גיליון מס' 1150

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בסיון תשע"ו, 9 ביוני 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְיוֹם יְרוּשָלַיִם. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ז – ראשית עלילותיי עם מזכירת המערכת. // אורי הייטנר: 1. כבשת הרש. 2. צרור הערות 8.6.16. // משה כהן: הנדון: אף מילה טובה על ביבי. // יהודה דרורי: 1. על "חגיגות" מוחמד עלי. 2. מדוע דווקא האנתרופולוגים? // כל יום נדמה לי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // רון וייס: פשע המלחמה של הנשיא טרומן. // דרור אידר: חשיבותה של לגיטימציה. [ציטוט]. // יואל נץ: הכצעקתה? לאן תוליכו את השינאה? // ידידיה יצחקי: יהודה לייב גורדון, עדר אדונַי. // אברהם כץ עוז: סתיו  שפיר – מי את? // עמוס אריכא: סדין אדום 2016-1967. // חלומות, סיפור קצר מאת רותי יצחקי ריכטר. // משה גרנות: התמודדות נועזת עם משימה בלתי אפשרית, על ספרה של רחל סבוראי "שלושה שחיברו – מבט חדש על יוצרי התנ"ך". // ד"ר ארנה גולן: מושבת עונשין לגברים, מה יקרה כאשר הפמיניסטיות הקיצוניות תגענה לשלטון בישראל? על ספרו של ד"ר משה גרנות, "האי".  [ציטוט]. // הודא אבו חמיד: חברוֹת כנסת שנותנות תקווה. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: האב ושתי הבנות הפרופסוריות ממשיכות דרכו. ישראל כהן והבנות – הפרופסוריות לספרות נורית גוברין וחגית הלפרין. // מנחם רהט: לקרוא ולא להאמין, בנימין נתניהו, נתן אשל, ועקיפת השמאל – משמאל. // אלי מייזליש: משהו לא כשורה כאן בתודעה הלאומית. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק י"ד: המוקש והעמוד הקורינתי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְיוֹם יְרוּשָלַיִם

צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל

עִם זִכְרוֹנוֹת מ"ט שְנוֹת זְמַן חוֹלֵף, מֵאָז 

שָטַף כְּרוּחַ אֶת סִמְטוֹת יְרוּשָלַיִם 

הָעַתִּיקָה, אוֹתָהּ שִחְרֵר בִּשְנַת תַּשְכָּ"ז

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת 

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

יוֹקְדִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת.

וְהוּא זוֹכֵר אֵיךְ נִחֲתָה עָלָיו בְּכֹחַ 

מַכַּת הַדָּם הַנּוֹרָאָה וְהַטְּרִיָּה

הוּא זוֹכֵר אֶת מַה שֶאִי אֶפְשָר לִשְכֹּחַ:

אֶת עֲקֵדַת רֵעָיו עַל הַר הַמֹּרִיָּה.

אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם 

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם 

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה נוֹגְעוֹת בְּדָם.

עֲרוּץ הַוָּאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנַּעֲרֵינוּ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

יְרוּשָלַיִם הַנִּכְבֶּשֶת לְלֹא הֶרֶף

מִדּוֹר לְדוֹר בִּידֵי כָּל מִי שֶבָּא הֲלוֹם,

עַמִּים, צְבָאוֹת וּמַמְלָכוֹת, בְּאֵש וָחֶרֶב –

מָתַי יִכְבֹּש אוֹתָךְ סוֹפְסוֹף גַּם הַשָּלוֹם?

אֲנִי זוֹכֵר בָּךְ אֶת הַקְּרָב, יְרוּשָלַיִם,

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַצְּרוֹרוֹת הַמִּתְפַּצְּחִים,

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַפְּרִיצָה לְהַר-הַבַּיִת

וְאֶת הַשֶּקֶט שֶל תּוּגַת הַמְּנַצְּחִים

שֶהַטּוֹבִים בְּרֵעֵיהֶם שִלְּמוּ עָלַיִךְ

אֶת הַיָּקָר מִכָּל יָקָר, שֶהֶעֱכִיר 

אֶת כָּל שִׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן כְּשֶלוֹחֲמַיִךְ 

יוֹדְעִים כִּי יֵש מְחִיר יָקָר מִכָּל מְחִיר.

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר הַנֵּצַח,

וְאַתְּ אֵימַת הָאֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה

שֶאִחֲתָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְֹרֵה שָנָה.

אֲנִי זוֹכְרֵךְ, יְרוּשָלַיִם, גַּם בְּרַעַם

הַפִּגּוִעִים בַּכִּכָּרוֹת וּבַשְּוָקִים.

לֹא, יְמִינִי לֹא שָכְחָה אוֹתָךְ אַף פַּעַם

וּלְשוֹנִי אֵינָה נִדְבֶּקֶת לְחִכִּי.

וְשוּם דְּקִירוֹת סַכִּין וּמַטָּחִים שֶל אֶבֶן

אוֹ בַּקְבּוּקִים שֶל תַּבְעֵרָה הַמְּיֻדִּים

הַיְשֵר בִּפְנֵי אֻמָּה אוֹהֶבֶת וְכוֹאֶבֶת

בִּירָתָהּ שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים  

לֹא יְבַתְרוּ אוֹתָךְ בְּשוּם פָּנִים לִשְנַיִם  

כְּמוֹ הַתִּינוֹק הַהוּא בִּימֵי מִשְפָּט שְלֹמֹה

כִּי אַתְּ הָיִית הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְּנוֹת אַלְפַּיִם

מוֹקֵד תְּפִלּוֹת הָעָם הַזֶּה וַחֲלוֹמוֹ

וְיוֹם יָבוֹא וְעוֹד נִרְאֶה בְּמוֹ עֵינַיִם

אֶת אִחוּיָם שֶל פְּעָרִים וּתְהוֹמוֹת

וְאַתְּ תּהְיִי שְלֵמָה מְאֹד, יְרוּשָלַיִם,

עִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ מִגְּשָרִים, לֹא מֵחוֹמוֹת.

* * *

לכל חובבי השירה והזֶּמֶר הישׂראליים

המתכוונים להגיע מחר

לפסטיבל המשוררים במטולה:

כולכם מוזמנים בחמימוּת

למופע השירה ולהיטי-הזֶּמֶר

של המשורר פרופ' יוסי גמזו

שייערך בניהולו המוסיקלי

של חוקר הזֶּמֶר הישׂראלי עֹפר גביש

מחר, יום שישי,  ד' סיון תשע"ו, 10.6.16

בשעה 18:30 ב"בית שלום" במטולה

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ז – ראשית עלילותיי עם מזכירת המערכת

אותו ערב בתשע וחצי לחצתי על ידית הדלת  ברחוב גליקסון 8 והיא נענתה לי בלי בעיות. מאחד החדרים הפתוחים בקעו נקישות של מכונת כתיבה מתקתקת. הלכתי לאותו חדר ועמדתי ליד הפתח. בחור צעיר עטור זקן שחור הגזור בקפידה, ישב מול מכונת כתיבה כשהוא מתקתק עליה בזריזות בשתי אצבעות ולא הרים אליי ראשו. חיכיתי עד שגמר את הדף ושלה את הנייר המודפס. רק אז היפנה אליי את ראשו ואמר:

"כן?"

"הזמנת אותי לבוא." – אמרתי בקולי הרגיל, חסר הבטחון.

"מי אתה?"

"אני שלחתי לך את מערכון 'הצד השני של הדלת'."

"אה כן," – נזכר, "שב בבקשה!"

התיישבתי על אחד משני הכיסאות שניצבו ליד השלחן. הוא הכניס דף נייר חדש למכונת הכתיבה ושאל: "מה שמך?"

אמרתי: "אבי עומר."

"ושמך הפרטי?"

"ישראל."

הוא שאל ורשם הכול בו זמנית. בכל זאת משהו לא הסתדר לו בראש. הרים אליי את עיניו  ושאל: "למה חשבתי שהכותב הוא בחורה?"

משכתי בכתפיי והעמדתי פני מופתע. לרגע לא חשד שהיה כאן סוג של תעלול טיפשי. הרי כל בר דעת לא היה מעלה בדעתו שמישהו עלול לעולל ביודעין מהלך שכזה.

אחרי שנרגע, הבין כנראה שבגלל טרדות היום ועומס העבודה בילבל ביני לבין צעירים אחרים הצובאים על דלתו. החזיר את עיניו ואצבעותיו למכונת הכתיבה ושאל למעשיי בימים אלה.

סיפרתי שהייתי בפלמח ובקיבוץ נתיב הל"ה, ובחודשים הקרובים אני הולך ללמוד באוניברסיטה בפקולטה לחקלאות.

הוא רשם כל מילה ואני דייקתי בתשובותיי. אם הדף עדיין שמור בארכיון העולם הזה, תוכלו למצוא את אותה שיחה במלואה, רק אל תחפשו אותה תחת השם פוצ'ו, כי את השם: י.  אביעומר – לא טרחתי לתקן לו.

[אהוד: הדף ודאי לא נמצא, כי את ארכיון "העולם הזה" שרף בשעתו השדרן הפופולארי, המטיף מוסר לרבים – נתן זהבי, והוא אף התפאר בפשעו, ובכך שחוק ההתיישנות חל על השריפה שגרם].

לא הייתי שם יותר מחמש דקות. כשנגמרו לו כל השאלות קמתי ואמרתי שלום. הוא לא קם ללוות אותי, כי מיהר להכניס דף חדש למכונת הכתיבה.

כשהייתי במסדרון הסתכלתי לכל עבר, אולי אמצא את המזכירה שקולה הערב מצא חן בעיניי, אך  איש לא נראה בשטח, ואני יצאתי ברגשות מעורבים. הייתי בטוח שעכשיו, אחרי שהעורך הנכבד הבין שהכותב הוא בן ולא בת הוא כבר לא ידפיס את הסיפור.

לכן הופתעתי כאשר אחרי שבועיים, כשקניתי את השבועון, מצאתי על הדף האחורי שלו את  "הצד השני של הדלת" מאת י. אביעומר.

במשך הימים הבאים חיכיתי כל יום למכתב המזמין אצלי סיפורים נוספים, וכשזה לא  קרה, אזרתי עוז ושלחתי מכתב תזכורת ובו ציינתי שהשבועוןהדפיס סיפור ששלחתי, אבל לא קיבלתי שכר סופרים.

כאן התחילה מערכת התכתבות עם המזכירה, כשאני ממשיך לכנות את עצמי י. אביעומר, אך נזהר שלא לכתוב מילות פועל המסגירות את מיני.

בסופה של אותה התכתבות, שבה היא היתה עונה לי באותיות דפוס של מכונת כתיבה, הגענו להסכם שבמקום תשלום אקבל מנוי לשנה על השבועון. הסכמתי לכך, ועד היום אני מזכיר בכל הזדמנות, שהגוף הראשון ששילם לי שכר סופרים, היה העתון המושמץ "העולם הזה".

בזאת לא תמו הקשרים שלי עם השבועון, כי פתאום הפסיק העיתון להגיע, ואני נאלצתי לשלוח שוב מכתב תזכורת שגרר אחריו מכתבי התנצלות וניסיונות להסדיר את התקלה.

בשלב מסויים כנראה הודיתי בפני המזכירה  ששמי ישראל, כי במכתב מיום 10.11.53 אני מוצא, בכתב יד נשי, מכתב האומר כך:

לישראל,

 השלום,

כמה מילים באופן אישי בהחלט.

תודה לך על מכתבך. אני מוכרחה להודות שהוא (המכתב) העלה חיוך רחב על שפתיי. שמור על חוש ההומור שלך לבל יצטנן. זה נכס יקר.

אשר לעיתון – אם הסוף טוב, הכל טוב.

בברכה חמה

רחל

נ. ב.

האם מצאת כבר נימוק?

לא זוכר על איזה נימוק היא מדברת, כי המכתבים ששלחתי אליה לא חזרו אליי. אני יכול רק לנחש, שאחרי שהשבועון החל להגיע בצורה מסודרת, כתבתי לה שאני נמצא בשלבי חיפוש נואשים של מציאת נימוק להמשך הכתיבה בינינו. כנראה שמצאתי נימוק משכנע, כי ההתכתבות נמשכה, ובאחד המכתבים הבאים מצאתי אפילו הוכחה שהזיכרון שלי לא בגד בי, וכי השיחה הראשונה שלי עם המערכת היתה אכן בקול של בחורה. וכך היא כתבה:

השלום,

עליך לסלוח לי, ישראל, אם מכתבי יגיע אליך הפעם באיחור של יומיים שלושה. האמן לי שהייתי כל כך טרודה שלא נותר לי רגע פנוי. על כל פנים הרגע הראשון, הפנוי, מוקדש לך.

אגב, מאחר שכתבת לי,  נזכרתי בשיחה ההיא. האשם הוא לא בי שלא זכרתי קודם. אתה לא היית היחיד שטילפן, אני מקבלת 50 שיחות טלפוניות ביום באופן ממוצע. תמהני רק שלא הבחנתי בקולך שגבר אתה. האם כשרונך בחיקוי גדול עד כדי כך, או שמא...

אחרי ה"שמא" כתבה שלש נקודות ולא הוסיפה. אני מניח שרצתה לעקוץ אותי, כי הרי כל אחד יבין שההמשך אמור היה להיות: "או שמא זה קולך האמיתי."

המשך יבוא

* * *

איגודי הציידים העיתונאים והמשטינים בתקשורת מכריזים על פתיחת השתלמות לתקיעת סכינים בראש הממשלה בנימין נתניהו בייחוד כאשר הוא נמצא בשליחות מדינית חשובה שאז זה ממש תענוג להקיז את דמו

* * *

אורי הייטנר

1. כבשת הרש

ליישוב מסויים, פנתה משפחה בבקשה לקליטה. בתהליך ההיכרות שערך היישוב, נמצאה המשפחה כבעלת פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינה חברתית. על פי חוק ועדות הקבלה, אין סמכות ליישוב לא לקבל משפחה, אלא רק לוועדת קבלה אזורית, שנציגי היישוב בה הם מיעוט, ורק בהתאם לחוות דעת של איבחון אישיותי. האיבחון, שאותו נציגי היישוב אינם מוסמכים לראות אלא רק לשמוע את עיקריו בוועדת הקבלה, אושש את עמדת היישוב, והצביע על אי התאמה של המשפחה ליישוב, ועל פוטנציאל לבעיות חברתיות אם תיקלט בו. על סמך חוות הדעת, החליטה וועדת הקבלה לדחות את בקשת המשפחה להיקלט.

המשפחה החליטה לפנות לוועדת ההשגות של משרד המשפטים. במאמר מוסגר – התעקשותה של משפחה לכפות עצמה על קהילה שהחליטה לא לקלוט אותה, מעידה על בעייתיות בתפיסת הקהילתיות ובמשמעות הצעד שלה. בוועדת ההשגות אין כל ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לתנועה המיישבת ולחטיבה להתיישבות. יש בה אנשי מקצוע בתחום המשפט והרווחה, אך אף לא איש מקצוע אחד בתחום הקהילתי-התיישבותי.

ועדת ההשגות קיבלה את ערעור המשפחה וכפתה על היישוב לקבלה. לא פחות מעצם ההחלטה, מעניין הנימוק. בחוות הדעת של מכון האיבחון, אחרי כל ההסברים המילוליים והמיספריים, מופיעה ההמלצה הסופית. ההמלצה הסופית נעה על רצף בין 1 ל-5.

1 – מומלץ לא לקלוט. 2 – ספק אם מומלץ לקלוט. 3 – אפשר לקלוט. 4 – מומלץ לקלוט. 5 – מומלץ מאוד לקלוט.

כל מי שמכיר את האיבחונים יודע, שהתוצאות 1 ו-5 כמעט שאינן קיימות. לאורך השנים הרבות שאני עוסק בקליטה, שבהן קראתי מאות חוות דעת, רק פעם אחת נתקלתי בציון 1. על אף כל הכתוב בחוות הדעת, חרף עמדת היישוב וועדת הקבלה האזורית, פסקה ועדת ההשגות, שכיוון שלא נאמר שמומלץ לא לקלוט אלא שספק אם מומלץ לקלוט, אין עילה מובהקת לטענת אי ההתאמה החברתית, ולכן יש לקבל את המשפחה. ואכן, המשפחה עברה לחיות ביישוב, כנגד רצונו.

לא אציין את שם היישוב, אולם מי שמכיר את החוק יודע, שמדובר ביישוב כפרי קהילתי בגליל או בנגב, שמיספר תושביו נמוך מ-400 בתי אב, והמספר המירבי של תושביו מוגבל בתוכנית מיתאר ארצית או מחוזית. אלה היישובים היחידים שהחוק מאפשר לקיים בהם ועדת קבלה.

סיפרתי כל זאת, כדי להעמיד באור נכון את חוק ועדות הקבלה, המנוגד כל כך לתדמית הציבורית שיצר כלפיו הקמפיין האנטי ציוני נגד ההתיישבות.

בשיח הכזב הפוסט-ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה ומזכירה לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מ"גל החקיקה הגזעני," כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזה. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)." הוא נוגע ליישובים קהילתיים קטנים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים קטנים בגליל ובנגב.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באיבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית."

 זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים אירגוני "זכויות האדם". אולם עוכרי ההתיישבות וגורמים פוסט ציוניים, המנהלים מלחמת שמד נגד ההתיישבות, נלחמים לשחיטת כבשת הרש הזאת. הם נחושים למוטט את ההתיישבות באשר היא.

את המלחמה הזאת לא מובילה היום בל"ד. מי שהציע הצעת חוק לביטול חוק ועדות הקבלה, הוא חבר המחנה הציוני (!) יוסי יונה. ועל הצעתו האנטי ציונית חתומים חברים רבים מפלגתו, ובהם חברים מרכזיים כשלי יחימוביץ' ואיתן כבל. איזו בושה!

אני מבקש להעלות על נס את פעולתו הברוכה של ח"כ איתן ברושי, שיצא להגנת ההתיישבות והציונות והוביל את המערכה לבלימת החוק נגד ההתיישבות.

לעיתים אני שומע בתוכנו, בתנועה הקיבוצית, דיבורים נגד חוק ועדות הקבלה. הרי אנו חייבים להתייצב כאוטומטים לקול תופי הטם טם של העדר. לכאורה, זה לא נוגע לנו. הרי החוק אינו עוסק בקבלה לאגודה השיתופית.

זו גישה צינית. עלינו, כמתיישבים, לגלות סולידריות עם היישובים הקהילתיים, שהם חלק מהמועצות האזוריות שלנו ושותפינו לבניין הארץ וליישובה, לבניין הגליל והנגב, להתיישבות הכפרית בישראל. החוק נוגע ישירות גם לנו – לכל קיבוץ בגליל ובנגב שיש לו הרחבה קהילתית. והעיקר – משלֶה את עצמו ומרמה את עצמו מי שחושב שהנחשול של עוכרי ההתיישבות יעצור על סף דלתנו. אם חלילה הם יצליחו להרוס את היישובים הקהילתיים, אנו הבאים בתור. איני רוצה לתת רעיונות, אבל ברור לי באילו טיעונים הם ישללו את זכותו של קיבוץ לבחור את חבריו.

ההתיישבות נמצאת תחת מתקפה. חובתנו להתגונן.

2. צרור הערות 8.6.16

* חגנו הוא אידו – כאשר שונאי ישראל באבל, כנראה שיש לישראלים סיבה טובה לשמוח. גדעון לוי על יום ירושלים: "יום אבל לאומי. הדגלים יורדו לחצי התורן, הצופרים ייללו והישראלים יעמדו דום." וכאשר גדעון לוי באבל, זהו אות לשמחה עבור כל פטריוט ישראלי. חגנו הוא אידו. אידו הוא חגנו; חג ירושלים – חג שחרורה, חירותה ואיחודה של ירושלים, בירת ישראל, בירת העם היהודי. 

* לזכותו של השידור הציבורי – צפיתי בחדווה ובהתרגשות בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת, שהועבר בשידור חי בערוץ הראשון. את הערוצים המסחריים זה לא מעניין. ... ויש מי שרוצים להחריב את השידור הציבורי.

* ניצחון האור – מושל מדינת ניו-יורק הודיע על שורה של פעולות חריפות נגד BDS ועיקרן – החרמת מי שמחרים את ישראל. אני מאמין שהוא סנונית ראשונה, ושעוד ועוד מדינות בארה"ב תלכנה בעקבותיו.

זו בשורה חשובה ומשמחת למדינת ישראל, המצויה במאבק נגד תעשיית הדה-לגיטימציה, השקרים, עלילות הדם והחרמות נגדה, אך זו בשורה חשובה יותר לארה"ב. זו בשורה המעידה על כך שהאומה האמריקאית מתנערת להגן על ערכי החירות והדמוקרטיה, מפני הגזענות והאנטישמיות המסכנות אותה.

ככל שהמהלך נגד BDS יצבור תאוצה, תהיה זו בשורה חשובה לעולם כולו – ניצחון האור על החושך, ניצחון הנאורות על האנטישמיות.

* הזרוע הישראלית של מנגנון החושך – שעה שבארה"ב אנו עדים למתקפת נגד כלפי מנגנון החושך של ה-BDS, דווקא בישראל הוא מככב. דבוקת שוקן מטיפה באובססיה של מיספר מאמרים בשבוע לחרמות וסנקציות נגד מדינת ישראל.

שתי דוגמיות מן הימים האחרונים. ב. מיכאל פירסם פשקוויל נאצה תחת הכותרת "והעולם שותק" – כחלק מטרנד הנאציפיקציה של ישראל, ש"מזכירה לנו תהליכים" וגו', הוא הלך צעד נוסף. ישראל היא נאצית ו"העולם שותק." פיסקה אחר פיסקה הוא מתאר בצבעי שחור עז את המדינה השנואה עליו כל כך, ואחרי כל פיסקה מופיע הפזמון החוזר, הפורט על הנימים העדינות והרגישות ביותר, "והעולם שותק."

ואז הוא פונה בתחינה לעולם, שיפסיק לשתוק ויתחיל לפעול נגד מדינת ישראל, ואף נותן מיספר רעיונות, בתור התחלה (ההמשך כנראה יהיה "פתרון צבאי"): "הלא בקלות יתירה יכול היה להציל אותנו. דרישת ויזה לכל ארצות תבל, רמז דק על קיצוץ בתמיכה, פה ושם איזה וטו קטן, הרהור מעשי במודל שהשיב את דרום אפריקה למוטב... וכבר מדינת ישראל נחלצת חיש קל מתוך המדמנה שבה היא צוללת כמו צוללת. אבל העולם שותק.

אז צא כבר משתיקתך, עולם אכזר!

כי אם בכל זאת תתמיד בשתיקתך, עולמי האדיש, תהיה זו ראייה חותכת לכך שאתה באמת אנטישמי, בדיוק כפי שסיפרו לנו תמיד."

ולמה הוא כותב זאת ב"הארץ" דווקא? כיוון שהוא יודע שאת "הארץ" קוראים בעולם. והוא אומר זאת בפירוש: "לסיום, אבקש רק זאת: יתורגמו־נא כל המילים דלעיל לשפות כל המדינות הנאורות, ויישלחו למנהיגיהן."

וכך כתבה חברתו לדבוקה עלית קרפ: "הכיבוש אכזר, הכיבוש מיותר, הכיבוש משחית, ואפשר להוסיף עוד רשימה ארוכה של שמות תואר. אבל הדבר העיקרי שמאפשר אותו הוא התערבויות חיצוניות כמו למשל התמיכה האמריקאית חסרת הגבולות בישראל..."

כלומר, הפתרון הוא הפסקת התמיכה והסיוע הכלכלי והביטחוני של ארה"ב בישראל. "זה יעמת את ישראל עם הכוח האמיתי שלה, ועם מצבה האמיתי. כשנעמוד על רגלינו שלנו ולא על רגליה של אמריקה שהביאונו עד הלום, ונראה עד לאן מגיע הרפש, או אז אולי נצליח להיחלץ מהבוץ שאותו יצרנו ושבו שקענו."

* חוזר בי – אני חוזר בי מהאשמתי נגד רוגל אלפר, שתחביבו האובססיבי הוא פגיעה במשפחות שכולות של חללי צה"ל ושמחה לאידן. הנה, השבוע הוא פירסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה נגד יהודה הישראלי, שנפצע קשה מאוד ב"צוק איתן" ומשפחתו וחבריו נאבקים למימון יחידת דיור שתאפשר חזרתו לשיקום בביתו. אלפר מגדיר פעולה למען נכה צה"ל, ועוד מתנחל, כהתגלמות הפאשיזם. הישראלי כלל אינו חלל צה"ל ומשפחתו אינה משפחה שכולה, ובכל זאת הוא נהנה להתעלל בהם. אז למה אני סתם משמיץ?

* נפשו האפלה – כמו כל אב, כל סיפור על ילד שנשכח במכונית מזעזע את מנוחתי ומעורר בי שאלות קשות. האם זה עלול לקרות לי? תשובתי חד משמעית – לי זה לא יכול לקרות. אבל אני יודע שזאת תשובתו החד-משמעית גם של זה ששכח את ילדו, דקה לפני שזה קרה לו. מוטב להכריח את עצמי לחשוב שזה עלול לקרות לי, כדי לחייב אותי לתרגולות מקטינות סיכון.

גם רוגל אלפר כתב על כך. גם הוא פתח בתובנה שלו זה לא יכול לקרות, אך בהמשך גם הוא מבין, שהדבר עלול לקרות לכל אחד, והסביר שזה מחיר אורח החיים החולני של העולם המתועש; איזה הסבר אמורפי ולא ממש מנומק.

אבל בדרך, הוא לא יכול להתאפק ותיאר את האוטוסוגסטיה שבה הוא מרגיע את עצמו, שלו זה לא יקרה. ועל הדרך הוא חשף את תהומות נפשו האפלה ואת האוטו-אנטישמיות החולנית הטבועה בו:

"אני מיד מחפש ומאתר סימנים שמבדלים אותי מהאב שעשה את הטעות המחרידה הזאת. אני חמוש בדעה קדומה שכבר הספקתי לגבש, מבוססת על ניתוח מגמתי של מקרים קודמים. ובניתי לי פרופיל סטריאוטיפי ונוח של ההורה ששוכח את ילדו הפעוט באוטו. נו, אני אומר לעצמי, מתברר שעלה הביתה לאסוף את התפילין ששכח. נו, בטח. ידעתי. אני עושה לו דמוניזציה. אני צריך להאמין שהוא מפלצת. כדי להרחיק ממני את הזוועה. כדי שלא איאלץ להכיר בכך שזה יכול היה לקרות גם לי. לכל אחד."

* לפני שהמציאו את ההדתה – "... גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם. ויהי ה' עמכם." מתוך פקודת היום של מפקד פיקוד הדרום, האלוף שייקה גביש, יהודי חילוני, פלמ"חניק, ב-5 ביוני 1967, יום פרוץ מלחמת ששת הימים. זה לא עופר וינטר. זה לפני שהדוסופובים המציאו את המילה הכעורה "הדתה". כשעוד היה מותר.

* המתמטיקה של ימי הביניים – כאשר בנט מונה לשר החינוך, המתינו לו בפינה עם נבוט. או-טו-טו הוא יציע הצעה לתגבור לימודי היהדות חלילה, או לחיזוק לימודי התנ"ך רחמנא לצלן, ואז יפתח קמפיין אויאויאוי, משתלטים עלינו... חומייניזם... ימי הביניים וכל הארסנל המוכר.

אבל בנט הבריז להם. הצעד הראשון שלו היה תוכנית גדולה לעידוד לימודי 5 יחידות מתמטיקה. וזאת בעייה. איך אפשר לתקוף מתמטיקה? האם ניתן לומר שבלימודי המתמטיקה הוא מחזיר אותנו לאפלת ימי הביניים? לקח קצת זמן להתעשת, אך אל דאגה. נמצא פתרון. ההתמקדות של בנט במתמטיקה, משמעותה הדרת ההומניסטיקה, כיוון שבנט מפחד מההומניסטיקה, כי הומניסטיקה היא הומניזם, ואויאויאוי, משתלטים עלינו... חומייניזם וכל הארסנל המוכר.

* איוולת – השתתפות שגריר ישראל בארה"ב דרמר באירוע ערב בחירות לנשיאות, שאף שבאופן רשמי אינו של המפלגה הרפובליקאית – כך הוא נתפס בציבוריות האמריקאית, הוא מעשה איוולת, הפוגע בארה"ב, אך יותר מכך הוא פוגע בישראל. מעשה כזה היה חמור גם אילו בראש המפלגה הרפובליקאית עמד מועמד נורמטיבי. לא כל שכן, כאשר המועמד הוא טראמפ. מעשה כזה היה איוולת גם אילו המועמד הרפובליקאי היה הפייבוריט, קל וחומר כאשר על פי הסקרים סיכוייו לנצח נמוכים. אנו מוחים נגד התערבות מדינות זרות בעניינינו הפנימיים, ובעצמנו אנו נוהגים באותה דרך, ופוגעים ביחסינו עם ידידתנו הגדולה.

* לא יוזמת שלום – היוזמה הסעודית / הערבית, אינה יוזמת שלום. אין בה בסיס המאפשר שלום. זהו תכתיב המנסה לגמד את ישראל לקווים בלתי אפשריים ובלתי נסבלים מכל בחינה שהיא – קווי 4.6.67 – ולהטביע את כבשת הרש שתיוותר ממנה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה.

ניתן לקבל את המחווה המדינית של נתניהו, שהצהיר שיש נקודות חיוביות ביוזמה, כמחווה של רצון טוב לצורך הפחת חיים בתהליך המדיני. אולם כאשר מנהיגים ערביים תובעים קבלת התכנית כתכתיב, הם מכשילים כל סיכוי להתקדמות לעבר השלום.

* הליברמן התורן – כאשר ליברמן מונה לשר הביטחון כתבתי שעכשיו בנט יהיה הליברמן של ליברמן.

* משחקי מזל – החלטתו של שר האוצר כחלון לבטל את מכונות המזל ומרוצי הסוסים ערכית, ראויה ונכונה. כוונתו להתיר כ"פיצוי" הגרלות באינטרנט, עלולה להפוך את ההחלטה הנכונה לחסרת משמעות.

* שייך למיעוט הקטן – בניגוד לרוב המוחלט של הישראלים, אני שייך למיעוט הקטן מאוד של אלה שאין להם דעה בפרשת נתניהו-מימרן. ולא כיוון שאיני דעתן, אלא כיוון שהמחלוקת כאן היא על העובדות: האם ניתנה תרומה בלתי חוקית או תרומה חוקית. כיוון שאין לי שמץ של מושג מה האמת, אין לי דעה. אני סומך לחלוטין על היועה"מ שיבדוק את הנושא ללא משוא פנים.

* ביד הלשון: הצעת מחליטים – בפינתי שהוקדשה למכון וולקני, הזכרתי את הצעת המחליטים שהועלתה על שולחן הממשלה, לקראת החלטה על העברת המכון לגליל. נשאלתי, בעקבות הפינה, לפשר המושג "הצעת מחליטים".

המחליטים הם הדרג המדיני, ממשלת ישראל. "הצעת מחליטים" היא ההצעה המוגשת להחלטת המחליטים. לגיבושה שותפים המערכת המקצועית של המשרדים השונים,  מזכירות הממשלה, גופים המעורבים בגיבוש הצעות, גורמים הדוחפים הצעות להחלטה. בסופו של תהליך ההכנה, מגובשת הצעה סופית העולה לשולחן הממשלה, להכרעת השרים, זו הצעת המחליטים.

* * *

אנחנו מקווים שבקרב הקהל שהיה במתחם שרונה אתמול בלילה נמצאו מספיק צלמים פלסטיניים מטעם אירגון "בצלם" כדי לתעד כיצד כוחות הביטחון של ישראל יורים במחבלים פצועים שכבר אינם חמושים וכך יהיה אפשר להעמיד את היורים שלנו למשפט!

* * *

משה כהן

הנדון: אף מילה טובה על ביבי

מכובדי,

ראש הממשלה שלנו נפגש בקביעות עם נשיא רוסיה הכול-יכול, מתקבל בסבר פנים יפות, מגיע לשיתוף פעולה צבאי, מגיע להסכם לתשלום פנסיות ליוצאי ברית המועצות, וגם נערכות לכבודו חגיגות לכבוד 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

יחסי מסחר עם כלכלות זניחות כמו הודו וסין אמרנו?

כללו של דבר נראה לי לעניות דעתי שיש כאן הישגים נאים של ממשלת ישראל. ציפיתי למילה טובה אחת בתקשורת על הישגים אלה של הממשלה. לצערי כל מה שאנחנו שומעים בתקשורת הוא קטרוג אחד גדול על ביבי המחריב את יחסי החוץ של מדינת ישראל. זאת בנוסף לרדיפה ההיסטרית של ביבי על היותו "נהנתן".

מה אגיד לכם, איני רואה את ההנאה הגדולה לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה כמו ביבי.

אני מריח משהו מעוּות ברדיפה הכפייתית של ביבי. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

1. על "חגיגות" מוחמד עלי

לפעמים הגזמות וחוסר פרופורציות ממש מרגיזים אותי... אז מוחמד עלי מת... אני יודע שתעשיות התקשורת עשו ממנו אגדה, אבל בעצם הוא היה בסך-הכל בוקסר מצליח, וזאת בגלל יופיו ומידות גופו האתלטי, ובתקופה מסויימת היתה עוצמה באגרופיו... הוא השתמט משירות צבאי בארצו בעת שאלפי בחורים אמריקאים נלחמו בווייטנאם, ובכל זאת עשו ממנו איזה סמל לאומי – ומה לא עשו ממנו? משורר, פילוסוף, ואביר זכויות האדם – כאשר אנו שוכחים שהוא זה שבחר לעצמו דת מפגרת וחשוכה – איסלם, דת המקדשת את המוות והפוסלת כל מי שאינו מוסלמי ומצווה להרגו... דת המפלה נשים וילדים, דת המלבה ומסיתה לשנאת ישראל – ואכן היו לו אמירות קשות נגד ישראל, ברוח האיסלם.

לא שכחנו שלמוחמד עלי היה פה גדול שהפיק כותרות לתקשורת, וכמתאגרף היה שחצן, לכן קשה לציינו כספורטאי על רמה אנושית גבוהה. אז שינוח על משכבו בשלום, ויניחו לנו עם החגיגות עליו.

אהוד: אבל הוא היה שונא ישראל וזה עומד לזכותו בחלק מן התקשורת שלנו המספידה אותו, כפי שכבר הערנו בגיליון הקודם.

2. מדוע דווקא האנתרופולוגים?

מספרים לנו שבארה"ב, בימים אלו, מצביעים כ-10,000 חברי אגודת האנתרופולוגים האמריקאיים להחרים את המוסדות האקדמאיים של מדינת ישראל. ההערכה היא ששונאי ישראל ינצחו. לדברי פרשנים אמריקאיים, המפסידים ממהלך שכזה יהיו דווקא חברי האיגוד האנתרופולוגי, המורכב ברובו מכאלה שנכשלו המכללות שלהם במקצועות הרפואה והביולוגיה, ורובם בד"כ מובטלים או משרתים בתפקידים מאוד לא משמעותיים ובשכר נמוך. סופר לי ממקור אקדמי ישראלי, כי אנתרופולוגים רבים בארה"ב שואפים לעשות שבתון דווקא באוניברסיטאות בישראל, מהיות מדינתנו בין המובילות בשטח הגנטיקה והטכנו-ביולוגיה... אז לא עוד... אלא אם תעזוב את הארגון המתועב הזה.

כללית, בארה"ב האנתרופולוגים מתחלקים למיעוט העוסקים באנתרופולוגיה פיזית – זו העוסקת בחקר תהליכי האבולוציה והגנטיקה, וכמו-כן השינויים הפיזיים שעובר המין האנושי, ואני מניח שבנושא זה יש לאנתרופולוגים הפיזיים האמריקאים מה ללמוד מהמוסלמים, הידועים בין השאר כגאונים בנושא, כי הם אלו שקבעו ברורות שהיהודים הם צאצאי הקופים והחזירים. "המהפכה המוסלמית" הזו בשדה האנתרופולוגיה הפיזית, מחייבת לכן כל חבר באיגוד האמריקאי, להילחם במוסדות המחקר הישראלים, שמשום מה אינם לוקחים ברצינות את הגאוניות האיסלמית, וזאת מהיות הישראלים סתם גזענים...

מכיוון אחר, רוב האנתרופולוגים האמריקאים פנו למקצוע, הנקרא אנתרופולוגיה חברתית-תרבותית, ענף חדש יחסית העוסק בחקר חברת האדם ותרבותו – ומכאן נבין גם שבאופן טבעי הם שייכים פוליטית לשמאל. למשל, זה פשוט לא מסתדר אצלם, שהערבים החיים בישראל נהנים מביטחון אישי ומרמת חיים גבוהה יותר מכל ערביי המזרח התיכון. הם בכלל לא מבינים איך יהודים, שהיו מפוזרים בעולם ונדכאים במשך כ-2000 שנה, פתאום חזרו לחיות כתרבות אחת והפריחו ארץ  נידחת (שבעצם גזלו מהערבים...) – עם כל הלימודים שלהם על היווצרותו של עם וחברה תרבותית, רובם אינו מכיר את עליבות "החברה הפלסטינית", הם אינם מבינים שאי אפשר ליצור אומה בצורה מלאכותית... ואני מניח גם שרובם לא מבינים את מהות האיסלם – זה המאמין במוות ולא בחיים, זה המפלה נשים וילדים, זה הגורם למרבית המלחמות בעולם, וזה המאמין שמי שאינו מוסלמי חובה להרגו... הם לא מבינים שהאיסלם, הערבים, הפלסטינים, זו "תרבות"...

ברור אפוא לכולנו שיש לנו עניין עם קבוצה של אקדמאים בורים ברובם במתרחש במזרח התיכון, כאלה המושפעים מתעמולה איסלאמית זולה, וכ"שמאלנים-ליברלים"מובטחת תמיכתם בפלשתינים "המדוכאים והמסכנים", אף שהם מתעלמים מכך שאלה הם המחזיקים בתנאי עליבות עשרות אלפי פליטים מסכנים (אחיהם) רתוקים למחנות, ממש כאסירים, כבר יותר מ-68 שנים!

החלטה של חרם על המוסדות האקדמאים של ישראל זו מין בדיחה מאקאברית בה הקורבנות מואשמים בפשעים שמבצעים עליהם הנבלים הזוכים לטפיחה על השכם... ברור לי שחלק מהשמאל הישראלי המטופש יעלוז וישמח להחלטת החרם. אנחנו, רבותיי, חיים בעולם אנטישמי המחפש כל סדק וחרך לתקוף אותנו ולהזיק לנו, וככל שאנו מצליחים יותר, זה משגע אותם יותר ויותר, ואז הם שונאים אותנו יותר, אולי היו חדלים מכך אם היהודים הופכים לנרדפים ולאומללים – אז רבותיי, ההצעה שלי היא שנמשיך להצליח...

* * *

עם כל הלכלוך על ביבי

זיכרו מה עשיתם לאולמרט

אתם כנראה לא תירגעו

עד שלא תושיבו גם את ביבי במעשיהו!

משוגע מי שהולך להיות

ראש ממשלה שלכם!

* * *

כל יום נדמה לי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

כל יום נדמה לי

שהאנושות כולה הזדקנה ביום

ולכן כולם צריכים להרגיש כמוני

היום

6.6.16

* * *

רון וייס

פשע המלחמה של הנשיא טרומן

סופר נידח שלום,

ישנם אנשים שהשנאה לברק אובמה מעבירה אותם על דעתם, ולא משנה מה אובמה יאמר ויעשה. אחד מאלה הוא שניאור שפירא, שבמאמרו "אובמה סוגר חשבון עם אמריקה" (גיליון מס' 1148) תוקף את ברק אובמה על ביקורו בקובה וביטול החרם האנכרוניסטי עליה. החרם הממושך על קובה גרם להקצנת מדיניותה בכל התחומים, והגיע הזמן לסיימו.

שניאור שפירא תוקף גם את ביקורו של אובמה ב"הירושימה", עליה הטילה ארה"ב את פצצת הגרעין. שפירא טוען כי: "ייתכן מאוד שללא פצצות אלה היתה המלחמה גובה את חייהם של עוד אלפי ועשרות אלפי חיילים אמריקניים."

שפירא מתעלם (או אינו יודע) מכך שקיסר יפן – הירוהיטו, שלח שליח לסטלין ובו בקשה שסטלין יודיע לנשיא האמריקאי – הארי טרומן, שיפן מוכנה להיכנע, כניעה מכובדת. הנשיא הארי טרומן הסתיר מבני עמו את נכונותה של יפן להיכנע. הוא החליט לבצע פשע מלחמה זוועתי והורה להטיל את פצצות האטום על "הירושימה" ולאחר מכן על "נגסקי".

ביקורו של אובמה ב"נגסקי" הוא המעשה המוסרי הנכון.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: מעולם לא שמעתי את הסיפור הזה על סטאלין וטרומן, ומעניין מאיפה הבאת אותו. ואגב – יפן לא נדרשה לכניעה "מכובדת" אלא, כמו גרמניה – "כניעה ללא תנאי", שזה פירושו המדוייק של מצב סיום המלחמה.

אני משער שאילו ישראל היתה קיימת ב-1945, היו מוצאים דרך להאשים גם אותה בהטלת פצצות האטום על הערים היפניות. הלא הלם הפגזים של מרגמת ה"דווידקה" גרם ב-48' לערביי צפת, שעמדו לשחוט בחדווה את יהודי צפת כמו שעשו להם ב-1834 – וגרם גם לערבים במקומות אחרים בארץ – לנוס בבהלה משום שלדעתם ליהודים כבר היתה אז פצצת אטום.

* * *

דרור אידר

חשיבותה של לגיטימציה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (3.6.2016)

בוודאי שיש גם ימין טיפש. השתמשתי במונח הזה לפני כמעט שנתיים כלפי עמית מימין שבעצם ימי "צוק איתן" פרסם רשימה שכינתה את נתניהו יעלון וגנץ "מוגי לב". הוא רצה ש"יחסלו את החמאס." הם חשבו אחרת, שחמאס מוחלש ומורתע עדיף, וסירבו להגיש לאבו מאזן את עזה על מגש כסף של חיילינו. לא התרשמתי שמדובר במצביא גדול או אסטרטג חריף, החולש על מלוא הנתונים המודיעיניים, המדיניים והפוליטיים וגוזר מסקנות. הוא רצה נקמה. הכרעה "ברורה". אני חושב שההכרעה היתה ברורה. צפו בתמונות: עזה נחרבה. מ"מ, לא המחלוקת אלא המכסימליזם הוא שורש הבעייה.

יש קבוצה במחנה השמרני-ימני המבקשת לדחוק את הקץ, להחיש את הגאולה, לבצע צעדים מדיניים ופוליטיים נחרצים בהרבה מאלה שנקטו ממשלות הימין לדורותיהן. ההתנהלות האיטית היא לצנינים בעיניהם והם בזים למה שנתפס בעיניהם כחולשה. יש להם ביקורת על משיחיות השלום (עכשיו!) חסרת הסבלנות משמאל, אבל אותה ביקורת נעלמת מול רצונם לממש כאן ועכשיו את כל הרעיונות החשובים של יישוב הארץ, ביטחונה, האוכלוסייה הערבית ממערב לירדן, ההתמודדות עם אומות העולם ועוד.

גם השמאל משתמש באותם טיעונים כלפי ממשלות הימין: נו, אתם שולטים, נראה אתכם מיישמים את רעיונותיכם. אה, אינכם עושים זאת, "סימן" שאתם חלשים וחסרי יכולת להתמודד עם המציאות המורכבת.

אבל התפיסה השמרנית אינה מעודדת מהפכות אלא תומכת בהתפתחות איטית ויציבה, "מי השילוח ההולכים לאט." או כהגדרתו של ר' חייא הגדול בתלמוד הארצישראלי את הגאולה "קמעה קמעה." יש אחריות היסטורית ליישום הרעיונות הגדולים תוך התחשבות בשני גורמים מרכזיים: שלמות העם ולגיטימציה בינלאומית.

התחשבות בשלמות העם היא האחריות העליונה לא לגרום לקרע בלתי הפיך בין חלקי העם, במיוחד לא ביחס לשכבת העילית הוותיקה שעדיין מאיישת חלק ניכר ממערכות המדינה והחברה. מי שחשוף לשיח השמאלי לא רק בתקשורת אלא גם באקדמיה וברשתות החברתיות לסוגיהן, יודע עד כמה עמוקה הדה-לגיטימציה לשלטון הימין. הרוח השלטת במקומות מסויימים היא שנאה חסרת פשרות. נדם קול ההיגיון. בכל שבוע הציבור שומע אינספור התבטאויות שעיקרן: "לקחו לי את המדינה." במצב כזה הייאוש עלול להכריע לעשיית מעשים נמהרים. לא מדובר על התנקשות בהכרח. אפשר לדבר על חבירה לתנועות החרם, לפעולות מובהקות נגד ישראל בזירה המדינית, התקשורתית והמשפטית הבינלאומית. חלק בחר במה שכיניתי "ברירת שמשון", לאמור: אם אנחנו לא מובילים את המדינה כמקודם – תמות נפשה (ונפשנו) עם פלשת[נ]ים.

אל ייקל בעינינו עומק השבר שהשמאל חווה. הוא רואה בעיניים כלות כיצד מעשי ידיו טובעים, כיצד אובדת אחיזתו הבלעדית במוקדי הכוח, ובעיקר כיצד בוחרת המדינה (באמצעות הציבור) בכיוון מדיני ופוליטי אחר לגמרי. נכון שגם הימין חווה תחושות דומות בזמן הסכמי אוסלו וההתנתקות, וישב באופוזיציה נצחית המון שנים. נכון גם שלמרות השבר הגדול, הימין לא ניתק את החוט המחבר בין כולנו. אך דווקא בשל כך, מוטלת עליו האחריות להמשיך בקו הזה ולא להביא לניתוק חלקים חשובים בעם מהזרם המרכזי. ההיסטוריה לא סובלת סימטריה ומידה כנגד מידה – "כך עשיתם לנו," ועכשיו "קבלו את ההכרעה." עלינו להיזהר מדחיפת אחים יקרים "לשבור את הכלים."

הגורם הנוסף שיש להתחשב בו בדרך להגשמת הרעיונות, הוא המערכה הבינלאומית. ישראל אינה פועלת בחלל ריק ועליה לחזק ככל האפשר את הלגיטימציה העולמית למדיניותה. אין זה אומר שצריך לקבל את תכתיבי האיחוד האירופי או הממשל האמריקני, אבל בהחלט צריך להביא אותם בחשבון ולנווט ביניהם.

כדאי לקרוא כיצד ניתח בנציון נתניהו בספרו "חמשת אבות הציונות", את פעילותו של הרצל. עיקר פעולתו היתה בקשת רישיון אומות העולם, הפעולה ללגיטימציה בינלאומית. לכן כיתת רגליו בין שליטים שונים. לולא פעילותו מרחיקת הראות של הרצל, טען נתניהו האב, לא היינו מגיעים להצהרת בלפור וסן רמו, ואז מושבות העלייה הראשונה והשנייה היו נותרות קולוניות יהודיות בפלשתינה ולא מסד למדינה שבדרך.

מבחינה זו, הצהרת בר אילן היתה חלק מהשיטה המדינית הזאת. גם מנחם בגין פעל כך כשהסכים לאוטונומיה פלשתינית, גם יצחק שמיר – שהסכים לוועידת מדריד. נתניהו הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות לשני העמים, וגילגל את הכדור למגרש השני. שום מנהיג ערבי אינו מסכים להכיר במדינה לעם היהודי. כל עוד אין הכרה בזכות היהודים אפילו לחלק כלשהו מארצם, אין היתכנות לשלום, משום שהמערכה על מה שנותר מ"פלסטין" בידי היהודים תמשיך לנצח.

אגב, משה יעלון פעל בדרך דומה. אז היו לו התבטאויות שרבים בתוכנו לא אהבו. השאלה היא מה נעשה בפועל בשומרון וביהודה וכיצד התמודדנו עם המציאות הביטחונית המורכבת.

המכסימליזם בקרב חלק מהימין הביא להפקרת זירות כבדות משקל לא פחות מהפתק בקלפי: למרות התפתחויות חשובות, התקשורת עדיין נשלטת ברובה בידי שבט מסוים. אין לימין מכוני מחקר ראויים שיהיו בית גידול לעילית החדשה. למרבה הזוועה, אין לימין אפילו הוצאת ספרים גדולה אחת. כמעט שאין במות לבירורי עומק של המחשבה השמרנית. אין פורומים לאומיים ובינלאומיים להפצת משנתו, זירות שבהן אנשיו הם הדמויות המרכזיות ולא אורחים על שולחן אחרים. 

גם היום, אחרי הנסיגות והעקירות, המחשבה היא שעוד יישוב או מאחז יציל את עם ישראל. לולא דמסתפינא הייתי אומר שהדגש המרובה על המאחזים הוא מזימה של יריבי ההתיישבות,  הרוצים שמאגר הכוחות המוגבל של הימין יכלה ימיו על הגבעות, ויותיר לשמאל את "כבשת הרש" שלו: האימפריות בתקשורת, באקדמיה, בספרות ובמערכת המשפטית.

ככלל, הימין לא יודע ל(ה)בנות את אנשי הרוח שלו, האינטלקטואלים שלו נדחקים לפינה לטובת דמויות חזקות בדיבור אבל שוליות מבחינת בניין העומק האידיאולוגי. לעתים התחושה היא אפילו בוז של הימין כלפי אנשי הרוח שלו. רוצים "מעשים" ולא "דיבורים".

חברות וחברים, אנחנו צאצאים לעם שהקיום שלו מושתת על המילה הכתובה והנאמרת. זה מה שהוביל אותנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, רחוקים מארצנו.

מהן הנבואות, אם לא מילים שהשיבו אותנו הביתה? היכן החלה המהפכה הציונית, אם לא באמצעות המילה הכתובה, הרעיונות וההגות?

אכן, זמן רב מדי אנחנו משוועים לימין חכם. 

* * *

יואל נץ

הכצעקתה?

לאן תוליכו את השינאה?

הולך וגובר הנהי בתקשורת: הימין, אויה, השתלט לנו על המדינה, השחיתות גוברת, הדמוקרטיה גוססת, השלטון מידרדר אל תהום הדיקטטורה, הגזענות מתעצמת, מתרבים הניצנים מבשרי הפאשיזם, האירועים מזכירים את מעללי הנאצים...

אקדים ואומר: איש שמאל אני בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי מאז נעוריי ב"שומר הצעיר". שניים הם החרותים על לוח ליבי מאז: המאבק לרווחתו של האדם העובד והגשמתו של החזון הציוני. לאורך עשרות בשנים מצביע אני, יחד עם רוב העם, עבור מפלגות מרכז-שמאל, ("חוץ מ'חירות' ו'מק"י'." אמר פעם ב.ג.), תוך כדי סתימת האף נוכח השחיתות והפרוטקציוניזם ששררו בימים הרחוקים ההם, בהם היה האדם מתקבל לעבודה או זוכה לטובת הנאה, בתנאי שהוא נמנה על אנשי שלומנו והוא מצויד ב"פנקס האדום". וראה זה פלא: כאז, כן היום: "האיש הנכון" מן הזן ההוא מועדף, גם בימי שלוט הימין, על ועדות השיפוט למיניהן, על הפקולטות השונות באוניברסיטאות ועל רוב אנשי התקשורת...

ובכן, מה נשתנה? העם ברובו המשיך להצביע עבור מפלגות מרכז-שמאל חרף הניחוח, כל עוד הן היו פרו-ישראליות ופרו-ציוניות.מגמת ההצבעה של הרוב התהפכה רק אחרי שחלה תפנית חדה בעמדותיהן של מפלגות אלה... הסיפור, כי המהפך הזה התרחש כביכול על רקע אשכנזים-ספרדים הוא נרטיב מטומטם, ממש כאותה צווחת הכרוכיה שנשמעה לאחרונה: "תחזירו לנו את המדינה!.."

הדמוקרטיה בסכנה? אני מנסה לחשוב על מעשה אנטי דמוקרטי שידענו כאן – ועולה בדעתי רק הקנוניה שנרקמה במחשכים באוסלו. קנוניה זו עוררה הפגנות זעם אדירות, ובשיאן, חדל האישים המושתן יגאל עמיר רצח לנו את יצחק רבין. התחולל, אכן, משבר עמוק, אבל הדמוקרטיה שרדה... היכן, לעזאזל, רואה מישהו, כי מתרקמת כיום ולו ברמז איזו קנוניה אנטי דמוקרטית שאף מתקרבת במקצת לזו של "הסכמי אוסלו"?

 הדיקטטורה היא מעבר לכותל? אני מנסה להצביע על איזה תכתיב שרירותי בו נקט ראש ממשלה נבחר – ונזכר רק באהוד ברק, כאשר זה הציע לפלסטינים על דעת עצמו את הפתרון שרקחה רק"ח לפני שנות דור. הפרטנרים שלו דחו, כצפוי, את הצעתו השערורייתית, אבל זו כבר הורידה ביגון שאולה את עמדת המיקוח של ישראל במשא ומתן לשלום...

ולא, אין זה מנחם, שהערבים לעולם ימשיכו לסרב לכל הצעת פתרון, כדרכם בקודש, החל ב"תוכנית פיל", דרך הסכמי החלוקה של 47' (וגם כשיחתמו על "הסכמי אוסלו" – לא זו בלבד שהם לא ירפו מן הטרור – הם אדרבא, יגבירו אותו), יסרבו להצעות אהוד ברק, למתווה קלינטון, להצעות אהוד אולמרט, והיה מי (סאיב עריקאת, דומני) שאמר, כי אין סיבה למהר – אין זה סוף פסוק לוויתורי הישראלים.

אבל גילויי הגזענות, אכן, גברו גם גברו, והייתי רוצה מאוד להאשים בסיבתם או בעידודם את שלטון הימין. רק ששלטון הימין, מה לעשות, דווקא מדכא את הפושעים היהודיים האלה ביד רמה. מאז הטבח המזוויע במערת המכפלה ועד שריפתם הנוראה של הנער מוחמד אבו ח'דיר והמשפחה בכפר דומא – הפושעים אשר נותרו בחיים ואלה שאינם נרקבים עדיין בבתי הסוהר – נרדפים על צווארם עד אשר ייתפסו, הם וחבריהם המנוולים מ"תג מחיר". וגם הקריאות "מוות לערבים!" מטופלות ביד קשה ע"י שלטונות החוק.

אבל התקשורת מפנה את אצבעה המאשימה כלפי שלטון הימין... את הרוצחים היהודיים אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים, ועוד יישארו אצבעות פנויות (ברוך גולדשטיין – כבר אמרנו?). מיותר, בהזדמנות חגיגית זו, לפרט את הרשימה הארוכה מאוד של רוצחי היהודים לתיאבון, ששמותיהם מפארים כיכרות ורחובות ברשות הפלסטינית...

ואם יש את נפשך לדעת באשר לניצנים של פאשיזם – לך אל הקמפוסים של המוסדות לחינוך גבוה לסוגיהם. היה ותרצה לקבל שם ציון גבוה, להתקדם בתפקיד או לזכות בהכרה – הוכח נא קודם לכן מידה הגונה של אנטי-ישראליות...

ומה בעניין המעשים שמזכירים את מעללי הנאצים? רק אירוע אחד, לדיראון עולם בתולדות ישראל, מתקרב לשכמותם, הלוא הוא הטבח של כפר קאסם, בו נטבחו 49 גברים, נשים ונערים בידי חיילי צה"ל. רק שהטבח ההוא הקדים בכשלושה דורות את שלטונו של ביבי...

על האחראים לטבח נגזרו אז עונשים קלים יחסית, העונשים קוצרו בהדרגה, ועד מהרה יצא אחרון הרוצחים לחופשי וללא קלון. טבח זה התרחש שנים ספורות בלבד אחרי העידן אשר מכוּנה בפי סגן הרמטכ"ל דהיום "לפני 70, 80 ו-90 שנה." דמיינו נא אירוע שאך מתקרב היה חלילה וחס ולו כזית אל טבח כפר קאסם בימי ביבי...

מעניין, מה הדין שייגזר על אלאור אזריה, אשר ירה בלא סמכות לכאורה כדור מיותר אחד בראשו של מחבל-רוצח.

אני, כאמור לעיל, רחוק כמטחווי תותח מעולמו הרעיוני של ביבי. גם בעתיד לבוא אוסיף ואצביע עבור יריביו הפוליטיים, אך בתנאי שהם פרו-ישראליים. אני דוגל בוויתור על החלק הארי של יהודה ושומרון, בפינויים של היישובים המבודדים ובהיפרדות מרוב הפלסטינים, אם בהסכם, ואם בלעדיו... הייתי לוחש על אוזנו של ביבי רעיון לפתרון הסכסוך דלקמן: תציע נא לאבו מאזן בסודי-סודות הצעה (שהוא, כדרכו, יסרב לה) שאי-אפשר לסרב לה: "תחתום איתנו על הסכם שלום במתכונת הצעת אולמרט – וצה"ל בתמורה ישחרר למען פת"ח את עזה מן החמאס..." לא טוב?

ולסיכום: בימי נעוריי הרחוקים שנאתי – אני הקטן, אחד מן הרבים, הטובים והחכמים ממני – שנאה עזה את בן גוריון, את בגין ואת ז'בוטינסקי, ואהבתי אהבת נפש את "שמש העמים".

בצוקי העיתים התמתנו נטיותינו הרגשיות עד לבלי הכר. לכן גדולה מאוד תמיהתי נוכח עוצמת השנאה אשר מוסיפה עדיין ושופעת בימינו כלפי בנימין נתניהו... העלו נא, במטותא מכם בדעתכם, שהנה, קורה הבלתי אפשרי בהחלט, וביבי חותם על הסכם שלום עם אבו מאזן (שהרי כבר קרו דברים בלתי אפשריים בעולם, שעה שמנחם בגין חתם על הסכם שלום עם אנואר סאדאת)!

לאן תוליכו את השינאה?

* * *

ידידיה יצחקי

עדר אדוני

במהלך המאה התשע עשרה התקיים ויכוח סוער בחוגי "ההשכלה" אודות מהות קיומה של היהדות, האם ההנחה ארוכת המסורת שהיהדות היא צירוף של דת עִם שייכות לאומית, האם היהודים הם עם ככל העמים, או קהילות דתיות.

בגרמניה קיבלו אנשי "ההשכלה", בהנהגת הפילוסוף משה מנדלסון, את הדעה שהיהדות היא דת ככל הדתות, ומהבחינה הלאומית היהודים שייכים למדינות ולעמים שבתוכם הם יושבים. משכילי גרמניה הגדירו את עצמם "גרמנים בני דת משה".

גם בצרפת אימצו היהודים עמדה זו, הם ראו את עצמם "צרפתים בני דת משה", למעשה, בצרפת היה זה תנאי לקבלת זכויות אזרח.

מאוחר יותר קיבלו השקפה זו, שהיהדות במהותה היא דת ולא עם, גם הפילוסוף הרמן כהן, ומנהיגי התנועה הרפורמית ביהדות.

משכילי רוסיה ראו את היהדות כעם, אחד המיעוטים הלאומיים שבאימפריה הרוסית, השקפה שאומצה בידי התנועה הסוציאליסטית היהודית, "הבונד", ונתקבלה על דעת היבסקציה, הסקציה היהודית במפלגה הבולשביקית.

תנועת "חיבת-ציון" ובעקבותיה גם הציונות, על כל גווניה, קיבלה את התפיסה של היהדות על כל תפוצותיה כעם אחד, שעם ריכוזו בארץ אחת יוכל להיות לאום. גדול משוררי תנועת ההשכלה ברוסיה, יהודה ליב גורדון, הגיב על הוויכוח בשירו "עדר אדני", להלן קטעים רלוונטיים משיר זה.     

יהודה ליב גורדון

עֵדֶר אֲדׂנָי

מָה אָנוּ, תִּשְׁאֲלוּ, וּמָה חַיֵינוּ,

הָעָם נַחְנוּ כָּעַמִּים מִסְבִיבֵנוּ

אוׂ רַק עֲדַת אִישִׁים בַּעֲלֵי דָת אַחַת?

הָבָה אֲגֵלֶּה לָכֶם סוֹד זֶה בְּנַחַת,

אַךְ אַל תּוֹצִיאוֹ דִבָּה מִן הַחֶדֶר:

לאֹׁ עָם, לאֹ עֵדָה אֲנַחְנוּ רַק עֵדֶר.

עֵדֶר אֲדֹנָי, צֹאן קְדוֹשִׁים הִנֵּנוּ,

הָאָרֶץ הִיא הַמִּזְבֵּחַ לְפָנֵינוּ ---

צַמְרֵנוּ יָגֹזוּ, עוֹרֵנוּ יַפְשִׁיטוּ

וּלְאַבוּסֵנוּ כִּי רֵיק לאׁׂ יַבִּיטוּ ---

* * *

אברהם כץ עוז

סתיו  שפיר – מי את?

אני מבקש, במלוא האחריות התנועתית, להבין – אם את יו"ר הסיעה בכנסת של התנועה  הציונית, האם אין את חייבת ליצג את עמדות מפלגת העבודה? או אולי את רואה עצמך  חופשייה לקבוע עמדות משל עצמך?

אני  בא להזכיר למי שאולי שכח או לא יודע או אינו רוצה כלל לדעת, מיספר עמדות שלא  שונו עד היום:

המפלגה הציונית היא המשך של מפלגת העבודה, שהיא המשך של מפא"י אחדות העבודה ורפ"י. המטרה של כולן היתה והינה: איחוד העם בישראל, מדינה דמוקרטית, יהודית, (עם  מלוא  הזכויות למיעוטים). ביטחון  מלא ולאורך  זמן.

מכאן עולה שנבחרי התנועה אמורים לדאוג בראש וראשונה לעם ולמדינה, ולא לעצמם, ולא  להופעותיהם  בתקשורת.

אני  מבקש להזכיר לכל מי ששכח, כי מאז 1968 הקימה מפלגת העבודה (מפא"י), מסיבות של ביטחון לאומי לעתיד המדינה את היישובים ואזורי ההתישבות:

הרחבת גבולות ירושלים, גוש עציון כולו, קרית ארבע, צפון ים  המלח – קליה אלמוג ובית  הערבה, כל יישובי בקעת הירדן ממחולה בצפון ועד מצפה יריחו, כולל רימונים וכוכב  השחר ומגדלים. כל יישובי  רמת הגולן, ממבוא חמה  שבדרום ועד  מרום  גולן שבצפון, כולל  קצרין,   כל יישובי גוש קטיף, כל יישובי חבל ימית (35), מעלה אדומים, גבעת זאב וגבעון החדשה,  גילה וכל יישובי קרני שומרון, ביתר עלית וקרית ספר, סמוע וסוסיה וכרמל, ועוד שכונות וישובים.

אל תטעי, זה לא נעשה בהתלהבות של רגע אלא בבהירות מחשבה של ביטחון המדינה  לעתיד לבוא. את כל אלה לא הקימו מתנחלים והוזים ונערי גבעות ושוליים אלא ההתיישבות העובדת של תנועת העבודה, במשך שנים, בהתמסרות, בעזרה ובאהבה רבה. והסיבה לא היתה   שלמות הארץ או נחלת אבות שהובטחה על ידי  ריבונו של עולם, אלא  משיקולים של  ביטחון  המדינה.

האם נעשו טעויות? קרוב לוודאי שכן. האם מותר לתקן? כן, ובלבד שאין מוותרים כהוא זה  על תפיסת הביטחון הלאומי.

האם מותר לפנות יישובים שהוקמו? כן – ובלבד שלא מופרת תפיסת הביטחון, והפינוי  נעשה בצורה ממלכתית והוגנת.

האם אפשר להשאיר יישובים ישראליים ביישות פלשתינאית? כן, בהסכם ובהבטחת שלומם וביטחונם.

האם יש  הבדל  גדול  בין  תפיסת  הביטחון של  הליכוד (האמיתי) לבין  התפיסה של מפלגת  העבודה (מפא"י)?  – לא, המרחק קטן מאוד. והסיבה היא ששתי התנועות מגבשות את העמדות המדיניות שלהן על בסיס שיקול דעת וחשיבה לאומית, דמוקרטית, יהודית, והומנית. (ללא  התערבות ריבונו של  עולם).

האם אפשרי ו/או מותר לצעוד יחד? כן. ואפילו חובה, אם זה לטובת העם, המדינה ועתידה.

המפלגה הציונית, שאת יו"ר הסיעה שלה בכנסת, אינה רשאית שלא לבדוק ואינה רשאית לומר "שלא  נשתלב" או "שלא  נתאחד" – אם  זה למען  המטרה  היחידה שלשמה  נבחרתם –  העם והמדינה.

ואם אינך מסוגלת לעמוד  בזה – איש לא יכעס  אם פשוט תתפטרי.

בברכה,

מפ"איניק ותיק,

אברהם כץ עוז

לשעבר – מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים

חבר כנסת ושר החקלאות

* * *

עמוס אריכא

סדין אדום 2016-1967

לפני ארבעים ותשע שנים פרצה מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני, 1967, לאחר המתנה מתמשכת להחלטת הממשלה, מורטת עצבים ומעלה סימן שאלה מוחשי ומטריד עד מאד בדבר יכולת הישרדותה של ישראל במלחמת מלקחיים שהתכוון לכפות עליה נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר.

פרשה זו התחילה להתגלגל בחמישה-עשר במאי 1967, בעת התקיימותו של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים. בין הנוכחים המכובדים נמצא כמובן הרמטכ"ל יצחק רבין עם חבר אלופי המטכ"ל, עימם נמנה אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, שישב בקרבתו. בעוד המצעד המרשים ממשיך במסלולו פנה רבין לגביש והודיע לו כי ברגע זה התקבל דיווח כי כוחות מצריים משמעותיים חדרו לסיני בניגוד להסכם הבינלאומי. את הידיעה הפיץ רדיו קהיר.

מדובר היה בניסיון כוחני בוטה של המצרים לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון כפי שנקבע לאחר "מבצע קדש" בשלהי קיץ 1956. באותו פרק זמן, ב-1967, התגברה המתיחות עם סוריה בעקבות ניסיונות סוריים להטות מקורות מים מלהגיע לישראל.  גמאל עבדול נאצר בעל היומרות להיות המנהיג הערבי הבולט במזרח התיכון החליט כי הגיעה שעתו להתערב ולהפר את ההסכם הישן תוך התראה לכוח או"ם בסיני להתפנות מבסיסים בחצי האי.

אחת-עשרה שנים שחלפו מאז "מבצע קדש" נוצלו על-ידי נשיא מצרים להעצים ברית בינו לבין ברית המועצות,שהפכה לספק הנשק הגדול ביותר לצבא המצרי. אבל שנים אלו גם נוצלו היטב בישראל לבניית צבא מודרני, יעיל, תוקפני, שיהיה מסוגל להעביר קרבות ניגוח אל מעבר לגבול ולנהל מלחמה להבסת אוייב על אדמתו. בשנים אלו התברר כי צה"ל של שנת 1967, בעזרת צרפת, היה שונה בתכלית מזה שדפוסיו התחילו להיקבע במהלך מלחמת העצמאות. חיל האוויר היה כבר בנוי למשימות נועזות. חיל השריון היה לאגרוף פלדה. הצנחנים וחילות הרגלים המשיכו לבנות יחידות מובחרות. חיל הים חשף יכולות מרשימות וגם הוא זכה בתהליך התעצמות.

בין מלחמת סיני לאביב שישים ושבע הוכרע גם המאבק בין שתי גישות לבניית כוח צבאי. האחת, שנתמכה בידי מנהיגי הישוב העברי, דגלה בעליונותם של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי, והעדיפה אותם על פני לוחמי הפלמ"ח, אותם שהכשירו עצמם בהתמדה בבניית כוח צבאי משמעותי. במאבק זה גברה יד יוצאי הפלמ"ח, שרבים מהם צברו ניסיון קרבי עשיר.

במרוצת שנות החמישים והשישים, עד פרוץ מלחמת ששת הימים, דחקו מפקדי הפלמ"ח ששירתו בצה"ל את בעלי המסורת הבריטית, ועד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת כבר מרבית אלופי צה"ל היו פלמ"חניקים שזכו בהשתלמויות באקדמיות לקצינים בכירים, בעיקר בצרפת, היכן שהתגלו שם כחניכים מצטיינים.

בין אלה בלטה דמותו של ישעיהו גביש, שהיה אז בדרגת סגן-אלוף, שנשלח לשנתיים השתלמות בצרפת עם רעייתו גיטה ושני בניהם הצעירים. קצין זה עתיד היה להיחקק בדפי הזהב של מלחמת ששת הימים כאחד המצביאים המזהירים בתולדות צה"ל.

ישעיהו גביש נולד בתל-אביב בשנת 1925 וגדל בתנאים קשים בשכונת הצריפים הדלים והדולפים "מחלול" התל-אביבית. צריפים שהיו צרובי שמש בקיץ ורוחות מקפיאות בחורף. רבים בארץ, רבים מדי, אינם יודעים באיזה תנאים חיו חלוצים בארץ-ישראל של שנות העשרים. אבי שעלה לארץ בהיותו בן שבע-עשרה, ב-1924, מצא מקלט לא פעם בחוף הים התל-אביבי מפני שלא היה גג לראשו. על חייו ושנותיו כחלוץ כתב ברומן הראשון שפירסם בשם "לחם וחזון", עליו אמר ביאליק כי זהו הלחם שאנחנו זקוקים לו, לחם וחזון.

 בשנת 1943, כשמלאו לגביש שמונה-עשרה שנים, הוא נמנה עם המתנדבים לפלוגות המחץ שקמו בעידוד הבריטים להשתתף בבלימת כוחות שיריון גרמניים שהתכוונו לפלוש לארץ-ישראל. המפקד הראשון היה יצחק שדה, ושני עוזריו שנחשבו בעיניו היו יגאל אלון ומשה דיין.

מאז עבר גביש השתלמויות שונות והפך מלוחם מן השורה למפקד שבקרבות מלחמת העצמאות קנה לעצמו שם של לוחם בלתי נרתע להשגת יעדיו, ולאחר המלחמה נשאר כמפקד בצה"ל עם חברים נוספים מהפלמ"ח, שקנו לעצמם שם במהלך השנים.

ערב מלחמת ששת הימים כבר היה ישעיהו גביש נושא דרגות אלוף והוא מפקד פיקוד דרום בעל וותק וניסיון צבאי מרשים. מוכן היה להתמודד עם כל אתגר צבאי עתידי. הוא נודע בעל כשירויות טקטיות מקוריות ותחבולן צבאי, העתיד לקנות לעצמו שם של מצביא בעל שיעור-קומה. ואכן שיא הישגיו הם הימים הספורים של מלחמת ששת הימים, כשביום הרביעי למלחמה הוא שידר לרמטכ"ל יצחק רבין כי חיילי צה"ל השלימו יעדיהם וכי הם ניצבים לאורך גדת תעלת סואץ, בעוד שרידי החיילים המצריים כבר נסוגו לצד השני של התעלה.

הניצחון המדהים שהושג בכל החזיתות זכה בכיסוי שלא היה כמותו בעשרות ספרים ואלבומים, מהם כאלה שנתנו ביטוי מעריץ להישגיהם של חיילי צה"ל ולמפקדיהם מעלה – עד לצמרת. במרוצת השנים נמשך זרם העדויות איך וכיצד התמודד צה"ל להפליא באותם ששת ימי המלחמה ששינו את מפת ארץ ישראל העברית.

רק איש אחד, רב מעללים וצנוע בשם אלוף ישעיהו גביש, לא אמר דבר שלם משלו עד שמלאו לו תשעים שנים, והוא צעיר ברוחו וצלול כפי שהיה בשיאו באותה מלחמה.

סיפורו האישי של מפקד החזית הדרומית, "סדין אדום" (2016, כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור) הוא בגדר הפתעה לא רק מבחינת היותו סיפור צבאי נדיר ומעולה, אלא גם בדרך בה מספר האלוף את סיפורו, בעברית תל-אביבית פשוטה מגינוני-לשון, שפתו ברורה וישירה אותה ניתן להגדיר כדבר איש עם רעהו.

"סדין אדום" הנו ביוגרפיה מצומצמת של ישעיהו (שייקה) גביש. הספר בנוי משלושה חלקים. צמיחתו של לוחם, סדין אדום, ומנציח רוח הפלמ"ח לדורות הבאים. הפרק הפותח והפרק המסיים, למרות היותם קצרים, מקנים לספר את הזכות גם להיחשב כעלילת חיים עטורת שותפות וברית-עולם עם רעייתו גיטה ועם אלה שהיו מוכנים להקריב עצמם על מזבח החזון הציוני, שתפישתו מאז סורסה כיום באטימות-חושים ועוותה ללא הכר. אין ספק כי המלחמה המהוללת היא גם הקו האדום הברור והכואב של תחילת קריסת אותו חזון, אולי לתמיד, ובמקומו נכבשה ישראל לתהליך מדכא של מיסיונריות יהודית-משיחית.

גם הסיפור המרכזי, "סדין אדום", מורכב משלושה פרקי זמן. תקופת המתח הגובר עם מדינות ערב השכנות, הגברת האיומים מצד מצרים המזרימה כוחות משמעותיים לסיני והגברת לחצים אחרים עד להסתלקות הכוח הבינלאומי. לאחריה מתעצמת כטבעת-חנק תקופת ההמתנה, כתוצאה מהססנות הדרג המדיני בישראל, שעדיין משוכנע שניתן להגיע לפיתרון באמצעים מדיניים, והפרק האחרון בעונה הבוערת הזאת, ימי המלחמה. אלה אותם ימים שהאלוף גביש מגדיר בספרו פעם אחרי פעם בנוסח העברי, "בתחבולות תעשה-לך מלחמה" – וכך בדיוק מתכנן המצביא הזה בקפידה ובבדיקת מהלכיו מדי יום, לעתים בחלוף מספר שעות. תמיד הוא קשוב וכורה אוזן, מוכן להתייחס לכל רעיון המובא לפניו, לכל פיסת מידע של קצין המודיעין שלו, סגן אלוף יהושע שגיא.

הפסוק הזה מפרק כד בספר משלי מובא בחלקו הראשון. אך גם חלקו השני ראוי להוסיפו: "ותשועה, ברוב יועץ."

רוח פסוק זה מאפיינת את שיעור קומתו של שייקה גביש. מי שיקרא את פרשת פרקי עונת "סדין אדום" ילמד עד מה היטיב גורלנו באותם ימים שבראש החזית הדרמטית הזאת עמד אסטרטג צבאי נועז, חכם ונדיב כלפי עמיתיו, בעל מחשבה מקורית מרתקת, ויכולת לעמוד מול גדולים ולפרוש ביניהם את משנתו הסדורה – איך וכיצד הוא מתכונן למערכה כה-גורלית. הוא חי עם כוח צבא מאומן היטב כשמפקדי האוגדות, החטיבות והיחידות, כולל אוגדת ההסוואה שהוקמה בהנחייתו ואמורה לתעתע באויב שמנגד, הם מפקדים בעלי ניסיון כאריק שרון, ישראל טל, ואחרים עד קצינים כשמואל גורודיש, שהונצח בספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח".

באותם ימי כוננות השלים גביש במעשה רב את הפסוק מספר משלי. הוא לא היסס להתייעץ עם מפקדי השטח ולבחון ביחד איתם מדי יום את המשתנים שמנגד בזירות השונות – צבא מנגד אוייב, ובכך זכה ביצירת תשתית אמון שהוכיחה את עצמה בצורה מרשימה מפרוץ המלחמה ועד סיומה, שתוצאותיה היוו סימן דרך לישראל אחרת, שטופת משיחיות, ימניות וגזענות מדאיגה, שחלחלו כרעל בעורקי האומה במרוצת השנים שלאחר-מכן ואחד משיאיה בא לביטוי משפיל בפארסה שהתקיימה בימים אלה בהם מינה בנימין נתניהו לשר הביטחון איש זיקית אפל כאביגדור ליברמן.

תיאמר האמת, גם מול מציאות פסיכולוגית מעיקה – גם בימים ההם מצד האחראים עליו, שלא היו כה-בטוחים כמותו בניצחון, הרגיש גביש את מצוקת חייליו הנשחקים בהמתנה קורעת. מצד אחד ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שהתקשה לקבל החלטות מסיבותיו. מצד שני משה דיין, שבא להכיר את תוכניות המלחמה בחפ"ק של גביש ואמר לו כהאי לישנא:

"אתה תנצח במלחמה, אבל המחיר יהיה עשרים אלף נפגעים."

וכאילו לא די בכך, באותם ימים שלפני ההכרעה המדהימה בזירה עצמה, כשביקר בחפ"ק דוד בן-גוריון, גם הוא לא הסתיר את חששו מפני המלחמה המתגלגלת כבר אז ברעמים. 

היו חששות מעיקים שהתגברו גם עם השמועה שחלפה כי הרמטכ"ל יצחק רבין, שעישן בכמות בלתי נסבלת, נזקק להתנתק ליממה מהעולם החיצוני כשהוא מסתגר בדירתו. עומס האחריות לפרוץ מלחמה בכל החזיתות כתש אותו. מצד אחד התמודד עם מפקדים בכירים כגביש שלחצו לפתוח במהלומת נגד, ומצד שני עמדה הנהגה מדינית מצפה לנס, לאיזשהו  פיתרון מדינאי שלא נראה באופק. היתה זו מנהיגות שגילתה אפילו סימני יאוש נוכח האפשרות של חורבן בית שלישי. ואילו מעבר לים עמד גם נשיא צרפת דה-גול, שהזהיר בנימת איום בוטה את אבא אבן, שר החוץ הישראלי, לבל תנחית ישראל מכה מונעת.

כאמור, סיפורו של ישעיהו גביש מסופר בגובה העיניים, ודווקא השפה הישירה גורמת לקורא חוויה נדירה כאילו הוא עצמו שותף בכל מה שהתרחש מבית ומחוץ באותם ימים. גביש הצליח להחיות מחדש, כמו אותם אירועים התרחשו זה עתה. גם הדמויות השונות שהוא נוגע בהן לעתים בחיבה, לעתים בגערה, ניצבות כחיות – פסיפס אנושי מרתק של ישראל שהיתה. כל אותם חיילים מסורים עד מוות (זו לא מליצה!) – עזבו בתים, משפחות, משרות והתייצבו אפילו מרחבי עולם לקראת הסופה הצפויה להתפרץ בבוא שתי המלים, "סדין אדום". אלה היו הלוחמים שקצרה רוחם מההמתנה המתישה, וגביש מדבר עליהם בנוסח שאפשר לחוש בו את הרוח של "כולם היו בניי."

הקשר בין מפקד לפקודיו בא לביטוי של מפקד שאיננו מסתגר בחפ"ק שלו, אלא יוצא ומשנע עצמו בעזרת מסוק שהעמיד לרשותו חיל האוויר, ממקום למקום, מחפ"ק לחפ"ק, עד ליחידות המחופרות וממתינות לפרוץ קדימה להתכתשות הדמים בהינתן האות. עד לאותו רגע דרמטי ניתן היה לנשום מבין דפי הספר את רתיחת החולות הלוהטים, את הזיעה הניגרת מחום הימים הרותחים, ובין לבין מצייר גביש במילים שלו את תוואי החזית, מהצוקים, דרך הגאיות, וערוצי המעברים – אותם הוא מנצל לשנע את כוחותיו בדרכים שיפתיעו את האוייב.

משניתן האות "סדין אדום", בבוקר יום שני, בשעה שבע וארבעים וחמש דקות, בעוד טייסי חיל האוויר בפיקודו של אלוף מוטי הוד משלימים את ריסוק חילות האוויר המצרי והסורי, נעה מדינת ישראל לעבר תהילת-עולם היסטורית שמאז ועד היום לא הצליחה לחזור עליה. בינתיים השתנתה המדינה, השתנו הישראלים והעתיד קדרו שמיו.

דווקא על רקע הימים האלה ב-2016, מתברר סיפורו של המצביא גביש כנדבך בעל חשיבות מיוחדת במדף ספרי הצבא והמלחמה המקוריים שלנו. אלוף גביש משתף את קוראיו גם בהצצה לעולמו האישי, כשהוא חושף מחשבותיו, היסוסיו ורגשותיו כמעט עד לדקויות, כמו באותו רגע בו נודע לו כי כוחותיו של מוטה גור שיחררו את הר הבית, בעוד כוחותיו של גביש בחזית הדרום דוהרים להשלמת ניצחון צבאי מזהיר. ברגע זה הוא מתיישב על אבן מידברית, שבוי בידי תחושה מעורבת של שמחה וגאון על שיחרור ההר ההיסטורי, ומאידך פולחת בליבו המחשבה הצורבת שאירוע זה יעיב על הישגו של צה"ל בפיקודו בדרום.

גם הנוער של היום צריך להתוודע לסיפור הנדיר הזה של שייקה גביש. זו מורשת אמיתית וחשובה של בן הארץ, שהוא וחבריו לדרך נעטפו, בצדק, ממרחק השנים, בהילה של עבריות קדומה. שנים רבות מאז שהאלוף פרש מצה"ל ב-1970, ולאחר עשייה באזרחות, הוא התמקד עם רעיו בהקמת "בית הפלמ"ח". שם, בהיכל הזיכרון של מיטב הנוער הארץ-ישראלי, הוא ממשיך להנחיל למבקרים אותה רוח של הקרבה ואמונה בהשגת עצמאות שאיפיינה את חבריו ואת מפקדיו יצחק שדה, יגאל אלון, משה דיין ויצחק רבין.

הקורא את "סדין אדום" לא יחטא במחשבה כי נפילים היו בארץ.

* * *

חלומות

סיפור קצר מאת רותי יצחקי ריכטר

זה היה כל כך מפתיע!

כאילו יצאו זה עתה מחלומה הם עמדו שם, על הבמה, זה בצד זה, צ'מבלו קטן וירוק, מעוטר בקישוטים זהובים, מעוגלים, דמויי ערבסקות, ופסנתר כנף ענק, לבן, אדיר ממדים, בעל רגליים חטובות ומראה סקסי. הפסנתרנית היפה, המוכשרת, הסבירה עכשיו לקהל שגדש את האולם מהם ההבדלים בין שני הכלים, וכדי להמחיש את דבריה ניגנה על כל אחד מהם יצירות זהות והשוותה בין הביצועים השונים.

גם אני רוצה! גם אני רוצה! חזרה ואמרה לאה לעצמה כשפשטו הצלילים הקסומים באולם הגדול והפנטו את קהל השומעים. היא נזכרה בחלומה החוזר ונשנה. בחלומה היא עומדת על הבמה, מסבירה לקהל את משמעות היצירה, ממש כמו שעושה עכשיו המרצה, ואחר כך פונה אל הפסנתר או אל הצ'מבלו ומנגנת. לצ'מבלו שבחלומה צבע ירוק כהה, קטיפתי, והוא מעוטר בקישוטי זהב מעוגלים כמו הצ'מבלו העומד עכשיו על הבמה, ופסנתר הכנף לבן ודומה לציפור ענקית, בעלת מוטת כנפיים שאין לה סוף... וכשהיא, לאה, מסיימת את הנגינה, פורצות מחיאות כפיים סוערות וקריאות להדרן, והיא ניצבת זקופה, צעירה ויפה על הבמה, בלא מקל ההליכה המלווה אותה עכשיו לכל מקום, בלא מכשירי השמיעה המסייעים לה לתקשר עם ילדיה ונכדיה, ובלא המראה המעורפל הנשקף מעיניה הבצקות.

היא זכרה איך התחילה לנגן. למעשה, לא מצאה עניין במוזיקה, אבל היא היתה רק בת שמונה, ורצתה להיות מקובלת ואהודה כמו מלכת הכיתה וחברות "הפמליה" שלה, שכולן החלו לנגן בתחילת השנה. כדי להימנות עליהן התחננה לפני הוריה שירשמו אותה לשיעורי נגינה וייקנו לה פסנתר. בתחילה ההורים לא הסכימו. "פסנתר הוא כלי יקר מאוד, ובוודאי יימאס לך לנגן אחרי חודשיים!" טענו בתוקף. אבל היא המשיכה להפציר בהם עד שנעתרו לה. שנתיים עברו עד שראו הוריה שהיא מתמידה בנגינה, וקנו לה את הפסנתר השחור, הגדול,  מכובד האחוריים, המשמש אותה עד היום. עד אז  התאמנה בפסנתר של אחת השכנות תמורת תשלום חודשי.

מלכת הכיתה וחברותיה זנחו את הפסנתר כעבור חודשים אחדים, אבל היא דבקה בו והמשיכה ללמוד עשר שנים, עד גיוסה לצה"ל. כששאלו אותה חברותיה מדוע המשיכה בנגינה, זכרה את פסוקו של המורה לתלמוד שקרא לפני תלמידיו ממסכת סנהדרין: "מתוך שלא לשמה בא לשמה." אבל היא לא ציטטה להן את הפסוק החכם, ורק הסבירה שהיא פשוט אוהבת לנגן, והפסנתר הוא החבר הכי טוב שלה.

מעולם לא חשבה על קריירה של פסנתרנית. היא היתה עסוקה בלימודים ובעיקר בפעילות עניפה בתנועת הנוער, וכמו שאר חבריה בימים הרחוקים ההם הועידה את עצמה לחיי קיבוץ. כן. אומנם הלימודים והנגינה חשובים מאוד, אבל הרעיון והאידיאל חשובים מהם! היא תקים עם חבריה קיבוץ חדש בנגב, תהיה חקלאית של ממש, ותגשים עימם את הרעיון הציוני.

מוריה בבית הספר ומורתה לנגינה טענו באוזני הוריה ש"לילדה יש פוטנציאל גדול, וחבל שהיא מבזבזת אותו ומקדישה את כל זמנה לפעילות בתנועה", אבל היא המשיכה בשלה, ולא היתה מאושרת ממנה כשלאחר סיום הלימודים המשעממים בבית הספר התיכון התגייסה לנח"ל, ויצאה עם חבריה להקים קיבוץ חדש בנגב.

בערבים, לאחר מלחמה עיקשת באדמת הלס הסדוקה, הזהובה, ולאחר יום עבודה מפרך בגינות הנוי של הקיבוץ הקירח מעצים, פנתה לחדר התרבות, ושם, בחרדת קודש, ישבה ליד הפסנתר הישן, המתקלף, שאינו מכוּון וצליליו צורמים את האוזן, וניגנה את היצירות שאהבה. בסתר ליבה קיוותה ש"הוא", האיש שאהבה בסתר, יאזין לנגינתה ודרכה יתאהב בה, אבל הדבר לא קרה. להיפך, לעיתים קרובות לעג לנגינתה: "למה את מנגנת תמיד אותן היצירות?" לגלג ברוע, והיא הצטערה על שאינו יודע לעודד ולא טרחה לענות לו.

לפעמים, כשפשטו בחלל החדר צלילים של שופן, של ברהמס, של בטהובן או של רחמנינוב, הזתה בהקיץ: הנה היא פסנתרנית דגולה המופיעה בקרנג'י הול עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק או מנגנת בתל אביב בהיכל התרבות עם התזמורת הפילהרמונית שלנו... אבל היא ידעה שלעולם לא תגשים את החלומות האלה, כי אינה פסנתרנית מקצועית, ונגינתה אינה מלוטשת ומדויקת דיה.

כעבור שנים אחדות עזבה את הקיבוץ ופנתה ללימודים גבוהים, ואחר כך כשנישאה ונולדו ילדיה, היתה עסוקה בעבודתה ובטיפול בהם, ורק לעיתים רחוקות התפנתה לנגינה. אז החל החלום לפקוד אותה בלילות. בתחילה בא כמעט מדי לילה, ואחר כך, ברבות השנים, פקד אותה רק לעיתים רחוקות. בחלומה היא מנגנת מול קהל באולם רחב ידיים  שקירותיו מצופים קטיפה אדומה וקישוטי זהב, תקרתו הגבוהה, המעוטרת, עמוסה מנורות קנים ענקיות של בדולח, ועל הבימה ניצבים פסנתר כנף ענק ולבן וצ'מבלו ירוק, קטיפתי...

עכשיו, לעת זקנתה, כשהיא כבדת ראייה וכבדת שמיעה, היא מתקשה לפענח את התווים בעזרת המגדלת המשמשת אותה לקריאה, ולרוב היא מסתפקת בנגינת שירי עם שאינם מצריכים קריאת תווים או בהאזנה למוזיקה שהיא מורידה מהיוטיוב, וכשהיא מאזינה עכשיו להרצאה המוזיקלית, נדמה לה שהצ'מבלו היפה, הירוק,  והפסנתר הלבן, המחוטב, פשוט יצאו אל הבמה מתוך החלום הכוזב שפקד אותה גם הלילה.

לפעמים, כשילדיה או נכדיה הבוגרים שופכים לפניה את ליבם, ומספרים לה על כישלונות, מפחי נפש ואכזבות, היא מנסה לעודד אותם: "חלומות... חלומות... חלומות... הם לעולם לא מתים... לפעמים הם עומדים בצד ומחכים, כי דאגות אחרות תופסות את מקומם ודוחקות אותם לפינה, אבל הם  מבעבעים בסתר ומחכים לזמנם. אתם עוד תגשימו אותם. לעולם לא מאוחר..."

ואולי בהפסקה, כשרוב הקהל יזרום החוצה, לשירותים ולמזנון, תעלה לבמה ותפרוט על שני הכלים המפוארים האלה? האולם בוודאי כמעט יתרוקן, המולה ורעש ישלטו בחלל, ואיש לא ישים לב... האם תעשה זאת? האם יהיה לה אומץ? היא מתביישת. מעולם לא ניגנה בצ'מבלו או בפסנתר כנף, ומעולם לא ניגנה לפני קהל!

אבל היא מוכרחה לנסות! כן! היא מוכרחה! היא כבר בת שמונים, ולא תהיה לה הזדמנות שנייה!

כמו מאליהן נשלחו ידיה של לאה אל מקל ההליכה, והיא התרוממה בכבדות ועלתה במדרגות העץ המובילות אל הבמה. תחילה התקרבה אל הפסנתר הענק והתחילה לנגן קטעים שזכרה בעל פה, ואחר כך פנתה אל הצ'מבלו ופרטה עליו בשקיקה. כפי ששיערה, עזבו רוב האנשים את האולם הגדול, והמולת הקהל הנותר החרישה את נגינתה. הצלילים הערבים פשטו בחלל הענק, והיא נסחפה בהם ולא חשה בחלוף הזמן. שוב חזרה אל הפסנתר, וממנו דידתה אל הצ'מבלו וחוזר חלילה.

הנה, מי טען שחלומות אינם מתגשמים?! היא מגשימה עכשיו את חלומה ומנגנת... ומנגנת... ומנגנת...

רעם מחיאות כפיים אדיר הגיע לאוזניה. למי הם מוחאים כף? הרי היא לבדה כאן, על הבמה הגדולה... עכשיו עוד נמשכת ההפסקה, ולמה הם מפריעים לה? היא עוד לא סיימה לנגן...

לאה נשאה את עיניה אל האולם, וראתה במבוכה ובחרדה שהוא מלא בקהל המחכה להמשך ההרצאה המוזיקלית. מחיאות כפיים קצובות וקריאות "בראבו!" הרעידו את אמות הספים, והיא אהבה אותן ורצתה שיימשכו עוד ועוד, כי חשה שהן מביעות רגשות חיבה ואהדה הזורמים אליה מן האולם המריע.

נבוכה קמה ממקומה שליד הצ'מבלו, ונשענה על מקל ההליכה. המרצָה אחזה בידה והוליכה אותה לקדמת הבמה. "אנחנו צריכות להשתחוות עכשיו," לאטה באוזניה בחיוך של חיבה, ואחר כך, כשתמו התשואות, הוליכה את לאה בזהירות אל מקומה שבשורה הראשונה, ותמכה בה כאילו היא אוחזת בידה חפץ יקר ושביר.

לאה התיישבה בזהירות במקומה. כמו במנטרה עתיקה הדהדו בה המילים:  עשיתי את זה! עשיתי את זה! עשיתי את זה! ושמחה עצומה אחזה בה, כי הרי היא יודעת כבר שנים רבות שחלומות אינם מתים. לפעמים הם עומדים בצד ומחכים, כי דאגות אחרות תופסות את מקומם ודוחקות אותם לפינה, אבל הם  אינם נמוגים. הם מבעבעים בסתר ומחכים בסבלנות עד בוא שעתם להתגשם...

רותי יצחקי ריכטר ©

05.06.2016

* * *

משה גרנות

התמודדות נועזת עם משימה בלתי אפשרית

על ספרה של רחל סבוראי

"שלושה שחיברו – מבט חדש על יוצרי התנ"ך"

תמוז 2012, 237 עמ'

לפני שכותבים על ספרה של רחל סבוראי – חובה לספר מעט על המחברת, על האישה המרשימה שחיברה את הספר, ואתחיל קודם בהיכרות האישית שלי עימה: במשך שנים רבות נאבקתי עם המוסדות השונים להעניק יד ושם להרוגי מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" ביפו – אלה שנלחמו במוטות ברזל וביתדות שנעקרו מהגדר – כנגד פורעים שהיו מצוידים בנשק חם, ואשר הסתייעו בשוטרים ערביים שהסירו מעל מדיהם את תגי הזיהוי. תוצאת הקרב היתה נוראה: נמצאו בחצר שלוש-עשרה גופות, ועוד שני פצועים שנפטרו כעבור זמן מפצעיהם. בין ההרוגים היו גם דובה ויהודה צ'רקסקי, ממנהלי המקום, שאירגנו את ההגנה, ואשר השאירו אחריהם שלושה יתומים – הבכור שביניהם, בסך הכול בן שלוש-עשרה, היה אביה של נורית רעייתי.

פניתי אינספור פעמים לעיריית תל-אביב לקבוע שלט ברחוב יפת 34 – שיזכיר את המאורע הקשה הזה, שבאמת יש לו משמעות לאומית במאבק על חיינו כאן בארץ הזאת – ללא הועיל, עד שיורם קניוק ז"ל נרתם לסייע, וכתב מאמר ב"עיתון תל-אביב" (30.4.1992), בו הישווה את מה שאירע ב"בית החלוץ" לנפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי שנה קודם. המאמר השפיע, והשלט נקבע במקום.

המשימה השנייה שלקחתי על עצמי היתה לשכנע את משרד הביטחון שיש לשפץ את קבר האחים שבכניסה לבית העלמין טרומפלדור, שם טמונים 43 מהרוגי תרפ"א, ביניהם הרוגי "בית החלוץ", וכן ברנר וחבריו, יצקר האב והבן (רחל סבוראי היא בתה של שרה סבוראי לבית יצקר). הקבר התפורר, וממש עמד להתמוטט, ואז נכנסה רחל סבוראי לתמונה, ובאמת שום דבר לא היה יכול לעמוד בפניה – תוך זמן קצר נקראנו לישיבות עם המחלקה להנצחת החייל, הקבר שופץ, ושנינו הופקדנו על הכיתוב שעל הקברים (לגבי ההרוגים שהצלחנו להשיג מידע מארכיונים ומהמשפחות). לולא הבולדוזריות של רחל סבוראי – המונומנט הלאומי הזה היה הופך לתל חורבות.

רחל סבוראי ז"ל היתה באמת אישה עשויה ללא חת – הציבור יודע כי היא ומאיר הר- ציון היו הראשונים שהגיעו לפטרה (1953), ומן הבודדים שחזרו משם בשלום (ביניהם – "כושי", הוא שמעון רימון בן כיתתי), אבל קדמו לכך מעשים נועזים, כגון פיצוץ גשר אדם ב-1946, השתתפותה במלחמת השחרור בגדוד 4 של חטיבת הראל. היא נאבקה כנגד הנטייה של חלק ממנהיגינו להחזיר את הגולן לסורים, ונאבקה נגד מגמת הקיבוצים להפרטה. לא בכל מאבקיה היא ניצחה, אבל בכל אחד מהם היא הקדישה את כל כוחותיה.

כך היא נהגה גם בספר שלפנינו, כשהיא מתכוונת להתמודד עם החידה הגדולה מכולן – מי חיבר את התנ"ך?

רחל סבוראי ניגשה אל המשימה הגדולה הזאת כאשת מקצוע ממש – הגם שהיתה אוטודידקטית (למדה אמנם מיספר קורסים כשומעת חופשית באוניברסיטת הנגב, אבל מילייה מחקר המקרא בוודאי לא היה רואה בה סמכות אקדמאית). היא מוכיחה בספר הזה בקיאות מושלמת בתורת המקורות (P D E J), מכירה לפרטיו את המחקר הלועזי והעברי של המקרא (ותעיד על כך הרשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, ממנה ציטטה לכל אורכו). היא הרי הית הרגילה לגשת אל משימותיה בכל הכוחות, ולכן לא ניגשה אל המשימה הענקית שהטילה על עצמה לפני שדשה בכל פרטי מחקר המקרא המודרני. עוד דבר שצריך לזקוף לזכותה: היא מביאה דברים בשם אומרם, ומצביעה בהערכה ובתודה על האישים בתחום חקר המקרא, מהם קיבלה את ההשראה לקביעותיה.

ובכן, ראשון המצוטטים בספר הוא אליהו אורבך בעל הספר "המידבר וארץ הבחירה", ממנו למדה שאביתר הוא היהויסט (J). הוא בן נינו של עלי הכוהן, שבעצמו מצאצאיו של משה. לדעת המחברת, שלוש סיבות לקביעה שהוא המחבר של הסיפורים ההיסטוריים של ספר שמואל ושל ספר בראשית:

1. הוא ליווה את דויד מצעירותו ועד מותו, לכן היתה לו היכרות קרובה עם קורות שאול (שהשמיד את משפחתו בנוב), קורות דויד וקורות ירושת הכיסא,

2. כנצר לשושלת כוהנים, היה בקיא בכל המקומות הקדושים המוזכרים בספר בראשית.

3. לאחר שגורש על ידי שלמה לענתות – היה לו די פנאי לשבת ולכתוב את סיפורי ספר בראשית. המחברת אינה מסתפקת בזה, והיא מייחסת לאביתר גם את רוב מזמורי תהילים המוקדמים, אלה המוקדשים לדויד, או המזכירים אירועים מחייו של דויד.

אלא שאין בכל הכתובים שרחל סבוראי מביאה שום רמז שאמנם אביתר היה סופר מתעד, ועל פניו מוזר שאביתר יכתוב את סיפור ירושת הכיסא באובייקטיביות מוחלטת – הרי באירוע זה הוא יוצא בשן ועין (השתתף בהמלכת הנפל של אדוניה בן חגית), מגורש לענתות, וכמחבר איננו מזכיר אף במילה אחת את העוול שעשו לו?!

המצוטט השני הוא נחמיה רבן, בעל הספר "ישעיהו השני, נבואתו, אישיותו ושמו". בעקבות קביעותיו מגיעה רחל סבוראי למסקנה כי "ישעיהו השני" (פרקים מ'-ס"ו בספר ישעיהו) הוא עבד ה' (שם, מ"ב 19), ולא רק זאת, אלא ששמו הוא "משולם" ("מי עיוור כי אם עבדי, וחירש כמלאכי אשלח, מי עיוור כמשולם, ועיוור כעבד ה'?" – שם שם). אלא שמהתקבולת מובן שהמילה "משולם" זהה למילה "עבד", שהרי משלמים לרכישת עבד, וברו שלא מדובר בשם פרטי.

על פי הקבלות לשוניות שונות קובעת רחל סבוראי כי "משולם" אחראי גם לעריכה בתוך רוב כתבי הנביאים, כמו ישעהיו ב' 4-3, י"א 6, ל"א 2, עמוס ט', מיכה ד' 4-1, עובדיה, ירמיהו מ"ט 19-13 ועוד. והרי כתוב מפורשות שמתעד דברי ירמיהו היה ברוך בן נריה: "ויקרא  ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר (ירמיה ל"ו 4 וראה את כל הפרק). מה יכול להיות יותר ברור מזה? אלא שרחל סבוראי טוענת בתוקף שישעיהו השני, הוא "משולם", היה עורך ספרו של ירמיהו ושל שאר ספרי הנביאים, ואילו ברוך בן נריה היה רק "מלווה". רחל מתארת את חייו של "משולם" מלפני החורבן והגלות ועד לשיבת ציון, ושוב מציינת שהפנאי שהיה לו בגלות בבל אפשר לו להתמסר לעבודה הענקית שהעמיס על עצמו, עבודה שכללה גם את המזמורים המאוחרים של תהילים.

המחבר השלישי המוזכר בספר (שם הספר הרי - "שלושה שחיברו") הוא בעל דברי הימים, שגם לו מעניקה רחל סבוראי שם: "יעבץ" בעקבות יואל ויינברג (בעל הספר: Der Chronist in seiner Mitwelt), על פי הפסוק "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ..." (דברי הימים א' ב' 55).

המחברת מתעכבת על לשונו הפרוזאית המיוחדת של בעל דברי הימים, על מלחמות שאין להן מקבילות בספר מלכים, הבנויות באותה תבנית, למיספרים הפנטסטיים של הלוחמים במלחמות אלו, ומגיעה בעקבות כך למסקנה שסיפור מלחמת השבטים נגד שבט בנימין בספר שופטים חובר על ידיו (בעיקר מסתמכת רחל על תיאור מפורט של מקומה של שילה (שופטים כ"א 19), מקום שהיה ידוע מאוד בתקופת השופטים, וממש לא ידוע בפחוות יהודה הנשלטת על ידי הפרסים (תקופתו של בעל דברי הימים). מלחמת העי בימי יהושע מתוארת באותם ביטויים כמו זו של המלחמה נגד שבט בנימין. רחל מכנה את ההתערבויות של בעל דברי הימים בכתובים קדומים בשם "טריזים", ואלה מצויים גם ב-במדבר ל"ב ויהושע כ"ב (פרשת שניים וחצי השבטים), במדבר ל"א (המלחמה במדיינים, המתוארת בצורה סכמטית ובמספרים פנטסטיים), המפקדים בספר במדבר, סיפור הגבעונים בספר יהושע (ט'), סיפור אבימלך (שופטים ט' 43-40), קרב אבן העזר (שמואל א ד' 10-2, ז' 14-8), העלאת הארון לירושלים (שמואל ו' 9-1).

הטענה לגבי מעורבותו של בעל דברי הימים באוספי הכתובים העתיקים נראית בעיניי די סבירה, אלא שהיומרה לנקוב בשמו של מחבר זה – "יעבץ" היא ממש לא לעניין.

סבוראי טוענת, בעקבות חוקרים רבים לפניה, כי עזרא הסופר היה אחד העורכים האחרונים של המקרא, ובאמת יש תחושה שרסיסי פסוקים על כך ששכם בן חמור טימא את דינה בת יעקב (בראשית ל"ד, 5, 13, 24), ניתן בהחלט לשייך לדרך חשיבתו של עזרא, האיש שגרם לגירוש המוני של נשים נוכריות על ילדיהן, כדי לא לטמא את זרע הקודש.

בסוף הספר יש ארבעה נספחים, והיפה והמעניין שביניהם הוא הנספח המתאר את נאמנותם של בני צרויה, ובעיקר של יואב, למלכותו של דויד, וכפיות הטובה של דויד אליהם, שבאה לידי ביטוי, בסופו של דבר, בהוצאתו להורג של יואב, שר צבא שלא היה מוכשר ונאמן כמוהו בכל קורות מלכות יהודה וישראל.

רחל סבוראי, שהיתה רגילה להתמודד עם אתגרים אדירים, התמודדה בספר זה עם אתגר שגדולים ממנה במחקר המקרא לא הצליחו לעמוד בפניו. לזכותה ייאמר שיש טעם בחלק גדול מדבריה (בעיקר לגבי מפעלו הספרותי-היסטורי של בעל דברי הימים), ולולא היומרה לפתור את רוב חידות חיבורו של המקרא, ואפילו להעניק שמות למחברים – הספר יכול להיחשב כנדבך חשוב בחקר המקרא.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מושבת עונשין לגברים

מה יקרה כאשר הפמיניסטיות הקיצוניות תגענה לשלטון בישראל?

על ספרו של ד"ר משה גרנות, "האי", הוצאת מעיין, 2016

אמנם אישה אנוכי, ובכל זאת נהניתי לא מעט מקריאת ספרו החדש והמקורי של משה גרנות, שאמור היה, אולי, להכעיסני ולו במקצת.  שהרי זו – כבר לפי הגדרתו של המחבר עצמו בפתח ספרו – "דיסטופיה", שהיא היפוכה של האוטופיה הבאה להציג עולם עתידי טוב מן ההווה.

ולא עוד, אלא שכאן באה הדיסטופיה להזהיר מפני "מעקשיו של העתיד" כפי שרוצות לעצב אותו הפמיניסטיות הקיצוניות, התובעות לא רק שיוויון בין המינים אלא הכרה בעליונות הנשית המהותית ובנחיתותם של הגברים.

להבהרת הקיצוניות הפמיניסטית ומהלכה, לדעתו, מצטט גרנות כמוטו מסיפרה של יהודית קציר, שבו נאמר ש"בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע," והאמירה הזאת שימשה רקע אירוני לספר שלפנינו. וכך נבנית הדיסטופיה ב"האי" על מימוש בדיוני-דמיוני מבריק של חזון בלהות, שבו הגיעו לשלטון בארץ הפמיניסטיות הקיצוניות, והן משליטות מישטר אימים של העדפת הנשים וחינוך מחדש של הגברים, כיוון ש"ככל מהפכה שצלחה, אף זו צועדת קוממיות לקראת שלטון של עריצות." (ככתוב בעטיפה האחורית).

"האי" עצמו הוא אי יווני, שבתודעתנו משמש כמקום נופש, אך כאן נבחר לשמש דווקא מושבת עונשין או מחנה ריכוז לגברים שלא הפנימו את מערכת הערכים החדשה ו"הנכונה", והם נשלחים לשם לחינוך מחדש, "לתיקון" או "לשיפוץ" של עמדותיהם ומעשיהם, והתאמתם לערכים של השלטון הפמיניסטי הקשוח החדש.

גם הזקיפים והשומרים באי הם יוונים קשוחים, ואילן המדריכות-מחנכות הקשוחות הן לסביות מוצהרות, על מנת שלא תימשכנה לגברים, כנרמז, ולא ידוע על איש שחזר מן האי לביתו.

לעומת זאת ידוע כי כל החשוד בהשקפות "פסולות" נשלח לחלק נורא יותר של האי. שיעורי "התיקון" מתבצעים בסדנאות כפויות של שינון או בתירגול "מעשי" אכזרי אך מוצג בהתחסדות ע"י השומרות-המדריכות הלסביות כנועד לטובת ה"משופצים". בפועל הן הופכות את הגברים לחסרי אונים, מושפלים, מתחנפים לשם הצלת עצמם מעונשים, וכמעט לילדים נטולי עמידה. כך נוצרת סאטירה משעשעת למדי וחריפה, שהיא כמובן מטרת הספר, ואשר אהוד בן עזר כבר היטיב לתמצת את עלילתה, לבחון את עיקריה ולתאר גם את האפקט שלה על הקורא ("דיסטופיה משעשעת", חדשות בן עזר, גיליון 1041).

נשאלת השאלה  כיצד יש לקרוא ולהעריך את הישגיו של ספר מסוג זה, שמעצם טבעו הוא הוא בגדר של ספרות לוחמת, דידקטית, ועל כן  מיבחנו הוא בעיצוב המיוחד לו. שהרי לא נתבע מסיפורת כזאת העמקה פסיכולוגית ויצירת דמויות "עגולות" ועולם פנימי מפותח ומשכנע, הסתברות סיבתית מדוייקת ומשכנעת, סימליות או מיטאפוריקה מעשירה, וכיו"ב.

כאן נצפה למשהו אחר. כאן אמור הקורא להתפעם מן המימוש המקורי והמבריק של החזון העתידי המאיים (בהגזמה, כמובן) – ולכן מכוח ההמצאה, מההפתעות הבידיוניות המשעשעות, מהסאטירה החריפה והעוקצנית על הספרות הפמיניסטית ועקרונותיה התיאורטיים בקיצוניותם, ואפילו אינו מסכים עם עמדותיו של המחבר. וחשובה כמובן גם יכולת ההמחשה  של המציאות העתידית הבדוייה לחלוטין אך מאיימת. ובכל אלה אכן הגיע המחבר להישג.

למשל, הדמויות. לא נדרשת כאן מורכבות אנושית ונפשית והעמקה פסיכולוגית והרחבה במתן מהלך חייהן ועברן של הדמויות, אלא דווקא ייצוגיות וקווי אופי ומעמד ועיסוק בולטים וברורים. יותר מזה, על מנת שישרתו את התכלית האידאית כהלכה, בחר גרנות להתמקד בדמויות של אינטלקטואלים מתחומי האקדמיה, התקשורת, המחקר המדעי והגרעיני, החינוך, הממשלה והכנסת. בכך הובלטה לא רק המהפכה המעמדית ותוצאותיה החברתיות והשלטוניות, במקרה זה של המינים, אלא גם הוצגו דמויות בעלות רקע השכלתי נרחב, כך שיוכלו לנהל פולמוסים סביב מהפיכת הפירמידה המעמדית והנמקותיה. למשל, הדמות המרכזית שנקודת תצפיתה היא המאירה את המתרחש, הלא הוא מנחם-מני ברק, היה איש תקשורת מובהק, קריין ברשת ב'.

ובנוסף, הרי גם המהפכה הקומוניסטית חיסלה תחילה את האינטלקטואלים שעמדו בראשה, והרמזים למהפכה זו מלווים פרטים רבים. נכון, בפרקים האחרונים נסחף גרנות לוויכוחים אידאולוגיים ארוכים מאוד (גם אם מעניינים כשלעצמם), כי חשוב לו להשמיע אותם ואפילו בלי לשלבם כהלכה בדיאלוגים, אבל הפיתוי היה גדול.

גם מצד העלילה ניכרת התאמה לתכלית היצירה. הסיפור בנוי, בעיקר בפרקים הראשונים, כעלילה רבת מתח, כיוון שהאינפורמציה לגבי המקום, הזמן ותנאי החיים הכל כך מוזרים, הולכת ומתבהרת בהדרגה, לרוב בדיאלוגים ותוך התרחשות ומעשים, וכל פעם מתגלה הלא צפוי, אף שהתיאור הוא עובדתי, כמו-ריאליסטי.

העלילה אף בנוייה על עקרון ההקצנה של הסיוט "החינוכי", עד שהוא מגיע לאין נשוא, ואז מגיע הפיתרון המפתיע (הציני ומשעשע כאחת). ועוד, למרות שההפתעות הרבות נבנות על הבאת תופעות לכלל קיצוניות אבסורדית, מעוררים האבסורדים שבמושבת העונשין המוזרה הזאת תדהמה, שעשוע וגיחוך ואפילו פירצי צחוק למרות הקשיחות שבהם ואפילו האכזריות. ומעניין, למרות שהקורא מודע לבידיוניות המוחלטת, בכל זאת  ברקע קיים גם המתח: מה יקרה עכשיו? 

גם הפתיחה תורמת לכך. המספר כבר שרוי ב"ביתן", וצופה, כשכולו מותש מחום, באיש החדש והלא מזוהה הנכנס פנימה ואינו מסוגל כלל להבין היכן הוא שרוי. רק כשהמספר מזהה אותו כשר לשעבר, הוא מתחיל להסביר לו את שיטות החינוך לפמיניזם חדש, ותוך כדי שרטוט  המציאות החדשה במחנה ובארץ, מדגים כמה ממאפייני הפמיניזם החדש.

למשל, פסילת הספרות הקלאסית הגדולה או ספרי הלימוד על שום שהנשים מתוארות בהם ככנועות, חלשות ואמוציונליות, בעוד הגברים מוצגים כהיפוכן. על מנת להיעשות מורה נדרשת תעודת יושר מהמשטרה שאין לגבר סטייה מינית. תקנון הכנסת שונה ואישה היא ראשת הממשלה על שום היותה אישה. "אפלייה מתקנת" גורמת להדחת הגברים ממשרות בכירות ולמינוי נשים חסרות הכשרה במקומם. "השמאל החדש" הוא שיוזם ותומך, והחרדים מצטרפים לתמיכה תמורת הפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים!

ובמחנה עצמו? כאן נשמעות בסדנאות הטפות על הרוע שבגברים (מלחמות, דם ויזע) ועדיפות התכונות הנשיות שעליהם לאמץ ולהוקיר (קשר עמוק ביניהן של "דם הווסת", אחווה נשית, ערכים של שלום ואהבת אדם וכיו"ב). ובנוסף, הטפות נגד הפרסומות המכוונות ל"תשוקותיו החולניות" של הגבר, נגד הטרדות מיניות ועוד, וכל זאת בתיאוריות ללא סוף, סרטים והרצאות. וכיוון שהם הורחקו מנשותיהם ומנשים בכלל, מסופקות להם אחת לשבועיים בובות מתנפחות לפורקן מיני... אבל באין ברירה הם מתרגלים לכול ומשלימים.

את הקורא זה משעשע מרוב ההמצאה, ובאבסורד המפתיע, אבל גם... קצת מחריד. ואז מעלה המספר מני (בשם גרנות, כמובן) התרסה, "שהרי הנשים עושות כל דבר אפשרי כדי לשמש אובייקט מיני," מתקשטות ומתייפות (הפמיניסטיות יאמרו כמובן שלמען עצמן) ותוך כך משלב גרנות ביקורת אירונית על ספריהן של סופרות ישראליות, כמו קציר וזילברמן, על תיאוריות מן העבר (מיל, אנגלס ועוד) שספריהם נקראים  במהלך "הטיהור התרבותי" במחנה. ואוי לבורח מכאן, כי אז יישלח למקום לא נודע על ידי הזקיפים היווניים.

ולמה בכלל הגיע מני, הקריין מרשת ב', למקום? משום שטען שבכל זאת יש תועלת בגברים, תועלת בעבודות פיסיות, ואילו השר חטא כי טען ששרת החינוך נכשלה בכך שלקחה על עצמה את תיק הביטחון על מנת לנטרל את "השוביניזם הגברי" וגרמה להתרסקות מטוסים. וכמובן, ההגזמות וההמצאות הללו משעשעות, מעלות גיחוך אבל אט אט, כשהגברים נעשים כילדים נכנעים ומוצאים הצלה פורתא במשחק כדורגל מאולתר מסמרטוטים, בכל זאת מתעורר קצת סיוט.

הסיוט האבסורדי הזה גובר מעבר לחיוך המופתע, מפרק ד' – ומגיע לשיאו בפרק ז', בתיאורו של החינוך-מחדש "המעשי", כלומר בכפיית הגברים להתנסות באופן ממשי כביכול (באמצעים ממוחשבים) בהווייה ובקיום הנשי, ובתפקידים המסורתיים של האישה בזוגיות ובנישואין, כולל בקשיי ההריון, במכאובי הלידה ובדרכי ההנקה... אין תימה שגם מדווח על התאבדותם של גברים בעלי משרות גבוהות, מדענים או מנהלים, שנשים תפסו את מקומם, ניצלו אותם ובגדו בהם, בעוד שבאי הם נאלצים לשוב לשמוע ולראות סרטים על ניצולן של הנשים (אשתו של המספר, למשל, גזלה עתה את כל רכושו), או גברים שנשברה רוחם באי. המכאובים והסיוטים שעוברים הגברים כבר לא בדיוק משעשעים, והם אולי קצת מרחיקים לכת.  עתה גרנות כבר אינו יכול להתאפק ומקדיש מקום נרחב לוויכוחים תיאורטיים, בעיקר עם הפמיניזם הצרפתי אך גם עם ספרות הנשים הישראלית (בייחוד יוכי ברנדס, ענת גוב, שולמית גלבוע ואחרות) – ומנגיד אותן לעובדות המציאות מנקודת התצפית הגברית.

וכיצד יסתיים הסיפור? אמנם, הסיפור הוא מעין "מדע בדיוני" אבל בהכרח עולה השאלה איך המספר מני ברק יכול לספר לנו הכול? איך השתחרר משם? ובכן, הפיתרון בהחלט נמצא לגרנות והסיום הבידיוני במובהק, מפתיע, מותח אך גם מעורר חיוך משחרר (לא סתם גרנות מחייך בתמונה שעל העטיפה, כאומר לנו: נו, איך בישלתי לכם אזהרה יפה?...)

פאניה דור, השומרת הקשוחה שהזמינה אותו אליה כבר כמה פעמים ובאחת מהן התוודתה על זהותה הלסבית הבדוייה ועל משיכתה אליו, מבריחה אותו להפתעתו, בלילה, דרך כל אמצעי השמירה הממוחשבים והמאיימים. היא מצטרפת אליו כיוון שזהותה האמיתית התגלתה, ואחד הגברים שכבר נמלט מחכה להם בחוף עם סירה והם שטים אל החופש! והיכן מצוי החופש? בטורקיה כמובן! עתה גרנות ממש מחייך את חיוכו האירוני. מטרתו הושגה.

ולסיום. "האי" הוא ספר מקורי בתכלית, "דיסטופיה" פולמוסית ורבת המצאות, וגם ספר נועז ואמיץ, שהרי יש לשער שיתקבל בפנים זועפות, ובוודאי על ידי הסופרות שהוזכרו בשמן... אבל מעבר לעמדות האידאולוגיות גם הן יודו כי הפולמוס נעשה בכוח של דמיון ומקוריות ובליוויית חיוך אירוני, ועם זאת, תובע בכל זאת התייחסות רצינית וגם איזושהי חשיבה נוספת.

המאמר התפרסם לראשונה ב"עיתון 77", גליון 388, אפריל-מאי 2016.

* * *

הודא אבו חמיד

חברוֹת כנסת שנותנות תקווה

יש כמה חברות כנסת שמכניסות אור לחיינו: עם מודעות חברתית ומכוונות חברתית, ועם הבנה ששלום היא הדרך הנכונה לחיות עם שכנינו.

בתקופה נוראה זו, רציתי לדבר על קצת אור. חברות הכנסת, מסתיו שפיר (הצעירה שבהן), דרך עאידה תומא סלימאן, ואורלי לוי-אבוקסיס, ועד ציפי לבני  (הוותיקה שבהן) – הן נקודות אור. אילו הן היו מנהלות את המדינה, במקום הגברים מחפשי הכוח והמלחמות! מי יודע. אני מקווה שבקרוב מאוד הן יגיעו לזה.

סתיו שפיר ("המחנה הציוני") היתה הצעירה בין חברי הכנסת כאשר נבחרה בשנת 2013. גם היום היא הצעירה ביותר. על אף זאת, היא בולטת בפעילות שלה למען כל הציבור, וגם השפעה יש לה. את כושר המנהיגות שלה כבר ראינו ב"מחאה החברתית". נראה שהבינה כמה חשוב להיכנס לפוליטיקה כדי לשנות דברים. לא במקרה גם נבחרה על ידי חברי מפלגתה לייצג אותם בכנסת. אבל בעצם היא מייצגת את כולנו. היא הקימה את השדולה למען צדק חברתי ופעלה כדי שאזרחים יציעו הצעות חוק. היא היתה חברה בוועדת הכספים, ופעלה בתקיפות נגד הסתרת מידע מהוועדה, במיוחד כשהסתבר שרבים מהכספים מועברים בדרכים סמויות אל ההתנחלויות. היא נאבקה על גילוי המידע ועל שינויים בנהלים – גם בתוך הוועדה, וגם בבית המשפט, והצליחה (חלקית, לצערי). היא מנסה לקדם חקיקה בנושא השכירות ולמען דיור בר השגה. היא עומדת בראש ועדת השקיפות וחופש המידע, ועוסקת בשקיפות תקציב הביטחון, חברות הביטוח, התקשרויות הממשלה ועוד. היא פועלת במסירות ובחריצות למען הציבור כולו.

אורלי לוי-אבוקסיס היא חברת כנסת, שפרשה לאחרונה ממפלגת "ישראל ביתנו", לשמחתי. היא נמצאת בכנסת יותר שנים משפיר. תמיד עסקה בנושאים חברתיים: בועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בשדולה לטיפול בילדים ובבני נוער בסיכון, בוועדה לזכויות הילד שבראשה עמדה. היא מובילה שדולות לדיור, לצדק חלוקתי ולגיל הרך. תמיד יזמה הצעות חוק חשובות בנושאים אלו, והיא בולטת במחוייבות שלה לנושאים האלו. ממש קשה להקיף את כל הדברים שעשתה בכנסת ואת כל ההישגים שהשיגה, בעיקר עבור אנשים חלשים יותר בחברה.

עאידה תומא סלימאן ("הרשימה המשותפת") תמיד עסקה בפעילות ציבורית: כמנכ"לית ארגון "נשים נגד אלימות", כחברה בוועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי וכחברת הנהלה בעמותת "סיכוי". היא "צעירה" בכנסת – רק מאז הבחירות האחרונות, אבל היא יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ומאוד פעילה בנושאים הקשורים לפגיעה בנשים, לקידום נשים במשרות ציבוריות, להשוואת שכר לנשים. גם היא, כמו סתיו שפיר ואורלי לוי-אבוקסיס, פועלות למען הציבור כולו בנושאים חברתיים חשובים ביותר.

את ציפי לבני ("המחנה הציוני") – הותיקה בחבורה, והמבוגרת ביניהן – אני מציינת בגלל העמדות הפוליטיות שלה, שאותן היא לא מהססת לומר שוב ושוב. במיוחד מוצאת חן בעיניי העובדה שהיא היתה מוכנה לשנות את העמדות שלה – שעליהן התחנכה בבית הוריה – והבינה שהן לא מתאימות למציאות שלנו בארץ הזו. ציפי לבני היתה חברת "ליכוד" והתנגדה לפשרות טריטוריאליות. ב-2005 היא פרשה מה"ליכוד" , הצטרפה למפלגת "קדימה", והחלה לשנות את עמדותיה. כשהיתה שרת חוץ היא תמכה בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים וניהלה איתם משא ומתן ברוח זו.

לבני אומרת שוב ושוב שצריך להגיע להסדר עם הפלסטינים, על בסיס פשרה טריטוריאלית. לאחרונה אמרה: "ההיסטוריה לא תסלח לנתניהו על הנזק שהוא עושה לישראל," והוסיפה: "זה הזמן לשנס מותניים ולהילחם באופוזיציה ומחוצה לה, צריכים להתגייס עכשיו למאבק האמיתי וההכרחי על עתידה של ישראל."

אני מסכימה איתה לחלוטין. גם בעניין הראשון וגם בעניין השני.

ארבע חברות הכנסת האלו הן קרן אור בעיניי, בתוך החשיכה הגדולה מסביב. אני רוצה לקוות שהן, ושכמותן, יובילו שינוי גם בחשיבה וגם במעשה ויוציאו אותנו אל האור. 

הודא אבו חמיד היא סוציולוגית ופעילה חברתית. המאמר הופיע לראשונה ב"על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה מיום 2.6.16.

* * *

תקוה וינשטוק

האב ושתי הבנות הפרופסוריות ממשיכות דרכו.

ישראל כהן והבנות – הפרופסוריות לספרות נורית גוברין וחגית הלפרין

נתחיל באב,ישראל כהן (1905-1986) סופר, מסאי, מבקר ספרות ומתרגם, עורך "הפועל הצעיר" ויו"ר אגודת הסופרים בארץ. עוד בנעוריו בגליציה למד עברית כאוטודידאקט, היה במפלגת "הפועל הצעיר", ב-1925 עלה לארץ לקבוצת חולדה ויצא בשליחות הקיבוץ לפולין ולגליציה לעודד עלייה. עקב מחלת כליות לא תאם לעבודה פיסית, עבר עם רעייתו צביה לתל אביב והיה חבר מערכת השבועון "הפעל הצעיר", ביטאון תנועת הפועל הצעיר ואחרי האיחוד עם אחדות העבודה – ביטאון מפא"י. ב-1948, כשנפטר העורך יצחק לופבן, התמנה כהן לעורך השבועון, אותו ערך עד שפרש לגמלאות ב-1970.

"אבא היה אדם נעים הליכות ונוח לבריות. אנשים באו אליו להתייעץ," אומרת בתו הבכורה, נורית גוברין (נולדה 1935), פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. "הוא הקפיד שהעיתון יהיה הגון, דובר אמת, עם כבוד לבעלי הדעות – אבל בוויכוח עם הדעות. הכול כמובן בעברית צחה. כל שבוע כתב את דבר המערכת בענייני המדינה, בשם המפלגה, ומאמרים – בשמו. אבא רצה שבנותיו ותלכנה בדרכו אבל לא היה מתנגד לו הלכנו בדרך אחרת. היו לי הורים נפלאים. בית חם ומפרגן. ספרייה ענקית. כל יום הביא אבא ספרים ואני פתחתי את התיק ומיהרתי לקרוא. מעולם לא אמר לי 'זה לא בשבילך.'

"הייתי תלמידה טובה. אחרי התיכון הלכתי לקבוץ מעין ברוך. שם הכרתי את בעלי, שלמה גוברין (בנו של ח"כ לשעבר עקיבא גוברין). שלמה עבד בדיר וגם אני. נישאנו במעין ברוך –'מפ"אי התחתן עם מפא"י...' – ועברנו לתל אביב. בעלי למד הנדסת בניין באוניברסיטת תל אביב, כשסיים, כבר היה לנו בן."

היא למדה באוניברסיטה ספרות ותנ"ך, סיימה בהצטיינות יתירה תואר ראשון, נעשתה מורה לספרות ולתנ"ך, המשיכה לתואר שני ושלישי בספרות, וקיבלה דוקטורט ב-1972. עוד במעיין ברוך ערכה את עיתון הקיבוץ וכתבה בעלון התנועה המאוחדת. באוניברסיטה המשיכה לעסוק בספרות, וההובי הפך למקצוע חיים.

מי שמלמד באוניברסיטה חייב לכתוב – ונורית החלה לעסוק בחקר סופרים. "חלק מהסופרים שעליהם כתבתי היכרתי עוד מאבי," היא אומרת. "ראיתי את אבי נגד עיניי... סופרים נפתחו בפניי גם בתור הבת שלו."

מחקרה הראשון היה "מעגלים", על  דוד מלץ. תחילה עוררה בקורת. ראו בה  ריאקציונרית: חוקרים לא היו אמורים אז להתעניין בחיי הסופר – רק ביצירותיו. כמה התנגדו לפרופסור יוסף קלאוזנר שהעלה את פרטי חייהם של סופרים! – "אני יצאתי נגד המגמה השלטת בחקר הספרות – התעלמות כמעט מוחלטת מחיי הסופר. טענתי תמיד כי היכרות עם חיי הסופר עוזרת לי להכיר את יצירתו. כיום זה מובן מאליו."

היא חיברה ספר מקיף על אהרון מגד, שנפטר לאחרונה – "חסד החיים", שם הלקוח מדברי אביו, משה מגד. הערכה ותיעוד על אהרון מגד עד שנת תש"י, 1950, בה עבר מקבוץ שדות ים לתל-אביב – והחלה תקופה חדשה בחייו והופיע ספרו הראשון "רוח ימים".

"חסד החיים" משלב את קורות חייו של  מגד, חתן פרס ישראל, עושה היכרות עם הוריו, היחסים בבית, אווירת המושבה רעננה בה נולד וגדל. יצירתו מלווה את החיים בארץ מתקופת המנדט עד ימינו. זו ביוגרפיה קלסית של יוצר מסופרי "דור בארץ" שנולדו בארץ-ישראל או התחנכו בה בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. על רקע הזמן המשותף עם הסופרים בני דורו בולט אהרון מגד בייחודו, וקולו הספרותי הבלעדי מזדהה ומבקר כאחת. ל"חסד החיים" מבואות, הערות ומסמכים, המשווים פנים חדשות ליצירת מגד. גוברין חושפת את סיפוריו הראשונים, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות מתקופת בית-הספר. סקירתם מגלה מאפיינים יסודיים של יצירתו לכל תקופותיה.

עד כה כתבה פרופסור גוברין מעל לעשרים ספרים, ביקורת על סופרים ותולדותיהם בליווית מבואות, הערות ומסמכים. מקום מיוחד ביצירתה תופשות המונוגרפיות על יוצרים מרכזיים בספרות העברית, ביניהם דבורה בארון, ש. בן ציון וגרשון שופמן, וגם של סופרים פחות ידועים, כראובן פאהן, נחמה פוחצבסקי ושלומית פלאום, עליה כתבה ספר בשם "נוסעת אלמונית". כמו כן ערכה 14 ספרים.

בשנת 2002 פירסמה את ספרה המונומנטאלי "קריאת הדורות" – שורת מחקרים ומסות שפירסמה במשך 35 שנה בכתבי עת שונים. כותרת הספר "קריאת הדורות" מבטאת את הרצון לקרוא בספרות הדורות הקודמים ולקיים עימם דו שיח מתמיד. ואילו כותרת המשנה, "ספרות עברית במעגליה" – מעבירה את השקפת המחברת בצורך להכיר את הספרות בהקשריה הרחבים ולהבינה על רקע זמנה ומקומה, בפרספקטיבה היסטורית ואקטואלית כאחת.

הספרות העברית הנה היסוד המאחד בתרבות העברית והיא בתהליך שינוי מתוך המשכיות ובמתח מתמיד בין מסורת לחידוש. בספר – דורות בשירה ודורות בפרוזה, מפה נרחבת של מרכזי הספרות העברית בגולה, ספרות השואה, כתבי-עת ספרותיים ותרומה מקורית להבנת ספרות הנשים, הסכסוך הערבי-יהודי, הפולמוסים הספרותיים ועוד. בשער החותם את הספר שני פרקים אישיים: פועלו של אביה, ישראל כהן – ודיוקנות של בני דורה, חניכי תנועות הנוער והחלוצים בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה.

פרופסור אמריטה (בגימלאות) גוברין, מהחוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים, עברה את כל השלבים בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב – מאסיסטנטית עד פרופסור מן המניין. היא זכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס ביאליק (1998), פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות, פרס ישראל אפרת. היא יקירת תל-אביב, תואר בו זכה גם אביה. לכבודה נכתב "ספר נורית גוברין" בעריכת אבנר הולצמן. היא מהנשים הראשונות שעמדו בראש החוג לספרות עברית. אלפי תלמידים עברו דרכה. אחרי ארבעים שנה פרשה לגמלאות. ועדיין היא מלמדת בהתנדבות בחוג לתקשורת באוניברסיטה. "מכניסה את הספרות העברית בדרך האחורית – דרך התקשורת." היא מהמומחים לתולדות העיתונות בארץ מראשיתה, מאז 1865.

לנורית גוברין שלושה בנים, כולם אנשי רוח – פיסיקאי, דוקטור לצמחים, פסיכולוג (שמותיהם, אגב, מתחילים בעי"ן, כשם אבי אביהם). לכולם המקצוע הוא גם ההובי. יש לה שמונה נכדים ונין. היא "מאושרת שכל המשפחה בארץ, גם הנכדים. כולם סביבי. יש עוד משפחות כאלו..."

    עשר שנים אחרי שנולדה נורית, ב-1945, נולדה אחותה חגית, כיום פרופסור חגית הלפרין ("חגית – כי  כי אבא אמר שהולדתי היתה חג – אף שלא נולד בן.") – בילדותה כתבה חיבורים יפים ורצתה להיות מגלת ארצות והרפתקנית. על ספרות לא חלמה. מאוד אהבה לקרוא ונרשמה בשתי ספריות, שלא לדבר על ספריית אבא, מהספריות הפרטיות הגדולות בארץ. במיוחד אהבה את "הלב". בגיל 12-13 קראה את "הנפש הקסומה" ו"ז'אן כריסטוף" של רומן רולן וכן מחזות. "בספרייה של אבא היו כמה מדפי מחזות שקראתי בשיטתיות, משקספיר עד ברנרד שואו ומה שביניהם. כל הבית חי ספרים. זה היה נושא מרכזי אצלנו. קראתי מה שרציתי, גם ק. צטניק. אבא לא פיקח על הקריאה שלי," היא אומרת – בדיוק כפי שמציינת גם אחותה הגדולה נורית.

יסודי היא למדה ב"הקליר" – "כולם שם היו בורגנים, לא בתנועת נוער," והמשיכה ב"תיכון חדש", בו רכשה הרבה תובנת ספרות מהמורה יוסקה רפופורט. אחר כן-שנתיים בנח"ל בכפר רופין. "עבדתי בטיפול בילדים. בת 19, בלי הכשרה... מאוד נהניתי."

בנח"ל הכירה את בעלה לעתיד, אשר הלפרין. הוריו מחולדה. אביו נפל במלחמת השחרור כשאימו היתה בהריון איתו, והוא נקרא בשם אביו, אשר. גם הורי חגית היו בחולדה אך עברו לתל-אביב, שם נולדו הבנות. ("מזל שהכרנו בנח"ל, לא בקיבוץ," מחייכת חגית. "לו הכרנו בחולדה לא היינו מתחתנים. שנינו מאותה שכבת גיל. גדלנו כמו אחים ואחיות – ואלה אינם מתחתנים.")

"כשנגמר השירות בנח"ל חשבתי מה לעשות. היינו אמורים ללכת לקיבוץ האון, אבל רק אחרי שנתיים-שלוש, וזה לא נראה לי," היא אומרת. כיאה לבת טובים נרשמה לאוניברסיטת תל-אביב, למדה ספרות ותיאטרון אצל פיטר פריי. ראתה שתיאטרון אינו בשבילה ושינתה ללשון עברית. סיימה יחד את שני המקצועות ועברה לירושלים, בה למד בעלה כלכלה וניהול עסקים. שם עשתה תעודת הוראה. אז הוקם מכון כץ של האוניברסיטה, כיום מרכז קיפ – והוצע לה לעסוק בניהול עיזבונו של אליעזר שטינמן ושלחוה להשתלם במכון עגנון. לאחר מכן הוצעו לה פרויקטים נוספים ("בקצת ניסיון ושכל ישר מילאתי את המשימות.") בלי להתכוון קיבלה את חקר הספרות על מגש זהב.

פרופסור חגית הלפרין חיברה ספר על ארכיונו של המשורר אמיר גלבוע, כולל שירותו בצבא הבריטי, "הנה ימים באים". כתבה ספר על ארכיונו של דב סדן וכן ספר על צבי פרוגרזון –הסופר האחרון שכתב בעברית בברית המועצות בימי סטלין. פרוגרזון ישב במחנות ואשתו וילדיו העבירו לעולם את כתב ידו דרך שגרירויות זרות. הוא ומשפחתו עלו לארץ – חגית ראיינה אנשים שעלו איתו – וספרו הופיע בהוצאת "עם עובד" בפסבדונים: א. צפוני. חששו לפרסם את שמו האמיתי.

עבודת הדוקטור שלה היתה על המשורר אלכסנדר פן. אז לא ספרו את פן. הוא היה בשמאל הקיצון של המפה הספרותית, מנודה כמעט כמו אורי צבי גרינברג, מצידה הימני הקיצוני. בחייו הוציא ספר יחיד – "לאורך הדרך", שרבים משיריו כלל אינם כלולים בו. ספר שני, "היה או לא היה" – הופיע יומיים (!) אחר מותו. בספר זה שירים רבים שהתפרסמו לראשונה וכן נוסחאות שונות של שיריו הנודעים. איסוף השירים לספר החל כשפן כבר היה חולה, ונעשה בידי יוסי גמזו וסינילגה אייזנשרייבר פן, בתו השלישית של פן. פתאום הפך המשורר למיתוס.

חגית השקיעה כמה שנות עבודה במחקר על פן. ב-1989 הוציאה עליו את הספר "שלכת כוכבים" – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן עד שנת 1940. וכן על אלכסנדר פן – "שלכת כוכבים" חייו ויצירתו עד 1980", ו"צבע החיים", ביוגרפיה שלמה של הסופר ויצירתו ב-2007 . שמות הספרים מצוטטים משירים של פן. וכן כתבה "אלכסנד פן – השירים", מהדורה אקדמית, שני כרכים.

היא ניסתה לפענח את תולדות חייו יוצאי הדופן שאין דומה להם בתולדות משוררינו. חקר חייו מזכיר רומן בלשי. פן סיפר כי אימו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שבדי, שהיה צייד דובים בסיביר. היא למדה במוסקבה, פגשה את אביו שהיה יהודי, והשניים נישאו. האם נסעה לבקר את אביה בצפון הרחוק, שם ילדה את אלכסנדר והשאירה אותו אצל אביה והוא גדל בבית הסב. פעמיים-שלוש באה לבקר את בנה, ולא יספה.לפני מותו נתן הסבא לילד את המען של אביו, ואלכסנדר, בן 9 או 11 – נדד יחידי ברחבי רוסיה עד שהגיע לבית אביו, שם גדל.

ברור שאביו היה יהודי. מי היתה אימו – על כך כמה גרסאות. בתו השנייה של פן, זרובבלה ששונקין, סיפרה כי אימו היתה מאושפזת ונפטרה. אמרו שהיתה יהודייה וילדה לאביו ילד בלתי חוקי. ריננו שעגנון שמע מפן את תולדות חייו והכניסם ל"שירה".

גם שמו ושם משפחתו אפופים סודות ורמזים. הוא נולד כאברהם פפליקר שטרן, ובחר לשנות גם את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו. חגית חקרה מנין שם המשפחה "פן" – ולדעתה זה צירוף של תחילת שני שמות המשפחה פפליקר-שטרן. בספרה היא מפרשת מדוע בחר בחיבור שני שמות משפחה .

לעניות דעתי [חגית או תקוה?] – "פן" הוא האות הראשונה והאחרונה בשם משפחתו של המשורר אלכסנדר פושקין (פ-ן). גם בחירת השם הפרטי "אלכסנדר" מעידה על כך. פן שאף כנראה להידמות לפושקין הגדול.

פן השאיר גם רומן בפרוזה שלא סיים, ופרופסור חגית הלפרין מכנסת אותו עתה בספר. "הרבה התאהבו בפן," מתלוצץ אשר, בעלה של חגית, "אבל את היחידה שהתאהבת בו אחר מותו..."

"לא התאהבתי בו," מעירה חגית. "לכל היותר הרגשתי אליו אמפתיה. קשה לי עם יחסו לנשים." (אגב, לוח הזיכרון לפן מוצב על המדרכה. בעלת הבית התנגדה להצבתו על קיר הבית, בגלל יחסו לאשתו).

מחקר עיקרי נוסף עשתה פרופסור הלפרין על חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי. ספריה על שלונסקי: "מעגבניה עד סימפוניה," השירה הלא קנונית של אברהם שלונסקי, 1997.

ה"מאסטרו" (כינוי שהעניק למשורר הסופר משה שמיר) חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי  1997.

"שלונסקי מסות ומאמרים, העשור הראשון", מהדורה אקדמית.

רוב ספריה הופיעו בהוצאת האוניברסיטה העברית, מכון כץ (כיום מרכז קיפ), חלקם בשיתוף ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד.

הלפרין עבדה בארכיונים 43 שנים עד שפרשה לגימלאות ב-2013. עודה ממשיכה בהוראה לתואר שני במדעי הרוח בסמינר הקבוצים. היא ובעלה אשר מתגוררים בהרצליה ולהם שני בנים, בת, ותשעה נכדים.

כתיבה על סופרים ומשוררים בני דורנו מחייבת זהירות והתחשבות רבה, שלא לפגוע בבני משפחה החיים עדיין ועם זאת לשמור על יושרה ולא להאדיר.

האחיות לבית כהן, נורית וחגית, עוסקות שתיהן בידע ובביקורת ספרותית, ועוברות בין הטיפות של מושאי כתביהן. ומה היחסים בין שתי האחיות למשפחה ולמקצוע? היצר הרע מנסה לדמות כי בין השתיים שוררים יחסים מתוחים, תחרות,קנאה... למרבה הפלא, לא דובות ולא יערות. שום סנסציה.

"אנחנו משתפות פעולה," אומרת הבכורה, נורית. "לפעמים גם מתייעצות אחת עם אחותה. שתינו הוצאנו אלבום זיכרונות (אגב, הדור מאוד) לאימא צביה. כל אחת שמחה בהצלחת השנייה. אף פעם לא היתה קנאה בינינו. חגית היתה אחראית על ארכיוני הסופרים באוניברסיטת תל אביב ואני לימדתי באוניברסיטה. היא כתבה ספרים וביוגרפיות בעיקר על אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, ואני על סופרי דור תש"ח. הנושאים של שתינו שונים אבל בביקורת הספרותית אנחנו בראש אחד – אולי הראש של אבא."

* * *

מנחם רהט

לקרוא ולא להאמין

בנימין נתניהו, נתן אשל, ועקיפת השמאל – משמאל

סיפור אמיתי: בימי ממשלת נתניהו הראשונה, 1996-1999, הופתעו הכתבים המדיניים והפוליטיים לגלות כי עומד לרשותם מקור מקורב מאוד לראש הממשלה נתניהו, שהתנדב לתדרך אותם בכל הזדמנות. היה זה נתן אשל, מנהל עיתון המפד"ל 'הצופה' ז"ל, שהיה בעידן ההוא לדובר הלא רשמי של נתניהו. לעיתונאים שתהו לפשר הקירבה שבין המפד"לניק הזוטר ליו"ר הליכוד, סיפר אשל בגאווה: "שירתנו יחד ב'יחידה' [שם קוד לסיירת מטכ"ל]. אנחנו חברים בלב ונפש." הסידור הזה של אספקה שוטפת של חומר איכותי, עבד היטב, לשביעות רצונם של כל המעורבים. העיתונאים, מיותר לומר, קנו בשקיקה את הסחורה המרתקת שמכר להם, כנראה בסמכות וברשות, ישירות מפי הסוס.

 יום אחד כשל השליח בלשונו, ואילץ את הבוס לצאת בהכחשה. או-אז שאלתי את נתניהו, מה מעמדו של אשל, המתדרך בשמו.

"אשל?!" – גירד נתניהו בפדחתו. "כן, אני נזכר שבמטבח של היחידה היה אחד כזה, רס"ר מטבח או משגיח כשרות. לא זוכר בדיוק."

זו דרכו של נתניהו. אשל היה בעיניו שניים במחיר אחד. פעם מכ"ש, פעם צל"ש. המטרה מקדשת את האמצעים.

הסיפור הזה חוזר על עצמו בדיוק נמרץ גם הפעם. אשל נשלח לפרסם דווקא בעיתון השמאל הרדיקלי "הארץ", ביום ו' האחרון, כתב פלסתר שהעביר מסרים חד משמעיים: "הבית היהודי נישא על כתפי הימין הקיצוני," התלונן, והפציר במחנ"צ לקבל את כל ה"צידה לדרך" שהכין למענו ראש הממשלה על מנת שיצטרף לקואליציה: "מחנה השלום נלחם במי שמנסים להגשים את חלום השלום... השמאל הוא זה שעוצר את מי שיכול לקדם מהלכים מדיניים ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את חלומו של השמאל."

הבנתם את זה? נתגלה האקדח המעשן: נתניהו מוכן אשכרה לבצע את מדיניות השמאל. לא ברור? אז הנה פואנטת הסיום המוחצת: "אם מחנה השמאל לא יכיר בגודל השעה ולא יצטרף לקואליציה, ההיסטוריה לא תשכח ולא תסלח." לקרוא ולא להאמין.

אני מוכן להתערב, שלא אשל הוא שכתב את איגרת הרועים הזו. או שיצא ממיקלדתו של נתניהו, או שמידי אחד היותר מקורבים למלכות. אשל רק נדרש לתרום את שמו. שהרי אשל עצמו איננו, עם כל הכבוד, ספרא רבא. מעולם לא ניצל, בעשרים שנות פעילותו בברנז'ה הכותבת – 16 שנה בתפקיד מנכ"ל 'הצופה' ועוד מיספר שנים סמנכ"ל 'ישראל היום' – את זכותו המובנית, לשרבב הגיגיו מעת לעת בבמות אלה.  

אבל כאשר החלה להישמע ביקורת ציבורית כנגד השיטה הזו, של דיבור עם הציבור דרך הפילטר ששמו אשל, יצאו המקורבים בליכוד להגנת נתניהו: "אשל מדבר רק בשם עצמו." ממש כמו בימים ההם: תזכירו לי, מי הוא בכלל האשל הזה... 

בכל מקרה, כתב הפלסתר שעליו חתום אשל, מעלה שלנתניהו תוכנית סדורה: גירוש הבית היהודי מהקואליציה, על מנת לפנות את מקומו למחנ"צ, ואז להוביל פיצוץ אטומי: מהלך מדיני מרחיק לכת.

אבל מי צריך, בעצם, את שירותיו של אשל, כשנתניהו עצמו, בקולו הוא, הצהיר בשבוע שעבר אל מול המיקרופונים, כי מקובלת עליו היוזמה הסעודית (אם כי "בהסתייגויות מסויימות"). לא להאמין: מה שלא היה מקובל אפילו על ראשי ממשלה משמאל, אולמרט וברק, שראו ביוזמה הסעודית תכנית שטנית לצמק את ישראל עד כלייה, ע"י הסגתה לקווי 67' ו"פתרון צודק לבעיית הפליטים" – מקובל על נתניהו. לשמוע ולא להאמין.

ואל תגידו, שמדובר בפליטת פה. שופר מובהק נוסף של נתניהו, סוג של תורה שבכתב, הלוא הוא 'ישראל היום', מאשש תיזה זו: "הכוונה: מו"מ אזורי וצירוף המחנה הציוני," נכתב באותיות קידוש לבנה בשער העיתון. מה יכול להיות ברור מזה?

וכך עוקף לנגד עינינו, האיש שנבחר לראשות הממשלה בקולות הימין, את השמאל – משמאל. כפי שעקפו קודמיו מן הליכוד, בגין ושרון. משהו רע קורה להם באוויר הפסגות, שם בצמרת. אצל נתניהו זה החל ב'שתי מדינות לשני עמים', שהוא המתכון המירעי להקמת מדינת אוייב פלסטינית מול כפר סבא, ונמשך באימוץ היוזמה הסעודית.

נתניהו ולהקת מעודדיו, מנתן אשל עד 'ישראל היום', יטענו כמובן שהנסיבות הגיאופוליטיות מחייבות: העולם השתנה, לחצים בינלאומיים, איומי חרם, שחיקה במעמדנו, אובמה ופאביוס, ומה לא.

אבל כל ההסברים הללו הרי היו קיימים גם לפני שנה, כשנתניהו הונה את בוחריו באמירות של דבש ונופת צופים: "כל מי שהולך להקים מדינה פלסטינית ולפנות שטח, נותן שטח התקפה לאיסלם הקיצוני נגד מדינת ישראל," אמר ערב הבחירות ל'מקור ראשון'. ועוד אמר: "לא תוקם ממשלת אחדות עם ציפי ובוז'י: תהום עמוקה פעורה בינינו." "מפלגת העבודה כבר אינה מה שהיתה: יסודות אנטי ציוניים השתלטו עליה," ועוד.

מסתבר שכל זה היה בגדר 'אמת לשעתה' – עד לבחירות. מסע הונאה. אחרי שנטל במירמה את קולות הימין, הוא מציע 'צידה לדרך' לפעילי השמאל הקיצוני שבמחנ"צ. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. דבר אחד בעברית, וההיפך המוחלט באנגלית. כפי שטען השר בנט, שייאלץ עוד ימים אחדים לפשוט את גלימת השר ולהעבירו ל"יסודות האנטי ציוניים", כך נתניהו – שבמחנ"צ.

ואל תגידו שכל הסיפור הזה הוא רק טקטיקה, בבחינת עד שהפריץ או הכלב ימותו. מי שגדל בביתו של פרופ' בנציון נתניהו, אמור להפנים דברים שאמר ז'בוטינסקי לפני 80 שנה בדיוק בקשר לטקטיקות המעוותות הללו: "אל תגידו: 'מה בכך, אם בע"פ או בחתימה, נוותר... כי הלא רק מילה ריקה הוויתור הזה.' אל תזלזלו בכוח הוויתור! כי מה שנותן לנו את זכותנו המדינית... בנוסף לזכויותינו הדתיות וההיסטוריות במרוצת הדורות, הוא שבמשך אלפיים שנה לא ויתרנו. וזה הכריע."

ז'בוטינסקי מן הסתם מתהפך בקברו, מול התנהלותו של ראש המחנה הלאומי במדינת ישראל.

* * *

אלי מייזליש

משהו לא כשורה כאן בתודעה הלאומית

חזרתי ארצה מטיול קצר באירופה.

למזלי, שהיתי וטיילתי באזורים שלא נפגעו ממכות הטבע, גשמים ושיטפונות, והשמיים היו בהירים עד ממש לרגע האחרון בכניסה לטרמינל סְחִיפֶל באמסטרדם, כשמימטרים צפופים החלו לרדת.

בטלוויזיה שם ואפילו כאן, לאחר שחזרתי, עדיין דווח על פגעי מזג האוויר ואיך שנהר הסיין הציף את פריז ואפילו כמעט חדר למוזיאון הלובר, שמרתפו פונה מחשש שאוצרות האמנות ייפגעו.

אבל יומיים קודם, וכשהשמיים חייכו אלי בתוספת כוס בירה גבוהה בכיכר העיר הארלם, הכיסא שלי נדחק ליד זוג פנסיונרים הולנדיים, אקדמאיים, והחלה שיחה שוטפת כשהם מגלים בקיאות נדירה במה שקורה בישראל. טוב יותר אפילו מכל ממוצע ישראלי.

הם הפצירו בי [לפחות כמי שיכול כאן להשפיע] לא להרפות מהמכות שאנו מנחיתים על הטרור הפלסטיני. "תראה," היא אומרת לי ומצביעה על זוג חיילים [למען האמת אחת חיילת], מצויידים כמו לשדה הקרב, מפטרלים כדי לתת מרגוע בשתיית הבירה הקרה באותו יום חם כמו בארץ, "הפחד מהם אפילו כאן בהארלם מטריד ומשניא עלינו את כל הערבים והמוסלמים שפולשים להולנד ללא הרף."

בהמשך, הם 'סיפרו' לי עד כמה ישראל משגשגת מול אירופה התקועה באבטלה, ועד כמה הם מעריצים את ישראל – גם מחסלת טרוריסטים וגם שומרת על איכות חיים גבוהה, "חוץ מזה," היא אומרת, "ארצכם ברוכה בהמון-המון נפלאות טבע שאין בשום מקום בעולם, למשל: ים המלח או אילת. החוף הפלאי מול החורף האירופי. ועוד אתרים תנ"כיים וארכיאולוגים ועבורנו – כחובבי תנ"ך, טיילנו בישראל פעמיים, שהיו לחווייות בלתי נשכחות..." והוסיפה כהנה וכהנה.

והנה, אך נכנסתי הביתה ופתחתי את הטלוויזיה, חטפתי ממנה כמו אגרוף בפרצוף כשההיא השמנה מערוץ הכלכלי מחזיקה איזו קופסה ביד [נראה כמו קוואקר או אבקת חלב] וגוערת במישהו עם חיוך משמאלץ: "למה אני צריכה לשלם כאן עשרה שקלים ועשרים אגורות, כשבחו"ל תשעה שקלים..."

וזה חדשות. ככה נראה גם הפרצוף שלהם. ואז כמו כל ערב, נתניהו. או היא או הוא. הפעם הוא הכוכב. איזה צרפתי 'תרם' לנתניהו מיליון... מה מיליון ומתי? 

רק אחרי שעברו כמה שעות [וכנראה גם גערה מלשכת נתניהו], החל ההסבר: לא מיליון דולר אלא מיליון פרנק צרפתי [לפני האיחוד]. וזה כבר רק 177 אלף אירו. לא תרומה לנתניהו אלא לקרן שנתניהו פתח כאזרח ב... 2001. ועכשיו נזכרו? ולכן זה חדשות? אין כבר חדשות בעולם רק תרומה מ-2001. ומה שעשה כאן נתניהו ב-15 שנים מאז? יוק.

וללא בושה מזכירים שוב את אשתו הנהנתנית הכפוייה. מה כל זה שייך לביקור של נתניהו במוסקבה [הרביעי השנה]. הוא נסע, לפי העלובים האלה, לחפש איזה תורם מהמיליארדרים הרוסיים. נחמה פורתא: הוא הוציא מפוטין הסכם לשלם לפנסיונרים הרוסים בארץ 150 מיליון דולר לשנה. והפעם זה מיליוני אירו ולא רובלים ישנים.

אז כנראה שמשהו דפוק כאן בתודעה הלאומית.

כי חוץ מה'תרומות' המקוששות לסל של נתניהו לא קורה כאן כלום. לכן צריך איזה הולנדית קשישה ביום חם עם כוס בירה קרה לספר לי כי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם. את ההיי-טק הכי הכי הכי בעולם. את הנופים העשירים ביופיים, כעשרים ושישה במספר, מתחלפים מהר-מהר מההר לבקעה ומהגליל לעמק ומירושלים לים המלח, וכך הלאה והלאה.

אני – רק דבר אחד רוצה לדעת: מה חסר כאן בארץ לאותם דפוקי מוח ונבובי שכל? מה? או שיש כאן הכול ובשפע. אלא אם-כן הם מתכוונים לתפקיד ראש-הממשלה שלא משלהם. אז שיחכו.

אראל מרגלית כמשל

לאחר שכבר שכחנו את רוני דניאל שאינו רוצה שהילדים והנכדים שלו יחיו בארץ, מגיע בריון עשיר ושמו אראל מרגלית, שלמרבה הצער נדחק בכוח לרשימת הרצוג לכנסת, ומשמש כמורה לקללות בשפה הרוסית. למשל: קיבינימט. וליתר דיוק: כולנו. אם הנ"ל אומר: הם גנבו לנו את המדינה – קיבינימט... למי הוא התכוון? מי זה 'הם'?

העניין הוא שהוא יודע בדיוק.

אז איך זה שהנער [באידיש] הזה שנולד בקיבוץ [נען] הפך למיליונר?

הייתי בנען לא מזמן. אבל הייתי גם בנען כשהייתי חייל [נהג] בשירות סדיר במחנה בילו הקרוב לנען, ולשם היתה מגיעה מהקיבוץ בכל בוקר דבורה עומר ז"ל [אז מוסנזון, הבת של משה מוסנזון, אחיו של יגאל מוסנזון], דקיקה, עם חצאית עד הברכיים, מסופרת כמו תמיד, ומאז רכשתי כבוד למקום. ובפרט, ששם היה המקור העיקרי למים המזוקקים עבור המצברים שלנו.      

אז אחת מהשתיים: או שנען הקיאה מתוכה את המרגלית הזה, שזרקה אותו.

הוא ליד הסופרת והאישה המעודנת? אין דבר כזה.

אין לי ספק שחבריו או חברותיו לסיעה יראו בו נטע זר.

מחר או מחרתיים, כשסיעת העבודה או המחנה הציוני יעשו רמונט, יגרדו אותו עם שכפטעל כמו איזה ג'וק מיובש על הקיר ויצבעו את הקיר מחדש ללא מרגליות או קרייני ספורט מעכו.

ותשקוט הארץ 40 יום

אין ספק ש'גל' הפיגועים שהחל בסוף השנה שעברה סיים את הלקט שלו. פיגועים עכשיו? יוק.

למי שנולד בארץ לפני 85 שנים, ה'גל' שחלף, אינו אלא שריטה בגב היד. היו אז דברים נוראים רצח יהודים בכל יום, כשהיישוב היהודי בארץ [36-38] מנה בין 100 אלף ל-200 אלף. קרי: בסה"כ 20 אלף גברים בגילאים 18-40 לעומת כ-200 אלף חיילים סדירים כיום ועוד כ-400 אלף חיילי מילואים.

הפער האדיר הזה במספרים מלמד גם, שיותר ממחצית העם היהודי שוכן בארץ, לעומת 7% בקום המדינה. 

מיספרים אלה, יחד עם עוצמות חברתיות כמו כלכלה, חינוך ובריאות, מסדרים לנו מדינה על-הכיפאק.

הערבים יודעים בעיקר להגזים – וכך אנו בעיניהם מפלצות, ולכן שום סוג של טרור, סכינים או קלצ'ניקובים הם אפילו פחות משריטה.

גל האיומים מבפנים כמו איומי החרם, חלפו כסירחון, ואותם עיתונים בעלי הכותרות: חרם חרם חרם, הם כיום לעטיפת דגים בשוק הכרמל.

אז כדאי לנסוע עוד פעם להולנד. שם אומרים לנו איזו ארץ יפה ונהדרת יש לנו. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"ד: המוקש והעמוד הקורינתי

ה-27 ביולי היה יום לוהט ושרבי. הרדיו דיווח על קרבות קשים בכל רחבי הארץ. באותו יום עמדה להיערך בבית-אלפא לווייתו של חנוך רוזנברג.

קצין-התרבות של החטיבה, יוזק לימון, מחבריו של הנופל, לקח ג'יפ וירדנו בכביש העקלתון לעמק, ללווייה. ליד קיבוץ מרחביה הבחנו במשאית הקיבוץ ועליה תמר, חברתו של ביני, שנפנפה לנו לשלום.

"תמר בדרך לבית-החולים בעפולה," הפטיר יוזק, "ביני והלל נסעו באופנוע למעוז-חיים ובדרך עלו על מוקש. ביני נפצע קשה מאוד."

"ומה עם הלל?" שאלנו בבהלה, ויוזק משך בכתפיו.

לאחר הלווייה ישבנו על הדשא, לפני חדר-האוכל, והלל הופיע. חיוור, עצוב ומדוכדך. עבר אירוע טראומטי. לאחר שנרגע נאות לספר כי לאחר ההפצצה השנייה על בית-אלפא, שלא גרמה נזקים, קרא לו ביני שייסע עימו למעוז-חיים להדריך לוחמים בנשק הצ'כי שהגיע. במטה-הנפה הורו לו לנסוע דרך קבוצת-אבוקה ומשם בדרך עפר למעוז-חיים, דרכים שלדבריהם בטוחות.

הם נסעו על אופנוע, עקפו את בית-שאן ליד שדה-נחום, כיוון שהכביש מבית-שאן מזרחה היה חשוף ומופגז על-ידי האוייב. ובעודם נוסעים, הלל השגיח בשלט אזהרה בצד הכביש: "מוקשים". הוא הסב את תשומת-ליבו של ביני, שביקש להרגיעו והבהיר, ש"זה בסדר". הם ירדו מהכביש אל דרך-עפר ושוב הופיע שלט "מוקשים", ושוב הלל התריע וביני ביקש, שלא ידאג. הוא קיבל הוראות מפורטות ממטה-הנפה באילו דרכים לנסוע. השעה היתה שעת בין-ערביים מאוחרת, כמעט חושך. הם נסעו לאט, ללא אורות, שלא להתגלות לאוייב.

ולפתע הבזק ופיצוץ. גלגל האופנוע הקדמי עלה על מוקש וקדמת האופנוע התרסקה. הם נעצרו המומים ומבוהלים. ביני שאל לשלומו של הלל וזה השיב שהוא בסדר, ואז קרתה הטעות: כדי לרדת מהאופנוע הם הסתובבו, כשפניהם לאחור. ביני, שהיה סמוך מאוד להלל, העביר רגל אחת מעל המושב ודרך על מוקש. הם חשו טלטלה עזה מן ההדף והלל הועף לשטח קוצי, לצד הדרך. כשלושה מטר ממנו שכב ביני על צידו השמאלי כשלידו אופנוע מרוסק. הלל חשש לרע מכל וצעק:

"ביני, ביני!"

לאחר זמן-מה ביני התאושש מן ההלם והתהפך על גבו. מזל שלא הפעיל עוד מוקש, ואמר:

"הלל, אין לי רגל!"

הלל הסתכל וראה שרגלו השמאלית מרוסקת. לאחר רגע של התאוששות, הלל אמר לו, שאם ינסה לגשת אליו, שניהם עלולים לשכב פה ואף-אחד לא יידע על כך.

על אף החשיכה, הלל הבחין מה קרה לביני: כף הרגל עם הנעל נעלמו ועצם השוק עד לברך נחשפה, כשקרעי עור ובשר תלויים עליה. הלל לא השגיח בפגיעה הקשה ברגלו הימנית. הוא שלף מתרמיל-הגב מגבת, זרק אותה לביני, המתין שיקשור ויהדק את מקום הפציעה והודיע לו, שהוא רץ לנוה-איתן, הישוב הקרוב, כדי להזעיק עזרה.

הלל רץ דרך השדות כשלושה קילומטר, כשבליבו חשש כבד שמא אף הוא ידרוך על מוקש. היה זה יום קרבות ועל האזור ניתכה אש. כשהתקרב לקיבוץ נוה-איתן כבר היה חושך. הוא חשש שהשומרים בעמדות יבחינו באדם רץ, יפתחו עליו באש והחל לצעוק, כדי לעורר תשומת-לב.

דמויות הופיעו מן החשיכה מעבר לגדר, ולאחר שהזדהה, והסביר מה קרה, סייעו לו לעבור את הגדר, והחל מרוץ מטורף לארגון חילוץ מהיר. חובשת הקיבוץ ועוד מישהו, מעין חובש-קרבי, היו נכונים לצאת מיד לדרך, אך בקיבוץ היה כלי רכב אחד בלבד – קומנדקר בריטי ישן ובלי אורות. הם התארגנו במהירות ויצאו למקום האירוע, כשבליבו של הלל החשש הכבד שמא איחרו את המועד וביני כבר אינו בין החיים. לפי הפציעה שיער הלל שביני איבד דם רב. כאשר הגיעו לשלט האזהרה הראשון, עצר הנהג את הרכב ולא היה מוכן להמשיך לנסוע. הם ירדו עם האלונקה, כשהלל צועד בראש והיתר דורכים על עקבותיו.

כשהתקרבו אל ביני, החל הלל לצעוק: "ביני! ביני!" – אך לא היתה כל תשובה.

הם הגיעו לנקודה שבה עמד הלל לאחר הפיצוץ, בצידה של דרך-העפר, כשהשטח עד מקום הימצאו של ביני זרוע מוקשים. מחוסר ידע ואמצעים לגילוי מוקשים, הציב הלל את האלונקה על רגליה, ויחד עם החובש גיששו דרכם בזהירות: הודפים את האלונקה לפנים וזוחלים לאורך מוטותיה. כך הם הגיעו לביני, משכו אותו אל האלונקה והשכיבו אותו עליה.

עתה החלה הזחילה לאחור, כשהם מושכים אחריהם את ביני השוכב על האלונקה, וחשש כבד בליבם, שמא יפעילו מוקש נוסף. לאחר שהוציאו את ביני משדה-המוקשים, הרימו את האלונקה ולאור פנס נוכחו לדעת מה קשה הפציעה – הן ברגל הקטועה והן ברגל השנייה. הם חבשו את שתי רגליו וחסמו את עורקיו. ביני היה בהכרה מלאה וביקש מהלל שישוב לשטח הממוקש, כדי להביא את אקדוחו. הוא חינך אותם, שאין מפקירים נשק, אך הלל בצדק סירב. הם נשאו את האלונקה אל המכונית, ואז התברר כי ארגז הקומנדקאר קצר מדי והם נאלצו להחזיק את קצות האלונקה כשהיא תלוייה על ידיהם כל משך הנסיעה.

הנסיעה לבית-החולים נמשכה זמן רב. המכונית היתה מיושנת והם נסעו בלי אורות, נזהרים שלא לטלטל את האלונקה. מדי פעם שיחררו את חוסם-העורקים ושוב הידקו. ביני ביקש מים והם נכנסו לשדה-נחום. היה ברור שצריך להביאו בהקדם לבית-חולים. הלל סיפר כי ביני החזיק מעמד בגבורה. על אף כאבי התופת, הוא דיבר כל משך הנסיעה. את ההכרה ביני איבד בפתח בית-החולים, כשהחישו אותו לחדר-הניתוחים. במבט ראשון הטילו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את חייו.

וכשהלל המתין במסדרון, שאלה אותו האחות לפשר כתם הדם שעל גבו. הסתבר, כי המוקש שהתפוצץ מאחוריו מילא את גבו ברסיסים, ברסק אבנים וברגבי עפר, אך בלהט האירועים הוא לא חש דבר. הם השכיבו אותו ו"עבדו" עליו שעה ארוכה עד שהכול נשלף ונוקה. הלל אף זכה לזריקת פניצילין, שנחשבה אז לחידוש גדול. בית-החולים היה מלא פצועים מאזור ג'נין, והלל הועבר לחדרי-חולים בעין-חרוד. למחרת שב הביתה.

לאחר שביני אושפז, הגיעה הודעה טלפונית מנפת "גלבוע" על פציעתו. וכששאלו אותם לגבי מצבו של הנוסע מאחור – לא ידעו להשיב. עד שנודע להוריו של הלל ששלום לבנם, מצבם לא היה קל...

*

26 ביולי 1973. ביני טילפן אל הלל וסיפר לו, כי באותו יום מלאו עשרים וחמש שנה לפציעתו, וקבע ביקור בנווה-איתן באמצעות חבר מארגון נכי-צה"ל.

הלל סיפר שהם נסעו לשטח שהיה אז ממוקש, וניסו לזהות את מקום הפיגוע. אחר-כך שיחזרו את החילוץ. משם המשיכו לנווה-איתן, והתקבלו בשמחה ובהתרגשות רבה. הם הסבו לשולחן חגיגי בחדר-האוכל, כאשר כל הקשורים לעניין נזכרים ומעלים זיכרונות. לרגע נזפה החובשת בביני:

"'כל השנים כל-כך רצינו לפגוש בך ואתה אף-פעם לא באת!"

לך והסבר לה שלא תמיד רוצים להיזכר באירוע כה טראומטי...

"דרך-אגב," המשיכה החובשת, "היה אז איתך איזה ילד שהגיע בריצה, כדי להזעיק עזרה. הוא היה כל-כך נרגש וכל הזמן האיץ בנו למהר ולהגיע אליך. איפה הוא הילד הזה? ולמה לא הבאת אותו?"

ביני הסתובב, הצביע עליי ואמר:

"'הנה, הילד הזה!'"

*

הגדוד עבר לבית-שאן, והפלוגה ה"מסייעת" התמקמה בחאן בלב העיר. בית-שאן היתה עיר רפאים. בקתות-חימר מזה ובתי-בזלת מזה. עידן תורכי מול עידן ערבי. ממול לחאן, על מגרש מלא קוצים ודרדרים, היו מונחים עמודי שיש עם עיטורים קורינתיים, שנקברו באדמה ובסבכי קוצים – שרידיה של עיר רומית עתיקה, סקיתופוליס, שנהרסה ברעידת-אדמה.

המחלקה שירתה כחיל-מצב, ותפקידה להבטיח שתושבי העיר לא יסתננו חזרה לבתיהם. תרנגולות חומות עטורות נוצות צבעוניות התרוצצו בין הבתים וחיפשו זרעונים. כלבים עמוסי קרציות רחרחו בפחי-אשפה, וחתולים יללו מרעב. באוויר הלוהט היה אפשר לחוש בצחנת פגרי בהמות. חיילים הסתובבו בשעות הפנאי בבתים הריקים, נברו וחיפשו "שמונצעס".

הרבינו לטייל בסביבה, כשאיציק חבצלת מוביל. טיפסנו על התל העתיק, חפרנו בשכבותיו וחיפשנו מטבעות וכלי חרס עתיקים.

באחד הימים נצטווינו לחפור עמדה למכונת-ירייה מדרום לחאן, ואגב חפירה נתקל יהודה אלטמן בנר-שמן מחרס, עטור קישוטים של עלי זית.

"נר-שמן יהודי!" קרא בהתרגשות וחיבק אותו באצבעותיו הדקות, כאילו התאחד עם אבותיו הקדמונים. עיניו ברקו משמחה. הוא תהה, מי היתה אותה אם יהודייה, שהדליקה את הנר לאחרונה? ההיה זה בימי שאול המלך? יהודה המכבי? ואולי מדובר בימי המרד הגדול, בימיו של שמעון בר-כוכבא? ידוע, שיהודים ישבו באותה עת בבית-שאן. יהודה אלטמן נכנס ל"טראנס היסטורי" והפגין בקיאות. הוא ליטף באצבעותיו העדינות את הנר ועיניו נצצו. היה נרגש כילד. בארוחת ליל-שבת כבר דלק הנר ויהודה בירך "שהחיינו".

"הדלקת-נרות, במסורת היהודית, הוא תפקידן של נשים," לחש לאוזני. "אילו חברתי רחל היתה פה – היא היתה מתכבדת בהדלקתו," ואמר שיכתוב לה על כך...

*

דוד פליק, אחד מאנשי המחלקה, גילה אגב שיטוט בעיר כותרת של עמוד עטור אשכולות ענבים, והחליט שהם יהודיים. הוא סיפר לי והלכנו לראות. הצעתי שנתקשר אל נחמיה צורי, מנהל "בית חיים שטורמן", המכון לידיעת-הארץ בעין-חרוד.

דוד פליק, קומה בינונית, גוף רזה, עיניים חומות, עצובות-משהו, למד עברית עוד בפולין. הוא ברח עם זרם הפליטים לרוסיה, לחם כקצין בצבא האדום, הגיע ארצה לקיבוץ ניר-דוד והתנדב לגדוד 13.

למחרת הופיע נחמיה צורי מלא סקרנות, ודוד הוליך אותו אל המקום. נחמיה התרגש למראה עיניו, ופניו חוורו. דוד צדק, אין ספק, עמוד מבית-כנסת יהודי. הוא ידאג להעבירו לבדיקה ארכיאולוגית מדוקדקת ב"בית שטורמן", וביקש מדוד שימשיך בחיפושיו. להערכתו, גילוי זה מחזק את הגרסה המופיעה בתלמוד, כי בבית-שאן היתה קהילה יהודית בימי המשנה והתלמוד, והוא מלמל בהתרגשות דברי תודה.

ב-23 בנובמבר 1948 קיבל דויד פליק מכתב:

בזה אנו מאשרים בתודה את תרומתך החשובה למחלקת העתיקות שבמכוננו, חלק של אפריז (אולי מבית-הכנסת של בית-שאן – "כנישתא דבית שאן" הנזכר בתלמוד) שמצאת באזור. זוהי מציאה חשובה, ונודה לך אם תוכל להתחקות אחר שרידים נוספים מסוג זה או מסוג אחר, שמהם נוכל ללמוד על תולדות העיר וסביבתה בימי התלמוד ולאחריו.

כמו כן אנו מביעים לך את תודתנו על השתתפותך בסיור עם חברנו נחמיה צורי באזור, ונקווה כי גם להבא תושיט לו את העזרה כשם שהגשת עד כה.

בכל הכבוד ובהוקרה,

בשם הנהלת בית חיים שטורמן

נחמיה צורי

פליק הראה את המכתב ליהודה אלטמן, שיצא מכליו מרוב התרגשות.

למחרת היום יצאו כמה חבר'ה מן המחלקה אל המקום. הם לקחו עימם אתי-חפירה צבאיים וחשפו חלקים ניכרים של העמוד. יהודה התרוצץ סביב המקום, כשבעיני רוחו רגליו עומדות בבית-כנסת יהודי. לרגע עצר וקבע בפסקנות, כי בגומחה שבקיר עמד ארון-הקודש.

הואיל והיתה שעת בוקר, יהודה הפתיע את כולנו, שלף מתוך שקית זוג תפילין והניחם על זרועו וקדקודו. הוא פנה לכיוון ארון-הקודש והתפלל בכוונה גדולה "תפילת-שחרית". אפילו אנחנו, אפיקורסים מקיבוץ של "השומר-הצעיר", חשנו צמרמורת, ומתוך כבוד ליהודה אלטמן ולמסורת היהודית, כיסינו ראשנו במטפחות. היתה זו תחושה בלתי מוכרת לחלוטין – עמוד בית-כנסת שחיבר אותנו אל מורשתו של עם.

"תודה, תודה שבאתם," הודה לנו בתום התפילה ולחץ בחום את ידו של כל אחד. בשבת בבוקר, יהודה גייס קבוצת חיילים מפלוגה ב', הדתית, ונערכה במקום תפילת שחרית של שבת.

כעבור שבוע הגיעה משאית והעבירה את העמוד לבית חיים שטורמן, והוא מונח שם עד עצם היום הזה.

*

באחד הסיורים בעיר חלפנו ליד הבנק המקומי והשגחנו בקיר סדוק, בגומחה ובכספת פרוצה.

"מישהו דאג לשדוד את הבנק," הערתי.

"לא מדוייק," הפטיר יורה ארצי, ממחלקת החבלנים, שהשתתף באותו סיור. והוא סיפר כי לפני כיבוש בית-שאן, העיר הופגזה מהתל ואחד הפגזים פגע בבקתת חימר ומשפחה שלימה נספתה, דבר שעורר בעיר פחד רב. פגז של "דווידקה", שנורה מן התל, ונפל למרגלותיו, שיכנע אותם סופית כי בידי היהודים נשק אטומי.

לאחר שאברהם יפה קיבל הודעה על כניעת העיר, הם הסתדרו בשורות, וכיאה לצבא מנצח, צעדו באון ובגאון ברחובות העיר. על גגות בתים רבים התנוססו דגלים לבנים. מול בית המשטרה המתין להם מפקד-העיר עם קבוצת מכובדים לחתימת טכס הכניעה.

אחת הדילמות שהטרידה את אברהם יפה היתה: כיצד מבטיחים שהכסף המצוי בכספת סניף "הבנק הערבי הלאומי" לא ייגנב?

לאחר הטכס, קרא המג"ד ליורה ארצי ופקד עליו לקחת עימו לבנת חבלה, פתיל והם מיהרו אל הבנק המקומי.

"פרוץ את הכספת," ציווה עליו.

"ואני, ילד-טוב-עין-חרוד," מספר יורה ארצי, "הנחתי לבנה, הצמדתי פתיל, הדלקתי והוריתי לאברהם להסתתר מאחורי קיר. היה פיצוץ ודלת הכספת נפרצה. עשן סמיך התאבך ולאברהם לא היתה סבלנות להמתין עד שהעשן יפוג ומיהר לשם עם שני תיקי עור ואני אחריו. היו שם מספר מטילי זהב של חמישה ק"ג, שטרות ומטבעות זהב. אברהם הכניס הכול לתיקים ונותרו כמה מטבעות זהב.

"'זה בשבילכם,' אמר.

"אספתי את מעט המטבעות שהותיר, קנינו בהם דברי מתיקה וערכנו לפלוגה מסיבה כיד-המלך. נותרו לי מאז למזכרת שתי מטבעות, שעם השנים אבדו."

אברהם יפה היה מרוצה מאוד שעלה בידו להבטיח כי כספי העיר יועברו בשלימותם לקופת המדינה.

בעקבות אותו אירוע, הוא כתב אברהם יפה:

"בין-לילה נעשיתי המג"ד העשיר ביותר בצה"ל. היו לי נשק, רכב, אספקה – כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים. היתה זו הרגשה נפלאה: אני, שהגעתי לעמק ב-1935, כשלא היה פה אף יישוב עברי אחד, זכיתי, כעבור שלוש-עשרה שנה בלבד, לקבל את כניעת העיר, שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות להתנכל לנו. היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת-השחרור, והרגשת כוח ועוצמה מילאו את חזי."

*

בלב העיר עמדה כנסייה שלא נפגעה, ועל גגה צלב עץ, ללמדך שבין ערביי העיר היו גם נוצרים. האולם היה מלא מושבים וספרי תפילה באנגלית, צרפתית וערבית.

קצין-התרבות של הגדוד החליט להפוך את הכנסייה לבית-קולנוע גדודי, והזמין סרט. כעבור שבוע הגיע קומנדקר ועליו מכונת-הסרטה ומתקן ידני לתרגום העברי. הגדוד הוזמן לכנסייה. לפני הקרנת הסרט הודיע הקצין כי מעתה נצפה בסרטים מדי שבוע, ונהנה מביקורי אמנים ולהקות צבאיות. לדבריו, בבית-שאן יתקיימו חיי תרבות יותר עשירים מאלה שהיו לאוכלוסייה הערבית שהתגוררה כאן.

מישהו שאל את המסריט לשם הסרט, וזה משך בכתפיו. כל שידע לומר הוא שזה סרט הונגרי, ושאל אם מצוי בין החיילים דובר הונגרית, כדי לסובב את גלגל התרגום.

איש לא התנדב, ומישהו מ"המסייעת" צעק בבדיחות-דעת שאני דובר הונגרית, והכול החלו ללחוץ עליי שאתרגם.

נשבעתי שאני פולני בן-פולני, שאינו יודע אף לא מילה אחת בהונגרית, אך ללא הועיל. הם החליטו שאני הונגרי, ומשגבר הלחץ, כמה מהחיילים הניפו אותי בידיהם ושתלו אותי ליד מִתקן התרגום.

הסרט החל וסובבתי את גלגל התרגום. כל משך הסרט לא היה רגע אחד שהנקרא תאם לנראה. כאשר הזוג התנשק, הופיע בתרגום: "מנוול, אני שונאת אותך!" – והחבר'ה צעקו: "קדימה," – "אחורה," – "מטומטם!" – "מפגר!" – ו-השריקות והצעקות לא פסקו כל משך הסרט. סובבתי את גלגל-התרגום הלוך ושוב, ותמיד או שהקדמתי או שאיחרתי.

המדהים מכל קרה שכאשר בתרגום הופיעה המילה "סוף" – הסתיים הסרט. שנייה יחידה שהמלל והתמונה הלכו שלובי זרוע.

"הונגרי הגון כבר לא ייצא ממך," אמר לי בסוף הסרט דוד ברקו, מחיילי המחלקה – בעגה הונגרית כבדה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם העורך החדש של "מאזניים", מתן חרמוני – [זה עתה הופיע גיליון ראשון בעריכתו, שתאריכו אפריל 2016] – יעביר בקרוב בבית הסופר בתל-אביב סדנה: "כיצד לערוך כתב-עת ספרותי משעמם ולא מקצועי?"

* האם זה נכון שבנימין נתניהו עומד לבקר בקרוב את אהוד אולמרט בכלא מעשיהו כדי ללמוד מפיו איך זה להיות ראש ממשלה לשעבר בבית-סוהר?

ומעניין אם גם יצחק בוז'י הרצוג יגיע לביקור-לימודים דומה, למרות שלא היה קודם ראש ממשלה?

בינתיים נדמה לנו שאהוד אולמרט נושא בכבוד את תקופת ישיבתו בכלא, ולא מודלפות ממנו שום טענות ותלונות. הערכתנו אליו לא פחתה כהוא זה ואנחנו תומכים בו מרחוק. אולי בבוא היום הוא יחליף את נתניהו כשם שדרעי בא על מקומו של דרעי?

* מכובדי בן עזר, לוּ היתה כל הארץ יריעות, כל הנהרות דיו וכל העצים קולמוסין – ממש לא היה איכפת לי אם היו משתמשים בהם רק להספדים  ולמודעות אבל על שונאי-ישראל.

בברכה,

 ג"ר

* אהוד: [תיקון לדבריי בגיליון הקודם] – העפתי עין על המאמר של זונשיין, אוסף של שטויות ובורות היסטורית, הנראה כל כך מופרך ואידיוטי, שלא בא לי אפילו להתפלמס איתו. נדמה לי שיש "פרופסור" אחד ממכון ון-ליר שרואה עצמו "יהודי-ערבי" – שמו יהודה שנהב.

* למר אהוד בן עזר, ברכותיי והערכתי ליו"ר ועדת המדע, הטכנולוגיה והחלל – חבר הכנסת אורי מקלב, על הדיון שהוא קיים בוועדה בכנסת בנושא: פתרונות טכנולוגיים לשכחת ילדים ברכב. בדיון השתתפו גם הוריו של  הפעוט אליה וינגוט ז"ל, אשר נפטר בשבוע שעבר באשדוד, לאחר שנשכח ברכב. אמונתם היוקדת חיזקה את עם ישראל כולו!

כולי תקווה שהמדען הראשי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, ד"ר שי סופר, בשיתוף עם מכון התקנים הישראלי, ימצאו פתרונות לסוגייה הזאת של שכחת ילדים הן ברכב פרטי והן ברכב של הסעות, ולא יתרחשו יותר אסונות.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אם אנחנו לא טועים – הרי שבתקופת האסון של מזון התינוקות של רמדיה ניצלו חייהם של אותם תינוקות שהוריהם האכילו אותם, בין השאר, בחטיף במבה, וכך היה להם במזונם התוסף שכנראה הושמט מהמזון המוכן מטעמי כשרות, שהוצנעו.

במבה הוא חטיף נהדר, טעים ומזין, לקטנים וגם לגדולים (כולל סופרים נידחים) – ובארץ חמה כשלנו, שבה צריך לשתות הרבה וגם לצרוך מזונות מלוחים שמעודדים את השתייה ונותנים את החומרים החסרים לגוף בגלל ההזעה – צריכים להיות מטומטמים במיוחד אלה שהגו את רעיון לצאת במסע פירסומי נגד הבמבה ושאר החטיפים המלוחים! – הלא היתה תקופה, בעיקר לפני המזגנים, שבה בקיץ, עקב ההזעה המוגברת, המליצו כאן רופאים על צריכת כדורי מלח!

ואסור גם לשכוח את המלצתו של פרופ' עזרא זהר ז"ל – לשתות כמה שיותר מים, גם משקאות מומתקים – בקיץ, וזאת משום שכל מה שמעודד את השתייה טוב לבריאות ועדיף על הנזק המועט שבהמתקה. לזכותו גם ביטול משמעת המים, שהיתה קטלנית-לעיתים, בצה"ל.

אולי מחר שר הבריאות החרדי ייצא בקמפיין נגד הבחורות שאינן לובשות חזיות – בטענה שגירוי יתר של פטמותיהן המחודדות השפיציות יפריע להן בבוא היום להניק את צאצאיהן?

אולי מחר שר הבריאות החרדי, האמון כנראה על מחקרים מדעיים ופטפוטים של בטלנים בישיבות – ייצא בקמפיין נגד השימוש בדיאודוראנטים שגורמים לבחורות ולנשים חילוניות שלא להדיף מבית השחי ריח זיעה טרי?

ולא לשכוח, אדוני השר – לעשות קמפיין בזכות הקנדונים – שמגבילים את הריבוי הטבעי של המיגזר החילוני, שנאלץ, גם בזכות הבג"צ – לממן פרנסת עדרים-עדרים של משגיחי כשרות פאראזיטיים שכולם מהמיגזר שלך!

* "מיקרוסופט שולטת בכ-95% משוק המחשבים הביתיים. בישראל יש 112 מחשבים לכל 100 נפשות – מכאן ש-9.85 מיליון מחשבים בישראל פועלים עם תוכנית ההפעלה וינדוס." ["דה מארקר", "הארץ", 7.6.16].

כן, ככה המצב במדינה מושחתת, גזענית, כמעט פאשיסטית, מוכת עוני ופערים חברתיים, במדינה שהיא מן הגרועות בעולם – אם נאמין לתקשורת הישראלית.

בסעודיה, למשל, יש שלושה מחשבים ביתיים על כל גמל או גורד-שחקים מגלומני נטוש, ובסוריה שני מחשבים ביתיים שבורים על כל פליט חסר בית.

ובארה"ב – האם גם בארה"ב יש 112 מחשבים ביתיים על כל 100 נפשות?

אחכה לתשובה.

* שלום אהוד, עשר דקות לפני זריחת השמש הבוקר סיימתי את "מסעותיי עם נשים". עוד לא נולד אדם שדרכו לא היתה מסע עם נשים. סופה של אותה דרך היא סופו של אותו אדם אבל לא סוף המסע שהוא אוניברסלי ותמידי. צריך סופר כמוך, עם גישה למילים הנכונות במשפט הנכון, להציג לקורא (כולנו למעשה) את חשיבותם של מעשיו בדרכו שתמיד היא מסע עם נשים.

בברכה,

אשר תורן

אהוד: אני לא יודע מה מושך אותך לקרוא בלילות רומאן של סופר נידח שאינו שייך לספרות העברית החשובה ואשר ספריו, הגובלים בספרות ה"שׁוּנְד", אינם נמצאים כלל בחנויות הספרים, ונשות תל אביב המשכילות נגעלות מהם ואינן נוגעות בהם – פן תזדהמנה מהקריאה מחשבותיהן הענוגות – ופן תיתפסנה שהן נהנות מדברי זימה.

* להגיד על השר אריה דרעי שהוא גנב? – זו ממש גזענות. רק על אשכנזים כמו אהוד אולמרט ובנימין נתניהו מותר להגיד שהם גנבים. גונבים לנו את המדינה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל