גיליון מס' 1151

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בסיון תשע"ו, 13 ביוני 2016

עם צרופת הפואמה הגדולה "אריאל שרון" מאת יוסף עוזר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּיוֹם הַשִּבְעָה לְנִרְצָחֵי הַפִּגּוּעַ בְּשָׂרוֹנָה. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ח  – המערב הפרוע בשיכון דן. // אהוד בן עזר: הטינופת המתפרסמת שוב ושוב בעיתון "הארץ" בקשר לעלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן". // ד"ר משה גרנות: משולם: "האשכנזים חטפו את ילדי תימן ומכרו אותם לארצות הברית לצורך ניסויים נוסח מנגלה." // משה כהן: הנדון: דברים מקוממים. // עמנואל פלג: רחוב הארבעה. // ד"ר יוחאי סלע: טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן. [ציטוט]. // אל אברהם בן עזר (החיפאי), מכתב לתולדות הקמת בית הספר "נצח ישראל" בפ"ת, בהשפעת אביו הירושלמי – מנחם שלמה ראב, שהיה בנו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה. // יהודה דרורי: ליברמן! היכן אתה? // נעמן כהן: ההגדרה הנכונה – "יהודים-ערבים". // ד"ר מרדכי קידר: פלוג'ה – המציאות העגומה, הקואליציה הבינ"ל משתפת פעולה עם איראן וממשלת עיראק לחיסול העיר. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: צהריים ל-3 אצל "איציק הגדול" ביפו. // צבי גבאי: האסון שהושתק. סיפורם של יהודֵי מדינות ערב. [ציטוט]. // מתי דוד: שלוש מדינות סוציאליסטיות קרסו, שתיים נוספות בדרך. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [74]. // אברהם כץ עוז: מי זוכר את מדבר יהודה ובקעת ים המלח? // אורי הייטנר: צרור הערות 12.6.16.  // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק ט"ו: "פעולה" בקן-מרכז. // אהוד בן עזר: האילם עבד בווילהלמה ובשׂרונה, פרק מתוך "המושבה שלי" בהוצאת אסטרולוג 2000.  אזל. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בְּיוֹם הַשִּבְעָה לְנִרְצָחֵי הַפִּגּוּעַ בְּשָׂרוֹנָה

לעילוי נשמתם הטהורה והחַפָּה

של ד"ר מיכאל פייגה, אילנה נווה, עידו בן ארי ומילה מישייב ז"ל

אֵין תַּנְחוּמִים שֶיַּחְזִירוּ אֵלֶינוּ אֶת כָּל הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע,

כָּל קָרְבְּנוֹת רִשְעוּתָם שֶל אוֹתָם פָּלֶסְטִינִים שְטוּפֵי צִמְאוֹן-דָּם

שֶוַּדַאי לֹא יִזְכּוּ לְהָקִים מְדִינָה פָּלֶסְטִינִית כָּל עוֹד הֵם בְּרֶשַע 

מוֹחִים כָּל הֶבְדֵּל בֵּין פִּרְאוּת חַיּוֹת-טֶרֶף לְָזֹאת שֶל חַיּוֹת-הָאָדָם.

וְלָכֵן כְּשֶכֻּלָּנוּ שוֹמְעִים אֵיךְ שִׂנְאַת בְּנֵי דּוֹדֵינוּ בְּעַזָּה תָרֹנָה 

וְכֵיצַד בְּשִטְחֵי הָרָשוּת מִצְטַהֵל אֲסַפְסוּף בִּתְרוּעוֹת שִכָּרוֹן

אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים מִזַּוְעַת אוֹתוֹ רֶצַח בָּעֶרֶב הַהוּא בְּשָׂרוֹנָה

עִם מִי כְּבָר עֶשְׂרוֹת שָנִים יֵש לָנוּ עֵסֶק מֵאָז דְּמֵי תַּרְפָּ"ט בְּחֶבְרוֹן.

אָז – עוֹד בִּכְלָל לֹא הָיוּ לֹא כִּבּוּש וְלֹא נַאְקְבָּה, שֶכָּל טִעוּן צִינִי

שֶל כַָּל מְשַכְתְּבֵי הִיסְטוֹרְיַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 

מֵאַחְמֶד אֶל שוּקֵירִי שֶל הַלִּיגָה הָעַרְבִית וְעַד מַכְחִיש-שוֹאָה (רֹאש הָרָשוּת הַפָּלֶסְטִינִית)

לֹא חָש בַּפָּרָדוֹקְס שֶל דֶמָגוֹגְיָה לֶבַנְטִינִית

שֶבְּלִי הֶפְסֵק תּוֹבַעַת לְאֻמַּת בְּנֵי יִשְמָעֵאל

 זְכוּת מְדִינַת-לְאוֹם בְּאֶרֶץ זֹאת, אַךְ אוֹבְּסֶסִיבִית

בְּחוּש-צִדְקָהּ הַסֶּלֶקְטִיבִי, כְּלָל אֵינָהּ מוֹדָה

בִּזְכוּת שָוָה וְלֹא פָּחוֹת בְּרוּרָה וְאֶפֶקְטִיבִית

שֶל הָאֻמָּה הַיְּהוּדִית (שֶהִיא מִזְּמַן עֻבְדָּה)

מַמָּש לְאוֹתָהּ זְכוּת וּכְשֶנָּגִיף כֹּה אֶפִּידֶמִי

שֶל חֹסֶר הֲבָנָה לְהִגָּיוֹן וַהֲגִינוּת

מֵרִיץ אוֹתָם לָאוּ"ם שֶהַחַיְדַּק הָאַנְטִישֵמִי

גוֹרֵם לוֹ לְהַכְרִיז עַל צִיּוֹנוּת כְּגִזְעָנוּת

לֹא פֶּלֶא אִם הַשֶּקֶר הָעַרְבִי יִדְחֶה לָנֶצַח

אֶת קִיּוּמָהּ שֶל מְדִינָה פָּלֶסְטִינָאית כָּאן

וְאַבּוּ-מַאזֶן שֶמִּלְמֵל גִּנּוּי כְּפוּי-שֵד לָרֶצַח

בַּהַצָּתָה דֵי מְאֻחֶרֶת וְעַל לֵב רֵיקָן

רַק כְּשֶמּוֹסְקְבָה וּוָשִינְגְּטוֹן גִּנּוּ גִנּוּי מוֹחֵץ, אַךְ 

זֶה כְּבָר שָנִים הוּא מְשַלֵּם כְּכָל גִּזְבָּר דַּיְקָן

כָּל חֹדֶש מַשְׂכּוֹרוֹת מִקֻּפָּתוֹ לְכָל רוֹצֵחַ 

שֶל יְהוּדִים חַפִּים מֵחֵטְא וְרֶגַע לֹא סָטָה

מִשְּטִיפַת-מוֹחַ זוֹ שֶהוּא עָלֶיהָ מְנַצֵּחַ

בְּמַעֲרֶכֶת בָּהּ בִּמְקוֹם חִנּוּךְ יֵש הֲסָתָה,

כָּךְ שֶאֲפִלּוּ אַנְשֵי שְׂמֹאל הַמּוֹקִיעִים בְּצֶדֶק

כָּל גִּלּוּיֵי טֵרוֹר מִצַּד פָשִיסְטִים יְהוּדִים

שֶהֵם חֶרְפָּה לַ"לֹּא תִרְצַח", אֵינָם רוֹאִים גַּם סֶדֶק

שֶל אוֹר בְּפַּרְטְנֶרִים כָּאֵלֶּה הַמְּעוֹדְדִים

צִמְאוֹן-דָּמִים כְּמוֹ זֶה אוֹתוֹ חָוִינוּ בְּשָׂרוֹנָה

וְעַד שֶלֹּא יוֹבִיל מַנְהִיג עַרְבִי לִקְרָאת סִיּוּם

סִכְסוּךְ זֶה וְתִזְכֶּה גַם יִשְׂרָאֵל פֹּה לְפֶּרְסוֹנָה

שֶל מַנְהִיגוּת הוֹפֶכֶת דּוּ-אִיּוּם לְדוּ-קִיּוּם

 נַמְשִיךְ לִהְיוֹת פֹּה נִדּוֹנִים ל-deadlock הַפָטָלִי

שֶכְּלָל אֵינֶנּוּ בְּחֶזְקַת גְּזֵרַת גּוֹרָל כָּפוּי 

וְשֶבִּכְדֵי לִפְרֹץ אוֹתוֹ דָרוּש שִנּוּי מֶנְטָלִי

שֶל כָּל יִשְׂרְאֵלִי נָבוֹן וְכָל עַרְבִי שָפוּי.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ח  – המערב הפרוע בשיכון דן

ההתכתבות עם רחל, המזכירה של אורי אבנרי, החלה כאשר כבר עברנו לגור בשיכון דן.  תחילה נקרא האזור "עבר הירקון", אחר כך עבר להיות "יד המעביר"  וממנו הפך ל"שיכון דן", שם שנשתמר עד היום. המכתבים שהגיעו אליי מ"העולם הזה" נשאו את השם: י. אביעומר, ולמרות שהשם הזה לא היה רשום על תיבת הדואר, הם הגיעו בלי בעיות, כי היינו הדיירים היחידים באותו בית.

מובן שהמכתבים לא יכלו לבעיית הבדידות בלילות, ואני תליתי את יהבי בנערה האוהבת לקרוא על מרפסת ביתה שמעבר לכביש. כשהייתי עובד במטע הצעיר שנטעתי בחצר הבית, הייתי מלא רעיונות איך להתחיל איתה ועל מה לדבר. הבעייה היא שלא הצלחתי למצוא שום סיבה הגיונית שתוביל אותי אל קירבתה הפיזית. 

מי שעזר לי לבסוף היה עומר כלבי המטומטם, שפגש חתולה שנראתה לו בלתי מאיימת והחל לרוץ אחריה בנביחות של גיבור לאומי. רצתי אחריו בקפיצה מעל הגדר והספקתי לתפוס אותו לפני שיקרע אותה לגזרים ואחר כך יתגלה שזו חתולת הבית של השכנים.

שמתי לב שהנערה ממול חדלה לקרוא והסתכלה איך אני מחזיק בקולר של הכלב ואומר לו: "נו נו נו!" –  כשהבחנתי שהיא גם מחייכת, קיוויתי שדרכי תהיה סוגה בשושנים ואמרתי לה:

"אני מקווה שזה לא היה החתול שלכם."

כשאמרה  "לא" הבנתי שהיא פתוחה לשיחה ושאלתי אם היא במקרה יודעת של מי החתול.

ניענעה בראשה ואמרה שוב "לא."

ראיתי שאמנם יש לי עסק עם ילדה ממש פטפטנית, אבל נראית לא רע ובהחלט יכולה לשמש כנערת ביניים עד אשר נמצא משהו יותר טוב. שאלתי איזה ספר היא קוראת. הסתכלה על הכריכה ואמרה: "דרך גבר".

כאן שמתי לב שהיא מסוגלת להגיד גם שתי מילים ביחד והגברתי את הביטחון העצמי שלי.  אמרתי שאני מהבית ממול, ועברנו לגור רק לפני חודש. אחר כך שאלתי אם היא במקרה יודעת משהו על  ספרייה שנמצאת בסביבה, כי גם אני יודע לקרוא.

ברגע זה חלפה על פניי נערה אחרת בשמלה פרחונית ונכנסה לחצר הבית בהליכה מזורזת. בעודה חוצה את הדשא המוביל למרפסת, נשאלה על ידי בת שיחי אם היא יודעת באיזה רחוב נמצאת הספרייה של "הדר יוסף".

הנערה, שעד מהרה למדתי ששמה בתיה, הפנתה אליי פניה ושאלה אם אני החדש שגר בבית ממול. ברגע זה החלטתי שאני מוותר על נערת הביניים ומעדיף לאמץ את הפרחונית שהגיעה זה עתה.

אני לא זוכר אם השתיים הזמינו אותי להיכנס, אני זוכר רק שעד מהרה מצאתי את עצמי מסב עם שתיהן במרפסת, מגלה להן ששמי ישראל והן מציגות את עצמן בתור נעמי ובתיה. השנה סיימו את שנת הלימודים השביעית (י"א) ומתכוננות לעלות לשמינית. שתיהן היו די ביישניות, ואני,  בתור המבוגר האחראי, הייתי צריך לנהל את השיחה ולשאול את השאלות המתבקשות.

שאלתי אם יש כאן בשכונה חיי חברה, ובתיה, זו שנבחרה על ידי כמועדפת, אמרה שמה שיש  זה שיממון מוחלט, אבל הן שלוש חברות, שנוסעות תמיד יחד לראות סרטים בתל-אביב. אין להן בעייה לנסוע כי הוריהן נהגים בחברת דן, והנסיעה לא עולה להן כסף. גם החברה השלישית היא בת של נהג דן, אבל היא גרה בתל-אביב.

סיפרתי להן שגם לי יש שני חברים  שהיו איתי בקיבוץ. האחד שמו ציקה והוא היה החתיך הכי מבוקש בקיבוץ, השני אהרל'ה עדיין בקיבוץ, ונבחר לא מכבר להיות ראש המועצה האזורית.

היתה זו טעות לספר על אהרל'ה שהוא ראש מועצה, כי נעמי נבהלה ואמרה: "אם הוא ראש מועצה הוא בטח מבוגר."

מיהרתי להרגיען, אמרתי שהשניים צעירים ממני, ושייכים לגרעין הנח"ל שהצטרף אלינו לקיבוץ.

בתיה, לעומת נעמי החסכנית במילים, התגלתה כנערה מלאה חיוכים ושמחת חיים, וצחוקה המתנגן, פרט מיתרים בליבי.

סיפרתי להן שבמוצאי שבת יבואו אליי השניים, והצעתי להן שיביאו את החברה השלישית שלהן ונלך ששתנו יחד לראות סרט בתל ברוך.

כשאמרתי השלישית, חשתי מבוכה רגעית, כי חשבתי שאולי הייתי נמהר מדי כשבחרתי לעצמי את בתיה, ומה אעשה אם השלישית תתגלה כיפיפייה מושלמת, לא חבל? חשבתי ומיד הרגעתי את עצמי, כשהבנתי שאם היא כזאת יפיפייה, וכזאת מושלמת, היא בטח תבחר לעצמה את ציקה החתיך, ואז במילא לא יהיה לי שום סיכוי.

כל ההרהורים ההזויים הללו נקטעו כשבתיה אמרה שהיא צריכה לחזור הביתה ואני שמעתי את עצמי אומר: "אני אלווה אותך!"

בתיה, שכנראה לא היה לה נעים כלפי נעמי, אמרה שהיא יודעת את הדרך לבד, אך אני התעקשתי ואמרתי: "אבל אני  לא יודע."

לצערי המרחק לביתה  היה קצר  ולפני שהספקתי להציע לה שאולי נפגש בערב רק שנינו בלי נעמי, היא הצביעה על וילה קטנה, מרופדת בפיסת דשא שפרחי גרניום אדומים בשוליה ואמרה:

"הנה כאן אני גרה."

 הדבר היה כל כך פתאומי, שלא הספקתי לבצע את מזימתי וכל שאמרתי היה: "להתראות במוצאי שבת בשבע."

ציקה ואהרל'ה היו שני הפכים. זה גבוה ושתקן, וזה נמוך ומלא ידע וכושר ביטוי. השניים הגיעו אליי כבר בשעה שש ושלושתנו יצאנו ברבע לשבע לעבר ביתה של בתיה, המצוי בחלקו הדרומי של שיכון דן, בסמוך לשיכון העולים "הדר יוסף". בדרך חצינו את הכביש הראשי המוביל לכפר הירוק ועלינו על דרך כורכר המוליכה לווילה של בתיה. הדרך היתה ריקה מכלי רכב ואנו הרשינו לעצמנו לצעוד בשורה אופקית במרכזה, כשאני צועד באמצע, מימיני אהרל'ה ומשמאלי ציקה.

כשהגענו לפינת הרחוב, התגלו לעינינו שלוש הבנות, שהקדימו לצאת כדי לקבל את פנינו.

צעדנו אלה מול אלה, שורה מול שורה בהליכה מתונה, בדומה לאנשי המערב הפרוע  המתכוננים עוד רגע להסתער באקדחים שלופים אלה על אלה. היינו במרחק של כשלושים צעד מהן, כאשר אני שומע את ראש המועצה מלחש לי בקול נחרץ:

"הקטנה מימין היא שלי!" 

היה זה חוסר נימוס מוחלט, כי מי נתן לו רשות לבחור ראשון, ומה היה קורה אם זאת שמימין היתה במקרה בתיה, שאותה יעדתי לעצמי? אז מה? בגלל שהוא אמר ראשון, אז היא מגיעה לו?

לא ידעתי אז את מה שאהרל'ה ידע באותו רגע של היכרות ראשונה. ידע שהוא לא רק רוצה את הקטנה מימין אלא הוא גם ייקח אותה ויתחתן איתה ויעשה איתה הרבה ילדים, אפילו אם יתהפך כל העולם.

למזלי הקטנה מימין לא היתה בתיה אלא  נירה [רוטשטיין], התל-אביבית שלמדה עם בתיה באותה כיתה והתגלתה גם מקרוב כנערה יפה ונבונת מבט. עשינו הכרה ולחצנו ידיים, כשכולנו נבוכים ולא יודעים מה להגיד.

בתור הבוגר שבחבורה, וגם השדכן הראשי, נטלתי את הפיקוד והצעתי שאם אין לאף אחד הצעה אחרת, אז אולי, מאחר שאנחנו כבר נמצאים ברחוב, ומאחר שאין לאף אחד אחר שום הצעה, אז אני מציע שנחשוב לאן כדאי ללכת. 

כנראה שהיתה זו הצעה נבונה מאוד כי איש לא היה נגדה. בסופו של דבר, אחרי דיון מעמיק ורב קריאות של בעד או נגד, בעיקר נגד, מצאנו את עצמנו צועדים לתל ברוך הסמוכה כדי לראות איזה סרט יש בבית הקולנוע שלהם.

לא זוכר מה היה שם הסרט, זוכר רק שזה היה יום חם ולח, והמאווררים שעל התקרה הסתובבו ללא הרף בלי  שהצליחו לייבש את אגלי הזיעה שנזלו מכולנו. נערי היישוב, שהרגישו עצמם בבית, לא התביישו להוריד את החולצות, ורובם ישבו בגופיות או בלעדיהן, משתפים זה את זה בניחוחות בית השחי. מישהו צעק לסדרנים שיפתחו את הדלתות הצדדיות וביריון אחד, במכנסיים קצרים ללא חולצה, קם לנסות לפתוח את הדלת הקרובה אליו.

בתל ברוך, שנחשבה אז לשכונת עוני של עולי  בולגריה, לא כולם יכלו להרשות לעצמם לקנות כרטיסים, וברגע שנפתחה הדלת, התפרצו דרכה ילדי החוץ ומיהרו להתיישב על הכיסאות הפנויים – ובעוד שני הסדרנים רצים לבלום את ההתפרצות, פתחו אחרים את הדלת השנייה, ושני הסדרנים היו חסרי אונים. היתה זו חווייה ששימשה לנו נושא לשיחה ולצחוקים בכל המפגשים הבאים שלנו.

סיימנו את הערב באכילת בוטנים על מרפסת ביתה של נעמי, כשאימה מלאת הגוף ומלאת החיים מציגה את עצמה ומתגלית כאישה עליזה ותוססת. אחר כך, כשהגישה לנו קפה עם עוגה, אפילו הצטרפה אלינו, ולא היה אפשר שלא להבחין שהיא לא חדלה מלפזול כל הזמן לעבר ציקה היפה.

במהלך הערב אהרל'ה גילה לנו שהוא מקבל השבוע מכונית אמריקנית של ראש מועצה, ומזמין את כולנו לטייל עימו במרחבי ישראל. כולנו התלהבנו, ואימא של נעמי הצטערה שיש  במכונית מקומות רק לשישה, אחרת היתה מצטרפת אלינו.

נעמי עיקמה את אפה אבל לא העזה לפצות פה.  

ספק אם האימא הנחמדה היתה רוצה להצטרף אלינו לו היתה יודעת שאהרל'ה קיבל את רישיון הנהיגה רק בשבוע שעבר, והטיול הזה יהווה את נהיגת המבחן הראשונה שלו.  

* * *

אהוד בן עזר

הטינופת המתפרסמת שוב ושוב ב"הארץ" בקשר לעלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן"*

 אנחנו עדיין קוראים את "הארץ" וזאת משתי סיבות. האחת, זה עוזר לנו לחרבן בבוקר, והשנייה – מהקריאה בו אנחנו יודעים את האמת, שהיא בדרך-כלל הפוכה ממה שכתוב בו.

למשל הכתבה השקרית של איתי שטרן על "חטופי תימן"! – למרות שעד היום לא נמצא אפילו ילד תימני אחד שנחטף בילדותו! – ולא היה זה קשה לזהות אותו אילו היה! – אבל האמת היא שאותם תינוקות תימניים מעטים שנעלמו – מתו בתקופת העלייה ממחלות בבתי חולים בישראל והוריהם לא הצליחו להגיע אליהם או שהזניחו אותם, אבל אחרי כ-17 שנה היו שקיבלו על שמם צווי גיוס!

 כך סיפר לי טלפונית, כאשר כתבתי אז בעיתון "דבר" נגד עלילת הדם הזו – פרופ' בן-ציון ורבין, אחד הרופאים המהימנים ביותר לנושא, אשר משנת 1943 עבד כרופא ילדים בבית החולים העירוני בתל אביב ומשנת 1949 התמנה למנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים, מישרה אותה מילא עד פרישתו ב-1981.

והנה הקטע המנוול של עיתון "הארץ" מיום 11.10.15– המחיה את השקרים, את עלילת הדם על היישוב הוותיק שקלט במסירות את העלייה התימנית, קטע שקרי הכולל את כינויו של אותו פושע, עוזי משולם, בשם "רב":

"איתי שטרן: בין ילדי תימן למחאת האתיופים, פרשת עוזי משולם עדיין אקטואלית. הרב עוזי משולם, שדרש להקים ועדת חקירה ממלכתית בעניין חטיפת ילדי תימן, עומד במרכז סרט תיעודי שישודר מחר בערוץ 8. יוצריו, נעם שיזף ואייל בלחסן, מסבירים מה סיקרן אותם בדמותו. פרשת חטיפת ילדי תימן, שבה נעלמו אלפי ילדים של משפחות תימניות בטענה כי אלה מתו, היא מהמעורפלות בהיסטוריה הישראלית. עוזי משולם, רב ופעיל חברתי, התפרסם ב–1994 כשהתבצר עם כמה מחסידיו ואנשי אמונו במתחם ביהוד בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענותיהם בדבר החטיפה. מחר (ראשון) ישודר בערוץ 8 'משולם', סרט תיעודי שביימו נעם שיזף ואייל בלחסן על האיש האניגמטי שהצית את המחאה וסיים אותה בין כותלי הכלא שבו שהה שש שנים וחצי."

בושה וחרפה. וזה עיתון רציני ומהימן? לא. זו רמה של ה"שטירמר". הקטע רצוף שקרים שאין כדוגמתם ["אלפֵי"!] – אבל אולי אצל גבלס זה היה עובר.

מעתה לא אאמין אף לא למילה אחת של אותו "עיתונאי" איתי שטרן. זיכרו את שמו.

*פורסם לראשונה בגיליון 1085 של "חדשות בן עזר" מיום 12.10.2015

לאחרונה, בגיבוי של הבלטה רבה בגלל הקו המערכתי של שנאת ישראל בעיתון "הארץ" ובאתר שלו באינטרנט – ממשיכה את דרכו של השקרן איתי שטרן – "עיתונאית" בשם צפי סער. ואולי הוא והיא הם אותו אדם?

איננו יודעים מה היתה עמדתו של יוסי שריד לגבי עלילת הדם הזו, אבל מדוע לא קם בנו, הסופר המהולל ישי שריד – להגן על סבו מצד אימו, פרופ' בן-ציון ורבין?

* * *

ד"ר משה גרנות

משולם: "האשכנזים חטפו את ילדי תימן ומכרו אותם לארצות הברית לצורך ניסויים נוסח מנגלה"

ב-3.6.2016 ב"7 ימים", המוסף של "ידיעות אחרונות", כתב מאור זגורי כתבה גדולה על שני עמודים, בה הוא מאשים את המדינה (קרי: האשכנזים) על כך שבשנות החמישים חטפו ילדים תימניים (בעיקר) ומסרו אותם למשפחות חשוכות ילדים. ניסיתי להגיב על כך, אך העיתון התעלם מפנייתי. הרי התגובה לפניכם:

זגורי מעניק לכתבה שלו שם המתכתב עם זיכרון השואה – "לזכור ולא לשכוח", ואם מישהו לא הבין את הרמז, הוא קובע מפורשות: "אימא שהילד שלה נחטף לה מהידיים היא עסק של כולם כמו השואה" (ההדגשה במקור). בסוף כתבתו הוא מכריז: "אנחנו לעולם לא נשכח. אבל אם תתוודו כראוי – יש סיכוי שמתישהו נסלח."

לא, אין כל סיכוי שאי פעם תירגע המחאה על העוולות שכביכול עשה הממסד (האשכנזי, המפא"יניקי, הקיבוצי) ליוצאי ארצות האיסלאם, ואין גם סיכוי שאי פעם יפסיקו להשוות את מה שקרה להם בארץ הנפלאה הזאת למה שקרה בשואה: כשהשר אהרן אבו חצירא הורשע בדין, קראו חסידיו שזאת "שואה ספרדית", וזיגל ובורג "הנאצים" ייתנו את הדין.

עוזי משולם, שפקד לירות על השוטרים ולזרוק עליהם בקבוקי תבערה (מאור זגורי רואה בו מנהיג אמיץ בעל עקרונות שאין כמוהו היום!) – טען שהאשכנזים חטפו את ילדי תימן ומכרו אותם לארצות הברית לצורך ניסויים נוסח מנגלה –

זה לא ייפסק לעולם, כמו שעלילת הדם לא פסקה מעולם: רבנים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם איך אופים מצות לפסח, זה לא עזר: בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הופצו עלילות דם בדמשק, בקורפו, בהונגריה, בחבל הרהיין, בצרפת, ברומניה וברוסיה (משפט מנדל בייליס המפורסם). היום שונאי ישראל שבארצות ערב משוכנעים שעלילת הדם הזוועתית הזאת היא אמת הנשענת על עובדות. הם גם טוענים שההירתמות ההומניטארית של ישראל להצלת הנפגעים מהרעש בהאיטי ובשאר המקומות מוכי האסון – נועד לקצור איברים.

אין סיכוי שמאור זגורי יקבל את הממצאים של ועדות הבדיקה והחקירה בנדון, ואין סיכוי שיסלח.

ואתה יודע מה, מאור זגורי היקר? זה כבר לא איכפת לי – כך לימד אותי אחד העם במאמרו האל-מותי "חצי נחמה".

ד"ר משה גרנות

רמת השרון

* * *

אהוד: הייתכן שהעיתונות הישראלית מסריחה עד כדי כך שרק אצלנו אפשר לכתוב את האמת על עלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן"?

* * *

משה כהן

הנדון: דברים מקוממים

מכובדי,

שוב פיגוע קטלני, ושוב דברים מקוממים של דוברי השמאל המבינים והמצדיקים את הטרור הערבי והמטילים את כל האשמה על עם ישראל.

היום, 9 ביוני, בשעה 8 בבוקר, ראיינה אילנה דיין את ראש העיר תל אביב רון חולדאי, שאמר, "וכי מה ציפיתם, נוכח הכיבוש של עם אחר ושלילת זכויותיו הלאומיות? רק כאשר עם ישראל יתעשת וינהג בחוכמה [אני מבין שהכוונה לחזור לגבולות 67'] תיפתר בעיית הטרור."

זה הטיעון הקלאסי של השמאל והוא מקומם כי הוא מוטעה ושגוי לחלוטין.

על מה הם מדברים? האם לא היה טרור לפני הכיבוש בשנת 1967? היה ועוד איך היה. ללמדכם שמבחינת הערבים גם גבולות 1948 הם כיבוש והם לא ישלימו עד שנחזור לגבולות 47'. גם באותם הגבולות הם תקפו אותנו. על רון חולדאי להתקפל מיפו ומשיח' מוניס, ותושבי רמלה ולוד חייבים להתפנות בחזרה למעברות פרדס חנה וחדרה.

ברצוני להפנות את מר חולדאי וחבריו לספרו החדש של הסופר הליבראלי ניר ברעם, "ארץ מעבר להר",  שערך תחקיר ראיונות ונוכח לדעת חד משמעית שהערבים לא השלימו עם גבולות 48', אז על מה יש לדבר? מה שמרגיז שמר חולדאי ודומיו מטיפים לנו בשם החוכמה והתבונה ולוקחים עליהן מונופול.

מצעד האיוולת אמרנו? עידוד לטרור אמרנו?

"מה שלא הולך בכוח הולך בעוד כוח" – זהו התיאור הלגלגני של דוברי השמאל את המדיניות הישראלית, המוטעית לדעתם מיסודה. צריך לטענתם לתת לערבים "גזר" בצורת הקלות ומחוות.

והנה נענה שר הביטחון החדש ליברמן לקריאת השמאל והחל את כהונתו בהקלות ומחוות לערבים לרגל חג הרמדאן.

ומה התוצאה? טבח בתל אביב ועוד היד נטויה.

אז אולי הפעלת כוח איננה טקטיקה גרועה כל כך נוכח המציאות שלנו.

הנדון: געגועים לגבולות 1967

מכובדי,

אנשים נאורים בקירבנו מתגעגעים געגועים עזים לגבולות 1967. כדאי לרענן את הזיכרון על מה מדובר. ממרום גילי המופלג אני הייתי שם. שירתי שירות סדיר בצה"ל בשנות החמישים המוקדמות.

האמינו לי, המצב הביטחוני היה בכי רע. לצה"ל הקטן לא היה שום סיכוי לסגור את הגבול הארוך והפרוץ. העומק האסטרטגי באזור נתניה, מול טול כרם וקלקיליה, לא עלה על 15 ק"מ וכונה על ידי שר החוץ הליבראלי אבא אבן "גבולות אושוויץ".

חוליות חמושות של מחבלים הסתננו לישראל וזרעו הרג והרס, כגון רצח נוסעי האוטובוס ב"מעלה העקרבים", התקפת רימונים על משתתפי חתונה במושב "פטיש", ועוד כהנה וכהנה. הארטילריה הסורית הפגיזה את היישובים בגליל ולחוף הכינרת, וחיילי הליגיון הירדני צלפו לירושלים מהעיר העתיקה.

לישראל לא היה מענה.

ואם לא די בכך הטילה מצרים סגר ימי על מיצרי ים סוף ומדינות ערב תקפו באופן מתוזמר את מדינת ישראל. זה היה מצבנו העגום בטרם היה "כיבוש". נאלצנו להגן על עצמנו.

אולי תסבירו לי למה אתם מתגעגעים לשנת 1967, המכונה על ידכם "תהליך מדיני" נחשק. אני לא מבין. בכל פעם שאני שומע "הבו לנו תהליך מדיני" אני מתחלחל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עמנואל פלג

רחוב הארבעה

הארבעה הוא הכינוי שבו נזכרו ארבעת חברי ההגנה: עמירם בלינקוב, שרגא הר, אהרון ידידיה ואריה קסלמן, שנהרגו ב-22 בפברואר 1946 במהלך התקפה על מחנה הצבא הבריטי בשרונה שבתל אביב, המקום הנקרא כיום הקריה. ההתקפה היתה חלק מפעולתמחאה נגד סגירת שערי הארץ בפני עולים יהודים.

באותו יום ההגנה ערכה פעולות חבלה בבסיסי המשטרה הניידת הבריטית בשפרעם, בכפר ויתקין, בג'נין ובשרונה. ארבע הפעולות תואמו לשעה מוסכמת, אך רק השתיים הראשונות בוצעו בהצלחה. הכוח בג'נין נסוג לאחר שכוונת התקיפה נחשפה.

משימת הפעולה בשרונה הוטלה על הגדוד השני של הפלמ"ח ופלוגה ב' בחי"ש בתל אביב. תחילת המבצע התאחרה בשעתיים, וכשהגיעה היחידה המבצעת למקום כבר היו הבריטים במצב הכן, אבל עובדה זו לא הובאה לידיעתו של מפקד הפעולה, דני מס. במהלך ההתקפה נפגעו מספר מתקנים, והוצתו מוסכי המכוניות ומחסן הדלק.

הארבעה גדלו והתחנכו בתל-אביב, ואחרי מותם הובאו בה לקבורה, בבית העלמין נחלת יצחק. מסע ההלוויה הפך למפגן הזדהות המוני עם דרך המאבק בשלטון הבריטי. מעל 50 אלף איש ליוו את הארבעה בדרכם האחרונה למרות מזג האוויר הסוער.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן –

מאי 2016

הסקירה הנוכחית של אירועי הטרור האסלאמיים מתייחסת לאירועי חודש מאי 2016. ולמרות זאת, כולנו יכולים לשער מה יקרה בחודש הרמדאן שהחל השנה ב-6 ביוני 2016, וזאת לנוכח ניסיון העבר בחגים הקודמים בהם החג עצמו הפך במהרה לאורגיה של אלימות ורצחנות בלתי-נסבלת למרות "קדושתו" לכאורה של החג המוסלמי.

והינה, שוב קיבלנו הוכחה מוחשית, קרובה, לברבריות האסלאמית, בפיגוע שהתבצע במסעדה במרכז תל-אביב, ב-8 ביוני 2016, שבמהלכו נרצחו 4 אזרחים ישראלים בידי שני טרוריסטים מוסלמים שהתחזו לבני-אנוש בעזרת חליפות מהודרות. סביר להניח ששני הטרוריסטים הם מוסלמים שהגיעו מהעיירה יטא שבאזור חברון, צמו במהלך היום כחלק מהמסורת "המקודשת" של חג הרמדאן. סביר להניח שהמחשבות הטורדניות של שני הטרוריסטים המוסלמיים הללו בנוגע להריגתם של ישראלים החלו ימים רבים לפני כן. סביר להניח שהם תיכננו, מתוך כוונת מכוון, לבצע את הטבח דווקא בחג הרמדאן הנוכחי במסגרת הקריאה הכללית שיצאה מכל ארגוני הטרור האיסלאמיים להגביר את פיגועיהם דווקא ביום חג זה למען האדרת שמו של "אללה". כנראה שהאדרת שמו של ה"אל האסלאמי" יכולה להתבצע רק באמצעות טבח, הרג, רצח, אונס, הרס וביזה. מסתבר שזה עניין של הרגל מנטאלי שאינו קשור רק לאידיאולוגיה דתית קטלנית.

לפיכך, סביר להניח ששני הטרוריסטים המוסלמיים הללו יצאו לעבודתם במהלך היום או בילו עם משפחותיהם או עסקו בתפילות ל"אל אסלאמי" במסגד מקומי. בשעות הערב הם לבשו את חליפותיהם המהודרות ויצאו לכיוון תל-אביב. כשהם הגיעו למתחם שרונה במרכז העיר, הם נכנסו למסעדה כדי "לשבור" את הצום. לאחר שהם סעדו את ליבם, הם הוציאו כלי-נשק והחלו לטבוח בסועדים הישראלים ששהו במקום.

לאחר שנודע המעשה, גלים של שמחה אסלאמית הציפו את תושבי עזה, חברון ויישובים ערביים נוספים ברחבי ארץ-ישראל. כהרגלם, מוסלמים חילקו סוכריות וממתקים לעוברים-ושבים כחלק מהמסורת האסלאמית הידועה – בעיקר כאשר מדובר על טבח של יהודים, נוצרים או סתם "כופרים". ככה המוסלמים אוהבים לחגוג את חגיהם המקודשים.

כמובן שלפיגוע הזה יש הצדקות הלכתיות-אסלאמיות לצד הצדקות פוליטיות המגובות בעזרתם של "ישראלים" אחדים המייצגים את הציבור הערבי בפרלמנט הדמוקרטי הישראלי. מהבחינה הזו, אין שום הבדל בין מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית" לבין המוסלמים אחרים המתחזים ל"מתונים" – משום שכולם שואבים את השראתם ממקור תרבותי זהה. האם יש הבדל גדול בין ארגון "החאמס" – לבין "חיזבאללה", לבין "התנועה האסלאמית", לבין "משמרות המפכה האיראניות", לבין ארגון "בוקו חראם"  ולבין ארגון "המדינה האסלאמית"? אין הבדל גדול – כשם שאין ההבדל רב בינם לבין המטרות המוצהרות של תנועת הפת"ח.

הפעם הקורבנות היו ישראלים שיצאו לבלות בערב קייצי נעים. בפעמים הקודמות היו אלה אימהות שהגנו על ילדיהן, אבות ואימהות שיצאו לעבוד, קשישות שיצאו לערוך קניות, ילדים שחזרו מבית-הספר, תלמידים שהיו בדרכם לבית-הספר, מטיילים ישראלים, תיירים מחו"ל, חיילים, שוטרים או סתם ישראלים שהמכנה-המשותף בין כולם מתבטא בכך שהם הפכו לאובייקט של הסתה יומיומית המתנהלת בערוצים תקשורתיים רבים – הסתה המקבלת גיבוי גם ממקורות ישראלים ידועים וברורים שהפכו את הפוליטיקה המקומית לסוג של הזדהות גורפת עם עקרונות הג'יהאד הקטלני.

הם גם נוטים להמציא לג'יהאד הזה שמות "מודרניים" שנועדו לטשטש את המטרה הסופית, הברורה והידועה, של העקרונות הללו. אולם, ביסוד של העקרונות הללו עומד הרצון לנקוט באלימות ברוטאלית מתוך כוונת מכוון. לפיכך, לפיגוע הרצחני הזה אין כל קשר למדיניות ישראלית זו או אחרת, מימין או משמאל – כפי שיש כאלה שהיו רוצים שתחשבו. האלימות האסלאמית היא לא "האמצעי" להשגת יעדים, אלא היא "המטרה" בפני עצמה.

לעקרונות הללו יש קו-מנחה-משותף: פעם הוא מגיע בלבוש פוליטי, פעם הוא מגיע בלבוש לאומי ופעם הוא עוטה על עצמו לבוש דתי – כפי שדוברים אחדים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית" הפצירו בחבריהם ובאוהדיהם להגביר את מאמציהם להוציא-לפועל פיגועי טרור ברחבי-העולם דווקא בחג הרמדאן. כך למשל, מקורות ביטחוניים באירופה מסרו על סיכול וחשיפה של עשרות התארגנויות טרור אסלאמיות רק בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2016. אחדים מהטרוריסטים המוסלמיים שנתפסו באירופה התחזו ל"פליטים", בדומה לשני הטרוריסטים המוסלמיים שביצעו את הפיגוע בתל-אביב, שהתחזו לבני-אנוש בעזרת חליפות מהודרות ומחויטות.

כך, בעזרת רטוריקה דתית ממושכת ואלימה, החג עצמו הפך גם לסוג של "עילה מקודשת" לפגוע במיעוטים המתגוררים במדינות המוסלמיות – רק בשל החשד לכאורה שהם לא "כיבדו" את המסורת המוסלמית המקודשת. האלימות האסלאמית לאורך החג אינה מופנית רק כלפי מיעוטים, אלא היא לובשת צורה ופשוטת צורה בשל עניינים פעוטים הן ביחסים בין הזרמים השונים באסלאם והן בתוך העדות הדתיות האסלאמיות. כל קבוצה "מקדשת" את המסורת האסלאמית – על-פי ראות עיניה – תוך כדי זלזול מתנשא ורצחני כלפי עדות אחרות שגם הן מקיימות את החג.

כמובן שמנהיגים ברחבי העולם יברכו את העדות המוסלמיות ביום חגם בברכות חמות ובביטויים צבועים כמו "האסלאם היא דת של שלום."

נכון, האסלאם היא דת של "שלום ולא להתראות" בעיקר כלפי כופרים –  כבר יותר מ-1,300 שנה.  מנהיגים ברחבי העולם ינסו להפגין את רוחב-ליבם הליבראלי בכך שהם יעטירו תשבחות על האסלאם כדי לא לעורר את המפלצת-הדתית המאיימת לפגוע בכל מי שמפגין שמץ של ביקורת כלפי מוחמד או כלפי היסודות המרכזיים המרכיבים את האמונה האסלאמית הברברית. כמו כן, נוצרים ויהודים או סתם "כופרים" יתאמצו להפגין את סובלנותם הדתית כלפי המוסלמים במהלך חודש הרמדאן. כמובן שהם ישתדלו לכבד את הפולחן הדתי יותר משהמוסלמים מכבדים עדות מוסלמיות אחרות לאורך כל ימי החג –  כפי שאנו עדים לשרשרת האין-סופית של אירועי הטרור הקטלניים המתבצעים בעולם-המוסלמי, כל יום, כל שעה. מוסלמים טובחים במוסלמים אחרים, באלפיהם, אך על-פי הרטוריקה האסלאמית השכיחה, תמיד ישנם גורמים אחרים, חיצוניים, האשמים במצבם האומלל של המוסלמים ברחבי-העולם.

העולם-המוסלמי נמצא בימים אלה בנקודת-שפל מוסרית, תרבותית, אנושית טכנולוגית וכלכלית, משום שעולם זה אינו מסוגל להפיק מסקנות מתבקשות לנוכח המציאות הקשה בה חיים מאות-מיליוני מוסלמים – אלה השרויים תחת דיכוי פוליטי נוקשה ואלימות דתית קטלנית, חסרת-פשרות.

על-פי המסורת המוסלמית, ייעודו של חג הרמדאן מתבטא גם בעריכת חשבון-נפש תוך כדי התבוננות פנימית עמוקה. הרבה ברברת מילולית אסלאמית נכתבה לאורך ההיסטוריה בידי כוהני הדת המוסלמית על ייעודו הדתי, ההלכתי והמוסרי של החג. מספר הפרשנויות בנוגע ל"מותר או אסור" לאורך ימי החג כפוף למספר הפרשנים שלקחו על עצמם לבאר לקהילה את מהותו האמיתית והעיקרית של הציווי הדתי.

ובכן, איך החג עצמו הפך ל"עילה מקודשת" לטבוח בקבוצות אחרות ללא גינוי גורף של כל העדה המוסלמית כולה ללא יוצא-מהכלל?

אולי יש לזה פרשנויות רבות, אך מאידך רעיון "קדושת החיים" לא היה אחד מאבני-היסוד של התרבות האסלאמית, אלא דווקא ההרס השיטתי של עמים אחרים ותרבויות אחרות היוו את היסוד המרכזי של הפעולה הדתית במשך יותר מ-1,300 שנה.

בעניין הזה, קיים חיץ בלתי-ניתן לגישור בין התרבות האסלאמית לתרבויות דתיות אחרות. אם קיים סוג מסוים של דו-שיח, הרי הוא דו-שיח של חרשים בו צד אחד מתנהג כאילו הוא חי במאה ה-8 בעוד האחר צופה לעבר עתיד נאור יותר. בסופו של דבר, גם העולם-המוסלמי יפנים את הרעיון שעל-מנת לבסס גשר של כבוד עם דתות אחרות, על החברה המוסלמית כולה לעבור תהליך חסר-פשרות של דה-אסלאמיזציה כוללת ועמוקה – מהמסד ועד לטפחות. זה יקרה, אם בשל רצון עצמי או בכפייה לאור כורח הנסיבות דווקא בידיהם של גורמים חיצוניים.

ובכן, כמה בני-אדם נהרגו בחודש מאי 2016 בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית? הסקירה החודשית אינה שונה בהרבה בהשוואה לחודשים הקודמים. בחודש מאי 2016 נהרגו 11,857 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית – זוהי תמונה חלקית בלבד מהתמונה הכללית של האלימות הדתית השוטפת את המרחב האסלאמי, משום שאזורים רבים ברחבי-העולם המוסלמי עדיין שרויים בעלטה תקשורתית.

בסיכומו של דבר, בחודשים ינואר-מאי 2016 נהרגו 57,973 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2015, נהרגו 147,425 בני-אדם.

ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן – מאי 2016", מגזין המזרח התיכון, 9 ביוני 2016.

אהוד: מתוקף היותנו מכתב עיתי ימני פאשיסטי, זאת לדעת כמה ממכרינו – אנחנו שמחים לצטט את מאמרו של ד"ר יוחאי סלע, שדבריו מן הסתם הם "כלאם פאדי" בעיניהם, שהרי הם כולם חכמים ונאורים מאיתנו.

* * *

אל אברהם בן עזר (החיפאי)

מכתב לתולדות הקמת בית הספר "נצח ישראל" בפתח תקווה, בהשפעת אביו הירושלמי – מנחם שלמה ראב, שהיה בנו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה

המכתב נמצא בידי כרמלה קום, בתו של אברהם בן עזר,

והיא נכדה של מנחם שלמה ראב, ונינה של יהודה ראב בן עזר,

וחברת קיבוץ סעד שבנגב –

העתק המכתב נשלח לדוד בן עזר, נכדו של משה שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של יהודה ראב

סיפר לי ר' יוסף אהרוני (רוסטובסקי) שהוא היה אחד המורים הראשונים בת"ת [תלמוד תורה] – בית הספר "נצח-ישראל" בפתח-תקוה, וכך אמר: בזכות וביזמת אביך היקר באדם רבי מנחם שלמה ראאב נוסד בשעתה ביהס"פ הנקרא "נצח-ישראל" בפ"ת הקיים עד היום הזה, ולולא אבא שלך, לא היה ולא נוסד ביס"פ עברי זה עומד לתפארת במושבה פ"ת, וכעת אנשי המזרחי חושבים כי ביזמתם נוסד ביס"פ זה בפ"ת. וזה בהחלט לא נכון– ונהנים הם מן המוכן מלפני שנים רבות טרם ידעו כלל – מהמזרחי.

ומעשה שהיה כך היה: זמן רב מלפני מלחמת העולם הראשונה עוד, בא לארץ אחד בשם ד"ר אורבך מגרמניא, והקים בירושלים ביס"פ עברי ומסורתי (אם אינני טועה) בשם ביס"פ (לֶמֶל) – (או ביס"פ אחר), וכן ביקש להקים בפתח-תקוה ת"ת ביס"פ עברי – ושפת הלימודים יהיו בעברית. והיות ואנשי ירושלים דאז שהיו מראשי המדברים הקובעים והדואגים לכל דבר שבקדושה בפ"ת לא התלהבו מהצעת הד"ר אורבך. והיו גם שהתנגדו בכלל לשפת העברית בלמודים כעיקריים, וע"כ לא מיהרו לתת תשובה חיובית לד"ר הנ"ז, ואחר זמן ממושך פנה הד"ר אורבך לעסקנים – הירושלמים ונתן להם אולטימאטום לזמן מוגבל – שאם לא יקבל תשובה חיובית להסכמת יסוד ביס"פ בפ"ת כפי התנאים שמציע וכמובן שהחנוך יהיה על טהרת הקודש כנהוג ביתר ת"ת בארץ, ועל תנאי זה שהלמודים יהיו בשפת העברי. – הוא מוכן לתת כסף כמה שנחוץ ועוד יוסיף לתמוך במפעל זה, ואם לא מסכימים לזה אזי מושך ידו מכל העסק. – ואז קם אביך רבי שלמה ראאב בהיותו עסקן ציבורי חרוץ בהבנה ובדעת צלולה – בא לפ"ת בסודיות גמורה מבלי שאנשי ירושלים ידעו כלל מנסיעתו זו, וכינס אסיפה שקטה וסודית של כמה עסקנים מקומיים מהמושבה והסביר להם כי אין לדמות ולהשוות את פ"ת לירושלים בתנאי הלימודים, וכאן הוא – הכרח להסכים בניגוד לירושלמיים שלנו – לחנוך בשפה עברית הטהורה. ואין אנו רשאים לוותר כ"כ בנקל על מפעל כה חשוב ונחוץ זה במושבה פ"ת, ואל לנו לדחות ולאבד במו ידנו הזדמנות טובה ויקרה זו ליסוד ביס"פ דתי – על אף השפה – העברית בפ"ת. ועלינו סו"ס להבין כי הלמוד העברית כאן הכרחית – דרוש – וצודק בהחלט, וכי כאן אינו ירושלים, ואם אמנם נחמיץ חלילה הזדמנות יקרה זו – עלולים אנו עוד להתחרט מאד, ועלינו עוד לתן את הדין על הזנחה זו ומי יודע אם בנתיים לא יקימו כאן ביס"פ חופשי חלילה במקום ביס"פ דתי בכל המובנים – המוצע לנו, וכל הקודם זוכה. – ואכן כך בסודיות מוחלטת נולד והוקם "נצח-ישראל", העומד לתפארת בפ"ת בזכותו וביזמתו של אביכם המנוח שלמה ראאב זצ"ל שהיה' ידוע לעסקן צבורי חרוץ ופקח שלא ע"מ לק"פ [שלא על מנת לקבל פרס] ויה... לנצל בשעתו לטובת הכלל, וביחוד שלא שעה – והתנגד בשקט למתנגדים הירושלמיים דאז.

[תוספת, כנראה של אברהם בן עזר] יוסף אהרוני הוא בנו של ר' אברהם אהרן השען (זייגרמכר) ברחוב היהודים בירושלים העתיקה... ונשלח ע"י אבא ז"ל לכהן בתור אחד המורים .... [למרבה הצער סופו של הדף המצולם לא עבר. – אב"ע].  

אהוד: סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948) היה אביו של מנחם שלמה ראב (1878-1916). מנחם שלמה היה דוד שלי, שנפטר בתקופה הרעה של מלחמת העולם הראשונה בירושלים בגיל 38, וזאת 20 שנים בטרם נולדתי. והיתה לי גם דודה, ציפורה, הקבורה בפתח-תקווה, שנולדה ב-1886 ונפטרה במחלה בשנת 1891 – 45 שנים בטרם נולדתי. בספריי הנידחים "פרשים על הירקון", וכן סיפור חייה של אסתר ראב, בתו של יהודה ואחותו של מנחם שלמה, "ימים של לענה ודבש" – מסופר עליהם.

המאורעות המתוארים במכתב לבן-דודי החיפאי אברהם בן עזר – התרחשו בירושלים ובפתח-תקווה כנראה לקראת 1909, שנת בואו של ד"ר אורבך לפתח-תקווה כמנהל בית הספר "נצח-ישראל", וזאת בהיות מנחם שלמה ראב בן 31 לערך.

אחד מבניו של מנחם שלמה היה בן-דודי, הסופר הצנוע והנלבב יצחק ראב, מחבר הרומאן האוטוביוגראפי היפה "עלה ברוח", ששימר לנו במשפחה את סיפור "החטיפה" של מנחם שלמה בילדותו.

ואילו בנותיו של בן אחר של מנחם שלמה ראב – הוא בן-דודי יונה בן עזר, מהלוחמים עם וינגייט וממייסדי חניתה – מחזיקות עד היום דפים של "עיתון" מחתרתי שכתבו בניו היתומים של מנחם שלמה ראב בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר שהו בבית היתומים הגדול ע"ש דיסקין בירושלים לאחר מות הוריהם מנחם שלמה וקונה – וראוי היה שמישהו מחוקרי היישוב יגיע אליהם ויטפל בהם, לשימור ההווי של אותו בית יתומים עצוב.

ד"ר אורבך היה דוד של אחת הדמויות הנלבבות ביותר בפתח-תקווה, שהשפיע על ילדותנו ונעורינו, הלא הוא דוד הכורך, אורבך.

מתוך ויקיפדיה: בית ספר נצח ישראל הוא בית ספר דתי שהתקיים במשך רוב המאה ה-20 בפתח תקווה. בראשית קיומה של פתח תקווה למדו ילדי פתח תקווה אצל מלמדים פרטיים בחדרים. בשנת 1885 הוקם בית ספר הברון, אשר בשנותיו הראשונות (1885-1891) לימד תורה ותפילה לבנים ובנות בכיתות נפרדות. הודות לסיוע מהברון זכה בית הספר לעבור לבניין מרווח ולצוות מורים מעולים. בשנת 1900 עבר בית הספר לניהולו של יק"א ופקידיו הכניסו בו רוח של התבוללות צרפתית. אל מול מצב זה ביקשו החוגים הדתיים להקים בית ספר דתי כדי למשוך אליו את התלמידים שהוריהם מעדיפים בית ספר על פני החדר.

בסיון תרס"ג (1903) תרם אחד האיכרים, אברהם וינקלר, ארבעה דונם באמצעות הרב זרח ראובן ברוורמן, לאגודת שומרי תורה אשר מסרה אותם למושבה פתח תקווה לצורך הקמת תלמוד תורה אשר יתנהל על פי תקנות אגדות שומרי תורה. וכך נרשם בספר האחוזה של פתח תקווה:

"את ארבעת הדונמים מקום המושב הנ"ל עם כל הבניינים הבנויים שם הוקדש מאת ה' זרח ברוורמן הנ"ל לאגודת שומרי תורה אשר בעיה"ק ירושלים ת"ו לבית תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן לצמיתות עולם והאגודה שומרי תורה הנ"ל מסרה את כל האחוזה, עם הבניינים אשר עליה למושבת פתח תקוה, בתנאי מפורש שיהי סדר הלימודים וכל הנהגת הת"ת על פי חוקי האגודה הק' שומרי תורה הכתובות בספר התקנות אשר להאגודה אשר תיקנו וייסדו חכמי ירושלים."

נערכה מגבית בין בני פתח תקווה וביחד עם תרומות מבחוץ וסיוע של אגודת שומרי תורה נאסף הכסף להקמת התלמוד תורה. במקביל לתחילת הבנייה החל התלמוד תורה לפעול על ידי אגודת שומרי תורה בדירה שכורה עד חנוכת מבנה התלמוד תורה בט"ו בשבט תרס"ד. הקמת התלמוד תורה זכה להתנגדות מצד גורמים שראו בו איום על בית הספר וטענו שמדובר על יוזמה מבחוץ שאיכרי פתח תקווה אינם מעוניינים בה. התנהלות התלמוד תורה לא היתה משביעת רצון ורבים מהילדים הוצאו ממנה על ידי הוריהם. בעקבות זאת פנו אנשי פתח תקווה לעזרה לרב אברהם יצחק הכהן קוק שקישר אותם עם אגודת החרדים של פרנקפורט.

בשנת תרס"ט עבר בית הספר לניהול אגודת החרדים מפרנקפורט. באותה שנה הגיע לפתח תקווה הרב ד"ר משה אוירבך אשר נטל על עצמו את ניהול בית הספר עד שנת 1917. תחת שרביטו של הרב אוירבך התרחב התלמוד תורה ובשנת 1911 דיווח מבקר מהונגריה ש"כמעט כל בני ובנות המושבה מקבלים בו את חינוכם." בשנת 1912 ניהל את בית הספר בנימין מנשה לוין. בסביבות שנת 1917 עבר בית הספר לניהול המזרחי. בשנת 1921 ניהל את בית הספר ד"ר י. אנגל. בשנים 1922-1924 ניהל את בית הספר הרב יעקב ברמן.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

פלוג'ה – המציאות העגומה

הקואליציה הבינ"ל משתפת פעולה עם איראן וממשלת עיראק לחיסול העיר

בימים אלה מנהלת ממשלת עיראק מערכה עזה לכיבוש העיר פלוג'ה מידי "מדינת האיסלאם", שאותה הכינה בקפידה במהלך החודשים האחרונים. בהכנות השתתפו יועצים אמריקניים ואיראניים, כמו גם נציגי "אלחשד אלשעבי" – "הגיוס העממי" – קבוצת מיליציות שיעיות המתנהגות בצורה דומה לזו של לוחמי "מדינת האיסלאם": שוחטים, שורפים ומחסלים ללא רחם את אויביהם הסונים.

במלחמה על פלוג'ה משתתפים כמה צדדים שמטרותיהם שונות ושיקוליהם מנוגדים, אך ברור שהעניין העדתי – המחלוקת בין הסונה והשיעה – עומד במרכז ההתרחשויות. שכן תושבי העיר ו"מדינת האיסלאם" הם סונים, ולכן הם המטרה – ואילו כוחות הממשלה, מיליציות "הגיוס העממי" וכוח הסיוע האיראני הם שיעים.

המצב המוזר הוא שכוחות שיעים נלחמים ב"מדינת האיסלאם" הסונית לכאורה כדי להציל מידיה את תושבי העיר הסונים, אך אלה נחשבים כופרים בעיני הלוחמים השיעים הנדרשים להקריב את חייהם במלחמה למען שחרורם. זוהי הסיבה שכוחות הממשלה והמיליציות השיעיות מפציצים את תושבי העיר באופן נורא – כולל בחביות נפץ וטילים – שכן תושבי העיר, בשל היותם סונים, נחשבים בעיני השלטון והמיליציות גרועים לא פחות מ"מדינת האיסלאם".

כוחות הממשלה והמיליציות השיעיות זוכים גם לסיוע ממשמרות המהפכה האיראניים ששלחו לוחמים רבים בפיקודו הישיר של קאסם סולימאני, מפקד "כוחות קודס", יחד עם מטוסי הקואליציה שבהנהגת ארה"ב. מטרתה של איראן ברורה: לחסל את הנוכחות הסונית בפלוג'ה – אנשי "מדינת האיסלאם" והתושבים. הדבר החמור הוא שמדינות הקואליציה המערבית משתפות פעולה עם איראן לחיסולם של תושבי העיר שמספרם נאמד לפני שבוע ב-45,000.

התושבים יודעים בדיוק מה מצפה להם, ולכן הם נסים בהמוניהם מהעיר. רבים מהם ניסו לעבור את נהר הפרת וטבעו למוות. אלה שהצליחו חיים בפחד מכוחות הממשלה כמו מהמיליציות השיעיות הפועלות ברחבי המדינה ללא מעצור, וצדות סונים כדי לעשות להם את מה שהג'יהאדיסטים של "מדינת האיסלאם" עושים לשיעים.

כוחות הממשלה קראו לתושבים לעזוב את העיר, כי זו עומדת להיהרס עד היסוד, שכן לדעת הממשלה, אין דרך אחרת להיפטר מהג'יהאדיסטים של "מדינת האיסלאם" המתחבאים במרתפים ובמנהרות תחת האדמה. אלא שהממשלה והמיליציות חושדים שג'יהאדיסטים ינצלו את בריחת התושבים כדי להימלט יחד איתם, ולכן כל התושבים הבורחים מהעיר נחשדים כחיילי "מדינת האיסלאם".

הממשלה והמיליציות תפסו למעלה מ-1000 מתושביהן של עיירות סמוכות לפלוג'ה, אלכרמה ואלצקלאוויה, עינו אותם והתעללו בהם, ולדברי התושבים אף ערפו את ראשיהם של כמה צעירים שנחשדו כחיילי "מדינת האיסלאם".

עתידה של עיראק

תושבי פלוג'ה משוכנעים כי המלחמה אינה רק נגד "מדינת האיסלאם", אלא נועדה בעיקר לסלק כליל את הנוכחות הסונית מהעיר. לתחושתם, הטענות שהמלחמה היא נגד "מדינת האיסלאם" אינן אלא עלה תאנה שנועד להסתיר את כוונותיה האמיתיות של ממשלת עיראק, המיליציות והאיראנים.

פלוג'ה נמצאת במזרח חבל אלאנבאר המאוכלס בכמה שבטים בדואים. השבטים הללו, שהם סונים, מתנגדים להשתתפות המיליציות השיעיות בלחימה על פלוג'ה, בגלל האופן שבו הן מתייחסות לתושבים הסונים של האזור. גם הממשלה אינה מיטיבה עם תושבי העיר, שכן כבר לפני מיספר חודשים זו הטילה על העיר מצור ולא איפשרה לסיוע סעודי להגיע לתושבי העיר, שמא ייפול חלק ממנו לידי אנשי "מדינת האיסלאם".

השבטים הסוניים הללו מוכנים אומנם להילחם נגד "מדינת האיסלאם", אך דורשים לקבל ערבויות בינלאומיות לכך שהמדינה – הנשלטת על ידי שיעים – לא תתנכל להם בשל היותם סונים אחרי שתמוגר "מדינת האיסלאם", שכיום היא זו שמגנה עליהם מפני חמתם של השיעים.

הבעייה מבחינתם היא שכוחות הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב תומכים בממשלה ולכן גם במיליציות, ומספקים להם מטרייה אווירית באמצעות הפצצת מטרות של "מדינת האיסלאם". מכאן שכוחות הקואליציה הבינלאומית מתעלמים מהטיהור העדתי שמבצעים כוחות השלטון נגד אזרחי עיראק הסונים.

סולימאני, מפקד כוחות קודס במשמרות המהפכה, מפקח בעצמו על הקרבות שבהם משתתפים כוחותיו, למרות שעל פי החלטות מועצת הביטחון, אסור לאיראן לשלוח כוחות ונשק אל מחוץ לגבולותיה. מעניין שמדינות המערב, שהחוק הבינלאומי הוא נר לרגליהן, מתעלמות מהחריגות האיראניות מההחלטות הבינלאומיות ואף משתפות פעולה עם איראן במלחמתה נגד הסונים של עיראק.

ממשלת עיראק הכריזה על "מעברים בטוחים" עבור אוכלוסי העיר כדי לאפשר להם להימלט ממנה באופן בטוח. אך אלה אינם בוטחים בחיילי הצבא וחושדים שהמעברים הללו נועדו להפוך אותם לטרף קל עבור חיילי הצבא והמיליציות. לכן עשרות אלפי איש, אישה וילד נשארו בפלוג'ה בהמתנה למותם בטילים של צבא עיראק, בסכינים של המיליציות השיעיות או בפצצות של מטוסי הקואליציה הבינלאומית. חלק מהם הניפו דגלים לבנים על בתיהם כדי לשכנע את המיליציות לא לפגוע הן, אך אז פגעו בהם חיילי "מדינת האיסלאם" על נכונותם להיכנע לממשלה ולמיליציות השיעיות.

גם חיילי "מדינת האיסלאם" מונעים מהתושבים לברוח, שכן הם מעוניינים להשתמש בתושבים בעיר כמגינים אנושיים, כמו שעשו חיזבאללה בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה (2006) וכמו שעושים אנשי חמאס בעזה בכל עת שפורץ עימות ביניהם ובין ישראל.

אווירת המלחמה העדתית האופפת את הקרב על פלוג'ה הביאה את הפרשן הפוליטי הסורי בסאם ג'עארה להכריז שאיראן מסוכנת למוסלמים הסונים יותר מישראל. הוא מייחס לאיראנים כוונה להטביע את העולם האיסלאמי בדם כדי להשתלט עליו. פרשנים אחרים מאשימים את העולם האיסלאמי הסוני בשתיקה רועמת נוכח מעשי הטבח ופעולות הטיהור העדתי שמבצעים איראן ועושי דברה העיראקים בתושבי פלוג'ה – בברכת המערב.

פלוג'ה וגורל תושביה יהיה לעולם צלקת על מצחה של המדינה העיראקית. מה שמתרחש בימים אלה בעיר הנצורה מהווה הוכחה נוספת לחוסר התוחלת שבשמירת שלמות-שטחה של עיראק, שמשמעותה המשך המלחמות ומעשי הטבח בין העדות והקבוצות השונות המרכיבות את אוכלוסיית המדינה.

הגיע הזמן שהעולם המכנה את עצמו "נאור" יבין שבמזרח התיכון אנשים נשארים נאמנים למסגרת המסורתית שלהם – השבט, הקבוצה האתנית, הקבוצה הדתית והעדתית, ואינם מחליפים את הנאמנות המסורתית בנאמנות חדשה, מלאכותית – של המדינה המודרנית.

הגיע הזמן שהעולם יבין שאין "עם עיראקי", "עם סורי", "עם לובי", "עם סודאני", "עם תימני" וגם "עם פלסטיני". יש שבטים, קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות, שכאשר כופים עליהן לחיות יחד, הן נלחמות זו בזו.

הפתרון היחיד לעיראק, כמו לכל הישויות הכושלות של המזרח התיכון, הוא הקמת אמירויות הומוגניות שתחיינה ביציבות ובשלום פנימי, שכן רק אז הן יכולות לשתף פעולה עם אחרים לטובת כולם. מאה שנה אחרי שנחתמו הסכמי סייקס-פיקו, יש להכיר בכישלונם, וליישם את הפיתרון היחיד שעובד בהצלחה במזרח התיכון: פתרון של אמירות נפרדת לכל קבוצה.

המאמר התפרסם באתר מידה וכן במגזין מראה 387. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

יהודה דרורי

ליברמן! היכן אתה?

אביגדור ליברמן הנכבד! נכנסת לקואליציה עם כמה תנאי יסוד לרבות: עונש מוות למחבלים. מה שאירע בפיגוע בשרונה מחייב עונש מוות. קום ותכריז כי זה מה שידרש בבית דין צבאי שיתכנס בהקדם האפשרי, שישפוט במהירות, שירשיע, וידאג לכיתת יורים בהקדם – וזאת, לפני שכל העולם הצבוע יתעורר נגדנו בזעקות שבר להגן על הנער הפלשתיני המדוכא המיסכן שהרג ילדה בת 4 מפני שהיהודים כל כך רעים. ליברמן! לא שמענו אותך... ליברמן?  אתה  פה?...

* * *

נעמן כהן

ההגדרה הנכונה – "יהודים-ערבים"

במאמר הביקורת שלו על הרצנזיה של דוד זונשיין על ספרו של מנחם קליין "קשורים: סיפור של בני הארץ" קובע אורי הייטנר: "אין חיה כזאת 'יהודי-ערבי'. זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה." ("חדשות בן עזר", 1149).

אז נכון שהמונח "יהודים ערבים" נתמך ע"י אקטיביסט פרו-איסלאמי, אנטי-ציוני, ואנטי אשכנזי – פרופסור יהודה שהרבני-שנהב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%91

אבל אין בעובדה זו לפסול את המושג. פשוט משום שהוא המושג הנכון.

בהינתן שהמונח "אשכנזים" אינו כולל רק את יהודי אשכנז (גרמניה) אלא בהכללה את כל יהודי אירופה, איך נכנה בכינוי משותף את כל היהודים מארצות ערב?

מה המשותף בין יהודי מעיראק, תימן, ומרוקו?

האם נכנה אותם "ספרדים"? – הכינוי "יהודים ספרדים" כולל למשל יהודי כבנימין זאב הרצל, או סופר כ-י.ל. פרץ, אבל אינו כולל יהודי כעבדאללה-עובדיה יוסף, או סופר כפואד אליאס נאצח ח'לסצ'י (אלי עמיר) – העיראקיים.

האם נכנה אותם "מזרחיים"? – הכינוי "יהודי מזרחי" מתאים למשל ליהודי כיוסף טרומפלדור (יליד פיאטגורסק בקוקז) אבל אינו מתאים ליהודי כאריה מכלוף דרעי המוגרבי-מערבי-מרוקאי. (אגב דרעי גם אינו ספרדי. דרעי הוא שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

מכאן אם המשותף בין יהודי ארצות ערב אינו המרכיב הספרדי ולא המרכיב המזרחי, הדבר המשותף היחיד הוא היותם יהודים מתרבות ערבית-מוסלמית. יהודים שלשונם היתה ערבית (בעגות שונות), ולכן הכינוי המשותף לכולם הוא יהודים-ערבים.

בהגדרה זו אין שום נתינת תוקף למציאות של יחסים טובים בין יהודים לערבים, שמעולם לא היתה. לכן אין כל פסול בהגדה הזו, ונהפוך הוא, בפסילת ההגדרה יש אולי שמץ גזענות.

אבוי – העצה לא התקבלה

בפיגוע בשרונה נרצח איש "שלום עכשיו", והתנועה פירסמה את גילוי הדעת הבא:

"כאבנו לגלות הבוקר בין שמות הנרצחים בפיגוע, גם את שמו של ד"ר מיכאל פייגה (58) מרמת גן, שהיה תומך 'שלום עכשיו', ואף כתב מחקרים וספרים שעסקו בפעילות התנועה."

ד"ר מיכאל פייגה היה סוציולוג-אנתרופולוג במרכז למורשת בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וראש המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטה. מחקריו עסקו בחקר הזיכרון וההנצחה.

ספרו "שתי מפות לגדה" התפרסם ב-2002 כספר חשוב שזכה בפרסים, העוסק בוויכוח על עתידם של השטחים, ההתנהלויות והיחסים עם הפלסטינים ובתנועות הפוליטיות "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו".

כזכור איש "שלום עכשיו", פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הפך ליועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

והנה אבוי. הטרור המוסלמי הרצחני לא מבדיל בין תומכים בכיבוש הערבי מתנועת "שלום עכשיו", ליהודים המתנגדים ל"כיבוש הערבי".

כמה עצוב. הטרוריסטים הערבים-מוסלמים לא שעו לעצתו של איש "שלום עכשיו" פרופסור שטרנהל.

היהודים תמיד אשמים ברציחתם (1)

בנאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, האשים היטלר את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, וניבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול, היהודים אשמים בכול."

בדומה להיטלר גם ארמנד עמיר פרץ (כרגע במחנה הציוני, מחר מי יודע) מאשים בטרור בתל-אביב את היהודים, ולא את הרוצחים הערבים.

באירוע שבתרבות שנערך ב-11.6.16 בגבעתיים פרץ האשים את ראש הממשלה כאחראי המרכזי לכך שפעולות טרור מתרחשות במרכז תל-אביב.

היהודים אשמים (2)

רון אבז'נסקי-חולדאי תומך בטרור ומזמין פיגועים

מיד לאחר רצח ארבעת האזרחים היהודים בשרונה הזדרז ראש עירית תל-אביב רון אובז'נסקי-חולדאי והצהיר כי רק אם יהיה כאן אירוע טרור גדול שעוד לא היכרנו, אז המנהיגים שלנו יבינו שצריך לסיים הכיבוש ולפנות לדרך השלום...

אז לאיזה אירוע טרור גדול שעוד לא הכרנו מייחל אובז'נסקי-חולדאי, האם לפצצת אטום שתיזרק על תל-אביב?

אובז'נסקי-חולדאי כבר הוכיח את אדישותו לדם תושבי תל-אביב כאשר בתוקף רב הוא מתנגד לתוכנית התמ"א של חיזוק בתים מסכנת רעידת אדמה במרכז תל אביב, מצידו מה איכפת לו שאלפים ימותו.

לראש עיר שמייחל למותם של תושבי עירו נאמר די! חזור לחולדה!

היהודים אשמים (3)

"בזמן שמזילים דמעות תנין על המתים בפיגוע במושבה הגרמנית, (וכמובן שוכחים שאילו הם היו יורדים מהארץ ומתבוללים – היו ניצלים בוודאות) – זה הזמן להכיר את העוול האמיתי שנעשה בשרונה. העוול הציוני.

"אני מתכוון לגזל אדמות הגרמנים, שהוא בעיניי חמור אפילו מהנכבה, כי גנבנו וגזלנו רכוש נדל"ני יקר ערך מאירופאים טובי לב, שהשתדלו כמיטב יכולתם להביא לארץ הלבנטינית את אירופה הקלאסית. גירשנו אותם, כי אנחנו לא ראויים לבאך ולמוצרט אלא רק לקובי פרץ עם ניחוח קבבונים.

"דווקא ביום כזה אני גאה יותר מכל פעם להיות אזרח אירופי אנטי-ציוני, שמבקש סליחה על הגירוש.

"בתמונה תוכלו לראות אותי במבט מתנצל בכנסייה גרמנית בארוקית. הכנסייה יפה כמו שרק הגרמנים יודעים לבנות, וגם אני נראה מהמם למרות העצב על פניי."

http://rotter.net/forum/scoops1/320853.shtml

אין ספק שהיופי של הכותב, פרופסור אמיר עציוני, באמת מהמם. ראו ותיווכחו.

אגב היהודים שילמו על רכוש הטמפלרים הנאצים שגורשו ע"י הבריטים ע"י קיזוז מהסכם השילומים.

אהוד: איך, איך חדל-אישים, בור ועם-הארץ שכזה – יכול להיות "פרופסור"? מי הכתיר אותו בתואר הזה?

דולצ'ה דה לה מרמור – המתיקות שבמרמור

מסתבר שגם לאחר מותו של יוסף שניידר-שריד (גרומפי רטנני) השפעתו רק מתחזקת. מיום ליום מתגבר המרמור אצל חבורת הממורמרים שלא בע"מ.

ממרום החווילה הענקית שלו בגבול יפו, שהוחרמה מסוחר ערבי עשיר, מתנאה הגרפיקאי הזעיר-בורגני דוד טרטקובר בעצמו בהיותו מה שהוא מגדיר "מעצב הבית של השמאל הישראלי," ומנבא שיישאר רק אבק ממדינת היהודים. "צעירים צריכים לברוח מכאן," הוא מכריז. (מוסף "הארץ", 10.6.16)

כמה נעים המרמור. כמה נעים לשקוע במרמור העצמי ובצדקנות העצמית.

אם טרטקובר הבורגני, השבע מרכוש ערבי, הוא המייצג ומעצב הבית של השמאל הישראלי, אין תימה שאותו שמאל הפך לאבק.

כמוהו גם הממורמר רוגל אלפר שממליץ לכולם לברוח מכאן והוא מודיע לכולם שהוא רץ ודאג לבתו לדרכון אמריקאי שתברח מכאן, אבל באכזריות רבה הוא לא עשה כן לבנו האוטיסט, אותו הוא משאיר למות בארץ הפאשיסטית והאכזרית ישראל, שתעלה עוד מעט באבק.

סוף הכיבוש

ב-7 ביוני 1967, היום השלישי למלחמה, נשא המלך חוסיין בן טאלאל ההאשמי, צאצאו של נביאו מוחמד, נאום בו קרא לנתיניו ברוח נביאו אבי שושלתו: "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם ובידכם, וציפורניכם ובשיניכם."

צבא ירדן החל להפגיז את בסיס רמת דוד ואת ירושלים המערבית. כוחות צה"ל נכנסו לעיר העתיקה.

ירושלים העתיקה שוחררה מהכיבוש העבר-ירדני. לאחר 1897 שנים חזרה הריבונות על ירושלים ועל הר בית המקדש ליהודים. קול השופר שנשמע בכותל המערבי למול שרידי בית המקדש, הרעיד את הלבבות. ברכה [?] שמעה את קול השופר ברדיו ובכתה בכי רב מהתרגשות. הוגשם חלום הדורות "להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים."

העקביות האידיאולוגית של האקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס

אי אפשר לומר שרון וייס האקטיביסט הפרו-איסלמי אינו עקבי בדעותיו. זה כלל לא מפתיע שרון וייס, שכל ימיו תומך באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית, והילל בעבר את חיילי ה.ס.ס. בהונגריה ("חדשות בן עזר", גיליון 771), מביע עתה אהדה לבעלת הברית של גרמניה במלחמת העולם – יפן (כנ"ל, גיליון 1150), ויוצא נגד ארה"ב שאת מלחמתה נגד יפן הוא מכנה "פשע מלחמה".

אין ספק רון וייס עקבי בדעותיו.

סממני הפאשיזם במדינה

בעקבות דברי סגן הרמטכ"ל, ידידתי רוחלה קומלוש מקוננת על עליית הפאשיזם במדינה.

פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה, ולפני עליית הפאשיזם במדינה, היא מספרת, בכל מקום היתה תלויה תמונת המנהיג בן גוריון, והיום עם עליית הפאשיזם בשום מקום לא תולים יותר את תמונת המנהיג. נורא! ממש פאשיזם!

פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה ולפני עליית הפאשיזם במדינה, היינו הילדים שורפים במדורות ל"ג בעומר בובה של הרודן המצרי נאצר. היום עם עליית הפאשיזם הופסק המנהג הזה. נורא! ממש פאשיזם!

פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה ולפני עליית הפאשיזם,שרנו שירים: "נאצר מחכה לרבין, פעמיים כבר חיכה, והכנסנו לו דפיקה!" – ושרנו: "אנחנו נעבור, בחושך ובאור, עם דגל כחול לבן, במיצרי טיראן."

היום, עם עליית הפאשיזם, הופסקו כליל השירים הפטריוטיים. ממש נורא! ממש פאשיזם!

אבוי איזו מדינה פאשיסטית נהיינו.

מפרשת פנמה לפרשת עוקץ המאה – יהודים ואנטישמיות

שערוריית פנמה היתה פרשיית שחיתות שפרצה בצרפת בשנת 1892 בקשר לבניית תעלת פנמה, בה נרשם הפסד של קרוב למיליארד פרנק, כשהממשלה לקחה כספי שוחד כדי לשמור על שתיקה, במה שנחשב כשערוריית השחיתות הכספית הגדולה ביותר במאה ה-19.

כ-800,000 צרפתים הפסידו את השקעותיהם במניות, אגרות חוב ומניות יסוד של "חברת תעלת פנמה" בסכום של 1.8 מיליארד פרנק זהב צרפתי בקירוב. מתשע ההנפקות קיבלה חברת תעלת פנמה 1.2 מיליארד פרנק, שמתוכם 960 מיליון פרנק הושקעו בפנמה, כאשר סכום גדול שילשלו לכיסם אנשי ממון ופוליטיקאים.

510 חברי פרלמנט, כולל 6 שרים (ובהם ראש הממשלה העתידי ז'ורז' קלמנסו) הואשמו בלקיחת שוחד מנשיא חברת תעלת פנמה, פרדיננד דה לספס, עבור אישור ההנפקה, שהובילה למשפט שחיתות נגד לספס ובנו שארל.

על לספס ובנו, חברי ההנהלה והמהנדס גוסטב אייפל, נגזרו בתחילה עונשי מאסר ארוכים, אולם מאוחר יותר הם בוטלו.

הבארון ריינאך, היועץ הפיננסי ממוצא יהודי-גרמני של חברת תעלת פנמה והמוציא לפועל של תשלומי השוחד השונים, התאבד.

לפרשה היתה חשיבות עצומה בהתפתחותה של אנטישמיות צרפתית, בגלל מעורבותם של שני יהודים ממוצא גרמני: הבארון ז'אק דה ריינאך (Reinach) וקורנליוס הרץ (Herz). אף שהשניים לא היו בין חברי הפרלמנט מקבלי השוחד או בהנהלת החברה, הם הואשמו בכך שהיו אחראים על חלוקת כספי השוחד. ריינאך היה יועץ פיננסי סודי של הממשלה וטיפל בקשריה עם חברת תעלת פנמה. הרץ היה איש הקשר של ריינאך באגף הרדיקלים.

 לפני התאבדותו מסר ריינאך לעיתון היומי האנטישמי La Libre Parole ("המילה החופשית") של העיתונאי אדואר דרימון רשימה של חברי הפרלמנט המודחים לדבר עבירה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. הסיפור הפך את העיתון בין לילה מגיליון זניח לאחד העיתונים המשפיעים בצרפת.

רשימת השותפים לפשע פורסמה מדי בוקר בחלקים קטנים בהמשכים, כך שמאות פוליטיקאים היו צריכים לחיות במתח רב במשך חודשים. השערורייה הראתה שהמתווכים בין הסקטור העסקי לבין המדינה היו כמעט אך ורק יהודים, ובכך עזרה להכשיר את הקרקע לפרשת דרייפוס.

בפרשה הקרויה "עוקץ המאה" (ה-21) נאשמים אחד עשר אנשים (במקרה או לא – יהודים) בתרגיל עוקץ שבו קשרו קשר להעלמת תשלומי מס ערך מוסף בצרפת בגובה של 280 מיליון אירו או יותר. לטענת התביעה בצרפת, ארנו מימרן הוא מנהל הכספים של הקבוצה.

הקבוצה עסקה במסחר במכסות פחמן דו-חמצני, על פי פרוטוקול קיוטו לצמצום גזי החממה, המסדירה את נושא הפליטה של פחמן דו-חמצני. על פי האישום, מימרן גבה מס ערך מוסף על עסקאות בתחום זה, אך לא העביר את הסכומים שנגבו למשרד האוצר הצרפתי.

הוא נעצר ב-20 בינואר 2015 בפריז על ידי חוקרים מטעם בית הדין של שירותי המכס הלאומי (SNDJ) והועמד לדין באשמת הונאה, הלבנת הון והסתרת הונאה מאורגנת.

במהלך המשפט התבקש מימרן, בין השאר, להסביר את יחסיו עם בנימין נתניהו, הכוללים מיספר תרומות כספיות.

בעיתון השמאל "ליברסיון" הובלט הקשר היהודי של השחיתות עם הקישור לבנימין נתניהו. האנטישמים חוגגים. הנה הסטראוטיפ מוכח. איך אמר מרקס: "האלוהים של היהודי הוא הממון."

נשיקת אשת העכביש – או נשיקת יהודה איש קריות

אחינועם ניני שרה "מה יפית" לאבא של מאזן

הזמרת אחינועם ניני יצאה לרמאללה לחזק את ידיו של של אבא של מאזן לקראת ועידת פריז.

"הנשיא," אבא של מאזן, היא מספרת בהתפעלות ובהתרגשות, "חיבק ונישק אותי. (מעניין האם היא כיהודייה לא טימאה ומטמאת אותו?) – ודיבר בצורה מדהימה: על הכמיהה לשלום, על הרצון להידברות, על ההכרה במדינת ישראל (האם אמר לה כמדינה יהודית?) – על פשרה בעניין הפליטים, על שתי מדינות, על פיתרון אזורי, על כל מדינות ערב שרק מחכות שיזמינו אותן לשולחן הדיונים, (על אילו מדינת ערב הוא דיבר? עיראק, סוריה, לבנון?) – על הסכם שיכול לסיים את הסכסוך ולהביא את המזרח התיכון כולו למקום שרק חלמנו עליו, עם שיתוף פעולה ביטחוני (שכבר קורה ובגדול!) – כלכלי , תרבותי, וכו'."

ובכן, מסכמת ניני, "יש עם מי לדבר? יש ויש! ועוד איך. יש עם מי לדבר! יש פרטנר, יש הרבה פרטנרים."

אם הזמרת ניני סבורה שריקוד "מה יפית" וליחוך פנכתו של אבא של מאזן יגביר את אהבת הגויים שונאי ישראל אליה והיא לא תשמע יותר בהופעותיה קריאות נגדה שהיא "נציגה של רצח עם" – היא פשוט טועה. שום חנופה לא תעזור לה בזה.

בשיחה הבאה שלה עם אבא של מאזן עליה לשאול אותו האם הוא רואה בדברי מוחמד (המובאים ע"י המופתי שמינה אישית) – לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כולל את גברת ניני – הם בעיניו גזענות שהוא מגנה, או מופת מוסרי?

ונניח –

ונניח שאכן אבא של מאזן מסכים לחתום שלום עם ישראל על בסיס תוכנית אולמרט. (מה שלא יקרה לעולם) ומה אז?

איזה ערך יש בכלל לחתימה שלו? איזו סמכות יש לו בכלל?

אבא של מאזן שולט בזכות חיילי צה"ל, וברגע שצה"ל ייסוג הוא מיד יופל משלטונו. אז איזה ערך יש בכלל לחתימתו על הסכם שלום.

פתרון שתי המדינות –  אחת, שלוש או ארבע

יצחק הרצוג דוחק במיליקובסקי-נתניהו לדבוק ב"פתרון שתי המדינות", ונתניהו (עתה עם ליברמן) חוזר על מחוייבותו לכך.

לא ברור מדוע הרצוג דורש זאת כשם שלא ברור מדוע "האח" בנט מתנגד לכך, הרי זהו המצב הנוכחי כיום. יש את מדינת ישראל, ומדינה ערבית-מוסלמית-פלישתינאית-חמאסית שנייה בעזה (את עבר הירדן נשאיר מחוץ לדיון).

גם נתניהו וגם הרצוג היו יכולים להסתפק בזה. הנה יש כבר שתי מדינות. אבל השאלה העומדת על הפרק היא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית נוספת ביו"ש. כלומר יש להכריז ברורות שמדובר על "פתרון שלוש מדינות", ולא פתרון שתי מדינות.

לעומת זאת הערבים מדברים על פתרון המדינה האחת.

הפלישתינאים של הפת"ח, באמנה הפלישתינאית (שלא בוטלה), מדברים על כיבוש מדינת ישראל במטרה לאחד את האומה הערבית למדינה אחת.

הפלישתינאים של חמאס והסלפים למיניהם מדברים על כיבוש מדינת ישראל במטרה להקים חליפות מוסלמית סונית אחת.

על הבושה – למה הם מתביישים?

אם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב", העוסקת במאבק בגזענות הערבית-מוסלמית, היתה מקבלת תמיכה של מדינות זרות, הייתי רץ ומפרסם זאת בשמחה רבה. מתפאר בפני כולם על התמיכה הזרה במטרות הצודקות של העמותה.

לכן נשאלת השאלה מדוע העמותות המקבלות מימון ממדינות זרות מתביישות בכך, ומונעות את קבלת החוק המחייב שקיפות?

רשימת העמותות מסבירה את הדבר. משרד המשפטים פירסם עתה רשימה הכוללת 25 עמותות המקבלות לפחות 50% מתקציבן ממדינות זרות. ואלו הן:

"הוועד נגד עינויים", "המכון לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני – אל מרסד", "המרכז הערבי לזכויות האדם ברמת הגולן", האגודה לתרבות ערבית", "זוכרות", "מרכז הייעוץ הערבי לחינוך", "נאמנות הלו בע"מ", "קואליצית נשים לשלום", "מרכז לקידום פליטים אפריקאים", "יש דין", "הקרן לשיתוף פעולה כלכלית", "במקום מתכננים למען זכויות תכנון", "ירושלים דלמטה", "ח.ל. חינוך לשלום בע"מ", "בצלם", "הטלוויזיה החברתית לקידום סדר יום חברתי בע"מ", "עיר עמים", "שוברים שתיקה", "גישה מרכז על השמירה על הזכות לנוע", "מרכז מקרו לכלכלה מדינית", "עמק השווה בע"מ", "המוקד לפליטים ומהגרים", "עמותת המרכז הישראלי להגירה הבינלאומית ולקליטה",  "סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי".

שימו לב – העמותות רובן ככולן משרתות את האינטרס הערבי-מוסלמי. למרבה הצער שום מדינה זרה אינה מוכנה לתרום למאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית אלא רק נגד הגזענות היהודית.

לכן מובן מדוע רוצים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים להסתיר את העובדה שהם נתמכים ע"י מדינות זרות. אכן הבושה מוצדקת.

אגב נשיאת "הקרן לישראל חדשה", עו"ד טליה ששון, אמרה כי כמחצית מהעמותות שברשימה גם נתמכות על ידי הקרן.

אין בעמותת "סיכוי" שום סיכוי

ואם בעמותת "סיכוי" עסקינן, הרי הסיכוי שזו תתרום משהו לערבים אפסי.

כימאי בשם עבד ל. עזב פרסם מאמר אמיץ בשם "בואו נודה אנחנו הערבים, עם אלים" ("הארץ", 6.6.16)

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2967734

ודוק, המאמר אינו עוסק באלימות הערבים כלפי היהודים, שזה דבר מובנה בתרבות הערבית-מוסלמית, שהרי נביאם מוחמד דרש להרוג את כל היהודים בני הקופים והחזירים, המאמר עוסק אך ורק באלימות הערבית כלפי הערבים עצמם.

והנה עונה לו סמאח סלאימה, המתנאה בתואר "מנהלת המאבק באלימות הערבית בעמותת סיכוי" – ומתקיפה אותו קשות. האשָם באלימות של הערבים כלפי הערבים לדידה (לא שהופתענו) הוא לא בערבים, אלא... כמובן בגזענות של היהודים. ("הארץ", 10.6.16).

אז תגידו אתם, אם עמותת "סיכוי" מעסיקה גזענית ערבית-מוסלמית מסוגה של סמאח סלאימה, וזו המסקנה של זו האמורה לטפל באלימות הערבית (כלפי הערבים) – הרי גם תרומות מדינות אירופה לעמותת "סיכוי" לא תוכלנה תעזור.

למרבה הצער אין בעמותת "סיכוי" שום סיכוי לערבים.

* * *

אהוד בן עזר

צהריים ל-3 אצל "איציק הגדול" ביפו

ב-371 שקל לפני הטיפ

רחוב בוסטרוס-לשעבר, שבו ניצב עדיין עמוד החשמל האחרון של רוטנברג, הוא רחוב חרב למחצה שרוב חנויותיו סגורות ובנייניו היפים מתפוררים-בחלקם, וכיום שמו רחוב דוד רזיאל. רק בגלויות של האחים אליהו רואים את תפארת העבר שלו, כאשר חלק ניכר מבתי העסק היה של יהודים והשלטים באותיות עבריות – עד שערביי יפו הרצחניים הביאו על עצמם את הניתוק מתל-אביב ואת עזיבת היהודים משנת 1936 ואילך, כאשר הסיום היה ב-1948. בשיא תפארתו חיבר הרחוב בין תחנת הרכבת לירושלים לבין הנמל.

 עם זאת קיימת בו כיום מסעדה גדולה-למדיי עם צוות גדול בשם "איציק הגדול", אליה באנו בשלושה לאכול צהריים .

השולחן המרווח הוצף תחילה בעשרות מנות של סלטים מצויינים, 28 כפול 3 שהם 84 שקל, כאשר מנות כמו חומוס, 24 שקל, ופטריות חמות, 34 שקל, מתומחרות לחוד. ואולם אי אפשר להתעלם מן השירות המצויין והנדיב. כל הזמן הוסיפו להביא לנו דברים. פיתות דקות מדהימות וגדולות מהתנור. בצלים ועגבניות חרוכים בגריל. כדורי פלאפל. רצועות קישואים מטוגנים. וזאת נוסף על שפע הסלטים והזיתים, שמהם אפשר לקבל עוד ועוד ללא הגבלה. וראוי לציון סלט הירקות החתוך דק ומתובל היטב, וכן החומוס והפטריות, ומחית הפול, ועוד ועוד.

מנות עיקריות: שישליק הודו 33 שקל ולבבות עוף 28 שקלים. המבורגר אנטרקוט 60 שקלים עם צ'יפס, וקבב רומני עם פרוסות תפודים אפויים-מטוגנים, 64 שקלים. שלוש קציצות הקבב העסיסי היו המנה הגדולה ביותר, ולא הייתי מחסל אותן לולא עזרת שותפיי לשולחן. הן היו טעימות בצורה יוצאת מן הכלל והזכירו את המסעדה הרומנית העממית של מישו לבן השיער, שהיתה פעם ממש על יד ברחוב רזיאל.

המיסתורית היתה קצת פחות נלהבת.

שתייה: גולדסטאר קטן וטעים מאוד מהחבית 21 שקלים. זירו קולה 13 שקלים, ומים מינרליים 11 שקלים.

ס"ה לפני הטיפ 371 שקלים שהם כ-124 שקלים לסועד. לא זול אבל לא נורא בהתחשב בשפע המוגש לשולחן. המסעדה מתאימה גם לארוחות של קבוצות גדולות, גם סביב שולחן ארוך אחד. השירות היה לבבי ויוצא מן הכלל.

איציק הגדול בע"מ. רזיאל 2, יפו-ת"א. 03-5181822, 03-6830033.

* * *

צבי גבאי

האסון שהושתק

סיפורם של יהודי מדינות ערב

יהודי מדינות-ערב הם הפליטים האמיתיים של המזרח התיכון. בחג השבועות ציינו יהודי עיראק 75 שנים לפרעות הפרהוד – תש"א (1-2 ביוני 1941), שבמהלכן נרצחו 179 יהודים: גברים, נשים וטף, ומאות נפצעו. עשרות בתים ובתי עסק נשדדו, ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג. שמותיהם של מרבית הנרצחים, שהיו תושבי בגדד, רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.

יהודי עיראק ברחבי תבל זוכרים לדיראון עולם את הפרעות המזכירות את "ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) בגרמניה. הן בוצעו על ידי המון מוסת וצמא דם, תוך העלמת עין מצד השלטונות. הפרעות גרמו נזקים נפשיים עמוקים אצל היהודים, ולשבר עמוק באימון שנתנו מאז 1932 בשלטון של עיראק העצמאית. 7 שנים לאחר פרעות הפרהוד, הטילו השלטונות משטר צבאי, שהביא לגל רדיפות אכזרי נגד היהודים. הם נושלו מעסקיהם ומעבודותיהם, ובאין מוצא נאלצו לנוס על נפשם. יהודים חיו בעיראק כ-2600 שנה ומנו אז כ-140 אלף נפש, ואילו היום חיים בה 5 יהודים מבוגרים בלבד.

ההתנכלויות ליהודים התרחשו ללא סיבה. היהודים היו נאמנים לעיראק, לא נלחמו בה, בניגוד למה שעשו הערבים הפלסטיניים נגד היישוב היהודי ולאחר מכן נגד ישראל. אך הנאמנות לא סייעה להם, והם היו לטרף בידי ההמון והשלטונות, שלא בחלו בכל אמצעי האפלייה והדיכוי, והתייחסו ליהודים כאל מיעוט לאומי שבעצם נוכחותו נחשב לבוגד באידיאל של העולם הערבי.

למעשה, פרעות והתנכלויות התרחשו נגד כל היהודים שחיו במדינות ערב. כך, בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים ונפצעו רבים. בעדן שבתימן נרצחו בנובמבר 1947 כ-100 יהודים. נגד כ-80 אלף יהודי מצרים אירעו מהומות קשות, ובסופו של דבר הם גורשו מבתיהם ומהמדינה. אף על פי שהעולם שמע רבות על "הנכבה הפלסטינית", מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לעוול הקשה שנגרם ליהודי ערב. אומנם ההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, אך צריך לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני של היהודים. כיום נותרו במדינות ערב כמה מאות יהודים, רובם – בצפון אפריקה.

ממדי האסון של יהודי ערב היו גדולים מאוד. מיספרם של אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם הגיע ל-856,000, לעומת 400 אלף הפליטים הפלסטיניים שעזבו את בתיהם בעקבות מלחמותיהם בישראל.

רק באחרונה זוכות ההתנכלויות ליהודים במדינות ערב, שכאמור התרחשו עוד לפני קום מדינת ישראל, לתשומת לב, הודות למחקריו המקיפים של ההיסטוריון אדווין בלאק האמריקני.

פרופ' שמואל מורה וד"ר צבי יהודה חשפו במחקריהם את הקשר בין המשטר הפרו-נאצי שקם בעיראק ב-1941, בראשות רשיד עלי אלגילאני, לבין המשטר הנאצי בגרמניה. המשטר בעיראק הפעיל תקנות אפלייה נגד היהודים בכל תחומי החיים וגם הסית את ההמונים לפרוע בהם. השיא היה כאמור פרעות הפרהוד של 1941.

החיבור בין הלאומנות הנגועה בשנאת זרים ובין האנטי-יהודיות הלהיט את שנאת היהודים, שקיבלה סיוע מהשגריר הגרמני בבגדד ד"ר פריץ גרובה, ונתמכה על ידי מנהיגים עויינים את היהודים, כמו המופתי של ירושלים אמין אלחוסייני, שברח מארץ ישראל, שהיתה בשליטה בריטית, ומצא בעיראק כר נוח ונרחב לפעולותיו האנטי-יהודיות.

ההסתה הממשלתית וההתפרעויות האלימות של ההמונים נגד היהודים בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 יצרו אווירת אימים אנטי-יהודית, ששיאה היה בתליית המיליונר היהודי שפיק עדס, על לא עוול בכפו, בכיכר העיר בבצרה. ההסתה לוותה בהתלהמות אנטי-יהודיות בשידורי הרדיו, וגם מעל במת האו"ם.

לבסוף, בלית ברירה, קמו יהודי עיראק ועקרו מהמדינה שסייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם: בתי ספר, בתי חולים, בתי קברות וגם את קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום אל קושי ועזרא הסופר. ממשלת עיראק השתלטה על רכוש זה כולו, כמו גם על ספרי התורה שנותרו בעשרות בתי כנסת.

היו ודאי עיראקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם לא נשמע.

מיספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב קטן והולך. מן הדין כי בישראל נזכור את מורשתם, כדי שלא תשתלט עלינו התעמולה הערבית, הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודים, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאיזכור ממלכתי של הקורבנות, כן נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי.

כך גם נסייע להתפכחות בקרב גורמים מתונים בעולם הערבי, בייחוד בין האינטלקטואלים, שיודעים היטב כי במזרח התיכון התחוללה הגירה מאסיבית של יהודים ממדינות ערב – ולא רק קטסטרופה שקורבנותיה היו ערבים פלסטיניים.

בד בבד, על המנהיגים הערבים, ובכללם הפלסטיניים, להכיר באשמתם ביצירת הטרגדיה האנושית במזרח התיכון, ולהפסיק לזרוע אשליות בכל הנוגע ל"זכות השיבה", שכן גלגל ההיסטוריה לא יחזור.

המאמר התפרסם במגזין מראה 387

* * *

מתי דוד

שלוש מדינות סוציאליסטיות קרסו,

שתיים נוספות בדרך

ההנהגות הסוציאליסטיות בוונצואלה, ברזיל ויוון, שהובילו ניסיונות אידאולוגיים לחלוקה מחדש של העושר הלאומי, הובילו אותן אל משבר כלכלי, חברתי ופוליטי, על סף פשיטת רגל. כל זאת בעשור השנים האחרון.

ונצואלה עם עתודות נפט עצומות – הגיעה למצב של מחסור במוצרי יסוד. הפסקות חשמל יזומות. עובדי המדינה אולצו לעבוד רק יומיים בשבוע. שביתות המוניות. מחסור בתרופות. מנגנון ממשלתי שהפסיק לתפקד. הממשלה איבדה שליטה. ייאוש ואנרכיה.

בברזיל הודחה הנשיאה דילמה רוסו בגלל פרשות שחיתות שלה ושל הנשיא הקודם. המדינה שעומדת לארח בתוך חודשיים את האולימפיאדה, מצוייה במפולת פוליטית, חברתית וכלכלית. המטבע איבד כמחצית מערכו.

יוון מצוייה במשבר כלכלי וחברתי מתמשך מזה מיספר שנים. מדינה שהיתה בפשיטת רגל ואנרכיה פוליטית וחברתית, שניצלה אך ורק בזכות סיוע של גרמניה והאיחוד האירופי, בתמורה להנהגת מישטר צנע חמור.

גם פורטוגל וצרפת, המונהגות על ידי מפלגות סוציאליסטיות, מצויות במשבר כלכלי חמור.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [74]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

פגישה "רוחנית"

במסגרת תפקידו נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו מדי יום ביומו עם פוליטיקאים, עם אנשי צבא וביטחון, אנשי כלכלה וכספים, ולפעמים גם עם רב זה או אחר. אך לא שמענו שהוא נוהג להיפגש גם עם אנשי רוח ותרבות. אמנם בישיבות הממשלה יושב שר התשתיות הלאומיות והאחראי על הוועדה לאנרגיה אטומית, הד"ר יובל שטייניץ, שהוא מרצה לפילוסופיה. אך יש להניח שבישיבות אלה הוא אינו מרצה לשרים על אריסטו ואפלטון, או על  שפינוזה או ניצשה.

לכן מן הרצוי היה שבנימין נתניהו ינהיג אצלו "עיתים לרוח" [כדוגמת החוג לתנ"ך בביתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בזמנו]. הכוונה לפגישה בלתי רשמית בעליל, שבה ייפגש ראש הממשלה עם אנשי רוח – הוגי דעות, פילוסופים, חוקרים [בנושאי תרבות ורוח] באוניברסיטה, סופרים, אמנים וכיו"ב.  [לא רבים, חמישה-שישה לכל היותר בכל פגישה].

זו צריכה להיות התוועדות של שיחה מלב אל לב – לא ויכוח והתנצחות. מאישים אלה יקבל ראש הממשלה מעין "מזון רוחני", מבט מעמיק על "מצב האומה" מבחינה רוחנית, על מצבו של העם בישראל, המורכב [יש אומרים: מפולג] מיותר מ-12 שבטים, ועל מצבו הרוחני-אמוני-דמוגרפי של העם היהודי בעולם בימינו.

מידע כזה עשוי להרחיב ולהעשיר את תודעתו של ראש הממשלה על מצב התרבות והרוח של העם בישראל, שבראשו הוא עומד. כמובן, בנימין נתניהו איננו שליט-פילוסוף לפי חזונו של אפלטון, אך כדאי לו לשמוע מדי פעם דעות מפי פילוסופים ואנשי רוח, כאמור.

חזונו של אפלטון על שליט-פילוסוף במדינה האידיאלית-האוטופית שלו לא התגשם מעולם, ועד כמה שידוע לי, אין בשום מדינה בעולם שליט-פילוסוף, כמתבקש בספר העתיק. אז לפחות – כדאי לו ל"שליט" להתחכך מדי פעם בפילוסוף ולהאזין למה שיש לו לומר.

שורשים

בעקבות בנימין נתניהו פניתי גם אני לבית התפוצות בבקשה לברר ולקבל מידע על אילן היוחסין שלי במשך הדורות. לצערי, לא נמצאו בין אבות-אבותיי, לא מגורשים מספרד [או פורטוגל], לא אנוסים, גם לא צאצא, נין ונכד לרב נכבד, פייטן או פילוסוף יהודי ב"תור הזהב" בספרד של ימי הביניים.

אכזבה...

שלושה סוגי ליברמן

לאחר הצטרפותו של אביגדור ליברמן לממשלה בתפקיד שר הביטחון, במקום משה [בוגי] יעלון, ש"נבעט" החוצה בידי ראש הממשלה, בבחינת "תצא בחוצה", פנינת-ביטוי של מנהיג ש"ס המנוח, עובדיה יוסף ז"ל, נשארת בעינינו תמיהה לגבי אישיותו האמיתית של האיש הזה, אביגדור ליברמן.

ומסתמנות שלוש אפשרויות:

ליברמן יחזור בו מדבריו הקיצוניים בענייני מדינה וביטחון, כפי שחזר בו והתנצל בפני בנימין נתניהו על הדברים הקשים והמעליבים שהטיח בראש הממשלה מספסלי האופוזיציה, ועכשיו הוא התנצל עליהם בפומבי.

ליברמן יושפע מן "הניתוח להארכת הפתיל" כדבריו, ויוכיח שיקול-דעת והתמתנות בדעותיו, בבחינת "מה שרואים משם [מהקומה ה-14] לא רואים מכאן [מהתנחלות נוקדים, או מספסל האופוזיציה]".

ליברמן יישאר אותו ליברמן, ימני-קיצוני בוטה ובלתי-מתפשר, ובמקום להבטיח את ביטחוננו, הוא עלול לערער אותו, חלילה וחס.

איזה ליברמן נראה עכשיו?

ימים יגידו, מעשיו יעידו.

הלוגיקה של בנט

שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי", איים בשבוע שעבר [וממשיך בכך גם השבוע], ש"אם הממשלה תעשה טעות היסטורית, אם מדובר יהיה על חזרה לקווי 67' וחלוקת ירושלים, נפרוש מהממשלה ונפיל אותה".

זה תואם כמובן את האידיאולוגיה המדינית והלאומית של בנט ושל המפלגה שהוא עומד בראשה. אך מתעוררת תמיהה לוגית: אם בנט ומפלגתו עוזבים את הממשלה, הרי בתוך הוואקום הזה יכנס בחדווה "המחנה הציוני", וזה לא רק יתמוך בצעדים למו"מ עם הפלשתינים על הסדר איתם, אלא יש להניח שאף יתרום לקידומו, תוך ויתורים כאלה או אחרים.

אז מה הואילו חכמים בתקנתם? מה הואיל "חכם" זה באיומו?

עצת מקיאוולי

לעומת זאת, דרישתו של בנט למנות מזכיר צבאי לקבינט "העיוור" כדי להסביר לחברי הקבינט סוגיות צבאיות שבהן הם דנים, ואין להם, בדרך-כלל "מושג ירוק" בנושאים אלה.

אילו קם הסופר-המדינאי ניקולה מקיאוולי מקברו והיה מזדמן לכאן, היה ודאי מייעץ ל"נסיך-השליט" כיצד לשבץ את האנשים הבלתי-מתאימים ביותר לתפקידי שרים יעודיים בממשלה שבראשה הוא עומד:

כך, למשל, היה מייעץ לו למנות רב"ט במילואים לתפקיד שר הביטחון.  למנות רב שיודע רק ארמית – לתפקיד שר החוץ. מקבץ נדבות – לשר האוצר. טייס – לשר החקלאות. חקלאי לשר התשתיות. חולה כרוני לשר הבריאות. עורכת-דין לשרת התחבורה. איל-הון – לשר הרווחה, מורָה למתימטיקה לשרת המשפטים, בוגר ארבע יחידות במתימטיקה – לשר המדע, וכך הלאה.

באופן כזה יש סיכוי סביר שכל שר ייכשל בתפקידו, ובכך יתחזק כמובן מעמדו של "הנסיך". אבל מי צריך את מקיאוולי? "הנסיך" העומד בראש ממשלת ישראל פועל למעשה לפי עיקרון זה, ברוב המקרים. והתוצאות נראות לעין.

* * *

אברהם כץ עוז

מי זוכר את מדבר יהודה ובקעת ים המלח?

נראה שאזור זה השתכח  ואולי הפוליטיקאים הצעירים לא מכירים אותו ואת חשיבותו כלל. הגבול בין ישראל לירדן בצידנו המזרחי, על פי המוסכם בהסכם השלום, עובר במרכזו של ים  המלח, בצד הצפוני אל נהר הירדן, ובצד הדרומי אל הקו של מרכז נחל הערבה בואך אילת.

אך מה על הגבול בצד המערבי (יהודה) עם היישות או המדינה הפלסטינית? איזור זה של מדבר יהודה, הוא  חלק מאיזורי הביטחון החיוניים לעתידה של מדינת ישראל. וראוי שנזכור להבטיח את ריבונות ישראל על האיזור הזה בעתיד, בכל  הסכם שיהיה.

קו הגבול בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית צריך להתחיל בהר עמשא ומשטרת הגמלים  של יתיר, להמשיך ממערב לסוסיה, כרמל ושמוע, להמשיך כשקו הגבול בין הרי יהודה לבין  המדבר עצמו, בקו ישר אל צומת כביש אלון עם  כביש  יריחו ירושלים.

עד  מלחמת ששת הימים היתה  עין  גדי מעין נקודת גבול צפונית של דרום הארץ. בקעת ים  המלח איחדה את עין גדי לבקעת הירדן, וכביש  90, העובר  בטבריה, מחבר את  בקעת הירדן ואת בקעת ים המלח לערבה ולאילת.

הציר וקו הגבול עם הרשות הפלסטינית צריך לעבור ממחולה שבצפון הבקעה לאורך כביש אלון עד צומת כביש אלון עם כביש יריחו, ולהמשיך עד להר עמשא.

חיוני לביטחון ישראל  לסלול את החלק  הדרומי של כביש אלון, דרך מדבר יהודה. כביש זה חיוני לא רק לביטחון האיזור כולו, כולל ים המלח, אך הוא  גם  הפתרון הנכון לחבר את קריית ארבע לריבונות ישראלית דרך  מדבר יהודה. ולחבר את ירושלים וצפון הארץ אל  דרומה בציר חיים  נוסף.

בהזדמנות זו ראוי להזכיר כי בנחל קדרון זורמים מירושלים, כשמונה מיליון קוב מי ביוב בלתי מטופלים כלל. הגיע הזמן לכלול את טיהור המים האלה, להביאם לרמת  השקאה של תמרים, דבר שיאפשר להרחיב את  מטעי  התמרים לייצוא בכ-5,000, דונם ואף יאפשר פרנסה ראויה לשני יישובים נוספים לאורך הקטע הדרומי של כביש אלון.

ראוי להזכיר מדי פעם כי איזור מדבר יהודה הינו חלק מאיזורי הביטחון שישראל תחיל עליהם ריבונות לעת שלום, אך אין לשכוח לעשות את מה שאפשרי כדי לממש את ריבונותנו, כבר בשלב הנוכחי. החיבור בין הישות הפלסטנאית (מדינה?) לירדן בשלושה מסדרונות מהגדה לגשרי  הירדן כשרוחב כל מעבר כ-500 מטר.

מעבר ראשון בהמשך כביש ירושלים  בואך  גשר  עבדאללה.

מעבר שני מרמאלה ליריחו ולגשר אלנבי.

מעבר שלישי משכם לגשר אדם.

הציר הישראלי ממחולה ועד מדבר יהודה יעבור בגשרים מתאימים מעל  למעברים הפלסטיניים.

אני מקווה שהעוסקים בביטחון ישראל ובעתידה, זוכרים את מדבר יהודה ואת חשיבותו של ציר זה, ויפעלו לשומרו כחלק עתידי של מדינת ישראל הריבונית.

בברכה,

ממפא"יניק ותיק שעסק  בהקמת קליה, אלמוג, כוכב השחר, רימונים, ועוד ועוד.

אברהם כץ עוז

מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים לשעבר

חבר  כנסת ושר החקלאות לשעבר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.6.16

* כך נראה טרור – התמונות הדרמטיות, המטלטלות, של מצלמות האבטחה, המתעדות את הפיגוע בקפה מקס ברנר במתחם שרונה בת"א, מיטיבות להציג איך נראה טרור. איך בחלקיק שנייה הופכים אזרחים תמימים, המבלים בבית קפה, היושבים בנחת בכיסאותיהם, אוכלים להנאתם ומשוחחים ביניהם, לנרדפים במנוסה. תיעוד מצמרר.

* בלתי מידתית – התגובה של ישראל על הטבח בשרונה – בלתי מידתית (עוד איני יודע מה תהיה התגובה, אם בכלל, אבל המשפט הזה תמיד הולך).

* להיבדל מנורמות הסביבה – אילו ליברמן הצהיר שלא נחזיר גופות מחבלים כל עוד שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול אינן מוחזרות, הייתי תומך בכך, מתוך ראיית המטרה – החזרת גופות חיילינו, כמצדיקה התנהגות חריגה שאינה הולמת את הנורמות שלנו. במקרה זה, היה עליו להתחייב שהגופות תוחזרנה מיד עם השבת גופות חיילינו.

אולם ליברמן הודיע על אי החזרת גופות כצעד של נקמה וענישה. זהו מעשה שאינו הולם מדינה מערבית מתקדמת כישראל, אלא הינו חיקוי הנורמות של סביבתנו המזרח-תיכונית. 68 השנים האחרונות הוכיחו שדווקא היבדלותנו מנורמות הסביבה הביאה לשגשוגה ולהצלחתה של ישראל. אימוץ הנורמות הללו, רק יפגע במדינת ישראל.

אין כל תועלת ביטחונית וכל משמעות למלחמה בטרור – בהחלטה זו. אין זו אלא החלטה פופוליסטית גרידא.

בקרוב מאוד ליברמן יבטל אותה, ויסביר זאת בניתוח להארכת הפתיל.

* אדוני ראש העיר – כאשר שמעתי את דברי הבלע של חולדאי, שהביע הבנה לרצח תושבי עירו, מיד קפצה לראשי שורה משירו של אריק איינשטיין "תל אביב, גדות הירקון, 1983": "אני רוצה לבכות אדוני ראש העיר."

* הקול קול חנין – ואני לתומי חשבתי שבבחירות לראשות העיר תל-אביב ניצח חולדאי ולא דב חנין.

* תהליכים – הישראלים שליקקו שוקולד בבית הקפה בשרונה, מזכירים לי בתי קפה בברלין לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* גדעון לוי בפאניקה – גדעון לוי בפאניקה. הוא פירסם ב"הארץ" מאמר היסטרי, בו הוא משתלח בארה"ב ובצרפת על צעדי חקיקה נגד האנטישמיות החדשה, כלומר נגד תנועת החרם על ישראל. לוי, תועמלן החרם ומראשי המסיתים מטעמו, חש שמפעל חייו קורס. הוא בועט וצווח כתינוק שגנבו מידיו צעצוע. "תומכים בפושעים... תומכים בפשע," וכו' וכו'. יש לו גם הסבר לכך שהעולם הנאור מתנער ויוצא נגד האנטישמיות. אני מעדיף לא לומר אילו תהליכים באיזו ארץ לפני כמה עשרות שנים מזכיר לי ההסבר שלו: "השתדלנות היהודית־הישראלית רבת העוצמה רושמת לעצמה עוד הישגים."

כמובן, הרי כידוע ההון היהודי שולט בעולם.

* חרם על תלוש המשכורת – אנשי האקדמיה הישראלית הפועלים לקידום חרם על האקדמיה הישראלית, הם כידוע אנשים ישרים והגונים, אנשי אמת, ולכן אין ספק שהם מחרימים את תלוש המשכורת שהם מקבלים מהאקדמיה הישראלית, שאותה הם קוראים להחרים.

* הסתה פרועה נגד בג"ץ – איך היינו מגדירים מאמר שהיה תוקף בארסיות החלטת בג"ץ, בטענה שרוב שופטי ההרכב הם ערבים? איך היינו מגדירים מאמר שהיה תוקף את עצם העובדה שערבים לוהקו להרכב? רמז? שש אותיות, מתחיל ב-ג' ונגמר בת'. ואלו תהליכים, לפני כמה עשרות שנים ובאיזו מדינה מאמר הסתה כזה היה מזכיר לנו?

איך היינו מגדירים מאמר בעיתון אמריקאי שהיה תוקף בארסיות החלטת בית המשפט הפדרלי בטענה שרוב שופטי ההרכב הם יהודים?

איך היינו מגדירים מאמר שהיה תוקף את עצם העובדה שיהודים לוהקו להרכב?

רמז? תשע אותיות, מתחיל ב-א' ונגמר בת'.

אורי משגב פירסם ב"הארץ" פשקוויל הסתה פרוע, חמור ביותר, נגד בית המשפט העליון בישראל. מאמר אוטו-אנטישמי שתקף החלטת בג"ץ כיוון שרוב השופטים בהרכב הם יהודים דתיים ותקף את עצם העובדה שזה היה הרכב בית המשפט.

וכיוון שאחד השופטים הוא תושב גוש עציון, הוא העצים את הדה-לגיטימציה לבית המשפט ולהחלטותיו, והגדיר את פשקוויל ההסתה שלו "עבריין בינלאומי בבית המשפט העליון."

הסתה חמורה וקשה נגד שופט בישראל, שופט בית המשפט העליון בישראל, בשל מקום מגוריו ובשל אמונתו היהודית הדתית – היא לא לפחות מהתנקשות במערכת המשפט ובשלטון החוק בישראל. זכותו לחשוב שישראל אינה צריכה להתיישב בגוש עציון, אך יש לזכור שמדובר בהתיישבות חוקית, שהוחלט עליה בהחלטות הממשלה הנבחרת של ישראל, וכבר כמעט חמישים שנה בית המשפט העליון דוחה שוב ושוב את הניסיון של ה"שמאל" הרדיקלי להגדיר את ההתנחלות כ"בלתי חוקית", כביכול.

אבל הוא, המסית והמדיח הזה, מעמיד עצמו מעל בית המשפט העליון, "פוסק" בניגוד לפסיקותיו המקצועיות של בית המשפט – שמגורים במקום שהוא מתנגד לו, הם "עבריינות", כביכול.

במדינה דמוקרטית, מותר לבקר את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו. אני עושה זאת לא אחת. אבל יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית ומכובדת, לבין הסתה אד-הומינם נגד שופטים שפסקו בניגוד לדעתו של המסית, ובוודאי שלא הסתה גזענית על רקע השתייכותו של השופט או מקום מגוריו.

באופן עקבי "הארץ" מסית נגד בג"ץ ומערכת המשפט הישראלית. מוביל הקו הזה הוא גדעון לוי, המכנה את בג"ץ "משרת הכיבוש" – ושאר חברי הדבוקה מחרים מחזיקים אחריו.

"הארץ" מסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

* חמור שבעתיים – בשבוע שעבר יוסי כהן, פרקליטה של שרה נתניהו, השתלח בגסות בשופטת פרוז'ינין שפסקה לא לרוחו. השבוע השתלח בגסות העיתונאי אורי משגב בשופטים רובינשטיין וסולברג שפסקו לא לרוחו. שני מקרים דומים וחמורים, אך חומרת האחד אינה דומה לחומרת משנהו. מעשהו של משגב חמור שבעתיים, בשל אופיו הגזעני – ההשתלחות בשופטים בשל אמונתם הדתית ומקום מגוריו של אחד מהם.

חומרת המעשים היתה דומה אילו כהן השתלח בשופטת על היותה אישה ותוקף את בית המשפט על כך ששיבץ אישה לראש ההרכב.

ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין זימנה את עו"ד כהן לדין משמעתי. מה תעשה ועדת האתיקה של מועצת העיתונות? איך תגיב נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר?

* תואמי משגב – אחרי הרשעת האנס הסדרתי קצב, היו כאלה שתקפו את העובדה ששופט ערבי שלח את נשיא מדינת ישראל לכלא. זאת דוגמה למשהו בסגנון וברמה של מאמרו של משגב. אולם היו אלה אמירות בטוקבקים מתלהמים. אף עיתון לא היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר כזה.

* לפתחה של הכנסת – הפסיקה שנגדה יצא משגב, אינה לרוחי. בשנים האחרונות, קם מיזם נפלא, של בעלי מסעדות דתיים ומסורתיים, שהחליטו להתנתק מתעשיית הכשרות של הרבנות, שהיא יקרה מאוד, מייקרת את המזון, רוויה בשחיתות ונוטה להחמרות מיותרות. אותן מסעדות מצהירות על כשרותן, ללא השגחה. אני תומך מאוד במיזם הזה, אוהב אותו, רואה בו מיזם מופתי המחזק את זהותה וצביונה של ישראל הן כמדינה דמוקרטית ויותר מכך – כמדינה יהודית.

הבעייה היא, שעל פי החוק יש לרבנות מונופול על המונח "כשרות". לכן, למשל, כל תעשיית הכשרות החרדית, הבד"צים למיניהם, אינה משתמשת במילה הזו, אלא מדברת על "השגחה" ו"למהדרין". מובילי המיזם עתרו לבג"ץ. בית המשפט עמד בפני דילמה בין חוק מפורש של הכנסת לבין עקרון חופש העיסוק. בהחלטת רוב, החליט בית המשפט לא לפסוק בניגוד לחוק הכנסת. בפסק הדין, הביעו השופטים אהדה למיזם ורמזו על חוסר הנחת שלהם מן החוק.

למעשה, בית המשפט הניח את הסוגייה לפתחה של הכנסת. ובצדק, המאבק על חוקי המדינה צריך להתקיים בבית המחוקקים ולא בבית המשפט.

יש לפעול לשינוי החוק ובמקביל – לקידום המיזם החשוב והיפה, במסגרת החוק, בלי להשתמש במישרין במילה "כשרות". וכמו השגחות בד"ץ למיניהן, אני בטוח שגם הכשרות האלטרנטיבית הזאת תצליח, גם ללא המילה המפורשת.

* תקרת הזכוכית – 47 שנים אחרי שבישראל אישה היתה ראש הממשלה (איני מקבל את גרסת "ראשת" של האקדמיה), בארה"ב, הדמוקרטיה המתקדמת, אישה מועמדת, לראשונה, לתפקיד.

אני מקווה מאוד שהיא אכן תהיה הנשיאה – לא כיוון שהיא אישה ולא כיוון שהיא הילארי קלינטון, אלא כיוון שהאלטרנטיבה היא הדמגוג הגזען.

* דמוקרטיה במיטבה – בעוד שבועיים ילכו אזרחי בריטניה לקלפיות, ויצביעו במשאל עם על שאלת ההישארות באיחוד האירופי או עזיבתו.

מתנגדי חוק משאל העם בישראל, התנגדו לו בטענה המצחיקה, שמשאל עם הוא... אנטי דמוקרטי וסותר את השיטה הפרלמנטרית. כראייה הם הציגו את העובדה שבסוריה נהוג לקיים משאלי עם... אבל בסוריה מתקיימות גם "בחירות", וכמו במשאלי העם תמיד השלטון זכה ברוב של כ-98%. לשיטתם, זו הוכחה לכך שבחירות הן אנטי דמוקרטיות.

בריטניה היא אם הפרלמנטרים, ואיש אינו מעלה על דעתו להשמיע את השטות שמשאל עם סותר את השיטה הפרלמנטרית. גם בשיטה הפרלמנטרית הריבון הוא העם, ויש נושאים שבהם אין די בהכרעת הפרלמנט, וראוי לאפשר לעם עצמו להצביע. משאל העם הקודם בבריטניה התקיים לפני חמש שנים, ובשנה שעברה התקיים משאל עם בסקוטלנד. מה הם הנושאים שבהם ההכרעה עוברת לריבון? לרוב מדובר בסוגיות העוסקת בריבונות עצמה (למעט שוויץ, שבה משאלי עם הם חלק מן השיטה השוטפת ולעיתים קרובות נקרא העם להצביע על חוקים שונים והצעות שונות בכל נושא שהוא).

כך גם בישראל. חוק משאל העם מחייב משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של המדינה. הסיבה האמיתית היחידה להתנגדות לחוק משאל העם, היא הפחד מתוצאותיו.

בדיעבד, חבל שסיפוח ירושלים והגולן לריבונות ישראל לא נעשו במשאל עם. התוקף הציבורי והמוסרי של החלטה כזאת היה חזק יותר.

* גנב – איני יודע אם רמי סדן אמר שאריה דרעי גנב, אבל אני יודע שאריה דרעי גנב.

* מגולן והבשן – ב-1929 כתב לוין קיפניס את שירו לחג השבועות "סלינו על כתפינו", שיש בו שילוב בין תיאור תהלוכות הביכורים בתקופת בית המקדש, על פי תיאורם במשנה, לצד אקטואליזציה שלהם לביכורי החקלאות העברית של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

בדומה לתהלוכה לבית המקדש, תיאר קיפניס את התהלוכות העולות למקום מרכזי, שאינו מוזכר בשמו בשיר, אך כמובן הכוונה היא לירושלים. מכל רחבי הארץ תעלינה השיירות עם ביכורי התוצרת החקלאית. ובין השאר מופיע הפירוט הבא:

מִיהוּדָה, מִיהוּדָה, מִשּׁוֹמְרוֹן,

מִן הָעֵמֶק, מִן הָעֵמֶק וְהַגָּלִיל –

פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,

בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,

הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!

יהודה ושומרון? הגדה המערבית? השטחים הכבושים?!?! מה זה השיר הלאומני הזה?

יש בעייה נוספת בתיאור הזה. ביהודה ושומרון כלל לא היתה התיישבות יהודית באותם ימים. מה, אם כן, הוא מתאר? פנטזיה?

תשובה אפשרית, וייתכן מאוד שגם נכונה, לתמיהה הזו, היא שכלל לא מדובר ברכסי יהודה ושומרון, אלא דווקא לשפלת יהודה ושפלת שומרון, או "השומרון הישן". ראשל"צ, רחובות, גדרה, נס ציונה, מזכרת בתיה וכו' נקראו אז מושבות יהודה. זיכרון יעקב, חדרה, גבעת עדה, כפר סבא, כרכור, גן שמואל, פרדס חנה וכו' נקראו אז מושבות השומרון.

הפירוט הגיאוגרפי נמשך בבית הבא:

מִגּוֹלָן, מִגּוֹלָן מִבָּשָׁן,

מִן הַנֶּגֶב, מִן הַנֶּגֶב וְהַיַּרְדֵּן!

הגולן והבשן הם הגולן שבידינו ועוד חלקים ממנו שבידי הסורים, המכונים "הגולן הסורי". הגולן היה חלק מתכניות ההתיישבות של התנועה הציונית מראשיתה, ומחוז חפץ להתיישבות. בגולן הוקמו מושבות בתקופת העלייה הראשונה ונרכשו אדמות רבות.

אולם ב-1929 כבר לא נותר שריד מההתיישבות הזו. הגולן היה בשלטון המנדט הצרפתי שנועד להקמת סוריה ולבנון, ומחוץ לגבול ארץ-ישראל המנדטורית שיועדה להקמת המדינה היהודית.

אולם אף החלטה מדינית ומציאות פוליטית אינה יכולה להכרית ערגה של עם למולדתו. הערגה הזאת באה בשיר הזה לידי ביטוי.

* ביד הלשון: ים השיבולים – חג השבועות הוא חג השיבולים. החג נחוג שבעה שבועות מהחל קציר בקמה. הוא נקרא גם חג הקציר – קציר החיטה. הוא נקרא גם חג הביכורים – ביכורי קציר החיטים שהובאו לבית המקדש. הנוף והאווירה במגילת רות, שאנו קוראים בשבועות, הם של שדות החיטה בתקופת הקציר.

"ים השיבולים שמסביב" "שיבולת בשדה כורעה ברוח" – אלה השירים הפופולריים בשבועות.

אז מהי שיבולת? התפרחת של הדגניים.

ולא רבים יודעים, שיש למילה שיבולת פירוש נוסף – מערבולת. או סוג של מערבולת – מערבולת סיבובית. כך שהקשר בין השיבולים לים אינו רק בשיר של הגבעטרון.

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

ט"ו: "פעולה" בקן-מרכז

בוקר אחד קיבלתי מכתב ממטה חיל-האוויר, שהועבר אליי מהקיבוץ: כל מי שהשתתף בקורס דאייה בכפר-ילדים וסיים את הקורס בהצלחה, מוזמן למבדקי קורס טיס בתל-אביב. צה"ל החליט להכשיר טייסים כחול-לבן, וזכיתי ליום חופשה.

טילפנתי למקום עבודתה של נעמה והצעתי שניפגש בתל-אביב.

"ואיפה נישן?" שאלה בדאגה.

"החול על שפת-הים יותר רך מחורשת הקזוארינות."

"אתה יודע מה? אני באה. חכה לי בארבע בתחנה המרכזית."

לשמחתי עברתי את המבחנים בהצלחה. התבקשתי להוכיח קוארדינציה בשתי ידיי, ולקחתי שני עפרונות ודף-נייר – ובבת-אחת ציירתי שני פרצופים זהים. הבוחן התלהב מהביצוע, ולאחר בדיקות נוספות הודיע לי כי עברתי את המבחנים בהצלחה, וכי בשבוע הבא עומד להתחיל קורס-טיס. הוא צייד אותי במסמכי אכ"א-מטכ"ל (אגף כוח-אדם, המטה הכללי) ובהם העברה מ"גולני" לחיל-האוויר.

הייתי בעננים.

המתנתי לנעמה בתחנה המרכזית, וכשירדה מהאוטובוס לא ידעתי נפשי מרוב שמחה. רציתי לנשק אותה אך חששתי שמא מישהו יזהה אותנו.

כשחלפנו ליד כניסה של בית ישן באזור התחנה, חשתי שנעמה מושכת אותי למסדרון. התנשקנו כזוג מטורפים.

"אני, אני," רציתי לבטא את שמחתי, אך נעמה בלמה את מילותיי בשפתיה ורק קולות מוזרים נפלטו מפי.

"אל תגיד כלום. אני יודעת הכול," אמרה.

אחד הדיירים שמע קולות במסדרון, פתח את הדלת, ראה אותנו מתנשקים וצרח:

"פה לא בית-זונות!"

נבהלנו וברחנו. סיפרתי לה שעברתי בהצלחה את מבדקי חיל-האוויר, ואולי בקרוב אהיה טייס. טיילנו לאורך רחוב אלנבי. השמש להטה והזיעה דלפה. נעמה הציעה שנשתה משהו ועצרנו במזנון "ויטמן". רציתי לשלם, אך נעמה התעקשה.

"אני יותר עשירה ממך. אני מקבלת משכורת ואתה חייל. "

"דווקא קיבלנו משכורת על משלטי ג'נין: שתי לירות ומשחת-שיניים."

"משחת-שיניים?" נעמה צחקה, והבהירה כי הפעם אשתה על חשבונה. התווכחנו, אך היא לא ויתרה.

כיכר מוגרבי. מתחת לשעון עמדו שני מוכרי נקניקיות בסינרים לבנים, לראשיהם מצנפות ארוכות, ושרו קטעי אופרות, כאשר סביבם נאסף קהל מאזינים. הם סלסלו בקולם כאילו ניצבו על במה. משסיימו, זכו למחיאות-כפיים סוערות ולמטר מטבעות.

נעמה נזכרה כי קראה במוסף של עיתון על אותם זמרי אופרה שנמלטו מברלין כאשר הנאצים עלו לשלטון. ריח נקניקיות לוהטות הלם בנחירינו, ונעמה קבעה כי אופרות ונקניקיות הולכות טוב ביחד. קנינו נקניקיות מתובלות בחרדל, עם כרוב כבוש, והתיישבנו על מדרגות קולנוע "מוגרבי". הכיכר המתה וסאנה: מכוניות צפרו, רוכבי אופניים עקפו הולכי-רגל, סוסים תשושים גררו עגלות עמוסות זיפזיף, ועגלונים קשוחים הצליפו בהם. מעלינו התנוססה תמונה המתארת להקה של מטוסי-קרב אמריקאיים מטילים פצצות על עיר במלחמת העולם השנייה. שם הסרט: "האחים סוליבן".

חתול ג'ינג'י, שריח הנקניקיות גירה את תאבונו, קרב והתיישב על המדרגות סמוך לרגלינו. עיניו הירוקות התמקדו בכריך, ובפיו יללה מתחנחנת. לרגע קם מרבצו וחיכך גבו ברגלה של נעמה והשמיע מיאוּ נוגה. מן הסתם לא אכל זמן רב.

נעמה בצעה נתח מהנקניקייה ונתנה לו. הוא זלל בהנאה, וכשסיים רחץ בכפו הקדמית את פניו ואת שפמו המסומר. דקות ארוכות ישבנו להנאתנו, מביטים ביונים נועזות שניתרו בזריזות בין מוכרי הנקניקיות וליקטו פרורי לחם שנשרו. קשה להבין כיצד לא נמחצו בזרם האדיר של עוברים ושבים.

"מה דעתך שניגש לכיכר דיזינגוף, אף פעם לא הייתי שם," הציעה.

פנינו לרחוב פינסקר. בדרכנו לכיכר הצבעתי על בית, שבשעתו שימש בית-דפוס של אצ"ל, שם נמסרו לי חבילות כרוזים להדבקה. היה זה בית קומות רגיל, מסוייד בגון צהבהב, ששום עין לא היתה מסוגלת לחשוד שבין כתליו מדפיסים כרוזי מחתרת. עליתי אז לקומה שלישית וצלצלתי שלוש פעמים.

"מי זה?"

"רבינוביץ."

"הוא לא גר כאן."

"הנדלמן בבית?"

ואז פתחו את הדלת ופנס סינוור את עיניי.

"שב וחכה בסבלנות," ענה קולה של אישה. לבסוף, קיבלתי שני תיקי עור עם "סחורה".

כיכר דיזינגוף. פיסת דשא עגולה ובמרכזה מזרקה. חשנו עייפות והתיישבנו על ספסל פנוי.

"נעמה, אני כל-כך שמח שבאת. לוּ ידעת, כמה התגעגעתי אליך. היה נורא קשה במוסד בשנה האחרונה. לאף אחד לא היה ראש ללימודים. רציתי ללכת לפלמ"ח והיו ויכוחים קשים עם החבר'ה."

"הספקת להשתתף בקרבות?"

סיפרתי לה שבצבא יש המון בלגן, ולקרב הראשון יצאנו עם רימון ומקל, כי לא היה די נשק בגדוד, וברחנו כמו שפנים. אחר-כך היינו בסנדלה וניצלתי בנס."

"מה קרה?"

"פגז של תותח נפל קרוב מאוד אל ווי ואליי, ולמזלנו לא התפוצץ."

נעמה ליטפה את ראשי, ואני משכתי אותה אליי, ניסיתי לנשקה.

"אנשים רואים אותנו. מישהו מהקיבוץ עלול לעבור..."

"את רוצה להגיד לי שבקיבוץ לא מתנשקים?"

"לא באמצע הכיכר."

השמש שקעה. ליד קולנוע "אסתר" עמד דוכן-פלפל ונעמה הציעה שנסעד את ליבנו. לפתע שאלה בדאגה אם בדעתי לגרור אותה לשפת-הים. היא קראה באחד המוספים שבלילות מסתובבים שם סוטים ומציצנים. לרגע נבוכותי והצעתי שניגש לקן "השומר הצעיר מרכז". בשעתו הייתי חניך שם. שבנו לרחוב פינסקר ופנינו שמאלה ברחוב בוגרשוב. חלפנו ליד קבוצת עצי אקליפטוס גבוהים ועבי גזע, שלידם היתה בשעתו הגימנסיה הדתית "מוריה". סיפרתי לה כי כאשר הגעתי ארצה, זה היה בית-הספר הראשון שבו למדתי. מהיום הראשון סירבתי ללמוד את השפה העברית. ישבתי בכיתה, צדתי זבובים וקשרתי לרגליהם חוטי תפירה. וכשהחלו אלה להתעופף צהלה הכיתה והרעש היה גדול. המורה, מר פרוינד, סדיסט עם דיפלומה, הִרבה להחטיף לי מכות. לרוב היה נכנס לכיתה ואומר: "בוקר-טוב ילדים, זינגר החוצה!" וכך ביליתי ימים רבים על אמירו של אקליפטוס זה.

אך יום אחד פסקו המכות. מתחת לעץ ניצב ספסל, ובעודי על העץ, לאחר הלימודים, הבחנתי במר פרוינד ובאישה שהתיישבו על הספסל. עקבתי אחריהם מלמעלה. מר פרוינד הציץ כה וכה, ומשנוכח שאיש אינו בסביבה, שלח את ידו מתחת לשמלתה, ולאחר-מכן הם החלו להתנשק. וכשהיו בשיא תשוקתם, תחבתי שתי אצבעות לפי, שרקתי וצעקתי בעברית:

"'מר פרוינד, אם עוד פעם תרביץ לי – מחר אני מספר לכל הכיתה!' – היה זה המשפט העברי הראשון שיצא מפי!"

נעמה התפוצצה מצחוק. לרגע הציצה כה וכה והחטיפה נשיקה גנובה ללחיי.

אחר-כך סיפרה על עבודתה במפעל לחבלים, ועל השיעמום הנורא להימצא בעיר. לדבריה, בנו של בעל המפעל מחזר אחריה, והיא הבהירה לו שיש לה חבר בקיבוץ. הוא ביקר בביתה, כשלא היתה, שוחח עם אימה וביקש שתשפיע עליה. הוא מוכן לשאת אותה לאישה ולדאוג לכל צרכי המשפחה. להוריו "נכסים כבדים".

"למה לא הלך לצבא? חתיכת משתמט מחורבן!" הפטרתי בזעם.

נעמה משכה בכתפיה, וציינה שאינה סובלת אותו.

"הייתי תוקע לו כדור בראש."

הגענו לקן בפינת קינג-ג'ורג' ובוגרשוב, שהיה ריק מאדם. הדלת היתה נעולה, אך החלון נותר פתוח, וקפצנו פנימה. לרגע הדלקנו אור ולשמחתנו גילינו ערימת שמיכות בפינת החדר. כנראה שאחת הקבוצות שבה מטיול. נעמה פרשה ארבע שמיכות זו על גבי זו והושיטה את שתי ידיה.

"נעמה, אני מודאג מהבוס שלך."

"אל תדאג, אתה הלא יודע שאני רוצה להיות חברת קיבוץ."

כרכתי ידיי סביב מותניה ונשקתי לה. ישבנו צנופים וחבוקים – מציצים דרך התריס לרחוב. החל להחשיך, וצהלת קולות ומוסיקה עלתה מבית זאב ז'בוטינסקי – מרכז תנועת בית"ר, שהיה במרחק של בתים אחדים. לפתע שמענו קול תופים: חניכים צעירים בחולצות חומות ובנעליים מסומרות צעדו בסך, הולמים בנעליהם בעוז על הכביש ובפיהם שירה: "שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם-כן!"

"פאשיסטים קטנים," הפטירה נעמה.

ידי נדדה לעבר שדיה המוצקים והיא חייכה, פשטה את חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה. פסי אור חדרו מבעד לתריס ושדיה פוספסו כעורה של זברה. ליטפתי ונשקתי כל שד. לפתע "נדלקה", הצמידה שפתיה לשפתיי, שיחחררה את אבזם חגורתי, התירה את כפתורי מכנסיי, שלפה את אברי הזקור, ליטפה באצבעותיה וליקקה בלשונה. הייתי בשמיים. התפשטנו וחדרתי לתוכה.

"יותר חזק, יותר חזק!" דירבנה אותי בתנועות אגנה. "רק אל תגמור אצלי," התחננה.

נסוגותי כשאוני ניתז על בטנה.

כל הלילה התלטפנו ושוחחנו. נעמה דיברה על חלומה לחיות בקיבוץ ולגדל בו משפחה גדולה, ואני מיהרתי להצהיר שנהיה שבט גדול מאוד-מאוד. בחצות שוב חדרתי לתוכה ועם פציעתן של קרני בוקר ראשונות שוב חדרתי, ובאמצע הכול נשמעה צפירתה של כבאית שדהרה לכבות שריפה.

"נעמה, עשי טובה וסלקי את המשתמט הזה מהשטח, ואם נחוץ – תחליפי מקום עבודה."

*

בדרכי חזרה לציפורי סרתי למשטרת נצרת, אל מטה הגדוד, לשיחה עם המג"ד. אברהם יפה שמח לראותי ושאל על כל אחד מחיילי "אורן", ובמיוחד התעניין במ"מ החדש, אריה מלניק. סיפרתי לו על "ניסוי-כלים" שערכנו בכפר-מנדא, ועל תקוותו הכמוסה לסלק את ערביי הכפר מעל אדמתם. אברהם שתק, לא אמר מילה. הגשתי לו את מסמכי ההעברה לחיל-אוויר, כשחיוך על פניי.

"מה זה?"

"עברתי בהצלחה מבדקי-טייס וזומנתי לקורס," אמרתי בגאווה.

"האם אתה מתכוון להשתמט מקרבות?" נימת כעס נשזרה בקולו.

"מה פתאום להשתמט? חיל-אוויר זה חייל קרבי מאוד. זה ברור. במלחמת העולם השנייה טייסי הקרב עשו עבודה עצומה."

"אולי אתה רוצה לספר לי על מלחמת עולם השנייה?" שאל בלגלוג.

"אני יודע שהיית קצין בצבא הבריטי, אבל... בשעתו עברתי קורס-דאייה בהצלחה, הוזמנתי למבדקי טייס ועברתי אותם בהצלחה. אברהם, אני רוצה להיות טייס," התחננתי, ופני אברהם סמקו. בקושי התאפק שלא להרים את קולו.

"חזור מיד למשלט," אמר כשהוא שולף מן המעטפה את טפסי אכ"א. הוא אפילו לא הציץ בהם, קרע אותם לפיסות זעירות והשליכם לפח-אשפה.

"במלחמה מנצח חיל רגלים. מטוסים מפציצים, אך החייל הקרבי הוא הוא שבולם את האוייב, כובש משלטים ועושה היסטוריה. מאה פצצות של חיל-האוויר לא היו בולמות את העיראקים כפי שבלמתם אותם בסנדלה ובזרעין. אתה יודע שהיצלתם את העמק מחורבן?! ­–וחוץ-מזה, התחייבתי לשמור עליכם. אולי תאמר לי איך אשמור עליך כשאתה מרחף לי באוויר?"

"אבל על המסמכים האלה חתם ראש אכ"א!"

"אכ"א, קקה, שמקה. חזרה למשלט!"

בקושי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.

*

בדרכי למשלט הייתי מוטרד מהתנהגותה של נעמה. היא הפגינה ניסיון מיני מדהים. לתומי חשבתי שהיא בתולה ותתנהג בפחד-מה, כמוני. באיזה ביטחון פרמה את מכנסיי ושלפה את אברי. אצלי הפופיק רעד והיא, כמו מדריכת-מין מנוסה, ליקקה ואחר-כך ניווטה אותו פנימה, אל תוכה. ממי היא למדה כל זה, לכל-הרוחות?

זה ברור, היא מזדיינת עם "הבוס"!

אבל אמרה שהיא לא סובלת אותו, ורוצה להיות חברת-קיבוץ, הרהרתי להגנתה. כל-כך שמחה שבאתי עד שמשכה אותי לתוך מסדרון אפל של בית והתנפלה עלי בנשיקות. משהו פה לא מסתדר. הזנאי הזה עוד מסוגל לשכנע אותה שתתחתן איתו. אני תקוע במשלטים והוא – תוקע לה!...

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

האילם עבד בווילהלמה ובשׂרונה

פרק מתוך רומאן גס נידח ונשכח

"המושבה שלי"

בהוצאת אסטרולוג 2000

שאינו שייך לספרות העברית החשובה

כי מעולם לא נכתב ולא ייכתב בה רומאן כדוגמתו

אזל

האילם נורדאו סבל... מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

 בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאָה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפָה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה..."

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי. מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שׂרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שיריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלֶה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("וֵיין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

* * *

תזכורת

השנה תימלאנה 35 שנים

למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה

אסתר ראב

1894-1981

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש לנו חבר מבוגר שיש לו חיים משוגעים מפני שאשתו אומרת שהיא מתאמנת בלהיות אלמנה – וזאת מאחר שהיא עושה בבית את כל העבודות הקשות, הורדת הזבל, הבקבוקים, העיתונים, טיפול בכיור הכלים במטבח, שלא להזכיר את הבישולים וכל שאר הסידורים. וככה הוא חי לו כמו לורד עם האלמנה, בעודו בחיים.

* כדי לזלזל בשר-הביטחון החדש ולהראות שאינו ראוי לתפקידו שוקד עיתון "הארץ" להראות תמונות עדכניות שלו כשהוא אוכל או כשמונחים לפניו כריכי לחמניות ענקיים. אנחנו חושבים שהרבה יותר אפקטיבי יהיה להראות אותו על רקע של בקבוק וודקה כשהוא זולל קאוויאר שחור.

אגב, כפר הרוצחים יאטה הוא בעיתון "הארץ" – "עיר", ולאחרונה "עיירה".

* בפריפרייה יש הסבורים כי לאחר מעשי הרצח בשוק שרונה, תושבי תל-אביב יושבים ספונים בבתיהם וחוששים לצאת החוצה, הרחובות שוממים והעיר כמעט מתה.

אז יש לנו חדשות בשבילכם. שלשום, שבת בבוקר, חוף הים והטיילת היו הומים אלפי אנשים ומאות שמשיות אדומות ובתי קפה מלאים והרבה תיירים צעירים. אמנם הים עצמו היה קצת גלי, דגל אדום התנוסס על סוכות המצילים, ולא רבים נכנסו לרחוץ בו, ובצדק.

* שלום אהוד, להערתך על פרופסור יהודה שנהב המכנה עצמו "יהודי ערבי", מאחר ומוצא משפחתו מעיראק. שם משפחתו המקורי הוא שהרבאני, ואביו נמנה בזמנו על יחידה בחיל המודיעין הצעיר אשר רוב חייליה היו יוצאי עיראק. יהודה היה, ואולי עדיין, מראשי "הקשת הדמוקראטית", ששמה לה למטרה להעצים את מעמדם של עולי ארצות המזרח וכמו כן, לשמר את מורשתם התרבותית כ"יהודים ערבים".

לפני שנים הוא נשאל ע'י מראיין, מדוע הסיר את שם משפחתו והפכו לעברי טהור? הרי זה עומד בסתירה לאידאולוגיה שהוא מטיף לה?

תשובתנו היתה שאכן הוא רצה להחזיר לעצמו את שם המשפחה הערבי שלו, אך אימא שלו התנגדה, והוא כיבד את רצונה (אופייני לבן תרבות ערבית...)

אותי לא שיכנעה הטענה, והוא איננו היחידי שנוהג בצביעות פאתטית בעניין הזה.

יוסף דלומי

* אהוד שלום רב, אתמול עברתי ברכב ליד המרכז הבין תחומי בהרצליה ובצד רחוב על שם דליה רביקוביץ נמתח לו ברחוב מקביל רחוב על שם אסתר ראב, דודתך, אם איני טועה. אז בהרצליה מכבדים זכרה. ואין רבותא אם ידעת או לא. אני לא ידעתי . היה שלום.

בידידות,

יצחק שויגר

הרצליה

אהוד: ליצחק היקר שלום, אכן הודיעו לנו בשעתו כי יקראו רחוב בהרצליה על שם דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב אבל שכחו להזמין אותנו לטקס החנוכה שלו, אם היה בכלל, וכך רק עכשיו נודע לנו שהוא קיים.

עיריית תל-אביב לא מצאה לנחוץ לקרוא רחוב על שם אסתר ראב, המשוררת שחיתה בעיר שנים רבות ואשר ביתה היה בה מרכז ספרותי ואמנותי – ואילו בפתח-תקווה ישנו רחוב "שירת אסתר" שקשור בשמה אך לא מוזכר בו שם משפחתה "ראב" – כי יש בעיר כבר כמה רחובות ששם המשפחה ראב משורבב בהם – ועם זאת ראוי לציין שעד היום לא קיים רחוב יהודה ראב על שם אביה של אסתר – שהיה חורש התלם הראשון, חופר הבאר הראשונה והשומר הראשון של המושבה.

היתה פעם סימטה שנשאה את השם "רחוב יהודה ראב" אבל כנראה צרות עין של בן-משפחה רחוק, איש לא אמין אך בעל השפעה מוניציפלית– גרמה לביטול השם.

* למר אהוד בן עזר, ברכותיי והערכתי ליו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד חבר הכנסת עו"ד דוד ביטן ולחברת הכנסת מיכל בירן  מהמחנה הציוני על הצעת חוק חדשה אשר יזמו, בכך שמגן דוד אדום בישראל יוכל לקבל את מיקומו המדוייק של מי שמתקשר אליהם ישירות מחברות הסלולר. כולי תקווה שוועדת השרים לחקיקה יאשרו זאת בתאריך ה-13 ביוני. לפי דעתי הצעת החוק החדשה הזאת תשפר משמעותית את הסיכוי להצלת חיים במקרים שבהם נפגע אינו יכול לתאר את מיקומו, ובכך מגן דוד אדום מקיים את המשפט: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא."

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* ישבנו בבית-קפה על-יד הים והנה נכנסה והתיישבה אישה ישראלית צעירה, שמנמנה מאוד ושחומת-עור, תאווה לעיניים, בסנדלי אילת ובלבוש קל, שחור, והבחנו שעל עורפה יש לה קעקוע של מגן דוד ומתחתיו האותיות – "שמע ישראל".

אמרנו לעצמנו שאם מישהו רוכב עליה מאחור הוא יכול לחזור ולצעוק "שמע ישראל!" מבלי לטעות בטקסט כל זמן שהוא תוקע לה – ולסיום גם להתכופף ולנשק לה את המגן דוד שלה.

* אוריה באר: עיוות של עובדות יסוד. גם אני  התפלאתי, כמיודענו אהוד, על דבריו מחוסרי הבסיס של רון וייס, בכל הנוגע להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי.

להלן, כמה עובדות יסוד, שכדאי שחברנו וייס יקרא וילמד. ובכן, ביוני יולי 1945, היו אמנם היפאנים בנסיגה כמעט מכל האיים בהם החזיקו, וקרובים למפלה מוחלטת. אך מפקדי הצבא היפאני, קנאים מטורפים וחסרי כל גבולות, כמעט כמו שותפיהם הנאצים, וכן מפקדי הצי וחיל האוויר – מיאנו להיכנע. היתה להם תוכנית שטנית, להילחם עד טיפת הדם האחרונה על חופי יפאן. מלחמה של התאבדות, בחינת "תמות נפשי עם פלישתים," בשפתנו.

לפני כן ניהלו מלחמת התאבדות של טייסי הקאמיקזה, שצללו לעבר אוניות מלחמה ונושאות מטוסים אמריקניים, תוך גרימת אבדות כבדות לעצמם ולאמריקנים.

מומחי צבא אמריקניים, ולאו דווקא מחסידיו של טרומן, העריכו שמיליון חיילים אמריקניים  היו נהרגים, על החופים, במלחמת הייאוש המטורפת של אותם גנראלים ואדמירלים – אילו נמשכה המלחמה. לכן, טוב עשה הנשיא טרומן, שהחליט להטיל את פצצות האטום, ליפאנים לא היתה שום הצעה של ממש לכניעה, ודברי "חברנו" בנידון, פשוט מצוצים מן האצבע.

כן חבר וייס, כדאי תמיד לבדוק את העובדות. גם כשיש לך דעות פוליטיות מוטות לכיוון זה או אחר.

אהוד: לצערנו, משתתפים שדיעותיהם הפוליטיות מוטות לצד השמאלני, רחוקים לא פעם בכתיבתם מן האמת.

 אמת ולא "נרטיב" – כי האמת, גם מבחינה היסטורית, היא אמת, היא לא שקר והיא לא "נרטיב".

אבל מהיותנו עיתון ימני ופאשיסטי, שהוא אמנם בכל זאת קצת ליבראלי כל זמן שאנחנו עדיין תחת שילטונו של המלך ויקטור עמנואל השלישי – אנחנו נותנים מקום גם לדיעותיהם של שמאלנים כרון וייס.

* תקרית הירי באורלנדו, שבה רצח אתמול עומר מאטין, יליד ארה"ב בן 29, מוסלמי ממוצא אפגני – 50 בני-אדם, מחזקת את סיכוייו של דונלד טראמפ להיות הנשיא הבא של ארה"ב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל