גיליון מס' 1152

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בסיון תשע"ו, 16 ביוני 2016

בצירוף רשימת הספרים של אהוד בן עזר וספרים שההדיר, לקראת שבוע הספר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סימפוניה אביבית. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ט – יש חבורה של חברֶ'ה על הדשא. // עמוס גלבוע: העולם המערבי מאבד את הבסיס המוסרי שלו. // תקוה וינשטוק: האב ושתי הבנות הפרופסוריות ממשיכות דרכו. ישראל כהן והבנות – הפרופסוריות לספרות נורית גוברין וחגית הלפרין. פרסום חוזר עקב שיבושים שנפלו בנוסח הקודם. // דניה עמיחי: על הגבול: אינךָ. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.6.16. // משה גרנות: הומור עצמי – נשק נפלא! על ספרו של יואל ריפל "צ'ה פאצ'י?" // יואל נץ: שני שירים בשבח חוש הראייה. 1. הַכְּתָב הָעִבְרִי. 2. אוי לעיניים שכך רואות. // נורית יובל: "שלום פילון..." // ד״ר יובל ברנדשטטר: לישראל יש רק מה להפסיד מנירמול היחסים עם טורקיה. [ציטוט]. // יהודה  דרורי: 1. התעלה הירדנית לא תציל את ים-המלח. 2. הנסיך זייד רע'עד אל חוסיין. // ישראל זמיר: לכבות את השמש.  פרק ט"ז: גילוי אריות. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִימְפוֹנְיָה אֲבִיבִית

אָלֶגְרוֹ

כְּיָפְיָם שֶל עֲלוּמִים הַמַּעֲנִיק לְהֶרֶף-עַיִן

הַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד שֶל חֵן קוֹלֵחַ כְּרָבִיב

כָּךְ קְצָרָה עַד צְבִיטַת לֵב וּסְחַרְחָרָה וְלֹא מִיַּיִן

הִיא הָאוֹרְגִּיָּה שְכוּרַת הַכְּלוֹרוֹפִיל שֶשְּמָהּ אָבִיב.

כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר וְהַסַּגְרִיר חָלַף הָלַךְ לוֹ

וְכַוֶּרֶד הַפּוֹרֵץ מִסְּגוֹר כְּבָלָיו שֶל נִצָּנוֹ

אַתְּ נִפְדֵּית מִשְּבִי הַחֹרֶף שֶחִבּוּק צוֹנֵן וְלַח לוֹ

וְנִשְלֶפֶת מִצַּמְרֵי כְּסוּתֵךְ כְּסַיִף מִנְּדָנוֹ.

וְהַשֶּמֶש מְצִיצָה אֶל צְחוֹר גּוּפֵךְ כְּפָּפָּרָצִי

אַךְ שֶלֹּא כְּחֹם כָּמוּס בַּפִיסִיקָה, שֶכְּמוֹ נִרְדָּם,

אַתְּ נִתְקֶפֶת בִּשְקִיקָה שֶכְּמוֹ מִין לַהַב שֶפָּרַץ הִיא

אֲבָל לֹא רַק בַּמּוֹרִיק וּבַצּוֹמֵח,

גַּם בַּדָּם.

כִּי כַּמֹּהַל הָעוֹלֶה בְּנִימִיּוּת שָרְשֵי הַחֹרֶש

אַתְּ נִפְקַחַת לָהּ כְּעַיִן שֶעָיְפָה מֵהֵעָצְמֵךְ

וְזֶה עָט וְשָב אֵלַיִךְ כְּנַחְשוֹל לַחוֹף, שְחַרְחֹרֶת,

וְאַתְּ שָבָה בּוֹ, כְּהֵד לַקּוֹל, אֵלַי וְאֶל עַצְמֵךְ.

הַבַּבְלִים וְהַשּוּמֵרִים שֶרָאוּ אוֹתוֹ רָמוּז

בִּסְמַרְמֹרֶת הִזְדַּקְּרָן שֶל רִבְבוֹת רָמְחֵי הַנֶּבֶט

מֵעָפָר גָּשוּם, דִּמּוּ בּוֹ אֶת שוּבוֹ שֶל הַתַּמּוּז

לִתְחִיָּה מִתְּהוֹם הַשְּאוֹל אֶל הַפְּרִיחָה הַמִּתְנוֹבֶבֶת.

וְאָדוֹנִיס הַיַּפְיוּף שֶכָּל אָבִיב, מֵאָז שְנוֹת קֶדֶם,

צָץ בְּאַגָּדוֹת יָוָן מֵהָאדֶס אֶרֶץ הַמֵּתִים

לַחֲצִי-שָנָה בִּלְבַד בּוֹ סַסְגּוֹנֵי יָפְיוֹ מוֹקֵד הֵם

לַפְּרִיחָה – חוֹזֵר אֵלֶינוּ בַּבְּשׂוּמָה שֶבָּעִתִּים.

הַאֻמְנָם הוּא כֹּה נֶחְשָק הָאִינְטֶרְמֵצוֹ הַסַּנְגְּוִינִי

שֶבֵּין חֹרֶף לְבֵין חֹרֶב רַק מִפְּנֵי שֶכַּחֲלוֹם

כֹּה חָטוּף הוּא שֶאַף פַּעַם לֹא אָבִין וְלֹא תָבִינִי

לָמָּה הוּא חוֹמֵק מִכָּאן כִּמְעַט בְּטֶרֶם בָּא הֲלוֹם?

כְּלוּם מִשּוּם שֶהוּא פַּזְרָן כָּל-כָּךְ בִּשְלַל רֵיחוֹת וָצֶבַע

הוּא קַמְצָן כָּל-כָּךְ בְּמֶשֶךְ תְּרוּמָתָן שֶל נִדְבוֹתָיו

וּמַנְחִית בְּאוֹהֲבָיו אֶת פָּרָדוֹקְס שְרִירוּת הַטֶּבַע

כְּמוֹ הַיָּם הַמִּתְרַפֵּק עַל חֵיק הַמֵּזַח בִּשְׂפָתָיו

אַך מִיָּד, כְּהִפּוּכָם שֶל גִּפּוּפָיו, בְּדֶרֶךְ קֶבַע

הוּא נִמְלָךְ בּוֹ וּמַסִּיג תָּמִיד אָחוֹר אֶת אַדְווֹתָיו?

לֹא יוֹדֵעַ, בַּת, יוֹדֵעַ רַק אֶת זֹאת: שֶאֶת כָּל סֵתֶר

סוֹדוֹתֶיהָ שֶל חִידָה זוֹ שֶנַּפְשֵנוּ קַשּוּבָה

לְפִשְרָהּ שוֹמֵר בְּבֵית-גְּנָזָיו רַק זֶה, חוֹבֵש הַכֶּתֶר

שֶרוּחוֹ בְּעוֹלָמֵנוּ מְרַחֶפֶת נְשוּבָה

וְשוֹמְרֵי הַדָּת קוֹרְאִים לוֹ אֱלוֹהִים וְשֶהַיֶּתֶר

לֹא פָּחוֹת מֵהֶם קוֹרְאִים לוֹ

אַךְ יוֹדְעִים שֶאֵין תְּשוּבָה.

אַנְדַּנְטֶה

הַלֵּב, שֶכָּל חַיֵּינוּ הוּא תָמִיד עֲדַיִן יֶלֶד,

הַלֵּב, שֶחֵרֶף כָּל שְנוֹתָיו תָּקוּע כְּעֻבָּר

בְּרֶחֶם הַתְּמִימוּת הַמִּתְדַּפֶּקֶת עַל כָּל דֶּלֶת

שֶל כָּל תַּעֲלוּמוֹת הַלֹּא-מוּבָן וְלֹא-מֻסְבָּר

שוֹאֵל, הֲלוּם חִנָּם שֶל נַעֲרָה אוֹ שֶל אַיֶּלֶת

אוֹ שֶל הַבַּקְכָנַלְיָה שֶל יִפְעַת פִּרְחֵי הַבַּר

אֶת עֶצֶם שְאֵלַת-הַשְּאֵלוֹת הַלֹּא נִשְאֶלֶת

בְּשוּם מָקוֹם מִלְּבַד בִּסְגוֹר לִבֵּנוּ הַנִּשְבָּר:

מַדּוּעַ זֶה הַיֹּפִי, כְּדִמּוּם בִּנְעֹץ הַתַּעַר

אֶת שֵן אַכְזָרִיּוּת חֻדּוֹ בְּעֹמֶק הַבָּשָׂר

מַקִּיז בָּנוּ מִלְּבַד הִתְפַּעֲלוּת גַּם אֶת הַצַּעַר

הַלֹּא מֻכְחָש אַךְ הַמּוּחָש בַּגְּבוּל הַמְּיֻסָּר

שֶבֵּין קִסְמָם הָעָז שֶל הַיִּפְעָה וְהַתִּפְאֶרֶת

וְעִנּוּיֵי כְּמִיהַת הַלֵּב חַסְרַת הָרַחֲמִים

אֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, אֶל מַמָּשוּת אַחֶרֶת

מִזֹּאת שֶהִיא חֶלְקָם שֶל כָּל הַלֹּא מְנֻחָמִים

בִּיוֵן הַמַּדְמֵנָה שֶל הַכִּמְעַט וְהַבְּעֵרֶךְ,

שֶל סַד הַהִתְפַּשְרוּת עִם עֲרִיצוּת הַזֶּה-מָה-יֵש,

שֶל פְּרוֹזַת הַהֶרְגֵּל בָּהּ הַחֻלְשָה כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְמֹלֶך-הַשִּגְרָה בּוֹ הַשִּירָה עוֹלָה בָּאֵש?

כְּלוּם רַק מִשּוּם שֶהוּא נָדִיר מַזְנִיק בָּנוּ הַיֹּפִי

אֶת כָּל גַּעֲגוּעֵינוּ הַצּוֹרְבִים בַּלֵּב מִכְוָה

שֶל עֶצֶב וּמַכְאוֹב מוּל הֲוָיָה שֶאֵין בָּהּ דֹפִי

שֶכְּמוֹ מָטָר הַמְּחַלְחֵל שִכְבָה אַחַר שִכְבָה

בַּאֲדָמָה צְחִיחָה וּפְעוּרַת סִדְקֵי פִּיּוֹת פֹּה  

מַרְוָה אֶת צִמְאוֹנֵנוּ לַנֶּחְלָם וְלֶחָזוּי

בִּמְקוֹם בַּמֶּה שֶיֵּש – בְּשֶיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת פֹּה

בְּמַמְלְכוֹת הָאִלּוּ, הָאוּלַי וְהֶהָזוּי?

כִּי הֶבֶל הִיא אִמְרַת מִשְלֵי שֶהֶבֶל הוּא הַיֹּפִי

וְשֶקֶר הוּא דִינָהּ הַסָּח כִּי שֶקֶר הוּא הַחֵן.

הָרוּחַ שֶמִּצְּחִיחַ הַכִּעוּר עָיְפָה עָיֹף, הִיא

מַמָּש אוֹתָהּ הָרוּחַ בָּה כִּסּוּף מַמְאִיר שוֹכֵן

עָמֹק בְּמַרְתְּפֵי הַלֵּב וּבִמְצוּלוֹת הַנֶּפֶש

אֶל מַה נָאֶה אִילָן זֶה וְאֶל מַה נָאֶה נִיר זֶה

וְזֶה חָזָק מִכָּל הָאִסּוּרִים וְזֶה רוֹשֵף אֵש

וְזֶה מַבְעִיר שַלְהֶבֶת בְּמַפּוּחַ הֶחָזֶה

בְּכָל יַרְחֵי הַדֶּלֶף, הַקָּרָה וְהַסְּמַרְמֹרֶת,

בְּכָל חַדְגּוֹנִיּוּת אֲפֹר הַחֹרֶף וְנוֹפוֹ,

בְּסֹהַר מֻסְכְּמוֹת הַקּוֹנְפוֹרְמִיזְם וְהַמֹּרֶךְ,

שֶל הַדִּשְדּוּש בַּתֶּלֶם בֵּין גִּדְרוֹת הַ-comme il faut.

וּמִשּוּם כָּךְ, בִּבְקֹעַ עַלְוָתָהּ שֶל כָּל צַמֶּרֶת

לְפֶתַע בְּוַרְדוּת תְּנוּכִית וּבִירַקְרַק חָרוּץ

פּוֹרֵץ עָלֵינוּ הָאָבִיב, יַלְדָּה, כְּאֵיזֶה מֶרֶד

שֶל צֶבַע וְשֶל בֹּשֶׂם בְּכָל רֶכֶס וְעָרוּץ

בְּמִתְקְפוֹת לִבְלוּב הַמִּתְמַסְטֵל בָּנוּ בְּשֶצֶף

וּבְבָּשְׂמוֹ שֶכָּל שְׂדֵה בָּר עַל סְבִיבוֹתָיו מַדִּיף

וּבָעֻבְדָּה שֶשְּנֵינוּ, חֲמוּדָה שֶלִּי, בְּעֶצֶם

בְּעֹמֶק הַבִּפְנוֹכוֹ הַבּוֹחֵר וּמַעֲדִיף

אֶת לֶטֶף הַחַמָּה וּתְמִימוּתָם שֶל שְמֵי הַתְּכֵלֶת

עַל שַפּוּדֵי הַכְּפוֹר שֶל הַסַּגְרִיר הַמְּצַמְרֵר

יוֹדְעִים שֶהָאָבִיב הוּא מִין סוּבְּסִידְיָה לַתּוֹחֶלֶת

הַמַּנְבִּיעָה פּוֹאֵמוֹת מִלִּבּוֹ שֶל מְשוֹרֵר.

כִּי כָּל מֻפְקָרוּתוֹ, כְּמוֹ בְּרוּלֵטָה, מְהַמֶּרֶת

עַל כָּל בַּזְבְּזָנוּת עָשְרוֹ הָעָז וְהַפָּרוּץ

וְכָל מָה שֶהִלֵּךְ בָּנוּ אַט-אַט וְכִמְלוֹא זֶרֶת

עַל בְּהוֹנוֹת, מַתְחִיל פִּתְאֹם אִם לֹא לָעוּף, לָרוּץ

עִם כָּל גֻּזְמוֹת הַקִּיטְש הַנֶּהֱדָר וּשְמוּט-הָרֶסֶן

שֶל פְלוֹרָה וְשֶל פָאוּנָה חַסְרוֹת כָּל חוּש-מִדָּה

בְּאֶרֶץ קִצְרַת-רוּחַ הַחוֹשֶׂפֶת וּפוֹרֶשֶׂת

אֶת שֶפַע תוֹעֲפוֹת יָפְיָהּ מַסְעִיר הַחֲמִידָה

שֶכְּמוֹ דְחִיסוּת הַמֶּתֶק בָּעֵנָב כְּשֶהִיא תוֹסֶסֶת

הִיא אָצָה לְשַכְּרֵנוּ בּוֹ כָּלִיל וּמַצְמִידָה

לִטְרַנְס שֶל הִשְתָּאוּת בּוּלִימִית זוֹ הַמִּתְבַּלְמֶסֶת

אֶת עֶצֶב הַזְּכִירָה עַל כִּי אֵינֶנָּה מַתְמִידָה

כִּי אִם לְהֶרֶף-אַיִן הַכּוֹפֶה על כָּל חוּשֵינוּ

מִין שֶצֶף חִפָּזוֹן לָהוּט שֶל לְהַסְפִּיק הַכֹּל

לִפְנֵי שֶשְּרַב הַקַּיִץ יִתְנַכֵּל לְהַתִּישֵנוּ

אֲשֶר עַל כֵּן עָטִים סָבִיב פִּרְחֵי הַבַּר לִסְקֹל

אֶת הִקָּסְמוּת עֵינֵינוּ בַּחִנְגָּה הַמְּצוֹדֶדֶת

וְהִתְבַּשְּׂמוּת אַפֵּינוּ בַּנִּיחוֹחַ הַנִּחָת

כְּמִין עַלְמָה יוֹצֵאת לָרְחוֹב לֹא בְּשִׂמְלָה בּוֹדֶדֶת

ולא בְּחֶסְכוֹנוּת הַשִּיק בָּהּ כָּל הֶפְרֵז מֻפְחָת

כִּי אִם בְּכָל הַגַּרְדֵּרוֹבָּה שֶאוֹתָהּ מוֹדֶדֶת

הִיא עַל חֶמְדַּת גּוּפָהּ הַגַּנְדְּרָנִי בְּבַת אַחַת.

וּכְמוֹ עַל פְּנֵי פָּלֵטָה שֶל צַיָּר שֶהַצְּבָעִים בָּהּ

מִתְגּוֹדְדִים בְּעִרְבּוּבְיָה, דוֹלְקִים וְשוֹקְקִים

כָּךְ אֶרֶץ-הָאָבִיב מִן הַפְּסָגוֹת וְהַגְּבָהִים בָּהּ

וְעַד גְּלִישַת הַמִּדְרוֹנוֹת אֶל חֵיק הָעֲמָקִים

גּוֹלֶלֶת מַרְבַדֵּי סְגוֹל תֻּרְמוּס כִּירִיעוֹת שֶל מֶשִי

עַל חַמּוּקֵי גְּבָעוֹת שֶשּוּב אֵינָן אַפְרוּרִיּוֹת

כִּי אִם יוֹקְדוֹת בְּאַדְמוּמִית שֶדְּלֵקָתָהּ כָּאֵש הִיא

זוֹ שֶל חַכְלִיל פְּרָגִים, כַּלָּנִיּוֹת וְנוּרִיּוֹת

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ עַל אִזְמַרְגַּד הַדֶּשֶא

לְמִינְיָטוּרוֹת-שֶמֶש שֶל הַרְבֵּה מְאֹד קָרָט

וְצִבְעוֹנִי-הָרִים מַשִּיק אֵינְסְפוֹר גְּבִיעִים שֶל לֶשֶם 

וְנֹגַהּ עֵין-הַתְּכֵלֶת כַּסַּפִּיר הַמְּמֹרָט

וְצֹהַב חַרְדְּלֵי-הַבָּר וּוְרוֹד רַקְּפוֹת-הַסֶּלַע

רוֹקְמִים כְּמִין שְׂמִיכַת-טְלָאִים לָאָרֶץ הַשְּׂרוּעָה

וּמַסְרְקוֹת-הַשּוּלַמִּית חָגִים כְּקָרוּסֶלָה

בְּעֵת סָרְקָם אֶת מַחְלְפוֹת הָרוּחַ הַפְּרוּעָה.

וְהַצְּבִיּוֹת, הַיְּעֵלוֹת שֶיִּפְעָתָן נוֹדַעַת,

הָאַרְנָבוֹת, הַשּוּעָלוֹת וַחֲתוּלוֹת-הַבַּר

שֶבִּתְחִלַּת הַחֹרֶף אֲהָבִים הִתְנוּ בְּלַהַט

יוֹלְדוֹת עַתָּה אֶת גּוּרֵיהֶן בָּהָר וּבַמִּדְבָּר

וְהָאַמְנוּן וְהַשְּׂפַמְנוּן וּשְאַר דְּגַת הַמַּיִם

בְּיוּבָלָיו שֶל הַיַּרְדֵּן וְנַחֲלֵי הַחוֹף

כְּבָר מַשְרִיצִים אֶת דְּגִיגֵיהֶם בְּעוֹד בִּמְרוֹם שָמַיִם

נִזְרוֹת כְּמִין קוֹנְפֶטִי שֶל כְּלוּלוֹת, עוּף וְרָחֹף,

כָּל צִפּוֹרֵי-הַנּוֹד הַנֶּחְפָּזוֹת לָשוּב צָפוֹנָה

מִיקוֹד אַרְצוֹת-הַחֹם בְּלִי שוּם אַשְרָה שֶל מַעֲבָר

אוֹ וִיזָה, כְּשֶמַּטַּס אַלְפֵי כָּנָף כַּעֲפִיפוֹן נָע,

מִין עֲפִיפוֹן-עֲנָק שֶבְּהַדְרַת-מַלְכוּת גָּבַר

עַל כּוֹחַ-הַכְּבִידָה וְשֶפְּקוּדוֹת שְעוֹן-הָעֶצֶר

שֶל צֹפֶן הָאִינְסְטִינְקְט הַצִּפּוֹרִי שֶלּוֹ הֵן שְבִיב

מִסּוֹד תַּעֲלוּמוֹת הַטֶּבַע כְּמוֹ שִכְרוֹן הַיֵּצֶר

הָעָט עַל הָאָדָם וּמִתְנַחְשֵל בּוֹ בָּאָבִיב.

סְקֶרְצוֹ

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הָאָבִיב הַזֶּה בְּהַטְרָדָה מִינִית,

אֶת מַשָּבָיו הַמַּעֲלִים לְרֹאש הַתֹּרֶן

אֶת הַמּוֹרָאל לַמְּשוֹרְרִים

וְהַשְּׂמָלוֹת לָעֲלָמוֹת

וְאֶת הַדָּם לְחַרְמָנֵי הַשְּמִינִיּוֹת

שֶרָאשֵיהֶם מִסְתּוֹבְבִים פֹּה כְּרָאשֵי הַחַמָּנִית

אַחַר הַשֶּמֶש בְּעִקְבוֹת כָּל גְּלַאי קִבֹּרֶת

וּ-clip שֶל בֶּרֶךְ אוֹ חָזֶה

בּוֹ הֵם תּוֹלִים מַבָּט הוֹזֶה

בִּפְרִיחָתָן שֶל בְּנוֹת-כִּתָּה גַרְיָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת כָּל הַדְּבַש

שֶיּוֹנָתָן בּוֹ לֹא כָּבַש

אוֹתָהּ תְשוּקָה נִצְחִית לְהַמְתָקַת חַיֵּינוּ

שֶהַחֻלְשָה בָּהּ מְסוּרָה

לַיַּעֲרָה הָאֲסוּרָה

עַל מִשְאֲלוֹת-הַלֵּב הָרְעַבְתָּנִיּוֹת,

אֶת הַסָּפָארִי הֶחָצוּף

שֶל הַדְּבוֹרִים יוֹנְקוֹת הַצּוּף

שֶעָקְצֵיהֶן הֵם הַתִּזְכֹּרֶת לִנְכָאֵינוּ

וְאֶת הַפְלִירְט, זוּגוֹת-זוּגוֹת,

שֶל הַיּוֹנִים עַל הַגַּגּוֹת

הַמַּשְמִיעוֹת הֶמְיוֹת-חִזּוּר חַמְדָנִיּוֹת

הַמְּסַכְּנוֹת בִּטְרַאנְס בָּרִיא

אֶת הַמּוּסָר הַצִּבּוּרִי

בְּהַתְקָפוֹת אַדְרֵנָלִין בִּגְאוֹת דְּכָיֵינוּ

מוּל דִּלְדּוּלוֹ הַנּוֹכְחִי

שֶל כָּל בְּדַל סֵדֶר אֶזְרָחִי

בְּאָנַרְכִיזְם שֶל תְּשוּקוֹת מַרְדָנִיּוֹת.

אֲנִי מַאֲשִים אֶת הַיַּסְמִין

הַמְּפַתֶּה וְהַמַּזְמִין,

אֶת הַהַרְדּוּף, אֶת הַלַּנְטָנָה וְאֶת יֶתֶר

הַפּוּשֶרִים הַמְּמַכְּרִים

שֶל הַסַּמִּים הַמְּשַכְּרִים

הַמַּטְרִיפִים כָּאן שוֹמְרֵי-חֹק מְהֻגָּנִים

הַנֶּחְלָצִים בְּלֵב חָצוּי

מִתּוֹךְ הַדִּיכִּי הַמָּצוּי

אֶל אֵיזֶה high שֶל פַּרְפוּמֶרְיָה מְפֻיֶּטֶת

וּמַסְנִיפִים בְּאַף נָטוּי

בִּשְמוֹ שֶל חֹפֶש הַפִּתּוּי

פְּרָחִים שֶל אַטְרָף פְּסִיכוֹדֵלִי בַּגַּנִּים.

אֲנִי מוֹדֶה בְּעַל כָּרְחִי

שֶזֶּה מְאֹד לֹא חִנּוּכִי

אֲבָל בַּשּוּק הַמִּתְפּוֹצֵץ מִמִּיץ וָמֶתֶק

שֶל כָּל פֵּרוֹת הַבֻּסְתָּנִים

מִן הַגְּדוֹלִים עַד הַקְּטַנִּים

לַמְרוֹת סְיָגֵי הַנִּימוּסִין וְהָאֶסְפְּרִי

טוֹרְפוֹת בַּבַּאסְטוֹת עֵינֵיהֶם

שֶל כָּל מוֹכְרֵי פֵּרוֹתֵיהֶם

שֶל יְבוּלֵי אָבִיב, כְּאַשְמָאִים עִם וֶתֶק

בְּלִי שוּם בּוּשוֹת וְתֵרוּצִים

אֶת הַפֵּרוֹת הַמְּצִיצִים

מִמַּחְשׂוֹפָן שֶל לָקוֹחוֹת רוֹכְנוֹת עַל פְּרִי.

כָּךְ שֶכְּכָל שֶנֶּחְלָשִים

מַעֲצוֹרֵינוּ הַקְּלוּשִים

מֵאַרְטִילֶרְיוֹת הַנִּיחוֹחַ וְהַצֶּבַע

שֶל אִינְוֶנְטַר הַמַּדּוּחִים

וּמַזְמוּטֵי הַשִּדּוּכִים

שֶבֵּין לִבֵּנוּ תְשוּש הַחֹרֶף שֶעָבַר

וְהָאָבִיב הָאָץ לִכְרֹךְ

עִם אַנְקוֹרָיו צִפְצוּף אָרֹךְ

בְּפַזְרָנוּת יָפְיוֹ הַסְּטוּצִי שֶל הַטֶּבַע

אֲנִי חוֹזֵר וּמַאֲשִים

אֶת הַשּוֹתְקִים וּמַחֲשִים

מוּל הַבַּרְדָּק הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה שֶכְּבָר

חוֹדֵר אֶצְלֵנוּ לַנְּשָמוֹת

וְגַם עוֹשֶׂה בָּהֶן שַמּוֹת

בְּעוֹד אֲנַחְנוּ, הַשְּמֶגֶגִים, דֶּרֶךְ קֶבַע

רוֹאִים סָבִיב

בְּכָל אָבִיב

אֵיךְ הַמּוּסָר יִלְעַן אָבִיו

מַחְזִיר צִיּוּד פֹּה אֲבָל לֹא עוֹשִׂים דָּבָר...

אָלֶגְרוֹ וִיוָאצֶ'ה

אֲנִי יוֹדֵעַ, חֲמוּדָה שֶלִּי, יוֹדֵעַ

שֶקִּיוּמוֹ הַקִּיקְיוֹנִי שֶל הָאָבִיב

וְכָל תּוֹחֶלֶת חִיּוּתוֹ וּמוֹעֲדֶיהָ

בֵּין סוֹף הַחֹרֶף וּרְקִיעוֹ הַמַּעֲבִיב

וּבֵין פִּלְדָּם הַמְּלֻבָּן שֶל שְמֵי הַקַּיִץ

כְּמוֹ טְוַח חַיָּיו שֶל הַפַּרְפַּר שֶבְּרֻבּוֹ

חַי בָּעוֹלָם רַק זְמַן קָצוּב בֵּין יֵש לְאַיִן

הוּא אֲרָעִי כְּמוֹ כָּל חַיֵּינוּ בְּקִרְבּוֹ.

אַךְ גַּם כְּשֶתּוֹר-הַחֹם מַפְנֶה אֵלֶינוּ עֹרֶף

וְשוּם עָלֶה עֶרְיַת אִילָן אֵינוֹ מַנְבִּיב

אַתְּ הַסִּבָּה הַיְּחִידָה שֶגַּם בַּחֹרֶף

אֲנִי רוֹשֵם טַבְלַת-יֵאוּש עַד לָאָבִיב

וּכְשֶהַקֹּר מַפְחִית דַּרְגּוֹת טֶמְפֶּרָטוּרָה

אֲנִי מַפְחִית מִן הַטַּבְלָה הַזֹּאת לֵילוֹת

שֶל בִּלְעָדַיִךְ וּבוֹדֶה לִי אָוַנְטוּרָה

שֶהִיא כֻּלָּהּ מִין גַּעֲגוּעַ שֶל עַד כְּלוֹת

וְזֶה מוּזָר כִּי מֵעוֹלָם עוֹד לֹא נָגַעְתִּי

בֵּין הַיָּדַיִם הָעוֹרְגוֹת הָאֵלֶּה בָּךְ

וְהַשְּפוּיִים יֹאמְרוּ וַדַּאי שֶהִשְתַּגַּעְתִּי

כִּי אִם תִּקְוָה בּוֹנָה נִדְבָּךְ עַל גַּב נִדְבָּךְ

שֶל עֶרְגוֹנוֹת זֶה לֹא מַמָּש, זֶה תַעֲתוּעַ,

זוֹ הֲזָיָה שְבוּיַת בְּדָיָה בְּכִסּוּפָהּ

וְאִם עוֹד כָּל מַפְּחֵי-הַנֶּפֶש לֹא טִאטְאוּהָ

כְּמֹץ בָּרוּחַ וְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה

זֶה מְנֻדֶּה מִן הָרֵאַלְיָה כְּמִין קַיִן

מִבֵּית אָבִיו וְכַפְּרִיחָה הָעֲשִירָה

מִן הָאָבִיב אֶל חַרְבוֹנֵי קוֹצֵי הַקַּיִץ

וְאֶל שַלְּכוֹת הַסְּתָו נוּגֵה הַנְּשִירָה  

וְרַק בְּעִיר-מִקְלָט אַחַת זֶה חַי עֲדַיִן

בְּחֶבְיוֹנָם

שֶל הַחֲלוֹם

וְהַשִּירָה.

אַךְ הַחֲלוֹם וְהַשִּירָה וּכְלוֹת-הַנֶּפֶש

הֵם טַעֲמָם שֶל כָּל חַיֵּינוּ, גַם אִם שְמָם

נִדְרָש לִגְנַאי בִּירִיד הָרֶפֶש וְהַטֶּפֶש

שֶל הַצִּינִיזְם הַכּוֹפֵר בְּהִתְגַּשְּמָם

וּכְמוֹ שֶיּוֹם אָבִיב מַפְקִיעַ גַם בַּחֹרֶף

בְּלִי הַתְרָאָה פִּתְאֹם אֶת סֵדֶר הָעוֹנוֹת

כְּמִין אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא, בְּמִין סְחַרְחֹרֶת

בָּהּ מַקְדִּימִים פְּרְחֵי הַבַּר לְהֵעָנוֹת

לְאֵיזֶה קוֹד פְּנִימִי מַפְתִּיעַ כְּצַו 8

בּוֹ הֵם מוֹרְדִים עַזּוֹת בְּלוּחַ-הַשָּנָה

וּמַמְלִיכִים עָלָיו לְפֶתַע אֶת תִּסְמֹנֶת

הַלֹּא שָפוּי וְלֹא צָפוּי אַךְ לֹא נִכְנָע –

כָּךְ גַּם הוֹפְכִים כָּאן הַשִּירָה הַמִּתְפָּרַעַת 

וְהַחֲלוֹם לְאֵיזֶה אֹשֶר שְטוּף-דְּמָעוֹת

שֶכְּלָל אֵינֶנּוּ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב מְאֹד מְאֹד

וְהַתַּמּוּז, זֶה שֶהִגְבִּילוּ כָּל יָמָיו אֶת 

צֵאתוֹ מִשְּאוֹל, שָב כָּל עוֹנָה, בְּאֵין אוֹנֵס

וְאֶת אָדוֹנִיס מַחְזִירִים מִתְּהוֹם הַמָּוֶת

יוֹתֵר מִכָּל חֲצִי-שָנָה לִתְחִיַת נֵס.

וְאִם אָמַרְתִּי לָךְ, יַלְדָּה, רַק רֶגַע קֹדֶם

שֶזֶה מוּזָר – אָז זֶה מוּזָר אֲפִלּוּ עוֹד

הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מוּזָרִים הֲרֵי מְאֹד הֵם

דַּרְכֵי הַשִּיר הַזֶּה הַשָּר לָךְ בְּלִי לִמְעֹד

בְּמַלְכּוֹדוֹת הַמֻּפְרָכוּת הַזֹּאת שֶאֵין בָּהּ

שוּם קוֹמוֹן-סֶנְס שֶהוּא וְשֶמֶץ-הִגָּיוֹן

כִּי בְּסִימְפוֹנְיָה זוֹ שֶזָּר זֶה מְנַגֵּן בָּהּ

לְמַעֲנֵךְ בִּלְבַד בְּשִׂיא הַשִּגָּיּוֹן

(וַאֲנִי זָר לָךְ וּמוּזָר לָךְ כָּאן וִיהִי מָה

אֲבָל עַל אַף זֹאת מִתְעַקֵּש אוֹתָךְ לִכְנֹף

עִם הָאָבִיב, זֶה שֶבַּחוּץ וְזֶה שֶפְּנִימָה

בְּתוֹךְ תּוֹכִי וְתוֹךְ תּוֹכֵךְ וְתוֹךְ הַנּוֹף)

אֲנִי אֶת שְמֵךְ, יַלְדָּה, בְּעֶצֶם לֹא יוֹדֵעַ

וְאֶת פָּנַיִךְ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם

זוּלַת בִּבְדוּת-הַחֲלוֹמוֹת שֶבִּלְעָדֶיהָ

הָיוּ חַיַּי כְּחוֹחֵי-קַיִץ בְּקָמְלָם.

וְאִם תִּקְוַת-הַלֵּב הִיא כְּמוֹ סְנוּנִית חוֹזֶרֶת

מִמֶּרְחַקֵּי אַרְצוֹת-הַחֹם אֶל שְׂדוֹת-הַכְּפוֹר

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶפִּתְגָּם עַתִּיק אוֹמֵר אֶת

מָה שֶמֻּכָּר לַכֹּל: שֶבֵּין עוֹפוֹת אֵינְסְפוֹר

סְנוּנִית אַחַת לֹא מְבִיאָה עִמָּהּ עֲדַיִן

אֶת הָאָבִיב, אֲבָל אוּלַי שְתֵּי סְנוּנִיּוֹת

הֵן דַּוְקָא כֵּן

וְדַוְקָא קֵן

(קֵן חַם לִשְנַיִם)

אָבִיב קָסוּם עוֹד עֲשׂוּיוֹת לְהַחֲיוֹת...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ט – יש חבורה של חברֶ'ה על הדשא

המכונית שאהרל'ה קיבל היתה אמריקנית ירוקה הנושאת את השם "הנרי ג'י"*. היא היתה מכונית היוקרה שבה זכו שרים, מנכ"לים וכל הפקידות הגבוהה של הממשלה. אהרל'ה גרבוז, שהחליף את שמו להראל, היה אז ילד בן עשרים ואחת, ונחשב עד היום לראש המועצה הצעיר ביותר שהיה אי פעם בארץ. המישרה ניתנה לו בזכות היות כל היישובים של מועצת הרי יהודה – יישובי עולים חדשים, ובאופן טבעי הבחירה נפלה על שלושת הקיבוצים של יוצאי הפלמח, שהיו הוותיקים באזור.

באסיפות הקיבוץ, שהתנהלו בכל מוצאי  שבת, היה אהרון הראל מראשי הדוברים. בעוד כל האחרים נושאים קולם בשפה מגומגמת ומהוססת, היתה שפתו קולחת ודיבורו רהוט ונחרץ. לא פלא שהקיבוץ הציע אותו כמעומד לראשות המועצה, ולא פלא שהוא נבחר, למרות גילו הצעיר.

כל ראשי המועצה אז קיבלו ג'יפים פתוחים עם הנעה קדמית שתאפשר להם לנסוע בדרכים העקלקלות של ישובי ההר והבקעה, אבל אהרל'ה דרש ונלחם על שינוי התקן. הביא אלפי נימוקים למה חשוב שהוא יקבל מכונית סגורה ואמינה כמו כל פקידי הממשלה, ולא נח ולא שקט עד שזכה וקיבל את האמריקנית היוקרתית.

הייחוד החדשני במכונית היה בידית המהלכים, שהיתה צמודה להגה, והודות לכך ניתן היה להושיב שלושה נוסעים במושב הקדמי. אהרון היה חברו הטוב של ציקה, וכאשר ציקה עזב את המשק והחליט ללכת יחד איתי ללמוד בפקולטה לחקלאות, הפכנו באופן טבעי לשלישייה היוצאת לבלות יחד. שלושה צעירים שברשותם מכונית אמריקנית – כל העולם פתוח לפניהם.

יצאנו לדרך משיכון דן כשאנו ישובים במכונית האמריקנית, שלושה בנים מלפנים ושלוש בנות במושב האחורי. ארגז המטען היה מלא עד אפס מקום בשקי שינה ובמלאי של כריכים שהבנות הכינו מבעוד מועד.

לפי הצעתו של ציקה נסענו לקיבוץ גשר, שבו היה לו אח ממייסדי הקיבוץ, וארוחת ערב בחדר האוכל היתה מובטחת לנו. יצאנו מהשכונה בצהלה של צעירים, שכל העולם שלהם.  במאה המטרים הראשונים היה נדמה לי שהמכונית לא כל כך סוחבת, אבל אהרל'ה הרגיע אותי כשאמר שזה רק בגלל שהיא עמוסה מדי, אבל כשנצא מהכורכר ונעלה על הכביש, היא תטוס כמו אווירון.

ציקה חד העיניים הסתכל על כל המהלכים והידיות ואמר בהיסוס, שהוא מרגיש ריח של משהו שרוף. שלושת הבנות של נהגי דן, אמרו שגם להן נדמה שיש מין ריח כזה.

רק כשהגענו לכניסה לתל ברוך, נזכר אהרל'ה שהוא שכח להרפות את  בלם היד. ומרגע זה התחילה המכונית לטוס כמו שד ושלושת הבנות החוגגות התחילו לשיר את "אחינו הנהג אחינו הנהג סע לאט..."

עברנו בשלום את תל ברוך וכשהגענו לכביש חיפה, הִפנה אהרל'ה בזריזות את ההגה ימינה ולא העלה על דעתו שגם מכוניות אחרות נוסעות על הכביש. התאונה לא היתה נוראית, סך הכל  התכווצה הכנף השמאלית והפנס שמעליה התנפץ לרסיסים. אצל המכונית האחרת נפגעה הכנף האחורית, ועד שנבלמה בחריקה מפחידה, הספקנו לראות שהגלגל שמתחת לכנף נוסע בשמיניות.

הנהג שיצא מהמכונית היה המום, תפס את ראשו בשתי ידיו ולא ידע מה להגיד.

לזכותו של אהרון יאמר שהוא לא איבד את עשתונותיו, הסתכל על הפנס המפוצץ ואמר:

"שום דבר. למועצה יש תקציב להוצאות בלתי צפויות.."

הנהג השני, שהבין לפי המכונית היוקרתית שיש לו עסק עם בעלי אמצעים, התגלה כאיש נעים הליכות, לקח את הפרטים, החתים את אהרל'ה, שהוא מודה באשמתו – ונפרד ממנו  בלחיצת יד של ידידים.

לקיבוץ גשר הגענו  עוד באור יום, ולא היינו צריכים להעמיד במבחן את הפנס היחיד שנשאר שלם. אחיו של ציקה, שגם שמו היה אהרון (אבל נקרא אהרונצ'יק), קיבל אותנו במאור פנים. הביא אותנו לדשא הגדול שלפני חדר האוכל והסביר לבנות איפה נמצאים  השירותים. אמר שנרגיש כמו בבית, ובעוד שעה יבוא לקחת אותנו לחדר האוכל.

מה שאני זוכר מאותו ערב, זה שבסופו של דבר הלכנו להתארגן לשינה על הדשא, אחרי שהוצאנו מהמכונית את שקי השינה. מה שהטריד אותי כל אותו זמן היה איך להמציא טכסיס שיאפשר לי  לישון לצידה של בתיה, רחוק מהאחרים. ידעתי שלאהרון לא יהיה אומץ להציע לנירה ללכת למצוא פינה שקטה שבה יוכלו לדון על עתידו של העולם. לכן הסברתי לציקה, בשעה שהתייחדנו עם צאלון צעיר הצמא למים, שאנחנו חייבים לעזור  לאהרל'ה, ואני מציע שהוא יפרוש עם נעמי לשם שיחת נפש, אני אעשה אותו דבר עם בתיה, וככה נירה ואהרל'ה ימצאו את עצמם  מתבודדים בצוותא, בלי שאף אחד יפריע להם. 

ציקה היה בחור ממושמע ומבין עניין, אבל היתה לו בעיה. אף פעם  עד כה לא הזמין שום בת לשיחת נפש, תמיד היו הן אלה  שהזמינו אותו.

"אבל על מה אני אדבר איתה?" שאל, "אין לי מה להגיד לה!"

"אז תדבר על האימא שלה," הצעתי, "אני בטוח שהיא כבר תמשיך."

"ומה אני אגיד על האימא שלה? בקושי ראיתי אותה."

"אז תדבר על העוגה שלה, אני צריך להגיד לך מה להגיד?"

בסופו של דבר ציקה הבין שצריך לבוא לעזרתו של חבר, ובשלב מסוים  לחש לנעמי שהוא רוצה לדבר איתה.

נעמי המופתעת קמה בנפש חפצה ובלי בעיות הלכה אחריו.

כעת הגיע תורי. כשראיתי שציקה נמוג באפלולית הלילה, רכנתי לעבר אוזנה של בתיה ולחשתי לתוכה שיש לי משהו חשוב להגיד לה.

בתיה החשדנית הִפנתה אליי מבט מלא עיניים  ושאלה: "מה?"

אמרתי: "תכף תדעי." וקמתי.

היא לא מיהרה לקום,  והשאירה אותי לעמוד כמו אידיוט כמה צעדים ממנה. הייתי צריך להשתעל שלוש פעמים, עד שריחמה עליי ואמרה לנירה: "אני כבר חוזרת!"

כשהגיעה אליי כשסימן שאלה ממלא את פניה, אמרתי "לא כאן" ומשכתי אותה למרחק של שמע מהשניים. עליי להודות שבכוונה ביקשתי מציקה שיקום ראשון וייקח את נעמי, כי פחדתי שאם אציע לבתיה חברות, היא לא תמהר להסכים מתוך תקווה שאולי ציקה החתיך יציע לה, ומי אני שאתמודד איתו. עכשיו, כשהיא הבינה שציקה מעוניין בנעמי, היתה הדרך פנויה לפניי, ואחרי שהזמנתי אותה לשבת על הדשא, תפשתי את ידה ושאלתי אם אני יכול להציע לה חברות.

להפתעתי היא אמרה "כן" ולא משכה את ידה.

להצלחה כל כך מהירה לא פיללתי, וליתר ביטחון שאלתי אם שמעתי נכון.

היא אמרה שוב "כן" כשחיוך ביישני מתגנב אל שפתיה. 

מיהרתי לעטוף את כתפיה בזרועותיי ולהצמיד את ליבה לליבי כדי להמחיש את רצינותי. היא לא נרתעה, אפילו החזירה לי חיבוק ואני לא ידעתי את נפשי.

למרות מירוץ הדם שהרחיב את כל עורקיי, לא רציתי להרחיק לכת כבר בהתחלה והסתפקתי בזאת שהטיתי את גווה אחורה על הדשא ופרשתי לה את זרועי  ככרית. 

השאלה הראשונה ששאלה אותי, אחרי כמה רגעים של שתיקה, היתה אם אני חושב שציקה התאהב בנעמי.

אמרתי שנידמה לי שכן, אחרת למה היה צריך להזמין אותה להתבודד איתו?

"אבל  מה הוא מצא בה?" אמרה. "הרי היא ממש תינוקת."

"על טעם וריח אין מה להתווכח," השתמשתי בפתגם  הידוע של חכמינו ולא יספתי.

המשכו של הלילה התנהל כבר ללא הרבה ויכוחים,  כשהירח שמעלינו  מזכיר לי את השיר "טל מלמטה ולבנה מעל..." ואני שואל את עצמי לאיזה טל מלמטה התכוון המשורר בעוד בתיה בטח שואלת את עצמה לאיזה ריח התכוון הבחור שלצידה כשציטט את פתגמי חכמינו ז"ל...

המשך יבוא

* אהוד: למיטב זיכרוננו "הנרי ג'י" היתה מכונית "ישראלית" שיוצרה החל משנת 1951 במפעלי "קייזר אילין" של אפריים אילין – והגשימה חלום של דורות לתעשיית מכוניות בישראל, אף כי כל רכיביה הובאו מארה"ב. היא לא היתה "מכונית יוקרה" אלא מכונית קטנה יחסית, ועממית, שזכתה לתפוצה עד שהמכוניות היפניות כבשו את מקומה.

* * *

למגינה זיו היקרה

ברכות ליום הולדתך ה-80

והרבה הרבה הרבה בריאות

מאחלים לך כל חברייך ומעריצייך

במרוצת השנים

* * *

עמוס גלבוע

העולם המערבי מאבד את הבסיס המוסרי שלו

הרצח באורלנדו הוא מזעזע, וכל העולם מזיל דמעה ומדליק נרות. אבל, העולם המערבי  הנקרא "נאור", לא מזיל דמעה מול הסבל האנושי המחריד המתחולל מול עיניו בסוריה ומול ההרס הנורא שהמזרח התיכון לא ידע כמותו מאז הפלישה המונגולית במאה ה-13.

ברצוני לשתף את הקוראים בכמה הרהורים  שעלו במוחי על העולם המערבי ה"נאור" במשך כשבועיים בהם עשיתי בצפונו של עולמנו הקריר, השומם כמעט מאדם,  ובו אין יום ואין לילה.

התמצית היא: העולם ה"נאור" מאבד את הבסיס המוסרי שלו. יכול מאוד להיות שהסבא שלי ואבי סבי, היו אומרים לי שכך זה היה מאז ומעולם, ואין בכך חדש. אולי!?

אתמקד בנושא מרכזי אחד, ובתוספת שולית.

והנושא הוא "המדינה האסלאמית" / דאע"ש. ארה"ב נתונה עכשיו בוויכוח נוקב מה היו המניעים של הרוצח באורלנדו, והאם דאע"ש נתן לו רק השראה או יותר מכך.  כל העולם עוסק ברצח, ובכל הכיכרות המרכזיות של ערי אירופה מדליקים נרות נשמה ונושאים תפילות. התקשורת האמריקאית חוזרת ומזכירה שעה אחר שעה כי לא היה כרצח הזה בהיסטוריה האמריקאית. כמובן שזה נכון, וזה מזעזע, אבל מדובר בטיפה באוקיאנוס ההרג והרצח שהעולם שלנו עובר בשנים האחרונות רק במזרח התיכון עצמו.

דאע"ש הוא ארגון אכזרי, קיצוני להחריד, אבל, כאשר מתבוננים מסביב רואים שהוא בכלל לא בראש הרשימה של מעשי ההרג והאכזריות. אין בידי סטטיסטיקה אך די ברור שדאע"ש הרג הרבה הרבה פחות מאשר המשטר של אסד, בסיוע כל צבא השכירים הגדול שלו, בראשם איראן, ובחצי השנה האחרונה גם רוסיה. הסיבה פשוטה: אין לדאע"ש כלי השמדה המוניים!

ומה שעוד יותר ברור זה ההרס. המשטר של אסד, הרוסים וגם האמריקאים והקואליציה שהקימו נגד דאע"ש – גורמים להרס ולחורבן שהמזרח התיכון לא ידע כמותם מאז הפלישה המונגולית במאה ה-13. מעשי ההרס של דאע"ש הם לעומתם כמשחק ילדים. והכמויות העצומות של מיליוני פליטים לא נגרמו דווקא על ידי דאע"ש. כך או כך, אנחנו עדים לסבל אנושי בל יתואר שמתרחש מול עיני העולם, וזה מגלגל עיניים ולא מזיל דמעה אחת. אלפי ילדים נהרגים, עשרות אלפים מורעבים, בתי חולים נהרסים, ובעולם אין הפגנות!

מה בכל זאת יש? קרי, שר החוץ האמריקאי, מזהיר בפנים חמורות, שאם לא תהיה הפסקת אש אז – "התוצאות תהיינה חמורות!" – אפילו לא בדיחה עצובה!

וצריך לזכור: כאשר אנחנו קוראים שצבא עיראק "שיחרר" עיר שדאע"ש שלט בה, וזאת בעזרת חיל האוויר האמריקאי, המשמעות היא שאין יותר עיר, אך ישנן מיליציות שיעיות  צמאות דם, המזכירות לי את גדודי  ההוצאות להורג של  ה-אס.אס. – הדואגות לחסל שרידי אוכלוסייה סונית ולבוז ולשדוד כל מה שנשאר. דרך אגב, מעשי הביזה וההרס של צבא אסד ושכיריו לאחר "שחרור" תדמור, עלו בהרבה על מה שחולל שם דאע"ש.

יתר על כן, מה שקורה הוא שהעולם המערבי הפך את דאע"ש לשעיר לעזאזל של כל תחלואי העולם. התוצאה היא שדאע"ש נופח לממדי ענק, וכביכול הוא מהווה איום על כל מדינות ערב המתונות.

לא דובים ולא יער. אנחנו עדים בימינו אנו לאחת המלחמות הכי אבסורדיות: מזה כמעט שנתיים חיל האוויר האמריקאי מפציץ יעדי דאע"ש ומנסה לאמן כוחות מורדים סוריים למלחמה נגדו, אך לא למלחמה נגד משטר אסד.

התוצאה: האמריקאים והקואליציה שעימם הצליחו להרוג כמה אלפי לוחמים של דאע"ש, ובו בזמן נהרגו עשרות אלפי אזרחים סוריים מהפצצות רוסיות וחביות נפץ של מטוסי אסד.  והיד עוד נטויה, וההרס משתולל.

אז דאע"ש אינו צדיק כמובן, שלא תהיה אי הבנה, אבל הבסיס המוסרי המתפורר של המערב  ממש זועק. וכאשר ראשי השלטון בצרפת מדגישים שהם חרדים לביטחון ישראל, שהוא בראש דאגות משרד החוץ שלהם – צריך להבין, לדעתי, שביטחון ישראל פחות מעניין אותם  מארגון ארוחת צהריים טובה לשרי חוץ חשובים יותר או פחות.

* * *

תקוה וינשטוק

האב ושתי הבנות הפרופסוריות ממשיכות דרכו.

ישראל כהן והבנות – הפרופסוריות לספרות נורית גוברין וחגית הלפרין

פרסום חוזר עקב שיבושים שנפלו בנוסח הקודם

נתחיל באב, ישראל כהן (1905-1986) סופר, מסאי, מבקר ספרות ומתרגם, עורך "הפועל הצעיר" ויו"ר אגודת הסופרים בארץ. עוד בנעוריו בגליציה למד עברית כאוטודידאקט, היה במפלגת "הפועל הצעיר", ב-1925 עלה לארץ לקבוצת חולדה ויצא בשליחות הקיבוץ לפולין ולגליציה לעודד עלייה. עקב מחלת כליות לא תאם לעבודה פיסית, עבר עם רעייתו צביה לתל אביב והיה חבר מערכת השבועון "הפעל הצעיר", ביטאון תנועת הפועל הצעיר ואחרי האיחוד עם אחדות העבודה – ביטאון מפא"י. ב-1948, כשנפטר העורך יצחק לופבן, התמנה כהן לעורך השבועון, אותו ערך עד שפרש לגמלאות ב-1970.

"אבא היה אדם נעים הליכות ונוח לבריות. אנשים באו אליו להתייעץ," אומרת בתו הבכורה, נורית גוברין (נולדה 1935), פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. "הוא הקפיד שהעיתון יהיה הגון, דובר אמת, עם כבוד לבעלי הדעות – אבל בוויכוח עם הדעות. הכול כמובן בעברית צחה. כל שבוע כתב את דבר המערכת בענייני המדינה, בשם המפלגה, ומאמרים – בשמו. אבא רצה שבנותיו תלכנה בדרכו אבל לא היה מתנגד לוּ הלכנו בדרך אחרת. היו לי הורים נפלאים. בית חם ומפרגן. ספרייה ענקית. כל יום הביא אבא ספרים ואני פתחתי את התיק ומיהרתי לקרוא. מעולם לא אמר לי 'זה לא בשבילך.'

"הייתי תלמידה טובה. אחרי התיכון הלכתי לקיבוץ מעיין ברוך. שם הכרתי את בעלי, שלמה גוברין (בנו של ח"כ לשעבר עקיבא גוברין). שלמה עבד בבריכות הדגים ואני בדיר. נישאנו במעיין ברוך – 'מפא"י התחתן עם מפא"י...' – ועברנו לתל-אביב. בעלי למד הנדסת בניין בטכניון, כשסיים, כבר היה לנו בן."

היא למדה באוניברסיטה ספרות ותנ"ך, סיימה בהצטיינות יתירה תואר ראשון, נעשתה מורה לספרות ולתנ"ך, המשיכה לתואר שני ושלישי בספרות, וקיבלה דוקטורט ב-1972. עוד בנערותה ערכה את "עדתון" עלון עדת "אחדות" ב"תנועה המאוחדת". באוניברסיטה החלה ללמד בחוג לספרות עברית (1966) וההובי הפך למקצוע חיים.

מי שמלמד באוניברסיטה חייב לכתוב – ונורית החלה לעסוק בחקר סופרים. "חלק מהסופרים שעליהם כתבתי היכרתי עוד מאבי," היא אומרת. "ראיתי את אבי לנגד עיניי... סופרים נפתחו בפניי גם בתור הבת שלו."

ספרה הראשון היה "מעגלים" (1975) שכונסו בו מחקרים על ברדיצ'בסקי, ג. שופמן ודבורה בארון. שיטתה "הביוגרפיסטית" עוררה תחילה ביקורת. ראו בה  ריאקציונרית: חוקרים לא היו אמורים אז להתעניין בחיי הסופר – רק ביצירותיו. כמה התנגדו לפרופסור יוסף קלאוזנר שהעלה את פרטי חייהם של סופרים! – "אני יצאתי נגד המגמה השלטת בחקר הספרות – התעלמות כמעט מוחלטת מחיי הסופר. טענתי תמיד כי היכרות עם חיי הסופר עוזרת לי להכיר את יצירתו. כיום זה מובן מאליו."

היא פירסמה ביוגרפיה על אהרון מגד, שנפטר לאחרונה – "חסד החיים", שם הלקוח מדברי אביו, משה מגד. תולדות חיים, הערכה ותיעוד על אהרון מגד עד שנת תש"י, 1950, בה עבר מקבוץ שדות ים לתל-אביב – והחלה תקופה חדשה בחייו והופיע ספרו הראשון "רוח ימים".

"חסד החיים" משלב את קורות חייו של  מגד, חתן פרס ישראל, עושה היכרות עם הוריו, היחסים בבית, אווירת המושבה רעננה בה נולד וגדל. יצירתו מלווה את החיים בארץ מתקופת המנדט עד ימינו. זו ביוגרפיה קלסית של יוצר מסופרי "דור בארץ" שנולדו בארץ-ישראל או התחנכו בה בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. על רקע הזמן המשותף עם הסופרים בני דורו בולט אהרון מגד בייחודו, וקולו הספרותי הבלעדי מזדהה ומבקר כאחת. ל"חסד החיים" מבואות, הערות ומסמכים, המשווים פנים חדשות ליצירת מגד. גוברין חושפת את סיפוריו הראשונים, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות מתקופת בית-הספר. סקירתם מגלה מאפיינים יסודיים של יצירתו לכל תקופותיה.

עד כה כתבה פרופסור גוברין למעלה מעשרים ספרים, ביקורת על סופרים ותולדותיהם בליווית מבואות, הערות וביבליוגרפיות. מקום מיוחד ביצירתה תופשות המונוגרפיות על יוצרים מרכזיים בספרות העברית, ביניהם דבורה בארון, ש. בן ציון וגרשון שופמן, וגם של סופרים פחות ידועים, כראובן פאהן, נחמה פוחצבסקי ושלומית פלאום, עליה כתבה ספר בשם "נוסעת אלמונית". כמו כן ערכה 14 ספרים.

בשנת 2002 פירסמו שני הכרכים הראשונים בסידרה:"קריאת הדורות" – שורת מחקרים ומסות שפירסמה לאורך השנים בכתבי עת שונים וחדשים. כותרת הספר "קריאת הדורות" מבטאת את הרצון לקרוא בספרות הדורות הקודמים ולקיים עימם דו שיח מתמיד. ואילו כותרת המשנה, "ספרות עברית במעגליה" – מעבירה את השקפת המחברת בצורך להכיר את הספרות בהקשריה הרחבים ולהבינה על רקע זמנה ומקומה, בפרספקטיבה היסטורית ואקטואלית כאחת.

הספרות העברית הנה היסוד המאחד בתרבות העברית והיא בתהליך שינוי מתוך המשכיות ובמתח מתמיד בין מסורת לחידוש. בספר – דורות בשירה ודורות בפרוזה, מפה נרחבת של מרכזי הספרות העברית בגולה, ספרות השואה, כתבי-עת ספרותיים ותרומה מקורית להבנת ספרות הנשים, הסכסוך הערבי-יהודי, הפולמוסים הספרותיים ועוד. בשער החותם את כרך ב', שני פרקים אישיים: פועלו של אביה, ישראל כהן – ודיוקן של בני דורה, חניכי תנועות הנוער החלוציות בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. כרכים ג + ד הופיעו בשנת 2008 וכרכים ה + ו – בשנת 2015.

פרופסור אמריטה (בגימלאות) נורית גוברין, היא מהחוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים, עברה את כל השלבים בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב – מאסיסטנטית עד פרופסור מן המניין. היא זכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס ביאליק (1998), פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות, פרס ישראל אפרת. היא יקירת תל-אביב, תואר בו זכה גם אביה. לכבודה פורסם: "ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין, במלאות לה 70 שנה", בעריכת אבנר הולצמן. היא היתה האישה הראשונה שהוענקה לה דרגת פרופסור מן המניין בספרות עברית. אלפי תלמידים עברו דרכה. אחרי ארבעים שנה פרשה לגמלאות. ועדיין היא מלמדת בהתנדבות בחוג לתקשורת באוניברסיטה. "מכניסה את הספרות העברית בדלת האחורית – בחוג לתקשורת, דרך הקורס: "פרקים בתולדות העיתונות העברית." היא מהמומחים לתולדות העיתונות העברית מראשיתה בגולה ובארץ ישראל.

לנורית גוברין שלושה בנים, כולם אנשי רוח – פיסיקאי, דוקטור למדעי הצמח, פסיכולוג (שמותיהם, אגב, מתחילים בעי"ן, כשם אבי אביהם). לכולם המקצוע הוא גם ההובי. יש לה שמונה נכדים ושני נינים. היא "מאושרת שכל המשפחה בארץ, גם הנכדים. כולם סביבי. יש עוד משפחות כאלו..."

עשר שנים אחרי שנולדה נורית, ב-1945, נולדה אחותה חגית, כיום פרופסור חגית הלפרין ("חגית – כי  כי אבא אמר שיום הולדתי היה יום חג"). בילדותה רצתה להיות מגלת ארצות והרפתקנית. על ספרות כמקצוע לא חלמה. מאוד אהבה לקרוא ונרשמה בשתי ספריות, שלא לדבר על ספריית אבא, מהספריות הפרטיות הגדולות בארץ. "בספרייה של אבא היו כמה מדפי מחזות שקראתי בשיטתיות, משקספיר עד ברנרד שואו ומה שביניהם. כל הבית חי ספרים. זה היה נושא מרכזי אצלנו. קראתי מה שרציתי, אבא לא פיקח על הקריאה שלי," היא אומרת – בדיוק כפי שמציינת גם אחותה הגדולה נורית.

יסודי היא למדה ב"הקליר" – ("כולם שם היו בורגנים, לא בתנועת נוער, אך אני הצטרפתי ל'תנועה המאוחדת'") והמשיכה ב"תיכון חדש", בו רכשה הרבה תובנת ספרות מהמורה יוסף רפופורט. אחר כן-שנתיים בנח"ל בכפר רופין. "עבדתי בטיפול בילדים. בת 19, בלי הכשרה... מאוד נהניתי."

בנח"ל הכירה את בעלה לעתיד, עמיחי הלפרין. הוריו מחולדה. אביו נפל במלחמת השחרור כשהיה בן שנתיים וחצי ואימו היתה בהריון עם אחיו שנקרא בשם אביו, אשר. גם הורי חגית היו בחולדה אך עברו לתל-אביב, שם נולדו הבנות. ("מזל שהיכרנו בנח"ל, לא בקיבוץ," מחייכת חגית. "לו היכרנו בחולדה לא היינו מתחתנים. ילדים מאותה שכבת גיל גדלים כמו אחים ואחיות – ואלה אינם מתחתנים.")

"כשנגמר השירות בנח"ל חשבתי מה לעשות. היינו אמורים ללכת לקיבוץ האון, אבל בקיבוץ לא ידעו לקלוט את הגרעין שלנו, ולא מצאו לנו תעסוקה הולמת," היא אומרת. היא נרשמה לאוניברסיטת תל-אביב, למדה ספרות ותיאטרון אצל פיטר פריי. ראתה שתיאטרון אינו בשבילה ושינתה ללשון עברית. סיימה יחד את שני המקצועות ועברה לירושלים, בה למד בעלה כלכלה וניהול עסקים. שם עשתה תעודת הוראה. אז הוקם מכון כץ של האוניברסיטה, כיום מרכז קיפ – והוצע לה לעסוק בניהול עיזבונו של אליעזר שטינמן, ושלחוה להשתלם בארכיון עגנון בירושלים. לאחר מכן קיבלה למשמרת ארכיונים נוספים כמו ארכיון אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי, אמיר גלבע, יעקב שבתאי, יצחק אורפז, אהרן מגד, חנוך ברטוב ורבים נוספים. בלי להתכוון קיבלה את חקר הספרות על מגש זהב. בעבודתה בארכיוני סופרים הקפידה ליצור קשר הדוק וחם עם משפחות הסופרים. לדעתה חשוב מאד שהארכיונאי יאמץ קוד אתי הולם מתוך ידיעת החשיבות שבחשיפה ובפירסום חומר מתוך הארכיונים, אך גם מתוך כבוד והתחשבות במשפחות הסופרים וברצונותיהן.

עבודת הדוקטור שלה היתה על המשורר אלכסנדר פן. אז לא ספרו את פן. הוא היה בשמאל הקיצון של המפה הספרותית, מנודה כמעט כמו אורי צבי גרינברג, מצידה הימני הקיצוני. בחייו הוציא ספר יחיד – "לאורך הדרך", שרבים משיריו כלל אינם כלולים בו. ספר שני, "היה או לא היה" – הופיע יומיים (!) אחר מותו. בספר זה שירים רבים שהתפרסמו לראשונה וכן נוסחאות שונות של שיריו הנודעים. איסוף השירים לספר החל כשפן כבר היה חולה, ונעשה בידי יוסי גמזו וסינילגה אייזנשרייבר פן, בתו השלישית של פן. פתאום הפך המשורר למיתוס.

חגית השקיעה כמה שנות עבודה במחקר על פן. ב-1989 הוציאה את הספר "שלכת כוכבים" – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן עד שנת 1940, ו"צבע החיים", ביוגרפיה שלמה של המשורר ויצירתו ב-2007 , וכן ערכה את  המהדורה האקדמית של שיריו בת שני הכרכים (2005).

היא ניסתה לפענח את תולדות חייו יוצאי הדופן שאין דומה להם בתולדות משוררינו. חקר חייו מזכיר רומן בלשי. פן סיפר כי אימו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שבדי, שהיה צייד דובים בסיביר. היא למדה במוסקבה, פגשה את אביו שהיה יהודי, והשניים נישאו. האם נסעה לבקר את אביה בצפון הרחוק, שם ילדה את אלכסנדר והשאירה אותו אצל אביה והוא גדל בבית הסב. פעמיים-שלוש באה לבקר את בנה, אך מתה בגיל צעיר. יום אחד התנפל דוב לבן על הסב ופצעו קשה. לפני מותו נתן הסבא לילד את המען של אביו, ואלכסנדר הקטן נדד יחידי ברחבי רוסיה עד שהגיע לבית אביו, שם גדל.

ברור שאביו היה יהודי. מי היתה אימו – על כך כמה גרסאות. בתו הבכורה של פן, זרובבלה ששונקין, סיפרה כי פן היה בן בלתי חוקי, בנה של האומנת שגידלה את ילדי המשפחה משום שאם המשפחה היתה חולה ואושפזה תקופה ארוכה. לפי גירסה אחרת האם היתה יהודייה כשרה, גירסה נוספת מסר פרופ' דב סדן שכתב לחגית הלפרין שעגנון סיפר לו שפן סיפר לו את תולדות חייו, והוא הכניסם לרומן "שירה" כפרשת נישואיהם של הוריה של שירה.

גם שמו ושם משפחתו אפופים סודות ורמזים. הוא נולד כאברהם פפליקר שטרן, ובחר לשנות גם את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו. חגית חקרה מנין שם המשפחה "פן" – ולדעתה זה צירוף של תחילת שני שמות המשפחה פפליקר-שטרן. בספרה היא מפרשת מדוע בחר בחיבור שני שמות משפחה. הסופר יוסף סערוני סיפר כי בין ידידיו רווחה השמועה כי שם המשפחה "פן" נוצר מקיצור שם משפחתו של הסופר הרוסי הנערץ אלכסנדר פושקין.

"הרבה התאהבו בפן," מתלוצץ עמיחי, בעלה של חגית, "אבל את היחידה שהתאהבת בו אחר מותו..."

"לא התאהבתי בו," מעירה חגית. "הרגשתי אליו אמפתיה. קשה לי עם יחסו לנשים."

(אגב, לוח הזיכרון לפן מוצב על המדרכה. בעלת הבית התנגדה להצבתו על קיר הבית, בגלל יחסו לאשתו).

מחקר עיקרי נוסף עשתה פרופסור הלפרין על חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי. ספריה על שלונסקי: "מעגבניה עד סימפוניה," השירה הלא קנונית של אברהם שלונסקי, 1997.

ה"מאסטרו" (כינוי שהעניק למשורר הסופר משה שמיר) חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, 2011.

וכן ערכה את הספר "שלונסקי מסות ומאמרים, העשור הראשון", מהדורה אקדמית, 2011.

חגית הלפרין עסקה לא מעט גם ביצירתו של הסופר צבי פריגרזון – הסופר האחרון שכתב בעברית בברית-המועצות. פרוגרזון נאסר וישב במחנות, ואשתו וילדיו העבירו לארץ את כתב ידו דרך שגרירויות זרות. ספרו "אש התמיד", שיצא בשנת 1966, הופיע בהוצאת "עם עובד" בפסבדונים: א. צפוני. חששו לפרסם את שמו האמיתי. הלפרין כינסה את סיפוריו וכן ערכה (יחד עם רחל סטפק) מהדורה אקדמית של זיכרונותיו ממחנות ההסגר בתקופת סטלין.

רוב ספריה הופיעו בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ומכון כץ (כיום מרכז קיפ), בשיתוף ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד.

הלפרין עבדה בארכיונים 43 שנים עד שפרשה לגימלאות ב-2013. היא עודה ממשיכה בהוראה לתואר שני במדעי הרוח בסמינר הקבוצים. לה ולבעלה שתי בנות, בן, ותשעה נכדים.

האחיות לבית כהן, נורית וחגית, עוסקות שתיהן במחקר ובביקורת ספרותית, ועוברות בין הטיפות של מושאי כתביהן. ומה היחסים בין שתי האחיות למשפחה ולמקצוע?

היצר הרע מנסה לדמות כי בין השתיים שוררים יחסים מתוחים, תחרות, קנאה... למרבה הפלא, לא דובות ולא יערות. שום סנסציה.

"אנחנו משתפות פעולה," אומרת הבכורה, נורית. "לפעמים גם מתייעצות אחת עם אחותה. שתינו הוצאנו ספר זיכרון (אגב, הדור מאוד) לאימא צביה כהן לבית גורדון. כל אחת שמחה בהצלחת השנייה. אף פעם לא היתה קנאה בינינו. חגית היתה אחראית על ארכיוני הסופרים באוניברסיטת תל אביב ולימדה בסמינר הקיבוצים, ואני לימדתי באוניברסיטה. היא כתבה ספרים וביוגרפיות בעיקר על אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, ואני על הסופרים בדורות האחרונים מסוף המאה ה-19 ועד היום.  הנושאים של שתינו שונים אבל בביקורת הספרותית אנחנו בראש אחד – אולי הראש של אבא."

* * *

דניה עמיחי

על הגבול: אינךָ

כמדי שנה נערך בחג השבועות פסטיבל המשוררים במטולה. כמדי שנה כלל הפסטיבל מופעים, שיחות וראיונות עם משוררים. השם שניתן לפסטיבל השנה הוא 'זכות הצעקה', שבא לתת פתחון פה ליוצרים, הנאבקים על זהותם ועל זכותם להשמיע את קולם.

אני לא רוצה להתייחס לצעקה, אלא לקול אחד, בודד, חרישי, קול נהי, ולספר על אחד הראיונות מתוך כל הפסטיבל, לא בגלל הקשר שלו לשירה, אף שהמרואיין הוא משורר.

תמיר גרינברג הוא משורר, מחזאי ואדריכל. הוא כותב מעט שירה ומוכר בעיקר כמחבר המחזה 'חברון', שהועלה על הבמה ב-2006, מחזה על הטרגדיה הישראלית. הוא חיבר שלושה מחזות וכמה ספרי שירה בודדים. מפעם לפעם מופיעים שירים משלו במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'.

תמיר גרינברג הוא ראש המחלקה לאדריכלות ולעיצוב פנים בבית הספר להנדסה 'שנקר'. הוא למד אדריכלות ותכנון ערים בטכניון ולימד בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב, והוא בעל משרד אדריכלות גדול .

משורר לא שגרתי. גם הריאיון שנערך איתו היה לא שגרתי, הן  מבחינת מיקומו והן מבחינת תוכנו.

נסענו לנקודה הצפונית ביותר במטולה, על הגבול שבין ישראל ולבנון. ממערב לנו הכפר קילה, מימין מרג' עיון, מולנו הבופור ואנו על קצהו של יישוב יהודי. משני צידי הגבול חקלאות. אנחנו נוגעים בשולי החצר של הבית הצפוני ביותר במטולה, ומולנו קומביינים לבנוניים אוספים תבואה. הנוף, אין צריך לומר מרהיב, עמוס, רווי זיכרונות. גם תמיר גרינברג הוא על הגבול, על הגבול שבין שירתו וחייו, או אולי נכון יותר לומר חוצה גבול, בין השירה, המקצוע והאבהות. על האבהות שלו אני רוצה לספר, שגם היא ובעיקר היא חוצה גבולות.

תמיר נולד למשפחה קשת יום וילדותו עברה עליו בפנימייה, שם התוודע אל עולם הספרות והשירה. כיום הוא מתגורר ביפו ועובד למחייתו בהוראה ובניהול משרד האדריכלות שבבעלותו.

באחד הימים פגש ברחוב את עלאא, ילד ערבי לבוש בלואים ויחף, שפנה אליו וביקש משהו לאכול. תמיר פתח בפניו את ביתו ואח"כ את ליבו ולאט לאט פרש עליו את חסותו. כעבור זמן הגיעו לפתח ביתו עוד שני ילדים, אחיו הקטנים של עלאא, ולמרות שתמיר ניסה למצוא להם סידור דרך מוסדות הרווחה, לא עלה הדבר בידו, וכך אימץ את שלושתם.

הוא עבר לדירה גדולה יותר והקדיש עצמו לגידול הילדים במשך שנים ארוכות, עד שהצליח להעמיד אותם על הרגליים. כפי שסיפר, הוא עבר איתם תקופות לא קלות. הם באו ממציאות קשה ביותר. אימא שלהם השתתפה ברצח ונידונה לשנים ארוכות של מאסר, ואביהם נרקומן. בתוך מציאות זו גדלו והם נושאים בתוכם את פצעי העבר, פצעים לא קלים, פצעי הזנחה, פצעי סמים וגמילות, פצעים שאינם מגלידים, שמשאירים חותם, ואף שהילדים כיום בוגרים, הוא עדיין צריך להיות מעורב בחייהם. הקטנים כיום הם בני 28 ו-26 ואחד מהם נשוי. הבכור, עלאא, הוא הכאב שתמיר נושא בקרבו. עלאא  נפטר או התאבד ממנת יתר.

שם, על הגבול בין ישראל ולבנון, עמד תמיר והקריא לנו קינה ארוכה, פרי כאבו על מות בנו. השירה שלו, כך אמר, היא משהו בינו לבין חייו, בינו לבין אלוהיו. דף אחרי דף, כשהוא מנסה לגבור על התרגשותו ועל קולה של הרוח, הקריא תמיר את הקינה שכתב בדם ליבו על בנו שמת. הקומביינים הלבנוניים המשיכו לאסוף חיטה, טרקטור עבר בשבילי מטולה, קומנדקאר צבאי חלף על הגבול שבין ישראל ולבנון, ותמיר, בקריאת הקינה שלו, טישטש את הגבולות בין ישראל ללבנון, בין יהודים לערבים, בין קינה לשירה. כאב של אב המקונן על בנו, הוא עמוק מנשוא ואין לו שיעור וגבול.

ביום השנה למותו של בנו כתב עליו תמיר שיר קצר.

אינךָ

אינך – אבל קולך עוד משוטט בין חדרי הבית,

אינך – אך ריח בגדיך בחלל שבארון,

אינך – אך על הקיר שתי תמונותיך,

אינך, אך לא אוכל לשאת אותך כזיכרון.

אנא, הרפה.  היעדרך – תהום בלתי נגמרת

ומשקלה של אינותך עצום מכפי כוחי.

איך אתהלך ברחוב כשכל שנייה אני זוכר את –

איך מתוך אין ואפסות אוכל לקום ולהמשיך?

אינך, אינך, אינך, וגם אף פעם לא היית,

וכשחלית – לא אני מחיתי זעתך,

לא קמתי לקולך בלילה כשבכית,

אף פעם לא נולדת או מת בני, פשוט אינך.

היו עוד מופעים הראויים לציון בפסטיבל המשוררים 'זכות הצעקה', אבל תמיר גרינברג ליווה אותנו הביתה. מעשהו ההומני והאצילי בנתינת בית ובגידול ילדים פלשתינאים, שנעשה בשקט ובצנעה, הוא מעבר לכל צעקה.

אהוד: למרות שכותרת הפסטיבל היא "זכות הצעקה", אני בספק אם המארגנים היו מזמינים את ברנר להשתתף בו, אילו היה עדיין חי.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.6.16

* גינס נערך – ספר השיאים של גינס נערך לזר הפרחים הגדול בהיסטוריה. הזר שטראמפ ישלח לאובמה אם ייבחר.

* לא תומך בפיגוע טרור – סורפרייז! רוגל אלפר אינו תומך בפיגוע האיסלמיסטי באורלנדו. הוא אינו מאשים את קורבנות הפיגוע בדיכוי המוסלמים. איך זה קורה ולמה? אלפר: "נתניהו מאבחן טרור איסלמיסטי במקום שבו יש טרור שנובע ברובו מתסכול מהכיבוש. ישראל איננה הריאליסטית כאן. להיפך, היא זו שמסרבת להכיר במציאות: הכיבוש מוליד טרור, שרונה איננה אורלנדו."

ובמילים אחרות – הפעם הטקטיקה של אלפר אינה לתמוך בפיגוע, אלא להשתמש בהסתייגות מהפיגוע האיסלמיסטי נגד אמריקאים, כדי להעצים את הצדקת הפיגועים של הטרור האיסלמיסטי נגד ישראלים.

* פשע שנאה – לשכת עורכי הדין גינתה את פשע השנאה של העיתונאי אורי משגב – פשקוויל ההסתה שכתב נגד שופטי בית המשפט העליון בגין אמונתם הדתית ומקום מגוריו של אחד מהם. ואילו מועצת העיתונות, שבראשה עומדת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, עדיין שותקת.

עמוס שוקן, אבי אבות הטומאה, הביע תמיכה בדברי ההסתה של משגב.

* סכנה חמורה של פילוג בעם – בימים שבהם מו"ל "הארץ" מביע תמיכה בהסתה חמורה נגד בית המשפט העליון שפורסמה בעיתונו, הסתה ממוקדת נגד שופטים בגין היותם דתיים והסתה נגד בית המשפט על ששיבץ יהודים דתיים לדיון, כדאי להיזכר בימים אחרים, שבהם "הארץ" היה עיתון אחר.

"האם נלך לקראת מלחמת תרבות?" שאל מאמר המערכת של "הארץ" בקיץ 1958, בעת משבר "מיהו יהודי", מאמר אותו כתב גרשם שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי. "אם נסתכל על העניין ממצפה ציוני והיסטורי," כתב שוקן האב, "עלינו להודות בכך שהיה חשוב מאוד, כי חלק ניכר משל היהדות הדתית היה מיוצג כל הזמן בהנהלה הציונית, בוועד הלאומי וכן בממשלות של מדינת ישראל. ייצוג זה העיד כי חלק זה של העם היהודי – החלק הדתי – בתורת שכזה, אינו מתרחק ממפעל הבניין הלאומי הציוני והממלכתי, ואמנם יש בזה כדי להוסיף לגיטימיות לבניין זה, בעיניהם של בני הברית ושל שאינם בני ברית."

"הארץ" הביע תמיכה במיוחד בהתנהגות בן-גוריון, שלכאורה עמדה בניגוד למדיניות השיתוף וההסדרה שנקט בדרך כלל כלפי הדתיים: "בן גוריון השכיל להחשיב את השותפות עם הדתיים... גדולה היתה ההפתעה על כך שדווקא ראש הממשלה נקט עמדה בלתי פשרנית בקשר לסוגיית מיהו יהודי."

העיתון התריע על סכנה חמורה של פילוג העם לשני מחנות מקוטבים – האחד, חילוני שמאלי והאחר, דתי-ימני – בשל מלחמת תרבות על נושאים עקרוניים. "דווקא מדינאים חילוניים מצווים להכיר בעובדה, כי כאן טמון חומר נפץ בעל כוח ריסוק אדיר."

כך כתב גרשם שוקן, אביו של עמוס שוקן. עמוס שוקן – חומץ בן יין.

* בניגוד למיתוס ה"הדתה" – כבכל שנה, מזה כעשור, גם השנה הובלתי תיקון ליל שבועות בקיבוץ אורטל. בלימוד המרתק, אל תוך הלילה, חמישה מחברי הקיבוץ הגישו שיעורים ובין השיעורים שילבנו אתנחתות מוסיקליות של נגינה ושירה.

השיעור שלי, תחת הכותרת "החג אשר בדו מלבם," עסק בפולמוס על חגיגות הביכורים בקיבוצי עמק יזרעאל, בשנות ה-20 של המאה שעברה. בשיעור תיארתי את התפתחות מסורת טקס הביכורים, את התפיסה של מעצביו – היותם מחזירי עטרת החג היהודי החקלאי ליושנה והתחברות של העם השב לאדמתו עם התרבות היהודית המקורית, שקדמה  להליכה לגלות. תיארתי את ההתנגדות הקשה והעזה של חוגי הציונות הדתית, דווקא בימים שהיא היתה בעלת בריתה של תנועת העבודה ושל ההתיישבות העובדת – לטקס, בשל חילול החג שבו. תיארתי את ניסיונות הפשרה שעלו בתוהו, ולסיום – קריאות של מנהיגים בתנועת העבודה, בשנות השלושים, לשלב בחג השבועות את המסר החקלאי עם המסר של חג מתן תורה, שהושכח ונשכח בקיבוצים. סיימתי בכך שכאשר אנו, באורטל, עורכים בחג הן טקס ביכורים וחג חקלאי והן תיקון ליל שבועות, אנו הולכים בדרך זו.

נקודה אחת שעלתה מן הסיפור ההיסטורי שהבאתי בשיעור, היא איזו מלחמת מאסף קשה, באילו ביטויים קשים, ניהלה הציונות הדתית נגד פעילות מסוג שהיום איש אינו מניד עפעף בעטיה. איך כל ראשי היישוב, כולל ביאליק, אוסישקין ואפילו הנהגת ההסתדרות, נרתמו לשכנע את חברי הקיבוצים לוותר, להתפשר. איך זה מסתדר עם סיפורי האימים על "הדתה", על "כפייה דתית" הולכת וגוברת? האמת הפוכה ממיתוס הזה.

גם אם אשווה את ילדותי במרכז בשנות השבעים למצב היום – אין ספק שהפרהסיה היום חילונית לאין ערוך מהפרהסיה באותם ימים, מבחינת עסקים פתוחים בשבת, מזון לא כשר וכו'. לצד התגברות העניין ביהדות, ההתחדשות היהודית, החיבור של אנשים רבים יותר ויותר למסורת – הולכת וגוברת יכולתו של כל החפץ בכך לקיים אורח חיים חילוני.

אז מאין נובע המיתוס חסר השחר?

הוא חלק מהקמפיין הפרנואידי בקרב חלק מסוים בחברה הישראלית, טרנד ההתבכיינות וההתקרבנות של קהילת הטרוניה. אמנם לאחרונה הטרנד הפופולרי הוא להיזכר בתהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, אך בשנים האחרונות הטרנד היה "חומייניזציה", ואו-טו-טו ישראל עומדת להיות איראן בלה בלה בלה. האמת, כמובן, הפוכה ב-180 מעלות.

חיזוק לתובנה הזאת מצאתי בגיליון שבועות של מוסף הספרים של "הארץ", במאמר ביקורת אוהד של חזקי שוהם על ספרו של גיא בן-פורת "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל." המאמר והספר מחזקים אף הם את תיאור העובדה שציינתי. "במקום לבדוק את החילון באופן אידיאולוגי ופוליטי, בן פורת חקר את מידת החופש מדת שמתאפשרת כיום לאזרחי ישראל במרחב הציבורי והפרטי, והגיע למסקנה שחופש זה דווקא הולך ומתגבר." אמת ויציב.

[אהוד: בפתח-תקווה, עדיין בשנות ה-50, היה הכול סגור בשבתות, ורק מסעדה כמעט-חשאית אחת היתנ פתוחה במרכז העיר, ברחוב שטמפפר, ובה גם הטלפון האחד שהיה אפשר להתקשר ממנו, כי ברוב הבתים טרם היה טלפון. שום בית-קפה לא היה פתוח. וגם, כמו היום, שום תחבורה ציבורית, לבד משירות מוניות לתל-אביב].

* התבלבלת – יואל מרשק יוזם דיון במועצת התנועה הקיבוצית, שבה תידון הצעתו להחלטות מדיניות של התנועה. על פי הצעתו, התנועה הקיבוצית תקרא למוסדות המדינה לפעול: 1. להיפרדות בין שני העמים. 2. לחתירה להכרה במדינה פלשתינאית כאשר תקום.

וכך כתבתי ליואל מרשק:

ליואל, שלום!

אתה נרגש לשתף אותנו ביוזמתך בת שני הסעיפים. ונדמה לי ששכחת משהו. איני חושד בך, חלילה, ששכחת במזיד, בטח קצת התבלבלת, ולשם כך אני כאן – להזכיר לך.

מעניין אותי לדעת, מה אומרת ההצעה שלך לגבי המחויבות של התנועה לקיומם של הקיבוצים שהקימה, על פי השקפת עולמה הציונית, באזורי התיישבות וביטחון שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. מה אומרת הצעתך על ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח? מה אומרת הצעתך על גושי ההתיישבות? מה אומרת הצעתך על עוטף ירושלים? האם הצעתך בכלל אומרת משהו עליהם? האם הצעתך קוראת להבטיח את קיומם בריבונות ישראל כתנאי לכל הסדר שלום? האם בעיניך תפקידה של התנועה הקיבוצית ליישב את הארץ ולהבטיח את קיום מפעל ההתיישבות שלה, או תפקידה להקים מדינה פלשתינאית? האם אתה מציע לתנועה להפנות את גבה לגלגל, לנערן, לייט"ב, לאלמוג, למצפה שלם, לקלי"ה, לבית הערבה? מה אומרת הצעתך על אודות המחויבות שלנו למושבים וליישובים מתנועות אחרות באזורי ההתיישבות שהתנועה הקיבוצית הייתה החלוצה ביישובם? האם הצעתך קוראת להבטיח בכל מקרה את קיומם? האם הצעתך קוראת לעקור ולהחריב אותם?  האם הצעתך בכלל מתייחסת אליהם? או שמא הצעתך מסתפקת בסיסמאות בומבסטיות ומתחמקת מדיון במשמעותן?

* נדהמתי – בהתמודדות חשאית בסיעת הליכוד על תפקיד סגן יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, גברה ח"כ נאוה בוקר על אורן חזן בהפרש של 16:9. נדהמתי כאשר קראתי את הידיעה. 9 (!) מחברי סיעת הליכוד תמכו במוקיון הביריון הזה, לביזוי הכנסת כסגן היו"ר. נדהמתי והתביישתי.

* זהות בדויה – בתגובה למאמרי "האוקסימורון היהודי ערבי", טוען נעמן כהן שההגדרה הזו דווקא נכונה, אם כי לא בהקשר הפוליטי הפוסט-ציוני של העושים בה שימוש. הוא משווה אותה להגדרה "יהודים אשכנזים".

אני שולל גם את ההגדרה "יהודים אשכנזים". מה משותף ליהודי מפולין, מגרמניה, מפלורידה ומאנגליה? היותם יהודים. אין שום דבר הקושר יהודי מרוסיה ליהודי מהולנד יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מעיראק, ואין דבר הקושר יהודי מליטא ליהודי מדרום אפריקה יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מצפון אפריקה. כולם יהודים, ואם רוצים להגדיר את מקום מוצאם נכון להגדיר זאת כיהודי פולני, יהודי מרוקאי, יהודי תימני וכו'. לא "יהודי אשכנזי" ולא "יהודי ערבי".

אך בכל זאת, ישנם שני הבדלים מהותיים בין הביטוי "יהודים אשכנזים" לביטוי "יהודים ערבים". האחד, הוא שהביטוי "אשכנזים" הוא ביטוי קיים, ותיק ומושרש וקשה מאוד להימנע ממנו. לעומת זאת הביטוי "יהודים ערבים" הוא ביטוי חדש, שהומצא לאחרונה לצורכי טיעון אידיאולוגי – פוליטי.

 ההבדל השני, הוא שבניגוד למושג "אשכנזי" – המושג "ערבי" מתאר לאומיות. מרוקו אינה ערב מבחינה גיאוגרפית, גם לא סוריה. הערביות של תושבי מרוקו וסוריה, אינה גיאוגרפית אלא לאומית. המושג "יהודי ערבי" נועד לשרת מסר אידיאולוגי, לפיו היהדות אינה לאום אלא דת בלבד, ולכן היהודים בארצות ערב הם בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הכחשת הלאומיות היהודית נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצו.

נעמן שוגה כאשר הוא נותן לגיטימציה לטיעון הזה, מתוך רצון למצוא מינוח מדויק יותר מהמונחים "ספרדי" ו"מזרחי", שכפי שהוא מציין לוקים בחוסר דיוק עובדתי. אולם, לשיטתו, איך נגדיר את יהודי טורקיה ואיראן, למשל, שאינן מדינות ערביות? בעייה.

והפתרון – לשים קץ להפרדות האנכרוניסטיות הגלותיות הללו. כולנו יהודים מבחינת הלאום והדת, ואם אנו רוצים לציין את הגלות ממנה עלו הורינו, יש לציין את הארץ המדויקת ממנה באו: רומניה, אלג'יריה, אתיופיה, גרמניה, ארגנטינה או ארה"ב.

אני לא אשכנזי. אין שום דבר אשכנזי בזהות שלי. אין לי כל עניין בהגדרה הזו, שהיא זרה לי לחלוטין. אני יהודי, ציוני, ישראלי, שאבי עלה מגלות בוקובינה ואימי – מגלות פולין. אני זכיתי להיוולד ולהוליד את ילדיי במולדת.

[אהוד: אבל לפי חלק מהתקשורת המסריחה בישראל כיום – אתה, בתור "אשכנזי", שותף לעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן. נסה להכחיש זאת – ונראה אם איזה עיתון יפרסם את הכחשתך. היום זה פוליטיקלי קורקט להודות כי ה"אשכנזים" חטפו את ילדי תימן. ראה את מאות ואלפי המשפחות ה"אשכנזיות" שיש להן בנים ובנות, כיום הם בגיל בגיל שישים ושבעים – שזופים ומסולסלי שיער כמו התימנים – ובעלי שמות משפחה "אשכנזיים"! – שלא לדבר על אנשים בארה"ב – שבגופם הושתלו חלקים מילדי תימן החטופים!]

* ביד הלשון: יונים וניצים – הצהרותיהם הפשרניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררו את לעגה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהגדירה אותם בסרקזם כ"יונים הומיות". החרה החזיק אחריה צבי בראל, שהכתיר מאמר שכתב ב"הארץ": "יונה צלויה".

השניים הוציאו מן הנפטלין את הביטויים שהיו נפוצים משנות השישים עד שנות התשעים של המאה שעברה בשיח הפוליטי והתקשורתי – יונים וניצים. היונים הם בעלי גישה פשרנית בסכסוך הישראלי ערבי, והניצים הם בעלי גישה תקיפה.

הביטוי לקוח מן השיח הפוליטי בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם. הדוגלים בקו תקיף כלפי בריה"מ והגוש הקומוניסטי הוגדרו "ניצים" והדוגלים בקו פשרני – "יונים".

החלוקה הזואו-פוליטית של המפה הישראלית, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, הוחלפה בהדרגה במפת ה"שמאל"/"ימין". באותן שנים, השמאל והימין הוגדרו בעיקר על פי ההשקפות החברתיות-כלכליות, כאשר בכל אחד משני המחנות הללו היו הן יונים והן ניצים.

המערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים" מסתיים במשפט שניתן לראות בו את הניתוח התמציתי והמדויק של תוצאות תהליך אוסלו:

"אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"

* * *

משה גרנות

הומור עצמי – נשק נפלא!

על ספרו של יואל ריפל "צ'ה פאצ'י?"

סטימצקי 2016, 112 עמ'

בספר ההומוריסטי החדש, השלישי במיספר אחרי "אנחנו הרומנים" (2014) ו"אנחנו הישראלים" (2015) – צוחק יואל ריפל, באהבה גדולה ובסלחנות רבה – יש לומר, על המשטר הקומוניסטי ברומניה, על הבלגן הדמוקרטי בארץ, על העולים מרומניה ועל הקליטה על ידי הוותיקים, אבל בעיקר הוא צוחק על עצמו, בעצם על "עצמו המורחב" – אימו, אביו, אישתו, בנותיו, נכדיו.

מסתבר שהומור עצמי הוא נשק נפלא בקרב האבוד עם המשמיצים את העלייה הרומנית: "רומני גנב", "מרוקאים של האשכנזים", "סבונים" (הרי פחדנו להילחם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה!)

יואל מעלה בספר זה זיכרון צורב איך חבר כיתה כינה אותו "רומני גנב" על לא עוול בכפו, לקול צחוקם של חבריו – מאורע שהשאיר שרטת עמוקה בליבו לכל חייו.

בדידי הווה עובדא: בנעוריי ובבחרותי גרנו במושב בעמק, ובני שכבתי נהגו "לסחוב" פירות מחצרות המושבניקים עבור "הקומזיץ" בלילות שבת. אני פחדתי להיכנס לחצר לא-שלי ולגנוב, ולכן הייתי מביא קלמנטינות מהבית. החברים תפסו אותי בקלקלתי, ודרשו בתוקף שאסחוב גם אני, כמו כולם, וכדי להיות בטוחים שלא ארמה – דרשו שאביא פומלות, שהיו רק בחצר אחת בכל הכפר. בפחד נורא נכנסתי לחצר, והתחלתי לקטוף פומלות... כשסטירה אדירה נחתה על לחיי. זה היה עוד כלום לעומת הבושה שחוויתי: המושבניק הניזוק הביא אותי לאבי, וסיפר לו את מעלליי. אבי לא כעס עליי, אבל היה מאוד מאוכזב: "חשבתי שאתה ילד חכם... אם ילד אחר במושב היה נתפס – היו אומרים 'ילד שובב', לא הבנת שאם תופסים אותך – תפסו – 'רומני גנב'?"

מאז נשבעתי שלעולם לא ידבק בי רבב!

אני מתנצל על איזכור החווייה האישית, אבל באמת הייתי מוכרח. יואל ריפל מזכיר את החוויה הנ"ל כטראומה ממש, שגרמה לו להצניע את מוצאו, ובמקום זה שיקר, כמו רוב הרומנים בשנות החמישים והשישים, שטענו כי באו מטרנסילבניה, בוקובינה וכו' (ראו עמ' 111) – העיקר לא לראות את בן השיח מפשפש בכיסים שמא מעצם השיחה עם רומני – נעלם לו הארנק.

יואל מציין בצדק שכל ההשפלות האלו לא גרמו לכך שעולי רומניה יקטרו ויתלוננו על קיפוח. ובאמת העלייה מרומניה היא השנייה בגודלה אחרי זאת מברית המועצות וחבר הלאומים, פי שניים מזאת שבאה ממרוקו, ופי ארבעה מזאת שהגיעה מעיראק או מתימן, ומעולם לא היתה טענה על כך שלא משמיעים בגלי צה"ל שירים רומניים (והרי הלחן של "התקווה" 'נגנב' משיר עם רומני. ראו בספר עמ' 30).

בפרק 8 (עמ' 85-84) משתעשע יואל ריפל עם הרעיון שיהיה בארץ מהפך, וייבחר ראש ממשלה מעולי רומניה, והוא יודע כי זה חלום באיספמיה, כי יש סיכוי יותר טוב שימונה רמטכ"ל תימני, כחלומו של בן גוריון. כל זכויותיה של העדה הזאת לא יועילו (ראש פינה, זיכרון יעקב, האהרונסונים, מרסל ינקו, ראובן רובין, אהרן ידלין, עמי איילון, בני גנץ, 47 קיבוצים, 50 מושבים וכו') – עד שאין לך תווית של "מקופח", עד שלא תקטר – אין לך סיכוי חברתי-פוליטי.

הספר הומוריסטי ברובו, אבל יש בו גם פרקים נוגים על מורים וחברים מעולי רומניה שנפלו במערכות ישראל (ראו, למשל, עמ' 76, 80), וכן הערות לא מעטות החושפות את האהבה הכבירה של המחבר לנס הזה שנקרא מדינת ישראל (עמ' 35, 108).

בעיני יואל ריפל, הנופים בשווייץ ובריביירה הצרפתית הם הד חיוור לנופים של ביקאז, דרך פאגאראש, קלוז', בראשוב, ושפך הדנובה לים השחור, שלא לדבר על המסעדות – כשבצרפת אתה יורד מנכסיך עבור צלחת גדולה עם דוגמית של כבד אווז, ואילו ברומניה אתה אוכל מעדנים לשובע במחירים שווים לכל נפש.

זה לא מונע ממנו לתאר את עלילות השלטון הקומוניסטי שהוא חווה בילדותו בבוקרשט: ברומניה היה חופש דיבור – מי שהתחיל לדבר – נגמר לו החופש (עמ' 12). ברומניה הקומוניסטית היו בחירות חופשיות – יכולת לבחור להצביע, או להיחקר על ידי הסקוריטאטה.  הבחירות היו גם חשאיות – הבוחר מעולם לא ידע מה יש במעטפה שאיש הביטחון שם בה (עמ' 20).

למי שקנה את השפה העברית לאחר שגדל על שפה אחרת – יש הומור מיוחד במינו, הומור הנסמך על מוזרויות העברית, שמי שנולד עימה – לא שם לכך לב. על כך מושתתת, בין השאר, ההומורסקה של אפרים קישון ("העולה היורד לחיינו", "הגענו לעמק השווה משהו"). את ההומור הזה נקל למצוא בספרו זה של יואל ריפל: הוא נדהם שבארץ מדברים חופשי על שר כמו משה דיין שאסף עתיקות וצעירות (עמ' 34). בנעוריו הסריטו בקולנוע סרטים עם ג'יימס דין  ואסי דיין – היום אין דין ואין דיין (עמ' 40). ניקו הפסימי רואה תמיד את המנהרה בקצה האור (עמ' 60). האב הזקן מצא אישה – הלכה הירושה (עמ 65). אריה דרעי יהיה שר הפנים (תחת ראש ממשלה רומני), כי כבר היה שר בפנים (עמ' 84). צנח לו ז"ל ז"ל (עמ' 88). המתים הם סם החיים במודעות האבל של העיתונים (שם). ברומניה לא קיבלנו תשובה מדוע הגז הולך לרוסיה, בישראל יש תשובה, וכל הגז הולך אליו. (עמ' 106).

לי היתה שעה של נחת בקריאת הספר השלישי של יואל ריפל, אשר כמו קודמיו –רווי אהבה וסליחה והמון הומור טוב. וכן, מי שתמה על השם המוזר – "צ'ה פאצ'י?" משמעו ברומנית – מה שלומך? (מילולית – מה מעשיך), ושימש לא אחת בשנות החמישים והשישים כשם נרדף לעולה מרומניה.

* * *

יואל נץ

שני שירים בשבח חוש הראייה

הָרְאִיָּה בַּבַּת הָעַיִן – וְהָא רְאָיָה:

1. הַכְּתָב הָעִבְרִי

(מבטי נתקל בפרסומת: "מעמד אוניברסלי לנייר טואלט..." מה, מה?! אני מתאמץ וקורא שוב בתשומת לב: "מעמד אוניברסלי לנייד וטאבלט")

רְאִיָּתִי מִדַּרְדֶּרֶת מִדְּחִי אֱלֵי דֶּחִי;

נֵאוֹת הָרוֹפֵא אֶת רוּחִי לְהָפִיס:

"אִי אֶפְשָׁר לְשַׁפֵּר אֶת אֵיכוּת רוֹאוֹתֶיךָ,

אוּלַי יַעֲזֹר קְצָת הָאוֹפְּטוֹמֶטְרִיסְט."

תּוֹדָתִי לַמַּחְשֵׁב עַל מַרְגּוֹעַ וְסָעַד:

"מֶרְחַק הַתְּצוּגָה" מְזַמֵּן הַמַּחְשֵׁב, 

אַךְ בְּסֵפֶר עִבְרִי הַקְּרִיאָה מְיַגַּעַת,

וּבְלַעַז עוֹדֶנָּה שׁוֹטֶפֶת הֵיטֵב.

נוּ, וּמָה לַעֲשׂוֹת – בִּלְשׁוֹן זָר לֹא סַגִּי לִי,

אַךְ בָּהּ עוֹד עֵינַי מַבְחִינוֹת בְּכָל אוֹת –

כִּי לַכְּתָב הַלָּטִינִי וְגַם לַקִּירִילִי

יֵשׁ לָעִצוּרִים אוֹת וְגַם לַתְּנוּעוֹת.

הָרוּסִית (אַל תָּפִיצוּ!) הִיא לִי מְאַהֶבֶת;

דְּעוּ: הָעִבְרִית – זוּגָתִי לֹא בִּכְדִי!

הִתְחַדְּשָׁה-הִתְקַדְּשָׁה מִכֻּלָּן לִי שְׂפַת עֵבֶר,

אוֹתָהּ רַק אָהַבְתִּי בְּכָל מְאֹדִי.

אַךְ הַכְּתָב הָעִבְרִי, אֲבוֹי, מְתַעְתֵּעַ.

כְּכָל שֶׁאֶחְפֹּר בּוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים,

כָּךְ אֵינֶנִּי מַבְחִין עוֹד בֵּין אוֹתִיּוֹתֶיהָ;

בִּרְחִימוּ אֶדְרֹשׁ מִמְּעַצֵּב גּוֹפָנִים:

נָא הַגְבֵּר הַהֶבְדֵּל בֵּין הַנּוּן וְהַגִּימֶל!

הַבְחֵן בֵּין הַהֵא, וְהַחֵית, וְהַתָּו!

נָא הוֹסֵף אֵיזֶה תָּג אוֹ מִינֵי עַלְעָלִים אֶל

הַמֵּם הַסּוֹפִית וּלְסָמֶךְ יִרְחַב!

בֵּין הַכַּף וְהַבֵּית הַעֲצֵם אֶת הַשֹּׁנִי!

הַגְדֵל הַהֶבְדֵּל בֵּין הַדָּלֶת לָרֵישׁ!

שֶׁיִּקְרָא טֶקְסְט עִבְרִי אֶחָד "בְּלִינְדֶר" כָּמוֹנִי –

וְלֹא יִתְעַקֵּשׁ, מִתְיָאֵשׁ: "זֶה מָה יֵשׁ..."

אֶת הַכְּתָב הַמְּרֻבָּע שֶׁל שְׁנוֹת אֶלֶף וְאֶלֶף

עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה מְחֻוָּר וְקָרִיא!

וְהָיָה כִּי תִּפְעַל כַּיָּאוּת בְּכָל אֵלֶּה –

אָשׁוּב, אֶתְעַנֵּג גַּם עַל סֵפֶר עִבְרִי.

2. אוי לעיניים שכך רואות

כֵּן, הִצְלַחְתִּי בְּסוֹף לְהַדְבִּיר בְּבֵיתִי אֶת הַגּ'וּקִים

(עִם שׁוֹחֲרֵי הַסְּבִיבָה, הַסּוֹגְדִים לְכָל חַי – הַסְּלִיחָה!)

בְּלֹא כָּחָל וְשָׂרָק יֵשׁ לוֹמַר: לֹא הָיִיתִי עָסוּק עִם

הָעֻבְדָּה הִזְנִיחָה, אִלְמָלֵא הַתַּקְרִית הַמְּבִיכָה,

כַּאֲשֶׁר לְעֵת עֶרֶב, לְיַד הַמְּקָרֵר נִגְלְתָה לִי –

אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי – דְּמוּת גּ'וּק וּבְגֹדֶל טִבְעִי!

בָּאִינְסְטִינְקְט שֶׁאֵינוֹ בָּר-כִּבּוּשׁ בְּמִפְגָּשׁ הַפְרוֹנְטַלִי

חִישׁ דָּרַכְתִּי עָלָיו: "לֶקַח מַר לְפוֹלְשִׁים נִתְעֲבִים!"

אֲבָל מָה? הַמַּקָּק הַזָּרִיז מִתְחַמֵּק וּבוֹרֵחַ,

אֲנִי חִישׁ מִתְעַשֵּׁת וּבְרַגְלִי הַשְּׁנִיָּה מֵשִׂיגוֹ...

לוּ הָיְתָה לִי הַשְּׁהוּת בְּמוֹעֵד הַנָּכוֹן וּלְמַפְרֵעַ

לְבָרֵר אֶל נָכוֹן, אִם אָמְנָם יֵשׁ דְּבָרִים שָׂם בְּגוֹ;

וּמֵטִיב לְהַבִּיט בְּזִירָה בָּהּ אֵרַע זֶה הַפֶּשַׁע –

אָז הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּעַצְמִי וְנִמְנַע, כְּמוּבָן מֵאֵלָיו,

מִלִּרְמֹס בִּשְׁגָגָה לֹא נִסְלַחַת קָרְבָּן חָסַר יֶשַׁע;

כי הָרַךְ הַמִּסְכֵּן לֹא הָיָה אֶלָא – וַי לִי! – עֵנָב ...

יַקִּירִי הַקּוֹרֵא! נָא חָסוֹךְ קִתוֹנוֹת שֶׁל בִּקֹּרֶת,

כִּי גָּזַלְתִּי דַּקָּה מִזְּמַנְּךָ – כֵּן, אֲנִי מִצְטַעֵר עַד מְאֹד...

זֶה נָכוֹן שֶׁהַשִּׁיר לֹא רָאוּי לְעִיּוּן, אַף כְּקֹרֶט,

רַק לְבוּז: אוֹי וַאֲבוֹי לַעֵינַיִם שֶׁכָּךְ הֵן רוֹאוֹת!

* * *

נורית יובל

"שלום פילון..."

לכבוד חג ארבעים השנה שנירה הראל חוגגת ללידת ה"פילון" המעולה שיסדה וערכה, אני מביאה כאן סיפור קצר, אמיתי, שסיפרתי במפגשים עם ילדים בימים שערכתי אני את העיתון אחריה (1983-1995). נהגתי לתאר את עבודת העורך בהפקה המסובכת של דברי דפוס בטרם היות מחשב, והוספתי בסיפור אמיתי:

...ויש דברים נוספים שעורך עיתון צריך לעשות. הנה, כשרק קיבלתי את התפקיד, הגיע אליי מכתב כזה:

"שלום  פילון. שמי יוראי כרמל, אני לומד בכתה אל"ף והתחלתי לקבל את העיתון שלך."

באמת ראיתי שיוראי רק עכשיו לומד לכתוב: השורות לא היו ישרות וגם היתה שגיאת כתיב. שמחתי מאוד שהילד התחיל לכתוב ושלחתי לו כרטיס "בהצלחה" מודפס שהכנתי  לקוראים.

אחרי שבועיים הגיע מכתב נוסף:

"שלום פילון, פתרתי את החידה ואני רוצה שתשלח לי פרס. שלך, יוראי."

באותו שבוע היו פותרים רבים. בחשתי את המעטפות בשק והכלב אריה שלה מעטפה מן השק. יוראי לא עלה בהגרלה. הגרלות זה עניין של מזל.

ושוב הגיע מכתב:

"שלום פילון,  למה לא זכיתי בהגרלה? למה אין פוסטר בעיתון שלך?"

חשבתי ששאלה זו עשוייה לעניין ילדים רבים והקדשתי את דבר העורך לנושא הזה. כתבתי שם שאין אפשרות שהכול יזכו, שהגרלות זה עניין של מזל, ושעיתון הוא כלי של קריאה, ופוסטרים ניתן לקבל בצורה אחרת.

לא עובר זמן רב ושוב מכתב:

"שלום פילון. אני רוצה אח קטן, אבל אימא אומרת שאין לה זמן. אולי אתה יכול לעזור לי? שלך יוראי."

הרגשתי שזה מכתב סודי ואי אפשר לפרסם אותו בעיתון. הפסקתי את כל העבודה החשובה והדחופה, לקחתי נייר נקי וכתבתי לו מכתב אישי בכתב ידי, בעט נובע. כתבתי שילדים הם עניין שרק ההורים יכולים להחליט עליו, כי הם אלה שצריכים לטפל בו ולגדל אותו.

עכשו כבר הגיע מכתב מאמא של יוראי, שכנראה הציצה בדואר של הילד. היא כתבה:

"שלום פילון! תודה על מכתבך היפה. לא ידענו שזה מה שמטריד את הילד. בהחלט נקדיש לזה מחשבה. שוב תודה! שולמית כרמל."

הזמן עובר, הגיליונות רצים ושוב מכתב מיוראי: "שלום פילון, נסעתי לגליל וראיתי רקפות. ציירתי אחת גם בשבילך."

הנייר היה מקושט בציור של רקפת ורודה ומיד הדפסנו את הציור במדור "אנחנו כותבים ומציירים."

הזמן חולף, העיתונים רצים, הקוראים כותבים, ושוב מכתב מיוראי:

"שלום פילון, אני חושב שזה לא יכול להיות שאתה כותב עיתון. אצבעות של פילים לא יכולות להחזיק עפרון. אני לא מאמין שאתה פיל ואני חושב שאתה פשוט איש מחופש. שלך, יוראי כרמל."

לא רציתי לענות לו על דפי העיתון כי לא רציתי לגלות את האמת.

א. הייתי אז בחורה נורא רזה ורציתי שיחשבו שאני פיל גדול ורחב בעל נוכחות.

ו-ב. מפני שלא רציתי לקלקל לילדים שמאמינים.

שוב הפסקתי את כל העבודה הבוערת, לקחתי נייר נקי ובמכתב אישי הסברתי לו שהילדים מעדיפים לגלות את הסודות שלהם לפילון חביב יותר מאשר למבוגר עם משקפיים שנראה כמו ההורים והמורים. פיל זה דבר אחר שאוהב בלי מְצָרים את כל מי שמאמין בו.

אבל בתוך לבי הרגשתי שיוראי מתבגר. אם הוא כבר לא מאמין שפיל יכול לכתוב עיתון, ייתכן שהוא גם מפקפק בקיומם של גמדים ופיות, וזה גיל שבו מתחילים לפזול לשדות אחרים.

באמת, אחרי חודשים אחדים מגיע שוב מכתב מיוראי:

"שלום פילון, רציתי לספר לך שאני כבר קורא בלי ניקוד. היום עזרתי לאבא לקרוא בעיתון שלו, ורציתי לחלק אתך את החווייה. שלך, יוראי."

ראיתי שהוא מבקש עידוד, עזבתי את כל העבודה הבוערת וכתבתי מכתב אישי:

"שלום יוראי, אני שמח מאוד שאתה מתקדם! הקריאה היא דלת כניסה לעולם של יידע ודמיון! אשמח אם תספר לי איזה ספרים אתה קורא."

יוראי ענה לי שהוא בולע ספרים ומחליף בספרייה לפחות פעמיים בשבוע. הוא צירף רשימה של ספרים ושמתי לב שכתב ידו השתפר להפליא.

אחרי זה היה קצת שקט מיוראי, אבל לא נתתי את דעתי במיוחד מפני שלעורך יש המון עבודה, ומכתבים מילדים אחרים. ואז פתאום הגיע מכתב, אבל לא מיוראי אלא מאימא שלו:

"פילון יקר, הבן שלנו כבר גדול ואנחנו מבקשים להפסיק את המנוי ולעבור לעיתון של גדולים. בכבוד רב, שולמית כרמל."

זהו, נפרדים. זה מה שיפה אצל ילדים: הם גדלים! אצל מבוגרים גדלה רק הבטן ואצלי גם מיספר המשקפיים. שמחתי שהוא מתפתח, הצטערתי להיפרד ופתחתי את המכתב הבא שעל שולחני. באותיות קצת עקומות, ועם שגיאת כתיב, היה כתוב:

"שלום פילון. שמי איתַי ארבל. אני לומד בכתה אלף והתחלתי לקבל את העיתון שלך..."

ידעתי שהסיפור עומד לחזור על עצמו. אין דבר, לפילים יש סבלנות וליבם הגדול מספיק להרבה ילדים! איך הרגשתי? שאלו את המורים שמקבלים ילדים קטנים בראשית השנה, נקשרים אליהם בכל לבם, ובשנה הבאה מתחילים הכול מחדש. 

זה הסוף, אבל בעצם יש עוד המשך קצר: בסוף ימי כהונתי בפילון הוזמנתי להרצות באיזשהו מקום על ספרות לילדים. בקהל ישבו כל מיני אנשים, וכמו במפגשים, חלקם התעניינו וחלקם נרדמו. בתוכם ישב גם חייל אחד, שריונאי לפי הכובע, נשען על ה-אם 16 שלו. אחרי ההרצאה עמד בתור יחד עם כל האנשים שרצו לדבר אתי. שאלתי אותו:

"מה עושה שריונאי בהרצאה לספרות לילדים במקום במורשת קרב?"

החייל אמר שהוא אוהב ספרות ילדים מאז שקרא בפילון, אבל בעיקר רצה לראות איך נראה פיל מחופש.

* * *

ד״ר יובל ברנדשטטר

לישראל יש רק מה להפסיד

מנירמול היחסים עם טורקיה

מאז המלחמה על ה"מאווי מרמרה", עלו יחסי ישראל-טורקיה על שרטון. חמש שנים ויותר מנסה ישראל להשיב את היחסים עם טורקיה למה שהיו פעם. האומנם יש טעם במאמצים שמשקיעה ישראל לשקם את היחסים הרשמיים עם הענק הטורקי? כמו בכל מאמץ יש צורך לברר מה מפסידים אם לא, מה מרויחים אם כן, ולהפך.

כלכלית, יחסי הסחר בין ישראל לטורקיה, גם בשיא המשבר, מעולם לא היו טובים יותר. ב-2015 כְּלל הסחר בין שתי המדינות היה למעלה מ-5.6 מיליארד, בשיווי משקל כמעט מושלם, פי-חמישה מזה של 2009. נראה שבמקרה הזה, האינטרסים הכלכליים דווקא משגשגים בעיתות של מתח דיפלומטי.

ביטחונית, השותפות בין טורקיה לבין ישראל שיגשגה כל עוד הממסד הביטחוני היה שליטה של טורקיה. מן הרגע שבו מפלגת השלטון היא למעשה זרוע של "האחים המוסלמים", שיתוף פעולה ביטחוני הופך לסיכון ביטחוני. המלחמה של טורקיה ב"מדינה האיסלאמית" היא שקרית ומהווה כיסוי למלחמה האמיתית במדינה הכורדית. תמורת הנפט שבשליטת "המדינה האיסלאמית" שילמה טורקיה באלפי טונות של חומרי-גלם לפצצות. ציוד ישראלי כגון מטוסים ללא טייס שימשו ומשמשים את הצבא הטורקי במלחמתו האכזרית בכורדים.

אידיאולוגית, טורקיה הולכת ומתרחקת מן המערב הדמוקרטי של שלטון החוק לעבר המחוזות של הרודנות האיסלאמית. בוראק בקדיל, כתב העיתון "הורייט" מאיסטנבול, מדווח על ההתרחקות בשלבים מכל העקרונות של ממשל מערבי מתוקן. טורקיה אוסרת כיום מלחמה על העיתונות החופשית, חיסלה למעשה את מערכת המשפט ומשתמשת במערכת האכיפה, הגלוייה כסמוייה, כדי לקדם את הרודנות האיסלאמיסטית. 96 פעילים של "מדינת האיסלאם" שנגדם הוגש כתב אישום שוחררו ממעצר. ארבעה אקדמאים שקראו לשלום עם הכורדים נעצרו והושארו בכלא. ראש ממשלת טורקיה דבוטולו, הגם שחלם לשלוט על ירושלים ועל חידוש הסולטנות העותומאנית – הוא איש ישר שהודח. את מקומו תופס איש שהוא קודם כל נאמן מוחלט לנשיא טאיפ ארדואן, איש שכל עושרו בא לו מן הקשרים עם הסולטן-למעשה של טורקיה. השאיפות האיסלאמיסטיות של טורקיה מתבטאות בכנס הענק שנערך באנקרה של חיזב-אלתחריר, ארגון איסלאם יסודני בינלאומי ששם לו למטרה להביא את העולם תחת ח'ליפות האיסלאם. כה עמוקה האידיאולוגיה האיסלאמיסטית בטורקיה, שמשרד הדתות הטורקי הדפיס ספר מצוייר לילדים שבו המוות למען הג'יהאד הוא הדרך לגן העדן.

יחסי יהודים-טורקיה: השורה הראשונה של המנהיגות הטורקית יודעת לעיתים לרכך את השפה שבה היא משתמשת כלפי ישראל. אך השורה השנייה מסגירה אותה, בדיוק כמו הלייבור הפרו-איסלאמי בבריטניה. לאחר רצח הישראלים בפיצוץ באיסטנבול, הביעה חברה בכירה ב"מפלגה לצדק ופיתוח" את תקוותה שמצבם של הישראלים הפצועים יתדרדר וכי עוד ישראלים ימותו. האנטישמיות הטורקית פורחת, בעוד שיהודי טורקיה הולכים ומסתגרים מפני האלימות שסביבם. מיספר היהודים בטורקיה ירד מ-100 אלף ב-1948 ל-17 אלף כיום. בית כנסת שנפתח מחדש אחרי 65 שנה, הושחת. בעיתון היוצא לאור באיסטנבול שוב נקבע כי היהודים הם בני קופים, וכי הקופים של אפריקה אינם אלא יהודים. ובאשר לנושא הפלסטיני, אין ספק שטורקיה בחרה להרים את הנס הפלסטיני על מה שקרוי בפינו ישראל. הפוליטיקה שלה היא חלק מן הג'יהאד – כה אמר ראש הממשלה דבוטולו – למרות שהדגל הפלסטיני אינו אלא נס המרד הפאן-ערבי בסולטנות העות'מנית. האורחים הנערצים ביותר באנקרה הם ראשי השיטנה הפלסטינית – מחמוד עבאס ואיסמעיל הנייה.

יחסים בינלאומיים: טורקיה האיסלאמיסטית החלה את דרכה לפני שני עשורים עם הסיסמה של אפס בעיות עם שכניה. מאז יש לה אינספור בעיות עימם – עם הכורדים ממזרח והכורדים מדרום, עם סוריה, רוסיה, יוון וקפריסין היוונית, ועכשיו גם עם הבלקן שדרכו משלחת טורקיה פולשים איסלאמיסטים לאירופה הנוצרית במסווה של פליטים. ה"מאווי מרמרה" נשכרה בידי IHH, ארגון איסלאמיסטי הזוכה לתמיכה של הביון הטורקי המקביל, המכונה "העמוק" – זה שעושה את העבודה המלוכלכת עבור הסולטן.

העמדה העויינת של טורקיה כלפי קפריסין, ובמיוחד מאגרי הגז המצויים בתחומי המים הכלכליים של קפריסין, היא מקבילה מלאה ליחס הטורקי כלפי המאגרים הישראלים שטורקיה עד לפני זמן קצר הגדירה כשדודים מן הפלסטינים.

יחסיה של טורקיה עם רוסיה הם של כמעט-מלחמה – זאת בעוד שישראל מתאמת עמדות במדויק עם רוסיה בנושא הקווים האדומים המוצבים בפני החיזבאללה. טורקיה מקדמת את הטרור האיסלאמיסטי-סוני בכל מקום, כולל בקווקז, דבר המסכן את רוסיה.

הדרישה האולטימטיבית של טורקיה להסיר את הכתר הימי מעל רצועת עזה, בעוד שממשלת חמאס מחוייבת על פי אמנת הארגון להרס ישראל, היא תמיכה גלוייה בטרור האיסלאמיסטי על גבולה המערבי של ישראל.

יחסי טורקיה-מצרים הם בשפל המדרגה בשל תמיכתה הקולנית של טורקיה ב"אחים המוסלמים".

המקום היחיד שבו זוכה טורקיה ליחס מחבק הוא ממשלו האמריקני של ברק אובמה, שטיפח את "האחים המוסלמים" ברחבי העולם, ומצוי בעימות מתמיד עם ישראל.

המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי לישראל יש רק מה להפסיד מנירמול היחסים עם טורקיה. הנירמול יציב אותה בהכרח נגד רוסיה, יוון, קפריסין ומצרים. עדיף אפוא להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, בעמימות דיפלומטית, ולהשאיר את הכלכלה בידיהם של אנשי העסקים.

מתוך מגזין "מראה" 387. ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, ופובליציסט.

* * *

יהודה  דרורי

1. התעלה הירדנית לא תציל את ים-המלח

כולנו מבינים כי ים-המלח הינו אוצר טבע ומרפא ייחודי בעולם, משאב חשוב לכלכלה הישראלית, וחשיבותו התיירותית-הרפואית הפוטנציאלית הינה רבה אפילו יותר מכל אתר מרפא בעולם. לפיכך ברור שכולנו מזועזעים לראות כיצד נהרס אתר חשוב זה מאז הופסקה אליו זרימת נהרות: הירדן, הארנון והיבוק. אחראים לכך עונות יובש ארוכות מתמיד ומדיניות ניצול המים המתוקים ע"י ממשלות ישראל ירדן וסוריה. יותר מכך, הניצול הבלתי מבוקר של אוצרות ים המלח ע"י מפעלי ים-המלח תרם ותורם לא במעט לבעיות באתר זה, ולא צריך להיות איש מדע או חבר כנסת כדי לבוא ולזהות את הנזקים הגדולים הנגרמים לנוף ולכל אתרי התיירות באזור, לרבות למלונות שנבנו ליד החוף, והמרוחקים ממנו (ויש גם כאלה הקרובים מדי... כך שלחלקם נשקפת סכנת הצפה בגלל "התיעול" שבא לבצע ניצול טוב יותר של המינרלים המופקים מהים ע"י מפעלי ים-המלח.

פני  ים-המלח יורדים כתוצאה מהתאדות ב-107 ס"מ מידי שנה, (ומניצול מים ע"י מפעלי ים-המלח). כתוצאה מירידות ברמת הים, וזרימות נגדיות במי התהום, נוצרה בעיית ה"בולענים" המאיימת להיות הרת אסון. התהוות החללים התת-קרקעיים הללו עלולה יום אחד "לבלוע" אנשים – מטיילים, מכוניות, ואפילו אוטובוס על נוסעיו או בית-מלון על כל שוכניו.

סכנה זו הינה כה מוחשית ומפחידה עד כדי כך שבקיבוץ עין גדי, למשל, הופסקו כבר מזמן כל ענפי המטעים, ותיירות הפנים באיזור ירדה מאוד. לכן יש להניח שהפאשלה הבאה שהממשלה הזו או אחרת תצטרך להתמודד איתה תהיה: הקמת ועדת חקירה לבחון "מדוע קרה האסון הנורא באזור ים-המלח בו ניספו כל-כך הרבה אנשים, ומדוע לא נעשה דבר..."

ואם נדמיין לרגע בפלצות כי ייפגעו תיירים, הרי שהאיזור יתרוקן לשנים רבות מתיירות חוץ ופנים.

זה כ-40 שנה ששרי ממשלה ומדענים מעלים רעיונות על "תעלות ימים" למיניהן, ובעיקר לפי שתי אופציות עיקריות: הראשונה,"התעלה המרכזית", נבחנה בשעתו לעומקה ע"י השר יצחק מודעי, (זו מאשקלון לים מלח) ונמצאה בלתי ריאלית לנוכח עלותה הגבוהה ומשך הזמן הארוך לביצועה. והשנייה, התעלה הדרומית (אילת-סדום) שבסקר ראשוני הצביעה על בעיות ההנדסיות מורכבות ומסובכות (הבדלי גבהים של כ-700 מטר) ועל עלות גבוהה ומשך זמן רב.

בעוד אנשים מכובדים מחפשים פתרונות לבעיית התייבשות ים המלח ומדברים על "תעלות ימים", על פיתוח הערבה וההתיישבות בה, על מרינות ועשרות פרוייקטים של מלונות... על "חזון" ועל "מעוף" ועל שיתוף פעולה אזורי נוסח שמעון פרס – היה זה דווקא השר סילבן שלום שיזם פעולה למען צינור ותעלה שיעברו בשטח ירדן (במימון הבנק העולמי, ארה"ב, ישראל וירדן) – ולהזרים דרכו מי ים-סוף לצפון ים המלח, ובדרך לייצר חשמל זול שיפעיל מתקני התפלה – וייתן מים לירדן הצמאה.

כיום, לאחר סקר יקר שביצע הבנק העולמי הוסכם (בכתב) ע"י כל הצדדים להתחיל בביצוע הפרויקט. בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת התקיים לפני מיספר ימים דיון בפרויקט, ובו התברר שירדן רואה במיזם הצלה למשק המים היבש שלה, שבו האוכלוסיה ממש צמאה, אנחנו רואים בו בעיקר שיתוף פעולה חיובי עם ירדן, ואילו ים המלח עתיד לקבל מעט מאוד מים נוספים!

"זה לא הילד שציפינו לו," אמרו משתתפים בדיון בוועדה, כי זה אפילו לא פותר 5% מההפסד השנתי באידוי של ים המלח. לכן דובר על המשך דיונים בפרוייקטים נוספים שיצילו את ים-המלח מכיליון.

מוצע להלן פרוייקט נוסף.

אתחיל בכך, שבכל הדיונים, בנושא התייבשות ים המלח, נבצר ממני להבין מדוע כל ממשלות ישראל התעלמו מהאופציה השלישית למילוי הים, שהיא הפשוטה ביותר והקלה למימוש ("התעלה הצפונית") – שניתנת לבנייה מהירה וזולה. הכוונה לתוכנית מגירה שהוגיה הראשונים היו פרופ' לאודרמילק  (וטיפח אותה יגאל אלון ז"ל עם עוזרו, המהנדס שלמה גור ז"ל) ואשר מטרתה היתה להזרים בהקדם מי ים-התיכון דרך עמק יזרעאל ובקעת הירדן לים המלח, וזאת תוך שימוש בתוואי פשוט וזול (הצמוד ברובו לרכבת העמק), ובעדיפות לא פחות גבוהה – לנצל את הפרשי הגובה (200 מטר ליד בית-שאן) להקמת תחנת חשמל גדולה שתוכל בין-השאר לתת חשמל להתפלת מי-ים... העלות המוערכת כיום לביצוע פרוייקט זה: רק כ-3 מיליארד דולר ולמשך 3 שנות ביצוע בלבד.

תוכנית זו, שכאמור ניתנת לביצוע תוך זמן קצר יחסית (וגורמי חוץ הביעו לא פעם את עניינם במימון ובקידום תוכנית כזאת). יכולה להיות מיושמת בתנאי שהממשלה תכריז על הפרוייקט להצלת ים המלח כ"פרוייקט לאומי" – ותמנה מינהלת פרוייקט אשר תוציא מכרז בינלאומי לפי המיפרט הבא:

א. הזרמת מי ים-התיכון תעשה בתחילה בכ-65 ק"מ של צינור(ות) בטון בקוטר גדול ( 2.5 – 3.0 מטר) ממפרץ חיפה ומעמק זבולון (עם שימוש בערוץ הקישון), דרך עמק יזרעאל, לבית-שאן לצד התוואי הישן של רכבת העמק (מה שימנע הפקעת קרקעות). הצינור יוכל להיות מונח בחלקו גם על פני הקרקע (מיפלס 0). השימוש בצינור הכרחי למנוע חילחול מי ים למי התהום בעמק יזרעאל כפי שהיה חשש מתעלה.

ב. מעמק בית-שאן יוזרמו מי-הים (כ-80 ק"מ) פשוט בתוואי ערוץ הירדן (שהינו יבש ברובו הגדול) ישירות לים המלח. כיום זרימת מים מתוקים באיזור זה של ערוץ הירדן מועטה ביותר, וניתן לאסוף מים אלו בסכרים קטנים ולשומרם הן לשימוש חקלאֵי האיזור והן עבור חיות הבר באזור (ה"ירוקים" יצטרכו סוף סוף להחליט מה חשוב יותר, הצלתו של ים המלח מכלייה או פגיעה חלקית בחיות הבר והצמחייה בגאון הירדן.

ג. המבצֵע של הפרויקט יבנה תחנת הכוח גדולה ליד בית-שאן, תחנה שתנצל מפל מים של 200 מטר (!)  לייצור חשמל, שייועד ברובו למפעל התפלה גדול, שיוכל להיבנות או בסביבה באזור עמק בית-שאן (או בסמוך לאגם כפר ברוך) – ובכך להשתלב מיידית במערכת ה"מוביל הארצי" מבלי להזדקק להקמת מאגר מלאכותי, או להפקעת אדמות או להנחת צנרת נוספת.

בתנאי המכרז, היזם יקים על חשבונו ויתחזק את כל המיתקנים על קרקעות מדינה שיוחכרו לו בסכום סמלי. בתמורה תבטיח המדינה לקנות מהיזם במחירים מוסכמים את כל תפוקת המים המותפלים (ואת עודפי תפוקת החשמל הנותר לאחר השימוש במתקני ההתפלה). זוכה המכרז יתפעל את המערכת 29 שנה, ובתום התקופה הזו יועברו כל המיתקנים לרשות המדינה, שתוכל להחכירם להמשך אחזקה ותפעול לחברה אחרת.

לטענת הסרק של מפעלי ים-המלח – שהעברת מי-ים התיכון לים המלח תגרום כביכול לשינוי כימי מסוכן בעירוב מי שני הימים – יש להזכיר כי בשעתו טיעון זה נבדק ע"י שר התשתיות יצחק מודעי ז"ל (שהיה בהשכלתו מהנדס-כימאי), וטענה זו של סיכון בעירוב המים – לאחר בדיקה כימית מקיפה – ולנוכח הכמות הקטנה יחסית של מי ים-תיכון שתוזרם – הופרכה לחלוטין! (ברור לכול האינטרס של מפעלי ים המלח – לשמור על אידוי מוגבר וריכוז מלחים גבוה במי ים המלח).

נכון שנוצרת עכירות קלה של אבקת גבס בעירוב שני סוגי המים, אבל למי זה מפריע?  לדגים? לצמחייה?

חשוב להדגיש שעם השלמת הפרויקט יהיה לנו שפע של מים מותפלים זולים וגם רזרבות חשמל. ורק אז ניתן לפנטז לא מעט, על עתיד של שלום איזורי פורה – עם אסטרטגיה אזורית של חלוקת מים מותפלים וחשמל לשכנותינו ממזרח ומצפון – אלא שכרגע, המחשבה המובילה בתוכנית המוצעת פה הינה קודם כל: הצלת ים-המלח והאזור כולו, מניעת שואה לתושבים, וניטרול האסון הצפוי לתיירים ולכלכלה – ויחד עם כך ישנם כל היתרונות הכלכליים שניתן להפיק מפרויקט לאומי מעין זה.

בסיכום, נזכור שלא ניתן להחזיר את שטח ים-המלח לגודלו מלפני 50 שנה. מה שניתן לפי התוכנית הנ"ל הוא להוסיף מספיק מים למנוע את אידויו, ואולי להגדילו מעט מגודלו המצומצם כיום. להזכיר פה כי מהיות מי ים-תיכון קלים יותר, הם יתרכזו בשכבה העליונה, ואלו הם המים שיתאדו.

אהוד: שכחת את תלונות הנשים על הטרדה מינית מצד סילבן שלום, מה שללא ספק היה עתיד לקבור את הפרוייקט כולו, כי משמוש מצידו של שר ישראלי בשדיים או בתחת של מזכירתו, לפחות בעיני התקשורת שלנו – חשוב יותר מהצלת ים המלח.

2. הנסיך זייד רע'עד אל חוסיין

אני בטוח שתתפלאו לגלות שהנציב של ארגון זכויות האדם של האו"מ הוא נסיך ירדני בשם זייד רע'עד אל חוסיין, הנגוע אישית בכל מיני בעיות של אפלייה איסלאמית בסיסית, והדיונים אצלו בארגון רק על ישראל והכיבוש. תאמינו או לא, אבל עבורו לא קיימות בעיות לזכויות אדם בסוריה, בעיראק, בתימן, באיראן, מרכז אפריקה ואפילו אפס בירדן.

דרך אגב, הוא בכלל לא מזכיר את הכיבוש הירדני של יהודה ושומרון וירושלים – אבל ראו כמה יפה הוא מדבר נגדנו: https://www.youtube.com/watch?v=zsLxvU6H_LA

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ט"ז: גילוי אריות

הגדוד עבר למעין-חרוד. השמועה דיברה על מבצע חדש: כיבושה מחדש של ג'נין, ובהמשך שכם ועד לירושלים. מחנה ארעי הוקם ליד המעיין, והכול המתינו לתחילת המבצע. המפקדים היו טרודים בלימוד המפות, ואנחנו שיחקנו שש-בש, כדור-עף, ובלילות שמרנו. נאסר עלינו "לקפוץ" למשקים, כי בכל רגע עשוי הגדוד לצאת לדרך.

ובשעת צהריים, כאשר הגלבוע פולט אדי חום לוהטים, רבצנו באהלים, נחנקים מחום, כשלפתע שמענו רעש מנוע, מלווה ענני אבק שחדרו למאהל. משאית מזון הגיעה מאחד הקיבוצים, ובתא הנהג צעירה יפהפיה, עולה חדשה מצרפת, קלרה – ו"הגדוד כולו על ברך," כדברי להקת "הצ'יזבטרון". פנים שחומות, עיניים ירוקות, וזוג צמות שחורות כפיח הקיפו את ראשה. וכשחייכה, שתי גומות חן נפערו בלחייה.

וככה, באמצעו של החמסין, כשאף אחד לא היה מסוגל להניע אבר, מצאנו עצמנו פורקים ארגזי מזון. אך לא רק אנחנו, גם המפקדים גילו "לפתע" רוח התנדבות, והתרוצצו בעיקר סביב קלרה. עד מהרה התרוקנה המשאית ויצאה לדרך. קלרה נשארה כטבחית, וזכתה לכינוי "קלרה היפה".

*

כעבור ימים אחדים שמרתי בלילה על מחסן הנשק הגדודי, והטלפון צלצל. לייזר, אחד המפקדים, ביקש שאעיר בדחיפות את קלרה ואשלח אותה אל חדרו.

"מה קרה?" שאלתי בבהלה.

אז עדיין לא היה "דיסטאנס" בין מפקדים לטוראים. לדבריו, קלרה חייבת להכין בדחיפות שתייה חמה לקראת יציאה אפשרית של הגדוד לכיבוש ג'נין.

נאמן לצו המפקד פניתי לאוהל הבנות, הערתי אותה, סיפרתי לה על המשימה וביקשתי שתסור בדחיפות לצריפו של לייזר. בלא אומר התלבשה והלכה. משום-מה נשארתי לעמוד סמוך לחלון, שווילונו אטום, ובדימיוני הרהורי חטא. מדי-פעם שמעתי רסקי משפטים ונימות של דברי שידול ודחייה. לאחר זמן-מה כבה האור. נשכתי שפתיים וקינאתי באותם מפקדים היודעים דרך גבר בעלמה.

*

במרוצת השנים נזכרתי לא אחת באותו לילה שהחל בהכנות לכיבושה של ג'נין והסתיים בכיבושה של קלרה.

הגדוד ירד לנגב המערבי, ובאחד הקרבות נהרג לייזר. לאחר ימים אחדים נסעו חיילי העמק לקיבוצו, ללווייה. המג"ד תיאר את אומץ ליבו בקרב, הדגיש את כישרונותיו האסטרטגיים, וסיים כמקובל ש"במותו ציווה לנו את החיים."

מזכיר הקיבוץ דיבר על נאמנותו לקיבוץ, לביטחון, לאורה רעייתו ולילדיו דני ותמר.

כעבור שנה נודע בגדוד שקלרה ילדה בת מחוץ לנישואין, עזבה את הקיבוץ, התחתנה, והבעל אימץ את הילדה.

ומדי יום עצמאות, כאשר החבר'ה מהגדוד – התכנסנו לזבח ובפינו מעללי גבורה, נזכרנו גם בקלרה היפה, שסיפור הריונה לליזר היה ידוע. בעמק אין סודות, אך איש לא ידע היכן קלרה ומה עלה בגורלה.

*

עשרים שנה חלפו. באחד הכנסים של ארגון מגדלי פירות התוודעתי לתמר, בתו של לייזר.

"הו, היכרתי את אביך. יחד לחמנו," אמרתי, ולפני שנפרדנו מצאתי עצמי פולט שאלה, הנוגעת לשלום אחותה.

"למיטב ידיעתי אין לי אחות," השיבה, ואני מלמלתי, ספק אליה ספק אל עצמי:

"נדמה לי שידיעותייך אינן מדוייקות," וקרצתי קריצה צופנת סוד.

תמר נדהמה ותלתה בי זוג עיניים תמהות, ואילו אני הצטערתי על פליטת הפה האומללה וניסיתי לטשטשה ללא הצלחה יתרה. תמר דרשה בתוקף פרטים, וכל שידעתי לומר, שבגדוד כינו את אימה "קלרה היפה", אך היכן היא, מה שם הבת ומה כתובתה – על אלה לא הייתי מסוגל להשיב.

לימים נודע לי שתמר לא נרגעה, היא נסעה לקיבוץ הדתי, שבשעתו התגוררה בו קלרה, וניסתה לדלות פרטים. החברים הוותיקים זכרו אותה, אך איש לא ידע לומר לאן עקרה.

כעבור חודשים אחדים טילפנה אליי תמר, ובין היתר סיפרה שניסתה לשאול את אימה באותו עניין, וזו הסבירה כי סביב בעלה התרוצצו תמיד מיני רכילויות מרושעות. "אמנם הוא היה דון-ז'ואן, ונשים היו כרוכות אחריו, אך מאז שנישאנו הייתי היחידה בחייו."

האם היא לא שמעה על קלרה? הגדוד ידע והיא לא? לא אחת קורה, שסודות כמוסים מוצאים דרכם לכול, זולת האיש שהעניין נוגע לו.

נראה היה שתמר נואשה למצוא את אחותה והעניין שקע.

*

חלפו עוד שנים אחדות, וכנס חטיבת "גולני" נערך בצומת גולני, ליד האנדרטה לחללי החטיבה, ולמרבה תמהוני תמר הופיעה.

"אל תגידי לי שאת עדיין מחפשת את קלרה היפה," אמרתי כאשר לחצנו ידיים.

היא השיבה שבאה לכאן בתקווה קלושה, שאולי קלרה תופיע וכך היא תגלה את אחותה האבודה. "הסיפור שלך אינו מניח לי," הוסיפה בנימה כעוסה-משהו.

וכך, בעוד הגדוד מתרפק על עלילות גבורותיו, עברה תמר ממפקד למפקד ושאלה על "קלרה היפה". המפקדים הוותיקים זכרו אותה, אך איש לא היה מסוגל לסייע בפרטים. עקבתי אחריה מרחוק וראיתי הרבה משיכות כתפיים.

לקראת סוף הכנס ניגשה תמר אל אחד הקצינים הוותיקים, שעזב את העמק, עבר לדרום הארץ, ולמרבה הפלא ידע האיש לומר לה כי "קלרה היפה" מתגוררת באיזור רחובות, באחד המושבים.

בטרם התפזר הכנס שאלתי את תמר מדוע כה חשוב לה הדבר, והיא השיבה כי אנשים נוסעים מיבשת ליבשת כדי לפגוש בני משפחה, ואחותה מתגוררת כאן, בארץ-ישראל, ולה אין מושג היכן.

"ואולי אותה אחות אינה יודעת את האמת ומדוע להרוס את חייה? האם מוצדק לעורר שדים רדומים?"

תמר שילחה בי מבט שוטם, והסתלקה.

לימים סיפרה שהגיעה אל אותו מושב, גילתה את קלרה, הציגה את עצמה וביקשה לפגוש את אחותה.

קלרה הזדעזעה ודרשה ממנה שתרפה מן העניין. לקלרה בעל, רב המושב, שלושה בנים בוגרים, הלומדים בישיבה, ואיש אינו יודע על "פרשת מעיין-חרוד".

"קלרה, אני מוכרחה לראות את אחותי," התחננה תמר, "האם אני דומה לה?" שאלה בקול נכמר.

קלרה, שעד כה התאפקה, הודתה שהדמיון אכן רב. "שנים שאני מחפשת את אחותי האבודה. זו אובססייה, אנא, עזרי לי..." ופרצה בבכי.

קלרה חיבקה אותה ברוך. תמר הבטיחה, שלא תספר לה כי היא אחותה החורגת, ולאחר שתראה אותה, תרפה מן העניין. וכך קלרה מסרה לה כי שם אחותה הוא ורד כהן, והיא אלמנת מלחמה, ששכלה את בעלה בשנות השבעים במירדפים באיזור ג'נין.

"איזור ג'נין חוזר על עצמו בדרך מוזרה למדי," הערתי ביובש, וביקשתי לדעת אם קלרה עדיין כה יפה, ותמר הודתה שהיא מקסימה.

*

מחצית השנה חלפה, ותמר לא טרחה להתקשר. לתומי חשבתי, שפגשה את אחותה החורגת וכפי שהבטיחה לקלרה – הסתלקה מחייהן.

יום אחד נתקלתי בתמר במרכז החקלאי, והזמנתי אותה לכוס קפה. ציינתי, שאם אין רצונה לדוש ב"סוד הכמוס" – אין כל הכרח. "נשתה קפה ונשוחח על מצב מטעי האבוקדו," – ענף שאותו ריכזה בקיבוצה.

לתדהמתי השיבה כי עז רצונה לגולל את המשך הסיפור. הסוד הוא כה עמוס עד שהיא מתקשה לשאתו לבדה, וכיוון שהייתי מעורב בו, ביקשה לפרוק את אשר עם ליבה. עשרות פעמים חשבה לצלצל אליי, אך נרתעה.

"חודשים של לבטים קשים עברו עליי מן הרגע שנודע לי היכן מתגוררת אחותי," גוללה תמר את סיפורה. לכאורה, חשה הקלה: הסוד פוענח. יום אחד נסעה לקיבוצה של ורד ודפקה על דלתה. ורד פתחה. תמר הסתכלה בה ולא יכלה להוציא הגה מפיה. הדמיון הדהים: אותו מבנה גוף, אותו גובה, אותו צבע פנים, אותן עיניים צרות וירוקות, האף היווני של אבא, שפתיו הדקיקות וזוג גומות חן. לשתיהן שיער בהיר ואפילו תסרוקת דומה.

ורד לא ידעה מי היא, אך ליבה אמר לה שאינה זרה. היא הזמינה אותה פנימה והגישה קפה עם עוגיות. תמר אט-אט נרגעה. היא לא היתה מסוגלת למלא אחר הבטחתה לקלרה, וסיפרה לה הכול. לתדהמתה, כרכה ורד זוג זרועות סביב צווארה ונשקה לה בחום. סוף-סוף נודע לה מי היה אביה – מפקד אמיץ שנפל במלחמת-השחרור. תמר נשארה ללון אצלה וכל הלילה סיפרו זו לזו את קורותיהן.

היה זה אחד הלילות המאושרים בחייה. כאשר נפרדו, התנשקו כשתי אחיות. "אינני בטוחה שאתה מבין זאת, אך לפתע היתה לי אחות, בת גילי."

בבוקר תמר הלכה עימה ללול ועזרה לה באיסוף ביצים ובצהריים שבה לקיבוצה.

לרגע שמחתי. הנה, פליטת-פה, שחשבתי אותה לאומללה, הניבה אושר וקרבת לבבות.

"ואיך קיבלה זאת קלרה?" שאלתי.

מסתבר שוורד סיפרה לה הכול, ולאחר כעס על תמר על שלא עמדה בדיבורה, התחננה בפניה שלא תאמר מילה לבעלה ולאחיה. קלרה הודתה בפני ורד שבדתה סיפור על בעל שנפטר מהתקף-לב באונייה, בדרך לארץ-ישראל.

*

היחסים בין שתי האחיות התהדקו והלכו. תמר ניסתה לרמוז לאימה, כי שמעה שלאביה יש עוד בת, והאם הגיבה בכעס.

"עשרות שנים שאביך בקבר והשקרים מסרבים לגווע."

יצאה תמר לשירותים, והזיכרונות השיבו אותי למעיין-חרוד, אל אותו ליל שמירה, אל קולות השידול ששמעתי, וכל מה שאירע לאחר-מכן.

מששבה המשיכה לספר: "דרכם של דברים שהם מתרחשים למורת רוחנו, כאילו שם, למעלה, מישהו מושך בחוטים, יוצר 'פלונטרים' ומשבש הכול."

"האדם צופה הרחק – ואלוהים צוחק," נזכרתי בפתגם שתורגם מאידיש .

"לא, לא. אני לא מאמינה בהשגחה עליונה, אך לאחר שתשמע את המשך הסיפור גם אתה תמצא עצמך חסר הסברים."

לדני, אחיה של תמר, היתה אישה שנפטרה לפני כשנה מסרטן. תמר לא סיפרה לו על ורד והחליטה להמתין עד שיתאושש מאבלו. לפני זמן-מה ראתה באחד מעלוני התנועה מודעה על נופש רווקים בנתניה והציעה לדני שיסע. ככלות הכול, עליו לשקם את חייו, טענה.

תחילה סירב, ולאחר הפצרות רבות נסע. לתדהמתה, ומבלי שידעה על כך, גם ורד יצאה לאותו נופש-רווקים, והשניים נפגשו. אהבה שהפכה ללהבה.

כעבור שלושה ימים דני לא התאפק, טילפן לאחותו וסיפר לה כי פגש את אהבת חייו, וסירב למסור פרטים. גם ורד צלצלה וסיפרה בהתרגשות כי לראשונה בחייה יצאה לנופש-רווקים ו"גיליתי אריה, אריה אמיתי."

תמר, בתמימותה, לא קישרה בין הדברים.

ימים אחדים לאחר-מכן התקשרה אליה ורד בבהלה, זאת לאחר שדני סיפר לה על אחותו תמר.

"הייתי בהלם. נאחזתי בשפופרת הטלפון ולא ידעתי מה לומר. שמעתי את יבבותיה של ורד. לאחר שהתאוששתי, אמרתי לה כי מוטב לכבות את המדורה בעודה באיבה, וורד השיבה שזו אינה מדורה, כי אם שריפה גדולה, ולא חדלה לבכות. "אני סבור שורד צריכה לספר לדני ולהיפרד ממנו," אמרתי.

"היא אינה מסוגלת."

מרבצי כעס הציתו אש גדולה: משנודע לרב המושב שאשתו "זנתה," – כדבריו, נפרד ממנה ומוורד בתו בכעס ובבושה גדולה, ופוטר מכהונתו. קלרה היפה נעקרה מביתה במושב, עברה לרחובות, ובין-ליל זקנה וקמלה.

אורה לא סלחה ללייזר על מעלליו, החלה להאמין בכל השמועות שנפוצו, והֵדירה רגליה מבית-הקברות. דני הפליג לחו"ל ודג דגים על ספינה באלסקה. האחיות, שאהבתן החלה לפרוח – צהבו זו לזו.

אך עיקר הכעס היה על תמר, שחקרה במופלא ממנה, שהתעקשה לרדת לעומקה של אמת, והביאה חורבן. איש לא ניצל.

אף בי דבקו רגשי-אשמה על אותה פליטת-פה אומללה, שבדרכה עשתה שמות.

לעיתים אני מהרהר בביטוי השגור: "זכות הציבור לדעת." האין זכות זו טומנת בחובה גם זרעים של הרס?

טרגדיה יוונית אך בלי ה"קטרזיס".

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י

היה זה למטה מכבודו של אורי בן-עמי להגיש את מועמדותו לבחירות של ועידת הסתדרות הסטודנטים, מאחר וראה עצמו שייך לספירות גבוהות יותר של החיים הציבוריים בארץ. למן אותה פגישה מכינה של פרופיסורים ומרצים מן האוניברסיטה, שהתכנסו כדי להזהיר מפני "הלכי-רוח אשר התעוררו בציבור בעקבות הפרשה," ואשר לדעתם "יביאו ליחס של אדישות וזלזול בפוליטיקה ובעוסקים בה מצד האזרח הפשוט" (ואף הכינו גילוי-דעת חתום כדי לפרסמו בעיתונים בימים הקרובים) – נעשה אורי בן-עמי כמין דבּר של הסטודנטים בפני הציבור, לא מתוקף היותו נבחר על-ידם למוסדותיהם, כמו מתוקף היות אישיותו הספרותית המבטיחה שוכנת כבוד בין כתלי האוניברסיטה.

כדי להדגיש את האינדיווידואליות שלו ולשוות לה ברק הולם, ביקש לאסוף סביבו קבוצת סטודנטים הקרובים לו בדעה, ולשוות לעמדתו הציבורית האמיצה אופי ייצוגי יותר. פוליק נראה לו "פְּיוֹן" מתאים, כמין חייל פשוט, כדי לצרפו אל מחנהו, ולהיעזר בו במניפולציות המוסריות והאידיאולוגיות אשר תקופה הרת גורל זו מחייבת לעשותן.

הוא הכיר את פוליק בשנת הלימודים הראשונה, ואותו אורח כבד ובוהה של הסתכלות על דברים, אותה ישרנות חסרת פשרות, אותו גימגום שמרמז על נשמה מורתחת ובוסר נפשי, כל אלו מצאו חן בעיניו משום שהזכירו לו את עצמו לפני כמה שנים, למרות שהיה מבוגר מפוליק רק בשנה אחת. בסוף השנה הציע לפוליק להתכונן עימו יחד בקיץ לבחינות בתולדות הפילוסופיה היוונית, ופוליק קיבל בחפץ-לב את ההצעה, והיה גאה על כך שאורי בן-עמי חפץ בחברתו. אף סיפר על כך לעפרה.

עתה לא היה פוליק אדיב ביותר, ובכל זאת שמח על שמישהו עדין זוכר אותו ובא לבקרו. הוא קינא באורי בן-עמי על שהכול עולה בידו בקלות יתרה. העיתונים וכתבי-העת הספרותיים מפרסמים את דבריו. רק בשבת האחרונה הופיע בעיתון פרק מתוך הרומאן החדש שלו. ויחד עם זאת בז לו על אותה תכונה של חוסר כבוד עצמי, ויהירות חלקלקה שאינה נקייה משמץ חנופה, שניתן היה לנחשן בנקל גם מתוך סיפוריו על פגישותיו עם אנשים מפורסמים, או אנשים שיכלו להיות לו לתועלת בדבר-מה.

הנה למשל בשבת האחרונה התפנה ממלחמתו הפוליטית והסכים להשתתף בביקורת תיאטרון ברדיו. ממש הכריחו אותו. וכי העלה אי-פעם על דעתו שהוא מתאים להיות מבקר תיאטרון? אבל הם קראו את הסיפורים שלו והתפעלו מן האירוניה הדקה. הם הפצירו בו לכתוב למענם תסכית אקטואלי, אם אפשר בעקבות הרומאן החדש שלו על מלחמת סיני. כל זאת סיפר אורי בן-עמי מיד בהיכנסו, ולא בלי ציחקוק מלאכותי של ליגלוג עצמי, ורק כבדרך-אגב סיפר, משום שפוליק, שנבוך מהופעתו הפתאומית, אמר ששמע אותו ברדיו.

"ראית מה שכתב עליי ליאונרד וינטר? לא? לא ראית? לא חשוב. שטויות. אתה יודע, העיתונאים האלה, עם מושחת, תמיד מסלפים את דבריך."

מי הפציר בו לכתוב תסכית? הרהר פוליק. האם רק במקרה דיבר טובות על מחזה שכתב חבר טוב שלו וביים חבר אחר, והאם רק במקרה עורך התוכנית הוא גם שותפו בעסקים של מפיק ההצגה? ואלה הם שיוצאים להגן על לבון! מה ההבדל בין היושר האינטלקטואלי שלהם לבין יושרם של הקצינים שהשתתפו בזיופים ובעדויות השקר כדי להדיח את לבון? מה, בכלל, ההבדל בין פלוני לאלמוני, לבד מכך שפלוני מצליח ואלמוני נכשל?

"מה אתה עושה?" שאל אורי בן-עמי.

פוליק לא היה יכול להתגבר על יצרו. אמנם את ניסיונותיו הספרותיים לא הראה, כי פחד ממשפטו של אורי בן-עמי, וגם לא רצה לחשוף בפניו את אהבתו לעפרה, שמבצבצת ועולה מכל דף שכתב. אך את עבודתו בפילוסופיה היוונית הניח לפניו, גם את הטבלה הגדולה בה רשם את סוגי האידיאות הגדולות של אפלטון לפי סדר הדיאלוגים בהם הן מופיעות, וגם את עניין הקטע ב"סופיסטס" e248. הנושא היה קרוב לשניהם מאז למדו יחד לבחינות בקיץ וגילו יחד אותו עולם מופלא שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

אורי בן-עמי התייחס בחשד לעבודתו של פוליק, ובייחוד נרתע נוכח ההתלהבות המוגזמת שכמו פירפרה בנפשו של פוליק שעה שהיה הולך ומסביר את דבריו. האם ייתכן שסטודנט הלומד שנה שנייה פילוסופיה גילה דברים ששום חוקר אפלטון לא הבחין בהם עד כה? רצינותו של פוליק היתה מפחידה. הוא החזיק בידיו את צרור הדפים, הכתובים פנים ואחור בכתב-יד בלתי-קריא, כאילו היו סוד מדינה כמוס, ולא היה מוכן לשמוע שום ביקורת על עבודתו.

"אתה כבר יודע יוונית? קראת את הדיאלוגים במקור?"

פוליק הודה שלא. בשנה הבאה הוא מתכונן להתחיל ללמוד יוונית. בינתיים הוא נעזר בתירגום האנגלי של קורנפורד. זאת אינה שאלה של שפה. הוא משוכנע שהצדק עימו. הוא יכול להסביר את הקשר בין כל האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, בתור שיטה פילוסופית כוללת אחת. דבר שאיש לפניו טרם הצליח לעשות, משום שלא היתה לעיניהם הטבלה המקשרת, אשר לפיה כתב אפלטון את הדיאלוגים, וחילק בכל אחד מהם את האידאות השונות, שהן בעצם מקבילות זו לזו. עיניו הבריקו. משקפיו התלחלחו והוא הסיר אותם וצחצח את העדשות במטלית של עור דק.

"מעניין," הודה לבסוף אורי בן-עמי, ודרך אגב הוסיף שאף הוא עסוק עתה ב"סופיסטס" לצורך עבודתו הסמינריונית, וייתכן אף שיכתוב מאמר על כך ברבעון הפילוסופי. פשוט, ביקשו ממנו, התנצל, מה הוא יכול לעשות?

פוליק התבונן בו בקינאה. האם הוא משקר? ובכל זאת נתן לו את אחד ההעתקים של הטבלה הגדולה, בלוויית הסברים קצרים, אשר הדפיס בתוך הטבלה במכונת-כתיבה. אחר כך התחרט על שפיזר את דבריו מתוך חדוות התפארות, אך כבר היה מאוחר לבקש את הדף בחזרה.

ואז, כאילו שכח את המטרה אשר לשמה בא, סיפר לו אורי בן-עמי מעשה מופלא. בחורה אחת, פוליק אולי מכיר אותה, בוודאי שמע עליה, יפה מאוד ומתלבשת בטעם, אורי מבקר אצלה לעיתים, הם מיודדים מאוד, – חייך באפוטרופסות אל מול פני פוליק, שעיניו נעוצות בו ופיו פעור והוא בולע את דבריו וכולא את התרגשותו, – העיקר, ערב אחד הוא בא לבקר את אותה בחורה, ואצלה אור בחדר, הוא מצלצל אך לא עונים. הוא קורא בשמה, ואין תשובה. חיכה כמה רגעים, וכאשר עמד ללכת הבחין כי מבעד לתריס הסגור-למחצה אפשר להציץ אל פנים החדר. הצמיד פניו אל הסדק, ומה הוא רואה? הגברת הצעירה יושבת על ספה, לבושה בחליפתה הלבנה, ולצידה, מי, למשל, מתאר פוליק לעצמו? פרופסור ­- - -! – והוא אמר את שמו של פרופסור מסויים מן האוניברסיטה, אדם קשיש ומוכר, והיא תלמידתו. עמדה שתיקה בחדר המואר. לאט-לאט גלש הפרופסור ממקום מושבו לידה על הספה, וכרע ברך לרגליה. שפתיו דובבות בלחש תפילה של אוהבים, לקח בידיו את רגלה הקטנה, הצמיד לחיו אליה, ונאנח. אחר חלץ בזהירות ובחרדת קודש את הנעל הלבנה, הניח אותה לצידו ככלי זכוכית יקר, נשק לכף הרגל מבעד לגרב השקוף, נשק אחת אחת לאצבעות, ובכה. אדמומית קלה פשתה בלחיה האחת, והיא בחנה אותו בעיניים גדולות וסקרניות, נחיריה רטטו אז כאילו נהנתה. אחר כך שמטה רגלה ממנו בבהלה, "לא צריך, - - - " קראה לו בשם משפחתו, והמשיכה ופנתה אליו בגוף שלישי, "הוא לא צריך לעשות את עצמו מגוחך. הרי אי-אפשר כך, אני לא מתאימה לו." התחילה צוחקת עד שדמעות עלו בעיניה, ודידתה ברגל יחפה והנעל בידה, והוא אחריה, מפציר, מתחנן על נפשו. "את משוש-חיי, אהבתי היחידה," ומשלא הפסיקה לצחוק, "אל תצחקי ליגון חיי."

"וזה הכול?" היסס פוליק, והתנשם בכבדות.

"היה רעש מהתריס. נגעתי, בלי כוונה, פחדתי שהרגישו בי, והסתלקתי מהר."

עמדה דממה מתוחה בחדר.

"היא... זה סוד?"

"לא. מה פתאום? זה כל כך חשוב לך?"

פוליק שתק.

אורי בן-עמי אמר את השם, ולפוליק היתה הרווחה. לא, זאת לא היתה עפרה. אבל, הלא משך כל זמן הסיפור ראה רק אותה שם, בחליפה הלבנה, היא ראויה שפרופסור - - - ינשק את כף-רגלה. כל אחד היה עושה זאת, במקומו. אין לה ריח, מפני שאוהבים אותה.

למזלו של פוליק לא הרגיש אורי בן-עמי במבוכתו הקודמת. אמנם היה סופר, אך מהיותו ער רק למתרחש בתוך נפשו, לא שם לב לאחרים.

סוף-סוף ניגש אורי בן-עמי למטרת ביקורו. מה דעתו של פוליק על המצב?

פוליק סיפר שיש לו צרות עם המילואים. לא נותנים לו ללמוד, לא מניחים לו לעסוק בעבודתו. לפעמים נדמה לו שמתנקמים בו. זה משגע אותו להיות כל השנים חייל פשוט, שכולם רוכבים עליו ואומרים לו מה לעשות.

אורי בן-עמי שתק בצורה מוזרה, כאילו לא נעים לו הנושא.

"למה לך צרות איתם?" אמר לבסוף, "השתגעת, אין לך מה לעשות רק ללכת לבית-סוהר?"

פוליק התבונן באורי בן-עמי, מין תשוקה מוזרה היתה לו תמיד לדעת מה עושים אחרים במילואים, כדי לבחון אם מצבם טוב משלו. ובמשך השנים הרגיש שהתפתחה בו, על כורחו, כמין גישה של קינאה באנשים, השופטת אותם רק על פי מילוי אותה חובה שעליו היא שנואה בתכלית. אך אורי בן-עמי שתק ולא תרם את חלקו ואת ניסיונו האישי לשיחה.

בן-גוריון יצא לחופשה ארוכה, הוא נמצא עכשיו בטבריה, ולא קיבל את מסקנות ועדת השרים. ממקור מוסמך שמע אורי בן-עמי כי בן-גוריון יתפטר אם לא יקבלו את דעתו – להרשיע את לבון. איך אפשר להיות אדיש? אנשי הרוח, הפרופסורים והסטודנטים כאחד, צריכים להתארגן ולהשמיע את קולם בשעה הזו. לא ייתכן שלבון יודח רק מפני שצדק בריבו!

"אתה מאמין שתוכל לשנות משהו?" אמר פוליק, וכל הזמן היה חושב על משהו אחר. "אני כבר התייאשתי."

לעיתים, ברגעי ייאוש, חדל גם הוא להאמין בהשפעת דבריו על עיצובו של ההווה. – אמר אורי בן-עמי, והוא כופה על עצמו ענווה בלשונו, לשון סופר המשתדל להגניב בחשאי ללב מכריו ולדעת הקהל את דיוקנו כאדם צנוע. הוא אמנם התגבר בדי עמל על יהירותו, שאף שהיתה מוצדקת בעיניו, כי העריך את עצמו יותר מכל אדם אחר, הרי הכיר בה שהיא נחשבת מגרעת אצל הזולת ומגחכת אותו בעיניהם. ובאמת היה רדוף פחד היסטרי מפני כישלון, שמא ייראה נלעג. ועל כן עטף עצמו ברשת כזבים גדולים וקטנים, בהילה של רמזים מעולפי-סוד.

– ברגעי ייאוש מכתיבתו הוא אומר לעצמו: "מילא, על ההווה לא תשפיע. לא יתנו לך ללכת בראש. להנהיג. כמו ביאליק. כמו ברנר. הם אומרים שבימינו הסופר מזדנב אחרי המחנה. מזדנב? כן, לאט לאט ובביטחון, כמו פסק-דין נחרץ ועימו נקמה. מה יישאר מן התקופה שאנחנו חיים בה, ומה יידעו עליה, אם לא השתקפותה בספרים שאני כותב? מה נשאר מפטרבורג? דוסטוייבסקי. והלא המבקרים בני תקופתו טענו נגדו כי ראסקולניקוב שלו איננו הסטודנט הפטרבורגי המצוי! איפה הם ואיפה ראסקולניקוב? כל כתיבה אמיתית על ההווה היא הוצאת פסק-דין על העבר, ובעקיפין כוח המשפיע על העתיד."

"הנה כך אני אוסף חומר לספריי," אמר, נסחף בשטף הדיבור על אודות עצמו. "בשבוע שעבר, בדרך לאוניברסיטה, פגשתי פתאום חבר לכיתה מבית-הספר העממי, לא חכם ביותר, עד כמה שאני זוכר, ולא ראיתי אותו אולי יותר מעשר שנים. הוא עובד עכשיו במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, בחבל ההר. קצת שמן, לבוש 'בטל-דרס' חאקי, מעיל-רוח כזה, בקיצור, אחד משלנו, שלא נהיה עדיין כמו כל הפקידים האלה. שמו עכשיו אילנות. יחיאל אילנות. היתה אצלנו במדור לא מזמן, – כך סיפר, – אסיפה בקשר לתנאי העבודה. כולם דיברו על השכר. לזה לא מספיק וגם לזה לא. על כך יש תמיד תשובה מצד הממונים: תקן, דירוג, ו... כך המצב בכל המחלקות האחרות.

לבסוף ביקש יחיאל את רשות הדיבור. תראו, אמר, אתם יודעים שלא המשכורת קובעת אצלי. משהו אחר מעיק עליי. הנה, לפני שלוש שנים, שתי שנים, הייתי מסוגל לקום באמצע הלילה, לנסוע למשרד, לשבת לעבוד, לתכנן משהו חדש, איזה רעיון מוצלח שקפץ ובא לי. ושעות נוספות מעולם לא שילמו לי. התרוצצתי מכפר אל כפר, ועכשיו – כשאני בא בשבע וחצי בבוקר למשרד, אז כבר בשמונה יש לי חשק לחזור הביתה. אני כבר לא מסוגל להתלהב כמו פעם. אז אולי תסבירו לי מה קרה? זה לא קשור בכלל במשכורת. – ועל כך לאיש לא היתה תשובה. הם אמרו שאני לא-נורמאלי. אותם מעניין רק תוספת, דרגה. אז מה זה, אולי תסביר לי אתה?

"אמרתי לו שמה שהוא סיפר מעניין מאוד. הגישה שלו לגמרי לא שטחית. היא אפילו אכסיסטנציאלית. הוא לא הבין כל כך. – גישה פילוסופית, חזרתי ואמרתי לו, מתוך תקווה שהמילה השגורה יותר תגרום לו נחת רוח. ובכן, הוא הביט בי כאילו אני המשוגע. – אולי אתה צריך להחליף תפקיד? ניסיתי. ייתכן שמיצית כבר את כל האפשרויות. – לא, לא נכון, אמר, היתה לי שיחה עם הבוס שלי, והוא זרק לי בפניי הרבה רעיונות. דברים שלא חשבתי עליהם. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל מה לעשות כשאין חשק? כבר אין. והלך.

"אבל אני מבקש ממך," המשיך ואמר לפוליק, "שאם תחשוב אי-פעם לכתוב סיפור, אז אל תשתמש במה שסיפרתי לך כאן הערב. אתה יודע איך זה: אחד רואה וסובל, וקורים לו כל מיני דברים, אחר כך בא השני, שומע, ובלי כל מאמץ עושה מזה סיפור, ועוד מקבל שכר-סופרים!"

"אתה לא צריך לדאוג." אמר פוליק.

"מפני שהסיפורים האלה הם אצלי בתוכנית בתור חלק מרומאן."

האם הוא גם טיפש? הרהר פוליק והחל מאבד את סבלנותו. אך היתה לו גם הנאה משונה מטיפשותו של אורי בן-עמי, שהיא כמין עונש משמיים על הצלחתו. הוא לא ירחיק לכת. מהר מאוד יהיה כמו כולם. פרימדונה עירונית שהקהל מוחא כף לחמוקיה הנועזים והולך בה רכיל מתוך שיעמום ומחוסר עניין טוב יותר לענות בו.

"אתה מוכן להשתתף בהפגנה?"

"מה?" התעורר פוליק מהרהוריו. בעצם רצה לשאול את אורי בן-עמי אולי הוא יודע על איזו עבודה. אולי שם, בחבל ההר של הסוכנות, צריכים מישהו. אך כבר אי-אפשר היה להפסיק את אורי בן-עמי.

"נצטרך להסתכן בהליכה לבית-סוהר. אי-אפשר לשבת בבית בתקופה כזאת, להסתגר במגדל השן. אתה מוכן לארגן עצומה בין הסטודנטים, למען הצלת הדימוקרטיה? לא, לא אתה לבד, מתארגנת ביחד קבוצה של פעילים, גם אני ביניהם, מוכרחים ליצור משקל שכנגד ל'מסע ההתעוררות' שהם מארגנים כדי לטמטם כאן את כולנו. אתה יודע מה אמר המזכיר הכללי שלהם? שאם ניתן עכשיו לבן-גוריון ללכת – זה יהיה צעד לקראת התפוררות המדינה. הוא אמר שזה יהיה 'חורבן בית שלישי'. לא שמעת שהכריז כי חמישה-עשר מן החברים הוותיקים של המפלגה החליטו לצום עד מוות אם בן-גוריון יילך! עוד מעט יעשו עצומה למענו ברחובות, והצדק ייוושע ברוב קולות ההמון שפוחדים מפני הסתלקותו! איך אתה יכול בכלל לשבת בשקט בחדר בימים כאלה?"

"תגיד לי, מה, בעצם, אתה עושה במילואים?" התמלטה פתאום השאלה מבין שפתיו של פוליק.

 "אני? אני לא מבין אותך, מה זה קשור?"

פוליק התעקש. "קשור או לא קשור. אותי זה מעניין."

"תראה," שלף אורי בן-עמי מכיסו דף נייר, "זאת הטיוטה של העצומה לשמירת ערכי הדימקורטיה. אני מאוד מחשיב את הדעה שלך, ואני רוצה שתקרא אותה לפני שאתה חותם. ואם אתה מוכן לעזור לנו להפיץ אותה, אתה צריך להרגיש כאילו אתה בעצמך חיברת אותה."

פוליק שתק.

"בוא נגמור קודם את העניין הזה." הפציר אורי בן-עמי, והנייר נשאר בידו המושטת אל פוליק. "טוב תראה, אני לא יודע מה הסקרנות הפתאומית הזאת שקפצה עליך, ומה זה קשור בכלל לדברים המהותיים שעומדים עכשיו בפני כולנו. אם אתה רוצה לדעת, אני אחד הליצנים שלהם."

"מה?"

"תראה," התפתל אורי בן-עמי בצחוק קשה, המעיד על מבוכת-נפש. "כל העניין מצחיק כהוגן. כשהייתי בחוץ-לארץ היכרתי קצין גבוה אחד, נספח, והוא העביר אותי לענף של הווי ובידור. פשוט, הלא הייתי כותב פזמונים פעם, בתנועה, אז הם התייחסו אליי כמו לאיזה בדרן. אבל זה לא מצא חן בעיניי, והצלחתי לעבור ליחידה הזאת של העיתונות. אתה מבין, עכשיו אני מוצב בתפקיד עיתונאי. אני עושה להם כתבות מפעם לפעם. גם הפרק מן הרומאן, שראית בעיתון של שבת, התחיל אצלי מראיונות ושיחות שעשיתי עם חיילים שהשתתפו במבצע סיני."

"ואתה לא צריך להשתתף אף פעם באימונים השנתיים? לא קוראים לך?"

"מה זאת אומרת קוראים? כל פעם קוראים לי, כשצריכים אותי. אנחנו הוצאנו עכשיו חוברת של כל הראיונות עם החיילים שנלחמו. נותנים את זה לחיילים בתור חומר קריאה, בשדה."

"לא. אני שאלתי אם היית צריך פעם לבוא ממש, בתור חייל פשוט, בלי..."

"תראה, אתה חושב שזה נעים כל-כך לכתוב סיפורי גבורה? פעם אחת קיבלתי צו-קריאה לבוא לאימוני הקיץ. אני לא יודע איך זה קרה. כנראה טעות, מפני שאני הייתי מוצב בכלל בתפקיד אחר. בכל זאת, חשבתי, מה יש, לעזאזל! אני לא יכול ללכת לאימונים פשוט כמו כל חייל אחר? אז באתי לשם, זה היה בקיץ, והיה חם נורא, ולפני משרד הגדוד עמד תור ארוך של חצי-חיילים חצי-אזרחים כדי לקבל ציוד ונשק. עמדתי גם כן. אמרתי לעצמי, מה יש? אם כולם יכולים. לפניי עמדה בחורה אחת, קטנה, חיילת. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה, אז אני – למה לא? מה אני, עשוי מפלסטלינה? ובכל זאת, כאשר נתנו לה את הציוד, ממש ריחמתי עליה, אתה יודע, שמיכה צבאית ישנה כזאת, קשורה בקצוות כמו אוזניים, ובתוכה מצלצל כל החגור, וקסדת הפלדה, וה'מסטינג', ואת-החפירה, ואוהל, וכל היתר. וממול, שם חילקו רובים, והרגשתי פתאום שאני לא יכול, פשוט נשברתי. להיות כך – שבוע וחצי בשמש, בחוץ, מבלי לדעת כלל מה הולכים לעשות איתנו. ואני בכלל לא חזק בהליכה. אתה יכול להאמין לי, אחרי שאני הולך איזה מאה מטרים, אני כמעט מתעלף. בשמש.

"אז יצאתי מן השורה והלכתי אל המשרד של הקצין ההוא שהיכרתי, ורק אמרתי את שמי, הפקידה מיד הכניסה אותי אליו לפי בקשתו, למרות שאני בסך הכול טוראי, והוא אמר: 'אנחנו צריכים את כישרון הכתיבה של אורי בן-עמי, ולא את זיעתו!' – ושלח אותי הביתה, לא לפני שהושיב אותי בין כל הקצינים הכפופים לו ודיבר איתי על ספרות ופילוסופיה, אולי כדי להשפילם, וביקש ממני לבוא לתרגיל המסכם כדי לערוך כתבה עליו. מה שבאמת עשיתי, למרות שאני מעדיף את היצירה הספרותית הטהורה על פני הצורה הזאת של כתיבה-מטעם. אבל תאמין לי, זה היה מאוד לא נעים לי לשבת בבית כל אותו שבוע, לשתות מים קרים מהמקרר, ולאכול אצל ההורים כמו בן-אדם, עם שולחן ומפה וצלחות. אתה צריך להיות גאה שאתה בחטיבה קרבית. שצריכים אותך. אנחנו כמו חצר של ליצנים. אתה יודע, כל אלה שכותבים."

"עכשיו תסתלק מכאן!" אמר לו פוליק.

"מה איתך, פוליק? השתגעת? מה רצית, שאספר לך כל מיני סיפורי גבורה? חשבתי שאנחנו חברים! שמע, אתה מתחיל ממש להרגיז אותי. מה אתה חושב, שאני משתמט? אתה חושב שאני לא מסתכן? לא עובד קשה? אתה יודע שהצטרפתי פעם לפעולת תגמול אחת ותיארתי אותה? הייתי תחת אש! כן, מה שאתה שומע! אתה חושב שאצל הצנחנים זה משחק? שם נהרגים אנשים!"

"כן, אני משוגע! ואתה תסתלק מפה מפני שאתה מחליא אותי!"

אורי בן-עמי נבהל. "טוב, אם אתה מדבר כך, באופן לא ראציונאלי, אז אין לי מה לעשות כאן יותר. להגיד לך את האמת, אני מצטער בכלל שבאתי. אני לא יודע מה קרה לך!" הוא קם, והתמהמה, תוחב לכיסו את הטבלה של פוליק יחד עם טיוטת העצומה.

"אתה  מפרסם עכשיו רומאן על מבצע סיני, פּוֹץ שכמוך! אתה הלא בכלל לא היית שם!"

פניו של אורי בן-עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, "פוליק, אתה הלא ממש משוגע!" וזה קרה בדיוק כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה אחת החוצה מדירתו.

הוא מפרסם עכשיו רומאן על מלחמת סיני! רומאן שישקף את המלחמה! ואני משוגע! זקוק לפסיכיאטר. מי משוגע? והלא ב-1956 היה בשליחות של תנועת הנוער בחוץ-לארץ. עכשיו הוא מראיין את הבחורים שהשתתפו במלחמה כדי לשחזר את האווירה. הפרק שהופיע בעיתון של שבת היה מצויין. עברית חגיגית. מלאה סמלים. כמו תשבץ. ממש ליום השבת אחרי הטשולנט. חסרה רק האמת. ההרגשה: הוא עומד מאחורי מה שהוא כותב. יש לו כיוון. לא. הוא מתנודד עדיין בין פאציפיזם-כביכול (המצדיק בעיניו במשהו את השתמטותו מן המלחמה והאימונים) לבין פולחן הגיבורים (פרי התבטלותו בפני הלוחמים, וקינאתו בהם). המחשבה שהוא היה עלול להיות במצבם מעבירה בו חלחלה של פחד. כתיבתו היא כמין מנוע נפשי שמונע בדלק של זרים – המצפון הרע יוצר למענו את נפשות הגיבורים, גיבוריו המתלבטים, וההתלבטות מסייעת לכפר-כביכול על חטאיו ופחדנותו.

ואילו הקוטב המנוגד, המלחמה, זו שהיא מפוארת ומלכדת – מחבבת את יצירתו על הקהל. מצפון רע בתוספת קצת שמאלץ פאטריוטי הם סגולה טובה להצלחה של רומאן, ואפילו של פזמון ומחזה. אבל מה, הסופר צריך לשמור על חייו, כי אם ייהרג הגאון – איך יכתוב? ואם לא הוא, מי יכתוב את ספריו? אך אסור לו לדאוג לשמירת החיים מתוך ציניזם, כי אז יהיה מנודה. יוצא מכך שעליו להצטרף למקהלה הלאומית, וביתר שאת, כי מצפונו כבד עליו, ובליבו מפרפרת האמת כמין אהבה עתיקה וראשונה אל נערה אשר מעודה לא התמסרה לו. הוא סובל מרגשי אשמה, סובל – ויוצר. כי מה תכלית היצירה אם לא הסבל? סופר ליצן, עצוב ושבע, אתה מסדר מרחוק, כמו שוקולדים בבונבוניירה: מוות, מלחמה, אהבה, טירוף, ומשקף את המציאות של תקופתך מעשה עבד הכותב על פי עריצות מצפונו הרע.

מן החלון השקיף לעבר אורי בן-עמי היוצא מחדר-המדריגות, ורצה להשליך בראשו עציץ, אך נזכר בבודלייר, וחדל. מה הוא עושה לכל הידידים שלו? עפרה צודקת, אי-אפשר לסבול אותו. הוא?

הלך לבית-השימוש וישב שם שעה ארוכה וספר את החריצים שבין אריחי החרסינה. זימזם את שמה של עפרה ודיבר אליה בקול רם, ואמר לעצמו בנוסח קרייני החדשות: "רפאל שומרון זכה בפרס ישראל לחקלאות על מחקריו בתחום הפילוסופיה היוונית העתיקה." והוציא את צו-הקריאה החדש מארנקו והתבונן בו שעה ארוכה:

"עליך להתייצב ביום 8.1.61 בשעה 08.00 במקום המפגש  של יחידתך - - - - - - למטרה: שירות מילואים פעיל לתקופה עד 13.1.61. עליך להביא את כל הציוד הצבאי הנמצא ברשותך. הערות: התייצבותך חובה! עליך לדייק! חתימת המפקד: רס"ר לוי אליהו."

גם אני צחקתי יחד עם כולכם על מצבם של אנשי הרוח והפרופסורים בסין העממית, שאינם רשאים לעסוק ביצירה ובמחקר, אלא אם כן מילאו את חובתם במחנות עבודה ממשלתיים מדי שנה. גם אני נחרדתי ממצבם של הסופרים והאמנים בתקופת סטאלין. גם אני חשבתי לתומי, כך חינכו אותי בתנועת הנוער, כי המאבק של הפרט מול המדינה, יחיד נגד הכלל, הוא טראגי ומתאים למציאות של מדינות ותקופות רבות בעולם, רק לא בישראל. אני מבין שהסכנה לקיומנו היא ממשית, ושנאת הערבים אלינו היא אי-רציונאלית. אני רק שואל אם הערבים לא הולכים ומשיגים את טרתם בכך שהפכו גם אותנו למשוגעים, למין ספרטה מודרנית ונצורה בלב המזרח התיכון, מדינה של חיילים שאינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של שלווה וחופש, אשר בלעדיהם לא תיתכן שום יצירה רוחנית ואמנותית בעלת חשיבות.

אם הייתי בדרן או מין עיתונאי צבאי כמו אורי בן-עמי, היה מצבי טוב יותר במילואים, כי אותם צריכים, אך מי צריך אותי? אני הלא תבוסתן, מדכא, רואה שחורות מטבעי, ובעל נטייה מסוכנת להרס עצמי. לאתונה היה לפחות סוקרטס בשביל להרעיל אותו במו-ידיו, אבל מה השאירה אחריה ספרטה? רק את אורח-החיים הספרטני.

יש לו שיטה להסביר את כל החיים בארץ לפי פרשת לבון, אמר לעצמו, יושב עדיין על האסלה, כי אהב מאוד לשקוע בהרהורים בחדר הקטן ההוא – הלא זה ברור כשמש! כל הפרשה צמחה על רקע המלחמה בערבים, וכאשר אי-אפשר להתגבר על המחנק אשר סובב אותנו מבחוץ, אנו מרעילים את עצמנו בהאשמות הדדיות ובמציאת שעיר לעזאזל. הלא צריך לצאת ולצעוק את זה ברחובות! בגלל זה מתנקמים בו ורודפים אותו ולוקחים אותו למילואים.

בבוא יום-הדין ומתיך-הכפתורים ישראל אותו מה עשה בחייו, יצורך לענות: "אני מצטער מאוד שלא הספקתי לכתוב בספר את הפילוסופיה שלי. המצב היה מתוח וישבתי וחיכיתי לצו-קריאה. שנים ישבתי וחיכיתי. הרס"ר שלי אמר שכתבתי מספיק פילוסופיה. נכון, יש לי דפיקות לב בהגיע השעה לפתוח, מדי יום, את תיבת הדואר, פן הגיע אליי צו-קריאה חדש."

אני לא חושב שמתיך-הכפתורים יסלח לי על כך. גם לפר-גינט לא סלח. אם אדם אינו ממלא את ייעודו, אז עצם העובדה שלא מילא את ייעודו הוא העונש הנורא ביותר. וזה מה שקרה לפר-גינט. והמצב הביטחוני של המדינה הוא תירוץ עלוב למדי לאדם כדי לתרץ את כישלונו בהשלמת ייעודו. והוא נזכר בפסוק של המשורר הגרמני, עליו חזרה באוזניהם שוב ושוב, בקולה הצרוד והאיטי, המורה הייקית הזקנה, שאותה העריץ: "טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך. איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה."

אולי פשוט צריך להחליט כי בישראל היום אין אפשרות למותרות של פילוסופיה וכתיבת ספרים. אז לפחות שיגידו את הדבר בפירוש, וייוודע מלוא המחיר שאני משלמים בעד מלחמת הקיום שלנו.

משלמים? מי משלם? כלום אין המילואים והערבים תירוץ זול לאותה ריקנות אשר בנשמה? אולי רק דוסטוייבסקי חי באמת, למרות שחי חיים נוראים, כי לחייו היתה משמעות, והיא קיימת גם היום, ותתקיים תמיד, אבל אני, שאינני גאון כמוהו, ולא קצין כמו צבי, ולא רס"ר כאליהו, ולא פּוֹץ כאורי בן-עמי, ולא ולא ולא... מה אעשה?

המשך יבוא

הערה: כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, אולי גם בקינאה, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי שיצאו בה "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב, ושום חוקר ספרות לא התייחס לכך.

 * * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תקוה היקרה, בחוברת הקודמת של "חדשות בן עזר" פירסמת מאמר על האחיות נורית גוברין וחגית הלפרין, בנותיו וממשיכות דרכו של אביהן, ישראל כהן. ברצוני לשבח את הנושא שבחרת למאמרך ואת ההערכה המוצדקת שביטאת על עבודתן המחקרית, כל אחת בהיקפה ובנושאי המחקר שהמייחדים אותה.

אביהן, ישראל כהן, הוריש לשתיהן את דרכו הן במחקר והן בביקורת, והיא דרך ההתעמקות בעובדות והחתירה אל האמת באמצעות ניתוחן המעמיק.

ואכן, שתיהן אינן מעמיסות על הקורא, שהוא אוהב הספרות העברית, הררים של מונחים חדשים, אלא מרעיפות עליו מידע מהימן המרחיב את התמצאותו ואת הבנתו ביוצריה של הספרות העברית בשלוש תקופותיה של הספרות העברית החדשה: התחייה, העליות ושנות המדינה (זהו המיפוי המקובל. אני נוהג לפתוח בשנות המדינה עידן חדש בתולדות הספרות העברית – עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בא"י).

מאמרך על נורית ועל אחותה, חגית, לא רק ריתק אותי בזכות בהירותו ותכונתו הסיפורתית, אלא גם ריגש אותי משום ששתיהן הינן מ"אנשי הספרות" (מונח נודע של ס. יזהר, שהמציא כדי לזלזל בעוסקים במקצועות התיווך בין הסופר לקורא...) – היותר נעימים שנמצאים באקדמיה וב"מילייה" הספרותי שמחוצה לה.

לאביהן, ישראל כהן, אני חוזר לא רק כקורא בכתביו המחכימים (כולל הביוגרפיות והמונוגרפיות החשובות שכתב), אלא גם בתודה על העידוד שנתן לי בכל הזדמנות. ואזכיר רק שניים ממעשי העידוד הללו:

בתיווכה של נורית, שזכיתי ללמוד בחברתה את לימודי התואר השני באוניברסיטת ת"א, פירסם ב"הפועל הצעיר" שבעריכתו את מסת הביקורת הראשונה שלי (על "החי על המת" של אהרון מגד).

והוא גם יזם את צירופי לאגודת הסופרים העבריים בתקופה שפניה של האגודה היו יפים יותר מכפי שהינם כיום.

בתודה ובהערכה על מאמרך,

יוסף אורן 

* תקוה יקרה, נהניתי מאוד הערב לקרוא את כתבתך על ישראל כהן ובנותיו נורית וחגית.  רשימה רצינית ומעניינת.  אני מעריצה אותך על סקרנותך התמידית ועל רצינות מחקרך, ומקצועיותך. אני מאחלת לך רק בריאות טובה וזה בעיקר מה שחסר לנו כרגע. את נורית אני מכירה כבר כמה שנים וקראתי גם כמה מספריה. את הספר על אהרון מגד עוד לא הספקתי לקרוא. היא אוהבת תיאטרון ותמיד הזמנתי אותה להצגות.

שלום,

פנינה גרי

* למאמרו של נעמן כהן: מדוע לא להשתמש במינוח המתבקש "ערבים בני דת משה"? – שכולל רבים מאיתנו?

דב פישל

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1151 כותב אוריה באר כי דבריי (בגיליון קודם) בכל הנוגע להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי – הם מחוסרי בסיס וכי "ליפנים לא היתה שום הצעה של ממש לכניעה ודברי "חברנו" (כלומר דברי ר.ו.) בנידון, פשוט מצוצים מן האצבע."

להלן ציטוט מוויקיפדיה:

"ב-22 ביוני (1945) שבר הירוהיטו את המסורת בפעם השנייה, כאשר נאם בפני שרי הממשלה ואמר שברצונו לסיים את המלחמה בהקדם. אולם, הניסיון למשא ומתן בתיווך סובייטי נכשל עקב נחישותן של בעלות הברית להביא את יפן למצב של "כניעה ללא תנאים", ועקב התנאי היחיד שהציבו היפנים במשא ומתן: השארת הקיסר ומורשתו בקרב החברה היפנית על כנם."

מי שמתעניין, יכול להעמיק בקריאה על נושא זה בספרי ההיסטוריה. בסופו של דבר נשאר הקיסר הירוהיטו בתפקידו, בהסכמת האמריקאים, בלי ההילה שהוא נציגו של אלוהים עלי אדמות.

רון וייס

רמת-גן

* אוריה באר: קראתי את תגובת חברנו. ולהלן תגובה על תגובה.

א. ביוני 1945 התחולל קרב דמים קשה ביותר, אולי אחד הקרבות הקשים במלחמה. ואולי  אחד הקרבות הקשים בכלל בהיסטוריה. מפקדי היפאנים הבכירים הכריזו שנסיגה או כניעה לא יהיו לעולם ועד, והכריזו על לחימה עד החייל האחרון. 77,000 חיילים יפאניים נהרגו בכשבועיים ימי קרב וכ-12,000חיילים אמריקניים."

ב. בערך בוויקיפדיה כתוב לאמור: "ב-14 באוגוסט 1945 הקליט הירוהיטו הודעת רדיו לעם היפאני, בה הודיע על החלטתו להיכנע. היה זה בתגובה  לניסיון אחרון מצד משרד המלחמה, בשיתוף עם אנשי המשמר הקיסרי – לבצע הפיכה, כדי  את למנוע את הכניעה..."

דהיינו, ראשי הצבא היפאני איימו להמשיך במלחמה, כי ראו בכניעה בושה. אז מה צריך הנשיא טרומן  להסיק מכך? תגיד חברנו...

ג. מדעני האטום היפאניים התנגדו, עד לרגע האחרון ממש, לכניעה. הם סברו שיש לאמריקנים רק פצצה אחת. ומכאן שיש להמשיך במלחמה, עד הסוף המר. עד כדי כך הגיע הטירוף.

לכן, כדאי קצת לקרוא, לפני שמביעים דעה נחרצת ומצטטים חצאי דברים.

* אהוד: שלשום, 14.6, נפרדנו בפרק האחרון, ה-115 – מגיבורי אחת הסדרות המרתקות והמלהיבות ביותר שראינו, לצערנו רק מהאמצע והלאה – הטלנובלה הארגנטינאית "דרך לאהבה" בכיכובם של קרינה זמפיני הנפלאה (מלנה מננדז) וסבסטיאן אסטבנז (רוקו קולוצ'י), ועימם חואן דארטס (אנחל), סול אסטבנז ׁׁ(ג'ינה), בטיאנה בלום (אמנדה), ראול טאירי (אגוסטין דה לה גוארדה) ומרטינה גוסמן (ונסה, אחותו של אגוסטין בסידרה), ועוד עשרות שחקנים נפלאים, ממש נפלאים – מבוגרים וגם ילדים, שפרק אחר פרק במשך שבועות רבים יוצרים את הקסם של הטלנובלה הספרדית המעולה הזו.

המאפיין אותה, ואפילו סדרות אחרות, פחות מוצלחות ממנה – הוא חום הלב, הרגשות המוחצנים, החיבוקים, הנשיקות, המגע האנושי החם, האהבה, החיבוקים, החיבוקים, האהבה, וכמובן גם קינאה, אבל האהבה מניעה כמעט את הכול. איזה טמפרמנט! איזו אנושיות עמוקה, לעיתים קומית, אבל סוערת, אינטימית, מרתקת, יצרית, קצת נאיבית, שכולה יחסי אנוש, בלי פוליטיקה, בלי היסטוריה, בלי פורנוגראפיה, רק ארוטיוּת – שאף פעם אינה חושפנית מדי. ואיזו שפה נפלאה! ובסוף כמעט כולם מסתדרים בזוגות, ונולדים ילדים!

חבורת השחקנים שבסידרה הופכת למעין משפחה אלנטרנאטיבית שלךָ, שאתה חרד לכל התפתחות שלילית בה ושמח עם כל מה שמתגלגל לטוב.

נכון שחלק מההנאה נעוץ בכך שה-אי.קיו. שלי נמוך למדי, אבל אלה הדרמות המושכות אותי ביותר ואני מעדיף אותן על פני הצגות תיאטרון ואפילו סרטי קולנוע; ומהטלנובלות לא רק שאני לא יוצא באמצע – אלא אוי ואבוי אם מפריעים לי באמצע. 

אני זוכר שפעם חיכיתי עם מפיקות תוכנית-לילה ב"קול ישראל" לבואו של המנחה, פרופ' רפי קרסו השמנמן, ואיך שבא – לא הפסיק לחבק את כולן ולהרעיף עליהן חיבה.

"רפי," אמרתי לו, "עוד יתבעו אותך על הטרדה מינית!"

"לא איכפת לי," אמר, "אבל אני לא אוותר על העידוד ועל החום שמעניק המגע האנושי!"

בטלנובלה ארגנטינאית ואצל רפי קרסו זה בסדר. אבל בישראל יש מי שנאלץ להתפטר מתפקידו בגלל התנהגות דומה לזו – שאולי אינה רק לטינו-אמריקאית אנושית חמה ולבבית – אלא בעיקר חרמנית.

* אובמה הוא הגאון ששינה את ההיסטוריה בְּדיפלומטיה הזויה שהוכיחה כי אסטרטגיה המתחפשת לטימטום מביאה רק טוב ליהודים ("כרגיל"):

1) הוא הרס את המדינות האויבות לישראל.

2) הוא חיזק את איראן השיעית מול סעודיה הסונית. (ישראל היא רק כיסוי).

3) הוא העצים את הטרור האיסלאמי "הקיצוני" כלפי כל העולם!

4) הוא הכפיל ושילש את הצפת אירופה בפליטים וב"פליטים".

5) הוא זירז את תקוות המוסלמים לאיסלאמיזציה של אירופה.

6) הוא יחריב (בעזרת הנשיא/ה שהתעצמו בגללו) את ארה"ב הגזענית: עבדות שחורים, השמדת אדומים, כיבוש מקסיקנים, התעלמות מהשמדת 6 מיליון (יהודים, כמובן).

מרדכי בן חורין

* אתמול נפתח "שבוע הספר".  מאחר שאף ספר שלנו לא נמצא בדוכניו, הוא כבר לא כל כך מעניין אותנו, מה עוד שבביתנו כבר אין מקום לספרים החדשים שנשלחים אלינו כל הזמן. אנחנו גם יודעים כי חלק ניכר משפע הכותרים החדשים, שבו מתגאים כל המתנגדים לביטול חוק הסופרים – ממומן על ידי הסופרים עצמם או קרנות ציבוריות.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים, 2014

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

44. "והארץ תרעד" (סאגה. ספרי מקור. 2014).

המהדיר אהוד בן עזר:

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר (הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". (זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001).

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, (אסטרולוג, 2001).

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נשלחו לאתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל