גיליון מס' 1153

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בסיון תשע"ו, 20 ביוני 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְ"לֵיל הַגְּשָרִים". // משה גרנות: מחווה לשמואל שי וליוסי גמזו ב"בית היוצר", "בוקר של זהב", בנמל תל-אביב (17.6.2016). // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ' – שליח לדוור אהבה. // בן-ציון יהושע: השדכן הספניולי. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // נעמן כהן: מלטה יוק? בכל זאת יהודים-ערבים. // אורי הייטנר: 1. הפתיל הקצר של הגורם הבכיר. 2. המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה. 3. צרור הערות 19.6.16. // יהודה דרורי: 1. בלי עמימות אסטרטגית. 2. המהפכה הבולשביקית של אהוד ברק. 3. פתולוגית: ייתכן שללא הירי המחבל היה בחיים. // מנחם רהט: ימי רמאדם. // משה כהן: הנדון: מה נשתנה? // אהוד בן עזר: פטרנקו, טריפונוב, סטרווינסקי ורחמנינוב בפילהרמונית במוצ"ש האחרון. // יצחק מאיר: "ארוחת צהריים טובה לשרי חוץ חשובים". // עמדתי במקלחת מסבֶּנֶת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // מדף הספרים של אהוד בן עזר. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"א. // ממקורות הש"י.

80 זה ה-30 החדש!

* * *

יוסי גמזו

שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְ"לֵיל הַגְּשָרִים"

לִפְנֵי קְצָת יוֹתֵר מִשָּבוּעַ, הַרְחֵק מֵאוֹתָם הֶקְשֵרִים

שֶהַתִּקְשֹרֶת מַגְדִּירָה אוֹתָם בַּחֲשִיבוּת רֶטוֹרִית

כְּחֹמֶר חַם, וְחַדְשוֹתִי, וְאַקְטוּאָלִי, 

מָלְאוּ לְמִבְצַע חַבָּלָה בּוֹ-זְמַנִּי הַיָּדוּעַ כְּ"לֵיל הַגְּשָרִים",

שֶהוּא אֵרוּעַ מְכוֹנֵן וְרַב-עָצְמָה אֲשֶר נִרְשַם בִּכְתָב שֶל אֵש בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי,

שִבְעִים וְחָמֵש שְנוֹת מִבְצָע לֹא טְרִיוְיָאלִי 

שֶרַק הַוָּתִיקִים שֶבְּתוֹכֵנוּ עוֹד זוֹכְרִים.

וְזֶהוּ הַמָּקוֹם וְזֶה הַזְּמַן וְזֶה הַצֹּרֶךְ

לִצְבֹּט צְבִיטָה עַזָּה יָשָר בַּתְּנוּךְ 

שֶל כָּל מוֹרֵה הִיסְטוֹרְיָה בְּלִי הִסּוּס וּבְלִי שוּם מֹרֶךְ

כִּי אִם בִּגְלַל מֶחְדָּל שֶל מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ 

הַנֹּעַר לֹא יוֹדֵעַ שוּם דָּבָר עַל כָּךְ, בְּעֶצֶם,

זוֹ לֹא אַשְמַת הַנֹּעַר, לֹא וָלֹא,

כִּי אִם אַשְמַת כָּל אֵלֶּה הַטּוֹעִים טָעוּת נִמְרֶצֶת

בְּתָכְנִיּוֹת הַלִּמּוּדִים שֶלּוֹ

וּמַפְקִירִים אוֹתוֹ בְּלִי שוּם פִּקּוּחַ וְרֶבִיזְיָה 

עַל מָה שֶהוּא סוֹפֵג מִגִּיל יַלְדוּת

כְּשֶמֻֻּשָּׂאֵי-הִזְדַּהוּתוֹ וְגִבּוֹרָיו בַּטֶּלֶוִיזְיָה

בְּכָל "מֵרוֹץ אֶל הַמִּלְיוֹן" אוֹ "אָח גָּדוֹל" אוֹ "הִשָּׂרְדּוּת"

כָּאן דּוֹאֲגִים רַק לְעַצְמָם, בְּעוֹד שֶאָז, בְּלַיְלָה קְרִיטִי

שֶבּוֹ פּוֹצֵץ נֹעַר עִבְרִי בְּאֹמֶץ-רוּחַ כֹּה נִפְעָם 

מִנְיַן גְּשָרִים חִיּוּנִיִּים לְכוֹחַ הַכּוֹבֵש הַבְּרִיטִי

עָשָׂה זֹאת כְּלָל לֹא לְעַצְמוֹ בִּלְבַד כִּי אִם לְכָל הָעָם

וְאַף שִלֵּם עַל כָּךְ בְּדָם שֶל אַרְבָּעָה-עָשָׂר בְּנֵי נֹעַר,

פַּלְמַ"חְנִיקִים שֶלֹּא חָשְבוּ אָז עַל מֵרוֹץ אֶל שוּם מִילְיוֹן,

שֶלְּאוֹרָם יֵש לְחַנֵּךְ וְאֶת  מוֹפְתָּם אָסוּר לִשְכֹּחַ

אִם בַּחִנּוּךְ שֶלָּנוּ יֵש עוֹד עֲרָכִים וְהִגָּיוֹן.

* * *

משה גרנות

מחווה לשמואל שי וליוסי גמזו ב"בית היוצר"

"בוקר של זהב", האנגר 22 בנמל תל-אביב (17.6.2016)

"בוקר של זהב" הוא מופע חודשי מטעם אקו"ם, הנערך מדי חודש בהאנגר 22 בנמל תל-אביב. העורך והמנחה הוא חיים קינן. ביום ו' 17.6.2016 הוקדש הבוקר לשמואל שי וליוסי גמזו. חיים קינן פותח בדרך כלל בקורות חיים, ואחר כך הוא מנחה את מהלך המופע.

ראשון היה שמואל שי, והגם שאני מכיר אותו שנים רבות, לא היכרתי את כל תחנות חייו ואת מפעליו התרבותיים הרבים, בעיקר בתחום הרדיו. שמואל שי עצמו עלה לבמה, ובהנחייתו של חיים קינן הוא החל לספר אנקדוטות ובדיחות שגרמו לפרצי צחוק רועמים מהקהל. כיוון ששמואל שי נכח באירוע, והיה עד לכבוד שהעניקה לו שחרית זו, אעבור, ברשות עורך כתב עת זה ליוסי גמזו, שנבצר ממנו להגיע משום פציעה.

חיים קינן דיבר בקצרה על הוריו של יוסי, ד"ר חיים וד"ר גרטה גמזו, על יתמותו מאימו, על הפרסום הראשון שלו בגיל 9 בתיווכו של א' שלונסקי, ואז החל לתאר את הזרם האדיר של יצירתו. מבין עשרות הספרים שפירסם, הוא הזכיר את – "אתם נוער אתם?!", "ילקוט זאטוט", "בשש אחרי המלחמה", "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע". הוא הזכיר את הטורים המחורזים שלו ב"על המשמר", ב"דבר" (במקום טורו של נתן אלתרמן), ב"מעריב". הוזכרו תוכניות הרדיו שלו, את המחזת "מוטיל" על פי שלום עליכם, את ייסוד כתב העת "אופק", ועריכתו, שם פירסמה דברים "הליגה הלאומית" של הסופרים והמדינאים. הוא יסד וערך את שבועון הילדים "פופאי-חבריא". חיים קינן מיעט לדבר על השירה הלירית של יוסי גמזו, שפורסמה בעיקר בשמות בדויים, ועל הפואמות הגדולות שלו על פושקין ואלכסנדר פן, אשר עובדו לתסכיתים ברדיו.

בין לבין סיים יוסי גמזו שני תארים בארץ, ותואר דוקטור בארצות הברית. היה מרצה ופרופסור בארצות הברית, באוסטרליה, בדרום אפריקה. עם חזרתו ארצה אחרי עשרים שנה, הוא כיהן כפרופסור במכללת אילת ובמכללת קצרין. חיים קינן הזכיר מעט מתרגומיו לכתבי יוצרי מופת, אבל עיקר השחרית נסבה על הפזמונים הנפלאים שלו, שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.

פזמוניו הולחנו על ידי בכירי המלחינים בארץ: יוחנן זראי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב, אריה לבנון, דובי זלצר, נחום היימן, עמוס מלר, יוסי חורי, ושרו אותם – שמעון ישראלי, אריק איינשטיין, יהורם גאון, אבי טולדנו, שלישיית הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, יזהר כהן ועוד.

בשחרית הזאת ביצעו את השירים רונית אופיר, אבי טולדנו, הפרברים, בן יוסף, מאיר ברבי, וליוו בכלים – גילה חסיד שהיתה גם המנהלת המוסיקלית, בן יוסף, מאיר ברבי, יוריק בן דויד וגרדי. לפני כל שיר הקדים חיים קינן וסיפר את קורותיו ואת מבצעיו הראשונים. אינני בטוח שאני מזכיר את כל השירים שבוצעו בשחרית זאת, ואם החמצתי אחד או שניים יסולח לי:

"סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "איפה הן הבחורות ההן", "זוהי יפו", "לילה ראשון בלי אימא", "מה הוא עושה לה?", "שלא לאהוב אותך איך אפשר?", "באבי אביו", "אילו כל האוהבים", "זהו האביב, ילדה", "ילדי איננו ילד עוד", "לילך", "בשערייך ירושלים", "ירושלים האחרת", "הכותל".

הביצוע היה נפלא, וההתרגשות בקהל היתה אדירה. הסתכלתי סביבי – לא רק מעיניי זלגו דמעות של התרגשות וגעגועים ליופי הזה שיוסי גמזו הרעיף עלינו בנדיבות. השירים שבוצעו, הוקרנו על מסך, וגם מי שאיננו בקיא ברזי הספרות ובפרוסודיה, יכול היה להתרשם מהלשון הפיגורטיבית הנפלאה של יוסי, מהתחכום של בחירת המילים, מהמקצב המדויק, מהחריזה המפתיעה בכל מיני פינות של השורה השירית – האיש וירטואוז – אין מילה אחרת!

מה חבל שיוסי גמזו לא היה נוכח בשחרית המדהימה הזאת, שיכלה לגרום לו נחת שכל כך מגיעה לו.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ' – שליח לדוור אהבה

לזכותו של אהרל'ה ייאמר, שהוא הסתפק בתאונה האחת שעשה למכונית, והדרך חזרה מקיבוץ גשר בצפון לשיכון דן עברה בשלום. יחד עם זאת, העליזות הצוהלת שליוותה אותנו כשיצאנו לטיול,  היתה עכשיו חרישית יותר, ורוב הנסיעה עברה בנמנומים של שומרי לילה.

בימים הבאים התחזקה החברות ביני לבין בתיה. כבר לא התביישתי לבוא לביתה, והיא לא התביישה לחבק אותי כשאחיה הקטן לא הסתכל. אחיה בן השבע היה ילד חמוד אבל סקרן מאוד, ותמיד רצה לדעת מה אנחנו עושים.

הוריה של בתיה, שהכירו את הוריי וידעו שאני ממשפחה טובה, קיבלו אותי בסבר פנים יפות, בייחוד אימא שלה,  שהציעה לי כל פעם לטעום מהעוגות שלה. למרות שהייתי החבר הראשון של בתיה, היא ידעה ללמד אותי כמה דברים שאפשר לעשות עם הידיים, ונדמה לי שבניגוד לגימנסיה, הרי אצלה דווקא הצטיינתי בלימודים.

ההורים שלה אהבו  לצאת לבלות, ובתיה נאלצה להישאר בבית כדי לשמור על אחיה. לי זה לא הפריע ותמיד התנדבתי ברצון לבוא ולעזור לה בשמירה, בייחוד אחרי שאחיה נרדם. הבעייה היתה  שבדרך כלל היינו  צריכים  לחכות די הרבה זמן  עד שהסכים להירדם, וגם אז היתה  סכנה שיתעורר ויבוא לראות מה אנחנו עושים. בתיה נהגה לשים כיסא ליד דלתו, כדי שנשמע בעוד מועד את החריקה, ואכן לא פעם ניצלנו בזכות זה.

כחמש שנים לאחר מכן, כשהייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות וכתבתי לפרנסתי בעיתון "מעריב לנוער" את "יומנה של איה הג'ינג'ית",  עשיתי מה שהרבה סופרים נוהגים לעשות. הצמדתי את בתיה לאיה הג'ינג'ית אחייניתי, ואת יוסי, אחיה בן השש של בתיה,  לנלי שפר אחיה הקטן של איה.

הודות לכך, רבים  מהסיפורים המופיעים בספר, מבוססים על אירועים שקרו לי עם בתיה, כשאני ממלא את תפקידו של אורי המחזר של איה. (היתה זו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, כי איה האמיתית התחתנה בסופו של דבר עם הבחור שחיזר אחריה ושמו אורי עד היום).

את אחד הפרקים המלמדים מה שקרה לי באמת עם בתיה, אני מביא בזה עם הקיצורים הנדרשים:

היצר הרע של נלי

(מתוך הספר איה הג'ינג'ית וכל המשפחה)

הוריי יצאו בשעה שמונה בערב, אורי נכנס כחמש דקות אחרי שיצאו. כנראה התחבא בחוץ והמתין לצאתם. הזמנתי אותו לשבת לצידי על הספה, הוא היסס ושאל אם אחי הקטן והמציץ, כבר ישן. אמרתי לו שכן, וכדי להרגיעו הדלקתי את החשמל במטבח וכיביתי את החשמל שבסלון. "זה גם טוב נגד יתושים," הסברתי לו.

"ואם הורייך יבואו?" שאל אורי.

"הם לא יבואו," אמרתי, "הם הלכו לסרט." 

הוא רטן משהו במשך עשר דקות, ואחר כך שתק. שתקתי גם אני. כל כך נעים לשבת ככה ביחד ולשתוק.

קול רשרוש הבהילני. "עכבר!" – זעקתי נחרדת.

רשרוש רגליים זעירות וחריקת מיטה, הוכיחוני כי טעיתי!

 "נלי!" איימתי על אחי בקול הכי מפחיד שלי, "אם תנסה לקום שוב מהמיטה יהיה לך אוי ואבוי!"

יצאתי וסגרתי את דלתו, שלצערי לא היה בה מנעול, אבל אז צץ בי רעיון גאוני. אספתי את כל הכיסאות של חדר האורחים וערמתי אותם מול הדלת. עליהם שמתי, לתפארת המליצה, את שולחן הגיהוץ, וכפרפראות תקעתי בין רגלי הכיסאות את מטאטא המטבח.

עתה ידעתי כי אנו בטוחים בפניו. בשום אופן לא יצליח לפתוח את הדלת ולהזיז את כל הערימה הענקית, ואני עם אורי נוכל סוף סוף לשבת בנחת וללמוד את שקספיר באווירת לימודים אידיאלית.

אני לא זוכרת כמה זמן למדנו, אני רק זוכרת שפתאום, כמו באגדות, נשמע משק מפתחות בדלת הכניסה.

"גנבים!" היתה מחשבתי הראשונה, אך לדאבוני טעיתי. היו אלה הוריי. אורי מיהר לתפוס את כל כתבי שקספיר ולטמון בהם את ראשו.

"מדוע אתה קורא בחושך?" שאל אבי המופתע.

"א... אני רק מסתכל ב... בתמונות." גמגם אורי הנבוך והרחיק את הספר מעיני אבי שלא יראה שאין בו תמונות.

אימי הייתה יותר טקטית. "הנח להם, "אמרה, "אינך רואה שהם לומדים?"

"איני רואה," אמר אבי, "חושך."

אימי הטובה לא נתנה לו לנתח את המצב, תפסה אותו במרפקו ומשכה אותו אחריה למסדרון חדרי השנה.

טרח!!! בום!!! זבנג...

שני כיסאות נשברו על המקום. שולחן הגיהוץ התפרק לחלקים. אבי מצא את עצמו שטוח על הרצפה ואימי מתנופפת כדגל על המטאטא...

מיותר לספר שהוספתי מעט מאוד למה שקרה באמת. שנינו, גם אני וגם בתיה, היינו להוטים להתחכך כל יום בכל הזדמנות, והאח הקטן והמשועמם חיפש כל הזמן את חברתנו.

אצל בתיה למדתי שאפשר לשבת על הספה, לקרוא את שקספיר, כשמתחת לספר ידינו מצטלבות בחתירתן למסתורי הזולת, תוך נכונות להישלף משם במהירות, ולהספיק בעוד מועד להפוך את הדף.

לעומת ההבנה ההדדית שהיתה לי עם בתיה, היו לאהרל'ה  קשיים לא קלים כדי להגיע עם נירה  לעמק השווה. כשהייתי שואל אותו מה קורה עם נירה ומה שלומה, היה אומר שהיא עוד תינוקת ותמיד יש לה שעורים להכין.

יום אחד, כחודש אחרי  הטיול, הגיע אליי במפתיע בצהרי היום והביא לי את עיתון "במעלה". דיפדפתי בעיתון וחיפשתי את שמי. אמנם לא שלחתי להם כלום, אבל פעם , כשהיינו בנגב במלחמת העצמאות, הגיע אלינו העלון הזה ובו מצאתי, תחת השם השגוי "פוצ'י" – פיליטון שכתבתי לאחת ממסיבות הכיתה ואין לי מושג איך הוא הגיע לעיתון. לא עשיתי מזה עניין, רק שמחתי שמשהו שכתבתי נמצא ראוי לדפוס.

הגעתי לסוף העלון שאהרל'ה נתן לי, דפדפתי דיפדפתי ולא מצאתי כלום. אהרל'ה לקח ממני את העיתון, פתח אותו ביד בוטחת והראה לי מאמר הנושא את שם הכותב:  אהרון הראל (נתיב הל"ה).

רציתי להגיד לו: "שמחת  זקנתי, המאמר שלך!" –  ובכל זאת, מטעמי נימוס, קראתי אותו  עד הסוף ואני מתאר לעצמי שאמרתי: "יפה מאוד." 

"תעשה לי טובה," אמר, "קח את העלון, ואם תעבור במקרה ברחוב בן יהודה, תביא אותו לנירה."

"מה יש לי לעשות ברחוב בן יהודה?"

"לא, אני לא רוצה שתיסע במיוחד לנירה, אבל אם במקרה... אתה יודע מה? אני במקרה צריך להיות אצל השען של הוריי בתל-אביב, אז אני אקח אותך לבית שלה."

"ואיך אני אחזור לשיכון דן?"

"באוטובוס. יש כל חצי שעה אוטובוס."

"אז אם כך, יותר פשוט שאסע לשם עם האופנוע."

"אז תיסע עם האופנוע. מתי אתה חושב שתהיה אצלה?"

"אני יודע? בהזדמנות כשאהיה בסביבה. אבל אם אתה במילא צריך להיות בתל-אביב, למה שלא תשלשל בעצמך את העיתון לתיבת הדואר שלהם?"

"לא נעים לי. מה היא תחשוב עליי?"

"אותו דבר מה שהיא תחשוב אם אני אביא לה אותו."

"טוב, אתה יודע מה. אם אתה כזה – אז בלי טובות. אני אסתדר."

  כאן ניעורו רחמיי על ראש המועצה הכי צעיר בארץ, והתנדבתי לנסוע איתו בתנאי שיחזיר אותי. נכנסתי ל"הנרי ג'י" שהיתה כבר אחרי התיקון ונראתה כמו חדשה.

אהרל'ה מצא חנייה בשדרות קק"ל ואני הלכתי ברגל כחצי קילומטר.

נירה גרה בבנין מגורים בקומה שעל העמודים. נכנסתי לחצר וראיתי שאם אטפס על צנרת הביוב ואעמוד על קצות אצבעותיי, אוכל להציץ לחדרה דרך החלון.

מהחלון ראיתי את שני אחיה הקטנים משחקים בדומינו על הרצפה. זרקתי עליהם את העיתון וגלשתי למטה.

ברגע הבא ראיתי את שני הקטנים מביטים עליי  מהחלון.

צעקתי להם שיתנו את העיתון לנירה, ומיהרתי להסתלק בלי לחכות למענה.

אהרון היה מאושר שהמבצע עבר בהצלחה ומיהר להחזיר אותי לשיכון דן. כשהזכרתי לו שהוא צריך לעבור דרך השען של הוריו, אמר: "עזוב, אבי כמעט כל יום בתל-אביב.הוא יכול לגשת לבד."

כעבור חודש, כשיצא "במעלה" חדש, התבקשתי שוב לחזור על המבצע, כי הפעם הוא כתב רשימה ממש טובה. כבר חשבתי שנגזר עליי להיות הדוור החודשי שלו, אבל אז קרה נס. כנראה שהסיפור השני שאהרל'ה כתב היה באמת טוב, כי נירה התרשמה מאוד, וכהוקרה לכישרונו, הרשתה לו לבוא אליה לתיכון עירוני א' בסוף הלימודים ולקחתה הביתה, למרות שבתור הבת של נהג "דן" יכלה לנסוע באוטובוס בחינם.

בתיכון עירוני א' היתה זו תופעה יוצאת דופן. עד כה לא היתה  שם אף תלמידה שמכונית אמריקנית יוקרתית תחכה לה בסוף הלימודים ותיקח אותה הביתה.

בתיה, שלמדה עם נירה באותה כיתה, סיפרה לי שכל הבנות מתפוצצות מקינאה, ואני אמרתי לה שאם היא רוצה, אני יכול לבוא עם אופנוע הטרנטה שלי ולקחת אותה.

בתיה לא רצתה להטריח אותי, אבל מדי פעם,  כשרצתה לנסוע לנירה הביתה, היה אהרל'ה לוקח גם אותה וכולם היו מאושרים.  הכי מאושרת היתה אמה של נירה, שהתאהבה באהרל'ה, התפעלה מחוכמתו ומכישרונו ונתנה לבתה הממושמעת להבין  שהזדמנות כזאת, לתפוס בחור נפלא כמוהו, יש רק פעם בחיים וחלילה לה להחמיץ.

החתונה של השניים נערכה אחרי למעלה משנה. בתיה ואני כבר לא היינו חברים, אבל נשארנו ידידים ובאנו יחד כאורחי הכבוד. לבתיה היה אז כבר חבר חדש, וגם לי היתה חברה אחרת.

כשהחזרתי אותה לביתה, נשארנו במכונית של אבי זמן רב מהרגיל, כי לא יכולנו שלא להעלות כל מיני זיכרונות, ושלא לנצל את התזדמנות שאחיה הקטן כבר לא מפריע...

* * *

בן-ציון יהושע

השדכן הספניולי

[א]

כל החיים אצלי הם ראינוע ואני השחקן שמחליף תפקידים ותחפושות. אומרים כי אני, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, השדכן בעל אלף ואחד פרצופים. אני מגדל זקן ומגלח זקן. פעם השפם שלי מזדקר ופעם שמוט כשפם של מונגולי שאיבד את סוסו בקרב. אני לובש גלימות ומתהדר בחליפות. פעם תרבוש טורקי לראשי, פעם ברט צרפתי נטוי על ראשי ופעם מגבעת פנמה נוקשה מתהדרת על ראשי.   מי שהייתי אתמול אינני היום ומה שאני היום ספק אם אהיה מחר.

יום אחד הופעתי בביתו של חכם אליהו מיוחס, סופר סת"ם, מוהל ושוחט, והצעתי שידוך לבתו הבכורה ריינה, שזה עתה מלאו לה שלוש-עשרה. צעדתי לביתו בחליפה לבנה. עניבת פרפר אדומה ומטפחת משי באותו גוון מציצה מכיס המקטורן. לרגליי נעליים לבנות ולראשי כובע פנמה לבן מעוטר סביב בסרט שחור. ובל אשכח, הייתי מצויד גם בשפם עם שני חודים אחד מימין ואחד משמאל. ממש סניור לטיני שנחת ברגע זה בלבנט.  בדרכי לבית הורי הנערה ניסיתי להרשים את הבריות ברוחב לבי. שלפתי מכיסי מטבעות קטנים וחילקתי   לקבצנים. ילדי רחוב התקהלו סביבי והתחננו: "סניור, תן לי מיל!" פיזרתי למענם מטבעות קטנים. הם השתטחו על הארץ ואספו מיל ועוד מיל, כסוכריות המושלכות על חתן בר מצווה. בעיר ענייה כירושלים מעות הצדקה שהענקתי זיכו אותי מיד בתואר: "סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, איש עשיר גם נדיב." שמי הלך לפניי כבעל ממון. תואר בלי כיסוי. עננים ורוח וגשם אַיִן.

הגעתי לביתו של חכם  אליהו מיוחס ומיד כבשתי את לבו. הוא, יהודי דל ואביון, מביט בחליפה האירופית הלבנה שלי ושואל: 'סניור, יסלח לי כבודו, כמה עולה חליפה כזאת? כמה עולה מגבעת פנמה הדורה שלראשך? כמה עולות הנעליים הלבנות והמצוחצחות שלרגליך? כמה עולה חולצת המשי עם דנטל ופפיון צבעוני שעל צווארך? הביט חכם אליהו מיוחס במטה בעל גולת הכסף שבידי ושאל: כמה עולה מקל כזה? כמה שילמת על התסרוקת והשפם הנאה? ראיתי על פניו שהוא מחשב בפעולת סיכום מהירה כדי להתרשם ממעמדי הכלכלי, שהרי כבודו של אדם בלבושו. 

בעודו חוקר ושואל על כל פריט בלבושי, הופיע במצוותי נער שליחויות לבוש מדים של חייל בצבא נפוליאון, בידיו סלסילת פירות עסיסיים שלא בעונתם – שזיפים, משמשים ותאנים, שנקטר שחרית עדיין נסוך עליהם. בקבוק יין אדום של רוטל ובקבוק ערק זחלאווי של חצי רוטל, שניהם בסלסילות קש. אני נע בחדר, וכיסיי המלאים מצלצלים ומרשימים את הבריות. כדי להרשים עוד את הסובבים שלפתי מכיס המותנייה שלי את שעון הכסף הקשור  בשרשרת והצצתי בו לצורך ושלא לצורך. ירושלמי מצוי שאל באותם הימים: ''יסלח לי כבודו, יש לאדוני שעון?" ואני מבין את כוונת השואל ומשיב בגאווה: "השעה היא..."

ריינה, בתו של חכם אליהו מיוחס, הכלה המיועדת, נערה יפת עיניים וארוכת צמות המגולגלות ככתר לראשה, הציצה מפעם לפעם מאחורי הפרגוד ונעצה בי עיניים חושקות עד שהיה נדמה לי שאני החתן המיועד ולא חג'י ישמעאל הבוכרי הקשיש שהגיע לזיארה בארץ הקודש וביקש למצוא צרה צעירה לאשתו. נראה שריינה הקשיבה לשיחתי עם אביה חכם אליהו מיוחס. האֵם, שׂרינה, הגישה לנו תה חם מהסמובר ועוגיות מעמול עמוסות בתמרים ובאגוזי מלך, פריכות ונימוחות בפה, מעשה ידיה, ורַחַת-לוּקוּם מבית היוצר של אשף הממתקים חֲבִיליוֹ.

כל אותו הזמן ישבתי עם חכם אליהו מיוחס, וכקוסם מיומן שלפתי מן השרוול סיפורים משעשעים, מתוקים מדבש. סיפרתי אגדות מופלאות על עושר דמיוני של עשירי עולם אצילי נפש המיטיבים עם הכלה המיועדת ומשפחתה. והוא אומר: "יקירי, סיפורים על גיבורים שזכו לעושר פתאומי הם המצאה של עניים המצפים לנס משמים". לאחר שהשקיתי את אבי הנערה בכמה כוסיות ערק, סיפרתי לו: "יקירנו חכם אליהו מיוחס בשורה טובה בפי. מצאתי לבתכם ריינה שתחיה חתן מופלא. בוכרי צעיר ורענן, עשיר כקורח המבקש את ידה. הוא איש טוב, ולבו רחמן ומיטיב, ולו תיבות ושקים מלאי מטבעות זהב," הפלגתי בתיאור כיד הדמיון הטובה עליי. ברק ולחלוחית של אושר מילאו את עיניהם של חכם אליהו מיוחס והרבנית שׂרינה, שהתקשו לפרנס את משפחתם. הם ראו בי נס משמים. הם היו בטוחים שבתם ריינה תגיע לארץ זבת חלב ודבש ובזכותה יגיעו גם הם למנוחה ולנחלה, וכך גם יחסכו פת לחם מנפש אחת על שולחנם הדל.

"חכם אליהו מיוחס, בעזרת השם גם אתם לא תדעו עוד מחסור ותחיו שנים של שובע וכבוד במוהר שתקבלו." התחלתי להאמין בסיפורים שבדיתי מלבי.

השקיתי את אבי הנערה בעוד שליש כוס ערק שאותו דיללתי בשני שלישים של מים קרים, עד שהמשקה קיבל גוון של 'חלב ציפורים'. צירפתי למשקה גם מלפפון קלוף, צעיר וזקוף, ועליו זריתי מלח גס. ריח המלפפון כריח השדה וריח ערק אניס כריח המשקה שנולד בעיירה זחלא שבלבנון. כוסית נשקה לכוסית עד שהבקבוק הגדול הלך והתרוקן ואדי האלכוהול העפילו לראשו של חכם אליהו מיוחס. חשתי שהשתייה הרבה נסכה בו לֵאוּת של שיכרון חושים. הוא הנהן בראשו על כל משפט שיצא מפי. הוא ראה את עולמו בחייו. אחרי שנות צער ופרנסה דחוקה נראה העולם בעיניו יפה וטהור ומלא הבטחות. אני, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, בעל הבריטון רב העצמה, נתתי קולי בשיר חתונה ספניולי, תוך שאני מקיש באצבעותיי הזריזות על דוֹיְרָה בוכרית – תוף דמוי כברה, עמוס דיסקיות נחושת מצלצלות. תוף שמוציא אפילו גולם-איש מאדישותו ומוציא אותו במחול.

הרבנית שׂרינה הצטרפה אלי ולחכם אליהו מיוחס בעלה. שלושתנו שרנו והשמחה הייתה במעונם. אט אט כל בנות החצר, שציפו לגואל, צבאו על החלונות, הצמידו שפתיים בשרניות לזגוגית, ונעצו עיניים נוצצות בתקווה שגם להן אמצא שידוך ראוי. אני שומע את חכם אליהו מיוחס מעטיר עליי שבחים שאני תלמיד חכם צעיר, והרבנית מציינת כי אני גבר נאה, חטוב גזרה ופניי האדמדמות מצביעות על בריאות שופעת. כדי להרשים אותם עוד יותר גלגלתי את זנבות שפמי עד שהזדקפו והיו כשני זנבות עכבר. חייכתי מאוזן לאוזן, וצמד גומות החן שלי מרקדות על לחיי ועיניי בורקות כשני פנסים. כטוב לבו של חכם אליהו מיוחס במשקה, תקעתי את כף  ידי הגמלונית בכף ידו הקטנה של אבי הנערה והותרתי בידו טאלר זהב טהור של מריה תרזה – מקדמה על חשבון המוהר הצפוי לו. מי שלא ראה עיניים נוצצות של אב ספרדי אביון וטאלר זהב בידו לא ראה מימיו מחזה מעורר רחמים. לחשתי לאזניהם של חכם אליהו מיוחס ורעייתו שרינה דברי תוכחה: "אל תאמרו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, ולבטח לא בירושלים על השידוך המופלא הזה. זאת עליכם לדעת, ירושלים מלאה הולכי רכיל וצרי עין, הנהנים להביא דיבתם רעה של יהודים ישרי דרך והם שמחים להרוס כל חלקה טובה. העַפְרִית, השדים שרגליהם רגלי תרנגול, משאירים עקבות עם שחר. הלוֹס דִי אַבַּאשוֹ, אלה שמתחת לאדמה, שדים רעים אלה מקשיבים לשיג ושיח שלכם, ואז ריינה בתכם תישאר בבתוליה והחתן היקר יתעופף אל נערת חמד אחרת, ואתם תישארו חסרי כול עם בת שעבר זמנה ובטל קרבנה ותיאלצו להחזיר  לי את מטבע הזהב שקיבלתם. גרועים מכול הם הרכלנים שירושלים משופעת בהם, חורשי רעה המסוגלים לכשף את החתן, 'לקשור' אותו בכשפיהם ולהותיר אותו חסר אונים מבלי שיוכל לבוא על כלתו. שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו." לאחר נאום התוכחה שלי חתמו ההורים פיהם ולא התירו לריינה, הכלה המיועדת, לפצות פה.

[ב]

בבוקר החתונה פגשתי את החתן המיועד חג'י ישמעאל בדרכו מן המקווה לדירת מגוריו. עצרתי אותו ודרשתי, כאן ועכשיו, את דמי המוהר המובטחים ואת דמי השידוך המוסכמים. חג'י ישמעאל ניסה להתחמק ממני במתק שפתיים, שעד מהרה הפך לקרב תרנגולים בין שדכן מיומן כמוני לבין איש עסקים קמצן, שמתקשה לפתוח את כפתורי כיסו.

"סניור איסחאק, אינך רואה שבידי רק תשמישי בית המרחץ," הוא אומר לי, "הבטחתי לשלם – אשלם! אם אמצא הלילה את הכלה בבתוליה, עם בוקר אשלם לך ככל שהתחייבתי." ידעתי שלדבריו אין כיסוי. הוא יישא את ריינה לאישה ולמחרת עם שחר ייקח אותה, יעלה על רכבת הבוקר ויגיע לנמל יפו בדרכו לארץ מולדתו בוכרה ואני אשאר בידיים ריקות. גם הוריה לא יקבלו את דמי המוהר שנפשם נכספה אליהם.

תפסתי את חג'י ישמעאל בצווארון מעילו, טלטלתי אותו כראוי ואמרתי לו: "עמדו לרשותך שבועיים תמימים ולא מצאת לנכון לשלם. אתה מנסה שלא להעסיק את ראשך במילוי התחייבויות. אתה בטוח שהחופה לא תבוטל, כשהכול ערוך ומוכן ואפילו הכתוּבָּה המאוירת בידי אמן נמצאת בידי רב העדה מוּלא אברהם אמינוף תלמודי. חג'י ישמעאל, בלי תמורה אין חופה. היום תלמד להכיר אחת ולתמיד מיהו סניור איסחאק איל קאזאמינטירו."

"למה אתה לוחץ?! אמרתי שאשלם – אשלם. מה אעשה אם הלילה הזה צופן הפתעות ונמצא שהנערה אינה בתולה? אני לא מוכן לשים את כספי על קרן הצבי."

"למה איש יקר כמוך מחלל את כבודה של בת ישראל, שכל כבודה בת מלך פנימה? בלי תמורה שתשולם ברגע זה לא תהיה חופה," שבתי ודרשתי והמשכתי לטלטל אותו וחשתי כי זה ניסיון נואל להוציא מים מסלע. רק אז עשיתי מעשה שחג'י ישמעאל לא ישכח כל ימיו.

כהרף עין הגעתי בדיליז'אנס רתום לשני סוסים לביתו של חכם אליהו מיוחס. התנצלתי על השעה המוקדמת. העליתי את ריינה הכלה המיועדת ואת הוריה על המרכבה. ישבתי לצד העגלון שהצליף בסוסים והמרכבה יצאה בדהרה אל מחוץ לעיר, לדירת מסתור בבית ידידים בקולוניה מוצא, שבמבואות ירושלים.

החל משעת בוקר של יום החופה טרחו טבחים וטבחיות בחצר הגדולה והמפוארת של שלמה מוסיוף. הם הכינו מעדנים כמיטב המטבח הבוכרי. נשות החצר נרתמו וקרצפו את מרצפות האבן בסבון נאבלוסי ובמי בור זכים עד שהרצפה הבהיקה כראי. הדיירים הביאו מבתיהם שטיחים ופרוכות 'סוזני', מעשה רוקם צבעוניות מבוכרה, עד שרחבת החופה והאפיריון שבמרכזה נראו כארמונו של האמיר. הובאו שולחנות, ספסלים וכריות ישיבה מבתי הכנסת שבשכונה. הטבחים שטרחו שעות על בישול התבשילים התלוננו: "בזמן הבישול אף אחד אינו מושיט יד, אך בזמן הסעודה לא נותר מקום פנוי."

 כל נכבדי השכונה באו לחגוג בשמחתו של חג'י ישמעאל וליהנות מכוסיות ערק שהוגשו כיד המלך. הם סעדו דגים ורקיקים מטוגנים וטבולים במי שום ופטרוזיליה, יונים ממולאות באורז וצנוברים, עופות מטוגנים, פלוב בוכרי נוטף שומן, ונתחי כבש, צימוקים וגזר מתובלים עם גרגירי זִירָה. תזמורת בית חינוך עיוורים הנעימה מנגינות ארצישראליות, והסולן העיוור מרדכי כלפון ליווה את עצמו בעוּד ושר משיריו של המשורר והמלחין יצחק אליה נבון ומשירי המשורר העברי קדיש יהודה סילמן. מתופפות בוכריות הכו קצובות על ה'דויירה' והצטרפו לתזמורת בקולות גבוהים. הן שרו שירי חתונה בוכריים. רקדניות בוכריות בשמלות משי צבעוניות בעלות שרוולים רחבים חוללו להפליא לצלילי הדוֹיְירָה, התָאר, הנֵיי והרמוניום הודי, כשיד  אחת פורטת על הקלידים ויד שנייה מפעילה את המפוח. השמחה רבה והאוכל בשפע. וחתונה... אַיִן.

חלפו שעתיים ושלוש. פקעה סבלנותו של רב העדה מולא אברהם אמינוף תלמודי, שחזר ושאל "איזו חתונה זאת? כתובה וחתן יש ברוך השם, אוכל ושתייה כיד המלך יש ויש, אבל איפה הכלה?" הערב הלך והחשיך ואין סימן וזכר לכלה  ריינה, לחכם אליהו מיוחס, לרבנית  שֹרינה שתחיה ולעבדכם הנאמן סניור איסחאק איל קאזאמינטירו.

החוגגים הרבים אכלו ושתו על חשבון החתן המיועד, שחיכה עד בוש. סיפרו שראה את הקהל טורף את ממונו ומפריח עשן סיגריות על חשבונו ושמע מברכים: 'ברוך שורף ממונו בידו'. מי שלא ראה קמצן האוכל את לבו כשכספו נאכל בידי אחרים – לא ראה כאב מימיו, כשברקע קולות צחוק ושמחה של באי החתונה השמחים לאידו. המנגנים מבית חינוך עיוורים עברו עד מהרה מריקודי 'יוּרִים, יוּרִים' טורקיים למנגינות 'תשעה באב' ו'איכה ישבה בדד', עד שבעל השמחה אבל וחפוי ראש זרק למנגנים כמה מטבעות וגירש אותם מעל פניו בקריאות: "גם המנגנים עיוורים, גם החתונה עיוורת."

החתן המיואש הריץ שליחים אל ביתי ואל ביתו של חכם אליהו מיוחס בתחינה להביא את הכלה המיועדת לחופתה מהר ככל הניתן. השליחים חזרו חפויי ראש והודיעו: דלתות בתיהם של סניור איסחאק איל קאזאמינטירו ושל חכם אליהו מיוחס נעולים על מסגר ובריח; אומרים כי הם מבלים בנעימים בקולוניה מוצא. שליחים שלי דוהרים על סוסי מרוץ, הלוך ושוב, ומספרים לי על כבודו האבוד של חג'י ישמעאל. ליטפתי בגאווה את החזה המוצק שלי וצחקתי צחוק שטלטל לי את הפימה ואת הסרעפת גם יחד. חלפה שעה נוספת, ואל חגיגת החתונה הגיע בלדר שלי, נושם בכבדות, והכריז בקולי קולות במעמד כל הקרואים: "קהל יקר, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו מבקש סליחה ומחילה על טורח הציבור. זהו גורלו של קמצן – ככל שתשמן התרנגולת כן צרה היא החלחולת. מי שרוצה שמזלו יתעורר מהשינה – שישלם את חובו." הקהל פרץ בצחוק ולגלג על בעל השמחה. במצוקתו הרבה שלף חג'י ישמעאל מכיס גלימתו את דמי המוהר ואת דמי השידוך ועוד פיצוי נאות על עגמת הנפש, מסר אותם לידיו של הרץ, וביקש שהכלה תגיע מיד לחופתה. הקהל השתוי והשבע שהמתין עד בוש, פנה משועשע לביתו מחתונה שלא התקיימה בהותירו אחריו שברי זכוכית, קליפות ועצמות. "חג'י ישמעאל גם שילם וגם לקה וגם אכל דגים סרוחים," אמרו.

רק למחרת, בשעת צהריים, חזר הדיליז'אנס שלנו מקולוניה מוצא ובו ריינה הכלה, חכם אליהו מיוחס ורעייתו הרבנית שׂרינה ועבדכם הנאמן, כשכיסיי מלאים בדמי המוהר ובדמי השידוך.  החופה נערכה למחרת, שעה קלה לפני כניסת השבת, בצנעה ובלי כיבוד, בבית-הכנסת של הגביר שלמה מוסיוף.

[ג]

מה אומר לכם אחים יקרים, שבור ורצוץ מצא חג'י ישמעאל את ריינה כלתו באיחור של יממה. בליל החופה מצאה הכלה בת השלוש-עשרה במיטתה את חג'י ישמעאל, גבר בשלהי שנות הארבעים, כרסתן מקריח, ששערות ראשו נמלטו אל חזהו ואל גבו, עד שגופו דמה לשמיכת צמר עבה. היא דיברה ספניולית ועברית והוא ענה לה בוכרית. הוא גער בכלה הקפואה מפחד,  לא מבינה על מה ולמה נפלה הצרה הזאת על ראשה. רגליה נצמדו זו לזו כמי שכפאה שד. רעד אחז בכל גופה. התלאות של היממה האחרונה, ובכיָה הבלתי פוסק של הכלה המפוחדת הורידו את דגלו של חג'י ישמעאל עד רבע התורן. לאסונו, לא היה יכול לפקוד את ריינה כדרך גבר בעלמה. הוא שתה מלוא בקבוק ערק בתקווה שיעורר מתים מקברם, אך השתייה המרובה הפילה עליו תרדמה ונחירותיו מילאו את החדר. כשהתעורר באשמורת האחרונה, ראה את ריינה לבושה ומוכנה לצאת אל הזקנות שהמתינו לבשורת הבתולים. "פֵּדַר נַעֲלַת, פֵּדַר סוּחְ'תָה, ג'וּדוּגַאר, ארור מולידך, יישרף אביך, מכשפה..." קילל חג'י ישמעאל את כלתו וביקש לכלות בה את זעמו ותסכולו. ריינה רעדה כעלה נידף ברוח. היא לא ציפתה שכך יסתיים הלילה הראשון בחייה כאישה נשואה. היא בכתה בקולי קולות וחג'י ישמעאל ניסה להשתיק אותה בהנפת אצבע מאיימת מחשש שהקולות יזלגו מעבר לדלת. פחד מוות תקף אותה מחשש שהזקן יהלום על ראשה בוָזָה הכבדה המונחת על השולחן. הזקנות ששמעו את הצעקות של חג'י ישמעאל ואת בכיָה של הכלה מעבר לדלת, דפקו בחזקה על הדלת וביקשו לשחרר את הכלה אך ללא הועיל. הן איימו עליו שייִשָלַח לבית סוהר ב'קִישְלֶה' לכל ימי חייו אם ייגע לרעה בכלה. בתגובה הגבירה ריינה את זעקותיה. משלא עזרו התחינות והזעקות  שיפתח את הדלת, הזעיקו אותי לחלץ את הכלה. עמדתי מאחורי הדלת ופתחתי במילים מתוקות מדבש שרק הבעירו את חמתו של חג'י ישמעאל שהמשיך לזעוק ולקלל. חששתי שיקרה אסון. הלמתי בכוח בכתפי והדלת כרעה נפלה אפיים ארצה. מתוך החדר האפלולי יצאה ריינה אל אור היום, ממצמצת בעיניה מול האור. היא הייתה שבורה נפשית, שֵׂערה פרוע ובגדי הכלולות שלה מוכתמים ומקומטים.

"בַּסְטַרְדוֹ, אל תעז לצאת מן החדר," איימתי על חג'י ישמעאל: "בר-נידה, פרצופך האמתי התגלה. על אחד שכמוך  אומרים בירושלמית: 'אביך טוב, אמך טובה, ואתה כלב בן כלב. את עצמותיך אשבור אחת אחת אם תעז להרים יד על הנערה. לא מגיע לך אוצר יקר כזה. לך מגיע חרוז זכוכית ולא פנינה יקרה." כך אמרתי והזקנות, שהמתינו מאחורי דלת חדר הכלולות כל הלילה כדי לצאת בצהלולי שמחה לכבוד הכלה שנמצאה בתולה, שאלו את ריינה: "איפה הסדין ריינה, איפה?"

"אין סדין. הוא לא גבר... הוא לא היה מסוגל... הוא לא שכב אתי... הוא לא נגע בי. הוא שתה בקבוק שלם של ערק.  שתה, נרדם ונחר כמו בנגרייה של ברדוגו. אני בתולה אני. לפני שנרדם חג'י ישמעאל זעק: "מכשפה לא תחיה... מכשפה לא תחיה." אמר ש'קשרנו' אותו, שכישפנו אותו, כדי שלא יהיה גבר... כדי שלא יעמוד המה שמו...."

הזקנות צקצקו בלשונן במנוד ראש: "וי, וי...הוא לא ראוי לאישה כמוך. שייסע לבוכרה אל אשתו ואל הבנות שלו...הוא חיפש כאן שפחה, חיפש פילגש."

"ראיתי את המוות מול העיניים... הוא כמעט הרג אותי... קחו אותי הביתה אל ההורים שלי," התחננה ריינה.

כדי לעודד את רוחה הושטתי לה יד וחשתי בידה הענוגה. היא נראתה בעיניי יפהפייה למרות הלילה הקשה שעבר עליה. שנינו צעדנו אל בית הוריה של ריינה, שבִּן רגע היה לאזור מוכה אסון.  חכם אליהו מיוחס זעק "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד," שלף שופר ותקע 'שברים'. הרבנית שׂרינה ישבה על השטיח בפינת החדר, טפחה על ראשה ושרטה את פניה על גורלה המר של בתה הבכורה. היא זעקה: "למה מגיע לי? למה? מי יתחתן עם ריינה? זה מזל-נֶגְרוֹ. מזל שחור."

בתום תפילת שחרית התכנסו רבני השכונה בראשותו של מולא אברהם אמינוף תלמודי בבית-הכנסת 'בבא-תמא', ודנו בסוגיה הקשה שהונחה לפתחם. בסופו של דיון הלכתי סוער הם קיבלו את תביעותיהם של חכם אליהו מיוחס ואת דרישתי,  ובית הדין דרש מהחתן לתת גט לנערה ואם לאו – יוחרם עד עולם. סופר סת"ם כתב את נוסח הגט, הכתוּבָּה נקרעה, ובעל כורחו נאלץ לגרש את אשתו ללילה אחד.

ריינה חזרה למעמד של נערה בתולה המצפה לגבר שיהיה מוכן לשאת אותה לאישה חרף היותה אשת איש ללילה אחד. רבני השכונה קבעו: "תשלומי בושת הם אחד מחמשת התשלומים המוטלים על המזיק החייב לשלם לניזק (נזק, צער, ריפוי, שֶׁבֶת ובוֹשֶׁת). התשלומים הם בעבור בושת הפנים שנגרמה לכלה בשעת הנזק, וכל העם רואים את הקולות והביזיונות שהוציאו שֵׁם רע על בת ישראל כשרה. שיעור הפיצוי נקבע לפי המבייש והמתבייש; רואים כאילו הנערה היא שפחה שנמכרת בשוק – כמה היא יפה וכמה היא שווה. במקרה דנן קבענו את שיעור התשלום בסך אחד נפוליון זהב, לפי מעמדו הרם של אבי הכלה חכם  אליהו מיוחס יצ"ו והרבנית שֹרינה, מנשים באוהל תבורך, ובשל מעמדה הנחות של ריינה בשוק השידוכים. אנו מזהירים את הנתבע, שאם לא ישלם מיד נפוליון זהב להורי הנערה, יוכרז עליו חרם בגזרת נח"ש – נידוי, חֶרֶם, שַׁמְתָּא."

כרוז השכונה מולא שלום קארי הסומא, שינן את תוכן האיגרת, שאותה קרא קבל עם בקולו הרם בכל בתי-הכנסת שבשכונה. חג'י ישמעאל שומע ואינו מאמין.  איזו מכה ניחתה על ראשו. הגט ניתן והנפוליון שולם כדת וכדין ואני עבדכם הנאמן, שלשלתי לכיסי חצי נפוליון שמח וטוב לב וחצי נפוליון הגשתי לחכם אליהו מיוחס.

[ד]

למחרת בבוקר, שבור ורצוץ, בבושת פנים ובכיסים מרוקנים, עלה חג'י ישמעאל לרכבת שיצאה לנמל יפו. הוא נפרד מירושלים, שהשביעה אותו מרורים. לא עבר זמן רב ושמועות הגיעו מבוכרה. קרובי משפחתו שעלו לירושלים סיפרו שחייו בחיק משפחתו בבוכרה נעשו מרים וארורים. תמרה אשתו חירפה וגידפה אותו ביום ובלילה – "קַאי מוּרי, חַ'אלוֹס שִׁיוַום" –  מתי תמות  ואפטר ממך?" שאלה ואין משיב. היא לא סלחה לחדל האישים שביקש להביא עליה צרה ירושלמית, צעירה בכמה שנים מגיל בנותיה. זעקה תמרה אשתו:

"אתה לא יכול לספק אישה אחת ואתה לוקח לך אישה נוספת? אם הירושלמית הקטנה שלך הייתה מגיעה הנה, אני והבנות היינו מוציאות לה את העיניים אחת אחת, יורדות לחייה וממאיסות עליה את החיים. היא הייתה עושה את כל עבודות הבית מבוקר ועד ערב ובלילה כשהיא מותשת הייתה נרדמת עד בוקר מבלי לשעשע אותך. בוא תראה טלגרמה שקיבלתי מקרובינו בירושלים ומה הם כותבים: 'הזמיר נותר קצוץ כנפיים. הכלה נשארה בתולה. הרבנים אילצוהו לתת גט ואף שילם נזק, צער, ריפוי, שֶׁבֶת ובוֹשֶׁת. חג'י ישמעאל חוזר לבוכרה, זנבו קצוץ  וכיסיו מרוקנים."

גם בבוכרה לא ליקק דבש חג'י ישמעאל. הוא נפגע עד מעמקי נפשו וטען להגנתו בפני תמרה אשתו: "אני בטוח שמשפחתך המקוללת בירושלים ועוד כמה רשעים 'קשרו' אותי בלילה הארור. עשו בי מעשה כשפים, כדי שלא אוכל להתקרב אל אישה אחרת."

"גם לפני הכשפים, לא היית שווה הרבה," שבה והטיחה בו אשתו.

"סתמי את פיך חצופה. איך את מעזה לפצות פה. את אישה שיודעת ללדת רק בנות! הייתי צריך לגרש אותך מזמן," זעק חג'י ישמעאל ולולי הבנות שעמדו בין האב לאם היה חג'י ישמעאל עושה שפטים בתמרה אשתו. הרכלנים של בוכרה, שמצאו מרגוע מחום היום על גדת ברכת המים 'לַאבּ-י אַאוּז, התענגו על הסיפורים שהגיעו מירושלים והוסיפו עליהם כהנה וכהנה. הם שבו וסיפורו למי שהיה מוכן לשמוע את עלילותיו של חג'י ישמעאל. למי שניסה לשווא לעודד את רוחו של חג'י ישמעאל ליד לוחות השש-בש, השחמט, הדומינו והדמקה. הוא חזר וסיפר:

"השדכן הספניולי הארור מירושלים השפיל אותי ואת הגבריות שלי עד עפר. כל ירושלים ובוכרה מדברות על גבריותי שהצמיחה כנפיים. אומרים כי השדכן הספניולי שמע שרחובות בוכרה וסמרקנד מרוצפות באריחים של כסף וזהב ועל העצים צומחים מטבעות זהב עם דיוקנה של הצאר ניקולאי. הוא רוצה להגיע לבוכרה ולהתעשר תוך לילה אחד.  אני נשבע בכל הקדוש לי שביום שיגיע לבוכרה, אבוא אתו חשבון. בצו של אמיר בוכרה הוא יושלך מעל המינרט פּוֹאִ-י קַאלוֹן אל מותו  וייקבר קבורת חמור כאן בבוכרה. אֶת ריינה, אשתי הצעירה והיפה, גזל ממני השדכן הספניולי ורוקן את כיסיי. בעזרת השם אחזיר את כספי עם ריבית דריבית וגם אשוב ואקח לאישה את ריינה הנערה הספרדייה. מה אומר לכם? בסדום ועמורה היה צדיק אחד אך בעיר הקודש לא מצאתי גם קדוש אחד."

עולי-הרגל הביאו עד לירושלים את סיפור תלאותיו של חג'י ישמעאל. זקני ירושלים והבטלנים שלה היו מספרים על כך כל הלילה עד שבא שמש בית הכנסת, חכם אברהם הננס, הקיש במקלו על חלון ביתו של השדכן, הקיש וקרא: "סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, סליחות... סליחות".

מתוך: בן-ציון יהושע, 'יונים מעל החומה' – תשעה-עשר סיפורים ונובלה, הוצאת צבעונים, עמ' 162-150.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

18.6.16.

"תרמיל האהבה של אמיר" – האירוע השנתי של שירה ונגינה, לזכרו של אמיר קרטן ז"ל, שהלך לעולמו לפני חמש שנים והוא בן פחות מ-30, התקיים הפעם בבית התרבות של סביון. היה זה ערב שבו "העצב אין לו סוף." אבל – ערב של התרפקות, זיכרון, שירה וזמר, אהבה ותקווה, ברוחו של אמיר, כפי שאמרתי בדבריי בפתיחת האירוע, שבו הופיעו בהתנדבות עשרות זמרים ונגנים. היתה זו הפקה רבת השקעה והשראה, שעליה ניצח האב, נולי קרטן היקר. זכיתי ונולי ביקש ממני שאחזור על דברים שכתבתי בשלושים לפטירת בנו. אז הייתי עסוק בהפקת ערב לציון יום הולדתו המאה של פרופ' בנציון נתניהו, ודבריי הוקראו בהיעדרי. "הגוף היה בירושלים, הלב היה אתכם." – אמרתי אמש.

היו באירוע בסביון כמה שיאים של ביצועי שירה ונגינה במיטבם, החל מהופעת עודד בן-חור ובנו וגמור בהופעת שרי המלהיבה ובנה הגיטריסט, ובאמצע – אם להזכיר רק ביצוע אחד נוסף – הדואט המרטיט של חני דינור ועדנה גורן. זוכרים לעד את אמיר, אוהבים ומחבקים את חברינו נולי ואופיר, תורמים להצלת ילדים ממחלת הסרטן.

16.6.16.

אהוד ברק מדבר על "ניצני פאשיזם"? ובכן, מה זה "ניצני פאשיזם" אם לא ארבעה גנרלים-בדימוס שחוברים יחדיו להפיל ממשלה נבחרת, במדינה דמוקרטית? היום, לאור אוסף הקלישאות המסוכנות של ברק, שהתקשורת המוטה חוגגת עליהן, גם מי שיש לו ביקורת על התנהלות ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתחזק בתמיכתו בו.

נביא דברים בשם אומרם, איש חכם ומנוסה, השר לשעבר וידידי משה ניסים, שאומר היום בראיון ל"מקור ראשון: "מסך הדמויות שמשחקות במרחב הפוליטי, נתניהו עולה בכמה קומות על כל מועמד. יש לו ניסיון עצום ויכולת מנהיגות, והוא היחיד שמביא איתו מטען מתאים לראשות הממשלה. גם אם הוא עושה שגיאות, וגם אם יש לי טענות על החלטות כאלה ואחרות שלו – ויש לי – אני חושב שאין לנו תחליף, ולכן אני תומך בו, אם בחדווה ואם לא בחדווה."

ערב אחד – שתי פרשיות קשות: 16 ביוני 1933 – המנהיג הציוני ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל נרצח על שפת הים בתל-אביב. אברהם סטבסקי – הנאשם על לא עוול בכפו – כמעט הועלה לגרדום, אך לבסוף זוכה.

21  ביוני 1948 – ספינת האצ"ל "אלטלנה" מותקפת בהוראת ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון באותו מקום ממש, על שפת הים בתל-אביב. אברהם סטבסקי – אחד מ-16 החללים.

פעמיים, בהפרש של 15 שנה, היה אברהם סטבסקי ז"ל – קורבן של עלילות דם של יהודים על יהודים, ועל כך שילם בחייו. היום בשעה 17.00 תיערך אזכרה בנחלת יצחק לחללי "אלטלנה", ואברהם סטבסקי ביניהם. קודם לכן, בשעה 11.30, תובא למנוחות באותו בית עלמין אסתר קדישאי, שהיתה מעולי "אלטלנה". הערב, בשעה 19.00, תתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי הרצאתו של יוסף רגב על פרשת רצח ארלוזורוב. האם יהיו בה גילויים חדשים? יש למה לצפות!

15.6.16.

הספר שלי בשבוע הספר: הערב נפתח שבוע הספר העברי, והפעם יותר מבשנים קודמות יקר לי במיוחד ספר אחד – ספרו של אבי, "אטלאנטידה או עולם ששקע", סיפורים וזיכרונות מביילורוסיה שלו, בתחילת המאה ה-20. ספר זה נשאתי עימי בביקורי במחוזות ילדותו של אבי בחודש שעבר, בעירו בוברויסק ובכפר הולדתו דולגייה.

איך אבא כותב? "ישנן ארצות יפות: ארץ-ישראל, אוקראינה, קווקז, שוויץ... עליהן כתוב בספרים: בתנ"ך ב'אהבת ציון', אצל גוגול, לרמונטוב... וישנה ביילורוסיה, ביילורוסיה שלי..."

אבא שלי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל, איש הספר וההגות, הגעגוע והנוסטלגיה.

14.6.16.

הנה אפיזודה הקשורה בבניין הבוער ברמת-גן, בפינת ביאליק ונתיבי איילון. זה היה כשנה לפני פטירתו. הסעתי את המשורר אורי צבי גרינברג לביתו, לאחר אירוע שבו השתתפנו בתל-אביב (איני זוכר מה היה). עברנו ליד אותו בניין – ואצ"ג, בהשתוממות של ילד ממש, הצביע עליו ואמר לי בפליאה: "ראה איזה בניין גבוה..."

אני זוכר היטב משפט זה, כיון שמאז כל אימת שאני עובר ליד הבניין, כמעט עניין של יומיום, אני נזכר בטרמפ שנתתי לפני למעלה משלושים שנה לגדול משוררינו, שכני בשיכון הוותיקים.

מאז הבניין התגמד לעומת המגדלים הרבים שצצו בעיר, ועדיין נותר גדול.

אצ"ג – המשורר עם השיער הג'ינג'י ועם העיניים ה"בוערות" –- הלך לעולמו ב-1981, אבל המשפט שלו: "ראה איזה בניין גבוה" – נותר משום-מה חקוק בזיכרון, וצץ-צף עתה, כשעלה אותו בבניין בלהבות.

כמה עוד נרצחים יהיו בעולם החופשי – עד שמנהיגיו יואילו לעבור מדיבורים למעשים – נגד הסרטן האלים הזה ששמו דאע"ש???

13.6.16.

לשם שינוי – כדורגל: צופה במשחק שוודיה-אירלנד. שתי מדינות שאינן מאוהבות ישראל. שתי נבחרות שאינן משחקות כדורגל אלא כדור-ידיים. משיכות, דחיפות, בעיטות לרגליים בכמות בלתי רגילה – רק לא ספורט. מה הפלא שמחוץ למגרשים האלימות של האוהדים משתוללת?

יורו 2016 מציג את אירופה האלימה.

זמינות הנשק בארה"ה היא בעייה רצינית כשלעצמה. אבל אם היו מיגבלות חמורות יותר על מכירות הנשק, זה מה שהיה מונע מדאע"ש מלבצע את הפעולה הרצחנית שלו? כלום עודף הנשק הוא הבעייה באמריקה, או שמא חוסר הרצון של הנשיא הנוכחי לטפל כיאות בבעיית האיסלאם הרצחני-קיצוני בארצו ובעולם כולו?

רק בישראל: ח"כ אופוזיציוני מאשים את (מדיניות) ראש הממשלה בטרור בשרונה. אולי גם בטרור באורלנדו..." כמה הזויים דבריך, ח"כ עמיר פרץ.

אובמה – אתה נשיא או פרשן? אתה מנהיג או רק "חתן פרס נובל לשלום"? האינך יודע שהכתובת נמצאת בסוריה? או שאתה רוצה לעבור את כהונתך ב"שלום"?

12.6.16.

לאיזה תת-רמה ירד השבוע נחום ברנע, בקטע המסיים את טורו בעיתונו. מסתבר ש"חתן פרס ישראל" הזה יכול להתחרות באחרון הטוקבקיסטים.

11.6.15.

עוד מעט, בשעה 23.00, יתחיל תיקון ליל שבועות ב"בית האזרח" ברמת-גן. אשתתף לצד הח״כים ענת ברקו ויהודה גליק, בהנחיית שרה ב״ק. בעבורי חג השבועות כרוך ביום השנה לאבי ז״ל, שהלך לעולמו בערב שבועות תשכ״ב. כבר 54 שנה... זה האולם, שבו ב-1957 חגגה לו תנועת החרות ברמת-גן את יובלו ה-60, בהשתתפות פרופ' יוסף קלוזנר.

רוני דניאל חזר במהירות לתלם הפרשני המוכר שלו, והסתגל לעובדה שיש שר ביטחון חדש. אם כך, אולי יחזור בו מהאמירה האומללה על מקום המגורים העתידי של צאצאיו?

9.6.16.

ערב שבועות תשע"ו – 54 שנה לפטירת ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. הבוקר, למחרת הפיגוע הרצחני בשרונה, עלינו קומץ בני משפחה אל קברו בבית העלמין נחלת-יצחק להתייחד עם זכרו וזכר רעייתו סוניה ז"ל. הנה מקצת מדברים שאמרה הבת הבכורה, אחותי זאבה, במעמד זה:

"אבא יקר, חזרנו מ'אטלנטידה' שלך, היינו ליד נהר הדולז'נקה בכפר דולגייה (דולהי) שבו נולדת ובו עברו עליך שנות ילדותך. היינו בבוברויסק – ואתה עם כל יקירינו הייתם שם איתנו... עם השושנה ופרחיה, עם נופי ביילורוסיה המשכרים נדקרנו עד זוב דם – כמוך – בקוצים של שיח השושנים שעל חוף הדולז'נקה... בגיא ההריגה של יהודי ביילורוסיה: במבצר/הגטו במיר, בבקעת הרצח במינסק ובקמינקה שבבובוריסק, שם נרצחו, עם כל היהודים לאלפיהם – גם סבתא וסבא שלנו. כל הזמן היית איתנו, אבא יקר שלנו...!

"תמיד, תמיד – כל עוד נחיה – נמשיך להתגעגע ליופי שזכינו לו בהיותך בחיים, והוא איתנו, שמור בליבנו עם קסם אישיותך המיוחדת, הנדירה והאהובה כל-כך. אתה תמיד מלווה אותנו, אתה תמיד איתנו – ואנחנו אתך."

ביקור ראשון ואחרון במכון: 31 במרץ 2016 – אני מארח את ד"ר מיכאל פייגה במוזיאון ז'בוטינסקי. הוא מייצג את הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, בערב המוקדש לצאתו לאור של הספר "הצודקים והנרדפים".

ברכתו יצאה מן הלב ונכנסה אל הלב. הספר ראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, וד"ר פייגה, בהומור מאופק, תוך שהוא מציג עוד ספר על ז'בוטינסקי שיצא לאור בנגב – "איש בסער" – אמר: אם "מכון בן-גוריון ישגשג, ייצאו לאור יותר ספרים במורשת הימין..."

עם צאתו מהאולם, ביקשתי ממנו לתרום מאמר מפרי מחקריו לרבעון "האומה" שבעריכתי.

"אני מבטיח לך, יוסי, שכאשר אתפנה, אכתוב בעבור הרבעון שאתה עורך." הגיב.

נפרדנו, ולא ידעתי שזו תהיה פגישתי הראשונה והאחרונה עם חוקר צנוע, נעים הליכות זה.

אמש נרצח ד"ר מיכאל פייגה בידי פלסטינים בני עוולה, והלב ממאן להאמין...

עד מתי ימשיכו הפרשנים לדבר על ״פיגועי בודדים״ ועל טרור ״ללא תשתית אירגונית?" – יש תשתית ברורה – וזוהי מערכת החינוך הפלסטינית שמכשירה בוגרים במגמת טרור ושנאת יהודים. בודד ועוד בודד – ביחד הם אינם בודדים.

וזהו הארכי-טרוריסט הנייה מעזה, שמשום מה עדיין – נכון לרגע זה – נמצא בין החיים.

סיכום של יממה אחת:

ארבעה נרצחים בתל-אביב...

11 נרצחים באיסטנבול...

27 נרצחים בבגדד...

אין ספור נרצחים בסוריה...

אין ספור נרצחים שאין סופרים...

עד מתי האיסלאם הקיצוני, הרצחני, יוכל להמשיך במסע הדמים שלו נגד האנושות?

עכשיו כולנו מחכים למר ליברמן.

הזעם הוא בל ישוער!

זו השעה שלך, שר הביטחון!

8.6.16

למי שעדיין לא הבין: הטרור הפלשתיני לא מבדיל בין צומת גוש עציון לבין מיתחם שרונה בלב תל-אביב. לא בין שער שכם בירושלים לבין דיזנגוף בתל-אביב. לא בין מתנחלים לבין תל-אביביים.

ראיתי בטלוויזיה אנשי ביטחון "מנטרלים" את אחד המחבלים בירי לעברו. אני מקווה שהם לא יועמדו לדין, וכי ב"הארץ" וב"מרצ" לא ידרשו חקירה.

רק בישראל: אחרי שרצח שלושה ישראלים, המחבל הפצוע מקבל טיפול רפואי ב"איכילוב".

סודות נחשפים בכנס נתניה על שמיר: רק חסר היה שיצחק שמיר ייכנס לאולם... לבטח היה הולם באגרופו על שולחן הנשיאות וגוער בנוכחים: די עם גילוי הסודות!

אבל יצחק שמיר כבר כמעט ארבע שנים שאיננו איתנו, ובכנס לציון מאה שנים להולדתו, שהתקיים במכללה האקדמית נתניה, "סודות" מלפני 25-30 שנה נשפכו כמים, ועוד מפי אנשי-סוד כמו השופט אליקים רובינשטיין, ראש המוסד לשעבר שבתי שביט והאלוף (מיל') יצחק בן ישראל.

"כשהייתי רמ"ח מחקר באמ"ן," סיפר איציק בן ישראל, "יזמתי מבצע, שאת פרטיו לא אחשוף, והצגתי לראש הממשלה. 'מתי תרצה לבצע את זה?' –שאל שמיר.

מפקד חיל האוויר, שנכח בפגישה, אמר: "ביום ראשון."

שר הביטחון רבין קפץ: "והרי ביום שני, ראש הממשלה, אתה נפגש עם נשיא ארה"ב! כל התקשורת תגיד בוודאות, שיזמת את המבצע לטרפד מהלך מדיני!"

על כך הגיב שמיר: "נו, טוף, התקשורת," וכעבור שנה רבין אישר והמבצע בוצע...

7.6.16.

הקונצרט היה נפלא – היציאה מהחניון היתה סיוט. במיוחד צפצופי נהגים חסרי סבלנות. איזו מוסיקה צורמנית, אחרי סיבליוס האדיר.

5.6.16.

לפני חמישים שנה התחלתי לעבוד כעיתונאי מקצועי. לפני חמישים שנה גם נעשיתי חבר בתנועת החרות. אכן כן – אני אחד מוותיקי חרות והליכוד! עוד משנת 1966!

העיתון שעבדתי בו לראשונה היה ביטאון גח"ל, גוש חרות-ליברלים, "היום". המערכת היתה ממוקמת בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, קומה מתחת היה בית הדפוס. פתח בריצפה איפשר את הורדת החומר הערוך לדפוס. הכיצד? ובכן, כאשר סיימתי כעורך לטפל בכתב היד, הצמדתי את הדפים לאטב שהיה מחובר לחוט דק. אט אט שילשלתי את הניירות דרך אותו חור בריצפה לקומה מתחתיי, והם נחתו היישר אל סדר הלינוטייפ...

אגדה אורבנית? – לא ולא. מחשבים עוד לא באו אז לעולם בכלל ולא לעולם הדפוס בפרט. העיתון היה מודפס בסדר עופרת, שורות-שורות, שהיו מעומדות ידנית בתוך מסגרות מתכת, על פי שרטוט ידני שצירף עורך העמוד. לא אי-מיילים ולא פקסים, לא פייסבוק ולא סריקות.

עבדתי ב"היום" כעורך חדשות, אבל גם פירסמתי בו את מאמריי הראשונים, וראשון שבהם, בכותרת "בכוח הזכות", דיבר על אפשרות של שיחרור יהודה ושומרון ורק אם וכאשר המלך חוסין יפתח עלינו במלחמה.

זה קרה בדיוק על פי התסריט שלי, כעבור שנה בדיוק – במלחמת ששת הימים. כך זה היה לפני יובל שנים, לפני שני ועוד שני שנות דור.

והנה בכותבי שורות אלה הגיעתני הידיעה המעציבה על פטירתו של חבר, קולגה למקצוע. אבל לא לדרך הפוליטית – המשורר והעיתונאי משה דור.

הוא היה זה שקיבל את פניי ב-1969 בקומה 2 בבית "מעריב", כאשר עברתי מ"היום" ל"מעריב", ומסר לי את כתב-היד הראשון לעריכה ב"עיתון הנפוץ ביותר", בקריצה אופיינית ועם כמה הערות ציניות על הכותב...

לפני 11 שנה סגרתי מעגל, כאשר שבתי לעבוד בבית ז'בוטינסקי בלב תל-אביב, עתה כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי פעל שם גם לפני חמישים שנה ויותר.

ואני, לא איעלב אם אחרי שהגעתם בפוסט הארוך עד כאן, תכנו אותי – דינוזאואר.

בכל זאת – יובל שנים!

* * *

נעמן כהן

מלטה יוק? בכל זאת יהודים-ערבים

ידועה הבדיחה הישנה על הבדואי שהגיע לראשונה בחייו לגן החיות, נעמד מול הג'ירפה מביט בה כלא מאמין, ואומר: "אין חיה כזו!"

 נזכרתי בה כשקראתי את דבריו של אורי הייטנר השולל את הקיום של "יהודים אשכנזים" ושל "יהודים-ערבים". ("חדשות בן עזר" גיליון 1152).

צודק הייטנר בכך שלא רצוי שיהיו, אבל איך אמר מקיאבלי: "יש הבדל גדול בין האופי שבני האדם חיים לבין האופי שבו הם צריכים להיות," ומה לעשות, במציאות של פוליטיקת הזהויות הקיימת, שתי הזהויות אינן נעלמות, אלא דווקא מתגברות. ובייחוד הזהות היהודית-ערבית.

הייטנר טועה גם כאשר הוא כותב: "המושג 'יהודי ערבי' נועד לשרת מסר אידיאולוגי, לפיו היהדות אינה לאום אלא דת בלבד." המושג אליו מתכוון הייטנר, השולל את הלאומיות היהודית, אינו יהודי-ערבי, אלא "ערבי-יהודי".

בעקבות הרעיון הלאומי המודרני של המהפכה הצרפתית, יצרו אידיאולוגים ערביים (בעיקר ערביים-נוצריים כמישל עפלאק מייסד מפלגת הבעת) את המושג "אומה ערבית" – כאנטי תיזה למושג "אומה מוסלמית" שנוצר ע"י מוחמד.

לפי המושג החדש כל אדם הדובר ערבית, ותרבותו ערבית – הוא חלק מ"האומה הערבית", בלי קשר לדתו. יש למשל ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים, ערבים-דרוזים, ערבים אחמדים, וגם ערבים-יהודים. (המושג "אומה פלישתינאית" לא היה קיים אז ולדעת הפילוסוף המדיני, מייסד בל"ד, הערבי-נוצרי, המרגל של החיזבאללה, עזמי בישארה, הוא לא קיים בכלל).

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

גם לפי "האמנה הפלישתינאית" המפורסמת, יש פלישתינאי ערבי-מוסלמי, ויש פלישתינאי ערבי-יהודי. (ודוק: הכוונה רק ליהודים שהיו בארץ עד 1917 – אבל לא לצאצאיהם).

כלומר ע"פ המושג ערבי-יהודי – הלאום הוא ערבי, והדת יהודית.

המונח "יהודי-ערבי" הוא הפוך מ"ערבי-יהודי". לפיו הלאום והדת הוא יהודי, ורק התרבות היא ערבית.

זו גם התשובה לדב פישל ששואל למה לא לומר "ערבים בני דת משה"?

אין לומר זאת, כי הלאום של היהודי אינו הלאום הערבי. אצל יהודי הלאום והדת זהים הם.

עם זאת יש לציין כי פוליטיקת הזהויות הנוכחית יצרה לאחרונה זרם מיליטאנטי של גזענות אנטי-אשכנזית ואנטי-ציונית (הציונות מזוהה אצלם כתופעה יהודית אשכנזית) והביאה אצל אחדים מהיהודים-הערבים, להחליף את זהותם הלאומית כיהודים להגדרתם כערבים בני דת משה.

(כבר כתבתי לא אחת על האתר "המאבק המזרחי, הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ": המציגה את אהוד בן עזר, ד"ר משה גרנות, הייטנר – כ"צוררים". גילוי נאות אותי הסירו מרשימת הצוררים בנימוק שאני פנסיונר ]לצערי עוד לא], לא חשוב).

https://shaultweig.wordpress.com/

על התופעה הזו עט אבא של מאזן, ובניסיון לעשות "Divide et impera" (הפרד ומשול) בחברה הישראלית, שלח את בכיר הפת"ח מוחמד אל-מדני, (שכניסתו נמנעה לאחרונה ע"י ליברמן) להקים בארץ מפלגה משותפת חדשה של ערבים-מוסלמים עם ערבים-יהודים אנטי-ציונים המגדירים את לאומיותם כפלישתינאית כדי להשפיע על הפוליטיקה הישראלית לטובת הערבים-המוסלמים.

אגב, מוחמד אל מדני, ערבי-מוסלמי-סוני, אזרח ישראלי לשעבר מהכפר דַבּוּרִייה שסיים את אורט בעפולה והיה חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, עזב את ישראל ב-67', וויתר על אזרחותו הישראלית, לכן אנו רואים בו (בדומה למוחמד דרוויש) דמות מופת ודוגמא לערבים המוסלמים ו"לערבים בני דת משה" המזדהים עימו. אנו קוראים להם ללכת בעקבותיו ולוותר כמוהו על אזרחותם הישראלית.

הייטנר שואל: אם נשתשמש בהגדרה יהודים-ערבים איך נגדיר את יהודי טורקיה ואיראן?

אז תמיד יש קבוצות קטנות של יוצאים מן הכלל כמו למשל יהודי גיאורגיה, או יהודי הודו. אבל בכללי בהחלט עדיין קיימת הזהות של יהודים-אשכנזים, ושל יהודים-ערבים.

אל חשש. עוד דור אחד וכל ההבדלים יעלמו.

מה לעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן ולמרוקאים?

שתי הכתבות של אהוד בן עזר ושל ד"ר משה גרנות על עלילת הדם נגד האשכנזים בפרשת ילדי תימן האבודים ("חדשות בן עזר" 1151) לא ציינו שני דברים חשובים.

תמיד מבקרים אותי על כך שאני מקפיד להביא גאולה לעולם ומביא תמיד דבר בשם המלא של אומרו, אבל תמיד יש לכך סיבה.

העובדה הראשונה שלא הוזכרה היא שמשולם לא היה רב, והשנייה ששמו בכלל היה עוזי אזולאי. וחסידו שנהרג נקרא שלמה אסולין.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D#/media/File:Uzi_Meshulam_Obituary.jpg

אזולאי ואסולין אינם שמות תימניים אלא שמות מרוקאיים. השם "אזולאי" הוא ראשי תיבות של "אישה זונה וחללה לא ייקח," ובעצם על שם כפר בֶּרְבֶּרִי. אסולין הוא שם מרוקאי שיש הסבורים שהוא שיבוש של אזולאי או על שם מקום בהרי האטלס שפירושו "סלעים" בּבֶּרְבֶּרִית.

ברור שפירסום השמות האמיתיים מטיל אור חדש על כל הפרשה.

המאמר המצוין של ד"ר משה גרנות על עלילת הדם נגד "האשכנזים": (משולם: האשכנזים חטפו את ילדי תימן מכרו אותם לארצות הברית לצורך ניסויים נוסח מנגלה"), שנשלח לעיתון "ידיעות" אך לא פורסם – נכתב בתגובה על דברי הבמאי מאור זגורי שכתב בידיעות: "לזכור ולא לשכוח": "אימא שהילד שלה נחטף לה מהידיים היא עסק של כולם כמו השואה" (ההדגשה במקור), ובסוף כתבתו הוא הכריז: "אנחנו לעולם לא נשכח. אבל אם תתוודו (אתם האשכנזים) כראוי – יש סיכוי שמתישהו נסלח."

כבר כתבתי על כך שהגזענות האנטי-אשכנזית מחקה בדיוק נמרץ את האנטישמיות הנוצרית שקבעה שהאחריות על דמו של ישו מוטלת על כל היהודים ועל בניהם עד סוף הדורות, וזגורי עושה עצמו ממש אפיפיור מרוקאי המחלק אינדולגנציות.

זו לא ההתייחסות הראשונה של היהודי המערבי (מוגרבי מרוקאי) זגורי, לנושא השואה.

זגורי, יוצר ובמאי הסדרה "זגורי אימפריה" שלזכותו יש לומר שהוא הראה בסדרתו את התמונה האמיתית של יהודי מרוקו. (אם הסדרה היתה נכתבת על ידי אשכנזי מן הסתם היה מיד מואשם בגזענות). התייחס כבר בה לעניין השואה.

גיבור הסדרה בבר זגורי (בכיכובו של איבגי) אב המשפחה, מסרב לעמוד בצפירה על השואה ואומר: "כשאנחנו הגענו לארץ, את כל העצבים שלהם על מה שעשו להם הגרמנים הורידו עלינו הווזווזים. על יום המעברות אתה שומע? לא. רק על השואה."

יש לזכור שזגורי, בדומה לקודמיו האנטישמיים, ידע שאמרות כאלו מביאות רייטינג גדול והון רב.

בניגוד לד"ר משה גרנות אני אופטימי בסיכוי ללחום בעלילות הדם נגד האשכנזים.

ד"ר משה גרנות סבור שהן לא ייפסקו לעולם, "כמו שעלילת הדם לא פסקה מעולם: רבנים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם איך אופים מצות לפסח, זה לא עזר: בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הופצו עלילות דם בדמשק, בקורפו, בהונגריה, בחבל הרהיין, בצרפת, ברומניה וברוסיה (משפט מנדל בייליס המפורסם)."

בהקשר לעלילות הדם כדאי גם להזכיר את עלילת הדם האחרונה באירופה, עלילת הדם בקילצה פולניה 1946.

ב-1 ביולי 1946, יצא ילד פולני בן תשע בשם ולנטי בלאשצ'ק את ביתו, והלך בלי להודיע להוריו למכרים בכפר סמוך. האב המודאג החל לחפש את בנו ומשלא נמצא, פנה אל תחנת המשטרה המקומית. החיפושים נמשכו שלושה ימים. ב-3 ביולי חזר הילד ובתגובה לשאלות אביו הנסער, סיפר כתירוץ, שנתפש ונכלא במרתף בידי היהודים.

אישה פולניה רצה ברחובות וזעקה: "יהודים רצחו ילדים פולנים ושתו את דמם!"

בעקבות זאת נפוצה השמועה בעיר שילד פולני נרצח במרתף בניין הקהילה, וכי דמו ישמש לאפיית מצות.

המוני פולנים מוסתים הסתערו ב-4 ביולי 1946 על הבניין. בקשות לעזרה מראשי הכנסייה נדחו. הכנסייה טענה שאינה יכולה להתערב, כיוון שהיהודים הם שהביאו לפולניה את הקומוניזם.

היהודים, ששהו בבניין סברו כי החיילים והשוטרים שהגיעו למקום יגנו עליהם, אך דווקא הם הובילו את הפוגרום. החיילים והשוטרים נכנסו לבניין והחלו להוציא את היהודים החוצה. לדבריהם, על מנת לחפש ילדים פולנים שנרצחו כביכול. היהודים שהוצאו בכוח ע"י השוטרים נפלו בחוץ לידי ההמון שתקף אותם במכות רצח. בקרשים, ובמוטות ברזל... אנשים צעקו: "הלאה היהודים! הכו בהם בשביל ילדינו! יחי הצבא הפולני!"

החיילים הוציאו את היהודים אחד אחרי השני מן הבניין לכיכר שם הם נרצחו באכזריות ע"י ההמון הפולני צמא הדם. גם השוטרים נהגו בפראות. הם השליכו שתי נערות יהודיות בחיים מן הקומה השנייה לחצר, וההמון למטה, רצח את הגוססות. כך נרצחו כל שוכני הבניין, לרבות אנשי הוועד היהודי. החיים והמתים הושלכו מהקומות העליונות אל תוך הקהל שקרע אותן לגזרים.

הנרצחים נקברו בבית העלמין היהודי בקילץ, ולאחר זמן קצר הרסו הפולנים את המצבה לזכר 42 הנרצחים.

30 יהודים נוספים הופשטו ונרצחו באותו יום ברכבות במחוז קילץ.

למה, בניגוד לד"ר גרנות, אני בכל זאת אופטימי? כי עובדה, הכנסיה הקתולית הסירה ב- 1965 במסמך "נוסטרה אטאטה" את האחריות על דמו של ישו מבניהם של היהודים של אותה עת, ולאחרונה בדצמבר 2015 קבעה הכנסייה כי הברית של היהודים עם אלוהים עדיין קיימת ולא הוחלפה בברית החדשה.

אני בטוח שבדומה לכנסייה הקתולית גם היהודים-הערבים הגזענים המטילים את "החטא הקדמון" על כל האשכנזים ובניהם עד סוף הדורות, יירפאו מגזענותם.

ודוק: כל האמור לעיל אינו אומר שאין לעסוק בסוגייה. יש חובה מוסרית לפתוח את הארכיונים ולבדוק את היעלמות הילדים התימנים (והאשכנזים) שהיו עם הקמת המדינה.

סוד הנישואין שלא נחשף

במאמר ביקורת של ד"ר ורד מדר, המגדירה עצמה חוקרת פולקלור, על סרט של יעל קיפר ורונן זרצקי, שנעשה במסגרת דוקואביב על נישואי קטינות לגברים מבוגרים בכפייה אצל ילדות מתימן וממרוקו (ד"ר משה גרנות כתב על כך) היא מלינה על כך שהיוצרים הם "לבנים".

ובכלל, היא אומרת, למה לא הביאו בסרט דוגמאות מנשואי קטינות בכפייה לגברים מבוגרים אצל האשכנזים, שהרי כבר ביאליק כתב בשירו לא ביום ולא בלילה: אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי – וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי! – לְרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן: – אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן! (ורד מדר, "סוד הנישואין שלא נחשף", "הארץ" 16.6.18)

אז הנה יש לכם נושא לסרט חדש.

שתי מדינות או שלוש?

ח''כ של "התנועה", ציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, קוראת למשאל עם על המצב המדיני: לדבריה, "הכול סובב סביב השאלה – שתי מדינות או מדינה אחת בין הירדן לים. שאלה אחת, פתק אחד, ונחליט לאן הולכים."

אולי עקב הגיל שכחה ציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר שבזמנו, כאשר היתה שרת המשפטים והממונה על המו"מ עם הפלסטינים הצהירה: "״משאל עם אינו נכון ופוגע בעקרון הדמוקרטי. הכנסת היא זו שאמורה לאשר או לא לאשר החלטות, גורליות ומשמעותיות ככל שיהיו – זו הסמכות שלה, זה המנדט שקיבלנו מהציבור"

http://megafon-news.co.il/asys/archives/144145

אבל מי בכלל מצפה ממנה לשמוע דברים עקביים, ומי בכלל מקשיב לדבריה.

הדבר החשוב הוא שייפסק סוף סוף הדיבור על "שתי מדינות". כבר כיום יש שתי מדינות. מדינת ישראל והמדינה הערבית-מוסלמית חמאסטאן. כל הוויכוח הפוליטי עתה הוא רק על הקמת מדינה ערבית-מוסלמית שלישית בחלק מיהודה ובושמרון.

מאיגנציו לוֹיולה לעמוס שוקן – המטרה מקדשת את האמצעים

ב-1534 נפגשו על גבעת המונמארטר בפריז: איגנטיוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים, בוגרי האוניברסיטה של פריז. כדי לייסד את "המסדר של ישו", "הישועים".

המסדר הישועי נוסד בתקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית.

איגנטיוס מלויולה כתב את החוקה הישועית שיצרה ארגון היררכי והדגישה את הציות המוחלט לאפיפיור ולראשי המסדר, התנהגות שהוגדרה על ידי איגנטיוס "ממושמעים כגווייה".

אנשי המסדר הטיפו לנאמנות עיוורת, כדברי איגנטיוס מלויולה: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עליי בכנסייה יגדירו אותו כשחור."

דומה שעמוס שוקן מפעיל את שכירי עטו בהתאם למטרה הסופית – חיסול מדינת היהודים והתבוללות בערבים המוסלמים.

אם צריך הם תובעים את חיזוק בית המשפט וחיזוק שלטון החוק, ואם צריך הם תובעים את ערעור בית המשפט וערעור שלטון החוק. והכל לפי האינטרס הערבי-מוסלמי.

אורי משגב, שכיר העט של שוקן, מערער בכלל על סמכות בית המשפט העליון בטענה שהשופט נועם סולברג, מהיותו תושב גוש עציון, הוא עבריין בינלאומי. (אורי משגב: "עבריין בינלאומי בבית המשפט", "הארץ", 10.6.16)

מעבר לסימונם של כ-700 אלף יהודים כעבריינים בינלאומיים, הקביעה של משגב עלולה להגיע לידי אבסורד שכן אם נלך לפי הגיונו, מהו דין כל השופטים הערבים-המוסלמים בכל שטחי הכיבוש הערבי-המוסלמי של כ-13 מיליון קמ"ר. האם גם הם כולם עבריינים בינלאומיים?

אגב מה דינו של אחמד טיבי שהתנחל מעבר לקו הירוק, האם גם הוא עבריין בינלאומי, או שרק יהודים הם עבריינים?

הפיליסטיניזם של "המורה להיסטוריה" ח"כ מסעוד גנאים

ח"כ מסעוד גנאים הוא בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. בעברו הוא עבד כמורה להיסטוריה בבית הספר התיכון בסכנין, וכיום הוא מייצג את "התנועה האיסלמית" בתוך המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בוועדת החינוך של הכנסת.

בעקבות הדיון על השאלה האם לאפשר עליית חברי כנסת ערבים להר הבית בשבוע האחרון של חודש הרמדאן, אמר ח"כ מסעוד גנאים:

"כמורה להיסטוריה אני יודע שהיה בית מקדש, אבל לא במקום אל-אקצא ולא במקום כיפת הסלע. למה, ירושלים, מי בנה אותה? היהודים? היהודים בנו אותה? היא היתה יבוס בכלל, לפני היהודים והנביא דוד וכולם. היבוסים היו ערבים והכנענים היו ערבים. אם הוא רוצה לחזור למסורות, אז לפני כיפת הסלע ואל-אקצא ולפני בית המקדש, היה שם מקום קדוש של אבינו כולנו, אדם הראשון, וזה מקום מקודש."

דבריו של גנאיים מעוררים שאלות קשות. האם באוניברסיטת חיפה מלמדים שהיבוסים והכנענים היו ערבים? קשה לי להאמין, אבל לא אתפלא אם באמת כמה מרצים מלמדים זאת, אבל איפה משרד החינוך? איך נותנים בכלל רשיון הוראה למורה להיסטוריה שמלמד את ההבלים הללו?

איפה שר החינוך? היכן ועדת החינוך של הכנסת?

על משרד החינוך לשלוח את גנאיים מיד להשתלמות. זו ממש פיליסטיניות לשמה. איום ונורא, לא להזכיר שהפלישתים הם ערבים?...

ארץ ערבית – נתן אלתרמן

"פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה". מתוך גילוי דעת.

לילה צח, אילנות מניעים

את גופם בלחישה אוורירית.

ממרום כוכבי-ליל ערביים

נוצצים עלי ארץ ערבית.

נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ

וזורעים את אורם הרעוד

על העיר השוקטת אל-קודס

שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים

את העיר אל-חליל ממרחק.

עיר קברו של האב אברהים.

אברהים שהוליד את אסחק.

ומשם קו אורם השנון

אץ לצבוע בזהב-אורו

את מימי הנהר אל-אורדן

שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח, ברמיזה אוורירית

נוצצים כוכבי-ליל כחק

על הריה של ארץ ערבית

אשר מוסה ראה מרחוק.

הפיליסטיניזם של עיתון "הארץ" – התות הוא עץ ערבי שאמי

בדומה לפיליסטיני גנאיים, המגדיר את הכנענים והיבוסים (ולא את הפלישתים) כערבים, הולכים במערכת "הארץ" רחוק יותר. מסתבר שלאור מדיניות עיתון ה"ארץ" הוא מכתיר את עץ התות בעברית כעץ ערבי-שאמי.

במדור "פינת האוכל" מובא מתכון בישול של "חזה עוף צלוי, עם ריבת תות שאמי, ויין אדום. (רונית ורד, "עונתו הקצרה והמכתימה של התות השאמי", מוסף "הארץ"17.6.16).

מה זה לעזאזל תות שאמי? האם הפיליסטינית רונית ורד בכלל מבינה את השם שנתנה לתות?

הערבים שחיו בערב (לפני הכיבוש הערבי) הכירו רק שני כיוונים – דרום וצפון. לדרום הם קראו ימין, יאמאן בערבית (תימן בעברית משמעו גם ימין-דרום), ולצפון הם קראו שמאל בערבית א-שאם. כלומר כל מה שהיה מצפון לערב, ארץ ישראל, סוריה, לבנון, ועיראק נקראו בערבית שמאל – א-שאם. לכן זה היה גם שמה הקודם של "המדינה האיסלמית" – דעא"ש, כלומר המדינה המוסלמית שהיתה רק בעיראק ובשאם.

הרבה לפני הכיבוש הערבי הגיעו התותים לארץ והם מוזכרים במשנה: "מאימתיי פירות חייבין במעשרות: התאנים, משיבחילו. הענבים והאובשים, משיבאישו. האוג והתותים, משיאדימו". (מעשרות א,ב.).

כידוע מוחמד נביא הערבים היה לפי המסורת הערבית אנאלפבית, אבל מומחה בביולוגיה ובבוטניקה. בביולוגיה הוא קבע למשל (בניגוד לדארווין שאמר שמוצא האדם מהקוף) שמוצא הקופים הוא מהיהודים ומהנוצרים.

בבוטניקה הוא קבע שכל העצים הם אנטישמים לכן הם ילשינו על היהודים שיסתתרו מאחוריהם: "היי יהודי מסתתר מאחוריי בואו הרגו אותו! חוץ מעץ אחד שהוא החבר של היהודי עץ הערקד שלא ילשין". (זה בעצם שיח קטן שממילא לא ניתן להסתתר מאחוריו).

ואנחנו סקרנים. מה יעשה עץ התות הערבי-שאמי? האם ילשין על היהודים?

בגבת בילדותי היו כמה עצי תות ענקיים שהיינו מחכים כל השנה שפרותיהם יאדימו, ישחירו, ויבשילו, ואז היינו מטפסים עליהם לאכול את התותים הנפלאים, וכמובן מתלכלכים בצבעם.

כילדים לא ידענו שהתותים הנפלאים הללו הם נקראים ע"י הערבים תותים ערבים-שאמים. גם לא חשבנו שהם תותים יהודים. לימדו אותנו שמקורם בסין, ולכן קטפנו את עליהם למאכל לתולעי המשי שגידלנו.

המשוררת פניה ברגשטיין כתבה שיר על עצי התות בגבת:

פניה ברגשטיין – רפי והתותים

רפי, רפי השובב!

הוא טיפס על העצים

מלוא כיסיו

תותים קטף,

בוסר חמוצים...

ירוקים לא רחוצים

הכניסם אל פיו:

אחד ירק, אחד זרק,

השאר – לעץ השיב...

רפי רפי לקקן!

סתם טיפסת, סתם ביזבזת,

לא הגיע עוד הזמן.

אורך רוח, סבלנות!

עוד מעט יבשיל התות,

ותקטוף לך בנחת

מלוא הספל הצלחת.

ונאכל כולנו יחד –

לבריאות!

איווט אביגדור לבוביץ ליברמן – היאכנע

להפציץ את סכר אסואן! – תוך יומיים לחסל את הנייה! – לתת עונש מוות למחבלים! – המלחמה בעזה בלתי נמנעת ואז יחוסל החמאס!

רבים מידידיי טוענים שאין מקום לדאגה, ליברמן הוא סתם יאכנע.

אני מאוד מודאג. אני מכיר הרבה דוגמאות בהיסטוריה של אנשים שאמרו עליהם שהם רק מדברים.

אבל לא פחות אני דואג מהשאלה מה יעשה נתניהו אם ליברמן ייתן לו את הברירה בין יציאה למלחמה בעזה, לבין יציאה מהממשלה ונפילתה.

מי יודע במה יבחר אז נתניהו, האם בהמשך השלטון, או בטובת המדינה?

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

אורי הייטנר

1. הפתיל הקצר של הגורם הבכיר

גורם בכיר במשרד הביטחון העריך בשיחה עם כתבים צבאיים שעימות נוסף בעזה הוא בלתי נמנע, ויהיה זה העימות האחרון של ממשל חמאס. במילים אחרות – מטרתה של ישראל היא להפיל את שלטון חמאס בעימות הבלתי נמנע הזה.

הצהרה זו ראויה לדיון ציבורי. אין זה דיון בין שוחרי שלטון חמאס בעזה למתנגדיו. זהו דיון על השאלה האם זהות הממשל בעזה היא יעד שישראל צריכה לעסוק בו? האם ברור לבכיר כיצד ישראל תממש את המדיניות הזאת? מה המחיר של אותה מדיניות?

ישראל עזבה את עזה בשני שלבים. בעקבות הסכם אוסלו ישראל עזבה את העיר עזה והערים הפלשתינאיות ברצועה. בהתנתקות, ישראל נסוגה עד לקווי 49' ועקרה את יישוביה. שילמנו מחיר כבד, לטעמי – כבד מדי. שקט לא השגנו כתוצאה מכך, נהפוך הוא. אולם הישג אחד הישגנו – השתחררנו מעולם של 1.85 מיליון פלשתינאים. רצועת עזה היא היום מדינה עצמאית למעשה (גם אם לא להלכה). הממשל בעזה הוא של חמאס. זהו ממשל עוין ביותר, טרוריסטי, שגרר אותנו שוב ושוב לסיבובי לחימה נגדו. האם באמת הפתרון שמציע הבכיר, הוא המענה הנכון לבעייה?

אם אין המדובר בסיסמה אלא במדיניות, יש להבין מה מציע הבכיר. איך ישראל יכולה לקבוע מי ישלוט מחוץ לגבולותיה? הדרך היחידה האפשרית, היא להחזיר את עזה לגבולותיה. פירוש הדבר הוא לצרף למדינת ישראל קרוב לשני מיליון פלשתינאים ולשלוט עליהם. זה מה שרוצה הבכיר, החותר להיפרדות גם מוואדי ערה?

ואת מי מציע הבכיר שנבחר כתחליף לחמאס? את אבו מאזן? הרי באותו תדרוך עם כתבים צבאיים הוא הגדיר את אבו מאזן כבעייה מיספר 1 של ישראל. אם אבו מאזן הוא בעייה מס' 1, הרי שהוא בעייה חמורה יותר משלטון חמאס. האם מציע הבכיר שישראל תשלח את חייליה למלחמה, וחיילים יהרגו ויפצעו למען המטרה של המלכת הבעייה מס' 1 של ישראל על עזה?

או שמא יש לבכיר פתרון טוב יותר – לא שלטון ישראלי, לא אבו מאזן ולא חמאס. מי? אולי דאעש?

אם הבכיר אינו מציע כיבושה מחדש של עזה אלא החלפת השלטון ויציאה מעזה – הוא משלה את עצמו שהשלטון שישראל תקבע יהיה טוב יותר. הרי האינטרס שלו יהיה להוכיח שאין הוא שלטון בובות תחת כידוני ישראל.

פעם אחת כבר ניסינו לקבוע מי ישלוט במדינה שכנה – במלחמת לבנון הראשונה. ראינו איך זה נגמר. האם מציע הבכיר, שבאותה שיחה הבהיר שישראל אינה מחפשת הרפתקאות, שישראל תגרור עצמה שוב להרפתקה מן הסוג של מלחמת לבנון הראשונה?

לפני שנתיים יצא צה"ל למלחמת "צוק איתן". הבכיר במשרד הביטחון היה אז בכיר במשרד החוץ – עובדה שלא הפריעה לו לתקוף את קבינט המלחמה בשעת מלחמה. המלחמה לא הביאה לשקט מוחלט, אולם אחרי 14 שנים של גבול מדמם, לראשונה נהנינו משנתיים של שקט. הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים של היישובים בעוטף עזה, הם תמונת הניצחון של "צוק איתן".

ב"צוק איתן" יצא צה"ל למלחמת אין ברירה, כדי לממש את ייעודו – הבטחת שלומה וביטחונה של ישראל והגנה על אזרחיה. ייעודו של צה"ל אינו להדיח שלטון מעבר לגבולותיה ולא להעמיד תחתיו שלטון אחר.

עם כניסתו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, הוא הצהיר שעבר ניתוח להארכת הפתיל. מן הראוי שישלח לניתוח דומה גם את מיסטר בכיר.

2. המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה

אקסיומה – שופטים הם בני אדם.

מן האקסיומה הזו נובעת אקסיומה נוספת – כיוון ששופטים הם בני אדם, שופטים עלולים לטעות.

בכל המדינות, בכל התרבויות, בכל התקופות – שופטים טעו. שופטים זיכו פושעים והרשיעו חפים מפשע. שופטים שלחו חפים מפשע לכלא ואף לגרדום.

אולם חברה ללא משפט, ללא בתי משפט וללא שופטים, תהיה גיהינום. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

אחרי רצף האקסיומות הזה, אני קובע בביטחון שהשופטים שהרשיעו את רומן זדורוב לא טעו.

אולי אמתן קצת את האמירה, ואומר שהסיכוי שהשופטים במשפט זדורוב טעו, נמוך לאין ערוך יותר מבכל משפט אחר.

במשפט זדורוב ידעו השופטים שהם תחת זכוכית מגדלת יותר מאשר בכל משפט אחר. הם ידעו שיש מי שיחפשו כל בדל ספק או טעות, כדי לקטול את פסק דינם. מלבד תשתית הראיות החד-משמעית שהייתה בפניהם – עמדו בפניהם כל תיאוריות הקונספירציה הרבות הקשורות לפרשה, כל הטענות בעד זדורוב ונגד הרשעתו, כל הספקות וספק-ספקות על אודות כל פרט במסכת הראיות. אין כמעט משפט שבו מוצבות בפני השופטים חלופות כאלו לכתב האישום. ואחרי בדיקה דקדקנית של כל הטענות וכל התאוריות, כל השופטים בכל הערכאות הגיעו למסקנה שרומן זדורוב הוא הרוצח. גם השופט אטינגר שזיכה אותו מחמת הספק, אמר שאך כפסע היה בינו לבין הרשעה, וביטל לחלוטין את כל תיאוריות הקונספירציה. במילים אחרות, גם לשיטתו, 99% שזדורוב אשם, אך כיוון שמדובר בתיק רצח, די בכך שאין בעיניו ודאות של 100% כדי לזכות מחמת הספק.

במשפט כזה, בתנאים כאלה – השופטים שהרשיעו את זדורוב לא טעו. הם לא יכלו לטעות.

האמת היא, שגם מתנגדי פסק הדין מבינים זאת ויודעים זאת. למעשה, גם הם אינם טוענים שהשופטים טעו. הם אינם טוענים שכל השופטים שפסקו על פי הראיות לא הבינו את מה שכל ילד שראה איזה סרטון מפוברק מבין – שתפרו תיק לרומן זדורוב. למעשה, הם טוענים שהשופטים הרשיעו אדם חף מפשע במזיד. שהשופטים הם חלק מן המזימה.

זו טענה שאי אפשר להגזים בחומרתה. אם זה נכון, הרי מדובר כאן בשערוריית המאה – לאורך עשור, אלפי שוטרים מאחרוני החוקרים ועד כל המפכ"לים באותה תקופה, כל אנשי הפרקליטות ללא יוצא מן הכלל וכל היועצים המשפטיים, כל השופטים בכל הערכאות; למעשה – כל עולם החוק והמשפט בישראל, עשה יד אחת בקנוניה שנועדה לתפור תיק על רומן זדורוב מתוך רצון לגונן על הרוצח האמיתי.

אם טענה זו היתה נכונה, צריך היה לפרק את מדינת ישראל. זו מדינת רשע ועוול איומה, שאין לה זכות קיום. דומני שאפילו גדעון לוי ו"שוברים שתיקה" לא היו מציגים את מדינת ישראל כמדינת רשע מפלצתית כל כך, כמו מפיצי הטענה הזאת.

והנה, עשרות אחוזים מן הנשאלים בסקרים (איזה אבסורד – לערוך סקרי דעת קהל על פסק דין – עוד מעט נרשיע או נזכה נאשמים באמצעות סמסים בתוכניות ריאליטי) אינם מאמינים לפסק הדין. ממציאי תיאוריות הקונספירציה ומפיציהן הצליחו בענק לבלבל את אזרחי ישראל.

ליקוי המאורות הזה, הוא סוג של אי שפיות (זמנית, אני מקווה) של החברה הישראלית. חוסר האמון הזה במערכות המשפט והצדק, עלול לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה.

3. צרור הערות 19.6.16

* ממלכתיות – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שבעיניי הוא אחד הטובים בראשי הממשלות של ישראל, שהזיכרון המהונדס בידי התקשורת והאקדמיה עושה לו עוול. תמיד האמנתי, שככל שיחלוף הזמן ותהיה יותר פרספקטיבה היסטורית, כך תגבר ההערכה אליו, בדומה להערכה המחודשת ללוי אשכול.

לשמחתי, אני חש לאחרונה יותר ויותר ביטויי הערכה לשמיר וגעגוע לדפוסי הנהגתו, השונים כל כך מדפוסי ההנהגה של ראשי הממשלה האחרונים. כך, למשל, במאמר שכתב לאחרונה ההיסטוריון יחיעם וייץ, שרחוק מאוד מהשקפותיו הפוליטיות של שמיר, בכתב העת "כיוונים חדשים", שבו סקר את דרכו הפוליטית עד היבחרו לראשות הממשלה.

השבוע, הוסב שם המכון לחקר הגולן, שבו אני חוקר, למכון שמיר למחקר. אף שאני מיצר על כך שהמותג "הגולן" נגרע משמו של מכון המחקר הפועל בגולן, אני שמח וגאה לעבוד במוסד הקרוי על שמו של יצחק שמיר.

בטקס שינוי השם, חשבתי בעיקר על ההבדל בין דפוס המנהיגות של שמיר לזה של נתניהו. לא יכולתי להסתיר את החיוך (המר) כשניסיתי לדמיין את תמונתו של שמיר מבלה ביאכטה עם המיליארד הצרפתי המפוקפק מימרן. מה היה בו, בשמיר, שהוא שונה, כל כך שונה, מנתניהו? מצפן ולא שבשבת, דוגמה אישית, הצנע לכת, יושרה, העדפה מוחלטת של האינטרס הלאומי על אינטרסים מפלגתיים ובוודאי אישיים. ובמילה אחת – ממלכתיות.

ובאשר לחיוך – זה היה מצחיק, אם זה לא היה ראש הממשלה שלנו.

* הגיע הזמן להחליף אותו – ההוצאות המטורפות על תספורת, איפור, נהנתנות ומותרות, על חשבון משלם המסים, בנסיעות רוה"מ לחו"ל, אינן עניין פלילי. אין הן נושא לחקירות, חשדות וכו'. אך זו שחיתות. זו השחתה מוסרית. אלו סדרי עדיפויות עקומים. זו חוסר אכפתיות ציבורית. מי שפגע במדינת הרווחה ואימלל חלקים רבים כל כך בציבור אינו מתבייש לבזבז באופן מופקר את כספי הציבור למטרות אישיות מיותרות, לצד הוצאות הנהנתנות על חשבון שועי ארץ אינטרסנטים. זו מנהיגות ריקה ומגעילה. הגיע הזמן להחליף אותו במנהיג אמת, מנהיג ערכי, שיחזיר לחיינו את ערכי הממלכתיות והדוגמה האישית.

אהוד: מי כיום יכול לבוא במקומו, עם כישורים כשלו? הרי חלקם אפילו אנגלית לא יודעים כהלכה.

* האחרון שראוי להטיף – בכל הקשור להתנהלות אישית ומוסרית רקובה ונהנתנית, ברק הוא תואם נתניהו. בנוסף לכך הוא מדינאי כושל והרפתקן מופקר. ברק ריסק את הקונסנזוס הלאומי, בגד בערכי תנועת העבודה, ניסה ליישם את מצע חד"ש ובמקום שלום דרכו הביאה למתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. הוא האחרון שראוי להטיף מוסר.

* לא שכחנו – אהוד ברק מציע לנו לחזור על מה שהוא כבר ניסה. האם הוא חושב ששכחנו את התוצאות?

* שיא המהירות – מהו שיא המהירות? איך בתוך כשבועיים הספיק עדר חסידיו השוטים של נתניהו לעצב אג'נדה של שנאה והסתה נגד יעלון, עמוסה בנראטיבים, שיימינג, שמות גנאי וקריקטורות הלעגה ברשתות החברתיות.

* מה ממגנט אותם? – בעקבות דברי תמיכה ביעלון שכתבתי ובהם ביקרתי את חסידיו השוטים של נתניהו, קיבלתי, בין השאר, את התגובות הבאות:

"אורי הייטנר...אני יכול לנחש שאתה נמנה על עדר חסידיו של ערפאת? או של אחמד יאסין?"

"צריך לשפוך לגרונך בקבוק של חומצה גופריתית לשם חיטוי כי הבל פיך מסריח מאכילת חזיר ושרצים." (אגב, הכותב שלח לי את ה"תגובה" בעיצומה של שבת קודשנו).

"מה שבטוח, מר אורי הייטנר, זה שלפחות בשמונה הקדנציות הבאות של נתניהו, יעלון יוכל להתקבל אולי כעובד ניקיון במזנון של הכנסת."

כמובן שאין בכך חדש. אני רגיל לזה. עוד לפני שהמציאו את המיילים והטוקבקים קיבלתי טקסטים כאלה גם בדואר ובטלפון.

כמה הערות בנדון:

א. השרצים הנ"ל רחוקים מלייצג את אנשי הימין.

ב. הם רחוקים מלייצג את הליכודניקים.

ג. הם רחוקים מלייצג את תומכי נתניהו.

ד. אפילו רוב מוחלט מבין החסידים השוטים של נתניהו רחוקים מהם מרחק רב.

ה. כמוהם יש גם בשמאל, וההבדל הוא שרוגל אלפר וספי רכלבסקי מקבלים לדברי השטנה והנאצה שלהם טור בעיתון.

השאלה היא, מה יש בנתניהו שהוא ממגנט אליו פראי אדם מטומטמים כאלה?

ואיך זה שהוא מעולם לא הסתייג מהם?

לפעמים אני חושד שהוא אף נהנה מקיומם (למרות שאני בטוח שהוא סולד מחברתם).

* מאתגר את רוגל אלפר – תגובת נאצה שקיבלתי (ללא כל קשר לתוכן המאמר שעליו היא נכתבה): "מדינה שחוטפת 13,000 ילדים ועושה הכל כדי לא לפתוח את התיקים החסויים זה לא מדינת רשע ועוול איומה? מדינה שרוצחת בדם קר 100 אלף ילדים בהקרנות למוח על גזזת שעוברת בגיל הבגרות זה לא מדינת רשע ועוול איומה? אתם האשכנזים בני בליעל. יצאתם מהתנורים וכל מה שהנאצים עשו לכם עשיתם לפרעאנקים. צריך לתפוס אותכם מהגרון להכניס אתכם לרכבות של בהמות ולשלוח אותכם בחזרה לאושוויץ ולשרוף אותכם חיים ולא לתת לכם לצאת. אתם האשכנזים הזבל האנושי הכי מצחין שקיים בכל העולם. לא סתם מתעבים אותכם בכל מקום שאתם נמצאים בו."

חבל. אלמלא כתב "אתם האשכנזים", אלא "אתם הישראלים" או "אתם היהודים", יכול היה הכותב לקבל תעסוקה בדבוקת שוקן, לצד רוגל אלפר, אורי משגב, גדעון לוי וספי רכלבסקי. הבעייה היא שרק האשכנזים מזכירים לו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* אובמה צודק וטועה – שתי סוגיות עלו לדיון ציבורי בארה"ב בעקבות הטבח באורלנדו. האחת היא הצורך לקרוא לילד בשמו – טרור אסלמי, כי אי אפשר להילחם ברוע בלי להגדיר את האוייב, להכיר אותו ולהבין את מהותו. התחמקות מהגדרה כזאת, בשם הפוליטיקלי קורקט או כדי לכסות על מחדלים, משחקת לידי האוייב.

השניימ, הקלות הבלתי נסבלת של השגת נשק בארה"ב – מדיניות מטורפת בשם החוקה האמריקאית, הגובה חייהם של מאות אזרחים תמימים מדי שנה.

ברק אובמה עומד במרכז שני הדיונים הללו. הוא המנהיג המתחמק מהגדרת האוייב ומערפל את מהותו, אם מטעמי פוליטיקלי-קורקט ואם כדי לכסות על מדיניות החוץ הפייסנית הקלוקלת שלו כלפי הקנאות המוסלמית, ששיאה – הסכם הגרעין עם איראן.

הוא המנהיג המנסה להוביל את השינוי בחוקה האמריקאית ולהילחם לשינוי הסעיף הרואה ברכישת נשק חלק מזכויות האזרח, כנגד עוצמתה האדירה של שדולת סוחרי הנשק ונגד השמרנות הדבקה בחוק הנורא הזה.

החלוקה הפוליטית בארה"ב, שהופכת יותר ויותר דומה לחלוקה בישראל, יוצרת שני מחנות של אוטומטים. מי שתוקפים את אובמה על סרבנותו להגדיר את הטרור המוסלמי, מתנגדים למאבקו בנושא מכירת הנשק ולהיפך.

אולם השכל הישר אינו אמור להתחלק לשמאל וימין, אלא לבחון בכל נושא מה העמדה הנכונה. על פי השכל הישר, אובמה כשל מבחינה מדינית ומוסרית במדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמית, וסירובו להגדיר את הפיגוע כפיגוע של הטרור האסלאמי הוא אחד משיאי הכשל. אולם על פי אותו שכל ישר, אובמה צודק מבחינה מוסרית ומעשית בניסיונו לתקן את הסעיף הקלוקל בחוקה, המסייע לפושעים, לטרוריסטים ולפסיכופטים וגובה חיי אזרחים רבים.

האבסורד הגדול הוא, שבעוד אובמה פועל, בצדק, נגד הקלות בהשגת כלי משחית, הוא חתם על הסכם המאפשר למעצמת הקנאות האסלאמית להפוך למדינת-סף גרעינית ברשות ובסמכות, עם חסינות והגנה של ארה"ב והעולם.

* אפקט קוקס – רצח חברת הפרלמנט הבריטית קוקס, התומכת בהישארות בריטניה באיחוד האירופי, יחזק במשאל העם את תומכי ההישארות באיחוד. כך היה גם אצלנו. בעוד לפני רצח רבין, היה רוב בסקרים לנתניהו, מיד לאחר הרצח פרס הוביל בסקרים בהפרש של 40%. למעשה, יגאל עמיר העניק לפרס את הניצחון ואת השלטון על מגש הכסף. אולם הפלשתינאים, בגל פיגועי הטרור הקשים, נטלו את המגש והעבירוהו לנתניהו. איני יודע מה תהיינה תוצאות משאל העם, אך סביר להניח שהרצח יעביר רבים מן המתלבטים לתמוך בהישארות באיחוד, מתוך הזדהות עם הנרצחת. אני מתרשם, שאין בבריטניה אווירה של האשמה קולקטיבית של תומכי הפרישה, במעשה הרצח, מה שמעיד על בגרות דמוקרטית.

* לא מבינים הומור – הסטנדאפיסט תום אהרון הופיע באורטל. פה ושם הוא העלה איזה חיוך על פניי. מפעם לפעם נשמע איזה צחקוק קליל בקהל. יואב רבינוביץ' היה להקת חימום. הוא לא הצליח להעלות אפילו בדל חיוך. מחצית הופעתו של אהרון היתה סטריאוטיפים עדתיים. המחצית השנייה היתה בדיחות על אוננות. משעמם, נמוך, לא מצחיק.

בטח בדרך חזרה השניים הסתלבטו על הקיבוצניקים מן הפריפריה שלא מבינים הומור.

* ביד הלשון: רעש וצלצולים – ב"כלכליסט" פורסמה כתבה מרתקת על מחקר וספר של ד"ר הלל שוורץ, שחקר את תולדות הרעש. כותרת הכתבה – "כולו רעש וצלצולים".

משמעות הביטוי היא הלעגה על אדם או מופע חסרי ערך ומהות, המרשימים בקולניות ואפקטים בלבד. ב"מילון הצירופים" מייחס רוביק רוזנטל את הביטוי למקור באנגלית –"פעמונים ומשרוקיות" bells and whistles.

* * *

המלצתנו לשבוע הספר

הרומאן המרתק "בית יעקוביאן"

של הסופר המצרי עלאא אל־אסוואני

ויקפדיה: אל-אסוואני למד רפואת שיניים בקהיר ובשיקגו. בשנות ה-90 החל לכתוב סיפורים קצרים ואלה התפרסמו לבסוף בקובץ סיפורים תחת הכותרת "אש ידידותית". בשנת 2002 הוא פירסם את הרומן "בית יעקוביאן" שהפך מיד לרב מכר ותורגם עד כה ל-23 שפות. הספר תורגם לעברית [בהוצאת טובי] ללא אישור הסופר. הרומן זכה להצלחה מפני שתיאר בשפה עשירה וקולחת וללא שום הגבלות את השינוי שעברה החברה המצרית במהלך שנות ה-70 וה-80, עת נפרדה מעידן הלאומיות והסוציאליזם ועברה לעידן הקפיטליזם וההפרטה. הרומן עורר סערה כי כלל ביקורת פוליטית ישירה ונגע בנושאי טאבו כגון הטרדות מיניות, הומוסקסואליות וקיצוניות דתית. הרומן חשוב מפני שעשה השוואה בלתי-אמצעית בין מצרים של העידן המלוכני לזו של המשטר הנשען על כידוני הצבא, ומושל במדינה ללא משחק פוליטי אמיתי. אל-אסוואני הוא אחד האישים הבולטים בתנועת "כפאיה". בכיכר א-תחריר בימי המהפכה של פברואר 2011 אמרו רבים מן האנשים אשר נהרו לכיכר, שהם פה בגללו. בשנת 2006 פירסם אל-אסואני את הרומן "שיקגו" בו הוא מתח ביקורת נוקבת על חוסני מובארכ ומשטרו, המנהל מעקב שוטף אחר סטודנטים מצריים בעת לימודיהם בחו"ל. רומן זה היה חשוב ביותר בתוכנו דווקא מפני שהוא מתרחש באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. רומן זה הציג את האופן בו רואים המצרים ממרחק את הנעשה במצרים. יתר על כן, ברומן "שיקגו" הציג אל-אסוואני דמויות של גולים קופטיים החיים בגעגוע תמידי למולדתם, אליה אינם יכולים לשוב מחשש מפני רדיפה דתית ופוליטית. הבחירה כאן היתה סמלית מפני שזוהי אותה האוניברסיטה בה למד אל-אסוואני.

לאחר אירועי המהפכה בשנת 2011 ביקר אל-אסואני גם את המועצה הצבאית בחריפות בעת כהונתה בתקופת המעבר ולאחר מכן גם את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי. כאן יש לזכור כי אל-אסוואני הוא איש אופוזיציה חילוני, המאמין בחירות פוליטית, בדמוקרטיה ודוחה באופן נחרץ את השחיתות, הנפוטיזם, הקיצוניות הדתית, ומעורבות הצבא המצרי בחיים הפוליטיים במדינה. עבורו, הדמוקרטיה היא הפתרון, כסיסמה המנוגדת לסיסמת תנועת האחים המוסלמים "האסלאם הוא הפתרון". דוגמה בולטת לדעותיו נראתה בעימות פוליטי חריף ביותר בינו ובין רה"מ לשעבר אחמד שפיק על מסך הטלוויזיה המצרית, על רקע אירועי המהפכה.

משנת 2008 החל במחקר ובכתיבת הרומן הרביעי "מועדון המכוניות", אך כתיבתו התעכבה והופסקה לאור אירועי המהפכה המצרית. באפריל 2013 פורסם לבסוף רומן זה בו תיאר אל-אסואני את החברה המצרית המתעוררת של שנות ה-40, זו הצומחת ומתפתחת על רקע תהליכי המודרניזציה של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

אסואני הוא סופר אך גם פובליציסט ומאמרים פוליטיים פרי ידו מתפרסמים בעיתונים חילוניים במצרים כגון אל-מצרי אל-יום, אל-דסתור ואל-שרוק. הוא מתראיין רבות ומקפיד לבטא את דעותיו האופוזיציוניות מתוך אמונה בדמוקרטיה ובחופש הדעה. כסופר הוא נחשב לסופר מן הז'אנר הריאליסטי, כזה המתמקד בדמויות אנושיות ומתאר אותן לעומק כך שהן מתפתחות ומשתנות בכתיבתו אך נותרות כאלו שהקורא יכול לדמיין ולהבין. מתוך כך, ניתן להבין מדוע בחר אל-אסואני בבניין יעקוביאן, בניין אמיתי השוכן במרכז קאהיר, כגיבור למעשה של הרומן, בו הדמויות פועלות ומתפתחות. הבחירה היא סמלית מפני שהבניין עצמו נבנה בשנת 1934 על ידי אדריכל ארמני בשם יעקוביאן, ומהווה בעצם עדות לעידן המלוכני במצרים ולתקופה בה השתלבו הזרים בחברה ובכלכלה במצרים. הוא עצמו מציין את נוכחותם של היהודים, כמו קהילות היוונים, האיטלקים והארמנים, כקהילה שחיה במצרים שנים רבות וראתה בה מולדת אמיתית.

כמו אנשי רוח ערביים רבים, אל-אסואני אינו מכיר בישראל ומסרב לקיים כל קשר עם קוראים או סופרים ישראליים ודוחה כל נורמליזציה עימה. התרגום העברי לספרו "בית יעקוביאן" הוסר מרשת האינטרנט לאחר תביעתו של הסופר עצמו.

הערה: נדמה לנו שכנרת זב"מ הם המפיצים של התרגום העברי.

* * *

יהודה דרורי

1. בלי עמימות אסטרטגית

רוח חדשה וטובה מנשבת במערכת הביטחון הישראלית, נכנס לתפקידו בוס מפוכח והחלטי ולכן מתחילה להיעלם כל העמימות הביטחונית המרגיזה של: "מה תעשה ישראל?" – "מה כוונותיה?" – "מה יכולותיה"? – כך שאולי לא במקרה, עם תום הסיורים בשטח ותהליך הלמידה של שר-הביטחון, מצטיירת לפנינו מערכת ביטחונית היודעת מה היא רוצה, מה היא מתכוונת לעשות לאוייב בעת מלחמה, ומה הם כלי המלחמה העומדים לרשותה. אנחנו עברנו לאיום כדי להרתיע את אוייבינו!

"איום" הינו פונקציה של יכולת וכוונות. במשך עשרות שנים היתה מדיניות הביטחון של מדינת ישראל בערפל מכוון. והרי מי שמערפל את כוונותיו הוא בדרך-כלל הצד החלש בעימות, הוא זה אשר  אינו מגלה את קלפיו עד העימות עצמו כדי לא לתת לאויב מודיעין על הכוונות והיכולות. אנו בכוונה נמנענו מליצור איום על אויבינו, ולכן מוזר מדוע התפלאנו שלא הצלחנו ליצור הרתעה. יש להבין שאם אינך מאיים, ואינך מציג יכולותיך ולא מבהיר כוונותיך – אינך יוצר הרתעה אצל הצד השני! שנים רבות ראינו את עצמנו כצד החלש (אף שמרבית הזמן זה לא היה כך) ולא רק שנמנענו מהצגת יכולות וכוונות – נזהרנו מאוד שלא לאיים. מבחינה הסברתית היה חשוב לנו כלפי העולם להיראות כצד החלש בעימות ולקבל נשק וסימפטיה. הסתרנו את כוונותינו ויכולותינו ככל שיכולנו, ונזהרנו מאיומים, והיתה בכך תרמית אסטרטגית שבנוסף להיעדר מידע אצל האוייב על יכולותינו וכוונותינו, הביאה לנו כמה ניצחונות גדולים.

האוייב כיום יודע שישראל חזקה צבאית מכל מדינה באיזור, ובכל זאת מאיים עלינו מדי פעם, בעודו מצביע על יכולותיו (כגון: טילים ומנהרות). לכן הגיע הזמן לאיום נגדי שיצור הרתעה.

שמענו בימים האחרונים על כוונה ישראלית, במקרה שחיזבאללה יחליט לפעול נגדנו, להרוס את כל כפרי בשיעים בדרום לבנון (משם הם פועלים) וליצור מאות אלפי פליטים בלבנון, ובנוסף לראות בלבנון כולה אחראית לפעילות חיזבאללה ולכן לפגוע נגד כל התשתיות של לבנון ולהחזיר אותם לימי הביניים...

לאיום על חיזבאללה יש לנו "קבלות" ממלחמת לבנון השנייה, שם החרבנו כליל את רובע הדאחיה בביירות (שכונת הפאר השיעית), שם אמר נסראללה: "אם הייתי יודע שאלו יהיו תוצאות המלחמה לא הייתי מתחיל אותה..."

יש לנו גם "קבלות" מהיקף ההרס הנורא שזרענו ברצועת עזה במלחמת "צוק איתן", ועכשיו יוצא מאיתנו לחמאס איום ברור – שבעימות הבא (אם יתחילו בו) נשמיד אותם כליל, והם לא יהיו יותר שליטי הרצועה.כאמור, הם מכירים היטב את מיגוון היכולות שלנו, כולל האחרונות הכוללות: זיהוי והשמדת מנהרות, ומערכת לייזר המשמידה פגזי מרגמה וקסאמים במעופם...

אין לדעת בביטחון אם הבהרת כוונותינו בשתי החזיתות אכן תיצור את ההרתעה הנדרשת, מפני שהאוייב הערבי מעולם לא הבין את יתרון האיכות על הכמות... הוא עדיין חי לפי המשוואה של כמה מיליונים אנשים יש לנו לעומת מיעוט המיליונים של הישראלים... אבל טוב וחשוב שאנחנו יוצאים מהעמימות הביטחונית ומראים לעולם ולאוייב גישה אסטרטגית חדשה במצבנו הביטחוני השברירי.

מה שחסר לי פה, הוא איום ברור מכיוון שר הביטחון, לעבר איראן, שבמקרה וחיזבאללה – שהם זרוע פונקציונלית של "משמרות המהפכה" האיראניות – יפתחו במלחמה נגדנו, מדינת ישראל תראה זאת כאילו איראן אחראית לכך, ולפיכך נראה עצמנו חופשיים לפעול נגד איראן.

ואם האיראנים יבינו ש-6 צוללות ישראליות במפרץ הפרסי, עם 20 טילי שיוט בעלי עוצמה בכל צוללת, יכולות לגרום להם לנזק מאוד משמעותי, הם גם יבינו שמערכות ה-300-S, שרכשו לאחרונה מרוסיה – לא תוכלנה לעזור להם...

2. המהפכה הבולשביקית של אהוד ברק

שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, נאם בכנס הרצליה ותקף את ממשלת נתניהו. "אם הממשלה לא תתעשת, יהיה על כולנו לקום ולהפילה בדרך של מחאה עממית לפני שיהיה מאוחר מדי.." (mako) – אז צאו וראו את הטייקון הקטן הזה מפנטז על מחאה עממית שתפגע בדמוקרטיה שתפיל ממשלה נבחרת-כחוק בהפיכת רחוב... ואז, מי ישלוט?

האם הוא מניח שהוא יהיה זה שיקרא להציל את המדינה?

נסכם כך: אהוד ברק, מוכשר אישית ככל שיהיה, הוכיח לנו שהוא כישלון ציבורי ממדרגה ראשונה – הצהרות מסוג זה רק גורמות לכל להבין מדוע המערכת הפוליטית הקיאה אותו מקירבה.

אהוד: איך זה קורה שאנשי ההנהגה הפוליטית, הביטחונית והצבאית, שנשאו בתפקידים הרמים ביותר ועוררו בנו אמון בכישוריהם – פותחים את הפה לאחר שסיימו את תפקידם ומתברר שהם לא יותר חכמים, ואולי גם הרבה פחות – ממני, ממך, ומכל אדם ממוצע בשוק, ולפעמים הם פשוט מדברים שטויות!

3. פתולוגית: ייתכן שללא הירי

המחבל היה בחיים

ד"ר הדס גיפס, מנתחת גופת המחבל שנורה על ידי סמל אלאור אזריה, מסרה את גרסתה במשפט שמתקיים בבית הדין הצבאי ביפו. היא הדגישה כי "דימום במוח מצביע על כך שלבו של המנוח עדיין היה בחיים כשהקליע פגע בראשו."

טרוריסט רוצח חוסל בידי חייל – ושופטים את החייל על כך! מה קרה? אתם שוכחים מי המת?                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

* * *

מנחם רהט

ימי רמאדם

חודש הרמאדן נועד במקורו לתשובה ומעשים טובים, אבל הלהט הדתי והאקסטזה הנילווים אליו, הפכו את הרמאדן לרמאדם, לחודש של שפך דם נקיים.

קו ישר אחד ויחיד מחבר בין אירועי מרחץ הדמים חובק עולם, של הימים האחרונים: טבח ארבעה אזרחים תמימים בלב תל-אביב, במרחק של כמעט מטר מלשכת שר הביטחון החדש ליברמן, בשבוע שעבר. הרצח ההמוני של 49 אמריקאים באורלנדו, פלורידה, השבוע. הרצח האכזרי של קצין המשטרה ובת זוגו בפריס, לפני ימים אחדים. למעלה מ-100 אירועי טרור פלשתיני שנרשמו בארץ רק בשבוע הראשון של הרמאדן. ומי יודע מה עוד מצפה לעולם, רחמנא ליצלן, בימים הקרובים.

כל הפשעים הללו שביצעו איסלמיסטים, שואבים את אנרגיית האלימות שלהם מאדי סוּפר-אוקטן דליקים – חודש הרמאדן. חודש החסד והצדקה האיסלמי הולך והופך יותר ויותר לרמאדם: חודש שכולו דם (כל הזכויות להברקה לשונית זו, שמורות לאשת הספרות מרעננה, ד"ר דליה שטרן).

לא שכל שאר חודשי השנה מושכים אותם מטורפים איסלמיסטים את ידיהם משפך דם נקיים, והופכים לחנה'לה בשמלת השבת, ולשוחרי מצוות לא תרצח. הם אינם זקוקים ללוח השנה במירוצם הכפייתי לשפך דמים. הטירוף הרצחני חזק מהם וממיגבלותיו של לוח השנה.

אבל בימי הרמאדם גוברות בנפש המסוכסכת תחושות אקסטזה דתית, רגשות אופוריה והתעלות נפש, עד כדי שיכנוע עצמי, שקרבים ובאים דווקא עכשיו ימי אחרית הימים. ימים שבהם יוּתר דמם של כל הכופרים: יהודים, נוצרים, בודהיסטים, ברהמינים, וכל השאר שאינם מוסלמים. בימי הרמאדם משוכנעים מאמינים חשוכי דעת ומרפא, ברוב טירופם, שרצון אללה הוא במרחץ דמים מתמשך. שתיאבונו לקורבנות אדם לא ישבע, כל עוד חי באיזשהו מקום על פני האדמה, אחרון הלא מוסלמים.

צריך כמובן לסייג ולהיצמד לעובדות: לא כל המוסלמים הם טרוריסטים שתאוות הרצח נטועה בתוך ה-DNA שלהם. בהחלט לא כולם. אבל כל הטרוריסטים שבולמוס הרצח טבוע בהם – הינם מוסלמים. האם זה אומר משהו על המיבנה הפילוסופי הפנימי של דת מוחמד, שאחד מעקרונותיה אכן מצדד בשפיכות דמים: 'דת מוחמד בסיף'?

העובדות מכל מקום הן חד משמעיות: הרמדאם הפך לחודש מדמם. ארבעתא דפורענותא.

במקורו אמנם נחשב חודש מועד לפורענות זה, לימי קדושה וטהרה, צדקה וחסד. "קדשו את ימי הצום האלה וכבדו אל, אשר נחכם בדרך הטובה, ותנו לו תודה," נאמר בקוראן. חכמי האיסלם פירשו שחודש הרמאדן אמור להיות זמן של התקרבות לאללה, חזרה בתשובה, הינזרות מהנאות גופניות: אוכל, שתייה, עישון ועוד, גמילות חסדים עם הנדכאים, שיפור מערכות היחסים בין אדם לחברו ושאר מעשים טובים.

היום זה אחרת. חודש הרמאדן הפך להיות עקוב מדם. המזרחן ד"ר מרדכי קידר עקב אחר האלימות הרמאדמית בשנים האחרונות. הוא למשל מצא שבימי הרמאדן אשתקד היו ימים אלה לימי מרחץ דמים: בסיני ניספו עשרות חיילים מצריים במיתקפת ג'יהאד. כאן בארץ, בירושלים ובשטחי יו"ש, פיגוע רדף פיגוע. ובאירופה, באפריקה ובמיספר חזיתות לחימה במזה"ת ניהלה 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש) גל של טרור מתוזמן לחודש זה. הכל במרוצת רמאדם אחד.

חוקרי האיסלם טוענים שהמוטיבציה לשפך דם דווקא ברמאדם, נעוץ בכך שלאורך ימי האסלם, היה זה חודש של ניצחונות איסלמים בשדות הקרב. כך למשל נחשבת מלחמת יום כיפור, שהערבים מכנים אותה 'מלחמת רמאדן', על שום התנהלותה ברמאדן של 1973, לניצחון איסלמי גדול על ישראל.

גם במישור האישי, מסבירים חוקרי האיסלם, חלה בקרב המאמינים בימי הרמאדם עלייה במיפלס הנכונות האישית להתגייס לפעילות רצחנית, גם כשכמעט ברור להם שהם לא ייצאו חיים מן המיתקפה הטרוריסטית הפרטית שלהם. בהיותם בעיצומה של אקסטזת הרצח, אין הם רואים את כאבם ודמם של קרבנותיהם המקריים. ברגעים מדממים אלה הם רואים רק עצמם, כמי שמוסרים נפשם על גאולת העולם, ושותפים למהלך היסטורי-גאולתי-משיחי. מהלך של דם ואש ותימרות עשן, שיוביל אותם לא רק לזרועותיהן של 72 הבתולות המצפות להם בגן העדן האיסלמיסטי (ראו מה בין היהדות לאיסלם: בעוד שתכליתו של גן העדן היהודי הם עיסוק בתורה וישיבה בצל השכינה, מתמקד גן העדן האיסלאמי בתאוות חושים בהמית), אלא גם לפנתיאון הנצח האיסלמי.

כך שרצח חפים מפשע, אולי דווקא בימי הרמאדם, אבל לא רק, נתפס לא רק כאמצעי לפריקת תיסכולים, אלא גם כשליחות חשובה למען אללה, שלדעת המוסלמים לא רק שאינו בוחל בקרבנות אדם אלא אף מעוניין בהם. זוהי שליחות בשם אללה, שיש בה מימדים היסטורי, רוחני ומעשי גם יחד: גאולה אישית וגאולת העולם.

אחרי טבח הרמאדם בשרונה, שבו וטענו שמאלנינו התמימים כי רק פתרון מדיני יביא לקיצו את הטרור הפלשתיני. סליחה, פתרון מדיני? לא ניסינו? ברק ואולמרט לא הציעו לפלשתינים מדינה על פני 95-97% מהשטחים ועוד מיני תופינים של 'צידה לדרך'? האם נתניהו לא ממשיך לקרוא למו"מ על בסיס שתי מדינות לשני עמים, ואבו מאזן הוא זה שאוטם אוזניו? אם באמת הם היו מעוניינים בפתרון מדיני, היה נתניהו אוכף אותו ממש בנוסח שרון – ויעלה כמה שיעלה. 

ונניח שפתרון מדיני הוא פתרון הקסמים, איזה מין פתרון מדיני מציעים שמאלנינו לאמריקאים ולאירופים על מנת להפסיק את הטרור הרמאדמי במקומותיהם? אולי הידברות של אובמה, והולנד הצרפתי – עם דאע"ש, על מנת להשיג הסכם מדיני בנוסח שתי מדינות לשני עמים?

תחת מטריית הפתרון המדיני, יוכלו ארה"ב וצרפת לבלום ללא כל קושי את שפך הדמים של הרמאדם, אם רק יסכימו לחלוקת ארצותיהם לשני עמים, כולל חציית וושינגטון ופריס לשתי בירות לשני עמים. אחרי חזיון העיוועים הזה, בטוח שיתגשם חזון איש תחת גפנו, ושלום עולמים ישרור ביקום כולו.  

* * *

משה כהן

הנדון: מה נשתנה?

מכובדי,

צפיתי בדיון בכנסת על נזקי מפעל הפיס ונדתי בראשי בהסכמה. אכן מפעל הפיס גורם להתמכרות להימורים ולהרס כלכלי של משפחות. ונכון שהשכבות החלשות הן הנפגעות יותר.

הכול טוב ויפה, אך תהיתי, מה נשתנה, הרי מפעל הפיס פועל עשרות שנים ואף אחד לא עירער על כך עד כה. למה התעורר הוויכוח דווקא עכשיו? ובין כל המבקרים שמעתי גם את  מנכ"ל מפעל הפיס לשעבר, יעקב ברדוגו, ותמהתי, מה, האם בזמנו של ברדוגו לא היו קידום מכירות ופרסומות במפעל הפיס?

נדמה לי שנפל לי האסימון. אולי המנכ"ל הנוכחי של מפעל הפיס, עוזי דיין, אינו פוליטיקלי קורקט בשל התנגדותו למדינה פלסטינית, ומכאן ההסתערות הנוכחית על מפעל הפיס, לראשונה מזה עשרות שנים.

הביקורת על מפעל הפיס מוצדקת לדעתי, אבל למה זה לקח עשרות שנים? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

פטרנקו, טריפונוב, סטרוינסקי ורחמנינוב בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

הקונצרט נפתח ביצירה קצרה ומהממת שכשמה כן היא: "זיקוקין די נור" אופ' 4 של איגור סטרווינסקי (1882-1971) משנת 1909. בתוכניה נכתב כי "סטרווינסקי כתב את 'זיקוקין די נור' כמתנת חתונה לקראת נישואי בתו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, נדז'דה, למקסימיליאן שטיינברג. השניים נישאו ימים ספורים לפני פטירתו של אבי הכלה. רימסקי-קורסקוב היה מורו הנערץ של סטרווינסקי.

בהמשך ניגן הפסנתרן הרוסי הצעיר דניל טריפונוב, יליד 1991, את הקונצ'רטו מס' 2 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 18, משנת 1900, של סרגיי רחמנינוב (1873-1943). בזיכרוננו נחרט הקונצ'רטו מהקומדיה המוסיקלית "העוגן הרימו" משנת 1945, שבה המלח ג'ין קלי מדגים לפרנק סינטרה איך מחזרים אחר בנות. זה היה סרט מקסים, ובו הפסנתן חוזה איטורבּי שיחק את תפקיד עצמו וניגן בעיקר את הקונצ'רטו הפופולארי של רחמנינוב. לכן היה לנו קצת קשה להיכנס לביצוע המוקפד, הלא-רומנטי, הקר במקצת ומדוייק מאוד, של הפרק הראשון ביצירה, בנגינתו של טריפונוב ובניצוחו של וסילי פטרנקו הרוסי, יליד 1976. היה נדמה לנו שזו לא בדיוק היצירה שצליליה העליזים והקלים, האופטימיים – ריחפו בזיכרוננו שנים רבות. ואולם ככל שהתקדמו פרקי הקונצ'רטו, ובייחוד בפרק האחרון, נכבשנו בקסמו של טריפונוב שהפליא לנגן בקצב מדהים ובתיאום נהדר עם התזמורת, ומבלי לגלוש לסנטימנטאליות הגיש את היצירה באינטרפרטאציה טרייה מאוד, כאילו זה עתה נכתבה.

הנה קטע מביצוע אחר של הקונצ'רטו, שעליו כתבנו בגיליון 420 מיום 19.2.2009:

"בשנת 1945 יצא לאור הסרט המוסיקלי 'העוגן הרימו' עם פרנק סינטרה, קתרין גרייסון וג'ין קלי, ושיחק בו את עצמו הפסנתרן חוזה איטורבִּי, שניגן קטעים פופולאריים מהקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת של סרגיי רחמנינוב. דמותו של איטורבי הלבוש בחליפה לבנה יושב באור יום ליד הפסנתר על סיפון האונייה נחרתה עמוק בזיכרוננו אף כי לא ראינו את הסרט מאז, זה כשישים שנה, אבל כל אימת ששמענו את צלילי הקונצ'רטו מס' 2 של רחמנינוב מיד נזכרנו בסצינה שבסרט עם חוזה איטורבי, והירבו גם להשמיע אותו מבצע את הקונצ'רטו בתקליטים וברדיו.

"הציפייה לשמוע בביצוע חי מוסיקה שמזדמזמת בך כבר יותר משישים שנה, היתה כמובן רבה. הפסנתרנית הצעירה אנה ויניצקאיה ניגנה אותו בטכניקה מעולה והתזמורת היתה מעולה אף היא, והשניים ניגנו בתיאום נהדר אף כי לעיתים האפילה התזמורת על הפסנתר. הקצב היה מהיר ברובו, כלל לא היצירה הסנטימנטאלית שניגן בזיכרוננו חוזה איטורבי לפני יותר משישים שנה. מכל הבחינות האלה היה הביצוע מצויין וסוחף אלא – אלא שנגינתה של ויניצקאיה לא היה בה רגש ולא ייחוד, ומישהי אמרה אפילו שהיתה משעממת. היא היתה כל הזמן חלק מהיצירה והקונצרט והתזמורת – אך לא תרמה לביצוע שום אופי ואינטרפרטאציה ייחודית."

עד כאן. כנראה שהיצירה אינה כה סנטימנטאלית ורומאנטית כפי שגרם לה הסרט להישמע.

החלק השני של הקונצרט היה "הפעמונים", סימפוניה כורלית אופוס 35, משנת 1913, אף היא יצירה של רחמנינוב, שנוגנה עתה בפעם הראשונה בפילהרמונית. בתוכניה נכתב שהיצירה נכתבה על פי פואמה של אדגר אלן פו, בנוסח הרוסי מאת קונסטנטין בלמונט, וכמובן גם צורף דף הטקסטים בעברית, אנגלית ורוסית –בתעתיק לטיני.

זוהי יצירת ענק עם מאות נגנים, זמרי מקהלה וסולנים, שהשתתפו בה המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית אוֹרֶיָה מאוקראינה. אנסמל מפואר שמילא את בימת ההיכל עד קצה-קציה.

את הפרק הראשון שר הטנור הרוסי סרגיי סְמִישְׁקוּר שלא הצליח למלא את ההיכל בקולו, וגם המקהלה לא היטיבה איתו והאפילה על קולו הרך. את הפרק השני שרה זמרת הסופרן הרוסית ויקטוריה יֵסְטֵרבּוֹבָה שגם היא לא הצליחה למלא את ההיכל בקולה, וגם אותה המקהלה בלעה לעיתים והתוצאה היתה מאכזבת למדי. 

הפיצוי בא בפרק השלישי, שבו שומעים רק את התזמורת והמקהלה, ללא סולנים. זה היה פרק אדיר, שדומה כי השפיע לימים על המלחין הגרמני קרל אורף (1895-1982) כאשר חיבר את "כרמינה בורנה" (1935-1936 או 1938). עושר צלילי. כלים מיוחדים. הפתעות. קצב נהדר. סוחף. ממש פיצוי על שני הסולנים החיוורים, אם כי המקהלה המאוחדת לא תמיד יצרה צליל נקי אחד כמו למשל מקהלת פראג.

את הפרק האחרון שר הבאס הרוסי הרזה אלכסנדר וינוגרדוב ולפחות הוא מילא את החלל של היכל התרבות וגם היה אפשר לשמוע בבירור את המילים הרוסיות שהוא שר, ואף שתוכנן היה קודר ביותר, פעמון המוות: "פעמון [הברזל] החלוד מייבב / ונאנח, חותך את האוויר הדומם / מכריז באיטיות / על דומיית הקבר." – על אף הטקסט העצוב, היתה בזימרתו כל העוצמה, החיוניות, הלב הרחב של השירה העממית הרוסית, שזוכה כיום לתחייה ברוסיה של פוטין – ובכך הוא יצר קשר מלהיב עם הקהל המבוגר שרובו זוכר שירים וזמרים רוסיים מתקופת הזוהר של השירים האלה, שאגב, לאחרונה, ביצועים מלהיבים שלהם ממלאים את מגירות ה"יו-טיוב" במרשתת, וממש אי-אפשר להיפרד מהם כאשר עולים עליהם במקרה. בייחוד להקת "גְרוּפָּה רפובליקה" והבלונדית הזוהרת המדהימה והיפהפייה שלה, בעלת התספורת הקצרה.    

* * *

יצחק מאיר

"ארוחת צהריים טובה לשרי חוץ חשובים"

עמוס גלבוע יקירי,

המשפט האחרון ברשימה שלך: "וכאשר ראשי השלטון בצרפת מדגישים שהם חרדים לביטחון ישראל, שהוא בראש דאגות משרד החוץ שלהם, צריך להבין, לדעתי, שביטחון ישראל פחות  מעניין אותם  מארגון ארוחת צהריים טובה לשרי חוץ חשובים יותר או פחות." [גיליון 1152] – שומט את הבסיס הערכי של הרשימה כולה. הוא נקרא כאילו אתה מייחס לצרפת ציניות יזומה, פתוחה, גלויה, חסרת בושה, וכל חרדותיה מפני תוצאות מוגלתיות של המשך הסכסוך המזרח תיכוני אינם נובעים משום חרדת אמת. אתה לא מתכוון לכך. אתה יותר מדי בקי במנגנוני המדיניות, המצליחה או הכושלת, מכדי לרדד את הכול סביב ליחס של צרפת לישראל וסביב לגישתה הקרובה לנפשעת [גישתה של מי? של ישראל או של צרפת? – חב"ע] לבעיות העולם ובכלל והעולם המערבי בכלל.

אינני מאמין לרגע כי ניתן למדוד את החרדות האמתיות של העולם הריאלי על פי מיספר הקורבנות המזוויע שהמלחמות מפילות. הרצחנות הצבאית בשטח תחום ביוזמה של מדינה ובהשתתפות משני  או מכל עברי החזיתות של מעצמות, יוצרת מציאות הומניטרית בלתי נסלחת אבל אינה זורה חרדה. היא משחק ציני של כוחנות השואף למדוד הישגיו או מחדליו על פי השורה הצבאית התחתונה. המדינה האסלאמית היא רעיון המתפשט בעולם באורח שלא היה כמוהו. הוא לא ממוקד. הוא מטיל אימה על כל אזרח ואזרח בכל מדינה, ואין כל ניסיון צבור להיאבק בו, אם כי אני אישית משוכנע שסוף דבר האנושות תגבר על רעיון העוועים הזה המנצל ייאוש של אלפי בודדים הפזורים בעולם העובדים את הרעיון הזה ומייחסים אותו למניעים קלוטים דתיים או שטניים או פתולוגים מהרסי עולם. זה משהו חדש שלא היה כמוהו. מלחמות שהן למעשה ולהלכה פשע נגד האנושות, ממלאות את דברי הימים, ובתקופתנו הפילו מיליונים של קורבנות ומאות מיליונים של עקורים מסין עד אפריקה, מגרמניה עד רוסיה, מדרום אמריקה עד להירושימה, ועכשיו במזרח התיכון. הדבר מעורר המחשבה הוא כי האדם המשפד בני עמים במלחמות גבולות ואינטרסים, היה בעת ובעונה אחת עולם שיצר את הקידמה ואת המדע ואת האמנויות, ואת גדולי ההוגים שניסחו בעצם את הקוד האתי של האנושות הנאורה. זה בלתי ניתן להבנה פשוטה. גם זריעת האימה על ידי טרור לאומי, היה ידוע ויש לו מהיסטוריה. זריעת אימה מעל לכל גבולות העולם בשם רעיון עוועים שאין לא אחיזה לא בשטח ולא בטריטוריה ולא במשנה סדורה, מחייב היערכות מחשבתית אינטלקטואלית אסטרטגית ביטחונית חדשים, ועדיין אין רואים אלא ראשיות של מחשבות כאלה, לא בעולם הגדול ולא אצלנו.

מכל מקום, הדאגה לשלומו של העולם הנאור אינה נשכרת על ידי ייחוס הכל למשפט שהיית ברצון מוותר עליו – המייחס את הכל לגחמה גסטרונומית.

שלך בברכה ובידידות,

יצחק מאיר

אהוד: עמוס גלבוע צודק במאה אחוז במשפט הסיום הציני שלו, החושף את הצביעות של הצרפתים, שדאגו לארגן ועידה הזוייה – לא על המזרח התיכון הבוער ועל שחיטת הנוצרים בו, אלא על ישראל והפלסטינים, כאילו שני אלה שווים בסירובם לשלום, והטרור הפלסטיני כלל לא קיים! – ובוודאי היו במהלכה הרבה ארוחות-צהריים של מיטבח צרפתי-פריסאי מעולה, שאלה היו אולי הדברים הממשיים היחידים באותה ועידה מטומטמת.

* * *

שלושה כרכים ראשונים מכתבי ז'בוטינסקי

במחיר הנחה לרגל שבוע הספר העברי תשע"ו

לאומיות ליברלית

ארץ ישראל

היהודים והמלחמה

הכרכים מכילים תרגומים חדשים ומדוייקים

מכתביו האידיאולוגיים של המנהיג הציוני,

וכן כתבים ומאמרים המתפרסמים לראשונה!

הספרים יימכרו במכון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב

במחיר הנחה לרגל שבוע הספר העברי – 66 שקל בלבד לכל כרך.

ברכישת שלושת הכרכים – 160 שקל בלבד.

להזמנה טלפונית: 03-5287320, שלוחה 1או 4 בשעות העבודה

* * *

יצא לאור "היהודים והמלחמה"

השלישי בכתבי ז'בוטינסקי

יצירת צבא יהודי, שיילחם שכם אחד עם בעלות הברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית, ויוכר כצד לוחם – זה היה הנושא העיקרי שהעסיק את זאב ז'בוטינסקי בשנת חייו האחרונה. הוא נתן לכך ביטוי בספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל", שבו ישנם כמה רעיונות בהחלט חדשניים ומפתיעים, גם לקורא בן זמננו.

במרכז הכרך החדש של סדרת הכתבים האידיאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי, "היהודים והמלחמה" 1940-1939,שעתה זה יצא לאור, מובא תרגום חדש, מדוייק ומלא, ובעברית מודרנית, של הספר "חזית המלחמה", שפורסם לראשונה באנגלית, ב-1940, לצד כתבים נוספים שלא כולם פורסמו עד כה.

הכרך "היהודים והמלחמה" מביא לראשונה כתבים מרתקים אלה, כולל פרק מספר המשך שתיכנן ז'בוטינסקי ל"חזית המלחמה" ומתפרסם עתה לראשונה – "האם הדמוקרטיה אשמה?"

 בחיבור נוסף  – "השקפה על בעיות מדינה וחברה", מציג ראש בית"ר את חזון בית"ר למדינה היהודית ומתפרסם אף הוא לראשונה בכרך החדש. לאחר "לאומיות ליברלית א" ו"ארץ ישראל א", הכרך "היהודים והמלחמה" הוא השלישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים שכבר ראו אור, ואותם מפיקים יחדיו מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור.

הספר מופץ על-ידי מוסד ביאליק ונמצא למכירה גם במזכירות של מכון ז'בוטינסקי.

 לרגל שבוע הספר העברי יימכר הכרך החדש במחיר הנחה של 62 שקל בלבד. לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, 03-5287320, שלוחה 6.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמדתי במקלחת מסבֶּנֶת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

עמדתי במקלחת

מסבנת את שערות הערווה

עם קצת ליטופים לדגדגן

שאוכל למרוח את הקצף

על הרגליים שלי

בלי להתכופף

יש לי בעייה עם התכופפות

נדמה לי שמישהו מאחור

יקפוץ עליי אם אתפער

ויתקע לי

מרוב פחד אני תוקעת לעצמי

מגיעה לאורגזמה מהתחת

פעם לפני שהתגרשתי

הייתי עושה את זה יחד

עם בעלי במקלחת

עכשיו אני עיתונאית

* * *

אלי מייזליש

מי זאת אירופה?

סעודיה: אם ישראל תיסוג לקווי 67 – לא רק שיהיה שלום עם הפלסטינים

 אלא גם עם עוד 58 מדינות... [מתוך העיתונות].

לפני מיספר ימים נפתחה בפריז, ביוזמת נשיא צרפת, ועידה בת יום אחד: "הוועידה לשלום במזה"ת", שעיקרה נסיגה ישראלית לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית בשטחים. הגיעו עשרות שרי חוץ מכל היבשת. שמעו והלכו. זהו. כלום.

זה מה שמעניין עכשיו את מסייה פרנסואה הולנד – ולא המלחמה הקטלנית בסוריה, ולא דאע"ש שמשתולל כיום ברצח המונים בסוריה ובאורלנדו ובפריז, והיום באנגליה רצח חברת פרלמנט בריטית, ולך תדע מתי זה יגיע לארמון האליזה שלו.

מחר או מחרתיים יתקיים משאל העם באנגליה אם לומר כן או לא לאיחוד האירופי. "לא," עלול לדרדר הן את אנגליה והן את אירופה כולה 20 שנה אחורה. אבל הגאווה הבריטית מכסה את ערוות הארו שהבריטים רואים בו אונס קבוצתי לשטרלינג שלהם.

כל זה ועוד הרבה קלקולים ברחבי היבשת, המכות למשל במשחקי היורו, שמראות את פרצופה של אירופה – את כל זה מסייה פרנסואה הולנד אינו רואה, רק אותנו. רק נחזור לקווי 67' ואז לא יהיו שם מכות והריסות בתי קפה עם "אוהדים" ושלום על אירופה.

עוד מסייה פרנסואה מדבר, ושר החוץ הסעודי מעלה שוב את "התוכנית הסעודית" כ"בסיס יציב לסיום הסכסוך". ככה: בסיס יציב, ולא הזכיר כלל כי התוכנית שלו היא נסיגה לקווי 67'. אז איזה בסיס יש כאן? וכי יש כאן מישהו אחד זולת גדעון לוי שמאוד מאוד מייחל לכך? אלא מאי? היות ואיש אינו לוקח כאן ברצינות את גדעון לוי ההזוי, נותר רק לשאול מה קורה לאנשים אלה כמו נשיא צרפת ושר חוץ סעודי לדקלם שוב ושוב את המנטרה הדפוקה על "שלום" באיזור זה. 

השאלה היא לא אם התוכנית הסעודית היא מרשם לחיסול ישראל, אלא מה חושב לו הנשיא הצרפתי דווקא עכשיו, כשאירופה כולה על גלי טרור – להרחיק עד לכאן ולתת לנו עצות. לשם מה כינס ועידה בינלאומית עכשיו? וכי אין לו די צרות בביתו?

ולמי שאינו יודע כי לסעודים יש עבורנו תוכנית עם "בסיס" לשלום, אני רוצה להזכיר כי הסעודי מתכוון כי תחילה עלינו לסגת לקווי 67' – ואז יספרו לנו מה הלאה: פליטים ופליטים ופליטים, קרי חיסול ישראל. והרי סעודי זה אינו טיפש. הוא נסיך. הוא סיים שני קולג'ים בארה"ב. מחר אולי יהיה מלך. אז למה הוא והפרנסואה הצרפתי דווקא עכשיו מבלבלים לנו את הביצים?

הכי אווילי והכי נואל והכי מעצבן, זה שהסעודי אומר במהודק לפתיח שלו כי... יהיה לנו שלום בנוסף לפלסטינים עם עוד 58 מדינות [ערב ואיסלאם, יש לדייק].

פעם כבר נתתי כאן רשימה חלקית של ה-58 האלה, כמו סוריה ועיראק ולבנון וסודן ולוב... כאילו שנסראללה, האוייב של הסעודי, יחתום שלום. הרי הוא קודם יתאבד לפני חתימה בראש הנקרה. אז מה הקשקוש הזה.

או – אז זה העניין: לקשקש ולטמטם ולהתרחק מהעניין האמיתי – הטרור. ודווקא עכשיו, פתח מכון מחקר בארה"ב מסמכים [שנמצאו במסגד בסן דייגו – ארה"ב] – כי ערבים מסעודיה עמדו מאחורי פיצוץ התאומים, והסעודי איים אם לא יסתמו את המחקר, סעודיה תמשוך מיליארדים מהבנקים בארה"ב עד פשיטת רגל. לא פחות. ואז מיד הושתק המחקר.

אז ככה העניין: האירופים המתוסכלים [או הנאיביים] שאינם מסוגלים לדכא או לחסל את דאע"ש ולא את הטרור על אדמתם, מוצאים שעיר לעזאזל אותנו. שניסוג עכשיו. לפי הדגם של 'שלום עכשיו' – קווי 67'.

אבל הם פשט שכחו דבר מאוד פשוט:

בשפה העברית יש ביטוי מתאים והוא – "שק בתחת!"

ברק עם זקן עד הברכיים

שמעתי מפי רכלנית שיעלון פרץ בצחוק כשראה את ברק עם זקן. אז אם יעלון צחק למה שאני לא אצחק. וככה המשכתי לצחוק עד ששמעתי את ברק אומר: "נתניהו ירד מהפסים."

יורד מהפסים – היינו אומרים לפני שנים כשמישהו השתגע. ויש המון דוגמאות לכך, לכן לא אפרט. אבל! – ככשני דברים נדחקים לי בראש: זה מול זה – ברק עם זקן מחד-גיסא, ומאידך גיסא ברק אומר על נתניהו טיפש או משוגע, יש לרדת לעומק ולברר מה עומד מאחורי העניין, ולהפסיק לצחוק.

הרי ברק אומר שהוא אישית לא הולך להתמודד מול נתניהו לראשות הממשלה [כי הוא יודע שיובס ויושפל], אבל הוא, ברק, אומר ש'מישהו' בבחירות הבאות, כבר ידאג לכך שתתקיימנה מחר בחירות, ואז נתניהו ייפול. סוף פסוק. ולא משנה אם הליכוד בראשות עוזי לוי או אליהו חזן ינצחו בבחירות: העיקר שביבי יעוף לו מהעיניים. ככה?

אז תירגע, ברק. תירגע ותגיד לנו מי יעיף את נתניהו?

כחבר ליכוד, אני שומע שנתניהו בעצמו החליט כי לקראת סוף הקדנציה הזו הוא יפרוש כי תימלאנה לו 70 שנה, קרי 37 שנים בפוליטיקה. אז די.

אבל כדי שמישהו מהשמאל יפיל את נתניהו, צריך ברק לחכות שהזקן שלו יגיע עד לברכיים.    

* * *

מדף הספרים של אהוד בן עזר

פורסם עם תצלום כריכת "ספר הגעגועים" ותצלום המחבר על רקע תמונת סבו באתר NRG של "מעריב" ביום 16.2.09

אהוד בן עזר, ש"ספר הגעגועים" שכתב רואה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, מספר על הספרים שאפשר לחזור ולקרוא כל עשרים שנה. על המדף שלו נמצאים תומאס מאן ביאליק, פנחס שדה ומיגל סרוונטס אבל גם מקורות השראה ספרותיים של בני משפחה.

לפני כ-55 שנים למדתי ספרות כללית בתיכון חדש בתל אביב אצל מורה "ייקית" שהיתה ממייסדי בית הספר ומנהלת שלו – טוני הלה, והיא חזרה ואמרה לנו שהקריאה האמיתית והחשובה לאדם אינה של ספרים חדשים דווקא אלא עליו לדעת למצוא את הספרים שאפשר לשוב ולקרוא אותם כל עשרים שנים במהלך חייו של האדם.

שדים – דוסטוייבסקי

זהו בעיניי הרומאן הטוב והמקצועי ביותר שנכתב אי פעם. מתוארת בו בצורה מאוד ריאליסטית קבוצה של מהפכנים צעירים בתקופת שלטון הצאר ברוסיה, דמות פאטתית של סופר שולי מזדקן, ועוד גלריה של דמויות, בהן יהודי אחד, כמעט כולם אנשים משכילים, וארוגים הם ברשת קשרים וקשרי-קשרים שמציבה את הרומאן כאחד השיאים האמנותיים של היכולת האנושית לרקום עלילה מרתקת ומרגשת. הכותב עצמו מופיע ברומאן כדמות צדדית המספרת אותו. הספר עדיין קיים, אמנם בהדפסה גרועה של התרגום המקורי, בהוצאת "עם עובד".

המפתח לשער הגדול – הינקו גוטליב

רומאן קצר ומדהים, בתרגומו של צבי רותם, בסגנון מדע בדיוני, על רקע השואה. גיבורו דב טרנופולסקי, מהנדס יהודי מווארשה, נקלע לבית הסוהר של הגסטאפו בווינה אך יש לו עימו מדחס חלל שבאמצעותו הוא עומד שווה-כוח לסוהריו המייצגים את העולם הנאצי בשיא כוחו הגס והמנוול. הספר התפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" בשנות ה-50 ולימים יצא לאור בספריית "קשת" של "עם עובד".

דון קישוט – סרוונטס

ספרו של סרוונטס ליווה אותי במשך כל שנות ילדותי ונעוריי. לא הרגשתי אז בנימה הפארודית שבהצגת דמותו של דון קישוט אלא באמת הזדהיתי עימו, עם מלחמותיו ועם אהבתו חסרת הסיכויים לדולסיניאה הטובוסית הבלתי נשכחת. אנחנו קראנו לה דולצינאה כי כך היה כתוב בתרגום העברי של ביאליק.

ויהי היום – ספר האגדות של ביאליק

עם איוריו של נחום גוטמן, חיוניותו שבתה את ליבי משחר ילדותי. ובייחוד התענגתי חזור והתענג על "שור אבוס וארוחת הירק" ועל "אלוף בצלות ואלוף שום" המופיעים בסוף הספר, והם נטעו בי את ההרגשה, החושנית-ממש, שספרות טובה אינה משעממת אלא היא מלאה מטעמים והומור ושפע המצאות מקרן הדימיון השופע של הסופר. הוצאת "דביר".

החיים כמשל – פנחס שדה

היה לי, (לבד מ"מכאן ומכאן" של ברנר), ספר הפרוזה העברי המקורי שתפס אותי ביותר ולימים גם הביא אותי לידידות עם הסופר ולכתיבת ספר עליו, "להסביר לדגים" (הוצאת "אסטרולוג"). לאורך מרבית כתיבתו של שדה היה לי דיאלוג עימו בכתב ובפגישות בעל-פה ובעיתות מצוקה נפשית השיחות איתו חסכו לי פסיכולוג. הספר יוצא כיום לאור בהוצאת "שוקן".

פר גינט – איבסן

בתרגום לאה גולדברג, המחזה שאותו למדנו בתיכון חדש עם טוני הלה, מזהיר אותי עד היום שלא לבזבז את חיי, שלא אהיה כעופרת הנזרקת להתכה מחדש אצל מתיך כפתורי העופרת, אלא שעליי להגשים את ייעודי המיוחד רק לי וזאת יום-יום ושעה-שעה שאחרת כל חיי היו בזבוז.

כל השירים ­ אסתר ראב

אסתר ראב היא דודתי, אחות-אבי, והיא המשוררת הארצישראלית הראשונה, בת פתח תקווה. אני מודד כל שיר חדש בהשוואה לשיריה, וכמובן שאינני אובייקטיבי, אף כי בנעוריי הושפעתי בעיקר מ"כוכבים בחוץ" ו"שירי שמחת עניים" של נתן אלתרמן.

התלם הראשון – יהודה ראב בן עזר

זהו ספר זיכרונותיו של סבי שאותו כתב מפיו אבי, בנימין בן עזר ראב, והספר ליווה אותי מילדותי ומנעוריי עוד בהיותו בכתב-יד. הוא החולייה הראשונה בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל פתח תקווה מושבתי ואני חוזר אליו שוב ושוב והוא משמש לי מקור השראה רב-ערך מבחינה משפחתית, היסטורית וגם ספרותית. ניתן להשיגו גם כיום באמצעות הספרייה הציונית בהפצת מוסד ביאליק.

הר הקסמים – תומס מאן

הר הקסמים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, הוא אחד הספרים הגדולים שנכתבו בכל הזמנים (שם בכיס הקטן אפילו ענקי ספרות כדוד גרוסמן ועמוס עוז). הוא מתרחש בבית מרפא לשחפנים "ברגהוף" בעיירה דאבוס שבשוויץ ערב מלחמת העולם הראשונה, וגיבוריו הם האנס קאסטורפ ובן-דודו יואכים צימסן. העולם, שעומד להתפורר במהלך המלחמה הגדולה, נשבר עוד קודם לכן, בתאוות ההימלטות אל המחלה, השחפת, שמצמיתה את האנס קאסטורפ לבית המרפא, שאליו הגיע כביכול רק כדי לבקר את בן-דודו השחפן איש-הצבא יואכים. מוטב לקחת את הרומאן המשכר והממכר הזה לקריאה חוזרת בבית הבראה, דוגמת "יערות הכרמל", ושם לשקוע מחדש באווירתו החולנית והקסומה. ראיתי פעם בחורה יושבת וקוראת בו שם, ממש כמוני. 

קנדיד – וולטיר

הרומאן הפיקארסקי, שאולי נכתב כפארודיה אבל ערכו הספרותי נצחי, הוא אחד הספרים המשעשעים והמדהימים ביותר שקראתי וחזרתי וקראתי בו בימי חיי. קצב הפרקים שלו סוחף אותך. קנדיד ואהובתו קוניגונדה, שאיבדה חצי תחת בשבייה, וכן המורה שלו פאנגלוס – נקלעים ממקום למקום בסיגנון פיקארסקי, ודרכם נחשפת כבדרך-אגב גם אכזריותו וטמטומו של העולם. הקריאה בו עזרה לי בכתיבת אחדים מספריי, כמו לכוון את עצמי על פי מטרונום, במוסיקה. משפט הסיום שלו: "צריך לעבד את גננו!" – מלווה גם אותי כאחד ממשפטי המפתח של הספרות העולמית. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על התורכים.

יכולתי להוסיף עוד כמה וכמה ספרים אך אלה עלו בדעתי לראשונה, וכל מה שכתבתי כאן, חוץ משם משפחתו של יואכים צימסן, הוא מהזיכרון בלבד, כי הספרים האלה הם חלק ממני.

מתוך "חדשות בן עזר" 420 מיום 19.2.2009

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"א

בשבוע ההוא ירד גשם והיו סופות חול בנגב. פוליק שכב באוהל הסיירים וחפר באצבעותיו תעלות באדמת הלֵיס הצהבהבה כדי להטות את זרמי המים שאיימו לפרוץ לתוך האוהל ולחדור לתרמילים ולהרטיב את השמיכות.

הוא הוציא את ידיו המכוסות בוץ מבעד ליריעה הלחה וחפר גומות חול וערם סוללות כדי להטות מן האוהל והלאה את המים הזורמים. הגשם התדפק על גב האוהל הנמוך. כאשר נגע ביריעת האברזין הדקה, שהיתה לחה וקרה, חש את טיפוף הטיפות שמנקשות על אצבעותיו המלוכלכות בבוץ. שעה ארוכה לא פסק רעש הטיפות, מתחזק ונחלש לסירוגין.

אחרי מיסדר הצהריים שלחו אותו להחליף את נעליו ולא נמצאו לו נעליים מתאימות, ובינתיים נשאר באוהל ולגם לגימות אחדות מבקבוק הקוניאק. כירסם כדורים אחדים נגד הצרבת ששרפה במעיו. אכל מחצית הטבלה שוקולד ונרדם בבגדיו מכוסה בשמיכות. אחר שעה קלה התעורר לקול פיכפוך הגשם שהתגבר, וסהרורי משינה קצרה, ומרעיד מקור היקיצה, באור השוקע של שעת בין-הערביים, חפר בבוץ בשתי ידיו כדי להגן על האוהל הזעיר מן השיטפון, וברגע של ייאוש ממצבו העלוב עלו דמעות בעיניו.

ביום הראשון לפנות בוקר, מבעוד חשיכה, יצא מירושלים לרמלה, ומשם ברכבת לבאר-שבע. ישב בין גברים זרים נעולים בנעליים צבאיות, רובם לבושים בחאקי ונושאים עימם תרמילים וילקוטים גדושים. אחדים נימנמו. אחדים קראו בעיתון או אכלו כריך שהביאו מהבית, וחלק התבדחו וכבר החלו לשחק בקלפים. היה קר ופוליק טרם אכל דבר-מה מראשית היום. לאט-לאט הפציע שחר. הוא נימנם. התעורר וקנה לחמנייה אשר לאחר כל לעיסה ובליעה דבקה לגרונו והתייבשה שם.

מבאר-שבע לקחו אותם במכוניות.

במגרש הגדול, לידי צריפי האפסנאות, חילקו ציוד ונשק. פוליק הסתובב מקצה תור אחד למשנהו, מבקש להאריך את השהות עד לקבלת הציוד הצבאי, לחוש עצמו חופשי כאזרח עוד כמה רבעי שעה. הוא פגש את השליש, שהסתובב במדיו הנקיים ומקל דק מבריק בידו, והוא משחק בו בהכרת ערכו כקצין. פוליק עצר אותו ושאל ברוח נמוכה אם יוכלו להתחשב בו במשך השנה ולא להפריע לו יותר בלימודיו.

השליש אמר שאין אצלם יוצא מן הכלל. גם קראו את המכתבים המשונים שלו, ואין הם נחשבים לזכותו כלל וכלל. "יותר מדי אתה מרשה לעצמך."

פוליק אמר שקשה לו.

"כך כולם אומרים. אבל אתה בחור צעיר ובריא ואין לך מה להתאונן. תתבייש לך."

פוליק הוסיף ומילמל ש"הצבא לא מתחשב בפילוסופים."

השליש התרגז ואמר ש"זה כבר גובל בהשמצת צה"ל," והלך לדרכו כשהוא מותיר את פוליק עומד באמצע המגרש חרוש האבק.

היה עליהם להסתדר בשלשות כדי ללכת לאכול. פוליק שנא את ההליכה בסך לארוחה עם כלי האוכל המקשקשים, והיה מאחר בכוונה את מיסדר היציאה. הוא העדיף לבוא לבד בסוף הארוחה, ולהימנע מן העמידה הממושכת בתור המזדחל לאיטו. אמנם לעיתים בהגיעו כבר לא היה מה לאכול, כי אזל חלק מן המנות, וגם הלחם לא הספיק.

בוקר אחד תפס אותו סמל המחלקה כשהוא הולך לבד עם כלי האוכל ונהנה משעה קצרה של שלווה.

"מדוע לא יצאת עם כולם?" שאל.

פוליק שתק.

"עכשיו תחזור למאהל," אמר, "ותלבש מיד את החגור ותצא לאימונים."

פוליק חזר בשתיקה ויצא לאימונים בלי ארוחת-בוקר. כמין רעב נפשי תקף אותו, בגלל ההשפלה – רצה לאכול, כדי להוכיח לעצמו שעדיין הוא אדם, הגם שתיעב את האוכל הצבאי וויתר מרצונו על ארוחות רבות.

בשעה עשר ריחם עליו המ"כ, ששמע מפיו כי טרם אכל, והרשה לו לגשת לשק"ם. שם טרף ברעבתנות חמש ואפלות תפלות ושוקולד ובקבוק גזוז קר, ששרטו את מעיו. בארוחת-הצהריים סיים את טבלת השוקולד, וביקש משכנו לאוהל שיביא לו לחם. מאז התקיים על לחם, שוקולד וקוניאק. והשתדל לחמם עצמו בשתייה כדי להתגבר על הקור ועל הבדידות.

שכנו לאוהל, בחור מעדות המזרח, סיפר שלאחר השיחרור מן השירות הסדיר בצבא קראו לו פעמים רבת למילואים ולא נתנו לו מנוחה, וכמגלה סוד לחש שהיתה אז תקופה שחשב לעזוב את הארץ. נמאס לו מן השליש השחצן. אחר כך הניחו לו כמה שנים בשקט. הוא מקווה שעכשיו לא יתחיל כל העניין מחדש, כי אין לו כבר כוח. פעמיים הפסיד את מקום עבודתו בגללם. אחר כך סיפר כיצד הכיר את אשתו, ואמר שהוא מצטער שהתחתן איתה מפני שהיא לא דוחפת אותו קדימה, וסיפר על בחורה אשכנזייה, בלונדינית נחמדה, שאיתה הסתובב הרבה זמן ושהיתה משוגעת אחריו. היתה באה אליו לבית-החרושת ומחכה עד שיגמור לעבוד, שם היה מחליף את בגדי עבודתו בחליפה, ויוצא לבלות איתה במסעדות יקרות ולרקוד במועדוני לילה. צריך היה הרבה כסף כדי לצאת איתה, ולכן עבד משמרת כפולה ולא היה לו כוח ליהנות מן הבילויים. הוא הרגיש שאינו מתאים למשפחה שלה. היה בביתם פסנתר והוריה "חיים כמו עשירים." הוא עזב אותה ועד היום הוא לא יודע אם טוב עשה. בינתיים היא התחתנה והתגרשה.

את לבון ובן-גוריון שכח פוליק בתוך סופת החול העזה שפקדה אותם במשך יומיים, ובגשם שניתך מיד לאחריה. הם עמדו בתור לזריקת רימון חי, בלב איזור גבעות ליס נמוכות מכוסות שיחים, שהיו זוחלים ברוח, וצבעם ירוק-אפור, ופה ושם עצי צאלים בודדים. בקרקע הצהבהבה, שכמו מתרוממת ונוסעת כל הזמן ברוח, היו חורים של חפרפרות או עכברי שדה, אשר אם אינך משגיח בהם בהליכתך, שוקעת הנעל עמוק ומתמלאה באבקת חול מידברי צהוב.

איכשהו השתמט פוליק מזריקת הרימון, לא מפני שפחד, אלא מתוך רתיעה לקחת חלק בכל המתרחש סביבו. הרוח השורקת לא פסקה לרגע, והטיחה, כגשם זלעפות, שכבות שכבות של מיליוני גרגירי חול זעירים שהתנועעו ורצו, בגלים ותימרות אבק, מקצה האופק ועד קצהו, הצליפו בצוואר, בפנים ובכפות הידיים, חדרו לשיער, לאוזניים, ואל מתחת לבגדים, חרקו בשיניים והכבידו על הנשימה.

הוא קינא בבדואים שמתכסים בעבאיה ארוכה ועוטים על פניהם כאפייה למגן מפני סופות החול. הוא הרכיב מסגרת של משקפי שמש על העדשות של משקפיו הרגילים, והיה מנגבם מדי פעם מן האבק, ובינתיים חדר החול לעיניו. שפתיו התבקעו, ושערותיו היו מדובללות וקשות עד שאי-אפשר היה להעביר בהן מסרק. לא התרחץ כמה ימים, וצווארו היה מקומח באבק.

בלילה הפכה הרוח אוהלים והסיעה אותם רחוק אל בין השיחים. הגשם בא בעקבותיה. גם אוהל חדר-האוכל קרס ומסגרותיו התעקמו, ובבוקר נראה כספינה טבועה שנפלטה לחוף. אנשים רבים הצטננו וחלו והרופא שיחרר אותם. רק פוליק לא חלה. דומה היה שיבטלו את האימון. ליד קיר בית נטוש הצטופפו אנשים רטובים סביב למדורה וחיממו עצמם בעשן. היתה שעת צהריים אך הקור לא חדל. הגשם שטף את הבגדים ספוגי הזיעה והאבק, והיתווה חריצים בפנים מקומחות עפר. לבסוף הוחלט להמשיך באימונים. נערך מטווח בכלי נשק חורקים שהחול כיסה אותם בסערה רגע לאחר שניקו אותם. ירו אל מול מטרות שקשה היה להבחין בהן. הרוח החזקה היטתה את הקליעים ממסלולם, חדרה והקפיאה את הגוף מבעד לבגדים, וגרגירי החול צבטו ועקצו את העור החשוף.

ביום חמישי בערב הביא מישהו למאהל גיליון "הוצאה מיוחדת" של עיתון ערב אשר עבר מיד ליד בלהיטות בין הקצינים והסמלים. לידי פוליק הגיע העיתון רק בשעה מאוחרת מידי סמל אחד שארז את חפציו וקיבל רשות לעזוב את המחנה יום קודם.

פוליק חיפש פינה מוארת לקרוא את העיתון. ליד פנס נפט הצטופפו גברים בני שלושים ומעלה ושיחקו פוקר ושש-בש ובילו את זמנם בשיחה בטלה. אחד טען שהוא רוצה להשתין אך אינו מוצא את הזין שלו מפני שהצטמק בקור. שני שאל אותו מה היה עושה לו הביאו לכאן בחורה עם שדיים כאלה (ועיגל תנועה בכפות ידיו) שהיתה מוכנה? – "אתה אל תרגיז אותי, יא חתיכת פֶּזָבֵנְק אחד! בקור הזה אני לא מוכן להתפשט אפילו בשביל בריג'יט בארדו!" – והם התווכחו שעה ארוכה אם אותה בחורה דמיונית, נגיד – בריג'יט בארדו, מסוגלת להתפשט בקור הזה, ואם לא, אם אפשר לעשות לה בבגדים. 

בטרם חשיכה בילה שעה ארוכה במציאת מקום לעשיית צרכיו, והתבונן בצואתו עד שכאבו רגליו מן הכריעה הממושכת. יש אנשים שמאוהבים בהפרשות שלהם, קרא באיזשהו מקום. ואולי כולנו כך. המגע האמיתי היחיד שלנו עם מסתרי גופנו הוא דרך הנקבים. כל מה שנמצא יותר בפנים כבר קשה לנו להבין שזה אנחנו. פי הטבעת בער ככווייה בבשרו, מפני הקילומטרים הרבים שעשה בלי להתרחץ. "קריעת תחת" קראו לזה בבסיס-הטירונים. הוא הלך חזרה לאוהל ברגליים מפושקות, כאישה.

שלשום בבוקר ערכו מיסדר לכל הפלוגה מחוץ למאהל, מול תעלת עפר שאורכה כמה מאות מטרים. משני צידי החפירה נטחנה אדמת הליס עד דק בזחלי הטנקים. כנראה עברו עליה לאורכה הלוך ושוב פעמים רבות. המ"פ נשא נאום קצר, בו אמר שאל לו לחייל לאבד את עשתונותיו למול הטנק. טנק "שרמן" ישן ומכוסה אבק, שהשתמשו בו לאימונים, זחל ובא מאי-שם ועמד בקצה מסלול החפירה. לפי פקודה קפצה שורת החיילים הראשונה אל תוך החפירה, שם קרסו, חבושים היטב בקסדות הפלדה, שמכוסות רשתות-הסוואה. הטנק זחל ועבר עליהם בנהמת מנוע וחריקות מחרישות אוזניים. חוליות שרשראותיו הרעידו את הקרקע משני צידי החפירה והתיזו סילונות של קמח עפר משתולל, שנשפכו במערבולת חומה,  דומה לזו שיוצרים זרמי שיטפון עכור בוואדי גועש. בהתרוממו מאחורי הטנק היה כל חייל מניף ידו בקשת רחבה, כזורק בקבוק-מולוטוב. 

החיילים שעבר עליהם הטנק היו מכוסים שכבה עבה של אבק צהוב וטחון עד דק, שעטפה בגוון אחיד את שיערם, פניהם ובגדיהם. פוליק לא פחד מפני הטנק העתיד לעבור מעל לראשו, כמו שחשש מפני האבק והלכלוך שידבקו בבשרו. בקושי רב שמר על כמה איזורים נקיים בגופו, למרות שלא היתה אפשרות להתרחץ. בין מיקצה למיקצה דילג על פני החפירה ועמד מצידה השני. משתדל להצניע עצמו בין החיילים שפניהם מעופרים באבקת הליס, וגבות עיניהם צהבהבות מן האבק, והן מזדקרות כמין מברשות שיער של קוצי-בר.

בחשיכה זחל על ארבעתיו לתוך אוהל הסיירים והתכסה בשמיכות לחות. פרש את העיתון וקרא בו לאור פנס כיס. בעמוד הראשון התנוססו במרכז תמונותיהם של בן-גוריון ולבון, ונדפסה הודעה ארוכה – "האמת קודמת לכול", שמסר בן-גוריון אחרי הצהריים בישיבת מרכז המפלגה בבית מפעל הפיס בתל-אביב. הכותרת זעקה באותיות של קידוש-לבנה:

הודעת בן-גוריון לציבור על ה"פרשה". רואה במסקנות 7 השרים 'משוא-פנים, עיוות-דין וחצאי-אמת'... "כל נער ונערה הנשלחים לצה"ל נמצאים בידיים נאמנות וכשרות."

את האותיות הקטנות למטה היה קשה לקרוא, ופוליק בלש בפנסו הקטן משורה לשורה.

במכתבי למר רוזן, יושב ראש "ועדת השבעה" בממשלה, עמדתי על דוגמאות אחדות של "אמיתותיו" של מר לבון. מכתבי זה נשלח לרוזן ביום 8.1.61. –  "אני לא יודע מי נתן את ההוראה, אבל אני יודע שלא ייתכן כי קצין בכיר (בלי הוראה מהרמטכ"ל) עשה דבר על דעת עצמו. איני יכול להגיד שלבון נתן את הוראה, כי לא שמעתי אותה, אבל קראתי דבריו בפני ועדת החוץ והביטחון בחודש אוקטובר, ומצאתי בהם לא רק דברי שחצנות וחוצפה – אלא גם שקרים ועלילות על מערכת הביטחון שבימיו ולפניו. אתה, כמדומני, שמת לב בעצמך באיזה לשון הוא דיבר על נשיא בית-המשפט העליון והרמטכ"ל הראשון ("ועדת השניים") שניסו לברר העניין לפי בקשת ראש-הממשלה דאז. בישיבת הממשלה מיום 17.10.60 אמר מר לבון:

"אני חושב את זה למעשה שחיתות כאשר קצינים ופקידים של משרד הביטחון רואים את זה לתפקידם לעסוק במלאכת רכילות והפצת שמועות והדרכת עיתונים בפרשה זו – איני יודע מיספרם, – אומרים שזה עשרות אנשים. אומרים לי זאת העיתונאים עצמם שאיתם מדברים. מה זה עניינם של סגני-אלופים או רבני-סרנים או פקידים של משרד הביטחון לעשות ימים ולילות בעניין זה – האם בעד זה הם מקבלים משכורת."

באותה ישיבה תקף מר לבון את צנזור הצבא (אדם ישר ונאמן הממלא תפקיד קשה ולא נעים מתוך שיתוף וסידור מוסכם עם עורכי העיתונים), במילים אלה: "מה הזכות, החוצפה הזאת של איזה בחור שבידיו השלטון על הצנזורה לפסול את זה."

בישיבת ועדת חוץ וביטחון מיום 17.10.60 סיפר מר לבון כי יש לו "חומר עוד יותר חמור ממה שאמרתי עכשיו, אני נמנע מלהביא את החומר הזה בפני איזה שהוא פורום ציבורי." וכשהוא נשאל בישיבה מיום 20.10.60 על-ידי מר בן-אליעזר מ"חרות" להראות "החומר הנוסף שלבון אמר שיש לו, וכיצד הגיע אליו החומר הזה," ענה מר לבון: "נכון שיש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מוכן להראותו, מפני שזה חומר אישי. אם יגיעו מים עד נפש – ייתכן ולא תהיה לי ברירה. אבל כל עוד אני יכול להיאבק על העניין באמצעים כשרים וטהורים, אני מעדיף לעשות זאת."

אותה שעה נשמעה במאהל קריאה:

"מאיר סוויסה איפה האוהל של מאיר סוויסה?!"

הקול הלך והתקרב ומישהו פרש את יריעת האוהל שפוליק קשרהּ היטב פנימה למען לא יחדור הגשם, ושאל:

"אז אתה מאיר סוויסה?"

"לא."

"אז איפה הוא גר אתה יודע?"

"לא."

"בירושלים!" צעק מישהו באוהל סמוך.

"מפני שהוא היה צריך לשמור הלילה. אתה מהמחלקה שלו?"

"לא."

"אתה כן מהמחלקה שלו. עכשיו תצא מהאוהל ותלך לשמור במקומו."

"אולי תעזבו אותי פעם אחת במנוחה!!!" צעק פוליק.

ההוא נבהל, "טוב, טוב, אז לא חשוב!" והסתלק כשהוא צועק:

"מאיר סוויסה! יִלְעַן אַבּוּכּ מאיר סויסה! לאן נעלמת, פֶּזָבֵנְק? עושה עצמך ישן במקום לשמור!"

פוליק התרומם בישיבה והידק את יריעת האוהל למען לא ישגיחו מבחוץ באור פנסו הזעיר ויפריעוהו בשנית. יתר אוהלי-הסיירים הנמוכים היו שרויים בחשיכה, רק באחד הבהב נר. הוא התכסה היטב בשמיכות.

ולצערי הייתי מוכרח להוסיף במכתבי למר רוזן דברים מרים אלה: "שר הביטחון משנת 1954 חילל קדושת הביטחון. הוא עכר רוח ועדת החוץ והביטחון בחודשים האלה – – – "

ואני רואה לפניי האימהות השכולות. ואני רואה לפניי חומר בעיית הביטחון.

...דבר הביטחון חולל והושמץ. ועדת חוץ וביטחון היא עכשיו ועדה לכול – חוץ לביטחון.

...כולם התחילו להתנבא על דרייפוסיאדה. ציבורנו יודע מה זאת דרייפוסיאדה: עלילות של ראשי הצבא ושר הביטחון על קצין יהודי חף מפשע, כדי לחפות על בגידתו של קצין אחר.

לאושרנו ה"דרייפוס" של ימינו יושב לא באי-השדים, אלא בבניין הנהדר של הוועד הפועל של ההסתדרות, וחולש על הגוף המאורגן הגדול והחשוב ביותר בארץ.

"סוויסה! מאיר סוויסה!"

הידיעות שהופיעו בעיתונים על תביעות או תנאים שהצגתי לחברים – הן בדותות, – – שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיניי כל שאר השיקולים. והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא ביטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה – –

"סויסה!"

–  – איני איש צנוע, אבל אני משוכנע ויודע, כי המדינה והממשלה אינה תלויה בשום איש יחיד, ויהיה מי שיהיה. – –

"מי זה כאן מאיר סוויסה?"

הפעם היה זה קולו של הסמל שסרק את המאהל בחברת השומר שצעק מקודם. פוליק כיבה את הפנס ושכב בחשיכה, לבל יפריעו אותו בשנית ויקראו אותו לשמירה במקום סוויסה ההוא שהאדמה כאילו בלעה אותו. וכמו מאליו מילמל: "עפרל'ה, עפרל'ה שלי – " כמין השבעה.

אך הסמל התעקש ועבר מאוהל לאוהל, ואפשר היה להבחין בדרכו לפי צעקותיו המתקרבות:

"יש כאן מישהו באוהל? אתה מאיר סוויסה? סוויסה?"

עד שהגיע לפתח האוהל של פוליק ותפס וניענע ברגליו.

"מי ישן כאן? אתה, מאיר סוויסה?"

"לא." עתה היה בטוח שיגידו לו לצאת לשמירה.

"מי זה?"

"רפאל שומרון."

"אה, זה אתה, הפילוסוף! טוב, שלום, לילה טוב."

ואחר רגע חזר.

"מה שהיה עם ארוחת-הבוקר, תשכח. אני באמת מצטער."

"לא חשוב." אמר פוליק, "ממילא לא חשבתי לאכול. אני לא אוהב את האוכל של הצבא."

"תראה, אם תצטרך פעם לקנות מכשירי חשמל בנתניה, איזה טרנזיסטור טוב, אז תבוא אליי, יש לי חנות ברחוב מכנס."

"תודה, אני גר בירושלים."

"נו טוב, שלום, לילה טוב."

הסמל עבר הלאה.

פוליק כמעט שנירדם ממש, שמורות עיניו כבדו, והמאמץ הגופני של השבוע כולו הצטבר בשריריו הלאים. בכל זאת התגבר על עייפותו, וכשהסתלק הסמל הדליק את הפנס הזעיר.

לבסוף עליי להגיד דברים אחדים על הצבא. לא אומר דבר על שר הביטחון הראשון ו"השלישי", הוא מביט ישר בפני ההיסטוריה בלי עיניים רמות, והוא לא יחשוש ולא יסרב לעמוד בפני כל משפט ובפני כל חקירה משפטית על מה שעשה ועל מה שלא עשה, אם חקירה כזו תידרש.

אולם אני יכול כמיטב יכולתי להבטיח לכל אזרח וגם לכל אם בישראל – כי אין בעולם צבא יותר נאמן, מסודר, טהור ומסור מצה"ל. ד"ר סנה בכנסת ומר יערי בעיתונות מנסים להלך אימים כי צפוייה לנו סכנת דיקטטורה על ידי "צמרת דצמרת". זוהי רכילות מרושעת ואווילית. כל צבא בעולם היה מתגאה בצמרת של צה"ל. אין עוד צבא שיותר נאמן למוסדות הנבחרים של המדינה מצה"ל. אין בצבאנו מלאכים. ויש שמגלים כי קצין פלוני או חייל פלמוני מתנהג שלא כשורה, – ומעמידים אותו מיד לדין. בשום מקום בעולם אין מקפידים יותר שלא יימצא הרבב הכי קטן על מדיהם של מפקדים צבאיים כאשר עושים זאת בצה"ל.

וכל נער ונערה שנשלחים בצבא נמצאים בידיים נאמנות וכשרות. – הלעז שהוצא על הצבא – נובע ממקורות עכורים, ואני פעלתי במשרד הביטחון בהכרה שאין לנו יסוד להתבייש במשרד זה. אלפי קצינים ועובדי משרד הביטחון עשו ועושים חובתם באמונה ובמסירות, ואני רוחש להם אהבה והערצה.

שכנו של פוליק נכנס לאוהל.

"אני רואה שאתה קורא הרבה."

"כן."

"אתה רוצה לחם עם ריבה?"

"כן."

"הבאתי גם בננות."

פוליק אכל והאיר בפנסו לשכן שהסתדר לקראת השינה. הם שכבו בבגדים ורק את נעליהם חלצו. הרובים היו מונחים בצד, מכוסים בשמיכות למען לא תחליד המתכת.

"יש חדש בעיתון?"

"הכול על פרשת לבון."

"מסכן אחד. בן-גוריון יזרוק אותו."

"למה?"

"ככה זה בחיים. צודק מי שיש לו יותר כוח."

"אז בן-גוריון צודק?"

"כן."

"למה?"

"מפני שהוא ראש-ממשלה. אם היה לבון צודק, היה לבון ראש-ממשלה."

"ואם התנהגו אליו שלא בצדק?"

"מה זה לא בצדק?"

"אולי זייפו מסמכים של הצבא בשביל להתפטר ממנו, שלא יהיה שר-הביטחון."

"אם יכלו לעשות לו כך, סימן שמגיע לו. לבן-גוריון לא היו מעיזים לעשות דברים כאלה."

"אז בעד מי אתה?"

"אני בעד כולם. בעד הממשלה. בעד בן-גוריון. בעד המדינה. תמשיך, תמשיך לקרוא," הסב גבו לפוליק, "אתה לא מפריע לי. אני יכול לישון באור." והוסיף, "טוב שגמרנו. מחר בערב בזמן הזה כבר נהיה רחוק מכאן, בבית. אני משוגע כבר לראות את הבת הקטנה שלי."

 "כן." אמר פוליק, ופנסו האיר כותרת של כתבה שהיתה נתונה במסגרת שחורה בצידו הימני, למטה, של עמוד אחר בעיתון –

אורי צבי גרינברג קורא לב.ג.:

לפזר הכנסת! להקים ממשלת חרום!

היו אלה קטעים ממאמר בשם "כוס התרעלה" שפירסם המשורר בירחון "ידיעות רמת-גן" ובו הוא מטיף ל"פיזור הכנסת, ריכוז כל הכוחות הפוריים לממשלת-חרום לאומית – מבעוד זמן. העם שהוא חי עכשיו חיים לפי שרירות-הלב, בלי הדרכה ממלכתית יום-יום, יענה אמן בדיעבד למיבצע הדרכה זה."

"העם," כותב א.צ. גרינברג, "ירגיש במשך הזמן שכפייה ממלכתית היא לטובתו בגוף ובנפש, ואין ברירה אחרת. קרואים להצלה בחירי האומה, ולא נבחרים! והדבר בידי ראש-הממשלה היום: מר דוד בן-גוריון וחבל מרעיו." כל זמן שבן-גוריון קרוב במנטאליות לנאמני-ההבלגה, לאלו שלא איכפת להם הסכמי-רודוס, וכי למדינה בגבולותיה כיום אין קווי מים נאותים, ושלא כואבים את הנסיגה מסיני –  הריהו נחמד ונעים בעיניהם, אך אם הם רואים אותו נדרך עוז להתמודדות – אוחזת אותם פלצות.

"ממצב זה אני לומד ומלמד להסיק מסקנה שאין אחריה מסקנה שכלית אחרת – והיא: כל משטר דימוקרטי שלא במקומו ושלא בזמנו ושלא-בעם-כתיקונו אינו אלא סכנה מוחלטת לקיום העם והמדינה. מה שאנו קוראים כאן דימוקרטיה, אינו אלא מושג של משמעות אנארכיה." אנארכיה זו רואה המשורר בכל תחום – בעיתונות ובבימות הנואמים, בירחוני הספרות ואפילו בכרזות הקולנוע ובתיאטראות ואפילו בשלטי החנויות.

"אם זה לא פאשיזם, אני צנצנת!" אך למרות הרוגז שעורר בו המאמר חש כמין הנאה על שקיים פאשיזם בארץ וצריך להילחם בו. היתה לו הרגשה כי לפרשת לבון יש השפעה עצומה על גורלו. מדוע לא התגלתה עד היום האמת על התאבדותו של אביו! מדוע הוא אינו מצליח להשיג עבודה? מדוע לא קיבל סטפנדיה השנה? מדוע אין מתייחסים ברצינות לעבודה שלו על אפלטון? ועפרה, מדוע? והצבא? הלא יש כאן איזושהי בגידה נוראה. והיתה לו הרגשה שהוא יוכל לקחת עכשיו חלק פעיל בפרשת לבון. מי יודע איך היו העניינים מתגלגלים אלמלא נקרא לפתע לשבוע שירות במילואים. ואולי בכוונה קראו לו?

ואז מצא באותו גיליון, לאור פנסו הנחלש, כתבה שסיפרה על פגישת אנשי הרוח בירושלים. כמאה איש הוזמנו על-ידי ועדה יוזמת, שרובה פרופסורים באוניברסיטה העברית, למועדון העיתונאים בירושלים. פרופסור רוטנשטרייך, ראש החוג לפילוסופיה, המורה שלו, אמר כי אם יודח לבון יאמינו הכול כי הודח מפני שהוּכחה צדקתו. זכותו של אדם לתבוע את צדקתו היא זכות מוחלטת, ואלה שלא עמדו לצידו כאשר תבע את "הפרשה" אינם זכאים עתה לשופטו. הכתובת להתארגנותם של אנשי הרוח היא ת.ד. 4017, ירושלים.

הנה התשובה! התרגש. לא הייתי צריך להתנפל כך על אורי בן-עמי. הלא הכול קרה מפני שהייתי עצבני ומתוח לפני המילואים. אפילו אם אני חושב שהוא רודף פרסומת, צבוע ונוכל, אינני יכול לערבב את דיעותיי הפרטיות בעניין הכללי ולנהוג כפחדן העומד מן הצד ונתלה באמתלה שהאנשים הנלחמים למען העניין הצודק אינם מוצאים חן בעיניו. המאבק הוא גם שלי. אני נוגע בדבר. ועליי להצטרף אל צידם. שם מקומי. הם זקוקים לאנשים כמוני. במהרה ייווכחו לדעת שאני שווה הרבה יותר מאורי בן-עמי, למרות שבינתיים הוא מפורסם יותר ממני.

קשה היה לו להירדם, מכורבל בשמיכות הלחות, על אדמת ליס קשה שגבנוניה ננעצו בגבו. הוא שלף את בקבוק הקוניאק, ולא היה נאה לו לשתות לבד. "אולי אתה רוצה לגימה?" שאל את שכנו. אך ההוא כבר ישן, ובמהרה עלתה נחרתו הכבדה ומילאה את חלל האוהל הקטן.

פוליק גמע שלוש לגימות ממושכות שצרבו את מעיו, החמימות פשתה בגופו ומילאה אותו מיד עד לכפות רגליו הקרות. בתוך בגדיו ספוגי הזיעה הנדבקים לגופו, שלא החליף מראשית השבוע, התקשה אברו והוא התבייש לגעת בו, מפני השכן הישן לצידו. וכך המשיך והירהר, נים ולא נים.

"דב? מי הוא אותו דב אשר בשמו קראה בטלפון? מעניין, מה היה אחרי הצהריים באותה ישיבה? איך ידעו כבר בעיתון, שיוצא בצהריים, מה יגיד בן-גוריון בנאום שלו?"

והוא שקע בשינה טרופת חלומות.

המשך יבוא

הערה: כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, וייתכן שגם בקינאה ובטינה (אולי בגלל דמותו של הסופר אורי בן-עמי), ובעיקר התקבל בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי שיצאו בה "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968). לבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם (שהיה בשעתו עורך עיתון הסטודנטים "פי האתון" ובו פירסם  בשעתו סיפור בשם – "אחרון השומרונים", שהיה עתיד להיכלל ברומאן).

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי בספר – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור – הסטודנט לפילוסופיה פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לתוהים על המשבר הקשה של כלכלת ספרד ושיעור האבטלה הגבוה במדינה אירופאית זו, כדאי אולי להרהר שאחת הסיבות, אם כי באיחור רב, היא גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 – ולכן אין בה עד היום קהילה יהודית חזקה ובעלת השפעה, בעיקר כלכלית אך גם של מקצועות חופשיים, כמו למשל בצרפת או באנגליה.

מי שמגרש יהודים מארצו חוטף בסוף את היעדרם מכלכלת המדינה ומצמרת המקצועות החופשיים בה, ראו רוסיה, ראו עיראק – מאז עזבוה יהודיהָ, שישבו בה עוד מלפני הכיבוש המוסלמי – ושבזכותם ידעה תקופה קצרה של פריחה, בעיקר בין סוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר קריסת האימפריה העות'מנית – לבין תחילת מלחמת השחרור שלנו.

לא לחינם מתבונן פוטין בגעגועים רבים לעבר יותר ממיליון יהודי רוסיה שעלו לישראל. כל מה שישראל הרוויחה מהם, והרוויחה בהם הרבה מאוד הון אנושי – רוסיה הפסידה.

* "מעולם לא היה גרוע כל כך, עכשיו אי אפשר להשיג כלום," אמרה טיטה פנקוארה בת ה-65, המתגוררת בשכונת הפחונים פטארה בקראקס, בירת ונצואלה. לדבריה, היא ובתה אוכלות רק ארוחה אחת ביום ונכדתה בת השנה ניזונה רק מחלב אם. לדבריה, החנויות ליד ביתן נבזזו שלוש פעמים ביום שישי. ["הארץ" באינטרנט, 17.6].

"31% מהאמריקאים הבוגרים אומרים שהם מתקשים לשרוד כלכלית או בקושי מצליחים לסגור את החודש, לפי הסקר האחרון של הבנק הפדרלי על מצבם הכלכלי של אזרחי ארה"ב, שהתייחס לשנת 2015.

"31% מהאמריקאים שקולים ל-76 מיליון איש בארה"ב – כמעט כמו כל אוכלוסיית גרמניה. 46% מהמשיבים אמרו כי הם לא יוכלו לעמוד בהוצאה חד פעמית של 400 דולר או יצטרכו ללוות כסף או למכור רכוש כדי לגייס את הסכום." ["הארץ" באינטרנט, 17.6]

אבל מי שניזון מהתקשורת הישראלית יודע שאצלנו המצב הרבה יותר גרוע – כי אנחנו מדינה מושחתת, כי בנו שולטים גנבים מטורללים שירדו מן הפסים והנשים שלהן גנבות מרושעות ששולטות בהם ובמדינה והמנהיגים הגנבים האלה הם-הם  הגורמים לרובנו להיות עניים מרודים – וכדי לאכול ארוחה טובה אחת ביום אנחנו צריכים לעלות על מטוס לחו"ל.

* בפקולטה למדעי הרוח באחת האוניברסיטאות בישראל יתקיים בקרוב יום עיון בנושא: "תולדות העליות המזרחיות לישראל על פי הנראטיב של חטיפת ילדי תימן."

אחת המרצות ביום העיון תעלה את הטיעון כי "אין אמת אחת בהיסטוריה. ישנם רק נראטיבים, וחטיפת ילדי תימן הוא אחד מהם."

הרצאה אחרת תישא את השם: "הנארטיב ההיסטורי של פרופ' עוזי משולם (אזולאי) והשפעתו על הספרות העברית כיום, ובייחוד על הפרוזה שכותבות נשים ממוצא 'מזרחי' ו'תימני'."

ייתכן גם שתהיה הרצאה על חשיבות הנארטיב הנאצי של יוזף גבלס כדי להבין טוב יותר באמצעותו מדוע היהודים עוררו עליהם, כנראה בצדק מבחינת הנארטיב – את זעמם ושנאתם של הגרמנים.

* לאהוד היקר שלום רב. תירוציך לקריאת עיתונו של אש"ף המתקרא במקומותינו "הארץ" אינם קבילים בשום אופן. והרי אתה עוזר לו להתקיים כי כסף עדיין נחוץ להדפסת העיתון. תגיד שזה עיתון מעניין או משהו דומה, אבל הסיבות שכתבת למה אתה מנוי עליו לא מקובלות עלינו. סור מן הדרך והפסק את מנויך עליו, ויפה שעה אחת קודם. בכוח אתה רוצה להימנות על "האנשים החושבים"?

וממתי הפכת לפיסיקאי במכון וייצמן למדע? אם פוצ'ו כותב ש"הנרי ג'יי" היתה מכונית אמריקאית ונחשבה ללימוזינה  בעיני הבנות... מה אתה בא לבדוק בציציות? פוצ'ו מספר סיפור ולמה לא תפרגן לו ותיתן לסיפור להתגלגל, ובמקום זה אתה מגלה לנו צפונות ונסתרות, מי הרכיב חלקיה ומי חיזק ברגיה. האם שכחת שאנו בלבאנט יושבים?

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

נ.ב.

אם בכל זאת תמשיך במעלליך לא נבוא איתך חשבון.

אהוד: אני קורא את החוברת שהוצֵאת "מסיפורי בגדאד שלי" וחושב שיש לסיפוריך לא רק ערך ספרותי גדול אלא גם חשיבות היסטורית, כי הם מתעדים בצורה יוצאת מן הכלל את החיים בבגדאד בתקופת ילדותך ונעוריך. זה עוול שאינך עושה מאמץ להוציא את האוצר הזה בספר!

* לאהוד שלום רב, מעבר לכל הדברים אני רוצה לציין שהחלק הספרותי בעיתון שלך הולך ומתעשר וגם הולך ומשתבח. הסיפורים בהמשכים שמתפרסמים בו ורשימות הביקורות של גרנות ושל מבקרים אחרים מעניינות מאוד ומשיבות נפש ממש, בעיקר אחרי צליחת האוקיאנוסים של ההתפלמסות הפוליטית ודברי ימי מפא"י שלא זכורה לטובה.

תודה לך וגם לכותבים.

בברכה ובפירגון,

י"ז

רמת גן עיר הפיזאמות

אהוד: העושר והרמה של החלק הספרותי במכתב העיתי – נובע מכך שכמעט כל המתפרסם בו לא יָצא לאור על ידי ההוצאות ה"חשובות" – ולעולם גם לא ייצא לאור באמצעותן, אם בכלל ייצא לאור. כך גם לגבי אפשרויות פירסומו במוספים הספרותיים. 

* כנראה ששבוע הספר העברי, שאותו הגה ויסד בשעתו המשורר שלמה טנאי ז"ל לאחר שנת העשור למדינה, ואשר מתקיים השנה בכיכר רבין – מושך אליו כנראה גם בנדיטים. עובדה, בכניסה לבניין הדירות שלנו, ברחוב גורדון הסמוך לכיכר, עקרו את המעקה של המדרגות המוליכות לכניסה.

* כמה אנשים יודעים היום שתחנת הרדיו "קול השלום" של גיבור השלום אייבי נתן – לא שילמה תמלוגים ליוצרים שאותם שידרה ללא הפסק, וכאשר היו יוצרים אמיצים שהסכימו להגיש תביעה נגדה באמצעות אקו"ם, המגינה על זכויות היוצרים – הם מיד הוחרמו על ידי התחנה, ויצירותיהם לא הושמעו בה – וזאת למען יראו אחרים וייראו, ולא יתלוננו. ככה זה כשכוחות השלום עוברים על החוק ועוסקים בפיראטיות.

* אהוד שלום, בקשר להערה שלך  לרשימה "על הגבול" שלי, על פסטיבל המשוררים במטולה "זכות הצעקה" – אני בספק אם ברנר היה נענה להזמנה, אילו היו מזמינים אותו, אילו היה עדיין חי.

דניה עמיחי

* משפטו של אזריה, הנאשם בהריגת המחבל עבד אל־פתאח א־שריף במארס השנה בחברון, נפתח בחודש שעבר בבית הדין הצבאי ביפו. הסנגור של אזריה, עו"ד אייל בסרגליק, טען כי העד במשפט, מתנדב "בצלם" עימאד אבו שאמסיה – שתיעד במצלמתו את הירי במחבל הפצוע – לא בא למקום התקרית "כך סתם." לדבריו, הנאשם אזריה וסגן מפקד הפלוגה עצרו את בנו של העד בתחילת חודש פברואר — יותר מחודש וחצי לפני התקרית בחברון.

שאמסיה מצידו אמר בבית המשפט: "הבן שלי נעצר, אבל אני לא יודע מי עצר אותו. האשימו אותו בדברים. לקחה אותו המשטרה, והוא שוחרר. אם היה משהו נגד הבן שלי, הוא היה נשפט."

אבו שאמסיה הגיע למתן עדות בבית הדין הצבאי ביפו מלווה בשוטרי מג"ב ותחת אבטחה כבדה. ["הארץ" באינטרנט, 16.6.16].

בצילום הנילווה רואים את ה"צלם" הפלסטיני של "בצלם" – עומד בבית המשפט בין שני לובשי מדים ישראליים ומנופף בידו "וי" לאות ניצחון!

אכן, ניצחון פלסטיני על הטימטום הישראלי של צבא שאינו מגן על חייליו אלא נכנע לתעמולה האנטי-ישראלית של ארגון "בצלם" הנתמך על ידי אויבי ישראל!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית: "הרבה בני אדם מומחים לעשות בעיקר את מה שלא מתאים להם."

* ידידתנו הגדולה ארה"ב אינה מכירה עד היום בירושלים כבירת ישראל, אבל לא חל שינוי בעמדתה, זאת לדברי מזכיר המדינה ג'ון קרי – הרואָה בטיבט [הכבושה באכזריות]  חלק בלתי-נפרד מסין.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל