| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1154
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשע"ו, 23 ביוני 2016
עם צרופות הכריכה לספרה של יעל בן ברוך "משפחה מיוחדת במינה", ודגל פלסטין 1939.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִיוָן. // נורית ש., מרים אהרוני, משה פלד, הדסה ג. – רק 70 שנה לליל הגשרים! // דחילק מוטקה, חיים חפר, הצ'יזבטרון. הערת אליהו הכהן. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"א – ומה בינתיים? בינתיים עם שתיים. // עמוס גלבוע: נוסחת הפלא החדשה של "הסדר אזורי / ברית אזורית", היא אשלייה. // יהודה דרורי: 1. דחוף ביותר – הסברה לדמוקרטים. 2. פעילות יזומה נדרשת ביו"ש. 3. לא מתפייסים עם תומך טרור. // דניה מיכלין עמיחי: 'סיפור פשוט' לש"י עגנון ב'הבימה'. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.6.16. // אהוד בן עזר: דני יערי בן שמונים. // עמוס גורן: צומת הולץ. סיפור בהמשכים. // משה גרנות: איך באים ילדים לעולם? סיפור. // תקוה וינשטוק: "אי קרוב-רחוק" מאת יוסי בן ארצי, כותרת המשנה של הספר: "התיישבות יהודית חקלאית בקפריסין 1883-1939". // אהוד בן עזר: אחי הקפריסאי, קטע מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", אסטרולוג, 2013. // יש לי אימא מקועקעת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: מרגלים בזמן הזה. // נעמן כהן: מפלגת העבודה בלי חירות, אבל עם מק"י. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [75]. הגיגים קלים על נושאים כבדים. // עוז אלמוג: ניצחון קטן בדרך לניצחון גדול. // אלי מייזליש: מה ששאל אותי הולנדי בבית קפה בליידן, וכוס הבירה של רמברנדט. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק י"ז: ג'קסון. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ב. // ממקורות הש"י.
* * *
עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!
* * *
יוסי גמזו
סִיוָן
שְבִילֵי הַוָּאדִי רְדוּפִים בְּהַרְדּוּפִים
בְּיָרֹק, בְּוָרֹד, בְּלָבָן.
בַּמִּדְרוֹנוֹת, מֵרוֹם לִתְהוֹם, כַּהֲדוּפִים
גּוֹלְשִים
וּמִתְפַּלְּשִים
פַּלְגֵי סִיוָן.
וּכְמוֹ מֵרוֹץ-שְלִיחִים מִסְּבַךְ לִסְבָךְ מוֹסְרִים
צְלָלִים לַבֻּסְתָּנִים בְּשֹוֹרוֹת קְרִירוֹת
וּזְהַב חַמָּה דִבְשִי מַבְשִיל אֶת הַבָּסְרִי
בַּתַּפּוּחִים וּבַחֲזוֹת הַנְּעָרוֹת.
הַקַּיִץ מִסְתַּוֶּה בְּאַשְלָיַת שִלְהֵי אָבִיב
וּבַכְּרָמִים מַמְתִּיק הַצּוּף סוֹדוֹת
כְּמוֹ מְזִמָּה יֵינִית עִם הֶרְיוֹנֵי הָעֲנָבִים
מוּל הִשְתַּבְּלוּת הַקֶּמַח בַּשָּׂדוֹת.
וְכָל הָעִצְבוֹנוֹת כֻּלָּם וְכָל הַיֵּאוּשִים
קַדִּים פִּתְאֹם מוּל תְּכֵלֶת אַפִּרְיוֹן
הַמֹּלֶךְ הַשֹּוֹרֵף אוֹתָם בְּרֶחֶם הַחוּשִים
הַסְּחַרְחָרִים
מִיֹּפִי
וּפִרְיוֹן.
* * *
רק 70 שנה לליל הגשרים!
לאהוד שלום.
קוראה נאמנה אנוכי. בד"כ לא משמיעה קול. לא קול ענות חלושה ולא קול ענות גבורה.
הפעם – כן. לא עניין חשוב כל כך, חמש שנים ביני ובינך מהן, אבל הדיוק ההיסטורי חייב להיעשות, בייחוד שזה הנושא המדובר בדברים שכתב יוסי גמזו על ליל הגשרים.
ליל הגשרים היה ב"שש עשרה לחודש יוני 46", והונצח בשיר "דחילק מוטקה" של הצ'יזבאטרון. (נסלח לצ'יזבאטרון על השגיאה בעברית)...
המנגינה – מתוך הסרט של אותם זמנים "גילדה".
לפיכך – עברו 70 שנה בלבד.
ולמה זה חשוב? אולי בעצם לא. בעלי, פלמ"חניק גאה שבטוח שעדיין לא פירקו את הפלמ"ח – השתתף בפיצוץ גשר עזה. הוא אמר בהאי לישנא:
"מה זה חשוב, 75 או 70, בטח זה שכתב את הדברים כבר זקן ולא זוכר, וגם אולי סתם טעות בחשבון."
משום מה אני חושבת שכן חשוב. כי 5 השנים האלה הן בדיוק אותן 5 שנים שבזכותן עדיין יש אנשים בתוכנו שעשו את "העבודה".
נכון – שבעוד 5 שנים , במלא 75 שנים לליל הגשרים גם אלה כבר לא יהיו איתנו.
אז בואו נדייק.
אני מנחשת שאינני היחידה המתייחסת ל 5 השנים הללו.
נורית ש.
* * *
דחילק מוטקה
הצ'יזבטרון
חיים חפר
כבר יום שלישי ישב הוא
ולג'וב חדש חיכה
קנה ארוך של פרבלום
בסמרטוט ניקה...
נכנסה היא עצובה
ועל ידו ישבה:
"דחילק מוטק'ה" – היא אמרה לו,
ככה היא אמרה.
והוא בשקט הסתכל בה
ושתק שתק
ואת הפוֹר-בַּי-טו הצידה
הוא אזי זרק...
אחר כך בתנועה של יד
הפַּר הורכב מיד
"דחילק שולה" – הוא אמר לה,
ככה הוא אמר.
בשש עשרה לחודש יוני
ארבעים ושש,
בטרם הוא הלך לגשר
והריח אש...
את הכלי הוא לא נצר
לחץ... כדור עקר:
"דחילק מוטק'ה" – היא אמרה לו,
ככה היא אמרה
בשעות הערב את הדטו
היא חיברה לפתיל,
אחר-כך את הז'לניט
היא שמה בתרמיל...
וכשגפרור אחד נשחק
הפתיל כמעט נדלק
"דחילק שולה" – הוא אמר לה,
ככה הוא אמר.
אהוד שלום.
את מילות השיר 'דחילק מוטקה' כתב חיים חפר, והוא בלבד. הוא לא תירגם אלא כתב פזמון מקורי. את המילים הוא התאים ללחן של שיר מתוך הסרט "גילדה":
Put the blame on Mame.
אליהו הכהן
אהוד: אתה ודאי צודק אבל ברוב המקומות שחיפשנו בגוגול כתוב שחיים חפר רק תירגם את השיר, ויש שני שמות זרים של מחברים – כנראה של הטקסט לשיר המקורי בסרט "גילדה".
ויקיפדיה: הסרט היה ללהיט בארץ ישראל בסוף שנות הארבעים. השיר המפורסם ששרה בו ריטה הייוורת' – Put the Blame on Mame – אוּמץ במלחמת העצמאות על ידי להקת הצ'יזבטרון בגירסה עברית "דחילק מוטק'ה".
* * *
אהוד שלום,
הערה קטנה לשירו של יוסי גמזו: לליל הגשרים מלאו 70 שנה, לא 75.
מרים אהרוני
* * *
אהוד שלום,
רק טעות אחת קטנה... פעולת "ליל הגשרים" התקיימה בליל ה 16.6.46, שהם בדיוק 70 שנה ולא 75 כפי שכתוב.
טעות לא נוראה אבל... חשוב לדייק.
תודה וכל טוב,
משה פלד
בית השיטה
קורא באופן קבוע את "המכתב העיתי הלילי", אותו אני מקבל מ"הסופר הנידח..."
* * *
מדוע 75 שנים לליל הגשרים? מ-1946 ועד היום רק 70 שנה!
מילא, הכותב אינו יודע חשבון. ואתה?
הדסה ג.
* * *
פוצ'ו
בחיי (2)
פרק נ"א – ומה בינתיים? בינתיים עם שתיים
ההתכתבות עם המזכירה של "העולם הזה" הגיעה לסיומה, אחרי שהתחלתי לקבל את "העולם הזה" באופן קבוע ושלחתי למערכת מכתב תודה.
יש להניח שתרמה לכך גם החברות עם בתיה החמודה, שראתה בבני כיתתה תינוקות לא מפותחים, והיתה גאה לספר לכולם שיש לה חבר רציני שהיה בפלמח.
הקשר עם המזכירה, מן הסתם לא היה מתחדש, אלמלא העיתון חדל פתאום להגיע לביתי ואני ראיתי בזה סוג של הלנת שכר. מיהרתי ושלחתי להם מכתב נזיפה. התשובה לא איחרה להגיע (קשה להאמין, אבל היו זמנים שהדואר עבד). בארגז המכתבים שלי אני מוצא מכתב שנשלח אליי עם חותמת "העולם הזה" ובו כתובות השורות הבאות:
2.11.53
למר י. אביעומר
השלום,
תודה עבור מכתבך, אשר אורי אבנרי העבירו אליי לטיפול. לאחר בירור מקיף נוכחתי שהעיתון נשלח אליך בקביעות. שמא תברר, אולי ע"י הדוור, את הסיבה לאי קבלתו.
בברכה
רחל ז.
די הופתעתי מהרשמיות המנוכרת של המכתב, כי במכתבים האחרונים שהיו בינינו לפני הניתוק, הגענו להתכתבות אישית ובה, באחד המכתבים, היא מודה שמכל המכתבים המגיעים למערכת, היא מחכה תמיד למכתב שלי.
כנראה שמצאתי לנכון להעיר לה על כך, כי במכתב הבא שלה, הכתוב בעיפרון, בכתב-יד ענוג, אני מגלה התנסחות אחרת לגמרי:
22.11.53
לישראלי, השלום,
לאט לך נערי! כל זאת לאחר שורותיים? (מה יהיה אם נוסיף להם כפליים?) אגב, מה כל האזהרות הללו? האני אחת? (צירה מתחת לא') לא ולא. דומני שדווקא עליך לשקול בדבר היטב. (גיליונך רוטט במקצת) אולם אל פחד! חופש הוא חופש – וללא הגבלה. לא העלתיך באוב ולא אכפה עליך כל מעשה שהוא למורת רוחך. הרשות בידך לכתוב או לא לכתוב, אולם אנא, חדל להסתכל בלילות על אותה נקודה שחורה בתקרה...
אני יושבת עכשיו על שפת הים (אחרי כמה ימי גשם) ודומני שאין מחזה יפה מזה. אני מנסה לחשוב (מלאכה נאה), אולם הכל נמוג. תכלת השמיים ללא רבב, ותכלת המים מתמזגים יחדיו למין שלווה אידיאלית. לעזאזל, פשוט איני יכולה לערבב במעמד זה ענייני חולין, והן היה לי כל כך הרבה מה לענות לך. ושמא תזכיר לי ידידי, מתי קסם לך קולי כל כך?
יש לי בקשה זעירה אליך. כתוב לי קצת על עצמך, כהבנתך, אחרי ככלות הכל, עליי לדעת למי אני מפנה את מכתבי. מי יודע, ייתכן ואמשיך ביתר עוז, עם הגאות, ויום אחד אקבל תשובה שמכתביי, סגנונם, אינו מתאים לקריאה בפני ילדים קטנים (ילדיך) והמשפחה אינה יכולה להשתעשע יותר...
ולבסוף, מאחר שהתבגרת סוף סוף (מזל טוב) מה גילך כיום?
אני באמת מצטערת. מסתבר שאני צריכה לחזור לאותו משרד מעופש, שמשום מה נקרא "העולם הזה" ואינני מוצאת בו דבר מכל אותם תענוגות שנכונו לנו בעולם הזה.
ייתכן שמיספר גרגירי מלח נדבקו למכתב זה (ליקקתי את שפתיי – טעם גן עדן – הן מלוחות). אולי תנסה לערבב עליו את הסלט.
איך אומרים, להתקרא?
ר. (כן, רחל).
אני לא יכול לזכור מה אני כתבתי לה, אני יכול רק לתאר לעצמי שעניתי לה באריכות והיא כתגובה, האריכה גם, ואפילו שלחה לי קטע משעשע שאני לא יכול שלא לשבצו בפרק עלילותיי עם המזכירה המופלאה של אורי אבנרי:
נזכרתי, ואני מוכרחה לספר לך:
השבוע טילפן אליי בעלה של חברתי שמזמן לא שמעתי את קולו, כך שלא ידעתי להבחין מיהו המדבר. הנה השיחה:
הוא: "רחל, שלום. כאן אחיך."
אני: "אח, מצד אימי, או מצד אבי? עד כמה שידוע לי אין לי אח."
הוא (בקול מתחנן): "בחייך, נחשי מי מדבר?"
אמרתי לו שמוטב שיאמר מה שמו, הדבר יחסוך לנו זמן ויהיה יותר פשוט. אולם הוא בשלו. מאחר שראיתי שהעניין לא יתקדם ניחשתי: "ישראל!?"
המנוול הסכים: "נכון. מה שלומך?"
הסמקתי עד שורשי שערותיי (כן, אני עדיין מסמיקה לפעמים. לעזאזל!)
"תודה. שלומי טוב . מה שלומך אתה? האם אתה מדבר מתל אביב?"
"כן. מתי אפשר לראות אותך?"
"חשבתי שלא תהיה נחפז כל כך ושנוכל להמשיך עוד קצת בדרך בה התחלנו."
הוא: "איזו דרך?"
אני: "אל תיתמם. אם זה חלק מההומור שלך אז בוא נמשיך אותו ביחד. אתה נשאר בשעות הצהריים בתל אביב?"
הוא: "כן."
אני: "טוב, נתראה, אפוא, בשעה שתיים בקפה 'באום' על יד כיכר דיזנגוף. אתה מכיר מקום זה?"
"בסדר," משיב החצוף, "אני בא!"
התכוננתי להגיד שלום, ובעוד המילה על קצה לשוני, והנה:
"רגע רחל, מספיק להתחכם, כאן מדבר בנימין, בעלה של שושנה..."
משעשע, מה?
מוכרח להודות שלא כל כך השתעשעתי, אולי אפילו קצת נבהלתי. מה יהיה אם באמת תזמין אותי לפגישה בבית קפה? אני, הרי חוץ מאשר ליקוק גלידה ב"ויטמן" לא התקרבתי לשום בית קפה.
הבנתי שיש לי עסק עם אשת העולם הגדול, וכשתראה לפניה קיבוצניק ההולך במכנסי חאקי וסנדלים, לא תדע איך להתחמק ממני. כל בר דעת יבין, שאם אורי אבנרי, אביר החלומות של מיטב יפיפיות ישראל, בוחר לעצמו מזכירה, הרי הוא בורר את הנסיכה שבנסיכות, ואילו לי, כאחד העושה את צעדיו הראשונים בעולם הזוגיות, טוב לי לצאת עם גימנזיסטית שמתלהבת ממוצא שפתיי (תרתי משמע) ומקדשת כל הצעה שלי.
כיוון שכך, כנראה שכתבתי לרחל שגם אני חושב שלא כדאי להיחפז ומוטב שנמשיך בדרך בה התחלנו.
כאן כנראה הלכו לאיבוד כמה מכתבים שלה, כי רק בסוף דצמבר אני מוצא את המכתב, אשר בו מדובר על כל הפרטים הטכניים הקשורים למפגש ההיסטורי העומד להתקיים בינינו.
המשך יבוא
* * *
עמוס גלבוע
נוסחת הפלא החדשה
של "הסדר אזורי / ברית אזורית", היא אשלייה
יש הרבה סיבות לכך. המרכזית: לא רוצים אותנו שם ואסור לנו לתחוב את הראש למאבק דמים בין הסונה לשיעה במזרח התיכון. הכרזה פשוטה על הקפאת בנייה בהתנחלויות (למעט בגושים) עדיפה עשרת מונים על ניסיונות שווא לברית אזורית.
מאז הוקפא המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, עלתה אצלנו לסדר היום נוסחת פלא חדשה שמילת הקסם שבה היא – "אזורי". יש לנוסחה הזאת וריאציות שונות. אחת היא "הסדר אזורי" שבמסגרתו יהיה הסדר עם הפלסטינים. שנייה מדברת על "הסדר ביטחוני או "ברית ביטחונית", או "השתלבות ישראלית בהתארגנויות ביטחוניות אזוריות" – נגד ארגוני הטרור הקיצוני ונגד איראן.
ישנה גם וריאציה השמה את הדגש על "היוזמה הסעודית" כחלק מאותן בריתות שתפתורנה אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כל הוריאציות מדגישות שמדובר במדינות ערב "המתונות" (כלומר, מצרים בראשות סיסי, ירדן, סעודיה ונסיכויות המפרץ, ואולי מרוקו), וכי נוצרה עכשיו הזדמנות אסטרטגית היסטורית, נדירה, לבצע את הווריאציות הללו. רק צריך קצת אומץ, קצת יוזמה ישראלית, ובא לציון גואל וגם למזרח התיכון, וגם לפלסטינים (עם חמאס או בלי חמאס של עזה).
אין צל של ספק שכל הזירה הגיאופוליטית שבמזרח התיכון עברה שינוי יסודי. היא שונה לחלוטין מזו שהיתה לפני 2011. על פני השטח נוצר מפגש אינטרסים בינינו לבין סעודיה ונסיכויות המפרץ – מול האיום האיראני. האינטרס הביטחוני-האסטרטגי שלנו בשלמות של ממלכת ירדן מול ארגוני אסלאם קיצוני והשיעה – רק התעצם, והקשרים הביטחוניים-אסטרטגים שלנו עם מצרים מול החמאס, מול המדינה האסלאמית בסיני ומול ה"אחים המוסלמים" – רק התהדקו. הנקודה הארכימדית היא סעודיה. היא היום המובילה והמנהיגה של העולם הערבי הסוני, והיא זאת העומדת בקו החזית מול איראן והשיעה.
הטיעון שלי הוא שהסיכוי לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי ורשמי (להבדיל מחשאי) עם סעודיה הוא נמוך ביותר. הסיכוי לברית אזורית שאנו חלק גלוי ממנה – הוא כמעט אפסי. הסיכוי שהמדינות הערביות ה"מתונות" יכולות להגמיש את עמדות היסוד הפלסטינאיות הוא קלוש מאוד.
והרי חמש סיבות טובות לכך:
ראשית, סעודיה וכל גרורותיה לא ירצו אותנו כבעלי ברית גלויים. סיפור אחר לגמרי הוא סיוע חשאי בצורותיו השונות. אנחנו כבר סייענו לסעודיה בשנות ה-60 של המאה שעברה שעה שנלחמה נגד מצרים של נאצר בתימן. אנחנו אפילו סייענו בזמנו לבית המלוכה הסעודי בפתרון בעיות אורולוגיות קשות. אני מניח שגם בימינו קיימים מגעים חשאיים שונים.
שנית, צריך להבין שהמאבק האמיתי המתנהל בימים אלו הוא בין השיעה בהובלת איראן, לבין הסונה בהנהגת סעודיה. זהו מאבק דתי-אסטרטגי על ההגמוניה במזרח התיכון. זהו מאבק שסופו אינו נראה. לנו אין שום חלק ונחלה במאבק הזה. רק חסר לנו להיקלע לעוד עימותים באזור?! אין לנו מספיק עימותים עם הפלסטינים?
שלישית, איך תיראה הברית הביטחונית עם סעודיה, למשל, בעיני כל אלו שכל כך מצדדים בה? נשלח כוחות לגבול סעודיה? נשלח את חיל האוויר שלנו לעזרת כוח צבאי סעודי? איך?
רביעית, יש לנו מספיק צרות משלנו לפני "סידור" עניני האזור. מי שחושב שאם נעשה כך, נעצור את הפח"ע נגדנו, חי לדעתי בעולם מתוק של אשליות. מי שחושב שסעודיה מסוגלת להסדיר את הבעיות בינינו לבין הפלסטינים ולהניע את הפלסטינים לוותר על שיבת הפליטים או להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – כנראה לא מכיר את סעודיה. היא ה"אימא" של קיצוניות איסלאמית בנוסח משלה.
חמישית, מהיכן היומרה שאנחנו מסוגלים ל"עצב" את האזור, או לסייע בעיצובו? ניסינו זאת בזמנו בלבנון במחיר דמים. האם הלקח היסודי לא נלמד?
ובכלל, תגידו לי: אנחנו מסוגלים "לעצב" את חיי חברון, רצועת עזה?
כללו של דבר, ישראל צריכה להישאר ניטראלית בגלוי, לתת לאויביה לתלות את עצמם. לדעתי, אילו ישראל היתה מודיעה כי היא מקפיאה לחלוטין את הבניה בהתנחלויות לתקופת זמן מוגדרת (למעט בגושים) ומבצעת זאת, זה היה מועיל עשרת מונים יותר מכל ניסיונות שווא להסדר אזורי.
* * *
יהודה דרורי
1. דחוף ביותר – הסברה לדמוקרטים
אין ספק שישנה הידרדרות חמורה במפלגה הדמוקרטית ביחס אנשיה למדינת ישראל. דווקא גוף זה, שהיה במשך שנים רבות כסלע איתן לטובתנו, נראה כיום מאוד לא יציב, בעיקר בשנתיים האחרונות ואנחנו חייבים מייד לתקן מצב זה מסוכן זה.
מדוע ההידרדרות?
אין ספק שגישתו השלילית של אובמה לישראל, יחד עם התקרבותו למדינות ולאירגונים איסלאמיים העויינים את ישראל, השפיעה לא מעט על צמרת המפלגה הדמוקרטית, בעיקר משום שלא רצו להתייצב מול נשיאם, כאשר הרפובליקנים גייסו כוח רב להילחם באובמה.
התעמולה האינטנסיבית נגד ישראל בארה"ב ע"י ג'י-סטריט ו-בי.די.אס חילחלה עמוק בגלל ההשקעות של מאות מיליונים בהסברה של אירגונים עוינים אלו, ששותפים להם לא מעט אנשי רוח ואקדמיה ישראלים ("היודנראטים החדשים").
שילטונו הממושך והיציב של נתניהו וממשלותיו ממש "מטריף את הדעת" לכל הליברלים והשמאלנים בארץ ובארה"ב, והם משתפים פעולה עם האוייב המוסלמי וסניפיו, כל זה בתקווה שפעילותם תמוטט את הממשלה החוקית הנבחרת של מדינת ישראל.
"מקומם" שישראל מצליחה כלכלית בצורה יוצאת מהכלל, בונה מדיניות חוץ חיובית ונרחבת, לא נכנעת לקפריזות של אובמה ומדינות אירופה, מעבירה את כובד המשקל של היחסים שלה (פוליטיים וכלכליים) למזרח אסיה – וכיום אנחנו נחשבים כמדינה הכי ידידותית עם רוסיה.
ה"פשע" הכי גדול מבחינת שונאינו הנ"ל הוא שישראל לא נכנעת לסחטנות של הפלסטינים והמשתפי"ם שלהם בעולם, מנצחת את האלימות שלהם. מטפחת יחסים עם סעודיה ומצרים, נמנעת מכל התערבות בסוריה, ומתנהלת בביטחון מרשים במרבית פעילויותיה.
ההסברה המתבקשת לקראת הועידה הדמוקרטית (והרפובליקנית!) – על מרכז ההסברה של משרד החוץ להכין חוברת שתציג בצורה תמציתית וברורה את תרומתה של ישראל לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב ב-8 השנים האחרונות, וישנם לא מעט כאלה. חייבים לבטא בחוברת זו את הגאווה היהודית על ההישגים של המדינה היהודית והתעצמותה. לציין במיוחד טכנולוגיות ומדע (בייחוד ברפואה) שהומצאו בישראל. יש לציין ש-8.500.000 אזרחים נהנים משירותי רווחה ובריאות, כולל 1.500,000 אזרחים ערבים, החיים בתוכה עם שיווי זכויות מלא.
חייבים לכלול פרק מיוחד שיראה את הסרבנות הפלסטינית ואת ההסתה והרצחנות במיוחד מצד הרש"פ – המגובים ע"י הנהגתם משנות ה-20', ה-30' וה-40' – ועד היום. יש להתרכז בטרור החמאס המאיים כיום מדרום, ואיומי החיזבאללה בתמיכת איראן בצפון. (אין טעם לגעת פה בגרעין האירני). כמו-כן, חייבים להראות את תרומותינו לשיפור החיים הכלכליים של הפלסטינים.
חייבים להדגיש את קליטת העלייה והפלורליזם, אבל יחד עם כך לא להימנע מלציין את ההשמצות והשקרים של גופים הנגועים באנטי–ציונות ובאנטישמיות בארה"ב ובאירופה, הפועלים להפיל את הממשלה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, בעוד האפרטהייד היחידי הוא נגד הטרור!
יש לדאוג שמי שיפיץ את חוברות ההסברה יהיו שליחים מיוחדים מישראל עם כושר הסברה בע"פ שינסו לארגן גם דיונים מזדמנים בזמן הוועידה. יש להילחם בשליחי הבי-די-אס שיבואו בהמוניהם להשפיע, לפיכך יש לדאוג להגנה (מקומית) על שליחינו לוועידות הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד.
2. פעילות יזומה נדרשת ביו"ש
בין רמאללה לשכם נבנית העיר המודרנית הפלשתינית ראואבי. זאת עיר מתוכננת, בעיקר לבני האוכלוסייה העשירה ולמעמד הבינוני – זהו הפרוייקט הפלסטיני הראשון מאז שהם "מקימים את פלסטין" בהבל פיהם – אחרי 78 שנה (!) – שנבנה בעצם ע"י יזם אמריקאי ממוצא פלסטיני.
נאחל להם הצלחה בפרויקט הזה כי סוף סוף, אחרי כל המיליארדים ששפכו עליהם מדינות הנפט, אירופה וארה"ב במשך שנים, יש להם פרויקט משלהם (אף שלא הם המממנים אותו) – וזה רק מראה את אפסותם – את אי-יכולתם לבנות – מול "כישרונם" להסית ולרצוח.
אני מאמין שגם מדינת ישראל מפרגנת להם פה ואף עוזרת לא במעט, כי העלאת רמת החיים של הפלסטינים ביהודה ושומרון, תגרום להרגעת מצב הרוח הקרבי של האוכלוסייה, זו אשר רואה בקינאה חולנית ממש את מדינת ישראל הגדלה, המתפתחת והפורחת מעבר לקו הירוק הווירטואלי.
העלאת רמת החיים ביהודה ושומרון הינה משימה חשובה של מדינת ישראל, לא רק להרגעת האוכלוסייה שם אלא בעיקר להרגעת האוכלוסייה הערבית בתוך מדינת ישראל, זו המרגישה רגשי אשמה על כך שהם חיים ברמת חיים הרבה יותר גבוהה מקרוביהם וידידיהם לידם ביהודה ובשומרון – ומכאן הסולידריות המוגזמת שלהם המופגנת מדי פעם עם דגלי "פלסטין"...
מדינת ישראל משקיעה לא מעט בהרמת הכלכלה העלובה של הפלסטינים ע"י הגדלה דרמטית במיספר העובדים הפלסטיניים אצלנו מצד אחד, ועידוד הקמת מרכזי תעשייה משותפים כמו באיזורי רמאללה וג'נין. אבל המשימה העיקרית שעלינו לבצע עם שיתוף פעולה פלסטיני או בכוח הזרוע ללא שיתופם, הוא: פירוק מחנות הפליטים ביהודה ובשומרון, הריסתם המוחלטת יחד עם דאגה לדיור סביר למפונים. אריק שרון ביצע בהצלחה "פיילוט" של מבצע כזה ברצועת עזה בשנות ה-80.
נכון שכללית אין זה מתפקידנו לדאוג לפליטים הללו אבל המחשבה מאחורי צעד כזה היא: ניטרול של מוקדי ההסתה והטרור אשר עולים לנו בכסף רב, וזאת בפריסה ובפעילות הביטחונית של צה"ל והשב"כי הגובים גם לא מעט בחיי אדם (ואין זה משנה לי אם אצלם נהרגים פי 10 ויותר).
מחנות הפליטים הפלסטיניים ברחבי המזרח התיכון היו מאז ומתמיד מוקדי ההסתה והטרור, זה אותו ה"פצע הפתוח" שדאגו לטפח כל מדינות ערב ואירגוני הטרור הפלסטיניים במשך 78 שנים!
כיום המצב שונה, בגלל התגברות הקיצוניות הטרוריסטית האיסלמית, המדינות השכנות כמו: ירדן, מצרים וסעודיה, אינן מעוניינות יותר במוקדי טרור ובייחוד לא אלו הפלסטיניים. הם אף קיצצו בצורה משמעותית את תמיכתם באונר"א. לפיכך, אני מניח שנוכל להגיע עם מדינות אלו להבנה שבשתיקה לפעילות הפירוק של מחנות הפליטים. צריך רק למצוא את שעת הכושר לבצע את פירוק המחנות, דהיינו התפרצות פלסטינית נגדנו (צבאית או פוליטית).
אפילו לפני תחילת הפעילות בשטח, על המדינה לתכנן מראש פרוייקטים שונים להקמת שיכונים למפונים, ואף לדאוג להזמין מחו"ל צוותי בנייה גדולים להקמת המבנים במהירות המקסימלית (זוכרים שחברות בנייה מסין הציעו לנו להקים 50,000 דירות ב-6 חודשים?)
בסיכומו של דבר, אני מניח שלמדינות אירופה וארה"ב יהיה קשה להתנגד לצעד בו אנחנו מיישבים פליטים ובו זמנית מנטרלים מוקדי טרור, ומכיוון אחר לגמרי אני מרשה לעצמי להניח די בבירור שרוב רובם של משפחות הפליטים המפונים יודו לנו בסתר ליבם על המעשה הטוב והחשוב שעשינו למענם, שהוצאנו אותם מהזבל בו חיו – לחיים טובים יותר, שבו הם אינם משמשים יותר כבני ערובה לאירגוני הטרור.
אהוד: אתה הוזה בהקיץ, הם ומנהיגיהם לעולם לא יוותרו על מעמד הפליטות שלהם במחנות העלובים, שאינם אלא שכונות רוחשות שינאה כלפינו, ששום שיכון חדש לא יכבה אותה.
3. לא מתפייסים עם תומך טרור
שליט תורכיה, ארדואן, הוא כמעט דיקטטור, המשליט בשנים אלו את הקיצוניות הדתית האיסלמית שלו על תורכיה החילונית של אתא-טורק.
כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו כפי שמחייבת החוקה התורכית, הוא הכניס למאסר כ-5,000 מקציני צבאו! בנוסף הוא תומך לוגיסטי בדאע"ש, מעביר אליהם את המתנדבים מכל העולם, קונה ומוכר נפט עבורם, ואפילו מטוסיו מפציצים את המורדים הכורדיים בעת לחימתם בדאע"ש.
הוא נוגש בכורדים, תומך נלהב בחמאס! הוא ביחסים גרועים עם סעודיה ומצרים, וכיום גם אוייב לרוסים. אז שיסביר לי עכשיו מישהו בממשלתנו, מדוע לעשות הסכם התפייסות איתו? מה עוד שהיחסים המסחריים שלנו דווקא התעצמו בתקופת ה"ברוגז"שלו עלינו. לאיזה שפל מוסרי ירדנו? לאיזה טמטום פוליטי אנחנו הולכים? ומה ויתרנו לו למען ה"יחסים"?
נ.ב.
מאד התרשמתי מההתנגדות האדירה של השמאל הישראלי לסניפיו השונים לכך שכל ההתנחלויות, כולן – יקבלו השנה תקציב של 80 מיליון שקל... אבל משום מה לא שמעתי אפילו ציוץ עלוב מצידם נגד מתן 16 מיליארד שקל לערביי ישראל...
* * *
דניה מיכלין עמיחי
'סיפור פשוט' לש"י עגנון ב'הבימה'
(על קצה המזלג)
ראינו לאחרונה ב'הבימה' את 'סיפור פשוט', בבימויה של שיר גולדברג, שביימה, בין השאר, את ההצגות הנפלאות 'תהילה', 'כנרת כנרת' ו'מסעות אודיסאוס'.
למען האמת חששתי ללכת להצגה. 'סיפור פשוט' אהוב עליי מכול יצירות עגנון, וטעמו הטוב של המחזה בבימויו של יוסי יזרעאלי לפני שנים, עדיין עמד בפי. בדיעבד לא הצטערתי. הבמאית לקחה את היצירה הנטועה בזמן ומקום ריאליים, שהתפרסמה בשנת 1935, והעניקה לה גוון אישי, עכשווי, מבלי לטשטש את המציאות ההיסטורית.
הגיבור, הירשל, היה אמור להתגייס לצבא, במקום זאת משיאים אותו לאישה שהוא אינו אוהב. אהבתו נתונה לבלומה המשרתת, קרובת משפחה, שבאה להתגורר בביתם. הדגש שהבמאית העניקה למחזה הוא פסיכולוגי חברתי. גם בימינו אנו יודעים, בעיקר בחברה הדתית, על נישואים שאינם באים מבחירה ומאהבה אלא על-ידי שידוך, ובדרך כלל אלה נישואי סטטוס, שלא תמיד עומדים במבחן המציאות – משפחה עשירה תשיא את בתה לחתן ממשפחה עשירה, או שהוא עילוי בתורה.
הירשל אינו עילוי, אבל משפחתו בהחלט אמידה, וכך השיאו לו את מינה, בתו של סוחר תבואה עשיר. אבל הירשל אינו מאושר בנישואיו, יומם וליל הוא הוגה בבלומה וסולד ממראה של אשתו, מריחה, מנשימותיה, כל שכן ממגעה, אף כי הוא נמשך אליה. הירשל מסוכסך בדעתו, עד שהיא נטרפת כליל. הוא בורח ליער ומתחזה לתרנגול. מפיו של השדכן נודע לו כי דודו, אחיה של אימו, לקה בטירוף הדעת, דבר שהוריד את סיכוייה לזכות בשידוך הולם למעמדה. עניין זה נשמר בסוד מפני זרים ואף הירשל לא ידע על כך.
דבר נוסף שהירשל לא ידע הוא שאביו אהב את אימה של בלומה, והיה אמור להינשא לה, אבל נכנע לכוח החברתי ונישא נישואי ממון לצירל, בתו של מעבידו, ובכך הפך משועבד לכסף ולמעמד החברתי. צירל היא פצע כואב הן של הירשל והן של אביו. היא אישה שתלתנית ודעתנית, ששמה את בעלה בצילה. אין לו כל כך מה לומר וגם אם יש לו, קולו לא נשמע ליד אשתו. אבל הוא השלים עם מצבו במשך השנים והתנחם בבנו, שאותו הוא אוהב כנפשו.
כאבו של הירשל הוא לב הסיפור. הירשל מבין שאימו היא שעומדת בינו לבין אהבתו האמיתית. עגנון בנה את דמותה של צירל לפי המודל של החמות הפולנייה הקלאסית, שתכונותיה הדומיננטיות הן הקמצנות והנצלנות וכך היא מתנהגת לבלומה מרגע בואה לביתם. כשהיא מבחינה ביחסו של הירשל אל המשרתת הענייה מיד היא מזרזת את תהליך השידוך למינה.
שוב אי אפשר להחביא את טירופו של הירשל והוא נשלח לעיר הגדולה אל הרופא, ד"ר לנגזם, שכשמו כן הוא. בסבלנות ובאיטיות הוא מוציא את הירשל מטירופו, הוא אינו מרפא אותו, אך מקנה לו עולם של הכנעה ומחזירו לביתו. התינוק שנולד למינה ולהירשל חולה ואינו מתפתח כראוי והם שולחים אותו להבריא בכפר, אצל הוריה של מינה. באין התינוק עימם מתרגלים מינה והירשל זה לזה. הירשל מתרגל לאשתו, לומד להתקרב אליה, ליהנות ממנה והוא מתפשר עם מה שהחיים מזמנים לו.
זה סיפור ריאליסטי שנושאו אנושי אוניברסלי, סיפור פשוט. הבמאית מאלצת את הצופים לחשוב על התהליכים העוברים על הדמויות באמצעים שונים. על הבמה שורת חלונות מקצה אל קצה. אין תפאורה אחרת מלבדם. חלונות אלה משמשים הן להצגת הדמויות בתחילת המחזה, הן לכלי תקשורת לבלומה, שכותבת עליהם בגיר לבן ובדם לבה את תמונת המצב. דרך חלונות אלה רואים הצופים את המעברים ממקום למקום ומה קורה בבית פנימה. רכבת קטנה, החוצה את הבמה ממעל, מסמלת את המעבר של הירשל אל הרופא בעיר הגדולה, את המסע לשם ואת המסע שהוא עובר שם, את הוריו הנוסעים לבקרו ואת אביו הנוסע להחזירו הביתה.
מפעם לפעם מדברות הדמויות בשפתו של עגנון ומחזירים את הצופים למקור. מאידך מסוגננים הריקודים, מסוגננת המוסיקה, ובולט העיצוב של בלומה הלבושה באדום בעוד שאר הדמויות לבושות בצבעי שחור לבן. בלומה היא היוצאת מן הכלל, היא אינה שבויה בכבלי מעמד או ממון, היא הולכת אחר צו ליבה. היא הדבר הנכון. בת לאימה שהיתה מיועדת לאביו של הירשל ולא נסתייע. היא שלמה עם עצמה, ואינה מסתירה דבר מאיש. היא האנטיגוניזם של צירל, המעושה והמעשית שהשתלטותה על בנה היחיד היא טוטאלית, הוא מציית לה בכול וגדל להיות טיפוס פסיבי שאינו מקבל החלטות אלא הוראות. לעניות דעתי, הגיבורה של שיר גולדברג ב'סיפור פשוט' היא צירל.
בתוך כלל יצירתו של עגנון מופיע 'סיפור פשוט' בקובץ של סיפורי אהבה בשם 'על כפות המנעול'. בסיפור, הולך הירשל לילה לילה למקום מגוריה החדש של בלומה ובוכה על כפות המנעול "ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול' (שיר השירים פרק ה', פסוק ה').
המחזה של שיר גולדברג לוקח את כפות המנעול למקום אחר והוא מסתיים כאשר כולם יוצאים והירשל סוגר את הדלת ומשאיר את אימו יחידה מעבר לאחד מחלונות הזכוכית המשמשות תפאורה. צירל מנסה לפתוח את הדלת, קוראת להירשל שוב ושוב, צועקת אליו, והוא מתעלם והולך עם כולם. סופה שהיא נופלת על כפות המנעול ומתייפחת מרה. הירשל יצא מרשותה, שוב אינו נשמע לה. הירשל עושה החלטה ונפרד מאימו. איזה קיום יהיה לה מעתה.
המשחק של שפי מרציאנו בתור הירשל משכנע, אמין ונוגע ללב, וצעקותיו 'בלומה, בלומה,' מלוות את הצופים אל מחוץ לאולם התיאטרון. אני ממליצה בכל לב לראות את ההצגה.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 22.6.16
* מתקפת החוליגנים – מה מטרתם של החוליגנים העוסקים בהסתה ושיימינג נגד מ"פ בצה"ל, המבצע את תפקידו ואומר אמת במשפט צבאי? מטרתם להלך אימים על העדים, כדי שישקרו בבית המשפט.
צבא המבוסס על אדני שקר, אינו צה"ל אלא כנופייה. צבא שיתבסס על שקר, כמו שמנסים להפוך אותו החוליגנים הללו, הוא צבא מובס.
על הדמוקרטיה הישראלית להתגונן מפני החוליגנים, המנסים להרוס את המדינה ואת צה"ל.
* אינו חסין מביקורת – אני מעריך מאוד את רס"ן תום נעמן. לא על כך שאמר אמת בבית המשפט. זה מובן מאליו. אני מעריך אותו לאור כל מה ששמעתי וקראתי בימים האחרונים על אודותיו כלוחם וכמפקד.
עם זאת, גם הוא אינו חסין מביקורת. איך זה קרה שבפלוגה שלו צמח גידול הפרא אוראל אזריה? האם כמפקד חינך את חייליו על ערכי צה"ל ופקודותיו באופן שאף חייל לא ינהג כאזריה? האם הוא היה מודע לכך שיש לו חייל כזה בפלוגה? אם כן, מה הוא עשה בנדון? אם לא, איך זה קרה?
[אהוד: בניגוד לדעתך הצדקנית, אוראל אזריה הוא קורבן של צביעות ישראלית מטורפת-למחצה, המונהגת לצערנו בידי מעלליהם של צלמים פלסטיניים שכירים של ארגון "בצלם", המבצעים עבודת ריגול נגד צה"ל באין מפריע ולאור היום!]
* הסתה פרועה – מיהם "המתנחלים"? חצי מיליון אזרחים ישראליים, רובם המוחלט אזרחים טובים, נאמנים, שומרי חוק, פטריוטים, משרתים ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, משלמים מסים, מתנדבים בקהילה. לא כולם, נכון. ציבור המתנחלים הצמיח גם גידולי פרא כמו "נוער הגבעות". אך אלה מיעוט קטן ביותר, שרוחו מנוגדת בתכלית לרוח הרוב המוחלט של המתנחלים.
על הציבור הזה כתב עופר נוימן, דוברו של יו"ר האופוזיציה ומפלגת העבודה יצחק הרצוג, פשקוויל הסתה פרוע, ובו נאמר, בין השאר: "המתנחלים הם חלאות שבנו בריכות על חשבון הדם של הילדים שנרצחים." התוכן והסגנון מוכרים מאוד. מקורות ההשראה לדבריו קשורים לתהליכים באירופה לפני 70, 80 ו-90 שנה.
עופר נוימן אינו אדם פרטי. הוא מייצג מפלגה, המכנה עצמה "המחנה הציוני". דקה לאחר שהנ"ל העלה את פשקוויל ההסתה, היה עליו לראות את הדלת החוצה. במקום לפטרו לאלתר, הרצוג גמגם שהפוסט "שגוי מאוד" והזמין אותו לשיחת נזיפה. נזיפה עקרה, שלא הביא לפיטוריו.
אם הרצוג רוצה, לשם שינוי, להוכיח מנהיגות, עליו לפטר לאלתר את דוברו.
* פלקטים – "אני לא מצליח להבין מה הדעות שלך," כתב לי מישהו. "תחליט אם אתה ימין או שמאל."
טוב, אני רגיל לזה... יותר משהתגובות הללו מעידות עליי, הן מעידות על המגיבים; אנשי השחור-לבן, שצר עולמם כעולם פלקט.
כאשר אני מגנה את ההסתה נגד תום נעמן ונגד המתנחלים אני מגלה עקביות ונאמנות למצפן הערכי שלי. לעומת זאת, מי שמגנים את ההסתה נגד הקצין ושותפים להסתה נגד המתנחלים ותמונת הראי שלהם – המגנים את ההסתה נגד המתנחלים ומסיתים נגד הקצין, אינם אלא צבועים.
* מפני שיבה תקום – החוק שאישרה ועדת השרים לחקיקה, הפוטר בני 80 ומעלה מעמידה בתור, הוא חוק יפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן." ראויה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לשבח על יוזמתה ובכלל על פעולתה הברוכה. היא אינה נהנית מבולטות תקשורתית, אולי כיוון שהתקשורת אוהבת מתלהמים ומופעי "קאט דה בולשיט" למיניהם, אולם היא מבצעת במסירות ונאמנות את תפקידה, לתועלת הציבור ולטובת אזרחי ישראל.
[אהוד: לאחרונה אני משתדל להצניע את גיל השמונים שלי כי יש לי רושם שכאשר אני מודה בו – מתחילים זרים להתייחס אליי כאל עובר-בטל. חברי יצחק אורפז ז"ל היה מתלונן שבגלל גילו המופלג – מרמים אותו במתן עודף].
* להגנת הסביבה – כמעט חודש חלף מאז התפטרותו של אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה, ודומה ששר האוצר כחלון די נהנה להחזיק את המשרד בידיו ואינו מאותת על מינוי שר חדש לתפקיד. יש בסיעתו ח"כים מוכשרים ורציניים שיכולים למלא את התפקיד בהצלחה ומחויבות, כמו הח"כים אלאלוף ורחל עזריה. מינוי לאלתר של שר, הוא הדבר הטוב והנכון, בראש ובראשונה, לאינטרס הלאומי החשוב של הגנת הסביבה – נושא בעל חשיבות רבה לעתיד המדינה, לעתיד הארץ, לעתיד החברה הישראלית ויש לו משמעויות רבות גם ליחסי החוץ של ישראל. מדובר בתחום שבאופן מובהק – פעילותו היא למען הדורות הבאים. מינוי שר לאלתר טוב ונכון גם מבחינת השיקול הפוליטי של "כולנו" (גילוי נאות – המפלגה שנתתי לה את קולי בבחירות), שהפסידה חבר בממשלה, והאינטרס שלה הוא למלא בהקדם את החסר.
האם כחלון מנסה לחקות את דרכיו הרעות של נתניהו – ניסיון לריכוז מקסימום כוח בידיו, על חשבון אינטרס הציבור? האם בדומה לנתניהו גם כחלון מפחד לחלק את התיק לח"כ מסוים, שמא הוא יעורר נגדו כעס של ח"כ אחר? או שמא, בדומה לנתניהו גם כחלון הבטיח הבטחות זהות למספר אישים וככדי שלא להסתבך הוא מעדיף לא לקיים את ההבטחה לאף ח"כ?
לא ברור. אני משוכנע שאיני היחיד שתמך בכחלון – לא כדי שיהיה תואם נתניהו, אלא להיפך. התנהלותו מאכזבת.
* עד"ש – בראשית השבוע חוויתי חוויה נפלאה – השתתפתי בכנס השנתי ה-13 לחקר הזמר העברי, "מי אני? שיר ישראלי" – של המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף גל"צ. יומיים של הרצאות מרתקות ומופעים מקסימים. ערב קסום משירת יאיר רוזנבלום – "מיתרים מתנגנים ברטט", בביצוע זמרים, נגנים ומעבדים מן הפקולטה למוסיקה רב תחומית באקדמיה למוסיקה בירושלים, בהדרכת פרופ' מיכאל וולפה. ערב מחווה והענקת אות הוקרה על מפעל חיים לאביהו מדינה.
אני רוצה לספר על הרצאה מרתקת אחת. פרופ' תומאש נובוטני מאוניברסיטת אוסטראבה, צ'כיה, הירצה בעברית רהוטה ושוטפת, רוויית הומור, על טרנד אדיר בצ'כיה של התחברות למוסיקה יהודית וישראלית. הוא החל בכך לפני כעשרים שנה, בתוכנית שנקראה עד"ש – עברית דרך שירים. לימוד השפה העברית באמצעות חשיפה לזמר העברי. במסגרת התוכנית הוא הקים מקהלת נשים. לימים הוא הקים מקהלת גברים. והכל – שירה בעברית. ומכאן התופעה הלכה והתפשטה בכל רחבי צ'כיה כאש בקצה קוצים.
הוא הקרין מיספר שירים של המקהלות. ממש מרגש לראות ולשמוע עשרים סטודנטיות צ'כיות יפהפיות שרות בעברית, או לשמוע מקהלה בת 300 איש שרה בחמישה קולות את "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי").
אנו נחשפים רבות לתופעות של אנטישמיות ו-BDS למיניהן, וכל כך נעים ומרענן להיחשף לתופעה הפוכה, של פילושמיות, אהבת ישראל, הערצת מדינת ישראל ותרבותה.
* ביד הלשון: חורשת טל – משחר ילדותי למדתי ששמה של חורשת טל, שבעמק החולה, נובע מהימצאותם במקום של 39 עצי אלון עתיקים. 39 בגימטריה – טל.
עד לאחרונה היה לי ברור שאכן, זה מקור השם. רק לאחרונה התחוור לי שאין זו אלא אגדה אורבנית. מקור השם, בדומה למקור השם של קיבוצי – אורטל, הוא פסוק המדבר על הטל. במקרה זה הפסוק הוא מתהילים, המתאר את הנוף הנצפה מחורשת טל – החרמון. הפסוק הוא "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן..."
ניסיתי להבין מאין נובעת הטעות, וזו התיאוריה שלי. ראשית, יש בלבול עם אתר אחר ששמו נובע ממספר עצי האלונים העתיקים הנטועים בו. כוונתי לחורשת הארבעים שבפארק הכרמל.
אך כיצד הדבר מתקשר דווקא לאתר הזה, חורשת טל? זאת אני למד משמה הערבי של החורשה - סג'רת אל-עשרה (חורשת העשרה). שם זה קשור באגדה ערבית, המספרת על עשרה ממלווי מוחמד שחנו בפלגי הדן. לא היו באזור עצים לקשור אליהם את הסוסים. לפיכך תקעו המלווים את מקלותיהם באדמה וקשרו אליהם את הסוסים. המקלות הכו שורשים והפכו לעצים גדולים, מהם התפתחה החורשה. כנראה שהאגדה הזאת, שהעניקה לחורשה את שמה הערבי, התערבבה עם השם העברי בהסבר יצירתי אך לא נכון, על אודות מקור שמה של החורשה.
* * *
אמירה חזקה ומפתיעה של שר המשפטים הבריטי נגד האנטישמיות ושנאת ישראל – ועוד קטעים מרתקים על האנטישמיות במערב אירופה כיום.
חובה לראות!
* * *
אהוד בן עזר
דני יערי בן שמונים
דני היקר,
לכבוד יום הולדתך השמונים אני רוצה להזכיר שני בני-אדם ועז.
האדם הראשון הוא המדריך הבלתי-נשכח שלנו בצופים, משה מוסה רפאלי, שהיה מכנה אותך דן-טֶס, ואשר גם לאחר שחֶלקנו פרש לגימלאות, עדיין היינו נתונים להיפנוז שהילך עלינו מוסה, שמבחינה מסויימת נשאר תמיד הבכיר בחבורה, המדריך הנצחי שלנו, וידע גם ידע לטעת בנו רגשי אשם על כך שאנחנו לא די מטלפנים אליו ומבקרים אותו, שהרי הוא יצר אותנו – ואיך אנחנו לא שומרים על קשר הדוק איתו?
בשנות מחלתו הארוכות פיצה את עצמו בשיחות טלפון ממושכות עם כל אחד מאיתנו, שיחות שעזרו לו לשמור על ערכו בעיני עצמו ומשפחתו, שאין המחלה מכריעה אותו ובוודאי שלא את אישיותו ואת נפשו.
השיא שלפני הדעיכה של מוסה היה ללא ספק החגיגה במלאת לו שבעים שנה בחצר ביתו, חגיגה שנערכה לפני כארבע-עשרה שנים, ב-20 ביולי 2002, כאשר מוסה ישב ושמע את כולנו, אך כוחות רבים כבר לא היו לו לענות לנו, ואפילו התרגש, ואם אינני טועה גם בכה.
האירוניה של המוות היתה שהפֶּרח של המסיבה ההיא, והיא בן האדם השני שאני רוצה להזכיר – ורדה גלס-רוהלד היפה, שאחדים מאיתנו התוודו אז על אהבתנו לה בנעורינו ועל היותה בעינינו עד היום מלכת השיכבה ב"צופים" – היא, שנראתה סמל הבריאות לעומת מוסה השפוף על כסאו, היא זו שמתה במחלה קצרה כשנה לאחר אותה פגישה, והיא היתה אז כבר סבתא לאחד-עשר נכדים – ואילו מוסה האריך ימים אחריה עוד יותר משנה.
וכאן אני מגיע לדמות השלישית שבדבריי לכבודך הערב והיא העז שלך, שאת תמונתה שמת על ההזמנה למסיבה, והיא, שלא כמו מוסה וורדה, היא משהו משותף רק לשנינו, שהיינו בעלי עיזים.
אני אמנם לא ישנתי עם העז שלי במיטה, כמוך דני, אבל כמוך הייתי חולב אותה פעמיים או שלוש פעמים ביום, במשך מרבית ימי השנה, ואינני יודע אם גם אתה היית חבר אז בסניף הפתח-תקוואי של אגודת "עזיזה", האגודה לגידול עיזי בית לבנות, שאף הוציאה ספר גידול מיוחד לעיזים האלה עם תמונה של עז לבנה על רקע ירוק. אני מזכיר את אגודת "עזיזה" בכל קורות חיים שלי כאגודה הראשונה שהייתי חבר בה בחיי – אבל תמיד מוחקים לי אותה כי חושבים שאני לא נורמאלי.
טוב. כל אחד והזיכרונות שלו. כאמור, אני לא הייתי ישן עם העז שלי, שקראנו לה חבּיבּה או חביבה, ורק מחבק אותה לפעמים ומתרפק על צווארה הלבן. וגם נהנה מהגדיים שלה מדי שנה, עד שהיה מגיע הזמן לאכול אותם, את הזכרים. כי את הנקבות היינו מוכרים שתגדלנה אף הן כעיזי בית, והאימהות שלנו היו מכינות מחלבן גבינות נפלאות. אבל שלא כאימי, אימא שלך, חוה יערי, גם כתבה ספרים על תולדות המושבה, שאמנם לא היו מדוייקים, זאת בלשון המעטה, אבל העניקו לי לא פעם השראה.
ואני שלך, דני, לכל היובלות הבאים.
תל-אביב, 21.6.2016. במסיבה הנהדרת ליום הולדתו ב"גדות", במתחם הספורטק.
* * *
עמוס גורן
צומת הולץ
סיפור
1. ירושלים-תל-אביב
הוא היה איש זקן שנלחם לבדו בעצירות מתסכלת. אשר קירש נועץ, כמובן, ברופאים אך אלה פטרו אותו תמיד באיזה תכשיר משלשל, ניוגבורן או פגלקס, ואילו הוא רצה שמעיו יפעלו מעצמם, מרצונם הטוב. כאיש לשון מן האסכולה המתונה הוא לא אהב להשתמש בביטוי "באופן עצמוני", שהדיאטנית שלו השתמשה בו. זה נראה לו חידוש מיותר. בעצתה של הדיאטנית הוא אכל הרבה ירקות, הלך הרבה, שתה הרבה מים, כל מה שהיה צריך לעשות עשה, היתה אפילו הטבה מסויימת, מבחינת תכיפות, לא מבחינת קושי, אבל עדיין זה עבד רק כשהפעיל שרירי בטן זמן רב, בכוח ובאופן מכוון, וזה נמאס לו. המאמץ הגדול בזמן הפעלת השרירים גם יצר אצלו לחץ בראש, פניו האדימו והוא חשש שאיזה כלי דם ייפגע לו, ואם חס וחלילה זה יהיה במוח, ימצאו אותו בבית השימוש במצב מביש כשכבר יהיה מאוחר מדי, אם בכלל יצליחו לפתוח את הדלת.
במזנון של מקום העבודה שלו, המרכז לתרגום דחוף – המלת"ד – שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, שמע מאנשי המדור הרוסי שבשוק התקווה בתל-אביב נפתחה חנות של אוכל פולני ושם אפשר להשיג צנצנת של שצ'יפקה כבושה, מין פרי לא ידוע בישראל שגורם למעיים לעשות את עבודתם בצורה טבעית. הרוסים יודעים הכול, כך למד אשר מניסיונו איתם, הם ראשונים להגיע לכל דבר טוב ואם הם אומרים שהשצ'יפקה הזאת עובדת, צריך לקחת אותם ברצינות. זה היה בדיוק יום אחד לפני ערב פסח, ואשר קירש החליט לנסוע לתל-אביב מיד אחרי סיום העבודה במשמרת הצהריים שלו כדי לנסות להשיג שצ'יפקה ולהשתחרר בעזרתה עוד לפני שיסב אל שולחן הסדר אצל אחיו יוסי בבית זית.
בתחנה המרכזית ברוממה הורגש היטב הלחץ של לקראת החג. לאשר היה קשה לפלס את דרכו דרך דלת הזכוכית הכבדה אל הרציף של קו 405, בתוך קהל של חיילים ומשפחות דתיות שנדחסו דרכה אל חלל התחנה האפוף עשן וריח דיזל שרוף. באוטובוס שינן לעצמו את השם "שצ'יפקה" כדי שלא ישכח אותו דווקא כשיגיע ליעדו בתל-אביב. לא היתה סכנה ממשית שישכח – אחרי הכול אשר קירש נודע בכל המלת"ד בזיכרונו הפנומנאלי לשמות ולמונחים – אך מאחר שלא אהב את צלילי הפולנית, במיוחד לא את השורקים שנשמעו לו כמו יריקות של נחשים, היה לו בכל זאת חשש שישכח את השם או שישבש אותו מסיבות של אנטיפתיה ולא של חוסר זיכרון.
הוא התיישב בצד שמאל של האוטובוס כדי שיוכל לצפות בנוחיות בחורשות היפות על הגבעות של אשתאול. זה היה נוף מוכר שבמשך חייו ראה אותו מאות פעמים, אם לא למעלה מזה, ובכל זאת מעולם לא עייף מלהסתכל בו. האקליפטוסים, הזיתים, הברושים והאורנים גדלו בשכנות טובה. מראה גוני הירוק השונים של החורשות והאופן המיוחד שבו נעו הצמרות של כל חורשה ברוח גרמו לו עונג מאז שהיה ילד. תמיד רצה ללכת בין העצים הללו אך זה מעולם לא קרה. תמיד ראה אותם במרחק קבוע מן הכביש.
האוטובוס דהר אל עמק איילון. במושב שלפניו ישבה בחורה שהטלפון שלה היה לכוד מתחילת הנסיעה בין ראשה לבין כתפה השמאלית. היא עשתה חשבון עם החבר שלה שיצא כנראה ערב קודם לכן עם מישהי שהכירה, אולי חברה טובה שלה.
"אתה לא מתבייש לצאת עם כונפה כזאת?" סיננה בזעם אל תוך הטלפון, "איזה בושה אתה עושה לי שאתה בוגד בי עם מלוכלכת כזאת שכל אחד יודע כמה היא מסריחה... אחת שהכוס שלה פתוח לכולם. מי שרוצה... תקשיב, תקשיב. אתה רוצה שאני ידבר בצורה מכובדת, אבל על הכבוד שלי לא שמרת. אם כבר אתה בוגד בי לפחות תיקח מישהי נקייה, לא שרמוטה עם כתמים שחורים על הפנים. אבל אל תדאג. אני עם הציפורניים שלי אני יוציא לה את הכתמים האלה ביחד עם העיניים שלה. עכשיו אני בדרך אליה... עכשיו..."
הוא לא שמע את הצד השני של השיחה, אך היה די ברור שהבחור הלחוץ מנסה להרגיע איכשהו את הבחורה הנחושה לנקום, ואילו היא נהנית מכך שהצליחה להיכנס לו לבשר ולחגוג שם.
אחרי צומת לטרון היה מבטו של אשר מרותק אל שטחי הפלחה המבשילים של עמק איילון. טוב שהפסיקו לגדל שם כותנה, חשב. החיטה נראית נפלא, היא הופכת את העמק כולו לליטוף ענקי של יופי. כאשר קצה העמק נעלם והאוטובוס עבר ליד נווה דניאל נתקל מבטו בכתובת ענקית מעל ליישוב: HAZORFIM. כקנאי לעברית רהוטה ותקנית לא סבל את הכתובת הזאת, שהיתה בעיניו הפגנה בוטה של לע"ז בפרהסיה הישראלית, ועצם את עיניו.
זה כבר לא היה האזור שבו הרגיש בבית והוא התחיל לחוש בחילה קלה. באוטובוס היה ריח של קליפת בננה שנדרסה ברגליים. האוטובוס היטלטל לו על קטעים שחוקים בכביש מיספר 1, אך אשר ידע שלא רק הכביש אשם בבחילה שלו אלא גם העצירות אשמה, ורצה להגיע כבר אל שוק התקווה ולהחזיק בידו את צנצנת השצ'יפקה.
מעל הופיע מטוס נוסעים שהאט לקראת נחיתה ונראה כמו חרק ענקי שהתעייף מן החום ולקה באפיסת כוחות. כשחלפו על פני איירפורט-סיטי וצומת רמלוד התגברה תחושת הבחילה והוא ניסה להתנמנם קצת כדי לחמוק ממנה, אך הגיע רק לחצי נמנום כבד ולא נעים, עם זיכרונות, משום מה, מן התקופה שבה היתה אשתו אילנה מאושפזת באותם חודשיים ימים איומים שקדמו לפטירתה.
כנראה ישן בכל זאת, מפני שפתאום, תוך כדי חלום של חיפוש דרך במגמה להיפגש עם אילנה באיזו עיר איטלקית שבנויה על מדרונות ובהם בצפיפות וילות בסגנון הרנסאנס המשנות כל הזמן את זווית המתלול שלהן, שמע שהאוטובוס נעצר ודלתותיו נפתחות. הוא ידע שעליו לרדת עוד לפני התחנה המרכזית, בעצירה הראשונה בתל אביב שהיתה תמיד על גשר לה-גארדיה, ובלי לחשוב פעמיים נחלץ ממושבו, עבר על פני הבחורה שעדיין לא סיימה לדבר עם אהובה הבוגדני, וירד-כשל אל המדרכה.
משום מה היה הנוסע היחיד שירד. האוטובוס התרחק ברעם מנוע ובפליטת עשן מצחין – תמיד לפני החגים הוכנסו לשירות גרוטאות כאלו – ואשר קירש מצא את עצמו לא על הגשר המוכר אלא על מדרכה צרה ליד קיר בטון גבוה ומפלצתי שלא ראה מעולם.
היה לו לחץ בכיס השתן ולא היתה לו כל ברירה אלא לפנות אל קיר הבטון ולהשתין עליו. לאחר שהקל על עצמו, תוך שהוא נזכר, כאיש לשון מובהק, בצירוף "משתין בקיר", הבין שבעצם אינו יודע היכן הוא נמצא.
2. צומת הולץ
בניסיון למקם את עצמו הביט אשר ימינה ושמאלה בכביש והחליט ללכת ימינה, בכיוון שבו נעלם האוטובוס שלו. המדרכה הצרה נסתיימה והיה רק כביש צר שטיפס ועלה בחצי עיגול בין שני מעקות בטון גבוהים שחסמו כל מבט אל הסביבה. שאגת מנוע נשמעה ואוטובוס ריק דהר לעומתו ממרומי הכביש. אשר נצמד לקיר כדי לא להידרס, חש משב חזק של רוח חמה ומצחינה מדלק שרוף, והנהג זרק בו מבט של חרדה ופליאה על טמטומו של אדם שנכנס ברגל לכביש שמיועד רק לאוטובוסים והחווה לו בידו שיסתלק.
אשר נעצר וחכך בדעתו לאן לפנות, האם להמשיך למעלה, מה שיביא אותו בסופו של דבר אל התחנה המרכזית של תל-אביב עם סיכוי טוב להידרס בדרך, או לסגת למטה והחוצה מן המלכודת ולחפש את דרכו אחר כך.
שוב נשמעה שאגת מנוע ושוב נראה פרצוף נבעת של נהג שעיניו קרועות ופיו פעור בזעם ובפליאה, מה שגרם לאשר לרוץ למטה כדי לפגוש שוב את המדרכה הצרה שתמלט אותו מפגיעה ודאית.
לאחר שחזר אל המדרכה המשיך עוד למטה עד לתחנה שבה ירד מן האוטובוס. משם התחיל ללכת מזרחה עד שיצא מתוך מבוך הבטון, שנראה כמו תפאורה ענקית בסרט מדע בדיוני, הגיע אל רחוב פתוח וראה אור שמש שהפך בינתיים לאור מאוחר של אחרי הצהריים. עכשיו התחיל לכעוס על עצמו על שנחפז לרדת מן האוטובוס לבדו בלי לברר היכן הוא. הוא היה חייב להבחין שהעצירה אינה על גשר לה גארדיה, שהוא מקום פתוח ומואר, אלא במקום אחר, אבל בגלל הלחץ בכיס השתן לא הסתכל כלל דרך החלון ונחפז לצאת.
זה הזכיר לו את הסיפור המשפחתי על דודו יוסף שנסע לוולדיבוסטוק ברכבת הטראנס-סיבירית, נסיעה בת שלושה שבועות שהיתה שאיפת חייו ואשר לקראתה אסף כסף זמן רב. ברכבת חלם לילה אחד שקרתה תאונה וכולם חייבים להתפנות מיד. בלי לחשוב הרבה פתח את החלון וקפץ החוצה. הדוד יוסף מצא את עצמו חבול וכואב, יחף, כשרק הלבנים לגופו, באמצע הלילה בערבה הסיבירית, כשהרכבת מתרחקת ממנו ונעלמת, כמו בחלום, אל תוך החשכה.
רק לאחר יומיים של רעב וייסורי קור קשים – הוא ניזון מבליעת שלג – פגש בבן שבט הצוושים שנסע במזחלת רתומה לכלבים. לאחר חמישה ימים הביא אותו הצווש למרפאה ויוסף יצא מזה בלי להפסיד שום אבר מאברי גופו. זה היה נס רפואי גלוי, אך גם גילו הצעיר של יוסף וחוסנו הטבעי שיחקו שם תפקיד.
עכשיו עמד אשר ותהה אם השלומיאליות של יוסף לא עברה אליו. אומרים שדוד ואחיין יכולים להיות דומים לא פחות מאב ובן.
בהמשך הרחוב הבחין אשר בבית חסר צורה בן שלוש קומות ועליו שלט: "בית הספר המקצועי על שם הולץ".
במרחק, כלפי דרום-מערב, נראו המגדל והכיפה העגולה של הכנסייה הרוסית באבו כביר, ולצידם כמה דקלי וושינגטוניה גבוהים.
עכשיו הבין מה קרה: בגלל ההיסטריה הכללית של לפני החג, נהג האוטובוס שלו חסך לעצמו את הנסיעה עד למחלף לה גארדיה, ירד מכביש 1 כבר במחלף קיבוץ גלויות ועצר בצומת הולץ כדי לצאת ידי חובה.
זה היה מאוד דרום העיר. ברחוב השומם לא נראו שום תחנות אוטובוס. איך יגיע מכאן לשכונת התקווה?
אשר התחיל לצעוד בכיוון כללי צפונה כשהוא לוקח לו כאזימוט את מגדלי עזריאלי שנשקפו מרחוק. הוא צעד בין בתי מלאכה, מוסכים לאופנועים ומקומות, מן הסתם לא פעילים, של תיקונים לשואבי אבק ולמכשירי חשמל שאנשים כבר מזמן הפסיקו לתקן. השלטים היו מיושנים, ורובם לא היו אפילו שלטים אלא כתובות שנמרחו במברשת על קירות בלוקים מחוספסים. פה ושם צמח באיזו חצר עץ קיקיון מאובק.
הוא הלך כבר חצי שעה ברחוב הבלתי נגמר בלי שראה נפש חיה. האזור כולו נראה נטוש לקראת החג. הדבר היחיד שהיה יכול להסתכל עליו היה העסקים שמשני צדי הרחוב: עוד ועוד חצרות מוקפות גדרות בלוקים או גדרות תיל מלאות קומפרסורים, רדיאטורים, גנרטורים, כולם חלודים, כולם גרוטאות, כולם יד שנייה, שלישית ורביעית. במיוחד דכאו אותו ערימות גבוהות של דלתות מכוניות שפורקו מכלי רכב שנשחטו. במראות האלה היה משהו שואתי, שואה שפקדה את עם המכוניות. בתוך כמה מן החצרות נקשרו כלבים כשומרים עד אחרי החג והם משכו בטרוף בשרשרות ובחבלים שלהם והשתוללו לראות את האדם הבודד העובר ברחוב כדי, כך לפי דעתם, להפיג לרגע את השיממון שלהם.
המשך יבוא
* * *
אף שאיננו מחבבים במיוחד את נתניהו הרי לנוכח כל הזבל שמטיחים בו בתקשורת ומסיתים נגדו ציבור שנעשה שטוף שנאה מטומטמת – אנחנו תומכים בנתניהו במאה אחוזים וסבורים שהוא מוכיח את עצמו כראש ממשלה שקול וחכם שמנווט היטב את ישראל בעולם עויין וצבוע ובמזרח תיכון מפגר ומדמם למוות
* * *
משה גרנות
איך באים ילדים לעולם?
בגיל שמונה נודע לי מאחותי הגדולה איך באים ילדים לעולם – אני זוכרת שהייתי בשוֹק, לא תיארתי לעצמי שאנשים מבוגרים ורציניים עושים מעשים כאלה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מוטרדת ממה שקורה שם בשיפולי הבטן, מהמקום המבהיל והמהנה ההוא. והיו לי כל מיני סודות אפלים, כמו למשל להראות להירשל, לאחר שהוא הראה לי... הוא הראה לי מלפנים, ודרש שגם אני אראה לו. התחכמתי והראיתי לו את הטוסיק, הוא הסתכל, וגם נגע, אבל עמד בתוקף שאראה לו גם מלפנים, לא היתה לי ברירה... ויצאתי מזה טמבלית, כפי שסילביה, אחותי הגדולה נהגה לכנות אותי.
זה נראה לי חסר שחר לחלוטין שמבוגרים, נגיד אבא ואימא שלי, עושים דברים כאלה – הם הרי אנשים רציניים, וממש לא מתאים להם מעשי ילדות כמו שאנחנו עשינו בהיחבא ובשוּשוּ. אבא יושב כל היום ליד מכונת התפירה, ובערב הוא יושב על החשבונות, מתלונן על כל אלה שלקחו ממנו סחורה בהקפה ושכחו לשלם. ואימא? הרי לא נחה רגע: בישול ואפייה, שטיפת כלים, שטיפת רצפות, הטיפול בפייגלה הקטנה, שאנו קראנו לה פיפי. אינני יודעת מתי היא בכלל ישנה – וסילביה רוצה להגיד לי שהם עשו את זה, לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים!
"מה 'שלוש פעמים', סימה? – את יודעת מה – את ממש טמבלית".
הבנתי שדווקא סילביה היא טמבלית, כי איך אפשר לתאר מין מצב מופרך שכזה, ולהגיד שזאת המציאות. עשיתי פרצוף של נעלבת, ויצאתי מהבית כדי לדבר עם קריסטינה, חברתי הגוייה שגרה בקצה העיירה. אהבתי לבקר אצלה, כי בחצר שלהם היתה רפת, ובה שלוש פרות ועגל קטן חמוד, היו שם חזירים, אווזים ותרנגולות ואפרוחים צהבהבים כאלה.
"זה כן, מה? לא ידעת?"
"את צוחקת עליי..."
"מה פתאום, סימה, אני ראיתי את אימא ואבא שלי... בחיי שראיתי... כמו הפרות, כשפרה דורשת, מביאים את הפר של גיורגי, והוא עולה עליה..."
"מה היא 'דורשת', קריסטינה?"
לקריסטינה דווקא הייתה סבלנות: "הפרה דורשת שפר יעלה עליה וייתן לה זרע כדי שתיכנס להריון ותמליט עגל. אם לא מביאים לה פר, היא משתוללת, מטפסת על פרות אחרות, ורוצה שהפרות יעלו עליה... ככה זה אצל הפרות, אצל התרנגולות, וגם אצל אבא ואימא שלך..."
לסילביה לא כל כך האמנתי, כי היא בכלל אוהבת להתל בי ולקרוא לי בשמות, אבל איזה אינטרס יכול להיות לקריסטינה לשקר לי? חשבתי שכדאי לי להיות לילה אחד ערה כדי לבדוק את העניין, אבל ההורים שלי ישנו בחדר נפרד, ולא כמו אצל קריסטינה שכל הבית הוא חדר אחד גדול, בו ישנים יחד ההורים והילדים, ולפעמים, כשקפוא בחוץ, מכניסים פנימה גם את העגל.
אבל בכל זאת ניתנה לי הזדמנות להיווכח שיש תוקף של אמת לדברים ששמעתי מפי סילביה ומפיה של קריסטינה.
מעשה שהיה – כך היה: בפרומושיקה, העיירה שבה נולדתי, ובה גרתי עד הגירוש הגדול בקיץ 1941, היה נוהג שאחרי בית הספר למדו ב'חֵידר' בנים ובנות יחד. נדמה לי שזה היה נוהג מיוחד לעיירה שלנו. המלמד, רב יוסל איצקוביץ', היה אדם רך שמעולם לא היכה ילד, כפי שהיה נהוג בחינוך של אותם ימים, ובזכותו ידעתי לפטפט מעט עברית כשעליתי ארצה לאחר שנים רבות. ובכן, למדנו יחד, אבל הבנים הם עם שונה ומשונה, הם הציקו לנו, משכו לנו בצמות, צבטו בישבן, הרימו לנו את שולי השמלות – למה הם צריכים את זה – עד היום, כשאני זקנה מופלגת, אינני מבינה – מה, הם חשבו שאם ימשכו בצמות, אנחנו ניפול לרגליהם מרוב תשוקה? שאם יצבטו לנו בטוסיק, אנחנו נתאהב בהם נואשות?
צריך להודות – הם עוררו בנו סקרנות, אבל גם הרבה כעס. החלטנו לייסד קבוצה סודית של בנות, שבה נתכנן איך להתנקם בהם. המקום הכי מתאים להתכנסות של הקבוצה היה עליית הגג של ביתנו. וכאן צריך לציין שהבתים בפרומושיקה היו צמודים זה לזה, ורק בפסיעה קטנה יכולת לעבור מעליית גג אחת לפתח של השנייה, לכן כשפרצה שריפה בעיירה – היו עולים לשמיים, אחד אחרי השני, כל הבתים שהיו צמודים זה לזה.
ובכן, התחלנו להתכנס בעליית הגג שלנו – אני, דבורצ'ה, פרומה, קתי, מלכה ושיינדיל, הסתתרנו מאחורי שידה ישנה שנזרקה לעלייה, "אולי יזדקקו לה פעם," ישבנו שם תכננו תוכניות שטניות ממש, שאילו הצלחנו לבצע עשירית מהן היינו נידונות על כך לשנים רבות בכלא. אבל מה? זה חימם לנו את הלב כשאנחנו רואות בדמיוננו את הבנים תלויים על ענפי עצים עם הראש למטה, או טבועים ב"ביצה" הלא הוא הנחל הקטן הזורם ליד פרוור העיירה.
באחת ההתכנסויות הסודיות האלו שמענו רחש מצידו של בית איציקוביץ', שם גרו בניומין, אישתו פרלה ושני ילדיהם – יוס'לה ורוב'לה.
מיד השתוחחנו מאחורי השידה, מציצות משני צידיה, לגלות מי מסיג גבול לאחוזה שלנו – זה היה בניומין בעצמו, שכל לבושו – תחתונים ארוכים, גופייה, ועליה טלית קטן. לא ברור איך לא שמנו לב שמהצד השני של העלייה נכנסה ציפה ליבוביץ', אישתו של מנדל, שגם להם שני ילדים: גיטל ורבקה'לה. גם עליה לא היה לבוש אחר חוץ מכותנת לילה פרחונית. השניים נפגשו באמצע העלייה, כרעו על ברכיהם כדי לא להיתקל בקורות של התקרה הנמוכה, ובאחת התחבקו והתנשקו בתשוקה מטורפת...
אני זוכרת שנפערו לי העיניים והפה – לא מאמינה למה שאני רואה. היא נשכבה על מחצלת שהייתה מונחת על רצפת העלייה (היא הייתה מוכנה להם שם, כנראה, מפגישות קודמות), הפשילה את הכותונת כלפי מעלה, והוא גחן עליה. כעבור שניות ראינו את הישבן שלו עולה ויורד, שמענו התנשפויות, ואפילו קצת גניחות. ואני לוחשת לשיינדיל:
"נכון שהם עכשיו עושים תינוק? אבל למי יהיה שייך – לאיצקוביץ', או לליבוביץ'?"
שיינדיל כמעט התפקעה מצחוק. היא לחצה חזק על הפה שלא יישמע קול.
כעבור כמה דקות עזבו השניים – הוא לכיוון הדירה שלו, והיא לכיוון הדירה שלה, ואנחנו נשארנו במקום אולי עוד רבע שעה בלי להוציא מילה מהפה, ואז שמעתי את קולה של אימא:
"סילביה, סימה, לשולחן, ארוחת ערב! פייגלה מחכה..."
ירדנו מעליית הגג דרך הסולם החיצוני, וכל אחת פנתה לבית שלה.
כעבור שנים נודע לי שבניומין וציפה היו מאוהבים מגיל צעיר, אבל באותם ימים נשמעו הילדים למצוות הוריהם, וכך שהאיצקוביצ'ים חיתנו את בניומין עם פרלה מירקין, כי היו להם עסקים משותפים, וציפה כץ חותנה עם מנדל ליבוביץ' משום שכך קבע בויום שמרלינג השדכן. אבל האהבה והתשוקה התגברה על כל המכשולים, והם היו נפגשים בהיחבא בעליית הגג ונותנים דרור למאווייהם האסורים, עד שאחת הילדות פלטה משהו, ומישהו העמיד מארב לזוג הנאהבים...
כל זה נודע לי מאוחר מאוד, כשאני בעצמי כבר הייתי כלה, אבל באותם ימים רחוקים שמעתי מתלחשים שבניומין נקרא אל רב העיירה, שדרש ממנו במפגיע לגרש את 'האישה הרעה', ואני רצתי חסרת נשימה לשיינדיל ושאלתי אותה מדוע היא אישה רעה, הרי כולנו ראינו שדווקא בניומין גחן עליה מלמעלה, והיא הייתה שם על המחצלת, וגנחה, אולי בכלל לא רצתה... "אני לא מבינה," אמרתי לה.
אינני זוכרת מה שיינדיל ענתה לי, אבל גם עכשיו שזקנתי ושֹבתי – אני עדיין לא מבינה.
* * *
תקוה וינשטוק
"אי קרוב-רחוק" מאת יוסי בן ארצי
הוצאת אוניברסיטת בר אילן / תשע"ו
כותרת המשנה של הספר: "התיישבות יהודית חקלאית בקפריסין 1883-1939"
סוף-סוף – ספר מקיף על התיישבות יהודית כמעט עלומה באי הקרוב ביותר לישראל, נסיעת לילה אחד באונייה.
על מחנות מעצר למעפילים שהקימו הבריטים בקפריסין בשנות הארבעים למאה שעברה לומדים בבתי הספר. עוד זכור שבשנות השישים שימש האי "החוץ-לארץ" הראשון של הישראלים – לקניות ולנופש בהרי הטאורוס. מי ידע שבקפריסין התקיימה התיישבות יהודית?
"אי קרוב-רחוק" הוא פרי ליקוטיו ומחקריו של פרופסור יוסי בן ארצי, מהחוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה, וראש החוג לשעבר. החוג עורך סיורים באי אך למעשה שרידי היישובים היהודים בו זעומים, והחומר שנכתב עד כה על ההתיישבות מצומצם – מאמרים וזיכרונות של מתיישבים ומשפחותיהם.
קפריסין, אי גדול ועשיר למדי בים התיכון, ידע כובשים רבים – מהפיניקים עד לממלכה העות'מאנית. ב-1878 עבר לשלטון בריטי שנמשך כשמונים שנה, עד 1960, כשהאי זכה לעצמאות. לבריטניה שימשה קפריסין צומת דרכים למושבתה הגדולה הודו, והיא פיתחה את האי המוזנח ופתחה אותו למהגרים.
בשלהי המאה התשע-עשרה סבלו יהודי מזרח אירופה מגזירות ורדיפות. הוגי דעות ואנשי ציבור החלו לחפש מקלט ליהודים מחוץ לאירופה. הברירה הטבעית היתה כמובן ארץ ישראל, ארץ האבות. אבל אחרי ימי עלייה קצרים נעל השלטון העות'מאני את שערי הארץ בפני יהודי מזרח אירופה. החל חיפוש תחליפים. הרצל בחר באוגנדה, ודובר גם על אל עריש ולעיתים קפריסין.
רעיון האי זכה לאוהדים בעיקר הודות לקירבה לישראל. פרופסור בן ארצי מקדיש כמה פרקים להצעות ההתיישבות באי, כולל פרק על דוד טריטש, יהודי ציוני מגרמניה שדגל בהקמת משקים יהודיים קטנים בקפריסין.
הניסיון הראשון להתיישבות יהודית חקלאית בקפריסין היה דווקא של חברה נוצרית מיסיונרית בלונדון – "החברה להתיישבות בסוריה ובארץ-ישראל". החברה הקימה חווה בלדאקיה בסוריה, וכשכשלה, יסדה ב-1833 חווה בקפריסין. היו בה 123 יהודים שסללו כבישים בתנאים קשים ביותר, ושררו בה יחסי אנוש גרועים עם החברה, כעבור שנתיים נטשו כולם.
"הניסיון הראשון הזה להתיישבות יהודית חקלאית בקפריסין חל במקביל לראשית ההתיישבות החלוצית בארץ," קובע פרופסור בן ארצי. "אך המתיישבים בארץ נהנו מקירבה לערים מאוכלסות ביהודים ובעיקר מחסות הברון רוטשילד, ואילו יהודי קפריסין חיו בקרב אוכלוסייה זרה, תלויים בפילנתרופיה נוצרית."
הספר מפרט את ניסיונות הנפל של יהודים להתיישב באי של נוצרים. הניסיון של מיכל פרידלנדר להביא משפחות יהודיות מרומניה לאחוזה ליד לימסול, הניסיון של ד'ארבלה. פרק מיוחד מוקדש לדוד טריטש, היהודי הציוני מגרמניה שהתכתב עם שועים. בהם הרצל, על הקמת עיר גנים ויישובים חקלאים ליהודים בקפריסין. כל ההתיישבויות האלה לא האריכו ימים, משום הקשיים ומהתנגדויות התושבים המקומיים.
עלייה רצינית היתה של אגודת "בני ציון" בלונדון. חבריה שילמו מס חודשי שנועד להתיישבות בקפריסין, ושיגרו שליח שהציע להתיישב בחוה הנטושה מרגו צ'יפליק, על כביש לרנקה-ניקוסיה, עם דרכי חיבור לכפרים ולשווקים בסביבה.
ב-1898 התיישבו באי שתי משפחות ושלושה מדריכים ממקוה ישראל. אולם הקבוצה, בעיקר הנשים, לא עמדה בתנאי המקום ושבה לאנגליה.
והיתה התיישבות נוספת של יהודי לונדון – "אהבת ציון", שגם היא לא השתרשה.
עתה נכנסה לעבי הקורה חברת יק"א, מיסודו של הברון מוריס הירש. הברון, הידוע בעיקר ממפעל ההתיישבות בארגנטינה, סייע גם לארץ, בעיקר ליישובים שלא נכללו במסגרת הברון רוטשילד, הנדיב הידוע. הירש החליט להעניק חסות להתיישבות יהודית באי וכשירחיב, ותתאפשר עלייה לארץ ישראל – יוכלו לעבור אליה בנקל, עקב הקירבה הגיאוגרפית וההתמחות בחקלאות.
ב-1898 רכשה יק"א את חוות מרגו. כל מתיישב קיבל אדמת בעל ואדמת שלחין. זרעים, ועדר כבשים משותף. הוקמו מבני עץ מחולקים לדירות לפי גודל המשפחה, בית כנסת, וחרף מיספר הילדים הקטן – בית ספר שבו למדו בעברית. למנהל המושבה מונה יעקב ברגמן, שהיה מנהל מקוה ישראל, והובאו כמה מבוגרי בית הספר כמדריכים חקלאיים. כנהוג במושבות יק"א, המתיישבים קנו את חלקותיהם בהלוואה שעליהם לפרוע. גידלו בעיקר חיטה, שעורה ודגנים אחרים. גם מספוא לבהמות. החריש נעשה בפרות. במרוצת הזמן ניטעו עצי פרי וגם עצי תות לגידול תולעי משי. החיים התנהלו בדומה למסגרת יק"א במושבות בארץ.
השנים היו שחונות והמתיישבים השקיעו ממון רב בתעלות השקאה. היתה מכת ארבה. החקלאות קשתה למתנחלים, שרובם היו רוכלים וסוחרים, רחוקים מחקלאות. שלא כעלייה לארץ-ישראל, שהיתה בדרך כלל הומוגנית, מארץ אחת, איכלסה מרגו ערב רב מרוסיה, אוקראינה, בסרביה, רומניה. במושבה דיברו אידיש, לדינו, רוסית וכמובן עברית. היו ספרדים ואשכנזים ומגוון גילים – בעלי משקים בני 19 עד 65, לחלקם בנים בוגרים שסייעו במשק. בראשית 1900 התגוררו במרגו 73 נפשות. לידה קמו שתי מושבות-בת קטנות – צ'ולמקצ'י וקוקליה, למעשה מאחז יהודי בלב כפר תורכי.
על החומר הרב על המשקים בדוחות יק"א הוסיף המחבר מסמכים מהארכיון הלאומי של קפריסין. המתיישבים מוזכרים בספרו של בן-ארצי באופן כללי, לא ספציפי, עובדה מאכזבת לקוראים שקרוביהם חיו במושבות. כדאי היה להקדיש יותר מקום למתיישבים. היו ביניהם טיפוסים ונוהגים מעניינים – בזאת נוכחתי כשכתבתי בשעתו על משפחת לוריא באי. (בן ארצי מזכיר את דבריי בספרו). שני האחים ושלוש האחיות לבית לוריא מארץ-ישראל נקשרו בשלוש בריתות נישואין עם משפחת ברדיצ'בסקי-ברדי באי, כך שכל משפחות לוריא, ברדי, שאול, ישורון, כהן, זילבר ועוד באי היו שארי בשר מצד האב והאם גם יחד ויצרו אילן יוחסין מלא הסתעפויות. בנוסף חיתה במרגו הקטנה משפחת משה לוריא ובנו וולף, שבאה מתחום המושב ברוסיה,. כלל לא קרובים למשפחת לוריא מארץ-ישראל. באי התגורר המשורר לילדים רפאל ספורטה, שעלה לארץ, והיו אחרים ראויים לאזכרה.
ההתיישבות העיקרית במרגו התקיימה בשנים 1910-1908 ולמושבות נוספו מתיישבים. ברם אחרי הפסגה החלה הירידה – הרעה ביבולים ועזיבה לארץ-ישראל הגדלה והמתפתחת.
המורה יפה עלה לישראל וסדרי בית הספר השתבשו. חל עימות בין המתיישבים לממונה יעקב ברגמן, ויק"א קיבלה פניות להסירו. החברה שיגרה לאי את אליהו קראוזה ממקוה ישראל, ולאחר מכן את יואל רוזנהק שבדק ביסודיות את המצב המשקי והחברתי בשלוש נקודות היישוב, ביקר בעיקר את ההוצאות הגדולות למים, ציין שיש גם תושבים לא חרוצים – ומאידך הכלל את עבודת בית הספר ואת יוזמת תושבי צ'ולמקצ'י והציע להפוך את קוקליה לחווה לדוגמא.
יק"א העבירה את ברגמן מכהונתו – אולם אז בקשו מתיישבים להמשיך להשאירו. במרגו לא הגיעו לכלל הסכמה אפילו על הבחירות לוועד. יק"א ראתה שענייני המושבה אינם ניתנים לשליטה מלאה, היא כמעט ואינה גדלה, מצבה הכספי מעורער וההוצאות עליה רבות מאוד-והחליטה למשוך את ידה מהאי. מעתה המתיישבים אחראים לגורלם. זאת בהתאם למדיניות יק"א – שהמתיישבים יגיעו לניהול ענייניהם בעצמם.
רוב המתיישבים חשבו שזו מכה אנושה והחליטו לעזוב. היו גם שראו הזדמנות להיות בעלי קרקעות. למעשה תהליך העזיבה החל כבר ב-1919, בראש ובראשונה של הצעירים, שלא ראו עתיד באי. הם ידעו יפה עברית מהמורה יופה ועברו בעיקר לארץ-ישראל.
בזה אחר זה נטשו התושבים. בדו"ח יק"א לשנת 1928 נאמר כי חמש המשפחות האחרונות יצאו ממרגו בדרכן לארץ ישראל. נותרו במרגו שמונה נפשות בלבד. ב-1931 עמדו אדמותיה למכירה פומבית. גם הם עזבו, אחרי שלושים שנה שבהן ניסו להכות שורש באי ולהקים דור שני של איכרים, עברו לארץ ישראל ולארגנטינה.
דעיכתה של צ'למקצ'י, שתושביה נקשרו מאוד לאדמתם היתה איטית יותר, אבל ב-1929 חדל להתקיים גם המעוז האחרון הזה בהתיישבות קפריסין.
מקוקליה נותר מבנה או שניים ומאות עצי אקליפטוס. ממרגו – רק כמה מבנים נטושים ועצי אקליפטוס. בית הקברות הגדול של המושבה, המוקף גדר אבן, נמצא על קו התפר בין האיזור היוני לתורכי באי. השטח צבאי והכניסה אליו אסורה. ברשיון מיוחד הורשה המחבר לבקר במקום וראה מצבות שנותצו בכיבוש התורכי של המושבה, וגם קברים פתוחים – עצמות מתיהם הועברו לישראל.
"אי רחוק-קרוב" מספר גם על חברות ויחידים מישראל אחרי ימי מרגו. בתקופת הפרדסנות בארץ נטעו חברות ויחידים מארץ-ישראל פרדסים בקפריסין. מעניינת ההקבלה בספר בין ההתיישבות בארץ לזו שבקפריסין. למעשה, ההתיישבות הקפריסין קמה הודות לקרבתה לארץ-ישראל והיא גם נפלה בגין קרבה זו.
ערב עיון על הספר נערך באוניברסיטת בר אילן, ב-16.6.
* * *
אהוד בן עזר
אחי הקפריסאי
קטע מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", אסטרולוג, 2013
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.
מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואֶקְמֶק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום.
אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.
לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!
מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.
בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.
הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.
ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.
פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.
בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.
שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.
לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.
הערה: בשנות ה-30 של המאה ה-20 עבד אבי בנימין בן עזר ראב בניהול החווה החקלאית בקפריסין של ד"ר ברין מחדרה.
* * *
יש לי אימא מקועקעת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
מוקדש לאימהות הצעירות המקועקעות שעברו על פניי
ביום שישי האחרון לפני הצהריים כששתיתי קפה
בגן העיר בתל אביב
יש לי אימא מקועקעת
גם אבא שלי מקועקע
נחש כחול על הבטן שלה גדל
אני לא יודע
הולך להיות לי אח
או סתם משמינה עם פרח על התחת
פרפר על הציצי
שמרשה לי ללטף
וכשאני רוצה קקה אומרים לי
אתה עוד קטן!
אבל אני לא אומר קעקוע
אני אומר יש לי קקה
אבל שומעים קעקוע כל הזמן
הם מקועקעים גם בראש
וככה גם כשאני רוצה קקאו או
קרטושקע ממדורה בחצר
אבא יודע לעשות שרירים
אישה ערומה ובמקום רגליים
זנב של דג
היא נוגעת באיש עטלף
ולאימא יש עוד קעקוע
שאסור להגיד איפה
הילדים מקנאים בי
שיש לי הורים מקועקעים
אבל אני הייתי מסתפק בקקאו וקרטושקעס
וקקה כשצריך
ואני גם חושב שההורים שלי קצת קוּקוּאים
ושצריך לדאוג להם שלא יישבו על
המדרכה ויבקשו נדבות
נכתב 2006-2013
* * *
מנחם רהט
מרגלים בזמן הזה
פרשת המרגלים שנקראת השבת, מוכיחה ששיתוף פעולה עם מוציאי דיבת הארץ, חמוּר לא פחות מחטא המרגלים עצמם. בעקבות הסרט 'המתנחלים', המכפיש התורן.
קשה היה למצוא עיתוי מושלם יותר להוצאתו אל האקרנים של הסרט 'המתנחלים', מאשר השבוע שבו אנו קוראים בבתי הכנסת את פרשת המרגלים. כמו בפרשת המרגלים, המתועדת לפרטיה בפרשת לך לך בספר במדבר, מדובר שוב בניסיון נואל נוסף, אינסופי בסידרה אינסופית, להשחיר ולהשניא את הארץ ואת יושביה, בעיקר בחו"ל. שהרי מה הם המתנחלים אם לא טיפוסים דמוניים, קלגסים, נאלחים, שמלאכתם נישול וגזל, התנשאות ושתלטנות, כפי שעולה מן הסרט?
שר ההיסטוריה בוודאי מחייך. תיזמון מופלא יותר לא יכול היה להיות. דווקא כשקוראים את התיעוד של החמוּר שבחטאים: "וימאסו בארץ חמדה." שוב מנסים המרגלים בני זמננו, והפעם באמצעות הקולנוע, להמאיס ארץ חמדה. כאז כן עתה: 'יהודונים' (ויסלח נא הקורא על ביטוי קשה זה) – ששום מעצור לא ימנע מהם להשתמש באמצעים מניפולטיביים, פסבדו-אמנותיים, תוך הוצאת דברים מהקשרם, על מנת להלעיז על הארץ ויושביה.
במאי הסרט שמעון דותן, שחי בצל סיר הבשר הניו יורקי, קפץ ארצה עם כתב אישום כתוב מראש, שמטרתו להרשיע את מפעל ההתנחלויות החלוצי, במלאת יובל שנים למלחמת ששת הימים. אלא שלמרבה הצער, הוא רכש את אמונם באמצעות ציקצוקי לשון בנוסח "אתם אנשים מדהימים." רק כשלא נזקק להם, במסע קידום המכירות של הסרט, הוא המשיך את אמירתו המחמיאה: "אנשים מדהימים אבל עושים מעשים נוראים."
הנה מה שסיפר אחד ממרואייניו, פנחסי בר און, שנפל בפח התרמית הגדולה: "ראיתם את הסרטון הזה, שלקוח מתוך הסרט 'המתנחלים', של המתנחל ההזוי שמחנך את הילד שלו להרביץ לערבים תמימים? אז זהו, שהמתנחל הזה הוא אני.
"מה שלא ראיתם, זה את המשך הראיון, בו אני מסביר, שבעקבות האירועים בהם ערבים נכנסו ליישוב שלי וניסו לפגוע בשטחי החקלאות, אני מחנך את הילד ללמד את המחבלים כיצד יהודי טוב מתנהג. מיד לאחר שצפיתי בהקרנת הסרט, נוכחתי שמדובר בחיתוך מגמתי ביותר, כך שאפילו אמירה, שהקשר בין הסרט לבין המציאות הוא מקרי בהחלט, מפרגנת לו.
"שמעון דותן הציג את עצמו כמי שהולך ליצור סרט דוקומנטרי על המתנחלים וההתנחלויות, סרט מאוזן והוגן, שמביא את המציאות כפי שהיא... אך עם פירסום הסרט, חשף הבמאי את פרצופו האמיתי, כשהתראיין בתקשורת, גם הזרה, וסיפר שהוא החליט לעשות סרט על ההתנחלויות, משום שהוא רואה בהן איום על מדינת ישראל.
"למרות עשרות השעות שצילם אותי, ומאות אם לא אלפי השעות שצילם מתנחלים אחרים, הוא לא מצא שום דבר שיכול להשחיר את פני המתנחלים. אז הוא בחר לעשות מעשה לא אתי, לא מוסרי, ואני בספק אם חוקי – ובחר לחתוך את אמירות המרואיינים, כך שהם יוצגו בצורה שלילית. אותי הוא הציג כאדם שמלמד את בנו להכות ערבים תמימים לשם ההנאה, גזען הזוי ששונא גזעים אחרים, ופסיכופט שרוצה לכבוש את ירדן, סוריה ועיראק עכשיו, בשם ארץ ישראל השלימה.
"כל מי שמכיר אותי, יודע היטב שאני אכן מלמד את ילדיי (ובגאווה), שאם ערבי ירים עליהם יד, הם צריכים לכרות לו אותה. אך באותה מידה, ערבים שקשרו את גורלם בגורלנו ומכירים בזכותנו על הארץ, הם בני בית רצויים אצלנו, והיחס אליהם שווה לחלוטין לשאר אזרחי המדינה. זה מה שאמרתי, אך הבמאי בחר לחתוך את ההסברים שלי.
"כך גם נשארו בסרט דברַיי שאני גזען, אבל חתכו את ההסבר שהגזענות באה על רקע המלחמה עם הערבים. לגבי הקטע בו אני אומר שאני מאמין שכל הארץ שלנו, על פי הגבולות הכתובים בתורה, אך קודם כל בואו נראה איך אנחנו משתלטים וחיים בשקט בגבולות היום, ורק אחרי שנגיע לזה נוכל לחשוב הלאה. אבל הוא בחר כמובן להציג את ההתחלה, והעלים את ההמשך.
"במאי הסרט, שכל מטרתו להכפיש את המתנחלים ואת עם ישראל בעיני העולם כולו, הכריז עלינו מלחמה. בואו נראה לו שאנחנו לא פראיירים. נפרסם את האמת על הסרט בכל מקום. נשכנע אנשים לא לראות את הסרט, כדי לא לפרנס את יוצרי השקר שמציג אותנו רעים והזויים."
על פי עדות אותנטית זו ניתן להניח, שדותן בחר את גיבורי סרטו בפינצטה. מתוך למעלה מ-400 אלף המתנחלים החיים מעבר לקו הירוק, הוא אסף את הנאיבים שבהם, שתמורת מילים ריקות סיפקו לו, בתום לב משווע, את הסחורה. לא עניינו אותו כל אותם 399,990 המתנחלים ויותר, שהלכו להתיישבות בשליחות המדינה כדי להוות את חומת המגן האמיתית של גוש דן, והם אנשים נורמטיביים שקמים בבוקר לעבודה, מתפרנסים בכבוד וביושר, ורק רוצים לחזור הביתה בשלום.
מצד שני, יש לתמוה על התמימים שמעדו בפח חלקלקות לשונו. כלום לא חשבו מראש ששום תועלת לא תצמח להם מבמאי שיש לו אג'נדה ברורה, לפחות מאז ביים ב-1986 את ספרו עויין ההתיישבות של דוד גרוסמן 'חיוך הגדי'?
אבל הם לא בדקו, והסכימו במין קלות דעת שכזו להתייצב מול המצלמה – למן דניאלה וייס (שבאחד מעיתוני השמאל דווקא הוחמאה: "בסרט היא נראית מבהילה פחות מכפי שהיא,") – ועד לאותם הזויים, שטענו בסרט כי "צריך להרים את הר הבית כדי להחיש את הגאולה." (כאילו אין להקב"ה דרכים מקוריות משלו להחיש את הגאולה...) – או שדיברו על הצבת גבולות מדינת ישראל "בעיראק, בפרת ובחידקל."
כאז כן עתה: גם מי שהתפתה אז להאמין בתום לב וללא חשש מפני מניפולציות, לדיבתם הקשה של המרגלים ("וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת"), נעשה בעל כורחו שותף. כך גם לגבי משתפי הפעולה עם מרגלי דורנו, מוציאי דיבת הארץ, ואנשי עיתון "הארץ", שיעשו כל מעשה עורמה אפשרי, כדי להשניא את עמם וארצם על יושבי תבל.
* * *
נעמן כהן
מפלגת העבודה בלי חירות, אבל עם מק"י
כאשר הקים דוד בן גוריון את הממשלה הראשונה הוא אמר את הסיסמה: "בלי חירות ומק"י!" – כך סימן בן גוריון את גבולות הלגיטימיות הפוליטית שלו. הוא פסל את מק"י שהיתה מפלגה קומוניסטית אנטי-ציונית, פרו-סובייטית, ופרו-ערבית, ומאידך פסל את תנועת החרות שהשתייכה לציונות הרוויזיוניסטית והיוותה סמן ימני קיצוני בכנסת.
מסתבר שכיום מפלגת העבודה גורסת אחרת. לעזאזל תוכנית אלון, לעזאזל תוכנית רבין. לעזאזל בקעת הירדן. לעזאזל כל מורשת תנועת העבודה. יחי מצע מק"י!
יצחק הרצוג ראש מפלגת העבודה (ללא ידיעת ראשת "התנועה" צפורה-בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר) שלח את אפרים קליינבויים-סנה (בנו של משה קליינבויים-סנה מנהיג מק"י לשעבר) לנהל מטעמו מו"מ עם אבא של מאזן.
לפי ההסכם בין הרצוג לאבא של מאזן מפלגת העבודה אימצה במלואה את המצע של מק"י.
בסוגיית הגבולות הסכים הרצוג למסירת השליטה על 100% משטחי יהודה ושומרון לרשות הפלישתינאית. מתוכם 4% במסגרת חילופי שטחים.
ישראל תיסוג משכונות מזרח ירושלים והיא תהיה בירת המדינה הפלישתינאית, כשעירייה אחת תחלוש על הטיפול המוניציפאלי בשתי הבירות.
בהר הבית, לפי התוכנית, אמור לפעול כוח רב לאומי אך עם ריבונות ישראלית באזור הכותל המערבי.
מבחינת הפליטים, פתרון המחלוקת על בסיס יוזמת השלום הערבית מושתתת על החלטה 194 של האו"ם – לפיה יינתן פיצוי כספי לרוב הפליטים וחזרה סמלית על בסיס החלטה משותפת.
בנושא הביטחון, הסכימו הצדדים על נוכחות ישראליות סמלית בבקעת הירדן כולל שתי נקודות שיריון, והטרור יסוכל באמצעות מנגנונים המשולבים לישראל, ירדן ופלסטין.
הנביא הרצוג
כמקיאבליסט מוכשר, על מנת להבדיל עצמו ממר"צ, תפר לעצמו הרצוג תדמית של אדם ישר כאשר הכריז ערב הבחירות לציבור הישראלי כי כרגע אין סיכוי לשלום עם אבא של מאזן, והוא עומד בראש מפלגת מרכז ולא בראש מפלגת שמאל (מסוגה של מק"י).
היום טוען הרצוג (כמקיאבליסט פחות מוכשר) שהוא הסתיר מהציבור את ההסכם שהגיע עם אבא של מאזן בגלל שעשה מאמצים "להגיע להבנות שימנעו מראש את גל הטרור שצפיתי את הגעתו..."
מדהים. הרצוג מציג עצמו ממש כנביא ירמיהו שחזה את החורבן. לא פחות.
מילה בזכותו של הרצוג: בניגוד לדימוי שלו (בוז'י – בּוּבָּה ע"פ כינויו) – הרצוג, אינו סתם סמארקאץ' ("נזלן" בעברית, "חנון" בערבית). הרצוג הוא מנהל מו"מ קשוח.
בניגוד לאולמרט – הרצוג לא ויתר על הכותל המערבי, אלא רק על הדרומי.
אבא של מאזן, הפרטנר לשלום, עדיין מסרב להכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, ועומד על כך שהיהודים טמאים ומטמאים.
ונניח –
ונניח שאכן אבא של מאזן יסכים לחתום שלום עם ישראל על בסיס תוכנית מק"י-הרצוג. (מה שלא יקרה לעולם) ומה אז?
איזה ערך יש בכלל לחתימה שלו? איזו סמכות יש לו בכלל?
אבא של מאזן שולט בזכות חיילי צה"ל, וברגע שצה"ל ייסוג – הוא מיד יופל משלטונו. אז איזה ערך יש בכלל לחתימתו על הסכם שלום. (ובגלל זה הוא גם לא יחתום).
עם מי ייעשה השלום ע"פ התוכנית הסעודית?
המצדדים במה שהם קוראים "תוכנית השלום הסעודית" מבטיחים שלום עם 23 מדינות ערביות ו-57 מדינות מוסלמיות.
בהינתן שעם מצרים וירדן יש לישראל כבר הסכם שלום, המדינות הרלוונטיות להסכם שלום הן המדינות הגובלות עם ישראל והנמצאות במצב של מלחמה עימה. והן סוריה, לבנון, ועיראק.
הבעייה שהן כבר לא מדינות, ולכן לא תוכלנה לחתום על שלום עם ישראל ואפילו היא תקבל את כל תנאי הסעודים.
סעודיה הווהאבית ממילא לא תעשה שלום עם ישראל.
כאן כדאי לזכור ולהזכיר כי יהודי יכול לבקר באושוויץ, טריבלנקה או באבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, כי החוק הסעודי אינו מתיר כניסה של יהודים, ואפילו הם אנטי-ציונים.
זהירות חיבוק דב
ראש הממשלה, בנימין מיליקובסקי-נתניהו, הגדיר את הביקור שלו ברוסיה כהצלחה גדולה. הוא אפילו הביא מרוסיה טנק ישראלי שנפל שלל במלחמת לבנון.
באתר החדשות של "פראבדה" (אמת), מגדירים את הביקור הרביעי של נתניהו במוסקבה כ"כישלון" ו"סטירת לחי לישראלים".
לדברי הפרשן הפוליטי של "פראבדה", סעיד גפורוב, המנהיגים דנו בשלל נושאים, כמו למשל, אירועי תרבות וחינוך משותפים, סחר חוץ בין שתי מדינות. הם חלקו אחד לשני מחמאות על ידיעת השפה הרוסית והעברית. עם זאת, בכל הקשור לנושאים החשובים באמת, היה בין השניים נתק מוחלט.
אפילו בהודעה הרשמית לעיתונות פוטין הגדיר את הפגישה עם נתניהו כ'פתוחה' ו'בונה'. בעוד שבעולם הדיפלומטי, גם משא-ומתן שמתנהל באווירה ניטראלית, נהוג להגדיר כ'ידידותי'. כאן זה לא נאמר. כלומר, אין הבנה הדדית בין השניים.
פוטין התעלם מדרישותיו של נתניהו להגביל את אספקת הנשק, שעלול להגיע לחיזבאללה.
ובלי קשר למאמר בפרבדה (אמת) הרי מבחינה עובדתית אנו נוכחים שרוסיה הפרובוסלבית תמיד מצביעה נגד ישראל בכל עניין ועניין. אפילו בנושא הגדרת בית המקדש בירושלים כמסגד מוסלמי, הצביעה רוסיה עם הערבים...
כל המילים היפות של פוטין אינן אלא חיבוק דב. הדב הרוסי.
אהוד: אבל אולי הרוסים מסרו לנו את הקודים הסודיים של הטילים המשוכללים שהם עומדים למסור לאיראנים, כדי שנוכל לנטרל אותם בעת הצורך? מדיניות כזו מתאימה מאוד לרוסים, שהם עצמם יש להם מה לחשוש מהאיראנים.
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [75]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
סוכריות רעל
שני מחבלים ערבים-פלשתינים מן העיירה יאטה רצחו ארבעה יהודים ופצעו עוד שישה-עשר בפיגוע במסעדה בתל-אביב – וכל הגדה צוהלת. רוקדים ברחובות, יורים זיקוקים, מחלקים סוכריות. עולזות בנות פלישתים.
אלה הם אויבינו המרים, שאיתם ובצידם נגזר עלינו לחיות ולהילחם בהם בהווה וגם בעתיד הנראה לעין. אלה הנורמות המוסריות שלהם, זו ה"מסורת" שלהם, זהו רעל השנאה שהם יונקים עם חלב אימותיהם, זה החינוך שהם מקבלים מגיל הגן ולאורך לימודיהם בבית-הספר: שינאה תהומית ליהודים, שינאה לאומנית-גזענית-דתית. זה לא סכסוך טריטוריאלי בינינו לבינם, זה לא בגלל "הכיבוש" [ב-1967? ב-1948? ב-1878?]. זהו חזונם: לא לראות אותנו כלל על "האדמה הקדושה" במזרח התיכון [ואולי אף לא בעולם כולו] – שינאת ישראל כפשוטה.
שלום בינינו? מי תמים או מיתמם, שבאמת מאמין בכך? אולי אי-פעם, אי-מתי נגיע איתם להסדר כלשהו, או להסכם אי-לוחמה, כשהם יווכחו שאי-אפשר ל"נפנף" אותנו מכאן, והם יקימו לעצמם מדינה משלהם בגדה המערבית [בחלקה], לצידנו, בבחינת "שתי מדינות לשני עמים".
אך מי ערב לנו שלא יזמינו את דעא"ש או חמאס או חיזבאללה לָצוּר על גבולותינו, עם כל הסכנות הכרוכות בכך?
סוכריות מרות הם מחלקים ברחובותיהם, סוכריות רעל. ואנו נחיה על חרבנו [כנראה] עוד 40 שנה, אם לא יותר.
סוכריות פלשתיניות.
רות המטרידנית
בחג השבועות שעבר עלינו זה-עתה [לטובה?] אכלנו כמובן עוגות גבינה בשפע [קלוריות], הילדים הביאו ביכורים ורקדו כשהם לבושים לבן, עם הטנא על הכתף. המונים יצאו לטבע – לפַרקים, ליערות, לנחלים, לכינרת, לחגוג בחיק הטבע עם המשפחה. אחרים, המנגלואידים, ניפנפו מנגלים מעלי עשן ומדיפי ריח ניחוח.
ואילו שלומי אמוני ישראל – הדתיים שבינינו – ערכו תיקון ליל שבועות, ולמחרת קראו בשקיקה את מגילת רות, כנהוג ולפי המסורת.
מגילת רות – רומאן עתיק, יצירה ספרותית לעילא ולעילא – עלילה תוססת, תיאורי נוף והווי מלאי חיוניות, עם שמץ ארוטיקה, וגם מיתוס עם קריצה אירונית-סאטירית לגבי שורש משפחתו של דוד מלך ישראל, שראשיתו באישה זרה – מואבייה!
אילו התרחשה עלילה זו בימינו, הרבנות הראשית היתה שוללת ומבטלת את גיורה [שלא לפי ההלכה וללא טבילה במקווה]. ופרקליטות המדינה היתה מעמידה אותה למשפט באשמת הטרדה מינית של בועז בית-הלחמי.
אילו הייתי...
אילו הייתי בעל מסעדה [כשרה], הייתי מפטר את משגיחי הכשרות מטעם הרבנות הראשית [וחוסך את משכורותיהם שנאלצתי לשלם להם], ועל הקיר מול הכניסה הייתי תולה שלט מאיר-עיניים:
כאן אין אוכל טרף, וגם לא משגיחים של הרבנות הראשית.
או לחילופין: פותח מסעדה צמחונית על טהרת הפירות והירקות, וכן גם מאכלים עשויים ממוצרי חלב.
אילו הייתי אישה, הייתי מתעטפת בטלית ומתעטרת בתפילין – ותובעת את הקדוש ברוך הוא לדין תורה, על שעשני אישה. והייתי מצרפת לתביעה זו את רבותינו-חז"לינו, פרשנים, מורי-הלכה וגם רבנים בימינו, על שדירדרו – לפי ההלכה – את מעמדה של האישה [הנקבה!] היהודייה לשפל המדרגה מבחינה דתית, חברתית ואנושית.
ואם ינפנף לי מישהו בפרק "אשת חיל מי ימצא" אומַר לו: מי ימצא? כלומר לא בנמצא. "ורחוק מפנינים מִכְרָהּ" – כלומר: היא ניתנת למכירה, למרבה בפנינים.
הו, אישה יהודיה!
אילו הייתי רופא-מתמחה, הייתי נרדם ליד שולחן הניתוחים בשעה ה-17 לתורנות.
או לחילופין:
הייתי הולך להיות מציל בחוף הים.
אילו הייתי כלכלן מקצועי, הייתי מקים עמותה עם חברַיי למקצוע ומציע למוסדות הפיננסים, לבנקים, לתאגידים, לחברות הביטוח – מציע מנהלים בכירים, מקצוענים, בחצי המשכורת שמקבלים המנהלים הכירים הנוכחיים, והם מתנגדים – בצדק – להגבלת משכורתם ל-2.5 מיליון שקל בלבד [!]. ויש להניח שגם במחצית המשכורת הנ"ל לא היינו נזקקים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי.
אילו הייתי חייל משתחרר מיחידה 8200, לא הייתי שותה וודקה ובירה במסיבת השיחרור, אלא קולה ושוקו. ולא הייתי אונס חיילת – חברה לנשק [מחשב סייבר], וגם לא הייתי עולה לחגוג את האירוע על הגג דווקא.
אילו הייתי רוטשילד, הייתי יורד מן הגג.
מלח הארץ
כל הכבוד לשר הבריאות יעקב ליצמן, או כפי שאומרים בחוגים החרדיים: יישר כוח, על הקמפיין המבורך להימנע מאכילת חטיפים רוויים בנתרן – מלח.
יצרני החטיפים נבהלו והסכימו לסמן בצורה בולטת על האריזות את כמות הנתרן בכל סוג של חטיפים שהם מייצרים. מה הם בעצם חטיפים אלה? פלטפורמות של מלח עטופות בשכבה דקה של קמח, אבקות למיניהן ומרכיבים אחרים. הנה, למשל: במבה – 390 מיליגרם בשקית. ביסלי – 650 מ"ג בשקית. בייגלה – 780 מ"ג בשקית. תפוצ'יפס – 519 מ"ג בשקית.
מבלי להיות מהנדס מזון או מומחה בייצור חטיפים, יש להניח שאם היצרנים יפחיתו את כמות המלח במוצריהם, אפילו ב-50%-75%, החטיפים יהיו עדיין טעימים וראויים למאכל.
ולא רק בחטיפים. אבקות המרק השונות מכילות – לפי המצויין על גבי האריזות, כמויות אדירות של נתרן-מלח, ואילו כמות אבקת הטעם המקורית בטֵלה בשישים.
הנה רשימה קצרה ולא ממצה של אבקות מרק אלה:
אבקת מרק בטעם עוף – 10.170 מ"ג ב-100 גרם.
אבקת מרק בטעם בצל – 5.540 מ"ג ב-100 גרם.
אבקת מרק שעועית – 2.612 מ"ג ב-100 גרם.
אבקת מרק פטריות – 4.230 מ"ג ב-100 גרם.
אבקת רוטב צלי – 3.670 מ"ג ב-100 גרם.
ועוד כהנה וכהנה.
לבריאות!
אהוד: כן, לבריאות! אני משוכנע שבארץ חמה כשלנו, שבה בקיץ הלחות מגיעה ליותר משבעים אחוז, וההזעה מרובה גם אם אנחנו מתקררים במיזוג-אוויר המייבש אותה מבלי שנרגיש בכך – צריכת המלח היא צורך בריאותי חיוני, וחבל שפרופ' עזרא זהר כבר לא בחיים כדי להעיד על כך, כשם שקבע שפלאפל הוא אחד המזונות הבריאותיים ביותר מבחינת כמות החיידקים!
חכו גם לגל של מחקרים בריאותיים המעודדים את צריכת המלח וקובעים שבכל מקרה הגוף לא מעכל יותר מכמות אופטימלית מסויימת שהוא צורך ממנו.
ה"במבה" הטעים, המלוח והמועשר ברכיבים חשובים – הציל ממוות תינוקות בתקופת האסון של המזון המוכן לתינוקות מתוצרת "רמדיה", שהופץ מבלי אחד ממרכיביו, שהוצא ממנו בחשאי, כנראה מטעמי "כשרות".
* * *
עוז אלמוג
ניצחון קטן בדרך לניצחון גדול
המדינה הודיעה היום לבג"ץ כי המועצות הדתיות והרבנות הראשית לא ימנעו עוד מנשים לטבול במקוואות הטהרה הציבוריים ללא נוכחות בלנית. ההודעה נמסרה בתגובה לעתירת מכון "עתים" שדרש לאפשר לנשים פרטיוּת בשעת הטבילה. בכך קיבלה פרקליטות המדינה את עמדת הטובלות וקבעה כי קיים קושי משפטי לחייב אותן בפיקוח הלכתי על כשרות הטבילה.
לכאורה מדובר בניצחון קטן של נשים דתיות על הממסד הרבני. אבל להערכתי האירוע הזה הוא לא פחות מאירוע מכונן. כי הוא מסמן תקדים חשוב: התקדים שבו הפמיניזם מנצח את הדת מבפנים – ובחסות המשפט. נכון שכבר שנים הפמיניזם נוגס טיפין טיפין בהלכה האורתודוכסית, אבל בכל תהליך של שינוי יש סימני דרך שמפלסים ומסמנים נתיב.
הפשרה היחידה לכאורה שהתקבלה במאבק המשפטי היא שבמקוואות ייתלו שלטים המבהירים את עמדת הרבנות לפיה יש חובה הלכתית בנוכחות אישה נוספת בשעת הכניסה למים. אבל באופן פרדוכסלי השלטים הללו רק מעצימים את תבוסת השמרנים.
הפמיניזם הוא סוס טרויאני של המוסר המודרני. כששומרי הסף נאלצים (לרוב בלית ברירה ואחרי מאבקים) להכניס אותו לתוך המבצר, בסופו של דבר הוא מפרק אותם מבפנים.
* * *
אלי מייזליש
מה ששאל אותי הולנדי בבית קפה בליידן
וכוס הבירה של רמברנדט
ולפני זה, הנה רשימה חלקית של נופי ארצנו:
רמת הגולן, אצבע הגליל, גליל עליון ורכסי הרי נפתלי, עמק החולה [אגמון החולה], עמק כנרות, הגליל התחתון, ראש הנקרה וחופי אכזיב, צפת ומירון, עכו, עמק בית שאן, הבקעה, הגלבוע, התבור, הכרמל ועמק זבולון, חיפה, השרון והשומרון, מישור החוף, הרי יהודה וירושלים, ים המלח,הנגב, הערבה, אילת.
אני בספק אם מחצית מבני עמנו בארץ היו בכל 21 הנופים האלה. אסתפק שיבקרו בעשרה.
והנה, מגיע תייר. מה מציעים לו? תלוי מה הוא רוצה לראות ולשם מה ומי הוא בא לכאן.
ולוּ יבקר בארץ 20 פעם גם אז לא יספיק להתרשם מארץ ברוכת נופים אלה. לוּ רציתי יכול הייתי להכפיל את המיספר. ומה יש לו בהולנד? איני מתכוון לכמה טחנות-רוח או התעלות, אלא נוף. מה כן? דשא אין סופי וכמה פרות אוכלות ירק. זה לא נוף. אפילו הערים העתיקות והבניינים בני 500 או 800 שנה – לא נוף. נוף זה שעומדים על הגלבוע ורואים את עמק יזרעאל. או בקצה מצפה רמון ורואים את המכתש.
והנה הדבר הכי אידיוטי ששמעתי לא מזמן בחו"ל: "לא מסוכן אצלכם?" [ולא משנה כי בינתיים התרחש הרצח בשרונה]. ממש בבית קפה בעיר הציורית ליידן בהולנד, עם כוס בירה ליד זוג מבוגר עם 2 בירות. וכשהתברר להם כי אני מישראל הבעל שואל: "לא מסוכן שם אצלכם?"
הראיתי לו כי אירופה יותר מסוכנת, שהיא הולכת ומאבדת את עצמה למוות, ושאלתי אותו אם שמע על הצפת אירופה במתאבדים מוסלמיים, האם ראה את החיילים [לא שוטרים] עם ציוד צבאי מלא, מסתובבים עם אצבע על ההדק, למשל בשדה התעופה מלפנסה [מילאנו] או בתחנת הרכבת 'גאר דה-נורד' בפריז, וגם בבריסל ואפילו במרסיי. אבל כאן? בנתב"ג – איש לא ראה זוגות זוגות של חיילים עם אצבע על ההדק?
אבל מה לעשות, זה השם שנדבק לנו; "מסוכן."
ואז שאלתי אותו: "האם כבר היית בארץ?"
אמר לי: "לא, אבל אני קורא כל יום באינטרנט את העיתון שלכם 'הארץ'..."
רק אז הבנתי איזה צרות צרורות עושה לנו העיתון הזה בחו"ל. ואז התחלתי לתאר לו את רשימת נופי ארצנו, ולספר שבכל יום מגיעים אלינו מכל העולם, בדרך האוויר, אלפי תיירים, למקום ה'מסוכן'.
שתק.
ואז אמרתי לו "מעניין אם רמברנדט היה כאן..."
"כן," אמר, "וגם שתה כמה בירות..."
קולמובוס ה-2? או סתם קריין?
ביום שני בערב, בחדשות של ערוץ 1, הובא סקר בחירות הזוי, כשיש עדיין 3 שנים למועד, וזאת ללמדך כי נתניהו והליכוד מפגרים במקצת מהבחירות האחרונות [22 מנדטים לעומת 30]. וכך הקריין מספר:
"לו היו הבחירות מתקיימות עכשיו, היה הליכוד זוכה ב-22 מנדטים בלבד..." – לעקוץ את נתניהו בקטנה, והנה לך קולומבוס מס' 2.
ולהלן מספר הקריין על כמעט כל המפלגות, אבל משאיר לשנייה האחרונה את המפולת של המחנה הציוני – שמקבלת רק 9 או 5 מנדטים – כשליש או רבע ממעמדה כיום, ואז היא בכלל מחוץ למחנה.
לא שזה מדאיג את הציבור, כי בין כה וכה לא יקשה על נתניהו להקים קואליציה [כך אמר אותו קריין] אפילו שכל אחד נוגס ממנו ביס.
ועכשיו, כשאין ברירה זולת נתניהו, בא הקולומבוס ה-2, מנסה לגייס לתחום הבנתו מפלגה חדשה הזויה; גנץ-אשכנזי, שאמנם סיפרו כי הם אינם מתכוונים לרוץ לבחירות, אבל לך דע מה יהיה בעוד 3 שנים. ומה שמעניין, גם גדעון סער בין זורקי האבנים על הליכוד.
נעזוב לרגע את הליכוד, שקיבל בבחירות האחרונות מיליון קולות. וזהו הגרעין הימני הקשה במדינה. והוא – לעולם לא יצביע לשמאל ובוודאי לא למירב מיכאלי או לציפי לבני – אולי-אולי כחלון, שתמיד יפזול לאימו החוקית שהניקה אותו פוליטית עד שבגר-עזב-חזר ולך דע מה יסרור [שָרַיִך סוֹרְרִים... – ישעיה א']. עתה הוא בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם' – אז אלוהים גדול והליכוד הרי תמיד נעזר בו – לא? וזה ממש לא כוחות.
הרי הנביא יצחק בן אהרון כבר אמר: "עוז לתמורה בטרם פורענות" ואינו יודע מה ניבא – [שתנועת העבודה תימחק] ולא הצליח לשכנע אז את בני דורו.
ולכן, אמש בחדשות, זה בא: פורענות – הפשלה הכי-הכי נוראית שקרתה בפוליטיקה השנה, ומפלגת העבודה המיתולוגית ושרידיה הנוכחים פשוט נכחדים עד עפר ואפר. ובאין מנהיג יפרע עם. הם פשוט אינם מבינים מה שבן אהרון אמר: מנהיג. ואם שמו בראש את בוז'י מה כבר טוב מבית היוצר המפא"יניקי יכול לקרות?
* * *
"משפחה מיוחדת במינה"
ספר ילדים חדש של הסופרת יעל בן ברוך
(תמונת הכריכה בצרופה)
משפחה מיוחדת במינה, סיפרה ה-20 של הסופרת יעל בן ברוך, מתאר את תהליך האימוץ הארוך והמרגש בקרב זוג הורים הומוסקסואלים והפיכתם למשפחה. בסיפור, זוג ההורים מספר לבנם בפעם המי יודע כמה, איך הגיע אליהם, כאשר הילד הוא זה שמקשה עליהם ושואל את השאלות הנוקבות שאנו כחברה מהססים לשאול. שאלות מאוד ברורות וטריוויאליות של ילד שהוא בעצם מושא הסיפור. מנקודת מבטו זו קל יותר לשאול שאלות תמימות ללא חסמים, וליצור הזדהות עם לידתה של משפחה חדשה:
"אנחנו רוצים תינוק, רוצים ילד, לאהוב, לחבק, ילד שיהיה רק שלנו."
עומר פרץ בצחוק,
"מה כל כך מצחיק?" נעלב ערן, וגידי שתק.
"כי אתם בנים, ובנים לא יכולים להיות בהריון."
באמצעות שפה ישירה וברורה ואיורים מלאים רגש והומור, נוגע הספר בצורה רגישה ואמינה בנושא האימוץ בכלל ובאימוץ בקרב זוגות חד-מיניים, ומפרט את תהליך ההמתנה הארוך והמייגע, הצעדים הראשונים והחששות במהלך ההיכרות בין הילד להורה המאמץ ועד לחיבוק המשפחתי החם בחזרה בישראל.
יעל בן ברוך כותבת לילדים ולנוער, זהו ספרה העשרים. ספריה יצאו לאור בהוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד, עם עובד, יסוד, מעריב, מסדה, ידיעות אחרונות ועוד.
"משפחה מיוחדת במינה" מבוסס על סיפורם האישי של בן משפחתה של בן ברוך, אשר רצה מאוד ילד ושיתף אותה בתהליך הארוך והמייגע שעברו הוא ובן-זוגו. כשבן-משפחתה נחת עם התינוק בארץ, ההתרגשות היתה עצומה. באותו השבוע התיישבה, כתבה את הסיפור והגישה אותו להורים המאושרים.
היום לרגל בר המצווה של הילד האהוב, יוצא הספר לראשונה בהוצאה פרטית.
הסיפור מלווה באיורים מקסימים של אורנה סמורגונסקי, אשר איירה את ספרי הילדים של עדנה מזי"א ("ילד יום ילד לילה", "סבתא עוד פעם" ועוד...) ועוסקת בעיצוב תלבושות ותפאורה, עובדת עם "הבימה" "הקאמרי" "בית ליסין" ועוד...
הספר פונה לילדים בגילאי 3-8.
מחיר מומלץ לצרכן: 49 שקל. ניתן להשיג ברשתות הספרים ובחנויות הפרטיות.
לפרטים נוספים: מורן בן ברוך 0544-434970
[דבר המפרסם]
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק י"ז: ג'קסון
יצאנו לחופשת סוף שבוע, לקראת הירידה לנגב. טילפנתי למפעל החבלים בירושלים, מקום עבודתה של נעמה, והצעתי שתבוא לקיבוץ לשבת, כך תוכל לפגוש את כל חברי הכיתה, אך קולה נשמע מהוסס:
"זה, מסובך."
"מה מסובך?"
"הכול. לא יכולה לדבר עכשיו," וטרקה את השפופרת.
*
הגדוד ירד דרומה, והתמקמנו במחנה צבאי, ג'וליס. לא עוד קפיצות הביתה ל"חליבת-ערב" של מושבניקים או ל"שעות-הילדים" של קיבוצניקים. מעתה גרים בקסרקטין.
קצין חדש בא למחלקה, משה סיקובלסקי, ובקיצור: סיקו. קומה בינונית, רזֶה, פנים צרים, עיניים ירוקות וחיוך ששבה לב נערות. לאחר ימי התארגנות ראשונים הוזמן סיקו לישיבת קצינים וכששב, אסף אותנו, הציב לוח, הדביק עליו את מפת הנגב והחל להרצות על "מבצע אסף".
מטרת המבצע לטהר את הנגב-המערבי מהכוחות המצריים על-ידי תפיסת שלושה תלים וכפר ערבי באזור ואדי-עזה. הוא הצביע על תל-ג'מה, תל-פרעה, תל שיח-נוראן ועל הכפר חירבת-מעין. לשאלת אחד החיילים על כוחות האוייב, סיפר כי לפי ידיעות המודיעין על כל אחד מהתלים יושבת מחלקה מצרית, היוצאת מדי לילה למארבים ומחבלת בקו-המים, שהוא "החמצן של הנגב" ועובר לאורך היישובים: דורות, ניר-עם, בארות-יצחק, בארי, צאלים, אורים, גבולות, מבטחים ונירים, ובדברו סימן על המפה קו-צינור דימיוני. בגלל ההפגזות הבלתי-פוסקות ירד קיבוץ נירים אל מתחת לפני האדמה, הציב מראות בפתחי הכניסות למקלטים, כדי לקלוט את קרני האור אל תוך הבונקרים, וממשיך לנהל משם את חייו.
"יהיה מעניין לבקר שם," לחש ממיק.
"האם בכנס הקצינים דיברו גם על ההיבטים הפוליטיים?" שאל אחד החיילים.
"כידוע לכם, על פוליטיקה אין מדברים בצבא, אך יש לי חושים פוליטיים מחודדים למדיי ואענה על השאלה."
"נשמע קצת שחצן," לחשתי לממיק.
לדברי סיקו, המצרים משתדלים ליצור רושם במסדרונות האו"ם שהנגב כולו בשליטתם – טענה שבשעתו התקבלה על-ידי הרוזן פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם, שיישום ההפוגה הראשונה היה אחד מהישגיו. הערבים שיכנעו אותו שכביש מג'דל-פלוג'ה הוא גבולה הדרומי של מדינת-ישראל, אך לאחר מבצע "יואב", שבו נפרצה הדרך לנגב ובאר-שבע שוחררה, סימנו המצרים קו גבול חדש: עוג'ה-אל-חפיר – ביר-עסלוג', בהמשיכם לטעון שהם שולטים על כל הנגב המרכזי. סיקו חייך והוסיף:
"מחר הם שוב יציירו קו-גבול חדש."
המהומי צחוק הדהדו. לדבריו, הערבים הדגישו בפני ראשי האו"ם שהם עומדים לכבוש בחזרה את באר-שבע.
עתה החל לסקור את ההיבטים הצבאיים של מבצע "אסף". לדבריו, ישתתפו בו צוותי-קרב חטיבתיים שהורכבו מגדוד 13, יחידות תותחנים, וגדוד הפשיטה הממוכן של חטיבת השיריון 8, אשר בראשו עומד יצחק שדה, המוכר בכינויו: "הזקן".
חיילים גילגלו עיניים ונשמעו לחשושי הערכה: אישיות כה בכירה...
בשלב ראשון ייכבש הכפר שועוט, שלפי המידע הוא ריק מאדם, ולאחריו יגיע תורם של המשלטים שיח-נוראן וחירבת-מעין. למחרת הכיבוש תיערך פשיטת הסחה על הכפר הערבי עבסאן, המשמש בסיס יציאה לכוחות המצריים, וייכבשו התילים: תל-ג'מה ותל-פרעה, לאורך ואדי עזה. סיקו פנה למפה והצביע עליהם. בשלב הסופי של התוכנית תשטוף חטיבת השריון מהאגף ותחסל את הצבא המצרי.
איציק חבצלת שאל לגבי האקלים, וסיקו טען כי פני הנגב כפני אדם – כל הזמן משתנים. חלק מאדמת הנגב אינו סופג בנקל גשמים, ומי השטפונות נקווים במקומות נמוכים. צומת סעד נחשב לאזור נמוך במיוחד, המנקז אליו מים רבים, ובמקרה של גשמים כבדים תהיה בעייה להגיע לאורים, שהוא בסיס ההתארגנות ל"מבצע-אסף".
*
גשמים כבדים ירדו בסוף נובמבר. שיירת הגדוד הדרימה בראשית דצמבר, ובהגיעה לצומת סעד שקעה בבוץ, ולא היה מנוס מלגשת לקיבוץ סעד, משם יצא טרקטור-זחל לחלץ רכבים.
במשאית "המסייעת", שהמתינה לגרירה, היו עתה שני חיילים חדשים: יונה דוידוביץ' ומשה גורודנצ'יק. משה גורודנצ'יק, גברתן ענק-ממדים, סיפר שהוא מתאגרף, שהתמחה ב"מכות-וו" שמחצו בהצלחה את פרצופם של מתאגרפים בריטיים. לדבריו, כך הוא נוקם באימפריה הבריטית.
יונה דוידוביץ', שישב לידו, המעיט במילים, והחבר'ה ניסו לתהות על קנקנו. גבה-קומה, גוף אתלטי, שפם, שיער חום וחיוך טוב-לב. לאחר הפצרות רבות סיפר שראשית דרכו היתה בתנועת-הנוער של בית"ר. אחר-כך, הצטרף לאצ"ל, ואת מסלול החניכות התחיל כמקובל בהדבקת כרוזים.
יומיים נמשך החילוץ. הטרקטור נאלץ לגרור רכב אחר רכב למרחק רב, וכעבור שלושה ימים, עם פציעתן של קרני בוקר ראשונות, מצאה עצמה השיירה ליד שדה חיטה שאך נבט. שטיח של פלומה ירקרקה נפרש, ויוסי בסין, מושבניק מכפר-יחזקאל, לא היה מסוגל לדרוס בגלגליו שדה ירוק, עקף את השדה ופתח דרך חדשה.
הנוף השתנה באחת: לא עוד הרים, עמקים, סלעים וצוקים. לעינינו נפרש שולחן שטוח, רחב-ידיים, של אדמת חול טבולה במרבצי לס אפרפר. חלפנו ליד מאהל בדואי, ושני גמלים קשורים ברגליהם האחוריות רבצו והעלו גרה. חמור התגרד על גזעו של עץ שיטה דק, שנע בפראות מצד אל צד.
קיבוץ אורים. הגדוד הקים מחנה אוהלי סיירים. האפסנאי חילק תחתונים ארוכים וגופיות חורף. משלוח של כובעים, "היטל-מאכער",הגיע מאמריקה.
בערב, לאחר הארוחה, נטפל ווי אל יונה דוידוביץ' וביקש שיספר מהרפתקאותיו באצ"ל. לא כל יום מצטרף למחלקתנו אצ"לניק. בקיבוץ למדנו לשנוא אותם מבלי שהכירנו איש מהם. די שנשמע "אצ"לניק" כדי שנוסיף לו תואר "פאשיסט".
יונה לא נטה לדבר. המחתרת לימדה אותו לנצור את פיו – מה עוד שהיושבים מולו נמנו עם הללו שהסגירו רבים מחבריו לבריטים. לאחר שידולים והפצרות החליט שמן הראוי שקיבוצניקים שטופי-מוח יישמעו גם גירסה אחרת.
יונה סיפר כי בהיותו בן שש-עשרה נשלח להדביק כרוזים, ובשעה שהדביק, שמע שריקת משרוקית וידע שהבריטים דולקים אחריו. החל מרדף לאורך רחוב דויד ילין, בירושלים. הוא נכנס לחצרות, דילג מעל גדרות, עד שמצא עצמו בבית-ספר לבנות "למל". היה זה בשעת הפסקה, והבנות התרוצצו בחצר. פתאום הן ראו בחור צעיר רץ כמטורף, מטפס בזריזות על חומת בית-הספר, קופץ לרחוב, חולף ליד קולנוע "אדיסון" ודוהר לרחוב גאולה. הבריטים הגיעו לחומה באקדחים שלופים – ועד שהשרת פתח את השער, יונה כבר היה בביתו, בשכונת הבוכרים. עם זאת, שמו כבר נרשם במשרדי הבולשת, והוא ידע שהוא חי על זמן שאול.
חייכתי ונזכרתי כיצד הייתי חבוי בברוש עבות ענפים, והבריטים חיפשו אותי נואשות.
יונה נעצר בשבעה באפריל 1944, בליל "הסדר", כשהסב עם בני משפחתו, ואגב קריאת ההגדה. כאשר פתח האב את הדלת לאליהו-הנביא, והכול קוראיים: "שפוך את חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו..." – ניצבה בפתח חוליה בריטית. ה"סזון" פעל, לדבריו, ללא דופי.
מסלול המאסר כלל חקירות, עינויים בכלא, ה"קישלה", ישיבה בבית-הסוהר המרכזי במגרש-הרוסים, בתא מספר 17, ומשם למחנה-מעצר בלטרון. כעבור חודשים אחדים שוחרר, ושב לפעילות. הוא השתתף בפיצוץ בניין הטאבו ברחוב ממילא, לבריטים היה שם חדר-עינויים שנועד לאנשי אצ"ל. אחר-כך השתתף בפיצוץ בניין הבולשת הבריטית. לבסוף נתפס וישב בלטרון שלוש וחצי שנים, עד שנת 1948.
"איך זה שלא שלחו אותך לאריתריאה יחד עם אסירי האצ"ל והלח"י? מה יותר טבעי מאשר להרחיק טרוריסט נועז כמוך מגבולות הארץ?" תהיתי.
ליונה לא היתה תשובה סבירה כי אם השערה בלבד: אביו, דויד דוידוויץ', שירת במלחמת-העולם השנייה בצבא הבריטי, והם העריכו אותו מאוד וכינוהו בחיבה: "Old David". אולי בזכות אביו לא נשלח לאריתריאה?
"ואיך זה שלא ניסיתם לברוח מלטרון?" היקשה ווי.
"מי אמר לך שלא ניסינו?"
בחודש מאי 1947 הם הספיקו לחפור 70 מטר של מנהרה, והיו קרובים מאוד לגדר המחנה. את האדמה שהוציאו, הכניסו לכיסים, וכישצאו מהצריף טיילו להנאתם בשטח הפתוח, מושכים בעדינות בחוטי-השחרור, והכיסים אט-אט התרוקנו.
יומיים לפני הבריחה המתוכננת נתגלתה המנהרה.
"שוב הלשנה?"
"שוב הלשנה."
"הסזון?"
"הפעם אסיר שהיה קאפו אצל הגרמנים ונשתל על-ידי הבריטים."
לפי הפקודות הם נהגו להוציא כל בוקר את המיטות מהצריף, כדי לשטוף את הריצפה. יומיים לפני הבריחה הגיעו הבריטים לצריף, שלפו מן הרצפה את האריחים הנכונים וחשפו את פתח המנהרה.
"אמרתי באותו מעמד לאחד הבריטים: 'סֵיר, זה לא פֵיר!'
"הוא הסתכל עליי, חייך וסינן תשובה שכל-כך אופיינית להם:
"'תפקידכם לחפור ותפקידנו לגלות...'
"הבריטים נשארו ג'נטלמנים, ואני חייב להודות שאפילו אז לא שנאתי אותם."
"שמעתי שגורודנצ'יק קורא לך 'ג'קסון'? איך הכינוי הזה נדבק אליך?" שאל ממיק.
יונה חייך. זמן-מה שתק. החבר'ה החלו להציק לו, ולבסוף סיפר כי בשכונת מוסררה התגורר קצין בריטי שהתעלל קשות באסירי אצ"ל, ובימי ראשון נהג להתפלל בכנסייה השכונתית. אחרי שיונה חיסל אותו ביריית אקדח, נמלט מהמקום, הגיע לכיכר ציון, קנה כרטיס ונכנס לקולנוע "ציון". בדרכו לאולם החביא את האקדח מאחורי האסלה בבית-השימוש. הבריטים הפכו עולמות כדי למצוא אותו. הם סגרו את התנועה ברחובות יפו ובן-יהודה, ערכו חיפושים עצבניים בכל האזור, והוא ישב ועקב להנאתו אחר מרדפי סוסים באחד מסרטי "המערב הפרוע" בכיכובו של השחקן ג'ון ויין. יונה שמר על כרטיס הקולנוע כאליבי, למקרה שייתפס וייחקר, ויוכל לטעון שהיה בקולנוע מתחילת הסרט. שמו של אותו קצין היה "ג'קסון"...
*
ארבעים שנה חלפו. הטלפון צלצל בדירתי בקיבוץ. ג'קסון היה על הקו. לא ראיתי אותו מאז השחרור. לכנסי הגדוד לא הופיע. על הקו היה יונה, קבלן-בניין שהוזמן להשתתף במכרז הנוגע לשיחזור העיר הרומית בבית-שאן. בתום הישיבה בוועדה המחוזית לבניין-ערים, נזכר בי, טילפן והציע שניפגש.
"בוא מיד!" אמרתי בהתרגשות.
כעבור זמן-מה הופיע. רחב גרם, פנים מחורצים, שיער שיבה דליל, נעזר במקל הליכה. יונה נפצע בקרבות הנגב, ומאז גורר רגל. לחצנו ידיים והתחבקנו. לאחר שסקרנו את חברי המחלקה, סיפר על עצמו, על משפחתו, והדגיש שהיא עדיין "לאומית מאוד". הוא נמנה על הקבלנים שהירבו לבנות ביהודה ושומרון.
לא עברה שעה קלה ושבנו לוויכוח ההיסטורי: מי גירש את הבריטים מן הארץ. טענתי, ששני ארגוני "הפורשים" לא מנו יותר מכמה אלפי חברים בעוד שה"הגנה" מנתה עשרות אלפים, וג'קסון חייך.
לדבריו, מחקרים רבים פורסמו, וביניהם של חוקרים בריטיים, המודים, כי האצ"ל והלח"י הם ששברו את גב הגמל וגרמו להחלטתם הסופית של הבריטים להסתלק מארץ-ישראל. הכול מצוי בארכיונים.
יצאנו למרפסת. מצפון-מזרח נצצו אורותיה של כוכב-הירדן, ומעל לשדה-נחום – מחנה-גדעון, וג'קסון חייך.
"אני זוכר את הסיפורים שלכם איך ימים ולילות ניקיתם את הגריז מהנשק הצ'כי, שהגיע. גם בנגב לא פסקתם לשיר שירי-הלל לאימא רוסיה..."
"ג'קסון, אל תשכח שהנשק הצ'כי הציל את מדינת-ישראל. אתה מוכן להודות בכך?"
יונה סירב להודות. נשק מעולם לא הכריע מלחמות בארץ-ישראל. לא בימי התנ"ך, לא בימי יהודה המכבי ולא במערכות ישראל. נועזותו של הלוחם העברי ונכונותו להקרבה-עצמית הם שקבעו. "אל תשכח, בעוד אנחנו פוגעים בבטנם הרכה של הבריטים, אתם נקטתם במדיניות של 'הבלגה'."
מקבץ אורות מצפון עורר את סקרנותו והוא שאל: "עין-חרוד?"
"עין-חרוד," אישרתי.
ג'קסון שאל אם הצריף שבו כלאו אנשי ה"הגנה" את חברי האצ"ל – עדיין עומד על תילו.
משכתי בכתפי. מה אני יודע?
הוא סיפר כי קיבוצים אחדים, בהם עין-חרוד, שימשו בשעתו כמקומות מעצר לחטופי אצ"ל עד שהוסגרו לבריטים.
ממזרח הוארו פסגות רכסי הגלעד בחגורת אורות דלוחים. ג'קסון הסתכל בתמיהה. הוא לא תיאר לעצמו שחשמל כבר הגיע אל כפרי ירדן, ולאחר שתיקה מלמל:
"עוד תראה שיום אחד גם גדה זו תהיה שלנו."
"שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם כן..." זמזמתי, והוא חייך.
"ג'קסון, אני ממליץ לך להיפרד סופית מעבר-הירדן המזרחית ומהפאנטיות הז'בוטינסקאית שלך."
"להיפרד מז'בוטינסקי זה לתת גט לכל מה שאני מאמין בו. מי בגילי נפרד מאמונה?"
"אנחנו נפרדנו מ'אימא רוסיה'."
המשך יבוא
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
לא לגיבורים המלחמה
רומאן
המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!
פרק י"ב
ביום שישי בצהריים הגיע פוליק לבאר-שבע והלך לאכול במסעדה של מוריס. את הארוחה הזאת הבטיח לעצמו במשך כל השבוע של המילואים. היה יום חורפי מעונן שנסך לובן מדברי מכאיב על פני העיר ואורו חדר גם מבעד לעננים. בדרך למסעדה נכנס לספּר שגילח אותו, וקנה עיתון בוקר ועיתון צהריים, ואף הספיק להעיף עין במספרה על השבועונים. כשהגיע למסעדה מצא כמה חברים שלו מעין-גדי, אותם לא פגש מזמן, מחכים למכונית. הוא החליף איתם מילים אחדות ומיד פרש לשולחן בפינה.
היה זה הרגע הדראמטי ביותר, נאמר בכתבה, – באמצע נאומו של ב.ג. במרכז מפא"י, לפתע נפתחה הדלת באולם האסיפות של בית "מפעל הפיס" בתל-אביב ובכניסה נראתה דמותו של פ. לבון. רחש-לחש עבר בשורות. חברי המרכז עצרו נשימתם. לבון התיישב באחת השורות האחוריות. ב.ג. המשיך בנאומו.
ושוב רגע דרמאטי: ב.ג. סיים דבריו ואסף ניירותיו. לפתע הרים לבון את ידו. י. אלמוגי הבחין מיד במצב. "פנחס, אתה רוצה את רשות-הדיבור?" שאל. "כן," השיב לבון ועלה על הבמה, כש"הוצאה מיוחדת" של "מעריב" בידו. המתיחות באולם גברה.
"זוהי ישיבה סגורה משונה," – פתח לבון דבריו בקול שקט. "באתי לכאן לאחר שקראתי בעיתונים את נאומו של ראש הממשלה, פרט לדבריו האחרונים, בהם הודיע שהוציא פסק דין סופי בעניין חברותו איתי. אף פעם לא כפיתי על איש להיות חבר לי. מי שאינה רוצה – זכותו בכך. אבל פרט למשפטים האחרונים האלה, כל הנאום התפרסם בעיתונים. ישבתי בבית וקראתי את הנוסח המלאה של הנאום ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". אצל ראש הממשלה האחד פסול והשני אינו פסול – איני יודע איזה פסול. העיתונים נמצאים ברחוב ולא כדאי היה לבוא ולשמוע את הנאום, כי אפשר היה לשבת בבית ולקרוא אותו. ובכן, הישיבה היא סגורה, אך אינני ידוע בשביל מי...
"לא אתחרה בראש הממשלה בדברי אדיבות וחברות. זוהי זכותו הבלעדית. אעמוד רק על כמה דברים. לא התכוונתי ולא כתבתי את הדברים, כי בכוונתי היה לא לבוא. רק לאחר שקראתי את הפאמפלט של ראש הממשלה בעיתונות – החלטתי לבוא."
פ. לבון הגביר מדי פעם את קולו מתוך התרגשות. הוא לא דיבר מן הכתב. כשתקף את גילוי-הדעת של ב.ג. והגדיר אותו כ"פאמפלט של ראש הממשלה", הושמעו קריאות-ביניים מצד ש. פרס, יאני אבידוב, דוד הכהן ועוד. "חזור בך, פנחס!" – צעק אחד מהם. "זה זלזול!" אמר אחר. ברגעים אלה עלתה המתיחות באולם לשיאה.
אולם לבון המשיך בנאומו וסיפר כי בן-גוריון הציע לו "להעיף מהצבא" את הקצין הבכיר כדי שיהיה דבר זה "סטיספקציה מספקת" לו, ללבון. הוא תיאר באופן ציורי איך ראש הממשלה, שכבר ידע על הזיופים מתוך בדיקתו של סא"ל חיים בן-דוד, אמר: "כך זייפו – לקחו דוקומנט, שמו את היד, ואמר לאדם: זה וזה תשנה."
לבון הזכיר למרכז את כל החקירות שנערכו. ובתגובה לדברי ב.ג. על "עיתונות קנויה", אמר: "היתה חקירה של חיים בן-דוד. הוא לא איש שלי. אני לא קניתי אותו." ולאחר מכן: "היה גם פסק-דין של בית-משפט מחוזי בישראל אשר קבע ברורות שהיתה עדות-שקר בלחצם של שני קצינים." הוא העלה גם עוד טענה חמורה, שכמעט הכול היה ידוע כבר ב-1955: "כבר אז היה ידוע שניקו מחלקה מסויימת מהוראות מבצעיות... כבר אז היה ידוע עניין הזיופים. כבר אז היה חשד כבד בעניין עדות-השקר."
פוליק ניגב היטב בפיתה את שאריות החומוס מצלחתו, ופינה מקום בין העיתונים למרק השעועית שהביא לו המלצר. הוא נקרע בין הלהיטות לקרוא בעיתון לבין בולמוס האכילה שתקף אותו, וידע שאינו יכול להרשות לעצמו ארוחה כה יקרה. הכסף שקיבל מהצבא עבור ששת הימים לא יכסה אפילו את דמי מחצית הארוחה. אבל הוא היה מוכרח לפצות את עצמו, והזמין סטייק פילה, בלי דם, עם צ'יפס וסאלאט ירקות עם טחינה, וחמוצים, וזיתים ירוקים ובירה לבנה. החזרת החגור והנשק היתה מייגעת ונמשכה מאז הבוקר. שעה ארוכה עמד בתור לפני מחסן האפסנאות, ולבסוף אף קנסו אותו עבור חגורה שכביכול איבד, בעוד שהוא כלל לא קיבל אותה עם יתר הציוד. כך היו האפסנאים משלימים לעצמם אובדני ציוד.
"אני מרשה לעצמי להביא כאן דבר," – המשיך וקרא בנאומו של לבון, – "שאני חושב אותו לדבר החמור ביותר שקרה ב-1960. הדבר אירע עם אותו אדם, אשר אלה המכירים אותו אומרים עליו שהוא בחור טוב – אני אינני מכיר אותו, ראיתי אותו פעם אחת בחיי, כשבא ומסר לי מה שמסר, ואחר כך מסרתי את הדברים לראש הממשלה ומזה התחיל להתגלגל העניין. ובכן, אותו אדם שעשה פעולה חשובה בכל מיני שליחויות – בעלייה ב', בהגנה ובפלמ"ח – שמונה חודשים לאחר שהיה אצלי, מסר עדות חדשה, שלפיה כאילו יצאתי מדעתי, וכאשר מסר לי את הדבר שציפיתי לו במשך חמש שנים ולמעלה, סיפרתי לו ברוחב לב, שאני כביכול נתתי את ההוראה לקצין הבכיר לשעבר.
"איך זה קורה, ראש הממשלה ושר הביטחון, שאדם הגון וטוב ושליח נאמן של ההגנה וצה"ל, שהשתתף בהרבה דברים מסוכנים – מסר עדות כזב מטופשת כזו? האם מרצונו עשה זאת? מתוך ספורט? מדוע אתה, ראש הממשלה, לא חקרת איך הגיע לכך בחור טוב והגון?
"מדברים על טוהר צה"ל. מה זה טוהר צה"ל? טוהר מערכת הביטחון – מה זה טוהר מערכת הביטחון? איך זה קורה? זה לא היה ב-1954 אלא ב-1960, אמנם העדות הכוזבת הזאת היתה עד כדי כך מטופשת שאיש לא לקח אותה ברצינות. אבל אני שואל: איפה שר הביטחון? איפה שר המשפטים? מי הביא אותו למסירת עדות שקר זו? אני שואל זאת בייחוד שיש לי עדות מפורשת של שר במדינת ישראל – על כל פנים, הוא אמר לי זאת, – שאותו בחור אמר לו לפני מתן העדות שהוא נמצא תחת לחץ כבד.
"זה קרה לנגד עיניך, ראש הממשלה! הנייר הזה בידך, ואפילו רצית להשתמש בו. איך זה קורה אצלנו? מה הדיבורים על טוהר? האם יש לנו ויכוח על כך מה כוחו וערכו של צה"ל? אך האם פירוש הדבר שהכול מותר? ואם יש מוקד של מוגלה – כלום אסור לגלות את המוקד הזה? באיזה משטר חושבים כך? מה הדמות של שלטון שמעמיד כך את הדברים? ואני חוזר ומצייין: הדבר לא קרה ב-1954 כאשר חדל-אישים היה שר הביטחון. זה היה כבר ב-1960, כשאתה 'המביט ישר בפני ההיסטוריה', היית שר הביטחון."
באמצע הישיבה הודיע לפתע אלמוגי: "מעירים לי, ששומעים בחוץ כל מה שמדברים כאן. לא לקחנו בחשבון את הקומה הנמוכה ואת החלונות הפתוחים..." הושמעה קריאת ביניים: "וזוהי ישיבה סגורה..."
"אני מצטער שראש הממשלה העמיד זאת כעניין אישי שלו: הוא מול כל העבדות. אני מצטער על כך, שהוא הפך עצמו לצד, לצד הלוחם בכל האמצעים ובכל הדרכים נגד כל המימצאים, בכל תוצאות החקירות.
"עד היום אני מנסה להסביר לעצמי את העניין. אני חייב להגיד: אינני יכול למצוא הסבר רציונאלי להתנהגות זו. יש לי הסברים חלקיים, אבל הסבר שיספק אותי – מדוע הוא נוהג כך – אין לי. טוב, הוא לא רוצה בי? טוב מאוד. לא רוצה לשבת איתי מבחינה פיסית וחברתית? זו זכותו. אף פעם לא דחפתי את עצמי לשום מסיבה, לא פיסית ולא חברתית. אבל מדוע הפך זאת ראש הממשלה לעניין אישי שלו נגד כולם, נגד הכול. נגד כל העובדות, נגד כל החקירות? מה דחף אותו לזה? הוכח שאני צדקתי בתביעתי והוכח שעמדתו של ראש הממשלה היתה שגגה – האם זהו פגם איום? בעד הפשע הזה דרוש מסע התעוררות בנוסח מסויים, שהוא מסע התערערות של כל יסודות החברות וההגינות במפלגה?"
יחד עם הסטייק הגיע המזכיר של עין-גדי שהיה חבר טוב של פוליק. הוא הציע לו לרדת איתם ולהתארח בשבת בקיבוץ. פוליק התמרמר על שהפריעוהו באמצע הקריאה, אך המזכיר, שהיה בעצמו להוט לקרוא, לקח דף עיתון, שהאדים מעט ממרק השעועית שנשפך עליו, ושקע בקריאתו. אף עשה טובה לפוליק ונתן לו בתשלום כרטיס הנחה של חברי קיבוצים לנסיעה במונית לתל-אביב.
"רבותיי, ראש הממשלה המכובד, כל אחד מכם, כאשר יצא למערכה קשה – האם לא עשה אף פעם שגיאה? הכול אצלו היה מתוכנן? האם מעט דברים לא מתוכננים עשה ראש הממשלה במשך חודשים אלה? האם היו מעט התפרצויות שאיני רוצה לעמוד עליהן שוב בפרוטרוט? האם היו מעט דברים שלא מוסיפים כבוד לאף אחד, וגם לך לא?! האם נשקול כל זה במאזני גרמים? אינני יודע? אינני יודע, אם נטיל על המשקל האחד את דברי השגגה שאני עשיתי ואת דברי השגגה שאתה, ראש הממשלה, עשית, או אחרים אשר חשבו שהם יכולים לעשות זאת בשמך, אולי אתה תרוויח 10 גרם ואולי אני ארוויח. אבל מה הטעם? עד מתי נקיז דמנו?
"וכאשר משה שרת הודיע מה שהודיע – זה לא היה מספיק, צריך היה להמשיך. כאשר ועדת השרים החליטה מה שהחליטה – לא! בשום אופן לא! המצפון לא נתן מנוח! התחילה פרשת 1960. אתם מדברים בשם טובת המפלגה והמדינה? האם זאת טובת המפלגה? האם זאת טובת המדינה? כמובן, אם רצונך בכך – זה יהיה. למרות שאינך מעמיד שום תנאים. זה יהיה ואתה יודע זאת כמו כל אחד מהיושבים פה. אבל אני שואל מבחינת ההיגיון של המפלגה והמדינה: האם אתה רוצה שכולנו נתבשל עוד חודשים במיץ הזה? מי מעוניין בזה – המפלגה, המדינה? איזו תועלת זה יביא? יכולה להיות רק תכלית אחת, אבל זאת אפשר להשיג בפשטות. לא דרושות הדרכים העקיפות.
"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות, או מרכז המפלה, בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפיכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר.
"אצלי זה לא דבר קשה. אך אם כבר – תעשו זאת בצורה ישרה, לא בדרכי עקיפין. ואם לא זאת הכוונה – כמה חודשים נעסוק בזה? צל זה יהיה מוטל עלינו, ומי יודע מה יהיה מחר. למי נחוצה ההתבשלות במיץ זה? ראש הממשלה רוצה, שהשרים בממשלתו יבזו את עצמם – זה עניינם. אם רוצים – יעשו זאת. אם הם רוצים להיות ילדים טובים כאלה – בבקשה, בכל הפומבי. ראש הממשלה וחברי הממשלה רוצים שאעזוב את תפקידי בהסתדרות? תגידו זאת בפשטות. למה לכם דברי עקיפין? ואם עוד עושים זאת בשם בריאות ושלמות וטובת המדינה – הרי זה לא רק משונה, אלא תמוה.
"אני מציע למרכז המפלגה בפשטות, מבחינת טובתו – מבחינת טובתו האישית אני עומד בעניין זה על קרקע מוצקה מאוד – להפסיק להתבשל במיץ הזה. אני מציע לראש הממשלה שיחדל מלענות את ממשלתו. אני מציע למפלגה שתחדל לעסוק בפרשיות 1960-1961. כל הבירורים הנוספים רק יעמיקו קרעים נפשיים, ולאו דווקא אירגוניים. הם לא יוסיפו שום דבר חיובי, אלא רק יזיקו למדינה, למפלגה, וגם לביטחון שכולם מדברים בשמו."
עם סיום דברי לבון השתררה דומייה באולם. מ. שרת ביקש את רשות-הדיבור וטען, כי נשמעו פה דברים שאי-אפשר להפריז במידת חומרתם. לכן הוא מציע שלא להמשיך אחרי דברים חמורים אלה בוויכוח במקום.
הארוחה בתוספת הבירה הלבנה והקפה הטורקי נסכו עליו שיכרון נעים והרגשה של מלאות. אך מרוב שהיה שקוע בדברי לבון לא מיצה עד תומו את טעמו של הסטייק הרך. אילו התייחד לבד עם הארוחה, מבלי העיתון, היה נהנה יותר. אנשי עין-גדי הסתלקו במכונית. הוא הבטיח למזכיר לבקר אצלם באחת השבתות הקרובות. אסף את העיתונים ודחף אותם לתרמיל הגב הצבאי שלו, שהיה גדוש ממילא בחפציו, ושעליו היו רשומים שמו ומיספרו האישי של טוראי אנגלי, פרייבט פטרסון. הוא שילם ויצא. היה נכנס ברצון למקום כלשהו ומתקלח היטב. על הארוחה הוציא דמי כלכלה של שבוע בירושלים. כמעט שלא נותר לו כסף למחייה עד לסוף החודש, ועוד עליו לפרוע את התשלום החודשי של שכר הדירה ושכר הלימוד, ובבנק כמעט לא נותר לו מאום.
ההתלהבות של אתמול בלילה, באוהל הסיירים, פגה. מה ייצא לי מפרשת לבון? אמר. הבעייה שלי היא ממה לחיות בחודש הבא. מה אעשה במשך כל השבת? כדי להיפגש עם עפרה הייתי צריך לצלצל אליה לפחות כבר ביום חמישי בערב, ואיך יכולתי לעשות זאת אם הייתי אז בצבא? והוא ידע שהוא מרמה את עצמו, וכי גם אילו צילצל אליה אתמול בערב לא היתה מוכנה לצאת איתו. ומאיפה היה לו כסף, אילו גם הסכימה? יותר טוב לעלות ישר לירושלים ולהתבודד בחדר ככלב במלונתו. אבל צריך להחליף בגדים בבית, והוא נכנס למונית ונרדם בה עד לתל-אביב.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום אהוד. מעניין שגם בתנאים יחסית מיטביים, בתוך ישראל, מתוך יותר משמונת אלפים כותרים חדשים – רק 2% הם כותרים ערביים.
האם יש לזה משמעות? ומהי?
האם גם זו תוצאה של הכיבוש או שמא אפלייה וגזענות?
ראובן איש השפלה
לראובן שלום,
חלק מן הספרים בערבית יוצאים לאור על ידי מחבריהם, לרוב שירה, לרוב באופן מאוד לוקאלי, בהפצת חנות ספרים, לעיתים שכונתית, וספק אם הם נכללים בסטטיסטיקה הרשמית, ואם הם נשלחים לבית הספרים הלאומי בירושלים לשם תיעוד.
קהל הקוראים הערבי-הישראלי בערבית הוא לא גדול – בהשוואה לקוראי העברית, אבל לרשות הקהל הערבי נמצאת כל הספרות המודפסת בערבית מחוץ לישראל, שניתן לייבא אותה. מצד שני, אין כיום סופרים ומשוררים ערביים גדולים במיוחד בישראל. אפילו ההילה של "משוררי ההתנגדות", שהיתה למשוררים ערבים ישראליים והביאה להם בשעתו תהילת עולם – כבר דהתה לנוכח הדם הערבי הנשפך ללא הרף במזרח התיכון – מחוץ לגבולות ישראל, ולנוכח מיליוני הפליטים החדשים, האמיתיים – אלה שאינם מפונקים כדור הרביעי והחמישי הפאראזיטי של הפליטים הפלסטיניים.
הידוע והמצליח ביותר מבין הסופרים הערביים בישראל כיום – סייד קשוע, כותב ומפרסם בעברית, וכבר כשנתיים הוא יורד ישראלי בארה"ב יחד עם משפחתו, ולולא הטור השבועי הפאתטי והפרו-פלסטיני שנותן לו שוקן ב"הארץ" – כבר היינו שוכחים אותו כשם שילדיו כבר שוכחים, לדבריו, את השפה הערבית. אמנם, לזכותו של קשוע נזקף התסריט שכתב לסדרת הטלוויזיה המעולה "עבודה ערבית".
גם חלק ניכר משפע הכותרים העבריים, שיצר מראית עין של שוק תוסס שכביכול נוצר בחסות חוק הספרים – הוא שפע מדומה-בחלקו כי הוא ממומן על ידי המחברים או בתמיכת מוסדות ציבוריים.
ויש סקטורים אדירים בסטטיסטיקה של שוק הספר העברי, עם ביקוש שנתי קשיח – שאין להם שום קשר לספרות ולתרבות – למשל ספרי הלימוד לבתי הספר היוצאים חדשים לבקרים, מאות כותרים בעשרות אלפי עותקים, או ספרי הקודש למיניהם, או ספרות הילדים המפוקחת על ידי רבנים והנכתבת ומופצת במסגרות של הציבור הדתי.
שלך
אהוד
* בגיליון האחרון הבאנו שיר של חיימקה שפינוזה ובו השורה "יקפוץ עליי אם אתפער" מלשון לפעור, פעוּר. הכוונה בשיר היתה – לפעור את התחת. היינו בטוחים שההטייה או השימוש החריג הזה יסומנו בקו אדום תחתם על ידי תוכנת ההגהה של הוורד העברי – אך לא. התוכנה הכילה גם את השימוש החריג ואולי החד-פעמי הזה ולא ראתה בו שגיאה, וזה בהחלט ציון גבוה מאוד לתוכנת ההגהה העברית של וורד.
יש אמנם תמיד בעיות של שגיאות-כביכול בגלל כתיב מלא מדי או חסר. הכלל הנקוט בידינו הוא תמיד להשתמש בכתיב מלא יותר, ברור יותר, ואם צריך גם ניקוד חלקי כדי למנוע כפל משמעות. יש תוכנת ניקוד מלא לוורד העברי, אך כדי להפעיל אותה יש לסמן אותה על קלידי המיספרים ולפעול לפי ההוראות.
* רונית ורד: "אז לאן בכל זאת יוליך אדם את געגועיו לאיסטנבול? (בינתיים, בזמן הזעום שיעבור עד שיקנה כרטיס טיסה למרות הכול) בארץ אין אפשרויות רבות, למרות הקהילה הטורקית-היהודית הענפה החיה כאן והמורשת העותמאנית (שהלכה כמעט לאיבוד בנראטיב הציוני-ישראלי)." ["הארץ" באינטרנט, 22.6.16].
תגידי, שוטָה שכמותך – את בכלל יודעת מה היתה "המורשת העות'מנית" – המושחתת המפגרת והבקשישית כאן בארץ, עם תברואה של מלריה טרכומה וכלבת – עד שקם המפעל הציוני ["נראטיב" בלשונך המכובסת, כמו שהיה, למשל, "נראטיב" ליוזף גבלס] – ועד שהבריטים בדם חייליהם כבשו את ארץ-ישראל המוכה והמורעבת הזו מידי האימפריה המנוונת, מידי החיילים והטבחים של צבאה המתפורר של תורכיה, שלולא השפעתם המרסנת של יהודי ארה"ב – היתה מעוללת ליישוב היהודי בארץ מה שעשתה לארמנים באסיה התיכונה! רצח-עם! תגידי, אין גבול לטיפשות כאשר רוצים להשמיץ את ישראל – ואז "מתגעגעים" אפילו לתקופת התורכים?
* יש להעמיד לדין ולהעניש קשות – אפילו במאסר עולם, בהיעדר עונש מוות בישראל – את החיילים הרוצחים שהרגו נער ערבי תמים בכביש 443 – וזאת לאחר שאזרחים פלסטינים תמימים וישרי-דרך שפכו קצת שמן וזרקו קצת אבנים ובקבוקי-תבערה על מכוניות ישראליות ופצעו קצת נוסעים.
כי נקמה כזו, נקמת נער פלסטיני קטן, טרם ברא השטן! – הָשאירו את החיילים שלנו בבית, ואל תשלחו אותם לרצוח ילדים פלסטיניים חפים מפשע! – אל תיתנו לרצחנות היהודית להשתולל באמתלה של מלחמה בטרור! – בגללכם הפכנו לעם של רוצחים! – וכי שכחתם כי מבחינה מוסרית עלינו להשתדל תמיד להיות הקורבנות, כמו בשואה! – וכי כך עלינו לחנך את החיילים והקצינים שלנו! – יותר טוב שיהרגו אתכם, מאשר צָלם "בצלם" יצלם אתכם הורגים רוצח ערבי. – דעו לכם, זו תמצית המוסר היהודי – הבא להורגך השכם להיהרג.
אסתר זנדברג: "מי צריך כל כך הרבה מוזיאונים, ולא רק בארצות הברית. אחרי השתוללות מוזיאלית פרועה ברחבי העולם, שהחלה בקול תרועה בהקמתו של מוזיאון גוגנהיים בבילבאו בספרד ב-1997 בתכנון האדריכל פרנק גרי, ממשיכה במוזיאון לואי ויטון שתיכנן ונחנך לאחרונה בפריז, וסופה מי ישורנו – התופעה מעוררת כיום הסתייגות יותר מאשר התלהבות. " ["הארץ" באינטרנט", 22.6.16].
אכן היינו לאחרונה ב"מוזיאון" לואי ויטון בפריס ואנחנו מזהירים מראש: אפשר להסתפק בגלוייה שלו או בשיטוט על אודותיו באינטרנט – חבל לבזבז את הזמן על הבניין היומרני רק כדי להגיד שאכן ביקרנו בו, כי מרוב מחלצות צבעוניות – המלך עירום.
* איך זה שמול עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן לא שמענו עד כה את קולם המוסרי של הסופרים העבריים החשובים שלנו, אלה המחוברים לעטיני המימסד ויודעים להכות כל כך יפה על חטאינו בארץ ובחו"ל – אבל כאשר מטילים עלינו, על היישוב הוותיק – עלילת דם מנוּולת, בזוייה וחסרת שחר – הם שותקים?
האם רק על פלסטינים הם מגינים?!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל