גיליון מס' 1155

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בסיון תשע"ו, 27 ביוני 2016

עם צרופת "חיים חפר" על "ליל הגשרים" מתוך ספרו של דב גביש

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֵם מַפְרִיחִים סִיסְמוֹת אִחוּד אַךְ זֶה לָזֶה תוֹקְעִים לְחוּד... // מוטקה שלף, דב גביש: ועוד בעניין "דחילק מוטקה" ו"ליל הגשרים". // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"ב – המארב הפרוע ברחוב גליקסון. // דרור אֵידָר: 1. בשירות הקיצוניים. [ציטוט]. 2. בין שתי השקפות עולם. [ציטוט]. // מתי דוד: שש הפדיחות של בוז'י הרצוג. // למות זה לעבור, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // משה כהן: הנדון: ומי לא בא, הראיס. // יהודה דרורי: 1. לחסום תעמולת אל-ג'זירה. 2. לפטר מיד את סגן הרמטכ"ל. 3. לא לתת לאבו-מאזן לחזור! 4. בושה וחרפה: הסכם עם טורקיה. // אלדד וייל: רבנות ציונית באם המושבות. [ציטוט]. // ד"ר מרדכי קידר: רוחות פלסטיניות חדשות, קולות של אכזבה מפתרון שתי מדינות לשני עמים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אל שולי השוליים של החברה הישראלית. 2. צרור הערות 26.6.16. // עדינה בר-אל: מעשה באיש שאהב עטים. סיפור לילדים וגם למבוגרים עם חולשות לעטים של אחרים. // עמוס גורן: צומת הולץ. סיפור בהמשכים. // איתמר פרת: להרוג את ים המוות, תגובה על כתבת יהודה דרורי: התעלה הירדנית לא תציל את ים-המלח. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק י"ח: שיח-נוראן וחירבת מעין. // ממקורות הש"י.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

יוסי גמזו

הֵם מַפְרִיחִים סִיסְמוֹת אִחוּד

אַךְ זֶה לָזֶה תוֹקְעִים לְחוּד...

בְּאֶרֶץ מוּזָרָה, הַרְחֵק-הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתֵינוּ

בָּהּ מִתְמַחִים בְּכִירֶיהָ בְּתַחְבִּיב-סְתִירוֹת צָרוּף

אַךְ אֵין בָּהּ כַּמּוּבָן שוּם צַד דִּמְיוֹן לִמְדִינָתֵנוּ

יֵש עַם שֶמִּתְמַכֵּר לְפָּרָדוֹקְסִים בְּטֵרוּף.

קוֹרְאִים לְאוֹתָהּ אֶרֶץ קוֹנְטְרָדִיקְטִית "פָּרָדוֹקְס-לֶנְד"

וּקְנָקֶרֶיהָ זֶה אֶת זֶה נוֹגְחִים כְּשוֹר נַגָּח

אַךְ לֵיצָנֵי-הַדּוֹר שֶלָּהּ אוֹמְרִים שֶהִיא גַם "אוֹקְס-לֶנְד"

כִּי "אוֹקְס" בִּלְשוֹן יוֹשְבֶיהָ זֶהוּ פַּר אַלִּים-מַגָּח

כָּזֶה שֶבִּנְאוּמֵי בְּחִירוֹת נוֹטְפֵי צוּפִים וָנֹפֶת 

מַרְבִּיץ פְרָזֵיאוֹלוֹגְיָה שֶל אַחְדוּת וְהִתְלַכְּדוּת

אַךְ בְּבִצָּה פּוֹלִיטִית שֶל תְּכָכִים וְשֶל טִנֹּפֶת

הוּא כָּל יָזְמַת אִחוּד מַפְצִיץ בְּאֵש שֶל הִתְנַגְּדוּת

כִּי כָּל שֻתָּף חָדָש עָלוּל לִגְזֹל מִמֶּנּוּ תִיק

לָכֵן הוּא מְטַרְפֵּד זֹאת בְּמֵיטַב הַפוֹיְלֶע שְטִיק.

אַךְ לֹא כָּל-כָּךְ אַרְסִי הוּא מוּל אוֹיְבָיו בָּאוֹפּוֹזִיצְיָה

כְּמוֹ מוּל רֵעָיו בַּמֶּמְשָלָה וְזֶה מִשְׂחָק עַתִּיק

כִּי מוּל סִיסְמוֹת אַחְדוּת יֵש כִּסְאוֹלוֹגְיָה וְאַמְבִּיצְיָה

וְיֵש שְמִירַת פּוֹזִיצְיָה שֶל אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט וָתִיק.

וּכְמוֹ שֶכְּלַפֵּי חוּץ הוּא מְשַמֵּר אֶת הָרוּטִינָה

שֶל פָּקָה-פָּקָה עַל הַצֹּרֶךְ לְהַפְגִּין תָּמִיד

אַחְדוּת, הוּא מִתְנַהֵג כְּמוֹ פִּיל בְּתוֹךְ חֲנוּת חַרְסִינָה

כְּשֶהוּא בְּסַכָּנַת פֵּרוּק כָּל בֹּקֶר מַעֲמִיד

גַּם אֶת שְלֵמוּת הַמֶּמְשָלָה וְגַם, בְּאֹרַח קְרִיטִי,

אֶת יֻקְרָתָהּ הַנַּעֲשֵׂית גְּרוֹטֶסְקִית, בְּעָצְמוֹ

עֵינָיו מִלְּהַבְחִין אֵיךְ הוּא חוֹתֵר כִּנְחִיל טֶרְמִיטִים

תַּחַת אוֹתָן סִיסְמוֹת-אַחְדוּת שְחוּקוֹת שֶלּוֹ עַצְמוֹ.

וְכָךְ תּוֹקְפִים שַׂר-בִּטָּחוֹן וְשַׂר-אוֹצָר בִּקְרִיזָה 

אֶת רֹאש-הַמֶּמְשָלָה עַל יַחֲסָיו עִם אַנְקְל סֶם

כְּשֶהַמֻּתְקָף מַגִיב עַל כָּךְ בִּכְלָל לֹא בְּסוּרְפְּרִיזָה 

וְסָח שֶהֵם חַסְרֵי מֵידָע (שֶהוּא עַצְמוֹ חוֹסֵם

כָּל דֶּרֶךְ בָּהּ יִזְכּוּ אוֹתָם שָׂרִים בְּאוֹתוֹ יֶדַע)

וְכָךְ כָּל הַנּוֹגֵחַ אֶת תּוֹקְפָיו כְּמוֹ אֵיזֶה אוֹקְס

מַשְמִיץ אֶת מַשְמִיצָיו וּמְנַפֵּחַ שְרִיר כְּגֶ'דַע

וְהַצִּבּוּר רוֹאֶה אֵיךְ בִּמְדִינַת-הַפָּרָדוֹקְס 

פִּתְאֹם בְּתוֹךְ הַקּוֹאָלִיצְיָה יֵש מִין אוֹפּוֹזִיצְיָה

שֶכָּל אַחְדוּת הִדִּיחָה כְּפָדִיחָה שֶכָּשְלָה,

אַחְדוּת זוֹ שֶבִּשְמָהּ הֲרֵי קָרְאָה הַקּוֹאָלִיצְיָה

לַמַּחֲנֶה הַצִּיּוֹנִי לַחְבֹר אֶל מֶמְשָלָה 

שֶכָּל כֻּלָּהּ קְרָעִים כַּמַּחֲנֶה הַצִּיּוֹנִי כָּאן

שֶבּוֹ הַבּוּזִ'ירָאס שֶל בּוּזִ'י הוּא סִפּוּר אָרֹךְ

שֶל הֵפֶךְ מֵאַחְדוּת וּבְלַאי בַּחֹסֶן הַפְּנִימִי כָּאן

כְּשֶגַּם אַחְדוּת הַקּוֹאָלִיצְיָה הִיא בְּדִיחָה וּבְּרוֹךְ.

וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת בְּכָל מַשְבֵּר בּוֹ

סִיסְמוֹת אַחְדוּת פּוֹשְטוֹת כָּאן רֶגֶל עַד הִתְגַּחֲכוּת 

בְּכָל מִפְלָגוֹתָיו הַצּוֹעֲדוֹת כַּמִּסְתַּבֵּר בּוֹ

בְּלִי הָאוֹת אָלֶ"ף שֶל סִיסְמַת "כֻּלָּנוּ לְאִחוּד"

(זֹאת שֶכָּל קְנָקֶר לֹא מַפְסִיק עָלֶיהָ לְבַרְבֵּר פֹּה)

כָּך שֶבִּמְקוֹם "כֻּלָּנוּ לְאִחוּד" כֻּלָּם לְחוּד.

אַךְ כָּל זֶה כָּאָמוּר קוֹרֶה הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתֵינוּ

בְּאֶרֶץ מוּזָרָה בָּהּ רַעַל הַפֵּרוּד פּוֹעֵל,

שֶאֵין בָּהּ כַּמּוּבָן שוּם צַד דִּמְיוֹן לִמְדִינָתֵנוּ

שֶבָּהּ כֻּלָּנוּ כָּאן מְלֻכָּדִים תּוֹדָה לָאֵל...

* * *

ועוד בעניין "דחילק מוטקה" ו"ליל הגשרים"

הערה בעניין "דחילק מוטקה": חפר עצמו מעיד וגם כתב בספרו "חיים חפר מספר ומזמר", עמוד 138, לפיו בעודו יושב בקפה "פינתי" בתל-אביב, בראשית מלחמת העצמאות, הגיע ידידו זוניק, אמר שהוא רק הולך לפוצץ בית בשכונת אבו כביר ועוד מעט יחזור.

עד שהוא חזר הספיק חפר לכתוב על קופסת סיגריות "דובק" את "דחילק מוטקה" לפי הלחן מתוך הסרט "גילדה". כתב ולא תירגם.

מוטקה שלף

* * *

אהוד,

ההחלקה הזעירה בכותרת של יוסי גמזו במקאמה על "ליל הגשרים" (1153) מתגמדת למקרא התוכן, שאינני יודע אם הוא מחאה חינוכית, ציני או עצוב או גם וגם וגם.

התגובות שקיבלת (1154) לטעות בכותרת, ול"דחילכּ מוטקה", מתייחסות במיוחד למקור הטקסט, האם הטקסט הוא תרגום או מקור של חיים חפר, אך אינן מתייחסות לתוכנו, לכאב הלב שבו, ולאווירה שבה השיר נכתב. אלה אינם יכולים להיות תרגום. וגוגול וויקיפדיה אינם יעילים עד כדי כך.

בספרי "אולי הוא עוד יבוא... ליל הגשרים באכזיב, 16 ביוני 1946" (הוצאת כרמל 2013) התייחסתי לתוכנו של השיר (עמ' 70). על המקלע שלא עבד עוד טרם היציאה לפעולה, ועל עליבות הציוד בכלל שבו הצטיידו לוחמי הפלמ"ח. קבל את סריקת העמוד והטקסט כלשונו.

בברכה,

דב גביש

[ר' צרופה]

* * *

אהוד:  ברכותינו למושיק טימור בן ה-80 – ואנחנו מצטערים שהתיקון לשיר של יוסי גמזו על "ליל הגשרים" – לא הגיע אליו בזמן, ולכן חזר על הטעות וקרא את השיר עם ה-75 שנים במקום ה-70 שנים, וזאת בליל שישי האחרון, 24.6.16, בתוכניתו החביבה "שישי אישי" ב"קול ישראל".

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ"ב – המארב הפרוע ברחוב גליקסון

היה ברור שההתכתבות עם רחל לא תימשך בלי סוף, וכי במוקדם או במאוחר, תוביל אותנו ההתחממות הגוברת ממכתב למכתב, אל המפגש המסעיר. הייתי בטוח שהוא יהיה מסעיר, כי  ידעתי שרחל לא צעירונת כמו בתיה, ואם היא מזכירתו של מי, שלפי ספריו, אפשר להבין שהוא כבר נבר בתוככי הצנרת של יותר מבחורה אחת, אז ללא ספק שהפעם אתפרץ לדלת פתוחה, ואולי סוף סוף אמצא את זו שתעזור לי ללמוד הלכה למעשה את פלאי המשך היקום.

היום זה נשמע לא אמין שבחור נורמטיבי המתקרב לגיל 24 יישאר צח ותמים כביום היוולדו, אבל מה אני אשם שנולדתי בתקופה שבה לא היה מקובל לנחש בעזרת הנחש את המיבנה האנטומי של מבואת הרחם? הצעירים הלוהטים של אז הסתפקו בהמצאת מעקפים שהביאו לרגיעה הנכספת.

עם בתיה החמודה נזהרתי שלא להרחיק לכת, למרות שללא ספק, בלהט ההתמכרות, היא היתה נוטה לאבד את יכולת העמידה על המשמר, אך אני הייתי במקרה זה הבוגר האחראי ונזהרתי שלא להטות ילדה בת שבע-עשרה מדרך הישר.

לעומת זאת עם  עלמה בוגרת, שבטח  עברה את התהליך עם אנשי מקצוע מנוסים, למה שלא אנסה גם אני, בייחוד כאשר אנחנו כבר לא מתכתבים על בעיות העולם הזה ועוברים יותר לגלויי לב בקשר לנטיות האישיות המשותפות לשנינו, כמו אהבת הטבע, למשל.

וזה מה שהיא כותבת לי ביום 21/12/53, כנראה בעקבות מה שאני כתבתי לה:

להווי ידוע לך שקיימים המון דברים שאהבתי נתונה להם ובין השאר: טיולים, ריקודים, שחייה וכמובן כל הקשור בטבע ובנוף.

ולמה סיפרתי לך זאת?

מפני שכתבת שבתי קפה לא רצויים לך. טוב, אינני משתגעת אחריהם ואף לא משאירה בהם שעות מזמני, אולם זה הזכיר לי שהיית בעבר קיבוצניק ואם כי אינני שוללת חיים קיבוציים, משוכנעת אני שלעולם לא הייתי מצטרפת לקיבוץ. אגב, באיזה קיבוץ היית? כמה שנים נמצא אתה בעיר ומה עשית בתקופת שהותך מחוץ לקיבוץ?

סלח לי, אבל אני כל כך גדושת סקרנות, שרק השתלטות עצמית חזקה, מונעת בעדי מלמלא כמה דפים עם שאלות. ועכשיו צחק לך מתחת לשפמך כרצונך, זה בכלל לא אכפת לי, להפך, אני אוהבת שפמים חייכנים...

אני לא זוכר מה כתבתי לה  שעוררתי את סקרנותה, אבל אני יודע מה גרם לי להעלות את רמת הציפיות שלי ממנה, ובעקבות זאת גם להגביר את כמיהתה אליי. אפשר להאשים בזאת את אהרון הראל ואהבתו הבלתי נשלטת לנירה, שבעקבותיה קרה מה שקרה, תוך צירוף מקרים מופלא, שיכול לעלות רק בדמיונו של סופר מופרע כמוני.

כזכור אהרל'ה עשה ממני דוור לדברי אהבה.  אחרי שהצלחתי במשלוח ה"במעלה" הראשון לביתה של נירה, הוא הביא לי אחרי חודש "במעלה" נוסף, אך לא מצאני בבית. חיפש אותי יותר מפעם בשיכון דן והשאיר לי מכתבים זועמים על הדלת.

כצעד של פיוס, אחרי שתפס אותי סוף סוף, הבטחתי לו שבצהריים אעלה על האופנוע ואתן לה את העיתון בלי להטריח אותו לנסוע לשען של אביו. היו אלו אותם ימים שבם התנהלה על אש קטנה ההתכתבות ביני לבין רחל. היה לי יסוד להניח שרחל היא אחת מיפיפיות העיר, והייתי אכול סקרנות לראותה. זכרתי שבצהריים יש לה הפסקה והיא יוצאת לים או לקפה באום, והחלטתי לנצל את ההזדמנות שאני בעיר ולארוב לה.

אחרי שמילאתי את שליחותי ברחוב בן יהודה עליתי על האופנוע והדרמתי לרחוב גליקסון. עשיתי כשלושה סיבובים בנסיעה איטית ברחוב, ולא ראיתי שום חשודה מבוקשת. בסיבוב הרביעי החלטתי לצבור אומץ, ולעצור את הרכב מול בית מיספר 8.

הייתי חבוש במשקפי טיס גדולים, שהאמנתי שהם מסתירים את פניי. כיביתי את המנוע וירדתי לפשפש בקרבי הקרבורטור. בעזרת מפתח מתאים פירקתי את הפלג והרכבתי אותו מחדש. בסופו של דבר התייאשתי, הבנתי שבזאת לא תהיה תפארתי, עליתי על האופנוע, הנעתי אותו בהדיפת הדוושה – ואז קרה הנס. מתוך בית מיספר 8 יצאה עלמת חן דקת גזרה ויפת תואר ופסעה לעבר המדרכה בהליכה אצילית מלכותית.

אם לרגע היה ספק שאולי זאת מישהי אחרת, בא הרגע הבא והסיר כל ספק. מתוך הבניין יצא בחור שמנמן, אני חושב שהיה זה שלום כהן, סגן העורך. הוא קרא: "רחל! הספר!"

הרחל הזאת היפנתה פניה אחורה והושיטה יד לעבר הספר שהוגש לה. מאחר שהמנוע כבר עבד, לא יכולתי לחכות יותר בלי לעורר חשד וזזתי מהמקום, אך עדיין לא התייאשתי מלראותה שוב.

סובבתי את הרובע וחזרתי לרחוב, כשעיני בולשות כל עבר, אבל היא כבר נעלמה ואיננה. עשיתי סיבוב נוסף והגעתי לרחוב דיזנגוף כדי לעבור ליד קפה "באום", זה שבו נהגה לשבת לפי מכתביה. עברתי ליד הקפה בנסיעה איטית, ראיתי בו כמה נשים, אך לא את היפה שלי. בדלית ברירה  החלטתי  להסתפק במה שגיליתי ברחוב גליקסון וחזרתי הביתה לשיכון דן, כדי לכתוב לה את המכתב השבועי. מובן שלא כתבתי לה ולו גם ברמז, איפה שוטטתי היום בצהריים, וכמומחה להסתרת עובדות מחשידות, כתבתי מכתב געגועים רגיל.

כנראה שבכל זאת זה היה מכתב מלא התרוממות נפש, כי כזה גם היה המכתב שקיבלתי ממנה בתשובה למכתבי:

28.12.53

לישראל שלום,

 אינני יודעת מה קרה לי היום. אני במצב רוח קורן והשד יודע מדוע. ייתכן השפעת האביב... אני מהססת מלכתוב הרבה פן אדובב שטויות ואינני מתלוצצת. כל  המערכת נדבקה ממני היום ואיש לא יכול לפתור את החידה. שמא תנסה לעזור לנו.

עכשיו ברצינות יקירי, כשקראתי על היום "ההיסטורי" שלך, עמד לבי מדפוק. אינני יודעת מדוע אני רוצה וחוששת, מעוניינת ומפחדת. אינני צריכה להרבות בהסברים, ייתכן שאף הרגשותיך דומות, אולם לא נוכל כנראה לדחות את הקץ. אני מוכנה איפה, אבל בלי ספרים, בלי צבעי גרביים וכו'. אתה פשוט תבוא אליי בלי כל סימנים. (הרי אתה חקלאי ואז ודאי ידוע לך שהחיות הולכות לפי הריח).

אני דרה בסביבתך ודומני שרמת גן תהיה המקום המתאים למאורע. כל שעה החל מ-15.00 אחה"צ בשבת נוחה לי. לביצועך.

 הדבר היחידי שהייתי עושה עכשיו... עושה עכשיו... בעצם מה? נאמר מתגלגלת בשחת (את הטעם אתה ודאי יודע, אני לא). או נאמר, פשוט משתוללת. אגב, זה מזכיר לי ריקודים. מצאת אותי, אשתדל ללמדך לרקוד.

ערב טוב ישראל, ואם יש לך חוש תבין ודאי שמעולם לא כתבתי מכתב מאופק מזה. אינני חוזרת לקרוא אותו, אולם אנא, שמור עליו (אולי על כולם), ייתכן שביום מן הימים נשתעשע על חשבונם.

נשיקת לילה טוב (על המצח)

מרחל

אני חושב שבאותו שבוע, עד בוא השבת, לא היה בכל העולם אדם נרגש ממני. אני לא יודע על  מה היא חשבה כשאני קראתי לאותה שבת, שבת "היסטורית", אבל לי היה ברור שבשבת הקרובה הדבר יקרה, ולפני שיצאתי לפגישה, קירבתי את  הסולם  לארון הבגדים, ושם בפינה הרחוקה, מתוך נישה המוסתרת על יד ערימת  בגדים, הוצאתי  קונדום העטוף  בכמה ניירות מקופלים והכנסתי אותו לכיסי. היה זה קונדום עתיק יומין, שבשנתיים האחרונות הוצאתי אותו אולי שלוש או ארבע פעמים מתוך תקווה מוסתרת, והחזרתי אותו למקומו באכזבה עגמומית. גם הפעם לא ידעתי אם הדבר יגיע לידי מימוש, אבל מהניסיון ידעתי, שתמיד צריך להיות מוכן להפתעות ומי יודע אם לא נמצא שם באזור ערימת שחת שהיא רוצה להתגלגל עליה.

מה יש להגיד? אני חייב להודות שעברתי הרבה הפתעות בחיי, גם בעשרות השנים שעברו עליי מאז אותה שבת, אבל  הפתעה כמו זו שחיכתה לי הפעם, נדמה לי שלא חוויתי אף פעם.

(אהוד, אני יודע שעכשיו אתה רוצה לשחוט אותי, אבל מה אתה חושב, שאני לא סקרן להיזכר, תוך כדי כתיבה, איך נגמרה אותה  ציפייה, שחיכיתי לה 24 שנים?)

המושך יבוא

* * *

דרור אֵידָר

1. בשירות הקיצוניים

(פורסם בעיתון ישראל היום, 17.6.2016)

1

"האם מישהו חושב שאנחנו מבולבלים ביחס לשאלה, מיהם אויבינו?" תהה הנשיא אובמה השבוע, כשהצדיק את סירובו לנקוב בשם המפורש "אסלאם רדיקלי". לכאורה, החיילים האמריקנים יודעים במי הם נלחמים: אל-קעידה, דאע"ש וארגונים דומים. "כינויה של סכנה בשמות שונים אינו גורם לה להסתלק," קבע הנשיא, ולכן "זאת הסחת דעת פוליטית."

חשוב להתעכב על הנאום. יש בו סיכום של השקפת עולמו הפוליטית והאידיאולוגית. יתרה מזו – של תפיסתו האידיאליסטית.

בנאומו, אמר אובמה שהסיבה שאינו מדבר על "אסלאם רדיקלי" אינה התקינות הפוליטית אלא רצונו "להביס את הקיצוניות". קבוצות כדאע"ש ואל-קעידה טוענות לייצוג העולם המוסלמי, ואם נקשר אותן עם האסלאם, טען, "ניתן תוקף" לרעיונות שלהן בדבר מלחמה בין האסלאם למערב.

הנחת היסוד בנאום היא, שמדובר במלחמת תדמיות, ושמבחינת האסלאם המרכזי, אלו קבוצות שוליות.

אבל הקבוצות הללו אינן מתחשבות בהכרה של המערב בהן, ולא ממנו בא להן כוחן. פעילותן מתבססת על מניע אידיאולוגי רחב ועמוק המוצא את צידוקו בקוראן, בחדית', בשריעה ובפרשנות האסלאמית.

2

כמו ליברלים נוספים, אובמה מדבר על "סילוף" ו"עיוות" האסלאם המרכזי בידי –

"קבוצות קיצוניות".

האמנם?

הנה פתווה (אחת מרבות) של מי שנחשב כיום הפוסק החשוב ביותר באסלאם הסוני, יוסוף אל-קרדאווי: "האסלאם יחזור לאירופה ככובש וכמנצח, לאחר שגורש ממנה פעמיים. הפעם, הכיבוש לא יהיה באמצעות החרב, אלא באמצעות ההטפה והפצת האידיאולוגיה... העתיד שייך לאסלאם, ודתו של אללה תנצח את כל הדתות... התפשטות האסלאם, עד שיכבוש את העולם כולו ויכלול את המזרח ואת המערב, היא תחילת חזרת הח'ליפות האסלאמית... שהיא הראויה להוביל את האומה המוסלמית אל הניצחון."

לא מדובר בשוליים: זה הזרם המרכזי. קרדאווי מספק את הצידוק לחזרת הח'ליפות האסלאמית, ודאע"ש, אל קעידה ושלל לוחמי הג'יהאד מבצעים זאת בדרכם.

עוד הסיק אובמה: "אם ניפול למלכודת של צביעת כל המוסלמים במברשת רחבה, ונטען שאנחנו במלחמה עם דת שלמה – נעשה בדיוק מה שהטרוריסטים עבדו למענו."

בדיוק ההפך. בכך שאיננו מבדילים בין קנאים למתונים, בסירובנו לבדל את סוג האסלאם הזה כמסוכן למערב ולמוסלמים עצמם – אנחנו משחקים לידי הקבוצות הללו ומסייעים ל"צביעת כל העולם המוסלמי". דעת הקהל העולמית אינה עיוורת. רואים שמדובר בטרור בשם האסלאם – לא רק סוציולוגית (שהאנשים המבצעים את הטרור הם מוסלמים) אלא בעיקר תיאולוגית (במובן זה שהאסלאם מצדיק ומניע את פעילותם). אי אפשר לפטור את התופעה הרחבה הזאת באמירה שמדובר ב"סילוף", משום שהיא נשענת על בסיס עמוק ואיתן של המחשבה האסלאמית. הג'יהאד אינו סילוף, גם לא השאהדה. גן העדן שיצר מוחמד ללוחמים אינו סילוף. אלו דיני המלחמה של האסלאם.

הנה שוב קרדאווי בספרו "הלכות הג'יהאד" (שתורגם לשפות אירופיות): "המפגש עם האוייב צריך להגיע לסיומו כאשר האוייב מאמץ את האסלאם ומכריז על ציות לעמודי היסוד של האסלאם, מנהגיו וחוקיו."

אז מי מסלף את האסלאם, קרדאווי או הנשיא אובמה?

המסורת היהודית מדברת על חזון אוניברסלי ונביאי ישראל התנבאו לאומות העולם, אבל היהודים לא הציבו בעקרונות אמונתם שלטון פוליטי על העולם (זאת טענה שהופצה ב"פרוטוקולים של זקני ציון").

הנצרות, שבאה בעקבותיה, כבר ביקשה להפיץ את אמונתה בעולם. עם זאת, הדברים נותרו בגדר גאולת נפשו של האדם הפרטי. המלכים שלטו בחסות הצלב, אבל בפועל השתמשו בו להצדקת שלטונם. הנצרות הפרידה בין הקיסר לאלוהים, בין השלטון הפוליטי הארצי למלכות האלוהים.

לא כך באסלאם, שהכיל מתחילתו שאיפות טריטוריאליות וראה בשלטון הפוליטי על העולם הגשמת חזונו התיאולוגי. לכן החלוקה הדיכוטומית בין דאר אל אסלאם (עולם האסלאם) של מאמיני הדת, לבין דאר אל חרב (עולם המלחמה) של הכופרים – העולם שנפל כבר בידי האסלאם וזה שעתיד ליפול לידיו. העברת עולם הכופרים לשליטת עולם האסלאם – היתה מאז ומתמיד נחלת הזרם המרכזי, ה"מתון".

3

שלא כדברי הנשיא האמריקני, הכינוי בשם המדויק של התופעה אכן מלמד על הידיעה מה עומד מולנו: לא "קבוצות קיצוניות", לא "טרוריסטים" גרידא, אלא אידיאולוגיה גלובלית.

"הקבוצות הקיצוניות" הן רק משרתות זמניות של הרעיון. תחוסלנה הן – תבאנה אחרות תחתיהן. האם אנחנו מתארים לעצמנו את המערב נלחם בגרמניה הנאצית מבלי להבין את האידיאולוגיה, מבלי להבין את החזון הגלובלי, מבלי להתייחס למנוע האדיר שהניע את המכונה הנאצית? וכי אפשר היה לנצח אז מבלי לנקוב בשם המפורש? נכון, קיים הבדל בין התופעות, אולם בעיקר באמצעים. לנאצים היו יותר אמצעים טכנולוגיים וגייסות צבא. האם עלינו להמתין עד שהמימדים של האסלאם הקיצוני יתפחו לכדי אימפריה?

 ההימנעות של אובמה כמנהיג העולם החופשי מלנקוב בשם המפורש – בתואנה שבכך הוא עוזר למוסלמים, ושמבחינה מוסרית הדבר פוגע בערכיה הבסיסיים של אמריקה – משיגה בדיוק את ההפך. ההתעלמות עוזרת לקיצוניים: היא משתפת פעולה עם שתיקתו מאונס של הרוב המוסלמי. לכן זאת עמדה לא מוסרית בעליל, באשר היא מאפשרת את התפשטותו של הרוע בתוך עולם האסלאם, שכן לא "הקבוצות הקיצוניות" הן העיקר אלא המניע האידיאולוגי לפעילותן!

בסופה של הרטוריקה, מתברר שאובמה כן מכנה את התופעה בשם: "קבוצות קיצוניות". הכינוי הזה גרוע יותר, משום שהוא מתייחס אל הגוף (קבוצות, ארגונים) ולא אל הרוח, לא אל המנוע האידיאולוגי הנמצא בתשתיתן: האסלאם. מכיוון שאין התייחסות מדויקת, התופעה עתידה להתרחב, גם אם הקבוצות תחוסלנה. מי שייפגע מכך הם בראש ובראשונה המוני המוסלמים עצמם, שאינם מעזים להתייצב נגד התופעה. העולם המוסלמי לא יכול לפעול לבדו, הוא זקוק לעזרת המערב כדי להיבדל מהעדה הרעה הזאת.

העזרה מתחילה ראשית כל בקריאה בשם המדויק. המקרא מספר על נגע הצרעת. המצורע צריך להכיר בנגעיו, לפרוש מהחברה עד שיירפא ולהכריז על עצמו "טמא טמא" (ויקרא יג). אך הוא אינו יכול לעשות זאת בכוחות עצמו בלבד. הוא זקוק לכוהן שיכריז על צרעתו. חישבו על אהרן הכהן, למשל, איש הרוח, "אוהב שלום ורודף שלום" – דווקא הוא, מתוך אחריות לשלום הציבור וטהרתו, מכריז על הנגע ומוציא את המצורע מחוץ למחנה. הוא לא מתעלם מהרע כי הוא חושש להעניק לו תוקף, אלא מכיר בו ונלחם לסלקו.

2. בין שתי השקפות עולם

(פורסם בעיתון 'ישראל היום', 20.6.2015)

נושאים רבים לענות בהם בנאומו של אהוד ברק. ספק אם כל אלו שציטטוהו בהתרסה ("מרד גנרלים") שמעו את נאומו במלואו. באתר כנס הרצליה, הייתי השביעי שצפה בנאום. נסתפק לעת עתה בשלוש הערות.

1. אם ננקה את החבילה הרגילה (פאשיזם, פגיעה בדמוקרטיה ושאר ירקות), הנאום נשען על השקפת העולם הישנה של השמאל הישראלי, שעיקרה הבעייה הדמוגרפית הסותרת את אחיזתנו בלב הארץ, שכן מימושה יביא "בהכרח" למדינת "אפרטהייד" או "מדינה דו-לאומית" עם מיעוט יהודי ומלחמת אזרחים.

מדוע אלו שתי האפשרויות, הרי ישנה האוטונומיה המפורסמת של מנחם בגין מקמפ-דיויד? ובכן, אליבא דברק ה"עולם" – כולל הודו, סין ורוסיה – לא יסכים.

על כך השיב מנחם בגין בראיון ליעקב אחימאיר ב-1977: "האם איזשהו נציג ישראלי אמר פעם לסנטור אחד שיהודה ושומרון כחוק ע"פ הצדק, ע"פ הזכות, צריכות להיות חלק בלתי נפרד של הריבונות הישראלית? איזה טענות יש לנו [כלפיהם]... הם קיבלו שיעורים מ[השמאל הישראלי] שאנחנו מוכנים לוותר על שטחי יו"ש, אז נכנס להם לראש שזוהי בעצם מציאות צודקת."

לפני כחמש שנים אמר לי המזרחן הגדול בדורנו, ברנרד לואיס, שלקראת מחצית המאה ה-21, סין והודו, מעצמות העל החדשות, תהיינה מעוניינות בשירותיה של ישראל כ"מבוגר האחראי" במזרח התיכון.

עם עבודה נכונה ופחות היסטריה מצד חלקים בתוכנו באשר ל"קץ הציונות", חלילה, העולם יקבל את אפשרות האוטונומיה. במיוחד לנוכח אי-יכולתם של הפלסטינים לקיים יישות מדינית בת-קיימא שלא תיפול טרף לכוחות אסלאמיסטיים ג'יהאדיסטים.

אגב, אתמול שמעתי את הסופר א"ב יהושע מדבר על החלת הריבונות הישראלית בשטחי C. אמנם מבחינתו מדובר בשלב ראשון בדרך לפתרון המדינה האחת וסיום הכיבוש וכדומה, אבל אדרבה, נתחיל ממשהו.

2. טענה נוספת של ברק היתה שנתניהו מחפש בכל פעם רשע אחר – נסארללה, אחמדינג'אד, דאע"ש וכו' – המשמש היטלר תורן, כדי לטעת בהמונים חרדה קיומית שתצדיק את "העדפת שלמות הארץ על פני שלמות העם."

מולו דיבר ברק על "לקיחת סיכונים" ביחס לפתרונות המדיניים, וטען שהשגיאה של ההנהגה הנוכחית היא "התעלמות מעקרון המציאות שהדריך את הציונות."

נו, המחלוקת ברורה. ישפטו הקוראים, לאור ניסיוננו במאה השנים האחרונות, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, ובעיקר מאז ההתנתקות:

(א) האם מדובר רק באשלייה או שנטלנו כבר די סיכונים שעלו במחיר דמים כבד מנשוא?

(ב) מי הרציונליסט ומי הרומנטיקן, מי קורא את המציאות ולומד מניסיונו, ומי בוחן אותה באמצעות משקפיים אידיאולוגיות – הזָהיר או ה"מסתכן"? 

ברק התייחס אל "הסטיכיה של זרם ההיסטוריה" – כלומר הכוחות ההיסטוריים שאי אפשר לארגנם או לשלוט בהם – ובכל זאת המליץ "לקחת סיכונים". אכן, האתוס הציוני כולל בחירה לפעול נגד הסיכויים הנראים באותה שעה (כמו ההחלטה על הכרזת המדינה). אבל האתוס הזה כולל גם הבנה של מגבלות הכוח – לא רק מגבלות הכוח להפעיל כוח, אלא מגבלות הכוח להסתכן באבדן הכוח, שזאת המשמעות העכשווית של נסיגה ישראלית מגב ההר.

3. בחלקים של "נבואות הזעם" בנאום, דיבר ברק על "סופו של המפעל והחלום הציוני," אם לא יתקבל חזונו המדיני. כתבתי לא אחת שמבחינה היסטורית קיים הבדל מהותי – הבדל היוצר ערך שונה לחלוטין – בין מציאות שבה אנחנו חולמים על ציון היא ירושלים ועל מקומות ערש לאומיותנו העתיקה, לבין המצב אחרי 1967, מששבו המקומות הללו לידינו. הנה ההבדל התהומי בין השקפות העולם. לתפיסתי, אובדן אחיזתנו במקומות הללו, אחרי שזכינו לשוב אליהם, הוא-הוא חוסר האחריות ההיסטורי והמדיני ופגיעה אנושה בחזון הציוני. מי שלא מבין זאת, מסכן את התהליך ההיסטורי בן יותר ממאתיים השנים, של סיום הגלות והתקבצותנו מארבע כנפות למדינת היהודים המתחדשת. אין ציונות בלי השיבה לציון.

* * *

מתי דוד

שש הפדיחות של בוז'י הרצוג

ללא קשר לכישלון השיחות שניהל יצחק הרצוג עם נתניהו, בדבר האפשרות לשותפות בממשלת אחדות, ראוי להזכיר שש פרשיות (פדיחות) שבהן הוא עצמו היה אחראי לנזק שגרם לעצמו, בגלל החלטות בלתי שקולות ואמירות בלתי נבונות:

סרטה של ענת גורן "הרצוג" – תיעוד מסע הבחירות שלו.

"נאום התגובה" של הרצוג לנאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי.

בוז'י והדובי. הגימיק של בוז'י בתוכנית "גב האומה".

בוז'י ומסי. ההומור של בוז'י המשווה עצמו לכוכב הכדורגל ליאו מסי.

בוז'י וקליטת פליטים מסוריה.

בוז'י ונאום הדימויים מעולם הילדים.

סרטה של ענת גורן "הרצוג"

הרצוג היה משוכנע שהוא מצטלם לסרט שכותרתו "מהפך 2015". גם ענת גורן יוצרת הסרט וגם הרצוג וצוותו האמינו שהם מצלמים תיעוד היסטורי של מסע הניצחון של הרצוג לראשות הממשלה. הסרט היה אמור לתעד את גדולתו וניצחונו. האופוריה והביטחון העצמי של כל המעורבים במסע הבחירות הזה האפילה על הבלגן ששרר סביב הרצוג ועצות אחיתופל שקיבל.

הרצוג עשה טעות פטאלית שהסכים להפקיר את עצמו למלתעות של סרט דוקומנטרי שחשף את כל חולשותיו בשידור חי. עד היום נותרה שאלה ללא תשובה, מה הניע את הרצוג לאפשר לגורן לצלם אותו ברגעים הכי מביכים של אדם שמנסה לשווק עצמו כדמות של מנהיג החלטי ובטוח בדרכו.

הסוף הרע של מסע הבחירות הזה, שתועד במצלמות במהלך שבעה שבועות, הוכיח שהיתה זו אסטרטגיה של טרגדיה. ההתנהלות הזחוחה והמתנשאת, גם של צוות ההסרטה וגם של הקמפניונרים היועצים ובראשם ראובן אדלר "הקוסם" – הוכיחו שהם שיווקו לראשות הממשלה אדם שהם לא האמינו ביכולתו.

הסרט שאמור היה להיות "סרט ניצחון", הפך לסרט שחתם את הכישלון.

בוז'י הרצוג נראה בסרט כאדם רציני וחביב מלא רצון טוב, שאיבד את דרכו ואין מי שיושיט לו עזרה ויוביל אותו בביטחון, עד שהגיע היועץ האסטרטגי (של שרון) ראובן אדלר "הקוסם" שהשליט סדר במטה הבחירות המבולגן. הרצוג הפסיק לסמוך על נאמניו ומסר עצמו להוראותיו של אדלר שהגיע באיחור להציל את מסע הבחירות.

חבורת הקמפניונרים שהובילו את הרצוג במסע הבחירות נראו מצולמים יושבים בסלון לאחר הבחירות ומאשימים בכישלון את כולם כולל את הרצוג ולבני, רק לא את עצמם. חבורת מתנשאים ומנופחים מעצמם.

אדלר "הקוסם" אמר: "הרצוג נראה כמו מחזיק המפתחות של לבני."

ההפסד הצורב והמפתיע של הרצוג הדהים את ענת גורן ובעלה העיתונאי רביב דרוקר, שתמכו בו אישית, לא כעיתונאים מתעדים.

בהגינותו וביושרו אמר יצחק הרצוג:

"אם הייתי יכול לשנות משהו זה היה ניהול המטה."

"נאום התשובה" של בוז'י לנאומו של ביבי בקונגרס

כאשר נתניהו נאם בקונגרס האמריקאי קמו על רגליהם 600 קונגרסמנים ומחאו כפיים בהתלהבות ובהזדהות עם דבריו ועם ישראל. נאום ששודר לעולם כולו כולל לישראל. בוז'י הרצוג ויועציו החליטו להכין "תשובת מחץ" לנתניהו, שתשודר מיד בתום נאומו בקונגרס.

"תשובת המחץ" הפכה לנאום חוור ומבולבל של הרצוג בבית העם במושב ניר משה בעוטף עזה. הרצוג ויועציו היו משוכנעים שנאומו בעוטף עזה יסמל את העובדה שהוא יורד אל העם בניגוד לביבי שמתנשא על העם ונואם באמריקה הרחוקה מהעם. היה זה רעיון טיפשי "לפגוע" בנאומו של ביבי.

נאום "התשובה" לנתניהו היה רעיון מגוחך שהפך למופע מביך של כישלון תקשורתי ואישי. מכובד וראוי היה לכבד את מעמד נאומו של ראש הממשלה ולא להיגרר ל"נאום תשובה" שהפך לקריקטורה.

בוז'י והדובי בתוכנית "גב האומה"

במסגרת מאמציו להיות חביב ועממי, מקורי ועוקצני, הביא הרצוג לתוכנית "גב האומה", אליה הוזמן, דובי גדול שמקומו הראוי הוא גן הילדים, ולא לחבורתו של שליין שטורפת בלעג ובציניות כל פוליטיקאי שמופיע בתוכנית. הגימיק של בוז'י עם הדובי הזיק יותר משהועיל לדמותו של הרצוג.

בוז'י ומסי לא משחקים באותו מגרש

הניסיון של הרצוג "להשוות" את עצמו לכוכב הכדורגל מסי, בכך שעל שניהם עוברים ימים קשים, הפך לבדיחה לא מוצלחת. הומור מוזר שמשווה יו"ר מפלגה המצוי תחת בדיקה של חשד לעבירות בחוק מימון מפלגות, לכדורגלן שהפסיד בליגת האלופות.

בוז'י וקליטת פליטים מסוריה

בניסיון להפגין יוזמה הומאנית, כחלק מהשקפת עולם כביכול ליברלית אוניברסאלית, כהתרסה כלפי ממשלת ישראל, הציע בזמנו יצחק הרצוג לקלוט פליטים מהמלחמה בסוריה.

רעיון מנותק לחלוטין מהמציאות בה אנו חיים.

גימיק תקשורתי של היעדר תבונה, בניסיון עקר להראות כמדינאי "מתקדם" בסגנון של מר"צ.

בוז'י ונאום הדימויים מעולם הילדים

בניסיונו להיות עוקצני ולגלגני כלפי הממשלה, הוא יצא בנאום שבו הישווה את נפתלי בנט לבאטמן, ואת אביגדור ליברמן לפופאי. הוא כינה אותם ואת הממשלה כחבורת גיבורים מנהיגי בוב ספוג.

"נאום" שכזה מתאים למסיבת סיום בתיכון ולא למנהיג אופוזיציה.

* * *

למות זה לעבור

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

למות

זה לעבור

ממצב צבירה אחד

לשני

להיות מצבה

להתחשב

בכל המצבות האחרות

מסביב

* * *

משה כהן

הנדון: ומי לא בא, הראיס

מכובדי,

מדוע סירב אבו מאזן להיפגש עם הנשיא ריבלין? ברור, רובי ריבלין נוהג יחס מפלה ומשפיל כלפי הערבים ואינו מגן על זכויותיהם. מי אמר שריבלין הוא דמוקרט למופת? אין זו דעתו של הראיס, וזה מה שקובע, על פיו יישק דבר במחוזותינו.

אילו היה ההיפך, היתה קמה אצלנו הילולה של הלקאה עצמית בדומה להתייחסות לנתניהו, המוכן אף הוא להיפגש ללא תנאים מוקדמים. אבל כלפי אבו מאזן, אין פוצה פה ומצפצף.

הנדון: זהירות גזענות

מטבע הדברים, כאשר מתחולל סכסוך דמים בין עמים, מתעוררים רגשות שליליים. קשה לצפות מבני משפחה של נרצחים לחבק את הרוצחים.

לצערנו מתחולל סכסוך דמים רב-שנים בינינו לבין הערבים. אני מכיר הרבה ערבים המנאצים והמסיתים נגד יהודים ואין זה נחשב גזענות.

אז למה כאשר מתבטא יהודי באופן שלילי על ערבים בעקבות מעשי רצח של חפים מפשע, נצמד לו מיד תג של גזען? האם דמנו הפקר? אולי יש פה שנאה עצמית?

הנדון: הקץ לרשע

האיחוד האירופי מתפרק, וקשה לי להתאבל עליו. מכול המשימות והבעיות המעסיקות את אירופה בחר הארגון המושחת הזה להתמקד בסכסוך שלנו נגד הערבים. יש לאירופים חלק לא קטן ב"בוקה ומבולקה" במזרח התיכון ובנחלי הדם שנשפך. לפני 100 שנה קבעו נציגי אירופה סייקס ופיקו גבולות הזויים במזרח התיכון, הקורסים כיום לנגד עינינו ונמחקים מהמפה. רק גבול אחד נותר שריר וקיים עבור האירופים – גבולות 67' של מדינת ישראל, שהם מבחינתם "ייהרג ובל יעבור".

האיחוד האירופי הוא גוף צבוע, יהיר ומושחת, ששם לו למטרה לרסק את מדינת ישראל כמיטב המסורת של "הפרוטוקולים של זקני ציון" והעיתון "שטירמר" האנטישמיים. יהי זכרו ברוך. 

הנדון: קצין מדהים

לאחר שיצא במסע קטרוג ארסי על מדינת ישראל ביום העצמאות וזכה לביקורת ציבורית נוקבת, נואם כעת שוב יאיר גולן בפני קצינים צעירים וקורא להם "להתנגד לדעת הרוב."

תמוה איך הוא עבר את הבחינה באזרחות. הרי קבלת רצון הבוחר ודעת הרוב היא ה-א'-ב' בדמוקרטיה, ובמיוחד עבור פיקוד הצבא.

לא ייתכן לתת לקצינים בכירים בצה"ל להשמיע דעות אנטי דמוקרטיות ואנטי ממלכתיות באוזני חניכיהם. לא לשם כך שולחים אנו את בנינו ובנותינו לשרת בצה"ל למען מדינת ישראל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

1. לחסום תעמולת אל-ג'זירה

אל-ג'זירה הינה אימפריית תקשורת מוסלמית קיצונית, הפועלת מקטאר, ומשדרת בין השאר תעמולה אנטי ישראלית ואנטישמית ברורה ביותר, ומשום מה פועלת בארץ בחופשיות.

קראתי לאחרונה כתבות שיטנה עלינו שהם מפרסמים באתר יאהו, ראיתי כתבות שיקריות עלינו ושידורים מעוותים נגדנו, ונבצר ממני להבין: מדוע אנחנו מרשים את פעילותה של רשת מתועבת זו בישראל ובשטחים, מדוע כתביהם מקבלים פה חופש פעולה ותעודות עיתונאים, ומדוע אנחנו לא מונעים עדיין מחברות הכבלים שבישראל בצו-מיוחד מלהעביר את שידוריהם לציבור.

מהיות רשת זו בעלת אוריינטציה איסלאמית קיצונית, היא חברה ל"אחים המוסלמים" במצרים, וברוב חוצפתה לא חדלה לרגע מלהשמיץ את ממשל א-סיסי – עד שהמצרים סגרו להם את השידורים והשליכו לכלא את ששת כתביה של הרשת.

ברור לי שכל השמאל הקיצוני או הצבוע-הידוע, יקפוץ כנגד דבריי ביפיפיות הנפש המגעילה שלו, וילינו על הפגיעה הנוראה שמוצעת פה בחופש הדיבור (וההשמצה...) – הם יקראו לי פאשיסט ו"יסבירו" לנו  (לקהל המטומטמים) שישראל זו לא מצרים, וכי אסור לנו "לסתום את הפה" לתקשורת. 

לפיכך, במקום להתווכח עם שוטים, ייאמר רק שאל-ג'זירה אינה תקשורת לגיטימית, בהיותה שופר לאויבינו, משתפת הפעולה הצמודה ביותר לBDS-, ומפיצת הפרופגנדה הגדולה ביותר בעולם נגדנו בסיסמה השיקרית שמדינת ישראל הינה "מדינת אפרטהייד". רשת זו היא כיום מרעילת הבארות העיקרית באזורנו ועלינו להצר את צעדיה באופן נחוש ומוחלט.

יש לנו ממשלה שאינה מתרשמת מצדקנות ויללות השמאל, ואני מקווה בנוסף שאין בממשלתנו בעלי מניות באל-ג'זירה... אז למה מחכים? לסגור אותם ומיד!

2. לפטר מיד את סגן הרמטכ"ל

סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, אמר בנאום בטקס סיום קורס קצינים: "היו אמיצים נוכח אש אוייב, נוכח עמדה שונה, נוכח עמדת הרוב. זו לא בחירה, זו חובה עליונה." (מתוך ynet).

"נגד עמדת הרוב..." זוהי אמירה פוליטית ברורה של איש שמאל אנטי-דמוקרט ולא של קצין בכיר בצה"ל. יאיר גולן מנסה לרכוש לעצמו מקום טוב ברשימת מר"צ לכנסת הבאה. כזכור לכולנו, זו לא האמירה הפוליטית היחידה של גולן. ביום השואה האחרון הוא הישווה את הממשל הנוכחי בישראל לממשל בגרמניה ערב עלות הנאצים לשלטון...

אם הרמטכ"ל אייזנקוט יגבה אותו שוב, יש להיפטר גם ממנו כשם שנפטרנו מיעלון שגיבה אותו.

3. לא לתת לאבו-מאזן לחזור!

לגמרי לא איכפת לי שאבו-מאזן סירב להיפגש באירופה עם הנשיא ריבלין. על מה יש להם לדבר? על מה הם יכולים להסכים? אבו מאזן אינו ולא היה מעולם איש שלום אלא רק מסית מתועב התומך בכל אקט של טרור כלפינו , צבוע המחייך לתקשורת כמו אבא טוב. הוא מוכּר לנו כנבל עם קבלות, מכחיש שואה מאז ומתמיד, ואתמול הופיע לפני פרלמנט הקהילה האירופית והאשים את הרבנים בארץ בהסתה להרעלת בארות כדי לחסל כליל את הפלסטינאים – הוא האשים אותנו בג'נוסייד!

אז אם לממשלתנו יש קצת כבוד ומינימום שכל, יש להודיע לו מיידית שהוא לא מורשה לחזור לארץ ולמוקטעה, עד אשר לא יתנצל בפומבי לפני העולם על דברי השקר וההסתה שלו. במקביל, יקום ויעמוד ראש ממשלתנו בפני התקשורת העולמית ובכישרונו ההסברתי יבהיר מהלך זה שוב ושוב, למען יבין העולם שאבו-מאזן הוא בסך הכול טרוריסט-נבל מחייך שיש לנטרלו...

4. בושה וחרפה: הסכם עם טורקיה

מסתבר שבימים אלו ממש עמל הצוות הישראלי לסיים את המו"מ עם הטורקים על חידוש היחסים הדיפלומטיים, הסכם שמשמעותו כניעה מוחלטת וביזיון לאומי. ראו: הטורקים לא התנצלו על משלוח ה"מרמרה" כהתרסה לשלטון הישראלי (ביבי התנצל) ואנחנו מבטיחים לשלם להם 21 מיליון דולר לקרן פיצויים ל-9 הארכי-מחבלים שחיסלנו על האונייה. כמו-כן, אנחנו ממשיכים להרשות לטורקים לטפח את החמאס בעזה ובטורקיה... טירוף ממש...

שליט טורקיה, ארדואן, הוא דיקטטור, המשליט בשנים אלו את הקיצוניות הדתית האיסלאמית שלו על טורקיה החילונית של אתא-טורק. הוא מכחיש שואה סידרתי  (זו שלנו וגם של הארמנים) וכיום הוא טובח בכורדים בכל הזדמנות, ומנסה לרמות את העולם שהוא נלחם בדאע"ש.

טורקיה עם דאע"ש. אנחנו כולנו מודעים לכך שמזה זמן רב טורקיה מהווה את הסייען הראשי הלוגיסטי לדאע"ש, היא מוכרת עבורם את הנפט שנגזל מעירק, הבנקים הטורקיים עומדים לרשות דאע"ש, וטורקיה משמשת הצינור הראשי למעבר של מתנדבים מכל העולם לגיוס לשורות דאע"ש, וכידוע, לאחרונה מטוסים טורקיים מסייעים לדאע"ש בקרבות עם הכורדים ועם אסאד!

כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו כפי שמחייבת החוקה הטורקית, הוא הכניס למאסר כ-5,000 מקציני צבאו! ארדואן הינו תומך נלהב של החמאס, הוא נותן למטה החמאס מקלט באיסטנבול  ומגן על אנשיו מחיסולי המוסד. כידוע, הוא פיתח יחסים גרועים עם סעודיה ומצרים, וכיום גם הפך אוייב לרוסים. פירושו של דבר שהוא ממש אסון למדיניות החוץ המתחדשת שלנו באזור.

הנושא ונותן מטעם מדינת ישראל, מר צ'חנובר, הידוע כאיש חכם, כאיש של כבוד, שאלה לי אליך: אם היה עומד כיום בראש גרמניה דיקטטור פאשיסט, אנטישמי ומכחיש שואה, ותומך אקטיבי באויבינו – האם היינו מתדיינים איתו על חידוש יחסים פוליטיים וכלכליים, ועוד תורמים לו 21 מיליון דולר עבור משפחות הטרוריסטים ששלח לפגוע בנו על ה"מרמרה"? ומרשים לי לעזור לאויב נצור?

אם אכן אובמה היה זה שלחץ להסכם, ברור  ומובן למה... הוא מעולם לא אהב אותנו, ורצה שניראה רע, ובעיקר ניסה לעזור לטורקיה מהיותו איסלאמיסט במהותו האישית והפוליטית. מכל מקום, אסור שיהיה לנו כל מגע עם הנבל הזה, ארדואן – דיקטטור פאשיסטי-איסלמי-קיצוני, תומך דאעש וחמאס (ורוצח כורדים סידרתי).

כל עוד הוא השליט – אנחנו חייבים להיות מנותקים ממנו. צריך גם קצת כבוד לאומי וגם כבוד בינלאומי בנושא. 

* * *

אלדד וייל

רבנות ציונית באם המושבות

האחוזה הבודדה בפתח תקווה, החינוך לתורה ומדע, הספרים הרבים שנכתבו במחבוא והעלילה לשלטון העות'מאני שכמעט עלתה לו בחייו. מאה שנים לפטירת הרב אריה לייב פרומקין, מנהיג ציוני-דתי פורץ דרך.

"אחד מבני העלייה המעטים, איש האשכולות שהכל בו... גדול ומצויין בכול, חריף ובקי בכל חדרי התורה, חכם מקצועי גדול בהוראה, ומנהיג צבורי בשכל ישר והגיון בריא. מדקדק ובעל חשבון, סופר מהיר ומליץ נעלה, דרשן והוגה דעות ממדרגה ראשונה, ואדם בעל כישרונות מרובים ונעלים, ומלא מרץ וחיים."

במילים אלו מסכם אליעזר ריבלין את דמותו של אחד המנהיגים הגדולים של הציונות הדתית, אך גם מהנשכחים שבהם, הרב אריה לייב פרומקין. פרומקין היה רב, סופר, חלוץ, חוקר, איכר, סוחר-יין ומחנך, איש אשר שילב בחייו ובהגותו קודש וחול. הוא נמנה בין מייסדי פתח-תקווה, בנה את הבית הראשון במושבה ונטע את הכרם הראשון שם. הוא האמין בגאולת עם ישראל באמצעות התיישבות ועבודה חקלאית בארץ ישראל וזיהה את תקופתו כ"אתחלתא דגאולה". קורות חייו הם סיפור ראשית תקומת עמנו והשיבה לארץ ויכולים בעצמם לספק תסריט למותחן הוליוודי מוצלח.

הרב פרומקין נולד בקלם שבליטא בשנת תר"ה (1845) למשפחה המיוחסת מצד אביו ל"חכם צבי", ולאמו שהחזיקה במגילת יוחסין לר' יוסף יאסקי (או יאסקא) מדובנא, בעל "יסוד יוסף" ו"ברכת יוסף". פרופ' עמנואל אטקס הקדיש את ספרו "ליטא בירושלים" (יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"א) לאביו של פרומקין: ר' שמואל מקלם (1797-1867), תלמיד חכם נחבא אל הכלים שעלה ארצה בשנת תרי"ט (1858), ושהיה אחיו של אחת הדמויות הלמדניות הגדולות ביותר של יהדות ליטא במאה הי"ט, ר' אליהו רגולר, רבה של קאליש (הגר"א מקאליש) ובעל הספר "יד אליהו".

בילדותו ובנערותו למד פרומקין תורה אצל אביו ואצל תלמידי דודו. תלמידיו של רגולר האמינו כי רבם "זכה לעלות למדרגת אחד הגאונים המובהקים שבדורו" והוא נחשב לדמות מופת למידות, ללמדנות ולייחוס, עד כדי כך שהוא הושווה לגאון מווילנא וכונה "אליהו השני".

בשנת תרכ"ג (1863), בעודו בן 18, התחתן פרומקין עם שיינה, בתו של ר' אהרון הדס (הודוס), שהיה סוחר אמיד מהעיירה פיקלן ולימים נולדו לזוג שישה ילדים. בעקבות פטירת אביו, ר' שמואל מקלם, בירושלים, נסע פרומקין בשנת תרל"א (1871) לארץ ישראל, להשתטח על  קבר אביו ולסייר במקומות הקדושים. יומן מסעו התפרסם כספרון בשם "מסע אבן שמואל" (אב"ן שמואל – ר"ת: אריה בן שמואל) והוא כולל תיאורים פרוזאיים ומלאי מליצות ורגש. פרומקין שהה בירושלים קרוב לשנה ובפרק זמן זה כתב את חלקו הראשון של חיבורו הגדול והמפורסם "תולדות חכמי ירושלים", המסכם את כל תולדות חכמי ירושלים למן גירוש ספרד ועד לימיו, כולל שחזור ותיעוד כתובות מצבותיהם שבהר הזיתים. לשם כך נחשף לספריותיהם הפרטיות של חכמי ישיבת בית-אל ושל מקובלים ספרדים.

לאחר שובו לליטא כיהן פרומקין במשך כמה שנים כרבה של קהילת אלקסוט והיה מתלמידי ר' יצחק אלחנן ספקטור. עם פרוץ פרעות "סופות בנגב" בשנת תרמ"א (1881) עבר לעשייה ציונית בתנועת "חיבת ציון", נדד בין ערי אירופה ושיכנע את רבניהן, ובייחוד את מנהיגי יהדות גרמניה, להשפיע על יהודים לעלות לארץ ישראל ולא לאמריקה. באחת מתחנותיו באותם שבועות נפגש בעיר קניגסברג עם קרובו, ר' ישראל ליפקין סלנטר, מייסד תנועת המוסר וישיבותיה. ר' ישראל סלנטר סבר בתחילה כי הפתרון ליהדות רוסיה הוא בהגירה לאמריקה, אולם בעקבות פגישתם השתכנע לצדד בעד עלייה המונית לארץ ישראל.

בסוף שנת השמיטה תרמ"ב עלה פרומקין בשנית לארץ ישראל, עדיין ללא משפחתו. משך כמה שבועות הסתובב ברחבי הארץ במטרה להחליט היכן יקנה אדמות. לבסוף נקשר עם מייסדי "אם המושבות" וקנה אדמות בפתח תקווה וביהוד, אך הוא נאלץ לשוב על עקבותיו לליטא עקב מחלת הקדחת שדבקה בו.

כמה ימים לפני חג הפסח תרמ"ג (1883) עלה על גדותיו נהר הניימן המפריד בין אלקסוט לקובנה. השיטפון פגע בכל העיירה, כולל בביתו של פרומקין, ובני ביתו היו בסכנת חיים. פרומקין ראה בהצלתם סימן משמיים המאותת לו לשוב לארץ ישראל. כבר באלול של אותה השנה עלתה משפחתו לארץ, ובדרשת הפרֵדה שלו מהקהילה ביטא את המחירים שנדרש לשלם למען הגשמת חלומו: "ידעתי גם בנפשי כי קורבן גדול אני מגיש על מזבח אהבת ארץ ישראל."

בסוף חודש תשרי של שנת תרמ"ד (1884), לאחר שכמעט נטרפה ספינתם בלב ים, הגיעו פרומקין ומשפחתו ליפו ועברו לגור עם אנשי פתח תקווה ביהוד הסמוכה. באותה עת ננטשה פתח תקווה בעקבות גלי הקדחת, פגעי החורף והרעב, ומייסדיה היו הולכים משך כמה שעות ביום לעבוד את אדמותיה ושבים ללון ביהוד.

 פרומקין לא היה יכול לסבול מצב זה ובניגוד מפורש לעמדת מייסדי המושבה, בשקט ובסתר הלך ובנה לעצמו את "אחוזת לחמן", הבית הראשון בפתח תקווה. לקראת סוף האביב של שנת תרמ"ד (1884), תוך חירוף נפש של ממש, עבר לגור עם בני משפחתו בנחלה והם חיו בה בודדים ושוממים. המעשה הצליח לעורר את חמתה של המנהיגות של פתח תקווה, אך עד מהרה כבר עברו עוד ועוד משפחות שלא סרו לעמדה העיקשת של "היהודאים", וכך נוסדה המושבה פתח תקווה.

פרומקין לא הסתפק במעשה החלוצי הזה, אלא חפר את הבאר הראשונה ונטע את הכרם הראשון במושבה. לאחר כעשור הגיע להישגים חקלאיים מרשימים. את הידע החקלאי שלו רכש מעיתונים חקלאיים שהוזמנו עבורו מגרמניה וממומחים יהודים וגרמנים בראשון-לציון ובשרונה הטמפלרית. האחוזה שהעמיד נחשבה לגדולה ולמפוארת והיקף הרכוש החקלאי בה היה גדול. אין ספק כי פרומקין תפס את היותו איכר וחקלאי כאידיאל גדול, מעשי ורוחני כאחד. במכתב לר' יצחק אלחנן ספקטור הוא מתבטא ברוח אידיאל זה:

עולם חדש לפניי. יד האהבה לארץ קדשנו לא עצרה כח לישנני בחיק נעימות כל הימים ולאט לאט התנערו אשמורות עיניי ואראה כי הנני אסור בזרועות יעלת החן הזאת, באהבת ארץ הקודש בעבותים חדשים. עבודות אשר לא ידעתי שחרן ולא שמעתי שמען בהיותי עוד בארצות רוסיה, הנה יבקשו עתה ממני את תפקידן ויקחוני תחת עול סבלן. כאדם הראשון בשעתו, אשר יגע כמה יגיעות עד אשר מצא פת לאכול, חרש, זרע, קצר, כן אנכי היום הזה. תחת אשר לפנים, בהיותי בארץ רוסיה, הייתי משכים ומוצא כל אלו מוכנים לפניי, תחת אשר לפנים הייתי ישן שינת ארעי ושינת קבע כחפצי ומתפלל ערב וצהרים מבלי אשר הטרידני אדם, ולומד שיעורים תמידים כהלכתם, הנה עתה איכר אנוכי, איכר במלוא מובן המלה!

ליוזמות חלוציות אלו של פרומקין יש להוסיף את חידושו החינוכי לאחר שייסד במושבה את הישיבה הראשונה בארץ ישראל שבה לימדו לימודי חול לצד לימודי הקודש.

באותן שנים ראשונות במושבה סבלו פרומקין ומשפחתו ממחלות, מפרעות ומתקיפות שודדים, בני הכפרים הערבים הסמוכים. במקרה הקשה ביותר, בכ"ב באדר ב' תרמ"ו, בתקופה שבה פתח תקווה כבר עמדה על תילה, ערביי יהודיה באו לפתח תקווה לבזוז את המושבה, בשעה שרוב הגברים היו בעבודתם בשדות. פרומקין סגר את משפחתו ואת יתר נשות המושבה וילדיה בתוככי האחוזה, "הבנוי כעין מבצר קטן סגור מכל ד' עבריו," ויצא לבדו להגן על העיירה ועל ביתו אל מול עשרות פורעים ערבים. מעשה הגבורה של פרומקין מנע את הכניסה לחצר-ביתו. התנפלות אכזרית זו של הערבים על בני המושבה היכתה גלים והדים לכך אנו מקבלים מהעיסוק הרב בפרשייה בעיתונות התקופה.

אך לא רק הערבים פגעו בו. פרומקין סבל גם מאלימות, ממזימות ומעלילות שונות, מצד בני יהוד ופתח תקווה היהודים. השיא הגיע כאשר אותן "נשמות טובות" מפתח תקווה העלילו עליו בפני השלטונות התורכיים כי הרג שני פועלים ערבים שנפלו לבאר שלו בעת חפירתה כמה שנים לפני כן. לשם כך שילמו לפועל הערבי שנפצע באותו המקרה על מנת שישנה את עדותו המקורית ויאשים את פרומקין ברשלנות בכוונה תחילה.

בינתיים, בעקבות סכסוך נמשך עם פטרונו לחמן, הוא אולץ לעמוד למשפט בבית הדין הקנאי של "דגל התורה" בירושלים. אנשי בית דין זה רגזו עליו עוד קודם לכן כי הכניס לימודי גרמנית ומקצועות חול לתלמוד התורה שלו. משך כמה חודשים נאלץ פרומקין להימצא בהיחבא בירושלים ולנהל את המשפט. באותם חודשי חיים במסתור, חודשי פחד ואימה, חיבר ארבעה מתוך חמישה חיבוריו מסדרת "קרובן של ישראל" העוסקים במצב הדור, בגאולה וביחס למסורת: "קורנין דנהור", "קדושת התלמוד", "מגילת אסתר עם שני פירושים", "פגעי הלאום" ו"משא גיא חזיון".

לבסוף, בשנת תרנ"ד (1894), נאלץ פרומקין להימלט מהארץ לפני שייתפס על ידי השלטונות בעוון אותה עלילת דם, ונאנס למסור בחזרה את נחלתו המרשימה ללחמן ולהגר לאנגליה. בלונדון הקים עסק של סחר יינות. לאחר שייצב את עסקיו בלונדון והעביר את ניהול העסק לילדיו, בילה פרומקין תקופות ארוכות בספריית הבודליאנה באוקספורד ובספריית המוזיאון הבריטי, בנבירה אחרי כתבי יד וחיבורים עלומים, והמשיך את מחקרו הענף על תולדות חכמי ירושלים. בין היתר גילה כתב יד עתיק שלטענתו היה כתב היד המקורי של "סדר רב עמרם גאון", הנודע כאחד מנוסחי הסידור הראשונים. פרומקין טען כי כתב היד הצרפתי שמצא מהימן יותר מכתב היד הספרדי ומכתב היד האמריקאי שהיו ידועים עד כה. הוא הוציא את כתב היד לאור ופרסם אותו בספר "סדר רב עמרם השלם" – סידור בנוסח אשכנז בתוספת שבעה פירושים שונים על התפילה והשוואות לכתבי-יד ונוסחים מכתבי יד תימניים ועד לסידור האדמו"ר הזקן של חב"ד. את ה"הסכמות" לספר נתנו הרב חיים ברלין, ראש רבני ירושלים באותה התקופה, וידידו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר היה רבה של יפו באותה העת.

בשנת תרע"א (1911), לאחר 14 שנים באנגליה, חזר פרומקין לארץ הקודש ונפטר בפתח תקווה בשנת תרע"ו (1916).

פרומקין היה ציוני נלהב שאהבת ציון בערה בו עוד מילדות. את תפיסותיו הלאומיות גיבש בעקבות מפגשיו וקשריו עם דמויות כמו משה ליב לילינבלום, אחד העם ויהודה ליב (ליאון) פינסקר, אך גם בעקבות פעילותו בתנועת חיבת ציון וידידותו העמוקה עם רבנים כמו ר' אלחנן יצחק ספקטור ור' יהונתן אלישברג. פרומקין הדגיש את האקטיביזם הציוני והחלוצי על פני ההסברה והמאמצים המדיניים והרעיוניים. תפיסתו זו מתומצתת בדברים מופלאים ובמשפט קצר שכתב בשנת 1882 כחלק ממסקנותיו לניסיונות השכנוע של מנהיגי יהדות גרמניה לפעול למען ישוב הארץ:

כי טוב לי סנסן פעולה ממשית אחת מאלפי דמיונות שדופות, וגמרתי בעצמי... לקנות כברת ארץ... להתנחל בארץ הזאת.

במכתב זה שיתף פרומקין את נמעניו בהחלטתו להפסיק לעשות נפשות למען יישוב הארץ ולקום לעשות מעשה. הוא בחר להדגיש כי מעשה קטן אחד עדיף על אלפי רעיונות שהם חסרי משמעות. כהשלמה לעמדה זו באה עשייתו החקלאית וההתיישבותית, שבה ראה הבאת גאולה לעולם. פרומקין עסק רבות בנושא הלאומי וסבר כי הלאומיות והדת אינן סותרות אלא משלימות זו את זו ואי אפשר לאחת בלא השנייה. על כן לא יכול היה לסבול את ההפרדה בין הציונות לבין הדת, תפיסה שממנה נבע יחסו המסויג לחלוצים החילונים.

לצד פעילותו הציונית, החלוצית והרבנית הגדושה, הצליח פרומקין להרבות ביצירה ספרותית ולה פנים רבות – היסטוריה, מחקר, הגות, הלכה, פיוט ודרשה. עד כה ראו אור עשרה מחיבוריו והוא הותיר אחריו עוד מאמרים רבים בנושאים הלכתיים, אמוניים ולאומיים שנדפסו בעיתוני התקופה ובכתבי עת שונים. כמו כן, בכתבי יד, בארכיונים ובספריות שונות מצויים מספר כתבים מפרי עטו של פרומקין ועוד מאות מכתבים המצויים שם ואצל צאצאיו.

מאה שנה אחרי מותו מסתמנת התעוררות מחודשת סביב דמותו. "קרן פרומקין" בניצוחו של דניאל אופיר, המנציחה את מורשת המשפחה, מארגנת כנס לכבוד יובל המאה. הקרן הוציאה משך כמה עשורים ספרים על פרומקין וצאצאיו והוקירה דמויות חשובות במשפחה, כגון משפחות יהלום וישראלית מפתח תקווה. חתנו של פרומקין, פרופ' משה צבי סגל, שהיה המורה הראשון למקרא באוניברסיטה העברית, ושני בניו, הלורד סמואל סגל מאוקספורד ופרופ' בנציון סגל, שהיה מומחה לארמית.

בין הצאצאים החיים כיום נמנים כרמלה קלמנסון, ששימשה נשיאת ארגון "הדסה" העולמי, הרב לורד יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' עמוס פרומקין, חוקר המערות מהאוניברסיטה העברית, וישי גיספאן, חתן התנ"ך העולמי לשנת תשס"ז.

בשנים האחרונות התפרסמו שלוש עבודות גמר אקדמיות של חוקרים צעירים על רא"ל פרומקין ואנו תקווה כי זו תחילתה של התעניינות חדשה-ישנה באחד מן ההוגים והמנהיגים החשובים והמרתקים שהעמידה הציונות הדתית.

אלדד וייל הוא יועץ בכיר לראש העיר ירושלים. חיבר עבודת מאסטר על משנתו של הרב אריה לייב פרומקין בעניין יישוב הארץ.

המאמר פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016.

אהוד בן עזר: אריה לייב פרומקין, שזכויותיו רבות – לא היה ממייסדיה ה"ראשונים" של פתח-תקווה בשנת 1878 אלא ממחדשי היישוב בה לאחר תקופת יהוד.

הוא לא חפר בה את הבאר הראשונה, שנחפרה בשלהי 1878, כמסופר בספר הזיכרונות של סבי יהודה ראב בן עזר "התלם הראשון", שלא במקרה גם חפר אותה, והיא נקראה על שם בן-דודתו, ממייסדי פתח תקווה, יהושע שטמפפר – בִּיר שׁוּעַ. אולי פרומקין תרם לשיפוצה ולחידושה של אותה באר, שמקומה היה בקצה הדרומי-מערבי של כיכר המייסדים, לא רחוק ממה שהיה לאחר שנים אחדות, מזרחה ממנה, "אחוזת לחמן".

בכל ספרי הזיכרונות שקראתי על תולדות המושבה, כולל ספרו של סבי, לא מצאתי רמז ל"עלילת הדם" על איכרי פתח-תקווה, שכביכול טפלו על פרומקין מעשה רצח של שני פועלים ערביים בבאר "שלו"! – אני חושש שהכותב המציא זאת מדימיונו, ממש כשם שהמציא שפרומקין חפר את הבאר הראשונה.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

רוחות פלסטיניות חדשות

קולות של אכזבה מפתרון שתי מדינות לשני עמים

לדעת באסם עיד, פעיל זכויות אדם מיריחו, עדיף לפלסטינים לחיות במדינה אחת מסודרת עם היהודים מאשר להקים עוד מדינה ערבית שגורלה יהיה כמו זה של סוריה, עיראק, לוב, תימן או אפילו ירדן.

בימים אלה מתפתחת, באמצעות ועידה בינלאומית, דינמיקה אירופית-אמריקנית שתכליתה להתניע מחדש את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים במגמה להגיע ליצירת שתי מדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו בצד זו ממערב לירדן. הממשל הצרפתי מוביל מגמה זו, וכמה שאלות עולות מאליהן: למה הצרפתים, למה דווקא עכשיו, ואיך יתקבלו המאמצים אצל הישראלים ואצל הפלסטינים.

למה הצרפתים? התשובה ברורה: רבים מהפוליטיקאים הצרפתים חוששים מהטרור האיסלאמי שהיכה בצרפת בשלוש השנים האחרונות: טולוז, פריז, היפר כשר, שארלי הבדו, מועדון בטקלאן, איצטדיון סטאד דה פראנס ושלוש מסעדות. בממשל הצרפתי יש תחושה שסיוע של צרפת להקמת מדינה פלסטינית ישפר את תדמית צרפת בעיני הג'יהאדיסטים והללו יניחו את צרפת לנפשה.

סיבה נוספת הדוחפת חברי פרלמנט בצרפת ובמדינות אחרות לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית היא השיעור הגדל והולך של מצביעים מוסלמיים באירופה, והתחושה של פרלמנטרים אירופיים כי אם ברצונם להיבחר, עליהם לפעול על פי הציפיות של אזור הבחירה המתאסלם שלהם, כלומר לדחוף קדימה את עניין המדינה הפלסטינית.

המשמעות של עניין זה חמורה מאוד: על פי גישת האירופים, על ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון העלולה להפוך למדינת חמאס נוספת על זו שברצועת עזה – רק בשל שיקולים אלקטורליים של הפרלמנטרים האירופים וכדי – אולי – לתרום לביטחונה של אירופה מפני ג'יהאדיסטים המסתובבים בה בחופשיות.

אלא שמעבר לפליאה, ייתכן כי האירופים טועים לחלוטין, שכן המדינה הפלסטינית שהם מבקשים להקים היא בהנהגת אש"ף הנחשב ארגון לא דתי, ואולי אף אנטי-דתי, ודווקא זה עלול להרגיז מאוד את הג'יהאדיסטים, בשל התחרות והמאבק שאש"ף מנהל נגד התנועות הדתיות: חמאס, "הג'יהאד האיסלאמי" והסלפים. הקמת מדינה "חילונית" בתמיכתן של צרפת ומדינות אירופה אחרות עלולה אפוא ודווקא לעודד את תופעת הטרור נגדן.

אלא שמדינות אירופיות אלה, וצרפת בראשן, אינן רואות את הדברים הברורים: חמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006 ועד היום יש לו רוב במועצה זו. האם יש למדינות אירופה דרך להבטיח שניצחון זה לא יחזור על עצמו במדינה הפלסטינית שהם כל כך מתלהבים להקים, או שחמאס לא ישתלט על המדינה הפלסטינית בכוח הזרוע כפי שעשו אנשיו בעזה ביוני 2007? כיוון שאין דרך להבטיח זאת, עלינו להניח כהנחת עבודה שמדינה פלסטינית בשטחי יו"ש תהפוך במועד כלשהו למדינת טרור חמאסית דומה לעזה, ועם הבעיות שמדינת חמאס בעזה גורמת לאזרחיה ולאזרחי ישראל.

מגמות חדשות

אלא שאצל הערבים תושבי יו"ש מתפתחות מגמות חדשות. חלפו כבר כמעט 23 שנה מאז חתימת הסכמי אוסלו, והתקוות שהציפו את הרחוב הערבי ביו"ש בתחילת דרכה של הרשות הפלסטינית ב-1994 – לא התגשמו ברובן הגדול. ישראל לא נסוגה משטחים משמעותיים כמו ירושלים, ונשארה לשלוט על התושבים הערבים ביו"ש באמצעות המשטרה הפלסטינית ומוסדות הרש"פ. הרש"פ נתפסת כמושחתת, אינה מחוברת לציבור ואינה קשובה למצוקותיו ולתקוותיו. הרש"פ היא המעביד הגדול היותר ביו"ש, וגם זה הושג באמצעות תרומת כסף הזורם אליה מחו"ל.

רבים מהערבים תושבי יו"ש חשים כי הפרוייקט הלאומי הפלסטיני ובראשו הקמת מדינה פלסטינית אינו מצליח להגשים את מטרותיו. מטרה ראשונה – שחרור פלסטין כולה מהים עד הירדן – בלתי ניתנת להגשמה כי ישראל לא מתאבדת וכי העולם לא יסכים.

הקמת מדינה פלסטינית על חלק מהארץ תהיה בכייה לדורות, כי זו תיתן לגיטימציה למדינה היהודית שהוקמה, לגישתם, על אדמה ערבית ואיסלאמית, ולכן עדיף לא להקים מדינה פלסטינית, כדי לא לתת בכך לגיטימציה ל"כיבוש 1948", כלומר ישראל כפי שהיתה 19 שנים מאז שהוקמה עד ה-4 ביוני 1967.

סיבה שנייה היא האכזבה מהרש"פ, שכן במקום להיות פלטפורמה יציבה להקמת מדינה, הפכה הרשות לארגון מסואב ומושחת, שאנשיו דואגים קודם לכל לחשבון הבנק שלהם, אחר כך לרווחת בני משפחותיהם המצומצמות והמורחבות, ורק בסוף, ובשאריות, אם נשאר כסף, הם "דואגים לעם".

בנוסף לכך, הפילוג בין אש"ף לחמאס, המדינה שחמאס הקים לפני תשע שנים במדבר סיני והאיום שמציב חמאס על שלטון הרשות, כל אלה ממאיסים את מושג "מדינה פלסטינית" על חלקים גדלים והולכים של ערביי יו"ש, שהחלקים הליברליים ביניהם מאוד לא מעוניינים לחיות תחת משטר השריעה האיסלאמית שיכפה עליהם אורח חיים שונה לחלוטין מזה שאליו התרגלו.

ברקע עומדת העובדה שישראל והיהודים בה יישארו כאן לתמיד, ואופציית המדינה האחת עולה שוב ושוב כאפשרות ריאלית יותר ממדינה ערבית נוספת העלולה להתדרדר למצב שבו שרויות סוריה, עיראק, לוב, תימן או אפילו לבנון.

חסידי פתרון המדינה האחת קוראים – רובם בחשאי ומיעוטם בגלוי – לפרק את הרשות, לשבת עם הישראלים, לקבל מה שאפשר ושהישראלים ינהלו את המדינה המשותפת כמו שהם מנהלים את ישראל, המתפקדת הרבה יותר טוב ממרבית המדינות הערביות המקיפות אותה וודאי מהמדינה הפלסטינית, אם זו תתנהג כמו הרשות הפלסטינית.

הגדיל לעשות באסם עיד, פעיל זכויות אדם מיריחו, שהכריז לאחרונה בכנס באוניברסיטת אריאל כי האסון הגדול ביותר של הפלסטינים לא היה הנכבה של 1948, לא הכיבוש של 1967 אלא הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1993. עדיף לפלסטינים לחיות במדינה אחת מסודרת עם היהודים מאשר להקים עוד מדינה ערבית שגורלה יהיה כמו זה של סוריה, עיראק, לוב, תימן או אפילו ירדן.

כתוצאה מהתפתחות שיח זה, החלו לקום ברחבי יו"ש ארגונים שמטרתם להסיר מסדר היום את הקמת המדינה הפלסטינית ולהחליף רעיון זה באפשרות להצטרף למדינת ישראל ושזו תנהל את הארץ בין הים והירדן. ארגון אחד מאלה הוא "התנועה העממית למען מדינה דמוקרטית אחת על אדמת פלסטין ההיסטורית" בהנהגת מוניר אלעבוש מטול כרם, שהוקמה ברמאללה במאי 2013. המסמך המכונן שלה הוא כדלקמן:

סבלו של העם הפלסטיני נמשך למעלה מ-100 שנה. ממבשרי וגורמי סבל זה היו הצהרת בלפור משנת 1917 ובעקבותיה כפיית המנדט הבריטי על פלסטין ומניעת מימוש זכותו הטבעית של העם הפלסטיני להגדרה עצמית והקמת מדינתו העצמאית על אדמת מולדתו.

סבל זה החריף עם הנכבה של 1948 ותוצאותיה: ההשתלטות על רוב האדמה הפלסטינית ועקירתם של כ-750 אלף פלסטינים ממנה והקמתה של מדינת ישראל עליה. אחריה באה התוקפנות הציונית בשנת 1967, כיבוש שאר פלסטין ועקירתם של מאות אלפים. לאלה התלוו ניסיונות למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית שמבטאת עומק תרבותי וקשר היסטורי של העם הפלסטיני למולדתו.

מאז תחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, היו מאמצים ויוזמות בינלאומיים ואזוריים למצוא פתרון צודק לבעיה הפלסטינית ולשים קץ לסכסוך הפלסטיני-הציוני והערבי-הציוני. אך כל המאמצים הללו הובילו לכישלון בשל העקשנות הציונית והגישה הגזענית שאינה מקבלת את האחר ומכחישה את קיומו של הקורבן כדי להסתיר את הפשע. בחסות הסכמי אוסלו ערכה ישראל מסע התנחלות נפשע כדי לשנות את המציאות בשטח ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית. מתוך דבקותה בהכחשת קיומו של העם הפלסטיני, פעלה ישראל לבסס את תפיסתה של האדמה הכבושה מאז שנת 1967 כטריטוריה שנוייה במחלוקת ולא כשטח כבוש.

עם תחילת המהפכה הפלסטינית הנוכחית ב-1 בינואר 1965 והגעת הכוחות הפלסטיניים להנהגת הארגון לשחרור פלסטין ב-1969/1968, ראו הכוחות הפלסטיניים במדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלסטין ההיסטורית (המנדטורית) פתרון צודק לבעייה הפלסטינית. אך עד מהרה ניתנה עדיפות לפתרון זמני (השיבה, הגדרה עצמית והמדינה העצמאית שבירתה ירושלים). פתרון זה צומצם למעשה למה שנודע כפתרון שתי המדינות, שביסס למעשה את ההכרה בכיבוש הישראלי של האדמות שנכבשו ב-1948.

ההצגה מחדש של פתרון המדינה הדמוקרטית האחת מגיעה היום לאור היעדר אופק פוליטי וכישלון כל הניסיונות לפתרון בחלקים של הבעייה הפלסטינית. ישראל ממשיכה להפקיע ולייהד את האדמות הפלסטיניות ולהתכחש לזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם הפלסטיני. היא הופכת את הנוכחות הפלסטינית לגטאות (בנטוסטאנים) מנותקים זה מזה שאינם מאפשרים חיים. בכך היא הופכת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לבלתי אפשרית והופכת את שלב המעבר מהסכמי אוסלו למעמד של קבע.

כתוצאה מכך אנו חיים במשבר כולל ועמוק, היעדר אופק מדיני תחת כיבוש ללא עלות וסיפוח בפועל של מרבית האדמה הפלסטינית. בכך התבססה מדינה אחת שמשטרה גזעני פשיסטי (אפרטהייד), מבוסס על ההפרדה הגזענית. אנו מוצאים את עצמנו בפני הדרישה הישראלית החדשה להכרה ב"יהדות" מדינת ישראל במובנה הציוני, אפילו ללא הגדרת גבולותיה, מה שאומר מחיקת זכות השיבה ופתיחת דרך לגירושם של בני עמנו מהשטחים הכבושים מאז 1948. בכך מביאה ישראל את הסכסוך לתקופה מסוכנת המבשרת פיצוץ עקוב מדם, טיהור אתני ושלב נוסף של הטרגדיה האנושית שחי העם הפלסטיני לאחר הנכבה משנת 1948.

מול מציאות מרה זו של עוול הנגרם לעם הפלסטיני, הפתרון הצודק והאפשרי לסכסוך הפלסטיני הישראלי הוא פתרון המדינה הדמוקרטית האחת על אדמת פלסטין ההיסטורית (המנדטורית), מדינה דמוקרטית לכל תושביה שתוקם על בסיס חוקה דמוקרטית וערכי "ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם" ותבטיח חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפלייה על בסיס גזע, דת, מין, צבע, שפה, דעה פוליטית או לא פוליטית, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או כל מצב אחר.

רעיון זה מגיע בהמשך למאמצים שקדמו לנו להצגת פתרון המדינה הדמוקרטית האחת, דרך אותן קבוצות שקיימו כנסים ופעילויות שונות בחלקים שונים של העולם ואשר "הצהרת מינכן" מהווה מכנה משותף לכולן.

החלטתנו לאמץ את האלטרנטיבה של מדינה דמוקרטית אחת בארץ פלסטין ההיסטורית נסמכת על הדברים הבאים:

ראשית: העם הפלסטיני הוא עם אחד על כל מרכיביו: באדמה הכבושה משנת 1948, באדמה הכבושה משנת 1967 ובמחנות פליטים בשטחים הכבושים ובפזורה. למרות הימצאו תחת משטרים שונים ומערכות חוקים שונות, הוא שמר על אחדותו וזהותו הלאומית. בני העם הפלסטיני החיים בישראל הגזענית לא השתלבו בחברה הישראלית. לאחר שישים שנה שבהן מנסים לכפות עליהם דו-קיום וטיהור אתני, הם ממשיכים לדבוק בזהותם הלאומית. הפלסטינים בשטחים הכבושים מאז 1948, בגדה המערבית וברצועת עזה עומדים כנגד מדיניות הכיבוש, במיוחד ההתנחלויות, הפקעת האדמות ומדיניות ונהלי האפרטהייד המיושמים על ידי כוחות הכיבוש הישראליים המשפיעים על כל תחומי חיים. כמוהם גם הפליטים הפלסטינים, במחנות הגולה ובתפוצות, נאחזים בהשתייכותם הלאומית ובזהותם הפלסטינית. הם סירבו לכל תוכניות היישוב מחדש ולא הסכימו לקבל מולדת חלופית במקום מולדתם.

שנית: יש ערכים אוניברסליים שאליהם שואפים העמים הנאורים, ערכי החירות, הצדק, השוויון, הדמוקרטיה, קבלת האחר וראיית הגיוון התרבותי, האתני והדתי כמעשיר את הקהילה, ולא כסיבה לאפלייה גזענית. לכן, כל אסטרטגיה פלסטינית צריכה להיות מונחה על ידי ערכים אלה, ערכי זכויות האדם והסטנדרטים של החוק הבינלאומי, ולעצב את מאבקה על בסיס זה.

שלישית: פלסטין היא מולדת הדתות. לא ייתכן שמאמיני אחת הדתות ידירו את האחרים, כמו שאין לנסות לקבוע את אופי המערכת הפוליטית בפלסטין בהתאם לאחת מדתות אלו. על כל משטר או אסטרטגיה להתבסס על כיבוד הדתות בכל מה שנוגע לסמלים דתיים, אתרי פולחן ומקומות קדושים לדתות כולן ולקדם את ערכי הסובלנות הדתית ודו-הקיום בין דתות.

רביעית: יישום הצדק החברתי ושיוויון ההזדמנויות בין אזרחי המדינה הדמוקרטית האחת, עם כל מרכיביה האתניים והדתיים. חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים בצורה צודקת. כיבוד הנשים והבטחת שיוויון ביניהן ובין הגברים בכל תחומי חיים.

חמישית: ירושלים היא בירת מדינה דמוקרטית אחת זו.

שישית: פתרון בעיית-הפליטים יושג באמצעות יישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות משנת 1948, כך שתהיה זו זכותו של כל פלסטיני בעולם לחזור לפלסטין. הפלסטינים יקבלו מחדש את רכושם ונכסיהם, או שיינתן פיצוי הוגן למי שאינם רוצים לחזור. בנוסף, הפליטים הפלסטיניים יפוצו על הסבל שנגרם להם כתוצאה מגירושם ממולדתם. כמו כן ישובו העקורים מקרב הפלסטינים של 1948 לכפריהם ולרכושם.

השבת זכויות הפליטים והעקורים הפלסטינים אין פירושה גירוש משפחה יהודית כלשהי מפלסטין, אלא להיפך. המטרה לערוך פיוס היסטורי בין תושבי פלסטין בכל מרכיביהם תוך מודעותנו לכך שכל הפתרונות המוצעים האחרים (פתרון שתי המדינות או פתרון הקונפדרציה) אינם מביאים פתרון צודק לבעיית הפליטים, שיבטיח את זכותם לחזור לבתים שמהם נעקרו. חלק מהם אפילו מתנה את הקמת המדינה הפלסטינית בוויתור על חזרת הפליטים לבתיהם.

מדינה זו מסוגלת לפתור את הסכסוך משורשיו, לטפל בכל האספקטים של הסכסוך בפלסטין ההיסטורית ולבנות משטר המבוסס על עקרון הצדק, השיוויון והדמוקרטיה. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות מדינה תוקפנית ולא יהיו לה שאיפות התפשטות, לכן לא תהיה שום מחלוקת על הגבולות עם אף אחת מהמדינות השכנות, בהתחשב בכך שמדינה זו תוקם על אדמת פלסטין ההיסטורית. מדינה זו תהיה חלק בלתי נפרד מהמערכת של שיתוף פעולה אזורי ותשתלב בה בהרמוניה, לא מתוך התנגחות ומחלוקת.

מטבע הדברים התנועה הציונית דוחה אפשרות זו בהיותה תנועה הבנוייה על בסיס גזעני "אפרטהיידי", על אי-הכרה באחר ועל עקרונות הקולוניאליזם, הכיבוש וההתנחלות מתוך הסתמכות על הכוח והדיכוי.

יש לדחות באופן החלטי את העיקרון של השתלטות על קרקע בכוח והוא לא יכול להוות בסיס ליצירת זכות נרכשת פרטית או קולקטיבית. לכן ההתנחלות הציונית היא התנחלות בלתי חוקית, ולא ניתן לקבלה כעובדה מוגמרת. ההתנגדות להתנחלות תהיה במרכז תוכנית המאבק של תנועה זו. פתרון המדינה הדמוקרטית האחת אין פירושו דחיקה לשוליים של המאבק נגד מדיניות הכיבוש והתעמרותו מהן סובל העם הפלסטיני באופן יומיומי: ההתנחלות, ההשתלטות על האדמות, ייהוד ירושלים ועוד. המאבק נגד ההתנחלויות ונגד המדיניות והיישום של משטר האפרטהייד בישראל הוא בלב תוכנית המאבק של התנועה.

על מנת להגשים פתרון צודק לסכסוך הפלסטיני הישראלי, החלטנו אנו, החתומים מטה, להודיע על הקמת "התנועה העממית למען מדינה דמוקרטית אחת על אדמת פלסטין ההיסטורית", שתפעל כדי להגיע לכל בני עמנו בכל מקום שבו הם נמצאים ואל הציבור בישראל, במיוחד לאלה המעוניינים באלטרנטיבה זו. נפעל כדי להשיג תמיכה ועזרה של כל הכוחות המאמינים בחופש, צדק, שיוויון ודמוקרטיה, לאמץ מדיניות וצעדים מעשיים כדי להילחם ולהביא לסיום משטר האפרטהייד והכיבוש ישראלי הגזעני. לפיכך, ההצלחה של אלטרנטיבה זו היא הגשמת כבוד-האדם ותהווה מודל תרבותי להשגת שלום, דו-קיום, דמוקרטיה ופתרון סכסוכים בין עמים.

עד כאן המסמך. למרות שיש בו חלקים שאינם ערבים לאוזן ישראלית וישראל אף אינה יכולה לקבלם, כמו את זכות השיבה – אין המסמך מתייחס להקמת מדינה פלסטינית כאופציה יחידה ואף לא כאופציה מועדפת, והוא מבטא את הוויתור הפלסטיני על הקמת מדינה נפרדת, ומכאן חשיבותו.

האם האירופים קשובים לקולות אלה?

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 388.

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

אורי הייטנר

1. אל שולי השוליים של החברה הישראלית

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה – מתקפה של דה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה כמדינה יהודית ולזכותה להגנה עצמית. מדובר בקמפיין עתיר הון, מתוזמר היטב, שנערך בכל ארצות המערב. מטרתו – לגרום לחרם על מדינת ישראל, להמאיס אותה על העולם ובעיקר על אזרחיה, במטרה למוטט אותה. זו האסטרטגיה שנקבעה בוועידת דרבן לפני 15 שנה, והיא מיושמת מאז בעקביות. הקמפיין הזה מבוסס על תעשיית שקרים ועלילות נגד ישראל וצה"ל.

ההתמודדות עם המתקפה הזאת, היא אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר היום. מן הראוי שהממשלה תרתם להתמודדות הזאת בצורה אפקטיבית יותר מכפי שהיא עושה היום, אך לא פחות חשובה ההתעוררות מלמטה, של החברה האזרחית, הן ברשתות החברתיות והן בהתמודדות של צעירים ישראליים שייצאו לקמפוסים ברחבי העולם למתקפת נגד, להסביר את צדקתה של ישראל וליצור דה-לגיטימציה לאויביה, המנהלים את המסע נגדה.

בעבר, התנועה הקיבוצית היתה החלוץ לפני המחנה – הראשונה שנחלצה לכל משימה לאומית. אולם טרם נתקלתי בכל התארגנות בתנועה הקיבוצית למהלך כזה, בכל דיון במוסדות התנועה בנדון ולא בגיוס פעילים ומתנדבים לשליחות חשובה זאת. טרם נתקלתי בידיעה כך שאגף החינוך והמשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית נרתם למשימה הזאת.

לעומת זאת, נתקלתי גם נתקלתי בהתגייסות של התנועה הקיבוצית ומוסדותיה, ובעיקר של האגף למשימות לאומיות (!) – למען הארגון הישראלי המשמש ראש חץ במסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים נגד מדינת ישראל, "שוברים שתיקה". הארגון הזה פועל בכל רחבי העולם כדי להעליל עלילת דם קולקטיבית על צה"ל ועל מדינת ישראל. הארגון משתמש בעדויות של חיילים על מעשים חריגים המנוגדים לרוח צה"ל ולפקודותיו, כדי להציג אותם כהתגלמות דרכי הפעולה של צה"ל. הם מציגים אותן עדויות, מחוץ להקשר של המלחמה, של הטרור ושל מציאות חיינו, ומכלילים על צה"ל עלילה של צבא המבצע פשעי מלחמה נוראים. פעילי הארגון פועלים ברחבי העולם, במימון גורמים עוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה עם הרצאות ותערוכות המוציאות דיבת צה"ל רעה.

בשנה שעבר סערה התנועה הקיבוצית על כך שנציגי הארגון הזה הוזמנו להרצות בפני בני נוער ברפסודיה. מזמיני הארגון הצדיקו את הצעד, בכך שיש לחשוף את הנוער למגוון הקולות בחברה הישראלית. אני סבור שניתן לחשוף את הנוער למגוון הקולות, גם בלי ללכת למקרי הקיצון, וכפי שלא נעלה על דעתנו להפגיש אותם עם נציגי להב"ה או לה-פמיליה, כך אין להפגישם עם "שוברים שתיקה".

אולם כעת אגף המשימות הלך צעד אחד נוסף. כבר אין הוא מדבר על חשיפה למגוון קולות, אלא הוא בנה אסטרטגיה של שיתוף פעולה עם הארגון הנואל הזה. מזכירות התנועה אימצה הצעה של האגף, שבשפה מכובסת מציגה את פעילות הארגון כבעלת "ערך מוסף בשמירה על אופייה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית ובקיום שיח על מקומו של הצבא בחברה דמוקרטית." היא אימצה תוכנית מפורטת של שיתוף פעולה עם הארגון בשטיפת מוחותיהם של בני הנוער שלנו בדרכם לגיוס לצה"ל; תכנית הכוללת השתתפות של הארגון במסע י"ב, מפגש עם הש"ש, מפגש עם שכבת הנח"ל והרפסודיה.

טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מכוננים בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית. יש לחנך עליהם את בני הנוער בחינוך החברתי-קהילתי בקיבוץ, בתנועה ובבית הספר. בנוסף לכך, מדובר בנושא מרכזי ביותר בצה"ל, המנחיל ערכים אלה לחייליו. אין כל צורך ב"שוברים שתיקה" למטרה זו, נהפוך הוא. מן הראוי שהחינוך על ערכים אלה יהיה מחובר לצה"ל, ולא לעומתי לצה"ל.

לפני כשנתיים זומנתי להצטרף למועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות. בשנה שעברה, לאחר השתתפות "שוברים שתיקה" ברפסודיה, ביקשתי דיון בנושא במועצה. מאז לא זומנה המועצה לכל דיון שהוא, ואיני יודע האם היא עוד קיימת, או ששכחו להזמין אותי לדיוניה. ואם אינה קיימת, איני יודע מי החליט על כך ולא טרח לעדכן את חבריה, כפי שאיני יודע מי מקבל את ההחלטות וקובע את המדיניות שלה. אי ההירתמות למאבק ב-BDS  והשותפות האסטרטגית דווקא עם "שוברים שתיקה" הנם שערורייה. הדרך הזו דוחקת את התנועה הקיבוצית לשולי השוליים של החברה הישראלית.

משהו רע עובר על התנועה הקיבוצית. ניתן לראות זאת גם בהחלטות האחרונות של מועצת תק"צ. ביום שבו אבו מאזן סירב לפגוש את נשיא המדינה ונשא נאום בו העליל על ישראל עלילת דם אנטישמית של הרעלת בארות (אגב – גם העלילה הזאת היא מבית מדרשו של ארגון "שוברים שתיקה") – מועצת תק"צ אימצה החלטה התומכת בהקמת מדינה פלשתינאית. אלו מילים לא הופיעו בהחלטה? גלגל, נערן, ייט"ב, בית הערבה, מצפה שלם, אלמוג, קלי"ה, בקעת הירדן, צפון ים המלח, התיישבות, סולידריות, מחויבות.

זו החלטה מבישה של תנועה בשקיעה.

2. צרור הערות 26.6.16

* ברקס לקוסמופוליטיות – עינינו, כעיני העולם כולו, היו נשואות לבריטניה, למשאל העם בשאלת המשך חברותה של בריטניה באיחוד האירופי.

איני מרוצה מהתוצאה. קיוויתי שאזרחי בריטניה יחליטו להישאר באיחוד האירופי. זאת עמדתי כישראלי. בריטניה היא מדינה ידידותית לישראל, ובתור שכזו היא משמעותית בעיצוב עמדת האיחוד בסוגיות הנוגעות לישראל, כמו התנגדות נחרצת לתופעת ה-BDS. אני מודה, שאני פרובינציאלי. השיקול שלי הוא קודם כל ישראלי, והעניין שלי הוא בראש ובראשונה באינטרס הישראלי.

כאשר אני מנסה לצאת מעורי ולהיכנס לעורו של אזרח בריטי, שהעניין שלו הוא בראש ובראשונה באינטרס הבריטי, ובצדק, כלל לא בטוח שזו היתה עמדתי. היתרונות הכלכליים הכרוכים בחברות באיחוד האירופי ברורים וכן גם המחיר הכלכלי שבריטניה עלולה לשלם אם תצא ממנו. מצד שני, אני יכול בהחלט להזדהות עם הסנטימנט הלאומי וההתנגדות לשחיקת הריבונות הלאומית של בריטניה, כחברה באיחוד.

המסר של תוצאות המשאל, הוא שלילת התפיסה הקוסמופוליטית, החותרת למחיקת הלאומיות הנפרדת באירופה. הלאומיות וההזדהות הלאומית, התרבויות הלאומיות הנפרדות, מעשירות את התרבות האנושית, והופכות את האנושות למגוונת יותר, לעשירה יותר ולמעניינת יותר. האלטרנטיבה ללאומיות היא דיקטטורה של התאגידים העסקיים הגדולים, שהדת והתרבות שלהם היא הבצע, והיא עלולה לשחוק את אזרחי העולם ולגרום לניכור הרה אסון של בני האדם.

לטווח הארוך, תוצאות המשאל עשויות לחזק את המגמה של האיחוד האירופי כפדרציה של לאומים נפרדים וריבוניים לעומת המגמה של מחיקת הלאומיות. 

* דמוקרטיה למופת – נאומו של ראש ממשלת בריטניה ומנהיג תומכי ההישארות באיחוד האירופי דייוויד קמרון, הוא מופת של מנהיגות דמוקרטית המכבדת באמת ובתמים את הכרעת הרוב. הוא לא המתין לקולות החיילים והימאים. הוא מיהר להתייצב מול המצלמות ולנאום בשידור חי. לא היה בדבריו שמץ של מירמור, של התבכיינות, של האשמות. בראשית דבריו הוא הודה לעם הבריטי שהצביע בהמוניו, על התהליך הדמוקרטי במהלך הקמפיין ועל ההצבעה. בהמשך דבריו הוא חזר על חשיבות משאל העם – יש נושאים בעלי חשיבות עליונה שבהם הריבון, העם, צריך להכריע. הוא הביע כבוד להכרעה, שעד אתמול עמד בראש הנאבקים נגדה. אף שאין הוא חייב בכך, הוא הודיע על התפטרותו בעוד חודשים אחדים, כדי שרצון העם, שבא לידי ביטוי בתוצאות המשאל, יתבטא גם בדמותה של ההנהגה – הנהגה המזוהה עם רצון הרוב. והוא התחייב להתחיל מיד במימוש ההחלטה שהתנגד לה.

זהו נאום שראוי שיילמד ויכנס להיסטוריה כמופת של מנהיגות דמוקרטית.

(לא יכולתי שלא להשוות להתנהגותו של אריק שרון לאחר משאל חברי הליכוד על ההתנתקות...)

* רוב מיוחד – כאשר התחלנו להוביל את המאבק לחוק משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל, הצעת החוק דיברה על רוב מיוחד – רוב מקרב סך כל בעלי זכות הבחירה, ולא רק מבין המצביעים בפועל. הטענה היתה, שצעד כל כך קיצוני וחמור, כמו ויתור על שטח ריבוני, אין לקבל כאשר פחות ממחצית אזרחי ישראל תמכו בו.

כעבור זמן קצר הורדנו את הסעיף הזה מהצעת החוק, כיוון שהבנו שאין לו כל סיכוי להתקבל. עצם הדרישה הזאת נתקלה בגינוי והוקעה: הצעה פאשיסטית, אנטי דמוקרטית, אפילו "גזענית" (!) – וכל הארסנל האוטומטי הזה. גם כאשר הוכחנו שבמדינות רבות, ויתור על שטח ריבוני, אם בכלל החוקה מאפשרת אותו, מחייב רוב מיוחד – דברינו נפלו על אוזניים ערלות. וכך, כדי לא לסכן את עצם קבלת החוק – ויתרנו.

בתוך כיממה לאחר משאל העם בבריטניה, חתמו למעלה ממיליון אזרחים בריטיים על דרישה למשאל חוזר. והטעם לדרישה – "אנו קוראים לממשלה ליישם את החוק שאם בהצבעה לא הושג רוב של 60 אחוזים ואחוזי ההצבעה לא עלו מ-75 יש לבצע משאל עם חוזר."

שימו לב – מדובר כאן על דרישת רוב מרחיקת לכת הרבה יותר מזאת שלנו.

כדאי לעקוב אחרי הסיפור ואולי לקבל השראה לעדכון החוק בישראל.

* מדינת יהודה – הדמגוגיה האנטי ציונית מנסה לצייר מצג שווא של משחק סכום אפס בין היותה של ישראל יהודית להיותה דמוקרטית – ככל שתהיה פחות יהודית היא תהיה יותר דמוקרטית, ולהיפך. האמת הפוכה – אלו כלים שלובים. חיזוק צביונה היהודי של המדינה, יחזק את מהותה הדמוקרטית ולהיפך.

גדי טאוב העלה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט ברוח זו, והוא סיים אותו בשעשוע אינטלקטואלי: "יכול להיות שכל הבעיה לא היתה צצה אם היו קוראים למדינה יהודה, ולא ישראל?"

שאלה מעניינת. חברי עמיקם אסם, שכנח"לאי בקיבוץ שדה בוקר זכה לצקת מים על ידיו של בן גוריון ולעבוד עמו בדיר, מעיד שבן גוריון שאל אותה שאלה בדיוק, באחת משיחותיהם.

התשובה שלי לשאלה ההיפותטית ברורה. אם המדינה היתה נקראת יהודה ולא ישראל, הבעיה היתה אותה בעייה. כלומר, אין בעייה אמתית, ולכן האין-בעייה היתה אותה אין-בעייה. במקרה כזה, כל אזרחי יהודה היו נקראים יהודים. כדי להבחין בין הרוב הלאומי למיעוטים, היהודים היו נקראים ישראליים ובני המיעוט הערבי היו נקראים ערביי יהודה או ערבים יהודים.

חוק השבות היה קובע שהמדינה תהיה פתוחה לכל ישראלי באשר הוא והיינו חותרים לעליית ישראלֵי אירופה, ישראלֵי ארצות ערב, ישראלֵי חבר העמים וישראלֵי אתיופיה. ישראל ויהודה – היינו הך. מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל – העם היהודי. והיא מעניקה שוויון זכויות כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. כך בדיוק היה, אילו נקראה יהודה.

* סומך ידי על ועדת החקירה – בינואר 1995, החליטה ממשלת רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטענות על חטיפת ילדים למשפחות יוצאי תימן כדי למסור אותן לאימוץ במשפחות אשכנזיות חילוניות. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, הקים את הוועדה והעמיד בראשה את שופט בת המשפט העליון יעקב קדמי. בעקבות לחץ ציבורי, הורחבו סמכויות הוועדה לחקור טענות דומות של משפחות לילדים מעדות אחרות. למה הוחלט על הקמת הוועדה? הרי קדמו לה שלוש ועדות חקירה ובדיקה, ששללו את תאוריית החטיפה הממוסדת. לשם מה יש צורך בוועדה רביעית?

הסיבה לכך היתה האווירה הציבורית של חוסר אמון במסקנות שלוש הוועדות. רבין הבין את הצורך החברתי הברור בבדיקה לעומק, אחת ולתמיד, בידי גוף שלא יהיה חשוד בשום אופן בהטייה, שיזכה לאמון ציבורי מלא, ותוצאות עבודתו – תהיינה אשר תהיינה, תתקבלנה בידי הציבור באמון ובהסכמה.

שש שנים פעלה הוועדה. בדקה לעומק כל תיק, כל טענה, כל שמועה. מסקנותיה הצביעו על תמונה קשה מאוד של אפלייה, אטימות, התנשאות ואף אכזריות ביחס לעולי תימן, לצד אנדרלמוסיה ביורוקרטית קשה. אלה גרמו לקבורת ילדים שנפטרו בלי להודיע להוריהם ולתגובה מנוכרת כלפי אבלם של ההורים ועוד. אך הוועדה שללה מכל וכל את תיאוריית הקונספירציה ואת טענת החטיפות הממוסדות.

הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, כולל פתיחת קברים, והיא פורטה במסמך משפטי מפורט ומדוקדק בן למעלה מאלף עמודים. בבדיקה הוכח בוודאות מוחלטת ש-733 מן הילדים מתו ונקברו. לגבי 56 מקרים לא היה ממצא ודאי, והוועדה לא שללה את האפשרות שחלקם נמסר לאימוץ.

מי שאינו מקבל את מסקנות ועדת קדמי ומתעקש לטעון שהיתה חטיפה ממוסדת של הילדים – שום עובדה לא תזיז אותו מדעתו. גם אם תקום עכשיו ועדה נוספת, בכל הרכב שהוא, שתבחן מחדש כל מקרה ומקרה – כל תוצאה שלא תאושש את תאוריית הקונספירציה תוגדר מיד כחלק מהקונספירציה, מההסתרה ומהטיוח.

אני סומך ידי על מסקנות הוועדה. בעיניי, הבעיה האמתית היא חוסר הנכונות לקבל את המסקנות ולא לקבל שום מסקנות שאינן אלו שנקבעו מראש. הבעייה האמתית היא חוסר האמון במערכת המשפט – חוסר אמון מלובה ומובנה, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה.

עם זאת, אני תומך בחשיפה לציבור של הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית. אין כל הצדקה לחיסיון ארוך השנים על הדיונים. עצם החיסיון, מחזק את תיאוריות הקונספירציה בכלל, ואת טענות ההטייה של ועדת קדמי בפרט. דווקא מתוך אמון בוועדה, אני תומך בחשיפה. אולם, לצערי, ברור לי שגם החשיפה – תהיינה העובדות שתעלה אשר תהיינה, לא תזיז מדעתם את המאמינים בקונספירציה.

* הוועדה החמישית – נניח שתקום עכשיו ועדה חמישית לבדיקת הטענות הנוגעות לילדי תימן. ונניח שהיא תגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעו ארבע הוועדות הקודמות – האם מישהו מחובבי הקונספירציה יקבל את מסקנותיה?

אם ראשי/נציגי הטוענים את הטענות הללו יהיו מוכנים להיות שותפים ליוזמה של ועדת חקירה שתהיה מקובלת עליהם ויתחייבו מראש לקבל את כל מסקנותיה – אני בעד.

* אין גבול לרשע ולשנאה – אני מציע לקרוא את התגובה הזאת שקיבלתי, כדי לעצור ולהבין עד לאן עלולה להידרדר השנאה, אם לא נדע לעצור אותה. החרא העלוב והמנוול שאני מצטט כאן, ששמו אבנר גרון, מוכיח שלא רק הטמטום הוא דבר שאין לו גבול, אלא גם הרשע.

"רוב ילדי תימן האבודים נרצחו על ידי הרופאים של מפא"י הרשעה. או מתוך תפיסה ספרטנית של רצח תינוקות שאינם מושלמים בריאותית. או מתוך תפיסה ניאו-נאצית של צמצום מיספרם של בני עדות המזרח שלימים החליפו את שלטון מפא"י במדינה. יש לחשוף את הפרוטוקולים במיידי. כנראה שהנאצים של מפא"י כבר מתו. אבל חובה לראות באיזה עמדות מפתח במדינה, בבתי המשפט, בפרקליטות, בתקשורת, באקדמיה, אוחזים צאצאיהם! זאת, על מנת שניתן יהיה לבוא חשבון איתם!"

הנאצים של מפא"י מזכירים לו, כנראה, תהליכים לפני 70, 80 ו-90 שנה...

* אני מודאג – אני ממש מודאג באשר למצבם של אלה המזהים בישראל ניצני פשיזם ותהליכים המזכירים להם את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, שמא בסוף הם גם יאמינו בבדייה הזאת. במקרה כזה, הם יהיו כבר במצב חשוך מרפא. אני מקווה בשבילם, שלפחות פעם ביום הם קורצים לעצמם, להזכיר לעצמם שהטיעון הזה הוא רק רטוריקה פוליטית דמגוגית, ושהם שומרים על עצמם לבל יתחילו להאמין בה.

* טוב לישראל או רע לישראל? – בבחירות לנשיאות ארה"ב אני תומך בהילארי קלינטון. לא מאהבת מרדכי אני תומך בה, אלא כמועמדת מול טראמפ. טראמפ הוא בריון, דמגוג, בור וקל דעת. עצם המחשבה שהעוצמה הגדולה בעולם והשליטה במזוודה הגרעינית של ארה"ב תהיה בידיו, מדירה שינה מעיניי. במקרה זה, באופן חריג, השיקול שלי כאזרח העולם קודם לשיקול שלי כישראלי. אך גם בשיקול האינטרס הישראלי אני מעדיף את הילארי קלינטון, על הבלתי נודע של טראמפ. טראמפ בור ועם הארץ בכל ענייני מדיניות חוץ ובכל הקשור למזרח התיכון ולישראל. הוא בלתי צפוי לחלוטין. הוא חף מהסנטימנט הפרו-ישראלי הבסיסי של האמריקאים.

טראמפ אמר במהלך הקמפיין שעל ישראל לשלם על הסיוע הכלכלי והביטחוני שהיא מקבלת מארה"ב. הסיוע הזה, הנובע כמובן במידה רבה מן האינטרס האמריקאי, הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה בעבור ישראל. הסיוע הכלכלי מסייע לישראל מיום הקמת המדינה. הסיוע הביטחוני – מאז עסקת ה"הוק" בשנות ה-60 המוקדמות ובקצב הולך וגדל עד ימינו, כולל, ואף ביתר שאת, בתקופת כהונתו של אובמה (כפי שנוכחנו רק השבוע, בהתקבל מטוס האף 35. מעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתבטא בנושא זה כמו טראמפ, כיוון שמעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתייחס לברית עם ישראל במונחי ביזנס.

טראמפ הכריז במסע הבחירות שעל ארה"ב להיות נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי. אף נשיא אמריקאי לא היה נייטרלי בסכסוך הזה. ישראל היא בעלת בריתה של ארה"ב, ובעלת ברית אינה נייטרלית. אפילו קרטר, האנטי ישראלי והאנטישמי, עבר את הרדיקליזציה הזאת רק אחרי שסיים את תפקידו. יש בתוכנו מי שמזהים פרו-ישראליות עם תמיכה בעמדות הליכוד. זאת טעות. פרו-ישראליות היא תמיכה בישראל, וגם עמדות מפלגת העבודה, שאיני שותף להן, הן פטריוטיות לעילא ולעילא. תמיכה אמריקאית בעמדות אלו, אינה מבטאת בשום אופן אנטי ישראליות, גם אם היא כרוכה במחלוקות עם ישראל.

אגב, עם כמה מן הנשיאים שנחשבים לידידותיים מאוד עם ישראל, היו העימותים החריפים ביותר. כך, למשל, רונלד רייגן, שהטיל על ישראל סנקציות בעקבות חוק הגולן והפצצת הכור העיראקי, שניסה לכפות נסיגה לקווי 4.6.67 במסגרת "תכנית רייגן" והיה הראשון להכיר באש"ף. גם אובמה, שאני מתנגד מאוד למדיניות החוץ שלו, הוא ידיד ישראל, למרות שמדיניותו הפייסנית כלפי איראן, פגעה קשות בישראל, כמו עוד שגיאות גסות בהתנהלותו הבינלאומית.

 נייטרליות באשר לישראל?! טראמפ הוא המועמד הריאלי לנשיאות הראשון שהעלה אמירה חמורה זו על דל שפתיו.

על כך ישיבו לי, בצדק, שהוא אמר גם דברים אחרים, הפוכים, פרו-ישראליים מובהקים. וזה נכון. אם הוא ייבחר, יתכן שהוא יהיה פרו-ישראלי, אך באותה מידה יתכן שהוא יהיה אנטי ישראלי.

לעומת זאת, הילארי קלינטון לא תפתיע אותנו. היא ידידת ישראל, שהיתה יכולה בהחלט להשתלב, מבחינת עמדותיה, בצמרת מפלגת העבודה. מן הסתם, תהיינה עימה מחלוקות מדיניות, אך הן תהיינה מחלוקות בין ידידים. בתוך "המישפּוּחֶה".

* סרבן שלום – סרבן השלום אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין. סרבן סדרתי.

* דוקטור להכחשת השואה – מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן, ממחזר עלילת דם אנטישמית בת 700 שנה, על פיה היהודים הנם מרעילי בארות. אירופה שמעה ולא התרגשה. היא רגילה.

אגב, עלילת הדם המחודשת הזאת היא מבית היוצר של, איך לא, "שוברים שתיקה".

* הפרוטוקולים של זקני התעשיה הביטחונית – אחד המאפיינים קבוצות רדיקליות ומיליטנטיות, הוא פילוגים ופילוגי פילוגים לקבוצות קטנות וקיצוניות יותר, בשם טוהר האידיאה הפנאטית. כל פלג פורש מקודמו כיוון שאינו מספיק קיצוני.

ב"מקור ראשון" התפרסמה כתבה המתארת את הקצה הפנאטי ביותר (בינתיים?) של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי בישראל. לדוגמה, מסופר שם על תועמלן אנטי ישראלי קיצוני הפועל בארה"ב, ערן אפרתי, שהיה מראשוני וראשי "שוברים שתיקה" שפרש ממנה כי היא ... מתונה (!) מדי ומשת"פית של הממסד הציוני.

המנטור של המנוולים הללו הוא פרופ' ישראלי לאנתרופולוגיה, ג'ף הלפר, "מרצה בחסד" כהגדרת ישי פרידמן מ"מקור ראשון", מייסד "הוועד נגד הריסות בתים" ועוד רסיסי קבוצות רדיקליות מיליטנטיות.

המסר של הפנר וחסידיו הוא שהכיבוש, כולל עזה שכידוע גם היא כבושה, נועד להפוך את הפלשתינאים לעכברי מעבדת ניסויים של תעשיות הנשק ושיטות הדיכוי של ישראל. אחת לכמה שנים ישראל יוצאת למבצע ומפעילה את כל כלי הנשק החדישים שלה נגד האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית הבלתי מוגנת, כדי להוכיח לעולם את יכולותיה, על מנת שתוכל לייצא את הנשק ואמצעי הדיכוי.

וכך ישראל מסכנת את האנושות כולה, ואף שולטת בה, באמצעות התעשיות הביטחוניות, שהפכו את העולם לתלוי בה. אך בכך לא די, ישראל מאיימת על העולם גם בנשק גרעיני. המצגות של החבורה מציגות איך הנשק הגרעיני מאיים על אירופה. האיום אינו נאמר במישרין, אלא רק באמירות עמומות שישראל תשתמש בכל האמצעים אם יהיה סכנה לביטחונה, והעולם כבר מבין את המסר. לכן המסר שלהם לעולם הוא כבר לא דאגה לפלשתינאים, אלא החרבת ישראל כדי להציל את האנושות.

אפרתי: "בעבר הייתי אומר שהמצב של הפלשתינאים הוא משבר אנושי וכולנו צריכים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל עכשיו כבר לא משנה לי אם זה מה שאתם חושבים. אתם לא חייבים שיהיה אכפת לכם מהפלשתינאים או מהישראלים, אבל בבקשה חברים, שיהיה אכפת לכם מעצמכם. אתם הבאים בתור. וזו הסיבה לכך שאתם צריכים להצטרף אלינו, לתנועת ה-BDS, נגד ישראל. צריך לחתוך את זה מהיסוד. מהכסף. אנחנו רוצים להתנגד להם גלובלית, כי זה משפיע עליכם בכל דקה. אתם הבאים בתור."

אפשר לזלזל בשולי השוליים הללו, אבל הם מסוכנים. החבורה הזאת קרובה, למשל, למנהיג הלייבור קורבין, והם בין אלה שהשפיעו עליו וגרמו לו לאמץ את התפיסה האנטי ישראלית והאנטישמית הקיצונית שלו.

המעניין הוא, כפי שהלפר הודה בראיון ל"מקור ראשון" בגילוי לב, שהפלשתינאים מסרבים לשתף אתו פעולה כי... הוא ישראלי. הוא אינו יכול להרצות באוניברסיטאות שלהם, כפי שגם עמירה הס סולקה מביר זית. הוא לא מצדיק זאת, אבל בהחלט מבין אותם ובמקומם היה נוהג אותו הדבר. הוא לא נפגע מכך, כי "זה לא אישי". על דברים אחרים הוא בהחלט תוקף את הפלשתינאים:

"אני לא יכול לשחרר את פלשתין. הם צריכים להוביל את המאבק, ואם הם מסתגרים – וזה מה שקורה היום – אין כיוון למאבק."

 בסך הכול הוא רואה את עצמו מתון. "אני בעד מדינה דו-לאומית, כלומר אני מקבל את זה שהלאום הישראלי יחיה לצד הלאום הפלשתינאי." תודה, באמת. מאיה וינר, אחת הפעילות של הפלג הזה, סבורה שהפתרון הוא שהיהודים יהיו מיעוט במדינה הפלשתינאית. "הרעיון שהיהודים לא יכולים להיות מיעוט הוא מצחיק... הרי זה מתרחש בכל העולם. יהודים חיים כאן [בארה"ב] כמיעוט בדמוקרטיה. הם חיים בטהרן כמיעוט."

הפתרון הוא החרבתה של ישראל, כך שהיהודים יהיו מיעוט בפלשתין. איינשטיין טעה. הוא טען שהדבר היחיד שאין לו גבול הוא הטיפשות. מסתבר שגם לאוטו-אנטישמיות אין גבול. אפילו "שוברים שתיקה" (!) לא קיצונים דיים בעבורם...

* הגבול השפוי – ירדן מאוימת בידי הטרור האיסלמיסטי בגבולותיה עם סוריה, עיראק וסעודיה. יש לירדן רק גבול שפוי אחד – גבולה עם ישראל, מחמת גדר עד עקבה – עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח  והערבה בואכה מפרץ אילת. הירדנים לא יעזו להודות בכך בפומבי, אך האסון הגדול ביותר שעלול לסכן את עצם קיומם, הוא גבול טרור נוסף עם מדינה פלשתינאית לאורך בקעת הירדן. במציאות כזו, ירדן תהיה מדינה במצור.

* בלתי חוקתי – אני נגד הפנייה של ח"כים לבג"ץ (ובוודאי לאינפלציה בפניות כאלו) ואני נגד הצעת החוק המנסה לאסור את הפניה הזאת. החקיקיזציה והמשפטיזציה הן שתי רעות חולות, תאומות סיאמיות.

יש לקיים שיח פתוח על הנושא ולהצביע על הפגיעה של האינפלציה הזאת בשיטה הפרלמנטרית ובדמוקרטיה, אך שלילת זכות העתירה לבג"ץ, שהיא זכות בסיסית של כל אזרח, מנבחרי הציבור, היא אבסורדית, בלתי חוקתית ו... לא תעמוד במבחן בג"ץ, והפעם בצדק. אגב, לא אחת גם שופטי בג"ץ יצאו נגד ריבוי הפניות של ח"כים לבית המשפט.

אם הצעת החוק של ח"כ קיש תוליד דיון ציבורי בנושא – טוב. אך אסור שהיא תתקבל, כי היא אנטי דמוקרטית.

מן הראוי שהכנסת תגבש כללי אתיקה, שבהן הפנייה של ח"כ לבית המשפט תהיה מוצא אחרון, במקרה חריג ביותר. אך בשום אופן אין לשלול את זכותו כאזרח.

* פירגון לבית היהודי – ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) לשרת המשפטים איילת שקד: "מבחינה אזרחית העשייה של מפלגת הבית היהודי הפתיעה יחסית לשרים שהיו במפלגות אחרות לפניכם. שנים לא קם בית דין שרעי אחד, ואת בתקופה כל כך קצרה עשית את זה."

לא אחת יש לי ביקורת על "הבית היהודי", אך בנושא יחסם של שרי מפלגה זו למגזר הערבי, הם ראויים לשבח. וגם ח"כ פריג' ראוי לשבח על גילוי היושרה, שכל כך נדירה בפוליטיקה הישראלית.

* דמוקרטיה ייצוגית – דבריו המוזרים של ח"כ ביטן בשבתרבות מגלמים את מהות הדמוקרטיה הייצוגית. יש בעם טיפשים, וגם הם ראויים לייצוג.

* אדם נשך כלב – אם המוקיון אורן חזן ייבחר גם לכנסת הבאה, יהיה זה באשמת התקשורת. התקשורת, שאוהבת את הקוריוז, את הצהוב, את ה"אדם נשך כלב", אינה מתעניינת בח"כ נורמטיבי, חרוץ, הממלא את שליחותו הציבורית נאמנה, המקדיש את עתותיו למען הציבור. התקשורת אוהבת את המוקיון, בונה אותו, מתמסרת לו והוא מתמסר אליה.

במוסף "הארץ" האחרון הוקדש לו המדור הפופולארי "ענייני פנים". כמובן שלא בזבזתי כמה דקות יקרות כדי לקרוא את הבליו, אולם כותרת הקישור באתר הייתה "ביום בו אהיה ראש הממשלה."

* ביד הלשון: שולה – מבחינה לשונית נטו, יש היגיון בהצעה לתרגם לעברית את המילה פריפריה לשולה. פריפריה הוא היקף העיגול, היא האזור המרוחק מן המרכז, ומה שרחוק מן המרכז הוא השוליים.

אולם אין דבר כזה "מבחינה לשונית נטו", כיוון שהלשון אינה תופעה תיאורטית ואין היא מתקיימת בתנאי מעבדה. השפה היא תופעה תרבותית וחברתית. משמעותה של מילה, אינה רק לוגית אלא חברתית. מבחינה חברתית, המילה שוליים מבטאת את מי שנדחק מן החברה, על סף נפילה אל מחוצה לה. הפריפריה אינה מקום, אלא בראש ובראשונה האנשים החיים במקום, ואיש אינו רוצה ואינו מוכן להיות בשולי החברה.

אני נולדתי וגדלתי במרכז, ברמת גן, ובחרתי לחיות בפריפריה של הפריפריה, בקיבוץ אורטל שבצפון הגולן. רוב חיי אני באורטל ולאורך השנים לא חלף בי אף להרף עין הרהור חרטה או אפילו ספק. בחרתי לחיות בפריפריה הגיאוגרפית, אך במרכז ההגשמה הציונית ועיצוב גבולותיה של מדינת ישראל. ולכן, תפיסתי את עצמי ואת חבריי תושבי הגולן ותושבי הגליל, רחוקה מלהיות של שוליים – ההיפך הוא הנכון.

לא חייבים למצוא מונח עברי לכל מילה אוניברסלית, אך דווקא למילה פריפריה יש מונח עברי יפה – סְפָר. המשמעות של סְפָר היא גבול. הקונוטציה של המילה סְפָר בטרמינולוגיה הציונית חיובית ביותר וכזו תדמיתם של אנשי הסְפָר. ולכן, נכון להרחיב את המונח לפריפריה כולה.

בימים אלה מציינת רשת ג' 40 שנה להיווסדה. עם פתיחתה של רשת ג' (עוד במתכונתה הישנה, בטרם היתה לרשת המוסיקה הישראלית), הסלוגן שלה היה "בקצה הסקאלה ובמרכז העניינים". מיקומה של התחנה ב-AM היה בקצה הסקאלה של הרדיו, והמסר היה שהפריפריה הגיאוגרפית (המיקום ברדיו) היא המרכז המהותי.

אני מאמץ את הסלוגן הזה למיתוג הסְפָר. 

* * *

עדינה בר-אל

מעשה באיש שאהב עטים

סיפור לילדים וגם למבוגרים

עם חולשות לעטים של אחרים

איש אחד אהב מאוד לכתוב, אבל תמיד הוא כתב רק בעיפרון, לא בעט.

כאשר שאלו אותו: "מדוע אתה כותב בעיפרון?" – היה עונה: "כי אם כותבים בעיפרון, אפשר למחוק דברים."

וכאשר שאלו אותו: "ואתה מוחק דברים שכתבת?" – היה עונה: "לא. מה פתאום? אני הרי כותב דברים מאוד יפים ומעניינים."

"אם כך," המשיכו ושאלו אותו, "למה שלא תכתוב בעט?"

"זה רעיון!" אמר האיש, "אף פעם לא חשבתי על כך."

ומאז הוא החליט לאסוף עטים, כדי שיוכל להמשיך לכתוב דברים יפים ומעניינים.

ואיך הוא השיג עטים?

הלך לחנות לכלי-כתיבה וקנה? לא, מה פתאום?

הזמין באינטרנט? לא, מה פתאום?

ביקש מאשתו ומילדיו עטים כמתנות ליום ההולדת שלו? לא, מה פתאום?

הוא פשוט היה לוקח עטים מאנשים אחרים.

רוצים דוגמאות? בבקשה:

הוא לקח עט מהלולן, שמכר לו ביצים.

הוא לקח עט מהשען, שתיקן לו את שעון המטוטלת.

הוא לקח עט מהרופא, שריפא אותו ממחלה.

והוא אפילו לקח עט מהשוטר, שכתב לו דו"ח על נסיעה במהירות מופרזת.

וכך המשיך האיש ולקח עטים מאנשים רבים ושונים.

יום אחד, לאחר שהיה לו כבר אוסף די גדול, הוא החליט: "עכשיו הזמן להתחיל לכתוב בעט."

ישב האיש אל השולחן, לקח דף נייר חלק ולבן, לקח עט אחד מהאוסף, והחל לכתוב.

ולפתע, היתה כתובה על הדף הלבן מילה אחת, עם שלושה סימני קריאה:

"קוקוריקו!!!"

"אוי, מה פה אֵרַע, מה פה קרה? הרי בכלל לא התכוונתי לכתוב קוקוריקו," אמר האיש לעצמו בתדהמה, "זה היה בוודאי העט של הלולן."

הוא הניח את העט של הלולן בצד, לקח דף נייר חדש, חלק ולבן, לקח עט אחר מהאוסף, והחל לכתוב.

ומה היה כתוב הפעם? "תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק..."

"אוי, מה פה אֵרַע? מה פה קרה? הרי בכלל לא התכוונתי לכתוב תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק," אמר האיש לעצמו בתדהמה, "זה היה בוודאי העט של השען."

הוא הניח את העט של השען בצד, לקח דף נייר חדש, חלק ולבן, לקח עט אחר מהאוסף והחל לכתוב.

ומה היה כתוב הפעם? "אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י, לבריאות!!!"

"אוי, מה פה אירע? מה פה קרה? הרי בכלל לא התכוונתי לכתוב אַפְּצִ'י, אַפְּצִ'י, לבריאות!!!" – אמר האיש לעצמו בתדהמה, "זה היה בוודאי העט של הרופא."

הוא הניח את העט של הרופא בצד, לקח דף נייר חדש, חלק ולבן, לקח עט אחר מהאוסף והחל לכתוב.

ומה היה כתוב הפעם?

"אדוני, עצור! מה אתה לוקח עטים מאנשים אחרים?!"

האיש נבהל ואמר לעצמו: "אוי, זה היה בוודאי העט של השוטר! וזה כבר ממש-ממש סיפור אחר!"

ואז הוא החליט להחזיר את כל העטים לכל האנשים.

המבצע ארך זמן רב, כי כדי לזהות למי שייך כל עט, היה עליו לכתוב משהו על דף נייר חדש, חלק ולבן, ואחר-כך לקרוא את מה שכתב העט, ואחר-כך להחזירו לבעליו המקוריים.

המשימה הסתיימה אחרי שנה. אף עט לא נשאר על שולחנו.

אז נכנס האיש לחנות כלי-כתיבה וקנה לעצמו עט כמתנה.

הוא חזר הביתה שמח וטוב-לב, ומיד ישב אל השולחן, לקח דף נייר חדש, חלק ולבן, והתחיל לכתוב.

והנה, העט הזה כתב המון!

מן המציאות ומן הדמיון.

כתב לילדים וכתב למבוגרים,

כתב שירים וכתב סיפורים.

בקיצור, כתב שלל דברים יפים ומעניינים.

ועכשיו יש לו, לסופר הזה, הרבה מאוד קוראים!

הם כולם נאספים בספריות ובחנויות

ומבקשים ממנו חתימות.

והוא שואל לשמם, כותב הקדשות

ומוסיף כמובן את חתימתו

בעט היחיד והמיוחד

שלו.

אהוד: תודה על הסיפור הנחמד. לי יש עט נובע "פרקר 51" בעל איכות מדהימה, שכמוהו מצויים כיום רק בידי אספנים והוא כבר לא מיוצר. את "המחצבה" (1963) כתבתי עדיין בעט נובע תוצרת הארץ, "כָּתָב", ומ"אנשי סדום" (1968) והלאה כתבתי הכול, רומאנים, מכתבים (גם מכתבי אהבה) – ב"פרקר 51" שחור עם מכסה כסוף, (כזה שהיה בשעתו לנערה ג.י. שאהבתי, ב"תיכון חדש"). אמנם מאמרים כבר התרגלתי לכתוב ישר על מכונת-הכתיבה, אבל רק ב-1987, עם המעבר לכתיבה במעבד תמלילים, זנחתי את הכתיבה ב"פרקר 51" שלי, שהוא כבר כבן 50 שנה, ומשמש אותי כיום רק לכתיבת הקדשות ולחתימות. זוהי אותה ציפורן כל השנים, ואותה "קישקע" שאני ממלא בלחיצה מקסת של דיו פרקר כחול. אף אחד אחר לא יכול לכתוב בעט כי לציפורן הזהב נוצרה במשך השנים שחיקה אלכסונית שמתאימה רק לצורת הכתיבה שלי. העט היא ממש פלא איכות של פעם.

* * *

הרצאה מעניינת של ד"ר גיא בכור

https://www.youtube.com/watch?v=M8aaiecgIFw&feature=youtu.be

* * *

עוז אלמוג

הלאומיות לא חזרה

אפשר לשמוח על החלטת האזרחים הבריטים לנטוש את היבשת-המאוחדת-לכאורה, משום שהיא אולי מסמנת את ראשית סופו של העיוורון הסוציולוגי שהכתיב את הטון ואת הקצב. תהליך האיחוד האירופי, שהיווה מעין מעבדה לתהליך הגלובליזציה, פשוט היה מהיר מדי, פזיז מדי ונאיבי מדי.

בניגוד למה שאנשי שמאל טוענים, ההחלטה העממית התקבלה באנגליה לא בשל התעוררות מחודשת של החרדה וההתנשאות הפאשיסטיים. להיפך, יותר ויותר אזרחים שוחרי דמוקרטיה, עם הגיון בריא וחוש מידה (למעט הימין הקיצוני כמובן), קלטו שפתיחת גבולות בלתי מבוקרת מסכנת את ביתם.

למרבה הצער הסתבר כי מהגרים רבים אינם מצליחים להשתלב בדמוקרטיות המערביות בשל פערי תרבות עמוקים. מקצתם מפתחים רגשי נחיתות וזעם וקוראים תגר על ערכי החופש והקידמה של המדינות שקלטו אותם. האזרחים הבריטים פשוט החליטו שיש גבול לנדיבות, לצביעות ולתמימות.

אבל זה לא אומר שהימין ניצח. אנשים שחוגגים עכשיו את חזרתו של "האינסטינקט הלאומי" נחפזים לחגוג. לא זו בלבד שההחלטה הבריטית לא תמנע (בטווח הרחוק) את דעיכת התרבות הלאומית בעולם, אלא שהיא תסייע לתהליך הזה. ההגירה לאירופה צריכה כנראה להיעצר לפסק זמן, לא רק משום שהיא מערערת על הרוב הנוצרי ביבשת (שהוא כרגע המפתח לקיום הדמוקרטיה בעולם) ומטילה סיכונים ביטחוניים קשים, אלא גם משום שהפערים בין המערב "לכל השאר" צריכים להצטמצם למינימום לפני שמסירים את כל החציצות וההגבלים הישנים. לא ניתן לערבב שמן במים.

בפועל, הפערים אכן מצטמצמים בהדרגה, אבל לא בשל החלטה פוליטית כזו או אחרת, אלא בעיקר בזכות הטכנולוגיה. המהפכה הדיגיטלית, שלא מפסיקה להתקדם (ולייצר גירויים חוצי גבולות), מחלישה חסמים גיאוגרפיים ומאפשרת למאות מיליונים לפתח שפה משותפת, זיכרון משותף, ובהדרגה גם זהות משותפת. כל הנתונים מראים שבימינו אנשים ממדינות שונות נעשים דומים יותר זה לזו בסגנון חייהם, בתפישות עולמם ובערכיהם (בהשוואה לעבר). הם אוכלים את אותם מאכלים, לובשים את אותם בגדים, צופים באותם אירועי מדיה ומעריצים את אותם גיבורי תרבות. והם גם פוגשים יותר זה את זה – כתיירים, כגולשים ברשת וכאנשי עסקים.

ככל שהמדינה ענייה יותר וככל שהיא פחות דמוקרטית ויותר דתית, כך אזרחיה מנותקים יותר מהתהליך הגלובלי. רוב המדינות באסיה ובדרום אמריקה (כולל סין ורוסיה) כבר נעות על אוטוסטרדת הגלובליזציה. אבל מדינות אפריקה וארצות ערב עדיין תקועות על שבילי העפר והבוץ בפריפריה.

אירופה תמשיך להתאחד לא באמצעות פתיחת שערים למהגרים שמגיעים מהעולם הדיקטטורי, או התחנפות צבועה לתרבותם המסורתית, אלא אם תעודד תהליכי אמניסיפציה במדינות הלא דמוקרטיות. המהגרים הסוריים מצילים אולי את נפשותיהם, אבל הם לא משנים את סוריה. הבריטים (ואולי אחרים בעקבותיהם) מאותתים בעקיפין לסורים ולדומיהם: לפני שאתם נוהרים אלינו ומפתחים כלפינו קנאה ושנאה – תשתנו.

חשוב לזכור שרגש ההשתייכות הלאומי איננו ביולוגי, וההשוואה בינו לבין הזיקה המשפחתית אינה עומדת במבחן ההיסטוריה (גם הזיקה המשפחתית עברה שינויים מפליגים. הרי בעבר היתה מקובלת הפוליגמיה). המסגרת הלאומית המודרנית (מדינת האזרחים) היא מסגרת חברתית חדשה יחסית, שהתפתחה בשלוש מאות השנים האחרונות. היא צמחה בעיקר בגלל מהפכה טכנולוגית-כלכלית (המהפכה התעשייתית), שאיפשרה תקשורת וחליפין בין אנשים בטווחים גיאוגרפים חדשים (העיתון, הטלגרף, הטלפון, הספינות הממונעות, המכוניות, המטוסים, הרדיו והטלוויזיה). המהפכה הלאומית החלישה את המסגרות החברתיות הישנות (למשל הדת הנוצרית) ולעיתים גם ביטלה אותן (למשל, הדוכסויות).

הטכנולוגיה תמשיך לשנות את המסגרות החברתיות, בין שנרצה ובין שלא נרצה. שום החלטה פוליטית ושום משאל עם לא יחזירו את הלאומיות הישנה לזירה, כשם שהמבנים השבטיים הישנים לא חזרו. הלאומיות עוזבת אותנו בהדרגה כי טכנולוגיית המחשב יוצרת מכנה משותף מסדר גודל חדש ומשום שההיתוך הגלובלי מאפשר חופש גדול יותר וחליפין יעיל ופורה יותר למין האנושי. אירופה תמשיך להוביל את העולם בנתיב הגלובלי, גם אחרי ההתנתקות הבריטית, רק שהקצב יואט לעת עתה ויהיו יותר ביקורות ורגולציות מתבקשות.

* * *

לקראת שבת | שמואל שי

שישי, 15 ביולי, שעה 1030 בצוותא

לקראת שבת מוקדשת לשמואל שי, השדרן המיתולוגי

במלאת 25 שנות שידור ברדיו

משתתפים: אורי לוי, אמנון נדב, אביבה גולן, דורי בן-זאב, חיים טופול,

 יעקב פרוינד.

שירה: רעות יהודאי

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב

עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות צוותא טל. 036950156 ובלינק:

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?c=0&id=370&s=

* * *

עמוס גורן

צומת הולץ

סיפור

המשך מהגיליון הקודם

3. אל תעזבני

אשר היה רעב, אך  זה לא היה רעב חושני, צודק,  של גוף שהתרוקן ורוצה מילוי מחדש. זאת היתה יותר חולשה. פלג גופו התחתון היה כבד, ודבר המאכל  היחיד שהשתוקק אליו היה  השצ'יפקה הכבושה, המבטיחה, ואולם זאת היתה מצויה רק אצל הפולני בשוק התקווה, והדרך  לשם עוד היתה ארוכה. הוא התקרב אל בניין אפור בעל תריסולים חסרי צבע, שלא נראה כמו בית עסק, ועליו  שלט דהוי: "דיור מוגן – אל תעזבני."

בפתח עמדה אישה, האדם החי הראשון שראה ברחוב הארוך חסר השם – איש לא טרח להתקין בו שלטים עם שם הרחוב או מספרי בתים – וכשהתקרב אליה אמרה:

"נו, סוף סוף. הם כבר מחכים לך."

אשר נעצר:

"מה?"

"הם מחכים לך. תיכנס כבר."

"מחכים לי?"

"כן, בשביל החזרה, נו..."

אשר קירש עמד נטוע במקומו והסתכל באישה בלי להאמין למשמע אוזניו:

"איזה חזרה איזה?" שאל.

האישה בחנה אותו:

"אתה ניסנבוים, כן?"

"לא, אני קירש," השיב לה.

רגע ארוך הסתכלו שניהם זה בזה מתוך מטופשות גמורה. 

"אתה ממגן ציון, לא?" אמרה האישה.

"לא, מה זה?"

"לא משנה", התעשתה האישה במהירות, "בוא תיכנס ותעשה חזרה איתה."

האישה, יוליה שמה, הסבירה לאשר שהמקום הוא בית אבות לא רשמי שמפעיל קבלן,  שעכשיו לא אומרים בית אבות אלא דיור מוגן, שהיא אם הבית כאן, שלקראת הפסח נשלחו רוב הזקנים אל משפחותיהם, שגם אנשי הצוות יצאו לחופשה כמעט כולם, ושבמקום נשארו רק המקרים הכבדים והבודדים ביותר. למחרת היום יעשו בשבילם סדר פסח, אך כדי שזה יעבור בשלום צריך לעשות איתם חזרה. ניסנבוים ממגן ציון הבטיח לבוא לעשות חזרה אבל הוא לא בא ולא טילפן. לכן כדאי שאשר יעשה זאת, על אף שזה לא שייך לעבודתו. 

"אבל אני לא מכיר את האנשים," ניסה אשר להתחמק.

יוליה גיחכה בציניות:

"מכיר לא מכיר זה לא חשוב. העיקר שאתה מהאנשים שלנו. תיכנס תיכנס."

בפנים ישבו כחמישה-עשר זקנים וזקנות מסביב לשולחן של פורמייקה אפורה מרובבת בקישוטים לבנים. לפני כל אחד מהם עמדה צלחת ריקה. היו עדיין כמה מקומות ריקים ואליהם הגיעו אנשים בכיסאות גלגלים, שנדחפו בידי רוסי ענק לבוש בבגדי ספורט ובטנו לחוצה במחוך גדול. הוא הרים את הזקנים אחד אחד והושיב אותם בכיסאות. היה ברור שעם עבודה כזאת, המחוך חיוני בשבילו. תאורת פלורסנט חזקה שטפה את הכול מלמעלה. יוליה דחפה לידו של אשר הגדה מקומטת של  פסח ואמרה:

"תתחיל, ולא חייבים לקרוא הכול."

"הא לחמא עניא די אכלא אבהתנא בארעא דמצרים," קרא אשר בקול ניחר. הדרך הארוכה ברגל עייפה אותו. יוליה הגישה לו כוס מים. הזקנים נראו אדישים, מקצתם נראו כאילו לא שמעו דבר. אשר החליט לבדוק אם אפשר להפעיל אותם.

"רבותי," הכריז, "מי זה משה רבנו?"

כמה מן הזקנים התחילו להתייעץ ביניהם.

"מה הוא רוצה? מה הוא רוצה?" לחשו זה לזה.

 הם לא ידעו מה בדיוק לענות, ואלה שידעו חששו כנראה לומר משהו שלא ימצא חן.

"מה עשה משה רבנו?" שאל אשר.

זקן אחד הציג את צלחתו הריקה ואמר:

"מרק רוצים."

"מרק מחר," התערבה יוליה. "עכשיו  יש רק חזרה."

עוד אדם אחד או שניים הראו שהם מעוניינים לאכול. יוליה סימנה לאשר להמשיך לקרוא. הוא קרא בניגון את ארבע הקושיות, בלי תגובה מצד האנשים, והתחיל את "עבדים היינו".  יוליה התערבה:

"זה מספיק," אמרה. "הם חושבים שהיום זה כבר מחר ורוצים קניידאלאך בתוך המרק. אותם מעניין רק האוכל. אתה לא יודע כמה. עכשיו הם לא ירצו ללכת למיטות, יחכו כל הזמן לקניידאלאך וידברו רק על זה. גם אחרי החג הם ידברו רק על זה. אחד יגיד שהמרק היה חם והשני יגיד שלא, לא היה חם. היה מלוח."

יוליה ליוותה את אשר החוצה, נתנה בידו בקבוק פלסטיק קטן עם מים והנחתה אותו להמשיך בדרכו צפונה עד לתחילתו של רחוב לוונדה, להמשיך עליו עד  לבית האונייה שבקצהו המרוחק, ומשם ישר-ישר עד לגשר התקווה ושם לפנות ימינה, לעבור מעל לאיילון וללכת ברחוב ההגנה עד השוק.  מהלך שלושת רבעי  שעה, פחות או יותר, ובשבילו, בגילו, אולי שעה, כך  העריכה.

"איך הייתי?" התעניין אשר בהערכתה של יוליה את עבודתו.

"היית מצויין," אמרה. "קצר ולעניין. בשנה שעברה זה נמשך יותר מדי זמן ולשני אנשים נעשה לא טוב."

"ומה קרה להם?"

"לקחו אותם."

"ו..."

"וזהו. אמרתי לך: נעשה להם לא טוב."

4. בית השחמט

כשיצא אשר מ"אל תעזבני" אל הרחוב שהתחיל להאפיל, לא הצליח להגדיר לעצמו איזה מזג אוויר יש בחוץ. על ידיו ועורפו חש לעיתים צינה קלה ולעיתים משהו מבשר התחממות,  כאילו שני נהרות של אוויר התמזגו להם בדיוק כאן, בדרום תל-אביב, אחד קריר ואחד חמים. 

אשר, על כל פנים, לא הביא איתו שום ביגוד שמתאים לגשם, והמשיך להתקדם כשעורפו מכווץ מעט. עבר כבר זמן מאז שהגיע לצומת הולץ ועדיין לא התקרב באופן משמעותי לשוק התקווה. אפילו לרחוב לוונדה עוד לא הגיע. השוק בוודאי כבר סגור והוא הבין שיצטרך לבלות איך שהוא את הלילה באיזו נקודה בדרך אליו. אבל איפה? היכן יוכל להניח את ראשו? בבית מלון? ברחוב הבלתי נגמר וחסר השם והמדרכות, שתחילתו בצומת הולץ, לא היו בתי מלון.  אפילו סתם בתי מגורים לא היו. היה "אל תעזבני" שבו היתה יוליה מניחה לו ודאי לבלות את הלילה אבל לשם הוא לא רצה לחזור אחרי שכבר איחל חג שמח.

לא היה לאשר קירש מה לעשות אלא להמשיך לצעוד כדי להיות בבוקר קרוב לחנות של הפולני, לקנות אצלו שצ'יפקה ולעוף לבית זית. עליזה גיסתו לא סבלה איחורים, ודאי לא איחורים לארוחות חג, ובפה  שלה לא  היה כדאי ליפול.

כדי לסלק את הדאגות האלה מליבו חשב על שולחן עבודתו במשרד בירושלים ועל הטקסט של הספר "מקוואות באירופה בימי הביניים" שהתחיל לתרגם מגרמנית. המחבר, האדריכל היהודי הנודע ארווין צוקרטורט, כתב אותו עוד בשנות העשרים, הגרמנית שלו כבר לא היתה קיימת בימינו, כל המונחים הטכניים לעמודים ולכותרות ולגמלונים כבר הוחלפו באחרים, ולאשר קירש ציפתה מיד לאחר החג עבודת פרך. הוא תיכנן לנסוע לטכניון ולחפש בגנזיה של הספרייה האדריכלית שם ספרים ישנים שכבר הורדו מן המדפים, כדי לחפש בהם מונחים מקבילים בעברית לאלה של צוקרטורט, וכך להבין את המינוח שלו. אשר ידע: ייתכן שיצטרך להמציא בעצמו מונחים עבריים משלו אם לא ימצא מקבילות, וזה יהיה פתח להתקפות עליו מצד כל מיני מלומדים עבשים. אבל אלה בדיוק היו האתגרים שאשר קירש היה מוכן להתמודד איתם. הוא לבדו בכל המרכז לתרגום דחוף. זה היה הבסיס להערכה המקצועית שהיתה כלפיו.  אחד המנהלים אמר עליו פעם לפני קהל של עובדים:

"אשר קירש הוא המומחה שלנו למקרים מיוחדים. על שולחנו צריך להיות שלט קטן שאומר:

MY BUSINESS IS TROUBLE."

בינתיים היה עליו להתמודד עם אתגר מסוג אחר: מה לעשות עם עצמו באזור מוזנח שאין לו מה לחפש בו. הדבר היחיד לעשותו היה להמשיך ללכת. אחרי שחלף על  פני עוד ועוד מחסנים ובתי מלאכה נעולים, ושמע עוד צלצולי שלשלאות ונביחות של כלבים ממורמרים, הבחין בצללית של בית שנראה לו מוכר. זה היה בניין בטון חסון בן שלוש קומות, ועל גגו מגדל  תצפית קטן בצורת צריח של שחמט.  בצורת הבניין  היה משהו  אופייני מאוד, ואשר זיהה אותו מיד על פי צילומים ישנים  בספרים על תולדות הארץ בספריית יד יצחק בן צבי בירושלים: זה היה "בית השחמט", בניין מן התקופה הבריטית, שאותו הקים האדריכל טיגארט בשביל  "משטרת הפרדסים", תחנת משטרה שהבריטים הקימו בלב אזור הפרדסים הבלתי נגיש  והמסוכן שמסביב ליפו. בתקופה הישראלית שימש הבית בית סוהר לנוער עבריין ולאחר  מכן מרכז שיקום לנוער כזה. עכשיו גם הבין אשר יותר היכן הוא נמצא גיאוגרפית: האזור הענקי של בתי מלאכה עלובים, מחסנים וחצרות עזובות היה פעם  פרדסים אין סופיים שבקצה אחד שלהם היה יכול להתבצע מעשה אונס ורצח ובקצה אחר התענגו אנשים על עראק  ונרגילות בלי שאלה יידעו על אלה.

בית השחמט נראה פעיל. כל החלונות היו מוארים, פתוחים, והטילו מלבני אור אל החצר והרחוב. גם קולות עלו משם, קולות צעירים, חזקים ומתגרים זה בזה.

אשר ניגש אל פתח הבית, ולו כדי לדבר סתם עם מישהו. מעל לפתח הבחין בכתובת: "המחר הוא הכול – בית הנוער המשתקם." על מדרגת הכניסה ישבו שני בחורים אתיופים למראה, לבושים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו בלבד על אף הקרירות, והסתכלו בעניין בזר המתקרב. כשראו שמדובר באדם מבוגר קמו  ועמדו על רגליהם.

"אתה מהמשרד?" שאל אחד מהם.

אשר לא הבין את הכוונה במילה "המשרד" והשיב בפשטות:

"אני מירושלים."

"אה, ירושלים... משרד המשפטים..." אמר האתיופי האחר במבינות. "בוא תיכנס, אדון.  בדיוק  מכינים ארוחת ערב."

בחדר אוכל גדול, שבו שולחנות ארוכים עירומים בצורת חי"ת, נמצאו כשלושים או ארבעים בחורים, קהל מעורב  של אתיופים, רוסים ומזרחים. האתיופים היו שקטים, אולי שקטים מדי, הרוסים לטשו מבטים עצורים וחשדניים, והמזרחים דיברו בקולות רמים, חלקם רק בצעקות.

מקצת האנשים כבר היו ישובים אל השולחנות ואחרים היו על רגליהם ולא הפסיקו להיכנס ולצאת מן המטבח. אלה היו כנראה התורנים. הם הטיחו על השולחנות צלחות פלסטיק עם חומוס, צ'יפס וירקות חתוכים.

במקום מרכזי בחדר, באמצע החי"ת, התייצב אחד המזרחיים, בחור גבוה ושרירי עם כיפה שחורה שנראתה לא במקום, על תספורת המוהוק שלו, ועל פלג גופו העליון רק ארבע כנפות,  עוד פריט שנראה תיאטרלי ומודבק לבחור כל כך פנתרי. קעקועים כהים כיסו את זרועותיו החשופות ואת עורפו, עורף חזק וגמיש כשל חיית בר.

לידו עמדו כמה בחורים מזרחיים, שריריים אף הם אך פחות ממנו, וחיכו למוצא פיו. הוא רמז לאחד מהם לגשת אל אשר.

הבחור ניגש ושאל:

"אתה אשכנזי?"

"כן," ענה אשר.

הבחור חזר עם המידע אל בעל הארבע-כנפות ודיווח לו.

מיד, עוד בטרם סיימו התורנים להביא את כל הצלחות, פתח השרירי בקול חזק בברכת המזון:

"רבותי נברך..."

מפיו נשמעו המילים כהתרסה, כניסיון להוציא מישהו משלוותו. העומדים לידו צעקו "אמן" פראי. היו מהם שהלמו על השולחן בכפות ידיהם ליתר הדגשה. האחרים ישבו בקבוצות נפרדות וחיכו שהשירה-צעקה תיפסק ובינתיים  כולם הסתכלו, חלקם ישירות וחלקם בפזילה, אל האדם המבוגר בעל  התפקיד הלא ברור שהופיע ביניהם במפתיע בשעת ערב, ורצו לראות את תגובתו. 

הארבע-כנפות השרירי וחבורתו המשיכו לצרוח שירי שבת, על אף שאותו יום, יום רביעי היה, ולא חשבו כלל להפסיק. השירה-צעקה הזאת נראתה כמו כלי בידי הפנתר בעל הארבע-כנפות לייצר מעין הפגנת מחאה היתולית נגד משהו שאשר לא הבין אותו, אך הוא הבין שבהתפרעות-התבדחות הזאת יש גם כאב.

מסביב לשולחן החי"ת התחילו הרוסים, ואחריהם גם האתיופים, שתחילה נראו אדישים, להיסחף קצת למהומה ולבסוף הצטרפו אליה לגמרי ולו כדי שהעניין ייגמר כבר ויהיה אפשר להתחיל לאכול.

השירה הפראית נפסקה רק כאשר התורנים הביאו צלחות נייר גדולות עם שניצלים וצ'יפס, אך צעקות נמשכו. תוך כדי לעיסה התגרו המסובים אלה באלה וזרקו זה בזה צ'יפס או כדורי לחם שגילגלו מן הלחם האחרון של לפני החג.

אשר ניסה לאכול בזהירות. הוא לא רצה להפריז, כדי להימנע מכאב בטן חזק מדי, ולהגיע בבוקר במצב סביר אל השצ'יפקה של הפולני בשכונת התקווה. ואולם האכילה הטורפנית, החושנית של הבחורים – רבים לא נגעו כלל במזלגות הפלסטיק ואחזו את השניצלים הרותחים  בידיים – השפיעה גם עליו והוא דחס אל תוכו שלושה שניצלים והרבה צ'יפס.

בניגוד למצופה, האוכל לא השקיט את הבחורים, ועוד בטרם נגמרה הארוחה, חידש בעל הארבע-כנפות את השירה, ושירי השבת נצרחו אל חלל החדר בעוצמה משתוללת.

לאשר עדיין לא היה ברור מה קורה. הוא שיער שמדובר בשחרור אנרגיה של צעירים,  אסירים עד לא מכבר בבתי סוהר לנוער, שהמדריכים שלהם נטשו אותם זמנית, מן הסתם בגלל החג המתקרב.

אך רק אחרי כחצי שעה של רעש גדול, שהחדר החשוף רק הגביר אותו, עלה על דעתו שאם  עד עכשיו לא הבין בגלל מה כל ההשתוללות, אולי היא בגללו. רוצים, כנראה, לראות את תגובתו וכך לדעת יותר מיהו ומהו. הוא  הבין שהוא יצטרך לדבר.

לאשר קירש לא  היתה  בעיה להופיע בציבור. זמן קצר לפני הנסיעה לתל-אביב ריתק קהל של מתרגמים ואנשי לשון בירושלים, כשהתחרה עם תוכנת תרגום של גוגל. לאשר קירש היה שם ניצחון מזהיר, כאשר התוכנה יריבתו מעדה ותירגמה את הגידוף "כוס אימך" שהופיע בקטע של דיאלוג  ל-YOUR MOTHER'S GLASS. הוא היה רוצה לספר על זה, אלא שהבחורים הללו לא נראו כמתעניינים בבעיות תרגום, והביטוי "כוס אימך" מפיו עלול לגרום כאן צרות. 

אשר קירש קם על רגליו מבלי שהיה לו מושג על מה שהוא עומד לומר.

"שמח בחור בילדותך," שמע את עצמו מצטט מקהלת  בלי שידע איך הושמו המילים בפיו. הוא שמע את עצמו מדבר כמו מחוץ לגופו, כאילו היה עוד אחד מן הנוכחים בחדר: "אבל מהי אותה ילדות? מה זה בעצם להיות בחור צעיר? מה השמחה שיש בזה? אין בזה שום חוכמה. להיפך. זה בדיוק הזמן שעושים בו את הטעויות בחיים. אין בזה איזה אופי טוב, עשיית טוב לזולת. השמחה היא פיזית, שמחה שהגוף שלך הוא חזק, הוא עושה בשבילך כל דבר בלי שאתה צריך לחשוב כל הזמן איפה כואב לך פה ואיפה אתה לא מתפקד שם. הגוף שלך הוא המשרת שלך. אבל כשאתה מבוגר אתה המשרת שלו. אז עכשיו אתם אדונים של גופכם. אתם הבוסים. אתם יכולים..."

וכאן התפלק לאשר קירש גרעפס אדיר שזיעזע את כל החדר. לרגע היתה דממה ולאחריה צחוק גרוני לעגני של בעל הארבע-כנפות ואחריו התפרעות כללית.

אנשים עלו על הכיסאות והשולחנות, רקדו. זרקו באוויר שאריות אוכל, התיזו זה על  זה קולה וספרייט מבקבוקים, דחפו זה את זה מן השולחנות אל הרצפה, טפחו וחבטו זה על גבו הרטוב של זה. מישהו עמד על השולחן המרכזי של החי"ת, החזיק בידו בקבוק ספרייט הפוך ונתן לכל הנוזל להישפך מגבוה על השולחן כמו מפל כשחיוך מאוזן לאוזן על פניו. עוד אנשים עלו על השולחן והתחילו להשתולל.  נשמע קול פיצוח  גדול של  לוח שולחן שנשבר תחת רגלי הקופצים עליו. מישהו תפס בזרועו של אשר ואמר אל תוך  אוזנו:

"בוא תצא מפה, אדון."

ומשך אותו אל היציאה.

החוץ היה חשוך וקריר יותר משהיה בתחילת הערב. היתה רוח. האיש שהוציא את אשר קירש מבית השחמט היה בחור רוסי, שאשר הבחין בו מתחילת הערב מפני שישב ממש מולו בחלק השני של החי"ת. הוא נראה מבודד מן האחרים, בהה כל הזמן קדימה,  והיו לו עיניים תכולות בהירות מאוד, בובתיות, קבועות בראשו בלי הבעה. היתה לו תספורת מוזרה: צדעיו מגולחים עד למעלה מאוזניו, כרבולת קטנה ועקומה קדימה על המצח וכדורון שיער אסוף על ראשו מאחור. על הצדעיים המגולחים היו כתובות קעקע קטנות ועל הכתפיים החסונות, שני כדורי שרירים, היו כתובות גדולות יותר. בישיבה ליד השולחן נראה הבחור כבחור חזק אך עכשיו, כשהלכו זה בצד זה ברחוב החשוך וסחוף  הרוח – מזג האוויר התקרר פתאום ונעשה לח – נראה ענק ממש.

אשר קירש לא היה איש  נמוך, הם היו בערך באותו גובה, אך  לצד הבריון הזה נראה לעצמו רזה כמקל. 

"יש לך סיגריה?" שאל הבחור.

"אני לא מעשן."

"השם שלי ואדים. ואדים פבליצ'נקו."

"אשר קירש. נעים מאוד."

ואדים הוציא מכיסו ארנק והושיט אותו לאשר.

"זה שלך, אדון.  בחורים הוציאו לך את זה ולא  הרגשת."

אשר הביט נדהם אל החפץ המוכר כל כך, הנתון עתה בידו של בחור זר.

"קח," האיץ בו ואדים, "זה שלך."

אשר לקח את הארנק ושם אותו בתרמיל הכחול, שהרוכסן שלו היה פתוח. מישהו פתח את הרוכסן כנראה תוך כדי ההשתוללות, שהיתה אולי מכוונת לבלבל את האורח הקשיש, ושלה את הארנק מתוכו.

הם המשיכו ללכת בשתיקה.

"אדון, תגיד להם במשרד המשפטים שוואדים לא עשה מה שהם אומרים."

"מה הם אומרים?"

"הם אמרו הריגה," אמר ואדים בביטול. "סתם מדברים. רק רבנו מכות."

"מכות על מה?"

"הוא דיבר לא יפה על אבא שלי. אמר שהוא לא שחקן טוב."

"אבא שלך שחקן? איזה? כדורגל?"

"לא. קולנוע."

"מי זה?"

"סילבסטר סטלונה."

נעשה שקט.. אשר הבין שהוא בצרה. לוואדים היו מחשבות שווא. כל מה שרצה כעת היה להיות לבדו, בלי המלווה מטעם עצמו שצעד לצידו. הם היו האנשים היחידים במרחק שמי יודע מהו מאנשים אחרים. רק צעדיהם של אשר וּואדים נשמעו על הכביש. היה הכרח להמשיך בשיחה, ולו כדי שמשהו לא טוב לא יקרה כאן.

"מתי ראית את אבא שלך?" שאל אשר.

"אף פעם לא. הוא לא בא. היה כאן בארץ וגר בקינג דייוויד. נסעתי אליו, אבל בשבילי לא היה לו זמן."

שוב נעשה שקט. אשר כבר לא הוסיף לשאול וּואדים המשיך בעצמו:

"אבא לא טוב. אבל הרבה אמנים הם לא טובים לילדים. אין מה לעשות. אבא שלי,  כל מה שיש לו זה ממני. את כל הכסף שלי שלחתי לו, כשלא היתה לו עבודה, שיהיה לו מה לאכול עד שיתנו לו תפקיד חדש. אם לא אני הוא היה מת מרעב לפני שהוא יקבל את רמבו. אני שמרתי על השם שלו מתי שאיזה זבל דיבר נגדו וישבתי. אבא אפילו לא בא לבקר. קופסת סיגריות הוא לא הביא לי. חבילת ביסקוויטים לא. אבל אני לא מצטער, הזבל-בלאד שליכלך עליו כבר לא ידבר יותר שום דבר."

עכשיו רצה אשר  מאוד להמשיך בדרכו לבד. הוא לא ראה את פניו של ואדים אך מהאופן שבו היה הבחור כפוף קדימה הבין שהעצב שלו עלול להתחלף בכעס. ואדים כנראה הרגיש במועקה שנוצרה. מן הסתם לא היתה זאת הפעם הראשונה שנתקל בהתרחקות כשסיפר לזרים את סיפורו. הוא אמר:

"אדון, תגיד להם שיתנו לי מכתב לצאת כבר מבית הנוער. ישבתי מספיק בסידנא עלי. לא צריך שיקום."

"אבל אני לא קשור ל..."

"אתה תגיד להם בירושלים. אתה בן אדם  טוב. כל הכסף בארנק. לקחתי רק לסיגריות."

ואדים סב לאחור ונעלם בלי קול, כתנשמת שפורשת כנף אל תוך החושך.

אשר קירש צעד לבדו, משוחרר מוואדים אך עדיין מודאג –  איזו מין סביבה זאת?  מה עוד מחכה לו כאן? וחוץ מזה היכן ימצא מחסה ללילה אם בכל זאת יזדקק לו? הגשם עוד לא התחיל אך הוא היה, כמו שאומרים בירושלים, "על הראש". החצרות והמחסנים והקרפיפים שביניהם עבר הכביש חסר השם, היו סגורים, ובחלקם נכלאו כלבים עצבניים. באור יום היה יכול אולי לעבור איזו גדר-תיל נמוכה ולהיכנס מתחת לאיזו סככה, אך בחושך זה לא בא בחשבון. להיות בלילה בחוץ מתחת לגשם – על זה לא חשב כשיצא לדרך. לא היה איתו ביגוד מתאים.

העננים שהתעבו כבר לא איפשרו לירח הגדול של אמצע ניסן לפלח ולפלח בהם, והאיזור כולו נעטף בחשכה. המעבר מן האור החשוף של הפלורסנט בבית השחמט אל החוץ החשוך והקריר, בילבל את אשר. הוא עיפעף בעיניו קצרות הרואי ולא תפס מה לו ולארוחת הערב אצל  העבריינים הצעירים המשתקמים, ולטיול שלאחר ארוחת הערב עם ואדים.

במרחק הכסיפו מגדלי עזריאלי באור שלא מן העולם הזה, כאילו הונחו באמצע תל-אביב בידי קבוצה קדמית של חוצנים שהחליטו אף הם, כמו כולם, לקבוע את מושבם  בעיר התוססת. המגדלים לא נראו לאשר קרובים יותר משהיו כשהתחיל את המסע שלו בצומת הולץ. מתי זה היה? הוא לא זכר בדיוק. היה נדמה לו שעבר זמן רב מאז הגיע לאיזור. הנחיתה השגויה שלו באותו צומת שגוי שיבשה לו כנראה את תפיסת הזמן. ובעצם לא הזמן היה חשוב אלא המצב.  אשר קירש היה במצב של "רק לנוע, לנוע," ופיזם לעצמו את שירו של אריק לביא תוך שהוא מחקה גם את מבטאו היקי-מנדטורי.

איש לשון מתמצא גם במבטאים, וגם בעניין זה נחשב אשר קירש מצטיין בעיני חבריו במרכז. במסיבות של המשרד נהגו לבקש ממנו לעשות חיקויים. אולי היה צריך לעשות איזה חיקוי בבית השחמט? הוא תהה כמה מהאנשים שם יודעים מי היה אריק לביא? אך מצד שני מעניין גם מה הוא עצמו יודע על המוזיקה של הבחורים האלה? ואיך היה ואדים מגיב? אולי היה רואה בזה פגיעה בכבודו של אביו.

טיפת גשם גדולה ראשונה טפחה על עורפו של אשר ומיד עוד אחדות על מצחו וכפות ידיו. הנה זה מתחיל ולו אין לאן ללכת. הוא המשיך להתקדם צפונה ושמע איך הגשם עובר כמסך מרשרש ממערב למזרח. אשר ידע: אם יישאר כל הלילה בחוץ, רטוב ובלי  בגדים להחלפה, זה לא יהיה טוב. ואולם מה יש לו לעשות חוץ מללכת קדימה ולקוות שהמטר יהיה קל ולא סוחף?

המשך  יבוא

* * *

איתמר פרת

להרוג את ים המוות

תגובה על כתבת יהודה דרורי:

התעלה הירדנית לא תציל את ים-המלח

לא קל להגיב על כתבה כְּזוֹ שכתב יהודה דרורי בגיליון 1152 של המכתב הלילי, וזאת תוך שמירה זהירה על כבודו של האיש. יהודה דרורי מרבה לכתוב כמין הוגה דעות, וידוע שכיהן בשעתו בתפקידים חשובים. אף על-פי כן הוציא מתחת ידו מאמר שכולו סילוף עובדות וחוכמת כסילים. נושא מאמרו הוא תופעת הטבע שהיא ים המלח, ועליו הוא שופך קיתונות של ביקורת. איך מעז אגם אחד קטן, איך הוא מעז.

 יהודה דרורי כותב כמי שרואה את עצמו בר אוריין, עיתונאי מהימן ומכובד. אבל את כבודו הוא השחית בהינף מקש. ניתן רק לזעוק זעקה אילמת: חרף חופש הביטוי הקדוש והמקודש, אל נא ישמיע אדם בפומבי דברים שבהם אין לו כל מושג, ואל נא ירעיל את קוראיו בדברי הבאי וכחש.

כותב יהודה דרורי: "הניצול הבלתי מבוקר של אוצרות ים המלח ע"י מפעלי ים-המלח תרם ותורם לא במעט לבעיות."  רוצה לומר: מאז שניתן זיכיון לחברת האשלג בשנת 1930 – ים המלח הוא הפקר, לית דין ולית דיין. אין מחקר גיאולוגי או תעשייתי (נו טוב, למעלה מ-2000 דו"חות ומחקרים), אין תוכניות ייצור ופיתוח. ים הברדק. איש הישר בעיניו יעשה. כך אומר יהודה דרורי. ויהודה הריהו איש כבוד.

ומכאן לנוף. מתאונן יהודה דרורי על "הנזקים הגדולים הנגרמים לנוף." לא ברור לְמה יהודה דרורי קורא 'נזקים' ולמה הוא קורה 'נוף'. קצת מאוחר לזעום בשצף קצף על בניית בריכות האידוי, יחידות הייצור, משכנות העובדים ופסי הרכבת, כביש קליה-סדום, ועל כל אלה –  קריית המלונות ושאר מתקני תיירות.

מתאונן י.ד. על דבר והיפוכו: סכנה להצפת תשתית המלונות בגלל עליית פני הבריכות עקב התגבהות קרקעיתן (והרי היה ידוע מלכתחילה שללא קציר חוזר של משקעי מלח – זה מה שיקרה), וחשיפת רצועת הבולענים בגלל ירידת מפלס אקלימית של פני ים המלח.

לטעמו של י.ד. כל זה באשמת חטא שחטא הקונצרן הקפיטליסטי של מפעלי ים המלח "בגלל 'התיעול' שבא לבצע ניצול טוב יותר של המינרלים המופקים מהים." ושולח י.ד. אצבע מאשימה: "פני ים-המלח (כן, עם מקף. כמו בספר יהושע) יורדים כתוצאה מהתאדות ב-107 ס"מ מדי שנה, (ומניצול מים ע"י מפעלי ים-המלח)."

דברי הבאי והבל. הפקת המינרלים אינה מנצלת מים ואינה גוזלת טיפה ממי האגם. היא תלויה כולה בשיעור האידוי הטבעי, וכל שניתן לעשות להגברתו הוא הגדלת שטח האידוי (בריכות האגן הדרומי). כפי שכבר נחקר וצפוי: כאשר מפלס ים המלח יגיע בערך למינוס 500 מטר – הוא יפסיק להתייבש. ריכוז מלחיו ימנע אידוי נוסף. שטחו יקטן, ואף זה יאיט ובסוף יעצור את האידוי. גם בעונות של אקלים חם בהרבה –  סוף ברונזה תיכונה, שלהי ימי הביניים –  לא התייבש ים המלח כליל. ליהודים ולים תעמודנה ישועה, אורה ושמחה.

ים המלח אינו אגם חוֹלה או גוסס. הוא תופעת טבע נורמלית, עם דינמיקה תקינה וצפויה. כלל ראשון ברפואה: אל תגרום נזק. כלל שני: אל תעניק טיפול שאינו נחוץ ואינו מועיל. לפי שעה לא הצליחו בשום מקום לשנות אקלים, לעצור רעידות אדמה או טייפונים, לכבות הרי געש, להחזיר תפארת קרחונים. גם את ים המלח לא יוכלו מפעלי ים המלח לחסל (וסביר גם להניח שאינם מעוניינים). אך נביא לעולם הוא נביא: "האזור יתרוקן לשנים רבות מתיירות חוץ ופנים." למה? ככה. יתרוקן ממי? כבר נמצא מישהו לרוקן.

אבל מה בעצם יקרה? שום דבר לא יקרה. הטבע יישאר טבע, הרי מואב לא יזוזו. קרינת ה-UV  הרכה תתמיד ותרפא, החום הטוב לא יפוג. המים יישאו גופי רוחצים. מעבורות ורציפים צפים ומזחים על עמודים יחליפו כביש מתמוטט. מלונות ייבנו על דרדרת מיוצבת או על יסודות מעוגנים  בדולומיט העמוק. נכון – עד הגחמה הבאה של הבקע הגדול, אך גם מערב קליפורניה הסכינה לחיות תחת איומו של העתק סן אנדריאס הנורא, בלי לפחד כלל.

ועוד יצויין שחגורת הבולענים היא תופעת טבע מרהיבה ומיוחדת, שראוי לנצלה כתַו נוף  המצטרף לקסמי ים המלח. אם ממשלת איסלנד השכילה להפוך מצעי קיטור מפעפעים של קלדרת קרַפלָא לשטחי סיור בעזרת משעולים מורמים, אולי הראש היהודי ימציא גם לנו פטנטים.

ממשיך י.ד. ומזין את קוראיו בפירות כזב של דמיונו: "זה כ-40 שנה ששרי ממשלה ומדענים מעלים רעיונות על 'תעלות ימים' למיניהן, ובעיקר לפי שתי אופציות עיקריות: הראשונה, "התעלה המרכזית", נבחנה בשעתו לעומקה ע"י השר יצחק מודעי, (זו מאשקלון לים המלח) ונמצאה בלתי ריאלית לנוכח עלותה הגבוהה ומשך הזמן הארוך לביצועה."

לא היה ולא נברא. כל התוכניות לתעלת ימים בין הים התיכון לים המלח נגנזו משתי סיבות עיקריות:

1. תחזיות לזמן ארוך הבהירו כי חשמל הידרו-אלקטרי יכסה אך חלק קטן עד זניח של צריכת החשמל העתידית של ישראל,

2. מגמה גוברת של ירידת מחירי הדלק הפוסילי הפכו את האופציה ההידרו-אלקטרית לבלתי כלכלית, למרות צרור של תועלות נלוות (עתודה שאובה. חקלאות ימית וקייט. התפלה. ייצוב מפלס ים המלח.

מזכיר י.ד. יוזמות בינלאומיות לבנית מוביל ים סוף-ים המלח, אשר מימיו יותפלו בדרום ים המלח לתועלת משק המים של ירדן, ותרומת תמלחות שתסייע להאטת ירידת מפלס ים המלח.

נכון הוא שישראל מופגזת זה כבר שנים לא-מעטות בהצעה זו, במסווה של תועלת אלכסונית לרשות הפלסטינית. אין תימא כי הרעיון כבר מושך תור ארוך של מוסדות בעולם המקוים לזכות בחוזי סקרים אקולוגיים, ביולוגיים, ארכיאולוגיים, גיאולוגיים, בים וביבשת, ותוכניות הנדסיות, חברתיות, אתנוגרפיות ואסטרטגיות, לפרנסת הזוכים באוקזיון. אנחנו על המפה.

אבל – למותר לציין כי מוביל ים סוף אינו נחוץ לא לירדן ולא לישראל. שיעור הזרמתן של תמלחות ההתפלה (שתפגענה פגיעה אנושה בתהליכי ההפקה של מפעלי ים המלח, עד ירידתם מתחת לסף הרווחיות) קטן בהרבה משיעור האידוי הרב-שנתי מן האגם, אשר ימשיך באידויו כרגיל. את מימי ים סוף תוכל ירדן להתפיל בעקבה ומשם להחזיר תמלחות לים סוף, כמקובל בכל ערי החוף של סעודיה ותימן. מדינת ישראל לא תפיק שום תועלת ממפעל הידרו-אלקטרי קטן בצד הירדני של ים המלח. נהפוך הוא: הדבר יקטין את רווחינו ממכירת חשמל צפויה  לירדן.

ועכשיו מעלה י.ד. מאבק הדורות את אחד הרעיונות ההיסטוריים להזרמת מי הים התיכון אל ים המלח, ונכון הוא מציין כי "בין הוגיה הראשונים היו פרופ' לאודרמילק  (וטיפח אותה יגאל אלון ז"ל עם עוזרו, המהנדס שלמה גור ז"ל) ואשר מטרתה היתה להזרים בהקדם מי ים-התיכון דרך עמק יזרעאל ובקעת הירדן לים המלח, וזאת תוך שימוש בתוואי פשוט וזול (הצמוד ברובו לרכבת העמק), ובעדיפות לא פחות גבוהה – לנצל את הפרשי הגובה (200 מטר ליד בית-שאן) להקמת תחנת חשמל גדולה שתוכל בין-השאר לתת חשמל להתפלת מי-ים... העלות המוערכת כיום לביצוע פרוייקט זה: רק כ-3 מיליארד דולר ולמשך 3 שנות ביצוע בלבד."

זאת אחרי שכבר נבדק ונקבע כי תוספת החשמל ממקור זה אינה עונה על צורכי ישראל, כי את מי הים מתפילה ישראל הישר מחוף הים התיכון, וכי מים מותפלים אלה תוכל ישראל להזרים ישירות לים כינרת או למוכרם לממלכת ירדן באמצעות הגדלת השאיבה המוענקת לממלכה זו.

המוח לא תופס מדוע יציע איש משכיל, ו-י.ד. הרי הוא איש משכיל, להביא במחיר 3 מיליארד דולר את הים התיכון אל בקעת הירדן (הים היה שם כבר לפני 12 מיליון שנה, בתקופת הפליוקן, אבל אז זה עדיין לא עלה כסף) – ולהשחית באחת מערכת אקולוגית יחידה במינה, לא רק בארץ אלא גם בעולם כולו.

בקע הירדן הוא השלוחה הצפונית ביותר של האקו-סיסטם האפריקאי-טרופי, אשר תואר על ידי ראשוני מדענינו כשמורה סהרו-סינדית, עם מיספר רב של מינים אנדמיים מן החי והצומח. לא מועטים בו אתרים פרהיסטוריים המעידים כי בקע הירדן שימש לפחות פעם אחת מסדרון אקולוגי אשר דרכו נדדו הומינידים קדמונים מאפריקה לאסיה.

את כל זה מבטל י.ד. בפסק דין של מוות, במשפט ממוסגר אחד: "(ה"ירוקים" יצטרכו סוף סוף להחליט מה חשוב יותר, הצלתו של ים המלח מכלייה או פגיעה חלקית בחיות הבר והצמחייה בגאון הירדן.")  ועל כזאת ובדומה לכך כתב נתן אלתרמן: "ישמור האל את יצוריו מאווילים ומאיוולת, ומחוכמת הכסיל כמו מאש."

וממשיך י.ד. להמציא היסטוריה. "לטענת הסרק של מפעלי ים-המלח – שהעברת מי-ים התיכון לים המלח תגרום כביכול לשינוי כימי מסוכן בעירוב מי שני הימים – יש להזכיר כי בשעתו טיעון זה נבדק ע"י שר התשתיות יצחק מודעי ז"ל (שהיה בהשכלתו מהנדס-כימאי), וטענה זו של סיכון בעירוב המים – לאחר בדיקה כימית מקיפה – ולנוכח הכמות הקטנה יחסית של מי ים-תיכון שתוזרם – הופרכה לחלוטין!"

ברור הדבר כי י.ד. אינו יודע, ואם יודע –  מתעלם במזיד, כי במסגרת פרויקט ית"ימ של שנות ה-80 נערכו עשרות מחקרים מקיפים במעבדות המחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית, במעבדות מכון וייצמן, במעבדה הגיאו-כימית של המכון הגיאולוגי ובמעבדה התעשייתית של מפעלי ים המלח. כל אלה מצאו כי הריאקציה בין מי ים המלח ומי הים התיכון היא מורכבת, ותלויה במשתנים הלימנולוגיים של התהליך. אבל מסתבר שפקיד גבוה פסק את פסוקו, הפריך פרך, וסוף למדע ולמדענים. אריה שאג – מי לא יירא?

ממשיך י.ד. בהרצאתו: "נכון שנוצרת עכירות קלה של אבקת גבס בעירוב שני סוגי המים, אבל למי זה מפריע?  לדגים? לצמחייה?"

י.ד. בּוּּר לעובדה כי זה שנים רבות ידוע כי ים המלח הוא ביוטופ של מגוון מיקרו-אורגניסמים קיצונאים, נדירים, יחידאים ואנדמיים לאתר זה. זוזו או תמותו, פוסק י.ד. ואחרי שגזר דין מוות על חפים מפשע, בא י.ד. ומסביר למה זה טוב: "המחשבה המובילה בתוכנית המוצעת פה הינה קודם כל: הצלת ים-המלח והאזור כולו, מניעת שואה לתושבים, וניטרול האסון הצפוי לתיירים ולכלכלה."

את ים המלח חייבים להציל – את הזקנה הזאת צריך להעביר את הכביש. אם אינה רוצה מותר להפעיל כוח סביר.

אבל מי הם אותם תושבים, ומה טיב השואה שתכחיד אותם? ים המלח אינו בסכנה גם אם יצטמצמו חופיו בכמה מאות מטרים. ים המלח אינו מסוגל, גיאולוגית ואקלימית, להיעלם. מן המטייל לא יילקח הנוף, ואף יוסף לו חזיון גיאולוגי נדיר – הבולענים. התייר, כעני כעשיר, ימשיך לקרוא עיתונים תוך ציפה בבריכות, ולהתרפא מן הספחת הקרויה פסוריאסיס. הארכיאולוגים והביולוגים ימשיכו לחקור ולגלות, מדינת ישראל תמשיך לפתח משק חשמל על דלק פוסילי ואנרגיות לא-מתכלות. היא תמשיך להשקות ולשתות מים מותפלים מן הים התיכון. והטוב מכל: מדינת ישראל תחסוך 3 מיליארד דולר שנועדו להשחית לאין-השב את אחד הנכסים הטובים שלה ושל העולם.

לפעמים, בסתר, אני חולם על עולם עם פחות חופש ביטוי ויותר כבוד לאמת. אם נרצה אין זו אגדה.

הכותב הוא גיאולוג, וחבר הצוות המדעי של חברת ים תיכון -ים המלח (יתי"מ) 1984.

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"ח: שיח-נוראן וחירבת מעין

יום ראשון, החמישה בדצמבר 1948, אחר-הצהריים. מיפקד היציאה ל"מבצע אסף". סיקו בדק את הנשק האישי ודחף אצבעות לתוך מנגנוני הירי. אישוניו התרוצצו בחוסר מנוחה, ובתום המיפקד עלתה המחלקה על משאיות בדרכן מערבה.

תחנה ראשונה, הכפר הערבי שועוט שכל תושביו נמלטו. בקתות חימר, עצי שקדים בשלכת, עצי תמר כפופי-גחון המזכירים ג'ירפות לוחכות עשב, וגדרות-צבר.

מתעכבים לארוחת-ערב. חיילים צובאים על מטבח מאולתר, והטבח מחלק שימורי-בשר, שעועית ומיץ-תפוזים.

ממשיכים לנוע.

בראש השיירה יחידת פשיטה של חטיבה 8, ואחריה שיירת משאיות ובהן שתי פלוגות רגלים, מחלקת מרגמות, מחלקת מכונות-ירייה וצוותי תותחנים.

כשלושה קילומטר מגבעת שיח-נוראן, בחורשת קזוארינות, מתעכבת השיירה. התותחנים תופסים עמדות, ופגזים נשלחים לעבר הגבעה, שבראשה קבר.

לידי יושב יהודה אלטמן, שסיקו מינה אותו לרץ אישי בשל זריזותו וכושרו הספורטיבי. חייל עם פני ילד: עיניים ירוקות בוערות, גוף דק שהתנועע על מושבו באי שקט. מדי-פעם קם, התיישב, לעיתים השחיל משחולת בקנה רובהו ומשך. אחר-כך דרך ושיחרר.

"יהודה, אתה נראה לי מתוח. קרה משהו?" שאלתי.

"אני בסדר, אבל כל מיני תמונות מהילדות עוברות לי מול העיניים," והדברים פרצו ממנו – להוריו בברלין היתה חנות-ספרים בנושאי יהדות, ולדבריו היטלר וגרינג ביקרו בה לעיתים ודיפדפו בספרי הקודש. אביו סיפר שהיטלר אמר לו פעם: "השטן עוד ייקח אותך!"

"תגיד, למה אתה ממציא סיפורים? מה פתאום שהיטלר וגרינג יבואו לחנות ספרים של יהודים? עזוב, הדימיון שלך מפליג למרחקים!"

אך יהודה התעלם.

הוריו ברחו מגרמניה ב-1937 וגרו בתל-אביב ברחוב הרב קוק. כעבור עשר שנים עלה עם גרעין "בני-עקיבא"' לביריה, ועתה שאל אותי אם שמעתי על המקום.

סיפרתי לו שביריה היא ליד צפת, וכי ה"הגנה" התעמתה שם עם הבריטים. הוספתי שבביריה התגוררו פעם תנאים ואמוראים.

יהודה זקר גבות מהתפעלות. "בכל-זאת משהו לימדו אותך ב'שומר-הצעיר'. אגב, הרב יוסף קארו השלים בביריה את החלק הראשון של 'שולחן-ערוך'."

יהודה היה הנשק של ביריה, ומדי לילה יצא לניסוי כלים. יש לו שם חברה, רחל, אהבת חייו. הם הירבו לטייל ולשוחח.

"נגעת בה?" שאלתי בעדינות, ויהודה הזדעזע מן השאלה.

"אני לא מ'השומר-הצעיר'. לבחור דתי יש בחורה אחת, שלו היא מתמסרת וזהו."

"נו, ורחל התמסרה לך?"

"עוד לא הגיעה העת. זה לא כמו אצלכם. אני מסתכל על הבנות שלכם והן כל-כך חופשיות עם בנים, כאילו רעבות למין, ממש אומללות. אתה יודע מה יקרה להן כשתתבגרנה?"

"עזוב, הכול רושם. אני מבטיח לך שרובן בתולות."

"שמעת את הסיפורים על נאווה בנצרת?"

"קשקושים."

יהודה הסביר, כי אצלם זו אהבה זכה. הוא נזכר שכתב שיר לרחל ולרגע השתתק. אחר-כך התנצל שהוא זוכר רק שורות בודדות, עצם עיניו והחל לדקלם:

"...עתה בתוקף חיים אכזריים / נצטרך להיות בודדים. / להיפרד. / כן. רחל, החיים כפונו / ממעיין אושרנו הרחיקונו / את כל חלומותינו הרסו / ... אם גופותינו הופרדו / נשמותינו לא נותקו / נשבעתי... / עד אחרון רגעיי."

"מה זה צריך להיות, צוואה?"

"לא יודע, אבל אם אפול תקברו אותי בביריה. את התפילין והסידור תמסרו לאחי דויד, כשיגדל," אמר במהירות כשעצב על פניו.

"יהודה, תפסיק עם זה."

לאחר ריכוך של ירי תותחים החל השריון של חטיבה 8 לנוע לעבר תל שיח'-נוראן. הזחל"מים הסתערו מדרום, והמצרים נחפזו לעלות על ארבע משאיות ולהימלט. לאחר כיבוש התל ניתנה פקודה לפלוגה ב' הדתית להתמקם על התל, בסיוע צוותי מרגמות, צוותי "בֶּזָה" וסוללת תותחי-שדה 65 מ"מ. השיריון של חטיבה 8, ועימו חלק מהכוח, המשיך בדרכו לחירבת-מעין.

 גבעת שיח'-נוראן. אחד מצוותי ה"בזה" כלל את שאוליק סלומניצקי, עמוס דגן, איציק חבצלת ואברהם כצמן. הם החלו לחפור במרץ עמדות-ירי למכונת-ירייה. תעלות מצריות הקיפו את התל מכל צדדיו. בפסגת הגבעה ניצב קבר-שיח': מבנה מאבנים עם כיפה. נחמה החובשת התמקמה בירכתי המשלט, בשטח שסומן כ"מרפאה" ונועד לריכוז פצועים.

הם חפרו במרץ בור לממלאי שרשרות-כדורים, ואז עלה בדעתו של שאוליק כי כדאי להשתמש בדלת הגדולה והכבדה, שסגרה על הקבר כגג – לעמדה. הם עלו לפסגת הגבעה, ניתקו את הדלת מציריה, הניחו אותה על הבור וערמו עליה אדמה. עמוס דגן הופתע לגלות שהגבעה מלאה קברים. מתוך אחד הקירות הציצה גולגולת עם שתי ארובות חלולות, כשעל קדקודה עדיין שרדה קווצת שיער דלילה.

גם חירבת-מעין נכבשה ללא קרב. משראו המצרים את המשאיות נסוגות משיח'-נוראן, עלו על רכביהם והצטרפו לנסוגים.

חירבת-מעין. בקתות חימר וצמחייה כמושה: שיחים תלושי עלים, שקד מדולדל עלווה, תמר דק גזע, שיחי צבר וסלילי תיל רמוסים. השמש החלה לשקוע ורוח שורקנית העיפה קוצים וסחפה גרגירי חול, שחדרו לעיניים ולאוזניים. מערבולות חול זעירות, כגלילים חלולים, ניסו להמריא, אך לאחר פרפורים אחדים דעכו באפיסת כוחות.

סיקו סימן את מקומן של שתי העמדות: האחת בגזרה המערבית והשנייה בדרום-מערב. מצפון הוצבו שני תותחי 20 מ"מ. כל הלילה חפרנו ולקראת בוקר סיימנו. המרגמות הוצבו מאחור, בין בקתות הכפר.

השישה בדצמבר, לפנות-בוקר. נשלחתי לעמדת תצפית קדמית. ממזרח הפציעו קרני בוקר והצינה הרעידה את הגוף. בוקר אפור ועגמומי. הנגב נראה שומם ומשעמם. אדמת מישור וחול חום-צהבהב. צמחי צבר הפרידו בין חלקות בוסתנים בשלכת. מרחוק ראיתי פלח, בגלבייה אפורה וכאפייה לפופה לראשו, צועד אחר גמל רתום למחרשת-עץ. מערבה ממנו, שיירת משאיות שיצאה מהכפר עבסאן, וכאשר הגיעה למרחק של כקילומטר מחירבת-מעין, עצרה. קבוצת חיילים ירדה, הצמידה משקפות וצפתה עלינו. מיהרתי לדווח, ומפקד המשלט, עוזי ציזלינג, פקד על הבזות לפתוח באש.

אברהם טופצ'יק, מספר אחת בצוות שלנו, התמקד עליהם וסחט צרורות אחדים. הללו נבהלו, עלו על הרכבים ומיהרו להסתלק.

"משוריין קטן מוריד אנשים," המשכתי לדווח. סיקו קבע כי המשוריין הוא מסוג "דינגו", והחליט כי לפי מבנה הרובים שבידי החיילים – צלפים הורדו לשטח.

"שישה טנקים בדרך אלינו," הודעתי. סיקו זיהה כי הללו מסוג "לוקוסט", תוצרת ארצות-הברית. הטנקים דהרו, וכשהגיעו לטווח של כחצי קילומטר, עקפו את המשלט מצפון ומדרום. הזרוע הדרומית פנתה לכיוון שיח'-נוראן, ומפקד המשלט האיץ בתותחנים לפתוח באש.

דוד פליק, מספר שתיים בצוות שלנו וסרן בצבא-האדום, העיר בטלפון למפקד המשלט כי הטווח אינו יעיל. הפגזים לא יחדרו את השריון, ואילו עמדת התותחים תיחשף.

המפקד התעלם, ושני פגזי תותח נורו לעבר הטנקים.

התגובה לא איחרה לבוא: פגז מצרי שיתק את אחד משני התותחים.

"ידעתי שזה יקרה," הפטיר פליק וסינן קללה רוסית.

תותח שני לא ירה עקב תקלה.

דוד פליק, יליד מזרח פולין, יגלניצה, עלה ארצה ביולי 1948 באונייה "לא תפחידונו". בימי מלחמת-העולם השנייה לחם בצבא האדום והשתתף ב"קרב לנין" שליד העיר סמולנסק. בוגר קורס קצינים ומפקד פלוגה. וכשפרצה מלחמת-השחרור היה בגרמניה וסייע בארגון ה"בריחה" – ריכוז יהודים והברחתם ארצה. הוא תבע לעלות מיד ולתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל. הגיע לניר-דוד, אל משפחת אחותו ומיהר להתגייס לגדוד. על אף דרגתו וניסיונו הצבאי, העדיף ללחום כטוראי. וכשהעיר מדי-פעם למפקדיו הערות טקטיות ואסטרטגיות – פרי נסיונו הצבאי – הם לרוב התעלמו ממנו. היו בצבא לא מעט עולים חדשים שחלקם שירתו כקצינים בצבא-האדום אך הם לא הוערכו כערכם.

שני צוותים מצריים הציבו מכונות-ירייה מערבה לחירבת-מעין, ומשפתחו באש – חייכתי. זיהיתי מיד את קולות ה"ויקרסים", ונזכרתי בקרב על פקועה.

פלוגת רגלים מצרית החלה לנוע לכיוון חורשה, כקילומטר דרומית-מערבית לכפר, והסתתרה מאחורי קפל קרקע. סיקו העריך כי פלוגה זו תסתער בחיפוי שיריון. טור של שישה טנקים נע קדימה ואחורה, והתקשיתי לפענח את כוונותיהם. האם הם מתאמנים בנהיגה? מנסים כלים? ואולי מבקשים להפחיד אותנו?

"קיבינימט, אילו הייתי טייס," הרהרתי, "הייתי טס מעל אותו כוח ומדווח על כוונותיו." דמותו של אברהם יפה עלתה לנגד עיניי – כשהוא קורע את מסמכי העברתי לחיל-האוויר. במחשבה שנייה, ייתכן שצדק. לצה"ל נחוצים, יותר מכל, חיילים קרביים.

קיבלתי פקודה לשוב לעמדה, ובקפיצות-קרב הגעתי, כשכדורי צלפים שורקים מעל ראשי. דויד פליק דאג לנו כאב והתחנן כל הזמן שניזהר, שלא נרים את הראש. לדבריו, צלפים גילו את העמדה ולהוכחת דבריו, הלביש כובע-פלדה על קצהו של רובה, הרימו קמעה מעל פני האדמה, ושני כדורים חיררוהו לאלתר. פליק דרש ממני, שאסיר את משקפי-השמש, מחשש שהזכוכית ממקדת קרני אור ומסגירה את העמדה.

שיירת טנקים מצריים החלה לנוע קדימה כשתותחיה פולטים אש. הבזות שילחו צרורות, אך זו המשיכה לשעוט. טנק אחד פרץ את קו העמדות שלנו והגיע למרכז הכפר. משעצר, נוכח לדעת לתדהמתו כי יתר הטנקים לא נעו בעקבותיו. פגז "פיאט" פגע בכיפתו והוא החל לבעור. קולות שמחה בקעו מן העמדות. ולפתע התעשת הטנקיסט, סובב את הטנק הבוער – ונסוג.

פלוגת חיל רגלים מצרית, שהסתתרה מאחורי קפל קרקע, נראתה נעה קדימה.

"בזות, השמיעו קול!" נשמע קולו של סיקו בטלפון.

אברהם טופצ'יק העלה את הגררה ל-800 מטר – וצרור ארוך קידם את פניהם. חלקם נשכב ואחרים נסו. טופצ'יק "רדף" אחריהם עד שנשכבו כולם. קצב ההפגזות גבר וחיל-הרגלים התעשת ושב להסתער. טופצ'יק שוב סחט את ההדק והם נבלמו. שקט השתרר לזמן-מה.

"אתם יודעים שהייתי פעם נער דתי?" הפטיר טופצ'יק, בשעה שמילאנו שרשרות כדורים. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב, ולאחר שסיים כיתה חי"ת, עבד במפעל אריגה ב"מרכז-וולובלסקי". להוריו יש חנות דגים בשוק הכרמל, ובכל שבת בבוקר היה מגיע לחנות, שולה מן הבריכה דגים שמתו, מכניס למקרר והולך עם חברו שלמה כהן, המשרת עימו בגדוד כנהג, לאכול פלפל אצל אבו-דרוויש, בקצה הדרומי של השוק, קרוב ליפו.

לדבריו היה חבר ב"בני-עקיבא" אך גם באצ"ל. וכאשר התחיל להיעלם בלילות, ירדו הוריו לחייו: "איפה היית ולמה אתה מגיע הביתה כל-כך מאוחר?" – לבסוף עזב הכול והצטרף לחברת-הנוער בקיבוץ שדה-אליהו, שגרעינה נועד להתיישב בביריה. שם פגש את יהודה אלטמן, אברהם כצמן, בנימין ורדי וחברים נוספים. אחר-כך התגייס ל"משטרת-הישובים" וסיפר שהוא היה "משוגע" על הכובע האוסטרלי שניפקו לו שם. לפני שיצא לחירבת-מעין הפקיד אותו בידי חברו שלמה כהן, למשמרת.

"טופצ'יק, מה הדברת שתקפה אותך פתאום?" שאלתי.

וטופצ'יק השיב כאילו בצחוק: "לא יודע, מין תחושה כזאת בבטן... אבל כשומר מסורת, אני מאמין בהשגחה-עליונה..."

 לרגע חייך ומבע של ילד-טוב-ירושלים היה נסוך על פניו.

כעבור דקות אחדות התרומם לרגע, כדור צלף חדר ללחיו מתחת לעין, דם פרץ מנחירי אפו והוא נפל מתבוסס בדמו.

"חובש! חובש!" צעקתי בבהלה.

בנימין ורדי, החובש, הגיע בריצה ובאצבעותיו ניסה לחסום את הדם, "מוכרחים להעביר אותו מיד לבית-חולים," צעק ורדי המבוהל בטלפון.

"איך? באווירון? אנחנו מוקפים, אולי בלילה," השיבו.

"הוא לא יחזיק מעמד עד הלילה!"

דוד פליק זרק מבט אחד לעברו והפטיר: "זה הסוף שלו. ראיתי מקרים כאלה בצבא האדום."

טופצ'יק מת חבוק בידי חברו לגרעין, בנימין ורדי. פרשנו שמיכה בתעלה והשכבנו אותו עליה. בערב הוא הועבר לבקתת המרפאה.

דויד פליק היה למספר אחת ואני מספר שתיים.

"שמע, זה נורא... טופצ'יק נהרג... הלא רק לפני רגע סיפר..." התייפחתי מרות.

משודע דבר האסון מיהר סיקו לעמדה וניסה לנחם אותנו. הוא הבטיח לשלוח כריכים להעלאת המוראל.

"אל תסכן חיילים," אמר לו פליק. "צלפים פזורים בשטח. עוד מעט יחשיך ואז נאכל ונשתה."

"יהיה בסדר," ענה סיקו ושב בקפיצות-קרב אל עמדת הפיקוד.

סיקו פקד על רצו האישי, יהודה אלטמן, לרוץ למטבח – שטח פתוח של כשמונים מטר – ולהביא לחבר'ה מנות-קרב. דוד פליק שמע על כך, לא התעצל, טילפן לסיקו ודרש ממנו שלא יסכן חיילים. סיקו לא שעה לאזהרותיו. מרחוק ראינו את יהודה אלטמן פורץ בריצת זיגזג מהירה לעבר המטבח וצרורות כדורים בעקבותיו.

"מזל שהגיע בשלום," פלטתי.

פליק קילל את סיקו.

יהודה הצטייד במנות קרב ולאחר דקות ספורות נראה שוב פורץ בריצה מטורפת לכיוון העמדות, ובעודו רץ – כדור צלף הרגו.

"חובש, חובש!" נשמעו צעקות בהולות משתי העמדות ובנימין ורדי חש אליו.

פליק לא שלט בעצמו וזמן רב קילל את סיקו ברוסית ובאידיש .

בלילה טען סיקו כי יהודה לא הבין אותו. הוא פקד עליו לדאוג למזון רק לאחר שיחשיך.

"חתיכת שקרן!" התפרץ עליו פליק.

הערב נחת והכפר נעטף באדרת שחורה. מצפון הוארו עזה וסביבתה בזיקוקים ובאלומות אור עצבניות, שתרו אחר מטוסי אוייב. בלילה הובא מזון לעמדות. רוב הזמן שמרנו, חששנו מפני התקפת-פתע. ההרהורים על טופצ'יק לא הניחו לנו. אמרתי לפליק כי טופצ'יק הרגיש שסופו קרב, עובדה, חש צורך לשפוך את ליבו ולספר את קורותיו. התלבטתי אם לספר לו על הווידוי ששמעתי מפי יהודה אלטמן, אך חששתי שבכך אפתח פה לשטן...

משהתפזרו ערפילי בוקר נכנס המשלט לכוננות. אלחוטן סיפר ששמע על פתק שנזרק מ"פייפר" ובו נאמר כי שני טורי שריון מצריים נעים לעבר חירבת-מעין, ומאחוריהם אספסוף מהכפרים בני-סוהילה ועבסאן.

חשתי במעיי והחלטתי להתרחק קמעה מן העמדה לכיוון דרום-מערב. השיחים נראו לי כמקום מתאים לריקון מעיי. ובעודי רץ שמעתי יציאה של פגז והשתטחתי. וכשרציתי לקום נחתה יד על כובע הפלדה שלי ונבהלתי. ואז שמעתי קול:

"חייל, היתה עוד יציאה."

הרמתי את עיניי ולתדהמתי – יצחק שדה שכב לידי ומשקפת תלוייה על צווארו. זיהיתי אותו מתמונות שראיתי בעיתון. הסתכלתי עליו בעיניים פעורות:

"יצחק שדה? מה אתה עושה פה?"

"יצאנו לסיור. גדוד הפשיטה של חטיבה 8 מכחן התקפת-נגד ומתכונן לשחרר אתכם מהמצור."

הייתי נרעש. מפקדים רמי מעלה מסכנים את חייהם לא פחות מחיילים.

פלוגה מצרית החלה לנוע לעבר חירבת-מעין בהשמיעה צעקות-עידוד: "אטבח-אל-יהוד!" – טבחו ביהודים!

דוד פליק, שנתמנה למיספר אחת, מיהר אל ה"בֶּזָה", פתח בצרורות, ואלה נסוגו אל מאחורי קפל קרקע. כעבור זמן שוב הקימו אותם המפקדים, ופליק חזר וירה לעברם והם נסוגו. המראה הזכיר גלי ים התוקפים בשצף-קצף את החוף, ונסוגים בחימה שפוכה.

נותרנו עם ארגז כדורים אחד. מה הלאה? טילפנו אל עוזי ציזלינג, שהורה להכין רימונים. שמענו מפיו כי בשיח'-נוראן המצב קשה מאוד.

"מי יודע אם כל ה'אורנים' עודם בחיים," הרהרתי בדאגה וליטפתי את ארבעה הרימונים שבאמתחתי. "לאחר שאשליך שלושה, את הרביעי אשמור לעצמי. כאותם לוחמי האצ"ל שחבקו רימון לליבם. נזכרתי במחנך שלנו, שכנא נשקס, שהזכיר את גבורתם בשיעור לתנ"ך. לא, לא אפול חי לידי אספסוף מצרי!"

המצרים הפגיזו את שיח'-נוראן. גבעת קבר השיח' שימשה מטרת ציון נוחה, ובחיפוי ההרעשה, טנקים מלווים וחיל רגלים – החלו לתקוף. הטנקים התפצלו לשלושה ראשים: האחד עמד להסתער על המשלט מצפון-מערב, השני ממערב, והשלישי מדרום-מערב. גדוד רגלים התקדם, ומגיני המשלט הצמידוהו לקרקע.

טנק מצרי ניסה לפרוץ, ונפגע על-ידי זחל"ם נושא תותח אנטי טנקי. אותו זחל"ם הוציא מכלל שימוש חמישה טנקים מצריים. הטנקים לא ויתרו והגיעו לטווח של כמאה מטר מגדרות המשלט. תחמושתם של המגינים החלה לאזול, וזוגות של לוחמים גלשו למורד התל, לעבר משאית עמוסה ארגזי תחמושת, שצופרה נתפס וצפר כל שעות היום. רק בלילה נותקו חוטיו.

במורד התל, על כר דשא מוריק, צמד חמורים ליחך לו עשב כאילו אין מלחמה.

פצוע זעק לעזרה ונחמה זחלה אליו, חבשה אותו, אך לא יכלה לגרור אותו לגבעה וביקשה עזרה. גדעון ברוידא ויוסף מיכאלי מעין-חרוד נענו לקריאותיה, גלשו בזריזות למדרון וסייעו להביאו למשלט. הפצוע נפטר בדרכו לבית-החולים.

ההפגזות גברו, ואחד הפגזים נפל על עמדת ה"בזה". עמוס היה בטוח כי שאוליק נגמר. למזלו, מזרן הונח על גג העמדה, וספג את רוב הרסיסים.

מפקד השיריון המצרי החליט לפרוץ לפסגת התל ויהי-מה. לרשותו עמדו שמונה טנקים: שלושה יפרצו וחמישה יחפו. אחריהם תנוע פלוגת חיל-רגלים.

טנק פרץ קדימה ודהר לכיוון עמדת ה"בזה". שאוליק ואיציק חבצלת ירו בו, אך הכדורים לא חדרו מבעד לשריון, והבהקי-אש ניתזו מן הפלדה.

וכשהגיע הטנק למרחק של שלושה מטר מהם, שינה בבת-אחת כיוון ועלה על "הגשר" שנבנה מאותה דלת כבדה. מתחת לגשר, בבור, ישבו עמוס דגן ואברהם כצמן ומילאו שרשרות כדורים. הם לא ידעו שטנק מצרי מעליהם, אף שהבחינו, כי הגג חרק וקצת שקע. תפנית הטנק היתה כה מהירה שלא הספיקו להזהירם. למרבה המזל, הטנק עבר בהצלחה את ה"גשר" והמשיך אל מרכז הגבעה. וכשהגיע אל קבר השיח' עצר. לתדהמתו, יתר הטנקים לא הצטרפו, והוא מצא עצמו בודד בשטח אוייב. איש ה"פיאט" ניסה לפגוע בו ממרחק של כחמישה-עשר מטר, אך מרוב התרגשות – החטיא. סמל המחלקה לקח ממנו את הכלי, דרך, ופגע בקדמת הטנק. הפגיעה גרמה לדליקה, ולרגע האירה את התל, שהחל להחשיך.

 החבר'ה יצאו מהתעלות בשאגות שמחה. עד מהרה התעשת נהג הטנק, ועל אף הדליקה סובב אותו ושעט במהירות חזרה. שוב "רמס" את דלת הקבר, ועצר במורד הגבעה. בן-זוגו, טנק חיפוי, מיהר לחבור אליו, ובעזרת כבל פלדה גרר אותו לשטח המצרי.

עם נסיגת האוייב, ובחסות החשיכה, הגיעו למשלט מחלקת ג'יפים של החטיבה ואמבולנס לפינוי נפגעים. לנו, למגינים, היו שלושה הרוגים ועשרים וחמישה פצועים, ואילו לאוייב שלושים הרוגים וכמאה פצועים. שבעה טנקים מצריים הוצאו מכלל שימוש.

למחרת בבוקר נתגלתה בטווח של כשלושה וחצי קילומטר פלוגת חיל-רגלים מצרית, כשמאחוריה שיריוניות וטנקים. המרחק היה מעבר לטווח האפקטיבי של ה"בזה", כך נכתב בחוברת ההדרכה, אך שאוליק ועמוס החליטו לבדוק את נכונות הדבר.הם העלו את הגררה עד סופה, ל-3,500 מטר – ושילחו במצרים צרור ארוך. ההפתעה הדהימה: חיילים החלו להתרוצץ בבהלה, אמבולנסים עצרו, אספו פצועים, והסדר שובש.

כאשר הודיעו למפקד המשלט יהודה נהרי על הימצאותם של אמבולנסים בשטח – פקד לנצור אש. צה"ל אינו יורה על אמבולנסים.

וכך, מבלי שהתכוונו, הם שיבשו התקפה מצרית.

ההפגזות גברו והלכו. עמוס ושאוליק ישבו בתעלה, ליד העמדה. עמוס התרומם לרגע כדי לקחת מימייה מדופן התעלה, ורסיס פגע בגבו.

"נפצעתי," הודיע בשקט לשאוליק.

לקריאות "חובש, חובש!" הופיעה נחמה והחלה לטפל בו. אנשי הצוות היו מבוהלים. עד אז אף אחד מה"אורנים" לא נפגע. נחמה חבשה את הפצע וכאן התחיל משא-ומתן מייגע על זריקה להפגת כאבים. עמוס, מאז ומתמיד, פחד מזריקות, ואחר ויכוח קולני, ובניגוד לדעתו, נחמה הזריקה לו זריקה. לאחר מכן, הודה לה על כך, כי זו הקלה על כאביו. לאחר שנחבש, הוא הובל לריכוז הפצועים מאחורי קבר השיח', ובלילה פונה לבית-חולים.

הקרב בשיח'-נוראן הסתיים. המצרים השלימו עם הכיבוש. למחרת היום יצא דף-קרבי של החטיבה ויוזק לימון קצין-התרבות החטיבתי כתב:

...אני יודע נחמה שתרגזי עליי מאוד, אני יודע שעוד מימי ילדותך חונכת לעשות את עבודתך בצנעה, בלי לדרוש פרס ושילומים. אף-על-פי-כן לא אוכל לשכוח אותם רגעים על המשלט. עמוק-עמוק התחפרנו, איננו חיילים טירונים. יודעים אנו, כי הכיבוש לרוב קל מהתקפות הנגד, שאינן מתמהמהות לבוא. על-כן חפרנו וחפרנו. וכשבאה ההפגזה, פגז אחר פגז, צפופים ודחופים, הטמנו עצמנו עמוק בתוך החפירות – ורק את רצת כרוח סערה בין העמדות, גלוייה, במלוא קומתך – כשהפגזים מתפוצצים מימינך ומשמאלך, קשובה לקריאות: "חובש, חובש!..."

אני יודע שתרגזי עליי, ואף-על-פי-כן אני מודה לך ולוחץ את ידך.

שקט שרר בחירבת-מעין.

אחר-הצהריים נשמע לפתע רעש מחריד מצפון-מערב, תמרות אבק התרוממו השמימה. מבול כדורים חלף מעל ראשינו. עשרות זחל"מים וג'יפים נראו מרחוק, דוהרים כמטורפים ויורים אגב נסיעה.

"זה הסוף שלנו. אין כל סיכוי שנהדוף התקפה כה מאסיבית של שיריון מצרי. מאין הם הגיעו לכל-הרוחות? שלשום הלך טופצ'יק, אתמול יהודה אלטמן והיום תורנו."

שלפתי מהתרמיל רימון, ובאצבעותיי המיוזעות מיששתי את טבעת הניצרה. המספיד בקיבוץ מן הסתם יאמר מילים חבוטות, יקרא שיר של משורר כלשהו, והכול יסתיים. אני עוצם עיניים וחולם על לווייה: אני נפרד מאימי, מבני-משפחתי, מנעמה שתזכור אותי כחוויית נעורים, ומחבריי לכיתה. אני מעלה באוב את אבי הסופר, החי לו באמריקה ולא כל-כך איכפת לו ממני, ומוצא עצמי מרחף לי מעל ללווייה כששפתיי ממלמלות שורה של שיר-גבורה ידוע:

"בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל..."

ארון עטוף שחורים מונח על עגלה רתומה לטרקטור, הנוסע מזרחה אט-אט. מאחוריו מתנהל הקיבוץ. אחר הארון אני מבחין באימא ובצבי בעלה, המחזיק על זרועותיו את מוטי, אחי התינוק. אימא לבושה שחורים, הינומה על פניה והיא ממררת בבכי. בעלה חובק את מותניה ומחזיק בה. המעמד מזעזע אותי ואני חש צורך לעודד אותה, ניגש אליה ונושק ללחייה. היא אינה מבחינה בי. האם אני רוח? אנו הולכים ובוכים והדמעות חונקות בגרון...

ולפתע בוקעת קריאה רועמת של עוזי ציזלינג:

"לא לירות! אלה חבר'ה שלנו! זה גדוד הפשיטה של חטיבה שמונה!"

שתי פלוגות זחל"מים ופלוגת שיריון שועטות כמטורפות על המערך המצרי. פלוגה אחת עוקפת את חירבת-מעין מדרום לכיוון מערב ונתקלת בפלוגת חי"ר מצרית שמסתתרת מאחורי קפל קרקע. הללו לא הספיקו לירות – והזחל"מים רמסו אותם חיים. פלוגת שיריון שנייה מסתערת על השיריון המצרי הנמלט ופוגעת בו אנושות. חיילים מצריים נמלטים ישר אל מארב שהכינה פלוגת ג'יפים של החטיבה, העושה בהם שמות.

"מחזה מהסרטים!" שאגתי, ותחושות של מוות התחלפו בי לשמחת חיים אדירה.

פליק נעמד על העמדה והחל לשאוג כמו אז, בצבא האדום: "הורה! הורה!"

יצאנו מן העמדות, כשאנו צורחים, מתחבקים ומנפנפים ידיים.

יצחק שדה קיים את הבטחתו.

"חבל שאברהם טופצ'יק ויהודה אלטמן לא זכו..." הפטיר פליק בצער.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר, יישר כוחך בבריאות טובה להמשך פעילותך הברוכה לאורך שנים. בהקשר ל'צרור ההערות' של אורי הייטנר בחב"ע 1154, אני מצטרף להערתך: "אוראל אזריה הוא קורבן של צביעות ישראלית מטורפת-למחצה," ובניגוד לאורי הייטנר, אני בדרכי 'מעריך' את מפקדו של החייל אוראל אזריה, שאולי כועס על החייל המצטיין, שללא היסוס 'טיהר' את המחבל בירי כדור אחד, בעוד שלפי השמועה בתקשורת, היה זה המפקד, שאולי ללא הצדקה ירה לשווא במחבל 7 כדורים, 'התחיל ולא גמר.'

ולאורי הייטנר המתחסד, 'אנחנו לא מתנחלים,' במרומי הגולן – אציע לעיין בשקדנות בפרסומים האחרונים אודות מהלכי חיסול המחבלים והחיילים האוגנדיים באנטבה, במגמה להבטיח את שחרור החטופים הישראלים. אם צדקנותו לא תסמא את עיניו, הוא יבחין במטחי הירי בשעתו, של בכירי צה"ל, לעבר אלה שעלולים היו לסכן את הצלחת הפעולה המבורכת.

בהערכה,

ברוך תירוש

* אהוד היקר, כך נאמר בגיליון האחרון (מיספר 1154) "הבאנו שיר של חיימקה שפינוזה ובו השורה 'יקפוץ עליי אם אתפער' מלשון לפעור, פעוּר. הכוונה בשיר היתה – לפעור את התחת." סוף ציטוט.

זה שיבוש נורא. כי זה מהצד הלא נכון. המקור הוא בתורה. אחד מהאלילים שהיו חביבים על בני ישראל היה "בעל פעור" משום שעבודתו היתה על ידי פעירת הערווה מולו והיא, כזכור לך משיעורי האנטומיה, נמצאת מקדימה ולא מאחורה. כך נהגו המואביות, ובני ישראל שחמדו אותן ניצלו את ההזדמנות.

השימוש בצד האחורי הביא לעבירה אחרת, רחמנא ליצלן.

בימינו כבר לא מבדילים בין הצדדים ואי ההבחנה גורמת לקלקולים מוסריים רבים ומי יודע אם בשל כך לא נגלה מארצנו בפעם השלישית.

בכבוד רב,

יצחק שויגר

* שליט בניין המשטרה הבריטית לשעבר (המוקטעה) ברמאללה סירב להיפגש בבריסל עם נשיא מדינת ישראל.

אני מסרב, משמע אני קיים!

* "בנאומו‎‏ בפרלמנט האירופי ביום חמישי [23.6] האשים עבאס את ישראל ב'טבח שלא היה כדוגמתו' ובהסתה לאלימות נגד פלסטינים. 'פלסטין – המולדת והעם, בהיסטוריה שלה ובמורשת ובזהות שלה, חוותה ועדיין חווה טבח היסטורי ושוד שלא היה כדוגמתו במאה ה-20 ועדיין נמשך במאה ה-21 לעיניה ואוזניה של הקהילה הבינלאומית,' אמר הנשיא הפלסטיני. הוא הוסיף כי לפני שבוע קראו 'חכמים ואנשי דת' בישראל להרעלת מי השתייה של הפלסטינים – טענה נפוצה שהופרכה ואף הושוותה לעלילות דם אנטישמיות.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף לאחר מכן את דבריו של עבאס ואת סירובו לפגוש את הנשיא ראובן ריבלין. 'אבו מאזן הראה בבריסל את פרצופו האמיתי,' הצהיר נתניהו, 'מי שמסרב לפגוש את נשיא המדינה ואת ראש הממשלה למשא ומתן ישיר, ומי שמפיץ עלילת דם מול הפרלמנט האירופי, טוען בשקר כי ידו מושטת לשלום. ישראל מחכה ליום שאבו מאזן יפסיק להפיץ שקרים ולעסוק בהסתה. עד אז, תמשיך ישראל להגן על עצמה מפני ההסתה הפלסטינית, שמניעה מעשי טרור.'" ["הארץ" באינטרנט, 24.6.16].

עלילת הדם של מחמוד עבאס דומה לעלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן" שמופצת על ידי יהודים במדינת ישראל. כמוהו כמוהם – שקרנים שונאי ישראל.

* אהוד מכובדי, לא הייתי רוצה לבלבל מוחך בענייני עיתונך האינטרנטי הקריא, אבל אבקש מאוד לתקן טעות קולמוס מביכה ביותר: בשורה השנייה נכתב "פרשת לך לך" וצ"ל "פרשת שלח לך".

בתודה וביקר,

מנחם רהט

* מכובדי בן-עזר שלום, אמנם עודני לא בן 80, אבל צועד [אי"ה] בכיוון. מדינה ששורפת מיליארדים ומיליונים כמו שלנו, היתה  חייבת למצוא משאבים ולהכפיל ולשלש את קצבת הזיקנה המגוחכת והנלעגת, שאינה מאפשרת שום קיום. ולא היה קורה דבר אילו היו פוטרים את ה'זקנים' מתשלומים עבור התרופות שהם צורכים, שזוללות את קצבתם הזעירה.

למה לא? אין כסף. תירוץ מגוחך ומטופש, קצצו בעודפי השומן – התחילו בחברי הכנסת והשרים, בקשר עם הציבור ושאר בזבוזים, ואם תרצו למצוא לא תצטרכו ללכת הרחוק, הכספים המעטים הנחוצים לטובת ה'זקנים' נמצאים ממש ממש מתחת לפנס.

 איני רוצה להיכנס לפרטים אישים. אני סובל ממחלה מסוימת – קשורה רק לאיכות חיים –ללא סכנת חיים. ישנה תרופה תוצרת איטלקית המיובאת לארץ ומיועדת ממש ממש למחלה ספציפית זו. התרופה איננה בסל, אינה נמכרת בבתי המרקחת של קופת-חולים, ואני נאלץ לרכשה [850 ש"ח ל30 יום]. בצמוד אליה תרופה נוספת 'זולה' יותר שנועדה למחלה אחרת, ועל כן עליי לשלם מחיר מלא, רק 270 ש"ח לכמות של 30 יום.

וכמה יש כמוני בין הזקנים?

אגב, מאז שזכיתי לחצות את ה-70 שמתי לב שמדברים איתי לאט יותר, בקול רם יותר. ואפילו מציעים לי מקום לשבת בתורים.

רק שנהיה בריאים.

מרים כוס קיאנטי לכבוד יום הולדתך ומקנח בענבים צוננים.

ג"ר

* ראש העיר לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון, ממובילי הקמפיין לעזיבת האיחוד האירופי ומי שנחשב מועמד מוביל להחליף את דייוויד קמרון כראש הממשלה – הוא למיטב זיכרוננו שונא ישראל. אז אולי מוטב שיעסוק הוא בסמטוכה של עצירת גל המהגרים המוסלמי לבריטניה. מן הסתם הוא יאשים בכך את ישראל – שאינה נעתרת לדרישות "השלום הצודק" של הפלסטינים.

* עם עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי הצבוע, שהחליט לסמן (להחרים) את תוצרת ההתנחלויות (גם מזרח ירושלים והגולן) – וזאת מאחר שזו בעיניו הבעייה הפוליטית החשובה ביותר כיום אפילו לנוכח הג'נוסייד הנערך באין-מפריע ברחבי המזרח התיכון מחוץ לישראל – נשאלת השאלה: האם תמשיך בריטניה בסימון המטומטם של החרם או שהיא השתחררה ממנו?

* הקמפיינים על "מה אוכלים", עם ההתקפות האוויליות על "מזון לא בריא" כי הוא מלוח, מתוק או שמן מדי – לא יושיעו אפילו שמן אחד. מחצית האנושות ממילא סובלת מעוני והיתה שמחה לאכול קצת "מזון לא בריא" כל יום במקום לרעוב. ואילו על המחצית השבעה לא ישפיע שום קמפיין, שגם מכפיש את יצרניות המזון, כי הבעייה היא לא –

מה אנחנו אוכלים –

אלא –

כמה אנחנו אוכלים?

אם לא נזלול, נוכל לרזות גם עם "מזון לא בריא" – אך אם נזלול – נשמין גם ממזון בריא שבבריאים, ולאו דווקא בגלל צריכת מזונות "לא בריאים" רוויי מלח, סוכר או שומן, שמשרד הבריאות מנסה לשנות אותם.

למשל, אנחנו ממליצים לצרוך, במידה, בייחוד בחורף קר, "שמאלץ" מזרח-אירופי, החביב ודאי גם על בני-חוגו של שר הבריאות החרדי, הלבושים שכבות אחדות של בגדים שחורים גם בקיץ הישראלי הלוהט.

* בספר העונשים של המשפט הישראלי יוכנס בקרוב סעיף חדש – האזנה רצופה ליצירות של יוסף ברדנשווילי. משך האזנה – לפי חומרת העונש, עד 24 שעות ביממה.

* אנחנו לא מרבים לראות את התוכנית "ארץ נהדרת", אבל הפארודיה שעשו במוצ"ש האחרון על להקת הגבעטרון – היתה ממש פנינה.

* ישראל בר-ניר: אודה לך אם תכניס הערה שלי לדבריו של הייטנר. הוא מרבה להשמיץ את טראמפ בלי שיש לו מושג ירוק על האיש. אינני יודע אם טראמפ יהיה נשיא טוב או רע (את זה אף פעם אי אפשר לדעת), אבל אחרי אובאמה הכול אפשרי. בחירתה של הילארי תהיה בכייה לדורות עבור ארה"ב, העולם המערבי, ובמיוחד ישראל.

* למה לא פוגשים עד היום גברים או נשים תימניים כהי עור ומתולתלי שיער בגילאי שישים ושבעים – שנחטפו וגודלו במשפחות של היישוב הוותיק בארץ או אצל יהודים בארה"ב? – זאת משום ש"האשכנזים" מכרו אותם לאמריקאים בתור חלקי חילוף ושם רצחו אותם וביתרו אותם לחלקים והשתילו אותם ביהודים אמריקאיים. זאת האמת שמסתתירים מאיתנו – גם כדי שלא להביך את שלטונות ההגירה האמריקאיים, שאיפשרו את סחר האיברים הזה בשעתו, והכניסו את החטופים השחומים בעודם שלמים.

* אהוד שלום, גלגולו של השיר "דחילאק מוטקה". לפעמים העין, שבקושי רואה, נתפסת לנושא המעורר כפתור נוסטלגי או סתם זיכרון ילדות המופיע משום מקום, עקב קריאת התגובות על "ליל הגשרים". כילדה בת עשר כמעט, זכור לי  כמובן ליל הגשרים כמעשה גבורה שאירע אכן לפני 70 שנה בדיוק. הסיפורים עוררו את גאוותנו, כילדים, בלוחמים – שחלקם היו בני משפחה או מכרים. מאוחר יותר, כשגדלתי, כמובן שמעתי יותר פרטים, כך שהגאווה היתה מלווה גם בצער.

באותה תקופה יצא לאור הסרט "גילדה" וכילדה בת עשר שרתי עם חברותיי את השיר באנגלית. עד היום המילים מהדהדות בראשי:

"put the blame on mame boys"

לא אכתוב את כל מילות השיר כי פשוט השפה כבר לא כל כך שגורה. רק מאוחר יותר, במלחמת השחרור, הגיע פתאום השיר עם מילותיו של חיים חפר ובביצועם של נעמי פולני ושייקה אופיר. בילדותנו לא העסיק אותנו הקשר בין השיר ל"ליל הגשרים". יותר חשבנו על היחסים בין מוטקה לשולה בפלמ"ח, והמילה דחילאק, שהלכה והשתרשה בסלנג הישראלי. כשבגרנו ונברנו במילות השיר, הובהר גם הקשר ההיסטורי, ואומתו מספר עובדות.  

לפעמים שיר תואם את ההיסטוריה ולפעמים הוא מסלפו. ראה דוגמת השיר "חמשת הרוכבים" של יורם טהרלב, כאשר ילדים לומדים את ההיסטוריה של ראשית פתח תקווה  באמצעות השיר, ונשמט השם ראב. לא אחת נשאלתי על ידי ילדים בני המשפחה, איך יודעים שסבא ראב היה חורש התלם הראשון? או בא מירושלים לפתח תקווה עם הראשונים, הוא הרי לא מוזכר כלל בשיר? – כך רצות אצלי מחשבות מקריאת גלגול "ליל הגשרים" לסרט "גילדה" ולשיר "דחילק מוטקה".

אשמח לתגובתך,

בברכה

חסיה ש.

אהוד: התשובה היא אחת: השיר היפה של יורם טהרלב הוא בלוף. אגדה. לא היתה שום משלחת כזו עם הרכב משתתפים כזה. למרבה הצער מלמדים על פיו את תולדות פתח-תקווה.

יהודה ראב, סבא-רבא שלך, ואביו אליעזר, ממייסדי המושבה, לא יכלו להשתתף בקיץ תרל"ח, 1878, במשלחת – שמעולם לא היתה.

ואגב, יהודה ואביו אמנם באו לפתח-תקווה מירושלים, אבל זאת כשנתיים לאחר שעלו מהונגריה במטרה לייסד מושבה עברית בארץ-ישראל, ובהיותם בירושלים השתתפו ביוזמה לרכישת קרקע למושבה, בחסותו ובכספו של הגביר ההונגרי דוד מאיר גוטמן, שהיה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים.

לכן יהודה ואביו וחבריהם ובני-משפחתם – הם תחילת העלייה הראשונה – ולא "יוצאי החומות" של ירושלים. צריך לדעת כי תקיפי מוסדות ה"חלוקה" של היישוב הישן בירושלים רדפו והחרימו את חבורת מייסדי פתח-תקווה!

* מילות השיר המקורי מהסרט "גילדה". מילים: דוריס פישר ואלן רוברטס. לחן: דוריס פישר ואלן רוברטס:

When Mrs. O'Leary's cow

Kicked the lantern in Chicago town

They say that started the fire

That burned Chicago down

That's the story that went around

But here's the real low-down

Put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

Mame kissed a buyer from out of town

That kiss burned Chicago down

So you can put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

Remember the blizzard, back in Manhattan

In eighteen-eighty-six

They say that traffic was tied up

And folks were in a fix

That's the story that went around

But here's the real low-down

Put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

Mame gave a chump such an ice-cold "No"

For seven days they shovelled snow

So you can put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

When they had the earthquake in San Francisco

Back in nineteen-six

They said that Mother Nature

Was up to her old tricks

That's the story that went around

But here's the real low-down

Put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

One night she started to shim and shake

That brought on the Frisco quake

So you can put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

They once had a shootin' up in the Klondike

When they got Dan McGrew

Folks were putting the blame on

The lady known as Lou

That's the story that went around

But here's the real low-down

Put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

Mame did a dance called the hoochy-coo

That's the thing that slew McGrew

So you can put the blame on Mame, boys

Put the blame on Mame

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל