גיליון מס' 1156

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בסיון תשע"ו, 30 ביוני 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עִם פְּתִיחַת תַּעֲרוּכַת הַצַּיָּרִים הַדְּרוּזִיּים הַשָּבוּעַ בְּקִרְיַת-חַיִּים בְּמִתְחַם בֵּית-הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן בִּרְחוֹב הַגְּדוּד הָעִבְרִי. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"ג – דירת החלומות בירושלים. // עמוס גלבוע: ההצבעה על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי יוצרת מצב גיאו-פוליטי עולמי חדש. // אורי הייטנר: 1. עלינו למרומי החרמון! 2. פיוס – לא בכל מחיר. 3. מתנחל גאה. 4. צרור הערות 29.6.16. // אירית שושני: שני שירים. // יהודה דרורי: 1. אי אפשר להרוג משהו מת, תגובה לכתבתו של איתמר פרת "להרוג את ים המוות". 2. צפויות "הפגנות זעם..." // משה כהן: הנדון: די לצביעות. // מי לא עבר עלייך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // ישראל בר ניר: הרביעייה הפותחת, או ארבעת פרשי האפוקליפסה. // אלי מייזליש: נאום ההסתה. // משה גרנות: ספרים מן העבר, סער ופרץ וסנטימנטאליות, על "יסורי ורתר הצעיר" מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה.// POLITICAL CORRECTNESS. // עמוס גורן: צומת הולץ. סיפור. המשך מהגיליון הקודם. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ג. // ממקורות הש"י.

* * *

התקפת הטרור בנמל התעופה אתאטורק בליל שלישי האחרון שבה נהרגו ונפצעו עשרות אנשים עלולה לדחוק למקום שני בתקשורת הישראלית המטורללת את העיסוק שהיה כמעט ראשון במעלה בהיקפו – עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן

* * *

יוסי גמזו

עִם פְּתִיחַת תַּעֲרוּכַת הַצַּיָּרִים הַדְּרוּזִיּים הַשָּבוּעַ בְּקִרְיַת-חַיִּים

בְּמִתְחַם בֵּית-הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן בִּרְחוֹב הַגְּדוּד הָעִבְרִי

בְּיָמִים שֶכָּל אֶזְרָח בַּעַל מַצְפּוּן נִתְקָף הִיסְטֶרְיָה

בְּשָמְעוֹ כִּי אֲקָדֶמְיַת הַלָּשוֹן עָמְדָה לִשְקֹל

הַחְלָפַת מִלָּה זָרָה וְלוֹעָזִית כְּמוֹ "פֶּרִיפֶרְיָה"

בַּמִּלָּה "שוּלָה" (מִלְּשוֹן "שוּלַיִם") וְאוֹמֵר בְּקוֹל

כִּי צָדְקָה הָאֲקָדֶמְיָה בִּדְחוֹתָהּ הַצָּעַת-נֵפֶל

כֹּה טִפְּשִית וְכִי בִּמְקוֹם כָּאן לְהַחְלִיף בְּרֹב בְּקִיאוּת

מִלַּת לַעַ"ז בְּעִבְרִית, יֵש לְהַחְלִיף כַּיּוֹם בְּכֵפֶל

מוֹטִיבַצְיָה אֶת מַצַּב הַפֶּרִיפֶרְיָה בַּמְּצִיאוּת –

זֶה אוֹמֵר שֶכְּבָר מִזְּמַן הָיָה צָרִיךְ בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

לְהַחְלִיף אֶת הַדִּיסְקֶט בּוֹ תַקְצִיבִים וּמַשְאַבִּים

מֻזְרָמִים בְּלִי שוּם פְּרוֹפּוֹרְצְיָה וּבְאֹטֶם-לֵב פַנְטַסְטִי

לַמֶּרְכָּז תּוֹךְ קִפּוּחָם הַמַּר שֶל אֶזְרָחִים רַבִּים.

זֶה אוֹמֵר שֶקַּו-רַכֶּבֶת זוֹל שֶתְּכִיפוּתוֹ גְדוֹלָה הִיא

בֵּין גּוּש דָּן וּבֵין גָּלִיל וָנֶגֶב וְאֻכְלוּסְיָתָם

יְבַטְּלוּ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין הַמֶּרְכָּז וְהַשּוּלַיִם

לִרְבָבוֹת שֶל פּוֹעֲלִים יוֹצְאִים לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם.

זֶה אוֹמֵר שֶהַשְקָעוֹת בַּהֲקָמַת בָּתֵּי-חֲרֹשֶת

וּבְהַי-טֶק בְּעָרֵי-פִּתּוּחַ בִּתְנוּפוֹת עַזּוֹת

יְסַפְּקוּ גַם פַּרְנָסָה, גַם תְּחוּשַת-בַּיִת וְגַם אֹשֶר

כָּךְ שֶלֹּא יִהְיוּ יוֹתֵר שוּלַיִם בַּמְּדִינָה הַזֹּאת.

זֶה אוֹמֵר שֶיֶּלֶד בִּשְׂדֵרוֹת אוֹ שֶיַּלְדָּה בִּטְבֶרְיָה

יְקַבְּלוּ בִּזְכוּת חִנּוּךְ, תַּרְבּוּת וּרְוָחָה צוֹדְקִים

הִזְדַּמְּנוּת שָוָה – וּפַעַר בֵּין מֶרְכָּז לְפֶּרִיפֶרְיָה

לֹא יָעִיד עַל שוּם הֶבְדֵּל בֵּין חַלָּשִים לַחֲזָקִים.

כִּי הִנֵּה מַמָּש כַּיּוֹם זוֹכִים לִרְאוֹת כֻּלָּנוּ יַחַד

אֵיךְ בְּדַאלְיַת אֶל כַּרְמֶל, בִּמְרָאר, עוּסְפִיָה וְחוּרְפֶש

ׁ(שֶבֵּין גְּדֵרָה לַחֲדֵרָה הֵם קְרוּיִים פִּנָּה נִדַּחַת)

יֵש בִּטּוּי יְצִירָתִּי שֶאֵין לוֹ מָה לְהִתְבַּיֵּש

גַּם בְּיַחַס לַבּוּעָה הַתֵּל-אֲבִיבִית כְּשֶמּוֹפִיעַ

בִּמְשִיכַת מִכְחוֹל עַל בַּד צִיּוּר חוּש-יֹפִי אַסְלִי זֶה

שֶצָּמַח לוֹ בֵּין כַּרְמֵי כְּפָרִים כְּמוֹ דַּאלְיָה וְעוּסְפִיָה

אוֹ נוֹפֵי חוּרְפֶש וּמְרָאר שֶכָּל צוֹפֶה שֶיֶּחֱזֶה

בַּמִּרְקָם הַצִּבְעוֹנִי שֶחֲגִיגָה הוּא לָעֵינַיִם

וְכִשְרוֹן וְאַהֲבָה הוּא לְמִקְשָה אַחַת מַתִּיךְ

יִוָּכַח בֵּין כָּךְ אוֹ כָּךְ שֶמִּתְגַּלִּים לוֹ כָּאן בֵּינְתַּיִם

לֹא שוּלָה וְלֹא שוּלַיִם, רַבּוֹתַי, וְלֹא בָּטִיח,

אֶלָּא כְּמוֹ אָדָם צָמֵא לְמַיִם (בְּעַרְבִית: לְמוֹיֶה)

כָּךְ צָמֵא אָמָן לְהִתְבַּטְּאוּת שְלֵמָה בְּלֵב נִפְעָם,

שֶאֵלֶיהָ הוּא חוֹתֵר לְאַט-לְאַט וּשְוֹּיֶה-שְוֹּיֶה

כִּי "אֶל עַגַ'לָה מִן אַל שַיְטָן" כִּדְבַר פִּתְגַּם-הָעָם.

וְלָכֵן, לַחֲבוּרַת הָאָמָּנִים שֶכָּאן בֵּינֵינוּ

שֶשָּקְדָה יָמִים רַבִּים עַל כָּל צִחְצוּחַ וּמֵרוּק

כָּל מוֹטִיב אָמָּנוּתִי שֶבַּתְּמוּנוֹת שֶלְּפָנֵינוּ

מָה נֹאמַר בְּשֵם כֻּלָּנוּ? רַק מִלָּה אַחַת: מַבְּרוּכּ...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ"ג – דירת החלומות בירושלים

הפגישה ההיסטורית עם רחל היתה אמורה להיות ברחוב ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא. היתה זו הכניסה לבני ברק החרדית ואני נזהרתי, בגלל קדושת השבת, שלא להחנות את האופנוע  בקרבת מקום. הייתי שם בשעה שלוש בדיוק, כפי שקבענו. היא עוד לא הגיעה ואני החלטתי לחכות עד שלוש ורבע. אחר כך עד שלש וחצי.

הסביבה היתה די שוממת, במשך הזמן עברו שם שלוש נשים בגיל המתאים ואני התפללתי שאף אחת מהן לא תהיה המועמדת שלי. אחת מהשלוש היתה קצת יותר מתקבלת על הדעת, אם כי לא הגיעה ליופייה של אותה רחל שיצאה מהבית ברחוב גליקסון.

ליתר ביטחון שלחתי לה רבע חיוך הססני,  היא התעלמה ממנו, ואני הבנתי שסתם בזבזתי חיוך. מצד שני שמחתי שזאת לא היא ואמרתי לעצמי שכדאי לחכות עוד קצת ולקבל משהו יותר טוב.

המשכתי לעמוד בפינה, שעון על עמוד טלפון עצי, מצפה לראות את אותה דקת הגיזרה, בעלת ההליכה האצילית, צועדת לקראתי עם ראש גדוש אותן מחשבות חטא נכספות כשלי.  אני חייב  להודות שמשהו לא הסתדר לי עם סביבת מגוריה הדתית ועם סיפוריה שהיא אוהבת לרקוד ולשחות בים ולטייל בטבע. אמנם כתבה שמשפחתה לא שייכת לחרדים הקיצוניים, אבל בכל זאת, ציינה, שבשבת בבוקר היא הולכת לבית הכנסת. הייתכן שאורי אבנרי בחר לו כמזכירה בחורה שומרת מצוות? הרי אלו חונכו, בדרך כלל, בבית שבו נוהגים לסיים את תקופת הבתולים  רק  בליל החתונה? 

בשעה ארבע הבנתי שכלו כל הקיצים והחלטתי לפנות את עמוד הטלפון למישהו אחר. אחת המחשבות האומללות שקיננה בי, היתה  שהמועמדת ראתה אותי מרחוק , הבינה שחוץ משפם אין לי מה למכור, והחליטה לעשות אחורה פנה.

אותו ערב, כשנקשתי על דלת ביתה של בתיה,  פקחה מולי הקטנה  את עיניה היפות ותוך בהלה רגעית שאלה מה קרה. מה שקרה הוא שמתוך התלהבות של טירון העומד לאבד את בתוליו, פחדתי שאולי הדבר יימשך עד חצות הלילה, ואמרתי לבתיה שמטעמי לימוד לא אבוא  אליה הערב,  והנה אני כאן.

היו אלו ימי ראשית הלימודים באוניברסיטה, וכל מה שהיה קשור בנוסחאות או מיספרים, היה בבחינת גן נעול עבורי. בתיה, שלמדה במגמה ריאלית והוציאה טוב-מאודים במתמטיקה ובפיסיקה, אמרה שאני יכול ללמוד אצלה ואולי היא תצליח להכניס אותי לאותו גן שנראה נעול בעיניי.

הודיתי לה על נכונותה אבל נתתי לה להבין שעל ידה קשה לי להתרכז, ומי כמוה יודעת שכאשר אנחנו ביחד ואחיה כבר ישן, אז לשנינו קשה להתרכז בכל דבר אחר, חוץ מאשר בדבר האמיתי.

בתיה הנבונה העריכה מאוד את נכונותי לוותר על משוש החיים למען הלימודים, ואמרה שלא תעמוד למכשול בחיי, ותרשה לי להישאר ללמוד בבית. והנה – פתאום באתי.

הרגעתי אותה, אמרתי שמה שרציתי ללמוד לא נכנס לי, ואם אני במילא לא לומד, אז מוטב שלא נלמד ביחד. היה בזה הרבה הגיון, והיה באמת טוב להיות ביחד, ביחוד כשידענו שמחר בבוקר אני נוסע לחדרי בירושלים, ובמשך שבוע לא נתראה.

את החדר בירושלים שכרתי כשבועיים לפני תחילת הלימודים. העיר היתה מפוצצת מסטודנטים המחפשים חדר לשכירה, ובעלי הבתים  העלו את דמי השכירות מעלה מעלה. במסדרונות האוניברסיטה היו תלויות מודעות  הפונות לסטודנטים בדרישה לבל ישלמו יותר  מעשרים לירות לחדר, אפילו אם זה חדר עם כניסה נפרדת. 

באותם ימים הגיע אליי מכתב מאראלה, שהקיבוץ אישר לה ללמוד את תורת הציור בבצלאל. במכתב הכתוב בכתב הפנינים הציורי שלה היא כותבת:

13.8.53

לפוציצי יקירי,

ולא כתבתי עד עתה – ולא ששכחתיך –  (הכיצד? הכיצד?)  אלא שזמני היה מלא וממולא במלית דחוסה ביותר ולא יכולתי למצוא גרגר זמן פנוי לישב ולכתוב. ועל כן –

ובכן – כולי תקוה שאדם הגיעך ופרש לפניך את הצעותינו... ומה דעתך?

ועל כל צרה שאדם עלול לחולל (כגון שלא היה אצלך כלל), הרייני לספר לך בקצרה מה בתוכניותנו. לשכור דירה בת שני חדרים וכל היתר ולשכון בה כבוד שלושתנו – ושמא אף ארבעתנו (סבורתני שגם ציקה עלול להצטרף – וכי שוחחת איתו?) ואפילו שלט להדביק על הדלת צץ הערב במוחי: " שלושה בדירה אחת מלבד הכלב."  (זו אני) . ומה דעתך? רק בגלל זה כדאי הדבר, לא כן?

אני מציעה לך להיענות. גמור בדעתך החסרה – והודע את אדם סוכני לעניני דירות, שנדע את אשר לפנינו...

ובכן מחמדי, ניפרד בנשיקה וכתוב לי מהר בחזרה.

                                                                        ועל החתום: 

                                                                                          הכלב 

הרעיון מאד קסם לי, למרות שלא היה לי ברור איך נתכנס ארבעתנו בשני חדרים, ומי יהיה המאושר שיחלוק עם אראלה את  אותו חדר. זכרתי  שהפעם היחידה ששכבתי  בקירבתה באותו ליל פשפשים הזכור לטוב, היא לא ישנה, והיתה על המשמר כמעט עד הבוקר.

אם רעיון  המגורים שלה היה יוצא אל הפועל, היינו יוצרים חבורה מופלאה. אדם היה כותב שירים, אני מערכונים, אראלה היתה מציירת ומבשלת לכולנו וציקה היה ממלא את הדירה בבנות ירושלים.

יום שלם השתעשעתי ברעיון, אבל בסוף החלטתי להורידו מהפרק. רציתי חדר שיהיה רק שלי, שאוכל לשבת בו ולפרוק את יצר הכתיבה באין מפריע ובהזדמנות זאת גם שיהיו לי תנאים נוחים לארח בתורנות, פעם את בתיה ופעם את רחל המסתורית. רחל אמנם  לא הגיעה לפגישה המיוחלת, אבל הייתי בטוח שלירושלים היא תגיע. אין ספק שרצתה לבוא למפגש ההיסטורי, אבל כנראה היה איזה כוח עליון שמנע זאת. ביום שישי, כשאגיע לתל אביב, ללא ספק יחכה לי בבית המכתב שלה ובו הסבר על הכול.

את חדר החלומות שלי בירושלים  מצאתי, בסופו של דבר, שבוע לפני תחילת הלימודים.  הגעתי אליו בזכות מודעה שגיליתי בין  שלל המודעות התלויות  ליד המזכירות בבניין ממילא. במודעה היה כתוב: "להשכרה דירת חדר עם כניסה נפרדת במחיר 20 לירות לחודש." לא האמנתי למראה עיניי. איך זה שאף אחד לא חטף את החדר הזה לפניי?  מיהרתי לתלוש  את הדף מהלוח ורצתי עם ציקה לראות את הנס שקרה לי.

הכתובת הרשומה על הדף הובילה אותנו למרכז ירושלים, לא רחוק מכיכר ציון. היה זה בית ישן, אשר ליד פתחו התנוסס שלט הנושא את השם: "פנסיון  הר ציון."

שאלתי את האישה כבדת הגוף, שקיבלה את פנינו, אם החדר עוד פנוי. היא אמרה שכן וקראה לבתה. למבואה הגיעה  נערה עגומת פנים שהתבקשה ללכת להראות לנו את החדר. יצאנו והלכנו אחריה, עברנו את קולנוע אדיסון וירדנו לתוך שכונת "יגיע כפיים" הגובלת עם רחוב "מאה שערים"  של חרדי ירושלים. הרחוב שלי נשא את השם "יצחק נפחא".

השם מצא חן בעיניי וגם החדר, למרות שציקה פתח מולי עיניים גדולות ואמר: "השתגעת! בחור הזה?"

היה זה חדר קטן, שלושה על שלושה מטרים, עם תקרה נמוכה שממנה השתלשל כבל קצר המסתיים בנורת חשמל מאובקת וחסרת כסוי. כדי להיכנס לחדר היה צריך לפתוח דלת כפולת כנפיים ולרדת שלש מדרגות. באמצע החדר היתה מרצפת אחת עקורה שמתחתיה היה פעור חור מטויח בעומק של עשרים סנטימטרים. 

שאלתי את הנערה, שהתגלתה כשתקנית מקצועית, מה זה צריך להיות.

היא משכה בכתפיה וציקה אמר: "אולי זה היה סליק מתקופת המנדט הבריטי."

צחקתי.  באותו רגע זה נשמע כבדיחה, אבל אם הייתי יודע אז, מה שנודע לי היום  כשהצצתי לוויקופדיה, הייתי מאמין שהדבר ייתכן. מסתבר שהבן של בעל הבית היה באצ"ל בתקופת הבריטים, וכאיש מחתרת יש להניח שהחביא רימונים או אקדחים מתחת לרצפה. אחר כך, במלחמת השחרור – המשכתי לקרוא – נהרג הבן בקרבות שהיו בהר-ציון, ואחותו עצובת הפנים, זאת שהראתה לנו את החדר, התאבדה בשנת 1955. אבא שלה, שאשתו השכירה לי את החדר, היה מלכיאל גרינוולד, העיתונאי הידוע ממשפט קסטנר. 

הריהוט של החדר כלל מיטת סוכנות ושולחן קטן עם כיסא יחיד מול חלון מרושת המלמד שיש יתושים באזור.

שאלתי את הנערה אם יש לחדר גם שירותים.

היא אמרה: "בטח," יצאה מהחדר ואנו אחריה. הלכנו בחצר מרוצפת ועלינו על מדרגות חיצוניות שהובילו למרפסת ארוכה שבסופה היה  החדרון המבוקש.

שאלתי מדוע הבית שימוש לא ליד הדירה שלי, והיא הסבירה שהוא  משותף לכל  הקומה שבה גרים בסך הכול שתי משפחות. גם המקלחת היתה משותפת, אבל לא לעוד דיירים, אלא  למטבח. היה זה צריפון של מטר על מטר מול דלת הכניסה לחדרי. בצריפון היה שולחן קטן שעליו פתילייה עם כמה כלי מטבח. על הקיר היה ברז שאליו היה מחובר צינור גומי דק. השולחן המטבחי עמד על ארבעה גלגלים כדי שאפשר יהיה להוציאו החוצה בזמן  שמתקלחים.

עכשיו הבנתי מדוע בעל הבית הסתפק בשכר דירה של 20 לירות לחודש.

ציקה אמר לי שהוא מקווה שלא אשתגע לקחת את החדר, אבל אני דווקא אהבתי אותו. מה שראיתי בו זה את המיטה והשולחן שניצב מול החלון המרושת וזה  הרי כל מה שרציתי. פינה לכתוב את הספרים שלי ומיטה שבה תחכה לי המורה שלי לתורת התודעה.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

ההצבעה על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי

 יוצרת מצב גיאו-פוליטי עולמי חדש

 מתוך כל סימני השאלה ואי הוודאות הקשה המאפיינים את התקופה, אנגליה יצרה ודאות אחת  ברורה: מעכשיו  ישנה אנגליה, עדיין מעצמה, המנווטת את עצמה – ולא אחת מתוך 28 מדינות המנווטות בידי צבא פקידים בבריסל.

עניינו של מאמר זה בהצבעה בבריטניה על היציאה מהאיחוד האירופאי. ותחילה גילוי נאות: איני מומחה לנושא האנגלי, ואיני מתיימר  להיות מומחה, כמו שרבים וטובים עושים בימים אלו. ברצוני להציג את תפיסתי לגבי המאפיינים של ההצבעה הבריטית, כפי שאני מבין אותם.

הראשון: המערכת הבינלאומית, המדינית והכלכלית והביטחונית, מצויה בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופה האחרונה, במצב של חוסר ודאות ומשברים מתמשכים. אין דבר שהוא ברור: החל מעתיד המזרח התיכון, הטרור, הכלכלה המקרטעת, הנפט, ההגירה, פוטין ומדיניותו, אוקראינה, הנשיא החדש שיהיה בארה"ב, סין ושאיפותיה בדרום הים הסיני – וגמור בעתיד האיחוד האירופי.

והנה, מה שקרה הוא שבריטניה הוציאה את עצמה מתוך מעגל אי הבהירות והבלתי ידוע: החל מרגע זה כל העולם יודע בוודאות מי זאת אנגליה. היא לא עוד אחת מתוך 28 מדינות באיחוד האירופאי. מרגע זה, כל התחשיבים וההערכות הם ביחס לבריטניה ככזאת, ולאיחוד האירופי בלי בריטניה. זהו לכן שינוי גיאו-פוליטי במפה העולמית, לטוב או לרע.

השני, כמובן שזה, מצידו, מגביר את אי הוודאות העולמית, בעיקר במישור הכלכלי, את אי הוודאות באיחוד האירופי ואת אי הוודאות בבריטניה עצמה  בכל המישורים, ובכללם התנתקות אפשרית של  סקוטלנד.

אבל, מעכשיו ההחלטות תהיינה בידי האנגלים. הקברניט שינווט את הספינה האנגלית יהיה אנגלי, לא אלפי פקידים בבריסל. הוא שיקבע כמה מהגרים ייכנסו לאנגליה, והוא שיקבע, באמצעות קציניו, האם האנגלי בניו-קאסל יאכל נקניקייה שכולה 100 אחוז בשר, כפי שקבע פקיד בבריסל, או לא, ועוד אלפי החלטות, לטוב או לרע.

והבוחר האנגלי יוכל להעניש אותו בבחירות – אם החלטותיו היו רעות. עד עכשיו הוא לא היה יכול להעניש את פקידי בריסל, והוא גם בכלל לא ידע מי הם. ולעניין הניווט. לדעתי, אחת  מהבעיות המרכזיות של העולם בשנים האחרונות היא שאין "סדר עולמי" מוסכם (כפי שהיה בזמן המלחמה הקרה עד תחילת שנות התשעים של המאה שעברה), ומאז עליית הנשיא אובמה, אין קברניט שינווט את הספינה העולמית. אובמה ויתר על כך כתפיסת עולם.

השלישי, ההצבעה החזירה את אנגליה לתא הלאומי היסודי שלה. הרוב הגדול באנגליה (להבדיל מהגרעינים הלאומיים של סקוטלנד ואירלנד) הצהיר בבחירה שלו שהוא קודם כל אנגלי ולא "אזרח אירופאי". 

ולעניין זה אני רוצה לעמוד על פרדוקס האינטרנט (כמבטא הטוב ביותר של הגלובליזציה). מצד אחד היה זה האינטרנט, והמידע שבו, שאיפשר להמוני האנגלים להביס את "הסיטי" הקוסמו-פוליטית, את האליטות הכלכליות והפוליטיות שנהנות ממנעמי "האיחוד האירופי", ואת כל התקשורת האנגלית הממסדית, המשרתת את האליטות האלו.

מאידך, עולם האינטרנט הוא המכשיר היעיל ביותר לטשטוש מרכיב הלאום והתרבות הייחודית שלו, והכלי  היעיל ליצירת זהות קולקטיבית משותפת, אומנם קרה ומעורפלת, לבני לאומים שונים.

בואו ונזכור. בריטניה, למרות שחדלה להיות אימפריה, היא עדיין מעצמה הנשענת על 4 רגליים מוצקות: היא המדינה עם הצבא החזק והמנוסה ביותר במערב אחרי ארה"ב. היא בעלת יכולת גרעינית. יש לה הכלכלה השנייה בגודלה באירופה, אחרי גרמניה. יש לה מעמד בינלאומי: היא חברה במועצת הביטחון והיא עדיין מנהיגת "חבר העמים הבריטי". ויש לה היסטוריה של עומק תרבותי, והיסטוריה של ייחודיות אנגלית מזהירה. איך כתב פעם הטיימס הלונדוני: "סערה עזה בתעלת לאמנש. אירופה מנותקת מאנגליה!"

מה יהיה? איני יודע, ואיני יכול אפילו להעריך ברגע זה. מי שעושה כך, בונה, לדעתי, מגדלים יפים באוויר. אבל, דבר אחד נראה לי כמעט ודאי: תוך כמה שנים נשמע שמות חדשים של מיליארדרים חדשים, שידעו לנצל את ההזדמנויות.

* * *

אורי הייטנר

1. עלינו למרומי החרמון!

בימים אלה מלאו ארבעים שנה למותו של סא"ל יוסף "יוסלה" דרור, מייסד שייטת הצוללות בצה"ל ומפקדה הראשון, חבר קיבוץ מעגן מיכאל.

דרור נולד בפולין, עבר כתינוק למקסיקו ובגיל 5 עלה לא"י. דרור גדל בבת-ים והיה פעיל ומדריך בתנועת "המחנות העולים" ובמועדון הימייה של הפועל ת"א. בגיל 17 התגייס לפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, ועסק בעיקר בליווי ספינות מעפילים. הוא נעצר בידי הבריטים ונכלא. כשנעצר בפעם השנייה, גורש לקפריסין. בהיותו בקפריסין ביצע פעולת חבלה ימית נגד ספינה של הצי הבריטי; פעולת יחיד מטעם הפלי"ם שהיתה כרוכה בחמש שעות שחיה, כאשר בנסיגה הבריטים ירו לעברו וסביבו. עקב הלשנה הוא נתפס, ויום לפני משפטו הצליח להימלט, והוברח מקפריסין בידי הפלי"ם.

במלחמת העצמאות פיקד על מבצע הטבעת האוניה "לינו", באיטליה, שהיתה עמוסה בנשק שיועד לערבים. במהלך המלחמה פיקד על יחידת חבלה ימית, היה ממייסדי שייטת 13 וסגן מפקדה הראשון. הוא השתחרר, אך חזר באמצע שנות ה-50 לצה"ל כדי להקים את שייטת הצוללות ולפקד עליה, תפקיד אותו ביצע עד 1963. לאחר שחרורו עבד כרב חובל בצי הסוחר ושירת כקצין מילואים בכיר בחיל הים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. יוסף דרור, ששרד את כל המלחמות והפעולות הקרביות, נהרג במהלך טיול, באחת מהפלגותיו, עת העפיל על הר הגעש סטרומבולי שבאיטליה. הוא מעד, נחבל ונהרג. בן 51 היה במותו, השאיר אישה ושלושה ילדים. בן נוסף נהרג בתאונת עבודה עוד בחייו של יוסף.

יוסף דרור שילב באישיותו אהבה חסרת גבולות לעם ולארץ, אומץ לב, הרפתקנות, סקרנות ומסירות. כל אלה באו לידי ביטוי בפרשה שעליה אספר – ההעפלה אל פסגת החרמון, בדצמבר 1945, בהיותו פלמ"חניק צעיר בן 19.

בקרב הנוער הארצישראלי בכלל, ובתנועת "המחנות העולים" בפרט, הטיולים בארץ ישראל היו מרכיב משמעותי באורח החיים. מוכרים הסיפורים על ההעפלות למצדה, על הקפת ים המלח ועוד. בני הנוער כבשו את ארץ ישראל ברגליהם, עם התרמילים על שכמיהם. ובתנועת "המחנות העולים" לא היתה הגדרת גבולות לארץ ישראל; "מן הים עד המדבר", "כל מקום בו תדרוך כף רגליכם", ברוח משנתו של טבנקין ורוח תנועת הקיבוץ המאוחד.

גולת הכותרת היתה החרמון. החרמון היה יעד הדומה באטרקטיביות שלו לפטרה שלאחר קום המדינה. הוא היה מעבר לגבול – לא בארץ ישראל המנדטורית, אלא תחת שלטון המנדט הצרפתי, שבימי שלטון וישי היה פרו נאצי. כיבוש פסגת החרמון בהעפלה רגלית, היה בעבור בני הארץ ככיבוש האוורסט – מחוז חפץ מספר 1 לנוער הנועז, ההרפתקני ואוהב א"י.

לפני שנים אחדות סיפרתי על הטיולים לחרמון, ברגל או על פרדות – עוד בידי בני מושבות העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובעיקר על טיול של בני נוער ב-1919, בתקופת המאבק על עיצוב הגבול בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, כשהתנועה הציונית נאבקה על צירוף הגולן, החרמון ודרום לבנון לשטח המנדט הבריטי. היה זה טיול של 28 בני נוער עם מחנכם הנערץ, המורה לתנ"ך והסופר זוטא. הנה קטע מתוך מאמרי:

"אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – 'כיבוש החרמון'.

 זוטא כינה את המטיילים 'בני בניהם של כובשי כנען'. בהנפת הדגל הציוני בראש החרמון ראה זוטא 'סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העלייה ובשעתה' וש'זו הייתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון.' הוא הדגיש את שירת 'התקווה' על 'החרמון העברי'."

אם נראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה, בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים, מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: 'על החרמון השב בהרים, כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש') – ומסר את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי. תושבי היישוב היהודי בא"י, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערורייה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות."

היו טיולים שהצליחו, אך רוב הטיולים הסתבכו. ב-1942 קבוצת בוגרי "המחנות העולים" נלכדה בידי ז'נדרמים צרפתי בהעפלתה לחרמון. בדרכם למשטרת מרג' עיון ברחו הצעירים מידי שוביהם וחזרו לארץ.

סיכולם של הטיולים לחרמון, הביא להפסקת הטיולים הקבוצתיים, ושאב לחרמון הרפתקנים בודדים. אחד מהם היה העיתונאי אליהו זהבי מקיבוץ חמדיה, שבראש השנה תש"ו, 1945, טיפס לבדו על החרמון. אולם היה זה בקיץ היבש, לא היה שלג על החרמון, והוא חזר מאוכזב ומתוסכל. הוא סיפר על כך לחברו יוסלה דרור.

כעבור שלושה חודשים, הפתיע אותו יוסלה בדיר של חמדיה, ורתם אותו להצטרף לטיול – הפעם טיול חורפי. על הטיול הזה כתב זהבי ב"מעריב" כעבור 14 שנים, בעת שירותו של דרור כמפקד שייטת הצוללות.

חורף 1945-1946 היה חורף סוער מאוד. בחמדיה שבעמק בית שאן נמדדו עד דצמבר 300 מ"מ גשם – כמות הגשמים השנתית הממוצעת. בחרמון השתוללו סופות שלג כבדות.

השניים יצאו לטיול בחשאי. איש מלבדם לא ידע על כך. גם למחליפו של זהבי בדיר, לא היה שמץ מושג על סיבת היעדרו. השניים הצטיידו במזון, נסעו בטרמפים לדפנה, ועם רדת החשיכה גנבו את הגבול והחלו להעפיל לחרמון בוואדי עסאל. לאחר שבע שעות הגיעו לכפר שיבע ועקפו אותו, כיוון שהייתה בו תחנת משטרה. הם חטפו תנומה קלה והמשיכו ללכת, במטרה מוצהרת לצפות למחרת בבוקר בזריחה מפסגת החרמון.

לאחר הליכת בוקר של כשעה, הם הגיעו לאזור המושלג. הם רצו, צוהלים ונרגשים, אל השלג, ויידו זה בזה כדורי שלג. מכאן ואילך החלו הקשיים. השלג היה עמוק וטובעני. לעיתים הוא הגיע עד למותניהם. ולאחר מספר שעות צעידה קשה, מזג האוויר השתנה והחלה סופת שלג. הם הבינו שלוח הזמנים המקורי אינו ריאלי, אך יוסלה התעקש להתמיד במשימה. וכך, במזג האוויר הזה, צעדו השניים ברגל שעות ארוכות, עד רדת החשיכה. הם עצרו במקום, פרשו שמיכות ותפסו תנומה קלה, אך התעוררו במהרה כשהם מכוסים בשכבת שלג של כ-20 ס"מ. הם לא ראו דבר ולא היה להם מושג היכן הם. הם החליטו לרדת מעט למקום שלא יורד בו שלג, ולהמשיך למחרת. למזלם הם מצאו בקתה קטנה, ובה הלכו לישון. הם לא הדליקו מדורה, כדי לא להתגלות. לפנות בוקר, יוסלה התעורר והעיר את חברו, כדי להראות לו שהשלג פסק והשמים התבהרו.

הם קמו והמשיכו במסעם. הם העפילו בצלע הר תלול מאוד, כיוון שבשל תלילותו הוא לא היה מכוסה בשלג. במשך שלוש שעות העפילו לכתף החרמון, לנקודה שבה ראו את שיא החרמון – יעד טיולם, ואז התחדש השלג. הם המשיכו לצעוד בתוך סופת שלגים, כאשר השלג דוקר ומצליף בפניהם. ההליכה היתה קשה מאוד. ולאחר כל כמה עשרות צעדים הם נפלו שדודים. בשלב מסוים זהבי התייאש ותבע להפסיק את הטיול ולחזור. כל ניסיונותיו של יוסף דרור לשכנעו עלו בתוהו. בשלב מסוים החליט יוסלה בכעס להמשיך לבדו. הוא התקדם עוד בהליכה בשלג, אך לאכזבתו הרבה, לא הצליח להמשיך עד שיא החרמון, אף שהיה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו. חששו הגדול היה, לאחֵר לקורס הפלי"ם היוקרתי בקיסריה. "אל תמסור לאיש כי נכשלנו'" אמר לחברו.

הם ירדו מאוכזבים, מתוסכלים ודוממים. למחרת הגיע דרור לקורס בקיסריה. בין השניים נוצר נתק מוחלט, שלא אוחה עד פרסום הכתבה.

על אף האכזבה, הכתיר זהבי את הכתבה בכותרת "עלינו למרומי החרמון!" ובצדק. אכן, הם העפילו למרומי החרמון, אף שלא צפו בזריחה משיא החרמון.

הטריגר לכתבה היה הגעת הצוללת "תנין" לחיל הים, אירוע שפHרסם את שמו של סא"ל יוסף דרור. דומה שזהבי חש צורך עז לפרוק את הסיפור הזה, שנצר בלבו במשך 14 שנים.

שיא החרמון – ברום 2,814 מ', נמצא בשלטון סוריה. בעת שחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים, הגיע צה"ל לשיא החרמון, אך נסוג ממנו כעבור 9 חודשים, בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון שבידי ישראל היא ברום של 2,236 מ'.

יהי זכרו של יוסף "יוסלה" דרור ברוך!

2. פיוס – לא בכל מחיר

מדיניות החוץ של ישראל, מיום הקמתה, הציבה כיעד כינון יחסים דיפלומטיים ואם אפשר – יחסי ידידות, עם כל מדינות העולם. קל וחומר, כאשר מדובר במדינות בעלות ערך אסטרטגי, כמו מעצמות אזוריות במזה"ת. טורקיה, מאז ומעולם, הייתה יעד אסטרטגי לברית בין העמים הלא ערביים במזה"ת ("ברית הפריפריה"). בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, טרם בחירתו של ארדואן לראשות הממשלה, טורקיה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל.

פיוס ונורמליזציה עם טורקיה, אם כן, היא יעד ראוי, ועל עצם החתירה לפיוס כזה, ראויה הממשל לשבח. אולם בדיוק כפי שהשלום הוא יעד, אך אין לקבל את הגישה של "שלום בכל מחיר", כך גם הפיוס עם טורקיה. פיוס – כן, אך לא בכל מחיר.

על אף היתרונות הכלכליים והביטחוניים בהסכם, מרכיב הפיצויים למחבלי "מרמרה" מכריע את הכף, והופך את ההסכם לבלתי ראוי. אני מאמין שגם בפוליטיקה לא הכול אינטרסים, יש גם מוסר. המרכיב הזה הוא בלתי מוסרי. לדעתי, הוא גם מנוגד לאינטרס הישראלי.

כדאי לזכור מה הרקע לסכסוך עם טורקיה. הוא החל עם עלייתו של ארדואן – מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" שהיא השלוחה הטורקית של "האחים המוסלמים" לשלטון בטורקיה. ארדואן הנהיג מדיניות אנטי ישראלית קיצונית שעיקרה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית וסיוע לארגוני הטרור. מדיניות זו הגיעה לשיאה בפרשת "מרמרה". טורקיה שלחה מחבלים לישראל, לפיגוע "מרמרה", שנועד להיות חוד החנית במסע הדה-לגיטימיציה לישראל. המחבלים הטורקיים תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שהשתלטו כחוק ועל פי כללי החוק הבינלאומיים על האונייה. אפילו ועדת החקירה של האו"ם הצדיקה את הפעולה.

טעותו הראשונה של נתניהו היתה התנצלותה של ישראל בפני טורקיה על התוקפנות נגדה, בלחצו של אובמה. ההתנצלות נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם.

יש בתוכנו נטייה לזלזל בכבוד הלאומי. יש שהמציאו לכך אף כינוי גנאי, "זיקפה לאומית". אולם אלה הלועגים לכבוד הלאומי שלנו, רגישים מאוד לכבוד הלאומי של אחרים. הם דורשים מאיתנו לנהוג בזהירות מירבית כלפי כבודם של הערבים, כבודם של הטורקים, לא לקרוא לעליית יהודים מצרפת כי הדבר פוגע בכבוד הצרפתי, לא להתעמת עם נשיא ארה"ב בשל הכבוד הלאומי האמריקאי וכן הלאה. רק לנו אין כבוד לאומי. אני יודע שזו אינה גישתו של נתניהו, אך הפעם הוא פגע בכבוד הלאומי שלנו. אין מקום לאובססיה של כבוד לאומי מעל הכול, אך מדינה המזלזלת בכבודה הלאומי, עלולה להפוך למרמס בינלאומי.

איני מתרשם מכך שטורקיה ויתרה על דרישתה להסרת הסגר הימי מעל עזה, כיוון שמלכתחילה לא היה צריך להכיר בה כצד בעניין. אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה. מוטב היה להמתין עם הפיוס עד אחרי עידן ארדואן.

3. מתנחל גאה

ברוך תירוש "מצטט" אותי, בעזות מצח ובשקר, כמי שאומר "אנחנו לא מתנחלים" במרומי הגולן. למה הוא משקר? כדי לעשות לי דה-לגיטימציה על כך שאני דבק בערכי צה"ל ואיני רוצה להפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית פרועה, כפי שהוא רוצה.

אני מפרסם בזאת מאמר שפרסמתי כאן לפני שש שנים וחצי, המפריכה את שקרי תירוש.

מאמרו של נעמן כהן "התנחלות פתח תקווה", מעלה את סוגיית ההגדרה "התנחלות". מתי יישוב הוא התנחלות? איזה יישוב אינו התנחלות?

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל אימת שכונינו, באותה תקופה, בידי פוליטיקאי או עיתונאי בתואר "מתנחלים", היו פונים אליי חברים מן הגולן ומבקשים שאגיב. איך הם מעזים לכנות אותנו "מתנחלים"? הרי אנחנו מתיישבים.

אני מעולם לא חשתי צורך להגיב על כך ומעולם לא הגבתי על כך. נכון, ידעתי שמי שהשתמש בביטוי זה כלפינו, עשה זאת מתוך כוונה לקלל. אך בעבורי, קללה זו היתה כמעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך.

מה ההבדל בין "התיישבות" ו"התנחלות"? פתחתי את מילון אבן שושן בערך "התנחלות" ומצאתי את ההגדרה הבאה: "התיישבות. היאחזות בקרקע." בקיצור – אלו מילים נרדפות.

לאורך תולדות הציונות השתמשו תנועות ההתיישבות בשתי המילים כדי לבטא את ההיאחזות באדמת הארץ. גם תנועת העבודה השתמשה בטרמינולוגיה הזו. העיתון "דבר" יצא בכותרות נוסח "עוד התנחלות קמה על אדמת המולדת" כאשר קם יישוב חדש. מקימי קיבוצים, לפני ואחרי קום המדינה, נתנו לגרעינים שלהם שמות כמו "מתנחלים א'", "מתנחלים ב'" וכו'.

בנאום ההספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, בשנת 1954, הוא אמר, בין השאר: "... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."

גם אחרי מלחמת ששת הימים, שימשו בערבוביה המילים התיישבות, התנחלות והיאחזות. במצעי המערך בשנות השבעים דובר על "התנחלות כפרית ועירונית בשטחים המשוחררים." אמנם המערך דגל, לדעתי בצדק, בפשרה טריטוריאלית והיה מוכן לוותר על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך כמפלגה ציונית הוא היה מחויב להתיישבות/התנחלות בשטחי א"י שאין בהם פלשתינאים, ובוודאי לא בחל במילה "התנחלות".

ההתנחלות וההתיישבות הן מילים נרדפות, אולם אם נעקוב אחרי מקור שתי המילים, הרי דווקא המילה התנחלות יפה וסימפטית יותר. ההתנחלות הינה ביטוי עברי קדום, הנגזר מן המילה "נחלה". התיישבותם של שבטי ישראל בארץ כנען, מוגדרת כתקופת ההתנחלות. המילה התיישבות הינה תרגום לעברית של הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית, בה השתמשו ראשוני הציונות.

הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים, משתמשים עד היום בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את שמה. אין לכך, כמובן, כל שחר. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שיעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה. אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, והציונות המדינית שרצתה בתמיכת מעצמות המערב וסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של א"י. כך שאם לבחור בין המונחים "התנחלות" ו"התיישבות", קשה לומר שדווקא המונח "התיישבות" עדיף...

[אהוד: למושבות העלייה הראשונה קראו בלועזית – קולוניות, ומאז שונאי ישראל, כמו אווה אילוז, מגדירים אותן-אותנו כחלק מן ה"קולוניאליזם", ויוצא מכך שאני, בעיני אילוז, צאצא של קולוניאליזם – רק משום שלמושבה פתח-תקווה קראו בלועזית: קולוני. זאת רמת ההבנה שלה בהיסטוריה של ארץ-ישראל, ולכן השטויות שלה מקובלות בעיתון "הארץ"].

מתי ואיך חל הכרסום במונח "התנחלות" והוא החל להישמע בקרב חלק מהציבור כמושג שלילי? באחת העליות הראשונות של "גוש אמונים" לסבסטיה, התקיימה הפגנה של אנשי שי"ח והקיבוץ הארצי, עם כרזת ענק: "אתם מתנחלים אתם?! אתם חרא!"

מעבר לגסות הרוח, ניתן לראות שאנשי הקבה"א ניסו לשמור על המונופול שלהם על ההתנחלות, והתקשו לקבל את זכותם של אחרים להשתמש באותו מונח. בלקסיקון לביטחון ישראל שיצא לאור בשנת 75' בעריכת זאב שיף ואיתן הבר, נכתב בערך "התנחלות": "מאז מלחמת ששת הימים, הוצמד השם להתיישבות אזרחית ביהודה ושומרון שלא על דעת ממשלת ישראל." כעבור שנתיים חל המהפך הפוליטי, ומפעל ההתיישבות ביש"ע כבר היה ביוזמת ודחיפת ממשלת ישראל, ובכל זאת מתנגדי ההתיישבות המשיכו ליצור דה לגיטימציה למפעל, שאחד מביטוייו היה הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.

כאשר אני מדבר על מפעלנו בגולן, אני נוקט במונח "התיישבות". כך אני רגיל וזה המונח המקובל הן בתנועות המיישבות והן בקרב הציבור הרחב. ואף על פי כן, אם מישהו מדביק לנו את הכותרת "מתנחלים" כדי לצייר אותנו באופן שלילי, אני מקבל זאת כמחמאה. אני מתנחל גאה!

4. צרור הערות 29.6.16

* פיצויים למחבלים – טורקיה שלחה מחבלים לפיגוע "מרמרה". ישראל התנצלה על התוקפנות נגדה, והתנצלותה נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם. אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה. עדיף להמתין לעידן שאחרי ארדואן.

* בעד נתניהו – אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם טורקיה, אילו היה ראש האופוזיציה.

* חמקן – נתניהו הוא משווק מצויין. בכך אין ספק. ובנאומו במסיבת העיתונאים, בו הציג את ההסכם, הוא היטיב להסביר את יתרונותיו, ובהחלט יש בו יתרונות. אולם הוא התעלם לחלוטין, ולא נגע אפילו ברמז, בתשלום הפיצויים למחבלים, בהמשך להתנצלות הישראלית בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל.

וכאשר נשאל, הוא מיד תקף את תוקפיו ולעג להם, ואז שב וסיפר איך הוא עושה את מה שטוב למדינה ולא על פי ציוצים וכותרות, כפי שעשה כאן ועשה שם, ומה שטוב למדינה, והאינטרסים וכו'. ומה לגבי סוגיית הפיצויים? אפילו לא מילה.

הבעיה אינה רק במשיב אלא גם בשואל. מה שאל העיתונאי? – "אדוני ראש הממשלה, מה תגובתך לביקורת מהאופוזיציה והקואליציה?" אז הוא אמר דעתו על הביקורת. איזו שאלה מטופשת. עיתונאי טוב, המבין את תפקידו ככלב השמירה ושליח הציבור, צריך היה לשאול כך: "אדוני ראש הממשלה, מדוע ישראל תשלם פיצויים למחבלים בעשרות אלפי דולרים? מדוע היא עושה זאת למרות שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה את פעולתה? האם זאת הודאה באשמה?" נדמה לי שאפילו נתניהו היה מתקשה להתחמק מתשובה.

האפשרות להציג שאלות לנתניהו כל כך נדירה, וכשכבר ניתנת הזדמנות, העיתונאים מאבדים כיוון ואינם יודעים לנצל אותה.

* לכף זכות – אני מתנגד להסכם עם טורקיה, בשל ההתנצלות והפיצויים למחבלים. עם זאת, איני מסכים עם הביקורת של משפחות הנעדרים. בעיניי, על כף המאזניים של היתרונות והחסרונות שבהסכם, סוגיית הנעדרים נמצאת בצד החיוב. התחייבות טורקיה לפעול להחזרתם עשויה לחזק את הסיכוי להשבתם יותר מאשר הימנעות מן ההסכם.

* כיסא נמוך – הפיצויים למחבלים: ארדואן השיב את נתניהו על כיסא נמוך.

* אבל הכותרת כואבת – כתבתי ל"ישראל היום" מאמר נגד ההסכם עם טורקיה. המאמר פורסם ככתבו וכלשונו. אבל הכותרת שלי היתה: "פיוס – לא בכל מחיר" והכותרת בעיתון היתה: "פיוס כן, אבל המחיר כואב."

מתן כותרת הוא פררוגטיבה של העורך, ואיני מלין על כך, למרות שבכל פעם שהכותרת שניתנת למאמר שונה מזו שהצעתי – היא פחות טובה. אולם הפעם היא משנה את המסר. הקורא את הכותרת, מבין שאני בעד ההסכם, אבל המחיר כואב לי, בעוד הקורא את הכותרת המקורית מבין שעקרונית אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא במחיר הזה.

ולא מעט קוראים רק את הכותרות.

* מתקפת טרור [יום ג'] באיסטנבול – האם טורקיה תשלם פיצויים למשפחות המחבלים?

* מכחישי רצח העם – טורקיה אחראית לאחד מפשעי המלחמה הקשים של המאה ה-20, הטבח ההמוני בארמנים. מאז, טורקיה עוסקת בהכחשת הפשע. אנו, מדינת היהודים, חייבים להיות הראשונים שלא יתנו יד להכחשה, כפי שאיננו מוכנים להשלים עם הכחשת השואה. למרבה הצער, כל ממשלות ישראל השתפנו, ומאימת התגובה הטורקית, לא קראו לרצח העם בשמו.

תמיד היה לכך תירוץ. פעם טורקיה הייתה בעלת ברית שלנו, ומי רוצה לריב עם בעלת הברית? אח"כ היו מתח ועוינות עם טורקיה, ולא רצינו להחריף את העימות. אח"כ במשך שנים לא רצינו לסכן את המו"מ על הפיוס. עכשיו אנו שוב מפויסים ולמה לקלקל את ירח הדבש הנפלא?

לאן נוליך את החרפה?

* בין קאמרון לקורבין – ראש ממשלת בריטניה קאמרון הפגין מופת של כיבוד הדמוקרטיה, כאשר התפטר לאחר שנכשל במשאל עם, ללא טרוניה, מירמור וקיטורים. איזה הבדל בינו לבין יו"ר הלייבור קורבין, שהובס בהצבעת אמון בין חברי סיעתו ברוב אדיר, והוא מסרב לקבל את התוצאות. הוא מזכיר לי את אריק שרון.

* ביילין טועה ומטעה – יוסי ביילין הוא אחד מראשי המתנגדים עקרונית למשאלי עם. לאורך עשרות שנים, בעקביות, הוא יוצא נגד הרעיון, בטענה שהוא מנוגד לעקרון הדמוקרטיה הפרלמנטרית הייצוגית. ביום שני הוא פרסם בטור שלו ב"ישראל היום" מאמר נוסף בנדון, בו תקף את עצם קיומו של משאל העם בבריטניה (ויצא גם נגד תוצאותיו).

את עמדתי העקרונית בעד משאל עם ביטאתי במאמרים רבים לאורך השנים, ולא אכנס כאן לוויכוח עם טיעוניו העקרוניים של ביילין. אולם ניתן היה לצפות ממנו לפחות לדבוק בעובדות. הוא טען שכל המדינות הדמוקרטיות בעולמנו, חוץ משוויץ, הן דמוקרטיות של נציגים, ולכן ההכרעות בהן אינן במשאל עם אלא בפרלמנט.

הוא טועה פעמיים. ראשית, גם שוויץ היא דמוקרטיה ייצוגית, פרלמנטרית. שנית, בכל מדינות אירופה מתקיימים משאלי עם, בוודאי בנושאי ריבונות. כל מדינות אירופה שהצטרפו לאיחוד האירופי עשו זאת במשאל עם. אמנת מסטריכט התקבלה במדינות האיחוד במשאל עם. אימוץ האירו עבר במשאלי עם.

בשוויץ משאלי עם הינם שיטה שכיחה, חלק מאורח החיים השוטף של הדמוקרטיה במדינה. מנחם בגין הציע בעשור הראשון של המדינה לאמץ את השיטה הזאת בישראל. בשאר המדינות, משאל העם הוא הליך חריג, המתקיים רק בסוגיות הנוגעות לריבונות. על פי חוק היסוד בישראל, שביילין כל כך נאבק נגדו, ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, ברוח השיטה המקובלת בדמוקרטיות האירופיות. אין כל סתירה בין דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית לבין משאלי עם. כבודו של הפרלמנט במקומו מונח, אולם הריבון הוא העם שבוחר את הפרלמנט, ובשאלות כבדות הנוגעות לעצם הריבונות – מן הראוי שהריבון יכריע, ללא תלות בסחר מכר פוליטי.

* שבחים לפרופ' רבקה כרמי – נשיאת אוניברסיטת בן גוריון פרופ' כרמי ראויה לשבח על שביטלה הענקת פרס של האוניברסיטה ל"שוברים שתיקה". מאמר המערכת של "הארץ" השתלח בה בחריפות, תחת הכותרת "הקרנפית בנגב". רק לחשוב על הביזיון שהאוניברסיטה המנציחה את שמו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון תעניק פרס לארגון האנטי ישראלי הזה.

* סולידריות חברתית – רוגל אלפר מצא את התשובה. הוא יודע מה הסיבה ליוקר המחייה במדינתו, כלומר במדינת ת"א. העובדה שהם, התל-אביבים "מסבסדים את הפריפריה". וזהו עושק. הרי ההם שם, הפרזיטים במדינת הפריפריה, הם עלוקות מוצצי דם, שחיים על חשבון התל-אביבים.

"המונח 'המדינה תסבסד' מטעה קמעה. כספי המסים שנגבים מהאנשים העובדים בערי המרכז יסבסדו את קייטנות הפריפריה. אלוהים לא מסבסד את ילדי אשכנז. לא רוצים להידפק? בבקשה, עברו לפריפריה בעצמכם! שבו ארבע שעות ביום בפקקים (כי העבודה לא עוברת אתכם), וקבלו שכנים שמעריצים את אלאור אזריה ורוצים לגרש אנשים כמוכם לברלין ומצביעים ביבי, ואז החזרזירים מתל אביב יסבסדו גם את הקייטנה של הילד שלכם. בטח, תעברו ללוד, לקריית ארבע, לבית שמש, לביתר עילית, לדימונה. תפסיקו להיות כאלה אשכנזים מתנשאים בבועה. רוצים להישאר במרכז? תפסיקו להתבכיין, חזרזירים אשכנזים."

רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אינו חזרזיר.

הוא חזיר.

אני מתנצל בפני ציבור החזירים על ההשוואה המקוממת.

* כאן שביתה – לפעמים, כשאני שומע את ההתנשאות התל-אביבית הזאת, אני חושב מה היה קורה, אילו כל תושבי הפריפריה היו מחליטים על שביתה – שבוע, לא יותר, של החרמת תל-אביב. לא לקנות בחנויותיה, לא לאכול במסעדותיה, לא לצרוך את שירותיה, לא לבקר במוסדות התרבות שלה, לא לחגוג בה, בקיצור – לא לפרנס אותה. שבוע, לא יותר. תל-אביב היתה קורסת.

...ועוד לא התחלתי לדבר על מה שיקרה לתל-אביב יום אחד ללא תוצרת הפריפיריה.

* בשורה למאמינים בשוויון מגדרי – החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לבטל את חזקת הגיל הרך, היא בשורה גדולה לכל מי שמאמין בשוויון מגדרי. כפי שיש להיאבק נגד כל אפליה כלפי נשים, כך יש להיאבק נגד כל אפליה כלפי גברים. בסוגיית האבות הגרושים, האפליה נגד גברים בוטה וקשה.

השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ראויה לשבח על עשייתה הברוכה לקידום הצדק החברתי והשוויון בישראל.

* בין פמיניזם של שוויון מגדרי לפמיניזם של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש מנעד בין הביטוי ההומאני שלה, לבין הביטוי הרדיקלי מיליטנטי שלה. כזה הוא ההבדל בין לאומיות ולאומנות, בין סוציאל-דמוקרטיה לקומוניזם ועוד. כך גם בפמיניזם. הגילוי ההומני של הפמיניזם, הוא רעיון השוויון המגדרי והמאבק למען שוויון מגדרי. הגילוי הרדיקלי של הפמיניזם, הוא שנאת גברים ומלחמה בגברים. זהבה גלאון, שיצאה חוצץ, בשצף קצף, נגד ביטול חזקת הגיל הרך, שייכת לקוטב הרדיקלי מיליטנטי של הפמיניזם.

* חדשות בעתיקות – בשבוע שעבר הוסב שמו של המכון לחקר הגולן, שבו אני עובד כחוקר ההתיישבות בגולן, למכון שמיר למחקר. הטקס, בהשתתפות שר המדע אופיר אקוניס ומשפחתו של יצחק שמיר, נערך במהלך כנס קצרין לארכיאולוגיה, שהמכון היה שותף לו. אני שימשתי יו"ר של מושב שיזמתי, לציון 40 שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של חופר גמלא שמריה גוטמן.

ספק אם מישהו היה מודע לכך, ולבטח זה לא היה מתוכנן, אך יש קשר מעניין בין שמיר לארכיאולוגיה – מי שהחליט על הקמת רשות העתיקות, שהיתה שותפה פעילה בכנס (ובכל כנסי קצרין לארכיאולוגיה) היה ראש הממשלה יצחק שמיר.

* אמיר דרורי – מייסד רשות העתיקות ומנהלו במשך תקופה ארוכה היה אלוף (מיל') אמיר דרורי ז"ל, מפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון הראשונה, מייסד המפח"ש ומפקדו הראשון, סגן הרמטכ"ל ובעל עיטור העוז על תפקודו ב"מבצע חרגול" – פעולת תאופיק, פעולת התגמול הגדולה של צה"ל נגד המוצב שמירר את חיי קיבוץ תל-קציר וחקלאי הקיבוץ שעִבְּדו את שדותיהם (פברואר 1960).

אני הכרתי את אמיר דרורי בהיותי חייל במוצב בלבנון. היה זה המוצב הקדמי ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית – מוצב "גפן" בעמיק והאלוף הרבה לבקר אותנו. כל אימת שהגיע קצין בכיר, שר או ועדת חו"ב של הכנסת למוצב, המפקדים דאגו שאני אהיה בעמדת התצפית כדי להסביר לאורחים על הגזרה. וכך זכיתי לשהות לא מעט במחיצתו.

הזיכרון המרכזי שלי מאמיר דרורי, הוא תחקיר מבצעי שהוא ניהל לאחר תקרית שבה נהרג חייל בגדוד שלנו, ארז בצלאל, בפעולה בתוך המתחם הסורי. במשך שעות ארוכות הוא תחקר אותנו, ושאל שוב ושוב כל אחד מאתנו, מפקדים וחיילים, על כל שנייה באותו לילה ועל כל מטר מרובע שבו דרכנו. כל העת היתה לי תחושה קשה ומתסכלת, כאילו הוא מנסה בכל מחיר להגיע למסקנה שארז נהרג מאש כוחותינו. בסוף התחקיר המתיש, אמר דרורי באנחת רווחה, שנשללה כל אפשרות של ירי כוחותינו.

מאז אני מעריך כל כך את הליך התחקיר המבצעי ותרבות התחקיר המבצעי.

* בגלל כמה מאות – אפרופו פעולת תאופיק. תגובת בריה"מ לפעולה, היתה שבגלל ההתעקשות הישראלית שכמה מאות אנשים יישבו דווקא ב"אזור המפורז", סובלים מיליוני אנשים. זה היה, כידוע, לפני "אקיבוש". מעניין, שאותם טיעונים נשמעים גם היום. בהבדל קטן – אז הם לא נשמעו מפי ישראלים.

* השוואה דבילית – לפעמים אני תמה האם אנשים קוראים את השטויות שהם כותבים. כך למשל דברי ההבל של ברוך תירוש, שהשווה הריגת מחבלים בסערת קרב בשטח אוייב, תוך כדי חילוץ עשרות בני הערובה באנטבה, לירי מכוון בקור רוח בראשו של מחבל פצוע ומדמם, דקות ארוכות אחרי שחדל להוות סכנה והוא נמצא בידינו, כאשר הוא מוקף בחיילים ישראליים. סביר להניח שאפילו תירוש, אילו היה קורא את שכתב, היה מבין עד כמה ההשוואה שלו אינה אינטליגנטית, בלשון המעטה.

* ביד הלשון: הר שיפון –  ההר הסמוך לקיבוצי, אורטל, הוא הר שיפון. יש המכנים אותו שִׁיפוֹן (בפ"א רפה) ויש המכנים אותו שִׁיפּוֹן (בפ"א דגושה). אני ידעתי תמיד שהשם הנכון הוא שִׁיפּוֹן. הקפדתי על כך ואף תיקנתי לאחרים. מהיכן קיבלתי את התודעה הזאת, איני זוכר. לאחרונה הרהרתי בדבר. מה זה שִׁיפּוֹן? הרי איני מכיר מושג כזה, להבדיל משִׁיפוֹן. אז למה הוא נקרא כך. אחרי למעלה משלושים שנה בדקתי, וגיליתי שכל השנים טעיתי. השם הנכון הוא הר שִׁיפוֹן.

מיד לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, החל ביצוע סקר הנופים והאתרים בגולן. בעיצומו של הסקר עלה הצורך במתן שמות עבריים לאתרים ועצמים בגולן, וכך קמה ועדת שמות בלתי רשמית – אורי זעירא ומייק לבנה, מנוחתם עדן ויבל"א יהודה זיו. את הצעותיהם הם העבירו לוועדת השמות הממשלתית. כתוצאה ממפעלם החשוב, שמותיהם העבריים של הרים, נחלים ואתרים שונים ברחבי הגולן, זורמים כחלק ממחזור דמנו ושגורים על פינו כמובנים מאליהם. אחד מהם הוא הר שִׁיפוֹן, ההר "שלנו", המתנוסס לגובה 977 מ' מעל פני הים.

שמו הערבי של ההר הוא תל אבו-ח'נזיר ובעברית – הר אבי החזיר (אגב, גבעה נוספת שנקראה תל אבו-ח'נזיר היא "גבעת האֵם" הסמוכה לקיבוץ כפר סאלד, וקרויה על שמה של הנרייטה סאלד, אם "עליית הנוער").

מה זה השם הזה? מיהו אותו אבא של חזיר? ומדוע נקראים תלים על שמו? הרי, כידוע, החזיר הוא חיה טמאה ואסורה על המוסלמים והדרוזים, בדיוק כפי שהיא אסורה עלינו. שאלה זו הטרידה גם את עורכי סקר הנופים והאתרים. הם חקרו, והתברר ש"אבו-ח'נזיר" הוא שמו של שֵׁד מזרה אימים. לכל שד יש, על פי המסורת הערבית, מקום מסתור פרטי: איזה מעיין, מערה וכו'. ואילו אותו "אבו ח'נזיר" שוכן במעבה האדמה ומדי פעם הוא פורץ מתוכה בפתאומיות ומתנפל על עוברי אורח תמימים. בהגיע הערבים לגולן הם ראו בתילים השונים מעין שדים שפרצו מן האדמה, וחלק מן השמות שנתנו להם מבטאים זאת.

 ועדת השמות המאולתרת של עורכי הסקר, שיכנעה את ועדת השמות הממשלתית להעניק לתל אבו-ח'נזיר את השם העברי הר שִׁיפוֹן (כאמור, בפ"א רפה). ולמה שִׁיפוֹן? כיוון שבמורדות ההר נתגלה שִׁיפוֹן-הבר, אבי שִׁיפוֹן התרבות. בכל ארץ ישראל המערבית לא נתגלה עד אז שִׁיפוֹן-בר, כך שהיתה זו ממש תגלית מרעישה בעבור הסוקרים.

יש לציין, שוועדת השמות הממשלתית שללה את השימוש במונח תל להרי הגעש, כיוון שבעברית המילה תל ייחודית לתחום הארכיאולוגיה – הוא שטח קרקע מוגבה, אשר נוצר כתוצאה מבניית יישוב באותו מקום במשך דורות רבים, כשכל דור בונה מעל חורבותיו של הדור הקודם. וכך תל אבו-ח'נזיר היה להר שִׁיפוֹן. ולא שִׁיפּוֹן.

סופי.

* * *

אירית שושני

בתגובה לשיר של חיימקה שפינוזה המגדיר את המוות בגיליון  1155

עלו בי שירים שכתבתי באותו הנושא:

פְּרִיחָה

מספרי "צלילים שקופים" ספרי עיתון 77

הַמָּוֶת וָרֹד

וּבַּקְּצָווֹת סָגֹל

כְּמוֹ פֶּרַח רַעֲנָן

בַּד' אֲמּוֹתָיו 

פּוֹרֵחַ

בְּחֶלְקָתוֹ

אם אמות עוד רגע

מהקובץ "בקונכיית ידו של אלוהים" שיראה אור בספרי עיתון 77

אִם אַמּוֹת עוֹד רֶגַע    ‏

יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ רֶגַע בּוֹ אָמוּת

אֵי פַּעַם אִם לֹא אָמוּת עַכְשָׁו

אַף אִם יִצְמַח בִּגְבוּלוֹתָיו ‏

הַיָּקִינְתּוֹן וְיִצְבַּע אוֹתוֹ בְּסָגוֹל ‏

יִוָּתֵר הָרֶגַע פָּעוּר בִּבְלִיעָתוֹ

אֶת פְּסֵיפַס חַיַּי

בְּאוֹתָהּ עֲמִימוּת בְּהִירָה

וּבְאוֹתָהּ הֲכָלָה שְׁלֵמָה

כְּמוֹ לִחֵךְ אֶת שְׂפָתָיו ‏

אִירוּס הַגִּלְבּוֹעַ ‏

מֵהָאַגָּדָה הַיָּפָה

* * *

Gaza Kindergarten Graduation Ceremony

* * *

יהודה דרורי

1. אי אפשר להרוג משהו מת

תגובה לכתבתו של איתמר פרת

"להרוג את ים המוות"

לכתבה שלי על חוסר התועלת ב"תעלה הירדנית" למילוי ים-המלח קפץ עלי רוגזו וקיצפו של משורר בן 83, כנראה חובב טבע מושבע, שכל מעייניו בכך שהאדם לא ייגע ביצירתו של האלוהים, ואף שזה כמה עשרות שנים שלא עסק במקצוע כגיאולוג, הוא מנסה לומר לנו כמומחה שעלינו להשאיר את המצב בים-המלח כמות שהוא ולתת לטבע לעשות את שלו.

אין בדעתי להתנצח עם איתמר פרת על שלילתו של האספקטים הכלכליים שהוא מעלה, כי ניכרת במאמרו בורותו בשטח זה, חשוב יותר להתייחס לעיקר – הצלת ים-המלח!

התייבשות ים המלח נובעת בעיקר מאי הזרמת מים לתוכו. מימי הנהרות שהזינו אותו (הירדן, הארנון ועוד כמה קטנים יותר), נלקחו ע"י החקלאים ובני האדם באזור, הצמאים למים-חיים, ואין להאשימם בכך. אין גם להאשים את מפעלי האשלג שתרומתם להתייבשות הינה מזערית – המסקנה הברורה היא שלא "הטבע" גרם למצב אלא האדם ועליו מוטלת החובה לנסות ולתקן את הנזק.

מעולם לא קראתי לים-המלח ים-המוות כי לגבי דידי הוא חלק בלתי נפרד מהטבע החי של הארץ ולכל מי שעיניים לו בראשו, הוא יכול לראות שמשהו לא טוב קרה וקורה לאתר זה, כולל התייבשות, וצימצום רציני יחד עם היווצרות בולענים מסוכנים וגם פגיעה כלכלית באתר התיירות הנחשב כיום בין החשובים והמעניינים בעולם.

אין ספק שהתייבשותו/התאדותו של ים המלח בקצב של 116 ס"מ בשנה זה מקור לדאגה, וגופים לא מעטים בארץ עסקו בנושא בצורה מאד אינטנסיבית (בפול-גז בניוטרל) – כמו למשל המכון בו עבד מר פרת בעבר. עובדה, דבר לא נעשה.

זה 35 שנה שאני מעלה את הפתרון של התעלה הצפונית (למעשה צינור בקוטר גדול) שיזרים מים ממפרץ חיפה לעמק בית שאן ומשם לים-המלח – המטרה היא להביא מספיק מי ים-תיכון לים המלח למנוע את התאדותו (לא למלאו ולא להרחיבו!). מי-ים התיכון קלים יותר, והם אלו שיתאיידו. טענתי במאמרי שכמות המים שתוזרם ב"תעלה הירדנית" לים המלח תהיה קטנה ולא תכסה אפילו 10% מההתאיידות, לכן יש למצוא אלטרנטיבה מהירה וזולה – וישנה כזאת!

מה יכול להיות יותר זול מהקמת תחנת כוח ליד בית שאן שתנצל מפל מים של כ-200 מטר ליצירת חשמל בכמות אדירה שתיתן מספיק רזרבות שכל-כך חסרות למערכת החשמל במדינת ישראל, ומה עוד שעודף החשמל יוכל להיות מנוצל להתפלת מי-ים, לספק לא רק את כל תצרוכת המים לשתייה של מדינת ישראל אלא גם של הרשות הפלסטינית, ירדן וסוריה הדרומית. אגב, המים מהים-התיכון לאחר המפל, ימשיכו לזרום דרומה לים-המלח בצינור, בתעלה מדופנת או בערוץ הירדן היבש.

הרעיון בבסיסו הוא של אבי תוכניות המים של ארץ ישראל – פרופ' לאודרמילק (מר פרת, אני לא הממציא, אלא מישהו גדול ממני וממך) וחברות בינלאומיות התעניינו לבצעו בשיטת BOT – קפיש ?!

לפני שאסיים פה, ראו עד כמה מגוחך הקטע הבא של מר פרת, בייחוד כאשר אנו באים לדון על דבר ממשי וכך הוא כותב:

"בקע הירדן הוא השלוחה הצפונית ביותר של האקו-סיסטם האפריקאי-טרופי, אשר תואר על ידי ראשוני מדענינו כשמורה סהרו-סינדית, עם מיספר רב של מינים אנדמיים מן החי והצומח. לא מועטים בו אתרים פרהיסטוריים המעידים כי בקע הירדן שימש לפחות פעם אחת מסדרון אקולוגי אשר דרכו נדדו הומינידים קדמונים מאפריקה לאסיה."

מה זה שייך בכלל לנושא החשוב שמאמרי דן בו? ומה לתיאור פלצני זה ולפתרון עצמו?

ישנם קישקושים כאלה לאורך כל המאמר, בייחוד כאשר דנים במעט אבקת גבס שתשקע לקרקעית הים מעירוב מי ים-תיכון עם מי ים-המלח, (אני טענתי בהומור שזה לא יביא נזק לדגים ולצמחייה בים המלח) – קופץ עלי מר פרת ומספר בידענות: "זה שנים רבות ידוע כי ים המלח הוא ביוטופ של מגוון מיקרו-אורגניסמים קיצונאים, נדירים, יחידאים ואנדמיים לאתר זה. זוזו או תמותו, פוסק י.ד. (זה אני) ואחרי שגזר דין מוות על חפים מפשע, בא י.ד. ומסביר למה זה טוב: 'המחשבה המובילה בתוכנית המוצעת פה הינה קודם כל: הצלת ים-המלח והאזור כולו, מניעת שואה לתושבים, וניטרול האסון הצפוי לתיירים ולכלכלה.'"

אז אני הרוצח הידוע כתבתי זאת. דהיינו, רבותי, אחרי שהאשים אותי שגזרתי "גזר דין מוות" על וירוסים והבקטריות הוא מבטל במחי עטו את האסונות הצפויים, ולכן מנסה להסביר לנו שהבולענים המסוכנים (כתוצאה מהתייבשות הים) יכולים לדבריו לשמש כאתרי תיירות... נו מה לומר, אולי לחייך...  

ישנם עדיין בארץ אנשים עם נפש רגישה" – אז שאנשים אלו ימשיכו לכתוב שירים (שאף אחד לא קורא) ויעזבו אותנו לנפשנו לאפשר לנו לנסות ולתקן קילקולים שיצר האדם, כמו התייבשות ים המלח.

2. צפויות "הפגנות זעם..."

האם נראה שוב כיצד אלפי אזרחים יוצאים בהמוניהם להפגין נגד הממשלה בדרישה להחזרת גופות חיילינו ולשחרור שני האזרחים העצורים בעזה? לא בטוח, קראו מדוע.

כולנו זוכרים כיצד אלפי אנשים התגייסו להפגין נגד הממשלה בדרישה לשחרר את גלעד שליט? אבל האם מישהו מכם שאל: מי אירגן הפגנות אלו? מי שילם עבור "הסעות החינם" ומי זה שאישר ואירגן את עשרות האוטובוסים? מי שילם עבור הפלקטים? הסיסמאות והשלטים? מי שילם עבור החולצות המודפסות? ובכלל מהיכן באו מיליוני השקלים שנדרשו לכל ההפגנות הללו?

התשובה: הכסף הגיע מארגונים אנטי ישראליים בחו"ל והוזרם דרך עמותות השמאל בארץ, כאשר המטרה היא לא שחרור גלעד שליט (חייל שנרדם על משמרתו ונכנע לחמאסניקים בצורה מבישה), אלא לכופף את ממשלת ישראל לשחרר מה שיותר מחבלים עבור שחרורו...לא הרבה קלטו זאת, וחבל...

"מחאה ספונטנית" – עכשיו מצפה לנו הצגה דומה הממומנת ומאורגנת ע"י אותם גופים בסיסמה "להחזרת גופות בנינו ושבויינו" – בטיעוני סרק כגון: אסור לזנוח אזרחים השבויים בעזה. בעצם מדובר באזרח בדואי שלא ברור לנו מה הוא עשה שם.... (אבל אם לא "נפעל למענו" – זה יוכיח שאנחנו מדינת "אפרטהייד"), וגם אסור "להפלות לרעה" בגלל "צבע עורו" – חולה נפש ממוצא אתיופי שחצה את הגבול לעזה מרצונו, ונכלא שם כקלף מיקוח ע"י החמאס.

אז מה צפוי ? – ינסו עלינו אותה שיטה ושוב נראה תקשורת מוטה המשתפת פעולה עם השמאל ומדווחת בהרחבה ובהגזמה על כל הפגנה וכל ציוץ בנושא, (של זמר או שחקנית תיאטרון...) על "רוע הלב של ביבי," על "אזרחינו הטובים" הנמקים בכלא העזתי ועל משפחות נעדרינו "האמיצות והכואבות". יממנו לך גם הפעם הסעה חינם להפגנה ואפילו חולצה מודפסת, וגם סנדוויץ' ובקבוק שתייה... רק שתבוא ואל תשאל שאלות... כל מה שעליך לזכור עכשיו הוא: לא לשתף פעולה עם התועמלנים המתועבים הללו של השמאל הקיצוני, שרוצים בעצם: שחרור המחבלים!

ועכשיו לעיקר, אם באמת אנחנו רוצים להפעיל לחץ על החמאס לשחרר את גופות החיילים שלנו, ישנן שתי דרכים.  האחת, פשוט לא להחזיר יותר את גופות המחבלים שאנחנו מנטרלים בעת ניסיונות פיגוע עד שיוחזרו גופות חיילינו (רוב ההרוגים באינתיפאדת הסכינים זיהו את עצמם עם החמאס) – תנו למשפחות ההרוגים הללו ללחוץ על אנשי החמאס בעזה.

הכיוון השני הוא דרך ועד עובדי נמל אשדוד ונמל חיפה, שידאגו לשבש בצורה משמעותית העברות של מכולות, סחורות ומזון לחמאס בעזה, בצורה שתגרום להם תסכול ונזק, עד שייאותו להחזיר את גופות חיילינו.

* * *

משה כהן

הנדון: די לצביעות

מכובדי,

האנשים הנאורים בקירבנו סבורים שהסכם השלום עם מצרים הוא עסקה מצוינת. אז מה אם מצרים תקפה אותנו ארבע פעמים והובסה וקיבלה פרס נהדר – חצי האי סיני. אין זו "השפלה לאומית", כדברי גדעון סהר על הסכמת ישראל לשלם 20 מיליון דולר לטורקיה למען נרמול היחסים?

"שלום עושים עם אויבים" קוראים האנשים הנאורים ומביעים נכונות להחזיר לערבים את כל השטחים, אז מה אם הערבים מנסים שוב ושוב להכחידנו מגוי, עוסקים בטרור ומסיתים נגדנו, ואין זה נחשב "לכניעה". אך הסכם עם טורקיה על 20 מיליון דולר הוא כניעה.

ומי האנשים המקטרגים היום על נתניהו על ההסכם המצוין הזה עם טורקיה, אותם האנשים שקטרגו עליו אתמול שאינו הולך לפשרה עם הערבים ועם הטורקים.

ומי המנהיג שהתנצל בפני נשיא טורקיה? הלא הוא המנהיג הנאור ביותר שלנו, שמעון פרס, הנשיא לשעבר. איש לא טען אז שהתנצלות נשיא המדינה היא "השפלה לאומית".

האם 20 מיליון דולר הם מחיר מופקע לפשרה מדינית מהמעלה הראשונה? שיתוף פעולה עם טורקיה נגד איראן אמרנו?

אז, רבותי הנאורים, די לצביעות!

הנדון: רוצחים בגלל ייאוש כלכלי

האנשים הנאורים אצלנו, כגון רון חולדאי, "מבינים" את המניעים של הרוצחים הערביים, שהרי הם מיואשים ממצוקתם הכלכלית. לו רק תשכיל ממשלת ישראל האטומה להזרים כמה מיליארדים של דולרים לערבים, או אז בא לשלום גואל.

אז מה אם הקהילייה הבינלאומית מזרימה לערבים בקביעות סכומי עתק והם אינם מגיעים לעם?

רבים האנשים העניים בעולם, ואין זה הופך אותם לרוצחים.

 אבל היום התבשרנו בתקשורת שבין המחבלים הערביים היו גם רופאי שיניים, שמצבם הכלכלי לא היה קשה במיוחד. אז די להלקאה העצמית ולהצדקת הטרור.

הנדון: מרכז ופריפריה

אכן צודקים הטוענים שילדי המרכז מקבלים תנאים טובים יותר להצלחה בלימודים. אך הסיבה היחידה להצלחה בלימודים אינן רק ההקצבות העירוניים במערכת החינוך, אם כי איני שולל את חשיבותן. יש גם השקעת זמן ותשומת לב על ידי ההורים, ללא קשר לגיאוגרפיה ולתקציבים.

הייתי תלמיד בית ספר יסודי בזמן מלחמת העולם בבולגריה, היהודים גורשו מהמרכז אל הפריפריה, ונאסר עליהם לעבוד לפרנסתם, התנאים הכלכליים היו מחרידים. לכל משפחה היה בקושי חדר אחד למגורים, עם שירותים משותפים. מים שאבנו מהבאר. 

וזוכר אני עד היום את מסירותה של אימי, שישבה עימי יום-יום כתף אל כתף על הכנת השיעורים, וכך קיבלתי תנאי פתיחה מועדפים. היא הקפידה בחרדת קודש לכרוך את ספרי הלימוד ואת המחברות שלי בנייר עטיפה כדי לשמור על ניקיונם. וזאת כשבחוץ השתוללה מלחמה איומה, שואה, ורעב. היא לא ויתרה על הלימודים ולו ליום אחד.

מודה ומתוודה, לולא מסירותה של אימי אולי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בכישוריי הדלים. אינני בין שועי הארץ, אך זכיתי להחזיק ספר ביד, ללמוד ולהיות מסוגל לחבר מילה למילה במכתב אישי. בניגוד לימינו, לא כל אחד מבני דורי זכה לסיים חוג לימודים מסודר. מה עוד צריך הבן אדם בעולמו?

הכסף לא יענה את הכול. מי ימנע מאם מסורה לעזור לילדיה בלימודים, גם כשבחוץ רועמים התותחים והפרוטה לא מצויה בכיס, וזאת ללא קשר לתקציבי העירייה?

עד כאן, עלי לנגב דמעה מעיניי בזוכרי אותה, קרן אור באפלה, באותם ימים חשוכים ואיומים. יהי זכרה ברוך.

הנדון: חרפה

אנחנו מדינת חוק, יעני, אז מה אם המשטרה נכנעת לפורעים הערבים בהר הבית ואוסרת כניסת יהודים להר הבית. מדהים לראות כיצד ממשלה ריבונית נותנת פרס לקומץ מיידי אבנים פנאטיים ושוללת את הזכות האלמנטארית של היהודים לבקר בהר הבית.

כאשר יש הפגנות נגד הריסת בתים בהתנחלויות נזעקים כולם "איך הם מעזים להרים יד על כוחות הביטחון?" – ואלות השוטרים מתעופפות על הראשים לכל הצדדים.

דרישת הערבים לאסור כניסת יהודים להר הבית איננה לגיטימית, כי זה המקום הקדוש ביותר שלנו, ולהם יש מקומות קדושים אחרים – מכה ומדינה, אך כאשר הם מתפרעים ומיידים אבנים על כוחות הביטחון, נוהגים בהם בכפפות של משי, ללא אלות וללא חתירה למגע, אלא ברימוני עשן מטווח רחוק בלבד.

ולבסוף נותנת הממשלה פרס לפורעים ונכנעת לדרישותיהם. כלימה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מי לא עבר עלייך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

מי לא עבר עלייך

כשהיית סטודנטית נחשֶקת

ובכל זאת אני אוהב אותך

גם היום

כאילו לי נועדְת

שוקע בין שדייך הגדולים

הגברים בין מייזר ללאוטרמן

הסתכלו עליהם בערגה

כשהלכת זקופה עם תחת גדול

על נעלי עקב גבוה

אַת הרשית לי הכול

רק את התחתונים

השחורים

לא הורדת

כי באת מבית דתי

ולכן הייתי גומר

לָך בין השדיים הגדולים

ואחר כך

מתרחצים במקלחת שלך

הקרה

במרפסת הירושלמית הצרה

מול החומות

תהי נשמתך צרורה בגן העדן

של הזיכרונות

כי באת מבית דתי

ויכול להיות ששמרת על בתולייך

עם כל מי שעבר עלייך

* * *

ישראל בר ניר

הרביעייה הפותחת,

או ארבעת פרשי האפוקליפסה

ארבעת פרשי יום הדין או ארבעת פרשי האפוקליפסה, הם דמויות המופיעות בברית החדשה, בספר הבשורה ע"פ יוחנן בו מתוארים מאורעות אחרית הימים. המוטיב של ראיית ארבעה רוכבי סוסים המהווים שליחי האל, לקוח מספר זכריה:

"וָאָשֻׁב, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יוֹצְאוֹת, מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים; וְהֶהָרִים, הָרֵי נְחוֹשֶׁת. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁונָה, סוּסִים אֲדוּמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית, סוּסִים שְׁחוֹרִים.  וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִישִׁית, סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִיעִית, סוּסִים בְּרוּדִּים, אֲמוּצִּים." (זכריה, פרק ו').

הכותרות בתקשורת בימים אלה מספרות על ארבעה גנרלים, רמטכ"לים לשעבר, שחברו יחד על מנת לגאול את העם היושב בציון מ"המצוקה" בה הוא נמצא כתוצאה ממדיניותו "הכושלת" של נתניהו. בהופעותיהם הפומביות הם הפליאו את מכותיהם ולא חסכו גידוף או השמצה מראש הממשלה – בהשאלה מהנאמר בהגדה של פסח כל המרבה לגדף את נתניהו הרי זה משובח. 

מבין הארבעה – ברק, יעלון, אשכנזי וגנץ, הגדיל לעשות אהוד ברק, שנוסף להיותו רמטכ"ל לשעבר, כיהן פעמיים כשר ביטחון ופעם אחת, תקופה קצרה, כראש ממשלה.  בהשוואה לאש ולגופרית שברק הטיח בנתניהו, ה"כיסוי" הקבוע לו זוכה נתניהו מעל דפי "העיתון לאנשים חושבים" יכול בהחלט להראות כאוסף של מחמאות.

הופעתו של ברק משכה תשומת לב מיוחדת בגלל הזקן שהוא החליט לגדל – אולי הוא חשב שהופעתו החדשה תקל על הציבור לשכוח את המורשת האומללה שהוא הותיר אחריו כראש ממשלה/שר ביטחון. אבל לא קשה היה להבחין שזו אותה גברת בשינוי אדרת. על מחדליו – אף לא מילה, על מחדליהם של אחרים – מלוא המגילה. בין השאר, בנאומו ברק קרא להחלפת השלטון דרך מחאה עממית ודרך פתק הבוחר. מאחר ובחירות אינן נראות באופק בשעה זו, זאת שאלה מעניינת למה בדיוק ברק מתכוון כאשר הוא מדבר על "החלפת השלטון דרך מחאה עממית". כאשר ברק נשאל על כך בראיון בטלוויזיה ע"י רינה מצליח, הוא נמנע ממתן תשובה.             

בקטע אחר של נאומו ברק הצהיר "התחילה הספירה לאחור לסיום כהונתו של נתניהו."  הבנת המתרחש בעולם ויכולת חיזוי לא היו אף פעם הצד החזק של אהוד ברק. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה לפני חמש שנים, ברק "נתן" לאסד מקסימום שבועיים של הישארות בשלטון.

זמן קצר לאחר מכן, בעקבות איומו של אבו מאזן לפנות למועצת הביטחון לקבלת הכרה במדינה פלשתינאית במרץ 2011, ברק התנבא על "צונאמי מדיני" הצפוי למדינת ישראל. על הצונאמי אפשר לומר "נשיאים ורוח, וגשם אין," ואחיזתו של אסד במוסרות השלטון בסוריה איתנה יותר מתמיד. תחזיות השחור של ברק אינן צריכות להדאיג את נתניהו.      

בינתיים, בשלוש השנים שנותרו עד למועד הבחירות, ולפני שהם מתחילים לארגן "מחאה עממית" על מנת לקצר את תקופת ההמתנה, על הארבעה להתגבר על מכשול שהוא למעשה בלתי עביר – עליהם להחליט "מי בראש". 

אמחיש את גודל הבעייה באמצעות סיפור מהסרטים. לפני כארבעים שנה יצאה מהוליווד קומדיה משעשעת בשם מלחמתו הסודית של הארי פריג (The Secret War of Harry Frigg).  הסרט, בכיכובו של פאול ניומן, תיאר סיטואציה ממלחמת העולם השנייה בה ארבעה גנרלים –אמריקאי, בריטי, צרפתי וקנדי, נמצאים בשבי האיטלקי. במקום לכלוא אותם במחנה שבויים, האיטלקים שיכנו אותם בווילה מפוארת עם שמירה מינימלית והם היו חופשיים לצאת ולבוא כעולה על רוחם. במפקדת בעלות הברית שררה מבוכה. אף אחד לא הבין למה הם לא בורחים מהשבי. לבסוף מי שהוא עלה על התשובה – "כל הארבעה הם תתי-אלופים (גנרלים עם כוכב אחד), ואף אחד מהם לא מוכן לקבל פקודות מהאחרים." חשבו וחשבו ומצאו פתרון. איתרו סמל בלתי ממושמע (פאול ניומן) שלאורך כל הקריירה הצבאית שלו היה נמלט ממעצרים להם נידון על עבירות משמעת. בתמורה להבטחה שהוא יקבל חנינה על כל עבירותיו, הוא הסכים לקבל דרגה זמנית של אלוף (גנרל עם שני כוכבים), ולצנוח באזור על מנת ליפול בשבי ו"לתפוס פיקוד". זה עבד, ואחרי מיספר התפתחויות שנועדו למלא את עלילת הסרט בתוכן, הגנרלים נמלטו מהשבי, תחת פיקודו של ה"אלוף".

הבעייה היחידה היא שהפתרון ההוליוודי איננו ישים למצב בישראל. מעל תת אלוף יש דרגה של אלוף. אבל רב אלוף היא הדרגה הכי גבוהה אליה אפשר להגיע, ואין דרגה מעליה. אז איך ימצאו פאול ניומן שרמטכ"ל לשעבר יהיה מוכן לציית לו? מהכרת הנפשות הפועלות, מועד הבחירות הקרובות יעבור לפני שהפרימדונות האלה יצליחו להחליט למי מהם מגיעה הבכורה.

אבל זה לא סוף המעשה. חבורת הארבעה, "הרביעיה הפותחת" כפי שכיניתי אותה, היא רק קצה הקרחון. מאחוריהם נגררת חבורה שלמה של "ביטחוניסטים". זאת חבורה המונה כ-200 לשעברים, ברובם אלופים ותתי אלופים. החבורה הזאת התארגנה במהלך כהונתו הקצרה של ברק כראש ממשלה, על מנת להקנות לגיטימציה ביטחונית ליוזמתו של ברק למסור את רמת הגולן לסוריה. קבוצת הביטחוניסטים היא מאגר בלתי נדלה של ראשי ממשלה בפוטנציה. 

על מנת להבין את מידת ההבנה של החבורה הזאת במתרחש בעולם, יש ביניהם כאלה שעדיין טוענים שאילו היו מאפשרים לברק למסור את רמת הגולן לסוריה, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה שוחרת שלום, ומלחמת האזרחים שם היתה נמנעת – אורי שגיא, מי שהיה ראש אמ"ן, למשל.

בפוליטיקה קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לחזות את העתיד. נכון להיום, לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש סיכוי כל שהוא שהשלטון במדינת ישראל יוחלף דרך פתק הבוחר.  האם מדינת ישראל תגלוש לנורמה של חילופי שלטון דרך "מחאה עממית"? ימים יגידו. אם זה יקרה, קרוב לוודאי שהדבר יתקבל בברכה בבית הלבן ובבירות מערביות אחרות. 

הנשיא אובאמה, בעת ביקורו בישראל, הצביע בבירור למה הוא מצפה. במקום להופיע בפני הכנסת, אובאמה הופיע בבנייני האומה, שם הוא נשא נאום בפני קהל סטודנטים שהיה מורכב רובו ככולו מתומכי מרץ באוניברסיטת בן גוריון (נציגי השגרירות האמריקאית דאגו לסנן את המוזמנים).  בנאומו הוא קרא לקהל לקחת דוגמא ממה שהתרחש בכיכר תחריר במצרים. 

* * *

אלי מייזליש

נאום ההסתה

יום לפני שאירופה התעוררה לפרישת בריטניה, נשא אבו-מאזן 'נאום' בפני רבע מנציגי הפרלמנט האירופי ובו חזונו להקמת פלסטין [כל עוד הוא עדיין בחיים]. לוּ מנהיגי או שרי אירופה היו באמת חושבים כי נאום איש בליעל זה חשוב להם, היו מתכנסים למלא את האולם. וחבל שהצלם-במאי לא התעכב על השמות על הכיסאות של מי שנעדר, ומי האנטישמי שבכל זאת נשאר לשמוע את דברי הבלע המושתנים של אותו פגר מהלך.

אבל איני בא להלין על שרי אירופה אלה שאכן באו לשמוע דברי ההתבהמות של אותה חיית בית, אלא להשמיע זאת באוזני שמאלנים אצלנו, שעדיין מאמינים כי פלסטין תקום. והנה קטע משעשע:

אבו מאזן: "וואלה היא, הרבנים מיסראיל רוצים להרעיל המים של כל הפלסטינים."

בכל פעם שאותו בן כלב עולה לדוכן נאומים שם בחו"ל, עם מיספר שומעים כלשהו, הוא ממשיך לקלל אותנו או להלל מחבלים, למשל, המחבל שניסה לרצוח את יהודה גליק [היום ח"כ מהליכוד] והצליח להימלט על אופנוע ללא פגע, גרם להחלטה מיידית אצלנו לחסלו עד מותו בלי סיפורים על 'פצוע', אלא להרוג.

ולמרות שהחייל מחברון שנאשם בהריגת מחבל פצוע הלך ועשה מעשה דומה, מוציאים לו את הנשמה במשפט על הריגה, אצל גליק, הכול היה שונה. היו בסביבה עשרות ביטחוניסטים, לא חיילים. להם מותר הכול. כל אמצעי השב"כ+המוסד+ימ"ם+גדוד הנדסה קרבית+צלפים, ועוד יחידות עם טילים, ובינתיים אותר הרוצח בביתו במזרח ירושלים. 2 פלוגות ניידות סגרו על ביתו, 8 צלפים סביב למעלה, ה-די-9 המשוריין זחל באיטיות אל המטרה והחל מטח אש וקריאות צא החוצה  בערבית 'יאאלה אֶטְלַע בַּארַא!'

אבל הוא לקח את האקדח והחל לירות 2 כדורים על משוריין, ואז נפתח עליו מטח של אלפי כדורים. תחילה הוא נפצע והתגלגל, ואז ירה חייל בפצוע והרג אותו וזהו. לא היו ניתוחים לאחר המוות ולא היה עצור ולא משפט ולא הוזמן צלם "בצלם", ואף רמטכ"ל או אלוף לא צייץ, ואף דיון בכנסת לא התקיים וכלום כלום כלום, כי כך מחסלים או חוסלו מאות מחבלים.

וכך הפך החייל מחברון למכשיר בידי ציידי מכשפות ולצערי ככה עשו מטובי אנשינו שצצו עם כמה בירות אותו לילה והשתכרו, הוא רוצח הוא רצח. מבחיל.

והנה, לא עבר זמן, ומגיע אבו-מאזן וצורח: רצחו לנו שהיד, רצחו לנו שהיד, ומיד מוציא נייר עם מכתב ניחום אבלים וקורא אותו בפני המשפחה, והטלוויזה הפלסטינית: "בכעס ובגילוי רב קיבלנו את הידיעה על פשע ההתנקשות הנפשע בשהידה..."

 למי התכוון אבו-מאזן כשאמר: "הנה יש לנו "שהיד חדש"?

זה המחבל שירה בגליק  וחוסל.

והנה עוד ידיעה.

ניסיון לפיגוע דריסה בקרית ארבע. מחבלת ניסתה ביום שישי האחרון להתנגש חזיתית ברכב ישראלי בטרמפיאדה בכניסה לקרית ארבע, בסמוך לתחנת הדלק (צומת אליאס). חייל שהיה במקום ירה בה וניטרל אותה [הרג]. גבר ואישה בשנות ה-50 לחייהם, נפצעו באורח קל מאוד מהדריסה. מצה"ל נמסר כי המחבלת האיצה עם רכבה לעבר הטרמפיאדה, ופגעה ברכב שעמד בנקודה. היא מיד נורתה ונהרגה. ולא שאלו אותה קודם אם היא רוצה רק להיפצע עד שיבא צלם של "בצלם".

קצר וקולע. עכשיו נמתין לראיס עם מכתבי תנחומים. זאת התמונה ע"פ הפלסטינים, ואם מנהיגי אירופה לא יפנימו כי פלסטינים אלה שבראשם רוצחים ומחבלים ועדיין מגיע נבל זה לאו"ם או בריסל או פריז ומקשקש כמו שיכור – פלסטין פלסטין פלסטין. ככה זה זה ייראה בעתיד: במקום מדינה יהיה להם ראיס שמשדר ניחומי אבלים על רוצחים.

ונניח שהרצוג ינצח את נתניהו

מפא"י הרעועה זקוקה לקצת יותר שכל ממזל כדי לשרוד פוליטית בבחירות הבאות. אבל! אבל נניח כי המזל שלה יגיח מאי-שם מהקוטב הדרומי, והיא תנצח את הליכוד. נניח.

נניח שהיא תקבל 30 מנדטים. ובנוסף ללפיד וכחלון ואולי קצת יעלון יהיו 70 מנדטים. ואז לא תהיה ברירה לא לכחלון ולא ליעלון, שהרצוג הוא ורק הוא יהיה ראש הממשלה. או-קיי? אז מה הוא יעשה? מה? יטוס בפייפר לרמאללה ויעשה שלום עם האבו-מאזן שמספר לעולם שאנו מרעילים בארות? הוא יצווה על צה"ל לחזור לקווי 67'? מה? האבו-מאזן יסכים בכלל לדבר איתו אלא אם מראש יסכים הרצוג לנסיגה מירושלים ומהר הבית? מה הוא חושב? הפקר פֶּטרישקֶע?

הרי הערבים, כולל האבו-מאזן, הם-הם מרעילי הבארות, הרי רק היום נודע שכמה רופאים ערביים מהשטחים הכינו 36 צינורות נפץ שאחד מהם פגע קשה בקצין צה"ל ובמזל הם נעצרו. לא נערים משוטטים בסלעים, אלא בַּנְדֶה מחורבנת של רופאי שיניים. מי לימד אותם בכלל רפואה.

כדאי להקשיב לרצף המילים היוצא מפיו של הרצוג; מי, מה, מו.

אז למה אתה מתכוון הרצוג כשאתה אומר לנתניהו בכנסת: "להקים ממשלה חדשה בישראל שאתה אינך עומד בראשה, או ללכת בלית ברירה לבחירות חדשות."

ואז? נחלק סוכריות ברחוב? הרי כל העולם עכשיו מתבונן על אירופה ועל בריטניה בענייני כסף, וכסף של עצמם. אובמה עומד נבוך ואינו יודע מה לומר. מי מחפש אותנו עכשיו ועד הודעה חדשה? מה רע לך? מי שובת ומי רעב? מתי שמעת בפעם האחרונה את המילה 'חרם'? אז מה תעשה אם תנצח את נתניהו? תכריח את העולם לעשות חרם עלינו ואז להילחם בו? והנה מגיע מהצד החרא הזה אבו-מאזן ומספר לעולם כי אנחנו מרעילי בארות. אז תלך להחזיר לו שטחים? ככה לימדו אותך בבית?

למה הארץ מפרסם מכתבים למערכת שלי?

לפני ימים מיספר שלחתי ל"הארץ" מכתב, ולא היה לי ספק שהוא יפורסם [למרות קטע קטן עויין במיוחד], היות שהעיתון מערער על דמותה של המדינה שחלקה עדיין בפריפריה מאז 1948 – ולא היא. מי המציא בכלל את המילה הזו: "פריפריה"?

מכתבים למערכת הארץ 26.6.2016 –

בישראל אין פריפריה

"מה מייללים על 82 מיליון שקלים" [בתגובה על צבי בראל ("הארץ", 22.6]. היללה של צבי בראל על כך ש-82 מיליון שקלים הוקצבו להתנחלויות במקום לפריפריה אינה יכולה לעורר הדים בשל היותה חלולה. וכל איש שרגיש למוסיקה יראה בה ניגון על פסנתר ללא קלידים.

ראשית, כי אין פריפריה בישראל כלל, וכל אותם מושבי ספר, שהיו פעם נחלת עולים חדשים, נהפכו מזמן למעונות יוקרה ואינם זקוקים יותר לנדבות.

שנית, עצם ההגדרה 82 מיליון שקלים להתנחלויות גם היא חלולה, בהיות כל ההתנחלויות (למעט שתיים או שלוש שוליות באופיין) יישובי יוקרה כנ"ל, וכמה מהן דומות יותר לסביון מאשר לבורגתה.

כנראה שהמודעות של צבי בראל לעניין הבנייה בארץ היא סלקטיבית וכל בית שנבנה בידי חובש כיפה בשולי פתח תקווה מעורר אצלו אותן תגובות.

אלי מייזליש

נס ציונה

      * * *

קרנבל בנח"ל יום הולדת 60 ללהקת הנח"ל

הפקה ייחודית לכבוד פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל היא "קרנבל בנח"ל"

חגיגת יום הולדת 60 ללהקת הנח"ל

בהשתתפות כוכבי הלהקה בעבר: יונה עטרי, גבי עמרני, שמואל שי,

טוביה צפיר, חיים טופול, ששי קשת, מיקי קם,מירי אלוני, אלון אולארצ'יק, שולה חן, אסתר שמיר, אופירה גלוסקא, אפרים שמיר ואמנים נוספים

http://www.youtube.com/watch_popup?v=MJDVjTpHH0I

* * *

משה גרנות

ספרים מן העבר

סער ופרץ וסנטימנטאליות

על "יסורי ורתר הצעיר"

מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה

עברית – מרדכי אבישאול

ספריית פועלים (חסרה שנת דפוס), 109 עמ'

"יסורי ורתר הצעיר" נחשב בסוף המאה ה-18 (הספר ראה אור ב-1774) כביטוי לתנועת "הסער והפרץ", לזרם הרומנטי ולאחד משיאי הספרות העולמית. אנשים צעירים רבים שמו קץ לחייהם לאחר קריאתו – עד כדי כך השפיעה היצירה הזאת על תקופתה.

"יסורי ורתר הצעיר" הוא רומן מכתבים המתנהל בין ורתר ובין חברו האהוב וילהלם. המכתבים מתוארכים מה-4.5.1771 ועד 6.12.1772. אחר כך מופיע "דבר המהדיר אל הקורא", כלומר, השלמת עלילת הרומן ממבט של מספר כל יודע, ותיאור סופו של הגיבור.

ורתר מספר לווילהלם חברו על כך שהתאהב בלוטה, צעירה משובבת נפש, המטפלת באחיה הקטנים לאחר מות הוריהם. יש ביניהם הבנה עמוקה בכל תחום, ובעיקר בטעם הספרותי – שניהם מעריצים את המשורר פרידריך קלופשטוק, מחברם של מחזות תנ"כיים וכן של "המשיח" על חיי ישו, שנחשב למייסד תנועת "הסער והפרץ" והרומנטיקה בספרות הגרמנית. ורתר חש שלוטה גם כן אוהבת אותו, אבל מסתבר שהיא יועדה לגבר אחר, הלא הוא אלברט, אשר יישא אותה לאישה. ורתר נדבק אל הזוג, נגרר אחריהם לכל מקום, וחש, למרות האדיבות שלהם, שהוא למעמסה עליהם. אין לוורתר אומץ לעזוב אותם לנפשם, או לחלופין, להתוודות בפני לוטה על אהבתו ועל רצונו שהיא תהיה שלו.

וילהלם מייעץ לוורתר לעזוב את המקום, והוא אמנם עושה כן ומקבל משרה כדיפלומט, אלא שהנוקשות של הממונים עליו מעוררת את חמתו, הוא מסתכסך עימם, וחוזר אל לוטה ואל אלברט. הוא שוקע בקריאת הומרוס ואוסיאן. כאן צריך להעיר שגיתה האמין שהשירים הם באמת אותנטיים, וחיבר אותם אוסיאן, המשורר הגיילי בן המאה ה-3. האמת היא שהמקור הגיילי מעולם לא נמצא, והטקסט האנגלי, כביכול תרגום מגיילית עתיקה, הוא מעשה ידיו של ג'ימס מקפרסון "המתרגם" עצמו. הוא כנראה חיבר את השירים (1765-1762) וייחס אותם לאותו משורר אגדי.

ורתר עֵד לאירוע מזעזע בו משרת התאהב בגבירתו עד כדי שיגעון, ובעקבות כך הוא רוצח את המשרת החדש שלה שמילא את מקומו. אירוע זה משאיר רושם כביר על ורתר. לוטה דורשת מוורתר שיחדל לבוא אליה. הוא איננו שומע בקולה, מבקר אותה שוב, וקורא לה את "שירי סֶלמה" מאת אוסיאן הנ"ל. משום ההתרגשות שאחזה בה לשמע השירים, היא מתנשקת עימו, אבל מיד מתפכחת ודוחה אותו.

ורתר מבקש ממשרתו לשאול את אקדחי הציד של אלברט. אלברט מבקש מלוטה למסור את האקדחים למשרת. לוטה מתלבטת אם לגלות לבעלה מה אירע בינה ובין ורתר כדי לרמוז לו שהשאלת האקדחים עלולה לגרום לאסון. אין לה אומץ לעשות כן, כולה רועדת, מנגבת את האבק מעל האקדחים ומוסרת אותם למשרת. ורתר מתרגש לשמוע שהאקדחים היו קודם בידיה של לוטה. הוא משלם חובות, מעניק נדבות לעניים, כותב מכתבי פרידה לווילהלם, לאימו, מאחל אושר לאלברט ומפציר בו שיגרום אושר ללוטה, ואחר כך מתאבד בירייה.

למחרת מוצא אותו המשרת כשהוא גוסס מפציעה שגרמה הירייה בראשו. על השולחן נמצא פתוח המחזה "אמילה גאלוטי" של גוטהולד אפרים לסינג, שעניינו בת הדורשת מאביה להרוג אותה כדי שתינצל מקלון ששלטון מדכא ומושחת מבקש להטיל עליה. אבל כבד פוקד את כל אוהביו. הרומן הוא סנטימנטאלי מאוד, ובהחלט משרה אווירה נוגה, אך קשה מאוד להבין היום מדוע בני דורו של גיתה, והבאים אחריו, התפעלו ממנו כל כך עד כי רבים חיקו את ורתר ושמו קץ לחייהם.

* * *

POLITICAL CORRECTNESS

What is meant by the modern term referred to as ‘POLITICAL CORRECTNESS’?

  The definition is found in 4 telegrams at the Truman Library and Museum  in Independence, Missouri. The following are copies of four telegrams between  President Harry Truman and Gen Douglas MacArthur on the day before the actual  signing of the WWII Surrender Agreement in September 1945.

  The contents of  those four telegrams below are exactly as received at the end of the war – not a  word has been added or deleted.

(1) Tokyo, Japan

 0800-September 1,1945: President Harry S Truman 

  From: General D A MacArthur

      Tomorrow we meet with those yellow-bellied bastards and sign the Surrende Documents,any last minute instructions?

(2) Washington, D C

1300 September 1, 1945

 To: D A MacArthur

 From: H S Truman 

     Congratulations, job well done, but you must tone down your obvious dislike of the Japanese when discussing the terms of the surrender with the press, because some of your remarks are fundamentally not politically correct! 

(3) Tokyo, Japan 

1630 September 1, 1945

To: H S Truman

From: D A MacArthur and C H Nimitz

 Wilco Sir, but both Chester and I are somewhat confused, exactly what does the term politically correct mean?

(4) Washington, D C

2120 September 1, 1945  

To: D A MacArthur/C H Nimitz

From: H S Truman  

     Political Correctness is a doctrine, recently fostered by a delusional, illogical minority and promoted by a sick mainstream media, which holds forth the proposition that it is entirely possible to pick up a piece of shit by the clean end!

 Now, with special thanks to the Truman Museum and Harry himself, you and I finally have a full   understanding of what ‘POLITICAL CORRECTNESS’ really means...

* * *

ברכות חמות לבמאי

משה מזרחי

עם קבלת אות ההוקרה ״ליבי במזרח״ 2016

והקרנת סרטו ״הבית ברחוב שלוש״

שהתקיימה ביום שלישי 28 ביוני בשעה 19.00

בסינמטק תל-אביב

אנחנו לא יכולים לשכוח את הסרט הנהדר שביימת

"כל החיים לפניו"

עם סימון סניורה ומיכל בת-אדם

* * *

עמוס גורן

צומת הולץ

סיפור

המשך מהגיליון הקודם

5. פרדס אבו חאלד

אשר קירש הרחיב את צעדיו, הרכין את ראשו והכניס אותו ככל שיכול אל בין כתפיו, תקע את ידיו עמוק בתוך כיסיו והלך קדימה מתחת לגשם בהתמדה של חמור רטוב.

כעבור זמן שהתקשה להעריך את משכו הבחין בזווית עינו באיזו נקודה אדומה-צהובה  בתוך החושך –  התחלה של שריפה או שמישהו בסביבה עושה לו מדורה. 

אשר ירד מן הכביש והלך כממוגנט מערבה אל  הלהט החי הנוקב את החושך.  כמה קרשים, גפרור, אש – והלילה כולו חייב להיסוג ולתת לאש את חלקה במציאות. אשר פסע בין חצרות אפלות כשהוא מעיר סביבו מקהלה של כלבים מוכי שעמום והגיע אל אתר בנייה שבחזיתו בערה מדורה קטנה ולידה שכב מישהו ועישן סיגריה. לאור המדורה הבחין אשר שמדובר באיש מבוגר, רזה, כהה בפנים ובעל שיער שיבה סמיך. צבעיו הזכירו לאשר תשליל של צילום מתקופת השחור-לבן. בגלל הנביחות ידע האיש שמישהו מתקרב אך לא טרח לקום ממרבצו או אפילו לשנות את תנוחתו. 

"תפדל, בוא תשב," אמר האיש בקול שליו ובמבטא ערבי.

אשר קירש התיישב מול האיש, שתיפקד ככל הנראה כשומר האתר, נשען על מרפקו בדיוק כפי שעשה מארחו והביט אל הלהבה.

האיש הושיט לו סיגריה מגולגלת ביד ואשר קירש, שלא נגע בסיגריה בשלושים וחמש השנים האחרונות, לקח.  השומר אחז בחתיכת עץ קטנה שקצהּ בוער והושיט אותה לאורח הלא קרוא  כדי שידליק, ואשר הדליק.

צביטת טעם הטבק הבוער בקצה לשונו וריח הגחלת הלוחשת שבה הדליק – העבירו בו עונג שעבר דרך כל גופו, ואפילו דרך עצמותיו. פתאום לא היתה לו שום  דאגה. הסיגריה הדולקת, המדורה, והרביצה לידה על חתיכת קרטון גדולה שעליה שמיכה ישנה מתחת למעקה שמגן מפני הגשם – יותר מזה לא היה צריך. השניים עישנו להם בשלווה. השומר נטל פינג'אן שחור, הטיל לתוכו כמה כפיות של קפה ושל סוכר, הוסיף מים מקנקן של קלקר והעמיד את הכלי המלא בין הגחלים המבוערות. את כל זה עשה בלי שהיה צריך לקום ואפילו בלי להתיישב.  הכול היה במרחק של הושטת זרוע.

הקפה רתח, גלש קצת על העצים הבוערים והשמיע קול לחישה והשומר הוציא אותו מן המדורה, נתן לנוזל לשקוע אל תוך הפינג'אן והחזיר את הכלי למדורה. כך עשה שבע פעמים ואז מזג לאשר אל תוך ספל לבן עם עיטור של ורדים שידיתו שבורה. אשר החזיק את הספל בין אצבע ואגודל ושתה בזהירות כשהוא נושף מדי פעם על המשקה הרותח. מעולם לא נעם לו קפה כמו בפעם הזאת. הוא תהה האם השומר יודע להכין קפה טוב יותר מכל אדם אחר או אולי התנאים שבהם הגיע אל הקפה הזה הם שמגבירים את התענוג. את ההתלבטות פטר בהחלטה ששני הדברים נכונים והתמסר להנאה.

בינתיים גבר הגשם וקילוחים ירדו מן המרפסת שמעליהם אל החצר המכוסה שאריות בניין. המים כמעט נגעו בנעליו של אשר והוא אסף קצת את רגליו והן נשארו יבשות. גם המדורה לא נרטבה בהיותה מתחת למרפסת. אשר התקרב אל האש. השומר הוסיף לה כמה גזרי עץ.

"גשם," אמר אשר כדי לפתוח בשיחה.

"טוב לשדה, לא טוב לבניין," אמר השומר.

"איזה בניין בונים פה?"

"זסלני משאבות. אתה יודע?"

"לא,"

"היה פה מקום קטן. היו מתקנים משאבות. עכשיו יהיה יותר גדול.  גם ימכור חדש."

אחרי שתיקה של כמה דקות שאל השומר:

"אתה אשכנזי?"

"כן."

"מאיפה באת?"

"מירושלים."

"מן איפה באת לירושלים?"

"נולדתי בירושלים."

"ואבא שלך? גם אשכנזי?"

"כן."

"ומן איפה הוא בא?"

"ירושלים."

זה לא היה מדויק. אביו של אשר, שמחה (סאלק) קירש, לא נולד בירושלים אלא הגיע אליה כילד מקזחסטאן אחרי שהוריו שלו ברחו לשם מגבול בלרוס-פולין, אך אשר לא רצה להיכנס לפרטים הללו עם השומר.

אחד הקרשים הבוערים השמיע קול נפצוץ, כמו קפצון של פורים. שני הגברים הקשישים השתתקו כשעיניהם רתוקות אל האש. אשר חשב על כך שאם יש אש, אנשים יסתכלו כל הזמן אליה, כשם שאם הם ליד מים, הם יימשכו  ללכת עד קו המים ושם לעמוד ולהסתכל אליהם. 

"מה אתה עובד?" שאל השומר.

"מתרגם."

"ערבית?"

"לא. אנגלית, צרפתית, גרמנית."

"רוסית?"

"רוסית לא."

תשובה אחרונה זאת היתה משום מה לרצון לאיש. אשר תהה מדוע לא נראה לשומר תמוה  שמתרגם ירושלמי מגיע לאתר הבנייה שלו באמצע הלילה. אחרי מחשבה קצרה הבין: הוא היה פשוט מרוצה שנמצא אצלו אורח.

"ואתה מפה?" שאל אשר.

"כן, מפה."

"מתל-אביב?"

"מפה. מהשטח פה."

"מהמגרש הזה?"

"לא, מהשטח פה. כל השטח."

השומר החווה בידו כדי לסמן שהוא מתכוון לכל האזור. אשר סימן תמיהה. השומר הסביר לו בסבלנות:

"כל השטח פה פרדס אבו חאלד. זה למשפחה שלנו. גם כן אני אבו חאלד."

"ואיפה אתה גר?"

"פה. בשטח. מתי יגמרו בניין אחד אני ישמור בעוד בניין. אם אין בניין אני ישמור בבית מלאכה. בפנצ'רייה. במוסך. זה השטח לנו. כל הפרדס."

"אבל אין פה פרדס. יש בניינים."

"היה פרדס וגם יהיה עוד פעם פרדס. אלה הבניינים לא תמיד יהיה פה. האדמה פה זה טוב להיות פרדס."

"פה לא יהיה פרדס. פה יהיו בתים גבוהים, כמו בעזריאלי," אמר אשר.

אבו חאלד לא התרשם: "אחרי יהיו בתים גבוהים יהיה פרדס. הכול השטח לנו, אבו חאלד."

הוא משך בהנאה מן הסיגריה, והזיפים הלבנים על פניו הוארו לרגע. אשר חשב על כך שהפרדסים בארץ הם  בעצם  יצירתם המקורית של הערבים.  הפרדסים היהודיים – פרדס רוקח, פרדס כ"ץ, פרדס גולדברג, פרדס מרגושס וכל השאר – שהקיפו פעם את פתח תקווה, רמת גן, הרצליה, רעננה, עד תל מונד ונתניה בצפון ועד נס ציונה, ראשון לציון ורחובות בדרום – היו  בעצם המשך  של פרדסי יפו, סלמה, שיח' מוניס,  ג'מוסין, ג'רישה, רמלה ולוד. אז אם את עניין הפרדסים למדנו מהם, חשב אשר,  אולי לא כל כך מוזר שאבו חאלד, שומר לא צעיר של אתרי בנייה ושטחים מסחריים, שהוא חסר בית למעשה, תופס כפרדס של משפחתו אזור גדול ומבונה בצפיפות.

הוא הסתכל היטב באבו חאלד ובאופן שבו שכב בנינוחות על מצע הקרטונים, מכוסה למחצה בשמיכה הישנה, אדיש לגמרי למסך הגשם היורד כמה סנטימטרים מרגליו ומתיז קצת טיפות על כפכפיו, והמשיך לעשן  בנחת. ואשר הבין: עצם המגע הפיזי עם האדמה הוא המקור לתחושה. 

הוא נזכר בספר מיתולוגיה שתירגם פעם ובסיפור על הרקולס שניצח את הענק אנטאיוס, בנה של גאיה אלת האדמה, כאשר הרים אותו באוויר וניתק אותו מן האדמה, שהיתה מקור כוחו. כל עוד נגע אנטאיוס באדמה, היה בלתי מנוצח. אשר ידע הרבה על אדמה. הוא תירגם מאמרים על חלוקת אדמה ובעלות עליה, ידע על הסיווג המשפטי של אדמה לפי ספר החוקים הטורקי, המג'לה, ועל פעולתו של מינהל הקרקעות המנדטורי ושל מינהל מקרקעי ישראל לאחר מכן, הלך אפילו לשמוע הרצאות על הנושא אך מתי ישן בפעם האחרונה על האדמה לפני הלילה הזה?  זאת לא היה יכול  לזכור.

אבו חאלד הקפיד לשים על המדורה מדי פעם שניים-שלושה גזירים של קרשי בניין, הלהבות עלו ודעכו, עלו ודעכו, כתמי האור האדום כתום הופיעו ונעלמו, הופיעו ונעלמו על קיר הבטון המחוספס שלידו שכבו. אשר קירש נזכר איך, בהיותו ילד קטן, היה אור כזה מרקד לו  על קיר האמבטיה בביתו בשכונת גאולה, מחריצי הדלת הקטנה של תנור העצים שמתחת לדוד המים החמים. הוא נזכר באביו, סאלק היפה, שהיה מגיע הביתה מעבודתו בתנובה  כשעל שכמו חבילת קרשים מנוסרים קשורים בחבל. אשר רצה לדמיין לו  עוד קצת את אביו, במכנסי החאקי הקצרים ובגרביים עד לברכיו צועד עם הקרשים ברחוב גאולה.

אבו חאלד חש שהוא מתנמנם ובירך: "טוסבח עלא חֵייר," כלומר: תתעורר בטוב.

"לילה טוב," החזיר אשר.

"תגיד 'ואנתא מן אהלו'," לימד אותו מארחו. "אצלנו לכל ברכה יש עוד ברכה."

"ואנתא מן אהלו." חזר אשר אחריו.

עדינותו של הצירוף הלשוני שבתה את ליבו של אשר. על אף שמעולם לא למד ערבית. הוא היה איש של מילים והיתה לו אוזן גם לשפות שלא למד, אך צריך, בכל זאת ללמוד. אחרי היציאה לפנסיה יילך ללמוד ערבית. הוא דמיין את  עצמו חוזר שוב לאוניברסיטה, יושב בין צעירים. היום הארוך שעבר עליו עשה את שלו וזוג עפעפיים כבדים ירדו כתריסים גדולים  והפרידו בין אשר קירש  ובין העולם.

קול ניסור אבן העיר אותו בשעת בוקר מוקדמת מחלום על תמונת העירום של נערת הזוהר זיוה רודן על שער גיליון "העולם הזה" שאביו החזיק במשך שנים רבות מתחת לגופיות העבודה האפורות שלו במגירה עליונה של  ארון הבגדים. סאלק היפה מעולם לא בגד בפנינה, אימו של אשר. היא גם היתה האישה היחידה שידע בכל ימי חייו, אך  על התמונה ההיא לא ויתר. שני פסים שחורים כיסו בצילום את ערוותה ואת חזה של זיוה התמירה, המניחה ברך אחת על  כיסא נדנדה ושולחת רגל ארוכה ומחוטבת שנייה לאחור אל הרצפה, ושתי ידיים מחוטבות לא פחות קדימה לאחוז במשענת. התמונה בשחור לבן היתה הדבר הארוטי ביותר שאשר החזיק בידו אי פעם, אולי דווקא בגלל אותם שני פסים שהעלימו את המקומות הקסומים ביותר של היפהפייה. סאלק חשב שאיש אינו יודע על העיתון, אך המשפחה דווקא ידעה ולא אמרה דבר. אחרי מות אביו קיבל אשר לידיו את העיתון האדום והמהוה, אך ברבות השנים, כנראה כתוצאה ממעברי דירה, או שאולי אילנה אשתו סילקה אותו, הוא נעלם.

פועלים – אשר קלט שהם אנשי נבלס, שכם, שישנו כנראה באזור – כבר  היו באתר והתחילו לעבוד. היה קריר. אשר לא הבין לא איך ישן במתיקות כזאת עד הבוקר כשהוא שוכב בחוץ בלילה גשום.  רק כשהסיר מעצמו את השמיכה  הישנה שאבו חאלד שם עליו אחרי שנרדם גילה את הסיבה: באישון לילה לקח הערבי אבנים חמות מן המדורה והניח לידו. זה היה יותר טוב מסדין חשמלי. המדורה עצמה עדיין בערה ואפילו היתה גבוהה יותר ממה שהיתה בלילה.  סיר גדול ושחור עמד על האבנים וריח חם ומגרה עלה ממנו. אבו חאלד עמד ובישל פול לארוחת הבוקר של הפועלים. כל פועל קיבל פיתה מפוטמת בפול רותח, וזה היה מצבור האנרגיה שלו למשך היום.

גם אשר קירש קיבל פיתה כזאת. הוא נשף ואכל, נשף ואכל וליקק את שפתיו. פול כזה לא טעם אפילו אצל מיכה ב"פינתי" בירושלים. קפה לא היה, ואשר היה צריך לצאת לדרך. הוא ניגש אל אבו חאלד ששתי ידיו היו עסוקות בפול, והשומר נפרד ממנו בשקט  במילים: "אללה יעתיק אלעפיה," אלוהים ייתן לך בריאות.

אשר קירש היה מרוצה: הוא הבין מן המילים הללו שהוא יכול ללכת מתוך תקווה שבהמשך דרכו יזכה להתפטר מן העצירות שלו. גם אבו חאלד היה מרוצה: היה אצלו אורח לילי שישן היטב והלך כשארוחת בוקר תחת חגורתו וחיוך על שפתיו. 

6. בית האונייה

האדמה בכל האזור היתה רוויית מים והאוויר רענן. בצידי הכביש חסר המדרכה היו שלוליות גדולות. אשר היה חייב ללכת על הכביש כדי שלא להרטיב את רגליו, אך מאחר שהשעה היתה שעת שחר מוקדמת ולא היו מכוניות רבות, לא חש חוסר נוחות. הוא התקדם במהירות, מרוצה מקצב הליכתו ומן התחושה שגופו צעיר ביחס לגילו הכרונולוגי, שנה לפני הפנסיה.

כעבור כחצי שעה של הליכה התמזג הכביש הארוך, שתחילתו בצומת הולץ, עם רחוב עירוני רגיל. כאן כבר היו שלטים עם שם הרחוב:  רחוב לוונדה. הוא היה בדרך הנכונה.  הרחוב נעשה  שקוע עמוק בתחתיתו של תל  כורכר, שנראה  כמו פרוסה של עוגת שכבות עדינה ועליו התנשא בית גבוה וארוך שצורתו צורת ספינה בעלת חרטום מעוגל. הבית היה מוכר. כל מי שנסע אי פעם ממחלף לה גארדיה או השלום לכיוון דרום העיר ראה אותו, אך אשר קירש מעולם לא הלך כאן ברגל ומעולם לא עלה על תל הכורכר, השריד האחרון הגלוי של האדמה המצופה כולה באספלט ובבטון, שנעטפו במשך השנים בקרום כהה של זיהום ממפלטי מכוניות ואוטובוסים.

אשר מצא גרם מדרגות תלול שהוליך מן הרחוב אל הבית והתחיל לטפס. לקראת הסוף הוא התחיל לחוש משהו שלא חש בו כבר זמן רב: לחץ בחולחולת, לחץ ממשי, בריא, של פעולת מעיים קרובה. זה הלך ונעשה דחוף והוא ידע שבתוך דקה או שתיים עליו לעשות מעשה. הוא מצא את עצמו על תל הכורכר, למרגלות הבניין. היתה לו ברירה: להתדפק על דלתות ולבקש להשתמש בשירותים של אחד הדיירים או למצוא פינה בחצר לרדת בה לישיבת קריסה ולהתפנות.

האפשרות הראשונה נראתה מסובכת. היה עדיין שחר, ולהעיר אנשים ולהסביר להם מיהו, מהו ומה מצבו – יכול להיות מסובך מדי. האפשרות השנייה היתה קצת מסוכנת: לא נעים להיתפש עם המכנסיים למטה, אך בהנחה שיושבי הבניין אינם משכימי קום  היא נראתה סבירה יותר.

הוא הגיע אל חרטום הבניין, התמקם בין שני בלוני גז שהיו צמודים לקיר הבניין, הוריד את מכנסיו, ירד לישיבת קריסה, נשען בידיו לאחור אל שני בלוני גז והניח לחלחולת שלו לעשות את עבודתה ולהוציא את הכול בהחלקה אחת טובה בלי להפעיל שרירי בטן, כשרוח הבוקר המרעננת מלטפת בעדינות את תחתית גופו החשוף.

אותה שעה נפרש לנגד עיניו נוף תל אביבי זקוף ויהיר עם  בנייני שרונה, עזריאלי, נחלת יצחק, מגדלי מתחם הבורסה של רמת גן, בתי אקירוב שברחוב פנקס והמגדלים החדשים של שכונת בבלי. אור השחר הטהור שלאחר הגשם פינק את המגדלים ונגע בהם אחד אחד באור ענוג וורדרד.

"תטיס ורודת האצבעות," מילמל אשר לעצמו מתוך האודיסאה. הרבה שחרים יפים ראה כבר  בחייו, אך  שחר כה מתאים לשורה הזאת ראה רק עכשיו.

מן היומן השבועי שנשא תמיד בתיקו קרע כמה דפים מתאריכים שכבר חלפו, ניגב את עצמו, ולפני שפסע משם והלאה זרק מבט של פרידה והערכה על מה שיצא ממנו. "יפה," חייך אל עצמו בסיפוק... "יפה..."

אשר החליט להיכנס אל בית האנייה ולחפש שם ברז מים שבו יוכל לשטוף את עצמו. חדר המדרגות היה ישן ושחוק. הוא בחן את הדלתות וחיפש איזה שם סימפטי של דייר כדי  לבקש ממנו להתקלח אצלו בשעת בוקר מוקדמת, אך על הדלתות לא היו שמות, או שהיו שמות מחוקים או לא ברורים, כתובים על פתקים שהראו כי התחלופה בבניין תכופה וכי בעלי הדירות עזבו והשכירו.

כשהיה כבר לקראת הקומה העליונה, קומה 5, שמע מעליו דלת נפתחת ולקראתו ירדה בחורה ממושקפת ובידה שקית אשפה גדולה.

היא נעצרה לידו, הסתכלה בו במבט בוחן ואמרה:

"חיוך של מלאך."

אשר קירש קלט שהחיוך שעלה על פניו, אחרי שעשה מה שעשה למטה על יד בלוני הגז, עדיין שם ואפילו מתפשט מאוזן לאוזן. 

"אתה הראשון שמגיע," אמרה הבחורה. "הדלת פתוחה, תיכנס. אני רק זורקת אשפה וחוזרת."

"אפשר להתקלח בינתיים?" שאל אשר.

"המקלחת שלך כמו שהיא שלי," אמרה בחיוך שהאיר את כל חדר המדרגות האפלולי. "'הקניין הפרטי'..." ציטטה את תחילת אמרתו של  פרודון והוא השלים אחריה – "'הוא גניבה'."

זה היה משפט שהכיר כציטטה מתוך ספרו של קרופוטקין "עזרה הדדית", שהיה בספרייה של אביו בבית בגאולה. לסאלק קירש היפה, כמו לכל פועל מאורגן בעל אידיאולוגיה, היתה בבית ספרייה של ספרות סוציאליסטית, בכריכות כהות, ובתרגומם של שלונסקי וקרופניק, ובנו אשר, שהיה ילד קורא אנציקלופדיות, קרא אותם עוד בתיכון.

אשר נכנס לדירה, שנראתה כמו מטה של מחתרת. על הקירות היו שתי יריעות בד שחורות-אדומות, צבעם של האנרכו-קומוניסטים, ועליהן סיסמאות במריחות חזקות של מכחול בצבע כסף – "המדינה היא עבודת אלילים," ו"כל  שלטון הוא בלתי מוסרי מטבעו," בצד תמונות גדולות של קרופוטקין, בקונין, חלצ'יצקי, שטירנר והמנהיג הראשון של האנרכו-קומוניסטים הישראליים – ג'ו קפלן, עולה מארצות הברית, איש בעל פנים בשרניים וצמה כסופה מאחורי ראשו, שהספיק בנעוריו להיות תלמידו של פיט סיגר בפילדלפיה. 

בפינות החדר היו חבילות של פמפלטים וחוברות הדרכה לסרבני גיוס, לעצורים בהפגנות ולמתנגדים לסמכותם של בתי המשפט.

אשר, שבדרך כלל נהג לקרוא כל דבר, לא השתהה הפעם אלא נכנס למקלחת, התפשט והתחיל לשטוף את עצמו. היו רק מים קרים והוא הצטמרר אך לא הפסיק את הזרם. מקלחת קרה בעונה זאת של השנה לא עשה כבר שנים רבות. הפעם האחרונה היתה כשלושים שנה קודם  לכן, במהלך שירות מילואים בדרום.  בגלל קילוחי המים על  עיניו לא ידע שבעלת הדירה נכנסה עד ששמע אותה אומרת באותו קול נמרץ ושמח, ששמע עוד בחדר המדרגות:

"בוא, אני אסבן אותך."

היא נטלה בידה את הסבון, סובבה את אשר קירש בפניו אל הקיר והתחילה לסבן את  גבו.  מהר מאוד שלחה יד בין רגליו וסיבנה לו את החבילה במגע בוטח ומבדח. עד עכשיו היה לו טוב ועכשיו נעשה לו מאוד מאוד טוב. אברו התחיל להתרומם ולא הפסיק עד שניצב באלכסון כלפי מעלה, באותה זווית של שישים מעלות שבה מחזיק חייל את הרובה שלו כשהוא רוצה לירות באוויר, וכמעט נגע בקיר. זיקפה אימתנית כזאת לא היתה לאשר קירש שנים רבות. זה קרה קודם כול בגלל הבחורה התוססת והבטוחה בעצמה אך גם בגלל המים הקרים במקלחת שלה, שהסעירו את הדם בכל עורק בגופו. ההשתחררות החגיגית שמעיו העניקו לו אך דקות לפני כן ליד בלוני הגז שלמטה בחצר, וברכת הדרך היפה שקיבל מאבו חאלד, נבואה טובה שהגשימה את עצמה. ההמשך היה יכול להיות רק אחד והוא סובב את ראשו אל הבחורה לראות אם גם היא חושבת כך.

החיוך הענק והפרוץ של שניהם לא השאיר מקום לספק. הבחורה החזיקה באברו כאילו הוא ידית שהותקנה במיוחד בשבילה, וכך הוליכה אותו אל חדר השינה שלה, כשהסבון והמים עדיין עליו.

לא היו לה פנים של ג'ניפר לורנס, אבל מה זה חשוב כשעל הפנים הירחיים האלה יש הבעה של תשוקה פראית? הגוף היה בסדר, קצת כבד באזור הירכיים וגם למעלה, אבל חלק ותאב. אשר שכב פרקדן על מיטתה והיא ישבה על פניו כשידה מושטת אחורה ומחזיקה עדיין באברו – היא לא היתה מוכנה להרפות ממנו אפילו לשנייה ולא הפסיקה ללטף אותו במומחיות – ורק אחרי שהעניק לה לקיקה ממושכת בערוותה, חוץ ופנים, עלתה קצת, זזה לאחור, שיפדה את עצמה על אברו והתחילה להניע את מותניה בקצב כאילו גיר תקוע לה בפי הטבעת שלה והיא צריכה לצייר בעזרתו ולחזור ולצייר את הסיפרה שמונה. אברו ליטף אותה מבפנים בעוד היא משמנת אותו בנדיבות. ובעוד הם סחופים  בעיסוקם זה וגורמים למיטה להשמיע קולות פצפוץ כמו של ירי חצי אוטומטי, שמע אשר שאנשים נכנסו לדירה והם נמצאים בחדר הגדול שבו הסיסמאות והחוברות ועוסקים שם במשהו.

הדלת אל חדר השינה היתה פתוחה אך לבחורה זה לא הפריע. היא עשתה הרבה רעש במיטה, גנחה, נאנקה וחזרה כל הזמן על המשפט: "אתה מרגיש כמה זה עמוק?" 

מבטו היה מרוכז בשדיה שעמדו קדימה, מחודדים כמו מכלים נתיקים של מטוסי אוראגאן   צרפתיים משנות השישים. הוא שיחק בהם באצבעותיו. פניה שלה היו מופנות למעלה, אל התקרה המרובבת בשכבות סיד מתקלפות, וידיה היו מושטות קדימה ונוגעות בקיר שמאחורי ראשו.

מן החדר השני נשמעו עכשיו דפיקות פטיש רמות, אך אשר  לא השגיח בכך. גם לו ירה מישהו באקדח ליד אוזנו  לא היה שם לב.

"אני רוצה לגמור," אמרה הבחורה.

קולה נשמע רך ומבקש, שונה מן הקול הבוטח הרגיל שלה.

תנועת השמונה שלה התחלפה בהשתוללות פראית. היא התפתלה בכוח, זורקת את מותניה לכאן ולשם בלי סדר ומשטר. שניהם איבדו לגמרי את השליטה על עצמם. היא צעקה. גם הוא צעק. בשניות שלפני פרוץ הזרע החם שלו אל תוכה הרגיש שמוחו מותך מרוב תענוג יחד עם  עמוד השדרה העליון שבעורפו ולשד עצמותיו.

אחרי זה שכבו שניהם על גבם, לחים כחזירים, מזיעים ומלחיתים ככלבים, נרגעים לאיטם, ובינתיים נהנים מרגע קל של ידידות לפני שיקומו ויצטרפו לאחרים.

היא הושיטה לו את ידה:

"עמליה," הציגה את עצמה.

"אשר."

"מחולון?"

"מירושלים."

"מירושלים? מה, גם בירושלים יודעים על העניין?"

"איזה עניין?"

"ההפגנה, נו..."

הוא חייך בלי להסגיר שאינו יודע דבר. המפגשים שהיו לאשר בדרך מצומת הולץ עד לכאן לימדו אותו שלפעמים כדאי לא להגיד שום דבר מחייב ואנשים כבר משבצים אותו בתוך העניינים שלהם על פי שיקול דעתם.   

"מי שלח אותך?" חקרה בכל זאת עמליה.

"שמעתי משהו  בקפה 'זיכלר' ובאתי בעצמי," השיב.

קפה זיכלר, מקום מפגשם של אנשי השמאל הכבדים בירושלים, היה בדיוק מתחת למרכז לתרגום דחוף ברחוב המלך  ג'ורג'.

"אתה מכיר את אמיליאנו?"

זה היה כינויו של ארגנטיני מבוגר ושמן, אנרכיסט ידוע, שעליו סיפרו שכילד כבר היה מעורב בהפגנות נגד שלטון הגנרלים.

"אמיליאנו גולדשטיין... מכיר את השמנצ'יק הזה ששותה כל הזמן קפה שחור. –

  CAFECITO NEGRO PARA SENOR EMILIANO MARCHE UNO",

עשה אשר חיקוי של המלצר בקפה זיכלר המחקה, לפי בקשתו של אמיליאנו, דיבור  של מלצר מבואנוס איירס.

דעתה של עמליה נחה שאשר, אישית, הוא בסדר. היא רק לא הבינה למה חשאיות התיכנון בתא התל אביבי לא נשמרה.

"כבר אי אפשר לשמור על מידור בתנועה הזאת," התלוננה, אך מיד עברה למשהו אחר, חשוב לה לא פחות:

"תגיד, השדיים שלי לא גדולים  מדי?"

בעוד הם מדברים נכנסו בחורים ובחורות ולקחו לחדר השני חתיכות בד ומוטות שנערמו בפינה. הגבר והאישה השרועים ערומים בפישוט ידיים ורגליים לא עניינו אותם במיוחד. היה ברור שמראות כאלה לא היו חזון בלתי נפרץ בדירה.

כשהצטרפו אל האחרים התברר לאשר שמדובר בהכנות להפגנה נגד מסעדת "ז'ואל", מסעדת הקוויאר הראשונה בישראל, ונגד אירוע של ערב פסח שאירגנה, טעימות קוויאר בצהריים שלפני ליל הסדר תחת הכותרת "לא רק חרוסת."

בעל המקום, ז'ואל סוסתיאל, שעלה שנתיים לפני כן מצרפת והעביר לתל אביב את מסעדתו ואת חוות דגי החדקן שלו, שמהם לוקחים את הקוויאר הטוב בעולם, קוויאר "ססטרה", הפך במהירות לדמות תל-אביבית. פוליטיקאים, טייקונים, ידוענים, אנשי קולנוע, אנשי תיאטרון, אמנים, אנשי צבא ומשטרה ובכירים בארגוני פשע  שיחרו כולם לפתחו, ולא רק בגלל הקוויאר אלא גם בגלל מרתף היינות המשובח שלו, שנחשב הטוב ביותר ממזרח לאיטליה.

ימים אחדים לפני ההפגנה הופיע סוסתיאל בכתבת טלוויזיה והצטלם בחווה שלו, הממוקמת במורד הבניאס, כשהוא עושה בסכין מנתחים חתך ארוך בבטנו של דג חדקן חי, שולה מתוכו את הביצים, שנראו כמו גוש אצות מוארך ירוק-שחור, ובכפית כסף קטנטנה מגיש קורטוב מהן אל פיו של הכתב המתפעל.

עכשיו הכינה חבורת האנרכו-קומוניסטים הפגנה רעשנית מחוץ למסעדה, ואם יהיה אפשר גם בתוכה, עם שלטים הנושאים כתובות בוטות, למשל:  "ז'ואל סוסתיאל  – מנגלה של הדגים" ו"סוסתיאל, האם כך תנהג גם בביציות של אשתך ובתך?"

הדמות הבולטת בין  הצעירים שהצטופפו בדירה, בחור גבוה וארוך שיער ושמו אלון, אמר שההפגנה תיחשב להצלחה רק אם יהיה עימות פיזי עם המשטרה.

"אם אין דם אין תקשורת." אמר. "ככה זה במדינה הזאת."

אשר קירש הציע לחבורה רעיון מתוחכם יותר: זוג מבין המפגינים יתיישבו במסעדה כסועדים מן האליטה, יזמינו את היין היקר ביותר של המרתף, חמשת אלפים דולר מחירו, יודיעו שאינם משלמים ויימלטו מן המקום בחסות חבריהם שבחוץ.

התנועה מצידה תדאג שהעניין ידווח בהרחבה בחדשות הטלוויזיה בערב החג. תמונות יהיו מן הצלמים שיגיעו לצלם את האירוע עצמו.

אלון התנגד בטענה שהרעיון מתורבת מדי וקרוב מדי לרוחם של  הבורגנים עצמם.

"אסור לשתות את היין שלהם ולאכול את  האוכל שלהם, כדי לא להראות שגם אנחנו רוצים, כאילו, ליהנות," אמר.

האנשים, רובם תלמידי תיכון, תמכו דווקא בתוכנית של אשר, כנראה מתוך רצון לעשות משהו שובב ולהביך את הבורגנים בטריטוריה שלהם. אלון נאלץ להצטרף.

"בסדר," אמר אלון. "הירושלמי ועמליה ייכנסו ואנחנו נהיה בחוץ. ברגע שתגיע המשטרה  אנחנו נפרוש את השלטים ונעשה קרחאנה בחוץ."

מיד קיבלו ההכנות אופי שונה. אחד האנשים, בנו המרדני של עורך דין מפורסם, שרב עם משפחתו ועבר לגור במטה התנועה ברחוב לוונדה, נשלח הביתה כדי לגנוב מהבית חליפה מהודרת של אביו בשביל אשר קירש. הבנות התחילו לאפר ולסרק את עמליה ולאלתר בשבילה ביגוד כמו-יוקרתי. אשר  התקשר ל"ז'ואל" והזמין שני מקומות בשביל "פרופסור פישר מז'נווה ובתו."

בינו לבין עצמו תהה אשר קירש כיצד יגיע לסדר אצל אחיו יוסי וגיסתו עליזה בבית זית אם יהיה עצור במשטרת תל אביב, אך הכריח את עצמו שלא לחטט במחשבה הזאת דווקא כעת, ולתת למאורעות לרוץ לאן שירוצו, כפי שעשה מאז שנחת בצומת הולץ. 

המשך יבוא

* * *

לקראת שבת | שמואל שי

שישי, 15 ביולי, שעה 1030 בצוותא

לקראת שבת מוקדשת לשמואל שי, השדרן המיתולוגי

במלאת 25 שנות שידור ברדיו

משתתפים: אורי לוי, אמנון נדב, אביבה גולן, דורי בן-זאב, חיים טופול,

 יעקב פרוינד.

שירה: רעות יהודאי

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב

עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות צוותא טל. 036950156 ובלינק:

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?c=0&id=370&s=

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ג

יום השבת, ה-4.2.61, היה יום חורף נאה. פוליק ואורי בן-עמי נמצאו בין יתר הסטודנטים שהגיעו לרחבה אשר ממול לבניין תיאטרון "אהל" בתל-אביב כדי להפגין נגד הדחת לבון.

אורי בן-עמי אמר עוד ביום חמישי בערב, במסיבת עיתונאים בתל-אביב: "מטרתנו היא ליצור דעת קהל ולהסעירה. זהו הדבר היחידי שעשוי להשפיע ולמנוע עשייית דברים מסויימים. התנאים למישטר אנטי-דימוקראטי קיימים בתנאי הביטחון הנוכחיים. והעבר התנועתי, על כל הטוב שבו, אינו כולל מסורת דימוקראטית כמו זו הידועה במערב."

בשם "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה", אשר בשבועיים האחרונים נעשה לאחד ממנהיגיה הבולטים, הודיע אורי בן-עמי כי ביום השבת תיערך הפגנה ליד אולם "אהל" בעת שיקיים בו מרכז מפא"י את ישיבתו. הוא פנה לציבור אזרחי תל-אביב בקריאה להצטרף להפגנה. עוד סיפר כי משלחת מטעם התנועה תבקש להתקבל על-ידי מזכירות מפא"י ולהודיע לחבריה, כי חברי התנועה רואים בהתפטרות בן-גוריון מן הממשלה ניסיון סחיטה, כדי להכריח את חברי מרכז מפלגתו להדיח את לבון.

קבוצה גדולה של סטודנטים, הכוללת את מיטב פעילי מפא"י המרכזיים בקרב הסטודנטים, הצטרפה לפעולות "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה".

דבריו של אורי בן-עמי הופיעו בעיתוני יום השישי. אותם אלה שאוהדים את לבון אף פירסמו את תמונתו של אורי בן-עמי בצירוף תולדות חייו, וציינו גם את ספרו הראשון "נולדתי יחף", שהיה ידוע עד כה רק בין חוגי הסטודנטים וקוראי המוספים הספרותיים. העיתונים שהתנגדו ללבון מיעטו בערכה של תנועת הסטודנטים, והזכירו בקיצור כי בין היתר דיבר "הסטודנט א. בן-עמי."

בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה ומצפונם שקט. יש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ "הפרשה" והם חולפים ביעף מבלי להפנות את מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, – ואחרים כובשים פניהם בקרקע מתוך בושה.

כולם נבלעו בשער בית התיאטרון. רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב"הצגה" – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ומחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.

שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכות כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, ופוליק שמע בחור דתי שעומד לידו, כנראה סטודנט, צועק: "על דאטפת אטפוך!"

"מה יש?" שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.

"יש הכול, חוץ מן המצפון!" צעק סטודנט שנדחק קרוב אליו.

"חמור גרם!" הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.

הקבוצות הראשונות של הסטודנטים הופיעו לפני בית התיאטרון כבר סמוך לשעה עשר בבוקר, ופוליק ביניהן. מרוב התרגשות התעורר אותה שבת בשעה מוקדמת, ולא היה יכול לחכות יותר בבית אימו.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום קבוצה של אנשי מפא"י מאור-יהודה, ובראשה חבר המועצה המקומית מטעם מפא"י, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על-ידי סעדון, והוא כמין קול קורא לחברי מרכז מפא"י – "להגיד ללבון: לך הביתה," אחרי "כל מה שעשה נגד המדינה."

סעדון עצמו פתח מיד עם הגיעו למקום בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה פרובוקטיבית ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.

 בשעה 10.15 הכריז בפנים י. אלמוגי על פתיחת ה"הצגה". אחריו פתח לוי אשכול בנאומו בעד הצעת המזכירות להדיח את פ. לבון מתפקידו.

למחרת נמסר בעיתונים שאמר באותה שעה: "בשלב הראשון, בעניין 'פרשת' 1954, עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה לשביעות רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו הדבר השני... אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת-החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא"י, להיות מזכיר ההסתדרות."

אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה "מה יהיה?" לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון. לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:

"חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולהציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר –  'לא יברח איש כמוני!'"

בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא להפגין, עיתונאים וצלמים. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו אותם נאמני בן-גוריון הגברתניים מאור-יהודה, אשר הסתובבו בקהל ועיניהם פקוחות על הנעשה, כמו מחכים לקבלת אות כלשהו. בינתיים חילקו כרזות בנוסח: "הגידו כן לזקן הצודק!" ו"לבון לך הביתה!" – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל.

אשכול סיים את דבריו. בחוץ הגיעו קבוצות סטודנטים נוספות למקום. מכוניות המשטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם "אהל" וברחבת בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב אשר נהר החל משעות הבוקר המוקדמות.

"בן-גוריון גידל את לבון!" צעק בחור לבוש בחליפה.

"בן-גוריון גידל את ה'עסק-ביש'!" ענה אחד הסטודנטים.

צלמים טיפסו על עמודי הפנסים, כדי לתפוס עמדה אסטרטגית שממנה אפשר לצלם את האולם.

"מה אתה רואה?" שאל צעיר אחד את הצלם.

"ראשים." השיב.

"ראשים ערופים?" שאל מישהו אחר.

פרץ צחוק כללי.

"מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?" נשמעה קריאה.

"מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?" באה תשובה.

ליד פוליק עמד גבר ממוצע קומה, צנום ושחום, שערו האפור מזדקר פרע, כעולה בלהבות, אולי ניסה לסרקו כלפי מעלה לפני חודשים אחדים. והוא מילמל בלי הרף: "פאסקודניאקים! טפו! פאשיסטים! טפו!" – שיניו הבודדות, שהיו חומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף בשעה מוקדמת זו של היום ריח יין חמוץ וזול. לחייו שקועות. היה לבוש מכנסי חאקי וחולצה לבנה ופרומה, גדולה מכפי מידתו ומקומטת, ועליה מעיל מרופט. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, וציפורניהן שחורות, עד שפוליק נמשך להסתכל אל כיעורן.

"כך זה התחיל גם בגרמניה!!!" התפרץ השיכור בקולו הצרוד ונופף את ידו הגרומה באוויר. ובעוד הוא מדבר הקיפו אותו הגברתנים מאור-יהודה.

"מה יש?" צעקו עליו, "מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?"

אחד מהם תפס אותו בשכמו והולך ודחף אותו לעבר רחוב פינסקר.

"מה אתה כאן, חבר מרכז?"

אחדים בקהל צחקו, אך במהרה חשו שלא בנוח והשתתקו.

סטודנט ממושקף ושמנמן העיר: "מה פתאום בחרו ב'אהל' להצגה הזאת? יותר מתאים היה ב'הבימה', שם מציגים את 'ביקור הגברת הזקנה', או ב'קאמרי' עם 'מרי סטיוארט'!"

"מציגים כאן הערב את 'הבוגד'! לא ראית?"

"ובשש-וחצי את 'החייל האמיץ שווייק'! – זה יותר מתאים!" הוסיף פוליק.

"מתאים למי?"

"לאף אחד." נבהל אותו סטודנט שמנמן וממושקף למראה בחור מגודל בחולצה לבנה שניגש אליו. אל פוליק, משום מה, לא שם לב אותו ביריון.

"אז תיזהר!"

פוליק ניסה דבר אל הבחור מאור-יהודה.

"למה אתם מפריעים?"

"מי מפריע?"

הבחור ענה לפוליק, אך שלא באותה גסות כמקודם. פוליק היה רגיל כבר שבפגישה עם טיפוסים חמי-מזג כמו גברתן זה, הרי מידת הריחוק בה העמיד עצמו למולם, הווייתו כעומד מן הצד, ואותה רצינות בה התייחס לזולת בשאלותיו, בלי התנשאות, אלא כמוותר מראש על כל מאבק – כל אלו, כך הרגיש, יצרו בינו לבינם מידה של ריחוק, ואולי אף כיבדוהו בליבם, דווקא מפני שנראה בעיניהם תימהוני.

"לא מפריעים!" הוסיף ואמר לו הבחור המגודל ושחור השיער. "אסור לגעת בבן-גוריון. זה דימוקראטיה. עניין פרטי של המפלגה. עושים הצבעה, לא צריך להפריע."

"מי מפריע?"

"יש קומוניסטים."

"אתה חושב שאני קומוניסט?"

"אתה לא. אתה בחור טוב." ואחר כך הוסיף: "צריך לשים אצלנו אדם חזק נגד הערבים. בן-גוריון כמו אבא של כולנו. מי שמכה את אבא שלו – לא יחיה. זה מהתנ"ך. היום אתה נגד בן-גוריון ומחר מי יודע מה תעשה – תעבור את הגבול ותלך לערבים! למה זה לָבּוֹן לא יושב בשקט? מדבר נגד החיילים! אתה רוצה שבן-גוריון לא יהיה ראש-ממשלה וישחטו הערבים את כולנו?"

סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה של כחמישים סטודנטים, וביניהם אורי בן-עמי. כפי שמסרו אחר כך בעיתונים, הם הודיעו מבעוד זמן ובמפורש, כי ברצונם רק לשגר משלחת, אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים על הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז, כי לא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו מביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן, ודמותו הארוכה של אורי בן-עמי, שהתנועע בתווך, כתורן זקוף, צנום ונרגש. הוא התייעץ בלא הרף עם שניים-שלושה מעסקני משלחת הסטודנטים שצעדו בקירבתו, ולא הבחין בפוליק שניצב במרחק צעדים אחדים ממנו.

חברי המשלחת נשאו בידיהם קריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:

"הפרשה – אות אזהרה!"

"הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!" 

"זר לנו שלטון של לחצים והדחות!"

"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!

"שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!"

ההתקהלות מול חזית בית "אהל" גברה והלכה, וקבוצת ה"מתנדבים" בעלי-הגוף, מנאמני בן-גוריון, שמרו על פתח הכניסה והדפו את הקהל לאחור.

בשעה 11.00 החלו הסטודנטים מתקדמים לעבר השער, כדי לבקש שמשלחתם  תתקבל על ידי מרכז מפא"י. אותה שעה עבר אדם חבוש מגבעת שחורה עם טלית וסידור מתחת לבית-שחיו ואמר: "העם היהודי יתגבר גם על זה. יהיה טוב."

אל המשלחת הצטרפו בינתיים עשרות עוברים ושבים מבין הקהל. אורי בן-עמי חזר וביקש רשות להיכנס לישיבת המרכז כדי למסור הצהרה בשם תנועת המחאה של הסטודנטים, אך יחד עם יתר חבריו נהדף מן הפתח על ידי הסדרנים. דמותו הארוכה התנועעה הנה והנה כלולב בלב ההמון הרוגש. הוא לא השתמש באגרופיו, אולי לא היה באפשרותו לחלץ את ידיו מבין הפקעת ההדוקה של האנשים שנלחצו סביבו וסגרו עליו.

אל הרודפים הצטרפו מיד, כמו למתן אות סמוי, הביריונים בניצוחו של סעדון, וחסמו את דרכם של הסטודנטים. ואז, במטרה להביא לפחות בדרך זו את דעתם לידיעת המרכז, הניפו הסטודנטים כלפי מעלה את הכרזות המביעות התנגדות לכינון שלטון של לחצים והדחות, ובו בזמן החלו פורצות מפיהם קריאות קצובות שהדביקו מיד את מרבית הקהל:

"פנ-חס ל-בון! פנ-חס ל-בון!"

"ד-מו-קרא-טיה!"

"ד-מו-קרא-טיה!"

"הל-אה הרוד-נות!"

אותה שעה הצטרפו אל הסטודנטים גם צעירים ואזרחים אחרים שהזדמנו למקום, והקריאות הקצובות הדביקו את כולם. כפי שנודע אחר כך, נשמעו הקריאות בעוז באולם הישיבות, ושימשו רקע דרמאטי לנאומו של פרופסור נתן רוטנשטרייך, שנשא אותה שעה את דבריו.

קצין משטרה דרש מן הצעירים להתפזר. הצעקות התחזקו. ושוב נמצא בתוך הקהל גם השיכור שרעד במעילו המרופט ונופף את אגרופו הקמוץ, כשעיניו יורות זיקים.

"הלאה בן-גוריון!"

"כך זה התחיל גם בגרמניה..."

"זוהי דימוקראטיה ?"

"ברית המועצות!"

"פאסקודניאקים!"

"חרושצ'וב!"

"רוסיה!"

"בוז!"

"טפו!"

הקבוצה נסוגה והתרכזה מעבר לרחוב, ואורי בן-עמי התקפל עימם כתורן של אונייה סחופה.

כאן הסתערו עליהם שכירי מפא"י בצעקות:

"קומוניסטים! מקומכם לא פה! לכו לרוסיה!"

בתגובה על כך הגבירו הסטודנטים את קריאותיהם:

"ד-מו-קרא-טיה! ד-מו-קרא-טיה!"

והם מניפים את כרזותיהם ואת הקריקאטורה המראה את בן-גוריון ממתין שיגישו לו לסעודה את לבון בדמות תרנגול צלוי.

אחד הביריונים תקף בחורה שהניפה כרזה, ודבר זה שימש אות למשטרה להתערב. עשרות שוטרים התנפלו בבת אחת על הקבוצה וקרעו את הסיסמאות. קבוצה של שוטרים מזויינים באלות הסתערה לעבר המשלחת, אשר אנשיה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב בצעקות. המפגינים נאבקו עדיין עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. ללא התראה החלו השוטרים להכות בנקהלים. לא עברו שניות מעטות ובעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות משטרה הגיעו בזו אחר זו, ויושביהן הצטרפו להתקפה על הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי באנשים רשמיים ללא-מדים שהסתובבו בקהל, ובמתנדבים בעלי-הקומה שהגיעו מאור-יהודה במכונית מיוחדת, ואשר היו לעזר לשוטרים בשעת ההסתערות. אגב כך נשמעו קולות מחאה מצד עשרות דיירי הבתים הסמוכים, שראו את החיזיון וקראו קריאות גנאי ואזהרה לעבר השוטרים.

כאשר החלו המכות התלבט פוליק בין הרצון להסתלק לבין הסקרנות להישאר ולראות מה יקרה. וגם לתרום, במידה מסויימת, בעצם נוכחותו, את חלקו להפגנה – למרות שלא הצטרף למשלחת הסטודנטים אלא בא על דעת עצמו, כבודד. יצר כמוס דחף אותו לעקוב אחר התנהגותו של אורי בן-עמי. אמנם תמך בלבון אך היה שמח מאוד לראות במפלתו של אורי בן-עמי.

לא עברו דקות אחדות וכבר לא היתה לו אפשרות לצאת – מפני הדוחק והצפיפות של המתכתשים אשר סגרו עליו מכל צד ודחפו אותו.

שוטר מחזיק באלת גומי שחורה ועימו גבר לבוש אזרחית, שהרכיב משקפי שמש כהים ודיבר כאילו המקום שייך לו, ביקשו מפוליק, בקול מאוד לא אדיב, להסתלק, וגם ניסו להדוף אותו ממקומו. והנה, מבלי שהדבר עלה בדעתו קודם לכן, אמר להם ברגע האחרון:

"תעזבו אותי. זה בסדר. אני משלכם!"

להפתעתו פעלו מילות הקסם הללו. ואולי השפיעה עליהם התמימות שבה נאמרו הדברים. הם התבוננו בו רגע כמבקשים לצלם את פניו בזיכרונם, והמשיכו הלאה, ושוב לא נגעו בו.

המעמד המוזר הזה העלה בזיכרונו תמונה נשכחת מימי ילדותו. הוא הסתתר עם חברים בחצר ויחד זרקו אבנים על אנשים שעברו ברחוב. בחור נזעם אחד עלה מהרחוב כדי להכותם. הם נפוצו לכל עבר. פוליק ברח במדרגות החצר – התנגש ונפל ישר לזרועותיו של אותו בחור שמיד תפס אותו. ברגע המבוכה, מבלי לדעת מה הוא אומר, פשט לפניו את כפות ידיו גדושות האבנים ורגבי העפר, ואמר:

"תראה, אני לא זרקתי. הידיים שלי עוד מלאות."

משום מה האמין לו הבחור, ורק תבע ממנו להראות לו מי זרק. פוליק נענה לזאת ברצון והוליך את הבחור בין חצרות ומגרשים ריקים, ואותה שעה הזדהה עימו וחש עצמו עומד במחנה אחר, כנגד חבריו. אבל טרח להוליך את הבחור במקומות פתוחים וגלויים לעין, כדי שיבחינו בהם החברים מרחוק ויברחו. וכל אותה עת היתה בו הרגשה משכרת שהוא נמצא בעת ובעונה אחת בשני המחנות. אחר כמה סיבובים נמאס העניין על הבחור והוא הניח לפוליק והלך לדרכו.

ואכן, כל זמן ההפגנה, גם בהיותו בתוכה, חש עצמו כעומד מן הצד. היתה בו הסתייגות פנימית, אולי בושה, אולי רתיעה מפני התחושה המחשמלת הזו של היחד וההימצאות בתוך ההמון. לכן מנע עצמו מלהצטרף למקהלת הקולות הנלהבים שצעקו:

"ד-מו-קרא-טיה!" ו"הל-אה הרוד-נות!"

למרות שהזדהה איתם כליל מבחינה רגשית. הוא הצטער על שהקריאות הידהדו כזרות משהו לאווירת השלווה של השבת התל-אביבית בבוקר, והיו כנצעקות לתוך ריקות מכאיבה. הוא ניסה להיות כאילו במקום אחר, לא להיסחף, ולא להתלהב, למרות תחושת החמימות המהממת, שפשתה בו לשמע הקריאות הקצובות ושהביאה סמרמורת של עונג משכר בכל אבריו.

סטודנטית שחורת שיער מבין המפגינות, שראה רק את גבה מקרוב, ואשר מהיותו קצר-רואי לא הבחין בה מיד מי היא – הזכירה לו את עפרה, וליבו פירפר. הלא גם היא יכולה להיות כאן!

הצעירה שחורת השיער צעקה לעבר השוטרים: "בוז לפאשיסטים!" – ושוב הסתירו אותה מעיניו של פוליק ידיים שהיו מונפות ויורדות בתוך ההתכתשות, אך הספיק לשמוע את אחד השוטרים צועק לעומתה:

"אני אראה לך מה זה להגיד פאשיסטים על משטרת ישראל!"

בפנים האולם רעמו עדיין הרמקולים, ובחוץ נהדפו הסטודנטים יחד עם הכרזות אשר בידיהם. בעוד הם משלבים זרועותיהם למען לא יגררו אותם, וממשיכים לצעוק: –

 "ד-מו-קרא-טיה!" –

התמלאה הרחבה במכוניות הירוקות עם השלטים האדומים, עשרות שוטרים, ושוטרי-חרש לבושים אזרחית, קפצו מהן, שלפו אלות והתנפלו באכזריות על הסטודנטים, היכו אותם, קרעו את הכרזות, סחבו אותם בכוח אל המכונית של הניידת, כאשר בכל הרחוב מהדהדות קריאות נזעמות וצעקות של הקהל, שהיה עד ראייה להתנהגות פרועה זו:

"בוז! בושה!"

"תתביישו לכם!"

ושוב ושוב:

"ד-מו-קרא-טיה!"

זעקות נשים, יללות ילדים וקריאות בוז שימשו בעירבוביה. בין רגע נתפסו מיספר צעירים, הוכנסו לתוך מכוניות המשטרה והובלו מן המקום. השוטרים המשתוללים היכו בלי אבחנה גברים, נשים וגם נערות צעירות, כשהם נעזרים על ידי שוטרי חרש וסוכני הש"ב, ומבצעים מעצרים של אנשים, עליהם הצביעו סוכניהם.

עדי ראייה סיפרו, כי שוטרי חרש, שרחשו בין הקהל, הצביעו על אנשים שיש לאסרם. אחד הבלשים תקף שני עיתונאים. שלושה שוטרים סחבו בחור צעיר ולא יכלו להתגבר עליו, לפתע זינק שוטר מהמכונית, הנחית מהלומת-אגרוף בראשו של הקורבן, שהוכרע לבסוף. למעשה זוועה זה התלוו צעקות מהגזוזטרות:

"בושה וחרפה!"

"נאצים!"

"הפסיקו! עזבו אותם!"

"תתביישו לכם, זה לא מתאים ליהודים!"

"בושה! בוז!"

בתוך המהומה אירע גם "תקר" קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה ב"מי ומי", עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, סעדון, כשראה אותו מעורב בקטטה. הוא תפס אותו כאשר היכה נערה, וטיפל בו כמו במפגינים. האיש הציג בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו במקום, היחידי מבין כל העצורים!

אחד העצורים, ששוחררו בשעות אחרי-הצהריים, סיפר אחר-כך כי הם הוכו במכוניות המשטרה בצורה פראית. כמה מבין המפגינים נפצעו, ותשעה נאסרו, רובם סטודנטים. מאוחר יותר שוחררו הנעצרים, לאחר שהואשמו ב"הפרת סדר". שלושה עיתונאים שניסו להיכנס, או חדרו לתוך האולם, נעצרו גם הם והואשמו על ידי המשטרה.

פוליק לא נפגע בתגרה מחוץ לדחיפות אחדות. משהונפו האלות במרץ, והתרבו המעצרים, החלה הרחבה אשר ממול לבית התיאטרון מתרוקנת מן המפגינים. פוליק הצליח להיחלץ ולהגיע לפינת הרחוב. במרחק צעדים אחדים ממנו ראה שני שוטרים מתנפלים על אורי בן-עמי, אשר חולצתו הלבנה היתה משוכה מעל למכנסיו ושרוולה האחד קרוע. על פניו היתה הבעת מרי, כילד שהפריעוהו ממשחקו. השוטרים החלו מושכים אותו לעבר הניידת. הוא לא נאבק עימם אלא הניח להם לגררו על הכביש, ובעט ברגליו הארוכות.

 "חברֶה!" צעק. "להמשיך להתנגד!"

אותו רגע עצר את השוטרים גבר לבוש אזרחית ששערו מאפיר במקצת. פניו מרובעות, שחומות קמעה. הוא לא ענד עניבה.

"מי הבחור הזה?" שאל אותם.

הם לא ידעו.

"מה השם שלך?" שאל.

"אורי בן-עמי!"

"שחררו אותו!" הפטיר הגבר בקיצור ובקול של סמכות.

השוטרים הירפו ממנו מיד.

"אני מבקש שתאסרו אותי!" קם אורי בן-עמי ותבע בתוקף ובפאתוס רב, כשהוא מיישר את בגדיו.

"לא נעשה לך את הטובה הזאת!" אמר הגבר. "לך הביתה, טיפש!"

"שלא תדבר אליי כך!" אורי בן-עמי כמעט ופרץ בבכי. "אני דורש לשבת בניידת כמו כולם! בבקשה, תאסרו אותי!" צווח כמבקש להעליבם ולתת להם עילה לאסרו, ויחד עם זאת נזהר והשתמש בביטוי ספרותי:

"פוגרומניקים!"

הגבר צחק.

"בן-עמי, אנחנו יודעים היטב מי אתה. ואנחנו לא נעשה ממך קדוש! נו, הסתלק כבר מכאן! העיתונאים בטח מחכים לך!"

אורי בן-עמי עזב אותם וגאוותו פגועה עד שורשי נשמתו. הוא הצטרף אל חבריו הסטודנטים, למזלו לא ראה איש, מחוץ לפוליק, את המעמד המביש. ופוליק סובב גבו אליו למען לא יכיר אותו.

לא עברו שניות אחדות ופוליק חש דחיפה עזה בגבו. היתה זו מכת אלה, או תנופת יד שהונחתה בכוח על שכמו, כדי לתפוס בו ולעצרו. מיד הסתובב ומתוך כעס עיוור שלח אגרופיו לפנים, לעבר שני השוטרים. הזעם והעלבון על שהעזו לגעת בו, לפגוע בגופו, מילאו אותו חימה עיוורת, והדם פרץ ועלה לראשו.

"מנוולים!" צעק. "באיזה רשות אתם נוגעים בי!"

והיתה לו הרגשה שהוא מסוגל להרוג אותם בו במקום, ולא איכפת לו כלל אם יכו אותו בינתיים עד מוות.

משקפיו נפלו ונעלמו, ומאותו רגע היטשטשו הדברים בעיניו. היה נדמה לו שניסו להכותו, או תפסו בו. ידו נשרטה בסמל של אחד השוטרים. לפתע הדף אותו מישהו בכוח לאחור, ועמד בינו לבין השוטרים. והוא שמע קול מוכר קורא לעומתם:

"מה אתם נטפלים לסתם בני-אדם? זה החבר שלי שבא לכאן רק עכשיו!"

צבי!

מאיפה הגיע לכאן לפתע פתאום? "המשקפיים שלי!" ניצב פוליק על עומדו, בוהה, אך לא היה זמן רב למחשבה. צבי תפס בו והאיץ בו ושניהם חצו במרוצה את הרחוב עד שהגיעו למדרכה שממול, היכן שקהל סקרנים עדיין עמד מבלי שהשוטרים יפגעו בו.

"השתגעת, פוליק? אין לך מה לעשות?"

"מה יש?"

"לקבל מכות בשביל לבון? אתה משוגע?"

פוליק שתק.

"חכה רגע," אמר צבי וקפץ לעברו השני של הרחוב, ומשם צעק: "פוליק, מצאתי!" ובידו, באורח פלא, המשקפיים – שלמים!

אותו רגע עבר באמצע הרחוב הגבר שהורה לשחרר את אורי בן-עמי.

"הַי, דֹב!" קרא אליו צבי כאשר חלף על פניו.

הלה חייך לעומתו במין אדישות בוטחת, ונופף לעברו בשתי אצבעות כמין קריצת יד.

"מי זה?" שאל פוליק, לאחר שניקה את משקפיו והרכיב אותם.

"אתה לא מכיר אותו? זה דב פורטוגל." השיב צבי לתומו, "לא פגשת אותו אף פעם אצל עפרה?"

זה הוא! חלפה ברגע ההוא כבזק ההכרה המכאבת בליבו אל פוליק. זה הוא! זה הוא! זה הוא! זה הוא! יימח שמו וזיכרו! – והוא התבונן בו בקינאה מהולה בסקרנות עזה, אך אותו דב מיסתורי, שעצר לרגע ודיבר עם השוטרים, כבר התרחק מהם ונבלע בשער התיאטרון.

"מה הוא עושה?" שאל פוליק כשהוא מנסה שלא להסגיר בקולו את התרגשותו.

"לא כדאי לך להסתכסך איתו." צחק צבי. "אתה יודע, הוא אחד מאלה ששומרים על ביטחון המדינה. גבר רציני." וסחב עימו את פוליק הלאה משם, אל המקום בו התרכזו הסטודנטים.

בשעה 12.30 כינסו נציגי "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה" מסיבת עיתונאים מאולתרת בחוץ, על המדרכה, מיד לאחר התקפת המשטרה. הדובר מטעמם, אורי בן-עמי, הסביר כי באו להגיש עצומה למרכז מפא"י, אך סירבו לקבל אותם. הוא הכניס בינתיים את שולי חולצתו לתוך מכנסיו, רק השרוול הקרוע התנוסס לראווה, ונראה היה שהוא גאה בו כבמין אות הצטיינות. על מצחו היתה שריטה ועקבות דם טרי, כנראה באמת נשרט, אבל שערותיו היו עתה פרועות יותר מאשר בשעה שגררוהו השוטרים.

"לא השתתפנו בהפגנה ובמכות," אמר, "הרחבה עכשיו כמעט ריקה. שוטרים חמושים באלות השתלטו עליה ופיזרו את ההמונים לרחובות צדדיים."

את ההתפרעות המשטרתית הגדיר אורי בן-עמי ב"הדגמה בולטת לסכנה הנשקפת לדימוקראטיה בישראל." הוא דחה את גרסת המשטרה, שהמדובר הוא ב"הפגנה קומוניסטית", והכריז כי לפני "אהל" הופיעו משלחות מכל האוניברסיטאות, ובהן חברי מפלגות ובלתי-מפלגתיים, במטרה להתקבל על ידי מרכז מפא"י, ולמסור לו את דעות הסטודנטים בנוגע למסע נגד לבון, שיש בו סכנה לדימוקראטיה.

בשעה 1.30 הכריזו במרכז על הפסקה של שעה וחצי כדי לאפשר מניין הקולות לאחר ההצבעה. חברי המרכז יצאו מן האולם. היוצאים פילסו דרכם דרך הקהל הנרגש שהתקהל סביבם ו"כיבד" כל אחד מהיוצאים בקריאות שונות. כך זכו מ שרת, י. כסה ו-פ. ספיר למחיאות אוהדות, ואילו מ. דיין, ש. פרס ואשכול זכו בקריאות גנאי קולניות. אשכול יצא בחברת ד. הכהן. "אין לנו מה להגיד," הם בישרו לקהל. "אנחנו רעבים..."

מפה לאוזן כבר נלחשו בקהל דברים מנאומו הנרגש של שרת, שהיה שיאה אל הישיבה, ואשר הופיעו למחרת בעיתונים:

"אותם חברים שמוקיעים עכשיו ומרשיעים את לבון, וצִדקתם בידם, כפי שהם גורסים את העניין, לא היו מתעוררים אז לערוך דין, וספק אם היו מתעוררים עד היום אילמלא חל משהו... איש אחד, ותהי חשיבותו הנעלה ביותר, אבל איש אחד, חבר אחד בתוכנו, ויהי האח הגדול של כולנו, אבל חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ואם לא יסולק אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות... זו ורק זו היתה העילה... בכל מדינה דימוקראטית יש סמכות לדרוש התפטרותו של שר... אך אני מתנגד בכל תוקף שראש-ממשלה... נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יעמוד בראש איזה מוסד שהוא אינו ממלכתי כלל... מבקר מדינה... עורך עיתון מרכזי... ראש עיר... נשיא הסתדרות ציונית... מזכיר הסתדרות... מובן שראש ממשלה רשאי לדרוש שיהיה בירור לגבי היותו אי אי-היותו של פלוני אלמוני ראוי למלא תפקיד זה, אבל בלי איום ובלי אולטימטום... אצלנו לא ייתכנו תכתיבים.

"רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו... כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון!"

"בוא נלך לאכול משהו," אמר צבי ולקח את פוליק למסעדה מזרחית בכיכר דיזנגוף, סמוך לתיאטרון. המסעדה היתה מלאה סטודנטים נרגשים, דיברו על מכות ומעצרים. בקושי מצאו שולחן פנוי. כתפו של פוליק כאבה. אך הקינאה שבליבו צרבה והכאיבה יותר. דב הוא שמצלצל אליה אחרי חצות הלילה!

"מה אתה נראה היום מבולבל כל כך? זה בגלל השוטרים?"

"יכול להיות." נתפס פוליק לתירוץ.

 "אל תיקח את זה ללב."

"בכל זאת תודה." נזכר פוליק. "ובייחוד המשקפיים."

"שטויות. חוץ מזה מגיע לך מכות על זה שבכלל דחפת את עצמך לשם!"

"מה?"

"על מה אתה חולם כל הזמן?"

"שום דבר. כן. מה פתאום אתה כאן? בשביל להפגין?"

"בערך. רציתי לראות."

המשיכו והחליפו רשמים על המאורעות שהתרחשו לפני הצהריים. פוליק היסס לשאול על דב. הוא הרגיש כאילו איבד תחושה של בתולים נפשיים. כאילו משהו טהור מאוד לא יחזור עוד לעולם. לא יחזור. אורי בן-עמי נכנס למסעדה יחד עם אחדים מעסקני הסטודנטים. משולחנות רבים קראו לו, אך הוא ניגש בראשונה לשולחנם של צבי ופוליק. שרוולו הקרוע עדיין מתנוסס ומגלה את זרועו הדקה והלבנה. עקבות הדם הנקרש על השריטה אשר במצחו.

"אז גם אתם כאן?" אמר.

פוליק דימה לשמוע נימה של קינאה בעמידתו ובדיבורו של אורי בפני צבי. לעומת זאת האיר פניו לפוליק, כאילו שכח לגמרי מה שהתרחש ביניהם.

"אם אנחנו לא, אז מי?" השיב פוליק בגאווה.

"גם אתה קיבלת מכות בשביל לבון? אין לכם מה לעשות? משוגעים." אמר צבי.

"אולי בכל זאת יזכה ברוב בהצבעה," אמר פוליק. "אחרי כל ההפגנות, ודעת הקהל."

"ידיחו אותו!" פסק אורי בן-עמי בביטחון. "מאה אחז שידיחו אותו, וזאת רק ההתחלה!" הוא אמר את הדברים מתוך קורת רוח רבה על היותו שותף פעיל להתרחשויות, והוסיף וסיפר כי את ה"הוצאה מיוחדת" ובה נאומו של בן-גוריון בבית "מפעל הפיס" קיבל לבון כאשר עמד והתגלח בחדר-האמבטיה, ואז החליט ללכת לשאת את דבריו. על עצמו סיפר כי מיד לאחר התפרסם התוצאות הוא חוזר לירושלים לישיבת חירום של ועד הסטודנטים. גודש היה את חביבותו ומסלסל בקולו, כמי שחש עצמו נעלה על פני חבריו.

"הלוואי ותצליחו!" אמר פוליק, נהנה בסתר ליבו מן הכבוד שחלק להם אורי בן-עמי. מוכן היה לקום ולהצטרף עימו לשולחנם של העסקנים, אילו רק התבקש לכך. מדוע שלא אשתתף גם אני בישיבת החירום?

אורי בן-עמי ישב עם חבריו בשולחן האחר. פוליק נזכר שצבי עדיין חייב לו עשרים לירות, ולא היה נעים לו להזכיר אותן. מצב מוזר יהיה כאשר נצטרך לשלם עבור הארוחה, הירהר. בעצם היה צבי צריך להזמין אותי לארוחה. הם שתו בירה ואכלו חומוס וששליק עם צ'יפס. הבירה הרגיעה מעט את פוליק ומסכה בו הרגשת נימנום. יותר ויותר היה נזקק לבירה בשבועות האחרונים כדי להרגיע את עצמו. כשיצאו שילם כל אחד בעד עצמו. הסתובבו שעה קלה, מתבוננים בחלונות הראווה ברחוב דיזנגוף, וחזרו לבית התיאטרון.

בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד הבניין. המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים האולם הכריזו על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק. "לבון הודח!" – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את פ. לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159. נגד הצעת אשכול – 96. נמנעים – 5.

אנשים קיבלו את הידיעה מי בתשואות ומי בקריאות בוז. הגיבורים הראשיים של הדרמה נראו במהרה יוצאים שוב מבניין התיאטרון. כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מן המקום, הושמעו שוב קריאות לעברו: "בוז!" – "לא עמדת עד הסוף!"

בערב פירסם "ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה" בירושלים את גילוי הדעת הבא:

"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטישטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטישטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון, יחוסלו גם אישים אחרים.

"זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימוקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו."

היה זה יומו הגדול של אורי בן-עמי.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אומץ לב למופת. אהוד, התפעלתי מאומץ ליבך לצאת נגד עלילת הדם השפלה על חטיפת ילדי תימן כביכול. וזאת בשעה שמקהלת המתחסדים, הצדקנים והמתייפיפים מתחרים זה בזה בקול ניחר בהכפשת המדינה. אז מה אם שלוש ועדות חקירה שללו חטיפות ילדים. אין גבול לצביעות ולשנאה העצמית במקומותינו. טוב שיש עוד אנשים כמוך.

משה כהן 

אהוד: למיטב ידיעתי, חוץ ממשה גרנות וממני – שום סופר ושום אינטלקטואל ישראלי לא הרימו קולם מול עלילת הדם המתועבת של חטיפת ילדי תימן. כנראה רבים מהם יודעים היטב על איזה צד של פרוסתם מרוחה חמאת החרא התקשורתי – ולכן הם שותקים.

* קיבלתי ובוודאי עוד אקבל – תגובות נזעמות על עמדתי הנחרצת לגבי עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן. זו התשובה שאני שולח וגם אשלח לכל תגובה כזו:

כאשר אקבל פנייה אישית מגבר או אישה, בגילאי שישים-שבעים,שעורם שחום ושערם מתולתל, והם יעידו שגדלו במשפחות אשכנזיות בעקבות חטיפתם, או במשפחות של יהודים אמריקאיים בעקבות מכירתם, זאת תהיה עבורי ההוכחה היחידה לנכונות עלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן". כל היתר זה בולשיט. אני לא אפרסם שום דבר על ה"חטיפה" אם לא ילוּוה בעדות כזו.

אהוד בן עזר

* בצהרי יום חם מאוד הלכנו לצפות בקומדיה הביוגרפית "פלורנס פוסטר ג'נקינס" המגוללת את סיפורה של בת למשפחה עשירה בניו יורק (מריל סטריפ), ששאפה להפוך לזמרת אופרה. למרות שקולה היה נורא, היא לא נתנה לאף אחד לכבות את חלומה. בזכות ההון שירשה והמאמצים שהשקיעה, הפכה פוסטר ג'נקינס לאגדה כזמרת הגרועה בהיסטוריה. עימה משחק בסרט באופן נהדר יו גראנט. אכן, קומדיה חביבה עצובה, בהופעה מופלאה של מריל סטריפ, שחקנית גדולה. סרט מומלץ מאוד, בייחוד בימים חמים אלה. מה עוד שבדרך חזרה אפשר לאכול צהריים ב"הקוסם", פינת קינג ג'ורג' ושלמה המלך. מי שלא מכיר את המסעדה הזו לא מכיר את תל אביב.

* לאהוד העורך שלום רב. הערות למה שפורסם בגיליון 1155. חן חן וברכות לעדינה בר-אל על סיפורה החמוד מאוד על העטים. ובאשר לעט הארצישראלי שהיה לך "כתב" – אני זכיתי לקבל אחד כזה, מתנה מאחי הבכור שישב בציון, ואני עודני נער בגולת בבל בשנת 1947, שם השתמשתי בו בגאווה רבה, אך יום אחד אבד לי. כל המאמצים נעשו כדי לאתרו – לשווא.

בצערי אזרתי אומץ והלכתי לרב מוסמך שאמור היה לגלות צפונות ונסתרות ויגיד לי היכן נעלם עטי. הוא שמע את הסיפור קרא כמה פסוקים מספר עם אותיות קטנות, ופסק שלבסוף אמצא את העט ואל לי להתעצב.

מיספר ימים אחר כך מיששתי באקראי את הז'אקט, שהיה חלק מהחליפה איתה הלכתי לבית הספר, והנה אצבעותיי נתקלו במשהו קשיח. עטי היקר "כתב" חדר דרך חור קטן בכיס הפנימי של הז'אקט וירד למטה לנום בחללי הביטנה.

לקראת עלייתי ארצה רכשתי כמה פריטים יקרים שחשקה בהם נפשי להתהדר בהם ובין היתר עט פארקר 51, שהיה שיא חלומו של יודע כתוב. אלא שברוב חוסר זהירותי שמתיו בכיס הקדמי של חולצתי כשהוא בולט לעין.

אבי לימד אותי פסוק מתהילים שיש לומר אותו רגיל והפוך במקרה וארגיש מצוקה. "תיפול עליהם אימתה ופחד בכוח זרועך ידמו כאבן, כאבן ידמו זרועך בכוח וגו."

תוך כדי שמילמלתי את הפסוק הזה מתהילים צדה אותי עינו של הסמל העיראקי  בשדה התעופה של בגדאד, שחשש שמא אני מעביר הודעה ליאהוד בפלשתינה, שתסכן את שלום הממלכה. הוא ניגש אליי, כיבד אותי בשתי סטירות הגונות קילל אותי ושלף מכיסי את העט.

בעט פארקר אחר נהגתי לכתוב בארצנו מכתבים ובעיקר סיפורים לנכדַיי. תחילה הקריאו להם הוריהם את שכתבתי, ויותר מאוחר הקלטתי להם את זה בקלטות  להשמעה ברדיו טייפ שהיה להם. לימים עברו הרדיו טייפים מן המציאות ומאז  אני מקליט על דיסקים שאת תוכנם אני גם שולח לעננים לשמירה.

לאחרונה התגנב לליבי החשש שאחד העננים האלה, שאצלו יהיו שמורים סיפורַי, יחליט יום אחד להפסיק להיות ענן נוצה המקשט את דמיונם של אלה הכותבים שירה, ויהפוך  לענן גשם ויתחיל להמטיר את מימיו על הארץ.

אלה יַשקו חלקות אדמה בהן גדלים פרחים וחמניות ואולי גם גזר ומלפפונים. ומי שיבוא  לקנות ירקות יופתע למצוא בביתו גזר או מלפפון שעליהם כתובים סיפורים ומעשיות ומיני בדיות, ויגלו  שמחברם הלא הוא  י"ז מרמת גן עיר הפיז'אמות. יקראו הקונים את מה שמצאו מן הסיפורים בירקות, ייהנו ויחזרו לחנות לבקש עוד.

וזה החנווני יזדרז לכתוב על חנותו שלט באותיות גדולות "כאן מוכרים גזר ומלפפונים עם סיפורים", כמובן  במחיר מפולפל בהתאם לנסיבות. רשתות הטלוויזיה ישגרו ניידות שידור לצלם את האירוע החריג, וכָתָביהם יַראו לקהל הקדוש בתמונות תקריב איך מתגלים סיפוריו של י"ז מתחת לקליפת הגזרים והמלפפונים.

חנויות הספרים שגדלו והתעצמו כמו דרקונים כשהם עושקים את הסופרים וצוברים ממון הרבה (שלושה ספרים בלירה), וכהרגלם לבלוע את הכול, ישגרו חיש את סוכניהם להחתים את הי"ז העלום הזה על חוזה בו יתחייב לשגר לענן שלהם כך וכך עמודים בשנה, וזה תמורת פרוטות שחוקות אחדות בתירוץ של "תסתפק בכך שאנו נותנים לך פרסום!"

והי"ז ישַלּח בהם אצבע שלישית לאמור: "לא רציתם לפרסם את סיפורַיי בדפוס, על כן אחלקם  בחינם  לעם ישראל."                  

ואנו בבניין ציון ננוחם.

בברכה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* אהוד שלום, היות ואתה יודע להשתמש בגוגל, יכול היית לבדוק לפני שכתבת שבוריס ג'ונסון הוא שונא ישראל. ההפך הוא נכון. ג'ונסון לא רק ידיד נאמן של מדינתנו, אלא ידידות זו עלתה לו בביטול הזמנה לבקר בפלסטינה, לאחר שלאבו-מאזן נודע על קשריו ההדוקים של ג'ונסון עם ישראל. ודרך אגב, סבו יהודי.

בברכה,

גדי יערי

* אהוד: בשעתו עמדנו בפני מיתקפה של הבעות דיעה ומאמרים שטענו כולם לקונספירציה בפרשת הרצח של יצחק רבין, שכאילו הוזמן על ידי השב"כ – ועוד דברי הבל, הסתה ושינאה. הכותבים תקפו אותנו בשם חופש הביטוי ודרשו שדבריהם יתפרסמו אצלנו.

לא נתנו לאף אחד מהם במה במכתב העיתי.

* לדעתנו על מדינת ישראל לפצות גם את ח"כ חנין זועבי, שהשתתפה במשט ה"מרמרה" יחד עם הטרוריסטים הטורקיים, שהם או משפחותיהם יקבלו עכשיו פיצויים מממשלת ישראל. לא ייתכן ששונאת ישראל כמוה תיוותר ללא תגמול הולם וללא פיצוי מתאים, מה עוד שכידוע לוחמי הקומנדו הימי שלנו, כדרכם של חיילים ישראליים שהם אונסים ורוצחים – זיינו אותה פנים ואחור כאשר השתלטו על ה"מרמרה", רק שלא תקעו לה מספיק בפה, ומשם היא ממשיכה לזיין אותנו.

* איתן מדיני: לגבי מדינה פלסטינית מזויינת, השאלה היא איך אתה והם מגדירים מזויינת – מוסד [מושג?] המביע דבר והיפוכו?

אהוד: מזויינת במובן של חמושה בנשק. כלומר לא מפורזת. ראה מה קרה לחצי האי סיני שהיה אמור להיות "מפורז".

* בלהט הכאב, החרפה והבושה – על מתקפת הטרור הקטלנית והמוצלחת בנמל התעופה אתאטורק באיסטנבול, מנה ארדואן את כל המדינות שסבלו בשנים האחרונות ממתקפות טרור קטלניות אבל שכח להזכיר את ישראל. וזה לא סתם, שהרי עד לפני חודשים אחדים עמד הוא-עצמו בצד של הטרור, כאשר היה בן-ברית לדאע"ש בעסקי הייצוא של נפט שדוד, וכאשר על דעתו נשלחו הטרוריסטים של הספינה "מרמרה" לפגוע בישראל.

אלא שישראל לימדה לקח בל יישכח, לימדה אותו ואת העולם כולו – מה קורה לספינה שמנסה לחדור באופן עויין לרצועת עזה או לישראל.

* שלום לך סופר נידח. על לא עוול במקלדתך ״הותקפת״ ע״י יצחק ש.  – אכן ללא צל של ספק המשמעות הראשית של עבודת אלילים זו קשורה בפריצות מינית. הרמזים בתורה ברורים לחלוטין ואכמ״ל. אך חז״ל כדרכם הציורית הוסיפו נופך לפעירה זו. וכך נאמר במסכת סנהדרין:

״אמר רב יהודה אמר רב:  מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה: תעמוד ההיא אישה מחולייה (הכוונה לעצמה), תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה (ועבדה) לכל ע״ז שבעולם, כיוון שהגיעה לפעור, שאלה לכומרים, במה עובדים לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה. אמרה: מוטב שתחזור ההיא אישה לחולייה ולא תעבוד עבודה זרה בכך!"

 ועוד סיפור (מאותו מקור): ״מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיוון שהגיעה לפעור, אמרה לו, המתן עד שאכנס ואצא.

לאחר שיצאה, אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא.

אמרה לו: ולא יהודי אתה?

אמר לה: ומאי איכפת ליך?

נכנס, פער בפניו וקינח בחוטמו!  

(פירוש: הטיל צואתו בפני האליל ולקינוח נתן עוד מנה לתוך האף של הפסל).

והיו משרתי עבודה זרה מקלסין לו ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך! 

ההסבר בתלמוד: ״הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו (= פולחנו) אף על גב דמיכוין לביזוי.״

ההתרזה היא-היא הפולחן, לכן לא מועילה כוונת הביזוי של אותו יהודי.

(סנהדרין סד עמוד א)

בתקווה לימים טובים.

משה בן ברוך

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל