גיליון מס' 1157

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשע"ו, 4 ביולי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַיַּלְדָּה שֶל כֻּלָּנוּ. // אורי הייטנר: 1. מלחמת שלום הגליל. 2. רצח אופי של מנהיגה דגולה. 3. צרור הערות 3.7.16. // ראובן שהם: גם עכשיו את עומדת – // ד"ר מרדכי קידר: ההסכם עם טורקיה – ההישג והמחיר.  [ציטוט]. // תני לי לצחצח לךְ את שינייך / גם היפה בנשים מחרבנת. שני שירים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אוריה באר: 1. "שמחת זקנתי". 2. פרשת התימנים. // נירה ברנסום: התינוקת שהוחזרה, בתגובה על "זה הולך לכאוב" מאת יעל צדוק. [ציטוט]. // מנחם רהט: הפקרות והפקרה. // יהודה דרורי: 1. החוצפה של הקוורטט. 2. ללמוד משהו מהבריטים ומהאמריקאים. 3. הדם על ידיו של צוקרברג.  4. למה השמחה לאיד? // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // יורם אטינגר: בלי רגשי נחיתות בבקשה: ישראל היא שותפה אסטרטגית של ארה"ב.  [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: טרור ה"מיואשים". // אהוד בן עזר: 1. מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? 2. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", זיכרונות יהודה ראב בן עזר. // הרצאתו של ולדימיר בוקובסקי באוניברסיטת "איליה" בשנת 2011. תירגם יואל נץ. // עמוס גורן: צומת הולץ. סוף. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק י"ט: זליג הגיבן. // ממקורות הש"י // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

יוסי גמזו

הַיַּלְדָּה שֶל כֻּלָּנוּ

לרינה ועמיחי אריאל, הוריה של הלל יפה ז"ל שנרצחה בידי בן-עוולה

הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר

הֵן קְטַנּוֹת מוּל כָּבְדּוֹ שֶל הַהֶלֶם

בּוֹ תָמִיד הַדִּבּוּר כְּבַד-הַפֶּה מְוַתֵּר

לַשְּתִיקָה הַזּוֹעֶקֶת בְּאֵלֶם,

לַשְּתִיקָה הַנִּזְהֶרֶת שֶלֹּא לְחַלֵּל

מוּל אָזְלַת מִלּוֹתֵינוּ שֶלָּנוּ

אֶת הַבְּכִי הֶחָנוּק מוּל זִכְרָהּ שֶל הַלֵּל

שֶהָיְתָה הַיַּלְדָּה שֶל כֻּלָּנוּ.

הָרוּחַ שֶעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶלָּנוּ עָפָה

אַךְ לֹא יִבְּשָה עוֹד שוּם דִּמְעָה בְּהִפָּעֵר הַבּוֹר

לָנֶצַח מִלִּבֵּנוּ לֹא תִמְחֶה אֶת הַלֵּל יָפָה

שֶשְּלוֹש-עֶשְׂרֵה וָחֵצִי שְנוֹת חַיִּים פִּזְּּרָה רַק אוֹר.

                 *

הַכְּאֵב הַחוֹתֵךְ בֶּחָזֶה

וּפוֹלֵחַ בַּלֵּב לְלֹא הֶרֶף

בְּעַוְלַת הִקָּטְפוֹ שֶל הַפֶּרַח הַזֶּה

עַל לֹא עָוֶל בִּידֵי חַיַּת-טֶרֶף

הוּא אוֹתוֹ גַעְגּוּעַ בַּיּוֹם וּבַלֵּיל

וְאוֹתוֹ לָמָּה לָמָּה שֶלָּנוּ

אֶל מוּל טֹהַר יָפְיָהּ וְאָפְיָהּ שֶל הַלֵּל

שֶהָיְתָה הַיַּלְדָּה שֶל כֻּלָּנוּ.

הָרוּחַ שֶעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶלָּנוּ עָפָה

אַךְ לֹא יִבְּשָה עוֹד שוּם דִּמְעָה בְּהִפָּעֵר הַבּוֹר

לָנֶצַח מִלִּבֵּנוּ לֹא תִמְחֶה אֶת הַלֵּל יָפָה

שֶשְּלוֹש-עֶשְׂרֵה וָחֵצִי שְנוֹת חַיִּים פִּזְּּרָה רַק אוֹר.

                  *

כָּל עוֹד חֶרֶב תּוֹסִיף וְתֹאכַל

אֶת חַיֵּי הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע

לְעוֹלָם לֹא נִסְלַח וְלָעַד לֹא נִמְחַל

לְצִמְאוֹן-הַדָּמִים שֶל הָרֶשַע

וּמִתְּהוֹם שְחוֹר הָאֵבֶל נַמְשִיךְ לְפַלֵּל

לְשָלוֹם בִּשְׂדוֹתֵינוּ שֶלָּנוּ

שֶיִּכְבֹּש אֶת הַלֵּב כְּמוֹ דְמוּתָהּ שֶל הַלֵּל

שֶהָיְתָה הַיַּלְדָּה שֶל כֻּלָּנוּ.

הָרוּחַ שֶעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶלָּנוּ עָפָה

אַךְ לֹא יִבְּשָה עוֹד שוּם דִּמְעָה בְּהִפָּעֵר הַבּוֹר

לָנֶצַח מִלִּבֵּנוּ לֹא תִמְחֶה אֶת הַלֵּל יָפָה

שֶשְּלוֹש-עֶשְׂרֵה וָחֵצִי שְנוֹת חַיִּים פִּזְּּרָה רַק אוֹר.

* * *

אורי הייטנר

1. מלחמת שלום הגליל

בראש השנה תשס"ז, לפני עשר שנים, הכתרתי את השיח' נסראללה כאיש השנה תשס"ו. במאמר ב"שישי בגולן" הגדרתי אותו כמנצח של מלחמת לבנון השנייה. טענתי, שאם צה"ל, שבשישה ימים הכריע ומחץ שלושה צבאות ערב, לא הצליח בחודש וחצי להביס ארגון טרור מקומי, ועד היום האחרון של המערכה לא הצליח לשים קץ לירי הטילים על צפון המדינה – זו חרפה למדינת ישראל וניצחון לחיזבאללה.

האופן הקלוקל שבו נוהלה המערכה, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי העליון, הן בדרגי הפיקוד הטקטי והן בטיפול העורף, אך חיזק תחושה קשה זו. דו"ח ועדת וינוגרד והדו"חות על התנהלות העורף חידדו את תחושת הכישלון.

חלפו עשר שנים. היום אנו בוחנים את המלחמה בפרספקטיבה של עשור. ובפרספקטיבה כזו, התוצאה שונה לחלוטין, באופן קיצוני, מאותה תמונה.

כל אותם כשלים בהתנהלות המדינית, הצבאית וניהול העורף הם עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, ואני מאמין שבשנים הללו הופקו הלקחים והדברים תוקנו. אולם היום אנו מביטים על המלחמה בפרספקטיבה שמעבר לבחינת ההתנהלות – היום אנו יכולים לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. במבחן התוצאה מלחמת לבנון השנייה היא ניצחון ישראלי מוחץ.

אילו בשש אחרי המלחמה נערך בקרב אזרחי ישראל משאל, שבו היו נשאלים האם הם מאמינים שבעקבות המלחמה נהנה משנתיים של גבול שקט לגמרי, אני מעריך שמספר המשיבים בחיוב היה שואף לאפס. אילו באותו משאל נשאלו האזרחים אם המלחמה היתה כדאית ומוצלחת אם בעקבותיה נהנה משנתיים של שקט מוחלט, אני מעריך שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה היה קרוב ל-100%.

לא שנתיים חלפו אלא עשר, והגבול עם לבנון הוא גבול של שקט מוחלט. נכון, אני יודע, חיזבאללה הצטייד בארסנל טילים חסר תקדים, חיזבאללה רוכש ניסיון לחימה בסוריה, ייתכן שהוא אף חופר מנהרות לתוך שטח ישראל (יש מחלוקת על כך). הכול נכון. ואף על פי כן, גם אם מחר בבוקר תתחדש האש במלוא עוצמתה, ואיני רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין, עשר שנות השקט הן הישג בלתי רגיל, חסר תקדים.

לשם הפרספקטיבה, להבנת גודל הניצחון, אציג על קצה המזלג את קיצור תולדות הסכסוך הישראלי עם לבנון. ביום הקמת המדינה, צבא לבנון פלש, יחד עם כל צבאות האזור, למדינה בת יומה, כדי להשמידה. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק, כמו עם שאר המדינות השכנות. בעוד העימות עם שאר המדינות נמשך חרף שביתת הנשק, הגבול עם לבנון היה שקט יחסית במשך כעשרים שנה, והיו בו מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון היתה המדינה השכנה היחידה שלא נטלה חלק בקרבות. נהוג היה לומר בישראל, שהמדינה הערבית השנתיה שישראל תחתום אתה על הסכם שלום תהיה לבנון. לא יהיה לה האומץ להיות הראשונה, אך היא תעשה זאת מיד אחרי הראשונה.

השינוי החל בשלהי שנות ה-60, כאשר אש"ף החל להתבסס בדרום לבנון, ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). אש"ף, בראשות ערפאת, יצר את ה"פתחלנד" – מדינת הטרור על גבול ישראל, ומפקדות ארגוני הטרור התמקמו בבירה ביירות. הגבול עם לבנון הפך לגבול מדמם – חדירות מחבלים לישראל, פיגועי מיקוח, פיגועי טבח המוניים וירי קטיושות היו מנת חלקם של יישובי גבול לבנון. בעוד הגבולות עם מצרים וסוריה השתתקו לאחר מלחמת יום הכיפורים והגבול עם ירדן נרגע לאחר גירוש אש"ף – הגבול עם לבנון היה לגבול הסוער, החם והעקוב מדם בכל גבולות ישראל.

מה לא עשינו? הפצצות חיל האוויר על קני הטרור, פשיטות קומנדו זעירות ופשיטות גדולות של יחידות צה"ל לתוך לבנון, מבצעים מזהירים כדוגמת "אביב נעורים" בביירות. מבצע "ליטני", שבו לראשונה צה"ל כבש לתקופה ממושכת יחסית את דרום לבנון. מלחמת לבנון הראשונה, שבה כבש צה"ל את רוב שטח לבנון כולל ביירות ואף הצליח לסלק את מפקדות אש"ף מלבנון לתוניס ולהביא לבחירת הנשיא באשיר ג'ומאייל, שאמור היה להיות נשיא-בובה מטעמנו, אך הוא נרצח עוד בטרם נכנס לתפקידו. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון ב-1983 (כן, עובדה נשכחת, אך לבנון באמת היתה המדינה הערבית השנייה עמה חתמנו על הסכם שלום, אלא שהוא לא היה שווה את הנייר עליו נחתם).

ההתבססות (וההתבוססות) בלבנון, הפכה את השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז כצבא משחרר – לאויב מר של ישראל. הנסיגה מלבנון ב-1985 וההתבססות ברצועת הביטחון. 15 שנות התבוססות ושקיעה ברצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000.

כלום לא עזר. כמעט ארבעה עשורים הגבול עם לבנון דימם. ניסינו בכוח וניסינו בהסדרים, ניסינו בכיבוש שטחים ובנסיגה משטחים. דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השנייה שמה קץ לדימום.

כדאי לנפץ שני מיתוסים. על פי מיתוס אחד, לאחר שבועיים של קרבות קשים לאורך הגבול ביולי 1981 הושג הסדר עם אש"ף בתיווך המתווך האמריקאי פיליפ חביב, שהביא ל-11 חודשי שקט בגבול, שהופר בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה. אין זה נכון. לפחות שלוש פעמים במהלך התקופה גבול הצפון הותקף בקטיושות מלבנון.

המיתוס השני הוא שלאחר הנסיגה מלבנון נהנינו משקט. גם מיתוס זה אינו נכון. לאחר הנסיגה המציא חיזבאללה את פרשת הר דב ("חוות שבעא") כתירוץ להמשך התוקפנות נגד ישראל. התוקפנות כללה את חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-2000 וכן ירי קטיושות על האזור מפעם לפעם, פיגועי טרור שונים דוגמת הפיגוע רב הנפגעים במצובה. השיא היה ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה – הפיגוע הקשה שבו נהרגו 5 חיילים ישראליים וגופות שניים מהם נחטפו תוך מצג שווא שמדובר בשבויים חיים, וברגע שישראל הגיבה נקודתית, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול, מראש הנקרה ועד החרמון.

השוואה נוספת לצורך הפרספקטיבה היא מה שקרה לאורך גבולנו עם רצועת עזה בעשור שמאז לבנון השנייה. על סמך הפקת לקחי לבנון השנייה, יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", שלא השיג דבר. לאחר מכן יצאנו למבצע "עמוד ענן" ואף הוא לא השיג דבר. רק מלחמת "צוק איתן" הביאה לשנתיים של שקט בגבול, אך גם השקט הזה אינו מלא. מספר האירועים בגבול עזה בשנתיים אלה גדול לאין ערוך מכל האירועים בגבול לבנון במשך כל עשר השנים.

איך זה קרה? מה גרם להישג? התשובה נעוצה במילה אחת – הרתעה. המכה שחטף חיזבאללה במלחמה היתה כל כך קשה וכל כך כואבת, עד כדי סכנה ממשית לעצם קיומו, שמאז כבר עשר שנים הוא מפחד לחדש את האש. הרתעה היא מוצר מתכלה ונשחק, בוודאי מול ארגון טרור שאינו נושא באחריות מדינתית. עשר שנים של הרתעה מלאה, הנם הישג כביר.

נכון, היו כשלים רבים במלחמה. נכון, במשך שבועות הממשלה וצה"ל התברברו בחוסר החלטיות באשר לפעולה הקרקעית – עצם ביצועה, היקפה ומטרותיה. אולם למרות עובדה זו, הושגה הרתעה רבתי.

שני גורמים הביאו להצלחה הזאת. האחד הוא עצם ההחלטה הנועזת של הממשלה לצאת למלחמה כדי לשנות את המצב מן היסוד (שם המבצע היה "שינוי כיוון"). השני הוא ההפצצה המאסיבית, הקשה, על רובע דאחיה בביירות, מעוז חיזבאללה. אולי נכון היה להפסיק את המלחמה לאחר ההפצצה, ולחסוך את חיי רוב החיילים שנהרגו בה. אם נכון היה להמשיך לפעולה קרקעית, היא היתה חייבת להיראות אחרת. אולם הפעולה שנעשתה יצרה הרתעה ששיתקה את חיזבאללה והשתיקה את הגבול כבר עשר שנים.

ממה שלמדנו בשנים אלה, בלבנון, ברצועת עזה ובמלחמות של צבאות המערב בעיראק, אפגניסטן ומול דאע"ש, בסוג המלחמה של צבא מסודר של מדינה נגד ארגוני טרור, "מלחמה א-סימטרית", אין תמונת ניצחון של הכרעה מוחשית, והניצחון יכול להיבחן רק לאורך זמן, במימוש ההרתעה. הפרספקטיבה על אודות מלחמת לבנון השנייה מעידה על ניצחון גדול.

איני מקבל את הטיעון שהגבול שקט כיוון שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמת האזרחים פרצה לפני חמש שנים, וחיזבאללה הצטרף אליה רק כעבור שנה. במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוא שמר על גבול שקט עם ישראל, לא קשר לסוריה. יתר על כן, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70, ארגוני הטרור שהיו מעורבים בה מאוד, לא הפסיקו את הלוחמה והפיגועים בגבול ישראל.

העשור השקט הוא תוצאה של ההרתעה. זו הרתעה אסטרטגית שהינה הצלחה גדולה של ישראל. כל אדם מפוכח, היודע שאף מלחמה לא תגרום לצד השני להשתכנע שעליו להתאהב בנו ולהכריז על כניעה סופית ומוחלטת, חייב להעריך את גודל ההישג.

מי שהנהיג את מדינת ישראל בשעת המלחמה היה אהוד אולמרט, וראוי לומר כמה מילים עליו.

אהוד אולמרט הוא תאונה חמורה של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בפושע פלילי, אדם מושחת עד שורשי מהותו, אדם שלאורך שנים רבות השחית כל חלקה טובה שבה פעל, וניהל את כל תפקידיו כראש ארגון פשע. לאורך עשרות שנים הוא הצליח להערים על החוק, לעקוף אותו ולהימלט מעונש, אך בסופו של דבר הגיע למקום הראוי לו. אמנם עם הנחת סלב, אך עצם ישיבתו מאחורי סורג ובריח חשובה מאוד.

אהוד אולמרט הוא גם מדינאי הרפתקן וכושל, שהציע לפלשתינאים את ההצעה המטורפת ביותר שהוצעה להם אי פעם. לא זו בלבד שעצם ההצעה היא הפקרות, גם את המטרה שלו הוא לא השיג. הצעתו מרחיקת הלכת לא ריצתה את הפלשתינאים. ולא פחות חמור, במקום לחשוף את הדברים כדי להציג לעולם את סרבנותם של הפלשתינאים, הוא שיתף עמם פעולה בהכחשה והסתרה, כדי לשרת את הנראטיב של ראש הממשלה שהודח בקנוניה שנועדה לסכל את הסכם השלום, ומתוך ניסיון לטפח את תדמיתו כדה-גול שייקרא לשוב מהגלות ולהציל את מדינת ישראל. הנזק המדיני שהוא גרם, הן בהצעתו והן בהתנהגותו לאחר שנדחתה, חמור ביותר.

ולמרות כל אלו, ראוי אולמרט שנזכור את הדברים החיוביים שעשה, נכיר בהם ונוקיר אותו עליהם. אולמרט קיבל שתי החלטות בעלות חשיבות היסטורית לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) ומלחמת לבנון השנייה. לצד פשעיו וכשליו – על ההישגים הללו תזכור אותו ההיסטוריה לטובה.

מלחמת לבנון הראשונה נקראה מלחמת שלום הגליל, אך היא לא הביאה שלום לגליל. המלחמה הראויה לשם מלחמת שלום הגליל, היא מלחמת לבנון השנייה, שהביאה שלום לגליל.

[אהוד: מה שאתה הבנת אחרי עשר שנים של שנאה עזה והכפשה של אולמרט הנמשכת מצידך גם כיום – אני [ואחרים] הבנתי וכתבתי על כך מיד אחרי אותה מלחמה. דווקא הגישה של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שבא מהפיקוד על חיל האוויר – שיש להפציץ קשות את רובע דאחיה, מעוז החיזבאללה בביירות – היא שהביאה להרתעה הנמשכת עד היום, ולכן חסן נסראללה נחבא כבר עשר שנים בחורים שלו, בגלל הפחד מחיסול בידי חיל האוויר שלנו.

אבל אתה ודומיך ידעתם רק להשמיץ. ראוי לך לבקש סליחה מאהוד אולמרט ולתת קרדיט גם לדן חלוץ המושמץ – התפיסה שלו לגבי חלקו של חיל האוויר בהרתעת הטרור שולטת גם כיום במלחמתנו נגד טרור בצפון ובדרום, בזה כוח הרתעתנו גדול – וחבל לסכן חיילים במבצעים קרקעיים אם אפשר להרוס מן האוויר את מעוזי הטרור ולמחוק אותם כמו שמחקנו את המתקן הגרעיני בסוריה. לא סתם אני תומך כל השנים באהוד אולמרט ובדן חלוץ, שנעשה להם עוול גדול בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שאמנם נפלו בה מצידנו קורבנות רבים, וייתכן שהיה צריך להכריע בה רק באמצעות הפצצות עוד יותר מאסיביות של חיל האוויר!]

2. רצח אופי של מנהיגה דגולה

במוסף "ספרים" של "הארץ" פירסם פרופ' יחיעם ויץ מאמר חיובי ומפרגן מאוד על גולדה מאיר, עם צאת מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה. מאמר חיובי על גולדה, בוודאי ב"הארץ", הוא דבר חריג במחוזותינו, ואני מקווה שהוא מסמל שינוי בשיח התקשורתי-אקדמי המעוות, המגויס מזה עשרות שנים לרצח אופי לגולדה.

גולדה היתה מנהיגה דגולה, מגדולי המנהיגים שהיו לנו. היא הצטיינה והצליחה בכל תפקידיה, טרם הקמת המדינה ואחריה, כמנהיגת פועלות, כאחת ממנהיגות ההסתדרות, כמדינאית, כנואמת, כנושאת דבר הציונות, כשרת העבודה וכשרת החוץ. היא היתה נערצת על אזרחי ישראל, על יהדות העולם ומוערכת ביותר על מנהיגי העולם – החל במנהיגי ארה"ב וכלה במנהיגי ארצות העולם השלישי, אסיה ואפריקה, שכשרת החוץ הצליחה לקשור עימן ברית (שהתמוטטה בלחץ החרם הערבי דווקא כשהיתה ראש הממשלה).

בכל תולדות מדינת ישראל, לא פעל כאן מנהיג חברתי כגולדה, אדריכלית מדינת הרווחה הישראלית, גדולת המחוקקים החברתיים ומייסדת הביטוח הלאומי. היא היתה מנהיגה חברתית ראשונה במעלה כשרת העבודה וכראש הממשלה, אף שמשמיציה ושונאיה ממצים את הרקורד החברתי שלה במשפט לא מוצלח שהוצא מהקשרו, "הם לא נחמדים," בתום פגישתה עם מנהיגי "הפנתרים השחורים".

כמובן שמה שהעיב יותר מכל על הקריירה שלה היה מלחמת יום הכיפורים. גולדה היתה ראש הממשלה, וככזאת היא הנושא באחריות העליונה למחדל שקדם למלחמה. זאת הסיבה להתפטרותה, ימים אחדים לאחר שוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אגרנט, ניקתה אותה מאחריות. אולם גולדה גם נושאת באחריות לניצחון הצבאי המזהיר במלחמה, שהחלה בעמדת נחיתות קשה, והכל מלאים שבחים והערצה על הנהגתה במלחמה, על הנחישות וקור הרוח שגילתה, על תבונתה והחלטותיה הנכונות, ועל כך שמנעה הרפתקה מטורפת שהציע בייאושו משה דיין – איום גרעיני פומבי במהלך המלחמה.

[אהוד: שר הביטחון משה דיין, נקט, באמצעות צינורות דיפלומטיים – באיום הגרעיני, באמצעות הודעה על חימוש טילי "יריחו" – כדי לעצור את הסכנה שהיתה מאוד קרובה, של פלישת הסורים לעמק הירדן – ואולם פלישתם נעצרה עוד ברמת הגולן, בזכות צה"ל, וללא צורך באיום הזה, ולכן הצניע דיין את האיום ולא כתב עליו בזיכרונותיו, כדי שלא לחשוף את האופציה הגרעינית לקראת המלחמות הבאות. זה לא היה טירוף ולא היה ייאוש אלא צעד שקול והכרחי של דיין].

לאחר התפטרותה וביתר שאת לאחר מותה, החל מסע שיטתי של רצח אופי, שאותו הובילו יוסי שריד ושולמית אלוני. מטרתם הייתה פוליטית, הם רצו להציג את המחדל המודיעיני של המלחמה, למחדל מדיני – "סרבנותה" של גולדה גרמה למלחמה. זו גישה חמורה ומטומטמת, שהמסר שלה הוא שאם ישראל אינה נכנעת לתכתיבי אויביה, היא אשמה במלחמה נגדה. אותם אנשי "שלום" מתייחסים למלחמה נגד מדינתם כאל חוק טבע, שכדי למנוע אותם על ישראל להיכנע לתכתיבים. זהו נראטיב שנועד לשנות את דרכה המדינית של תנועת העבודה הישראלית, ולאמץ את גישת ה"שמאל" הקיצוני.

האמת היא שגולדה היתה מדינאית חכמה ונחושה, שדבקה בערכי הציונות ודגלה בגישה אקטיביסטית-ניצית-ביטחוניסטית, לצד נכונות לפשרות מדיניות וטריטוריאליות שאינן פוגעות באינטרס הלאומי של ישראל ובביטחון המדינה. את עלילת הדם על ה"סרבנות" שהביאה למלחמה ההכרחית, עוד יפריכו ההיסטוריונים של המחר, שיהיו נקיים ממגמה פוליטית.

גולדה מאיר פעלה כאישה יחידה בעולם גברי מאוד ובעיקר במערכת פוליטית גברית מאוד, ולאורך עשרות שנים עשתה זאת בהצלחה מעוררת השראה, כמנהיגה חזקה ובעלת אוטוריטה, שהגברים החזקים ביותר קיבלו את מנהיגותה בהערכה רבה.

היא היתה למנהיגת מדינה, בשעה שבמדינות המתקדמות ביותר במערב לא היה אפשר לחלום על אפשרות כזאת.

במקום שהפמיניזם הישראלי יעלה אותה על נס, הפמיניזם ה"שמאלני" בישראל הפך אותה לדמות שנואה. הגדילה בכך שולמית אלוני, שלא יכלה להתגבר על קנאתה באישה המצליחה הזאת, שהצליחה היכן שהיא, אלוני, נכשלה – במנהיגות פוליטית. אלוני שטמה את מושא קנאתה והפיצה את דיבתה רעה לאורך עשרות שנים, בעיקר אחרי מותה, כשכבר לא נדרשה להתייצב מול מענה הלשון החריף שלה. היא בדתה את הנראטיב הסקסיסטי המכוער, על כך שכביכול גולדה שנאה את אלוני וחסמה אותה כי היא קינאה ברגליה היפות של אלוני בניגוד לרגליה השמנות והמכוערות. אילו גבר היה מספר על גולדה סיפור כזה, דבריו היו מוקעים, בצדק, כמיזוגניות שוביניסטית סקסיסטית חזירית. אבל לאלוני מותר. ועד היום יש נשים שבמקום גאווה באישה שפרצה דרך בהצלחה כזו, בתקופה שכל כך קשה היה לאישה להצליח, הן מתייחסות אליה כאל "שונאת נשים שקינאה ברגליה היפות של שולמית אלוני..." – אכן, פמיניזם במיטבו...

גולדה מאיר, מנהיגה גדולה שההיסטוריה עוד תכיר לה טובה.

3. צרור הערות 3.7.16

* תמצית ההבדל – הנער המחבל, ששחט את הלל יפה אריאל בשנתה, כתב בפייסבוק טרם צאתו למקום הפשע: "המוות הוא זכות ואני דורש את זכותי." לכך מוחו נשטף מיום צאתו לעולם. ואולי המשפט הזה הוא תמצית ההבדל בינינו לבינם.

* גאה בעמיתיי – כלוחם בכיתת הכוננות של אורטל מזה למעלה משלושים שנה, אני גאה בעמיתיי, חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע. הם הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע הרצחני, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הרצח. אחד הלוחמים נפצע.

חברי כיתת הכוננות הם אזרחים מתנדבים, שמקדישים מזמנם ומרצם לאימונים כדי שברגע האמת יצילו חיי אדם.

* הליברמן החדש – הקריאה של בנט לכנס את הקבינט כבר בליל שבת ולא במוצאי שבת, כדי לקבל החלטות, היא דוגמה לפופוליזם הביטחוני שלו. מעין אמירה של "שופוני, דווקא אני, הדתי, קורא להתכנס בשבת." זה מסר של היסטריה, של פאניקה. כאילו החלטה היום תהיה טובה יותר מהחלטה מחר. אולי להיפך, היא תהיה נמהרת ופזיזה. מאז מינויו של ליברמן לשר הביטחון, בנט מתעקש להיות הליברמן של ליברמן. הוא מקווה שכך הוא יהיה שר הביטחון הבא.

* תגובה ציונית הולמת – בעקבות הפיגוע הרצחני בקריית ארבע, יתכנס הקבינט לישיבת חירום וידון בצעדי התגובה. על סדר היום: א. התנצלות בפני הפלשתינאים על הריגת המחבל. ב. תשלום פיצויים למשפחת המחבל. בעצם... זה לא נשמע טוב. ננסח זאת אחרת – תשלום פיצויים לקרן צדקה של הרשות הפלשתינאית שתעביר אותם למשפחת המחבל.

* מו"מ חכם – אילו המו"מ עם טורקיה היה נפתח בדרישה של ישראל מטורקיה להתנצל על המשט ולשלם פיצויים לחיילים שנפצעו, ניתן היה להתפשר על ויתור הדדי על התביעות.

* מצדיק את פיגוע "מרמרה" – "הארץ" מתייצב לצד ההסכם עם טורקיה, אך סונט בנתניהו על כך שהתמהמה ודחה את ההסכם שצריך היה להיחתם מזמן. צבי בראל הציג את הביקורת בישראל על ההסכם כהוכחה לכך שהישראלים אינם רוצים שלום והסכמים ובעיקר הוא תוקף בחריפות את הרצוג, שביקר את תשלום הפיצויים למחבלים. בדבריו הצדיק בראל את פיגוע "מרמרה", כתגובה טבעית ומוצדקת לסגר.

"אבל יותר מכל כדאי שהאם העברייה לא תשכח שתוקפי בנה הטורקים, אלה שיקבלו עכשיו פיצויים, לא היו טורחים כלל לצאת למשט אלמלא הטילה ממשלת ישראל סגר חונק על רצועת עזה. סגר שלא מנע את מבצע 'עמוד ענן' או את 'צוק איתן', סגר שגם אחרי ההסכם עם טורקיה לא יוסר, וימשיך לגרום לעזה לבעבע, אפילו כשטורקיה תקים ברצועה תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים."

אצל טיפוסים מסוגו של בראל, אין סיבה ומסובב, אלא ישראל תמיד אשמה. למה ישראל הטילה סגר על רצועת עזה? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל הישראלים עד היהודי האחרון – החי או המת, ובתגובה הפלשתינאים הפכו את רצועת עזה בסיס לפשע מלחמה מתמשך של ירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל וחפרו רשת מנהרות טרור לביצוע פיגועי ראווה המוניים נגד אזרחי ישראל. במקביל, ישראל המשיכה וממשיכה להעביר מידי יום מאות משאיות אספקה למדינה שתוקפת אותה, להזרים לה חשמל וכו' וכו'.

אבל צעד הגנתי מינימלי כמו סגר ימי, שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה אותו כצעד של הגנה עצמית, הוא בעיני בראל הסיבה לטרור ולכן הוא מצדיק את פיגוע "מרמרה".

והרי התחזית – בימים הקרובים גדעון לוי ועמירה הס יתקפו את ההסכם ויגנו את ארדואן שהפך למשת"פ של אקיבוש ושל "המצור האכזרי" על עזה.

* מדינת טרור – מתקפת הטרור על נמל התעופה אטאטורק באיסטנבול מצטרפת לרשימה ארוכה של פיגועים ברחבי טורקיה בשנה האחרונה. טורקיה היתה ליעד מרכזי של הטרור הקנאי האיסלמי. אנו שותפים לכאבם של אזרחי טורקיה, ועלינו לשתף פעולה עם טורקיה ולסייע לה, אם תחליט להילחם בטרור.

אך יש לומר את האמת. טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאע"ש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.

ובעיקר, טורקיה היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. ה-פטרון, בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו. פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים – יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה, ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.

ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.

היום טורקיה היא יעד מרכזי של הטרור האיסלמי. אנו תומכים בה וראוי שנשתף עמה פעולה במלחמה בטרור. אך יש לעמוד על כך שהיא תתנער מהטרור ותחדל מתמיכתה בארגוני טרור.

* ברוח ההסכם – דברי הבלע של חנין זועבי המנוולת, השותפה לפיגוע "מרמרה", נתעבים וחמורים. אולם מה לנו כי נלין על זועבי, כאשר ראש ממשלתנו בכבודו ובעצמו התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגדנו וחתם על תשלום פיצויים למשפחות המחבלים? עם כל החומרה שבדבריה, היא אינה ראש ממשלת ישראל ואין היא נושאת באחריות לאומית עליונה. דבריה נשענים על ההסכם שנתניהו חתם והקבינט אישר, והם בהחלט ברוח ההסכם. אם לא, שיקום נתניהו ויסביר לעם ישראל מדוע הוא התנצל ועל מה ולמה אנחנו משלמים פיצויים למשפחות המחבלים.

* הברית הבלתי כתובה בין חנין זועבי ואורן חזן – חנין זועבי לא יכלה לייחל למתנה נפלאה כזו שקיבלה מהח"כים שהסתערו לעברה וגרמו לכנסת להצטייר כמו בתמונות של פרלמנטים בעולם השלישי. אורן חזן וחבריו הם המשת"פים של זועבי. היא מפרנסת אותם והם מפרנסים אותה, שניהם נהנים – והדמוקרטיה הישראלים ניזוקה.

(אני יודע שזה לא רק אורן חזן, והפעם היו גם ח"כים נורמטיביים כמו מיקי לוי. אני רוצה לקוות שאצלו היתה זו מעידה חד פעמית. חזן הוא זועבי מוּעָד).

* דבר האספסוף – יש אנשים שלזכותם ניתן לומר שהם יודעים להבחין בין טוב ורע. רק חבל שהם מקפידים תמיד לבחור ברע. כזהו דודו פלמה מכפר הנשיא. בעקבות דברי הבלע של זועבי המנוולת, הוא פרסם תמונה מחמיאה שלה, ועליה הכיתוב: "תודה שאת כזאת מלכה" ועל כך הוא הוסיף: "במקום שאין אנשים השתדל להיות אישה,' ורייר: "אחחחח ואיזו אישה".

אחחחחח. ועכשיו נביא את דבר האספסוף, התגובות המתלהמות על הפוסט:

"אני מצדיע לחביבתי חנין זועבי על עצם היותה אישה לוחמנית פמיניסטית גדולה שמתנגדת לכל הממסד הציוני ונאבקת למען זכויות הערבים והפלסטינים בארץ, בגדה ובעזה."

"חנין זועבי עדיפה אלפי מונים על שקד המצחינה, ד"ר ברקו הפרה המטומטמת ועוד עדר נשות הימין המתמחות במתן שתן שכולו נאצות, הבל ושטנה. ולא אמרנו כלום על מועלם הנשמעת כמו עץ יבש."

"אישה אמיצה מאוד, מחויבת לתפקידה כחברת כנסת שעושה רבות למען אוכלוסיות מוחלשות, מתבטאת באופן אינטליגנטי ורהוט ויש לה חסרון נוראי: היא אישה ערבייה, פמיניסטית! שאפו לחנין זועבי! מלכה!"

"היא פשוט צודקת וזה מטריף את כל היהודוציונצנצים מימין ומ'שמאל'."

נעצור כאן. דומני שהמשפט האחרון מסביר את התופעה החולנית.

* על הסף – אחדים מלוחמי השייטת, "בוגרי מרמרה", עתרו לבג"ץ נגד תשלום פיצויים למשפחות מחבלי "מרמרה". אני מתנגד להסכם בשל תשלום הפיצויים, אך את העתירה הזאת יש לדחות על הסף. הדגש הוא על ה"על הסף", כי אין לדחות אותה מהסיבה שהעותרים אינם צודקים (הם צודקים!) – אלא מהסיבה שאין זה מעניינו של בית המשפט. אין לבית המשפט סמכות לנהל את יחסי החוץ של ישראל ואין לו אמירה על הסכמים מדיניים בין ישראל למדינות אחרות. אין זה מתפקידו לפסול הסכמים מדיניים ואין זה מתפקידו לאשר הסכמים מדיניים. 

* תרגיל בקריאת עיתונים – במאמר הפוליטי השבועי שלו ב"הארץ", סיפר יוסי ורטר בהרחבה על תקרית בין השרים בנט ושטייניץ בישיבת הקבינט האחרונה. עיקרה – כאשר בנט דיבר, שטייניץ קטע אותו שוב ושוב בקריאות ביניים, הפרעות ועקיצות, וגם אחרי שבנט התחנן שיניח לו לדבר, הזכיר לשטייניץ שהוא דיבר זמן רב ללא הפרעה וביקש ששטייניץ יקבל שוב רשות אחריו כדי שלא יפריע לו – עדיין שטייניץ המשיך להפריע.

לא זו בלבד שהתקרית הזאת אינה מוזכרת במאמר הפוליטי השבועי של סימה קדמון, אלא שהיא כתבה במפורש: "את עמדת המתנגדים להסכם הציג בנט. 40 דקות שבהן דיבר, ללא עקיצות וללא הפרעות."

אין המדובר בסוגייה הרת עולם. הפריע או לא הפריע, זה לא קריטי. האמת, שגם לא ממש מעניין. אבל זה מעניין כתרגיל בקריאת עיתונים.

* הקמפיין למחיקת יוני נתניהו – אין צורך להיות מאוהדי בנימין נתניהו, ואני רחוק מלהימנות עליהם, כדי לסלוד מהקמפיין הציני, המכוער והמרושע לגימוד זכרו של יוני נתניהו, שמובילים עיתונאי "הארץ" אמיר אורן ואורי משגב, לקראת מלאת 40 שנה למבצע אנטבה.

הקמפיין מתבסס על אירוע במבצע – החלטה של יוני נתניהו, בזמן הפריצה לטרמינל, לפתוח באש (מכלים מושתקי קול) לעבר השומרים האוגנדיים. החלטה זו שנויה במחלוקת. יש הטוענים שירי זה עלול היה לחשוף בטרם עת את הכוח ולסכן את המבצע. לעומתם, יש הטוענים שאלמלא הירי הזה, היו השומרים, שגילו את הכוח, פותחים באש ומסכנים את הכוחות ואת המבצע. במבחן התוצאה, הירי לא חשף את הכוח, והמבצע התבצע כמתוכנן ובהצלחה גדולה. לעולם לא נדע מה עלולה היתה להיות תוצאת החלטה הפוכה. ייתכן שהחלטתו של יוני היתה שגויה וייתכן שהייתה מוצדקת. בטוח שהיא עומדת בכל מבחן של סבירות, כהחלטה בחלקיק שנייה של מפקד בקרב.

מחלוקת היסטורית שבה תומכי בנימין נתניהו יטענו שהחלטתו בחלקיק שניה של אחיו, המפקד בקרב, היתה נכונה ומתנגדיו יטענו שהחלטה היתה שגויה, היא אבסורד. אבל זאת מהות הקמפיין הציני.

מה עומד מאחורי הקמפיין? תחושה של מתנגדי בנימין נתניהו, על פיה הוא נבנה והגיע למעמדו הפוליטי ולראשות הממשלה בזכות מיתוס יוני נתניהו. אם רק נמחק את מיתוס יוני נתניהו, נוכל למחוק את שלטון נתניהו מן ההיסטוריה, להחזיר את הגלגל אחורה, ראש הממשלה יהיה יצחק רבין שלא היה נרצח בהוראתו של נתניהו מעל המרפסת בכיכר ציון, וכבר שנים רבות היה שלום קוסמי במזרח התיכון, זאב גר עם כבש ונמר רבץ עם גדי.

מי שמנסים בדרכים נלוזות אלו להביא להחלפת השלטון – אל יתפלאו על התוצאה.

* מכתב לפסיכולוג – פסיכולוג יקר! הבוקר, כשהתגלחתי, הצצתי במראָה והמראֶה שנגלה לנגד עיניי לא הזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. הצצתי שוב – ושוב לא נזכרתי. התמקדתי מאוד, ניסיתי להתרכז, ניקיתי את הרעשים מסביב ו... כלום. זה לא הזכיר תהליכים. איפה טעיתי, אדוני הפסיכולוג? מה עליי לעשות כדי לתקן את דרכיי?

* אלי ויזל ז"ל – חתן פרס נובל לשלום, שורד השואה, הסופר ולוחם זכויות האדם אלי ויזל, הלך לעולמו בגיל 87. ויזל היה מועמדו של בנימין נתניהו לנשיאות המדינה, אך הוא דחה את ההצעה.

אלי ויזל, היה סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נשא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. כהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. הוא היה תומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים השמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן ונגד ההסכם שחתם אובמה עם איראן. בנימוקים להענקת פרס נובל לוויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי." לאורך כל השנים, אלי ויזל היה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות. אולם כאשר אובמה חתם על הסכם הגרעין עם איראן, המסכן את שלומה של ישראל ואת שלום העולם, לא היסס ויזל לצאת נגדו ואף התייצב לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים.

 אני מאמין שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכול או לא כלום." אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. ויזל לא עלה לארץ, אך הוא היה מופת של סולידריות יהודית, כלפי כל יהודי העולם וכלפי מדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ג'ילבון – אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה". הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס... לנחל גילבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר." אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות. רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

* * *

גם רצח הנערה התמה הלל יפה אריאל בת ה-13 ביום חמישי האחרון בקריית ארבע בידי מחבל צמא דם בן 19 מוחמד נאסר טראיירה שחדר אל הבית ודקר את הנערה בבוקר במיטתה ונהרג מירי של כיתת הכוננות (ובכך נסללה דרכו אל 72 הבתולות המזומנות לו בגן העדן של שכלו הפרימיטיבי) – לא ידחק למקום השני בתקשורת הישראלית המטורללת את העיסוק שהוא לה כמעט הראשון במעלה – עלילת הדם על חטיפת ילדי תימן

* * *

ראובן שהם

גם עכשיו את עומדת –

לאימא חוה

עַל הַמִּשְׁמָר.

פָּנַיִךְ נֶחֱרָצוֹת בְּחַלּוֹן.

אַתְּ מֵחַכָּה.

יָבוֹא?

לֹא יָבוֹא?

כְּמוֹ בְּכָל הַלֵּילוֹת?

אַתְּ רְשׁוּמָה כְּשַׂחְקָנִית

פְּעִילָה בְּלִיגָה דָּ'

שֶׁל הַמְּחַכִּים לַשָּׁוְא

הַמִּתְמוֹדְדִים

מוּל הַמְּצַפִּים לְעוֹלָם.

אֵין בָּהּ מְנַצְּחִים.

אֵין בָּהּ מְנֻצָּחִים.

בֵּינְתַיִם

לַפֶּתַח כְּאֵב רוֹבֵץ וְאֵלַיִךְ

תְּשׁוּקָתוֹ וְגַם אַתְּ

כְּמוֹ קַיִן אֵינֵךְ

יוֹדַעַת אֵיךְ לִמְשׁוֹל בּוֹ.

אַחַר כָּךְ

שְׁבִילֵי הָעֶצֶב הַחֲרֵבִים

מִתְאָרְכִים מֵהַדֶּלֶת

לְחַלּוֹן מֵהַחַלּוֹן לַדֶּלֶת.

בְּדַרְכֵּךְ אַתְּ מְנַסָּה

לֶאֱסֹף כֹּחַ לֶהֲדוֹף

עוֹד חָרִיץ אֶחָד קָטָן,

עַקְשָׁן, שֶׁמִּתְגַנֵּב

בְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים

מַעֲמִיד פָּנִים

שֶׁהוּא רַק עוֹבֵר אֹרַח.

אַתְּ מְסָרֶבֶת לְהִתְבּוֹנֵן

בָּרְאִי לִרְאוֹת מִי נִצֵּחַ.

לְבַסּוֹף

רַגְלַיִךְ מִדַּוְשׁוֹת

עַל נַפְשָׁן בְּהִילּוּךְ סְרָק

אֶל הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

אוגוסט 2008

* * *

ד"ר מרדכי קידר

ההסכם עם טורקיה – ההישג והמחיר

שיעור לדוגמה במשא ומתן

ההסכם הוא בליעת צפרדע אדירה מבחינת ארדואן

אנו עומדים היום בפני הסכם שישראל חתמה עם טורקיה ושנועד להחזיר את היחסים בין שתי המדינות למצב שבו היו לפני אירוע המרמרה במאי 2010. מאז ש"מפלגת הצדק והפיתוח" בראשות רג'פ טייפ ארדואן זכתה בבחירות ב-2002, העיבה עננה איסלאמיסטית מבית המדרש של "האחים המוסלמים" על היחסים עם ישראל, שכן על פי גישת האיסלאם הפוליטי, שגרסתו המודרנית היא תורת "האחים המוסלמים", אין לישראל זכות קיום כמדינה יהודית או כמדינה של העם היהודי, שכן עליו לחיות תחת כנפי האיסלאם כ"אהל ד'ימה", בני חסות, עם זכויות חלקיות בלבד.

את יחסיה עם ישראל ירשה ממשלת ארדואן מקודמותיה, והמשיכה בהם באופן שצימצם וקירר אותם בהדרגה. במקביל, חימם ארדואן ופיתח את היחסים עם מדינת האיסלאם שקמה ברצועת עזה בהנהגת הזרוע הפלסטינית של תנועת "האחים המוסלמים" – חמאס. המרמרה היתה מתנתו של ארדואן למען שחרור עזה מהמצור הישראלי, והסיכול הישראלי עלה לארדואן בבריאותו.

אלא שטורקיה תחת שלטון המפלגה האיסלאמית בלעה עוד כמה צפרדעים חילוניות שירשה מתקופת הממשלות החילוניות ששלטו בטורקיה מאז שנות ה-20' של המאה שעברה, על פי חזונו החילוני של מוסטפא כמאל "אתא טורק" – כמו בתי הקזינו שהמשיכו לפעול עוד כמה שנים אחרי 2002, מכירת אלכוהול במרחב הציבורי וחופים שבהם הלבוש רחוק מהנהוג באיסלאם כרחוק מזרח ממערב.

השבר עם ישראל היה במאי 2010 באירוע המרמרה, בימי ארדואן כראש ממשלה, ועכשיו מתגלגל העניין לידיו של ארדואן הנשיא הנדרש לשאלה אם הוא, האיסלאמיסט, יחדש את היחסים עם ישראל שהוא גרם לניתוקם. ההחלטה אינה קלה כלל לאדם שאישיותו האגוצנטרית מאפילה על כל שיקול אובייקטיבי, ומבחינתו עליו לבלוע צפרדע אדירה.

אלא ש-6 השנים שעברו לא הותירו לו ברירה. למרות ששאיפתו המדינית היתה לחיות בשלום עם כל המדינות הסובבות את טורקיה, הוא הצליח להסתבך עם כולן: הוא מואשם בכך שסיפק את הגשר להברחת הג'יהאדיסטים שהרסו את סוריה, הוא תמך ב"מדינת האיסלאם" בעיקר ברכישת נפט גולמי שזו הפיקה בסוריה ובעיראק, הוא הסתבך עם רוסיה כשב-2015 הפיל את מטוס הקרב הרוסי, הוא מסובך עד צווארו עם הכורדים במדינתו, בסוריה ובעיראק, והוא מסובך עם האיראנים התומכים בכל האמצעים באסד שנוא נפשו, והוא גם רואה בעיניים כלות איך האיראנים משתלטים על כל המרחב הערבי הנמצא על גבולה הדרומי של טורקיה – עיראק וסוריה – אחרי שהשתלטו באמצעות חיזבאללה על לבנון.

אחרי שטורקיה הפכה מטרה לפיגועי "מדינת האיסלאם", מצא ארדואן את עצמו במלחמה עם קנאי האיסלאם, בדיוק כמו ישראל. הוא גם יודע דבר או שניים על המעורבות של חמאס בהכשרת הג'יהאדיסטים של "מחוז סיני של מדינת האיסלאם" בחימושם ובאימונם, וייתכן שהחלטתו להגיע להסכם עם ישראל תביא לצינון מסוים של יחסיו עם חמאס. ימים יגידו, בעיקר אם תקיים טורקיה את התחייבותה לא לאפשר לחמאס לפעול משטחה.

על פי ההסכם עם ישראל, מסכימה טורקיה, במשתמע, להמשך הסגר הישראלי על עזה, וכל הסיוע הטורקי לעזה יגיע דרך נמל אשדוד, אחרי שישראל תבדוק ותאשר את תכולתו. זהו הישג גדול של ישראל, וייתכן כי חמאס יסרבו לקבל סיוע באופן כזה.

הישג נוסף שהשיגה ישראל הוא שיווק הגז לטורקיה באמצעות צינור תת-ימי, ואולי אף סיוע טורקי בשיווק הגז לאירופה. סעיף זה בהסכם הוא חשוב במיוחד, לאור העובדה שבשנים האחרונות התבטאו כמה פוליטיקאים טורקים בעניין הזכויות של טורקיה בגז הנמצא במאגרים שגילתה ישראל, והיתה אפשרות שטורקיה תאיים בפעולה מלחמתית נגד מתקני הגז הישראליים בים התיכון. הכנסת הגז להסכם מבטלת לתמיד כל טענה טורקית בעתיד על זכויות במאגרי הגז הללו.

המחיר ששילמה ישראל על ההסכם עם טורקיה אינו זעום כלל וכלל. בתמורה לחסימת תביעות טורקיות נגד חיילי צה"ל ופוליטיקאים ישראליים בעניין המרמרה, מתנצלת ישראל על הרג עשרת הטורקים בהשתלטות עליה. 20 מיליון דולר ישולמו לא ישירות למשפחות הנפגעים, אלא לקרן שתנוהל על ידי ממשלת טורקיה.

ישראל ויתרה על דרישתה להחזיר מעזה את אברה מנגיסטו והאשם אלסייד כמו גם את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. הסיבה לכך פשוטה: ישראל סבורה שאנשי חמאס יתנגדו בתוקף להסכם ולא יתרמו שום דבר להצלחתו, וכדי לא להעניק לחמאס זכות וטו על ההסכם, החליטה ישראל להשאיר סוגייה הומניטרית זו למישור הדו-צדדי בינה ובין חמאס.

לבד מזאת, אומנם שני חללי צה"ל, הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, היו שליחיה של המדינה, ונכון שמחויבותה להם היא מוחלטת, אך משנהרגו, עניינם נמצא במישור האמוציונלי והסמלי של אזרחי המדינה, בעוד שיחסיה של ישראל עם טורקיה נמצאים בשדה האינטרסים הלאומיים, האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים של המדינה כארגון.

גורמי ההצלחה במשא ומתן

בסיכומו של דבר, ההסכם עם טורקיה הוא טוב, מאוזן ועונה על צרכים חשובים של מדינת ישראל, ונשאלת השאלה היא מה היו הגורמים שסייעו לישראל להגיע להסכם זה.

גורם אחד הוא הצורך הטורקי שתואר לעיל. יש שמועות כי ישראל היתה המתווך בין טורקיה לרוסיה, כדי להביא להפשרה בין שתי המדינות בעניין המטוס הרוסי שהפילה טורקיה. סביר גם להניח שסעודיה תרמה להתקרבות בין ישראל וטורקיה, ואולי גם ארה"ב נתנה את ברכתה להסכם המתגבש. עם זאת, ההסכם הוא בעיקר תוצאה של ניהול מוצלח מאוד של המשא ומתן שהביא להסכם.

ההסכם שנחתם השבוע הוא תוצאה של משא ומתן ארוך שהתנהל מאחורי הקלעים, וצוות המשא ומתן הקפיד על שלוש נקודות עיקריות:

הראשונה והחשובה ביותר היא שישראל נתנה לצד הטורקי את התחושה שאין היא זקוקה להסכם עם טורקיה. מצבה של ישראל משתפר בשנים האחרונות עקב התרסקותה של סוריה והסתלקות הצבא הסורי מרשימת האיומים האסטרטגיים על ישראל. גם חיזבאללה מסובך בסוריה, ובעתיד הנראה לעין אינו מאיים על ישראל. ישראל זקוקה אפוא לטורקיה פחות מכפי שהיתה בעבר, ולכן תחתום רק על הסכם שמיטיב עמה.

הנקודה השנייה, נגזרת של הראשונה, היא המסר שישראל אינה אצה להגיע להסכם, יש לה כל הזמן שבעולם ואין היא מוכנה לשלם שום מחיר עבור "הסכם עכשיו".

הנקודה השלישית היא שישראל מעולם לא הכריזה על מה היא מוכנה לוותר לטורקיה, שכן במזרח התיכון, אם צד כלשהו למו"מ מכריז שהוא מוכן לוותר על משהו, אז הוא נחשב כמי שכבר ויתר עליו, והמו"מ יתנהל על הדברים האחרים שעליהם אין הוא מוכן לוותר, אך ייאלץ לוותר עליהם אם ברצונו להגיע להסכם. לצערי רבים הם הישראלים המכריזים יומם ולילה מעל כל במה אפשרית, וגם בתקשורת, על מה שהם מוכנים לוותר עבור שלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם שאר אויבינו, מבלי שאותם ישראלים מבינים שעצם הכרזתם זו מעלה את המחיר שייאלצו לשלם מהנכסים שאותם אינם מתכוונים לשלם.

במו"מ עם טורקיה המשלחת הישראלית פעלה נכון, לא ויתרה בפומבי לפני המו"מ, לא שידרה היזקקות להסכם ולא ניסתה להגיע אליו על פי לוח זמנים, והטורקים הבינו שעליהם יהיה לשלם במטבע קשה עבור ההסכם, וכך גם עשו, בעיקר בעניין המצור על עזה.

ניתן אפוא לומר שההסכם טוב, ודרך השגתו חייבת להילמד ולהיות מיושמת גם במשאים ומתנים הבאים עם צדדים אחרים. עכשיו רק נותר לוודא שהצד הטורקי מתנהג בהגינות ושומר על ההסכם ככתבו, כלשונו וכרוחו, כי כמו שאבי עליו השלום היה אומר: "עם אנשים הגונים אתה לא צריך חוזה, ועם אנשים לא הגונים לא יעזור לך חוזה."

 המאמר פורסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 389. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

תני לי לצחצח לךְ את שינייך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תני לי לצחצח לך את שינייך

ולתקוע לך אצבע בשיפולי הגב

עד שפטמותייך תזדקפנה

כשני דגדגנים באביב

ואם לא תהיי דעתנית

אגלה לך

כל מה שאני חושב באמת

על עיזים פוליטיות

פורסם לראשונה בגיליון 805 מיום 7.1.13

* * *

גם היפה בנשים מחרבנת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם היפה בנשים מחרבנת

בשקט

כמו הסבל בעל האצבעות העבות

בשוק

אולי הם מנגבים באותו נייר

טואלט רך כי היום כבר לא

גוזרים נייר עיתון לשם כך

כמו פעם בקיבוץ

האצבעות של הסבל לא עדינות

ליפה בנשים יש

ציפורניים מחודדות

ככה לשניהם יש בעיות בתחת

להם מומלץ

לשטוף במים

כי בַּחוֹר הזה כל בני האדם שווים

חוץ מבעלי הטחורים

* * *

אוריה באר

1. "שמחת זקנתי"

זה היה בימי ילדותי הרחוקים. כשמאן-דהוא היה אומר דבר שטות, ואף מייחס לדבריו חשיבות רבה מדי, היינו מגיבים בהרמת יד בביטול, ואומרים: "שמחת זקנתי."

בדברים אלה נזכרתי השבוע, כשקראתי על החלטת השרים, לתת לבני שמונים ומעלה זכות קדימה במקומות ציבורים בתורים, וכל השאר.

יפה, אך האמנם זה העיקר?

כלל וכלל לא. במדינה בה שיעור קצבת הזקנה הוא הקטן ביותר באירופה, ובין הקטנים בעולם כולו. במדינה המזלזלת בקשישים כמעט במופגן, מתעלמת כמעט מניצולי שואה, מכריחה קשישים להיעזר בשירותי רפואה יקרים, ואינה מתחשבת בהם בתחומים שונים, ובכן כן, במדינה זו אין חשיבות רבה למחווה של הענקת זכות לקבל שירות שלא בתור.

הגיע אולי הזמן להרים קול זעקה, להקים תנועת המונים של קשישים, שירימו את הדגל  ויגידו: הגיע העת להפסיק לזלזל בציבור גדול זה. הגיע העת לשינוי קיצוני בהתייחסות למצב הקשישים, ששיעורם באוכלוסייה הולך וגדל.

2. פרשת התימנים

מצאתי את עצמי השבוע מסכים לדעתם של אהוד ומשה גרנות בקשר לילדים התימניים החטופים. לא אשתמש במילים בוטות כשלהם. אולם אדגיש שמדובר בפרשה שעבר עליה הכלח. שלוש ועדות ציבוריות, וגם ועדה רביעית ממלכתית דנו בכך. מסקנת כולן היתה ברורה: לא היה מסע מאורגן של רופאים ובתי חולים  "לגנוב" ילדים מאימותיהם. כן, תמיד היו מנוולים                בעולם היהודי, לכל אורך ההיסטוריה. תמיד היו כאלה שעשו הכול למען בצע כסף. אני  זוכר אותם מימי ילדותי, מסייעים למשתמטים משירות בצבא בימי מלחמת העצמאות. אך מכאן ועד לתופעה מאורגנת ומתוכננת של חטיפת ילדים? אבסורד מוחלט. הניחו לפרשה זו.

* * *

נירה ברנסום

התינוקת שהוחזרה

בתגובה על "זה הולך לכאוב" מאת יעל צדוק ("הארץ",24.6)

יעל צדוק נחרצת מאוד ביחס לאשמה המוטלת על ראשי המדינה, על התקשורת, על השירותים הרפואיים ועל הרופאים והאחיות ששיתפו פעולה בחטיפה של ילדים ממשפחות תימניות. וכל זה על סמך עדויות ששמעה מפי הורים, עדויות "ברורות וחותכות", כדבריה (לא ראיתי בשום מקום את המלה "לכאורה", המופיעה בדרך כלל כשאין הוכחות מוצקות).

ברצוני לספר על עדות אחת ששמעתי לא אחת מפי אימי, ליובה שיפמן ז"ל, המופיעה גם בזיכרונותיה. אימי היתה מטפלת תינוקות בקיבוץ. בשל גילה הצעיר וחוסר ניסיונה היא נעזרה ברופא ילדים שעבד בבית החולים רמב"ם בחיפה, ד"ר פלק.

לדבריה, ד"ר פלק היה רופא מופלא, שהביא שיטות חדשות לטיפול בתינוקות והעביר קורסים למטפלות בתינוקות. יום אחד התקשר אליה וביקש, התחנן, שתיקח אליה לטיפול תינוקת תימנייה שהובאה לבית החולים במצב של תת תזונה קשה. לדבריו, ההורים ביקרו פעמיים בתחילת האשפוז, ואחר כך נעלמו.

"אם לא תיקחי אותה, היא תמות," אמר. וכך כתבה אימי באוקטובר 1988: "מצאתי עצמי עם תינוקת בת 9 חודשים במשקל 2 קילו ו-600 גרם משלשלת ומקיאה. עשיתי ימים כלילות, כל שעה או שעתיים ניסיתי להכניס לתוכה קצת נוזלים או מזון." לאט-לאט התאוששה התינוקת, ואחרי כמה חודשים הפכה לתינוקת חייכנית וצחקנית שכולם התפעלו ממנה.

כל אותו זמן לא התעניין בה איש. בקיבוץ היה זוג חשוך ילדים, שהתעניין באימוצה. מהקיבוץ החלו לבדוק כיצד ניתן לאמץ את הילדה. תשובת המוסדות היתה, שראשית דבר יש לנסות לאתר את ההורים. ואכן, בתוך חודש אותרו ההורים והילדה הוחזרה למשפחתה.

ואני תוהה: יעל צדוק, ששמעה כל כך הרבה עדויות ש"האמינה להן מיד" – מהורים שילדיהם נעלמו לכאורה – האם לא מצאה ולו עדות אחת על משפחות שילדיהן הוחזרו אליהן לאחר טיפול מסור כשהם בריאים ושלמים?

נירה ברנסום

גבעת חיים איחוד

מדור מכתבים למערכת "הארץ", 30.6.16

* * *

30 פרלמנטים הכירו כבר ברצח העם הארמני

לפני 3 שבועות הצטרף גם הבונדסטאג של גרמניה

ואיפה הפרלמנט שלנו?

כנסת ישראל תקיים ביום שלישי הקרוב, 5 ביולי 2016

דיון מיוחד סביב השאלה הזאת

באותו יום בשעה 3 אחה"צ תתקיים

עצרת מול הכנסת בקריאה:

 נסיר מעלינו את כתם ההכחשה וההתכחשות

בעצרת יישאו דברים:

יאיר צבן, ח"כ ושר לשעבר

חבר-הכנסת מייקל אורן

ז'ורז'ט אבאקיאן, נציגת ועד הפעולה הארמני

פרופ' יאיר אורון

נציג תנועות הנוער

אל תעמדו מהצד!

בואו להשמיע קול חזק בעד הכרת הכנסת

ברצח העם הארמני!

* * *

לנוני ירון היקרה

איתך אנו באבלך במות אימך

רנה אדלשטיין ז"ל

משתתפים בצערך ומי ייתן ולא תדעו דאבה עוד

* * *

מנחם רהט

הפקרות והפקרה

המערכת הישראלית מפקירה עצמה לגחמות הטרור: משלמת תג מחיר למחבלי המרמרה, מפקירה את הר הבית לטרור הווקף, ומסתמן שגם בפרשת אזריה ינצח הטרור. מנהיגים וחיתולים יש להחליף לעיתים קרובות, מאותה סיבה ממש.

מדינת ישראל  המשיכה בשבוע שעבר לנהוג בהפקרות מחפירה, לאורך מסלול הקוראלס של כניעה לטרור, שאליו ניווטה את עצמה. השבוע אישרה ההנהגה המדינית תג מחיר חדש ומופקר בסוגיית המלחמה בטרור: חיסלנו טרוריסטים? אז גם נשלם על זה פיצויי 20 מיליון דולר. שיא הטירוף.

לא שהיה להסכם הכניעה עם פטרון הטרור, ארדואן, טעם פחות מר, אילו כלל גם תג מחיר לשיחרור גופותיהם של החיילים הדר גולדין ואורון שאול הי"ד, מידי החמאס. אבל ראש הממשלה נתניהו התגלה כמנהיג קצר רוח, עם טווח ראיה קצרצר, שמעדיף לשלם מחירים מופקעים עבור שקט קצר מועד.

פעמיים הוכיח השבוע נתניהו, שהאלימות האיסלאמיסטית משתלמת: פעם כשנכנע לדרישת בריוני המרמרה לתשלום פיצויי עתק ללא שום תמורה של ממש, ופעם כשנכנע לפורעים האיסלאמיסטים, וסגר את הר הבית בפני יהודים. עוד שתי תחנות בנתיב הכניעה שכולל שיחרור 1,027 מחבלים שחלקם חזרו לעסוק בטרור. הקפאת הבניה בירושלים וביו"ש. דבקות בתוכנית השטנית להשמדת מדינת ישראל ששמה המכובס 'שתי מדינות לשני עמים'. ויש עוד במסלול כניעה זה.

כך הוכיח נתניהו את אמיתות אימרתו של חכם אחד: מנהיגים וחיתולים מחליפים, ממש מאותה סיבה, לעיתים קרובות.

המופקרות המדינית והביטחונית שבכניעה לטרור, נחשפה גם בפרשת הרדיפה הממוסדת אחר סמל אלאור אזריה, והמאמץ העילאי של צה"ל להרשעתו. במקום להכיר תודה על שבחר לשרת את המדינה באזור שורץ טרור, העדיפו יושבי הלשכות הממוזגות בקריה, שהסכנה היחידה שהם חשופים לה היא שהעט תצנח מידם על כף רגלם – להשליך את אזריה למלתעות השמאל הסהרורי. כולם הזדרזו ללכת בעקבות החלילן מהמלין, שבמין מופקרות יהירה, ביזה את הנורמות המוסריות והמשפטיות, כשחרץ מראש את דינו, וגרר אחריו את ראש הממשלה, הרמטכ"ל, סגנו, ושאר עושי דברם.

דוגמית: דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז, הזדרז לחרוץ דין כשקבע כי אזריה, נהג "בניגוד לתרבות העם היהודי." באמת? ומה עם העיקרון המוצדק מאין כמוהו שמלווה את 'תרבות העם היהודי' מדורי דורות: 'הבא להורגך השכם להורגו'? אולי מי שהופך עיקרון זה לסיסמה ריקה, הוא זה שבוגד ב'תרבות העם היהודי'? אולי דווקא קביעתו של דוד המלך: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם; אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם" (תהילים י"ח) – מייצגת נאמנה את 'תרבות העם היהודי' לעת מלחמה? 

עמיתי קלמן ליבסקינד כינה את ההתנהלות הצבאית בפרשת אזריה במונח מנומס: חוסר הוגנות. בפועַל, זה הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית נמנעה מלהזמין עֵד ראיה חשוב, ברוך מרזל, שדיווח כי בהגיעו לזירה הרחיקו אותו חיילים, והסבירו שטרם נשללה האפשרות שהמחבל ממולכד. ומקורות רשמיים עלומים המציאו דיווחים דימיוניים על קמפיין הסתה כנגד המ"פ רס"ן תום נעמן, שלא היה ולא נברא, כפי שמוכיחה הסטטיסטיקה שמספקות החברות למעקב אחר תעבורת הפוסטים ברשתות. לשם מה נוסדה כל תעשיית השקרים הזו? להשפיע על ביה"ד הדן בעניינו של אזריה? 

אי אפשר להשתחרר מהרושם הזה, כשעוקבים בעין אובייקטיבית אחר המהפך הקוטבי שעברה עדותו של המ"פ נעמן. מדובר סתירות מהותיות, שבין עדותו הספונטנית והמיידית במצ"ח, ביום האירוע, לבין עדותו המאוחרת בביה"ד, כנראה לאחר שהבין לאן נושבת 'רוח המפקד'. 

נעמן העיד במצ"ח, כשהכול עדיין טרי במוחו: "צעקתי מי ירה?... ניגשתי לחייל ושאלתי למה עשה זאת, והוא אמר שראה אותו [את המחבל] זז, ולכן ירה בו... אחר האירוע, כששאלתי את אלאור, הוא אמר לי, שראה אותו זז, ובגלל זה ירה... הוא רק ציין שראה את המחבל זז ולכן ירה."

שלוש פעמים חזר נעמן על תיאור המחבל הזז. ובתשובה לשאלה, היכן נמצאה הסכין שבאמצעותה דקר המחבל את החייל שנפצע, אמר: "לצד המחבל, סנטימטרים מידו השמאלית." 

וראו זה פלא. בעדותו בביה"ד התהפך הכול. הסכין היתה מונחת, כך אמר, "יחסית רחוק מהגופה. לא טווח שהוא בהישג יד." לגבי תזוזותיו של המרצח הפלשתיני, העיד נעמן: "ניגשתי לחייל ושאלתי, מי אישר לו לירות, והוא אמר לי: 'המחבל הזה היה חי, והוא צריך למות.'"

ההיפך הגמור. מישהו פה חותר בעקביות, גם עם עדויות שיקריות, להרשיע את אזריה. המערכת מפקירה חייל, מטעמים מופקרים. "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", הגדיר הנביא ישעיהו (נ"ט, ט"ו) מערכות כאלה.

מעבר לעיסוק בדקויות המשפטיות, מטילה פרשת אזריה, כמו גם פרשת שאול וגולדין הי"ד, סימני שאלה מהותיים ביותר, כבדי משקל מאין כמותם, בשאלת התייחסות המדינה – לחייליה מזה, ולאוייביה מזה.

מישהו בצמרת שכח שני כללי ברזל בסוגיה זו. האחד: מדינת ישראל ששלחה את חייליה לאזורים רוויי סכנה ושורצי מחבלים, חייבת, בכל סיטואציה, להגן עליהם. כך נוהג כל צבא נורמלי, שאינו מוכן לעשות את חייליו לסוג של קורבן שווא על מזבח יפייפות נפש מזוייפת. בהסכם הפיצויים עם ארדואן ובמשפט אזריה, העיקרון המקודש הזה הולך ונמוג.  

כלל ברזל מס' 2: מחבל חמוש שהגיע על מנת לרצוח, דינו מוות. בלי אולי ובלי אבל, וגם בלי חֲבָל. למלחמה בטרור כללים משלה. מחבל פצוע אינו חדל להיות אוייב נבזי. מדינת ישראל אינה חייבת לו דבר, זולת חיסולו. כך בדיוק חינך בן גוריון את טירוני צה"ל: נתקלת באוייב? אל תחזור מבלי להרוג אותו.  

בשנים האחרונות, ברוח ההשמאלה ושפיפות הקומה, העוברים על מדינת ישראל וצה"ל, משהו משתבש כאן. הגדרות אוהב ואוייב טושטשו. כללי ברזל נשברו. לפעמים חיי אוייב חשובים למדינת ישראל מחיי חייליה. חשוב שתדע זאת כל אם עברייה.

* * *

להלית ישורון היקרה

איתך באבלך על מות בעלך

שעיה יריב לבית ריבלין

משפחה מפוארת שצאצאיה

ממשיכים בגאון את מסורת אבותיהם

* * *

יהודה דרורי

1. החוצפה של הקוורטט

לאחרונה שוב הורה הקוורטט על הפסקת הבנייה בהתנחלויות, ואם ארבעת החצופים והבורים הללו יגדירו לנו התנחלויות לפי הפלסטינים – פירושו של דבר להפסיק בנייה בכל הארץ.

מדוע כתבתי פה בורים? כי אם מישהו ממנהיגי מעצמות אלו היה טורח לעיין בהחלטות הבינלאומיות ביחס לשטח ארץ ישראל, הוא היה מגלה שבשנים 1922-24 24 – האו"מ דאז (חבר הלאומים) קבע חוקית כי כל השטח שממערב לירדן שייך ליהודים!  ומכאן שזכותנו לבנות בכל מקום (למעט על קרקע פרטית רשומה).

אז למה כתבתי חצופים? כי אם הם אכן יודעים עובדה זו, באיזו זכות הם מורים לנו להפסיק בנייה ביישובים יהודיים בארץ ישראל?

ולבורים המצויים לצערי אצלנו – אנא קראו את ממצאי ועדת השופט העליון אדמונד לוי מלפני מיספר שנים.

2. ללמוד משהו מהבריטים ומהאמריקאים

הבריטים לחמו מיספר פעמים בחצי הראשון של המאה העשרים נגד טרור קיצוני איסלאמי והם הצליחו לגמרי לא רע במלאיה ובפלשתינה. הם לא חששו לנצל את פחדם הדתי העמוק של אוייביהם ממגע עם חזיר (מגע שימנע מהם לעלות לגן-עדן). בפלשתינה ובמלאיה הם החזירו לחמולות את גופות המחבלים המוסלמים ההרוגים (או את אלו שהם תלו) בשקים העשויים מעור חזיר. בנוסף, בני משפחה וחברים שנעצרו על סיוע, הוכנסו למכלאות חזירים. המפקדה הבריטית ציינה כי רמת האלימות המוסלמית נגדם בשני המקומות פחתה משמעותית כתוצאה מהפעילות ה"חזירית".

בפיליפינים, המפקדים האמריקאיים הורו לחייליהם לטבול את קליעי הכדורים בדם חזיר, ורמת האלימות המוסלמית-קיצונית  נגדם ירדה משמעותית.

אם זה הצליח לבריטים ולאמריקאים, למה שלא נשתמש בזה (בייחוד שיעלון כבר לא שר ביטחון). יש הרבה חזירים בגליל.

3. הדם על ידיו של צוקרברג

צדק שר בממשלת ישראל שאמר שיש דם על ידיו של (היהודי) צוקרברג, הבעלים של פייסבוק. בפייסבוק מתהדרים בכך שהם לא עושים צנזורה – זהו שקר! למשל, הם קוטעים ברשתות קטעי פורנוגרפיה ופדופיליה, ובגרמניה, אפילו דברי שיטנה ושנאה.

מעניין שצוקרברג קוטע ברשת רק דברי שנאה נגד פלסטינים  (לפי עדות "שורת הדין") אבל לא דברי הסתה פלסטיניים ואיסלמיים נגד ישראל. (ועל כך כבר הוגשה נגד פייסבוק תביעה משפטית בניו-יורק). צוקרברג ותומכיו לא יכולים לרחוץ בניקיון ידיהם מהדם הנשפך ע"י טרור פלסטיני שמעודד ע"י ההסתה הפלסטינית הבלתי פוסקת נגדנו – וטוב תעשה המדינה אם תנסה לפגוע ממשית וטכנולוגית ברשת זו, עד שהם יבינו שאנחנו לא מקבלים "יפיפיות נפש" על חשבוננו, המאפשרת הסתות נגדנו המביאות לרצח.

4. למה שמחה לאיד?

9 אנשי שמאל ישראלים שנסעו לחבר ברמאללה השבוע, עמדו לפני לינץ' פלסטיני ונמלטו בעור שיניהם מזעם האספסוף הערבי.

לפני מיספר ימים יצאה קבוצת של 9 אנשי שמאל (יהודים-ישראלים) לארוחת רמאדאן, בערב, ברמאללה אצל "חבר פלסטיני..." הם כמובן לא דרשו ולא קיבלו אישור לכך מגורמי ביטחון ישראליים, כי הם כמובן לא צריכים לבקש רשות מ"שלטונות הדיכוי והכיבוש הישראליים כדי לבקר חבר פלסטיני 'במולדת שני העמים'..."

מסתבר ש"הציבור הכבוש" ברמאללה לא מתרשם במיוחד מאירגוני שמאל יהודיים המתרפסים בפניהם, ולכן תושבים החלו מתקבצים לעשות בהם שפטים, כך שהם נסו משם כל עוד נפשם בם, וכמו שנאמר, "יצאו משם בשן ועין" (חוץ מאחד מהם שנאלץ להיעזר בשוטרים הפלסטיניים להיחלץ מההמון הנזעם), ועד כמה שנמסר בחדשות המצונזרות ברשות הפלסטינית, אחת ממכוניותיהם הועלתה באש... אבל... השוטרים הפלסטיניים כיבו את האש...

לא הייתי רוקד על הקברים שלהם לו היה האספסוף הפלסטיני עושה בהם שפטים וקורע גופותיהם לגזרים (הם כבר עשו לינץ' בעבר לישראלים) – אבל, במקרה זה אני שמח – ואין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד...

שואלים אותי חברים, מה כל כך משמח, הלא זה באמת מפחיד?

ואני עונה: אני שמח שהם יצאו בשלום כדי שיוכלו להפנים עד כמה דרכם מוטעית, עד כמה היא מסוכנת ועד כמה היא מטומטמת... ועם מי בכלל יש להם עסק...

אז מה לאיד יש פה?

פשוט מאוד, הם, אלה המנסים לפגוע במדינה גם בארץ וגם בחו"ל, המבטיחים פעילות בשטח ומקבלים הקצבות כספיות מכל גורם אנטישמי ואנטי ישראלי בחו"ל בהתאם לפעילותם – מבינים אולי מה יהיה סופם אם ימשיכו בדרכם הנלוזה ויחזרו עכשיו "בתשובה" על מה שעשו.

עוד לא גיליתי איש שמאל שלמד לעומק על האיסלם, ואשר מבין שאנחנו במאבק דתי איתם שאין לו פתרון, וזאת עד אשר האיסלם יזוז מקביעתו שאנחנו כופרים שדיננו : מוות, וכי כל ארץ ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה (שאסור שיהיו בה יהודים).

השמחה לאיד היא על כי בורותם של הטיפשים הללו, שכמעט עלתה להם בחייהם, אירוע שאולי יראה להם עובדות פוליטיות וחברתיות ביחס לפלסטינים. והשאלה היא: האם אכן הם ילמדו משהו מאירוע זה או כהרגלם, יבטלו אותו כ"אפיזודה של כמה בריונים...."

אהוד: הם לא ילמדו – כי רבים מהם מתפרנסים מהשקרים ומשנאת ישראל, וזאת בזכות התרומות שהם מקבלים מאויבינו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

2.7.16

נמשך המצוד אחר רוצחי מיכאל מרק – הודיע קול ישראל. ואני מקווה שהחל המצוד על מי שמתכננים ממש עכשיו את מעשי הרצח והטרור הבאים.

כך נראה "הארץ" של יום שישי – עיתון בשירות שונאי ישראל:  מאמר המערכת: "זכותה של זועבי" (לכנות את חיילי צה"ל "רוצחים").  קריקטורה אנטישמית, הבזה לחברי הכנסת. המוסף מוקדש לרוצח מרוואן ברגותי – שער וראיון עם "מי שעשוי להפוך לנלסון מנדלה המקומי".

את המסקנה מכל זה – אתם תסיקו.

1.7.16

בסוף שבוע זה הוברר: הפלסטינים מאמצים בשיטנתם וברצחנותם את שיטות דאע"ש.

שוב פעם הקבינט מתכנס? לשם מה – כדי להראות לציבור שדנים? אולי שיחליט כבר סוף-סוף להילחם!?

ברכות לידידי סילבן שלום! שמעתי הבוקר את רעייתו ג'ודי שלום-מוזס בקול ישראל, מודיעה בעקבות סגירת תיקו של השר לשעבר, כי תם פרק הפוליטיקה בחייהם. הגם שאני מבין אותה – אינני בטוח שהיא צודקת. פוליטיקאים שהואשמו והורשעו, חזרו לחיים הפוליטיים ולתפקידים רמים – אז סילבן, שכלל לא הועמד לדין, יישב ספון בבית?

מכאן אני קורא לראש הממשלה לזמן אליו את סילבן שלום – שנאלץ לפרוש על לא עוול בכפו – ולהציע לו תפקיד בכיר בשירות המדינה והממשלה!

30.6.16.

נדמה לי שאמות-הספים לא די רועדות אצלנו לנוכח הפשע המזוויע, הרצח שאין מתועב ממנו, שנעשה הבוקר בחברון. אבל אצל רבים כמוני – הלב רותח, הזעם בלתי עצור. האם גם על רצח נערה יהודייה בת 13, בביתה, במיטתה, בשנתה, נגיב – כפי שמסתמן – באופן שיגרתי (דיון "חירום", "כתר" על בית הרוצח, גינויים וכיו"ב), ועוברים לסדר-היום? היהיה זה אכן לילה לבן בתל-אביב – בעוד אשר לילה שחור השתרר בעיר האבות?

שמעתי נכון זה עתה בקול ישראל – "כוחותינו יעשו כתר" (על כפרו של הרוצח? סוף-סוף אין מתביישים במלה "כוחותינו".

לידיעת חנין זועבי (שבוודאי לא רוצה לדעת) – הבוקר קיבלנו המחשה מזוויעה מיהו רוצח. זהו טרוריסט בן "עמך הפלסטיני", שדקר למוות בשנתה נערה תמימה בת 13. אכן, גבורה עילאית, שבאה בעקבות נאום "הרעלת הבארות" של מנהיגך. את מוזמנת, אפוא, יא חנין, לעלות אל דוכן הכנסת ולשבח בהתלהמות את "השאהיד לוחם החרות" שביצע בשמך ובשם אללה את "מעשה ההקרבה" הזה.

אבל במחשבה שנייה, עדיף, יא חנין – שתעופי לנו מן העיניים!

29.6.16

הדבר שהכי מסקרן אותי הערב הזה הוא עיתון "הארץ" של מחר בבוקר: האם עמוס שוקן וחבר מרעיו יסנגרו על האישה המתועבת מבל"ד הבוגדנית, שניצלה את בימת הכנסת להעליל עלילת דם נפשעת על חיילי צה"ל? האם התקשורת תראיין את המנוולת הזאת ותיתן לה פיתחון פה להשמיע שוב ושוב את שקריה-הסבריה? האם יזמינו אותה מחר בבוקר לשידור, והמראיין ישאל אותה שאלות מיתממות ומנומסות, כיאה לעיתונאי אובייקטיבי?

עד מתי תופעת זועבי-זחאלקה-גטאס תיסבל על-ידי הדמוקרטיה הלא-מתגוננת של מדינת ישראל?  עד מתי ימשיכו הללו להתגרות מדוכן הכנסת בכלל אזרחי ישראל?

עד מתי!?

28.6.16.

התשמע קולי? מפליא איך תלמידי בית הספר למשחק "בית צבי" ברמת-גן מצליחים תמיד להישאר צעירים ורעננים. הערב נוכחתי בכך שוב, במופע "עבריה", ערב משירי רחל המשוררת, בביצוע תלמידי שנה ג'. השחקנים-זמרים-תלמידים, ביניהם בלטה בקולה היפה רותם מלר, הפליאו בפירוש המענג שנתנו לסיפור חייה ושיריה של המשוררת הטראגית.

לצלם במופע האינטימי כמובן אסור, אז הקדמתי וצילמתי את הפסנתר המלווה ועליו תמונת רחל ולצידה פרח החמנייה.

יש לי, כידוע, דעות נחרצות בכמה נושאים – לא בכל הנושאים.  למשל – הפיוס עם טורקיה. אני מודה – בנושא זה אני חצוי. מצד אחד, כמו שנאמר – פיוס עם יתרונות מדיניים וכלכליים. מצד שני – התנצלות שאינה במקומה, פיצויים שאינם במקומם.

ואכן, כל צד מפרש את ההסכם כאוסף ויתורים של הצד השני. אותי דווקא מרגיז עניין שלא הועלה כלל וכלל, לפחות בתקשורת: כמו שטורקיה יודעת לדאוג לעזתים – מדוע אנחנו איננו דואגים לכורדים?

27.6.16.

ערב תרבותי עם מירי רגב: "אין דבר שאני רוצה ולא אשיג אותו," אמרה, כולל ראיון מפנק אצל אמנון לוי. כמו מנחם בגין (האשכנזי) בזמנו, שחולל מהפכה תרבותית, שהביאה לו את המוני "ישראל השנייה" ואת המהפך הפוליטי, כך מרי רגב (המזרחית) מיטיבה לזהות את ה-"די. אן. איי." של העם הפריפיאלי ומחוללת מהפכה תרבותית משלה, שתצעיד אותה קדימה ולמעלה. ראשת ממשלה בעתיד? – נא לא לגחך! כבר שומעים אותה יותר מכל שר אחר – אבל עוד ישמעו, גם ישמעו עליה, עוד ועוד בעתיד!

רק 26 אחוז מתושבי בריטניה הכריעו בעד פרישה מהאיחוד האירופי – קבלו אנשי שמאל, שמבכים את ההכרעה שהינה "בלתי דמוקרטית" לדידם, וזאת בארץ הדמוקרטיה בה"א הידיעה. מעניין מה הם עצמם היו אומרים, אילו אותם 26 אחוז היו מכריעים בעד הישארות באיחוד... "זו דמוקרטיה!"

הסכמת ישראל לפצות את תוקפי חיילי צה"ל היא בלתי נתפסת – הגיב הרצוג על הסכם הפיוס עם טורקיה. מעניין מה הוא היה עושה אילו הוא ראש ממשלה. כלום לא היה חותם באותם תנאים ואף גרועים מאלה? או אז – מעניין היה היאך היו מגיבים במקרה כזה מקורבי נתניהו, כמובן: "הסכמת ישראל לפצות וגו..."

בקיצור: הכול פוליטיקה, הכול עניין של מי המגיב, באיזה צד של המפה הפוליטית-אידיאולוגית הוא שרוי, ומכאן פשר תגובתו (שכאמור בנסיבות אחרות תהיה הפוכה).

"אני מציע לכל אחד מכם לא להישאר עם בית ריק מהספר של זאבה," כך אמר אמש איש החינוך והחוקר, מוקי צור, איש עין-גב, בערב שנערך ביד טבנקין לרגל הופעת הספר "על שפת ים כנרת", שערכה אחותי, זאבה זבידוב. הספר עוסק בחינוך הערכי שהוקנה לתלמידי בית החינוך המשותף לקיבוצי עמק הירדן, ובמיוחד על-ידי צמד המורים שושנה ועמינדב ישראלי. בין תלמידותיהם היו זאבה מדגניה ב' ונעמי שמר מקבוצת כנרת.

זאבה עצמה אמרה בין השאר בדבריה הנרגשים: "החינוך אז היה לערכים ולא לחמש יחידות במתימטיקה. החינוך היה שליחות, הכיתה – כבית מקדש."

24.6.16.

עוד היבט של ההצבעה ההיסטורית בבריטניה: הבריטים גם אמרו "לא" ל...אובמה. כזכור, הנשיא היוצא של ארה"ב התערב בהליך הדמוקרטי בארץ לא-לו, כשקרא לבריטים, בביקורו לא מכבר בלונדון, לא לעזוב את האיחוד האירופי.

ועוד היבט: ראיתי עכשיו נואם את בוריס  ג'ונסון, שהיה ראש עיריית לונדון וטוען לכתר של ראש הממשלה. הוא כנראה שאל את התסרוקת וצבע השיער שלו מ...דונאלד טראמפ. האם ימצאו השניים בבוא היום – אם וכאשר שניהם ייבחרו – מכנה משותף נוסף ביניהם?

היום השחור של הסקרים. הפעם –  בבריטניה.

כבוד לאם הדמוקרטיה! הבריטים – יש לנו חשבון קשה איתם מן העבר, אבל היום צריך להצדיע להם. איזו דמוקרטיה! איזו החלטה דמוקרטית, ואיזה נאום מזהיר של ראש הממשלה המתפטר, דיוויד קמרון.

בית ספר לדמוקרטיה של אם הדמוקרטיות!

"אני בצד המפסיד," אמר קמרון, "אבל אעשה הכול כדי שההחלטה שהבריטים קיבלו תמולא. אעשה הכול שספינת הבריטים תשוט קדימה בביטחה, אבל לא אני אהיה מעתה הקברניט."

בלי להתייחס לעצם ההחלטה – כבוד לאומה הבריטית ולראש ממשלתה (בינתיים). יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהם.

22.6.16

ה"ברברוסה" של הגרמנים הברברים. היום, לפני 75 שנה בדיוק, החל מבצע ברברוסה, שבו פלשו הגרמנים-הנאצים לבריה"מ והחל מסע ההשמדה של קהילות ישראל בליטא, לטביה, בלארוס, אוקראינה ורוסיה.

פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, כבר שילחו הנאצים את יהודי העיר בוברויסק שבבלארוס למצעד בן 7 ק"מ לעבר אתר ההשמדה בכפר קמינקה, שם נטבחו כעשרת-אלפים מיהודי העיר. ביניהם היו גם סבתא וסבא שלי – שרה ואייזיק גייסינוביץ הי"ד.

לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח.

20.6.16.

הזאבים ב"הקאמרי". האם זו הצגה על ביבי? האם זה מחזה על המשפחה הלוחמת? האם הוא עוסק במהפך ובהשלכותיו? האם מדובר על יחסי שמאל וימין, ששורשיהם מתקופת טרום המדינה? האם עניינו יחסי הורים ובנים?

או אולי בפשטות, כמו שכותב המחזאי הלל מיטלפונקט בפתח דבריו בתכנייה: "מחזה על משפחה?"

כל התשובות לשאלות – חיוביות. "הזאבים", שעלה אמש בבכורה ב"הקאמרי", הוא סאטירה נהדרת על הפוליטיקה הישראלית, על אמיתות ושקרים, על רודפים ונרדפים, על האישי והציבורי, ומה לא. דרמה אנושית-ישראלית, משפחתית-פוליטית, שמעלה חיוכים ומעוררת הגיגים, בכיכובה הבלתי מעורער של תיקי דיין, הלא היא – איך לא – "זאבה".

אני מכיר זאבה אחת, שאיננה דווקא אשת ימין, אבל לחלוטין אין זה מחזה על אודותיה וקורותיה. ואני מכיר עוד זאבות וזאבים, כלומר, ילדים להורים רביזיוניסטיים, מעריצי זאב ז'בוטינסקי. כמובן – כבר עצם בחירת השם לסיפור ולגיבורה שלו מרמז על תוכן המחזה הכל-כך ישראלי הזה, כמו גם השמות הטעונים האחרים: דב, יאירה, עמידור.

להצגה הופקה תוכנייה עשירה ביותר, להבנת רקע התקופה, ואכן מה אין בה? – שיר בית"ר ושמאל הירדן, קורות חייו של ז'בוטינסקי הנפרשים על פני שני עמודים, פרקים היסטוריים ממקורות שונים על "הנסיכים", על הקמת הצה"ר ובית"ר, האצ"ל ולח"י, על ה"סזון" ו"אלטלנה", וכמובן–  על המהפך, שהעלה את הימין לשלטון, אך לא עקר מקרב אנשיו – אולי עד היום – את תחושת הקיפוח והרדיפה, ההדרה והעלבון.

כלום לא הגיע הזמן גם למהפך נפשי בקירבם?

הצגה נהדרת, עם הרבה אמיתות כואבות לשני צידי המיתרס הפוליטי, חושפת "סודות אפלים", משיבה לתחייה שדים רדומים, מהנה, מעוררת מחשבה.

* * *

יורם אטינגר

בלי רגשי נחיתות בבקשה:

ישראל היא שותפה אסטרטגית של ארה"ב

סיוע אמריקני לישראל? ממש לא. מדינת ישראל היא ההשקעה הביטחונית הטובה ביותר של ארה"ב, עם תשואה חסרת תקדים לאורך השנים במודיעין, בטכנולוגיה ובסייבר. לא מאמינים? תשאלו את האמריקנים עצמם.

את המשא-ומתן על שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארצות-הברית כדאי לנהל בחוכמה ובמתינות, ובעיקר להיזהר משלושה מכשולים עיקריים:

אין לנהל אותו בחיפזון לפי לוח הזמנים של המירוץ לנשיאות ארצות-הברית.

אין להתעלם עבורו מעמדת הקונגרס האמריקני, שהוא הציר המרכזי והחיובי של הקשר שלנו עם ארה"ב.

 ואין להקריב במסגרתו אינטרסים ארוכי-טווח על מזבח צרכים ופופוליזם קצרי-טווח, ובטח שלא מתוך תחושת נחיתות ומצוקה.

שכן לפי המציאות האסטרטגית של השנים האחרונות, אין מדובר כלל ב"סיוע חוץ" למדינה פושטת-יד, אלא בהשקעה אמריקנית בבעלת-בריתה האמינה, היציבה והיעילה ביותר, הנושאת תשואה גבוהה במיוחד.

זו בדיוק הסיבה שהקונגרס האמריקני – השולט בתקציב לפי שיטת הממשל האמריקנית – הביע תמיכה גורפת בהוספת 600 מיליון דולרים לשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בפיתוח טכנולוגיות טילים בליסטיים. התמיכה הזו נובעת מהבנה ומהכרה בתרומתה הייחודית של ישראל לביטחון הלאומי ולתעשיות הביטחוניות של ארצות-הברית בתחומי מחקר, פיתוח וייצור מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים, כגון 'חץ 2/3', 'קלע דוד' ו'כיפת ברזל".

כדאי להפנים: ב-2016 ישראל אינה עוד נושא חוץ קלאסי של האמריקנים, אלא נושא חוץ-פנים הזוכה לאהדה סוחפת ועקבית משני צידי המתרס הפוליטי, בציבור ובקונגרס בארצות-הברית. מדינת ישראל אינה נמנית על קבוצת המדינות הנצרכות דוגמת אפגניסטן, פקיסטן, מצרים, ירדן, דרום סודן, קניה או סומליה – המשוועות לסיוע חוץ כספי וביטחוני מאמריקה.

ב-2016 ישראל מהווה בזכות עצמה יצרנית בכירה של ערך מוסף ביטחוני, טכנולוגי וכלכלי, המעניק לארצות-הברית תשואה צבאית ואזרחית הגבוהה מכל תשואה מקבילה על השקעות אמריקניות ברחבי העולם.

התשואה הישראלית עולה בערכה הדולרי על ההשקעה השנתית בישראל בסך 3.1 מיליארד דולרים. השקעה לכל דבר, המוגדרת – בטעות – כסיוע חוץ (Foreign aid).  ישראל אינה Foreign,  – זרה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, המוסר, התרבות והערכים היודו-נוצריים של ארה"ב מתחילת המאה ה-17 (כפי שמעידים, למשל, שמונת פסלי משה רבנו בבית המשפט העליון, ופסלי יהושע, דוד ויהודה המכבי במכללה הצבאית 'ווסט פוינט'). ישראל גם אינה פושטת יד ל­­-Aid.

סייבר, לוויינים ותעופה

ב-21 ביוני 2016 נחתם הסכם בין ישראל לארצות-הברית להעמקת שיתוף הפעולה בשדרוג אבטחת ולוחמת סייבר. ישראל, האחראית ל-10% מכלל יצוא טכנולוגיות הסייבר בעולם, איננה נזקקת כאן, אלא שותף עסקי-ביטחוני לכל דבר. ולא מדובר רק בסייבר.

מדינת ישראל וארה"ב הן המובילות בעולם בתחומי מחקר, פיתוח, ייצור ושיגור לוויינים זעירים (עד 100 ק"ג), קטנים (עד 300 ק"ג) ובינוניים (עד 1,000 ק"ג), וכן מטוסים זעירים ללא טייס, תקשורת חלל, רקטות מחקר, בלוני ביון וחלל ועוד.

נשמע מוגזם? לדברי ראש סוכנות החלל בארה"ב, צ'ארלס בולדן, "הסכם שיתוף הפעולה בין ארצות-הברית לישראל, מ-15 לאוקטובר 2015, מאפשר לארצות-הברית למנף את היצירתיות חוסכת-האנרגיה בישראל לקראת המסע למאדים."

ממערכת יחסים חד-סטרית התפתחו יחסי ישראל-ארצות-הברית למערכת יחסים דו-סטרית ופורייה לתועלת שני הצדדים. ארצות-הברית בתפקיד השותף הבכיר, וישראל בתפקיד השותף הזוטר, באותה שותפות גיאו-אסטרטגית החורגת בהרבה מרצף העימותים הקשים בין כל נשיאי אמריקה – מטרומן ועד אובמה – לבין כל ראשי ממשלות ישראל – מבן-גוריון ועד נתניהו – בהקשר הצר-יחסית של הסכסוך הערבי-ישראלי. זאת ועוד, היא אף משגשגת לשיאים חדשים למרות המתחים הללו.

לדברי הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקני, "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקנים, אי-אפשר להטביעה, והיא עוגנת באזור קריטי לביטחון הלאומי, לביטחון הפנים ולכלכלת ארצות-הברית. אלמלא ישראל באגן המזרחי של הים התיכון, היה על ארצות-הברית לשלוח למזרח התיכון עוד עשרות אלפי חיילים ומיספר נושאות מטוסים אמיתיות בעלות של 15 מיליארד דולרים לשנה למשלם המסים האמריקני." נטל תקציבי זה נחסך מארצות-הברית בזכות ישראל.

זאת ועוד. מדינת ישראל משתמשת במאות מערכות נשק וביטחון אמריקניות בתנאי קרב ייחודיים, הרלוונטיים גם לארצות-הברית. למעשה, ישראל הפכה למעבדת האיכות המובילה של התעשיות הביטחוניות של ארצות-הברית, למאגר המודיעין המוביל בעולם על הטרור האסלאמי ועל מערכות נשק עוינות לארה"ב, ולמוצב קדמי המאריך את הזרוע האסטרטגית האמריקנית.

תרומה ייחודית זאת יקרה שבעתיים נוכח הקיצוצים הדרקוניים בתקציב הביטחון של ארצות-הברית, מגמת הנסיגה של כוחותיה, הכרסום בהרתעה הבינלאומית שלה, הקצנת איום הטרור האסלאמי עליה ועל בעלות בריתה הערביות, זעזועי "האביב הערבי" וטלטלות המזרח התיכון, הרפיסות האירופאית, השינויים במדיניות טורקיה, והחרפת התחרות הגלובלית בין התעשיות הביטחוניות.

ישראל מעבירה באופן שיטתי לחיל האוויר האמריקני וליצרניות מטוסי ה F16-וה- F15–חברות הענק 'לוקהיד-מרטין' ו'מקדונל-דאגלאס' – לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים, הנובעים מהניסיון הייחודי של חיל האוויר הישראלי. טייס קרב אמריקני אמר לי פעם: "ניסיון הקרב החיוני ביותר נרכש בתמרונים משותפים עם טייסים ישראלים, הטסים תמיד בתחושת לחיות-או-למות, המייצרת בקרבם כושר תמרון יצירתי ונועז והכרה משודרגת של יכולות המטוס."

ביוני 2015 נחתם הסכם להעמקת שיתוף הפעולה בין שני חילות האוויר, שהתבטא בהקמת 12 קבוצות עבודה לשדרוג האימונים המשותפים, הבטיחות, הרפואה האווירית, המודיעין, התחזוקה ועוד. לדברי מנהל מפעל הייצור שלF16  – הלקחים של ישראל הביאו ל-700 שדרוגים של המטוס, לשיפור דרמטי של המחקר והפיתוח, הייצוא, התעסוקה והביטחון הלאומי. הבונוס ליצרן נמדד במיליארדי דולרים. אפשר להניח שיצרנית F15 נהנית מדברים דומים.

לקחים אלו הם באופן כללי מנת חלקה של התעשייה הביטחונית האמריקנית, דוגמת חברת הענק 'נורת'רופ גראמן' המייצרת רובוט לנטרול חומרי נפץ. רכישת הרובוט על-ידי ישראל היתה מאיץ להרחבת היצוא, והשיחות השבועיות עם המומחים הישראלים משדרגות את ביצועי הרובוט ואת תחרותיות המפעל בשוק העולמי.

נכס מודיעיני חסר תחליף

הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש מודיעין חיל האוויר האמריקני, טען שתרומת המודיעין הישראלי לחשיפה וליירוט של יכולות האוויר, הטילים והמכ"מ של גורמים עוינים, "עולה על תרומתCIA  כפול חמש. יכולות חיל האוויר וחילות השדה האמריקניים נובעות, במידה רבה, מהמודיעין הישראלי. הלה תורם לארה"ב יותר מכל מדינה אחרת."

הסנטור דניאל אינוייה, שהיה יו"ר ועדת ההקצבות וועדת המודיעין, העריך "שהיקף וערך המודיעין שארצות-הברית מקבלת מישראל עולה על סך המודיעין המתקבל ממדינות נאט"ו."

הגנרל מייקל ויין, שהיה סגן מפקד ההדרכה של צבא ארצות-הברית, טען שהניסיון הישראלי הניח את המסד ללוחמת ארצות-הברית בטרור.

ואם כבר הזכרנו את הטרור, מפקד ה'מארינס' לשעבר, הגנרל צ'אק קרולאק, העיד כי "גיבוש תורות הלחימה של הכוחות המזויינים של ארצות-הברית מתבסס על הניסיון הישראלי. במלחמת המפרץ הראשונה נלחמתי מול הטנקים הסובייטים של עיראק כפי שלמדתי ממלחמתכם בטנקים הסובייטים של מצרים."

ה'מארינס' האמריקני משתמש במתקנים ישראליים בארצות-הברית ובישראל למינוף הניסיון הישראלי שנרכש בלוחמה בשטח בנוי בלבנון, עזה וביהודה ושומרון. כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב מתאמנים בישראל בדרכם לעיראק, אפגניסטן ותימן, ומפיקים לקחים מהניסיון הישראלי מול מתאבדים, מכוניות תופת ומטעני צד. עם הגיעם לזירת הקרבות הם נהנים מטכנולוגיות ישראליות בתחום המזל"טים, הגנה פאסיבית ואקטיבית של טנקים ונגמ"שים, תחבושות מתוחכמות, ועוד.

אמנם, ב-1952 דחו הנשיא אייזנהאואר, מזכיר המדינה דאלאס ומזכיר ההגנה ווילסון את המלצת הרמטכ"ל האמריקני, עומאר בראדלי – לשדרג את מעמד ישראל מנטל לנכס אסטרטגי נוסח תורכיה ואיראן. הם עשו זאת בעקבות תקדימים היסטוריים ולקחי מלחמת השחרור ב-1948.

אך מלחמת ששת הימים הביאה למהפך ביחס האמריקני לישראל. הניצחון הישראלי העניק יתרון אסטרטגי דרמטי לארצות-הברית ומהלומה לברית המועצות. ישראל חשפה את פגיעותן של מערכות הנשק הסובייטיות, ריסקה את צבאו של נאצר (בעל הברית של הסובייטים), וחילצה משטרים ערביים פרו-אמריקנים, כגון סעודיה, ממלתעותיו של נאצר. עשרות מומחים אמריקנים הגיעו לישראל ללמוד את לקחי המלחמה ואת מערכות הנשק הסובייטיות, ותרמו לביטחון הלאומי והתעשיות הביטחוניות של ארצות-הברית.

בשנים 1969-70 העבירה ישראל לארצות-הברית את לקחי חיל האוויר מהלוחמה מול טילים סובייטים קטלניים ב"מלחמת ההתשה", שצמצמו את אבדות האמריקנים בווייטנאם.

ב-1970 הפגינה ישראל תדמית הרתעה משודרגת, כאשר הביאה להסגת הפלישה הסורית לירדן, שאיימה להפיל את המשטר ההאשמי הפרו-אמריקני, ולגרום לפעולת שרשרת נגד משטרים פרו-אמריקניים במפרץ הפרסי.

חשיפת השריר הישראלי, ותרומתו הייחודית לארצות-הברית, שהיתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, שינתה באופן דרמטי את יחסו של הנשיא ניקסון לישראל – מאדישות וביקורתיות להערכה אסטרטגית. זו הביאה להחלטתו לספק לישראל מערכות נשק חיוניות במלחמת יום הכיפורים ולהגדיל את הסיוע לישראל – בהיקף חסר-תקדים – לאחר המלחמה.

עם תום מלחמת 1973 – ובעקבות התועלת שהופקה ב-1967 – הגיעו לישראל כ-50 מומחים אמריקנים בראשות הגנרל דון סטארי, מפקד בית הספר לשריון, לשישה חודשי הפקת לקחים שהעניקו לארצות-הברית יתרון אסטרטגי מול הסובייטים ושדרגו את ההגנה על אירופה.

והרשימה עוד רחוקה מלהגיע למיצוי: ב-1966, 1969, ו-1989, ישראל השתלטה על מיג-21 סובייטי, מערכת התראה סובייטית מתקדמתP-12  ומיג-23 סובייטי. לדברי הסנטור אינוייה, תרומת מערכת ההתראה הסובייטית לשיפור יכולות התעשייה הביטחונית האמריקנית היתה שלושה מיליארד דולרים, בנוסף לערך המודיעיני והאסטרטגי שניתן לארצות-הברית באירועים הללו.

ב-1981, למרות לחץ ואיומים אמריקניים, השמידה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, ובכך תרמה ליציבות משטרים ערביים פרו-אמריקנים במזרח התיכון, ומנעה מארצות-הברית עימות גרעיני מול סדאם חוסיין ב-1991.

ב-1982 השמידה ישראל 20 סוללות טילי קרקע-אוויר ותחנות מכ"מ סובייטיות שהוצבו בבקעת הלבנון, ונחשבו כבלתי-ניתנות לחדירה. במהלך המבצע – שפגע במוניטין מערכות הנשק הסובייטי – הפגין חיל האוויר יצירתיות מבצעית ולוחמה אלקטרונית חדשנית, ויירט 89 מטוסי מיג 23 ו-21 וסוחוי-20. היכולות הללו הועברו לאחר מכן לארצות-הברית.

ב-2007 השמידה ישראל את הכור הגרעיני הסורי-איראני-צפון קוריאני, פגעה קשות בטרור האסלאמי, וחסכה מהעולם את הטראומה של "אסד גרעיני".

באותה שנה קבע מפקד כוחות נאט"ו, הגנרל ג'ון קראדוק, כי "ישראל היא בעלת-הברית הקרובה ביותר של ארצות-הברית במזרח-התיכון, המסייעת בשיטתיות לאינטרס הביטחוני האמריקני."

בלי רגשי נחיתות בבקשה

ב-2016 מדינת ישראל אינה חברה ב"מועדון נצרכי סיוע החוץ האמריקני", אלא מהווה את המכשול האפקטיבי ביותר לטרור האסלאמי. ישראל אינה נטל, אלא נכס. היא מהווה את המשענת האמינה ביותר של בעלות בריתה הערביות של ארצות-הברית, מקור לטכנולוגיות פורצות דרך של התעשיות האזרחיות והביטחוניות בארצות-הברית, והשותפה האזרחית והצבאית היעילה והאמינה ביותר שלה.

אילו ישראל היתה ממוקמת במפרץ הפרסי, היה משלם המסים האמריקני חוסך מיליארדי דולרים בשנה, המממנים את בסיסי הכוחות האמריקניים בסעודיה, בחריין, עומאן, כווית, איחוד האמירויות ובאוקינוס ההודי.

לא סיוע, אפוא, אלא השקעה. לא בת-חסות אמריקנית, אלא בת-ברית ישראלית.

יורם אטינגר הוא מומחה ליחסי ישראל-ארה"ב, שגריר בדימוס ומנכ"ל 'במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב'.

* * *

אני לא גזען

אבל אני שונא רוצחים

שממיתים נערות תמות במיטתן

ואינני יכול לרחוש כבוד

לַ"עם" של הרוצחים

שלא רק שאינו מגנה אותם

אלא גם חולק להם כבוד וכסף

* * *

משה כהן

הנדון: טרור ה"מיואשים"

האנשים הנאורים בקירבנו "מבינים" את הרוצחים הערבים הנדחפים כביכול על ידי מצוקה כלכלית, ומפנים אצבע מאשימה כלפי נתניהו – וההלקאה העצמית חוגגת.

הבה נראה האם כצעקתה. לפי הדיווחים לא כל המחבלים באים ממצוקה כלכלית, יש ביניהם שבאים ממצב כלכלי טוב, לרבות רופא שיניים.

מה בדבר חלקם של הערבים עצמם במצבם הכלכלי? עם משפחת נתניהו מתחשבנים על הוצאות ניקיון הבית, על הוצאות אירוח וכיו"ב, וטוב שכך. אבל למה לא מדברים על אבו מאזן ועוזריו. הערבים קיבלו ומקבלים מיליארדים של דולרים, שלא הגיעו לעם ונעצרו אי שם בחשבונות בנק בשווייץ. ולמה קשר השתיקה על ארמון הפאר שבנה אבו מאזן לעצמו? למה איש אינו שואל מה הוצאות הניקיון של ארמון אבו מאזן? מניין לקח הראיס את סכומי העתק להקמת ארמון לעצמו  כשבני עמו שרויים במצוקה?

מה ניתן לומר על התקשורת שלנו, הששה להפוך את ראש הממשלה שלנו לשק חבטות ומתייחסת בכפפות של משי לאבו מאזן – מעבר לכל פרופורציה. רגש נחיתות, שנאה עצמית, צביעות אמרנו?

הנדון: נפל לי האסימון

תהיתי למה אנשים נאורים, המעלים על נס את השלום עם מצרים, מתנגדים לשלום עם טורקיה. עד שבא אחד השדרנים הנאורים ביותר במקומותינו, אבי פירסט, ביום 1 ביולי בערוץ 1 בשעה 17.00 והאיר את עיניי:

ההסכם עם טורקיה, שימו לב, מחליש את אבו מאזן, שהוא כידוע הפרטנר הטוב ביותר לשלום של שמעון פרס.

זו טענה ניצחת, נפל לי האסימון והשתכנעתי. איך לא חשבתי קודם על השיקול המכריע הזה.

הנדון: הברברים באים

מעשי הרצח של הערבים שברו את כל שיאי הזוועה. הברברים באים, נקעה נפשנו בהסברים ובניתוחים ובפרשנויות "המבינות" את ה"ייאוש" של הערבים. די לברבורים, אנחנו מדינה ריבונית, אנחנו זכאים לביטחון אישי, תנו לנו ביטחון או לכו הביתה. תפסיקו לדבר, אם צריך לירות – ירו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

1. מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

באשר למידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

2. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית].

וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-135 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

מתוך הקובץ "קיצור תולדות פתח תקווה", שנשלח במייל לכל דורש, ומפריך עוד כמה "אמיתות היסטוריות" מבית היוצר של חסידי הנראטיב במקום הידע ההיסטורי.

* * *

בית יד לבנים / הספרייה המרכזית

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

משנתו של ישעיהו ליבוביץ'

הרצאה מס' 5 בסדרת הרצאות של הסופר

ד"ר משה גרנות

ישעיהו ליבוביץ' סחף אחריו בחייו, וגם אחרי מותו, את השמאל הישראלי משום דרישתו הנמרצת לצאת מהשטחים הכבושים. השמאל חשב בטעות כי כוונתו מוסרית, ולא היא – האיש סלד מהמוסר וסלד מעולם הגויים, ורצה להתבדל מהם. האיש, שספק אם האמין באלוהים בורא עולם, טען נמרצות את הטענה המופרכת –שהסימן היחיד ליהדות הוא קיום מצוות.

 על כך ועל פרכות נוספות – בהרצאתו של ד"ר משה גרנות, על פי ספרו "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'"

ההרצאה מתקיימת ביום ב', 18.7.2016 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש – טל. 03-5408003

* * *

הרצאתו של ולדימיר בוקובסקי

באוניברסיטת "איליה" בטביליסי בשנת 2011 (!)

[ולדימיר בוקובסקי (1942) הוא סופר ופעיל פוליטי וחברתי. נמנה על מייסדי תנועת הדיסידנטים בבריה"מ. עשה בה כ-12 שנה בבתי הכלא השונים. בשנת 1976 החליפו אותו השלטונות הסובייטיים בלואיס קורבלן, מנהיג הקומוניסטים של צ'ילה. אז היגר בוקובסקי לבריטניה הגדולה ומאז הוא תושב העיר קמברידג'].

הסוציאליסטים והאיחוד האירופי

בשנות ה-80 היו מגיעים למוסקבה בזה אחר זה מנהיגי מפלגות השמאל מן המערב והיו מסבירים לגורבצ'וב כמה נפלאה היא הפרסטרויקה שלו: היא כמו מסירה את האיסור על הידידות עם ברית המועצות, היא מאפשרת לנו כעת, לכוחות השמאל להתאחד. אבל הסיטואציה, הם היו מסבירים לגורבצ'וב, היא קריטית: אחרי כל העשורים הללו לא עלה בידינו להקים סוציאליזם אף לא באחת מן המדינות, ודבר זה ניתן להיעשות רק בכולן בעת ובעונה אחת. למסקנה שכזאת, כלומר, אנחנו הגענו. לשם כך, עלינו לקחת לידינו את תהליך האיחוד, אשר מתקיים בעולם בין היתר באיחוד האירופי. אין אנו מעוניינים בשום אופן במפלתה של ברית המועצות – אומרים לגורבצ'וב אישים כמו וילי ברנדט, פיליפו גונזלס, כמו הקומוניסטים האיטלקיים, כמו פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, וכו'. אין אנו צריכים בשום אופן שברית המועצות תתמוטט, משום שלטענתם (אני מצטט) "התמוטטותו של הסוציאליזם במזרח תוביל למשבר הרעיון הזה במערב, ובזאת אין אנו רוצים."

נאמר גם יותר מכך, פרנסואה מיטראן מסביר את העמדה הזו אף גלויות יותר, שעה שהוא אומר, כי לו, לפריז, לצרפת דרושה ברית מועצות חזקה, משום שרק כך (אני שוב מצטט) "אנחנו נוכל לשלוט על כל אשר מונח בינינו." כזאת היא עמדת השמאל.

עד לשנת 1985 התנגדו אנשי השמאל באירופה, והסובייטים, כל אחד בנפרד, לאיחוד האירופי. השמאלנים באירופה סברו שזה יגביר במידה רבה את כוחו של ההון: יהיה להם קשה יותר להיאבק במעסיקים למען זכויות העובדים.

המנהיגים הסובייטיים ראו באיחוד האירופי ניסיון ליצור גוש אנטי סובייטי, לאחד את כל מדינות אירופה, כדי שהן יהוו מעין ראש גשר, גוש שייאבק בה.

כל זה מתחיל להשתנות באמצע שנות ה-80. הדבר הראשון עליו מדברים כל המנהיגים האלה של מפלגות ותנועות השמאל עם גורבצ'וב – הוא שהסוציאליזם מצוי במשבר, וזה לא רק אצלכם במזרח, אלא גם אצלנו. העניין הוא, שבשנים שלאחר המלחמה, במדינות אירופאיות רבות, הונהגו שינויים וחקיקה סוציאליסטיים... הונהג מה שנקרא welfare state  – מדינת רווחה, הונהגו קצבאות סוציאליות וביטוח. כל הרעיון הזה התברר עד מהרה כלא יותר מורכב מאשר פירמידה פיננסית. הרעיון הוא פשוט מאוד: ככל שהדורות החדשים תורמים יותר, כך יכולים אנו לבטח את אלה היוצאים לגמלאות, החולים וכן הלאה. הפירמידה הזו מבוססת על כך שזרם המשקיעים החדשים כביכול יעלה על מספרם של הפורשים.

בחיים הריאליים הסתבר כי זה שונה. תוחלת החיים הלכה והתארכה במהירות גדולה מאוד, וכיום אצלנו, אינני זוכר כעת את המיספר המדויק, אבל כעת אדם אחד אמורים לספק, דומני, שלושה עובדים, מה שבכלל כבר לא מסתדר.

אנגליה הנהיגה רפואה סוציאלית חינם. רפואה זאת התייקרה בין רגע, מאחר שמיספר בני האדם הפונים לקבל עזרה רפואית גדל באורח דרמטי, בעוד מחירם של המכשירים, והתכשירים גדל כל הזמן. אנו יודעים (הכלכלנים האנגליים כבר הסבירו לנו) שלקראת שנת 2040 – כל התקציב של בריטניה הגדולה יוקדש לרפואה! אנו חייבים לצמצם אותו, ולצמצם אי אפשר. אי אפשר לומר למיליוני בני אדם, אשר שילמו מיסים לאורך כל השנים הללו, שהם כבר לא יקבלו דבר בעבור המיסים האלה. זה כל כך לא פופולרי, שבתוך המכניזם הדמוקרטי אין אפשרות לפתור את הבעייה הזו.

המצב דומה גם בביטוח הלאומי: ככל שחולף הזמן, המדינה יכולה לשלם פחות, בעוד שאחוז התוצר הגולמי המנוצל לצרכים הסוציאליים הולך וגדל. וכל כלכלן יאמר לכם, שכבר 30% זה יותר מדי. את זה כבר שום כלכלה לא מסוגלת לשאת.

כלומר, הסוציאליסטים, בראותם את האסון המתרגש, הבינו: יש להם רק מוצא אחד – עליהם להשתלט על האיחוד האירופי, להתייצב בראשו ובאמצעות התהליך הזה לשלוט על המתרחש, ולהנציח את כל ההטבות הסוציאליות שהם הנהיגו. אין מוצא אחר.

עד אז התהליך האירופאי היה כלכלי טהור. היתה זו התאחדות כלכלית, בבסיסה – הסכם של מכסים, שמאפשר תנועה חופשית של עובדים, ממונות וסחורות אל מעֵבר לגבולות, לא יותר מזה. מפלגות השמאל שהשתלטו על התהליך הזה – הפכו אותו עם הראש למטה, הפכו אותו למדינה. איש לא העלה על דעתו איחודה של אירופה לכדי מדינה אחת. רעיון כזה לא הועלה כלל, הוא לא עמד על סדר היום. הוא הופיע לקראת סוף שנות ה-80.

גורבצ'וב הבין מהר מאוד את כל היתרונות שצפויים לו מן העיצוב החדש, והוא הסכים עם האירופאיים, עם מפלגות השמאל, והשיק את הפרויקט הזה תחת השם "בית אירופאי משותף". עם זאת, הוא כמובן לא הוסיף שבית זה יהיה סוציאליסטי. גם המנהיגים המערביים שתקו בנידון. והנה, החל מן הרגע הזה מתחיל תהליך ההשתלטות על הפרויקט האירופי בידי מפלגות השמאל. הוא מתנהל במהירות רבה. אין מי שמתנגד לכך במיוחד. מפלגות הימין, שלא הייתי קורא להן ימניות אלא, יותר שמרניות, מבינות שגם הן אמורות לעשות משהו עם הבעייה הזאת, צריך יהיה לפרק איכשהו את הביטוחים הסוציאליים, אשר שום כלכלה לא תוכל עוד להרשות לעצמה, ואפשר לבצע זאת רק באמצעות גוף שאיננו נבחר. באמצעות הפרלמנט הלאומי שלנו אי-אפשר להעביר את זה. דרוש לשם כך גוף שאיננו נבחר, אשר יכול להורות להצהיר את הדברים הללו, אתם מבינים?

מן הצד השני, לגורבצ'וב קסם גם הרקע האידיאולוגי עצמו של ברית חדשה כזו. רבים מכם יודעים, שהיתה קיימת מין תיאוריה – הנחה כזו של התכנסות. היא היתה פופולרית למדי באמצע המאה ה-20. הרעיון הוא, שהינה יום אחד ברית המועצות תתרכך, תלבש פנים אנושיות. יהיה זה סוציאליזם עם פנים אנושיות, ואילו במערב תנצח הסוציאל-דמוקרטיה, ואז תתחולל ההתכנסות, דהיינו התאחדות של שני העולמות. לא יתקיימו עוד באירופה פיצול, עוינות, ניגודים בינגושיים... כל זה לא יתקיים עוד, וישרור המודל הסוציאליסטי, הסוציאל-דמוקרטי.

היו אלה חלומות של מפלגות השמאל לאורך עשרות בשנים, אותם ניצלו הבולשביקים בתבונה גדולה. כל אימת שהגיעו למצב של משבר, הם אותתו למפלגות השמאל במערב, שהם מוכנים להתכנסות, ומפלגות השמאל עזרו להם בדרכים שונות לצאת מן המשבר. אבל ברגע שהיו יוצאים מן המשבר הם היו שוכחים מן ההתכנסות, והכל היה נגמר בזאת.

הנה כי כן, בסוף שנות ה-80, רעיון ההתכנסות היה קוסם לברית המועצות. גורבצ'וב הבין מצוין, שהמערכת הולכת ומתבלה, המערכת תתמוטט, דרושה להם עזרה אדירה מצד המערב, ובלעדיה תתמוטט השיטה הסובייטית. ובכן, עם רעיון שכזה הלכו ונבנו הסטרוקטורות האירופיות, הלכה וקמה הברית האירופית. אם תעיינו בה בעיון, תבחינו שאיננה אלא העתק חיוור של ברית המועצות, שהלך והתהווה במיוחד כדי להתאים בדיוק לסטרוקטורות סובייטיות.

נו, למשל, כיצד מתנהלת הברית האירופאית? באמצעות עשרים ושבעה קומיסרים פוליטיים, אשר איש איננו בוחר בהם, אשר ממנים את עצמם ושאין אנו יכולים לגרש אותם. כיצד מתנהלת ברית המועצות? באמצעות חמישה עשר קומיסרים פוליטיים, שגם בהם איש איננו בוחר וגם אותם אין מי שיכול לגרש. מהו תפקידה של ברית המועצות? תפקידה של ברית המועצות, את זאת הודיעו לנו עוד בבית הספר, הוא להקים שותפות היסטורית חדשה – האדם הסובייטי. מהו תפקידה של הברית האירופית? כמו שאומרים לנו כעת, להקים שותפות היסטורית חדשה – של אירופים. מדינות הלאום חייבות להיעלם, עלינו לשכוח על קיומם של הבדלים אתניים – צרפתים, איטלקים, יוונים, אנגלים... כולנו צריכים להפוך אירופים. הלאומיות באירופה נרדפת. היא פשע.

הפרלמנט האירופי

הגוף היחיד הנבחר הוא הפרלמנט האירופי. מהו הפרלמנט האירופי? אני מבקר שם לעיתים קרובות, יש לי שם ידידים, אני עוקב אחרי זה. נו, קודם לכול, זהו מוסד אדיר אשר כולל כאלף וחמש מאות, אולי קצת פחות מזה, נציגים מ-27 מדינות. אלף וחמש מאות איש זהו כבר גוף בלתי פעיל. מה עוד שאין הם יושבים ברציפות, כמו פרלמנטים לאומיים נורמליים, אלא שבועיים בחודש בלבד. חישבתי, שככלל, לרשותו של כל חבר פרלמנט עומדות 6 דקות בשנה לשאת את דבריו במליאה. 6 דקות – זוהי כל השפעתו כולה של חבר פרלמנט אירופי אחד.

וזאת כאשר באירופה, כידוע לנו קיימות עשרות שפות שונות. לכן תקן המתורגמנים בפרלמנט האירופאי – זה משהו בלתי רגיל, הוא של כ-20 אלף איש. המשכורות שהם מקבלים הן פנטסטיות. הם לא משלמים מיסים: הארגונים הבינלאומיים, שמשרתים במוסדות בינלאומיים, לא משלמים מיסים. נוסף לכל זה יש להם נהגים אישיים, מזכירים, ועד 100 אלף יורו לאיש בשנה לשם פעילות חוץ פרלמנטרית. זהו שוחד פנטסטי.

דומה שיש להם, לבני אדם שנבחרו באורח שכזה, כספים בל ישוערו, אבל אפשרויות פוליטיות קטנות מאוד. אינך יכול לעשות כלום מעשית ב-6 דקות הופעה בשנה. יתרה מכך, כל המחנה הצועני הזה עובר מדי חודש למקום חדש. חודש אחד בשטרסבורג, לאחר מכן מתאספים כל המזכירים, הנהגים, המתורגמנים, וכל המחנה נע אל בריסל. בחלוף חודש, בתום ישיבה של שבועיים בבריסל, שוב הכול אוספים את הפקלאות שלהם, את המזכירים שלהם, את המתורגמנים ונוסעים אל לוקסמבורג. כעבור חודש שוב אוספים את הכול וחוזרים לשטרסבורג.

המעבר לבדו של הפרלמנט האירופאי ממקום למקום עולה מיליארדי יורו, ולגמרי לא ברור על מה הם הוצא כסף זה. זה מה שהוא, הפרלמנט האירופאי. אין הוא מעניק כל ערובה לדמוקרטיה. אני אוהב מאוד את הברית האירופאית על שהיא נוהגת בדיוק כפי שתיאר אורוול: הביטוי "הגירעון הדמוקרטי" – הוא ביטוי אורוולי מובהק. לא יתכן גירעון דמוקרטי, כשם שלא ייתכן "קצת היריון". או שיש לך דמוקרטיה או שאין לך. ובכן, במבנה האירופי היא לא קיימת.

ובעת ובעונה אחת מוציא הגוף הראשי, ה"פוליטביורו" – ועדת הפרלמנט האירופי, כמות אינסופית של הוראות, שהפרלמנט האירופי איננו דן בהן.

יום אחד הגעתי לשם ושאלתי: "מה אתם, חבריה, עושים היום?"

"הו," הם אומרים, "מזה חצי שנה דנים אנו באחוז השומן שמותר ביוגורט. זה," הם אומרים, "הנושא החשוב ביותר כעת."

 ואילו כל השאלות, שאלות של מדיניות, שאלות של הגבלות – כל אלה נפתרות באמצעות הוראות הוועדה האירופית. והנה, ההוראות הללו הן משהו. כיום, לכל חבר חדש שמתקבל לאיחוד האירופי צריך להכניס הגבלות ותקנות לאורך כ-80 אלף עמודים. הנה מה שהצליחה "לייצר" הוועדה הזו – 80 אלף עמודים.

הפרלמנטרים הפולניים, למשל, התלוננו בפניי, שאין להם פשוט הזמן הדרוש לקרוא את כל זה. צריך לאשר את זה ולאשרר באמצעות החקיקה הלאומית, אבל לעבור על זה – פשוט אין כוח. זמן קצר מדי ניתן לשם כך. כלומר, מתבצע תכתיב. התקנות הללו קשורות לעיתים קרובות באינטרסים של חברים חשובים באיחוד האירופי, כגון המשק החקלאי. הנה קיימת מדיניות משותפת לניהול החקלאות common agricultural policy, שכתוצאה מכך החקלאות בכל הארצות, לבד מצרפת, גוססת. זה מסודר כך, שהם לא יכולים להתקיים. המשקים שלנו באנגליה נגמרו כך, כמו אגב גם הדייגים. גם שם יש מכסים. מדיניות הדייג היא מורכבת. פירוט התקנות הללו הוא כזה, שהתוכנית השנתית דומה עליך כגן ילדים. על הכול מחליטים שם. מה צריכה להיות צורת הבננה, ואם אין לבננה הצורה הדרושה, אין למכור אותה. מה הצורה הדרושה למלפפון, מה צריך להיות גודלה של ביצה, הנה, ביצה שהיא קטנה מן המידה שקבעה הוועדה האירופית – לא תיקרא ביצה ואין למכור אותה, וכך הלאה. תקנות לאלפים רבים. זוהי ביורוקרטיה, שנטרפה עליה דעתה, הזוללת מיליארדים על גבי מיליארדים של יורו בשנה.

די אם נזכיר כמה מהוראותיה של הברית האירופית. למשל, לפני כחמש שנים יצאה הוראה מטעם הוועדה האירופית שכל בעלי חוות החזירים חייבים לספק לחזיריהם כדורים צבעוניים, כדי שהחזירים לא ישתעממו.

יותר מזה: אשתקד יצאה תקנה מטעם האיחוד האירופי, האוסרת באירופה להרוג ולהשתמש בבשרם של הסוסים והזברות למזון.

מיד כתבתי להם מכתב, לאמור: "ומה בעניין הג'ירפות, האם מותר לי לכל הפחות להרוג ג'ירפה?"

לא קיבלתי תשובה.

כעת, ההונאה הגדולה ביותר בעולם קשורה באקלים, בכך, שאנחנו מייצרים גזי חממה רבים מדי, ובשל כך מתחמם כדור הארץ. את ההזייה הזו ניסו להביא כסיבה, כבסיס, למיתון הפעילות שלנו. עד לרמת האדם הבודד. לא רק מדינות, לא רק חברות – האדם הבודד! יהיה עלינו לקבל כרטיסי אשראי מיוחדים בהם נצטרך לציין כל אימת שאנו צורכים אנרגיה, מצרכים וכן הלאה, כמה פלטנו תחמוצת פחמן. הנה, עד לרמה שכזו אמורה להיות הקונקרטיזציה.

לדוגמה, הוועדה האירופית הציגה טענות לחברות התעופה: אתם פולטים יותר מדי דו תחמוצת הפחמן, דבר הגורם להתחממותו של כדור הארץ, ועליכם לשלם מס מיוחד. אלא שאת חברות התעופה לא עשו באצבע, הן עשו יד אחת ושכרו מכון מחקר לברר מי פולט את גזי החממה וכמה? התברר לפתע, שפרה באחו פולטת יותר גזי חממה מן המטוס הטס מלונדון לניו-יורק. הוועדה האירופית שקעה בהרהורים: אכן, בעייה.

והנה הם מצאו בשנה הקודמת פתרון לבעייה והודיעו לנו: יש לשנות לפרות את הדיאטה. כדי שהן ימעיטו לפלוט את גזי החממה האלה. בהתאם להחלטת הוועדה האירופית, יש להאביס אותן בשום. התפלאו הבריות, לאמור: אז מה, החמאה שלנו תהיה מראש מתובלת שום, החלב יהיה שומי – זה הרי לא טעים. אבל איש לא שאל את השאלה הפשוטה ביותר: האם יואילו הפרות לאכול שום? אני מאד מפקפק: כיצד תאלץ את הפרה לאכול שום? הרי אין היא כאותו אדם? הנה, טירוף שכזה מתחולל באיחוד האירופי.

עתיד הדמוקרטיה באיחוד האירופי

ואלה כבר אינן בדיחות. אנחנו צחקנו כאן, אך למעשה אין זה מצחיק כלל, משום שבאורח שיטתי נגרע מן החופש שלנו, הדמוקרטיה נמוגה, הפרלמנט שאנו בוחרים משמש ב-80% חותמת גומי להחלטות בריסל. זה כבר איננו פרלמנט, הוא כבר לא מקבל החלטות משל עצמו, אלא את אלה שהחליטו בבריסל.

ותוך כדי כך, הולכת וגוברת חקיקתם של חוקי איסור למיניהם. באמצעות המבנים האירופיים הללו כופים עלינו את מה שקרוי התקינות הפוליטית, נוחתים עלינו חוקים של מה שנקרא hate speech  – שיח שנאה. כיום, אם התבדחת, נאמר, על מיעוט כלשהו באירופה, אתה תלך לבית כלא, זוהי עבירה פלילית. וכבר היו דברים מעולם. נכון, אמנם, שאיש עדיין לא הגיע לבית הסוהר, אבל כמה מן המטיפים הנוצריים הורשעו על שהם, נאמר, גינו הומוסקסואליות מנקודת ראותו של התנ"ך.

אצלנו באנגליה, למשל, ביטלו את חגיגות חג המולד: זה אסור, זה יעליב את המוסלמים. דגל הלאום האנגלי לעומת זה הבריטי – כמוהו כמו בגרוזיה צלב גיאורגי הקדוש – צלב אדום על רקע לבן. ובכן, את הדגל הזה אסרו להציג בפומבי, מאחר שזה יעליב את המוסלמים, יזכיר להם את מסעות הצלב.

יחד עם זאת המוסלמים עצמם לא אומרים דבר. לא רחוק ממני, במרחק של כמה רובעים, יש לפלסטיני שומר-דת חנות והוא מוכר מצרכים. הוא מבין מצוין, שהצגה כזו של הבעייה מתבצעת במיוחד כדי לגרום לו ריב עם תושבי המקום, כדי לעורר איבה אתנית. והוא, המוסלמי הציג בחלון הראווה שלו דגל אנגלי, כדי להוכיח: זה לא אני, חבריה, אני לא מתנגד, בבקשה, שיהיה חג המולד, דגלים, אין לי שום טענות. אלה הם האידיוטים השמאלנים שלכם, הם עושים את זה, ולי אין בזה כל עניין.

ובכן, מה זה? מתבצע שיסוי, הם צריכים את האיבה הזו, הם צריכים שנשנא זה את זה, זה יקל עליהם לשלוט. ומי ולמה ניסה בכוח שכזה, בעוצמה שלא תיאמן – לכפות עלינו רעיונות על גזי החממה וחלקו של האדם בחימום כדור הארץ, מי, מי עומד מאחורי זה? הלוא אלה אינם כוחות מבוטלים. ניחא. נניח שאלה הם מדענים כלשהם, להם זה משתלם: ככל שגדול יותר איומו של האסון, כך הם מקבלים מלגות רבות יותר. אבל המדענים לא יכולים היו לעשות את כל זה. ניצבים מאחורי זה איזשהם כוחות אדירים, כאלה שיש בכוחם לאנוס את כל מנהיגי הממשלות בעולם לחתום על הרעיון של החימום הגלובלי. מי הם האנשים הללו, אין אנו יודעים עד כה, אך השפעתם היא עצומה והיא איננה דמוקרטית.

יגידו לי: השוואתך את מערכת האיחוד האירופי לזו הסובייטית היא שטחית, היא לא רצינית. ברית המועצות היתה בכל זאת מדינה מדכאת, טוטליטרית. היה לה גולג.

אכן גולג אין לפי שעה באיחוד האירופי, אבל השלדים שמסוגלים להתפתח לגולג כבר נוצרים. למשל, בהתאם להחלטת האיחוד בניצה, החלו להקים את מה שנקרא אירופול.  אירופול – משטרה אירופית. במה יעסוק אירופול זה? ראשית כל הוא בעל שליטה בל תיאמן, האירופול הזה, יש לו חסינות דיפלומטית. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שוטר בעל חסינות דיפלומטית? הוא יכול לעשות לך כל שירצה, ואתה אינך יכול אפילו להתלונן עליו בבית המשפט.

שנית, תהיה להם הזכות, לפי ההסכם בניצה, להגלות בני אדם מארץ אחת לשנייה. ללא דיונים בארצו. זהו מה שנקרא European rest word. כעת, לדרישתה של כל מדינה יכול האירופול להגיע, לקחת אותך ולהסיע אותך לאיזושהי יוון, שם ייערך בעניינך משפט, כן?

ושלישית, על פי אילו פשעים ירדוף אותנו האירופול?

והנה מסתבר (וגם זה נכלל בהסכם ניצה) – על 32 מיני עבירות, אשר שתיים מהן מעניינות במיוחד, משם שהן לא כלולות באף לא אחד מספרי החוקים של שום מדינה. אחת מהן נקראת גזענות והשנייה שנאת זרים. כיצד תגדיר אירופה מהי גזענות ומהי שנאת זרים, בכך שומה עלינו עוד להיווכח, משום שלא זו ולא זו אינן מושגים משפטיים ואינו יכולות להיות כאלה. אלה הם מושגים אידיאולוגיים, הם כולם יחסיים, סובייקטיביים, ומה שיעשו לנו בתחום זה – זו שאלה גדולה.

הממשלה הבריטית שלנו, לפחות כבר הסבירה לנו, כי מי שיתנגד למדיניות ההגירה החופשית מן העולם השלישי אל אירופה, אנשים אלה יואשמו בגזענות, ומי שיתנגדו להמשך איחודה של אירופה – יואשמו בשנאת זרים. כעת אנחנו כבר יודעים מצוין על פי איזה סעיף יושיבו את כולנו. כדאי לדעת (ואני אומר זאת בתור אסיר ותיק) על פי איזה סעיף ישפטו אותך. כלומר הנה זה הולך וקרב.

כעת אישררו תפקיד חדש – הפרקליט הכלל אירופי. תהיה לנו פרקליטות כלל אירופית. תהיה משטרה, תהיה פרקליטות, הכול נפלא. ובכן מנקודת הראות של התקינות הפוליטית, מנקודת ראותה של האידיאולוגיה שלהם, שאיש איננו שואל לדעתנו בעניין, דרך אגב, ישלטו בנו בהתאם. הדבר כשלעצמו איננו מפליא אותי. אף לא אוטופיה אחת בעולם שמסתדרת בלעדי גולג, מכיוון שהיא אוטופיה, מכיוון שאיננה לוקחת בחשבון את ייחודו של האדם. ואירופה במובן זה איננה יוצאת מן הכלל. יהיה גם יהיה גולג אירופי. אני אולי לא אחיה עד אז, אבל רבים מאוד יחיו. וזה יהיה די לא נעים.

אבל ממש כמו שבזמנה ברית המועצות צפויה היתה להתמוטט, זה גם מה שצפוי לאיחוד האירופי. ושום דבר לא יפטור אותו מכך. ותקוותי היחידה היא שהוא לא יקבור תחת הריסותיו את כולנו, מה שיתנהל באורח כללי, כפי שקרה באורח כללי בברית המועצות.

הנה זהו צד אחד של חיי אירופה בת זמננו. אל תשאפו לאיחוד האירופי. שלא יקבלו אתכם. ידידים קיימים לא בכדי לחקות אותם ולהעתיק את התנהגותם. הידידים ישנם כדי להיות ידידים, לעזור זה לזה ולומר את האמת, כאשר היא נדרשת. ואם עושה ידידך שטויות, ידיד אמת יאמר לו זאת תמיד.

בכוונה בחרתי היום בנושא זה, כדי שלא יהיו לכם אשליות. אתם אמורים להיות חלק מאירופה וחלק מן המערב ודבר לא ימנע זאת מכם. ומוטב להכיר את הצדדים הטובים, כמו את הרעים, ולהיות מוכנים לקראתם. כדאי לדעת בעולם של היום, שאין לו לאויב, לרוע – פרצוף לאומי או אתני. יכולים להיות לכם ידידים ברוסיה ואויבים במערב. הרבה יותר חשוב שתבינו כי יש אוייב, ולהבין שבעולם של ימינו החזית מצויה במוחותיהם של בני אדם ולא בגבולות של מדינות.

תודה לכם.

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

עמוס גורן

צומת הולץ

סיפור

המשך מהגיליון הקודם, וסוף הסיפור

7. מסעדת "ז'ואל"

המסעדה היתה מעוצבת בסגנון קלאסי, מאופק אך לא מאופק מדי, לא בלתי דומה למסעדת "שה ז'ורדאן" ברואן, שנחשבה גם לאלופת ה"נובל קוויזין" אך גם לטובה בעולם בכל הקטגוריות.

הפעם, לרגל האירוע, הכול השתנה. לא היו שולחנות נפרדים אלא רק שולחן אחד ארוך, כאילו עומד להתקיים כאן סדר פסח ולא מופע של נהנתנות צרופה. סדר ישיבה זה היה הברקה של המארח. הוא הפך את כולם לשווים, לשותפים שמערטלים בפומבי את נהנתנותם חסרת הבושה.

לימינו של אשר קירש ישבו נגן הקרן של הפילהרמונית צבי ענבר ואשתו, ומעבר להם זובין מהטה ואשתו. ליד עמליה ישבו רותי ומישי ארבל, ממציא ובעלי סנדלי ארבל שנעשו להיט עולמי ועמדו לרשת את בכורת הקרוקס, ולידם הצייר הקונספטואליסט הישראלי-קליפורני בעל ההומור הנשכני ארי רדאי, עם קרחת וצמת עורף דקה, ואשתו הנאה קורל שחורי. רדאי היה ידוע במדורי הרכילות בתואר "האיש המתחתן" ושחורי, עורכת דין מומחית לדיני משפחה,  היתה אשתו השביעית או השמינית. באולם היו צלמי וידאו וסטילס, גם של המקום עצמו וגם של רשתות הטלוויזיה הראשיות במדינה.

ז'ואל סוסתיאל התייצב בראש השולחן והסביר בצרפתית את מה  שצפוי:

"כדי ליהנות במאה אחוז מן הקוויאר שלנו צריך לטעום אותו כפי שעשו את זה, לפי מה שכותב דוסטוייבסקי, הקצינים של הצבא הרוסי הצארי בסיביר: קודם כול קצת שלג בפה, אחר כך גרגרי יער, אחר כך וודקה טובה, ורק אז הקוויאר, ובלי קרקרים כמובן."

סוסתיאל סימן למלצרים בהרמת גבה קלה ואלה הגישו כוסיות וודקה קפואות ובהן וודקה "מחרובסקי" מהעיר פשקוב, כלי בדולח עם גרגרי יער שהגיעו אותו בוקר בהטסה מהרי אוראל, כלי חרסינה ארמניים עם שלג מן החרמון שהוטס משדה התעופה של מחניים, ואחריהם כלי כסף עם הקוויאר הטרי.

סוסתיאל עצמו, בעל גוף וחסון, לבן שיער ושזוף, לבוש בסגנון זרוק-מעודכן של דוויל וטרוויל שבחוף האטלנטי של צרפת – לפי מה שנאמר בעיתונים, הריביירה נעשתה כבר משעממת וולגרית מדי עבורו – הדגים לאורחיו איך לאכול בכפית קטנטנה של כסף את הקוויאר.

שכנו של אשר מימין, הנגן צבי ענבר, טעם והעריך במבינות את טעמו הפחות דגי והיותר שקדי של המאכל הנדיר ואמד את שוויו ב-200 דולר לכף.

מן הצד השני אמר מישי ארבל לשכנתו עמליה:

"סוסתיאל משקיע בארוחה הזאת הרבה יותר ממה שאנחנו משלמים לו. זה נראה כאילו הוא רוצה להיכנס לפוליטיקה או משהו."

"לא לפוליטיקה, ישר לפנתיאון," העיר לו ארי רדאי. "פעם היה החגיגה של באבט.  עכשיו יש החגיגה של ז'ואל."

הארוחה היתה לא רק מזון אלא גם שעשועים. התפריט, למשל, היה אכיל בעצמו. זה היה לוח קטן של טפיוקה ברוטב גרנובל מצומצם, סדר המנות היה כתוב עליו באותיות זעירות והוא הוגש כשלידו זכוכית מגדלת כדי שיהיה אפשר לקרוא.

בין המנות היו שתיים בולטות: האחת בליני עם לובסטר מלכותי והשנייה מדליונים של בשר וואגו, בשר בקר יפני מן האי הונשו, שאותו מגדלים כיום גם במקום אחד בוויילס. הוא קצת משוייש ויש בו גם מעט שומן, כדי לשמור על עסיסיות. 

אשר קירש קלט בעבר, בטיול שעשה ביפן, שוואגו ביפנית פירושו פשוט פרה, אך ענבר, שהיה ביפן לא מכבר עם הפילהרמונית, היה יכול  לחדש לו שהעגלים הללו גדלים יותר זמן מעגלים רגילים כדי להשיג את מרקם השיש של בשרם, ושהטעם המיוחד של הבשר מושג בכך שמשקים אותם בירה.

עמליה תקעה מרפק בצלעותיו של אשר קירש וסימנה לו שצריך להתחיל במבצע שלשמו באו.  לאשר הרעב, רעב בריא ומוצדק בניגוד לרעב המפוקפק חסרת התיאבון שחש בערב הקודם ב"אל תעזבנו", היה חשק לחכות לוואגו, אך עמליה לחשה לו שלחבר ותיק בתנועה האנרכיסטית לא מתאים להכניס לתוך פרצופו חתיכת פרה שנרצחה ושזה מגעיל לשבת כאן בחברת קפיטליסטים – היא כינתה אותם "קרציות רעילות" – כשכל התא נמצא בחוץ ומחכה לסקנדל שיפרוץ בפנים כדי להסתער אל תוך המסעדה, להתעמת עם שוטרים ולפוצץ את האירוע.

"תזמין את היין," אמרה לו כשהיא תוקעת בו מבט של ילדה רצינית שאיתה לא מתחכמים. "תזמין עכשיו."

אשר קירש סימן לסומלייה, מקצוען שהובא מצרפת במיוחד לאירוע הזה, ובצרפתית רהוטה הזמין אצלו את הבקבוק היקר ביותר בתפריט היינות, מוטון-רוטשילד 51, שכל בר-בי-רב הבין שהוא מופיע שם רק לתפארת הבית ולא כדי שמישהו באמת יזמין אותו. לידו היה רשום המחיר החינני של 5800 דולרים אמריקניים.

הסומלייה אמר:

"ואדוני הוא..."

"פרופסור פישר מז'נווה," אמר אשר קירש בלי להניד עפעף. "המחלקה לייננות וכרמים של הפקולטה לחקלאות.  וזאת בתי, מארי-פראנס פישר." 

את השם פישר הגה בהדגשה יתרה של ההברה האחרונה, תוך שהוא מקפיד  שהרי"ש תהיה אחורית, גרונית וקרובה לחי"ת.

"מסייה לה פרופסר, מדמואזל," קד הסומלייה והלך לדבר עם בעל  הבית. כנראה היתה שם  התייעצות, שכן עברו דקות ארוכות עד שז'ואל סוסתיאל עצמו, עם הבקבוק הישן העטוף במגבת לבנה אחוז בשתי ידיו, ואיתו הסומלייה עם חולץ הפקקים – הופיעו ליד אשר קירש ועמליה. 

הפקק הוצא והוגש לאשר להרחה. הוא הריח בנחיר שמאל ואחר כך בנחיר ימין והתיר בתנועת ראש למזוג לו לטעימה.

מעט יין נמזג לכוסו, הוא הרים את הכוס אל אפו, ריחרח ארוכות, נטל מעט יין אל פיו, גלגל ארוכות על לשונו כשהוא מגלגל עיניים כלפי התקרה המוארת באור יקרות, בלע והירשה למלא את כוסו ואת הכוס של עמליה.

לטעמו של אשר קירש היין היה טעים, טוב, אך לא יותר  מכל יין טוב אחר. גם עמליה חשבה שהיין בסדר, יין טוב ולא יותר מזה. הם שתו, אך לא הבינו שום דבר ביינות, לא  הוא ולא הבחורה. 

מסביב הביטו בהם לראות את תגובתם על היין. הצלמים צילמו. אשר קירש המשיך לשתות, מתוך ריכוז ובהרמת גבות, בתקווה שעם השתייה יגלה איכויות מיוחדות שלא הבחין בהן קודם לכן. אשר אמר:

"אלון לא כל כך אוהב אותי. הוא חבר שלך?"

"אצלנו כולם עושים עם כולם. אין זוגות. רחוב לוונדה זה לא תיבת נוח."

אשר ציפה שיגישו את הוואגו, אך היא היתה חסרת סבלנות.

"האנשים שלנו מחכים לך," אמרה. "תקום ותודיע מי אנחנו."

הוא הביט בה מבולבל. משום מה היה בטוח שהיא זאת שצריכה לייצג את הקומונה התל-אביבית ולעשות את המעשה. הבחורה לא  ויתרה:

"קום, נו..."

אשר קירש קם על רגליו, וכשהכוס עם המוטון-רוטשילד בידו, אמר בקול צלול:

"בשם התנועה האנרכו-קומוניסטית בישראל. סניף תל- אביב עם תמיכה של סניף ירושלים,  אני מתכבד להודיע: אין לנו כסף, אנחנו חושבים שלא צריך בכלל להיות כסף, ואנחנו לא משלמים בעד היין והארוחה. תקראו למשטרה."

ואולם תגובתו של  סוסתיאל לא התאימה לציפיות של מתכנני ההפגנה.

"שום משטרה," קרא הבעלים. "ז'ואל זה מקום של  תענוג ולא של משטרה!"

בקור רוח לקח את הבקבוק, ולעיני המצלמות התחיל למזוג לשכניהם של אשר ועמליה  ולעוד  אורחים מסביב לשולחן. הצלמים צילמו אותו בתקריב. גם לעצמו מזג:

"לחיים," קרא ז'ואל ושתה. "חג שמח לכולם,  המוטון-רוטשילד על חשבון הבית."

הקהל מחא כף והריע בהוקרה. המסעדן והבליין הבין-לאומי ז'ואל סוסתיאל היה מתוחכם יותר ממהשהקומונה האנרכו-קומוניסטית מרחוב לוונדה צפתה. הפתיחה המאולצת של המוטון-רוטשילד בערב חג הפסח היתה סיפור עיתונאי טוב שרק הוסיף למוניטין של המסעדה והציגה את בעליה כאישיות.

אשר קירש  ועמליה קמו ויצאו. במקום סקנדל אלים הם עברו דרך קהל מדושן עונג שהביט בהם בגיחוך מהול בבוז, כאילו היו זוג ילדים תמימים, אם לא טיפשים ממש. המבטים  האלה כאבו לאשר.

בחוץ נתקלו באלון ובשאר חברי הקבוצה שזעמו על  שלא קיבלו הזדמנות לפרוש את שלטי הבד, להפגין בלי רישיון  ולהרביץ לקפיטליסטים ולשוטרים המגינים עליהם.

אלון נזף  בעמליה:

"באמת, רעיון מבריק, לשתות ולא לשלם. תקשורת נהדרת יצאה  לנו מזה."

אל אשר לא טרח אפילו להסתכל. בעיניו היה הירושלמי הקשיש אנרכיסט גרוע, אם בכלל היה אנרכיסט.

8. תל-אביב-בית-זית

עמליה הלכה עם אשר לכיוון התחנה המרכזית. בשוק לווינסקי היתה הצטופפות סביב איזה דוכן והתברר שאריתראי  בשם המילטון מ'בלי מוכר שם שיפודי פרגית בתוך הפיתות האחרונות שלפני החג. אשר חש פתאום שהוא רעב והתחיל להידחק בתוך הקהל. היה לחץ. אנשים הושיטו ידיהם בבולמוס אל הלאפות המגולגלות. עמליה משכה מאחור בכנף בגדו של אשר וגררה אותו החוצה.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה אוכל בשר?" נזפה בו.

"במסעדה לא אכלנו כלום..." הגיב חלושות.

היא הסתכלה בו בחשדנות:

"אתה כל הזמן נמשך לבשר. אתה באמת בתנועה או שאתה מתלווה?"

"מסמפט," אמר אשר, "אבל לא ממש בפנים."

עמליה זעמה: "את זה היית צריך להגיד קודם. לך תחזור לירושלים. ללוונדה אין לך מה לבוא יותר."

היא הרפתה מחולצתו והתחילה להתרחק. מאחורי כתפה צעקה לפרידה:

"אמיליאנו עוד ישמע על זה. שלא  תחשוב שלא."

התחנה המרכזית של תל אביב כבר היתה סגורה כשאשר קירש הגיע אליה אחרי הפרידה מעמליה וחיסול הלאפה הממולאת. גם מוניות שירות לא היו, חוץ מאיזה ואן לא רשמי מצ'וקמק עם נהג ושמו סכנדר. לא היו די נוסעים וחיכו שיגיעו נוספים. הם התאספו בעצלתיים:  היו שלוש פרח'ות, מישהו קטן ורזה עם קסקט לבן שנראה רומני, ערבי מאבו דיס וחייל, כנראה טבח או עובד רס"ר באיזו יחידה, לא של קו ראשון.

אור השמש התחיל להיחלש. כבר לא היתה שעת צהריים אלא בבירור אחרי צהריים מאוחרים.  אשר קירש היה בדרכים  כבר יותר מעשרים וארבע שעות. אצל אחיו בבית זית חיכו לו לסדר. הוא ידע שמצד אחד הם לא יתחילו שם בלעדיו אך מצד שני גיסתו עליזה מקפידה על לוח זמנים וכדאי שיתחילו לנסוע, אך הוואן המצ'וקמק  עמד עדיין בתל-אביב.

היה ברור שסכנדר החליט למרוט את עצביהם עוד ועוד ולא יזוז לפני שיבוא הנוסע האחרון או לפני ששבעת הנוכחים ישלימו לו את דמי הנוסע החסר.  שלוש הפרח'ות לא רצו להיכנע לנהג מטעמי פרינציפ והיו מוכנות לכל דבר, אפילו לבלות את הסדר ואת כל הלילה שאחריו בתחנה המרכזית בתל אביב ובלבד שיידע לו שאיתן הוא לא ייצא ראש. בעל הקסקט הלבן השטוח היה מוכן, אולי, לשלם אבל לא רצה להיראות כרכרוכי בעיני הפרח'ות. הערבי מאבו דיס תמך, כמובן בסכנדר. הוא הוריד את כובע הצמר על עיניו ונרדם, או השים את עצמו נרדם, בחלק האחורי של הרכב כשהוא משעין את ראשו  אל החלון. החייל רצה מאוד שהרכב יזוז אך גם הוא לא רצה להופיע כרכרוכי מדי ורקח איזו תוכנית לשלם לנהג חצי מן המחיר החסר ואם יאספו נוסע בדרך יקבלו בחזרה את מה ששלמו.

בעוד החייל ואשר דנים בעניין הופיע הנוסע השמיני: אישה בשנות הארבעים שלה. היא נראתה עייפה, אפילו סחוטה, ובעיקר מיואשת, והטילה את עצמה היישר אל המושב הפנוי האחרון בלי להביט ימינה או שמאלה.

סכנדר התיישב ליד ההגה, הצית לעצמו סיגריה, והתניע. 

אשר ישב בצד ימין של הרכב. הגשם שירד בלילה יצר שלוליות גדולות באדמות הרוויות מים של מקווה ישראל והן שיקפו את השמיים הטהורים והכסיפו להן בתוך השדות המאפילים.   גם האזור הזה שווה טיול ברגל, חשב אשר, אך איפה ימצא מי שיביא אותו במכונית ביום המתאים אל הנקודה המתאימה ויאסוף אותו בסוף הדרך. נראה שגם את השטח הזה יוסיף לראות רק מן הכביש עד סוף חייו, אך משום מה עכשיו זה לא הפריע לו.

שלוש הפרח'ות, שנראו מסוממות ממשהו מאוד ממריץ, השתוללו ברכב ולא חשבו כלל להירגע. הן השמיעו מוסיקת טראנס כבדה בעוצמת שיא מן הטלפון שלהן שהיה מחובר לרמקול נייד, קפצו כל הזמן על מקומן כשראשן כמעט נתקל בתקרת הרכב, והיתה הרגשה שהרכב עצמו קופץ על הכביש.

לסכנדר זה לא הפריע. להיפך, הוא עישן סיגריה אחרי סיגריה והקיש על ההגה בקצב המוסיקה באצבע עם טבעת גדולה של זהב מפוקפק שבה משובצת אבן שחורה.

החייל דיבר בטלפון והתווכח  עם מישהו על תורנויות ביחידה שלו אחרי החג. בעל הקסקט השטוח והלחיים האדומות מיין זול – הוא בטח שותה שפריץ רומני, חשב אשר – הביט נכחו במבט סבלני כאומר:  כשחיים  רואים  הכול, גם נסיעה כזאת.

הערבי מאבו דיס לא התיק ראשו מן השמשה שלו ולא הרים את כובע הצמר מעיניו. אם הצליח לישון ברעש הזה היו צריכים לקחת אותו למרפאות שינה כדוגמה ומופת לבריאות מושלמת.

הנוסעת השמינית היתה מכונסת בעצמה וכל מה שהתרחש בוואן כאילו לא נגע לה. מדי פעם  הניעה את שפתיה כעושה איזה חשבון מריר עם עצמה. כנראה הגיעה לוואן מיד אחרי  שמישהו זרק אותה מחייו ומתל-אביב גם יחד.

אשר חשב כל הזמן על עמליה ועל מה שאמרה מוקדם בבוקר על החיוך שלו וחש שגם עכשיו החיוך איתו. משום מה האמין שאם ירצה לראות אותה שוב, היא תסכים, אולי אם יוכיח את עצמו בפעולת מחאה חדשה.

הרעש בתוך הוואן היה כביר. ביום אחר פעימות כלי ההקשה של להקת הטראנס היו גורמות לו רצון לאטום אוזניים, אבל עכשיו גרמו לו רק לנוע בשמחה לפי הקצב. בכביש כבר לא היו  פקקים. כמעט כל חוגגי הפסח כבר הגיעו ליעדם. הוואן הפליג בלי הפרעה מזרחה. בקטע הכביש היישר בואכה לטרון האיץ סכנדר והרכב אימץ כל  בורג בגופו השחוק. הרי ירושלים שירטטו קו רכס ארוך ועדין מצפון לדרום. דקות לאחר מכן נכנס הוואן אל בין ההרים בשער הגיא והתחיל למשוך בעלייה לשורש. אשר הביט בחבריו המשונים לנסיעה. בדרך כלל  הטיפוסים האלה היו גורמים לו לתהות מה לו ולהם, אך עכשיו נראו לו כל השמונה, כולל סכנדר,  דווקא  אנשים קרובים.  הוא היה מוכן לנשק את כולם.              

הוא ירד בסיבוב מוצא והתחיל לצעוד לבית אחיו יוסי בבית-זית ברגל. מחצית הדרך נסע בטרמפ עם משפחה שגם היא הגיעה לבית-זית באיחור. הם עצרו לו בעיקול הדרך העולה לכפר ולמעשה לא היה להם מקום בשבילו, אך הם לא יכלו להשאיר אותו כך על הכביש בערב פסח לאחר חשיכה. הוא ישב דחוק במושב האחורי בין ילדים שהחזיקו על ברכיהם חבילות ותיקים. על ברכיו של אשר הונחו כלי מיטה. היה צפוף, אך מצב הרוח ברכב היה טוב. שני ההורים, שישבו מלפנים פנו אל  אשר וחייכו חיוך גדול והוא קלט שזאת היתה  תגובה לחיוך השמח שעל פניו שלו.

היה כבר חשוך לגמרי כשנקש בדלת של עליזה ויוסי. הילדים, תומר ושלי, הם שפתחו לו. הם קפצו עליו מיד בשמחה והתחילו לרקוד סביבו. גיסתו עליזה, שבאה לדלת עם קערת סלט בידה האחת ועם כף עץ בידה האחרת, ובעודה מערבבת את הסלט בעמידה  אמרה במקום שלום או חג שמח:

"איפה היית, אשר? המשכת את השנת צהריים?"

 כולם התיישבו מסביב לשולחן הסדר והמשיכו להשמיע את ההקנטות המשפחתיות הרגילות.

"יוסי," אמרה עליזה לבעלה, "תראה את אחיך, כמה טוב הוא נראה. כמו ילד בן שש-עשרה אחרי הנשיקה הראשונה. מתי לך יהיו אנרגיות כאלה, הה יוסי?"

בעלה ידוע הסבל נקט תכסיס מקובל  ושינה נושא:

"תגידו, מה זה כרפס. חסה?"

התחיל הדיון השנתי על כרפס, חסה, סלרי, חזרת – מה תפקידם על השולחן ואיך ובמה מטבילים אותם.  הדיון כולו היה ברוח של לגלוג על החומרות האין סופיות ודקדוקי קפדנות של החרדים ועל הצלחתם לסבך בזה אחת לשנה גם את החילונים.

ואולם עליזה לא ויתרה.

"אז איפה היית היום, אשר, ישנת צהריים?"

"לא, דווקא לא."

"אז איפה היית?"

"בתל-אביב."

"היום היית בתל אביב? בשביל מה?"

"נסעתי לקנות ירק נדיר."

"איזה ירק?"

"משהו חדש. כרפס פולני שאפשר להשיג רק במקום אחד בשכונת התקווה."

משהו בנימת דיבורו של אשר גרם לאחיו לחוש שלא מדובר בסתם בדיחה והוא נתן בו מבט חקרני, אך עליזה המשיכה בסגנון ליצני:

"עד תל-אביב רצת בשביל זה בערב חג? זה בטח משהו שטוב גם לאתם יודעים מה, נכון אשר?"

"אני לא יודע," אמר לה אשר. "בסוף שכחתי לקנות."

"שכחת? הרי בשביל זה נסעת, לא?"

"הסתדרתי בלי זה," השיב לה בחיוך קורן.

בעבור עליזה הוא היה שמח מדי.

"הכול בחלום," פסקה. "דמיון מפותח תמיד היה לך. אני רק מקווה שאתה לא מכניס את זה לתרגומים שלך."

"להיפך, שיכניס," אמר יוסי. "לואיס קרול הכניס והצליח  לו בכלל לא רע. לא, עליזה? אבל  מספיק עם זה. קושיות וקניידאלאך."

סוף

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"ט: זליג הגיבן

המחלקה שבה לשועוט, וחיילי המחלקה התהלכו בתחושות של כעס. איש לא סלח לסיקו על נפילתו של יהודה אלטמן. כולם שמעו את אזהרותיו של דוד פליק, ואת תשובותיו היהירות. הוא הצליח, בזמן הקצר שהיה במחלקה, לעורר כעס וביקורת רבה. מין פרופסור-מסתדר שידע הכול יותר טוב מכולם.

לא שכחתי את הנסיעה עם יהודה בדרכנו לחירבת-מעין, וכיצד גולל קורותיו. שוב נוכחתי לדעת כי אדם ההולך למות חש בבטנו פרפורי-מוות. בחינוך המטריאליסטי שקיבלנו אמנם אין מקום לאמונות טפלות, אך כיצד, לכל הרוחות, מסבירים אותן תחושות-בטן? טכס הווידויים חזר על עצמו פעם אחר פעם: יוסף זינגר, אברהם טופצ'יק, יהודה אלטמן. כל אחד בתורו מיהר לגולל קורותיו פן לא יספיק.

נזכרתי בשיחה שקיימתי עם יהודה אלטמן בבית-שאן, שגלשה לצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, וביקשתי הסבר לשאלה הנוראה: כיצד קהילות שלימות של חסידים וצדיקים, ששמרו בקנאות על תרי"ג המצוות – נשרפו חיים בתנורי אושוויץ, ואלוהי ישראל שתק?!

יהודה החוויר, נענע ראשו בעצב, תיקן את כובע הקסקט האפור לראשו והפטיר אגב משיכת כתפיים: "אל תחקור במופלא ממך."

אבי נשאל פעם אותה שאלה, ולאחר הרהור השיב: "אלוהים שהה אותה עת ברקיע השביעי, אפוף מקהלת חנפנים שלא פסקו להללו ולשבחו, ומרוב נחת שכח להציץ למטה ולראות מה מעוללים לעמו הנבחר."

בהזדמנות אחרת סיפר יהודה אלטמן כי בהיותו בביריה ניכווה ברגליו והוחש לבית-חולים, וכששכב שם חלם שמת. כשהתעורר, נמלט מבית-החולים, הגיע לביריה בשלוש לפנות-בוקר, העיר את רחל, ואמר לה, שאם לא יחזור מהמלחמה – שתלך עם דובי, חברו לגרעין.

חלומות, במקרים רבים, הם נבואה...

ובאותו נושא סיפר לי לימים אבי כי שמע מאימו בת-שבע שלילה אחד חלמה שאביה, רבה של העיירה בילגוריי, נפטר. האינסטינקט אמר לה שחלמה חלום-אמת, ולמחרת בבוקר נטלה את שני ילדיה הצעירים, את אבי יצחק ואת אחיו משה, ונסעה עימם ברכבת מוורשה לבילגוריי, נסיעה שארכה שלושה ימים. באחת התחנות, קרוב ללובלין, היא פגשה בשתי נשים מבילגוריי, שבישרו לה כי אביה אכן נפטר...

במלחמה קרו הרבה דברים שאין להם הסברים הגיוניים, והגעתי למסקנה כי לצד הראציונל פועלת מערכת אינסטינקטים ותחושות, שלא אחת מכתיבה לאדם את דרכו. לפתע נזכרתי כי בחירבת-מעין, בבוקרו של יום, עם הנץ החמה, ראיתי מרחוק את יהודה אלטמן עומד בתוך שוחה, עטוף טלית, למצחו התפילין ועל זרועו כרוכות הרצועות, ובכוונה גדולה התפלל לאלוהי ישראל. הסתכלתי עליו זמן רב, וליבי אמר לי שזו תפילתו האחרונה...

בערב כינס אלן המג"ד את קציני הגדוד ותבע להוציא אותנו לאימונים. לדבריו, קשיים גופניים דרכם להדחיק מצוקות נפש. נוסף על כך, הגדוד עדיין לא סיים את משימותיו ויש להתכונן לבאות. התוכנית כללה מסעות ואימוני ירי.

למחרת בבוקר ארזה המחלקה שתי מכונות-ירייה, שני קנים רזרביים, ארגזי תחמושת, נשק אישי, ויצאנו לדרך. כיוון ההליכה היה לצפון-מזרח. הגענו למסילת-ברזל ישנה שהוליכה למחנות רפיח. הלכנו לאורכה ובבת-אחת נעצרנו למראה גופת חייל מצרי שרועה על החול, נשקו האישי לידו, חלקים מגופו נקרעו על-ידי תנים וציפורי טרף. המראה זיעזע והסירחון הזכיר את הגוויות בכאוכאב-אל-האווה.

"אתם רואים גופה של מת ועושים במכנסיים," הפטיר זליג כשהוא מגלגל עיניים לשמיים, והחל לספר: "היינו מאה ועשרים איש בקרון-בקר, והרכבת נסעה שמונה-עשר יום בלי מזון, עד בוכנוואלד. בסוף המסע נשארנו שלושים איש חיים. תשעים מתים שכבו בערימות בתוך הקרון. בחירבת-מעין הלכו שניים – ואתם עושים במכנסיים."

פנים רחבים, עצמות לחיים בולטות, וכשחייך חשף שיני זהב, שהאמריקנים התקינו לו אחר המלחמה. גב כפוף בקשת גדולה, שתחילתה בקו המותניים וסיומה בחוליות הצוואר. היה בו אי-שקט של אדם נרדף. אישוניו התרוצצו כזוג כדורי כספית. לפתע התעוותו פניו והחל להכות בכוח על בטנו. לדבריו הוא סובל מגירודים בדפנות מעיו. לרגע עצר, שלף מתרמילו כוס זכוכית, נגס נתח ממנה, טחן בשיניו את רסיסיה עד דק, פתח בקבוק וודקה – ובלע את "התרופה". לדבריו, רסיסי הזכוכית מגרדים את "דפנות הקישקעס" ומרגיעים אותן.

ממיק הציע שנקבור את המת, בבחינת מתן כבוד לחייל כאדם.

סיקו פרץ בצחוק: "מה, כל נבלה שנפגוש נקבור? מה אנחנו, חברה-קדישא של ממשלת מצרים?" – ובעט בבוז בגולגולת.

"חתיכת סאדיסט מחורבן," פלט ממיק.

"על דיבורים כאלה הולכים אצלנו לבית-סוהר," הגיב סיקו.

"לא ברור מי צריך ללכת לשם, אני או אתה. האם קול דמו של יהודה אלטמן לא צועק אליך מן האדמה?!"

סיקו החוויר. ממבטי החבר'ה הבין שהמחלקה מזדהה עם ממיק.

הם המשיכו לצעוד, וזליג כמעט מעד.

"מה קרה?"

"מאז מצעד המוות אני נרדם בזמן הליכה." סיפר שלקראת סוף המלחמה הוציאו אותם למצעד. הם הלכו שבוע ואולי עשרה ימים. "אף-פעם לא ידעתי, שאפשר גם ללכת וגם לישון. מי שנפל – חטף כדור."

בלילה התשיעי או העשירי הרגיש שזה הסוף. הוא גמר להתאבל על עצמו אבל איכשהו ידע שהצבא האמריקני קרוב. הדי ההפצצות הגיעו עד לאוזניהם. הוא זכר שאמר אז לעצמו: "זליג, אתה מוכרח לראות בעיניים שלך איך הנאצים האלה מתפגרים," וזה נתן לו כוח. לא פעם חלם שהוא לופת את גרונו של סגן-מפקד המחנה, האנס שטורמאן, ובציפורניו קורע את בשרו.

בערב הם עברו ליד עיירה גרמנית בשם איישהאוזן, חצו תעלת-מים קטנה, ואגב הליכה-שינה זליג החליק לתוכה והשומרים לא הרגישו.

כעבור שלושה ימים הגיעו האמריקנים.

המחלקה עצרה מתחת לעץ צאלה רחב גזע ועטור ענפים. סיקו הודיע על מנוחה. המנוחה התארכה וסיקו הבהיר כי אין כל סיבה שיילכו קילומטרים רבים. מבחינתו אפשר לנוח בצל, מתחת לעץ, עד ארבע אחר-הצהריים ואחר-כך לשוב לשועוט.

איש לא התווכח אף שלא נראו סימני שמחה. החבר'ה התפרקדו מתחת לצאלה וחלקם נמנם. על אף החורף, השמש להטה ולאות שיתקה את הגוף. הזענו, מחינו את פנינו בפלנליות, וכשסוף-סוף נשבה רוח – היא הטיחה בנו גבעולים יבשים וגרגירי חול.

ווי ביקש מזליג שיספר את קורותיו, וזליג היסס, אך אט-אט עלה סיפור חייו מתוך דבריו המגומגמים, שהיו מלווים ביטויים באידיש  ובגרמנית.

בהיותו בן שש-עשרה פרצה המלחמה והוא הועמס יחד עם כל הגברים בלודז' על רכבת שעצרה באושוויץ', למיון. זליג היה צעיר, בריא בגופו, גבו ישר כסרגל ופיו מלא שיניים. הגרמנים שלחו אותו אל עיר מכרות קטנה ליד קטוביץ'. מכרות הפחם היו בנויים כוכים-כוכים. גובהו של כוך היה בין שישים לשמונים סנטימטר. הם חצבו בכריעה שמונה-עשרה שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בשלוש לפנות-בוקר קמו לקול צעקות השומרים, הסתדרו בשורה והלכו שמונה קילומטר אל המכרה. בחצות שבו למחנה. שם זכו לראשונה למנת מזון יומית: רבע קילוגרם לחם שחור וצלחת מרק חמוץ ודליל. הם לקחו את הלחם, החביאו בבגדיהם, ונפלו רצוצים על הדרגשים. מי שהיה לו כוח – הלך להתרחץ.

לפתע שוב אחז בבטנו ושאל את בנימין ורדי החובש אם יש לו בתיק חומר משלשל, וזה השליך לעברו חפיסת גלולות "אקסלקס".

זליג הציץ בעטיפה והפטיר באידיש : "אֶקסלַקס א גוטע זאך, מעסט אביסל, מקאקט א סאך..." ובתרגום חופשי: "אקסלקס דבר נפלא – בולעים מעט – פולטים כדת."

מרחק-מה מהם נפרשה פיסת שדה שלף מצהיב, ועיזים שחורות לחכו עשב דל. זליג עקב אחר ילדה בדואית בשמלה שחורה, רועת עיזים, ששמרה על העדר לבל יתפזר. תיש מנומר חום-לבן, עטור זקן, קרניו מעוגלות – ניסה לגהור על עז צעירה. הוא רחרח את אחוריה, געה, נאנק, חשף שיניים לשמיים, והיא חמקה.

"א שטיק שלימז'ל," המהם זליג.

"אולי אתה מוכן להחליף אותו?" שאל ממיק.

זליג פרץ בצחוק ולפתע הרצין. "אתם יודעים, היה לנו במחנה קצין גרמני, סגן מפקד-המחנה, שבלילות דפק עז. ולמה אתם לא שואלים איך אני יודע?"

"נו, איך באמת?"

"כשהייתי מתגנב בלילה למאורת הכלב של מפקד-המחנה האנס שטורמאן, כדי לגנוב מצלחתו שיירי עצמות, לא פעם ראיתי שני גרמנים מחזיקים עז וסגנו תוקע לה."

"דמיון חולני של פליט שואה," הפטיר כצמן – אך זליג נשבע שהכול אמת.

זליג חש בבטנו ומיהר החוצה.

"תגידו, אין פה די דיכאונות? טופצ'יק הלך, יהודה אלטמן הלך – אז מה שנחוץ לנו זה סיפורי שואה?" תהה כצמן.

ווי, שהתיידד עם זליג, סיפר שאחרי כל ארוחה נוהג זליג לאסוף את שיירי הלחם שנותרו על השולחן, עוטף אותם במגבת ואורזם בתרמילו. עדיין חושש, שמא לא יהיה מה לאכול.

זליג שב, שלף מתרמילו קופסת סיגריות, מצת כסוף, הצית סיגריה ובלע את עשנה.

"תאמינו לי שהכפר המסריח שועוט הוא פנסיון חמישה כוכבים לעומת מה שהיה במחנות."

הגרמנים ערכו עליו ניסיונות עיקור. כל יום זליג זכה לשתי זריקות, אחת לבית-החזה ואחת לחוט-השדרה.

"זליג, היתה לך פעם תחושה שלא תשרוד?" שאל ווי.

"נו, בטח, הרבה פעמים. פעם כשחטפתי דיזינטריה ופעם כשנסענו בקרון-בהמות בלי אוכל ובלי מים שמונה-עשר יום. זו היתה שאלה של זמן עד שכולנו נגווע ברעב."

הקרון היה מלא רבנים ובחורי-ישיבה שכל הזמן אמרו תהילים ולא פסקו להרים עיניהם השמימה, קיוו לנס. אילו נסעה הרכבת עוד יומיים-שלושה כולם היו נגמרים. עניין של מזל. לאחר שחצו את צ'כוסלובקיה, הגיעו לבוכנוואלד. אסיר אחד הפשיט אותם, שני גילח-מרט את שיער ראשם ושלישי השליך אותם לבריכת ליזול שגרמה להם כוויות בכל הגוף. אוכל קיבלו אחת ליום. ביום השחרור היה משקלו של זליג עשרים ושניים קילוגרם! האמריקנים אישפזו אותו בבית-חולים צבאי והרופאים עמלו נואשות ליישר את גבו ולרפא את נזקי הזריקות. שנתיים שכב כשמחצית גופו נתונה בגבס.

*

למחרת-היום, לפנות-ערב, שוב יצאנו למסע. חלפנו ליד מסילת-הברזל, ליד גופת המצרי, הגענו לצאלה, וסיקו הודיע על מנוחה.

לאחר כשעה ניגש אליו דוד פליק ואמר לו כי אצלם, בצבא-האדום, קיימת אימרה: "לחוס באימונים משמע לא לחוס בקרב," כלומר: מי שמזלזל באמונים – כושל בקרב.

סיקו קלט את המסר. ניקר בו החשש שמא המנוחה עלולה לפגוע בו כבומראנג. כל אחד מהמחלקה מסוגל להלשין עליו בפני המ"מ, שאף הוא קיבוצניק. הוא גם קלט כי צעד זה אינו משפר את יחסיו המתוחים עם המחלקה.

נגוהות אחרונים של יום גוועו ומקהלת צרצרים פתחה בהרעשה. קמנו, חלפנו ליד גדר של עלי צבר, שמאחוריה נחבא בוסתן מאפיל. אווירון חלף בריטון ואורותיו הבהבו. אדום, ירוק, אדום, ירוק. רוח נשבה וברושים נעו מצד אל צד ופיזרו ענני אבק.

לפתע נשמעה התפוצצות עזה ובבת-אחת נשכבנו.

מה קרה? האם עלינו על מארב?

הצבנו במהירות את שתי מכונות-הירייה – נכונים להשיב אש. דקות ארוכות שכבנו, מאמצים עיניים, כדי לחדור מבעד לכתמי החשיכה. מניין לכל-הרוחות נורתה האש והיכן נעלם סיקו? אולי דרך על מוקש?

ממיק היה קרוב למקום הפיצוץ וחש רעידות בלתי נשלטות בכל חלקי גופו. הוא כרע על ארבע והחל להקיא. ראשו הסתחרר והוא איבד את שיווי המשקל.

החובש בנימין ורדי חש אליו, בדק את גופו ולא מצא פציעות חיצוניות.

כעבור דקות אחדות הופיע סיקו מלא חיוכים. הוא השליך חזיז כדי "להכניס את המחלקה לאווירת מלחמה," כדבריו.

משראה כי הכול נקהלו סביב ממיק, ביקש להרגיעו: "ממיק, תתאושש! זה בסך-הכול חזיז."

"חתיכת אידיוט שכמוך, מה פתאום השלכת חזיז?!" צעק עליו ממיק.

"רציתי שלא תשכח שיש מלחמה," ניסה סיקו להצדיק את עצמו.

"אני לא שכחתי, אבל אתה שכחת, כששלחת את יהודה להביא סנדביצ'ים!"

השכבנו את ממיק על אלונקה ונשאנו אותו לשועוט.

"תאמין לי ממיק, שאתה עושה חיים. ארבעה חבר'ה סוחבים אותך, כאילו היית נסיך," העיר לו זליג, שנמנה עם נושאי האלונקה. ולפתע נזכר: "גם אותי פעם נשאו על הידיים."

יום אחד זליג קיבל דיזנטריה. להיות חולה ולא לצאת לעבודה זה כדור בראש! האמת שכבר נפרד מן החיים, אבל חבריו הכריחו אותו לצאת לעבודה. הוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. הם הידקו את מכנסיו לקרסוליו, כי פחדו שה'דרעק', מהול בדם, ייזהם את הכביש והגרמנים יתקעו לו כדור בראש. וכשעברו ליד הז'נדארמים בשער-המחנה, הם הרימו אותו מתחת לבתי-שחיו ונשאו אותו כך שכפות רגליו לא דרכו על הכביש הסלול...

*

ממיק התאושש, זכה לחופשה קצרה ונסע לקיבוץ. באחד הערבים ביקר בחדרה של נאווה, ששוחררה מהצבא מסיבות בריאות. השיחה התגלגלה לימי נצרת העליזים, ושהותם ב"שנלר". ממיק לא התאפק ושאל על אותה רכילות מרושעת, ששכבה עם ג'רי מהאצ"ל, ונאווה נחרדה.

"אתה רוצה להגיד לי, שהאמנת לשקרים האלה?"

"אם זכור לך, הגנתי עלייך בכל ליבי ומאודי באותו דיון. זוכרת מה שאמרתי?"

נאווה הנהנה. "זוכרת, זוכרת. רציתי אז לקום ולתת לך נשיקה."

"זה עדיין תקף," קרץ בחיוך וחשף שיניים לבנות.

נאווה ניגשה אליו, תפסה בשתי ידיה בראשו, העניקה לו חיבוק ממושך ונשקה לשפתיו. ממיק החזיר נשיקה ואגב חיבוק לש את שדיה, החמיק את כף-ידו מתחת לגומיית מכנסיה הקצרים והחדיר אצבעות.

עד מהרה, מצאו עצמם במיטה.

"ממיק, אני בתולה."

"אני לא מאמין."

"עוד רגע תיווכח."

ממיק החל לחדור ונעצר במחסום. בהיותו ספורטאי מצטיין, הניף ידיו ורגליו באוויר ואת כל כובד משקלו מיקד על אברו הזקור – והמחסום נפרץ בסערה. נאווה גנחה מכאב ודמעות ניקוו בעיניה. לאחר שפרק מטענו, ביקשה שלא ידליק אור, יתלבש ויילך.

"נאווה, זה בסדר?"

"קיבלת הוכחה שדיברתי אמת?"

"ועוד איך קיבלתי. אוכל לבוא גם מחר?"

"ממיק, לזיונים בלי חברוּת אין הרבה טעם."

ממיק נשק לשפתיה וחרש יצא. ירח הגיח מבעד לשבכי השיחים וכוכבים נצצו וכבו, כאילו קרצו, שמחו לאידו.

*

בשנת 1951 נשלחתי להדרכת נוער בעיר העולים עכו, ושם פגשתי בזליג שכמעט לא השתנה, לבד משתי טבעות נוצצות שענד על אצבעותיו הקצרות והסדוקות. שרשרת זהב עם מדליון לצווארו, ושעון הדור על פרק ידו השמאלית. דומה כי משהו מן הלבנטיניות המקומית דבק בו. התיישבנו בבית-קפה, מול בית-הקולנוע המקומי, זליג הזמין לעצמו כוס קוניאק ואני הסתפקתי בבקבוק מיץ-תפוזים. זליג שאל על חיילי "אורן" ואחר-כך סיפר בעוגמה כי לאחרונה הסתבך עם החוק.

"אתה מבין, יום אחד אני מטייל פה, ברחוב הראשי, ופתאום אני רואה את האנס שטורמאן, מפקד המחנה, הולך עם הכלב שלו." זליג נעצר, שפשף את עיניו והחליט: "כן, זה האנס, אין ספק. גם הכלב, אותו כלב."

אך כדי להיות בטוח, הוא שרק את השריקה שהאנס נהג לשרוק לכלבו. האנס הִפנה את ראשו והכלב כשכש בזנבו.

"הרגשתי שהדם עולה לי לראש. ניגשתי אליו, תפסתי אותו בצוואר, נתתי לו אגרוף בראש, אגרוף בבטן ואגרוף ב'פיסק'."

אחר-כך הוזעק אמבולנס והמשטרה לא איחרה לבוא. לרוע מזלו טעה בזיהוי. תעתועי דימיונו המיוסר. זליג התנצל, הביע חרטה עמוקה בבית-המשפט, אך כיוון שריסק את פרצופו ושבר כמה מצלעותיו – הורשע. השופט השתתף בצערו והטיל עליו קנס סמלי ומאסר על-תנאי.

כעבור שנה הביא הדואר איגרת ובה הזמנה: "דבורה וזליג נישאים."

חלק מחיילי "אורן" נענו להזמנה ונסעו לחתונה. הדירה שפעה פרחים ואורחים. זליג נראה מאושר. לבש חולצת משי צחורה, מכנסי קורדרוי חומים-כהים, ולדש חולצתו פרח ציפורן סמוק. דבורה, בשנות השלושים לחייה, נמוכת קומה, עיניים גדולות, מאירות, עם דוק של שובבות, הירבתה להתלוצץ ולהגיש מטעמים. השולחנות היו עמוסים עוגות, פירות ובקבוקי יי"ש. שוב פגישה עם שרידי חבריו למחנות. היה להם הרבה מן המשותף: אותו להט לטיפה המרה, אותן הסתודדויות, התלוצצויות על הסבל, על הרעב ועל חבריהם שניספו. הם דיברו אידיש  מהולה פולנית וגרמנית.

באותו ערב נודע לי שדבורה היא בת למשפחת רבנים מראשון-לציון. הם החליטו להתחתן ופנו אל משרד-הפנים ואז נודע לזליג, לראשונה בחייו, ששמו מופיע ברשימה השחורה של "פסולי חיתון" – כיוון שהגרמנים ערכו ניסויים בגופו. הוריה של דבורה, משנודע להם הדבר, דרשו שתיטוש אותו ולא תמיט עליהם חרפה, ודבורה סירבה. המסיבה נערכה ללא רב.

*

אוקטובר 1965. מועד הבחירות לכנסת השישית. נשלחתי מטעם הקיבוץ לקריית-מוצקין, לעזור למפ"ם בבחירות. באחד הערבים אורגנה אסיפה שהוקדשה למאבק בכפייה הדתית. לאחר נאומה המרגש של הפרטיזנית חייקה גרוסמן, עלו לבמה כמה מן הנאספים, שהביעו את אשר בליבם. לפתע עלה זליג. גופו שמן, שיערו נשר וכבדות ניכרת באבריו. תחילת דבריו לא הגיעו אל אוזניי בשל ליקויי מיקרופון, אך בהדרגה קולו גבר:

"...אז הגרמנים אמרו שאנחנו 'פאפלוכטע יודען', יהודים ארורים. שוֹין, אז הגרמנים אמרו. אבל גם בעיניהם של רבני ישראל אנחנו 'פאפלוכטע יודען' – מצורעים, מוקצים מחמת מיאוס, שאסור להתחתן איתנו." ולאחר רגע של מחשבה הוסיף, "אולי הם צודקים; אולי יותר טוב היה אילו נשרפנו בתנורים ולא זיהמנו את הגזע היהודי הטהור!"

 ואז הרים את קולו ושאל: "רבותי הרבנים, מי נתן לכם רשות לפסול אותי מלהתחתן? איך זה שאף פעם לא שאלתם את עצמכם היכן היה אלוהיכם כשקהילות שלימות של יהודים חרדים וטהורי לב הלכו לתאי הגאזים?!" התרגשותו גברה וקולו הפך לזעקה, ביטויים באידיש  נשתרבבו לתוך דבריו, "וכי אשמתי היא שהגרמנים התעללו בגופי? הגרמנים הענישו אותי כיוון שאני יהודי, ואתם הולכים בדרכם. אינכם טובים מהנאצים!" צעק בזעם, ולגם מכוס המים שעל השולחן. זליג התכוון לרדת מן הבמה, אך לפתע חזר.

"אתם יודעים, שם, בתורים הארוכים אל תאי הגאזים, הגרמנים לא הבחינו בין יהודי טהור לפסול חיתון. כולם היו כשרים להישרף בתנורים..."

זליג היה חיוור כסיד. הוא זכה למחיאות-כפיים סוערות.

*

בשנת 1974 נשלחתי מטעם העיתון לגרמניה, לרגל פתיחת קו תעופה חדש פראנקפורט-ירושלים (עטרות). חשתי שלא אוכל לדרוך על אדמת גרמניה מבלי להתייחד תחילה עם קורבנות השואה.

מחנה דכאו. אתר תיירות מטופח. הסדר הגרמני נשמר בו בקפידה רבה. עברתי בין הביתנים וחשתי זעם, חוסר אונים. בפאתי המחנה ניצבו התנורים.

ליד המשרפות ראיתי את זליג.

"זליג!" קראתי בהתרגשות, מנסה בכל כוחי להתעלם ממראהו: פניו כוסו זקן לבן שהתפרע לכל עבר. כובע ברט דהוי עטף חלק מקרחתו, ולגבו הכפוף צמחה חטוטרת מכוערת. הוא לבש מעיל מרופט, מכנסיים מטולאים, נעליים בלויות בלי שרוכים ובלי גרביים. רוח קרה נהמה ופתיתי שלג נסחפו והסתחררו.

זליג נעץ בי מבט בוהה ותוהה, בבחינת: מה לכהן בבית-קברות? – לרגע התכוון לקלוט את ידי המושטת, אך לפתע הצטמרר באימה מסתורית, גופו הזדעזע, והוא פתח במנוסה מבוהלת.

לימים נודע לי כי לא עמד בו כוחו לשאת את חרפת היותו "פסול חיתון". כל ניסיונות הזוג לאמץ ילד עלו בתוהו, כיוון שלא נישאו כדת וכדין. משרד-הסעד מנוע מלהעניק ילדים לצורך אימוץ לזוגות שאין בידיהם תעודות-נישואין מטעם הרבנות. השתדלויותיו לעורר דעת-קהל לשינוי החוק נכשלו. רק מפלגתו הקטנה תמכה בו. זליג שב אל הטיפה המרה, ויחסיו עם דבורה התערערו.

יום אחד נטל מזוודה ושב אל המחנות, אל התנורים, אל אפרם של ידידיו. שם הוא אינו "פסול-חיתון", שם הוא "זליג הגיבן", החי על קיצבת שילומים ותמיכה של הקהילה היהודית.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברוח הימים האלה: איך טרם האשמתם את שרה ו/או ביבי בחטיפת ילדי התימנים. ממש מחדל הסברתי.

אבניאל

* קיבלתי ובוודאי עוד אקבל – תגובות נזעמות על עמדתי הנחרצת לגבי עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן. זו התשובה שאני שולח וגם אשלח לכל תגובה כזו:

כאשר אקבל פנייה אישית מגבר או אישה, בגילאי שישים-שבעים,שעורם שחום ושערם מתולתל, והם יעידו שגדלו במשפחות אשכנזיות בעקבות חטיפתם, או במשפחות של יהודים אמריקאיים בעקבות מכירתם, זאת תהיה עבורי ההוכחה היחידה לנכונות עלילת הדם של "חטיפת ילדי תימן". כל היתר זה בולשיט. אני לא אפרסם שום דבר על ה"חטיפה" אם לא ילוּוה בעדות כזו.

אהוד בן עזר

* "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט החליט הערב (חמישי, 30.6) לסיים את הבדיקה החוזרת בעניינו של שר הפנים לשעבר סילבן שלום. בהודעת משרד המשפטים נמסר כי 'סירובן הנחרץ של הנשים הרלוונטיות למסור עדות רשמית במשטרה אינו מאפשר להפוך את המידע לכדי ראיות.'" ["הארץ" באינטרנט, 1.7.16].

אהוד: אבל את הקריירה הציבורית והפוליטית של סילבן שלום כבר הכפשתם והרסתם! – אוי ואבוי למי שנופל בפיותיהן של מאשימות אנונימיות שבשנת תרפ"ה-פ"ו מישהו צבט להן בתחת! – ואוי ואבוי למי שהופך קורבן לתקשורת עויינת!

גברים ראויים ומוכשרים, שמתכוננים לקריירה פוליטית, דעו – מותר לכם לגנוב, לשבת במעשיהו ולחזור לשולחן הממשלה – אבל אוי לכם אם תצבטו מזכירה בתחת! זה הסוף הפוליטי שלכם!

* אתמול נגעתי במקרה באבר שלי כאשר התקנתי אותו להשתין – אבל מאחר שאינני שייך לחסידות גור לא נחשב לי הדבר לעוון. גם סופּר לי כי אצלם, לפי ה"תיקונעס" – אם אישתך נוגעת לך בפיפי, זה בסדר, וגם מותר לה למצוץ אותו, ובלבד שעברו ארבע שעות מאז באו אל פיה מאכלי חלב, ושהיא מצחצחת שיניים ואינה מסירה במשחה את שער ערוותה כדרך החילוניות הזונות שמגלחות במקום התורף ר"ל.

* לאהוד בן עזר, שבת שלום, והערכה על ריכוז ופרסום מתמיד של עושר מידע ב"חדשות בן עזר". והנה, נסער אורי הייטנר על הצטרפותי להערה שהחייל: "אוראל אזריה הוא קורבן של צביעות ישראלית מטורפת-למחצה," ואיזכור הקריאה "אנחנו לא מתנחלים" במרומי הגולן –  והשיב בשטף נאצות מבית מדרשו של אנדריי ז'דאנוב בבריה"מ.

באותה רוח הוא עיטר אותי ב"עזות מצח ובשקר, וכמי שמשקר בכדי לעשות לו דה-לגיטימציה על מאמציו שלא להפוך את צה"ל לכנופייה מזרח-תיכונית פרועה, כפי שלדבריו אני רוצה."

כלפי כותב אחר כללו נאצותיו: רשע ושונא, טמטום חרא עלוב ומנוול, ואני הקטן אינני צריך להעלות באוב את הכרזותיו בנושא, מכיוון שמיד אחרי נאצותיו, הוא מתאר את המאבק על הגולן כאשר חבריו ביישובים מבקשים ממנו להגיב על אלה "המעזים לכנות אותנו 'מתנחלים', בעוד אנחנו 'מתיישבים'." והוא עצמו מציין: "כאשר אני מדבר על מפעלנו בגולן, אני נוקט במונח 'התיישבות', כך אני רגיל וזה המונח המקובל הן בתנועות המיישבות והן בקרב הציבור הרחב". 

ואכן אחד מחטאיי אזכיר היום, כאשר הייתי בין ראשי כנופייה של 45 ותיקי פלמ"ח, ושכרנו את שירותיו המצויינים של אורי הייטנר להדרכתנו בסיור בגולן במהלך "העם עם הגולן", ושמענו היטב את סוגיית ההבדל בין מתנחלים למתיישבים.

דור קודם לכן גם הייתי חבר בכנופיות פלמ"ח שטרחו להדוף את שוחרי השלום הערבים מיישובינו, וגם זכיתי להיות בין כנופיות הפלי"ם בהורדות מעפילים בחופי הארץ, בהדרכתם במחנות בחו"ל ובהעפלתם על הספינות בלב ים.

אחד מבכירינו באותן כנופיות, היה יוסל'ה דרור האציל, שאורי הייטנר העלה ברגש את זיכרו בחב"ע 1156. אלא, למיטב זיכרוני, יוסל'ה גדל בשכונת 'מחלול' ולא בבת ים, והוא לא גורש לקפריסין ע"י הבריטים, אלא הגיע לשם במסגרת כנופיות הפלי"ם. הוא אכן שחה שעות לאחר שחיבל באניית הגירוש, נעצר ע"י הבריטים והצליח להשתחר בעזרת חברת הכנופייה שהתחזתה לאחות רחמניה.

הוא אמנם פיקד על הטבעת ספינת הנשק 'לינו', אך לאחר פעולת חבלה נוספת, נעצר, הפעם ע"י האיטלקים ונכלא במבצר SAVONA הקודר, שמשם לא ניתן היה להימלט כאיומו.    אישית נשלחתי, כבן-דודו, לבקרו ולהניאו מניסיון בריחה, תוך הבטחה שהכול נעשה לשחרורו שאכן התרחש לאחר כמה חודשים.

ולסיכום, ראוי שאורי הייטנר יירגע ולא יתגדר לשווא בנושא 'טוהר הנשק': הנשק אינו טהור, אלא צדקת הדרך בהפעלתו.

כן ראוי שיימנע ממתן עצות מדיניות לעמי בריטניה וארה"ב, ולידיעתו הילארי קלינטון איננה ידידה לישראל, ובראשית פעילותה כמזכירת המדינה, היא התעלמה מישראל ויצאה כמו אובמה בהכרזות בעד העולם האיסלמי, אולי בהנחיית בעלה, שכפה על יצחק רבין יקירנו, להכניס ארצה את יאסר עראפת בראש 40,000 אנשי פת"ח מגוייסים.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* המערכת: בגלל העומס הרב על הגיליון – יפורסם חלק מן החומר שנשלח אלינו רק בגיליון הבא. לדעתנו חלק מן הכותבים לא קוראים את הגיליון אלא רק בודקים אם דבריהם פורסמו בו.

* זוהיר אנדראוס: "כאשר ח"כ חנין זועבי מבטאת את דעתה מעל דוכן הכנסת, ולפיה חיילי שייטת 13 הם רוצחים, אינני יכול לשבת על הגדר ולא להביע את תמיכתי הבלתי מסויגת בה. זה צו מצפוני. ...ישראלים לא יקרים, תירגעו, את מולדתנו פלסטין לא נעזוב, היינו כאן לפניכם ונישאר אחריכם, ועוד דבר חשוב מאוד: ישראל איננה מדינתי, אינני מרגיש שום שייכות, לא לדגל, לא להימנון ולא לסמלים של 'מדינת היהודים'."

["הארץ" 3.7.16. ובשולי המאמר: "הכותב הוא פובליציסט ערבי-פלסטיני." ולא צויין אם הוא אזרח ישראלי – או רק אזרח העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" – שמחרים את הסופר אהוד בן עזר ולכן לא ציין את יום הולדתו ה-80 – למרות שבן עזר החל לפרסם ב"הארץ" לפני רוב האנשים שכותבים בו כיום, ואפילו היה לו בעיתון טור שבועי פופולארי בשם "ספרי דורות קודמים" – אבל מי ומה הוא לעומת פובליציסט ערבי-פלסטיני שונא ישראל כזוהיר אנדראוס!]

* סופר נידח: מדוע הנערות והנשים היהודיות בישראל הולכות ונעשות יפות יותר משנה לשנה, אפילו בהשוואה לפאריזאיות? ייתכן שהאשמה היא במה שעדיין מושמץ קשות כ"כור ההיתוך", וקרוי בלשון חיובית יותר – "קיבוץ גלויות".

בעוד שסביבנו מדינות מתפלגות לדתות ולשבטים, ולבד ממעשי אונס, כמעט כל שבט מתחתן ומתרבה רק עם עצמו, וגם בישראל נפוצה התופעה של נישואי קרובים בקרב חלקים באוכלוסייה הערבית והבידואית, בגלל יוקר המוהר, ולעיתים זקנים תשי-כוח קונים בתולות צעירות – כל התופעות הללו כנראה לא כל כך מועילות מבחינה גנטית להעמיד צאצאים וצאצאיות יפים – מה עוד שהדת המוסלמית מכסה חלקים ניכרים של אברי הנשים –

אבל אצל היהודים בישראל חל תהליך מנוגד ומופלא – שספק אם יש רבים כמוהו בעולם. במשך עשרות שנים התקבצו לכאן, מעשרות גלויות, שבטים יהודיים המרוחקים מאוד מבחינה גנטית אלה מאלה, למשל כמרחק התימנים מהרוסים – אבל כל שנה ושנה יש יותר צאצאים וצאצאיות מנישואים בין עדתיים של הצעירים בישראל, עד שבעוד דור או שניים עתיד להימחק כמעט כליל ההבדל בין העדות – ובינתיים התוצאה הנילווית היא נפלאה! איזה נערות מדהימות! איזה בחורות יפות! איזה גופים חטובים להפליא! אשרינו שזכינו לחזות בפלא הזה, שהוא אחד ההישגים הגדולים של שיבת ציון המכוּנה גם "כור ההיתוך"!

* * *

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.14

פורסם לראשונה בגיליון 973 מיום 28.8.14

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל