גיליון מס' 1158

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בתמוז תשע"ו, 7 ביולי 2016

עם צרופת המסע המופלא בעקבות עקיבא צימרמן ז"ל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"ד – שבת בשלוש וחצי על יד בית החרושת לחבלים. // עמוס גלבוע: על ההצעות השונות מימין ומשמאל ללחימה נגד טרור היחידים. // יהדות מרוקו ב-1950 לפני יציאתה ועלייתה לישראל. הקדמה מאת משה ברק, גבת. [פורסם ב"חדשות בן עזר" 440 מיום 30.4.2009]. // "בסמטאות קזבלנקה האפלות", "ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950, ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה, ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם. מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד.  5 כתבות. // אילן בושם: 9 שירים [יולי 2016]. // עוז אלמוג: אסתי ויינשטיין – הדם שלה על ידיהם. // אורי הייטנר: 1. יוזמה בלתי סבירה. 2. צרור הערות 6.7.16.  // משה גרנות: הנחת יסוד מופרכת. על ספרו של אליה ליבוביץ "לקרוא מחדש את התנ"ך". // יהודה דרורי: 1. הממשלה וטימטום שיחרור מחבלים. 2. הכספים לערביי ישראל? // יצחק שויגר: "דולי הפנינים" באופרה הישראלית. // מתי דוד: אובמה – אנטומיה של כישלון נשיאותי, מנהיג בשקיעה של מעצמה בנסיגה. // אלף זרגים לשלמה המלך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // צדק צדק תרדוף,  תימלל: יואל נץ. // נעמן כהן: סאנקטוס בגין – בגין הקדוש. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה".  רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר רַאבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה –  כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ"ד – שבת בשלוש וחצי

על יד בית החרושת לחבלים

כשחזרתי ביום השישי מירושלים, חיכה לי – כאשר ציפיתי – המכתב של רחל. לפני שפתחתי אותו אמרתי לעצמי שכל התנצלות שאינה מסתמכת על  כוח עליון, לא תתקבל על דעתי. אני חייב ללמד אותה לקח כבר בהתחלה. שתדע שאצלי מילה זו מילה והתחייבות זו התחייבות. מי שמשתמטת מלבוא כבר בפגישה הראשונה, יותר אני לא קובע איתה, אפילו אם תהיה מלכת היופי.

פתחתי את המכתב  בסכין מושחזת ולא האמנתי למקרא  עיניי. לא רק שאיננה מתנצלת, להיפך. היא זאת הכועסת. איך יכולתי לעשות לה כזאת? נכון שאיחרה בכמה דקות, אבל בגלל זה להשאיר אותה ברחוב כמעט שעה שלמה? חיכתה לי שם עד ארבע והחליטה שלא לכתוב לי ולא לראות אותי יותר, אלא אם תהיה לי סיבה כל כך מוצדקת, אשר רק  כוח עליון זהה לה.

ממש לא הבנתי איך זה יכול להיות. לא די  שהשאירה אותי שעה שלמה לבד ברחוב, עוד יש לה טענות? 

הבעייה היתה, כמובן, שגם לה וגם לי לא היה טלפון בבית. יכולתי לטלפן לה למשרד של "העולם הזה" רק ביום ראשון  בבוקר, אבל אז הייתי כבר ברכבת הנוסעת לירושלים, ולטלפן מירושלים, כלומר שיחה בינעירונית שבטח עולה כמו שכר דירה, לא התאימה למה שהיה בכיסי. בנוסף לזאת מי כמוני יודע שבטלפון, אני לא מיטיב להטיף מוסר, לעומת גבורתי העזה מול דף הנייר הריק. 

התחילה חליפת מכתבים, כשאלה מצטלבים עם אלה, ואלה עוקצים את אלה, וכבר אי אפשר לדעת לאיזה מכתב מתייחס כל מכתב. לקח לנו כמעט חודש שלם עד שהתברר שכל אחד חיכה לשני ברחוב אחר, והאשמה נופלת על שנינו באותה מידה, כי לרחוב ז'בוטינסקי הארוך יש יותר מפינת רחוב אחת, ובעוד שאני חשבתי שקבענו להיפגש בפינת רבי עקיבא, היא בפירוש  קבעה איתי מפגש בפינה אחרת. מפגש נקודתי שיש רק אחד כמוהו בכל הארץ.

אני פותח עכשיו את המכתב האחרון, שכתבה לי לפני המפגש, ומוצא בו  את התאריך המדויק, השעה המדויקת והמקום המדויק, וכל זאת בשפה מדוייקת ומתומצתת כיאות למזכירה ראשית של עיתון הנושא את הסיסמה: "בלי מורא ובלי משוא פנים"

 ובכן הסכת וקרא!

ביום שבת 9.1.54, בשעה 3.30, ליד בית החרושת ירושלמי.

הפעם אכן נפגשנו. באתי עם האופנוע רבע שעה לפני הזמן, עמדתי מול בניין  קומותיים בצבע ורדרד, בניין לתעשיית חבלים הנושא מעל שער הכניסה את השם  "בית חרושת ירושלמי". עמדתי שעון על אחד מעמודי הגדר, קצת חבוי, כדי שלא תבחין בי מרחוק ותחליט לסגת. בשעה שלש וחצי בדיוק ראיתי דמות  לבושה בשמלה שחורה מתקרבת לעברי בצעדים מהירים. הפעם דייקה על הדקה, לבל תיתן לי פתחון פה. כשהגיעה למרחק בו ניתן להבחין בתווי פנים, שמתי לב לסדק רפה העולה על שפתיה כשהוא צובר תאוצה והופך לחיוך רחב שכולו בטחון.    

לפי החיוך המופנה לעברי, הבנתי סופית שזאת היא המיועדת לי וליבי נפל למכנסיים. חשבתי על הכול, ניחשתי את כל האפשרויות, אבל לא תיארתי לעצמי שאורי אבנרי, החתיך המבוקש, יבחר לעצמו מזכירה כזאת שמנה. נכון שאחר כך ראיתי שהשד לא נורא כל כך, והאשמה היא רק בי, שטיפחתי ציפיות מוגזמות, אולי מוגזמות מדי.

הסופר שלום עליכם  מספר  על מורה פרטי (כנראה הוא עצמו) שכתב את מכתבי האהבה  של  תלמידו , שהיה מאוהב בתלמידה אחרת,  שגם היא נזקקה למורה. המכתבים בין התלמידים הפכו למכתבי אהבה לוהטים בין שני המורים, שלבסוף  קבעו ביניהם פגישת היכרות. שלום עליכם מספר איך הלך לפגישה  בלב הולם, איך קיווה לפגוש את יפיפיית העיירה, חשב על כל האפשרויות,  אבל בשום אופן לא תיאר לעצמו  שהמורָה של  התלמידה האחרת, הוא מורה גבר.

אצלי האסון הזה לא קרה ורחל התגלתה כבחורה נשית בהחלט, אז מה אם היא גדולת מימדים? כל אחד והטעם שלו. הייתי אז חזק אופי, שחקן מלידה, ואני בטוח שהיא לא הרגישה שמתחת לחיוך האדיב שלי, אני רוצה לפרוץ בבכי.

כנראה שאותה תופעה חיצונית חלה גם  על  פניה המחויכות וגם על  ידה הלבנה, שהושטה לעברי ברכות אוהבת. היא חייכה ואני חייכתי, לחצנו ידיים בחמימות מזויפת, כשאני שואל את עצמי אם גם היא  כמוני, זועקת  בתוך תוכה: "כאשר אבדתי – אבדתי."

אחר כך הלכנו לטייל עד חורשת האקליפטוסים המקשטת את נחל הירקון. מצאנו  שם על הארץ גזע עץ  כרות, שניתן היה לשבת עליו, למולל עלים נְשוּרִים ולהחליף דברי בינה ודעת, שהיו משוללים אותם רמזים אמיצים, שהעלינו בגבורה רבה במכתבי הכמיהה שהחלפנו בינינו.

ישבנו כמעט עד שצללי האקליפטוסים הפכו למטושטשים, דיברנו על כל הנושאים האפשריים. היא שאלה אותי על הקיבוץ והפלמח, ואני התעניינתי בנעשה בתוככי מערכת השבועון. שאלתי אם יש שם עוד כתבת או מזכירה הנושאת את השם רחל והיא הכחישה בתוקף. שאלתי אם היא הכותבת את המדור המפורסם "רחל המרכלת". אמרה שהיו למדור כמה כותבים וכותבות, לפעמים גם היא השתתפה בו, אבל רוב הזמן היא עמוסה בעבודות מזכירות, למרות שבסתר ליבה היא חולמת גם על כתיבה ספרותית.

שאלתי איך התקבלה לעבודה בעיתון והאם הכירה קודם את העורך. אמרה שבכלל לא. קראה מודעה שהשבועון מחפש מזכירה. הציעה את עצמה במכתב שבו פירטה את ניסיונה, אחר כך התבקשה לטלפן למערכת ודיברה עם אורי אבנרי, שהודיע לה  בסוף השיחה שהיא מתקבלת לחודש ניסיון. החודש הזה נמשך ונמשך עד היום, וכל פעם העורך מבטיח שיעלה לה את המשכורת, ברגע שהשבועון יתחיל להרוויח, אבל מי יודע מתי זה יקרה.

כשהערב התחיל לשלוח רמזים שעוד מעט השבת תצא, קמנו, ואני כג'נטלמן מתלמד לוויתי אותה עד רחוב ז'בוטינסקי, שם אמרה לי שכבר לא צריך יותר ושנינו נפרדנו בלחיצת יד חמה, אבל בלי שום נשיקה ושום חיבוק, כיאות לזוג חברים  הנזהרים לשמור על שמם הטוב.

אחרי המפגש ההיסטורי המשכנו להתכתב מתוך נימוס. לצערי אבדו רוב המכתבים. אני זוכר רק ששנינו היינו אדיבים מאוד, איש לא ניתק את הקשר למרות שקצב ההתכתבות פחת מחודש לחודש. מכל המכתבים שנותרו לי, אני לא מוצא אפילו מכתב אחד שבו מישהו משנינו מציע  לקיים פגישה חוזרת.

מי שנשבר ראשון היתה דווקא היא, שהגעגועים כנראה לא הרפו ממנה. במכתב שעל פניו נראה כמכתב רגיל, היא נוקבת במקום ובתאריך שבו תחכה לי בשעות הערב. ציינה  את  השעה המדויקת והמקום המדוייק, בדיוק כמו שעשתה במכתב שלפני פגישתנו הראשונה. בסוף המכתב איימה עליי  שאוי לי  אם לא אבוא, כי היא לא תהיה לבד. יהיה שם גם הרב הראשי של בני ברק, וגם בחור אחד שאיתו היא מתחתנת והוא ישמח להכיר אותי.

לא הגעתי לחתונה. הייתי אז סטודנט בירושלים בתקופת הבחינות, והאחריות כלפי המורים שלי עצרה אותי. דווקא רציתי מאוד לבוא לחתונה, לא כדי להכיר את החתן, אלא כדי לפגוש את הבוס של הכלה  מ"העולם הזה" ולהכיר את אשתו רחל, שהיתה – כפי שנודע לי אחר כך – אותה נערה  יפה, דקת גזרה, שיצאה אצילית ממשרדי העיתון, ואני חשבתי  לתומי שהיא זאת שעימה אני מחליף מכתבי אהבה.

אחרי הפגישה החד-פעמית ליד בית החרושת לחבלים, נשארה לי רק בתיה, שיחסי  הקירבה שלי איתה התהדקו, אך כמובן רק עד לגבולות המותרים. הייתי חוזר כל יום שישי מירושלים ומבלה איתה את ימי השישי והשבת, הפעם בלי שום תירוצי לימודים.

את החפיסה הארכיאולוגית ההיא, העטופה בניירת מקופלת, החזרתי למחבוא בארון הבגדים. יש להניח שהיא חבויה בו עד היום, אלא אם המשפחה שקנתה את הבית מהוריי, החליטה לעשות חיטוי כללי בדירה וגילתה את החפיסה כמוצאת שלל רב.

חלפה תקופה בחיי, תקופה שהתחילה בסוף הפלמח ונמשכה בארבע שנותיו הראשונות של קיבוץ נתיב הל"ה. (שם שהוצע על ידי, כתחליף לשם "יד הל"ה" שוועדת השמות רצתה בו).

היו אלה שנים קשות מבחינת המאמץ הפיזי והבדידות, שכמעט ליוותה כל חבר שלא היתה לו בת זוג. הרווח שלי מאותה תקופה היה אוסף של מערכונים ופזמונים, עם אוסף של מכתבים שהגיעו אליי ממערכות עיתונים וממנהלי תיאטרונים. מכתבים שרובם מתחילים במילה: "לצערנו" ומיעוטם ב"לצערנו הרב".

בין המחברות שמילאתי באותה תקופה היתה מחברת אחת רבת עמודים, עם כריכה עבה, שבדפה הראשון היה כתוב בכתב-יד: "שחיטה בלתי חוקית." מחברת זו התמלאה אט-אט, בעיקר אחרי לילות של שמירה, ונכתבה בשכיבה על מיטת סוכנות, בחדרון שנשאר שלם בתוך הריסות הכפר הערבי בית נטיף.

המחברת הזאת התגלתה אחר כך כאוצר אמיתי, כאשר הכתוב בה זכה בפרס ברש, שהיה  הפרס הכי גבוה באותם ימים. שם הספר שונה ל"חבורה שכזאת", כי בהוצאת מסדה הסבירו לי שאף אחד לא יקנה לבר מצווה ספר ששמו "שחיטה בלתי חוקית", אולי רק לילדי הקצבים.

הספר זכה להיכנס לבית הדפוס כשהייתי תלמיד השנה השלישית בפקולטה לחקלאות. מאוד רציתי לנצל את ההזדמנות החגיגית הזאת ולהפסיק את הלימודים, שברובם לא הבנתי מה הפרופסורים המכובדים  רוצים מהחיים שלי. ובכל זאת המשכתי להתפתל עם הבחינות, שאת רובן עשיתי פעמיים (חוץ מהמבחן בבוטניקה שאותו עשיתי שלוש פעמים), כי  כשהייתי בנוער העובד, היתה על קיר חדרנו סיסמה האומרת: "הגבורה היא לא בכוח אלא בהתמדה."  ונדמה לי שזה היה הקו שליווה כמעט את כל חיי. בחיי.  

(כאן נגמר ה"בחיי [2]". הפרק הבא והאחרון יהיה נספח ובו לקט סמלי מהמכתבים שקיבלתי, כדי שקטני האמונה מבין הקוראים לא יחשדו שהמצאתי מהדמיון את כל המסופר כאן).

* * *

עמוס גלבוע

על ההצעות השונות מימין ומשמאל

ללחימה נגד טרור היחידים

הן דומות לאקמול הניתן ללחימה בסרטן. לא ייאוש מ"כיבוש" ולא מצב כלכלי ירוד מניעים את הנער הפלסטיני. הוא שטוף בשנאת היהודי השפל, הגוזל, הרשע – מרגע לידתו.

שבדיה, כמו הרבה ארצות באירופה המערבית, סובלת ממכת אלימות מינית של מהגרים מוסלמים. מה עושים נגד התופעה הזאת? משטרת שבדיה מצאה דרך מקורית ו"יעילה" להפליא: הנשים, בעיקר צעירות, תצטיידנה  בצמיד מיוחד עליו יהיה כתוב בשבדית: "אל תיגע בי."

זאת לא בדיחה סקנדינבית, זאת אמת לאמיתה! מצחיק, מצחיק, אבל לאמיתו של דבר, גם אצלנו עולות הצעות דומות למלחמה בטרור הנוכחי.

מימין, מציעים לנו, בין השאר, לנקוט ביד ברזל בטרור, להכניעו ביד רמה, להקים התנחלויות, "לסגור" להם בהר חברון את הפייסבוק, לבצע "חומת מגן" בהר חברון. ואתה עומד נדהם: מה לכל זה ולבלימת טרור של יחידים? כלום! לא רק זאת, מה לעזאזל עושה צה"ל והשב"כ כל יום, כל לילה, ביהודה ובשומרון, אם לא לאתר ולזהות תאים של ארגוני טרור, בראש ובראשונה של החמאס? חדשות לבקרים אנחנו מתבשרים בתקשורת כי צה"ל עצר הלילה באחד המקומות ביהודה ובשומרון חשודים. אז איזו "יד רמה" יותר מחפשים? 

 בשמאל חוזרת המנגינה החלודה כי צריך לתת אופק מדיני, צריך לתת אופק כלכלי, צריך לתת תקווה לדור הצעיר הפלסטיני, זה המתכון!

מה לעשות  וניסיון העבר  מראה בדיוק ההיפך: ככל שהיה תהליך מדיני נמרץ יותר, ככה היו יותר מעשי טרור פלסטיניים (חלקם על ידי מתנגדי התהליך, וחלקם ע"י מצדדיו על מנת ללחוץ על ישראל). והכלכלה? כמובן שיש לנו עניין שמצבם הכלכלי של הפלסטינים ישתפר, זה ברור, אבל גם כאן ניסיון העבר מראה שהאינתיפאדה הראשונה וגם השנייה פרצו כאשר מצבם הכלכלי של הפלסטינים היה טוב. האינתיפאדה השנייה היתה עבורם קטסטרופה כלכלית. אבל, מה לניסיון העבר, וביתר דיוק לעובדות העבר, ולאמונות פוליטיות נוקשות? כלום!

אז בואו וננסה לראות את עולמו הפנימי של אותו נער רצחני מהר חברון, דרך המחקרים השונים שנעשו על  דומיו , המפגעים הבודדים.

ראשית, החינוך – מגן הילדים. היהודים עבורו הם אלו  שהיו אויבי הנביא מוחמד, הם רעים, רשעים. הם באו לכאן לפני למעלה ממאה שנה ככובשים אימפריאליסטים שהשתלטו על האדמות שהיו שייכות לאבותיו מזה דורות. צריך לשנוא אותם, צריך לפעול נגדם באלימות כי הם גזלו את ששייך לו ולאבותיו. החובה העליונה היא שהפליטים, אותם הוא מכיר היטב, יחזרו לבתיהם עם המפתחות הקדושים. המושג שלום, או שתי מדינות – לא מוכר לו, בוודאי לא אופק מדיני.

שנית, הפייסבוק. לא נמצא שם ש"הכיבוש" או מצבו הכלכלי הירוד הניעו אותו למעשה הרצח. הם "קטנים" לעומת עוצמת פשעי היהודים השפלים. ה"שאהיד" שקדם לו הוא המודל לחיקוי, הוא זה שמחזק אצלו את הרצון לפגוע ביהודי, ולהפוך בעצמו ל"שאהיד" ולמות "כעץ זקוף". חבריו מעודדים אותו, לא מנסים להניע אותו מרעיון המוות. הוא משתמש בטרמינולוגיה דתית, בעיקר בפסוקים המדברים על מוות והגעה לגן עדן. במסגד, דרך אגב, הוא יכול גם לשמוע איך המטיף מסביר כי בתולות גן עדן נשארות כל הזמן בתולות. הוא צופה ומושפע  מההסתה המתנהלת בתקשורת הפלסטינית בעיקר מערוץ אלאקצא של החמאס וערוץ אלג'זירה.

שלישית, הסביבה והעיתוי. הוא גדל  בצילה של אסטרטגיית "ההתנגדות העממית" שאימצה הרשות הפלסטינית מאז 2010, ושנתנה היתר לטרור עממי. הוא גדל בצל הטרור העממי של דקירות סכין, דריסה, בקבוקי תבערה ואבנים, שהיה הכי נפוץ בהר חברון, שם החיכוך עם היהודים השנואים הוא הגדול ביותר.

אנחנו כבר עשרות שנים מתמודדים עם הטרור, ועד עכשיו הצלחנו להקטין אותו למינימום. עולם פלסטיני/ערבי בלי טרור מצוי אולי בעולם של אלף לילה ולילה. לא בעולמנו.

* * *

יהדות מרוקו ב-1950 לפני יציאתה ועלייתה לישראל

הקדמה מאת משה ברק, גבת

 [פורסם ב"חדשות בן עזר" 440 מיום 30.4.2009 ומתפרסם כאן בשנית לזיכרו של אלי ויזל]

הייתי שליח הסוכנות היהודית במרוקו בשנת 1950, עוד לפני "יציאת מרוקו" של יהודי המדינה. הקהילה בת 220 אלף הנפש היתה עדיין שם. רק כמה אלפים כבר עלו לארץ, חלקם חברי תנועות הנוער הציוניות, והאחרים ילדים ונוער מצוקה, שהקהילה וההורים מצאו להם פיתרון לחיים בכבוד, במסגרות החינוכיות, בישובים השונים בישראל.

כיום, כאשר בנֵי ונכדי העולים משנות ה-50 מזכירים את קהילת מרוקו, היא מתוארת בגאווה תרבותית כ"גן עדן עלי אדמות", ממנו נאלצו להתנתק, עם העלייה הציונית לישראל. תיאור זה בא ליצור רקע לסיפור "הקיפוח" שקופחו עולי מרוקו כשנקלטו בישראל. אך רצה הגורל, ובאותה שנה ביקרו במרוקו שני עיתונאים ישראליים:

פולה אפנשלאק כתבת "על המשמר", שפירסמה עשר כתבות על ביקורה, בניתוח סוציאליסטי חילוני לטוב ולרע.

אליעזר ויזל ששרד את השואה ברומניה [נולד ב-1928 בעיר סיגט בטרנסילבניה שסופחה בימי המלחמה להונגריה הנאצית], ולמד בצרפת, ומאחד שידע עברית, עבד לפרנסתו ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז. הוא ביקר במרוקו אחרי פולה, ופירסם בעיתונו חמש כתבות, על מה שראה ושמע שם, מטנג'יר בצפון ועד הסהרה.

הכתבות נשכחו. עובדה היא שהן כמעט לא נזכרות במחקרים ובשיח הציבורי.

אני נשארתי מעין "שומר הגחלת", כמי שפגש את שני העיתונאים כשביקרו בקזבלנקה. צילמתי את כל חמש-עשרה הכתבות, והן שמורות אצלי. ניתן למצוא בארכיון "ידיעות אחרונות" את רשימותיו של אליעזר ויזל וכן בעוד מספר קטן של ספריות. אך קשה לצלם אותן, בשל בלאי הנייר.

כתבותיה של פולה אפנשלאק, הנרחבות יותר מאלה של אליעזר ויזל, כמעט שאינן בנמצא. הכרך של "על המשמר" משנת 1950 בספרייה הלאומית בירושלים – חסר. נדמה לי שרק בארכיון "יד יערי" ואולי גם ב"יד טבנקין" ניתן למצוא אותן.

כמי שפעל בקהילת מרוקו לפני עלייתה לארץ, היא לא זכורה לי כל כך זוהרת, אם לא גרוע מזה. ומכיוון שאני חושב כי העלייה לארץ שיפרה בממדי ענק את רמת חיי בני הקהילה, החלטתי להביא לידיעת הציבור את התיעוד של שני העיתונאים, המספרים ומנתחים את מה שראו לפני שהקהילה יצאה ממרוקו לארץ-ישראל ולצרפת.

יש לזכור שעיתונאים אלה היו חסרי פניות. אליעזר ויזל אפילו לא גר בארץ, ולא היה חבר מפלגה (אשכנזית!) בה.

החלטתי להתחיל בחמש הכתבות של אליעזר ויזל, כי הן קצרות יותר, וגם מפני שאותו אליעזר "הפך" ברבות השנים ל"אלי ויזל" הסופר בעל פרס נובל לשלום!

כתבה ראשונה:

 "בסמטאות קזבלנקה האפלות"

"ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950

ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה,

ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

בטרם אגש לספר על קזבלנקה, גלות הגלויות, על הגיהינום התחתון ששמו "מלאח", אקדיש שורות מעטות ל"עיר הנשים". אמרתי "עיר הנשים", כי לא רציתי להיות גס מדי, כי שמו המדויק של המקום הוא : הרבע המיוחד (le quartier réservé), כלומר: רובע הנשים המושחתות. יצאנו לשם בלוויית אנשים מקומיים להורות ולהסביר לנו את הדרך, ותודות להם יכולנו לטייל בפנים בתור צופים. בלעדיהם איני יודע כיצד היינו יוצאים משם.

שוטרים ופרוצות

הרובע נמצא כמעט מחוץ לעיר, בהמשך ל"מדינה" (הרובע הערבי). נכנסים דרך שער בשם "שער דמשק". קבוצות-קבוצות שוטרים עומדים בו ושומרים על הסדר. מתפקידם גם למנוע מתושבות העיר לצאת את השער. המחזה שמחכה לך בפנים – נורא ואיום! מיד בהיכנסך נטפלות בך – כעקרבים – עשרות יפהפיות ואינך יכול להיפטר מהן. מושכות אותך, מנסות להכריחך בכוח ללכת איתן ואוי ואבוי באם תראה סימני-התנגדות. הן תקרענה אותך לגזרים. לא תצא חיים מידיהן. אלפיים נשים מתגוררים ברובע זה, כולן נתפסו בשעת "עבודתן" בסמטאות העיר. כדי למנוע מחלות הקימה המשטרה בכל עיר גדולה רובע כזה וכל הנשים שהראו נטיות למקצוע, הושמו בו. מבפנים הכול מותר להן, הן בביתן. אך מבחוץ – כף רגלן לא תדרוך. כמצורעים הוצאו אף הן מהמחנה.

"יש גם יהודיות ביניהן"

המחזה מבפנים – לא יתואר במילים אנושיות. מחזה מזעזע בריאליות שלו. אך נכנסנו ומיד רציתי לברוח משם, להימלט, אבל – מאוחר מדי, כבר סבוני יפהפיות כדבורים... "יש גם יהודיות ביניהן," אמר לי אחד ממלווינו. " אתם מעוניינים לראותן?"

לא. להערב – זה מספיק. בכלל, זה יספיק בהחלט, גם לעתיד. מכאן ולהבא אשתדל לכבוש את יצר הסקרנות שלי ולא לסור למקומות כאלה. כפי שאמרתי: הצלחנו לצאת בנס-מן-השמיים. אחד מחבריי נתן ל"חברה" שלו מאה-מאתיים פרנק כתשלום-שחרור. אבל, זה לא הספיק כנראה. כי התחילה מרביצה בו מכות ולקרוא אחריו: "יהודי!" ואלמלא המשטרה שהופיעה מיד והרחיקה את החצופה (תרתי משמע), איני יודע מה היה גורלו של ידידי המסכן... יצאנו החוצה ובירכנו ברכת הגומל...

מלאח – חלום בלהות

 כותב אני שורות אלה בבית קפה נידח שבמלאח (mellah) (גטו יהודי), כשאני מנסה בכל כוחות נפשי לשכנע עצמי כי תמונת-אימים זו המתגלה לעיניי אינה נכונה; כי כל זה אינו קיים במציאות; שהמלאח אינו אלא פרי דמיון אכזרי וחולני או סרט או חלום בלהות. אולם – איני יכול... אני רוצה לא להאמין למראה עיניי, אבל כשמבטי נופל על הילד הרזה והשחפני (tuberculeux) שמוליך את אביו העיוור ופושט יד לנדבות – איני יכול, ומוכרח להאמין.

קזבלנקה היא כמו כל עיר, עיר-הסתירות, כלומר: האורות והצללים, העושר והעוני מצויים בה בכיפה אחת.

אך כאן, הסתירות בולטות יותר וקיצוניות יותר בין שני העולמות – עולם העושר ועולם העוני – הוקמה חומת עץ גבוהה וענקית ששומרת כאילו לא לערבב את תחומי החיים. שלטים ומודעות צבעוניים מתנוססים על החומה: תשתו קוקה-קולה, טעמו מקוניאק מרטל, בואו כולכם לראות את השחקן המפורסם פלוני בסרט אלמוני, פרסומת למכוניות, שוקולדה ובתי שעשועים. מאחורי החומה: המלאח. הבה ניכנס למלאח, נעבור את השער ועולם חדש יתגלה לעינינו.

יהודים מסכנים

סימטאות צרות שאור השמש אינו מגיע אליהן, בתים לא בתים שריח עובש נודף מהם. זקנים עטורי-שיבה מתנועעים כצללי-צללים. רק כיפותיהם ובגדיהם השחורים – המעידים על אבל דורות – מבדילים אותם מן הערבים. נשים שמנות ועצובות העומדות על פתח ביתן מכיוון שביתן הוא הרחוב. וילדים המבקשים ממך לאכול היות והורים – שיוכלו לבקש מהם – אין להם... ועוד ועוד. תשאלו ודאי: כמה יהודים גרים כאן? ארבעים אלף. ואל תשתוממו על המקום שקטן הוא מכדי להכיל 40 אלף נפש. נכנסתי לאחד מבתי-המגורים. בית רעוע שעומד להתמוטט. בחדר קטן מתגוררות 12 נפשות. כן, שתי-עשרה. לא פחות ולפעמים יותר. לא ייאמן? ככה זה. ראיתי הרבה גיטאות בחיי. גיטאות בפולין וברומניה, גיטאות ומחנות-ריכוז בהונגריה ובגרמניה. אבל מחזה-זוועות כזה עובר כל גבול-דמיון. סבל כזה – לא ייתכן!

הנך מרגיש עצמך אשם; והנך מאשים את העולם כולו ואת עם ישראל בפרט שנתנו לענייני יהדות-צפון-אפריקה להתפתח בצורה כזו. הרי האמת ניתנה להיאמר: הזנחנו אותם, הפקרנו אותם, את אחינו דכאן, במשך מאות בשנים. ולמה? מדוע השקענו כוחות אדירים ועצומים בכל חלקי חבל שיהודים מצויים שם, ורק לא כאן?

(המשך יבוא)

כתבה שנייה:

"עוני, השפלה ופחד תמידי"

שליחנו המיוחד מסייר במושבות הנידחות של מרוקו – מחזות אימים מתגלים נגד עיניו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 19 בנובמבר 1950

משך שבוע ימים הייתי בנסיעות על-פני-מרוקו. ביקרתי במרקש, פז, מקנס, ורבאט. בקרתי ביישובי הרי האטלס ועוד – והנה את אשר ראיתי.

בקזבלנקה

"חדר", תשעים ילד יושבים על הרצפה, בחדר מלוכלך. הילדים יושבים ושרים לפי מנגינה מזרחית עתיקה ומלאת תוגה: "וידבר אלוקים אל משה לאמור..." חוזרים פסוק אחרי פסוק על כל משפט של המורה, מבלי להבין את תוכנו. כמכונות אבטומטיות. בתנועותיהם, פחד מהמורה או מהרצועה שבידו. ילדים קטנים, חמודים ומלוכלכים. יהודים קטנים. האם אכלו ארוחת בוקר? לא. רובם לא. רעבים הם ואינם מעזים, להגיד זאת. מפחדים. ועודני עומד צמוד לסף-החדר ואיני מוציא הגה מרוב התרגשות. כשילד בן 7 בערך, שחרחר, עם עיניים אפלות קם וניגש אלי :

"מה יש ילד?" שאלתיו ברוך.

"קחני מכאן."

"לאן?"

"אהיה חייל... אליך. לישראל. אלחם שם. אהיה חייל..."

אלמלא הייתי אני שם, המורה היה מרביץ בו ברצועה. ראיתי זאת בהבעת פניו. אך, הוא ראה אותי ונרתע. הוצאתי את הילד החוצה, דיברתי על ליבו, אמרתי שלא יעבור זמן רב ויעלוהו לארץ, ושם יקבל אוכל ובגדים וספרים.

"מתי?" שואל הילד.

שיקרתי לו: בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש. הוא חזר למקומו כמרוענן. אבל אני ידעתי שדיברתי שקר, וריחמתי על הילד האומלל. והרהרתי על כך שבקזבלנקה בלבד נמצאים 3,000 ילדים במצבו, בבתי-ניוון כאלה וכלום לא נעשה בעבורם, לא-כלום.

מחוץ לחומות, החיים מתנהלים כסדרם, אף החיים היהודיים, אוכלים שותים מתבוללים ושוכחים. עולמם של אלה – עולם אחר הוא.

במרקש

מרקש. עיר אכזוטית שמאתים וחמישים אלף תושבים בה, ביניהם כ-19,000 יהודים. רוב רובם של היהודים מתגורר במלאח שאינו נבדל מזה שבקזבלנקה, פרט שהוא מלוכלך ועני עוד יותר.

אני נכנס לאחד מבתי-המגורים. התמונה מוכרת לי מכבר: דחיקות עוני, חדר קטן וצר, דומה שחמשה אנשים לא יוכלו להיכנס בו. למעשה מתגוררים כאן 14 נפשות. האב, האם, בן בגיל 22 ואשתו הצעירה, בת בגיל 20, וילדים בגילאים שונים. תארו לכם את המצב! ואת מצבו של הזוג הצעיר ושל הילדים! ושל ההורים! בהיכנסך, כולם תולים בך עיני-תקווה, כאילו גואלם הינך. יזמינוך לכוס תה, יצחקו וישמחו לבואך. והם צוחקים. וצחוקם מזעזע וקורע לב. בפינה שוכב ילד. ילד חולה שחפת. פניו חיוורים כסיד. הוא ישן. כמה נחמד הוא כשישן! חיוך רך מרחף על פניו, התבוננתי בו שעה ארוכה, ויצאתי.

(המשך יבוא)

כתבה שלישית:

"כאן גרות 14 נפשות בחדר אחד"

כך חיים אחינו בני ישראל ברובע היהודים בערי מרוקו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 20 בנובמבר 1950

ישראל מילת הקסם

באחד היישובים הקטנים שבהרי האטלס, הגעתי אליו ביום האחרון לחג הסוכות, נכנסתי לבית-הכנסת. הוא מלא יהודים מוזרים, ואגדתיים. באו אליי בהכנעה ושאלוני מי אני ומאין אני.

"מישראל."

מילת קסם. פתאום סבוני כולם. הזקנים בירכו את ברכת "שהחיינו" על שזכו לראות, במו עיניהם, ישראלי. התחילו לשאול שאלות – באמצע התפילה! – ולספר את תולדותיהם. הם גרים בהרים בסביבה ערבית טהורה מזה דורות רבים. סיפרו על התרופפות הקשרים בינם ולבין הקהילות היהודיות. על אימתם בפני הערבים, על השפלתם, ועוד ועוד.

זקן עולה על הבמה, פותח את ארון הקודש, נושק את ספרי התורה ונושא נאום בעברית תנ"כית. נאום המיועד אליי.

"קחנו אדוני לארץ-ישראל הקדושה! קחנו נא! בנעורינו ובזקנינו נלך..."

ואודה, לא היה לי הכוח לומר להם כי טעות בידם לחשוב כי אני יכול לעשות משהו בעבורם. כי איני שליח הממשלה, ולא שליח הסוכנות, ולא שר העלייה. השליתי אותם, אמרתי להם יום גאולתם הולך ובא. שערי הארץ ייפתחו בקרוב וכו'.

רבי יעקב

חווייה עמוקה השאירה בליבי פגישתי עם רבי יעקב. הוא סגי-נהור. עוד מימי ילדותו איבד את אור עיניו. אבל תמורתו מצא אור אחר, אור טהור יותר, אור פנימי, אור הנשמה. תענוג לשוחח איתו. נעים לשמוע את קולו האדיב והשקט, אפילו מבלי להבין תוכן-דבריו. במבט ראשון רואים בו נפש עדינה ואצילה. הוא ידען להפליא. ממש גאון. בעל מקובל מפורסם ותלמיד חכם ובקי שיצא לו שם במרוקו. בכל שיחה הוא משלב דברי חז"ל ופסוקים מן התורה. כיצד ומתי למד כל זאת ? חידה ופלא הוא בעיניי.

"ספר לי על הארץ... על צפת... ועל ירושלים," מבקש הוא. "ספר..."

סיפרתי לו, על גבורתם של חיילינו. על אומץ ליבם של תושבי ירושלים ועל חוכמתם הנועזת של ילדינו, ועל הכותל שעודנו שומם.

"כן, כן," אומר הוא, "כזו ראיתיה..."

טהור וקדוש הוא.

סוחרי ירקות

ושוב בסמטאות המלאח המעופשות והמחרידות בלכלוכן. הנה ב"רחוב" הראשי. ה"סוחרים בזעיר-אנפין" יושבים להם בחנותם – שהיא כארבע אמות – ומחכים בסבלנות מדהימה לקונה. הסחורה שלהם? חמשת בצלים, שישה משמשים, קומץ שום ועוד דברי מזון פעוטים. שאל אחד מהם ממה הוא מתקיים והוא יענה לך מניה ובייה:

"מהחנות שלי..."

"אתה רוצה לעלות ארצה?"

"ודאי שאני רוצה."

"ומה תעשה שם?"

"את אשר עשיתי כאן. אעסוק במסחר..."

הוא "סוחר". ורוצה להישאר סוחר גם שם. אני לא מבין כיצד מתקיים מסחורותיו... שביחד לא שוות לירה אחת.

וסוחרי זהב

וכאן בצד ימין, חנויות הזהב. מסחר הזהב במרוקו נמצא כולו בידיים יהודיות. יהודים אלה נחשבים כאמידים. רובם טובי לב. עוזרים ומוכנים לעזור. לעני לב טוב אומרים.

בוץ, אשפה וסירחון בכל מקום. ילדים ערומים למחצה וערומים לגמרי; רעבים, חולים, ילדים שחפנים. זהו המלאח. נס הוא שעד כה לא פרצה מגפה בקרב היהודים. לכלוך, מחלות עור, מחסור במים – ובכל זאת חיים. השאלה היא: כיצד חיים?

מצב הדיור מבהיל. צפיפות איומה... משפחות בנות 12-14 נפשות בחדר בגודל 3x3 מטרים. והבתים? חורבות ומפולות – פחד לחשוב שבני אדם גרים וחיים בהם.

אבל היהודים במלאח כאילו אינם חושבים על כך. כצללים הם נראים בעיניי. הולכים, מתנועעים הנה והנה, מבלי לדעת מה הם עושים. לא חושבים. הרגליים הולכות, העיניים מביטות רחוק-רחוק, והפה ממלמל משהו לא מובן לי.

(המשך יבוא)

כתבה רביעית:

 "סילביה עזבה את בית הוריה

...וכמוה רבים אחרים השואפים למצוא תוכן חדש לחייהם"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 21 בנובמבר 1950

לספר על היהודים העשירים שבמרוקו לא כדאי בעצם. דומים הם לכל העשירים שבעולם. בקזבלנקה למשל, מתגוררים כיום קרוב לשמונים אלף יהודים. מהם 40 אלף אשר גוססים בין חומות המלאח. היתר – יצאו את הגטו על מנת להיכנס לבתים יפים, לחיים חדשים, למעגל קיום חדש.

האם קיים קשר כלשהו בין יהודי העיר לאחיהם האומללים? לא. אין כל קשר. אומרים: יהודים בני רחמנים הם. שקר וכזב. כאן ראיתי זאת. היהודים העשירים מתחמקים. עזרה לעניים? למה? "האם הם אינם יכולים לעבוד כמונו בכדי להרוויח כסף?" אני הייתי אומר שיהודי המלאח אינם מסוגלים ואינם יודעים לשקר, לחנוף ולגנוב – ולכן נשארים הם עניים. אילו למדו כיצד להשתמש בחרב השקר, גם הם היו מתעשרים מהר... יהודים בני רחמנים? לא. אכזרים הם ושפלי-רוח. יהודי אשר גר בעיר, רק לעיתים רחוקות מאוד ישים פעמיו למלאח. ולמה זה שאלתי?

עניים שהתעשרו

פשוט מאוד: כל היהודים, כאן, היו פעם תושבי המלאח. כולם היו פעם עניים. כוכבם של העשירים עלה במלחמת העולם האחרונה. ובהגיע הכסף לכיסם, ניתקו כל קשריהם עם המלאח. עם העבר שלהם. יצאו את הרובע היהודי ונכנסו לחווילות מפוארות.

תשאל ודאי האם קיימים מוסדות צדקה שונים המגישים עזרה לנצרכים? כן. קיימים מוסדות כאלה. הקהילה (המחלקת 200 מנות מרק מדי יום ביומו להמון עניים בן אלפיים איש), אם הבנים (עזרה לילדים ולתינוקות), עזרה (לנוער) וכו' וכו'. אבל כל זה אינו אלא טיפה לתוך הים. מהתמיכה שמקבלים אי-אפשר למות, אולם אי-אפשר גם לחיות... והממדים קטנים מדי.

דרושה עזרה

נחוצה עזרה מקיפה ונרחבת. דרושים כאן בתי מגורים חדשים ונקיים, בתי חולים לרבבות החולים (גרענת, [טרכומה] שחין, שחפת) שבין היהודים במלאח. נחוץ שהעשירים יתרמו קצת כסף. אך הם אינם נותנים. או: אינם נותנים במידה שצריך. נותנים פעם לשבוע כמה מאות פרנק, סכום זעום שבמקום לחסל את העוני, מעודד אותו.

הנוער

מה טיבו של הנוער היהודי בצפון-אפריקה ?

ראיתי כאן נוער בריא ותוסס, הנמצא במסגרת תנועות הנוער השונות, כגון "הבונים", "דרור", "הנוער הציוני", "הצופים" וכו'. ביקרתי במועדוני-הנוער ומצאתי צעירים וצעירות רוקדים ריקודים ישראליים, שרים שירים עבריים, וחיים חיי נוער והכשרה. שוחחתי ארוכות עם המדריכים הישראלים, ז'ק, יוסף, אלכסנדר ועוד. בחורים מצויינים. עובדים ועושים את עבודתם החשובה במסגרת הראויה לשבח. כי, נחוצה מסירות גדולה כדי לעבוד עם נוער בצפון אפריקה. הנוער אשר נמצא בידיהם הולך ומיטיב. הוא מתחדש, פורק מעליו את תסביכיו הגלותיים ורוצה להיות אדם חופשי בארצו. שוחחתי עם כמה מאנשי "דרור" שעזבו את בית הוריהם לאחר שאלה התנגדו שבניהם ישתייכו לתנועה זו.

מקבלים הכול באהבה

"חיים קשים כרגע," אמרה לי סילביה, צעירה חיננית, בת 18, אשר עזבה את ביתה, "אבל מקבלים את הסבל באהבה. אנו מרגישים כעת את אשר טרם הרגשנו עד כה: תוכן בחיים."

צריכים להכיר מקרוב את הנוער המרוקאי, לראות את האווירה והתנאים שבהם הוא חי וגודל, כדי להבין מה קשה להניעו לחשוב בצורה זו.

עבודת השליחים

השליחים במרוקו? תבורך ידם, כי עבודתם קדושה. כי עבודתם – עבודה הצלה היא. (למען האמת אדגיש: המדובר כאן אך ורק בשליחי תנועות נוער...) רצוי שמוסדות הסוכנות יפנו בתשומת לב יתרה לצפון-אפריקה, ובמקום להחזיק שליחים לעשרות בפריז – מקום שעשועים ולא מקום עבודה – לשלחם הנה. כאן יש עבודה בעבורם. במלאח עוד מסתובב נוער עזוב לאלפים, מבלי שמישהו יטפל בהם. עוד תמצא אלפים, ילדים ונוער שמושג אין להם על ישראל ועל תחיית ישראל.

(המשך יבוא)

כתבה חמישית ואחרונה:

 "רכילות תעמולת זוועה ומשטר הלשנה"

"ספֵּר לתושבי ישראל את אשר ראו עיניך ואמור להם כי יהודי מרוקו משוועים לעלייה ולחיי דרור"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 22 בנובמבר 1950

מה מצב העלייה במרוקו ?

טוב מאוד ורע מאוד.

טוב מאוד כי קיימת התלהבות עצומה בקרב היהודים (העניים כמובן) וכולם רוצים לעלות. רבים מהם חיסלו את עסקיהם, מכרו בתיהם וארזו את חפציהם, ומחכים רק לאות. מיספר היהודים אשר נרשמו לעלייה מגיע כיום ל-80 אלף. כי כולם רוצים לעלות. או ביתר-דיוק: לברוח. לברוח ממרוקו, ארץ הגלות והפחד אשר עננים שחורים מחשרים (מורידים מים) את שמיה. חולמים לעלות וזה, כמובן טוב מאוד.

ורע מאוד – כי לא נותנים להם לעלות. למה? מסיבות שונות. מפאת קשיי קליטה בארץ; מפאת מצבם הסניטארי של העולים: רובם סובלים מטראכום (גרענת) ותן (teigne – גזזת); מצבם הסוציאלי (קיימות משפחות בנות 14 איש) וכו'. לפני שנה בערך ירד אמנם המתח (הלהט) הציוני במקצת, בגלל אנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – היו גם ממרוקו) שחזרו מהארץ (לאחר מלחמת השחרור) והפיצו כל מיני שמועות. אבל זה לא נמשך זמן רב. אך בכל זאת יש רוח קרירה והתקררות נושבת במקום. רוח תלונות והתמרמרות.

הריב המפלגתי

וזה בגלל הציונים הוותיקים אנשי המפלגות. המשטר המפלגתי הקיים בארץ משתקף במלואו במרוקו. מפלגה אחת שונאת את רעותה. תנועה חורשת מזימות נגד חברתה וכך הלאה, דיבה, לשון הרע, רכילות הלשנה, אמצעי תעמולה זולים – כל זה משפיע לרעה על אנשי השורה (החברים הרגילים) אשר במהותם אינם אנשי מפלגה אלא אוהבי ציון וישראל. ואף שליחי הסוכנות (אני מדגיש שוב: שליחי הסוכנות ולא שליחי תנועות הנוער) אינם מתאמצים לטהר את האווירה המעופשת והרקובה של מזימות ומפלגתיות. להפך, משתדלים בכל כוחם להגביר את הריקבון המחריד, בחיים ובמנגנון הציוניים.

שמעתי תלונות רבות על השליחים מפי מנהיגי היהדות בצפון-אפריקה. "השליחים אינם מוכשרים!" – צועקים המנהיגים המקומיים. "מדוע שלחו אותם לכאן? האין לנו די צרות משלנו?...

כזה הוא המצב: תוהו ובוהו.

חוסר שיתוף פעולה

אין סדר, אין תוכנית, אין קו ואין שיתוף פעולה. חבל כי אפשר היה לעשות משהו, בקרב מאתים וחמישים אלף היהודים אשר גרים במרוקו, ושמחכים שיעשו משהו למענם. ואותו המצב קיים בשטח העזרה הסוציאלית. ישנם מוסדות לרוב. ה"ג'וינט", ה"אוזה", "אם הבנים", "עזרה", "שרל נטר" וכו' וכו'. כל מוסד עושה את עבודתו לחוד. יוותר על הגשת עזרה אך לא על הכבוד.

אין גוף ציבורי מרכזי אשר ירכז בידיו את כל העניינים הנוגעים לכלל. אילו היה קיים גוף כזה, אין ספק שהתוצאות היו ברוכות ומרובות יותר.

אפילוג

ובכן, ביקורי מגיע לקיצו, מחר אני טס באווירון של "אייר פרנס" חזרה לפריז. ועודני תחת הרושם של המלאח ויצוריה. לילות נדודים רבים עברו עליי מאז נכנסתי בפעם הראשונה בצללי המלאח. שינה לא באה לעיניי, מכיוון שסיוט סבל האנשים רדף אחרי ביום וחזר בלילה, בעד לתריסי-חלומי... לא אשכח את יהודי-האטלס האגדתיים, ולא אשכח את הילדים שלא יכולתי להסתכל בהם וביופיים המדכא, כי התביישתי. התביישתי על הבגד שאני לובש ועל ששבע אני ועל שבית לי. ולא אשכח את הנערות אשר ביקשוני שאקח אותן בעד פרוטות... לא אשכח. לא אוכל לשכוח. מחר נוסעים.

בשדה התעופה, כמה מידידיי באו ללוותני. משום מה מועקה בלב. צעיר אחד, שאת שמו איני זוכר, אמר לי כמה מילים, בקול שקט ועצוב כאילו מדבר אל עצמו: "אתה חוזר כעת לפריז. ואחר כך לישראל. תספר את אשר ראית ואת אשר שמעת. תספר את הכול. זוהי בקשתנו. יֵדע עם ישראל, ירעד עם ישראל על המתרחש בעולם הדיכאון נטול אור השמש, שבו אנו חיים. ותגיד להם בשמנו: יהדות-מרוקו זועקת לעלייה ולהצלה... הלא תשכחנו."

לא אשכח.

(סוף)

[כל הכתבות פורסמו ב"חדשות בן עזר" 440 מיום 30.4.2009 –

להזכיר ליוצאי מרוקו המקופחים לדורותיהם את ארמונות הפאר שהכרחנו אותם לנטוש בעלותם ארצה – ואיזה חיים נפלאים היו יכולים להיות להם אילו נשארו שם!]

* * *

גם רצח הנערה התמה הלל יפה אריאל בת ה-13 ביום חמישי 30.6.16 בקריית ארבע בידי מחבל צמא דם בן 19 מוחמד נאסר טראיירה שחדר אל הבית ודקר את הנערה בבוקר במיטתה ונהרג מירי של כיתת הכוננות (ובכך נסללה דרכו אל 72 הבתולות המזומנות לו בגן העדן של שִׂכְלו הפרימיטיבי) – לא דחק למקום שני בתקשורת הישראלית המטורללת את העיסוק שהוא לה כמעט ראשון במעלה – עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן

* * *

אילן בושם

תשעה שירים [יולי 2016]

כּוֹתֵב

תָּמִיד הָיָה עִם פִּנְקָס בַּכִּיס

נָכוֹן לְבֹא רַעְיוֹן,

וּבְהֶשֵּׂג יָדוֹ

גַּם עֵט אוֹ עִפָּרוֹן.

על ספרים ואנשים

(א)

בַּחֲנוּת לִסְפָרִים מְשֻׁמָּשִׁים

מִשְׁמַשְׁתִּי סְפָרִים וּמִשַּׁשְׁתִּי

וּמָצָאתִי כַּמָּה שִׁמּוּשִׁיִּים.

(ב)

קָנִיתִי שְׁנֵי סִפְרֵי שִׁירָה שׁוֹנִים,

הַמּוֹכֶרֶת נָקְבָה בַּמְּחִיר וְשִׁלַּמְתִּיו.

רָצִיתִי לִשְׁאֹל מְחִירוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד לְחוּד

אַךְ לֹא שָׁאַלְתִּי.

בְּצֵאתִי מֵהַחֲנוּת חָשַׁבְתִּי כִּי אֶעֱמֹד

עַל שָׁוְיוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעַצְמִי.

מִתְבַּגֶּרֶת

מוּל הַמַּרְאָה הִיא רוֹאָה

שֶׁהִיא עוֹלָה כְּפוֹרַחַת,

עוֹלָה וְתוֹפַחַת

(טְפִיחָה עַל הַתַּחַת

תַּסֵּב לָהּ רֹב נַחַת)

וְגַם הַשַּׁד לֹא יִשָּׁאֵר

זְמַן רָב לְבָדָד

וְהַשְּׂפָתַיִם –

שְׂפָתַיִם יִשָּׁקוּ...

מְבֻגֶּרֶת

שׁוּב הָיְתָה לָהּ בֶּטֶן

אַךְ הַפַּעַם מֵהַגִּיל

וְלֹא מֵהֵרָיוֹן.

שׁוֹר מוֹעֵד

הַכֹּל רוֹקֵד אֶצְלָהּ,

הָרַגְלַיִם, הַשָּׁדַיִם,

הַמִּטְפַּחַת הַמְּטֻפַּחַת

עַל קְצֵה הַפַּדַּחַת

וְהַשִּׂמְלָה הַשְּׁקוּפָה

מֵעַל הַתַּחַת.

וְהַזּ'לוֹבּ מִן הָרְחוֹב

הַחוֹלֵף עַל פָּנֶיהָ

נוֹעֵץ בָּהּ עֵינָיו רוֹעֵד מִתְּשׁוּקָה –

וְכִמְעַט מוֹעֵד.

*

הָיָה נַקְדָן קַפְּדָן וְנוֹקְדָן

שֶׁהָיָה שָׂם פְּסִיק וְכָל נְקֻדָּה בִּמְקוֹמָן,

שֶׁפַּעַם בְּתוֹךְ אִשָּׁה קוֹל בְּרָמָה הִשְׁמִיעַ,

כְּטוֹבֵעַ שֶׁנִּסְחָף:

אוֹתוֹ אָדָם, הַבָּרוּר עַד כְּלוֹת,

הֵחֵל לְמַלְמֵל הֲבָרוֹת סְתוּמוֹת

כְּגוֹסֵס עַל סַף מוֹתוֹ;

אִישׁ שֶׁכְּמוֹתוֹ שֶׁעַד כְּלוֹת,

עַד כְּלוֹת חַי בֵּין הַפְּסִיקִים וְהַנְּקֻדּוֹת...

*

אַרְבַּע זְקֵנוֹת עַל מַקְלוֹתֵיהֶן וְכַלְבֵּיהֶן

חוֹנוֹת בְּיוֹם חַם בְּבֵית קָפֶה.

מִמּוּלָן יוֹשְׁבוֹת אַרְבַּע צְעִירוֹת בִּשְׂמָלוֹת מוּפְשָׁלוֹת.

אַרְבָּעָה גְּבָרִים נוֹעֲצִים מַבָּטִים

נוֹקְבִים וּמְחוֹרְרִים בְּאַרְבַּע הַצְּעִירוֹת.

הַזְּקֵנוֹת עוֹזְבוֹת.

אַרְבַּע הַצְּעִירוֹת מְשַׁלְשְׁלוֹת אֶת הַשְּׂמָלוֹת לְכַסּוֹת.

אַרְבַּעַת הַגְּבָרִים מְתֻסְכָּלִים.

חֲלוֹמוֹת בְּאַסְפָּמְיָה

פִּתְאוֹם בָּא לוֹ עַל זְקֶנְתּוֹ

וְהוּא אִמֵּץ בְּחָזְקָה אַמַּת יָדָהּ

וְאוֹתֵת לָהּ שֶׁהַפַּעַם כָּלָה וְנֶחֱרָצָה עִמּוֹ

"לַעֲשׂוֹת בָּהּ כָּלָה," כְּמוֹ בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה כַּלָּה,

וְכִי שׁוּב יַרְאֶה לָהּ נַחַת שַׁרְבִיטוֹ

וְהִיא תִּרְוֶה רֹב נַחַת.

הַסַּבָּא

זְבוּב עָשָׂה עָלָיו סִיבוּב

וְרֹאשׁוֹ הַסָּב מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל נָסַב,

וַחֲזָרָה, מִשְּׂמֹאל לְיָמִין, כְּלֹא מַאֲמִין:

מַה שֶּׁמְּסֻגָּל לַעֲשׂוֹת לוֹ

זְבוּב צָעִיר בַּעֲרֹב יָמָיו...

* * *

עוז אלמוג

אסתי ויינשטיין – הדם שלה על ידיהם

העיתונות החרדית מרבה להתגדר במעשי צדקה וחסד שנעשים בכל יום ויום במגזר. והם אכן נעשים. אבל למרות שבחברה החרדית יש המוני אנשים נפלאים, בעלי רצון טוב ולב טוב, זו חברה שפגמיה המוסריים רבים. הסיפור הטרגי של אסתי ויינשטיין ז"ל רק מדגים זאת. ויינשטיין התאבדה משום שנקלעה למציאות משפחתית איומה, אבל ספק אם היתה מסיימת כך את חייה לולא הקימה את משפחתה בחברה עריצה שמעניקה רוח גבית לגינוי ולנידוי של מי שבחר לא לקבל את כלליה הנוקשים.

חסידות גור היא אמנם מהקיצוניות במגזר, אבל התנכרות ליוצאים בשאלה, עד כדי חרם, רווחת מאד במגזר כולו. זה כלל לא משנה מה היו הנסיבות המשפחתיות הספציפיות בסיפור של ויינשטיין, כי ברור שהגירוש שלה לא צמח בוואקום.

לא במקרה העיתונות החרדית שותקת. שתיקתה רועמת כשם שהיא רעמה במקרי קצה אחרים שהפלילו אותה כחברה. לעיתים דווקא היוצאים מן הכלל מעידים על הכלל. במקרה של אסתי ויינשטיין – מי שיצאה מהכלל העמידה במותה מראה. כל אדם חרדי צריך לדפוק היום על חזהו ולומר ביושר ובדמעות: פשענו, שתקנו, שיעתקנו. יש לנו אחריות שילוחית.

אומרים שלא רצוי לדבר על המתאבד, כי הסטטיסטיקה מראה שהתאבדות מדבקת. לא תמיד זה נכון. המטרה העיקרית בחברה אינה למנוע התאבדות, אלא למנוע את התנאים שמובילים אנשים לדיכאון קליני, שמסתיים לעיתים במוות. לכן חייבים לשוב ולספר את סיפורה של אסתי ויינשטיין.

באחד הטורים שנכתבו על הפרשה נטען שוויינשטיין אינה מייצגת את החברה החרדית כשם שדודו טופז לא ייצג את החברה החילונית. לכן העיסוק התקשורתי האינטנסיבי בנסיבות מותם מיותר לכאורה ואפילו פסול (כי הוא מעודד בעקיפין התאבדות).

זה ממש לא נכון. החברה החילונית (ובעיקר התקשורת החילונית) רצחה את דודו טופז, אבל לא בגלל שהיא אינה מקבלת את השונה ומנדה אותו, אלא בגלל שהיא מנפחת אגו של ידוענים ומוכרת להם אשלייה של גדלות. היא משתמשת וזורקת. גם האגו המעוות של טופז, שגרם לו לעשות את מה שעשה, צמח בחממה תרבותית והתרסק בגללה. הן טופז והן ויינשטיין היו קורבנות של קוד ערכי שהוביל לסופם המר.

אנשים שמתאבדים דומים לחולי המופיליה (מחלה תורשתית המתבטאת בתפקוד לקוי של מנגנון הקרישה של הדם). אין להם את ההגנות הפסיכולוגיות שנדרשות לשרוד במצבי משבר עמוקים. אף שהרעיון המושרש שחייבים לחיות בכל תנאי, אינו מוצדק בעיניי, עדיין התאבדות היא במקרים רבים סוג של חולשה (רק במקרים נדירים של מחלה קשה היא ביטוי של גבורה). התאבדות היא חולשה לא רק פסיכולוגית אלא גם מוסרית, כי היא רוצחת את קרובי הקורבן. יש משהו נרקיסיסטי בהתאבדות (לא בכולן), אבל כל זה לא מנקה את הגורמים שמביאים את המתאבד/ת למשבר הגורלי.

תיקון עולם מתחיל בהכרה באמת ובאמירת אמת. והאמת כאן פשוטה ונהירה: החברה החרדית – על כלליה ותפישותיה – היא שותפה פעילה ברצח של אסתי ויינשטיין ושל אומללים ואומללות רבים כדוגמתה.

* * *

אורי הייטנר

1. יוזמה בלתי סבירה

אני תומך במשאלי עם.

כחבר קיבוץ וכמי שמאמין בדרך הקיבוץ – הדמוקרטיה הישירה היא חלק מהשקפת עולמי.

כתושב הגולן – לאורך שנים רבות התביעה למשאל עם היתה מרכיב מרכזי במאבק שניהלנו נגד ניסיונותיהן של ממשלות ישראליות למסור את הגולן לסורים. אנו יזמנו את חוק משאל העם, או כפי שכונה – "חוק שריון הגולן"; אפילו שביתת הרעב הגדולה בגמלא נגד נסיגה מהגולן, שבה נטלתי חלק במשך 19 ימים, לפני 22 שנה – מוקדה בדחיפת החוק.

חוק יסוד משאל עם, שהתקבל אשתקד בכנסת, הוא התחנה הסופית של אותו מאבק שניהלנו החל מראשית שנות ה-90.

אני מאמין שבנושאים הרי גורל הנוגעים לעתידה של ריבונות המדינה – מן הראוי שההכרעה תהיה בידי הריבון. הריבון אינו הכנסת, אלא העם הבוחר את הכנסת. העם מעניק מנדט לכנסת לייצג אותו, אך יש נושאים שאין די בכך.

הכרעת העם אינה יכולה להתקבל בדרכי סחר מכר. אי אפשר לקנות את הצבעת העם במשאל עם במיצובישי ולא במשרה קורצת. גם לא בדרכים פוליטיות לגיטימיות, של "אני אתמוך בך בנושא שחשוב לך כדי שאתה תתמוך בי בנושא שחשוב לי." עסקה פוליטית כזאת היא כשרה ולגיטימית, היא ליבה של הפוליטיקה הפרלמנטרית. אולם יש נושאים שההכרעה בהם צריכה להיות נקיה גם מעסקאות כאלו: הכרעה נקיה, בעד או נגד.

אני תומך במשאלי עם בסוגיות מהותיות וגורליות לעתידה של מדינת ישראל. שאלת ההיפרדות מן הפלשתינאים והקמת מדינה פלשתינאית היא בהחלט כזאת. ואף על פי כן, אני מתנגד ליוזמת משאל העם של ח"כ איתן ברושי על שאלת "שתי מדינות לשני עמים". הסיבה לכך, היא שאין מביאים למשאל עם רעיון היפותטי, אלא הצעה מעשית.

מה פירוש הצעה מעשית? הסכם שלום או הסכם ביניים שפרטיו ברורים, הוא הצעה מעשית שניתן להכריע עליה. תוכנית חד צדדית אופרטיבית, כדוגמת תוכנית ההתנתקות, היא הצעה מעשית. הצעה לספח את גושי ההתיישבות, היא הצעה אופרטיבית. הצעה אופרטיבית היא הצעה ברורה, שהמצביעים בעדה או נגדה יודעים על מה הם מצביעים, ומה יעשה למחרת המשאל אם היא תתקבל.

הצבעתי במשאל עם על שאלת "שתי מדינות לשני עמים" תהיה שונה לגמרי אם אדע שבקעת הירדן רבתי נשארת בריבונות ישראל או עוברת לריבונות זרה. עבור אזרח אחר, סוגייה אחרת עשויה לשנות את הצבעתו. האם מדובר בחלוקת הארץ במסגרת הסכם שלום? מה פרטי ההסכם? מה הם קווי ההיפרדות? מה יהיו גבולות המדינה? האם יש פרטנר פלשתינאי להסכם? האם הפלשתינאים מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה במסגרת ההסכם הזה? ואם אין פרטנר – האם הכוונה לחלוקה באופן חד צדדי? באלו גבולות? האם גושי ההתיישבות יסופחו לישראל? האם יהיו "חילופי שטחים"? מישהו יכול לענות על שאלות אלו? אלו שאלות משמעותיות ביותר, שתשפענה באופן דרמטי על הצבעת האזרחים.

כאשר יש הסכם מוגדר או תוכנית מוגדרת, ניתן להפנות לאזרחים שאלה פשוטה – אתה בעד או נגד ההסכם? על השאלה הזאת האזרח ישיב: כן / לא. אי אפשר להשיב כך על רעיון תיאורטי, שאף אחד אינו יודע מה משמעותו בבוקר שלמחרת. ולכן גם אי אפשר לנסח שאלה מוסכמת שתובא להכרעת העם.

אני בעד משאלי עם, אבל יוזמתו של איתן ברושי למשאל עם, היא בלתי סבירה, ולכן אני שולל אותה.

2. צרור הערות 6.7.16

* בחזרה לאפריקה – מאז קום המדינה, מדיניות החוץ של ישראל חתרה ליחסי ידידות עם כל מדינות העולם, בעיקר לנוכח הבידוד המדיני ממנו סבלה ישראל, שגם מבחינה ביטחונית – טריטוריאלית, היתה מדינה במצור, בגבה לים, עד כדי תחושה של אפיזודה חולפת.

למדיניות החוץ הישראלית היו הישגים גדולים בשנות ה-50 וה-60, ואחד החשובים שבהם היה טוויית מערכת יחסים נפלאה עם אפריקה השחורה, המתעוררת, "היבשת העולה" כפי שנקראה. ראשי הממשלה ב"ג, שרת ואשכול הציבו את היעד, אך האדריכלית והקברניטה האמיתית הייתה שרת החוץ גולדה מאיר. ישראל הצעירה סייעה למדינות אפריקה בכל התחומים, והיתה משמעותית מאוד בהתפתחותן.

בשלהי שנות ה-60 ובעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-70, מנהיגי אפריקה קרסו תחת הלחץ הערבי הברוטלי והחרם הערבי על ישראל, בגדו בישראל והפנו לה עורף. הראשון היה אידי אמין שגירש את הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל בראשית שנות ה-70, השנייה הייתה צ'אד ולאחר מכן, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמעט כל הקשר עם אפריקה קרס כמגדל קלפים.

מאז, במשך למעלה מארבעה עשורים, כל ממשלות ישראל פעלו בהתמדה לשיפור היחסים. היום הגענו שוב למצב של יחסי ידידות עם היבשת, המעריצה את ישראל ורואה בה מעצמה ידידותית. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל שיש להתברך בו.

ביקורו של נתניהו באפריקה חשוב מאוד – מבחינה מדינית, מבחינה ביטחונית – המאבק באסלם הקיצוני הטרוריסטי, המאיים גם על אפריקה, ומבחינה כלכלית.

במקום פירגון לנתניהו על ההישג ולקראת ביקורו, קובעי הבון-טון התקשורתי והפוליטי עושים הכול כדי להמעיט מגודל ההישג ולהמאיס את הביקור על הציבור. יש כאן עקשנות לדבוק בנראטיב השקרי על ה"בידוד המדיני" של ישראל, כביכול, לצד שנאת נתניהו שאינה מאפשרת פירגון על הישגיו, וכן – התנשאות וגזענות כלפי אפריקה, כי מיהם הכושים האלה בכלל? הם לא חשובים כמו אירופה הנאורה.

בין השאר מופנית ביקורת חריפה על עלויות הביקור. אני מאוד לא אוהב, בלשון המעטה, את אורח החיים הראוותני, רהבתני, בזבזני – של נתניהו, על אופן אחזקת דירותיו, על הון העתק של תספורותיו, על השגת מימון עתק להצטרפות בני משפחתו לנסיעות העבודה שלו ולשאר המאניירות המאפיינות אותו, ולא אחת הבעתי את ביקורתי. אולם יש להבחין בין ביקורת מוצדקת על התנהלות זאת, לבין השלכתה על הוצאות מוצדקות, הנובעות בעיקר מהצטרפות עשרות אנשי עסקים ובכירי המשק הישראלי למסע עבודה. אין זה בזבוז, אין זו הוצאה – זו השקעה: השקעה כלכלית, מדינית וביטחונית חשובה.

גם הביקורת על הטקס באנטבה מכוערת וקנטרנית. מבצע אנטבה היה הישג כביר בהיסטוריה הישראלית והעולמית, וראוי להעלות אותו על נס באירוע ממלכתי. יש לזכור שחלק מן ההערצה לישראל היא בזכות רוח אנטבה.

* בחזרה לרוח אנטבה – הזכרתי את רוח אנטבה. לצערי, משהו דעך בנו. איני מאמין בשום אופן שממשלת ישראל הנוכחית היתה מעיזה לקחת סיכון בהחלטה על אנטבה. ולא רק ממשלת נתניהו, אלא כל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. אני בספק אם ממשלת רבין השנייה היייתה מקבלת את ההחלטה שקיבלה ממשלת רבין הראשונה. משהו קהה בנו.

הביטוי הקשה לכך היה בעסקאות החילופין מג'יבריל ועד גלעד שליט. כן, אני עדיין מאמין, שאילו הממשלות היו נחושות ומורות לצה"ל לשחרר את שליט בפעולה צבאית – שליט היה משוחרר בפעולה צבאית.

ואומר את האמת, איני סומך על נתניהו, שיגלה כושר עמידה, ואני חושש שהוא בדרך לעסקה של שחרור סיטוני של מחבלים חיים תמורות חלקי גופות. הלוואי ואתבדה.

* התנצלות – יש לקוות שבביקורו באוגנדה נתניהו לא יתנצל בפני האוגנדים על מבצע אנטבה ולא ישלם פיצויים.

* המגלומן – שמעון ("לא נסעתי לאנטבה כי זה אירוע ראוותני מדי") פרס לא נסע לאנטבה כי הוא עסוק בהגייה, תיכנון וגיוס משאבים לאירועי שנת המאה להיווסדו.

* ענישה קולקטיבית – מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את המכונית, רצחו את האב וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.

מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים? אלה וגם אלה. לתשומת ליבם של כל המתלהמים בהצעות נוסח "נכנס באמאמא שלהם" בענישה קולקטיבית גורפת.

* הפתיל של בנט – אם הדמגוגיה ה"ביטחונית" הפופוליסטית של בנט תביא אותו לתפקיד שר הביטחון, הוא יכריז על ניתוח להארכת הפתיל, ישכח את "הצעותיו" המתלהמות, ויתמודד עם הדמגוג התורן שיאגף אותו.

* חפים ממוסר – חלאה נתעבת, העונה לשם בועז דרורי, פרסם בדף הפייסבוק שלו את הדברים הנוראים האלה. "אני לא יכול לגנות שחיטה של ילדה בת 13 במיטתה. לוּ פעלה נגדי ונגד עמי מדינה, כמו שמדינת ישראל פועלת מול העם הפלסטיני, ודאי שהייתי אוחז באמצעים אלימים פי מאה."

לא הייתי טורח לצטט את דברי התועבה, אלמלא העובדה הנוראה, ש-463 ישראלים סימנו "לייק" לדברים. כל אחד מהמלייקקים, הוא אדם חף ממוסר, אוטו-אנטישמי קיצוני.

* אין הבדל – אין הבדל בין נתן מאיר, האלמן של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בפיגוע – לבין אחותו של הרוצח בקריית ארבע ששחט ילדה בשנתה. אמנם מאיר, למרות רצח רעייתו, הוא שוחר שלום, מאמין בדו-קיום ובמתינות ויוצא נגד קריאות נקם, ואחות הרוצח תומכת בו ובמעשיו, אך רוגל אלפר טוען שאין הבדל ביניהם. למה? כי שניהם מאמינים שיש אלוהים. והאמונה הזאת היא מקור כל רע. זאת "ביקורת הטלוויזיה" שלו על תוכנית אקטואליה שבה רואיין מאיר ובו שודרה כתבה על מעצר אחותו של המחבל.

* עולמם האפל – זימונה של ח"כ ציפי לבני לחקירה על "פשעי מלחמה", כביכול, של צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", כאשר היא שירתה כשרת החוץ, בהגיעה לביקור בבריטניה, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה המשפטית בבריטניה הם ישראלים בוגדים.

בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם היתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

 אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה.

אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? לא אעשה ספוילר).

לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היתה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון.

יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו – בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על ליבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?"

ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

 חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומאניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

 לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* נגזר עליהם – העיתונאי הערבי-ישראלי (המתכחש להגדרה הזאת ומתעקש שתחת כל מאמריו ייכתב "פובליציסט ערבי-פלסטיני") זוהיר אנדראוס, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה בלתי מסויג בדברי הבלע של זועבי בכנסת, שכינתה את לוחמי השייטת "רוצחים". משפט אחד במאמרו מעניין במיוחד: "התקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ניצלה את נאום זועבי על מנת להסית נגד הפלסטינים, שנגזר עליהם לחיות בישראל."

מה פירוש "נגזר עליהם לחיות בישראל"? הרי איש אינו מונע בעדם, גם לא בעדו, לעזוב את ישראל ולעבור למדינה אחרת.

כוונתו היא שהחיים בארץ ישראל, או בפיו פלשתין, הם בחירה מרצון. מה שנגזר עליהם, הוא קיומה של מדינת ישראל, כלומר קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. לא "אקיבוש", לא "המצור האכזרי" ולא כל אותן סיסמאות שווא. פשוט, חד, חלק – עצם קיומה של מדינת ישראל היא לצנינים בעיניהם, עצם קיומה של מדינת ישראל היא היעד למלחמתם, עצם קיומה של מדינת ישראל היא הגורם לסכסוך ורק השמדתה תביא לשלום.

כי כל עם ועם בעולם זכאי להגדרה עצמית, זולת העם היהודי. יחי הפתרון הסופי!

* שחיתות טייקוניסטית – הביטוי "קפיטליזם חזירי" נועד לבדל סוג מסוים או מוטציה מסוימת של הקפיטליזם ולהבחין בינו לבין השוק החופשי ככללו.

הציונות בנתה את הארץ ואת המדינה כמשק מעורב, שבו פעלו זה לצד זה יוזמה ציבורית ופרטית. הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי שבנה את הארץ, ראה בהון הפרטי שותף. אשכול וספיר, אדריכלי ובנאי המשק הישראלי, ראו בהון הפרטי בארץ ובעולם היהודי בן ברית.

איש אינו רואה פסול בצבירת הון בידי אדם כדב לאוטמן ז"ל או יבל"א סטף ורטהיימר, כיוון שהללו פיתחו את המשק והרחיבו אותו, ועיקר מעייניהם היו נתונים לפיתוח הכלכלה הישראלית, התעשיה הישראלית, החינוך והחברה. הקפיטליזם החזירי הוא האובססיה המטורפת של רודפי בצע לשם בצע, טפילים המתעשרים בדרכי מרמה תוך ניצול החברה להתעשרותם. זהו הטייקוניזם, שאחד מסמליו ומייצגיו הראשיים הוא נוחי דנקנר.

נוחי דנקנר הוא סמל לרדיפת בצע שלוחת רסן, אגואיזם דורסני וקשרי הון-שלטון-עיתון מושחתים לשירותו. הרשעתו של דנקנר בדין היא אבן דרך במלחמה בשחיתות בישראל. כפי שהרשעתו של אולמרט היא אבן דרך במלחמה בשחיתות הפוליטית, כך הרשעתו היא אבן דרך במלחמה בשחיתות הכלכלית, הטייקוניסטית.

* דעת הקהל על חקירת נתניהו – הידיעות על החקירה החדשה נגד ראש הממשלה ראשוניות וכמעט דבר לא דלף מהם עדיין. עובדה זו אינה מפריעה לרבים בציבור לקבוע עמדה נחרצת. בעיני חלק מן הציבור החקירה מיותרת, כיוון שמבחינתם נתניהו כבר הורשע. ביבי אשם. אלא מה? בעיני חלק אחר כבר ברור שתופרים לנתניהו תיק כדי להדיחו, סתם נטפלים אליו וכו'.

אני מאמין שהפיסקה הבאה מייצגת את הרוב הדומם בישראל, ללא קשר להשתייכות פוליטית:

כיוון שיש חשדות נגד נתניהו, חובת מערכת אכיפת החוק לחקור אותם ביסודיות, ביעילות ובמהירות, במטרה להגיע לחקר האמת. אם יתברר שיש בסיס ראייתי לכתב אישום, יהיה על נתניהו להתפטר מתפקידו ועל המערכת יהיה למצות עמו את הדין. אני מקווה מאוד שתוכח חפותו. 

* עמדתי על לבנון השנייה – בניגוד לדבריו של אהוד בן עזר, לא "לקח לי עשר שנים" להבין נכון את תוצאות מלחמת לבנון השנייה. ראשית, תמכתי בה בהתלהבות מראשיתה, ואף שיבחתי מאוד את אולמרט על ההחלטה. כתבתי אז, שאלמלא אולמרט היה ראש הממשלה, היא לא היתה מתקבלת. שרון היה רדוף טראומת מלחמת לבנון ולא היה מעז לקבל את ההחלטה. ברק לא היה מקבל את ההחלטה כדי לא להודות בתוצאות הכושלות של הנסיגה (את נתניהו לא הזכרתי אז, כי נראה היה שאינו רלוונטי).

אולם בהחלט ביקרתי את אולמרט על האופן הכושל בו הוא ניהל את המלחמה אחרי הימים הראשונים. צדקתי בביקורתי, וגם היום, כאשר אני בפירוש רואה במלחמה הצלחה, אין לי ספק שההתנהלות הייתה כושלת. לאורך שלושה שבועות הממשלה וצמרת צה"ל לא ידעו מה להחליט, כן להיכנס לא להיכנס, ברברו את כוחות צה"ל במשגלים נסוגים שגבו מחיר כבד והשיגו תוצאות מעטות.

אולם בסופו של חשבון, במבחן התוצאה, המלחמה היא ניצחון גדול. למסקנה הזאת הגעתי כבר אחרי שנה, שנת השקט הראשונה לאחר 40 שנות גבול מדמם, וכתבתי זאת אז ומאז פעמים רבות, גם ב"חדשות בן עזר".

איני חסיד שוטה של אף מנהיג, אך גם איני מתנגד אוטומטי של אף מנהיג. אני שופט כל מנהיג על פי כל מעשה שלו. אהוד אולמרט הוא פושע פלילי ואדם מושחת מן היסוד, שהשחית כל חלקה שבה דרך. כל חייו הציבוריים רצופים שחיתות, עבריינות ושוחד. הוא נמצא היום במקום שבו צריכים למצוא את עצמם עבריינים מסוגו, למרות הנחת הסלב ממנה הוא נהנה. כמו כן, הוא מדינאי כושל והרפתקן, שסיכן את מדינת ישראל במו"מ המטורף שניהל עם אבו מאזן, ולאחר מכן הפך לתועמלן של אבו מאזן והאשים את ישראל ב"סרבנות", כדי להפיץ את הנראטיב השקרי שלו, על "הדחתו" שמנעה את השלום.

ואף על פי כן, אין לקחת ממנו את שני הישגיו החשובים – הפצצת הכור הסורי ומלחמת לבנון השנייה.

* הרוצח – רומן זדורוב הוא הרוצח של תאיר ראדה. אין כל ספק בכך. כל ערכאות השופטים, שפסקו על פי ראיות, שבחנו כל בדל מידע בשבע עיניים והתייחסו במלוא הרצינות לכל שמועה, תיאוריית קונספירציה וכד' – הגיעו למסקנה זו. אפילו השופט שזיכה אותו מחמת הספק, אמר שאך כפסע היה מהרשעה, או במילים אחרות, גם לדעתו 99% שזדורוב הוא הרוצח. לכן, אין כל צורך בדיון נוסף, שתוצאותיו ידועות.

בכל זאת, ראוי היה לקיים דיון נוסף, אילו היה בתוצאותיו כדי לשכנע את ההמון שנעול על תיאוריות הקונספירציה בנדון. אבל גם אילו היינו מוציאים מקבריהם את כל שופטי ישראל בכל הדורות, מקימים בית משפט מיוחד של כל שופטי ישראל והוא היה מרשיע אותו פה אחד – גם אז ההמון לא היה משתכנע. הרי הוא ראה איזה סרט קונספירטיבי מבושל, ומהי מסכת ראיות, פרי חקירה מסועפת, בבתי המשפט, לעומת סרט מפוברק?

* מחר זה אני?! – ראיתי כרזה עם תמונתו של רומן זדורוב, רוצחה של תאיר ראדה, ועליו כתוב: "היום זה הוא, מחר זה אתה."

מחר זה אני?! מחר אני ארצח ילדה?! לא. מחר זה לא אני.

* תורת היחסות – מלכתחילה היה ברור שאין כל עניין פלילי בפרשת המיילים של הילארי קלינטון, אולם היא הפגינה חוסר אחריות וחוסר שיקול דעת, המעידים על אי התאמתה לנשיאות. ואף על פי כן, כיוון שההתמודדות היא בינה לבין טראמפ, טובת האנושות היא שהיא תהיה הנשיאה.

* שוב משקר – כאשר ברוך תירוש מספר שכאשר הדרכתי את חבריו ואותו בגולן דיברתי על ההבדל בין מתיישבים למתנחלים, הוא שוב משקר.

ובאשר ליוסלה דרור – לא הכרתי אותו אישית ואיני מתיימר להכירו כברוך תירוש. אלא שאת עיקר המידע על קורות חייו, כולל גירושו לקפריסין בידי הבריטים ובריחתו מהכלא, לקחתי ממי שמכיר את דרור אפילו טוב יותר מברוך תירוש, והוא... יוסלה דרור עצמו, בשאלון על קורות חייו שמילא ב-1962. 

* נח היה בקהל – בבוא יומו, הגיע אדם למרום. פקיד הקבלה הסביר לו מה הפרוצדורה, ואיך נקבע מי ילך לאן. "בין השאר, עליך להציג פרזנטציה שבה תספר על אירוע גדול מעברך, שבזכותו אתה ראוי לגן עדן."

חשב האיש ואמר: "כן, לפני איזה חמישים שנה היה שיטפון גדול שאיים לשטוף את כל הכפר שלנו, ואני נחלצתי לפעולות הצלה" וכו' וכו'.

השיב לו הפקיד: "סיפור מרשים מאוד, אבל אל תשכח שגם נח יהיה בקהל..."

בסיפור הזה פתחתי הרצאה במכון שמיר למחקר (שמו החדש של המכון לחקר הגולן) על מחקרי "קצרין בירת הגולן", המתאר את החזון האזורי של הגולן, כאזור כפרי שבליבו יישוב עירוני מרכזי, והצבת החזון מול המציאות. הסיבה לכך היתה שבין הנוכחים בקהל היה גיבור המחקר, מייסד קצרין וראש המועצה ב-38 שנותיה הראשונות – סמי בר לב. "מה כבר אני יכול לספר על ההיסטוריה של קצרין, כשסמי נמצא בקהל?"

סמי הגיב מיד: "מי שקובע את ההיסטוריה הוא מי שכותב אותה..."

* קפד ראשו – בשנה שעברה הלך לעולמו החידונאי, שדר הרדיו והפזמונאי שמוליק רוזן, המוכר מתוכניות החידונים המיתולוגיות "בתקווה שתבינו את הרמז", "קפד ראשו" ועוד. בתו, דנית דרימר, תושבת קצרין ומורה בביה"ס "דרכי נועם", ערכה ומציגה תערוכה לזכרו במרכז פסג"ה, שבמתחם מכללת "אוהלו" בקצרין, במסגרת סדרת תערוכות אמנות של מורים מהגולן.

התערוכה מציגה את מכלול פועלו של רוזן. היא נפתחת בערך שמואל רוזן בוויקיפדיה, ובהמשך מוצגים ספריו, משחק קופסה שיצר והפיק, כרזות של לוחות מודעות לקראת הופעות שלו (משנות החמישים והשישים), תמונות שלו מנחה חידונים, מילות שירים שכתב ובהם "שוב לא נלך" ("ראי רחל ראי") ו"להתראות", שירים לזכרו שדנית כתבה ופלקטים להפעלה מחידותיו. מה שחסר לי היתה לפחות הקלטה אחת מתכניות הרדיו שלו.

תערוכה צנועה, יפה, נוסטלגית ומרגשת.

* צדיקות כמוה לא תמצא באף ז'ורנל – כבכל שנה ב-18 השנים האחרונות, ביליתי בפסטיבל "לא בשמיים" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל העליון. בעבר הייתי חבר בצוות ההיגוי של הפסטיבל והרציתי בו. הפעם הייתי רק "פציינט" – ביום אחד משלושת ימי הפסטיבל.

היום נפתח באגרוף לפרצוף. פרופ' צבי מרק, שאמור היה להשתתף ברב שיח על הספרות העברית בין יהדות וישראליות – נעדר מהפאנל, כיוון שהוא יושב שבעה על אחיו מיכאל, שנרצח בפיגוע ליד עתניאל. תזכורת למציאות חיינו – אנו יוצרים את התרבות היהודית ישראלית, כחלק מבניין הארץ ויצירת החברה, ובמקביל ממשיכים להיאבק על קיומנו; על זכות קיומנו.

רב השיח עצמו, בו השתתפו הסופרים דרור בורשטיין, יוכי ברנדס ונאווה סמל וד"ר נורית פיינשטיין (עמיתתי לפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה) – היה מרתק ומעשיר. עוד שיעור, ממנו נהניתי מאוד, היה של פרופ' אביגדור שנאן, שהרצה על נשותיו של שלמה באגדות חז"ל.

האירועים שאהבתי במיוחד היו מופעים מוסיקליים. האחד – מחווה למלחין דוד זהבי; מופע מקסים של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי משירי זהבי, בהנחייתו המלומדת והמלמדת של מו"ר אליהו הכהן.

גולת הכותרת הייתה הופעתו של שולי רנד בערב משירי מאיר אריאל. מופע מקסים. על הבמה היו עוד 6 נגנים מעולים בהובלתו והפקתו המוסיקלית של ד"ר אסף תלמודי, שמזה כעשור וחצי הוא אחראי לכמה מן המיזמים התרבותיים המעניינים והחשובים ביותר שנוצרו כאן. תלמודי ליהטט באקורדיון.

הנוכחות הבמתית של שולי רנד בלתי רגילה – הוא שופע קסם אישי והומור. הוא זמר ושחקן, והוא שר גם כשחקן ומפיח בשירים חיים חדשים. הזדהותו עם הטקסטים והמוסיקה של מאיר אריאל בולטת מאוד.

נכון, באמצע "טוק טוק טוק על דלתי מרום" – גרסתו העברית של מאיר אריאל ל- Knockin' on Heaven's Door של בוב דילן – הוא הכניס קטע מתוך תפילת נעילה של יום הכיפורים. את "חתיכות כמוה ת'מדפדף בכל ז'ורנל" הוא המיר ל"צדיקות כמוה לא תמצא באף ז'ורנל", אך הוא הכי נאמן-למקור שיש.

* ביד הלשון: הנפצה – בפינתי הקודמת כתבתי שהכינוי נחל ג'ילבון לנחל גילבון, כביכול מהסיבה המופרכת שזה היה שמו הערבי, היא "הנפצה".

הנפצה היא מילה בסלנג הצבאי, המבטאת שמועה מופרכת המופצת במהירות. המילה משלבת הפצה עם חומר נפץ. ב"שירת הפזמניק" – המילון הצבאי הלא רשמי, הוסיף רוביק רוזנטל למילה פירוש נוסף, "יוזמה ומוטיבציה גבוהה, ממי שאינו נדרש לכך." אני לא מכיר את הפירוש הזה, ובכל מקרה, הוא אינו רלוונטי לשימוש שעשיתי במילה.

* * *

משה גרנות

הנחת יסוד מופרכת

על ספרו של אליה ליבוביץ

"לקרוא מחדש את התנ"ך – כתבים אתיאיסטיים בתורה, בנביאים ובכתובים"

ידיעות ספרים, 2016, 360 עמ'

אינני זוכר שקראתי אי פעם טענות כל כך מופרכות על חיבור ספרי התנ"ך כפי שקראתי בספר זה של אליה ליבוביץ. כדי להמחיש עד היכן מגיעה טענתו חסרת השחר של המחבר, אסכם בקצרה את הסיפא: המחבר מניח שמשה חיבר מהדורה ראשונה של התורה, מהדורה בעלת גוון אתיאיסטי, שבו היה כתוב במקום "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" – "בראשית נבראו השמיים והארץ", והראיה מניין? מהשוואת סוף ספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" במהדורה הראשונה, לעומת הסוף במהדורה השנייה.

כפתור ופרח! – הרי מי שמתיימר לפרש את המקרא אמור לדעת שכבר ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) רמז בפירושו שלא ייתכן שמשה כתב את התורה (יש הרי עשרות רמזים ופליטות קולמוס המצביעים על חיבור מאוחר במאות שנים לתקופה המיוחסת למשה!) – אבל חוץ מרש"י המוזכר בעניינים שוליים (עמ' 41, 46), המחבר איננו מזכיר שום פרשן, שלא לדבר על תורת המקורות, תורה שמצליחה להסביר בצורה משכנעת למדיי למי אפשר היה לייחס את חיבור ספרי התורה, לאילו תקופות הם שייכים, ומהי האג'נדה הדתית של כל אחד מהם (היהוויסט, האלוהיסט, הדויטרונומיסט והכוהני), כשהאחרון שבהם ממוקם היסטורית בשלהי ימי בית שני. כל זה לא הגיע לידיעתו של מחבר הספר?!

התעלמות (מכוונת? חוסר ידע?) ממחקר המקרא גורמת למחבר להציע הצעות מופרכות ביותר לגבי אינטרפולציות מאוחרות המשובצות בטקסט קדום.

לדוגמה: פרק ז' בספר שמואל א' מתאר אירוע הזוי לחלוטין ביחס למה שקדם לו, ולמה שבא אחריו: שמואל כביכול הצליח לקבץ את כל ישראל למצפה, ולדרוש מהם להסיר את אלוהי הניכר. בעקבות כך ובעקבות תפילה וקורבן, הם מצליחים להכניע את הפלישתים. הפלישתים נכנעים ומחזירים לעם ישראל את הערים שכבשו, והאות לניצחון הוא אבן זיכרון, היא אבן העזר.

והרי באבן העזר הוכו בני ישראל, כמתואר בפרק ד', ולא רק שישראל לא נושע בתפילה ובקורבן מעול הפלישתים, אלא שאפילו כשכבר מלך שאול – העם היה עדיין תחת שלטון הפלישתים, ורק כאשר יהונתן הורג את נציב הפלישתים בגבע, מתחיל המרד שנמשך עשרות שנים. מסתבר, אם כן, שפרק ז' הוא הזייה דויטרונומיסטית סכמטית ורחוקה מהמציאות. כל זה משום מה נעלם מעיניו של המחבר.

יש עוד דוגמאות רבות להתעלמות המחבר ממחקר המקרא ואפילו מההיגיון הפשוט, אבל כדי לא להטריח את הקורא, אביא עוד דוגמה אחת בלבד:

כל מי שעיניו בראשו מבין שהפסוקים בשמואל א' י"ג 14-7 הם אינטרפולציה של גורם אנטי שאולי, קטע שלא יכול להיות לו שום קשר למה שהיה לפניו, ומה שכתוב אחריו. בקטע זה מסופר ששאול חיכה לשמואל שבעה ימים, ומאחר שזה איחר להגיע, הוא העלה בעצמו את העולה. אז מגיע שמואל כעוס על כך שלא חיכה לו, ומנבא לו שממלכתו לא תקום, וכי האל יבקש איש אחר כלבבו שיהיה נגיד על ישראל.

כל הקטע הזה הוא חסר כל קשר למה שכתוב קודם, ולמה שכתוב אחר כך: לא נאמר בשום מקום ששאול חייב לחכות לשמואל, וחוץ מזה זה חסר שחר לחלוטין ששאול המתכונן לקרב עם הפלישתים, כשהוא נמצא בגבע, ואילו הפלישתים נמצאים במכמש – שפתאום יירד מגובה של 800 מטרים מעל פני הים, אל 400 מטרים מתחת לפני הים כדי לחכות לשמואל שיואיל להקריב שם קורבן. רק מי שאין לו מושג מהטופוגרפיה של הארץ, ומי שאין לו מושג מינימאלי איך מתנהלות מלחמות – יכול להמציא הזייה כזאת ולהשחיל אותה במקום הכי לא נכון, שהרי שאול, בניגוד ל"נבואה" של שמואל בקטע הזוי זה, ניצח ניצחון אדיר את הפלישתים.

 כאמור, המחבר מעדיף להתעלם מההבדלים התהומיים שבטקסטים השונים (ראו לדוגמה עמ' 286, 306-304, 313). המחבר "מסכים" עם העורך "הדוידי" ששאול הוא כישלון אסטרטגי, שהוא לא ראוי להיות מלך, בעיקר משום שלא הרג את אגג, ולא ניצל את ההזדמנות לפגוע במנהיגות של עמלק ובתשתית הארגונית שלו, כלומר, מעשהו של שמואל, ששחט את אגג השבוי – הוא המעשה הנכון. בכלל שמואל זוכה להמון שבחים – הוא קולה של התבונה ההיסטורית, קול המחבר וכו' (עמ' 315, 319, 322, 323).

עד כאן נראה לי שמדובר בהתעלמות מכוונת (אני רוצה להאמין שלא מדובר בבורות...) מכל הישגי מחקר המקרא, אבל עדיין לא נגעתי בעיקר הטענה המופרכת של הספר, והיא שסופרי התנ"ך העיקריים היו בעצם אתיאיסטים! – ו"ההסברים" לטענה חסרת השחר הזאת באמת מצוצים מן האצבע: אם לבלעם יש קשר אינטימי עם האלוהים, כמו לאברהם וכמו למשה, ומאחר שבלעם נחשב לרשע שבני ישראל הרגו (במדבר ל"א 8) , והרי זה לא ייתכן –  המסקנה היא כי לשלושת האישים אין קשר אינטימי זה, ובעצם הסופר מביע השקפת עולם אתיאיסטית (עמ' 35, 111, 114). כיוון שבבמדבר כ"ב 22-21 מצויים ביטויים דומים לאלה שמצויים בסיפור העקידה (בראשית כ"ב), הרי "ברור" שבשני המקומות הסופרים אינם מודים בשום גורם מטאפיזי, ולא מדובר בדו-שיח עם אלוהים, אלא בדו-שיח פנימי (עמ' 95, 100, 116). כמו שאין להעלות על הדעת שיש דו-שיח אינטימי בין בלעם לאלוהים, כך יש להסיק גם לגבי אברהם ומשה – הכול מתרחש במוח (עמ' 117, 123-121).

ואם לא השתכנענו, המחבר מביא "ראיה" מעשרת הדיברות: שני הדיברות הראשונים, לדעתו, חוברו מתוך השקפת עולם אתיאיסטית, כי הרי האל אינו מציג עצמו כבורא עולם, והרי זו ראיה שהמחבר לא הכיר באלוהים כבורא עולם. האל, כביכול, איננו מוצג בדיברות הראשונים כבורא עולם, כמושיע את ישראל, ככל יכול, כנצחי, כשופט כל הארץ, כמנהיג היקום, כאבינו מהשמיים, לכן המסקנה היא שהמחבר לא הכיר באלוהים מטאפיזי, וכל שהדיברות מבקשים לומר הוא שהיהודי הוא בן חורין. אלוהי היהודים איננו אלא ביטוי להכרתו הפנימית של היהודי שהוא בן חורין.

איסור פסל ותמונה (בדיבר השני) משמעותו שאסור ליהודי להאמין שיש התערבות מטאפיזית כלשהי במציאות הפיזיקאלית. שם האל הוא בעצם כינוי ספרותי למושג הזהות הלאומית של העם היהודי (עמ' 154-129). הדיבר השלישי (לא תישא) אינו מתיר ליהודי לדבר בשם הזהות הלאומית, כגון הרבנים שהחרימו את שפינוזה, או כגון המתנחלים שפועלים כביכול בשם הלאומיות היהודית כולה (עמ' 162). הדברים כל כך מופרכים שממש לא ברור איך איש מדע יכול להמציא בדיות כאלו!

בהמשך מסביר המחבר שהמלאך שהתגלה לגדעון הוא מטאפורה אגדית לגירוי חיצוני, וכל מה שמיוחס למעשי ה' הוא מטאפורה, והדיבור עם אלוהים הוא למעשה דיאלוג פנימי. סיפורו של גדעון התחבר לפיכך על ידי סופר אתיאיסט (עמ' 270-238).

גם בסיפור נדודיו של הארון בערי הפלישתים יש, לדעת המחבר, טביעת אצבעותיו של סופר אתיאיסטי (עמ' 303). כנ"ל מזמור קט"ו, כי המחבר לא השווה בין אי יכולתם של האלילים לדבר, לראות, לשמוע ולהריח, ובין יכולתו של ה' כן לעשות את הפעולות האלו (עמ' 349-341). העובדה שבמזמור זה יראי ה' נדרשים לבטוח בה', שה' מתואר כמי שעושה שמיים וארץ – לא ממש משנה את דעתו של מחבר הספר – מחבר המזמור הוא אתיאיסט – ולך תתווכח עם טיעון כזה! גם התנא שפירט עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות, משנה ו' פרק ה') הוא אתיאיסט.

יש עוד מוזרויות כאלו בספר שממש מוציאות את השכל הישר אל מחוץ לתחום

אני מבקש לסיים רשימה זאת בפן חיובי: הניתוח של הספר על סיפור משפט שלמה עשוי היטב, והייתי מוסיף – אף מחכים (עמ' 49-46). כן מעניינות ההקבלות שהוא עורך בין סיפורי התנ"ך לבין יצירות אירופיות מפורסמות: סיפורו של אהוד בן גרא בהקבלה ל"הסנדק" של מריו פוזו. עלילות דבורה ושירתה בהקבלה לשירת הומרוס. סיפור גדעון ואבימלך בהקבלה לתככי המלכות במחזות שקספיר. סיפורו של יפתח בהקבלה ל"איפיגניה באאוליס" של אוריפידס. סיפורי שמשון בהקבלה לסיפורי ג'יימס בונד של איאן פלמינג  (נשק סודי וכיבוש נשים). שאול אצל בעלת האוב ומותו – בהקבלה לעלילותיו וגורלו  של ברוטוס ב"יוליוס קיסר" של שקספיר (עמ' 248-225, 336).

מלבד שתי נקודות אור אלו – הנחת היסוד של הספר מופרכת לחלוטין.

* * *

יהודה דרורי

1. הממשלה וטימטום שחרור מחבלים

"רגישות" ראש הממשלה ואחדים משריו ל"צער ההורים" וללחציהם, וליחצ"נותם שלהם בקרב הציבור, מביאה אותנו שוב לתיאטרון האבסורד של דיון על שחרור מחבלים רבים תמורת 2 הגופות של חיילינו בעזה. ישנן אגב החלטות ממשלה להפסיק דיונים על שחרור מחבלים!

קראנו בעיתון שהם דורשים 500 אסירים ובנוסף, שחרור מיידי של 50 מחבלים – כדי שיסכימו בכלל לדבר איתנו. אני חושב שלא יעלה על הדעת שנחזור על אותן הפאשלות בעבר, של שחרור מאות מחבלים תמורת שבוי אחד או מיספר גופות.  המענה היחידי שלנו – והמקסימלי כיום, צריך להיות: "גופות תמורת גופות" – ואלו הרי מצויות בידינו בשפע – גופות פלסטינים אחיהם של אנשי החמאס.

אומרים לי "מומחים": החמאס לא יסכימו, שום דבר לא יעזור גם לא טורקיה – הפתרון: יש להתחיל בביטול הטבות הדרגתי ל-5,000 אסירי החמאס שבידינו. פשוט: אין טלוויזיה, אין עיתונים, אין מזון נוסף, אין ביקורי משפחות, אין ביקורי עורכי דין, אין לימודים אקדמאיים, ויותר צפיפות בתאים. הכול תחת משטר צבאי לפי חוקי אמנת ז'נבה, כדי שעתירות לא יוכלו להיות נדונות בעניין זה בבית המשפט העליון.

ע"פ מכתב המצוי בידי מלשכת ראש הממשלה, מסתבר שבעקבות הייעוץ המשפטי שקיבלו ראשי ממשלות ישראל, אנחנו מתייחסים לאסירים-טרוריסטים כאל שבויי מלחמה. אפילו לפי חוקי אמנת ז'נבה, טרוריסטים אינם שבויי מלחמה. לפי חוקיהן של מדינות רבות הם פושעים שדמם מותר! אלא, כפי שמסתבר, בפרקליטות שלנו יושבים יועצים אנשי שמאל, יפי-נפש ו"מוסריים" מאוד, המנסים לעשות אותנו "יותר הומאניים" – והם קובעים למדינה בהחלטות חשובות מסוג זה, מבלי שהוסמכו לכך!

אז תתנערו שם בממשלה, הרשויות המשפטיות רימו אתכם – טרוריסטים אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה! לכן תכבידו עולכם עליהם בכלא עד שיצעקו כל-כך חזק שמשפחותיהם ואדוניהם בעזה ישמעו זעקתם ויבואו לעזרתם ע"י שחרור גופות חיילינו, כתנאי מוקדם להדברות.

השאלה היא: למי בממשלה יש ביצים לעשות זאת? הלו, ליברמן, שמעת?

2. הכספים לערביי ישראל?

לפני מיספר חודשים הודיע ראש הממשלה על הקצבה של 16 מיליארד שקלים לטובת שיפור מצבו של המגזר הערבי.  3 תנאים היו להקצבה זו (לפי ראש הממשלה).

 הראשון – שקיפות במועצות הערביות לגבי ההוצאות הכספיות.

השני – בנייה לגובה ולא לרוחב.

ושלישי – התנדבות הצעירים הערביים לשירות לאומי בקהילותיהם.

 ח"כים ערביים כמובן דחו את התנאים כמבזים וגם את הכסף הנלווה אליהם. לא שמענו על הסכמה לתנאים משום גורם ערבי ישראלי. למרות זאת נמסר השבוע בעיתונים כי הכסף המובטח החל לזרום, מבלי לספר לנו אם אכן מולאו התנאים לקבלתו.

היכן חברי הכנסת העומדים על המשמר בפני הוצאות מול תנאים ?

* * *

בלילה שבין שישי לשבת, ה-3 וה-4 ביולי,

הלך לעולמו בצפת, לאחר מחלה קשה

חבר גרעין "שדמות"

גבי המאירי

בן למשפחת מאירי המפוארת מצפת

יהי זיכרו ברוך

* * *

יצחק שויגר

"דולי הפנינים" באופרה הישראלית

האופרה הישראלית מעלה בימים אילו את האופרה שכתב המלחין ביזה ב-1863 בשם "דולי הפנינים. הסיפור הוא על משולש אהבה בין שני גברים ואישה יפה אחת, המתרחש בסרילנקה. האחד זורגה, נבחר כמנהיג כפר שולי הפנינים, אשר התחרה בחברו הקרוב, נדיר, על אהבתה של ליילה. בהסכם ג'נטלמני ביניהם, וכדי לשמור על טוהר המידות, החליטו שני החברים להתרחק שניהם מליילה, כדי לא לפגוע בחברותם.

שולי הפנינים בחרו בזורגה כמנהיגם, וליילה היפה נבחרה לשמור על שלומם על ידי הקדשת גופה והתנזרות ממנעמי האהבה והסתגרות במקדש על אי בודד, שם תפילותיה יגנו על דולי הפנינים מפני הרוחות הרעות.

אולם, בדרך של מקרה, נפגשו נדיר וליילה באי הקטן שבו שכן המקדש, ואהבתם הישנה ניעורה. הוא, כדרך הגברים, רצה לממש את אהבתם בכל מחיר. והיא, כדרך הנשים יותר פרקטית וגם דואגת. פוחדת שידונו אותם למוות בשל הפרת נדרם ומנסה להרחיקו ממימוש אהבתם. בעצם היא פחדה מזורגה השליט. חבר חבר, אבל השליט זורגה שמזדמן גם הוא במקרה לאי מבחין שהנזירה במקדש, שצריכה להקדיש את גופה ונשמתה לדולי הפנינים, היא לא אחרת מאשר אהובתו המשותפת עם נדיר, ושהיא מפרה את התחייבויותיה ואף הוא מפר את נדריו. וזה כבר לא בסדר. מילא שהיא לא אוהבת אותו, אבל שתתאהב בחבר הכי טוב שלו! ככה זה בחיים. רגש הקינאה יותר קשה מהאהבה. והוא דן אותם למוות כמו שצריך בלחצו של הכהן הגדול שדואג לסדר בסיפור העלילה. ובאופרה הרי תמיד מוכרח מישהו למות.

וכאן לא מתו האוהבים שבגדו בנדריהם אלא זורגה עצמו, שמומת על ידי בני הכפר בשל  כך שלא דן את הבוגדים למוות וזאת משום שגילה כי אהובתו היא זאת שהצילה את חייו כשהיתה נערה צעירה, לאחר שזיהה את התליון שהוא נתן לה באותה עת ונשאר תלוי מאז על צווארה הענוג. ולכן, כמו גבר, הוא חייב לה את חייו. הוא משחרר אותם ויוצא גבר גבר.

לא ברור למה הוא לא גילה את הסיפור הילדותי הזה עם התליון כשחיזר אחרי הנערה ביחד עם נדיר. הרי היה יכול כבר אז לסגור עניין. אבל אז אולי לא היה סיפור? אבל באופרה אין חידוד של העניין והוא נשאר סתום. לא ממש חשוב.

הסיפור פשוט לכאורה והמוסיקה שמיימית. הקולות יפים. אולם מה שמדהים זה הבימוי של הבמאית ההולנדית הצעירה וגם היפה, הוא, שעושה לדעתי, את הפקת האופרה הזאת, למשהו אחר.

זה די באנאלי לעשות הפקה שמלבישה את הזמרים והמקהלה בטוגות של דייגים ציילוניים, על חוף ים יפה ומקדשים ועצי קוקוס. וזה תמיד ייצא יפה, אם הזמרים והתזמורת, יעשו את מה שצריך. אבל הבמאית העזה לעשות משהו חדש. היא בנתה על במה עיגול ענק כמו גלובוס ענק  שבו יש כ-12 תאים. את המקהלה היא פיזרה בתאים ובכל תא ישבו מיספר אנשים שגילמו משפחה בעיסוקיה לקראת ערב. חלקם אכלו  סעודת ערב  חלקם עסקו בהתעמלות וכולם צופים בטלוויזיה תוך כדי כך. על הבמה מתרחש הסיפור אבל הוא בנוי כמו תוכנית טלוויזיה. את ארבעת הזמרים מקיפים, במאים, צלמים, מקליטים, עובדי במה ואביזרים, ועוזרי צלמים שעורכים תוכנית טלוויזיה שמספרת את הסיפור, כאילו זו היתה תוכנית ריאליטי.

הכהן הגדול הוא המנחה של התוכנית, והזמרים, לבושים בבגדי ספורט קז'ואל, מסתובבים על האי ונענים לדרישות הבמאי. המקהלה המפוזרת בתאים היא הציבור, ואנשיה מגלמים את צופי הטלוויזיה אשר לוקחים חלק פעיל בהצבעות ובעלילה. משהו בין הישרדות של ערוץ 10 לבין כוכב נולד. רק שאילו היו מוסיפים קצת צבע ומלבישים את הרקדניות והגיבורה בביקיני חשוף, זה בטח היה יותר סקסי, ממש כמו בהישרדות הונדורס שבו הצופים בתוכנית היו מביטים בחמדנות בחמוקיהן הנוצצים של המשתתפות בשמש הקופחת, שעה שעלו מהרחצה מהים, עד כדי כך שהיה אפשר לשכוח שהן מוקפות בצוות גדול של אנשים שמצלמים אותן בכל רגע, ממש כמו שראינו על הבמה באופרה.

הבמאית עושה שימוש מרהיב ברעיון של תוכנית הריאליטי, ועל הגלובוס הענק מוקרנות תמונות שונות הקשורות לעלילה, וגם הוקרנו בקלוז' אפ פניהם של הסולנים שהיה אפשר לראות כל תנועה בפניהם, כאילו על מסך טלוויזיה ענק. ממש כמו לראות את היורו בכדורגל בטלוויזיה. 

בהמשך הרחיבה הבמאית את הרעיון ועל המסך הענק הוקרן משאל רחוב של עוברי אורח אשר חיוו דעתם מה לעשות: האם זורגה  צריך לחון את זוג האוהבים הבוגדני או להרוג אותם.  והם מחווים את דעתם ומתקיימת הצבעה ויש ספירת קולות, הכול לפי הכללים. והרוב סובר שיש להרוג אותם והרוב קובע. ככה זה בדמוקרטיה. הבמאית גילתה דעתה בראיון טלוויזיה שהיא חושבת ששלטון הרוב הוא לפעמים מסוכן וזה לדעתה מה שהיא רצתה להבליט. ככה  זה עם הולנדים. ומסתבר שהרוב יכול גם להחליט על דברים לא טובים. תארו לכם אם היו עושים משאל עם האם לחתום על ההסכם עם טורקיה שמטריד את כולנו בימים אלו. מה היה העם מחליט? לפי האינטרסים או לפי גחמות הלב. הרגש או השכל?

אבל באופרה (וגם בחיים), השליט מחליט. והוא משחררם ומקריב את חייו כשהוא מפקיר את עצמו לשלטון ההמון בשל הרגשת החובה לילדה שהצילה את חייו. מה שלא רואים במקומותינו. אצלנו, בדמוקרטיה שלנו, השליטים מעדיפים לדאוג קודם לעצמם ומעדיפים מיטה זוגית מעופפת, מלונות פאר וגלידה בכמויות מסחריות, ולעזאזל הבוחרים.

הרעיון המדהים הזה, של הצגת הסיפור כריאל טיוִי, הוא מרגש משום שהוא משקף באופן עכשווי את חיינו התרבותיים. כל היום מתרוצצות אצלנו תוכניות הטלוויזיה ושוטפות אותנו בתחרויות טלוויזיה בין קונדיטורים ובשלנים, הישרדות, מאסטר שף, המרוץ למיליון,  כוכב נולד וכוכב מת, זמר השנה וזמר החודש – ובכולם הקהל משתתף בהמוניו. הצופים מזפזפים ומתחברים לטלוויזיה ולתוכניות הריאליטי, שחדרו לחיינו התרבותיים ומשאירות שם שובל ארוך ועמוק.

והנה גם הגיעו לאופרה. והבמאית מכניסה את האופרה היפה הזו, שהיא בת מאה וחמישים שנה, לחיינו העכשוויים. בהפקות רבות אחרות, מנסים המפיקים פעמים רבות לשוות להן מראה מודרני ועכשווי על ידי העתקת הסיפור למקום שונה מהתכנון המקורי של יוצר האופרה. שם מלבישים את הזמרים בלבוש מודרני ונותנים להם מכוניות במקום מרכבות. אקדחים במקום כידונים. אבל בהפקה הזאת לא רק שהאופרה הועברה לעידן מודרני על ידי אמצעים טכניים מופלאים ועכשוויים על ידי הבמאית, אלא היא גם התערבה בתוכן של האופרה על ידי שינוי דרמטי של התוכן – שבו הראתה איך החברה האנושית נראית היום, על שלל תוכניות הריאליטי שאופפות אותה. בכך מתבלטת גאוניותה של הבמאית וייחודה של ההפקה, והביצוע הוא גם מרשים מאוד מבחינה טכנית.

יפה לראות ונהדר לשמוע. אז מה רע? אל תחמיצו.

אהוד: גם אני לא ישן טוב בלילות בגלל "המיטה הזוגית המעופפת" והמחשבה שבעצם ראש הממשלה שלנו היה צריך לטוס לאפריקה [וגם לארה"ב] – במחלקת תיירים וככה לייצג אותנו (ומזל שהוא יודע טוב אנגלית גם כשהוא עייף, מנמנם וחסר-שינה) – ואת הכסף הנחסך הוא היה צריך לתרום לארוחות-צהריים של ברוני התקשורת ששופכים עליו חרא כמעט בכל עיתון בוקר וכמעט בכל מהדורת חדשות. יש לנו כמה מכרים שממש חיים מהשנאה לזוג נתניהו. אל תיקחו מהם את ההנאה של הבחישה הבלתי פוסקת בחרא נתניהו!  

* * *

מתי דוד

אובמה – אנטומיה של כישלון נשיאותי

מנהיג בשקיעה של מעצמה בנסיגה

לקראת סיום כהונתו השנייה כנשיאה של ארה"ב, המעצמה החזקה בעולם, ניתן לאבחן ולסכם את תקופתו של אובמה ככישלון של מנהיג המצוי בשקיעה של מעצמה בנסיגה.

החזון המילולי מול הכישלון המעשי של אובמה

הוא החל את נשיאותו במסע הרצאות של נאומי חזון נאיבי בפראג, ברלין וקהיר. נאומים שבהם ניסה לברוא עולם חדש ואידיאלי של שלום וביטחון, סובלנות ופייסנות ופירוק נשק גרעיני. ההמונים שקיבלו אותו בכיכרות בהתלהבות ראו בו משיח חלום השלום, שיביא קץ למלחמות ולשנאות אחרי שתי מלחמות העולם האיומות. אובמה הפך לנואם המרתק והמשפיע ביותר בעולם, בראשית המאה ה-21, כפי שכתבה בנימוקיה הוועדה שהעניקה לו את פרס נובל לשלום. הוא אמנם ניצח כנואם מזהיר, אך נכשל כמנהיג בכול מהלכיו והחלטותיו בתחום המדיני בהמשך דרכו. הוא נכשל באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעירק, בסוריה, בלוב, באיראן, בצפון קוריאה ובאוקראינה.

אובמה והאסלאם

בנאומו ההיסטורי באוניברסיטה המוסלמית החשובה בקהיר אל-אזהר הפליג בזיכרונות שורשי ילדותו ונעוריו באינדונזיה, כבן למשפחה מוסלמית. נתן ביטוי הערצה והערכה לקוראן ולאיסלאם. הוא אמר שהאיסלאם הוא הפתרון ולא הבעייה (זו הסיסמה של האחים המוסלמים). לדעתו האיסלאם הוא חלק מאמריקה, והבטיח לעבוד בשיתוף עם הקהילה הזו. בנאומו בקהיר הבטיח לפתוח פרק היסטורי של הידברות ודיאלוג חדש בין אמריקה לעולם המוסלמי. הוא אמר "אני אחד מכם!" – רשת הטלוויזיה האמריקאית FOX תיעדה והפיצה את כל נאומיו ודעותיו על האיסלאם.

אובמה וישראל

בימים אלה אמר אובמה דברי שטות מקוממים, בריאיון לעיתונאי תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", ערב יציאתו לחופשה.

"ההיגיון" ו"הפתרון" של אובמה לסכסוך הישראלי-פלסטיני יבוא לדעתו רק לאחר שיופעל בישראל לחץ פנימי על נתניהו כדי שיתגמש ויתקפל, מאחר והוא "חזק מדי" ואבו מאזן חלש מדי!

ראוי להזכיר שאובמה ביקר בזמנו בישראל ונאם בפני סטודנטים בבנייני האומה בירושלים (סירב לנאום בכנסת) וכבר אז ביקש להפעיל לחץ פנימי על נתניהו.

"אם ראש ממשלת ישראל לא ירגיש לחץ פנימי, לא יושג הסכם שלום עם הפלסטינים. נתניהו חזק מדי. אבו מאזן חלש מדי."

על פי "ההיגיון" של אובמה, יש צורך לפעול כדי לארגן שנתניהו יהיה "חלש מדי" ואבו מאזן "חזק מדי". מסתבר שאובמה לא מבין שום דבר בפוליטיקה הישראלית.

אובמה נכשל ואיבד תבונה והבנה מדינית ואסטרטגית בכול מהלכיו, כולל גם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ככל שהלחץ המשותף של אובמה והשמאל הישראלי הקיצוני יגבר על ישראל מבפנים ומבחוץ, נתניהו רק יתחזק יותר, ואילו "הארץ", "מרצ", ו"שלום עכשיו" "יחזקו" את אובמה החלש.

עבור מה קיבל אובמה פרס נובל ?

לאחר שהוא קיבל פרס נובל לשלום, הוא כנראה התבלבל בשאלה, האם הוא מנהיג של מעצמה שיש לה אינטרסים, אויבים וידידים או שהוא מטיף סוציאלי שחולם על עולם אידיאלי, שלצערנו אינו מצוי בעולם הריאלי שהוא ניבחר להנהיגו. גם האקדמיה השוודית שמעניקה את הפרס התבלבלה. היא העניקה לאובמה הפרס בזכות נאומי החזון שלו אך לא עבור אפס הישגיו המעשיים להשגת שלום בסכסוכים האלימים בעולם. אובמה היה שחקן-במה כמטיף סוציאלי שנכשל על במת העולם בתור מנהיג שאמור היה להיות ריאלי.

כישלון הדיפלומאניה של אובומאניה

הוא האמין במדיניות שלפיה ניתן להחדיר ולהטמיע דמוקרטיה מערבית בעולם המוסלמי. הוא ניהל מדיניות נאיבית שלפיה כל סכסוך פרובלמטי ניתן לפתור באמצעות מהלך דיפלומטי. הוא האמין שבאמצעות מילים ונאומים ניתן לפתור סכסוכים אלימים. ארה"ב, בהנהגתו, שילמה בדם ובממון בסכומי עתק עבור מדיניות זו שכשלה בכל מקום שהוא ניסה לממשה, בכל מדינות ערב. אובמה הפך לעב"מ (עצם בלתי מזוהה) בעיני מנהיגי מדינות רבות. ההיסטוריה של הריאליה מלמדת אותנו שהדיפלומטיה לא מנעה מלחמות וסכסוכים אלימים, במאה העשרים ובתחילת המאה ה-21.

מפולת טוטאלית של מדיניות החוץ האמריקאית

כל העקרונות והאמונות שעל פיהן ניהל אובמה את מדיניות החוץ, במהלך שנות כהונתו כנשיא של ארה"ב – כשלו והתרסקו. אמריקה שילמה בדם ובממון רב, בניסיונות לממש מדיניות זו, שכשלה פעם אחר פעם. מדיניות שהתאפיינה בהססנות, בעיוורון, בפייסנות, בחוסר תגובה החלטית בזמן אמיתי על אירועים שחייבו זאת, בהיעדר הבנה של מאפייני המנטאליות, התרבות והכבוד הערבי מוסלמי. מדיניות כושלת שנקבעה גם על ידי צוות היועצים והמומחים שהשפיעו על הנשיא.

אובמה איבד במידה רבה את השפעתו כמנהיג העולם החופשי. הססנותו של אובמה מלפעול באופן החלטי, הובילה לניצחונות תעמולתיים ומוראליים של איראן, סוריה ורוסיה, בעימותים שהיו לו איתם. העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה בגלל הססנותו. העולם הנאור של המערב כשל מוסרית ומעשית בגלל היעדר תגובה להרג ההמוני בסוריה, עיראק – גם בגלל חוסר תגובה של אובמה.

היעדר מנהיגות, המצופה מאובמה, כמנהיג המעצמה החזקה בעולם, גרם שהמערב הדמוקרטי מצוי במסלול של בלבול, והעולם האיסלמי במסלול של תוקפנות. המערב הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי), האיום האיראני (האטומי), והאיום הרוסי (בסוריה ובחצי האי קרים).

מצד אחד הוא מטיף לדמוקרטיה, זכויות אדם וחופש הביטוי, אבל בפועל משתף פעולה עם מנהיגים של המדינות הכי קיצוניות של דיכוי והיעדר כל סממן דמוקרטי כמו סעודיה, קטאר, איראן, כווית.

ארה"ב השקיעה דם וממון עבור דמוקרטיה אסלאמית וקיבלה כישלון

התנפצה האשלייה ש"דמוקרטיה" אפשר שתתקיים בעולם המוסלמי וכי היא תוביל למתינות ולסובלנות, על פי אמונתו של אובמה.

התנפצה האשלייה שמהפכת תחריר ו"האביב הערבי" היו מהלך היסטורי שיסחף את כל העולם הערבי אל עבר הדמוקרטיה והמתינות, כפי שהכריז בזמנו אובמה.

התנפצה האשלייה שניתן לפתור כל סכסוך אלים ופרובלמאטי באמצעות מהלך דיפלומטי, כפי שהאמין ופעל אובמה.

התנפצה האשלייה שלפיה תמיכתו של אובמה ב"אחים המוסלמים" במצרים, תוביל למתינות ולמהלכים דמוקרטים. קרה בדיוק להיפך.

נסדק האמון באובמה, מצד ישראל, סעודיה, המפרציות ומצרים – עקב הפייסנות והוויתורים כלפי איראן, שהיא סכנה לכולן.  

תקציר גיאוגרפי של הכישלונות

לוב. במשבר שהתחולל במרד נגד קדאפי, ארה"ב לא השתתפה עם בריטניה וצרפת להפלתו של קדאפי. היא הובילה "מנהיגות מאחורה". מושג דיפלומטי של בריחה.

אפגניסטן. לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רק כדי לבנות "דמוקרטיה", היא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו והטליבן משתלט.

סוריה. כשפרץ המרד נגד אסד שגרם להרג המוני נגד בני עמו, תוך שימוש גם בנשק כימי, אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין ונכנע ל"הסכם" שלא פוגעים באסד, בן בריתו של פוטין.

עיראק. לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות בעיראק "דמוקרטיה", היא בורחת משם ומשאירה מדינה בתוהו ובוהו, מדינה שמצויה במלחמת אזרחים. מדינה מפורקת ללא "דמוקרטיה". דעאש משתלט.

מצרים. אובמה הפקיר את הנשיא מוברק, בן הברית של המדינה הערבית הגדולה ביותר. מהפכת תחריר וניצחונו של מורסי ו"האחים המוסלמים" בבחירות שהתקיימו, היו בעיני אובמה ניצחון של הדמוקרטיה. ואולם כאשר התחוללו מהפכת הנגד והשתלטותו של הגנרל א-סיסי על מצרים, אחרי שחיסל את האחים המוסלמים וכלא את פעיליהם בכלא, כולל את הנשיא מורסי – אובמה הגיב בזעם. קיצץ בסיוע הצבאי. נוצר קרע ומשבר אמון. סיסי נבחר בסוף בבחירות. קיבל סיוע כספי מסעודיה ונשק מרוסיה. אובמה הפסיד.

סעודיה. לאור מדיניות החנפנות וההתקפלות של אובמה בפני איראן, שסעודיה רואה בה סכנה, נוצר משבר אמון עם ארה"ב. גם הנסיכויות במפרץ, פרט לקטאר, חוששות מהמשטר השיעי של איראן ומההתקרבות בין אובמה לאיראן בעוד שהפקיר אותן.

קטאר. "המדינה" העשירה הזו, היא המממנת הראשית של כל הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות (האחים המוסלמים) שמסכנות את המשטרים בסעודיה, בירדן, במצרים וכן מסייעות לקבוצות הטרור השונות. ארה"ב שמצהירה שהיא נלחמת נגד הטרור האסלאמי, מעלימה עין מקטאר. כישלון.

אוקראינה. רוסיה כבשה את חצי האי האוקראיני של קרים [חצי האי קרים האוקראיני] ותומכת בהתקוממות של תומכיה במזרח אוקראינה נגד השלטון האוקראיני. כיצד הגיב אובמה על הכיבוש הלא חוקי? במחאה דיפלומטית חריפה ובסנקציות מגוחכות. פוטין ניצח, אובמה התקפל פעם נוספת.

ישראל. נוצר משבר אמון מסוים גם בין ישראל לאובמה, לאור כל המהלכים הידועים שהתרחשו בתקופה האחרונה (איראן, חמאס, ג'ון קרי, המלחמה בעזה, טורקיה).

* * *

גיא בכור על חשיבות אפריקה ודרום-אמריקה לישראל. מרתק.

http://gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3229

* * *

אלף זרגים לשלמה המלך

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

ובחלומי לפעמים

בלילה

אני מפטם את הכּוּס שלה

באלף זרגים

של שלמה המלך

לנשותיו

ואני מזיע

כמו הוד מלכותו

שעבד קשה

כמו משה

שהוציא מים

מן הסלע

ואני חושב

לשלמה המלך

היה אולי זין של פיל

שהביאה מלכת שבא

לירושלים

וטדי קולק טמן אותו

במרתפים של

מוזיאון ישראל

יחד עם הדגים

מעין גב

* * *

צדק צדק תרדוף

החללית הבלתי מאוישת ג'ונו אשר הגיעה אל כוכב הלכת צדק בתום מסע בן חמש שנים בישרה אל כדור הארץ על תגליתה המרעישה: בתוך ענני הגזים של צדק מרחפים יצורים נבונים וסקרנים, והם מבקשים לדעת את כל ההיסטוריה והגיאוגרפיה של כדור הארץ.

להלן קטע קצרצר מן הסטנוגרמה אשר נוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני:

איש מצדק: "...ומה היו גבולותיה של מדינת פלסטין אשר כבשו היהודים ב-1967?"

ג'ונו: "לא, לא! לפלסטינים מעולם לא היתה מדינה. היהודים כבשו את יהודה ושומרון מידי מלך ירדן, אשר השתלט עליהם קודם לכן, בשנת 1948, כאשר יצאו הבריטים מפלסטינה, ואת רצועת עזה כבשו מידי המצרים, שכבשו אותה, קודם לכן בשנת 1948."

איש מצדק: "אז אם אני מבין נכון, עד לשנת 1967 היו הפלסטינים, תושבי יהודה ושומרון, מבצעים פיגועים ומרצחים בתושבי מדינת ירדן, ואילו תושבי עזה התנכלו למדינת מצרים, בדרישה להקים מדינת פלסטין בשטחים האלה?"

ג'ונו: "לא ולא. הערבים (הם עוד לא היו פלסטינים) לא דרשו אז להקים מדינת פלסטין ביהודה, שומרון ועזה. הם היו רוצחים ביהודים במדינת ישראל, ודרשו להקים מדינת פלסטין במקום מדינת ישראל."

האיש מצדק: "העולם הנאור שעל פני כדור הארץ ניצב בוודאי לצדם של היהודים, לא כן?"

ג'ונו: "לא כן! העולם הנאור, ובו גם יהודים לא מעטים – מצדיקים את הפלסטינים."

האיש מצדק: "שמע, ג'ונו, מוטב שתעביר מעט צדק מן הכוכב שלנו אל כדור הארץ..."

תימלל: יואל נץ

* * *

באבל על מותה של האישה היקרה

תמימה לבנון

אלמנתו של אל"מ צבי (צביקה) לבנון

תנחומינו לבני-משפחתה

* * *

נעמן כהן

סאנקטוס בגין – בגין הקדוש

ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רַנְקֶה טען שתפקיד ההיסטוריון הוא להראות "איך קרו הדברים באמת."

ההיסטוריון האנגלי אדוארד קאר, בספרו "מהי היסטוריה", קבע שבהיסטוריה יש עובדות ופרשנות, אך עצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.

והנה אראל סג"ל, במאמרו "התותח הטמא" ("מקור ראשון", 24.6.16) הולך רחוק יותר והוא מאמץ את גישת ה"היסטוריונים החדשים" הגורסים שאין כלל עובדות, יש רק נראטיבים.

לפי מאמרו של סג"ל לא ניתן כלל להבין את מה שקרה בפרשת אלטלנה. משל היינו מתחילים את סיפור מלחמת העולם השנייה מהפצצת דרזדן.

לפי ה"היסטוריון החדש" אראל סג"ל, פרשת אלטלנה היתה "אחד הרגעים האפלים בתולדות הציונות," ועוד הרבה מעבר לכך.

לכנסייה הקתולית יש 810 קדושים, והנה אראל סג"ל, הרואה עצמו מעין אפיפיור, מעלה לדרגת קדוש את מנחם בגין. "התותח שירה באלטלנה הוא טמא. בגין היה קדוש!"

בקצב הזה של הכרזת קדושה, לא אתפלא אם בשלב הבא יראה אראל סג"ל במעשהו של בגין, שעמד בראש תנועת בית"ר, ולפני כניסת הגרמנים לווארשה לקח את הקופה עם 150 אלף זלוטי, ונמלט על נפשו בהותירו את חניכיו למות – כגדולה דתית בחינת "מצווה הבאה בעבירה."

נראה שקדושתו של בגין משותפת לרבים. גם יוסי אחימאיר, המלין על יצירת עלילת דם נגד אביו, יצר בעצמו עלילת דם נוראה כאשר בהשפעת "מצבי הרוח הפאשיסטיים" שירש מבית אבא, הוא טפל עלילת דם על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני.

אז ראשית כל נזכיר את העובדות, ורק אחר כך הפרשנות או הנארטיבים הרלטיביים.

לאחר הקמת המדינה והקמת צה"ל, בעיצומה של מלחמת השחרור, כאשר צבא הכיבוש המצרי נמצא כ-30 ק"מ מתל אביב, צבא הכיבוש הסורי מאיים על עמק הירדן, וצבא הכיבוש העבר-ירדני כבש את גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, ומאיים על שאר העיר – מייבא מנחם בגין, מנהיג האצ"ל (שאנשיו כבר הצטרפו לצה"ל) אוניית נשק ומסרב להישמע לממשלה החוקית ולצה"ל, ולמסור את הנשק לצה"ל.

בגין פקד על חיילי צה"ל (אנשי האצ"ל לשעבר) לערוק מהצבא ולמנוע את מסירת הנשק לצה"ל. שתי פלוגות מחטיבת גבעתי ערקו מצה"ל והפקירו את חזית הדרום בגזרת אשדוד. (שלמה נקדימון, "אלטלנה", ת"א 1978, עמ' 226).

הכוח של אצ"ל שמנה משוריינים, זחל, ג'יפים, משאיות, ומכוניות נוסעים שנגנבו מצה"ל – שעט לתל אביב. זה הרקע לקרב אותו מתאר סג"ל. בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר. בן גוריון, שרצה למנוע מלחמת אזרחים, נמנע מלעשות כן.

לסיום הערה קטנה לסגנון הכתיבה. לאחר קביעתו של אבא של מאזן שהיהודים "טמאים" ומטמאים, השימוש שעושה סג"ל במילה "טמא" אינו ראוי.

התותח שהטביע את אלטלנה ואיפשר בכך את הקמת מדינת ישראל אינו "קדוש" אבל גם אינו "טמא". המונח קדושה וטומאה אינה ממין העניין. במקרה דנן התותח היה הכרחי ומוצדק. (כמובן שגם בגין אינו "קדוש" כהגדרתו של סג"ל). אם בגין והאצ"ל היו מצליחים במעשה, וקראו לו כרצונכם, "מרידה", "פוטש", או "גבורה" – ומקימים צבא פרטי שאינו כפוף לממשלת ישראל ולצה"ל, ספק אם היתה קמה המדינה, וללא ספק היה עולה הדבר דמים מרובים. [*]

בשולי הכתבה – אני מנהל מאבק של שנים רבות להוסיף לאנדרטת אלטלנה בחוף תל אביב, בה מונצחים 16 חללי האצ"ל – את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

פסח וולודינגר, בן 19, שנותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

למרבה הצער ראש עירית תל אביב רון חולדאי, ונשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין – מסרבים למעשה ההנצחה.

דווקא בימים קשים אלו, בהם דרושה כל טיפת אחדות לאומית, לא יעלה על הדעת שאנשי האצ"ל, שחלקם ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור והשתתפו בלחימה נגד צה"ל – יזכו להנצחה באנדרטה, ואילו חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל – לא יזכו לכך.

הערה: העיתון "מקור ראשון" לא פירסם את תגובתיי.

[* אהוד: כך בדיוק טענתי בשעתו במאמר ב"הארץ", בתקופה הטרום-קרנפית של העיתון, שבה עדיין פורסמו בו מאמרים שלי – – ובתגובה ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, החרים את טקס קבלת מלגות-הכתיבה על שם לוי אשכול ז"ל באותה שנה בבית הסופר בתל אביב, שבו דיברתי בשם הזוכים, וגם לא חתם על התעודה שניתנה לי].

האקטיביסטים הפרו-איסלמים – ישוחרר מרואן ברגותי!

ושוב עורך עיתון "הארץ" קמפיין לשחרורו של הרוצח הסדרתי, מייסד ארגון הרצח הג'יהאדיסטי "השהידים של הקצה". מרואן ברגותי (גידי וייץ, ג'קי חורי, "השותף השקט", מוסף "הארץ" 1.7.16).

בדומה לחמאס גם אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה") הוא אירגון דתי-מוסלמי ג'יהאדיסטי ולא אירגון חילוני כפי שמנסים להציגו. שימו לב לשם בעל המשמעות הדתית-מוסלמית שנתן לארגונו, מייסדו מרואן ברגותי, (הכביכול "חילוני").

למען הרוצח ברגותי (מייסד ארגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה רב שנים במטרה לשחררו מן הכלא.

וכרגיל מיהם תומכיו של הרוצח? חיים וישניה-רמון, הבטוח בעצמו כל כך עד שהוא מכריז: "אין ספק שברגותי יהיה הנשיא הבא!"

בנימין בן אליעזר פואד, ממיטת חוליו לפני משפטו, קורא לשחרור ברגותי כי "שלום עושים עם חזקים." (חזקים ברצח יהודים?)

והמוח האנאליטי הגדול מכולם אהוד ברוג-ברק, שקורא לשיחרורו של ברגותי, ובכלל סבור שעצם מאסרו הוא קונספירציה ישראלית על מנת שיישב בכלא הישראלי ויזכה ע"י כך לפופולאריות אצל הפלישתינאים. ולא חלילה שישב על רציחת יהודים... מוח אנאליטי כבר אמרנו?

וכמובן הוותיק ביותר בקמפיין הוא ח"כ לשעבר ממר"צ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), חברו משכבר הימים של ברגותי, שביקרו שנים בבית הסוהר עד שהביקורים הופסקו ע"י נתניהו: "אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," סיפר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא סיכם.

כבר מהרגע הראשון שבו יסד ברגותי את אירגון הטרור והרצח שלו, היה ג'מוס ידידו בקשר קרוב עימו. "אני מכיר את מרואן (שימו לב לקירבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) – הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה, שכשהיה משעמם בכנסת, הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." (מוסף "הארץ" 11.1.08 עמ' 30).

ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב-המחבלים ברגותי, מקים את אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה") אירגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים (ונזיר יווני). מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.

ובמסגרת הקמפיין לשחרור הרוצח אי אפשר שלא להזכיר את עמוס קלויזנר-עוז, המתנאה בעצמו כ"צופה לבית ישראל", ששלח לו במתנה את ספר הזיכרונות שלו "על אהבה וחושך" עם הקדשה אישית: "בתקווה שניפגש בשלום ובחופש."

הרעיון ששיחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית, ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי), בניסיון לרצח בפיגוע נוסף, בפעילות באירגון טרור, בחברות באירגון טרור, ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר.

ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו"בצלם"), לא יחסל את הטרור, אלא רק יעצים אותו.

בזכות חנין זועבי

לאחר הכרזתה של ח"כ חנין זועבי שחיילי צה"ל הם רוצחים, נשמעו קולות רבים הדורשים לסלקה מן הכנסת.

זו טעות חמורה! מעבר לפגיעה בדמוקרטיה, וסכנת הקמפיין הבינלאומי שיכריז על מדינת ישראל כגזענית ופאשיסטית. (באנגליה הוציאו בשעתו את ויליאם ג'ונס – לורד האו האו, להורג בתלייה, ואת אוסוולד מוסלי שלחו למאסר עם אלפי חבריו, אבל זו אנגליה הדמוקרטית).

הטעם בהשארתה של חנין זועבי בכנסת הוא שהיא אומרת באמת את מה שאחרים מסתירים במתק לשון.

מבחינת הדעות כלפי ישראל אין כל הבדל בין חברי המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הגזען האחמדי אימן עודה חושב בדיוק כגזענית המוסלמית חנין זועבי, אלא שהוא מערים על הבריות במתק שפתיו בעוד שהיא אומרת את האמת.

כדי שנדע את האמת חייבת חנין זועבי להישאר בכנסת.

האם גימנסיה הרצליה הופכת לגימנסיית עראפאת?

אדוה זלצר, מורה להיסטוריה בגימנסיה הרצליה, המגדירה עצמה גם כ"היסטוריונית", מתגאה בכך שהיא כתבה מערכי שיעור לעמותת "זוכרות" (שמטרתה חיסול מדינת היהודים והקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה), ואת החומר הזה היא מלמדת בבית ספר ע"ש הרצל... (ירדן סקופ, הארץ, 25.6.16)

כגזענית אוטו-אנטישמית סבורה זלצר שיש הצדקה רק לכיבוש ערבי. והצרפתים, הספרדים, האיטלקים, הפורטוגזים, המלטזים, היוונים, הגאורגים, הארמנים, הדרום סודנים והכורדים – שסילקו את הכיבוש הערבי ופירקו את כל ההתנחלויות הערביות בשטחן – הם פושעים. (גם כך מונים השטחים הכבושים בידי הערבים כ- 13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה).

הבעייה היא שמהיותה אקטיביסטית פרו-איסלאמית וגזענית השוללת את זכות היהודים למדינה, משקרת זלצר ומזייפת את הנארטיב הערבי-מוסלמי כפי שהוא.

למרבה הצער משרד החינוך משתף איתה פעולה בסירובו להכניס את הנארטיב הערבי האמיתי לספר החדש באזרחות.

קיימת חובה ללמד בכל בבתי הספר במגזר היהודי את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנאראטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם" (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלשתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשימור יהדות מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור ולא יכיר באופן מלא את הנארטיב הערבי.

פרשת ילדי תימן והגזענות האנטי-אשכנזית-יהודית-ציונית

כבר כתבתי לא אחת כיצד הגזענות האנטי-אשכנזית הפכה לאנטישמיות ולאנטי-ציונות והנה הגזענות האנטי-אשכנזית הגיעה בפרשת ילדי תימן לשיאים חדשים של גזענות מדיאבלית.

לפי הפרסום החדש "השלטון הציוני" גרם לפשע הבא ולכן הוא מתנגד לחשיפת הארכיונים. ילדי תימן נחטפו ע"י השלטון הציוני-האשכנזי לארה"ב לצורך עריכת ניסויים ע"י האמריקאים, שאימצו את שיטותיו של ד"ר ג'וזף מנגלה, בחשיפה לקרינה רדיו-אקטיבית.

בשנת 1996 הרב עוזי אזולאי-משולם טען שרוב הילדים התימניים נרצחו בניסויים אטומיים. רובם נשלחו לארה"ב בכלובים. והסיבה לרדיפות נגדו היא שהמייסד של תוכנית המחקר של הגרעין הישראלי היה שמעון פרס, ואם האמת תתפרסם, מעורבותו בפרשה תיחשף. "הציונים" נדרשו ע"י האמריקאים לספק שפני ניסוי למערכת הביטחון האמריקאית על מנת לזכות בשיתוף פעולה ממנה בתחום הנשק האטומי.

ילדי תימן הצטרפו לילדי צפון אפריקה מפרשת הגזזת לשמש כשפני ניסוי לתעשייה הצבאית האמריקאית. אך להבדיל מילדי הגזזת אשר שימשו כשפני ניסוי בארץ ונפטרו באלפים בייסורים אחרי שנים מההקרנות, לאלפי ילדי תימן שנשלחו לארה"ב לא היה "מזל" כזה. הניסויים עליהם בוצעו במעבדות בארה"ב על ידי מדענים נאציים ממבצע פייפרקליפ. מדענים נאציים אלה לא התייסרו בשאלה כיצד להעלים ילדים אלה אחרי שהפיקו מהם את תוצאות המחקר שעניינו את מעסיקיהם, את ניסיון ההשמדה צברו שנים קודם לכן.

לציונים לא היתה בעייה מצפונית למכור ילדים יהודים ולשלחם למותם, בשעה שהערכים האויגניסטים (ערכים גזענים מבוססים על הדרוויניזם והנאציזם) של ארתור רופין, מייסד הסוכנות היהודית ומעריץ גדול של הנאצים, הם שעיצבו את דעתם הגזענית של ההנהגה הציונית בתקופת השואה ואחריה.

בתקווה שאם וכאשר תיחשף הפרשה בשלמותה, הפעם ידרוש הציבור לשפוט את "הכת הציונית השלטת", כהגדרת הרב עוזי משולם ז"ל, ואת האחראים במעשה הטיוח, ולהענישם בחומרה יתרה כפי שהענישו את הפושעים הנאצים בנירנברג.

http://rotter.net/forum/scoops1/326430.shtml#1

הבנתם? האשכנזים הציונים הם נאצים ויש לשפוט אותם כנאצים.

לא אתפלא אם יתברר עוד מעט מיהם הארגונים או המדינות המממנות את המסע הגזעני והאנטי-ציוני הזה.

האקטיביסטים הפרו-איסלמיים – ישראל מסכנת את העולם כולו

הגזען האוטו-אנטישמי, פרופסור ג'ף הלפר, בוגר ישיבה שעלה מארה"ב והתנחל בארץ, מרצה לאנתרופולוגיה. עמד בראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים. השתתף במשט המרמרה. תומך בארגון הב.ד.ס.מ. ובחיסול מדינת ישראל והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

הנימוק שלו הוא חדש ומקורי. ישראל אינה מסכנת רק את הערבים-המוסלמים אלא את האנושות כולה. תעשיית הנשק שלה מסכנת את העולם. פיתוח הבולדוזר ה-9D הענקי, שהותאם על ידי חברת קאטרפילר במיוחד עבור הצרכים ההרסניים של צה"ל מול אוכלוסייה אזרחית – מסכן את העולם כולו.

אבל ישראל לא רק מסכנת את האנושות בכך שהיא מניעה את גלגלי תעשיית הנשק העולמית: היא גם עלולה להשמיד את אירופה, פשוטו כמשמעו. במצגת שהלפר מרבה להראות בפורומים שונים, מומחש טווח האיום של הנשק הגרעיני שמחזיקה ישראל.

בהרצאות הוא מקפיד להדגיש שהטילים הישראליים יכולים לנחות גם בבריטניה. לטענתו, ישראל מעבירה לאירופה איומים של "אל תתעסקו איתנו," ובכך מבצרת את מעמדה ככובשת שאיש אינו יכול לצאת כנגדה.

שיטות הדיכוי שישראל מוכרת לעולם יש ביניהן מערכות גדר מתוחכמות, שארה"ב הזמינה מחברת אלביט הישראלית. או כלי רכב צבאיים שיוצרו כאן בארץ ונוסעים להם על אדמת ברזיל. גם מטולים של רימוני גז שצה"ל משתמש בהם מול הפגנות של אנרכיסטים ופלסטינים, יוצאו לעולם הרחב. וזה לא רק המוצר, אלא "השיטה הישראלית".

דומה שהפרופסור המכובד, בשנאתו העצמית, מחמיר עוד יותר מהזיוף של האוכרנה, שירות הביטחון של הצאר, שזייף את "הפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשימצה.

אחד מידידיו הוא הגזען האנטישמי ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית. הלפר אף זכה לנאום יחד איתו בבית הנבחרים הבריטי ובבית הלורדים. ויש לו חלק בכך שמנהיג הלייבור תמך במדיניות של חרם על ישראל, "קורבין הוא חבר בהנהלה של 'הוועד לסולידריות עם פלסטין' באנגליה, והם שותפים שלנו," מתגאה הלפר.

אז תגידו עם יהודים כאלו, אזרחי ישראל – מישהו זקוק לאויבים?

קראו גם על שותפיו הישראליים: (ישי פרידמן, "מקור ראשון", 26.6.16)

http://m.nrg.co.il/online/1/ART2/791/258.html?mob_referrer=http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/791/258.html

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ד

בפורים הזמין צבי את פוליק לבוא לנשף הסטודנטים שנערך בקריית האוניברסיטה. בערב בא פוליק ויחד עלו לדירתה של יהודית, שם פגש פוליק את אֹרנה.

הם נכנסו ומיד קפצה יהודית לעומתם, חיבקה את שניהם, גם את פוליק. כמו שכחה לגמרי ערב אחד, מאוחר בלילה, כאשר התדפק פוליק על פתח דירתה, גימגם, ישב בפינת הספה, דיבר בפיזור-נפש, אחר התנפל וטמן פניו בחזה השופע, ביקש שתניח לו "להירגע קצת," ומשלא נעתרה ביקש סליחה, יש רגעים אחדים בקוצר-רוח ויצא.

פוליק הכיר לה בליבו תודה על שלא הזכירה את הערב ההוא, והחל מהרהר שאולי היא נחמדה יותר מכפי שהיא נראית. לבוש היה בבגדיו הטובים, רחוץ, נודף ריח סבון טרי, ומסופר. חש עצמו קל רגלים ועליז. לבד מאותה מחשבה שמנקרת בו כל הזמן, מה עושה עפרה עכשיו? אולי גם היא תהיה בנשף?

"אני כל כך נרגשת," אמרה יהודית, "בטח יהיו שם הרבה אנשים מעניינים."

ופתאום: "הי, צבי! השתגעת?"

"מה יש?" לא הבין.

"איך אתה הולך עם מכנסיים הדוקים כאלה? רואים לך את הכול!"

"אולי תסתמי?"

"טוב. מה אתה מתרגז?" התכופפה, עומדת על רגל אחת, כחסידה, נשענת על צבי, והעלתה על רגלה נעל אדומה וגבוהת עקב. "אולי אתה מתבייש במה שיש לך שם?"

פוליק הסמיק. צבי הודיע לה שאם הדיבורים הללו אינם נפסקים – הם עוזבים אותה והולכים לבד לנשף. היא דחקה את רגלה השנייה לנעל, ומיד התרוממה ועמדה לפניהם, חשקנית וצוחקת, לבשה שמלה אדומה עמוקת מחשוף, ופידרה את לחייה. עגילים גדולים, כנטיפי ארגמן, תלתה על אוזניה. גומי-לעיסה ורוד היה נתון בפיה והיא ניפחה אותו מדי פעם בשפתיה האדומות, עד שהתפוצץ הבלון הזעיר.

צבי החמיא לה על שמלתה, וציין את השינוי לטובה שחל בבגדיה, מזמן לא ראה אותה בלי מכנסיים. כל החורף הלכה בזוג מכנסי קורדרוי שהשמינו אותה והרגיזו אותו. בכלל לא ניראה מאושר ביותר במחיצתה.

"אל תגיד לי שאף פעם לא ראית אותי בלי מכנסיים!" התרתה בו.

שלושתם צחקו. הוא תפס אותה ונשק לה על שפתיה.

"אוּף! אל תקלקל לי את הכול!"

אותה שעה נכנסה אֹרנה.

כיצד אפשר להיות לבוש בצורה כה מרושלת? הירהר פוליק. תחתוניתה בלטה החוצה. שמלה שחורה, שהיתה ישנה ומקומטת, והאריג שחוק בכמה מקומות – היתה תלויה על גופה הקצר והעבה, כאילו ביקשה להדגיש את חוסר תשומת הלב שהקדישה לתלבושתה. היא היתה גוצה ושמנה. לרגליה סנדלים חומים בעל עקב נמוך, סגורים מאחור ופתוחים מלפנים, אופנה אשר התיישנה לפני שנים. פניה לא היו עשויות ושערה פרוע מאוד.

יהודית כעסה עליה והכניסה אותה בכוח לחדר האמבטיה, שם טיפלה בה משך זמן רב עד שתיקנה את הופעתה. קולות צחוק נשמעו. פוליק וצבי עמדו ועישנו בקוצר רוח. ארנה נתנה שיטפלו בה, אך עשתה זאת באותו חוסר איכפתיות בו הופיעה קודם לכן, ובסופו של דבר נשארה מרושלת כתמיד. יצאה לחדר והקיפה אותו בהילוכה המהיר והגרמי כלשהו –

"מה זה משנה אצלי?" אמרה בקול עייף.

פוליק התפלא על הקלות בה זילזלה בעצמה. מושגיו שלו על העולם, הגם שאולי הירבה לשפוט אחרים יותר מאשר הקפיד לשמור על עצמו – היו מבוססים על מתן אשראי. למי שמזלזל בעצמו, כך האמין, אין מלויים כסף, אין מלווים אהבה, חיוך וחיבה. חייבים אנו ללכת כלווים עניים בבגדי השבת שלנו כדי לעורר אמון.

ארנה הרגיזה אותו. היא עוררה בו רצון לדבר עליה, לחקור אותה, לנתח את הופעתה, ולפסול. אלא שהדבר לא עלה בידו. דומה שמאום אינו נוגע לליבה.

שעה שהחליט לבוא לנשף, עמד וגיהץ היטב את מכנסיו הטובים היחידים, הקפיד על הקמט, ציחצח את נעליו ובדק שלא תהיינה בעלות עקב שחוק. בהתרחצו חש עצמו כמתקדש לקראת חג. סירק את שערו בתשומת לב. ועדיין, אחר כל ההכנות, חש עצמו כתלמיד העומד למיבחן.

מאוחר יותר, כאשר הופיעו ארבעתם באולם הכניסה הרחב של בניין מייזר, בפקולטה למדעי הרוח, – לא היה ביכולתו להשתחרר מן ההרגשה כי כל העיניים נעוצות בו ובולשות אחריו מפני הופעתו המגוחכת. אולי בבגדיו מצוי חסרון נעלם ממנו, אך גלוי לכל היתר?

ואילו ארנה, היא פרצה פנימה באותו חוסר איכפתיות, ועדיין תחתוניתה מבצבצת מן השמלה למרות השתדלויותיה של יהודית. ושוב חש באותו צורך לפסול את הופעתה המגוחכת שאינה מתקבלת על הדעת. לחוש עצמו חזק לעומתה, שלם. אותה תכונה מגונה בעיניו, אשר לא היה יכול להשתחרר ממנה: הרעות שהוא מדבר או חושב בליבו על אחרים מרגיעות אותו ומוסיפות לו ביטחון.

בניין מייזר והמסעדה בבניין המינהלה היו מוארים בנורות צבעוניות ומקושטים בשרשרות נייר ובבלונים צבעוניים כרסתניים. הבלונים התעופפו בנחת, ועליהם מצויירות קריקטורות פוליטיות על ה"פרשה". בבניין מייזר הוקצה מקום לתזמורת ולרחבת הריקודים. רבים באו מחופשים, בייחוד הנערות, ואילו הבחורים הסתפקו בחתימת שפם ובפיאות מצויירות, ובכובע קרטון שחור.

פוליק חש עצמו זר במהומה. חודשים רבים רבץ בודד בחדרו בציפיית שווא. הוא ידע כי בפגישה אמיתית אחת עם עפרה יש יותר ממשות מאשר בכל המון האדם שמסתובב באוניברסיטה. כי כאן, גם הפנים שאינן מוסוות במסיכה – מחופשות הן, ומסתירות את השיממון המחפש לעצמו פורקן.

הוא השתדל שלא לאבד את צבי ויהודית כדי שלא יישאר מוקף לבד בים הפרצופים. ארנה נסחבה עימם אך הוא חשש שלא ימצא שפה משותפת איתה אם יישארו לבד.

יהודית היתה מאושרת. היא פגשה הרבה מכרים, סטודנטים מחוץ-לארץ, שחיזרו אחריה בחשיבות של ילדים מגודלים, וצחקו הרבה, כדרכם. טיפשים וממושקפים. היא רקדה עם אחד מהם ועם שני ושלישי, ופניה השתלהבו כשיכורה.

"אני מוכרחה שיקפיצו אותי," שמע אותה פוליק אומרת, "מה אני יכולה לעשות, כזאת אני."

במהרה התחילה להזיע.

וצבי? הוא לא נכסף כלל לקחת חלק באותו בולמוס המוני של ריקודים. מיד מצא חיילת נחמדה אחת, שהכיר אותה בהיותו בצבא, ופרש עימה לקרן זווית, ויחד הלכו לאכול בבניין המינהלה. הוא הציע לפוליק ולארנה לבוא איתם, והם סירבו, היה נידמה להם שיפריעו.

לא רחוק מפוליק עמד אורי בן-עמי הצנום והארוך עם בחורה שדמתה לעפרה. פוליק השתדל שלא להפנות את מבטו לעברם לבל יבחינו בו. אבל – לא, זו לא היתה היא, אלא, מוזר, אחת מחברותיה, אשר על אודותיה סיפר אורי בן-עמי שפרופסור השתחווה לרגליה. היא לבשה שמלה לבנה הדומה כשתי טיפות מים לשמלה הלבנה של עפרה. ואולי לקחה ממנה בהשאלה את השמלה? כמה אהב את השמלה הזאת. אך לא ניגש. הוא הרגיש אינו יכול לעמוד במבחן של שיחה סתמית, כאשר מקנן בו אותו פחד, מהול בתקווה, מפני הזכרת השם האחד והיחיד שאין הוא יכול לבטאו, אפילו לשמעו מפי זרים – מבלי להסגיר עצמו לעין כול.

הוא חייב, הוא מוכרח להזמין את ארנה לרקוד. לולא מיהרה להיענות להזמנתו היה נתקע ודאי היכן שהוא באמצע דבריו ומתקשה לסיימם.

מבוכתה לא היה פחותה משלו, אולי לכן הסכימה מיד. הם עברו פעמיים-שלוש את הרחבה בלא הצלחה מרובה, רגליהם ניגפו, שניהם לא ידעו לרקוד, ונישארו לעמוד בפינה ולשוחח. ניסיון השיחה לא עלה יפה כשם שהריקוד לא קירב אותם. הם החליפו כמה משפטים על פרצופו המצוייר של בן-גוריון שניבט מבלון מתנפנף מעל ראשיהם, והשיחה גוועה. על יהודית לא רצה לדבר איתה, כי חשב אולי סיפרה לה יהודית על הלילה בו התפרץ לדירתה ונגע בה. חבל, כי אחרת היה אפשר לדבר הרבה על יהודית.

משונה כיצד גופות יכולים להסתיר עצמם. כאשר נזכר באותו ריקוד ראשון וחסר התלהבות, קשה היה לו לתאר היאך יכלו להיות מצויים במרחק של אלפי ימים ומחשבות ומילים זה מזה, ולשכב יחד במשך לילה שלם אחד, ואחר לשוב ולהתרחק. פעם קרא כי אפשר למדוד מראש תנועותיו של גוף בחלל, ולא חשוב לאן יפנה. וכך היה עימם, בריחוק ובפגישה.

יהודית הבחינה במבוכתו של פוליק ומשכה אותו על כורחו לרקוד. בדרך אגב לחשה לו, כדרכה, כמה פרטים על ארנה. ומשונה, דווקא עכשיו היה בו רצון שלא לדעת, שלא להטיל מיד פרטים אכזריים, הגורמים לכל היכרות חדשה שתהא יפה רק ככל שהיא קרובה עדיין לראשיתה. חפץ היה למצוא אנשים ששכחו, שאינם נתונים בעבר, שלא הוכו עדיין, ואשר למרות הכול יש בהם זיק של הבנה לזולת. פתיחות למתרחש בעולמו של האחר.

אבל בעלה של ארנה היה צנחן ונהרג באחת מפעולות התגמול, בה התעקש להשתתף לאחר ששוחרר מן הצבא. כמה פרטים עמוסים כאב שאינם אומרים לך דבר, עד שאינך פוגש באדם וחפץ בקירבתו, ומפריע לך שמשהו קרה ואפשר להסביר על פיו את התנהגותו. והנך כועס על שמצאת מהר מדי, ובקלות רבה מדי, את הסיבה, ויחד עם זאת אינך יכול להשתתף עימו בצער, משום שלא היכרת את מי שמת ולא אהבת אותו מעודך, ומשום שאתה חפץ במקומך שלך כילד אצל אימו, ולא תהא מוכן לשמוע על אחרים. ובכל זאת אתה מסביר ומסביר והדברים נעשים כה ברורים וקצת בנאליים עד שיש רצון להתפרץ ולומר – "די! אפשר לחיות גם חיים חדשים לא מפני שוכחים את מי שמת, אלא דווקא משום שלא רוצים להיות כל כך מוסברים וברורים, נדושים כל כך, אפילו בצער."

כי כאב שהוא מובן לכול, עם "הסבר פסיכולוגי", נעשה זול, כצבע שפתיים בולט. אנשים בעלי כבוד אינם פועלים על פי המניעים הגלויים לעין. נשמור את ההתנהגות הזולה לאחרים, ואנחנו ננהג על פי שרירות הלב. כך יפה יותר. לא כן? הרגיז אותו שהיה עליו לסגור אותה בתוך דפוס של הסברים שאינם מסבירים כלום – בעל מת, חיי משפחה שהיו – מאושרים? לא מאושרים? ולהסתובב כך, שונָה מכל היתר, לזלזל בעולם, זלזול שנעשה חסר טעם מפני שהסיבות לו מובנות.

ובכל זאת נשאר עם ארנה.

 כאשר יצאו ראה לפתע את עפרה. היא הלכה לצידו של בחור אחד ושניהם התרחקו בין הדשאים והשיחים, בשביל המואר אשר הוביל אל בנייני הפקולטה למשפטים. קלה ואוורירית ודקת גזרה פסעה בגן האוניברסיטה ונבלעה בצינת הלילה הירושלמי. הבחור הניח יד על מותניה. פוליק לא היה יכול לזהותו. היא לבשה שמלה כהה, וצווארון המלחים אשר לה שט ככתם לבן בחשיכה. האוויר היה שקוף ומלא ריחות משכרים. בגבעה הפתוחה, בינות לבניינים, נשבה רוח קלה שהביאה ניחוח אורנים משכונת בית-הכרם הסמוכה. מהוואדי.

הוא לא ראה את עפרה כמה שבועות. גם בביתה לא היתה. איפה היא גרה? ליבו פירפר. מוכן היה לעזוב הכול, את כל הכבדות האטומה הזאת: ארנה, יהודית, הנשף, כל מה שסוחב אותו למטה וכמו מכביד על רגליו באבנים, ולרוץ אחרי עפרה. טוב שלא הבחינה בו. מה היה אומר לה? הלא היא באה עם מישהו אחר, ואינה שייכת לו, לפוליק! אך לא, הנה חזרה, היא הבחינה בו! מלאך נפלא שכמוה, עזבה הכול ובאה אליו. ומאום לא ראה סביבו. נותרו רק היא ונגינת התזמורת והאושר להחזיק בגזרתה הענוגה, להיפטר מכל הכבדות המחליאה הזו שבגוף ובנשמה, לשאוף את חיוכה, ולקחת אותה, לחולל איתה, לחתום אותה בתוך חייו האמיתיים אשר הם מתרחשים איתה, איתה בלבד.

חלום.

מאוחר יותר ליווה את ארנה לדירתה. הם שוחחו לאיטם. נסוגו לעמדות ההגנה, לחילופי דברים קטועים וסתמיים. "יש מוקשים בדרך, היזהר – " לחשו כל אחד לעצמו. ונידמה ששנים רבות עברו מאותו הרגע בו הפסיקו לרקוד משום שהדיבור כאילו משך אותם, וגם הוא לא עלה יפה.

"אלה התוויות," אמר לעצמו, "אלה התוויות שעל הבקבוק אשר הראינו אחד לשני, ועכשיו צריך לספר על המילוי, והמילוי עכור. ואם מגלים אותו מוקדם מדי, לפני שהתווית, לפני שהבקבוק, מוצאים חן, יש סכנה של זרות."

"תיכנס אליי?"

אמרה בפשטות. ולא – תיכנס לשתות משהו, כוס קפה או תה. משום שנעשו ידידים? לא ידע. אבל ההזמנה התבקשה מאליה. ועלה. משעה שמשתמשים בתירוצים יש רצון לכסות על משהו. וקורה לעיתים שדווקא הפנייה הישירה, חסרת האמתלות, תופסת אותנו באופן הרגיל ביותר ואינה מעוררת שום צל של חשש.

כאשר נכנסו, אך הדליקה את האור, מיד במין להיטות: "רציתי שתראה את ספר השירים שלי. זה מנהג אצלי. לא שאני רוצה..."

והיא הוציאה מן המדף ספר צנום הנושא את שמה והגישה לידיו. לחרדתו הבחין כי בעוד מקומות בחדר היו פזורים עותקים של ספרה. על הארון למעלה היתה מונחת ערימה שלמה מהם. בעמוד הראשון התנוססה הקדשה לזכר בעלה המת. הוא דיפדף. השירים לא מצאו חן בעיניו. אלא שחייב היה להמשיך לקרוא, אחרת יהא בכך משום עלבון.

לאיטם עברו הרגעים הראשונים בחדר הזר. השורות היו פראיות, אך לא ממין הפראות שאהב. מעדיף היה לראות בהן רגשות עזים שמתכנסים יחד במתכונת ממושטרת ובעלת כוח, עוטים מלבוש של חן. ואילו משפטיה העידו על חולשה, על חוסר אומץ. אותה עירבוביה ששררה בבגדיה נמצאה גם במילים. בוז לעולם. ושוב התכעס. זוהי אותה אנוכיות. במקום לשאת חן בעיני הזולת ולקרבו אליך, למרות הכאב הפנימי, – מטילים הכול עליו, מתוך נקמה או צער, ולבסוף נותרים בבדידות קשה ומרחיקים גם את אלה שהיו חפצים לעזור. קשה לעזור למי שהופעתו אינה נאה. טעם טוב אינו רק עניין של נשמה, אלא גם הופעה חיצונית, ומה שיש לך לומר לאחרים, ואיך אתה מצליח לשחק את האמת שלך כדי שיאמינו לך. אסור להידרדר. רק אנשים חולניים עוזרים לאנשים מלוכלכים. ופתאום נבהל מפני שנוכח עד כמה הוא שונא בה, בארנה, את עצמו.

והיא, היא התבוננה בו שעה שהחזיק את כרך שיריה הצנום, צמאה למוצא פיו, כביכול מחזיק הוא בידו את גורלה.

"השירים שלך אינם די מגובשים," אמר.

הבעת פניה לא היתה שונה אילו זרק לבנה אל תוך החדר. מיד התחרט והחל מתנצל בגמגום ומנסה להסביר, בלא הצלחה יתירה, כי אמנם אין הוא שם עצמו שופט, אך נדמה לו כי שיריה כתובים בפירוט רב מדי, יש יותר מדי חזרות על אותו נושא, אולי נובע הדבר מן החשש שלה פן לא הסבירה היטב את מה שרצתה לומר. הפחד שלא הבינו אותה כראוי. האחריות. הצורך להיות ברור. הגודש, דווקא היכן שנחוץ צמצום ושימוש חסכני בחומר, ברמז בלבד.

היא חייכה לעומתו והביטה לעברו ברגש של עליונות. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לטעות." אמרה. "הנה עכשיו, בשיחה – אני אומרת משהו, ועוד משהו, ולאט לאט מצטרף הכול לתמונה שיש לך אודותיי. אבל בשיר אני מבקשת לומר בבת אחת את הכול! האמת חשובה בעיניי יותר מן הצורה החיצונית. שום אמת אינה גדושה מדי." סיימה את דבריה בנחת, בחיוך של בוז, ומין ברק מוזר, ירקרק, של ביטחון סהרורי, ריצד בעיניה.

"את כותבת הרבה?"

"לא." השיבה. נתנה לו להבין כי לדעתה אינו ראוי כלל לשמוע את דבריה. "אבל כשנולד בי רעיון אני כותבת, ומוחקת, ומתקנת וחוזרת וכותבת עשרות פעמים שיר אחד."

רצה לומר לה שמוטב אולי שתכתוב פחות ותתנסה יותר, ויישארו בידה רק אותם קטעי שיר שנכתבו בהינף יד אחד, ומבלי החיטוטים והצרימות אשר מעיבים על יופיו. הצער אסור לו שיבוא במסכנות, עליו להבריק כמיטאור. ולבסוף אמר, בהסתייגות, שאולי מפני הנושא – את שם בעלה לא העז עדיין להעלות על דל שפתיו – אולי הנושא מחייב התייחסות מיוחדת שאינה אמנותית בלבד, על כן ייתכן שטעה בהערכתו.

והוא הוסיף: "תסלחי לי שאני מעביר ביקורת. שום דבר שאחרים עושים לא מוצא חן בעיניי. כזה אני. מה אני יכול לעשות."

"לא נורא." הביטה בו ברחמים. "אתה לא מוכרח להוסיף לדבר. ממילא אני לא כותבת את השירים שלי לאף אחד, חי." והחלה צוחקת זמן רב מדי, צחוק קולני, צרוד כנסירת משור, אשר העביר בפוליק תחושה בלתי נעימה, כצמרמורת בגבו, והוא קם והתהלך בחדר הנה והנה.

"אם כך אנו נמצאים באותו מצב כמעט."

ארנה השתתקה.

הוא הבחין כי באמת ובתמים אינה רוצה להמשיך בדיבור על ספר שיריה, ושתק גם הוא. עמד והעסיק עצמו בבחינת כוננית ספריהָ. מה זכות לו לתקוף בביקורת כה חריפה את עולמם של האחרים? ומה אם מישהו מרמה את עצמו? כלום אין הם מאושרים יותר בהיותם מועסקים. ומה אם תחדל לכתוב שירים? – ולבסוף תיוותר עם עיצבונה, וגם מבלי אותה אשלייה של פורקן, האשלייה שצערה שווה משהו, שהינו בעל ערך. מצד שני ידע היטב כי פגיעתו בה באה מפני שמרגיזים אותו בנייניה המדומים, ועוד יותר מרגיז אותו השכר הנפשי שהיא תובעת עבורם. הנה, עכשיו, החלה חושבת כי בזכות שיריה הוא חייב לסלוח לקאפריזות שלה, ולא לשים לב לחסרונותיה. היא שוכחת כי מטבעה לא קורצה מן הגזע של הללו שסולחים להן. היא מכוערת. פניה ארוכות, גופה עבה, וכאשר היא צוחקת מתגלגל קולה כצהלתה של פרדה מיוחמת. חסרונותיה, שלא כמו אלה של עפרל'ה – אינם מוסיפים לה לוויית חן, גם אינם עושים אותה מעניינת יותר. ובכל זאת צר היה לו עליה. שהרי מוטב ללעוג ולמצוא פסול באנשים שזרים לך לגמרי, או הקרובים עד כדי טירוף של אהבה, רק לא באלה המצויים באמצע. רק לא בהם. שהלא הם – הם אנחנו המתנחמים זה בזה בשעות מצוקה ובאלמוניות של רגש, ועכשיו שוב גרם לריחוק. לזרות.

"תשתה קפה?"

"מצויין." השיב בעליזות, כדי להפיג במעט את המתח שעמד ביניהם.

ארנה ניגשה לפינת המטבח והוא חזר לשבת על הספה והתבונן שוב סביבו. כד פרחים דהויים ניצב בפינה, ובו תקועים גבעולי קוצים שהיו, כך נדמה לו, חביבים כצחוקה. צחוקים ופרחים. שכבת האבק על שולי כוננית הספרים הראתה שזמן רב לא נגעו בהם. מן הסתם, למרות הכרזותיה, אינה קוראת הרבה.

כעס על עצמו שהוא שם לב לפרטים. אך מה שראה הספיק לו כדי לדעת שהקפה יובא בספלים עשויים מחומר פלסטי זול, טעמו יהא תפל, והתחתית תעיד ברורות על כך שימים מיספר השתמשו בה מבלי לרחצה. מדוע, בשם אלוהים, אין אנשים מקפידים על עצמם? האם משום שאין להם לקראת מי לצפות? אולי. אבל אסור להעיר על כך, שמא ייעלבו. ובכל זאת העלבון גדול יותר כשעוברים על כך בשתיקה.

בפינת הכוננית נמצאו עיתונים ישנים והוא דיפדף בהם. השעה היתה קרוב לאחת אחר חצות. עיניו בערו. הוא חש כיצד החדר הולך וקטן. ארנה היתה במטבח. אבל התחושות הללו אינן זקוקות לנוכחות הממשית. מספיק שהיה כה שקט בחדר. והם לבד. תיאר לעצמו שלא יגמור את הקפה לפני שינסה לקחתה בזרועותיו, והצטער שהוא עייף, ואותו געגוע סתום אל עפרל'ה המטיילת בגני האוניברסיטה בגבעת רם מנקר בתוכו בלי הרף.

ארנה חזרה וישבה מולו. עתה לבשה חלוק ביתי אשר להפתעתו היה נקי. כך הרבה יותר נעים, הרהר. מבעד לאריג הדק והכחלחל הזדקרו שדיה המוצקים שכמו התחננו להתמעך בידיו. נראתה כבת איכרים שחומה. כקוץ או כפרח? התערפלו מחשבותיו. "כבי את האור הגדול," ביקש. "העיניים שלי עייפות נורא."

"אולי תוריד את המשקפיים?" אמרה.

"לא. אשתה קצת קפה ואתעורר. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום אני מרגיש את עצמי כל כך עייף, וזקן. שמעת פעם על ילד זקן ? – "

והוא האמין בדבריו, אבל שיקר כשאמר אותם, כי רק להתפנק ביקש. כשהיינו ילדים היה נהוג לשחק בירק. עליך ללכת משך כל היום עם פיסת עלה בכיס. כאשר נפגשים והאחד קורא –  "ירק!" – צריך להוציא מיד את העלה ולהראותו. ומי שמוציא ראשון – זוכה במשחק. עכשיו קוראים לירק – צער. כל אחד מאיתנו הולך עם כאב בכיסים הפנימיים של הנשמה. נפגשים כמו במקרה, ומי שמכריז ראשון – זוכה. וזוהי התעללות. בייחוד לאחר שידע היטב מה עבר על ארנה. אלא שלא רצה להודות בכך. חפץ היה להשאיר את הקירות הללו חתומים למען לא יצטרך לשאת את צערה. וכדי לבטח עצמו מפניה – סיפר על כאביו. ויחד עם זאת בחן אותה – האם את יודעת לפנק?

 "סיגריה? בבקשה." הדליק לה. שעה שמדליקים סיגריה אפשר לאותת ולקבל תשובה, בצורה נאה, מבלי לפגוע. יש לך גוף יפה יותר משחשבתי. השמלה סירבלה אותך.

"אתה אוהב את החיים?"

מדוע את שואלת? חשב. אין לי כוח לדבר. הייתי רוצה להירדם אצלך, ולנוח. אבל לשם כך עליי לכבוש אותך תחילה, להתעורר, ולעורר אותך כדי שלא תיעלבי. – "מדוע את שואלת?" אמר.

"מפני שדיברת קודם בהתלהבות ובכזה ביטחון. אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?"

"אל תיקחי אותי יותר מדי ברצינות. יש לי, את מבינה, סגנון. ולא יותר. למדתי איך צריך לדבר אמת, זאת אומרת, איך לומר אותה כראוי. יש דברים שמתרחשים בקירבנו וקשה לספר עליהם בפומבי. לכן נפגשים ומשוחחים על עבודה, דיור, לימודים, ידידים ומשפחה – ומסתירים את הפנימי, את המהותי ביותר, ולכן משתעממים. הרבה שנים הסתרתי גם אני. התביישתי במה שנשאתי בתוכי. עד שהתחלתי לדבר, לא דווקא עליי, אלא על אותו עניין שמשותף לכולנו, גם לך, משהו שמשמש מקור של כאב – אנחנו, כאן, וכל היתר, שנחנקים, למשל, ברנר, שהערבים רצחו אותו, שהתעללו בו. את לא יכולה לתאר לעצמך... בגוף מת... לעשות... דבר כזה, בגוף של סופר, ולעומתו – אורי בן-עמי! זה כל ההבדל. את לא מבינה? כן? כן, לא חשוב. אני מקווה שאנשים יקשיבו לי מפני שאוכל לכנות בשם את מה שמתחולל בתוכם. הם יאמרו לעצמם – אם כך ניתן לגלות את העולם הכמוס – אז אולי אין הוא פרי דימיון חולני, סהרורי, מזרח-תיכוני – אלא מציאות משותפת, ממשית, אשר מעצבת את הנפש הקולקטיבית שלנו. זאת אומרת, כל אחד לבד, רואה שהוא דומה לכל היתר. והנה, מתוך כך נעשיתי בעצמי לשחקן. איש אינו יכול להציץ לתוכך ממש, צריך לדעת להציג את מה שיש בתוכך כדי לעורר אמון בלב הזולת. הזולת הוא הקהל. הם אומרים – הדיבורים שלך מרגיעים אותנו. ואני חורק שן, וצוחק. כן, וגם אומר לעצמי – הצלחתי לשאת חן בעיניהם. אבל כשאני רוצה להירגע, אין איש. אין דבר. לא איכפת לי. כבר לא איכפת לי."

"פעם התחלתי ללמוד באוניברסיטה," אמרה, "ספרות. אבל הפסקתי. לא היה לי כוח לגמור. נשבר לי. מה שהחיים אומרים לי לעשות – אני עושה."

והיא הביטה בפוליק במבט שאין לטעות בו, והמשיכה – "האוניברסיטה מייבשת. האוניברסיטה מפתחת כל תכונה, כן, גם את הטיפשות. צריך להיזהר. רק מי שהולך ללמוד מתחיל לדבר כמוך – מדבר במקום להרגיש, במקום המגע. אני, אני בשביל לכתוב שירים – צריכה מגע. צריכה את המגע האנושי, הפשוט, אני חושבת שאנשים צריכים לגעת, לא לדבר. אני בעד הרגש. לא השכל. אתה בוודאי איבדת כבר את החווייה הראשונית. אתה נראה יותר מדי שבע רצון מעצמך. חבל שהחלטת ללמוד. שמע עצה ממני, עזוב את האוניברסיטה."

"מה זאת 'חווייה ראשונית'?" שאל פוליק.

"אתה לועג לי?"

"לא, באמת."

"צריכים להרגיש את זה." השיבה סתומות. "לא ללמוד. מה שלומדים מתוך הספרים – זה פסול בעיניי. אני טבעית. אתה מבין? ואיפה אתה הולך לקבור את השנים שלך?"

פוליק שתק.

"זה סוד?"

"לא. פילוסופיה." ענה באי-רצון. לא היה לו שום חשק להתחיל לספר לה על העבודה שלו על האידאות הגדולות של אפלטון. מה היא חושבת עליו? נכון שאנחנו לומדים, כל יום מתווסף משהו חדש, אבל ממי לומדים? זאת אין היא יודעת. ודאי שלא מן הספרים, או מן המרצים לפילוסופיה ולספרות ולכל מקצוע אחר, כפי שהיא מתארת לעצמה מתוך קינאתה על שלא עלה בידיה לסיים את הלימודים. הוא התקשה להסביר לה על אודות הדרך בה למד, למד כה הרבה בתקופה האחרונה. מה היא יודעת על עפרל'ה? ועל אבא שלו? ועל דב פורטוגל?

"פוליק – "

"כן." ננער מהרהוריו.

"איך קוראים לך בעצם?"

"רפאל. לפעמים רפי." נזכר שוב בעפרה. "אבל תקראי לי פוליק."

"פוליק, מוזר שאתה כאן."

"יש לך צמיד יפה. תראי לי," למרות שהבחין בו בראשית הערב, ולא מצא חן בעיניו, לקח את ידה כדי להתבונן בו.

"כל כך משונה שנפגשנו." הוסיף כאשר חש את ידה נשארת בתוך שלו.

"אולי לא?" דובבו עיניה תחינה חרישית. שיער לעצמו מה מסתתר מאחורי המבט. נדר. עניין רציני. אתה מלטף גוף – והגוף נושא עימו, בתוכו, זכר קדוש של מישהו אחר שמת. ואַת חפצה שאאמין לך! הבשר אינו יכול לשאת נדרים. – ומה עם עצמךָ? – הרהר. הבשר חפץ שילטפו אותו. (ואני – בוגד בעפרה?)

את זוכרת שעלייך לזכור, חביבתי, אבל בעצם אינך זוכרת שום דבר. (גם אני). והמבט בו את מביטה אליי חסר כל משמעות אמיתית. בשעה אחת ושלושים, כשאנו לבדנו ומוכרחים זה את זה – אין כל זכר קדוש ואמיתי בליבך. הוא יצוף מחר בבוקר. מחר ובעוד שבוע, רק לא עכשיו. את מתאמצת להיות שייכת ליום, להתפכחות, אך אַת כבר שייכת לי. אַת הלא אמרת, לגעת, כן, לגעת. אַת רוצה שאגע בך.

והוא הידק את ידו על שלה וקפאו כך שניהם כמה רגעים. עד שנתחיל לנשום יחדיו, הרהר. ואחר יבוא הכול מאליו. האברים הלבנים, המקומות הגוועים בצמא, בתשוקתם, שיגעו בהם, בצורך להיות מלוטפים. והאנחות, תמיד מוגזמות מעט ומקדימות את ההנאה, ומשתיירות, ונגררות אחריה. אבל נעים כאשר אישה רוצה להוכיח לך שטוב לה איתך ושהיא נהנית.

"כל כך משונה, הדיבורים האלה." אמרה כשהיתה כבר בזרועותיו. "נכון? מיותרים. הרי הכול פשוט כל כך – "

הוא לא ענה. רק הידק אותה אליו בכוח ויישר את גופה לצידו. כלל לא משונה, ענה לה בתוכו, – אם לא היינו מדברים, היינו משתעממים. ואם כך קורה בטרם נוגעים זה בזה – מה יהיה אחר כך? לכן השיחות אינן מיותרות, ומי שיכול לדבר בכל גופו יודע גם ללטף בכל ליבו. ומה שמרגיז במיוחד הוא שלדעתך הכול פשוט ביותר, והרי רק לפני כמה רגעים הבטת בי כקדושה מעונה ובעלת נדרים – מבט שסתם מלכתחילה את הגולל על הערב שלנו ודן אותו, ויהא מוצלח ככל אשר יהא, להיות ערב חד-פעמי ובודד, ודבר לא יותר. ועכשיו לדעתך הכול פשוט ביותר ודאי, כשאת בזרועותיי, הרי למרות שהיכרנו רק הערב, התחלת אולי לחשוב כבר על משפחה וילדים. ומשום שזה טבעי וקורה לרוב בני-האדם, את טועה ומבקשת לכנותו – פשוט. לגמרי לא פשוט, טיפשה! אפילו על ההנאה שאנו נהנים כעת יהיה עלינו לשלם מאוחר יותר בכאב, בריקנות ובאכזבה.  

"נדמה לי שאנחנו מכירים זמן כה רב." אמרה.

מפני שאנחנו גבר ואישה, – רצה לענות ושתק. למה לקלקל?

"תדליק לי עוד סיגריה?" ביקשה אחר-כך, ושאלה: "למה את מלטף לי דווקא את הראש? אתה אוהב אותו?"

"זה המקום שקל יותר להגיע אליו." חייך. אך היא לא הבינה. למרות שהיתה משוררת, ואולי דווקא משום כך.

"יהודית סיפרה לך עליי?"

"כן." הודה. "אבל לא הרבה."

"אתה יודע שכבר הייתי נשואה פעם?"

"שמעתי." הצורה בה הדגישה את המילה – נשואה, עוררה בו צער. כלום אינך מבינה שרק לערב אחד נפגשנו, במקרה, כלום אינך יודעת שהיפה ביותר נמצא כבר הרחק מאחורינו? מדוע את מנסה למשוך הלאה קשרים חסרי שורשים? למה? אני לא אהיה בעלך השני.

 "אני חושב שאני צריך ללכת." אמר.

"אתה לא רוצה לשמוע על חיי? יש לי אלבומים שלו. אתה לא סקרן לראות אותו?"

לעזאזל! יש לה סיפור, וכל מי ששוכב איתה צריך לשמוע אותו. אני לפחות אינני מכריח בני-אדם לשמוע את קורותיי. עפרה היא הסוד הקדוש שטמון עמוק בליבי. עכשיו, לאחר שנהנתה, תשתדל לקלקל לעצמה את ההנאה כדי להקל על מצפונה. כדי להראות שיש לה נשמה. שקר, איך אפשר ליהנות מבני אדם שנעשים קדושים? שנעשים מטרה לעצמם? מוטב שהם רק אמצעי בידיך, כמו מתוך עיוורון, גוף, בלי נשמה, כמו בהמה, שאפשר לעשות בה מה שרוצים, להשתמש. מוטב לה שתשתוק. כשהיא פותחת את הפה היא נשמעת כמו מורה בבית-ספר יסודי.

"שטויות." אמר. "הזיכרונות הם רק סיבה טובה כדי לברוח מן החיים או כדי לעבור אותם מתוך 'אליבי' – "

"לא מבינה."

"אם אתה נמצא כל הזמן, במחשבותיך, במקום אחר – אתה לא חייב שום דבר למקום בו אתה נמצא כעת."

"כך זה אצלך?"

"אלה הם חייך."

"אתה מאוד נאיבי."

גם זו תשובה, הרהר. אין זה קשה להיות פיקח. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות טיפש. עכשיו תשתדל להדגיש שהיא מנוסה ממנו, וראתה והספיקה יותר. נאיבי – מפני שאומרים לָך את האמת. רק השקרנים אינם נאיביים, ואיתם קל להסתדר. אף פעם לא אומרים לָך מה הם יודעים ומה הם חושבים אודותייך. והלא את ממש זועקת שירמו אותך, וככל שיימשך השקר זמן רב יותר – כן תהיי מאושרת, והמליצות שלך: "האמת לא יכולה להיות גדושה מדי!"

"שמעתי שבעלך נהרג ככה סתם," אמר, "שלא היה צריך להיות שם בכלל." עלתה בו תשוקה להרגיז אותה, לגרום לה שתגרש אותו מן החדר גדוש הריחות העתיקים, והמחניק. שלא יהיה צר לה על שבילה עימה רק לילה אחד ועזב אותה. לתת לה את ההרגשה שהיא ויתרה עליו, שלא היה ראוי כלל להיות במחיצתה. אפילו תעיף לו סטירת לחי.

"כן," השיבה בעצב. "הוא היה יהיר כמו ילד. תמיד רץ לכל מקום. אם לא קראו לו – בא לבד. לא יכולתי לסמוך עליו, אינפאנטילי. נחמד, אבל אינפאנטילי. אני לא יודעת אם אהב אותי בכלל. רעיונות הסתובבו בראש שלו כמו שבשבת. כה רב היה אי השקט בתוכו. פעולת תגמול אחת אחרי השנייה. חס ושלום שיפסיד משהו. וגם, לא תאמין, הוא אהב ערבים. אפילו התחיל ללמוד... הוא חלם על היום בו יהיה שלום. ילד מסכן. ידע להרוג אבל לא ידע לאהוב. הוא ויתר עליי בקלות כזאת, בשביל כל פעולה..." ליטפה את ידו של פוליק, כמו בכוונה, "מה שהחברים שלו חשבו עליו, והמפקדים שלו, מה יגידו החבר'ה – היה הרבה יותר חשוב לו ממני... עכשיו אני מבינה, אומרים שהוא היה גיבור, אבל הוא היה עבד. עבד קטן וטיפש למה שחושבים עליו. לדעת הקהל. ואני לא גיבורה, אתה מבין? אני אישה. ויודעת מתי מעליבים אותי. אתה, כל כך אחר..." נשקה לו.

לכל הרוחות! – שוב החטאתי. ודאי – הכול התייחסו ביראת כבוד לזיכרו של בעלה. דבר שנקל להם מאוד לעשותו מפני שלא חייבם לפרוש עליה חסות, ולאהוב אותה. הם עוררו אצלה את אגדת בעלה המת כדי שיוכלו לבלות איתה, ככה סתם, בלי להתחייב. ואילו אני ליגלגתי על זיכרו, ובמקום שתגרש אותי מהחדר נתפסה בי כמו במושיע. הינה האדם שהעז לשבור את אליליה. בפניו אפשר להתוודות על האמת. היא חושבת שאני מעוניין בה מאוד אם העזתי לפגוע בה עד כדי כך. היא חושבת שאני מקנא בזיכרונות המתים שלה. שמרגיז אותי שהיה לי מישהו אחר לפניי. הינה, אפוא, הסיכוי שלה להשתחרר. רק עם אדם שלא איכפת לו ללגלג על כל מה שנחשב בעיניה קדוש ויקר לה – ייתכנו חיים חדשים.

והיא נסחפה אליו, והפעם החזיקו זה בזה זמן רב יותר, ושוב חשב – האושר מתרחק מרגע שהוא קורה. "לא היתה לך כבר מזמן אישה, נכון?" לחשה כיודעת-דבר. הוא שכב לצידה, נושם בכל אבריו. לבסוף נרדם עד לבוקר.

בבוקר חש עצמו שלא בנוח. הוא התקשה להביט בעיניה. שניהם ידעו שלא יתראו פעם נוספת, אלא במקרה. היא הכינה לו ארוחת בוקר קטנה. שוב, בכלים לא נקיים, על שולחן הכתיבה שלה, שאותו פינתה מניירות, ומה שמרגיז יותר, עשתה הכול בהרבה דאגה ותשומת לב. ירדה וקנתה לו לחמניות טריות. טיגנה ביצה. ולפני שנפרדו ניגשה לכוננית והוציאה משם עותק אחד מספר השירים שלה, כתבה הקדשה בעמוד הראשון, ונתנה לו.

אילו כתבה לפחות את ההקדשה בעט-נובע. אך היא חרטה אותה בצינורית-מילוי של עט-כדורי. כתב-ידה גברי ובוטה. הוא פתח וקרא:

"לפוליק, תהיה ילד טוב ואל תשכח אותי. ארנה."

למעלה בעמוד הלבן ביצבצו אותיות דפוס שחורות עם הקדשה לשמו של בעלה ז"ל.

הוא אמר במבוכה: "מה פתאום? הלא הספר הזה לא שייך לי. אני אשתדל להחזיר אותו בקרוב."

"לא." ענתה. "תשאיר אותו אצלך. מתנה בשבילך."

"הוא לא מגיע לי." התעקש. "מדוע כתבת באותו דף?"

"אתה מאמין באמונות טפלות?" צחקה ביובש.

"לא. מה פתאום?"

התרככה. "אתה לא תבין. אולי פעם אחת, מאוחר יותר, אסביר לך. אתה..."

"מה?"

"לא חשוב. תשכח. לא אמרתי שום דבר."

אולי היא צודקת? ולוּ גם שיקרה. לא כל הפעמים דומות. לגמרי לא. "את לא כועסת?"

"טיפשון. היה נפלא. אל תביט עליי שבבוקר אני נראית פרועה כל כך. תשתדל לזכור רק את הדברים היפים שהיו בינינו."

כך אומרים תמיד, לזכור את הדברים היפים. כאילו על ידי כך הרווחנו משהו. והרי דווקא הם הראשונים בתור לשיכחה. החוש הטבעי אומר לנו שתמיד צריך להיות יפה, ולכן זוכרים רק את ההפסקות, רק את ההפרעות, את הפעמים שלא הניחו לנו לחיות כהלכה. אך המשפט היה נאה מאוד לסיום ולפרידה והוא לא רצה לקלקל בדיבורים נוספים.

לא נשק לה. אמר שלום ויצא מיד. נדמה לו שאמרה בפרידה: "אם יתחשק לך פעם, תבוא." העיר נימנמה עדיין בשעת בוקר מוקדמת. הלך יחידי בחולצתו הלבנה והמקומטת, רק מפעם לפעם עבר מולו פועל משכים קום בבגדי-עבודה, אשר מיהר למחוז חפצו ואפילו לא הסתכל בבאים מולו. ככל שהתקרב לשכונת רחביה רבתה התנועה. פקידות  ופקידים, בעלי-חנויות, מכוניות ואוטובוסים. הוא החזיק בידו את כרך השירים הצנום של ארנה והרהר שבמשחק הכאבים "למי כואב יותר" הצליח שלא בכוונה להרוס את המקום הכואב בליבו של האחר, ואילו ליבו שלו נשאר סגור בתוככיו מבלי שמישהו יצליח לפרוץ אליו ולשנותו, אפילו שלא בכוונה. ארנה תוכל לומר בלב קל – הכול פשוט יותר..." ואילו הוא יילך וישקע יותר ויותר בתוך מכאוביו הסמויים מעין כול.

"אינני יכול לחזור אלייך, ארנה," אמר לעצמו, "היית נחמדה מאוד, אלא שלא הצלחת להמית בי את המוות שלי. אנשים כמונו נושאים בתוכם את המוות כמחלה וכאשר מישהו זר מנסה לגעת בנשמותיהם הוא מלטף בר-מינן. וקשה לסלק בר-מינן משום שצריך לתפוס את מקומו."

רגליו כבדו והוא חש שעיניו נעצמות בשעת ההליכה. "האם ניסית פעם לטלפן אל האדם שאת אוהבת אותו? אין עינוי גדול מזה."

הוא עשה עיקוף בדרכו כדי שלא לעבור על פני חלון דירתה של עפרה. כאשר הגיע לחדרו מיהר להגיף את התריסים. החדר החשיך. הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטתו. שכב על גבו ועיניו נעוצות בתקרה. ופתע ידע כי במשך כל השעות הארוכות הללו לא פסק להרהר בעפרל'ה שמרחפת בינות לדשאים של האוניברסיטה העברית, וצווארון שמלתה הלבן נבלע ככוכב רחוק בשמי ירושלים השחורים. אני מוכרח לשכוח אותה!

עייפותו ממאורעות הלילה התגברה עליו, והוא פיהק. היה טוב אם היית נוסעת ושלא תחזרי לעולם. אני חופשי רק כאשר אני לבד. אם נהיה יחד תפריעי לי ואני אפריע לך. מוטב שנאהב זה את זו מרחוק, מאשר נכבול עצמנו לקירבה היומיומית הממושכת והמאוסה, אשר מגמדת ומגחכת את המאבק בין המינים, ואינך מותירה אף רגע פנוי אחד כדי לחשוב, ולהרים את הראש, המחשבה עומדת ביחס הפוך לחיים, ובאופן פאראדוכסאלי – ככל שאתה מרבה לחיות, לאכול, להזדווג, לעבוד ולהוליד ילדים – כן פוחתת הבנתך בעניינים הללו, מפני שאתה חדל לחשוב מה אתה עושה, אלא רק איך אתה עושה. מצד שני... מצד שני... נזכר שברצונו להוסיף משהו בקשר לעפרה, שהיא רחוקה ממנו ככוכב בשמי הלילה השחורים, ובקשר לכך שהמחשבה – כשהיא לעצמה – אינה תחליף לחיים, מפני שהלילה שכב שתי פעמים עם בחורה אחרת, אבל למזלו החל נרדם, ובמהרה שקע לתוך שנת-יום כבדה וחסרת מרגוע.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המערכת: בגלל שפע החומר הנשלח לכל גיליון – יפורסם חלק ממנו רק בגיליון הבא.

* הייתי מרותק לדברים של אורי הייטנר על אליהו זהבי וטיוליו לחרמון לפני היות ההר בידינו. אליהו זהבי היה ידידי הטוב בשנים שבהן היה כתב קול ישראל בסקנדינביה ואני ממונה עליו כמנהל החדשות של הרדיו. נפגשנו פעמים רבות בישראל ובאירופה באירועים חדשותיים חשובים. לאליהו זהבי היו עיניים כחולות  של ילד ועל אף כל גלגוליו הרבים בחיים נשאר פתוח כלפי כל אדם. הוא היה יליד עזה – כן, הייתה קהילה יהודית בעזה עד למאורעות של שנות השלושים – גדל בתל  אביב ובאזור פתח  תקווה, היה מראשוני חמדיה, לחם בעמק בית שאן במלחמת העצמאות וכתב דברים נוגעים ללב על עזיבתם של ערביי בית שאן. אליהו זהבי זכה בתחרות ספרותית על סיפורו "חלקת שדה", שפורסם בשם מושאל. שנים כתב מדור גינון ב"הארץ" ושמו "הגנן מה הוא אומר".  ביתו בקופנהגן, שאליה עבר מתי שהוא בשנות השישים, היה בית ועד לישראלים. הידיעה הראשונה על אסון צ'רנוביל באה ממנו, כשדיווח על רמת קרינה לא רגילה בסקנדינביה, שמקורה מעבר לגבול הסובייטי.  גם על טבח הכורדים בחלבג'ה בידי סדאם חוסיין דיווח בפירוט מצמרר. בישראל לא ייחסו להשמדת הכורדים בגז חשיבות גדולה מדי. אני הבלטתי את הידיעה שלו וננזפתי על הפרזה. 

עמוס גורן

* ראש הממשלה נמצא בסיור חשוב באפריקה. אחיו יוני נהרג באנטבה לפני ארבעים שנה. והנה, חרף המיטה היקרה להחריד שהתקינו לו במטוס, הוא נימנם! – חצוף ומושחת שכמותו! – אבל אנחנו כאן, בתקשורת הישראלית, מלמדים אותו לקח. תוקעים בו כל יום סכינים כדי לעורר אותו. כל יום פרשת שחיתות חדשה הקשורה בו צפה ועולה בכותרות. בקרוב יסדרו לו מקום ליד אהוד אולמרט במעשיהו. לא רחוק מהנשיא-לשעבר שתקע את הזין שלו באחוריים של מזכירותיו ואפילו לא הכניס עד הסוף כי לא ידע שממילא יישפט על מעשה אונס – אחרת היה ממש אונס, כי אם כבר – אז כבר.

רק הרב אריה דרעי צח כשלג כי שילם את חובו לחברה והוא רק גנב  – הרב רק גנב אך לא דפק נשים מהצד – כי זיון כפופות זה חטא פוליטי בלתי-נסלח בתקשורת הישראלית.

* הערכתי ליו"ר יהדות התורה ושר הבריאות הרב יעקב ליצמן ולמנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, בכך שהם לא מסתפקים בקמפיינים על רמת המלח והסוכר בחטיפים ובמשקאות ממותקים, ונכנסים לעימות חזיתי מול המאפיות הגדולות בישראל – אנג'ל, ברמן ודוידוביץ. הם פנו לועדת המחירים של משרדי האוצר והכלכלה והתעשייה, ודרשו הטלת פיקוח על מחירי הלחם מהקמח המלא, שנחשב בריא יותר. עלויות הייצור של לחם מקמח מלא אינן שונות מעלויות של לחם מקמח לבן, ולכן אין סיבה לגבות מחיר כפול, מפני שזה מונע מהשכבות החלשות לצרוך מוצר בסיסי בריא ומזין יותר.

כולי תקווה כי מחיר של הלחם מקמח מלא יהיה זהה ללחם אחיד פרוס של 750 גרם, שנמצא בפיקוח – 6.40 ש"ח לעומת 11-14 ש"ח ללחם מקמח מלא, שנמכר היום  ברשתות השיווק.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 אהוד: למיטב ידיעתנו הקמח ללחם מהקמח המלא יקר יותר מהקמח ללחם שבפיקוח, ומרבית האוכלוסייה גם לא אוהבת את הלחם מהקמח המלא. אבל נגזר עלינו כנראה לחיות מפי הרב יעקב ליצמן – המפטם את שוק המזון בבדותות כאלה ואחרות. יותר טוב שיתעסק בצפיפות בבתי החולים.

* להערות יוסי אחימאיר מעמוד הפייסבוק שלו, אבקש להוסיף לדברים של זאבה זבידוב בקטע על הספר "על שפת ים כינרת":

והיום תפסיקו לחנך למצוינות תתחילו לחנך... המצטיינים יצוצו מאליהם, כמו בעבר: מנהיגים, מדענים, אמנים וכדומה, אשר הופיעו בכל מסגרת אפשרית כברירה טבעית.

יורם סלע

אהוד: הבעייה כיום היא שבגלל הפוליטיקלי קורקט – גם למטומטמים, למפגרים ולגרפומנים – מגיע להיות מנהיגים, מדענים, אמנים, סופרים, משוררים וכדומה – ונסה לכתוב מילה נגד התופעה הזו, מיד תתוייג כגזען. ראה למשל איזו דמות-למופת עושים כיום מהפושע, השקרן ומעליל עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן – ה"רב" הפלילי עוזי אזולאי-משולם. אילו חי כיום – אולי היה גם זוכה בפרס ישראל על הקווטה של עדות המזרח.

* ארה"ב מתנגדת לבנייה בירושלים, שבה עד היום היא אינה מכירה כבירת ישראל. הסקוטלנד יארד מבקש לחקור את שרת החוץ לשעבר ציפי ליבני על פשעיה. האיחוד האירופי מחרים את תוצרת ההתנחלויות, גם רמת הגולן. ובינתיים המזרח התיכון עולה בלהבות, מאות מוסלמים נרצחים מדי יום, נשים ונערות נאנסות ונמכרות כמו בהמות – אבל למי זה איכפת? – רק את ישראל אפשר להאשים, ולהטיל עליה סנקציות.

* מן העיתונות: וַעד הבתולות הנצחיות בגן העדן המוסלמי הגיש עצומת מחאה להנהלת הגן על כך שלאחרונה הן מקבלות נערים שאהידים בעלי זין קטן במקום גברים של ממש. אם המצב לא ישתנה – הן תעשינה שביתה ואז לנערים הרוצחים לא יהיה את מי לזיין.

* המערכה התקשורתית המלכלכת נגד נתניהו גם בעודו מייצג אותנו בכבוד במדינות אפריקה – תביא לכך שבבחירות הבאות הליכוד יזכה בעוד יותר מנדאטים, כי הציבור לא טמבל ולא אידיוט שקל להסיתו, כפי שסבורים שכירי-העט העיתונאיים.

 נהפוך הוא – הזעם המצטבר נגד התקשורת יתבטא לטובתו בקלפי.

הקושי היחיד שיכול לפעול נגד הליכוד הוא שבקצה הרשימה נמצא המוקיון אורן חזן.

* מריו ורגס יוסה מלמד אותנו בסיור מתוקשר בארץ-ישראל מטעם "שוברים שתיקה":

"השמאל התכווץ בישראל, וזה מאוד מדאיג באשר לעתיד המדינה. מתעוררים ניצנים של רוח אנטי-דמוקרטית. הסימפטומים הללו יכולים לבשר בהמשך דברים מאוד לא מעודדים בישראל. זו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד רציני. דיכוי חופש הביטוי. זה מתחיל כך ונגמר בשליחת אנשים לכלא."

נפגשת עם עמוס עוז ודויד גרוסמן באחד מהערבים שלך בישראל. דיברת איתם על זה?

"דיברנו על דברים ברוח הזאת. הם מאוד ברורים בנושאים האלה. הם סופרים נפלאים, חברים ותיקים ופרקליטים בלתי נלאים של דו-שיח ושלום עם הפלסטינים. הזמנים קשים, אבל הם לא נכנעים. הם התלוצצו, התווכחו, סיפרו סיפורים, ובסופו של דבר אמרו שאף אחד מהם לא היה יכול לחיות מחוץ לישראל."

["ידיעות אחרונות", 1.7.16]

אכן, מה שפר מזלם של מי שיודעים היטב על איזה צד של הפרוסה התקשורתית מרוחה חמאת ה"פוליטיקלי קורקט" שלהם, כולל ה"שלום" – המביא פרסים ספרותיים רבים, בייחוד בגרמניה.

חזור לך אפוא בשלום לדרום-אמריקה הדמוקראטית שלך, מריו ורגס יוסה, וברח בעוד מועד מארצנו ישראל – ההולכת ונהפכת לדיקטטורה.

אילו היינו סופרים חשובים כמוך – היינו ודאי מוזמנים כבר על ידי אחד האירגונים הנרקו-דולאריים בדרום-אמריקה שלך – לעזור בחשיפת פשעי השלטונות הרודפים את ברוני הסמים בגלל עיסוקם הבלתי-מזיק.

אכן, ידיד גדול של כוחות ה"שלום" בישראל אתה – שהרי לא לחינם הסופרים החשובים מפרכסים זה את זה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל