גיליון מס' 1159

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתמוז תשע"ו, 11 ביולי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ? // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"ה – קטעי מכתבים לאיזכור התקופה שבין סוף הפלמח לתחילת האוניברסיטה. [חלק ראשון]. // עמוס גלבוע: על חבורת שורקי הבוז לשרה מירי רגב. // דורון גיסין: ולקדושים המה אשר בארץ. // עמוס אריכא: 1. ההסכם הטורקי וחנין זועבי. 2. ישראל כמדינת וודו מפגרת. // ברוך תירוש: לזוהיר אנדראוס, איש הגליל. // אוריה באר: "אל תעשה זאת כאן!" // מנחם רהט: קבורת חזיר. // עדינה בר-אל: הנער בכחול: משהו על השאלת ספרים מאז ועד היום. // רות ירדני כץ: הכול בסדר. אסתר קל. // שושנה צוריאל: לפרשת ילדי תימן. // ד"ר יוחאי סלע: טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 10.7.16. // תקוה וינשטוק: 1. הנך יפה, עירי. 2. אוצר וולקני / עמליה ברזילי, מינהל המחקר החקלאי, מכון וולקני 2015. // נעמן כהן: על "נאורות" ורצח יהודים. // עקיבא ביגמן: מתי בתי הספר הפסיקו לומר את האמת? [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מלפפונים חמוצים בנוסח המושבה. //  ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ': בדרך למשלט. // ממקורות הש"י.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

יוסי גמזו

הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ?

"הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַלִּימוֹן פּוֹרֵחַ?"

(י.ו. גֵתֶה: "דיוואן מזרחי-מערבי")

לעילוּי נשמתם של כל נרצחי הטרור הברברי,

הן של חוליגאנים ערביים והן של חוליגאנים מִשלנו

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ

לֹא עַל עֲצֵי-הַפְּרִי, לֹא בֵּין עָלִים, לֹא בְּעִמְעוּם

אוֹרְצֵל הַבֻּסְתָּנִים – כִּי אִם בָּרַעַם הַפּוֹרֵע

חַיִּים וְגוֹרָלוֹת שֶסַּנְוְרֵי הָאֵש סִמְּאוּם

בַּבֹּהַק הַחוֹבֵר פִּתְאֹם לַנֶּפֶץ הַקּוֹרֵעַ

בְּשָֹרָם שֶל בְּנֵי אֱנוֹש חַפִּים שֶלֹּא חָטְאוּ בִּמְאוּם?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַצְּרוֹרוֹת אֵינָם עוֹד

צְרוֹרוֹת פְּרָחִים כִּי אִם צְרוֹרוֹת אַבְנֵי הַמַּשְֹטֵמָה

וּצְרוֹר קְלִיעִים בְּזִיל-הַזּוֹל

וּמָוֶת בְּחִנָּם עוֹד

לַנִּגְמָלִים מִחֵיק אִמָּם אַךְ לֹא מִן הָאֵימָה?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ בַּקְבּוּקֵי הַיַּיִן

פְּחוּתִים בְּמִסְפָּרָם מִבַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה

וְהַיּוֹמְיוֹם – אִטְלִיז שוֹתֵת וּמְחִיר-אָדָם הוּא אַיִן

בְּבַנְק הַדָּם וּבוּרְסַת הַשִֹּנְאָה הַמַמְאִירָה?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַחַיִּים הֵם פַּיִס

בֵּין הַקִּיּוּם וְהָאִיּוּם, בְּהִפָּעֵר לֹעוֹת

עָפָר זוֹלֵל גְּוִיּוֹת עַל קַו הַתֶּפֶר סְמוּר הַתַּיִל

בֵּין הַפִּתְאֹם לַתְּהוֹם,

בֵּין הָעוֹד לֹא

וְהַלֹֹּא עוֹד.

אִם לֹא  יָדַעְתָּ – לֵךְ לְךָ, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינַיִם,

נֹפֵל מִגֹּבַה מִגְדְּלֵי-הַשֵּן שֶל הַתְּמִימוּת

וּגְלוּי עֵינַיִם עַד זְוָעָה – אֶל אֶרֶץ בָּהּ אֵין בַּיִת

שֶלֹּא נִגְזָר בּוֹ כָּל שָעָה עַל הַשַּלְוָה לָמוּת.

אַרְצוֹ שְכוּחַת-הָאֵל שֶל אֵל אוּטוֹפִּי שֶהִבְטִיחַ

שְלוֹם אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְלֹא קִיֵּם זֹאת מֵעוֹלָם,

אַרְצָם שֶל אַשְלָיוֹת-הַחֹסֶן הַנּוֹשְרוֹת כְּטִיחַ

וְשֶל שְֹרִידֵי הַהִגָּיוֹן שֶנֶּאֱלַם קוֹלָם.

מִי שֶסָּבוּר כִּי פָּסוּ מִשְֹּדוֹת כְּנַעַן וְעָרֶיהָ

יְמֵי הַגָּ'הִילִיָה וְחֶשְכַת הַבְלֵי עַכּוּ"ם,

יְמֵי הַבַּעֲרוּת הַמַּקְרִיבָה אֶת נִבְעָרֶיהָ

עַל מִזְבְּחָם שֶל אֱלִילֵי-הַטֶּבַח – שֶיָּקוּם!

שֶיָּקוּם וְיִרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּנוּ עוֹבְדִים לְתָנַאטוֹס, לַמֹּלֶךְ, לְכַארוֹן,

הֵם וַאֲנַחְנוּ, סָבִיב לַשָּעוֹן, יוֹם וָלַיְלָה, שָעוֹת נוֹסָפוֹת

וְהַמֹּלֶךְ חוֹלֶה בְּבּוּלִימְיָה קָשָה

וְתָנַאטוֹס צְמֵא-דָם וְנִחָר עוֹד

וְכַארוֹן, כָּל בֹּקֶר, מֵשִיט עַל הַסְּטִיכְּס עוֹד טְרַנְסְפּוֹרְט קַבְּלָנִי שֶל גּוּפוֹת.

וְאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק וְהַהֶדֶק אֵין נוֹצֵר בּוֹ

וְהֶרֶג מוֹלִיד הֶרֶג, בְּלִי לַחְמֹל וּבְלִי לַחְדֹּל

וּמָוֶת מְטַפֵּס בַּחַלּוֹנִים וְאֵין עוֹצֵר בּוֹ

בְּאֶרֶץ שֶהָפְכָה לְבֵית-עַלְמִין אֶחָד גָּדוֹל.

בְּאֶרֶץ מִטְעֲנֵי הַחַבָּלָה וְהָאִוֶּלֶת,

בְּאֶרֶץ רֹאש וְנֶשֶק חַם וְרֶצַח בְּדָם קַר,                                                                             

בְּאֶרֶץ הַשָּאהִידִים הַשּוֹבְקִים בֵּין אֵש לְהֶלֶם

בְּלִי שוּם בְּתוּלוֹת וְשוּם גַּן-עֵדֶן, מוֹת-כְּלָבִים עָקָר.       

בְּאֶרֶץ הֶזְיוֹנוֹת-הַשָּוְא וּמְשִיחוּיוֹת-הַשֶּקֶר,

בְּאֶרֶץ הָאַף שַעַל בָּהּ אֵין שַעַל בְּלִי קְבָרִים,

בְּאֶרֶץ בָּהּ לֹא אָנוּ וְלֹא הֵם נִחְיֶה בְּשֶקֶט

לִפְנֵי שֶנִּתְבַּגֵּר סוֹפְסוֹף

מִשְּנֵי הָעֲבָרִים. 

הָאֲדָמָה, אֶל-אַרְד הַזֹּאת, זוֹ שֶשָּפַךְ בָּהּ קַיִן

אֶת דְמֵי אָחִיו, רוֹאָה כֵּיצַד בִּמְקוֹם לַחְפֹּר גֻּמּוֹת

לְיִחוּרֵי הַתְּאֵנָה, הַתֹּמֶר וְהַזַּיִת

קוֹבְרִים אָנוּ בְּלִי הֶרֶף אֲנָשִים וַחֲלוֹמוֹת.

וְהַסִּכְלוּת, שֶכֹּחַ אֲבָנִים כֹּחָהּ, שוֹכַחַת

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי יִדּוּי, אוֹתָן מַצְּבוֹת קְבָרִים,

אוֹתָן חוֹמוֹת סַלְעֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפַּחַד

נִתָּן לִבְנוֹת כָּל רֶגַע

לֹא חוֹמוֹת  

כִּי אִם גְּשָרִים.

וְכִי כְּכָל שֶהַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה

וְהַתְּבוּנָה הִיא שְטָר קָרוּעַ וְדָחוּי,

כָּךְ מִתְרַבִּים אֶצְלָם הָרִיש וְהַטְּרָכוֹמָה

וְנִפְתָּחִים אֶצְלֵנוּ עוֹד בָּתֵּי-תַּמְחוּי.

וְהַסֶּמַנְטִיקָה, שֶהַשְֹּנָאוֹת הִתִּישוּ

אֶת פִּכְחוֹנָהּ מוּל אָבְדָנוֹ שֶל הַבָּשָֹר

עוֹד לֹא קָלְטָה אֶת מַשְמָעָן הָאֲמִתִּי שֶל

מִלִּים כּוֹזְבוֹת כְּמוֹ "נִצָּחוֹן" וְ"אִינְתִּיסָאר".

הַנִּצָּחוֹן, אֵלָיו לָנֶצַח לֹא תַגַּעְנָה

רַגְלֵי הָרָץ הַמְּבַשֵֹּר, יְהֵא תָמִיד

רַק אֲחִיזַת עֵינֵי פְּתָאִים, פָאטָה מוֹרְגָאנָה

כָּל עוֹד נוֹסִיף יוֹם-יוֹם לָמוּת וּלְהָמִית.

וְרַק בַּיּוֹם בּוֹ לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר בֵּינֵינוּ

מְנֻצָּחִים וּמְנַצְּחִים, אוֹתוֹ צֵרוּף

מֻפְרָךְ מֵרֹאש, נִרְאֶה כֻּלָּנוּ בְּעֵינֵינוּ

אֶת נִצְחוֹנָהּ שֶל הַתְּבוּנָה עַל הַטֵּרוּף.

[אהוד: כמה נחמד שאתה חולק את הרצחנות שווה בשווה בינינו לבין הטרור הפלסטיני].

*

הובא לידיעתנו: חבורת אמנים יוצרים שאת ליבם, כמו את ליבו של כל העם היושב בישראל, זיעזע הרצח המתועב של הילדה בת השלוש-עשרה וחצי מקריית ארבע, הַלֵּל יָפָה אריאל, יצרה שיר מיוחד לעילוי נשמתה של ילדה זו שכולנו חשים שהיא הילדה של כולנו.

המלחין המחונן עופר המרמן, הזמרת בעלת המוניטין הבינלאומיים אורלי ורדי, הזַּמָּר בעל הקול העמוק והעָרֵב שלמה רון ואמן הגיטרה הווירטואוזי אבי סינגולדה – חָבְרוּ לשירו החדש של המשורר פרופסור יוסי גמזו, "הילדה של כולנו" – בבטאם את רחשי ליבו של כל אדם בעל מצפון בישראל וברחבי תבל.

השיר הופיע במכתב העיתי של אהוד בן עזר ושודר בקריאתו האמנותית של משה טימור בערב שבת 8.7.16 – ברשת ב' של "קול ישראל", לאחר חדשות חצות. כל העושים במלאכה עשו זאת בהתנדבות גמורה ומתוך הזדהות עמוקה וכואבת עם הוריה של הַלֵּל יָפָה אריאל – רינה ועמיחי.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ"ה – קטעי מכתבים לאיזכור התקופה שבין סוף הפלמח לתחילת האוניברסיטה

לכבוד מערכת הקיבוץ המאוחד

רח' אלנבי 98 ת"א

לבית נטיף "פלד" (עבור פוצ'ו)

6.9.49  

 (מכתב שקיבלתי מהחברה הראשונה שלי 3 שבועות אחרי העלייה לבית נטיף)

עין חרוד

עליזה עץ חיים

לכבוד פוצ'ו

למרות שרק לפני ימים אחדים כתבתי מכתב ורק היום נזכרתי לשלוח אותו. אינני יודעת איך ומתי הוא יגיע ואם זו הדרך הטובה לשלוח אותו דרך מזכירות הקיבוץ, אבל ניסיתי. מה יש להפסיד.

בבית כולם ישנים ומי שלא יָשֵׁן יִשָׁן בקרוב. תנומה על הכל. הרדיו משמיע מנגינה שקטה ודי נעימה ואני התיישבתי לכתוב שירים (כלומר להעתיק מספר שירים למחברת שלי).  העתקתי את השיר "יצאנו אט" לחיים פיינר. גמרתי להעתיק והתחשק לי עוד לכתוב ולא היה מה. לקחתי ניר והתחלתי לכתוב לך מכתב. אינני יודעת אם בכלל ישלח, אבל העיקר להרגיע קצת אותי. במילה אחת פוצ'ו, עצוב לי, כנראה יש לזה סיבה. לפני כשבוע שבועיים, כשאתה היית פה, זה לא היה ולפתע... והנה בשיר של פיינר  בקטע האחרון:  "נפרדנו וחייכנו..." 

עליזה

מיענקלה חי

(ללא תאריך. כחודש אחרי שעזב את בית נטיף)

לפוצ'ו רב שלומות.

הנני שולח לך עם דבורה את סכום התמונות ואבקשך שתעזור לה קצת. מחיר התמונות הוא 35 פרוטות והשש על שש 15 פרוטה. חוץ מזה מצורף בזה תמונה בשבילך. אחרי שגמרתי את העסקים אתחיל לכתוב לך כמה מילים. את זמני אני מבלה בלימוד נהיגה. לולא המורה שיושב על ידי הייתי מזמן גומר עם איזה עשר מכוניות קטנות לכל הפחות. בחילוף מהלכים אני אייזן. וזה הולך אצלי כמו מים כשהאוטו עומד. כשהוא נוסע – חורק בלי סוף. הסיבה היא (כך אומר המורה) שאני מחליף יותר מדי מהר. חוץ מנהיגה אני עסוק בפיסיקה ומתמטיקה כדי שאהיה מוכן עם תחילת הלימודים בטכניון. היה שלום וד"ש לכולם.

שלך בידידות

 יעקב חי

[יענקלה יענקלה, למה לא סיפרת לי שאתה לומד פיסיקה ומתימטיקה, יש לי עוד את כל הקונצרטינות שהכנתי לבחינות בגימנסיה. רק תגיד והן אצלך].

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רח' לבונטין

תל אביב

14.5.50

לכ' ישראל

אבקשך לסור למערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד בהזדמנות לשיחה.

בב"ח

שוש ספקטור

(לא זוכר למה הוזמנתי, אני יכול לנחש שזה היה כדי לקבל חזרה את הספר "חבורה שכזאת" שלא נמצא ראוי לדפוס).

פנינה בר סלע

אצל אלחנני רח' רמב"ן 49

13.12.50  

ירושלים

פוצ'ו שלום רב,

ודאי פליאה רבה תתפלא, מי היא זאת ואיזו היא הנערה מירושלים שפתאום כותבת לך. או  אולי תתחיל למנות את כל אותן אלפי נערות שישנן לך בעיר הבירה ולא תזהה את הסגנון המיוחד הזה שאינו דומה לא לרבקה שלך, לא לשושנה ולא לכל שאר החמולה...

ובכן פוצ'ו, רציתי פשוט להזכירך שאי פעם היינו ידידים במקצת, ואם בכל זאת אחרי קימוט המצח ומחשבה עמוקה תיזכר בימים עברו – כמו שנאמר הושגה המטרה... 

אגב, הייתי בכינוס של בוטנאים, ופגשתי שם את מורתנו דבורה סירני. היא מוסרת לך ד"ש חם. ג'ינג'ה מכייפת בחו"ל. אורה עירוני התחתנה עם עמי ועושה חיים במשק תל ג'מע. רות נגר נמצאת באוניברסיטה ולומדת ביאולוגיה. המ"פ לשעבר סיקו לומד איתי חקלאות באוניברסיטה. אסיים הפעם פוצ'ו ולא אצטער הרבה אם באחד מימי החיים תשוגר איגרת קטנה אלי.

מפנינה

 [חברתי לספסל הלימודים בגימנסיה הרצליה. זו שעד היום באה אלי פעם בשנה מטבעון  כדי להתחבק ולהחליף  אנרגיות חיוביות].

אנדה פינקרפלד-עמיר

רח' אחד העם 87  ת"א

11.1.51

לכבוד אדם דרוקס

קיבוץ פל"ד

נתיב הל"ה  ת.ד. 349 ת"א

(מכתב שנשלח לאדם והוא העביר אלי , כדי להדפיס בעלון "נטפים" )

לאדם היקר רב שלום,

אנא תקן בטקסט אשר שלחתי לך כהבא:

במקום "מפצעי העיניים"  צריך להיות: "ממעיינות העיניים".

וכל טוב לך ולכולם.

מאנדה

הבימה

51 15.5.

לפוצ'ו שלום,

קיבלתי את מכתבך ואני מרוצה שאתה מרוצה. העניין הוא בזה:

"תל כף" נכנס לידיו של צבי פרידלנד שמתלהב מהאפשרויות הטמונות בו. אתה מבין – מחזה עוד אין. אבל חומר גולמי טוב יש. אפשר, ואפילו הכרח להציג את הווי הקיבוץ הצעיר והנוער הא"י ונדמה לי שאתה האיש. תבוא אלינו בהקדם ובמקרה שאני בעתודות – דבר שקורה במשפחות ההגונות ביותר –  בקש את צבי פרידלנד, בתיאטרון או בביתו (פרוג 29) .

בוא, ובאם תוכל, תודיע לו על בואך.

כל טוב,

יורם  מטמור

נ.ב. האם אתה אותו פוצ'ו אשר למד בהרצליה בחקלאית?

[עניתי לו שכן, אבל זה לא עזר. ההצגה שפרידלנד חשב שהכרח להציגה, התגלתה כבעלת נבו נמוך הפוגע בנבו הגבוה של התיאטרון הלאומי]. 

לאה מיוחס

רמת גן

10.4.52 

לפוצ'ו שלום,

פוצ'ו אני משערת שאף אתה רוגז באותה מידה שאני, על אותו ערב ארור. דווקא באותו ערב היו לי לסדר מספר דברים ולשוטט בעיר. ומעניין שהיה לי רגש שאתה נמצא בעיר. אמרתי לאחותי יש לי רושם שפוצ'ו בעיר ואם לא  – ישנו מכתב, כי זה שבועיים שלא ענית לי, וכך היה.  הגעתי הביתה רק בעשר, אך לא יכולתי להתחשב בפתק שבו הנך ממתין לי עד 12, כי הייתי מגיעה אליך  רק ב-11.00. ומה היה קורה אחר כך?  כך שלא השתלם.  אחותי אף היא השתתפה בצערי. תכננתי לי מיני תוכניות לפגשך בתחנה המרכזית, אך לא יצא לפועל דבר. מילא, הגורל פועל נגדנו באכזריות...

ובכן אסיים בתקווה כי בפעם הבאה נוכל כבר פעם להיפגש

שלך  להת.

לאה   

[הכותבת היא החברה השנייה שלי, זו שבעלה מאיר גלוברמן כמעט ירה בי בלילה חשוך. כי חשב שאני מסתנן ערב].

 24.3.52

אישור

בזה הנני לאשר שתלבושתו הצבאית של החבר ישראל ויסלר היתה במחסן הבגדים שנשרף כולו ביום 25.12.51 

בב"ח

משה לובין

 [הצבא הסכים לתת לי תלבושת חדשה אחרי שהבטחתי שלא יהיו יותר שרפות במשק ואפילו אם יהיו אני קודם כל ארוץ להציל את הבגדים].

רות ורצלבסקי (בר-לב)

קיבוץ גבת  

2.12.52

...אתמול היה לנו יום גיוס ועבדנו יום שלם בהוצאת תפוחי אדמה. היה זה יום עבודה נהדר! בכלל עצם העובדה שאנו משלבים עבודה בלימודים נותנת הרבה סיפוק משניהם יחד. רציתי להגיד לך שבגרעין המציאו ריקוד לפי מנגינת "מיאו פיצי פיצי" ואני לימדתי אותו בגבת. שלח את "נטפים"

רותי  

 [מאז שרותי , חברתי השלישית, הודיעה לי , כשהגעתי אליה לביקור בגבת שנשאר ידידים, לא ראיתיה ולא שמעתי ממנה דבר. רותי, אם את עוד חיה בכלל? אם כן השמיעי ציוץ, אבל גם אם לא, נשאר ידידים, נכון?]

מבפנים

בטאון הקיבוץ המאוחד

5.12.52

לישראל,

קיבלתי את ארבעת הקטעים. הרשיתי לעצמי להעבירם  לחבר מ"בקיבוץ".

ל"מבפנים" אין הם מתאימים. עודני זוכר את מחברותיך ובהן היו דברים מלבבים ובכל זאת הם פיליטוניים יותר מדי לבמה כבדה.

בברכה

מ. ברסלבסקי

[יש לי רושם ששבועון "בקיבוץ" הוקם כדי של"מבפנים" יהיה אל מי לזרוק את כל מה שהייתי שולח אליהם]

אהל

תיאטרון פועלי ישראל

לכב'  החבר פיצ'ו [השגיאה במקור]

נתיב הל"ה, דואר נע, הרי יהודה

א.נ.מ.

בזה הרינו מאשרים לך את קבלת קטעי המחזה ומבקשים לשלוח את המחזה בשלמותו.

בב"ח

א. זרובבל 

[לא מצאתי במכתב את התאריך, יתכן שהתיאטרון פשט את הרגל לפני שהספיקו לקרוא את המחזה השלם ששלחתי.]

אראלה

נתיבה ל'ה

18.4.53

לשמריהו  לוין שאהבתי... שלום,

עדיין לא ברור לי אם כתובים אלה יגיעוך, כיוון שיש בדעתי לשלחם לרחוב פוצ'ו – תל אביבה. בכל אופן אנהג בו כדרכי ברצינות וכן גם אתה (אם תקבל).

ובכן פוצ'ינקה, מצב רוחי כרגע חולמני לחלוטין ופירושו המעשי של הדבר שכל העובדות פרחו נעלמו מזיכרוני – וכן לי שקועה ואפופה ושרויה  בערגת עצלות חסרת פשר ונעימה מאוד – וסופגת לתוכי את דממת הערב המכוכב והחמסיני ואת רחש צרצרי הליל, את ניחוח הסיגליות ולהט הנוריות הנפלא... חפצתי מאוד לראותך פוציאל – ואתה אף כי אתמהמה – חכה לי כי בוא אבוא! ובינתיים כתוב לי  –  כתוב לי  –  כת – ב – ל...

אהבתיך.

אראלה

[היא יכולה לכתוב לי "אהבתיך" עד מחר. אחרי שפקדה עליי בשלוש בלילה לקחת חזרה את היד, אני לא מאמין לאף מילה שלה].      

במחנה עלומים

עתון גדודי הנוער (גדנ"ע) של צה"ל

11.6.53

ויסלר

עבר הירקון רח'  834 מס. 17

תל אביב

שלום לך פוצ'ו

לצערי הנני נאלץ להחזיר לך החומר. כמערכון להצגה בקרב קהל גדנ"עי מצומצם, הרי שהמערכון טוב מאד – ואולם באשר להדפסה – שאני... המערכון מעמיד את רמת ההדרכה והמשמעת בגדנ"ע בצורה מגוחכת ושלילית.

בכל אופן ברור שהמערכון כתוב בכישרון ואם תתאים עצמך לדרישותינו – הרי שנשמח להדפיס את דבריך.

בברכה

ראובן ינאי

העורך

[לזכותו של ראובן עלי לציין שכאשר יזם את הוצאת "מעריב לנוער" לא זכר לי שהעמדתי את הגדנ"ע בצורה מגוחכת ופנה אליי. הודות לכך נולדה "איה הג'ינג'ית" שהעמידה את המורה שמילקיהו בצורה מגוחכת, אם כי– אהובה]

המטאטא

15.6.1953

לכבוד מר ישראל

רח' 834 בית 17

עבר הירקון

א.נ.

אנו מודים לך על הקטעים המצורפים למכתב מ-13 בח.ז.

לצערנו אין הועדה האמנותית יכולה להסתפק בקטעים הנ"ל בלבד ולקבל רושם מלא. אסירי תודה נהיה לך באם תרצה להעבירנו את המחזה שלם לשם קריאה על ידי ועדה אמנותית.

בתודה מראש

א. קמין

מזכירה 

[הם יכלו להגיד תכף שאין לי שום סיכוי, אבל מטעמי נימוס ובעיקר כדי לתת עבודה לוועדה האמנותית, ביקשו את בקשתם מעוררת הציפייה, לעשותם אסירי תודה].

מדינת ישראל – קול ישראל

ספט. 1953

הקריה

לכבוד ישראל ויסלר

ת.ד. 1354  ירושלים

שלום,

בזה אנו מחזירים לך בתודה את התסכית (המכבים של דורנו) ששלחת לנו לתחרות. לצערנו לא נמצא ראוי ע"י ועדת השופטים לפרס ולשידור.

בכבוד רב

י. שפירא

מנהל התוכניות הכלליות

 [צערה של ועדת השופטים נגע לליבי, אך לצערי, מאחר שלא נימקו את צערם, לא מצאתי להם  מילות נחמה.] 

מפקדת פיקוד הנח"ל

4 באוקטובר 1953

לכבוד פוצ'ו

רח' 834 בית מס. 17

עבר הירקון

  הריני שמח להודיעך כי ועדת השופטים לתחרות "מערכונים ופזמונים"  ללהקת הנח"ל החליטה להעניק לך פרס שני עבור יצירתך "היה היה תרנגול".

כידוע לך הפרס הוא  ספרים בסך 30 לירות. נא התקשר עמנו בהקדם לפי דואר צבאי 159 והגש לנו רשימת ספרים שהינך מעוניין לקבל ובמידת האפשר נרכשם עבורך.

בתודה על השתתפותך

ארי הרצברג

סרן

 [אני לא מאמין. סוף סוף אני מצליח לגרום למישהו שישמח. תרשו לי לכתוב את זה שוב כי אחרת לא אאמין שזה קרה לי:] 

מפקדת פיקוד הנח"ל

4 באוקטובר 1953

לכבוד פוצ'ו

רח' 834 בית מס. 17

עבר הירקון

הריני שמח להודיעך כי ועדת השופטים לתחרות "מערכונים ופזמונים" ללהקת הנח"ל החליטה להעניק לך פרס שני עבור יצירתך "היה היה תרנגול".

כידוע לך הפרס הוא  ספרים בסך 30 לירות. נא התקשר עמנו בהקדם לפי דואר צבאי 159 והגש לנו רשימת ספרים שהינך מעונין לקבל ובמידת האפשר נרכשם עבורך.

בתודה על השתתפותך

ארי הרצברג

סרן

 [עכשיו אני מאמין].   

(אודי, מאחר שהפרק הזה ארוך מדי ואולי יקפח אחרים, מותר לך לחלק אותו כאן לשניים ובשבוע הבא להמשיכו).

* * *

עמוס גלבוע

על חבורת שורקי הבוז לשרה מירי רגב

אפשר להתנגד לדרכה של השרה, אפילו לשפתה, אבל לשרוק ולקרוא לה "ללכת הביתה" בטקס חגיגי בין לאומי, זאת גסות רוח, תת רמה תרבותית.  וחבורת השורקים היא זאת ששורקת כל הזמן בוז למדינה וששה לכנותה "מנודה ומבודדת," פאשיסטית וגזענית.

בסוף השבוע שעבר נפתח בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי. נאמה בו  שרת התרבות מירי רגב. דבריה נקטעו  בשריקות ובקריאות בוז  "לכי הביתה!"

איני יודע אם קריאות הבוז הושמעו כאשר השרה, לפי טענתה, דיברה על הטרור ורצח הנערה הלל יפה אריאל ז"ל, או לא. דבר אחד ודאי: שרקו לה בוז. ישנה בחברה שלנו קבוצת אנשים שהפכו זאת לנוהג, לדרך ארץ: לבוז למירי רגב בכל הופעה ציבורית שלה, בעיקר באירועים תרבותיים.

אני סולד מזה! בעיני זאת תת-תרבות. זאת גסות רוח. זאת תת רמה  בהתנהגות אנושית. באי מתן כבוד מינימאלי לזולתך. זאת התנהגות מתנשאת שאינה מוכנה לשמוע את מי שבעיניהם היא נחותה, פרימיטיבית, לא "משלנו".

ומה מדהים? ה"חבורה" הזאת של צועקי הבוז מתיימרת לייצג. את התרבות, את הליברליות, את אהבת האדם, את זכויות האדם, את הערכים האנושיים העולמיים. אכן, רוממות האל בגרונם.

לא רק זאת. אותם שורקי הבוז משתייכים ל"חבורה" שכל הזמן צועקת בוז  למדינה  ולדברים היפים והטובים שבה, ונותנת במדינה סימני גנאי, שאינם לדעתי אלא חזיונות לילה הזויים. למשל:

ישראל "מבודדת","מנודה" ו"מצורעת". ישנם כאלו שקובעים זאת כעובדה מוצקה, ישנם מקילים האומרים שזה מה שצפוי לנו אם לא נפעל על פי רצונם. אתה מביט ימינה ושמאלה ושואל עצמך: ריבונו של עולם מי מנדה אותי? איזו מדינה ניתקה את הקשרים שלה איתנו? איזה חברות כלכליות מושכות ידן מישראל?

אבל תראה איך מצביעים נגדנו באו"ם, מצייצת ה"חבורה". היא כנראה רוצה לשכוח שככה היה תמיד, מאז קמה המדינה. מחר האו"מ יכול לקבוע שהשמש סובבת סביב כדור הארץ.

אבל תראה איך מחרימים אותנו בכל מיני מקומות זועקת "החבורה". נכון, ישנם בעולמנו כאלו שמנסים לבודד אותנו ולהחרים אותנו, פשוט כדי שמדינת ישראל תחדל מלהתקיים כמדינה יהודית. צריך להילחם בזה ולדאוג שהתופעה תישאר זעירה כפי שהיא עכשיו. ומה שמשגע הוא שכל קריאה לחרם, מצד איגוד זר מסוים, זוכה לקריאות צהלה ושמחה בקרב "החבורה" הזאת. מן הסתם מחשבה לניניסטית: ככל שיהיה רע למדינה, אולי יהיה לנו טוב יותר. לך דע.

ישראל היא מדינה פאשיסטית או שכבר יש בה סימני פאשיזם. המקילים אומרים שאנחנו בדרך לכך. בעבר הרחוק שמעתי הרצאות על הפאשיזם מפי הפרופסור טלמון. מענקי הדור בתחום מדע המדינה. כל ניסיונותיי למצוא לפחות סימנים לפאשיזם במערכות מדינת ישראל, עלו בתוהו. אין כל טעם להיכנס להסברים, אבל מה שמדהים ומרתק הוא שכמו בסוגית "הבדידות", כך בסוגית ה"פאשיזם", ישנם ב"חבורה" כאלה שממש מחכים שיהיה כאן פאשיזם, שמכל זבוב עושים פיל. למשל, אחד מהימין הקיצוני-דתי מגיש הצעת חוק, שאין לה צל של סיכוי לעבור, ומיד מוכתר מעשהו כסימן מעיד מובהק  לפאשיזם המשתלט אצלנו על כל חלקה טובה. מטורפים לא חסרים לנו בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני.

ישראל היא מדינה גזענית. זה  שדה מוקשים מורכב ומסוכן. תפיסתי היא שהגזענות מצויה אצל כל בן אנוש, והשאלה היא עד כמה הוא מצליח להתגבר עליה. וכאן אני רוצה לחזור למירי רגב. ישנם כמה פרשנים הטורחים להצמיד לה את שם משפחתה הקודם, דומני סיבוני. זאת גזענות מכוערת, כביכול בלבוש של דקדקנות עיתונאית. בארה"ב שחורים רוצחים שוטרים, ושוטרים רוצחים שחורים מסיבות גזעניות ברורות. שם זו מכת מדינה. אצלנו  בודאי לא מכת מדינה, לא אלפית. האם מי שהוא מ"החבורה" מכנה את ארה"ב מדינה גזענית? מה פתאום! היא "שמש הליברליות" לעמי העולם. פעם "שמש העמים" היתה סטאלין. זוכרים?

דומני שמה שחסר אצלנו, משמאל ומימין, בחבורת שורקי הבוז ובחבורה הדתית המשיחית, הוא קיום הכלל החברתי עתיק היומין: ו"אהבת לרעך כמוך".

במה שבאמת, לדעתי, מצטיינת בו המדינה לגנאי וראויה לשריקת בוז, הוא  היעדרו של הציווי היהודי-האוניברסאלי הזה. אפשר לא להסכים לדעותיה הפוליטיות של רגב, אפשר לכעוס על גישתה הפרובוקטיבית, אבל אסור לשכוח לרגע שהיא קודם כל בת-אדם, לא "בהמה", ולהתנהג בהתאם.

* * *

דורון גיסין

ולקדושים המה אשר בארץ

בכל בדייה יש גרעין של אמת ובכל אמת יש גרעין של בדייה.

[דורון אל-חכוותי]

ארץ קטנה לנו ובה קברי צדיקים לרוב והעם עולה לרגל ומחלה פני הצדיק, לבריאות, לחיים, לשידוך, לפרנסה, וכל צדיק בתורו נענה לתחינה ועולה לכיסא הכבוד ושוטח בקשות ותחינות ומבקש למאמיניו שעת רצון. ככל שנענה המאמין וככל שבקשתו מתמלאת כך יילך יפאר ויהלל את הצדיק וירבה תרומות לתפארתו. וככל שרבות התרומות כך יעלה ויבלוט קבר הצדיק ושמעו יצא למרחוק.

באנו לספר כאן בשניים מתוך רבים, בחינת בדייה אמיתית או אמת בדוייה.

בעיר אחת שעל גבול המדבר עמד לו קבר צדיק מפואר ומקושט כנדבת ידי המאמינים, ובחצרות מקום משכן למשרתי הצדיק וקהלו. חג' זקן עוטה לבן, מצנפת רקומה על ראשו, עומד נשען על מקלו ומקדם במאור פנים ובחיוך תמיד, כאילו אומר הצדיק ואני חד-המה.

וברבות השנים נעשה המנהג לחלות קודם את פני החג' ואחר כך לחלות פני קבר הצדיק, כערובה להצלחת הבקשות. בניו, בנותיו, ונכדיו מריצים עצמם בין המבקרים ובין החצרות להשקות צמאים, להגיש תקרובת, לנקות לטאטא ולצחצח כל פינה, והכול תמורת נדבת ידי האנשים, שעד שסיימו את ביקורם נדמה היה שצרורם נוּקב וזרם מטבעות עזבם עד לאחרונה שבהן. אכן עסק גדול היה זה, והכול לשם שמיים ולרווחת משפחות נצרכות – משפחתו של החג'.

לא רחוק משם, באחד מבתי החומר הדלים שבעיר, גדל תינוק יפה-מראה, עיניו החומות זהרו בשמש, חיוך תמיד משוך היה על שפתיו והעיד כמאה עדים על כך שמוחו ריק ממחשבה ולימודו יבוא לו בקושי אם בכלל. דיבורו איטי ותמים הוא כפתי. על מנת שלא להעליב אותו ואת משפחתו החלו הבריות לכנותו – התמים. באותו יום שאביו של התמים לקח אותו והביאו לקבר הצדיק, עזבו את מגוריהן שתי בנות החג' ואיתן כל בני המשפחה כך שנוצר חוסר כוח-אדם, והעבודה כבדה על הנותרים, ועל כן הסכים החג' לקבל את התמים כעוזר ולגדלו כאילו היה בנו, לדאוג למחסורו ולנסות ללמדו מקצוע לעתיד.

וכך אירע, מסופר לנו, שהסתפח הילד אל משפחת החג', הפך לאחד ממשרתי הצדיק ושוחריו, ואומן מעשה חוזר של יום ביומו למלא תפקיד אחר תפקיד עד שהיה מומחה בעמלו – ניקה, שטף, צחצח, טיפח את גינות הקבר, יצק מים על ידי ורגלי המאמינים שייכנסו כשהם טהורים, הכין תקרובות במטבח, חש למלא רצון כולם, ותמיד תמיד חיוך גדול ומטומטם על שפתיו.

חלפו שנים והנער גדל ובהגיע זמנו שם עינו בבתו הצעירה של החג' וזו לא השיבה פניו ריקם והפכו לצמד שאין להפרידו. נחרד החג' כשגילה את הדבר וגמר אומר בנפשו לשלוח את התמים לדרכו עוד בטרם יתגלגלו הדברים למעשים שאין להשיבם.

וכך בוקר אחד, עם הנץ החמה, מצא עצמו התמים רכוב על חמור זקן ודל בשר, צרור בגדים קשור לאוכפו, וצידה דלה לכמה ימים, נספח אל שוליה של שיירת סוחרים ששמה פניה אל המדבר לחצותו. לא חלפו ימים אחדים ובלב המדבר, ליד נווה מדבר קטן, נפח החמור את נשמתו והתמים נשאר על עומדו בעוד השיירה מתרחקת ועוזבת אותו אחריה. מאחר וכל חייו אומן במלאכות שונות, לא ישב התמים בטל ומיד החל לארגן לעצמו מחסה דל מענפים וקרשים, קבר את נבלת החמור והערים ערימה נאה של חול ואבנים לציין את מקום קברו. נוסעים מזדמנים שעברו במקום השאירו לו מנדבת לבם והוא בתמורה העניק את חיוכו התמידי, שתיקתו ונועם הליכותיו בשרתו את העוברים בדרכים.

וכך בחלוף שנים אחדות הפך למנהג – לפקוד את התמים במקומו ולתרום ולרומם את חלקת הקבר. שמעו של הקבר והתמים משרתו פשטו בין שיירות החוצים את דרכי המדבר, ובעת הודלקו המדורות בסוף יום המסע, ישבו וכדרך הולכי רכיל החלו לקשור כתרים ומעשי פלאות הן לצדיק השוכן בקבר והן למשרתו הנאמן.

שמעו של הצדיק החדש והתמים משרתו נפוצו והגיעו גם לאוזני החג' ועוררו את סקרנותו. לאחר טרחה רבה יצא החג' לראות מה עלה בגורל בן טיפוחיו. ואכן כל מה שסופר אמת היה – קבר צדיק מפואר עוטה פרוכת ירוקה מרוקמת אותיות זהב המהללות את השוכן מתחתן, והתמים בשתיקתו ובחיוכו המתמיד, נכונותו לשרת את הבאים ולהנעים זמנם של מבקשי הבקשות, וזרם המטבעות הבלתי נדלה הזורם לכיסו

כל אלה העלו בת-צחוק על שפתי החג', ובאחת הפעמים, ביושבם לבדם, אמר החג' לתלמידו – דע לך כי הצדיק שלך בא משושלת צדיקים מהוללת – ואביו מולידו של הצדיק שלך שוכן בקבר הצדיק שלי.

ועל זה נאמר ברישא של סיפור זה – רבים המה הצדיקים והקדושים אשר בארץ.

* * *

זה פשוט לא יאומן

גלי השינאה הלגלוג ההשמצה האשפה וההתנשאות

שבהם מלווה התקשורת הישראלית המטורפת

בייחוד עיתון "הארץ"

את מסעו המוצלח של ראש ממשלת ישראל לאפריקה

דומה כי שום מנהיג אפילו מבֵּין אויבינו לא זכה

לקיתונות כאלה של חרא על ראשו

ושל שמחה לאיד מפוברקת על הבזבוז-כביכול

* * *

עונת הרחצה + קיר אמן: אורי ליפשיץ

תערוכות הקיץ החדשות בגלריה אנגל TLV בן יהודה 100 תל אביב

01.07.16-01.09.16

אוצר: מטר אנגל

הקיץ הגיע, הרחובות הומים אדם, החופים עמוסים והאוויר מחניק, אבל אנחנו מזמינים אתכם לחוות את הקיץ על שלל צבעיו בנועם ממוזג ב-עונת הרחצה, תערוכת קיץ קבוצתית חדשה בגלריה אנגל תל-אביב.

בתערוכתנו אנו מציגים את השחיינים, הרוחצים והנופים הקיציים תחת עדשתם של שלל אמנים, מאסטרים ועכשוויים, החוקרים נושאים אלו מקרוב ומרחוק תוך שימוש במגוון רחב של טכניקות. בעבודות הפזורות בחלל הגלריה אפשר לראות את התייחסות האמנים לחופי הארץ, מחופי הכנרת עד נמל אילת ואף התבוננות יותר פנימית לים הנפש הסוער (או לפעמים שקט).

בתערוכה עבודות של האמנים הבאים: יונתן אופק, משה אל-נתן, חגי ארגוב, נפתלי בזם, ריצ'רד בילן, דיוויד ברוואר וייל, נחום גוטמן, ז'אק ז'אנו, מרסל ינקו, מרדכי לבנון, מלאכי, יוחנן סימון, שחף רם, יעקב שטיינהארדט ויחזקאל שטרייכמן.

במקביל, אנו מציגים קיר אמן המוקדש לתחריטיו הראשונים של האמן הדגול אורי ליפשיץ, אשר יצאו לאור ע"י הגלריה ב-1973. תחריטים מתוך הסדרות מלחמות אבודות ודון קישוט, אשר בהן הוא השתמש בסמלים מימי הביניים כגון אבירים, סוסים, רמחים ודרקונים – בכדי להציג את האגרסיביות של המאה ה-20 ותחושותיו על ההליך המדיני בארץ. בתחריטיו של ליפשיץ אפשר לראות ולהרגיש את כישרונו המולטי דיספלינרי ויכולותיו הטכניות.

עכשיו בגלריה אנגל TLV בן יהודה 100 תל אביב, 03-5225637

* * *

עמוס אריכא

1. ההסכם הטורקי וחנין זועבי

הצביעות הזועקת של כנסת ישראל נוכח פרשנותה הנוקבת של חנין זועבי את הסעיף השערורייתי של תשלום הפיצויים ל"בני המשפחות השכולות הטורקיות" שנהרגו על סיפון ה"מאווי מרמרה" ב-2010  במהלך תקיפת חיילי צה"ל וסיכון חייהם – שברה את שיאי הצביעות שחתומים כצלקות בפרצופה המתכער של הכנסת הנוכחית.

כל מי שקורא את פרשנותה של זועבי כפשוטה ימצא את דבריה מסתברים לעין, לאוזן ולמוקדי התבונה כתואמים בדייקנות לכתוב בהסכם המדיני. זועבי עמדה מעל בימת הכנסת ולא היססה לפוצץ את המוקש השערורייתי הזה של מתן הפיצויים למשפחות הטורקים שנהרגו, שהוכתב לנו בידי ארדואן ואומץ ללב בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ו"הממונה" על המשא ומתן, מר יוסי צ'חנובר.

 בסך הכול חנין זועבי קרעה את מסיכת הצביעות מעל פניהם של שרי ממשלת ישראל קפוצי השכל וחסרי אומץ אזרחי מזערי, שאישרו כחותמת גומי שחוקה את ההסכם הבזוי שארדואן השיג, ובו הופקרו חיילי צה"ל שפעלו בפקודה, ובחתימת ראש הממשלה נתניהו, והוכפשו והוכתמו כרוצחים. מעולם ישראל זקופת הקומה לא נחשפה כה עלובה, כה מושפלת על ברכיה, כה מפקירה את חייליה, עד שהורים רבים תוהים על מה ולמה לשלוח בניהם ובנותיהם לצבא. אכן קשה לחיות עם הפרשנות הצורבת הזאת. אך יהיה קשה לאין שיעור לחיות עם השקר הנתעב הזה עליו חתום נתניהו.

חיילים אלה, שעשו שליחותם על-פי החלטת ראש הממשלה, עומדים כיום מול עולם ומלואו בדיוק כפי שתיארה אותם חברת הכנסת מבל"ד. מבחינה זו ייתכן ואף צדקה כשבלהט הדברים שהוחלפו בינה לבין תוקפיה המשתוללים בזירת הכנסת, דרשה גם לעצמה פיצוי מחמת היותה על סיפון המרמרה בעת הפשיטה הצודקת, של לוחמי השייטת – מכל בחינה וחוק. אך מאחר שראש ממשלת ישראל המחליף צבעיו כזיקית בספארי באפריקה, הוא זה שאימץ את הסעיף הטורקי הנבזי והמגונה הזה ואישר אותו – אז למה ומדוע יצא עליה הקצף?

כאן המקום להזכיר לכולנו עם מי בעצם חתמנו על הסכם הרע זה, שכבר בערבו של יום החתימה ארדואן הרחיב לועו כשהכריז כי מעתה הוא גם פורש חסותו על הר הבית (!), ולא שמעתי עד-כה אף לא ציוץ ראוי וברור של ממשלת ישראל כנגד האיום המפורש של השותף המתחדש הזה.

חוששני כי לא ירחק יום ושוב יזכיר לנו ארדואן מיהו ומהו, וכי חתימת רודן משולה לחתימה על קרח נמס. ואילו אנחנו תחת שרביט המנצח של נתניהו שוב נגיב בהכנעה תוך התבזות נוכח עולם ומלואו, ונספק לחנין זועבי סיבה נוספת לקרוע עוד ועוד מסיכות מכוערות מעל פרצופיהם של שרי הממשלה וחברי הכנסת הדהומים כשוטים, ונער פרוע כחזן מושל בהם.

מכאן הערה לגבי האירוע בכנסת. במהלכו ראינו מחזה של קץ הימים. בו אנשי ימין ושמאל מאבדים שליטה עד חיבוק-אוהבים וקצף של מטורפים על השפתיים תוך התקפה משולבת-לשונות על חנין זועבי. אילו עצרו אלה לרגע לחשוב בצלילות הדעת, כי אז היו צריכים להפנות זעמם לאותם שני האנשים האלה, ראש הממשלה נתניהו ושליחו המחניף לו במעמד רומא, יוסי צ'חנובר.

ועוד חץ אחד לעבר נתניהו, מגזימן והוזה כדרכו: אכן יחצ"ניו הצליחו הפעם למעלה מהמשוער עד שנוצר רושם שמדובר בהישג מדיני. זהו רושם מוטעה ומטעה וראש הממשלה, החכם מכל אדם, עוד יחזור ויגלה כי אל יתהלל חוגר כמפתח, ומה שנראה למתמוגג השגיב הזה נתניהו כ"הישג כביר" , עוד יתגלה למגינת-לב כולנו כניצחון פירוס.

2. ישראל כמדינת וודו מפגרת

בערב שבת האחרון (8.7.2016) נפל דבר, כשהעניקה השרה מירי רגב ראיון שוצף רעל חברתי כדרכה בערוץ 2, וחשפה עצמה כזורעת פירוד עדתי ומסוכן לדמוקרטיה המתרופפת. הגברת הזאת, חסרת תרבות עברית, לעניות דעתי, מיצבה עצמה בראש קבוצת אנשים הרואים עצמם כדובריה המוסמכים של היהדות המקופחת המזרחית, ועיקרם לרמוס עד דק את התרבות העברית שאינה לרוחם המזרחית הלוהטת. אלה רוצים לקיים מדינת וודו פרימיטיבית שתסתער על מה שנותר ממדינה שפויה.

גברת רגב נחשפה ככוהנת הגדולה של המזרחיים הצרחניים האלה, שונאי אשכנזים באשר הם, ולא פחות מתעבי "התרבות המערבית" שלהם. היא לא באה מוכנה להכיל את הקיים ולהוסיף עליו. אלא בכוונתה הילדותית לחזק את האלמנט של דת הוודו שהתפשטה מאפריקה למקומות שונים בעולם והיכתה שורשים עמוקים גם בישראל.

תמהני אם מישהו מסוגל לבלום את זרימת שנאת האחרים של רגב, המלבה בהתמדה את המתקפה המזרחית המורעלת הזאת. לכשעצמי אני מאמין כי צריך להיאבק לבלימת העימות של תת-תרבות וודואית לתרבות העברית, שנואת נפשה של רגב. מישהו צריך להתעורר ולהדיר אותה מהנהגת המדינה, מכיוון שבמודע היא משלהבת את המתחים בין העדות למדורה שלהבותיה יאכלו את כולנו.

סכנתה של האישה המתוסכלת הזאת, שאינה מסתירה מצד אחד את הערצתה  למרוקו, כאילו שם התקיימה יהדות מפוארת, ומצד שני מטיחה שקרים וכזבים שאנחנו מתעלמים מיוצרים יוצאי צפון אפריקה וארצות ערביות אחרות במזרח. אילו ידעה הגברת הזאת כמה יוצרים חשובים, "מזרחיים" כהגדרתה העילגת – קיימים לתפארת מדינת ישראל  בכל תחומי היצירה (!) – היה עליה להשיל נעליה לפני שהתהדרה בגלימת הצדקת ממרוקו, והיא שוצפת ויורקת מתוכה גלי שנאה עדתית המנערת חוצנה בגסות ממי שאינו נמנה עם התרבות המפגרת שהיא מייצגת, תרבות הוודו.

מנקודת זמן זו פרצה המהומה החדשה עקב פוסט שפירסם כעבור יום מהופעתה של רגב בטלוויזיה, מבקר קולנוע בגל"צ בשם גידי אורשר ובו ביטא דעתו על קבוצת "הצרחנים המזרחיים", וחשף פן נוסף של העם בישראל המתייחס לתרבות וודו. קראתי את הפוסט החריף והאמיתי, המעיד עד כמה נעשינו טרופי וודו יהודי. אלא שהפעם לא מדובר בוודו יהודי אשכנזי דוגמת יצירת המופת של ש. אנסקי, "הדיבוק", אלא בוודו מצמרר בעליבותו מסוג אחר לגמרי, שאין לו קשר כלשהו ליסודות היהדות.

והנה, כמובן מאליו מבחינתה של מירי רגב, כל מבקר שכזה ראוי להימחק מספר האזרחים הישראלי, ויש לקפד מיד את מקום עבודתו בגל"צ. צר לי שמפקד גל"צ, נחפז להשעותו מיראתו מהשילוב של רגב וליברמן גדול הצבועים.

הפוסט השנון והכתוב כהלכה של גידי אורשר חושף את אימת תהום הכמו-תרבות שמיועדת על-ידי רגב להחליף את התרבות העברית המוכרת. ביקורתו מושכלת ומתבססת על עובדות עגומות על עם שאחז בו דיבוק של וודו צפון אפריקני בעיקרו, המשמש מצע תרבותי להתהדר בו. הפוסט מדגיש אמיתות מכאיבות על תופעות של תת-תרבות וודו המתפשט כסרטן קטלני בישראל, והוא סרח-עודף מיותר בחיינו כאומה פצועה.

בראש קהל המגנים את מבקר הקולנוע התייצבה כמובן שלישית החכמים רגב, נתניהו וליברמן (הבדיחה הביטחונית). אלה הגדירו אותו כגזען, וליברמן אף גיבה את דרישתה המטופשת של רגב לפטר אותו ממקור פרנסתו. איני רוצה לחזור אפילו על מקצת מדברי ההבל של השלישייה הזאת, המנהיגה כיום את ממשלת השוטים, זו שאמורה היתה לבלום את השתוללותה הביריונית של מירי רגב, הכוהנת של הוודו והבאבות הנוכלים. היא עוד עלולה לגרום להתלקחות חברתית שקשה לשער נתיבות סיומה.

* * *

אוריה באר

"אל תעשה זאת כאן!"

בימים אלה נמשך ונמשך משפטו המתוקשר של סמל אלאור עזריה, בבית הדין הצבאי ביפו. תחילה חשבו שיש להעמידו לדין באשמת רצח. אחר כך חככו המשפטנים בדעתם, וטוב שכך, והחליטו להעמידו לדין על הריגה.

כעורך דין בעבר, שעסק לא מעט במשפט הפלילי, יש לי דעה ברורה בנידון. מדובר לדעתי במעשה משובה חסר שחר של צעיר קל דעת, שראוי שיבוא על עונשו. אך בהחלט לא רצח, ולא הריגה ואף לא דבר המתקרב לכך. לא, אין בדעתי להיכנס לדקדוקים משפטיים, יעשו זאת אלה שמלאכתם בכך, ברצוני רק להביע תמיהה והשתוממות על המפקדים בשטח, שאישרו לאחר האירוע, ושעה שהמחבל שכב על הקרקע, כניסת אזרחים, חיילים, זרים, וכל מיני אורחים לשעה, ביניהם רבים שאינם אנשי שלומנו, על דרך ההמעטה. הכול, מיד ושעה שהאירוע טרם הסתיים למעשה.

כלל יסוד במצבים אלה הוא שכמפקד בשטח, אתה סוגר אותו. ממש סוגר. לא נותן לאיש זכות כניסה למקום. סוגר אותו הרמטית, ולו יהי מה. כלל יסוד זה לא נשמר. וכך הגיע למקום סמל עזריה, והגיע צלם עויין, והגיעו כל מיני ארחי פרחי. אבל למה. ועל שום מה?

בימי נעוריי בצבא, ביחידה קרבית, שלטה האימרה: "אם אין לך מה לעשות, אל תעשה זאת כאן." אמירה בוטה, אך יש בה הרבה חוכמה.

אכן,כמה צרות היו נמנעות אילו נסגר השטח, אילו לא נתנו לאיש דריסת רגל במקום, ואילו לא איפשרו לכל מי שרוצה לשוטט במקום כאוות נפשו.

כעת אפשר רק להצטער.

נקווה שסוף סוף ילמד מישהו, שם למעלה, מן הניסיון, בפיגוע הבא, שהלוואי שלא יתרחש.

אהוד: אתה שוכח שבניגוד לכל צבא אחר בעולם – אחת ממטלותיו של צה"ל היא לאפשר לצלמי "בצלם" הפלסטיניים השכירים שונאי ישראל לתעד את פעולותיו – כי אנחנו מדינה דמוקראטית ולא פראי אדם כמו החיילים שלנו שהורגים רוצחים פלסטיניים על לא עוול בכפם ובסכינם.

* * *

ברוך תירוש

לזוהיר אנדראוס, איש הגליל,

ברכה להבנה, לרגיעה והתפכחות!

למקרא מאמרך "זועבי, גאוות הפלסטינים", (הארץ 3.7.16), אני חוזר וזועק: אוי לגורל ערביי ישראל, המובלים ע"י הנהגתם מזה דורות מדחי לדחי בהסתה ובשיגיון, שגרמו להם לאבד את הבכורה בארץ, להרס מאות ישוביהם ולמנוסת מאות אלפיהם לגלות מעליבה בקרב אחיהם במדינות ערב.

והנה, אלה שנשארו בארץ ולא נשמעו להסתת הנהגתם, התגברו בהדרגה על מכאובי מלחמת העצמאות והשתלבו להפליא במגזרי העשייה כרופאים וכמהנדסים וכעובדים, ובנו לקהילת ערביי ישראל מעמד כלכלי מרשים, שאין דוגמתו במדינות ערב סביבנו. מעמד שאתה ועמיתיך ב'וועדת המעקב', בהסתתכם להרס עצמי, מסכנים את קיומו.

רק לאחרונה אמר לי ידיד ערבי שמדי יום הוא מודה לאל על ניצחון ישראל ב-48', שאחרת, במקרה הטוב, אם משפחתו לא היתה נספית בטבח האזרחים כמו בסוריה ובעירק, הוא היה מתגורר בחושה ורוכב על חמור כמו אביו, ולא מתגורר בווילה מפוארת ונוסע במכונית מרצדס חדישה.

ואתה, למרות התסכול וכעסך למראה עוצמת מדינת ישראל ורווחת תושביה – אינך פלסטיני כלל! ולו היית מזוהה כפלסטיני, היית זקוק לאישור לשהייתך הארץ. רשום לפניך שהינך ערבי ישראלי, כמו המארונים הלבנוניים והקופטים המצריים, ואפילו היהודים הצרפתיים.

כאמור, המשטמה וההרס העצמי שאתה מפיח יחד עם עמיתיך זועבי וזעלקה, טיבי וגטאס, מסכנת את המעמד המרשים של ערביי הארץ, ומובילה אותם בדרכי חג' אמין ושוקיירי, חס וחלילה – לעבר נכבה נוראה יותר מהקודמת.

בהשתתפותנו בימי עיון בנושא, יחד עם אישים ומלומדים ערביים, נדהמנו שאפילו אחד מהם, גם לא אתה, לא העלה ולו במילה אחת את הרג מיליוני הערבים בידי אחיהם בדור האחרון, גם לא את הרס עיראק וסוריה, והגליית מיליוני ערבים לטביעה בים ולתחנונים בשערי אירופה הנוצרית. רק תקומת ישראל ופריחתה מסעירה ומרתיחה את דמם, ונותן לכך ביטוי מביש הסופר סייד קשוע, המכפיש את ישראל ממרחקים.

לפני כשנה, ביום עיון במרכז הבינתחומי בהרצליה, סיכם פרופ' שאול משעל את הדיונים אודות הסרבנות ואלימות הערבים, והאיש, יליד עיראק, כנראה שכח את מוראות טבח מאות היהודים בעיראק, והתעלם מהמתחולל סביבינו, ומול אולם מלא בוותיקים ואנשי צה"ל, הוא אמר שהבעייה ניעורה עקב אי הבנתנו את התכונה הבסיסית הערבית למתינות ולשלום.

מול המחאות מהאולם, הוא הרים את קולו, אישר את הדברים, והוסיף כי "העולם הערבי גם לא ישלים עם קיומנו בארץ, אם לא נפנים ונשתלב בתרבותו, ואם לא נעניק לערבים פתרון נאות התואם את שאיפותיהם."

לאחר המהומה שאלתי בקול: "אם כך, מה היה הפתרון הנאות ששיכנע את העולם הערבי לעזוב את ספרד אחרי ששלטו בה מאות שנים. ויתירה מזאת, מה היה הפתרון שהוצע ושיכנע את עמי גרמניה ויפן המרושעים, להפסיק את הלחימה, ולהפוך לטובים מבין שוחרי השלום בתבל?

ולא אחזור כאן על הקריאות מהאולם.  

לכן, אל לכם לשעות לתמיכה בסרבנותכם ע"י יושבי קרנות, המקשיחים את דעתכם וגורמים לכם 'לא להחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות' – ולהתמיד בהרס עצמי. נקווה שמקרב רבבות ערביי ישראל המשתלבים חיובית בעשייה החברתית, תקום הנהגה נאורה, אמיצה ומפוכחת, שתשכיל להדיח את המטיפים לסרבנות אלימה, ותטפח ותבטיח את המעמד המרשים שערביי ישראל השיגו בחריצות, ותסייע לקדם ברגיעה את בני הנוער במעלות החברה הישראלית.    בצוותא נוכל לשכנע את הנהגות ערב בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל, ולגשת למו"מ אמיתי לתיחום גבולות סביר, ולשלום בר קיימא.  

בהערכה, ובתקווה לרגיעה,

ברוך תירוש

* * *

מנחם רהט

קבורת חזיר

לאחר שכבר נוסו כל האמצעים השיגרתיים, לבלימת הטירוף הטרוריסטי, הגיעה העת שממשלת הימין בעלת הידיים השמאליות תילחם בו בכלים לא קונבנציונליים.

השנה 1953. ביטחונם האישי של אזרחי המדינה הצעירה, שכל כך גאים בה, הולך ומתערער. המוראל ירוד, גם בצבא. כוחות הביטחון אינם מצליחים לבלום את המסתננים החודרים כמעט מדי לילה משטחי הגדה המערבית שבשליטת ירדן ורצועת עזה שבשליטת מצרים – לתוך  יישובי הספר וגם ליישובים במרכז הארץ, במטרה להרבות בפיגועי גניבה, ורצח אזרחים ישראליים. פידאיון קראו אז לקבוצות טרור בלתי מתואמות אלה, שהופעלו בידי מדינות ערב למטרות גרילה, על מנת לפגוע בגופם וברוחם של הדיירים החדשים בשכונה – הישראלים. 

למעשה החלה ההסתננות הערבית מיד לאחר שוך קרבות מלחמת השיחרור. צה"ל לא הצליח לסכל חדירות אלה. שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן גוריון חיפש פתרונות מחוץ לקופסה. הוא הבין שרק הרתעה בדמות תג מחיר יקר מאוד כנגד כל פגיעה בריבונות הישראלית ובאזרחיה, תבלום את מטורפי הפידאיון. הפתרון נמצא בדמות ייסוד יחידת קומנדו קטנה וזריזה, שתבצע מעבר לגבולות, בגדה המערבית הירדנית דאז וברצועת עזה המצרית, 'פעולות תגמול', שיגבו מהשכנים מחיר דמים כבד.

היחידה הרימה את גאוותם של הישראלים. סוף סוף החלה ישראל לגבות מחיר. היינו אז ילדים, שהתלהבו עד קצה האוזניים מסיפוריהם המופלאים של גיבורי יחידה 101, מבצעי פעולות התגמול, בפיקודו של אחד, רס"ן אריאל שרון. הבעיה היתה שהמדינות השכנות לא הבינו לגמרי את המסר.

עד שהוחלט כאן באוקטובר 1953, בעקבות רצח ברוטלי של אם ושני ילדיה ביהוד שבמרכז הארץ, לבצע פעולת ראווה שתכאיב. המשימה הוטלה על אנשי 101, מתוגברים בלוחמי צנחנים מגדוד 890. היעד היה כפר קיביה, שממנו יצאו המרצחים. בפקודת המבצע של הפשיטה נאמר: "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש."

הפעולה הצליחה, מבחינה צבאית, מעבר למשוער. מספר ההרוגים בכפר הגיע לכ-60 עד 69. 45 בתים פוצצו. הכוח חזר ללא נפגעים.

הפעולה חוללה הלם בעולם ובארץ. אך מצדדיה טענו, שרק מהלך חריג יניע את בית המלוכה בירדן ואת הנשיא המצרי מוחמד נגיב – לפעול לבלימת ההסתננויות. רק כעבור 39 שנה, גילה מפקד הפעולה אריק שרון, במאמר בחתימתו, כי בן גוריון אמר לו אז: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו. זה יאפשר לנו לחיות כאן."

בעקבות פעולת קיביה נבלמו ההסתננויות. אבל, למרבה הצער, רק לזמן מה.

השתוללות הטרור הערבי, באה לאחרונה לידי ביטוי אכזרי ברצח ילדה תמה, הלל אריאל הי"ד, בשנתה בביתה בקרית ארבע, בידי נער ערבי בן 17 מוסת, מהכפר באני נעים, סמוך לחברון. ברצח הרב מיכאל מרק הי"ד בידי חיות-אדם ערביות שטרם נלכדו. בנסיון הדקירה שביצעה ביום ו' שעבר קרובת משפחתו של הרוצח מבאני נעים נגד כוחות הביטחון במערת המכפלה. ובעשרות מקרים נוספים של יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, שהסתיימו בנס ללא נפגעים (ורובם לא הגיעו כלל לפירסום מיזערי בתקשורת). כל אלה הוכיחו שההרתעה הישראלית נשחקה ואיננה.

הקברניטים המדיניים והצבאיים אמנם החמירו השבוע את אופי התגובות הישראליות: סגר, כתר, הגליית משפחת המרצח וטירטור בני משפחה בחקירות מעיקות, הרס בתים (שלא תמיד צולח, עקב עמדות אנטי לאומיות של הבג"ץ), שלילת רשיונות עבודה בארץ, אי מסירת גופות למשפחות, מיחזור ההחלטה הישנה על בניית 42 יח"ד בקרית ארבע (וגם, לשם האיזון, עוד 600 יח"ד לפלשתינים בגבעת המטוס בירושלים!) – ועוד ועוד. אך כל הפתרונות הללו כבר נוסו בעבר, ולא היו אלא בבחינת More of the Same.

על מנת לגדוע את הגל המאיים על כל יהודֵי הארץ, שכל חטאם הוא, שהם חיים בארץ ישראל, חובה למצוא פתרונות מקוריים, שמגיעים מחוץ לקופסה, לבלימת המרצחים הפוטנציאליים.

לא צריך להיות מזרחן מדופלם כדי להבין שהאמצעים קיימים בשטח, אך מדינת ישראל נמנעת מלהשתמש בהם, מטעמים של יפייפות נפש. שוב מסתבר שהממשלה הכי ימנית בישראל מתנהלת על פי עקרונות השמאל הסהרורי. ממשלה הכי ימנית, עם שתי ידיים שמאליות.

כך למשל – ניתן בהחלט לנטרל את תעבורת מסרי ההסתה ברשתות החברתיות, וגם בטלוויזיה וברדיו, המשדרים מרמאללה. ואל תגידו אי אפשר. כבר בטירונות למדנו, ש'אין לא יכול. יש לא רוצה.' כל עוד תמשיך מדינת ישראל להקריב חייהם של אזרחיה על מזבח הבלים במיץ עגבניות, מסוג קדושת חופש הדיבור, תגבר ההסתה שהופכת נערים מופרעים לרוצחים אכזריים.

פתרון אחר הוא תנופת בנייה של יישובים חדשים ברחבי הארץ, שתחדיר למוחם של הרוצחים בפוטנציה, שכל רצח יניב יישוב יהודי חדש ויאיין במידה רבה יותר את חלומותיהם הסהרוריים להכחדת היהודים מארץ ישראל.

עוד פתרון שעשוי להרתיע – הטלת ריבונות ישראלית וסיפוח שטחים נוספים למדינת ישראל, ואפשר להתחיל למשל במעלה אדומים.

ויש עוד פתרון שלא נוסה בישראל, אך הוכיח עצמו, ונקרא לו לשם הקיצור – קבורת חזיר (על משקל הביטוי המיקראי: קְבוּרַת חֲמוֹר, ישעיהו כ"ב). המוסלמים, שלמדו מן היהודים רבים מעקרונות תורתם, הפנימו שהחזיר הוא בעל החיים המאוס עלי אדמות. הם אף שידרגו את רמת התיעוב של בעל חיים טמא זה לרמות לא ייאמנו. הם למשל מאמינים בלב שלם, ששאהיד איסלמיסטי שאמור להגיע לגן העדן האיסלמיסטי על 72 בתולותיו, יגיע תחת זאת למעמקי התופת, אם גופו יהיה כרוך בנבלת חזיר.

הבריטים שלחמו במאה שעברה נגד טרור איסלמי במלאיה ובארץ, הפעילו פיתרון פשוט זה, אשר הוכיח את עצמו. והאמריקאים שלחמו בפיליפינים בלמו אלימות איסלמית במריחת קליעי הכדורים של לוחמיהם בדם חזיר. אם זה הצליח בעבר, למה שלא ננסה אמצעי זה?

עקמומי הנפש ונמוכי הרוח בקירבנו, יטענו מן הסתם שהרעיון אינו אנושי.

אינו אנושי? כאילו שלרצוח יהודים זה מאוד אנושי. אבל סיכול רצח חפים מפשע, הוא-הוא מעשה בלתי אנושי. 

* * *

עדינה בר-אל

הנער בכחול: משהו על השאלת ספרים

מאז ועד היום

פעם, הרבה לפני מבצעי "4 במאה" ולפני חוק הספרים, נהוג היה לשאול ספרים לא רק בספרייה, אלא גם זה מזה. זכורתני אחד מסיפורי הפנינים של פרופ' נחמה לייבוביץ' ז"ל, שהיא שזרה בשיעוריה באוניברסיטה. היא סיפרה על מקרה בו שאלה ספר מאחד מחבריה, והלה ביקש ממנה להבטיח לו, שהיא תחזיר לו את הספר. "מדוע אתה אומר לי דבר כזה?" שאלה אותו, נעלבת, ותשובתו היתה: "אני יודע איך הספרייה הפרטית שלי נוצרה..."

במרוצת השנים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר שני בספרנות, (מקצוע שלא עסקתי בו, אך עזר לי מאוד להתמחות באיתור חומרים בספריות ובארכיונים לצורך מחקריי העתידיים). במסגרת הלימודים כתבתי עבודת גמר מקיפה על תולדות הספריות הניידות בארץ, על ספרנים שהגיעו במכוניות עמוסות בספרים ליישובי עולים ולשכונות של ערים גדולות, כדי להביא את הספר למקום בו אין מבנה של ספרייה.

ונשוב לנושא "ההשאלה הביתית". הנה סיפור קטן משלי: בילדותי היה לי ספרון ובו צילומים של ציורים מפורסמים. ליד כל צילום היו כתובים שם היצירה, השנה בה נוצרה, שם הצייר ועוד. שעות הייתי מדפדפת בספרון, מתבוננת בציורים הצבעוניים. אחד מהם מצא חן בעיני ביותר, והוא "הנער בכחול" של תומס גיינסבורו (1728-1788). הדמות בו היא של נער צעיר, בעל פנים עדינות ושיער ארוך. לבוש בחליפה כחולה, ידו האחת על המותן ובשנייה הוא אוחז בכובע. ברקע – עננים ואור נפלא מאיר. היום אני יודעת שזו דמות דיוקנו של ג'ונתן בטל, ידידו של הצייר, כשהוא לבוש בתלבושת-תחפושת, כפי שהיה נהוג אצל מודלים גם בסדנאות של ציירים אחרים באותה תקופה.

והנה, יום אחד באה אלי חברתי אביבה, ואני הראיתי לה את הספר. אביבה ביקשה שאשאיל לה אותו. מאוד לא רציתי להוציא את ספרי היקר מן הבית, אבל לא היה לי נעים לסרב לה. ובסופו של דבר, למרות תזכורות רבות, היא לא החזירה לי אותו.

במשך השנים השאלתי ספרים שונים לחברים, חלקם לא חזר אליי. אך משום מה לא שכחתי את הספרון הקטן ההוא, למרות שיש לי עתה ספרי אמנות שונים בבית, בפורמטים גדולים בהרבה מספרון זה, ביניהם גם ספר המוקדש לגיינסבורו וליצירותיו. 

לפני כמה חודשים הזדמן לי לשוטט בשוק עתיקות בטורונטו. ומה מצאתי שם? שתי רפרודוקציות של גיינסבורו, נתונות בתוך מסגרות אליפטיות מוזהבות, תוצרת איטליה. האחת מהן של – "הנער בכחול"!

כה שמחתי על המציאה, רכשתי אותן בכמה דולרים והבאתי אותן הביתה. לפני מיספר ימים סוף סוף תלינו אותן בביתנו. אגב, למרות כל הפמיניזם, בעלי הוא הקודח חורים בקיר, כמובן במקום בו אני מחליטה. והנה ברגע שהסתיים התהליך והתמונות היו על הקיר, בעלי התבונן בהן ואמר מילה אחת: "קיטש."

אולי זה קיטש, אבל אני שמחה שהנער בכחול חזר אליי. אמנם לא בספר, אבל עתה אני יכולה לראות אותו יום יום.

ונחזור לספרון ההוא, אני בטוחה שהוא היה אחד הגורמים לכך שאני נהנית כל כך לבקר במוזיאונים ובגלריות, בדיוק כפי שספר בשם "מסע בתמונות – אירופה", שהיו בו צילומים בשחור-לבן, החל לעורר אצלי את החשק לנסוע ולתור בעולם.

ב. ספרייה בכל תחנה

ואם כבר הזכרתי נסיעה וספרים – אז הפעם על נסיעה בארץ, על ספרים ועל החזרתם.

השבוע הזדמן לי לנסוע ברכבת לתל-אביב. והנה בתחנת הרכבת עומדת לה ספרייה! אנשים תורמים ספרים שסיימו לקרוא ו"מילאו" להם את הבתים, (אולי תוצאת לוואי של ה-"4 במאה") – והנוסעים יכולים לשלוף ספר לפני עלייתם לרכבת ולהתחיל לקרוא בו בעת נסיעתם.

וכך עשיתי. בתחנת אשקלון שלפתי ספר ולקחתי אותו עימי. ברכבת הממוזגת התיישבתי לי בנחת. הנה יש לי זמן פנוי לשבת ולקרוא בספר, וזאת במקום לנהוג בפקקים האין-סופיים אל תל-אביב ובתוכה ולסבול מהחום הזה. אגב, על כריכת הספר היתה מדבקה ועליה כתוב: "אל תשכחו להחזיר אותי!" ספריות בתחנות הרכבת – רעיון נפלא!

אהוד: יש ספריות כאלה גם בחוף גורדון בתל-אביב ובשדרות רוטשילד.

* * *

רות ירדני כץ

"הכול בסדר", אסתר קל

הוצאת צבעונים

הכול בסדר? על איזה סדר מדברים? אם הכוונה היא שהכול בסדר כמו הבגדים בארון, המקרר עובד, הילד לא חולה אז הכל בסדר. אבל אסתר קל חושבת אחרת:

״כול ימי רדפתי אחרי סדר, והוא נס ממני, כדי שהכול יהיה בסדר.

שורות שורות, צבעים צבעים, קטנים קדימה וגדולים אחורה.

רדפתי אחרי הסדר ולא עלה בידי להשיגו...״

כולנו מכירים היטב היטב את השירות הנוראי: המענה הקולי, אפשר להשתגע עד ואם בכלל מישהו סוף סוף עונה.

כך מתארת לנו אסתר את הלחץ אליו היא נכנסת כשהיא מנסה להשיג מישהו בטלפון:

״אם אתה אדם הגון - תלחץ 1.

אם אתה הגון,  וגבה קומה – תלחץ 2.

אם אתה הגון, גבוה ובעל עיניים כחולות – תלחץ 3...״

״...סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות.

אם ברצונך להמתין, תלחץ 000.

אם אינך רוצה להמתין, נחזור אליך מחר...

אנו שמחים תמיד לעמוד לרשותך...״

מצחיק, מלא הומור ומתאר מצב מה-זה-נכון.

ומה יש לאסתר לומר על הזמן? כן, הזמן שמתחיל בגיל 0 ופתאום ממש פתאום יש לנו ילדים גדולים ולהם יש ילדים ולנו יש נכדים ואנחנו כבר מבוגרים-קשישים-זקנים.

אסתר מתארת את הזמן כך:

״כמה פזיז, כמה חמקן הוא הזמן, אין לו זמן.

מתי הוא בא? לאן הוא הולך? ואיך יודעים בכלל שזה הזמן, שזו

השעה הנכונה?...״

אסתר בעלת הניסיון והחוכמה ממליצה לנו כך: ״כל יום צריך להרוויח את היום.״ וגם מסבירה: 

״אני אוהבת מאמינים 

שמאמינים במה שהם מאמינים.״

כולנו מקבלים כמובן מאליו ובשלוות נפש את כל אלה שנותנים לנו שירותים. לא רק שמקבלים כמובן מאליו, אנחנו מתלוננים, רוטנים לפעמים מקללים וצורחים וצווחים.

אבל לא אסתר היא מודה לכל אלה שעושים למענה:

 מישהו בשבילי

״תמיד יש מישהו בשבילי, אך מעולם לא אמרתי לו תודה.

מישהו ניקה את הרחוב בשבילי.

מישהו רחום מאכיל במקומי חתולים רעבים...

...מישהו מוריד מים משמיים

מישהו מוציא למעני לחם מן האדמה.

ואני כהרגלי צועדת לי, כאילו מאומה לא קרה, ואף פעם לא אמרתי תודה.״

הסיפור ״קדיש״ הוא סיפור שמסביר לנו בפעם המיליון לא לחרוץ דין מבלי לבדוק. ביום הלוויתה של אימה, התבקש דודה הטוב והמסור לומר קדיש, והוא סירב. אסתר לא יכלה לשאת את העלבון הזה ושמרה ונטרה עד שיום אחד התפרצה ושאלה את אשתו למה?

והתשובה של אשתו של הדוד הדהימה אותה. 

אתאפק ולא אגלה.

הספר החדש של אסתר הוא כמו הקודמים שיצאו לאחרונה בהוצאת צבעונים. סיפרון קטן, כריכה קשה יפהפיה שמכיל סיפורונים שנונים, חדים ומלאי תקווה ואהבה.

* * *

שושנה צוריאל

לפרשת ילדי תימן

אוכל להוסיף קצת אינפורמציה עבורכם מזיכרונותיי מאותה תקופה. לאחר תום שירותי הצבאי בצה"ל, השתחררתי מהצבא בשנת 1950 וחזרתי לפתח-תקווה, המושבה שינתה פניה – הגיעו אליה הרבה עולים חדשים. בשנת 1951, כאשר רבים מהעולים החדשים שהגיעו חסרי כול מארצות ערב ומאירופה שלאחר השואה וישבו עדיין במעברות, דווקא אז 'בורכנו' בגשמי ברכה מעל ומעבר ממה שהיה נחוץ לנו באותו זמן, כאשר משפחות שלמות התגוררו באוהלים ובפחונים.

קיבלתי צו קריאה לשירות מילואים, נשלחנו למעברה בנגב, שבה התעופפו האוהלים מעל ראשיהם של עולי תימן שהגיעו ב"מרבד הקסמים" – לאחר גשמי הזעף בסופה העזה. הוצאנו את הילדים והבאנו אותם לראש העין, ושיכנו אותם במחנה הצבאי הבריטי לשעבר, בביתנים הארוכים ששימשו למגורי החיילים. טיפלנו בילדים והעסקנו אותם בכל מיני פעילויות ומשחקים, כאשר ילד לא חש בטוב, הבאתי אותו למרפאה שם טיפל בו הרופא ודאג להחלמתו, מילאתי את תפקידי במשך חודש ימים ואח"כ הוחלפתי בחיילת מילואים אחרת (באותו זמן גם בנות חויבו בשרות מילואים).

כעבור כמה שנים פגשתי במקרה באותו רופא ושוחחנו על ההאשמות שהטיחו עולי תימן כאילו חטפו את ילדיהם ומסרו אותם לאימוץ, סיפר לי הרופא שתינוקות ופעוטות רבים מבין עולי תימן הגיעו כאשר סבלו ממחלות מעיים קשות עוד מתימן, רבים מביניהם נקראו בשמות זהים כמו 'יחיא בן יחיא'. עולי תימן העריצו את בן-גוריון שהעלה אותם על כנפי נשרים והביאם לארץ הקודש וכינו אותו "אבא שלנו", וכאשר נשלח ילד חולה לבית החולים הם היו בטוחים שבן-גוריון יטפל בו ואין צורך לדאוג לו, מה גם שהם עצמם היו מטופלים בעוד ילדים רבים חוץ מהילד החולה, וקרו מקרים לא מעטים שילדים נפטרו בבית החולים ולא היה דורש להם וקשה היה לאתר את הוריו בגלל הכפילויות בשמותיהם, ומכיוון שאלו היו מחלות מדבקות והיה חשש כבד ממגפות שיתפשטו בארץ, הובאו הילדים שנפטרו לקבורה בלי נוכחות הוריהם.

אני מניחה שזו רק גרסה אחת בפרשה הזו, וקרוב לוודאי שהיו גם גרסאות אחרות למה שהתרחש באותה תקופה.

היתה עוד בעייה בעליית יהודי תימן, הגיעו זוגות נשואים כאשר הבעל הוא כבן 60-70 שנה, והאישה כבת 13-14-15, ועובדות סוציאליות עמלו קשה כדי להפריד בין הזוגות האלה, וכאשר הצליחו או כאשר עדיין לא נולדו ילדים לזוג שכזה, נשלחה הילדה-'אישה' לבית הספר...

סופר לי מאוחר יותר שנישואין שכאלה התרחשו לאחר שקרה וילדה יהודייה התייתמה, ולפי החוק התימני על הממשלה היה לקחת אחריות עליה, בשלב ראשון נאלצה הילדה להתאסלם ואחר כך נמכרה כ'אישה' לגבר תימני מוסלמי, ולכן הקדימה הקהילה היהודית בתימן לחתן את הילדה היתומה עם כל הבא ליד אפילו הוא זקן תשוש.

אבל למרות כל זאת, אני זוכרת שעליית "מרבד הקסמים" התימנית היתה עלייה חיובית ביותר. גם במילואים של שנת 1952 נשלחתי למעברה אחרת, במבטחים שבנגב, של יהודים כורדיים, ופעם אף הזדמן לי להיות נוכחת בכנס של תנועת המושבים שם דנו בענייני המעברות, כמו תעסוקה והכשרת העולים בעבודות חקלאות לשם הקמת מושבי עולים, אני זוכרת שכל המרצים נהגו להלל ולשבח את עולי תימן כעובדים מסורים וכחומר אנושי מעולה.

פתח-תקווה

אהוד: אני חושש שדברייך, שניכר שהם דברי אמת, יכולים להתפרסם כיום רק במכתב העיתי "חדשות בן עזר" ולא בשום עיתון אחר בארץ – כי האחרים רובם שותפים לעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן ומטפחים אותה בהנאה נקרופילית. נסי לשלוח לפירסום, ותיווכחי.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016

יום אחד בלבד לאחר המופע הפסיכוטי של חברת-הכנסת המוסלמית חנין זועבי בפרלמנט הישראלי, טרוריסט מוסלמי נוסף יצא את ביתו באזור חברון לעבר היישוב קריית-ארבע במטרה לבצע פיגוע טרור בשם "אללה המוסלמי". הטרוריסט חצה את הגדר המקיפה את היישוב, נכנס לבית מבודד, שם הוא ראה ילדה בת 13 נמה את שנתה, בשעה שהוריה היו מחוץ לביתם לרגל עיסוקיהם. הילדה עסקה בדבר הכי בנאלי בעולם –  בשינה של שעות הבוקר המוקדמות כהרגלם של מיליוני ילדים אחרים ברחבי-העולם. ללא שום עכבות מוסריות בנוגע להשלכות של מעשיו – בדומה לטרוריסטים מוסלמים אחרים המקיפים את העולם התרבותי – הוא שלף סכין והחל לדוקר את הילדה בדקירות קטלניות מאוד שגרמו למותה. 

הרצח המתועב הזה אינו שונה הרבה מהרבה רציחות מתועבות רבות אחרות המתבצעות בשם "אללה המוסלמי" שהיו לאלפיהם בעשורים האחרונים. ישנו קו אחד מקשר בין התרבות הפסיכוטית של חנין זועבי שבאה לידי ביטוי בפרלמנט הישראלי לבין המעשה הפסיכוטי של טרוריסט מוסלמי שאינו מהסס לחסל בדקירות סכין ילדה קטנה. שניהם שואבים את השראתם מאותו מקור תרבותי אנטי-אנושי. 

העולם-המוסלמי חולה במחלה ממארת של בערות, אלימות כלפי "כופרים" ושנאה-הדדית שבמסגרתה מחוסלים מידי חודש בחודשו אלפי מוסלמים אחרים ביד מוסלמים אחרים שמעולם לא הכירו.

תאוות השנאה הזו טבועה היטב בתרבות הערבית-אסלאמית כבר מאות שנים – לפני הופעתו של הרעיון הג'יהאדיסטי בשם "אללה המוסלמי". הופעת האסלאם רק העניקה הכשר אידיאולוגי-דתי למנטאליות הקטלנית שכבר היתה טבועה בחברה הערבית. לפיכך, אין זה משנה אם זו פרלמנטארית מוסלמית הפועלת בחברה דמוקרטית, או רופא נשים שרכש את כשירותו במדינה מודרנית, או מוסלמי שקיבל תעודת פליט כדי לחיות במדינה מערבית – שלושתם תמיד יעדיפו "להגשים" את התרבות הערבית-אסלאמית הקטלנית על-פני חיים במדינה מתקדמת המוכיחה להם מידי יום ביומו את נחשלותו המוחלטת של האסלאם על גווניו השונים. 

התסכול הברוטאלי הזה אינו מופנה רק נגד "כופרים", בדומה לפעילותה של ח"כ המוסלמית חנין זועבי או של הטרוריסט המוסלמי מאורלנדו, בארה"ב, שחיסל 50 בני-אדם, או של טרוריסט מוסלמי אחר שחיסל "רק" ילדה קטנה אחת בישראל – אלא הוא מופנה גם ובעיקר כלפי החברה המוסלמית כולה.

המשמעות היא, שבנסיבות אחרות הם יכלו למצוא את עצמם מבצעים פיגועים קטלניים שהיו גורמים להריגתם של מאות בני-אדם בעיראק, בסוריה, בניגריה, בסודאן, בסעודיה, באפגניסטן, בפקיסטן, בטורקיה, בבנגלדש, בסומליה, בארה"ב או בצרפת. המסקנה הזו מטרידה, משום שהדת-המוסלמית הפכה לארגון הטרור הגדול ביותר בעולם לא רק בשל מעשיהם של כמה מאות-אלפי טרוריסטים, אלא בעיקר בשל הסכמתם שבשתיקה של מאות-מיליוני מוסלמים אחרים למעשיהם הזוועתיים.

 התשובה של העולם הליבראלי אינה צריכה להיות רק באמצעות מערכות הגנתיות או התקפיות נגד הברבריזם האסלאמי הלובש צורה ופשוט צורה – פעם בסגנון ח"כ המוסלמית חנין זועבי ופעם בסגנונו של אבו-בכר אל-בגדאדי מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית". לדידם, גם "הזכות להגנה עצמית" משמעותה "תוקפנות" כלפי הערכים הברוטאליים שהם מנסים לקדם, לטפח ולהפיץ ברחבי-העולם.

התשובה של העולם-הליבראלי צריכה להיות גם בהקמתו של חיץ מוחלט באמצעות הוקעה מוחלטת ועמוקה כלפי כל הערכים האסלאמיים – מתחילתם ועד לסופם. החיץ הזה צריך להיות בנוי על ערכים מנוגדים בתכלית –  של צדק מול עיוות מוסרי, של ליבראליזם מול ברבריות, של הומאניות מול אנטי-אנושיות, של קדושת-חיים מול תרבות המוות האופיינית כל-כך למבנה המנטאלי-התרבותי האסלאמי – המשותף לחנין זועבי המוסלמית, לארגון "בוקו חראם" בניגריה, לארגון "אל-שבאב" בסומליה ולארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. יש עוד מאות ארגוני טרור אסלאמיים כמותם – קטנים כגדולים – הפועלים במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו, החל מתנועות הטרור אסלאמיות בדרום-הפיליפינים וכלה בדרום-אמריקה. 

 באירופה המערבית מתחוללים שינויים איטיים, אך דטרמיניסטיים, בתחום המשפטי בנוגע ל"ערכים" מסויימים אותם מייבאים המוסלמים המגיעים לאירופה כפליטים או כמהגרים. במדינות אחדות מתגבשת הבנה מסוימת וקבלה מסוימת ברמה המשפטית בנוגע ל"ערכים" אסלאמיים מסורתיים כמו נישואי-קטינות, ריבוי-נשים, אונס במסגרת המשפחה, אונס על רקע "מצוקה מינית", כריתת הדגדגן, ואפילו רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה".

במדינות אחדות קיימת הבנה בנוגע ל"ערכים" האסלאמיים בסוגיית מעמד-האישה ויחסם של בתי-הדין ההלכתיים בנושא זה, הפועלים על פי חוקי השריעה המעוותים. במובן הזה, במרבית המדינות במערב אירופה מתגבשת לה "חברה מקבילה" שיש לה ערכים המנוגדים לחלוטין לתרבות הליבראלית האירופאית שהתפתחה ב-70 השנים האחרונות. 

"החברה המקבילה" הזו, ברוב המקרים, פועלת בהסכמה שבשתיקה של הרשויות המקומיות כדי לא לעורר את המפלצת האסלאמית ובשל החשש מאיבוד-שליטה של הסדר החברתי והפוליטי. מדיניות כזו מראה בעליל שמדינות אירופה אחדות מייחסות מעמד שווה וזהה בין הערכים הליבראליים של העולם-החופשי לבין הערכים האסלאמיים המבוססים על דיכוי ושליטה – עד כדי מעשי רצח המוניים.

כאשר אירופה המערבית מייחסת לערכים האסלאמיים המסורתיים מעמד שווה לערכיה הדמוקרטיים, המשמעות היא, שאירופה המערבית הפסידה בקרב ללא ירייה אחת אפילו. אולם, במקביל לכך מתחוללים שינויים משמעותיים באירופה לאחר פרישתה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי: באוקטובר 2016 יערכו בחירות חוזרות באוסטריה בהן עלול לנצח הימין הקיצוני במדינה, וכן באותו חדש ייערך משאל-עם בהונגריה בנוגע לקליטתם של הפליטים מוסלמים על-פי תכתיב של האיחוד-האירופאי, המעורר המתנגדות עזה ברחבי הונגריה כולה ובמדינות אירופאיות נוספות.

במילים אחרות, אם הליברליזם המערבי לא יכול להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית מול האסלאם הרדיקאלי והקטלני, הוא מותיר את השדה הפוליטי לכוחות רדיקליים חשוכים הטבועים היטב ב-DNA התרבותי של אירופה ההיסטורית.

 בחודש יוני 2016, נהרגו 15,015 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ואלימות אסלאמית, הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המשתנות.

יש לנו הערכה זהירה שמיספר ההרוגים היה גבוה בהרבה ממה שהצלחנו לאסוף דרך מקורות תקשורתיים רשמיים ולא רשמיים. אזורים שלמים במרחב האסלאמי כולו עדיין חסומים ברמה התקשורתית – הן בשל תשתית רעועה והן בשל מדיניות מכוונת של הממשלות ושל הארגונים הרדיקליים הפועלים במרחב.

התמונה של ששת החודשים הראשונים של שנת 2016 נראית כך: בחודש מאי נהרגו 11,858 בני-אדם. בחודש אפריל נהרגו 10,691 בני-אדם. בחודש מרץ נהרגו 10,705 בני-אדם. בחודש פברואר נהרגו 12,599 בני-אדם. ובחודש ינואר נהרגו 12,161 בני-אדם. בחודשים ינואר-יוני 2016 נהרגו 73,029 בני-אדם.

ד"ר יוחאי סלע: "טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016", מגזין המזרח התיכון, 7 ביולי 2016.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.7.16

* נדבך בהגשמת הציונות – מסקנות ועדת ביטון חשובות וצודקות מאוד, והן מהוות נדבך חשוב בפן החינוכי והתרבותי של הגשמת חזון קיבוץ הגלויות, שהוא לב החזון הציוני.

נושא קברי הצדיקים אינו ראוי, אך הוא שולי. יש לאמץ את המסקנות, למעט סוגיית הקברים.

* קיבוץ גלויות – קיבוץ הגלויות אינו רק קיבוץ היהודים מכל הגלויות לארץ ישראל, אלא קיבוץ כל המסורות, המורשות והיצירות התרבותיות שנוצרו במשך אלפיים שנה בכל הגלויות;  לא כדי ליצור כאן תרבות "אשכנזית" ל"אשכנזים" ו"מזרחית" ל"מזרחים", אלא כדי ליצור מן העושר והמגוון הזה את התרבות היהודית הישראלית הסנרגטית, העשירה והמגוונת. הרי בלאו הכי, בעוד דור או שניים לא יישאר עוד ילד שיבין את השאלה הגלותית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* חי בסרט גזעני – חבל שהיוזמה החינוכית והתרבותית החשובה של בנט וביטון הולידה מחלוקת מיותרת ומיושנת של "אשכנזים" ו"מזרחים". אבל את העובדה שהיא גילתה את ערוותם של גזענים חשוכים כמו גידי אורשר, אני רואה דווקא בחיוב. הרי גם אלמלא חשף את עצמו הוא היה גזען – אם כך, טוב שחשף את עצמו.

* תמצית הרעל הפוסט ציוני – תודה לרוגל אלפר. במקום כל הסיפורים השחוקים על אקיבוש, "המצור האכזרי" ו"פשעי מלחמה", הוא הצביע בבהירות על המחלוקת האמתית עם הפוסט ציונות. ב"ביקורת טלוויזיה" על תשדיר של משרד התפוצות שנועד לחזק את הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, שבו הופיעה יהודייה מברזיל ודיברה על חשיבות הזיקה לישראל והשמירה על היהדות, הוא העמיד אותה על טעותה. "מה את רוצה מאתנו?" – הוא תמה. ובמשפט אחד היטיב לתאר את תמצית הפוסט ציונות: "העתיד המשותף שלי הוא עם ישראלים ממוצא מוסלמי ויהודי. והעתיד המשותף שלך הוא עם ברזילאים קתולים. בדיוק כפי שהעתיד המשותף של הצרפתי הקתולי הוא עם הצרפתי המוסלמי ולא עם הברזילאי הקתולי."

ובמילים אחרות, אין עם יהודי. יש מוצא דתי יהודי, מוסלמי או קתולי. אבל אין עם כזה. וכיוון שאין עם כזה, מן הסתם אין לו זכות להגדרה עצמית ולמדינה. ובאשר לאמירתה של אותה ברזילאית ממוצא יהודי, שחשוב לה שילדיה יהיו יהודים, הוא הגיב: "מה כל כך חשוב בלהיות יהודי? את גזענית?" והרי כל הפוסט ציונות על רגל אחת.

* מחלל את קודשי ישראל – התמונה הזאת אמורה לזעזע כל יהודי, ובפרט יהודי עם קצת תודעה היסטורית. אדם מחופש ליהודי חרדי ניגש למניין של מתפללות ומתפללים סמוך לכותל המערבי, תלש מידיה של מתפללת את סידור התפילה וקרע אותו.

חילול קודשי ישראל ליד הכותל המערבי הוא מעשה אנטישמי מובהק. ואם הבריון לא מחופש ליהודי, אלא נולד לאם יהודייה, זהו מעשה אוטו-אנטישמי מובהק.

* מחפצנות את עצמן לדעת – המסר של "מצעד השרמוטות" הוא ש"לאף אחד אין זכות לחפצן אותנו בגלל הלבוש." מסר מוצדק. אבל ב"מצעד השרמוטות" אותן נשים חפצנו את עצמן ואתן גופן בשירות המסר הזה.

* שליחות ראש ממשלת ישראל לאפריקה –  וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית י"ב, ג).

* איש קטן – קשירת קשרים בין ישראל למדינות תבל, הידוק יחסי החוץ של ישראל, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, שיפור יחסי הכלכלה והמסחר של ישראל, סיוע ישראלי בתחומים רבים למדינות מתפתחות – כל אלה הן משימות לאומיות ראשונות במעלה של ראש ממשלה. נתניהו מילא בשבוע שחלף שליחות מדינית חשובה ביותר ומוצלחת ביותר באפריקה. למי ששכח – נתניהו אינו "ראש ממשלת נתניהו", לא "ראש ממשלת הליכוד", לא "ראש ממשלת הימין". הוא ראש ממשלת ישראל. זה תפקידו, זו שליחותו, ומן הראוי שהכול, תומכיו ומתנגדיו כאחד, יגבו אותו בשליחותו. להבדיל משליחויות מדיניות אחרות, במקרה הזה אין המדובר בפעולה מדינית שנויה במחלוקת אידיאולוגית, שיש סיבה כלשהי שהאופוזיציה תתנגד לה.

כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הקפיד לא לתקוף את ראשי הממשלות בעת שהיו בשליחות מדינית בחו"ל. כך נהגו, בעקבותיו, גם פרס ורבין לאחר המהפך. אלה הכללים המקובלים בדמוקרטיה הישראלית. כך נוהגת אופוזיציה אחראית, ממלכתית.

ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, המתיימר להיות אלטרנטיבה לשלטון, או לפחות אלטרנטיבה ל"מלכת הפייסבוק" או אולי להתמודד על תפקיד "נשיא הטוויטר", צייץ כאחרון הטוקבקיסטים את הלהג הפופוליסטי הבא: "נראה שנתניהו הלך להתייאש באפריקה והשאיר מדינה שלמה בלי תשובות ובלי פתרונות... נתניהו לא נוסע. הוא בורח... אין ספק, הייאוש באפריקה באמת יותר נוח."

איש קטן.

מי יגלה עפר מעיניך, הנשיא השישי חיים הרצוג ז"ל, סמל ומופת של ממלכתיות.

* ההשראה של טראמפ – דונאלד טראמפ: "סדאם ידע איך לטפל בטרוריסטים, בתקופתו לא היו מקריאים להם רשימת זכויות." זו ההשראה של מי שחותר לעמוד בראש העולם החופשי.

* בלגן ברודוס – מזה שלושה ימים אנו מבלים בחופשה באי רודוס. אי קסום ויפה, חופים נפלאים ואנשים נחמדים, ידידותיים, מסבירי פנים ומאוד מאוד אוהבים את ישראל ואת הישראלים.

* ביד הלשון: לך עם האנשים – בספרו "לך עם האנשים" סיפר שמעון פרס על מערכת יחסיו עם אישים שעימם עבד, ובהם ברל כצנלסון, בן גוריון ואשכול. לצידם הוא הוסיף את מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו, שנפל במבצע אנטבה, השבוע לפני ארבעים שנה.

מנין לקח פרס את כותרת ספרו?

מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר."

* * *

תקוה וינשטוק

1. הנך יפה, עירי

   מזמן לא שוטטתי ברחבי תל-אביב אלא בקרבת בית מגוריי בלבד, בסביבות הבימה בכיוון הסינמטק מזה ובאבן גבירול בואכה העירייה מזה, ולעיתים הרחקתי עד לקניון רמת-אביב – ותו לא.

והנה הזדמן לי לנסוע לים דרך הרחובות נחמני ומזא"ה ותל-אביב ישנה-חדשה נתגלתה לפניי. כל כך הרבה בתים חדשים ונאים קמו במקום בתי הגרוטאות של פעם! ומרשים לא פחות – בתים נושנים שופצו, והעיקר נצבעו, והתגלו קימורי נעוריהם – הכרכובים הנוסטלגיים, המרפסות העגולות, גזוזטראות הברזל "הנפוחות" מראשית המאה שחלפה.

כל העיר בתנופת בנייה, חדשה או מתחדשת. מגרשים שניצבו ריקים עשרות שנים – התמלאו, צצו בתי מסחר גדולים ובוטיקים קטנים והדורים, הופיעו שמות ושלטים שראיתי עתה לראשונה. כמעט כאילו נקלעתי לעיר בלתי מוכרת. תל-אביב שוב אינה משמרת אזורים ישנים בלבד כנווה-צדק, ולא חדשים בלבד כרמת אביב ג'. כבר יש בה ערב רב ומעניין של חדש לצד ישן, כמו בערים גדולות בעולם. תל-אביב מתרעננת ומתצחצחת, מעניקה יתר תשומת לב להופעתה האסתטית ומופיעה בצבעוניות המקנה לה מימד חדש והופך אותה לעיר יפה באמת. חבל רק שהמבנים הטריים המבהיקים הולכים ומתכסים בגרפיטי כעור נעדר פשר, ונדליזם לשמו, נגע  שהתפשט בתל-אביב כמו בערים הגדולות בעולם.

בדרך לים חלפנו על פני אלנבי סבא – והנה הוא מזקין בכבוד. סמוך לטיילת הרברט סמואל – על שם 'הנציב הראשון ליהודה' שביקר כאן ב-1922 – הכיכר עם המזרקה שיזם צ'יץ ראש העיר בשעתו, ומשני עבריה עדיין ניצבים שתי שורות הבתים התאומים המקושטים בזיגזגי אבן. הפעם לא המשכנו מכאן, כהרגלנו, לצפון הטיילת, לאתרים הנודעים שאיכלסו בשעתם את הכנסת ואת האופרה, ובדורות קודמים את הקזינו – וגם לא למלונות הפאר של הטיילת.

הפעם המשכנו דווקא לדרום הטיילת בואכה יפו, בצל המלונות הקטנים הוותיקים בתחילת רחוב אלנבי. במלחמת העולם השנייה היו "סן רמו" ו"מונופול" מרכזי הבילוי וההנאות של חיילי צבאות בנות הברית. אולי לא במקרה עומדים המלונות הללו דווקא בצד המספרים הזוגיים של הרחוב. עתה נצבעו המלונות מחדש והמראה שלהם הגון יותר.

ירדנו מ"חוף ירושלים" – לפחות מבחינה שמית זוכה גם עיר הבירה שלנו לחוף ים – דרומה לכיוון יפו, ופגשנו בבתים חדשים הניצבים ממש מול הים, ונחשבים לבתי היוקרה של העיר. מחיר המגורים בהם מאמיר לשמיים. עד מהרה ראינו חוף הומה ממתרחצים וירדנו אליו. מבנה הארחה, ומאחוריו, על משטח חול, כיסאות, שולחנות, ומעבר לזה חוף הרחצה.

בחורף ודאי מתגלגלים הגלים עד לכאן. בצעידה על שטיח ארוך וצר,מבלי שהסנדלים יתמלאו חול, הגענו בנחת למשטח הישיבה והתמקמנו בכיסאות הנעוצים בחול. לידם ניצב בית קפה-מסעדה אך רובו של המקום באוויר הפתוח. הצעירים יותר השתכשכו ושחו בים כאוות נפשם, והקשישים הסבו לרוב בכיסאות מתחת לשמשיות רחבות. התמקמנו בכיסאות מפלסטיק, ומהם משתרע החוף שעיקרו רחצה ולא שיזוף וצלייה בשמש.

האתר המה נופשים ומתרחצים מכל גווני העור – לבנים, שחורים ומה שביניהם, מתינוקות  ערומים עד לקשישים הנעזרים במקלות ובהליכונים, משפחות, זוגות, חבורות של בני נוער החוגגים את  החופש הגדול בכסות מינימלית.

נשמעה כמובן מוסיקה רעשנית – איך לא? – אך היא התמתנה בהמיית הים, ומפעם לפעם בהוראות המציל. התיישבנו בכיסא הפלסטיק ליד שולחן פלסטיק עגול. סביבנו הידסו יונים מפוטמות. החול נראה זהוב וזך, והיונים  הצליחו כנראה לנקר בו מזון בשפע. השעה היה חמש בערב. החמה עדיין היתה רחוקה מלצלול בים – לא מכבר היה היום הארוך בשנה. ממול, מוקף בתים, הזדקר הצוק שעליו הכנסייה הקתולית, סימנה המובהק של יפו.

מלצר חובש טורבן משעשע סבב בין היושבים. אלינו ניגש מלצר צעיר והניח חוברות תפריט גדולות, מהן למדנו כי המקום הדרומי הזה מכונה דוקא "צפוני". חברתי גיזה הזמינה שני כדורי  גלידה שוקולד וניל, ואני קפה חם עם קצפת, וכוסות מים כמובן.

המלצר האזין למשאלותינו באדיבות ובסבלנות. כעבר כרבע שעה חזר עם שני גביעים, באחד וניל ובשני שוקולד. לא ידענו האם נועדו לשתינו או רק לאחת מאיתנו. אחרי כעשר דקות חזר והביא כפית אחת, והבנו ששני הגביעים נועדו לגיזה. עוד כמה דקות ארוכות – הגיע בפעם השלישית עם שתי כוסות מים, וסוף-סוף, בפעם הרביעית, הגיעה גם ההזמנה שלי. עבודה לא מקצועית בעליל. הסתבר שהוא ירוק מאוד במקצוע. רק השבוע התחיל למלצר. אולי סטודנט בחופש. הוא היה נחמד כל כך שאפילו לא כעסנו עליו, רק צחקנו.

וכך הסבנו בנחת, נהנות מיופייה של תל-אביב-יפו. נכנסות לשיחות נפש והעלאת זיכרונות מימים עברו. השעון כבר הורה על השעה שש ואף שבע אולם השמש נטתה רק קמעה לים – יום אתמול היה הארוך ביותר בשנה. ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש, דברי קוהלת.

התגברנו על רצועת החול הקטנה ויצאנו לטיילת. חיש קל מצאנו מונית ונסענו לבתינו בהרגשה של נועם ובידיעה כי גם בזיקנה ניתן עדיין ליהנות

אמנם, סוף הבילוי היה מוצלח פחות. נהג המונית רצה להימנע מפקקים ופנה לאחד הרחובות הקטנים הצדדיים. כאן איתרע מזלנו והרחק בקצה הרחוב נתקעה משאית גדולה והתפתלה לכל עבר בתקווה להיחלץ מהרחוב הצר. אחריה השתרכו כמניין מכוניות, עומדות יותר מנוסעות. את הדרך מהבית לים עשינו בעשרים דקות, ועתה מהים הביתה בחמישים דקות ובמחיר משולש. כשהתפטרנו סוף-סוף ברחוב אחד-העם, מהמשאית, תפס את מקומה טרקטור זוחל במהירות של צב.

טוב. הרי אי אפשר לדרוש הנאה מושלמת, ודאי לא בגיל מתקדם. אם זכינו לכמה שעות הנאה – דיינו.

2. אוצר וולקני / עמליה ברזילי

מינהל המחקר החקלאי, מכון וולקני 2015

   לאחרונה הופיע הספר האלבומי 'אוצר וולקני" הכולל את פעולות המכון החשוב הזה שהחל כ"תחנת הניסיונות" בתל אביב וכיום הוא 'מכון וולקני", על שם מייסדו, פרופסור יצחק וולקני (יצחק אלעזרי וילקנסקי). ב"אוצר" סקירה היסטורית של המוסד מאז הוקם ב-1925, והוא מחולק למדורים רבים לפי הנושאים שהמכון עוסק בהם – צומח וחי, ממדעי הקרקע והסביבה עד לטיפול בבקר וגידול גויאבה נטולת ריח והמצאת רשתות צבעוניות לכיסוי מטעים. המכון מדריך חקלאים, עורך ניסויים, ממציא זני פירות, ירקות ופרחים חדשים ומעלה את תנובת החלב, ולזכותו הישגים בינלאומיים הנותנים כבוד למדינת ישראל ברחבי העולם. הכול כתוב בצורה תמציתית ברורה, האותיות מאירות עיניים והצילומים והמתכונת המסודרת מאפשרים לאוהבי הקרקע ואוהדי הארץ ותנובתה, גם למי שאינם חקלאים, להתמצא בערכי האדמה.

   ברם, עם כל ההערכה לספר מנקרות בראשי כמה שאלות: מה פתאום הוא מופיע דווקא כיום, במלאות 95 למכוון וולקני? 95 שנה – איזה תאריך זה? מה הבהילות? המתנו בסבלנות 95 שנה – אי אפשר להמתין עוד חמש שנים ליובל המאה המשמעותי? או לפחות, אם אכן לא יוותר המכון במקומו העכשווי וינדוד צפונה, לרוגזם של רבים – כשתסתיים תקופת בית דגן?

ומה כל ההידור? כריכה מפוארת (אגב, הלוגו של המכון נבלע ונעלם בצבעי הכריכה), נייר כרומו, צילומי צבע, שלא לדבר על העמל הרב והנבירה במקורות שהושקעו בספר, וכל זאת כש"האוצר" לא נועד כלל למכירה! הוא בעצם מעין מתנה לעובדי המכון וגימלאיו! לשווא ניסיתי לרכוש את הספר – בו מופיע (אמנם בהיעדר תמונה) דודי, פרופסור ישראל רייכרט, חתן פרס ישראל.

מכון וולקני הוא מכון ממשלתי היכול כנראה לחלק את תקציביו כראות עיניו. מיד עולה החשש שהוצאת ספר פנימי כזה איננה יחידה מסוגה. יש ודאי חברות ממשלתיות נוספות המוציאות ספרים יקרים וחשובים לתצרוכת פנימית בלבד, ולציבור הרחב – המממן למעשה את החברות הממשלתיות – אין כל מושג עליהם ואין הוא נהנה מהם. איזו החמצה, איזה בזבוז!

* * *

נעמן כהן

על "נאורות" ורצח יהודים

הפילוסוף המדיני פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הוא יהודי "נאור" המטיף ל"נאורות".

במאמר ארוך בזכות "הנאורות" הוא מנבא שהמהפכה התרבותית בארץ היא רק ההתחלה למה שהוא מנבא: פאשיזאציה של מדינת ישראל (זאב שטרנהל, "המהפכה התרבותית היא רק ההתחלה", "הארץ", 8.7.16).

גם עמיתו של אורלובסקי-שטרנהל, הפילוסוף המדיני-הערבי-הנוצרי ד"ר עזמי בשארה, הוא "נאור" ואפילו הוציא ספר על הנאורות ("הנאורות פרויקט שלא הושלם?" שש מסות על נאורות ומודרניזם, הוצאת הקבה"מ, ת"א, 1997)

שני הפילוסופים המדיניים-"הנאורים" חלוקים ביניהם. פרופסור אורלובסקי-שטרנהל טוען שיש "עם פלישתינאי", ואילו ד"ר בשארה הערבי-נוצרי, הקומוניסט לשעבר, וח"כ לשעבר ממפלגת בל"ד – שהפך למרגל עבור החיזבאללה, טוען שאין בכלל "עם פלישתינאי" וגם לא צריך להיות. "העם הפלסטיני," לדבריו, הוא סתם המצאה מלאכותית של מעצמות המערב.

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

אבל שני "מדעני המדינה" חולקים ביניהם אידיאולוגיה משותפת – את "הנאורות". שניהם מגדירים עצמם "נאורים".

כ"מדען מדינה" המעלה על נס את "הנאורות" של המהפכה הצרפתית הושפע כנראה אורלובסקי-שטרנהל עד מאד מ"הנאור" מקסימיליאן רובספייר, שייסד את שלטון הטרור "הנאור" מטעם "הוועד ל"שלום הציבור"" (Le Comité de salut public) ה"נאור" – והחליט ללכת בדרכו "הנאורה" ונעשה ליועץ הטרוריסט "הנאור" ערפאת, כאשר יעץ לו שמטעמים של כדאיות פוליטית, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

"הנאור" עזמי בשארה אינו מסכים איתו בכך, הוא תומך בטרור טוטאלי נגד כל היהודים.

על תרבות בערות וגזענות

אחרי ארבעה חודשי עבודה, הגישה הוועדה "להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", בראשות ארז ביטון – את המלצותיה לשר החינוך נפתלי בנט.

דו"ח הוועדה, שנפרס על 300 עמודים נותן את ההמלצות הבאות:

מחצית מחברי המועצה להשכלה גבוהה יהיו מזרחים, וחצי אשכנזים.

תוקם פקולטה חדשה למדעי הרוח בתחום לימודי "יהדות המזרח".

ליצור במקצוע היסטוריה לבגרות מגמת לימוד חדשה בתחום מורשת יהדות ספרד     והמזרח ברמת 3, 4 ו-5 יחידות.

שליש מתוכנית לימודי תואר ראשון במדעי הרוח יעסוק ביהדות המזרח. "לימודי חובה של יצירות של סופרים ומשוררים מזרחיים" ובפרט של יו"ר הוועדה ארז ביטון.

הפקת סדרה חדשה, "מרובת פרקים", בדומה ל"עמוד האש", שתעסוק ב"תרומתה      התרבותית של יהדות ספרד והמזרח."

לקחת תלמידים לביקור בקברי צדיקים, או למסעות למדינות הבלקן, ספרד, ומרוקו.

הקמת מנהלת להעצמת "מורשת יהדות ספרד והמזרח" במשרד החינוך, "אשר תפקידיה      יהיו לפקח, לרכז, לעקוב וללוות את תהליך יישום ההמלצות של ועדות המשנה השונות."

ההגדרה הנכונה: לא ספרדים ולא מזרחיים

אלא יהודי ארצות ערב והאיסלם או "יהודים ערבים"

ראשית חוכמה, לפני העיסוק בהמלצות הוועדה, יש לתת הגדרות נכונות במקום ההגדרות המוטעות והשקריות שהשתמשה בהם ועדת ביטון.

מיהו ספרדי?

על תלמידי ישראל לדעת שמיספר גדול יותר ממגורשי ספרד היגרו לארצות אירופה מאשר לארצות ערב. (עשרים אחוז מיהודי פולניה, שלושים אחוז מיהודי גרמניה, ארבעים אחוז מיהודי הולנד, וכו').

על תלמידי ישראל לדעת שבנימין זאב הרצל למשל היה יהודי ספרדי, ועבדאללה-עובדיה יוסף מעיראק, או עוזי אזולאי-משולם מתימן – אינם ספרדים.

על תלמידי ישראל לדעת שמייסד תנועת "המזרחי" (ר"ת מרכז רוחני), הרב יהודה לייב הכהן פישמן-מימון (1875-1962) חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, וחתן פרס ישראל לספרות תורנית – היה ממוצא ספרדי, מצאצאי הרמב"ם, ואילו אריה מכלוף דרעי אינו ספרדי, אלא צאצא של שבט בֶּרְבֶּרִי.

נ.ב. לאחרונה הצהיר בנימין-מיליקובסקי-נתניהו שגם הוא ספרדי...

מיהו "מזרחי"?

על תלמידי ישראל לדעת ששרת התרבות מרים סיבוני-רגב, וארז ביטון יו"ר הועדה, אינם "מזרחיים" אלא יהודים "מערביים" (מוגרבים בערבית), ואילו יהודי פולניה ורוסיה הם יהודים "מזרחיים" (אוסט יודה באשכנזית היא השפה הגרמנית).

על תלמידי ישראל לדעת שעד גילוי אמריקה היתה יהדות מרוקו היהדות המערבית ביותר לכן נקראו יהודי מרוקו "עדת המערביים" (מוגרבים בערבית).

כלומר מכל האמור לעיל, יש לבטל את המונחים "ספרדים" ומזרחיים" כהגדרות הוועדה, ולהחליפן בהגדרה הנכונה "יהודי ארצות ערב והאיסלאם" או "יהודים-ערבים".

לימוד ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב והאיסלם

אם יש משהו שהוא חובה באמת הוא לימוד ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב והאיסלאם. יש חובה ללמד את תלמידי ישראל על ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב בדיוק כפי שמלמדים את ההיסטוריה של יהודי אירופה. יש למחוק את ההבל על "תור הזהב" וללמד עובדות. למשל את "בעִיר הַהֲרֵגָה – מקנס":

ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.

מספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה, ולכן גם יש ללמוד עליו.

קהילות יהודי ארצות ערב ומצבן החברתי-כלכלי והתרבותי

יש צורך ללמד את תלמידי ישראל על ההרכב הדמוגרפי של הקהילות בארצות ערב ועל מצבם החברתי-הכלכלי של היהודים שם, ועל תרבותם המסורתית הפרה-מודרנית.

למרבה הצער קליטת עולי ארצות ערב לא היתה קלה. העולים הגיעו ללא השכלה וכישורים מקצועיים. לא הגיעו רופאים ואחיות, מהנדסים וטכנאים, פיזיקאים ומדעני גרעין, או מורים.

מעל למחצית העולים (ודאי רוב הנשים) היו אנאלפבתים. הסוציולוג פרופ' סמי סמוכה קבע שהעדה העיראקית היתה המשכילה ביותר בקרב עדות יהודי ארצות ערב, וגם בה היו יותר מארבעים אחוז אנאלפאבתים.

תנאי המוצא הקשים שהביאו לקליטה קשה יצרו מטעמים מובנים רגשי קיפוח ומירמור שאותם יש להבין על רקע המצב.

בהחלט יש ללמד בשיעורי היסטוריה על הסיבות והמהלכים שהביאו את העולם הערבי-מוסלמי לשקיעת ולניוון לאחר הפריחה התרבותית בימי הביניים, ואת השקיעה והניוון התרבותי של הקהילות היהודיות של אותו עולם, לעומת הרנסנס התרבותי של ארצות אירופה.

על בערות וגזענות

המלצת הוועדה על כך שמחצית מחברי המועצה להשכלה גבוהה יהיו מזרחים, וחצי אשכנזים היא החלטה גזענית גבלסית מובהקת המשקפת את המגמה של עליית הגזענות האנטי-אשכנזית.

סטטוס שיוכי במקום סטטוס הישגי, כלומר בחירת מרצים לא לפי כישורים, אלא לפי מוצא – הוא מתכון בטוח לניוון תרבותי. את ההמלצה הזו יש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה, ומיד.

(למזל כולם, יש לציין, הוועדה לא דרשה שתלמידים בני עולים מארצות ערב ילמדו רק יצירות של יהודים מארצות ערב ותלמידים בני העולים האשכנזים ילמדו יצירות של אשכנזים בלבד).

הקמת פקולטה חדשה למדעי הרוח בתחום לימודי "יהדות המזרח" כהמלצת הועדה היא מעשה איוולת שאין כדוגמתו. אין יצור כזה. לימוד על יהדות ערב והאיסלאם צריך להיעשות בפקולטות הרגילו, שם יש ללמד על הכול.

לימודי תרבות יהודית-ערבית

הוועדה קבעה שיש "ללמד לימודי חובה של יצירות של סופרים ומשוררים מזרחים" (יהודים-ערבים) למשל רועי חסן (בעל השיר הקורא לשרוף ספרים של אשכנזים) שלומי חתוכה (בעל השיר "שתיחרב ירושלים עד היסוד") עדי קסר-קיסר, וכמובן, מעל כולם מר ארז ביטון יו"ר הועדה – שהעלה את עצמו לדרגת משורר קנוני, ומחייב את כולם, גם את ילדי האשכנזים ללמוד את שירתו. (ארז ביטון: "ההמלצות מעצימות את התלמיד המזרחי").

לא ברור לי במה בדיוק לימוד התייחסותו החנפנית של ארז ביטון למלך מרוקו ("ברבט במרוק"), המלך האבסולוטי, הגנב, המושחת, והמדכא, שראה את היהודים תחת שלטונו כרכושו הפרטי, ומדינת ישראל נאלצה לשלם לו בין 50 ל-250 דולר על קניית כל אחד מהם –יעצים את התלמיד בן לעולי "מרוק"?

האם אילוץ תלמידים בני עולי ארצות ערב ללמוד את יצירתם של ביטון, חסן, וחתוכה – יעלה את קרנם בעיני עצמם, או יבזה אותם?

האם אילוץ תלמידים בני עולים מארצות אשכנז ללמוד את יצירתם של ביטון, חסן, וחתוכה – יעלה את קרנם של הבנים של עולי ארצות ערב בעיניהם, או יבזה אותם?

ספרות עברית יש ללמוד לפי ערכה ולא לפי מוצא הכותבים.

ביקור בקברי צדיקים

המלצת הוועדה על ביקור בקברי צדיקים היא עוד מעשה איוולת.

במסגרת מסע שורשים במרוקו ביקרתי בכמה קברי צדיקים:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00832.php

קבר אבי המחצלת

הקהילה היהודית בארפוד, בשיא תפארתה, מנתה כ-1,550 נפשות. כיום אין יהודים בעיירה, אבל קברי צדיקים יש: בבית העלמין היהודי בארפוד נמצא קבר רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת). כתובת מציינת כי הבניין בו הקבר נבנה ע"י בנו הרבי אליהו אביחצירא. (בוויקיפדיה לא מופיע בן כזה).

רבי שמואל אבי חצירא היה הראשון לשושלת משפחת אבוחצירא. במקור שמו היה רבי שמואל אלבז מירושלים. באחד הימים ביקש רבי שמואל לצאת את גבולות ארץ ישראל לאסוף כסף. ירד לחוף יפו בכדי לעלות לספינת נוסעים. מכיוון שהיה עני מרוד ביקש מרב-החובל כי יועיל בטובו לקחתו חינם אין כסף. רב-החובל סירב לקחתו בחינם. רבי שמואל ראה כי אינו יכול לו, פרש את המחצלת שלו בנמל והחל ללמוד בספרי הקודש שהיו תחת אמתחתו. לא חלפה שעה, וספינת הנוסעים החלה להפליג בלב הים, כאשר המחצלת המחוררת של רבי שמואל שטה לה לאיטה בסמוך לספינה, משל היתה היא קשורה אליו. בראות רב-החובל נס זה, הוא הבין כי לפניו צדיק גדול וביקש ממנו שיעלה על ספינתו.

סיפור זה התפרסם בקרב יושבי הארץ, ומיני אז ואילך כונה רבי שמואל בשם "אביחצירא" שתרגומה "אבי המחצלת". לפי ויקיפדיה רבי שמואל אבי חצירא (אבי המחצלת) נקבר בכלל בג'ובר אשר בדמשק. האם מצבת הקבר ריקה? מכל מקום הקבר כאן אינו נראה כעסק טוב לעומת הקבר של "הבבא סאלי", רבי ישראל אבוחצירא, בנתיבות, שהוא עסק המניב מיליונים, כאן יש רק תרומות של דירהמים בודדים...

האם ביקור בקבר שם יעצים את התלמיד בן לעולי מרוקו?

איסאוורה – מוגדור

במוגדור שנבנתה על-ידי הפורטוגזים כתחנת עגינה לאורך האטלנטי בנתיב הימי למזרח, ונקראת היום איסאוורה. קבור ר' חיים פינטו. בבית הכנסת של חיים פינטו, שהיה גם ביתו הפרטי מקיימים תמיד בכ"ו אלול הילולה לזכרו.

אישה צדיקה מברכת אותנו בשמו של פינטו. אני נחרד, שהרי כל טייקון שהיה קשור לפינטו בארץ מאוד נפגע. ישמור עלינו אלוהים מהאיש הזה.

האם ביקור בקבר פינטו במוגדור יעצים את התלמיד בן לעולי מרוקו?

בית הכנסת "צלאת אל עזמה"

כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, הם ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (במושגים של ימינו אירופאית אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה.

לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. בכניסה כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252 שנת גירוש ספרד. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת.

לשם השוואה, מיספר גדול יותר של יהודים ספרדים הגיעו לפולניה, אך הם נטמעו במשך הזמן בחברה האשכנזית. לזמושץ', עירם של י"ל פרץ ורוזה לוכסמבורג, הגיעו יהודים ספרדים, וביניהם אף רופאים ממרוקו. בית הכנסת הספרדי בזמושץ' שופץ להפליא והוא מפואר ויפה הרבה יותר מזה של מרקש.

אז אולי אפשר לחסוך ולשלב ביקור בפולניה עם ביקור בבית כנסת ספרדי שם במקום בית כנסת ספרדי במרוקו...

האם אילוץ תלמידים בני עולי ארצות ערב לבקר קברי צדיקים במרוקו, יעלה את קרנם בעיני עצמם, או יבזה אותם?

האם אילוץ תלמידים בני עולים מארצות אשכנז לבקר קברי צדיקים במרוקו, יעלה את קרנם של הבנים של עולי ארצות ערב בעיניהם, או יבזה אותם?

לסיכום: כשם שהתלמידים בני העולם האשכנזים אינם זקוקים לעלייה לקברי צדיקים בפולניה כדי ל"העצים" את תרבותם, כך בדיוק גם תלמידים בני העולים מארצות ערב והאיסלאם אינם זקוקים לכך.

תלמידי ישראל אינם זקוקים להצעות הוועדה. "עסקני הקיפוח" (זכות היוצרים למשה גרנות) זקוקים לכך. וכל זמן שיהיו עוד כאלה – יימשכו הניסיונות לפגוע בתלמידי ישראל.

למזל כולם ההבדל הולך ומיטשטש ובקרוב ייעלם כליל.

משאל עם

טעותו המביכה של ח"כ איתן בורנשטיין-ברושי

ח"כ איתן בורנשטיין-ברושי יליד קיבוץ גשר ועתה מקיבוץ גבת, טוען שרוב הציבור תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים והיות שהממשלה והכנסת קיצוניים יותר מכל הציבור, יש לעשות משאל עם (הכולל את בני העם הערבי-פלישתינאי אזרחי מדינת ישראל) על השאלה: "שתי מדינות לשני עמים, או מדינה דו-לאומית?"

איתן בורנשטיין-ברושי טועה עובדתית. בהינתן שמדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים, הרי כרגע כבר יש שתי מדינות לשני עמים. יש את מדינת ישראל לעם היהודי, ויש את מדינת חמאסטאן ברצועת עזה השייכת לעם הערבי-הפלישתינאי. (בנוסף למדינת עבר הירדן שרובה פלישתינאית).

לית מאן דפליג שאם יהיה משאל עם על שתי מדינות בגבולות הקיימים דלעיל, (מדינה פלישתינאית בעזה בלבד) רובם ככולם יסכימו לו.

אם רוצה בורנשטיין-ברושי לעשות משאל הוא חייב לנסח את השאלה אחרת: "האם היש לסגת מיהודה ושומרון ולהקים שם מדינה פלישתינאית נוספת?"

כלומר המשאל יהיה בעצם על "שלוש מדינות לשני עמים" (מדינת עבר הירדן שרובה פלישתינאית מחוץ למשאל).

כלומר לאור זאת כל נושא משאל העם נשמע מגוחך.

למרבה הצער בורנשטיין-ברושי בן הקיבוץ המאוחד, שחרט על דגלו את מורשת אלון ורבין – נטש את דרכם בדבר פשרה טריטוריאלית והישארות על בקעת הירדן, ואימץ את מצע מק"י ורק"ח.

הומאניזם תמורת הומאניזם

חולה תמורת גופה

הארגון הפוליטי אונר''א פרסם פוסט שקרי ובו סיפור מרגש על ילד מרצועת עזה שזקוק לטיפול רפואי אך הוא לא יכול לצאת מהרצועה.

יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים שופכת אור על הסוגיה:

מסתבר שכלל לא הוגשה בקשה להיכנס לישראל עבור הילד הנ"ל על מנת לקבל טיפול רפואי הולם, ומעבר לכך, הוועדה האזרחית הפלסטינית שברצועה לא העבירה את הבקשה לישראל, עוד נכתב בתגובה, כי מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1040290296066654&substory_index=0&id=724192144343139&__tn__=%2As

זה מביא אותנו לרעיון הבא: בעיתונות התפרסם שחמאס דורש תמורת גופות החיילים הישראליים הדר גולדין ושאול אורון את עיסקת שליט 2, וכתנאי לפתיחת המו"מ הוא תובע את שחרור המחבלים ששוחררו בעיסקת שליט ונעצרו לאחר חטיפת הנערים.

אז ככה. ראשית, עם כל ההשתתפות בצער יש להפסיק את פולחן המתים, או בלשון גסה יותר את הנקרופיליה. יש להפסיק את הדיבור השקרי על החזרת ה"בנים", ולדבר על החזרת גופות הבנים בלבד. אין להקריב חיים תמורת המתים. זכורה לטובה בתיה ארד ז"ל, אמו של רון ארד, שכתבה באצילות שלא להחזיר מחבלים חיים תמורת גופתו של בנה.

את החזרת הגופות מעזה יש להשיג ע"י המעשה הבא:

ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל. האמירות המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

ובכן, בהתחשב בעובדה שצוינה לעיל לפיה מתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא:

הומאניזם תורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי.

תזכורת – אהבת המוות כתעמולה

ראש החמאס, איסמעאיל הנייה הכריז בעזה: "אנו עם שאוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים."

הנער המחבל המוסלמי, ששחט את הלל יפה אריאל בשנתה, כתב בפייסבוק טרם צאתו למקום הפשע: "המוות הוא זכות ואני דורש את זכותי."

הנייה, ראש החמאס, יודע שהבטחת הבתולות והנערים בגן העדן היא רק אמצעי בידי השלטון להשיג מחבלים-מתאבדים – ואינו אמת, לכן הוא (בדומה לקודמו השייך הנכה יאסין) אינו מתנדב למות בעצמו, אלא רק שולח אחרים.

הגזען המסכן זוהיר אנדראוס

זוהיר אנדראוס היה יווני נוצרי אורתודוכסי שבגין הרדיפות של הכיבוש הערבי-מוסלמי הוא נאלץ לוותר על תרבותו וזהותו היוונית, לשכוח את השפה היוונית, ולאמץ את השפה הערבית.

לזכותו ייאמר שלמרות חוקי ההשפלה המוסלמיים של "בני החסות" הוא שמר בגבורה על דתו היוונית-הנוצרית ולא התאסלם, ולכן הוא מגדיר עצמו "פובליציסט ערבי-פלישתינאי".

על הגזענות האנטישמית של זוהיר אנדראוס כתבתי כבר לא אחת. עתה לא נותר אלא לרחם עליו.

לאחרונה בגלל הצהרתו כנוצרי על תמיכתו במשטר הרצחני של אסד (זה מובן לחלוטין בגלל שלא יכול היה לחיות כנוצרי תחת שלטון החליפות האיסלמית) – הנהגת בל"ד: חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, ובאסל גטאס-המטביל, הטילה עליו חרם. (זוהיר אנדראוס, "זועבי גאוות הפלסטינים", "הארץ", 3.7.16)

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2992874

למרות החרם משבח אנדראוס את זועבי על קריאתה לחיילי צה"ל בשם רוצחים, והוא תוקף את התקשורת הישראלית ש"ניצלה את נאום זועבי על מנת להסית נגד הפלסטינים, שנגזר עליהם לחיות בישראל."

סליחה מר אנדראוס, מי גזר עליך לחיות בישראל? אתה חופשי ללכת!

"ישראל," מצהיר אנדראוס, "איננה מדינתי, אינני מרגיש שום שייכות, לא לדגל, לא להימנון ולא לסמלים של 'מדינת היהודים'."

יופי מר אנדראוס, ישראל איננה מדינתך? אז קח דוגמא מאלילך, מייסד מפלגתך, עזמי בשארה, ופשוט תעזוב אותה. לך אחריו!

מר אנדראוס היווני-נוצרי בבעייה קשה. הוא לא יכול לעזוב. הוא יודע שבכל השטחים הכבושים על ידי הערבים-המוסלמים – כ-13 מיליון קמ"ר (יותר מכל אירופה) נוצרים אינם יכולים לחיות.

אנדריאוס יודע היטב שכנוצרי יווני (למרות הסתערבותו) הוא לא יוכל לחיות גם תחת השלטון הפאשיסטי של אסד, איתו הוא מזדהה.

כגזען אנטישמי שאינו מכיר בזכות העם היהודי למדינה ותובע את השמדתה של מדינת היהודים הוא מכריז: "את מולדתנו פלסטין לא נעזוב, היינו כאן לפניכם ונישאר אחריכם," אבל את זאת הוא אומר מפני שהוא יודע היטב שרק תחת מדינת היהודים הוא יכול לחיות ולכתוב בחופשיות את דבריו. בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים הוא לא היה יכול לעשות כן.

* * *

עקיבא ביגמן

מתי בתי הספר הפסיקו לומר את האמת?

מתוך אתר "מידה", 2.7.16

מי שילדיו קיבלו השבוע תעודה זכה למפגש מטריד עם מכבסת מילים של תקינות פוליטית והולכת שולל. אין ילדים רעים, רק ילדים שרע להם מרוב הערות מילוליות עקלקלות.

שלושה מילדיי חזרו היום מבתי הספר עם תעודות, ומה אומר לכם? חשכו עיניי. לא בגלל הציונים, חלילה – הללו דווקא היו בסדר גמור, בעיקר לאור העובדה שאצל שני הקטנים (תאומים, סיימו ג') אין בכלל ציונים מספריים – רק הערכות מילוליות. מה שהפריע לי למקרא התעודה הוא התגלית שגם על בתי הספר השתלטה תרבות מטרידה של פוליטיקלי קורקט. או יותר נכון: פולני-טיקלי קורקט.

פעם, אם ילד היה מתפרע בשיעורים, לא מקשיב, מציק לתלמידים ונכשל במבחנים, היו כותבים לו בתעודה בפשטות: "נכשל".

אבל היום יש למורינו שיטה חדשה להעברת מסרים, מקודד אגרסיות משוכלל, שמעבד כל ביקורת והערה למלל פסיב-אגרסיב מעיק ובלתי נסבל.

כך למשל, הציון "נכשל" מתורגם היום להערה הבאה: "הנך מצליח מאוד בשיעור, כשאתה מקשיב, מביא את הציוד, משתתף ועושה שיעורי בית."

הקביעה שהתלמיד לא משתתף, מוצפנת כך: "השתתפותך תורמת מאוד לכיתה ולשיעור, חבל שאתה לא עושה זאת יותר."

וילד חסר סדר, מפוזר ולא מרוכז הוא: "נבון וחכם. הקפדה על ילקוט מסודר וריכוז בשיעור יסייעו לך ללמוד."

אני כהורה הייתי רוצה לדעת אם הילד שלי מופרע, היפראקטיבי, חצוף או חסר מצפון. זה מידע שלא יזיק לי להכיר בו ולהתנהל בהתאם. לא ששלי הם כאלה, חלילה וחס, הם רק חמודים שזקוקים לקצת הכוונה.

אך מעבר לכך, התלמידים הרי יודעים מה הם עושים כל השנה. ילד שמזלזל בלימודים ומתחצף למורים יודע שהוא לא – "יצירתי, ורבאלי ובעל תושייה, שיהיה נחמד אם יחשוב לפני שמדבר," אלא שהוא חוצפן יהיר וחסר עכבות.

ילד שלא הביא מערכת פעם אחת כל השנה יודע שהוא לא "חביב ורגיש, שצריך קצת יותר תשומת לב לפרטים," אלא שהוא עצלן, רשלן ונצלן.

וילד טיפש (כן. יש כאלה, סליחה על הביטוי) יודע שהוא לא "חכם ומשכיל, בזמן שהמוח מופעל," אלא אהבל גמור שלא מבין מילה גם כשמסבירים לו עשרים פעם בכיתה קטנה. הם הרי לא מטומטמים הילדים שלנו, והם מבינים כשמסבנים אותם.

זה כמו לומר לעבריין מורשע שהוא "לא גונב, כשהוא ישן." – "נעים הליכות, כשהוא לא שיכור." – "נמנע מאלימות, כשהוא לא כועס." – או לתאר את חמאס כ"בעל ברית איתן, הפסקת התקפות הטרור ישפרו את ביצועיך." – עבריין כזה הרי היה "בן חורין, בזמן שהוא לא בכלא." והחמאס היה "חי בשלווה בזמן הפסקת ההפצצות."

מכיוון שאני יודע שמורי ישראל יודעים לדבר גם בחריפות רבה כשצריך, יש לי החשד שכל המלל ה"כנה, בזמן שהם שותקים" הזה נועד לייפות את המצב כדי לא להוציא לחופש הגדול ילדים שכתוב להם "פלופ" על המצח. גם אם זה מרוח להם על כל הפרצוף מספטמבר שעבר.

זה פוגע בילדים שלומדים שיעור מעשי בצביעות ובדו-פרצופיות, ומונע מהם כל תיקון לעתיד.

כשהייתי בכיתה י' העתקתי פעם באחד המבחנים. המורה תפס אותי במקום (אני גרוע בהעתקות. סליחה: "מעתיק מצוין כשלא תופסים אותי"), והודיע שבגלל ההעתקה – הציון שלי במחצית יהיה 4. כשהגיעה התעודה, התנוססה בה הספרה 4 עם הכיתוב בכתב ידו של המורה "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך."

הבנתי את זה מיד, ולא העתקתי יותר בחיים. אני חושש שלאור גל הטהרנות החדש, ילדיי לא יזכו ללמוד לקח דומה.

עשו לנו טובה, תהיו כנים וישרים עם הילדים. אני מעדיף לקבל ילד בוכה ומתוסכל שמתמודד עם הגילוי הראשון של תוצאות מעשיו, מאשר ילדים יהירים וערמומיים שיודעים שכל מה שהמבוגרים מלמדים אותם – הוא בלוף אחד גדול.

* * *

אהוד בן עזר

מלפפונים חמוצים בנוסח המושבה

מתכון לקיץ הארצישראלי

הכלי: צנצנת שתכולתה כ-5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט עם טבעת גומי.

החומרים: כ-15 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר. מומלץ לקנות, במגשים קטנים, "מלפפונים בייבי", גמדיים, שמתאימים מאוד להחמצה אבל בתנאי שיהיו באמת קטנים, קשים ולא מימיים מדי.

2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.

3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.

1-2 כפות חומץ. אפשר גם בלי חומץ.

1 אגד לא גדול של שמיר, כמחצית השקית, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.

2-3 כוסות מים ועד שפת הצנצנת המלאה.

2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס.

דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב  לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.

שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.

ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם כשתי כפות חומץ, בשתיים עד שלוש כוסות מים רגילים, בוחשים כוס אחר כוס עם יתרת המלח, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה.

סוגרים אותה, מנערים קצת כדי לערבב את תמיסת המים, ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 24 שעות לערך. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי שלהם .

במה תלוייה הצלחת ההחמצה?

בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים, בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ': בדרך למשלט

לאחרונה פקדו מפקדים רמי-מעלה את שועוט והסתודדו עם קציני הגדוד. שיירת גוררי תותחים, ומשאיות עמוסות נשק ותחמושת, הגיעו לכפר. ריח של מבצע צבאי ריחף באוויר. סיקו הוזמן לישיבה ושב בפנים נפוחים מחשיבות.

"עושה רושם שמכינים טֶבח חדש," לחש ווי כשהוא עוקב אחר הקצינים הבאים ויוצאים. "טופצ'יק ואלטמן כנראה לא הספיקו להם וגם אותי הם רוצים לקבור."

"מי רוצה לקבור אותך?"

ווי, מבלי לחוש, יצא למסע אל מותו. מדי פעם השמיע ביטויי הומור שחור על פגישת-מחזור בשמיים, כשפיו אינו חדל לפזם: "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון." הוא התקשה להסתיר את המתחולל בנפשו ופניו נעטפו יגון.

בשעות אחר-הצהריים אסף סיקו את המחלקה והחל להסביר את "מבצע-חורב" או "מבצע-עין", על-שם הישובים העומדים להיכבש, והם מתחילים באות עי"ן – ביר-עסלוג', עוגה-אל-חפיר, אבו-עגילה ואל-עריש. לדבריו, ב-19 בדצמבר 1948 הופסקו הקרבות בנגב בהתאם להחלטות מועצת-הביטחון של האו"ם, אולם המצרים המשיכו להפר את הפסקת האש. על אף כישלונותיהם הצבאיים הם סירבו לנהל משא-ומתן עם ישראל על שביתת-נשק. המעצמות הגדולות אמנם הכירו במדינת-ישראל, אך לא בגבולותיה. להערכת סיקו עדיין קיימת סכנה לניתוק הנגב מן המדינה, ועל ישראל, באמצעות מבצע צבאי, לאלץ את המלך פארוק לפתוח במשא-ומתן על הסכם שביתת-נשק.

"עד שלא תוקעים פלפל אדום בתחת של הגמל המצרי – הוא רובץ לו בנחת על התחת ומעלה גרה," הסביר.

לדבריו מטרת צה"ל לזרוק את הפולש המצרי הרחק מגבולות הארץ. הפעם צה"ל יפעל כמו צבא מודרני, במסגרות משולבות אשר תעלנה בהיקפן על כל המערכות שקדמו להן. במבצע ישתתפו חטיבת "גולני", גדודים מחטיבות הפלמ"ח "הראל" ו"הנגב", "חטיבה 8" המשוריינת, בעוד חטיבת "אלכסנדרוני" תמשיך לצור על החטיבה המצרית שנלכדה בכיס-פלוג'ה. מפקד המבצע – יגאל אלון."

"נשמע אדיר!" לא התאפקתי והגבתי בקול-רם.

סיקו חייך ונענע בראשו. לדבריו, צבא מצרים שלח שתי זרועות לארץ-ישראל: זרוע מערבית הפרושה לאורך כביש-החוף עזה-אל-עריש, וזרוע מזרחית העוברת לאורך כביש עוג'ה-אל חפיר-ביר-עסלוג'. גדר צבאית בקו רפיח-עוג'ה-אל חפיר משמשת קו-מחבר בין שתי הזרועות.

סיקו החל להסביר את תוכנית המבצע: המכה העיקרית תונחת על הזרוע המזרחית על-ידי חטיבות הפלמ"ח בסיוע שיריון וארטילריה. גדוד 13 יֵצא למבצע הטעייה 48 שעות לפני תחילת המבצע, יתקוף את הזרוע המערבית ויתקע טריז בלב רצועת עזה, באזור דיר-אל-באלח. גדוד 13 יכבוש את גבעה 86 החולשת על הכביש הראשי עזה-אל-עריש, וישתק את התנועה למשך יממה. הנוכחות על הגבעה תאלץ את הצבא המצרי למקד את כל כוחותיו עלינו. וכשתתרוקן הזרוע המזרחית מצבא – יכבוש הפלמ"ח את ביר-עסלוג', עוגה'-אל-חפיר ואבו-עגילה, ואם הכול יעבוד בהתאם לתוכנית, הפלמ"ח גם יגיע לאל-עריש.

"סיקו, לפי דעתי, יגאל אלון הועיד לפלמ"ח טיול-של-כיף, ואותנו דפק עד העצם: אנחנו נשאב את רוב הצבא המצרי עלינו, כולל שריון וארטילריה, נחטוף אש תופת, נקיז הרבה דם, נאכל המון חרא, וכשהזרוע המזרחית תתרוקן מצבא מצרי – יצא הפלמ"ח למסע ניצחון ויזכה לתהילת-עולם," התמרמר ווי.

"ווי, אתה בא בטענות לאיש הלא-נכון. את התוכנית קבע יגאל אלון, מפקד חזית-הדרום, ואיש לא התייעץ איתנו," טען סיקו להגנתו ומשך בכתפיו.

"סיקו, אתה נחשב לפוליטיקאי ערמומי, ואני מתפלא עליך שאינך תופס כי יגאל אלון נקט במבצע זה עמדה פוליטית מובהקת: בן-גוריון החליט על פירוק הפלמ"ח, ויגאל אלון מתכוון להציג בפני עם-ישראל את עלילות גבורותיו. הפלמ"ח יכבוש את הנגב בסערה ויעשה היסטוריה. אני מסכים עם ווי: אנחנו נהפוך לבשר-תותחים והפלמ"ח יחגוג," טען ממיק בזעם.

"מה אתה מציע?"

"שתדברו עם המג"ד ושהדברים יגיעו ליגאל אלון."

"ממיק, אנחנו בצבא, לא בקיבוץ!" השיב סיקו ופרש שתי ידיו, בבחינת – אין מה לעשות.

*

לפנות-ערב נערך בשועוט מיפקד ולאחריו הוקראה פקודת-יום. המג"ד אלן חורין, שנתמנה למפקד-הגדוד במקום אברהם יפה, כרך בנאומו את שיחרור הנגב עם מלחמות המכבים לחירותם, שכן חג-חנוכה קרב ובא. הוא איחל הצלחה ללוחמים, שנתבקשו לכתוב מכתבים ליקיריהם. הרמז היה ברור: רבים לא ישובו. האפסנאות ניפקה ניירות ועפרונות, ועד מהרה נראו חיילים נסמכים על גזעי עצים, על קירות של בקתות, והיו שישבו על החול הרך – וכתבו צוואות.

חיפשתי פינה מרוחקת וחלפתי ליד ווי, שכתב לאחיו ולמטפלת מטהראן. מרחק-מה ממנו ישב זליג, ששירבט משהו על הנייר, ולפתע התמלא זעם, קרע את הנייר לפיסות קטנות והכריז בקול-רם:

"אם הגרמנים לא הצליחו להרוג את זליג – אף אחד לא יצליח!"

ממיק כתב לאחיו ודוד פליק – לאחותו בניר-דוד.

לאחר לבטים החלטתי לכתוב לנעמה. לא היה לי האומץ להיפרד מאימי. אם אפול – קצין-העיר כבר יביא לה את הבשורה.

נעמה יקרה,

נראה כי גורל דור תש"ח נחרץ. הלילה יוצאים לקרב שספק אם אשוב ממנו. איתותים לגורלי קיבלתי בקרבות סנדלה וחירבת-מעין. כמה ניסים יכולים לקרות לאדם? אמנם אין לי תחושה שהגיע יומי, אך רגשות לחוד וקרבות לחוד.

אם אפול, כנראה שזה מה שצריך היה לקרות. כולנו כאן פאטאליסטים. אחד האמין ב"השגחה-עליונה" ונשאר בלי השגחה. שני התעטף בטלית ואמר "תפילת שחרית" ולא זכה להתפלל "מנחה". אל תתאבלי עליי יותר מדי, המשיכי לזרום עם החיים.

אני בכל-זאת מקווה שעוד ניפגש כאן, על פני האדמה.

*

"עד לשעת היציאה, יש להכין את הנשק והציוד," הודיע סיקו.

השמש שקעה ורוחות קרות נשבו ממערב.

 "האם זו פעם אחרונה שהשמש שוקעת לי?" שאלתי את עצמי בעצב.

מיפקד-יציאה. סיקו עובר מאחד לשני, בודק תחבושות-אישיות, לוחיות-זיהוי ונובר באצבעותיו בתוך מנגנוני מכונות-ירייה. עננים שחורים פולשים ממערב, ועימם דמדומי ערב. מחלקה אחר מחלקה עולה על משאיות, שזנבן נבלע בין בקתות הכפר. מצפון-מערב נשמעים זמזומי מטוסים, ולאחריהם הדי התפוצצויות. האם מפציצים את עזה?

מנחם האפסנאי מתרוצץ בין המשאיות ובידו בקבוק קוניאק.

"שתו ילדים, שתו," הוא מתחנן. "אצלנו בצבא האדום לא יצאו לקרב בלי לגימה הגונה," הוא מצהיר בעגה ליטאית של עולה חדש, שלמד עברית בבית-ספר "תרבות".

לקחתי בקבוק, הצמדתי את פייתו לפי ולחשתי:

"לחייך, נעמה!"

"ילדים, תשמרו על עצמכם!" התחנן מנחם אושמן בקול אבהי.

"אתה בעצמך ילד!" השיב לו קול מן החשיכה.

"ידעתי שילד אחד ייעלב..." – פסק בנימה מתנצחת.

*

נוסעים באורות כבויים ובעלטה מוחלטת משאיות ועליהן צוותי מכונות-ירייה ומרגמות, קומנדקרים גוררי תותחים אנטי-טנקים, ג'יפים של "המיוחדת", רכבים עם תחמושת, עם ציוד חבלה, מזון, עזרה-ראשונה, ובמאסף ג'יפ של המשטרה-הצבאית. כדורים נותבים שורטים עננים נמוכים בדרכם מאופק אל אופק. קרקעית המשאית מקפיאה את הרגליים, וכל הזמן אנו דורכים על מקומנו ומשפשפים רגל ברגל. ציפור-לילה חולפת במעוף נמוך ובצריחה מקפיאת-דם.

"ציפור-לילה זה כמו חתול שחור – סימן רע מאוד," קובע זליג, "זה קרה לנו במחנה כשהיינו..."

"זליג בחייך, לא עכשיו," מתחנן ממיק.

הצינה חודרת מבעד למעילים, והגוף מצטמרר. מאזור מחנות רפיח מזנקים לשמיים זיקוקים המאירים גבעות רחוקות. גשם מתחיל לרדת. טיפות גדולות הולמות על כובע-הפלדה, מלוות מטחים של גרגרי חול סחופים ברוח.

"כנראה שנמות בתולים," לוחש ווי לאוזני, "לדעתי, צריך לדחות את הפעולה."

"תציע לסיקו."

"סיקו הוא בורג קטן..."

"תדאגו שהכלים לא יירטבו!" נשמע קולו של סיקו, שלרגע שולף ראשו מתא הנהג.

"ומה לגבינו?"

"אתם לא מסוכר. גם האוייב נרטב!"

"סיקו יושב לו בקבינה כמו מלך ומטיף לנו מוסר," הפטיר ווי בכעס.

הנסיעה ללא אורות מכבידה. נהגים משרבבים ראשיהם אל מחוץ לחלון, פוערים עיניים צרובות ונאבקים במטחי חול החודרים לעיניים.

"איפה פה כוכב-הצפון ?" שואל פאול היקה, עולה חדש מגרמניה שצורף למחלקה.

"לא יכול בלעדיו?"

"רוצה לדעת איך לפרוח הביתה, לרחוב בן-יהודה שטראסה."

"מפה פורחים רק בארון," מפריח ווי.

כדורים נותבים נפלטים ממקלע מרוחק, ונקודות אדומות חוצות את השמיים בקשת מרהיבה. קליע אחד נוטש משום-מה את המיקבץ, עושה דרכו לכיוון המשאיות והכל משתטחים על הרצפה. לרגע נפרמים העננים וכוכב-הצפון מנצנץ. פאול מאושר. הוא יֵדע לאן "לפרוח".

*

משלט 112. תחנת המתנה עד שפלוגות ב' ו-ג' תכבושנה את משלט 86. יורדים מהרכבים וזוכים למסטינג-של-תה מהביל. חיילים משחקים ב"קרב-תרנגולים": עומדים על רגל אחת, משלבים ידיים והודפים זה את זה – כדי להתחמם. מרחוק שומעים צרורות-אש. הקרב על משלט 86 החל.

"איך אפשר ללחום בגשם, בערפל, בלי לראות דבר," שואל החובש בנימין ורדי.

"גם האוייב לא רואה כלום והוא מפחד יותר מאיתנו," משיב לו אברהם זוהר.

"אנחנו עלולים לירות בטעות על כוחותינו."

"גם הם."

"אבל להם לא איכפת."

לפתע פלט מכשיר הקשר: "תלם-שמיר-בועז ארבע, הודע עוצמת אותותיי."

זיהיתי את קולו הרועם של עוזי פיינרמן, המ"מ מכפר-יחזקאל.

"אתה נשמע חמש-חמש, עבור."

"המשלט בידנו!"

"רות סוף."

עולים על רכבים ונוסעים באורות כבויים. הגשם גובר וקרעי עננים עוטפים את השיירה. הסיירים מתקשים בזיהוי התוואי, ומדי פעם עוצרים. זיקוקי תאורה מצריים עולים לשמיים ומאירים נגב רטוב ומעורפל. יריות בוקעות מאחת הגבעות שמעלינו, והמשאיות עוצרות. סיקו פוקד לקפוץ ולתפוס מחסה.

"עושה רושם שאנחנו נוסעים בין שני משלטים מצריים," לחשתי לממיק.

"מתקבל על הדעת."

לאחר זמן-מה פסקה האש.

"נהגים לקבינות!" שואג איצקו המ"פ שלנו, ממסילות, ששב לגדוד לאחר הפציעה הקשה בזרעין.

הנהגים שבים לבד מז'אק, נהג ה"מסייעת".

"ז'אק, ז'אק!" נשמע קולו חסר הסבלנות של איצקו.

ז'אק נטל עימו את מפתחות הרכב, ולך חבר חוטי מצת בגשם, בערפל ובחשיכה מוחלטת. המצרים שעל הגבעה שומעים שאון מנועים אך אינם מאתרים את מיקום השיירה. זיקוקי תאורה עצבניים זונקים ונוחתים. זיקוק, חציו כבוי, צונח קרוב לשיירה והכול קופצים מהרכבים ונבלעים בחול הרטוב. ז'אק מופיע. לא שמע שקראו לו. לגשם מתלווים כדורי ברד ההולמים כפטישים על הקסדות. נוסעים כסומים. תחושות של חוסר אונים חודרות ללב, פחד מפני הבלתי ידוע. בעמק-יזרעאל ידעת היכן האוייב והיכן כוחותיך, ואילו כאן? עלטה, ברד, ערפל.

"אם תתקבל פקודת נסיגה – לא נדע לאן לסגת. מסע מובהק של מתאבדים."

ג'יפ של המשטרה-הצבאית, שנסע כמאסף השיירה, מדליק לפתע, למרבה התדהמה, זוג פנסים, ושתי אלומות מאירות את השיירה כולה.

בהלה, צרחות, מהומת אלוהים.

"נבלות, כבו את הפנסים! גיבורי ג'בע!"

הכוונה לכפר למרגלות הכרמל, שבו כשלה המשטרה-הצבאית בקרב.

האורות כבו.

ואולם בבת-אחת נפערו שערי הגיהינום. פגזים אימתניים מעשרות קנים, צרורות ממקלעים, ממכונות-ירייה – נופלים עלינו בבת-אחת. טירוף! העולם יצא מדעתו! רעידת-אדמה!

קפצנו מן הרכבים והשתטחנו על החול הרטוב.

"חפור בן-אדם, חפור. זה הדבר הכי חשוב בעולם," מלמלתי לעצמי וחפרתי כמטורף בידיי וברגליי. אגב חפירה שלפתי מהתרמיל את-חפירה והעמקתי את השוחה. פגזים התרסקו ובעקבותם שמעתי צעקות של פצועים. ענן של אבק-שריפה גוהר עלינו ומכביד על הנשימה. אני משתעל ומכחכח בגרוני. הפגזים אט-אט מתקרבים אליי ואין לאן לברוח. זהו, סוף הדרך. בקרוב שמי יתנוסס בעיתון: "נפל בקרבות הנגב."

אני שוכב על האדמה הרטובה וממתין לפגז. תמונות מן העבר דוהרות בראשי כסרט-נע. אומרים כי רגע לפני המוות, כל החיים חולפים בראשך: פולין. אני נפרד מאבא הנוסע לאמריקה. רוסיה. לוויה של הסופר מקסים גורקי, וסטאלין הגדול-קטן צועד אחר הארון. איסטנבול. מתחבאים מהמשטרה בעלייה של בית-מלון מפוקפק. כל בוקר אני יורד למשרד-נסיעות I.T.A ושואל בצרפתית אם הגיעה הוויזה לארץ-ישראל:

"איל יא און לטר פור מואה?" – "היש מכתב בשבילנו?"

עד היום לא שכחתי אותו משפט. תשעה חודשים רעדנו מפחד בשל שהות לא חוקית בטורקיה. ארץ-ישראל. גימנסיה "מוריה". אגרופים ממחנך-הכיתה, כאשר אמרתי שיש לו "זין פולני". שפיה. הידעונית מזכרון-יעקב ו"אבא נובל". אבא נובל? אני נובל! הבריטים רודפים אחריי ואני על אמירו של ברוש, רועד מפחד. בית-אלפא. הצגת "מירהל'ה אפרת" והמסע הלילי לקיבוץ. נעמה ואני בחורשת הקוזארינות. אני לש את שדיה. הדיוט, למה לא זיינת אותה? הו, איזו החמצה! [בשלב זה המספר כבר אחרי קיום יחסי-מין מלאים עם נעמה בקומונה בת"א].

"אין לי בטן!" פלחה את הלילה זעקה נוראה ולאחריה: "חובש! חובש!"

"אני בדרך," נשמע בבירור קולו הצפצפני של בנימין ורדי. פגז נפל בליבה של כיתת ה"בזה". מבלי לחשוב, חשתי לשם. אם הכדור, שנועד לכתובתי נמצא בדרך אליי – הוא ימצא אותי. רצתי כמטורף בין פגזים וכדורים. הגעתי ומראה מחריד נתגלה: פצועים נאנקים מכאבים, שניים מ"המיוחדת" מתבוססים בדמם ושוכבים ללא רוח חיים. מישהו עם רגל קרועה מתרומם, נשען על רובהו וכעבור רגע מתמוטט. פצוע קורא: "אימא!"

בין הפצועים גם אברהם כצמן, שלחם בשיח'-נוראן. הוא נפצע ביד. ניסיתי לעודדו, ליטפתי את לחיו עד שבנימין ורדי הגיע וחבש אותו. ברקים בורקים, רעמים רועמים ואיני יודע אם רעמי שמיים המה או רעמי תותחים.

"מאירק'ה, נפצעתי בגב, קח פיקוד," שמעתי את קולו של סיקו כשהוא מעביר את הפיקוד למאיר אלוני.

סיקו עלה על ג'יפ והורה לנהג לדהור לנקודת-איסוף. וכשהגיע, עלה על טנדר עמוס פצועים שהיה בדרכו לבית-חולים.

נחמה סיפרה שנדהמה לראותו ושאלה מה קרה לו.

"נפצעתי בגב."

"תראה לי, אחבוש אותך."

"לא צריך, זה בסדר," נדחק בין הפצועים.

נחמה חשה שלא בנוח. תפקידה היה למיין פצועים, אך בשל דרגתו לא התווכחה עימו.

"לעלות על הרכבים, אחרת איש לא ייצא מפה חי!" שואג איצקו.

המשאיות מסתובבות, מחליקות בבוץ ומתנדנדות כשיכורות. המשאית שלנו החלה להתחפר.

"לרדת ולדחוף!" שואג מאירק'ה אלוני, מנסה להתגבר על ילל הרוח.

המשאית גונחת, משתתקת, נדלקת ומתחפרת. היטו החבר'ה שכם, הרימו גלגל אחורי והניחו תחתיו עץ אשל צעיר שעקרו. נתפס הגלגל בענפי העץ ונחלץ. לאחר כמה עשרות מטרים שוב שקענו. חיפשנו שיחי אשלים, אך לשווא. לך חפש אשלי מחט בערימה של שחת. דחפנו עד שנחלצנו. הו, סוף-סוף נוסעים לשועוט – הביקתה המפורעשת והמפושפשת דומה לארמון. הו, כמה צדק זליג בדבריו.

דוד פליק, בקור-רוח של קצין מנוסה, מעיר: "חבר'ה, מוכרחים להגיע למשלט שמונים ושש. פלוגות בי"ת וגימ"ל לא יחזיקו מעמד בלי הבזות והמרגמות שלנו."

"שתוק!" צועק עליו זליג ומצרף קללה פולנית.

טנדר משיג אותנו, והסמג"ד עמנואל ברשי, כאילו שמע את דוד פליק, מסמן לנהג לעצור ופוקד עלינו לרדת מן הרכב ולהגיע רגלי למשלט. מאירק'ה מגיש לי מנשא שאליו מחוברת מכונת-ירייה, קנה רזרבי ושני ארגזי תחמושת. אני מצמיד למנשא את תרמילי האישי. בידי האחת רובה ובשנייה ארגז תחמושת. אלה כל הכדורים שיעמדו לרשותנו.

"מאירק'ה, מה נעשה כשהתחמושת תאזל?"

"אני מקווה שנמצא על המשלט תחמושת מצרית."

בוססים בבוץ, בעלטה מוחלטת, ומשתדלים להיצמד זה אל זה. חול סחוף ברוח סוטר על הפנים, חודר לפה, לאף ולעיניים. מעלינו גבעה שמפסגתה נשמעים קולות וקללות. עיני האוייב בולשות אחרינו. אם יאתרו אותנו – מרחץ דמים. צוואות כבר כתבנו. מדי-פעם מתעכבים ומסרים נלחשים מפה לאוזן:

"זהירות, ואדי," או – "מדרון תלול מימין!"

קריאותיו של תרנגול עולות מדרום-מערב. האם אנו בדרך למשלט או לכפר ערבי? לא אתפלא אם הסיירים טעו בדרכם.

קלמן פיבניק, אחד הסיירים, חולף ולוחש כי הקולות הם מן הכפר דריבאת-שיח'-חמודה.

השם אינו אומר לנו דבר.

מישהו התעלף. מצא זמן ומקום. מעבירים אליי עוד ארגז-תחמושת. אני חורק שיניים ותוחב אותו מתחת לבית-השחי. בוץ נדבק לסוליות הנעליים ונלוש לעקב גבוה. זליג מבחין בהליכתנו המתנדנדת ומחליט לפוגג את המתח.

"ההליכה שלכם מזכירה לי 'קורבות' – זונות, מרחובותיה הכחולים של ברלין."

"למה ברלין? גם ברחוב הירקון שטראסה אני ראיתי זונות מאוד טובות," תורם פאול מניסיונו האישי.

מרחוק שומעים המיית גלים המתנפצים בנהמה על החוף. האומנם אנו קרובים לים? אם כך, טעינו בדרך. חצינו את הכביש-הראשי, וכשנגיע לשפת-הים, מה אז? אוניית-מעפילים לא תמתין לנו "באלו החופים."

חזיונות, תעתועי דמיון. היכן אנו לכל-הרוחות?

באפיסת כוחות מוחלטת הגענו למשלט.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר:

יש רק תרבות עברית ישראלית אחת

רבגונית ועשירה ומושפעת

מתחיית השפה העברית

ומכל הגלויות שהגיעו לארץ-ישראל

לסמי מיכאל לא היה קיום בלעדיה כסופר עברי

לארז ביטון לא היה קיום בלעדיה כמשורר עברי

ואילו הגרפומנים ו"עסקני הקיפוח"

אלה יישכחו כלא היו

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הרשימה של משה ברק ז"ל מגבת, שבה הוא מצטט את אלי ויזל, שהיה כתב ידיעות אחרונות במרוקו [ב-1950], שימשה בזמנו חומר עבור ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות". בזמנו שלחתי לך אותו, אבל סירבת לקרוא בגלל ההפקה המרושלת של ירון גולן ז"ל. מה לעשות שרק הוא היה מוכן לפרסם חומר נפץ זה, ועוד על חשבונו.

אני לומד המון מרשימותיו של נעמן כהן. הפעם למדתי על בגין, על האנטישמיות הפנימית שלנו (ילדי תימן "החטופים"), על מה ניתן ללמוד מדבריה של חנין זועבי ועוד.

אוריה באר חושב ששנינו כותבים בגסות על נושא "החטופים" – מילא...

משה גרנות

* אהוד בן עזר שלום. יישר כוח על רשימת המאמרים על יהודי מרוקו שהקדשת לזכרו של אלי ויזל ז"ל. בינתיים גם משה ברק הלך לעולמו ב-21.6.12.

העיקר הבריאות.

נעמן כהן

אהוד: חוץ ממך וממשה גרנות, שניכם "אשכנזים" – איש לא הגיב על הכתבות של אלי ויזל. האם שום יוצא וצאצא יהודֵי מרוקו לא קורא את המכתב העיתי? – או שקשה לאחד כזה להודות באמת ההיסטורית, שמקלקלת את נארטיב הבכיינות שלו ואת סיכוייו לזכות בפרס ישראל? אכן, ביקורת עצמית נוקבת היא תכונה לא נפוצה בקרב "אינטלקטואלים" בציבורים מסויימים של יהודים אוכלי קטניות בפסח, וגם של ערבים.

ועוד נודע לנו כי בעקבות ועדת ביטון של המיליארד ורבע שקל, שממליצה על נסיעות "שורשים" למרוקו כדי שהתלמידים ילמדו כיצד הציונות נוצרה שם במקביל לציונות האשכנזית – תוכנסנה לתוכנית הלימודים, לצד קורות חייו המופלאים ורבֵּי הניסים של הבאבא סאלי, שכל תלמיד יחוייב מעתה להדליק נר על קברו – – תוכנסנה גם הכתבות של חתן פרס נובל ה"אשכנזי" אלי ויזל, משנת 1950, שתגלינה לתלמידים את החיים היהודיים הנפלאים שהתקיימו בחסות התרבות הערבית-הברברית במרוקו, וכיצד שמה נוצרה הציונות בנארטיב חדש לאחור ובתקציב של מיליארד ורבע שקל למימון הבלופים של אוכלי הקטניות בפסח.

ויוכנס גם הבאבא בובה לתוכנית הלימודים! אותו התלמידים בוודאי יאהבו!

אגב, ספרים שהוציא ירון גולן הם עלבון למו"לות הישראלית. כל מי שערכתי לו כתב-יד הוזהר שאני לא אחראי למוצר הסופי אם הוא יוציא אותו לאור אצל ירון גולן.

* אהוד שלום רב, שתי טעויות מביכות בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" (1158).

1) בידיעה על ברגותי צוין שוב ושוב כי כינוי החיבה של חיים אורון הוא גָ'מוּס (תאו, בערבית). הנכון הוא ג'וּמֶס (פרי עץ השקמה, בערבית).

2) בידיעה על ג'ף הלפר הוא תואר כמי שתומך באירגון ב.ד.ס.מ. כידוע, BDSM הן ראשי-תיבות של פרקטיקות מיניות סוטות –

Bondage, Dominance, Sadism, Masochism.

אפשר שאותו הלפר הוא חובב סטיות מיניות, ולא רק אידיאולוגיות, אבל סביר יותר להניח שהכותב התכוון לאירגון החרם BDS.

יחי ההבדל הקטן,

בברכה,

דוד פז

* אנחנו חשבנו שהגברים המציאו את הציונות אבל מתברר שלא – הנשים הפמיניסטיות המציאו את הציונות.

אז חשבנו שהנשים הפמיניסטיות המציאו את הציונות אבל לא – מתברר שהנשים המזרחיות הפמיניסטיות המציאו את הציונות.

אז חשבנו שהנשים המזרחיות הפמיניסטיות המציאו את הציונות, אבל לא – ועדת ארז ביטון, בעלות של מיליארד ורבע שקל, קבעה שהמזרחיים המציאו את הציונות וככה יש ללמד את תולדותיה.

אז עכשיו אנחנו מחכים שאיזה חייזר נארטיבי מבית מדרשה של הבורות ההיסטורית החוגגת – יגלה שהחייזרים המציאו את הציונות – הם ולא חובבי ציון ולא הרצל וגם לא מייסדי פתח-תקווה בשנת 1878, שאנחנו נמנים על צאצאיהם הנידחים, שאינם ראויים להוקרה או אפילו לפרס זרנוגה ג' – ובוודאי שלא לוועדת מיליארד ורבע.

ואגב, ייתכן שאת הציונות המציאו אלפי הילדים חטופי תימן שאיש לא ראה אותם עד היום – אבל כבר כותבים ומלמדים עליהם כחלק מההיסטוריה האנטי-אשכנזית של מדינת ישראל, ואולי סיפורם המפוברק כבר כלול גם בוועדת המיליארד ורבע שקל.

* קראנו בעיתון שהסופר הישראלי העברי הערבי הפלסטיני היורד לארה"ב סייד קשוע – סירב לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון בנגב בשל התנגדותם להעניק פרס לארגון האנטי-ישראלי הנאלח "שוברים שתיקה".

בכפר הולדתו טירה מקווים כי סירובו של קשוע לקבל את התואר לא יגביר את כמות הרציחות המוסלמיות השבועית בכפר, כמובן באשמת הכיבוש הישראלי – ומאחלים לו שיזכה לסרב לקבל גם את פרס ישראל, שבוודאי יוענק לו באחת השנים הקרובות!

באשר לנו, בשמונים שנותינו וביותר מארבעים הספרים שפירסמנו ביותר מחמישים השנים האחרונות, ובהיותנו נכד למייסדי פתח-תקווה – הרי האוניברסיטה היחידה שהעניקה לנו תואר דוקטור לשם כבוד – היא אוניברסיטת בת שלמה רבתי, וזאת בזכות התמחותנו בנעורינו בגידול עיזים לבנות במסגרת אגודת "עזיזה".

דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטה אחרת או פרס ישראל לספרות עברית – לעולם לא נקבל, כי אנחנו לא יכולים להתחרות בכישרון הבינוני של כותב הרומאנים סייד קשוע שהוא הרבה יותר חשוב מאיתנו בשוק המזרחי הגרפומני-בחלקו שמתקרא כיום – הספרות העברית.

* בעקבות רצח חמישה שוטרים אמריקאיים במהומות הגזעיות בדאלאס ביום חמישי האחרון – מבקש מימשל אובמה מממשלת ישראל להפסיק מיד את הבנייה במזרח ירושלים ובשטחים – כי היא מתסיסה את האפרו-אמריקאים (ובעיקר את הצלפים הכושיים) בארה"ב.

המפתח להסדר של שלום צודק בין שחורים (שחלקם מוסלמים וחלקם לא-מוסלמים אבל אוהדי האיסלאם) ללבנים בארה"ב – נמצא בידי ממשלת ישראל, הנוהגת בנושא זה בסרבנות בלתי-מובנת.

כידוע, את הרג הצעירים השחורים בארה"ב בידי שוטרים, שרובם לבנים – תיעדו צלמים פלסטיניים של ארגון "בצלם" שמשכורותיהם, כמו בארץ-ישראל, באות מאירגונים אנטי-ישראליים באירופה ובארה"ב.

פרי עבודתם זוכה לגיבוי תעמולתי אדיר בתקשורת העולמית, שחלק ניכר ממנה נגוע באנטישמיות ובשנאת ישראל.

ועכשיו לומדים על בשרם גם האמריקאים, הקרועים בין שחורים ללבנים – איך זה כאשר צלמי "בצלם" קובעים להם את סדר היום הציבורי.

* שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שייך לפלג קיצוני של הדת היהודית המעוותת – לחסידות גור, שהטמטום בה עלה לאחרונה לסדר היום הציבורי עקב התאבדותה של אסתי ויינשטיין הי"ד.

אנחנו מקווים כי כמו שליצמן הנבער אינו מצליח להכתיב לנו איך ומה נאכל, כך הוא גם לא יצליח להכתיב לנו איך וכמה נשתגל.

אבל כאשר שר דתי אחד הוא גנב, ושר דתי אחר הוא חרדי, הכול ייתכן – כי במדינת ישראל המודרנית קיימות שמורות פאראזיטיות של טמטום.

* למזכירוֹת בישראל: היזהרנה ואל תתכופפנה בשבועות הקרובים כי האנס ממעשיהו עומד להשתחרר! – ובייחוד שמוֹרנה היטב על התחת שלכן שלא יירטב מבחוץ!

* שלום לסופר נידח אהוד בן עזר, שוב ושוב (לצערי הרב) רואה אני אנשים חכמים שנופלים בפח האשלייה של ״ההרתעה״ שנוצרה בעקבות תוצאות הקיץ הארור הקרוי ״מלחמת לבנון השנייה״.

טעות זו אינה רק מנת חלקם של אלו שלא מצאו תקלות קרדינליות במהלך האירועים הקשים (טחו עיניהם מראות) אלא אפילו אלה שמנו וחקרו, תיקנו ואיזנו מרבית פגמיה הקשים של אותה מכת קיץ, באים היום במבט של עשור לאחור ומשבחים ה״הרתעה״ שהושגה, לא נחה דעתם עד שקובעים כי יש לבחון מחדש מהלכי אותה לחימה לאור התוצאות ״עשור של שקט״ בגבול הלבנון!

אך אם תיבחן המציאות בעיניים של ״תקריות קטנות״ נגלה ששילמנו מחיר כבד, בהרוגים! קציני וחיילי צה״ל ואף אזרחים, מעין ״טפטוף קטן״, לא רציף, של אחת לכמה חודשים, שבמהלכם בשורות איוב מגיעות (״בקטנה״) למשפחה פה ומשפחה שם.

מעין משחק של כללים לא כתובים שמולך ההריגה מקבל קורבן כלשהו עד לפעם הבאה, בינתיים ״השקט המתוח חזר לגבול הצפון.״ פרשננו החכמים יצקצקו על כמה החיזבאלה נזהר, החיזבאלה ״לא מעוניין בעימות״, הוא ״רק״ הגיב לפעולה כזו או אחרת שלנו(!), פעולה ״מקומית״, ״ארגון אחר״ ושאר ירקות של זרע הפורענות הנובע מהרצון (הטבעי) לשקט, לאי פגיעה ב״תיירות / צימרים / חקלאות / מרקם החיים״ וכדומה.

איני מזלזל באמור לעיל, אך מבקש להזכיר, יש שם ארגון שיושב על כ 130,000 רקטות / טילים / קטיושות וכדומה.

ולא כדברי יעלון (עוד בהיותו רמטכ״ל) ש״הרקטות יעלו חלודה על כני השיגור.״ אלפי רקטות נורו ב-2006, שיבשו לחלוטין חיי המדינה, גרמו להרג רב, פצעים קשים ביותר של משפחות רבות, שלעד ישאו מכוות אותה מכה.

נכון, צוטט הרשע הארור הרובץ בבונקר שאילו היה יודע וכו׳ לא היה מצווה להרוג חיילי הסיור ביולי 06 ולחטוף ולסחור בגויותיהם. אך מה מסתתר מאחורי דבריו? הרתעה?  לא!  – זו אשלייה מסוכנת. לפנינו מקרה קלאסי של "his master voice" – כולל תמונת הכלב. כשכוש הזנב, מעשה ידי איראן, מלכות הרשע, המדברת מגרון שלוחה זה.

מנין לארגון רשע זה כל הכספים, הנשק, האימון הצבאי, מערכות השלטון והסיוע האזרחי? זו מערכת ההרתעה האיראנית שנועדה למנוע מישראל מלתקוף מתקני הפצצה האיראנית המתקתקת לאיטה במחשכי מדבריותיה. מכת טילים אדירה שתצליח להרוס את מתקני הפטרו-כימיה מצפון לחיפה, ועלולה להיות כהשפעת פצצת גרעין קטנה, פרימיטיבית, ״מלוכלכת״ כלשון הפרשנים. זה ״נשק יום הדין האיראני״ היושב על פתחנו ממש!

בעניין זה לא השתנה כלום עקב לחימת קיץ 06. מלבד (ככל הנראה) אי שביעות רצון בעליל של איראן ממהלך הבוסר של מזכ״ל אירגון הפשע, שפתח מוקדם מדי פתח הצצה לגיהינום בו הם רוצים לבשלנו.

מאותו קיץ הופקו כמה לקחים משמעותיים, גם בנושא המוכנות (השערורייתית) של הצבא, אך ובעיקר המוכנות האזרחית! הן הממשלתית/עירונית והן כל משפחה ומשפחה ליום שבו  איראן תחליט מכל סיבה שהיא ללחוץ על ההדק באמצעות שליח הרשע שלה, מדינתנו, אף אם תיפגע, תהיה מוכנה יותר מכל הבחינות. אפילו במחוזות ״חפיף״ כמו שלנו עדיין מופקים לקחים.

חוכמת הסבלנות היא אם החוכמות, היכולת לשבת בשקט (יחסי) על מאגר כה עצום של כלי משחית, לתת ליריב את האשלייה כי אתה מורתע, לחייך מתחת לשפם למקרא צקצוקי ההרתעה, זו הסכנה הרובצת לפתחנו, כיון שעלולה להוביל למחשבות לא יצירתיות של חזרה לקיץ 06 ולהפצצה חסרת תוחלת של רובע דאחייה כדרך ל״נצחון והרתעה״.

משה בן-ברוך

* ברגע האחרון נודע לנו כי אוניברסיטת בן גוריון בנגב פנתה למשורר חיימקה שפינוזה וביקשה את הסכמתו לקבל ממנה תואר דוקטור לשם כבוד [שנותר פנוי לאחר סירוב הסופר היורד סייד קשוע לקבלו] – וזאת על תרומתו של חיימקה שפינוזה לספרות העברית.

 אנחנו מצטרפים לברכות.

כדי לא לפגוע בסיכוייו (כי לחרבן על המדינה זה בסדר אבל לכתוב שירים "גסים" כמוהו – לא רצוי!) – אתמול פסלנו שיר חדש שלו הפותח במילים: "אני כבר כל כך שמן / שעברו עשרים שנה מאז ראיתי לאחרונה / את הזין שלי / ולא מול מראה / וגם עיניי / כבר עששות."

* שופטי פרס ישראל על מפעל חיים, לדורותיהם, מתנצלים בפני מוהר"ר הרב עוזי משולם אזולאי זצוק"ל – על שלא העניקו לו בחייו את הפרס על מפעל חיים בנושא הפצת עלילה הדם של חטיפת ילדי תימן.

שהרי ממש בימינו הולך ומתברר עד כמה צדק הפושע השקרן מיהוד' שאפילו לא היה תימני. מה עוד שעכשיו העיתונים, רשתות הטלוויזיה והתיאטראות – ממחזרים בשיא הרצינות את החרא שלו. ואין פוצה פה ומצפצף – כי הפה של כולם מלא בעלילת הדם.

* ד"ר מרדכי קידר, בראיון של שרה העצני-כהן ב'דיוקן' 8.7.2016, מציע 'מפת דרכים' לפתרון ה"בעייה" ביצירת שבע 'אמירויות', 'ערי מדינה' ערביות – בתחומי מדינת ישראל ממערב לירדן.

רעיון זה קיים בתוכנית שלי מלפני כ-30 שנה. אני מציין זאת לא כ"אמרתי לכם" אלא על מנת לחזור ולומר כי היה "פתרון" לאלה שכוונתם האמיתית היא שלום, אך היום, אחרי 30 שנה של חינוך מפלצתי הניתן לכל הילדים הפלסטיניים, שיניתי את דעתי ואת תקוותי לשלום. לצערי לא יהיה שום פתרון של שלום לפני שדור זה ייעלם, ואם הילדים המפלצתיים ימשיכו לחנך את צאצאיהם באותה דרך, לא יהיה שלום עוד כמה דורות.

 אוסיף כאן לגבי החינוך המפלצתי: השמן ל'מדורת' החינוך הזה הוא תרומת מבקשי ומתחנני ל"שלום" שבינינו ובעולם. זו פעילות המחזקת את האשלייה המטופשת של הפלסטינים, כי "אוטוטו, ישראל מתפוררת."

לאלה הסולדים מפתרון של שלום עם הפלסטינים, כל עשרות ההתארגנויות ל"שלום" הן בבחינת מתנה סמויה.

מרדכי בן חורין

סביון

* הוועדה לאיזון בין כל הנארטיבים הקיקיוניים והשקריים לתולדות חיבת ציון והציונות ממליצה על העצמת הזהות של היישוב הישן ומוסד ה"חלוקה" בארץ-ישראל – והכללתם בתור מבשרי הציונות וגאולת הארץ.

* יש לשער כי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הכלוא במעשיהו, עוקב בעניין אחר רשת ההשמצות וההאשמות הנטווית בתקשורת ומסבכת את ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, וייתכן מאוד שבסופה של הפרשה – מערכת המשפט תצליח להדיח אותו כשם שסיבכה והדיחה בשעתו את אולמרט על שטויות – ונתניהו יישב בתא ליד אולמרט.

מעניין איזה ראש ממשלה שהוא רשע מועד עם קן של שרצים יבוא אחריהם? – למעשה, אם אריאל שרון היה חי, היה צריך להושיב גם אותו במעשיהו, בגלל חוות השקמים.

* אנו ממליצים על הענקת פרס ישראל נוסף למשורר ארז ביטון על בקיאותו המפליגה בתולדות הציונות ועם ישראל.

* שר החוץ המצרי סאמח שוכּרי הגיע אתמול (יום ראשון) לישראל ונפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר בביקור ראשון של שר חוץ מצרי בישראל מזה תשע שנים. מקורות דיפלומטיים מצריים אמרו לסוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" כי הנושא המרכזי עליו ידון שוכּרי עם נתניהו יהיה מתן מקלט מדיני במצרים לבנימין נתניהו, לרעייתו שרה ולילדיהם, זאת לאור הסתבכותו בפרשות של הלבנת ההון ו"הולילנד", שעלולה להביא לכליאתו ליד תאו של קודמו, הפושע אהוד אולמרט, במעשיהו.

* במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה – חגג עיתון "הארץ" באמצעות עיתונאיו ועיתונאיותיו את כישלונה הגמור של אותה מלחמה. נמסר גם על מקרים של אורגזמות במערכת מרוב התרגשות על אותו כישלון! – הוזמנו כשבעים עוזרות תימניות, "חטופות"-לשעבר בנות שבעים כיום – לעשות ספונז'ה בחדרי המערכת. נמסר שהיו גם עיתונאיות שהשפריצו על הרצפה מרוב תענוג.

* בן-דרור ימיני טועה בגדול במאמרו בסוף השבוע! – אחד הכותבים האהודים עליי, בן-דרור ימיני, טוען שלפעמים העולם צודק שהוא כועס עלינו, וזאת הוא קובע בגלל הבנייה בהתנחלויות, אותה הוא פוסל מכול וכול (ממש כמו כל העולם הבור לחלוטין והמרושע...)

מוזר לשמוע דברים כאלו מימיני, שלא קלט עדיין שההתנחלויות הינן המשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, זו שקיבלנו בזכות ולא בחסד מאומות העולם בשנים 1922 ו-1924, פה אחד –  במושב "חבר הלאומים" בסן רמו. דהיינו, ארץ ישראל כולה ממערב לירדן שייכת, לפי החוק הבינלאומי, ליהודים, ולפיכך עם אינו כובש בארצו ומותר לו "להתנחל" בה! ועדת השופט העליון אדמונד לוי אישרה זאת משפטית לפני שלוש שנים, ובית המשפט הבינלאומי בהאג התעלם עד היום מטענות נגד ישראל על "הכיבוש" וההתנחלויות.

לצערנו, אנטי-ישראליות המעורבת באנטישמיות, זו הקיימת במרבית ארצות העולם, איננה מכירה כלל את העובדות ו"נותנת מתנה" לפלסטינים על חשבוננו – חלק מארץ ישראל. אבל מדוע עושה זאת בן-דרור ימיני, נפלא בעיניי...

יהודה דרורי

* * *

לקראת שבת | שמואל שי

שישי, 15 ביולי, שעה 1030 בצוותא

לקראת שבת מוקדשת לשמואל שי, השדרן המיתולוגי

במלאת 25 שנות שידור ברדיו

משתתפים: אורי לוי, אמנון נדב, אביבה גולן, דורי בן-זאב, חיים טופול,

 יעקב פרוינד.

שירה: רעות יהודאי

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב

עורכת: נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות צוותא טל. 036950156 ובלינק:

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?c=0&id=370&s=

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל