גיליון מס' 1160

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתמוז תשע"ו, 14 ביולי 2016,

עם הצרופה "פעם היה צריך רשיון לחמור, היום לכל חמור יש רשיון." שלח יוסף רוט רותם

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵר ה"יאָר-צַייט" של אולגה ש"ץ (סיפור). // פוצ'ו: בחיי (2), פרק נ"ה – קטעי מכתבים לאיזכור התקופה שבין סוף הפלמח לתחילת האוניברסיטה [המשך וסיום]. // דרור אֵידָר: עת מלחמה: יומן [אוגוסט 2006], במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. חומר החיטוי הטוב ביותר. 2. צרור הערות 13.7.16. // אלדד וייל: הערות לתולדות סב-סבי הרא"ל פרומקין. // נעמן כהן: השתטחות על קברי צדיקים אשכנזיים, הקבר המפוברק של רבי נחמן מברסלב, ומדוע הרבי מליובביטש לא ביקר בארץ? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [76], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יוסי אחימאיר: אוהב החזנות והמצליף בתקשורת. // עמוס אריכא: דגל טירוף-דעת מעל צה"ל. // מנחם רהט: משפט ראווה – חוסר האמון שעולה ממשפטו של אלאור אזריה, הוא שהניע ישראלים רבים לתרום מכיסם למימון הגנתו. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה".  רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ט"ו. // ממקורות הש"י.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

יוסי גמזו

נר ה"יאָר-צַייט" של אולגה ש"ץ

(סיפור)

זו השנה השלישית שגילוי לא מוסבר זה גורם לי להֶלֶם. נר-נשמה שאִשּוֹ מהבהבת מוּצב על קִברה של אשתי, בעוד זהוּתו הסמויה של מדליק אותו נר כלל אינה ידועה לי – לי, שאיני מאמין בעובדת קיומן של רוחות-רפאים. שאלתי את שומר בית-הקברות ולא נודע לי, חקרתי את אנשי חברה קדישא אך לשווא. הם מוּדעים כמובן למחדל-הבטיחוּת שבּאֵש לא צפויה זו. כל משב-רוח עלול להבעיר כאן תוך רגע שׂרֵפה ענקית. בפרט שחלקת-הקוצים הגובלת בבית-העלמין היא פּוטנציה לְמָה שכּל גץ פּירומאני יוכל להבעיר בה אם רק יִפָּגְשוּ. אך אין הם מורשים, מִבחינה הילכתית, לכבות להבה מיסתורית זו. לכן העמידו סמוּך אל הקבר דלי-מים, לשם ביטחון.

אך שני טעמים  לחיבוק-ידיהם העיקש, המעיר בי צמרמורת (כמו בחלום רע, גרונךָ אץ לפלוט זעקה אך קולךָ נאלם):  אל"ף –  גשמיו העזים של כִּסְלֵו יכַבּו כל דלֵקה אם תופיע.  בי"ת – נר של יאָר-צַייט אסור לכַבות, עבֵרה חמורה ביותר. "הַ-מְּ-כַבֶּה אֶת  הַ-נֵּר," מצטט  לי  ה"דוֹס"  מן החברה קדישא, "מסכת  שבת,  מישנָה  ה'," הוא מוסיף ומיד מפרט  י, כדין,  את  המיקרים שבהם מתירה המישנה כיבוי-אש של בכל-זאת: "מִפְּנֵי שֶהוּא... מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִים... מִפְּנֵי לִיסְטִים... מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, אוֹ מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶיִּישַן – זה מותר כאן, תפסתָ?"

"תפסתי," אני נענה לו, "תפסתי אותךָ בסתירה מביכה."

"איזו סתירה?" הוא זוקף לי גַבָּה תלמודית בסגנון מאי קא מַשְמֶע.

"אם מותר לכַבות מפני רוח רעה," כך אני, אפיקורס גמור, "איזו מין רוח רעה, ילַמדנו רבֵּנו, יותר מסוּכּנת מרוח חוטפת ניצוץ מִנר יאר-צייט ופֶערטיק, שׂורפת הכל?"

הוא צוחק לי, ה"דוֹס" מן החברה קדישא, במין אינטונאציה סרקאסטית. גם לצחוק, מסתבר לי, אפשר, כמו דיבור, בשׂפות נבדלות זו מזו. והוא, אני מבין פתאום, צוחק לי כאן ביידיש.

"רוח רעה," הוא אומר, "שגורמת לְאש ששׂורפת הכל, זו רוח הכפירה של אתיאיסטים שכמוךָ שלא תופסים שבלי שמירת מִצווֹת הכל קַפּוּט."

אני מתעלם מעוקצו הדתי אבל לא מחידת נר היאָר-צייט. זו השנה השלישית, כּאמוּר, שאינני משׂכּיל לפצחה. מה לא ניסיתי: מאמבּוּש לילי אור לכל יום-שנה למות אולגה, עד לבדיקת מיקרוסקופ של טביעת אצבעות על פחית אותו נר. האמבושים האלה, בגילי, בכפור דצמבר, עטוף בשינֶל פּרֵהיסטורי של צה"ל, מרטיט מִגשמים ומִטל – היו מסתיימים כל שנה בחרפּה: שום מדליק אלמוני לא גיליתי. עד שהייתי נשבר וחוזר לי הביתה לחטוף איזה "חְרוֹפּ". אברֵימ'קֶה המַּשכּים כמִנהגו אל שׂדות הפאלחה עוצר היה מולי את ה"ג'ון דיר" שלו, מופתע, כמי שתופס איזה פראייר על חם באישית וצמודה ולוחצת, וסח לי: "מה זה, שלוימ'לה, כל-כך מוקדם בחוץ?"

מזל שבַּמושב אני מוחזק כפְרִיק של טבע. אורניתולוג ובוטנאי העורך תצפיות בנוף. "החצב המצוי כבר איננו," אני מפבּרק לו אליבּי אנֵמי, "אז באתי לבדוק כאן את שְלום סִתוָנית-היורה, הקחוון, הכרכום."

"ובעוד שעתיים-שלוש כשהשמש תזרח הם כבר לא יהיו פֹּה? יש לַצמחים שלך שפּילקעס בתחת? בתשע יהיה מאוחר?"

"בתשע אני כבר בתה"ל, פגישה עם הבוס על שידרוּג מיכסות-מים. חוץ מזה, שום נחליאלי או בּז לא יֵשֵב לי בסטנד-בַּי נון-סטופּ."

בתוך כך אני מציץ בעדשה הטלסקופית, אורב כביכול עם ה"זוּם" לציפור פוטוגנית על שׂיח סמוּך.

אברֵימ'קֶה מעיף בי מבט כמו במי שחסר לו בראש איזה בורג, חוזר ומסעיר את קרבֵי ה"ג'ון דיר" ומפטיר: "אתה עוף לא מצוי."

או גרוע מזה, אידיוטי מזה: החיפושׂ הנואל, הסיזיפי, אחֲרי כל דמיון בין עִקבות מגעו של ההוא, האלמוני מדליק הנר, ובין... בין מה? פַּקַּד צוּר, בארכיון טביעת-אצבעות בכלא שאטה, הביט בי תוהה: "בשביל מה לךָ, ש"ץ, הבּבּל"ת הכירומאנטי החסר-סיכוי הזה?"

"בשביל להשקיט את הנפש," כמעט שאמרתי, אך כלום לא אמרתי. מיהו אותו מִתאבּל נעלם הפוקד, כל שנה בדיוק, את קבר אשתי ומדליק עליו נר-זיכרון אך עושׂה זאת בסתר? אִם הִכּיר אותה איך לא הִכִּיר גם אותי? אם אבלי הוא גם אבלו למה אינו נחשׂף אליי? אם נכח בהלוויה או טקס גילוי מצבתה של אולגה, בין הרבים, משפחתה, ידידיה, מדוע הוא מסווה עצמו? מה יש לו להסתיר?

אני אומר "רבים" אך זה תמיד רק wishful thinking. כמו בטור-גיאומטרי-יורד מִספּרם מתמעט מִשנה לשנה. לא יועילו שקרים מוסכמים, כל אחד בעולם הוא ספינה די בודדת. ניחומיו של הזולת, כמו צי מִשמר-החופים שלנו, חוברים לךָ רק כיברת-ים קצרצרה, עִם או בלי מטחים של כבוד. עד מהרה נגמרים כצפוי המים הטריטוריאליים: אותו רפרטואר-הַעֲמָדות-פּנים שבּלוני, אותו הצִיּוּת לַקונבנציה, אותם אילוצי-הנימוס, כל ה"שְפִּיל". מרגע זה אתה לבד, נסחף אל הים הפתוח. עם הקור והמֶלַח, צליפות הבדידות והרוח, אימת התהום. אולי זאת מחשבה ניבזית אך אין לי מנוס ממנה. שׂמתי לב בהרבה הלוויות שקדרוּת העומדים מול הבור הפעור איננה רק יגון והשתתפות כּנה בצער, אלא גם פחד נורא מזיִכרון העובדה שגם הם בַּתוֹר.

מיהו אפוא אותו זר מיסתורי המפריך כאן במין עזוּת-מצח את כל חוקי ההתיישנוּת של חלוּדת-הזמן? זה הזוכר כל שנה ושנה, כּשכּוּלם מִתרגלים כבר לשכוח, ואף על פי כן מסרב להסיר את הלוֹט מפרטי זהותו. רואה ואינו נִראה, צמוד כצל ואפל כמוהו, אינטימי ואנונימי, מקור-תנחומים וחידת-מבוך.

שומר בית-הקברות אינו יודע, כבר שאלתי. גם זה מן החברה קדישא (תחבתי לו שטר מאה שקל, לשווא). כמה זמן יכול איש לארוב פֹּה בכל יום-שנה של אשתו שאיננה, חבוי בין שׂיחים קפוּאי-טל עם מִשקפת, למי שמשַטֶּה בו כבר שלוש שנים תמימות?

ביום ההלוויה ודאי היה פֹּה בין היֶתֶר. אך אילו גם היה, בין כל מאות המתכנסים, ודאי היה עושׂה הכול שלא להתוודֵעַ ממש כשם שהוא עושׂה זאת כבר שלוש שנים. גם ביום-השנה הראשון, עם גילוי מצבתה, כשרבּים הִתלווּ לי, דלק שם כבר נר עוד לפני שהִגענו, על פני אותו שַיִש לבן. אין לי ספק שזה הוא שהציב אותו שם ותחב תחתיו פתק. "קדוש קדוש קדוש" היה כתוב שם, בכתב-יד. אם כך זה איש דתי, שיערתי, איש שומר מסורת. אלא שפרט זה יִצֵּג קלסתרון שרוּבּוֹ הגדול חסֵר.

אך מה שבטוח בטוח: ביום השנה השלישי, כבר בעשׂר, עליתי לַקבר עם ליהיא בתי, רק אנחנו, עם צרור דוּדאים. שמש חורפית, כחלמון חיווריין של ביצי מטילות "לֶגְהוֹרְן", שמלעיטים אותן מזון סינתטי מתועשׂ (שלא כמו הכתום-כמעט-אדום ההוא, האַסְלִי, של חלמונֵי ביצי הכפר הבדואי מִמוּל) – זרקה קמצנית, כמו פרוטות לקבצן, מטבעות בודדות של זוהר. זוהר קלוש, אימפוטנטי הייתי אומר. אך אינני אומר.

ליהיא פסעה לפנַיי בשל רוחב השביל בין אותם טורי אבן של מצבות סדורות כמו במיסדר-המפַקֵּד. והמוות הרי הוא תמיד מפקֵד שכולם מוכרחים לציית לו. רק לא כְּאֵב הזיכרון המסרב למות. ככל שאני מזדקן אני מגלה, כפַקָּח במכס, כי לכל תופעה יש תחתית כפולה כמו בתיק של סוכן כפול. כך למשל, השבילים הצרים בבתי-הקברות שלנו: שניים אינם יכולים לעוברם בצמוד, רק אחד-אחד. לכאורה זה רק פועל-יוצא מריבוי הקברות ומיעוט השטח. לא רק חיים בה בקושי בארץ הזאת, גם מתים צפוף. אבל תחת שיכבת התחתית הבּאנאלית מוסווית גם תחתית נעלמת, מֶסֶר סרקאסטי של מה שכולנו טורחים להסתיר ולמחוק: שאותם השבילים הקובעים באמת, שאינם רק אשליה שיבטית, מיתוס כוזב של יחד, הם אלה שאדם הולך בהם תמיד לבד. לא גוף-ראשון-רבים ולא הבלוף של תמיד אנחנו. בודד במועדו וגם מועֵד בבדידותו.

אני זוכר כשהיה לליהיא התקף דיפתֶּריה. איך ישבתי לילות, מְפַחֵד לאבד אותה, מול מיטתה. הפֶּה הקטן, ששקדיו וגרונו נגועים בדלקת, היה מתעוות לי עם כל כפית-תה שנגעה בשׂפתיו. "אלוהים," התחננתי אז, "אם אתה יש (ואפילו על תֶּקֶן של 'אילו') תֵן לַמיקרובּים שלה המאניוּקים טרַנספֵר אל גופי הבוגר. עלַיי זה בסדר, חייתי מספיק. עליה זה לא כוחות כאן. פעם אחת תפרגן לי מין נס. בחייךָ, תהיה בנאדם."

או יותר מאוחר, ב"הדסה", עם אולגה, השוֹק של הכימו-תראפיה. כל היופי הזה שהיה רכושי הפרטי ופתאום הוא נשדד. הצמות מסמינאר-הקיבוצים, מִטֶרָה סַאנְטָה, מאותו ליל-אביב מחוּרמן באוּם-רשרש, עם שׂק-שינה אחד ו"סטן" וכל כוכבי ים סוּף.

ובסוף זה נושר, מתפרק לגורמיו על הכר החבוט כמוה. כמו תחרות כזאת, היא והכר, מי מהם יִצְ'טַקְמֵּק כאן יותר. "אלוהים," אני צועק לו בלי מילים, כמו אפיקורס, "קח מה שיש לה ושׂים את זה בי. מקבל עלי. רות, עבור."

היא היתה אלחוטאית וגאוות חטיבת הנגב. "אין לךָ צל של סיכוי, אתה מגבעתי," אמר לי אז יוֹש. זה נכון, לא היה לי סיכוי אך היתה לי, מקץ כחודשיים, אולגה. לא נלחמתי עליה, אולי משום כך התלבשה, סקרנית, עליי.

שלושים וחמש שנות חיים מאוחר יותר, בין הקרנות הלייזר. בין שלכת צמות-הזהב על הכר – לַייאוש, לבגידת הגוף – נלחמתי עליה כמו איש על חייו, על יותר מחייו, על חייה. יש אנשים שמתים בלי למות בּךָ. גם אהבה היא סרטן.

עכשיו היה השביל הצר בין דגלי-הכניעה של האבן, ויתורים-ויתורים שקפאו טור מול טור, כמו מטעים אותו כלל לא רחום: יחד, כל יחד, הוא פאטה מורגאנה, אפילו היחד של שניים. רק בַּבּאנק יש חשבון משותף, לא בַּטבע, גורל הוא חשבון אישי. בעולם-הדומם מתאפשרת טראנס- אקציה של נטל נחלק לשניים. הים מפרק את סלעי הכורכר וגורף את חֶצְיָם אל מימיו. רוחות מכסחות את שלשלת הדיוּנוֹת וזו, מצידה, פוחתת. אך ככל שתִכאב את כאב זולתךָ לא יפחת כאבוֹ אף בִּקצת. דם מועֲרֶה מתוך וריד אל תוך וריד, ושׂינאה – מִכַּדּוּר אל גולגולת. אהבה –  מן הזרע לַרחם. שירה – מן הזֶּמֶר אל לב שומעיו. אך החולי איננו מחליף רשויות, ייסורים הם נכסי-דלא-ניידי. שום סולידאריות לא תעזור כאן. כולנו מתים לבד.

ליהיא, שלושה צעדים לפנַי, עצרה מול קִברה של אולגה. זרם קר הִסתנן אל ידַי הלופתות את שתילי הדודאים כמין עוּבּר נידון למוּת. זכרתי שרק בטֵבֵת הם פורחים כאן, פריחה סגולה, פּסיכָדֶלית. כמו עיניה של אולגה בשעת אהבה, או חרון, או אימת הקץ.

"מה זה?" הטיחה בי ליהיא, מורה בידה על אותו נר היאָר-צַייט. מיכל עגול של פח שמתוכו, כמו איזה צמח, בוקעת לה שלהבת חד-פסיגית קטנה של אש. 

הִזכרתי לה שכל שנה הנר הזה מופיע. היא לא זכרה. "חשבתי," כך אמרה, "שרק היום."

"זה כבר שנה שלישית," אמרתי, חש את עצמי כטמבּל. "מישהו שׂם את זה כאן על הקבר של אימא ונעלם."

"מי זה יכול להיות?" חקרה ליהיא, רועדת בִּמעיל-הגשם (מִקור? מקירבה מוחשית זו אל קבר אִמהּ? משניהם כאחד?)

אמרתי את כל האמת, מביכה כמו שהיא: שאינני יודע. מה שבִּזמן שהיתה עוד קטנטונת היה תוקע גוֹל לסמכותי האבּהית.

ואז, בדיוק כשהרימה מִלוּחַ-השיש את פּך נר היאָר-צַייט, ראינו את מה שמִפֶּתֶק הוחלף בפיסה צהבהבת של קלף. שוב חזר שם שילוש המילה הליטורגית, המאגית ההיא הזכוּר לי מתוך ישעיהו פרק ו', פסוק 3: קדוש קדוש קדוש – ואנו, שני האפיקורסים, אב ובתו, הסתכלנו בקלף זה וגם, בתמיהה, זה בזו.

ליהיא, כמי שיודעת שרק עשׂייה ממשית, בַּידיים, היא המיפלט הבדוק ביותר מחידה מחוּסרת פִּתְרון, שָתלה בַּמלבּן ממולא העפר, החצוב בגופו של השיש, את שלושת שתילי אותו צמח קדמון ושלפה מִתִיקהּ מימייה.

 "מצחיק שאני מטפטפת להם את מה שעוד רגע יוּצפוּ בו," אמרה ונשׂאה מבטה לשמיים ושוב אל אותם דודאים. זה היה כזכור לנו פרח-הבר האהוב ביותר על אולגה. כל עוד אדם מפנק את מֵתוֹ גם אם אין המת יודע זאת הוא לא לגמרי מת.  

ידענו שבעוד שעה יגיעו גם היֶּתֶר, בני משפחה שלמרות הפיחות השנתי במִספּר הבאים נותרו נאמנים, אבל בכלל לא הצטערנו על כך שאנו שנינו כאן לבד וזה עם זו. אינטימיוּת גם לה יש מין דירוג כזה, הירארכי. מאוד לא שיוויוני אך לא ניתָן להכחשה. הלב, גם אם איש לא יודה בכך בטח, איננו איבר דמוקראטי ויש לו תמיד אפליות מִשלו שהוא לא מתבייש בהן כלל.

גשם דקיק שכּאילו אִימֵּת מה שליהיא אמרה לפני רגע, ניתך כמין טַאלק של צינה מִתרוססת על ערוגת שתילי הדודאים ועל פּנַיי. ליהיא שלתה מִתיקהּ מימחטה וניגבה לי את שתי העיניים כמו שהייתי אני מנגב לה אותן כשהיתה עוד קטנה. "זה לא דמעות," אמרתי לה נבוך, "זה רק קצת מים." מבלי לתפוס שאין לי שום סיבה להצטדק. היא טפחה על כתפי כמו גדול וחזק על כתפו של קטן חסר-ישע, כמו התחלפנו לפתע בַּגיל, "זה בסדר," אמרה לי, "מותר."

שתקתי. מילה אחרונה  זו, "מותר", שׂרטה בי לפתע צלקת. כמו של איזכּוּר הדורך על יבּלת של מה שנִקבּר ונִשכּח. רפלקס חדש,  פּאבלובי,  של מין עֹקֶץ שדימיתי שחוק-ההִתיישנוּת של הכאב הִגליד מִזמן. מיום שגמרה את המאסטר שלה בחינוך ומיקרא התמרדה בי, בִּפרט בסולם עֲרָכַי הגברי-מצ'ואיסטי של cowboys don't cry. לפעמים, כשאיננה רואה, אני מתבונן באישה צעירה זו, זו שאיננה דומה לאִימָּהּ, ותמיה: האם היא בתי? היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, ואף על פי כן – איזה קונטרה. "אבא, אנחנו אחְרי שנת אלפיים ולא בפלמ"ח. תתבּגר."

"בואי ניגש למישׂרד של פיניטו," אמרתי, "אולי הוא יודע." לא אמרתי "יודע ממי נר היאָר-צַייט הזה," היא הבינה מיד.

מארקו פיניטו, קבּרן ושומר-בית-קברות עוד משם, מבנגאזי, נקרא כך משום שראה את חיי האדם ללא שום אשליות. היו שואלים אותו: "נו, מה נשמע?" והוא, בקור-רוח מאקאבּרי: "ככה, חיים. זאת אומרת מתים. זאת אומרת לא חסר פּה עבודה בּרוּך השם." ותוך יניקה ממושכת מבדל-הסיגריה ("פאריד", ירדנית): "מה זה חיים? זה טיסה של טראנזיט מהחור אל הבור. פיניטו..."

היקשתי על דלת הבּוּדְקֶה שלו, המישׂרד יעני, בשקט. כשתפסתי שרחש הגשם בַּפּח הגלי של הגג אוטם קול, סובבתי קלות את גוּלת-הידית ונכנסנו, אני וליהיא. לא, הוא איננו יודע, אמר. "חוץ מִמְכֶם, עד עכשיו, שום איש."

שאלתי מתי הוא מגיע לבית-הקברות, לפתיחת השער.

"שמונה," אמר, "כשעושׂים לי כאן ספּונג'ה, בשמונה וחצי. גג."

"מי עושׂה?"

"עושָׂה אישה אחת, חמאמה, מעפולה. פעם אחת בשבוע, ביום חמישי, הלישכה שלחה."

ליהיא קינחה באותה מימחטה בה ניגבה את עינַיי רגע קֹדֶם את שתי כפּותיה שרֶסֶס הגשם ניצנץ עליהן כפנינים. רק אחר שווידאה כי יִּבְּשָה אותן טוב שלחה יד סקרנית וחוקרת אל מדף-הספרים, ברובם דפתרי-הפּטירוֹת, ושלפה תנ"ך. "מותר?" שאלה את פיניטו ובלי לחכות שישיב לה רמזה לי, אצבע דקה, כמחוג של מד-לחץ, על פני ישעיהו פרק ו' פסוק 3.

"קדוש קדוש קדוש," קראתי נבוך, בשתיקה נשנקת. מי זה לכל הרוחות: מעריץ אלמוני? מאהב? איש-דת? אולגה היתה חילונית אבסולוטית ואין לי חשש שבגדה בי. אף כי גם "אין לי חשש" הוא סופסוף אבסולוט יחסי מאוד.

"בואי," אמרתי לליהיא, "נצא." והרגשתי כמו כסיל בריבוע. והִפטרתי "תודה" לפיניטו מִצֶּוֶת-הקרקע הכי מעמיק. הוא נתן לי את כתובת ה"דוס" מן החברה קדישא, גם הוא מעפולה. טילפנתי אליו אך גם הוא לא ידע מי שׂם נר על קברה של אשתי.

אך כמו שחזרתי לבדוק את מַצֶּבֶת הקבר מקץ כשבוע היה מיכלו של הנר מוּצף גשם ושום להבה לא דלקה. רק אותו קלף עוד הציץ מִתחתיו ושילוש מילותיו לא נִמחה בו, כרמז  שגם מִליבּו של כותבן זֵכֶר אולגה איננו נמחק. בעל כורחי, על אף בּעלוּתי על אותו זֵכֶר, התחלתי רוחש סולידאריוּת-מה עִם אותו מִתחרה לא נודע. שלא כמִספּרם של כל המשתתפים בצער, המתמעט מדי שנה, היתה דבֵקותו יציבה.

ליהיא נותרה בטבעון עם בעלה ועם שתי בנותיה. לא החלפתי איתה אף מילה, בעל-פה או בכתב, על אותו אלמוני. ביום-השנה שהיה רביעי במניין נעדרה מן הארץ. גָדִי מוּנה לנספח מסחרי. הם שהו בשליחות בניו-יורק.

אך חידת נר היָאר-צַייט ששב וחזר, כל שנה, כמו שעון, אל הקבר (דוּדָאֵי הערוגה החצובה בִּבְשַׂר-השיש נתפרחו כל סוף דצמבר בסגול דייקני ועז) לא הירפּתה, כהידוק אצבעות לא-נִראות סְביב צוואר מזיע. זיעה דביקה, צוננת, של מחנק חלומות רעים. גם הקלף שכְּתָבוֹ לא מָחִיק לא נעדר מן המיזנסצנה. כמו שותף ריטואלי בטקס עתיק, בפולחן של כשפים וסוד. אדם יש לו זכות לא לרצות בשותף לאבלו הפרטי, הירהרתי. בַּשטחים המוחזקים שהוא אף פעם לא יחזיר.

האמבושים, נידמה לי שהזכרתי כבר, הכזיבו. כמה יכול סופסוף אדם בוגר להשתטות? לא רק שלא התאפשר לי לשהות כל שנה יום שלם עד הערב, אלא יש גם גבולות לכוחו של אדם לקנן בין שׂיחים של הרדוף?

פעם אחת יחידה, שִכמיה של ברזנט על ראשי, בגשם, ארבתי קודח מחום עוד בשש לפנות בוקר (אולי הוא יקדים). ברבע לשמונה, שעה שאני משתעל ומרטיט בצמרמורת כמו רגל קרושה או כמו דגל שחור על סוכת-מצילים בסגריר, היגחתי ממחבוא שׂיחי-הנוי שלי החוּצה בלחץ עז של הוד עריצותה, השלפּוחית. יכולתי אמנם להטיל את מימַי שם אך כבוד-המקום לא הירשה לי. מיהרתי אפוא לַחורשה שמִמוּל וחזרתי לבית הקברות. אשת-הספונג'ה חלפה על פנַיי, משיבה לַ"בוקר טוב" שלי תשובה רפה, נכלמת. חיכיתי עד שתיכנס לַבּוּדקֶה של פיניטו ותיכף הִתחפרתי לי בסבך ההרדופים. מאוחר יותר, בשמונה ושלושים, כבר מן האמבּוּש, ראיתי איך יורד פיניטו מן האוטובוס. הוא לפת בידו מטריה ששיוותה לו מראה של מנחם-מנדל. נוסח בנגאזי אמנם אך מאוד יהודי, כמין עוף ממוּרטט.

קומץ קרובים הִרהיב עוז והגיע למרות אותו גשם בעשׂר. הצדעתי להם בליבי וחשבתי על חוק הברירה הטבעית בין הזוכרים תמיד ובין המתרגלים לשכוח, ככה שיש גם דארוויניזם של הזיכרון. בתום אותו ויעוד קצר של עלייה לַקבר מצאתי לי תירוץ שלא לשוב באוטובוס עם קומץ זוכרי אולגה ונכנסתי אל הבּוּדקֶה שבּה ישב פיניטו ולגם קפה שחור.

"חבל שלא עליתָ על האוטובוס," אמר לי, "אתה כבר לא צעיר ועוד תחטוף הִצטננוּת."

"אני חוזר ברגל, זה מרחק קצר," השבתי. "הדוקטור הִמליץ לי על שניים-שלושה קילומטר כל יום, זה בריא."

אף-על-פי-כן לא חזרתי הביתה אז אלא ישר אל האמבּוּש, שומר לי על שְׂדה-ראיה אל הקבר שאיש לא ניגש אליו כלל. עד שהִכריעו אותי השיעול והחום וחזרתי ברגל, מבין שיש גבול גם לכל שיגעונות עיקשותו של אלמן מזדקן.

בבית, לועט כדורי אקמול ובולע ספלי גוגל-מוגל, גזרתי מין צו-הרחקה על עצמי מטירוף זה של בית הקברות. "עד השנה הבאה לא מציג שם כף-רגל," גמרתי לי אֹמֶר. בארבע, בטלפון, ד"ש מפיניטו: "מר ש"ץ, שוב דולק שם הנר..."

*

בשִבעה בנובמבר, מקץ כשנה, נפטרה אחותה של אולגה. היא היתה אלמנה חשׂוּכת-ילדים והורישה לליהיא הכול. ליהיא שלחה מניו-יורק ייפוי-כוח בדואר הדיפלומאטי. עליתי אפוא יום לפני יום-היָאר-צַייט, לחַיְפָה, לאחוזה, אל עורך-הדין דן זקס.

הוא קרא באוזנַיי את אותה צוואה והחתים אותי מיד, כבא-כוחה של היורשת, על קומץ מיסמכים המעניק תוקף יוּרידי לאַקט-ההורשה הזה על פי דרישות החוק. כשביקשתי ללכת הוא קם והפך את פניו אל הקיר שמִנגד, קיר שתמונת צבעי-מים של הולצמן, גדולה והדורה, היתה תלויה במרכזו. זה היה ציור-נוף חלומי עם שקיפוּת תכלכלה של מראה הכינרת: עץ אקליפטוס, גִזעו באגם, מִשתאה אל צילו ההפוּך.

לא הספקתי לקלוט את הכול אבל מה שנחרט בי בהרף-העין היתה נהרה זיוונית שכזאת –  הכינרת, העץ, צילו. למה נזכרתי פתאום בשוּרה שהיתה אהובה על אולגה: "כָּזֹאת אָנֹכִי... שְקֵטָה כְּמֵימֵי אֲגַם" משירת רחל?

עורך-הדין זקס לא גילה, מסתבר, שום חולשה נֶקְרוֹ-לירית כמוני. מה שֶכֵּן גילה, וגילה מיד, היה פראקטי הרבה יותר. בתנועה מיוּמנת הִגבִּיהַ את הולצמן מעל מחבואה של כּספת. דלת-מתכת קטנה, עם מנעול-ביטחון ועם צֹפֶן סודי.

היסבתי פנַיי בנימוס לאחור, לא לראות את אותה נוסחת-סתר. זה הזכיר לי את אולגה כשהתפשטה וביקשה "תסתובב אל הקיר." היא היתה נמרה כשכיבתה את האור, אך לפני זה –ממש ההיפך: צנועה וביישנית כזאת, כמו פרח אל-תיגע-בי שאי אפשר שלא להשתוקק לגעת בו. זקס, שיָדוֹ האחת אחֲזה בתמונת הכינרת של הולצמן, שלף ביד שנייה מן הכּספת קופסת-פח.

"זה בשבילךָ," אמר, "מכתבים שהורישה לךָ הנפטרת. ערך סנטימנטאלי, אני משער, הִנֵּה כאן תחתום." חתמתי על טופס נוסף ולחצתי ידו ויצאתי החוצה. בחוץ, הקופסה תחת בית-שחיי, נעצרתי מול שלט. "אתגר".

זה היה מישׂרד-חקירות קטן של אנשי ביטחון יוצאי צה"ל. מי ששמר על קונסוליות בחו"ל או איבטֵחַ טיסות "אל על". מושבניק ביום-סידורים בעיר הוא כמו סוס שפקע לו המֶּתֶג: פַּיִס, שלוש הצגות יומיות, פלירט חטוף, מִשׂחקי-מזל.

הפלירט שלי עם המזל נִגלָה כהימור פאטאלי. הדברים הטובים, היתה אולגה אומרת, הם לא מוסריים, לא חוקיים או משמינים. איזה תרח זקן, מרובע להחריד נעשׂיתי, הירהרתי לי פתע, אם אצלי זה אפילו אינו מִשתבּץ באחד משלושתם. מחפיר...

אף-על-פי-כן, תוך שעות אחדות מן הרגע ההוא, הקריטי, הייתי צפוי לשיעור גיאומטריה לא קונבנציונאלי בתורת המרובעים: מרובעת היא גם צורתן של מלכודת-פתאים, או תיבת-פנדורה, או אותם מוקשי-נעל דרוכי מנגנון-השהייה המוּסווים בחול. בחול, אני אומר, ומתכוון לאותו נֹהַג בו טומנים בני-אדם, כמין בנות-יענה, את ראשם עד שניית-הפיצוץ.

מאוחר יותר, בספר צַפָּרוּת, אצלי בבית, גיליתי שזה מיתוס ריק שאין לו כל ביסוס: שום יענה לא טומנת ראשה בשום חול, מה שאין כן אנחנו, בני-האדם העושׂים זאת בכוח אינסטינקט מוּבנֶה של הכחשה והונאה עצמית.

"כן, אדוני, מה אפשר לעשׂות בשבילךָ?" סח האיש שישב שם) קבּ"ש או מין קמ"ן שנתעופף מצבא-הקבע לַשוק האזרחי), "אני פנוי להובלות."     

היטלתי עצמי, כמין שׂק בולבוסים, על כיסא מישׂרדי שהוּצע לי. מאותם כלי-משחית שאפשר לקוראם "פונקציונאליים" אך אי אפשר לשבת עליהם. אני מתכוון לאופנת רהיטי-יוקרה ועיצוב-צמרת, פורמייקה ועץ, פיברגלס ונירוסטה, בנוסח סקנדינאבי או בַּסטַייל של הנרי מוּר, שכל יושביהם חוֹוים על בּשׂרם סידרה של עינויים באמנות קונצפטואלית, שחוץ מהַטְבָּעַת חותם צורב של פצעי-לחץ, כולם מאה עַכּוּז חוטפים שם בּוֹנוּס של טחורים.

"כן," חזר השֶרלוֹק הוֹלמס של מרכז אחוזה, "מה אפשר לעשׂות בשבילךָ, אדוני?" והושיט חפיסה של "קֶנְט".

הימהמתי תודה-אני-לא-מעשן וכיחכחתי פּרֶלוּד ברונכיטי. שלושה כיחכוחים לחימום הקנה. הוא ראה שאני נבוך.

"אל תתבייש," הזדרז לעודד, "שום ג'וב כאן לא גדול מדי ולא קטן עלינו. לא תאמין איזה מין בקשות לבילוּש מתקבלות כאן יום-יום."

"מה למשל?" ניסיתי נואש להרוויח קצת זמן, או אומץ. נִראֶה שחיכה כל העת רק לכך, כי פתאום נִטען מילים כמו סוללה שתוּגבּרה: מעשׂה במודיע של מס-הכנסה שנִזקק לשירותי מישׂרד-בּילוּש זה יום ולילה, פעם טמינת מצלמות נסתרות במִשׂרד רואי-חשבון על דוּ"חוֹת-מס מזוייפים ופעם פריצה ללישכת המנכ"ל להצפּין בו מיתקני-האזנה לכל קומבּינה. "אין ריווחי," הוא אומר, "מעִסקי-מלשינוּת. כל סוחר הוא בפּוטנציה מעלים-מס סידרתי. העוּבדה שאף אחד אינו גומר כאן את החודש ללא שתיים-שלוש הכנסות חסוּיות מן הצדIs the name of the game. אבל איך מִתחכּם ריבונו של עולם לִהכפּיל את הכנסות חושׂפי אותן הקונספּיראציות (בשֵירוּת פּושטי עור האזרח הקטן הקרויים נציבוּת המס)? מזמין מעקב בעיקבות העוקב ומצוד אַחַר כלב-הצַיִד. למה מה מתברר? שֶעַל שְׂכַר-מלשינוּת שלו לא שילם פרַאייר זה מס... או פרויֶקטים של ריגול תעשׂייתי בענף ההַיי-טֶק. או סוכנים מוּשתלים במַטּוֹת-הבחירות של חומדֵי עמדות ה"זִיץ" בַּקואלִיץ ובאופּוזִיץ. או סגן-שׂר זה, שוֹס בש"ס (בוא לא נזכיר שֵמות, בסדר?) שהִזמין follow up כי ברחה לו הרֶעבֶּעצְן, עמא לא לבד, לַים האֵגֵאי, לאיזה אי."

"וים-התלמוד כבר לא מספיק?" טיווחתי קצת אש מסייעת.

"חַכֵּה, זה לא הסוף," ירה בי את שוּרת-המחץ, "לָרֶעבֶּעצְן יש, מסתבר, מאהֶבֶת ושמו של האי הוא לֶסְבּוֹס."

צחקתי. הצחוק כנראה עזר, כמו מיסמס בגרוני איזו פקעת. התחלתי להסביר לו בשביל מה בכלל נכנסתי לַמישׂרד שלו, "אתגר". "גם לי," אמרתי, "יש אתגר."  

הוא שאל מה האתגר ואני סיפרתי על נר היָאר-צַייט. "כמה צריך לעלות מעקב," התעניינתי, "של יום בשנה?"

הוא שלף מכיסו מַחשב-כיס אלגנטי, פורט על הקלידים אֶטיוּד לכאלפיים ש"ח. סיכמנו הכול: את היום (כבר מחר), את תנאֵי התשלום, את הדוּ"חַ. "עוד הערב," אמר לי, "יקפוץ לביתךָ הבּלש הממוּנה על הפרויֶקט, בוגר-סיירת. הוא שירת כאיש 'מוסד' בַּסטאף שלנו בפאריס וסייע לזיהוי המחבל מאהאדי נאמוּש, מי שרצח רק במאי האחרון בַּמוזיאון היהודי בּבּריסל ארבעה קורבנות חפּים."

"אני מבין שהבחור הוא מִקצוען," סיננתי חֶרֶש.

"מקצוען זה לא מילה," אמר ג'יימס בּוֹנד החיפאי. "עין של נץ, ביצועים של קוֹלוֹמבּוֹ, שליפות חדות של רַאמבּוֹ, הוא שווה כל ש"ח מוּשקע."

חזרתי, עם טיפת תוחלת, ל"חניון אחוזה", מתניע את ה-100 Audi ושורק לי שיר. גשם תפס אותי, עז ומפתיע, מכביש-הסרגל עד הבית וצליל איוושת המגבים נילווה אל קילוחיו. הִדלקתי את הראדיו כמו במין blind date אקוּסטי עם ניקוסִיָה, עם בֵּירוּת, דמשׂק או בגדאד. בַּשידור האינגליזי של ראדיו עמאן נִתבּשׂר הורוסקופ די מבטיח: "השבוע תִלמַד כי מעֵבֶר לְמה שניגלֶה מִסתתר איזה סוד." זה הִתאים לי מאוד לאחר המלצות מר ג'יימס בונד על קולומבו וראמבּו. "הוא שווה כל ש"ח מושקע," אמר יועץ ההשקעות.

בבית, על קפה הפוך ואחֲרי מִקלחת, אני מִתפּנה לעיון בָּאוצר הטמון בקופסת-הפּח. כל הדרך הייתי עסוק בגיוס תירוצים לדחיית אותו רגע, כמו בזמן שהיו מגיעים מכתביה של אולגה אלי, לַגדוד. אז – זה היה כאותו זאטוט שזכה בטבלת שוקולדה: מַשְהֶה את פּתיחת הטבלה ומשׂיג ציפייה מכפילת מתיקוּת. אך כעת זה הִזכיר את כאב הפּציעה, אותו לילה, בין נגבּה לאיבּדיס. ליתר דיוק: בַּמיטה ב"הדסה", ביום שהגבס הוּסר.

יש איזה פחד מהוּל-סקרנות בפגישה עם פצעים שהִגלידו. בפרט לאחר שהיו מוסתרים מעיניךָ תקופה ארוכה. צליל מִספּרֵי האחות שגזרה, תוך תלישת השׂיער, את הגבס, דמה לציקצוק מִספּרֵי-הפלדה בגדר של עיראק סוּאִידאן.

נישׂאנו חאפּ-לאפּ וחיִינו עד יום שיחרורי מן הגדוד עם הוריה. אנשים נפלאים שקראו לבִתם על שם אשת גואל אדמתם. אולגה חנקין היתה חברתה של אִמה וקיברה, לצלעות הגלבוע, היה ממקד בו שנה בשנה צליינוּת משפחתית אדוקה.

היו לי קשיי הסתגלות אל השם הרוסי הזה, לא הסתדר לי. היא היתה צבּרית מִצַמּוֹת עד כף-רגל, כולל התחנות המתוקות שביניהן. "עופרה", "דליה" או "רותי" הלמו לה יותר, לא מין שם מ"יבגני אונייגין". "העיקר שאני מתאימה לַנַּשָּק הגדודי שלמה ש"ץ," התבדחה. "הוא כזה מין נַּשָּק מדופלם שמרביץ נשיקות בכל טוַח וקליבּר, גם בבודדת וגם בצרורות ואף פּ'ם לא פיספס את הבּוּל."

אך היו גם זמנים  שהיא לא התבדחה, רק רתחה מעלבון ומִזעם. לא עלי, על הגוף הסרבן הזה, זה שאהבתי כל-כך, גוּפהּ. היא רצתה להרות באותה נחישוּת בה הבקיעה באלחוט את הפרעות גלי האתר: כל חזית הדרום תעמוד על הראש אבל היא תעביר מיברק.

הגוף, כמובן, התגלה כמורכב קצת יותר מאותו ווֹקי-טוֹקי. צְפָנָיו של המוֹרְס, שאותם פּיענחה, נהירים מִצָּפנֵי הבִּיוּץ. פרופסור אשרמן הטוב מתל-אביב היה מטיף לה: "תני לזה זמן, זה יבוא, רק בלי לחץ... אולי אַתּ זקוקה לשינוי?"

"מה לשנות: את הגוף? את הבעל?" זרקה לו, דמעות בעיניה.

האיש הנפלא הזה לא התייאש: "זה יקרה, מייד'לה. עוד תִראי."

אבל היא ראתה ודבר לא קרה. חוץ מִמה שאִיֵּם: הקֶרַע. לילה-בלילה היה איזה קיר מִתגבֵּהַ בינינו, הר. היא תבעה שארוץ גם אני לבדיקות נוספות, נעתרתי ורצתי. כל הבדיקות הסתכמו באותה דיאגנוזה: בריא כמו סוס. לפעמים, לפנות בוקר, היתה מעירה אותי כמו חתולה ששׂורטת: "עכשיו, עֲשֵׂה לי ילד, מיסטר ש"ץ, ברגע זה."

ניסיתי הכול. מחבק בידַי העזות, שקצרוּ מהושיע, את הגוף הבּרושי הזה, זה שככל הברושים נתגלה כעץ-סרק. מה לא הייתי נותן להמיר את סִבלה בסִבלי, לתקן לה. אך כמו שאמרתי: אפילו בִּשניים אנחנו תמיד לבד.

ערב אחד נסתלקה לה אל רב-המושב וחזרה מפורקת. "ביררתי איתו את הצד של ההלכה," ביארה, "הכול."

לא רציתי לדוש בזה, אין מפיגים יסורים בקירצוּף עור הפּצע. אך היא, בדבֵקוּת מזוכיסטית גירדה אותו, בלי רחמים, עד זוב דם.

"למה לךָ לבזבז עליי עשׂר שנים בלי תיקווה ובלי ילד? יש לךָ כל הרשוּת לגרש אותי כבר מעכשיו, תופס?" 

"רשוּת זה לא חובה," אמרתי, יד על כתפה, בשקט.

"אתה לא רוצה ילד, הֶמְשֵךְ, משפחה?" ניערה את ידי בחימה.

"אולגה," אמרתי, "אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי."

"עכשיו אתה אומר כך. עוד שנתיים תִשׂנא אותי."

חפנתי בזעם את סנטרה ואמרתי אל תוך עיניה: "מי שנלחם בגבעתי כבר לא מוותר על מישלט שנִכבּש."

"על גבעה 69 ויתרתם," תקעה לי נוֹק-אָאוּט טכני.

"לא לזמן רב. היא כיום בידינו," כיתרתי אותה בידַיי.

אותו לילה תירגלתי תנועה למגע עם דיוויזיות היאוּש שלה, המר, הפטליסטי. דָבקתי בה כמו בּמַקְלֵעַ ה"פיאט" שלי בִּקרב איבּדיס, מֵאָז. היא שכבה מרטיטה כמו מִקּוֹר ובוכה כמו מאושר אך לא התפתיתי. משהו בי, חשדני ודרוּך, לא קנה פתרונות קלים.

נִראֶה שצדקתי: בבוקר היתה השׂמיכה לצידי מופשלת. הראש היחיד על הכר היה זה ששייך לי, הלוּם כאב-ראש. אולגה פשוט לא היתה, על שולחן-הפורמייקה מצאתי פתק. הבנתי ממנו פחות מאשר בלעדיו. גם הוריה כך.

כשפָּנִינוּ בערב לַמישטרה הגיע מיברק מעַדֶן: היא הגיעה בטרמפים ללוּד ועלתה על מטוס שהִדרים לים-סוּף. יחיא ערוּסי, פעיל הסוכנוּת, פירסם לפני שבוע מודעה בעיתון-בוקר. "דרושים מתנדבים בעלי ניסיון בתחומי עבודה סוציאלית." אולגה עברה ראיון בעפולה מבלי לומר לי כלום והִתנדבה על המקום.

ניסיתי, נואש, לנחם את אִימהּ. היא ישבה במיטבח, מתייפחת. בְּיָד שוורידיה בולטים כצַנֶּרֶת בבית מתפורר נטלה אט-אט, מתוך ידי, עיתון מלפני כשבוע שֶרַק במיקרה לא זרקתי עדיין. היה בו חור רבוּע שנִגזר במִספּריים, בגודל מידותיה של אותה המודעה.

"היא תחזור," אמר אביה, קוּבּיית-סוכר בפיו, כפי שהיו ותיקים יוצאי רוסיה לוגמים את הצַ'אי הרותח. אֵד ההבּיל מן התה בכוסו ומן הפּירוּאֶט של ממטרה בחוץ, בַּדשא. "אולגה היא בומרנג, פאניה יודעת," הוסיף והאציל לה, לַזקנה, טפיחה על גב. "מה שעולה למעלה, אִם זה נפט פורץ בחֶלֶץ, או מיים מִשִיבֶּר פּגוּע, או מטוס, או ריבּית בּבּאנק – מוכרח לחזור למטה למה אין ברירה אחרת. זה חוק הגרוויטאציה. בוא, שלומ'קה, בוא ונלך לחלוב."

תוך מיספּר חודשים בא מכתב מהמֵם: "יש תיקווה, גם אני אהיה אימא..." האומנם אותו לילה, לפני שברחה, נתרחש בה הלא-יאומן?

הִברקתי לעַדֶן: "תשובי מיד. אישה במצבֵךְ צריכה שמירת-הריון מוקפדת."

היא ענתה כמו אלחוט: "טוב לי כאן. מאושרת. מאז הקרבות כבר מזמן לא הייתי כמו ככה, חמש-חמש..."

רצתי עם המכתב אל פרופסור אשרמן: "תגיד לה!" – כמו ילד קטן המזעיק את אביו לגונן עליו מפני ילדה גדולה ותוקפנית. הוא אמר: "יש שם ג'וינט, יש הצלב האדום, כשיתחילו הצירים היא תיכנע, תחזור לתלם. תן לה לירות די.די.טי על ראשי ילדים נגועי גַּזֶּזֶת. היא עושׂה שם היסטוריה, צריכים אותה שם. זאת שמירת-ההריון הכי טובה, תישן בשקט."

הרגשתי פתאום מיותר ואמרתי לאבא שלה: "נשבר לי." סיומ'קה גורביץ', למרות העונה הבוערת, הבין וּוִיתֵר. הוא הוריד אותי בטנדר הישן עד הסיבוב, תחב לי בּוּכטַת סנדוויצ'ים לַ"קיד-בֶּג": "שוֹיְן, תצליח."

חזרתי לגדוד וחתמתי שנה והמשכתי לכתוב לאולגה: "תשמרי על עצמך. אַתּ אוכלת מספיק? יש לָךְ מת על המצפון, מִרשעת. מת מגעגועים."

עוברים תשעה וחצי חודש ואני בלוּד. הג'יפ הגדודי מחכה בחניון ועינינו תלויות בַּ"דקוטה". סיומ'קה מוחה בכף-יד מיוּבּלת דמעות רוסיות מעיניו. "אַ-נוּ תִראֶה, יַבּוּטְפָיוּמָאט, ממש כמו ימות המשיח!"

אני מסתכל: תימנים בתיפזורת. רזים, שחוּמים, אכּזוטיים. נושקים את אספלט-המסלול.

"איפה הבת הסוררת שלי?" הוא רוטן לידי, מתוח. גם אני כבר בלחץ: יורדים שם, אֶקְסוֹדוּס שלם, ורק היא לא נראית.

ואז, ממש מאחורי אותו מטוס "דקוטה", נוחת לו מטוס British Air Line גדול והכֶּבֶש מוּרד לַמסלול. יורדות בו בקצב טִקסי ומתון, מדרגה-מדרגה על פי סדר, עֶשְׂרוֹת תיירים ושָבֵי חוּצלארץ ואולגה סופסוף ביניהם. היא מזהה אותנו מרחוק כהרף-עין ומרביצה חיוך של אלף שטרלינג לפחות. השמש של עַדֶן תרמה ליופיה מתיקוּת של מימרח שוקולדה. חובקת ביד חבילה עטופה, מנפנפת, כולה בּריאוּת.

סיומ'קה מרעים: "מה הֵבֵאת לי, פַּסְקוּדְטְסְבֶ'לֶה?"

"אֶת הנכדה שלךָ, סבא."

"לא לי היא כי אם לאביה," אומר המוּז'יק בעברית של שבּת.

בו-ברגע ניתַּן לַבּוּבּה הזאת שמה. ליהיא. הבת שלי ליהיא. אולגה נצמדת אליי כמו מוּלחמת. "עכשיו," היא מלחיתה, "סופסוף אנחנו משפחה."

*

מכתביה של אולגה לרות אחותה ערוכים ברֶבֶרס כרונולוגי. כמו תל כנעני של שיכבה על שיכבה, מאוחר על גבי מוקדם. אני, הנובר בו בַּסליק האינטימי של שתי המתות האלה,  מין תֵל-אֶל-עֲמַרְנָה ששוב לא תֹאמרנה, מרגיש כמין Peeping Tom.  רק שהפעם זה לא החייט ההוא מן הפולקלור האינגליזי, זה שחטף מיקרה-עין כשלֵידִי גוֹדַיְבָה עשׂתה שם סטריפטיז. הפעם אני המציץ ואני המוּצָץ ואני היא העין,  זאת השבויה בין סודו של הנר על הקבר לקבר הסוד?

ואז, אז בדיוק, אור ליום חמישי, באחת בלילה, חותך לי הטלפון חד ומתריע את כל דומיית הקריאה. מי זה הפסיכי הזה המֵעֵז לטלפן לי כל-כך מאוחר כאן? איפה היקנו לו לפרא הזה מושׂגים בתרבות ונימוס? אני מתנתק מאותה קופסת-פח, מִסִּתרֵי תיבתה של פּנדורה. מעֵבֶר לַקו איזה קול לא מוּכּר לי.

 האם זו טעות במיספר?

"כן," הוא אומר, "כן ולא, אדוני. זאת אומרת הטעות שלי אבל המיספר בסדר." מסתבר, שמו תעוֹז. תחקירן רון תעוז. מ'אתגר', המישׂרד באחוזה. הוא מתנצל כמובן על הטיימינג: היה צריך להיות אצלי בשמונה. הסתבך.

"איך הסתבכת, בַּכביש או בַּזמן? מה ששייך לַכּביש אין שום בעייה, זה מושב ידוע."

"לא," הוא אומר. הוא מכיר את העמק. "אני עפולאי," הוא מנפּח שריר, "גִזעי." אלא מה? התעכב בשכונת דניה ב'. איזה בעל קנאִי אחד הזמין חקירת-עומק. לוּא ראית לאיזה פרצוף מפזר-הפגנות הוא נשׂוי, האהבָּל. טעות-דפוס של הטבע. חבל על הזמן. על הזמן שלי והכסף שלו, שמִזה יש לו פוּל. מַלְיָאן. אִם היתה כאן הגרלה של לוֹטו-טוֹטוֹ על כיעור לא היית מסַמֵּן עליה אִיקְסִים אלא אִיחְסִים. רק מה? המטומטם הזה, הבעל, מת עליה ולא רואה מִמֶּטֶר איזו צ'ילבָּה יש לו שם. כשחילקו את היופי עמדה בסוף התור וכשחילקו שם שׂכל הוא אפילו לא עמד שם..."   

בקושי הצלחתי לכבוש את צחוקי. זה הִפשיר, איכשהו, את הקרח. "אוקיי, אז מתי אתה בא, מר תעוֹז?"

-לא, הלילה  כבר לא. רק מחר."

"אם כך אז מתי בדיוק?" כך אני, בחשש שיתקע לי עוד ברז.

"בשש-אפס-אפס. ויש לי מפתֵּחַ לשער של בית-הקברות."

"אם כן אז לילה טוב," אני מחזיר את השפופרת בשקט אל כּנה אבל שואל עצמי מיד: מִנַּיִן לו לַמַּבְרִיזָן הזה אותו מפתח שבּטח רק פיניטו יש לו בּעלוּת עליו? אבל מיד אני נזכר בכל שעוד נותר לי לדאוג ולהכין להשכמה של יום מחר: כריכים טריים בַּתיק, קפה חדש וחם בַּתֶּרמוס וכִיוְנוּנוֹ-בַּזמן של השעון המעורר. כל הפרוטרוט הלוגיסטי הזה כמו דוחק בי תמיהה זו בכוח עד ירכתיו הדחוּיים של אותו מנגנון הקרוי זיכרון. ואז אני נרדם בלי שהספקתי כלל לרדת לעומק התמיהות האחרות הממתינות בתוך קופסת-הפח כמין פצצות של זמן דיסקרטי שכשאקרא אותן יתפוצצו לי בַּפָּנִים.

בשש בדיוק הוא מקיש על דלתי כמו שעון מעורר על שתיים. זהו אם כך בצבעים טבעיים וחדים תחקירן רון תעוז: מישקפת, מצלמה, "דוּבּוֹן" צבאי עם תג "גולני". פרצוף מזרחי, בסביבות השלושים. כבר תוּדרך, הוא אומר, על הכול.

אני מציע לו קפה. "תודה," הוא אומר, "כבר שתיתי." ומראה לי בחוץ שהֶחנָה את הג'יפ שלו בין העצים, מִמוּל. "אנחנו נלך ברגל," הוא מסביר בסגנון של שוּשוּ, "כי רֶכֶב יעיד כבר מיד שֶיֵש נפש חיה בתוך בית-הקברות."

"נפש חיה כל-כך מוקדם בבוקר בטח אין שם," אני פּולט בשקט, "סך הכל דיור מוגן."

"איזה דיור מוגן?" הוא מפספס את הפּוּאֶנטָה.

"אותו דיור מוגן, תת-קרקעי, של נפטרים."

הוא צוחק ואצלי מתהפכים כל הקישקעס מרוב געגוע לאולגה. האור מסביב מתבהר אך אצלי, כצפוי, יש רק חושך גמור.

אנחנו מגיעים לשער. הוא שולף מפתח. אני מתאפק לא לשאול אותו איך זה הגיע אליו, לא נעים. על הקבר אין כלום, רק אותם דוּדאים ששתלנו, אני וליהיא. הוא תופס לו מחבוא עם תצפית בין שׂיחי ההרדוף ואני אחריו.

פתאום תוקף אותי שיעול. הוא מראה סימני אי-נחת. "תשמע," הוא לוחש לי למרות שאין איש בסביבה, "זה ידפוק את הכול."

"אתה מתכוון לַשַּעֶלֶת שלי?"

"כן," אומר הוא, "זה תיכף יבריח את מי שאנחנו באמבוש הזה מקווים שנתפוס פֹּה על חם."

"אז מה אתה מציע?"

"שתחזור, מר ש"ץ, הביתה. אם זיהיתי לבד את ההוא, החבלן מבריסל, אסתדר גם עכשיו."

"כן הַמְ-פַקֵּד," אני אומר לו חֶרֶש, "ותסלח לי."

"אין מה לסלוח, ברגע שבּו אזהה מי מדליק את הנר – תיכף אשוב למושב שלך, ש"ץ, ומיד אמלא לךָ דוּ"חַ."

שבתי אפוא כתינוק שסרח וניסיתי לישון, אך לשווא.

בשמונה ועשׂרים הוא כבר מקיש אצלי בדלת.

"מה קרה?" אני שואל אותו.

"תסלח לי. אני מתפטר."

עכשיו, שבחילוף-יוצרות מפתיע ואירוני, זה הוא שמבקש פתאום סליחה, ולא אני – אני מתבונן בו ולא מאמין לעינַי, איזו מטמורפוזה: האיש הִשתנה כבּאלון זה שכּל האוויר התרוקן מתוכו. הוא חיוור ונִראֶה שכּל אֵגוֹ-השוּשוּ שַבַּ"כּ אצלו חיים כאן לכל חי, הוא כמו בהלם. "תִּראֶה," הוא פולט, "זה התַקֶל הכי משונה שקרה לי אי-פעם. לרגע לא תיארתי לי שזה מי שאפגוש."

"מי פגשתָּ שם קיבּינימָאט?" אני מאבּד אורך-רוח, "מי מדליק על הקבר של אולגה שלי כל שנה נר של יָאר-צַייט? דַבֵּר!!!"

"לא תאמין, אדון ש"ץ," הוא אומר, "גם אני ככה... לא האמנתי..."

"מי? את מי ראיתָ?" אני שׂם עליו שתי ידיים, "את כּלבּם של בני בַּאסקֶרוִיל? דראָקוּלָה ז"ל? המיפלצת מִ-Loch Ness או מיסטר גֶ'ק המרטש?"

"את אימא שלי," הוא לוחש, מתנשף, "לא תופס בכלל מה היא עושׂה שם."

"איך קוראים לה?"

"חמאמה."

"עושָׂה שמה ספּונג'ה כל יום חמישי לַקבּרן?"

"עושָׂה בהרבה מקומות, אדון ש"ץ. לא שואל מתי ואיפה. אני גר בקריית אתא." ומיד: "לא שֶמֵּבִין למה בּכתה שם, על הקבר. אבל קח את הכסף שלךָ, אדון ש"ץ. רון תעיזי לא בולש אחרי אימו..."

בערב, עמוק בַּשיכבה התחתית של אותה קופסת-פּח אניגמאטית, אני מגלה על נייר-מכתבים של ה"ג'וינט" מין רמז ראשון.

"הלילה," כותבת שם אולגה לרות, "העזנו לחדור אל הקאסבּה. שֹחַד פותח בעַדֶן הכּול: מחסומים, שערים, פִּיּוֹת. מִסוכֵן כפול אחד, של הסוכנוּת ושל הבריטים, הצלחנו לסחוט אינפורמאציה Top Secret וכבר, בו-בלילה, לפעול. הֶחנֵינוּ את ה'בֶּדפוֹרד' הישן, המנדאטורי, שניים-שלושה רחובות מאותה הסימטה, כטישטוש עקֵבות. יחיא ערוּסי וראלף מה'גוינט', שניהם עטופים בכּאפיה, נשׂאו עד הבית ההוא, ששימש לנו יַעַד, סולם ושׂמיכות. אני, מוּסתרת בְּצֵל עץ, נשארתי בתצפית שם, לשרוק שריקה מוסכמת אם תופיע מישטרה. הם הִשעינוּ סולם זה עד קְצֵה החומה שחיפּתה על חזית אותו בית. את השׂמיכות שקוּפּלוּ להרבה קיפּולים הם פּרשׂוּ, כריפּוּד, בִּמְרוֹם החומה שמִּמֶּנָּה בלטו כמו חוּדים של שיני חיות-טרף, שִברֵי-בקבוקים חדים נגד כל מי שישׂים שם ידיו תוך טיפּוּס. שתי ילדות ועוד ילד אחד שיָּדעוּ, בזכותו של איש-קשר, שאנו באים לחלצם מִבּוֹרְדֶּל זה חיכו בחצר הפנימית, ויחיא וראלף שילשלו אליהם, מִתרמיל שהוּצמד אל גב יחיא, סולם-חבלים מיוחד שקָּנוּ מִסְּפֵּץ-סנֶפְּלינג אחד בקהיר. כעת ירד ראלף בסולם-חבלים זה אל תוך החצר בה הִמתינו אותם נמלטים וגרר כל אחד מהם עד לפיסגת החומה. אחת מאותן ילדות הִתקשתה לטפּס איתו עד שהִגיעו שניהם באימוץ כל כוחם עד לַקטע שבו נִפרשׂו השׂמיכות. מה מתברר: היא בסוף התשיעי ועוד אין לה ארבע-עשׂרה, רותי. בית-הבושת הזה שממנו היצלנו אותה מעסיק גם קטינים. כתבתי 'קטינים' כי גם הוא, אותו ילד,  נימנה בפירוש עם כל אלה. מה שקוראים לו הבריטים white slavery לא רק עובר על הגבול של גיל ושל מין אלא גם על גבולות הפֶּרוֶרסיה הכי פֵּדופילית וכמו שנהוג בּמזרח הבּרבּארי הזה גם על גבול הדמיון. כשטסנו בַּ'בֶּדפורד' הזה עד לחַאשֶד בספּיד-נהיגה קרימינאלי שאילו נתפסנו היה שווה קנס של הרבה לירות שטרלינג טובות, תקפו הצירים את אותה מיסכנה ואנחנו, באַטְרָף של פחד, מיהרנו איתה אל חֲדַר-המיוּן של 'גאולה' לפני שתמוּת. ד"ר לוי, רופא מתנדב משיקאגו, אמר לי: 'דרוש לנו נֵס כאן.' מי שלא מאמין בניסים, כך שמעתי מאבא, הוא לא ריאליסט. אז קרה שם הנֵס ושתיהן בחיים, הילדה ובתה התינוקת. רק מה, היא לא רוצה בה, היא, שבעצמה ילדה. ניסינו לשדל אותה אך היא סירבה בתוקף. 'זה מִגּוֹי וזה מאֹנֶס,' מילמלה בבכי מר. טילפנתי מיד לעובד סוציאלי ואיש המישלחת שלנו. הוא בא בלִוויית נוטריון תל-אביבי שֶיֵּש לו את כל הטפסים. מיד החתים אותה הנוטריון בטביעת-בוהן (היא לא יודעת קרוא וכתוב) על טופס של ויתור. תוך יומיים-שלושה, מלוּוָה באחות, העלינו אותה לַ'דקוטה' עם הילד ועם הילדה מאותו 'בית השמש העולָה' של עַדֶן, לא של ניוּ אורלינס. חיבקתי אותה ופשוט לא יכולתי למנוע עצמי מלתמוה בזעם עצום ומרירוּת לא פחותה מִזה איך מתנהל העולם ואיך אלוהים מחלק לא בצדק את עצם הזכוּת להיות אימא למי שמואס בה ומי שפשוט מת לִזכּות בה ימות בלי לִזכּות. היא הציפה אותי בדמעות של תודה ואשמה וביקשה, שנוּקת בכי, לומר לה את שמי והיכן אני גרה בארץ-הקודש הזאת. אמרתי לה את מה שהיא ביקשה וגם רשמתי על דף שאִם תִלמד לקרוא תקרא בו יום אחד. יצאתי מתוך המטוס וראיתי אותה בחלון ה"דקוטה" כשהיא מנפנפת לי יד שכל רגע קינחה מעיניה דמעות. החזרתי לה ניפנוף בה-בדקה שד"ר לוי שאל אותי: 'אז מה עושׂים עם ה-unwanted child?''. לגודל מזלי הנוטריון עמד איתנו לצד מסלול-ההמראה, מה שנתן לי צ'אנס. שאלתי אם מותר למאמֵּץ יחיד, ליגאלית, לִזכּות באימוּץ ה- unwantedשהיא בשבילי דווקא wanted מאוד. הוא שאל אם אני נשׂוּאה ואמרתי שכֵּן ופרצתי בבכי. הם שלושתם נדהמו ואותו נוטריון סח: 'ומה היא עמדת בעלֵךְ?'. אמרתי: 'אם יחשוב שהיא בתי יהיה בסדר. אני כבר יותר מִתִּשעה חודשים כאן והוא יקבל את זה טוב.' – 'היו לָךְ קשיים להרות?' התעניין ד"ר לוי מלא באמפאתיה. אמרתי: 'ניסיתי הכול כבר שנים ואין שום תוצאות, זה lost case.' – 'לוא היית רווקה זה היה אפשרי אבל בלי אישורו של הבעל החוק לא מרשה זאת,' אמר לי אותו נוטריון בחמלה עצורה. -'אם כך היא ודאי תִּזָרֵק מִמוסד למוסד,' שוב פרצתי בבכי, 'בִּזמן שאצלי היא תִזכּה גם לבית וגם להמון אהבה." – 'תגידי לי,' אמר לי העובד הסוציאלי, 'אִם בעלך, כפי שאמרת כרגע בעצמך, עתיד לקבל את זה טוב למה לא ששניכם תאמצו אותה יחד?' – 'כי אִם,' גימגמתי, 'יִוָּדַע לו שהיא לא שלו הוא לא יסלח לי לעולם.' ושוב התפרצתי בבכי. – 'אולגה,' אמר הנוטריון, 'יש כאן סתירה בולטת בין מה שבעצם אמרת לנו קודם, שהוא יקבל את זה טוב, ובין המילים שעכשיו אַתּ אומרת שהוא לעולם לא יסלח לך. איך, כאִישה אינטליגנטית, אַתּ מסבירה את זה?' – 'ואיך, כאיש אינטליגנטי,' לא עצרתי כוח, 'אתה מסביר את הסתירה בין מה שאיש אומר שעה שהוא מרגיע את אשתו המיואשת וּמה שהוא ינטור לה בליבו שנים רבות?' זה היה שקר גס, לפחות כלפי שלוֹמיק, וחשתי מיד שליכלכתי. זה לא הִגיע לו לגבר הנפלא הזה. אני כּפּרתו והאשְמה כולה שלי היא. 'אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי,' הוא אמר. לפי ההלכה הרי יכול היה בלי קושי להיפטר ממני כעבור עשׂור שנים. אני מצידי, גם הרבה לפני עשׂר שנים לא הייתי נותנת לשנינו לסבול והייתי מיד משחררת אותו, שיילך. אך עצם ויתור הילדה על בִּתה והדחף לזכות בַּתינוקת, כל זה מילא אותי פחד נורא שמא איכשהו הוא יתחרט.

"מובן שלא יכולתי לקבל גם שמץ סעד מאלה שהיו עדים לתיסכּוּלי המר, כי גם הנוטריון גם העובד הסוציאלי ידי שניהם כּבוּלוֹת היו באזיקי החוק. אך יֵצֶר אותה החיה הפראית הקרויה אימהוּת לא מוּשׂגת רדף אותי בלי רחמים ובלי הרף ולא כמו אותה הילדה, הוא לא רק שלא נעתר לי לחתום על ויתור, אלא צעד בצעד דחף אותי עד מימוּשה הסופי של תוכנית מסוּכּנת מאוד.

"ביום בו שוּלמה לכל איש מעובדי המישלחת משׂכּורת החודש קניתי כרטיס לטיסתBritish Air Line שדרך נִיקוֹסִיָּה נועדה לנחות בלוּד. בחרתי מראש בטיסה בקו בריטי ולא בַּ"דקוטות" שלנו, שֶמָּה שפּחות פרצופים מוּכּרים יזהו אותי עִם הקטנה. מיד לאחר-מכן, בלי לבזבז בדרכי גם דקה מיותרת, עצרתי מונית והנחיתי נהג מקומי אל היעד הבא. היות שהכירו אותי באגף תינוקות ופגים ב"גאולה" חתמתי על טופס שיחרור התינוקת ושבתי מהר לַמונית. רק כשהייתי כבר תחת גגו של אותו טרמינלAden Airport  שילשלתי בַּיד הפנויה מחיבוק התינוקת שלושה מכתבים לתוך תיבת-דואר שעד שתוּרַק ויוכלו נמענַי, מוּכּי הלם, לקרוא בהם למה ברחתי מעַדֶן, אני אֶמָּצֵא כבר בלוּד. כתבתי ברורות לשלושתם, ד"ר לוי, וכן הנוטריון והעובד הסוציאלי, שגם אִם עברתי ברורות על החוק לא נותרה לי בעצם ברירה, ואם עוד נותר בהם שביב אהדה לחודשי התנדבותי להצלת קטינֵי עמנו משֶּבִי מכוּפּל זה של איסלאם ופּדופיליה, אודה להם מאוד אם לא יסגירו את סודי. 'אצלי,' כתבתי, 'היא תִגדל בריאה ומאושרת יותר מִשֶבּכל מקום אחר על פני תבל.' ותיכף עליתי זריזה לַמטוס ועכשיו, שגם הורינו וגם שלוֹמיק לא בבית, אני מספרת לָךְ, רותי, את מה שנועד כאן לשתינו בלבד. - - -"

מֵעֵבֶר לזה נתפּרעו השורות כמו תלמים בחלקה מסוּלעת. הבנתי כי כאן היא היתה כה נסערת שעצם כתב-ידה הלא סדיר הִמחיש הכול. "שלוֹמיק אסור לו לדעת שום כלום. תזכּרי. לא כל עוד אני חיה. הוא הנפש הכי אצילית בעולם ואני רק עפר לרגליו..."

הרמתי פנַי אל שולחן-הכתיבה, אל תצלום שקיבלתי מליהיא: היא וגדי ושתי הקטנות על ריקעו של אגם צח ב-Upstate New York. היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, נושׂאת בה כמוני את אולגה. כשאני מהרהר בה אינני בטוח: כלום אין היא, בעצם, בתי?

* * *

ז'בוטינסקי נואם באידיש, 1934. מרתק.

https://www.youtube.com/watch?v=spOqRS1HzTY

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק נ"ה – קטעי מכתבים לאיזכור התקופה שבין סוף הפלמח לתחילת האוניברסיטה

[המשך וסיום]

תיאטרון

ירחון לאמנות הבמה

ת.ד. 2773 ת"א

25.12.53

מר י. אביעומר

שמחנו לקבל את יצירתך "עורו! ההרצאה נגמרה."  המוחזרת לך בזה. למרות העניין שמצאנו בה, לא נוכל לצערנו לפרסמה. הוסף לכתוב. במידה ויהיה לך חומר נוסף – נשמח לעיין בו.

בהוקרה

ליפסקי

מזכיר המערכת

[לו היו יודעים כמה חומר נוסף יש לי – היו נזהרים מלכתוב מה שכתבו. למזלם לא לקחתי אותם ברצינות]

דואר  צבאי

ינואר 1954

הנדון: כלב שרות – עומר 260

1. לא קיבלנו כל דו"ח חודשי מעבודת הכלב.

2. גם תודיע לנו על עבודתו ומצב בריאותו של הכלב ושלח לנו בדואר רשום את פנקס השרות של הכלב.

3. לידיעתך.

ה. בלומשטיין

סרן

[שאלתי את הכלב מה שלומו, והוא אמר שקשה לו לדבר, כי כשהוא פותח את הפה נכנס לו הרבה  חול לגרון]

מועצה אזורית הרי חברון

אהרון הראל

יום ד' 

לפוצ'ו המנוול והחמור

שלום,

איזה מין מנוול אתה? אה! איפה אתה נמצא כל היום וכל הלילה? לא ייתכן שגם ביום וגם בלילה לומדים... לא כך? הייתי אצלך אתמול אולי 7-8 פעמים. החל משעה 13.00 כל שעה עד 9 בערב והילד איננו. מילא אני אומר  ביום אולי לומדים שעה או שעתיים, אבל בלילה? עכשיו אני בא בבוקר ושוב – הילד איננו – תגיד את האמת היכן ישנת? אתה רוצה שאני אספר לבתיה? ...

להתראות אדוני החשוב והמכובד הער בלילות.

אהרלה

 [אהרלה אהרלה, נכון ששידכתי לך את נירה, אבל בגלל זה מגיעים לי כאלה קללות? היזהר ממני, אם תעז להמשיך כך אקח את נירה לעצמי ולך אתן את בתיה].

רחל ז.

מערכת  "העולם הזה" 

ת.ד. 136

תל אביב

2.2.54

נזכרתי בבדיחה:

בכפר אחד היה איכר שהיו לו שתי פרות. אחת שחורה ואחת לבנה. מאחר שרצה להרביע אותן, הוליכן אל הכומר, כי רק לו היה פר. הכומר הזמינו לכוס תה וציווה על שמשו  לקחת את הפרות כדי להרביען. (לא השמש ח"ו, הפר).  כעבור זמן נכנס השמש והודיע:

"אדוני הכומר, הפר דפק את הלבנה!"

הכומר הסמיק: "בני, אין זה נאה כלפי אלוהים ולא כלפי האדם. אין מבטאים כך. אומרים – להפתיע! עכשיו לך וראה שהפר יפתיע גם את הלבנה, וכשתחזור אל נא תשתמש באותה מילה מגונה שנית."

השמש יצא וחזר כעבור זמן. הכומר חשש מלשונו חסרת הנימוס של השמש ומיהר להקדימו: "בני, הנכון שבאת לומר לנו שהפר הפתיע את הפרה השחורה?"

אמר השמש: "ועוד איך הפתיע, אדוני הכומר, הוא דפק שנית את הלבנה."

חה...חה...חה...

ולהתראות

רחל

 [רחל יקירתי, מי פילל שאת תזייני לי את השכל עם בדיחות כאלה. ממש הפתעת אותי.]

בתיה לובושיץ

שכון דן

לכב' פוצ'ו

רח' יצחק נפחא 15, ירושלים

29.5.54

...אתמול הייתי אצל נעמי. היתה לה יום הולדת והיא כבר נורא גדולה. אל תשכח לומר לה "מזל טוב". הפרונקל שלי כבר די בסדר, אבל אל תשאל איזה כאבים. אבי רמז לי  שכל הכאב אינו אלא תוצאת המזמוז של יום אתמול...

קיבלתי מאנגליה 3 חולצות נורא נחמדות אבל ל"מזלי" הן נורא שקופות. בתחילה לא שמתי לב, אבל כאשר באתי בהן לכיתה – אל תשאל מה שהיה.

די נמאס לי כבר לכתוב לכן אסים בדרישת שלום מברכה ומנעמי

ובנשיקות חמות

מבתיה 

[ממתי אביך עדין הנפש קורא ללימוד הדוק על שקספיר בתואר " מזמוז?" שיתבייש!]

ספרית פועלים  הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

4.7.54

אל הח' פוצ'ו

עבר הירקון רח' ספיר 17 תל אביב

ח. נ.

קיבלנו את כתב ידך "חשקונס" לעיון והננו מצטערים מאוד להחזירו לך, מאחר שהוא לא מתאים להוצאה בבית הוצאתנו.

בברכה

ספרית פועלים

[בטח שלא. איך הוצאה כה מכובדת כמו ספרית פועלים תוכל להוציא ספר העוסק בפצעי בגרות?] 

העולם הזה השבועון המצויר לאינפורמציה

לכב'

ישראל אביעומר

רח' יצחק נפחא 16

ירושלים

30.5.54

שלום,

שמחתי לקרוא את סיפורך הנאה. לדאבוני אין העולם הזה מפרסם סיפורים מקוריים מאז התחרות העולמית של הסיפור הקצר.

שלך בידידות

אורי אבנרי   

[נאה מצידו ששמח לקרוא את סיפורי הנאה, חבל רק שאני לא זוכר איזה סיפור שלחתי לו, אני עוד מסוגל לשלוח לו את אותו סיפור שוב].

אראלה

בית נטיף

7.9.54 

לצ'ופיני נחמדי

חטאתי , עוויתי, פשעתי, אשמתי וכו' תי  וכו' תי.

אילו ידעת מה מוטל עלי...

ואיפה אתה לעזאזל?

פוצינקה, מרגע שעזבת אתה חסר לי ובמשק. – אבל על אחת כמה וכמה הדבר מורגש לי  בערב מאורע או חג.

או – או – אוף! כולם סמרטוטים כאלה את האחראים והרכזים צריך לסחוב בציצית ראשם. להצילם שלוש פעמים בדקה משברון לב ומייאוש – מוליך – להתאבדות. לי עצמי יש עבודה מעל לתלתלים. וחוץ מזה לדאוג לכל. החל ממודעות צבעוניות לחזרות, המשך בנדנוד לאנשים שידייקו לבוא ...

בקיצור, נניח לצרות ונפנה אליך, מחמד לבי העובד בפרך בחומר ובלבנים וברביץ, ולמותר לי לחזור ולומר לך שנפשי כלתה אליך, כאיל תערוג על אפיקי מים... מה אקשקש עוד? פושע אתה אם לא תענני מיד מכתב נפוח ושמן ומצ'ופונה לשובב את נפשי היגעה ולשמחני כאשר ידעת כל כך נחמד...

דרך אגב, ידידנו עמנואל זרזיר (המכונה זמיר) העוזר לנו בחג החמש, עיין במערכונך "אמבוש בגן עדן" ומצאו מצוין – התלהב ממנו ביותר ואמר שהוא גרם לו לחוויה וכו'.

על המתרחש בבית לא אתחיל לספר פה. כל מיני טיפוסים רוצים לעזוב. ויש פה תופעות נבזיות להחריד. יוסקה קאשי למשל, שחט 4 תרנגולות לקומזיץ של הנח"ל ממעגן מיכאל שנמצא אצלנו בש.ל.ת.

ומה נשמע אצלך פוצ'ו? מתי תחדל לכלות את ימיך וכישרונותיך בחוצות ותשוב הביתה, הוי בן שובב?!

בתפילה שתענה המון ומהר

שלום  שלום  שלום

אראלתך

מצורפים 2  "נטפים"  ונדמה לי שהם יצאו לא רע.

[אראלתי, האם נפשך שכלתה אלי, קלטה גם את מה שכתבתי לך אחרי מכתבך מיום 18.4.53?]

מעריב

תל אביב

10.10.54

לכבוד ישראל ויסלר

אבן ספיר 17

עבר הירקון

נודה לך אם תבוא למערכת עיתוננו ביום ראשון 17 לאוק. 1954 בשעה 11.00 בעניין פרס "כתובים".

[כמובן שבאתי, ועוד איך באתי. אמנם הם לא כתבו שנשמח אם תבוא, אבל "נודה לך" גם זה משהו].

ברכה

קיבוץ גונן

24.11.54

לכבוד ישראל ויסלר

רח' אבן ספיר 17

תל אביב – עבר הירקון.

אני לא יודעת מדוע, אבל משום מה היתה לי הרגשה שאקבל ממך מכתב ובאמת באותו יום קיבלתי מכתב. כשנפרדנו אתה המשכת את המסע שלך ב"קורקינט" ואני הגעתי ברגלי כעבור 2 דקות הביתה.

יום הנסיעה לגונן הגיע מהר. ארזתי את הפקלאות והפלגתי לגליל. לשמחתי מזג האוויר קיבלני יפה מאוד, היה נאה ולא ירד גשם.

שלום ולהתראות

שלך

ברכה  

[תראי איזה צרוף מקרים מופלא.  ממש באותו יום שכתבתי לך, היתה גם לי הרגשה שתקבלי ממני מכתב והנה קיבלת. הפלא ופלא!] 

מעריב העיתון הנפוץ ביותר בישראל

תל אביב רח' בני ברק 20

15.12.54

לכבוד

מר ישראל ויסלר

כאן

מר ויסלר היקר,

תודה רבה לך על שורותיך מיום 5.11.54 שלא עניתי עליהן גם מחמת טרדות שנתרבו במיוחד בשבועות האחרונים וגם מפני שלא נהיר היה לי, אם אתה מחכה לתשובה בכלל.

אך אם אמנם כן: ביקורתי מתכוונת להיות קונסטרוקטיבית, היינו,  לא ליטול ממך חלילה את החשק והאומץ לכתיבה, אלא להיפך, לכוון את כישרונך לאפיקים, בהם הנטייה שבלב והמקצועיות מתאחדים.

שלך

ד"' עזריאל קרליבך  

[קרליבך היקר, כמה יפה אתה כותב ותודה שלא נטלת ממני את החשק עד עצם היום הזה,  ובאשר לאומץ – זה אף פעם לא היה לי].

מודה ומתוודה שאת קטעי המכתבים שהבאתי לעיל, לא בחרתי אחרי עיון מדוקדק ובטח חטאתי למרבית הכותבים, כאשר לא דליתי ממכתביהם את המיטב, אך זה מה שהצלחתי לעשות במבחן הזמן שעמד לרשותי בין ח.ב.ע. לח.ב.ע.

למזלי, בארגז המכתבים, היו רק המכתבים שקיבלתי. המכתבים שאני שלחתי בחזרה, והם רבים פי כמה, כמובן שלא נמצאו אצלי כי הם פזורים ברחבי הארץ, אם בכלל. חשבתי שזה לא הוגן לפרסם רק את מה שנשלח אליי וכמעט חשבתי לוותר על הרעיון, ואז קרה לי נס. כשפשפשתי בחבילת המכתבים שאראלה שלחה לי, מצאתי להפתעתי שני דפי טיוטה מלאים מחיקות שאני כתבתי לה. עכשיו, בשם האיזון הקדוש, אני אביא כאן שני קטעים מהדפים שמצאתי ואשתיק את קול המצפון. לצערי, על הדפים לא נרשם התאריך, אך אני סומך על הקורא שהצליח להגיע עד כאן , שלא זה מה שיעכב אותו מלהמשיך לקרוא.

לאראלה כ"ה לחי

אם לא איבדתי את עצמי לדעת מגודל הבושה ונשארתי בחיים אחרי קריאת מכתבך, הרי זה רק בזכות היותנו גרים בקומה הראשונה. רצתי למרפסת הקדמית, צעקתי "שמע ישראל", עצמתי את עיניי וקפצתי. מה אשמתי כי אחרי חלפי מרחק של חצי מטר באוויר הגעתי לדשא ואפילו לא השתטחתי? אפילו לא שברתי את רגלי כפיירסטון בשעתו  (פיירסטון, היה עולה חדש מאמריקה  שהצטרף לקיבוץ ושבר את רגלו כשנפל מהעגלה על ערימת חציר. -  י.ו. ) – כשחזרה אלי הכרתי תופפתי על חזי וזעקתי: אשמנו, בגדנו, עווינו וכו' וכו'  (פרט כמובן ל"זנינו" – לצערי).

כמעט חשבתי לכתוב לך שיר ליום הולדתך, אך נזכרתי שזאת תהיה גניבת רעיון ספרותי ממך, לעומת זאת אני מזמין אותך לבוא ת"אביבה אלינו, להכין כרטיסים לקאמרי (טרם ראיתי את פיגמליון, אנשי ריב, ובעיקר הייתי מעוניין לראות את "הוא בא לסעוד" שצריך להתחיל בימים אלה). הציצי לעיתון, כווני את בואך לאיזו הצגה וכדאי שתודיעי לי למפרע, מתי. אך גם אם תופיעי לפתע תמצאי את זרועותיי פעורות ואף מוכנות להיפגש זו עם זו מאחורי גווך...

בדף האחר שמצאתי, מצאתי את הטיוטה הבאה, גם היא בלי תאריך:

לאראלה השלום,

(יום שבת אחרי הצהריים. ואחרי טיול לאשקלון שתוכנן עוד לפני שנה ויצא לפועל רק היום, ויצא מהפועל אחרי נס ציונה עם צאת האוויר משני הגלגלים האחרונים בבת אחת).

...דומה כי מאז שקיבלתי את מכתבך האחרון מלפני שנה, לא זרחו פניי לקריאת מכתב כאשר הפעם. איני יודע מה יש בו, אך הינו כתוב בצורה רשלנית קלילה ואדישה כלאחר רגל, עד כי גם קטעי היגון והקדרה נקראים תוך התקרבות קצות הפה לאוזניים.

"נטפים" פשוט שגעני הפעם, לא תאמיני אבל צחקתי בקול רם (לא סופרנו כשל אדם) בייחוד מ"מה ששמעתי וסיפרתי" הוא פשוט כאילו חזר לימיו הטובים מקדם. שירה של נעמי בסגנונה של מרים שטקליס מלבב ומפליט "זה טוב" כמעט אחרי כל בית, למה רק אין היא שמה לב לקצב? הפעם יש לי טענות רק על הציורים. אחרי "בצלאל" היה ניתן לחכות לצעידה קדימה.

למדור מפי הטף הייתי יכול לשלוח את הסיפור על איה הג'ינג'ית בת החמש, ששהתה אצלנו והתרוצצה על המדרגות. סבתא שלה, שהיא אימא שלי, רדפה אחריה, התחלקה על המדרגות והשתטחה על הארץ. איה ניגשה אליה חיוורת, מישמשה את בשרה ושאלה: "סבתא את מתה? אז מי יביא אותי הביתה?"

אך מה אנחנו מבזבזים זמן על אחרים? נחזור אלינו. מוכרח להודות כי מכתבך הטיל בי גל של געגועים למשק. כרגע אני דרוש לאבי בבנין, אך אחרי החגים סבורני שאצליח לברוח אליכם לשבוע או יותר. שכחת לכתוב לי מתי יוצא אצלכם חג החמש, או אולי טרם נקבע.

כאן חשבתי שאני צריך לסיים את לקט המכתבים, אבל חשבתי שמן הנכון לשלוף מתוך ארגז הדואר עוד מכתב אחד, יחיד ואחרון, המרמז על  צעדי הבא בחיי: 

האוניברסיטה העברית ירושלים

הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע

7.8.53

 לכבוד ויסלר ישראל

עבר הירקון 834 מס. 17  ת"א

א. נ.

נתכבד להודיעך כי ע"פ תעודותיך והאישורים בדבר עבודה מעשית בחקלאות, הוחלט לקבל אותך כתלמיד מן המניין לשנת הלימודים הראשונה בפקולטה לחקלאות.

בכבוד רב

נצחיה בכר

מזכירות הפקולטה

                                                *

וכך, צעיר בן עשרים וארבע, בתול כביום היוולדי, אך מלא מרץ וניסיון באחזקת חרב ושיבלי חיטה, פניתי ללימודים בפקולטה לחקלאות. בפקולטה עברו עליי חמש שנות לימוד שבהן הקטע האקדמאי היה החלק המזערי ביותר מכל מה שלמדתי. על כל זאת יסופר  ב"בחיי" [3] – בתנאי שלא יקראו לי פתאום למילואים.

סוף  "בחיי (2)"

אהוד, אולי כדאי שתודיע שאני יוצא להפסקת התאוששות ובעוד חודשיים-שלושה אני מקווה לחזור עם  "בחיי (3)" – המספר על חיי כסטודנט בפקולטה לחקלאות, חיים שהיו גדושי ידע, כי בהם זכיתי סוף-סוף להבין את מה שעבר על אדם כאשר טייל עם חוה בגן עדן, ובעזרת הנחש, למד לדעת את טעמו של התפוח.

* * *

דרור אֵידָר

עת מלחמה: יומן [אוגוסט 2006]

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.7.2016) במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה

אל המלחמה ההיא, בקיץ 2006 נזרקנו כולנו באחת, המומים עדיין ממראות ההרס בגוש קטיף קיץ לפני, ואחר כך מחטיפת גלעד שליט שגם הצלחתה הביאה למתקפה של חיזבאללה על חיילי המילואים וחטיפת שלושה מהם. לא ידענו אז שמדובר בסדרת מלחמות שתבוא כעונש על מה שערביי האזור הִיבנו בתודעתם כ"תבוסה" ישראלית בגוש קטיף. היהודים עייפים, חשבו השכנים. נזרקנו באחת אל המלחמה, וכפי שידענו בדיעבד, לא היינו מוכנים. היום, כששמיה של ישראל מכוסים בכיפות ברזל ושרביט קסמים ושמות מוצלחים נוספים, קשה לדמיין עורף חשוף לגמרי כפי שהיה אז צפון הארץ ואח"כ דרומה, אך לפני עשור. חיפה נפגעה מפגיעות טילים כפי שלא נפגעה מעולם. הנה אני חוזר אל היומן, מחברת חלקת שורות בעלת כריכה קשה, שמילאתי בשיטוטיי בעיר היפהפייה הזאת. בחלקים מסויימים דמתה אז לעיר רפאים. אפשר לשמוע במילים שנכתבו ברחובות העיר המופצצת, תיעוד של הד קולה של תקופה, בעיני המתבונן כמובן, עיניי שלי. חיפה כמשל. ועוד הערה: מאז שעזבתי את ביתי בדרכי לחיפה ועד ששבתי אליו, התנגנו בראשי מילותיו של נתן אלתרמן בשיר "ליל חנייה", כפי שהופיעו בספרו "עיר היונה" (1957), האפוס הגדול שרקם על מלחמת השחרור. גם זה שובץ בין הפרקים. הנה, יומן מלחמה.

*

"עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה צַלְמָהּ." הטיל שכוון לחדרה בשבוע שעבר ונפל בחיפה גרם לי להצפין אליה. כזכור, יום לאחר פתיחת המערכה בצפון כבר שילח החיזבאללה שני טילים שפגעו באזור סטלה מריס בחיפה והעלו באחת את רף המלחמה. ישראל היא מדינה של היררכיות. אין דין חיפה כדין הגליל, שאינו דומה לדין קריית שמונה או נהריה וכך הלאה.

 "לא רחוק ממני נפל טיל," אומר לי נהג המונית, "לא האלה הקטנים של קריית שמונה. זה היה טיל גדול, פאג'ר. שמענו את הפיצוץ עד אלינו. הכול רעד."

אולם מעבר לאפלייה, יש בכל זאת הילה אחרת לתקיפת כרך ענק כחיפה וסביבותיה – לא רק ביחס ליכולות הפגיעה של האוייב, אלא בעיקר ביחס למצב הרוח הלאומי, עניין קריטי בכל הקשור למעבר משיח ההתגוננות לשיח התקיפה. אמרתי 'שיח', שכן לדיבורים בכלי התקשורת השונים, בקרב האזרחים, בחדרי העסקות ובשוק, יש השפעה לא מבוטלת על מנהיגי המערכה, אם להעמיק או לסגת. ואכן, לפגיעה בחיפה ביומה השני של המלחמה היה ערך מכונן כזה בכל הקשור ללגיטימציה האזרחית 'לתקוף את המנוולים.' מאמרי המערכת בעיתונות התעלו האחד על השני בניסיון לדחוף את צה"ל והממשלה לפעולה עמוקה ורחבה יותר. גם האוייב הבין זאת ואף ביום האחרון ללחימה השתדל מאוד לפגוע בחיפה. להלן כמה מן הרשמים וההרהורים של נסיעתי לעיר ושהייתי בה.

*

"עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה [...] נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר [...] לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה." יושב באוטובוס הנוסע לרכבת בדרך לחיפה. מעולם לא היתה חיפה רחוקה כל כך. "שמור על עצמך," כמו נסעתי לאפגניסטן או לעזה. הנה ביקשנו לברוח מעזה והיא אחרינו. מאז שבנו ארצה לפני מאה ויותר, ליוו אותנו הערבים כמו צל. עיתים צל חיוור ועיתים מאיים. נוכחותם כמו מאשרת את נוכחותנו. המקורות היהודיים העתיקים מדברים על צילו של האדם שנעלם ממנו ביום מותו. היעדר הצל הוא סימן להתפוגגותו הקרבה של הגוף. הגוף הלאומי שכה הושחת ונעלב בשנים האחרונות בידי בניו, מתעורר כעת הלוּם משברן של אשליות השלום שזגוגיותיו ננעצו בו בעטיין של קטיושות. אנשים באוטובוס משוחחים שיחות חולין ורק הרדיו ברקע פולט ידיעות משם. חלק מהדיבורים משתתקים לשמע החדשות. מה יש בנו שמתעורר רק בעת משבר. מרטין היידגר כתב על ה'אני' האותנטי הנחבא רוב הזמן בשגרת הפטפוט, ומתגלה רק אל מול חרדת המוות, חרדת אפסות הקיום. הפטפוט על השלום הרדים את הערנות שלנו והוביל את הגוף הלאומי לרפיסות אברים. זו הדרך הידועה שבה משך שנות דור השתלט השמאל הרדיקלי על מרכזי ידע, אקדמיה ותקשורת. זו האסתטיזציה הידועה של הפוליטיקה. ממש לרגע אחד במונחים היסטוריים, הדחקנו את חרדות הקיום שלנו, ה'פאראנויות' בפי דוברים רהוטים מן השמאל, ופינינו מקום לתקוות משיחיות על בורגנות מערבית נינוחה. להרף עין שכחנו. הנה נזכרנו.

*

ירוק הזית שולט בתחנת הרכבת. חיילים ואנשי מילואים. תרמילי ענק על גבם. ראש מקריח. שיער שיבה. כרס בולטת. מדים מקומטים. "פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ / וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גַּג."

הגג שביקשנו לנו מחזיק מעמד היטב. אולי נסדק מעט, אבל הוא עדיין שם מעל לראשינו. אישה עברה מהמושב הסמוך לשבת על ידי. "חולצת נעליים ושמה רגליים על המושב," התלוננה על שכנתה הקודמת. כבר ארבעה שבועות שהיא נוסעת בקו חיפה-תל אביב, "כדי לברוח מהמצב." חיפה לא התרוקנה מתושביה. אנשים עובדים ומאזינים לרדיו לשמוע מה קורה. "מי חשב שייפלו עלינו טילים?!" לא הלכה לצפות במראות ההרס בעירה. "מה יש לי לחפש שם?" אנשים לא עוזבים את הבית סתם כך. רק לעבודה. האם אני שומע בדבריה השלמה עם המצב? "יש ברירה? מה אפשר לעשות?"

*

"כְּמוֹ פְּנֵי עִיר-נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל." אבל מה עושים כשהעיר הבנויה הופכת לשדה קטל? וחיפה עיר גדולה לאלוהים (ראו: יונה ג, ג). פצעים פתוחים מסמנים מכיתות ההרס בבתים המטים. הנה רחוב שהמהלכים בו אינם יודעים את אמצעו וסופו. "פִּתְאֹם מַרְאֵה הַמִלְחָמָה." פתאום נגלה ההרס. באחת הוא הולם בעיניים. אנחנו מדינה מוקפת טילים. ישראל טילים סביב לה. בסופו של חשבון, כל תוכניות ההגנה למיניהן אינן מענה אמיתי לאיום. ההתגוננות מעולם לא ענתה על צרכי הביטחון של אזרחי ישראל; היא היתה הפשרה שלנו עם העולם ועם חלקים ידועים בתוכנו שהתנגדו ל"יד חזקה". הנה שקעה כבר השמש והחושך ירד.

"כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל – לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב), ובחסותו נלחם צה"ל במחריבי העיר. שלווה מדומה אופפת את חיפה. "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ / בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה." האם הפעם יעמוד בנו הכוח להילחם עד כלות, עד היכנע אחרון המחבלים? לא בפעם הזאת כנראה.

*

"בּוֹ חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ / שֶׁל הַבְּדִידוּת... בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים." מפרץ חיפה השומם נראה שָלֵו. הים התיכון בולע את גליו ופורש משטח כחול על פני כל האופק. האם הגלים הללו באים מצור, מקום שם נחבאים משגרי הטילים? מעט מעט מתרגלת העין למחזה ואז מבחינים שלא בכדי המפרץ שלֵו, שהרי אין אוניות! התנועה פסקה. במרחב השוקק חיים עד לא מכבר, נפל כעת מבול של שקט. מהמקום שבו אני משקיף על המפרץ מתערב רעש נפילות הטילים בקרָיות עם הפגזות צה"ל.

*

סביב אתרי העיר שנפגעו מטילים קיימת הילה. "הנה, כאן זה נפל!" אומר לי מאן דהו בהתפעלות מעורבת בחרדה. חור פעור במרכז הגג חושף מוטות ברזל ובטון ערום מגודר בלוחות פח המחזקים את רושם ההילה. "כמה דקות קודם עוד היו כאן אנשים. במזל לא נפגעו."

אתר הפגיעה מפגיש באופן מוחשי וחד את האזרח מן השורה עם המלחמה ובאמצעותה עם מחשבות מעיקות שהודחקו בשגרת החיים, ובראשן המוות. זו גם תזכורת לא נעימה לסוד קיומה של מדינת היהודים. גם בהיותם בביתם לא נחו היהודים מעמלם. "ביקש יעקב לישב בשלווה; קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י לבראשית ל"ז, א, בשם המדרש). זה אולי פשר ההילה הנעטרת סביב אתר הנפילה. ולטר בנימין כתב על הרב פעמיות של היצירה המודרנית, שאפשרות השעתוק שלה הסירה ממנה את ההילה שעיטרה פעם את היצירות החד-פעמיות. זה מה שקרה לקסאמים בדרום. זה מה שיקרה גם כאן בצפון.

*

"גַּם זֶה נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַּם יַחַד."

"מה לא שמעת?" אומר נהג המונית, "הוא קרא לערבים כאן להתפנות."

'הוא' זה נסראללה. "איים בגיהינום." הנהג, ערבי חיפאי בעצמו, "לא מפחד," משחרר צרור קללות עסיסיות לעברו של נסראללה. "לא עוצר אפילו באזעקה." עניין אותו יותר המשחק בין ליברפול למכבי חיפה. "אני אומר: אחד-אפס לחיפה." הנה עכשיו חזר מנסיעה לצפת. "הסעתי מנות דם. עצר אותי בדרך שוטר עם אקדח לייזר על מהירות מופרזת. אמרתי לו, מה אתה עוצר אותי, מלחמה! יש לי דם להעביר. ירד לי מהאוטו."

*

"פְּנֵי עִיר-נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ, / בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג." אזעקה. חבורה אקראית של אנשים מצטופפת במנהרה של הכרמלית, מבקשת להימלט לרגע. "לא לצאת עדיין," נשמעת קריאה של כרוז. דקה לאחר האזעקה יוצא אחד השוהים. "זה מספיק," הוא פולט. "אבל אמרו חמש-עשרה דקות," תוהה אחת השוהות. "אה," מבטל היוצא, "עד אז אני אמוּת בפנים..."

אנשים בשגרת יומם חופזים מכאן להתם, מתייחסים לאזעקות כאל מטרד. "הוא כל הזמן מנסה." יש פער ידוע בין מה שרואים ממרכז הארץ למה שחווים בעיר עצמה. הפער קיים גם בתחושת הפחד שהאוייב זורע בקרב האוכלוסייה שלא נפגעה (עדיין), לזו הנמצאת בקו האש, שהאזעקות הן לחם חוקה. "מה, זו אזעקה?" אני שואל, למשמע קול דמוי סירנה. "לא," הם מגחכים בשוויון נפש כלפיי, "זאת המוזיקה."

*

"וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ... יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא / צִוְחַת צְבָעָיו הָחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ." – "הם שמים כדורי מתכת בתוך הטילים שלהם," אומר יושב ספסל שפניו מופנות מערבה אל הים, כמו מחפשות את השיגור הבא. "אתה יודע, שזה אסור לפי חוק ז'נבה?"

להגם של נהגי המוניות ושאר אזרחים, יושבי ספסל או עומדי בתור, ממחזר את להגם של אנשי התקשורת, הממחזרים את להגם של המומחים המוזמנים תכופות לספק פרשנות, המתבררת לבסוף כדומה מאוד ללהגו של האזרח הפשוט, שחוכמתו, חוכמת המסכן, אינה מבוקשת. רשת רחבה של הדים תקשורתיים המזינים זה את זה לעייפה. רק לא לגעת בשאלות הבוערות באמת.

*

סטלה מאריס. מנזר וכנסייה קתולית המשתייכים למסדר הכרמליטים. כאן התחילה המלחמה בחיפה. כמה סמלי. נסראללה המוסלמי מבקש לפגוע במדינת היהודים והנה טיליו (כמעט) פוגעים בנוצרים קתוליים. מדינת ישראל מגינה על שלוחותיה של אירופה והמערב כולו מפני התוקפנות האיסלמו-פאשיסטית. האם הנטינגטון כתב את הסצינה הזאת?... המלחמה העלתה מחדש את שאלת המוסר הכפול של העולם (ובעיקר המערב) כלפי מאבקה של ישראל בטרור. מה שורש ההתנגדות העזה של אירופה וחלקים ניכרים באינטליגנציה המערבית למלחמתה של ישראל נגד אויביה? מאמרים שפורסמו בתקשורת הישראלית במהלך המלחמה, שמו מראה מול צביעותה של אירופה שלא בחלה באמצעים כדי להכרית את אויביה בעוד לנו היא מטיפה להימנע ממלחמה.

*

אבל מהו שורש המוטיבציה של אירופה לעצור בנו, בעיקר האינטליגנציה השמאלית באירופה, זו שניתקה כבר מזמן את חבלי הדת, כיצד היא חוברת לזרמים פונדמטליסטיים איסלאמיים במאבקה בישראל?

העניין קשור כנראה במיתוסים הבסיסיים השוכנים עמוק בתשתית הקיום הלאומית של העמים ומזינים את תרבותם. מזה כאלפיים שנה שאירופה העמידה בראש תשוקותיה הדתיות מיתוס שבמרכזו ניצב יהודי צלוב. האמונה הנוצרית נתנה אמנם משמעות אוניברסלית למותו של ישו, אולם עובדה היא, שהאייקון המרכזי של התרבות הנוצרית – ולפיכך של זו האירופית – הוא יהודי צלוב. ואכן, משך שנות דור התרגלה אירופה לראות את היהודים מבעד למיתוס הבסיסי הזה. הפוגרומים והרדיפות היו רק עניין משלים לתופעה זו, כמין כפיית חזרה פרוידיאנית על טראומת הצליבה הראשונית.

הקמתה של הציונות, ומדינת ישראל בעקבותיה, טרפה את הקלפים וערערה לאירופי את תמונת עולמו הוותיקה. היהודים שבו אל ההיסטוריה. בפעם הראשונה מזה אלפי שנים העז היהודי לרדת מן הצלב ולהגן על עצמו. ברחובות הערים נותר רק צלמו החלול של אלוהיה של אירופה. גם חילונה של החברה האירופית לא שינה את תבניות החשיבה הבסיסיות, שעברו טרנספורמציה רק בצורתן החיצוניות. את מקום היהודי תפש כעת הישראלי, והרצון לראותו צלוב הומר בדרישה הבלתי מתפשרת מישראל לוותר על לוחמה אקטיבית ולהסתפק במגננה בלבד – כלומר, להיצלב.

*

ועוד הערה על הצעתו של נסראללה לערביי חיפה לעזוב את העיר כדי לא להיפגע, עד שיחסל את היהודים. האם היתה זו הפעם הראשונה מאז 48' שמנהיג ערבי הציע לבני עמו לעזוב את מקומותיהם בישראל כדי שיוכל לפגוע ביהודים באין מפריע?

נסראללה יצר כאן – במודע או שלא במודע – אנלוגיה עמוקה בין המלחמה הנוכחית למלחמת תש"ח. יש קשר עמוק בין שתי המלחמות, שכן השלכותיה של המלחמה חורגות מעבר לביטחון מדינת ישראל; המלחמה הנוכחית היא מבוא ופתח למלחמה של המערב החופשי כולו נגד האיסלאמו-פאשיזם המאיים לשטוף אותנו, זוהי אכן מלחמת העצמאות של העולם החופשי, בני אור בבני חושך, פשוטו כמשמעו. "כָּל זֶה גַּם יַחַד... יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָׁב-נִקְטַע בִּילֵל / שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל."

* * *

אורי הייטנר

1. חומר החיטוי הטוב ביותר

חוק העמותות אינו חוק אידיאלי. יש בו פגמים לא מעטים. לכן, בבואי לבחון אותו, אשתדל להימנע מאמירה גורפת לכאן ולכאן, אלא אבחן את יתרונותיו מול חסרונותיו.

בראש ובראשונה, החוק מקדם את השקיפות בציבוריות הישראלית. אמנם גם היום החוק דורש דיווח מלא על מקורות המימון, אולם הדיווח הוא לרשם העמותות בלבד. כאשר מדובר בעמותות הפועלות בזירה הציבורית בישראל, במטרה להשפיע על דעת הקהל ועל המדיניות הציבורית, מן הראוי שהשקיפות תהיה לעיני הציבור, כי אין חומר חיטוי טוב יותר מאור השמש. כן, חשוב מאוד שהציבור יידע שעמותה ממומנת בעיקר בידי מדינות זרות, ומייצגת אינטרס זר. 

נקודה לגנותו של החוק, היא העובדה שאינו דורש שקיפות לגבי תרומות פרטיות. כאשר מדובר בארגונים העוסקים בסוגיות ציבוריות, זכותו של הציבור לדעת מי תורם להם ומה האינטרס שלו, גם כאשר מדובר בתורם פרטי. נכון, יש הבדל בין תרומה של מדינה לתרומה פרטית, אך ההבדל הוא בשיפוט של הציבור, ואין מקום להבדל בחובת השקיפות. העדר דרישת השקיפות לגבי תרומות פרטיות, יוצרת את התחושה שלא השקיפות מעניינת את יוזמיו, אלא ניגוח יריביהם. הדבר פוגע גם בחוק עצמו ובתדמיתו הציבורית, ומחזק את תחושות הרדיפה הקשות בקרב חלק מהציבור. אילו החוק היה דורש שקיפות מלאה מכולם, ניתן היה לקבלו בהסכמה רחבה, ולא במחלוקת מיותרת. החד צדדיות הזו, היא הצד השלילי של החוק.

החוק מוצדק, כיוון שהוא מנסה להתמודד עם התופעה השלילית של התערבות מדינות זרות בפוליטיקה הפנימית של ישראל. ההתערבות הזאת היא בלתי נסבלת. אף אחת מאותן מדינות אינה מתמודדת עם המציאות המורכבת שעימה אנו מתמודדים. ניתן לצפות מאותן מדינות למעט ענווה, בבואן להתערב בפוליטיקה הישראלית. ביקורת של אותן ממשלות על מדיניותה של ממשלת ישראל, בנושאים אלה או אחרים, היא לגיטימית ומקובלת כחלק מכללי המשחק הדיפלומטי, אך מימון גורמים אופוזיציוניים, היא מעשה שלא ייעשה.

החוק נועד להתמודד עם התופעה, אך ספק אם יביא לצמצומה. הדרך להיאבק בתופעה צריכה להיות מדינית – לחץ ממשלתי על המדינות המממנות, כולל פעולות תגמול: מימון ישראלי לעמותות אופוזיציוניות באותן מדינות. אך יש חשיבות לחוק בעצם המסר העקרוני השולל את ההתערבות הזאת.

בהצעת החוק המקורית, נדרשו פעילי הארגונים הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תגים מיוחדים בפעילותם בכנסת. טוב שהדרישה הזאת הוצאה מן הנוסח הסופי של החוק. נשיאת התגים הייתה מחזקת את הארגונים הללו, ונותנת לפעיליהם כר נרחב לפרובוקציות הפגנתיות. הנזק התדמיתי של נשיאת התגים היה גדול מהנזק שנגרם בידי העמותות. טוב שיוזמי החוק התעשתו וחזרו בהם מדרישה זו.

בסך הכל, יתרונותיו של החוק גדולים מחסרונותיו. אילו הייתי ח"כ, הייתי תומך בחוק, במתכונתו הנוכחית.

אפשר להתווכח האם החוק נחוץ ועד כמה. אני מכבד את מתנגדי החוק. אולם איני מכבד את דברי הבלע של ראש האופוזיציה, שבעזות מצח כינה אותו "חוק פאשיסטי". הרצוג חותר לרהביליטציה מתוקפיו משמאל על זחילתו לממשלה, אך בדבריו הוא פוגע קשות בפוליטיקה הישראלית, במפלגתו ובעיקר באמינותו.

2. צרור הערות 13.7.16

* לא משחק סך אפס – תרבות אינה משחק סך אפס. כל השיח הפרנואידי, כאילו היפתחות לתרבות של יהדות המזרח פירושה פגיעה בתרבות של יהדות אשכנז משוללת כל יסוד. אלו כלים שלובים – העשרת התרבות היהודית ישראלית בשירת שלום שבזי לא תפגע בביאליק, אלא תחזק אותו. מאיפה צמחה הפחדנות התרבותית הזאת?

* השורשים שלנו – השורשים שלי הם בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל. אולם מקורות היניקה התרבותיים שלי הם בארץ ישראל, במרוקו, בפולין, בתימן, ברומניה, ברוסיה, באתיופיה, בעיראק, בגרמניה, בארה"ב, בבוכרה ובכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו היהודים.

ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים", "רוסים", "מרוקאים" ו"תימנים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות. שריד חסר תוחלת, כיוון שלא רק האידיאולוגיה הציונית מנצחת את הגלות. יותר מכך מנצחת אותה האהבה, הזוגיות והמשפחה. בעוד דור או שניים, אף ילד לא יידע לענות על השאלה המוזרה וההזויה מאיזו "עדה" הוא.

דורות רבים של יצירה תרבותית ב-70 גלויות, יצרו את המסד התרבותי המשותף לכולנו. המסד של התרבות היהודית הישראלית. אין אלה שורשים נפרדים ל"עדות" שונות, אלא כולם השורשים של כולנו. הפסיפס הזה הוא נכס תרבותי עשיר ומגוון מאין כמותו. המגוון הוא היופי שבו. וראוי שנכיר, נוקיר ונשמר את הטוב והיפה במסורות השונות, למען כולנו, למען עתידנו ועתידה של היהדות.

* ספג את הגזענות האפלה – הפרסומאי אריה רוטנברג הוא גזען חשוך. מי שמדבר על המזרחיים כנחותים מהמערביים, הוא פשוט גזען, על פי כל קנה מידה. רוטנברג עורג על התרבות המערבית. אין ספק שהתרבות המערבית הניבה הישגים אדירים, בספרות, במוסיקה, בהשכלה, במדע ובטכנולוגיה. אנו (כולל ה"מזרחיים" בתוכנו) שותפים בתרבות הזאת. אולם לתרבות המערב יש גם צדדים אפלים, שהמיטו על האנושות, ובעיקר על עמנו, את האסונות האיומים בהיסטוריה. מצער מאוד, שמה שרוטנברג ספג מן התרבות הזאת, זה דווקא הצד האפל, שגורם לו לדבר על עליונים מול נחותים. וכאשר גזען חשוך כזה מדבר בהערצה על הגרמנים, ומעלה על נס את היותם "קפדנים, רציניים, מדויקים ומשכילים" – שערותיי סומרות.

* שיימינג למולי שפירא – אני מאזין עשרות שנים לתוכניתו של מולי שפירא "בילוי נעים". מולי חופשי מאוד בשידור ומביע בגלוי את עמדותיו. אני יכול לקבוע באופן חד משמעי, שאין שחר לכל ניסיון להדביק לו גזענות עדתית, אנטי מזרחית. ההיפך הוא הנכון – מולי שפירא הוא אחד הראשונים שפתח את הדלת למוסיקה המזרחית, בוודאי בגל"צ, כאשר עוד הייתה דחויה. מעולם לא שמעתי מפיו מילה מתנשאת על מזרחים.

אז אולי מישהו שמע אותו משמיע בדיחה עדתית לא מוצלחת. הוא מכחיש, וכיוון שלא הייתי שם, איני יכול לשפוט מי דובר אמת. אבל לשפוט בנאדם על פי שיימינג בעקבות איזו הלצה? זהו מקארתיזם לשמו.

ההשוואה של מולי שפירא לגידי אורשר, שכתב מיוזמתו פוסט נוטף גזענות חשוכה, שנאה, התנשאות ובורות, היא השוואה נואלת ומכוערת.

* דרכו הייחודית של שולי רנד – אילו יוזמתו של שר החינוך להעניק פרס מפעל חיים על תרומה לתרבות היהודית נועדה רק כדי להעניק את הפרס לשולי רנד – די בכך כדי להצדיקה. כי אכן, תרומתו של רנד אדירה.

כמי שעוסק כל חיי בהתחדשות יהודית, בתרבות יהודית ישראלית, בחיבורים בין חילונים ודתיים, גישתי היא שעל קו הרצף הדתי-חילוני, אי אפשר לבצע קיצורי דרך. הדיאלוג צריך להיות עם הקרובים, לא עם הרחוקים. כבר למעלה מעשרים שנה אני מצוי בדיאלוג עם הציונות הדתית, אך דיאלוג עם החרדים נראה לי כחסר סיכוי. תקוותי היא שעצם הקירוב בין הזרמים, ישפיע על כל הספקטרום, גם על הרחוקים.

שולי רנד מוכיח, שזה לא חייב להיות כך. שניתן בהחלט לקיים דיאלוג תרבותי, יצירתי ופורה גם עם חרדים – לא דיאלוג של מריבה, גם לא דיאלוג של "חיה ותן לחיות", אלא דיאלוג של יצירה תרבותית משותפת. בניגוד לדור החוזרים בתשובה כאורי זוהר ופופיק ארנון, שהתנתקו מן התרבות הישראלית ואף הפכו עוינים לה, שולי רנד קשור אליה בעבותות, והוא חלק אינטגרלי ממנה כמות שהוא, כחרדי, עם האמונה, אורח החיים והלבוש החרדי. הוא מנכיח באמצעות מוסיקת הרוק את אמונתו והקהל מקבל אותו בזרועות פתוחות ובאהבה. העובדה שהוא בוחר להופיע בפני קהל מעורב, ללא קושי ובלי הטפות, היא התנאי ההכרחי לכך, וכך גם כשרונו לסול מסילות אל לב הקהל על גווניו השונים.

נכחתי בכמה מהופעותיו, ותמיד התפעלתי מנוכחותו הבימתית הכריזמטית, מקסמו האישי ומההומור שלו. בשבוע שעבר כתבתי כאן על המופע הנהדר שלו בשירי מאיר אריאל. עצם בחירתו לשיר מאיר אריאל ולקיים דיאלוג עמו, ובאמצעותו עם הקהל, מבטאת את מהותו ותרומתו לחברה הישראלית ולתרבות הישראלית.

שולי רנד ראוי מאוד לפרס. הענקת הפרס לשולי רנד, קבעה רף גבוה מאוד לכלות ולחתנים הבאים.

* מסה של שטיפת מוח – לא כל המאמרים ב"הארץ" הם אנטי ישראליים ואנטי ציוניים, אולם המסה של מאמרים רבים כאלה מידי יום ביומו יוצרת אפקט של שטיפת מוח אנטי ישראלית ואנטי ציונית קיצונית. הנה, למשל, יום אופייני אחד, יום ראשון השבוע. מאמר של עמירה הס המציג את מלחמת לבנון השנייה ואת "צוק איתן" כפשעי מלחמה נוראים ואיומים, את הטרור כמימוש זכותם של הפלשתינאים להיאבק בכיבוש ולהתגונן והאשמת העולם ששותק. מאמר של גדעון לוי התומך בפעולה נגד ישראל בעולם ומסביר שזאת הדרך היחידה להיאבק ומשווה את ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה. מאמר של טל ניב המתגוללת בארסיות וגסות בפרופ' כרמי, נשיאת אוניברסיטת ב"ג על שמנעה חלוקת פרס ל"שוברים שתיקה" (רק לחשוב על האבסורד, שאוניברסיטה הנקראת על שמו של מייסד מדינת ישראל תעניק פרס ללוחמים בעולם נגד מדינת ישראל) ורוגל אלפר יוצא נגד ה"ביביזם", כפי שהוא מגדיר את האידיאולוגיה של הקונצנזוס הישראלי.

המאמר שלו מעיד על האידיאולוגיה של הדבוקה כולה. לטענתו, ה"ביביזם", כלומר האידיאולוגיה הישראלית, מבוסס בעיקר על השואה, על הפחדה מפני השואה שהיתה וזו שבדרך. מי שקורא בעיון את מאמרו של אלפר, יכול להבין מה גורם לאנשים כאחמדיניג'אד להיות מכחישי השואה. הגורם לכך הוא הנראטיב על פיו מדינת ישראל קיימת בשל השואה. הכוונה של אותם מכחישים, היא לבטל את הצדקת קיומה של ישראל, כביכול – השואה, ובכך לבטל מן הסתם את עצם קיומה.

וכך כותב אלפר. "בגלל שהשואה נמצאת בהפוגה בלבד, מזדהים היהודים בישראל קודם כל ומעל לכל כיהודים, לא ישראלים. הם לא חלק מהאומה הישראלית, ש-20% ממנה הם ערבים, אלא חלק מהאומה היהודית בתפוצות."

מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. הציונות קדמה לשואה. מגילת העצמאות מיטיבה להבהיר את מהות קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בארץ ישראל, שקמה בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. מדינה יהודית – כלומר מדינתו של העם היהודי. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי ששולל זכות זו מהעם היהודי הוא גזען אנטישמי. הזכות ההיסטורית, היא זכותו של העם היהודי על א"י. מגילת העצמאות סוקרת את הזכות הזאת, בסעיפיה, שהראשון שבהם נפתח במילים "בא"י קם העם היהודי". רק בסעיף 7 מוזכרת השואה, ולא כהצדקת הציונות, אלא כהוכחה למשמעות של היעדר ריבונות יהודית. כלומר, השואה אינה ההצדקה, אם כי היא הוכיחה את צדקת הציונות.

נתניהו עוד לא נולד, כאשר כך הוגדרה המדינה. ישראל מלכתחילה הוגדרה ונועדה להיות מדינתו של העם היהודי, שבה נהנים כל תושביה מזכויות מלאות, כפרטים. הרעיון של רוגל אלפר, שישראל תתנתק מן העם היהודי בעולם ובמקום זה תמציא איזה עם ישראלי הכולל את ערביי הארץ (שבצדק, כלל אינם חפצים בכך) הוא רעיון הזוי ומטורף. אין עם ישראלי כזה, לא היה עם ישראלי כזה וגם לא יהיה עם ישראלי כזה. זהו עם מומצא בידי מי שמחפש כל דרך וכל תירוץ לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

* אומה ישראלית – אומה ישראלית במובן שעליה מדבר רוגל אלפר, כלומר התנתקות מן העם היהודי בגולה והתכת היהודים והערבים בארץ לאיזו עיסה נטולת טעם, ריח וצבע, לא קיימת ולא תהיה קיימת. אבל יש דבר כזה אומה ישראלית – עם ישראל. מהו עם ישראל? העם היהודי. האומה הישראלית והאומה היהודית חד הן. מדינת ישראל היא מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, כלומר מדינתו של העם היהודי.

* משפט אזריה – בבית המשפט מתקיים הליך פלילי, שבו סניגורי הנאשם ימצו כל דרך לעורר בקרב השופטים ספק סביר כדי להמעיט בחומרת מעשיו של מרשם. וזה בסדר. זו מהותו של משפט, זו מהותה של סניגוריה, אין עם זה בעייה.

מה שמעניין אינו השאלה המשפטית, הפלילית, אלא הערכית, המוסרית. שאלת דמותו של צה"ל, שאלת מוסר הלחימה של צה"ל, שאלת טוהר הנשק, שאלת המשמעת המבצעית. השאלה מהי גבורה של לוחם, מהן אמות המידה של לוחם. השאלה הזאת נשפטת בראש ובראשונה בתחקיר המבצעי. תוצאות התחקיר המבצעי חד משמעיות – מדובר בחייל שסרח.

* אין להם גבולות – מסע הטירוף של התמיכה באזריה, שמשמעותו – הפיכת צה"ל לכנופיה, אינו יודע גבולות. תומכיו מסיתים נגד חבריו לנשק, נגד מפקדיו הזוטרים והבכירים, נגד צמרת צה"ל, נגד מערכת המשפט הצה"לית; יוצרים דה-לגיטימציה בדיעבד לתחקיר המבצעי ודה-לגיטימציה מראש למשפט. אין להם גבולות.

מה הם רוצים, להחיל על ישראל את נורמות "האביב" הערבי? אם נאבד את עליונותנו המוסרית, נישאר רק בנחיתותנו המספרית. אם צה"ל יהפוך לכנופיה, שגיבוריה אינם קהלני, דוד שפירא ורועי קליין אלא אזריה, הוא יהיה לצבא מובס.

* גיבור אמיתי – בגלריית הגיבורים שהזכרתי, ציינתי את שמו של דוד שפירא. ב-6 במרץ 2008 חדר מחבל לישיבת מרכז הרב, והחל לטבוח בתלמידים. הוא הספיק לרצוח שמונה תלמידים, מתוכם חמישה נערים מישיבת ירושלים לצעירים. סרן דוד שפירא, קצין צנחנים צעיר, בוגר הישיבה, שהה אותה שעה בביתו, בקרבת מקום. כששמע את היריות, נטל את נשקו האישי ושתי מחסניות ורץ לישיבה. השוטרים בכניסה ניסו לעצור בעדו: "אתה בלי אפוד קרמי, בלי מיגון." דוד לא היסס לרגע. הוא פרץ לישיבה, שאותה הכיר כאת כף ידו. הוא זיהה על פי רעש היריות את המקום שבו נמצא המחבל. הוא חתר למגע, הגיע לטווח הסתערות מהמחבל, ירה בו והרגו ועצר את מסע ההרג. על אומץ לבו, תושייתו, חתירתו למגע והביצוע המושלם, קיבל שפירא את צל"ש אלוף הפיקוד.

 שפירא נשאר בצה"ל, ועד לאחרונה שירת כמג"ד בחטיבת "כפיר". הוא היה המג"ד של אלאור אזריה. סא"ל דוד שפירא אחראי על התחקיר המבצעי, שבו נקבע חד משמעית שאזריה פעל בניגוד לפקודות, בניגוד לחוק ובניגוד לערכי צה"ל. תחקיר שבעקבותיו הוא נשלח לחקירה פלילית. שפירא העיד השבוע עדות אמת במשפטו של אזריה, ולכן הוא צפוי עכשיו למסע שיימינג, כמו המ"פ... המח"ט... הרמטכ"ל... שר הביטחון. 

בידינו הבחירה – איזה צבא אנחנו רוצים, צבא בדמותו של דוד שפירא או צבא בדמותו של "החייל היורה"? על דמותו של מי מהם נחנך את חיילי צה"ל, את ילדינו?

* "אישה יפת תואר" – מינויו של הרב קרים לרבצ"ר העלה לדיון דברים שכתב בעבר, בסוגיית "אישה יפת תואר". הכותרות מספרות על כך שהרב קרים התיר אונס נשות אוייב במלחמה. צריך לדעת מה הוא באמת אמר או כתב, האם התיר או שהשיב על שאלה אקדמית באשר למה שכתוב בתורה והדבר בוודאי יתברר במים הקרובים. ברור שאם כתב דברים שבאמת ניתן להבין ממנו שיש היתר לכך, יש לפסול את המינוי. ומכל מקום, הצו "חכמים, היזהרו בדבריכם," מחייב את הרב, גם כאשר הוא מתאר צו שאינו רלוונטי בימינו, ומנוגד למוסר של ימינו, לומר זאת באופן שלא יוכל להשתמע לשני פנים. אולם חשוב לדעת שגם על פי התורה, אין היתר לאונס. וכדאי להכיר את המקור.

פסקה מתוך מאמרי היומי במיזם 929 על פרק כא בספר "דברים", הוקדשה לפרשת "אישה יפת תואר". בדבריי אז התייחסתי ברמז גם לציטוטים המעורפלים של הרב קרים:

סוגיה מקוממת נוספת היא זו: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

 יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם," במלחמה, אונס נשות האוייב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על "חוק הטבע" הזה.

 היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

 בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. אולם רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה.

 ואכן, כזו היא המציאות. אני יודע, שיש חוגים שאוהבים ללעוג לביטוי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם," המאוס בעיניהם כמו הביטוי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." אבל אם נעדיף את האמת על התעמולה – האקסיומות הללו נכונות.

 אינני רוצה להשוות, חלילה, את הנורמות של צה"ל לנורמות של המזרח התיכון. אנו רואים את הנעשה סביבנו, וברור שהנורמות הללו אינן בנות השוואה. אבל גם אם נשווה את צה"ל לצבאות של מדינות דמוקרטיות, שאינם לוחמים סמוך לגבולם על הגנת מדינתם וחיי אזרחיה, אלא במרחק רב מגבולם – כמו כוחות נאט"ו שלחמו בבוסניה, בעיראק או באפגניסטן – כל השוואה כזו מוכיחה שאף צבא אינו מתקרב לנורמות ההומאניסטיות של צה"ל, לניסיון למזער ככל הניתן את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית של האוייב, למרות העובדה שהאוייב מנצל זאת לרעה בהפכו את אזרחיו למגן אנושי, וגם במחיר כבד של חיי חיילי צה"ל.

 הכנסתי למירכאות את המילים "בימים ההם", לביטוי הנורמה המאפשרת אונס נשות האוייב. הרי זה קורה בימינו, סביבנו, כאשר האונס הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בין שיעים לסונים במזרח התיכון, בין שליטים למורדים, והוא נחשב לאקט לוחמתי לגיטימי בעיני הצדדים. אך האם לא כך היה גם בצבאות של המדינות הדמוקרטיות במלחמת העולם השנייה? נכון, צבאות המערב לא גייסו שפחות מין כמו צבא יפן, אך מקרי האונס של נשים גרמניות לאחר כיבוש גרמניה, היו חזון נפרץ.

 וגם בכך, צה"ל היה ונותר מופת של נורמות מוסריות אחרות. עובדה זו היא לצנינים בידי תעשיית השקר האנטי ישראלית. מה עושים?

 אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי." ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האוייב במלחמה. ומה היתה מסקנתה? שהסיבה לכך היא... גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?

מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תיאוריה" הזו. באוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים." (ע' 232).

 איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השניה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין. 

כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.

 ואם אי אפשר להצביע על צה"ל כצבא שחייליו אונסים נשות אוייב, אפשר למצוא פתרון אחר: אפשר לחגוג על איזה ציטוט נידח של רב נידח, שכתב את דברי הפיגולים הנתעבים הבאים: "ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל." למיטב הבנתי, אפילו הדברים הנתעבים הללו נכתבו כהלכה ואין מורין בה. אבל אם אפשר לחגוג עליהם ולהצביע עליהם כ"הוכחה" למשהו, כנראה שגם זה יצר לאו בר כיבוש.

* למה חוק העמותות חיוני – לגמרי במקרה, יום לאחר קבלת חוק העמותות, התפרסם דו"ח חמור של הסנט, על כך שכספים אמריקאיים שעברו לארגון One Voice מצאו את דרכם לארגון V15.

גם לתפיסת האמריקאים, מדובר באירוע חמור. בהתערבות בוטה בבחירות הדמוקרטיות במדינה זרה. לכאורה, כל עוד מדובר רק ב-The Voice העברת הכספים היא לגיטימית.

זאת הטעות, או שמא ההיתממות של המדינות התורמות. זאת ההיתממות של הארגונים הנתרמים ותומכיהם. הטענה כאילו מדובר בארגוני זכויות אדם ושלום, ולכן התרומה להם  לגיטימית, מנותקת מן המציאות. מדובר בארגונים פוליטיים מובהקים, הנאבקים בסוגיות השנויות ביותר במחלוקת פוליטית – שעליה מתנהלות הבחירות. זהו הליך ישראלי דמוקרטי פנימי, ועל ידידותינו הדמוקרטיות לכבד זאת.

* התערבות תחת התערבות – אם ממשלת גרמניה (לדוגמה) מממנת ארגונים פוליטיים הפועלים נגד הממשלה הנבחרת של ישראל, על ממשלת ישראל למצוא כמה ארגוני איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים הנאבקים נגד ממשלת גרמניה ולממן אותם. פעולה זאת תפסיק באחת את ההתערבות של גרמניה בפוליטיקה הישראלית הפנימית.

* הישראלי המכוער – אורה הרצוג הקימה לפני 47 שנים את המועצה לארץ ישראל יפה, ועד היום, בגיל 92, היא נשיאת הארגון. מה היא חושבת, כאשר בנה מנבל את פיו כמו הישראלי המכוער בהתגלמותו, ומאשים את הממשלה, אליה הוא זוחל, ב"ניצני פאשיזם"? היא לא שולחת אותו לשטוף את הפה במים וסבון?

* שמח להודות בטעותי – תקפתי את מינויו של דני דנון לשגריר ישראל באו"ם. סברתי שזו טעות לשלוח דווקא את השר הקיצוני ביותר בממשלה, דווקא לזירה הזאת. כתבתי, בין השאר: "האם מי שבהיותו סגן שר הביטחון (!) בעיצומה של מלחמה (!) תקף את הממשלה על אופן ניהול המלחמה בהתלהמות דמגוגית, עד שראש הממשלה נאלץ לפטר אותו מתפקידו, הוא באמת האיש הראוי לייצג את ישראל באו"ם? אני מבין את רצונו של נתניהו לא לראות מדי שבוע את דנון בישיבת הממשלה, אבל... קצת שיקול דעת."

היום, כעבור כמעט שנה, אני שמח להודות בטעותי. דנון מתגלה כשגריר מצוין, ומוכיח כישורים דיפלומטיים בולטים. הוא הצליח לנחול הישגים מרשימים, בגוף הזה, שבדרך כלל הוא עויין את ישראל, בשל הרוב האוטומטי נגדה. הישג ראשון הוא מינויו בשנית של פרופ' שני, דיקאן הפקולטה למשפטים  בירושלים, לוועדת המשנה של האו"ם לזכויות אדם פוליטיות ואזרחיות בז'נבה. ההישג השני מרשים עוד יותר – דנון נבחר לעמוד בראש ועדת המשפט של האו"ם, אחת הוועדות הקבועות והחשובות ביותר של העצרת, העוסקת בסוגיות בינלאומיות מורכבות. דנון נבחר על אף מאבק של מדינות ערב ואיראן למנוע את בחירתו.

איתמר אייכנר דיווח ב"ידיעות אחרונות" שכעת פועל דנון במרץ להשיג את ההישג הגדול מכולם – מושב במועצת הביטחון של האו"ם. הוא בהחלט ראוי לתשבחות, ודווקא כיוון שהבעתי התנגדות למינוי, אני שמח לחזור בי.

* המצפון של העולם – בהספדו המרגש על אלי ויזל, היטיב ברק אומבה להגדיר אותו, את אישיותו ואת מפעל חייו: "הוא היה המצפון של העולם." אכן.

ובתור המצפון של העולם, מאבקו האחרון היה נגד הסכם הגרעין עם איראן, עליו חתם אובמה. הוא ניהל מאבק תקיף ואף ליווה את נתניהו לנאומו בנדון בפני בתי הנבחרים.

זו מורשתו המצפונית של מצפון העולם.

* אתר ארכיאולוגי חשוב במרכז הגולן – סמוך למושב נטור, שבמרכז הגולן, נמצא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר שנמצאו בא"י – עין קשתות, אום אל-קנאטיר, ועיקרו בית הכנסת המפואר שנמצא בשלבי שחזור מתקדמים. האתר הזה כבר מוכר לציבור הרחב והוא אינו ידוע רק בעולם שוחרי הארכיאולוגיה.

מה שפחות מוכר, הוא אתר אחר, שנמצא כעת בחפירות, 2 ק"מ משם, אף הוא סמוך לכביש הגישה לנטור, אתר מג'דוליה. האתר הזה הרבה פחות מרשים, אך לא פחות חשוב מבחינה מחקרית.

הגולן הוא האזור הצפוף ביותר בא"י באתרים ארכיאולוגיים יהודיים ובתי כנסת מתקופת המשנה והתלמוד (התקופה הביזנטית). כל בתי הכנסת שהתגלו בו, זולת גמלא, הם מתקופה זו, עם הארכיטקטורה של התקופה. גם אם היה במקום יישוב יהודי בתקופת בית שני, הוא קבור מתחת לאתר המאוחר יותר. על רוב האתרים קמו גם יישובים סוריים.

הייחודי במג'דוליה, הוא היותו האתר היהודי הכפרי היחיד מתקופת בית שני (התקופה הרומית), שלא הוקם עליו דבר מאז ועד היום. יש לנו אתרים עירוניים מהתקופה – סוסיתא וגמלא, אך אין אף אתר כפרי. ייחודיותו זו של האתר, היא המקנה לו חשיבות רבה כל כך, בחקר התקופה. במקום נתגלו שרידי בית כנסת, בית בד ובית יוצר לכלי קרמיקה. ביום א' השבוע התגלה בו מטבע מהתקופה הסלווקית, מהמאה ה-2 לפנה"ס, תקופה קדומה יותר ממה שהמחקר תיארך עד כה את המקום (מהמאה הראשונה לפנה"ס עד ראשית המאה הרביעית).

את החפירה מנהל ד"ר מיכאל אזבנד, בעצמו חבר מושב נטור. החפירה היא מטעם אוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם מכון שמיר למחקר (המכון לחקר הגולן), וכולה נעשית בידי אנשי הגולן, רובם ככולם בהתנדבות, ובהם ילדים ונוער, חניכי חוג לסיירות בהדרכתו של שרון חסדאי מקדמת צבי.

* קפיצת דרך – טיסה של שעה ורבע משדה התעופה של רודוס לנתב"ג – קפיצת דרך מן המאה העשרים למאה ה-21.

* ביד הלשון: שלוש רגלים – סוכות, פסח ושבועות נקראים שָׁלוֹשׁ רְגָלִים. מה פירוש רְגָלִים?

בפרשת השבוע, פרשת "בלק", מופיע הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה: עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן, וַתֵּט לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים."

שָׁלוֹשׁ רְגָלִים = שלוש פעמים. רֶגֶל = פעם.

בשלושת החגים הללו מצווים בני ישראל לעלות לרגל לבית המקדש. שלוש פעמים בשנה. שלוש רגלים בשנה.

* * *

אלדד וייל

הערות לתולדות סב-סבי הרא"ל פרומקין

שלום מר בן עזר,

ראשית אני מבקש להודות לך על כך שנתת במה למסה שחיברתי על סב-סבי הרא"ל פרומקין. אכן יש לו חלק מכובד בתולדות פתח-תקווה. התודה לך ולמפעל הייחודי של "חדשות בן עזר".

באשר לכך כי כתבתי שפרומקין היה מראשוני פתח-תקווה הרי שניתן להתווכח מהיכן ועד מתי נחשבים לראשונים. בכל מקרה, פרומקין קנה אדמות בפתח-תקווה עוד בסוף שנת תרמ"ב, עת פתח-תקווה כבר היתה נטושה, אך נאלץ לשוב לליטא בשל מחלת הקדחת שתקפה אותו שם. הוא חזר לפתח-תקווה יחד עם משפחתו בתשרי תרמ"ד. פרומקין נחרד מן העובדה כי פתח-תקווה ננטשה וחלוציה מתגוררים ביהוד והולכים משך כמה שעות ביום בכדי לעבוד את אדמותיה. על כן עשה מעשה והעתיק את מושבו ומושב משפחתו אל פתח-תקווה השוממה בניסן תרמ"ד, תוך חירוף נפש של ממש. בעקבותיו עברו כמה וכמה משפחות ולבסוף היתה זו פעולה שמנוגדת לדעת המייסדים, אך היא שלמעשה החייתה מחדש את פתח-תקווה.

אין ספק כי לפרומקין חלק נכבד בתחילת יישוב פתח-תקווה ותחייתה, כפי שכתב יהודה ראב על פרומקין ש"היה הרוח החיה בתנועת השיבה לפ"ת" ("התלם הראשון", עמ' 93) וכפי שמפורט בפרק על "הרב אריה ליב פרומקין ותפקידו בתקומת פתח-תקווה" בספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקוה.

אילולי פרומקין פתח תקוה ככל הנראה היתה נותרת בשממונה, נדרש היה מעשה של נחשון בן עמינדב כדי ליישב מחדש את אם-המושבות. החוקרת והסופרת שלומית לסקוב סיכמה זאת כך: "הרב פרומקין החל לבנות בפתח-תקווה גופא ובעקבותיו הלכו גם אחרים. הדבר עורר מחלוקת קשה בין הבונים במקום הישן ובין הטוענים ליהוד. הכריעה פתח-תקווה. אם בסוף 1883 ישבו בה רק חמש משפחות, לעומת 18 ביהוד, הרי שב-1885 ישב הרוב, מתוך כ-35 משפחות של מתנחלים בפתח-תקווה" (לסקוב, עמ' 387).

באשר לבאר, אני מקבל את ההערה כי פרומקין אכן לא חפר את הבאר הראשונה במושבה. הבאר הראשונה נבנתה בסוף שנת תרל"ח עוד לפני הגעתו של פרומקין. כוונתי היתה לבאר הראשונה בפתח-תקווה המחודשת, שבנה פרומקין באחוזת לחמן לאחר שפתח-תקווה ננטשה והבאר של המושבה נסתמה.

אולם באשר לעלילת הדם שרקמו קיצוני ירושלים וטפלו, יחד עם נשמות טובות מפתח-תקווה, ובתוכה פרומקין הואשם בגרימת מותם של שני הערבים שחפרו את הבאר, הרי שהדברים הוסתרו והוחבאו במשך שנים על ידי גורמים שונים וצאצאיהם, כפי שנעשה גם באשר לתיעוד פרשיות אחרות מראשית המושבה. המקרה של מותם של הפועלים תועד בזיכרונותיו של זרח ברנט וכן של בתו חנה טרגר-ברנט, בספר היובל ובזיכרונותיה של חנה לאה-סגל, בתו של פרומקין. גם חתנו בנימין יהלום כתב בזיכרונותיו על המקרה ותלה את עלילת הדם ב"יקירי ירושלים" כפי שחנה-לאה תלתה אותה ב-"אחדים מבעלי הצד שכנגד" במשפט הסכסוך של פרומקין ולחמן, שנוהל בצורה חד-צדדית על ידי אנשי "דגל התורה" מירושלים. קו ישיר עבר בין אותם קנאים ירושלמים למקנאים בו בפתח-תקוה ואין כאן המקום לפרט.

* * *

נעמן כהן

השתטחות על קברי צדיקים אשכנזיים

הקבר המפוברק של רבי נחמן מברסלב

ומדוע הרבי מליובביטש לא ביקר בארץ?

כשפירסמה ועדת ארז ביטון את מסקנותיה כיצד להעצים את בני העולים מארצות ערב והאיסלם, אחת המסקנות היתה עליה לקברות צדיקים במרוקו.

כבר כתבתי על נושא קברי הצדיקים במרוקו ועל התהייה אם העלייה אליהם תעצים את היהודים הערבים או להיפך.

זה המקום להזכיר את העלייה לרגל להשתטחות על קברי צדיקים אשכנזיים, שדומה לחלוטין לזו של היהודים הערבים.

למשל, העלייה לרגל אל הקבר המפוברק של רבי נחמן מברסלב באומן (הקבר הוא פיקטיבי, ללא גופה). אל הקבר נוהרים יהודים אשכנזיים רבים וגם יהודים ערבים. האם העלייה לרגל לאומן לאותו קבר מפוברק מעצימה אותם?

והנה סיפור מרתק נוסף על קברים ופולחן צדיקים של יהדות אשכנז.

הרב שלמה גורן המנוח תהה לעצמו מדוע זה הרבי מליובביטש מנחם מנדל שניאורסון אינו עולה לארץ, אפילו לא לביקור. לאחרונה פורסם היומן של הרב גורן בספר חדש בשם "משנת הגורן" שם מספר הרב גורן את התשובה לשאלה. 

כידוע מנחם מנדל שניאורסון המנוח, שנפטר לפני 22 שנה, מוגדר ע"י חסידיו כהתגלמות אלוהים בבשר, וכמשיח בן דוד שיקום לתחייה ויביא את הגאולה. (דימיון מדהים לישו הנוצרי כפי שהוגדר ע"י חסידיו).

מסתבר שהסיבה האמיתית מדוע לא הגיע הרבי מעולם לארץ, אינה מכיוון שהוא לא יצא מביתו ואם ייצא זה רק לארץ ישראל, ולא מפני שלא יוכל לשוב לחו"ל אם יעלה לארץ (קודמו עלה לרגל לארץ וירד ממנה).

הסיבה האמיתית היא שעבודת הקודש של נשיאי חב"ד קשורה עם הקברים הקדושים של נשיאי חב"ד הקודמים. כל הבקשות בכתב ובעל-פה שהרבי מקבל הוא מביא אותם לקברים הקדושים של קודמיו ודרכם הוא מפעיל את מידת הרחמים בשמיים.

 בימיו של חותנו לא היה לו (לחותנו) ציון וקבר לשטוח עליהם את תפילתו ובקשתו לאור העובדה כי הקברים של הנשיאים הקודמים נשארו ברוסיה ולא היתה גישה אליהם. לכן לא היתה לחותנו, האדמו"ר השישי, דרך אחרת – אלא לנסוע לארץ ישראל ולהעביר לשם את כל הבקשות, ולשטחן על קברי האבות בחברון. אבל למנחם מנדל עצמו היה את קבר חותנו בניו יורק, ושם היה יכול לשטוח מדי שבוע בשבוע את הבקשות והתפילות, לכן לא היה לו צורך לבקר בארץ ישראל.

הבנתם את פולחן הקברים של הרבי האשכנזי?

מסתבר שאשכנזים, ספרדים, ויהודים ערבים, סדנא דארעא חד הוא.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4812160,00.html

מבלטות לשרמוטות

לפני שנים, בבית הספר, הפרענו קמעא בשיעור לעברית. המורה לעברית חגי אדר השתיק אותנו וקרא לעברנו: "שקט! בלטות!"

כמה בנות חסודות מהכיתה נפגעו עד מאד מהכינוי "בלטות" והלכו להתלונן בפני מנהל בית הספר מאיר איילי ז"ל.

נעשה בירור בנוכחות כולם. הועלו טענות המורה לעברית וטענות התלמידות החסודות על עלבונן.

בסופו של הבירור הוחלט כך: במידה ומורה לעברית רוצה לסנוט בתלמידיו שיעשה זאת, ובלבד שיקרא להן – "אריחים"! שהרי זה שיעור עברית!

נזכרתי בסיפור לאחרונה.

ביום שישי 8.7.16 צעדו בתל אביב כ-500 נשים (גם כמה גברים), חלקן בלבוש מינימאלי, במה שהן קראו "מצעד השרמוטות". המפגינים צעדו וקראו קריאות בעד חופש הבחירה של נשים להתלבש כרצונן. "לאף אחד אין זכות לגעת בי או לחפצן אותי בגלל הלבוש."

מסע המחאה נפתח בכיכר רבין, המשיך לכיכר הבימה והסתיים בנאומים ובפעילות בגן מאיר. המפגינות מחו על התפישה שבה בוחרים להצדיק דווקא את אלה שתקפו מינית, בטענה שהקורבנות התלבשו באופן חושפני ושידרו התנהגות מתירנית. על חלק מהשלטים שנשאו המשתתפות בצעדה נכתב "שרמוטה, אבל מחליטה" ו"רק אני מחליטה על הגוף שלי."

הנה התמונות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4825872,00.html

 המסורת של הצעדה החלה כאשר ב-24 בינואר 2011 הירצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי, בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר: "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית."

בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד דבריו, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעיתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה.

אז נכון, הכוונה טובה וההפגנה מוצדקת, אבל מה זאת הגזענות הזו? מדוע לתרגם את המילה האנגלית slut דווקא לערבית? האם רק הערביות הן שרמוטות? האם אין זונות עבריות? למה אם כן לומר "מצעד השרמוטות", ולא "מצעד הזונות"?

עברי דבר עברית! נשים עבריות דברו עברית!

הטעויות המביכות של דוד פז

דוד פז קפץ ומצא שתי "טעויות מביכות" להגדרתו ב"חדשות בן עזר" (גיליון 1159):

1) בידיעה על ברגותי צוין כי כינוי החיבה של חיים אורון הוא גָ'מוּס (תאו, בערבית). הנכון הוא ג'וּמֶס (פרי עץ השקמה, בערבית).

2) בידיעה על ג'ף הלפר הוא תואר כמי שתומך באירגון ב.ד.ס.מ.  BDSM ולא BDS.

 ניכר בדוד פז שאינו קורא ותיק של "חדשות בן עזר", לכן אז הבה נתקן לו את טעויותיו המביכות.

לגבי הטעות הראשונה. זה כבר נהפך ממש לתופעה. זה שנים רבות, מיד כשאני מזכיר את "הרעות המופלאה" בין מרואן ברגותי, הרוצח הסדרתי, מייסד ארגון הרצח הג'יהאדיסטי "השהידים של הקצה", לבין חיים אורון (המכונה ב"שומר הצעיר" בכינוי החיבה ג'מוס) קופץ אחד מחבריו בעלבון.

העלבון לא חלילה בגלל שהוא מזועזע ונפגע מהעובדה שהדיברה השלישית של ה"שומר הצעיר" ש"השומר הוא אחיעזר ואחיסמך" מופנית אל רוצח המונים איסלמו-נאצי, אלא לכינויו של אורון בתנועה.

אז הנה אני חוזר על מה שכתבתי בעבר: 15.1.2009 ("דשות בן עזר", גיליון 410)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00410.php

בין ג'מוס לווינינגר

ד"ר יענקלה ניר נפגע ממני עמוקות. "נפגעתי," הוא כותב, "מהכינוי 'ג'מוס' שנתת לחיים אורון," מפני ש"יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה)." [גיליון 409].

לא ברור לי כלל מדוע מעדיף ד"ר ניר את הכינוי "ג'ומס" (שקמה) על "ג'מוס" (תאו), האם חיים אורון דומה יותר לעץ שקמה? אבל שיהיה כך. בכל מקרה, ד"ר ניר, אינני נוהג לפגוע באף אדם, ומעולם לא המצאתי כינויים לאנשים.

על מנת שלא תיפגע, לך ובדוק מהו באמת הכינוי המקורי הנכון של החבר אורון. לצורך זה, יש לשאול ישירות את "פי הסוס" (הג'מוס). ובכן, בראיון שנתן החבר אורון לעיתון "הארץ", הוא מספר כי בשכונה ובתנועת הנוער ברמת גן קראו לו, "ג'מוס", כי הוא היה "שחור וגדול", (רק אחר כך שונה הכינוי לג'ומס).

והנה הקישור לראיון עם חיים אורון ג'מוס: (נעמה לנסקי, אני כן קיצוני, אני כן רדיקלי, "הארץ", 10.1.2008).

http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=943179&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

ד"ר ניר, אם נפגעת ממני אני מתנצל בפניך, אבל דומני שאת עלבונך עליך להטיח לא בי, אלא בחברי תנועת "השומר הצעיר", חבריו של אורון, שהמציאו לו את כינויו זה.

בשורה התחתונה דומני שכל הכינויים ה"כאילו" חבריים של אנשי "השומר הצעיר" כגון: "ג'מוס", "ג'ומס", "אבו וילן", וכדומה – הם קצת ילדותיים ונלעגים ושייכים לתקופה אחרת.

ולגבי הטעות השנייה שמצא דוד פז, אז הנה מה שכתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1074:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01074.php

תנועת בדסמ – מ-בדס BDS ל-בדסמ Bdsm

BDS (ראשי תיבות של: Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, מניעת השקעות, ועיצומים), הוא קמפיין לחרם על ישראל הכולל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי.

הגזען הערבי-מוסלמי עומר ברגותי המייסד והעומד בראש תנועת ה– BDS- מכריז על מטרתו, חיסול מדינת היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=h7sPcJfDjJo

בי-די-אס-אם או בדס"מ, הם ראשי תיבות של פרקטיקה מינית הכוללת (Bondage) קשירה, (Discipline) משמעת,  sadism,  סאדיזם  ,masochismמזוכיזם.

בתנועת הב.ד.ס. חברים מזוכיסטים יהודים וישראלים רבים הלוחמים להחרים את עצמם. לכן מן הראוי להוסיף לתנועת הבדס את האות מ"ם – מזוכיסטים יהודים, ולקרא לה "תנועת הבדסמ האנטישמית".

אז דוד פז, אמור אתה, האין מר הלפר שייך לתנועת ה- Bdsmכמזוכיסט יהודי?

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [76]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 "ילדי תימן" תעלומה וחשד מבלי להביע דעה על עצם העניין, וזאת מתוך אי-ידיעה ברורה בפרשה זו של ילדים תימנים עולים, ש"הועלמו" ממשפחותיהם בטענה שמתו, והם נמסרו לאימוץ למשפחות אחרות, בארץ ובחוץ-לארץ – מי יודע דבר לאשורו?

מי שטוען שכל העניין הזה הוא עורבא פרח, מצוץ מן האצבע, "עלילת דם", אינו מבסס את טענתו זו על מסמכים כלשהם, שמוכיחים כי לא היו "חטיפות" כלל. ומנגד, אלה הטוענים ומאשימים שהיו חטיפות, ויש להם גם כמה עדיות אישיות, גם הם אינם יכולים לבסס את טענותינם על מסמכים, פרוטוקולים  ודו"חות רשמיים. לכן עצם ההסתרה של פרשה כאובה זו והעלמת פרוטוקולים של ועדות החקירה למשך עשרות שנים, דבר זה עצמו מעורר חשד סביר כי מי שעסק בנושא זה, יש לו כנראה מה להסתיר. ואם יתגלה שאכן נעשו דברים כאלה – לפי הוראה מגבוה, בידי רופאים, אחיות, מנהלים בכירים וזוטרים, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, ואם ייוודעו שמותיהם של המעורבים בפרשה זו, יש להניח שהם לא יועמדו לדין: חלקם כבר שוכני עפר, האחרים, שמילאו הוראות ומילאו פיהם מים, חל עליהם כנראה חוק ההתיישנות. אבל חובה לאומית-מוסרית היא לברר את העניין עד תומו וליידע את המשפחות הנפגעות על גורל ילדיהם [שלא מתו], וכן מידע אמין לילדים המאומצים עצמם, אם ישנם כאלה, שאכן הם מאומצים – ולא באורח חוקי. ואם יתגלה לבסוף שכל העניין הוא אכן עורבא פרח, או-אז תוסר מועקה מעל ליבנו.

[אהוד: מה שכתבת כאן הוא אוסף שטויות המראה שאפילו אדם כמוך מושפע מהגל האחרון של שנאת האשכנזים והיישוב הוותיק מבית מדרשו של הפושע ה"רב" עוזי אזולאי משולם וממשיכי דרכו כיום! – אני מתפלא עליך שצירפת קולך למקהלה היללנית המטומטמת הזו מבלי שגם לך תהיה עובדה אחת כלשהי להסתמך עליה – רק סברות-כרס! ראה בהמשך תשובתי ליצחק דויטש במדור "ממקורות הש"י"].

עצה לארדואן

טורקיה מסובכת – ולא מהיום – בבעיות קשות וסבוכות, בתחום הלאומי, הדתי, הכלכלי, הצבאי, הבטחוני והפוליטי. ועוד כהנה וכהנה. לאחרונה פתר ארדואן לפחות שתיים מהבעיות שהעיקו עליו לא מעט: הפיוס עם ישראל בעניין פרשת ה"מרמרה" מצד אחד, וחידוש הקשרים עם רוסיה, שהשתבשו בעקבות הפלת המטוס הרוסי בגבולה הצפוני של טורקיה עם סוריה, והתנצלותו האישית על המעשה.

עכשיו הבעייה שעל הפרק אצל ארדואן היא הסכסוך הקשה עם הכורדים והטרור שאלה נוקטים נגד טורקיה בתביעה לעצמאות. וטורקיה מנהלת נגדם מלחמת חורמה, אפילו תוך הפצצת כפריהם והרג נשים וילדים.

לפחות בעניין זה דומה שלא קשה לפתור את הבעייה: תן עצמאות לכורדים במחוז שבו הם חיים, והם יקימו להם מדינה עצמאית, תוך צירוף שטחי הכורדים בצפון סוריה ובצפון עיראק, מדינה כורדית עצמאית, שתחי בשכנות טובה עם טורקיה הגדולה, שיכולה בקלות לוותר על מחוז אחד מארצה הנרחבת בלי כל בעיה – יכולה לשמש דוגמה גם לארצות אחרות, שבהן חי מיעוט לוחמני הדורש עצמאות.

וזה דומה ולא דומה למצבה של ישראל והבעייה שלה עם הערבים-הפלסטינים בגדה המערבית, הדורשים עצמאות מדינית, תוך ויתור של ישראל על כל השטחים שנכבשו על-ידיה במלחמות השונות. הבה נראה איך זה יעבוד בטורקיה.

שלושה מוסלמים

שלושה סוגי מוסלמים-מהגרים ישנם באירופה:

1. אלה שלא אוהבים את מארחיהם-מיטיביהם.

2. אלה ששונאים אותם.

3. ואלה שרוצחים אותם.

קו הגנה

קו ההגנה המשפטית שינקוט הגנן הנהג שרצח את מעבידיו היהודיים בקזבלנקה יהיה: אני שונא את ישראל, אני שונא את הציונות, אני שונא את היהודים.

ארה"ב – 3 אפשרויות

לאור המהומות של השחורים בארצות הברית, מסתמנות לפני מדינה זו  שלוש אפשרויות:

1. ביטול המשטרה.

2. אפרטהייד.

3. שתי מדינות לשני עמים [גזעים].

אומות-אחיות

הנשיא אובמה הכריז שיחסי ארה"ב עם אנגליה יישארו הדוקים כמקודם, אף לאחר פרישת אנגליה מהאיחוד האירופי. הוא התבסס ודאי על אימרתו השנונה של אוסקר ויילד: אמריקה ואנגליה הן שתי אומות-אחיות שמה שמפריד ביניהן זו השפה האנגלית.

לקח מהיורו

טורניר הכדורגל של אליפות אירופה, שהסתיים זה-עתה – בניצחונה של נבחרת פורטוגל, לאחר שכריסטיאנו רונלדו נפצע ויצא באמצע המשחק, מלמד אותנו פעם נוספת את הלקח המאלף: מי שמנצחת אינה הקבוצה הטובה יותר, העשירה יותר, המאומנת ביותר, וגם לא זו שבשורותיה שחקנים משיעור קומתם של רונלדו או מסי או מרדונה [ששיעור קומתו הפיזי נמוך למדי], ואפילו לא ערן זהבי, [שמשקל גופו נשקל בזהב (סיני)] – אלא הניצחון תלוי בְּאֵלַת המזל, שמחליטה באותו יום, לאיזו קבוצה להעניק את הניצחון. והדבר אמור גם לגבי קבוצות הכדורסל.

* * *

יוסי אחימאיר

אוהב החזנות והמצליף בתקשורת

דברים שנשא עורך "האומה"

באזכרה לעיתונאי והחוקר עקיבא צימרמן ז"ל

שנערכה בבית ברודט, 11.7.2016

צעדים כבדים ואיטיים נשמעים במסדרון המוביל לחדר המנכ"ל במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב.

מיד זיהיתי את הבא – עוד לפני כניסתו לחדר.

הנה עוד ביקור אצלי של עקיבא צימרמן.

מעולם לא בא בהפתעה – תמיד הודיע מראש: אני מגיע ביום זה וזה, בשעה זו וזו. והוא דייק...

מתנהל בכבדות, נעזר במקל הליכה, כובע קסקט לראשו, מוחה זעה ממצחו, מתיישב בכבדות וממלמל:

"אוי, כבר קשה ללכת, קשה לנוע, קשה לצאת מהבית..."

עוד לא בן 80, אבל הזיקנה קפצה עליו.

מיד פותח בשטף דיבור, ותחילה – על הבריאות הפוקדת אותו, על מיחושיו, על הקושי להשיג תור אצל הרופא, ועל כך שהרופאים בימינו, כדבריו,  "בודקים מחשבים ולא בני אדם."

אחר כך ממשיך במונולוג ארוך על השגיאות שהוא נתקל בהם בעיתונות, שאותה הוא קורא בשקידה מדי יום – כמובן בעיתונות המודפסת מדובר – ועל כך שפוחת והולך הדור בקרב העיתונאים. בורים, שיטחיים, אינם יודעים דבר – לא במסורת, לא ביהדות, לא בעברית... בקיצור: חסרי השכלה.

ומה באמתחתו? – כמובן, דפי מאמר כתובים בכתב-יד גדול של תלמיד חכם, עם הדגשה ברורה: "מאת עקיבא צימרמן". המאמר נועד לפירסום ברבעון "האומה" שבעריכתי. הוא האחרון בין הכותבים שהותר להם להגיש את המאמר להקלדה.

כמו ילד או עיתונאי מתחיל, הוא גאה ונרגש על כל יצירה או מאמר מפרי עטו, וחרד שמא לא יפורסם או לא יטופל כהלכה.

תמיד תיאמנו מראש את המאמר שיכתוב, מבין שלל הצעות שהיה מעלה בפניי בשיחותינו הטלפוניות – ובדרך כלל היה מדובר בהצעה למאמר ביקורת על ספר כלשהו ביהדות, בחוכמת ישראל, בספרות עברית.

ולכן, בא בגופו ממש למסור את המאמר.

בצדק הוא לא סמך על הדואר, ורצה להיות בטוח שכתב-היד יימסר ישירות לידי העורך, וליתר ביטחון היה משאיר לעצמו צילום של כתב היד.

הוא, הבודד והערירי, גם חיפש בן-שיח לשטוח בפניו את מדווייו, לא רק הפיסיים-גופניים, אלא גם הרוחניים, את כאביו על השיטחיות והבורות שפשו בעמודי העיתונים, להעלות זיכרונות על אישים וידידים מן העבר, שאחד מהם היה שלום רוזנפלד המנוח, עימו היה לו שיח ושיג מתמיד על מה שקורא וקורה בשדה העיתונות.

אפשר לומר, שהוא אימץ לו כתחביב למצוא שגיאות בעיתונים, לחשוף את הבורות, את ערוות התקשורת, שאינה מדייקת ואינה בודקת.

דוגמאות אינן חסרות. במרץ 2015, בביטאון מכון ז'בוטינסקי "חדשות המכון", ניתנה ידיעת-מסגרת עם הכותרת "שגיאות מי יבין", בחתימת עקיבא צימרמן. ומה מצא הקורא עקיבא צימרמן בגיליון הקודם? שימו לב: נכתב שם כי גילה גמליאל הינה סגנית שר, אבל מה לעשות, היא אכן היתה בעבר סגנית שר אך עתה היא סגנית יו"ר הכנסת.

על אברהם שכטרמן נכתב, כי היה סגנו של שלמה להט. "לא היה ולא נברא" – הגיב צימרמן בלהט. "שכטרמן היה סגנו וממלא מקומו של חיים לבנון... סגנו של להט מטעם סיעת חרות היה יגאל גריפל. נכון ששכטרמן היה יו"ר ועדת השמות העירונית. בזמנו לא היתה חברות בוועדת השמות מותנית בחברות במועצת העיר..." דברי המבקר עקיבא צימרמן.

רוב עולמו היה כמובן עולם החזנות, אבל גם בעולם הספר העברי והתרבות העברית במיטבה שיקע עצמו. בקיא מאין כמוהו בספרות ובעיתונות, ידען גדול בכל הוויות היהדות וישראל, כמו היה ויקיפדיה מהלכת על שתיים, בור סוד גדוש בטריווייה וברכילות.

הסיפורים מפיו קלחו בזה אחר זה ללא הפסקה – עם ניצוץ שובבי בעין, עם חיוך מאוזן לאוזן ובת-צחוק מר על שפתיו...

מכל ביקור כזה אצלי, יצאתי נשכר, התעשרתי בסיפורים ובאנקדוטות על עולם רוחני שהיה ואיננו עוד, ואשר את דעיכתו הוא ביכה.

עקיבא ניצל את ביקוריו אצלי גם כדי לנבור בערימת ספרים חדשים שהגיעו למערכת "האומה", והיה נוטל לעצמו, ברשות כמובן, שניים-שלושה ספרים שמצא בהם עניין מיוחד. קשה היה עליו המשקל שנוסף לציקלונו,  אבל הוא לא ויתר על עוד ספר ועוד עיתון לאוספו...

אני מודה: הוא היה מוכן לשבת שעות, אבל מה לעשות – תמיד עניינים נוספים היו על סדר יומי, ונאלצנו לקטוע את המיפגש הנוסטלגי ולהיפרד – עד לפגישה או לשיחה הבאה.

לפני כשנה עשה עקיבא במכון ז'בוטינסקי, הייתי אומר, ימים כלילות, כאשר נדלק על נושא חדש. פניו אורו כאשר אמר לי: אני רוצה להכין מאמר על הצייר ארתור שיק וזאב ז'בוטינסקי.

"יש לכם בארכיון," אמר, "חומר עליו שלא יסולא בפז." כמובן, בארכיונו שלו, האישי, היו חומרים מקוריים משלו, עיתונים, חוברות, צילומים, בתוך תיקי החומר ההיסטורי, מכל הסוגים והתקופות, שאגר כל ימיו באהבה ובשקידה. גם על ארתור שיק.

וכך כמו עיתונאי צעיר ונלהב עבר במשך שעות על כל תיקי ארתור שיק בארכיון של המכון, והתוצאה – מאמר נהדר שלו, שתופס את כותל-המזרח בגיליון החגיגי והמורחב, גיליון המאתיים, על "המכחול המגוייס" בשירות הציונות של הצייר היהודי האמריקני, שבשנת 1991, כפי שכותב עקיבא, נוסדה בארה"ב אגודה להנצחת מורשתו, והוקם ארכיון של יצירותיו.

"למרבה הפליאה," הוא מציין, "לא נערכה בישראל כל תערוכה לזכרו, היו שאמרו שזה בגלל קשריו ההדוקים עם ז'בוטינסקי ותנועתו..."

אגב, כשמסר את כתב-היד לעורך, הוא ביקש לציין, וכתב זאת כחול על גבי לבן, כי "הייתי מראשוני קוראיו של רבעון 'האומה' וכיום אני מזקני משתתפיו, לאורך ימים ושנים..."

אלא שרק עוד מאמר אחד מפרי עטו, עקיבא צימרמן הספיק להגיש ל"האומה", וזהו מאמרו האחרון בכלל. הוא הופיע בגיליון 202, ועניינו ביקורת על קובץ מאמריו של חיים גורי בהוצאת מוסד ביאליק.  חודש ימים לפני כן נפטר עקיבא, ואת מאמרו זה לא זכה לראות בדפוס.

כשאני עובר על גיליונות "האומה" בשנים האחרונות, אני רואה, שאכן בכל גיליון פורסם מאמר שלו, ואי אפשר שלא להתפעם ממגוון הנושאים שבהם התעניין, טיפל וכתב.

כך למשל, בגיליון 199 הוא פירסם מאמר על אהרן מירסקי, עם הופעת ספר חדש שלו, כשבפתיח הוא כותב: "כאשר הגיע ספר זה לידי, נזכרתי בערגה כיצד מדי הופעת ספר מפרי עטו של פרופ' אהרון מירסקי הייתי מקבל אותו מידו עם הקדשה אישית. נזכרתי בחליפת המכתבים ושיחות הטלפון שניהלנו..."

בגיליון 191 של "האומה" פירסם מאמר ביקורת על הרבנות הצבאית, מאמר גדוש בפרטים פיקנטיים ומשעשעים, והוא מציין כי "מתוך עיון במחקר שלפנינו אנו רואים כי אין חדש תחת השמש, כמאמר קהלת, שהרי מיד אחרי הקמת הרבנות הצבאית, לפני 67 שנה, התחרו ביניהם חיל החינוך והרבנות הצבאית, מי יהיה המדריך הרוחני של צה"ל –  חיל החינוך או הרבנות..."

הוא פירסם ב"האומה" מאמרים על ספרי השירה של יוכבד בת-מרים וזלדה, כתיבה מלאה הערכה וחום, על חיים באר, על הרב שלמה גורן ורבנים אחרים, וגם על הביוגרפיה של אלתרמן, מאמר אותו הוא חותם במלים אלה – ואני מצטט:

"מן הראוי לסיים באימרתו של נתן אלתרמן כי מי שיחזיר את חלקי ארץ ישראל יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך חדש... עד אחרון ימיו טען אלתרמן כי אין ולא היתה אומה פלשתינית. הפלשתינים הם חלק מהאומה הערבית, הכרה באומה פלשתינית כמוה כאובדן הבסיס לצדקת הציונות."

כמה הזדהה עקיבא צימרמן, האיש הלאומי, הציוני, שומר המסורת, שביכה את אובדן האמונה הציונית, עם דברים אלה של אלתרמן, שעל כן ראה צורך להדגישם.

הערכה מיוחדת היתה לו למשורר הלאומי אורי צבי גרינברג, שהיה נערץ עליו במיוחד, ואת כתביו היוצאים בזה אחר זה במוסד ביאליק, סקר בהתמדה.

במאמר ב"האומה" 193 הוא כתב על כרך י"ח של כל כתבי אורי צבי גרינברג, במאמר שבו מופיעה הפיסקה הבאה: "יורשה לי לסיים במשהו אישי. מאז הייתי בן 16, אני עוסק בשירי אצ"ג כשנגלו לראשונה ב'לוח הארץ'. מאז עקבתי ואני עוקב אחרי כל פירסום שקשור באצ"ג. יוחנן ארנון הוציא ביבליוגרפיה לאצ"ג, ולשמחה אמיתית זכיתי כאשר כתב: תודה לעקיבא צימרמן, שטרח ואסף למעני עשרות מאמרים וידיעות קטנות מפינות נידחות ביותר..."

אלה הן רק דוגמאות מעטות המעידות על עושר עולמו הרוחני של עקיבא צימרמן, שמאז סגירת "הצופה" כמו חרב עליו עולמו-ביתו-העיתונאי, אבל מצא לשמחתו דלת פתוחה ב"במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות" של מסדר ז'בוטינסקי, אשר עליו אמר בדאבה, כאשר מסר לי את מאמרו על ארתור שיק, לגיליון ה-200, כי – "זהו כיום הביטאון היחיד של המחנה הלאומי..."

הנה כי כן לא רק בחקר החזנות – שבו הצטיין והתבלט במיוחד – עסק עקיבא צימרמן כל ימיו, אלא גם בתרבות העברית במיטבה ובמלוא רוחב יריעתה.

איש תל-אביב המובהק היה, תל-אביב שומרת המסורת, בה נולד, בה חי, בה יצר ובה נפטר, ומה חבל שהוועדה של העיריה לבחירת יקירי העיר, לא מצאה לנכון להעניק לו את התואר שלו כה השתוקק – "יקיר העיר תל-אביב".

אני ורבים אחרים פנינו, כתבנו, חשבנו, שאכן התואר יאה לו, מגיע לו, והוא התאכזב ואנחנו התאכזבנו. ואולם גם בלי תואר רשמי הוא היה ויהיה מיקירי העיר העברית הראשונה. ואולי צריך לדרוש עתה קריאת רחוב על שמו?

כמה היה עקיבא מתענג אילו ידע, לאילו גילויי חיבה, הוקרה, הוא זוכה עתה, כפי שאנחנו נותנים לו ולזיכרו בערב זה, כמו גם בערב שנערך בשלושים לפטירתו בבית הכנסת הגדול בתל-אביב.

עם מותו של אדם, כל אדם, יורד עימו לקבר עולם שלם של מידע, זיכרונות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיש האשכולות, הידען העצום בכל מכמני היהדות והספרות העברית והעולמית, איש הרוח והחכמה היהודית,  שלא היה בקיא ממנו בעולם החזנות האדיר, ועקיבא צימרמן שמו.

אני כבר מתגעגע לשיח-ושיג עימו, וכמה חבל שלא אשמע עוד את מצעדו הכבד, האיטי, במסדרון הארוך של מכון ז'בוטינסקי, במצודת זאב, כשהוא מתנהל לעבר חדרי, ועם כניסתו מיד פותח במונולוג שוטף ובו הוא קובל על הרפואה האטומה ועל הדור ההולך ופוחת. בכתביו הרבים, ביצירתו השופעת, במחקריו המקוריים ובאלפי מאמריו ינון שמו של רבי עקיבא צימרמן לעדי לעד.

* * *

עמוס אריכא

דגל טירוף-דעת מעל צה"ל

משהו מעוות פרץ מהחצר האחורית של צבא ההגנה לישראל והתייצב מעשה שטן בקדמת הפיקוד הצה"לי כסמל לבערות ולעלטה – עם מינויו של אל"מ אייל קרים לרב הצבאי הראשי, חצה הצבא את גבול הסובלנות ולא נותר אלא לומר במילים פשוטות כי לרמטכ"ל שאישר את מינויו של קרים, שכמו חדר לחיינו ממחילה אפלה של ימי כנען הרחוקים, קיימת רק דרך אחת, להניח את המפתחות על השולחן – מכיוון שבהינף חתימתו זו פרץ והרחיב שערים לנציג מובהק של יהדות ההלכה שטיבה הרע ברור.

 התהליך המפורר, הפוגע ביכולתו המוסרית של הרמטכ"ל להשרות מרוחו ומעקרונות מוסריותו על הצבא, התחיל לפני חודשים ספורים עוד בטרם המינוי הזה, באמצעות המשפט הקרקסי של החייל החשוד בהריגת מחבל פלשתינאי – החובש, סמל אלאור אזריה. בהצגה מבישה זו, הנחזית לעיני העולם, נחשף תיאטרון בובות המציג את "הילד של כולנו" לא כנאשם, אלא כתינוק שנשבה בין "יהודים רעים".

מדובר ברצח שהומתק משום סיבות נעלמות ל"הריגה", ומאפשר למשפחת החייל לרסק צביונו ומקור סמכותו של בית המשפט הצבאי. התנהלותו הכוחנית המשתלחת ללא מעצורים של אבי הנאשם צ'רלי באולם המשפט, מתפרשת בנוסח "כזה ראה וקדש" בלא שאם בית הדין תעמיד אותו על מקומו הראוי. רבים מהצופים בערוצי הטלוויזיה מעודם לא ראו משפט כזה המתנהל כבגן-ילדים מופרעים. ונשאלת השאלה, היכן הרמטכ"ל  שיחזיר סדר למקומו?

עד שתרד פקודה ברורה לאב בית הדין מתחזקת סברתם של חסידי אזריה האלימים כי מדובר בגיבור לאומי מזן חדש, ובינתיים הנאשם המעמיד פני תם זוכה בהנחות סלב שערוריתיות, ובכך מחזק את חסידיו.

ואם לא די בפתיח כזה שיש בו גוון של קריאת תגר והתרסה כנגד צה"ל אפילו בנימה ברורה של עידוד שיטות פסולות, כמו קידום פנייה לציבור לקבלת "תרומות קדושות" להגנת הסמל החשוד, הרי המסע הכספי שנחל הצלחה שלמה ואף יותר הוא בגדר התרסה בוטה כנגד פיקוד צה"ל. פעולה שהסתייעה בזעקת-אם הקוראת להציל את בנה ולהחזירו הביתה, כאילו מדובר בלוחם נועז שנלקח בשבי אויב מר.

להד"ם. מדובר בחובש חמום-מוח שסרח בעת שבגד בשבועות החובשים הקובעת במפורש כי מתפקידו של חובש בצה"ל לטפל גם באוייב פצוע כמו מדובר בחייל משלנו. זהו מוסר במיטבו והרמטכ"ל אף הדגישו פעם אחר פעם, אך ללא הועיל. וההתעלמות של סמל אזריה מהרמטכ"ל היא ביזוי הצבא.

אם לא די בהליך המשפטי התמוה של החייל, בא הרמטכ"ל ונכשל שוב בכישלון חרוץ בהשלימו עם מינויו של הרב הצבאי הראשי החדש, אייל קרים, שנתון  במחלוקת מורכבת, שכן גישתו לבעיות יסוד מוסריות בצה"ל פוסלת אותו לתפקיד, בכל מכול. מינויו ייחשב חרפת-כולנו. חרפה המטופחת כמעט מתוך שוויון-נפש כנועה של צמרת צה"ל המשלימה עם מינוי הזוי שהדעת מסרבת להשלים אתו.

הרמטכ"ל אייזנקוט עשה צעדים אחדים לבלום את השתוללות החרדים במחנות צה"ל. הוא הבחין בחושו החד שמדובר בפריצת גורמים, שצה"ל כצבא מעניין אותם כקליפת השום, אולם השליטה בשם הרוח האלוהית בנפשות חיילי צה"ל היא המשימה הראויה. דאגתם נועדה להבהיר לחובשי המדים הצעירים כי מעל הרמטכ"ל נמצאים מצביאי-על, אלה הגנרלים של הבורא, הרבנים וראשי הישיבות, ועל-פי מצוותם יתנהל הצבא "הלאומי" שמכבר הופקע מידי עם ישראל...

מסתבר כי הגנרלים של אבינו שבשמיים הצליחו להגיע גם לצמרת הצה"לית במינוי הרב הקיצוני החדש. הרב המיועד הוא בעל דעות הפוסלות אותו לכל תפקיד ציבורי. מי שלועו פולט הבלים המעודדים הדרת נשים בצה"ל, איננו ראוי ללבוש מדים של צבא עברי, אפילו הצטיין בנעוריו כלוחם ומפקד. פרשנותו המתחסדת, עד קיצוניות חולנית – את ההלכה, באה לביטוי בהבעת דעתו כי בעת מלחמה, לשם חיזוק רוח חיילי צה"ל, מותר לאנוס נשים זרות, אך בלבד שתהיינה מצודדות.

זו לא סתם דברי איש חשוך על גבול הסטייה, שאינו ראוי מכל בחינה לתפקיד הבכיר. השקפת עולמו הפרימיטיבית מצמררת – זועקת למחות כנגדו – ולא להרפות עד שהרמטכ"ל יתעשת ויחזור ויוכיח כי חוסנו המוסרי עדיין איתו והוא ישנה עמדתו.

אם לאו – כי אז התקווה היחידה שנותרה היא שקצין בשם יאיר גולן ימחה גם הוא בריש גלי כנגד המינוי הזה, אפילו יסתכן בהסרת מדיו. מוטב בלעדיהם מלהיות אלוף בצה"ל שהרב הראשי שלו הוא אדם פסול כמו אייל קרים.

* * *

מנחם רהט

משפט ראווה

חוסר האמון שעולה ממשפטו של אלאור אזריה, הוא שהניע ישראלים רבים לתרום מכיסם למימון הגנתו

התופעה הזו אינה זכורה בכל תולדות המדינה. לראשונה מאז ייסוד צה"ל ב-1948, קמים אלפי יהודים טובים, מתריסים בראש חוצות כנגד צה"ל ומביעים אי אמון מוחלט במערכת התביעה הצבאית בפרט, ובמוסדות המשפט הצבאיים בכלל.

עד לכתיבת שורות אלה, בבוקר יום ד', שעה 10:00, תרמו 4,153 ישראלים מכספם סכום עתק של 583,215 שקל, לטובת העמותה שהתארגנה ספונטנית, בראשות העיתונאי והח"כ לשעבר שרון גל, לשם מימון הוצאות ההגנה של החייל אלאור אזריה. העמותה הציבה לה יעד של 400,000 אלף שקל, אבל הציבור לא מפסיק לתרום. בעת ירידת שורות אלה לדפוס, הגיע שיעור התרומות לכדי 146% מן היעד, ועוד היד ללא ספק נטויה.

הרמטכ"ל ושאר מפקדי צה"ל חייבים לקרוא נכונה את הכתובת הזו שנרשמה על קיר אתר ה'הדסטארט', שדרכו נאספות התרומות, להגנתו המשפטית של אזריה, ושאר חיילי צה"ל, שמסתכנים מול אוייב אכזר, ומוצאים עצמם על ספסל הנאשמים, כאחרוני העבריינים.

התגייסות המונים זו, שמזילים מכיסם הפרטי, לטובת עשיית צדק עם לוחם שאינו מוכר להם אישית, מבטאת מחאה אדירה הרוחשת מעל ומתחת פני השטח כנגד התנהלות צה"ל בפרשת אזריה. ביקש הצבא להעמיד אל עמוד הקלון את החייל שהופקר לטובת השמאל, ומצא עצמו מחובר ע"י הציבור לעמוד הקלון. עוד לא היה כדבר הזה.

לאמור: בפרשת אזריה איבד הציבור אמון בכנותם ובניקיון כפיהם של שר הביטחון לשעבר יעלון, הרמטכ"ל אייזנקוט ודובר צה"ל אלמוז, שחרצו מראש, את דינו של אלאור, בהליך ניבזי של בית דין שדה. קודם הם ירו את החץ ועכשיו מציירים את המטרה סביבו. ביזיון.

איך באמת אפשר לתת אמון בתביעה, כשאחד החיילים הודה השבוע בביה"ד, כי "החוקר במצ"ח צעק עליי כשנתתי עדות והיה עצבני. אני לא יודע אם בגלל תשובות שנתתי, שעוזרות לאלאור?"

ואיך אפשר לתת אמון במערכת התביעה, שהזעיקה לדוכן העדים את מח"ט הגיזרה, בן עזרא, אף שהוא כלל לא נכח באירוע? מה שווייה של עדות שמיעה כזו? לפחות למען מראית עין של עשיית צדק, היה על ביה"ד לגלגל מכל המדרגות את מספרי ה'באבע מאייסעס'.

על פי כללי הצדק הטבעי, ייתכן שמשפט הראווה הזה, אמור היה להסתיים עם שמיעת עדותו של המ"פ רס"ן תום נעמן, שבעדותו נתגלו סתירות מהותיות ומשמעותיות ביותר, בהשוואה לדברים שמסר בעדותו במצ"ח ביום האירוע. למרות הסתירות הללו, מצא התחקירן משה איפרגן, באתר 'מידה', לאחר ניתוח מעמיק ומנומק, ש"אפילו מקריאת פרוטוקול העדות של רס"ן נעמן, עולה התחושה שאזריה חף מפשע, אלא אם כן הוא יועלה קורבן שווא, להצדקת התבהלה שאחזה בצמרת הביטחונית בעקבות סירטון 'בצלם'."

המאמץ הבלתי נלאה של התביעה להרשיע את אזריה מעורר גם הוא את החשד שהתביעה לא מחפשת צדק, אלא מתאמצת ליישם את 'רוח המפקד', שבמקרה זה היא רוח העיוועים שחולל יעלון בצה"ל. עצם העובדה שהתביעה לא הסתפקה בהטלת המשימה הפשוטה לכאורה על אנשי הפרקליטות הצבאית, אלא שכרה עורכי דין יקרים על חשבון תקציב צה"ל, מבטאת גם היא חשש כבד לעיוות דין. בקיצור, יותר ויותר נוצר הרושם כי צדק לא יהיה כאן. לא בבית ספרנו.

גם הסיקור התיקשורתי והעדויות עצמן במשפטו של אזריה, מדאיגים בהחלט. איך אפשר לנהל משפט צדק, לאחר ששר הביטחון לשעבר ובכירי צה"ל, הדליפו חומרים מתחקיר מבצעי חסוי, כנראה על מנת לשבש הליכי משפט, לזהם הליך השיפוטי, ולהשפיע על עדי התביעה? מי יתן את הדין על עבירה פלילית זו? 

איך אפשר להתייחס ברצינות למשפט שלקראתו חיילים תודרכו כיצד 'להעיד נכון' נגד גירסת החייל? והיו ששודלו ע"י קצינים להעיד ש"אזריה טען עוד לפני הירי שיש להרוג מחבלים"? איך אפשר לשאת את חרפת התביעה הצבאית, שניסתה להציג חייל מצטיין ומסור לתפקידו (כפי שהעידו מפקדיו הישירים וחבריו), כמי שהוא 'איש ימין קיצוני' ו'תומך לה פמיליה' ו'חברו לפייסבוק של ברוך מרזל'?

לא רק ישראלים מן השורה מודאגים מן התהליך התמוה. אפילו משפטנית בכירה מאוד, פרופ' רות גביזון, מועמדת לכהונת שופטת בעליון (שנפסלה ע"י הנשיא ברק: "יש לה אג'נדה"), פירסמה ב'קיר' שלה בפייסבוק פוסט מודאג: "האם אלאור אזריה מקבל משפט הוגן?"

לא נוכל להביא את כל דבריה בשל אורכם, ונסתפק בציטוטים אחדים ממיקלדתה של משפטנית בכירה, שאינה חשודה כמי שבאה משורות הימין.

כותבת גביזון: "עד כה נשמעו עדויות התביעה. העיתונות מוציאה מהן קטעים שנוחים לעמדה שהיא רוצה לקדם... וכל זה עוד לפני שהתחלנו את פרשת ההגנה! משפט הוגן פירושו שהשופטים אינם חורצים דין במהלך המשפט (בוודאי לא לפניו), והם נשארים במחשבה פתוחה ובנפש חפצה, עד סיום פרשת הראיות, של שני הצדדים. משפט הוגן פירושו שהמשפט מתנהל בבית המשפט ולא על גבי העיתונים."

בהמשך מותחת גביזון ביקורת כנגד יעלון, הרמטכ"ל ודו"צ, שחרצו דין מראש על פי תחקיר מבצעי: "במקרה שלנו קשה להשתחרר מן הרושם, שהיה חיפזון לא רגיל בסיכום התחקיר הראשוני, שהיה הבסיס להתבטאויות הראשונות. אף אם בדיעבד יתברר, כי התמונה שצויירה אז, היתה אכן התמונה הנכונה והשלימה – מערכת מנוסה אינה אמורה לחרוץ דין, לפני שנערך בירור מסודר. ובוודאי לא ידענו, מיד לאחר שחרור הסרט, אם החייל הוא כהניסט מושבע, שניצל הזדמנות לחסל חשבונות על בסיס משנה רעיונית מוצקה, או חייל זוטר למדי, שהיה נחשב חייל טוב, ופעל בצורה שהוא חשב – בטעות כפי שהסתבר – שהיתה הצורה הנכונה לפעול, כדי לבצע נכון את משימתו. נדמה לי – שוב בלי לעקוב מקרוב – שהתשובה על השאלה הקריטית הזאת עדיין אינה לגמרי ברורה.

"... אמנם אני בטוחה שהשופטים מלמדים את עצמם ניתוק מן התקשורת והתרכזות בראיות. אבל רק פתי ותמים לא יאמין ששופטים בתוך עמם הם יושבים. וכבר היו דברים מעולם. גם המשפט אינו פטור מפופוליזם. וחבל שאיסור הסוב יודיצה כבר מזמן לא נאכף במקומותינו... אזריה הוא עדיין חייל שהיה שם במסגרת שירותו... הוא לא האוייב שלנו. הוא החייל שלנו. זה אומר שכולנו מקבלים קרדיט על הישגיו ומקבלים אחריות על כשליו אם היו. וזה לא שכולנו נצא צדיקים, אם נמהר להרשיע אותו."

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

משה כהן

הנדון: חיזיון סוריאליסטי

מכובדי, אני רואה אותם בתור לרופא, בתור לקצבת הביטוח הלאומי, האזרחים הערביים נהנים בזכות ולא בחסד מהיתרונות ומההטבות של מדינת הסעד המודרנית. אך מה שאותי מרגיז בראותי אותם בתור לרופא היא המחשבה שבעוד הם נהנים מהזכויות שמקנה להם מדינת ישראל – יוצאים בני עמם ורוצחים את בני עמי. זה הזוי.

משהו לקוי מאוד

אם הֵפר הלוחם המצטיין אלאור אזריה, שעמד בפרץ וחיסל אויב רצחני – את הוראות הפתיחה באש, כנראה משהו לקוי מאוד בהוראות ויש לשקול אותן מחדש ולעדכן אותן לאור הטרור הרצחני המופעל נגדנו.

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט"ו

עברו כמה שבועות עד שגמר צבי בנפשו לחזור ולהיכנס אצל פוליק. היה בכוונתו להחזיר לו את עשרים הלירות שלווה ממנו. היתה שעה מאוחרת בלילה כאשר הקיש על דלתו. אמנם תשובה לא שמע, אך הִרשה לעצמו לפתוח את הדלת כי ראה פס של אור בסדק של הסף.

"מי זה?"

"זה אני, צבי."

"היכנס, הדלת פתוחה."

צבי נכנס.

"ששששש...." התרומם פוליק מן המיטה ולחש לקראתו.

"מה יש?"

הוא רעד. "שמעת?"

"מה?"

"לא שמעת?"

"על מה אתה מדבר?"

"צעדים. לא חשוב."

"זה הייתי אני."

"כן. אתה."

"מה קרה לך? אתה חולה?"

"מה אתה צועק?" צעק פוליק.

"מכיוון שאתה מרגיז אותי. ואם רצית שאלך, אני מוכן. מיד. באתי להחזיר לך את עשרים הלירות."

"לא. הישאר. אבל דבר בשקט, בן-אדם."

הוא שכב במיטתו, חזהו חשוף, ועל גבו מונחת ברישול חולצת-פיג'מה חסרת כפתורים. הוא התכסה עד למותניו בשמיכת-צמר אפורה, הסדין קופל בצרור חסר צורה ומתחתיו נחשפו פני המזרון המכוער, שפסיו החומים שזורים כחול ואדום. פוליק נשם בכבדות ואצבעותיו הקצרות חרשו בעצבנות את השמיכה האפורה. משקפיו מונחים על הכיסא לצידו.

היה יום ראשון, לאחר פגרת הפסח, בשבוע בו החל הטרימסטר השלישי של שנת הלימודים באוניברסיטה.

"פוליק, אולי תתלבש ונצא לאכול משהו?"

"לצאת? קל לך לדבר." ענה פוליק. "וכי מישהו עשה חיפוש בחפצים שלך?"

"מה?"

"לא חשוב מה קרה. אבל אני החלטתי להפסיק ללמוד. אתה שומע? החלטתי!"

"השתגעת? עכשיו, לפני סוף השנה? מדוע?"

"לא חשוב. אתה ממילא לא תאמין לי. כולכם, אתם חושבים שאני... אני לא יודע מה..."

רק לאחר הפצרות רבות ניאות לספר.

"ראית מה שאורי בן-עמי כתב?"

"איפה?"

פוליק שלף מבין העיתונים של ערב החג שעל הרצפה את החוברת החדשה של הרבעון הפילוסופי.

"הוא גנב! אתה יכול לצחוק אבל הוא גנב ממני רעיונות. הוא השתמש במה שאני גיליתי בעבודה שלי על אפלטון! הכול כתוב פה! אתה לא מאמין? הוא היה כאן, לפני כמה חודשים, ואני, טיפש שכמוני, נתתי לו את הטבלה שלי, ועכשיו הוא הכניס אותה למאמר, את הכול! ואפילו בלי להזכיר את שמי!"

צבי דיפדף במאמר. כותרת העיתון על הרצפה בישרה: "אדולף אייכמן הועבר לירושלים. נכלא במקום שם יישב במשך המשפט."  ובעמוד אחר: "בן-גוריון פותח מסע הבחירות של מפא"י." ב.ג.: "ההאשמות על סכנת דיקטטורה הן עלילת דם על המפלה הדימוקראטית ביותר."

"אבל אני לא רואה פה שום טבלה."

"לא חשוב. לא צריך להעתיק בדיוק. כשקוראים מבינים שהוא לא היה יכול לכתוב את זה בלי להשתמש במה שגיליתי בטבלה שלי על האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון."

"ובגלל זה צריך להתייאש ולהפסיק ללמוד?"

"שששש...!"

"מה יש?"

"אל תדבר בקול רם!"

הוא קפץ מן המיטה, בידו האחת החזיק במכנסי-הפיג'מה הרפויים, וברגליים יחפות רץ לפתח, הציץ החוצה, האזין רגע, ומיד חזר בדילוג למיטתו, והתכסה בשקדנות.

"קח בחשבון שאיני יכול לספר לך הכול. רק תקרא בעיתונים מה שהולך פה. הארץ מלאה מרגלים. בוגדים!"

"תראה, אפילו... אם אתה צודק... זאת לא סיבה לשכב כך במיטה כל הימים. לא צריך להיות היסטרי."

"ומה רצית שאעשה?"

"תילחם!"

"טיפש. אי-אפשר להילחם נגדם."

הוא פרץ בשיעול צורם שהרעיד את כל גופו, וכאשר כפף ראשו כלפי ברכיו המורמות, בישיבה, נותרה מאחוריו על המזרון חולצתו. צבי קם לכסותו.

"תגיד, לא נסעת לחג אחרון הביתה?"

"לא."

"אתה חולה?"

פוליק אמר:

"תן לי משהו לשתות."

ובהירגעו מעט משיעולו הוסיף, "יש בקבוק בארון."

"לא מתאים לך."

"ומה כן מתאים לי?" לחש צרודות, "להיקרא שומרון במקום פוליק ולשכב עם נקבות כמו אֹרנה או יהודית או... ולזה אתה קורא חיים? אתה חושב שיש לי בכלל ממה להתקיים כאן? אני לא מקבל סטיפנדיות ואין לי אבא עשיר!"

"פוליק!"

"תן כבר את הבקבוק! אני לא ביקשתי ממך לבוא, ולכן אני לא חייב לך שום התנצלות."

צבי פתח את הארון. בין הבגדים והספרים נמצא בקבוק ברנדי מלא כדי רבע. צבי מזג בכוס של  טה, יחידה בחדר. פוליק שתה בלהיטות.

"פוליק, אתה יודע שהשתייה מצחיקה אותי? האנשים שלנו אינם יודעים לשתות. זאת רק פוזה אצלם."

"אני לא מהאנשים שלנו. נמאסת."

"טוב, טוב. אל תתרגז."

"תן עוד כוס."

צבי מזג את שארית הבקבוק. על רצפת החדר התגוללו בעירבוביה מחברות, מאפרה שהתמלאה בדלי סיגריות, ועיתונים עתיקים וחדשים.

"פוליק, מה עם הלימודים?"

פוליק הפטיר גידוף של ביטול כלפי האוניברסיטה, משהו כמו, אוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות. או, אוניברסיטה זה כמו קיבוץ, צריך לדעת מתי לעזוב. ואחר, במפתיע, הוסיף – התחלתי לכתוב."

צבי חייך.

"טוב. לא מעכשיו. כבר שנים שאני רוצה פעם אחת להסביר את עצמי. אך לא סיפרתי כמעט לאף אחד. זה הרבה יותר חשוב מכל השחיתות הזאת של האוניברסיטה, ואורי בן-עמי."

קפץ ממיטתו והוציא ממדף בארון, ליד מקום הבקבוק ולבניו, צרור דפי מחברת כתובים בצפיפות פנים ואחור בעיפרון.

"אני עוד לא רואה את עצמי... שמותר לי לכתוב בעט..." אמר משפט תמוה. הדפים נתלשו במשיכה גסה, שוליהם אינם שווים. היו הרבה מחיקות.

"ניסיתי כמה פעמים להעתיק לנקי. לא הצלחתי לגמור. אני יודע שזה לא מספיק טוב." הניח אותם בפני צבי. "קח, תקרא. אתה רוצה...? קראתי את הסיפור על שמי: 'אחרון השומרונים'. מן הנשף האחרון של הסטודנטים."

הוא כתב את הסיפור למחרת בבוקר. יצא לטייל בעיר. כבר היתה שעת צהריים. ברחובות התרוצצו ילדים מחופשים בתלבושות פורים. הרמקולים שפכו שירי לכת וחג. הזאטוטים הללו עוררו רעש עצום ביריות הסרק שלהם: קפצונים, פקקים, אקדחים, רובים, תת-מקלעים ועוד השד-יודע-מה, מה שעושים עכשיו, צעצועי-נשק... – והוא כיוון כלפי צבי את אצבעו כשהיא שלוחה לפנים, והיתר קמוצות – "פוף! פוף! אתה שומע? יש עוד דברים. לעזאזל. אבל בבקשה, שב." (וצבי הרי ישב לידו כל הזמן, ולא הרגיש). "קרא, אתמול כתבתי את הסיפור מחדש. טיוטה נוספת. הכנסתי בו גם... לא, אל תצחק. לא לחינם ברחתי משם... כמו שאני תמיד... אתה מבין?" וצבי קרא במבטו תחינה נואשת.

"קוראים לי שומרון ולעיתים נדמה לי כי האנשים אשר החליפו את שמי חפצים לחנוק אותי. גם אתה אינך טוב מהם. לעיתים דומה עליי כי נולדתי בארץ זרה. אינני מכיר את אבי ואת אימי ולאנשים אשר גדלו עימי יחד אין רחמים בליבם עליי. גם אתה אינך מרחם עליי. אינני צריך רחמים. אני הגיבור האחרון מביניכם, אלך לי מכאן לפני שיהיה מאוחר. אבל למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בעין של צייד-חרקים. אינך סופר. אני הוא. אתה איש-מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זהירים ושם אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך. קוראים לי שומרון והזמינו אותי לנשף פורים. כולם חפצים להשתעשע. גם אני. אלא שאני, – חה, חה... – אני משתעשע רק כאשר עליי להעמיד פנים. ומעמיד פנים כדי שיבינו את יוריק. חה, חה –

"אני מפחד מן השומרונים. הם מזמינים אותי. אני בא. אני אוהב אותם. הם אחיי. יחד גדלנו. אלה הם האנשים היחידים עימם אני יכול לאהוב, לצחוק, לטייל, לדבר בשפה מהירה ומרומזת, הרי גדלנו יחד, ויחד קטפנו תאנים באותה שדרה נטושה. מדוע אני מספר לך? מפני הטיפשים. אתה מבין? הטיפשים נולדו באירופה, ואנחנו, החכמים, במזרח-הקרוב, חה, חה! חכמים ים-תיכוניים, יחפנים ים-תיכונים, רגליים-שזופות, רגליים-שחורות. תפסיק לבלוע אותי בעיניך. חמור. אני הולך למות ואתה הולך לכתוב. אנשים כמוך צריך לכלוא.

"אני מרגיש  כרצועת ארץ קטנה וטיפשית. ראשי נקוב כדורים כגבעות על חוף הכינרת, רגליי יבשות כגזעי עצים המלבינים על שפת ים-המלח. ואני אוהב אותה מתוך חוסר ברירה כאילו אמרו לי שאימי שירכה דרכיה: משעולי הפרדסים באביב, הפריחה משכרת אותי, גופי תפח כולו ובהרות אדומות צרבו בעורי. שתי עשרות שנים ויותר נמנמתי על חוף-הים וחלמתי שאני חופשי. המים ליחכו את כפות-רגליי – אתה חופשי, אתה חופשי, לחשו לי.

"בפורים התחפשתי להמן. האם שמת לב לי כי הילדים ברחוב חדלו להתחפש להמן? אחשוורוש נמצא ברחוב, אסתר המלכה מתרוצצת ומרדכי היהודי יושב, ורק ההמן האמיתי אינו זקוק לתחפושות. ואני המן. וכדי להשמיד עצמי איתלה לבד על עץ גבוה חמישים אמה.

"הבט בפניהם של החוגגים: ההמון אוהב את בניו המתים. ולא את המתאבדים. ולא את ההמנים. המתאבדים מואסים בהמון, ואילו הנהרגים בידי האוייב משמשים את החג. והחג נמשך כמו שהאבל נמשך. גם אני בעד המיתוס הזה, כי לא ייתכן אחרת, אבל את החבל אכרוך לבד על צווארי. המן המן.

"אימנו זונה ואנו מעמידים פני תמימים. נמכרנו למען הקודש, והקודש חמדן וחגיגי, ואיש אינו אומר זאת. כאשר אסתלק תספר שהייתי בודד. חפצתי להקים מחתרת – וכל שליחיי היו מכורים. חפצתי לייסד מפלגה – ולא נותרה בי סבלנות. חפצתי לבגוד כדי שיבינו – אבל ריחמתי על עצמי. המן המן.

"בן-אדם מתייחס לעצמו ולא לאחרים. אין טעם להעניש את השוטים. ספֵּר שהייתי מטורף בחיי וחכם במותי. ספֵּר שהיה לי קשה. עשה ממני מיתוס חדש, אך אל תעשה אותי טיפש. אינני שקרן. נמאס לי לרמות. אני קוויזלינג של המצפון הרע. המן אחד במדינת אחשוורושים. וכאשר המלכה אסתר תעשה נשף בשנה הבאה, לא יהיה מי שינעים אתת זמנה. אמן. נאום אחרון השומרונים."

עוד בטרם גמר צבי לקרוא את הסיפור החל פוליק צוחק באורח בלתי נעים, כמתחרט על שנתן אותו בידו. ואולי ציפה למילת שבח, פיצוי-מה על הפקרת וידויו לעין זר. בראותו את צבי מהסס ואינו יודע מה יאמר, חייך:

"אל תפחד! זה לא עליי. רק אמתלה. סתם שעשוע. להגיד לך את האמת – אני לא יודע בכלל מדוע כתבתי אותו. זה לא שווה הרבה. נכון?"

ואז, זרק לפתע את השמיכה מעליו והתפרץ לעומתו: "הערבים יהרגו אותי כמו שהרגו את ברנר! הסתלק מפה, מנוול!"

צבי נבהל והסתלק, וברוב מבוכתו נשארו הדפים בידו.

צבי רצה לחזור עם הדפים אל פוליק, אחרת יחשוב שגם צבי גונב ממנו. אך שגעונו של פוליק הרתיע אותו, והוא עלה אל יהודית וסיפר לה על הביקור המוזר.

"עפרה אשמה בכול," אמרה יהודית.

"את מתכוונת לעפרה שפירא?" השיב צבי באדישות.

יהודית חייכה. "צבי?"

"מה יש?"

"אל תחשוב שאני לא יודעת שהיה ביניכם משהו."

הוא חיבק אותה. השעה היתה אחת בלילה. הוא ידע שחיכתה לו. לבושה מכנסי ג'ינס שחוקים וחולצה לבנה וטרייה, פניה נראו מבוגרות מאוד, ועייפות. ואולם גופה מוצק, וכמו נכון תמיד לשעת-דודים.

"מאיפה את יודעת הכול?"

ארנה סיפרה. פוליק מצא חן בעיניה. היא שכבה איתו. צבי צחק. "אתה לא מאמין?" צבי השכיב אותה על הספה. ארנה חשבה... כן, עברו שבועות אחדים ופוליק לא בא אליה. כמעט שכחה אותו, למרות שמצא חן בעיניה.

לילה אחד בשעה מאוחרת צלצל לפתע בדלת. בדיוק באותו יום חל יום הולדתה והיה לה מצב רוח רע. הוא התנהג בגסות. התנפל עליה והוציא את האבר שלו. צבי התגלגל מצחוק וסחף את יהודית עימו. בינתיים הפשיט אותה. כאילו בא רק בשביל לשכב איתה, המשיכה יהודית. וכאשר סירבה לו, ניסה בכוח. היא איימה שתצעק ותקרא לעזרה. אז נרגע. ישב ושתק. ארנה אמרה שאם רוצים בקביעות, אז רק עם אהבה. הוא שתק. היא התחילה לצחוק ואמרה שאולי הוא לא נורמאלי. הוא נעלב ואמר שהוא אוהב מישהי. ואחר כך סחטה ממנו שזוהי עפרה, וכי לעיתים נדירות הם נפגשים. ארנה ריחמה עליו והיתה מוכנה להלין אותו במיטתה, "זה יהיה מצחיק אם אני אנסה עכשיו לפתות אותך," קם וברח. "ועכשיו ספר לי על עפרה," אמרה יהודית.

"סתם בחורה מסכנה." כיבה צבי את האור בחדר ופשט את בגדיו.

"אני יותר נחמדה ממנה?"

"תלוי מתי."

"מתי?"

"כשאת שותקת."

"תיזהר," אמרה.

"לא, במיטה."

למחרתיים פגש צבי את עפרה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש לנו חברה טובה כהת עור ממוצא תימני שנולדה בישראל והיתה בתנועת נוער ובנח"ל ונשואה ל"אשכנזי" בהיר מאוד ויש להם צאצאים רבים ומוצלחים ויפים מאוד. והנה לאחרונה היא קיבלה שיחת טלפון מוזרה מאדם שטען שהוא מהוועדה לחיפוש ילדי תימן האבודים והגיע אליו מידע שהיא אחת מהילדים הללו. הקול בטלפון שאל אותה שוב ושוב ונשמע סמכותי מאוד ובקיא בנושא.

רק לאחר כמה דקות, כאשר טענה שהמדבֵּר כנראה מכיר אותה ועליו להזדהות – אחרת היא תנתק את השיחה, פרץ הדובר בצחוק – ואת הצחוק היא זיהתה כמובן מיד, היה זה בנה, הבן החצי-תימני חצי-אשכנזי שלה!

* חדשות מגן העדן הישראלי בברלין: "123 שוטרים גרמניים נפצעו ו-86 מפגינים נעצרו במהומות שפרצו אמש (שבת, 9.7) בברלין בין המשטרה לבין מפגיני שמאל. המשטרה תיארה את המהומות כ"הפגנות התוקפניות והאלימות ביותר בחמש השנים האחרונות" בגרמניה. היום [10.7] מסרה משטרת ברלין כי המפגינים השליכו לעבר השוטרים בקבוקים, אבנים, ירו זיקוקים, שרפו מכוניות ברחבי העיר ותקפו שוטרים. מתוך השוטרים שנפגעו רק אחד פונה לבית חולים לקבלת טיפול רפואי. עדיין לא ברור מה מספר המפגינים שנפגעו בעימותים. לפי הרשויות – במהומות שהחלו בצעדות אתמול בערב ונמשכו עד היום לפנות בוקר, השתתפו 3,500 מפגינים. כ-1,800 שוטרים נקראו לפנות את המפגינים. מארגני ההפגנות קראו למפגינים למחות נגד פעולות המשטרה בבניינים נטושים אליהם פלשו כמה פעילים במזרח העיר בחודש שעבר. ["הארץ", 11.7.16],

אבל שם המילקי זול יותר, ושם גם עולה כפורחת הגרפומניה הגדושה שינאת ישראל של "משוררים" עבריים שנעשים "משוררים" בזכות פירסומם ב"תרבות וספרות" של "הארץ".

* שלום לך אהוד. קשה לי להבין את טענתך, שחטיפת ילדי תימן היא עלילה. בעוד זמן קצר הכול יצא לאור עם הוכחות. מה תאמר אז? האינך מכיר את פרשת סביליה, שערכו לתינוק הלווייה מדומה, פתחו את הקבר ומצאוהו ריק ולבסוף, לאחר שנים, מצאוהו חי ונושם?

אינך זוכר את שלטון מפא"י הנאלח?

בהזדמנות זו, אודה לך מחדש על "חדשות בן עזר" המעניינות והמאלפות.

מוקירך,

יצחק ר. דויטש

טורונטו, קנדה

אהוד בן עזר: שלטון מפא"י לא היה "נאלח" – בזכותו נוסדה מדינת ישראל. לצערי סגנון דבריך מעיב על רצינותך גם בנושא עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, שאתה כנראה מאמין בה בלב שלם.

לפני שנים רבות, כאשר עלתה עלילת הדם הנאלחת, כתבתי נגדה מאמר ב"דבר" וזכיתי לשיחה טלפונית מפרופ' בן-ציון וֵרבִּין, שאישר את כל דבריי – שמדובר בעלילת דם, והוא הסביר לי בדיוק מה היתה המציאות הרפואית והחברתית באותם ימים של העלייה ההמונית מתימן, וכיצד ילדים תימניים שאושפזו כשהם חולים מאוד לאחר הגיעם ארצה – מתו באין להם דורש ולעיתים באין להם שם.

פרופ' ורבין החל לעבוד בשנת 1943 במחלקת הילדים של בית החולים העירוני תחת הנהלתו של פרופסור לודוויג מאייר. בין השנים 1948-1945 היה אחראי לשירותי רפואת הילדים הציבורית של העירייה. בשנת 1949 התמנה למנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים, מישרה אותה מילא עד פרישתו ב-1981. וזה רק חלק מכלל פעילותו הרפואית, שבזכותה ידע במדוייק מה קרה בבתי החולים בשנות העלייה מתימן. נאמנים עליי דבריו במאה אחוז. סוף האמת לצאת לאור. האמת שלו – לא של הפושע ה"רב" עוזי אזולאי משולם וחסידיו השוטים כיום.

לא אחזור על כאן על כל דבריו של פרופ' ורבין– כי כנראה עם אנשים בעלי דעות מוצקות כשלך אין טעם להתווכח. תמשיך אפוא להאמין ממקום שבתך בטורונטו בחטיפת ילדי תימן שביצעו אנשי מפא"י הנאלחים, ואל תשכח כי כל יהודי, אם יימאס לו יום אחד יום אחד לשבת בחו"ל, יכול לחזור למדינה שקמה גם בזכות אותם אנשי מפא"י – ישראל.

אגב, בעיתון "הארץ" ישמחו מאוד לפרסם את דבריך.

* אהוד שלום, כשנבחר ברק אובמה בראשונה התנפלת עליו בשצף קצף באחד הגיליונות והתנבאת שהוא יהיה מהנשיאים הכושלים ביותר שידעה ארה"ב. עתה עם תום כהונה שנייה מוצלחת ע"פ הרוב גם מקרב המבקרים (ראש לימבו ו"פוקס ניוז" בצד) וכאשר האבטלה ירדה לשפל היסטורי של-4.9% למרות ההשפעות הניכרות של משבר 2008 (תולדת הנהגת בוש הבן) והתמיכה הצבאית-כלכלית בישראל גם היא בשיא של כל הזמנים, אינני מבקש ממך לאכול את הכובע אבל היה הוגן מצידך לפחות להסיר אותו בפניו (מטאפורית) ולפרסם תיקון מאוזן להערכותיך בבחינת מודה ועוזב ירוחם.

בברכת קיץ שקט וקריר,

דודו אמיתי

אהוד: דבריך מוכיחים לי עד כמה צדקתי במאה אחוז בתחזיתי לגבי אחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב, מי שהצליח במדיניותו המטופשת להרוס את מעמדה של ארצו בעולם. כנראה שאינך עוקב מספיק אחר הנכתב על אודותיו, לפחות במאמרֵי המומחים, המתפרסמים גם במכתב העיתי.

דבר נכון אחד ציינת לזכותו: הסיוע הביטחוני לישראל לא קטן ואפילו גדל בתקופתו. אבל יש לי הרגשה שהוא עצמו אינו יודע את כל היקף הקשרים ההדוקים והממושכים של המימסד הביטחוני האמריקאי עם המימסד המקביל לו הישראלי, ועד כמה הקשרים הם הדדיים – מפני שארה"ב זקוקה לנו לא פחות משאנחנו זקוקים לה!  

על כך תוכל ללמוד, למשל, ממאמרו המצויין של יורם אטינגר: "בלי רגשי נחיתות בבקשה: ישראל היא שותפה אסטרטגית של ארה"ב" – שהתפרסם בגיליון 1157 מיום 4.7.16.

 * למר אהוד בן עזר, ברכותיי והערכתי לארגון "יד שרה" ולמייסד והיו"ר הרב אורי לופוליאנסקי – בכך שפיתחו מכשיר טכנולוגי חדש, אשר מזהה נפילה באופן אוטומטי, ומזעיק סיוע מיידי. במקרה מצוקה המכשיר יוצר קשר מיידי לצוות מוקד המצוקה של "יד שרה", אשר פועל 24/7. המכשיר קל להפעלה, מתחבר לקו הטלפון הביתי הרגיל, ומתאים לכל חברות התקשורת בישראל. ניתן ללא תשלום  ב-107 סניפי  "יד שרה" בכל הארץ.

כולי תקווה שבזכות המכשיר יינתנו ביטחון, אריכות ואיכות חיים לאנשים מבוגרים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק 

* "האיחוד האירופי מותח היום (שלישי, 12.7) ביקורת חריפה על חוק העמותות שאושר אמש בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, המחייב עמותות הנתמכות על ידי מדינות זרות לפרסם את מקורות המימון שלהן. בהודעה מטעם דוברת האיחוד האירופי נמסר כי החוק החדש מגביל את פעילות החברה האזרחית בישראל ומסכן את יסודות הדמוקרטיה ואת הערכים המשותפים עם אירופה." ["הארץ", 13.7].

נראה אם תמשיכו לבחוש ברוב צביעותכם וכספכם בפוליטיקה הישראלית מתוך אהדה לפלסטינים ולאירגוני השמאל – גם כאשר חוקי השריעה והטרור האיסלאמי יגיעו אצלכם למימדים בלתי נסבלים.

למזלנו העם היהודי בישראל מלוכד ברובו, ואילו בארצותיכם – העמים המקוריים הולכים ומתפוררים, מה שגם מעודד את עליית היהודים שלכם אלינו.

* שלום אהוד, שמחתי כל כך לקרוא הבוקר בעיתונך את הטור של עדינה בראל "משהו על השאלת ספרים". אני חושבת שעדינה ראתה את  תמונת "הנער הכחול" לראשונה בספר שנקרא "אמנות ביצירות מפורסמות" בהוצאת "מסדה", בשנות החמישים. אני קיבלתי אותו אז והוא הרשים אותי כל כך ופתח לי בכלל את עולם האמנות. יש לזכור שעד אז ארצנו היתה דלה באלבומי אמנות ובהדפסות צבע משובחות. תמונת הנער הכחול שבספר ההוא "עשתה לי את זה." הוסבר שם שהאמן גיינסבורו  רצה להוכיח בציור זה שאפשר להשתמש בכחול  כצבע עיקרי בציור, ועד היום הזה אני פריקית של כחולים בעבודתי. אבל הספר השפיע עליי עד כדי כך שהזכרתי אותו בסיפור שלי בשם "כסוס ועגלה" שנכתב עשרות שנים מאוחר יותר ושנכנס (או בחלקו, לא זוכרת ומתעצלת לבדוק) אחר כך לספרי "חיים של נייר".

מצב הספריות העצומות בביתנו הוא כזה שלא ניתן כבר למצוא את העותק של הספר, אבל נדמה לי שהכריכה היתה וורודה ועליה ציור של איש עם מגבעת. בכל אופן תודה לעדינה בראל ולעיתונך שהזכירו  לי קטע כל כך מכונן בחיי! כמעט בכיתי מהתרגשות.

להלן הקטע מתוך "כסוס ועגלה":

"...כל שהיא מבקשת הוא להבין מדוע טרם הפשירו רגליה הקפואות של ילדה אחת קטנה, אף על פי שהיום ביתה מוסק וארונה מלא גרביים, ושחפצים יתקיימו ואֵירועים יתרחשו בלי לסחוב אחריהם מטענים כסוסים גוררים עגלה.

"סוס יודע למשוך ואינו יודע לדחוף. הפעם הראשונה שראתה סוס חופשי, מלחך דשא בין ירק לשמיים, היתה כבר בבגרותה. עד אז, כל סוס וחמור היו רתומים לעגלה – עגלת הנפט ועגלת הקרח, עגלת אבטיחים ועגלת אלטע-זאכן. תמיד היה הסוס כושל במעלה הרחוב, בָּלום במטען הנסרח אחריו ומושך אותו לאחור, ועיניו הכסויות מעַוורות אותו מֵראות את הטמון בעגלתו. תוהה היתה אם ידע  למי צלצלו פעמוני הנחושת בידם של העגלונים. רק כשהוציאה 'מסדה' את הספר 'אמנות ביצירות מפורסמות' בשנת 1951, ראתה בציור של סטרַאנג סוס בערבות אריזונה, וגם הוא נשא רוכב על גבו,  אך בירכתי התמונה עמד פוני בלא עוֹל, ולמרות איכותה הגרועה של הרפרודוקציה דימתה לראות את נחיריו מתרחבים."

תודה וכל טוב

נורית יובל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל