גיליון מס' 1161

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתמוז תשע"ו, 18 ביולי 2016

עם הצרופה "תמונה בלי בגדים" ששלח יוסי דה ליאון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִזְּמַן כְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן. // מוטי הרכבי: אקציות "אצטדיון החורף" בפריס לפני 74 שנים. //   הדסה מור: על ספרו של מאיר שמגר "תם ולא נשלם – פרקי חיים". // נפתלי רז: "חוק העמותות" – בושה לאומית. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: רק בישראל. // ד״ר מרדכי קידר: אני מסית, סימן שאני קיים. [ציטוט]. // מוטי הרכבי: חיילי צה"ל לא אונסים בגלל שהם גזענים. // יהודה דרורי: 1. כיצד לפעול נגד החלטת יונסק"ו? 2. ספרדי? אשכנזי? יש דבר כזה? 3. אופרת סבון טורקית.  // אהוד בן עזר: שני שירים על מות אנוש בר-שלום. // אלי מייזליש: משרד החוץ האמריקני רצה לדפוק את נתניהו – רצה – אבל נכשל. // עדינה בר-אל: מיטב השיר: "כרמל", כתב-עת לשירה. // דורון גיסין: הפוך בה והפוך ואולי יצמח משהו חדש? // גבריאל מוקד: מה מירי רגב וארז ביטון לא מבינים על תרבות המזרח? [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אורי הייטנר: 1. הברירה הכי טבעית. 2. מכתב גלוי לאיתן ברושי. 3. צרור הערות 17.7.16. // האופרה "פידליו" של בטהובן בביצוע קונצרטנטי במוצ"ש בפילהרמונית עם זובין מהטה – ואוּסְרִינֶה סְטוּנְדִיטֶה הנהדרת בתפקיד לאונורה. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"א: הקרב על משלט 86. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִזְּמַן כְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן

לִפְנֵי אֵיזֶה שְמוֹנָה יָמִים, בַּחֲמִשָּה בְּיוּלִי

עָרְכוּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּיּוּן שֶלֹּא הֻזְמַן

זְמַן רָב בְּפוֹרוּם זֶה כְּפִי שֶדִּוְּחוּ לִי וּמָסְרוּ לִי

זִקְנֵי הַכְּנֶסֶת וּמִזְּמַן לָדוּן בּוֹ בָּא הַזְּמַן.

זֶהוּ עִנְיַן אוֹתוֹ מֶחְדָּל מְאֹד לֹא גֶ'נְטְלְמֶנִי

שֶיִּשְׂרָאֵל, בָּהּ נִקְלְטוּ הַרְבֵּה פְּלִיטֵי שוֹאָה,

שָנִים כְּבָר מִתְעַלֶּמֶת מִן הַטֶּבַח הָאַרְמֶנִי

בִּימֵי הַסּוּלְטָנוּת הָעוֹתוֹמָאנִית הָרְשָעָה.

וּכְמוֹ שֶדַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית הֵבִינָה

אֶת גֹּדֶל הַזְּוָעָה אֲבָל רֻבָּהּ שָתַק כְּדָג

מִשֶּפִּרְסֵם פְרַנְץ וֶרְפֶל, יְהוּדִי אַמִּיץ מִוִּינָה

בִּיצִירָתוֹ עַל "אַרְבָּעִים יָמָיו שֶל מוּסָה דָאג"

אֶת פָּרָשַת הַגֶּ'נוֹסַיְד הַהוּא הַקָּנִיבִָּלִי 

צִפִּינוּ שֶמּוֹסָד עִבְרִי שֶמְּחוֹקֵק חֻקִּים

שֶל עַם שֶהוּא עַצְמוֹ חָוָה שוֹאָה קָטַסְטְרוֹפָלִית

יָרִים קוֹלוֹ עַל מָה שֶעוֹלְלוּ אָז הַטּוּרְקִים.

אַךְ כְּמוֹ עַכְשָיו כְּשֶעִנְיָנִים מוּסָרִיִּים נִדְחִים פֹּה

מִפְּנֵי הַמָּתֶמָטִיקָה שֶל הַפְּרַגְמָטִיקָה

שֶל רַק לֹא לְהַרְגִּיז אֶת הַטּוּרְקִים הַמִּתְמַחִים פֹּה

שָנִים בִּמְדִינִיּוּת שֶל הַכְחָשָה וְהַשְתָּקָה

שֶל מָה שֶהֵם גָרְמוּ אָז לָאַרְמֶנִים, כְּשֶנִּבְעֶתֶת

דַּעַת כָּל אִיש-מַצְפּוּן מֵאוֹתוֹ גֶּ'נוֹסַיְד אָיֹם

וּכְמוֹ שֶהִתְנַפְּלוּ עַל בַּחוּרֵינוּ בַּשַּיֶּטֶת

אוֹתָם הַחוּלִיגָאנִים בְּמַסְוֵה "רוֹדְפֵי-שָלוֹם"

שֶהִתְחַזּוּ בַּ"מַּרְמָרָה" לְכַת הוּמָנִיטָרִית

וְשֶנִּסּוּ שָם לַהֲלֹם בִּשְלַל מוֹטוֹת-בַּרְזֶל 

בְּלוֹחֲמָיו שֶל חֵיל-הַיָּם בְּתוֹקְפָנוּת בַּרְבָּרִית

וּבֵינֵיהֶם הַגְּבֶרֶת שֶמִּפִּיהָ לֹא אוֹזֵל

הַשֶּפֶךְ הַהִיסְטֶרִי שֶל שִפְעַת כְּזָבִים גּוֹעֶשֶת:

מָדָאם חָנִין זוּעַבִּי שֶמֵּעִיק עָלֶיהָ צֵל

יָשְרָם שֶל מַדְבִּירֵי הַ"ּמַּרְמָרָה" גְדוּשַת הַנֶּשֶק

הַמְּסָרְבִים כַּיּוֹם (בְּצֶדֶק רָב!) לְהִתְנַצֵּל

כְּשֶמֶּמְשַלְתֵּנוּ בְּהֶסְכֵּם-פִּיּוּס דֵּי פְּרוֹבְּלֵימָתִי

עִם טוּרְקִיָּה, הֶסְכֵּם מֻשְתָּת עַל גַּאז וְכַלְכָּלָה

חוֹתֶמֶת הִתְנַצְּלוּת בִּפְנֵי תּוֹמְכֵי חָמָאס פָנָאטִים

שֶבְּמַסְוֵה עֶזְרָה הוּמָנִיטָרִית נַעֲלָה

לָאֻמְלָלִים שֶל עַזָּה, הֵם בַּ"מַּרְמָרָה" הִסְתִּירוּ

הַרְבֵּה מְאֹד אַמְלָ"ח שֶאֶת טִיבָם יָכְלוּ לִמְדוֹד

עֵינֵי כָּל הָעוֹלָם כְּשֶכּוֹחוֹת צַהַ"ל הֶעֱבִירוּ

אֶת כָּל אוֹתוֹ הַנֶּשֶק לִתְצוּגָה בִּנְמַל אַשְדוֹד.

וּכְמוֹ שֶיִּשְׂרָאֵל עֶשְׂרוֹת מַשָּׂאִיּוֹת שוֹלַחַת

יוֹם-יוֹם לְעַזָּה עִם סְחוֹרוֹת רַבּוֹת כְּפִי שֶנֶּחְתַּם

בְּלִי לְהַתְנוֹת זֹאת כְּלָל גַּם בְּמִלָּה אַחַת מֻבְטַחַת

בְּהַחְזָרַת נֶעְדָּרֵינוּ כָּאן אֶל מִשְפַּחְתָּם

כָּךְ זֶה אוֹתָנוּ, כִּיהוּדִים, מַכְתִּים כְּעַַם אַפַּתִּי

שֶיֵּש לוֹ רַק חֶשְבּוֹן אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִי הַדּוֹרֵס

כָּל עֵרֶךְ מוּסָרִי בִּשְמָהּ שֶל צִינִיּוּת פְּרַגְמָטִית

שֶאֵין בָּהּ שוּם יָשְרָה, רַק רְוָחִים וְאִינְטֶרֶס.

אֵינֶנִּי מֵקֵל רֹאש בְּכַלְכָּלָה וְדִיפְּלוֹמַטְיָה,

אַךְ שוּם תּוֹמֵךְ-חָמָאס עוֹד לֹא חָזַר כָּאן לְמוּטָב

וְשוּם שׂוֹנֵא-צִיּוֹן לֹא יַהֲפֹךְ מֵרֹב סִימְפַּטְיָה

עוֹרוֹ וְלֹא שוּם אֶרְדּוּאָן אֶת חֲבַרְבֻּרוֹתָיו.

כָּךְ שֶאֶת כָּל הַמִּתְפַּיְּסִים אִתּוֹ לִפְנֵי שְבוּעַיִם

מִבֵּין שָׂרֵינוּ הַתְּמִימִים כַּיּוֹם זֶה מַעֲצִיב

לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְנַדְנֵד כִּסְאוֹ בִּידֵי אוֹיְבָיו מִבַּיִת

הַמּוֹכִיחִים בְּרוּרוֹת כַּמָּה שֶשִּלְטוֹנוֹ יַצִּיב...

* * *

מוטי הרכבי

אקציות "אצטדיון החורף" בפריס לפני 74 שנים

לפני 74 שנה (16.07.1942): 4000 שוטרים התפרסו בפריז וריכזו 13,152 יהודים למחנות השמדה. האם לזה התכוון סגן הרמטכ״ל יאיר גולן שקבע שישראל מזכירה לו את גרמניה לפני 70-80 שנה!

באחד מימי חמישי של יולי 1942, בשעת בוקר מוקדמת, התפרסו יותר מ‑4,000 שוטרים ברחובות פאריס ובידיהם צווי מעצר לעשרות גברים, נשים וילדים יהודיים. בתוך ימים ספורים רוכזו 13,152 אנשים לקראת גירושם למחנות ההשמדה. רק מאה מהם נותרו בחיים.

גירוש היהודים להשמדה, ב-16 וב-17 ביולי 1942, בוצע על ידי משטרת צרפת תחת ממשלת וישי, על פי הנחיות הנאצים. מעל ל-13,000 קורבנות, ביניהם יותר מ-4,000 ילדים, נכלאו באצטדיון החורף "ול דיב", בפריז. משם הם נלקחו למחנות ריכוז, ולאחר שהמבוגרים נשלחו למחנות השמדה, למעלה מ-3,000 תינוקות וילדים נותרו לבד במחנות. כשלושה חודשים מאוחר יותר גורשו הילדים לאושוויץ, ושם נרצחו. אנשי המנהלה והשוטרים הצרפתים שיתפו פעולה עם המשטר, ורק מיעוטם סייע ליהודים להימלט או להסתתר.

אקציות "אצטדיון החורף", נחרתו כסמל האומה לשואת יהודי צרפת. כ-76,000 יהודים מצרפת, רובם מפריס, בכללם כ-11,000 ילדים, גורשו ברכבות למזרח. רובם נרצחו באושוויץ. מבין היהודים שגורשו מצרפת למחנות ההשמדה במזרח שרדו כאלפיים וחמש מאות יהודים.

* * *

מדינות מערב אירופה הצבועות

שביקשו ללמד אותנו כיצד לטפל בכסיות משי

בטרור הפלסטיני הקיצוני האכזר

ותמכו בעמותות ישראליות שפועלות נגד צה"ל

לומדות עכשיו על בשרן

כמו בפיגוע המשאית בטיילת בניס

כיצד הטרור האיסלאמי הקיצוני האכזר

מבקש להחריב את יבשת אירופה

ועתה עלֵינו בישראל להכין דירות ומקומות עבודה

לגל גדול של עליית יהודים מאירופה

בייחוד מצרפת

* * *

איזה מזל שישראל אינה מעורבת בניסיון ההפיכה שהתרחש בליל שישי האחרון בטורקיה

* * *

הדסה מור

על ספרו של מאיר שמגר

"תם ולא נשלם – פרקי חיים"

שום דבר לא תם, חוץ מהחיים עצמם, וגם אלה כמו ממשיכים לזרום בדורות הבאים  שהאדם משאיר אחריו. ושום דבר גם לא נשלם. אולם  פרקי חייו של מאיר שמגר, אותם הוא פורש בספרו  "תם ולא נשלם", כמו חופפים בשלמות את כל מהלכיה  המשפטיים של המדינה, מאז הקמתה.

שמגר כמו נולד לעולם המשפט ומן הרגע הראשון להקמת המדינה, הוא היה ממעצבי  מערכת המשפט שלה. תחילה באמצעות הפרקליטות הצבאית, כששימש כפרקליט צבאי ראשי, ולאחריו דרך עיצוב המערכת הממשלתית כששימש היועץ המשפטי לממשלה, וכלה כשופט בבית משפט העליון וכנשיא בית המשפט העליון.

עוד בתקופת כהונתו וגם לאחר פרישתו, הוא מילא תפקידים ממלכתיים כאשר נבחר לעמוד בראש כמה ועדות חקירה, כולל הוועדה לחקר רציחתו של רבין, ועדת החקירה בעניין הטבח במערת המכפלה, ועדה לחקר המים המסרטנים של נחל הקישון ועוד ועוד.

לאורך הספר מונה שמגר את כל פסקי הדין החשובים שבהם נתן את פסיקתו, כשאלה מלוּוים לא פעם בהלכי הנפש ובהתלבטויות הקשות שהתלוו להחלטותיו, כמו גירוש ארבע מאות אנשי החמאס, ובייחוד בדרמה ששררה במשפט דמיניוק.

קביעה משפטית חשובה ומוסמכת, קובע שמגר בעניין השטחים שכביכול נכבשו ב-1967.  על סמך חוות דעת של מומחים משפטיים, כולל חוות דעתו האישית, כותב שמגר, כי "אמנת ג'נבה הרביעית אינה  חלה על השטחים שישראל כבשה ב-1967 משום שהרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים בהם ריבון חוקי  (מצרים ברצועת עזה וירדן ביהודה ובשומרון) – אלא שמדינת ישראל ומרבית מדינות העולם לא הכירו מעולם בריבונותן של מצרים וירדן על השטחים שכבשו במלחמת העצמאות."

ובהמשך קובע שמגר: "מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמה על גבולות קבע אלא בהסכם על שביתת נשק. מכאן, שלמצרים ולירדן  אין חזקה על השטחים הללו."

זוהי קביעתו של משפטן, שהיה בעבר חבר בארגון אצ"ל ושילם מחיר כבד על חברותו זו, כאשר נישבה יחד עם חבריו על ידי חיילים בריטיים והוגלה למחנה שבויים באריתריאה ובקניה.  ארבע שנים של גיהנום באפריקה, כשכל העת הזאת לא שקטה בהם רוח הכמיהה לצאת לחופשי, שהתבטאה בניסיונות בריחה חוזרים ונשנים כשבכל פעם הם נתפסים, אך לא אומרים נואש. 

בריחה אחת עלתה יפה, כשיעקב מרידור וחבריו הצליחו בבריחתם ומיד התגייסו לפעילות  של רכישת נשק באירופה עבור המדינה שבדרך, עד שקמה מדינת ישראל והם חוזרים לארץ, ומיד מתחילים בבנייתה. 

את לימודי המשפט עבר שמגר תחילה בלימודים במכללה בכתב מאוניברסיטה בלונדון ולאחר מכן השלים את לימודיו בבית ספר למשפטים שהתקיים ברחוב יהודה הלוי  בתל אביב.

כחוט השני עוברים לנגד עיני הקורא פרקים משמעותיים לא רק בחייו של שמגר כי אם בחיי המדינה, בתפקידיו המגוונים כפרקליט צבאי ראשי, כיועץ המשפטי לממשלה וכשופט עליון, כשבכל תפקיד משובצים האירועים המשמעותיים שהתחוללו במדינה, כמו מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

דומה שאין אף תפקיד ואף אירוע ואף כהונה ואף ועדה שהוא עמד בראשה, ששמגר לא איזכר בספרו, כשהוא מקפיד גם לאזכר את שמות האנשים שמילאו תפקיד כלשהו לצידו, ואף  דאג להתנצל מראש בפני מי מן השמות שהשתתפו בפרשה זו או אחרת שעליה הוא דיבר, והם נשמטו מזיכרונו. אך למרות זאת, מעבר לכל מה שמנה בספרו, תפקיד מכובד אחד ששמגר מילא במשך שנים רבות, לא הוזכר ולא אוזכר בספר, וגם שמות האנשים שליוו אותו בתפקידו זה, נעדרו. אולי משום שמדובר בתפקיד יותר טיקסי ולא ממלכתי, שמגר  דילג עליו, אולם כל מי שליווה אותו בתפקידו הטיקסי הזה, לא ישכח את החוויה שהיתה כרוכה באירועים שהתלוו לו.

מדובר בתפקיד ששמגר מילא בארגון המשפטנים העולמי –

WORLD JURIST ASSICIATION

שמקום מושבו בוושינגטון, שחברים בו כ-140 מדינות בעולם, והוא מקיים קונגרס  משפטנים  בינלאומי אחת לשנתיים, כל פעם בעיר בירה אחרת בעולם. במשך כמה עשרות שנים, בכל התקופה בה כיהן כשופט בבית המשפט העליון וכנשיא בית המשפט העליון,  היה מאיר שמגר יושב בראש הרכב השופטים במשפט מבוים שהיה נערך במסגרת הקונגרס, שהיווה את שיא  ההתעניינות וריתק אליו את כל המשתתפים  בו, כמו היו צופים בהצגה מרתקת.

המשפט הפומבי אכן היה הצגה, שבה היה נקבע מראש נושא משפטי מעורר מחלוקת, כאשר  על דוכן השופטים יושב הרכב של תשעה שופטים, התובע  והסנגור עומדים משני צידי הבמה  וטוענים את טענותיהם המשפטיות זה אחר זה ואף מתנגחים ביניהם, והשופטים שואלים אותם שאלות להבהרת עמדותיהם, ואז הרכב השופטים יוצא להפסקה, שאחריה נשיא ההרכב, מאיר שמגר, היה קורא את פסק הדין שניתן.

במסגרת הקונגרס היו מתקיימות, כמובן, הרצאות של מומחי משפט, שופטים, עורכי דין, פרופסורים למשפט,  יועצים משפטיים – כל אחד מרצה על נושא שבתחום התמחותו. בקרב חברי המשלחת הישראלית לקונגרס המשפטנים התלוו דרך קבע, במשך שנים רבות, מיספר משפטנים ששמרו לו אמונים והיו מידידיו הקרובים. אחד מהם היה עו"ד יצחק ננר, שמילא תפקידים בכירים בארגון כשנבחר לתפקיד סגן נשיא עולמי, ולאחר מכן לנשיא כבוד של הארגון כולו, כשבחירתו נעשתה בתמיכה גורפת מנציגי כל המדינות.

משתתף נוסף במשלחת הישראלית היה עו"ד מאיר גבאי, שכיהן בזמנו כמנכ"ל משרד המשפטים, ובמסגרת ארגון המשפטנים העולמי נבחר כשופט בבית הדין המנהלי של האו"מ  והיה אף נשיא  בית הדין.

במשלחת הישראלית, שליוותה את שמגר לקונגרסים ברחבי העולם, השתתפו עוד שמות ידועים, פרופ' זאב סגל, עו"ד רובי סיבל שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ, עו"ד יהודית סהר, ומי שהיתה פעילה במיוחד באירגון ונבחרה לאחרונה כנשיאת האירגון העולמי לעורכי דין – עו"ד אתיה שמחה, שהיתה  בזמנו יועצת ראש הממשלה למעמד האישה.

השתתפתי בחמשה קונגרסים כאלו כמשקיפה מן הצד באופן פאסיבי לחלוטין, בעוד יתר המשתתפים נטלו חלק בפעילות ואף נתנו הרצאות. הקונגרס  הראשון שבו השתתפתי נערך במנילה בירת הפיליפינים ב-1993, ואין מילים בפי לתאר את קבלת הפנים המפוארת לה זכו באי הכנס. שחקנים, זמרי אופרה מהמעלה הראשונה, זיקוקין, מתנות, וכל ערב נוסף עם תוכנית מלאה – קבלת פנים בארמון נשיא הפיליפינים, מסיבה נוצצת ועשירה במיוחד בבית המושל,  וקבלת פנים מסורתית בבית השגריר הישראלי.

כמובן שכל עיר עורכת את קבלת הפנים על פי המסורות שלה. בקונגרס שהתקיים  בקטאר, למשל, לא היו שירים ולא ריקודים. רק מזנון של מאכלים מזרחיים. אולם עצם העובדה שבכל הקונגרסים משתתפים אותם אנשים כמעט, יצרה  מעין חבורה קבועה של משפטנים משתתפי המשלחת. 

קונגרס מרתק היה גם בדבלין שבאירלנד, משם נסענו לבלפסט, שם התקיים המשפט הפומבי, שבו כיכבה כתובעת עו"ד אתיה שמחה, יחד עם רובי סיבל, שריתקה את הקהל בטיעוניה המשפטיים. וכך גם עשתה בקונגרס נוסף שהתקיים בקייב, אוקראינה.

אתיה שמחה היתה עו"ד היחידה שאירחה בביתה את באי הקונגרס שהתקיים בירושלים, בערב הפתיחה, והגישה להם ממטעמי המאכלים מעשה ידיה, ששום מסעדת גורמה אינה יכולה להתחרות בהם. באותו קונגרס שימש מאיר שמגר כנשיא הכנס.

לדאבוני, אני נאלצתי לקצץ את השתתפותי בקונגרס שנערך בירושלים בשל התמוטטות פיזית ונפשית שתקפה אותי מיד לאחר היום הראשון וריתקה אותי למיטה באין  בי יכולת להרים את ראשי מן הכר. 

מאז פרש מאיר שמגר מבית המשפט העליון, הוא פרש גם מהשתתפותו בקונגרסים  הבינלאומיים הללו של ארגון המשפטנים העולמי. ובינתיים גם חלק מחברי המשלחת  הקבועים – יצחק ננר, מאיר גבאי, וזאב סגל,  הלכו לעולמם. חוץ מעו"ד אתיה שמחה, שעוד פעילה בארגון, בא הקץ להשתתפות משלחת ישראלית לקונגרסים הללו, שמאז פרישתו של שמגר מהם,  כמו איבדו  מזוהרם  ומן העניין שריתק רבים  אליהם.

את ספרו של שמגר חותמת במאמר נרחב כרמית גיא, עורכת הספר, שכותבת על אישיותו של שמגר כפי שהיא מצטיירת בעיני האנשים הסובבים אותו, כולל בני משפחתו, שכולם כמובן   מחלקים סופרלטיבים לדמותו.

כרמית גיא מציינת ששמגר נמנע באופן החלטי מלדבר על יחסיו עם אשתו השנייה, השופטת מיכל רובינשטיין, בטרם נישואיו, למרות שמן המפורסמות הוא  שהקשר האישי ביניהם התחיל שנים רבות בטרם נישאו, בעוד מיכל רובינשטיין נשואה לבעלה, פרופ' איתן רובינשטיין,  ונולדו להם שלושה ילדים.

פרקי חייו המרתקים והחשובים של מאיר שמגר, המתפרשים  על כ-290 עמודי הספר, אינם מיועדים רק למשפטנים כי אם לכל אדם בעל השכלה רחבה המתעניין  בתקשורת, בפוליטיקה,  באמנות, בהיסטוריה, וגם בתולדות חייו האישיים של אדם שהוא משכמו ומעלה, שהמדינה בורכה בו.

* * *

בעקבות ועדת ביטון

יוחלף הימנון התקווה

בהימנון זכריה בן עזרא

שכתב המשורר התימני יעקב אורלנד

אני זכריה בן עזרא

ולחמי לחמא עניא

וגר אני במעברה

אצל הכביש לנתניה

הלחין התימני משה וילנסקי

* * *

נפתלי רז

"חוק העמותות" – בושה לאומית

ממשלת ישראל רואה בעמותות זכויות אדם גורם שיש להכתימו ולביישו, במקום להעלות על נס את מעשיהן. החוק הוא בושה לאומית.

ביום שני, 11 ביולי 2016, התקבל בכנסת "חוק העמותות", חוק הימין המסכן. חוק זה מחייב עמותות ישראליות, שמרבית תקציבן מבוסס על תרומות ממדינות זרות – רובן מ"האיחוד האירופי", ומארה"ב –  להצהיר על כך בפני רשם העמותות, ולציין זאת בפרסומיהם הרשמיים.

רוב העמותות, שאליהן מתייחס חוק זה, הן עמותות לזכויות אדם, ורוב העמותות לזכויות האדם בישראל נתפסות כעמותות שמאל. כך מבחין החוק בין עמותות לזכויות אדם לבין ארגוני ימין, שמקבלים כספי עתק מחו"ל ממיליארדרים ולא מארגונים מדיניים.

אז מי הן עמותות זכויות האדם "שלנו"? האם אלו ארגונים של מתנחלים? האם אלו הם ארגונים שרודפים פליטים? האם הם ארגונים שחומסים אדמות מפלסטינים? ברור שלא. המדינות התורמות חשות צורך להגן על אנשים נגזלים ולסייע לארגונים שפועלים לשם כך. המדינות התורמות חרטו על דגליהן את ההגנה והדאגה לזכויות אדם כיסוד מהותי. ולכן הן מוצאות את עצמן מעורבות בתמיכה בעמותות ישראליות, שזו היא אבן היסוד לקיומם.

נראה ששרת המשפטים, שאמורה להגן על המשפט, על הצדק ועל החוק, שכחה (או אולי לא ידעה) את מה היא אמורה לשרת. ברור שאינה מבחינה בכך שעמותות זכויות האדם בישראל פועלות בשירות המשפט, הצדק והחוק. שלא כמוה – המדינות האירופיות שתומכות בעמותות אלו יודעות זאת, ומנסות לסייע להן בכך. לפיכך לא מפליא שמדינות אירופה רואות לעצמן חובה לתמוך בעמותות ישראליות שמנסות למנוע פגיעות שכאלה, לסייע למי שנפגעים, ולהתריע קבל עם ועולם על מעשים שנוגדים את החוק והצדק והמשפט.

רשימת המעשים שמנוגדים למשפט ולצדק היא ארוכה: נישול של פלסטינים מבתיהם ומנחלותיהם, גזילת אדמותיהם, עדריהם, עציהם ותבואתם. הריסת בארותיהם, מניעת מים מהם והחרבת מתקני ייצור החשמל שלהם. מערכת המשפט הצבאי, שפועלת לפי חוקים שבספרי החוקים של מדינת ישראל ומדינות אירופה לא יכירם מקומם, פוגעת שוב ושוב בעקרונות המשפט והצדק המקובלים בעולם הנאור. שלטון צבאי על אזרחים, הגבלת תנועותיהם, הגבלת זכויותיהם, התעמרות בהם – עניינים של יום-יום בחיי הפלסטינים הכבושים – הם פגיעה במשפט ובצדק. והשרה שקד אומרת: "אני שרה עם אידיאולוגיה..."

מדינת ישראל מזניחה את זכויות האדם של הפלסטינים שבהם היא שולטת מזה 49 שנים בכוח צבאי. במקום להתברך בעמותות שמייצגות צדק, משפט ומוסר – הימין הקיצוני בכנסת וממשלתו חובטים בהן בכל דרך אפשרית. כאזרח מדינת ישראל, אני גאה בעצם קיומם של ארגוני זכויות האדם, ובפועלם.

אני נאלץ בכאב לציין שלניצחון "חוק העמותות" עזרו גם חברים שלנו בשמאל. ביום שלישי, יום לאחר שזכה הימין ב"חוק העמותות", קבע דו"ח מיוחד של הסנט האמריקאי (דמוקרטים ורפובליקאים גם יחד) שחברינו מארגון השלום "קול אחד"– VOICE ONE שחברו לארגון הפוליטי V15 – קיבלו ממחלקת המדינה האמריקאית לפני שנתיים 349,000 דולר, ונעזרו בהם לפני שנה (2015) במסע להחלפת שלטון נתניהו.

גם בשמאל טעינו. על טעויות אחרות (לא כספיות) שבהן בלטתי אני – עוד אכתוב בהמשך. כדי להגיע לבחירות בעוד שלוש שנים בסיכוי לסלק את הימין הקיצוני מהשלטון – אנחנו צריכים להתארגן כבר עתה להיערכות רצינית ונבונה, ללמוד משגיאות – ולתקן.

מתוך "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה, יום חמישי, ה-14 ביולי 2016.

אהוד: ונשאלת השאלה: מה מצב זכויות האדם ברצועת עזה, למשל? ומדוע כל הגופים התומכים בעמותות השמאל לזכויות האדם בישראל – אלה המנגחות ברשעות את צה"ל ואת ממשלת ישראל, אינם דואגים כלל למצב הנורא של מאות אלפי הפלסטינים ברצועת עזה, שלעומתם ישראל היא גן עדן לאזרחיה הערביים?

* * *

מדינה שיהודיהָ עוזבים אותה

מתרוששת

כך מאז גירוש ספרד ב-1492

וברוסיה כיום

ובמרבית המדינות הערביות

* * *

השקת הכרך "היהודים והמלחמה"

השלישי בכתבי ז'בוטינסקי

הכרך השלישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים, המהדורה המדעית, מאת זאב ז'בוטינסקי, יושק במוזיאון ז'בוטינסקי ביום רביעי, כ"ח תמוז תשע"ו, 3.8.2016 בערב החגיגי לקראת יום השנה ה-76 לפטירתו של ז'בוטינסקי.

במרכז הכרך החדש, "היהודים והמלחמה" 1940-1939,שעתה זה יצא לאור, מובא תרגום חדש, מדוייק ומלא, ובעברית מודרנית, של הספר "חזית המלחמה של עם ישראל", שפורסם לראשונה באנגלית, ב-1940, לצד כתבים נוספים שלא כולם פורסמו עד כה.

הכרך "היהודים והמלחמה" מביא לראשונה כתבים מרתקים אלה, כולל פרק מספר המשך שתיכנן ז'בוטינסקי ל"חזית המלחמה" ומתפרסם עתה לראשונה – "האם הדמוקרטיה אשמה?"

בחיבור נוסף – "השקפה על בעיות מדינה וחברה", מציג ראש בית"ר את חזון בית"ר למדינה היהודית ומתפרסם אף הוא לראשונה בכרך החדש.

לאחר "לאומיות ליברלית א" ו"ארץ ישראל א", הכרך "היהודים והמלחמה" הוא השלישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים שכבר ראו אור, ואותם מפיקים יחדיו מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין, בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור.

הספר מופץ על-ידי מוסד ביאליק. הוא נמצא למכירה גם במזכירות של מכון ז'בוטינסקי, במחיר הנחה של 66 ₪ בלבד.

[דבר המפרסם]

* * *

משה כהן

הנדון: רק בישראל

התבשרנו בתקשורת שהציבור המצרי כמרקחה, ועל מה ולמה, על ששר החוץ המצרי צפה בטלוויזיה בחברת ראש ממשלת ישראל, אלוהים ישמור. ללמדכם, שבמצרים – ישראל היא גרועה ממצורעת, פשוט לא לגיטימית. אבל רגע, יש לנו שלום עם מצרים מזה ארבעים שנה, החזרנו למצרים את כל חצי האי סיני, אז למה מגיע לנו יחס משפיל כזה?

והציבור בישראל מקבל את זה בטבעיות ואינו מזדעזע. אדרבה, הציבור הנאור בישראל מרים על נס את השלום עם מצרים ומגנה את ההסכם עם טורקיה כהשפלה.

דה לגיטימציה על ידי הציבור המצרי אינה השפלה? האם לא יצא כאן מישהו פרייר ומבוזה?

ואין זה הכול. יש לנו הסכם שלום חתום גם עם ירדן, ומה שומעים אנו בתקשורת, ממשלת ירדן יחד עם הרשות הפלסטינית פנו לאו"ם כדי לקבוע שלעם היהודי אין שום קשר להר הבית.

היה כבוד לאומי?

אלה הפרטנרים שלנו לשלום, שלו מייחלים האנשים הנאורים במקומותינו. זה שלום זה?.. זו פארסה עצובה... רק בישראל.

הנדון: איפה הכיבוש

אחרי פיגוע הטרור בשׂרונה תל-אביב הסביר ותירץ מר רון חולדאי לפי הבנתו את האירוע "בגלל הכיבוש", "וכי מה ציפיתם, שבני אדם יחיו בשקט תחת כיבוש?" שאל מר חולדאי. 

בסדר הבנו את הטרור הערבי בישראל ונחה דעתנו. אבל רגע, הנה בוצע פיגוע טרור מחריד בניס שבצרפת. איפה שם הכיבוש, מר חולדאי? אולי תוכל להשכיל אותנו?

הנדון: התנשאות

היום, 15 יולי, בשעה  7 בבוקר, לרגל הפיגוע המחריד בניס צרפת, ריאיין שדרן גלי צה"ל עידן קוולר יהודים בצרפת, ובין השאר שאל: "אנחנו בישראל יודעים להתמודד עם הטרור, איך זה שאתם בצרפת אינכם יודעים להתמודד עם הטרור?"

נראה לי שזו התנשאות שאין לה מקום. זה חידוש בשבילי – אנחנו בישראל יודעים להתמודד עם הטרור? אצלנו לא ייתכן פיגוע דריסה?! האומנם? הוי השאננים בציון!

הנדון: של מי המקרא הזה?

האנשים הנאורים בקירבנו נוהגים לקונן על שאין לומדים תנ"ך בימינו כפי שלמדו בעבר, שהרי התנ"ך הוא ספר הספרים. יופי, אבל רגע, בבואנו ללמוד תנ"ך באים אותם אנשים נאורים ומסתייגים – ספר יהושע אינו קביל, שפוך חמתך על הגויים אינו קביל, אתה בחרתנו מכל העמים אינו קביל, נקמת היהודים בגויים במגילת אסתר אינה קבילה – וכך הלאה וכך הלאה. אז עם כל הכבוד הפסיקו להטיף לנו שצריך ללמוד תנ"ך.

תנוח דעתכם, עוד לומדים תנ"ך בימינו בבתי מדרשות ובישיבות. וכל אחד יודע שמצוות התנ"ך, שנכתבו לפני אלפי שנים, אינן יכולות לשמש ספר חוקים לימינו, כשנורמות ההתנהגות השתנו מקצה לקצה. כך גם לא מצוות הגמרא. ספר החוקים של היהדות בימינו הוא "השולחן ערוך". אז מה פתאום נזעקים האנשם הנאורים נגד הרב קרים, שבמסגרת שיעורי תנ"ך פירש את מצוות התנ"ך כפי שפירש על סמך הכתוב. הוא לא התכוון ולו לרגע שאלה חוקים מחייבים לימינו! לימוד תנ"ך הוא ערך עליון ליהודים מבלי לקבל אותו כספר חוקים לימינו. כל אחד יודע זאת. הלינץ' התקשורתי שנעשה לרב קרים נובע מצביעות ומחישובים פוליטיים צרים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אולי הרב קרים הוא קראי, ומסתמך רק על התנ"ך?

* * *

ד״ר מרדכי קידר

אני מסית, סימן שאני קיים

רבים בישראל ובעולם רואים את ההסתה הפלסטינית ואת הפעילות של הרשות הפלסטינית נגד ישראל במוסדות בינלאומיים, שומעים את נאומי השטנה של אבו-מאזן, "המנהיג המתון", ושואלים את עצמם כמה שאלות חשובות:

האם הפלסטינים הם באמת פרטנר לשלום עם ישראל, או שמא הם רוצים להקים את מדינתם על חורבות מדינת היהודים? וגם אם ברצונם לחסל את ישראל, מדוע אינם מסתירים את כוונתם זו עד שתהיה להם מדינה עם יכולת לבצע זאת?

התשובה לשאלות הללו קשורה לעצם מהותה וסיבת קיומה של הרשות הפלסטינית. יישות זו לא הוקמה על ידי הליגה הערבית מאז שנוסדה בשנת 1945, לפני שקמה מדינת ישראל (למה בעצם?) – לא על ידי ירדן ומצרים שכבשו את יהודה, שומרון ורצועת עזה בין 1948 ל-1967, אלא על ידי ישראל, שממשלתה נכשלה בסילוק מנהיגי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ללבנון ב-1992, וסברה לתומה שערפאת יעשה זאת במקומה "בלי בג"ץ ובלי בצלם." בסיסמה זו מכרה ממשלת רבין, פרס וביילין את הסכמי אוסלו לישראלים.

אין מנוס אפוא מהקביעה שממשלת ישראל הועידה את הרש"פ להיות גוף שלטוני שיעשה את העבודה המלוכלכת עבור ישראל שאינה יכולה לעשות ומה שראוי היה לעשות בגלל מגבלות שמטילים עליה ארגוני זכויות אדם ובית המשפט הגבוה לצדק, שמינו את עצמם אחראים על המוסר האוניברסלי המאפשר לטרור – בישראל ומחוצה לה – לפרוח כמעט באין מפריע. רטרואקטיבית אפשר לשאול: למה בדיוק התכוונה ממשלת רבין, ממשלת שמאל מוסרי ושוחר דמוקרטיה: שערבי יהרוג עבורנו ערבי, כי ידינו כבולות מלעשות זאת? האם יש מעשה פחות מוסרי מזה?

הבעייה של ממשלת ישראל ועם ישראל כולו היא שערפאת, עוזריו וממשיכי דרכו – מעולם לא התכוונו לבצע את התפקיד של "משמר הגבול" של ישראל עבור היהודים. כל מה שהוא והם עשו מאז שהוקמה הרשות ב-1994 היה הצגה. הם נתנו אור ירוק, במפורש או במשתמע, לחמאס ולג'יהאד לעשות ככל העולה על רוחם, שכן אם לא היו משחררים את החבל לארגוני הטרור, היו ראשי הרש"פ מאבדים את מעט הלגיטימיות שיש להם בקרב התושבים שבשליטתם, שעם מותו של ערפאת הצטמצמה באופן ניכר.

כדי למנוע מחמאס לגרור את כל הציבור לצידו, הקימה תנועת הפת"ח את "התנזים", או בשמו האחר "גדודי חללי אלאקצא", שהפילו חללים ישראליים רבים במהלך האינתיפאדה השנייה, שהחלה בשלהי ספטמבר 2000.

בישראל שוכחים כיום שמי שמימן באופן ישיר את הארגון היה לא אחר מאשר ערפאת וסגנו, מחמוד עבאס. כלומר, הנשיא הנוכחי של הרשות הפלסטינית היה מעורב במימון טרור עד למעלה מאוזניו, ויש בישראל מי שרואה בו שותף לשלום, רק כי הבין שהטרור, שהוא מימן, הזיק לפלסטינים והציג אותם בעיני כל העולם כטרוריסטים. זוהי הסיבה לכך שהוא קורא לעבור לשיטות לא אלימות, כלומר הסתה וערעור על הלגיטימיות של ישראל, כולל מעורבות במלחמה הכלכלית, המוסרית והמשפטית נגד ישראל, תנועת החרם ה-BDS.

ההסבר העמוק למעבר של הרש"פ למלחמה מסוג אחר בישראל הוא שללא מלחמה נגד ישראל אין לרש"פ שום מהות. הם יודעים היטב שאין עם פלסטיני, ודאי לא כזה שספרי ההיסטוריה – אפילו אלה של העולם הערבי – מכירים. הם יודעים היטב שאין לרש"פ כל יכולת להתבסס על הציבור כי אין היא יותר מאשר מעסיק – שכשיש לו כסף העובדים הולכים לעבודה, וכשאין לו כסף, הרי שמבחינתם של הפקידים הוא יכול ללכת לעזאזל.

השחיתות, העסקת קרובים ומקורבים, גניבת כספים והריחוק מהעם ומבעיותיו – הפכו את הרש"פ ואת אש"ף לגוף לא לגיטימי, ולכן עליו לייצר לגיטימיות לעצמו, אחרת יסולק כמו אסד וקדאפי.

הפילוג בין חמאס ואש"ף מוכיח כי כמעט 2 מיליון – כמחצית מאלה המכנים את עצמם "פלסטינים" – אינם שותפים לתוכנית הלאומית והפוליטית של אש"ף, שאינו מייצג אותם כלל וכלל. מעמדו של אש"ף כמייצג העם הפלסטיני אינו בנוי אפוא על מסר חיובי כלשהו, אלא רק על שלילת ישראל, המאבק נגדה וההסתה נגדה. ללא המאבק וההסתה, אין לאש"ף ולרשות שהקים שום "סיבת קיום", ולכן הם ממשיכים להקים כיכרות, רחובות ובתי ספר על שם טרוריסטים, לכנות את כל ארץ ישראל בשם "פלסטין", להציג אותה צבועה בצבעי הדגל הפלסטיני ולבקר ביקורי תנחומים בבתי משפחות של טרוריסטים שישראל שמה סוף להם, לסכיניהם ולג'יהאד שלהם נגדה.

ההסתה נגד ישראל היא הדבר היחיד שאש"ף והרש"פ שהקים יכולים לעשות, שכן ישראל מעולם לא גבתה מהם מחיר אמיתי ומוחשי, על ההסתה והשיסוי נגד ישראל כמדינת הלאום היהודי ונגד אזרחיה היהודיים. לכן הם גם מאמצים את הסמלים הדתיים של הקיום הפלסטיני, כלומר מסגד אלאקצא.

הם מעדיפים לכנות בשם "מסגד אלאקצא" את כל שטח הר הבית, כיוון שאלאקצא מוזכר בקוראן, ולא העם הפלסטיני. אגב, הקוראן מזכיר פעמים רבות את בני ישראל ואת היהודים, אך לא את הפלסטינים ולא את אלחרם אלשריף. למה?

לאש"ף והרש"פ אין קיום ולגיטימיות בלי המאבק וההסתה נגד ישראל, ולכן ניתן להניח כהנחת יסוד שגם אם תקום מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, נוספת על מדינת עזה שהוקמה בידי חמאס לפני למעלה מ-9 שנים, מדינה זו לא תחדל להסית נגד ישראל, שכן רק בדרך זו היא יכולה להצדיק את עצם קיומה.

ההוכחה לקביעה זו היא מה שהיה בסוריה תחת ממשל משפחת אסד העלווית: כיוון שהם נחשבים כופרים, משת"פים ועובדי אלילים, לא היתה להם כל לגיטימיות, ולכן הם השתמשו בהסתה נגד ישראל כדבק להדביק באמצעותו את המשפחות והשבטים שמעולם לא היו "עם סורי" אחד, מאוחד ומוכר, כי אין כזה עם, ומאורעות הדמים של חמש השנים האחרונות חשפו אמת מרה זו. בדומה לכך אין "עם עיראקי", "עם לובי", "עם אלג'יראי" וכו'. אז יש "עם פלסטיני"?

לכן הדרישה הישראלית והבינלאומית מהרש"פ לחדול מלהסית נגד ישראל היא דרישה שאין לרש"פ יכולת או סיבה להיענות לה. כל הפסקה בהסתה משמיטה את הקרקע מתחת לרגליה הרעועות, ולכן אינה יכולה להסכים לה. ואם ההסתה מביאה אנשים, בעיקר נוער, ליטול סכין ולדקור ישראלי או לירות על מכונית אזרחית, אז גם תוצאה זו היא חלק מעצם קיומה של הרש"פ, שכל קיומה מותנה במאבק הטוטלי נגד ישראל – בטרור, בתקשורת, באקדמיה, במסדרונות המשפט ובשדרות המסחר, בארץ ובחו"ל.

פורסם לראשונה במגזין "מראה". ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

כמה נחמד לגרמניה

שבמקום ה"זרים" היהודים

שתענוג היה לה לשנוא אותם

היא נשארה עכשיו עם הטורקים

ועם הגירת מיליוני פליטים מוסלמים

שספק אם יהיו חיזוק לתרבות ולכלכלה שלה

כמו היהודים שפעלו בה בטרם גורשו והושמדו

* * *

מוטי הרכבי

חיילי צה"ל לא אונסים בגלל שהם גזענים

המשך לפרשה שהועלתה ע״י Ynet וידעות האחרונות בה צוטט המועמד לרב הראשי לצה"ל בצורה שקרית ומסולפת (מה חדש, זה Ynet). מסתבר שאם מחר אלפי חיילים חרדים ומתנחלים יתחילו לאנוס ערביות, הם בעצם יוכיחו ליפי הנפש מהאוניברסיטה העברית שחיילי צה"ל אינם גזענים!

חייל צה"ל, לא אנסת ערבייה, אתה גזען.

עבודת דוקטוראט באוניברסיטה קובעת, חיילי צה"ל לא אונסים ערביות בגלל שהם גזענים. ערכה את ״המחקר״ טל ניצן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי.

השאלה שנשאלת היא מי לדעתכם יותר ליברלי, יותר יפה נפש, יותר שמאלני, יותר נאור ויותר תרבותי?  האוניברסיטה העברית, שאיפשרה עבודת דוקטוראט כל כך מתקדמת ליברלית ונאורה, או אולי דווקא מחמוד עבאס זה שהתקשורת קוראת לו בשם החיבה אבו מאזן, שכתב עבודת דוקטוראט שמוכיחה שהשואה לא היתה ולא נבראה, או אולי סגן הרמטכ״ל יאיר גולן שקבע ביום השואה שהישראלים הם נאצים (מזכירים את גרמניה לפני 70-80 שנה).

אגב, קיים חשש רציני שבנט הגזען כשר החינוך לא יאפשר עבודות דוקטוראט נאורות כל כך. ורגב הגזענית לא תאפשר פרסים לעבודה כל כך תרבותית.

אני גם מניח שטל ניצן וד״ר עדנה לומסקי, לא כל כך ימהרו לצאת לרמאללה. כידוע הפלסטינים, בניגוד לחיילי צה"ל, אינם גזענים והם יאנסו ברצון כל ישראלית שיפגשו מהשמאל או מהימין. וזאת לפני שירצחו אותה.

מסתבר שפרופסור אייל בן ארי, נזרק מהאוניברסיטה העברית לצמיתות, בגלל פרשיות מין עם סטודנטיות. אבללללללל – בפרשיות המין היו מעורבות סטודנטיות יהודיות בלבד ואף לא ערביה אחת! האם זה מוכיח שהפרופסור הנאור לא כל כך נאור ובעצם בתוך תוכו יש נגע של גזענות!

לינק לעבודת הדוקטורט:

http://zeevgalili.com/wp-content/uploads/2008/01/military-rape2.pdf

* * *

יהודה דרורי

1. כיצד לפעול נגד החלטת יונסק"ו?

ארגון התרבות של האו"מ עומד כנראה לאמץ החלטה ירדנית-פלסטינית, מבישה וזדונית – ששללה בשעתו כל קשר דתי והיסטורי ליהדות ולישראל – לגבי ירושלים בכלל ולהר הבית בפרט.

אסור למדינת ישראל לעבור על החלטה מסוג זה בשתיקה. יש לפעול בנחישות ומיד כדי לסכל ולנטרל החלטה זו. בארבע דרכים כדלהלן:

יש להודיע לירדנים שבניגוד להסכם השלום בינינו – שלא לשנות את הסטטוס קוו, הצעת החלטה שלהם אכן משנה את המצב ולכן הסעיף בהסכם השלום איתם הנותן להם שליטה בהר-הבית בטל ומבוטל !

מי שחושש שירדן תפנה כנגד ישראל, אינו מודע כנראה לעובדה שישראל היא ביטוח-החיים החשוב ביותר של ממלכת ירדן. הם יצטרכו לחשוב היטב אם כדאי להם להסתבך איתנו בנקודת זמן זו בו הם מאויימים בצורה רצינית מכיוון צפון...

עלינו לשלול מיידית מהרשות הפלסטינית ומהווקף את השליטה האדמיניסטרטיבית על הר-הבית, ולקבוע כללים חדשים כגון: איסור הסתה של מטיפים, מקסימום מבקרים בכל עת, וכמו כן הסדר נרחב יותר לביקורי תיירים ואזרחים ישראליים בהר הבית.

עלינו להודיע לכל המדינות אשר לנו יחסים דיפלומטים איתן, ואשר ידוע שיצביעו עם הערבים או יש חשד שיתמכו בהצעה הירדנית-פלסטינית – כי רמת הייצוג הדיפלומטי שלנו אצלם תרד למינימום, אם אכן יתמכו בביזיון הזה – וכי כל סיוע ישראלי ימנע מהם בעתיד.

שגרירנו באו"מ דני דנון יכריז רשמית כי זו עומדת להיות החלטה בלתי חוקית בעליל משום שהיא נוגדת את העובדות ההיסטוריות ונועדה רק למטרת יצירת אלימות. ולכן מבחינה משפטית (הוא, כיו"ר הוועדה המשפטית של האו"מ) – יקבע שהחלטה זו מבוטלת.

הגיע הזמן להראות לעולם  (ולעצמנו) מהו כבוד לאומי! בנקודת זמן זו של חוסר יציבות מדינית וכלכלית במרבית אזורי העולם, זה הזמן שלנו להראות שרירים, ויש לנו כיום לא מעט. אסור לנו לעבור בשתיקה על ביזוי מכוון זה של הדת וההיסטוריה ושל הסמלים הלאומיים שלנו.

2. ספרדי? אשכנזי? יש דבר כזה?

אני ישראלי, נולדתי להורים אנשי העלייה השלישית מאוקראינה ואני יודע שהציונות החילונית לא נולדה בצפון אפריקה. מעולם לא שמעתי סיפורים על המורשת האשכנזית וגם לא שמעתי דיבורים על המורשת הספרדית. אבי אגב טען שהאליטה בארץ בשנות ה-20 של המאה הקודמת היתה דווקא של היהודים הספרדים הוותיקים, שלא תמיד התייחסו יפה לאשכנזים החלוצים הצעירים.

סבתא שלי מרים, שעלתה ב-1930, סיפרה לי מדי פעם על העיירה בה נולדה וחייתה וזו בעצם המורשת האשכנזית שלי. המבחן המשפחתי הגדול באותה תקופה קרה כאשר דודי אפרים הציג בפני משפחתי את כלתו לעתיד – ויקטוריה, יפיפייה ממשפחה ספרדית ידועה וותיקה בירושלים, ושם ממש עלו על בריקדות נגד הנישואים ל"אשכנזי הזה", עד שהזוג נאלץ לברוח ולחיות בארה"ב. סבתי דווקא אימצה את ויקטוריה ללא בעיות.

כל חיי לא הרגשתי שיש הבדל בין "אשכנזי" ל"ספרדי", לא בבתי-הספר, לא בתנועת הנוער, לא בצבא, וגם לא בעבודה. אם ראיתי אפלייה, היא בדרך כלל נעשתה על בסיס של השכלה וכישורים אישיים. שלושת בניי ה"אשכנזים" התחתנו עם לא-אשכנזיות (והנכדים שלנו מה זה יפים... והכלות לא פחות...)

אני מודע בהחלט שיש לא מעט אנשים הנוטים לאפלייה על רקע עדתי, והאנשים הללו מצויים בעיקר במגזר החרדי-הספרדי ובמגזר החרדי-האשכנזי. הם כיום נושאי הדגל של האפלייה העדתית בארצנו, וכך הם היו דורות אחורה.

אומרים לי, תראה את שכונות המצוקה, שכונות בפריפריה בעיקר – ניכר שהאנשים החיים שם הם ברמה כלכלית נמוכה ורובם בני עדות המזרח, ואומרים לי מומחים (בעיני עצמם) שזו היא הדוגמא הקלאסית לאפלייה.

אין טיעון יותר ניבזי ומעוות מזה. העוני נובע ממשפחות מרובות ילדים, מחוסר מקצוע ומאי השתכרות מספיקה. לצערנו זה מאפיין חלק ממשפחות העולים מצפון אפריקה וממדינות ערב. אין זו אשמת האשכנזים שמשפחות משם ילדו ילדים ללא חשבון כלכלי, ואין זו אשמת איש שבמקומות בהם גדלו בגלותם, החינוך היה מינימלי והעבודה לא היתה מקצוע. זוהי מורשת?

הדור שצועק אפלייה הוא דור שהגיע למדינה כמעט בחוסר-כל. דור של פליטים ללא קרובים בארץ שיכלו לעזור להם. בעוד שלמדינה לא היה מספיק כספים להרים את רמת חייהם – ומצד שני, הם גם לא דאגו להיפרד מ"המורשת" של משפחות גדולות עם הרבה ילדים שראש המשפחה לא מסוגל לממן את קיומם. היתה זו המדינה שבנתה להם בתים חינם, שהיום הפכו למשכנות עוני ("כי המדינה לא שיפצה אותם...") – אבל לדברי אחדים מהם, המדינה אשמה בכך שהפכו פליטים כי אלמלא קמה, הם לא היו חייבים לעזוב את גן-העדן בו חיו במדינות המוסלמיות... הדור השני התנתק מהתזה הזו...

כיום במדינת ישראל, בגלל ההיעלמות הטבעית של "דור המדבר", כמעט שנעלם ההבדל הגלותי בין "ספרדים" ל"אשכנזים" – ובדור הצעיר הנוכחי הבעייה כמעט שלא קיימת. בכל זאת ישנם בארץ הזו מיספר "ספרדים מקצועיים" שטורחים מדי פעם להסביר לנו מדוע דווקא הם "דפוקים" ולכן צריכים יותר תקציבים. ומצד שני "אשכנזים טהורים" בחצרות החסידים (שדואגים לקבל תקציבים). ויש אקדמאים שנושא זה עדיין בידיהם קרדום לחפור בו.

אין ספק שבהיסטוריה של מדינת ישראל היתה קיימת תופעה של אפלייה, תופעה שדוכאה ונעלמה עם הזמן, אבל נצטרך להמשיך לחיות עם "יהדות התורה" וש"ס שימשיכו לטפח את הקרע "הסוני-שיעי" הזה, דהיינו, שינאת אחים על בסיס הלכתי וגיאוגרפי.

הסיסמה ש"כוחנו באחדותנו" אינה סתם סיסמה שדופה. ראו לאיזה שיאים הגיעה המדינה מבחינה כלכלית וצבאית. ול-7,000,000 יהודים החיים בה בביטחה ומהוים גורם בינלאומי חשוב. אם היינו חברה שסועה, אם היינו נותנים לכל לוחשי הרע להפריד בינינו – היינו חדלים להתקיים. הגיע הזמן שנפסיק להשתמש-אפילו במילים: "אשכנזים" ו"ספרדים" – ושלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן.

3. אופרת סבון טורקית

בתורכיה לא היתה כלל הפיכה אלא הצגה של ארדואן כדי לקבל כוח לחסל את יריביו, ולהשליט את חוקי השריעה בארצו, ויחד עם כך –  לזכות באהדת הציבור והעולם. והצליח לו, למנוול.

ניסיון ההפיכה (כביכול...) בטורקיה מסתבר כיום כהונאה מבית מדרשו של ארדואן. האם מישהו באמת מאמין שהיה איזה אידיוט בטורקיה הענקית הזו שחשב שיעשה הפיכה עם 8 טנקים, מטוס אחד ומסוק אחד ועם 400 חיילים? (וזאת מבלי לכלוא בראש ובראשונה את ראשי השילטון ולהשתלט על כל אמצעי התקשורת?)

איך זה שכל ראשי השילטון נעלמו לכמה שעות, איך זה שכמה שעות לפני ה"הפיכה", אנשי השגרירות הצרפתית הצטוו ע"י השגריר להתכנס בשגרירות למען ביטחונם?

ממש פארסה ראינו פה – זו היתה הפיכה מוזמנת כדי לאפשר לארדואן – הדיקטטור הפאשיסטי האיסלמיסט, לחזק את שלטונו, והבדיחה הגדולה ביותר: להאשים את אוייבו הזקן פתהוללה גולן, שמתגורר באיזה יער מבודד בפנסילבניה – באירגון ה"הפיכה"...

קפצו מיד כל ראשי המעצמות והארצות בעולם לעודד אותו על הדמוקרטיה שלו (שלמעשה הינה בחלקה הגדול דיקטטורה איסלמית), והציעו עזרה – ורק מדינה אחת, מצרים, המכירה מקרוב את הטיפוס המלוכלך הזה, פעלה במועצת הביטחון למנוע הצבעה למען תורכיה ונגד ה"מהפכה".

 איך אנחנו יודעים לבטח שזו היתה הונאה? כי לפני שיידעו אותנו בכלל מי עמד מאחריה, ארדואן פיטר 2750 שופטים שפועלים לפי החוקה ולא מאמינים בחוקי השריעה. תחשבו רק על זה. מדוע מעשהו הראשון של ארדואן היה לפטר 2750 שופטים? האם הם יזמו את ההפיכה? האם הם השתתפו בה? ברור שלא. הוא גם יזרוק עכשיו לכלא קציני צבא שאינו סומך עליהם, וייפטר מעוד גורמים אופוזיציוניים כדי שיתאפשר לו להבחר כסולטן הגדול...

תרגיל מעניין ארדואן עשה (בהזדמנות זו...) על ארה"ב. לצנינים בעיניו שהבסיס האווירי הענקי אינצ'רליק נשלט ע"י ארה"ב ומשם יוצאות גיחות נגד דאע"ש (שכזכור עד לאחרונה היו בני בריתו של ארדואן). בגלל "ההפיכה" הוא כיתר את הבסיס הזה והטיל עליו סגר – כנראה כדי לסחוט הטבות מהאמריקאים וכדי להשיג לעצמו שליטה עתידית בבסיס ובביצועיו. הממשל האיסלמיסטי של אובמה כנראה ייכנע לדרישות ארדואן, כולל הסגרתו של אוייבו – פתהוללה גולן.

ארדואן עשה תרגיל  דתי-קיצוני איסלמי על עמו ועל העולם ועל אוייביו מבית ומחוץ. ומי שאכל את כל השטויות הטורקיות על "הפיכה שדוכאה ע"י העם" הם אנשי תקשורת פלצנים וטיפשים בארצנו ובחו"ל.

       * * *

אהוד בן עזר

שני שירים על מות אנוש בר-שלום

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

מתוך הספר שאזל "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. בהוצאת אסטרולוג 2005. ניתן לקבלו בקובץ מחשב בפנייה למכתב העיתי.

* * *

אלי מייזליש

משרד החוץ האמריקני רצה לדפוק את נתניהו –

רצה – אבל נכשל

לא איכנס לפרטי פרטים כי בוודאי כולם שמעו או קראו בעיתון. רק שזה מראה עד כמה הם דפוקים שם בוושינגטון שאינם יודעים כבר מה לעשות איתו – עם נתניהו.

האם אובמה נתן שם קריצה לאחיתופל? אני מתערב שכן. האם אובמה היה מרים כוס ויסקי ענקית עם חבר מרעיו לפלוט [PLOT] – בוודאי.

אז טוב כבר שהוא הולך הביתה – ביי – ולא להתראות עם הפרס נובל לשלום ההזוי שלך.

טוב או לא טוב – נתניהו ישלוט כאן עוד 3 שנים. בסדר מיסטר אובמה?

על מה לא יוותר השמאל בסימון גבול השלום

יש שמאל בארץ. שמאל צעקני בסגנון זהבה גלאון. שטחים כבושים... ולא איכפת לה ולחבריה בשמאל כי רוב רובו של העם אינו משתמש בתוסף 'כבושים'.

וחוץ מגלאון זאת, גם אחרים מרבים להתנסח. 'השטחים', 'השטחים הכבושים' 'השטחים המשוחררים', ההתנחלויות, אזורי יהודה ושומרון, איו"ש, הגדה, הגדה המערבית, ולכל איש וטעמו עימו, סגנונו, תפיסת עולמו, ובעיקר נוגדנים כמו הנוגדנים בדם.

היו לי ויש לי עדיין שיחות רבות בעניין זה, למשל, עם קומוניסטים לשעבר או בהווה, או שמו"צניקים במהות חייהם, או הכי גרוע – יהודים שמצביעים לרשימה הערבית. ולו היה זה חוקי לירוק על אנשים,  היו אלה  חושבים כי מותר לירוק על כולם ורק לא עליהם.

וכשהם קוראים בבוקר של המחרת של ליל ההצבעה את התוצאות, הם מחווירים, הם כועסים ונעשים אדומים כמו דגל ס.ס.ס.ר – הם מאבדים את השלווה ונעכרה רוחם עד תהום. גרוע ממות איש משפחה. מתאבלים כל ימי חייהם. ולא עוזר כלום.

ושהערבים ירצחו עוד אלף יהודים ביום – הם בשלהם: תיסוגו לקווי 67'. שמוקים – לא ידוע לכם כי בזה הרגע, לאחר הנסיגה, תתחיל השחיטה הגדולה בחסות שלטון 'פלסטין'? תמימות של צדיקי הל"ו? "יהיה שלום" הם צורחים. מבין?

לא. אינני טמבל. ולא מבין אותך זולת היותך אתה טמבל.

הנה, אני אומר לו, "בוא ניקח את המפה ותסמן, למשל," אני אומר לו: "ומה עם גוש עציון?"

והוא עונה: "מה? עדיין לא החזרנו את הגוש לפלסטינים? הרי זה חלק ממדינתם – לא?"

[ו]השטחים הכבושים – או 'על הסכין'

בסוף מלחמת העולם ה-2 החליטו בעלות-הברית להעניש את גרמניה לנֶצַח, בזה שקרעו ממנו את פרוסיה-המזרחית ונתנו אותה לפולין ולרוסיה, ואותו דבר עשו הרוסים לפולין עצמה. קרעו ממנה [בערך] רבע משטחה המזרחי ולקחו אותו לעצמם, שהיום זה אוקראינה בעיקר. כך שלעשות פריש-מיש עם גבולות לאחר מלחמה אינו דבר חדש בעולמנו, וכך אנחנו עשינו ב-48'-49'.

כך עשו בנות הברית לאחר מלחמת העולם ה-1, כשבריטניה קיבלה את המנדט מחבר הלאומים כאן במזה"ת, והקימו על חורבות האימפריה העות'מנית את פלשתינה [כולל עבר הירדן] ואת סוריה ולבנון ובעיקר את עיראק. והרי מעולם לא היה עם עיראקי ולא עבר-ירדני, אבל כשכובש קובע שאתה עם אז אתה עם.

אותו הדבר נעשה באירופה בתום אותה מלחמה. כשנולדו מהאין אל היש המדינות הבאות: 3 הבלטיות, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, ואפילו נקבעו מחדש גבולות רומניה, הונגריה ובולגריה.

אבל כשהיהודים סוף-סוף, אחרי 2000 שנה או רק 1800 [אם נקח 3 שנות עצמאות בר-כוכבא] באים ומכוננים מהעפר את מולדתם לאחר שנות דמים מרובות עם הערבים, נחלצים ממצור ב-48' ומכריזים על מדינה בחלק שכבשנו – זה אסור?

ושוב ושוב מתלקחות מלחמות טרור ומתנחלים פה ושם בארץ-ישראל – זה אסור. למה? כי אלה 'שטחים כבושים". כבושים ממי? מפורטוגל? מפקיסטן? הרי גם מישור החוף, שם הוקמה המדינה, וגם ההרים בשומרון וביהודה ובנגב היו תמיד שלנו. ואין זה משנה אם בא כובש הלניסיטי או רומי או טורקי או בריטי וכובש חלקת ארץ שאינה שלו. הארץ היא ארצנו לפני שהרומאים או היוונים או הטורקים פלשו לכאן – לארץ ישראל, או פלסטינה כלשונם.

והנה באים לך כמה יחפנים [נא עיין בתמונות של ערביי הארץ שצולמו לפני 100 שנים] ואומרים 'הדא בלדנא'. והם-הם כביכול צאצאי הכנענים או היבוסים, והרי הם סה"כ הערב-רב שנדד תמיד במדבריות ערב והתנחלו כאן כשראו את ראשוני הציונים מייבשים ביצות.

עכשיו מה זה "חוקי" או "לא חוקי"? האם נלך לפי חוקי האו"ם? שבכל הצבעה מביסים אותנו 110:1?

כל כך בורות ובלופים מאכילים אותנו כמה מאנשי שמאל לומר מה 'חוקי' כאן או לא. ולו היינו מתנהלים לפי החוקים הללו, רק ערבים היו נותרים כאן. אבל הצורך המזוכיסטי שלהם  להיות כאן 'אוניברסלי' או 'הומאני' – בסופו של יום לא יוותר על גופם אבר על אבר מסכיני הערבים.

ומילה אחת לרביעי מהגדת פסח 'שאינו יודע לשאול' ואין לו מושג מה זה שומרון וכמה שנים התנחלו בהר שבטי ישראל שגורשו וחזרו ושוב גורשו ושוב חזרו. וכי היה זה חוקי שיהושע עבר את הירדן מהמדבר וכבש בזה אחר זה את ערי כנען והנחיל זאת לשבטי ישראל? בתנ"ך יש גבולות ברורים מי ומה, ליהודה, כך: "...במדבר, בית-הערבה, מדין וככה. והבשן, ועיר-המלח ועין-גדי, ערים שש..."

אז עין גדי כשר ובית הערבה כשר אבל יריחו לא. למה? מפני שיצחק רבין מסר אותה לעראפת הנוכל? או לפי החכמים הנ"ל "מה יש לנו לעשות ביריחו?" מה? לאכול בננות? או מנדרינות  או 'יוסוף אפנדי' [שאינן כבר בארץ]. כן?

הפארסה הזו של "השטחים הכבושים" היא האומללה ביותר שיהודי הארץ "זכו" לה מפי יהודים. מה כבשת וממי? כבשת פיסת קרקע ליד העננים ששמה הר אוורסט? או פיסה זו כבר רשומה בטאבו מאז יהושע.

אז לא נלך ולו לרגע עם ה'אוניברסליסטים' כגון: "להיכנע למשיחיסטים התנ"כיים"?  כאילו תש"ח היא ורק היא מילה קדושה וכשרה. ואילו יו"ש או התנחלות היא טרפה וכנאמר שם "ולכלב תשליכוהו." לכלב הערבי כמובן.

העם היהודי שרק בחלקו מימש את זכותו לעצמאות מדינית כאן, זכאי לא פחות מבולגריה ליהנות מעצמאות כזו – לא פחות ואפילו יותר.

על כן, מספיק ודי עם אי הפירגון. ומספיק ודי עם אלה המלגלגים.

הנה למשל אחד ושמו יהודה שוחט. מישהו מכיר אותו בכלל? אבל! – יש לו טור באותו עיתון ידוע – ידיות, ובכותרת מישנה על המחיר שצריך לשלם עבור ההתנחלויות הוא מככב ככה: "בואו נדבר על המחיר" כאילו הארץ הזו נקנתה בכסף בידי מישהו וכעת צריך לקנות ממנו בחזרה. והנה הציטוט כמסר אל המתנחלים:

"כמה מטרים של אדמה בגבעות השומרון שווים לדעתכם החיים שלכם..."

זאת לאחר שילדה בת 13 נרצחה בשנתה בקריית ארבע וראש ישיבה מעתניאל נרצח בירי ממכונית חולפת.

אז אמור לי פּוֹץ בריבוע, ומי הם הארבעה שנרצחו עכשיו בשרונה? גם הם מתנחלים? הרי יותר יהודים נרצחו מעבר לקו הירוק מאשר בהתנחלויות או שם בדרכים. להזכיר לך, יהודה שוחט – כמה נהרגו רק בפיצוצי האוטובוסים?

לך אחורה לתולדות העיתים ותראה כי עמנו, השייך לעת העתיקה, לא הוכחד כפי שהוכחדו מרבית בני זמנו מהימים ההם. למה? מהי הסיבה? ללמדך, מר נפש שכמוך, כי מעולם לא שלחה ישראל ספינות מלאות חיילים או קלגסים לכבוש מדינות זרות מעבר לים, כפי שעשו כך מאז ומתמיד עמי תבל. האימפריה הבריטית למשל, שמשלה כאן 30 שנה. או 7 מדינות ערב שפלשו לכאן במאי 48' והובסו.

איני נביא ואיני יודע מה יתרחש כאן בעתיד. אבל לדעתי – היות שישראל כיום היא מעצמת-ענק, יחסית לגודלה, וביכולתה לא רק להביס כל תוקפנות, אלא לנצח, זאת תוצאה של הייחוד שלנו, ואם צריך להמשיך ולהתנחל – איש לא יוכל לנו.

ועוד אחת ושמה אמילי מואטי כותבת:

"יישפך פה דם והרבה. הם  [המתנחלים] לא יירגעו עד שבכיכר העיר יציבו עמוד תלייה שעליו יוכלו לתלות את הבוגד התורן, ולא להסתפק בתלייה אלא לצרף אליה סקילה...."

ככה, תלייה. יופי אמילי.

* * *

עדינה בר-אל

מיטב השיר: "כרמל", כתב-עת לשירה

הגיליון ה-18 של כרמל: כתב-עת לשירה, הוא אכן גיליון ח"י, נאה ומעניין. אני מודה שעבורי יש יתרון רב באחיזת ספר שירים ביד, באפשרות לדפדף בין דפיו, "לדלג" ולקרוא מפה ומשם, לאו דווקא על פי סדר העמודים,  וליהנות מאותיות הדפוס הסדורות בשחור על גבי הנייר הלבן. אגב, האותיות המודפסות, השורות והרווח ביניהן הם בבחינת ציור בעיני ילד קטן, שעדיין אינו יודע לקרוא. ולדעתי הדבר אמור גם לגבי מבוגר בספר שירים מודפס, שלא על גבי צג המחשב.  

175 עמודי כתב-העת בעריכת שלמה לאופר מכילים בעיקר שירים, הן מקור והן תרגום, אך גם שני מאמרים, סיפורים ופרק מספר בכתובים. כבר בפתיחה מתרחב הלב למקרא דברי הפיוט של רפי וייכרט, שכתובים במשפטים ארוכים וסדורים בפסקאות כאילו הם פרוזה, אך למעשה הם שירה. תחת הכותרות "דיוקן", "פגישה" ו"נתיבים" יש  ביטוי לאהבת גבר לאישה, המתחיל במשפט: "איזו מין אריאדנה את, המעניקה לי חוט שקוף אל המבוך שבו בקצה הפיתולים אני מגיע עד אליך?" (עמ' 5).

נושא המשחק בין הפרוזה לשירה נדון במאמרה של רחל רוזנר "שימוש בטקסטים לא ספרותיים בשירה".

היא מדגימה שימוש באלמנטים שימושיים בחיי יום יום, ביניהם מודעות שידוכים ומכירה, דו"חות, הוראות שימוש, הגדרות מילוניות ואפילו מערכת שעות לימודים. בדרך כלל לקוח הרעיון או גרעין הנושא ומעובד לשיר. כך בשיר של ויסלבה שימבורסקה "כתיבת קורות חיים", בו ההוראות למילוי הטופס מקבלות משמעויות נרחבות על אדם וחייו: "ללא קשר לאורך החיים / על הקורות להיות קצרות. / תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים. / המרת נופים בכתובות / וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים. / מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד [...] התעלם מכלבים, חתולים, וציפורים, / מזכרות, נושנות, חברים וחלומות." (עמ' 20).

השיר "דו"ח" של יוהאנס בוברובסקי, משורר מזרח גרמני, מתחיל כך: "ביילה גלבלונג / נמלטה בוורשה / מטרנספורט בגטו, / הנערה / הלכה ביערות, / חמושה, פרטיזנית / נתפשה / בברסט-ליטובסק." (עמ' 22).

ובהקשר שונה לגמרי, על תשתית של מודעת שידוכים, כותב שלמה לאופר: "אני ספקן, עייף, מחפש אישה שתכשף את / השעמום, את החלל הריק שבין שמיים וארץ, / פוסע מתחת לשדרת עמודים, בתוך חלום / עם פַּטְיוֹ ושרכים חובקים צריחים מִשַּיִש, / מבקש יופי שמוליך חום, קור, צמרמורות [...]" (עמ' 18).

זאת ועוד, חנוך לוין חיבר כאילו כתובות על מצבות, אשר יש בהן הומור ומאקאבריוּת: "כאן נח מי / שאשתו לא נחה / עד שסוף סוף / ראתה אותו ככה." וכן "כאן נח אדם / שהרופאים ציוו עליו לנוח / והוא עושה כמצוותם." (עמ' 25).

מאמר נוסף הוא של דוד אדלר. יש בו שני חלקים. בחלק הראשון דן המחבר בסוציולוגיה של השירה, כפי שהוא מכנה זאת. הוא מעלה את השאלה: "איך קרה שמתוך מאות רבות של משוררים, שמשוועים למעט שבמעט תשומת לב תקשורתית, זכה רועי חסן בתשעה קבין וכל השאר בקושי בקב אחד."

לאחר סקירת תשובות אפשריות שונות, ביניהן: השתייכותו בעבר של משורר זה לקבוצת "ערס-פואטיקה", התוכן המתריס של שירתו, ועוד. בסופו של דבר, (זהירות, ספוילר), הוא מוצא שעצם פרסום שיריו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" גרם לכך.

וכל כך למה? הוא מדמה את כותבי השירה לבועות, בעצם בועיות קטנות, בתוך כוס סודה. "כל בועית כזו מייצגת חבורת כותבים סביב 'כתב-עת' (בדפוס או ברשת)." (עמ' 157). לדבריו של אדלר "כל בועה משייטת לעצמה כאילו אין בועות או בועיות אחרות בסביבתה. חבריה עוסקים רק בנעשה בתוכה." ואילו המוסף "תרבות וספרות" – "מוסף זה הוא המצע המשותף היחיד כיום, לא רק של הבועות והבועיות הרבות של עולם השירה, אלא גם הבמה מרובת הקוראים היחידה של שוחרי תרבות, במובנה הרחב ביותר (לפי התרשמותי האישית, לפחות בחוגים מסוימים, היא נרחבת ביותר) והם מציצים גם בשירים, בוודאי בכאלה שכותרתם 'מדינת אשכנז'." (עמ' 158).

בחלקו השני של מאמרו סוקר אדלר את כתבי העת שפירסמו שירים בעבר ובהווה, מן המפורסמים ביותר ועד הידועים הרבה פחות, אלו שכבר פסקו להופיע ואלו שמופיעים עד היום, של הוצאות לאור ושל עצמאיים, אמוניים, סטודנטיאליים ומחקריים, וגם אלו הרשתיים. יש כאן מידע רב על כתבי-העת: יוזמים נושאי הדגל, עורכים, כותבים, וכל זה מלווה לעתים גם בהערכה ספרותית סובייקטיבית לגבי תכנים ומסרים. מעניין לעקוב אחרי שמות כתבי העת. כל אחד מהם ניתן בכוונת מכוון, ואם נכין רשימה רק של הכותרים, תתקבלנה משמעויות נוספות, (על פי תפיסת רוזנר במאמרה הנזכר לעיל). אז הנה כמה שמות לדוגמא: מטעם, כתובת, בינתיים, כתם, אלמנך, מאגמה, דימוי, מבוע,  מקף, עמדה, דחק, מעיין, דקה, הפרעה, קו נטוי, משיב הרוח ועוד ועוד.

אבל נשוב לאוסף השירים ב"כרמל", שהם חלק הארי בכתב-עת זה. יש בהם הנושאים הנצחיים של אהבה, של תיאורי מראות, מקומות, ובכלל כל מה שקשור לאדם ולחייו. כל זה במגוון סגנונות. מובן שגם רוח התקופה משתלבת בנושאים אלו, כגון המיילים שאנו שולחים. מצד אחד יש בשימוש בהם יתרונות רבים מספור, ומצד שני, האם הם מתאימים לתיאור רגשות? כי הרי בהיסח הדעת, או מחמת המהירות שבטכניקה זו, יכולים להישלח תכנים שלא הובהרו ולא נוסחו במדויק, ואת הנעשה אין להשיב.

וכך זה מתואר בשיר של רירי מנור "אצבעות קלות על ההדק": "[...] והאצבעות לעיתים / לוחצות על 'שלח' כעל מַעֲרֶפֶת גיליוטינה / לאחר פסק דין מזורז / וכל מה שאמרת בשגגה / מתנדנד כאיש תלוי באוויר. / ומי שמקבל אוֹתָךְ עטופה ב"INBOX" / חושב / ש'אַתְּ' מפתיעה בחוסר חן וברשעות, ואין לזה כפרה."

והמסקנה בהמשך השיר היא: "האצבעות שכותבות מכתב אהבה / צריכות היו לזרום בצמוד לנוצה של ציפור, / לטבול כל פעם את הנוצה בדיו, / [...] לשים נייר סופג מעל האותיות הרטובות / לחשוב בין מילה למילה, / לקרוא שנית את הכתוב / להדביק בחושניות את הבול [...]." (עמ' 120).

אכן גיליון יפה וח"י.

אהוד: ב-1161 גיליונותיו של "חדשות בן עזר", במרוצת 11 השנים האחרונות – הופיעו עשרות ומאות שירים של משוררים עבריים בני-זמננו, חלקם בפרסום בכורה – אבל המכתב העיתי מאת סופר נידח אינו ראוי כנראה להימנות על הרשימה המכובדת של דוד אדלר שאַת מזכירה, למרות שבין השאר אנחנו היחידים שמפרסמים כיום בקביעות את שיריהם של המשוררים יוסי גמזו וחיימקה שפינוזה.

* * *

דורון גיסין

הפוך בה והפוך ואולי יצמח משהו חדש?

בשלהי היום בעוד חמה נוטה מערבה ורוח חרישית מפיגה חרבונו של יום, מול כוס אדירים בה משתקשקות קוביות קרח במים קרים, משתלטת לה ליאות באברים וכל רצונך הוא בת-צחוק או סיפור מבודח, להביא מזור לראשך מתלאות היום. בעיתונות אין מה לחפש, בטמבלוויזיה אין מה לצפות, לספרי הגות אין כוח, ומה נותר – עלעול בדפים ישנים וקטעים מקטעים שונים שלמרות שנכתבו כבר מזה זמן, ואולי יעלו הם בדל חיוך על שפתיך.

וכך עלה בגורלו של קטע עיתון צהבהב מזוקן – עיתון "מעריב" עוד מן הימים בהם היה ראוי לתואר הזה. בין הכותבים היה אחד, אבישי בן חיים שמו, שתחום התמחותו היה איסוף של זוטות איזוטריות מהנעשה בחוגי חרדים עוד בתקופה שנוהגם ואורח חייהם היו חומר לבדיחות. [היום אתה שם נפשך בכפך].

וכך הביא בן חיים דנן לקוראיו את הסיפור הבא: מסופר ברב גדול וידוע שאחד מבניו הגיע לגיל מצוות וצריך מצוות אנשים מלומדה למצוא עבורו את הכיוון אליו יש להכשירו. משכך  ערך הרב את שולחנו והניח עליו מעשה חושב, כרך מהודר של חמישה חומשי תורה מוארים ומבוארים. לידו הניח מספר שטרות כסף, בקבוק ויסקי וכוסית ואחרון חביב גיליון של עיתון "פליי-בוי". יצא את החדר והותיר דלתו פתוחה כדי סדק כדי לראות מה יעשה הנער ובמה יבחר.

עומד לו הרב ומהרהר: אם יבחר הנער בתורה הרי שייעודו להיות למדן וגדול בתורה, ממשיך דרך אביו. אם יבחר במזומנים הרי דרכו סלולה להיות סוחר עשיר שיביא כבוד למשפחתו.

אם חלילה ייתן בכוס עינו, אבוי לנו ולבושתנו כי שיכור גדל לנו. ואם ישים עינו בגיליון הטומאה –  רודף נשים ושערוריות יצמח ויגרור אחריו את כל המשפחה לאבדון.

נכנס הנער לחדר הביט בשולחן והפריטים שעליו. הרים את החומש ותחבו אל שקע בית-שחיו. נטל את השטרות מנה אותם אחד לאחד ותחבם בכיסו. עמד על בקבוק המשקה ומילא כוסית מן הנוזל המשובח ובעודו לוגם להנאתו פתח את העיתון ואורו עיניו למראה הצילום שאינו מסתיר טפח מחמודותיה של המצולמת.

פרץ הרב בבכי תמרורים וקרע את בגדו מצער בעודו ממלמל – "אוי לנו כי הושברנו, אנו מגדלים במעוננו –חבר-כנסת!"

כל זאת נכתב והודפס וכל שעשיתי היה לקשט במילים שלי, שנאמר כל המביא דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם.

* * *

גבריאל מוקד

מה מירי רגב וארז ביטון לא מבינים

על תרבות המזרח?

השאלות שמירי רגב וארז ביטון צריכים לשאול את עצמם לפני שהם באים בתלונות: האם ב-500 השנים האחרונות עבר מרכז הכובד בכל התחומים מהמזרח התיכון שלנו למערב? ואם כן, מדוע התרחש התהליך הזה?

סוגיית היחסים בין מזרח למערב בתרבות שלנו (ובחברה כולה) הועמדה לאחרונה במרכז הן בפולמוסים הרעשניים בין שרת התרבות שלנו לבין חלקים ניכרים של "קהיליית התרבות" בארץ, והן בפעילותה של ועדה בראשותו של המשורר ארז ביטון, וגם בשערורייה האחרונה סביב הסטטוס של מבקר הקולנוע גידי אורשר. אולם לדעתי אלה וגם אלה לא העמיקו בסוגייה המרכזית של יחסים בין מזרח למערב בתחום תרבות.

השטחיות הבולטת בגישת "המתלוננים המקצועיים" הייצוגיים שלנו מתגלה וניכרת קודם כל דווקא בניתוק רוב התלונות, הטיעונים וה"תיקונים" – מהרקע ההיסטורי, התרבותי, הכללי והממשי של כל האזור הגיאוגרפי שלנו – זה שמכונה לרוב "המזרח התיכון", אך אני מעדיף לכנותו "מערב אסיה וצפון אפריקה" ואולי לקרוא לחֶלקו "מזרח הים התיכון"?

אינני בא להתווכח עם פרטי ההחלטות השונות של שרת התרבות, ואפילו לא עם המלצות שונות של הוועדה שהוקמה – המלצות שבחלקן, אך רק בחלקן, הן אולי דווקא חיוביות, כמו התוודעות לתרבות יהדות ארצות האיסלאם. ההסתייגות שלי היא מהרקע הרעיוני הכולל, ומכמה מהנחות היסוד שלהם, לרבות חוסר הפרופורציות והחד־צדדיות הרעיונית שבהן.

חוסר הפרופורציות והחד-צדדיות האלה מוטים לכיוון לא נכון ומוטעים במידה רבה, בבואם להציג שיוויון מדומה בין תרבות האזור בימינו לתרבות כלל העולם המערבי. זאת קודם כל מחמת ניתוקם מההיסטוריה הממשית, התרבותית והכללית של המזרח התיכון עצמו. ביטון ורגב גם יחד מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה החברתית והתרבותית הממשית, ומשקיעתו היחסית של אותו אזור המכונה המזרח התיכון, שהם מתיימרים לדבר בשמו ולקבוע את עלבון תרבותו.

לו היו רגב וביטון מעמיקים יותר מבחינה תרבותית, היו צריכים ראשית להציב בפני עצמם שתי שאלות הדורשות כנות ויושר, והן שלובות זו בזו.

ראשית, האם ב–500 השנים האחרונות עבר מרכז הכובד בכל התחומים מהמזרח התיכון שלנו למערב, כלומר לאירופה ולאמריקה?

השאלה השנייה: אם מרכז הכובד אכן עבר למערב, מדוע התרחש התהליך הזה?

ב"מרכז הכובד", כלומר במעבר שלו מאזורנו למערב, אני מתכוון למעבר של בכורה בכל התחומים: המדעי, הטכנולוגי, הפילוסופי, האמנותי (לרבות הספרותי), הכלכלי, הרעיוני, המדיני, הפוליטי, הצבאי וכו'. האם הגברת רגב ומר ביטון מוכנים לקבל ולהפנים עובדה זו, או אולי דווקא כופרים בה? האם מוכנה רגב לקבל למשל את העובדה כי עצם המשטר הדמוקרטי שבזכותו היא מכהנת כשרה בממשלתנו נולד לא בצפון אפריקה ולא באימפריה העות'מאנית או הסאסאנידית, אלא דווקא באירופה ובארצות הברית?

והאם מר ביטון מוכן להכיר בעובדה שההתפתחויות הקובעות בשירה העולמית והעברית במאות השנים האחרונות לא באו מהאזור הגיאוגרפי שלנו? ממש כשם שבתחום אחר, הלאומי־יהודי נֶטוֹ, התנועה הציונית — בניגוד להיסטוריה הביטונית המדומיינת — קמה בין וינה לאודסה ולא בין אוראן לצנעא. שום זיוף היסטורי לא ישנה עובדה נחרצת זו, ואין משמעה של אמת היסטורית זו זלזול ברגשות לאומיים ודתיים של יהודי ארצות האיסלאם.

כלומר, ניצבת בפנינו השאלה באיזו מידה ניתן להתעלם מהעובדות ההיסטוריות האובייקטיביות של מעבר מרכז הכובד הכלכלי, המדיני, הרעיוני, ההגותי, המדעי, הטכנולוגי, האידיאולוגי והאמנותי למערב במאות השנים האחרונות, ובאיזו מידה ניתָן וניתֵן ל"מתלוננים המקצועיים" שלנו ליהנות מפולחן היחסיות הטוטאלית, מהרלטיביזם התרבותי המתנגד לאובייקטיביות, של שלילת ערכי-אמת כלשהם, של חוגי הדקונסטרוקציה שהשתלטו בעשורים האחרונים על חטיבות רבות דווקא באקדמיה המערבית?

המסקנה מדברַיי לעיל היא כי ביטון, שככל הידוע לא מוכן לראות אל נכון את כל העובדות ההיסטוריות הללו, נתמנה כקומיסר להנהגת שוויון מדומה בתרבותנו, באורח מלאכותי לגמרי, הרבה מעֵבֶר לשילוב האוצרות של תרבות יהדות המזרח. כי המגמה שמגלמים אנשים כמוהו מתעלמת מהתפתחויות ממשיות בתרבות העולם במאות השנים האחרונות – וזאת גם בטרם מתחיל הדיון על תרבות במדינתנו הקטנה.

אמנם התֶזה שאני מעלה כאן טעונה כמה השלמות, מהן כלליות באופיין ומהן עוסקות בדילמות ייחודיות יותר. למשל, ברור כי קביעת העובדה של בכורת המערב בכל התחומים במאות השנים האחרונות אין פירושה התעלמות מפשעי הקפיטליזם המערבי, הן בעידן הקולוניאליזם כולו והן בעת סחר עבדים מאפריקה בפרט, ובעת אימפריאליזם עוצמתי שגרם למלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בתקופת הפאשיזם עד עליית הנאציזם והשואה.

לי, על כל פנים, באופן אישי – ובדומה ליֶתר הניצולים – בוודאי אין סיבה לשבח את אירופה בלי סייג, אחרי השואה שבה נרצחו כמעט כל בני משפחתי על מזבח תורת הגזע ואנטישמיות חולנית. אך גם לבטיה וחטאיה של אירופה אינם יכולים להטיל בספק את עצם מעבר הבכורה למערב.

נוסף לכך, אין בתיאור של מעבר מרכז הכובד הנ"ל למערב שום גזענות. יש בכך רק תיאור כרונולוגי-עובדתי, שאינו פוגם בגדולת העבר של המזרח. הרי כולנו נודה ברצון כי אם היינו שבים אלף שנה אחורה בזמן, יכולנו להעיד כי בגדד, דמשק, קהיר ואלכסנדריה, מרקש וסביליה (וכן ערי מרכז אסיה ובייג'ין) היו ערי מטרופולין. באותה עת במערב, בצד שרידי רומא, היו פריז ולונדון רק כפרים קטנים שבתוכָם הילכו בנחת חזירים, ורוב אדמות גרמניה ופולין ורוסיה היו מכוסות ביערות, מרבץ לדובים ולזאבים. כלומר, לא מדובר כאן בפערים של גזע או גנום בין מזרח למערב, אלא בתמורות היסטוריות וסוציאליות.

אכן, אותו יתרון קודם של מזרח על פני מערב, ובעצם גם של דרום לעומת צפון, ניכר גם בטקסטים עבריים דאז. מי לנו גדול בשירה העברית משמואל הנגיד, משלמה אבן גבירול, מיהודה הלוי וגם משני בני עזרא? ובהגות ברורה גדולתם של סעדיה גאון, רמב"ם, רמב"ן וקרשקש.

אכן, זו היתה והִנָה שירת ספרד האמיתית, ומגוחך להציג לידה כביטוי לשירה ספרדית או מזרחית את שירתו הבינונית של מר ביטון ועוד פחות מזה אפשר להציג כביטוי לתמצית שירה מזרחית את שיריהם הנשכניים והפעוטים של חסידי ביטון מקבוצת "ערס פואטיקה". למעשה, ביטון היה צריך לבחון מתוך דאגה את מעמד שירתו מול שירת ספרד האמיתית והגדולה מדורות עבָרו – לא פחות משהיה צריך לבחון בדאגה את מעמד שירתו מול שירה עברית מעולה בת ימינו.

אבל מה בִּדְבר יחסים בין רבדים קדומים (שכולם מזרחיים) לרבדים עכשוויים בשירתנו כיום? והנה, האמת היא כי גם אותם סופרים עבריים שהם היותר "מערביים" כיום על פי נוסח מודרניסטי, אינם זקוקים לאישורי "כשרות מזרחית". הרי כל השפה העברית – זו הלשון המטאפיזית והאקזיסטנציאלית, העתיקה והחדישה, היחידה בעולם כלשון מדוברת בת יותר מ-4,000 שנה – ספוגה בסמנטיקה שֵׁמית קדומה. כלומר, היא מזרחית מובהקת, ותחילתה בדורות של קדמות אכדית ואברהמית – וממנה יצא "האיש מאוּר" כביטויו הנשגב של תומאס מאן – וכל יוצר עברי רציני שואב מהמאגר האדיר הזה של דינמיקה בין רבדים היסטוריים רבים ושונים של השפה העברית, שבחלקם הם ממילא ארכי־שֵׁמיים וארכי־מזרחיים.

אני מודע לכך שהסוגיות שהעליתי במסגרת הדיון על יחסי מזרח ומערב בתרבותנו הן אמנם מרכזיות, אך לא ממצות את הדיון הזה כולו, שפתוח גם לבירורים נוספים. במיוחד יש לנסות להפריד בין הדיון הזה על תרבויות מערב ומזרח אצלנו, לבין סוגיות היחסים בין דת לחילוניות בארץ ובאזור. יש גם להבדיל בין הדיון הזה לבין דיון בפער בין שמאל לימין אצלנו ובפערים מעמדיים, בניגוד לניסיונה של שרת התרבות לזהות את כל הסוגיות האלו זו עם זו.

מן הראוי אפוא להמשיך דיון מתלהט זה בהזדמנויות נוספות.

["הארץ" באינטרנט. 13.7.16]

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

16.7.16.

מה זה החזיון הזה שהיינו עדים לו הלילה והבוקר בתורכיה? השערה שלי: ניסיון הפיכה "מוזמן", שהוציא את ארדואן גיבור גדול עוד יותר בעיני מנהיגי העולם התמימים ובני עמו. מזל שהשכלנו איכשהו להתפייס בזמן עם השליט המתוחכם הזה...

15.7.16.

ב-1969 זועזעה רמת-גן. ראש העיר המיתולוגי, מייסד העיר, ואם תרצו – אבי העיר, נהרג בתאונת דרכים קשה בשובו מחיפה. מי היה מאמין אז – הייתכן, רמת גן בלי קריניצי? רק תאונה נוראית יכלה להפיל אותו.

את מקומו ירש ד"ר ישראל פלד. ציוני-כללי מובהק, איש נעים הליכות ומאיר פנים, שעמד בראש העיריה 14 שנה, עד שהפסיד בבחירות לנציג מפא"י – לראשונה בתולדות עירנו, עיר היוזמה החופשית המובהקת. היכרתי היטב את ד"ר פלד – כי היה שכני בשיכון הוותיקים ברמת-גן. הוא היטיב לשמור על צביון עיר הגנים, כפי שהינחה קודמו, שבצילו חסה. בתקופתו פותחו מיתחם בורסת היהלומים, הספארי, קניון איילון, כפר המכביה ועוד.

בפעם האחרונה ראיתיו לפני כשלוש שנים, כשהשתתף באירוע השקת ספר על 90 שנה לרמת-גן, שהתקיים בבית קריניצי. היה זה בשלהי כהונת ראש העיר הקודם צבי בר. פלד הישיש הגיע מביתו במכבים – היישוב שהיה בין מקימיו. העירייה, בראשות ראש העיר החמישי, ישראל השני, פירסמה מודעה צנועה למדי על מותו של ישראל הראשון. נקווה שברמת גן יידעו לכבד כראוי את זכרו של ד"ר פלד ז"ל.

מבין חמשת העיתונים שראיתי הבוקר, רק "ידיעות אחרונות" הספיק להביא למנוייו בכותרת הראשית את אסון-טבח ניס. "ישראל היום" הוציא מהדורה שנייה בשעה 2 אחר חצות. פתאום רואים כמה הכותרות הראשיות בעיתונים האחרים אינן רלוונטיות. כמה הסיפורים האחרים מתגמדים לחלוטין. פתאם מקבלים פרופורציה, מה באמת חשוב בעולמנו ומה מנופח לצורכי סנסאציה כביכול, ולניגוח מגמתי-פוליטי-פנימי. אבל האמת, לא התקשורת חשובה פה, אלא התנהגות מנהיגי העולם החופשי: האם שוב יסתפקו בכינוסי-חירום של קבינטים ולא במעשים של ממש נגד מקורות הסרטן הדאע"שי? האם תימנע מתקפת הטרור הבאה על אדמת אירופה?

13.7.16.

חשבתם שהידיעה על המימון מארה"ב לעמותת השמאל שפעלה נגד נתניהו בבחירות תתפוס כותרת ראשית בעיתונינו?

הצחקתם אותנו. רק ב"ישראל היום״ (כמובן...) וב"ג'רוסלם פוסט", בשאר העיתונים – העבריים – הידיעה מוצנעת אי שם בעמוד פנימי, ומאולצת. הרי אין מדובר פה בגיוס אסור של – למשל – תרומות לקמפיין הליכוד.

12.7.16.

האזכרה ליוני נתניהו– 40 שנה לנפילתו באנטבה. יש כאלה שמשתתפים באירוע השנתי דרך קבע. הפוליטיקאים והעסקנים מתחלפים משנה לשנה. על המצבה הונחו זרי המשפחה והלוחמים, ומשום מה – הקהל כולו הופתע, גבות הורמו – גם זר הליכוד. עם כל הכבוד – מדובר באזכרה ממלכתית לגיבור צה"ל!

הדברים הכי מרגשים היו של אחד הניצולים, שהיה בן 13 כשהיה בין החטופים. "היום אני בן 40, יום הולדתי השני הוא 4 ביולי." אמר.

הדברים הכי נוקבים היו של עידו נתניהו, האח הצעיר, שתקף את הפירסומים שהיו בעיתונים בימים האחרונים וניסו לגמד את חלקו של יוני במבצע ההירואי. לצד יוני שנפל, הוזכר בהערצה גם הלוחם סורין הרשקו יבל"א, שנשאר נכה בכיסא גלגלים. שני הנשיאים לא נשאו דברים, כאשר שמעון פרס ושרה נתניהו חוצצים בין הנשיא רובי ריבלין לראש הממשלה.

ומי שחסרונם הורגש היו כמובן ההורים שאינם עוד – צילה ופרופ' בנציון נתניהו זכרם לברכה.

9.7.16.

מתוך דיווח של אמיר תיבון ב"וואלה": "הרגע המעניין ביותר במהלך הביקור (של ראש הממשלה נתניהו) באתיופיה התרחש במהלך מסיבת העיתונאים משותפת עם ראש ממשלת אתיופיה, כאשר העיתונאי טלהון מלקה מהערוץ הישראלי-אתיופי IETV קם לשאול שאלה. הוא שאל את נתניהו האם העלה בשיחותיו באתיופיה את גורלו של אברה מנגיסטו, האזרח הישראלי המוחזק בידי חמאס בעזה, ואת ראש ממשלת אתיופיה דסאלן, על המגמה הכללית ביחסי ישראל-אתיופיה.

בשעה שראש ממשלת אתיופיה השיב באמהרית, ניגשה אל נתניהו שגרירת ישראל באתיופיה, בליינש זבדיה, כדי לתרגם לו את הדברים. זבדיה, ילידת אתיופיה, היא אחת הדיפלומטיות המוערכות במשרד החוץ, שכיהנה בעבר גם במשלחת הישראלית לאו"ם ובשתי קונסוליות בארה"ב.

"הסצינה שהתרחשה באולם מסיבת העיתונאים – עיתונאי ישראלי יליד אתיופיה שואל שאלה אחת בעברית ואחת באמהרית, ושגרירת ישראל שהיא ילידת אתיופיה, מתרגמת את הדברים לראש הממשלה – סימלה יותר טוב מכל נאום או הצהרה, את היכולת של הקהילה האתיופית בישראל להוות גשר חשוב ליבשת אפריקה."

רישמו לפניכם – סג"מ תומר אחימאיר!

נין לסוניה וד"ר אב"א אחימאיר,

נכד לאורה ויעקב אחימאיר,

בן לאסתי ואבישי אחימאיר,

הקצין הראשון אי פעם בצה"ל מבית אבא (אחימאיר).

גאווה והתרגשות!

ברכות ליקירנו יעקב אחימאיר, אשר זכה באות מפעל חיים מטעם המרכז העולמי של בני ברית, ירושלים, בטקס הענקת הפרס השנתי לעיתונאות לשנת 2016. זהו הפרס השישי שיעקב זוכה בו בשנים האחרונות, כולל פרס ישראל לתקשורת ב-2012.

8.7.16.

דאלאס-דאע"ש: שיגעון הנשק באמריקה מניב גלי רציחות, שכמעט יכולים להתחרות בפשעי דאע"ש. כל אחד יכול לרכוש רובה או אקדח, כל אחד יכול לפתוח באש ולטבוח כאשר "מתחשק לו". ואכן, כלי הנשק אינם נשארים נצורים בכספות הבתים. בזו אחר זו עולות ערי ארה"ב על מפת הרצח ההמוני. דאלאס מצטיינת בכך. היום היו אלה חמישה שוטרים ששילמו בחייהם, לפני 53 שנים נרצח ברחובה הראשי נשיא ארה"ב. הנשיא הנוכחי יכול רק למלמל משהו, אך כמנהגו – דבר אינו עושה. בכל אופן, חמישה שוטרים שנרצחים באמריקה – סיפור גדול יותר בתקשורת מ-250 בני אדם שנרצחו השבוע בבגדאד על-ידי מחבלים מתאבדים.

פנינים ושקרים: אני קורא בתוכניית האופרה "דולי הפנינים" של ז'ורז' ביזה דברי שבח לאופרה הישראלית, שאחד החשובים שבהישגיה – "ביסוסו של קהל רחב ונאמן שפוקד באדיקות את המשכן ובכך מאפשר לאמנות האופרה לפרוח ולהגיע לשיאים חדשים, שכל מדינה היתה גאה בהם." ועוד נאמר בהמשך כי "האופרה תורמת תרומה יקרת ערך לעתידה של התרבות בישראל... אני מחזקת את ידיה על פעילותה החשובה ומאחלת לכם שתמשיכו בפועלכם ולכם הצופים הנאה מרובה מובטחת."

כן, כן, אלה דברי לא אחרת מאשר שרת התרבות, מירי רגב, המשבחת תרבות "אשכנזית" מובהקת, ובכך מפריכה כליל טענות של דולי השקרים על הפניית תקציבים ותשומת לב לתרבות המזרחית בלבד.

יש לתת אמון בדבריה השרה, כי היא באה לתקן, אך באותו זמן לא להרוס את הקיים. מוסיקה אנדלוסית – כן וכן, אבל לצידה גם אופרה משגשגת. בקיצור: תנו לשרה הנמרצת מירי רגב לעבוד וליישם את סדר-היום שלה. "תרבות" של קריאות "בוז" לא תרתיע אותה.

אני בוטח ביושרתה.

אינני זוכר מתי שיתפתי פוסט של זולתי. הערב עשיתי זאת. שיתפתי את הפוסט של שרת התרבות נגד אותם שמתיימרים ברוב התנשאותם להיות "אנשי תרבות" וביזו את התרבות בהתנהגותם הוולגרית בעת נאומה של השרה..

הבה נפנה את האצבע בגלוי – אלה הם שמאלנים מנופחים מרוב חשיבות עצמית, שאין להם סובלנות לרוח אחרת, לדעה אחרת, הם אנשי האנטי-תרבות!

מסכים עם כל מלה של מירי רגב, ככל שהיא חריפה וזועמת.

3.7.16.

אלי וויזל (כן, הוא איית שמו בשני ווים) – התיידדתי איתו כשהייתי בתפקיד ממלכתי לצד ראש הממשלה שמיר, וקיבלתי ממנו כמה מספריו עם הקדשות אישיות. אבל גם בשנים האחרונות היינו בקשר מפעם לפעם, והוא אף תרם מאמר מפרי עטו על השטעטעל לרבעון "האומה" שבעריכתי. בעשרות ספריו, באישיותו הכובשת, בעמדתו המוסרית, בתרומתו להבנת השואה – אם ניתן בכלל להבינה – ינון זכרו לעד.

בין אלי וויזל ליצחק שמיר: "לעיתים קרובות יצחק שמיר אינו בא לידי ביטוי בתוכן דיבורו, אלא בשתיקתו. בעצם היותו כפי שהוא. מדינאי, הרואה את הנולד ואיש מעשה, בעל חזון יותר מאשר חולם: אלה המכירים אותו מעריצים אותו. הוא אדם שלם, הומוגני, עשוי מקשה אחת.

"אין בו דבר שהוא מלאכותי. מדובר באדם, שהיה מוכן ועדיין מוכן בכל רגע מחייו, להקריב הכול למען כבודה וקיומה של המדינה היהודית, שבעצמו סייע להקמתה."

דברים שכתב הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי וויזל, לזיכרו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר ז"ל, בספר שהפיק והוציא לאור ב-2008 מכון ז'בוטינסקי "יצחק שמיר כסלע איתן".

וויזל סיפר עוד על פגישותיהם, כי "עימו דיברנו רק על ההווה. הוא מעולם לא הזכיר את נעוריו בפולין. הרפתקאות מתקופת לח"י? – מעולם לא. תפקידו במוסד? – מעולם לא. עניין אותו מה מתרחש בצרפת ובארה"ב. ובנושא הזה תמיד רצה לדעת, מה היתה השפעתם של האירועים על ישראל."

ארבע שנים מלאו לפטירתו של יצחק שמיר, והנה גם רעו, פרופ' אלי וויזל, הסופר והאינטלקטואל, איננו עוד. עדותו המיוחדת על מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין המדינאי הישראלי והסופר היהודי – תישאר חקוקה לעדי עד, כסלע איתן.

"פסטיבל ראוותני" – מכנים "מקורבי פרס" את נסיעת ראש הממשלה לארבע מדינות באפריקה. גם אם יש בזה שמץ של אמת – ואני מקווה שאין – לא על מקורבי פרס לומר זאת. טלו קורה מבין עיניכם, כמי שמדברים בשם הנשיא הכי ראוותני ובזבזני שהיה כאן, ואף עיתונאי לא הציב אי פעם סימני שאלה על התנהלותו המלוכנית.

אימא של רוצח: רוצים להבין את מקורות השנאה התהומית והרצחנית בקרב הפלסטינים – קיראו מה אומרת לרשת חדשות בחברון אימו של המחבל בן ה-17, שרצח את הנערה הלל יפה אריאל: "בני גיבור, הוא עשה אותי גאה. בני מת כשאהיד בהגנה על ירושלים ו[מסגד] אל-אקצא. השבח לאללה ריבון העולמים, הוא הצטרף לשאהידים שהיו לפניו, והוא אינו טוב יותר מהם. אינשאללה כולם [יצעדו] בדרך הזאת, כל צעירי פלסטין. השבח לאללה."

אז אולי די לאשליות בתוכנו, על אפשרות של שלום ודו-קיום בשלום עם שכנים שזוהי תרבותם, גאווה על פשעים זוועתיים "בשם אללה"?

* * *

אורי הייטנר

1. הברירה הכי טבעית

ירדנו לאילת – אהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל, עודד ישראל מנשרי, המלווה אותנו בתיפוף על קחון ואני, להופיע בערב שלנו "מאיר לעולם כולו" – מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו.

בעוברנו ליד ירוחם, הבריק באהוד רעיון – אולי נפתח את המופע ב"בצהרי היום", שלא היה חלק מתוכניתנו? נדלקנו על הרעיון, וכך היה.

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים

במרכז המסחרי המאובק.

התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה

כמו טורבו מאופק.

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה

משתחררים בתענוג בכל הגוף.

משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח

שמצליף אבק וחום על הפרצוף.

וכל העניין

הוא לשתות משהו קר

בלב מדבר.

פתחנו עם השיר עוד בטרם הצגנו את עצמנו. כך אמרנו שלום לקהל. וכבר במילה הראשונה הקהל היה מחושמל.

בסוכות תשמ"ח (1987) יצא מאיר אריאל עם להקה שהקים לצורך העניין – "קאריזמא" למסע הופעות מקריית שמונה עד אילת, שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שאותו הוא תיעד בסרט בשם זה. השיר "בצהרי יום" הוא לחן של דיוויד ברוזה לקטע מתוך כתבה של מאיר אריאל ל"כותרת ראשית", שתיעדה את המסע. הרי אצל מאיר אריאל גם הפרוזה היא שירה...

בשיאו של השיר, עומדים מאיר וחבריו "נימה וחצי מהצל", ואז "איזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש, ופה שבאוזנינו ממלל," ואומרת:

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה

"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב.

הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם

מתרבות המערב.

האם באמת "איזו מקומית" אמרה את הדברים? ואם כן, האם כך היא ניסחה אותם? או שמא, מה שנראה לי יותר, זו דרכו של המשורר לבטא קול פנימי שבער בו, והגיע לשיאו במפגש המיוחד ב"מסע הבחירות".

כי מאיר אריאל באמת מחובר לתרבות המערב, בדרכו שלו, אך כל חייו ויצירתו הם חיפוש אחר קול ייחודי. ונדמה לי שמשהו בתוכו זועק לעצמו: "הגיע הזמן שתוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב." "שלכם," אתם. כלומר, מאיר אריאל הבין, ולשם כך המסע, את הצורך ב"אנחנו" הכולל גם את אותה "איזו מקומית" מירוחם, ולשם כך יש צורך לשנות את אופי הזיקה לתרבות המערב, שיש בה מן הדביקות והחנופה.

מאיר אריאל לא שר גרסאות כיסוי בהופעותיו. הוא שר רק שירים של עצמו, כולל שירים שכתב לאחרים, וגם כששר משירי בוב דילן, הוא שר את תרגומם לעברית, פרי עטו. יש רק יוצא מן הכלל אחד, גרסת כיסוי אחת שלו. מכל הזמר העברי, על כל סוגותיו ולכל תקופותיו, הוא בחר שיר אחד בלבד, את שירו של זוהר ארגוב "כבר חלפו השנים", למילותיו ולחנו של אביהו מדינה.

ומיני אז כבו עיניי.

כל עולמי חשך עליי,

כי לעגו לי ידידיי.

טוב לי מותי מחיי.

אנה אלך? אנה אברח?

איך אתנחם? איכה אשכח?

הוא לא שר את השיר כאלתור, כדרך אגב. הוא נפגש עם אביהו מדינה כדי שילמד אותו את השיר, ולאחר מכן עיבד אותו לגרסה משלו.

בערב מחווה לאביהו מדינה בפסטיבל ישראל 1993, הזמין מדינה לבמה את מאיר אריאל והם שרו יחד את "כבר עברו השנים" ולאחר מכן הצטרף אליהם חנן יובל בשירת "יעקב התמים" ("אל תירא, ישראל, אל תירא / כי גור אריה הלא אתה.")

למה מכל השירים, בחר מאיר אריאל דווקא בשיר זה? מן הסתם, הוא אהב מאוד את מילות השיר ולחנו, אולי רצה להעניק מחווה של כבוד אחרון לזוהר ארגוב, אך אני רואה בכך גם בחירה של מוסיקה "כאפשרות של גשר". כהבנה שאי אפשר לבנות ישראליות, אם לשונה תהיה תקועה כה עמוק רק בתרבות המערב.

ישבנו, אלפים מאוהבי מאיר אריאל, ערימה של אלפי חבר'ה על הדשא המיתולוגי של קיבוץ משמרות, קיבוצו של מאיר אריאל, באחד מערבי השנה המסורתיים לזכרו של מאיר אריאל. ובין שלום חנוך ואריאל זילבר, אביב גפן ומוקי, כל אותם "מובנים מאליהם", הופיע ניסים גרמה.

ניסים גרמה הוא "מלך הקסטות". "אני דיכי פדיחה בר מזל / אוהב את החיים על פי חז"ל / אני מלך הבסטות על הכביש / מוכר מיני קסטות לכל איש / מוסיקה לכל נפש זה אני / ערבוב מערבי ים תיכוני... אני הוא מלך הקסטות מהתחנה המרכזית."

מוסיקה לכל נפש, זה לא מאיר אריאל. אבל ל"ערבוב מערבי ים תיכוני" הוא בהחלט חתר. הוא כתב והלחין לניסים גרמה את "ציונה" ושר איתו את השיר בדואט.

את השיר הזה שר במופע ניסים גרמה, הפעם, למרבה הצער, כבר לא בדואט. הופעתו היתה מקסימה ומרגשת עד דמעות.

צמיד נחש עשוי מפליז

ועגילי דמעות טורקיז

שנעלמו לסבתא ליז.

איך את מועדת?

צעיף המשי של אחיך

לקחת לו גם את החתיך

וכל כולך מורגל תשליך,

או את חומדת.

איפה, איפה את ציונה?

מתי תרצי כבר את שלך?

החברוֹת שלך, ציונה,

יושבות ומקנאות רק בך.

מתי תרצי כבר את שלך?

מתי מתי תכירי בך?

"רישומי פחם" הוא, בעיניי, החשוב והטוב בתקליטיו של מאיר אריאל. תקליט זה, שבו עוסק מאיר אריאל בחוליי החברה המערבית והישראלית וגם בשאלות פילוסופיות תיאולוגיות על אפסות האדם מול האלוהים, איתני הטבע והממסד, נפתח בשיר "חיית הברזל". שיר זה הוא מדרש על חזון של הנביא דניאל. חיית הברזל היא חיה מפלצתית ואיומה שאותה פירשו חז"ל, אחרי החורבן, כנבואה על האימפריה הרומית. מאיר אריאל מצא שיש "הרבה מרומי היום," וקונן על הפטישיזם של הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים, ובעיניים נבואיות תיאר במדויק את תרבות תוכניות הריאליטי ואת מחיר תרבות הסמרטפונים, שנים לפני שהיו תכניות ריאליטי ולפני שמישהו חלם על סמרטפונים.

כל שירי התקליט הם פירוט של החוליים המופיעים ב"חיית הברזל". אולם התקליט מסתיים בהאפי אנד, בשיר "פה גדול". השיר הוא עיבוד של מאיר אריאל לאגדת חז"ל על מותו של טיטוס. בתיאורו של טיטוס הוא שוזר רמזים למקבילות ב"חיית הברזל", ובכך הוא מבטא אמונה בניצחון הרוח על חיית הברזל. הרוח עליה הוא מדבר, היא רוח היהדות.

המהפך בתקליט מופיע כבר בשיר הלפני אחרון – "שיר התעסוקה". בשני שירים בתקליט עוסק אריאל בעבודה. "שיר המקצוע" מתאר אדם שהוא עבד למכונה, שמשמן אותה כפי שבשיר הראשון האדם משמן את חיית הברזל. כל חייו האיש מאבד את אישיותו בעבדות למכונה, עד שקורא לו אסון. הוא מפוטר. ומתברר שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות, הוא לעבוד את המכונה. בלעדי העבדות הזאת, אין לו חיים. הדבר היחיד שאיום יותר מלחיות עם המכונה, הוא לחיות בלי המכונה. אין מוצא. איזו פסימיות ואומללות.

בעבודה לקינו, בעבודה נירפא, כתב מו"ר א.ד. גורדון. וכך גם מאיר אריאל. המהפך בתקליט הוא "שיר התעסוקה", שבו השחרור אף הוא נעשה באמצעות עבודה. הייחוד של העבודה בשיר התעסוקה, הוא שזו עבודה מתוך חירות, מתוך בחירה, מתוך אמונה באידיאל גדול המצדיק את המאמץ וממלא את העובד במוטיבציה להתאמץ ללא חשבון. העבודה הזו היא בניית המשכן. השיר שזור ביטויים מתוך הפרקים המתארים את בניין המשכן, את ההתנדבות והמוטיבציה של בני ישראל, עד שמשה עוצר בעדם, כי אין לו כבר צורך בכל כך הרבה התנדבות. מאיר אריאל מבקש:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר,

לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר...

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי.

לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא,

בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –

איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,

בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אולם אותה עבודת קודש, אליה עורג מאיר אריאל, אינה רק עבודת המשכן של אבותינו לפני 3,000 שנה, אלא גם מלאכת החלוציות של אבותינו הביולוגיים, בוני הארץ ומקימי המדינה. ומיהם? כמובן, הוריו החלוצים, מייסדי הקיבוץ. אבל לא רק הם.

קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, מבקש מאיר אריאל, אך הוא מבקש שיקחנו גם אל מעברת העולים, בשנות המדינה הראשונות.

במעברת העולים, שוכני האוהלים,

קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים...

ההתייחסות לעולים במעברות כחלוצים, בוני המדינה, שווי ערך לחלוצים שהקימו את הקיבוצים והמושבים, היא התייחסות חתרנית לרוח התקופה. הרי הם "הובאו", לא באו. לא, אומר מאיר אריאל. הם חלוצים. הם בונים ויוצרים, "ברצון הכי חופשי," וכשהוא רואה אותם, הוא רואה את מלאכת בניית המשכן.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים

איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים

מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה

ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה

מבלוק זהב התכשיטים – שלמה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.

כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

אותה הרוח היהודית, אותה הרוח הישראלית שתנצח את "חיית הברזל", שואבת את כוחה מאבותינו במדבר ומאבותינו חלוצי הציונות. חלוצי הציונות הם מי שבאו מן המזרח ומן המערב, והביאו עמם את אוצרות התרבות של המזרח והמערב. המקורות המגוונים הללו הם בית היוצר הסנרגטי של בניין תרבות וחברה.

במופע המקסים של שולי רנד בשירי מאיר אריאל, הוא שר בהדרן את "בצהרי יום". מה חש שולי רנד, ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא שר "תוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב"? מהי תרבות המזרח שלו?

שולי רנד לבוש וחבוש כפי שהתלבשו והתחבשו יהודים בעיירה במזרח אירופה לפני 200 שנה. עולמו נע ונד מירושלים לברלסב ולאומן ובחזרה. הוא נטוע בעולם החסידי המזרח אירופי, אך הוא נטוע גם בתרבות הישראלית, ולא בכדי הוא שר מאיר אריאל, והוא נטוע היטב גם בתרבות המערב, הרי המופע שלו הוא מופע רוק לכל דבר. הוא, וששת נגניו החילוניים, והמפיק המוסיקלי אסף תלמודי, שבין מפעלותיו היפים גם אירועים של החייאת שירת ספרד – הם הסינתזה הראויה של התרבות הישראלית.

שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית" הם הסוכנים הראשיים, זה ארבעה עשורים, של בשורת התרבות הישראלית המבוססת על הסינתזה הזאת בין התרבויות והמוצאים. מאיר אריאל כתב להם את מלות השיר "ארצי לגואל".

הוי חולמת, הוי מיוחמת,

הוי, ארצי לגואל.

הוי נרדמת, הוי לבכי השואל.

הם אונסים אותה כל בוקר,

ערב וצהריים,

משחקים עליה פוקר,

פוקר המספריים,

ובלילה משמיעים הם יללה

על צער גורלה.

קוראים בקול גדול

עד הוא נשמע כצחוק

המהדהד רחוק.

הוי, יש עבד, תחתיו עוד עבד.

הוי, עליו משרת.

הוי, שפחה יש.

הוי על מה לשחֵת.

באחת מהופעות הלהקה, הזמין שלמה בר, מלחין השיר, את מאיר אריאל לבמה, וביקש שיצטרף אליהם לשירה.

כשהם סיימו לשיר, אמר מאיר אריאל: "זאת הברירה הכי טבעית!"

בימים אלה אנו מציינים 17 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. בקרוב תצא הביוגרפיה שלו, מאת פרופ' נסים קלדרון ופרופ' עודד זהבי. ההשראה למאמר זה היא הרצאה של קלדרון, בכנס "מי אני? שיר ישראלי."

2. מכתב גלוי לאיתן ברושי

לאיתן, שלום רב!

ברצוני להסב את תשומת לבך לפוסט שהעלתה העוזרת הפרלמנטרית שלך עו"ד אליס גולדמן בליל ההפיכה בטורקיה.

"הביבי, הלו, זה בשבילך וכדאי שתהיה מודאג...

הפיכה צבאית בטורקיה.

לא מפתיע!

האם גם אנחנו נהיה מספיק אמיצים להעיף את הדיקטטור הפרטי שלנו?"

משמעותו של פוסט זה אחת – קריאה להפיכה צבאית בישראל והורדתה בכוח של הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של ישראל.

ואם הדברים לא היו מספיק ברורים, היא הוסיפה בתשובה לשאלות גולשים: "זה מאוד פשוט בעיניי – הפיכה על מנת להחזיר את הדמוקרטיה. זה מה שקרה עד היום בטורקיה. ייתכן שזה מה שצריך גם פה."

ועל התגובות שהזכירו לה את העובדה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא השיבה שגם היטלר נבחר בבחירות, ואילו בוצעה הפיכה צבאית להפלתו, היתה נמנעת השואה.

איתן, אנו מכירים שנים רבות. אני יודע שאתה דמוקרט אמיתי, בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך. אני משוכנע שאתה סולד מן ההסתה הפאשיסטית של העוזרת שלך, הקוראת להפיכה צבאית נגד ממשלה דמוקרטית לעילא ולעילא, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לעילא ולעילא ומשווה את ראש ממשלת ישראל להיטלר.

משום כך, אני מצפה ממך לפטר לאלתר את הפאשיסטית הזאת מתפקידה. כל דקה שהיא משמשת כעוזרת הפרלמנטרית שלך, היא חרפה, והחרפה כולה שלך. הימנעות מפיטוריה המידיים, כמוה כהתייחסות לדברי ההסתה שלה כלגיטימיים.

דברים אלה אינם לגיטימיים. מי שמניף יד גסה ואלימה על הדמוקרטיה הישראלית, מקומו לא יכירהו בבית הנבחרים הדמוקרטי של ישראל. בוודאי שאין מקום לכך שח"כ שהינו חבר קיבוץ יחזיק פאשיסטית כזאת בתפקיד עוזרת.

ובינינו, איזו עזרה פרלמנטרית תוכל לקבל מאדם השולל את הבסיס של הפרלמנט – הדמוקרטיה? אני מקווה מאוד שעד שהמכתב הזה יפורסם, כבר לא יהיה בו צורך, כיוון שתמהר להשליך אותה לכל הרוחות.

בברכה ובידידות,

אורי הייטנר

בעקבות מכתבי הגלוי לח"כ איתן ברושי, שבו קראתי לו לפטר לאלתר את העוזרת הפרלמנטרית החדשה שלו שקראה להפיכה צבאית בישראל, הוא התקשר אליי. בשיחתנו, הוא גינה באופן חד משמעי את דבריה וסיפר שברגע ששמע עליהם, הוא נזף בה והיא הסירה את הפוסט וכתבה הבהרה. הוא החליט לתת לה צ'אנס ומשוכנע שדברים אלה לא יישנו.

מהיכרותי רבת השנים עם איתן, ברור לי שהוא רחוק מדבריה כרחוק מזרח ומערב. אולם לדעתי הוא שוגה בתגובתו. חומרת דבריה אינה יכולים להסתכם בהגדרה "תקלה", כפי שהיא הגדירה זאת בפוסט ה"התנצלות". מה פירוש תקלה? אצבעותיה נעתקו מידיה וכתבו בעצמן את הדברים? אילו כתבה הסבר שממנו ניתן היה להבין שהיא מבינה ומפנימה את חומרת דבריה וחוזרת בה, ניחא. אך היא לא עשתה כן. זו לא תקלה. התקלה היא המינוי שלה, ויש רק דרך אחת לתקן את התקלה.

3. צרור הערות 17.7.16

* הרודנות תעמיק – הפיכה צבאית בטורקיה אינה נגד שלטון דמוקרטי, אלא נגד רודנות איסלמיסטית. עכשיו, עם כישלון ההפיכה, תעמיק הרודנות האיסלמיסטית של ארדואן. חבל.

* ליוויתי בתקווה את ההפיכה בטורקיה – ארדואן הוא מנהיג אנטי ישראלי ואנטישמי קיצוני, שהפך בעלת ברית קרובה של ישראל למדינת אוייב.

טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאעש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.

טורקיה של ארדואן היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. הפטרון בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו. פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים – יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.

ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.

גם היום, כשדאע"ש התהפך על טורקיה והפך אותה ליעד מרכזי של הטרור האיסלמי, טורקיה אינה מתנערת מהטרור ואינה חדלה מתמיכתה בארגוני טרור.

איני טורקי. אני ישראלי. את הניסיון הכושל להפיכה בטורקיה, ליוויתי כישראלי, וייחלתי להצלחת ההפיכה (כפי שאהדתי את ההפיכה של א-סיסי במצרים, נגד בן דמותו של ארדואן – מורסי).

למרבה הצער, רוב העם הטורקי תומך במנהיג האיסלמיסטי, כפי שהעם הגרמני תמך בהיטלר, העם המצרי תמך בנאצר והעם האיטלקי תמך במוסוליני, ואי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם התומך ברודן. לכן, ההפיכה כשלה, וכעת יעמיק ארדואן את שלטונו ויבצר אותו. ארדואן נערץ על הטורקים שבחרו בו שוב ושוב – אך יש לומר את האמת: בטורקיה אין דמוקרטיה. יש דמוקטטורה, כלומר השלטון נבחר בידי העם, אך בין בחירות לבחירות הוא משליט רודנות איסלמיסטית, מדכא את חופש הביטוי וחופש העיתונות ורודף את מתנגדי השלטון.

* אותה מלחמה – ניס, עתניאל, שרונה, מרילנד – אותה מלחמה. אותו אוייב.

* חדשות השבוע באיחוד האירופי – האיחוד האירופי החליט השבוע לפתוח משרד דיפלומטי בבירת הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית – טהראן.

ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיחוד האירופי החליט לתמוך במהלך איסלמיסטי קנאי – החלטה אנטישמית של אונסק"ו על פיה "הר הבית קדוש למוסלמים בלבד."

ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיסלם הקנאי הג'יהאדיסטי ביצע טבח נורא בחגיגות יום הבסטיליה בניס שבצרפת.

המתקפה על החוגגים ביום הבסטיליה אינה מקרית. ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחוו – הם ניגודה המוחלט של האידיאולוגיה הקנאית האיסלמיסטית. צעדי הפייסנות של אירופה כלפי האיסלם הקנאי, מנוגדים אף הם לערכי המהפכה.

* בכסף זר – פרשת V-15 –  ניסיון לקנות שלטון בכסף זר.

* שוחרי שלום – ח"כי חד"ש גינו את ביקורו של שר החוץ המצרי בישראל. למה? כי הם שוחרי שלום. הרי חד"ש היא החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. כמו שהיא שוחרת שלום, כך היא דמוקרטית.

* זה נשמע כמו אויאויאוי – עריקי המלחמה נוהגים להתהדר בכך שהם מוכנים לשלם מחיר על סרבנותם. התהדרות קצת מוזרה... כל עבריין שיושב בכלא יכול להתהדר בכך. אבל אם הם כל כך גאים בתשלום המחיר, מה זאת ההתבכיינות הזאת על המחיר שמשלמת העריקמינר?

* לשימור הנסיגה – ההיסטוריון יחיעם וייץ פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "פסטיבל אנטבה" ובו הוא טוען שאנו מתגעגעים למבצע כיוון שזו ההצלחה היחידה של צה"ל מאז ששת הימים. חלק מטיעוניו נכונים, חלקם שגויים, בוודאי שההכללה הגורפת אינה נכונה.

אך מה שמעניין, הוא ההגדרה של וייץ למבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – "מבצעים לשימור הכיבוש". לא להאמין! הרי שלושת המבצעים הם אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון וגירשה את כל הישראלים עד האחרון. המבצעים הם תוצאת העובדה שהנסיגה הזאת נענתה בפשע מלחמה מתמשך – ירי מכוון של טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

אדרבא, כיוון שבמבצעים אלה ישראל לא חזרה לרצועת עזה (בצדק), נכון יותר להגדיר אותם מבצעים לשימור הנסיגה.

* המשך הכיבוש – אם ישראל תיסוג לקווי 49 והטרור ימשך, איך יצדיקו אותו מצדיקי הטרור האוטומטיים בקירבנו? תירוץ אחד יהיה משהו כמו: "50 שנה היה כיבוש. מה חשבתם, שאת העוול הזה אפשר למחוק ביום אחד? בתוך 50 שנה החשבון ייסגר."

תירוץ אחר יוכל להיות: "השליתם את עצמכם שניתן להגיע לשלום בלי לממש את זכות השיבה? חשבתם שתוכלו לעקוף את לב הסכסוך? עד שהפצע המדמם הזה לא ייפתר, לא יהיה כאן שקט."

אבל מאז הנסיגה מרצועת עזה הבנתי שיהיה גם תירוץ אחר, פשוט יותר. הכחשה. לנסיגה יקראו "המשך הכיבוש". כל כך פשוט וקל.

* איש בזוי – המערכון הבזוי של אסף הראל, שביזה את זכרו של יוני נתניהו, התקבל בגינוי כמעט מקיר לקיר בציבוריות הישראלית. הראל התנצל בפני הצופים על המערכון, ונשאיר לשיפוטו של כל צופה את השאלה האם זאת התנצלות כנה.

אולם בעקבות ההתנצלות, פירסם רוגל אלפר פשקוויל ארסי, שבו תקף את הראל על ההתנצלות ושיבח את ביזויו של יוני נתניהו. הנה, תמצית הפשקוויל הבזוי, שכותרתו "מותר ללעוג ליוני נתניהו": "חלק מהמערכון בפירוש הופנה ללעג על מותו של יוני נתניהו בקרב... וזה בסדר גמור... מותר ללעוג ליוני נתניהו... ללעוג ליוני נתניהו זה כמו לנפץ פסל גדול שהוצב בכיכר העיר, של דמות שמסמלת את השלטון המבצע מהפכה פאשיסטית..." וכו' וכו'.

תחביבו של האיש הרע הזה הוא להתעלל ברגשותיהן של משפחות שכולות, הן של חללי צה"ל והן של נפגעי הטרור. השעשוע הזה חביב עליו בעיקר מיד אחרי הנפילה או הרצח, כאשר המת עוד מונח לפני המשפחה ואז הוא יכול להפיק הנאה רבתי מההשתנה היישר לתוך פצעה הפתוח והמדמם של המשפחה. חביבה עליו במיוחד התעללות במשפחת פרץ, ששכלה שני בנים –  מבחינתו זו זכייה גדולה, שניים בכרטיס אחד, היכולת להתעלל ולפגוע כפולה. יש!

האיש הרע הזה הוא פשוט איש בזוי. אילו הוא היה סתם טוקבקיסט, ניחא... אבל הוא ניצב, לצד גדעון לוי ועוד כמה מנוולים בני דמותם בחלון הראווה של "הארץ", העיתון הישראלי המתורגם ביותר בכל העולם ומהווה כלי משחית להסתה נגד ישראל. איש נקלה, שכל אדם בעל מצפון צריך להוקיע אותו.

[אהוד: לא אתפלא אם הוא וגדעון לוי גם שותפים לכתיבת דבר המערכת של העיתון האנטי-ישראלי הזה שדבר המערכת שלו מסריח לעיתים קרובות בדיוק כמו דבריהם נוטפי הרעל].

* נגד חוק ההדחה – בניגוד להתייצבות האוטומטית בעד או נגד "גל החקיקה", בה"א הידיעה, אני מתייחס לכל חוק בפני עצמו. בעוד אני תומך בחוק העמותות (אמנם תמיכה מסויגת) אני מתנגד לחוק ההדחה. פשוט מאוד, מצב שבו הח"כים יוכלו להדיח ח"כ שנבחר כחוק, הוא בלתי נסבל ובלתי דמוקרטי. הנזק של חוק כזה ועוד יותר מכך – של הדחה כזאת, הן לתדמיתה של ישראל והן למהותה, חמור יותר מהנזק של מאה חנין זועבי.

יתכן שצריך לחדד את החוק שיאפשר לפסול את ההתמודדות מתופעות קיצוניות כמו זועבי, אך בשום אופן אין לאפשר לח"כים הדחת ח"כים. זה מדרון חלקלק שמוטב לא לעלות עליו.

* מינוי בלתי ראוי – הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר, כולל אונס.

אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה. להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.

כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.

את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.

אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.

ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.

אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.

יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

* אור לגויים – מזה עשור, פועלת בכנסת תוכנית מוצלחת להעסקת אנשים עם מוגבלויות במשכן. שגריר ישראל באו"ם דני דנון מוביל יוזמה של העתקת המודל של הכנסת למטה האו"ם. יוזמה ברוכה וראויה, הממצבת את ישראל כאור לגויים, ואת הייעוד שלנו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

* ביד הלשון: כבוּדה – חזרתי מחופשה קצרה בחו"ל, ובשדה התעופה, בהלוך ובחזור, השתמשתי במילה שהיום היא ייחודית כמעט רק לטיסות – כְּבוּדָּה. מהי כבוּדה? מִטְעָן. המילה היא תנ"כית. היא מופיעה במקומות שונים, כספר שופטים, יחזקאל ותהילים.

בתהילים היא מופיעה במשפט שנהוג לשבש. כולנו מכירים את הביטוי: "כל כְּבוֹדָּהּ בת מלך פנימה", כדרישה מהאישה ל"צניעות". כאילו הכבוד שלה, הוא בהימנעות מהחצנה, מהשמעת קול בציבור וכו'. הפסוק הזה משמש הצדקה להדרת נשים.

אלא שהפסוק ממש אינו מדבר על כְּבוֹדָּהּ – הכבוד שלה, אלא על כְּבוּדָּה, כלומר מטען של רכוש. המזמור מתאר את בת המלך המגיעה עם הפמליה שלה, עתירת הפאר והרכוש:

"וּבַת-צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם. כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.    לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ. תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל, תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ." הכבוּדה שלה כוללת את הלבוש ממשבצות הזהב, את הרקמות וכו'. נכון יותר היה לכתוב בסמיכות: "כבוּדת בת מלך", כלומר הכבוּדה של בת המלך.

* * *

האופרה "פִידֶלְיוֹ" של בטהובן בביצוע קונצרטנטי במוצ"ש בפילהרמונית עם זובין מהטה

ואוּסְרִינֶה סְטוּנְדִיטֶה הנהדרת בתפקיד לאונורה

לא היה מתאים יותר לשמיעת האופרה של בטהובן (1770-1827) שעוסקת בבית סוהר, בעריצות ובאסיר פוליטי העומד להיות מוצא להורג – מאשר המוצ"ש שלאחר ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה, בעוד מאות קושרים נאסרים שם – ויש לשער שגורלם יהיה רע ומר מגורלו של האסיר דון פלורסטן, הכלוא בצינוק, ואשתו האוהבת לאונורה נחלצת להצילו בהתחפשה לגבר בשם פידליו.

הביצוע הקונצרטנטי של האופרה בגירסת וינה 1814, רק לפני 202 שנים – היה מדהים. זה היה אחד הקונצרטים הגדולים של העונה ה-80, שגם סיים אותה. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, במערכה הראשונה בעיקר גברים, "האסירים", ובמערכה השנייה גם עם הנשים – היתה מצויינת. התזמורת בניצוחו של זובין מהטה בן ה-80 היתה מצויינת אף היא. צוות הזמרות והזמרים שקובצו לביצוע האופרה היה מעולה. קולות נהדרים שנשמעו בבירור ומילאו את ההיכל.

ואולם כוכב הערב, ופסגתו, היתה זמרת הסופרן היפה, שחורת השיער ובעלת תווי הפנים המרשימים, ילידת וילנה – אוּסְרִינֶה סְטוּנְדִיטֶה, שמילאה את תפקיד פידליו-לאונורה, וזו לה הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית. קשה לתאר איזו חווייה מוסיקלית בלתי רגילה היתה לשמוע את קולה הצלול, העמוק, המרגש, הממלא את ההיכל כולו! – אחד מקטעי הסולו המרשימים ביותר שלה הוא לקראת סוף המערכה הראשונה. הלוואי שנזכה לשמוע אותה עוד פעמים רבות בהיכל. וכידוע, כל הפלא הזה מתרחש בלי מערכות הגברה. קול אנוש טבעי שממלא את כל ההיכל.

לקראת האופרה שמענו באמצעות האינטרנט את הפתיחה לאונורה מס' 3 עם התזמורת הבווארית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין המזוקן, פתיחה שמנוגנת להפליא, כיצירה לעצמה ולא במסגרת האופרה. תחילה לא הבנו מדוע אין שומעים אותה הערב בפתיחה בהיכל התרבות. ורק מאוחר יותר, באמצע המערכה השנייה, בין התמונות הראשונה והאחרונה, הבנו מדוע הפתיחה היא מיספר 3 – כי שם מקומה, אף כי אין בכך היגיון עלילתי.

הביצוע של הפילהרמונית, עם מהטה, לא נפל מזה של התזמורת הבווארית עם ברנשטיין, למעט דמותו המהפנטת של ברנשטיין עצמו, שהיה גאון.

בקיצור – ערב של כשעתיים וחצי, כולל הפסקה, שיחד עם התרגום השוטף של ישראל אובל – אינו משעמם לרגע, ואפילו מרומם ומרגש, כמו בקטעי הסיום של הזמרים והמקהלה  במערכה השנייה, עליה נאמר בתוכנייה:

"בטהובן כתב קטע מקהלה מרהיב ומרגש, שתחילתו תפילת הודייה לאל וסיומו שיר תהילה לרעיה הנאמנה. הקטע כתוב בתנופה נסערת, המבשרת את סיומה של הסימפוניה התשיעית." וכן – "להצהרת השר [דון פרננדו] בזכות אהבת אחים בין בני אדם, צוהלים וחוגגים כולם – האסירים המשוחררים ובני העם שנאספו ובאו (מקהלה וכולם: 'יחי היום הזה!')."

אי אפשר שלא להיות גאה בקונצרט ברמה בינלאומית אדירה – המתקיים בלב איזור מפגר של רצח שינאה ודם, ואם אלה ימשיכו לזלוג גם לאירופה, יום אחד יחפשו להם חלקים מתרבותה מקלט בישראל – כמו המוסיקאים היהודיים שברחו מהיטלר ויסדו את הפילהרמונית לפני 80 שנה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"א: הקרב על משלט 86

קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת. אנשי פלוגות ב' ו-ג' קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות המצרים הפזורות על הגבעה. לדבריהם, הרכב הביא אותם עד משלט 112 ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים. הכיבוש היה קל יחסית. הם פרצו את גדרות-התיל, הסתערו, והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו.

על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים. לפלוגות הכובשות נודע באלחוט ששיירת הדרג-השני שקעה בבוץ, וככל הנראה לא תגיע למשלט. יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שלקחו עימן, ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב.

בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי מרגמה.

מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה", וחולייתנו, שבראשה אברהם זוהר מיספר אחת, אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר שלוש, התמקמה בגזרה הדרומית-מערבית.

"חבר'ה, לחפור ולהכין עמדות-ירי לפני שיאיר השחר. אחר-כך נהיה תחת אש כבדה," הודיע לנו מאיר אלוני.

לא היינו מסוגלים להניע אבר. ההליכה בין המשלטים בגשם, בבוץ, בערפל, כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא, אם לא למעלה מזה – התישה אותנו כליל. פאול שכב על החול הלח והתייפח. אני התיישבתי כשהמנשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי. ידעתי, שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל: "יאללה, קום, תתאושש, תתחיל לחפור. רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים, כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך," כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי.

מאירק'ה פקד, צרח, והמילים נבלעו בחשיכה. עד מהרה קלט שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן. הוא הבין היטב את הקשיים. אף הוא סחב מטען כבד. אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות תתחיל הפגזת אימים.

רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים.

דוד פליק, המבוגר שבחבורה, התאושש ראשון, נטל את והחל לחפור. האמין שישמש דוגמה. הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא הנענו אבר. לפתע נתקף זעם ופרץ קללות ניתז מפיו.

הלילה החל להימוג, ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על גבעה חולית בנקודת גובה 86 מטר מעל פני הים, מרחק-מה מהכביש-הראשי. על הגבעה נראו שיחי אשל, שקדיות בשלכת, ובמורדות נתמשכו שיחי צבר. עננים שחורים צנחו בכבדות.

בדרום-מערב נמנם בשלווה כפר ערבי, דריבאת-שיח'-חמודה: בקתות חימר וסביבן כתמי ירק. תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים. הבוקר שעלה רחץ את הכפר.

ממערב נמתח כביש עזה-אל-עריש, שסאן תנועה: שיירת משאיות עמוסה זחלילים עלתה צפונה, ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה. במקביל לכביש מסילת-ברזל. מוזר, אך באותם דמדומי בוקר ראשונים שקשק לו בנחת קטר רכבת, גורר אחריו קרונות-משא פתוחים ועליהם טנקים מסוג "לוקוסט", המוכרים מקרבות שיח'-נוראן וחירבת-מעין.

דויד פליק פער עיניים: רכבת ראשונה שראה בארץ-ישראל.

מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול. גלי קצף עטורי כרבולות הלמו בחול, ובאופק שטה ספינת-קיטור.

צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל פה. משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות. טנדר עמוס חומרי-נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך. חיילים קפצו מן הרכבים ונסו. הכביש נחסם והתנועה פסקה.

העיר עזה סוגרת ומסוגרת.

סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך. בידיו חבק מרגמת טו-אינצ' כאילו היתה תינוק. שיניו הלבנות נצצו בשחר העולה. מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם וחבריו לא העירו אותו?

שם-טוב אלוני, צלף פלוגה ג', הגיע ונשמעה ירייה. הסודאני קרס על החול הרטוב.

מדרום-מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר, שנקטעה ב"שטח מת". שאונו של מנוע עלה משם. נהג התאמץ להכניס את ידית ההילוכים למהלך, אך המצמד לא הפריד.

"הלך לו הקלאץ," קבע זוהר.

"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"

"תחפור בן-אדם, תחפור. יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת."

הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור, והחליט להפעיל את התותח. פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים. הוא ירה וקילל, ירה וקילל.

"פיאט, פיאט," נשמע קולו הרועם של מאירק'ה.

אורי הפיאטיסט הגיע בריצה, ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק. עליו להתגנב בהיחבא ולפגוע בו. ה"בזה" תחפה בירייות בודדות, שהאויב לא יֵדע כי מכונת-ירייה מוצבת שם.

אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת. במשלט ארבעה מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים.

"חבר'ה, בלי מעצורים," התחנן אורי בחיוך של ילד-טוב.

"יהיה בסדר," הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת. הוא יפקד על שתי עמדות ה"בזה". אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו. ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה תרמילים.

ולפתע התפוצצות. עשן התאבך מבין עלי הצבר. אורי לא הכזיב. שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת: זוג נחליאלים, עוברי-אורח, נחת על החול הלח, השמיע ציוץ-של-בוקר, הניף זנבו כלפי מעלה והמריא בחדווה.

משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה, הצמדתי לעיניי משקפת-שדה, ובמרחק של כשש-מאות מטר, בפאתי הכפר דריבאת-שיח'-חמודה, הבחנתי בתנועה של צבא. שתי פלוגות חיילים צבאו סביב ברזיות-מים, כשמגבות לבנות על כתפיהם. חלק מרח על פניו משחת-גילוח לבנה ונעזר במראה. האוייב התגלח להנאתו, כאילו שהה בבסיס מרוחק. האם לא טרחו להודיע לו כי למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות-מתקפלים והניחו מגשי נחושת מלאי עיסה לבנה: לבנה? טחינה? חיילים התיישבו על ספסלים, בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה. אחר-כך גמעו קפה מפינג'אנים.

"הם אוכלים כבני-אדם ואותנו מאכילים מנות-קרב משימורים מחורבנים," מלמלתי במרירות, ולרגע שכחתי את המלחמה.

הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע. בחור אדיר-ממדים, תווי-פנים מונגוליים ועיניים מלוכסנות. מאחוריו הזדנב דן הקשר ועל גבו מכשיר-אלחוט. זוהר הסב את תשומת-ליבו לכוח המצרי הסועד ארוחת-בוקר, וברשי חייך בהנאה:

"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף," ופנה אל הקשר שיזמין אש תותחים.

החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד-בוקר. הם ניצבו בשורות וקציניהם בדקו נשק, לוחיות-זיהוי, ויישרו כומתה שמוטה. לבסוף עלה הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע.

ג'יפ הגיע. קצין ירד, הסתודד בנפנוף ידיים נרגשת עם הקצינים והצביע לכיוון המשלט שלנו. לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם, חבשו כובעי-פלדה, ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו בשמש. איש בשלמה לבנה, ככל-הנראה כהן-דת, נענע בידיו, בירך אותם, והם שאגו במקהלה: "אללה-אכבר." לרגע כרעו על ברכיהם לתפילה, וים-של-ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות המונית שערכנו בכנס "הפועל". הפלוגות הסתדרו בשורות-רוחב, כמו "פלאנגות" רומאיות, ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב. קשה לומר שהם צעדו בגאון ובגאווה. רבים לא חדלו להפנות ראשיהם.

"מסע של מתאבדים," אמרתי לזוהר. "שתי פלוגות מצריות פתחו במסע אל מול לועה של מכונת-ירייה!"

"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב," הורה זוהר. כיוונתי את ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי-פעם צמצמתי טווחים.

"או-קיי בחורים, אם תתקרבו עוד קצת, אני חושש שאאלץ לפזר את המצעד היפה שלכם," מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות. "רק שלא יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה."

"זוהר, למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"

זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה: "הו, הקצינים שלהם הולכים מאחור עם אקדוחים שלופים!"

ריח של קרב עלה בנחיריי, תחושה בלתי מוכרת לחלוטין. האם כך מרגישים אלה, ה"ששים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים. הטווח הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי:

"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים."

"שירת-הים?"

"וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש," ציטט מ"שירת משה".

צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש-אוזניים והשורות התבלבלו. הם החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים. מי שניסה לברוח - נורה על-ידי הקצינים.

"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה: אנו יורים מלפנים והם מאחור."

הצלף שם-טוב אלוני הגיח, התפרקד סמוך לעמדה ובנחת-של-צלף ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות. חמישה קצינים נפלו ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח.

גשם זלעפות החל לרדת. לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות. פגזים אימתניים של תותחי 25 ליטראות סרקו את הגבעה, שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של אבק-שריפה. מספר הנפגעים החל לגדול במהירות.

לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה תמימה. הרחק בדרום-מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע, וידענו שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת.

"זוהר, מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"

"ניקח רגליים ונברח."

"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"

"בעייה שלו."

"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת."

"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה, ארוז את המכונה – ומסתלקים."

טנק-תצפית קטן פרץ את קו-העמדות ונע על המשלט. מישהו השליך עליו בקבוק-מולוטוב, שלא התלקח. פיאטיסט פגע בו והטנק עלה בלהבות.

שני טנקים מסוג "לוקוסט", בעלי תותח 37 מ"מ, הגיחו. מראה מפחיד למדיי, כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי-טנקי. הטנק הסתבך בחוטי-תיל שהקיפו את המשלט ונעצר. ניסה הנהג לשחרר את שרשרותיו, נסע קדימה, אחורה, וגרר אחריו חלק מן הגדר. כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה. משראה כי הוא מוקף ישראלים, מיהר לסגור את כיפת הטנק. פגז של פיאט הדליק אותו. טנק שני נמלט.

מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה, ויונה ג'קסון נתן להם להתקרב ואז סחט את הדקי ה"בזה", שקצרה אותם כחרמש המונף על גבעולי תלתן. אחר-כך, טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם, פתח את כיפתו והשליך פנימה רימון.

חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב, וחובש דולק אחריו. פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי-קרב".

עוד טנק הגיח, ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך. ניסה הטנקיסט לשלשל עצמו החוצה, כדור ריסק את ראשו, וגופו החליק לחול. שוב התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער. אף הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח, כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב.

ברשי התרוצץ, אקדח מאוזר בידו, ודיווח באלחוט: "אלן, נלחמים קשה מאוד בטנקים. יש פצועים. דרושות תרופות. יש מחסור חמור בפגזי פיאט. לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי-טנקי. עשו הכול שהדרג המסייע יגיע וגם..."

הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו, כמו גוליבר, כשפיו פולט קללות נמרצות, כנראה בהונגרית.

*

"ווי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ממיק, ורצתי עימו לעמדה.

פגז ריטש את שתי כפות רגליו, ועצמותיו נחשפו.

פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום. ווי נראה מבוהל. גופו רטט ופניו חוורו. דמעות קלחו על לחיו. מדי-פעם כחכח בגרונו, בלע דמעה, וגרוגרתו זינקה בעצבנות מעלה ומטה.

"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח.

וכי לאן יפנו אותו?

הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב":

"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל!"

ה"בזות", המקלעים והרובים דומה שסיימו את חייהם. אבק, בוץ וגרגרי חול התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי. הקנים התנפחו ויצאו מכלל שימוש.

במרחק של כשלוש מאות מטר, ליד בוסתן מאפיל, הבחנתי בפרש על סוס לבן. עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זורחת.

"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר וכיוונתי לעברו את ה"בזה".

זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו. כיוונתי את המכונה לעברו והתחננתי: "אנא, צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס. הוא יושב זקוף כאילו הוא נפוליון."

לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה. נטלתי רובה, תחבתי כדור לבית-הבליעה ובשל הבוץ, התקשיתי לנעול את הבריח. גרדתי בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר.

לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו את השלטון. ואילו הרגתי אותו, האם ההיסטוריה של מצרים היתה שונה?

נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על ההיסטוריה. לדעת המחנך, השפעתה שולית לעומת התהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ. אילו היטלר לא היה עולה לשלטון, היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות היו דומות, טען המחנך.

"כן או לא," ענה לו דשיק, מסרב לאמץ דוגמוֹת מרכסיסטיות.

ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו".

תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר, והחובשים היו אובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שתת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו... מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חסם-עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי.

כיתת חיילים סודאניים שחורי-עור וענקי-קומה עלתה למשלט ובידה נשק מתכתי, שנראה כמו סטן-צעצוע. ולפתע, לשונות אש נשלחו לעבר העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה. היה זה נשק שמעולם לא נתקלנו בו. עד מהרה אזל הדלק במכליהם, והסתערנו עליהם בקתות רובים, ברימונים ובכידונים. יונה ג'קסון נופף רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין. הם נבהלו מהשדים הצורחים ונסו.

ארבעה זחלילים עלו על המשלט. "פיאט! פיאט!" שאגו חיילים בייאוש, אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד. נותרנו עם רובים שאינם יורים, עם כידונים, רימונים, וכמה בקבוקי-מולוטוב. הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו מכאבים. מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש. לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים, כבומרנג, ליחכה את פני היורים.

"ג'קסון, למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי את ג'קסון.

עד מהרה התברר שקציניהם המצריים כבלו אותם בחגורות-פלדה למושבים, לבל יברחו.

ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים, פתח דלת של תא-הנהג ובהינף רובה רוצץ גולגולת. קרעי מוחו הגיעו אליי. חייל סודאני השתחל מתוך זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור-יד. מצאתי עצמי צופה בו, מוקסם-משהו. משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור, כאילו שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו. לפתע, חשתי חום לוהט באצבעות רגלי השמאלית. תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את עורי. קברתי את הנעל בחול הלח. אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה לסנדל. משאזל הדלק במיכלו, נטל מקלע והתכוון להמשיך את מלחמתו ביהודים. משה גורודנצ'יק, מתאגרף ידוע, הגיח מאחור ודקר אותו למוות.

הגשם ירד בלי הפוגה. כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין ג'ינג'י, שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה. הייתכן שהם נכנעים? לנו נסתם הנשק, כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?

איש לא התרשם מהדגל הלבן והסתערנו עליהם בצעקות: "קדימה גדוד שלוש-עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים ודוקרים בכידונים.

מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט, קול התותחים נדם.

"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית. מזל שכתבנו צוואות," לחשתי לממיק.

התחבקנו לפרידה, אפופי בושה על הרגשנות שגילינו. "להתראות בשמיים!" הפטרתי.

זליג ראה אותנו וצרח: "אל תמהרו למות. שם, במחנות, יצאנו ממצבים יותר קשים!"

כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה. שלווה מוזרה אפפה אותי, כאחד שכבר נפרד מן החיים.

*

לימים, כשהייתי בניו-יורק, סיפרתי לאבי על אותו קרב מר וכיצד נפרדתי מן החיים, והוא שאל אם זכור לי התאריך.

"נו בוודאי, העשרים ושלישי בדצמבר 1948," עניתי בביטחון, והוא קפץ מכיסאו:

"אני לא מאמין, לעולם לא אשכח את אותו יום!" אמר בהתרגשות גדולה, "ישבתי בקפטריה של 'שטינברג', בשדרת ברודווי, ואכלתי ארוחת-צהריים. לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל גופי. ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה. מיהרתי לתא הטלפון. ניסיתי לטלפן לפלסטינה, וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון ואמרתי 'קדיש'. התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך."

"גם אני אמרתי עליך פעם 'קדיש'."

הוא פער זוג עיניים כחולות, מומסות משהו, ואזניו הזדקרו כזוג מניפות.

זה היה בשנת 1944, הייתי בן ארבע-עשרה והתחנכתי בפנימיית נוער בשפיה. מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר, והסירחון היה מחריד. ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה, הופיע מנהל הכפר.

"זינגר, צא מהבור, רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"

להתייצב במשרד-המנהל פירושו סילוק מן הכפר. לא היה לי מושג על מה ולמה, והתאבלתי על גורלי המר. דפקתי בחשש רב על דלתו. המנהל סימן לי שאשב. דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון "דבר", בעמוד הראשון התנוססה תמונה, ומתחתיה: "הסופר הדגול י.י. זינגר נפטר מהתקף-לב."

"ישראל זינגר, אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר," אמר בעצב. הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש".

אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן". למען האמת, נשמתי לרווחה. ראשית, לא סולקתי מהכפר ושנית, שוחררתי מניקוי בורות השופכין, בהיותי יתום "טרי". כעבור שבוע התבררה הטעות: דודי הוא שנפטר.

השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות. מזג-האוויר השתפר. חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה, סיפר כי אך לפני חודש התחתן, ובכה: "אני כל-כך רוצה לחיות!" ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג:

"אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את זה פעם, בעמק-איילון."

התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם.

להקת ציפורי-טרף חלפה. "ריח הדם מושך אותן לכאן," קבע איציק חבצלת, והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם. פרייה ורבייה נמשכת בכל התנאים.

עוזי ציזלינג, מפקד מחלקה, ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט. בתחתית הגבעה מצוי נשק רב והוא קיווה להגיע אליו. עוזי התקרב אל מורד הגבעה, השקיף ונדהם: עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט. במה נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו. הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית ומיהר לדווח לברשי.

השעה היתה אחת בצהריים. התכנית לבלום את המצרים עד לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי. הערתי לזוהר כי תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער. הטריז שתקענו בלב הרצועה אכן מיקד עלינו את כל צבא מצרים, ולפלמ"ח לא נותר אלא להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה.

"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"

"אנחנו בשר-התותחים שבזכותנו יזכה הפלמ"ח לתהילת-עולם."

חיילים, על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"

הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי.

חיילים מבועתים, בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא ייסוג!"

כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו. ממיק היה אחד מהם.

המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר ליכולתו, ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה. ברשי קיבל את הפקודה מהמג"ד אלן חורין, שהיה במשלט 112, ופקד לקחת פצועים שניתן לשאתם, ולנוע לוואדי.

עוזי ציזלינג פקד על מחלקתו לסגת, ואלה לא היו מוכנים להפקיר את חבריהם הפצועים. עוזי התחנן, צרח ולבסוף נאלץ להפעיל כוח.

רצתי אל ווי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה. יורקי-להבות, שסרקו את העמדות, לא השגיחו בו, כיוון שכיסה עצמו באדמה. ממיק הופיע, נשכב לידו, ליטף את ראשו ונשק לו. הם בכו, דיברו אידיש  ופולנית.

"אל תדאג ווי, יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק.

עזרתי לממיק להעמיסו על גבו, כשאני תומך ברגליו המרוסקות וקושר אותן למתניו. מעתה יהיה עימנו באשר נהיה. הצעתי לו מים, אך הוא סירב וגנח מכאבים.

לפתע הופיע מאיר אלוני: "איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"

"אנחנו כבר נדאג לו. לך יש מחלקה על הראש," אמרנו לו.

"היתה, איננה עוד."

מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות. מאירק'ה יצא מכליו, צעק, סטר על לחיו של ממיק, הפיל אותי ארצה, חטף את ווי, העמיסו על גבו הרחב, ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי.

"הם לא יגיעו... הם לא יגיעו..." צרח ממיק ובכה מרות.

קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה, כשהכול עומסים פצועים שניתן לטלטלם. בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע, שמשכתי אותו החוצה, ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי, חלף ברשי והורה לי לגשת אל חייל אחר, שסיכויו לשרוד יותר טובים. ממיק, שהיה מאחוריי, הודיע שידאג לו.

לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם, שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו שפוכים. ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק מלצעוק:

"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"

מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה ממקומה. ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות. לידם ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש.

"חבר'ה, יש פקודת-נסיגה!" קראתי לעברם, והם התעלמו. ניסה החובש לשכנעם שיצטרפו אליו, אך לשווא. בדרך סיפר החובש, שהם חטפו "שוק", או לקו במה שנודע לאחר-מכן, "הלם-קרב".

"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם," אמר.

בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט בלשונות-אש.

איש מפצועי 86 לא נותר בחיים.

נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך. הערוץ היה זרוע רובים, תרמילים, קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה. טנקים מצריים עלו על המשלט, הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים אל תוכו. הוואדי הפך למלכודת-אש.

כשראה ברשי את הקטל הנורא, פקד עליי, שבמקרה התנהלתי אחריו, לפרוץ לשטח הפתוח, כדי לפזר את האש. טיפסתי בזריזות על דופן הוואדי, צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת, כשברשי מכוון את הכוח בעקבותיי. השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי רחמים. זגזגתי כפר משתין. כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי, והחול הרטוב קלט אותם בפעימות רכות. לאחר קילומטר של ריצה מטורפת העזתי להסתכל לאחור: חיילים רצו, אחרים צלעו ונשענו על חבריהם. חייל קשר רובה לרגלו השבורה, כדי לייצבה, וניתר על רגל אחת. היו שנשאו את חבריהם על גבם והיו שהשכיבו אותם על שמיכה וגררו. היינו כברווזים במטווח.

"הרגל, הרגל!" שמעתי צעקה מאחור.

לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ, ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשום תנאי," עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני באחד האימונים, ורגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו.

"אתה גומר לי את הרגל. די, תוריד אותי. לא איכפת לי למות," הוא בכה.

"אסור לעצור. תתגבר. נגיע, נגיע." המלים הכבידו על קצב הנשימה. החייל התייפח, הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את צווארי. מדי פעם, בגבור כאביו אף נשך את כתפי.

"די, לא יכול, לא יכול..."

"אתה יכול, יכול, יכול," פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי מהמכות. אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי הגופני. הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית-אלפא לתל-עמל ובחזרה. אך ביני עלה על מוקש, איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו.

לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי. כוחותיי אזלו. כל שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי. מעתה, רשות-הדיבור לגורל העיוור. הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק-שריפה נדף מן האדמה. מרחוק הבחנתי במנחם אגמון, החבלן מבית-אלפא.

"מנחם, אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"

"ירדו לוואדי. אל תדאג, איש בריגדה כמוהו יגיע."

פגז של תותח נפל לידי והאדמה רעדה. סילון עשן נפלט מזנבו. התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה. מי יודע אם לא תתרחש הצתה מאוחרת. שוב ניצלתי. כמו בסנדלה. הרמז ברור, לא לעולם חוסן, ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ.

לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי. הפצוע נשמט מגבי, ולאחר שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי. לפתע הירפה הפצוע מצווארי. מה קרה? חטף עוד כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?

היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות.

"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי.

הגענו לגדר של משלט 112.

"חובש!" צעקתי והתעלפתי.

הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט. מנחם אושמן האפסנאי הקביל את פנינו בדאגה, הגיש אוכל חם, ביגוד יבש וניסה לעודד את רוחנו. רבים לא הגיעו. הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה, שואל חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי. רובם לא הכירו אותם. התיישבתי לאכול ליד חייל שחזר מחופשה. הוא סיפר כי בתל-אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב. הרחובות מלאים קצינים מצוחצחים, וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים: לאזרחים ולחיילים. כך גם ליד קופות בתי-הקולנוע.

"ג'ובניקים כבשו את תל-אביב..." אמר.

אני בתוך שק-שינה, מתקשה להירדם. אוזניי הורגלו להפגזות, לשריקות כדורים, והשקט הזה משגע, אינו מניח. אני מתהפך מצד אל צד ומקלל. אם מאירק'ה וווי ניצלו, הם כבר בבית-חולים, אך אם לא?

לפתע מצאתי את עצמי ממלמל: "נעמה, ניצלתי!" ומיששתי את תמונתה שבכיסי השמאלי. העייפות גברה ונרדמתי. מישהו טלטל אותי בעדינות.

"מה קרה?"

"קום. חוזרים למשלט," אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות רבה. הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה.

"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"

"הרבה חבר'ה לא הגיעו, ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או בדרך לכאן, ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו אותם!"

"אתה מדבר ברצינות?"

"קום כבר!"

"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא אסלח לעצמי אם..."

קמתי והתלבשתי.

שלמה כהן הסיע אותנו למשלט 112. הגשם לא פסק והרוח נשפה וזעפה. שמענו יללות של תנים, שועלים, שריח הדם משך אותם לזירה.

עלטה כבדה שררה בנגב. רוח זלעפות וגשם מהול בגרגרי ברד היכו בנו ללא רחם. גיששנו דרכנו כסומים באפלה. כוכב לא נצנץ, ואור דלוח לא נראה באופק. הלכנו הלוך ובכה, מבקשים אחר חברינו האבודים. מדי פעם עצרנו וקראנו בקול-רם:

"מאירק'ה, ווי, ברשי, יורה ארצי, יצחק דורה!"

נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום. ברקים האירו נגב עכור ורעמים הלמו בו באכזריות. שעות בוססנו בבוץ בלי מפה, בלי מצפן ובלי סיכוי. רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי הארור ולא הגענו אליו.

עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.

לימים סיפר יצחק דורה כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר אחד ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו. יצחק דורה צנח מן ההדף, וכשניסה לקום התברר שנפצע.

כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף חזית-הדרום, יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים, מצולמים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.

"אנחנו אכלנו את כל החרא, והפלמ"ח זכה בתהילת-עולם," נזכרתי בדבריו של ווי.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אימא שלי, דורה (דבורה), עלתה בגיל 11 עם אחיותיה, אחיה והוריה – שרה-גאולה וחנוך-יששכר ליפסקי, מלודז' לפתח-תקווה, וזאת בשנת 1921, לאחר שוך המאורעות. מהיותם ציונים ואמידים, כבר היה להם במושבה פרדס שניטע בידי שליח, ברוך גולומב, וזאת עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אימי למדה בגימנסיה "אחד העם" במושבה, בין השאר אצל יוסף בורשטיין, לימים אביהם של נחום ואמיר ברנע. היתה בחוג דרמטי עם יעקב איינשטיין, לימים אביו של אריק, שהיה מאוהב בה מאוד ורצה לשאת אותה לאישה, אך היא העדיפה את אבי בנימין.

היא מעולם לא למדה בסמינר לגננות.

לימים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, היא נעשתה עוזרת לגננת ה"ייקית" רחל פרידמן, ששכרה בביתנו ברחוב פיק"א חדר, וחלק מהחצר – ל"גנון רחל". לאחר שנים אחדות עברה משפחתנו לבית חדש ברחוב שבדיה, ושם אימי פתחה גנון משלה, כאשר כל ההכשרה שלה היתה מה שידעה בתור עוזרת-לגננת, והעברית המצויינת עוד מבית הספר בלודז'. המורה שלה שם היה שמחה אסף.

היתה לאימי גישה נהדרת לילדים קטנים, ובגלל תנאי הדירה – הגנון היה קטן יחסית, אימהות צעירות מכל הסביבה היו נרשמות שנה-שנתיים מראש כדי להבטיח מקום לילדיהן ב"גן דורה".

ספק אם היום, ללא הסמכה כגננת, היו מאפשרים לה לקיים את הגנון שלה. 

ב"חדשות בן עזר" 290 מיום 25.10.2007 אני מוצא: "האיכילובים מפתח-תקווה דומים מאוד זה לזה וקל לזהותם גם בדור שני ושלישי. לפני כארבע שנים אכלנו במסעדה "קלואליס", מול מתחם הבורסה ברמת-גן. כאשר הגיע החשבון, שמתי לב שכתוב בו שם המלצרית, עתליה איכילוב. ביקשתי שיגידו לה לגשת לשולחן שלנו, וראיתי מיד בתווי-פניה, בייחוד העיניים והמצח, שהיא שייכת למשפחת איכילוב מפתח-תקווה. ואמנם, אחרי שאישרה שהמשפחה מפתח-תקווה, שאלתי אותה אם סבה הוא יאיר איכילוב [שבחנותו ברחוב חובבי ציון, שהחזיק יחד עם שותפו רענן גלמן, הייתי בא עם המריצה לקנות תערובת מאכל לעז ולתרנגולות שלנו] והיא אישרה, ושאלתי אם אביה הוא יעקבל'ה איכילוב, וגם זאת היא אישרה בהתרגשות גדולה.

אז סיפרתי לה שאביה ביקר בגנון של אימי והיה ילד נחמד שאהבתי לשחק איתו והייתי מניף אותו בזרועותיי, ואני מבקש שתמסור לו דרישת שלום. לא מזמן פגשתי אותו ברחוב ברמת גן אחרי כשישים שנה שבמרוצתן לא ראיתי אותו, ומיד היכרתי אותו. כאשר היא זיהתה שאני הסופר, אמרה שמילדותה רצתה לשאול אותי אם יעקבל'ה בסיפור "יעקבל'ה ואווירון הנייר" הוא אכן אבא שלה. לצערי לא. זה היה מקרה אמיתי שקרה לי באוטובוס מפתח-תקווה לתל-אביב."

אח אחד של יאיר היה ח"כ עזרא איכילוב. אח אחר היה משה איכילוב, שעל שמו קרוי בית החולים בתל אביב. עוד אח, חיים יחיאלי, היה מראשי חברת החשמל. והיתה להם אחות, המורה בבית ספר פיק"א – רחל איכילוב, שלא נישאה מעולם והיתה שנים רבות חברתו של הפרדסן פרץ פסקל.

* היכולת לשגר פעמיים בשבוע גיליון רב-עמודים לאלפי נמענים היא בגדר נס טכנולוגי. אילו היה מדובר בהדפסת נייר לא היה הדבר אפשרי מבחינה כלכלית.

ואולם, מדי פעם יש תקלות. כך הגיליון האחרון 1160, ובו הסיפור הארוך של יוסי גמזו, נשלח פעמיים. הנמענים מתבקשים להשתמש פשוט באפשרות המחיקה.

מצד שני יש נמענים שכתובתם המדוייקת נמצאת אמנם ברשימת התפוצה – אבל הם מתלוננים מדי פעם שלא קיבלו את הגיליון החדש. לדעתנו הבעייה במערכת המחשב שלהם.

* שנה ל"הסכם הגרעין" עם איראן ואנחנו – לא מאמינים לאיראנים שהפסיקו לרמות את העולם ובייחוד את האמריקאים.

* מזה זמן רב לא קראנו אוסף כזה של שיגעון גדלות [המקבל ברצינות גם את עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן] ובתוספת דברי הבל לא מעטים – כמו בראיון עם חתן פרס ישראל לשירה העברית ארז ביטון בגיליון יום שישי של "ידיעות אחרונות" ביום 15.7.16.

אכן, כמה חבל שלא כל הסופרים והמשוררים ה"מזרחיים", בהם גם גרפומנים גמורים – זכו ויזכו להיכנס לתוכנית הלימודים, כמו שזכה הסופר ה"אשכנזי" סמי מיכאל, שארז ביטון ומטופחיו יכולים לצ'חצ'ח את הנעליים שלו – כי הוא שם אותם כולם בכיס הקטן.

* ברכות לדורון גיסין הוא דורון אל חכוותי (دورون الحكواثي) שחזר לכתוב מסיפוריו לעיתונך אף אם הם שקרים וכזבים. שפתו יפה וסיפוריו נעימים למקרא ולזיכרון ובהחלט יש להאיץ בו להתמיד בכך ומובטח לו שיבוא על שכרו בזה ובבא.

בברכה

י"ז

* התנצלות: בגיליון 1155 מיום 27.6.16 כתבנו: "ראש העיר לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון, ממובילי הקמפיין לעזיבת האיחוד האירופי ומי שנחשב מועמד מוביל להחליף את דייוויד קמרון כראש הממשלה – הוא למיטב זיכרוננו שונא ישראל. אז אולי מוטב שיעסוק הוא בסמטוכה של עצירת גל המהגרים המוסלמי לבריטניה. מן הסתם הוא יאשים בכך את ישראל – שאינה נעתרת לדרישות 'השלום הצודק' של הפלסטינים."

אנחנו מתנצלים! – זו היתה טעות טיפשית מצידנו. פשוט – התכוונו בטעות לראש העיר לונדון שכיהן לפניו, קן ליווינגסטון האנטי ישראלי! – ואילו בוריס ג'ונסון, שהוא מעתה שר החוץ בממשלת החדשה של תרזה מיי – מתברר שהוא לא רק אוהד ישראל אלא יש אומרים כי סבתו מצד אימו היתה יהודייה, כך שעל פי ההלכה הוא בחזקת יהודי.

* אהוד: כשאני שומע את השם דרידֶה – אני מקבל עור אווז.

* עירית אמינוף: כמה מילות תודה לאורי הייטנר! צרור ההערות שלך תמיד מדרבן לקרא, דן בשאלות נוקבות בחיינו, מיישר הידורים, פותר תעלומות ומעיר במקום בו צריך להעיר. אמנם, קשה לקרוא תמיד את כל טור ההערות בגלל אורכו, אבל תמיד יש בו הערות המדברות אל כל אחד ואחת מאיתנו. בגיליון האחרון 1160, מיום 13.7.2016 – הערותיך הן "מאסטר פיס". אין ולו הערה אחת בה אפשר לחלוק על דבריך. למן הערתך בעניין תרבות המזרח, דרך הערתך אודות שורשינו, הערתך בעניין הגזענות, ודברי השבח שלך על שולי רנד. הניתוח הלא כל כך מחמיא לעיתון "הארץ". כל מילה בסלע אודות משפטו של אזריה. דבריך היפים על הגיבור דוד שפירא. ההודאה בטעות בעניינו של שגרירנו באו"ם, שמעידה על גדלות נפש. ובעיקר ההסבר שלך לקהל הרחב בעניין החוק ההומאני העוסק ב"אישת יפת תואר", ודואג לצלם אנוש גם במצבי שבי במלחמה. [לא עלינו]. חוק התורה הזה מנסה לשמור על הומאניות ואנושיות גם במלחמות [בעבר ובהווה] – אולם הוא אינו מוכר לרוב רובו של הקהל שאינו מצוי במקורותינו. כל אשר נודע לציבור הרחב, נודע מן הכותרות שבעיתונות.

יפה היה הסברך, בגובה העיניים, ומי שקרא אותו, חזקה עליו שהבין.

* חיימקה שפינוזה: קראתי בעיתונים ששר החוץ החדש של בריטניה, בוריס ג'ונסון, פירסם שיר שבו נשיא טורקיה, ארדואן –מזיין עז. אז מה אתם מתאוננים על השירים שלי? אני אף פעם לא כתבתי דברים כאלה גסים – אפילו שמעולם לא הייתי ראש העיר לונדון או שר החוץ של בריטניה, וחוץ מזה אני "ספרדי", צאצא משפחת שפינוזה המיוחסת, ממגורשי ספרד – ותובע שיִלמדו את שיריי בכל בתי הספר בארץ וזאת על הזין של המורות החסודות.

* אחד הדברים המטומטמים שוועדת ביטון תגרום לו, אם תצליח – הוא שעכשיו תוכנס לתוכנית הלימודים חבורה של משוררים "מזרחיים", חלקם גרפומנים – אחרת כבר מזמן היו חלק מהספרות והשירה העברית כמו ביטון עצמו, וככה תתגלה ערוות "היצירה המזרחית" – שאין לה שום קיום אם אינה עונה על הקריטוריונים שבהם נבחנת כל יצירה עברית, זו שהאידיוטים ה"עדתיים" מכנים בשם "אשכנזית"! – זו שאותה מלמדים, אם בכלל – בבתי הספר, – וגם ככה התלמידים סובלים מחוסר עניין בלימוד הספרות והשירה העברית, ותארו לכם את תגובתם הלעגנית – כאשר יוצפו ביצירות של גרפומנים "מזרחיים" – שזכות קיומם היא מוצאו העדתי של המשורר פלוס פרסום במוסף "תרבות וספרות" המטורלל של "הארץ" פלוס ברכתו של ארז ביטון – ולא כישרונו הספרותי של הכותב!

מעניין אם ה"רב" הפושע עוזי אזולאי משולם השאיר אחריו שירים על קציר אברים של ילדי תימן החטופים בארה"ב – שאז היה אפשר לכלול גם אותם בתוכנית הלימודים מהיותם אקטואליים מאוד!

כי הנה מה שילמדו בקרוב ילדי ישראל בחסות ועדת ביטון: "לְעוֹלָם בְּבֵיתִי פְתוּחָה הַדֶּלֶת / אוּלַי מֵאֵי־שָׁם יָשׁוּב יַלְדִּי / בְּבֵיתִי לְעוֹלָם פְּתוּחָה הַדֶּלֶת / כָּל עוֹד לֵב אֵם פּוֹעֵם רוֹעֵם." – מתוך "הצדעה לגדוד ילדי תימן הנעדרים" מאת המשורר טוביה סולמי, יליד שכונת התקווה, 1939.

ועדת ביטון עתידה להפוך את "היצירה המזרחית" לבדיחה – ולכלוא את "היוצרים המזרחיים המקופחים" בגטו עדתי של חסרי כישרון – גם אם פרסים ופרסומת יורעפו עליהם בחסות שרת תרבות טיפשה וחסרת השכלה!

בעלי הכישרון מקרב ה"מזרחיים" בעבר ובהווה – אינם זקוקים לוועדה ההזוייה של ביטון ורגב כי הם כבר מזמן חלק בלתי נפרד ומוערך בתרבות הישראלית ובספרות העברית, מיהודה בורלא ויצחק שמי ועד סמי מיכאל, ז'קלין כהנוב, אמנון שמוש, שמעון בלס, א"ב יהושע, בן-ציון יהושע, אהרון אלמוג, ששון סומך,  רוני סומק [סומך], יצחק גורן-גורמזאנו, אלי עמיר ועוד רבים אחרים, ששמים בכיס הקטן את משקלו הספרותי של ארז ביטון.

הלא צריך להיות בור ועם-הארץ כדי לא לדעת זאת!

* הניה מליכסון: רישיון רכיבה משעשע מאוד [בצרופה לגיליון 1160], אך לא קשה להבחין שתעודה זו היא פיקציה עכשווית בעיבוד מחשב. מנחם, תושב מצפה הושעיה, אשר הקים את "כפר קדם" בסוף שנות השמונים. יוזם רעיונות חדשות לבקרים כדי לקדם את פרסום מפעלו, בין היתר ע"י מתן רישיונות רכיבה על חמורים (או אתונות):

http://www.k-k.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=7&Itemid=13&lang=he

בואו לגעת בעבר

"כפר קדם" הנו אתר תיירות המשחזר את החיים בגליל לפני 2000 שנה, בתקופת המשנה. בכפר קדם נכנסים למנהרת זמן, בה חוזרים 2000 שנה אחורה, אל תקופת המשנה. כל הפעילויות בכפר קדם נחשבות "ירוקות", חינוכיות וערכיות. "כפר קדם" הוקם לפני כ-20 שנה ביישוב הושעיה, על ידי מנחם גולדברג. מנחם גולדברג, יליד ראשון לציון, הגיע להושעיה (יישוב קהילתי דתי, אשר משקיף על ציפורי, במטרה להתיישב במקום בו גרו אבותינו, תנאי המשנה. מנחם, מורה דרך במקצועו, ביקש להגשים חלום, להתפרנס במקום שבו יוכל לאפשר לתיירים לשחזר את חיי אבותינו בגליל. החלום היה קיים עוד לפני הגעתו להושעיה, וכעת כשגר בסמיכות למיקומה של הסנהדרין, חכמיה, ולעומד בראשה רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, החלום להקים את המיזם התיירותי קיבל משנה תוקף.

בשנת 1992, בעזרת הקב"ה ובני משפחתו של מנחם, החל החלום רוקם עור וגידים. קבוצות ישראליות ראשונות החלו להגיע ולשחזר את החיים בגליל. בשנת 1994, בסיעתא דשמיא וגורמים נוספים, הגיעה קבוצה ראשונה של תיירות נכנסת מהולנד. כיום, 20 שנה מאחר יותר, "כפר קדם" הינו אתר תיירות מוכר בארץ ובעולם. ב"כפר קדם" נכנסים למנהרת הזמן וחוזרים 2000 שנה אחורה – יהודים, נוצרים ומוסלמים, מהארץ, מהעולם ומכפרי האזור.

אהוד: התעודה נראתה לי אותנטית לחלוטין! – אכן צריך כישרון גראפי בלתי רגיל כדי לשוות לה מראה של תעודה ישנה.

* איזה חיים נפלאים היו יכולים להיות היום למאות ולאלפי הילדים חטופי תימן שהועלו ארצה עם הוריהם במבצע "מרבד הקסמים" ונמכרו לאימוץ בארה"ב ובישראל על ידי היישוב העברי הוותיק רודף הבצע וה"אשכנזי" ברובו, שכנראה הרוויח הרבה כסף ממכירת הילדים התימניים, גם לצורך קצירת אבריהם בארה"ב –

 איזה חיים נפלאים היו יכולים להיות לילדים האלה אילו נשארו עד היום בתימן – ולא היינו טורחים להעלותם ארצה כדי לסחור בהם ובאבריהם!

* הערת אגב קטנה – התצלום המפורסם של ארבעת הדורות לבית בן עזר ראב [יהודה, ברוך, אהרון והלל] – לא התרחש כפי שכתוב [בשנת 1944] אלא בשנת 1946 – שנת הולדתו של הלל.

בברכת שבת שלום,

אורנה בן עזר

אשתו של הלל

* בשנת 1998 שלחתי את כתב-היד של הרומאן "המושבה שלי" לעורכות "הספרייה לעם" של "עם עובד" נילי מירסקי ואילנה המרמן [סידרה בה יצאו ספריי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968] – וכתב-היד חזר אליי כמו צרור סמרטוטים במעטפה בדואר, אפילו ללא מכתב-לוואי. הן כנראה בכלל לא קראו אותו.

הרומאן יצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג. מאז אזל לגמרי, אבל אפשר לקבל אותו בקובץ-מחשב בפנייה למכתב העיתי.

"המושבה שלי" לא שייך לספרות העברית החשובה, שטיפוסים כמו השתיים האלה היו בין מטפחיה וקובעי גורלה. מזלו של הרומאן שלא היה צריך לעבור עריכה שלהן, וכל מי שמכיר את הספר מבין על מה אני מדבר. ההפסד הוא של קוראי "הספרייה לעם", שזה 48 שנים לא זכו לקרוא רומאן חדש שלי.

אהוד בן עזר

* שמו של המחבל מהפיגוע בניס הוא מוחמד לחואייג' בוהלל, צרפתי תושב ניס ממוצא תוניסאי בן 31. המחבל היה מוכר למשטרה והורשע בחודש מארס האחרון בכמה עבירות אלימות על רקע פלילי. לפי דיווחים, בוהלל היה אב לשלושה וגרוש.

מיספר הגברים, הנשים והילדים שהרג בוהלל ה"תוניסאי" – 84, והוא גדול אפילו ממיספר הבתולות הנצחיות – 72, שאותן הוא מזיין עתה בגן העדן המוסלמי לשאהידים, ובו הוא פוגש את השאהיד מוחמד נאסר טראיירה ה"פלסטיני" בן ה-17, שהיה מן הסתם בתול אלא אם כן הזדיין בתחת – שרצח בדקירות סכין ילדה בת שלוש-עשרה וחצי, הלל יפה אריאל – וכך זכה גם הוא לעלות לגן העדן המוסלמי, ועכשיו הוא עסוק שם בזיון 72 הבתולות הנצחיות, לשמחת לב אימו ואחותו.

כי ככה זה אצל השאהידים המוסלמיים – קודם רוצחים נשים, גברים וטף על פני האדמה ואחר כך מזיינים בתולות בשמיים – ובכל שוהאדה ניגר הרבה דם.

נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר היום [15.7] כי 50 פצועים מהפיגוע בניס מצויים במצב אנוש ונאבקים על חייהם. 

הגיע לידינו סקר, איננו יודעים מה מידת מהימנותו – הקובע כי 35% מהמוסלמים בצרפת תומכים במחבלים המתאבדים, ואילו מקרב גילאי 18-19 של המוסלמים בצרפת, התמיכה במחבלים המתאבדים היא 42%!

* כיצד ייראה העולם המערבי כאשר יונהג בידי שלוש נשים חזקות: אנגלה מרקל, תרזה מיי והילארי קלינטון? – קשה לדעת. צריך לקוות לטוב ולהתכונן לרע, כלומר, להשלמה עם הטרור המוסלמי ועם גלי המהגרים המוסלמיים המציפים את אירופה.

* יש נמענים שמבקשים לבטל את קבלת המכתב העיתי בשל היותו "ימני"! – אנחנו מקנאים בהם על שהם חיים בגן עדן של שוטים, ובעיניהם כל ניתוח מעמיק של המציאות או התרעה על סכנותיה, המתפרסמים אצלנו – ניראים "ימניים"!

* צהלות השמחה מכל עבר בעולם על כישלון ההפיכה הצבאית בטורקיה ו"ניצחון הדמוקרטיה", כולל מפי ח"כ אחמד טיבי – מזכירות את תמיכתו של אובמה הטיפש בניצחון הדמוקרטי של "האחים המוסלמים" במצרים ואת התנגדותו התקיפה, כשנה לאחר מכן – להפיכה הצבאית שהצילה את מצרים – בהעלותה את הגנרל א-סיסי לשלטון.

הכיוון האיסלאמיסטי, האנטי-חילוני, של ארדואן, המנוגד לצוואתו של מוסטפה כמאל אתא-טורק ולתפקיד שהועיד לצבא לשמור על טורקיה חילונית – אינו שונה בהרבה מכוונת שלטון "האחים המוסלמים" של מורסי במצרים, שלטון שהצבא המצרי הצליח לדכאו (חרף התנגדותו של אובמה) – ולבסס אחריו שלטון חדש, שהוא בין השאר ידידותי-למדי לישראל על בסיס אינטרסים משותפים ומלחמה בטרור המוסלמי הקיצוני.

לכן מוקדם מדי לעלוז על "ניצחון הדמוקרטיה" של ארדואן – שהוא מסווה לקיצוניות איסלאמית מסוכנת לא פחות מהתקופות האפלות והמדכאות שבהן שלט הצבא בטורקיה.

* שתי עצות מועילות לישראלים: 1. חדשו את השתתפותכם בחבילות הנופש הזולות "הכול כלול" בטורקיה, בייחוד באנטליה, בייחוד עם הילדים. 2. חפשו לטוס לכל מקום בעולם, בייחוד עם הילדים – רק בטיסות הזולות המתבצעות באמצעות החלפת מטוס בחניית ביניים בנמל התעופה הבטוח אתאתורק באיסטנבול – ורק לא בחברת "אל על", שאינה טסה לשם בגלל מיגבלות ביטחון.

* במשאית הגלידה שדרסה* 84 חוגגים בניס, נהג צעיר תוניסאי מדוכא**. רק לאחר שנפצע מיריות השוטרים הוא עצר את המשאית, שלא השלימה את זממה. בעצת "בצלם" [מישראל], משפחת הנהג השאהיד הקדוש*** תובעת להעמיד לדין את השוטר פייר קרואסון על כך שלאחר העצירה, ניגש וירה במסכן שכבר היה מנוטרל**** ולא נשקפה ממנו כל סכנה שיחזור לנהוג במשאית הרצחנית. השוטר קרואסון נאזק מיד ויועמד לדין בעוון רצח הנהג השאהיד הקדוש.

מרדכי בן חורין

לא כתבנו בניס

-----------------------------------------

*עפ"י הדיווח בסגנון ה"ניו יורק טיימס"

** עפ"י "שלום עכשו"

*** עפ"י הרשות הפלסטינית

**** עפ"י התביעה הצה"לית

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל