גיליון מס' 1162

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתמוז תשע"ו, 21 ביולי 2016,

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַשָּׂא לוּב. // מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. // עמוס גלבוע: על מדיניות הבת-יענה של צרפת במלחמתה בטרור האסלאמי. // אלוני זמורה: על דו"ח ועדת ארז ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח שהוגש לשר החינוך. // יהודה דרורי: 1. האומנם סוף תקופת ביבי? 2. רפיסות אמריקאית מסוכנת. // יואל נץ: מה עושים נגד טרור המתאבדים? // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי מפתיע ב"שאלת הערבים". // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבֶּה [נכתב: תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015]. // אורי הייטנר: צרור הערות . 20.7.16. // מנחם רהט: המהפכה הישראלית. // דבורה קוזוִינר: מסיבת סיום. // עמוס אריכא: מכללת "שנקר" בעירומה. // מחמוד דרוויש: [דוגמה של שיר שנאה לישראל]. // היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד, מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: עסקית צהריים מדהימה ל-3 ב"גואטה",  שדרות ירושלים יפו, ב-264 שקל לפני הטיפ. // מתי דוד: המשבר ברשות השידור. // משה כהן: הנדון: הצביעות חוגגת. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה".  רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ט"ז. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַשָּׂא לוּב

בימים אלה בהם מכריז משׂרד החינוך על שילוב לימודי ההיסטוריה והתרבות של המגזר הספרדי והמזרחי בתוכניות הלימודים, כדאי לזכור כי בעוד שיצירתו הגדולה והמזעזעת של ענק-שירה כ-ח. נ. ביאליק "בעיר  ההרֵגה" (על הפוגרום בקישיניֶב בשנת 1903 ובמידה מצומצמת יותר  גם הפוגרום שאירע שם ב-1905) – מעטים הם תלמידי מערכת החינוך היודעים משהו על פרעות ה"פרהוּד" בעיראק, או על אלה שבהן הותקפה יהדות לוב, ושמיספר קרבנותיהן עלה בהרבה על 49 נרצחיו של פוגרום קישיניֶב. אמנם אובדן כל נפש הוא אסון מחריד ואין זיכרוננו ההיסטורי צריך להיכנס להשוואות מִיספּריות – אך הגיעה זה כבר השעה לתקן עוול זה, כפי שמנסה פואמה צנועה זו לעשות בהעלאת מאורעותיהן ומוראותיהן של פרעות לוב.

בְּסֵפֶר הַנָּבִיא יְשַעְיָה, פֶּרֶק י"ג, 

מוּבָא "מַשָּׂא בָּבֶל" וְאָז, בְּתוֹר: "מַשָּׂא מוֹאָב",

"מַשָּׂא דַּמֶּשֶׂק" וּ"מַשָּׂא מִצְרַיִם" הַסּוֹפְגִים אֶל

לִבָּם אֶת קִטְרוּגָיו עַל כָּל נִפְשָע וְכָל נִתְעָב

שֶבְּצִמְאוֹן דָּמָם שֶל הַגּוֹיִים וְאָז, בְּפֶרֶק

כ"א עָט "מַשָּׂא מִדְבַּר הַיָּם" בְּבִזָּיוֹן

וָזַעַף עַל שִבְטֵי קֵדָר הַמִּתְהַדְּרִים בְּהֶרֶג

יְרִיבֵיהֶם וּכְשֶמַּרְעִים "מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן"

אֶת שַאֲגַת חֲרוֹן אַפּוֹ שֶל אֱלֹהֵי הַזַּעַם

וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִיש כְּבָר מֵילִילוֹת בְּ"מַשָּׂא צֹר"

יוֹדֵעַ הַשּוֹמֵעַ אֶת דְּבָרוֹ כִּי זֹאת הַפַּעַם

יַטִיחַ הַבּוֹרֵא אֶת גְּזַר-דִּינוֹ, לֹא יַעֲצֹר.

וְרַק אֶת מַשָּׂאָהּ שֶל לוּב, אֶת רֶצַח יְהוּדֶיהָ  

בִּידֵי הָמוֹן בְּרוּטָלִי בִּשְלוֹשָה פִּרְצֵי פְּרָעוֹת

אֵין אִיש זוּלָת יוֹרְשֵי הַנִּטְבָּחִים בָּהֶם יוֹדֵעַ

וּבֵין בָּנֵינוּ אֵין לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא אוֹת.

הִנֵּה לָכֵן אֲנַחְנוּ מְסַפְּרִים הַיּוֹם בְּרֶטֶט

אֶת מָה שֶלֹּא סֻפַּר לְתַלְמִידִים שֶל בֵּית רַבָּן

עַל קָרְבְּנוֹת סִבְלָהּ שֶל יַהֲדוּת גֵּאָה, לוֹהֶטֶת

שֶלְּעוֹלָם וָעֶד שוּב לֹא תְהֵא יוֹתֵר קָרְבָּן.

             *  *  *

וַיְהִי הַיּוֹם, כַּכָּתוּב בּוֹ בְּסֵפֶר אִיּוֹב הָרָצוּף יִסּוּרִים,

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת דְּבָרָם הַנִּכְאָב אֶל

הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבָהֶם מִי שֶאֵין בּוֹ לֹא נֹחַם וְלֹא אִסּוּרִים

וְחֶמְלָה וּמוּסָר אוֹ מַצְפּוּן מְיֻסָּר – הַשָּׂטָן הַמֻּפְקָד עַל כָּל עָוֶל.

אַךְ בְּעוֹד מַלְאֲכֵי-הַשָּרֵת מַתְרִיעִים שָם עַל טֶבַח אָדָם בְּאָדָם

וְקוֹבְלִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים עַל כּוֹחָם שֶל הַחֵטְא וְהַפֶּשַע

לֹא נִרְתַּע הַשָּׂטָן לְמִשְמַע פְּרִישָׂתָן שֶל תּוֹלְדוֹת הָאֵימָה וְהַדָּם

לִפְנֵי כֵּס-הַכָּבוֹד, כִּי הֻרְגַּל לַעֲבֹד בְּשֵרוּת הַזָּדוֹן וְהָרֶשַע. 

וַיִּשְאַל הַשָּׂטָן אֶת הָאֵל (וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת בִּבְרַק אֵש אֲפֵלָה):

"הַיָּדַעְתָּ, מַלְכִּי, כִּי אֲנִי, כְּדַרְכִּי, מְכַוֵּן כָּל מַכָּה שֶאָטִיחַ

עַל רֹאשָם וְנַפְשָם שֶל חַפִּים מֵאָשָם כְּמַכָּה קַטְלָנִית וּכְפוּלָה:

הָאַחַת: שֶאֲנִי כָּאן רוֹצְחָם וּשְנִיָּה: שֶאֲנִי אֶת הָרֶצַח מַשְכִּיחַ?

כִּי צִבּוּר אוֹ אָדָם הַזּוֹכְרִים אֶת הַדָּם הַזּוֹעֵק כִּדְמֵי הֶבֶל אֶל קַיִן

מֵאֵימֵי עֲבָרָם שֶהַזְּמַן לֹא קְבָרָם כְּמוֹ הַחוֹל שֶגַּלָּיו מְכַסִּים

אַדְמַת דְּיוּנוֹת צְחִיחָה בִּשְׂמִיכַת שִכְחָה – עֲלוּלִים לְהָפִיק כָּאן עֲדַיִן

בִּנְחִישוּת וְחָרוֹן מֵאוֹתוֹ זִכָּרוֹן אֶת לִקְחוֹ הַמַּזְמִין מַעֲשִׂים.

וְיָחִיד אוֹ צִבּוּר הַדּוֹלִים מִחִבּוּר זִכְרוֹנָם הַהִיסְטוֹרִי עִם לֶקַח

אֲסוֹנָם הַמַּרְטִיט מַסְקָנוֹת לֶעָתִיד הֵם תָּמִיד סַכָּנָה אֲיֻמָּה

לִמְזִמּוֹת הַשָּׂטָן שֶאוֹתָן וּכְמוֹתָן הוּא רוֹקֵם וְרוֹקֵחַ בְּרֶקַח

בְּקַלַּחַת כְּשָפָיו אֲשֶר בָּהּ בִּטְלָפָיו הוּא בּוֹחֵש שִקּוּיֵי הַרְדָּמָה...

כִּי הִנֵּה, לְמָשָל, אִם נִשְאַל אֵיךְ נֻשַּל מִזִּכְרוֹן תַּלְמִידֵי עַם-הַסֵּפֶר

תִּעוּדָן הַנָּאוֹת שֶל פְּרָעוֹת נוֹרָאוֹת שֶעָבְרוּ יְהוּדֶיהָ שֶל לוּב      

בָּהּ-בָּעֵת שֶסִּיעוֹת שֶל בָּתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבְרִיּוֹת נִשְׂרְפוּ שָם לְאֵפֶר  

וּכְבוֹדָם שֶחֻלַּל, אִם נִכְלַל שָם בִּכְלָל בְּסִפְרֵי-הַלִּמּוּד, הוּא עָלוּב –

לֹא נִזְכֶּה לִתְשוּבָה בְּאֻמָּה קַשּוּבָה זֶה שָנִים עַד אֵימָה וּצְמַרְמֹרֶת

לְשַוְעַת אוֹתָהּ 'עִיר הֲרֵגָה' שֶכָּל דּוֹר אַחַר דּוֹר מַנְחִילָם לְבָנָיו  

וְזִכְרוֹן אַרְבָּעִים וְתִשְעַת הֲרוּגֵי פּוֹגְרוֹם קִישִינְיֶב חַי כְּמַסֹּרֶת

שֶל זָכֹר אֶת אֲשֶר שָם עָשָׂה לְךָ בֶּן עֲמָלֵק כְּקוֹדְמָיו לְפָנָיו.

אַךְ זַוְעַת אוֹתוֹ רֶצַח מֵאָה וּשְלוֹשִים וּשְלוֹשָה שְחוּטֵי לוּב לֹא מֻזְכֶּרֶת

לֹא סְבִיב חֹדֶש נוֹבֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵש לַמֵּאָה שֶחָלְפָה,

לֹא סְבִיב ו' בְּסִיוָן שְנַת תָּשָ"ח אוֹ סְבִיב יוּנִי תַשְכָּ"ז. הַהִיסְטוֹרְיָה קוֹבֶרֶת

נִשְכָּחוֹת, יֵש שָוִים וְשָוִים קְצָת פָּחוֹת. הַאִם אֵין זוֹ אֵיפָה וְאֵיפָה?"

– "בְּהֶחְלֵט!" נַעֲנוּ מַלְאֲכֵי-הַשָּרֵת, "זֶה אִי-צֶדֶק זוֹעֵק לַשָּמַיִם

וְאָרוּר הַחוֹבֵק אֶת יָדָיו בְּאֵין מַעַשׂ בְּעוֹד אִי-הַצֶּדֶק נִמְשָךְ."

– "אָז אִם כָּךְ," אִתְגְּרָם הַשָּׂטָן בִּצְחוֹק רָם וְהוֹסִיף בְּחִיּוּךְ רָחָב "מָה הִיא

הַתְּרוּפָה הַבְּדוּקָה לְאוֹתָהּ הַשְתָּקָה שֶל זִכְרוֹן פֶּרֶק טְרָגִי נִשְכָּח?"

– "הַתְּרוּפָה," נַעֲנָה הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל, "הִיא פָּשוּט לְסַפֵּר מָה אֵרַע שָם

בְּאוֹתָן הַפְּרָעוֹת בַּשָּנִים הָרָעוֹת, תּוֹךְ תִּעוּד כָּל אֵרוּעַ כָּאוּב,

שֶיֵּדַע דוֹר צָעִיר וְיְהֵא לוֹ נָהִיר עַד כַּמָּה הִתְיַצְּבוּ בִּגְבוּרָה שָם

וְעָמְדוּ כְּנֶגְדָּם שֶל רוֹצְחִים צְמֵאֵי-דָּם גִּבּוֹרֵי יְהוּדֶיהָ שֶל לוּב."

– "הֵם עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם אֲבָל לֹא לְבַדָּם," כָּךְ אָמַר כְּמוֹסִיף חֹמֶר-דֶּלֶק

הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל שֶלִּבָּה בִּדְבָרָיו מֵרִמְצוֹ הַדּוֹעֵךְ שֶל הַזְּמַן

אֶת אוֹתָהּ מְדוּרַת זִכָּרוֹן וְסִפֵּר אֵיךְ נָטְלוּ בַּמִּבְחָן הַזֶּה חֵלֶק

גַּם עֶשְׂרוֹת חַיָּלִים יְהוּדִים מִצְּבָא אַנְגְּלִיָּה נֶגֶד יוֹרְשָיו שֶל הָמָן.

וְחִזֵּק אֶת דְּבָרָיו בְּעָצְמַת לַהַט רָב הַמַּלְאָךְ רְפָאֵל, שֶהִצְבִּיעַ

עַל חֶלְקָהּ הַמֵּבִיש שֶל בְּרִיטַנְיָה שֶאִיש מִמּוֹשְלֶיהָ בְּלוּב לֹא נָקַף

לוּא גַם אֶצְבַּע קְטַנָּה לִמְנִיעַת סַכָּנָה שֶל חִסּוּל הֲמוֹנִי וּמַזְוִיעַ

שֶזָּמַם אֲסַפְסוּף עַרְבִיֶּיהָ שֶל לוּב שֶאֶת כָּל יְהוּדֶיהָ תָקַף.

וּמִיָּד, קַו לְקַו, כְּסִיּוּט שֶעֻכַּב לְשָנִים אֲרֻכּוֹת בְּמִין אֵלֶם

וְהֻדְחַק וְנִמְחַק אַךְ חוֹזֵר מִמֶּרְחָק שֶל שְתִיקָה מַשְכִּיחָה כִּבְיָכוֹל

אֶת קוֹלוֹ שֶל הַדָּם שֶכְּאִלּוּ נָדַם – זֶה חוֹזֵר אֶל לִבֵּנוּ כְּהֶלֶם

וְסִפּוּר-הַכְּלָיָה הַהוּא קָם לִתְחִיָּה מֵאֶפְרוֹ כִּתְחִיַּת עוֹף-הַחוֹל.

                                    *  *  *

בְּעֶרֶב נוֹבֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵש בַּמֵּאָה שֶחָלְפָה לָהּ

פָּרְצוּ מֻסְלְמִים לִרְחוֹבוֹת יְהוּדֵי טְרִיפּוֹלִי שֶרָבְעָם הַסָּמוּר

הֻתְקַף בְּפּוֹגְרוֹם שֶנּוֹעַד שָם לִגְרוֹם לִשְחִיטַת כָּל יוֹשְבָיו בְּשֵם אַלְלַהּ

שֶשְּמוֹ הַקָּדוֹש מְנֻצָּל, כַּנָּדוֹש, לִזְוָעָה שֶהִיא הֶפֶךְ גָּמוּר

מִדְּבַר אֱלֹהִים שֶבַּרְבָּרִים פְּרוּעִים מְסַלְּפִים אוֹתוֹ דוֹר אַחַר דּוֹר פֹּה

וְכָךְ נִרְצָחִים כְּבָר נִצְחֵי נְצָחִים לֹא רַק אֵלֶּה שֶאֵין בָּם כָּל חֵטְא

כִּי אִם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, גַּם  הָאֱמֶת שֶהָרֹעַ טוֹרֵחַ לִגְדֹּר פֹּה

בְּלִי הֶרֶף בְּאֶלֶף שְקָרִים וּדְבַר-סֶלֶף בְּעוֹד הוּא מוֹסִיף וְשוֹחֵט.

אַךְ דְּבַר אֱלֹהִים כְּמִין פֶּלֶא-פְּלָאִים לֹא הֻשְתַּק בַּעֲדַת יְהוּדֶיהָ

שֶל טְרִיפּוֹלִי זוֹ שֶחֶטְאָם הַיָּּחִיד הָיָה זֶה שֶנִּמְנוּ עִם בְּנֵי עַם

שֶמִּי שֶטְּבָחָם זֶה שָנִים הֲפָכָם לִשְׂעִירֵי-עֲזָאזֵל בְּיָדֶיהָ

שֶל כָּל שְרִירוּת-לֵב, אִם בְּשוֹט אוֹ מַגְלֵב אוֹ סַכִּין כָּל רוֹצֵחַ נִזְעָם.

וּדְבַר הַבּוֹרֵא הָיָה שָב וְקוֹרֵא, חֵרֶף כָּל הַסִּכּוּן וְהַפַּחַד,

לָעָם הַמֻּתְקָף לִטֹּל נֶשֶק בַּכַּף וְלָצֵאת לְהָגֵן עַל חַיָּיו

כִּי מִי שֶהֶחְשָה וְהֶרְאָה לָרָשָע לוּא גַם שֶמֶץ חֻלְשָה לֹא נִסְלַחַת

סוֹפוֹ שֶעוֹדֵד שָם הָמוֹן מִתְגּוֹדֵד לִשְחִיטַת צֹאן-אָדָם וּגְדָיָיו.

אַךְ אִיש יְהוּדִי, אַלְמוֹנִי וִיחִידִי, שֶרוֹצְחִים שֶצָּוְחוּ שָם "עֲלֵיהוּם!"

סִכְּנוּ אֶת חַיָּיו וְחַיֵּי בְּנֵי בֵּיתוֹ לֹא נִרְתַּע וְיָרָה בְּאֶקְדָּח

בִּקְהַל הַפּוֹרְעִים שֶלַטֶּבַח קוֹרְאִים אֶת בָּתֵּי הַיָּאהוּד שֶמָּלֵאוּ

אֵימָה חֲשֵכָה וּלְפֶתַע צָנְחָה דְמוּת אָדָם שֶלִּבּוֹ מְפֻלָּח

בֵּין שְלַל הֶעָטִים עַל אוֹתָם הַבָּתִּים וְהָאִיש – מֵאוֹתָם בְּנֵי-בְּלִיַּעַל

שֶבָּאוּ לִקְטֹל וְכָל נֶפֶש לִטֹּל מִשּוֹמְרֵי דַּת מֹשֶה הַלְּכוּדִים

בִּסְגוֹר בָּתֵּיהֶם שֶאָטְמוּ דַלְתֵיהֶם וּכְמוֹ גוּף שֶפָּשָׂה בּוֹ סַם-רַעַל

גָּבַר בּוֹ, חָשׂוּף, בְּאוֹתוֹ אֲסַפְסוּף, הַטֵּרוּף לְהַכּוֹת בַּיְּהוּדִים.

וּבְעוֹד הֵם פּוֹרְצִים וְדִין-מָוֶת חוֹרְצִים עַל אוֹתָם הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע

מִיָּד הֶעֱצִים כִּדְלֵקָה שֶל קוֹצִים צִמְאוֹן-דָּם זֶה עוֹד גַּל מְהוּמוֹת

בִּשְאַר הֶעָרִים בָּן נוֹתְרוּ מֻפְקָרִים לְסוּפַת הַזָּדוֹן וְהָרֶשַע

עֶשְׂרוֹת אֻמְלָלִים שֶנָּפְלוּ חֲלָלִים כִּקְצִיר-מָוֶת בִּשְׂדֵה אֲלֻמּוֹת.

כָּל זֶה אֵרַע לְעֵינֵי מוֹשְלֵי לוּב, נְצִיגֵי הָאִימְפֶּרְיָה הַבְּרִיטִית

שֶרָאוּ בְּעֵינָם אֵיךְ שִוְּעוּ לְחִנָּם לְמַצִּיל שֶמָּנַע אֶת בּוֹאוֹ

כָּל אוֹתָם רְצוּחִים שֶנּוֹתְרוּ שָם טְבוּחִים כִּי בִּשְעַת הָ"עֲלֵיהוּם" הַקְּרִיטִית

לֹא הוֹאִיל הַשִּלְטוֹן אַף לִמְחוֹת וְלִרְטֹן אוֹ לִנְקֹף גַּם אֶת קְצֵה אֶצְבָּעוֹ

(כָּאן נָתַן הַשָּׂטָן בְּחִיּוּךְ לֹא קָטָן לְשוֹמְעָיו אֶת קְרִיאַת-הַבֵּינַיִם

שֶלַּמְרוֹת רִשְעוּתוֹ יֵש לִזְקֹף לִזְכוּתוֹ כְּאִמְרָה שֶרָאוּי לְזָכְרָהּ

וְאָמַר כָּךְ, נֶּחְרָץ: "כָּל מֻזְעָק שֶלֹּא רָץ לְעֶזְרַת הַטּוֹבֵעַ בַּמַּיִם

אוֹ נִשְׂרָף בִּבְעֵרָה, אוֹ נִשְסָף בִּדְקִירָה, הוּא סַיְעָן בִּצְבָאִי, צְבָא-הָרַע

וְאֻמָּה אוֹ אָדָם הָעוֹמְדִים עַל הַדָּם שֶל קָרְבָּן הַמֻּתְקָף חֲסַר-יֶשַע

הֵם תָּמִיד כָּאן אֶצְלִי מִין מַשְתַּ"פִּים שֶלִּי וּמִצַּד הָרוֹצֵחַ עַצְמוֹ

הֵם כְּלִי-עֵזֶר שֶלּוֹ, אִם יוֹדוּ וְאִם לֹא, וְעַל כֵּן שֻתָּפִים הֵם לַפֶּשַע

כְּעַפְעַף שֶרָאָה בְּעֵינוֹ כָּל זְוָעָה אַךְ אָדִיש לָהּ בִּשְעַת הֵעָצְמוֹ).

                    *  *  *

אוֹתָהּ שָעָה עַצְמָהּ יָצְאָה בְּעֹז וּבְעָצְמָה, עִם נֶשֶק בְּיָדֶיהָ אֶל הָרֹבַע

סִיעָה שֶל חַיָּלִים אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים שֶאָצוּ מִמַחֲנֵה צְבָא אַנְגְּלִיָּה בָּעִיר

דְּחוּפִים וְתַקִּיפִים לַהֲגָנַת הַמֻּתְקָפִים וּכְשֶפָּרְצוּ בְּנִשְקֵיהֶם הָרְחוֹבָה

הֵבִינוּ הַפּוֹרְעִים כִּי הַדְּבָרִים הַמִּתְאָרְעִים קִבְּלוּ מִפְנֶה מַכְרִיעַ וּמָהִיר.

וְאָז, לַאֲסוֹנָם שֶל הַזְּקוּקִים לְמָגִנָּם, רֻתְּקוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים לְפֶתַע

בְּצַו מְפַקְּדֵיהֶם הַבְּרִיטִיִּים לִבְסִיסֵיהֶם בְּצַעַד שֶחָשַׂף גְּלוּיוֹת לַכֹּל

אֶת חֵלֶק הָאֲרִי בְּפַרְצוּפָהּ הַמּוּסָרִי שֶל הָאִימְפֶּרְיָה שֶתָּמְכָה בְּלִי רֶתַע

בִּזְדוֹן חַיּוֹת-אָדָם בִּמְקוֹם בְּאֵלֶּה שֶהַדָּם שָתַת מֵהֶם וְזָעֲקוּ בְּקוֹל.

אַךְ כָּל זֶה לֹא עָצַר אֶת הַפּוֹרְצִים מִן הַמֵּצַר – וְהָאַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים הַלָּלוּ

חָמְקוּ מִן הָרִתּוּק אֲשֶר נוֹעַד לִגְזֹר שִתּוּק עַל כָּל נִסְיוֹן עֶזְרָה וְהַצָּלָה

שֶל בְּנֵי עַמָּם בְּלוּב שֶרוֹדְפֵיהֶם הִוּוּ שִלּוּב שֶל מֻסְלְמִים שֶפִּשְעֵיהֶם הוּקַלּוּ

וַעֲצִימַת עֵינָם שֶל הָאַנְגְּלִים שֶשִּלְטוֹנָם לֹא רַק שֶלֹּא מָנַע שוּם נְבָלָה

כִּי אִם יָדוֹ נָתַן בְּצִינִיּוּת שֶל בְּנֵי-שָׂטָן לְמוֹת חַפִּים מֵחֵטְא וְכָךְ בְּיַחַד

רָאוּי כִּי יִזָּכְרוּ מוֹשְלֵי בְּרִיטַנְיָה שֶמָּכְרוּ אֶת נִשְמָתָם (אִם נְשָמָה כָּזֹאת

הָיְתָה לָהֶם בִּכְלָל) עִם טוֹבְחֵיהֶם שֶל כָּל עוֹלָל וְאֵם וָאָב שֶל קְהִלָּה נִרְצַחַת

כְּשֶהַשִּפְלוּת הַבְּרִיטִית שָם בְּפַארְסָה הִיפּוֹקְרִיטִית טוֹרַחַת כָּל דִּין-צֶדֶק לְבַזּוֹת.

וְאָז, תּוֹךְ הֲפָרָה גְּלוּיָה

שֶל צַו-רִתּוּק וּמִלּוּיָהּ

שֶל סוֹלִידָרִיּוּת עִם בְּנֵי עַמָּם, בָּרֶגַע

שֶבּוֹ בִּשְעַת מִבְחָן כָּזֶה אוֹמֵר הַלֵּב שֶבֶּחָזֶה כִּי מוּל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל חֶבֶר בְּנֵי-עַוְלָה

כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם בְּלִי חוֹזֶה, כְּבָר עֲרֵבִים כָּאן זֶה בָּזֶה בְּהִנָּטַח עַל אֲחֵיהֶם אָסוֹן אוֹ פֶּגַע,

זִיְּפוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים טָפְסֵי-חֻפְשָה בְּאֵין מַכְלִים וּמֵאַחַר שֶמֵּעַתָּה שוּב לֹא כָּבְלָה

יִרְאַת-הַחֹק אֶת יְדֵיהֶם פָּלְשוּ לְמַעַן אֲחֵיהֶם אֶל תַּחֲנַת-הַמִּשְטָרָה וּבָהּ הִתְרִיעוּ

עַל הֵעָדֵר הִתְעָרְבוּתָם שֶל הַשּוֹטְרִים בִּשְחִיטָתָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע לְאוֹר יוֹם

וּבִתְגוּבָה עַל כָּךְ אָסְרָה הַמִּשְטָרָה שֶלֹּא חָסְרָה רִשְעוּת בּוֹטָה אַף הִיא שְלוֹשָה מֵהֶם, כִּי מִיהוּ

אוֹתוֹ חָצוּף בֶּן דַּת-מֹשֶה שֶמּוּל הַבְּרִיטִים לֹא יַחְשֶה בְּשֶל שִוְיוֹן-נַפְשָם לַטֶּבַח הָאָיֹם?

אַךְ אָז פָּרְצוּ עֲמִיתֵיהֶם (אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים אַף הֵם) מַחְסָן שֶל נֶשֶק וּמַחְסַן מָזוֹן וְחָשוּ

אֶל שוּק 'אֶל-גַּ'מְעָה' שֶבָּעִיר וְכָךְ, בְּשֶטֶף-אֵש מָהִיר, נָקְמוּ בְּעֵדֶר-הַפּוֹרְעִים אֶת נִקְמָתָם

שֶל ל"ג הֲרוּגִים בַּשּוּק הַהוּא, וְדוֹאֲגִים, חִלְּקוּ מָזוֹן לַנִּפְגָּעִים אֲשֶר נִטָּשוּ

כָּל אִיש וָאִיש וּמַר סִבְלָם, בְּיַתְמוּתָם אוֹ בִּשְכוֹלָם, וּמִי שֶתָּמָה עֱנוּתָם רַק בְּמוֹתָם.

                         *  *  *

מַהוּ כּוֹחָן שֶל הַמִּלִּים אִם מוּל גְּוִיּוֹת הַחֲלָלִים קוֹפֵא דָּמוֹ שֶל הַצּוֹפֶה בָּהֶן לְקֶרַח

וּבֵין פְּגָרִים קְצוּרִים לָמוּת גּוֹבֵר קוֹלָהּ שֶל הָאִלְּמוּת עַל גִּמְגּוּמָיו שֶל הַמַּבָּע הָאֱנוֹשִי?

מָה מְסֻגֶּלֶת הַשִּירָה בְּכָל שְׂפָתָהּ הָעֲשִירָה לוֹמַר עַל יֶלֶד הַטָּבוּחַ כְּמִין שֶׂה רַךְ

אוֹ עַל אִשָּה שֶעֻבָּרָהּ נִשְחַט בְּעוֹד אִמּוֹ הָרָה וּכְשֶדֻּקְרָה שִלְּחָהּ הַמָּוֶת לַחָפְשִי?

מָה שוֹאֲגִים קִירוֹת חֲלַל אוֹתוֹ בֵּית-כְּנֶסֶת מְחֻלָּל שֶפָּרָכְתּוֹ שְׂרוּפָה וְתוֹרָתוֹ מֻכְתֶּמֶת

בְּדַם גְּבָרִים שֶנֶּחְלְצוּ בְּטֶרֶם רָאשֵיהֶם נֻפְּצוּ עַל נַסּוֹתָם בְּכָל נַפְשָם וּמְאֹדָם

רַק לְהַצִּיל אֶת הַקְּדוּשָה מִטֻּמְאָתוֹ שֶל הָרָשָע וּמֵחֶשְכַת מַשְׂטֵמָתוֹ הַמִּטַּמְטֶמֶת

כְּשֶהָאֲוִיר כֻּלּוֹ רָעוּד מִנַּהַם 'אֶדְבַּח אֶל יָאהוּד!' שֶל מִפְלָצוֹת הַמִּתְחַזּוֹת לִבְנֵי-אָדָם?   

הֵן שוּם תֵּאוּר אֵינוֹ תוֹאֵם אֶת הֵרָצְחָם שֶל אָב וָאֵם אוֹ סָב וָטַף שֶנִּטְבְּחוּ עַל לֹא כָּל אָוֶן

אַךְ הַזְּוָעָה הַזֹּאת חָזְרָה מִקֵּץ זְמַן-מָה וְלֹא עָזְרָה עוֹד שוּם תְּפִלָּה גַם בְּתָשָ"ח וּבְתַשְכָּ"ז

בָּהֶן תָּרְמוּ נִצְחוֹנוֹתָיו שֶל עַם מָגֵן עַל גְּבוּלוֹתָיו בְּיִשְׂרָאֵל לְלִבּוּיָהּ שֶל שִׂנְאַת-מָוֶת

בֵּין כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן בְּלוּב שֶלְּמַרְאֵה אוֹתוֹ לִבְלוּב שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים אַרְסָם הֻקַּז

כְּרַעֲלָם שֶל צִפְעוֹנִים אֶל תּוֹךְ נִשְמוֹת הַהֲמוֹנִים שֶנִּטְפְּלוּ לְטֶרֶף קַל כְּפִי שֶסָּבְרוּ שָם

וְנָהֲרוּ, נַחְשוֹל מֵרִיעַ, לִשְכוּנַת 'בַּאבּ אֶל-חוּרִיָּה' בְּאַלּוֹת וְגַרְזִנִּים וּפִגְיוֹנוֹת

אַךְ הֻפְתְּעוּ מִשֶּעָנָה לָהֶם אִרְגּוּן הַהֲגָנָה בִּטְרִיפּוֹלִי בְּמַטְּחֵי-תֹּפֶת שֶגָּבְרוּ שָם

וְחִיש פָּנוּ לְהִתְקַהֵל בִּשְאַר מוֹשְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּלִי לְהוֹתִיר בֵּית-אָב אֶחָד בְּלִי קָרְבָּנוֹת.

אוּלָם הַפַּעַם בְּנִגּוּד לִשְנַת תָּשָ"ה שֶבָּהּ אִגּוּד חוֹרְשֵי הָרַע כָּלַל אֶת הַשִּלְטוֹן הַבְּרִיטִי

וְאֶת פְּרָאָיו הַחֲמוּמִים שֶל אֲסַפְסוּף הַמֻּסְלְמִים נָקְטָה בְּרִיטַנְיָה יָד קָשָה מוּל הַפּוֹרְעִים

מָה שֶלְּגַמְרֵי לֹא מָנַע אֶת הִשָּנוּת אוֹתָהּ תְמוּנָה גַם בְּתַשְכָּ"ז בִּפְרֹץ אוֹתוֹ אֵרוּעַ קְרִיטִי

שֶבּוֹ הַכֹּתֶל וְעִמּוֹ גַם הַר-הַבַּיִת וּתְחוּמוֹ נִתְהַדְהֲדוּ מִקּוֹל צְלִילֵי שוֹפָר תּוֹרְעִים

שֶל הָרַב גֹּרֶן מִלְּפָנִים וַחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים מִכָּל צְדָדָיו – שֶכֵּן בְּלוּב מִיָּד הִצִּיתָה

כְּהִתְלַקֵּחַ אֵש מֵאוּד שְמוּעַת נִצְחוֹן צְבָא הַיָּאהוּד אֶת תִּסְכּוּלָם שֶל הַשֵּדִים הַבּוֹחֲשִים

בְּקַלַּחְתָּם שֶל הַחֵמָה וְרַעֲלֵי הַמַּשְׂטֵמָה בְּנִצּוּחוֹ שֶל הַשָּׂטָן עַד שֶהֵסִיתָה

אוֹתָהּ שְמוּעָה נַחְשוֹל נוֹסָף שֶלֹּא הִסֵּס לַחְצוֹת אֶת סַף הַגְּבוּל הַדַּק שֶבֵּין חַיּוֹת לַאֲנָשִים.

וְכָךְ, בֵּין רֶצַח וּבֵין שֹד, יָצְאוּ מִבַּיִת בְּלִי לַחְשֹד, בְּעִקְבוֹתָיו שֶל קְצִין צְבָא לוּב שְתֵּי מִשְפָּחוֹת

וְהַקָּצִין, בַּאֲמַתְלָה שֶבָּא כִּשְלִיחַ-הֲצָלָה לְפַנּוֹתָן לִמְקוֹם-מִקְלָט פָּנָיו הֵאִיר

וְאַף הִבְטִיחַ הֲגָנָה מִכָּל אִיּוּם וְסַכָּנָה בְּהוֹבִילוֹ אוֹתָן הַחוּצָה, בַּטּוּחוֹת,

וְשָם גָּזַר אֶת גְּזַר מוֹתָם שֶל כָּל שְלוֹשָה עָשָׂר אוֹתָם שֶרֶגַע קֹדֶם שְבִיב-אֵמוּן בָּהֶם הֵעִיר.

                         *  *  *

וְאָז, לִבְסוֹף, בְּדָם וָאֵש שֶל גַּל פּוֹגְרוֹמִים מִתְגָּעֵש, יָצְאוּ בְּיוּנִי שְנַת תַּשְכָּ"ז מֵעָרֵיהֶם

וּכְפָרֵיהֶם בְּלֵב נָחוּש, שְדוּדִים בְּנֶפֶש וּבִרְכוּש, יְהוּדֵי לוּב בְּזִקְנֵיהֶם וּנְעָרֵיהֶם

לִגְבוּל אִיטַלְיָה בָּהּ הִכְּתָה אֶת שֳרָשֶיהָ מַחְצִיתָהּ שֶל יַהֲדוּת תּוֹסֶסֶת זוֹ בְּעוֹד יִתְרָהּ

מָאַס בַּסֵּבֶל וּבַתְּלוּת שֶל עַם רְדוּף פִּגְעֵי גָּלוּת וְנִשְמָתוֹ עַל חוֹף מוֹלֶדֶת לֹא וִתְּרָה

כִּי אֶת רוּחָהּ אִיש לֹא הִצְמִית וּכְבָר בַּהֲגָנָה עַצְמִית חֻשַּל כֹּחָהּ מוּל בִּרְיוֹנָיו שֶל הַגִּ'יהָאד

שֶלֹּא קָלְטוּ אֶלָּא אֶת שְׂפַת הֲדִיפָתָהּ שֶל הַתְקָפַת חַיּוֹת-אָדָם בִּמְטַר-הָאֵש שֶלָּהּ נוֹעַד

וּמֵאוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי-כֵן גַּם נִסְתַּבֵּר כִּי יִתָּכֵן לִחְיוֹת אַחֶרֶת,  בִּזְקִיפוּת-קוֹמָה תְמִידִית

וְלֹא כִּרְעֹד מִעוּט נִרְדָּף עַל תֶּקֶן שֶל עָלֶה נִדָּף –  כִּי אִם לָבֶטַח, וּבְאֶרֶץ יְהוּדִית.

וּכְשֶבִּמְעַט צְרוֹרוֹתֵיהֶם הֵם עַל אַדְמַת אֲבוֹתֵיהֶם רַגְלָם הִצִּיגוּ בַּחֲשָש וּבְתִקְוָה

הֵבִינָה שְאֵרִית פְּלֵטָה דְּווּיָה זוֹ כִּי חֶבְלֵי קְלִיטָה שֶל שְלַל תְּפוּצוֹת שֶאֶל אַגָּן אֶחָד נִקְוָה

שִטְפָּן מִקְּצוֹת תֵּבֵל לְכָאן הֵם לֹא רַק עֹל, הֵם גַּם מִבְחָן – וְהִיא עָמְדָה בּוֹ בְּכָבוֹד וּבִגְבוּרָה

אִם בְּסַגְרִיר אוֹ בְּשָרָב, אִם בִּשְׂדוֹת פַאלְחָה אוֹ שְׂדוֹת קְרָב, אִם בְּחֶדְוַת לֵדָה אוֹ בְּתוּגַת קְבוּרָה.

וְהִיא עָבְרָה כִּשְאַר תְּפוּצוֹת – עַזּוֹת, זְקוּפוֹת וְאַמִיצוֹת – אֶת כָּל טְבִילוֹת הַדָּם, הַיֶּזַע וְהָאֵש

וְאַף כִּי לֶעָתִיד חָתְרָה לֹא שָכְחָה אֶת עֲבָרָהּ וְהִתְאַמְּצָה לְהַנְחִילוֹ לְדוֹר יוֹרֵש

לַמְרוֹת נִזְקֵי הִתְעָרְבוּתָן שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הַשָּׂטָן שֶבְּעַצְמוֹ הוֹדָה שָם בְּחִיּוּךְ רָחָב

שֶהוּא רוֹצֵחַ וְשוֹחֵט אַךְ גַּם מַשְכִּיחַ אֶת הַחֵטְא כְּמַכְחִישֵי שוֹאָה רַבִּים שֶהֵם שְלִיחָיו.

וּמֵאַחַר שֶאֵין פִּנָּה שֶאֵין חָשִים בָּהּ, בַּמְּדִינָה, בִּתְרוּמָתָם שֶל בְּנֵי גּוֹלָה כֹּה עַתִּיקָה

שֶעֲדָתָם, עַד דּוֹר שְלִישִי, חֶלְקָהּ מֻרְגָּש וּמוּחָשִי בְּכָל שִכְבָה בָּהּ, צְעִירָה אוֹ וָתִיקָה,

וְהִיא בְּרוּכָה בָּעֲשִׂיָּה: צָבָא, מִסְחָר, תַּעֲשִׂיָּה וְחַקְלָאוּת וָשִיר וְאָמְנֻיוֹת מָסָךְ –

הִגִּיעָה עֵת כִּי יְתֻקַּן גַּם אוֹתוֹ עָוֶל שֶעַד כָּאן עַל פֶּרֶק 'עִיר הַהֲרֵגָה' שֶלָּהּ פָּסַח

וְשֶיַּלְדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל יֵדְעוּ אֶת הַכָּתוּב לְעֵיל וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ לֶקַח תּוֹךְ שִלּוּב

זֵכֶר הַטֶּבַח הַנּוֹרָא וְתִפְאַרְתָּהּ שֶל הַגְּבוּרָה שֶחוֹלְלוּ אֶת סִפּוּרוֹ שֶל מַשָּׂא לוּב.

אהוד: "משא לוב" של יוסי גמזו התפרסם לראשונה במכתב העיתי, גיליון 588, ביום חמישי, כ"ז בחשון תשע"א, 4 בנובמבר 2010 – ועורר הדים רבים גם בקרב קהילת יוצאי לוב בישראל.

עם זאת, "בעיר ההריגה" קנה את מקומו בספרות העברית לא בגלל מיספרם של הרוגי קישינייב בהשוואה למיספרם של הרוגי לוב, של פרעות 1921 ביפו, של פרעות 1929 בחברון, של ה"פרהוד" בעיראק, של גיבורי מצודת יורק, של הפוגרום בקיילצה, של הטבח במגיני גוש עציון – ושל עוד מאות אם לא אלפי מקרים של פוגרומים בעם היהודי, שלא לדבר על השואה – אלא מפני שהיצירה נכתבה בידי ביאליק וכך נכנסה לכותל המזרח של השירה העברית – וכאמור לא בגלל מיספר הטבוחים שעליהם נכתבה היא נכנסה – אלא, מה לעשות – מפני שהיא ברמה של פרקים בתנ"ך כמו מגילת איכה ונבואות ישעיהו וירמיהו, וכך גם תישאר לדורי-דורות.

* * *

מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים"

סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

יום אחד ביאליק ואבא [הסופר ש. בן-ציון, הוא שמחה גוטמן] נעלמו לפתע. התלמידים לא באו לבית-הספר. אימא הלכה בבית מחדר לחדר בחוסר מנוחה. אלה היו ימי הפרעות בקישינוב.

ובאחד הלילות, באמצע הלילה, דפיקות בדלת. אימא התעוררה ופתחה את הדלת – אבא! הוא חזר עייף, כמו הזדקן בכמה שנים; חזר מקישינוב, לשם נסע עם ביאליק מיד לאחר הפרעות. וזמן רב שמעתי את קולו של אבא בוקע מחדר-השינה, כשהוא מדבר ומספר ארוכות לאימא על קורותיו. ולפתע נדם, וראיתי אותו יוצא למסדרון, פותח את המזוודה שהניח על אחד הכיסאות, מוציא מתוכה לבנה שבורה עטופה נייר – ועל הלבנה כתמים שחורים של דם.

שנים רבות היתה הלבנה השבורה מונחת בארון הספרים של אבא, גם בארץ-ישראל. לאחר מותו, כשהעברנו את הארכיון שלו לבית אחד-העם, מסרנו לשם גם את הלבנה מקישינוב, ובוודאי הלכה לאיבוד, יחד עם שאר ספרים ומחברות שלו, כפי שנוכחתי לאחר שחקרתי בדבר.

על אותה נסיעה סיפר לנו אבא כי בלילה, כשישנו הוא וביאליק ספה מול ספה במלון קטן בקישינוב – קם ביאליק מספתו באמצע הלילה, התנפל על אבא, שישן, השקיע את ברכו בבטן אבי והתחיל לשאוג, לטש עיניים וחנק אותו בצווארו.

אבא שלח שתי ידיים כדי לפרוק מעליו את לפיתת אצבעותיו של ביאליק, וקרא לעומתו:

"חיים נחמן! חיים נחמן!"

עד שעיניו של ביאליק כהו פתאום, הוא חזר להכרתו, הִרפה מאבא, ושב נכלם לישון על ספתו.

לאחר זמן קצר הופיע "בעיר ההריגה" של ביאליק.

* * *

עמוס גלבוע

על מדיניות הבת-יענה של צרפת

במלחמתה בטרור האסלאמי

הצרפתים (ועימם אירופה המערבית) מעדיפים את חרות האדם על חייו, ועושים הפרדה חדה, מוצהרת, בין החברה המוסלמית לבין הטרור. בתנאים כאלו מלחמה יעילה נגד הטרור היא אבודה מראש.

בליל הפיגוע בניס הייתי בפריז. ישנתי. השכם בבוקר אשתי אומרת לי: "יש 80 הרוגים."

ליבי צנח, לא האמנתי שאצלנו יפלו כל כך הרבה קורבנות.

"זה בניס," הוסיפה אשתי.

מיד רווח לי.

יהיו יפי נפש שיעקמו את פרצופם המיוסר. אבל דומני שהיתה כאן תגובה טבעית. אדם קרוב אצל עצמו, אצל משפחתו וקרוביו ומכריו, אצל קהילתו ואצל עמו. אילו הייתי שומע כי  פצצה הוטלה בבית כנסת יהודי בפריז והיו הרבה קורבנות, גם אז היה ליבי צונח. בני עמי הם. רק כעבור מספר דקות, ותמונות ההרג מרצדות מול עיניי,  התחלתי לחוש רגשי  צער. לא על צרפת, אלא על הקורבנות ובני משפחותיהם, והפצועים הרבים.

שתי תמונות בהקשר לטבח משכו את תשומת ליבי: האחת, ההופעה של הולנד נשיא צרפת שהצהיר כי "אנחנו במלחמה," וכי צרפת תגביר את התקפותיה האוויריות בסוריה ובעיראק נגד דאע"ש. השנייה, המשאית הלבנה הענקית שדרסה ורצחה עשרות חוגגים. שתיהן סימלו בעיניי את חוסר האונים ואובדן הדרך של צרפת והנהגתה להתמודד עם המציאות.

מדוע?

אפתח במשאית. שוטרים צרפתיים ניגשו למשאית שחנתה שעות  בטיילת, שאלו את הרוצח מדוע הוא חונה כאן עם הרכב שלו. הוא ענה להם שהוא מוכר גלידה. השוטרים שמעו ועזבו אותו, ולאחר זמן הוא פתח במסע הרצח שלו. דוגמה קלאסית לכך שבאמת לפעמים הכול  "בגלל הש"ג." השוטרים הסתפקו בדבריו של האזרח הצרפתי. איך מוכרים גלידה בכזאת משאית? איך משאית כזאת תיכנס לתוך ההמון למכור גלידה? ובכלל, דומני שהשאלה הכי מתבקשת שהיו צריכים לשאול אותו היתה: היכן הגלידה?

לא! הם האמינו לו, לא עלה על קצה דעתם  שהוא משקר והמשאית תמלא את מקום המטוס המפציץ. ככל הנראה גם לא תידרכו אותם כי בישראל (זאת שצרפת כל כך דואגת לביטחונה!) – הטרור הפלסטיני משתמש מזה שנים בכלי רכב לצורך רצח.

השוטרים מגלמים לדעתי שני גורמי יסוד שמונעים מצרפת (ומכל אירופה המערבית) להתמודד כהלכה עם הטרור, וביתר דיוק עם האסלאם הקיצוני:

הראשון שבהם הוא הגישה האירופית הבסיסית שחרות האדם וזכויותיו הם הערך העליון, בבחינת ציווי קדוש. בדילמה בין חיי אדם לבין חרות אדם, ערך החרות גובר. ימותו אנשים, פה ושם, מפעם לפעם, לא נורא, אם באותו זמן נשמרו חירויות האזרח.

בארה"ב, לאחר "אסון התאומים", החל הממשל האמריקאי לנקוט בשורת צעדי חקיקה, שפגעו בזכויות האזרח האמריקאי, על מנת למנוע פיגועים ולהציל חיים. לא כך באירופה. לכן, אם, למשל, למשטרת בלגיה יהיה חשוד שיש לו מידע על "פצצה מתקתקת", היא לא תפעיל נגדו אמצעי חקירה מיוחדים כדי שחס וחלילה לא ייפגעו זכויותיו.

השני הוא ההפרדה המוצהרת, הפוליטית – הנעשית בין האזרחים המוסלמים לבין  הטרור. או במילים אחרות: אין חיה כזאת הנקראת "איסלאם קיצוני. אבל, מכיוון שהטרור בא מקרב האוכלוסייה המוסלמית (לא הנוצרית, לא ההינדית, לא הבודהיסטית, לא היהודית) – לא ניתן יהיה להילחם בו, וקודם כל להשיג עליו מודיעין, אם עושים את ההפרדה הזאת.

דרך אגב, בצרפת הדבר חמור יותר מאשר בשאר מדינות אירופה. כי בצרפת, באופן רשמי, ישנם רובעים מוסלמים בערים צרפתיות רבות בהן אסור למשטרה ולכוחות הביטחון להיכנס! אמיתי! נו, אז איך יאספו שם מודיעין?

ועכשיו לדברי נשיא צרפת. דומני שזאת הפעם השנייה שהוא מצהיר ש"צרפת במלחמה."  הצהרה חלולה, ריקה מתוכן. נגד מי המלחמה? מי האויב? מה יועילו עוד הפצצות צרפתיות בסוריה או בעיראק? כלום! אבל, בעצם האמירה הזאת מפנה נשיא צרפת את האצבע כלפי חוץ,  כאומר לעמו: זאת לא בעייה פנימית, זאת לא בעייה עם האוכלוסייה המוסלמית האזרחית שלנו והחלק הקיצוני המשגשג בתוכה, אלא זאת בכלל בעייה חיצונית רחוקה במזרח התיכון. אכן, בת יענה צרפתית!

מה הפלא שצרפת הזאת תמשיך לסבול מהטרור האסלאמי, ואולי יותר מכך. ב-12 ביולי הודלפו בתקשורת הצרפתית (ולא הוכחשו) דברים שאמר ראש שירות הביטחון הצרפתי בשימוע חשאי (26 מאי) בוועדה פרלמנטארית:

"צרפת עומדת על סף מלחמת אזרחים (בין ימין קיצוני למוסלמים). ניצוץ אפשרי לכך  תהיה התנפלות מינית מאסיבית על נשים."

* * *

אלוני זמורה

על דו"ח ועדת ארז ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח שהוגש לשר החינוך

למען הגילוי הנאות, אני יליד הארץ, בן למשפחה שהגיעה מספרד וחיה בצפת ובירושלים משנת 1492 (חמש מאות עשרים וארבע שנים) – מאז גירוש ספרד. אני מבקש לציין שאני גאה במורשתי, בקרתי בעיר הולדתו של ראש משפחתי, שלימים נודע בשם הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה) בעיר זמורה בספרד. הרדב"ז היה ראש המקובלים בצפת, נשיא קהילת יהודי מצרים, חיבר למעלה מחמשת אלפים שותי"ם (שאלות ותשובות) בענייני הלכה ונחשב לגדול הפוסקים מאז הרמב"ם.

אני מבקש לקבוע ש"דו"ח ועדת ארז ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך" הוא אסון. אסון חברתי, עלבון, ופגיעה אנושה בחברה הישראלית – שמנסה מאז קום המדינה לשקם שישים ויותר שבטים שהגיעו למדינת ישראל על מנת להפוך לעם אחד.

היתה כוונה ליצור חברה ישראלית ויהודית בעלת תרבות משותפת ופלורליסטית. חברה השואבת את כוחה משלל תרבויות בתחומי האומנות, השירה, הספרות ועוד. תרבות שנטמעת אט, אט בתודעה של הדורות הצעירים.

צריך להיזכר במפעל אדירים שנקרא "הנחלת הלשון", שהנחיל במערכת החינוך את השפה העברית. שפה איננה רק כלי תקשורתי. שפה היא תרבות. כל עולה שהגיע לארץ מכל ארץ שהיא בעולם, קיבל שעות וימים של לימוד השפה העברית ותרבותה. גילוי נאות: אשתי ואני לימדנו בשעות הערב עברית בשיכוני אג"ש בעכו. הלימודים התנהלו מתוך כבוד הדדי למורשתם התרבותית של תלמידינו.

אין ספק שבתהליך הקליטה של מאות אלפי עולים ובניסיונות לבניית עם אחד מתוך כבוד לשונות נעשו גם שגיאות. אבל בינתיים בארץ נוצר דור חדש וילדינו מיזגו בנישואיהם משפחות של מזרח ומערב. הדור הצעיר ליבו שלם בזהותו הישראלית.

כל חיי עסקתי בחינוך – כמורה, כמנהל, וכמפקח בהכשרת מורים ומחנכים, על מנת ליצור תרבות בעלת  מכנים משותפים, מתוך מתן כבוד לזולת. כנראה שתהליך גיבוש השבטים לעם אחד מצריך יותר מארבעים שנים. מדינת ישראל הצעירה היא עדיין אוסף של תרבויות וטוב שכך.

והנה בא עלינו דו"ח ארז ביטון, שבכוונתו ליצור משרד חינוך מקביל לזה הקיים, שינציח סופית  את "המזרחיות" מול "האשכנזיות". הוא ייצור שתי חברות שמבטלות זו את זו. יש בדו"ח גם מרכיבים חיוניים, שמשרד החינוך צריך להתייחס אליהם.

אבל הדוח המלא של ארז ביטון חורג מהמטרות עליהם הצהיר. הוא מבקש להקים מנהלת נפרדת, ומשרד חינוך מקביל שינציח סופית את "המזרחיות". הדו"ח פוגע ללא הצדקה בתהליך יצירת עם אחד.

אני פונה לשר החינוך להיזהר בהקמה של מערכת ארגונית נפרדת, אלא להשתמש במערכת הארגונית הקיימת, שתיישם חלקים משמעותיים ורציונאליים מתוך הדו"ח. מינהל חברה ונוער, מפמרי"ם במקצועותיהם השונים יכולים לשלב חלקים מתוך הדוח בתחומיהם.

ואידך זיל גמור.

* * *

יהודה דרורי

1. האומנם סוף תקופת ביבי?

ראש הממשלה נתניהו, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה במדיניותו הכלכלית והביטחונית ובמדיניות  החוץ שלו – עומד לדעתי להפסיד בקרוב את כיסא ראש הממשלה בגלל חמדנותו האישית לכספים, ורדיפת בצע, וזאת ע"י מעורבותו בפעילויות בלתי-חוקיות בכספים, הנחשפות לבקרים, כאשר כל הניסיונות מכיוון  מקורביו ועורכי דינו  להשהות ולדחות חקירות כבר מוצו.

לאחרונה התחיל להאשים עיתונאים ואישים שונים בכוונות להפילו כולל, נגד נאמניו בליכוד, וזה מצביע על פעילות של ייאוש ותיסכול. אמנם הוא משדר כלפי חוץ ביזנס כרגיל, אבל קשה להימלט מהחדשות ומההדלפות הקושרות אותו לפעילויות בלתי חוקיותף שאם רק חלק קטן מהם יתאמת, יביא הדבר להתפטרותו.

2. רפיסות אמריקאית מסוכנת

ההיטלר הקטן החדש, ארדואן הטורקי, המוסלמי הקיצוני, משליט כיום משטר אימים פאשיסטי-טוטליטארי בארצו בתירוץ העלוב והשיקרי של "מהפכה שנכשלה..."

הוא מנסה להשליט בכוח איסלם קיצוני על אוכלוסייה של 80 מיליון כנגד החוקה הטורקית... (ויש לקוות שאיזה צלף אמיץ ינעץ בהקדם כדור במצחו...) – אלא שבינתיים "עלה לו השתן לראש," והוא מאיים על ארה"ב בצורת הסגר על בסיס חיל האוויר האמריקאי באינצרליק. כולל מניעת חשמל ומזון מהנצורים, עד שארה"ב תסגיר לידו את אוייבו – גולן.

אני מניח שהנשיא האמריקאי, הקרוב בהשקפותיו הדתיות-פוליטיות לארדואן, מעוניין להסגיר את גולן, אבל אם אכן יעשה זאת, כאילו הגיש את הנשיאות הבאה לטראמפ על מגש של כסף. גם עצם הדבר שאינו פועל למנוע את ההסגר המטורף על האמריקאים באינצרליק – מצביע בברור  על רפיסות שלטונו של אובמה, וזה גם מבהיר לנו מדוע טראמפ עתיד לנצח.

* * *

אזכרה לגדי ליפסקי ביום שישי, 22.7.16 בשעה 10.30 בבית העלמין הצבאי בקריית שאול

https://m.youtube.com/watch?v=6VQndrO4F3s&feature=em-upload_owner

* * *

יואל נץ

מה עושים נגד טרור המתאבדים?

מזה שנים ניצב העולם אובד עצות וחסר אונים בפני טרור של מתאבדים, ואף-על-פי שיש המכנים אותו "מלחמת עולם שלישית" – אין עדיין לאיש מושג ירוק כיצד להתגונן מפניו!

אבל היעד שחייבים לתקוף אותו הוא הרי כל-כך נהיר וברור – הוא מוחו השטוף של המתעתד להתאבד, הוא ולא אחר! מפליא, עד מפליא מאוד – שעד כה לא ננקטו הצעדים הראויים והמתבקשים מאליהם כדי לטהר מוח זה מן השטיפה! שהרי מן המפורסמות הוא לכל בר-בי-רב, כי בבסיס קיומם של כל היצורים החיים על פני האדמה, החל בהומו ספיינס וכלה ביצורים הנחותים ביותר, שולט ומפעם בראש ובראשונה היצר לחיות!

למרבה הזוועה, הצליחו התועמלנים המוסלמיים הקיצוניים (וגם אלה שהם לא כל-כך...) – לגבור על יצר החיים של צעירים מעטים מבין מאות מיליוני המאמינים המוסלמים האדוקים! התועמלנים שטפו את מוחותיהם ושטחו בפניהם בביטחון מוחלט פיתוי של גן עדן ובו 72 בתולות נצחיות שמצפות לכל אחד ואחד מן השאהידים, מי שרק יעלה בידו לזרוע הרס רב ככל האפשר ולהעלות השמיימה יחד איתו בני אנוש אקראיים רבים ככל האפשר.

ובכן, מה אפשר לעשות?

העולם הנאור חייב להפעיל ללא דיחוי, במסה אדירה ובכל השפות האפשריות – את שופרותיהן של כל הרשתות החברתיות, מפייסבוק עד טוויטר ולהפיץ בהן מסרים מפי איממים, שייח'ים, מוללות ואייטולות – ואחת היא אם אלה אמיתיים או מדומיינים, אשר יסבירו, כי לא דובים ולא יער, לא בתולות ולא בטיח! שהנה, הם ראו בחלומם, הגיע פקס ישירות מאללה אכבר כי כל מי שגורם למותו של חף מפשע – אחד דינו להישרף באש הגיהינום! וכי יש אפילו עדויות בדוקות, שכזה בדיוק הוא חלקם של זיאד דעאס, של דלאל מוגרבי, וגם של האחים אברהים וחאליד אל בכראווי.

חזקה על קמפיין מן הסוג הזה שלכל הפחות הוא יזרע בליבותיהם של המתאבדים הפוטנציאליים מעט מן הספק וההיסוס, ולו רק בלבבות של אחדים מהם – שכן הוא עשוי להציל ממוות אותם וגם את הקורבנות שלהם החפים מפשע. וגם חזקה על קמפיין מן הסוג הזה, שאף שהוא יהיה לצנינים בעיני האנטי-ציונים והאוטו-אנטישמיים – הוא לא יוכל לשמש להם כעילה לקום כנגדו... או שמא כן?

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בוטינסקי מפתיע ב"שאלת הערבים"

דברים שנשא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בדיון מיוחד שהתקיים במכון ז'בוטינסקי על שילובם של ערביי ישראל במדינה

מצב ערביי ישראל ושילובם במדינה, אם שאלה זו בכלל קיימת, זוהי שאלת המיעוט הערבי שאנו חוזרים ודשים בה גם לאחר 68 שנות עצמאות של המדינה היהודית. אנו דנים בשאלה גם בזכות שלושה ספרים שראו עתה אור:

"היהודים והמלחמה, 1940-1939", מאת זאב ז'בוטינסקי, שהוא הכרך השלישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים של ראש בית"ר, שמכון ז'בוטינסקי יחד עם מרכז מורשת מנחם בגין מוציאים לאור, ושני ספריה של חברת הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי ד"ר שרה אוסצקי-לזר: "בני המקום – שיחות עם אזרחים ערבים בישראל" ו"אזרחות על תנאי".

בשירו המפורסם "שמאל הירדן", מ-1929, אנו קוראים-שרים את השורות הבאות:

"שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן,

שם ירווה לו משפע, מאושר,

בן ערב, בן נצרת ובני,

כי דגלי דגל טוהר ויושר,

יטהר שתי גדות ירדני!"

ומשמעותן: אם שם – בעבר הירדן – ירוו משפע ומאושר יהודים כערבים, על אחת וכמה כאן, בימין הירדן, או במערב הירדן, ירוו כל התושבים, כל האזרחים משיוויון מלא – זוהי תורתו של מורנו ורבנו, זה הציווי שחוזר כחוט השני בכל התבטאויותיו בנושא המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידית.

לערבים – מדינות רבות, שטחים עצומים, הוא כותב, ואילו בארץ-ישראל משתי גדות הירדן תהיה ריבונות אחת, תקום המדינה היהודית, שהרי זו מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, אבל – הוא מדגיש – כל תושבי המדינה הזאת ייהנו ממלוא שיוויון הזכויות.

זהו הצדק הז'בוטינסקאי, זהו הצדק היהודי, שבאופן יחסי גובר על תביעות הערבים לצדק כפי שהם רואים אותן, כאן בארצנו שהיא גם ארצם.

אצטט כמה פיסקאות מדברי ז'בוטינסקי, כפי שמופיעות בספר החדש.

בפרק 18 לספרו האחרון, שנכלל בכרך החדש, בתרגום חדש – "חזית המלחמה של עם ישראל", פרק שכותרתו: "שאלת הערבים – דיון ענייני", הוא כותב בין השאר:

"ארץ ישראל יכולה להיות למדינה יהודית בלי לעקור את ערביי הארץ ממקומם. כל מי שטוען ההיפך – טועה בתכלית."

"שטות היא הקביעה  שאם יהיו הערבים מיעוט במדינה המיושבת ברובה ביהודים, הם יירדפו וידוכאו."

ועוד: "הנחת חסרת שחר היא, שמיעוט אתני הוא מיעוט מדוכא תמיד ובכל מקום. אין זו אמת... מעמדם של בני המיעוט תלוי במשטר. במשטר הגון מיעוטים יכולים להתקיים בשביעות רצון סבירה... ממקורות יהודיים למד העולם איך לנהוג ב'גר אשר בשעריך'."

"ייתכן," הוא ממשיך וכותב, "שיש מי שמודאגים באמת ובתמים באשר למה שיקרה לערביי ישראל אם תיעשה הארץ מדינת יהודית. המחבר יכול לתת להם מושג על כוונותיהם של היהודים בתחום הזה כשיהיו לרוב, וכשארץ ישראל תהיה מדינה ריבונית. הדברים הללו אולי ירגיעו את מי שילמדו לדעת איך רואים הציונים – ולא המתונים שבהם אלא אנשי האגף ה'קיצוני' (במרכאות) של הציונות – את חוקתה של הארץ בעתיד."

לאחר שהוא מזכיר טיוטה שעובדה בידי התנועה הרוויזיוניסטית ב-1934, כותב ז'בוטינסקי: "היהודים מוכנים לערוב, שהמיעוט הערבי בארץ ישראל היהודית יזכה למירב הזכויות שהערבים תובעים לקבל, ולא השיגו אותן מעולם בשום ארץ אחרת."

ז'בוטינסקי מדבר על שיוויון אזרחי: "עקרון שיוויון הזכויות לכל האזרחים מכל גזע, שפה ומעמד יונהג בלי הגבלה בכל תחומי החיים הציבוריים, ובלבד שלא יהיה בכך למנוע מכל יהודי בארץ אחרת לשוב אל ארץ ישראל ובכך להיעשות אוטומטית לאזרח המדינה."

ושימו נא לב: "בכל ממשלה שבה ראש ממשלה יהודי, יהיה סגנו ערבי, ולהיפך."

"יהודים וערבים ישתתפו במידה יחסית בכל החובות ובכל ההטבות, שהמדינה מטילה ומעניקה. זה יהיה הכלל באשר לבחירות לפרלמנט, לשירות האזרחי והצבאי ולחלוקת התקציב."

באשר לשפות – הוא כותב, כי "לשפה העברית ולשפה הערבית יהיו זכויות שוות ותוקף חוקי שווה." אוטונומיה תרבותית – "הפרלמנט," אליבא דז'בוטינסקי, "יהיה רשאי לקבל את דרישתם של הערבים בתחום זה."

יהיו רבים בין הישובים כאן, ובוודאי במחנה הליכוד, שירימו גבות למשמע דברים אלה, אבל הם כתובים שחור על גבי לבן ויצאו מעטו של מורנו, הליברל-הלאומי האולטימטיבי, שלא היה גדול ממנו ברצון לראות בחזונו על המדינה  היהודית שיוויון ויחס נאות למיעוטים, בין אם הם ערבים, ובין אם הן... נשים.

צריך תמיד להביא בחשבון ולהבין, כי ערביי ישראל, שהם מיעוט במדינת ישראל, הינם חלק מבחינה תרבותית וזהותית מכלל האומה הערבית העצומה הסובבת אותנו, כולל הפלשתינים.

מנגד, היהודים, שהם רוב במדינתם, הינם מיעוט במזרח-התיכון, וחיים תחת איום איסלאמיסטי-לאומני מתמיד.

שאלת המיעוט הערבי בישראל נהפכת אצלנו יותר ויותר לשאלה בוערת, בעיקר בגלל ההנהגה הערבית, זו שהם בחרו בה לייצגם בכנסת, ויש בהם מי שהתבטאויותיהם גובלות ממש – אומר בגלוי – בהזדהות עם האוייב. בשנאת צה"ל, עד כי רבים שואלים עצמם, מה להם ולכנסת ישראל, מה להם ולמדינה שבתוכה הם חיים ומאוצרה הם מקבלים את משכורתם השמנה.

דוגמאות אינן חסרות – הנה רק הבוקר קראתי כי חמשת חברי חד"ש בכנסת פירסמו הודעת מחאה על ביקור שר החוץ המצרי בישראל והגדירוהו כ"צעד תמוה, במיוחד בצל התבצרותה של ממשלת ישראל בסרבנות השלום הגלויה, ומאמציה לחסל את פתרון שתי המדינות ואת זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני."

כאשר אנחנו קוראים הודעות כאלה, כאשר שומעים הצהרות קיצוניות כפי שיוצאות מפיהם של חנין זועבי או ג'מאל זחאלקה, מתחיל לנקר בלב יהודי כמוני ספק לגבי מידת הנאמנות של כלל ערביי ישראל למדינתם.

האמנם זה נכון? צודק? לעניות דעתי, לא ולא. הגם שזוהי ההנהגה המייצגת אותם בכנסת, רוב הערבים – למיטב ידיעתי – מרוצים ממצבם, מזכויותיהם, מהחופש שהם נהנים ממנו, ובצדק. אנחנו היהודים שמחים לבקר ביישוביהם, לערוך שם קניות, אנחנו רואים את הערבים תופסים עמדות חשובות בענפי המשק כמו רפואה ורוקחות, מסחר ובנייה, ועוד.

לעניות דעתי – החיוב ביחסי יהודים וערבים בישראל, עולה על השלילה.

ועם זאת, נושא ערביי ישראל הוא אחד הנושאים החשובים ביותר על סדר יומם של הממשלה והמדינה, ואין הוא צריך להידון, ואין להיזכר בו, רק כאשר הגברת זועבי מנצלת את הבמה הניתנת לה להשמעת דברי בלע נגד חיילי צה"ל.

הנושא צריך להידון קודם כל בהקשר לשאלה, האם הערבים אכן נהנים ממלוא הזכויות, כפי שחזה ז'בוטינסקי, האם הם מקבלים תקציבים שווים, והאם הם משתתפים באופן שווה גם במילוי החובות – אלה הן השאלות שעל הפרק, ולכן מצאנו לנכון להעלותם לדיון בהיכל הקודש שרוחו של ז'בוטינסקי מרחפת בחללו.

ז'בוטינסקי שבעוד כמה ימים ימלאו 76 שנה לפטירתו – שמונה שנים לפני קום המדינה.

אפשר לבוא בטענות לממשלת ישראל, זו הנוכחית ואלה שקדמו לה, אבל הנה אני קורא השבוע ב"דה מארקר" את הידיעה הבאה: "תכנית הענק לפיתוח היישובים הערביים מתקדמת כמתוכנן – תכנית החומש כוללת 9.5 מילארדי שקלים. ההשקעה כוללת מענקים חד פעמיים של משרד הפנים, וכן השקעה בתחבורה הציבורית, כבישים, תשתית מים וביוב, חינוך ועידוד התעסוקה." הנה כי כן יש לה לממשלה מדיניות ותוכניות באשר למגזר הערבי במדינת ישראל. הבה נקווה שייצאו אל הפועל.

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבֶּה

[נכתב: תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015]

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.7.16

* בין יהדות של אהבת ישראל ליהדות של שנאה וקנאות – אני מעריך ומוקיר עד מאוד את המכינות הקדם צבאיות ואת תרומתן האדירה לחברה הישראלית, לחינוך בישראל ולצה"ל. דווקא עובדה זו הופכת לחמורים במיוחד את דברי הבלע של הרב לוינשטיין נגד ההומואים ונגד הרפורמים. כאשר אדם המחנך את האליטה של הנוער הציוני דתי ומכשיר אותו ליציאה לצה"ל משמיע דברי תועבה ונאצה כאלה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים.

הדבר החיובי שבפרשה, הוא התגובות החריפות בתוך הציבור הדתי לאומי. הגדיל לעשות הרב בני לאו, שהקליט והעלה ליוטיוב שיעור של 17 דקות, שבו הציג בכאב אך בנחישות את חומרת דרכו הקנאית של לוינשטיין בכלל, וכלפי הלהט"בים בפרט. מילותיו היו כדורבנות, והן זכו לתפוצה ויראלית, בעיקר בקרב הציונות דתית.

הציונות הדתית קרועה בין מה שמייצג הרב בני לבין מה שמייצג הרב לוינשטיין. הרב בני לאו מייצג יהדות של אהבת ישראל, יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, יהדות יפה ומאירת פנים. בכל עשייתו ודבריו הוא אינו מנסה לתפוס בעלות על היהדות, לא להיות הקוזאק של הקב"ה ולא להיות שומר הסף המרשה לעצמו בחוצפה לקבוע מי יהודי אותנטי ומי לא. נהפוך הוא, הוא מבטא יהדות פלורליסטית, פתוחה, יהדות השייכת לכל יהודי.

לעומתו, הרב לוינשטיין מייצג יהדות כדת קנאית, חשוכה, פונדמנטליסטית, מסתגרת, רוויית שנאה ובוז.

השאלה האם פני הציבור הדתי לכיוונו של הרב בני לאו או של הרב לוינשטיין, היא שאלה קריטית לאחדותה ועתידה של החברה הישראלית כולה.

במידה רבה, התשובה לשאלה זו, היא דבריו הנכוחים והנחרצים של נפתלי בנט, שגינה באופן חד משמעי את דברי לוינשטיין, והעביר מסר של פתיחות ואחדות. לא אחת אני מבקר את בנט, בעיקר בשל הפופוליזם הביטחוני שהוא מייצג, אך פעמים רבות הוא התגלה כמנהיג, באמירות נחרצות נגד הקנאות וההקצנה. כך הוא עשה גם הפעם, והוא ראוי על כך לכל שבח.

בנט הוא פוליטיקאי חכם ומתוחכם, וחזקה עליו שלא היה אומר את הדברים (שהוא ללא ספק מאמין בהם) אלמלא ידע שרבים מקרב הציבור שלו תומך בהם ומצפה לשמוע אותם.

* תסכול של תבוסה – דבריו של הרב לוינשטיין מזעזעים, אך אני מסרב להזדעזע, כיוון שאני יודע שזאת מלחמת מאסף אבודה של ההומופוביה בשם הדת. החברה הישראלית, כולל הציבור הדתי לאומי, פתוחה כפי שלא היתה מעולם כלפי הלהט"בים והולכת ונפתחת בקצב מואץ. התהליך הזה הוא בלתי הפיך. ההתבטאויות הקיצוניות של לוינשטיין ושכמותו מבטאות תסכול של תבוסה.

* חוק מעורר מדנים – התנגדותי לחוק ההדחה היא בראש ובראשונה עקרונית – אני שולל את עצם הרעיון שפוליטיקאים יוכלו להדיח פוליטיקאים, נבחרי ציבור. הנזק של החוק, לא כל שכן של הדחה בפועל, למדינת ישראל ולתדמיתה, גדול יותר משל כל ח"כ שהחוק יופעל נגדו.

אך אני מתנגד לחוק גם מסיבה נוספת. ברור לכל, כולל ליוזמי החוק, שזהו חוק דקלרטיבי לחלוטין. אין ולא יהיה מקרה, שבו 90 ח"כים יתמכו בהדחה. לכן, אפשר לקבוע שאף ח"כ לא יודח בגין חוק זה.

אם כך, מה הבעיה בחוק? רק העניין העקרוני? העניין העקרוני חשוב, אך יש בחוק סכנה נוספת. על אף הידיעה שאין זה חוק מעשי, אני צופה שימוש תדיר מצד ח"כים מן הימין בתהליך ההדחה, כדי להביך את השמאל הציוני ולהציג אותו כמשת"פ של המועמד להדחה, בשל התנגדותו להדחה.

ולכן, זהו חוק מעורר מדנים. וכי חסרי מדנים אנחנו? זה מה שחסר לנו?

* המניפסט להחרבת מדינת ישראל – מהי מדינת ישראל? המדינה שהוכרזה במילים הללו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין מדינת ישראל אחרת. מי שמציע שמדינת ישראל לא תהיה מדינת ישראל, אינו מציע לשנות את מדינת ישראל, אלא לבטלה, להחריבה. נקודה. גם אם הוא מציע לקרוא למדינה שהוא יקים תחתיה "ישראל", אין שום משמעות אחרת להצעתו. זו הצעה להחריב מדינה קיימת.

כל הצעה להקים במקומה של מדינת ישראל מדינה לא יהודית, היא הצעה גזענית ואנטישמית. משמעות ההצעה, היא שלכל עם ועם בעולם זכות למדינה עצמאית משלו זולת עם אחד – העם היהודי. וכיוון שהעם היהודי אינו ראוי למדינה משלו – יש לפרק את מדינתו ולהקים מדינה אחרת תחתיו.

מה הפלא שרוגל אלפר, הגזען האוטו-אנטישמי המטיף לחורבן מדינת ישראל (אף שלכאורה הוא מציע שהמדינה שתקום על חורבותיה תיקרא "ישראל" – הצעה שממנה יחזור מיד כשיבין שאף אחד מאוכלוסֵיה שאינם יהודים אינם מוכנים לכך, כי הם יודעים היטב ומבינים, שהמשמעות של מדינת-ישראל היא המדינה של עם ישראל, כלומר של העם היהודי), תומך בכל לבו בטרור נגד יהודים, ברצח יהודים ואפילו כתב מאמר שבו התנצל מראש בפני הערבי שירצח אותו בצדק והביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת?

מאמרו האחרון הוא המניפסט של רעיון החרבתה של מדינת ישראל. "במדינת ישראל קם העם הישראלי. העם הישראלי מורכב מיהודים, ממוסלמים, מנוצרים, מדרוזים ומצ'רקסים, מסודאנים ומאריתריאים. הוא מורכב מיושבי הארץ הנתונים תחת שלטון ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו הנוסחה היחידה לשימור הדמוקרטיה הישראלית. צריך לשלח את האוטובוסים של 'תגלית' בחזרה למקום שממנו באו. הצעירים שמתיירים בהם כאפנדים בארץ אבות שהובטחה להם על ידי אלוהים איבדו את זכויותיהם כאן. ... צריך גם לבטל את חוק השבות, בבת עינו של בן-גוריון. ... הוא משמש כאחד מנדבכי הפשיזם המזדחל שמשתלט על המדינה. צריך לשים קץ לאיוולת הזאת."

אגב, הגיע הזמן לקבוע את חוק השבות כחוק יסוד, כבסיס לחוקה ההולכת ונבנית של מדינת ישראל; מדינת הלאום של העם היהודי.

* הגֵנים התבלבלו – בשנות השמונים שירת בכנסת, מטעם המערך, ח"כ אהרון הראל. הראל השתייך לאגף הניצי-האקטיביסטי במפלגת העבודה והיה אחד התומכים המובהקים בהתיישבות בגולן. עוד טרם כניסתו לכנסת, בתפקידו כראש אגף הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות, הוא נרתם לעזרת יישובי הגולן בכל שהתבקש. לדוגמה, מחלקת הארגון בראשותו מימנה את המודעות בעיתונים להקמת הגרעין לעיר הגולן, לימים קצרין. מיד עם הקמת קצרין הוא הקים מועצת פועלים משותפת לקצרין, ליישובים הכפריים בגולן ולכפרים הדרוזים, שבאותה תקופה היתה גורם משמעותי בגולן. הוא דאג לתקצב אותה ואף לתקצב באמצעותה פעולות שונות לחיזוק ההתיישבות, שלא היה להם גורם מימון, כולל השתתפות במימון פעילות ועד יישובי הגולן.

בנו של אהרון הראל הוא אסף הראל, שבתוכנית הטלוויזיה שלו העלה את המערכון המבזה את זכרו של יוני נתניהו ולועג לו. חומץ בן יין.

דודיו של אסף הראל, אחיו של אהרון הראל לבית גרבוז, הם אלון ויאיר גרבוז. למרבה הצער, הגֶנים במשפחת גרבוז/הראל התבלבלו ועברו באלכסון. הגנים של השנאה והביזוי, של חוסר הסובלנות וההתנשאות, עברו מהדודים לאחיין.

* לא אנרכיסטית – נשאלתי מדוע כיניתי את אליס גולדמן, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ איתן ברושי, שקראה להפיכה צבאית בישראל, פאשיסטית, ולא אנרכיסטית.

אנרכיסטים אינם תומכים בהפיכות צבאיות.

* היתה הפיכה? – פעולתו של ארדואן להעמקת הדיקטטורה האיסלמיסטית בטורקיה, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מצדיקה בדיעבד את ההפיכה. אך כלל איני שולל את האפשרות, שכל ההפיכה היתה קונספירציה של ארדואן, להעמקת שלטונו הרודני. אצל דיקטטורים כמותו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

* רפורמה מצילת חיים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. אין מימוש אציל יותר של החיים הפוליטיים, מאשר קבלת החלטות שתובלנה להצלת חיי אדם. הרפורמה בסל התרופות, תציל חייהם של עשרות אלפי בני אדם. לשם כך ראוי אדם לכוח הפוליטי שבידיו. תרומה חשובה נוספת של הרפורמה הזו – בכך סיכל שר האוצר את יוזמתו של השר ליצמן להפרטת תרופות מצילות חיים, שמשמעותה היתה חיים לעשירים ומוות לעניים.

אגב, גם אני שותף ברפורמה הזאת, כי בקלפי הצבעתי לכחלון.

* הרס השידור הציבורי – אני מאמין ברפורמות, לא במהפכות. במהפכות של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," לרוב אנו הורסים את הקיים ולא בונים משהו חדש, טוב יותר. להרוס זה קל. לבנות – הרבה יותר קשה. לא היה צורך לסגור את רשות השידור, אלא לתקן אותה. כעת נשארנו עם רשות השידור בגסיסה ובלי התאגיד החלופי. מלכתחילה, הקמת התאגיד לא היתה הפתרון הנכון, אולם משהוחלט על הפתרון, יש לבצעו לאלתר. הדחייה בת השנה וחצי בהקמת התאגיד, תיצור מציאות של קרחים מכאן ומכאן. הדבר עלול להחריב את השידור הציבורי. שידור ציבורי הוא גוף הכרחי בדמוקרטיה בריאה. הרס השידור הציבורי הוא התנקשות בדמוקרטיה.

* מתוך שלא לשמה – הפרסום הסמוי של תוכן שיווקי בתשלום, ללא הרמת מסך שקופה, הוא השחתת התקשורת. הסוגיה הזו מעידה עד כמה חיוני שידור ציבורי, המחויב לציבור ולא לבעל הון. שלא יקריב את האתיקה למען הרווח העסקי. ח"כ רוזנטל ראוי לשבח על החקיקה המגבילה פרסום סמוי ומחייבת שקיפות. גם רוה"מ ושר התקשורת ראוי לשבח על תמיכתו הנלהבת בחוק. ייתכן שצודקים הטוענים שנתניהו פועל מתוך אינטרס – רצון לפגוע ב"ידיעות אחרונות" וערוץ 2, שנואי נפשו. אולי זה נכון. אך החוק הוא טוב ואם ראש הממשלה תומך בו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יש לברך על כך, כיוון שתמיכתו מבטיחה שהחוק יעבור.

* ביד הלשון: חדשות לבקרים – ירון וילנסקי, ביומן הערב של גל"צ: "פרשת הרב קרים היא עוד אחת מאותן פרשיות שתופסות את הכותרות חדשות לבקרים ונעלמות במהרה מסדר היום." (ציטוט מן הזיכרון).

מה פירוש "חדשות לבקרים"? – לעיתים קרובות. אלא שצירוף המילים המוכר והמקובל הזה, הוא שיבוש. המקור הוא "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים". הביטוי הוא תנ"כי, המופיע במגילת איכה, פרק ג: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

* * *

שלום לכולם,

לפי בקשת משפחת רון, אני מודיעה לכם כי האזכרה לחווה ולמאיר, זיכרם לברכה, תתקיים

ביום שישי, 28.10.2016, בשעה 13.00 – במועדון העגול בעין גדי.

בברכת כל טוב ובריאות.

דליה שחל

עין גדי

* * *

מנחם רהט

המהפכה הישראלית

האם ייתכן גם בישראל ניסיון הפיכה נוסח טורקיה?  אין סיכוי, מפני שהמהפכה כבר קיימת כאן, מבלי שנרגיש

המהפכה הטורקית. האם מהפכה אנטי דמוקרטית כזו, יכולה להתחולל גם בישראל? האם ייתכן שמיעוט/ים כלשהו/ם שדעתו/ם אינה נוחה מן ההנהגה שנבחרה באורח דמוקרטי, ינסה/ו לגנוב בכוח את המדינה, כפי שאירע בשבת בטורקיה?

שתי תשובות: אחת רעה, אחת טובה.

החדשה הרעה היא, שהמהפכה הטורקית כבר נמצאת כאן ועכשיו. השלטון כבר נגנב מידי הרוב הדמוקרטי. שוב ושוב אומר העם את דברו בקלפי, אבל המיעוטים למיניהם: שמאל קיצוני, אנארכיסטים, פלשתינים, מסתננים, להט"בים, רפורמים וכל כיוצא באלה – כופים על העם את הפסבדו-דמוקרטיה שלהם, בניגוד לדעת הציבור שבוטאה בקלפי.

החדשה הטובה היא, שאנו לא חשים במהפכה הישראלית, מפני שבניגוד לטורקית, היא מתחוללת ללא טנקים ורובים. למהפכנים היפיוּפים, הצפונבונים, שלנו, יש נשק הרבה יותר יעיל: במקום טנקים יש להם תקשורת עויינת שמשרתת את המיעוט העריץ, ובראשם ערוץ 2 וגל"צ, "הארץ" ועיתון הכזבים "ידיעות אחרונות" (שהרעיל את האווירה והסית עם ציטוטים שקריים נתעבים, ששם בפי הרב אייל קרים). ובמקום רובים יש למהפכנים את מוסדות האקדמיה, שעדיין מאמינים ברוב תמימותם ש'אקיבוש' אשם בכל.

למה להפעיל נשק 'מלוכלך' נגד הרוב הישראלי השפוי, אם אפשר לרדות בו ולכפות עליו, באמצעים וֶרבליים? המהפכה הישראלית המתוחכמת, האנטי דמוקרטית, אינה זקוקה לגיליוטינה, לטנקים ולרובים. זוהי מהפכה לבנה, נקייה, ללא שפיכות דמים. אבל בכל זאת – מהפכה.

אף שהמהפכה האנטי-דמוקרטית ניכרת על כל צעד ושעל, יש כאלה, בעיקר בשמאל, שעוצמים עיניהם ומסרבים לראותה. השבוע כתב פרשן בכיר, טור שכותרתו: 'מי מאיים על הדמוקרטיה בישראל?' – נעלמה ממנו העובדה הפשוטה, הבסיסית: הדמוקרטיה בישראל אינה מאויימת, מפני שהיא כבר רוסקה והובאה למנוחות. אין דמוקרטיה. אין שלטון העם למען העם. יש רק שלטון של כיתות מיעוט וכנופיות רחוב, שלוקחות את כל הקופה ואת כל הדמוקרטיה, בשם התקינות הפוליטית וסיסמת הרב-תרבותיות.

לא דמוקרטיה יש לנו היום אלא משפטוקרטיה בהנהגת הבג"צ ("האדם הנאור"), שנטל לעצמו בכוח הזרוע סמכויות שהדמוקרטיה מעולם לא היקנתה לו. כחולי הדם, כבודם, יודעים הכול טוב יותר מהעם. והם שהגדירו מחדש את המונח דמוקרטיה – לא שלטון העם למען העם, אלא שלטון כיתות המיעוט למען התקינות הפוליטיות ושאר הבלים, שאפילו באירופה ובארה"ב הדמוקרטיות כבר מסתייגים מהם. אל כבודם הצטרפו בשמחה שתי מערכות אנטי-דמוקרטיות ידועות, האקדמיה והתקשורת, גם הן של כחולי דם, שכידוע מבינים טוב יותר מהי דמוקרטיה אליטיסטית.

למערכות התקשורת והאקדמיה, בהנהגת עריצות הבג"צ (שהמציא את שיטת הדאבל סטאנדרט: דין אחד ליהודים, דין אחר לערבים), הצטרף באחרונה, די במפתיע, כלי נוסף בשירות המהפכה – צה"ל.

מי היה מאמין שצה"ל יהפוך למעוז השמאל, שמשליך לשבוע מחבוש מ"פ שיריון, רק מפני שאיפשר לראפר יואב אליאסי, המכונה 'הצל' ומזוהה עם הימין, לארגן מסיבה ללוחמי הפלוגה, לאחר שירות מפרך בעוטף עזה? אבל אותו צבא ממש מתמסר בו זמנית לקורסי שטיפת מוח שמקיימים אירגונים של הקרן לישראל החדשה, ולסדרות חינוך שמאלניות דוגמת מחצ"בים, בינ"ה ומכון הרטמן, שמפטמים מוחם של חיילי צה"ל בכל מיני איזמים אוניברסליים, שעיקרם הכלת האוייב, ומחיקת מונחים כמו ניצחון, הכרעת האוייב, הבסת כוחות הרֶשע.

אז נכון: מצד אחד, צה"ל זקוק ללוחמים שהמוטיבציה נוטפת מהם, כמו החיילים הסרוגים, אבל מצד שני מתעב, ברוח התקינות הפוליטית והרב תרבותיות, את 'האידיאולוגיה הפנאטית' שלהם. לכן מנסים להעבירם סדרות חינוך מחדש: ביקורים בכנסיות ובמסגדים, צפייה בסרטים ומחזות מעורטלים, צביעה התנדבותית של מועדוני להט"בים, חלוקת מזון חם למסתננים מסודן ואריתריאה, ועוד פעילויות, שהקשר בינם לבין יעדי צה"ל, זהה לקשר שבין גלי צה"ל ליעדי צה"ל. 

הצבא בשירות המהפכה הישראלית יסביר להם, ברוח הגותו של פרופ' יגיל לוי, כי "חיי אזרחי האוייב, לא פחות חשובים מחייהם של חיילי צה"ל," (הארץ, 10.12.15). העיקר שלא לנצח ולא להכריע את האוייב, ולמנוע פגיעה ב'בלתי מעורבים' (יש חיה כזו?), גם במחיר חיי אדם מקרב כוחותינו. כפי שכבר אמר מי שאמר, כי עדיף להחזיר חיילים בארונות הביתה, מאשר לפגוע ב'בלתי מעורבים'. וכך קורה שמצד אחד ממלאים אחר הוראת הדרג המדיני להטיל סגר וכתר על כפר הפורעים בני נעים, אבל כל זה נעשה ב'כאילו': כל ילד בכפר העויין יודע לעקוף את הסגר, לצאת ולהיכנס חופשי חופשי, מול עיניהם של חיילי שוקולד מנוטרלים, שידיהם כבולות באזיקי הפרקליטות הצבאית המסרסת, והמוסר הנוצרי המזוייף.

הצבא בשירות המהפכה מלמד את קציניו להכיר את הנרטיב הפלשתיני השיקרי, באמצעות דוברים פלשתינים המופיעים בצבא. מכאן קצרה הדרך לתפיסה האנטי יהודית, שבני מוות שמטרתם רצח ילדים ואימהותיהם, חסינים מפני ירי-על-מנת-להרוג, מפני שאינם בגדר 'הקם להורגך השכם להורגו.' 

הצבא בשירות המהפכה, משלים מצד אחד עם ההשוואה המבהילה בין ישראל לגרמניה הנאצית, ומצד שני שולח קצינים למסע 'עדים במדים' במחנות המוות בפולין, כדי להזדהות עם סבלו של העם היהודי. אבל גם כדי להתריע על כך, שגם בגרמניה הנאצית הפכו אזרחים נורמטיביים לחיות טרף. 

המהפכה בשורות צה"ל אינה אוהבת את הרבנות הצבאית, שניסתה, אבוי, להפיח רוח קרב יהודית בקרב הלוחמים, ונענתה בקיצוץ מוטת הכנפיים והתקציבים (וגם קיצוץ זקנים של שומרי מצוות). וזו רק רשימה חלקית של הישגי המהפכה הישראלית.

כך שהשאלה אם המהפכה הטורקית עלולה לחלחל אלינו, אינה רלבנטית. היא כבר כאן, בגדול, ומתנהלת לאור העיקרון המהפכני מס' 1: מה שלא הושג בקלפי, השבויה כידוע בידי מוכרי החמוצים ואספסוף הכיכרות, יושג הודות למערכות נאורות תומכות המהפכה: המשפט, האקדמיה, התקשורת – ועכשיו גם צה"ל.

* * *

לידידי ולמכותבי, שעדיין לא אישרו השתתפות

הזמנה להקרנה מיוחדת של סרט הפשע מהשטח הגדול

אלדורדו (1963)

בסינמטק תל אביב  יום ב'  8.8.2016 שעה: 18:30

גרסה דיגיטלית חדשה (2016) – עברית (בלבד) 100 דקות

ההקרנה מיוחדת, במלאת שנתיים לפטירתו של מנחם גולן,

מעמודי התווך של הקולנוע הישראלי

דברי פתיחה: יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי

לאישור השתתפות (חינם) נא לכתוב ליעקב גרוס:  yakgross@gmail.com

אתם מוזמנים לשלוח את ההזמנה למכותבים נוספים בעלי עניין

הפרומו המקורי של הסרט (באנגלית) לצפייה ביוטיוב

https://www.youtube.com/watch?v=greX6kgH8r0

וגם... כמה דברים שכדאי לדעת על "אלדורדו" המחודש:

הסרט "אלדורדו", סרטו הראשון של הבמאי מנחם גולן, הוא אחד משלושת עמודי היסוד של הקולנוע הישראלי המתחדש בשנות ה-60.  ("אלדורדו" 1963, "סלאח שבתי" 1964, "חור בלבנה" 1964). סרטים אלה מייצגים גם את שלושת במאים המשפיעים ביותר על גל הקולנוע הישראלי החדש: מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר. רוב הפעילות הקולנועית שהיתה בישראל בשנות ה-50 ובמקביל בשנות ה-60 לא נתנה חותם מתמשך על תעשיית הסרטים הישראלית. ובעצם, גם פעילותם של מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר בישראל נעצרה בשנת 1977 (קישון הפסיק. זוהר עבר לאגף התורני, גולן עבר לחו"ל, וחזר ליצור סרטים ישראלים בסוף שנות ה-90).

לפיכך, הסרט "אלדורדו" הוא הראשון – ואחד הסרטים המשמעותיים והמכוננים בתולדות הקולנוע הישראלי. 6 מהיוצרים והשחקנים בסרט זכו בפרס ישראל:  מנחם גולן, גילה אלמגור, חיים טופול, יוסי ידין, שמעון פינקל, ודוד גורפינקל

במסגרת מאמציי לשימור דיגיטאלי של נכסי הקולנוע הישראלי הכנתי עיבוד דיגיטאלי חדש של "אלדורדו", וקבעתי את הקרנת הבכורה של עותק מיוחד זה ליום השנה השני לפטירתו של מנחם גולן, ובשנת ה-50 לפטירתו של המפיק: מרדכי נבון, ממייסדי סרטי גבע.

ייחודו של העותק הדיגיטאלי הוא באיכות משופרת של התמונה, ייצוב התמונה, ויכולת השימור באמצעים דיגיטליים מתחדשים לאורך שנים. עותקי הפילם המקוריים מתבלים, מתכווצים והאמצעים להקרנתם הולכים ונעלמים.

ולמי שמכיר את יוצרי "אלדורדו" ובני משפחותיהם – אנא עזרו לי להעביר הזמנה פתוחה לכל מי שלקח חלק בהפקת הסרט או לקרובי משפחתו.

להלן רשימת המשתתפים וצוות ההסרטה:
גולן מנחם, גילה אלמגור, חיים טופול, יוסי ידין, שייקה אופיר, שמעון פינקל, אורי לוי, תקווה מור, מרדכי (פופיק) ארנון, עמוס אבני, יגאל מוסינזון, ליאו פילר, אמציה חיוני, דן אלמגור, ריקה ויוחנן זראי, אלכס וייס, אמציה חיוני, שלמה צפריר, דוד גורפינקל, ניצ'ו ליאון, ג'ו שהרמן, אמנון סלומון, מיכאל גרינבלט, שושנה בר, אשר מולט, נלי בוגור, חיים אביש, מורדוך אברהם, רוני יעקב, רחל גולן, ז'נט נאה, מיקי פלד, אבנר חזקיהו, ניסן יתיר, שושנה רביד, שרגא פרידמן, מיכאל גור, משה חורגל, יהודה אפרוני, מרגלית אנקורי, אליס בונפילד, תקווה עזיז, מימי יחזקאלי, פרדריקה סגל, רחל פישמן, אמנון מנגם, שמוליק קראוס, ז'אק ברכה, משה אליהו, צזאר צובארי, משה קליין, לאה פלטשאר, מירה אברך, שייקה בן פורת, טלילה בן זכאי, מרקו תורג'מן, דוד הולמס, אליעזר טויסטר, ג'ינה רוזנבך, שמעון שאקין, עקיבא ורדימון, רוני יעקב.

[דבר המפרסם]

* * *

דבורה קוזוִינר

מסיבת סיום

בשעות אחר הצהרים באתי מן העיר הגדולה, החמה, המהבילה והמיוזעת. ירדתי מן האוטובוס אל הקרירות הנעימה והיבשה של הגליל, ופניתי לעבר המושבה. קרניים מופזות של השמש השוקעת הציצו מאחורי ההר במערב והאירו עוד את צמרות העצים שבחורשות העליונות – המושבה היתה כבר שרויה בצל נעים. כמו גלוייה מצויירת – גלויית נוף מארץ אגדות – הרהרתי.

הגגות האדומים של הבתים הלבנים טבעו בתוך הירוק של העצים. מרחוק בולט הגג הגדול והמחודש של "בית הראשונים". רעפים אדומים.

"מקום טוב לחזור אליו," חשבתי באהבה, ונאנחתי. עכשיו אני צריכה להתחיל לטפס. עם התיק הכבד ביד. פניתי לאחור, אולי תעבור איזו מכונית מוכרת ותעצור לי.

אף מכונית לא עברה. ואני עליתי לאט, במדרכה שלאורכה נשתלו שיחים ופרחים. במפגש הכבישים שבמעלה הרחוב, הפנימי, פגשתי את יעלי הגננת. כדרכה שמחה לקראתי בזרועות פשוטות ובחיבוק אוהב.

"מה שלומך, ילדונת?" שאלה. אני כנראה אשאר בשבילה תמיד ילדונת. "איך הלימודים, איך החיים בעיר?"

"מבחנים," אמרתי, "יושבים ודוגרים – מה לעשות."

"באת לחגיגות הסיום?"

"כמובן. סוף שבוע ארוך-ארוך וחגיגות הסיום עם ילדי כיתה ח'. ואת, מה? עדיין בגן?" הסתכלתי בה בחיבה.

"נו, את יודעת, דור הולך ודור בא והמנגינה לעולם נשארת אז איך אני יכולה להפסיק?" צחקה. "ואחותך, מסיימת השנה את בית הספר," אמרה.

"כן," אמרתי, "תארי לעצמך, התינוקת הזאת... ואת תספרי כמה היו שובבים כשהיו קטנים."

"כן," ענתה מהורהרת, "אני אספר על יום מסיבת הסיום שלהם בגן. האם את זוכרת אותה מסיבת סיום?"

היבטתי בה ושתקתי.

 אם אני זוכרת!?

זה היה בשבוע האחרון של שנת הלימודים. באותה שנה שלאחר המלחמה האחרונה. אמרו שהמלחמה נגמרה, אבל אנחנו חיינו עדיין במתח של כוננות וזהירות. היו מעשי פיגועים של מחבלים. היה טבח של ילדים ונשים בעיר הצפונית. היתה ההתנפלות הנוראה על בית הספר בצפון. לא פעם שמענו את המילה "חדירה", והשמירה תוגברה והכוננות הוכפלה. אחר כך היתה המתיחות יורדת לפרק זמן מסויים, עד לקריאה הבאה. לכל סיור, לכל טיול תמים וקצר בסביבה, יצאנו עם ליווי והזהירו אותנו, וחזרו והזהירו, לשים לב לחפצים חשודים ולאנשים חשודים.

אנחנו, ילדי כיתה ח', היינו עסוקים אותו יום בהכנות קדחתניות ואחרונות למסיבת הסיום שלנו. חזרות על פרטי התוכנית, חזרות על נאומים וברכות, הכנת הדגל שנעביר לילדי כיתה ז', הכנת המתנות לבית הספר. כל היום התרוצצנו בין בית הספר לבית העם, ששם תיערך המסיבה. ניצן ואני יצאנו לקטוף ירק לסדירות הפרחים. היינו נרגשות וטבלנו בהרגשה של חשיבות! הו! איזה גדולות אנחנו! לא סתם. מסיימות כיתה ח'!

צחקנו וצהלנו ותיכננו תוכניות לטווח קרוב ולטווח רחוק.

"בואי נעלה לאכסניה." אמרתי פתאום.

"לאכסניית הנוער? השתגעת? זה בכלל לא בכיוון שלנו."

"אז מה?" אמרתי, "מה איכפת לך? בואי נעלה לבקר שם, כאילו להיפרד, הלא זה היה בית הספר הראשון שלנו לפני שבנו את המבנה החדש והיפה."

"אין לך מה לעשות?!" אמרה ניצן, "למדנו שם עד סוף כיתה בי"ת, בגימ"ל כבר היינו בבניין החדש. מה נזכרת? בואי!" זירזה אותי, "יש לנו עוד המון עבודה ודווקא זמן – אין לנו הרבה."

פתאום! הצטערתי בכלל שהזכרתי את העניין... אתחמק לשם בעצמי... חשבתי.

"אז תשמעי, הרי אני צריכה לרוץ לבית העם, להביא לשם את המפות," אמרתי, "רדי בינתיים בעצמך, אני חוזרת עוד מעט," פניתי והתחלתי ללכת במהירות.

עקפתי את בית העם בסיבוב. טיפסתי במעלה רחוב האבנים ונכנסתי לדרך הוואדי. עברתי בין שיחי הפטל הסבוכים, דילגתי על הצינור הגדול המוליך את מי המעיינות והבריכות, חלפתי על חצר גן הילדים הישן (שעכשיו הוא משמש חדר התרבות של האכסניה), ואל החצר התחתונה של האכסניה, זו שהייתה חצר המשחקים של בית הספר, מצידו האחורי. פעם היתה כאן משתלה של הקרן הקיימת. וכאן, בין הסלעים היתה ה"גליצ'ה" שלנו וכאן צחקנו לפספוסים של הגן. תמיד היו בית הספר והגן סמוכים.

הייתי מוכרחה לבוא הנה עוד פעם. ממש הייתי מוכרחה. באתי לבקר עכשיו ביקור פרידה, הלא אנחנו מסיימים את בית הספר.

פעם באה לבקר אותי בגן דודתי רבקה ואמרה: "גם אני למדתי בגן הזה. אני חושבת שהכיסאות והשולחנות האלה היו עוד בזמני."

"באמת?" שאלתי, "את היית ילדה קטנה כאן בגן?"

לא האמנתי.

היא צחקה: "לא רק אני, גם אבא שלך. גם סבא שלך למד בגן הזה... במקומות אחרים בארץ, אנשים עוברים דירות, שכונות מחליפות דיירים ונבנות שכונות חדשות. ופה – סבא, אבא ואני למדנו באותו גן."

עמדתי על יד יעלי הגננת בצומת הכבישים, והזיכרון הציף אותי בגל חם ומצמרר.

עמדתי ככה כמה רגעים .ניצן תהרוג אותי, חשבתי. אני מוכרחה לחזור. עברתי דרך שביל חדר האוכל ודרך שער הברזל וירדתי מהר.

ניצן פגשה אותי בדרך. "לאן נעלמת לי, תגידי לי, חיפשתי אותך בכל מקום?"

לא עניתי לה.

ירדנו בעליצות במורד הרחוב.

מכונית שעלתה בכביש האטה לקראתנו. הנוסע שעל יד הנהג הוציא ראשו ושאל: "תגידו, איפה זה פה ביצפר וגן של ילדים?"

הרגשתי, ממש הרגשתי איך הלב מחסיר פעימה.

בית הספר והגן! מה פתאום הם שואלים על בית הספר והגן? מה יש להם עם בית הספר והגן? מי הם בכלל, מאיפה באו?

הסתכלנו בהם. שחומים כאלה. שיער שחור. מבטא בולט. זרים.

הסתכלתי בניצן. היא הייתה חיוורת. בוודאי נראיתי כך. בטוחה שמחשבותיה חפפו בדיוק את הרהורי הפחד שלי.

"בית הספר וגן? בית הספר וגן?" משכתי בכתפי וגם ניצן הניעה את ידיה. "לא יודעות! אנחנו לא מכאן."

"לא? מאיפה אתן?"

"בשביל מה אתם צריכים את בית הספר והגן?" הוספתי במהירות.

"לא מכאן, היא..." העיף מבט אל המזמרה שבידי ניצן, "לא מכאן... טוב..." הנהג התניע את המכונית ונסע במהירות. הספקתי לראות בתוך המושב האחורי של המכוניות כמה שמיכות צבאיות אפורות, מגובבות כאילו הן מכסות על איזו ערימה.

ניצן הבחינה בספרות ראשונות על לוחית המספרים ובתיבת הקרטון שבלטה בין המושב האחורי ותא המטען.

ברכינו רעדו. "אמא'לה!" תפסתי את ידה של ניצן. חצינו את הרחוב ורצנו כמטורפות, לכיוון בית הספר. עקפנו את השביל. נכנסנו קודם לגן, גם בגן היו עסוקים למסיבת הסיום שלהם. יעלי הניחה מוצגים בפינת התערוכה, חלק מן הילדים סידרו את הכיסאות והשולחנות סביב הקירות וחלקם היו בחוץ, ניקו את החצר. דרך החלונות שמענו את הדקלום הידוע: "דין דן, דין דן," ואני בלי להרגיש המשכתי להגיד בלב איתם ביחד: "כבר גמרנו את הגן."

פרצנו פנימה. "יעלי, יעלי!" קראנו בקול חנוק.

יעלי פנתה אלינו במאור פנים: "באתן לעזור, בנות? יופי! אתן מוזמנות היום אחר הצהריים למסיבה. מה קרה?" המשיכה כשראתה את הבעת פנינו.

אחותי הקטנה ראתה אותי ונתלתה עליי. חיבקתי אותה, נסערת, בחזקה, והיא התרפקה עליי. הדפתי אותה, "עוד מעט מותק שלי, אגש אלייך, עוד מעט," ילדים אחדים הקיפו אותנו וניצן לחשה: "יעלי, משהו דחוף, ובלי הילדים!"

"בואו נכנס למטבח!" אמרה יעלי בקוצר רוח, "ואל תמתחו אותי!"

"תשמעי, אוטו עצר אותנו ושאל על בית הספר והגן."

"מי הם היו?"

"לא יודעות. נראו זרים, לא ישראלים. פחדנו נורא כששאלו אותנו. לא ידענו מה לעשות. אמרנו שאנחנו לא מכירות את המקום," הדברים יצאו מפינו במהירות ובאי סדר.

יעלי השתתקה. הביטה אל הילדים הנמצאים בחוץ: שובבים ומשתעשעים, כאב נשקף מעיניה.

"תראו, יכול להיות שזה שום דבר. יכול להיות שזה משהו. אבל אני מבקשת שלא תעשו פאניקה. רוצו לבית הספר, ספרו לרות המנהלת. היא כבר תדע מה לעשות. שתודיע מיד למשטרה וישלחו שומרים. מיד. וגם כמה אבות, אלה שנמצאים עכשיו בסביבה או בבית. מיד. תעשו את זה בשקט. אל תספרו בדרך לאף אחד. אני אכניס בינתיים את הילדים ואסגור את התריסים."

היא נאנחה, "המסיבה שלנו היום בשעה ארבע אחר הצהריים. אוי, אלוהים! שהכול יהיה בסדר."

רצנו מסביב לחצר, עברנו את המגרש המפריד בין בית הספר לגן, דילגנו על המדרגות, ובלי נשימה נפלנו למשרד ההנהלה.

"רות, רות, תקשיבי, תשמעי..." סיפרנו במהירות מה שקרה וגם  שהיינו אצל יעלי.

פניה הרצינו. "חכו כאן, שבו ונוחו. אל תדאגו! הכול יסתדר!"

היא הזעיקה את אלי השרת מחדרו הקטן בקצה במסדרון ופקדה בקול נמרץ: "צלצל בפעמון האזעקה. להכניס מיד ומהר את כל הילדים למקלט. קיבלתי הודעה על תרגיל פתע! לבדוק בחצר ובסביבה שאף ילד לא יישאר בחוץ!"

היא ניגשה לחדר המורים הסמוך, אמרה משהו למורים שהיו שם. שוחחה בטלפון.

אנחנו ישבנו ולא הוצאנו הגה. מה יקרה? מה יהיה? למה? למה שוב? אלוהים, עשה שלא יקרה כלום. עשה שהכול יעבור בשלום. עשה שהחגיגות יתקיימו כמו שתוכננו. גם בבית הספר וגם בגן. אחותי, מותק שלי...

רות חזרה: "המשטרה כבר בדרך!"

מבעד לדלת הפתוחה ולחלונות הבחנתי, כמו מבעד לערפל, או מסך, במתרחש. בזריזות ירדו הילדים למקלט המרתף כפי שתורגלו לא פעם, בשנה האחרונה, והמורים מכוונים ושומרים על השקט והסדר ביעילות.

ג'יפ המשטרה נכנס לחצר. שוטרים חמושים התפזרו בפינות השונות של החצר וירדו במדרגות והקיפו את הגן. ראיתי גם את גדעון ואורי, האבות של ילדים בגן ובבית הספר, מגיעים לחצר הגן מכיוון הכביש.

קצין המשטרה פנה אלינו: "איזה אוטו זה היה?" – ואנחנו סיפרנו את סיפורינו בשלישית.

"פולקסוגן מסחרית, צבע בז'."

"כמה אנשים היו בה?"

"שניים."

"מי הם היו? איך נראו?"

סיפרנו.

"לאן נסעו?"

"פנו למעלה לכיוון צפת."

"אנחנו נאתר אותם. הכול יהיה בסדר. הודענו גם לצה"ל. הם יגיעו מיד!"

הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. כל אחד אומר: "הכול יהיה בסדר!" והשוטרים מסתובבים ושומרים עלינו ואני פוחדת כל כך, פוחדת כל כך.

"אני חוזרת לגן," אמרתי לרות, "אחותי שם!"

רות הניחה ידה על כתפי ויצאה ללוות אותי.

בהינף עין ראיתי את הנוף המוכר והיקר, הנשקף ברווח שבין בית הספר והגן. את החרמון מרחוק, את שרשרת הרי הרמה המדרימים ממנו כחולים ערפיליים מעט, והיישובים הפזורים בו, את עמק החולה, פורה ופורח, את משבצות הירוק חום צהוב של האדמה, את צלב המסלול של שדה התעופה, את בתי המושבה ושדרות הברושים ושני האקליפטוסים הענפים במדרון, וכאן, על ידינו את השוטרים הדרוכים, עיניהם תרות אחרי תנועה חשודה ואוזניהם כרויות לקולות בלתי מזוהים.

יום קיץ רגיל, עם המיה עמלנית הרוחשת ביום קיץ רגיל. מכוניות נסעו בכביש. אוטו צפר מרחוק. טרקטורים עבדו בשדות. במפעלים ניסרו מכונות חשמליות. יום קיץ רגיל. ובכל זאת היה נדמה לי, כאילו שרר מין שקט מוזר, שקט סמיך ומעיק וחונק.

אחד השוטרים ליווה אותי עד פתח הגן. בגן היה חשוך וקריר. יעלי ישבה שקטה ושלווה, עם הילדים במעגל והם ערכו "חזרה" נוספת לחגיגה: "דיו דן דין דן – כבר גמרנו את הגן," אמרו הילדים במקהלה. הם כמובן לא חשדו בכלום. בשבילם היתה זאת עוד "חזרה" נוספת. ואני – ליבי נצבט. ישבתי על ידה  .

איך זה יגמר? למה? למה? למה? כל השנים וכל כך הרבה מלחמות ואיבה נצחית. עד מתי זה יימשך? האם יגיע פעם שלום? האם באמת יכול להיות?

לא היו לי תשובות.

בחוץ היתה פתאום המולה. נדרכנו. הייתה תנועת מכוניות בחצר בית הספר. פתחנו בזהירות את רפפות התריס. קצין ועוד שוטר ירדו מג'יפ המשטרה ודיברו עם השוטרים-השומרים. הם סיפרו משהו. מצחיק כנראה. כי השוטרים חייכו ועמידתם התרפתה.

השוטר שהגיע רץ בקלות לעבר הגן:

"יעל, יעל, בואי, אתם יכולים לצאת!"

זינקנו החוצה שתינו. כמעט התנפלנו עליו.

"מצאנו אותם!"

"נו?"

"באמת פולקסווגן מסחרית. באמת איתרנו אותם בדרך לצפת."

"נו?"

"שני חבר'ה, מאחד הכפרים."

"נו?"

"בדקנו אותם. בדקנו רישיונות. תעודות זיהוי – הכול. הם בסדר."

"נו?" הנשמה יצאה לנו כבר.

"מה נו?  זהו. שאלנו אותם: 'מה חיפשתם במושבה? למה אתם צריכים את בית הספר והגן?' – והם ענו לנו: 'אנחנו באנו למשרד הממשל. אבל אנחנו לא יודעים איפה זה. אז מישהו אמר לנו שנשאל איפה זה ביצפר וגן של ילדים, מפני המשרד של הממשל – זה בדיוק ממול!' –  נו," המשיך השוטר, "מה אתם אומרים לזה?" והוא נענע את ראשו והמשיך לחייך: "בדיחה, לא?"

הסתכלנו בו, הסתכלנו זו בזו. כל המתח והחרדה, המועקה של הנצח הזה בן חצי השעה האחרונה, שלפתו אותנו בצבת של תחושת אין אונים ופחד מפני לא ידוע – כל זה התפרק ופקע מתוכנו בבועות קטנות של צחוק.

צחקנו. צחקנו כל כך. צחקנו כל כך ומשהו חנק את גרוננו. צחקנו כל כך ודמעות חמות זלגו מעינינו.

*

"אז נתראה, בוודאי, שוב במסיבת הסיום," אמרה יעלי.

שתקנו רגע ואחר כך אמרנו שתינו, כמעט בבת אחת: "יא-אללה, איך שהזמן רץ!"

* * *

עמוס אריכא

מכללת "שנקר" בעירומה

פרופ' יולי (יעל) תמיר, שהיא בעלת אחיזה איתנה במחוזות תרבות, נתפשה במשוגתה כשפסלה ציור של אחד מתלמידי מכללת "שנקר", רק משום שדוגמנית העירום במרכזו מזכירה במשהו את דיוקנה של שרת המשפטים איילת שקד.

מפליא כיצד דווקא היא, יולי תמיר, שרת חינוך בעברה, מקורבת ליוצרים ויצירה, החליטה להפגין כישוריה לייצר כותרות בנוסח מירי רגב בפרשה מגוחכת שגולגלה במקום עבודתה העכשווי, "שנקר – בית ספר גבוה להנדסה, עיצוב ואמנות." במוסד הנכבד הזה היא מכהנת כנשיאתו, ואילו בראש המחלקה לאמנות רב-תחומית  עומד האמן פרופ' לארי אברמסון.

בין שני אלה התגלעה מחלוקת מביכה וסוערת על רקע נימוקיה של הנשיאה לפסילה. היא האשימה את הצייר בגישה פוגענית בנשים, ואף נימקה כי הדמיון של דיוקן האישה בעירום לשרת המשפטים איילת שקד יעמיד אותה, יולי תמיר, במצב לא נוח מול השרה, שכן זו תחשוד בה שעל רקע עוינותן האידיאולוגית  מוצגת העבודה הזאת כזלזול בה.

יולי תמיר חשה כנראה ברגע מסוים שהיא נקלעה למלכוד ממנו תתקשה להיחלץ. משום-כך ניסתה לרכך במשהו את הנימוק המוזר שנאחזה בו בטיעון שכך היתה נוהגת אילו ניכר בדמות הדוגמנית דמיון לזהבה גלאון ואחרות מתחום הכנסת. בכלל, היא מצאה בגישת הצייר הצעיר, ים עמרני, פגיעה "סקסיסטית" במעמד הנשים. רק לתזכורת כולנו: מאז ומעולם העירום בפיסול ובציור הוא מהנושאים המרתקים ביותר, וכל בן תרבות מתברך בהם. 

הסיפור המשונה הזה בו מככבת יולי תמיר, שיכול היה להיחשב כבדותה חלמאית, הפך עד מהרה למייצר כותרות נרדפות, ובצדק. מסתבר כי לאחר דין ודברים שהוחלפו בינה לבין עמיתה פרופ' אברמסון, היא הסכימה לצמצם במשהו את חומרת החלטתה הפוגענית (בלשון המעטה), והסכימה שהציור יוצג בתנאי שיכסו את פניה של האישה בעירום. ואמנם, התערוכה נפתחה כשצלב ענק ברטיות שחורות מעלים את פניה החינניים של המצוירת, שהתברכה גם בגוף נשי הראוי למחמאות.

ברם, לאחר הפתיחה המבישה הזאת של תערוכת התלמידים התברר כי הוויכוח בין שני הפרופסורים לא רק שלא שכך אלא התלהט כאשר לארי אברמסון הצהיר כי לא תתקבל על דעתו צנזורה של יצירות תלמידיו במוסד לאמנות, ולפיכך שיגר מייל לנשיאה תמיר בדבר החלטתו לפרוש מהמכללה.

השלב הבא, אף הוא צבוע באווילות, התקיים בלשכת הנשיאה ובנוכחותו של פרופ' ירום ורדימון (בעברו סגן נשיא שנקר וחתן פרס ישראל לעיצוב), שכנראה ניסה לתווך בין החלוקים בדעתם ולגרום לשובו של פרופ' אברמסון מהחלטתו המנומקת שלא תיתכן צנזורה כזאת במוסד אמנותי המכבד עצמו, ובמקביל גם התכוון לחלץ את יולי תמיר מסחרחורת הכסילות.

כאן הפליגו הבליה של יולי תמיר שהסתבכה בעמדה נחותה, והיא הסבירה למרבה הצער כי לדעתה מדובר בציור שוביניסטי. אך אפילו היתה צודקת בהגדרה שכזו, לא היה בכך להצדיק את פסילת העבודה של האמן. אבל לא רק שאין סימן של שוביניזם בציור, אלא ניתן להבינו גם כעירום מבוצע ביכולת רישומית ובצבעוניות עשירה תוך יצירת קומפוזיציה מעניינת ומרקם הרמוני.

הצגתו של הציור עם כתם הצנזורה מזכירה במשהו את תערוכות הפוביזם (מצרפתית: חיות-פרא, כפי שכונו אמני הזרם הזה), שהוצגו בעשור הראשון של המאה העשרים והתקבלו בפריז המעטירה בכינויי-גנאי ובביקורות בוז נוקבות. לימים נמנו ציירי הזרם הזה כמאטיס, בראק, דופי ואחרים, עם גדולי הציור המודרני. ואם לחרוץ משפט על הציור של האמן הצעיר ים עמרני, ניתן לומר עליו שיש בו משהו מאותה רעננות.

בינתיים, בכדי לאפשר לנשיאה לסגת מעמדתה התלושה מהמציאות ולהניח בידי ראש המחלקה לחזור בו מהתפטרותו, הציעה יולי תמיר להפוך את האפיזודה המעליבה הזאת, "מנוף לדיון ציבורי בדבר גבולות המותר והאסור באמנות." ניחא. שיהיה דיון. אולם לא יהיה בכך לתקן עוול בוטה וחסר-אחריות שנגרם לאמן צעיר ומוכשר ואף לא מחיקת כתם המציב סימן שאלה מעל יכולתה של תמיר לעמוד בראש מוסד שעיקרו חירות היוצר.

* * *

מחמוד דרוויש

[דוגמה של שיר שנאה לישראל]

האם זה מכעיס אותך?

תרשום!

אני ערבי.

אתה גזלת את הפרדסים של אבותיי

ואת האדמה אשר עיבדתי

אני וכל ילדיי

ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו

מלבד האבנים האלה.

אז האם השלטון ייקח אותן

כפי ששמענו אומרים?

לכן! תרשום בראש העמוד הראשון:

אני לא שונא אנשים

ואינני פולש

אבל אם אהיה לרעֵב

בשרו של הכובש יהיה לי למאכל

היזהר...

היזהר...

מהרעב שלי.

* * *

היונה הצחורה עפה מערבה

שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה

מחרבּנת על היהודים

מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח

גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב

על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק

היונה הצחורה של השלום עפה

אל בתי הספר של היהודים

נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם

מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק

שלום רב שובך יונה של צדק

אל מערכת לימודים עברית מתרפסת

בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ

להתחמם בכבשנים

היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה

ומחרבנת על פניה

כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה

אני רואה את השמיים שם, בהישג יד

כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת

ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע

לכו תשתו את הים, בני-דודים!

השיר הפארודי  נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות", 16.6.06, עיתון שלא הסכים לפרסם אפילו שיר אחד מ"יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר".

 אומרים כי מחמוד דרוויש מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06). עד כאן גיליון 151.

כאמור, השיר פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06 – ומוגש כאן בשנית לרגל שידור התוכנית לזיכרו של המשורר הפלסטיני שונא ישראל, מחמוד דרוויש אללה ירחמו, במסגרת החופש האקדמי של "האוניברסיטה הפתוחה" בגלי צה"ל.

אגב, לנו השידור כלל לא מפריע כי אנחנו רואים אותו במסגרת "דע את האוייב" ובייחוד באמצעות התחנה הצבאית, כמו שחשוב מאוד לשמוע את דבריה רוויי המשטמה כלפינו של ח"כ חנין זועבי, וזאת כי מנגד יש מסורת ערבית מפוארת של שקר ודברי חנופה ורק לא לומר לבן-שיחך את האמת.

* * *

אהוד בן עזר

עסקית צהריים מדהימה ל-3 ב"גואטה"

 שדרות ירושלים יפו ב-264 שקל לפני הטיפ

המסעדה "גואטה", מטבח טריפוליטאי אותנטי, שוכנת בשדרות ירושלים 6 ביפו, מול תיאטרון "גשר". הגענו אליה בעקבות "מפרום" מצויין שקנינו לפני שבועות אחדים בשוק האוכל בדיזינגוף סנטר. לא התאכזבנו. זוהי אחת המסעדות הטובות ביותר מבין הלא-יקרות שנמצאות כיום בעיר.

ארוחה עסקית זוגית "כל הטעימות" עולה 159 שקלים, והתוספת לסועד שלישי 60 שקלים, יחד 219 שקלים. מקבלים שולחן עמוס כל טוב ברמת הכנה ובישול מעולים של המטבח הטריפוליטאי. הרבה יותר טוב מהמצב בטריפולי ובלוב כיום.

התפריט כולל מנות ראשונות של סלטים, חמוצים, זיתים, טחינה ועוד, עם לחם לבן פרוס טרי. מנה ענקית של "חריימה", דג מבושל ברוטב אדום, שאנחנו אישית לא אוהבים, אבל לשניים האחרים היה טעים מאוד וחיסלוהו על רוטבו.

אחר-כך באה צלחת קוסקוס גדולה ועימה שפע של "מפרום", ירקות שונים, גם קישוא, פלפל ותפוד – ממולאים בשר, וקציצות בשר ברוטב אדום, וצלי בשר נהדר עם שעועית לבנה במסגרת שלושה סוגי מרקים עם תוכן לצקת על הקוסקוס, וכד גדול של לימונדה.

המנות היו כה גדולות ונדיבות, שלמרות שהיו טעימות מאוד ונימוחות בפה – לא הצלחנו לחסל את כולן, והתכבדנו במגשיות-שיירים שהספיקו לארוחה נהדרת לשניים ביום המחרת.

לקינוח לקחנו 3 כוסות תה ריחני במי ורדים ובוטנים קלויים בתוכן – 30 שקל, עם עוגת סולת בדבש ובמי ורדים עם בוטנים קלויים ותמרים, 15 שקל.

ס"ה 264 שקלים, ועם טיפ של 40 שקלים – 304 שקלים.

המקום נחמד ופתוח אל השדרה. השירות מצויין. השולחנות מרווחים. מומלץ בכל פה לכל פה. אחת העסקיות הטובות ביותר בעיר כיום. אי אפשר לצאת רעב. וההנאה מהממולאים אין דומה לה – אם כי האוכל קצת כבד, וחשים אותו בבטן גם שעות אחדות לאחר הארוחה.

"גואטה", מטבח טריפוליטאי אותנטי. שדרות ירושלים 6, יפו-תל-אביב.

טלפונים. 03-5187818, 03-6813993.   

כשר. פתוח א-ה 10.00-22.00. שישי 9.00 עד שעה לפני כניסת השבת.

עושים משלוחים במהלך השבוע.

* * *

מתי דוד

המשבר ברשות השידור

האשמים בכל מה שמתחולל עתה ברשות השידור הם שני השרים בקדנציה הקודמת, שיזמו אותו. כוונתי ליאיר לפיד שהיה שר האוצר, ולגלעד ארדן שהיה שר התקשורת. "הרפורמה" שהם יזמו, של "סגירה ופתיחה" של רשות השידור, היתה שערורייתית וחפוזה. "תוכנית ההבראה" שלהם משמעותה המעשית היתה למסור נכס ציבורי תקשורתי קיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים איטרסנטיים, ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קורה ברשתות המסחריות. כלומר – הפיכת השידור הציבורי לנמצא בשליטה של עיתונאים שיעצבו דעת קהל, על פי השקפתם, ללא איזונים, כפי שזה קורה בשני ערוצי הטלוויזיה המסחרית.

 העיתונאים, הלוחמים נגד "הפוליטיזציה" כביכול של הרשות על ידי הפוליטיקאים, לדעתם – שואפים להפוך את הרשות לטובת הפוליטיזציה של העיתונאים עצמם, כפי שזה קיים בערוצים 2 ו-10. חלק מהתקשורת הפכה בפועל לגוף פוליטי אקטיבי במסווה של כביכול "מקצועי" נטו. הביקורת נגד "הדרג הפוליטי" הוא דחליל הפחדה שמשתמשים בו חלק מהעיתונאים, בעלי האגנדה הפוליטית, שסבורים שחופש הביטוי הוא מונופול שלהם. רוב העיתונאים העוסקים באקטואליה הפוליטית הם בפועל פוליטיקאים מוסווים כ"מקצועיים".

דן שילון, שמרבה לאחרונה לפרסם מאמרי ביקורת ולעג נגד נתניהו ש"אשם" לדעתו בכל מה שקורה ברשות השידור, היה אחד מחבורת עיתונאים מחפשי תעסוקה שחלמו להשתלט על רשות השידור ולהפכה לרשות בשליטתם, על פי הנוסח של הערוצים המסחריים.

הרפורמה של ארדון ולפיד היתה מאוד פופולרית בעקבות ביטול האגרה, ללא תכנון ואחריות לעתיד הרשות. לא "סוגרים ופותחים" מוסד קיים. את הבעיות הארגוניות, הכספיות והניהוליות שהרשות היתה שקועה בהן – היה אפשר לפתור על ידי החלפת ההנהלה, ללא הרס כללי ופיטורי כל העובדים.

ראוי להביא לידיעת הציבור את האמת, שבזמנו הגיעו כל הצדדים המעורבים במשבר –  האוצר. העובדים. העיתונאים. ההנהלה. ההסתדרות – להסכם על תוכנית הבראה אמיתית, שמשום מה שני השרים ביטלו אותה והעדיפו לפרק ולהרוס הכול.

גם בנמל אשדוד וברשות שדות התעופה היו משברים בלתי פוסקים. שמה לא "סגרו ופתחו" בנוסח המופקר ברשות השידור, כדי לפתור כביכול את המשברים!

* * *

משה כהן

הנדון: הצביעות חוגגת

בספרי הרפואה יש פרק על סטיות מיניות, וההומוסקסואליות מוגדרת כאחת מסטיות המין, כגון סדיזם ומזוכיזם. לפי המדע ההומואים הם סוטים. איש אינו  מתערב בחייו של הזולת וכול אחד יכול לחיות את חייו לפי נטיותיו. הבעייה מתחילה כשהקהילה הלהט"בית יוצאת בהתרסה והתגרות במצעדי גאווה ראוותנים הפוגעים ברגשותיהם של אנשים מאמינים. מכאן התבטאותו של הרב, שההומואים הם סוטים. וזו בסך הכול הגדרה מדעית ולא ערכית. הגינויים הקולניים לדברי הרב הם צביעות בעיניי.

הנדון: חולשה או עוצמה?

האנשים הנאורים במקומותינו מרגיעים אותנו שאין לנו מה לחשוש לביטחוננו מנסיגה לגבולות 1967, במרחק 15 ק"מ מנתניה, שהרי צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במרחב המסוגל להתגבר מניה וביה על כל איום.  יופי, נחה דעתי. אבל הנה מזכירים לנו את מלחמותינו כגון צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה. למרבה הצער רבים המחדלים והכישלונות שהתרחשו במלחמותינו (קרב בינת ג'ובייל בלבנון למשל), והצבא החזק ביותר לא השכיל להכריע ארגוני טרור כמו חיזבאללה והחמאס. ואני תוהה, איך יכולים לטעון האנשים הנאורים שצה"ל הוא צבא כושל במלחמה וצבא חזק בנסיגה? זה תמוה. אולי ישכילונו האנשים הנאורים בתורת ההיגיון החדשה שלהם, חלש הוא חזק, וחזק הוא חלש? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט"ז

ביום השלישי בשבוע, כ"ה ניסן תשכ"א, ה-11 באפריל 1961, נפתח בבית-העם בירושלים משפטו אל אדולף אייכמן. המוני אנשים הצטופפו, למרות החום הכבד, ברחבה הסמוכה לבית המשפט. הם ביקשו לעקוב מקרוב אחר סדרי הכניסה לבניין וסיורי המשמרות הביטחוניים. ובאו כדי לראות את צבא העיתונאים והצלמים שהתמקם למן הבוקר בבניין. האיזור כולו היה מגודר בחומת תיל גבוהה, ומואר בלילה מכל עבריו. הכניסה הותנתה ברישיון, וחיפוש מדוקדק נערך אצל כל נכנס, לבל יוברח נשק פנימה. אייכמן ישב כלוא בתא זכוכית משוריינת, מוגן מכדורים. בעיתונים סיפרו שניסו את הזכוכית וירו אליה במכונת-ירייה ואף כדור לא חדר בעדה. בקפדנות שמרו על חייו של האדם ההולך למות.

ההתרגשות בקרב תושבי העיר באה לידי ביטוי בשיחות באוטובוס וברחובות. במקומות עבודה רבים ובמשרדים הותקנו מכשירי רדיו, כדי לאפשר לעובדים ולפקידים, ואף לאורחים, לעקוב באמצעות השידור הישיר אחר מהלך המשפט. ברחובות ירושלים ובסמוך לבית-העם נראו גם אנשים מיספר שענדו באופן הפגנתי את הטלאי הצהוב.

בשעה 9.02 בבוקר, עם תחילת המשפט, כמעט שהתרוקנו הרחובות מאדם. ליד מיספר בתי קפה, שם הותקנו רמקולים מיוחדים, צבאו רבים והאזינו בדומייה לשידור המשפט. גם נהגי האוטובוסים הפעילו את מקלטי הרדיו. השידור הועבר גם בבתי-הספר. וכל הארץ עצרה נשימתה לשמע שאלת השופט – האם הנאשם הוא אדולף אייכמן? – והתשובה: "יאווֹהל!"

בשעת צהריים מוקדמת ישבה עפרה לבדה במסעדת "רימון" אשר במרכז העיר, ואכלה לאט, כדרכה, אך בשקידה ומבלי להותיר מאום בצלחתה. ראשית הקיץ באה במפתיע, רוח חמסין יבשה ולוהטת היכתה בעיר המעולפת בחום. הכבישים התרככו. האבנים הפיצו חום. האור היה הלבן ומכאיב. ירושלמים ותיקים אמרו שזה שנים לא היה כל כך חם. בפנים המסעדה, בעלת הריהוט הכבד, רחשו המאווררים. היה עדיין קריר, ואפלולית נעימה שרויה במקום. ברדיו הודיעו אתמול על תשעה ילדים שהתעלפו בחום והובאו לבתי החולים בעיר. הזהירו על חשש מפני שריפות.

צבי הפטיר כלפי עפרה אמירת שלום צוננת, וכבר פנה לעבר אחד השולחנות המרוחקים, אלא חשב, אולי אינה יודע כלל שפוליק חולה, אולי לומר לה שתבוא לבקרו? ומפני כך חזר ובא לשבת לידה. אולם לאחר שהחל לספר עליו, התחרט, מה לו להתערב? למן אותו לילה ששהה אצלה לא התראו ביחידות. היו פגישות חטופות אחדות במסדרונות האוניברסיטה. פעם פגש אותה בקפה "טעמון" יושבת יחד עם דב פורטוגל. צבי הרגיש בחוש שהיא מתעלמת ממה שקרה ביניהם ואינה רוצה לראותו. גם לא צלצלה אליו. היא צריכה מישהו שיישא אותה על כפיו ויסלח לשיגעונות שלה. לא אני. המוזרות שלה הרתיעה אותו. גם לא חיבב אותה ביותר. יותר מדי היא דומה לתיירת האמריקנית ההיא בסדום, שרה, שהיתה מוכנה לעזוב למענו את בעלה.

"לא ידעתי שום דבר." אמרה.

"תיארתי לעצמי."

"מדוע אתה אומר כך?"

צבי שתק. לפי תשובתה הבין שהיא משקרת. "מדוע לא רואים אותך?" אמרה, "צלצלתי אליך כמה פעמים." גם זה שקר. פוליק ודאי כתב לה הכול.

"חם כהוגן היום." אמרה.

"אפשר להתחלף עם אייכמן."

"אתה עם ההלצות שלך."

"מה את רוצה? יש לו מיזוג-אוויר."

"תתבייש לך! אחרי השואה והמישרפות. זה כל מה שיש לך להגיד על אייכמן. ועוד היום. אני כל היום מתייחדת עם זה."

"טוב תראי, אני שונא הצגות. ובייחוד שזה קורה אחרי פרשת לבון, ולפני הבחירות. כאילו שאנחנו הצדיקים היחידים בכל העולם, וכולם חייבים לנו ריבית על אושוויץ. את יודעת, לפעמים, נדמה לי – שקין, אם האות שבמצחו, היה אדם טראגי וכנה, אדם בעל נפש הרבה יותר עמוקה ומתייסרת מאשר הבנים של הבל הצדיק, אם היו לו בנים, או הבל בעצמו, אילו נשאר בחיים – אלה שמתפרנסים כל ימיהם מן העוול שנעשה להם, ואף פעם לא מציצים אל תוך המרתף של הנשמה שלהם, אלא מסתפקים בהכאה על חטאו של הזולת. של קין. אני שונא את שביעות הרצון העצמית הזאת. עושים מאייכמן שעיר לעזאזל!"

"די! מספיק!"

"את לא חושבת שהיה כדאי לתת לו להציץ מבעד לחלון שלו במצעד של יום העצמאות בשבוע הבא? זה יעבור די קרוב אליו! יש לי כותרת מצויינת לתצלום שיראה אותו משקיף על המצעד: אייכמן – והפתרון הסופי!"

היא אמרה שאם לא היתה מחכה לדב היתה קמה והולכת. היא לא סובלת את הציניות הזאת. יש דברים שאי-אפשר לצחוק עליהם. דב עסוק שם, במשפט, עם סידורי הביטחון, רמזה בחשיבות, כשותפה למעשים גדולים. לא בטוח אם יצליח להשתחרר ולבוא. "אבל מה באמת קרה לרפי?" גילתה סימני קוצר רוח. כחוששת ממבטו של צבי, פן הוא מאשים אותה לאחר שהזכירה את שמו של דב.

"תוכלי לבוא ולראות לבד."

על שולחנה היה מונח עיתון צהריים שעיינה בו לפני שהצטרף אליה צבי. "משפט אייכמן, מרצחם של מיליוני יהודים, נפתח הבוקר בירושלים" בישרה הכותרת הראשית. "סרווציוס [סניגורו של אייכמן] מערער על חוקיות בית-המשפט. טוען: לשופטים יש דעה קדומה. פוסל החוק לעשיית דין בנאצים." ובאמצע העמוד הראשון, תצלום של אייכמן, מקריח קמעה, מחצית גופו העליונה חשופה, ודמות יד נשלחת לעבר חזהו: "רופא בודק את אייכמן לפני המשפט."

עייפות היתה נסוכה על פניה של עפרה. אולי אינה בריאה? שוב לא פרץ צחוקה הצלול אל תוך דבריה. גם שינתה את תסרוקת, אספה והרימה כלפי מעלה. לא עוד ניגר ושופע היה שערה הערמוני על כתפיה המעוגלות. נראתה מבוגרת. התמלאה חשד. חושיה כמו מתוחים יתר על המידה. נחיריה הקטנים ריטטו. ניסתה למצוא חן. להתפנק. חכמה מדי, כרגיל. מה קרה לה? מישהו היכה אותה? פתאום נזכר – הלא אני! אבל שטויות. לא ממני היא סובלת. לא ממני תיוושע. משהו אחר מעיק עליה. בכך נקל להבחין.

היא הרגישה שצבי מסתייג מדבריה, וכדרכן של נשים החשות עצמן אשמות – בחרה להתקיף כדי להגן על עצמה.

"איך אפשר לבוא לבקר אותו אם אתה מסתיר מה קרה לו?"

"לא קשה לבוא גם בלי סיבה."

שניהם צחקו.

"אז מדוע אתה מתעקש שאבוא אליו?"

ביקשה להרוויח זמן.

"תראה, בעצם אתה האחרון שצריך להתעניין בו, לא?"

"חשבתי."

"מה?"

"את עוד מתעניינת בו לפעמים, לא?"

"מה אתה מתכוון?"

"שום דבר מיוחד. מדוע את מסתכלת בי כך?"

"איך?"

"כאילו אני חייב איזשהו הסבר נוסף, או אני-לא-יודע-מה."

"רפי היה אצלי ימים אחדים לפני, – מה שאתה קורא – המחלה שלו. ואתה יודע מה הוא אמר?" הנמיכה קולה והיטתה פניה מעל לשולחן לעברו של צבי, "תבטיח לי שלא תגלה לאף אחד!"

צבי הבטיח.

"הוא הבן של בן-גוריון!"

"ברצינות?"

"כן! ברצינות! מה אתה עושה את עצמך תמים? אתה לא תופס? הלא מפני כך רודפים אותו השליחים של בן-גוריון, ואנשי הש"ב עוקבים אחריו, וגם אני מרגלת אחריו ומוסרת עליו ידיעות סודיות לדב שמעביר אותן הלאה ישר לפי הגבורה! ככה זה כשמחפשים תירוצים במקום לחיות!" סיימה בבוז.

"יש לו טענות כלפי כולם."

"אבל עכשיו אתה יודע מפני מה יש לו חשדות במיוחד כלפיי? או אולי הוא סיפר גם לך על פרשת מוצאו המלכותי אשר היה לוט בערפל כל השנים? הרגשת החשיבות הזאת. כמה אני שונאת את הרגשת החשיבות הזאת."

צבי שתק.

"ידעת שהוא מאשים אותי?"

"לא."

"ומאיפה הוא צריך בכלל לדעת על דב? מי סיפר לו?"

"תראי עפרל'ה, דבר אחד אני יכול להבטיח לך – אם הייתי יודע קודם משהו מכל העניינים האלה – לא היה קורה בינינו שום דבר."

"אל תהיה לי בטוח כל כך," נעלבה.

"היתה לי עלייך דיעה אחרת, קודם."

"קודם מה?"

"לא חשוב. לכי תוציאי את הערמונים שלך לבד מן האש."

"גם כך מספיק חם היום."

"לא הייתי מחליף עשר שכמותך בפוליק אחד! כלבה אחת!"

היא טילטלה ראשה בתדהמה למשמע דבריו, כלא מאמינה שעלבון כה גס הוטח בפניה. "אתה השתגעת? באיזו זכות אתה מרשה לעצמך לדבר אליי כך?"

"את יכולה לקום וללכת."

"וזה בדיוק מה שאני עושה." וכשהבחינה במבטו החלה צוחקת. "אתה ממזר, צבי! מתחת אותי. פעם שנייה תעלה לך ביוקר." צחקה לבד, כמעט היסטרית. "אני לא אוהבת הלצות כאלה."

אורי בן-עמי נכנס למסעדה בלוויית מרצה צעיר מן האוניברסיטה. הוא פסע במעבר אשר בין השולחנות, נטוי גרון ופטפטן כרגיל, ורצה להצטרף אל צבי ועפרה, אך צבי לא עודד אותו.

"סליחה, אנחנו עסוקים," אמר בקיצור.

"פרשת אהבה?" שאל המרצה.

"לא, פרשת לבון." הפטיר צבי.

"זה כבר יצא מן האופנה!" התלוצץ אורי בן-עמי.

"ואתה יצאת לי מן האף!" אמר צבי.

עתה, משהסתלקו, שוב דיברה בלחש. היא מאוד רוצה שרפי ירגיש בטוב. אמנם אינה יודעת אם בחוכמה עשה בבואו ללמוד בירושלים. לעולם לא יוכל למצוא כאן את מקומו. הוא שוגה בדמיונות. כלפיה. כלפי כולם. היה עליו למצוא לעצמו מסגרת אחרת, מחייבת יותר, ולהסתפק בגעגועים-בלבד לעולמות שהוא חפץ לנצח ולחיות בהם. כן, היא יודעת כי קל לדבר. לתת עצות לאחרים. אבל. מוטב אולי להישאר תמיד קצת מרוחק. ותמיד לחשוב כי בירושלים, באוניברסיטה – טמונה תשובה סופית ובעלת ערך. אסור להגיע קרוב מדי כדי שלא לראות כמה ריק הכול, ומרוקן. מדוע הוא מתעקש לראות ולפרש את כל אשר מתארע סביבו כקשור רק לעניינו שלו? לאביו? לבן-גוריון? והרי כך הוא קורא אפילו את העיתונים ומפרש אותם! זה נורא! הוא פיתח לעצמו היגיון משלו... אחֵר... לא, מוטב שלא תמשיך לדבר על כך. ההרפתקה הזו נעשתה להצדקה היחידה לקיומו. לקאריירה שלו! ועימה הוא רוצה לקנות כאן את מקומו בינינו, להיות למישהו!

"ההרפתקה אינה שלו בלבד!"

"אני לא מבינה."

"כולנו הפכנו כבר לחלק מן ההרפתקה שלו. הוא סוחב אותנו אחריו. גם אותך."

"על כך אני לא יודעת שום דבר." השיבה בפסקנות. קולה חותך, מורם ויהיר. "זה עניינו שלו בלבד. די לי בצרות שלי ואין לשום איש זכות לדרוש ממני... איש מאיתנו אינו יכול להתערב ולעזור. וחוץ מזה, אני יודעת שלא הייתי יכולה לשנות דבר גם אם הייתי מנסה בכל כוחי."

"את מתחמקת."

נעשתה קצרת-רוח. העיפה מדי פעם מבט בשעונה. את חפיסת הסיגריות הכניסה לארנקה. מעדיפה היתה לחדול לדבר עליו. מצד שני אולי חששה להיראות כנסוגה או מתעלמת מדברי צבי. הוא סיפר לה על הצרות של פוליק עם הצבא. הא התייחסה לכך כאל מהתלה.

מדוע צבי מתפלא? הרי הכיר אותו היטב עוד כשהיה בעין-גדי. מדוע הוא לוקח פתאום ברצינות כה רבה את הדיבורים שלו. פעם ראשונה שהוא מתלוצץ? שואל שאלות שלא לצורך? כאשר דבר-מה אינו מוצא חן בעיניו, כאשר נדמה לו כי מכריחים אותו למשהו – מיד הוא מתמלא חששות, ובטוח כי מתנכלים לו וכי הכול מכוון נגדו באופן אישי. שהרי זו הצרה שלו – הוא מפרש כל דבר כפגיעה אישית. כלום שכח צבי את הסיפור על אודות ה'פרגוסון'? כיצד חדל לעבוד ולא ירד שבוע ימים מן הכנף של ה'פרגוסון' מפני שלא אישרו לא לעלות לעבודה על טרקטור?

"בכל זאת, נדמה לי, כי לך הוא מאמין יותר מאשר לי. הלא את השפעת עליו אז לרדת ולהפסיק את השביתה. ואולי היית יכולה לעשות גם עכשיו משהו..."

מה שהוא מבקש ממנה, גימגמה, לא. לא בא בחשבון. מוטב שלא תתראה איתו. שום דבר לא ייצא מכך. להיפך, אם תבוא ימצא לעצמו אחר-כך תירוצים לטענות נוספות. יש לה ניסיון מר. מרגיז. ודי מעיק. על צבי לסלוח לה שהיא מדברת כך. גם היא חשבה פעם שיש ביכולתה לעזור. ואפילו עכשיו יש והיא חושבת עליו מתוך הרבה קירבה וחיבה, ומשעשעת את עצמה בתקווה שעדיין אפשר לבנות משהו על יסודות רעועים כמו אלו. אבל תמיד באה לבסוף ההתפכחות, האכזבה, וראיית כל אשר עומד בפנייך בעיניים שאינן משוחדות על ידי האשליות, ועל ידי התשוקה לראות את החלומות מתגשמים במציאות, שעה שאת יודעת היטב שאין כל תקווה ושום היגיון. היא יודעת כי הכול אבוד. איש איש מהם יילך בדרכו, ורפי אינו היחיד אשר נושא עימו משא מעיק של פחדים. יש גם אחרים כמוהו, רק שאצלו הדברים גלויים ובולטים יותר, בולטים לעיתים עד כדי גיחוך משום שאינו בוש לגלות את המתרחש בתוך תוכו. הוא מאושר, כי יש לו פירוש אחד וברור לכל מהלך חייו, ואין זה משנה בעיניו מה מידת ההיגיון החיצוני, האובייקטיבי, ומה חלקם של הדמיון וההזיות. משונה עד כמה היא מבינה אותו, ויחד עם זאת אינה יכולה לעזור לו. היא לא יודעת למי טוב יותר – לרפי המטיל עצמו על אחרים, או לאחרים, אנחנו, שנותרים כלואים כל אחד בתוך נפשו מבלי שנהיה מוכנים לחשוף כלפי חוץ את החלק הכי אינטימי, הכמוס והכואב.

צבי הפסיק אותה. מה שהיא אומרת לא יושיע את פוליק.

"אם כך אין לי מה להוסיף ולדבר!" התכעסה. ואחר התרככה. "אני מנסה לעזור לו בדרכי שלי. אתה מאמין?"

מתוך שתיקתו הבינה שאינו מסכים עימה. ששון, המלצר השקט ונעים ההליכות, הביא לקינוח קפה טורקי עשוי בהֶל. המולת הצהריים ניסרה כזמזום כוורת דבורים. אנשים יצאו ונכנסו. היה צפוף מבכל יום, לרגל המשפט. תיירים מזיעים, עיתונאי-חוץ במשקפיים עבי-מסגרת, אנשי הטלוויזיה הגרמנית, סטודנטים בסנדלים, שתיים-שלוש נערות-זוהר מזדקנות ועימן כמה ישראלים דוברי אנגלית שהיו מלקוחותיו הקבועים של המקום. הללו ניראו רווקים מאוד, פטפטנים, משועממים, חסרי-סיפוק – וקופצים בראש מרוב גאווה על תכונותיהם ה"אנגלו-סאכסיות". ועוד היו שם חיילים אחדים, עיתונאים מקומיים, וקריין חדשות פופולארי של "קול ישראל" שהיה מאוהב בקולו הצלול והעמוק. מן האופן בו היו צבי ועפרה שקועים בשיחה הסיקו כמה מכרים שלהם שנמצאו במסעדה, שאין להפריעם. הם ישבו בשולחן הקיצוני לצד הרחוב, קרוב לחלון. משב פתאומי של רוח חמה הקים מהומה בחוץ. עלעוֹל אבק ופיסות נייר ועלים יבשים וחפיסות סיגריות ריקות היתמר באמצע סמטת רחוב לונץ, הסתחרר בשריקה, הבריח את מעט העוברים ושבים, ונעלם כלעומת שבא.

ששון הכריז בקול רם: "אורי בן-עמי! טלפון!"

ובמעבר אשר בין השולחנות כבר ניראה אורי בן-עמי כשהוא מהלך מעדנות, כפוסע על גבי כרים רכים של הערצה כללית. ואמנם עיני סקרנים אחדים ננעצו בו.

עפרה המשיכה.

"אני מכירה את רפי יותר טוב ממך. בתוך-תוכו אין הוא מייחס לדברי עצמו את אותה מידת הרצינות שאתם מנסים למצוא בהם. אתה יודע, הוא כותב לי לפעמים... ומה שאתה חושב... כל מה שסיפרת לי, באמת, לא זה מה שמעסיק אותו. נדמה לי לעיתים שהוא לועג לכל הידידים שלו. מרמה אותם. נהנה לחוש ברצינות המוגזמת שהם מייחסים לדבריו. אתה לא מכיר אותו די הצורך. לרפי חוש הומור מיוחד במינו, אמנם כבד וקצת אטום, קשה לו עם אנשים, אך אל תחשוב שהוא לא מרגיש בדיוק כל מה שמתרחש סביבו.

"כאשר הייתי במשק, הלא אתה זוכר, עזבתי מהר, חליתי, ויותר לא חזרתי. ורפי, הוא נשאר עוד כמה שנים והמשיך לכתוב לי מכתבים. יום אחד באתי לבקר בעין-גדי, והוא כעס עליי מפני... שלא באתי לבקר אותו. לפנות-ערב ניגש אליי, ישבנו בחבורה על הדשא, ורכסי ההרים אדומים בנוגה השקיעה, וכה קרובים. והשקט. וים-המלח, לכל אורכו היו עליו קווים לבנים, אני זוכרת, והוא רבץ בדממה, חלק וממורט כראי, וכבד, וכל כך חזק. ממש לקנא בו. יכולת לחוש מרחוק את החומריות המלוחה שלו, ההד הנעלם, שבאין קול, שבטרם כול, אשר לשתיקת ההרים, והים, בשעת השקיעה.

"ורפי, הוא רצה לדבר איתי. ידעתי מה הוא רוצה. לכן, טוב, לכן נשארתי יושבת עם כולם ולא קמתי. והוא הלך. ובארוחת הערב עשה עצמו שאינו מכיר אותי. אחר-כך, אחר-כך חזרו וישבו כולם על הדשא, בחושך. גם אני. שרו בשקט שירים, שהלב, אתה יודע... 'בוא ואשק לך, בני האדם – / מול ירק שדות, שמיים של אור / גופך עוד לא רוחץ מחלאה ודם...' – ו'שחקי, שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך.'

"ומן המטבח למטה נשמעו קולות רחיצת כלים ושקשוק מזלגות וסכינים בכיורי המתכת. אני חושבת שאתה עוד היית אז בסדום. נדמה לי אפילו שראינו אותך בג'יפ על ידי מצדה. רפי עבר על פנינו בדרך היורדת מן הגבעה לעבר השער, ואיתו נערה שחרחורת ממחנה-העבודה, והוא שם יד על שכמה, ובידו הפנוייה החזיק שמיכה מקופלת. עבר עם הנערה קרוב מאוד אלינו. ולא הסתכל לעברי. ואני ידעתי שהם יורדים לעצי השקמה שעל שפת הוואדי.

"ופתע קרא מישהו בשמו ובשמי. וכולם צחקו. גם אני הייתי מוכרחה להשתתף בצחוק האווילי הזה, אבל באותו רגע הרגשתי כי שני השמות הללו, למרות הלעג, קשורים ביניהם באורח מסתורי, חזק ממני, וחשתי כמין רטט שעובר בי. רציתי לרוץ אחריו לבקש סליחה, להודות בפניו שלא התכוונתי להכעיס אותו, וכי בעצם באתי בשבילו, אליו, מפני שלא יכולתי להישאר יותר לבד בעיר, לחוש עצמי כה בודדה, לפגוש אנשים זרים אשר בטרם הספקת להכיר אותם, לעשותם חלק מהזיכרונות הנפשיים שלך, וכבר הם מנסים, אתה יודע... תמיד, אחר כמה ימים, או שהם נעלמים, או שאני לא יכולה יותר... וכאשר נפגשים ברחוב, אתה הלא יודע, עוברים אחד על פני השני כאילו לא התרחש ביניכם שום דבר. היתה לי תקופה קשה. אני יודעת. הסתבכתי. אני מתאהבת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה. אני ממש נשרפת. אתה מבין? אני... נמאסו עליי ההורים. כל השאלות, והדאגה. רע כשאת נשארת בבית. עוד יותר רע כשאת יוצאת. אתה מבין. בשנה ההיא היכרתי... טוב, לא חשוב. הייתי צריכה מישהו שיגיד לי שזו אני, עפרל'ה – שאינה משתנית אף פעם. מישהו שאוכל לראות בו את עצמי כבראי. ונסעתי לרפי, אבל כשבאתי. אחרי שלא התראינו שנה. וראיתי את הרצינות... טוב, אני מודה, לא היה לי אומץ. אני לא גיבורה גדולה. ואולי, אם הוא...

"ידעתי כי איחרתי. אני לא יכולה ללכת אחריהם. להפריע. וקמתי והלכתי לחדר של מכרים, לישון. וכולם התפלאו מה פתאום בשעה מוקדמת כל כך. אמרתי שאני עייפה מן הדרך. כאילו יכולתי לישון באותו לילה! הם המשיכו לשכב ולשיר, על הדשא, את השירים שלהם. ואני החזקתי את קצה הכר בתוך פי ובכיתי. ואני זוכרת שחשבתי מחשבה טיפשית, שלא ירגישו בבוקר את עקבות השיניים שלי בכר."

לקחה לקינוח פלח אבטיח. וכמו כדי להדגיש את דבריה, היתה מנופפת במזלג, שנעוץ בו נתח אדום, במין קוקטיות, כחפצה לשאת חן בעיני צבי.

"עפרה שפירא! טלפון!"

היא התעוררה כאילו מחלום. "תסלח לי לרגע," חייכה ומיהרה לטלפון. היא חלפה בין השולחנות, זוקפת את גווה החטוב. כפות רגליה, בסנדלים, היו קפוצות בחמדנות, ואצבעותיהן הסמיקו בלהיטות.

צבי נזכר בעפרה האחרת, כפי שהכיר אותה אז, בלילה ההוא. חיה קטנה ומתוסבכת. לולא פוליק. על יהודית לא חשב. הוא הציץ בעיתון.

"המשפט ימלא ייעוד חינוכי, כך חוזה ד"ר רינות, מנהל משרד החינוך, המטעים את הצורך לעורר את תודעת ההזדהות היהודית בקרב הנוער הישראלי."

מישהו נכנס עם גיליון "הוצאה מיוחדת" של העיתון, המוקדשת למשפט.

"דו-קרב בין סרווציוס והאוזנר."

זעקה כותרת שחורה ענקית באותיות מרובעות. צילומים ראשונים ממשפט אייכמן: אייכמן בתא הזכוכית, במשקפיים, לבוש חליפה ועניבה, בין שני שוטרים ישראליים בכובעי מצחייה. תווי פניו חדים ומבטו ישר. לגמרי לא מפלצת. גם לא נראה כפושע. להיפך, כמין מנהל חרוץ של עסק בנקאי הנמצא בקו עלייה. תקיף ונמרץ.

אחרי דקות אחדות חזרה עפרה, מצטחקת, כאילו דיגדגו אותה.

"מה שלום החתולה שלך?"

"בסדר," סנטה בו, "כבר שכחה אותך. איפה הפסקנו?"

"עין-גדי."

"אה, כן. בשש בוקר נפגשנו שוב, בחדר-האוכל, לשנינו עיניים אדומות. רפי לבוש בבגדי-עבודה שהיו רחבים עליו, ואני חיכיתי לצאת האוטובוס. הוא חייך וניגש אליי ואמר – 'חבל שלא הודעת קודם שתבואי, הייתי מתכונן.' ואני עניתי משהו, אינני זוכרת, אבל אלו היו המילים הראשונות שהחלפנו בינינו משך כל אותו ביקור, למרות שבאיזשהו אופן לא חדלנו לשוחח בינינו מרגע שראה אותי יורדת מן המכונית. ופתאום נשבר הקרח, ובזמן המועט שנשאר עד לצאת האוטובוס – המשכנו לדבר, ואני הרגשתי כי כל מה שהצטבר משך הלילות הארוכים של בדידות, בחדר הקטן, בירושלים – בא לידי פורקן, מפני שיש מישהו שאפשר לשוחח איתו, ולא משנה מה מספרים לו, ועל מה מדברים – כי החשוב ביותר טמון בצורה בה נאמרות המילים – ובאלה שאינן נאמרות, על מה פוסחים, מה אין מזכירים, המבטים המתחמקים, השתיקות, תנועות נרגשות של מבוכה הדדית.

"שני השולחנות הקרובים לאשנב המטבח היו עמוסים פרוסות לחם, צלוחיות ריבה, קנקני מים רותחים, קומקומים קטנים לתמצית הטה, כלים לסוכר. פוליק מזג לי טה והפציר בי לקחת כריכים לדרך. סירבתי. אך הוא התעקש. היינו מוכרחים לדבר על משהו ממשי. אנשים הצטופפו בבגדי עבודה ספוגי זיעה שהתקרשה, בפנים חמוצות משינה. על השולחנות הצטברו שלוליות טה, ופרוסות לחם רטובות. הוא התעקש שאני אטעם מן הלחם שהוא אפה. נכנס לרגע למטבח וחזר והניח בידי שני כריכים עטופים היטב בשקית ניילון שקופה. ובפתח חדר-האוכל, סמוך לדלת הכפולה, המרושתת נגד יתושים, לחצנו ידיים, פשוט, לחצנו. –

"ההרים בצבעם הכחול-אפור רבצו גבוה והעיקו כמו ממרומי שלווה בת דורות רבים. מלגלגים. לא ראיתי מולי פני איש, רק כתמים, ואילו פוליק – כולו. רק הוא. רק אותו ראיתי.

"הוא היה במצב-רוח טוב, נירגש,  צחק הרבה, והזהיר אותי שאוכל את הכריכים לבד, ולא אכבד בהם איש. בדרך פתחתי את החבילה, ומצאתי תחת לכריכים מעטפה לבנה, עבה, ועליה שמי וכתובתי, ובול חסר חותמת. רכס ההרים היה שטוף כבר באור השמש וצבעם הפך אדמדם וחום-בהיר, ומת, ומלא אבק, צבע של יום. פתחתי את המעטפה. על פני דפים רבים כתב לי את כל אשר התרחש בינינו באותו ביקור. אתה מבין, זה מה שעשה, ישב כל הלילה וכתב. בעיפרון, בכתב משובש, מחוק, סיפר לי על החלטתו לעזוב. להתחיל ללמוד – 'כדי להיות ראוי לכתוב בעט ולומר משהו לאנשים,' כך כתב. משונה שאני נזכרת. היו תקופות שכתב בעיפרון. אני שכחתי מדוע סיפרתי לך ומה רציתי להגיד – " הביטה בו כנזכרת לפתע, "כן. הוא לא הזכיר במילה אחת את עניין אביו, ובן-גוריון. לכן, אני חושבת, הדיבורים שלו הם מסך עשן. העמדת-פנים בלבד כדי לחפות באמצעותה על משהו אחר. תן לא מנוחה. הוא לא צריך שירחמו עליו. אל תעשה אותו מגוחך, ואל תגרום לו שיתחיל לצחוק גם לך בסתר ליבו."

צבי אמר שאילו התקיימה השיחה ימים מיספר קודם לכן. היה שמח להסכים לדבריה. לומר שפוליק מעמיד פנים ומשטה בידידיו. אך משעה שפוליק גירש אותו מחדרו, ובידו סיפור משונה שכתב: "אחרון השומרונים", שינה צבי את דעתו. אמנם שתה פוליק והיה קצת שיכור. אך גם אם מעשיו היו בגדר משחק, נדמה שהגיע המשחק לדרגה בה הוא נעשה למסוכן, באשר היטשטשו הגבולות בין העמדת הפנים – לטירוף, ובאשר לפוליק...

"אולי אתה רוצה ללכת להצגה יומית?" שאלה.

"לא תודה." השיב. "אבל, בעצם..."

"אל תחשוב שאין לי עם מי ללכת." מיהרה להיכנס לתוך דבריו, וגילתה שבעוד כמה שבועות היא נוסעת.

"לאן?"

היא הרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. המאפרה שביניהם היתה מלאה בבדלי הסיגריות שעישנו שניהם כל הזמן. "לא טוב לי מהעישון," אמרה, והוא הזמין למענה כוס מיץ. ששון רוקן את המאפרה.

"זה כמעט בטוח, עניין הנסיעה," אמרה. היא רבה עם הוריה. ויש בעיות. צחקה בעייפות. לכן היא רוצה לעזוב. ידיד שלה סידר לה עבודה בניו-יורק, בשגרירות. אולי תוכל גם להמשיך ללמוד שם. האם צבי מכיר את הסיפור על הפגישה בסמרה? משרתו של סוחר בגדאדי חזר הביתה מבוהל עד מוות:

"אדוני," אמר לסוחר, "מלאך-המוות פגש אותי בשוק, וקרץ לי בעין אחת. אני כבר לא יכול להישאר בבגדאד. רעד עובר בעצמותיי. תן לי סוס, אברח."

"לאן תברח?"

"לסמרה."

נתן לו הסוחר סוס וצרור כסף, והמשרת ברח לסמרה.

לפנות ערב יצא הסוחר לטייל בעיר, על גדת הנהר, והנה לעומתו בא מלאת-המוות.

"שמע," אמר לו הסוחר, "מדוע קרצת הבוקר למשרתי, הבהלת אותו עד מוות."

"לא קרצתי, פשוט נדהמתי לראותו בבגדאד," השיב מלאך-המוות, "הלא יש לי איתו הלילה פגישה בסמרה."

וכך גם היא, מנסה להימלט מפני עצמה, למרות שיודעת כי אין מקום בעולם שאפשר להימלט אליו. המועקה והפחדים שהיא חשה פה – לא ירפו ממנה בשום ארץ אחרת. אבל היא מרגישה שאם תישאר כאן עוד קיץ אחד – תשתגע. הכול מעיק וזר ומלא רעל כאילו זרקו אותך לתוך מדבר רוחש שנאה. מדבר של אנשים. רפי שייך לכם, לכאן. הוא בשר מבשרה של הארץ החמסינית. אך היא החליטה לחפש תוכן לחייה במקום אחר. כאן כבר לא ישתנה אצלה שום דבר. היא יודעת בדיוק מה מצפה לה אם תישאר. היא רוצה לחיות. וכאן, פשוט נגמר לה. צבי שואל אותה מדוע חיכתה עד עכשיו? אולי מתוך הרגל. יאמר נא לרפי שאַל לו להאשים אותה שהיא בורחת. היא בסך הכול מקרה פרטי. לא הלך לה, – חייכה בעצב, – "אתה מבין? לי אין אשליות שאוכל להמשיך להאמין בהן. רפי טוב לו. הוא מבין כל מה שקורה לו. לפחות הוא חושב כך. אני יכולה רק להעריץ אותו, מרחוק, וגם לרחם עליו, על שהוא מאמין במטרה שאינה מתקבלת על הדעת, ומסוגל להקריב למענה את הכול. עיניי שלי פקוחות, יותר מדי פקוחות, ואני רואה ונבהלת. אין לי אשליות. אין לי. פשוט אין."

"ופוליק יודע?"

היא היססה. "יותר טוב שלא. אכתוב לו מן הדרך. אני, שונאת רגשנות. זה מחליא אותי. יותר טוב כך. הוא, בריא יותר מכולנו כאן. מפני שאיכפת לו. הוא אף פעם לא יהיה עריק." היא בורחת. רפי נידון תמיד להיות חייל. איזה מילים גבוהות! לאן יימלט כאשר כל שדה המערכה נמצא בליבו פנימה? הוא יתאושש. הוא יפקח יום אחד את עיניו וישתנה. שהרי מוכרח לבוא קץ למלחמות. ומישהו יזכה, לא הנמלט, אלא מי שנשאר וסבל. יש אומרים כי הזמן הוא הפשרה של לבבות קפואים. ואולי להיפך, התקשחות. היא יודעת שיש לה השפעה על רפי, אבל, – התעגמה, – מאלפי הנמרים אינם יכולים לשלוט על עצמם. – קולה היה לאה ומהורהר, כאילו חפצה לשכנע את עצמה, יותר משהתכוונה בדבריה אל צבי. "אתה מאמין לי?" שאלה. "אני יודעת שלא. אני רואה שנעשיתם חברים טובים."

שניהם קמו ללכת. כבר היה קרוב לארבע אחרי-הצהריים.

היא יודעת שאני מאשים אותה, אך לעולם לא תבין שאני חש עצמי אשם לא פחות ממנה. אין ביכולתי להתקרב אל פוליק. לאהוב. לתקן את נפשו. ואני לא מעז לייעץ לו ללכת לפסיכיאטר. אך כישלונו יהיה גם כישלוני, ואז גם אני לא עוד אמצא מקום לעצמי. והוא נזכר בבועז, שעדיין משותק במחצית גופו, ובינתיים התחתן ועכשיו הוא עובד בבנק-הפועלים. "עפרה," הייתי תופס בך בפינת הרחוב ומהדק את גרונך החמוד אל הקיר ואומר – "את אשמה! ישלם לך אלוהים כגמולך!"

אבל הוא ידע שלא ינהג כך אלא ימשיך לעקוב אחר פוליק מרחוק, כאילו חייו לא נבראו אלא למטרה זו, שיהיו חומר בידו של צבי, כמאמרו של פוליק.

הוא הניח לה לשלם עבור ארוחתה, וקנה לה דובדבן מצופה בשוקולד. ושוב התבונן באצבעות רגליה המפונקות, שכמו התכווצו על סוליותיהן מתוך תאוות שלטון עזה, או אולי בפחד סהרורי – פן לא יעלה בידה להחזיק מעמד, ותיפול. בלטה בה אותה חמדנות יבשה, דורסנית, שפוליק ודאי משום כך התאהב בה. היא אמרה שראשה סחרחר והיא ממהרת ולא הניחה לצבי ללוותה לדירתה. אמרה: "אל תחשוב שאני לא פטריוטית, אבל..." כשנפרד ממנה הציתה לעצמה סיגריה נוספת והזמינה מונית מיוחדת. החום בחוץ היה קשה משאת.

כאשר עלה ברחוב בן-יהודה חזר והירהר אם טוב עשה בדברו איתה על פוליק. שהרי כדי לפרוץ את סגור ליבה ולהעמידה על אחריותה – גילה לה שפוליק נראה בעיניו מטורף. ובכך כאילו הצטרף על צידה. מצד שני, מוזר, דווקא עתה, לאחר השיחה, החל מעריך אותה יותר, כאדם.

אולי מפני אותה שיחה החליטה עפרה לבסוף לבקר אצל פוליק.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לשירה בנקי הי"ד – חבל שהרוצח היהודי המתועב שלך נמצא עדיין בחיים וטרם עלה לגן העדן המוסלמי של רוצחי הנערות היהודיות. הלוואי שיגיע לשם בקרוב. בגלל רוצחים כמוהו ראוי שייגזר, במקרים מיוחדים – עונש מוות בישראל.

* כאשר הגיעה לראשונה מסלובניה לניו-יורק המהגרת הצעירה היפהפייה והסקסית מלניה קנאבס, ילידת העיירה הסלובנית סבניצה ולימים אשתו של המועמד לנשיאות המיליארדר דונאלד טראמפ (שהתאהבה בו כי הוא קשיש ממנה רק ב-24 שנים והיא יכלה להיות בתו) – שאל אותה למקצועהּ פקיד ההגירה (הוא הנכד של הפקיד שאישר בשעתו את כניסת ילדי תימן החטופים לאימוץ וגם לקציר אברים) – ומלניה קנאבס השיבה לו:

 "מָנִיקִין [דוגמנית] תכשיטנית."

ואז אמר הפקיד לעוזרו: "אוּכְּתוּבּ מָנִיקוּר פֶּדִיקוּר!"

אגב, שלא כמו הילארי קלינטון, למלניה אין סיכוי להיות בבוא היום מועמדת לנשיאת ארה"ב – מאחר שלא נולדה בה.

* סופר נידח שלום, מוטי הרכבי קובע במאמרו "אקציות "איצטדיון החורף" בפריס לפני 74 שנים" (גיליון 1161) כי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן אמר שישראל מזכירה לו את גרמניה לפני 70-80 שנים. אין זה מדויק. סגן הרמטכ"ל אמר דברים יותר מורכבים תוך רמיזה למשטרים פאשיסטיים שפעלו באירופה (גרמניה, איטליה, ספרד). להלן ציטוט מדויק של דברי סגן הרמטכ"ל:

"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 80, 70, ו-90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקירבנו כיום ב-2016. הרי אין קל ופשוט יותר מלשנוא את הזר, אין קל ופשוט יותר מלעורר חרדות, מלהלך אימים, ואין יותר קל מהתקרנפות, התבהמות והתחסדות. ביום זה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקירבנו ניצנים של חוסר סובלנות, של אלימות ושל הרס עצמי בדרך ההידרדרות המוסרית."

וכל המוסיף גורע.

רון וייס

רמת-גן

* אהוד שלום, בתוספת ל"איש בזוי" מצרור ההערות של הייטנר, מהיום, אני מצרפת פה מכתב ששלחתי לעיתון "הארץ" יום לאחר יום העצמאות השנה, והוא לא הודפס, וזה לשונו:

"העמוד האחרון של 'הארץ' היה עד לאחרונה אכסנייה לעוכרי ישראל. קודם היו בני ציפר ורוגל אלפר, עכשיו נשאר רוגל אלפר, וגם זה אחד יותר מדי. הוא משתלח ללא גבול בדברים הכי כואבים שלנו והכי יקרים לנו. הבוקר, יום שישי, יום לאחר יום העצמאות ושבוע לאחר יום השואה הוא כותב: 'אין דבר כזה, עם ישראל.' אם אין דבר כזה, רוגל אלפר, לך תחפש לך עם אחר ותעזוב אותנו עם מה שיש לנו ומה שאין לנו, נסתדר בלעדייך."

בברכה

דניה מיכלין עמיחי

אהוד: שנים רבות היה "הארץ" ביתי הספרותי והפובליציסטי. הייתי היחיד שפירסם בו, ב-21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין – מאמר שכותרתו "עוד נתגעגע לרבין", וזאת כאשר העיתונים היו מלאים דברי נאצה ולגלוג כלפיו מאת טובי הסופרים, הפוליטיקאים והאינטלקטואלים שלנו, שהיטיבו כל כך להספידו אחר הירצחו.

 ואולם זה שנים שאינני מסתכן במשלוח מאמר או מכתב לעיתון כי אני יודע שלא יפרסמו או שיעוותו אותו. למרבה הצער העיתון נפל בידי זֵדים. כאשר מלאו לי 80 לא טרחו לציין זאת אפילו במילה אחת, למרות ששירי הראשון פורסם שם לפני 61 שנים, ב-1955! – והייתי שם במשך שנים רבות משתתף קבוע, גם במדורי "ספרי דורות קודמים"! 

* דונאלד טראמפ הוא המתנה הטובה ביותר שהילארי קלינטון יכלה לקוות לה בדרכה הבטוחה אל נשיאות ארה"ב!

ועוד באים בטענות על שיטות המימשל ועל הדמוקרטיה שלנו! – ליצן עלוב שכזה לעולם לא היה ולא יהיה אצלנו מועמד לראשות ממשלה!

* חדשות מהדמוקרטיה של ידידתנו החדשה-ישנה: "טורקיה אסרה על כל האקדמאים לעזוב את המדינה ופיטרה כ-12 אלף שופטים ותובעים."

ומה עם התרנגולות? האין גם הן מהוות סכנה?

ומה עם הסוס שהפיל את ארדואן – האם גם הוא יוּצא להורג יחד עם עשרות אלפי הקושרים במלחמת האזרחים המתנהלת כיום בטורקיה? והאם אין חשש שמישהו יחליט סוף-סוף לשים קץ לטירוף – וירצח את ארדואן?

* האם לשר הביטחון אביגדור ליברמן יש כבר סיווג ביטחוני המאפשר לו לדעת את הסודות הביטחוניים של מדינת ישראל?

 * "איזה מזל שישראל אינה מעורבת בניסיון ההפיכה שהתרחש בליל שישי האחרון בטורקיה." (ציטוט מ"חדשות בן עזר" 1161).

ניסיון ההפיכה היה בליל שבת, הלילה שבין שישי לשבת. הרי כך החוק היהודי – להתחיל את היום במעבר משקיעת השמש הבאה בים, לתחילת הלילה עם תפילת ערבית. לכן השבת נכנסת כבר אז, בליל שבת ולא לאחר חצות הליל ולא בבוקר שבת. ליל שישי אם כן חלף זה מכבר ב-24 שעות.

סליחה אם זה נוקדני מצידי, אך זו אכן טעות. 

ראובן איש השפלה

 אהוד: האם, אפוא, לערב שאנחנו קוראים ליל חמישי – צריך לקרוא ליל שישי? ומוצ"ש הוא ליל ראשון?

* שלום רב אדוני העורך הנחמד, חופן תלונות בפי על שלא הדפסת את שמו של דורון גיסין באותיות ערביות בסוגריים, כפי שכתבתיו אני. העתק הדבק או לכתוב מראש את האותיות מן המקלדת הערבית. במקום זה שמת שם סימני שאלה? לא מתאים לך. התוכל לתקן את המעוות, וזה גם כדאי לך כי במקום שבעלי תשובה עומדים... וגו'.

בברכה,

י"ז

ושוב:  دورون  الحكواثي

אהוד: חוששני כי הבעייה היא במחשב שלך. אני פירסמתי את האותיות הערביות ששלחת לי.

* "הרשויות בגרמניה חוקרות אם מניע איסלמי עומד מאחורי הפיגוע בו נפצעו אמש [18.7] ארבעה נוסעי רכבת שהיתה בדרכה לעיר וירצבורג בדרום גרמניה, שהותקפו בגרזן ובסכין. התוקף, מהגר בן 17 מאפגניסטן, נורה למוות בידי שוטרים מיחידת קומנדו מיוחדת, בעת שניסה להימלט. לפי חלק מהדיווחים, הוא צעק 'אללה הוא אכבר' בזמן התקיפה. 'יש עדויות לכך שייתכן שהמניע היה איסלאמיסטי. אבל זה עדיין לא מוכח,' אמר הלילה שר הפנים של מדינת בוואריה, יואכים הרמן."

"לא מוכח"? – לא מוכח, הֶר יואכים הרמן? – והלא ברור שהמניע לא רק שהיה איסלאמיסטי טרוריסטי אלא גם בהשראה נאצית, כי המסורת החייתית הרצחנית הנאצית, שעדיין מפעפעת בגרמניה שלך – הולכת ומתחדשת בזכות האלמנטים הקיצוניים מלאי השינאה מקרב ההגירה האיסלאמית – אם כי, למרבה האירוניה, המהגרים המוסלמיים הם דווקא בין הנירדפים על ידי החוגים הניאו-נאציים בארצך.

אבל בברלין המילקי זול יותר, וגרפומנים ישראליים כותבים שם שירים עבריים למוסף המטורלל "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

"בבכות משוררינו בצל גרזנים..."

* "המפגֵע הוא מוחמד ריאד, בן 17, שהיגר לגרמניה מאפגניסטן לפני כשנתיים, בגפו. לפי הרשויות, הוא דווקא החל להיקלט במדינה שהסכימה לארח אותו. תחילה שהה במעון לפליטים קטינים שהגיעו, כמוהו, בגפם. לאחרונה עבר למשפחה מאמצת ואפילו החל התמחות במאפייה מקומית. בחיפוש בחדרו נמצא דגל דעאש שצייר בעצמו ומכתב פרידה שכתב לאביו, בו ביקש ממנו להתפלל עבורו כי יעלה השמיימה. בתקשורת הגרמנית פורסם, כי לאחרונה נהרג באפגניסטן חבר קרוב שלו." ["הארץ" באינטרנט, 19.7].

ושם בשמיים יצליח אולי לזיין את הבתולות – שאותן דופקים נון-סטופ בתורם כל הרוצחים הערביים הצעירים מ"פלסטין", ואם יתעייפו וכבר לא כל כך יעמוד להם הזין המוסלמי הנימול שלהם – אולי ישאירו עבור מוחמד ריאד איזה חור שחור פנוי מלפנים או מאחור.

* האם עד כדי כך הידרדרה לאחרונה מערכת "הארץ" שהיא מאמצת אל חיקה ומפרסמת "פובליציסטית" טיפשה ומבולבלת בשם איריס לעאל – המשווה את נתניהו לארדואן? האם מאמרי הדיעה בעיתון באים עכשיו מבתי ספר למפגרים?

* דוד אדלר: הדרת "המכתב העיתי" מרשימת כתבי העת לשירה – מענה לקובלנתך. לאהוד שלום. בסוף מאמרה של ד"ר עדינה בר-אל "מיטב השיר: "כרמל", כתב-עת לשירה" הסוקר את "כרמל" 18 שיצא זה עתה לאור ("חדשות בן עזר" גיליון 1161) אתה קובל "שהמכתב העיתי מאת סופר נידח אינו ראוי כנראה להימנות על הרשימה המכובדת של דוד אדלר" למרות "עשרות ומאות שירים של משוררים עבריים בני-זמננו, חלקם בפרסום בכורה" שהתפרסמו בו במשך השנים.

אהוד, כמי שפירסם בגיליון 1148 את תוכנו המגוון, העשיר והאיכותי של "כרמל" 18 (מובן שבר-אל יכלה להתייחס ברשימתה רק לחלק קטן ממנו) וכמי שנתן במה לרשימה יפה זו של בר-אל, אתה ראוי כמובן לתודה ולהסבר: מדוע תלונתך נובעת מאי-הבנה.

אמנם ניכר שבר-אל קראה בעיון את מאמרי "איך קרה שרועי חסן עלה כה למעלה כשהשירה נמצאת כה למטה" על 24 עמודיו והיא מתארת נכונה את אבחנתי איך זה אכן קרה. היא גם קושרת ברהיטות בין החלק הראשון הבוחן את ההיתכנות של "תופעת חסן" שבו יש לעורך "תרבות וספרות" של "הארץ" חלק מכריע (וזה כמובן עומד לחובתו ולא לזכותו ועל זה, אני משער, אינך מערער) – לבין החלק השני המשרטט בפירוט, לראשונה, את מפת כתבי העת לשירה, מפה בועתית ומבוזרת שהיוותה מצע נוח שתופעה זו תתרחש ואפילו תתעצם.

ודוק, רק כתבי עת לשירה, נמנו בחלק השני של מאמרי. לא נמנו מוספים ספרותיים (גם לא של "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מקור ראשון" וכו') וכמובן גם לא כתבי עת רשתיים העוסקים בענייני דיומא (או אפילו כאלה המוקדשים לנושאי תרבות בלבד), אך הכוללים בין השאר גם שירים. אילו נמנו גם האחרונים אין ספק שהיה מקום לקובלנתך (גם בזכות שיריו של יוסי גמזו המעוטרים בלשון עשירה ווירטואוזית וגם בשל שירי הטבע המקוריים והרעננים של איליה בר-זאב ועוד ועוד).

מקווה שדעתך נחה.

* עיריית ברלין מודיעה על מפעל של מתן מלגות מחייה ויצירה + שיכון + אזרחות אירופית לגרפומנים עבריים כותבי שירים מישראל שמבקשים להגר אליה מחמת מחנק נפשי. תינתן העדפה ליוצאי העדות של אוכלי הקטניות בפסח.

* אצל הרבה פקידות ומזכירות בישראל רועד עכשיו התחת. הנשיא-לשעבר עומד להשתחרר והוא עלול לבוא עליהן מאחור, מה שנקרא בישראל אונס כפופות.

* עצוב לומר, אבל רמת תגובותיהם של "עסקני הקיפוח" בתקשורת, גם כשהם עטופים בתארים אקדמאיים ובתפקידים כאילו חשובים בעמותות ובארגונים למיניהם – לא משפרת את התדמית ה"מזרחית", וד"ל, וחבל. אילו היו שותקים – היה משקלם האיכותי מצטייר טוב יותר.

* "צבא ארה"ב פתח אתמול (שני, 18.7) בבדיקת לפחות תקיפה אווירית אחת שביצע בצפון סוריה אשר לפי ארגון זכויות אדם סורי נהרגו בו לפחות 56 אזרחים, בהם 11 ילדים. הארגון הסורי לזכויות אדם העוקב אחר קורבנות הלחימה כינה אתמול את התקיפה האווירית סמוך לעיר מנביג' שבצפון סוריה – 'טבח'."

מי שמטיפים לנו מוסר במלחמתנו בטרור הפלסטיני הרצחני!!!

* "האמת היא שתפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם היה שולי למדי, ולכן בספר העוסק בתולדות האנושות אין סיבה להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היהדות היתה ועודנה דת שבטית ומכונסת בעצמה, שאיכפת לה מאוד מגורלו של עם קטן אחד ומקורותיה של ארץ זערורית, אך אין לה עניין עמוק במרבית תושבי כדור הארץ, ולכן אין פלא שחשיבותה ההיסטורית מצומצמת." ["הארץ" באינטרנט. 20.7.16].

מי הטיפש שכתב דברים אלה?

מגלומן פופולארי ושמו:

 יובל נח הררי

* אודי יקר, השעה שתיים אחר חצות. לפי כללי ההיגיינה הלילית שלי עליי לכבות את האור בחצות אבל חיכיתי חיכיתי וזכיתי זכיתי. (אופססס יצאה מין וריאציה על).

הפעם הגדלת לעשות. מי שחוברים לעיתונך ודבריהם מתפרסמים בזכות קיומו – הביאו אותי מרותקת לכתיבתם הפעם יותר מתמיד. והערותיך, ההומור המדוד והרצינות השקופה, אודי, מה אומר, חייבת לומר, יישר כוחך. ואם ״הלך עליי״ הלילה (בלשון צה״לית של נכדי הקמב״ץ בגבעתי, אה, נו סבתא גאה) – יש שכר גם באין השינה. הגדיל גבריאל מוקד שכדרכו התמקד בניקיון ההיגיון והידע, נקי וחף מפופוליזם פוליטי רדוד ומסיסמאות ריקות. ואפילו מדריך ומחנך וכל כך צודק בדרכו האקדמית.

נגע אל ליבי במיוחד הפעם אחימאיר הצעיר, בקטע הרמת-גני, שם היינו שכנים, ובעיקר בקטע המשפחתי, יעקב ויוסי בנֵי חברים של הוריי, ואבי שותף לתא עם אביו בכלא עכו...

שיריך שלך נעמו לי בערכיותם, בשפתם ובאמיתותם וניצחו את האחרים של שפינוזה השובב מדי. 

אז הנה, מכתב משבח ומהלל לקראת אשמורת בוקר ראשונה...

הייה בטוב, ואל תפסיק,

נילי ר. [מקודם נילי א.]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל