גיליון מס' 1163

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתמוז תשע"ו, 25 ביולי 2016,

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן... // ד"ר משה גרנות: תגובה על שתי כתבות שפורסמו ב-"7 ימים" (15.7.16) – והעיתון סירב לפרסמה! // עודד ליפשיץ: על איזה דיכוי אתם מדברים?  [ציטוט מ"הארץ", 19.7.16. // יוסף דלומי: עוד משהו על דו"ח ועדת ביטון. // מרדכי קידר: "מדינת האיסלאם" – השלב הבא, עוד לא תמו כל "נפלאותיה". [ציטוט]. // על המשורר הקניבל מחמוד דרוויש, מתוך האתר של זאב גלילי. // עוז אלמוג: פליק-פלַקים הלכתיים. // נעמן כהן: על קניבליזם וגלי צה"ל. האמת והשקר של אוייב השלום מחמוד דרוויש. // פרופ' דן כספי: מי צריך את ועדת ביטון? [ציטוט]. // אורי הייטנר:  1. המדרון החלקלק של אורי אבנרי, אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 2. / 2. צרור הערות 24.7.16. // אהוד בן עזר: שלושה שירים מתוך "50 שירי מתבגרים". //  דורון גיסין: במעלה המדרגות היורדות או שמא ירידה בעולות? // תקוה וינשטוק: מלכה לעומת ראשת ממשלה. // משה כהן: הנדון: מי אתה דונאלד טראמפ? // יצחק מאיר: קרע שעלול לא לרצות להתאחות. // יהודה דרורי: 1. לא לאפשר לאסירים להצביע. 2. טרור האיסלם הקיצוני יסייע לבחירת טראמפ. 3. הזנות הפוליטית של ראש הממשלה. // הדסה מור: אהבה מבעד למחיצת הזכוכית, ההצגה "סיפור פשוט" בתיאטרון הבימה. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // מתי דוד: היי זו אני שלי יחימוביץ'. // אהוד בן עזר: "קפה סוסייטי" של וודי אלן: סרט נהדר ונוגע ללב. לא להחמיץ! // אהוד: סושי בר בדיזינגוף סנטר. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"ב: הפחד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן...

לזכרו הטהור והאמיץ של שבתאי עזריאל ז"ל

לוחם למניעת אסונות אקולוגיים ותברואתיים בישראל

ונאמן לערכי המדע והלשון העברית

אֲפִלּוּ אִם יִגְרֹם כָּאן שִיר צָנוּע זֶה לְהֶלֶם 

לְאוֹהֲבֵי בְּדִיחוֹת עַל חַכְמֵי חֶלֶם הַסְּכָלִים

אַף פַּעַם לֹא פָּגַשְתִּי שוּם אָדָם מִיּוֹצְאֵי חֶלֶם

שֶלֹּא הִפְרִיךְ בְּפִקְחוּתוֹ אֶת כָּל הַהֲבָלִים

שֶאָנוּ מַדְבִּיקִים לְאַנְשֵי עִיר זוֹ בְּלִי כָּל צֶדֶק

בְּעוֹד שֶבִּמְדִינָה אַחַת הָרְחוֹקָה מְאֹד

מִתְּחוּם מְדִינָתֵנוּ אִיש אֵינוֹ מַמְלִיץ עַל בֶּדֶק

מְנַת מִשְׂכָּל שֶל שַלִּיטֶיהָ הַמַּרְבִּים לִמְעֹד

מִפַּח הָאֱוִילוּת אֶל פַּחַת הַטִּמְטוּם הַכְּרוֹנִי

וְהֶעְדֵּר-הָאַחְרָיוּת, שֶבּוֹ אֶזְרָחֵיהֶם

צְפוּיִים לַחְטֹף כָּל יוֹם שָם קָטַסְטְרוֹפָה מֶגָטוֹנִית

שֶתַּעֲלֶה לְרִבְבוֹת אָדָם בְּחַיֵּיהֶם.

שָם יֵש בָּתֵּי-זִקּוּק סְמוּכִים לְאֻכְלוּסִיָּה אוּרְבָּנִית

שֶכָּל פְּגִיעָה בָּלִיסְטִית בְּדָפְנוֹת מְכָלֵיהֶם

מִמַּשְגְּרֶיהָ שֶל כְּנוּפְיַת פָנָאטִים חוּלִיגָאנִית

סוֹפָהּ לִגְרֹם מֶגָה-אָסוֹן לַאֲלָפִים מֵהֶם.

שָם יֵש מְכַל-אָמוֹנְיָה שֶמִּזְמַן הָיָה כְּבָר צֹרֶךְ

לְהַרְחִיקוֹ מְאֹד מִמְּגוּרֵיהֶם שֶל בְּנֵי אָדָם

אַךְ כָּל מִי שֶעַל כָּךְ מַתְרִיעַ מִתְבַּקֵּש לִנְצֹר אֶת 

מְחָאָתוֹ כִּי כָּל טַיְקוּן מַכְחִיש זֹאת: "לַהֲדַ"ם!"

וּבַעֲלֵי אוֹתָם הַמִּפְעָלִים שֶיּוֹם וָלַיְלָה

מְזַהֲמִים וּמְסַכְּנִים אֶת הַסּוֹבְלִים קָשוֹת 

מִתַּאֲוַת-בִּצְעָהּ שֶל בֻּרְגָּנוּת זוֹ שֶלֹּא דַי לָהּ

בְּכָךְ שֶקָּרְבָּנָהּ הֵן הַשְּכָבוֹת הַחֲלָשוֹת

יוֹדְעִים שֶלַּטַּיְקוּנִים יֶשְנָן וִילוֹת בְּקֵיסַרְיָה 

אוֹ בְּסַבְיוֹן, הַרְחֵק מֵהַרְעָלוֹת מִפְעָלֵיהֶם

אֲבָל קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי זֶה, קִיש קִיש קָרְיָא

מוֹסִיף כָּאן לְפַזֵּר כְּזָבִים בְּמֶרֶץ מִתְלַהֵם.

ויֵש שָם קַרְקְעוֹת צָפוֹן בָּהֶן עוֹמְדִים לִכְלֹל אֶת

אַקְט פְּרִישָׂתָם וּצְבִירָתָם שֶל אֹסֶף מְכָלִים 

שֶל גָאז טִבְעִי שֶנַּעֲשָׂה נוֹזְלִי וְשֶהַפְּסֹלֶת 

הַמִּתְהַוָּה בְּעִבּוּדוֹ שוֹפַעַת רְעָלִים.

וְאִם לֹא דַי בַּחֶלמָאוּת הַזֹּאת הַקְּרִימִינָאלִִית

הֲרֵי שֶהַתָּכְנִית הַמְּקוֹרִית הָיְתָה לִבְנוֹת

בֵּית-סֵפֶר-כַּבָּאוּת שָם בְּאוֹתָהּ סְבִיבָה פָטָאלִית

בּוֹ אִמּוּנֵי אֵש אֲמִתִִּית יַגְבִּירוּ סַכָּנוֹת.

כָּל זֶה, לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, נִתְקָל שָם בַּגְּרוֹטֶסְקָה

שֶל הִתְנַגְּדוּת גּוּפִים מוּנִיצִיּפָּאלִיִּים וְגַם

שֶל קְצָת חֶבְרוֹת-עֲנָק, בָּהֶן לְאִיש אֵין אִינְטֶרֶס כָּאן

לִלְחֹם עַל בְּרִיאוּתוֹ שֶל הַצִּבּוּר כְּשֶהֶשֵּׂגָם

שֶל כָּל אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט הַמְּוַתֵּר עַל התְנַגְּדוּת זֹאת

וְכָל נִכְנָע לְלַחַץ בַּעֲלֵי הַמִּפְעָלִים 

הֵם שֹחַד וְאֶתְנָן, שְנֵי כְּלֵי-נִשְקָם בְּהִתְאַגְּדוּת זֹאת 

שֶל הוֹן וְשֶל שִלְטוֹן הַמַּכְתִּיבָה אֶת הַכְּלָלִים.

אַךְ כָּל זֶה, כָּאָמוּר, הוּא פְּרִי שֶל אֶתוֹס מְנֻוָּן 

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה ׁ(וְלֹא אֶצְלֵנוּ כַּמּוּבָן...)

* * *

ד"ר משה גרנות

תגובה על שתי כתבות שפורסמו ב-"7 ימים" (15.7.16) – והעיתון סירב לפרסמה!

מאור זגורי מחלק את אוכלוסיית ישראל לשניים: מזרחים ו... גזענים אשכנזים. יש, כמובן, להצטער על האמירות הגזעניות שהושמעו לאחרונה על אחינו המזרחים, אבל איכשהו מאור זגורי מתעלם מכך שהגזענות של האקטיביסטים המזרחיים היא בוטה ומבהילה פי כמה:

יוסי סוכרי מייחל לחורבנה של מדינת ישראל משום שהיא מנוהלת על ידי אויביו – האשכנזים ("אמיליה  ומלח הארץ – וידוי", בבל, 2002, עמ' 107).

מואיז בן הראש מגדף את ביאליק ואת האשכנזים שזוכים בפרס ביאליק ("...מר ביאליק אנעל אבוק / שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים / והעבירו את כספנו לאשכנזי בינוני... כולו כתב (ביאליק) חמישה שירים סבירים..." – מתוך "השיר על ביאליק").

ורועי חסן חושב שהמילה "אשכנזי" היא קללה, והוא מתגאה ששרף את כתביו של נתן זך האשכנזי, וזה לא מנע מחברים אלה לקבל פרסים על שמות של אשכנזים (ברנר, עמיחי). אני מבין שאלה היוצרים שארז ביטון מייעד לתוכנית הלימודים!

מאור זגורי רוצה, כמובן לשכוח את הגל העכור ששטף את המדינה בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת בעקבות משפטו של אהרן אבו-חצירא: אחרי גזר הדין במשפט הנ"ל רוססו על קירות תיאטרון "הבימה", על המצבה לזכר ראשוני תל-אביב שבשדרות רוטשילד, על תחנות האוטובוסים, על קירות בתי הכנסת של האשכנזים – כתובות הנאצה:

"אשכנאצים!" "אשכנזים לבוכנוולד!" "מוות לאשכנזים!"

תקווה לוי כתבה שהאשכנזים גרמו למלחמה עם הערבים, האשכנזים הם האויבים האמיתיים שלה.

גם מוני יקים תייג את האשכנזים כאויבים האמיתיים, ולדעתו הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו. הוא קרא לאש"ף להפציץ את הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים.

סמי שלום שטרית מיזער בכתביו את סבלם של היהודים בשואה, והתלונן על כך שבבית הספר דיברו בצורה מוגזמת על השואה – מה בסך הכול שם קרה? הוא הקים בית ספר (בכספי עיריית תל-אביב ומשרד החינוך –השר היה אמנון רובינשטיין האשכנזי!) על טהרת התלמידים המזרחיים, "נקי מאשכנזים".

רדיו פיראטי, המזוהה עם ש"ס, הסית לצאת לרחובות ולשחוט את החילונים האשכנזים.

שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא הולך לירות באשכנזים ברחובות בלי נקיפות מצפון, ומזהיר כי כאשר המזרחים יתפסו את השלטון, הוא לא מקנא במה שיקרה לאשכנזים.

חסידה אבו-חצירא, אחותו של אהרן, השר המורשע, זעקה בבית המשפט שבורג וזיגל הם ראשי המאפייה של הנאצים.

כוכבי שמש הקים תנועה נגד העלייה מרוסיה – לפי דעתו, צריך לשלוח את היהודים הרוסיים לאירופה ולאמריקה. הוא כתב מכתב לגורבצ'וב שיפסיק את העלייה משם, וליתר ביטחון הוא נסע לקונסוליה הישראלית במוסקבה והפיץ כרוזים בין מבקשי האשרה לעלות ארצה – הכרוזים זעקו שיהודי רוסיה נדרשים לא לעלות כדי לא להזיק למזרחיים.

גם צ'רלי ביטון שלח מכתב לשלטונות ברית המועצות שיפסיקו את העלייה משם. הוא לא רק כתב, הוא גם עשה: הלך למלון "זוהר" בירושלים, שם שוכנו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, והחל לפנות בכוח את הדיירים, כשהוא צועק לעברם: "רוסים מלוכלכים, תעופו מכאן חזרה לרוסיה! תלכו לגורבצ'וב!"

האם מאור זגורי שכח את הקמפיין של אריה דרעי בבחירות האחרונות: הוא דרש שמזרחיים יצביעו לְמזרחי. בכל ש"ס אין דריסת רגל לאשכנזי – וכל זה לא נחשב לגזענות?

כשאני עליתי ארצה מרומניה ב-1951 (די. די. טי., אוהל במעברה, צנע, יום עבודה בשבוע וכו') – נאמר לי שהזמרת הלאומית של ישראל היא שושנה דמארי שעלתה מתימן. לא עלה בדעתי לשאול למה דווקא מתימן? הרי מרומניה עלו פי ארבעה יותר עולים! 

בהמשך הסתבר לי שבכל תוכנית הלימודים אין שום סיפור על הקהילה היהודית ברומניה (לפני השואה היו ברומניה "הגדולה" 850,000 יהודים, יותר מאשר בכל הפזורה בארצות האיסלאם גם יחד!) – ואני מודה שהבנתי מדוע: כיוון שבעת הפריצה הגדולה של ספרות התחייה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, כאשר קמו ענקי ספרות כמו ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם, עגנון, יצחק בשביס זינגר, ועוד מאות (!) אחרים – לא קם שום סופר עברי בדרגתם ברומניה. אלה התעוררו מאוחר, בדיוק כמו הסופרים המזרחיים.

יכולנו לזעוק על "הגזילה": הרי הוועידה הציונית הראשונה בעולם היתה בפוקשאן שברומניה (1882), שנתיים לפני ועידת קטוביץ, ו-15 שנה לפני הקונגרס בבאזל. "הרומנים" הקימו שתיים מתוך המושבות הראשונות, הקימו את רשת הריגול "ניל"י", 47 קיבוצים ו-50 מושבים נוסדו, או יושבו, על ידי יוצאי רומניה – "הרומנים" תרמו תרומה אדירה לתיאטרון הישראלי, לאמנות הציור (מרסל ינקו, ראובן רובין, נחום גוטמן – גם בסרביה, מחוז הולדתו, היתה חלק מרומניה) – איך זה שלא מלמדים שום יצירה של סופר "רומני", או למצער שהגיבורים ביצירה הם  "רומנים" (כמו "התימנים" אצל הזז)?

ההסבר פשוט: בתקופת הפריחה של הספרות העברית (ללא שום סיוע של המדינה, כי לא היתה מדינה!) לא היה סופר "רומני" שכתב יצירת מופת בעברית, כפי שקרה בכל ארצות האיסלאם – ושמאור זגורי יבדוק אותי!

ועוד דבר: מאור זגורי מייחל ליום שכל עולם המערבי יישטף בכוח העולה של המזרח, ושל המהגרים האסלאמיים. אני מביט על כל הארצות האסלאמיות שמסביבנו (סוריה, עיראק, לבנון, ואפילו מצרים  (קרא נא, בבקשה, מאור היקר, את ספרו של עלאא אל-אסוואני "בית יעקוביאן" על ההווי המבהיל השורר במצרים), ואינני רואה מדינה אחת שמאור זגורי היה מוכן לאמץ את השלטון וההווי שם.

ועתה יורשה לי לוותר על הענווה: פירסמתי למעלה מ-50 ספרים (ספרי ילדים, ספרי עיון, ספרות יפה), לא ספר אחד או שניים, כמו אצל רועי חסן וחבריו. ב-4 מתוך ספריי הגיבורים הם ילידי רומניה. שני רומנים מהנ"ל ("שחזורים" ו"הפרומושיקאים") זכו בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו לשופטים בעילום שם – הפרס הכי אובייקטיבי שאפשר להעלות על הדעת – ואין סיכוי שארז ביטון, הלוחם למען שוויון, ייאבק כדי שספריי יילמדו בבית הספר, כי הרי לא נולדתי במרוקו. אני "האשכנזי הבינוני", כדבריו של מואיז בן הראש, עלול לתפוס מקום של מזרחי, וכך לא ייעשה.

ד"ר משה גרנות

רמת השרון

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על יד אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

עודד ליפשיץ

על איזה דיכוי אתם מדברים?

"הארץ", 19.7.16

ראש הטופס

תחתית הטופס

רוב יהודי המזרח, מלבד המעטים שחיו כאן לפני קום המדינה, עלו לישראל בשנות ה-50 וה-60. לפי הנרטיב שבדו עסקני הקיפוח המזרחי, רובם מבני העולים ממרוקו והמגרב, שלטון השמאל האשכנזי גזל מהם את תרבותם המזרחית-הערבית המפוארת, וכפה עליהם "כור היתוך" ציוני, חילוני ואירופי. המזרחים הופלו לרעה בכלכלה ובחברה, בממסד השלטוני ובתרבות. גם בלימוד ההיסטוריה היהודית והציונית הובלטה יהדות אשכנז תוך התעלמות מיהדות המזרח.

המסקנה: המזרחים קופחו, ויש לעשות צדק חלוקתי חדש, שישווה בין שני חלקי העם.

העובדות שונות: העם היהודי אינו מחולק לשניים. יש רוב אשכנזי עצום, ומיעוט מזרחי קטן. לפני השואה היו בעולם 16.5 מיליון יהודים, מהם כמיליון מזרחים, שמתוכם רק כ-200 אלף חיו במרוקו. אחרי השואה נותרו כ-11 מיליון יהודים, מהם כ-250 אלף במרוקו. זהו הייצוג העדתי הנכון גם בהיסטוריה ובתרבות. לשם השוואה: בפולין היו ב-1938 כשלושה מיליון יהודים, ומספר דומה בבריה"מ. בכל אחת פי 15 יותר יהודים מאשר במרוקו. בארה"ב היו כחמישה מיליון יהודים, פי 25 יותר מבמרוקו. הנתונים הדמוגרפיים מפריכים את טענות הקיפוח.

ובאיזו מידה יהודי מרוקו היו מזרחים-ערבים? צרפת הקולוניאליסטית השתלטה על אלג'יריה ב-1830, על תוניסיה ב-1881, ועל מרוקו ב-1912. עוד לפני כן רוב יהדות צרפת האשכנזית השתלבה בתרבות צרפת החילונית ובקולוניאליזם התרבותי הצרפתי. היא מינתה את עצמה לפטרונית יהודי המזרח, והקימה רשת חינוך יהודית-צרפתית, "אליאנס", שהפעילה מאות בתי ספר בין בגדד לקזבלנקה. מ-1860 "אליאנס" הקימה במרוקו עשרות בתי ספר, שבהם למדו 80% מהילדים היהודים. אברהם נהפך לאלבר, משה למואיז, שרה לז'קלין ומרים לקלודין. התלמידים שיננו את מולייר, למדו אלגברה ושאפו להצליח ב"באק", תעודת הבגרות הצרפתית, כדי ללמוד באוניברסיטה בצרפת.

כשהמוסלמים חלמו על עצמאות, היהודים תמכו בשלטון הקולוניאלי הצרפתי, שקידם אותם בכלכלה ובשירות הציבורי, ומימן בנדיבות את "אליאנס". כור ההיתוך הפרנקופילי הצליח בגדול: שלושה יהודים ממוצא מרוקאי זכו בפרס נובל: ברוך בן אסרף, ברפואה ב-1980, קלוד כהן-טנוג'י, בפיסיקה ב-1997, וסרז' הרוש, בפיסיקה ב-2012. יהודי מרוקו הם הקבוצה שבה שיעור זוכי הנובל הוא הגבוה בעולם. עסקני הקיפוח מתלוננים על דיכוי הזמר המזרחי בישראל, אף על פי שרבים מיהודי המגרב העדיפו שאנסונים צרפתיים על שירים מזרחיים, וכאן רבים מהם מעריצים את גאסטון גרנאסיה, שאנסונייר יהודי-צרפתי מוכשר יליד אלג'יריה, המוכר כאנריקו מסיאס.

עסקני הקיפוח לא מתגאים בזוכי הנובל ובמסיאס, מפני שזה מקלקל את הנרטיב של גזילת ה"מרוקאיות השורשית": מופלטה וכפיים ושירים בערבית. זה מעליב כמו לטעון שעיקר מורשת פולין זה געפילטע פיש, ריקודים חסידיים ושירים בפולנית.

פתגם הונגרי אומר, בתרגום חופשי: "מי שבא מארץ רחוקה, מספר שהיה שם מלך." אכן, מי שהיתה לו בקתה בניכר, מספר שגר בארמון, ומי שאביו לימד תינוקות, מספר שהוא בן לרב גאון. בניגוד לנרטיב הכוזב, לא גזלו מעולי המגרב איזו מזרחיות ערבית טהורה, מפני שרבים מהם איבדו אותה הרבה לפני בואם לכאן. בישראל רק העבירו אותם מכור היתוך פרנקופילי לכור היתוך ציוני-עברי, שבו נבללו דוברי יידיש, רומנית, ערבית, לדינו וצרפתית, והקנו להם שפה וכלים שהיו חיוניים לשילובם ולקידומם בישראל החילונית והמערבית.

הגירה היא תהליך קשה ומכאיב, אבל הקושי היה מתעצם אילו הניחו לעולים האלה להסתגר במזרחיות פרנקו-מוגרבית. אם היה קיפוח, הוא היה הפוך: רבים מעולי המגרב נשלחו לעיירות, שכונות מצוקה ומושבי עולים הומוגניים, שבהם לא פגשו מספיק ישראלים ועולים אחרים. כך שילובם נפגע וקידומם התעכב.

האם יש עדיין פער עדתי? יש, ועסקני הקיפוח מאשימים בו את האשכנזים, מפא"י, ה"סמול", הקיבוצים ומי לא. זאת למרות העובדה שבשנות ה-70, אחרי עשרות שנות שלטון השמאל האשכנזי, ישראל היתה שיאנית בשוויון כלכלי, והיום, אחרי עשרות שנות שלטון ימני, היא שיאנית עולם בפערים. מכיוון ששיעור המזרחים בעשירונים הנמוכים גבוה, המסקנה ההכרחית היא שהשמאל דווקא קידם מזרחים, והימין הוא שרושש אותם.

מומי דהן, יוצא מרוקו ופרופסור למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, טוען שב-1996 פער ההכנסה בין אשכנזים למזרחים היה 40%, וב-2011 26%, כך שהוא נסגר בקצב מהיר, אחוז בשנה. נישואים בין עדתיים מאיצים את סגירת הפער ומטשטשים גבולות: כששואלים איך להגדיר מזרחי ומה שיעור המזרחים באוכלוסייה, קשה כיום למצוא תשובות. משטרת המחשבות המזרחית שמוקמת בימים אלה בעקבות מהפכת התרבות הגדולה של נפתלי בנט, מירי רגב וארז ביטון, רק תנציח את הנרטיב המזרחי הכוזב.

היזמים אולי ירוויחו: בנט ינסה לקושש מהליכוד מצביעים מזרחים, רגב תבסס את מעמדה, ולבגרות בספרות ילמדו יותר ביטון מביאליק. אבל הקומיסרים הקשוחים שיפשטו על מוסדות החינוך, התרבות והתקשורת – כדי לגנות, להוקיע ולענוש מי שיסטה מהנרטיב המזרחי הרשמי, ומשגיחי הכשרות הנוקשים, שיבערו את החמץ האשכנזי מספרי הלימוד, יזיקו לכולנו, ובמיוחד למזרחים שבינינו.

אי אפשר לפתור בעייה אמיתית באמצעות נרטיב כוזב. דרוש בדחיפות נרטיב מזרחי אמין, שיגדיר את הסיבות האמיתיות לפער העדתי ויסייע בחיסולו. רק כך נקבור את השד העדתי המפוברק, המפלג והמסכסך, שאותו מטפחים ומנצלים עסקני הקיפוח וממשלות הימין. הן ממשיכות להעשיר טייקונים ולרושש את החלשים, ובמיוחד מזרחים רבים, שעדיין הולכים שולל ומצביעים בעבור אלה שרק דופקים אותם.

הכותב הוא עיתונאי בדימוס, ממייסדי קיבוץ ניר עוז

* * *

יוסף דלומי

עוד משהו על דו"ח ועדת ביטון

רסיסים מזיכרון פרעות הפרהוד בבגדד בשנת 1941 השתמרו אצלי במעומעם, שכן הייתי ילד בן ארבע. אחותי המבוגרת ממני בשנתיים זוכרת דברים מעט שונים.

לפני שנה לערך, הוקרן הסרט "מפריח היונים", בהשראת הרומן של אלי עמיר. צפיתי בסרט יחד עם אשתי ודודניתה. משפחת הוריהן המבוססת עלתה מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה והתערתה היטב בישראל, עוד בטרם קום המדינה.

לאחר שיצאנו מן הסרט החלפנו דעות. השאלה הראשונה הופנתה אליי כ"עד מומחה". היו לי הסתייגויות. הסצנות לא תאמו את המציאות ולא את מקומות ההתרחשויות כפי שזכרתי. זאת לא היתה ביקורת אמנותית אלא יותר דרישה בלתי מוצדקת לשקף את ההיסטוריה באופן נאמן למקור. גם התרגום הבלתי מדויק של "היהודית העיראקית" לעברית הפריע לי.

ומה היתה דעתן של הצופות האשכנזיות? אשתי נהנתה כיוון שזה הרחיב את הידע שספגה מן השיח של בני משפחתי במשך עשרות שנים, אולם הדעה שהביעה הדודנית הדהימה אותי.

"לא ידעתי שעשו דברים כאלה ליהודים בעיראק. מה, באמת תלו יהודים בכיכר העיר והתירו את הגופות להמון שיירק עליהן? בחיים שלי לא שמעתי על זה."

אמרה זאת אישה בשנות השבעים לחייה, שגדלה בתל-אביב וקיבלה את החינוך הטוב ביותר. אביה היה ארכיטקט גנים, שזכה בפרסים על תרומתו לנופה של העיר תל אביב.

לאחר כמה דקות, שאלתי את "שלושתנו" איך ייתכן שאני שהגעתי לישראל רק בגיל ארבע-עשרה, וכבר בשיעור הראשון למדתי על גזרות ת"ח, ולאחר מכן את ההיסטוריה החדשה של יהדות אירופה לפרטיה, ובמיוחד על ההשמדה במלחמת העולם השנייה, בעוד שהיא לא יודעת מאומה על ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב?

ראוי להזכיר כי פרעות הפרהוד בעיראק היו תוצר של הפיכה פרו נאצית בעיראק בעידודו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני המוכר לנו. הוא הציע להיטלר לסייע בתוכנית הפתרון הסופי, ולקח על עצמו לטהר את ארצות ערב "הבלתי כבושות עדיין" מן היהודים. עיראק היתה הפיילוט שנעצר ע"י פלישת הצבא הבריטי לעיראק וחיסול ממשלת ההפיכה תוך זמן קצר.

כידוע, יהדות צפון אפריקה סבלה ישירות מהשתלטות הצבא הגרמני. שם לא נדרשו "מתווכים".

אני מרשה לעצמי להציג מקרה פרטי, שמשקף את דלות הידע שהונחל לילידי הארץ בעשורים הראשונים של המדינה. זה ראוי לתיקון ללא ויכוח על קיפוח וטענות אחרות שעלו לאחרונה מכל כיוון אפשרי.

* * *

מרדכי קידר

"מדינת האיסלאם" – השלב הבא

עוד לא תמו כל "נפלאותיה"

אחת מאבני היסוד של האסטרטגיה הצבאית של "מדינת האיסלאם" (שעד לפני שנתיים נקראה דאע"ש או (ISIS) – היא לתקוף בכוח גדול מטרה חלשה שניתן להכניעה ולכבוש אותה בקלות, ולא להתעסק עם מטרות חזקות בעלות יכולת עמידה איתנה. ההיגיון העומד בבסיסה של אסטרטגיה זו היא שכיבוש מטרה חלשה יעלה במחיר דמים קטן, וחשוב יותר – ההישג יעודד את רוחם של הג'יהאדיסטים ויפחיד את מתנגדיהם.

גם אם תחוסל כארגון וכמדינה, שד הטרור הג'יהאדיסטי הקיצוני כבר ברח מהבקבוק והוא עלול להגיע, אם עדיין לא עשה זאת, לכל מקום בעולם.

גם כיבוש שטח, אפילו שטח מדברי פתוח, שומם וריק כמעט מתושבים, מהווה הישג בעיני "מדינת האיסלאם", שכן עליה לשחרר את כל האדמות הנמצאות תחת כיבוש הכופרים, והמראה על המפות מפחיד את הכופרים. הם יימנעו מלשלוח צבאות להילחם פנים אל פנים ב"מדינת האיסלאם", מחשש שמא יפלו חיילים זרים בידי הארגון שיוצאו להורג בשחיטה מול המצלמות אחרי שיישאו "נאום" לראש מדינתם.

כך הצליחה "מדינת האיסלאם" להשתלט בקלות על למעלה ממחצית שטחה של סוריה, וכשליש משטחה של עיראק – אזורים שעיקרם הוא מדבר יבש, צחיח ודל באוכלוסין. בשבועות האחרונים מתנהלת נגדם מלחמה עקובה מדם: קואליציה של מדינות ובראשן ארה"ב מפעילה מטוסים והפצצה מן האוויר, המסייעת לכוחות קרקע של עיראק. התוצאה היא ש"מדינת האיסלאם" מאבדת שטחים נרחבים, ובמהלך השבועות האחרונים היא הפסידה כמעט מחצית משטחה.

בשטח שהוחזר לידי ממשלת עיראק נמצאות הערים רמאדי ופלוג'ה, ועתה, אחרי סדרת ניצחונות, מתכונן צבא עיראק למלחמה הגדולה והחשובה: הוצאת העיר מוסול מידי "מדינת האיסלאם". לכל ברור שהקרב על מוסול יהיה קשה, ממושך ויקר, אך אם מוסול תיפול, יכול הדבר להביא לקריסתה הצבאית של "המדינה האיסלאמית" כולה, גם בסוריה.

נוכח מצב עניינים זה, החליטה הנהגת "מדינת האיסלאם" להעביר את המלחמה אל החלקים הרכים של אויביה, וכך ניתן להסביר את סדרת הפיגועים הענקיים שהיו בבגדד בשבוע החולף, שבהם נפלו מאות חללים.

אבל אירוע חשוב לא פחות הוא הפיגוע שביצעה "מדינת האיסלאם" בירדן ב-21 ביוני האחרון, שבו נהרגו שבעה ונפצעו 14 מלוחמי משמר הגבול הירדני, ממכונית תופת שחדרה אל תוך מחנה ירדני הנמצא באזור אלרקבאן על הגבול עם סוריה, שבו מצוי מחנה פליטים סוריים המאכלס כ-100 אלף איש. מכונית זו היתה נעה בעבר בין ירדן לסוריה במשך תקופה לא קצרה, שכן ירדן העניקה אותה כסיוע לארגון מורדים סורי הנלחם נגד "מדינת האיסלאם". נראה שפעילי "מדינת האיסלאם" החרימו או רכשו את המכונית מהארגון, העמיסו עליה כמות גדולה של חומרי נפץ, וכך זו חדרה ללא קושי אל תוך הבסיס. אירוע זה מדגים את היכולת המודיעינית של "מדינת האיסלאם", ואת האופן שבו מנצל הארגון את השגרה כדי לתקוף את מתנגדיו.

אחרי מיספר ימים ביצעה ירדן פעולת תגמול: כוח ירדני פשט על כמה מבסיסי "מדינת האיסלאם" בסוריה והרג, על פי דיווחיו, 28 מלוחמיה. אירוע נוסף קרה ב-4 ביולי, כששלטונות ירדן תפסו חולייה של "מדינת האיסלאם" באום אלבסאתין שמדרום לבירה עמאן. חברי החולייה היו סורים. פעולות אלה מצטרפות לאירועים נוספים הקשורים ל"מדינת האיסלאם" שאירעו בירדן בשנתיים האחרונות, ובמיוחד הפגנות תמיכה סוערות בארגון שנערכו בעיר מעאן שבדרום ירדן.

בית המלוכה מודע היטב לסכנות המאיימות על הממלכה, ומנסה בכל כוחו לשפר את מצב התושבים – האזרחים והפליטים – הנמצאים בירדן. כחלק מהמאמץ לפתור את בעיית האבטלה, צימצמה הממשלה את מיספר האישורים לעובדים זרים, וכדי להרגיע את העניינים הדתיים, החליט משרד הפנים למחוק מתעודות הזהות את סעיף הדת. מחיקת הסעיף נועדה להקשות על קיצונים מוסלמיים שינסו לתפוס בני דתות אחרות – נוצרים ובהאאים – כדי לחסלם ככופרים.

ממלכת ירדן מודעת היטב לאווירה ולסכנות המקיפות אותה, והמלך נוקט צעדים כדי להדוף אותן.

שני תסריטים ליום שאחרי

המלחמה נגד "מדינת האיסלאם" מתקדמת, אומנם לאט, אבל עד עכשיו השיגה מטרות חשובות. מלבד שתי הערים, צבא עיראק הצליח להחזיר לשליטתו חלקים מאזור אלאנבאר וכמה בסיסי צבא וחיל אוויר.

בסוריה קיימת אפשרות שצבא אסד יחד עם חיזבאללה, משמרות המהפכה ומיליציות אפגניות ("אלפאטימיון") שהביאה איראן לסוריה, וחיל האוויר הרוסי – יצליחו לכבוש מידי "מדינת האיסלאם" את בירתה רקה, ואולי גם ערים נוספות. במקרה כזה יקשה על "מדינת האיסלאם" לתפקד, וייתכן מאוד שתקרוס.

במצב זה ייתכנו שני תסריטים הפוכים. האחד, שאחרי קריסת "מדינת האיסלאם", כל לוחמיה יתייאשו, ירימו ידיים וייכנעו, או ינסו לברוח כל אחד על נפשו לכל מקום אפשרי, דוגמת מה שקרה באפגניסטן. ברחבי העולם יחושו מוסלמים שהאג'נדה האלימה והברוטלית של "מדינת האיסלאם" הביאה עליה את חרבו של העולם, ולכן אין ברירה אלא לנסח מחדש את מטרות מצוות הג'יהאד, להגביר את הקולות המתונים באיסלאם ולעשות כל מה שאפשר כדי להסיר מעל האיסלאם את אשמת הקיצוניות ותוצאותיה.

התסריט השני הוא הפוך לחלוטין. במקום להיות מרכז שלטוני וצבאי, יתפזרו לוחמי הארגון בכל רחבי העולם, ובכל מקום שאליו יגיעו, הם ימשיכו את הג'יהאד של "מדינת האיסלאם" נגד הכופרים. במקומות שאפשר, הם יתארגנו, ישיגו נשק, יקיימו מחנות אימונים ויתכוננו לג'יהאד נגד השלטון בארצם. במקום שבו מסוכן להתארגן, הם יישארו "זאבים בודדים" ויבצעו פיגועים כמו זה שהיה בבוסטון, בסן ברנרדינו, באורלנדו, בבריסל, בפריז, בטולוז, בדקה ובמקומות רבים אחרים.

נראה כי מה שיקרה הוא שילוב של שני התסריטים: אם תקרוס "מדינת האיסלאם" יהיו רבים מלוחמיה שיטענו שהם כלל לא הסכימו עם דרכה, הלכו אחריה בלית ברירה ושיתפו פעולה עם מפקדיה כדי לא להיות מטרה לסכיניהם ולגרזניהם. הם יופיעו בתקשורת בפנים גלויים, יספרו על החיים הקשים שחוו ב"מדינת האיסלאם" וינסו לעורר עליהם את רחמי דעת-הקהל כמו גם את רחמי מערכות המשפט במדינות שאליהן יגיעו. הם ינסו להוכיח שהם יכולים לשוב ולחיות חיים נורמטיביים, וחלק מהם אף יהפכו לתועמלנים דתיים שהמסר שיעבירו יהיה מתינות וקבלת האחר. יהיה מי שיגיד שהמטמורפוזה הזו מלאכותית ולא אמיתית, אך יהיו גם כאלה שיאמינו להם וייתנו להם הזדמנות "לחזור בתשובה".

מנגד יהיו רבים שבקרבם תלהט אש הנקמה שתדחף אותם למעשים רדיקליים נוראים ואיומים נגד כל מי שייחשב בעיניהם כמי שתרם וסייע להריסת "מדינת האיסלאם". הם יפיצו באופן מחתרתי תעמולה נגד החברות והמדינות שבהן הם חיים, וינסו לגייס אנשים להקמת תאי טרור.

שני התסריטים מבוססים על ההתרחשויות שאירעו אחרי קריסת אלקאעידה ב-2002, והפיכתו מארגון מרכזי עם בסיסים, מחנות ובתי כלא, לרעיון המתפזר לכל עבר ברוח, או באמצעות התקשורת, נובט בכל מקום שאליו הגיעו הג'יהאדיסטים ושבו אין דין ואין דיין, כמו חצי-האי סיני או לוב, למשל. כמו שאלקאעידה עדיין חיה ונושמת, בועטת והורגת כבר 15 שנים מאז ש"חוסלה" – כך גם יהיה עתידה של "מדינת האיסלאם": גם אם תחוסל כארגון וכמדינה, שד הטרור הג'יהאדיסטי הקיצוני כבר ברח מהבקבוק והוא עלול להגיע, אם עדיין לא עשה זאת, לכל מקום בעולם.

המאמר פורסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 391. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

הקשיבו היטב לאהוד יערי

https://youtu.be/f0lk54pZIIY

 

* * *

על המשורר הקניבל מחמוד דרוויש

מתוך האתר של זאב גלילי

שוב מעורר שמו של המשורר מחמוד דרוויש שערורייה ציבורית. בעיני ערביי ארץ-ישראל נחשב דרוויש למשורר הלאומי שלהם. כי אכן הוא מביע את רחשי ליבם למחוק את ישראל מהמפה. הוא הרי היה חבר אש"ף בתקופת מעשי הרצח של הארגון והתנגד אפילו להסכמי אוסלו.

עכשיו שוב עלה שמו בעקבות שידור הרצאה מלומדת על שירתו בגלי צה"ל. אכן, דרך נאותה לניצול כספי מערכת הביטחון המשלמת מתקציבה על החזקת התחנה.

אני מביא כאן תגובה של המשורר איתמר יעוז קסט, שפירסמתי בעבר בעקבות אחת השערוריות הקודמות.

בעתירה שהגישו בשעתן 17 משפחות מגוש קטיף לבג"ץ, נגד הכוונה לפתוח את קברי יקיריהם, הם מצטטים את שירו של משורר אש"ף, מוחמד דרוויש, שכתב בין היתר:

"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו,

בשום אופן!

הגיע הזמן שתסתלקו,

שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו,

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו,

צאו מהיבשה, מהים, מהכול.

וטלו עמכם את מתיכם..."

לפני הכרעת הדין הייתי מציע לשופטים המלומדים לקרוא את שירו-תשובתו של המשורר איתמר יעוז קסט:

"זכות השיבה – אגרת-שיר למשורר מחמוד דרוויש"

וכך נאמר בשיר, בין היתר:

"אימי בוכייה בתוכי מפחד השיבה לעיר הולדתה

כי אין היא רוצה בזכות השיבה המדממת לעיר-הולדתה

כי חרדת השיבה המדממת עודה מעירה את עפרה במזוודת המסעות שבידי

ואת קולה אני שומע מבעד, מחלחל ובוקע

התרצה להביאני שוב למולדת אושוויץ

האם למולדת ברגן בלזן תרצה להביאני...

הנה כי כן עלה בדעתי לעשות מעשה, כפי הכתוב בשירך

עלה בדעתי לטלטל וליטול את מתיי

את כל בני משפחתי לטלטל וליטול מעפרה של ארץ-ישראל-פלסטין

בעוד מדמה אני מתוך נים וער

היאך חופרות-נוברות ידיי בקרקע החולית

זו הממולאה עצמות רוחשות-לוחשות, אולם ידיי מרוקנות

בכל זאת את כל בתי העלמין, מקרית שאול ועד הר הזיתים,

מטבריה ועד צפת והר מירון

ואצבעותיי פותחות את קברו של רבי שמעון בר יוחאי

ופותחות את קברו של רבנו משה המימוני

והאר"י הקדוש, ואני מטה אוזני למנגינות ולחרוזים

הפורצים מקברו הפתוח של ר' שלמה אלקבץ

משורר ערבי השבתות

וכדור הארץ סובב על צירו

ושפתי המתים דובבות במעמקי הקודש

מן העולם ועד העולם.

מתוך "הבית מאזין לקולות – שירים ושירים בפרוזה" מאת איתמר יעוז קסט.

* * *

עוז אלמוג

פליק-פלַקים הלכתיים

פרשת הרב יגאל לוינשטיין, שמצטרפת לסדרה בלתי נגמרת של התבטאויות אומללות של רבנים, מדגימה בפעם המי יודע את העיקרון הסוציולוגי שעליו כתבתי בבמה זו שוב ושוב:

המאבק הציבורי ההולך ומעצים נגד ההכתמה והאפלייה של הלהט"בים – משרת לא רק את הקורבנות הישירים, אלא גם את כל שוחרי החופש והשיוויון. הוא משדרג את הדמוקרטיה המערבית.

כשם שהמאבק לשיוויון מלא של נשים (בלי גמגומים וסייגים) הוא מוסרי ובלתי ניתן להכחדה (במבחן הזמן) כך גם המאבק לשיוויון מלא של הלהטב"ים (בלי גמגומים וסייגים) הוא מוסרי ובלתי ניתן להכחדה. וכשם שהפמיניזם חושף את פרצופן האמיתי של התרבויות המפלות, כך גם הלהט"ביזם חושף את פרצופן האמיתי. הוא גם מחדד את המתאם האוניברסלי (הסטטיסטי) בין רמת הדתיות לבין רמת חוסר הסובלנות כלפי השונה והחריג.

הפמיניזם והלהט"ביזם מעמידים בפני הדתיים מראה חדשה והדמות הערכית שנשקפת ממנה יוצרת להם דיסוננס-קוגנטיבי לא פשוט (בעיקר לאלה שחשופים לתקשורת החילונית הפתוחה). הקרניים שהמראה הזאת מחזירה סודקות חומות-מגן ומערערות דוגמות מושרשות.

השסעים והוויכוחים הנוקבים (עד כדי הטחת עלבונות הדדיים) שמתגלעים היום בין רבנים מרכזיים במגזר הדתי-לאומי, כמו גם בתוך קהלם המגוון, הם הסימנים המעידים לתהליך הזה, שהעלה לאחרונה הילוך בזכות הפייסבוק.

להערכתי, בעתיד הקרוב צפויים לנו שני תהליכים לכאורה מנוגדים, אבל למעשה משלימים, שיגדילו את הפיצול בציונות הדתית:

מן העבר האחד השמרנים וסרבני הפשרות ילכו ויתקפדו – ישקעו לתוך בועות פונדמנטליסטיות שמגינות עליהם מפני הדיסוננס המאיים. הביקורת והאיבה שלהם כלפי החילונים יגדלו, וכך גם עוינותם כלפי הרפורמטורים בתוך המחנה המגזרי הרחב.

מן העבר השני, נחזה ביותר ויותר ניסיונות של רבנים פלורליסטים ליישב איכשהו בין ההלכה המאובנת לבין המוסר המודרני, שיכללו הכרה חלקית ומגומגמת בלה"טבים (כך קרה וקורה ביחס למהפכת הנשים במגזר). דוגמא עדכנית אפשר למצוא באמירה החצי מכתימה שהשמיעו לאחרונה מיספר רבנים חובשי כיפות סרוגות: "ההומואים אמנם חוטאים, אבל ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא."

ה"פליק-לקים ההלכתיים" הללו, מצריכים לא מעט אומץ ויצירתיות, אבל הם לא יעצרו את סחף ההתפכחות. כבר עכשיו ההערכות הן שבין רבע לשליש מהצעירים במגזר הדתי-לאומי יוצא בשאלה. אלפים רבים (ששיעורם המדוייק בינתיים לא ידוע) יושבים על התחום האפור הרחב שבין דתיות ומסורתיות ועושים לעצמם הקלות הלכתיות בתחומים מגוונים, כולל שליחת הודעות סלולריות בשבת (מה שבמגזר מכנים בצחוק "דתי לדעתי").

אבי גרפינקל כתב בדף הפייסבוק שלו: "קשה להיות דתי-ליבראל. החיים מזמנים לך סתירה איומה." אכן, בסופו של דבר כאשר המראה אינה מצונזרת, היא מטיחה את האמת בפנים.

* * *

נעמן כהן

על קניבליזם וגלי צה"ל

האמת והשקר של אוייב השלום מחמוד דרוויש

אחת הדמויות המפורסמות בתולדות האיסלם, שכל ערבי-מוסלמי מכיר אותה, היא דמותה של "הינד", אשתו של אבו סופיאן ראש הסוחרים במֶכָּה. בקרב באדר (624) שנערך בין אנשי מוחמד לאנשי מכֶהָּ נהרגו אביה, דודה ואחיה, ע"י דודו של מוחמד, חמזה. הינד נשבעה לנקום.

שנה לאחר מכן יצאו אנשי מֶכָּה בהנהגת אבו סופיאן, בעלה, להילחם במוחמד ואנשיו בקרב אוחוד, והינד הבטיחה לעבד שלה שאם הוא יהרוג את חמזה, היא תשחרר אותו לחופשי. העבד הרג את חמזה, והינד לקחה את גופתו, ביתרה את בטנו, הוציאה את הכבד שלו ונגסה בו. לאחר כיבוש מכה ע"י מוחמד, היא ובעלה התאסלמו ומוחמד סלח לה. מאז נהפכה הינד לסמל באיסלם ומקור השפעה למשוררים ערבים-מוסלמים.

בשנת 1968 פרסמה המשוררת הערבית-מוסלמית משכם, פדואה טוקאן, את השיר הבא:

"שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש...

אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי

הרָעָב של שִׂנאתי

פוער את פיו ומאום לא ישביעו

זולת הכבד שלהם..."

בשנת 1964 (שימו לב – לפני היווסדות אש"פ, ולפני "הכיבוש") בעודו אזרח ישראלי ותושב ישראל, חיבר מחמוד דרוויש את השיר הבא שבו, בהשפעת סיפורה של הינד, הוא מביע את חלומו לאכול מבשר היהודים:

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.

יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!

הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.

יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם

בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת

מִתוֹך הָאֲבָנִים...

אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ

אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.

אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.

סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ

בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז

שוֹרָשַי

הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן

לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים

לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת

וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב

אָבִי... צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה

לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים

וְסָבִי... הָיָּה פָלַאח

לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר

לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש

לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא

וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר

עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים

הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?

יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

צֶבַע שְעֲרִי... פֶּחָם

צֶבַע עֵינַי... חוּם

תְּכוּנוֹתַיי:

לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה

כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע

כְּתוֹבְתִי:

אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה

רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת

וְכָל גְבָרַיו... בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה

הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי

וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי

אֲנִי וְכָל יְלָדַי

וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ

מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..

אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן

כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?

לַכֵן!

תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:

אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר...

הִזָהֵר...

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

בשירה יש תמיד אמת גדולה. בתעמולה יש גם שקרים. השקרים של דרוויש:

השקר הראשון: נמצא כבר בשורה הראשונה. על דרוויש היה לכתוב: "אֲני עֲרָבִי-מוסלמי-סוני." את החלק המהותי ביותר בזהותו, היותו מוסלמי, הוא השמיט והסתיר מפני שהיה אז חבר מק"י ואחר כך רק"ח הקומוניסטית, שנשלטה אז ע"י נוצרים אורתודוכסיים. ודוק: הוא אפילו לא אמר בשירו "אני פלישתינאי" כי המושג "פלישתינאי" לא היה בתודעתו אז.

השקר השני: דרוויש חשוך הילדים (כל חייו) לא היה אב לתשעה ילדים. הסיבה להצגתו ככזה הינה שהמיתוס המכונן אז בחברה הערבית-מוסלמית היה שהרחם של הערבייה-המוסלמית יכריע את הרחם של היהודייה.

 האמת הגדולה בשיר: השנאה התהומית ליהודים ולמדינת היהודים.

שנים מאוחר יותר, לאחר "הכיבוש" (של 1967) כתב דרוויש את השיר שמסתיים במילים הבאות:

"אתם העוברים בים המילים

לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו

בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו

שתמותו היכן שתרצו

אבל לא בינינו

צאו מכל דבר

צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה, מהים, מהכול."

אם בשירו הראשון חלם דרוויש לאכול את בשר היהודים בשירו זה הוא מתעלה על הנאצים ומטהר את הארץ גם מגופות היהודים.

 אין תימה אפוא שגזענותו הערבית-מוסלמית של דרוויש הביאה אותו להתנגדות תמידית לשלום עם ישראל והוא יצא נגד הסכם אוסלו.

ההתנגדות להצגת שירתו של דרוויש בגלי צה"ל מצידם של מרים סיבוני-רגב ואיווט אביגדור לבוביץ ליברמן, היא סמל לאווילות פיליסטינית.

האם שני הפיליסטינים הללו (אפילו לפי שיטתם) אינם מבינים שאזרחי ישראל היהודים חייבים לדעת ולהכיר את שירתו של דרוויש, המוחזק כמשורר לאומי וכקול הלאומי של ערביי ישראל המוסלמים?

הביקורת על הצגתו בגלי צה"ל תהיה היא מוצדקת רק אם מציגים שם את שירתו בצורה מעוותת כ"איש שלום" בשעה שהוא תמיד "אויב השלום".

בטוחני שהעולה החדשה-ישנה מווילנה ("הגאונית מווילנה" – דעא"ש הוא תוצאה של הכיבוש היהודי) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), שאֶל בשרהּ במיוחד כיוון דרוויש את שירו, תמשיך תמיד לראות בו "פעיל שלום". לגביה התוכן לעולם לא חשוב.

וחוץ מזה הגיע באמת הזמן לסגור את גלי צה"ל. צה"ל של היום אינו כבר צה"ל כפי שנוצר ע"י בן גוריון. לצה"ל אין היום תפקיד חברתי בגיבוש האומה. תפקידו של הצבא היום הוא רק לספק הגנה לישראל ולנצח במלחמה.

את כל הוויכוחים הפוליטיים יש לנהל בתחנות רדיו אזרחיות ללא עירוב הצבא בפוליטיקה.

את גלי צה"ל יש לסגור.

זהירות יהדות סלפיסטית

דרשת השטנה של יגאל לוינשטיין ושלוש מאות תומכיו. בדומה למוסלמים, שם קמו לאחרונה קבוצות סלפיסטיות השואפות להחזיר את החברה האנושית לעולם הערכים של האיסלם בזמנו של מוחמד במאה השביעית לספירה, כך גם ביהדות קמו לאחרונה קבוצות סלפיסטיות השואפות לבטל כל רפורמה ביהדות ההיסטורית.

התעמולה הסלפיסטית קיבלה ביטוי בנאומו של יגאל לוינשטיין. יגאל לוינשטיין, המועמד לתפקיד רב צבאי ראשי, יצא בנאום דרשה נגד הלהט"בים "הסוטים" לדבריו, (רצוי אגב שלוינשטיין ישתלם בהלכה וידע כי אין שום איסור תורה על לסביות "נשים מסוללות"), נגד היהודים הרפורמים שהם "נוצרים" להגדרתו, נגד התחשבות באוכלוסייה אזרחית של האוייב, ובעד הדרת נשים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4828836,00.html

דרשת השיטנה של לוינשטיין זכתה לתמיכה על ידי שלוש מאות רבני הציונות הדתית.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4831117,00.html

ייאמר ברורות – היות ובצה"ל משרתים להט"בים, נשים, רפורמים ונוצרים, לא יעלה על הדעת לקבל לצבא אדם המדיר אותם מהצבא. יש לסלק את הרב לוינשטיין מיד מכל מישרה ציבורית הממומנת גם ע"י הציבור אותו הוא רוצה לחסל.

על אורתודוכסיה ורפורמה

לאחר שהרב שאול התרסי-פאולוס ביטל את המצוות ממה שהוא קרא "עם ישראל האמיתי Verus Israel – ישראל שברוח" נוצר צורך בדת החדשה שהוא המציא לקבוע את הדוגמות-עקרונות אמונה שיחייבו את כולם.

בשנת 325 לספירה כינס הקיסר קונסנטינוס ועידה בעיר ניקיה שם הוחלט לקבל את האמונה בשילוש הקדוש, אב, בן ורוח הקודש, כ"האמונה הנכונה" (ביוונית אורתודוכסיה) המחייבת את כל "הנוצרים האורתודוכסיים". כלומר המאמינים באמונה הנכונה.

ביהדות כידוע אין כלל דוגמות, יש רק מצוות. הניסיון של הרמב"ם לקבוע דוגמות מחייבות נכשל למרבה המזל, כי אחרת צריך היה להוציא להורג את כל היהודים המאמינים שהאלוהות מחולקת לעשר ספירות, או למשל את אנשי חב"ד המאמינים, בדומה לנוצרים, בשילוש הקדוש, אלוהים, מנחם מנדל, והשכינה. (בדומה לנוצרים, בחב"ד מאמינים כי הרבי מנחם מנדל הוא המשיח שיקום לתחייה, שהוא התגלמות אלוהים, ומאמינים בשכינה (רוח הקודש) המתווכת ביניהם).

היהדות ההיסטורית שמבוססת אך ורק על המצוות הינה יהדות רפורמית תמידית. גם היהודים שלקחו מהנצרות את הכינוי "אורתודוכסים" – הם בעצם יהודים רפורמים. כל אורתודוכסי הוא גם רפורמי. למשל: לפי התורה: ארבע מיתות נמסרו לבית דין – סקילה, שריפה, הרג, וחנק; (משנה סנהדרין ו ז).

סקילה: היו מפשיטין את הנסקל מבגדיו. בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו – העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו.  אם מת בה, יצא; ואם לאו – רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה." (דברים יז, ז). כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה.

אלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.

שריפה: מצוות הנשרפים: היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו; ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מעשה בבת כוהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

הנשרפים: בת כהן שזנתה בעודה מקודשת, השוכב עם אישה ובתה או אישה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו והשוכב עם בתו או נכדתו.

הרג: מצוות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס. אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו. הנהרגים: אנשי עיר הנידחת, רוצח.

חנק: מצות הנחנקין: היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.

הנחנקים: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אימו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית נעשו רפורמות בהלכה, עד כדי מניעת (כמעט) כל אפשרות של הוצאה להורג. היהדות בהיסטוריה היא תמיד יהדות רפורמית! לכן כל ניסיון להחזרת הגלגל לאחור, וליצירת יהדות "סלפיסטית", שבה יש "סוטים" שיש לסקול, לשרוף, לחנוק, ולהרוג – היא מסוכנת ויש להיאבק בה בכל התוקף.

 יש לפטר במהרה מכל משרה ציבורית כל יהודי סלפיסט. לא יעלה על הדעת ש"סוטים" להט"בים או מחללי שבת וכיו"ב יממנו את המשכורת של אלו התובעים לרוצחם!

השקרים של ה"סלפיסט" מנחם רהט

היהודי ה"סלפיסט" מנחם רהט  טוען שבדומה לטורקיה נעשתה גם בישראל הפיכה. (מנחם רהט, "המהפכה הישראלית", "חדשות בן עזר", גיליון 1162).

לטענתו של רהט: "המיעוטים למיניהם: שמאל קיצוני, אנארכיסטים, פלשתינים, מסתננים, להט"בים, רפורמים וכל כיוצא באלה – כופים על העם את הפסבדו-דמוקרטיה שלהם, בניגוד לדעת הציבור שבוטאה בקלפי."

לא עולה כלל על דעתו של רהט שאולי המיעוט הדתי הוא שכופה את דעתו על הרוב. הסלפיסט רהט מגדיר את זכויות "השמאלנים, הלה"טבים הרפורמים ויוצא באלה" כ"פסבדו דמוקרטיה", כי בדמוקרטיה "האמיתית" לפי ערכיו (הדומים להפליא לערכים של דעא"ש) יש לרצוח את כולם בסקילה, וזו היא להגדרתו הדמוקרטיה האמיתית! – זהירות סלפיזם. כבר אמרנו! שניזהר מהפיכה נוסח הסלפיסט מנחם רהט.

ניר ברקת רקדן ה"מה יפית" הצבוע

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת הכריז כי הוא לא משתתף במצעד הגאווה כי לדבריו "ההלכה לא משתנה – המצעד יפגע ברגשות הדתיים."

איזו רגישות נפלאה. איזה צדיק גדול הרגיש לכל אדם.

ראש עיריית ירושלים הוא מחלל שבת. כמחלל שבת יש לסקול אותו באבנים. (בדיוק כמו את ההומואים). אז למה הוא פוגע ברגשות הדתיים כאשר הוא מאשר חילול שבת בעירו? היכן הרגישות שלו?

אז נאמר ברורות, ניר ברקת הצבוע רגיש רק לקולות אותם הוא מקבל בבחירות. לכן, למרות היותו מחלל שבת הראוי לסקילה, הוא רוקד "מה יפית" לחרדים בירושלים.

ניר ברקת אינו רק צבוע אלא גם בור ועם הארץ. הוא אומר: "אתה צריך להבין שההלכה לא משתנה. ההלכה היא הלכה, וההלכה אומרת דברים מסוימים, וחלק מהרבנים מפרשנים את ההלכה. במדינה דמוקרטית בשנת 2016 צריך להתייחס לזכויות של אוכלוסיות שונות בעם ישראל, ובוודאי הקהילה ההומו-לסבית, ולעמוד על זה. פלורליזם בירושלים הולך לכל הכיוונים. תיכנס רגע לראש של בחור חרדי שבקי בהלכה ברמה גבוהה, והוא מבין שהתופעה הזו פסולה, זה החינוך שהוא מקבל. זה החינוך שהוא קיבל אלפיים שנה. תתחשב בחינוך שהוא קיבל כפי שאתה דורש מהם להתחשב בקהילה ההומו-לסבית."

אז ראשית, ברקת אתה טועה. ההלכה כל הזמן משתנה. ושנית, פלורליזם אינו יכול להתקיים אם ראש העיר "מתחשב" רק בחינוך החרדי, כי פלורליזם הוא "חיה ותן לחיות" ולא שלילת האחר. יש להתחשב גם בחינוך החילוני. אפשר להתחשב בחינוך החרדי ובלבד שאינו שולל את החיים של מישהו שאינו חרדי.

ידיעת ההיסטוריה של היהודים המערביים (המוגרבים)

בהקדמה לשירו היפה "משא לוב" ("חדשות בן עזר" 1162) כותב יוסי גמזו: "מעטים הם תלמידי מערכת החינוך היודעים משהו על פרעות ה'פרהוּד' בעיראק, או על אלה שבהן הותקפה יהדות לוב."

בניגוד לדבריו, דומה שהיום יש יותר תלמידים היודעים על הפרהוד מאשר על הפוגרום בקישינב – מכפי שהיו בזמן שיוסי גמזו היה תלמיד. ואם הזכרנו את קישינב דומה שהמקבילה ההיסטורית לקישינב אינה לוב, כבשירו של גמזו, אלא דווקא העיר מקנס במרוקו: ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.

מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.

הנה. גמזו, אולי תכתוב שיר נוסף על טבח מקנס?

 ולאור מסקנות ועדת הגזען המערבי-מוגרבי ארז ביטון, שקבע ברוח גבלס שיש למנות חוקרים ע"פ סטטוס שיוכי ולא הישגי, יש תמיד ללמד בבית הספר את הפרופורציות: מתוך כשישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה, ב"פרהוד" (בערבית "ביזה", "שוד"), הפרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בחג השבועות 1-2 ביוני 1941 – נרצחו 179 יהודים. מיהודי לוב נשלחו לברגן בלזן 350 יהודים, ולמחנה "אינסברוק-רייכנאו" במערב אוסטריה 100 יהודים. במחנות עבודה בקירינקה ובבנגזי מתו כ-1,000 יהודים, וממרוקו נשלחו  300 יהודים לאושוויץ.

מיהו הצדיק בסדום?

פשוט לא יאומן. זוהיר בהלול ואחמד טיבי, ששניהם רואים בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים בעולם מופת מוסרי ולא גזענות – מחזיקים מעצמם כ"צדיקים בסדום"?

http://rotter.net/forum/scoops1/332194.shtml#1

על מה צריך נפתלי רז להתבייש?

נפתלי רז קובע שהחובה לתת שקיפות למימון שנותנות מדינות זרות לעמותות ישראליות היא "בושה לאומית" ("חדשות בן עזר", גיליון 1161) – לא ברור למה זו בושה לדעתו? אם החבר רז סבור שהעמותות עושות מעשה מוסרי הוא צריך הרי להתגאות בכך שמדינות זרות הן הממנות את "המעשה המוסרי" הזה ולא להתבייש בכך. אבל החבר רז יודע היטב את האמת למה הוא מתבייש. החבר רז מתבייש בכך שלמרות כל מאמציו (גם של עמיתו דודו אמיתי מגבעת חביבה) הוא לא הצליח למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. אבוי, אפילו בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, אין בנמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים בעולם – מופת מוסרי ולא גזענות, על זאת צריך החבר רז באמת להתבייש.

כל הארגונים הפרו-איסלמיים בהם תומך רז מתביישים בעובדה שאינם מוכנים לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ולכן גם מסתירים אותה.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01001.php

אנחנו עדיין מאמינים שיש ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא ידעו אותנו.

על חופש האמנות ומוסר

כשכתבתי על השיח הגזעני האנטי-אשכנזי, אנטי-ציוני, ואנטישמי – של קבוצת "ערס פואטיקה", הזכרתי את סיפור הרוסטראטוס. הרוסטראטוס היה עלם צעיר אשר בשנת 356 לפנה"ס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, על מנת ששמו ייכנס להיסטוריה. הוא הצליח.

בדומה אליו הבינו כותבים רבים שכדי שיישמעו גם במצב בו אין להם חומר ספרותי טוב כשלעצמו, עליהם לקבל פרסום ע"י השתלחות גזענית באשכנזים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

מסתבר שגם ציירים נוקטים בשיטת הרוסטראטוס כדי להתפרסם. אם הציור אינו מספיק טוב יש לעורר שערורייה פוליטית ולהתפרסם ממנה. בתערוכת סיום השנה בבית הספר שנקר הציג צייר בשם ים עמרני ציור אישה ערומה וכינה אותה "איילת שקד". מנהלת שנקר פרופסור יוליה תמיר החליטה לצנזר את התמונה ולכסות את ראש הדמות בנימוק של פגיעה בגוף האישה. בתגובה ראש מגמת האמנות שנקר, לארי אברמסון, התפטר מתפקידו, ועיתון "הארץ" במאמר המערכת קרא לפיטורי תמיר בגלל הפגיעה בחופש הביטוי.

כשנשאל אברמסון מה הוא מצא בתמונה? השיב: "ראיתי שאלות לגבי ריבוי, לגבי התחייבות, מה המשמעות של קומפוזיציה כשציור מורכב מכל כך הרבה אלמנטים שהם שווים בריקנות שלהם. שאלות שהן מהותיות לציור עכשווי, שאלות מעניינות. כל השאלות של הציור היום יוצאות מהנחה שהסימנים התרוקנו. שמה שהיה פעם השיח הלשוני לגבי המשמעות של המסומן והמסמן שנפרד מהמסומן, זה נתון. הכול ריק ומלא ומלא בריקנותו באותה מידה."

האם הבנתם את התשובה? כמובן שלא. זהו ג'יבריש גמור. שהרי כל עניין חופש האמנות בא רק לשרת קו פוליטי אחד.

והנה השאלות שאנו מציגים לאברמסון (המפורסם יותר מהיותו אקטיביסט פרו-איסלמי מאשר צייר), ולעיתון "הארץ" כדי לבחון את אידיאולוגית חופש הביטוי:

במסגרת ביקורת על הספר "צפיה אשתו היהודייה של מוחמד", שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-2.2.2007 – הופיעה תמונה צבעונית של מוחמד הצופה באשתו צפיה. (הצייר המפורסם שלא אזכיר את שמו, מטעמי ביטחון, לא קרא כנראה את הספר או את הביקורת, כי הוא צייר את מוחמד כצעיר בעוד שהיה בעשור השישי לחייו כאשר לקח את צפיה בת השבע- עשרה כשלל מלחמה, הכריח אותה לעבור על גופת בעלה, ונשא אותה לאישה).

עצם פרסום הציור לא היה אז מעשה אמיץ כי טרם החל מחול השדים של רצח ציירים. אבל האם היה לארי אברמסון היום מתיר לצייר ולפרסם ציור של צפיה, אשתו היהודייה של מוחמד, בעירום, בתואנה של חופש האמנות והדיבור?

ברשת מסתובבים זה זמן תמונות אינטימיות של עמוס שוקן. (מעשה תועבה מכל בחינה, יש לומר). האם היה שוקן מתיר, בנימוק של חופש אמנות, לצייר כלשהו לצייר ולפרסם את תמונותיו בנימוק של חופש אמנות?

דומה שהתשובות ברורות. "חופש האמנות" הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי. חופש האמנות הוא תמיד פוליטי.

* * *

פרופ' דן כספי

מי צריך את ועדת ביטון?

המטרה הסמויה של הוועדה: להבטיח תמיכה מזרחיים באליטה הדתית-הלאומית האשכנזית ולתרום למערכתה נגד הדמוקרטיה המערבית. העצמת הזהות המזרחית כרוכה בהשקעות.

דו"ח "ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", והרכבה להנחותיה, מרשימים שהיה מי שביקש לנצל את ההמלצות צינית ופוליטית.

ראשית, אולי אין זה מקרה ששר החינוך וראש "הבית היהודי" יזם וניצב מאחורי הוועדה. נראה שבנט ראה במינויה דרך להיחלץ מה"פדיחה" עם אלי אוחנה לפני הבחירות האחרונות: בהזדמנות ניתן "לכפר" על האשכנזיות של "הבית היהודי". ההתנחלויות נתונות בידי אליטה אשכנזית ואידיאולוגית. וכמו ב"חומה ומגדל", המזרחים מגויסים לעבות שורות, מטעמים מעשיים ותועלתיים. אין כמו בנט שמבין את הצורך בהרחבת מאגר הקולות, מציבור שלא היה ואיננו קיצוני. בדרך זו גם ניתן להפריך כביכול את הטענה שמקפחים את השכבות החלשות לטובת משאבים אדירים להתנחלויות.

שנית, כאן מתמוגגים מ"מלחמת הציוויליזציות" באירופה – ובבית. גורמים ב"בית היהודי" מנהלים מתקפות על ערכי הנאורות הליברלית ומטיפים לחלופה למדינת הלכה. רבנים בכירים מתגאים באמירות בגנות הדמוקרטיה המערבית. די לתקוף זכויות מיעוטים – כערבים, נשים והומוסקסואלים, כדי להיחשב כ"ערכי". ראוי להתמנות לרב הצבאי הראשי, או לראש מכינה קדם-צבאית בהתנחלות עלי. הגדרת "ועדת ביטון" חקוקה כזהות של יהדות ספרד והמזרח. "אתם המזרחים תהיו שותפינו, מה לכם כי תפנימו את חוקי המשחק הדמוקרטי ותאמצו את ההרגלים המערביים העכשוויים. הכשירו את מטרותינו לכונן מדינה קלריקלית כאן ועכשיו."

שלישית, אם חברי "ועדת ביטון" דואגים באמת לזהות המזרחית, הכיצד התעלמו מהקשרה החיוני לתרבות האסלאם? אין מזרחיות שמנותקת מתרבות האסלאם, מהצלילים, מהשפה הערבית, מהספרות ודו-השיח בין שתי התרבויות – בין מזרחיות לבין אסלאם. מדוע לא נכללה בדו"ח המלצה ללמד ערבית בהיקף רחב במערכת החינוך?

וכאן מסתתר ה"בלוף" שלא מעזים לנפץ: לאו דווקא כור ההיתוך וההגמוניה התרבותית המערבית החלישו את השורשים למסורות בארצות המוצא. תמיד היה זיהוי המזרחיות עם תרבות האוייב. באקלים העויין לאסלאם, מהגרים מהמזרח התקשו לשמור על ייחודם התרבותי. נדרש פרק זמן ממושך עד שהתגברו ילדי מהגרים (בכללם חברי "הקשת המזרחית") על תסביך האוייב, והם מחפשים כעת את זהותם. חשיפה משמעותית לתרבות האסלאם עלולה למוטט את הדמוניזציה של היריב ולהפריך את הסיפר ההגמוני והמתנחלי – עם ללא מולדת שב למולדת בלא עם. חבל שחברי הוועדה לא ידעו להתעלות ולנפץ את הסיפר המזרחי הציוני, אשר פגע גם במזרחים עצמם.

רביעית, נמנעתי מלהתייחס נקודתית להמלצות הדו"ח. כל ביקורת עלולה להיות מתויגת לאלתר כגזענות. עם כל הזהירות, נראה שיש בדו"ח ניחוחות יצריים ונקמניים, וקשה להתעלם מ"חשיבה קבוצתית" ואחידה. אנרגיות מוגזמות הוקדשו בוועדה כדי להכשיר המלצה על הפקת סדרת "עמוד האש המזרחי", שתואמת לסדרה מלפני 35 שנה. ומה פירוש "פקולטה חדשה" בתחום לימודי יהדות המזרח? האם לא די במרכזים שכבר קיימים במוסדות להשכלה גבוהה? כיצד יחוש חוקר מזרחי וחבר מועצה להשכלה גדולה? האם הומלץ לכהן בזכות הישגיו או בגלל מוצאו?

ולבסוף, בכל תהליך הגירה נרמסים ערכים מארץ המוצא. לא רק ערכים מזרחיים אבדו בגלל ההגירה. מעטים יודעים שבשם "כור ההיתוך" נכחדה תרבות היידיש המפוארת. תרבות ה"ווז-ווז" האשכנזית לא נכחדה בשואה – אלא כאן, במדינת ישראל, במצוות ההגמוניה של העברית. במשך שנים נאסר להציג מחזות ביידיש בישראל. תיאטרון ביידיש המשיך להתקיים ב... ארצות הגוש הקומוניסטי ובריכוזי מהגרים יהודיים במערב. יידיש היתה שפה נישתית של קהילת חרדים ושל חוקרים באוניברסיטה.

מתוך "על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז. 21.7.16.

* * *

אורי הייטנר

1. המדרון החלקלק של אורי אבנרי

אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 2,

הוצאת "ידיעות אחרונות" "ספרי חמד", 2016, 557 עמ'

במאמרי ביקורת שאני כותב על ספרים היסטוריים, אני נוהג להקדיש את פסקת הסיום ל"רשימת רג'קטים" – הצגת שגיאות עובדתיות, שראוי לנכש אותן לקראת המהדורה השנייה.

בסקירת ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי, "אופטימי", שלאחרונה יצא לאור הכרך השני שלו, אימנע מכך, כיוון שהרשימה תהיה ארוכה יותר מהמאמר כולו. חלק מן השיבושים הם מכוונים, כדי לשרת את הנראטיב האישי או האידיאולוגי של הכותב. אך רבים מהם הנם פשוט רשלנות. עובדה זו בולטת על רקע התהדרותו של אבנרי בקפדנותו היקית, בעיקר בתפקידו כעורך "העולם הזה". כאשר אבנרי מקדיש חצי עמוד להסבר מלומד מדוע בן גוריון נמנע ממינויו של רבין לרמטכ"ל, והמינוי התאפשר רק בזכות התפטרותו של ב"ג והחלפתו בידי אשכול – זה קצת מביך לנוכח העובדה שב"ג החליט על המינוי והעבירו כהבטחה ומעין "צוואה" לאשכול. דוגמה אחת מיני רבות מאוד, לאורך כל הספר, על שני כרכיו.

אף על פי כן אני ממליץ מאוד לכל המתעניינים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל לקרוא את הספר. ראשית, כי כתב אותו אמן הכתיבה, היודע לספר סיפור מרתק, ובקריאת למעלה מאלף עמודי שני הכרכים, אין אפילו רגע אחד של שעמום. שנית, כיוון שסיפורו של אבנרי, מילדותו בגרמניה לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, עליית משפחתו לארץ, הצטרפותו לאצ"ל, שירותו ופציעתו במלחמת השחרור, עשרות שנות עריכת "העולם הזה", שירותו כח"כ יוצא דופן בצבעוניותו ופעלתנותו, ועד פעילותו הענפה כמנהיג "גוש שלום" ואחד הדמויות הבולטות בשמאל הישראלי לאורך כל שנות המדינה, מעניק זווית מעניינת מאוד לסיפורה של מדינת ישראל.

אך מעל הכול, הספר הוא מסמך מרתק למי שמעוניין להבין ולהכיר את השמאל הרדיקאלי בישראל. בקריאת הספר, על שני כרכיו, אנו יכולים לעקוב אחרי המהלך הנפשי של פטריוט ישראלי שוחר שלום, המעוניין לקדם שלום בין ישראל לאויביה המרים ביותר, ובהדרגה מזדהה יותר ויותר עם האוייב, עד טשטוש זהות והעדפה חד משמעית של האוייב, מטרותיו, אישיו והאינטרסים שלו, על פני אלה של מדינתו.

דוגמה בולטת לכך היא יחסו של אבנרי לערפאת. אבנרי, שבז לכל מנהיגי ישראל מבן גוריון ועד נתניהו, ומזלזל בהתנשאות במרבית מנהיגי השמאל הישראלי (משה סנה, מאיר וילנר, לובה אליאב, שולמית אלוני, מאיר פעיל, יוסי שריד, יאיר צבן, רן כהן, צלי רשף והרשימה עוד ארוכה – יוצאי דופן הם ישעיהו ליבוביץ', נתן ילין מור ומתי פלד) – כותב על ערפאת בהערצה ובסגידה, ללא טיפת ביקורת. הוא מסביר ומצדיק כל פעולה שלו, כל מילה שהוא אומר, כל צעד פוליטי, כל שקר. הוא מתפעל אפילו מיופיו (!) של האיש. וממש מביך לקרוא איך הוא מתמוגג ומתפאר כנער מאוהב מכל מחווה של ידידות מצד הראיס כלפיו.

את מותו של ערפאת מציג אבנרי בוודאות כרצח פוליטי. חיסול ברעל רדיואקטיבי בידי המוסד בהוראת אריאל שרון. ואיך הוא מסביר את העובדה שכל ועדות החקירה קבעו בפסקנות שערפאת מת מוות טבעי? הוא לא מסביר. הוא פשוט אינו מזכיר את העובדה הזאת.

דוגמה נוספת היא תיאור הדיון בתנועת "גוש שלום" על הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום." ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר'."

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו, תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המירב עבור הפלשתינאים.

כך גם בוועידת קמפ-דיוויד. אבנרי מזלזל בהצעתו מרחיקת הלכת של ברק לערפאת ומצדיק את סרבנותו של ערפאת ללא סייג. את העובדה שקלינטון הטיל את האשמה בכישלון הוועידה על ערפאת, מסביר אבנרי כחנופה לקול היהודי בעת התמודדותה של אשתו הילארי לסנאט מטעם מדינת ניו-יורק.

ומה שחמור יותר, הוא שלא רק בהסכמים מדיניים אבנרי וחבריו מזדהים לחלוטין עם הצד שכנגד, אלא גם במלחמה. אבנרי מספר בגאווה, איך הוא וחבריו התבצרו במוקטעה ברמאללה, במבצע "חומת מגן", כדי להיות המגן האנושי של ערפאת מפני צה"ל.

לספרו, שתיאר את המגעים עם אש"ף בשנות השבעים והשמונים, נתן אבנרי את הכותרת "אויבי, אחי."

כעבור שלושים שנה, הזדהותו עם האויב מוחלטת עד כדי ראיית אחיו כאוייב.

מה שבולט מאוד בספר, הוא עד כמה המחבר אוהב את גיבור ספרו.

2. צרור הערות 24.7.16

* בירור אצל הקומיסר – עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תוכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התוכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעייה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי – רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח. הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם. כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם. כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכול.

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עימה.

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתוכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

* האסיר המפורסם – כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עליי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

* געגועים לגטו – על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה – ותקבל מפלצת."

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

* מצפון של עלוקות – שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות." כואב לה על הרוצח הנתעב. לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

* התנקשות בדמוקרטיה – הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הינו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת. על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אימם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

לכל אנס ולכל פושע יש אימא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אימהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אימא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאימו.

* ביד הלשון: כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעיתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה). השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדוייקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק.  

* * *

אהוד בן עזר

שלושה שירים

מתוך "50 שירי מתבגרים"

*

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

*

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

*

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

הספר, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 – ואזל כליל. אין סיכוי שיודפס פעם נוספת כי כתב אותו סופר-משורר לא חשוב.

* * *

דורון גיסין

במעלה המדרגות היורדות

או שמא ירידה בעולות?

בכל אמת יש שקר ובכל שקר יש אמת [דורון אל-חכוותי]. כן, עמיתי י"ז מעיר הפיג'מות – עלית עליי.

ראשית חייב אני לדורשי טובתי ולחורשי רעתי, וידוי קטן. אני גנב, גנב סיפורים בדאי וגוזמאי שעט על בדלי סיפורים, מאמץ אותם לחיכי, לש בם כבבצק, מרחיק עדותי ומקרבה, יוצק מילים כתבלינים עד שלאחר אפייה כדבעי לא יכירו קוראיו ושומעיו את מקורותיו. ואז, בפרץ של יושרה שנוצקה בי עוד מימי היותי עולל, בא ומחזיר את חובי ומזכיר את מקור הסיפור ואת בעליו ונותן לו את האשראי המגיע לו. במקרה הנוכחי אין לי למי לתת את הקרדיט באשר היסטוריה ארוכה אפופת עשן מדורות ומקטרות או נרגילות אופפת אותו עד שלא נודע מאין בא הסיפור ומי בעליו.

הסיפור על הגיהינום שבגן העדן והעדן שבגיהינום.

בעיר אחת ידועה ומוכרת שכן איש שנולד אוחז במזל. חינוכו מעולה, חוכמתו רבה, ביתו – בית מידות, אישה לו נאה וילדיו כשתילים מניבים בגנו, מדי בוקר היה משכים האיש, שם פניו למזרח ומודה לכל מי שאחראי לטוב מזלו. בדרכו למקום עבודתו לא שכח להשמיט מעה אחת או שתיים ליד מוכה הגורל שנקרה בדרכו. אכן צדיק היה האיש.

אך ידוע במקומותינו שלא לעולם חוסן ואין אדם חומק מגורלו ומקצובת ימי חייו, וכך אירע שבהיותו במלוא אונו עבר בלילה מלאך המוות וקטף את נשמתו. אותו בוקר פקח עיניו האיש והנה גופו צף בתוך האין. לא קול לא מראה לא תנועה, חידלון אינסופי.

מעניין, אמר האיש לעצמו, זה חדש. לא נדרש ממני מאום ואיני זקוק למאום.

עברו הימים ונעמו לאיש שאין לו מאום. אך מאחר שיום אחד רדף את משנהו החל השעמום לכרסם במוחו עד שמחשבה אחת קנתה שבת במוחו – לו אך יכולתי להניח רגלי ולחוש את האדמה.

והנה באורח פלא החלו רגליו לחוש בקרקע. היה האיש משוטט אנה ואנה עד שהחידוש הפך שגרה ומחשבה נוספת פלחה את מוחו.

לו רק נפקחו עיני לראות את סביבתי.

מיד נפקחו עיניו ונוף סביבתו נגלה לו.

לשוטט בנוף זה נחמד אמר האיש אך איה מעון לי שבו אתן לעצמותי מנוח, ואם כבר מעון אז למה לא ארמון?

והנה ארמון מן האגדות עומד ניצב ושעריו מזמינים.

נכנס האיש והנה מולו בריכת מים זכים כבדולח ששיקפה את דמותו והנה הוא עירום.

לוּ בגדים היו לי חשב, והנה בגדי שש וארגמן מכסים את גופו.

עד מהרה נקעה נפשו בסובב אותו, בפאר ששכן בו ובחד-גוניות הימים העוברים.

לו רק היו לי חכמים מדענים ופילוסופים לשמוע את דעתם וללמוד את רזי תורתם.

ואכן הכול קם והיה כפי שאיוותה נפשו. שטוף היה האיש בחוכמה ובינה וקלט את תלמודו עד שיכול היה לגבור בקלות על ענקי הרוח ברוחב ובעומק מחשבותיו.

כך הלכה נפשו ואיבדה מחדוות העניין באשר עוד בטרם פתחו בני-שיחו את פיהם – כבר היה יודע מה יאמרו.

ואז מצא האיש את המין. צעירות, יפות, בהירות, כהות וכל מה שביניהן – עמדו למלא כל חפץ וכל משוגה. כל מה שהעלה האיש במוחו, קם והיה.

ואז קם האיש והטיח מילים כלפי מי שאחראי היה לכל הטוב שאפפו, וכך אמר – רב ודי לי, בכל אשר קיבלתי, ואין חדש ואין שונה מכל חפצי. מאסתי בגן-העדן הסובב אותי. לו רק ירשתי גיהינום!

ואז מירכתי מוחו עלתה בו המחשבה וענתה – והיכן אתה חושב שאתה נמצא?!   

* * *

תקוה וינשטוק

מלכה לעומת ראשת ממשלה

בכל ערוצי התקשורת בעולם הופיע צילומה של ראשת הממשלה החדשה בבריטניה, כורעת ברך לפני המלכה אליזבט. זה תפקידה הרשמי הראשון של תרזה מיי. היא אישה נעימה למראה, אבל מהו הקטע הצהוב הגדול בחלק האחורי של שמלתה הכחולה? תיק בד צמוד? אופנה המצטלמת רע? ואולי אולי... טלאי?

טכס זה, בו מאשרת המלכה מינוי של ראש ממשלה חדש, הינו חלק מחוקת בריטניה ומסמל את  הקשר בין בית המלכות לבכירי הממשל. למעשה נפגשת המלכה עם ראש ממשלתה מדי שבוע – הפגישה נקראת "הראיון", אך הפגישה הראשונה עם כל ראש ממשלה חדש אישית יותר.

קצת לפני הבחירות האחרונות בבריטניה, צפיתי בסינמטק בסרט "הראיון" (בריטניה 2013, בימוי סטיבן דלדרי), על מפגשי המלכה עם ראש הממשלה. זה אינו סרט דוקומנטרי – תוכן הפגישות מהווה סוד ממלכתי כמוס. מה שמדובר בהן אסור באיסור חמור לחשוף אפילו לא לאישה (כשראש הממשלה גבר) או לבעל (כשמדובר במלכה).

למעשה הסרט בידיוני. ראשיתו במחזה שהוצג בהצלחה רבה ב"ניישונל תיאטר", התיאטרון הבריטי הנודע, והוא מציג את ראשי הממשלה כבשר ודם, כמוני וכמוך, בחריפות, ידע פוליטי והומור המעורר פרצי צחוק.

הצגת התיאטרון הועברה לסרט "הראיון". את המלכה  מגלמת השחקנית הדגולה הלן מירן, שכבר הופיעה כמלכה אליזבט בסרט "המלכה". אך שלא כקודמו, "הראיון" אינו עוסק בהיסטוריה האישית של המלכה, ומתרכז רק בדו-שיח בינה לבין ראשי ממשלתה, שמונה במיספר (כיום, אחרי בחירות יולי 2016, כבר תשעה). שום מילה על מישהו מבית המלכות, לא על הבעל, לא על בנה-נכדה-נינה, יורשי  העצר, וכמובן לא על כלותיה, כולל הנסיכה דיאנה. רק כמו מאחורי מסך. מופיעות אליזבט ואחותה הצעירה ממנה, מרגרט, בילדותן. כבר אז ברור שנפשה של מרגרט קצה בארמון על חוקיו ואיסוריו, והיא חולמת על חיים חופשיים ועליזים, ואילו אליזבט היא המבוגר האחראי, יודעת שהיא נושאת היסטוריה על כתפיה.

לכל אורך הסרט מופיעה המלכה בדמותה היום – בעלת שיער אפור לא צבוע וקמטים מעל לשפתה העליונה. את ראשי הממשלה לדורותיהם מגלמים שחקנים מעולים, המאופרים בדומה לדמויות שהם מייצגים. הזמן החולף מתבטא בחילופי שמלותיה של המלכה, שכולן העתק מושלם של השמלות שלבשה במפגשים הללו. כמובן ללא הכובעים והמעילים האופייניים לה –  מדובר במפגש בארמון ולא במופע ציבורי. 

בראשית הסרט נראה צ'רצי'ל הזקן בכהונתו האחרונה כראש ממשלה, כורע ברך לפני אליזבט הצעירה והנאה, שאך זה נפטר אביה, המלך ג'ורג' השישי (גם על גמגומו נעשה סרט מצויין) והיא נמשחת למלכה. מאז הולך גילם של ראשי הממשלה ויורד ואלו גילה של המלכה הולך ועולה. אין ראש ממשלה שמתחיל לכהן בגיל תשעים...

סרט חכם, מלא בקיאות בפוליטיקה של היום ושל פעם, והומור עד לפרצי צחוק. פה ושם בסרט פותחים ראשי הממשלה את ליבם ומגלים את משאלותיהם וכן את סלידותיהם הכמוסות, התמודדויותיהם הנפשיות והמשפחתיות. כולם מתובלים בלגלוג קל, להוציא את צ'רצ'יל. על הארי שבחבורה אין מתלוצצים.

רבים בעולם רואים במלכה אביזר קישוט מיושן, חותמת גומי. אישה שעיקר מעייניה בסוסים ובכלבים (באחד הראיונות חולף בחדר כלב הקורג'י שלה. על סוס ויתר הסרט) – אולם "הראיון" כולו לצידה. היא מופיעה כאישיות אינטליגנטית וחכמה, בקיאה בתולדות בריטניה לעיתים יותר מראשי ממשלתה, יודעת לשאול ומיטיבה להשיבו וגם נותנת עצה.

אודה כי גם אני מאוהדות המלכה הזאת. אישה בעלת רגש חובה עמוק למדינתה ו"לקומונוולט" כולו, ללא רבב, זה עשרות שנים.

הסרט נמשך שלוש שעות, והוקרן חד פעמית. פקפקתי אם אחזיק מעמד. לא רק "שהחזקתי" אלא נהניתי מאוד. (אמנם היה אפשר לוותר על דברי הבמאי שביים את הצגת "הראיון" בארה"ב, ולקצץ באורך. חבל שהסרט הוקרן אצלנו פעם אחת בלבד.

סרטים מצויינים

אף שהקיץ נחשב ל"עונת המלפפונים" בסרטים, מוקרנים עתה אצלנו כמה סרטים מצויינים, שניים מהם ישראלים.

   "פרינסס שואו", סרט דוקומנטרי על זמרת אלמונית שחורה בלוס אנג'לס, סמנתה מנטגמרי, שהמוסיקאי הישראלי קותיאל (קותי) גילה אותה, עטף את יצירותיה בשלל יצירות  מוסיקליות, והפכה לזמרת בינלאומית. הבמאי הישראלי עידו הר ביים סרט על הקשר המוסיקלי  הזה, המתאפשר רק בדורנו. מרגש לא רק אוהבי מוסיקה.

"סיפורים מהחצר האחורית" – שלושה סרטים קצרים שאורכם יחד שעה אחת בלבד. בימוי עומר לוי, מוצג בסינמטק. בולט הסרט 'ארמונות חול" הדובר עברית ורוסית, על ואסיליוק בן העשר מיישוב על שפת הים. הילד בונה ארמונות נפלאים בחול. ביריון צעיר קטן הורס לו כל יום את הארמונות וכל יום בונה ואסיליוק ארמונות חדשים. העיקר אצלו עצם הבנייה. אין לו אם, אביו רחוק באמריקה, וסבתו עימה הוא גר אינה מבינה לנפשו. עצוב ונוגע ללב.

"פלורנס פוסטר ג'נקינס" המכונה הזמרת הגרועה ביותר בעולם, בכיכובם של מריל סטריפ ויו גרנט המצוינים. כביכול קומדיה, למעשה טרגדיה של דמויות מורכבות ואהבה מיוחדת במינה. רץ כבר שבועות.

אהוד: את הסרט האחרון ראינו ונהנינו מאוד. מריל סטריפ מדהימה. מתאים לקיץ.

* * *

משה כהן

הנדון: מי אתה דונאלד טראמפ?

מכובדי,

כולם תוהים על קנקנו של הכוכב החדש שדרך בשמי הפוליטיקה העולמית, הריהו דונאלד טראמפ.

אין האיש מקדש את הפוליטיקאלי קורקט ומעלה על עצמו את זעמם של האנשים הנאורים בעיני עצמם.

וכדי להוסיף חטא על פשע הוא מכריז "אני אוהב את ישראל," כן זו הפאשיסטית, הכובשת והתיאוקרטית, שמינתה לשרת החינוך שלה את מירי רגב, רחמנא ליצלן.

הם ששים לצייר אותו כליצן גס רוח וכוחני. והוא עדיין בגדר חידה.

והנה זימן לנו המקרה הזדמנות להכיר את האיש קצת יותר גם בשעת מבחן. כפי שאמרו חכמינו, אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. והיתה לטראמפ סיבה טובה לכעוס. עוזרת קרובה שלו הכשילה אותו בצורה חמורה, גרמה לו מבוכה קשה וסיפקה תחמושת חיה ליריביו.

העוזרת שלו, שעליה הטיל את המשימה להכין את הנאום של אשתו, מעדה והעתיקה קטעים מנאומה של מישל אובאמה, למרבה הבושה. ניתן היה לצפות שהאיש יתמלא חמת זעם וימצה את הדין עם העוזרת הכושלת.

ואיך נהג? עלה לדוכן והכריז קבל עם ועולם, אכן נעשתה טעות, ולטעות זה אנושי, people make mistakes, כלשונו, היא אישה מצוינת ואני רוצה אותה לצדי, לא, אין בדעתי לפטר אותה.

רבותיי, הרי לכם מנהיג אציל נפש. התייחסותו לפרשה האומללה מבחינתו מעידה על כנות, אנושיות וסלחנות.

נוכח התנהלותו באירוע הזה, מוכן אני אפילו לסלוח לו על תמיכתו בישראל המשוקצת.

הנדון: אינטלקטואלים נאורים

מכובדי,

אנשים נאורים האינטלקטואלים שלנו. ללמדך שכל דבר אנושי אינו זר להם. ומה אנושי יותר מאשר שנאה יוקדת לאוייב. לכן יש ללמוד את השירה הלאומנית של הערבים, ואין זה משנה שהשנאה היוקדת היא כלפינו, לנאורות זה לא משנה. אנו נשתה בשקיקה הסתה לרצח יהודים, כי אנו נאורים.

איש נאור קובי מידן, ומתפקידו לבחור טקסטים מכוננים במדינת ישראל ולהגיש אותם למאזיני גלי צה"ל. אין ספק שהמשורר מחמוד דרוויש הוא טקסט מכונן. צריך להכניס טוב טוב לראשינו שאנחנו כובשים ומדכאים אכזריים של עם הנלחם על עצמאותו, וצה"ל הוא צבא של פושעי מלחמה.

החברה הישראלית חייבת להיות נאורה גם לאחר שהערבים יהרסו אותה בעקבות הקריאות לנשק של מחמוד דרוויש. נכון שאנחנו יפים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יצחק מאיר

קרע שעלול לא לרצות להתאחות

קשה לי עד למאוד להבין, למעשה אודה כי נבצר ממני להבין, את התבונה האסטרטגית של  הרבנים התובעים מצה"ל, להגדיר את הלהט"בים כסוטים על כל המשתמע מכך. איש אינו תובע משום רב לעקור את הפסוקים הרואים במגע מיני הומוסקסואלי תועבה מן התורה. זה לא בכוחם. אבל גם כפיית הפסוקים האלה על החברה הישראלית – איננו בכוחם. העולם של היום יודע, ידיעה שאינה שנויה במחלוקת, שאחוז  גבוה  שאם מתרגמים אותו למספרים מגיע למאות מיליוני אנשים ונשים בעולם – הם בעלי נטייה מינית שאינה מותרת על פי דיני מרבית הדתות ובראשן כל הדתות המונותאיסטיות, אבל הפכה לא רק למותרת אלא ללגיטימית בארצות רבות, כולל ישראל.

בתי המשפט מכירים בשוויון זכויותיהם של ההומוסקסואלים למיניהם, ברוב החברות שבעולם החופשי. הם נקלטים לשירות המדינה, לצבא, לחינוך, מעמדם כהורים מוכר ונישואים בין בני אותו המין מקובלים לרוב. אם האחוז הזה מיתרגם למספר של בני אדם בישראל, הוא מורה על כמה מאות אלפי בעלי מיניות המוגדרת על ידי הרב לוינשטיין כנטייה מינית של סוטים. מעבר לכל מחלוקת על ערכים או על מוסר או על גידרי ההבדל בין אכילת בשר טריפה המוגדר על ידי התורה כתועבה לבין משכב זכור החולק אותו גינוי נחרץ – אין מציאות פוליטית חברתית המאפשרת לחברה הישראלית ובתוכה לצה"ל להיכנע לתביעה לראות בהומוסקסואלים סוטים. סוטים הם חוטאים. סוטים אינם זכאים למלוא הזכויות לפני החוק, בהן זכאים חפים מנטייה מינית שונה. ההכרה בשוויון זכויותיהם של להט"בים היא חוק המדינה ואין איש יכול  להוליך עצמו שולל בהאמינו כי הוא יכול לבדל את צה"ל ממערכת החוקים הישראלית, או בעצם את ישראל ממערכת החקיקה הכמעט אוניברסאלית, או את החברה של היום ממערכת הערכים על פיה חיים מיליארדים של אנשים את חייהם.

ההכרה בעובדה כי ההומסקסואליות אינה בחירה – הכרה חוצה גבולות. גם מי שסובר מכוח אמונתו הדתית כי חברה אינה יכולה להשלים עם הלגיטימיות של העובדה הזאת, אינו יכול לתבוע כי היחיד יראה את עצמו כבלתי לגיטימי. אין איש בעולם הרשאי לגרום היום לשום איש אסון כזה. ההכרה הרווחת והמאומצת על ידי המשפט והעולם הערכי היא כי בעל הנטייה המינית, תהיה אשר תהיה, הוא בן חורין לחיות את זהותו המינית בחופש גמור ובגילוי ובכל חשיפה ציבורית, ואינו מועמד עוד לשום גינוי או לשום מדיניות של כפיית המרה או כל כיוצא בזה. צה"ל לא יכול לפרוש מן המציאות הזאת.

אפשר להבין, לא יכול להיות אחרת, כי רבני ישראל המצייתים לדיני תורה, מאותגרים באורח מורכב וכבד משמעות על ידי הניגוד הקוטבי בין מה שהפסוקים ותורה שבעל פה המלווים אותם תובעים מהם כמחנכים – לבין העובדה כי הם רבניהם של רבבות שומרי תורה ומצוות שאינם יכולים לקבל על עצמם את עולם הפסוקים, והיום אינם מרגישים אשמה בכך ואינם חיים בצילה של החברה מבוישים או מדוכאים. זה לא אתגר קל. הרבה תבונה, ויצירתיות מתחייבת מרבנים לנוכח המציאות רבת הראשים של חיינו היום, גם כשחיים אלה מתנהלים על פי תורה ומצוות.

אבל אי אפשר להבין את המערכה המתנהלת היום לכאורה בצבא, למעשה בתשתיות המשפטיות הערכיות והמוסריות עליהן נבנית המדינה. הרי אי אפשר לנצח במערכה הזאת, ואילו זה היה אפשרי, חלילה לנו ממה שניצחון כזה היה מביא על מי שמצווה להאהיב את תורת ישראל על הבריות, על כל הבריות.

ולכן, אינני מבין, נבצר ממני להבין, את המאבק הנעשה יום יום לסוחף יותר, ואינני אומר בכך אף לא מילה על מיצובי שלי בסוגיה הזאת. אני חרד חרדה גדולה לתוצאות הוודאיות של המערכה הזאת מפני שהן בונות חומה העלולה להיות בלתי עבירה בין אנשים אחים לגורלם המדיני והביטחוני, והקיומי פיזית והקיומי רוחנית – בארץ הזאת. האחריות מחייבת לנצור. האחריות מחייבת איפוק. האחריות מחייבת הסכמה כי חינוך למידות או לערכים איננו יכול להיות בנוי על כפיית המידות והערכים על ציבור החי בצוותא גדולה מערכות ערכים מגוונות. האלטרנטיבה היא קרע שעלול לא לרצות עוד להתאחות.

21.07.2016

* * *

יהודה דרורי

1. לא לאפשר לאסירים להצביע

הכנסת אישרה השבוע בקריאה טרומית, וללא התנגדות, הצעה של השמאל המאפשרת לאסירים להצביע בבחירות  מקומיות.

אחד החטאים הגדולים של המחוקקים בעבר – שאיפשרו בחוק הבחירות לכנסת זכות הצבעה לאסירים, דהיינו, לרוצחים, לנוכלים, לאנסים, למחבלים – אלו שהחברה בחרה להענישם ולהרחיק אותם מתוכה! אז מה פתאום מתירים להם להצביע? מי מקווה לקבל את קולותיהם? ולמי אתם חושבים שהם יצביעו ברשויות המקומיות, לנחשד, או לנקי? למי יתנו קולותיהם – למפלגה המאמינה בחוק וסדר? או לכזו המאמינה בסלחנות?

ראו מה קורה ברוב ארצות המערב הנאורות: האסירים לא מצביעים! החברה שם נידתה אותם וניתקה אותם! רק אצלנו, יהודים רחמנים-בני-רחמנים. מטומטמים ואידיוטים – רוצח ילדיו, מועל או נוכל, דוקר למוות חיילת – ושאר חלאת המין האנושי – מורשים להצביע.

תכניסו לעצכם לראש, נבחרינו הלא מכובדים: בית סוהר הינו עונש לפושעים ולא בית הבראה!

(בעצם, על מי אני משחית דבריי כאשר כולנו ראינו כיצד נהנים אצלנו בבתי הכלא אסירי החמאס. ובעצם, מדוע למנוע גם מהם הצבעה?)

2. טרור האיסלם הקיצוני יסייע לבחירת טראמפ

נסיונותיו הנואשים של באראכ חוסיין אובמה להציג לאמריקאים את האיסלם כמשהו חיובי ובלתי אלים – מתנפץ לפני עיניהם לרסיסים נוכח גל הטרור העולמי המתבצע ע"י האיסלם הקיצוני במזרח-התיכון, באפריקה, ובאירופה.

ניתן להעריך שגם האירועים האחרונים של הרציחות בארה"ב יזוהו כמעשיהם של מוסלמים קיצוניים וזאת – אף שממשל אובמה טורח נמרצות להכחיש זאת (אבל המשטרות המקומיות מזהות זאת...)

יש לצפות, בחודשים הקרובים, לפעילות אלימה קשה מצד דאע"ש בתוך ארה"ב, כנקמה על ההפצצות המאסיביות של חיל-האוויר האמריקאי נגדם בעיראק ובסוריה.  בשורה התחתונה –  כל אקט טרור מוסלמי עתידי בארה"ב ובאירופה, יזוהה עם ההכחשות של אובמה ועם רפיסות ממשלו בטיפול בטרור האיסלמי הקיצוני – שללא ספק יתרמו להצלחת הקמפיין של דונלד טראמפ במרוץ לנשיאות ארה"ב.

בנוסף, שגיאותיו הקשות של אובמה במדיניות החוץ שלו – זו שהעלתה תמיד לשלטון את האיסלם הקיצוני, נופלת בחלקה גם על מזכירת המדינה שלו, הילארי קלינטון. יש להניח שדונלד טראמפ ידע לנצל עובדות אלו.

3. הזנות הפוליטית של ראש הממשלה

חשבתי שהתרגלנו לחזות במקח וממכר פוליטי להקמת קואליציות ע"י כל המפלגות... זה בדרך כלל נגע לענייני כספים כגון: אני אתמוך בפיל הלבן שלך ואתה תתמוך בפיל הצהוב שלי, 100 מיליון פה ו-100 מיליון לשם...שוק מזרחי מתועב וסביר – אבל לא כזה הנוגע לילדינו!

חוק הליבה נועד להבטיח שגם ילדים במגזר החרדי יקבלו מעט השכלה כללית. התנגדות החרדים היתה נחושה. אבל אנחנו, שחיים במדינת היי-טק, במדינה בה המוח היהודי נותן כיוון מדעי וטכנולוגי לכל העולם (ואשר ראש הממשלה כל-כך גאה בכך) – הוחלט למנוע כסף ממוסדות חינוך דתי שלא ילמדו את מקצועות הליבה. 

עכשיו קם נתניהו, ובכדי להבטיח שיאיר לפיד לא יתקדם בפוליטיקה (משהו שלא מצליח לנתניהו) – נכנע בהסכם קואליציוני לחרדים על גבם של ילדי ישראל (ילדי החרדים) – והתיר להם שלא ללמד מקצועות ליבה – מה שנותן לי ולרבים אחרים רצון עז לראות את נתניהו נופל – ואפילו להצביע בבחירות הבאות ליאיר לפיד.

* * *

הדסה מור

אהבה מבעד למחיצת הזכוכית

ההצגה "סיפור פשוט" בתיאטרון הבימה

    ה"סיפור פשוט" אותו כתב הסופר ש"י  עגנון,  אינו פשוט כלל. זהו מעשה ריקמה מורכב, המתעד את לבטיו של צעיר בקהילה חרדית בעיירה בגליציה, שנקלע לקונפליקט ריגשי עמוק בין רצונותיו ותשוקותיו האישיים לבין לחצים המופעלים עליו מצד המשפחה והחברה שבה הוא חי. גיבור סיפורו של עגנון אינו יכול לשאת עוד את מחיצת הזכוכית שהחברה שמה בפני הגשמת רצונו האמיתי, וכופה עליו חיים אותם הוא מתעב. עקב הלחצים הללו, הוא מאבד את שפיותו, נשלח לטיפול פסיכולוגי בבית החלמה, שכביכול מרפא אותו והוא משלים עם המציאות שהמשפחה והחברה כפו עליו.

עגנון מעביר בסיפורו, שהוא יותר מופשט מאשר פשוט, ביקורת חברתית נוקבת על הערכים הבורגניים של חיי העיירה היהודית, המתרכזים באוכל, שתייה, רדיפה אחר כבוד ותאוות ממון, ומתאר חברה קרה שאין בה מקום לרגש או לכאב של היחיד.

היו בעבר מיספר הפקות של תיאטרון שהעלו את הסיפור הזה לבמה. הפעם חברו המחזאית שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג ונטלו עליהן את המשימה להמחיז את הסיפור בהפקה ייחודית, ותיאטרון הבימה מגיש ביצוע מרשים לסיפור הלא כל כך פשוט הזה, כשהשפה העגנונית הקשה אך היפהפייה, זוכה לעיבוד מוצלח שהופך אותה לדיבור טבעי מבלי לאבד את  הקסם העגנוני שבה, וזאת בעיבודו של אסי אשד.

  מדובר בגבר צעיר, הירשל הורוביץ, המגולם באופן מושלם ונוגע ללב בידי שפי מרציאנו, שמתאהב בבלומה, נערה  יתומה, קרובת משפחה – דנה ידלין – שבאה לביתם למצוא קורת גג והיא משמשת אצלם כמשרתת. הירשל הוא בנם היחיד של אימו צירל, אותה מגלמת ייבגניה  דודינה, ואביו, ברוך הורוביץ – השחקן רוברטו פולק. הוריו הינם מסוג הבורגנים שאינם רואים בעין יפה את התאהבותו והתקרבותו של בנם לבלומה הענייה, והם משדכים אותו, בניגוד לרצונו, למינה ציפלין, שהיא בתו של אדם אמיד, אותה מגלמת הילה שלו.

המשפחה והחברה בה חי הירשל מציבים בפניו קיר זכוכית שחוסם את פרץ רגשותיו העמוקים לאהובתו בלומה. קיר הזכוכית אכן עומד באופן פיזי על הבמה, וחוצה אותה לשניים. בקדמת הבמה סוערים רגשותיו של הירשל לבלומה המקסימה, ומעבר לקיר הזכוכית רוחשות הדמויות של אביו ואימו, של הוריה של מינה, המשודכת לו – השחקנית רותי לנדאו האם, ושמעון כהן האב, ויתר הדמויות הפועלות בהצגה, הרופא, החכם, החייל  ועוד.

כל זעקותיו של הירשל על אהבתו לבלומה כמו נחסמות בפני קיר הזכוכית של לבבות הוריו.  הם רוצים כלה עשירה ואילו רגשותיו של בנם ממש לא מעניינים אותם. הירשל, חלש האופי והטעון בכבלי חינוך נוקשים, נכנע לרצון הוריו ומתחתן עם מינה, שמתגלה כבחורה סתמית, עם קול צורמני ומתפנק. מה הפלא שהיא מעוררת בהירשל דחייה?

אלא שנישואים, מסתבר, אינם תרופת פלא לדיכוי רגשות אמיתיים. שפי מרציאנו מציג בהתנהגותו את הסערה הגועשת בליבו כלפי אהובתו מחד, ואשתו הדוחה מאידך, למרות שהיא נמצאת כבר בהריון מתקדם. הירשל פשוט יוצא מדעתו. משתגע. הוא הופך להיות תרנגול   וקורא קוקוריקו ומנפנף בזרועותיו כתרנגול. ובהזיותיו הוא רואה תרנגול ענק שבא מולו. ואכן  הגדיל לעשות השחקן שלומי ברטונוב בהפיכתו לבובת תרנגול ענקית, בעיצובם של אמירה פנקס  ו"סטודיו מרבה רגליים", שעיצבו עוד בובות המופיעות בהצגה.

משפחתו המודאגת, שאינה חשה שום רגשי אשמה על נסיבות שיגעונו של בנם, שום רגשי חרטה על מלחמתם האכזרית בו, כאשר כל פעם שהירשל היה נפגש עם בלומה אהובתו מיד היו שני האבות, שלו ושל מינה,  עומדים עליהם ומציבים  מדף מרובע של זכוכית  בין שני ראשיהם לבל יגעו שפתיהם זה בזו, חלילה. מחיצות זכוכית הממחישות את אכזריותו של לב הזכוכית  של בני המשפחה והחברה הסובבת את היחיד שבה, והמדכאה את ריגשותיו ויהי מה. 

המשפחה שולחת את הירשל להתרפא בבית החלמה, נתון בידיו האמונות של הרופא דוקטור לנגסם בגילומו של רוברט הניג. כן, לכאורה מצליח הרופא לרפא את הבן שהשתגע. כעבור שלושה חודשי אישפוז, הירשל חוזר לביתו, אחרי שאשתו מינה כבר ילדה את בנו, ומראה התינוק שנולד לו, ממיס את ליבו והוא נכנע לתכתיבי החברה והמשפחה והופך כביכול לאחד  מהם, כמי שהשלים עם אובדנו.

התלבושות של כל המשתתפים בהצגה הינן סטטיות. הגברים כולם כמובן לבושים בלבוש המסורתי של החרדים, בשחור. בלומה לבושה בשמלה אדומה לאורך כל ההצגה המתמשכת על פני תקופה ארוכה של חודשים רבים. ואילו את אימו של הירשל, אותה מגלמת ייבגנייה דודינה, הלבישה מעצבת התלבושות עפרה קונפינו, במעין מדים של פרקליטה או שופטת. חצאית שחורה ארוכה, חולצה לבנה עם עניבה שחורה קשורה לצווארה ומעליה מעיל שחור דמוי  גלימה. את הלבוש הזה האם לא הורידה מעליה גם לא במסיבת האירוסין ולא בטקס הנישואים של בנה, מה שתורם להגברת תחושת הדיכאון שתוכן ההצגה מעורר. כל המשחק של ייבגנייה אכן קר ומנוכר, ולא רק בשל חוסר רגישות בוטה שהיא מפגינה כלפי רצונותיו ורגשותיו של בנה.

אין ספק שאין זו משימה קלה להמחיז סיפור של עגנון, והבמאית עשתה צעד חשוב כאשר הכניסה קצת עליזות ותנועה מעניינת פה ושם כאשר כל המשתפים רוקדים על פי קצב מיוחד,  אותו חיבר מלחין המוזיקה של ההצגה, דניאל סלומון. גם אם זוהי תנועתיות מאולצת שאינה שייכת לעניין הנדון, עדיף שתתקיים ותפיג קמעא את המתח העולה מייסורי רגשותיו של גיבור הסיפור. גם כובעי הליצן האדומים שחבשו כל באי מסיבת האירוסין הכניסו מעט עליזות  פורימית לקדרות האווירה.

הצגה לא קלה לעיכול אך בהחלט מעניינת וחשובה ומעוררת מחשבות דאבה וצער על גורלם של צעירים וצעירות במהלך כל הדורות, שנפלו קורבן למנהגי מסורת חשוכה ששררו ברחבי הפזורה היהודית בגליציה של המאה הקודמת, אותם תיאר עגנון ביד אמן. מנהגים שיובאו גם ארצה  על ידי אותן קהילות חרדיות, ואלו ממשיכים להתקיים בקהילות הללו אף בימינו אנו.

  סיפור פשוט, הצגה טובה.

אהוד: האם ישנה אפשרות לראות את ההצגה בלי קירות זכוכית?

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

22.7.16.

עוד מעט נשמע את אובמה מדבר בבית הלבן, מגנה את הטרור במינכן, משתתף בצערו של העם הגרמני... ונאלם. ונעלם.

האם המערב יתעורר סוף סוף – גם בלי ההנהגה הרופסת של אמריקה – להנחית מכת מחץ על דאע״ש?

בליכוד שכחו את יצחק שמיר. אף שר, אף חבר כנסת מהליכוד או מהקואליציה לא השתתף הבוקר באזכרה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל ליצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, במלאת ארבע שנים לפטירתו, ולרעייתו שולמית במלאת חמש שנים לפטירתה.

אף כי משרד ראש הממשלה פירסם באמצע השבוע מודעה על האזכרה, איש מראשי הליכוד והמחנה הלאומי – פרט למנכ"ל הליכוד גדי אריאלי – לא טרח לתת כבוד לראש הממשלה, שבנו יאיר הגדירו – "הגדול בראשי הממשלות."

מי מלבד בני המשפחה כן באו? ותיקי לח"י ויו"ר העמותה יאיר שטרן, אנשי לשכת שמיר לשעבר, הרצל מקוב, יוסי בן אהרון, עזריאל נבו, שמואל סלבין והחתום על הפוסט הזה, הנהג הנאמן ציון דעוס, ידידים וכמה אנשי חב"ד ובראשם הרב גערליצקי.

עצוב.

שבת שלום.

21.7.16.

מעולם לא עשו מעטים כל כך. יחסי ציבור עצומים כל כך. למשורר עויין כל כך. בזמן קצר כל כך.

בית"ר וביתר: לידיעת מועצת ז'בוטינסקי, המפרסמת (רק בערוץ 7, משום-מה) את אירוע ז'בוטינסקי שיתקיים בהר הרצל ב-4.8 – כל אות, כל ניקוד, כל פסיק בשיר, בכל שיר של כל משורר, יש לו משמעות. שינוי באחד מאלה הוא סילוף השיר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשיר כה חשוב של ז'בוטינסקי המשורר. שיר ביתר (כן, בלי מרכאות!) של ראש בית"ר נהפך אכן להימנון תנועת בית"ר והאצ"ל. אבל כאשר חתם אותו המשורר ז'בוטינסקי במילים שציטטתם – "למות או לכבוש את ההר, יודפת, מסדה, ביתר" – היתה זו ביתר הסמוכה לירושלים. ביתר של בר-כוכבא, ביתר ללא מרכאות. ביתר שאכן נהפכה על-ידי ז'בוטינסקי עצמו גם לבית"ר.

לא מאוחר לתקן בפירסום. תל חי!

הנשיא, היהודים והמלחמה: הכרך החדש "היהודים והמלחמה" מאת זאב ז'בוטינסקי הוגש אתמול לכבוד נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, בלשכתו בירושלים. הנשיא קיבל במאור פנים את פרופ' אריה נאור, העורך הראשי של הכתבים, מר הרצל מקוב, ראש מרכז בגין, נכדתו של ראש בית"ר ד"ר קרני רובין-ז'בוטינסקי, נינתו ד"ר הדר ז'בוטינסקי ומנכ"ל מכון ז'בוטינסקי מר יוסי אחימאיר. הנשיא שמח להיווכח שהמפעל המחקרי-תרבותי-הציוני הזה, שהוא הניע אותו עוד בהיותו יו"ר הכנסת, מתקדם, וכי כרכים נוספים נמצאים בשלבי עריכה והפקה מתקדמים, כמו גם הכרך ה-14 של איגרות ראש בית"ר.

אשמח לארח אתכם גם בצאת הכרכים הבאים לאור – אמר הנשיא לאורחיו.

20.7.16.

אל הרב לוינשטין ושות' –

אם הם "סוטים", למה אלוהים ברא אותם? – ולכן, דווקא הפוך מהכרזותיכם: אם אתם מאמינים באלוהים, עליכם לקבל גם את מי שבעיניכם נחשבים ל"סוטים"! – שאם לא כן – אתם סוטים מדרך האמונה הטהורה באלוהים.

מן החדשות: כוננות גדולה שוררת ב... גבול לבנון? עוטף עזה? יו"ש...? – לא! כוננות גדולה שוררת בירושלים – לקראת מצעד הגאווה...

טעית, כבוד ראש עיריית הבירה. ניר ברקת יכול היה לומר שאינו משתתף במצעדים, או שאינו משתתף בכל מצעד. אני, למשל, תומך בלהט"בים וסולד ממצעדיהם. אבל הנימוק שנתן ראש העיר לאי השתתפותו במצעד הגאווה ("זו פגיעה בציבור הדתי") – מעליב את הציבור האחר בבירת ישראל, ומאכזב. זכותם לצעוד, זכותו של ראש העיר לא להשתתף, גם לא "להתנצל" על כך. אבל אם כבר נשאל על כך – שייתן נימוק שלא יציבו בצד הלא-דמוקרטי.

19.7.16.

אני מאוד אוהב את הסורים הדפוקים (זיתים).

מכון ז'בוטינסקי היה סגור ביום ראשון, כי כל עובדיו יצאו לטיול באזור בית שמש. בין השאר הם ביקרו בתל כייפא, הפחות נודע בין התלים שבאזור (לכיש, עזקה), ובבית המורשת של משטרת ישראל, שם שמעו שתי הרצאות: האחת של רפ"ק שלומי שטרית על פקודת המעצר נגד מנחם בגין ב-1952, והשנייה של ח"כ בני בגין, שהגיע במיוחד מירושלים, על הארכיון של מכתבי לכיש. מסתבר שהפוליטיקה מלפני 3000 שנה ויותר מרתקת לא פחות מהפוליטיקה העכשווית...

"אני מכנה את אבי מנחם בגין – 'הנפקד הנוכח ביותר בציבוריות הישראלית'," פתח את דבריו ד"ר בני בגין, ולאחר ששמע כי ההרצאה הקודמת עסקה באביו, הוסיף: "אני מקווה שלפחות בהמשך היום לא תשמעו עוד בגין..."

18.7.16.

אני מניח שערוץ הכנסת זוכה עתה לרייטינג שאולי מעולם לא היה לו. זוהי שעת השאלות לראש הממשלה, חידוש מבורך שהנהיג יו״ר הכנסת. ראש הממשלה משיב למגוון שאלות במגוון נושאים שעל סדר היום, ועומד היטב במבחן התשובות. כל תשובה שלו – עושה כותרת בערוצי האינטרנט, ואני כבר צופה את ההשתלחות נגד נתניהו מחר בכמה עיתונים. טוב שיש ערוץ הכנסת. הכנסת מזכירה היום את הפרלמנט הבריטי!

וככה זה נמשך עד שזהבה גלאון זרקה הערה גזענית מבחילה נגד זמר מזרחי. לפחות על דבר אחד ראוי רה"מ לשבח –  על האיפוק שלו, במיוחד מול הח״כיות של אגף השמאל, לבני ומיכאלי, ועל נועם תשובותיו.

18.7.16.

הטבלה לא משקרת: למרות הגל הגואה של ת"ד (תאונות דרכים), והמיספר המבהיל של הרוגים רק בשבוע החולף, הנה בביקור אתמול במוזיאון מורשת המשטרה בבית-שמש, ראינו טבלה סטטיסטית על מיספר ההרוגים בתאונות ב-1950 – לעומת מיספר ההרוגים ב-2015. הטבלה מוכיחה כי חלה ירידה משמעותית באחוזי ההרוגים מכלל האוכלוסייה בין אז להיום. הנתונים מדברים בעד עצמם. אבל במה זה מנחם לנוכח התאונות הקשות שאנו עדים להן מדי יום ביומו ב-2016?

* * *

מתי דוד

היי זו אני שלי יחימוביץ'

מפלגת העבודה מצויה תחת איום של מהפך שמאלני בתוכה

אם שלי יחימוביץ' תיבחר למנהיגת העבודה בהתמודדות הקרובה, עלול להתממש החלום של מהפכת תחריר ישראלי של השמאל הקיצוני.

לשלי יחימוביץ' יש תשתית ארגונית ותקשורתית עצמאית במפלגה, שמשרתת רק אותה. היא תחשוף יתרון זה לפעילות גלויה, לקראת ההתמודדות הקרובה, ותכריז על הקמת מפלגת שמאל ישראלי חדש (שי"ח), בתוך או מחוץ למפלגה, מותנה בתוצאות ההתמודדות.

במינשר שהפיצה לפעילים בימים אלה כתבה יחימוביץ': "זו שעת חרום להצלתה של אופוזיציה אידיאולוגית בישראל. היי זו אני שלי יחימוביץ'."

היא רואה את עצמה כאלטרנטיבה שתציל את המפלגה והמדינה. היא בטוחה שהיא מנהיגה סוציאלית. ריאלית. אינטלקטואלית. פונקציונאלית. אלקטוראלית. אידיאלית ופופולארית. היא תומכת באופוזיציה לוחמת וטוטאלית ללא הפסקה, של אידיאולוגיה ללא פשרה. היא חולמת להיות אנגלה מרקל. תרזה מיי והילארי קלינטון. יש לה פתרון לכל בעייה: אידיאולוגיה! יש לה תשובה לכל שאלה: אידיאולוגיה! יש לה מענה לכל תלונה: אידיאולוגיה! יש לה תוכנית לכל משימה: אידיאולוגיה!

שלי יחימוביץ' דוגלת באופוזיציה טוטלית ומאמינה במושגים טוטאליים. עבורה כל מה שמוגדר "ימין" הוא אסון. כישלון. חידלון וריקבון. ואילו כל מה שמוגדר "שמאל" הוא תמיד חזון. פיתרון ונכון. עבורה הפוליטיקה והחיים מתחלקים אך ורק לשניים. "הימין" הוא תמיד שלילי. ה"שמאל" הוא תמיד חיובי.

שלי יחימוביץ' בתקשורת ללא הפסקה: צבא התומכים והנאמנים שלה בתקשורת, פותחים עבורה מצלמות ומיקרופונים ללא הפסקה וללא מגבלה, כדי שהיא תוכל להפיץ ולשווק את דעותיה בכל נושא ועניין. בכל יום ובכל שעה. שלי יחימוביץ' מרואיינת ומשדרת ללא הפסקה בזכות התקשורת המגויסת עבורה. הדיווחים שהיא מפיצה לתומכיה, כוללים מצעד בלתי פוסק בנוסח: אני אמרתי, אני דרשתי, אני ביקרתי, אני יזמתי. אני הצעתי. אני הזהרתי. אני הסברתי. אני הוקעתי. אני תבעתי. אני תומכת. אני מתנגדת. היא במרוץ מרתון מאולפן לאולפן. היא פוליטיקאית יחידה שזוכה ליחס הזה מהתקשורת.

שלי יחימוביץ' מאמינה שהיא מגדלור אידיאולוגי של אופוזיציה לוחמת שמובילה ל"אלטרנטיבה סוציאליסטית מנצחת". היא ותומכיה הכניסו לשיח המפלגתי והציבורי רוחות ודעות של שמאל מדיני וכלכלי קיצוני בסיסמא: ביטחון OUT. רווחה IN. פיתרון לפלסטין.

שלי יחימוביץ' לא הפנימה שעדיף קפיטליזם מתוקן והומאני, מאשר חלומות וירטואליים על סוציאליזם מיושן. הנאומים המהפכניים שלה נגד הקפיטליזם נשכחו אפילו בסין וברוסיה. הנאומים שלה נגד בעלי ההון ונגד הקפיטליזם לקוחים מהטקסטים של התעמולה המרקסיסטית.

שלי יחימוביץ' לא הפנימה שמשמעותה של הפוליטיקה היא מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי קואליציוני הבנוי על פשרות. היא לא מבינה שעדיף להיות אופוזיציה יעילה בממשלה מאשר אופוזיציה עקרה לממשלה, יחד עם מר"צ והרשימה הערבית.

שלי יחימוביץ' הצליחה לגייס כמה אלפי צעירים בעלי דעות שמאלניות מאוכזבי מר"צ, שבעזרתם (הצבעה קולקטיבית) היא הפכה לאראלה ממפעל הפיס המפלגתי, שסייעה להכניס לכנסת כמה מתומכיה שחלקם הפכו לפיגוע אלקטוראלי. כמה חברי כנסת בעלי דעות קיצונית שאין להם שום קשר ורקע עם מפלגת העבודה.

* * *

אהוד בן עזר

"קפה סוסייטי" של וודי אלן:

סרט נהדר ונוגע ללב. לא להחמיץ!

מיד שהחלו הביקורות הקטלניות על הסרט והדירוג הנמוך שלו מצד המבקרים – ידענו שמדובר בעוד פנינה קולנועית שנתית של הגאון היהודי-האמריקאי וודי אלן ומיהרנו לראות את הסרט ולא התאכזבנו. איזה תענוג. איזה שפע. איזו אנושית עמוקה עם שביב בלתי פוסק של הומור וודי-אלני. איזו משפחה יהודית מרתקת ומשעשעת בשנות ה-30! אל תחמיצו! סרט נהדר ונוגע ללב! קולו האירוני של וודי אלן מלווה את הסרט כולו בתור מספר, וחוץ מזה כולם מדברים, משחקים ומתנועעים בשפה הוודי-אלנית הנפלאה!

העלילה לפי ויקיפדיה: בובי דורפמן (ג'סי אייזנברג) הוא הבן הצעיר של יהודי העוסק בצורפות בשנות ה-1930 בניו-יורק. אחותו הגדולה, אוולין, נשואה ועוסקת כמורה בבית ספר, בעוד שאחיו הבכור, בן, הוא גנגסטר. בובי שמאס לעבוד תחת אביו מחליט לעבור להוליווד, שם הוא עושה שליחויות עבור דודו פיל (סטיב קארל), סוכן שחקנים מצליח.

פיל מכיר לבובי את המזכירה שלו ווני (קריסטן סטיוארט היפה, המשחקת נהדר), על מנת שזו תעזור לו להכיר את הוליווד. בובי נמשך לפשטות של ווני וליופיה הרב ונשבה בקסמה. היא דוחה את חיזוריו ומספרת לו שיש לה חבר, עיתונאי בשם דאג. אולם למעשה לווני יש רומן עם פיל אשר הבטיח להתגרש מאשתו ולהינשא לה. ביום השנה הראשון של ווני ופיל, היא נותנת לו מכתב כתוב וחתום על ידי רודולף ולנטינו במתנה. עם זאת, פיל מספר לה שהוא לא יכול להתגרש מאשתו ושעליו לסיים את הרומן. ווני המאוכזבת מתאהבת בבובי והם מתחילים לצאת. פיל, אשר נהיה אומלל בעקבות הפרידה מווני, מתוודה בפני בובי על הרומן שהיה לו, מבלי לציין את שמה של ווני, ומספר לו שהוא החליט להתגרש מאשתו. בסוף השיחה בובי מזכיר את מערכת היחסים שלו עם ווני ושברצונו להתחתן איתה ולחזור לניו יורק. פיל המופתע פונה לווני ומציע לה לעזוב את בובי ולהתחתן איתו במקום.

בזמן שיחה עם פיל במשרד שלו, בובי מבחין במכתב של ולנטינו אותו הכיר מסיפור הפרידה של ווני ודאג. כשהוא מבין שדאג הוא בעצם דודו פיל, הוא מבקש מווני לבחור בינו לבין פיל, וזו בוחרת בפיל. בובי המאוכזב חוזר לניו יורק, שם הוא מתחיל לנהל מועדון לילה עם אחיו הגנגסטר. המקום הופך עד מהרה למקום מפגש של עשירים ובעלי עוצמה, מפוליטיקאים ועד גנגסטרים. בובי פוגש את ורוניקה הייז (בלייק לייבלי) הגרושה במועדון והם מתחילים לצאת ולאחר זמן קצר הם מחליטים להתחתן להקים משפחה.

 במהלך ביקור בניו-יורק, פיל וווני הנשואים באושר מבקרים במועדון בלילה ופוגשים את בובי. למרות שבובי נרתע תחילה מכך שווני השתנתה עד מאוד, הם מציתים מחדש את החברות שלהם ומתנשקים ב"סנטרל פארק".

בעקבות הרשעה ברצח, בן נשלח אל הכיסא החשמלי ובובי נשאר לנהל את מועדון הלילה לבדו. הפרסום בעקבות עונשו של אחיו מקדם את מועדון הלילה, ובובי נוסע ללוס אנג'לס כדי לשקול פתיחה של מועדון גם בהוליווד. הוא בסופו של דבר מחליט לוותר על הרעיון, אבל לפני שהוא עוזב, הוא וווני אוכלים ארוחת צהריים יחד בה היא מציינת בפניו כי היא ופיל עתידים לבקר בניו יורק, אך שניהם מחליטים כי עדיף שלא יראו יותר אחד את השני.

מיספר חודשים אחר כך, בערב ראש השנה האזרחית בובי בניו יורק בחגיגות במועדון שלו וווני עם בעלה במסיבת בית בהוליווד. כל אחד עם בן זוגו, אך שניהם נראים מהורהרים.

* * *

אהוד: סושי בר בדיזינגוף סנטר

אחרי הסרט "קפה סוסייטי" לפני הצהריים, במחירי כרטיס של פנסיונרים, בקולנוע לב ב"לב תל אביב" (דיזינגוף סנטר) וחיסול קרטון רציני של פופ-קורן – ירדנו רעבים לצהריים קלים ב"ריבר נודלס בר" היפני העממי, בכניסה הצפון-מערבית של הסנטר.

על כסאות לבנים גבוהים ליד דלפק עגול, עם כל התוספות היפניות ושפע הבחורות והנערות שזורמות מסביב – 2 מרקי מיסו נהדרים עם הרבה אצות-ים עלו 44 שקלים. סלט אינדונזי עשיר על בסיס עוף וירקות, 35 שקלים. מגשית סושי אבוקדו-סלמון, 23 שקלים. ס"ה 102 שקלים – לצהריים זולים. מומלץ. למרבה הצער אין להם מנות אחרונות.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ב: הפחד

יצחק דורה מפלוגה ג' שתת דם. הפגז שהרג את ברשי פצע אותו בירכו. הוא דחף תחבושת-אישית לתוך החור שנפער, קרע רצועה מחולצתו וחבש את הירך. מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים, שעלו על משלט 86, מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות, והם השיבו בקצב ובשאגות: "עליהום, עליהום! יא יאהוד!"

על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים, אך הכאבים גברו והוא נשכב. הערכת-מצב אמרה, שאם רצונו להינצל – עליו לעמוד על רגליו וללכת, אחרת המצרים יגיעו אליו. דורה בקושי התרומם על רגליו והחל לצעוד. כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך.

באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה, יורה ארצי מעין-חרוד, שעזב בין האחרונים את המשלט. יורה תמך בו ולא שעה להפצרותיו שיעזבהו לנפשו. יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה עלול להיהרג בגללו, אך יורה התעקש. הם מצאו גומחה בוואדי, התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה. לפרוץ עם רגל פגועה לשטח פתוח באור יום זוהי התאבדות בטוחה. הגשם גבר, ורוחות קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם. זרם המים בוואדי סלקא החל לעלות. הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים. כל עוד עמד דורה על רגליו, הוא איכשהו התקדם, אך משהתיישב – בגדו בו רגליו. יורה החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי, כך שיוכלו לצאת ממנו.

עם רדת היום, ובעזרת יורה, הצליח דורה לעלות על "המדרגות", לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי. עלטה נחתה ומסך עננים כיסה את השמיים. באופק לא נראה נצנוץ של אור. כל צעד לדורה היה בבחינת עינוי. הנעליים חרקו, שקעו בבוץ, ואדמה דבקה לסוליות. הם חצו ואדיות, שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת.

בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם. סוף לסיוט? לרגע חשבו לקרוא לעזרה, אך עצרו והאזינו. הדיבורים היו בערבית. משלט מצרי התנשא מעליהם, והם הלכו בחשאי למרגלותיו, אוחזים ידיים לבל יאבדו זה את זה. הגשם גבר והיה לברד.

הם הגיעו לצומת-דרכים. יצחק דורה, שהיה באפיסת כוחות מוחלטת ופצעו שתת דם, הציע שיפנו ימינה. לעומתו טען יורה ארצי, כי דרך זו תוביל אותם לרצועת עזה.

זמן רב עמדו והתווכחו.

"אני פונה ימינה," הודיע דורה נמרצות. האם התכוון ליפול בשבי? יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו לבד. לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק. אילו פנו שמאלה, מזרחה, היו מגיעים אל משלטי צה"ל.

לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור, כפר ערבי. לימים נודע ששמו: עבסאן-הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן. הם עצרו, האזינו, ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו שער נעול של אחת החצרות. הם גיששו באפלה, פתחו דלת של חדר ונכנסו פנימה. מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת, לידה שני שקים ריקים וסחבה בלוייה. הם פשטו את בגדיהם, שהיו ספוגים מים ועמדו ערומים כביום היוולדם. רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם רעדו מקור. בשקים ובסחבה שמצאו, ניגבו זה את זה והשתטחו על המחצלת. השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות. הם שכבו, ועל אף העייפות, החליטו להישאר ערים, כשהם רועדים מקור. לא אחת הציעו זה לזה להתכסות בשני השקים.

כעבור שעתיים הבחינו, מבעד לסדקי הדלת, בדמדומי שחר, ויורה לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור. לאחר זמן קצר שב וסיפר, כי ערפל כבד שורר בחוץ.

לפתע הופרעה הדממה על-ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם. יורה שוב יצא ובשובו סיפר, כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה מכוניות חונות, שלא הצליח לזהותן. הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב יצא, ויצחק התחנן:

"יורה נהג בזהירות!"

היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי.

בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר. הנער נבהל, רץ אל אביו, וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר. מיהרו החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי. היה ברור שהם עומדים לרצוח אותו. יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית, שידע עוד מימי לימודיו בבית-ספר התיכון בעין-חרוד, כי הוא קצין ישראלי ויענה כחוק רק לקצינים. שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו.

יורה הובל אל הקצין, שנהג בו מנהג קצינים. הוא חקר אותו מי הוא ומניין בא. יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו, כי בכפר מצוי חייל פצוע, השוכב בחצר סמוכה, והצביע על הכיוון.

הקצין שלח לשם כיתת חיילים. המראה שנתגלה הדהים אותם: אדם ערום, פצוע בירכו, שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו. סוריאליזם במיטבו. פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד. הם כיוונו לעברו רובים מכודנים, לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות:

"קום, אלבס!" (קום, התלבש).

יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר: "וולה, תעלו. מפיש בומבה, מפיש ברודה, אנא עיין!" (אנא, בואו, אין פצצה, אין רובה, אני חולה!) – והצביע על ירכו.

הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב. כך עמדו סביבו ברובים מכודנים והמתינו. משראו שאינו קם, הרהיב הסמל עוז, קרב אליו, טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר:

"איסמע, מליכּ פארוק קווייס, קווייס," (שמע, המלך פארוק טוב, טוב) – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש.

"מפיש פורסה..." (אין כוח...) – ניסה דורה להסביר, כשהוא פושט ידיו לצדדים.

שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה, עד שהחיילים הבינו כי לפניהם חייל פצוע, וכל רעה לא תאונה להם. היו שהרהיבו עוז, נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש. בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם. הם גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי.

"הלו, מה שלומך?" קרא לעברו.

"אוסקוט!" (שתוק!) – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח.

המצרים כבלו את ידיהם, חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר.

שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח, במגורי קצינים, ונהנו מיחס הוגן ומאוכל טוב. הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי, אך הפצע אט-אט הגליד. הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא.

משהחלו החקירות, החליט יצחק דורה לבדות סיפור: הוא פליט, יוצא מחנות המוות באירופה, ותיאר לפרטי פרטים את זוועות טרבלינקה, כפי שקרא בספרים. הוא הסביר להם כי כל משפחתו נספתה בשואה והציג את שיניו, שמאז ומתמיד היו פגומות, כהוכחה לסבלו הרב, והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו.

תחנתם הבאה היתה אל-עריש ומשם לקאהיר.

עם חתימת הסכמי שביתת-נשק עם מצרים, בחסותו של מתווך-האו"ם ראלף באנץ', ב-24 בפברואר 1949, יצחק דורה ויורה ארצי הוחזרו ארצה.

*

שרידי גדוד 13 שבו לשועוט, מזועזעים מן המפלה והמחיר. לגדוד היו עשרות הרוגים ומעל למאה פצועים, שאושפזו בבתי-חולים ברחבי הארץ. הכול התהלכו בתחושה שהגדוד סיים את חייו. איש לא הבין מדוע יגאל אלון התעקש לתקוף משלט מבודד בלב רצועת עזה ביום גשום, סוער, ללא אפשרות סיוע. האם מישהו האמין שניתן לבלום עשרות טנקים עם ארבעה מטולי פיאט ומספר זעום של פגזים? ומדוע חיל-האוויר לא סייע להם כפי שאלון הבטיח?

השאלות דממו והכאיבו. ממיק טען כי המג"ד היה חייב להתייצב על רגליו האחוריות ולהודיע למח"ט כי במזג-אוויר כה סוער הגדוד לא יֵצא למשימה. אולם פקודה, באותם ימים, גבלה עם קדושה. לא ידועים מקרים רבים של סירוב למלא פקודה.

שכבנו בבקתות וספדנו למתים. ממיק דיבר על ווי, וסיפר על חייהם בבית-יתומים ליד טהראן. כל אימת שהוגש להם אוכל – התנפלו עליו כזאבים טורפים. ברגעים ביקשו להשביע רעב של שנים. בינואר 1943 החל המסע לארץ-ישראל. הם צורפו למשלוח פליטים פולניים, שהפליגו באונייה לקאראצ'י (אז בהודו, כיום בירת פקיסטאן), בדרכה לתעלת סואץ. הספינה עגנה בעדן, מדינה מוסלמית, והילדים לא הורשו לעלות על הסיפון. הצפיפות בבטן האונייה כמעט חנקה אותם. לבסוף הגיעו למצרים, לעיר סואץ, וחיילים ישראלים מפלוגת "סולל-בונה", ששרתו בצבא הבריטי, עלו על הסיפון, וכשהחלו לדבר אידיש  – פרצו הילדים בבכי ונדבקו בכל-כוחם לרגליהם, כאילו פגשו בהוריהם.

"אי-אפשר לשכוח מראות אלה," נחנק ממיק מדמעות.

בליל ה-27 בדצמבר, לאחר ארוחת-הערב, נערך בשועוט טכס הדלקת נר ראשון של חנוכה, והמג"ד אלן חורין הזכיר בדבריו את נס חנוכה והשווה את גיבורי המכבים לגיבורי משלט 86, שלחמו מעטים מול רבים בחירוף-נפש ובהקרבה עילאית, והיכו באויב מכה גדולה ומרה. הגדוד מילא בהצלחה גדולה את המשימה שהוטלה עליו, אך לא עת לנוח על זרי דפנה. משימות נוספות מוטלות על הגדוד, עד שיגורש הפולש המצרי מן הארץ.

*

כעבור שנים יספר נחום גולן, מפקד חטיבת "גולני":

"ראיתי קרבות רבים בחיי, אך איני זוכר מסירות-נפש רבה כל-כך, גילויי גבורה כמו באותן עשרים שעות של לחימה במשלט 86. עשינו הכול כדי למשוך את המצרים לקרב, ושילמנו את המחיר. גדוד 'גדעון' יצא במזג-אוויר קשה: גשם, סופות חול, הצפות, בוץ – מסע לילי רגלי מפרך לעבר המשלט המוחזק על-ידי המצרים.

"היתה הרגשת כישלון בגלל הנסיגה והקורבנות. מבחינה צבאית הפעולה הצליחה. למשלט 86 לא היה כל ערך צבאי, לבד מן העובדה שהיתה זו פעולת הסחה שנועדה לרכז את המצרים ברצועה. נכון, שילמנו מחיר יקר, אבל אין ספק שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה המזרחית, שהיא העיקרית במבצע זה. יכולנו להשיג זאת במספר נפגעים קטן בהרבה, אלא שנפלנו קורבן לתנאי לחימה ומזג-אוויר קשים, שמנעו החשת תגבורת."

*

מחלקה מפלוגה ב', מתוגברת בחולייה של "המסייעת" שכללה את דויד פליק, זליג ואותי, נשלחה למשלט 108, מול מחנות רפיח, כדי להחליף יחידה מגדוד אחר.

ההפגזה החלה מיד עם בואנו. המשלט היה חשוף לעין האוייב, וחל איסור חמור להסתובב בו. צלפים מצריים התמקמו על גבעות סמוכות, וכל ניסיון להוציא ראש, לווה באש.

מצפון-מערב התנשא משלט 86 הארור, ומדרום כתם ירוק, פרדס. מדי-פעם נשאה עימה הרוח ניחוחות שהזכירו את פרדסי העמק. כל ערב נערך על המשלט טכס הדלקת נר חנוכה בניצוחם של חיילים חובשי כיפות. בליל שבת, לפנות-ערב, הם קידשו על היין ושרו זמירות-שבת. ממחנות רפיח עלה באותה עת קולו המסולסל של המואזין – מקהלה סוריאליסטית בשני קולות.

שבת בבוקר, האחד בינואר 1949. בבירות העולם הגדול חגגו ראשיתה של שנה חדשה בנשיקות, בזיקוקין-די-נור ובשתייה כדת, ואנחנו – בספיגת פגזי תותחים, הפצצות מן האוויר ואש מקלעים ומכונות-ירייה.

זליג שלף מתרמילו בקבוק וודקה והציע שנרים כוסית לחיי השנה החדשה.

"זליג, מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?" שאלתי.

"שנשוב בשלום לשועוט."

ליותר מזה לא היינו מסוגלים ליחל...

חיילי הפלוגה הדתית פנו אל זליג ואל דוד פליק וביקשו שיצטרפו למניין, לתפילת השחרית לשבת. דוד פליק נעתר ברצון ואילו זליג סירב בתוקף. לדבריו, הוא גמר סופית עם אלוהים. קרון-המוות, שבו נסעו ללא אוכל ושתייה שמונה-עשר יום, היה דחוס ברבנים ובחסידים, שהתפללו וביקשו מחילה מן האל וייחלו לנס. לא אחת זעקו: "אשמנו, בגדנו," מכים על ליבם, כאילו בהם האשם, ובין תפילה לתפילה אמרו "תהילים". בליבם האמינו כי קול שוועתם יפתח שערי שמיים, והאל יצילם, ואילו אנו, "הכופרים בעיקר" – נתפגר.

איש מהם לא הגיע חי לבוכנוואלד...

בזמן התפילה הופצץ המשלט מן האוויר, והמתפללים נאלצו להפסיק את התפילה ולחוש לעמדות. אחת הפצצות נפלה סמוך לעמדת ה"בזה", דקה לאחר שזליג ואני כיסינו את המכונה בברזנט לבל תירטב בגשם. לאחר ההפצצה דמה הברזנט לרשת-דייגים.

דוד פליק הביא למשלט לוח שחמט ופיסל כלים מליבתו של לחם. שיחקנו, ואף הצגתי בפניהם חידות-שחמט שזכרתי מן הימים במוסד-החינוכי. מצאתי עצמי שב אל תחביבי הישן, אל השחמט, שכה עמלתי להדבירו.

התעוררתי עם תחושות פחד ויצאתי לשמירה. הלילה היה אפל וקר. תותחים רעמו והבזקי אור בהקו מרחוק, ממחנות רפיח. סיירתי סביב המשלט כולי אפוף פחדים. לראשונה ליבי אמר לי: "היזהר, מלאך-המוות סימן אותך כקורבנו הבא." חשתי רעידות מוזרות בגפיי, ושיניי נקשו מקור. מצאתי עצמי הולך עם כדור בקנה ונודר נדרים: לאלוהים, לסטאלין, לאפיפיור – לכל מי שמסוגל לשמור עליי. כל "יציאה" של פגז הקפיצה אותי לשוחה, וליבי הלם בעוז. ניסיתי להעלות באוב את נעמה, אך דמותה משום-מה לא עלתה. חשתי צורך לדבר, לשפוך בפני מישהו את ליבי ההומה, לספר על חיי, על רגשותיי, אך איש לא היה ער.

לראשונה קלטתי אותן תחושות-מוות הפוקדות את ההולכים למות, ונזכרתי בווידוייהם של יוסף זינגר, טופצ'יק, יהודה אלטמן וּוָוִי.

בקושי סיימתי את השמירה. שבתי למקלט, נשכבתי בתוך שק-השינה כשכולי רועד מקור. סיוטים לא הירפו ממני, ובבוקר נתן לי החובש גלולת הרגעה והציע שאלך לאכול.

"אם אצא – לא אחיה," אמרתי לו, כשידי מעסה את חזי ומנסה להרגיע תחושות-בטן.

פליק נגע במצחי ונענע ראשו בדאגה.

"אתה חולה. תמשיך לשכב," והביא לי אוכל מן המטבח.

"אם חייל מרגיש פחד – צריך לתת לו להתגבר עליו בכוחות עצמו," הסביר דוד פליק, וסיפר על חיילים בצבא האדום שנתקפו פחד, והרופא הצבאי המליץ לשחררם עד שיתגברו. נזכרתי בברמבייב, מ"אנשי פאנפילוב", כשהצבא הגרמני עמד בשערי מוסקבה, ומרוב פחד ירה לעצמו כדור ביד, והמג"ד הקאזאחסטאני מומיש-אולי, שלא הבין כי פחד מחייב טיפול, הוציאו להורג למען יראו וייראו.

כל אותו יום לא יצאתי מן השוחה. בקרבות שבהם השתתפתי עד כה חשתי לרוב ביטחון יחסי. כך היה בסנדלה, בחירבת-מעין, במשלט 86, אך הפעם זה היה אחרת.

זליג סיפר כי כשהיה "שם" – לרוב ידע מתי צפוייה סכנה ומתי הכול יעבור בשלום. היה זמן ש"התפרנס" מעצמות שגנב ממאורת כלבו של מפקד המחנה.

לילה אחד חש שאין זה "הלילה שלו" ולא יצא לגנוב, אף שרעב ככלב.

למחרת, במיפקד הבוקר, סיפר מפקד המחנה כי כלבו חלה כתוצאה מאובדן משקל. לדבריו, מישהו גונב את מזונו. באותו לילה ארבה כיתת-משמר גרמנית מאחורי מאורת הכלב, כדי לירות בגנב.

אינסטינקט? תחושת-בטן? החבר'ה הירבו לדבר על תחושות ופחדים.

הרבינו לצאת למארבים. תקפנו משלטים מצריים ושבנו לפנות-בוקר קרועים, קפואים, ואלונקות בידינו. סירבנו לישון על מקומות הנפגעים, ושקי-השינה שלהם נותרו מגולגלים – מצבות אילמות...

*

הארבעה בינואר 1949. לילה גשום וקר. צורפנו ככוח מאבטח לפלוגה מגדוד אחר, שעמדה לכבוש את משלט 102 – רכס כורכר שבראשו בליטה שהזכירה פִטמה של אישה.

מדרום נמצא "משלט בית-הקברות" – עוד פטמה שהשלימה חזה של אישה. התוכנית היתה לפרוץ את מערכת הביצורים שממזרח למחנות רפיח, לחדור אל בסיסי הצבא המצרי, שבהם חונים טנקים ותותחים – ולפוצץ הכול.

קרבנו בחשאי והגענו למרחק של כמה מאות מטר ממשלט 102. בין היוצאים לפעולה היה החבלן מנחם אגמון מבית-אלפא, שהצטייד בכלי-פריצה ובשני צינורות בונגלור – צינור הממולא בחומר-נפץ, שנועד לפוצץ חוטי-תיל דוקרניים ולפרוץ דרך לכוח מסתער. מנחם נקבע לחבלן מיספר שתיים. אם חבלן מיספר אחת ישחיל את הבונגלור בין גדרות התייל, וזה לא יתפוצץ, ייצא מנחם ויניח בונגלור שני.

קור עז שרר. שמיים זכים וכוכבים זוהרים. מרחוק הבליחו אורות קלושים של מחנות רפיח, וכדורים נותבים התעופפו באוויר. מדי-פעם נשלחו השמימה קרני זרקורים עצבניים בתורם אחר מטוסי אוייב.

"עושה רושם שהמצרים מתוחים מאוד הלילה, וזה הזמן לדפוק אותם," לחש זליג.

מרחוק נשמע שאון גלים שהתנפץ אל החוף בחימה ובשצף קצף. הכוח נע בכבדות. בוץ דביק נלוש ודבק בסוליות הנעליים והשמיע קולות של מציצה. רוח סחפה גבעולים, שיירי אשפה ממחנות רפיח וגרגרי חול. לילה מרופש.

הגענו למרחק של כמה מאות מטרים מגדר המשלט, ושכבנו על החול הלח.

חבלן מיספר אחת יצא לדרכו. הוא לקח עימו מוט בונגלור, זחל עד לגדר, השחיל את הבונגלור מתחת לגלילי התיל, הדליק את פתיל-ההצתה ומיהר לשוב.

ציפינו במתח להתפוצצות, שבוששה לבוא. מה קרה, בונגלור עקר?

לפתע נשמעה לחישה רועמת של המפקד:

"חבלן מספר שתיים, קדימה!"

מנחם אגמון התרומם והחל לנוע לעבר הגדר. כעבור זמן-מה התרומם זיקוק לשמיים, ומנחם נשכב סמוך לגדר, ואז קרתה התפוצצות.

"מנחם נקרע לגזרים!" נפלטה זעקה מתוכי, ונשכתי בכוח את שרוול מעילי. אפילו גווייה לא תישאר. מנחם נמנה עם חבריו הטובים של מאיר אלוני. יחד הם שירתו בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, והירבו להתרועע. בעיני רוחי ראיתי לווייה, כשמזכיר-הקיבוץ מציין את חברותם העמוקה בתנועה, בבריגדה, בגדוד 13 – ומסיים את דבריו בפסוק המקראי: "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו."

מנחם עבר בשלום את כל מוראות המלחמה בנאצים, ולאחר המלחמה נשאר באירופה וסייע בארגון "הבריחה".

והיו שמועות שנמנה עם יחידות הנקמה בנאצים...

קולות של מקלעים ופגזי מרגמות קרעו את הלילה. הכוח הכובש עלה על המשלט ונערך לטיהורו. ואז, קרה אסון: כמה פגזי תותחים נפלו בליבה של המחלקה הפורצת, ומפקד המחלקה וכמה מן הלוחמים נפגעו, נוצרה מהומה, המערך התוקף התערער והכוח נסוג מן המשלט.

אך מה רבה היתה שמחתי כשלפתע הבחנתי, בין החיילים הנסוגים, במנחם אגמון, ההולך ומתנדנד כשיכור.

"מנחם, אתה בסדר?" נחנקתי מהתרגשות, רצתי אליו וטפחתי על גבו.

הוא חייך ונענע בראשו. הלכתי לידו. זמן-מה לא היה מסוגל לדבר. אט-אט התברר, כי ברגע שהזיקוק עלה לשמיים, הוא היה סמוך מאוד לבונגלור הראשון, ש"נזכר" להתפוצץ. מנחם חטף מכת-הדף עזה בראשו והקסדה "התלבשה" בכוח רב על גולגלתו.

"הקסדה הזאת הצילה את חיי!" הוסיף והצביע עליה. "לאחר הפיצוץ שכבתי על הגדר והכוח פרץ קדימה."

"למה לקח כל-כך הרבה זמן עד שהבונגלור הראשון התפוצץ?"

"חבלן מספר אחת חיבר פתיל-השהייה ארוך מאוד, ומפקד-הפעולה איבד את סבלנותו ושלח אותי במקומו. וכשסיפרתי לחבלן הראשון, שהוא כמעט הרג אותי – חטף שוק ופרץ בבכי. אגב, אילו נפגעתי לא הייתי נחשב לחלל צה"ל. התנדבתי למלחמה, ולא חויילתי רשמית לצה"ל."

*

שבנו לשועוט. באחד הערבים חשתי צורך לשתף את נעמה בכמה מחוויותיי:

...קרבות הנגב היו מרים וקשים. לאחר הקרב על משלט 86, שבו נפלו ווי ומאיר, המשכנו לשבת על משלטים, לפשוט בלילות על משלטי אוייב, ולפנות-בוקר שבנו ואלונקות בידינו. סדר הנופלים תאם איכשהו את שורת שקי-השינה. נהגנו להתבדח ולחשב את הלילה שלאחריו נצא לחופשה ארוכה.

ובאותו בוקר, כשנשאנו על אלונקה את אחד החבר'ה, ששק-השינה שלו היה צמוד לשלי – ידעתי כי הגיע לילי. קרוב לחצות יצאנו. כל הדרך הרהרתי בחיי הקצרים וספדתי לעצמי בלי בושה. הלילה היה בהיר וצלול. מדי פעם הדהדו התפוצצויות.

בחשאי התגנבנו למרגלותיו של משלט, ממתינים לפקודת הסתערות. שכבנו ללא ניע. הכפור התעלל בנו בלי רחמים. רעדתי מקור והזעתי מפחד. כדור נותב חלף, ומרחוק נצנצו אורות רפיח. לא חשתי את גופי, הקור חיסל אותי כליל. הייתי מת מבחינה נפשית – מצפה לכדור שיבצע את המוטל עליו. אפילו הגיתי בחבריי מתוך אהדה, משקל זה שיעמסו על גבם!...

מישהו לידי החל להשתין, וריח חם ומתקתק התפשט באד מהביל. שאבתיו בנחיריי הגלודים, שרטטו מהנאה אחרונה.

"אתה משקשק כמו משאבת-מים בפרדס ערבי," הפטיר המפקד, והגיש לי בקבוק קוניאק. חלצתי את פקקו, ופיותינו נצמדו בלהט. פתחו הנוזלים במחול מוות, וקיבתי בערה. היה זה אחד מאותם לילות שחשתי כי גורלי נחרץ, אך לא הייתי מסוגל להשתמט מן הפעולה.

שאון האלחוט נדם. כיווצתי את רגליי, דרכתי בדי עמל את שריריי, ואצבעי נדדה אל שמורת ההדק. הייתי מוכן להסתערות אחרונה על תקוותיי האבודות.

פתאום מצאתי את עצמי מהרהר: "מהו המשפט האחרון שאפלוט לפני שהכדור יחסל אותי?" – דויד פליק סיפר פעם שבצבא הרוסי, ברגעי הסתערות, חיילים שאגו: "למען המולדת ולחיי החבר סטאלין!" – ואני מצאתי חרוז:

"למען האומה ולחיי נעמה!"

ציפינו במתיחות לשלוש הנקישות המוכרות, שפירושן: "הסתער!"

הנקישות התמהמהו.

הדממה האלחוטית הופרה בקול לחישתו האיטית של מפקד-הפעולה:

"שובו, שובו, אני אומר שנית. שובו. סוף."

בינואר נפתח משא-ומתן ברודוס בין המשלחת המצרית למשלחת הישראלית, והפעולה בוטלה. ההיתה זו יד הגורל? ואילו התאחרה אותה חתימה ביממה, האם הייתי כותב לך מכתב זה או אולי מוטל כבר מתחת לערימת עפר?"

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בהמשך הוסיף אלאור אזריה בעדותו אתמול בבית המשפט הצבאי: "אני מרגיש בגידה מהמפקדים שלי. אני מסביר להם שזה אירוע אמת ראשון שלי, פצוע ראשון שלי, פעם ראשונה שאני יורה בבן אדם. תוקפים אותי, לא מנסים להבין אותי בכלל. תום שומע ממני רק חצאי דברים. המג"ד לא מקשיב בכלל. ישירות תוקף. משפיל אותי מול כולם. מפקדים שסמכתי עליהם. תוך כדי אני שומע התבטאויות של שר הביטחון, הרמטכ"ל, לא יודע מאיפה הם שומעים את מה שהם שומעים, יוצאים בהודעת גינוי נגדי בלי שהם יודעים בפועל מה קרה שם. לא מחכים לסיום הליך, לחכות לשמוע ממני את הדברים ויוצאים בהצהרות. בדרך הזאת אני כבר מאבד את כל האמון גם במפקדים, בכל צמרת צה"ל, בשר הביטחון. הרגשה שזרקו אותי לכלבים בגלל פחד מעיתונאות, תקשורת אולי, שהראו סרטון שמציג בצורה מגמתית מה שהוא רוצה. הוא מוצג גם בלי קול. אין לי אמון, זו ההרגשה שלי." ["הארץ" באינטרנט, 24.7.16].

אהוד בן עזר: אלאור אזריה היה עלול להיות בן או נכד של כל אחד מאיתנו – שהופך להיות שעיר לעזאזל בסיטואציה דומה, ומאוד לא קלה. אני מזדהה במאה אחוז עם דבריו. הוא קורבן של הנסיבות ושל הצביעות של אלה שמעליו, שניחנו כנראה במה שהצרפתים מכנים – חוכמה של חדר-המדרגות, כלומר, שלאחר מעשה. הוא לא אמור להיות נאשם. מי שצריך לעמוד למשפט צבאי הוא האוייב – הצלמים הפלסטיניים השכירים של הארגון האנטי-ישראלי "בצלם", אשר באופן מופקר הצבא מרשה להם לצלם פעולות שלו, צילומים שהם פשע של ריגול בעת מלחמה! ­– אותם יש לכלוא בבתי-סוהר למשך תקופות ארוכות או לגרש לעזה, ואת אלאור אזריה יש לשחרר מיד ללא שום כתם בתיקו האישי!

* לאהוד היקר, תודה על המכתב העיתי המלא והגדוש שאני מוצא בו טעם זקנים ושמחת נעורים. קניתי לאחרונה את "ספר הגעגועים", אמנם אני לא מגיע לגילך, וגם לא גדלתי בפרדסים, אבל זה בכל אופן הזכיר לי קצת את ילדותי בירושלים, איכשהו מצאתי משותף לכלי הבית ולמשחקי הילדים בשנות ה-50.

מה שרציתי להעיר, מתחום התמחותי, שם, בעמ' 300 – אתה כותב "בקי בהטייה – כלומר מזיין מאחור, על פי מקורותינו," וטעית טעות חמורה! – "בקי בהטייה" הוא מי שיודע לזיין דרך הכוס, אבל מבלי לבתק את הבתולים, מומחיותו של האמורא שמואל, (נדה סד ע"ב)  ושל אנשי א"י בכלל (כתובות ו ע"ב). לא היתה דרכם של רבותינו הקדושים לזיין בתחת!

בברכה,

הרב יהודה לייב שבדרון

אהוד: כְּבוד הרב, לאור דבריך נראה לנו כי מדובר במשגל נסוג. ואגב, האם אתה בן-אדם אמיתי ורב – או סתם מתיחה נחמדה הנשלחת אלינו מכתובת המייל של ריקי לוי?

* הגיעה אלינו מצגת מהאנדרטאות של האמן אליעזר ויסהוף, ושם, בעיר הבלופים ראשון לציון, יש תבליט באנדרטה:

"1882 קמה ראשון לציון ראשונה במושבות העלייה הראשונה."

אומרים שהנייר סובל הכול, אבל גם האבן? האין גבול לשקרים? לא שמעתם על פתח-תקווה של סבי, יהודה ראב, שהדריך גם את ראשוני המתיישבים שלכם?

* שלום רב לך דורון גיסין היקר. תודה וחן חן על המייל שלך. דבריך לא רק שלא נזרקים לרוח כי אם נקראים ונקראים. אני נהנה מהם מאוד וכן יתר חבריי אליהם אני שולח את כתיבתך.

אתה קודם כל מבין מהו סיפור (מעטים יודעים מהו סיפור, שזה דבר עם נשמה ודינמיקה  וחיים משלו וכו). ולא חשוב מהו אחוז הכזבים בו, הוא שאמר גדול המספרים גארסייה מארקס ש"החיים הם לא מה שחיית אלא מה שאתה זוכר מהם ואיך שאתה מספר את מה שאתה זוכר," ועוד) – וכל סיפוריך שמורים עימדי. חבל שאתה לא כותב יותר ובעבר כבר ביקשתי מאהוד בן עזר להאיץ בך להעשיר אותנו בפירות קולמוסך. אני שמח שסוף סוף הגעת בעצמך למסקנה שאתה צריך להעלות על הכתב את מה שאתה זוכר ומה שיש באמתחתך.

אם אתה קורא את עיתונו של אהוד בן עזר אתה יודע כמוני מהי כמות המלל העצומה שמופיעה  בו ללא תכלית, ומכאן הסיפורים הם הלחלוחית, ושלך לחלוחית משובחת.

כמעט כל הכותבים בעיתון מרוכזים כל-כך בעצמם ובמה שכתבו בפייסבוק (דברי אלוהים חיים) עד כי לא עולה על דעתם שיש גם לומר מילה טובה פה ושם למי שטורח ושולח סיפור לעיתון.

ההסבר לתופעה הוא פשוט: בני ישראל קיבלו עשרה דיברות מהר סיני. בגלל האופי הישראלי צימצמו את העשרה לשניים, אל תפרגן ואל תקשיב. וראה תוכניות טי וי שבהם משתתפים ארבעה אנשים, כולם מדברים בו זמנית ואיש לא מקשיב לרעהו. ועל הפירגון אתה יודע, כלומר על חוסר הפירגון.

ועוד בעניין הצימצום, קדושינו היושבים בעיר מרכזית (בה נסבו רבי טרפון ועוד, וראה הגדה של פסח) צימצמו את כל תרי"ג המצוות לאחת בלבד, היא מצוות פרו ורבו, כלומר היא הזיונים. כל היתר בטל בשישים וזו תמצית חייהם (חזיתי בכך בגלל עבודתי שם).

בברכה וכה לחי,

ד"ר י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* שלא כמו יצירותיו של המשורר הקניבל מחמוד דרוויש, המאיים בשיריו לאכול את בשרנו ומאחל לנו שנשתה את הים – אף אחד מהשירים, הרומאנים והסיפורים של אהוד בן עזר אינו נמצא בתוכנית הלימודים של בתי הספר בישראל וגם לא בחוגים לספרות באקדמיה, ועל אף אחד מהשירים, הרומאנים והסיפורים של אהוד בן עזר – לא נערכה מעולם תוכנית בגלי צה"ל ובאוניברסיטה הפתוחה.

למה?

אולי כי הוא לא גרפומן פרו-פלסטיני שונא ישראל אולי כי הוא לא גרפומן ובכיין עדתי שונא אשכנזים אולי כי הוא לא "סופר חשוב ומשעמם" אולי כי הוא סתם סופר נידח שכאשר בעוד עשרות שנים תישכחנה מרבית היצירות העבריות המהוללות של ימינו – תעמודנה יצירותיו, המכונות אצל האידיוטים "פורנוגרפיות" – בכותל המזרח של הספרות ושל התרבות העברית הארצישראלית, ואנשים עדיין ילקקו את האצבעות לקרוא בהן, כי הן לא תתיישנה.

* בשעתה כתבה גברת מדופלמת אחת עבודה על שלושה סופרים "עיראקיים", סמי מיכאל, שמעון בלס ואהוד בן עזר. מה רבה היתה אכזבתה כאשר התברר לה שרק שניים מהסופרים הללו הם ילידי עיראק. העבודה התבטלה, כי אי אפשר לדון ברומאן "המחצבה" אם מחברו אינו יליד עיראק אלא סתם "אשכנזי" מפתח-תקווה.

תקופת זמן היתה "המחצבה" (1963) ברשימת 200 הספרים המומלצים של מערכת החינוך – אך היא הוצאה מהרשימה כאשר הוחלט שבנושא הזה אפשר ללמד רק יצירות "אותנטיות" של סופרים ומשוררים יוצאי עדות המזרח.

כשנוצרה הסדרה "לשון המראות" בטלוויזיה החינוכית בעריכתו של פרופ' גרשון שקד, הסרט "המחצבה" בבימויו של רוני ניניו, לפי הרומאן – כבר היה קיים, והיתה גם קלטת וידאו שלו בידי עורכי הסדרה. ואולם שמו של בן עזר לא נזכר בפרק העוסק בעליות ההמוניות אלא שמם של שני סופרים עבריים אחרים, שהאחד מהם "עיראקי" שקטעים מהרומאן שלו הומחזו בעליבות לסדרה, וזאת תוך העלמת קיומו של הסרט "המחצבה" הקיים כבר, והסופר השני – לא היה קשור כלל לנושא אבל היה חביבו של העורך.

שמו של אהוד בן עזר אינו נזכר כלל בין עשרות הסופרים שביצירותיהם עוסקת הסדרה "לשון המראות", כי כנראה בעיני יוצריה – הוא לא היה שייך לספרות העברית, ולכן גם "המחצבה" שלו – יוק!

* מוטי הרכבי: קראתי באיזשהו מקום שאל״מ בוכריס כבר מודה שהוא נישק חיילת. כשאני חושב על זה, הוא עושה לעיתונאים מלאכה קלה. תארו לכם שהיה מודה שנישק חייל. כאן היתה לעיתונאים בעייה קשה. אם ימשיכו להתקיף הם עלולים להיחשב ככאלה שהם נגד האוכלוסייה הגאה. דבר שאין לו סליחה ומחילה בימינו. למזלם נישק חיילת.

בעוד אני כותב על זה, קראתי שבחיפה סגרו מועדונים שהיפלו אתיופים לרעה. גם כאן למזלם של העיתונאים מלאכתם קלה. תארו לכם שהיו מפלים מתנחל, חובש כיפה וימני. זה היה נהדר – כך יאה וכך נאה. אולם תארו לכם שאותו מתנחל חובש כיפה וימני – היה אתיופי ואפילו שייך לאוכלוסיה הגאה. אז כאן יש דילמה. מה יותר חשוב – להפלות מתנחל, חובש כיפה וימני, או לרומם אתיופי הומו?

לא יודע את הפתרון, תחליטו אתם.

* התקשורת הנאורה בישראל מודה לרוצחות ולרוצחים ה"פלסטיניים" על כך שיש סיבה למעשיהם שאפשר להבין אותה [אקיבוש] ויש במי לתלות את האשם ובמקרים מסויימים אפילו להצדיקם [רוגל אלפר, תאיר קמינר] – וזאת בניגוד לרוצח האיראני-הגרמני הצעיר בליל שבת האחרון במינכן, שאין למצוא שום סיבה מוצדקת למעשיו, לא מהצד המוסלמי-קיצוני ולא מהצד הגרמני-גזעני.

* מעניין כי בכל פעולות הטרור הרצחניות שאירעו לאחרונה ביבשת אירופה בידי מוסלמים קיצוניים – נפקד כליל מקומם של ה"פלסטינים".

למה?

כי טוב להם בארץ-ישראל משני צידי "הקו הירוק" ולא עולה כלל על דעתם להגר מ"גן העדן" הבטוח שבישראל ושבחסות צה"ל – "גן עדן" (יחסית לאיזור כולו) שחלקו מתקיים בסבסוד נדיב ומושחת לַ"פליטים הפלסטיניים" הנצחיים דור רביעי וחמישי – אז מה פתאום שיעלה על דעתם להגר מכאן לאירופה, לתנאים של סכנת חיים, פליטוּת ועוני!?

הם אמנם "פלסטינים" אבל הם לא "סורים" ולא "עיראקים" ולא "נוצרים" ולא "יזידים" ולא מסכנים ולא מטומטמים ולא משוגעים. תראו לנו מסגד אחד או כנסייה אחת או יישוב ערבי אחד בארץ-ישראל – שהופצץ ושהושמד כאן לאחרונה ושהפך לעיי חורבות!

וכמובן שאיננו מתכוונים לתקופת מלחמת השחרור, 48', זו ה"נכבה" שלהם – שבמהלכה הם שחטו את מגיני גוש עציון.

* במקום כל הקשקשת האינפנטילית סביב ציור העירום של כביכול שרת המשפטים איילת שקד – היינו מצפים ממנה להפגין חוש הומור בריא ולהכריז כי הציור של דמותה מאוד מצא חן בעיניה והיא מודה לצייר האלמוני שעשה עליה טרמפ תקשורתי – וכך היינו נפטרים מכל הקשקשת האינפנטילית.

* במרוקו אמנם לא היו מחנות השמדה, אבל הוריו של ההיסטוריון החדש ארז ביטון, שנולד באלג'יר – באו ממרוקו, ולכן צריך לחייב את ילדי בתי הספר בישראל לבקר במרוקו כדי ללמוד את המורשת היהודית-העברית-הערבית המפוארת – לפיה נקראו הילדים והילדות במרוקו בשמות כמו מואיז, אלבר, ז'אק, ריימונד, ז'ורז'ט וז'קלין.

* ככל שחולף הזמן והטרור המוסלמי אינו חדל יש לנו הרגשה שלא מן הנמנע הוא שטראמפ יהיה הנשיא הבא של ארה"ב – בניגוד לקלינטון החיוורת, כי נמאס לאמריקאים מהפוליטיקלי קורקט ומדירדור מעמדה של ארה"ב בתקופת אובמה ושרת החוץ שלו, קלינטון, בתקופת כהונתו הראשונה.

* המשורר והמתרגם מרוסית לעברית, טינו מושקוביץ, מספר שהוא קורא המון שירה וספרות עברית וזה משעמם אותו. "זה חסר תנופה, באותה השפה הנמלצת, עם המטאפורות הקלושות ותיאור אורחות-החיים של הבורגנות הזעירה," הוא מסביר. הכול, בעיניו, צפוי עד כאב. "[דוד] גרוסמן? אני לא מחשיב אותו בכלל. אני חושב שהוא סופר גרוע. ממש גרוע. אני לא חושב שברוסיה הוא היה עובר איזשהו סף, כי עדיין יש שם היררכיות. עדיין יש הבדל בין רומן סתמי לרומן שנכנס לקאנון ובין סופר טוב לסופר להמונים. פה, בארץ, ההבדל נמחק לחלוטין. וגרוסמן הוא סופר להמונים. אתה קורא את הטקסטים שלו – זה קלוש, סתמי וצפוי כל כך. לעוז ולא"ב יהושע יש ספרים מעולים, אבל הם פשוט נכנסו ללופ הזה של סופרים שצריכים להוציא ספר כל שנתיים, וזאת בעייה. כמה ספרים טובים יש?" ["הארץ", "גלריה שישי", 22.78.16. בקיצורים אחדים].

אך מה לעשות ולמרבה הצער – השירים וקטעי השירים של מושקוביץ עצמו, המובאים בכתבה, נראים יבשים מאוד ומלאכותיים, אולי משום שהעברית לא היתה שפת-אימו. לכן אנחנו חוששים שהוא רחוק מאוד מלהיות משורר עברי.

ובאשר לתרגומיו מרוסית, שפטו אתם. הנה קטע מתרגומו לפרולוג ל"הניצחון על השמש" מאת קרוצ'וניך שכתב חלבניקוב, זאת לפי דברי מושקוביץ בראיון:

"הֶחְדֵּשִים מְלוּחְשָשִים / אנשים! אלה מכם שנולדו, אך לא מתו עדיין! מהרו לבוא אל הַבֵּיתְבּוֹנֶן או הַחֶזְיוֹנוֹעַ. / מָחָרְתָנִים, / הַחֶזְיוֹנוֹעַ יובילכם, / הַנֶּחְזָע, הוא הנֶּחְוֶה ערגה עזה / צביר נשיאים חמורי אֲחִיזָע / בְּנוֹת־אַכְזָר וּזְוָעָנִים, חדוּרֵי-עוֹלץ, צְחוֹקָנִיּוֹת וְהִילוּלַאִים מחוץ לארץ יעברו בפני מֵישִירֵי הַסֶּקֶר, מַפְנֵי הַהַצֵץ וּמַשְקִיפֵי הַרְאוּת המטים אוזניהם: דָּרֵי-עָבָר, בָּרֵי-נוֹתָר, רַבֵּי-נִגְמָר וְשוֹהֵי-חֲלוֹף; מְפַזְּמֵי-הַזֶּמֶר, / מְהַלְכֵי-הַצְּעוֹד, מְכַנּסוֹת-הזמן, אצילוֹת-הַהֵיבֵּט, הנוטלוֹת גורלות וְהַזּוּטָאִים. / מכנסות-הזמן יקראו בשמותיכם, כמו אֵישָמִיוֹת שְמֵימִיוֹת. / דרי-העבר יגלו לכם, מי הייתם משכבר. ברי-הנותר, מי הנכם כעת, ורבֵּי-הנגמר, מי נבצר בעדכם מלהיות. הַזוּטָאִים, מַשְׁכִּימֵי-הַעוֹרֵר וּמַקְדִימַי-הַקּוּם, מי תהיו. לְעוֹלָמלֹאִים יחלפו, כמו חלום שקט."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל