גיליון מס' 1164

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשע"ו, 28 ביולי 2016

עם צרופת תמונת העירום המדהימה של הדס בן ארויה מ"הארץ" באינטרנט, 21.7.16 [צולמה בידי איליה מלניקוב]

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה. במחילה מוולפגאנג אמדיאוס מוצרט. // משה גרנות: מחקר המאשש תחושות בטן, על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג "דור ה- Yכאילו אין מחר". // עמוס גלבוע: הידעתם שמטוסי ארה"ב הרגו בשבוע שעבר לפחות 75 אזרחים סוריים? // בלפור חקק: הוא טעה, הם טעו, אתם טעיתם! – הכשלים של ועדת ביטון. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: ישראל, מצרים והעניין הפלשתיני, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב". [ציטוט]. // אלי מייזליש: לכבוד מר יונתן יבין [הילד של חיים יבין], הנדון: מאמרך בעיתון ידיעות: "המציאות שלו היא הסיוט שלי" [21.7.2016]. // יהודה דרורי: 1. הצהרת בלפור – כמנוף תעמולתי. 2. הסינדרום של "ישראל היום". // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין (נכתב באפריל 2003). // פוצ'ו: גלגוליו של המנון חטיבה 7. // אורי הייטנר: 1. פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. 2. תמונת הניצחון של "צוק איתן". 3.  צרור הערות 27.7.16. // הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: למען דו-קיום. // תקוה וינשטוק: צמח חודש תמוז: הָגָה מצויה. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ז. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה

במחילה מוולפגאנג אמדיאוס מוצרט

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת

וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּסַע זִבְחֵי רִיב

שֶבֵּין מָשׂוֹשׂ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,           

בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,

אֲנִי צוֹלֵל בּוֹ בַּגְּלִיסַנְדּוֹ קְרִיר-הַמֶּשִי   

שֶל כִּנַּרְתֵּךְ וְיַרְדְּנֵךְ, כִּפְשָט, לֹא דְרָש

בְּעוֹד שִמְשוֹ שֶל תַּמּוּזֵךְ חַמָּה כָּאֵש הִיא

מַמָּש כְּמוֹ שִיר הָאַהֲבָה הַמְּפֹרָש

וְהַכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי הַזֶּה, בְּטֶרֶם

אֶלְחַש לָךְ כִּי לְאָהֳבֵךְ פֹּה – וְעוֹד אֵיךְ! –

זֶה בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

אֲבָל נֶגְדּוֹ, יָפָה שֶלִּי, זֶה בַּעֲדֵךְ.

אֲנִי נוֹשֵק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,

אֲנִי לוֹחֵש לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:

"עֵת לֵאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא" אָמַר קֹהֶלֶת,

שֶפֵּרוּשוֹ, דַוְקָא מִשּוּם הָאַהֲבָה

הַחַרְמָנִית הַזֹּאת לַפֶּרַח וְלַזֶּמֶר,

לְמֵי הַוַּאדִי הַנּוֹגְנִים בַּמַּעֲיָן,

לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת

אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,

לְכָל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה וְהַנָּכֹחַ

וְהַצּוֹדֵק, לַעֲזָאזֵל, וְהַנִּפְלָא –

אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,

אֶת הָרִשְעוּת וְהַזִּיּוּף וְהָעַוְלָה.

וְלֹא יוֹעִילוּ כָּל הַמַּשְמִיצִים מִבַּיִת

וְכָל טוֹפְלֵי דִּבּוֹת וַחֲרָמוֹת מִחוּץ,

אַתְּ לֹא חַפָּה מִטָּעֻיּוֹת, אַךְ מַכְפִּישַיִךְ

חַפִּים מִכָּל פְּרוֹמִיל שֶל יֹשֶר אִם נָחוּץ   

לְהַשְווֹתָם אֶל סַךְ-הַכֹּל שֶלָּךְ בְּעֶצֶם

כְּשֶהֵם עוֹרְפִים רָאשִים אוֹ מְשַגְּרִים טִילִים

מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ שֶל אֻכְלוּסִיָּה נִלְחֶצֶת

כְּמַטָּרָה חַיָּה בֵּין אֵש טֵרוֹר אַלִּים

וּבֵין גְּמוּלָהּ הַמִּתְחַיֵּב שֶל תְּגוּבַת-נֶגֶד

בָּהּ לוֹחֲמֵינוּ נִפְרָעִים מִכָּל אִיּוּם

עַל קִיּוּמוֹ הָעַז שֶל מַעֲרַב-הַנֶּגֶב

שֶכַּצָּפוּי, יֻגְּשוּ נֶגְדָּהּ דוּ"חוֹת לָאוּ"ם.

וּמִשּוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְמֵךְ קָרָאתִי

וְגַם בִּגְעוֹש הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.

הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,

הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב

וְהוּא  חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט

אִכְפָּתוֹלוֹגִי, גַם לוֹחֵם וְגַם לוֹחֵן,

וְאַתְּ שֹוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת

שֶאַתְּ אַחַת לוֹ,

אֵין אַחֶרֶת,

וְלָכֵן –

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ צַח כְּשַיִש 

עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה

כְּמוֹ חוּשַיִךְ אֶל סוֹדוֹת הַחֲשֵכָה

וְחוּשַי אֶל סְגוֹר סוֹדוֹת חֶשְכַת חוּשַיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶךְ,

כַּמָּה מוּסִיקָה בַּשֶּקֶט הַבָּשֹוּם.

הַמֻּדְחָק וְהֶחָנוּק וְהֶחָסוּם

מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְווּנְג שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּבִי,

כְּמוֹ אֱמֶת שְתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –

זֶה הַקַּיִץ, חֲמוּדָה שֶלִּי, הַקַּיִץ

שֶבַּחוּץ וְשֶבִּפְנוֹכוֹ,

בָּךְ וּבִי.

זֶה מִתְקָם שֶל פְּרִי הָעֵץ וְהַבָּשָׂר,

זוֹ חָכְמַת הַלֵּב שֶבְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה

מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן לְאִיש, שֶלֹּא נֶחְסַר

שוּם דָּבָר אִם בֵּין פִּגּוּעַ לְסִיּוּט,

בֵּין אֵימֵי חַדְשוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס   

לֹא נִשְכַּח שֶמּוּל טֵרוּף, כִּעוּר וָאֶרֶס 

יֵש עוֹד, יֵש אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְפִיּוּת.

וְשֶרַק בִּזְכוּת הַיֵּש הַזֶּה, יַלְדָּה,

הַזָּעוּם וְהַנָּדִיר אַךְ הַנּוֹכֵחַ

בְּפָנַיִךְ, בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ

בָּהּ מוּמֶרֶת מַמָּשוּת בְּאַגָּדָה,

מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח

שֶהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל

וְאָדָם יוּלָּד לַסֵּבֶל וְלָאֵבֶל

עַד שָעָה שֶהַקַּבְּרָן יוֹרִיד מָסָךְ.

כִּי הַקַּיִץ עוֹד מַתְפִּיחַ בַּגַּנִּים

אֶת לֶחְיָם שֶל אֲפַרְסֵק וְשֶל תַּפּוּחַ

וְאֶת שְדֵי הַנְּעָרוֹת שֶכְּנַף הָרוּחַ

מְפִיחָה בַּחֲלוֹמָן בְּנִים-לֹא-נִים

אֶת הַקִּיטְש הַנֶּהְדָּר, הַלֹּא נִמְנָע

שֶל מִקְסַם הָאַהֲבָה, שֶאִלְמָלֵהוּ

לֹא הָיִינוּ מְבִינִים עַד מַה מָלֵא הוּא

עוֹלָמֵנוּ זֶה, בִּדְבַש וְלַעֲנָה.

זֶה מוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ, יֵש קַבָּלוֹת,

זֶה דוֹבֵר לַלֵּב אִם רַק אֵינוֹ לֶב אֶבֶן

וַאֲנַחְנוּ מְלַקְּטִים כְּבַר מִתֶּבֶן

אֶת הַדְּבַש הַזֶּה מִסֵּפֶר הַנִּגְלוֹת

בִּלְטִיפַת מַשְּבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ

הָעֵירֹם כְּמוֹ הָאֱמֶת שֶבְּחֻבָּהּ

כְּבָר חוֹגֵג כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְרֻבָּע

אֶת הַקַּאמְבֶּק הַחוֹזֵר לְהַזְכִּירֵנוּ

אֶת יָפְיוֹ הַחוּשָנִי שֶל הַתַּמּוּז,

אֶת כּוֹחוֹ הַמְּנַתֵּץ סְיָגִים וָחַיִץ

הַנִּסְתָּר בְּכָל אֲתָר וְהָרָמוּז

בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בַּסֻּכָּר הַמִּתְבּוֹסֵס בַּמִּקְשָאוֹת

בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,

בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת

בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,

בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵל כְּשֶכָּל שַרְקִיָּה

עַל מֵיתְרֵי דֹּק גִּבְעוֹלָיו יוֹצֵאת לִפְרֹט,

בִּתְכוֹלוֹ הַחַף מֵעָב שֶל הָרָקִיעַ,

בְּבֻלְמוֹס וֶגֶטָטִיבִי זֶה לִפְרוֹת,

לֶהֱרוֹת וְלֶאֱרוֹת אֶת צוּף-הָרֶגַע,

אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָיו וְשֶל הַכָּאן,

מֵרֵאשִית עַד סוֹף, מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,

כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,

הֵם אוֹמְרִים שֶהֶחָרוּז כַּיּוֹם פָּאסֶה,

הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶפֶּתַע

צָץ כּוֹכָב אֶחָד,

פִּצְפּוֹן,

וּמְהַסֶּה

בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית

אֶת קוֹלָם הַקַּר, כְּרֶמֶז מִגְּבָהִים

שֶהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי

מִתְפּוֹצֵץ מֵאֶשְכּוֹלוֹת גַּעֲגוּעִים.

וְשֶשּוּם קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוּת מַמְזֶרֶת

לֹא תַפְרִיךְ אֶת שֶזּוֹכֵר כָּל לֵב פּוֹעֵם:

כָּל שִירַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית יֵש לָהּ אֶרֶץ

כְּמוֹ שֶכָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם יֵש לוֹ אֵם.

וְהָאֵם הַזֹּאת שֶכָּל שִירַי הָגוּהָ

כְּמוֹ בַּקְבּוּק נוֹשֵׂא מִכְתָּב בַּיָּם, הַרְחֵק

הִיא הַגֶּנוֹם, הִיא תַמְצִית הַגַּעֲגוּעַ

שֶכָּל שִיר בּוֹ הוּא תָמִיד כְּמִיהָה אֶל חֵיק.

כִּי תַמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שוּמֶרִי,

שָב כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה כְּעוֹף הַחוֹל

בְּדָמֵנוּ הַיֵּינִי שֶכֻּלּוֹ מֶרִי

מוּל הַסְּתָו וּמוּל הָעֶצֶב וְהַשְּכוֹל

וְשִצְפָּם שֶל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר

הוּא בִּכְיָם הַמַּר שֶלֹּא לְהִסָּפוֹת

וְאֶת זֶה, יָפָה שֶלִּי, אֶת זֶה בְּעֶצֶם

אַתְּ קוֹרֵאת לִי בָּעַזָּה שֶבַּשָׂפוֹת,

שְׂפַת-הַגּוּף, שֶאִִלְּמוּתָהּ הַמִתְפָּרֶצֶת

לֹא זְקוּקָה לְשוּם תִּרְגּוּם וְתוֹסָפוֹת.

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.

צִרְצָרִים סְמוּמִים שָרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת

שֶל מַרְוָה, שֶל זַעְתָּר, טַיּוּן וּפְטָל.

אַתּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד

מִנִּצְנוּץ דִּמְעוֹת הָאֹשֶר שֶל הַטַּל.

* * *

משה גרנות

מחקר המאשש תחושות בטן

על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג

"דור ה- Yכאילו אין מחר"

מודן 2016, 388 עמ'

כל הקורא את ספרם הנ"ל של תמר ועוז אלמוג חש שהמחברים מאששים בצורה מדעית (אבל פופולארית!) את תחושות הבטן לגבי הדור הצעיר המדהים, וגם המדאיג, שמופיע על במת ההיסטוריה, הלא זה המכונה דור ה-Y.

המחברים מעניקים מאפיינים לדורות שקדמו, ולאלה שיבואו אחר כך: ילידי שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת הם דור ה-X. מאפייניו – סקס חופשי, פריצת הפמיניזם, היי-טק, התנהגות יאפית (Yuppie  = Young Urban Professional ).

דור ה-XY הוא דור התפר (נולדו בשנות ה-70).

דור ה-Y, נושא הספר, נולדו בשנות ה-90-80 של המאה הקודמת, חוו את חרדת הסקאדים ורצח רבין, דור ראשון שנולד אל עולם ממוחשב, אל האינטרנט.

אחריו מגיע דור ה-Z  שנולדו בשנים 2009-1990.

הספר איננו דן באוכלוסיות ישראליות שאינן מתאימות עצמן ל"אופנות" הבינלאומיות בתחום החברתי-כלכלי, כגון ערבים, דרוזים, חרדים ודתיים לאומיים.

אביא בתמצית את המאפיינים של הדור הזה כפי שהם מסוקרים בספר: התמכרות טוטלית לטכנולוגיה ממוחשבת, לסמארטפון, ומכאן למסרים קצרצרים, המובילים לעילגות רגשית, עילגות המחשבה והביטוי, התמכרות למשחקים, לבידור ולניצול כיפי של פנאי.

ההתבגרות המינית של הדור הזה מוקדמת מזו של הדורות הקודמים (בין השאר – משום הנגישות לפורנוגרפיה), אבל יחד עימה – גם חוסר בגרות רגשית. בשל הגישה הפיידוצנטרית המגוננת של ההורים, הם גדלים כילדים עד גיל מאוחר, ולעתים מתגוררים אצל ההורים עד גיל שלושים, ואף מעבר לזה. בין המאפיינים: הרווקות המאוחרת, חיים בזוגיות ללא חתונה, ורבים מן המתחתנים – מתגרשים.

הולדת ילדים בדור הזה נתפסת כעול לא ממש רצוי, ולכן הפיריון יורד. נשים צעירות רבות מחליטות לא ללדת בכלל. בדור הזה מתרבה התופעה של משפחות חד-הוריות, תופעת הנרקיסיזם, דיכאון מתמשך, התמקדות מוגזמת במראה החיצוני (קעקועים, פירסינג, ניתוחים פלסטיים), פינוק והיעדר נימוס.

ההורים המגוננים (אל מול בית הספר ואל מול המפקדים בצבא), גורמים להם לאגו מנופח, החסר, כמובן, כל בסיס. וכשהם מגיעים לאוניברסיטה, שם מסתיימת אפשרותם של ההורים להתערב, הם חשים חסרי אונים, ונזקקים לכל מיני רמאויות (העתקות בבחינות, קניית עבודות ותיזות). קריאת ספר היא עבורם משימה קשה מדי, לאחר שהתרגלו למסרים קצרים, ואף לאימוז'ים בסמרטפונים. הם גם אינם קוראים עיתון, לא מאזינים לקונצרטים ולהרצאות. רוב הדור הזה הוא בעל תעודות אקדמאיות, אבל זה בהחלט לא מצביע על השכלה רחבה. בגלל התחרות ביו המכללות ובין האוניברסיטאות והמכללות – אלו מנסות למשוך סטודנטים ("לקוחות") באמצעי פיתוי שונות, ואלה המנמיכים את הרמה האקדמית. גם משובי הסטודנטים על מוריהם גורמים לכך שהמרצים מעדיפים להיות "חברה'מנים", ולאו דווקא קפדנים לרמה האקדמית.

העבודה עבורם היא כמעט עונש, והם נרתמים אליה כדי לזכות באמצעים לבילוי. חלק לא מבוטל מדור זה, מובטל (מה שמכונה בלשון מכובסת: "בהפוגה"). ההורים המגוננים מאפשרים להם לחיות תדיר במשיכת יתר, כשהם בטוחים שההורים יכסו אותה. הדור הזה מרבה לשתות אלכוהול (בתל-אביב פועלים 500 בארים!) – ב"טיול הגדול", שהוא בבחינת "חובה", הם מתנסים בצריכת סמים, חווייה שעלולה להיות הרת אסון (אישפוזים פסיכיאטריים).

דור ה-Y מרבה להתערטל נפשית, וגם גופנית, ברשתות החברתיות. הוא משתדל לא להיות מעורב פוליטית, הפטריוטיות שלו קלושה למדי (מוכנים לרדת לברלין, כי שם המילקי יותר זול!) – נמנעים מלהתגייס לכוחות הביטחון.

עוד ממאפייני דור ה-Y: נוטה למסורתיות חלקית (קבלת שבת, אבל נסיעה בשבת), היעדר חשיבות למוצא ולעדתיות, סובלנות מוחלטת כלפי קהילת הלהט"בים, ועיקר העיקרים: הם ממש בחרדה – שמא לא יהיה מחר.

הספר כתוב בצורה מעניינת, ומעורר דאגות בלב מי שמורשת ישראל ומורשת התרבות יקרות לו. כצפוי, בספר, שמתפרסם בימינו אלה – הגברים יוצאים רע מאוד: אין להם חוסן נפשי (עמ' 273), ויש להם "פתיל קצר" שאיננו מעניק להם יכולת לטפל בצורה נאותה בילדים (עמ' 280). כנראה שבלי "מס" כזה קשה היום לפרסם ספר עיון.

אהוד: אני עדיין זוכר את הלגלוג מצד ס. יזהר – שהילך אימים על הדור הצעיר, "דור האספרסו" – שכך כינה אותם לפני מלחמת ששת הימים, כאילו האספרסו הוא ר"ל סוג מְמכֵּר של סמים או ששתייתו מאפיינת דור קל-דעת – בניגוד לדורו של יזהר, דור מלחמת השיחרור (שאגב, לא מעטים ממנו השתמטו ממנה ולכן נשארו בחיים!)

דור האספרסו הוכיח מאז את עצמו, ועצוב לומר – גם בכל מלחמות ישראל, מששת הימים והלאה, ואילו משקה האספרסו, ש-ס. יזהר התנבא על אודותיו וראה בו סימן רע – האספרסו עוזר יותר ויותר גם לדור ההי-טק להישאר ערים עד מאוחר בלילה כדי להצעיד את ישראל וכלכלתה להיות המעצמה השנייה בעולם בתחום, ועם השלכות ביטחוניות מרחיקות לכת.

שלא לדבר על סופרים נידחים ששותים אספרסו יומם וליל, אבל שלא כמו אצל ס. יזהר – קל להבין את העברית שלהם, אולי בזכות הקפה.

לכן אני אופטימי בקשר לדורות הצעירים והצעירות, אשר משנה לשנה נעשים יפים יותר וגם שותים אספרסו והם "כור ההיתוך" המוצלח של עדות ישראל במיטבו וביפיפיות שלו!

* * *

עמוס גלבוע

הידעתם שמטוסי ארה"ב הרגו בשבוע שעבר

לפחות 75 אזרחים סוריים?

זה היה בטעות. אילו זה קרה לנו, היתה  מתחוללת רעידת אדמה עולמית. אבל במקרה הסורי – קול דממה דקה. הרג שגרתי שמלווה בהרס שיטתי של השטח הבנוי בעיראק ובסוריה בהפצצות אוויר כבר למעלה משנתיים, והיד נטויה.

עניינו של מאמר זה  בהסתרת האמת ע"י ארה"ב והמערב, בעצימת עין מול מעשי זוועה. אין  כמו מדינת ישראל שיודעת מה הן הדילמות והקשיים להילחם בטרור הפועל מתוך אוכלוסייחה אזרחית והמשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. כל אימת שישראל עומדת בפני מצב שבו אזרחים חפים מפשע נהרגו בהפצצות חיל האוויר או ירי ארטילרי, זוכה האירוע לתהודה עולמית מהירה כברק. תמונות של הרוגים, פעמים נשים וילדים, מופיעות על כל מסך בעולם, גינויים מכל עבר, מנהיגי עולם בוכים על הילדים, ישראל מואשמת בפשעי מלחמה וברצח עם. ובישראל עצמה ישנה תחרות תקשורתית מי ישמיץ הכי טוב את צה"ל ואת ממשלת ישראל.  צה"ל פותח בחקירה, ההסברה הישראלית מנסה להסביר שהיתה טעות, או שהבניין שהופצץ שימש לירי נגד אזרחי ישראל. יהיה אשר יהיה, אוי לה לישראל מעולמנו הנאור ומפיו של דובר משרד החוץ האמריקאי.

זאת המציאות שהפכה לתופעת טבע קבועה.

ובכן, מי יודע שביום שלישי, 19 ביולי, בשעות הבוקר, מטוסי הקואליציה נגד דאע"ש (בראשם ארה"ב) הפציצו קבוצת בתים בכפר תוחאר שליד העיירה מנג'ב שבצפון סוריה ממזרח לחלב והרגו 117 אזרחים סורים? בוודאות זוהו רק  75 גופות, מתוכם 35 ילדים ו-20 נשים. שאר הגופות לא ניתנות לזיהוי כי נשרפו כליל או שלא נשאר מהם כמעט זכר.

הסבר קצר. מזה כחודשיים ניטש קרב מר על העיירה מנג'ב בין דאע"ש, המחזיק בעיירה, לבין גוף צבאי הנקרא "החזית הדמוקראטית הסורית", הממומן, מחומש ונתמך בהפצצות אוויר ע"י ארה"ב. החזית הזאת אינה דמוקראטית, אינה סורית, אלא כורדית. למנג'ב וסביבתה חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, כי אם היא תישמט מידי דאע"ש, הוא יאבד את ציר המעבר העיקרי לטורקיה. מה שקרה בבוקר ה-19 יולי הוא שקבוצה של אנשי דאע"ש, שהיתה בכפר, נטשה אותו, ולמעלה מ-200 אזרחים ביקשו מקלט בקבוצת הבתים שכנראה אנשי דאע"ש היו בהם. המידע על מיקום אנשי דאע"ש, שכאמור נטשו, הועבר ע"י הכורדים לאמריקאים, שהפציצו.

מה קרה לאחר מכן? פיקוד מרכז האמריקאי, האחראי להפצצות, הוציא הודעה שגרתית  שהיו 3 תקיפות אוויר ליד מנג'ב, הרסו עמדות לחימה של דאע"ש ו-12 כלי רכב. אין מילה וחצי מילה על אזרחים.

אבל, לא עובר יום והזוועה מתגלית, ואז דובר אמריקאי בכיר בבגדאד מוסר שהוא ער לדיווחים על האזרחים ההרוגים, והוסיף שהוא לא מופתע, וייתכן שהגורם לאבדות היא העובדה שדאע"ש משתמש באזרחים כמגן אנושי.

תהיה חקירה? לדבריו הבדיקה תימשך חודשים.

האם היה רעש בעולם? האם אובמה בכה על הילדים?

חלומות באספמיה. כי הרג אזרחים באלפי הטונות של ההפצצות האמריקאיות (שלא לדבר על הרוסים) הוא עניין שבשיגרה. כאשר ארה"ב מודיעה שמאז קיץ 2015 נהרגו רק 36 אזרחים – זאת בדיחה, זה לא אמין, ומזכיר את דיווחי השקר האמריקאים ממלחמת וייטנאם.

צריך להבין ולהפנים. ההרג המזוויע של דאע"ש אינו מתקרב להרג שהמליציות העיראקיות מבצעות באוכלוסייה הסונית. אבל, העולם מעלים עין, אין תקשורת מערבית שתסקר. יתר על כן. מזה למעלה משנתיים מתבצע ע"י חילות האוויר של הקואליציה, בראשות ארה"ב, הרס שיטתי של כפרים ועיירות וערים בעיראק ובסוריה, כשהרוסים מצטרפים בברוטאליות ב-7 החודשים האחרונים.  לזה יידרש שיקום לדורות, אם בכלל.

אז, בואו ונהיה  גאים בצה"ל , בוודאי מול צבאות המדינות הכי "נאורות" בעולם.

אהוד: אבל שכחת לציין את חלקו של סמל אלאור אזריה בקטל הנורא המתבצע במזרח התיכון. סמל אלאור אזריה אשם בהשמדת-עם של מחבלים פצועים – כי זהו מוסר הלחימה החדש של צה"ל ועליו מחנכים חיילים צעירים וגם מעמידים אותם למשפט צבאי – הבא להורגך, השכם לפצוע אותו כדי שיטופל היטב בבית חולים  ויבריא ובפעם הבאה – יצליח להרוג אותך!

* * *

בלפור חקק

הוא טעה, הם טעו, אתם טעיתם!

הכשלים של ועדת ביטון – מאמר שני

זו השעה לדבר על הכשלים של ועדת ביטון. במאמרי הראשון "מורשת המזרח, נכון לעכשיו" הצגתי תמונת מצב של הוועדה.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-113016-00.html

מאז הדיון בתקשורת, גיצים לוהטים עפים באוויר: "גֶטו", "נֶעלבתי", "יורְקים עלינו", "התעלמתם. שיכַּנתם אותנו בפחִים לוהטים למשך דור ללא בִּיוב."

מאז הקמת הוועדה, קיווינו לרוח טובה, ובאוויר לפתע ריח נורא. ריח של אבק שריפה. מאור זגורי חבר הוועדה כותב בטון תקיף לאשכנזים: "זהו. נגמר הבֵּית מלון... גם הילדים שלכם ייאלצו להמיר את הדם הכחול שלהם בצווארון כזה."

אולי ציפיתם להתנערות של יושב ראש הוועדה ביטון או להתנערות של חביבה פדיה. נו, ציפיתם. עשן שחור נותר באוויר...

מה בדיוק קרה כאן? האם כשיש גיצים כאלה באוויר, אפשר לדבר על קירוב, על מיזוג? נדבר גלויות: המפגש הבין עדתי והבין תרבותי המתרחש בארץ (כחלק טבעי מתהליך שיבת העם לארצו) הגיע בעקבות "ועדת ביטון" לנקודת שֵׁבר, לדרגת רתיחה, דווקא כאשר נדמה היה, שהנה רוח גדולה באה, הנה הוקמה ועדה שתבקש בנועם להוסיף חלקים חסרים במערכות החינוך והתרבות – נשמעים באוויר רחשים של שברים.

עצוב לומר: התבדינו. הציפייה למַרפא של קירוב לבבות התחלפה בצלילים צורמים: לתהליך הממושך של מיזוג בין מזרח למערב נשפכו דליים של מים עכורים, בְּליל מאיים  של קיטוב ופַלגנוּת. אנחנו ואתֶם. מאור זגורי חבר הוועדה הציג את תמונת המצב – ואיש מקברניטי הוועדה לא טרח להרגיע אותנו, שרוח הפלגנות הזו אינה הרוח שלהם. כך כתב זגורי, וידיו לא רעדו: "בארץ הזו שָלט גזע אחד בעוד הגזע השני שֵירת אותו!" – ועתה עם הגשת הדו"ח, יש פירוש חד משמעי אצל זגורי:"לפי הנוסחה של גנדי אנחנו כבר בניצחון."

אל נטעה, המטרה אינה מיזוג ושילוב, המטרה – להביס את האשכנזים. זגורי מרשה לעצמו לייצג את דו"ח ביטון, להכתיר את ביטון כ"גיבור" – ואיש אינו משתיק אותו. הניצחון הקרֵב, משמעו אחד, לפי זגורי: הנה הגיע הזמן להשפיל את האשכנזים: "הם רק אכלו לנו ושתו לנו – ועכשיו, אחיי המזרחים - תורֵנו. בתיאבון." (מאור זגורי).

כיצד יכול ארז ביטון להביט בתוצרים של הדו"ח שלו, באווירת השנאה שאליה הוביל הדו"ח, ולא להביע שְאט נֶפש מדבריו של זגורי? כפי שידע לומר למראיין "נעלבתי" – היה ראוי, שיאמר לזגורי חברו לוועדה: "נעלבתי, אני חש שאט נפש, לא כך משיגים שילוב."  כפי שידעו הוא וחבריו לנזוף בגידי אורשר, היה עליהם לנזוף בזגורי.

במאמרי הראשון "מורשת המזרח, נכון לעכשיו" ניסיתי להתוות את שורשי המשבֵּר בֶּעבר ואת השלכותיה של מדיניות "כּור ההיתוּך" בשנים הראשונות למדינה. הבעתי הערכה לעצם הרעיון לתקן בְּמָקום שצריך תיקון במערכות החינוך והתקשורת. כך, למשל, הבּעתי הערכה להמלצה  להשלים את הטעוּן תיקון בסדרה המונומנטלית "עמוּד האש", שהחסירה ולא הציגה בצוּרה מלאה את פרקי הציונוּת בארצות המזרח.

הסתייגות מרוח ההקצנה של הוועדה

לא אסתִיר תחושתי הקשה: לאחר גל התגובות של נציגי הוועדה ושל העומד בראשה, נגוזו התקוות הגדולות שתָּלו רבים בַּכוונה המקורית לקירוב אחים, בַּכוונה לבנות סיפור לאומי שלם. התגובות של נציגי הוועדה אִיכזבוני קשות, ונדהמתי מן הדרך שבָּה הקצינו בתיאור המציאות, מן הדרך שבה הפיצו רוח עִוועים, כאילו לא השתנה דבר מאז ישיבת הכנסת שהתכנסה ב-1976. לעיתים, חשתי למשמע דבריהם, שאנו בשנות החמישים.

ונזכיר נשכחות: בשנת 1976 הוגשה בכנסת "הצעה לסֵדר: הצלה דחופה של מורשת יהודי המזרח", ביוזמת ח"כ חביב שמעוני. נהרות זרמו מאז. אבל, כשאני קורא היום את דבריו של ארז ביטון ושל בכירת משתתפי הוועדה, פרופ' חביבה פדיה, נדמה, שאנו עדיין בשנת 1976 –ושומו שמים, הנרטיב המזרחי אכן נמחק (על פי  תפיסתם) ואיננו במערכות החינוך והתרבות.

צר לי, אך אלה לא העובדות: כל מה שאני כותב כאן נכתב בכאב, נכתב כדי לומר אמת, כדי להביע הסתייגות גלויה מול רוח ההקצנה של הוועדה והחברים הנלווים לה באמצעי התקשורת. יש חשיבות לכך, שהדברים יישָמעו מפי, כיוון שהמאמרים הראשונים על הצורך בשילוב מורשת יהדות המזרח  נכתבו על ידי כותב שורות אלה ואחיו התאום. כבר ב-1980 (כ"ו בשבט תש"ם) התפרסם מאמר מאת הרצל ובלפור חקק ב"העולם הזה" על נושא זה, ומתברר, שהעורך אורי אבנרי ייחס לכך חשיבות והוא הִקצה לכך  מקום בולט.

עם השנים פירסמנו מאמרים נוספים על הצורך בשילוב תרבותי. דניאל בן סימון, שהביע הסתייגות מן הוועדה, אמר, שאם מזרחי מביע עמדה נגד הוועדה, שואלים אותו: האם אתה איתנו או איתם? (הארץ, 22.7.16) – ואני חייב לומר, שאינני חושש לומר את דעתי. גם אנו גרנו במעברות, ולהזכירכם, גם עולים מאירופה שוכנו במעברות. לא שיערתי שהקרב כרגע הוא עִם האשכנזים, ושהפצע עדיין מדַמם בפי דוברי הוועדה.

לא פלא שרונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, הביעה הסתייגות מדו"ח הוועדה: "אני דוחה בשאט נפש ביטויים  של חיים בגטו שיורקים עליו, ושסע עדתי שעוד קיים. כל שיח המציג קיפוח הוא זר ומוזר לדור שני ושלישי ורביעי של בוני הארץ." (בחשבון פייסבוק שלה).

יתירה מזו: בצעירותי, הייתי בצוות הסִפְרות הראשון באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך ב-1978, צוות שנַענה אז לאֶתגר, שהציבה הכנסת. בעבודה מקצועית ומסורה כָּלל הצוות יצירות של משוררים מן המזרח בתכנית הלימודים החדשה בספרות, בכלל זה שירים של ארז ביטון. ראש הצוות היתה אז שולמית ינון, חברת ועדה בצוות חמוטל בר יוסף (היום פרופסור לספרות) וראש אגף לתכניות לימודים: ד"ר שבח אדן.

אל נשכח גם שמי שהגיש את ארז ביטון לפרס ישראל לספרות היה הרצל חקק, במעמדו כיו"ר אגודת הסופרים העברים באוקטובר 2014.

למרות נתוני פתיחה אלה, אני קם היום בלב כואב לומר דברים נוקבים על ההקצנה של הוועדה, על דברים שנועדו ללַבּות קיטוב – ועל הפצת מַצג כוזב של הנעשֶׂה היום במערכת החינוך. לדעתי, מכיוון שארז ביטון הוצג לפרס ישראל כמועמד אגודת הסופרים העברים, מן הראוי היה לשלב את נציגי האגודה בוועדה, ולא חסרים באגודה בכירים בתחום הספרות העברית ובתחום תכנון לימודים.

הלם תרבותי הדדי

עד לפני שנה הייתי מפקח במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ואינני יכול להשלים, שיוציאו שֵם רע לכל העשייה הרבָּה שנעשתה בשנים האחרונות – ונעשו דברים גדולים הן בלימודי ההיסטוריה והן בלימודי הספרות – ונורא מכול להציג זאת כנרָטיב אשכנזי. זוהי אמירת אִי אמת (בלשון המעטה). בשעות שצריך לומר אמת, אני נוקט בּכְּלל היהודי הקדום: "הוכֵחַ תוכיחַ את עמיתֶךָ" (ויקרא י"ט, 17).

אכן נכון, המפגש בין היהדות הספרדית ליהדות האשכנזית היה כבר בראשיתו מפגש של משבֵּר, של הֶלם תרבותי הדדי (ואיני נכנס כאן למפגשים השונים בין זרמים אלו במאות השנים שטרם הקמת המדינה: על כך עיינו בספרו של א' שטאל, "מתחים בינעדתיים בעם ישראל", ת"א 1974). במפגש המכאיב כאן בְּארץ האבות הִקְשה השוני התרבותי על התקשורת, וממילא על ההבנה בין העולמות. השוני ניכר במבנה החברתי, באורחות החיים, במערכת הערכים וכיו"ב.

כיום אנו לאחר 68 שנות ריבונות ועצמאות, ומאז 1976 פָּעל משרד החינוך לשילוב ההיסטוריה והתרבות של יהודי ספרד והמזרח. מול תפיסת המשרד מוצגת בדו"ח הוועדה תפיסה נגדית של קבוצה רעיונית: סמי שלום שטרית, מייצג היום את התפיסה של הקשת הדמוקרטית המזרחית (שארז ביטון גם הוא אחד מנציגיה) של "המזרחים החדשים".

מתברר, שהשיח הזה הוא חלק מֵרוּח הוועדה. השׂיח מושתת על הנחת יסוד – לפיה יש דיכוי כלכלי ותרבותי של המזרחים גם כיום, ורווחת בו הגדרת המזרחים כ"ערבים יהודים".

צבי בראל אכן רואה זאת כקו בולט של הוועדה: "הדו"ח 'מוציא מן הארון' את רעיון הערביות היהודית" (הארץ, 13.7.16).

רוח ה"ערבים יהודים" מייצרת את התפיסה, שלרבים מיהודי המזרח היה עדיף להישאר בארצות ערב. כך כותבת הוועדה: "אימוץ הציונות מתפרש כבגידה בעולם הערבי. ומערער את מעמדם של היהודים בארצות ערב. מה שמהווה פתרון ליהודי אירופה, יוצר בעייה ליהודי ארצות האסלאם."

המכנה המשותף הלאומי בין כל העדות כמו נמחק כלא היה: הכיסופים לציון נמחקו מהלקסיקון היהודי. הגישה של הדו"ח אינה ציונית – ובמינוח של הוועדה יש ויתור על המושג "עלייה": השיבה לָארץ נתפסת כחלק מתופעות של הגירה. כך בפירוש נכתב, וגם נאמר: "צריך לבחון את הדברים באופן גלובאלי ולשקול שימוש במונח 'הגירה' לצד עלייה."

האם לכך כִּיוון השר בנט? האם הוא  נתן לוועדה את הסכמת המשרד להעניק מימד פוסט- ציוני ללימודי ההיסטוריה? וכך מבקשת הוועדה לשבּץ בלימודי הספרות "שירי הגירה". מדוע לאחר דור של מיזוג ושילוב חשוב להדגיש בפני הדור החדש "אשר לא ידע את יוסף" את הזרוּת, את הצגת הספרדי כ"אחֵר"? האם שבנו לִשנות החמישים? האם לא היתה התקרבות גדולה מאז?

ואם כבר ויתרנו על מושג העלייה, ממילא גם הגענו לנראטיבים חלופיים (וכך נכתב): "במקום בלעדיות של הסיפֵּר הציוני קלסי-אירופוצנטרי, תוכנית הלימודים וספרי הלימוד צריכים להציג מגוון דעות כמגוון הנראטיבים."

כאשר משמיעים ביקורת עניינית על הוועדה, יש ליו"ר הוועדה ביטון, בריאיון בתקשורת,  טענה שלא ממין העניין: "נעלבתי." והטענות שלו הן כלפי האשכנזים, שלא אימצו את מסקנותיו. מדוע זה "אנחנו הספרדים מול האשכנזים"? מדוע הטון הבכייני? האם באמת זה קרב של מזרחים מול אשכנזים? זה הקונספט של הוועדה?

הוועדה מבקשת עימות ולא שיתוף

עמדת הפתיחה של הדו-שיח היא עמדה של עימות (קונפליקט) ולא של הידברות. זו גישה המבקשת אצל היוצרים המזרחיים את הקול הערבי בתרבותנו, וזהו קנה מידה, שקשה לי לקבל אותו. גם אם אני חש קירבה לתרבות הוריי, ואני נהנה מן התרבות הערבית, עדיין אילן היוחסין התרבותי שלי הוא התרבות היהודית לדורותיה. השותפות היהודית מחייבת אותי  להצלחתה של הציונות, לאחר אלפיים שנות גלות, לראיית המכנה המשותף, לא לגישה של "אנחנו-אתֶם".

המדינה כיום אינה בעידן המעבָּרות, אינה בעידן של  מאבקים עדתיים. כל תוכניות הלימודים בהיסטוריה השתנו ללא הכּר מאז ראשית התהליך ב-1976. לומר היום, שאלקלעי כמבשר הציונות אינו נלמד בבתי הספר (כך ארז ביטון ב'ידיעות אחרונות') זה לא מדויק. בחינוך הממלכתי דתי עדיין נושא "מבשרי הציונות" נלמד ושולבו שם קלישר, אלקלעי ומשה הס. בחינוך הממלכתי, עקב מיעוט שעות היסטוריה, העדיפו בתכנית החדשה לוותר על מבשרי הציונות (ללא שיקול עדתי, גם אלקלעי גם קלישר הוסרו) – כדי להתמקד בפרק הציונות של ב"ז הרצל.

מדהים לשמוע אמירה של ביטון, לפיה – השוֹֹאה של הקהילות הספרדיות והמזרחיות נעדרת מתוכנית הלימודים. זו אמירה רחוקה מן האמת, ליתר דיוק היא שקר.

ב'ידיעות אחרונות' (15.7.16) מבקש ארז, שילמדו "את מחתרת יהודי אלג'יריה ואת שואת יהודי לוב."  וכן הוא אומר, שיש ללַמד את  שואת יהודי יוון. ואלה דברים מופרכים, כי גופֵי-יֶדע אלה הם כבר חלק מן התוכנית! ואני אומר זאת, כמי שהיה בין הראשונים, שכתב מאמרים על הנושא.

כל מי שיקליק בגוגל "הרצל ובלפור חקק שואת העם היהודי" יגיע למאמר, שבו תבענו לקרוא לַשואה "שואת העם היהודי" ולא "שואת יהודי אירופה" – והבאנו את הנתונים של שואת יהודי המזרח. אך מרגע שהדברים תוקנו, יש לשבֵּח את המערכת. לא רק שהשואה של הקהילות הספרדיות-מזרחיות מופיעה כבר בתכניות הלימודים, בשנים האחרונות נערכו ימי עיון למורים להיסטוריה בתחום זה, ובשנה החולפת נערך יום עיון על ה"פרהוד" של יהודי בגדד (הפרעות של יוני 1941).

מדוע להפיץ בדותות? יו"ר ועדה שאינו מתמצא בַּחומר – זה נתון פתיחה רע לוועדה. מדוע לחדד באופן מלאכותי  ניגודים בין מזרחיים לאשכנזים?

רועי חסן כותב גם הוא מתוך בּוּרות: "ברגע שקבוצה אחת מיוצגת באופן בלעדי בתכני הלימוד בהיסטוריה ובַספרות והקבוצה השנייה מוּדרת לחלוטין... מודרת מעיצוב צביונה של המדינה." (ירושלים, 15.7.16). זו פשוט בּוּרות, אי הכרה של העובדות!

ביטון מספר באתר החרדי "כיכר" (16.7.16) לַמראיין נפתלי טרבלסי: "כשישבתי בוועדה, האשכנזים צחקו עלינו ואמרו, שלא היתה שואה לציבור הספרדי. סיפרתי להם על השוֹאה, שכן היתה לספרדים ועל ההיסטוריה היהודית המזרחית המפוארת."

זו גישה פופוליסטית. שוב גישה מקַטבת, אנחנו המזרחיים מול האשכנזים: "האשכנזים צחקו..."

הגישה הפלגנית ניכרת גם בהסבֵּרו לַמראיין, מדוע יש צורך בביקור בקברי צדיקים: "היה כתוב בדו"ח, שצריך ללכת לקברי צדיקים. התקשורת הרימה קול זעקה. ואני שואל, אומר ביטון, למה, למה? למה ללכת לבקר את בן גוריון כן – וקבר רחל אימנו או רבי מאיר בעל הנס לא?"

שוב יש כאן רוח של עימות לצורך עימות: בשום תוכנית לימודים אין המלצה לבקר בקברו של בן גוריון, או בקברי צדיקים באירופה. אין צורך, אפוא, להשתמש בזה כדי לעודד ביקור בקברי צדיקים במרוקו. אלה דברים הנתונים לבחירתו של הפרט, ואין זה עניין של תוכנית לימודים. לשם מה היה חשוב לו לזְרות באוויר התנצחויות פוגעניות נגד אשכנזים?

לעיתונים חילוניים טרח ביטון שוב ושוב לספר, שלא המליץ לבקר בקברי צדיקים. והשיא הוא בהצגת כל מה שמופיע בתכנית הלימודים כוואקום מוחלט: "עדות המזרח מימשו את ארץ ישראל... הם באו לאופקים בדרום ולקריית שמונה בצפון. אז למה לא לומדים עליהם?" שואל ביטון.

אלה אמירות, שאין בהן אמת. 

צבי בראל, מן הקולות המלַווים את הוועדה בתקשורת, כותב ב'הארץ', שמסמך הוועדה מראֶה: "(כך) נבנה הנרטיב הישראלי. מבנה שממנו הודרו בכוונת מכוון חלקי אוכלוסייה, שהצטוו להמיס את עצמם בכור ההיתוך המזויף." (הארץ, 13.7.16).

האם היום בישראל 2016 עדיין אנו נמצאים בכור ההיתוך של שנות החמישים... נו, באמת. לקרוא ולא להאמין. כל שֵׁדֵי הֶעבר עדיין נמצאים איתנו. אבל, שוּרו הבּיטו וראו: יש ועדה שתציל אותנו...

ספרד ואשכנז, הקולוניות ואירופה

נזכור תמיד (אם שוחרי שלמוּּת העם אנו)  שמעֵבר לַשוני היתה שיבת ציון בדורנו והיו בה – הזדמנות לחיבור, מפגש חסר תקדים של בני משפחה אחת: שַׁבנו לְחיים של ריבונות במולדת ההיסטורית מכּוח שייכות לאומית אחת, מכּוח אחדוּת לאורך דורות. תמיד היתה זו הרגשה של שותפות ואהבה ואחדוּת, שותפות של גורל, והיו אף חילופי איגרות ושליחים בין קהילות: שני הקיבוצים הגדולים שבהם מדובר, עברו משבֵּר היסטורי דומה של היעקרות קשה. "ההבדל הקטן" היה, שבגלל הנסיבות ההיסטוריות והקמת המדינה ב-1948 נקבעו דפוסֶיה של המדינה ע"י היהדות האשכנזית. עקב זאת ניתן דגש לתרבותם של יהודי אשכנז.

זו בדותה להציג את המצב כאילו לא חלה שום תמורה מאז. ויש זרם שלם של אינטלקטואלים מזרחיים, שלא השלים עם קצב התמורה. שאינו מרפה מאז מן הטענה, שהנראטיב האשכנזי מדכא ללא הרף את הנראטיב המזרחי בתרבות עד עצם ימינו אלה. התגובות של  ביטון וחברי קבוצה זו בתקשורת מלמדות, שעָצמת העוינות לא התרופפה, למרות השינויים הגדולים, שעברה מערכת החינוך  גם בסילאבוס וגם בספרי הלימוד.

ייאמר בגלוי: ההבחנה המתנשאת בין "אירופי" ל"מזרחי" (ממילא, בין נעלֶה ונחות) לא התחילה היום. שורשיה נעוצים במפגש של אירופה "הנאורה"  עם הקולוניות ה"פרימיטיביות". הקולוניאליזם זקוק היה לתימוכין, לצידוק רעיוני למשטר הדיכוי הפוליטי והתרבותי, שהנהיג במושבותיו.

כותבים וחוקרים, שתיארו את המפגש בין המערב למזרח בעבר, כתבו בדרך כלל על הרגשת העליונות האירופית כלפי תרבויות אחרות. התהליכים ההיסטוריים והמהפכה הטכנולוגית במאה התשע עשרה אכן מיקמו את אירופה בעמדת מפתח.

אמנון שמוש, שסיפר את קורות ילדותו בחאלב, כתב בסיפורו "תמיר": "בתלמוד תורה שלנו היתה מפָּה גדולה על הקיר, וראיתי בה בעליל... שאירופה היא למעלה."

הקיטוב הזה ליווה אותנו מאז ראשית העליות ההמוניות לארץ בשנות החמישים. הוא אכן יצר פצע. אך קשה לקבל מצב, ששָׂמים רטיות עור מעל העיניים ולא רואים, מה קרה מאז הקמת המדינה.

 אין ספק, ששר החינוך נפתלי בנט יזם את הוועדה מתוך כוונות כנות של רצון להמשיך את תהליך המיזוג והשילוב, לאפשר בדיקה מחודשת, ליצור מהלך של קירוב לבבות. התחושה שלי, כמי שנאבק שנים על הצורך בשילוב תרבותי, שוועדת ביטון כָּשלה בפתרונות שהציעה, ואין פלא: הוועדה כָּשלה בְּהקצנה ובמצג שווא של המציאות.

המלצות הוועדה משקפות לא פעם יוהרה של ראש הוועדה ביטון ומתן עדיפות למקורבֶיה ולחברי הוועדה. המלצתה של הוועדה להכריז על יצירת ארז ביטון כ"יצירה קאנונית" היא מופרכת ופתטית, כיוון שתהליכים של קאנוניזציה תרבותית נעשים לאורך עשרות שנים ולפעמים יותר. חלק מחתני פרס ישראל בסִפרות כבר נשכחו ויצירתם אינה נוגעת לקוראי הספרות העברית כיום. מוטב, אפוא, לגַלות ענווה  בכניסה לפנתיאון. החותמת של הקאנון אינה נרכשת בוועדות. משורר אינו מקבל קאנוניזציה מוועדה, שהוא עצמו עומד בראשה. האם בשאר תוכניות הלימודים יש הכרזה על  ויזלטיר או על עמיחי כיצירות קאנוניות?

האין זה מוזר, שיו"ר הוועדה ביטון, מְמַנה את מי שכתבה עליו דוקטוראט, כיושבת ראש הוועדה לספרות? למזלנו לא מינה את כותב הביוגרפיה שלו לראש צוות ההיסטוריה. אך הוא שיבץ בוועדה עצמה חברים, שברובם נמנים על עדות צפון אפריקה.

כך בוחרים ועדה? בשיטת "חבר מביא חבר"? בוועדות מקצועיות של משרד החינוך לבחירת יצירות לימוד דאגו  להרכיב את הוועדה בקפידה ולאייש אותה באנשי ספרות מומחים לתוכניות לימודים, שבדקו וקראו במהלך הוועדה יצירות, דנו, ביררו, ניתחו. האם לא יהיה זה סביר, לדרוש שוועדה מקצועית מטעם משרד החינוך תקרא עתה את כל הפרוטוקולים של ועדת הספרות כדי לברר, כיצד נבחרו היצירות בוועדת ביטון? האם אכן העמידו לבחירה טקסטים, קראו ודנו בהם, בדקו מה מתאים להילמד? רק בירור  עם חברי הוועדה וקריאת הפרוטוקולים יסייעו להבין מה היה תהליך קבלת ההחלטות, מה ההנמקות וכו'.

יו"ר הוועדה ביטון, בהשכלתו, הוא עובד סוציאלי – ומעולם לא למד ספרות ברמה אקדמית או תיכנון לימודים. ואני חייב לומר, כמי שהשכלתו היא בתחום של ספרות ושל תיכנון לימודים, שזהו אחד הכְּשלים של הוועדה. כאיש ספרות ותיכנון לימודים הייתי בעבר בצוות ספרות באגף לתוכניות לימודים, והשתתפתי בוועדה המקצועית לספרות. עסקתי בכתיבת תוכניות לימודים וגם בכתיבת ספרי לימוד. ועליי לומר בגלוי: הוועדה הזאת, ועדת ביטון, אינה ועדה מקצועית. נקודה. אני מניח, שאם תושיבו את המפמ"רים המקצועיים המנוסים ואת הנהלת המזכירות הפדגוגית לבחון את ממצאי הוועדה ותכניותיה – תגיעו לתשובה קרובה לדעתי.

רוח הקְרב של הוועדה היא גם רוח הקרב של החברים המלווים אותה בתקשורת. רְאו את שֶׁטף השנאה של מאור זגורי חבר הוועדה ב"ידיעות אחרונות" (15.7.16): הוא מגלה ציפייה לירידה מן הארץ של הציבור האשכנזי, שחושש ממגמות הוועדה: "אני מת על כל אלה שמאיימים לעזוב את הארץ. פּחחח. ממש הפחדתם אותנו. 'אני חושש שילדיי לא יגדלו פה.' מי אתם חושבים שאתם? חושבים שלא נסתדר בלעדיכם? ... אתם מוזמנים בהחלט לעזוב את הארץ ... סעו, הַגרו לחו"ל ... אם תרצו, אפילו נעזור לכם לארוז."

נסו לדמיין ניסוח של סופר אשכנזי, שכך יפנה לחברי הוועדה, רק משום, שהמצב התרבותי העכשווי אינו נראה להם... מדוע הלשון המתגרה?

כשמנחם פרי מכריז לאחרונה, שהוא חש כ"תרבּות נרדפת", אולי תנסו להבין מה קרה כאן. אולי אפשר למצוא גם דרכי נועם להידברות? עם כל הניגודים שלא תמו, אנשים אחים אנחנו. האם אדם המצפה שיכבדו את תרבותו, לועג לתרבות האחרת?

ושימו לב שוב למאור זגורי, שמכריז על ארז ביטון כגיבור היסטורי, שמחכה לניצחון. כך כתב בהמשך דבריו: "לא ביקשנו למחוק את השוֹאה או את שלל מעשיות השטעטל, כּולָה ביקשנו להיחשב שווים."

האם השר בנט ציפה לרוח כזאת של הַלעגה ושנאה? מדוע ביטון כיו"ר הוועדה לא נזף במאור זגורי חבר הוועדה על לשונו המקַטבת והפלגנית? היכן האחריות שלו כקברניט? האם הקמנו ועדה כדי להחריף את המתח בין ספרדים לאשכנזים? האם הלעג של אורשר ראוי לקטילה וכנגד זה הלעג כנגד מעשיות השטעטל אינו ראוי לגנאי?

כשזגורי פונה לְאשכנזים באמירה לוחמנית "אתם מוזמנים בהחלט לעזוב את הארץ" – כיצד זה ארז ביטון וחביבה פדיה יושבים ומחרישים?? מדוע הסכמתם להפרחת אמירות לוחמניות של ניצחון והבסת האשכנזים? האם ניצחון כזה אינו ניצחון פּירוס? האם די בכך שהוסיפו את יצירותיכם לסל היצירות? די בכך שחביבה זכתה לקבל המלצה להשתבץ במל"ג? סליחה, ככה לא בונים חומה... וגם לא גשרים !

התרבות המזרחית בעבר היא תרבותנו הקלאסית

אנו דבקים היום בַּצורך בשילוב יוצרים עכשוויים, אך אין לבוא אל הדיון מעמדת נחיתות, וגם לא נכון להציג את המצב כאילו לא קרה דבר במשך 40 שנה, כאילו קפא הכול מאז הדיון בכנסת ב-1976 ולא חלק שום שינוי בתכנית הלימודים בספרות ובהיסטוריה. זו אינה המציאות לאמיתה.

חשוב גם לראות את החוזק של יהודי ספרד והמזרח בעבר: התרבות המזרחית-ספרדית  בעבר היא תרבותנו הקלאסית: "יהודי המזרח תפסו לפָנים מקום בראש בכל תחומי התרבות היהודית והיו מעורים בתרבות הכללית של תקופתם. החלק העיקרי של מורשתנו התרבותית היהודית מוצאו מהמזרח: התלמוד, ההלכה, המדרש, הלשון, השירה, הפילוסופיה, הקבלה: הפרשנות – כל אלה ראשיתם בבבל, בצפון אפריקה או בספרד." (ד"ר א' שטאל, "שינויים היסטוריים בתרבות ישראל", בתוך הקובץ "מספרות החינוך" כרך ז', תשל"ג).

תמוה, שכיום בשנת ה-68 למדינה, עדיין דוברי הוועדה רואים את המצב העכשווי כמדיניות כּור ההיתוּך. פרופ' חביבה פדיה כותבת, שאם לא יתקבלו המלצות הוועדה "ייתכן, שהשעה הגורלית תוחמץ. יהיה זה ניצחונו המושלם של כור ההיתוּך." (הארץ, 15.7.16). עצוב לקרוא משפט כה מניפולטיבי. והיא גם טוענת, שהמצב הוא של "השתתה כוחנית של נראטיב לאומי אחיד..." כאילו אנו עדיין בשנות החמישים!

הסגנון של הוועדה לצ'פֵּר מקורבים מביא את הוועדה להמליץ על פרופ' פדיה כחברה במל"ג וללמד כמה משיריה, ואת חבר הוועדה ד"ר שמעון אוחיון הם מצ'פרים בהמלצה נדיבה להרחיב את תקציבי "מרכז דהאן", שהוא עומד בראשו.

יש יתרון למקורבים  לוועדה על פני גופי מחקר או מרכזי מורשת אחרים. לא פלא, שהנציגים מדבררים את הוועדה ואינם אומרים, לצורך גילוי נאות, מה הבונוס, שקיבלו מן הוועדה.

 ד"ר אוחיון, מנהל מרכז דהאן – וכמובן חבר בכיר בוועדת ביטון – קובע חד משמעית בראיון בעיתון "מצב הרוח", 15 ביולי, "קיימות 'גילדות' המשפיעות על משרד החינוך שמטפחים את אנשי שלומם" – והוא מוסיף: "לא יכול להיות שמשורר כמו נתן זך, שאיננו מתהדר בשירה לאומית כלל... יזכה ליחס של 4 שאלות במבחן בגרות..."

וכיצד הוא מסביר שילוב משוררי ערס פואטיקה שהשמיעו הצהרות אנטי אשכנזיות? איזו 'גילדה' לחמה למען ערס פואטיקה?

כמו הקאנוניזציה המושגת בכוח ועדה, מתברר גם שהכנסַת יוצרים לתוכנית הלימודים בספרות נעשית בקני מידה זרים. מימד חשוב של המושג "תרבות" הוא מידד הזמן, הפרספקטיבה של הזמן. אך הוועדה ממליצה להכניס לתוכנית יוצרים שהוציא ספר אחד או שניים בשנתיים האחרונות. מתברר, שיש העדפה מיוחדת ליוצרי "ערס פואטיקה", כי רוח הקרב מנשבת גם ביצירתם: רועי חסן מבשר בשיר שלו:" לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ / וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה".

ומדוע יש ללמד את עדי קיסר? למר ביטון תשובה מוחצת: "תראו את הערבים של עדי קיסר... אלף איש מחכים בחוץ."

לא צורף תצלום כזה לדו"ח הוועדה. 

ומדוע ללמד את שלומי חתוכה: "לדעתי עוד ידברו בו עוד חמישים שנה."

ושירת רועי חסן יאָה לדברי יושב ראש הוועדה, כי שירתו של חסן היא "דו"ח ביטון לחברה הישראלית." האם זה נימוק ספרותי? ביטון בעצם מאשר את דברי פרופסור עוזי שביט, ששירת חסן היא תופעה סוציולוגית ולא ספרותית. שימו לב: אלה הנימוקים! אולי עדיף לספור את כמות הלייקים בפייסבוק – וכך לבנות תוכנית לימודים. ביאליק, רועי חסן מאחוריך...

אם אלה הקריטריונים, מי יישאר בתוכנית הלימודים בספרות?

מחד גיסא, מעלה יו"ר הוועדה ביטון טענה: "כרגע אנחנו המזרחים בגֶטו, גטו שלא מתייחסים אליו, שיורקים עליו." (ידיעות אחרונות, שם), ובו זמנית הוא ממליץ להקים פקולטה נפרדת ללימודי יהדות המזרח, כלומר להקים "גטו אקדמי" לתרבות המזרחית.

מדוע לא לחזק את המתרחש כיום ולשלב את גופי המחקר והיֶדע על המזרח בתוך תוכנית הלימודים האקדמית הכוללת. לדעתי, זו הדרך: רק כך נעשה שילוב אמיתי! (ואגב, לדעתי כדאי לשתף פעולה עם יגאל לוסין, שכן מתברר שנוספו חומרים שלא היו לו בעבר, וניתן לשלב את פרקי עמוד האש המזרחי בתוך הסרט הקיים. חשוב לשמור על הביוגרפיה הלאומית השלמה).

בשם התודעה של כלל ישראל

דווקא משום שהוועדה מחדדת את העימות, כדי להשיג את מטרותיה, מן הדין לחזור שוב אל המאחֵד והמשותף: אל נשכח, שהבסיס של כולנו מחבֵּר את כל הלבבות, הוא המרפא לשלהבת הפילוג של "אנחנו ואתם":  התרבות היהודית המשותפת, החלום הציוני המשותף והקרקע הישראלית המשותפת – אלה הגשרים!  אני כותב את מאמרי בשם התודעה הקיבוצית (הקולקטיבית) של כלל ישראל, ומתוך תחושת אחריות. התפיסה שלי היא  תפיסה כלל יהודית. המאחד בינינו אכן נותן תקווה, שנעמוד בקשייו של המפגש הבין-תרבותי, שהוא תוצאה בלתי נמנעת של "שיבת ציון" בימינו.

שר החינוך מתבקש להביע הערכה ליומרה של הוועדה להציג מסמך של שילוב, אבל לתת קריאת כיוון שכל כולה חיבוק, שילוב ידיים. כל זאת באמצעות הקמת ועדה פנימית של משרד החינוך שתורכב מאנשי מקצוע מנוסים: הם יבחנו לעומק את ההמלצות ויענו על החלקים החסרים במערכת החינוך, תוך התעלמות מהרוח הרעיונית ומהנחות היסוד של דו"ח ביטון. רק גישה מקצועית וחינוכית תדע לאחות את הקרעים: יש לתת למומחים לספרות ולהיסטוריה לתת לניסיון הרב שלהם לדבֵּר: יבחנו הם ברוח של אהבת אמת את שינוי תוכנית הלימודים בספרות  – וכך באופן דומה יבדקו במקצועיות את תוכנית הלימודים בהיסטוריה.

 הקמת הוועדה לוּותה בציפייה לרוח של הידברות ושל קירבה, הידברות מתוך הערכה הדדית. אך כדי לקדם את הפתיחות בין הצדדים,  יש להנמיך את גובה להבות השנאה, לסלק את קריאות הקרב. רק כך תיתכן באמת התקרבות של הכרה הדדית, הבנה הדדית והפרייה הדדית. אנשים אחים אנחנו.

אהוד: המסקנות הפרימיטיביות והשטחיות של הוועדה, המתבררות כאן – נובעות אולי מפיגור שכלי מסויים, מרגש נחיתות ומבורות מדהימה – של משתתפיה, כולל ארז ביטון עצמו, שהשתן עלה לו לראש. כדאי שיהרהר לפעמים מדוע דווקא הוא קיבל את פרס ישראל – ולא סופרים ומשוררים עבריים ידועים הראויים לכך הרבה יותר ממנו – אבל, אוי ואבוי למי שיציין זאת! כי בימינו הסכלים והגרפומנים סבורים שלהם יש ממשלה – ומי שמעז להעביר עליהם ביקורת הוא "גזען".

הדו"ח השטחי גם מתעלם מהישגיהם האדירים של הסופרים העבריים יוצאי עיראק, דוגמת סמי מיכאל בן התשעים [שטרם קיבל את פרס ישראל!] ואלי עמיר, שזה שנים רבות ספריהם נמצאים בתוכנית הלימודים בזכות ערכם הספרותי ואינם זקוקים לשום "אפלייה מתקנת" –  

ומצד שני הדו"ח מבקש, בלי בושה, להאדיר את המשורר היו"ר ארז ביטון יוצא משפחה "מרוקאית" – ואולי עוד כמה יוצרים וחברי ועדה מ"מוצא קיפוחי" דומה, הזקוקים כנראה לכניסה על קווֹטה של "אפלייה מתקנת" – אחרת יש חשש שאין להם קיום בתרבות העברית.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ישראל, מצרים והעניין הפלשתיני

"במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"

24 ביולי 2016

בניגוד להתמקדות התקשורת בעניין הפלשתיני – בהקשר ביקורו של שר החוץ המצרי, שוקרי, בישראל – סדר היום הישראלי-מצרי חורג משמעותית מהעניין הפלשתיני, שאינו לב הסכסוך הערבי-ישראלי, אינו בבת העין של מדינות ערב, אינו הסיבה לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי, ואינו מוקד זעזועי המזרח התיכון.

למרות הכרזת שוקרי, בירושלים, שלפתרון העניין הפלשתיני "תהיה השפעה דרמטית על המזה"ת," הרי שהצונאמי הערבי, המאיים מאז 2011 על כל משטר ערבי מצפון מערב אפריקה עד למפרץ הפרסי – חושף את מיתוס מרכזיות העניין הפלשתיני. אף חולייה בצונאמי הערבי אינה קשורה – במישרין או בעקיפין – לעניין הפלשתיני. בניגוד לתובנה המקובלת, העניין הפלשתיני אינו מנה עיקרית – וגם לא משנית – בתפריט הוולקני במזה"ת, הנשלט על ידי מנות בין-ערביות ובין-אסלאמיות.

על אף הצהרת שוקרי, בפגישתו עם מחמוד עבאס ברמאללה, שהעניין הפלשתיני "יהיה תמיד בעדיפות עליונה עבור מצרים," הרי שמצרים ושאר מדינות ערב אינן רואות בעניין הפלשתיני את בבת-עינן המצדיקה דם ויזע (אולי דמעות תנין). מנהיגי ערב מרעיפים על הפלשתינים מלל רב, כדי להסיט את תשומת לב ההמונים ממחדלי השלטון, בהתאם לפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס."

בראש סדר העדיפויות של הנשיא המצרי סיסי עומד ביטחון הפנים והלוחמה בטרור, ומכאן הצורך לשתף פעולה עם ישראל. סיסי מודע לקשר ההיסטורי בין מחמוד עבאס לבין "האחים המוסלמים", ארגון הטרור הבין-אסלאמי הגדול ביותר, המאיים על מצרים מאז היווסדו ב-1928. לטענת סיסי "האחים המוסלמים" הם התשתית הרעיונית של חמאס, טאליבן, אל-קאעידה ודאע"ש. הוא גם ער לקשר הפלשתיני עם איראן, צדאם חוסיין וצפון קוריאה, המקשה על מלחמתו בטרור האסלאמי בסיני. סיסי דבק בתפישת העולם של סאדאת שהדף את הלחץ של נשיא ארה"ב, קארטר, להתמקד בעניין הפלשתיני ולא בהסכם השלום ישראל-מצרים. סאדאת חשש מהשפעה שלילית של מדינה פלשתינית על יציבות האזור, לאור חתרנות ערפאת ומחמוד עבאס במצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1970-1983) וכווית (1990).

ב-2016, סיסי ומנהיגי ערב במפרץ הפרסי מעמיקים את שיתוף הפעולה המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי עם ישראל, למרות התנגדות הפלשתינים. כדי להתמודד עם האיומים הקיומיים מצד איראן והכלכלה, סיסי מהדק את שיתוף הפעולה עם סעודיה, שגם היא נמנית על מאוכזבי-אובמה, הרואֶה ב"אחים המוסלמים" ארגון לגיטימי ומעניק רוח-גבית למשטר האייתולות. סיסי מזדהה עם עמדת בית המלוכה הסעודי' כפי שמבטאים אותה עורכי "א-שארק אל אווסאט": "ארה"ב פועלת נגד בעלי-בריתה הערביים... אובמה מפזר פצצות זמן במזה"ת לתועלת איראן' המחריפה את חתרנותה נגד בעלי-הברית הערביים של ארה"ב..."

ככל שמתכרסמת תדמית ההרתעה של ארה"ב כן עולה חשיבות שיתוף הפעולה, של מצרים וסעודיה – עם ישראל, הנתפשת כסוכן ביטוח חיים יעיל. סיסי מעריך שמעמדה הייחודי של ישראל בארה"ב עשוי לתרום לשיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי של מצרים עם ארה"ב, להרחבת ההשקעות האמריקאיות במצרים ולשיקום התיירות האמריקאית במצרים.

נוכח האיומים הקטלניים מצד הטרור האסלאמי ואיראן, סיסי החליט לשדרג את שיתוף הפעולה עם ישראל, ולא להקריב אינטרסים קיומיים של מצרים על מזבח העניין הפלשתיני.

פורסם לראשונה ב"ניוז 1"

* * *

אלי מייזליש

לכבוד מר יונתן יבין [הילד של חיים יבין]

הנדון: מאמרך בעיתון ידיעות:

"המציאות שלו היא הסיוט שלי" [21.7.2016]

[במאמר מוסגר; הצגְתָּ דעה רק של הצד הערבי המסכן והרחמנות שלך ממש דומעת כמו המים האדירים של גלי הים בהוואי – 'ראחמונעס אידן']

הרי אינך כסיל יונתן וריק משֶכֶל במוח, והוכחת יכולת זדונית בהרעלת אווירה ורידוד מורל לאומי בגאונות. ועבור זה קיבלת טור בידיעות?

איני בא לעורר לא ויכוח לא דיון ולא  כלום במי שאתה ואת מי אתה מייצג עם הדעות שלך בעיתון הנ"ל. איני גם בא להתדיין איתך בענייני שפה שאיתה אתה מגיע אל הציבור.

אני בא רק לומר לך שהחבר שלך מחמוד דרוויש [המת שקוננת עליו] היה חלאה ערבית נוטפת שנאה אל עמנו ואל ארצנו – ולא יעזור לך שום היכרות ושום מנעמי לשון ששניכם רוויים בה.

הרי בעיתון שלך, יש בכל יום ויכוח בין שניים בענייני השעה, והציבור מתבקש לבחור במי כן או לא, והתוצאה תמיד מכריעה לכיוון אחד בנוק-אאוט לצד אחד ומעט-מעט תיקו. להזכירך כי גם הדעה שלך היא ברת הצבעה ואני מצביע נגדך ואני בטוח ש'תזכה' ל-100:0 בנושא הנ"ל. לא ראית את החרא הזה דרוויש מצולם יחד עם חבריו עראפת וג'ורג' חבש?

לא יעזור לך כלום. משפט הסיום [אולי שכחת הנני להזכירך] "כמה עוצמה ויופי יש בסובלנות זו," הוא פארסה. סובלנות? וכי למה סובלנות כלפי מחבל ערבי עם עט ונייר? הם גרועים מאלה עם הרובים.

אפס סובלנות.

איך ולמה יפסיד נתניהו את הכיסא –

ע"פ יהודה דרורי

איני מכיר את יהודה דרורי שכתב בגיליון [1162]: "נתניהו... עומד להפסיד בקרוב את כיסא ראש הממשלה... וכו'," [להפסיד?] – וההסבר הוא כי נתניהו מעורב ב"פעילויות בלתי חוקיות בכספים..."

הנה בא יהודי מהרחוב שהוא לא מפכ"ל המשטרה ולא ניצב מ' ראש אגף החקירות, לא ראש המוסד ולא כלום, אלא קורא משהו בעיתון [ידיות] שכל שאיפתו היא הפללת נתניהו או הפלתו או בהפיכה צבאית. למה? מפני שנתניהו לא חבר במפלגתו או תנועתו של דרורי?

עכשיו אמור לי דרורי מה זה "פעילות בלתי חוקית של כספים"?  כסף לא חוקי הוא כסף גנוב, שוד או מעילה בבנק, או אולי שנתניהו 'לקח בטעות' את המעטפות החומות של טלנסקי לאולמרט? תספר לנו.

כשסתם יהודי, ולא נניח ראש מפלגה כמו הרצוג, שכל חצי שעה מודיע כי עומד להדיח את נתניהו והוא יהיה ראש הממשלה הבאה של ישראל – נו טוף, זה הרי הרצוג. אבל דרורי?

ועוד משהו דרורי: נניח שהמשטרה אכן יש לה הוכחות כי נתניהו קיבל כסף לא חוקי והיא מחליטה להמליץ לתביעה להגיש נגד נתניהו משפט. אז מתחילה מערכת מסועפת של עורכי דין, אז עד שיגיע המשפט ייקח שלוש-ארבע שנים. אחרי זה ייקח המשפט עוד ארבע-חמש שנים ועד אז יבוא גם המשיח או שבנו אבנר ייבחר לראש ממשלה.

אבל אם דרורי צודק ונתניהו 'יפסיד את הכיסא' ['בקרוב'] תוך שנה, אני מתחייב כאן לשלם לו  1000דולר, ואם תוך שנה לא יפסיד נתניהו את הכיסא, שדרורי יתחייב לשלם לי 100 דולר בלבד. [בסדר? אז תן רק 10].

* * *

יהודה דרורי

1. הצהרת בלפור – כמנוף תעמולתי

במאורת חורשי המזימות במוקטעה שברמאללה, הבינו סוף סוף, שחבר הלאומים נתן לנו, ליהודים, את ארץ-ישראל, כאשר אימץ את הצהרת בלפור. ברור לכולנו כי אינך יכול לתבוע לדין "הצהרה" כפי שמברבר לנו אבו מאזן, והוא גם לא יכול לתבוע לא את הלורד בלפור המנוח, ולא את ממשלת הוד מלכותו מלפני 100 שנה.

אבל האימפוטנטים המדיניים מרמאללה, שמבינים כי אבוד להם ,חושבים שיש בידם מכשיר תעמולתי.

לא בדיוק!

מניסיוני ההסברתי בחו"ל למדתי שאין הרבה ידע בעולם על הצהרת בלפור ועל העובדה שארץ ישראל ניתנה לנו פה אחד על-ידי חבר הלאומים – ומכאן שלפי החוק הבינלאומי אנחנו הם אדוני הארץ, ולפלסטינים אין כל חלק בשליטה לגיטימית  באיזה שהוא חלק בארץ ישראל.

יותר מכך, ייקל עלינו להסביר כיצד קיבלנו את כל ארץ ישראל  ממזרח וממערב לירדן (לפי הצהרת בלפור) אבל ויתרנו על החלק המזרחי לטובת הערבים – ליסוד ממלכת ירדן, ולפיכך הרעיון של שתי מדינות לשני עמים כבר מומש!

2. הסינדרום של "ישראל היום"

לא אכפת לי כלל כי מי שעומד מאחורי העיתון "ישראל היום" הוא בעד נתניהו ואילו זה אשר עומד מאחורי ידיעות אחרונות, הוא מאד נגד נתניהו. אבל אין ספק, שבעימות הווירטואלי בין נוני מוזס לאדלסון – נוני מפסיד, כי "ישראל היום" הפך להיות העיתון הכי פופולרי במדינה, בזכות ולא בחסד. לא רק שהוא אינו לוקח כסף מזומן מהציבור, אלא גם מתמצת את החדשות (ממקורות מגוונים), והפובליציסטים הכותבים בו לא נופלים בכישרונם ובידע שלהם מאלה הכותבים ב"ידיעות אחרונות".

אני בטוח ש"ישראל היום" אינו מיזם המפסיד כסף מהיותו חינמי – כי הכסף מגיע מהפרסומות וגם ממערכת מצומצמת – יחסית לזו של ידיעות אחרונות. נוצר אצלי הרושם שאו ש"ידיעות אחרונות" אינו מנוהל כהלכה או שנוני מוזס שואף להגדיל את רווחיו ממכירת העיתון במזומן לציבור. הניסיונות הנואלים מכיוונו של מוזס ומכיוון פוליטיקאים מהאופוזיציה לחסום את "ישראל היום", הינם הביטוי הכי ברור לצביעותו של הביזנסמן שמנסה למנוע תחרות ב"תרגילים" שונים, בעוד שהצביעות היא אפילו כפולה ומכופלת כאשר פוליטיקאים אצלנו, המזוהים עם השמאל , מנסים לפגוע בדמוקרטיה על-ידי מניעת אמצעי תקשורת לגיטימי וזמין מהציבור.

"מעריב" לא נפל בגלל "ישראל היום" אלא בגלל ניהול כושל, ו"מעריב" – זה המתאושש כיום, מתפתח בעיקר מהיותו חינמי.

מכיוון אחר לגמרי, מקרה עיתון "הארץ", ש"ירד ביגון שאולה" ומגרד ממש את התחתית, ניזון כיום בעיקר מכספי אדונו, מר שוקן. אגב, נפילת "הארץ" זהו אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית, המתעבת כתב עת המנסה שוב ושוב לפגוע רעיונית באושיות המדינה. כל זה קורה מבלי שאף גורם תקשורתי יצא נגד שוקן ושותפיו. הציבור הוא זה שקלט עם מי יש לו עסק,  וזנח אותו. לא נתפלא איפה אם "הארץ" יהפוך בקרוב לעמותה ויקבל תמיכה כספית מחוגים אנטישמיים ואנטי-ציוניים באירופה ובארה"ב, בדומה לעמותות השמאל הקיצוני אצלנו, החותרות נגד המדינה.

"ישראל היום" נכנס לשוק התקשורת בתיזמון נכון והראה לציבור במדינת ישראל, שניתן להשיג חדשות גם מבלי לשלם עבור הנייר שעליו הן מודפסות. העיתון נכנס לשוק בשעה שכל הקליקה השמאלנית בתקשורת היתה מתוזמנת נגד נתניהו והליכוד (אשר העם הציבם בשלטון בבחירות דמוקרטיות). "ישראל היום" קלטה פובליציסטים שהיו מוחרמים בעיתונות הפרו-שמאלנית והביאה לציבור ידיעות ממקורות אחרים, גם מכיוון הממשלה. התמרמרות השמאל על כך נמשכת עד היום. כי המונופול שלהם להעברת מידע לציבור נשבר, וטוב לכולנו שכך הדבר. אז לך בכוחך מר אדלסון – ולמען ישראל תעזור לדונלד טראמפ להיבחר...

אהוד: אני הפסקתי לכתוב ל"ישראל היום" לאחר שלא הסכימו לפרסם שם מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באהוד אולמרט, כך שאני רחוק מלקשור כתרים לחינמון שגם בחינם אינני מוצא בו עניין.

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

(נכתב באפריל 2003

ופרסם מאז פעמים אחדות גם בדפוס)

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

* * *

פוצ'ו: גלגוליו של המנון חטיבה 7

לאהוד ידידי שלום,

בימים אלה הסתיימה כתיבת ספרי: אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו – תמטיקה, פואטיקה ורטוריקה בשירי הזמר ההמנוניים של היחידות הלוחמות 2010-1993. הספר אמור לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספריית פועלים.

בין הטקסטים הנידונים בספר מופיע המנון חטיבה 7 שנכתב על ידי ישראל ויסלר (פוצ'ו). תוך כדי העבודה על השיר התכתבתי עם פוצ'ו והתכתבות זו הניבה פנינה סיפורית המספרת לא רק את סיפורו של ההמנון אלא גם סיפורה של תקופה מנקודת מבטו המשועשעת של פוצ'ו. מכיוון שהדברים אינם יכולים להיכלל בספר מחקר כבד ראש, חשבתי שחבל שסיפור הלידה של ההמנון הזה וגלגוליו לא יראה אור. לפיכך, באישורו של פוצ'ו, אני שולח לך את סיפור ההמנון וחבלי לידתו בין שלשה מח"טים שהיו מעורבים בכתיבתו וב"תיקונו" כך שיתאים לרוח החטיבה ולרוחות המשתנות של התקופה. הראשון מביניהם הוא גורודיש, שהוא גם הגיבור הראשי של הסיפור. השני הוא אביגדור קהלני שהוסיף בית משלו כשמונה למח"ט החטיבה (1977-1975) והשלישי הוא עודד בסיוק (2013-2011).

ראובן שהם

הסיפור מתחיל כמובן בטקסט עצמו.

עֲנַן אָבָק עָלָה אֶל הָרָקִיעַ                    

וְרַעַד אֲדָמָה מֵהָר לְהָר.

מַשַּׁק בַּרְזֶל אֶת הָאֲוִיר הִבְקִיעַ

כְּשֶׁהַשִּׁרְיוֹן נִכְנַס אֶל הַמִּדְבָּר,

פְּקֻדּוֹת הַקְּרָב בָּקְעוּ מִכָּל צָרִיחַ

הַתּוֹתָחִים פָּתְחוּ בְּהַרְעָמָה.

הַמַּקְלְעִים יָרְקוּ בַּרְזֶל מַרְתִּיחַ

כְּשֶׁהַשִׁרְיוֹן פָּתַח בְּמִלְחָמָה.

שֶׁבַע – אַתְּ פְּלָדָה רוֹגֶשֶׁת

שֶׁבַע – סַעַר וְסוּפָה.               

שֶׁבַע – אַתְּ אָדָם שֶׁל עֶשֶׁת      

אַתְּ הַחֲטִיבָה!!!

הַשֶּׁמֶש לֹא עָמְדָה אָז דּוֹם מִמַּעַל

הָיָה לָהּ חַם בְּתֹפֶת שֶׁכָּזֹאת.

בְּתוֹךְ אָבָק עָשָׁן שְׂרֵפוֹת בּוֹ יַעַל

זָרְמוּ שִׁרְיוֹן, פְּלָדָה וּלְבָבוֹת.

מִדְבַּר סִינַי בִּקְרַב אֵימִים חָזִיתָ

בָּזָק וְסַעַר, קֶצֶף וְגָאוֹן.

אוֹיֵב אַכְזָר הוּבַס כָּךְ – רָאִיתָ

יִזְכֹּר לָעַד אֶת זַעַם הַשִּׁרְיוֹן.

שֶׁבַע – אַתְּ פְּלָדָה רוֹגֶשֶׁת

רַמַת גּוֹלָן – קְרָבוֹת בְּלִימָה יָדַעְנוּ

גָעַש הַלֵּב בְּרֶגַע שֶׁל אֱמֶת.

עֹז וּפלָדָה חָגַרְנוּ כְּשֶׁפָּרַצְנוּ

בְּרֹמַח חַד אֶל תּוֹךְ אַדְמַת אוֹיֵב.

שֶׁבַע – אַתְּ פְּלָדָה רוֹגֶשֶׁת.

הַחֵץ אָדֹם, וְהַפְּקֻדָּה לָנוּעַ

הַדֶּגֶל מֵחֶרְמוֹן – וּמֵעֲרָבָה

וּבִלְבָנוֹן זְחָלִים הֵם שֵׁד וְרוּחַ

וְהַשִּׁרְיוֹן יִהְיֶה כָּאן גַּם לְהַבָּא.

שֶׁבַע – אַתְּ פְּלָדָה רוֹגֶשֶׁת.

http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63865&itemId=2511

לפני פריסת הסיפור כמה הערות:

בטקסט המוכר מופיע הטור הבא כך "הַתּוֹתָחִים פָּתְחוּ בְּהַרְעָשָׁה" אבל במקור הופיעה התיבה: "בְּהַרְעָמָה". פוצ'ו מעיר שה"הרעשה" היא תיקון שהכניס קהלני (מח"ט החטיבה בין 1977-1975). "אני כתבתי: "הַתּוֹתָחִים פָּתְחוּ בְּהַרְעָמָה," כדי שיתחרז יותר יפה עם "כשהשריון פתח במלחמה" וקהלני מצא לנכון לתקן אותי ולהפוך את ההרעמה  להרעשה. אולי חשב שהיתה כאן טעות דפוס. קהלני גם הוסיף את הבית הלפני האחרון לטקסט. ואילו את הבית האחרון הוסיף עודד בסיוק  (מח"ט החטיבה בשנים 2013-2011(.

ועכשיו לסיפור עצמו, שסופר לי בהמשכים. נקודת המוצא לסיפור היא מלחמת ששת הימים כשפוצ'ו שירת כנהגו הצמוד של גורודיש.

פוצ'ו: את מלחמת ששת הימים  התחלתי כנהג  זחל"ם. בוקר אחד, בתקופת ההמתנה  שלפני המלחמה,  אסף קצין הרכב של החטיבה את כל נהגי הרכב הכבד  ושאל מי רוצה להיות נהג בוס. כל הנהגים, שרובם היו סדירניקים, הצביעו. ואני כשאני רואה שכולם מצביעים, אז גם אני. כדי שלא יהיו אי הבנות הוסיף קצין  הרכב (זממה ז"ל)  ואמר: "והבוס הוא  גורודיש!"  מיד צנחו כל הידיים. אני, כמילואימניק, לא היה לי מושג מיהו גורודיש, אבל  כשראיתי שכולם מורידים, מהרתי להוריד גם (איש העדר או לא).  כנראה שהייתי האחרון, מפני שזממה אמר: "אתה עם השפם בוא איתי!" 

לא היתה לי ברירה הלכתי אל אזור מטה החטיבה שבמרכזו ניצב קרון המח"ט.  זממה הביא אותי אל מכונית אמריקנית מהודרת "ולייאנט" נתן לי מפתח ואמר זה שלך. נכנסתי ושקעתי בתוך ריפוד רך ונעים, הסתכלתי אל מערכת השעונים שמולי, הפעלתי את הרדיו ואת המזגן והרגשתי שהגעתי לגן עדן.

לנהגי המח"ט האחרים, שבאו לראות מיהו הנהג החדש, היה מבט משונה, שבהתחלה נראה לי כמבט של קנאה, אבל מיד הבחנתי שזה בעצם מבט של רחמים ואחד מהם שאל אותי: "יש לך מושג נהג של מי אתה הולך להיות?"

אמרתי: "כן, של המח"ט  גרגמל, או משהו דומה. אז מה? מח"ט הוא לא בן אדם?"

מיד זעקו כולם: "לא! לא גרגמל!  גורודיש!" ואחד הוסיף: "ותדע לך שאם הוא תופס אותך ביום שהוא קם על צד שמאל, חייך לא חיים. ותמיד הוא קם על צד שמאל."

הבנתי שאכלתי אותה, אבל לא היתה לי ברירה וחיכיתי במתח לפגוש את החיה הזאת.

לעת ערב האיש יצא מהקרון. ראיתי גבר ממוצע קומה, מרכיב משקפיים עבי מסגרת ופוסע לעברי בצעדים דוביים נמרצים, כשאקדח צמוד למותניו. כשהיה במרחק של חמישה צעדים עשה לי תנועה בלתי ברורה בידו. החזרתי לו בתנועה של "כמה כמה?" שכנראה הרתיחה אותו. הוא פתח את הדלת בתנופה, וצעק לי "צא!!!"

תוך פחות משניה  הייתי בחוץ.

הוא  התיישב במקומי ליד ההגה  ולפני שהספקתי להתרחק קרא לעברי: "ואם אתה רוצה לנסוע היכנס בצד השני."

ידעתי שאין לי שום חשק לנסוע עם  האיש המפחיד הזה, אבל הבנתי שזאת לא שאלה אלא פקודה. מיהרתי להתיישב לצדו. הוא בחן את כל השעונים, הכניס והוציא למהלך, הפעיל את המגבים, פתח את הרדיו, התניע ויצא בזינוק.

נסענו לבקר את שני הגדודים  (סער וסופה) שהיו פרושים בשטח. בימים הבאים כשהכרתי אותו יותר מקרוב, הבנתי שהאיש  הוא, בין השאר, גם חולה הגה. רוב הזמן כשנסענו ביחד, היה הוא הנהג שלי, הדבר קרה בייחוד אחרי תום ששת הימים, כשקצין הרכב החליף את הווליאנט במרצדס חדשה שנלקחה שלל בעזה. מרצדסים עוד לא היו אז לצה"ל,  וגורודיש היה נלהב לנהוג ברכב כזה. גם אני אהבתי לנהוג ברכב החדש, ולא פעם היינו רבים מי ינהג.

כידוע חטיבה שבע היתה הראשונה שהגיעה לסואץ, וגורודיש הפך לגיבור האומה. ערב אחד, כשכל החטיבה  עברה להתבסס בג'יב ליבני,  אמר לי:

"שמע! מחר אחר הצהריים בא אלינו הרמטכ"ל. יהיה מסדר וצוות הווי ישיר את המנון החטיבה. ברור?" 

לא הבנתי מה כאן צריך להיות ברור, אבל למדתי להגיד "כן" לכל מה שאמר.

אמר: "מה כן?"

אמרתי: "יצחק רבין יבוא והצוות ישיר את ההמנון."

שאל אותי: "איזה המנון?" 

אמרתי: "של החטיבה."

שאל: "אתה מכיר אותו?" 

אמרתי: "לא. אני מילואימניק, לא יצא לי לשמוע."

אמר לי: "אף אחד עוד לא שמע אותו עד היום, אבל מחר ישמעו. הלילה אתה  כותב אותו...!"

באחת עשרה בלילה דפקתי על דלת הקרון שלו והגשתי לו ביד רועדת את הדף עם השיר. הוא  קרא בעיון. ואמר:

"הכול בסדר, חוץ מהבית האחרון. אותו תחליף!"

לבית האחרון היה סיום אוטופי: 'בבוא השלום הטנקים עוד ימשכו מחרשות בסיני.' אבל גורודיש לא אהב את השינוי מארטילריה לחקלאות ונאלצתי לשנות גירסה בפקודה. הבית המקורי שהוחלף היה:

"מִדְבַּר סִינַי עוֹד יִצְמְחוּ כְּפָרִים בּוֹ / גָּנִים, מָטָע, שָׂדוֹת, וְיָם חוֹרְשׁוֹת / וְזַחְלָ"מִים אוֹ טָנְקִים אִם עוֹבְרִים בּוֹ / תִּרְאוּ אוֹתָם עוֹבְרִים עִם מַחֲרֵשׁוֹת."

בעוד אני יושב לשנות את הבית האחרון – יצא הרס"ר להעיר את צוות הווי, והאקורדיוניסט שלהם קיבל פקודה להלחין את השיר. 

למחרת, במסדר בנוכחות  יצחק רבין, הושמע המנון החטיבה בפעם הראשונה.

בשנים הבאות, כאשר אביגדור קהלני קיבל את הפיקוד על החטיבה, הוא הוסיף עוד בית, ואחר כך,  כשהמח"ט עודד בסיוק נכנס עם החטיבה ללבנון, הוסיף גם הוא עוד בית. כנראה שהשניים לא היו מפחידים כמו גורודיש ולא הצליחו לתת לנהג שלהם פקודה לכתוב שיר.

במייל נוסף הוסיף פוצ'ו את האנקדוטה הבאה, שהתרחשה 48 שנים לאחר המאורעות המסופרים:

לפני כשנה מטלפנת אלי חיילת בשם נועה ומספרת לי שאלוף פיקוד הצפון יאיר גולן הגה רעיון שנקרא "אחים לנשק", אשר בו ייפגשו המג"דים והמח"טים  שלו עם לוחמי תש"ח שעדיין זוכרים משהו, ויחליפו חוויות מלחמה. שאלה אותי אם אני מוכן להשתתף במבצע וכמובן שהסכמתי. עוד באותו חודש הגיע אלי סגן המח"ט של חטיבה 7 ויחד ישבנו ערב שלם וסיפרנו זה לזה על הקרבות שעברנו.

בסוף המפגש הוא פתח חבילה שהביא עימו ובה המנון החטיבה צרוב על מתכת זהובה המוצמדת בעיצוב יפה למסגרת עץ. הכותרת נשאה את השם המנון החטיבה לצד סמלה של חטיבה  שבע. שם כותבי ההמנון נעדר מהתמונה.

שאלתי אותו אם הוא במקרה יודע מי כתב את השיר היפה הזה והוא משך בכתפיו.  כשגיליתי לו שהכותב עומד מולו, כמעט התעלף.  כשחזר לצפון  סיפר את הגילוי הזה לקצין החינוך של החטיבה, וזה שלח אליי בקשה להוסיף עוד בית  שיתייחס  לפעולות החטיבה גם  אחרי מלחמת סיני.

כחייל ממושמע, מילאתי את הבקשה, אך מאחר שאין לי מושג אם  הבית הנוסף אכן נוסף להמנון, אני מוסיף אותו כאן למען הדורות הבאים:

מִן הַסִּינַי אֶל הַגּוֹלָן שִׁרְשַׁרְנוּ

מִקְּרָב בְּלִימָה אֶל אֶרֶץ אֲרַזִים

אֶל מוּל אוֹיֵב עִם הַשִּׁרְיוֹן סָעַרְנוּ

פִּי שֶׁבַע אֶת פִּלְדַּת הַנּוֹעֲזִים.

(הבית הזה אינו מופיע באף גירסה המוכרת לי. – ר.ש.)

והשאלה הנשאלת היא לאן יצמח הטקסט עם המח"טים הבאים של החטיבה?

* * *

רם סואן

שיִלְמדו יוצאי המגרב מיוצאי עיראק!

25 ביולי, 2016

למר בן עזר שלום רב,

הרשה נא לי להתייחס למאמרו של עודד ליפשיץ "על איזה דיכוי אתם מדברים?" שפורסם בגיליון 1153 של חב"ע. דברים נכונים נכתבו שם, אולם סיבות מרכזיות לפיגורם של יוצאי ארצות האסלם בכלל והמגרב בפרט לא נזכרו.

מן המפורסמות הוא שערב מלחמת העצמאות מנה הישוב היהודי בא"י-פלשתינה, כ- 650,000 איש, זקנים, נשים וטף. רובה של אוכלוסייה זו היה אשכנזי ומיעוטה בני עדות המזרח ותימן. אוכלוסייה זו כללה בני מושבות מבוססים, קיבוצניקים, הרבה פועלי בניין וחקלאות, ובני מעמד בינוני וסוחרים קטנים, בעקר קמעונאים שניהלו עסקיהם בשלוש הערים הגדולות, ולא מעט מעפילים שזה מקרוב באו. עשירים גדולים לא היו שם, ואיש לא קיבל דבר מהמדינה, שטרם קמה, או ממוסדות היישוב – הסוכנות היהודית, קק"ל וההסתדרות. כל אזרח וכל משפחה קיימו עצמם במאמצים רבים, כפי יכולתם.

והנה, עם תום מלחמת העצמאות מוצאת עצמה אוכלוסייה זו, שזה עתה שכלה כ-6,000 חללים מכלל אוכלוסייתה (ואנא בדקו איזה אחוז זה מכלל יוצאי הצבא) – כולם כוח עבודה פוטנציאלי ומפרנס מעולה, אוכלוסייה שעדיין מלקקת את פצעיה ונצורה מסביב ע"י אויביה, במצב בו מוטל עליה לא רק להקים מדינה יש מאין, לבנות מוסדות שלטון, כלכלה וחברה ולטפל בעצמה – אלא גם לקלוט עלייה המונית  הדוברת שבעים שפות, שיש לספק לה קורת גג, תעסוקה, מזון, רפואה, חינוך ושאר צרכים אנושיים. כל זה צריך לספק באופן מיידי, כאן ועכשיו, בלי כסף, עם לירה ישראלית שצנחה בשיעור גבוה מערכה, ללא תשתית פיסית, ללא כוח אדם מוכן ומנוסה – בקיצור יש מאין.

והאוכלוסייה הוותיקה הזו לא הביטה בשיוויון נפש בגלי העלייה המתדפקים על שעריה, אלא התגייסה כולה לעזרה, הפשילה שרוולים והתחילה במפעל קליטה חסר תקדים בגודלו. תוך כשנה וחצי מסיום מלחמת העצמאות – הוכפלה האוכלוסייה והגיעה לכ-1.3 מיליון איש ואישה. ברור שבמצב כזה לא הכול מתנהל על מי מנוחות, נעשות טעויות, נעשות עוולות, אך אינני זוכר שמישהו פעל במכוון לקפח עדה זו או אחרת. נכון, התבדחנו על "רומני גנב", "מרוקו סכין", "יקה פוץ" ואפילו "פרענק חיֶה" – אך האווירה הכללית היתה אווירה של קיבוץ גלויות, חזרת עם לארצו, כור היתוך, זניחת הגלות מאחור ויצירת עם עברי חדש בארץ ישראל.

בתוך כל הערב רב הזה היו אוכלוסיות משכילות יותר ומשכילות פחות. למרבה הצער יוצאי המגרב היו ברובם הגדול בעלי משפחות גדולות ומרובות ילדים, חסרי השכלה כללית, חסרי מקצוע נדרש, ולא מעטים מהם גם לא ידעו קרוא וכתוב. הם היו בבחינת "מי שאיננו יודע לשאול" ולא ידעו ולא יכלו לדאוג לעצמם.

ברור שמי שהיה בעל השכלה וידע, מי שהיה בעל מקצוע נדרש, מי שידע להסתדר, מצא עבודה והצליח להוציא עצמו ומשפחתו מן המעברה אל העיר או המושב, אל חיים נוחים וטובים יותר. רבים מבין עולי מצרים עיראק, סוריה ולבנון, היו משכילים והצליחו להסתדר בכוחות עצמם, כמו האשכנזים שהגיעו לפניהם. נכון שהיו גם תופעות מכוערות של "פרוטקציה" ואנשי שלומנו, חברי ההסתדרות, אך מכך נפגעו גם אשכנזים.

עולי המגרב, שעקב מגבלותיהם לא יכלו לעזור לעצמם, נשארו מאחור, ונסמכו על "העזרה הסוציאלית" שתמלא את צרכיהם. כאן התחיל ונמשך הפיגור וככל שהוא נמשך הוא התעצם ויחד עימו תחושות הקיפוח.

איש לא קיפח אותם, איש לא דיכא אותם. מה הם חושבים שהיה צריך לתת להם, שאחרים קיבלו והם לא קיבלו?

ובכלל, מי היה אמור לממן להם את מה שלדעתם היה מגיע להם, מאיזה תקציב? רק כשהגיעו כספי השילומים מגרמניה, משנת 1953 ועד אמצע שנות ה-60, ניתן היה להפנות יותר משאבים לטובת קליטת העלייה. ולמה בכלל "מגיע"? תרבות ה"מגיע" היא שורש כל הרע. אנשים מחכים שיתנו להם כי מגיע להם. אם למישהו "מגיע" משהו שאין לו או שלא קיבל, אז ברור שאכלו לו ושתו לו. מי? מי שהעלו אותו וקלטו אותו. האשכנזים, מי אם לא הם?

הגיע הזמן שיוצאי עדות המזרח, בייחוד יוצאי המגרב, לא יעשו לעצמם חיים קלים ולא יטילו את האחריות לפער שנוצר בינם לבין שאר האוכלוסייה – על האחרים בכלל ועל האשכנזים בפרט. שיסתכלו טוב טוב בעובדות, על רקע התמונה הרחבה, ישקלו את האפשרויות שעמדו בפני היישוב שקלט אותם, יציינו איזה כישורי יצירה ופרנסה היו להם, ונשללו מהם או נמנעו מהם ע"י האוכלוסייה הוותיקה – ובעיקר מה הם עשו כדי לקדם את עצמם בהשוואה לבני עדות אחרות, יוצאי עיראק למשל שהשתלבו חיש קל בחברה הישראלית.

בכבוד רב,

רם סואן

* * *

אורי הייטנר

1. פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה התשיעי למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה ה-39 למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו קובנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תוכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה. אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר, באפר ואבק.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה".

שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

"אצל כולם היה הלב מלא תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

"העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. היתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

"חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

"יום גדול היה לנו."

תשעה חודשים לאחר מכן, רוב משתתפי האירוע נשלחו להשמדה באקציה הגדולה של גטו קובנה. בעת האקציה נקבר הארכיון, שהתגלה כעבור כעשרים שנה.

רוב משתתפי "הקונצרט הציוני", כפי שנקרא האירוע, לא שרדו את השואה. אולם העוצמה הרוחנית האדירה, הגבורה הגדולה שלהם, הביאו לניצחון הגדול של העם היהודי, שבתוך שלוש שנים עבר משפל השואה לפסגת התקומה, מאפר לפאר.

התיאור הזה הוא התשובה הניצחת לרעיון העוועים הנואל להחליף את "התקווה" כהמנון הלאומי, באיזה שיר קוסמופוליטי, שידיר מתוכו את הלאומיות היהודית. 

אומה, שבשפל האיום והנורא ביותר בתולדותיה ובתולדות האנושות – היתה בה עוצמה רוחנית לאומית כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור הזה, היא אומה שנתקיימה בה נבואת ישעיהו:

"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ. וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר."

2. תמונת הניצחון של "צוק איתן"

כותרות העיתונים בתום מבצע "צוק איתן" איימו בסכנת התרוקנות של היישובים ב"עוטף עזה". שידורי הטלוויזיה החיים מן היישובים דיברו על אובדן האמון ועל כך שאי אפשר עוד להמשיך לחיות כך.

הניסיון התקשורתי לזרוע דמורליזציה היה בעייתי ביותר, אם לבחור במילים העדינות ביותר שבמילון, ופגע בעיקר בתושבים, שהפגינו לאורך שנים חוסן וכושר עמידה מעוררי השראה. אולם החשש מפני גל עזיבה המוני היה אמיתי. הוא היה קיים גם ביישובים עצמם.

חלפו שנתיים. קרה ההיפך מן המגמה הזאת. יישובי עוטף עזה נהנים מצמיחה דמוגרפית שלא היתה כמותה שנים רבות. משפחות רבות ממרכז הארץ העתיקו את חייהן ליישובים אלה, והתחברו לאיכות הקהילתית הנדירה השרויה בהם. אם חיפשנו תמונת ניצחון ב"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון. תמונת המשאיות הפורקות את כבודותיהן של משפחות, שעלו להתיישבות בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לגבול עזה, מבטאת את עומקו של המושג ניצחון, יותר מכל תמונה של מטה טרור חרב או של דגל על קן שיגור של טילים.

אני יודע שאני כמעט מסתכן בנפשי, כשאני מעז לומר את המילה "ניצחון" בהקשר של "צוק איתן". אולם אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ולא להיסחף בזרם הציבורי, אני מסרב להצטרף לפסטיבל הנהי.

אסייג את עצמי. שנתיים הם זמן קצר מכדי לסכם את תוצאות המבצע. נתוני השנתיים הללו מעידים על מגמה, אך מוקדם לסכם סיכומים סופיים. באותה מידה, מוקדם לצבוע את המלחמה בצבעי כישלון המנוגדים לעובדות.

ומה העובדות?

בשנת 2000, שנים אחדות לאחר הנסיגה מ"עזה תחילה" בהסכם אוסלו וזמן קצר לאחר שערפאת דחה את הצעותיו חסרות התקדים של ברק בקמפ-דיוויד, בתחילת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה", החל פשע המלחמה המתמשך של ירי רקטות מכוון כלפי האוכלוסייה האזרחית, בעיקר בגוש קטיף ובהדרגה גם ביישובי הנגב המערבי. עקירת גוש קטיף ב-2005 הסלימה את פשע המלחמה והרחיבה בהדרגה את טווח הפגיעה. אזהרתו של בני בגין מפני קטיושות באשקלון, שהפכה אותו ללעג ולקלס בפי פרס שהגדיר אותו "חוזה שחורות" ו"איש האתמול" – לקול צחוקם של חסידיו, לא התקרבה כלל למציאות שנוצרה. גוש דן כולו, ירושלים הבירה ונתב"ג נכנסו לקו האש בתקופות הסלמה, ואילו יישובי עוטף עזה היו כמטווחי ברווזים גם בימי שגרה. במשך 14 שנה, החיים באזור לא היו חיים. עשרות הפסקות אש, הודנות ותהאדיות הופרו ברגל גסה  בתוך שעות. המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", שנועדו לחולל שינוי מהותי, לא שינו את המציאות.

בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן" המציאות לאורך הגבול השתנתה ללא הכר, הגם שהשקט, למרבה הצער, אינו מוחלט. המכה הקשה והכואבת שצה"ל הנחית על חמאס, חוללה הרתעה ששינתה את המציאות. המבצע עשה זאת, בלי לסבך את ישראל בכיבוש מחודש של רצועת עזה על מיליון וחצי הפלשתינאים שבה, שאין לנו עניין בשליטה עליהם. המבצע עשה זאת בנחישות ובשום שכל, ולא בסיסמאות פופוליסטיות על אודות "מיטוט החמאס", שאינן רציניות יותר מהסיסמאות הפופוליסטיות על אודות "הסדר מדיני".

[אהוד: אז אולי מגיעה מילה טובה על כך גם לשני המושחתים – שהאחד מהם כבר יושב במעשיהו בזכות מערכת המשפט שלנו, והשני עלול להגיע לשם על פי ההאשמות נגדו – כלומר לנתניהו, המושמץ על ידי מרבית התקשורת בישראל, מגיע על הנהגתו השקולה ב"צוק איתן", ולאולמרט מגיע על תוצאות ריסוק חלק ניכר מהחיזבאללה בלבנון, כפי שבעצמך הודית].

3. צרור הערות 27.7.16

* על מה הסכסוך – מי שמשלים את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה – בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.

אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור, שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור היתה המבוא ל"נכבה".

ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זאת האמת ואין בלתה.

* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.

את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

 רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

שרת העבודה בשנים 1949-1956 היתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה היתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העלייה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

 הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

 מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.

 הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא – הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו הם מוסד חינוכי ושם מקומם.

* לא בכפייה – תומכי ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפייה כוחנית.

הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.

מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה, יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי – בל יקבל אגורה מן המדינה.

* הליבה היהודית – לאחר החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ. המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה," שאל המראיין, "היום הוא יום חג בעבורכם?"

ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז בתמוז."

דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות – 1:0.

דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.

* נתניהו טוב לערבים – נאום "הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.

עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.

מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.

לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.

* כוחו של טרור – על פי החקירה בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת הטרור, הישג כזה גדול יותר ממסיפר ההרוגים.

* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים, הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.

במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.

פתרון העומק האמיתי לבעייה היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.

* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור "לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).

* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן היתה, וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.

יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.

ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך בטרור.

* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא, באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה. כך לא מנהיגים את העולם החופשי.

* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהיתה, לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ." רוגל אלפר: "אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים."

* תום אהרון לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב האומה". ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות בתוכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.

באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר או פחות.

ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת רמה.

סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו מזעזעת, באמצעות ההומור.

אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי. יציאה אחת שלו היתה בזויה במיוחד. המרואיין בתוכנית היה השר כחלון. שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.

הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי. הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא שווה יריקה.

* ביד הלשון: מעורר מדנים – במאמר שפירסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק מעורר מדנים. מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה." בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי שושנים."

* * *

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

פורסם לראשונה בגיליון 575 מיום 20.9.10

* * *

משה כהן

למען דו-קיום

האנשים הנאורים במקומותינו קוראים לטיפוח דו קיום בין ערבים ליהודים, וטוב שכך. לכן תמוה בעיני שהיום, 27 יולי, בשעה 11 בגלי צה"ל, בראיון עם ראש עיריית נצרת, מטיף המראיין לא לקבל את ההתנצלות של ראש הממשלה בפני המגזר הערבי, בעוד ראש עיריית נצרת עומד על דעתו שיש לתת צ'אנס לראש הממשלה. עולם הפוך.

היי, אתם שם בהתנחלויות, תפסיקו לבנות, אתם מביאים טרור לעולם. אינכם יודעים שהטרור העולמי נובע מהבנייה בהתנחלויות? תשאלו את האו"ם.

הרמטכ"ל הופיע בכנסת והלין שהפוליטיקאים מסיתים נגד צה"ל. אבל לפני שהוא מלין על אחרים חזקה על הרמטכ"ל לעשות בדק בית בצה"ל בנושא המעורבות הפוליטית. עקרון הפרדת הרשויות שולל מהצבא להתערב בפוליטיקה. אז איך מופיע סגן הרמטכ"ל ומאשים קבל עם ועדה שהמשטר בישראל מידרדר לשפל של גרמניה הנאצית, ובמקום שייקרא לסדר, מעודד שר הביטחון היוצא, בוגי יעלון את הקצינים להביע דעות פוליטיות מתריסות.

איך מופיע שר הביטחון היוצא בכנסת וקובע שהחייל הנחקר אלאור אזריה סרח ונהג בהתבהמות בטרם הסתיימה החקירה? אדוני הרמטכ"ל, אם יקפיד הצבא לא להתערב בפוליטיקה, לא תתערב הפוליטיקה בצבא וכך ייטב.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

לארנה גולן היקרה

ברכות מפרגנות ליום הולדתך שחל שלשום

המשיכי לכתוב ולנהל משפחה לתפארת

והעיקר תהיי בריאה

מאחלים החברים

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש תמוז: הָגָה מצויה

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

דווקא בעצם להט הקיץ, כשכל הצמחים קמלים וכמשים, מתחילה הָהָגָה המצויה לפרוח ואילו בחורף הגשום, כשכל הצמחים סביבה פורחים, מתייבשים חלקיה העיליים של ההגה והיא נכנסת לתרדמה "דובית". מסתיים החורף בא האביב – ועל השורש הרדום, המעמיק חדור, של ההגה, מתעוררים ניצני התחדשות תת-קרקעיים ומתוכם פורצים החוצה ענפים חדשים. אחרי תקופה קצרה יחסית, בגבור החום, נושרים העלים, אולם הגבעולים נותרים ירוקים על מנת לייצר מזון בהטמעה (פוטוסינתזה) – תהליך ייחודי לצמחים, כשהכלורופיל –חומר ירוק בעלים המייצר סוכרים בעזרת אור, מים ופחמן דו חומצתי – מספק מזון לעולם.

ניצני ההתחדשות בשורשים מגינים על צמח בר זה בשדה מפגיעה בעת החריש. לכן נפוצה ההגה בשדות שכבר עובדו, במקומות לחים או באתרים שמי התהום שלהם גבוהים. הקוצים המעטרים את ההגה מרחיקים ממנה אוכלי עשב. בבוא הקיץ מתקשט השיח הנמוך (30-40 ס"מ) בשלל פרחים פרפרניים אדומים שגודלם כסנטימטר, וההגה בולטת בסביבה שרובה אפורה ומשמימה. הפריחה נמשכת לתוך הסתיו. ההגה מתפרשת במרחב האירנו-טורני, ים תיכוני, סהרו-ערבי וסודני. אלה האזורים בעולם המאפשרים צמחייה מסוימת. בארץ מצויה ההגה בכל האזורים, בבתי גידול מגוונים.

במקורותינו מופיעה ההגה כ"הגא" או "היגי" – שם כולל לקוצים. מסופר בבבלי תענית כ"ג על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שהגיעה אליו משלחת וביקשה שיתפלל לגשמים. המשלחת מצאה אותו עוסק בשדה. אמרו לו שלום ולא השיב. בסיום עבודתו עמס על כתפו את המעדר וכן חבילת עצים שחטב, והחל לצעוד יחף. כשהגיע לשלולית מים נעל את נעליו. כשהסתיימה השלולית חלצם והמשיך ללכת יחף. כשהגיע להיזמי והיג'י – שברק קוצני והגה –הפשיל בגדיו. כשנשאל לאחר מכן לפשר התנהגותו, למה עמס את כל כלי העבודה על כתף אחת? כי על הכתף השנייה היתה טלית שאולה. ורצה לשמור לבל תיפגע. למה נעל את נעליו דווקא בשלולית? –כי בשלולית אינו יכול לראות על מה הוא דורך. לגבי הקוצים הסביר: "זה מעלה ארוכה וזה אין מעלה ארוכה" – כלומר, רגל שנשרטת יכולה לעלות ארוכה (להירפא) אולם בגד קשה לרפא (לתקן).

ההגה מופיעה גם בתיאור משימותיו של פועל שכיר הדואג לעקור את הקוצים מהשטח החקלאי: "מנקפי היגי, מנכשי זרעים ועודרי ירקות." בבא קמא ,קי"ט ב.

וקיים ויכוח בין אביי ורב חנן בר אבא עוסק בהגה באשר לסכך לסוכה: "אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי מסככין בהו. אביי אמר: 'בהיזמי מסככין, בהיגי לא מסככין' (בבלי, סוכה י"ג ע"ע)." רב חנן טוען כי ניתן לסכך את הסוכה הן בהיזמי והן בהגי ואלו לטענת אביי עלי ההגה עשויים לנשור לתוך הסוכה ולגרום ליושביה לצאת.

   ממחקרו ומניסיונו של הבוטנאי פרופסור אבינועם דנין ז"ל ניתן ללמוד שההגה, הגדל גם במדבר, מתאים לצמח המן שממנו אכלו יוצאי מצרים. תכופות מוצאים על ענפי ההגה גרגרי סוכר המתגבשים מהפרשות של כנימות ומכונים "טל דבש": "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא  כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש." שמות ט"ז ל"א.

ההגה המצויה מכונה בלטינית גם mann alhagi בהדגשת המלה "מן". על אכילת גבישי הסוכר האלה שמע דנין מפי יהודים יוצאי אזור בכורדיסטאן. הם מכנים את שיחי ההגה בשם "תרנגיאבין" או "תרניאבין".

להגה שימושים גם בתחום הרפואה לטיפול בבעיות בכליות, חיזוק החניכיים, טחורים ועוד.

ד"ר שרה'לה אורן מסיימת את דבריה: "בי"ז תמוז נציין את היום בו נפרצו חומות ירושלים של בית המקדש השני, שלב מכריע לפני החורבן. ביום זה 'לפי המסורת' שבר משה את הלוחות לאחר מעשה העגל. זה יום זיכרון וצום שמפגיש אותנו עם ציוני דרך קשים בהיסטוריה של עמנו. ואולי דווקא בימי הזיכרון והצום חשוב לשלב מימד של תקווה ועתיד. מתוך התבוננות בהגה – צמח קוצני ששורשו מעמיק לחדור, שורד כמעט בכל תנאי ומפריח את פרחיו האדומים דווקא בתקופת הקיץ הלוהט. ייתכן שצמח זה אף העניק לאבותינו את המן – מזון טעים שהמתיק את הסבל במדבר. במציאות האנושית, כמו בטבע, נמצא שהקשה והכואב כרוך גם בחוסן, עקשנות, תעוזה ואפילו קורטוב מתיקות."

תחי הפרסומת!

במרכז ההומה של רחוב ברודצקי ברמת אביב, ממש מול הקניון הגדול, ניצב זה שנים בית ההורים "משען" ההסתדרותי, בית הורים שקשישים רבים חיים בו בכבוד בגילם השלישי.

לאחרונה שוב איני בטוחה אם עדיין זה בית הורים. מקומתו העליונה, ה-13 במיספר, לאורך שש קומות, מכוסה המבנה בכרזה כלשהי המתחלפת מדי ימים מיספר. לעיתים זו פרסומת למשקפיים, לעיתים לסוכנות מכוניות – לא אקרא להם בשמותיהם למנוע פרסום חינם – אך באף אחת מהן אין זכר לייעודו של הבית – בית הורים: הוא נעלם בין חברות פרסום למיניהן ותושביו נעשו פרסומות חיות. המודעות מביאות כמובן כסף, כסף, כסף, אבל איפה הכבוד העצמי והגאווה של "משען"? ההרגשה שהם נותנים ליושבי הבית שוב אינה חשובה?   

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ז

למחרת שלחה רוסיה אדם לחלל.

"היכנסי," אמר פוליק. פניו קרנו. "טוב שבאת."

עיתון הצהריים של היום הזה, יום רביעי, ה-12.4.61, הודיע: "השילוח בוצע בבוקר. עדיין לא ברור אם האיש הוחזר."

"אתה לא רוצה להגיד לי שאתה חולה?" אמרה עפרה.

("האיש היה בחלל 89.1 דקות").

"לא. בכלל לא. שבי."

(מצבו של שייט-היקום מאיור גאגארין טוב מאוד").

"חזרתי מהאוניברסיטה והחלטתי לעבור אצלך."

ב"הוצאה מיוחדת" שהביאה עימה עפרה: "איש החלל הוחזר בריא. גאגארין – אין לי שום פצעים.  הרגשתי טוב. עיתונאי חוץ במשפט אייכמן: 'הרוסים גנבו את ההצגה'."

"מה פתאום? הפתעה כזאת?"

"ככה, סתם."

"כן." אמר פוליק והשתתק.

עפרה ישבה בזהירות על קצה הכיסא וחיפשה מקום פנוי מעיתונים כדי להניח עליו את תיקה.

"אתה אוסף עיתונים?"

"לא."

הוא שתק.

"אז מה?"

"אני לומד אותם."

היא צחקה. הוא שתק.

"אתה ממשיך את העבודה בפילוסופיה?"

"לא." השיב בחיוך סתום.

"זה היה על אפלטון, לא?"

"כן." ושוב השתתק.

"חדר יפה!" אמרה, "אפשר אולי לפתוח את התריס? חושך כאן. ובחוץ עוד יום. השמש עוד לא שקעה."

פוליק פתח את התריס והחדר התמלא קרני שמש אדמדמות שהסתננו מבין צמרות האורנים הירושלמיים.

"עכשיו יש יותר אור."

עפרה המשיכה לשבת זקופה על קצה הכיסא ואישרה את דבריו בניע ראש שאינו מורגש כמעט.

"נו, מה אתה אומר על הרוסים, ואייכמן?"

"כולנו כלואים בתוך תא. מה חשוב לאן עפים, לשמיים, או לגיהינום? קראת על הנהג מוואדי פאליק?"

"לא. מי זה?"

"אולי אני אמצא את העיתון," חיפש בערימות שעל הרצפה והכוננית, "הוא עושה עליי הרבה יותר רושם מאייכמן ומגאגארין ביחד. הנה, מצאתי!" נתן בידה עיתון מלפני כמה שבועות.

גילוי שלד ליד נתניה חידש חקירת אסון אפוף-סוד.

שלד של אדם, שנתגלה לפני זמן מה בתוך ביצה, לא הרחק מכביש החוף נתניה-תל-אביב, הביא לפתיחת חקירה על תאונה אפופת-סוד, שאירעה לפי המשוער לפני חמש שנים ומעלה. הבדיקות קבעו, כי השלד הוא של אדם צעיר.

על נסיבות הגילוי נודעו לסופר העיתון שלנו הפרטים הבאים:

בשטח ביצות ואדי "פאליק", כשני קילומטרים מזרחית למכון וינגייט, התחילו בשנה האחרונה לברא שטחי קרקע שהיו מכוסים ביצות, קני-סוף וצמחייה סבוכה. לפני כחודש ימים, כאשר ניגש אחד ממתיישבי האיזור, מר מ. מלר, לטהר חלקת ביצה בתחומי אדמתו כדי להכשיר את השטח לעיבוד, הוא נתקל בחלקי מתכת של כלי-רכב, שבלטו מעל פני הביצה הטובענית. מתוך סקרנות המשיך האיש בחפירה, עד שהוברר לו כי שקע באדמתו כלי-רכב, ובמשך השנים הוא כוסה מים וסחף עד שלא ניתן היה להבחין בו. רגל אדם לא דרכה בשנים האחרונות באותה סביבה.

עוד באותו יום נמסרה על כך הודעה למשטרה. שוטרים שהגיעו למקום והחלו בחפירה, גילו מחזה מזעזע. בתוך התא של הרכב היה שלד של אדם במצב ישיבה ליד ההגה. דם קרוב ויבש נראה בתוך התא, שחלקיו הפנימיים היו יבשים, והצבע נשתמר בהם. גם נמצאו בתא שעון ושרשרת.

עם גילוי הגופה הופסקו החקירות.

החקירה בתעלומת האסון עדיין נמשכת.

"את לא חושבת שמה שקרה לו יותר מעניין מתא-הזכוכית ומגאגארין גם יחד? שזה מה שקורה לכולנו?"

"לא."

"את חושבת שאני משוגע? שאני כמו הנהג מנתניה? שאני חושב שרודפים אחריי? שאני צריך פסיכיאטר?"

"תפסיק..."

"...אז אני אומר לך שאין לי שיגעון רדיפה!"

"רפי! באמת, תפסיק..."

"אומרים שיש עוד פרשת ריגול אחת, נוראה."

"אני לא יודעת על כך שום דבר."

"לא פרופסור סיטה ולא אהרון כהן. מישהו אחר, שהיה עוזר קרוב של בן-גוריון. באמת לא שמעת? אף אחד לא סיפר לך?"

"אני מבקשת שתפסיק לדבר על הדברים האלה. אחרת אלך מכאן."

"טוב."

"מה עם עבודה?"

הוא חייך במרירות. "פיטרו אותי."

"מאיפה?"

"בבית-נוער אחד, כאן, בקטמונים. לא הסתדרתי איתם. להגיד לך את האמת – אני שונא לעבוד עם אנשים. בייחוד נוער. הלוואי וכבר הקיץ ייגמר. ושוב לא יהיה חם כל כך. כולנו כלואים. הקיץ מעצבן אותי. בסתיו נעים יותר."

"ועצוב."

"וקריר," דיבר פוליק כחולם, ופניו מוארים בחיוך שנגה עליהם משעה שנכנסה. "בסתיו המחשבות לא מתפזרות לכל עבר, בן-אדם יכול למצוא את עצמו. השמיים כאילו יותר נמוכים. העננים מתפרקים מכובדם בגשם. בחדר חם וטוב. אתה נעשה לפתע יותר חזק. כך קורה לי תמיד בחורף. אני כאילו מוגן יותר, בחורף. אני יודע שלא יקרה לי כל רע. אני, עפרל'ה..."

"לפעמים מתערבבות עונות השנה. יש בחורף ימים עם שלכת, ובאוויר כבר לפתע פתאום חמסין מעיק, השמיים פרושים בכחול נפלא של אביב, ולעת ערב הרוח סתווית. כל משב רוח – שעה אחרת, יום מחודש שונה. רק הקיץ נמשך כעינוי נצחי. באביב, כאשר הכול מלבלב ופורח, ושפע ריחות מבשרים את הקיץ, אני סובלת מסחרחורות ופוחדת לצאת החוצה. אני חדלה לפעמים לחוש שיש לי גוף. כאילו הייתי רק צל של ממשות אחרת, חלומית, חיצונית... פעם כתבתי שיר: 'לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק...' לא, שכחתי את ההמשך..."

פוליק הקשיב מוקסם, לבל יאבד מילה. כתם האור שעל הרצפה התארך והאדים, ושוליו כבר האפירו עם השקיעה. קולות ילדים משכונת רחביה, ששיחקו בחוץ, פרצו ונשמעו בחדר, מבעד לחלון הפתוח. 

"עפרל'ה..."

"נורא יפה כאן." השיבה במהירות, כחפצה למנוע בעדו מלעשות דבר-מה.

הם ישבו ושתקו.

כתם האור על פני הרצפה התקצר בהגיעו לדלת והחל מטפס עליה. החדר שקע באפלולית. פוליק קם והשתדל להכניס סדר בעיתונים, בספרים ובחוברות מפעל השיכפול של הסטודנטים – שכיסו את השולחן, הכוננית והרצפה. אסף אותם והניחם בסדר על הכוננית גדושת הספרים. היו שם, בנוסף לספרי קאפקא, עגנון, אפלטון ושפינוזה, גם "נילס לינה" ו"מוגנס" של ינס פטר יעקבסן, "ירושלים" של סלמה לגרלף, ו"רעב" של קנוט האמסון, האחרון בכריכה עתיקה, ועליה אותיות וספרות לבנות של הספרייה הלאומית. בגדיו היו פזורים במקומות שונים. בצנצנת לבּן נבלו פרחים אחדים. הוא השתעל.

עפרה רצתה לספר לו על החלטתה לנסוע. לומר שבאה להיפרד ממנו. פוליק חזר לשבת מולה על המיטה. כתם השמש הצטמצם על חלקת הדלת והצטמק אל תוך עצמו, לכל גובהו. השמש קרובה היתה לשקוע. החדר החשיך. זמן רב עבר.

"עליי ללכת," אמרה. פוליק לא הסיר ממנה, באפלולית, את מבטו. "את רוצה לשתות משהו?" שאל.

"מה יש לך להציע?"

"רק קוניאק."

"טוב," אמרה, "זה דווקא יכול להיות מעניין."

הוא הביא כוסות ומזג לו ולה, והם השיקו כוסותיהם בשתיקה.

"מה חדש אצלך?" שאל.

היא סיפרה על לימודיה. פוליק שאל על אודות בעלי הבית שלה.

"חזרו. כבר אינני לבד."

הוא שמח שהיא לא גרה לבד.

"והחתול?" אמר ופקק אצבעותיו בהתרגשות.

בכל השנים הארוכות שהכירה אותו לא יכלה להתרגל ולהשלים עם התנועות העצבניות הללו, שכמו הסגירו את חוסר הישע שלו, ואת מבוכתו.

"בסדר," צחקה, "כבר שכחה אותך."

הוא צחק עימה, ושוב השתתקו. הזמן נמשך לאט-לאט, ניגר בכבדות, ומעיק כאדם שלישי היושב עימם בחדר. היא הסתכלה בגבותיו העבות, שבאור הן צהבהבות, ומשתרבבות פרא מעל למסגרת משקפיו. בשיער ראשו, ממנו צץ ומזדקר תמיד תלתל אחד אשר בשום פנים ואופן אינו חפץ להיכנע. אצבעות ידיו הקצרות והמרובעות שתופסות אלו באלו כפוחדות מבדידותן. עיניו התכולות, אשר מבטו קצר הרואי משווה להן ארשת עקשנית של ילד נעלב. כשהיה כועס או פגוע מיד הסתתרו מבטיו מאחורי משקפיו עבי העדשה, וכל הווייתו התכנסה אל תוכו, כאילו הוא מעניש את העולם ב"ברוגז" שלו.

"יש לי הרגשה כאילו חטאנו אחד לשני." אמר.

"אבל עכשיו הכול עבר, נכון?"

הוא היסס, ופתאום התפרץ: "לא. מפני שזה קשור בך."

"אל תדבר כך." הפצירה.

אור הדימדומים נמוג ובחדר עמדה ראשיתה של חשיכה. פוליק חרש באצבעותיו את השמיכה הפרושה על מיטתו. ראשו רכון, קולו עבה וחנוק. כמשתדל שלא לבכות. משקפיו העלו הבל לבן.

"מה לא בסדר אצלי," אמר, "תגידי ואני אתקן." הדמעות החלו חונקות בגרונו.

"מספיק. רפי."

"את לועגת לי." המשיך ואמר. "את לא מתייחסת אליי ברצינות."

"מה רצית? שאכרע ברך לפניך ואבקש סליחה?" קמה ועמדה מולו.

"טוב. תשכחי מה שאמרתי. סליחה."

"מדוע אתה לא יכול לראות אותי בפשטות. כמו שאני. בלי קשר אליך. מה אתה בכלל יודע עליי?" חייכה במסתוריות, כמרחמת על עצמה וגם גאה בסודותיה. "אתה נתון בתוך עצמך בלבד. כמו בית-משפט פרטי. אני בכלל לא מבינה מאיפה אתה לוקח לעצמך את הזכות למתוח ביקורת על אחרים ולהחליט מי בסדר ומי לא."

הוא לא ענה.

 "אתה חי בעולם מסולף ובלתי מציאותי. עולם שאינו מרגיז איש מלבדך! במקום לקרוא את העיתונים כמו איזה בלש של... של אני לא יודעת מה... יותר טוב שתמצא לך עבודה ותגמור את הלימודים."

"תודה!" השיב בלעג, "בשביל השיעור הזה אני לא צריך אותך. מי שלח אותך לכאן להגיד לי את הדברים האלה? ממך ציפיתי ליחס אחר. אבל עכשיו... אני כבר לא מחכה לשום דבר. עם אחרים את מצליחה להיות שמחה. יש אנשים שהם כמו בועת סבון – מתפקעים כל פעם שאתה נוגע בהם."

"אם כך אתה מדבר אז אני לא יודעת מה יש לי עוד לעשות כאן. חבל שבאתי. אתה חושב שזה בריא לחיות כך, נתון תמיד בתוך עצמך? כלוא בחדר?"

"בריא! ומי כן בריא? את?"

"זה דבר אחר."

 "נדמה לך. אין שום הבדל. כולנו מורעלים. כולנו כלואים. סוחבים עימנו את הסוּגר הנפשי הפנימי כמו הצב את ביתו."

"אולי. ואולי לא. אני חושבת שאצלי זה לא יימשך עוד הרב זמן. יש לי תוכניות אחרות."

הוא נבהל.

"שאדליק אור?"

"לא. מוטב כך."

"אני רוצה אותך. עפרה."

היא שתקה.

"אפשר לנסות. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל מחדש."

"אני חושבת על כך ואינני יודעת מה לומר." התנצלה.

"תראי שיהיה לנו טוב. צריך רק להשתדל."

היא הרהרה כיצד תגלה לו, כיצד תגלה לעצמה, שזוהי פגישתם האחרונה.

"כל מה שסיפרתי לך זה לא רציני," הודה לפתע. "ולא צריך להפריע לנו. אם רק תגידי, הינה – אני זורק את כל העיתונים... אם רק תבואי איתי, ישתנה הכול, אני מרגיש בתוכי כוח לכבוש את העולם..."

"זה נפלא, להרגיש כך."

הוא הדליק את מנורת השולחן.

"את רוצה עוד קוניאק?" שאל. ואף שלא ענתה מזג לה, ושוב שתו.

היא הדליקה סיגריה, והתמתחה. תווי שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה, ענוגים, וכמו נושמים. "עוד מעט אני צריכה ללכת." קמה ואמרה. "אוּף, נעשיתי כמעט שיכורה. אסור היה לי לשתות אצלך."

"אל תלכי." הפציר בה. הוא פחד פן רגע עמידתה מולו יחלוף והזדמנות אחרת לא תבוא. כאשר עשה את הצעד האחד לקראה כמעט שלא חש את הרצפה שעליה מהלכות רגליו. גופו ריחף כפוסע בעננים. הוא חש חמימות נעימה, ועימה אותה סהרוריות שהיתה תוקפת אותו בשעות של כעס רב, של עלבון, או בהימצאו לבד בחדר עם עפרה. היא נרתעה ממנו וישבה, והוא כרע על ברכיו ונשק לשדיה מבעד לאריג הדק והצח שהדיף ריח עמילן טרי. ירכיה המפרכסות העירו בו תקווה נפלאה.

"באמת עזוב, רפי... לא צריך. לא עכשיו. אתה מקמט... אני לא יכולה להגיד לך שום דבר... שאתה רוצה... זה חסר טעם."

רצה לומר לה שאינה צודקת אלא שלא היה יכול לדבר.

"לא. לא כך..." התנשמה שעה שמשך אותה אליו, והקימה מן הכיסא. פניה התרחבו, נחיריה ריטטו באור המנורה הסמוכה, וכל גופה המה לקראתו. שיהיה זה מעשה חסד אחרון, לפני הנסיעה, אמרה לעצמה, שעה שהרים אותה ונשאה למיטתו.

"תחשבי שזה קורה בסרט," שמעה את קולו העמום, המתפנק אצלה. "עפרל'ה שלי..."

"לא, לא..." נאנחה וכרכה עצמה סביב לאצבעותיו המגששות בסתר חמוקיה. היא נאבקה עימו, כאילו למען השתחרר מן הגירוי המציק שמיסמר אותה אל מקומה.

"אני לא יודעת מה קרה לי."

משקפיו ניגפו בפניה והוא הסירם. נדמה היה לה שהוא רועד. הוא הפשיט אותה. הקולות שהשמיע היו מגוחכים כצווחת קופים, וזרים לה. אצבעותיו היטיבו עימה. היא רצתה לברוח. היא לא אהבה אותו. ריחו לא נעם לה. לולא שתתה לא היתה נותנת לזה לקרות. הוא הירפה ממנה לרגע. היה נדמה לה שהוא מפשפש במיפתח מכנסיו. "לא! לא!" נרתעה בבהלה, "מה אתה עושה?" אך הוא היה שקוע בבולמוס בשרים, מתפתל ונושם מולה, ובעוד רגע השתטח עליה בכל כובדו, ולאחר החטאות וטילטולים נרגשים מצא את דרכו אל תוכה. "לא! לא!" דחתה אותו בשתי ידיה, "מוּטִי! [אימא!] לא!" אך זרועותיו חזקו ממנה והכריעו אותה לרצונו. "אני לא יכול להפסיק," נחר כאילו שוחטים אותו, "לא יכול, לא יכול..." ואז, בכוחותיה האחרונים בעטה ברגליו ומשכה עצמה מתחתיו למראשותי המיטה, כמעט נפלה לרצפה. ובעודה נחלצת, הרעיף עליה את תנובתו החמה שהיתה מלחלחת את ירכיה. נאנח והזיע עד שהיה נדמה לה שהינה יאחז בו השבץ. וריחו היה לה אז קשה ללא נשוא, כערמונים שנבאשו, כמין ריח סמיך, ריח פריחה חמה מאוד, ומבחילה.

היא רבצה לצידו. פרועה. חצאיתה מופשלת. תחתוניה על הרצפה. מעודו לא ראה אותה כה פגועה ומושפלת. כמו בהמה, הרהר בצער. וכדי להראות לה שאינו כועס עליה ואינו מנצל לרע את חולשתה – משך כלפי מטה את שולי החצאית וכיסה על ירכיה הערומות.

"די!" נמלטה ועמדה מולו.

"עפרל'ה," חינן קולו.

"אתה השתגעת או מה? אתה רוצה להכניס אותי להריון ולהשאיר אותי כאן לבד עם ילד!"

דבריה פגעו בו ופיכחו אותו משעת אהבתו הקצרה. אמנם, רעיון לא רע, להכניס אותה להריון ולזכות בה. אך כלום היה עולה על דעתו לעזוב אותה "לבד עם ילד"? וכי מי הוא? פגע-וברח? הלא בשמחה היה נושא אותה לאישה.

"ככה זה. בפעם הראשונה." השיב. "כשמתרגשים."

"אז יכולת להיזהר. יש גברים שיודעים איך צריך להתנהג."

דבריה הממו אותו. ככה? יש לך ניסיון? חצופה אחת, ואת לא מתביישת להגיד לי את זה עכשיו? ודמעות כמעט וחנקו אותו. אך הוא ניסה להסתיר את אשר מתחולל בקירבו, ולהתל בה: "בפעם הבאה איזהר."

"לא תהיה פעם אחרת." אמרה בפסקנות. כמין קור מרושע נשב מדבריה.

"מדוע את אומרת כך?"

"תפסיק לקשקש כבר. יש לך משהו להתנגב? אפשר להתרחץ כאן?"

"יש לך מזל שבעלת הבית איננה."

"לך יש מזל. אני לא אוהבת הלצות כאלה. יש לך מגבת נקייה?"

הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה. היא סגרה את הדלת מול פניו, כמעט והיכתה אותו. "פוי! אפשר להקיא מן הריח!" אמרה.

הוא חזר לשבת על מיטתו. מכנסיו נרטבו אף הם והוא החליפם. מה היא רוצה מהריח? אומרים שהריח דווקא משכר אותן. שהן אוהבות את זה. והוא בוש בפניה על שלא נהג בה כגבר שמנוסה בנשים. נכון, הייתי צריך להוציא בזמן, אמר לעצמו, – אבל איך יכולתי, כבר בפעם הראשונה, שהטקס של שנינו לא יתרחש בשלימות. הפעם הראשונה היא קדושה. יש משהו של בתולים בכל פעם שמתרחשת לראשונה בין שני אנשים, ולא חשוב מה קרה בעבר. ציער אותו שאינה בתולה. היא לא תמימה. גם לא חיכתה לו. נכונים הסיפורים על אודותיה. עכשיו היא שוטפת את ערוותה, אמר לעצמו. עכשיו אנחנו כמו בעל ואישה לכל דבר, באינטימיות. הלא נפלא הדבר!

והוא נזכר בפעם הקודמת, לפני שנים, בעין-גדי. שבועות אחדים בטרם עזבה את המשק. חברותיה לחדר נסעו לחופש, והיא נישארה לבד. הוא עקב אחריה בארוחת הערב, ראה אותה חוזרת לבדה לחדר. לא נישארה לשבת על הדשא עם כולם. מבעד לחלונות האיוורור הקטנים שבצריף ראה שמישהו נכנס אליה ויושב אצלה. שעה ארוכה שכב על מיטתו, יוצא מדי פעם ומשקיף לעבר צריפה, עד שהבחין כי נותרה לבדה.

גל של חום עבר אותו. הלך ושתה הרבה מים וחזר לחדרו, ושוב יצא, והלך אליה. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות. מזמן לא היה אצלה, אמרה.

הוא התנצל ואמר שבא לקחת משהו לקרוא. ישבו ודיברו. היה לה מצב רוח מרומם. סיפרה שהחליטה ללכת ללמוד באוניברסיטה בירושלים. מזגה לו ולה יין מתוק בכוסיות פלסטיק קטנות ושקופות. היה קיץ, חברים רבים יצאו לחופש. גם בחדרים אחרים בצריף לא היה איש. בחדר-האוכל ערכו מחצית מיספר השולחנות. שעה ארוכה ישבו ודיברו. סחור-סחור תעו המילים, ובעקבותיהן מבטי העיניים. היתה לה מנורת שולחן יפה, עשויה מגזע עץ יבש ומסוקס, שנפלט מים-המלח, ולה אהיל שחור-לבן שזור מקוצי דורבנים. ואת המנורה הזו נשאה עימה בשנים הבאות לכל החדרים בהם התגוררה.

היא הראתה לו צמיד שקיבלה מתנה, וכף ידה נישארה בכפו. תמיד זה מתחיל עם צמידים, טבעות. הוא חיבק אותה. היא קמה והלכה לפינה המרוחקת של החדר, היכן שאין רואים מן החוץ את הנעשה בפנים. הוא נגע בצווארה ובשערותיה. היא עמדה וגבה לקיר. ידיה מאחור חיפשו להן אחיזה בקיר העץ. נלחצה בינו לבין הקיר ושדיה הזדקרו לעומתו והתחככו בחזהו בחמדנות נואשת. היא לא נגעה בו בידיה. לא ליטפה אותו. רק הפקירה עצמה ללטיפותיו הנרגשות. מילה לא החליפו ביניהם.

אחר כך כיבתה את האור ומשכה אותו עימה למיטתה. הפנס אשר בחוץ, בלב הדשא, האיר באור קלוש את פנים החדר. שערותיה התפזרו על פני הכר. הוא שאף לקירבו את ריחן החריף והטרי. הן היו רכות כמשי וניגרות בין אצבעותיו. הוא לחש: "עפרל'ה, עפרל'ה שלי..." – והיא הרתיעה: "לא, לא!" – הוא גהר עליה ונשק פעם למצחה, לצווארה ולזרועה, ויותר לא נשק לה. ירכיה שהתערטלו התרוממו עימו ושקעו, כבתנועת גלי ים, והיא מילמלה: "מוּטִי, מוּטִי, אוי אימל'ה..." – ועיניה נעוצות הרחק ממנו בתקרת החדר האפלה. עצמותיה השמיעו קול התפוקקות. "אל תתפרקי לי..." אמר, והיא לא הבינה שכל כוונתו רק להתל באותו חירוק עצמות שלה, אלא נפגעה. וחשבה שהוא מגנה אותה על יצירה המתפרצים. "ככה זה אצלי, תמיד..." התלוננה נואשת.

הוא השתרע לצידה ומבעד לאריג הדק כמשי חפן בכפו את חיקה החם. היא צווחה בקול חרישי ותפסה והעלתה את ידו עד לטבורה, ושוב דחקה אותה למטה, אך הוא לא הבין למישאלתה. ואולי פחד לגעת בעירום בושתה. כה רחוק וקדוש ובלתי-מושג נראה בעיניו המקום ההוא. את אצבעותיו הלחות ניגב בשערותיה, ומיד בוש בעצמו על גסותו וקיווה שלא הרגישה בכך.

ואז, מתוך שטעה בכוונותיה, הירשה לעצמו לנהוג בגופו חופשיות עימה, חופשיות אשר מיד גרמה לה להתקשח מולו. גופה נעשה בבת אחת זר לו, וצונן. היא החרימה אותו. "לֵך! לך!" – ביקשה. ועוד שנים רבות נשא עימו את זכר דיגדוג הקטיפה הרך אשר למגע הקצר והמלטף של אותו דבר בירכה החשופה. הקירבה התובענית של פלג-גופו החם בבשרה שיתקה אותה. גופה קפא לפתע. היא יצאה אז מגידרה ונעשתה היסטרית. "לֵך! עכשיו לך!" התחננה. הם ישבו ובאור הקלוש של הפנס שנשקף בחלון, ראה את עטרת השיער הכהה שמכסה על פניה החיוורות. את כפות רגליה היחפות שמיטלטלות בקוצר רוח. ואת ארובות עיניה הטובעות בצל שחור, אשר מהן הבריקו אישוניה במין תאוות פתאום שקפאה. דבר-מה דורסני וחסר רחמים היה נעוץ במבטה.

"אמרו לי שיהיו לי צרות איתך."

"בטח אתה חושב שמגיע לך משהו יותר טוב ממני."

רצה להשיב לה שאינה צודקת. נבצר ממנו לבין מדוע היא בזה לעצמה.

"לֵך, רפי לך! לך! לך!" חזרה כסהרורית על המילה האחת.

היא רצתה שיאונן אותה ולא התחשבה בו בכלל. ופתאום, עד היום אינו יודע כיצד קרה הדבר, פרצה ועלתה מתוככי-תוכו חֵמה עזה ופראית, זרמה מקרביו הנרגשים אל יד ימינו, היד התמלאה עוקצים זעירים של גירוי מציק. וכמו פקעה מרשותו ונעשתה אדונית לעצמה, ומתוך אותה תחושה של שיכרון עז והתפרקות נעימה, התרוממה כף ידו באצבעות הדוקות והתעופפה באחת אל לחייה ופגעה בה בכל כוח אכזבתו. צווחת הבהלה שלה החרידה אותו, כאילו ענתה בפראותה לאותו כוח אפל וקדמוני שפרץ לפני רגע מתוכו וסטר לה. כחיה ירוייה, בודדת, בחצות הלילה המידברי של עין-גדי, הידהדה צעקתה. הלא יגלו עתה מה עולל לה! – חרד כפושע, וסתם מיד בכפו את פיה לבל תישמע זעקתה, וביד השנייה הידק באחיזת צבת את פרקי ידיה כדי שלא תוכל להתגושש עימו ולהחזיר לו מכה. דלתות אחדות נפתחו. מישהו שאל – "מה קרה?" – ואחר כמה רגעים, שניראו בעיניו ארוכים כנצח, נשמעו צעדים כבדים על מרפסת העץ של הצריף, ומישהו הקיש בדלת הסגורה.

"עפרל'ה – "

הוא שיחרר את אצבעותיו מעל פיה. ליבו הלם כמשוגע. כמו כל עתידו מונח בשניות המעטות הללו על כף המאזניים.

"מה יש, עוזי?"

"קרה משהו?" שאל הלה מאחורי הדלת הסגורה.

"לא. שום דבר."

"זו את צעקת?"

"כן. היה לי סיוט."

"את בטוחה שלא שום דבר אחר?"

"כן."

"אז לילה טוב."

"לילה טוב. שלום."

עדיין לפת את פרקי ידיה, כנאחז בה.

"עכשיו השווית את התוצאות." אמרה.

לימים הוא עתיד להבין מה עז הוא הרגש הכופה אותה להעניש את עצמה. להיות מוכה. מתוך שהעריץ אותה ואהבהּ לא תיאר לעצמו שאף היא מתייסרת כמוהו, וכמעט אף פעם אינה מרוצה מעצמה.

"עפרל'ה... אני... אף פעם לא אהבתי אותך כל כך..."

"עכשיו תלך, רפאל, שמעת?"

"עפרל'ה..."

"אני מזהירה אותך, אם לא תסתלק אגרום לכך שיסלקו אותך מהקיבוץ!"

הוא נבהל והירפה ממנה.

"אבל עפרל'ה..."

"תלך לפני שאני אתפרץ... תלך..." התייפח קולה, כסהרורית, "אני כבר לא יודעת מה קורה איתי... אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי."

הוא פתח את הדלת בחשאי והתגנב חזרה לחדרו בין הדשאים. גבוה מעל ניצבה הכתף האפלה של הר הנג'אר. חרמש ירח צנום של סוף החודש, אשר חודו ניצב קרוב לרכס הרי אדום במזרח, הטיל נוגה סהרורי, לבן וכסוף, על פני ים-המלח השוקטים והחלקים כראי. שנים רבות שמר בארון את החולצה הכחולה אשר לבש בערב ההוא.

למחרת בבוקר לא ראה אותה בחדר האוכל. גם בצהריים לא היתה. חברה שלה הלכה עם מגש האוכל לחדרה. הוא הבין שהיא חולה. בערב ראה אותה בחדר האוכל. היא חייכה אליו ואמרה לו שלום, כרגיל. כאילו מאום לא קרה. והוא הכיר לה בליבו תודה על כך. בטרם גמרה לאכול הלך לחדרו ובחר אחד מספרי השירה היפים בעיניו, צירף אליו פתק קצר בו בקשת סליחה נרגשת, שיותר משעסקה בה דיברה עליו עצמו, וניגש אל חדרה. החברה של כבר חזרה מהחופש, והחדר נראה אחר לגמרי מאשר בליל אמש. נבוך ומבולבל השאיר בידי החברה את הספר, לעפרה.

למחרת בבוקר נסע לחופש. כאשר חזר כבר לא היתה במשק. היא הקדימה את מועד עזיבתה. אף לא מילה אחת השאירה עבורו.

היא חזרה ובידה המגבת הלחה.

"חכי רגע. אלך להתרחץ גם כן. אותה תחושה," הוא היה נלהב והמילים באו ובקעו מגרונו, נירגשות. "כאילו נולדתי לפתע מחדש. טרי. ואת? גם אצלך?"

"אני מאושרת שטוב לך, רפי." ענתה לאיטה, צייתנית, חכמה ועייפה.

הוא פנה אליה בחיוך מתחטא. זאת לו פעם ראשונה מזה חודשים רבים שהוא מאושר, בלב שלם, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. חיבק אותה והושיב אותה במיטתו, ביקש לנשקה, אך פניה נותרו מרוחקות ממנו. העודנה כועסת עליו? נגע בפניה בקצות אצבעותיו וצחק כנער קט.

"מה יש?" שאלה.

"כלום. טוב לי." והוא נגע בידיו שלו, צבט בבשרו, כדי להיווכח שאינו חולם. אתה חופן זיכרונות. נגע בה.

"אולי תדליק יותר אור?" ביקשה, והוסיפה ואמרה שהיא צריכה להסתדר וללכת עוד מעט.

"לא צריך. אפשר להסתדר גם כך." ליגלג שעה שהניח על שכמו את המגבת הלבנה, אחר פתח בזהירות את הדלת ונעלם בקול שריקה עליזה לעבר חדר הרחצה. במסדרון הטרידו אותו חששות, והוא מיהר לחזור על עקבותיו, ולחש לה מאצל הדלת: "שלא תברחי לי, טוב? מיד אחזור."

והיא השיבה בהמהום שאין עימו תשובה ברורה. יושבת היתה קפואה על שפת מיטתו ומנסה להתקין את תלבושתה. רפי, הרהרה, מה משנה אם אישאר ואם לא, אתה לא מרגיש שאני כבר לא פה? עד כדי כך מעוורת אותך אהבתך אליי? הרי זה כאילו נסעתי כבר, בעודי בזרועותיך.

"אתה חושב עליי לפעמים, רפי?" שאלה בשובו מן הרחצה.

גופו הדיף ריח סבון טרי, וכאשר סובב ראשו לעומתה ניתזו עליה טיפות מים קטנות משערותיו הרטובות.

"כל הזמן."

היא חייכה.

"את לא מאמינה?" שאל נעלב, כילד נזוף.

"אולי לא הייתי צריכה לשאול," ענתה בעייפות. היא עישנה.

"אל תדברי כך, עפרל'ה." ביקש, "אל תתחילי שוב לקלקל."

"כן," השיבה. והוא הרגיש שהיא מתרחקת והולכת ממנו.

"והלא כל כך טוב לנו, ביחד. וזה לא מוכיח לך שום דבר?"

"כן. טוב לנו."

"רק איתך יש לי שפה משותפת. כאשר אני נמצא איתך, לא איכפת לי, מכל השאר... את יודעת."

"אני שמחה שזה ככה."

"נוכל להעניק המון אחד לשני." התחנן.

"טוב שאתה חושב כך."

"ואת, את לא מאמינה לי?"

"אני, אני לא יודעת. אני מיואשת. אל תשים אליי לב."

"אל תדברי כך," הפציר, "אני מאמין בך."

"תודה. יפה מצידך שאתה אומר." ואחר שהות קלה, "אני רוצה למות, רפי."

"אל תדברי שטויות כאלה!" תפס בידיה. דבריה כה הסעירו אותו, ההרגשה שהיא חסרת ישע. והוא כרע לפניה, נצמד לשולי המיטה שעליה ישבה, התכופף ונשק לברכיה, ושפתיו גלשו במורד שוקיה הרזות, לעבר כפות רגליה הלבנות שעדיין יחפות הן.

"לא, לא! רפי, אל תעשה זאת! קום, בבקשה, קום..." הרגישה עצמה מגוחכת במעמדו. הערצתו משפילה אותה. "אני לא ראוייה לכך. זה, זה משגע אותי! למה אתה לא מבין?" והיא נמלטה ממנו לאמצע החדר, רועדת כולה.

"מדוע?  מה לא בסדר? כשאוהבים..."

היא שתקה.

והוא, כאילו ניחש. דב! –

"מישהו אחר מעסיק אותך?"

לא ענתה.

"כן, הוא זכה בליבך. בחסדייך. אל תחשבי אני לא יודע."

פקחה עליו עיניים תמהות.

"מי? על מה אתה מדבר בכלל?"

"טוב, אז סליחה..." ניסה לתקן. "כאילו לא אמרתי שום דבר."

עכשיו ידעה שרגע ההחלטה נמצא כבר הרחק מאחוריה, והיא נוסעת. אל תחפש בי מה שאין ביכולתי להעניק לך, רפי, רצתה להגיד לו. אתה לא יכול להתכסות בי. ילד. מגוחך. מה אתה בכלל יודע עליי? ההערצה שלך רק עושה אותי בודדה יותר. נותנים לָך משהו יפה מאוד ואינך יכולה להשתמש בו. אני לא יכולה להתחמם לאורך. – "רפי," קולה היה יבש והחלטי, – "אתה יכול גם לא להאמין לי. אבל מעולם לא רימיתי אותך. הייתי ישרה כלפיך ועשיתי כמיטב יכולתי. ואיש לא אשם לך שהחיים אינם  כה יפים כמו שאתה רצית."

הוא רחק ממנה.

"אתה מאמין לי"?"

המשיך בשתיקתו, עקשן, ידיו רפויות ומבטו נעוץ ברצפה.

"טוב. אני מבינה. הוויכוח הזה בינינו הוא חסר תועלת. אתה לא תשכנע אותי, ואני לא אשפיע עליך."

"אילו רק היית מבינה מה אני רואה בך. מי את, באמת, בשבילי," התחבאו עיניו מאחורי משקפיו, כנמלט מפני ראיית האמת על אודות היחסים ביניהם.

ותיכף תאמר גם שאתה שומר עליי מפני עצמי, – רצתה לענות, – ועליי יהיה לשחק בפניך את הקדושה, להרגיע את כל חשדותיך, ולהוכיח לך, אף על פי שאינני יודעת בכלל באיזו זכות אתה דורש זאת ממני, –  שאני בסדר, כן! בדיוק כפי שאתה היית מצפה ממני, הגונה, טהורה... כדי שיהיה לך במה להעסיק את עצמך, חלום להאמין בו. פאראזיט! אתה היית מוכן להסתפק ברחמיי. ואם הייתי מתפתה למסכנות שלך, היית משתלט עליי כמו הקבצן על הרון-אל-ראשיד. ואולי, ואולי... אך על הכול יהא צורך לחשוב לבד, לא עכשיו.

"רפי, אני צריכה ללכת."

"תישארי עוד קצת." ניגש אל התקליטים הספורים. "אשים את 'ארבע העונות'. הבטחת... את אוהבת..."

"כבר מאוחר."

"חבל." הביט בשעונו. השעה היתה רק עשר וחצי.

"טוב לך?" שאלה בדאגה.

הוא החוויר.

"כן." אילץ עצמו לומר.

"יופי."

"עפרל'ה, אל תלכי," התחנן, "אני, לא הייתי צריך להגיד לך... אני ידע שאני אשם... אנחנו, צריכים..."

היא עמדה לד הדלת. והוא, באמצע החדר, כמשותק, מבלי שיוכל להחזיק בה במילה, בנוסחה – כך האמין, ישנה מילת קסם שתוכל להיאמר בקלות, ואשר תצליח להשפיע עליה להישאר אצלו. מוכרחה להיות מילה כזאת.

"עפרל'ה – "

היא שתקה.

"מה בקשר ליום העצמאות, בשבוע הבא?"

"נראה. אני לא יודעת."

"את נשארת למצעד?"

"אולי."

"אז, שאתקשר?"

"נראה."

אז, להתראות –  "

ידית הדלת היתה נתונה בכפה.

"אלווה אותך..."

"לא."

"להתראות!..."

האם להגיד לו? עכשיו? תמיד הוא מנסה לשכנע אותךְ עד כמה הוא חושב רק עלייך, עלייך בלבד, ובסופו של דבר אינו חושב אלא על עצמו. רוצה לזכות בך כדי לעשותך עבד לאהבתו. לעשותך אשמה לו תמיד. להשפיל אותך. להשמיד אותך. כמו ילד שנפל לידיו צעצוע יקר ערך. אותה אנוכיות אצל כולם.

"להתראות!!..." ניסה כמו להשביע אותה, קרוב לדמעות.

"שלום רפי," קרבה אליו ונשקה בחטף על מצחו, "באמת שלום, ו... כאשר אהיה רחוקה מכאן... אל תצטער. אף פעם לא רציתי את רעתך. אולי פעם, אחרי הרבה שנים, תבין..."

ומיד נעלמה וסגרה אחריה את הדלת. לרגע רצה לפתוח, ולצאת כדי ללוותה, לפחות במבטיו, בעת רידתה במדרגות, אולם ברגע ההוא התברר לו לפתע בבהירות רבה, אותו ספק שניקר בליבו כל הזמן – שהיא נוסעת! ולכן נשאר קופא על עומדו, כמשותק, ולא יצא ולא אמר לה את מילת הפרידה הנכספת. היא לא ענתה – להתראות. כבדות איומה תפסה בו, ולפתע חש עצמו עומד ומרעיד בחדר החם והמחניק, זנבות הסיגריות שלה במאפרה, וזיעה רעה נאספת על גופו, כמו רבצו עליו שנים ארוכות של זוהמה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כמה נחמד שכמעט מדי יום מתרחש בגרמניה מעשה טרור מוסלמי רצחני שתוצאותיו הרוגים ופצועים והוא קשור לדאע"ש. כמה נחמד שעכשיו הם מבינים מה זה לחיות מול טרור מוסלמי-פלסטיני וטרור של חיזבאללה שמכוונים לאוכלוסייה אזרחית – ושכדאי להתחיל להתגונן מפניהם לאחר שמכניסים מיליוני מהגרים מוסלמיים לארץ מערבית הזרה להם בכול.

זה כבר לא רק רצח הספורטאים הישראליים במינכן, שהיה אפשר לפטור אותו בהסבר שהוא חלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני נגד ישראל שם רחוק, רחוק, רחוק במזרח התיכון. לא. עכשיו זה רצח של אזרחים גרמניים חפים-מפשע כאן, כאן בידי קנאים מוסלמים שהם בהחלט לא-"פלסטינים".

* זה ממש תענוג לקרוא מדי יום איך תביעה צבאית שלמה מתעללת בחייל אחד, אלאור אזריה, כדי להפלילו – כדי שאם לא היה הורג את הדוקר-הפלסטיני-שלא-הצליח-לרצוח, היה החרא הזה נלקח לבית חולים ישראלי או פלסטיני, מטופל, מבריא – וחוזר לנסות לרצוח יהודים שדמם היה אז על ידיה של הפרקליטות הצבאית!

* האם שמתם לב איזה אפרסקים גדולים נפלאים עסיסיים יש לאכול בקיץ הזה? בילדותנו כמעט שלא היו אפרסקים בנמצא. היכרנו אותם כמעט רק מקופסאות שימורים של "פִּיצֶ'ס" לקינוח, וגם זאת בהזדמנויות חגיגיות נדירות. והיום – איזה עושר של טעמים. גם בחורות יפהפיות וגם אפרסקים כרסתניים. ובאפרסקים אפשר לפחות לנגוס.

* ככל שיתקדמו המהלכים שיוזמת צרפת לכנס הבינלאומי החשוב שיכפה שלום צודק ובר-קיימא על ישראל עם הפלסטינים – כן יפחתו בצרפת שחיטות הכמרים ודריסות האזרחים בידי מוסלמים מתוסכלים אוהדי דעא"ש, שמושפעים מאוד מהיעדר פתרון צודק ובר-קיימא לכיבוש הישראלי בסיני, בעזה, בגדה ובגולן.

על השחיטה בצרפת: "לדברי הנזירה שנמלטה [מהכנסייה בנורמנדי, 26.7], המחבלים הכריחו את הכומר לכרוע על ברכיו לפני שרצחו אותו, וצילמו את כל המעשה. 'הם הורידו אותו על הברכיים. הוא ניסה להגן על עצמו, ואז כל הטרגדיה התרחשה,' סיפרה הנזירה שזוהתה כאחות דניאל. 'הם צילמו את עצמם ואמרו כמה דברי הטפה בערבית מסביב למזבח. זה נורא.'"

* בדרך כלל אנחנו לא מתפעלים מהפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר אנרי-לוי שנראה בעינינו קצת רודף פרסומת ומאוהב בעצמו. ואולם בתוכנית האחרונה של יעקב אחימאיר "רואים עולם" – ראינו קטעים מסרט שצילם לאחרונה ברנאר אנרי-לוי בכורדיסטאן העיראקית, וכן ראיון מרתק ומקצועי מאוד של אחימאיר עימו, באנגלית – ושינינו את דעתנו.

האיש הוא לוחם חופש אמיתי, יודע להבדיל בין טוב לרע, בין שקר לאמת, ולא נותן לבלבל אותו עם ההבלים של פוליטיקלי קורקט. הוא הביא עימו בקשה לעזרה וגם תקווה גדולה מכורדיסטאן הנלחמת בדאע"ש – תקווה שתהיה מדינה מוסלמית חופשית, ובת ברית נאמנה למערב ולישראל. הוא, היהודי הצרפתי – עשה לכורדים שירות חשוב מאוד ביחסי הציבור של החופש מול הטרור המוסלמי הקרוי גם דאע"ש, וכל שאר הרוצחים.

* מתחילת 2016 נרצחו בישראל עשר נשים על ידי קרוביהן, יהודים וגם ערבים. איך זה שהתקשורת התרשלה בתפקידה להאשים בכך את שרה נתניהו? מה, כל כך מהר שכחתם ממנה? מה, היא לא שק החבטות הלאומי שלנו?

* דיברנו עם כמה וכמה ידידים וידידות, שרובן אינן קוראות את המכתב העיתי כי רמתו נמוכה מדי למנת המישכל הגבוהה שלהן – ומתברר שהם נמנעים מללכת לראות את הפנינה הקולנועית "קפה סוסייטי" של וודי אלן מפני שקראו את המבקרים המטומטמים והמתנשאים שלנו, שקטלו את הסרט.

אז אנחנו חוזרים ואומרים: רוצו לראות את הסרט של הבמאי הנהדר וודי אלן – שהרבה במאי-קולנוע צעירים ממנו יכולים לצחצח את נעליו, והרבה שחקנים חולמים ודאי להשתתף בסרטיו הבאים, כל שנה סרט.

ורק לחשוב – אדם אחד, יהודי ניו-יורקי "נוירוטי" דברן כפייתי ממוצא "ייקי" [שם משפחתו היה קניגסברג] קירח רזה שברירי בן 80, כל שנה – כותב תסריט-מחזה חדש ומביים את הסרט עם להקה מגוונת של עשרות שחקנים וניצבים ואנשי-הפקה לסוגיהם, עשרות, ואולי יותר ממאה אנשים לוקחים חלק בסרט שלו – והוא, יחידי, מנצח על הכול, והכול מבוצע בסגנון שלו, ובדיוק כפי שהתכוון, כל שחקן מתאים לתפקידו בסרט כאילו נולד למענו. ומורגש שכולם שמחים לעבוד עימו.

הוא לא גאון? רק מבקרי קולנוע מטומטמים בישראל שהשתן עולה להם לראש – חושבים שהם חכמים ממנו ומבטלים אותו וגורמים לקהל טיפש להאמין להם – ולא ללכת לראות את הסרט הנפלא הזה. 

אחת ההברקות של וודי אלן בסרט, שכמובן מחווירה כשמספרים עליה רק במילים: האב היהודי הניו-יורקי מתאונן בפני אשתו על כך שכל השנים הוא מתפלל, ואין תשובה.

 והיא עונה לו, במיטב האקצנט היהודי-האמריקאי-האידישאי שלה:

"גם אין תשובה זאת תשובה."

תחשבו על כך, גם אין תשובה זו תשובה.

* אתם רוצים לדעת עד לאיזו מידה הגיע הניתוק מן המציאות של ה"פלסטינים"? הנה –

"שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי ביקש הערב (שני, 25.7) ממדינות ערב לסייע לפלסטינים לתבוע את ממשלת בריטניה בבית הדין הבינלאומי בהאג בשל אחריותה להצהרת בלפור. הוא נאם בשם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנמצא באבל על מות אחיו הבכור ולא הגיע לפסגה. בנאום שנשא אל-מאלכי במושב הפתיחה של פסגת הליגה הערבית במאוריטניה, אמר כי יש לגבש תיק תביעה נגד ממשלת בריטניה 'משום שהצהרת בלפור היא שהובילה לנכבה של העם הפלסטיני.'" ["הארץ" באינטרנט, 25.7.16].

* "אילו היה משהו בדת היהודית עצמה שמביא בהכרח להישגים מדעיים, מדוע בין 1905 ל-1933 זכו עשרה יהודים גרמנים חילונים בפרסי נובל בכימיה, רפואה ופיזיקה, אולם אף יהודי חרדי, ואף יהודי תימני או בולגרי, לא זכה באותן שנים בשום פרס נובל?"

אתם רוצים לדעת מי כתב את השטויות הללו? טיפש אחד, מאוד פופולארי בקהל "המשכיל" שלנו, וספריו ברשימת רבי-המכר, ומחזיק עצמו "היסטוריון" – בשם יובל נוח הררי, וכמובן בעיתון "הארץ".

 המורֶה שלי פרופ' גרשם שלום היה ודאי מגיב על זה במילה אחת: "קוואטש!"

אגב, מה קרה שלאחרונה חדל "הארץ" לפרסם את הקוואטש של גברת אווה אילוז? וכי אפסו לעיתון אידיוטים או שהגברת טרם מצאה מתרגמת עברית להגיגיה העלובים?

* ריקי לוי: הרב יהודה לייב שבדרון [גיליון 1163] אכן קיים וגם מושמץ ע"י אנשים קטנים וקנאים עקב עיסוקו בעניני מין, ולכן הוא צריך להשתמש במיילים שאינם על שמו כדי שלא ימשיכו להשמיץ אותו, ותמיד יוכל לומר שמתחזה שלח.

בהערכה

יל"ש

אהוד: בדקנו. בגוגול אכן אפשר למצוא מידע פיקאנטי על הרב יהודה לייב שבדרון.

* כבר נמאס לנו קצת מהמשפט המתוקשר של החייל אלאור אזריה ואנחנו מבקשים: תנו לנו חייל צה"ל רוצח נוסף, שניתן להתעלל בו ולהעמידו למשפט – כדי שנוכל להתמרק מכל חטאינו ולהיראות נחמדים בעיני צלמי "בצלם" וכל החארות האחרים, שגם ישמשו עדים במשפטו!

* בדיוק כמו שרה נתניהו: "בזמן שכל אדם רביעי במולדתה חי בעוני קיצוני וכמעט שני מיליון איש חיים מהכנסה של 3 דולר ביום, אמינה ארדואן, אשתו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, מרווה את צמאונה בימים חמים בתה שעולה קרוב ל-2,000 דולר לקילו, אותו היא גומעת בכוסות מזהב שעולות יותר מ-300 דולר כל אחת." ["הארץ" באינטרנט, 26.7.16].

* מי זאת שרת התרבות שלנו? – "הארגון [לה פמיליה] קם ב-2005 ושם לו למטרה למנוע החתמת שחקן ערבי [בבית"ר ירושלים]. האפיל הימני קיצוני שלו משך פוליטיקאים רבים, בהם גם שרת התרבות והספורט מירי רגב.

ב-2014, לקראת המונדיאל, סיפרה רגב שהיא נהנית לשבת עם חברי לה פמיליה במשחקים. בארגון סיפרו שרבים מהם התפקדו לליכוד כדי לבחור בה בפריימריז." ["הארץ" באינטרנט. 27.7.16].

אז אולי שיושיבו את שרת התרבות יחד איתם לחקירה בתחנת משטרה? – אבל על טיפשות ובוּרוּת אין אוסרים.

* העיתונאי רביב דרוקר הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה לראש הממשלה נתניהו להעביר לרשותו פרטים אודות שיחתו עם המליונר שלדון אדלסון ועם עמוס רגב, עורך "ישראל היום". השופט דחה את עתירתו של דרוקר. תביעתו המוזרה והלא רציונלית של דרוקר התבססה על עקרון זכות הציבור לדעת, שדרוקר מתיימר לייצג ולדבר בשמה. דרוקר היה מיטיב להתבסס על נימוק זה לו היה משמש דוגמה אישית ומפרסם את כל שיחותיו עם המדליפים שלו, בטרם הגיש תביעתו. לו היתה מתקבלת תביעתו בבית המשפט, הדבר היה גורם לתוהו ובוהו בכל סדרי החיים הציבוריים. לפי ההגיון של דרוקר ניתן יהיה לתבוע מכל אדם המכהן בתפקיד ציבורי ופוליטי לפרסם את שיחותיו עם כל מי שהעיתונאי יתבע. תביעתו של דוקר היא שיא החוצפה של עיתונאי שאינו תופס את מקומו ותפקידו.

מתי דוד

רמת אפעל

* כאשר כתבנו כאן כי הערבים בגדה נמצאים, בזכות ישראל וצה"ל – בגן עדן, לעומת המתרחש בכל המזרח התיכון שמסביבם, לא התכוונו שבגן העדן הזה הם לא רוצחים יהודים. להיפך, איך יגיעו הצעירים שלהם לזיין בתולות בגן העדן העליון אם לא ירצחו יהודיות ויהודים בגן העדן התחתון? והסיבה שהם לא אונסים כאן יהודיות בטרם הם רוצחים אותן היא כי בגן העדן למעלה מובטחות להן בתולות מוסלמיות – ואילו היהודיות, כידוע, לרוב אינן בתולות, מה עוד שרבות מהן כבר עם קוס פתוח כי הן אימהות לילדים רכים שאפשר לדקור גם אותם.

* כל מי שנפשו נקעה מהגסות שלנו יכול לכתוב לנו ומיד יימחק מרשימת התפוצה שלנו.

* כיצד מרגיש סופר בן 80, שמקליד לפרסום בהמשכים רומאן שכתב לפני 50 שנה ושיצא לאור לפני 45 שנה – והוא חש בקצות אצבעותיו שזהו אחד הרומאנים החזקים והכואבים שנכתבו בספרות העברית, והוא מסכים עם כל מילה שכתובה בו, ואפילו פוצעת בו עד היום, ואין צורך לשנות בו דבר – אבל המקליד הוא כנראה גם הקורא היחיד של הרומאן.

 * * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל