גיליון מס' 1165

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתמוז תשע"ו, 1 באוגוסט 2016

עם צרופת הזמנה לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה של פישל (ירוחם) לחובר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דִבְרֵי תּוֹדָה בְּשֵם מְקַבְּלֵי פְּרַס מִשְׂרַד הַתַּרְבּוּת וְהַסְּפּוֹרְט עַל שֵם אָרִיק אַיְנְשְטַיְן ז"ל. // מנחם רהט: הפור נפל. // מתי דוד: אבו מאזן והרשות הפלסטינית סוף הדרך? // ד"ר עירית אמינוף: מכתב גלוי לחתן פרס ישראל – ארז ביטון! // עדינה בר-אל: אבא של ילדי סלבינו: מכתבי חייל הבריגאדה שניהל מוסד לילדים ניצולים באיטליה. את חכי לי ואחזור: מכתבי משה זעירי. // משה כהן: הנדון: אזרחים נאמנים. // משה גרנות: ניחוח של אגדה, על ספרו של אשר כנפו "התינוק מאופראן". // יהודה דרורי: 1. לחסום את הסתות המטיפים במסגדים. 2. לא מסוגלים להודות באמת. 3. גל גדות מטרה לאנטישמים. 4. זה נשיא זה? // מריאן בלנקי: ההקדמה שלי למחזהו של חנוך לוין. // אליעזר (גייזי) צפריר: הצהרת בלפור, הצהרת כורש ועוד... // דרור אֵידָר: עיניים עצומות לרווחה. [ציטוט]. // דורון גיסין: נפש בריאה בגוף בריא! // נעמן כהן: התביעה, אבא של מאזן תובע את אללה אלוהיו. // אורי הייטנר: 1. נולדה מחדש. 2. צרור הערות 31.7.16.  // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ח. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דִבְרֵי תּוֹדָה בְּשֵם מְקַבְּלֵי פְּרַס מִשְׂרַד הַתַּרְבּוּת וְהַסְּפּוֹרְט עַל שֵם אָרִיק אַיְנְשְטַיְן ז"ל

כְּבוֹד שָׂרַת הַתַּרְבּוּת וְהַסְּפּוֹרְט

וְכֶָל סֶגֶל הַגּוּף הַשּוֹפֵט,

כָּל סִסְמָה פַלְצָנִית הִיא עִנְיָן לְאֶקְסְפּוֹרְט

אַךְ כֵּנוּת הִיא עִנְיָן לָאֱמֶת

וְאֱמֶת זוֹ כְּתוּבָה בְּרֵיש גְּלֵי

וְלַלֵּב מְסַפֶּקֶת מָזוֹן

כְּבָר בְּפֶרֶק כ"ט שֶבְּסֵפֶר מִשְלֵי

הָאוֹמֵר כִּי בְּאֵין כָּל חָזוֹן

מִתְפָּרֵעַ הָעָם וְנִשְטָף

זִבְחֵי-רִיב וּסְקַנְדָּלִים צוֹרְמִים

כִּי בְּאֵין מְכַנֶּה מְשֻתָּף

מִתְפָּרֶקֶת אֻמָּה לְגוֹרְמִים.

וְכַיּוֹם, כְּשֶפֵּרוּד סֶקְטוֹרְיָלִי נִגְזָר

עַל כָּל חֵלֶק בַּפַּאזֶל שֶלָּנוּ

בֵּין עֵדָה לְעֵדָה, בֵּין מִגְזָר לְמִגְזָר                             

אֵין חָזוֹן מְשֻתָּף לְכֻלָּנוּ

כְּמוֹ חֲזוֹן אָמָּנוּת הַדּוֹבֵר אֶל לִבָּם

שֶל רַבִּים שֶאַרְצֵנוּ חוֹשֶׂפֶת

אֶל יָפְיָם שֶל פְּרָחִים שֶעוֹדָם בְּאִבָּם

שֶל אוֹתָהּ תְחוּשַת יַחַד נִכְסֶפֶת

בְּמִלִּים, בִּצְלִילִים, בְּמָחוֹל, בְּמִכְחוֹל,

בְּקִסְמֵי תֵּיאַטְרוֹן וְקוֹלְנוֹעַ

הַהוֹפְכִים אֶת חַיֵּינוּ מִסְּתָם יוֹם שֶל חֹל

לְמִין חַאפְלָה שֶאֵין עוֹד כָּמוֹהָ

וְכֵיוָן שֶבִּטְרַאנְס גֶ'נְטֶלְמֶנִי מֻשְלָם

כָּאן זִכִּיתֶם הַיּוֹם אֶת כְּבוֹדָהּ

שֶל תַּרְבּוּת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל שֶל כֻּלָּם

נָא קַבְּלוּ מִכֻּלָּנו תוֹדָה.

כִּפְּרוֹגְנוֹזָה וְגַם אַזְהָרָה

כְּשֶשּוֹנוּת, בַּדְלָנוּת וְעוֹיְנוּת

בין מגזר למגזר, בין נכרי לבין זר

[אהוד: לצערנו שלח לנו יוסי גמזו נוסח שהוא כנראה לא שלם, ולא הצלחנו ליצור עימו קשר לשם תיקון השיר].

* * *

ליוסי היקר

כולנו מברכים אותך

 על קבלת פרס משרד התרבות

על שם אריק איינשטיין

ומאחלים לך בריאות טובה

והמשך יצירה פורֶה

והלוואי שתכהן אצלנו שרת תרבות

הראויה להעניק פרסים ליוצרי התרבות

* * *

מנחם רהט

הפור נפל

נתניהו לא מתאמץ לחפש פתרון הוגן לפשע עמונה שמבצבץ באופק

 מפני שתמיד יתמכו בו האידיוטים השימושיים

האל שהכזיב

הפור נפל. כל קורא משכיל, שמצליח לזהות מסרים נסתרים, ילמד מקריאה של בין השיטין בעיתוני המיגזר הדתי לאומי, בשבועיים האחרונים, כי ממשלת ישראל גמרה אומֵר לגרש את כל יהודי עמונה מבתיהם, ולהרוס את היישוב עד היסוד.

כמו על פי סימן מוסכם מראש פצחו עיתוני המיגזר הדתי לאומי במסע מילולי לריכוך ציפיותיו של הציבור הקוראים, מממשלת נתניהו-בנט. נראה שהקברניט ושריו מרימים ידיים מול גזירות הבג"ץ, וכל מאמציהם מרוכזים עתה בהכשרת הלבבות לקראת מחדל עמונה של ההנהגה הלאומית. קורא מיומן בוודאי יבחין, שאותו מקור מתדרך בשפה זהה ועם נימוקים זהים, את הציבור הדתי לאומי לקראת הפשע.

וכך פימפמו עיתוני ועלוני המיגזר, שדווקא מעז ייצא מתוק. ואדרבא, דווקא הפשע-נגד-האנושות הזה, פותח מוטת כנפיים אדירה להרחבת ההתיישבות. ולכן צריך למחוא כפיים מול גילויי חוכמת הבייגלה. ועוד מיני נימוקים בדבר ההישגים הנפלאים שיביאו הגירוש וההרס. וחו. מזה, הרי מדובר במכת טבע. כוח עליון.

כוח עליון? הצחקתם. אמנם העקירה והמחיקה היא פרי יוזמת הבג"ץ, שפסק שהיישוב נבנה על אדמות פרטיות של ערבים פלשתינים. אבל לא כוח עליון. ישנן דרכים לגיטימיות למנוע את העריצות הזו, שאפילו אחד מגדולי חוקרי המשפט בעולם, פרופ' ריצ'ארד פוזנר, קבע שהיא לעיתים הופכת לפיראטיות משפטית. פוזנר אמנם כיוון דבריו לנשיא שפרש אהרון ברק, אך רוח הקודש עדיין מרחפת על פני מגדל השן של כבודם. יקוב הדין.

דרך לגיטימית בהחלט אמור היה להיות חוק ההסדרה, שיעניק בדיעבד הכשר לעמונה. חוק עוקף בג"ץ. אלא שנתניהו, שהתייצב בראש מתנגדי חוק ההסדרה, בהשראת היועהמ"ש מנדלבליט, חושש מפני מה יאמר השמאל. לא מעניין אותו מה חשים בוחריו מן המחנה הלאומי בכלל, ובפרט האידיוטים השימושיים מקרב הציבור הדתי לאומי, שאותם הוא תמיד מוכן להקריב בפני המוֹלך השמאלני והבג"צי.

שמאלנֵי חונטת המשפט, בגיבוי מנדלבליט, מכרו לנתניהו בדייה, שלפיה חוק ההסדרה יפגע בדמוקרטיה. כאילו שרק השבוע לא חוקקה הכנסת חוק עוקף בג"ץ, חוק המקוואות, בלחץ החרדים. והעולם לא הזדעזע. ואפילו הדמוקרטיה שרדה את עקיפת הבג"ץ.

אז מניין לקחו כל הקשקשנים את הטענה שעבודת החקיקה של הכנסת הדמוקרטית מסכנת את הדמוקרטיה? חונטת המשפט שכחה לספר לו, שאי-חקיקתו של חוק המבטא את רצון הרוב הדמוקרטי, היא זו שמרסקת את הדמוקרטיה, ומכפיפה אותה לעריצותו של מיעוט שיכור כוח, שנטל לעצמו סמכויות שמעולם לא היו לו, ושמעולם לא נבחר בקלפי. וגם אם היה רץ בבחירות, לא היה משיג, ללא ספק, אפילו שמינית מאחוז החסימה.

ראש הממשלה הראשון בן גוריון, שנתניהו כל כך רוצה להידמות לו, פעל אחרת נגד העריצות. ב-1948 פינו גורמי הביטחון את יושבי איקרית ובירעם שבגבול לבנון, מטעמים ביטחוניים. הם הבטיחו שזה עניין של כמה שבועות. משחלף הזמן, עתרו המפונים לבג"ץ, וב-1951 זכו בדין: המפונים יוחזרו לבתיהם. ב"ג לא מיצמץ: ההכרעה הושלכה למגירה, בטענה שרק האחראי לביטחון המדינה, הוא המוסמך להכריע בסוגיות הביטחון. 65 שנים חלפו מאז ש'הזקן' לימד דבר או שניים את הבג"ץ דאז, על סמכויותיו ומיגבלותיו.  

אבל נתניהו באמת איננו בן גוריון. זגזגן, הססן, תחמן, מגלומן, נהנתן. הוא אינו בנוי מן החומר שממנו מייצרים מנהיגי על. ועכשיו רק נותר להתווכח אם הוא לא יכול או לא רוצה, לאמץ את תקדים 'הזקן'.

וישנה עוד דרך, הידועה כתקנת השבים. אין הורסים בית שהושקעו בו עמל וכספים, אם נבנה בתום לב על אדמה פרטית. כך נהוג בעולם, וכך מקובל בישראל. במקום לנתץ את הבית, ולגרום עוולה כפולה ומכופלת, יפוצו הניזוקים שצצו מאוחר מדי, בקרקעות שוות ערך ו/או בפיצוי כספי הוגן. אבל הפטנט הכל כך מוצלח והגיוני הזה לא תקף בעמונה. נתניהו והפירומנים פשוט לא רוצים בו.

עכשיו באים יוזמי כליית עמונה עם פטנט חדש, מבית מדרשו של מנדלבליט, בגיבויה של שרת המשפטים שקד: עמונה אמנם תיעקר, אבל ייבנה למפונים יישוב חדש במורדות הגבעה, בשטחי נפקדים, שבבעלות האפוטרופוס הכללי.

חֶלֶם. לקרוא ולא להאמין. יישוב חי ותוסס שהוקם ביוזמת ממשלת ישראל, עם כל האישורים, יימחק בזדון לב, ומתיישביו הוותיקים ינושלו ויוגלו מנחלותיהם, שלפי פסיקת הבג"ץ שייכות לפלשתינים, רק כדי להקים יישוב חדש על אדמות פלשתינים אחרים. מישהו כאן השתגע. שהרי ממה נפשך, אם התנחלות יהודית על אדמות ערביות אסורה, מדוע תהא מותרת על אדמות נפקדים ערבים?

הבעייה המרכזית של הציונות הדתית עם נתניהו אינה רק עמונה. הציונות הדתית נמצאת אצלו תמיד בסוף התור. הוא לא יעז להסתבך עם יָפיופי הנפש למיניהם, כשמדובר למשל בפינוי התנחלויות ערביות לא חוקיות עם פסקי דין חלוטים, אבל יעקור אזרחים נורמטיביים, משלמי מיסים ומשרתים בצה"ל, רק בשל גחמה כוחנית תמוהה.

הוא גם נזהר מלהסתבך עם החרדים שסוחטים אותו כלימון מרוט. כך למשל גיבה את חוצפת העסקנים החרדים, שהטילו וטו על מועמדים מסויימים מן המחנה הציוני-דתי לכהונת דיינים, רק מפני שהם קשורים בעמותת 'צֹהר', וכך נכנע להם בסוגיית לימודי הליבה (יחד עם שר החינוך בנט), למרות שברור כשמש, שללא לימודי ליבה ובהיעדר ידע רלוונטי לפרנסתם, ייהפכו בוגרי החינוך החרדי לנטל על הציבור השפוי. 

כך גם לגבי הדברים החדים כתער שהציף הרב יגאל לווינשטיין לגבי השמאלת צה"ל (ונניח לרגע לביטוי בעייתי אחד בדבריו הנוקבים). נתניהו יכול היה בדרכים משלו, לסכל ביקוריהם הכפויים של חיילי צה"ל במוסדות הלה"טבים, במאורות המסתננים, בכנסיות ובמיסגדים, ולייבש את שוטפי המוח הרדיקלים, אירגוני השמאל בינ"ה, מכון הרטמן ודומיהם, שנכפים על החיילים בסמינרים הצבאיים. אילו רק רצה.

אבל מאימתי נתניהו באמת רוצה להתחשב במאוויי המחנה הדתי לאומי? הם, ככלות הכול, לא ערבים ולא חרדים, לא שמאל קיצוני ולא רפורמים, לא אירופים ולא אמריקאים. הם רק אידיוטים שימושיים, שמצויים תמיד בכיסו, ותמיד אפשר לזכות בקולם ביום הבוחר, ואחר כך להעביר את קולותיהם – לערבים, לחרדים, לרפורמים, לשמאלנים, לאמריקאים, לאירופים. האידיוטים השימושיים ממשיכים בכל מקרה לרקד סביב האל שהכזיב.

* * *

קריאה לכל היהודים הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב: הפסיקו כל תמיכה כלכלית וציבורית במדינת ישראל עד אשר תסיר הכנסת את הכתם הנפשע והמנוול של איסור טבילה במקוואות בישראל ליהודיות וליהודים הנימנים על הזרמים שלכם. זו בושה וחרפה לעם היהודי שגורמים החארות האלה המתקראים אורתודוכסים ובא לנו להקיא מהם!

* * *

מתי דוד

אבו מאזן והרשות הפלסטינית סוף הדרך?

כל הסימנים המצטברים מורים על כך שהרשות הפלסטינית בהנהגתו של אבו מאזן הגיעה לסוף הדרך. שלטונו של מחמוד עבאס בתהליך קריסה. האנרכיה הביטחונית עברה ממחנות הפליטים לעבר הערים הגדולות. אבו מאזן בן ה-81 איננו מתכוון לפרוש ולהכְתיר לו יורש. ואולם, קרב הירושה הולך ומתעצם.

מחמוד ברגותי, מהכלא הישראלי, רואה את עצמו כמנהיג הבא.

מוחמד דחלאן, מאבו דאבי, מגביר את פעילותו במצרים, בירדן ובשטחים וגם הוא רואה את עצמו כמנהיג הבא.

בשטחי הרשות ישנן התארגנויות נוספות בראשות רג'וב וטיראי.

כל סקרי דעת הקהל שנערכים בשטחים, באמצעותו של שקאקי, מורים על אובדן אמון בראיס אבו מאזן וברשות שהוא עומד בראשה. לכל אחד מהמתמודדים על המנהיגות – ברגותי, דחלאן, רג'וב, טיראי – יש קבוצות חמושות של תומכים. בנפרד מאלה קיימת מנהיגות החמאס שיש לה תומכים רבים גם בשטחי הרשות וכמובן בעזה.

הנשק "הבלתי חוקי" מצוי בידי כל הארגונים האופוזיציוניים לאבו מאזן ובידי החמולות המשפחתיות. סכסוכים אלימים מתרבים ומתגברים.

תנועת החמאס מגבירה את השפעתה וההסתה נגד הרשות לאור הִיחָלְשׁוּתַה.

כהונתו של אבו מאזן פקעה ב-2009. הוא מסרב לקיים בחירות לנשיאות. רבים מהאינטלקטואלים, אנשי העסקים והעיתונאים הפלסטינים מתבטאים נגד אבו מאזן, שלדעתם גורם נזקים.

האם הפלסטינים ויתרו על חלום המדינה?

הפלסטינים קיבלו כנראה החלטה פנימית סופית שאין להם שום רצון ושום כוונה ממשית להקים מדינה קטנטונת ומוגבלת, על פי הנוסחה המוצעת להם ע"י יוזמי הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים." זו הערכתו של הפרשן המוערך, אהוד יערי, כפי שפירט את הדברים בהרצאתו במכון למחקרים אסטרטגים בבר אילן.

הפלסטינים הפסיקו להאמין בחזון ההגדרה העצמית ובמדינה הפלסטינית המוצעת. הם אינם מוכנים לקחת אחריות על הקמת מדינה, בתמורה לוויתורים שיאלצו להסכים להם. הם מודעים שזו תהיה מדינה קטנטונת עלובה וכושלת ללא שום סיכוי ותקווה לקיום ריבוני וכלכלי, שיפתור להם את כל הבעיות.

הגורם הרציני היחיד שהציע בזמנו ברצינות לעם הפלסטיני להירתם לבניית מוסדות מדינה ולקבל אחריות, היה סלאם פייאד, שכהן זמן קצר כראש ממשלה, ולבסוף נידחה ופוטר ע"י אבו מאזן והצמרת הפלסטינית.

הרשות הפלסטינית מעדיפה ליהנות מקבלת זרם בלתי פוסק של תרומות והטבות, אותן היא מחלקת למקורביה, מבלי לקחת אחריות על שום דבר. אבו מאזן ומקורביו מעדיפים להיות הקורבן הנצחי של הכיבוש הישראלי, לזכות לתמיכה בינלאומית כספית ומדינית, ולהמשיך את האשלייה להשיג את "זכות השיבה". אבו מאזן ומקורביו הפכו לחבורה מושחתת של שקרנים ומסיתים. לא פלא שהחמאס צובר תמיכה גוברת והולכת נגד הרשות. "המאבק הלאומי" הפלסטיני הפך לאסטרטגיה של טרגדיה לעם הפלסטיני. בעזה שולט החמאס שהוא משטר ברברי מדכא, המכור למלחמה בישראל ואדיש לגורל ילדיו. ואילו בגדה שולטת חבורה מושחתת המאשימה את כולם פרט לעצמה.

כנראה שהשמאל התייאש "מהפתרון" עם אבו מאזן

לפי כל הסימנים המצטברים, מתברר שגם כל הפוליטיקאים והוגי הדעות של השמאל התייאשו סופית מאבו מאזן ומהסיכוי להגיע לפתרון.

פסקו ההפגנות של "שלום עכשיו". התנפצו כל "הנבואות" שישראל כביכול מבודדת. פסקו משלחות החנופה של ארגוני השמאל אל אבו מאזן ברמאללה. הציבור, ואפילו התקשורת – פסקו להתפעל ולדווח על משלחות השלום שהיו מצטלמים איתן ומחייכים בהערצה לאבו מאזן וחוזרים מרמאללה מלאי אופטימיות מהפרטנר החביב שתומך בשלום.

אפילו מנהיג האופוזיציה, בוז'י הרצוג, הכריז בפריס בפגישתו עם הנשיא הצרפתי, שאין שום סיכויי לפתרון בעתיד הקרוב.

נשכחו כל תוכניות השלום של היזמים הישראלי. פסקו כל הכנסים והסמינרים לשלום לגיבוש רעיונות וירטואליים חדשים. אפילו "גֵ'י סטריט", ארגון השלום השמאלני היהודי האמריקאי – הפסיק לארגן כנסים בהשתתפות חברי הכנסת הישראליים, לאור העובדה שהפטרון שלהם, הנשיא אובמה, איבד מהשפעתו לקראת פרישתו מכהונתו.

הטעות של השמאל שהוא מסרב כל השנים להודות בפומבי שהאשמה בהיעדר הפתרון בסכסוך נובעת ראשית לכל ומעל לכל – בסירוב הפלסטיני לפשרה, לחלוקת הארץ ולוויתור על תביעתם האולטימטיבית לזכות השיבה ולנסיגה ישראלית לגבולות 67'.

* * *

ד"ר עירית אמינוף

מכתב גלוי  לחתן פרס ישראל – ארז ביטון!

לא קראתי את הדו"ח של הוועדה בראשה עמדת. אני בטוחה שאתה וחבריך לוועדה, הקדשתם מחשבה רבה לנושא בו דנתם, והתייחסתם בכובד ראש לסוגייה שלשמה כינסו אתכם. אין לי ספק שגם בין המסקנות, יש כאלה הראויות לעיון.

לעומת זאת, קראתי בעיון מירבי את כל הראיונות שנערכו עימך וראו אור מעל דפי העיתונות, את כולם, בכל העיתונים. ונדמה היה לי שאינך חי בארץ הזו. איני יודעת מנין נשאבו ידיעותיך על מה שלמדנו ומה שלא למדנו, אבל, מר ביטון, צר לי לאכזב אותך ולומר, כי כולנו למדנו את שירת ימי הביניים של תור הזהב בספרד, כולנו יודעים מי הם שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד יהודה הלוי, ואבן כלפון ואחרים רבים, אנו מכירים את יהודה אלחריזי ובני דורו, כולנו למדנו על גירוש ספרד. חשוב להדגיש שהיו גם גירושים רבים אחרים, שאודותם לא המלצת ללמד, על גירוש אנגליה ידעת? על הגירושים ברוסיה הלבנה בעת המהפכה הבולשביקית, שמעת? על גירוש היהודים מקזחסטן, שמעת? המפורסם שבהם הוא ללא ספק גירוש ספרד ואין אחד מאיתנו שלא למד זאת. [אתה ואני קרובים מאוד בגיל, לכן כנראה גם אתה למדת את כל אלה].

רובנו מודעים לחלקים מן ההיסטוריה של היהודים ברחבי האימפריה הפרסית, למדנו זאת גם בתנ"ך גם בהיסטוריה. כל הציבור בארץ חזה בהתרגשות בסדרה הנפלאה על פי ספרו של אמנון שמוש – "מישל עזרא ספרא ובניו" אודות יהדות סוריה וכתר ארם צובא.

רבים מאיתנו מכירים ונוטלים חלק בסהרנה, חגיגת יוצאי כורדיסטן. כל העם הזה חוגג את יום המימונה של יהדות מרוקו, מאז שסם בן שטרית דאג להכיר אותה לכלל עם ישראל ולהכניסה אל לוח השנה. אפילו יום חופש מלימודים נקבע ביום זה. כולנו אהבנו את ג'ו עמר, והתרגשנו עד דמעות לשמוע אותו שר על הגיבור נתן אלבז, ועל ברצלונה. רובנו אוהבים מאוד את התזמורת האנדלוסית והולכים למופעים שלה בכל מקום ואתר בארץ, אמת היא – שלא כולנו אוהבים להשתטח על קבריהם של צדיקים ושל פחות צדיקים.

ודווקא את מעפילי הספינה אגוז אנו כן זוכרים ומזכירים, הלוואי שהיינו זוכרים ומזכירים כך את מעפילי הספינות מאירופה אשר טבעו וטובעו על ידי צוללות גרמניות, רוסיות ועל ידי הבריטים במהלך המלחמה, לפניה ואחריה.

אותן אתה זוכר? האם המלצת ללמד פרק זה בתולדות היישוב בארץ?

אתה יודע על 80 ספינות המעפילים אשר ניסו להגיע לחופי ישראל, שכל אחת מהן היא סיפור הירואי בפני עצמו? השמעת על הספינה פאטריה, שמעת על סטרומה? שמעת על סלבדור? ידוע לך מה קרה לספינה מפקורה? ודאי שמעת על אקסודוס המפורסמת ש-4.500 מעפיליה לא הורשו לנחות בחופי ישראל ב-1946 וגורשו חזרה לצרפת ולגרמניה באניות גירוש,  השמעת על ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט? על הספינות ג'יפו, רים, פנצ'ו? כל אלה טבעו בחופי הים התיכון ובהם מאות רבות מאוד של מעפילים שלא ראו את חופי הארץ, רק הספינה אגוז חשובה בעיניך? משום שיצאה ממרוקו? אכן כל 44 נוסעיה טבעו בים, והיה זה אסון גדול, אבל הארץ הזו לא שכחה, אגוז זכתה לאנדרטאות הנצחה באשדוד, בחצור הגלילית ובהר הרצל. קורבנותיה זכו ללווייה ממלכתית, להעלאת עצמותיהם ממרוקו, ולקבורה בהר הרצל גם למתיה וגם לנעדריה. אגוז זכתה להנצחה בשמות רחובות ואירועים, ומה לא? 

אותה אתה מבקש שנלמד, היא ספינה של עולי מרוקו, מה על כל היתר? ביקשת גם שיזכרו אותן ואת האלפים שניספו בהן בדרכם לארץ ישראל? או אולי הן חשובות פחות, כולן של אירופאים...

על הגירה אתה מלין? ההורים שלנו שהגיעו בשנות השלושים של המאה הקודמת מאירופה, לא היו עולים חדשים?! לא ישבו בשער עלייה? האם קיבלו משהו מן המדינה? רק נתנו ונתנו, כי לא היתה מדינה, ולא היה מה לקבל. אפילו ימי עבודה לא היו להם, הם בכו על כך? הם הקימו ועדות? הם זעקו בראש חוצות על קיפוח?

אבל לא על קיפוח, ולא על תלונות שווא, ולא על ניכור בין אשכנזים למזרחים, שכבר מזמן התפוגג בארצנו, אני כותבת אליך – אלא על השימוש שלך בשתי מילים שהרעימו אותי במיוחד. 

לדבריך, אתם המזרחים נתונים בגטו וכולם יורקים עליכם.

איך אתה מעז ארז ביטון לומר זאת? אתה בגטו?

אתה שה"יורקים" העניקו לך את הפרס הגבוה ביותר שיכולה מדינת ישראל להעניק? כן כן האשכנזים הנוראים הם שהעניקו לך את הפרס הזה. אתה יודע מהו גטו באמת? האם תרצה שאפנה אותך למיספר ספרים שיבהירו לך מה זה גטו? כמו  גטו ביאליסטוק, גטו וילנה, גטו לודז', גטו ווארשה, גטו אופולה, גטו טרלוב, הגיטאות בטרנסניסטריה? ועוד עשרות ואולי יותר גיטאות שאיני בקיאה בהם די.

אולי אם תתוודע לעובדות אודות התופעה המצמררת הזו הקרויה גטו, שוב לא תרגיש חופשי להשתמש בה לגבי מצב המזרחים, האם לא רעדו שפתיך כשהשתמשת במושג זה?

הרחקת לכת מר ביטון, בשימוש שלך במילה שואה. שואה היא לא עוד מילה שאפשר  להשתמש בה על כל צעד ושעל.  טרם היתה תופעה בהיסטוריה של המין האנושי כמו השואה, אז אתה, ארז ביטון, משווה אותה לתופעות יומיומיות שגרתיות ובנליות בארצנו?

היכן הבושה?

אתה מכנה את עצמך ניצול שואה, רק בגלל העובדה שמישהו החליט לפצות את ילידי צפון אפריקה שנולדו עד שנת 42 על כך שהגרמנים חדרו למרוקו ושהו בה והיו מי שנפגעו. אתם מקבלים קיצבה, אתם זוכים לתרופות חינם עד סוף חייכם, אבל האם יש לך זכות לומר על עצמך שאתה ניצול שואה? אתה מבין את פשר המילה? אתה יורד לעומקה?

בוא ואספר לך על קצה הזרת, מהי שואה.

שואה היא שסבא וסבתא רבא שלי, הי"ד, ילידי 1860 במרכז פולין, נשלחו אל תאי הגזים של מחנה המוות סוביבור בהיותם בני 83. בסוביבור טרם הצליחו להחדיר בשלב זה את הגז "ציקלון ב'", על כן השתמשו בגז מן האגזוסט של מנועי הטנקים הגרמניים. כך נחנקו למוות נורא בתאי גזים מצחינים, סבא וסבתא רבא שלי על בניהם, נכדיהם, ניניהם ומשפחתם העניפה וכל יתר בני עירם הקטנה.

שואה זה שסבתי מרוסיה הלבנה, הי"ד, נורתה עירומה אל הבורות, יחד עם עוד עשרות ומאות נשים צעירות וזקנות, כשהיא מחזיקה בנכדה הפעוט [בן דודתי] על ידיה. שואה זה שסבי הי"ד נשרף בחיים יחד עם כל הגברים הצעירים והמבוגרים שבעיר, בבית הכנסת אשר הוקף והוצת, בהיכנס הנאצים לביילורוסיה ביוני 1941.

שואה זה שדודתי ובעלה, הי"ד, אשר הצטרפו לפרטיזנים ביערות וילייקה ברוסיה הלבנה, נרצחו-נטבחו על ידי הנאצים, או הפרטיזנים, או הרעב והקיפאון, ובנם הפעוט אשר הופקד אצל סבתו [סבתי] למשמרת – נורה יחד עם סבתי אל הבורות.

שואה זה שדודי הי"ד, שהיה קצין בצבא הפולני, הושמד יחד עם כל היהודים שבצבא הפולני ולא נודעו עקבותיו.

שואה זה שגדלנו, אחי אחותי ואני, בארץ ישראל, בשנות השלושים והארבעים, ללא קרובי משפחה: לא סבא לא סבתא לא דודים ודודות ולא דודנים משום סוג. ואין אנו יחידים יש רבים כמונו בארץ.

שואה זה שהוריי, שהיו בשנות השלושים לחייהם, קמו בוקר אחד בתום המלחמה הגדולה, ופתאום "תפסו" שהם יתומים בעולם הזה ולא נותר להם בן משפחה אחד, כי הם עלו ארצה כחלוצים בראשית שנות השלושים, ומשפחתם נותרה בפולין וברוסיה. הם עלו כדי לבנות בית יהודי לכל יהודי העולם, ביניהם גם עבורך ועבור כל רעיך מארצות האסלאם. ואתה מעז לקרוא לעצמך ניצול שואה?!

אתה חושב שהמסעות של בני הנוער לפולין [שאני מתנגדת להם בכל צורה ואופן] דומים למסע שורשים? אתה משווה אותם למסעות טיול והכרת שורשים לספרד ולמרוקו?! צריך תעוזה לשם השוואה כזו, תעוזה וגם חוצפה, הייתי אומרת. מאחר שהתוודעתי אל אישיותך בשנים האחרונות, אני יודעת שצלחה דרכך ולמדת במוסדות טובים [שהאשכנזים הנוראים הקימו בעמל רב] – איך בחור עם היגיון כשלך אומר דברים כאלה? האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? ארז ביטון!

התביישתי לקרוא את דבריך אודות האשכנזים והתרבות המערבית-אשכנזית, זו אשר הביאה אותך למה שהינך היום, ונתנה כלים בידיך ובידי חבריך להתריע, לזעוק ולצעוק על קיפוח תרבותי.

אני אשכנזייה מכל כיוון אפשרי, אבל ילדיי כבר לא אשכנזים טהורים, ונכדיי כבר בטח לא, הם תערובת נפלאה של בני הארץ הזו.

לא הכול מותר וצריך להגיד. ולך באופן ספציפי, ארז ביטון, אין על מה להלין. נהפוך הוא, זכית מידי הממסד האשכנזי-מערבי  לכבוד מלכים, ועליך ועל החוברים אליך אומר אבטליון:

"חכמים היזהרו בדבריכם / שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, / וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו / ונמצא שם שמיים מתחלל." [אבות פ"א  מי"א]

ד"ר עירית אמינוף

עפולה

* * *

עדינה בר-אל

אבא של ילדי סלבינו: מכתבי חייל הבריגאדה שניהל מוסד לילדים ניצולים באיטליה

את חכי לי ואחזור: מכתבי משה זעירי

עורך: יהודה יערי, הוצאת המשפחה

 (בסיוע "יד ושם" ועוד), 2016

חבר קיבוץ קבוצת שילר הגיע לביקור באיטליה בינואר 1947, וכך תיאר במכתב את בית הילדים באיטליה שניהל משה זעירי, חייל הבריגדה, עבור ילדים יהודים שניצלו מן התופת:

"חברים, סלבינו נמצאת במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה מהירה ממילאנו. הגעתי למקום עם חשיכה, והנה לנגד עיניי ארמון מפואר גדול ועצום, המשתרע על פני שטח גדול, מוקף חורשות מכל צד, וחולש על פני כל הסביבה [...] בימי מוסליני נבנה הבית הזה על ידי חברה פשיסטית מיוחדת, שבנתה בתי נוער פשיסטיים."

והנה בבית הזה טיפל משה זעירי בריפוי הגוף והנפש של ילדים שנאספו ברחבי אירופה העשנה, אלו שעברו טרגדיות נוראות, שסבלו במחנות, שהוחבאו במנזרים ובמקומות מסתור אחרים. עתה יצא לאור ספר שמשקף באמצעות מכתביו את פעילותו: "את חכי לי ואחזור: מכתבי משה זעירי", עורך: יהודה יערי, הוצאת המשפחה (בסיוע "יד ושם" ועוד).

זעירי, חייל ב"פלוגת סולל בונה" בחיל המהנדסים המלכותי של הצבא הבריטי, שהה באירופה כשלוש שנים, החל משנת 1943. במרוצת אותו זמן הוא כתב לרעייתו שנותרה בארץ מאות מכתבים, בהם תיאר בפרטי פרטים כל מה שראה, חווה ועשה. "יודעת את כמה מעניין אותי כל פרט המתהווה אצלך. יש לי הצעה: עשי כמוני, וישמשו לך המכתבים כיומן."

ואכן מאות מכתביו הפכו ליומן, בתו טלי הקלידה אותם, והמשפחה הוציאה אותם לאור כספר.

בדרך כלל, בעת קריאת מכתבים אישיים, צריך הקורא להסתמך על האמור והנרמז במכתבים ולשחזר על פי זה את הזמן והמקום כדי לקבל תמונה שלמה. והנה פה עבודתו של העורך, יהודה יערי, ניכרת ומועילה מאוד לשבץ את המכתבים במקום ובזמן. הוא פותח כל פרק במידע תמציתי על מאורעות ואנשים בעולם, בפרט באירופה, וכן בארץ ישראל בתקופה בה נכתבו המכתבים. בנוסף לכך סימן יערי כוכביות והוסיף הערות בשולי המכתבים, בהן הוא מפרט עניינים, ובעיקר מרחיב לגבי אישים שונים. הדבר לא פוגם בשטף קריאת המכתבים והקורא יוצא נשכר. כך יש בספר גם נקודת ראות אישית וגם מידע אובייקטיבי.

בפרקים הראשונים משובצים מכתבים שנשלחו מתל-אביב בשנת 1939 לרעייה יהודית בקבוצת שילר. ארבעה חודשים לאחר חתונתו יצא משה לסמינר בימוי ומשחק בתל-אביב. הוא למד בסטודיו של "הבימה", אך לא שקט על שמריו. כבר אז ניכרו  בו יוזמה, חריצות ורצון לפעול למען הכלל. הוא הקים סניף של "גורדוניה" בכרם התימנים במקביל, ועבד בנמל. כבר אז החל לחלום בגדול: "יש לי רעיון כי בכל שנה במקום אחר, בחגי הטבע כגון ט"ו בשבט, ביכורים, חג הצאן, חג האסיף ועוד, יסדרו פסטיבלים גדולים, בהם יתכנסו מכל נקודות הארץ  חקלאים להשתתף בחג. זה יכול להיהפך מין עלייה לרגל מודרנית, כמו בימים ההם, שהיו עולים לבית המקדש בשלושה רגלים."

המכתבים המוקדמים הללו מלמדים על האווירה בארץ באותה תקופה ועל היחס האמביוולנטי לבריטים. בצד תיאורים מפורטים של עבודת הסבלות בנמל, הוא מספר גם אנקדוטות שונות, כגון: בשיעור על שיטת סטניסלבסקי ועל התיאטרון הרוסי, המנחה מניה ארנון לא יודעת עברית, לכן היא מרצה להם ביידיש ומשה יושב לימינה ומתרגם לעברית...

אותו תרבותניק ומדריך חרוץ הגיע במרוצת הזמן לגולת הכותרת של מפעלו החינוכי בסלבינו. שם שילב הכול – הציל ילדים, העניק להם בית חם, העניק להם חינוך ותרבות ובעיקר צביון של ארץ ישראל. הוא יצר מעין קיבוץ בלב איטליה, בארמון שהיה פעם של מוסליני.

בשפה עשירה ופיוטית ביותר מביע זעירי את געגועיו ואהבתו לרעייתו ולבתו הקטנה, ויחד עם זה אינו חוסך שום פרט בתיאור כל המתרחש אצלו בחיי היום-יום. ביטויים אישיים אלו, המתפרסמים בפני קהל גדול, מחוץ לבני המשפחה, מלמדים מה המחיר שנדרשים לשלם אלו שעובדים למען הכלל. וכך הוא כותב לרעייתו: "כשאני במרחקים שוקע ימים ולילות בעבודה זו, נזיר חיים אישיים, ואַת מתלבטת בחום הקיץ ובלבטי הנפש ואינך שותפה לחוויותיי ולהצלחותיי, אבין יפה מאוד את המשפט הקשה [שלך] אשר הכאיב לי מאוד: 'ולא אכסה ממך שנוספה לזה גם הרגשת זרוּת'."

יש לציין את תיאורי הטבע הרבים המשובצים במכתבים. ברגעי ההפוגה מעבודתו הוא היה יוצא החוצה, צופה אל הרי איטליה ומתאר בעטו את הנוף כמו צייר במכחולו. אפילו בתארו את יום ההכרזה על שביתת הנשק, הוא משתף את הטבע: "חג שמח, יקירתי, חג החופש, השוויון והחירות. [...] הודעת התזוזה באה ביום בו התפרסם על כניעת מיליון חיילים גרמנים בחזית איטליה. ההודעה הרנינה את הלב ועודדה תקוות חדשות. וביום התזוזה – שמש חמימה יצאה ואורה נעים. רוח קלילה לוחשת סוד ומלטפת פנים. על העצים ציפורים מסלסלות בגרונן."

"זורק אני רעיונות, וכבר צריך לבצעם"

בית הספר הראשון שניהל היה בוויה אופילי 6 במילאנו. בעבר היה זה בית ספר יהודי ובעת המלחמה הפך למפקדה גרמנית. ביוני 1945 התקבצו בו ילדים שנאספו מכפרים שונים וממנזרים. לצורך ציוד וחומרים לבית הספר הוא נעזר בגופים שונים ובאנשים שונים, ביניהם רפאל קנטוני, יהודי ציוני שהיה חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית.

הוא מספר על עצמו: "מלמד אני עברית את המורות [...] אני עובד 18 שעות ביממה להכנת תוכניות הלימוד, הכנת תוכנית לפועלים שמתקנים, בסידור מכוניות והעברת ציוד שמצאנו."

זאת ועוד, בידיעה שילדים רבים יצטרפו והמקום יהיה צפוף לכולם, הוא יוצא לסיורים באזור לחפש מקום למחנה קיץ ל-250 ילדים. המקום שבחר היה בעיירה פיאצה-טורה, ובסופו של דבר הם נשארו בו גם בחורף. בנוסף לילדים יהודים היו במחנה זה גם יתומים איטלקיים והונגריים. במרוצת הזמן נשארו רק הילדים היהודים. 

כאשר צר היה מקום זה, הצליח משה זעירי לשכנע את הגורמים הרלוונטיים ולהעביר את המוסד החינוכי שלו לירכתי הכפר סלבינו, במבנה שיכול להכיל 350 ילדים, ויש בו מקלחות, חדרי שירותים, בריכת שחייה ואולם קולנוע. וכמה סמלי הדבר: "לעג הגורל וחשבון ההיסטוריה. הבית בו קיבלו חינוך פשיסטי הדור הצעיר האיטלקי, יעבור לידי נוער יהודי, שרידי חרב ההשמד, מכל תפוצות הגולה, ויביאו את עצמם לחיים עצמיים, בריאים, בארצם החופשית העצמאית."

וכאן, על אף התנאים הטובים לא נשכחו הטראומות של העבר. ומשה שומע סיפורים שונים של חניכיו, כגון זה על שתי אחיות אשר הוסתרו במשך שלוש שנים על ידי גוי, אשר הרגיל אותן לבקר בכנסייה. והנה האחות הצעירה רוצה לחזור לכנסיה. והיה גם ילדון בשם "בעבעלי" שנולד ביער להורים פרטיזנים, והוא אפילו אינו זוכר את שמם. ועוד סיפור נורא, שאחד הילדים סיפר למשה: הוא עבד בקרמטוריום והכניס במו ידיו את אימו לתנור...

"בידי גורל אנשים," כתב זעירי לרעייתו, "אשר כל אחד עם צרור צרותיו על כתפיו."  לעיתים המצב בלתי ייאמן: "נתתי הוראה להתחיל בהסקה. שניהם 'מסיקים' במקצועם. עסקו בזה בלאגר. שם בוודאי הסיקו כדי להכין משרפות לאחינו, וכאן כדי להכין חדרים חמים לאחינו."

גם בסלבינו, למרות התנאים הטובים יותר, הוא עבד יחד עם המדריכים ועשה כל מה שנדרש במו ידיו: "ישנם ימים שאינני מספיק לאכול צהריים. התדעי מה זה בעל בית? לא מנהל היושב במשרד, כי אם בעל בית הדואג לכול. הנה נשברה האינסטלציה, הנה נסתם אגן המים, הנה מעשנים הכיריים במטבח, הרי אינני נוהג כמנהג הנהוג בעולם, נוטל את השפופרת, קורא לבעל מקצוע ומזמין את אשר נחוץ להביא לשם תיקון המקולקל, אלא מפשיל שרוולים, נוטל את הכלים ועושה את הכול – החל בניקוי אינסטלציה וגמור בעבודת נגרות שאינה חסרה אף פעם [...] וכך תמצאיני כמעט בכל שעות היום מתהלך עם פטיש ביד או מפתח או צבת. כאילו היה זה מוסד פרטי שלי."

וכל זה כמובן יחד עם היותו מורה לעברית, מנחה מורים ומדריכים, ומארגן אירועי תרבות בשבתות ובחגים. "היית צריכה לראות אתמול את עונג השבת שלנו: השולחנות מכוסים מפות וירק, הקירות בירק ופרחים, הכול מבריק בלובן. למעלה נרות השבת."

ימים ולילות הקדיש לילדים ובילה עמם: "כך אני משיעור למקהלה. משם לארוחת ערב ולשיחה שלאחר הארוחה, ואז שאלו מה נעשה הערב? מה לעשות? לעוזבם לנפשם? הכך יעשה אב לילדיו? עליתי אתם לחדר המשחקים כשבפי מפוחית, והרקדתי אותם. כך גם חיממתי אותם בגוף ובנשמה. רק כשבאה הטבחית לקרוא לי להוציא פרודוקטים ליום המחרת, עזבתים."

ניתן לומר, ששיטת החינוך של זעירי תאמה את מגמת העמלנות בחינוך, שדגלה בטיפול ב"כל הילד" – שכלו, גופו והיענות לצרכיו הפסיכולוגיים והרגשיים. וכך בצד הלימודים העיוניים, בדגש על השפה העברית, היה כאן גם טיפוח אמנותי שהתבטא אצל זעירי במוסיקה, בשירים ובהצגות, וכן יצירת קשר עם הטבע.

"וכך רצה המקרה שאזכה במצווה כה גדולה וחשובה, כמו יצירת קשר בין ילדי ישראל ובין הטבע. להוציאם אל כרי הדשא, לנוף הרים, למרחבי גיאיות. וכפי הנראה הרגשתם לגמרי לא רעה כאן. הן יש לנו פעוטים בני שלוש וחצי, לו ראית אותם עתה, כמה הם מאושרים להתרוצץ כאן, להשתובב, להתיישב על נדנדה, ליפול מהחבל ולא לבכות. או בבוקר לקום ב-6.30 להתעמלות. בחוץ עוד קריר, צינת הלילה עוד באוויר, והגוף קצת רועד מקור – אך אין דבר, מסתגלים."

אגב, היה להם גם "משק הילדים" בו גידלו תרנגולות וברווזים. "הם גם נתנו שמות לכל התרנגולות, ועל הביצים הם רושמים את שם התרנגולת המטילה אותן."

באחד הימים קיבל משה מרעייתו שי, ספר על יאנוש קורצ'אק עם הקדשה: "מי ייתן ותצליח לחדור לנפש חניכיך כגדול המחנכים הזה." 

ואכן, הדרך בה ניהל זעירי את המוסד וחינך את הילדים מזכירה את פעילותו של יאנוש קורצ'אק.כ מוהו הוא הטיל על הילדים אחריות למטבח, למחסן וכדומה, וכמוהו הנהיג "ועדת חברים" והנהיג כתיבת עיתון בבית הילדים. יחד עם זאת, הוא חווה רגעי משבר עקב היותו רחוק מרעייתו ומבתו הקטנה: "אל תצחקי לי יקירה אם אגלה לך סוד: בכיתי. על מה לא אדע. אם על עצמי או עלייך, ואולי על שנינו. על מצבנו המיוחד, התנגשות הצרכים של חיי המשפחה עם דרישות התקופה לתת את המקסימום שיכול בן דורנו לתת לאלה שניצלו."

בסוף תקופת שהותו באירופה הצטרפו אליו רעייתו, שהיתה גננת, ובתו. ההנחיות שכתב לרעייתו ביוני 1946, לקראת הגעתה אליו, מבטאות את התכנים והאווירה שהנהיג בסלבינו:

"ובכן: את עיקר הבגאז' קחי בספרים. קודם כל ספרות ילדים מגיל גן עד 21. ספרות יפה ארצישראלית. מהווי הילדים. מהווי המזרח. הביאי הרבה תמונות לקישוט מקרן קיימת וקרן היסוד. הרבה ספרים לך ולעבודתך, צעצועים וחומר להכנת מסיבות. תנ"ך, מילון גרזובסקי, ספרים פופולאריים ללימוד מדעי החברה וכלכלה. כלי זמר ותווים."

בסופו של דבר עלו חניכיו לארץ. קבוצה ראשונה הגיעה לקיבוץ חניתה כ"חברת נוער". חלק מהקבוצות הבאות נעצרו בידי הבריטים והועברו לקפריסין. בוגרי סלבינו השתלבו בארץ ותרמו מכישרונותיהם בתחומים שונים כגון רפואה, אמנות, פוליטיקה. ביניהם המלחין יעקב הולנדר ז"ל, השחקן שמואל שילה ז"ל, וייבדלו לחיים רבים אחרים.

האורח מקבוצת  שילר, הנזכר לעיל בפתיחת דברינו, שמע מפי אחת הנערות בעברית: "לא ידעת מה היה בשבילנו משה? אבא ואימא ויותר מזה! הוא החזיר אותנו למקור חיותנו האנושית. הוא נטע בליבנו גרעיני אהבה לאדם. הוא גילה לנו את טעם חיינו ואת טעם התשוקה לארץ, לארץ מכורתנו. לפני שנה ורבע לא ידעתי מהי עבודה והגשמה. כל זה היה זר לנו ולא ידוע. והנה עכשיו הכול אחרת. אנו מתהלכים בבית הזה ובליבנו תקווה, חום ושמחת חיים."

נדפס ב"הזמן הירוק" 28.7.2016 תחת הכותרת: "קיבוצניק, תרבותניק ואבא של ילדי סלבינו"

* * *

משה כהן

הנדון: אזרחים נאמנים

רוח חדשה נושבת במקומותינו, רוח של חיבוק ושילוב המגזר הערבי. גם ראש ממשלתנו לקח חלק פעיל בתנועה הזאת ואף התנצל על התבטאויות בעבר והקציב 15 מיליארד שקל לערבים, שר החינוך שוקד לטפח את המגזר וגם שרת המשפטים מפתחת מערכת משפטית במגזר, מקימה בית משפט בטייבה, ממנה קדים וכו'.

אכן זו מגמה ברוכה, אך היא לוקה לדעתי בחסר, כי היא חד צדדית. היא באה רק מהצד היהודי. הערבים מצידם מוסיפים לעסוק בטרור ולא לגנות אותו, לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל, כמו אבו מאזן באו"ם, וגם נציגיהם בכנסת, כמו אימן עודה, השיב לפנייתו של ראש ממשלת ישראל – שהערבים אינם מוכנים להשתלב במדינה "גזענית וכובשת" לדבריו, כך הוא תיאר את מדינת ישראל.

מה אני אגיד לכם, אני מרגיש מושפל, אנו מושיטים יד לשלום והם יורקים לנו בפנים, ואנו מוחים את הרוק מפנינו ומוסיפים לחזר אחריהם, איפה הכבוד היהודי?

הנדון: נשיא ידידותי?

הפרשנים אצלנו עוסקים בשאלה מי יהיה נשיא ידידותי יותר לישראל, הילארי או טרמפ, והנה קיבלנו אתמול, 28 ביולי, תשובה מה יהיה יחסה של הילארי לישראל.

הממשל האמריקני יצא בגינוי חריף לישראל על הבנייה בשטחים [כולל מזרח ירושלים]. כנראה את מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה כבר סידרו. הילארי היא בשר מבשרו של הממשל האמריקני הנוכחי, שהרי היתה שרת החוץ וזו המדיניות שלה בעבר, בהווה ובעתיד, הווי אומר התייצבות חד-משמעית לצד הפלסטינים נגד ישראל. זוכרים את החיבוקים עם ערפאת?

אגב בנייה בשטחים, ראו למטה מידע על מלחמת ארצות-הברית-מקסיקו ועל שטחים שנכבשו (מובא מוויקיפדיה). צריך לגנות את ארה"ב על בנייה בקליפורניה ובשטחים האחרים שכבשה ממקסיקו. למה העולם שותק לה ורק את ישראל מגנים?

מלחמת ארצות-הברית-מקסיקו התחוללה בין השנים 1846-1848. בארצות-הברית היא נקראת גם "מלחמת מקסיקו", ובמקסיקו – "ההתערבות האמריקנית", "הפלישה האמריקנית למקסיקו", או "מלחמת התוקפנות הצפונית".

המלחמה הסתיימה בניצחון אמריקני מכריע, שבעקבותיו סופחו לארצות הברית הטריטוריות (לפי הגבולות של היום) קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מוויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.

הנדון: הבו לנו פנסיה

היום, 29 ביולי, בגלי צה"ל, קובל מולי שפירא על כך שלאמנים ותיקים אין פנסיה. 

מר שפירא, יש לי חדשות בשבילך, זה לא חידוש, זה דרכו של עולם, כל העולם, מי שלא מפריש משכרו או לא חוסך מכספו – אין לו פנסיה. אולי ברבות הימים ישתנה מצב זה ובאחרית הימים תהיה לכל בני האדם פנסיה לעת זקנה ובא לציון גואל. 

מולי שפירא מנמק את טענתו בכך שאנו ארץ קטנה וההכנסות מאמנות נמוכות. מבלי להזכיר שמות – שהרי שמותיהם ידועים,  יש אמנים פופולאריים בישראל שמשתכרים לא רע כלל, ותמלוגים גם. אבל כעיקרון, וכעצמאי ללא פנסיה, אני בעד פנסיה לכל האזרחים הוותיקים במהרה בימינו, ומר שפירא ישכיל אותנו מניין להביא את הכסף. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

ניחוח של אגדה

על ספרו של אשר כנפו "התינוק מאופראן"

בימת קדם לספרות 2000, 204 עמ'

אני מתנצל בפני הקוראים על ההקדמה, המעט אישית, שאני מקדים לביקורת על הספר הנ"ל: ארגון המורים העל-יסודיים החליט לכבד את אשר כנפו ואותי בפרס למורים יוצרים (סופרים) כמפעל חיים. הטקס יתקיים, כנראה, אחרי חגי הסתיו. כשקיבלתי את הודעה המשמחת, פשפשתי בסיכומי הספרים שאני קורא, והסתבר לי שיש באמת חוט מקשר ביני ובין אשר כנפו – הספר הנ"ל מפרט אירוע, החרות בזיכרון יהודי מרוקו, על קידוש השם של חמישים יהודים מהעיר אופראן שהעדיפו להישרף חיים בכבשן האש, ולא להתאסלם.

ואיך אני קשור לאגדה הזאת (אגדה, כי אין תיעוד היסטורי לאירוע מדהים זה)? ובכן, כך היה המעשה: בלימודיי באוניברסיטת בר-אילן נדרשתי לכתוב עבודה על משורר בן המאה ה-19. חיפשתי בספריות חומר, ומצאתי ספר של משורר נשכח, יהודי ממרוקו בשם יעקב בן שבת, וכתבתי עליו את עבודתי. פרופסור יהודה פרידלנדר, שהיה המנחה שלי לדוקטורט, החליט שהעבודה ראויה לפרסום, השיג קרנות (בכל שנות לימודיי האקדמיים לא נתקלתי בכזאת נתינה מצד איש סגל!), והספר ראה אור*.

בסופם של הפיוטים בספר הזה מופיעות שתי אגדות – האחת על ר' יעקב בן שבת. צדיק קדום, שלפי האגדה, אריה שמר עליו מפני שודדים, כשהוא נמנע מלחלל שבת יחד עם השיירה בה נסע, ואריה זה גם הניח לו לרכוב עליו במוצאי השבת ולהביאו בשלום לעירו.

האגדה השנייה (המובאת בתמצית) היא  על חמישים קדושים של העיר אופראן, ובראשם – הרב יהודה אפריאט, אשר העדיפו להישרף חיים, ולא להתאסלם.

ובכן, מסתבר שאגדה שנייה זו היתה הבסיס לרומן "התינוק מאופראן". מבחינה היסטורית אין לאגדות אלו שום סימוכין (P. Flamand; 1960  נ"א שוראקי 1975; א' שטאל 1967; חנניה דהן 1979 ועוד) – אבל אשר כנפו ובני משפחתו מדורי דורות משוכנעים שמדובר באירוע שהיה במציאות (שהרי לא חסרו רדיפות יהודים במרוקו). הוא סבור שאחד מאבותיו הרחוקים היה "התינוק מאופראן", הוא ר' משה כנפו, שנימול יום לפני שהחמישים נשרפו למוות. הוא מציין כי משפחת כנפו ומשפחת אפריאט (על פי המסורת – ר' יהודה אפריאט היא מרא דאתרא של אופראן באותו הזמן, והיה בין נשרפים, כמוזכר לעיל), נוהגים לציין ליד שמם – "מצאצאי הנשרפים".

אלא שמחבר הספר שלנו מזכיר באחרית דבר שיש ויכוח בין המלומדים אם האירוע קרה באמצע המאה ה-19, או באמצע המאה ה-18, ויש גם הטוענים שזה קרה במאה השישית, והרי אז האיסלאם בכלל לא פרץ לעולם, ולכן דרישה להמרת דת בשם האיסלאם לא יכלה להתרחש. וכן, יש אפילו האומדים את מספר הנשרפים במאתיים חמישים איש כיד הדמיון הטובה עליהם (ראו "אחרית דבר" בספר שלפנינו עמ' 204-201).

ולאחר ההקדמה הארוכה הזאת הרי דעתי על הספר: בכותרת הספר מסווג כרומן, ומבחינות מסוימות אפשר לכנותו כך – היריעה שלו רחבה, יש גיבורים ראשיים וגיבורי משנה, הכתיבה היא אפית עם שיאים דרמטיים; אבל בספר זה, המתבסס על אגדה – יש בו סממנים אגדיים רבים: כל הגיבורים היהודים בעלי תכונות חיוביות – כולם מאמיני אמת, מסורים בלב ובנפש לדת ישראל, נדבנים עד כדי אלטרואיזם (עמ' 191, 197). כל הגיבורים הראשיים (קדוש, מכלוף ואחיו נסים, קורקוס, מסעוד) עשירים מופלגים, מצניעים בבתיהם אוצרות זהב ותכשיטים, מעסיקים פועלים, משרתים ומשרתות ערבים לרוב. לא מוזכר בספר אף יהודי עני. כמעט כולם ניחנו בתושייה ובגבורה עילאית (קדוש מכניע ארבעה נערים פורעים, נסים מתגבר על שודדים ומצליח להרוג את מחמוד הרשע). בכל הספר לא תמצא אצל אף גיבור יהודי שום חולשה, שום רוע, שום תחבולה מכוערת. הגויים, שבמשך מאות שנים מתוארים כשכניהם הטובים של היהודים, ואף התפרנסו מעבודתם אצלם – הופכים את עורם עם הגיע לעיר באשה וקאדי חדשים. אלה הם סמל הרוע השטני – הם מסתמכים על הקוראן ומחליטים שאת היהודים יש להשפיל, לגרש, ואף להמיר את דתם בכפייה. שניים אלה מתוארים בצבעים האפלים ביותר: הם מסיתים את הצעירים להתנכל ליהודים, לבזוז את רכושם, ואף להורגם. מנהיג הצעירים המוסתים האלה הוא מחמוד, אנס ורוצח, שרוצה להתעשר על חשבון היהודים המגורשים או המומתים.

ובכן, עיצוב כזה של גיבורים הולם יותר אגדה, ולא רומן.

זאת ועוד: אין שום הבדל בין רמת הרפליקות של הגיבורים השונים – השיחות בין הגיבורים אינן טבעיות, מרבית הגיבורים ממש נואמים. סעדה, אשתו הצעירה של מכלוף העשיר הזקן – שאם הייתה קיימת במציאות – היא היתה בוודאי אנאלפביתית, מדברת כמו מטפל מודרני: "וכי חושב אתה שאיני יודעת, הרי מרגישים זאת באוויר, תוך ימים אחדים השתנתה אווירתה של אופראן, מחדוות חיים עברנו לתחושת דיכאון. והרי אתה בעצמך בבואה לכל מה שקורה. אינך אותו מכלוף שהיית לפני חודש." (עמ' 101).

דוגמה אחרת היא הנאום הארוך של מנה אל בעלה יצחק קדוש, שנעלם מביתו במשך חצי שנה, ונדד עקב מסחרו עם שיירות טוארגים (עמ' 107). בו הרינה, מנהיג של נוודים מדבריים, וחבר בלב ונפש ליצחק קדוש (אגב, הנוודים האלה, וגם כנופיות השודדים בדרכים, מתוארים באור חיובי) – נואם נאום לפני שהוא יורה בבאשה בו האליס (עמ' 170); דיבור לא טבעי ימצא הקורא בין הרב לקהילה, בין איש לאשתו, בין איש לחברו (עמ' 15, 22, 24, 32, 77, 93, 116).

לפני שהחמישים עומדים להיות למאכולת אש, הם מתפללים בבית הכנסת, התפילה והפיוטים מובאים בפרוטרוט (עמ' 160-159). ר' יהודה אפריאט נואם בפני בני עדתו כדי לעודדם לפני שהם עומדים להיעקד כמו יצחק בן אברהם, ואחר כך הוא קורא להם פיוט אקרוסטיכוני ארוך שחיבר לילה קודם! (עמ' 165-163), שאול, בנו של מכלוף נזכר רגע לפני המוות בפיוט של שמואל עבאס המושר בראש השנה (עמ' 166-165). קשה מאוד להלום את הגודש הזה עם הסיטואציה המבהילה בה אמורים להימצא "הנשרפים" רגע לפני מותם האכזרי.

גיבוריו של רומן "רשאים" להאמין באמונות תפלות ובמאגיה, כל עוד הסופר מתאר ואיננו מזדהה עמם, שכן ברומן המודרני הגיבור אחראי לגורלו, ולא הכוחות הנסתרים שהורתם האמונות הדתיות. בספר שלפנינו יש תחושה שהסופר עצמו ספוג במיסטיקה דתית: הגיבורים רואים פיזית מתים ליד קבריהם, מקבלים מסרים מוחשיים מצדיקים הקבורים במערה שבאופראן (עמ' 103, 111-110), קדושים שמתו לפני דורות מקיפים את ר' משה כנפו, הוא התינוק שנימול יום לפני השריפה (עמ' 198). הכול מאמינים שכניסה למערת הקבורה של צדיקי אופראן מתחייב בנפשו, ומעשה בשד"ר שנכנס לשם, ולא חזר, ובירושלים ראו את מיטת קבורתו מרחפת בשמיים (עמ' 110-109). הגשם שיורד בעת הלוויית הנשרפים איננו אלא דמעות השכינה על אובדן מקדשי השם (עמ' 184). יש "עדות" לכך שמעל המוקד, לאחר שהנשרפים הוציאו נשמתם ב"אחד", נראתה יונה צחורה (עמ' 166, 180; ראו גם עמ' 106, 125).

רוב הגיבורים הם חד-ממדיים: קדוש גיבור וחבר נאמן לנוודי המדבר; מכלוף מאמין גדול המחכה כל יום למשיח; נסים בעל תושייה, וגיבור; יעקב תג'ר ושאול מביעים אמנם תהייה על דרכי האל שמרשה להשמיד דווקא את צאן מרעיתו, אבל מיד מתעשתים, ושניהם קופצים אל מוקד האש בשמחה ובריקודים. כאמור, הבאשה והקאדי הם התגלמות הרוע; מחמוד הוא עבריין, אנס ורוצח; עבדאללה הוא רמאי שמעליל עלילות שווא, בו-הרינה הנווד הוא חבר נאמן.

יוצא מהכלל הזה (למרות ההסתייגות מהגודש שהוזכר לעיל) הוא הרב יהודה אפריאט, שהוא איש ישר, אוהב את קהילתו, ומוכן להסתכן למענה. הגם שהוא מסור בלב ובנפש לתודה – הוא גם מנסה להיות גמיש כשנדרש (מתיר לבעלה אישה שנאנסה). הוא בקיא בהלכה ופסקי הרמב"ם, וכאשר מדובר בשלושת ה"ייהרג ואל יעבור" – הוא חסר פשרות.

כפי שכבר ציינתי, הספר מעניין, משכיל את הקורא, ולקראת סופו – מותח מאוד, אלא שכל המאפיינים שציינתי לעיל טובים ונכונים לאגדה, ללגנדה עממית, אבל לא לרומן. אילו רק היה המחבר מתפשר בעניין הזה בכותרת הספר...

*) ספר יגל יעקב מאת ר' יעקב בן שבת, פייטן מיהודי מרוקו בן המאה התשע-עשרה, הובא  לדפוס לראשונה בשנת תרמ"א בידי בנו ר' יחייא בן שבת בעיר ליוורנו; ערך והוסיף מבוא וביאורים – משה גרנות, הוצאת אור-עם 1980. הספר הודפס בליוורנו – כי עד 1912 לא היה בית דפוס עברי במרוקו.

* * *

יהודה דרורי

1. לחסום את הסתות המטיפים במסגדים

קראנו בימים אלו שממשלת צרפת מפסיקה מימוני חוץ למסגדים בצרפת. ממשלת צרפת זיהתה לבסוף את מקור האלימות האסלאמית, דהיינו, ההסתה במסגדים, והם מתחילים לפעול בנושא.

אנחנו מזהים כבר עשרות שנים שעיקר ההסתה נגדנו, בכל שטחי ארץ ישראל, נעשית על-ידי האימאמים והדרשנים השונים במסגדים. בעבר, מדי פעם, ניסתה המדינה (בלא הצלחה יתרה...) להביא דרשן זה או אחר למשפט בגין הסתה, ואלו התחכמו בספרם לשופטים שהם רק קוראים להמונים פסוקים מהקוראן... (דווקא את הפסוקים המסיתים לרצח "כופרים" ויהודים...)

בעבר, במדינות כמו אלבניה וברית המועצות, נסגרו המסגדים בפני המוסלמים, אבל אני לא חושב שבכוחה האזורי והבינלאומי של מדינת ישראל לעשות צעד שכזה.

מכיוון אחר, אפשר בהחלט בהוראת חירום להפסיק נאומים ע"י מטיפים דתיים מוסלמיים במסגדים ובמקומות המוניים אחרים. ברור שפתרון זה, פשוט ככל שיהיה, יעורר נגדנו תרעומת בעולם האסלאמי, אבל לנוכח הטרור האסלאמי התוקף את העולם והיוצא מהסתות במסגדים במרחב הערבי והאירופי, ניתן לשער שהעולם המערבי יקבל בהבנה צעד ישראלי כזה – ואפילו יפעל כמונו.

2. לא מסוגלים להודות באמת

מוטי דותן, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוכר לי כאדם רציני, איש תנועת העבודה, ומנהיג אזורי מוצלח. השבוע יצא עליו קיצפם של יפיפי-נפש חסידי הפוליטיקל קורקט, הטוענים שדותן אמר דברים גזעניים.

ומה הוא אמר? שאינו רוצה את התושבים הערבים בבריכות השחייה בישובים היהודיים באזורו... ממש נורא ואיום... זה נשמע כמו אפרטהייד עד שאתה מבין את הסבריו: הוא טוען שישנם הבדלים תרבותיים גדולים בין הערבים והיהודים במדינת ישראל (וזו האמת וזו לא גזענות!) – הוא מצביע על כך שזה מתבטא בבריכות, הן בהתנהגות הצעירים כלפי הנערות היהודיות (החשופות מדי לטעמם) ויותר מכך, הנשים הערביות נכנסות למים עם כל בגדיהם (וזה לבטח לא היגייני). ודבר נוסף – אלו לא בריכות ממשלתיות ציבוריות אלא בריכות פרטיות של היישובים שהם  הקימו בכספם ביישוביהם.

תושביה הערביים של ישראל מנצלים פרוייקטים שהם לא תרמו להם, כדי לקבל מהם טובות הנאה. אתה מוצא אותם למשל בגנים הציבוריים בנתניה ובכפר סבא, אף שאינם תושבי המקום, אף שלא שילמו ארנונה לעירייה שהקימה את הגנים הללו. לפחות ברור לכל בארצנו שיהיה זה מאוד לא נימוסי לסגור בפני משפחות ערביות את הגנים הציבוריים בערים היהודיות, אבל שאני רואה אותם שם, אני שואל איפה הכבוד העצמי הערבי הידוע, שהם נזקקים למיזמים של היהודים ואינם מסוגלים לבנות גנים ציבוריים ובריכות שחיה לעצמם?

צאו וראו איזה מסגדים מפוארים מקימים פה בישובים הערביים, הכול בעלות של עשרות מיליוני שקלים, אז מה קורה? אין כסף לבנות בריכה בכפר? אין כסף לגינה ציבורית?

התרבות הערבית לא מתביישת כלל לנצל טובות הנאה של כופרים כמונו – אלא שלכל דבר יש גבול והם צריכים להבין כי בריכת שחייה ביישוב יהודי לא נועדה לנשים בשמלות שחורות שייכנסו  איתן למים, ולא ללטישת עיניים של השבאב לעבר בנות יהודיות בביקיני.

צדק לחלוטין מוטי דותן, יש הבדלים תרבותיים מהותיים, שבמקום מסויים מישהו עם אומץ צריך לומר: עד פה! לפיכך אני פונה לכל הצבועים המחפשים שיוויון  זכויות, שיסתכלו לאמת בעיניים, שיבינו שזכויות  זה מונח דו-צדדי וכי תושבים ערביים לא יכולים לפגוע בזכויות של תושבי יישוב יהודי שבנו עבור עצמם בריכת שחייה, וללא הזמנה הם יבואו לעשות בבריכה כבשלהם. ואם זוהי גזענות, אני מניח ש-90% לפחות של הציבור הוא גזעני – וטוב שכך! ישר כוחך מוטי דותן לומר את האמת!

3. גל גדות מטרה לאנטישמים

ארגונים אנטישמיים בארה"ב (בכסות של אנטי-ציונים...) החלו לאחרונה במסע השמצות נגד גל גדות לנוכח הצלחתה בגילום "וונדר-וומן" בסרט הקולנוע הבידיוני החדש.

גל גדות, בכל הופעותיה בתקשורת, איננה מתנערת מישראליותה, מיהדותה, ומשירותה בצה"ל , להיפך – היא גאה בכל אלה – וזה כמובן מרגיז כל אנטישמי, בין שהוא נוצרי, מוסלמי או אפילו יהודי השונא את עצמו (ויש לא מעט כאלה...)

אז חמודה שלנו – תגידי להם שייחנקו ... (אף שיש ביטוי הרבה יותר מוחץ וגס באנגלית..) – כולנו תומכים בך ומאחלים לך המשך הצלחה, וככל שתצליחי יותר – יכאב יותר לנבלות הללו.

4. זה נשיא זה?

כולנו ראינו כיצד ברק אובמה מחבק ברגשנות ברורה את הילרי קלינטון כממשיכת דרכו. חבל"ז לאמריקה ולעולם החופשי. כבר שבוע שכוחות טורקיים צרים על הבסיס האמריקאי באינצ'רליק, מונעים מזון מים וחשמל מ-1600 חיילים אמריקאיים הנצורים שם, בניסיון לסחוט מארה"ב הסגרה לטורקיה (ולמוות) של מנהיג טורקי גולה (גולאן). ארדואן גם מאיים בסנקציות על ארה"ב, מונע גיחות הפצצה נגד דאע"ש, ובו זמנית הורס כליל את הדמוקרטיה בארצו ומשליט בה משטר אסלאמי קיצוני!

וכיצד מגיב אובמה? הוא לא מגיב! הוא מתעלם מהמצב ולמעשה נראה שהוא תומך באסלאמיזציה של טורקיה כפי שתמך בעבר הלא רחוק באסלאמיזציה של טוניס, של לוב ושל מצרים.

מה נאמר? – אוי לעולם ואוי לארה"ב אם הילרי קלינטון תהיה נשיאת ארה"ב הבאה ותפעל (כהבטחתה) להמשיך את המורשת הפחדנית והרופסת של באראכ חוסיין אובמה.

* * *

מריאן בלנקי

ההקדמה שלי למחזהו של חנוך לוין

את השירים אני מתרגם דרך המונולוגים של הגיבורים. כי שירים – זה המון טרחה. למצוא שחקנים מזמרים, להזמין טקסטים ולחן, לבצע הקלטות. אני חושב שהמחבר המנוח לא יכעס עליי בשל כך. שיגיד תודה, כי בכלל מציגים ברוסיה את המחזות שלו. המנוח היה מטורלל לגמרי, הייתי אומר אפילו – דפוק על כל הראש. וזאת על בסיס של סקס ושתן. כל מחזותיו של לוין הם בכלל על חרא, תחת, שתן. גברים עלובים ונשים שתלטניות. יש מי שהצליחו לזיין לישראלים את השכל, ושיכנעו אותם שלוין הוא גאון. הבריות באים לחזות בו ומשלמים כסף. כאשר המחזה "שיץ" נפתח בכך שהגיבור הראשי מלקק את המגף של הזונה, הוא מתפתל ותוך כדי כך גומר, אין מי שיצעק בעיצומה של ההצגה: "איזה מין חרא אתם מציגים לנו? המלך הוא ערום! המחזה הוא חרא! את הכסף!"

זה, כמו נאמר בתערוכה של אמנות מודרנית, חִירבן מישהו באמצע האולם ערימה של חרא, ומסתבר שזהו הפנינג, ביטויו העצמי האמנותי של אמן משוחרר. ואם מישהו יצעק "זו הרי ערימה של חרא!" פשוט יסלקו אותו מן האולם באשמת בריונות ועוד יחייבו אותו לשלם קנס.

קראתי את מחזותיו של לוין, את 12 הכרכים. "שיץ" הוא מן הבודדים שפחות או יותר אי-פה, אי-שם ניתן להציג אצלנו על במה רוסית. וגם אז... החרט וסיה מִמוּחוֹסְרַנְסְק [עיר, כביכול, ששמה ברוסית הוא מעין "חראזבובים" – המתרגם], אשר הובא לתיאטרון בידי אשתו, והוא איננו מסתלק משם רק בגלל הציפיה שבקפיטריה ימזגו לו – לא יבין את זה... זה נועד לחוג של סנובים מצומצם בפטרבורג ומוסקבה. הלוואי ואני טועה. אני הלוא מקבל תמלוגים מן ההצגות.

תאמרו – אז לשם מה אתה מתרגם את החרא הזה? כל העניין הוא בכך, שבתוך כל זה מְדברים גיבורי לוין העלובים, המגוחכים, העניים, על העיקר – על החיים ועל המוות. על אהבה ועל כסף.

תרגום מרוסית: י.נ.

*

אהוד היקר!

מריאן בלנקי הסכים שאציע לך את הטקסט הקצר הר"ב. זהו תרגום המבוא שלו למחזה "שיץ" מאת חנוך לוין בתרגומו לרוסית, אשר מוצג (בנוסף לתרגומיהם האחרים של חנוך לוין ואפרים קישון) בתיאטראות של רוסיה. אני סבור שהקוראים ימצאו עניין בטקסט הזה.

יואל נץ 

* * *

אליעזר (גייזי) צפריר

הצהרת בלפור, הצהרת כורש ועוד...

אבו מאזן והרשות הפלסטינית הולכים מחיל אל חיל. אחרי ההצלחה הכבירה בהוקעת בריטניה על הצהרת בלפור, עולה רעיון חדש במוחו הקודח של צאיב עריקאת, זה שטוען שהוא כנעני מיריחו עוד לפני יהושע בן נון (זה שהרג את כל תושבי יריחו לפי חרב, והשאיר רק את רחב הזונה!!!)

הרשות מכינה עתה תביעה נגד איראן/פרס בדרישה לבטל את הצהרת כורש (מי בכם מכל עמו, יעל ויהי אלוהיו עימו). התביעה מסתמכת על ראיה בומבסטית, על הצהרת כורש בתנ"ך, רחמנא ליצלן.

יש שתי בעיות: איך מסתמכים על הספר של אויבי האנושות? אז זו לא הבעייה היחידה בהתפתלויות שלהם. לעומת זאת איראן היא ידידת הפלסטינים ותומכת בהם, אז הפנייה תהיה לממשלת הרפובליקה האיסלאמית ולאייתוללה ח'מנאי, להוציא פסק הלכה שפוסל ומבטל את הצהרת כורש ובהזדמנות זו פוסל ומבטל את התנ"ך כולו.

חברות וחברים אוהדי העניין הפלסטיני, הציעו נא לאבו מאזן עוד רעיונות כאלה, אולי תביעה נגד אלוהים (לך נתתי את הארץ...)?

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

דרור אֵידָר

עיניים עצומות לרווחה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (29.7.2016)

1

לרגע אחד, כששונאו ורוצח אביו נמצא בהישג ידו, והנקמה קרובה מתמיד, נרתע הַמְלֶט, מלהרוג את קלאודיוס דודו שהפך למלך אחרי שהרעיל את אביו. האם "עֵת לעשות עכשיו?" מתלבט המלט. "הַאֶנָּקֵם אֵפוֹא, אִם אֲקַפְּחוֹ עַכְשָׁו, בִּטְהֹר עָלָיו נַפְשׁוֹ?... לֹא!" הוא משיב חרבו לנדנה. "עכשיו הוא מתפלל." הוא ימתין לשעת כושר אחרת, כשרוצח אביו ישתכר או יִזנה, או "יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂה אַחֵר, שֶׁאֵין בּוֹ יְשׁוּעָה."

ע"פ רוב, הקוראים במחזהו האלמותי של שייקספיר מתמקדים בקנוניות הפוליטיות, באהבה המסובכת בין המלט לאופליה, ביחסי האב הבן והאם, ואספקטים נוספים של הנפש האנושית. אבל הנה, בפינה מבוישת במחזה, נמצא עיקרון מנחה המוציא את התפילה מחוץ למשחק הדמים.

לא תמיד הלכה התרבות המערבית בעקבות הנחייתו של שייספיר, אבל מאז מלחמות הדת באירופה עברו מאות שנים, והכנסיות, דומה, נותרו מחוץ למלחמות.

עד השבוע [שעבר], שעה שרוצחים מוסלמים אילצו כהן דת קתולי לכרוע על ברכיו בכנסייה, ובתנוחת תפילה ערפו את ראשו במסורת "דין מוחמד בסיף" כלפי עובדי האלילים. לא מדובר באירוע טרור נוסף שאירע במקרה בכנסייה. זאת הכרזת מלחמה. מבחינת הרוצחים, אירופה כולה כרעה על ברכיה לפני שראשה הותז. 

במאה ה-10 לפנה"ס, לפי המסופר במלכים א', בראשית מלכות שלמה, מרד בו אחיו אדוניה. שר הצבא הקודם, יואב, שתמך במרד, ביקש להימלט ממוות, לכן ברח למקדש ואחז בקרנות המזבח. ואכן, שר הצבא החדש, בנָיָהו, שנשלח להמיתו, נמנע מלעשות זאת. עד ששלמה הורה לו להורגו שם, לא משום שמרד אלא מפני שרצח "שְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ... אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה."

הרמב"ם מסביר (דווקא בקודקס ההלכה שלו "היד החזקה"), שהמזבח מגן אפילו על מורדים במלכות, אבל בהחלט לא על רוצחים, כנאמר במקרא: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא). הכנסייה בנורמנדי אמורה היתה להגן על המתפללים, אבל לא על רוצחיו של כהן הדת. אפשר היה בהחלט לירות בהם בפנים.

2

המערב החילוני בז לסמלים ומחוות היסטוריים. פניו לעתיד. "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים... אל תלחשו תפילה." אבל בחברות אולטרה-שמרניות או דתיות-קנאיות, הזמן לא נע רק בצורה רציפה, בבחינת מה שהיה היה, אלא מה שהיה – נוכח במלוא עוצמתו עכשיו. לא לחינם השתמש ארגון המדינה האסלאמית במונח "צלבנים" ככינוי לאירופה. כ-700 שנה ארכה הרקונקוויסטה, כיבושה מחדש של ספרד הנוצרית מידי המוסלמים. באופן אירוני, נפל המוצב האסלאמי האחרון באירופה עם כיבושה של גרנדה בינואר 1492, קצת לפני גירושם הסופי של יהודי ספרד.

אפשר לכסות על האמת, אבל קשה להתעלם ממה שנראה בעשורים האחרונים באירופה  כרקונקוויסטה אסלאמית. הבאתי בעבר את יוסוף קרדאווי, גדול פוסקי האסלאם כיום, שכבר ב-2003 פרסם פתווה הקובעת: "האסלאם יחזור לאירופה ככובש וכמנצח לאחר שגורש ממנה פעמיים... העתיד שייך לאסלאם, ודתו של אללה תנצח... את כל הדתות."

בהתפשטות האסלאם בעולם ראה קרדאווי את "תחילת חזרת הח'ליפות האסלאמית" שתוביל "את האומה המוסלמית לניצחון" עד שתכבוש "את העולם כולו."

מזה מאות שנים שאירופה סילקה את אלוהיה והתנערה מהמימד הדתי בתרבותה. הכנסיות ריקות ברובן. עם הזמן, הביא סילוקה של הדת לסילוק אוצרות אדירים של רגש וסמלים, שעד אז חיזקו את הקיום האנושי שעכשיו נדרש לשאוב את עוצמותיו רק מהתחום ה"גלוי", ה"מובן" וה"הגיוני". הפסיכואנליטיקן ק"ג יונג העיר ש"הטרגדיה של 'כה אמר זרתוסתרא' נעוצה בעובדה שניטשה עצמו נהפך לאל, מפני שהאל שלו מת."

אינני שופט את ההחלטה האם להאמין או להשליך את האמונה הדתית. אולם אי אפשר להתעלם ממקומו ההיסטורי של אלוהים באישיות האדם כ"המיקום הנפשי החזק ביותר מבחינה אפקטיבית" כהגדרתו של יונג. הסרתו של האלוהים הזה מהאישיות המערבית המודרנית בתהליך ארוך, לא הצמיחה תחליף חזק דיו – לבטח לא להמונים – שירכז את שלל הפונקציות החיוביות שמילאה הדת בתודעה האנושית.

3

והנה ביבשת הזקנה קם ועולה כוח גדול המעמיד את הדת במרכז עולמו, אבל לא את הנצרות, אלא פרשנות דתית הרואה בנצרות (וביהדות) אויבת מושבעת של האסלאם, שאירופה היא נציגתה הישנה (ואמריקה נציגתה החדשה). מול הכוח הרענן הזה עומדת תודעה חילונית עייפה, אסורה באזיקים של משטרת מחשבות המסרבת להתייחס לתופעות אלא רק לאינדיבידואלים. כל פושע או מחבל נידון לעצמו. אסור להכליל או לשפוט עד שלא תוכח האשמה.

לכן הסירוב הליברלי-מערבי להילחם בעצם אפשרות הסכנה, גם אם מזהה את הפוטנציאל המאיים על חייו. המערב לא בחר להילחם במפלצת הנאצית אלא רק כשלא נותרה לו ברירה. רק כשהיטלר תקף את בריטניה ורוסיה, והיפנים תקפו את ארה"ב – נכנס המערב החופשי למלחמה. עד אז ניסה לפייס את גרמניה הנאצית בכל דרך. החשיבה המערבית קשרה את העיניים מלהבחין בתופעה עצמה, כלומר ברעיון הסכנה ההולך המתגשם בחברה הגרמנית, בטרם נורתה הירייה הראשונה. העיוורון הזה מבחירה עלה לאנושות בחיי עשרות מיליונים.

נשים לב, שבעוד ששייקספיר הציב את התפיסה המערבית הרואה את "האדם המתפלל" – כלומר המקדשת את ראיית הפרט – האסלאמיסטים לא ראו מולם אדם מתפלל אלא תופעה: נוצרי, "צלבן", אויב אללה וכדומה. לא רק שתי שפות ושתי דתות שונות לפנינו, אלא שתי תפיסות מציאות. זהו שיח חרשים. לוחמי הג'יהאד מדברים בשפת המיתוס והדת, והמערב אוחז בשפת הלוגוס והרציונליזם, שפה שהופשטה מעוצמתה, ולמעשה פוחדת מהתכנים הדתיים המאיימים לשוב, שהרי סילקנו את התכנים הדתיים מחיינו די מזמן, אז מה עושים ג'יהאדיסטים  ברחובותינו?

 אכן, האסלאם הג'יהאדיסטי מציג את הליברלים המערביים במלוא מערומיהם המוסריים והאינטלקטואליים. מי שהאינטלקט מונע ממנו להילחם ברע – ואפילו לנקוב בשמו המפורש – יתקשה להסביר להמונים מדוע חייהם הפכו הפקר במחיר טוהר מוסרי מדומיין.

מקריאת התגובות לאירועי הדמים באירופה ובארה"ב, ואפילו התגובות לוועידת המפלגה הרפובליקנית, עושה רושם שבמקום להילחם בהופעת הרע ובאיום הטוטליטרי שלו על החופש של המין האנושי – נלחמים הליברלים באלה המצביעים על הסכנה ומזהירים מפניה. הנה סיבה עמוקה לתופעת דונלד טראמפ. 

* * *

דורון גיסין

נפש בריאה בגוף בריא!

[בכל בדותה יש גרעין אמת ובכל אמת צפון גם שקר. דורון אל-חכוואתי]

לא אחת מעקמים אנו את אפנו לאות שאין אנו מרוצים מדבר מה. אחת מפעמים אלה היא בעומדנו מול המראה מביטים בדמות הנשקפת והמראה אינה משקרת. על אחת כמה וכמה כשמדובר במין הנשי. בחדווה אנו מחליטות לקחת עצמנו בידיים ולעשות משהו בעניין. לכן קמו במקומותינו מה שנקרא "מכוני-יופי / כושר" שמנצלים את הדימוי הנמוך שאימצנו לנו, וכל מטרתם היא להחדיר את אצבעותיהם לתוך כיסנו עמוק ככל האפשר וכל הדרכים כשרות.

כך מצאה עצמה עלמה מקשישה מול מודעה הממליצה להשתמש בשירותו הטוב של המכון הסמוך. וכך נאמר בעלון הפרסום: הקיץ מתקרב ואיתו ימי הים והחוף. גזרה נאה עטויה בבגד החושף טפחיים היא המראה הנדרש. קומי ועשי למען עצמך – בואי לחטב את גופך. הרי אינך רוצה את סוג המבטים המתעלם והמעליב למראה גזרת הלוויתן. אנו נדאג לחיטובי גופך עד למצב בו הזאבים לא יסירו ממך את מבטם אל מול גזרת בת-הים שאימצת לעצמך. רוצה את להיות מחוזרת? נחשקת? מקור למבטי קנאה של חברותייך? ויפה שעה אחת קודם. החליטי מה את, בת-ים או לוויתן?

עמדה לה עלמת החן וחמתה גואה בה בעיקר על הדימוי המעליב. לאחר כמה ימים הודבקה מודעה גדולה על פתחו של מכון הכושר וזו לשונה:

מאז ימי נעוריי עת הייתי סטודנטית מן המניין, משך את ליבי התחום של עולם הדמיון והפנטסיה. העמקתי חקור את הזואולוגיה המיתולוגית ואת המיתולוגיה הזואולוגית ובכל מקום הגעתי לאותה תוצאה. בת-ים הנו יצור שחציו אישה וחציו דג. בחלקה העליון מתהדרת בת-הים בחזה מושלם וזקוף. בפנים יפות כפני מלאך, בעטרת שיער ארוך וגלי ובבטן שטוחה, עור מתוח וזוהר, וכולה סמל לבריאות. לעומת זאת חלקה התחתון צורתו כזנב דג עטור קשקשים המכיל שרירים שייעודם להביא את בת-הים למחוז חפצה ותו לא. אין תחתית גופה כולל אגן ירכיים ואברי רבייה. הפגם העיקרי טמון בנפשה, שחוסר התוחלת בקיומה מתסכל אותה והופך אותה בלילות של ירח מלא למפלצת רצחנית הפוגעת בכל סביבתה. 

לעומתה הזואולוגיה מתארת לנו את הלוויתן כיצור חברותי, הורה מסור ודואג לצאצאיו. בעל כושר צלילה לעומקים אין-חקר, יוצר מוסיקה ששומעיה מוקסמים מן התחכום והמורכבות שבצלילים. חביב הלוויתן על כל רואיו, עשרות ומאות בני-אדם מתגייסים להגן עליהם.

לכן רבותי הטיפשים, אני מבכרת בכל רגע נתון לא להיות יצור נכחד ומריר נפש שמירב תכונותיו שליליות, ולעולם לא ארצה להיות בת-ים. הניחו לי להיות הלוויתן שאני.

מוקדש לכל מי שמראהו החיצוני לא מוצא חן בעיניו.

* * *

נעמן כהן

התביעה

אבא של מאזן תובע את אללה אלוהיו

לאחר שההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבא של מאזן, הבין שתביעתו את הלורד ארתור ג'ימס בלפור על הבטחתו להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל – פשוט מגוחכת, הוא החליט לתבוע את מי שקדם ללורד בלפור בהבטחתו, אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי).

לרגע אבא של מאזן שכח שאללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) הבטיח את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן רק לעם ישראל ולא לערבים, ולא לפלישתים, ליבוסים, לחיתים, לאמורים, לחיווים, לגרגשים, או לפריזים. (קוראן סורה 7 פסוק 132).

מעניין מה ישיב לו אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי)? נקווה שאבא של מאזן יפרסם את התשובה של אללה לתביעתו.

רחוב על שם המשורר הקניבל מחמוד דרוויש בטייבה

אם דמות מופת הוא, לכו בעקבותיו!

כתגובה על הביקורת שנמתחה על גלי צה"ל בעקבות הקדשת תוכנית למשורר הקניבל מחמוד דרוויש, נחנך בטייבה רחוב על שמו.

בטקס השתתפו ראש העיר טייבה עו"ד שועאע מסארווה מנצור, סגן יו"ר הכנסת ח"כ אחמד טיבי, ח"כ אוסאמה סעדי, וראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל ח"כ לשעבר מוחמד ברכה.

"המשורר דרוויש הוא אייקון סימבולי לאומי והכבוד כולו הוא לנו," אמר ראש העיר. "קריאת הרחוב על שמו היא אות הוקרה לשמירת מורשתו והנצחת זכרו. דרוויש היה ויישאר סמל ואייקון לאומי שמעורר בנו השראה. אנו נמשיך להיות גאים בו."

ח"כ אחמד טיבי, הוסיף: "הוא בטח חייך חיוך קטן וממזרי שמלא בוז למשמיציו, זה רגע מאושר."

ואכן, בקריאת הרחוב ע"ש המשורר הקניבל (שאפילו לא הגדיר עצמו "פלישתי" בשיר בו הצהיר על רצונו לאכול את בשר היהודים) – הזדהו ערביי ישראל עם חלומו זה של אוייב השלום, הקניבל הגזען.

אז לכל מעריציו של המשורר הקניבל החולם לאכול את בשר היהודים נמליץ כך: אם אתם רואים אותו כאיש מופת, לכו בעקבותיו ועזבו כמוהו את מדינת היהודים! לכו מכאן!

הגזען המוסלמי ח"כ אחמד טיבי יליד טייבה כבר עשה את הצעד הראשון. טיבי עזב את טייבה והתנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד. (לפי תפיסתו הגזענית של טיבי רק מוסלמים יכולים לכבוש ולהתנחל ביהודה ושומרון).

האם מבין המבין? והאם יבין הטיפש?

הגאליציאנער היינץ קלוגר החליט לעברת את שמו. את שמו היידי-גרמני "קלוגר", חכם בעברית, או פיקח, הוא החליט משום מה לתרגם בעתיד "יבין". במקום "חכם", הוא לא תרגם "מבין" אלא הוא "יבין". היינץ קלוגר – חיים יבין.

בנו יונתן הכריז כי מחמוד דרוויש הוא "משורר דגול" ולאחר שהוא (יונתן) שמע את שירו "תעודת זהות" הוא רואה "כמה עוצמה ויופי יש בסובלנות כזו." (ידיעות 21.7.16).

מסתבר שיונתן אינו קלוגר (חכם)  נהפוך הוא. בשיר בו מצהיר המשורר על רצונו לנגוס את בשרו הוא רואה "יופי וסובלנות..." אם יונתן אינו קלוגר – חכם אין גם סיכוי שהוא יבין אותו.

וזה מחזיר אותנו לתעלומה של הפתולוגיה היהודית. כיצד כל כך הרבה יהודים מחזיקים באמירתו של ישו "אהוב את אויבך והתפלל בעד רודפך." (מתי ה').

בעוד שמעולם לא היה נוצרי שהגיש את הלחי השניה ואהב את האוייב, יש כל כך הרבה יהודים האוהבים את האויב הפועל להרגם.

[אהוד: גם לדעתי יונתן יבין הוא, בלשון המעטה, מאוד לא חכם].

יוסי צברי – אני ערבי!

"יהודי ערבי-תימני" בשם יוסי צברי עשה פאראפראזה הומוריסטית לשירו של המשורר הקניבל דרוויש ופנה אל מרים סיבוני-רגב, ואמר לה: "אני ערבי" (אגב כמו דרוויש הוא שכח לומר "אני פלישתינאי"). וגם את ערבייה...

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/804/020.html

נאמר לצברי הערבי: אם אתה ערבי אז חזור לתימן. שם לפי חוקי ההשפלה של "בני החסות" תיאלץ לנקות לבני עמך הערבים-התימנים את בתי השימוש. תצטרך רק לבחור עתה אם אתה ערבי-תימני סוני, או ערבי-תימני חותי. וכמובן כדאי שתשקול זאת שוב. היזהר! בתימן הערבים רוצחים הומואים...

מאור זגורי – אם כבר לכו אתם מפה!

אני מסכים עם כל מילה שכתב ד"ר משה גרנות כתגובה על שתי כתבות ב-"7 ימים" ב"ידיעות" ("חדשות בן עזר" 1163) ויש לי עוד להוסיף עליהן. אבל ראשית ברצוני לתקן את גרנות. טרומפלדור למשל, ומשה גרנות – הם יהודים "מזרחיים". מאור זגורי הוא יהודי "מערבי" (מוגרבי מרוקאי). כלומר, אין להשתמש במילה "מזרחיים" אלא רק במינוח "יהודים ערבים", או "יהודי ערב" או "יהודי האיסלם".

מאור זגורי (זגורה ישוב בֶּרְבֶּרִי בהרי האטלס) קנה את פירסומו בסדרת טלביזיה על חיי המרוקאים בשם "זגורי אימפריה". לאור תיאור דמויות המרוקאים בסדרה, מן הסתם אם היה אשכנזי כותב אותה, היה מוגדר מיד כגזען. רק למרוקאי מותר לתאר את עדתו כהווייתה. לעומת זאת למרוקאי מותר להיות גזען כלפי האשכנזים.

זגורי, כאחד מחברי ועדת הגזען ארז ביטון, הכתיר אותו כמובן כגיבור, ויצא לקרב נגד האשכנזים: "הם רק אכלו לנו ושתו לנו – ועכשיו, אחיי המזרחים – תורֵנו. בתיאבון." ("ידיעות אחרונות" 15.7.16).

בדומה לתיאבון של מחמוד דרוויש, שקרא לכל היהודים לצאת מהארץ, הוא קורא לאשכנזים: "אתם מוזמנים בהחלט לעזוב את הארץ ... סעו, הַגרו לחו"ל ... אם תרצו, אפילו נעזור לכם לארוז."

אז נודיע כך לגזען זגורי: אנחנו לא רק שלא נעזוב את הארץ, אנחנו גם לא ניתן לך להפוך אותה למדינה ערבית כבחלומו של מחמוד דרוויש, ולא ניתן גם להפוך אותה למדינה מרוקאית כחלומך אתה. אנחנו נילחם על צביונה המערבי (לא המוגרבי) הדמוקרטי של ארצנו.

אנחנו נילחם על צביונה של ארצנו כמדינה מפותחת עם מוסדות מדע של השורה הראשונה. אנחנו נלחם על חברה שוויונית בארץ, ובשום אופן לא ניתן להפוך אותה למונרכיה אבסולוטית עם פערים חברתיים בנוסח מרוקו.

עמיתו של זגורי, הגזען האנטי-אשכנזי, יליד מרוקו, סמי שלום שטרית, פעיל נוסף בחבורת התנועה האנטי-אשכנזית: המקלל את האשכנזים בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם." – חלם גם הוא על הפיכת הדמוקרטיה הישראלית למדינה ערבית-מרוקאית שבראשה מלך מרוקו:

"תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

לא ברורה כל כך ההתרפקות הביזארית של שטרית על מלך מרוקו (ולחשוב עוד ששולמו לו, למלך, ע"פ מיספר הערכות – כ-250 דולר שוחד על כל יהודי שהתיר להוציא ממרוקו) – מכל מקום, סמי שטרית, המעריץ כל כך את המלך הדספוט המרוקאי – המלך מוחמד השישי מכונה "המלך הגזלן" (LE ROI PREDATEUR), וכל כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית מתוך שנאתו את התרבות המערבית האשכנזית – החליט גם הוא לא לרדת למרוקו, לא לנשק את ידי המלך, ולא להישבע לו אמונים – אלא לרדת לאמריקה בירת העולם המערבי, ולהישבע לה אמונים.

הנה זגורי, אפילו עמיתך המרוקאי חלם על מרוקו והיגר למדינה מערבית ולא "מוגרבית"...

לסיכום אנו קוראים גם לשטרית וגם לך לחיות בארץ וללחום ביחד להפיכתה למדינה מערבית (ולא מוגרבית) דמוקרטית ומתקדמת.

תודה לנאצים ששחטו אתכם!

זו מדינה של ערבים לא שלכם!

בדומה לזגורי הקורא לאשכנזים: "לכו מכאן!" – ובדומה למחמוד דרוויש הערבי-מוסלמי הקורא לכל היהודים: "לכו מכאן!" – גם ילדי המסתננים לארץ (שרובם ככולם הם ערבים-מוסלמים), קוראים בקול גדול ליהודים: "תודה לנאצים ששחטו אתכם! זו מדינה של ערבים לא שלכם! "

יש לשים לב שמדי שנה נולדים למסתננים כאלף ילדים. ורק השנה עיריית תל אביב תבנה להם 46 גנים.

https://www.youtube.com/watch?v=KaJ7r76fnII&feature=youtu.be

אז לפני שיגרשונו מעירנו ומארצנו יש לקבל החלטה אמיצה להחזיר את המסתננים הבלתי חוקיים בכבוד, עם הכסף שחסכו כאן, למקום ממנו הם באו!

ודוק: אף מסתנן לא הגיע לארץ מסודן או מאריתריאה, לשם אסור לגרשם. כל המסתננים הם מהגרי עבודה ולא פליטים שהגיעו לארץ ממצרים. ולשם יש לגרשם!

על גזענות אנטי-להטב"ית והצביעות של מר"צ

בעוד שמפלגת מר"צ מתנאה בכך שהיא תומכת בזכויות הלהט"בים, ח"כ הערבי-מוסלמי שלה, עיסווי פריג', פיטר את ערן דורון, מאמן קבוצת מ.ס. כפר קאסם, בגין היותו הומו.

על הפיטורין הבלתי מוצדקים האלו קיבל אמנם דורון פיצוי של 35 אלף שקל אבל הוא תוהה מדוע זה פריג' מתמודד דווקא במר"צ? "שיהיה חבר כנסת במקום שהוא ראוי לייצג, כמו בל"ד, רע"ם-תע"ל או ש"ס – אבל לא במפלגה שחותרת לזכויות אדם ולדו-קיום. האם הוא פרייג' יסכים לומר בכפר קאסם, בערבית, שהוא בעד זכויות להט"ב? מר"צ קיימה אירוע עם קהילת הלהט"ב ב'דרעק'. האם הוא הגיע אליו?"

העניין החמור בסיפור אינו רק בכך שח"כ של מר"צ פיטר הומוסקסואל מעבודה בגין היותו הומו, (על גזענותו של פרייג' בגין הזדהותו עם דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כבר כתבנו) – העניין החמור הוא שגולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ואנשיה אינם רואים בערבים בני אדם שווי זכויות. הם אינם מוכנים כלל להיאבק למען להטבי"ם ערבים ולארגן להם הפגנה בישוביהם.

על חשיבות בהיסטוריה

"היהדות בהיסטוריה האנושית לא כל כך משפיעה לא כל כך חשובה." דברי יובל נוח הררי (מוסף "הארץ", 22.7.16)

ואנחנו אומרים: יובל נוח הררי אינו חשוב כלל בהיסטוריה.

[אהוד: מאיפה צץ הטיפש הזה, יובל נוח הררי?]

על הרשע והבאנאליות של הידע של אווה אילוז

על אווה אילוז ילידת מרוקו, הגזענית האנטי-אשכנזית שהפכה לאנטי-ציונית ולאנטישמית כבר כתבתי.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

במאמר מבולבל (אולי בגלל התרגום לעברית, שהרי אילוז אינה יודעת לכתוב בעברית), ורצוף מושגים הנותנים כאילו נופך אינטלקטואלי, היא שואלת את השאלה הבאה:*

"מה הופך משטרים פוליטיים מסוימים לרשעים? מדוע יש אנשים, בעיקר כאלו השייכים לקבוצות רוב, שרוצים לגרש אחרים מבתיהם, לגזול את עבודתם, את אדמתם ואת רכושם, להכניס אותם לבתי סוהר, לענות ולהרוג אותם, בעיקר אם הם חברים בקבוצות מיעוט?"

למי מתכוונת אילוז בשאלתה? האם היא מתכוונת לערבים-המוסלמים? על 13 מיליון הקילומטר המרובע של שטחים כבושים שנותרו בידיהם ללא יהודים ונוצרים? האם היא מתכוונת לדע"ש – המדינה האיסלמית? ואולי היא מתכוונת למולדתה מרוקו שנותרה בלי נוצרים ויהודים, ושבה הכובשים הערבים מדכאים את הרוב הבֶּרְבֶּרִי ואת תושבי סהרה המערבית שכבשו לאחרונה?

האם מתכוונת אילוז לחמאס ולמופתי של אש"פ (מינוי ישיר של אבא של מאזן) שבניגוד לנאצים, ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, מצהירים בריש גלי שמטרתם היא חיסול מדינת ישראל והשמדת כל היהודים בעולם?

לא. ודאי שלא. אילוז אינה מתעסקת בכל אלו כלל. היא מתעלמת מהם ביודעין. כאוטו-אנטישמית מובהקת היא רואה רק בישראל וביהודים את הרשע והרוע.

אמנם היא אומרת שאין להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, אבל כל ההתייחסות שלה היא לדוגמאות מגרמניה הנאצית. יכולה היתה להתייחס למשל לדוגמאות ממרוקו מולדתה. להשוות למשל בין ישראל למרוקו, אבל לא, את ההשוואות היא עושה רק לגרמניה הנאצית, וגם אם היא אומרת שאין לעשות השוואה, עצם ההשוואה היא כבר השוואה.

ישראל, קובעת אילוז היא מדינה שבה ההבחנה בין מלחמה ופשע מיטשטשת. היהדות והרבנות הן גזעניות. "האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית, הבלתי־חוקית, האנרכיסטית והמשיחית חדרה ללב המנגנון של המדינה והפכה אותה ליישות פורעת חוק מהוות[?] קריסת הציוויליזציה בתוך החברה הישראלית. האלימות מפעפעת, נגד אשכנזים, נגד מזרחים, נגד חילונים, נגד דתיים, נגד הומוסקסואלים, נגד נשים, נגד שמאלנים, נגד מתנחלים."

נו באמת, אילוז, אפילו הדוגמאות שלך סותרות את דבריך. האם אי פעם בהיסטוריה היו זכויות הנשים וההומוסקסואלים למשל טובות יותר מאשר עתה במשטר הרשע של ישראל?

אילוז הולכת ע"פ האופנה ומצטטת את ההגדרה האווילית המפורסמת של חנה ארנדט, שהרשע לאין שיעור של אייכמן הוא רק "באנאלי",  דומה שבמקרה זה גם הרשע וגם הידע של אילוז הוא באנאלי.

אם אילוז אכן רואה בישראל מדינת רשע והיא חולמת לחיות תחת שלטון ערבי-מוסלמי, נציע לה לחזור לארץ מולדתה מרוקו ושם להילחם למען דמוקרטיה וסילוק הכיבוש הערבי מהבֶּרְבֶּרִים ומסהרה המערבית. נראה אותך שם גברת אילוז!

* אוה אילוז, "רוע עכשיו", מוסף "הארץ", 29.7.16. באתר "הארץ" הופיע המאמר לראשונה בשם "האם ישראל היא מדינת רשע?" השם שונה עקב הביקורת של השר ארדן.

[אהוד: הטמטום של גברת אילוז מתאים ל"הארץ" במתכונתו הנוכחית – והעיתון מתאים לה. היא נעשתה "פילוסופִית הבית" שלו, וככה לצערנו הרמה של העיתון ושל חלק מעורכיו. איזו בושה וחרפה לעיתון שהיה פעם אחד העיתונים הטובים בארץ!]

ביום קיץ יום חום

מדי שנה אני סר לבקר את שכניי. אני מאד אוהב את שכניי. שכניי הם אינטליגנטיים, תרבותיים, ובייחוד שקטים ואינם מרעישים. מדי שנה, בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם. עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם. הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, מתקיים יום הזיכרון של ביאליק.

יום רביעי כ"א בתמוז תשע"ו 27.7.16. סביב קברו של ביאליק סודרו כסאות פלסטיק לבנים. בצד עמד מאוורר גדול והפיח רוח קלה בפני עשרות הנאספים, כולם אשכנזים, הגיל הממוצע שבעים.

משנה לשנה פוחתים הנוכחים. לפני עשר שנים בזמן מלחמת לבנון השנייה והנוראה היה קהל כפול ואפילו מקהלה ששרה את שירי ביאליק.

במקרה התיישב אז לידי אז המשורר רוני סומך-סומק, יליד בגדד. תיכננתי לשאול אותו לאחר הטקס איך זה שטשרניחובסקי שכתב ש"האדם אינו אלא נוף מולדתו," וביאליק – שהיו ילידי אוקראינה, לא העלו על דעתם מעולם לחלום ולתת לבניהם או בנותיהם את השם "אוקראינה" – ואילו אתה חולם לקרא לבתך אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת) – על שם ארץ אנטישמית ללא יהודים. (אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה  הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, / וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים / הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר). האם זה רק בגלל שנאתך לאשכנזים?

לצערי לא הספקתי לשאול, כשנגמר הטקס הוא מיהר החוצה.

בינתיים שתי נערות הניחו זר פרחים על קברו של ביאליק מטעם "בית ביאליק", שמואל אבנרי, חוקר ביאליק ומנהל הארכיון של בית ביאליק, הרצה על הנושא: "מדוע זכה ביאליק בכתר מלכות?" הוא בעיקר הדגיש שביאליק חזה בעיני רוחו את השואה, כשהוא התעכב על המונח "שואה" אצל ביאליק.

לאחר הסיום שאלתי את שמואל אבנרי מדוע הוא לא הזכיר שביאליק חזה סכנת "שואה" בהעסקת ערבים. הוא ענה לי שהוא לא מכיר את זה. לאחר ששלחתי לו את הקישור:

http://benyehuda.org/bialik/lastwords.html

הוא ענה לי: "הטקסט הזה כמובן מוכר לי היטב. אני מצטט ממנו בכמה ממאמריי, וגם בחרתי להציג אותו בהבלטה בתצוגת הקבע של מוזיאון בית ביאליק שאותה כתבתי וערכתי. ולא זו בלבד אלא שגם מצאתי לנכון להקריא אותו במסגרת ערוץ היוטיוב של פרויקט בן-יהודה. אבל בטקסט הזה המילה 'שואה' מובאת כתיאור ציורי מליצי ותו לא, בתקבולת ליום פקודה וסערה."

הבנתי. זה לא "פוליטקלי קורקט" לומר דברים כאלו ביארצייט הציבורי של ביאליק...

מיכל בת אדם קראה את השיר "הכניסיני תחת כנפך."

סיים את הטקס החזן אליהו גרינבלט עם "אל מלא רחמים" קצת צורמני.

ולאחר מכן הוזמנו כולם לערב בבית ביאליק בנושא "שירתנו הצעירה", משוררים במחווה לביאליק, כשגולת הכותרת שירת הגזען האנטי-אשכנזי רועי חסן. הסתקרנתי מאוד האם הוא ישרוף את ספרו של ביאליק כהבטחתו?

אבל המנחה ביקשה 20 שקל, וגם התעצלתי ללכת.

הזמרת נגה אשד שרה בקולה העמוק והדרמטי בליווי גיטרה כמה משירי ביאליק וקינחה ב"ניגון שלו".

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=502

לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –

על הפער הכלכלי בשירה העברית

לאחר גמר הטקס, כשכולם התפזרו, המשכתי ללכת קצת הלאה, וכמו בכל שנה שמעתי אנחה עמוקה מעומק הלב. לא ראיתי מאין באה, ופניתי כה וכה עד שמבטי נפל על הקבר הבודד של טשרניחובסקי, שעמד נכלם בפינה. הבנתי – טשרניחובסקי נאנק מעצם העלבון הגדול. לא די בכך שאת ביאליק קברו עם אשתו והוריה בקבר משפחתי אחד, הוא טשרניחובסקי שוכב לו לבדו, כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה, והנה כל שנה עורכים טקס זיכרון לביאליק ואותו שוכחים. הוא רואה זאת וליבו נחמץ.

הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי, שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו.

לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק, הקדישו גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו שאול טשרניחובסקי.

 אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!

אלגיה – קשה כשאול קנאה

אל מול רֹחַב יָם הַתְּכֵלֶת

עַל מְלוֹא רֹחַב בית העולם

קברים בָּאִים, קברים נָעִים,

מספרים סודם.

גְּדוּד מספידים פֹוסֵעַ

וְסָר מֵקִיר אֶל קִיר:

הֵם מזכירם את ביאליק

מהללים אותו בשיר.

הֵם יַעַרְכוּ הַשבַח:

יָרִיעַ פַּעֲמוֹן,

יַחְדָּו שבחים יַחֲלֹקוּ

חָסִיד וְאִישׁ הָמוֹן.

דַּי לוֹ לְחיים נחמן

מִשבחים יוֹם יוֹם:

רִנָּה לְאִישׁ-הספר,

תְּפִלָּה, שירה היום.

... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי אור ויָרֵחַ

מקבר אחד מי זה שם יאנחַ?

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

"מי פה קבור" – הַקולֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.

"אַתה הוא שאול?"  "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"

"על מה תאנח? צרתך נא הַרְאִינִי!"

שמש תמוז אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,

וּשְׁמוֹת כָּל השירים וּיורה רוֹתַחַת...

לביבות, מוחמד, ושאול בעין דור,

לנוכח פסל אפולו, ואנחות כינור,

את "ארצי מולדתי" כתבתי בלי פעלים,

ולא את נגילה נתעלסה באהבים,

שירים לאִיל איל ובת הרב

עיט עיט על הרייך, ועמא דדהב

בשחקי שחקי על חלומות עוד אאמין,

אך מי עוד זוכר שירים מזה המין?

עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, וראי אדמה,

שכחוני כולם בתוך המהומה.

"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת."

כשתבואו לזכור את ביאליק הגביר,

במטותא תוכלו גם אותי להזכיר.

כי גם אם אין לי בית מגורים,

שיריי כולם בעד עצמם מדברים.

אמר ונכנס אל קברו

ואיש לא הביט לעברו.

* * *

אורי הייטנר

1. נולדה מחדש

"פתאום נולדה" – זאת הכותרת שבחרה אפרת בדיחי לספרה, שיצא לאחרונה לאור וכבר נחטפה המהדורה הראשונה שלו והשנייה – בדרך. ספר שכותרת המשנה שלו מתמצתת את תוכנו: "על הקמת יישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה."

היישוב הוא קשת. "פתאום נולדה" הוא שם המיטיב לתאר את הקמתה של קשת, השונה כל כך מאופן ההקמה המקובל של יישובים, ובהם יישובי הגולן. רק לאחרונה כתבתי כאן על ועידת הקיבוץ המאוחד שהחליטה על הקמת אורטל. היה זה שנתיים לפני העלייה לקרקע. בהחלטה של תנועה מיישבת, עם קיבוצים מלווים, עם תנועת נוער שהקימה גרעינים, ומאחורי אלה עמדו מוסדות מיישבים, ממשלת ישראל וכו', שנתיים של הכשרת חבורות וגרעינים והקמת תשתית פיסית לקליטת המתיישבים.

סיפורו של כל יישוב מעניין אך הסיפור של קשת ייחודי ואחר. קשת, באמת ובתמים, פתאום נולדה. היא החלה כהפגנה שיזמו יישובי הגולן בעת המאבק נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא קמה בעיצומה של מלחמת התשה עזה שליוותה מו"מ עיקש על תנאי ההסדר. המפגינים התמקמו בבונקר בקונייטרה. ההפגנה משכה צעירים ממקומות שונים, חילונים ודתיים תחילה, אך במהרה עוצב האופי הדתי. וכך, בלי כל הכנות, ללא תנועה, ללא גרעין, באופן ספונטני, האנשים התאהבו במקום וברעיון, וההפגנה היתה ליישוב פורח, שהיום הוא כבר בעשור החמישי לקיומו.

"פשוט נגמר להם הזמן שהיו יכולים להקדיש להפגנה, שמבלי משים הפכה ליישוב. יישוב שנולד בלי היריון. בלי 'גרעין יעד' שהתגבש ויועד להקים את היישוב ולאכלס אותו, כמו שמקובל בהקמת יישובים 'נורמליים'. בלי משבצת קרקע שתוכננה להקים את היישוב עליה. פשוט נולד. בלי הרבה שאלות." [ההדגשות שלי א.ה.].

אפרת אינה מוותיקי היישוב. היא הגיע באיחור של ששה ימים... היא לקחה חופשה של עשרה ימים ממקום עבודתה כמדריכה במכון גולד בירושלים, נטלה שק"ש של אחת מחניכותיה ועלתה ערב שבת בטרמפים לגולן, השרוי בקרבות ההתשה, כאשר הפגזים התעופפו סביבה.

עשרת הימים הללו נמשכים כבר 42 שנים. אך כפי שאפרת מתארת בספר, היא לא היתה זקוקה לעשרת הימים כדי לקבל את ההחלטה. בעצם, היא לא ממש קיבלה החלטה. היא נסחפה לוודאות שכאן ביתה. הוודאות הזו היכתה בה ברגע שהגיעה לבונקר בקונייטרה. "השתהיתי על הפתח, מרגילה את עיניי להבדל בין אור היום לבין האפלולית. מסגלת את גופי לפער בין חום הקיץ שבחוץ – לקרירות של בטן האדמה בפנים. אבל אולי גם נותנת לעצמי רגע של שהות להבדיל בין שני העולמות: זה המוכר, שממנו אני באה, וזה החדש, הלא נודע, שאליו אני נכנסת. בחשיבה לאחור – נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי."

"פתאום נולדה" הכתירה אפרת את ספרה. את סיפורה של קשת, שנולדה פתאום. אך גם אפרת, בת העשרים, פתאום נולדה מחדש. "נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי. שאני הולכת לקראת לידתי השנייה. במובן הזה היה קצת משעשע להיוולד פנימה, אל תוך הבונקר, כאילו חזרתי אל תוך הרחם. של אימא אדמה, אם לא של האימא הפרטית שלי."

אפרת מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אך בענווה רבה. היא משתדלת לצמצם את מקומה בסיפור, ולהעניק מקום לחבריה ליישוב. למנהיגי היישוב אך גם לחברים מן השורה. מוטיב הלידה מחדש, חוזר שוב ושוב, לא רק בסיפורה של אפרת, אלא גם בסיפורי חבריה.

כך למשל בסיפור הזוג הראשון בקשת, ישי ורבקה. אפרת מתארת את חגיגת האירוסין, ומספרת על ישי: "כל החיים עד כה," סיפרה רינה, אם החתן, "ישי לא מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית משעממת. אין כבר מה לעשות בה, רטן תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר יבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה כבר הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד-נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.

והנה... פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: 'עכשיו כבר היה שווה להיוולד.' אמר בעיניים נוצצות.

כולנו צחקנו ורינה חשפה עוגת קרם ענקית, שהביאה איתה בזהירות כל הדרך ממרכז שפירא שבדרום, לכבוד הלידה השנייה של ישי בנה, שרק נולד – ומיד התארס."

בין הקשתים יש חוזרים בתשובה לא מעטים, ואף כמה גֵּרִים – הגיור והחזרה בתשובה נתפסים אף הם, בעיני אפרת ובעיני האנשים עצמם, כלידה מחדש, המשתלבת עם הלידה מחדש שבהצטרפות לקשת.

מקום מרכזי בספר הקדישה אפרת לבית ספר שדה "קשת יהונתן", שהיא היתה ממייסדיו וחברה בצוות הראשון שבו. גם "קשת יהונתן" נולד פתאום. "עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה שלנו... הוא נולד אצלנו במחנה חושניה, במבנים סוריים נטושים, חסרי תואר והדר... מחושניה עבר בית ספר שדה שלנו למשכן שנבנה עבורו ביישוב הקבע בתל טליה, ועם השנים הלך וגדל, צמח והשתדרג. הוא קיבל את השם 'קשת יהונתן', וההקמה שלו – כמו גם השם שלו – היו חלק מסיפור הלידה המופלא של קשת עצמה: לידה בלי הריון."

ארבעים יום וארבעים לילה ישבו ראשוני קשת בבונקר בקונייטרה, ולאחר מכן – ארבעה חודשים במשתלה בצפון הגולן. משם עברו למרכז הגולן – מושב קשת הוא בכור יישובי מרכז הגולן, וישבו ארבע שנים במחנה חושנייה, עד שעברו לנקודת הקבע של היישוב בתל טליה.

סיפור ההקמה ההרואי מלהיב, אך מבחנה של כל מהפכה הוא היום שאחרי המהפכה, יום קטנות אפור. האם ניתן לשמור על רוח המהפכה ולא להתברגן?

אפרת מספרת על אסיפת חברים שדנה בשאלה האם להקים גגות רעפים אדומים ביישוב הקבע, או לשמור על מראה המתאים יותר ליופיו הטבעי, הפראי, הבזלתי של הגולן. "הורס לגמרי, טענו בכאב כאלה שבאו כמוני מסביבה עירונית, וכל העבר ההתיישבותי שלהם היה ההווה שלהם בקשת. היינו קנאים לכל מה שהזכיר בעינינו את נוף הגולן, שבו נולדנו בשֵּׁנִית."

אפרת מכירה בכך שהמבחן האמיתי הוא בבוקר שלמחרת המהפכה.

"חס וחלילה," הוכיח אותנו חזי, 'זקן' חברי קשת. "זה סתם מחשבה של ילדים. נראה לכם שהעיקר הוא להמציא את היישוב? הגבורה הגדולה היא להתמיד בו. לשמור על הקיים ולא להפסיק להתפתח."

בכל זאת פשטה בלבבות תחושה של חיים של שגרה. המבוגרים שבינינו דאגו תמיד להוסיף – 'שגרה ברוכה'. בימים שבאו בהמשך, לאורך ארבעים שנותיה של קשת, אפשר היה לצפות דרך קבע בתופעה משעשעת: בחגיגות יום קשת, שמוביל באופן מסורתי השבט של השישיסטים, תופסת ההופעה העוסקת בפרקי הבונקר, המשתלה וחושנייה – את רוב זמן ההצגה, המצגת או הסרטונים. ו- - - ואחר כך באו עוד ארבעים שנה משעממות...

אולם רוחה הסוערת של אפרת לא התברגנה. אפרת נמצאת תמיד בתנועה, בתנועה מתמדת. היא תמיד היכן שצריך. כשהגולן במאבק – היא רתומה למאבק. כאשר בשיא המאבק מתקיימת שביתת רעב בגמלא, אפרת מצטרפת לשביתה. היא יורדת לימית להיאבק נגד הנסיגה, ויורדת לשנה בגוש קטיף להיאבק נגד ההתנתקות, ויורדת לאשקלון להתנדב ולסייע במבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".

"עד הסוף הטוב" נקרא פרק הסיום, שאותו כותבת אפרת באשקלון, בעיצומו של "צוק איתן". היא לעולם אינה מאבדת את האופטימיות והאמונה.

"שגרה ברוכה" אינה ברכה שגרתית לאדם כאפרת. נייחל שלא יהיו עוד עקירות ולא מלחמות, אך חזקה על אפרת שתמצא תמיד את המאבקים שבהם היא נחוצה.

שיבצתי במאמר ציטוטים מן הספר, כיוון שהמלצתי החמה לקרוא אותו כמעט מתייתרת כשנחשפים לעברית היפה והמדויקת ולכתיבה הקולחת של אפרת. הספר מעניין, בראש ובראשונה כי הסיפור מעניין, אך לא פחות מכך כיוון שאפרת מיטיבה לספר את הסיפור, ובאיזו שפה יפה ועשירה.

לכאורה, זהו ספר לגיל הנעורים, אך כשקראתי אותו שמחתי למצוא עצמי כבן גיל הנעורים, כיוון שהספר דיבר אליי, וממש ממש לא חשתי שאני נדרש, כקורא, להתאים את עצמי לגיל כלשהו. אני בטוח שבני נעורים ימצאו בו עניין רב, אך הנעורים הללו יכולים בהחלט להימשך עד 120.

ברצוני להתעכב על שתי נקודות למחשבה שהספר עורר בי.

האחת, היא צביונה הדתי של קשת. כולנו יודעים, שקשת שונה משאר היישובים הדתיים. חבריו מגדירים אותו יישוב תורני. בחלוקות הסוציולוגיות היום מקובל להגדירו כחרד"לי (חרדי לאומי). הוא מזוהה עם "ישיבות הקו".

מבחינה זו רב המרחק בין קשת לביני בתפיסת היהדות, ורבות המחלוקות שלי עם חבריו. כך בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, וכך עד היום. הספר מוקדש לזכר חברתה של אפרת רונית לוינשטיין ז"ל, שבימים האחרונים בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, היה בלב הסערה. דבריו הקשים נגד ההומואים ונגד הרפורמים מרתיחים את דמי, ואף כתבתי בגנותם מילים חריפות. אני יודע, שהקו של קשת הוא הקו שמייצג הרב לוינשטיין, ולא קל לי עם זה.

עם זאת, לאורך השנים דווקא בקשת תמיד חשתי בבית, ורכשתי חברים, יותר מביישובים אחרים. משהו ברוח של קשת מדבר אליי מאוד – הממלכתיות, האידיאליזם, הפשטות, הצניעות, הדבקות וכמובן – אהבת הארץ ואהבת הגולן. אין בכך כדי לצמצם את המחלוקת העמוקה, אך יש בכך כדי לא לתת בשום פנים ואופן למחלוקת להפוך לקרע.

כשקראתי את הספר, היתה לי גם תחושת מסוימת של החמצה. מתארת אפרת את הימים הראשונים בקונייטרה: "בחדרים אחדים... גיליתי שמתאכסנים יחדיו גם בנים וגם בנות. האחרונות היו לבושות במכנסיים קצרים וגופיות... הרגשתי שמחה למחזה הלא רגיל הזה בארץ: אנשים מהשקפות עולם שונות, מאורח חיים שונה למדי, כאלה עם וכאלה בלי כיפות וסממנים אחרים של תורה ומצוות עליהם – שוהים באותו מקום, שמחים אלה באלה, מלוכדים סביב מטרה יקרה אחת."

קשת יכולה היתה להיות חלוצת היישובים המשולבים, שדתיים וחילונים חיים בהם יחד, בצוותא. חבל שזה לא קרה.

הנקודה השניה למחשבה, היא מיעוט התיעוד של מפעל חיינו בגולן. במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח ציין אלתרמן את האירוע בשירו "מסביב למדורה". וכך הוא כתב בין השאר:

"מה נשיר עליהם, מה נשיר,

הם עושים זאת יפה מאיתנו.

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו.

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו."

כך לוחמי הפלמ"ח וכך חלוצי העלייה השנייה והשלישית – היתה להם תודעה היסטורית מפותחת והם ידעו לטפח אותה ולהנחיל לסביבתם ולממשיכיהם את האתוס הגדול שלהם ואת גאוות היחידה.

משום מה, בגולן זה ממש לא קרה. מתיישבי הגולן לא סיפרו את סיפורם – לא הסיפור האישי, לא הסיפור היישובי, לא הסיפור הכלל גולני. אין מחקר אמיתי על ראשית ההתיישבות בגולן, אין ספרי זיכרונות של החלוצים, וחבל.

אנו נמצאים בעיצומה של שנת היובל להתיישבות בגולן, והגיעה השעה לשנות את המגמה. אני מקווה מאוד שספרה של אפרת, "פתאום נולדה", הוא סנונית ראשונה המבשרת גל של תיעוד וכתיבה.

אפרת בדיחי, "פתאום נולדה", תשע"ו 2016. 302 עמ'.

גילוי נאות – אני מצוטט ומצולם בפרק על שביתת הרעב בגמלא.

2. צרור הערות 31.7.16

* נתניהו טועה – בביקורו בשדרות, נתניהו אמר שהשנתיים מאז "צוק איתן" הן השקטות ביותר בעשור האחרון. הוא טועה. הן השנתיים השקטות ביותר ב-16 השנים האחרונות (לפחות). במתקפת הטרור הרצחנית של שנת 2000 – תשובתו של ערפאת להצעתם של ברק וקלינטון בקמפ-דיוויד לנסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קטנים) והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים, החל פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך: ירי טילים מכוון על אזרחי ישראל (אליו נוספו מנהרות הטרור שנועדו לביצוע פיגועי ראווה רצחניים).

המציאות מאז "צוק איתן" שונה בתכלית, הגם שהשקט אינו מוחלט. אחרי המלחמה התקשורת איימה עלינו בהתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, יישובים אלה, כולל יישובי הקו ("עוטף עזה"), נהנים מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. זאת תמונת הניצחון של מלחמת "צוק איתן".

אין זה אומר שלא היו כשלים, שלא היו טעויות – היו גם היו, הן בתפקוד הדרג המדיני, הן בתפקוד הדרג הצבאי. ומתי אין? האם בגדול ניצחונות ישראל, מלחמת ששת הימים, לא היו כשלים וטעויות? היו. יש ללמוד מהכשלים, יש להפיק לקחים מהטעויות, יש להפיק לקחים גם מן ההצלחות. אני מקווה ומאמין שהפקת הלקחים הזאת נעשתה ונעשית, ואם אינה נעשית, הדבר חמור. כמובן שכדי שתהליך הפקת הלקחים יהיה רציני, משמעותי ואפקטיבי, אסור לבצעו בוועדת חקירה שיפוטית, שכפי שלמדנו בעבר, אינה פורום מתאים להפקת לקחים, אלא טריבונל לחיפוש "אשמים".

חשוב להפיק לקחים וללמוד לעומק כל טעות וכשל, אך כדי שהפקת הלקחים הזאת תהיה אמתית, עליה לשמור על קשר עין עם התמונה הכוללת – הניצחון הישראלי, ולא עם הנראטיב הפוליטי-תקשורתי של כישלון.  

* קורס מבוא באזרחות – אני שולל את מחוון המושגים ("מושגון") בלימודי האזרחות. המחוון – רשימת מושגים ותשובות נכונות שהתלמידים משננים ומקיאים בבחינות הבגרות, מרדד את הלימודים, מייתר את ספרי הלימוד (שיש בהם טובים יותר ופחות) והופך את התלמידים לגלמים מדקלמים. ומה שחמור לא פחות – המחוון עצמו עמוס בשגיאות מביכות ומבחינה אידיאולוגית הוא מוטה לכיוון פוסט-ציוני. המושגים ה"נכונים" שעל התלמידים לשנן ולהקיא מפנים עורף למהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית ומוטים לכיוון המגדיר פוסט-ציונות כ"דמוקרטיה" ו"ליברליזם", כביכול. לאחרונה, ועדת המקצוע של לימודי האזרחות איזנה במידה מסוימת את המחוון, והדבר עורר את חמתם של גורמים מסוימים שעתרו לבג"ץ.

לדעתי, יש לבטל את המחוון, ותכנית הלימודים צריכה לבטא בצורה מובהקת יותר את מהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית שנועדה להגשים את הציונות, ברוח מגילת העצמאות.

זאת דעתי האישית. אפשר לחלוק עליה, ראוי להתווכח על הנושא. חשוב מאוד להתווכח על הנושא, כיוון שהוא חיוני מאוד לעתידנו. יש מקום לדיון מקצועי בקרב המורים ואנשי המקצוע במשרד החינוך ולדיון ציבורי ערכי המשותף לאנשי החינוך, להורים, לתלמידים ולאזרחים שאכפת להם. אין מקום לדיון בנושא בבתי המשפט.

אין כאן כל עניין שיפוטי. העתירה לבג"ץ מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה של הדמוקרטיה ובתפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית. בית המשפט היה חייב לדחות על הסף את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות משפט. במקום זאת, השופטים בחרו להתערב בנושא שאינו מעניינם, ולהביע את עמדותיהם על תכני החינוך, כאילו מקצועם הופך אותם לבני סמכא בתחום.

זהו אקטיביזם שיפוטי בצורתו הקיצונית ביותר, ברוח מורשת אהרון ברק. הסיבה היחידה בעולם ההופכת את השופטים לבעלי עמדה בנושא, היא האידיאולוגיה ש"הכול שפיט". רק אם הכול שפיט, גם הסוגיה הזאת שפיטה. אולם גישת "הכול שפיט" פגעה בדמוקרטיה הישראלית, החלישה את הכנסת, החלישה את הממשלה ובעיקר – החלישה את בית המשפט. מעמדו של בית המשפט כמורם מעם, שכל האזרחים נושאים אליו עיניהם ומכבדים את פסיקותיו, נשחק קשות כאשר בית המשפט ירד להתבוסס בביצה הפוליטית. אמון הציבור הוא המעניק לבית המשפט את סמכותו המוסרית. האקטיביזם פגע באמון הציבור. אלמלא אותה פגיעה, הקמפיין למען הרוצח רומן זדורוב, גם אחרי שאשמתו הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר, לא היה מצליח. השחיקה במעמד בית המשפט עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

שופטי בית המשפט מרשים לעצמם להתערב בתוכן לימודי האזרחות. בכך הם מעידים על עצמם עד כמה הם אינם מבינים את שיעור היסוד בקורס המבוא לאזרחות.

* אחרי עשור של שטיפת מוח – בדרך כלל, קהל היעד של הפרקליטות אינו אמור להיות דעת הקהל, אלא השופטים. אולם במקרה של הרוצח רומן זדורוב, שרצח את תאיר ראדה ז"ל, טוב עשתה הפרקליטות שפירסמה את המידע ושיחררה תמונות מן השחזור וכדאי שתמשיך ותחשוף גם את התמונות מהדיבוב.

עשר שנים הופקר הרחוב לממציאי שמועות ותיאוריות קונספירציה ולגדודים של תומכי הרוצח הנתעב. הגיעה השעה שהציבור ייחשף לאמת.

ברור לי שלאחר עשור של שטיפת מוח, ישנם רבים בציבור ששום דבר בעולם לא יזיז אותם מ"דעתם". אך אני מאמין שרבים טרם הידרדרו למצב המנטלי הזה, והצגת העובדות תשכנע אותם, שמדינת ישראל לא טפלה אשמת שווא באדם חף מפשע, אלא תפסה את הרוצח והוא מרצה את עונשו.

* כולם אפסים – תמצית עדות אזריה: כולם (חוץ ממני) שקרנים. כולם (חוץ ממני) נפלים. אף אחד (חוץ ממני) לא מקצועי. אף אחד (חוץ ממני) לא הבין את הזירה. אף אחד (חוץ ממני) לא תיפקד באירוע. כולם – חבריי לפלוגה, המ"פ, המג"ד, המח"ט, הרמטכ"ל, שר הביטחון, כוווולם (חוץ ממני) אפסים.

* אחדות הקצוות – בחודשים האחרונים, קם גיבור חדש לשמאל הרדיקלי בישראל. אלאור אזריה. 50 שנה הם חיכו לו. רוגל אלפר מגדיר אותו כאיש השנה. צבי בראל טוען שיש לשחרר אותו, אורי משגב מציע לו קו הגנה. המסר שלהם ברור – זה לא אזריה. הוא בסך הכל מייצג את צה"ל. הוא בסך הכל פיון, חפ"ש, האצבע שלחצה על ההדק. הוא התגלמות "הכיבוש", הוא הביטוי לערכי צה"ל.

כך, למשל, נראה מדור הדעות של "הארץ", ולא בכדי. לצד מאמר של גדעון לוי המציג את מבצע "צוק איתן", שבו לאחר הבלגה ארוכה צה"ל יצא לממש את זכותנו להגנה עצמית לאחר שנים של פשע מלחמה נורא בידי המחבלים שירו רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תוך שהם משתמשים בציניות מקפיאת דם באזרחים ובילדים כמגן אנושי – כמסע ישראלי של רצח תינוקות וילדים המוני, מופיע מאמר של אורי משגב על האירוע ההיסטורי הגדול של משפט אזריה. אזריה, טוען משגב, הוא המייצג של ה"צייטגייט" – רוח התקופה. הם הופכים את אזריה לסמל, כיוון שבמשך עשרות שנים, עשרות אלפי מצלמות צילמו מבוקר עד לילה בניסיון למצוא "אקדח מעשן" לעלילת הדם שלהם, לפיה צה"ל הוא צבא של פושעי מלחמה, וסוף סוף מצאו "ראיה".

העובדה שכל שדרת הפיקוד בצה"ל, מן המ"פ עד הרמטכ"ל ושר הביטחון וגם ראש הממשלה (בימים הראשונים) גינו באופן נחרץ את המעשה המנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו, מעשה חריג שבחריגים, והחייל שסרח עומד לדין צבאי על המעשה – לא כל כך מזיזה למי שבאופן כללי עובדות לא כל כך מזיזות להם. כך "מסביר" זאת משגב: "זו דרכו של הימין – להסית, ללבות, לרכוב על הלהבות, ואז לברוח מאחריות ולהשאיר את החיילים הפשוטים בשטח."

הבעייה היא שבדיוק אותה טענה משמיעים גדודי תומכיו של אזריה. מזמן לא היתה שותפות אינטרסים כל כך מובהקת של קיצוני הצדדים, המסייעים זה לזה, מפרנסים זה את זה ומלבים זה את זה כמו בפרשה הזאת. חוק הרדיקלים השלובים.

* שבוע רגוע – השבוע היה שבוע רגוע אצל רוגל אלפר. רק פעמיים הוא ניצל את הבמה ששוקן נותן לו, לביזוי והשתלחות במשפחות שכולות. פעם אחת במשפחתה של דפנה מאיר ז"ל ופעם שנייה במשפחתו של הרב מרק ז"ל. כלומר בשאר מאמרי השטנה שלו למדינת ישראל, הכחשת קיומו של העם היהודי ותמיכה בטרור הערבי, הוא התאפק ולא לעג לאף יתום, לא התעלל באף אלמנה, לא ביזה אף הורה שכול. ועל כך הוא ראוי בהחלט להערכה.

וכיוון שפשקוויל ההסתה שלו נקרא, משום מה, "ביקורת טלוויזיה", הוא השתלח בגסות במראיינים של בני משפחות השכול, על כך שהם מביאים את דברי המרואיינים בלי להשפיל אותם, בלי לבזות אותם.

כך, למשל, הוא תיאר את העיתונאית המעולה, אחת הטובות בישראל, המוערכת מאוד בידי כל – משמאל ועד ימין והיא סמל של מתינות, סיוון רהב מאיר: "סיון רהב מאיר היא המאמי הלאומית, שמסמלת את המגמה השלטת בחברה הישראלית: חוזרת בתשובה חרדית, ימנית, נוטפת קיטש ציוני, משכילה, משלבת אימהות לחמישה וקריירה." ונדמה לי ששנאתו אליה בשל היותה ציונית גדולה אפילו יותר משנאתו אליה על כך שהיא אם לחמישה ציונים קטנים, לא עלינו.

* בהמשך ל"לה-פמיליה" – בהמשך לפעולה נגד "לה-פמיליה" על המשטרה להמשיך בפעולה נגד ארגוני האוהדים העבריינים, כמו "אולטראס", ארגון האוהדים של מכבי ת"א וכד'. השיטה של החדרת "שמפניות" היא האפקטיבית ביותר, כאשר היא אפשרית.

* בור בהיסטוריה – פירסמתי ב"הזמן הירוק" מאמר על רצח האופי המתמשך לגולדה מאיר. בתגובה האשים אותי איזה ראובן שפירא ב"בורות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל". מיהו בור? כנראה מי שמטיל ספק בנראטיב האופנתי של המיליֶה.

* הספר והים – מוסף "הארץ" ערך שאלון בין 24 סופרים, איזה ספר הם היו לוקחים אתם לים. אילו נשאלתי, תשובתי היתה: את הספר שאני קורא עכשיו. מבחינתי, כל ספר מתאים לכל זירת קריאה. אני אקרא אותו ספר בכורסה בבית, בטיסה, בים, בתור לקופ"ח או בשירותים. אם הספר מעניין אותי, מה זה חשוב איפה אני נמצא?

* ביד הלשון: דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם – עובד בחברת החשמל התראיין בתכניתה של קרן נויבך, ואמר: "דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם."

זה ביטוי משעשע, כי הוא מבוסס על המכתם של אלה שיורקים עליהם וחושבים/אומרים שזה גשם. אך השיבוש מוציא את העוקץ מהביטוי. הקשר בין יריקות ואשליית גשם ברור. מה הקשר לדריכה?

מה שמזכיר לי את החשוד בשחיתות שהצהיר: "אני נקי כמו סרגל."

* את הפינה שעברה הקדשתי למונח "מעורר מדנים". הנה תגובה יפה שקיבלתי מהקוראת אפרת בדיחי, מחברת הספר "פתאום נולדה":

הכתוב מגלגל בפרשיות יוסף את שרשרת המכירות שהעבירה אותו מיד ליד. בסוף קוראת התורה ל"מדינים" – "מדנים":

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה [.....] וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

לעניות טעמי יש כאן פשט חדש: המדנים, בין האחים. זה מה שמכר אותו מצרימה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ח

לבסוף היה בוקר לאחר ליל נדודים. הוא חזר ואמר לעצמו שהוא קנאי ורך-לבב, ובכך נעוצה הצרה. חולשתו מקלקלת את הכול. צריך היה לנהוג בעפרה בתקיפות. אלא, הדימוקראטיה, הנטועה עמוק בתשתית נפשו, עשתה אותו חלש ביחסו לנשים. לא יכול הית להתנשא עליהן כעריץ. וכי מה? שוב להכות אותה?

אותה יראת כבוד לדימוקראטיה.

כאשר קרא ב"כה אמר זרתוסתרא" על דבר האישה והשוט, היו הדברים בעיניו מרירות יהירה של גרמני בודד, אשר אהבתו לבני האדם סינוורה אותו, עד שנעשה שונא להם. הבשורה על מות האלוהים, האלהת הבשר, והאלוהים החדשים המגולמים בדמות האדם העליון – לא דיברו אל ליבו. האומנם מת אלוהים? פוליק לא הגיע מעודו לחקירה במופלא ממנו. אלוהים לגביו הוא מושג, אחד מרבים, כמו "אידאת האידאות" ו"היש המושלם" במשנת אפלטון. אחד האופנים להסברת העולם. ואילו המילה עצמה – אלוהים – לא אמרה לו שום דבר. נבצר ממנו לקבוע כלפיה יחס נפשי עמוק – לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה. נבצר ממנו להאמין או לכפור. עפרה נראתה בעיניו לאין שיעור גדולה יותר, ממשית ונערצה. אפשר לכרוע ברך לרגליה, לעבוד אותה. אבל אלוהים?

הוא קינא באנשים שהעידו על עצמם שהם מאמינים באלוהים, אך עולמם היה בפניו כספר חתום. הלך לשמוע באוניברסיטה שיעורים במדע הדתות ובתולדות המיסטיקה, קרא את "החווייה הדתית לסוגיה" לוויליאם ג'יימס, וכל שגילה היו מנהגים מעניינים, פרקי ספרות ופילוסופיה יפים, אך מרוחקים ממנו.

לאחר שהיכה את עפרה לא חש חרטה אמיתית. האמת ניתנה להיאמר שנהנה מעט על שהחזיר לה מקצת מכל הסבל שגרמה לו. הוא היכה בה מתוך אכזבה. ולא כך עצתה של האישה הזקנה בספרו של ניטשה. אך מעודו לא שאלה נפשו מעפרה שתעריץ אותו ותשפיל עצמה בפניו. היתה נטועה בו תחושה עמוקה של שיוויון ויראת-כבוד ביחסו לבני-אדם. בימי נעוריו היה קורא כל ערב פרק בתנ"ך, אולי כתריס בפני אוננות, וקרא את הספר כולו כפעמיים, אך משהחלו חידוני התנ"ך בחסות ראש הממשלה, התמלא בחילה והפסיק לקרוא. מנהג החידונים נעשה לאופנה גם בצבא. יום אחד שמע ברדיו את דבריו של הרב הצבאי הראשי על אודות חידון התנ"ך הצבאי:

"לא ויתרו להם, לחיילים, על האימונים, על זמנם הפנוי בשעות בין-הערביים, בין אימון לאימון, בעמדות, במוצבים, במשלטים, היה ספר התנ"ך צמוד ללב כשהנשק האישי צמוד לזרוע." והוסיף ואמר: "עליונותנו מושתתת לא רק על הזרוע, כי אם בראש ובראשונה על רוחו של החייל, על הדבקות בהגשמת המשימה והחזון שהיתוו לנו נביאי ישראל." ומפני כך – "עלינו לשמור על אורח-החיים של נביאי ישראל, על מוסר הנביאים ועל כל אותם הערכים האנושיים הגלומים בספר הספרים הזה."

הלא גם התנ"ך הופך בנאומיו לחלק של הציוד הצבאי! התועלתיות הזאת! אני רוצה לראות חייל אשר ינסה ללכת בדרכו של הנביא ירמיהו ולא יסתכן במשפט צבאי על עוון בגידה. למשמע דבריו אני נעשה אלרגי לכל דבר שבקדושה. מה לי ולאלוהים הצבאי שלו!

אך נפשו של פוליק לא נהתה גם אחר האדם העליון, והתגלויותיו וחיקוייו בהיסטוריה. מעודו לא ראה את עצמו בדמות כובש, נביא, מנהיג, מצביא מנצח וגיבור מלחמה, אלא חש עצמו כטירון נצחי הנתון לשבט או לחסד בידי גיבורים אשר כאלה. חסר היה לחלוטין את הרצון לכוח ואת התאווה לשלטון. הגאונים הכותבים את גדולתם בדם ובדיו היו בעיניו כחיים על חשבון סיכויו הקטן לזכות במעט שלווה וחופש.

לתועבה היו בעיניו ניטשה וזרתוסתרא שלו, אשר בהתעטף עליהם נפשם מרוב רחמים על אפסותו של האדם – הם מציעים לו לקצר את ימיו, ולבחור בין מוות בעיתו לבין מות גיבורים במלחמה. ועוד מחזיקים טובה לעצמם על הגאולה שהם מביאים לבני-האדם בהציעם בפניהם את הכיליון הסופי כפדות מן הבינוניות.

("רבים המאחרים למות ואחדים מתים לפני עיתם. עוד נכריה התורה: מות למועד הנכון. / מות למועד הנכון – הנה כה הורה זרתוסתרא. / אשר לא חי למועד הנכון, איך ימות למועד הנכון? מי ייתן ולא נולד האיש ההוא! – כה יעצתי את העודפים. / אכן עוד העודפים מתגדלים בדבר מותם, וגם הנבוב מן האגוזים עוד חפץ בהיבקעו.")

בבית-הספר התיכון קרא, בהמלצת מורתו לספרות (ייקית זקנה ועקשנית, אותה העריץ) – את "בית טיבו". ומאז הרגיש בנפשו קירבה עצומה לז'אק טיבו, הנהרג בשליחות שלום סהרורית בימים הראשונים למלחמת העולם הראשונה. ז'אק טיבו דובב את נפשו יותר משדיברו אליו כל אותם הצ'ינגיז-חאנים וחסידי ניטשה, בני האדם העליונים וגיבורי ההיסטוריה. הוא שנא את ההיסטוריה, העושה את העריצים של ההווה לגיבורים של העבר, גיבורים אשר מעצבים גם את העתיד בהעלותם על מזבחו קורבנות חדשים. ההיסטוריה נראתה בעיניו בלתי מוסרית, אנטי-הומאנית, וגם לא דימוקראטית. הוא חלם על אודות חיים אשר לא קורה בהם שום דבר הראוי להירשם בספרי ההיסטוריה. הדימוקראטיה נראתה בעיניו כמין גן-עדן עלי-אדמות, בו אין איש אדון לרעהו. הכול עושים כחפצם בגבולות המותר, וכדי לצדוק אין צורך להיות עריץ, רשע, פאטריוט או צדיק. הוא היה הומאניסט.

הלא החיים הם חופשה מן המוות. היה אומר לעצמו. מדי לילה, טרם נירדם, והוא שוכב לבד במיטתו, ומפחד. 

"אולי תלך לקורס קצינים ותפתור אחת ולתמיד את הבעיות שלך במילואים?" אמר לו צבי.

לא. מעודו לא הסכים לכך שהבריחה אל האחריות תעוור את עיניו מלראות את מצבו האמיתי. לצבא פעולה משתקת. כל הנמצא בשירות הצבאי מסתיר את מרירותו הכמוסה ואת קנאתו באחרים, וזאת מפני הרגל המשמעת ורגש החובה של החיים על פי פקודה, ומתוך אותה גאווה קמאית של לובשי המדים. ובהשתחררו, גם אז הוא שם מחסום למחשבותיו האמיתיות, בגלל רגש האשמה על שאין הוא נמצא כעת בין החיילים, על הגבול. הלוואי והייתי הורג פעם ערבי, או משתתף בפעולת תגמול, כמו בעלה של ארנה – כי אז הייתי יכול לדבר במצפון שקט יותר נגד המלחמה. ולהגיד להם כולם – סוף סוף פעם אחת בפנים – שנמאס לי הכול.

הוא החליט להתקשר טלפונית עם עפרה. התלבש וירד לקפה "עזה" במורד רחוב עזה, סמוך למקום מגוריו. שם היה נוהג לעיתים לאכול. לרוב הסתפק בספל-קפה. לעיתים הירשה לעצמו נקניקייה בלחמנייה, עם חרדל. הוא התגעגע לים. כבר חודשים שלא שחה בו. אם עפרה תיסע – יברח לתל-אביב. צדקה ארנה. האוניברסיטה נועדה לאנשים מסוגו של אורי בן-עמי. ועפרה תהיה לו כמו ז'ני הצנומה והילדותית שאותה אהב ז'אק טיבו.

כבר כמה ימים שהוא מתקיים על לחם ואבוקדו, מפני שאזל כספו. אף אחד לא מתעניין בו. אימו ובעלה אמרו לו שהוא יכול לעבוד, ולא ליפול למעמסה על כתפי אחרים, העובדים קשה לפרנסתם. אם יעבור לתל-אביב, ישכור לו חדר בודד בדרום העיר, ויעבוד בנמל של יפו.

ראשיתו של יום שרבי עמדה באוויר. הוא פילל למעט הפוגה מכל אותם ימים חמים שהתקיפו אותו בכאבי ראש עזים, כאילו היכו אותו בפטישים. פנים בית הקפה הצר היה שרוי באפלולית נעימה. על הקירות כמה קאריקאטורות ישנות ומוזרות, שנראו כבדיחות פרטיות של ותיקי רחביה מיוצאי גרמניה. בחלל המקום עמד ריח חמצמץ של מוצרי חלב, דגים מטוגנים ולביבות. ליד מכשיר הטלפון השחור היתה איצטבה של עיתונים. פוליק שנא את פינת הטלפון אשר הזכירה לו הרבה שיחות רעות ומעמדים משפילים. תמיד היה נדמה לו שהכול שומעים את דבריו, וקוראים על מצחו את מצבו הנואש.

"בוקר טוב," חייכה אליו מרתה, המלצרית הגבוהה והקשישה, אשר עיניה פוזלות וליבה לה זהב. "מה להזמין בשבילך?"

לא. הוא לא יטלפן.

"בוקר אור. אספרסו אחד." אולי עליו להודות לה, על כי חסכה ממנו שיחה בלתי נעימה עם עפרה. הוא נדד במבוכה משולחן לשולחן, לקח עיתון בוקר, יצא אל הגינה המכוסה בסוכת ירק מטפס, ולבסוף בחר לו מקום ליד אחד מן השולחנות העגולים שניצבו בצל שמשיות בד צבעוני, סמוך למדרכה.

לעיתון צורף מוסף מיוחד ליום הזיכרון לחללי השואה, כ"ז בניסן. אכן צירוף מקרים מוזר! – אמר לעצמו, והלא רק שלשום נפתח משפט אייכמן. "גל התרגשות הציף את העולם לרגל שיגורו והחזרתו בשלום של הטייס הרוסי." בישרה הכותרת. "ברכות מראשי המערב. התפרצויות שמחה במוסקבה. מדענים בשבח ההישג המדעי הגדול. איש החלל שהה במרומים 108 דקות ונחת בריא ושלם במקום שנקבע מראש במערב ברית-המועצות."

ממורד הרחוב עלתה ובאה מכונית הניקוי העירונית בקול חריקת סיבוב המטאטאים, והרביצה תוך כדי נסיעה את שולי הכביש במים. באוויר עמדה אשליית ריח טרי של גשם ראשון, אשר צבט בריאותיו ומילא אותו בזיכרונות מתוקים-מכאיבים. הוא הוציא מתיקו נייר-מכתבים ועט.

"הכול בא ממך, עפרה, כיוון שאחרת לא הייתי יודע צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר-מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. ואת, כלום תביני? את מהתלת בי ואני רושם את היתולייך לפניי בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם התיאטרון היחיד אשר בו לא תמצאי איש זולתי.

"כאשר יביאו לי את ספלון הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך. הכיוונים אחד הם. סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא. כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת אותנו. אינני רוצה להתעורר. אינני יכול לישון. רגע אחד אהיה שמח, כך סתם, ללא סיבה, שהרי את אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמח, ופחות שמח. ראי, את חסרה לי כפליים כשרע לי.

"האם לנצח לא תחדלי להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכר אותך, אימרי, היכן זה מתרחש שאני זוכר אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואת זרה ורחוקה, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראי, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי ובתוך-תוכי. ואת, לעיתים אני חושב, למי עוד מהרהרים כך בעולם לעיתים תכופות כל כך – כמוני לך. אלא שאסרתי על עצמי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי. וראי, כל שאשאל אותך – סופו שאסבירו לעצמי בלבד. אתה הוא השואל ואתה המשיב. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכי הן באו, אני אומר לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבור הייתי שאת זקוקה לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זה אלא אני החושב את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי את זקוקה לי, רק שם אני גבולך.

"אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית הדין שלי את נמדדת: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת-קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. את מתה בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק כדי להוסיף את הגירוי והכאב למען יכרסמו אותי אחר כך בהרהוריי, במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שֵד קטן ומציק ששוב אינו דומה לךְ, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תביני, כלום תבואי? אני מתרפק למען שנינו על חלומי. צר לי, כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין לך עצמך מקום בחיי. את תברחי, אני יודע. גם זאת יהא עליי לחנוט למענך בנאמנות יום-יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד. שלך, פוליק."

בהרימו את עיניו נמצאה ליד ספל הקפה צלחת ועליה מפית נייר ושתי לחמניות טריות ממולאות בפרוסות גבינה צהובה. הוא היה נרגש מתשומת הלב.

"צריך לאכול משהו בבוקר, אדוני." אמרה מרתה בתרעומת אימהית. "בשביל האוניברסיטה לא כדאי להיות חולה."

פוליק הניע בראשו לאות הסכמה עימה, ולא היה יכול להודות במילים. האישה טובת הלב, לאחר ששהתה רגע לידו, מיהרה ונכנסה פנימה. הלחמניות, שהיו פריכות וטובות, נתקעו בגרונו, והוא הכריח את עצמו לאכול אותן. שפתיו נסדקו וגרונו התכווץ ביובש מכאיב עם כל בליעה. לקח את המכתב לידו וקרא בו. וכשגמר, ותיקן – חייך. שהרי לא הזכיר במפורש, מה שקרה, אמש. ואם... יקרה משהו, לא תוכל להביא נגדו הוכחה ולתבוע למשפט. כך צריך להתנהג. בעורמה. טפח לעצמו על מצחו. אַל תודה בשום דבר. והתמלא שמחה. טוב שאני מקבל את הדברים בקלות כזו, אחרת הייתי משתגע. והוא צחק, צחק, צחק. והחליט לנסוע לאוניברסיטה. אני אמשיך ללמוד. אם עפרה תיסע – אעזוב את ירושלים. מן העבודה על אפלטון לא נשאר ממילא שום דבר לאחר שאורי בן-עמי פירסם את מאמרו ברבעון הפילוסופי. ואולי, אולי כדאי היה לשבת על הכול מחדש, להראות לו, לגנב הזה.

כאשר חזר לפנות ערב לחדרו חיכה לו על השולחן צו-קריאה. עיניו חשכו כאשר פתח אותו. שלושה וחצי שבועות של קיץ חם. אני יכול להגיד שלום לבחינות, ולעבודה בחופש. הוא נעשה היסטרי. צריך לספר מיד לעפרה. מחיר ליל אהבה אחד. צריך לשבת בשקט ולא להתגרות בגורל. לא מעוקצך ולא מדובשך. יצא לחפש טלפון וצילצל אליה, אך מביתה לא היתה תשובה. הלא יום חמישי היום, בטח נסעה כבר לשבת לתל-אביב. רגע חשב ללכת אל צבי ולספר לו. וכשהיה לפני פתח ביתו, התחרט. צבי יצחק לו. הוא עבר אצל ארנה. היא לא היתה בדירתה. על משקוף הדלת תלוי פנקס ועיפרון כרוך בחבל דק. לא השאיר הודעה כי לא רצה שתדע שהיה אצלה. הליאות של הימים האחרונים היתה נסוכה על פני אנשי העיר, כבדים מרוב שתיית מים, ותשושים מן השרב הממושך, הם פסעו ברחוב. באוויר עמד ריח אבק. רוח קרירה נשבה פתאום. קירות הבתים עדיין הדיפו חום של אבנים צלויות שמש.

היום נטה לערוב. ילדה קטנה וזהובת שיער, כבת ארבע, רצה לעומתו ונופפה באקדח צעצוע, שהשתייר בידה ודאי מחג פורים, וכיוונה אותו אל פניו. "פוף! פוף!!" קראה בשמחה, וצחוקה הצטלצל, צלול ונקי ומתוק, ועורר בליבו חמדה כמוסה והמון אהבה. חייך אליה. ככל שיכול. ככל שאהב. ביקש לתפוס בה ולהרימה, לקחתה בזרועותיו ולנשקה על לחיי האפרסק האדמדמות שלה, שכבר עומדת בהן צינה נעימה של קרירות הערב. לחיים מתוקות וטריות של תינוקת, לפנות ערב, עם שוך השרב. אני אזכור זאת, אמר לעצמו.

אחריה באה אימה, שהסיעה פעוט בעגלה, כנראה אחיה הצעיר ממנה.

"חצופה אחת!" צעקה על הילדונת שמחבקת את רגליו של פוליק ומסתתרת ביניהן. אך מבטה של האם קרן אושר וגאווה משפחתית.

פוליק שמט עצמו בזהירות מחביקתה של הילדונת, ליטף ברוך את תלתליה הזהובים, מבקש היה לנשקה, אך התבייש. היתה יכולה להיות לי ילדה בגילה.

"מה השעה?"

"רבע לשבע." אמר פוליק.

"טוב." הביטה רגע באימהּ ובו. "אז זה לפני שבע או אחרי שבע!"

"לפני שבע." ענה.

"טוב." חשבה מעט והוסיפה: "אז מתי יהיה שבע?"

"בעוד רבע שעה."

"למה יש לך משקפיים?"

"זה שום דבר. תודה..." מילמל פוליק כמתנצל ופסע הלאה מהן. הוא הגיע לרחוב שמאי, למסעדה של פַּאפּוּצ'וֹ הבולגרי, והזמין מנה חומוס ובקבוק בירה לבנה. פאפוצ'ו הירשה לעצמו לא פעם לצעוק על הסועדים אצלו, ואף היה מגרש אותם לעיתים ממסעדתו הקטנה, מסיבת חוסר מקום או מצב רוח תוקפני. יום אחד שמע אותו פוליק מסביר מדוע הוא צועק על לקוחותיו – "אתה לא מכיר טבע של יהודים? איפה שמעליבים אותם לשם הם באים הכי הרבה!"

העיר היתה שרויה באור הדמדומים.

"עפרל'ה," מלמל, "יום אחד יהיה לנו טוב, נכון?"

מי יכול להיות אחראי לחיוכה של ילדה קטנה.

"אמרת משהו?" שאל פאפוצ'ו. הוא היה שמנמן ורחב כתפיים, עיניו הגדולות מבריקות תמיד בטוב לב פראי אשר עלול אמנם להפוך מיד להתקפת זעם פתאומי. הוא חייך גם כשצעק. החומוס שלו היה מן הטובים בעיר, ותמיד היתה מסעדתו הקטנה מלאה עד אפס מקום. אך בשעה זו של לפנות ערב, בטרם סגירה, היה פוליק כמעט יחידי.

 "לא. תודה. שום דבר." חשש פוליק פן שמע אותו פאפוצ'ו מדבר אל עצמו.

"אז תהיה בריא, חבר. מה אתה עושה?"

"סטודנט."

"זה טוב מאוד." אמר פאפוצ'ו וישב לידו. "ואני הייתי במלחמת השיחרור." בבולגריה חי תחת שלטון הגרמנים, והקומוניסטים, כך סיפר לפוליק. אחר כך עלה לארץ והשתתף במלחמה השיחרור. "עכשיו בישראל," אמר, "כל הבולגרים משחקים קלפים. למה? תיכף אגיד לך למה. בשנים שהיינו תחת שלטון הנאציסטים, ימח-שמם, שמו עלינו עוצר כל היום, ורק שעתיים כל יום נתנו בשביל ללכת לחנות. סגורים האנשים בבית כל הזמן. ויושבים, ויושבים, ויושבים, ומה עשו? כל הספרים כבר גמרו לקרוא, וחדשים אין. עיתונים גם כן לא היו. חוץ מאחד, של הנאציסטים, ימח-שמם. גם הרדיו אסור. לקחו. שמים עונש למי שמחזיק. מה עשו אנשים? הולכים, נכנסים אחד אצל השני בבית ומשחקים קלפים. לפעמים יוצאים לבית של חברים ונשארים שם לשחק קלפים עד שנגמר העוצר של מחר. ואצלנו כולם ציוניסטים. נגמרה המלחמה – עולים לישראל. באים לישראל, רוצים לצאת בשבת לבלות, אי-אפשר. למה? הכול סגור בגלל הדתיים. מה עושים? יושבים בבית ומתחילים שוב לשחק בקלפים. עכשיו אתה מבין מדוע כל הבולגרים משחקים בקלפים. קלפים זה דבר רע. יותר טוב לקרוא ספרים או עיתונים. יותר טוב ללמוד. אני מכיר בחור צעיר אחד, פּאראשוטיסט. אתה יודע, צנחן, שהיה במלחמה. ועכשיו, כשאני רואה אותו משחק בקלפים, אני אומר לו – מה תעשה כשתהיה זקן? ובאמת, מה אתה רוצה להיות?" תלה בפוליק עיניים שואלות, כתלמיד שקדן, החוקר ושופט את מורהו, עד שנעשה לפוליק לא נעים לשבת מולו.

"לכתוב ספרים."

"קרימינל או כבד?"

"רציניים."

"תכתוב קרימינל על ירושלים. לא. יותר טוב תכתוב על תל-אביב. יקראו אותו במקום קלפים. אבל בעברית, ובלי פילוזופיה."

מאוחר יותר צלצל שוב אל עפרה. הפעם הרימו את השפופרת. ליבו המה. אך לא. בעלת הבית ענתה. היא איננה. נסעה. לאן? אינה יודעת. כנראה לשבת, אל ביתה. תחזור ליום העצמאות? אינה יודעת. טרקה את הטלפון. מה יש לה נגדי? האם דיברתי לא בסדר? הוא ייגש מחר אל משרד קצין העיר ויגיש ערעור. יש לו בחינות בקיץ. הם לא יכולים לקחת אותו שוב למילואים. הוא יביא להם הוכחה משפינוזה: "תכליתה האחרונה של המדינה אינה לנהוג שררה ואף לא לרסן את הבריות בכוח האימה ולהביאם אל תחת מרות הזולת, אלא לשחרר כל אדם מאימה, כדי שיחיה בביטחון ככל האפשר, כלומר שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו. תכלית המדינה, אומר אני, איננה לעשות אנשים בעלי תבונה לחיות או למכונות, אלא אדרבה, להביאם לכך, שרוחם וגופם ימלאו את תפקידיהם בביטחון, ושיהיו הבריות משתמשים בתבונה חופשית, ושלא יריבו בשנאה, כעס או מירמה, ושלא יהיו נוטרים איבה בליבם זה לזה. לאמר, תכלית המדינה היא, לאמיתו-של-דבר, החירות."

אלא, האדם בימינו רגיל לציית.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

הודעת מכון ז'בוטינסקי: אירועי כ"ט תמוז תשע"ו

  76 שנה לפטירת ראש בית"ר

השנה, כ"ט בתמוז, יחול יום הזיכרון ביום חמישי, 4.8.2016. באותו יום בשעה 18.00 תתקיים האזכרה הממלכתית על קברו בהר הרצל, במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה. לאחר מכן יתקיים על הר הרצל אירוע מטעם המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי.

הסעה תצא מתל-אביב, בשעה 15.45 בדיוק. מיספר המקומות מוגבל. הרשמה מוקדמת – חובה. למעוניינים: טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה. ההסעה תחזור לתל-אביב בתום שני האירועים.

* ביום רביעי, 3.8.2016, בשעה 12.00, תתקיים ישיבת מליאת הכנסת לציון 76 שנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי (למעוניינים: הרשמה חובה והסעה שתצא

מתל-אביב בשעה 9.45 ובחזרה, כנ"ל – 03-5287320, שלוחה 4).

* באותו יום, בשעה 19.00 נקיים במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב את "הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית, שאותה יישא אלוף (מיל) דורון אלמוג, חתן פרס ישראל: "החוליות החלשות בשרשרת החברתית כמבחן החברה כולה"

באותו מעמד תתקיים השקת הכרך החדש "היהודים והמלחמה" מאת זאב ז'בוטינסקי, שיצא עתה לאור. ישאו דברי ברכה: פרופ' אריה נאור והרצל מקוב. כן יתקיים טקס הוקרה ליו"ר הפורש של המכון מר מרדכי שריג, בהשתתפות: עו"ד ליאור חיימוביץ, גב' רונית שריג קליין ומר יוסי אחימאיר.

הכניסה חופשית – אך הרשמה מוקדמת חובה, בטלפון: 03-5287320,

שלוחה 4, בשעות העבודה.

 * * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התנצלות: בגיליון הקודם כתבנו מילים קשות על מבקרי הקולנוע הישראליים שפסלו את סרטו החדש של וודי אלן "קפה סוסייטי", והנה לשמחתנו, לפי המודעה בעיתון, יש בכל זאת שני מבקרים שהעניקו כל אחד **** כוכבים לסרט – והם יהודה סתיו ב"ידיעות אחרונות" וגידי אורשר בגל"צ.

יכלו לתת ***** אבל לנוכח ה"עליהום" על הסרט גם **** זה אמיץ ויפה מצידם.

* סופר נידח שלום. החייל אלאור אזריה עומד למשפט צבאי על שירה בראשו של פלסטיני מנוטרל ששלושה כדורים נורו בחזהו וניטרלו אותו. החייל אזריה הוא לא תמים ולא מסכן. הוא כהניסט שהקליד בעמוד הפייסבוק שלו: "כהנא צדק, מרזל צדיק." במשפטו הוא מבטל בזלזול את העובדות המצולמות ואת עדויות מפקדיו. ברוב חוצפתו הוא מכנה את מפקד הפלוגה שלו ואת המג"ד בתואר "שקרנים". למעשה הוא ותומכיו מורדים בהוראות הפתיחה באש של צה"ל. שר הביטחון הקודם אמר בזעם שאת הוראות הפתיחה באש קובע הרמטכ"ל ולא כנופיות. ברור שצה"ל אינו יכול להשלים עם כך שחייל צה"ל יפתח באש כי כך התחשק לו לפי הרגשתו הסובייקטיבית, ובניגוד לפקודות.

כחובש בצה"ל היה עליו לטפל בפלסטיני הפצוע (כפי שהתחייב בשבועת החובש, בתום קורס החובשים). אם הפלסטיני היה נשאר בחיים, היו מעמידים אותו לדין באשמת ניסיון לרצח.

אין לי שום ספק שאזריה יורשע במשפט. גזר הדין יקבע האם כוונת השופטים היא לסיים פרשה עגומה זו בלי לעשות גלים (עונש קל), או שיוטל עונש כבד ההולם את חומרת המעשה.

רון וייס

רמת-גן

* אהוד היקר,  אני מודה לך על פרסום הרשימה על ספרם של תמר ועוז אלמוג. אני מסכים עם ההערה שלך בסוף המאמר – כבר בספר משלֵי מתלוננים על ירידת קרנו של הדור החדש, שלא לדבר על אברהם שפירא... 

אני מודה לך מקרב לב שפירסמת את מאמרו המלומד של בלפור כנגד דו"ח ביטון, וכן על מאמרו של רם סואן על המקופחים המקצועיים. 

בעקבות המלצתך, צפינו, רעייתי ואני, בסרט "קפה סוסייטי", ואני מסכים איתך שזה סרט מעולה. אהבתי את הרפליקות החכמות, והסיטואציות הקומיות-מביכות. אחיו הגנגסטר של הגיבור ממיר את דתו לנצרות רגע לפני שהוא עולה על הכיסא החשמלי, בטענה שביהדות אין עולם הבא, ובנצרות יש. מדוע הכניס וודי אלן רפליקה חסרת שחר זאת? באמת בתנ"ך אין עולם הבא, אבל אצל חז"ל יש ויש – "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, חוץ...". זה מופיע גם בפרקי אבות, ואצל הרמב"ם. אולי הכוונה לכך שהגנגסטר היה רחוק ממסורת ישראל. מה דעתך?

אני מסכים איתך שהפרסום של יובל נוח הררי מתבסס על אמירות חסרות שחר, שהציבור בולע בלי לבדוק.

בקשר לרומאנים בהמשכים: אתה יודע שאני בולע ספרים, אבל קשה לי נורא לקרוא באינטרנט רומאן – אני שייך לדור שאהב את הספר ואת ריח הספר.

מצטרף לברכות לארנה גולן הנפלאה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: גם אני התפלאתי על אמירתו של האח הגנגסטר בסרט – שביהדות אין עולם הבא, ולא ידעתי אם לשייך אותה לחוסר ידיעה ביהדות של וודי אלן – או שבכוונה שׂם שטויות של בור ועם הארץ שמעולם לא למד – בפי הגנגסטר היהודי הניו-יורקי הצעיר, בחור שגדל בחברת עבריינים איטלקיים ברחוב.

בהזדמנות זו כדאי אולי לחזור ולצטט פתגם ערבי עתיק שהיה שגור אצל בני-משפחתי בפתח-תקווה: "אילו הייתי יודע שתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מחרבן ומתפלל, מחרבן ומתפלל!"

בקשר לקושי שבקריאת רומאנים המתפרסמים בהמשכים, פעם התפרסמו ככה הרבה רומאנים, דוסטוייבסקי ובשביס-זינגר, למשל – ואילו אצלי, כל רומאן שמסתיימים הקלדתו ופירסומו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי, עומד בקובץ וורד פרנקריהל עברי חינם לרשות כל נמען המבקש אותו. כך עומד עתה גם קובץ "לא לגיבורים המלחמה" השלם – לרשות הנמענים.

ובאשר ליובל נוח הררי – כמו בעוד נושאים, דיעותינו שוות. רק שקשה לי להחליט אם האיש הוא באמת סכל או שהוא מתעתע מחוכם שעובד על הטיפשות של הקהל הישראלי ושמח לעורר סנסציות בעקבות דברי ההבל שלו.

* אהוד, כתבת בסוף מאמרי: "אני הפסקתי לכתוב ל"ישראל היום" לאחר שלא הסכימו לפרסם שם מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באהוד אולמרט, כך שאני רחוק מלקשור כתרים לחינמון שגם בחינם אינני מוצא בו עניין."

ובכן, האובססיה שלך לחפותו של אהוד אולמרט (שהינו בושה וחרפה למדינה שנתנה למושחת כמוהו לנהל אותה) הביאה מערכת עיתון לסרב לקבל מאמר שלך בזכותו של אולמרט – -וזה משול בעיניי (ובעיני רוב העם היושב בציון!)  כמו סירוב לקבל מאמר בזכותו של מרואן ברגותי... מסתבר שלכל אדם שְׂבע שנים יש את "המשיגעס" שלו – שלך זה אולמרט... ואפילו 9 שופטי בית-הדין העליון יקבעו את אשמתו, אתה תצא נגד בית המשפט העליון – ואני לא אומר זאת לזכותך... וחבל שפובלציסט וסופר כמוך נופל לביב המושחת הזה..

יהודה דרורי

* אהוד: כשהוקם החינמון "ישראל היום" פנו אליי שאכתוב בו טור דיעה קבוע והסכמתי. פירסמתי בו מתחילתו לא מעט טורים עד שפסלו את רשימתי שהשתמעה ממנה תמיכה באולמרט. זה היה הרבה זמן לפני הרשעתו. ואז הבנתי בדיוק מה מטרת העיתון שהקים שלדון אדלסון – להשמיץ את אולמרט, להתגייס למערכה להדחתו, להמליך את ביבי תחתיו, וכמובן שלא יפורסם בו דבר בזכות אולמרט.

הודעתי להם שאינני מוכן להמשיך לכתוב להם תחת צנזורה כזו, וחרף היותי "שׂבע ימים", כהגדרתך, כלומר כבר קצת "עובר בטל" – ויתרתי על פרנסה לא רעה, שאולי גם הייתי זקוק לה – למען העקרון של חופש הבעת הדיעה בטור הקבוע שלי. אינני מתחרט, אך בעיניי מאז, החינמון הזה הוא, כדבריך: "ביב מושחת." – וזאת למרות שאני תומך כיום במרבית מהלכיו של נתניהו.

אז מה פתאום אתה כותב ושולח לי דברי-שטות המביישים את מאמריך הרגילים, ומשווה אותי למרואן ברגותי!

ובעניין אולמרט, לדעתי מותר וגם ראוי לומר שאולמרט אינו אשם! – כי אם הוא אשם, אזיי כנראה גם ביבי צפוי למאסר במעשיהו, ועימו עוד הרבה פוליטיקאים, שבלעדם לא היתה מתפקדת הדמוקרטיה שלנו, וחלקם, כמו דיין ואריאל שרון – כבר בין המתים.

ואילו דייר אחר של מעשיהו, "המושחת," כהגדרתך לאולמרט – אריה דרעי, יושב כיום בכבוד לשולחן הממשלה ומשמש כשר הפנים, וזה כנראה לא כל כך מפריע לך.

קדיש לוז כבר אמרנו?

* אהוד יקירי, שַׁאפּוֹ שפירסמת את המאמר שנכתב בדמי ליבו של בלפור חקק, ושאפו על התגובה שלך [על ועדת ארז ביטון]. דיברתי ברוח הדברים של בלפור והוספתי עוד נימוקים בארבע תחנות רדיו ובתחנת טלביזיה ולעיתונאים ולפוליטיקאים שהתעניינו ובאו לשמוע את דעתי.

אכן זה טירוף מערכות מה שקורה סביב דו"ח ועדה שטחי, יומרני, מפלג ולא מבוסס. 

שלך בהוקרה, 

אלי עמיר

* דבר טוב אחד יצא מהתגובות על דו"ח ועדת ביטון – שעתה אפשר לראות מי אצלנו, מכל "עֵדה" – הוא אדם ישר, אדם שיש לו ראש בריא על הכתפיים ורואה נכוחה את המציאות הישראלית לדורותיה – ומי הוא עסקן קיפוח פרימיטיבי דמגוגי ומוכה שיגעון גדלות שדג במים עכורים ומכתים גם את העדה שלו כדי לקושש כמה טובות הנאה לעצמו!

 * תודה לך ד"ר עירית אמינוף. דברים כדורבנות! חשוב שדברים אלה יגיעו לרבים. כשקראתי את הכותרת "גטו ויריקות" הרגשתי כעס בכל גופי ורוחי.

אכן דבריה של ד"ר עירית אמינוף חשוב שיופצו וכל מילה שלה חשוב שתיקרא.

מרגלית מתתיהו  

* אין כמעט יום שבו איננו מקבלים במייל הודעה על צאת ספר חדש בהוצאת רסלינג. זוהי כנראה אחת ההוצאות הגדולות ביותר בארץ, אם לא בעולם כולו.

* השר החכם הנגבי גילה מאות רבות של "חטופי תימן" ש"נגזלו במזיד" ונמכרו למשפחות "אשכנזיות" – ובקרוב הוא ייזום כנס גדול של מאות תימנים ותימניות בני שבעים פלוס, שנחטפו בילדותם ורק עכשיו הם מגלים זאת [הם הביטו במראה – ופתאום ראו שהם תימנים ולא ילדים של אבא ואימא "אשכנזים"!]  – והם יופיעו עתה בפני הציבור! מאות! מאות "חטופים" קשישים!

בקרוב תוקם ועדת חקירה לבדוק את הטענה שצחי הנגבי עצמו אינו בנה [החצי-תימני] של גאולה כהן אלא הילד התימני היחיד מחטופי תימן שהתגלה עד כה – ושאומץ על ידיה!

יוחלט גם להקים ביהוד מרכז הנצחה ממלכתי-דתי-תימני לזיכרו של הקדוש הפלילי הרב עוזי אזולאי משולם זצוק"ל.

* מי יגול עפר מעיניך אדולף היטלר – אוטובוס מלא גאים וגאות יהודיים מתל-אביב השתתף בתהלוכת העליזים והעליזות השנתית בעיר הבירה שלך ברלין!

* עוד יהודייה משוגעת בארה"ב, מועמדת לנשיאות, מתומכיו של ברני סנדרס שפרש מהמירוץ: "ג'יל סטיין מבטיחה לתומכיה שינוי חד ביחסי ארה"ב וישראל, ובעיקר ביחסי הממשל האמריקאי עם ממשלת נתניהו. לדבריה, אם תיבחר, הסיוע הכלכלי לישראל יהיה מותנה במשא ומתן שתנהל ירושלים עם הפלסטינים, ובהפסקת הכיבוש. סטיין מגישה כי בניגוד לאובמה, ולמדיניותם של נשיאים קודמים, היא לא תיתן לישראל להתעלם מדרישות ארה"ב ולהמשיך לקבל סיוע מוושינגטון. 'עם כל הצניעות, אני אגיד לממשלת נתניהו שאנו פותחים דף חדש בארה"ב, אנו יוצרים מדיניות חוץ שמבוססת על זכויות אדם ואנו מזהירים את כל שכנינו ובני הברית שלנו שהם כעת על תנאי. וכמו שאנו פותחים דף חדש, כך גם בעתיד כל תמיכתנו והסובסידיות שלנו יהיו מותנות בתמיכה בחוק הבינלאומי ובזכויות אדם.'

"סטיין גם מונה את רשימת הפרות זכויות האדם בישראל: 'הרס הבתים, הכיבוש, ההתנקשויות, האפרטהייד, רבים מאלה עושה גם ממשלת ארה"ב, לכן ואני אומרת את זה בענווה רבה, אך עלינו להוביל את הדרך, כי במדינות בכל העולם האוליגרכיה הזאת הורסת אותנו, וכולנו הפכנו למטרות. אי צדק בכל מקום הפך איום אמיתי לצדק במקום כלשהו, ועלינו להתייצב נגד זה, כי אחרת אין לנו עתיד. עלינו לבנות עולם על העקרון לפיו אנו מוותרים על מלחמות מיותרות והפרות זכויות אדם.'" ["הארץ" באינטרנט, 29.7.16].

* תמונת העירום המדהימה של הדס בן ארויה שהבאנו בציטוט מאתר האינטרנט של "הארץ" בגיליון הקודם – צולמה בידי איליה מלניקוב.

* ליהודה דרורי, שלום והערכה,  בקשר לתלאותיו התקשורתיות של ביבי נתניהו, לא הבינותי מה הניע את אלי מייזליש לתקוף אותך בחב"ע 1164.  רוה"מ מנווט בהצלחה בין המזימות נגדו מכל העברים, וההכפשה הסדרתית אודות סכומי עתק שהוא קיבל כביכול, באמת נראתה מאיימת, ונקווה שהמכפיש יתבדה.

בנוסף העלית את נושא הצהרת בלפור משנת 1917, שאכן הניעה את הפעילות הציונית, אך לדאבוננו לא נהר אז העם בהמוניו ארצה, ופרופ' חיים וייצמן נאלץ לזעוק: "העם היהודי אייכּה?"

לכן, עקב מיעוט העולים והמתיישבים, יכול היה וינסטון צ'רצ'יל 'הציוני' לעקור את עבר הירדן  המזרחי ממרחבי 'הבית הלאומי היהודי' ולהעניקו כממלכה לאמיר עבדאללה, וההנהגה הציונית, בחולשתה, נאלצה להשלים עם המזימה.

לידיעתך, לגבי היוזמה ל'הצהרת בלפור', קראתי במסמכים בלונדון, המסבירים כי היוזמה להצהרה ניעורה מבקשת הצאר הרוסי בתחילת המאה ה-20 ליזום פעילות ציונית בארץ ישראל, על מנת למשוך פעילים יהודים ממערכות הקומוניסטים ברוסיה. הבריטים התמהמהו עד שלהי מלחמת העולם הראשונה, ורק מעט מנהיגים יהודים עזבו אז את רוסיה. בקשת הצאר, שהיה מקורב משפחתית לבית המלוכה הבריטי, גם הניעה את ייזום תוכנית 'סייקס-פיקו', ואם יהיה לך עניין, אתאר את התוכנית המקורית, שהיו מעורבות בה, בצד בריטניה וצרפת, גם רוסיה ואיטליה עם יוון ו'ארמניה'.

בהערכה,

ברוך תירוש

* * *

איזה אב שולח את בנו להתעמת עם חיילים?

אין כמו הסרטון הזה שמראה את ההבדל ביננו לבינם

https://www.facebook.com/Lt.Col.PeterLerner/videos/1264014940306129

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל