גיליון מס' 1166

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשע"ו, 4 באוגוסט 2016,

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַבּוּ-מַאזֶן נֶגֶד בַּלְפוּר. // ד"ר ישראל בר-ניר: דמוקרטולוגיה – הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק – חלק שני. [ציטוט]. // יהודה דרורי: פלסטין, אין דבר כזה... 2. אובמה נגד טראמפ. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמוס אריכא: נסיך האופל ונסיכת הבערות. // עמוס גלבוע: נתניהו מנסה להעביר את ישראל למשטר מלוכני, קבע הרצוג. // דינה קטן בן ציון: החמור הקטן בלעם. // מנחם רהט: עשרות אלאורים. // מי המנוולים שצבעו את מאות ילדי תימן החטופים בלבן? ד"ר יוסף מנגלה? // אורי הייטנר: 1. מלחמות במבחן התוצאה. 2. צרור הערות 3.8.16.  // יצחק מאיר: צבוט אותי וקוט אותי. // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר'. // בארי צימרמן [ז"ל]: רבותיי נברך, זכור את קֶצֶב החצב. // תקוה וינשטוק: מסעדת ויקטור תייר ומרגרט. // אלי מייזליש: נו? ומה עם החרם על ישראל? ומי רוצה לזכות בפרס? // אוריה באר: מעשה ב"ציון לשבח". // עמנואל הרוסי: א. ניקולאי ק. – פרק ראשון מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // אהוד בן עזר: ארוחת צהריים גדולה ל-4 ב-384 שקל במסעדת אבו נאסר חינאווי ביפו. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [77], הגיגים קלים על נושאים כבדים, ארדואן הידען. // משה כהן: הנדון: האנשים הנאורים לאן? // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק י"ט. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַבּוּ-מַאזֶן נֶגֶד בַּלְפוּר

בַּלַּיְלָה בּוֹ מִנָּה מַחְמוּד עַבָּאס, הוּא אַבּוּ-מַאזֶן

אֶת אוּרִיאָד אֶל מַלְקִי, כְּסִיל מֻשְלָם לְאֵין עֲרֹךְ,

לִתְבֹּעַ אֶת בְּרִיטַנְיָה בְּלִי לִתְפֹּס בְּעֶצֶם מָה זֶה

טִמְטוּם פּוֹלִיטִי קְלָסִי שֶנּוֹעַד מֵרֹאש לִבְּרוֹךְ:

לִתְבֹּעַ אֶת בְּרִיטַנְיָה לְאַחַר תִּשְעִים וָתֵשַע 

שָנים מֵאָז פִּרְסוּם הַצְהָרַת בַּלְפוּר הַיְּשָנָה 

עַל כָּךְ שֶהַצְהָרָה פְּרוֹ צִיוֹנִית זוֹ הִיא הַפֶּשַע

זֶה שֶגָּרַם לַ"נַּאקְבָּה" בָּה לְפֶתַע הִשְתַּנָּה  

כּוֹחָם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת עֲרָב אֲשֶר הֵפִירוּ

בִּפְלִישָתָם לְיִשְׂרָאֵל שֶבָּהּ חֵילָם הֻכָּה

אֶת הַחְלָטַת עֲצֶרֶת אוּ"ם שֶבָּהּ הֵם לֹא הִכִּירוּ

כִּי הִתְקַבְּלָה בָּהּ כַּזָּכוּר תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה.

בְּלַיְלָה זֶה, שָם בַּ"מּוּקַטָעָה" שֶבְּרָמַאלְלָה

כְּשֶבִּנְדוּדֵי שֵנָה מַחְלִיף גּוּפוֹ אֶת מִקּוּמוֹ

עַל מִשְכָּבוֹ, נִגְלָה לְאַבּוּ-מַאזֶן, בִּחְיַאת אַלְלָה

כְּמוֹ רוּחַ-רְפָאִים לוֹרְד בַּלְפוּר זֶה בַּחֲלוֹמוֹ. 

וְכֹה אָמַר לוֹ בַּלְפוּר כְּעוֹקֵר כְּסִילוּת מִשֹּרֶש

כְּשֶהוּא יוֹרֶה בּוֹ לַעַג וְסַרְקָזְם בִּצְרוֹרוֹת:

"מַדּוּעַ לֹא תִתְבַּע לְדִין גַּם אֶת הַמֶּלֶךְ כֹּרֶש

וְאֶת אַנְדְרֵי גְּרוֹמִיקוֹ שֶהִצְהִירוּ הַצְהָרוֹת

לֹא פְּרוֹ יְהוּדִיּוֹת פָּחוֹת מִזּוֹ שֶלִּי, מַר חוּשָם,

וְלֹא פָּחוֹת תּוֹמְכוֹת בְּבַיִת לְאֻמִּי לָהֶם

בְּאֶרֶץ בַּיְבְּל זוֹ בָּהּ הֵם מְאוֹת שָנִים יָשְבוּ שָם

לִפְנֵי שֶאֲבוֹתֶיךָ בָּהּ הִצִּיגוּ רַגְלֵיהֶם?

אַַךְ לֹא רַק מֵחֲמַת שוֹאַת עַמָּם לָהּ הִתְכַּחַשְתָּ

הַרְבֵּה אַחַר מוֹתִי, בָּהּ הֵם אִבְּדוּ אֵין-סְפוֹר חַיִּים

ׁ(פַאקְט, שֶבְּדוֹקְטוֹרַט-הַבְּלוֹף שֶלְּךָ אוֹתוֹ הִכְחַשְתָּ)

כִּי אִם גַּם בְּגִינָם שֶל אִינְטֶרֶסִים פְּרַקְטִיִּים

כְּמוֹ תְשוּקָתֵנוּ לְמַנְדָּט אַנְגְּלִי עַל אוֹתָהּ אֶרֶץ

שֶהָעֳנַק לָנוּ מִידֵי חֶבֶר-הַלְּאֻמִּים

מָה שֶאִפְשֵר לָנוּ פְּרַגְמָטִית לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

קָרוֹב אֶל תְּעָלַת סוּאֶץ, וְלֹא לַמּוּסְלְמִים.

וְכָךְ הָיוּ לְכֹרֶש עוֹד לִפְנֵי כָּל הַקּוֹנְגְּרֶסִים

שֶל הֶרְצֶל וְשֶל וַיְצְמַן, חוּץ מִלֵּב שַלִּיט חָכָם

גַּם נִמּוּקִים פּוֹלִיטִיִּים וְשֶפַע אִינְטֶרֶסִים

לִיזֹם אֶת עֲלִיַּת גּוֹלֵי בָּבֶל לִמְכוֹרָתָם.

וְכָךְ הֵבִין גְּרוֹמִיקוֹ כִּי הַצְהָרָתוֹ הֶשֵּׂג הִיא

לֹא רַק לַפַּן הָאֵֶתִי בּוֹ נִגְלָה כְּהוּמָנִיסְט 

כִּי אִם, בִּשְלִיחוּת סְטָלִין, גַּם נוֹק-אַאוּט אַסְטְרָטֶגִי

לְכָל אִימְפֶּרְיָאלִיזְם בְּרִיטִי כָּאן, בַּמִּידְל-אִיסְט...

אָז לָמָּה, מַר עַבָּאס, אֵינְךָ תוֹפֵס דְּבָרִים בְּרוּרִים פֹּה

בִּמְקוֹם לַחְזֹר עַל שֶפַע פוֹיְלֶע שְטִיקִים יְשָנִים

וּכְלָל אֵינְךָ קוֹלֵט שֶרַק לָכֶם יֵש זְכוּת-יוֹצְרִים פֹּה

הֵן עַל הַ"נַּאקְבָּה" הֵן עַל טִמְטוּמְכֶם רַב הַשָּנִים

שֶבִּגְלָלוֹ לָנֶצַח לֹא תִזְכּוּ לְרִבּוֹנוּת כָּאן

בְּלִי לְקַיֵּם מַגָּע יָשִיר, גָּלוּי אוֹ חֲשָאִי,

עִם מִי שֶלֹּא הֶחְמַצְתֶּם עוֹד אִתָּם שוּם הִזְדַּמְּנוּת כָּאן

לְהַחֲמִיץ בְּלִי אַקְט אַמִּיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת שֶהִיא?...

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

דמוקרטולוגיה – הדמוקרטיה הישראלית

ללא כחל ושרק – חלק שני

31.7.16

זהו מאמר שני בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית – האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן ממי. החלק הראשון דן בהיבטים האזרחיים של הנושא. החלק הנוכחי יעסוק בהיבטים הצבאיים של הנושא.

1. מבוא

מדינת ישראל נולדה בסערת מלחמה. קיומה של המדינה היה בסימן שאלה מהרגע הראשון. מיד למחרת קבלת החלטת החלוקה באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, החלו הניסיונות למנוע את הקמת המדינה. למעשה, במהלך החודשים שקדמו להכרזת העצמאות, היה ספק אם החלטת החלוקה אכן תצא אל הפועל. גם היום, 68 שנים לאחר הכרזת העצמאות, רבים במשפחת האומות, לא רק בעולם הערבי, רואים בקיומה העצמאי של מדינה יהודית אנומליה, "עוול היסטורי" שיש לתקנו. מאמצים לממש את ה"תיקון" הזה נמשכים במלוא העוצמה עד עצם היום הזה. לאף אחד אין תשובה לשאלה מתי מדינת-ישראל תגיע אל המנוחה והנחלה, אם בכלל. 

הפוליטיזציה בצה"ל היתה תופעה ששורשיה ניטעו עוד בתקופת המדינה שבדרך. היא היתה הגורם לכמה מהכישלונות החמורים במלחמת העצמאות, והיתה לה השפעה נכרת על התוצאות הסופיות של אותה מלחמה. מערכת-הביטחון לא נגמלה לחלוטין מהנגע הזה עד ימינו. 

בשל הסכנה הקיומית שנמצאת כל הזמן ברקע, נושא הביטחון תופס מקום מרכזי בשיח הפוליטי במדינת ישראל, כששר הביטחון הוא הבכיר בין שרי הממשלה. זה מסביר גם את מעורבות היתר של קצינים בכירים לשעבר במערכת הפוליטית האזרחית במדינת ישראל – המיליטריזציה של הפוליטיקה. אבל זה לא אומר שהמעורבות הזאת היא תופעה חיובית. 

כל שרי הביטחון במשך 19 השנים הראשונות אחרי הכרזת העצמאות היו אזרחים, אנשים שלא היה להם כל רקע צבאי, אנשים שלא לבשו מדים אפילו יום אחד. התקופה הזאת היתה רצופה חדירות של מחבלים (אז קראו להם פדאינים, המילה טרוריסטים עדיין לא היתה בשימוש) ממצרים ומירדן, תקריות קשות בגבול הסורי, פעולות תגמול של צה"ל ושני עימותים רציניים – מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. וראה זה פלא – המדינה לא התמוטטה למרות שבראש משרד הביטחון לא עמד "ביטחוניסט". 

זה השתנה ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים. מינויו של משה דיין לשר הביטחון היה בבחינת חידוש – האחריות על הביטחון נמסרה לידיו של רמטכ"ל לשעבר, גנרל בעל מוניטין. יש לציין שבעת הצטרפותו של דיין לממשלתו של בן גוריון בשנות ה-50, בן גוריון נמנע מלמסור לו את משרד הביטחון, ודיין נאלץ להסתפק במשרד החקלאות. דיין קצר את כל התהילה על הניצחון במלחמה, למרות שתרומתו היתה שולית בלבד (הוא מונה לשר הביטחון ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה). מאז השתרש המיתוס שבראש מערכת הביטחון צריך לעמוד מי שהוא בעל "רקע מתאים", אדם ש"מבין בביטחון". וכך, במהלך 49 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, רוב שרי הביטחון היו קצינים בכירים לשעבר, רמטכ"לים או כמעט רמטכ"לים.

2. הניצנים נראו בארץ או הדמוקרטיה במדים ובלעדיהם

בכנס הרצליה (16 ביוני, 2016) אהוד ברק מתח ביקורת חריפה על נתניהו. זו הייתה פּוּלְסָא דְנוּרָא מילולית. (פולסא דנורא – בארמית מכת אש או, במקרה שלנו, מכת ברק). ברק לא קרא לרצח של נתניהו, אבל מדבריו השתמע איום שאם ממשלת נתניהו "לא תתעשת" לא תהיה ברירה אלא להדיחה אם דרך פתק הבוחר, ואם באמצעות מחאה עממית. מאחר ובחירות אינן על הפרק בעתיד הנראה לעין, זאת שאלה טובה למה בדיוק ברק התכוון במושג "מחאה עממית". כאשר הוא נשאל על כך בראיון בטלוויזיה, ברק התחמק ממתן תשובה.

 כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של המאה הקודמת, יודע שהופעת הבכורה של הפאשיזם בעידן המודרני, "המצעד על רומא" של מוסוליני ב-1922, היתה "מחאה עממית".

 גולת הכותרת בנאומו של ברק היתה זעקת השבר נִיצָנֵי פָאשִׁיזְם אֲנִי רוֹאֶה. דבריו אלה של ברק זכו לתהודה נרחבת בתקשורת הבינלאומית. ברק לא היה בודד. בנאום שנישא בערב יום הזיכרון לשואה, קצין בכיר דיבר על "תהליכים בחברה הישראלית" המזכירים לו את מה שהתרחש בגרמניה לפני 60, 70, ו-80 שנה. מה שחמור במיוחד זה שהדברים נאמרו ע"י קצין בשירות פעיל כשהוא לובש מדים. גם הדברים האלה מצאו אוזן קשבת בתקשורת הבינלאומית שרק מחפשת הזדמנויות להציג את מדינת ישראל כגלגול מודרני של גרמניה הנאצית.

 הכינוי פאשיסט (כמו הכינוי גזען) הוא בימינו מטבע לשוני שיגרתי בשיח הפוליטי במדינת ישראל. כל אינטלקטואל צמרת מצוי שולף אותו מאמתחתו כאשר נגזר עליו להתעמת עם מי שאיננו חושב כמוהו. 

לא נעסוק כאן בהיבט הפולמוסי של המושג. הנושא הוא הקשר לדמוקרטיה הישראלית. מה שמאפיין משטרים פאשיסטיים יותר מכל זו מעורבות יתר של אנשי צבא בפוליטיקה. המושג חונטה (בספרדית Junta militar) הוא כינוי למשטר המונהג בידי כת של קציני צבא. זה לא המאפיין היחיד של משטר פאשיסטי, אבל זה אחד מהעיקריים. מאפיין אחר, לא פחות חשוב, של משטר פאשיסטי הוא תפיסת השלטון באמצעות מחאה עממית.  בפקולטות לפאשיזם של האקדמיה בישראל כנראה לא לומדים דברים כאלה.  

באף אחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי לא ניתן למצוא כמות של גנרלים לשעבר הפעילים במערכת הפוליטית האזרחית כמו במדינת ישראל. לפעילויות האלו מתווספות התבטאויות פומביות בנושאים פוליטיים וראיונות לתקשורת של קצינים בכירים במדים. המיליטריזציה הזאת של השיח הפוליטי בישראל כלל לא מפריעה לפאשיסטולוגים. (פאשיסטולוג – "מומחה" לפאשיזם, אדם המתיימר לדעת מה זה פאשיזם). הם בכלל לא רואים את זה כסממן של פאשיזם. אדרבא, לדעתם המיליטריזציה של הפוליטיקה בישראל היא תופעה חיובית. הם רואים בה ביטוי לחופש הדיבור במשטר הדמוקרטי. 

הגישה הסובלנית הזאת נובעת מהעובדה שהקצינים, במדים ובלעדיהם, אומרים את מה שהפאשיסטולוגים רוצים לשמוע. ביום שבו איזה אלוף או תת אלוף בשירות פעיל יביע בפומבי דעה השונה מזו שלהם, למשל יקרא לסיפוח של חלקים או כל שטחי יהודה ושומרון או, לחילופין, יציע ל"מחוק", בתגובה לפיגוע, את היישוב הערבי ממנו יצאו הטרוריסטים, הסובלנות הזאת תפוג מיד, ומה שהיה "חופש דיבור" יהפוך מיד להתבטאות פאשיסטית. כמובן שזה לא יכול לקרות, כי קצין שייחשד בקו חשיבה כזה לא יקודם – לכל היותר הוא יגיע לדרגת מח"ט. לצמרת הפיקוד הוא אף פעם לא יגיע. 

על כל פנים, אם ב"חופש דיבור" אנו עוסקים, מדוע ייגרע חלקם של בעלי דרגות יותר זוטרות – מח"טים, מג"דים ולמה לא מ"כים? 

  לכל ישראלי יש מידה מסוימת של רקע צבאי בגלל השירות בחובה ואח"כ שירות ממושך במילואים. אבל אין דומה אדם ששירותו הצבאי הצטמצם לשירות חובה ולגיוס תקופתי למילואים – לאדם שכל חייו עברו במסגרת צבאית. המערכת הצבאית נועדה להכשיר לוחמים, ולא להכין אנשים ל"קריירה שנייה" בחיים האזרחיים, על אחת כמה וכמה לא בפוליטיקה.

המערכת הצבאית לא מעודדת חשיבה מקורית ונקיטת יוזמה. במערכת הצבאית לקידום זוכה מי שהולך על בטוח ומאמץ תמיד את "פתרון בית הספר". בעגה הצבאית זה נקרא לשחק אותה "ראש קטן". במערכת הצבאית, יותר מאשר במערכות הירארכיות אחרות, להיות צודק במחלוקת עם הממונה עליך זה מתכון לסיום הקריירה. 

למחרת ניצחונו של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה ב-1999, העיתונאית חנה קים כתבה בעיתון "הארץ" (1 ביוני, 1999) שברק הוא אדם שידע ללכת בין הטיפות בלי להירטב. "ללכת בין הטיפות בלי להירטב" – זה סוד ההצלחה במערכת הצבאית.

 דרכו של קצין קבע לצמרת הפיקוד ארוכה היא וקשה. זה מסלול מכשולים שנמשך 30 שנה ויותר.  במהלך התקופה הזאת קצין קבע שהקריירה יקרה לו, מנוע מלומר את מה שהוא חושב באמת. הוא חייב לשמור על פרופיל נמוך, עליו להימנע מעימותים עם הממונים עליו, ולהשמיע באוזניהם את מה שהם רוצים לשמוע – בקיצור, להישאר "יבש". יש חריגים, אבל מיספרם בצמרת הפיקוד אינו מגיע לאצבעות יד אחת.

 אחרי שלושים שנה של הליכה בתלם, שלושים שנה של הימנעות מהתבטאויות בנושאים השנויים במחלוקת, מה שהיה הרגל הופך לטבע, וטבע קשה מאוד, בדרך כלל בלתי אפשרי, לשנות. אין זה פלא שהקצונה הבכירה מפגינה חשיבת עדר (group think) וכולם שרים לפי אותם תווים. 

כאשר עדר פרות גועה ביחד הרעש גדול, גם אם מיספרן קטן, והוא מהדהד למרחקים.

זה לא סוף הסיפור. יש גורם נוסף – הצפיפות בצמרת. מיספר התקנים של תת-אלופים הוא מוגבל, זה של אלופים מוגבל עוד יותר, ורמטכ"ל יכול להיות רק אחד. לא ניתן לפיכך לספק את האמביציות של כל הקצינים ה"עומדים בדרישות". זה טבעי שלאלה ש"לא זכו" תהיה תחושת קיפוח – פסחו עליהם. תוצאה בלתי נמנעת היא תככים ומאבקי כוח בצמרת – "מלחמות גנרלים", שלא תמיד מתנהלים באמצעים כשרים. "פרשת הרפז" שלוותה בהרבה רעש תקשורתי היא דוגמא. אחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק הבא. 

רבים מהקצונה הבכירה נפלטים לשוק האזרחי עם תחושת תסכול - הם לא מיצו את עצמם עד תום. זה הביא להופעתם על הבמה הציבורית של "ביטחוניסטים" – תרומה ישראלית ייחודית לפוליטיקה. זאת קבוצה המונה כמה מאות אנשים שמילאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון (צה"ל, שב"כ, "המוסד" ומשטרת ישראל), ואחרי פרישתם לחיים האזרחיים נגזר עליהם לשבת באפס מעשה ולהסתכל בעיניים כלות איך המדינה מסתדרת בלעדיהם.

 לאחרונה הופיעה על הבמה הציבורית קבוצה של כ-200 ביטחוניסטים – "מפקדים למען ביטחון ישראל", שמטרתה המוצהרת היא "קידום יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית-ביטחונית אזורית." – "יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית"? נו, באמת.

כתבה של רשת החדשות ABC מיום 28 ביוני, 2016, מתארת את קבוצת הביטחוניסטים כ"קבוצה מופלאה של מפקדי צמרת בדימוס" (An extraordinary array of former top commanders). מקריאת הכתבה מתקבל הרושם שהמופלאים האלה פיתחו פטנט לסיום הכיבוש. אין הרבה פרטים איך ומה בדיוק. כנראה שעל מנת להגן על זכויות היוצרים וכדי להבטיח שלא יגנבו להם את הרעיון, פרטי הביצוע נשמרים בסוד.

  פעילות של ביטחוניסטים בזירה הפוליטית איננה תופעה חדשה. שורשיה הם בארגון שיזם האלוף (במיל) אהרון יריב המנוח בשם "המועצה לשלום וביטחון", לקראת סוף המאה הקודמת. חברי הקבוצה הוגדרו "מומחים לענייני צבא וביטחון". בין השאר, הקבוצה הזאת היתה מאחורי הדוקטרינה האידיאולוגית/ביטחונית שהובילה להסכמי אוסלו. יותר מאוחר, אחרי תקופת רגיעה של מיספר שנים, היא הגיחה מחדש על מנת לספק גיבוי ביטחוני ליוזמתו של אהוד ברק למסירת רמת הגולן לסוריה. 

 קבוצת הביטחוניסטים מורכבת ברובה מיוצאי צמרת הפיקוד של צה"ל – "כמעט רמטכ"לים". לכולם משותפת ההרגשה שהם לא מיצו את עצמם, שהם עדיין יכולים "לתרום", ושכאשר הם "מחוץ לתמונה" המדינה יוצאת נפסדת. עם ההכשרה הצבאית והניסיון הפיקודי שלהם, קבוצה כזאת של מתוסכלים היא מאגר כוח אדם אידיאלי לתפיסת השלטון באמצעות "מחאה עממית". אם אכן ניתן לזהות ניצנים של פאשיזם במדינת ישראל, מקומם הוא כאן. 

זאת שאלה מעניינת אם במדינת-ישראל תיתכן תפיסת השלטון ע"י כת צבאית. לעניות דעתי אין סיכוי שזה יקרה, משתי סיבות.

סיבה אחת היא העובדה שהרמטכ"לים והכמעט רמטכ"לים לשעבר לא יצליחו להגיע להסכמה מי הוא "מס' 1".

סיבה שנייה היא שלמעשה בלתי-אפשרי לארגן דבר כזה עם צבא שמורכב ברובו מאזרחים במדים (חיילי מילואים). הפיכות צבאיות מתרחשות בדרך כלל במדינות בהן יש צבא קבע (standing army) גדול. בתקופות ממושכות בהן אין מלחמות צבא כזה מחפש "תעסוקה".

 תרחיש בו חיילי צה"ל מצייתים לפקודה להתניע את הטנקים ולנוע לעבר תל-אביב הוא החלום הרטוב של חוגי השמאל הנאור, אבל זה יקרה רק אצלם בדמיון.

3. גנרלים בלי מדים ופוליטיקאים במדים

בפרק הזה נעסוק בהיבטים הלא פאשיסטיים של התמהיל פוליטיקה-צבא.  

א. ביטחוניסטים בזירה הפוליטית. בהשאלה ממחזהו של לואיג'י פירנדלו "שש נפשות מחפשות מחבר", בפוליטיקה הישראלית מתרחשת כעת דרמה בשם "ארבעה רמטכ"לים מחפשים תעסוקה." זה נשמע כמו פרק מסדרת הטלוויזיה ריאליטי, אבל זאת המציאות – גנרלים בעלי עבר עשיר, מתוכם ארבעה (ברק, יעלון, גנץ ואשכנזי) שהגיעו לשיא וכיהנו כרמטכ"לים, מסתובבים היום בזירה הפוליטית ומציעים את שירותיהם לכל המרבה במחיר.

 בזירה הפוליטית לא ממתינים בזרועות פתוחות ל"כוחות חדשים", במיוחד לא ל"כוכבים" המוצנחים ישירות לתפקידים בכירים. מיספר המפלגות במדינת ישראל עולה בהרבה על המקובל בדמוקרטיות אחרות בעולם המערבי, אבל מספר המקומות הפנויים – בכנסת ובממשלה, הוא עדיין מוגבל. הנכס היחיד אותו יש לביטחוניסט הממוצע להציע הוא עברו, וזה לא תמיד מספיק. 

דוגמא טובה מוטה גור, שמונה לשר הבריאות אחרי שפרש מצה"ל. כשעיתונאים שאלו אותו בזכות מה הוא נמצא ראוי לתפקיד הזה, הוא חשב רגע וענה – גנרל (general) זה "כללי", ואדם שהיה גנרל יכול למלא כל תפקיד.

לגישה הזאת שותפים הרבה ביטחוניסטים. כל תפקיד? לא קשה לנחש שמשאת נפשו של ביטחוניסט שנכנס לזירה הפוליטית איננה לכהן כשר לאיכות הסביבה או כשר השיכון, לא כל שכן להיות ח"כ מן השורה. בסתר ליבו, כל ביטחוניסט המכבד את עצמו נושא את עיניו אל משרד הביטחון. 

דא עקא, שר ביטחון יכול להיות רק אחד. יתרה מזאת, אחרי ראש הממשלה, תפקיד שר הביטחון הוא בבחינת ה"יהלום שבכתר", ובדרך כלל הוא שמור לנציג של מפלגת הרוב בממשלה. היו חריגים, אבל ככלל סיכוייו של ביטחוניסט, אפילו מי שהיה רמטכ"ל, להגיע למשרד הביטחון הם קלושים ביותר. 

התפיסה שבראש משרד הביטחון חייב לעמוד "אדם בעל רקע והבנה בענייני צבא וביטחון" – כאשר הכוונה היא לאדם ששירת בצה"ל בדרגה בכירה, היא שגויה ואין לה אחיזה במציאות. אדרבא, אם שופטים ע"פ מבחן התוצאה, הרקורד של שרי הביטחון שלא שירתו כקצינים בכירים, גנרלים או רמטכ"לים (למשל בן גוריון, אשכול, או ארנס), מדבר בעד עצמו.

 הנזק שיכול להיגרם כתוצאה מכך שגנרל ובמיוחד רמטכ"ל לשעבר מכהן כשר הביטחון עולה בהרבה על התועלת הפוטנציאלית שתצמח מהמומחיות שלו בענייני צבא. לשרים האחרים, כולל ראש הממשלה במקרים בהם יש הפרדה בין התפקידים, אין כלים לבחון ביסודיות את הערכותיו והמלצותיו. תהילת העבר של שר ביטחון שהיה רמטכ"ל או כמעט רמטכ"ל הופכת אותו בעיני חברי הממשלה האחרים לבר סמכא שאת הערכותיו, המלצותיו ותכניותיו יש לקבל בבחינת כזה ראה וקדש. 

דוגמאות: מלחמת יום כיפור בה גולדה קיבלה במלואה את הערכתו של משה דיין שהכוחות הדלילים בקו בר לב יוכלו לבלום את הצבא המצרי. ומלחמת לבנון הראשונה בה בגין סמך על הערכותיו של אריק שרון על יכולתו של צה"ל להשיג את המטרות שהוצגו לו (לא כאן המקום לדיון בשאלה אם שרון שיתף את בגין בתוכניותיו).

מצב דומה שורר בשורות הצבא. בצמרת הפיקוד של צה"ל מתייחסים בדחילו לשר ביטחון שהוא גנרל עטור תהילה. לדוגמא, למעט אחד, שהטיל ספק ביכולת להשיג את מטרות המלחמה, אף אחד מאלופי המטכ"ל לא הביע הסתייגות מתוכניותיו של שרון במלחמת לבנון הראשונה. יתורה מזאת, מאחר ולשר הביטחון יש השפעה מכרעת על קידומם של קצינים ברמת המח"ט ומעלה הם יזהרו בלשונם וימנעו מלבקר את החלטותיו.

שר ביטחון שבא משורות הצבא צריך לעבוד עם קצינים ששרתו איתו ו/או תחת פיקודו. לעיתים קרובות חיכוכים מתקופת השירות המשותף משאירים משקעים הגורמים ליחסים עכורים בצמרת ומקשים על שיתוף פעולה. רק לעיתים רחוקות הדברים יוצאים החוצה, אבל כאשר הם יוצאים הסירחון גדול. פרשת הרפז והיחסים העכורים בין אהוד ברק וגבי אשכנזי הם דוגמא.  

באופן עקרוני אין פגם בכך שבכירים לשעבר במערכת הביטחון יכהנו בתפקידים ציבוריים, בכנסת ו/או בממשלה. הבעייה היא של כמות או, בהשאלה מאהרון ברק – מידתיות. התדמית של חונטה איננה בדיוק מה שמאפיין משטר דמוקרטי, גם כאשר חברי החונטה מלוכדים סביב הסיסמא "רק לא ביבי". 

לסיום הקטע הזה, נחזור לאהוד ברק שתחזיותיו המדיניות כבר היו לשם דבר. בראיון לטלוויזיה שהוא נתן מיספר ימים אחרי הופעתו בכנס הרצליה, הוא פסק "התחילה הספירה לאחור של ימי ממשלת נתניהו."

לפני חמש שנים, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ברק "נתן" לאסד שבועיים של שרידות.

מהדוגמא הזאת אפשר ללמוד הרבה על מידת ההבנה של אנשי צבא במדיניות ובפוליטיקה. בכל מקרה, על סמך התחזית של ברק לנתניהו אין מה לדאוג.

ב. מעורבות של קצינים בשרות פעיל בפוליטיקה – פוליטיקאים במדים. אין זה סוד שלא מעטים מבין המפקדים הבכירים בצה"ל רואים את שירותם כקרש קפיצה לקריירה שנייה בזירה הפוליטית. הבעייה היא שזה פוגע בביצוע המשימות המוטלות עליהם בשדה הקרב. כאשר שיקולים זרים כמו מה יכתבו עליי מחר ב"הארץ", או איך ישפטו אותי במפלגה אליה אני מתכוון להצטרף, עוברים במוחו של מפקד בסערת הקרב, הדבקות במשימה נפגעת.  

 הרדידות החשיבתית של מפקדים בכירים ברגע שהם יוצאים מתוך הקופסה הצבאית, מונעת מהם להבין שקלישאות שונות בהן הם משבצים את הצהרותיהם מקבלות משמעות שונה כאשר הן מתורגמות מהמקור העברי ומופצות בתקשורת הבינלאומית. הם לא מודעים לכך ש"חוכמות" ו/או התבטאויות אחרות המיועדות לאוזן ישראלית מקבלות משמעות שונה לחלוטין כשהן מושמעות בשפות אחרות באוזני מאזינים לא ישראלים.

 הבעייה הזאת איננה מוגבלת לאנשי צבא. מנחם בגין המנוח כמעט גרם לתקרית בינלאומית כאשר במהלך הופעה בפני ציבור של תורמים למגבית הוא השתמש בביטוי "להרוג טורקי ולנוח." השגרירות הטורקית הגישה מחאה רשמית למשרד החוץ (זה היה הרבה לפני תקופת ארדואן). 

הצהרות פוליטיות של קצינים בכירים במדים שנועדו ל"הוכיח" לצמרת האינטלקטואלית שהקצין עומד במבחן הפוליטיקה התקינה (Political Correctness) מופצות בעולם באמצעות המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" – המקור הכמעט בלעדי ממנו התקשורת הבינלאומית ניזונה בדיווחיה על הנעשה בישראל. כנופיית שוקן דואגת לכך שכל קשר בין התרגום האנגלי לבין המקור העברי יהיה מקרי בלבד. 

כך למשל הצהרתו של הרמטכ"ל "לא הייתי רוצה לראות חייל מריק מחסנית לגופה של ילדה בת 13 המחזיקה מספריים" הופיעה בתקשורת בחו"ל בנוסח "מפקד הצבא בישראל הודה שחיילי צה"ל יורים בנשק אוטומטי על ילדות קטנות" – זה תרגום חופשי שלי מהנוסח האנגלי. לא בדקתי איך זה תורגם לשפות אחרות.    

הפוליטיקה התקינה היא גידול סרטני התוקף את האינטלקט ומשמיד את יכולת החשיבה העצמאית. כאשר הנגע הזה תוקף קצינים בשירות פעיל, ביצועיהם בשדה הקרב נפגעים.

טלייראנד, מי שהיה שר החוץ של נפוליאון, נהג לומר "אני מפחד יותר מצבא של כבשים המונהג בידי אריה, מאשר מצבא של אריות שבראשו כבשה."

הפוליטיקה התקינה בצמרת הפיקוד של צה"ל מעמידה כבשים בראש הצבא.

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "דמוקרטולוגיה – הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק – חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 31 ביולי 2016.

* * *

יהודה דרורי

1. פלסטין, אין דבר כזה...

השם: פרובינציה פלשתינה שכינו הרומאים את ארץ ישראל, היה בגלל שנאתם ליהודים שנלחמו בהם. המונח נשמר במשך השנים הרבות ע"י גורמים נוצריים ומוסלמיים במטרה למחוק את הזהות היהודית מחבל ארץ זה. בהחלטות חבר הלאומים ב-1922-1924  ניתנה הארץ בחזרה ליהודים וחזרנו מיד לשם: "ארץ-ישראל" . מכאן שעל כולנו להפנים שאין יותר אתר הנקרא פלשתינה אלא רק ארץ-ישראל, ועלינו לעמוד על כך בכל פורום בינלאומי, ובכל מסמך בינלאומי.

הפלסטינים, במאבקם, נצמדים לשם פלסטין כדי שיחשבו שאדמה זו כאילו שייכת להם. לא עוד! אנחנו הם אדוני הארץ הזו ועלינו להדגיש זאת ע"י התעלמות מוחלטת מכל התייחסות בינלאומית לאיזור הגיאוגרפי שבין הירדן לים-תיכון כאל פלסטין!

 כמובן שלא נוכל להתעלם מהתעמולה הערבית הקוראת לתושבים פה פלסטינים, אלא שהמינוח הנכון הוא: "ערביי ארץ-ישראל החיים ביהודה ובשומרון." אסור לנו לשתף פעולה עם התעמולה הפלסטינית כאילו זו לא ארץ-ישראל אלא פרובינציה רומית בשם פלשתינה שאנחנו זרים בה ממש כמותם. עלינו לעשות כל מאמץ למחוק כינוי רומאי זה ואף להילחם בנושא בצינורות הדיפלומטים, ולהיערך כבר עכשיו לכך שהפלסטינים ינסו בעתיד הקרוב למחוק את שם ירושלים ולקרוא לה בעולם אל-קודס במסגרת מאבקם להכחיש כל קשר בין העם היהודי וירושלים. 

2. אובמה נגד טראמפ

ראו כיצד יוצא הנשיא באראכ חוסיין אובמה נגד דונלד טרמפ – בשירות קמפיין הבחירות של הילרי קלינטון. הנשיא אובמה, ששגיאותיו במדיניות החוץ עלו רק במעט על שגיאותיו בניהול ארה"ב עצמה, נשמע די מגוחך כאשר הוא מתאר את טראמפ כחסר ניסיון להנהיג את ארה"ב – כי כולנו זוכרים את הרקורד המאוד לא מרשים של אובמה בהתיישבו על כיסא הנשיא בבית הלבן. לפיכך, כפי שכבר נאמר, "מי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים" – אני במקומה של הילרי קלינטון, במערכת הבחירות שלה, הייתי דווקא מצניע את אובמה, שהיה ב-100 השנים האחרונות הנשיא הגרוע  ביותר של ארה"ב. תמהני אם הוא מצידו מצפה לקבל ממנה "מינוי ראוי" אם היא תבחר...

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

נדפס לראשונה בגיליון 162 של המכתב העיתי מיום 27.7.06

* * *

עמוס אריכא

נסיך האופל ונסיכת הבערות

היסטוריונים שיבואו לפענח את סודות העשור הנוכחי יעמדו נפעמים מגודל השינויים שהתחוללו ב-ד.נ.א. של הישראלי הממוצע. מדובר בתהליך ניווני מעורר דאגה עמוקה לעתידנו. די להסיר לרגע את הציפוי של ארץ מודרנית וייחשף גטו מעופש ויהדות  פרימיטיבית המזכירה את ימי הביניים.

הליכוד בהנהגתו של בנימין נתניהו ממיט חרפה על מדינת ישראל ותושביה. הממשלה בראשותו הפכה לסניף המכיל עלובי-נפש המסייעים ברובם למארג שיגיונותיו של ראש הממשלה, העושה כל שבכוחו להגביר דימיון בינו לבין ארדואן התורכי.

נתניהו עושה זאת בדרכו הנפתלת, ובאמצעות שליחיו, ובהם חסרת המעצורים מירי רגב. בעזרתה הוא סולל מרחב להעלות באש את שרידי התנועה הציונית. מה שיישאר בתחתית יהיו גחלים לוחשות מאותה מדורת ענק שנועדה לשרוף לאפר את פרק התרבות המדהים ביותר בתולדות העם העברי – שתחילתו במזרח אירופה והמשכו המפואר במאה העשרים בארץ-ישראל.

הפחדות, שנאות, יצירת סכסוכים בין אלה לאלה, הם רק אחדים ממעגלי פעילותו המתוזזת של נתניהו המעידים על מידת אי-כשירותו לכהן בתפקיד בו הוא נאחז בשיניו מבלי להרפות. כך זכינו למגינת-לב בראש ממשלה שמשימת חייו מתמקדת כיום בהפצת בורות ובערות שלא היה דומה להן, בעוד הוא עצמו אינו אלא רב-מג מתעתע, לבושתנו. ראו את מינויי שריו ותקבלו מושג מפחיד מיהו נתניהו.

עצם בחירתו במירי רגב לשרת התרבות מעורר תהייה בדבר מצבו הנפשי בעת שהחליט על מינוי פסול כזה. הרי נתניהו ידע שמדובר באישה מתפרעת ומצומצמת בדעתה המתנהלת בהיסטריה כפרה סוררה שנקלעה לביבר של זכוכית. מה סבור היה, כי תוצאות מעשיה הראויים לכל גינוי יהיו רק מנת חלקה בעוד הוא יצא ללא פגע מהרמיסה הנבזית הזאת?

איזו שמש היכתה במוחו של נתניהו עד שקם בוקר אחד כאחוז אמוק למנות את מחרפו ומגדפו כפושט עורות בשווקים – את אביגדור ליברמן, האפסנאי שעברו המעורפל והחשוד איננו לוט כל-כך, לתפקיד שר הביטחון? מה הכשיר בעל-גוף עבה זה לתפקיד כה נישא ונכבד בקרב אלה שאמורים לנהל מדינה קרועה ושסועה כמו שלנו? כיצד הפקיד נתניהו ומדוע את סודות המדינה בידיו של זה?

אולי יום אחד יתרוממו קצות השטיח.

אך שוב אחזור לחיבור המוזר והמסוכן הזה בין בנימין נתניהו למירי רגב, שהתפרצותה אתמול בישיבה הממשלה בנושא שליטה בתאגיד התקשורת, תוך חשיפת בורותה המדהימה בהבנת יסוד קיומנו הדמוקרטי, הציגה מלוא מערומיה המכוערים של הממשלה הנוכחית, זו שחבריה מגבים בשתיקה את שיגיונותיו של נתניהו, ומעלים מסיכות לכסות את פרצופם הצבוע.

ועל נשף מסיכות מרתיע זה מנצח בנימין נתניהו המפזר בורות ובערות בידיעה שהוא גורם עוול שאין לו כפרה לעשרות אלפים של תלמידי הישיבות, מהם גזל כפיראט  באבחת חתימתו את ליבת הלימודים האזרחיים.

איך לא רעדה ידו של בן הפרופסור הזה כשביטל את החוק המדולדל הזה מתוך ידיעה ברורה של הנזק הנורא שייגרם? כיצד התעלם מקריאות המצוקה של אלפי חוזרים בשאלה הקובעים חד-משמעית כי המדינה הפקירה אותם בידי רבניהם המרושעים והם מתקשים לקיים עצמם בעולם אליו לא הוכשרו.

את הנערים והנערות האלה מחובת המדינה לחלץ ממבוכות חיים, אליהם מעולם לא הוכשרו באשמת ראש ממשלתנו, שהמושג נאורות נעדר כנראה לא סתם משפתו. במקום לתמוך בעשרות אלפים אברכים ואולי במאות אלפים כאלה שממילא לא ישנו עורם ולא יתרמו דבר, עוד בעט בכל אלה המבקשים לעצמם מעט אור שירחיק מהם את חשכת המחילות מהן נחלצו בכוח עצמם.

והנה בא סיפור התאגיד השערורייתי. אילו היינו עם בריא מכבר היינו יוצאים לרחובות. שכן אנחנו נאבקים על נפשנו ועל ביתנו מול מפלגת שלטון שפשטה מכבר את הרגל וכעת את הראש.

רק צדיקה אחת בלבד נמצאה בממשלה העלובה הזאת, גילה גמליאל שהטיחה היום את האמת הזועקת בראש הממשלה נסיך האופל ובשרתו הסוררת, נסיכת הבערות: "ברגע שבאים לטעון שאנחנו במערכת ציבורית מקימים תאגיד ציבורי ואנחנו כממשלה צריכים לשלוט בו – זה מפחיד לחשוב שאנחנו  חיים בעידן כזה." 

וההמשך הנגזר בוא יבוא.   

* * *

עמוס גלבוע

נתניהו מנסה להעביר את ישראל למשטר מלוכני,

קבע הרצוג

  האם האדם המוכשר ביותר נבחר בבחירות דמוקרטיות, או שדווקא במשטר מלוכני המכשיר את היורש, עולה לשלטון איש מוכשר ומנוסה. איך קובעים מי באמת הכי מוכשר ועונה לצרכי התקופה? לאימפריה העות'מאנית בתקופת הזוהר שלה היה פתרון מעשי ויעיל לשאלה הזאת. האם ארדואן הולך בדרכיה?

השבוע, בתוך בליל דברי ההבל שהתעופפו בחצר הפוליטית-תקשורתית שלו, משכו את אוזני דברים ששמעתי מפי הרצוג, יו"ר מפלגה ושואף להיות ראש ממשלה בישראל.

נתניהו, אמר הרצוג, מנסה להעביר את ישראל למשטר מלוכני,  בו הוא ינהג כמלך.

נמשכתי לדברים  המצחיקים הללו מכיוון שהיה בהם כדי לעורר את השאלה הנצחית: מי הוא זה הראוי למשול? כבר חכמי סין העתיקה התחבטו בשאלה, וקונפוציוס קבע ש"יהי המוכשר ביותר מפקד על שאר בני  אדם." מאות שנים לאחר מכן הסכימו עימו חכמי יוון ובראשם אפלטון, שאף   איפיין את התכונות הדרושות לאותו מוכשר.

אין ספור ספרים נפלו על האנושות, ועוד ייפלו, סביב הסוגיה הזאת. אחת השאלות העולות היא: מי יקבע מי הוא הראוי למשול? במשטר מלוכני הבעייה היתה לכאורה פשוטה. חוקי הירושה הם אלו שקבעו מי יירש את המלך המת. המלך היה מכשיר את המיועד לרשת אותו, אך קצרה ידו מלהועיל אם היורש היה רפה שכל, או ידוע חולי.

במשטרים הדמוקרטיים (וגם הטוטליטריים) ישנן בחירות. אבל, איש לא ערב שהמוכשר ביותר לשלוט ולהנהיג הוא זה שייבחר. ובחירות ניתנות לזיוף, ובמשטרים טוטליטריים הבחירה נכפית על הבוחר, או שהתוצאות נקבעות מראש.

 וישנה שאלה אחרת לגבי הנבחר במשטר דמוקרטי: איזו הכשרה הוא עבר? איזה ניסיון יש לו, מה באמת מכשיר אותו להנהיג מדינה בנסיבות המיוחדות הקיימות באותה תקופה?

 ארדואן הטורקי מככב עכשיו בעולם, והדעה הרווחת היא שהוא שואף למעשה להיות סולטאן עות'מאני במסווה דמוקרטי. אז האם אתם יודעים כיצד עלו הסולטאנים העות'מאניים לשלטון בתקופת הזוהר של האימפריה במאות ה-14-16?

לכל סולטאן היו בדרך כלל כמה בנים, מאימהות שונות, אבל לא הבכור היה היורש. היורש (על פי מנהגי השבטים התורכיים) היה החזק והמוכשר מבין הבנים. בהיותם כבני עשר, אפילו פחות, היו בני הסולטאן נשלחים להיות מושלי פרובינציה באימפריה, כאשר לידם נמצא חונך. הנער למד, ובו בזמן רכש ניסיון מעשי רב ערך. לכל אחד מבני הסולטאן היו "מרגלים" בחצר אביהם. כאשר מת האב הסולטאן (וזה היה סוד המדינה החשוב ביותר), אצו רצו שליחי המרגלים להודיע על כך לבנים. כל אחד מהבנים היה לוקח עימו קבוצת מלווים ודוהר בשיא המהירות לעיר הבירה שבאותו זמן היתה שם חצר הסולטאן. הראשון שהגיע, השביע את אנשי המשמר של הסולטאן, הזעיק את האישיות הדתית הבכירה (שיח' אל אסלאם) וזה הכתירו לסולטאן.

המהלך הראשון שהסולטאן החדש היה עושה: לרצוח את אחיו ותומכיהם. אבל, זה לא היה פשוט. היו אחים שהתנגדו, ריכזו צבא ותומכים, והמנצח בהתמודדות הצבאית זכה בסולטנות.  במילים אחרות, החזק, היודע להוביל צבא, הנחוש, הערמומי, היודע לרכוש בעלי ברית, הוא זה שנהיה סולטאן.

אחת הדמויות הידועות ביותר בהיסטוריה, שזכתה לסרטים וספרים (גם ברברה טוכמן מתעכבת עליו ארוכות בספרה "מצעד האיוולת", בפרק על האפיפיורים) – הוא ג'אם סולטאן. הוא היה לפרק זמן קצר סולטאן (במחצית השנייה של המאה ה-15) אך הובס בקרב ע"י אחיו, ביאזיד השני, שהוכתר לסולטאן.

ג'אם וכל החצר שלו הצליחו לברוח, ולאחר הרבה הרפתקאות (במהלכן הקסים את נשות אירופה האצילות) הוא מצא מקלט ברומא, בחצר האפיפיור. סכום כסף ענקי שקיבל האפיפיור מביאזיד הסולטאן, שיכנע אותו, וג'אם הורעל. צאצאיו קיימים עד היום בצרפת, וטוענים לכתר העות'מאני!

העות'מאנים, בתקופת הזוהר, ידעו גם להעמיד לרשות הסולטאן את המבנה הניהולי והצבאי הטוב ביותר, עם האנשים המוכשרים ביותר, אך זהו כבר סיפור אחר.

אז מול כל מה שמתרחש עכשיו בטורקיה, האם ארדואן לא נוהג כמנהג הסולטאנים העות'מאניים בימי הזוהר של האימפריה ?

* * *

מי המנוולים שצבעו בלבן

את מאות ילדי תימן החטופים?

אחד הסודות השמורים ביותר במדינת ישראל, שספק אם אפילו השר החכם צחי הנגבי יצליח לגלותו, הוא מי צבע בלבן את מאות הילדות והילדים התימניים החטופים שהיום הם כבר כבני שבעים – ולכן איש מהם לא התגלה עד היום – כי הם נראים אשכנזים/יות לבנים/ות כמו תחת! 

שמועות עקשניות אומרות שידו של ד"ר יוסף מנגלה היתה בעניין – וזאת לאור ניסיונותיו המוצלחים בבני-אדם. 

* * *

דינה קטן בן ציון

החמור הקטן בלעם

עוד בעניין ועדת ביטון

לאהוד שלום רב,

ברצוני להגיב על דבריה הנכוחים של ד"ר עירית אמינוף, שהועברו על ידי לאה שניר לכל מכותביה ופורסמו גם בחב"ע (גיליון 1165). טוב שד"ר אמינוף מצאה ביטוי לדברים המעוררים מחאה בלב רבים העוקבים אחר המלצות ועדת ביטון ומה שנכתב בעקבותיהן, ומן הראוי שדבריה יגיעו  לידיעתם של אנשים רבים ככל האפשר.  

ועדת ביטון התכוונה אולי לטוב  אבל הרעה לעשות, כפי שהרעו לעשות משוררי המאניפסטים הערספואטיים. בגידופים, בהאשמות, בהשמצות ובליבוי שנאה נגד "מדינת האשכנזים" לא משיגים שום דבר חיובי. 

אנו ארץ הגירה ויש בה גלויות ותפוצות רבות ושונות, גדולות וקטנות. אי אפשר שלכולם יהיה ידוע הכול, שמערכת החינוך תיתן מקום ונוכחות לכל פיסת מידע או יצירה העוסקת במה שאירע ולכל מה שנכתב בעקבות האירועים ההיסטוריים ובתחום היצירה התרבותית של בני עמנו בכל מקום ומקום שבו חיו יהודים. במיוחד לא כשמדובר בתפוצות קטנות, שעולם היצירה שלהן עשיר בממדים ובתוכן, אך מטבע הדברים לא תמיד  זוכה לתהודה נרחבת.  

הדוגמה האישית שלי איננה אופיינית, כמובן, אבל היא עשויה ללמד משהו. אני אסירת תודה על כי בבית הספר התיכון ובהמשך באוניברסיטה זכיתי ללמוד ספרות טובה (עברית, ואנגלית), והדבר נתן בידי כלים להבחין לימים בקיומה של ספרות גדולה, גם על יהודים ויהדות, בארץ מוצאי ובשפתה הזרה, ולפעול כל ימיי כדי לתרגם לעברית  את אשר כתבו   טובי הסופרים בארצות יוגוסלביה לשעבר, שהשכילו לשלב ביצירותיהם את גורל היהודים הן בייחודו והן כחלק בלתי נפרד מגורל הארץ ההיא ובני עמה.

 כל ישראלי שמתעניין בעברם ובנכסי תרבותם  של בני עמו בארץ מוצאם של הוריו מוזמן להתעניין באוצרות אלה, לעסוק בהם ולהביאם לידיעת הרבים בעברית, לשלב כמיטב יכולתו את מורשתם בארץ מוצאו בתרבות ישראל, המשותפת לכולנו. היטיבה לתאר ד"ר אמינוף כיצד כבר כיום בתרבות ובפולקלור קיים שילוב של יסודות אמנות ופולקלור מגלויות שונות ומתרבויותיהן. 

זר לרוחי שיח רווי שנאה ("לא התאבלתי על קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך"). מה בעצם הכאב הבא לידי ביטוי בשירו של רועי חסן?  על שהצעירים ה"מזרחיים" הם כפי ששירו מתאר אותם לכאורה מבעד לעיניה של "מדינת אשכנז", אשר  כיוון שמנעה מהם להתפתח  הם הידרדרו מרוב ייאוש לפשע, אלימות וסמים, או על הדימוי שלהם ככאלה, כדימוי כוזב שהתרבות ה"אשכנזית" הדביקה להם? 

אף שהשיר "במדינת אשכנז" מבטא כאב כן ואמיתי שקוראה כמוני אינה אדישה אליו, הרי האופן שבו הוא בא לידי ביטוי על ידי בעיטה ביוצרים מהזן של קניוק וזך – הוא בשיר זה  ביטוי לשנאה שאינה מובילה לשום מקום שטוב להימצא בו. באשר לעבר יש לזכור כי בארץ הגירה כשלנו כולם סבלו, כל אחד בדרכו, עד שנמצאו לעולה החדש תנאי מחיה סבירים.  כיום הפנים צריכים לפנות אל העתיד, המאמצים חייבים להיות מרוכזים בהקניית הזדמנות שווה לכל ילד ללמוד ולהתפתח, בהשקעה מרבית בחינוך  המשלב מדעים עם המיטב שבמורשת כל התפוצות.   

בכיינות בשם כבוד ה"מזרחיות" שקופחה,  אשר נתלית ב"ספרדיות", אינה מכבדת את המתבכיינים – זה בעיניי זיוף הגובל בתועבה, מה גם שהוא מנוצל באופן ציני מבחינה פוליטית. הלא גם ה"מזרחים" שהצליחו – ורבים הצליחו! – יודעים בלב ליבם כי זה הודות לעידוד בית ההורים, לאישיות חזקה, גם לכישרון, למאמץ, לכושר לדבוק במשימה ולחפש  במצבים קשים פתרונות יצירתיים, ולא בזכות  "אפלייה מתקנת", שספק אם יש לה בסיס, ושבהמלצות ועדת ביטון מגיעה למחוזות מופרכים. באחד ממכתבי הקוראים שפורסמו באחרונה בעיתון "הארץ" מופיעה שורה ארוכה ומפוארת של שמות סופרים מעדות המזרח הכלולים כיום בתכנית לבתי הספר, אז על מה בעצם אנחנו מדברים?

 אסיים בזיכרון אישי קטן: זכור לי איך בהיותי ילדה בקיבוץ בשנות הארבעים למאה שעברה היינו שומעים בשבת בצהריים בחדר התרבות ברדיו שירים עבריים, וכמה אהבתי את "החמור הקטן בלעם" ששרה שושנה דמארי. עד היום השיר הזה הוא לי דרישת שלום רחוקה ורבת השראה וחן מתרבות יהודית כה רחוקה מזו שאני הגעתי ממנה.  השיר הזה – וכמוהו רבים אחרים, מכל הגלויות – נחרת בלב ובזיכרון  מפני שנכתב והושר בחן, בהומור ובחיבה. זו הדרך לטעת אוצרות תרבות בלב  הישראליות  בת זמננו.

אהוד: את השיר "מרים בת ניסים", ששרה הזמרת האשכנזייה שושנה דמארי, ובו השורה החוזרת "החמור הקטן בלעם" – כתב המשורר התימני נתן אלתרמן והלחין התימני משה וילנסקי.

 ובאשר לרועי חסן, הוא – מלהשתין עלינו, עושה ויעשה קריירה מפוארת ויזכה בפרסים אשר סופרים נידחים כמונו, למשל – לא יכולים אפילו לחלום עליהם.

אכן, רגשות אשמה של "אשכנזים"-סכלים יחד עם שיטות "אפלייה מתקנת" לקידום כסילים וכסילוֹת – מגדלים אצלנו בעזרת התקשורת גרפומנים למופת עלובי נפש על חשבוננו. אל תתפלאו אם יום אחד יוענק לחסן פרס ישראל בשירה עברית!

* * *

מנחם רהט

עשרות אלאורים

צה"ל בשלו: אף שרוב הציבור מסתייג ממשפט הראווה של סמל אלאור אזריה, תימשך המדיניות הטהרנית של הפרקליטות הצבאית, לאחר שבאחד ממוקדיה הבכירים, הוצב משפטן המזוהה עם השמאל הקיצוני, שוחר זכויות הטרוריסטים

משפט הראווה שמתנהל נגד סמל אלאור אזריה, אשר זוהם מראשיתו ע"י סר ביטחון שסרח, מעורר זעם מובן בקרב הציבור הרחב. סקרים שונים מאשרים שהרוב סולד ממסע הרדיפה הבלתי נתפס. אפילו אתר השמאל  YNET הודה השבוע, שבמישאל בקרב קוראים מזדמנים, בהשתתפות 16,000 איש, אמרו 77% שאזריה נרדף ע"י המערכת הצבאית.

חדשות הרעות הן, שאם עד עכשיו היה לנו אזריה אחד מאז קום המדינה, מפני שהיתה הבנה שמי שמחסל רוצח פעיל אינו עבריין, בוודאי לא רוצח, הנה מעכשיו יהיו לנו הרבה אלאורים בחודש. מפני שמבלי שאיש הבחין בכך, נבחר מתחת לרדאר איש שמאל רדיקלי, ד"ר ערן שמיר-בורר, לתפקיד ראש מחלקת דין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית. משמאל לו נמצא רק גדעון לוי.

מינויו של ד"ר ערן שמיר-בורר (להלן עש"ב), לראשות הגוף האחראי להטמעת המשפט הבינ"ל ודיני מלחמה בצה"ל, הוא מהלך נוסף במסע לעקירת המוטיבציה מחיילינו. אבל בניגוד לחיטוט המכוער בעברו האזרחי של הרב אייל קרים, שנאלץ להסביר דברים מלפני 13 שנה, איש לא בדק את השקפת העולם המשפטית ('אלמנטרי,' אמר שרלוק הולמס) של עש"ב. היחיד שבדק ונחרד, היה העיתונאי החוקר עקיבא ביגמן, שפירסם מימצאיו המבהילים באתר 'מידה'.

"מדובר בחדשות רעות מאוד לצה"ל," אומר ביגמן ומצביע על מאמר שפירסם עש"ב ב-2007 ב-Emory International Law Review, בו הוא מתפלמס עם הפרשנות המקובלת בארה"ב למשפט הבינ"ל בנוגע להפעלת מיתקן המעצר לטרוריסטים בגואנטנמו. באותו מאמר שולל עש"ב את עמדת ביהמ"ש העליון האמריקני, שקבע כי אמנת ז'נבה השלישית, שעוסקת בזכויות שבויים, איננה חלה על טרוריסטים. רוב מוחלט בקרב המשפטנים האמריקנים ואנשי הממשל, אימצו עמדה זו. אבל עש"ב טען בניתוח ארוך ומפולפל, שהאמריקאים לא הבינו את הפסיקה, והמסקנה ממנה הפוכה: יש להחיל חלקים נרחבים מהאמנה על טרוריסטים!  

ביגמן: "הוא מעלה את האפשרות – מבלי להסביר זאת באופן מפורט – שמכיוון שהטרוריסטים אינם חתומים על ההסכמים ההדדיים של ז'נבה, עליהם להיות מוגנים באמצעות מערכת כללים אחרת, שהוא מכנה 'קטגוריה שלישית של עימות מזויין', שתיושם ע"י הדמוקרטיות באופן חד-צדדי. במילים אחרות: המערב צריך להגביל את עצמו באופן וולונטרי במלחמה בטרור (...) בשם התיאוריה הזו פסל השופט ברק סיכולים ממוקדים, נוהל שכן, הריסת בתי מחבלים, וכן הלאה (...) סימן רע לבאות."

עש"ב מסכם מאמרו בתלונה צדקנית על מדיניות ממשל בוש, שסירב להחיל את כללי אמנת ז'נבה במאבק באלקאעידה: "למרות כל ההתפתחויות, הממשל לא פטור מאחריות מוסרית זו." הבנתם את זה? לדעת עש"ב גם החמאסניקים והדאע"ש'יסטים והחיזבאללונים, ראויים להגנת החוק במלחמתם הבלתי חוקית נגד האנושות.

בהערת שוליים למאמרו, מוסיף עש"ב, שהמסקנות העולות ממנו, עשויות להיות רלוונטיות גם לעימות של ישראל מול חיזבאללה. ביגמן: "מה שהממשל האמריקני לא עשה עם טרוריסטים מאלקאעידה, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון הפדרלי, יעשה ראש דבל"א הישראלי עם חיזבאללה. אור לגויים ממש."

ביגמן חשף ראיון שהעניק עש"ב ל"מעריב" ב-2012, ממנו עולה שלדעתו החוק הבינ"ל ומיגבלותיו אינם רק אילוצים חיצוניים כבדים שכובלים את ידי צה"ל, אלא מערכת ערכים מוסרית שעל צה"ל לאמץ מלכתחילה. "לנו כמדינה יש ‫אינטרס לשמור על המשפט הבינ"ל. בראש ‫ובראשונה כי ישראל היא מדינה שומרת חוק, וכי ‫צה"ל הוא צבא ערכי במדינה דמוקרטית," אומר שם עש"ב.

מסקנה: לא הניצחון עיקר, ולא הכרעת האוייב, אלא 'הרמה המוסרית'. וגם לחלאות המין האנושי, יש זכויות. העיקר היא הטהרנות הצדקנית, ויעלה בדם כמה שיעלה. עש"ב ושמאלניו לא מעוניינים לתת לצה"ל לנצח, אלא להפוך אותו לצבא 'מוסרי' יותר. האם האימהות ששולחות ילדיהן לצה"ל, יודעות את זה?

זאת ועוד: עש"ב רואה במשפטנים הצבאיים סמכות עליונה, הגוברת אפילו על זו של המפקד הקרבי. כך הסביר בתדריך שעיקריו פורסמו ב-Ynet: "כאשר עו"ד נותן חוות דעת – היא קובעת. אם עו"ד אומר שזו לא מטרה חוקית, ואומר שאין מטרה, המפקד לא יכול לבצע את התקיפה, ואי אפשר לערער עליו."

לאמור: אף שעל פי כל תורות הלחימה, מוטלת האחריות לניצחון בקרב, תוך מינימום נפגעים לכוחותינו, ומקסימום לאוייב – על המפקד הקרבי, מציב עש"ב את עליונות החונטה המשפטית מעל ליעד העליון של צה"ל, לנצח את האוייב. מעתה יימצאו משפטן בכל טנק, עו"ד בכל מחלקה, פרקליט בכל פלוגה, קטיגור בכל גדוד. בימי כהונתו של עש"ב, תהיינה שתי ידי המפקדים בשטח קשורות מאחורי הגב. ובלבד שטרוריסטים לא ייפגעו, חלילה.

 כך שעם פרקליטות צבאית יותר אקטיביסטית, יותר מוסרנית, יותר טהרנית, יהיו הרבה אלאורים בכל חודש.

אילו היתה זו מעידה חד פעמית, ניחא. אבל כשזה משתלב בגזירות להשפלת הלוחם הדתי, באילוץ חיילים להאזין למרצה ל'יהדות חילונית': "מגילת אסתר היא הזויה, משוקצת ואיומה," ומרדכי היהודי היה "פוליטיקאי נבוב וקטן." ובהעסקת אירגון השמאל בינ"ה שסמנכ"לו ניר ברוידא טען עכשיו (28.7.16) ש"מלחמת מדיין היתה השתוללות חסרת מוסר של ישראל" – כי אז קשה להימלט מהתחושה שמתנהל כאן מסע אנטי יהודי מתוזמן.

וכל האיוולת הנוראה הזו מתרחשת בימי שלטונה של הממשלה הכי ימנית בישראל, שמתַּפקֵדֶת כממשלת השמאל הכי רדיקלי. מצד שני, קשה לבוא בטענות: נתניהו עסוק בירי בתוך הנגמ"ש, בהקפאת הבנייה, במימון החמאס, בבניית מדינה פלשתינית, בהשתלטות על השידור הציבורי ובציד 'עיתונאים מפד"ל'ניקים'. בנט עסוק בלהתחנף לערביי ישראל. וליברמן מגבה את הגזירות נגד השקפות וסמלים יהודיים בצה"ל. כשהם כל כך עסוקים, לא פלא שמתגנב להם מתחת לרדאר מינוי מסוייט, שעוד נצטער עליו ימים רבים.

* * *

אורי הייטנר

1. מלחמות במבחן התוצאה

בשבועות האחרונים פירסמתי מאמרים במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה ובמלאת שנתיים למלחמת "צוק איתן". במאמרים אלה, המסר שלי היה שונה לגמרי מרוב המאמרים שעסקו באותם נושאים. אני הצגתי את שתי המלחמות הללו כניצחון ישראלי, זאת בניגוד לדעה הרווחת, על פיה המלחמות הללו הן כישלון.

מה הגורם לפער? האם איני רואה את הכשלים עליהם מצביעים רוב הכותבים והדוברים? אני בהחלט רואה אותם ומודע להם ומסכים עם חלק ניכר מדברי הביקורת. אלא שהמדד שלי שונה כנראה משל מרבית הכותבים. אני בוחן את המלחמות, בראש ובראשונה, על פי מבחן התוצאה.

במלחמת לבנון השנייה, מבחן התוצאה הוא חד משמעי – עשר שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. לאורך ארבעים השנים שקדמו למלחמה, ניסינו הכול – מבצעים ומלחמות, הסכמים ונסיגות, ודבר לא עזר. מלחמת לבנון השנייה השיגה את ההישג הזה. עשר שנות שקט הן הישג אדיר. הטוענים שהסיבה לשקט היא מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה, מתעלמים מן העובדה שהמעורבות הזו החלה שש שנים אחרי המלחמה שהיו שנות שקט מוחלט, ומן העובדה שהגבול עם לבנון לא שקט יום אחד גם בזמן מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים.

אין להתעלם בשום פנים ואופן מהכשלים שהיו במלחמה, בכל הדרגים. בקבלת ההחלטות, בדרך המדיני, בדרג הפיקוד העליון של צה"ל, בדרכי הפיקוד הטקטי, בניהול הצבאי, האזרחי והמוניציפלי של העורף. אין להתעלם מהשגיאות הקשות, מחוסר ההחלטיות בנוגע למהלך היבשתי, מבירבור יחידות שלמות של צה"ל ללא מטרה ברורה וללא יעדים מובהקים. אסור להתעלם מהם וחובה להפיק מהם לקחים, כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה. אולם לא פחות חשוב ללמוד מן ההצלחות. כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה, חובה לתחקר את הגורמים לכך שבמלחמה זו הצלחנו במקום שבו נכשלנו במשך ארבעה עשורים.

באשר ל"צוק איתן", אין עדיין פרספקטיבה רחבה כל כך כדי לראות בה ניצחון. ובכל זאת, אף שהיא לא הביאה לשקט מוחלט, היא יצרה מציאות חדשה, שונה לגמרי מזו שידע גבולנו עם עזה ב-14 השנים שקדמו לה. באותן שנים ניסינו מבצעים ותגובות, הסכמים, נסיגות ועקירת יישובים, ודבר לא עזר. רצועת עזה הפכה לקן שיגור רקטות יומיומי על האוכלוסייה האזרחית בדרום. פשע מלחמה מתמשך, שלא מצאנו לו פתרון. שני מבצעים שנערכו לאחר מלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", לא השיגו את התוצאות הרצויות. מלחמת "צוק איתן" השיגה אותן. הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים של היישובים בנגב המערבי והישראלים הרבים הנוהרים לבנות בהם את בתיהם, הם תמונת הניצחון של המערכה.

גם כאן, חובה ללמוד את הכשלים והטעויות כדי להפיק מהם לקחים, אך לא פחות חשוב להפיק לקחים מן ההצלחה.

הכשל העיקרי של שתי המלחמות, הוא משכן הארוך, תוך המשך ירי טילים לעבר ישראל עד היום האחרון. האתגר הגדול של צה"ל, בהיערכותו למלחמה הבאה, הוא למצוא את הדרך לקצר באופן משמעותי את המערכה ולהביא להכרעה מהירה יותר.

את הפקת הלקחים הזאת אין לעשות בוועדות חקירה משפטיות, שאין להן כל ערך מקצועי, והן הופכות לטריבונל לחיפוש "אשמים". גם מבקר המדינה אינו סמכות מקצועית לחקירה כזאת. את התחקירים הללו צה"ל צריך לבצע, בשילוב של מומחים ואנשי מקצוע חיצוניים, כמו מפקדי צה"ל בעבר ואנשי אקדמיה רלוונטיים.

אני משוכנע שתחקירים כאלו נעשו, ואם הם לא נעשו – הדבר חמור מאוד. אך מן הראוי שהפקת הלקחים תהיה מנותקת מן המריבות הפוליטיות, שהמוטיבציה והאג'נדה שמאחוריהן אינה עניינית.

אהוד: ומגיעה תודה גדולה לפושע המושחת בעיניך, אהוד אולמרט, שאינך חדל להשמיץ אותו וממש מתענג על כך [אמנם ציינת לאחרונה את חלקו החיובי במלחמת לבנון השנייה], ומגיעה תודה גדולה לרמטכ"ל של אז דן חלוץ ולטייסי חיל האוויר שלנו, שהכריעו את המערכה בהפצצת רובע דאחייה של החיזבאללה בבירות, ובזכותם יש לנו שקט כבר עשר שנים. אבל כנראה כואב לך הלב להזכיר אנשים שראויים לתודה הגדולה מצידנו. אני לעומתך לא איבדתי את האמון בהם אפילו יום אחד, ואני רואה כשערורייה וכטירוף מערכות את כליאתו של אולמרט במעשיהו. 

2. צרור הערות 3.8.16

* בלון ניסוי – מי שמאמין שנתניהו אינו עומד מאחורי הצעת החוק של ח"כ ביטן לסגור את תאגיד השידור הציבורי – שיקום. זה בלון ניסוי. אם נתניהו יראה שיש סיכוי להצעה – הוא ידחוף אותה בגלוי. אם יראה שאין לה סיכוי, היא תתמסמס, בלי להשאיר את טביעות אצבעותיו.

מלכתחילה חשבתי שיש לשמור על רשות השידור, אולם היום, אחרי שנדחקה לחולשת גסיסה, יש לפעול במלוא העוצמה להבטיח את הקמתו של תאגיד השידור הציבורי בהקדם, כדי לא להרוג לגמרי את השידור הציבורי בישראל. כל הכבוד לשרים כחלון ובנט שהצליחו בקרב הבלימה נגד המזימה. אך המערכה עוד לא תמה.

* ארדואניזציה – "מה שווה תאגיד השידור הציבורי, אם אנחנו לא שולטים בו?" דרכה של מירי רגב היא ניסיון ליצור ארדואניזציה של הדמוקרטיה הישראלית. הסתייגותו הרפה של נתניהו מדבריה, היא מתן לגיטימציה להתלהמותה.

* תפיסה שלטונית עקומה – "מה שווה תאגיד השידור הציבורי, אם אנחנו לא שולטים בו?" אמרה מירי רגב בהבלחה פופוליסטית סוחטת טוקבקי תמיכה של הימננים.

נזכרתי בנשיא קנדי, שבתגובה על ביקורת על כך שמינה את אחיו, רוברט קנדי, לתובע הכללי, אמר: "מה שווה להיות נשיא ארה"ב, אם אינך יכול אפילו למנות את אחיך לתובע הכללי?"

טוב, לא ניסחף, מירי רגב אינה קנדי... אבל זו אותה תפיסה שלטונית עקומה.

* שומרת הסף – יישר כוחה של גילה גמליאל, היחידה שהעזה להוקיע את ההשתלחות בשידור הציבורי. גילה גמליאל מגלה שוב ושוב אומץ לב ציבורי ואינה מתקרנפת כשאר חבריה להנהגת הליכוד. היא שומרת הסף של המסורת הליברלית בתנועת הליכוד. מעניין מתי נתניהו יראה לה את הדרך החוצה.

* כה אמר בגין – "לא נבחרנו לשלוט, נבחרנו לשרת," נהג לומר ראש הממשלה בגין. לעיתים אמר זאת במשחק המילים הבא: "לא נבחרנו לרֶשֶׁת – נבחרנו לשרת," לידיעת שרת התרבות.

* הבחירה של אזריה – התכתובת של בני משפחת אזריה בעת מלחמת "צוק איתן", זמן קצר טרם גיוסו של אלאור לצה"ל, מעידה על השקפת עולמו. מדובר באדם שחונך על האידיאולוגיה הכהניסטית המתמצת במילים: "מוות לערבים".

בשעת מבחן, כשהיה עליו לבחור בין פקודות צה"ל וערכי צה"ל לבין האידיאולוגיה החולנית – הוא בחר מה שבחר, ועל כך הוא עומד לדין.

כשהוא והוריו כתבו שצריך להרוג את כולם, את כל הערבים, גם נשים וילדים, הם לא כתבו שצריך להרוג אותם כיוון שמתחת למעיליהם התפוחים יש אולי חגורת נפץ ו"ביבי הקוקסינל" צריך להורות להרוג את כולם כיוון שהוא "חש סכנה".

אגב, אחרי שאזריה ביצע את מעשהו גם הוא לא טען זאת, עד שסנגוריו סיפרו לו בדיעבד כי הוא פעל כך כיוון שחש סכנה.

* קייטנה כבקשתך – "מעריב" מביא בהבלטה ראיון עם אבא של חייל בגדוד של אזריה, צנחן לשעבר, המספר לעיתון שהוא "אמר לבן שלו שיעזוב את הצבא."

בתוך צנחן לשעבר ואבא של לוחם בסדיר, אני בז מעומק נשמתי לאבא הזה, שמסית את בנו לערוק מצה"ל, כאילו צה"ל הוא איזו קייטנה כבקשתך.

* ישראלים על תנאי – הסלידה שלי מדבריו של מיכאל אסרף, האב שהתראיין ב"מעריב" וסיפר שאמר לבן שלו שיעזוב את הצבא, אינה קשורה כלל למחלוקת בפרשת אזריה. זה אותו הוויכוח שלי עם המ"מ בפלוגה שלי במילואים, שחתם על מכתב הקצינים שמסרבים לשרת בשטחים (הוא הודח מן היחידה זמן קצר לפני "חומת מגן", ומעניין מה "מצפונו" העדין חש, כאשר חייל במחלקה שלו נפל בקרב בטול כרם, ממנו הוא ערק) – או עם תומכיה של תאיר קמינר.

זהו ויכוח על מהות הישראליות שלנו. האם אנו ישראלים על תנאי? הישראליות שלנו מותנית בכך שהדברים ייעשו בדיוק כפי שאנחנו רוצים? תמיד היו משתמטים ועריקים, גם במלחמת השחרור. ומדינת ישראל תתקיים כל עוד יהיו בה מספיק "פראיירים" גאים: ציונים אמתיים, שאינם ישראלים על תנאי, אינם אזרחים על תנאי ואינם חיילים על תנאי; אלה שתמיד יסחבו את האלונקה, גם כשמימינם ומשמאלם יהיו עריקים, בתירוצים נבובים אלה או אחרים.

* תרגיל עוקץ – היו לי לאחרונה התכתשויות רבות בפייסבוק עם תומכי אזריה, בעקבות פוסטים רבים שהעליתי בנושא. אדם אחד, ממש איני זוכר מי, כתב נגדי דברים מאוד חריפים. עניין אותי לדעת מיהו, ונכנסתי לדף שלו. בביקורי אצלו, נקלעתי לקרב קשה עם אנשי ימין קיצוני, שממש התלהמו. התווכחתי אותם, ובאיזשהו שלב כתבתי באירוניה משהו כמו "כמובן, צריך להרוג את כל הערבים. הרי כולם יכולים לשאת חגורת נפץ" או משהו כזה. כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה מפייסבוק שהוגשה נגדי תלונה על המסר הזה שהעברתי (מבינים? אני... שצריך להרוג את הערבים...) ולכן אני מושעה ל-24 שעות מפייסבוק ונחסמתי לכל דבר אקטיבי – תגובה, לייק וכו'. כן נאמר לי, שאם זה יחזור על עצמו, איחסם לצמיתות.

בקיצור, מישהו עשה לי תרגיל עוקץ.

* נגד החינוך – הממשלה החליטה שמעונות היום יהיו באחריות משרד הרווחה ולא באחריות משרד החינוך. משמעות ההחלטה, היא שבעיני הממשלה הילדים עד גיל שלוש אינם זקוקים לחינוך, אלא לבייביסיטר. זאת, למרות שגיל זה קריטי לחינוך הילד. החלטה אבסורדית ותמוהה.

* יהודי דתילוני – עולם ההתחדשות היהודית ישראלית איבד היום את אחד מעמודי התווך שלו, המורה, הדרשן והמשורר בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנפטר מדום לב בגיל 65.

איש רוח מקורי, יצירתי מאוד, שחשב מחוץ לכל קופסה והעמיד דורות של תלמידים.

את השיר הבא כתב בארי לעלונטור – עלון מדרשת השילוב בנטור.

אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין לבין מוכֵר ונמכר בשוּקֵי הימים / מחפש ניחומים / בזרועות השכל הישר / בחיק האֶפשר / עוטה אדרת אליהו / אך שוקע בנבואת הַפּוּךְ הרך / בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בבקריו? / הוא יצחק והוא אברהם והוא שני נעריו / הוא אשת לוט ודבורה ודוד ומשה וצדקיהו והבית אשר נחרב / הוא האור של היום הראשון / הוא ירדן והוא פישון / עיבל וגריזים / אתון בלעם וגְדי עִזים / כל הדורות מתנקזים / אל תוכו / בבואו ובבורחו / חציו מקולל וחציו מבורך / והכל בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בגילו? / מה הֵמה בשבילו / אוצרות גנוזים, ירושת אימהות ואבות / שטרות ישנים, בלויי-מגע, ממורטטים / והוא הרי כל כך צעיר, מלך אסור ברהטים / זה עתה הגיח ממחילות שפינוזה וקאנט / וכבר הוא כאן / מידאס לא-מידתי / ממיר את השטר הדתי / בעובר לסוחר מעודכן / כל מקום בו תדרוך כף רגלו / לוֹ יהיה / או לא / חושק בכל, מפתֵח יכולות / מטפס אל צוקי מקרא / עושה סנפלינג אל תהומות גמרא / סיפורי חסידים עושים לו את זה / אבל יש חוזה / חתום, ברית כרותה בדם / בינו ובין בִּינת האדם / את פיתויי החירפון הוא טומן עמוק במגירה / כמו יצר ממש רע / אוזר עוז וגבורה / בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בערבו? / לא מלך הוא / גם לא ליצן חצר / איש גולה מארצו וממולדתו / מחולל פלאי-מדרש בדתו / מעלה דגי זהב בחכתו / ובו בזמן נופל ברשת חירותו / לא על חרבו / קצת כמו הנסיך הקטן / מטפח שושנה, מתיידד עם שועל / וסופו נופל על החול הרך / בעזרת השם / יתבָּרָח.

* ביד הלשון: במיידי – כותרת מישנה ב"ישראל היום": "אם יוחלט לנכות שליש והפרקליטות לא תערער – קצב ישתחרר במיידי."

מה זה "במיידי"? מיד. רק ש"מיד" היא מילה יפה, מדויקת ובעברית. "במיידי" היא מילה עילגת, מסורבלת ובצה"לית. זו חדירה של שפת רשת הקשר לסלנג הצה"לי, שלמרבה הצער מתאזרחת גם בשיח האזרחי וחודרת אף למילה הכתובה. עילגות הנסבלת ברשת הקשר הצבאי, היא בלתי נסבלת בכותרת בעיתון.

אני שמח, לפחות, על כך שכאשר כתבתי "במיידי", וורד סימן את המילה בקִוְקוּו אדום הזועק: שגיאה!

* * *

יצחק מאיר

צבוט אותי וקוט אותי

אודה לבושתי כי אני מביך את עצמי. האקלים הבלתי ייאמן בו אפשר בישראל של היום לראות חשרת עבים קודרת בשמי הדיון בעתידה של התקשורת, צריך היה להטריד עד לזעזע אותי. אחר הכול תקשורת אינו אלא מין ביטוי קיבוצי לחופש המידע, לחופש הדעה, לאמינות בדיווח, לחיסון ממורא בתחקירי עומק, בחשיפת הפתחים למרתפים בהם מסתירים נגועי נכלים את מעשיהם, לעידוד היצירה הנועזת, החדשנית, החתרנית, לשיתוף האזרח בתהליכי הבחירה של נציגיו, במעקב אחר עשיית הצדק,  הביטחון, הכלכלה והעולם הגדול. תקשורת היא מגה-נושא, והאקלים בו רוחש בוחש השיח על עתידו הקרוב והרחוק, צובר יותר איומים מאשר בשורות. והנה, לבושתי אני מוצא עצמי מוטרד לוגית, ודאי, אך התחושות המלוות אותי שצריכות היו להיגזר כשוליות, הן המטרידות אותי יותר מכל.

בלב הדאגה אני מוצא עצמי נזכר פתע במה שלא נזכרתי בו אולי כבר שבעים שנה, במשחק הילדים "צבוט אותי וקוט אותי". הודעה ממוסד שאינו פחות ממיניסטריאלי יוצאת לציבור ומאשימה כי יש שרי ישראל שיורים בתוך הנגמ"ש. עוד לא יבשה הדיו, מטפורית, על ה'צבוט אותי' הזה, וכבר יוצאת מן המלוכה הודעת 'קוט אותי' – האומרת כי יש בשרי ישראל מי שחופר מנהרות מתחת לשלטון בו הוא שותף. מיד יורד על הארץ ברד מעורב באש של 'צבוט אותי ו'קוט אותי,' בלשון נמוכה, לשון זאטוטים המתגרים אלה באלה, בדקדוק נערים, בהיגיון עוללים, ביצריות קמאית שאינה מביישת את החבורות המתנצחות במילון זילות, פוגעני, מכה ביריב לא בעמדותיו, במדבר ולא בנושא.

ואני חושב פתאום, אליטיסט שכמותי, על הפסוק "אוי לך ארץ שמלכך נער ושרייך בבוקר יאכלו," ואני נבוך כי צריך הייתי להצמיד ל'אוי' את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות והנה אני מצמיד ל'אוי' את העניין השולי הזה ששריי עתירי המוניטין מפיקים לעיניי מופע ילדותי ובמקום לחשוש שמא הם עושים משהו שאינו הולם את רצינות הנושא – אני חש כאילו משחק הילדים הזה הוא הוא הנושא.

לא טוב לי.

לו למצער הייתי חושש כי מה שצריך לעורר דאגה הוא שבידי כאלה מופקדים מערכות ההחלטות על חיים ומוות, על קידמה ועל נכשלות, על כבוד הבריות ועל בריאות הציבור ועוד ועוד – נוחמתי, אבל איני מוצא בי שזה מה שמדאיג אותי  או מצדיק את דאגתי. לא, מה שמדאיג אותי לבושתי היא העובדה שאיש לא מתבייש ממני עוד, לא ממני  אישית, אלא ממני במשמע של ממנו, מן הציבור הגדול והנהדר של הארץ הזאת. אם לא מתביישים כך לנהל  את המשחק הילדותי בעליל הזה, או אז, מה שמפחיד אותי הוא שאנו כנראה לא נחשבים עוד. לא שאבדה הבושה. זה ברור. מה שכואב כנראה יותר הוא שסמכותנו כציבור, נוכחותנו כחברה, אבדו. בעיניהם, והם מולכים...

02.08.2016

* * *

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

יוצר בבית קפה

כְּשֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם הַמּוּזָה

גַּם הַיְפֵהפִיָּה בַּשֻּׁלְחָן שֶׁלְּיָדוֹ

לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתוֹ.

*

אָמַר הַסּוֹפֵר אֲנִי מְשַׁנֶּה,

מָה זֶה מְשַׁנֶּה?

אֲנִי מְרַמֶּה

וְזֶה לֹא נִרְאֶה;

זֶה אֵינוֹ זֶה

וְהַהוּא לֹא הַהוּא

אֲבָל תָּמִיד חוֹתֵר

אֶל הָאֱמֶת.

זוג בִּדְעִיכָה

הוּא הֵחֵל לְהִתְעַיֵּף

הִיא הִתְחִילָה לְזַיֵּף.

זוג רגליים

לַחֲרֵדִי וְלַחִלּוֹנִי שֶׁיָּשְׁבוּ זֶה לְצַד זֶה

מוּל הָאִשָּׁה הַנָּאָה בָּאוֹטוֹבּוּס

הָיְתָה אוֹתָהּ נְקֻדַּת מַבָּט.

*

אֲפִלּוּ בְּבָתֵּי אָבוֹת עֲדַיִן

יָד אֲבוּדָה מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר שַׁד

וְשַׁד נָפוּל מְחַפֵּשׂ תְּמִיכָה שֶׁל יָד.

*

הוּא הִזִּיעַ וְהִזִּיעַ

הִתְאַמֵּץ הוּא לְהַגִּיעַ.

וּכְשֶׁזֶּה סוֹף סוֹף אֵרַע

הוּא נִרְגָּע –

עַד

לַפַּעַם

הַבָּאָה.

חיזור בבית קפה

הוּא אוֹחֵז בְּיָדָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת,

דִּבְרֵי אַהֲבָה בְּאָזְנֶיהָ פּוֹלֵט

וּמְצַיֵּר לִשְׁנֵיהֶם עָתִיד וָרֹד –

וְאָז מְצַלְצֵל הַנַּיָּד

וְקוֹל מֵעוֹלָם אַחֵר

מַזְכִּיר לוֹ לִקְנוֹת בֵּין הַשְּׁאָר

גַּם נְיָר טוּאָלֵט וָרֹד.

וּכְשֶׁהוּא נִזְכַּר בַּמֶּה מְדֻבָּר

הוּא עוֹנֶה בְּתִעוּב: "כֵּן כֵּן" וְנִסְגָּר.

*

רוֹעֵד וּמוֹעֵד הִתְיַשֵּׁב יָשִׁישׁ

עַל מַקְלוֹ וְסַלּוֹ עַל הַבַּאר

עַל קָפֶה וְעוּגָה שֶׁהַבַּארְמֶן

לְמַעֲנוֹ בָּצַע כְּמוֹ לְתִינוֹק

וְהַקָּשִׁישׁ כִּלָּה בְּתַאֲוָה.

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אָחַז בְּעִתּוֹן

וְעָבַר עַל הַכּוֹתָרוֹת,

אַחַר יָרַד מִמְּרוֹם מוֹשָׁבוֹ

אֶל קַרְקַע הַמְּצִיאוּת,

חָזַר וְנָטַל סַלּוֹ וּמַקְלוֹ

וְדִדָּה לְעֵבֶר הַפֶּתַח.

עַל הַשְּׁחִיטָה (זַעֲקַת הַפָּרָה)

אֱלֹהִים, חָשְׁבָה הַפָּרָה,

אֵיזֶה מַסָּע זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?!

אֲנִי מַעֲדִיפָה אֶת הַמַּצָּע בָּרֶפֶת,

אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה לֹא אָחוּ

אֲבָל אֶפְשָׁר לִרְבֹּץ בַּבֹּץ.

יֵשׁ פֹּה פָּחוֹת שֶׁקֶט

אֲפִלּוּ מֵאֲשֶׁר בָּרֶפֶת

וְאֵין אֲפִלּוּ שֹׁקֶת!

צָפוּף פֹּה לְהַחְרִיד.

מֵילָא אִם זֶה הָיָה מַסַּע-שַׁיִט,

אָז אֲנִי נִפְרֶדֶת לְיוֹם-יוֹמַיִם מֵהַ"שִּׁיט"

אַךְ אִם כְּבָר אֳנִיָּה – אָז שֶׁתִּהְיֶה זוֹ אֳנִיָּה מַמָּשִׁית.

אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים, תְּסַבֵּר אֶת אָזְנִי הַלֹּא-שׁוֹמַעַת מֵרֹב גְּעִיּוֹת

אֵיזֶה מִין מַסָּע זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת!

* * *

באבל על מותו של בארי צימרמן

משורר ואיש המעלה

1951-2016

חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד

מבניה היותר טובים של הארץ הזאת

* * *

בארי צימרמן

רבותיי נברך

זכור את קֶצֶב החצב

"דור הציונים של שתי העליות הראשונות," כתבה המשוררת אסתר ראב במכתב למערכת "אמות" (1962), "היה גַּל, שלֵב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמסתורין שבה, שלח אותו הנה," ומכאן עולה, היא מוסיפה, ש"אין אנו," יורשיהם וממשיכיהם של החלוצים, "מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נדמה לי שהם שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה."

לחצב, שמעתי פעם במו אוזניי את עזריה אלון מסביר, יש אורך רוח וטונות של סבלנות, מה שמאפשר לו לשלוף את עליו כבר בחורף ואת פרחיו רק בסוף הקיץ. לכן, צריך אדם לומר לעצמו, כשנחמץ ליבו נוכח המתרחש מול עיניו: זכור את קֶצֶב החצב. זכור את הסוכה המתפוקקת של ילדותך, את הקציצה הקרה שהמתינה בצלחת, את קישוטי הנייר הצבעוניים, את פסוקי התנ"ך ששטו באוויר כמו דגי זהב כחושים, מחפשים בקציצות פירורי לחם לבולעם. זכור את ענפי הדקל, את כפות התמרים, את הריח הממכר של ענפי איקליפטוס טריים. משהו מכל אלה נשאר, משהו עבר. משהו בסלע הנשמה נחצב. זכור את החצב.

ראה את מצהלות ההבל, את העמדות הפנים, את רכיבי הפחד בתוך היחד, את הוויתור לפחוּת, את נסיגות הנפש. ראה את נינות החלוצות וניני החלוצים עושים פניות פרסה. קח אוויר. אל תיכנע לתעתועי היודעים, למגדירי המצב. זכור את קצב החצב.

תוּר אחרי כפופי הגֵו וישרֵי הלֵב, איש איש במקומו, אישה אישה במקומה, מי שלא עסוקים בהגדרתו המנמיכה של האחר אלא מעיזים "להיות לב האומה," – "מרגישים את האורגניות שבקום המדינה" ומתעקשים לארוג את חייהם הלאומים והפרטיים בחוטי שתִי של אנושיות ואוניברסליות ובחוטי ערב של פתיחות ובסובלנות. אל תתייאש ממי שכבתה אִשו, נקרעו חוטיו. זכור את קצב החצב.

בניגוד לנאמר בשיר המעצבן, לא נכון ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה." וטוב שכך. עם אחר, תרבות אחרת, עדה אחרת, לשון אחרת – כולם מאתגרים, מעמידים במיבחן, משקללים זכויות וחובות. ובחרת בחיים, ובחרת בחיים, ובחרת בחיים. זה הצו.

וזכור את החצב.

פורסם לראשונה ב"הזמן הירוק", 24.9.15, ובמכתב העיתי 1082 מיום 1.10.15.

* * *

תקוה וינשטוק

מסעדת ויקטור תייר ומרגרט

 על המסעדה "ויקטור תייר ומרגרט" ביפו שמעתי עוד לפני עשרות שנים. פעם היתה מקובלת מאוד. כיום ודאי זוכרים אותה בעיקר הוותיקים. לי לא הזדמן לבקר במקום ואף לא ידעתי היכן רציף העלייה השנייה בו היא שוכנת. והנה לאחרונה, לפתע פתאום, נזכרתי במסעדת הדגים הזאת. אפילו לא הייתי בטוחה שעודה קיימת... כידוע, רוב המסעדות אצלנו אינן  מאריכות ימים. אך במודיעין קיבלתי את מיספר הטלפון של מסעדת תייר. היא קיימת.

הזמנתי שני מקומות ליום שני – בראשון סגור – באחת ושלושים בצהריים, ונעניתי ב"כן" רפה במקצת. כיום אין להשיג מקום במסעדה ראויה לשמה ללא הזמנה מראש. לא ביום ולא בלילה. דומה שאיש אינו אוכל יותר בבית. ודאי לא בחופש הגדול. בנעוריי לא היה פוליטיקלי קורקט לדבר על אוכל ומסעדות. כיום כמעט בושה לא לספר שגילינו עוד מסעדה.

[אהוד: המצב במסעדות בארץ הוא כל כך קשה עד כי התורים בפתחיהן נראים כמו לפני בתי תמחוי בשכונות העוני במדינות המוכות רעב – ויש לנו חברים שכאשר הם רעבים הם עולים על טיסה לפאריס].

מתברר שרציף העלייה השנייה נמצא ממש בלב יפו, מעל לטיילת, ליד השעון. כעת שם תוהו ובוהו בונים מחדש את הסארייה, בית הממשלה העצום שהקים המשטר העותומני ב-1896. מסעדת תייר מוצבת מול הקישלה – המשטרה ובית הכלא שבסראייה, שפעל גם בראשית ימי המדינה. בקרוב תהפוך המשטרה למלון ("סטאר" – חמשה כוכבים – של האחים נקאש), כמו הרבה מבנים בני דורו באזור, למשל "מרקט האוז" בשוק הפשפשים הסמוך.

[אהוד: את טועה. בית הסראייה אינו בניין המשטרה-לשעבר אלא הוא היה עומד ממש ממול – על כיכר השעון ביפו, שימש מרכז השלטון הטורקי, והיה מושב מוסדות הממשל העירוניים והממשלה הטורקית ששלטה בארץ ישראל. הבניין הוקם בתרומות של עשירי העיר ונכבדיה, ונחנך בשנת 1897. הוא תוכנן ונבנה על ידי המהנדס היהודי ברוך פפירמייסטר. בימי המנדט המשיך הבניין לשמש כמרכז מינהלי, אך במקביל שימש גם כמטה פעילות של ערביי יפו. פעילות זו החלה כפעילות פוליטית, אך לקראת מלחמת העצמאות התמקמה בבניין הוועדה הלאומית הערבית של יפו ששימשה כמפקדת הכוחות הערביים בעיר, וממנה הוכוונו פעילויות הירי על תל אביב. מטה הלח"י החליט לפוצץ את בניין הסראייה. ב-4 בינואר 1948 יצא חבר לח"י חכמוב, עם חבר לח"י אברהם כהן, לניסיון פיצוץ שני של הסראייה. גשם ירד והרחובות היו ריקים. הם החנו את משאית התופת מול הסראייה. הם נתבקשו על ידי שומר הבניין לפנות את המקום והבהירו לו שהם ניגשים "רק לרגע" לבית קפה סמוך. לאחר מכן הם הפעילו את פתיל ההשהיה בן שמונים השניות והתרחקו מהמקום במהירות. כשהגיעו לשדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים כיום) שמעו את הפיצוץ. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו חזרו לתל אביב וכשהגיעו לעמדות "ההגנה" שעל גבול שתי הערים, הזדהו ועברו אותן בשלום. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה. בניין הסראייה נהרס ונזק גדול נגרם לבתים סביב הכיכר. פעולה זו גרמה לדמורליזציה קשה בקרב ערביי יפו. – כל זאת מתוך ויקיפדיה].

מבעד לדלת מקושטת בסורג ברזל נכנסנו לאולם צר. אישה בשנות השישים-השבעים לחייה,  בשמלה שחורה ארוכה, שטפה את הרצפה.

"תיזהרו!" ביקשה. "הרצפה רטובה... עוד לא אחת וחצי... אבל מיד יסתדר הכול. שבו!"

"את המנקה או הבשלנית?" שאלנו.

"גם וגם," השיבה. מסתבר שזו בעלת הבית בכבודה ובעצמה, מרגרט תייר.

התיישבנו על כסאות ברזל ליד אחד מארבע השולחנות שבמקום ובהינו סביב. הכול "לשעבר". ישן. מאווררי תקרה, גריל רחב למנגל, מקרר מסחרי מכוסה שיש ועליו ספרי חשבונות, תעודה ממוסגרת – מי יודע ממתי – של מדריכי תיירות בתל אביב, צנצנות מחמצים כולל מחמצי קומקווט, גלעין אבוקדו שצמח, מזנון סבתא, הרבה דלתות. מבעד לאחת מתבשל סיר כפול.

"קוסקוס!" מסבירה בעלת המסעדה.

הכול שונה מהמסעדות האחרות. בדרך כלל חברתי ואני סולדות מהצפיפות ומשאגות המוסיקה במסעדות  – וכאן עולם הפוך: שתי אורחות בסך הכול – ודממה כבדה, כבדה מדי. 

"יש לנו גם גינה," מנסה האישה בשחור לתרץ את הריקות. "אבל כעת שם שמש ובקיץ באים אלינו בדרך כלל בערב."

עתה הבנתי לפשר השתהות הרגע בטלפון. למען האמת התחשק לשתינו להתעופף מהר מכאן אבל בחום הזה? בלי להכיר מסעדה בסביבה עוד ניפול מן הפח אל הפחת. והרי הזמנו, והאצילות מחייבת.

מרגרט הניחה לפנינו תפריטים מאורכים. הדבר הראשון שהשגחנו בו היה המחיר. לגמרי בדיסהרמוניה עם מראה המקום. סלט לשניים – 75 שקל, מנה עיקרית: דג – 120 שקל, יותר יקר מאשר במסעדה עדכנית מסודרת. מלבד הדגים – אופייניים למסעדה ליד הים – גם כמה מנות בשר: בשר בגריל, בשר כבש, כולם בתוספת קוסקוס – לרבות קוסקוס צמחוני. כל אחת 120 שקל.

אנחנו מרקיסטים. לא מרקסיסטים אלא חסידי מרק. מרק לא היה והזמנו שני סלטים ולמנה העיקרית דג. התחבטנו בין מוסר למושט ובחרנו במוסר אחד לשתינו. לא ייערב – דיינו בחצי מנה. ייערב וניוותר רעבים, נזמין עוד.

קיבלנו שפע צלוחיות סלט: דולורית עם בטטה, מטבוחה, סלק-וחצילים: חציל בגריל, חציל בטחינה, חציל אפוי, סתם חציל, וכן פיתת דקות מצופות כמון, ישר מהתנור. הסלטים היו חידוש לעומת הסלט הרגיל שלי בבוקר, וערבו מאוד לחיכי. מרעננים ופיקנטיים, חריפים אך במידה.

ואז הופיע הדג. גדול ומרשים התרווח לרוחב הצלחת, חצוי במדויק, ללא הראש. כך נחסכה מאיתנו הסצנה המביכה של מציצת הראש בנוכחות אדם נוסף. הזנב נותר שלם ושיווה למנה את המראה הדגי. רצועה של קומקווט מוחמץ-זהבי ורצועת סלק סגול השלימו את התמונה. פשוט, חד וחלק, מוסר עשוי כהלכה, ערב לחיך בלי שמות של רטבים מן ההפטרה ובלי פירוט של כל גרגיר שתיבל את המנה. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

קיבלנו קעריות מים לשטיפת ידיים וסיימנו את המלאכה – לא רק הכנת דג ,אף אכילתו היא מלאכה! ושכרה בצדה... גם חברתי גיזה, בשלנית מעולה, סברה שהדג משובח.

על הארוחה (שני סלטים, דג אחד, פיתות וכמה בקבוקי מים קרים (20 שקל) שילמנו יחד  215 שקל, פרט לתשר. יצאנו עם בטן מרוצה ועיניים מרוצות פחות.. 

עכשיו הגיע הזמן לשמוע קצת היסטוריה מקומית. "את  המסעדה פתחנו שנינו, ויקטור תייר ואני, ב-1974. הבניין בן 130 שנה." מספרת מרגרט תייר. "מסעדה בנוסח ים תיכוני. ויקטור עלה לארץ בגיל שנתיים מטוניס. אני נולדתי בפרס למשפחה קווקזית. בהתחלה זו היתה מין מסעדת פועלים ים תיכונית. באזור עמד בית ספר וויקטור הלך להורי התלמידים והציע להם תבשילים. הרבה מהמנות  במסעדה הן פרי דמיוני."

ויקטור תייר נפטר ב-1993. אלמנתו חשבה לסגור את העסק אך המשפחה השפיעה עליה. "אני אוהבת לעשות שאנשים ירגישו טוב. לכן אני פה כבר ארבעים ושתים שנים." – היא ממשיכה. ממשיכה בדרכה המיוחדת, תוך מאבק עם עיריית תל אביב שרוצה להפוך את המקום לחלק מהטיילת. למעשה המסעדה סגורה. נפתחת רק להזמנות מראש, וגם זה לא ישירות, לא אליה, אלא לטלפון של בתה.

לכל מסעדה סיפורי אלף לילה ולילה על קורותיה, על הסועדים, טעמיהם והתנהגתם, גם על מרכיבי האוכל ובעיותיהם. מאוסף הקוריוזים הגדול שחוותה בחרה תייר דווקא בסיפורים שבהם "סידרו" אותה.

פעם צילצלו והזמינו למוצאי שבת בשמונה ארוחת פאר לשבעה-עשר אורחים – שלוש מנות ועוגת גזר מיוחדת – הכל בצלחות הדורות, כוסות וגביעים מבדולח, מלצרים בכסיות לבנות. הזמנה מאין כמותה. יומיים טרחה, סידרה הכינה ובישלה כמיטב כישוריה. רק את הכנת העוגה השעתה. מוצאי שבת. שש. שבע. בשמונה נפל לה סוף סוף האסימון: פשוט מתיחה. איש לא יבוא. למזלה עוד באותו ערב הגיעה הזמנה אחרת, וכיון שאת עוגת הגזר המפוארת טרם הכינה, היו בידיה לפחות מרכיבי העוגה החדשה.

ופעם, בעודה שוטפת את רצפת המסעדה כפי שעשתה בבואנו, נכנס למסעדה קבצן והכריז: "אני רעב!"

"אמרתי לו: 'שב  רגע'," מספרת מרגרט. "העמדתי לפניו קערת סלטים, דג ופיתות. הקבצן אכל, סיים והודה שבעצם הוא מבקר גסטרונומי ואכן שידר את שבחי המסעדה בגלי צה"ל."

"יפה!" אמרתי.

"לא כל כך יפה," הגיבה. "מיד קבלתי נזיפה ממחלקת התברואה בעירייה – איך זה אני מקבלת אנשים בעודי עוסקת בניקיון."

"מתי היה עידן הזוהר של המסעדה?" אני שואלת.

"כשהיתה מרכז הפנתרים השחורים!" משיבה מרגרט.

ואז, בין רגע, בהבזק, היכתה בי התובנה: למה מכל מסעדות העיר נזכרתי לפתע דווקא עתה במסעדת תייר: "הפנתרים השחורים"! – "הלא נחמדים!" – כדברי גולדה, ראש הממשלה אז. תנועת המחאה שהסעירה את הארץ בראשית שנות השבעים. "הפנתרים"! מחאה עדתית רדיקלית גדולה, בעיקר של צעירים מהדור השני של יוצאי צפון אפריקה, רובם ממרוקו. הם היו מלאי תחושות קיפוח: "מדינת ישראל מפלה אותנו!" מדינת ישראל, היינו האשכנזים. בארצות הברית כבר רווחו תנועות דומות (שם גם מקור השם "פנתרים") – אבל בארץ היתה זו התרסה ראשונה מסוגה, מדהימה ואף מבהילה. 

הפנתרים החלו בשכונת מוסררה (מורשה) בירושלים והתמקמו ברחבי הארץ, בחיפה בוואדי סאליב. בתל אביב יפו התכנסו ראשי הפנתרים בלילות במטבח הקטן של ויקטור תייר. נוסף להיותו מסעדן היה ויקטור תייר פעיל חברתי ופוליטי ואף הקים מפלגת יחיד לנושאים החברתיים בישראל – מפלגת "עמך" שסימנה "זך". כמה פעמים ניסה לרוץ לכנסת, לא נבחר אך הפך למסעדן נודע, כשמרגרט רעייתו ממציאה תבשילים פרי דמיונה, ולא מעט מסעדנים מעתיקים את מתכוניה.

מאז חלפו כארבעים וחמש שנים. הדור השני של יוצאי צפון אפריקה –"הפנתרים השחורים" של פעם – רכש השכלה, תפס עמדות, השתלב בכל העשייה במדינה – בעיר ובכפר, במסחר ובבנייה, גם בכנסת ובממשלה, ביצירה, במדע ובאמנות. הקהל הרחב האמין כי כור ההיתוך כבר עשה את שלו ואנו עם אחד – אבל לא! מסתבר שדי בוועדה אחת מיותרת על התרבויות בישראל, ועדה שלא שיערו באיזו שנאה תתנהל ולא חשבו עד הסוף מה עלולות להיות תוצאותיה – וכל המרקם העדין של החיבור התנפץ. תמיד יימצאו אנשי ריב ומדון וקנאה המנפנפים בפערים ורק מצפים ליתד עליו יתלו את תסכוליהם.

ועדת ארז ביטון, על רקע פרשת ילדי תימן בקום המדינה, יצרה קרקע פורייה למחאה חדשה. שוב יוצאי ארצות האסלאם, בעיקר הגרעין המרוקאי, מקופחים. שוב האשכנזים על הכוונת. הג'ין העדתי פרץ מהבקבוק מחוזק יותר משהיה בשעתו. הפעם אין אלה "פנתרים", חיות פרא. הפעם זה ציבור מהסוג האינטלקטואלי כביכול. סופרים, משוררים, הוגי דעות, שדרנים, עיתונאים – צפון אפריקאים ואשכנזים גם יחד, מנהלים כאילו מלחמת תרבות – ולמעשה מלחמה כעורה, רחוקה מכל תרבות, כששני הצדדים מטילים זה בזה חיצי רעל מושחזים כאילו מדובר באוייב הנורא ביותר  – ואפילו מציעים לאוייב הזה לחזור למקום ממנו בא! 

אבל, בכלל מי הם ה"אשכנזים" כיום? רק תושבי מאה שערים ודומיהם עשויים אולי להיקרא בשם זה. בחברה החילונית כמעט שאין למצוא יותר אשכנזים "טהורים". כל עדות ישראל, על תרבויותיהם, יצירותיהם ומאכליהם – התערבבו ומתערבבים זה בזה בארץ הזאת, שתושביה הגיעו כמעט מכל קצווי תבל. דמו של מי לא נמהל בדם האשכנזים? עם מי לא באו בקשרי נישואין? האשכנזים, כמו כולנו, התחתנו עם יוצאי כל היבשות והארצות – מפרס עד קובה ומתימן עד סיביר, לרבות אין ספור "מרוקאים" וצפון אפריקאים. והעירוב רק יגבר יותר ויותר –מה שלא עושה השכל הטוב יעשה הטבע – ועדיין יש להעלות את האשכנזים על המוקד? הם הבעיה הקרדינלית של ישראל? גמרנו עם כל הצרות ופתרנו את כל הבעיות ויש המוכנים לשלום בכל מחיר עם הפלשתינים – אבל עם האשכנזים? חלילה. 

אחרי עשרות שנים כבר הספקתי לשכוח את "הפנתרים" – והנה צצה הבעייה מחדש, מחומשת בארס המילים. מילים העשויות להרוג. ואני, כמו הרבה ישראלים, האמנתי לתומי שהפצע העדתי כבר הגליד.

[אהוד: האמת שכבר אין בעייה. "הפצע העדתי" הגליד, חוץ מאשר אצל כמה "עסקני קיפוח", בהם משוררים גרפומניים שרובם משתייכים לעדת אוכלי הקטניות בפסח וחושבים להמשיך להתפרנס מהקיפוח המדומה שהם מטפחים – על חשבוננו].

אבא, תעשה עוד פעם!

הוריו של רועי בן השלוש התגרשו ורועי היה נוכח בחתונה השנייה של אביו.

        "אבא," ביקש הילד, "החגיגה יפה מאוד... תעשה אותה עוד פעם!"

מים לחתולים

"בחום הנורא שבחוץ אל תשכחו את החתולים! העמידו בחצר כלי פלסטיק ליד ברז מטפטף, על יד צינור מים מקולקל ופתחי מזגנים, וגם שימו בפינות החצר שלכם כלים מלאי מים. כך יינצלו החתולים מצמא ואתם תקיימו מצות צער בעלי חיים!"

מודעות דומות, חלקן בשגיאות לשון, חלקן בכתב יד ילדותי, מופיעות כיום בעיר על עצים וארונות חשמל, על מבנים ישנים ועמודים למיניהם – אפילו על עמוד באי תנועה – בכל מקום שניתן להצמיד אליו פתק. לעיתים צמודה מודעה כזו לצילום של חתול שאבד. תעה כנראה בדרך לחיפוש מים.

* * *

ספר חדש

בהיר וגבוה כזֶמֶר

יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות

מאת תמר וולף-מונזון

יעקב אורלנד הוא מעמודי התווך של השירה העברית במאה ה-20 ומפעלו הספרותי שזור בחיי התרבות הארץ-ישראלית למן תקופת היישוב ועד לאחר הקמת המדינה. יצירתו ענפה ומרובת-פנים, ובכללה שירה לירית, שירי זמר, מחזות, תרגומים בסוגות שונות, כתיבה לבימה הקלה וכתיבה לילדים.

תמר וולף-מונזון מסמנת בה אבני דרך ועוקבת אחר צומתי מפתח בביוגרפיה היוצרת של המשורר, מתוך קֶשֶב לתדרים השונים שבהם כתב ולשיח הפנימי שמתקיים ביניהם.

לצד תרומתו של הספר לשדה המחקר הספרותי הוא מאיר היבטים חדשים בחיים התרבותיים של תל אביב המנדטורית ובחבורות הספרותיות 'יחדיו' ו'מחברות לספרות', שבתוכן פעל אורלנד.  הספר בוחן את השפעתם של שירי הזמר על התגבשותו של האתוס הציוני בפרק הזמן שבין תקופת היישוב להקמת המדינה. דרך שירי העת והעיתון של אורלנד, שהתפרסמו בקביעות בעיתונים 'הדור' ו'חיפה העובדת' ודרך סקירת עבודתו כעורך המדור הספרותי של השבועון 'אשמֹרת' – מוארת היצירה הפיוטית והפוליטית בעיתונות ארץ ישראל בשנות החמישים. בחינת המערכונים והפזמונים שכתב אורלנד להמטאטא, ללי-לה-לו ולבמות נוספות, ומעקב אחר מחזות העם מרובי המשתתפים שכתב וביים לאירועים בעלי משמעות לאומית, מאפשרים להתחקות אחר התפתחותה של הבימה הקלה בארץ, לפני קום המדינה ולאחריה.

ספר זה הוא מונוגרפיה ראשונה מסוגה על אורלנד, שדנה בכל קורפוס יצירתו ובכלל זה יצירותיו שבכתב יד. המונוגרפיה מושתתת על חומרים ראשוניים שנאספו מארכיונו של המשורר באוניברסיטת בר אילן ומארכיונים בתחומי הזמר העברי, השירה העברית והתרבות העברית. 

פרופ' תמר וולף-מונזון מלמדת במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן ועורכת-אחראית של כתב העת 'ביקורת ופרשנות'. ספרה הקודם – 'לנגה נקודת הפלא: הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים' – ראה אור בשנת תשס"ו בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן.

הספר החדש "בהיר וגבוה כזֶמֶר" מופץ על-ידי מוסד ביאליק בטלפון: 02-6797942 וניתן לרכישה בחנויות הספרים במחיר 103 ש"ח.

לתיאום ריאיון עם המחברת פרופ' תמר וולף-מונזון, נא לפנות לנייד:

054-307-4676

דוא"ל: Tamar.Wolf-monzon@biu.ac.il

* * *

אלי מייזליש

נו? ומה עם החרם על ישראל?

ומי רוצה לזכות בפרס?

זוכרים את החרם על ישראל [שלא היה ולא נברא]? זוכרים את העיתונים ואת הטלוויזיה שכל ערב פמפמו על איזה נגן גיטרה חשמלית בשם רוג'רס שהוא מחרים אותנו ולא יבוא לנגן? שמעתם? גוי אחד מודיע לאיזה עיתונאי שהוא לא ינגן כאן. אני לא שמעתי אותו מנגן בחיים שלי. מיהו? בטהובן?  אז  כתבו. שנתיים כתבו מאז 2014. ומה קרה?

מישהו זוכר שאיזה גוי בצרפת אמר שידביקו פתק על מוצרים מההתנחלויות? או שכולם זוכרים מה עשה להם נהג משאית על הטיילת בניס, 'וִיש' אחד ו-86 הרוגים, או בכנסייה בנורמנדי: שחטו כומר בן 84. ולא רק צרפת. גם גרמניה חטפה מאיזה ילד ערבי בן 17 שהזמין 30 חברים לחגיגה בהמבורגר ורצח ופצע אותם אחד אחד כמו במשחק קט-סל. כל כדור פוגע. ככה גם בריסל. ממש כל העיר שני מיליון בעוצר, מחשש ששני חשודים מתכננים לעשות פיגוע. שימו לב: מכניסים לעוצר עיר בירה של אירופה ונאט"ו בגלל אקדח.

והם לא מתעייפים ושולחים לנו בכל יום איומים שנפנה את ההתנחלויות אחרת הם יעשו עלינו חרם. והכי מרגיז הם אלה משלנו, ואוי ואבוי אם הם באמת "משלנו", שללא ליאות מאיימים על עצמנו בעיתון הידוע שלהם שכמו לעיל – עוד דקה או חצי דקה מגיעה ארמדה לחופי הארץ ויתנו את ארצנו לערבים. אז למה הם בכל זאת הולכים להניף את דגלם באו"ם? תניפו על מגדל אייפל וזהו. ניצחתם. 

אז אם מישהו שמע או ישמע עוד פעם על חרם שיודיע לי ויזכה בפרס.

נ"ב.

כנ"ל עם "מדינה מצורעת ומדינת אפרטהייד וסוף לכיבוש ושנחזור לקווי 67'." וכנ"ל עם חברי הכנסת הערבים שאו טו טו הולכים לתבוע אותנו להאג. כן. להאג. אז כנ"ל – ויזכה בפרס.

אחד ששמו ליאור שליין

הוא אמור להגיש תוכנית בידור, יעני קומיקאי יעני מצחיקן. אבל הוא לא מצחיק. רק מביא 20 אנשים ב"קהל" שמוחים כפיים אוטומטית.

פעם ניסו הימנים לסנגר עליו שהוא 'ימני' אז שנעזוב אותו אם הוא מטפס על נתניהו, ופעם השמאלנים כועסים. למה בכלל יש ימני מצחיקן בטלוויזיה? לא מספיק הרצוג וציפי?

וכפי האמור לעיל; אם מישהו צחק ממנו [או המכוערת אורנה בנאי או עוד טמבל שישב ליד אותו שולחן ושלא זוכר את שמו] –  אז שיודיע לי ויזכה גם הוא בפרס.

ואני אומר בצער; מאז שנפטרו שייקה אופיר ודן בן אמוץ ויוסי בנאי וספי ריבלין ושני האידישאים דז'יגאן ושומאכר – הלכו גם ההומור והסטירה לעולמם. איש לא יוכל להצחיק רק עם מבטו כמו שייקה אופיר, אז באים לך כמה ליאורים וכמה שליינים לחצי שעה במוצ"ש. איך אמר אז אורי זהר במערכון" "דאס איז נישט קיינע טַרְבוּט. ניין." 

ועוד מילה על החייל

כל עם ישראל יודע מי הוא החייל היורה מחברון, רק את השם לא זוכרים אז אומרים "החייל". אבל הוא סמל, וזו דרגה נאה, אז למה לא כותבים או אומרים "הסמל". ונניח שהוא היה רב-סמל גם אז היו כותבים החייל או הרב-סמל? ונניח עוד יותר, שהיה סרן, גם אז היו אומרים "הקצין"?

אלא מאי? היות ודרגת הסמל שלו מבטאת גם מצב פיקודי, התביעה הצבאית וכל הקטגורים שלו לא רוצים ללכלך על הקצונה בצה"ל יעני. אז מורידים אותו לדרגת חייל ושלום על צה"ל ועל עם ישראל ואמרו אמן. 

בושה. כשאני מדבר עם חברים אני אומר: הסמל מחברון שחיסל מחבל. מה כל כך קשה – אייזנקוט?

כמה מכוניות חדשות יעלו על הכביש השנה?

הנה עברה מחצית השנה וכבר עלו 200 אלף מכוניות חדשות על הכביש. אז מה יהיה עד סוף השנה? חצי מיליון? על מה יסעו? על כביש הבקעה? אז לא. כביש 431 הוא ענק. אמנם רק מעין הקורא ועד [כמעט] לטרון, אבל כיף של נסיעה. חלק כמו משי. עכשיו נמתין מעט עד שיסיימו את כבישי הצפון וכלב מי שיתלונן על המדינה.

מתברר כי מי שקנה מכונית חדשה השנה, הוא אותו בכיין שיילל 'אבל המילקי בברלין יותר בזול' [גם מרצדס בחורצ'יק].

אפרופו אפרסקים השנה. שיבוא ההוא מברלין ויגיד שאפרסק גרמני יותר טעים. מי שלא אכל [או קנה] אפרסקים השנה אין לו מושג מה הפסיד. טעם גן-עדן. נופת צופים. ככה השזיפים. וכל הפירות למשל האבטיח השנה. ומה לא.

אז עכשיו מתברר כי השנה עלו כבר ארצה מארה"ב יותר מ-3000 עולים, שיא של כל הזמנים מאז הקמת המדינה. שלא לדבר על צרפת. 

עכשיו הבנתי למה אין כבר ברחובות או בשדות כלבים ערבים, רק פודלים [6000 שקל לגור].

אפרופו השפה הערבית, הנה כמה קללות ששכחנו:

אינעל דינאק.

אינעל דין דינאק.

אינעל אבוק.

אינעל אבו-אבוק.

יחראב בייתק.

יא שרמוטה.

 יא כאלב.

יא איבן איל כאלב.

אילחאס טיזי.

אילחאס טיז טיזי

שבועות:

בחיית אללה.

בחיית אבואי.

בחיית אבו-אבואי. 

וואללה איל עזין.

פניני לשון השבוע מפי ציפי לבני:

"הובן שהמנהרות הפכו להיות מפגע אסטרטגי רק בזמן המערכה." [הבנת שייקה? מי הבין?]

"כשעמדנו לשלוח חיילים פנימה חשבתי שצריך למצוא פתרון אחר שלא יצריך לשלוח את החיילים לתוך המנהרות." [חשבת או אמרת. ולמה  את אומרת רק עכשיו. [חוכמה].

"מסתבר שיש פתרונות פשוטים מאוד שלא נקטו בהם קודם. אם היתה הבנה שבעיית המנהרות היא בעיה עמוקה..." [בעייה עמוקה? כמה עומק?]

* * *

אוריה באר

מעשה ב"ציון לשבח"

רוצים לדעת איך מתנהלים העניינים במשרד החינוך והתרבות בימים אלה? אז קיראו בבקשה את הסיפור  הקטן שלי. לפני כשנה התפתיתי לשלוח את הרומן פרי עטי, "מול ההרים הסגולים", לתחרות פרס הציונות לספרות. עברו חודשים ארוכים. אין קול ואין עונה. שכחתי מהעניין כולו והתפניתי לחיי יום יום שוטפים. והנה בוקר אחד צילצל אליי מיודעי אביב עקרוני, לשעבר סגן ראש אגודת הסופרים, משורר, מבקר ספרות נודע ואיש אשכולות, ופיו בשורה:

"פתח את 'ידיעות אחרונות'. לא זכית בפרס הציונות לספרות, אך חבר השופטים מצא אותך ועוד שניים, ראויים ל'ציון  לשבח', אתה על הרומן על אילת 'מול ההרים הסגולים'."

"לא קבלתי שום מכתב המבשר לי על כך," השבתי. "מוזר, לא?"

"כן, מוזר," אישר. "צלצל, אם אתה רוצה, למאיר עוזיאל, אחד משופטי הפרס. שאל אותו מדוע לא הודיעו לך רשמית, ומה פרוש ההתעלמות הזו?"

עשיתי כדבריו. קניתי את העיתון ואף צלצלתי למאיר עוזיאל.

"כן, נכון." אישר מאיר. "ציינו אותך ועוד שניים לשבח. ואף המלצנו לתת לכם פרס כספי קטן."

 "תודה, תודה," קטעתי אותו. "מוותר על הכסף אבל למה לא שולחים מכתב קטן ובו הודעה על הציון לשבח?"

"אתה צודק במאת האחוזים," השיב לי מאיר. "אצלצל עוד היום לנאוה קנדיל, האחראית על הטיפול בפרס. אשאל אותה."

מאיר לא חזר אליי אך אני חזרתי אליו. הוא אישר שדיבר איתה ושתוך מיספר ימים יישלחו מכתבים ובהם אישור על הציון לשבח.

חלפו כשבועיים, אין קול ואין עונה ואין מכתב.

צלצלתי למאיר.

"לא יודע," השיב קצרות. "קח את מיספר הטלפון שלה והתקשר אליה."

עשיתי כדבריו.

"כן, כן," השיבה בהתנצלות. "נשלח לכם מכתבים תוך מיספר ימים. באמת תקלה שלא היתה צריכה לקרות."

חיכיתי כשבועיים. אין  קול ואין עונה ואין מכתב. שום כלום.

אני מתקשר שוב לגברת קנדיל. אין כל אפשרות להשיגה טלפונית. מצלצל למשרדה בירושלים. אין קול ואין עונה כנראה נעלמה מתחת לאדמה.

אני הטיפש לא מתייאש. מין  טיפשות שכזו. מבינים? 

בלית ברירה אני מצלצל ביום שישי. סוף סוף משיג אותה. "כן," היא מתנצלת, "הייתי חולה זמן רב. איתך הסליחה. ביום ראשון אטפל בכך. שלום."

ושוב חולפים כשלושה שבועות. אני מעז ומצלצל ביום שישי. הפעם התגובה היא רועמת וממש מפחידה:

"מה אתה מצלצל ללא הרף ומה אתה מטריד אותי? בסך הכול במה מדובר? לא זכית בכלום. כן כלום. אז מה אתה עושה מזה עניין גדול? סתם ציון לשבח. אפילו לא פרס. אפילו לא."

ההרעשה הכבדה נמשכה. עוד דקה ארוכה. ובסיומה: "טוב. יטופל."

יותר לא התקשרתי.

עברו כבר שבעה חודשים. זה עדיין בטיפול. אז מה דעתכם? ניהול עניינים לתפארת. לא כן?

אהוד: אני נהנה מאוד לקרוא את הספרים שלך, ואולי זה חשוב לא פחות מהציון לשבח מטעם המשרד של סרת התרבות שלנו שמבינה בתרבות כמו חמור במרק פירות. סליחה, אתון. ואני מתנצל בפני האתונות אם פגעתי בכבודן.

* * *

עמנואל הרוסי

א. ניקולאי ק.

פרק ראשון מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

   בין חבריי למשחקי ילדות עד גיל י"ב-י"ג נמנה אחד, בנו של חייט, קלמן ק. שמו, נער חביב היה, שחרחר, בעל פרצופון עגול וחייכני, ידידותי ומסביר פנים לזולת. שנות המהפכה, הפרעות והרעב ניתקונו איש מחברו, עד שביקשה יד ההשגחה העליונה (תרתי משמע) וחזרה והפגישה אותנו בשנת תרפ"ד [1924], שנת עלייתי לארץ ישראל.

ישבתי אז באודיסה. עודני דרוך לקראת יום העלייה ומצפה לבואו של פלוני, מבריח גבולות שאומנותו בכך, ששקל דמים על מנת להעבירני את הגבול לרומניה – ולפתע חליתי בטיפוס הבטן. מחלתי שיבשה את תוכניותיי ודחתה את מימושן. משקמתי מחוליי, יצאתי להחלמה לבית הוריי בניקולאייב. אך לא ארכה מנוחתי שם. למחרת בואי הגיע מברק סתום מאודיסה, שמתוך פיענוחו השתמע כי בבית מגוריי שם נערך חיפוש ושהבולשת מחפשת אחריי.

מיד עקרתי מבית הוריי ובאתי בצל קורה אחרת. עברו מיספר ימים שקטים, עד שלילה אחד הרשיתי לעצמי לצאת ממחבואי ולטייל ברחובות העיר. ו"שבשתא כיון דעל על" (ארמית – ושגיאה כיון שנכנסה נכנסה, קשה לעקרה). משקראתי דרור לעצמי, התחשק לי לבקר בבית קרובי, שבאחת מדירותיו התגוררה משפחת החייט, אבי חברי קלמן, אך נכנסתי בשער החצר – ולפני ידיד נעוריי. הוא שמח מאוד לקראתי, חיבקני בהתרגשות ושאלני למעשיי. עניתי מה שעניתי, וביקשתי לשמוע קורותיו. מדבריו הבינותי, ששמו איננו עוד קלמן אלא ניקולאי, ושהוא טרוד הרבה – אך מהו העניין שהוא עוסק בו נעלם ממני.

כאורח בני-נעורים עבר מנושא לנושא בלי אתנחתא, עד שהגיע לסדר נשים. כאן התלהב הרבה והחל טוען שאין הוא מוצא סיפוק בפגישות עם בנות גילו, שריקות הן מכל שאר רוח. כנגד זה הנה זכה ופגש אישה אחת מבוגרת, גדולה בנוי ובחוכמה, בניסיון של חיים ובהשכלה, נאדיז'דה אנדרייבנה שמה. אכן זוהי אישה, כמו שאומרים, גורלית. שעה אחת במחיצתה לא זו בלבד שהיא גורמת לך הנאה עילאית, אלא מעשירה אותך בידע וברוח, עד שהנך חש את עצמך אדם שלם יותר, בעל משקל יותר.

אותה שעה דיבר בהתרגשות כה רבה, וניכרים דברי אמת, עד שהחילותי מחבבו על התלהבותו זו. אמרתי בליבי, אשרי הרואה חלומות בהקיץ, אף התברכתי בידיד ילדותי הדבק במשא נפש כלשהו. עמדנו עוד שעה ארוכה, ולבסוף נפרדנו בלחיצת יד חמה-חמה ופרשנו איש לדרכו.

ימים ספורים לאחר פגישה זו – ואיני חש בשום מעקב אחריי – החלטתי לילה אחד ללון בבית הוריי. רק הבן שגלה משולחן אביו יודע לחוש את מלוא העונג מעצם הידיעה שהוא לן בבית אבא-אימא. ישנתי שינה עמוקה וטובה, עד שלפתע העירני קולה של אימא בלחשה לאבא:

"הער-נא אותו, ושיסתלק מיד מכאן!"

 מסתבר שאימא יצאה מן הבית בדרכה אל השוק. והנה בצאתה שמה לב לאנשים חשודים המתהלכים ליד שער הכניסה לחצר ועל פני המדרכה שממול לבית.

   אמרה ויצאה. אך לא הספיק אבא לומר לי דבר – פתאום לפתע נכנס ובא לחדר ידידי קלמן-ניקולאי.

"בוקר טוב!" אומר הוא בעליצות. ובטרם עונה לו איש על ברכתו – הוא יושב על מיטתי ומתחיל לגלגל שיחה קולנית על נושאים שונים, שאיני יורד למשמעותם, ומניה וביה חוזר ושואל אותי אם שמי הנכון הוא "עמנואיל בנציונוביץ' נובוגרבלסקי."

   אינני מספיק לענות דבר וחצי דבר – שוב נפתחת הדלת לרווחה ובפתח ניצב ברנש, אקדח שלוף בידו, והוא מקדים לפנות אל ידידי, לאמור: "האתה הוא עמנואיל בנציונוביץ' נובוגרבלסקי?"

 "לא," עונה ידידי בקול רועד, "אני, ניקולאי ק. אני."

"ובכן האתה הוא?" פונה הברנש אליי ואיננו מחכה לתשובתי – "הינך עצור בשם החוק, התלבש מיד ובוא! וגם אתה תבוא עמדי!" – הוא מוסיף ואומר אל ידידי.

הלה מעלה מסכת של צער תמים על פניו ומתחיל מתחנן על נפשו. אין הוא כרוך בשום עבירה, חלילה, אזרח סובייטי נאמן הוא, רק בדרך מקרה נכנס אליי, חברים היינו בילדותנו.

ההצגה היתה כה מלאכותית ועלובה, עד שאבי, אשר ישב כל אותה שעה בשקט ליד השולחן ופיטם סיגריות לעצמו, לא עצר רוח ונזף בו: "הרף מליצנות, בחור!"

אך הבחור המשיך במשחק חובבנותו מתוך דביקות של טיפש. גם בדרכנו אל הכלא הוסיף עוד להתחנן לפני איש הבולשת שיניח לו. ושוב, אך במקרה הוא נקלע למקום, והרי זה עלול להטיל רבב במעמדו כנאמן הרשות.

לבסוף הצטחק האיש ו"הִרשה" לו ללכת. ועוד עמדה בו הרוח, ב"ניקולאי" זה' לשלוח ידו אלי' ולברכני לשלום. ואני – ברוב תדהמתי – לחצתיה.

 לאחר זמן – סיפרה לי אימי – הטיחה דברים כלפי אימו של קלמן-ניקולאי על תעלולו. וזו, אישה יהודייה פשוטה, שהיתה מעלה נרות בערבי שבתות, לא נבוכה כלל לדבריה הבוטים של אימי, ובתמימותה הרבה אף הצדיקה מעשי בנה. בנה פקיד-שכיר הוא, טענה, ומחובתו לשרת בנאמנות את נותני לחמו. ועוד הוסיפה ואמרה, שלאחרונה נזפו בבנה על שהחל מתרפה בעבודתו וזה זמן רב לא הצליח להביא למאסרו של איש. אם נזדמנה לו "מציאה" כזאת בהיסח הדעת – האיך יחמיצנה!

*

אהוד שלום.

אני שולח אליך את הפרק הראשון מתוך הסיפור "תא מספר 5" שכתב [אבי] עמנואל הרוסי.

כל טוב.

אבנר הרוסי

* * *

אהוד בן עזר

ארוחת צהריים גדולה ל-4 ב-384 שקל

במסעדת אבו נאסר חינאווי ביפו

המסעדה שוכנת ברחוב קדם במקום מוגבה ממנו רואים גם את הים, יש בה חלק ממוזג וגם מרפסת ענקית, לשבת בימים פחות חמים או בערב. המסעדה צופה גם על הבניין הגדול, הארוך, המגלומני והמכוער של מרכז פרס לשלום, שקשה להבין איך בכלל אישרו להקים אותו מבחינה ארכיטקטונית, ובייחוד כאן, ביפו. מבחוץ הוא נראה זוועה ומתאים לאזור כמו קוץ גדול בתחת וכמו שלום למזרח התיכון.

התפריט של העסקיות פשוט מאוד, והכול לפי המנה העיקרית. לקחנו 2 דגי פורל פרוס מטוגן, מצויין – 178 שקלים (89 כפול 2). 1 דגיגי ברבונייה טעימים ומטוגנים היטב על מצע של חסה – 99 שקלים. 1 סטייק סלומון עסיסי – 89 שקלים. 1 בירה גולדסטאר – 18 שקלים. ס"ב 384 שקלים בתוספת 40 שקלים טיפ שהם 424 שקלים, קצת יותר מ-100 שקלים לסועד לארוחת צהריים ממש גדולה.

לשולחן הוגש שפע של מנות ראשונות שכללו סלטים, חומוס, חמוצים, פלאפל טרי, פיתות טריות דקות שזה עתה נאפו, וכד לימונדה. מכל מנה היה אפשר לבקש עוד ועוד והכול היה טעים ומפתה. התוספות למנות העיקריות כללו צ'יפס ומג'דרה, אמנם ללא בצל מטוגן. ולקינוח קיבלנו קפה טורקי, תה עם נענה ועוגיות בקלאווה קטנות נוטפות דבש. צרמו קצת בהגשה כוסיות הנייר הקטנות לקפה, במקום ספלונים, אבל הקפה עצמו היה טעים מאוד.

השירות היה אדיב בצורה יוצאת מן הכלל. האווירה נעימה. על הצלחות לא הותרנו שריד ופליט. הכול נאכל בתיאבון רב.

אבו נאסר חינאווי, מסעדת דגים ובשר. רח' קדם 130, יפו. הכניסה ימינה מקצה רחוב יפת דרומה, ברחוב צבי צור. טל. 03-5075539. 03-5067132. המסעדה גדולה מאוד ואין צורך להזמין מקום מראש. אפשר לבוא גם בערב ולפנות ערב ולהביא אורחים. מומלץ מאוד. תודה לחבר שלנו צביקה ד. שהמליץ על המקום.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [77]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

ארדואן הידען

לפי ספקולציות וקונספירציות המהלכות בעולם, יש לשער שארדואן ידע מראש על ההפיכה המתוכננת נגדו על-ידי מפקדי הצבא וגורמים אחרים, שמתנגדים לכוונתו להשליט במדינה משטר נשיאותי-דיקטטורי-דתי. יָדַע – ונערך בהתאם ודיכא את ההפיכה בעודה באיבה, תוך שעות ספורות. ומי לא ידע? סוכנויות הביון הגדולות [והמסורבלות] בעולם –FBI, CIA, MI5 האנגלי הזריז, אירגון המודיעין האימתני של רוסיה [אולי פוטין ידע, אך לא נקף אצבע, משיקוליו שלו] וכן כל סוכנויות המודיעין באירופה כולה.

אז למה מחזיקים אותם, ומשקיעים בהם תקציבי-עתק, ובמבחן התוצאה – נאדה. כלום!

וגם גופי המודיעין המתוחכמים שלנו לא ידעו [כנראה]...

"יוסף דעת יוסף מכאוב" אומר החכם העתיק קהלת. אולי אנשי  המודיעין בעולם נמנעו מדעת, כדי למנוע מכאובים מהם ומקברניטיהם...

דאבון הלב של לימודי הליבה

בחוכמה – כרגיל – נהגו הח"כים החרדים, וכן רבנים וראשי העדה, כאשר הביאו לביטול גזירת "לימודי הליבה" בבתי-הספר שלהם, ובכך מנעו מכאוב הדעת מנשמותיהם הטהורות של ילדי ישראל, משה'לעך ושלמה'לעך, תינוקות של בית-רבן, הלומדים תורה בבתי-ספר ובתלמודי תורה, וביטלו כעפרא דארעא את התוכנית הזאת, כמעט גזירת שמד רחמנא ליצלן.

וכי איזה צורך יש להם לילדיהם הרכים של שלומי אמוני ישראל, בלימוד אנגלית, שיצפו בטלוויזיה טפו-טפו, ויבינו מה מדובר שם בתוכניות ההבל והזבל, הזימה והזוהמה? הם יודעים שפה זרה מינקותם: ארמית. יקום פורקן מן שמַיא, וכאשר יגדלו, הם ייטיבו לשחות בים התלמוד, הכתוב ברובו בארמית.

ולמה להם לדעת חשבון אינטגרלי ודיפרנציאלי, כאשר די להם בספירה עד 12, לפי השיר "אחד מי יודע" מההגדה של פסח? וודאי שאין להם צורך ב"לימודי טבע", שבהם יילמדו אותם שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא להפך, בניגוד לקביעה הקדושה עתיקת היומין של קוהלת: והארץ לעולם עומדת. אין להם כל צורך בידע כזה. יוסף דעת, יוסף מכאוב.

משכילים עליך ישראל

כמה מכאובים ודאבון-לב חשו אבותינו זצ"ל במאה ה-18, כאשר הצאר הרוסי, יימח שמו, החליט ללמד את בני רוסיה הקטנים "לימודי ליבה" של אז: קרוא וכתוב, מעט חשבון, כמה זה 2 ועוד 2, וכן ידע והבנה מדוע תפוח בשל נושר מן העץ למטה, לאדמה, ולא מתעופף באוויר.

לפי הוראתו של הצאר הוקמו בתי-ספר יסודיים בכל יישוב וכפר ברחבי רוסיה. ילדי היהודים היו כלולים בתוכנית זו.

רבותינו – רבנים, אדמו"רים, פרנסי הקהל ראו בכך סכנה גדולה, גזירת שמד ממש, והם התנגדו לגזירה זו בכל תוקף והם ידעו מדוע. ילדים יהודים שאכן למדו בבתי-ספר אלה, המשיכו לגימנסיה ואף לאוניברסיטה, וחזרו ליישוביהם נושאים תואר דוקטור, עורך-דין, רוקחים, עיתונאים וסופרים, לבושים "בגדים קצרים" לפי האופנה באירופה בימים ההם, מגולחי זקן וחלקם אפילו גלויי ראש.

הם החלו להתרחק מן היהדות המקורית, כפי שתנהלה במשך דורות, לפי המסורת וההלכה. הם הגדירו עצמם כ"משכילים", ואילו בני התורה כינו אותם אפיקורסים. אלה היו בעצם הניצנים הראשונים של תנועת ההשכלה. מהם יצאו בהמשך סופרים ומשוררים והוגי-דעות כמו מנדלי מוכר ספרים ובני דורו, פרץ ושלום עליכם ובני דורם, אחד העם וברדיצ'בסקי וביאליק וטשרניחובסקי ורבים אחרים. זו היתה פגיעה קשה וממושכת ביהדות המסורתית שלנו, וזה נמשך עד ימינו אלה.

גם כיום, לצערנו, ישנם צעירים הנתפסים לאפיקורסות, מה שנקרא בפיהם "חוזרים בשאלה", והם עוזבים את הישיבות והכוללים והולכים ללמוד באוניברסיטאות מחוכמת הגויים, יוצאים לעבוד, במקום להתמיד באוהלה של תורה, ואפילו מתגייסים לצבא הציוני, שם הם משרתים בחברת חיילות-נקבות, לדאבון ליבנו.

אכן צדק אותו חכם עתיק זצ"ל: מוסיף דעת – מוסיף מכאוב.

* * *

משה כהן

הנדון: האנשים הנאורים לאן?

מכובדי,

האנשים הנאורים במקומותינו, כגון האמן עטור הפרסים דוד טרטקובר, מלינים על הידרדרות הדמוקרטיה בישראל. אני מבין שהם מוחים על יחסנו הגרוע אל הערבים התמימים.

זה תמוה, בעוד הם מוטרדים מהפגיעה בזכויות הערבים, הם עוצמים עיניים מהטרור הערבי, ההסתה הערבית, הדה-לגיטימציה שעושים לנו גם נציגי הערבים בכנסת.

מר טרטקובר, האם לדעתך אין גם ליהודים זכויות? האם לערבים מותר הכול, לרבות רצח חפים מפשע כמשפחת פוגל באיתמר, והם חסינים מביקורת? האם אתה מגנה את הטרור הערבי? האם התנהגות הערבים אינה משפיעה על יחסנו אליהם? למה יש לך דרישות וטענות רק אלינו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אם אמנים כטרטקובר יגנו את הטרור הערבי ואת שנאת הערבים כלפינו – הם לא יהיו יקירי המימסד הישראלי ולא יזכו בפרסים החשובים ובתערוכות היוקרתיות.

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ט

שני ברנשים עמדו בערב יום העצמאות מול מסעדת "אוריינט" בירושלים, ליד תיבת ברזל סגורה, אשר שימשה ביום דוכן למכירת סחורות שמבריחים הימאים – והם מוקפים קהל רב. האחד, שמן ומתולתל, שיבה זרקה בשערותיו השחורות, ועיניו מבריקות, צעק:

"קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!"

והקהל הנלהב עונה אחריו בקצב, אחדים גם היכו בפטישי הפלסטיק החלולים:

"קח אותו! פַּאק-פאק-פאק! תן אותו! פאק-פאק-פאק!"

הברנש השני, צעיר וצנום, היה חבוש כובע מצחייה שמסתיר קרחת של מחלה אשר לא הותירה שערה בראשו הצר והמצולק. הוא מכר פתקי הגרלה ממוספרים, במחצית הלירה כל אחד, מתוך כובע. היו אלה פתקי נייר צרים עם התווית של בית-חרושת למשקאות. מדי פעם היה מישהו מבין המצטופפים על המדרכה נדחף קדימה, מתפתה לקנות. פותח פתק מגולגל וקורא בו לאור הנורות הצבעוניות שקישטו את הרחוב לרגל יום עצמאות.

על תיבת הברזל הוצגו לראווה הזכיות: שני אגרטלים נוצצים שהיו מצויירים בפרחים ובמלאכים. עטים כדוריים, חיקוי לתוצרת פארקר. חפתי שרוולים וסיכות לעניבה. בקבוקי בושם, עליהם הכריז המתולתל: "ריח!" – סבון מתוצרת חוץ. בגד-ים שחור לגבר. חפיסות סיגריות מתוצרת חוץ ומזרקת בושם כרסתנית מזכוכית, אשר לצווארה מחוברת צינורית בעלת כדורון גומי חלול וציצית אדומה. נער צנום רבץ על תיבת הברזל הסגורה, חומד מקרוב את הזכיות.

"קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!

"יאללה יאללה, יא תפרנים! עוד אחד, אחרון!

"חצי-לירה! יאללה, יאללה, עוד אחד, אחרון...

"עוד אחד, א-ח-רון...

"פַּאק-פאק-פאק! פאק-פאק-פאק!..."

האגרטלים, מזרקת הבושם והסיגריות חזרו ועלו שוב ושוב על תיבת הברזל, זמן מועט לאחר שזכו בהם. כיצד? לאחר כמחצית השעה גילה פוליק את התעלומה. הזוכים היו קבועים. הם באו מבין הברנשים שניהלו בסביבה עסקי הגרלה דומים. מיספרי הזכיות שהקריא המתולתל היו קבועים, והם שנרשמו גם על הפתקים שבידי השותפים, ואילו כל יתר הפתקים שנמכרו בהגרלה, נשאו מיספרים אחרים.

"לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק..." עפרה, איפה את? מה שווה לי יום העצמאות, ואני לבד. כמו כלב בודד.

הנער השחרחר, שעקב בעיניים להוטות אחרי ההגרלה, גילה בעת אחת יחד עם פוליק את מעשה המירמה. הנער חייך אליו כשותף לסוד, וכאשר דימה כי התיידד למדי, משך בשרוולו של פוליק וביקש ממנו שילווה לו חצי לירה כדי להשתתף בהגרלה. פוליק שמט עצמו ממנו והסתלק בשתיקה.

כבר כמה ימים שהוא מצלצל אל עפרה, ולשווא. אין תשובה. או עונים שאיננה בבית. פעם רצה לשנות את קולו כדי שלא תכעס עליו בעלת-הבית. אך מזלו הרע שהוא שחקן גרוע, ברגע האחרון נשמע תמיד קולו המהסס, הטבעי.

סמוך למקום ההגרלה, על שולחן מתקפל, היה פרוש גיליון נייר עבה שמחולק ביד לא אמונה למשבצות, עליהן הניחו אנשים מן הקהל מטבעות ושטרי כסף. ברנש בחולצה שחורה טרף קוביות בגביע נייר והטיל אותן על השולחן. מי שכספו זכה במיספר שעלה בקוביה היה גורף לעצמו את כל הכסף. פוליק לא התעכב הרבה כדי לגלות מהי אחיזת העיניים כאן.

לפנות ערב השיבה לו בטלפון בעלת הבית שעפרה באה וכבר יצאה. הוא חיכה לה בחדרו עד שעה מאוחרת. הלא הבטיחה לבלות עימו את יום העצמאות! מדי פעם היה שומע את קול פסיעותיה. חלום. יצא והסתובב לבדו ברחובות, בלב ההמון החוגג. היתה לו הרגשה שכולם מאושרים יותר ממנו. הוא הצטער שאינו יודע מתי אורח נשים לה, שהרי אז היה יכול לדעת אם הסיבה לכך שאינה מאירה לו פנים היא אובייקטיבית, מפני מצב רוחה הרע, או אולי היא באמת כועסת עליו ולא רוצה בקירבתו. הידיעה האינטימית עוזרת לגבר מנוסה לדעת להתהלך עם נשים, אבל לשם כך על האישה לגלות לו את סודה לפחות פעם אחת, ומאז הוא יכול לנהל לבד את החשבון.

הוא יכול לפגוש בה בכל פינת רחוב, בקהל שבא מולו. אולי הלכה למסיבה פרטית? מאושרים האנשים שיש להם מסיבה פרטית בליל יום העצמאות. הם אינם עצובים. להם יש להיכן להימלט מפני היום הנורא. אותו לא הזמין אף אחד למסיבה פרטית. אפילו צבי שכח אותו. הוא חשב לעלות אל יהודית. אולי ייקחו אותו עימם לאן שהוא. כמו בפורים. היה אור בדירתה. הוא הקשיב ליד הדלת. שקט. כאילו אין איש אצלה. נזכר שראה את צבי לפני ימים אחדים ברחוב עם החיילת שעימה בילה בנשף הפורים של הסטודנטים. ואולי טעה?

אנשים עמדו וזרקו ממרחק כמה צעדים מטבעות בנות עשר אגורות לעבר חפיסות סיגריות צבעוניות שהיו מונחות על הארץ. מי שהצליח להניח מטבע על החפיסה, זכה בה. ליד מסעדת "אוריינט" עמדה בחורה בחולצה הדוקה לחזה השופע שלה ובמכנסיים מנומרים בדוגמת עור נחש. היא אמרה לתייר צעיר בהיר שיער אשר זרועו מצויירת בכתובת-קעקע: "אִיף יוּ דוֹנְט גִיב מִי – אַי דוֹנְט גִיב יוּ!" ושלחה לעברו מבט תובעני. נדמה היה לפוליק שראה אותה לפני שבועות אחדים בבית-הנוער בקטמון. פטישי הפלסטיק החלולים השמיעו קול מאוס, צפצפות ומשרוקיות צווחו, הרחובות היו מוארים. רחוב קינג ג'ורג' מגודר משני צדדיו לקראת המצעד, ולאורך המסלול היו ישנים, בלב המהומה, על סוללות של ארגזי בקבוקים, רוכלי המשקאות של יום המחר. אלפי אנשים נוגים, או מאושרים – הבעת פניהם דומה – הסתובבו הלוך ושוב בלב העיר, קנו בלונים, כירסמו דברי מתיקה ובשר צלוי, צרחו, רקדו ושרו, הרמקולים החרישו אוזניים במנגינות של ריקודי-עם ישראליים, רק הילדים היו נחמדים.

הוא הגיש ערעור בפני קצין העיר בירושלים והביא את רשימת מועדי הבחינות בקיץ, ובתוך כך התחייב, בפני עצמו, להמשיך ללמוד באוניברסיטה, כדי שלא יצטרך ללכת לצבא. הבטיחו לו תשובה תוך שבועיים. על הבאת הקטע משפינוזה ויתר.

אורי בן-עמי מפיץ עליו שמועה שהוא גנב! לא יאומן! הוא מכחיש בכל תוקף שלקח מפוליק את הטבלה, ואומר שפוליק הוא שמשתמש לצורך עבודתו במאמר שלו שהופיע ברבעון הפילוסופי. דברים אלה נודעו לפוליק מפני אחד המורים הצעירים בחוג, והוא הרגיש עצמו אז כמו שהדביקו לו דיבה שפלה וזדונית, מבלי שתהא לו יכולת להתגונן בפניה.

תגובתו הראשונה היתה ללכת אל אורי בן-עמי ולהכות אותו. אחר כך התעשת וטילפן אליו. החצוף היתמם ואמר כי את פירוש הקטע ב"סופיסטס" על "היש המושלם" ואת חלוקת הסוגים הגדולים של האידאות בדיאלוגים המאוחרים – שמע פוליק מפיו כאשר התכוננו יחד בקיץ האחרון לבחינות.

פוליק צרח עליו – "שקרן מטונף!" והשיחה נותקה.

ובו ביום מיהר ושלח מכתב אל ראש החוג לפילוסופיה, בו כתב, בין היתר, שאולי יש קשר בין כלל הדברים הקורים בארץ, לבין הדיבה השפלה והזדונית שמוציא עליו אורי בן-עמי. ראש החוג פגש אותו במסדרון של בניין לאוטרמן, וביקש ממנו למסור את עבודתו לעיון אצל אחד המרצים בחוג, אשר יקבע אם יש יסוד לטענתו.

פוליק מסר למרצה ההוא העתק של עבודה בלתי גמורה, והובטחה לו תשובה בעוד כשבוע.

ביום ראשון ה-16 באפריל 1961, בדיוק לפני שלושה ימים, פרצה פרשת הריגול המסתורית אשר השמועות על אודותיה הילכו מפה לאוזן כבר כמה שבועות:

"סגן-אלוף ישראל בר, עובד משרד הביטחון והפרשן הצבאי – עצור כחשוד בריגול. מסר חומר לסוכנים זרים בת"א. – מקור מוסמך: החשוד הודה."

נכתב בעיתונים כי סגן-אלוף ד"ר ישראל בר, הפרשן הצבאי הידוע, וראש הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל-אביב, שהיה עובד משרד הביטחון, נעצר אור ליום שישי, 31 במארס, על-ידי המשטרה, כחשוד בריגול לטובת מעצמה זרה ובמגע עם סוכנים זרים. מעצרו של ד"ר בר, איש ההגנה הוותיק, שמילא בשנים האחרונות, באורח רשמי למחצה, תפקידים בעלי חשיבות, והיא ידוע כ"בקיא ואיש סוד" של ראשי מערכת הביטחון, היכה בתדהמה רבים, וזעזע את ראשי המדינה ומנהיגי הציבור הישראלי לכל שדרותיו.

הוא היה ממקורביו של בן-גוריון, ועסק בכתיבת תולדות מלחמת השיחרור. שמועות וחשדות נפוצו עתה בקשר לעברו המפוקפק. היש לו תואר דוקטור? האם לחם בשורות ה"שוואצבונד" בווינה? ההיה חניך בבית-הספר לקצינים בווינה? האם השתתף, כדבריו, במלחמת האזרחים בספרד? והאם הוא בכלל יהודי? התהלכה סברה שצעיר יהודי בשם ישראל בר, שעמד לעלות לארץ-ישראל, נהרג או סולק לפני שנים בווינה, ואת זהותו לקח לעצמו מרגל קומוניסטי, שעלה בשמו החדש לארץ ו"נשתל" בה, הוא ישראל בר, הצנום והמקריח, שנתפס עתה, ונאסר, והוא שהיה נפגש באירופה עם סוכני הגוש המזרחי.

כאילו לא ידעתי, אמר לעצמו פוליק. אילו רק הייתי רוצה, הייתי יכול למצוא כאן קשר ברור מאוד.

מזל שאין לי שיגעון רדיפה. אחרת הייתי חושב שכולם נגדי.

ובינתיים נמשך משפטו של אהרון כהן, חבר קיבוץ שער-העמקים, שנאשם בקיום מגע עם סוכני מדינה זרה. וגם עומד להתברר בקרוב בפני בית-המשפט העליון ערעורו של פרופסור קורט סיטה, מן הטכניון בחיפה, שנידון בשביעי בפברואר לחמש שנות מאסר על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, על ריגול ומסירת ידיעות לסוכן מעצמה זרה.

והכול במקרה? הה? רק במקרה?

אשרי המאמין!

לא. אותו, את פוליק, לא ירמו.

ואולי חושדים בי שאני מרגל ומפני כך עושים לי את כל הצרות? לא רוצים שאחקור באותה פרשה של אבא שלי, מפני שהם כולם קשורים בה. כבר אז זה התחיל. ואני נחשב לבוגד בעיניהם מפני שגיליתי, גם בעבודה על אפלטון, שקיים קשר הכרחי בין כל התופעות, והוצאתי מסקנות הגיוניות אשר איש אינו רוצה לשמוע להן.

לאחר שפיטרו אותו מן העבודה בבית-הנוער בקטמון, שלח מכתב חריף מאוד לראש העיר, עם העתק למשרד החינוך ולמבקר המדינה, והאשים אותם שפיטרו אותו ממקום עבודתו כשם שהדיחו את לבון. הוא איים בפנייה לעורך-דין. היה עליו ללמד שם בכיתה פרועה של בית-ספר ערב לנערים עובדים. בא פקח של משרד החינוך. באותו ערב הופיעה מחצית מיספר התלמידים. פוליק התבלבל. לא ידע לשקר. הכיתה נסגרה.

בליל הסדר ברח לעין-גדי ועבד שם כמה ימים. לתל-אביב כמעט שלא נסע לאחרונה. כבר שנים שהוא מרגיש דבר סוד יצוק שם. אימו, חיה גלר, מקודם שיינברג-שומרון, נשואה שנים רבות למנחם גלר, עליו מספרים, יש שמועות, שהיה מרחרח סביבה עוד בטרם מת אביו של פוליק, מתתיהו שיינברג-שומרון. אחיו החורג, אנוש גלר, נער טוב לב וחסר דעת, חולם להיות טייס. בבית צוחקים לו, לפוליק: "הפילוסוף." אין לי בית, אמר לעצמו, והיה מוסר את בגדיו למכבסה. לאכול עימם צהריים בשבת היה בשבילו עינוי כמו להיצלב בידיהם. הצחוק, הצחוק של מנחם, הפולני העבה, שפיו אינו פוסק להתפאר בבית-החרושת לרהיטים שלו, כמה פעמים רצה לצעוק בפניו: "אתה היית נגר. נגר פשוט!" ושתק. והלה: "פילוסוף! מה הפילוסוף אוכל בתור מנה ראשונה?"

ומה הקשר בין מנחם ובין דב פורטוגל? האם רק זאת – שהיו יחד בצבא, במלחמת השיחרור? אשרי המאמין.

לא. אין לו בית.

ככה סתם חתם מנחם השנה חוזה עם משרד ממשלתי מסויים לאספקת רהיטי-משרד? לפנות ערב, כאשר צלצל לומר "חג שמח", אמר לו מנחם שהוא צריך לדבר איתו מפני שהוא, פוליק, גורם בזמן האחרון "הרבה צער לאימא."

אבל כשהוא עולה לירושלים בענייני רישיונות לייבוא עץ, לא עולה בדעתו להזמין את פוליק לארוחת-צהריים.

כשהוא נשאר לפעמים לישון בירושלים הוא הולך לבלות בערב ב"פינק".

יושב שם בוודאי עם דב.

מי יודע אם אין עפרה גם היא שם איתם. ושלושתם צוחקים עליו, על פוליק.

יש לי מזל שאין לי שיגעון רדיפה.

לה יש אופי של פילגש.

"אבא שלך יש לו הרבה ניסיון." היה מטיף בשעת הארוחה באוזני אנוש גלר הקטן, בונה הטיסנים החרוץ שנפשו לא התרוממה מעודה מעל לפני הקרקע. "ואני אומר לך – שיישרף כל העולם, ואתה תדאג לעצמך! אסור להיות ישר!"

גם את אימו לא אהב. נדמה היה לו כל הזמן שהיא חושבת שהוא משוגע, וכדי שלא להיראות אשמה כלפיו – משתדלת לטעת בו רגש אשמה כלפיה, כאילו הוא מזניח אותה.

היה לילה ירושלמי, קייצי. של אבק ואבנים חמות. בכיכר ציון רקדו חברי תנועת הצופים בזוגות "אל גינת אגוז", ופוליק עלה באחת הסימטאות הסמוכות לרחוב יפו.

"הייתי יכולה ללכת לשם עוד פעם. זה העניין אצלי כך: יש לי יותר מדי מרץ ואני לא יודעת איך להוציא אותו."

בחוץ, על המדרכה, סמוך לדוכן לצליית בשר, עמדו שתי בחורות, רק פניהן ניראו מבעד לענן עשן לבנבן, נודף ריח חריכה.

"כך זה אצל כל האנשים," ענתה האחרת, כבדת-גוף ועצובה, והפצירה בראשונה לקחת גם היא מנת שישליק בפיתה. "תטעמי ראומה, תיקחי."

"לא. אני לא רעבה." אמרה ראומה. קולה הצרוד היה רווי טעמים ותשוקות, ומפעפעת בו כמיהה שהיא כמו בתולית עדיין, אהבה שנחנטה, טריות נעורים שמעולם לא נחיו ולא השתחקו. לולא התבונן בה מקרוב היה יכול לחשוב שיפהפייה היא. כי גופה היה נאה, פניה שלוחות נכחן בהרמת ראש בלתי טבעית, מריחה את האוויר, כאורח העיוורים. לחייה מחוטטות. עיניה החסרות כמו הצטמקו אל תוכן. "אלוהים," הצטרדה אל חברתה פקוחת-העיניים, "הם שורפים את השישליק שלך!"

מהיכן חזרו? מסיבה של יום העצמאות? קולנוע? אולם-ריקודים? הן היו לבושות בשמלות לבנות, כבאות מחגיגה משפחתית. אולי חתונה. אבל הערב?

"תאכלי ראומה, תאכלי."

"לא רוצה."

גם רגע לא עמדה במנוחה, מעבירה משקל גופה מרגל לרגל. ואותה אנחה צרודה ושוקקת, מפעפעת בה כיללת-אהבים. כמה מכוערת היתה מקרוב, וכה עורג קולה. והרי היא אינה יודעת מה רב כיעורה. מעולם לא התבוננה בראי. לא התבוננה? נו מילא, וכי כל מי שפוגשה על דרכו אינו לה בבחינת ראי? והלא היטב היא יודעת שבחורים לא נמשכים אליה. אפילו עיוורת רואה כיצד מביטים בה. ואתה, הלא היית מוכן לשכב אפילו איתה הערב, ובלבד שתהיה לך מישהי. הוא התבונן מקרוב אל החזה הזקוף שלה. קיווה לגעת בה כבאקראי, במרפקו. ונרתע. נדמה היה לו שהיא מבחינה בקירבתו הבלתי כשרה, ועוד מעט תקים קול צעקה.

"אני אוהבת בשר של כבש." אמרה ראונמה ונחיריה רטטו. "הבשר נשרף לך. תגידי לו."

"אז תאכלי איתי?"

"לא."

היא הביטה לעבר נקודה שכאילו קבועה נכחה, באלכסון, כלפי מעלה. ולא התבוננה לעבר הדוכן. אף לא אל מול חברתה שעימה שוחחה. רק אוזנה האחת היתה כרויה לשמוע.

"ישים לך בצל?"

"לא ביקשתי." אמרה החברה.

"הנה כבר הכין לך."

על שיפוד מיוחד היו מושחלים שלושה בצלצלים, והם תוססים לצד שיפודי השישליק והקבב אשר על הפחמים המלוהטים. אדמומיותו הטרייה של הבשר פרחה באש, והבצלים השחירו.

"אפשר לקבל בצל גם כן?" ביקשה פקוחת-העיניים. מראיהם וריחם של הבצלצלים גירו כנראה עוד יותר את תיאבונה. שמנה היתה, ואכלנית. קפלי בשרה התופחים היו כרומזים על הנאה נואשת. פיצוי לגברים שלא ליטפוה ולא אהבו אותה. בעל הדוכן הסיר את הבצלצלים השחומים מעל האש והגיש אותם, יחד עם מנת השישליק, לזוג מאחרים בנשף. הללו ישבו בפנים המסעדה הזעירה, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים.

"יותר טוב כבש מבשר אחר, ויותר טוב שומן של כבש מבשר שלו. רוצה שאגיד לך?"

"מה?"

"אני שומעת את הבשר. צולה עכשיו חתיכה כבד. היה שם סטייק בפיתה לאיש שדיבר איתך." היא דיברה כבחלום. סהרורית. ראשה עודו מוטה כלפי מעלה. גופה מבקש להתרומם אחריו, לפרוח באוויר. היא המנצחת, היא היודעת, למרות עיוורונה. כאילו הכריעה תחתה גבר והריהי שואבת את אוניו אל קירבה.

מדוע אינו יכול לאהוב בני-אדם, לרחם עליהם, כמו דוסטוייבסקי? מהיכן המחיצה הארורה. אולי דוסטוייבסקי, כך, מפני הנפש הרוסית, שהיא הלומת יי"ש, בחורף הרוסי. השיכרות. הלך-נפש. אופי לאומי. הרחמים הגדולים. הטירוף, הקור, הרגשנות, האכזריות, הוודקה, הדמעות, המשטרה החשאית והפרובוקטורים. אצלנו ארץ חמה וחמסינית. קוניאק לא עוזר. מזיעים. תמיד מזיעים. ובפנים קרים. תמיד קרים. קרים וסגורים. למרות החום. קרים ואטומים. אין שיכורים. לא מתפצח הגרעין האנושי.

"תראי מחר את יוסף?" שאלה ראומה.

"הוא לא בא." אמרה פקוחת-העיניים. "ראית, לא בא הערב."

"למה?"

"למה יימח-שמו."

"לא צריך לדבר כך."

"דרך הדיבורים שלו הרחתי את השקר. לא ירצה אותי."

"אוהב אותך, הממזר הזה."

"לא אוהב. לא רואה אותו יותר, אבל יודעת שלא אוהב. כאשר בא ויושב אצלי, מתרוצצות המחשבות שלו רחוק ממני, כמו יונים עפות."

"בסוף ישובו."

"לא ישובו. אל מה ישובו?"

ראומה אמרה: "אני אוהבת ברזל. שומעת את הסכין? חותך בבשר. מחדד סכין בסכין. אני אוהבת לגעת בברזל. זה קר. זה חזק. מאיפה הצליחו בני-האדם לעשות סכינים?"

"בבית-חרושת."

"אבל מאיפה באו לשם, לבית-החרושת? מה שלא נולד מבני-האדם, מה שלא צמח מן האדמה, איך בא להיות ברזל?"

"אני לא יודעת."

"יבוא יוסף תשאלי אותו."

"יצחק ממני. לא יבוא."

"יבוא."

"למה לך סכין?"

"אוהבת לגעת בסכינים. ריח שלהם לא מרמה. ישים לך סאלאט? שרף את הפיתה. רצית שיחמם לך, ושרף."

החברה פקוחת-העיניים קיבלה את המנה והציעה לה נגיסה.

"לא צריכה." אמרה ראומה.

"אחות שלי היתה אוהבת. תמצית של אהבה היתה." אמרה פקוחת-העיניים. "כל כך היתה אוהבת עד שהלכה ושרפה את עצמה, המסכנה. היתה יפה, אמרו אנשים. והבחור שלה, לאן הלך? לשחק קלפים. אמרתי ליוסף, 'לא תיגע בי. תשכח. אתה לא תראה אותי נשרפת כמו האחות שלי.' צחק. 'את בחורה רעה, עליזה,' אמר. 'רוצה שאחרים יישרפו בגללך. שיהיה הרבה אור.'"

"מסכנה האחות שלך."

"אמר: בגלל האחות שלי לא יתחתן איתי. מפחד ממני. אומר: 'אצלנו במשפחה, רעל נוזל במקום דם.' פעם הוא מספר לי: נוסע לסדום. פעם, לוקחים אותו החברים לחיפה. ויותר לא רואה אותו."

"משקר אותך. תשאלי אצל החברים שלו אם לא ראו אותו בירושלים הערב."

"אני לא חוקרת אחרי השקר. אפילו הוא משקר אותי. אז מה הוא רוצה ממני? בשביל מה באים הסיפורים שלו? זה שהוא מחפש סיבה, זאת האמת. ולמה לי לעזוב את האמת? אם אתחיל לחקור אחרי השקרים שלו – ידבק השקר אליי. זה מה שהוא רוצה שאהיה. שאהיה בשקר, כמו הוא. בשביל שיוכל לעזוב אותי."

"מסכנה את, עליזה."

"לא מסכנה. רק זה העניין אצלי – יש לי יותר מדי מרץ, וזה הערב, יום העצמאות, אני לא יודעת איפה להוציא אותו." רקעה ברגלה, בקוצר רוח, כפרדה מיוחמת, נואשת וחזקה.

ריחו הקשה של השישליק החרוך. הקיץ הירושלמי, היובש, בגרון ניחר, צורב. עליזה הבשרנית, שלעסה בתיאבון, משכה אחריה אל תוך הלילה המואר, אל הרחוב הסואן למטה, את חברתה העיוורת אשר ציחקקה אחריה כסהרורית –

"גם אני, גם אני – "

הלא הייתי יכול עם שתיהן, ביחד. יום נורא הוא לאנשים בודדים. העיר הערבית שמעבר לגבול רבצה דוממת על מפתנה, בחושך, כאורבת לשלל אורות החוגגים. כאבלה על שמחת היהודים. אני אאבד את עצמי לדעת אם לא תהיה לי הערב מישהי לשכב איתה. אפילו בכסף. אילו רק היה לי כסף. בליל השלג עמד מול הר-ציון, ולמטה השתרע גיא בן-הינום מכוסה שכבת שלג לבנה, ואור היה בחלונות הבתים, וצמרות העצים היו אפלות, והוא התפלל אל עפרה – אילו היתה עימו יחד, כי אז לא היתה מתבזבזת לריק שעה של יופי נדיר. אֹרנה פתחה את הדלת, מופתעת, לא מסורקת. "מה, אתה שוב פה?"

ואחר כך התרחש הכול כמו בחלום רע. דיברו ודיברו שעה ארוכה. היא הניחה לו להשכיב אותה על המיטה הגדולה ולגפף אותה, אך לא יותר. יש סיבות, ציחקקה. והפֵּד העבה מזדקר מבין ירכיה כחגורת צניעות אשר לנשות נוסעי הצלב. תגובתו הראשונה היתה: לברוח. מצד שני, הלא הוא אינו יכול, כך סתם, עכשיו, לשאת רגליו. ייראה בעיניה כמי שבא אליה רק... אבל, לשם מה, לעזאזל, בא אליה? והיא חקרה בינתיים בשקדנות לדעת אם הוא כבר אוהב אותה. אהבה כמוה כפרח, והלא הפרח אינו נפתח בבת-אחת, – הטיפה אמריה באוזניו בלשון מורה (אכן השתכרה למחייתה כמורה בבית-ספר יסודי). צריך להניח לפרח שהות להיפתח. לאט לאט צומחים הרגשות האמיתיים. ושאלה אם הוא, כלפיה, כבר מרגיש, כך, כמו פרח שנפתח? הראתה לו ורד נבול בצנצנת, ואמרה שהוא סמל. הראתה שירים חדשים שכתבה. הראתה לו מכתבי מחזרים שלה. רמזה שנהוג בדרך כלל שהולכים, יחד, לסרט. ואם יש לו חולצה לגהץ, שלא יתבייש, יביא. ואולי הוא סובל מתסביך אימא? שאם לא, מדוע הוא מפחד מבחורות? מדוע אינו מוכן להתקשר, בקביעות? אולי הוא לא אוהב נשים? יש גברים כאלה, רמזה בעדינות. חלציו חישבו להתפקע. והאם עודנו אוהב את עפרה? העיקר ביחסים בין בני-אדם הוא הקשר הנפשי, לא ההתייחמות. סירבה לגעת באברו. אילו לפחות היתה עפרה לצידו. לה היה סולח הכול. הוא קיווה שארנה תאונן אותו. אך היא נרדמה, ובמהרה החלה נוחרת.

שנתו נדדה. שוב חלם על אודות הקרינה הרדיואקטיבית ההורסת אל ביתו הישן בפתח-תקווה, והוא זוחל על הרצפה בשארית כוחותיו, בורח מן האור הממית העולה החלונות, ומנסה לחייג אל עפרה, אבל הטלפון הלבן כבר מצהיב, ומעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה.

הוא התעורר צמא, וצרבת חותכת במעיו, והלך לשתות מים כדי לכבות את השריפה. כשנרדם שוב, מקופל בקצה המיטה, באה אליו בחלום אסתר מונשיין, והיא כורעת להשתין בבית-שימוש צבאי, שכל-כולו קיטון עץ צר ומקורה פח על פי בור מלא צואה. היא הירשתה לו לתחוב את ידו בין ירכיה, והנוזל החם הרטיב את אצבעותיו כאשר ליטף את מפשעתה, והלא הוא יודע את האיסור שבהנאה אבל אינו יכול להתנגד לפיתוי.

ולפתע הוא בתל-אביב בשעת בין-ערביים בוערת, מול הים התיכון, בין הריסות של ארמונות גותיים, כותב סיפור המתחיל באלה המילים: "עוד יש בתים יפים בשכונות הנחרבות של תל-אביב העיר הגדולה, בהם יעלה במסתרים אור שקיעה אדום, בעננים, לפנות ערב..." ובשמיים מרחפת חללית רוסית צחורה, הנה והנה היא שטה, קלה כנוצה, והיא צונחת לאיטה ככדור-פורח על פני הביצות הירוקות של ואדי-פאליק, ליד נתניה, ומתוכה יוצא הטייס בקסדה שקופה, והוא ד"ר ישראל בר המרגל, ומולו עומד התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר הממושקף בפוזה של שחקן בטרגדיה קלאסית, והוא עוטה טוגה שחורה, כמו בתמונה בעיתון, ומאשים: "אני מאשים את העם היהודית ששתק!" ורואים את המכונית שוקעת בבוץ, ועקבות הדם שנקרש נמצאים על דפנות תא הנהג, תא העשוי זכוכית שקופה, בתוכו יושב פנחס לבון ושערו לבן כמו עשוי מזכוכית וגופו שקוף עד שרואים את ידיות ההילוכים מבעד לאצבעותיו. והוא נושא שעון ושרשרת ומודד את הזמן ומנווט בלי נוע – כמו קפיטן נֶמוֹ זקן ושׂב – מנווט את התא השוקע באין קול בין שיחי הגומא הירוקים וחבצלות המים הלבנות. ועיניו הזגוגיות, כעיני שפן, מבריקות באור אדמדם וזרחני ומהן נשקף יגון של בדידות נוראה. כהולך בדרך אשר כל באיה לא ישובון.

היה יום חמישי בבוקר. ארנה קמה והתרחצה, והציעה גם לו להתקלח במים הקרים. הוא סירב. גם להיפנות לצרכיו לא היה יכול. הכול אצלה עורר בו סלידה. מעיו כאבו. וכשהתעורר הרגיש כאילו קדחו חור בראשו. היא לא הניחה לו לחזור לביתו כי רצתה לראות את המצעד. שטף פניו. היא סרקה את שערו, ויצאו לרחוב. אכלו חביתות מטוגנות בשמן שרוף בבית-קפה ליד תחנת "אגד" ברחוב יפו, והוא שילם, החזיק בארנקו חמש לירות אחרונות ושאל עצמו מה יעשה במקרה שהיא תבקש דבר-מה נוסף לקפה, וכיצד יסתדר עם צרורו הנקוב אם יתברר שעליו להזמין אותה לארוחת-צהריים. היא נורא נורא אוהבת לאכול ב"רימון", אמרה, שם יש אווירה נעימה והרבה מכירים אשר זמן רב לא ראתה. "אוי פוליק, תיקח אותי!"

עד שקמו ועד שהתרחצה ועד שהתלבשה ועד שהסתרקה ועד שיצאו ועד שאכלו – כבר נשמעו מרחוק צלילי התזמורת הצבאית. במעלה רחוב בן-יהודה פילסו לעצמם דרך בקהל, והחמיצו את ראשית המצעד. ארנה עמדה לפניו בשמלה קצרצרה, כתפיה חשופות, שערותיה פרועות, וחזה השופע מושך תשומת לב. היא נלחצה בגבה אליו, והוליכה את ידיו על חזה. כך עמדו, הוא חובקה מאחור, משקפיו מ מתנגשים בשערותיה הארוכות המדיפות ריח חמוץ. והוא חש כי מבטי הקהל, הסוגר עליהם מכל צד, נעוצים בו בקינאה להוטה, צורבים בעורפו. התבייש באצבעותיו והסמיק. השמש החמה שרפה פניו. הגופות הצפופים הזיעו. ארנה, בשרנית שכמוה! הרגיש עצמו מזוהם ומגורה. אני לא מיליטאריסט! היא נהנית כדג במים. טובלת בגלי תאווה סמיכה. נחשקת בציבור. מצעד! מה ההצגות האלה, אחרי פרשת לבון! מתאימות לפרסומת ולייצוא, כמשפט אייכמן, אך לא, לא בשבילי. אותי לא ירמו.

"את נשקו וחילו מכוון האוייב

אל קצווי גבולותייך, ארצי, לאורכם..."

אחרי צועדי חיל-הים, במדיהם הצחורים, עברה יחידת חיילי הנח"ל, ומפני החום הִרשו להם לשיר. ולפתע, מבלי אשר רצה, התעוררה בו קירבה נכספת אליהם. הלא הם ממש כמוני, לפני כמה שנים.

"עטרנו זר למגל ולחרב –

מנחלים נחלנו יגבר!

מי ינחל לצמיתות את הארץ,

מי יישא לה שלום גם בקרב האכזר?

הכובש אדמתו בדמעת הזורעים –

את ברכת הקציר ברינה הוא ירים,

הוא ינחיל מפלה לכל צר.

מנחלים נחלנו יגבר!"

פניהם השזופים של הגברים הצעירים. הגרונות הצרודים, טעם הזיעה שבשיר.

"את מטח הרובים צבת האש תקצץ

וירעים המפץ עד הרחק מן הגבול..."

הקהל מחא להם כפייים בקצב. "זה אנחנו, הנח"ל," אמר לארנה, "צועדים תמיד יותר טוב." והיא לא שמה לב למתחולל בקירבו. דמעות חנקו בגרונו. רצה לשיר איתם יחד. כמה טיפשי. "בקצב המרש!" פסיכולוגיה. כן, רק פסיכולוגיה, של העדר, של ההמון. אבל קשה שלא להיסחף.

"נח"ל, נח"ל היכון,

עוד שוחז להבו

האוייב במבוא,

נח"ל, נח"ל, היכונה ליום!"

והלא אני, על פי השקפתי, נגד, פאציפיסט. מה לי ולמצעדים. אני שונא צבא. מיד אחרי גוש הבחורים צעדו חיילות הנח"ל, והמצעד נעצר, והיתה פקודה "במקום דרוֹך!" והן פסעו על מקומן בחיוך, לא מביטות לצדדים, נחמדות למראה, רק רגליהן שריריות מדי. והלא ביניהן נמצאות הרבה עפרות צעירות, ומי מהן הדומה לה ביותר?

"אם קראונו לצו, לשלום או לקרב,

נח"ל, נח"ל לא ניד לא ריפיון.

באשר נישלח – שם פנינו,

על גבולות יִשְכנו אוהלינו,

נח"ל, נח"ל, היכונה, היכון!

נח"ל, נח"ל היכון!..."

[המנון הנח"ל. להקת הנח"ל. מילים: יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא].

שעה ארוכה נותרה בליבו נהייה חמה, סנטימנטלית, קרובה לבכי, אחרי חיילי הנח"ל. בתום מצעד הרגלים באה הפסקה ממושכת והתגלה הקהל בעברו השני של רחוב קינג-ג'ורג'. הנה עפרה! ראה אותה שם, במשקפי-שמש כהים. אך. אולי לא היא? משקפיו התלחלחו. ליבו נרגש. הזיע בשמש. עדשותיהם ההבילו. ארנה ביקשה מיץ. והוא, צמא גם הוא, חס על הלירות האחרונות, אבל הלך לחפש מיץ. הלא אני מביט, ושם, ממש ממול באותו כיוון, יושב אייכמן בתא כלאו בבית-העם. הפשרות שהסכמנו להן בעבר, על כורחנו שהן עושות אותנו שותפים בשתיקה לעוולות שעתידות להתרחש. הלא כל אחד מתפשר כדי לשמור על מעמדו הקט.

חזר והבקבוק בידו, מקומו אחרי אֹרנה, כמו חור בקהל, היה ריק, איש לא נדחף. ברנשים אחדים נעצו בשתיקה עיניים עורגות בכתפיה החשופות ובתפיחות שדיה. אנשי ירושלים מנומסים. בתל-אביב נדחפים. צריך להרוג את המרגלים. את הנאצים. את הערבים. להשמיד כל מי שלא אוהב אותנו. לנו הצבא הטוב בעולם. אנו הכי חזקים. מוזר שכולים רודפים אותנו. מזל שאין לנו שיגעון רדיפה. קולקטיבי.

והנה בא ברעש הטור הממונע. העומדים בשורות הראשונות הדפו את פוליק וארנה לאחור. מעל לראשיהם ניראו הדגלים שנשאו הגי'פים אשר חלפו ביעף. חיילים יושבים בזחל"מים, חבושים בקסדות פלדה. קצות התותחים הנגררים. וצריחי הטנקים, אשר חרשו ברעש מחריש אוזניים, צמדים צמדים, את רחוב קינג-ג'ורג' בשרשראותיהם החורקות. וכך שעט ונעלם טור כלי הרכב, ובקצהו שלוש מכוניות משטרה שנסעו צמודות לרוחב הכביש, מכונית כיבוי-אש, ושוטרים רכובים על סוסים. המון פרחחים משולהבים רצו אחריהם כאחוזי טירוף, לרוחב הכביש, בצווחות פראיות, התקדמו כשיטפון ענק בעקבות זנב המצעד, ובעקבותיהם ים של קהל סמיך הסוגר את הרחוב לכל אורכו, ראש אל ראש.

ומעבר להם, בתוך כל המהומה – ראה את עפרה! כן, היא, בעברו השני של הרחוב. במשקפי השמש הכהים. בחולצה שחורה. ופניה בהירות. בהירות מאוד ולבנות, כאילו השמש לא יכלה להן.

"חכי לי רגע," אמר לארנה וכבר עזב אותה. תקף אותו כוח מטורף, סהרורי, שהיה ממלא את ליבו אושר עד לבלי הכיל. וכבר לא היה מזוהם וגם לא מגורה, ומאום לא נחשב בעיניו. והוא פילס דרכו לקראתה, ונדמה היה לו שהיא צוחקת אליו, מרחוק, כאילו הכירה אותו. אבל לחרדתו הבחין שהיא מתרחקת ממנו ופונה לכיוון בית-הספר "בצלאל". ואולי הוא טועה? חתר בידיו בתוך הקהל. ולא שם לב לצעקות, לחבטות שקיבל, למבטים המשולהבים, לדחיפות, למערבולת שהסיטה אותו הצידה ממטרת דרכו.

כמעט שהגיע אליה, כאשר למזלו, למזלו הרע, הבחין, ברגע האחרון, בדב, דב פורטוגל שעומד לצידה וידו הכבדה והשעירה מונחת באפוטרופסות וחובקת את שכמה. והיא, כנועה למגעו היא מתפנקת, כחתול. כה יפה. נחשקת. קטנה. הלא היא חלום. חלום טמא. בזרועותיו. הלם ליבו. זונה. שאני אוהב. זונה. הכול נכון. לעזאזל הכול. נופפה לו בידה. כאילו ראתה אותו. כאילו קוראת לו. חייכה אליו בחיוך מתחטא. ילדותי. כאומרת: "הלא תבין..." ו"ככה זה, כבר אי אפשר לשנות... אף פעם לא יהיה אחרת, כמו שאתה רוצה..." והוא, הוא עשה עצמו שאינו רואה אותה, והסתלק משם. ואחר-כך, אחר-כך התחרט, וחזר על עקבותיו, שוב חתר בידיו נגד הקהל השוטף מולו, נלחם במערבולת, ברעש, במהומה, בחום הצהריים, בתשוקה הנואשת לעקוב אחריהם, לעשות משהו, להרוג אותם, לצעוק לה בפנים, בוגדת! שבגדה בו. שהיא, ש... אך הם נעלמו.

המשך יבוא

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"

ניתן לקבל בקובץ אחד בפנייה למכתב העיתי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב לך אדוני העורך. שתי בקשות לי אליך. האחת, סוף העיתון שלך מקושט בדברי הרמב"ם, אנא הוסף גם את עצתו: "מה שאתה יכול לומר בשתי מילים, אל תאמר בשלוש..." – וזאת כעצה לכותבים הנכבדים שמכסים את עיתוניך בשטיחי מילים ארוכים ורחבים...

והשנייה, כאסוציאציה למה שכתב דורון גיסין, שהזכיר את יופייה של בת הים – בראיון ב"טי.וי." לפני הרבה שנים סיפר הסופר החיפאי אמיל חביבי על שני  חברים שהפליגו בסירתם לים לדוג, והנה אחרי זמן היטלטלה הסירה וכאשר העלו את הרשת הופתעו לראות שעלתה בה בת ים יפהפייה ומקסימה.

אחרי רגעי ההתפעלות לקח האחד את בת הים והטילה חזרה לים.

"למה?" שאל חברו.

"אֵיך?"  ענה הראשון.

וזה בין היתר כדי לרצות את הכותבת שיורדת לך ולנו לחיים, על שבשירים שאתה מפרסם בעיתון משובצות מילים גסות, לטעמה.

בברכה

י"ז

אהוד: ידידתי המנוחה המשוררת והמתרגמת ש. שפרה אמרה לי, לאחר צאת הרומאן "המושבה שלי", שאילו הייתי נותן לה לעריכה את כתב-היד לפני הפרסום, היתה מוציאה ממנו את כל הגסויות ואז זה היה רומאן בעל ערך ספרותי.

* שמואל אייל: בדרישתו ההזויה של אבו מאזן לתבוע את בריטניה על דמיתקרא "הצהרת בלפור" – חושף אבו מאזן כי מטרתו אינה "שתי מדינות" אלא שטחה של ארץ-ישראל  כולה.

כמו שהערבים לא קיבלו את החלטת עצרת האו"ם 181 מיום 29.11.47 – כך לא קיבלו את החלטת קבינט המלחמה הבריטי הקרויה בטעות הצהרת בלפור, החלטה למסור את ארץ-ישראל כולה, כולל שטח 75,000 קמ"ר מעבר לגדה המזרחית של הירדן עד למסילת הברזל החיג'אזית – לתנועה הציונית. החלטה שעוגנה בהסכמי וורסאי . הסכם ורסאי, כולל "הצהרת בלפור", כלול בבסיס החלטות ההקמה של חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם. האו"ם לעת הקמתו ב-1945 אישרר כבסיס להחלטותיו את כל החלטות חבר הלאומים.

זה המשך ישיר לתפיסת הלאומנות הערבית, ששופרה המופתי אמין אל-חוסייני, שסירבה ליישות ציונית אפילו בחלק קטן של ארץ-ישראל. לדוגמה – מדינה ציונית על שטח של 5,000 קמ"ר כהצעת ועדת פיל מהשנים 1936-7.

כדאי להקשיב למנהיגים הערבים ומעת לעת לקרוא את אשר הם כותבים.

* האם טראמפ לא ראוי להנהיג? – האם סטלין היה ראוי להנהיג? האם היטלר היה ראוי להנהיג? האם פול פוט היה ראוי להנהיג? האם קים קון גונג וחומיני וסאדם חוסיין ומאו צה טונג ואסאד וקאדאפי וקאליגולה וג'ינגיס חאן ומנהיגי ההוטו וניגריה ודומיהם, מופרעי הנפש ומשמידי עמים משחר האנושות – היו ראויים להנהיג?

לא! לא ולא!

אז מה חדש?

מתי היו חסידי אומות עולם ופילוסופים הומאניים – מנהיגים?

מוטי בן חורין

מונהג...

* אהוד: אני תומך בסמל אלאור אזריה וסבור שהוא שעיר לעזאזל וכי משפטו הפומבי, שבו התביעה הצבאית נעזרת בלי בושה בסרטוני וידאו של פלסטינים צלמי "בצלם" המנוולים, שהם אוייביינו, ומרגלים אחרינו – ההיעזרות הזו היא שערורייה גם מבחינה משפטית!

* האם מירי רגב היא ארז ביטון ממין נקבה או שארז ביטון הוא מירי רגב ממין זכר? מכל מקום, מוזרה העובדה שבמקרה שניהם, וכמה מהתומכים בהם – מוצאם מאותה עדה של עסקני קיפוח מגלומניים המוּתרים באכילת קטניות בפסח.

* מדינות באירופה שהצליחו בעזרת הנאצים להיפטר מהיהודים המלוכלכים שלהן ורובן אף מתכחשות להחזרת הרכוש של היהודים הנרצחים – באות עתה על עונשן מידי הרוצחים של הטרור האסלאמי.

על התהליך הזה של עליית המוסלמים, בשעתו רובם טורקים, הבאים במקום המיעוט היהודי בגרמניה – עמד כבר לפני שנים רבות הסופר היינריך בל ברומאן המופתי שלו "תמונה קבוצתית עם גברת" [1971, עברית 1973].

* נודע לנו כי שוקלים הוצאת בול דואר עם דמות דיוקנו של הרב הפלילי הקדוש עוזי אזולאי משולם, שתרם רבות להפצת עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן – ובטווח רחוק יותר אולי הוא גם יונצח על אחד משטרי הכסף החדשים. מגיע לנו.

* אהוד היקר, כמו כל אוהביו של יוסי גמזו – אני מברך אותו על הפרס – מה שמשמח אותו – משמח אותי.

המאמר של ד"ר עירית אמינוף על דו"ח ביטון – הוא ממש פנינה! אני מקווה שאיכשהו המאמר יגיע לביטון עצמו ולשר החינוך נפתלי בנט.

שלך,

משה גרנות

* אהוד לעירית אמינוף: היו לדברייך במכתב העיתי הדים רבים ברשת עוד לפני הפרסום אצלי.

אהוד,

לא תאמין, עד עתה קיבלתי למעלה מחמש מאות תגובות. רובן במייל ורבות בטלפון. ואני מתרגשת מאוד. אני בדרך כלל לא קשורה לעיתונות ולמעמדות הגבוהים, אבל הפעם אולי יפרסמו גם בעיתונים ה"חשובים". על כל פנים, אני מודה מאוד, ומקווה שאוכל לכתוב את הספר השמיני שלי רק מן התגובות. התגובות של עם ישראל היפה, האיכפתי, המגיב בעצב ובכאב על המצב, ומודה על המכתב.

שוב תודה,

שלך

עירית

* הכותבת [עירית אמינוף] שכחה להתייחס לדרישה ללמד את משוררי "ערס פואטיקה", שהמסר העיקרי שלהם הוא שנאת האשכנזים, ואשר ימצאו את מקומם הראוי אם יודפסו על נייר טואלט.

אריק ברהום

* אהוד שלום, תודה על השקעתך בהעשרת התרבות. עבודתך הפורייה מוגשת באהבה ומתוך הערכה עצומה למקום התרבות בחיינו ובחשיבותה להתפתחותנו, ובה מקום לכל נושא ותוכן. יישר כוח על ההזדמנות והמקום לעורר שיח.

תודה ויום טוב.

שולי ביטון

* אהוד: כמה נחמד שפרס א.מ.ת היוקרתי והעשיר [כלל הפרסים הוא מיליון דולר] מוענק לסופרת החשובה רונית מטלון, אשר סופרים נידחים כמונו וכמו עוד כמה וכמה סופרים ומשוררים עבריים שטרם מתו – לא יכולים אפילו לחלום שיזכו בו – למרות שהפרס היה עוזר לא מעט למצבם הכלכלי, לאחר עשרות שנות כתיבה ספרותית שכמעט אין שכרה בצידה!

* נודע לנו שכבר החל תיכנון החגיגות ליום שיחרורו של החרא הקטן שרצח את רבין. יש להניח שהוא גם יופיע במהדורה ה"מזרחית" החדשה של הסידרה "עמוד האש" וילמדו אותו בבתי הספר.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל