גיליון מס' 1167

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשע"ו, 8 באוגוסט 2016

עם צרופת ההודעה על המופע "שרים אהבה במדבר" ב-18.8

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיקָאגוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. // "פחד – זמן – יצירה", אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז, נערך באוקטובר 1972. החודש מלאה שנה למותו של יצחק אורפז. // אוריה באר: "חמישים ואחד" יותר מדי. // עקיבא נוף: נשיקה היא שער. // מרדכי קידר: גירושי נוחות למען המטרה. ג'בהת אלנוסרה נפרד מאלקאעידה שנותן לו את ברכת הדרך. [ציטוט].  // אשר תורן: מינימום עניין בטמטום שנקרא פלסטין. // משה כהן: כל הכבוד לכנסייה הבולגרית! // נעמן כהן: ואלה שמות בני ישראל הבאים גרמנימה. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // דורון גיסין: טשולנט [חמין]. סדר ברכות. // אהוד בן עזר: שלושה קטעים מתוך הרומאן הבידיוני והנידח "המושבה שלי" (2000). // יהודה דרורי: 1. הניחו להם למות... 2. "הארץ" עיתון מסית שיש לסגור אותו! אין בדמוקרטיה חופש להסתה! // אורי הייטנר: צרור הערות 7.8.16. // יוסף אורן: מבט שונה על המשוררת רחל, האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה? שירת רחל במבחן הכמוסה (א'). // עמנואל הרוסי: ב. לא אל. לא מלך. לא גיבור. פרק שני מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // תקוה וינשטוק: חסד של אמת. //  אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק כ'. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִיקָאגוֹ בְּיִשְׂרָאֵל

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר אֱמֶת כָּל-כָּךְ נֶחְרֶצֶת

וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ כָּאן בְּעֶצֶם

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּאנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

אהוד: מתי כבר תכביד ידה המשטרה על נהגי המשאיות, שחלקם עובדים שעות רבות מעל המותר, חלקם נוהגים בפראות כאילו להם בלבד ניתן הכביש, חלקם שמחים להרוג ישראלים על הכביש, וחלקם בתאונות הקטלניות שהם גורמים, אך לא הם נהרגים בהן – הוא מעל ומעבר לאחוזם בכלל הנהגים שעל הכבישים בישראל.

שלא לדבר על מאות הנהגים ללא רישיון או בשלילת רישיון שממשיכים להתפרע בכבישי ארצנו ולהרוג ישראלים. ממש פחד לנסוע בג'ונגל הכביש.

* * *

הלווייתו של הסופר יצחק אורפז

חתן פרס ישראל

[שנפטר לפני שנה, ב-14 באוגוסט 2015

וציווה גופתו למדע]

התקיימה ביום שישי האחרון 5.8

בשעה 12.00

בקיבוץ שמיר

* * *

פחד – זמן – יצירה

אהוד בן עזר: ראיון עם יצחק אורפז

נערך באוקטובר 1972

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל  ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?

ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.

בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.

אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.

פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."

ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.

אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:

ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:

"מה אתה באמת רוצה, נתן?"

"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.

האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.

נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.

[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.

לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.

לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.

 אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.

ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."

דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.

למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.

אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.

"עשיתי את השיעור," השיב הילד.

המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"

"התפללתי," התחכם לו הילד.

אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"

אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.

במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.

שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.

שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".

ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.

הוא אמר: "זה קיטש!"

האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.

ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[אהוד: המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון].

* * *

אוריה באר

"חמישים ואחד" יותר מדי

אתחיל בנימה אישית.

כאבם של הורים שכולים, מוכר לי היטב. במשך שבע עשרה שנים שרתתי כקצין מילואים, מודיע נפגעים. הודעתי לעשרות, אם לא מאות הורים, על נפילת בניהם בקרב, היעדרותם או פציעתם. אני מבין את הכאב, אני מכיר אותו וחוויתי אותו מקרוב. לכן, זעקת הורי הנערים שנפלו בגיחת מחבלים ממנהרות מובנת לי, אך למגינת ליבם איני מסכים עימם.

המחדל העיקרי במבצע "צוק איתן", לא היה באי חיסול  המנהרות, עליהן לא ידעו הרבה או       שהמידע לגביהן לא היה ברור אלא מעורפל.

המחדל הראשי והעיקרי של מבצע זה היה התמשכותו הכמעט בלתי נסבלת לכדי חמישים ואחד ימים רצופים. כן, לדעתי ולדעת רבים וטובים ממני, מבצע זה, אותו היה צריך להשלים תוך שבועיים-שלושה לכל היותר, נמשך ונמשך ללא שום סיבה הגיונית.

מצער ביותר אך שוב ושוב "עבד" עלינו החמאס ובעורמה רבה: הפסקות אש חדשות לבקרים, שהופרו על ידו ללא נקיפות מצפון, ירי מתוך מסגדים, ירי מתוך בתי חולים, ירי מבתים שלווים או בתי ספר. צביעות, השפלות והנבזות בהתגלמותה – שום חוק מחוקי המלחמה לא כובד.

ומה עשו מפקדינו ומדינאינו: שוב ושוב התייעצו עם הדרג המשפטי, למען לא ייפגע, חס ושלום, איש חמאס זה או אחר. שוב ושוב כדי למנוע חס ושלום, הפצצה של גוף שכמעט כל הראיות הוכיחו שתושביו עסקו בלחימה. כן, התחשבות מוגזמת עם חלאות אדם, שלא קיימו אפילו פסיק מחוקי המלחמה הבסיסיים.

כבר נאמר, ובהקשר אחר: "ככה לא בונים חומה" – ככה לא מנהלים מלחמה וככה לא מכריעים אוייב אכזר.

לכן, הורים יקרים: שאלו שם למעלה, מדוע לא חתרו מנהיגינו להכרעה מהירה? מדוע לא שאפו לניצחון ברור וחד משמעי? זו שאלת השאלות. צר לי, אך זו השאלה שאתם צריכים להציג. לא אחרת בלתה.

* * *

עקיבא נוף

נשיקה היא שער

נשיקה היא שער

לבוא בו אל יער,

שיש בו יָמָה

דְּגִיגֵיהָ – חֶמְדָה.

אפתח את השער,

אבוא אל היער

בַּסְּבָך הניתָר

אעוף כפרפר.

אֶרְדֶה דבש היער

אֶשאג עֵת בּוֹא סער,

וְצוּף פרחֵי מוֹר

אינָק כְּשִׁיכּוֹר.

בִּנְאות דשא אֶרְבָּץ

ואלייך אֶחְפָּץ,

מוּפז אור מָרום

אֶרְחָב ואֶרוֹם.

שם אֶשָׁק בִּשְּקִיקָה                    

חמוּקֵי הנסיקה,                        

מַבְקָעָת אל רום                           

בעונג עֵרוֹם.                             

שיר מתוך ספר פזמוני עקיבא נוף הנערך להופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".

* * *

מרדכי קידר

גירושי נוחות למען המטרה

ג'בהת אלנוסרה נפרד מאלקאעידה שנותן לו את ברכת הדרך.

האם עדיפים ארגוני ג'יהאד מקומיים בשיתוף גופים לא ג'יהאדיסטים,

או ארגונים גלובליים על טהרת הג'יהאד הגלובלי?

השבוע אירעו "גירושי נוחות" בין שני ארגוני ג'יהאד: אלקאעידה ו"ג'בהת אלנוסרה", כשיפור עמדות למען השגת אינטרס משותף. אלקאעידה הוא ארגון ג'יהאד ברמה הגלובלית, ואילו "ג'בהת אלנוסרה" הוא ארגון ג'יהאד הפועל בזירה הסורית בלבד. כארגון המזוהה כזרוע הסורית של אלקאעידה, עד היום פעל "ג'בהת אלנוסרה" בהנחייתו של איימן אלזוואהירי ראש אלקאעידה. קשר זה נתן לו מוניטין של ארגון בעל יכולת ואמצעים, אך גבה ממנו מחיר גבוה בשל זיהוייו יותר כארגון טרור עולמי, ופחות כארגון שחרור סורי.

השבוע הופיע מנהיג אלנוסרה אבו-מוחמד אלג'ולאני בשידור חי בסרטון וידאו, בפעם הראשונה בפנים גלויים, וקרא מן הכתב את ההודעה הבאה (תוספותיי בסוגריים, מ"ק).

אחיי המוסלמים בכל מקום, שלום עליכם, רחמי אללה וברכותיו. אנו מודים באופן כללי לכל השייח'ים של ארגון קאעידת אלג'יהאד (השם המלא של ארגון אלקאעידה), ובאופן מיוחד לשייח' הד"ר איימן אלזוואהירי, ישמרנו אללה, ולסגנו שייח' אחמד חסן אבו-אלח'יר, ישמרנו אללה. אנו מודים להם על עמידתם לעזרת בני אלשאם (השם הקלאסי של סוריה), על הסיוע שהגישו לג'יהאד ולמהפכה המבורכת שלהם ולג'יהאד באופן כללי (בעולם). על עמדתם (של ראשי אלקאעידה) תספר ההיסטוריה בהערצה ובאותיות של אור, שכן הנהגה מבורכת זו (של אלקאעידה) נתנה, ועדיין נותנת, את הדוגמה המפוארת ביותר להעדפת האינטרסים הכלליים של המוסלמים על פני האינטרסים הארגוניים הפרטיים. הם הגשימו באופן מעשי את דברי השייח' אוסאמה (בן-לאדן), רחמי אללה עליו, שאמר כי האינטרסים של האומה (האיסלאמית) גוברים על האינטרסים של כל מדינה איסלאמית, האינטרסים של המדינה גוברים על אלה של הקבוצה, וטובת הקבוצה חשובה יותר מטובתם של אנשים.

אנו בהנהגת "ג'בהת אלנוסרה", בהתאמה למגמות וההנחיות הכלליות של ההנהגה המבורכת (של אלקאעידה), פועלים מתוך תחושת אחריות לטובתם של בני אלשאם והג'יהאד שלהם, כדי להקל על המטלות הרובצות עליהם, מבלי לגרוע מהדרישות המוצקות של הדת, לשמירה על הג'יהאד בארץ השאם, להגן עליו ולהתמיד בו בכל האמצעים הלגיטימיים, האפשריים והמועילים להשגת המטרה, כדי לגשר על הפערים בינינו ובית ארגוני הג'יהאד האחרים, מתוך תקווה שיקום גוף מאוחד שיתבסס על התייעצות ויאחד את בני השאם, ישחרר את ארצם, יגן על דתם ויעצים את מילת ייחוד האל בקרבם. בהתאם לרצונם של בני השאם להדוף את התירוצים שבהם משתמשת הקהילה הבינלאומית ובראשה רוסיה ואמריקה כדי להפציץ ולשלוח לגלות את בני השאם בתירוץ שהם מפציצים את "ג'בהת אלנוסרה" השייך לארגון אלקאעידה, החלטנו לחדול מלפעול תחת שם "ג'בהת אלנוסרה", ולהרכיב קבוצה חדשה במסגרת חזית פעולה ששמה "ג'בהת פתח אלשאם" ("חזית כיבוש אלשאם"), ולקבוצה החדשה לא יהיה שום קשר עם שום גוף חיצוני.

הקבוצה החדשה תפעל להשגת המטרות הבאות:

פעולה למען דתו של אללה, יתגדל ויתעלה, חיזוק השריעה שלו והשלטת הצדק בין האנשים, כל האנשים.

פעולה למען איחוד עם הפלגים האחרים כדי לאחד את שורות לוחמי-הג'יהאד וכדי להצליח לשחרר את ארץ השאם משלטון העריצים (העלווים), ולחסל את השלטון וסייעניו. האל יתעלה אמר: "היאחזו כולם בדתו של אללה ואל תיפרדו.". (קוראן, סורה 3 פסוק 103).

הגנה על הג'יהאד בארץ השאם, ההתמדה בו והשימוש בכל האמצעים החוקיים המסייעים לכך.

מאמץ לשרת את המוסלמים, לשפר את עמידתם ומצבם ולהקל על סבלם בכל האמצעים האפשריים.

השלטת הביטחון, היציבות והחיים בכבוד לכל האנשים.

השבח לאללה ריבון העולמים.

אחיכם, אבו-מחמד אלג'ולאני.

עד כאן נאומו של אלג'ולאני, מנהיג "חזית פתח אלשאם" החדשה. בנאום זה בולט בהיעדרותו מרכיב של כעס כלשהו על אלקאעידה. להפך: הוא מתייחס לארגון זה ולמנהיגיו בכבוד גדול ובהערכה רבה, אולי כדי לשוב ולהתחבר אליו בעתיד, אם ייווצרו תנאים שיכפו עליו צעד כזה. ניכר מדבריו של אלג'ולאני כי הסיבה לניתוק מאלקאעידה היא היא ארגונית – ליצור קואליציה רחבה ככל שניתן של ארגונים בסוריה, ובעיקר לצרף אליו ארגונים שאינם מעוניינים להיות מזוהים עם אלקאעידה.

איימן אלזוואהירי, מנהיג אלקאעידה, הגיב בסרטון מוקלט ובו אמר:

אחוות האיסלאם שבינינו חזקה מכל הקשרים הארגוניים הזמניים והמשתנים, בעוד שאחדותכם, התקבצותכם והאיחוד ביניכם חשובים ויקרים בעינינו מכל קשר ארגוני (איתנו). אחדותכם ואחדות השורה שלכם נמצאות מעל השיוך הארגוני והנאמנות המפלגתית. יש להקריב ללא היסוס את הקשרים הארגוניים והמפלגתיים, אם הם מנוגדים לאיחוד השורות ביניכם, כדי שתהיו כמו בניין מוצק וכדי שתוכלו לעמוד בפני אויבכם החילוני העדתי (העלווי) שבו תומכים הכוחות השיעים הצפווים (כינוי גנאי לאיראן), רוסיה וסין, ומסע הצלב המודרני (כינוי למערב) משתף עימו פעולה.

מנהיג אלקאעידה אומר דברים אלה מעמדה של אב, מנהיג, מורה ומדריך, השואב הנאה מבניו-תלמידיו המגלים עצמאות, מבקשים להיפרד ממנו כדי להתאחד למען מטרה שהוא מאמין בה ושלהשגתה הוא גידל והכין אותם. אין בדבריו שום נימה של כעס על פרישת אלג'ולאני. להיפך, הוא מייחס חשיבות רבה לנסיונו להקים חזית משותפת של ארגונים מקומיים סוריים, גם אם הללו אינם מעוניינים להיות מזוהים עם אלקאעידה, אם חזית זו תביא להגשמת המטרה העליונה, החשובה, והיא להיפטר מאסד ומשלטון העלווים.

אלזוואהירי מודע היטב לסבל העובר על הסורים ולקשיים שהמורדים באסד עומדים בפניהם נוכח המעורבות האינטנסיבית והאכזרית של רוסיה, איראן וחיזבאללה במלחמה בסוריה. חשוב לו יותר להיפטר מאסד, להביס את האיראנים, לחסל את חיזבאללה ולסלק את הרוסים, מאשר להיות קשור ארגונית למורדים בסוריה.

פרישת "ג'בהת אלנוסרה" ממטריית אלקאעידה היא צעד נוסף בכיוון של הפרטת הג'יהאד והפיכתו לשם המשחק במישור המקומי על חשבון המישור הגלובלי. הצלחתו של אלג'ולאני לאחד את ארגוני המורדים בסוריה גם תאפשר לו להתמודד ביעילות רבה יותר עם "מדינת האיסלאם", שהיא האתגר הגדול ביותר לארגון אלקאעידה, למרות שגם זו יצאה מבית מדרשם של בן-לאדן ואלזוואהרי.

השאלה אם עדיף ג'יהאד מקומי בשיתוף גופים לא ג'יהאדיסטים, או ג'יהאד גלובלי מוגבל לגופים ג'יהאדיסטים בלבד, עומדת מזה שנים בבסיס הוויכוחים על האופי וההיקף של ארגוני הג'יהאד. המטרה – השלטת האיסלאם בעולם – משותפת לשני הצדדים, והוויכוח נסב סביב השאלה מהי הדרך היעילה והנכונה יותר להגיע למטרה – שאלה שתמשיך ללוות את ארגוני הג'יהאד עוד זמן רב. התשובה עליה ניתנת בכל מקום ובכל זמן על פי התנאים המשתנים. זו הסיבה שארגונים אלה מחליפים את האסטרטגיה הארגונית שלהם בהתאם להבנת הזירה ותנאיה.

המאמר מפורסם באתר "מידה" ובמגזין מראה 392. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

http://mordechaikedar.com

* * *

אשר תורן

מינימום עניין בטמטום שנקרא פלסטין

הבחירות בארה״ב  מעוררות ענין בכותבי "חדשות בן עזר". אובמה, עויין ישראל בלב, למד מהר שישראל היא נכס איסטרטגי ולכן רק (!) ניסה לדפוק לנו את ההתישבות ביו״ש פלוס לקדם את רעיון המדינה פלסטינית.

קלינטון יודעת כבר את חשיבות ישראל אבל לא מוכנה לוותר על מדינת פלסטין בארצנו.

טראמפ לא שם זין על האיסלאם ועל התקינות הפוליטית לכן אני מצביע עבורו.

התקשורת בארצות הברית, ממנה אנחנו מקבלים את רוב המידע, היא סמולנית כמו בישראל.  תחשוב רק כמה מחמאות ביבי או רגב או בנט מקבלים בתקשורת. את טראמפ אוכלים חי בתקשורת והוא בסך הכל מועמד בלי הסטוריה פוליטית.

אם קלינטון תיבחר הלחץ, ימשיך לבוא וביבי ימשיך לסתום את החורים בסכר ולהגן עלינו מהשטות של המדינה הפלסטינית. אם טראמפ יבחר... מי יודע, מי יודע, אבל המגמה בדרך כלל נראית לי חיובית. סתימת ההגירה הבלתי חוקית, צבא יותר חזק עם רצון אמיתי להפעילו בשעת הצורך ומינימום עניין בטמטום שנקרא פלסטין.

* * *

משה כהן

כל הכבוד לכנסייה הבולגרית! 

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר שהאפיפיור מילא פיו מים, יצאו ראשי הכנסייה הבולגרית חד משמעית להגנת יהודי בולגריה, וזה מעורר התפעלות. הם גם השפיעו, לדעת היסטוריונים, על עמדתו של המלך. לפי הדעות המלך היה מטבעו אנטישמי וגם היה נתון להשפעת ממשלתו הפרו-נאצית, אך בהיותו אדם מאמין התחשב מאד בדעת ראשי הכנסייה ופעל להצלת יהודי בולגריה. ראשי הכנסייה גם הוכיחו קשות את המלך על חלקו בהשמדת יהודי מקדוניה, וזה מעיד על רמה מוסרית ואומץ לב נדירים.

המשטר היה פשיסטי, ולצאת בפומבי נגד המשטר ונגד המלך היה מעשה מסוכן שדרש אומץ רב. אצל הנאצים לא היתה חסינות לאנשי דת. מבחינה מעשית לא היתה בעיה למשטר האפל לפגוע בראשי הכנסייה, ורק מעמדם המוסרי ואהדת העם עמדו להם. וזה גם נגד את הדוקטרינה האנטישמית המסורתית של הנצרות.

להזכירכם, הכמורה הרוסית עמדה בראש הפוגורומים, והכנסייה הקתולית הפעילה את האינקוויזיציה. כל הכבוד לכנסייה הבולגרית! 

כלב השמירה של הדמוקרטיה

יש בימינו הסכמה כללית על חשיבותה הגדולה של התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה. ככזה תפקידה למתוח ביקורת על הממשלה. אך מכאן ועד להשתלחות חסרת רסן, ניגוח בלתי פוסק ופסילה בלתי מוצדקת רב המרחק.

יש לממשלה בכל זאת משימות ותפקידים חשובים למען המדינה והעם והיא משתדלת לבצע אותם, ויש לאפשר לה למלא את תפקידה עם כל הביקורת. הממשלה פועלת בין השאר למען הביטחון, הורדת יוקר המחייה, וקידום יחסי החוץ של המדינה. חזקה על אנשי התקשורת שירסנו את עצמם בבואם לנגח את הממשלה כדי לאפשר לה גם לעבוד. לא פלא שנוכח התקפות התקשורת מקדישה הממשלה מאמצים להישרדות.

חבל שהתקשורת שלנו אינה יודעת גבול.

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות בני ישראל הבאים גרמנימה

השם הפרטי "נעמן" הוא שם נדיר למדי. בכל ימי שני חיי פגשתי רק שניים הנושאים אותו. מקור השם מופיע אמנם בשני מקומות בתנ"ך אבל יהודים לא נטו להיקרא בשם זה. השם נכנס לעולם העברי-ציוני בעקבות דמות ספרותית בשם "נעמן" בספרו של אברהם מאפו "עיט צבוע". לספריו של מאפו נודעה השפעה עצומה על ראשוני הציונות והיישוב העברי.

בזמנו התפרסם ברבים פושע בשם נעמן דילר. לא היה באותה עת אדם ברחוב שפגשתי שלא שאל אותי עליו כאילו שיש איזה קשר בינינו. מאז אני רגיש לנושאי שם זה.

ב-1933 עלה יהודי בשם  הלמוט אויסטרמן Helmut Ostermann מגרמניה. לאחר עלייתו החליט לאמץ לעצמו זהות עברית-ציונית ולכן לקח לעצמו את השם העברי-צברי – "אורי אבנרי".

במאמר בעיתון "הארץ" פנה אורי אבנרי ליורדים לברלין (בלשונו: "הצעירים הנהדרים בברלין") לשוב לישראל, "להסתער על הפוליטיקה, לארגן, לשנות, להקים כוחות חדשים, לכבוש את השלטון."

השינוי לא יבוא, קובע אבנרי, "אם כל מי שמסוגל להתנגד ל'הסתערות החרד"לים, המתנחלים ומשרתיהם,' ירים ידיים ויעבור לבתי הקפה של שדרות אונטר־דן־לינדן, שם יישב ויבכה בזוכרו את ציון." (אורי אבנרי, "צעירי ברלין שובו לארץ", "הארץ" 29.7.16),

בתשובה לקריאתו של אבנרי ענה לו יורד לברלין בשם נעמן הירשפלד. הירשפלד אינו רוצה בכלל לזכור את ציון. הוא מיואש מעתיד ישראל ובייחוד מ"הישראליות המרוקנת מתוכן." ולדידו "הקיום בישראל/פלסטין הוא קיום מסויט. מדינת ישראל היא אתנוקרטיה רדיקלית ודורסנית, שהשלטון בה נהפך בהדרגה לאוטוקרטי. ישראל בבסיסה היא מדינת דם במובן הפולקיסטי של המונח הזה, והישראלים — יהודים ברובם — כאזרחי המדינה הזאת, אינם רוצים לראות שום שינוי במציאות זו. בעזיבה בחרתי לשחרר את עצמי מהתבוססות בחוסר־אפשרות. לתת לילדי את המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לו: חירות להגדרה עצמית. (נעמן הירשפלד, "לא תודה אני נשאר בברלין", "הארץ", 1.8.16).

מכיוון שנעמן הירשפלד החליט לוותר על "הפולק" של "עם ישראל" ולהשתייך מעתה לפולק הגרמני-ארי-הטהור*, אנו מייעצים לו שעל מנת שלא יעורר אנטגוניזם מה"פולקיסטים של ה"פולק" החדש שבחר לעצמו, כדאי לו לשנות את שמו התנכ"י-עברי-ציוני "נעמן" – לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, ובכך ייקל לו להשתלב בברלין.

למשל, במקום השם "נעמן" ייקח לו את אחד מהשמות הפרטיים הפולקיסטיים-ארים-גרמנים המובהקים: "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך". שם משפחה גרמני ("הירשפלד") הרי ממילא יש כבר לו.

אימו של הפולקיסט הגרמני החדש ("אדולף", "ריינהארד", או "היינריך" הירשפלד), היא בעלת טור במוסף "הארץ". כבנהּ גם היא זכתה מהוריה בשם עברי-ציוני מקורי "נרי", (הנר שלי) לבנה. אני אישית עוד זוכר את אימא שלה מרקידה בני נעורים בחיפה בחגיגות העצמאות למדינה.

"נרי" (הנר המאיר) מעריצה בטורהּ את בנה היורד לגרמניה (ואת נכדיה הפולקיסטים גרמניים החדשים), וטוענת שגם אימא שלה, אם היתה חיה היום, היתה יורדת מהארץ לאשכנז (למרות שלא היתה אשכנזית), בגלל שמדינת היהודים הפכה לדבריה למדינת רשע.

לכן נציע גם לה להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק שמתאים לה.

למשל, תיקח לה את השם: "קלרה פלצל". ועם אימוצה את הזהות הפולקיסטית-גרמנית בא לציון (סליחה לכל משפחתה) גואל. נכדיה הפולקיסטים-גרמנים לא יצטרכו להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני.

דומה שהחלפת שמה של כתבת "הארץ" מ"נרי" ל"קלרה פלצל" תועיל לה בגרמניה אבל גם לא תזיק לה במקום עבודתה בישראל, שהרי עיתונהּ "הארץ" הכריז כי ישראל היא מדינת רשע ולכן יש רבים המכנים אותו בשל כך "דער שטירמער".

* "פולק" בגרמנית הוא שילוב לאומיות עם דם וגזע ארי. לפי היטלר "היהודי האינטרנציונליסטי הוא חסר זהות לאומית ונדבק כפרזיט לפולק הגרמני כדי לנצלו כלכלית."

ומי עוד באקטיביסטים הפרו איסלמים?

ואם חשבתם שרק אלו המכנים עצמם "שמאל" מסוגו של ("אדולף", "ריינהארד", או "היינריך" הירשפלד), כלומר האתאיסטים היוצאים נגד דת ישראל, תומכים בחיסול מדינת היהודים ובכיבוש ערבי-מוסלמי, טעיתם. הנה יש גם מבין שלומי אמוני ישראל, יהודים המקפידים על תרי"ג מצוות המצטרפים למסע קדוש זה של כיבוש ערבי-מוסלמי:

http://rotter.net/forum/scoops1/336735.shtml

אקלים של בגידה – "שוברים שתיקה" והחמאס

נדב וימן, רכז מתנדבים של ארגון "שוברים שתיקה", מספר על אחיו שמבריח גלשנים לכוח הימי של החמאס. כן, כן, זהו אותו ארגון המצהיר שמטרתו חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם.

hhttp://rotter.net/forum/scoops1/336597.shtml#1

הערבים נוהרים לקלפיות במצוות אבא של מאזן

ראש עירית נצרת עלי סלאם התראיין ל"קול ישראל" בערבית וסיפר שאבא של מאזן התקשר אליו וביקש ממנו להאיץ באנשים לנהור אל הקלפיות ולהצביע בעד הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ונגד נתניהו. בתמורה הוא הבטיח לו עזרה בהרכבת הקואליציה בנצרת.

http://rotter.net/forum/scoops1/336041.shtml

למותר לציין שהסיפור הזה לא הופיע בעיתון "הארץ".

האם אבא של מאזן יתנצל על כך בדומה להתנצלות של נתניהו על אמירתו שהערבים נוהרים לקלפיות?

הסיכום ההיסטורי של ההצלחות של אבא של מאזן

ההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבא של מאזן, מפרסם את ההישגים ההיסטוריים של תנועתו הפת"ח.

הפעם אבא של מאזן אינו מכחיש דבר, אלא מתנאה בהישגיו ברצח יהודים וסופר את הגופות בדקדקנות: הפת"ח רצח עד היום 11,000 ישראלים. והוא הקריב 170,000 שהידים, כך שהוא מוביל על חמאס.

http://rotter.net/forum/scoops1/336645.shtml

שלא יהיה לכם ספק. משלחת של מעריצים יהודיים תמשיך לחלות את פניו ולשבחו על הצלחתו הגדולה.

הטל צל ענק, זה שיושב על יד, וזה עם הפסיק על

הרכש החדש של ח"כ אורן חזן לליכוד הוא זמר "ראפר" המתנאה בכינוי "הצל". לאחר שח"כ בנימין בגין הסתייג מהצטרפותו לליכוד הכריז עליו "הצל" מלחמה. "התפוח נפל רחוק מהעץ (מנחם בגין), שאג "הצל", והוא, בנימין בגין, חינך את ילדיו לשנאת ישראל ולשנאת היהדות, ובתו אביטל התאסלמה והתחתנה עם גבר ערבי, ובנו אבינדב המיר את דתו לבודהיזם, והוא אנטי-ציוני פעיל באנרכיסטים נגד הגדר מאלו שזורקים אבנים בבלעין על חיילי צה"ל."

ואו. איזו מלחמה! האם זהו הדור החדש של חניכי ז'בוטינסקי?

כשהייתי ילד אני זוכר שבן גוריון היה קורא למנחם בגין: "ההוא שיושב ע"י חבר הכנסת באדר..." ולראש בית"ר היו קוראים: "זה עם הפסיק על הזין..." (ז'בוטינסקי), והנה בטקס האזכרה האחרון לז'בוטינסקי לרגל 76 שנים למותו, הילל וקילס אותו בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שאביו וסבו היו מחסידיו. ואביו אף נשא את ארונו.

 בין שאר הדברים אמר נתניהו: "העם ישפוט בקלפי, ישלוט העם בשלט, זו תורת ז'בוטינסקי."

והנה הפתעה גדולה. בתגובה קם יצחק הרצוג, המתנאה להיות ראש "מפלגת העבודה", יורשם של בן גוריון, ברל, ויגאל אלון ומכריז: "אתם מאדירים את שמו של ז'בוטינסקי אך מועלים במורשתו – דווקא אנחנו מגינים על מורשתו..." שומו שמיים והאזיני ארץ "מפלגת העבודה" ר"ל היא ההולכת לפי מורשת ז'בוטינסקי.

אז נכון שמפלגת העבודה כבר אינה מפלגת העבודה והליכוד כבר אינו ליכוד. ואין כבר בכלל אידיאולוגיה בשום מפלגה, אבל בכל זאת לרגל האזכרה כמה נקודות לחידוד הזיכרון:

ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי התנגד ב-1920 להגנה על תל חי, וטען כי את הגנת תל חי יש למסור אך ורק לכוח הקולוניאלי הבריטי, וכי במקום ניסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת.

ברוח זו של הסתמכות על הצבא הבריטי פרסם ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי ב-4.11.1923 בעיתון הרוסי "ראזסוויט" מאמר בו הוא תבע הקמת: "קיר ברזל" כלומר חיזוקו של השלטון (הבריטי) בארץ ישראל, שלא יהיה נתון לשום "השפעות ערביות". להשקפתו של ז'בוטינסקי אין תקומה לרעיון הציוני אלא כחלק מן האימפריאליזם הבריטי.

ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי תבע במאמר ביידיש ב"היינט" מ- 4.11.32 את הסיסמה: "יאָ, ברעכען! כן לשבור! לשבור את ההסתדרות!"

ודוק: ההסתדרות על "ההתיישבות העובדת", מפעלי "חברת העובדים", "קופת חולים", רשת החינוך, ובראש וראשונה "ההגנה" – היו בעצם הלוז של היישוב העברי בארץ והמדינה שבדרך. ז'בוטינסקי תבע לשוברם!

ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי ("הדמוקרט"), משלא זכה ברוב ב"הסתדרות הציונית" פרש ממנה ב-1935 והקים ארגון ציוני פרטי משלו – "הצ"ח" – "ההסתדרות הציונית החדשה". העיקר עבורו שהוא כדמות "המנהיג" יעמוד בראש ולא יהיה באופוזיציה". כמילותיו: "אלוהים לשלטון בחרנו!"

על פי אותו פרינציפ הוא תמך בפרישה ממוסדות היישוב והקמת צבא פרטי של "הפורשים" תחת הנהגתו. לעזאזל הדמוקרטיה! יחי המנהיג!

ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי לקה בעיוורון מדיני מדהים לסכנת פריצת מלחמת העולם השנייה, ולא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטאלית. עד הרגע האחרון ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמה עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה.

הלמוט אויסטרמן כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא, וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ. מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103).

הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:

http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%90%D7%91.pdf

למרבה הצער, מלבד ביאליק, אף אחד לא ניבא את השואה כפי שהתרחשה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מנחם בגין, לבנק הדואר, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא כנראה לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה. (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיו).

בטוחני שלא חזן ולא "הצל" יודעים את העובדות הללו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

5.8.16

באיזה עיתון נכתבו השורות הבאות: "אשמח להיפגש עם ראש הממשלה נתניהו וברור שאאזין בכובד-ראש ובנימוס גם אם ינזוף בי בלשון חריפה על ביקורתי המוטחת בו ופרוסה על פני עמודים אלה כבר זמן רב, לצד תמיכה בעניינים חשובים כהכרעותיו במבצע 'צוק איתן' ובמיתווה הגז. אך במלוא הענווה גם אשמיע את השגותיי בצנעה הראוייה. לטעמי התנהלותו מדאיגה ומאיימת."

ובכן, לא ב"ידיעות אחרונות" ולא ב"הארץ". קשה להאמין אבל הן מופיעות במדורו של דן מרגלית ב"ישראל היום", ביטאון אדלסון ונתניהו.

אז הנה לכם – חופש דעות...

אם ז'בוטינסקי – כדברי בוז'י בכנסת - שייך יותר למחנה הציוני, מדוע הוא, יצחק הרצוג, לא הגיע אתמול לאזכרה הממלכתית בהר הרצל?

4.8.16.

הערב בירושלים: בהר הרצל ציינו 90 שנה (ועוד 3) לייסודה של בית"ר בריגה, ואילו בטדי חגגו ניצחון 0-3 לבית"ר על האורחת מריגה.

"אתה חריג ושונה בחברה הישראלית, אתה מגדלור לכולנו, אוהבים אותך!" – אמרתי לאלוף (מיל') דורון אלמוג, חתן פרס ישראל, בתום הרצאתו אמש (הרצאת ז'בוטינסקי השנתית) על "החוליות החלשות בחברה הישראלית", שריגשה את כל שומעיו במכון ז'בוטינסקי. לאורח הגשתי שי – שלושת כרכי הגותו של זאב ז'בוטינסקי, במהדורה המדעית, והרומן "שמשון" שיצא במהדורה חדשה – ומלכה שני צילמה.

ניצחת, ראש בית"ר! כמה תובנות בעקבות ישיבת הכנסת אתמול, לציון יום השנה ה-76 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי: מיציע האורחים זה נראה נורא. לא הוד ולא הדר, לא כבוד לכנסת ולא כבוד לזכרו של המנהיג הציוני. האורחים נעו וזעו באי-נוחות על מושביהם. מישהו העיר, כי בכיתה של הבת שלו מתנהגים הילדים ביתר נימוס וכבוד, לעומת המחזה המביש שנגלה לעיני כל במליאת בית המחוקקים שלנו.

אבל, בלי ההתכתשות המילולית – כלום מישהו בתקשורת בכלל היה מציין את האירוע? מזכיר את ז'בוטינסקי? מדווח עליו?

זו טבעה של התקשורת בימינו – מחפשת רק את השערוריות ואת ההתכתשויות, ולא את התוכן הממשי, לא את המהות שלשמה נקבע היום הזה בכנסת, על פי חוק הכנסת מ-2005.

יתר על כן: גם ב"מעריב", גם ב"ידיעות אחרונות", הכותרות הן חד-צדדיות. הן מביאות אך ורק את דבר האופוזיציה ויו"ר האופוזיציה, במטרה להביך את ראש הממשלה. כאשר אני הייתי עורך-חדשות ב"מעריב", כשהעיתון עוד היה "הנפוץ ביותר", כותרת כמו שניתנה היום לאירוע בכנסת היתה נפסלת מראש על-ידי שלום רוזנפלד או שמואל שניצר זכרם לברכה. איפה הצד השני לוויכוח? – היו שואלים אותי ומאיצים בי לתקן לפני ה"הורדה לדפוס".

אבל אולי דוקא משום כל זה, ז'בוטינסקי עצמו יצא נשכר. כולם נאחזים בתורתו, בדבריו, כדי לנגח את היריבים הפוליטיים. הגדיל לעשות ח"כ הרצוג הזחוח, שניכס את ז'בוטינסקי לחלוטין למפלגת השמאל של המחנה הציוני! בן-גוריון מתהפך בקברו...

זאב ז'בוטינסקי – אתמול (גם אתמול) אתה ניצחת! (והפוליטיקאים הפסידו).

3.8.16.

התאונה הנוראה ליד פורדיס הביאה למסך נתונים על מספרי הרוגי התאונות השנה ובשנים עברו.למשל – ב-2015 נהרגו על הכבישים 356 אנשים. ב-2016 – עד כה, ואנחנו רק בתחילת אוגוסט - כבר נהרגו 213 אנשים. האם פירוש הדבר שמסתובבים בקרבנו עוד מאה-מאתיים אנשים, שזמן חייהם קצוב, ועד סוף השנה ימצאו את מותם על הכבישים?

מחשבה מחרידה!

[אהוד: ומה על הרוצחים שירצחו, שעדיין נמצאים מאחורי ההגה, חופשיים?]

2.8.16.

מי אמר שעיתון "הארץ" אינו מתקדם? הנה אתמול הוא כיבד את קוראיו, המתמעטים והולכים, בכותרת שמנה בשפה הערבית ובאותיות ערביות. נכון, בכוכבית ניתן התירגום לשפת ה"כובשים", אבל שימו לב גם לתוכן דבריו של הכותב, אחד תמאר נאפר – שכתב בין השאר:

"הבאתם יהודים מכל רחבי העולם והושבתם אותם על האדמות הגזולות של עמי, על הערים ההרוסות שלנו ובבתים בעלי הקשתות היפות שלנו. יצרתם יש מאין זהות יהודית ישראלית דוברת עברית, מנהר הירדן עד הים, ואותנו קרעתם לגזרים..."

לדעת הכותב, לוד נהפכה לעיר של מתנחלים, ואילו רוגל אלפר, המתחרה עם גדעון לוי על כרטיס השמאלן הקיצוני בעיתון, ראוי לביקורת על ההצעה המגונה שהעלה – "ישראליות תמורת ויתור על הפלסטיניות שלי ועל ה'יהודיות' שלך..."

אכן, שיח הזויים.

1.8.16.

תאגיד השידור הישראלי – יצרן החדשות והשערוריות הגדול ביותר. בפוליטיקה (הישראלית) אמנם הכול אפשרי, אבל עם חילופי האשמות קשות כאלה, על פי המדווח בתקשורת, בין הליכוד לבין הבית היהודי – איך אפשר לשמור על שלימות הקואליציה?

יש מישהו שלא מתבייש?

המהומות בוועידת מפלגת העבודה מדאיגות אותי. בדרך זו הם עוד עלולים לשוב אי פעם לשלטון. אבל אל חשש – הדרך עוד ארוכה...

31.7.16.

כבר 83 שנה... מה סיפר המדריך (יודעים מי הוא?) לקבוצת המטיילים, ביום חמישי בערב ליד בריכת גורדון בטיילת של תל-אביב?

לא אשאיר אתכם במתח: עופר רגב מסר את העובדות והאמת על פרשת רצח ארלוזוורוב, שהתרחש סמוך לכאן לפני 83 שנה. שני ערבים מיפו הם שירו במנהיג הציוני העולה.

ביום חמישי המקום היה שוקק חיים והמון אדם, שבאו לשאוף אווויר ים, להתרחץ, לרוץ וללכת, וגם לאכול דגים במסעדות.

אז, ב-1933, זה היה "סוף העולם", חושך-צלמוות וסכנת נפשות ללכת ולהתבודד במקום מסוכן זה. אפילו חיים ארלוזורוב המנוח לא ידע לאן תוביל אותו אשתו הקנאית והרוגזת...

התלוויתי לקבוצה, סיפרתי על השנאה היוקדת שהופגנה כלפי התנועה הרביזיוניסטית, ועל קרבנות העלילה, שבחלקה נמשכת עד היום. הכיצד? הנה למשל, בן הנרצח, שהיה אז בן 3, אינו מוכן להיות כלל וכלל במחיצת הבן של האיש ש"הסית לרצח". בן 86 וממשיך עד היום בזדון לב לדבוק בעלילת הכזב. כאן, בסמוך למרינה, נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב בגופו ונרצח ד"ר אב"א אחימאיר בנפשו.

אחרי כמה סופי-שבוע של טרור, בעיקר בעולם, עברנו לשם שינוי סוף-שבוע שקט, רק עם כדור פורח אחד שמתלקח, צונח, ו-16 חללים. זה ארע בטקסאס. משום-מה דאע"ש טרם לקח אחריות על אסון זה. נא לא להיכנס לשאננות. אינני אופטימי. לבטח דאע"ש וסוכניו הרצחניים ברחבי תבל מכינים עתה את ההפתעה הבאה, וזה יכול להיות בכל מקום בעולם.

28.7.16.

באנגליה חוקרים את המורשת והפעילות של ד"ר אב"א אחימאיר. בימים אלה השלים פיטר ברגמין את מחקרו (באנגלית) על אחימאיר וקיבל על כך תואר ד"ר מאוניברסיטת אוקספורד. המנחה שלו היה פרופ' קולין שינדלר, חוקר הימין בישראל, מביה"ס ללימודים אפריקה והמזה"ת באוניברסיטת לונדון, אשר הוציא לאור בימים אלה בהוצאת קמברידג' את מחקרו (באנגלית) על "עלייתו של הימין הישראלי". פרקים שלמים בספר המרתק מוקדשים לפועלו ולמורשתו של אב"א אחימאיר. הנה כי כן, לפחות באנגליה (לונדון, אוקספורד, קמברידג') – שנגד השלטון הזר שלה בארצנו לחם אחימאיר – מתעניינים במורשת הציונית-רביזיוניסטית!

27.7.16.

ישר כוח לכוחות הביטחון שחיסלו את המחבל שרצח את הרב מיכאל מרק. אכן – סגירת מעגל, שלא תשיב לנו את האיש היקר הזה, הרב מרק ז"ל. עכשיו יש לקוות, שלא תיפתח חקירה על נסיבות החיסול...

העולם כולו סוער – ובצדק – מהרצח הנורא של הכומר הישיש בנורמנדי, בשיסוף גרונו על-ידי חיות האדם של דאע"ש. העולם אינו סוער על מעשים נוראיים כאלה, שהינם עניין של יום-יום ברחבי סוריה ועיראק. משום-מה דאע"ש עודנו חי ונושם וטרם שוסף מעל פני האדמה.

קוצו של ה"א: בכל העיתונים כתוב: "הורים שכולים נגד נתניהו." ב"ידיעות אחרונות" – עיתון שמנצל גם את השכול למתקפה מתלהמת על ראש הממשלה, כתוב: "ההורים השכולים נגד נתניהו."

26.7.16.

איימן עודה מקצין והולך. איימן עודה, שהסתמן בתחילת הדרך כמנהיג מתון ושפוי של ערביי ישראל, מתגלה יותר ויותר כמסיתן וסכסכן, שאינו נופל בהתבטאויותיו המקצינות מכמה מחבריו ברשימה המשותפת. כמו הפוליטיקאי הערבי המשופשף יותר, אחמד טיבי, הוא הסתמן כערבי-מחמד אצל גורמי שמאל יהודים, שנופלים ברשת הנופת-צופים שלהם. אפילו דברי התנצלות כנים של בנימין נתניהו אינם מתקבלים על אחמד עודה ועל חבריו. סרטון מתנצל של ראש הממשלה מנוצל על ידם לדבר על "אפלייה, קיפוח והסתה".

אמנם, עודה, טיבי וחבריהם הם נבחרים במגזר שלהם, אך למרות זאת אינני מאמין שהרוב בקרב ערביי ישראל קונה את דברי השחץ וההסתה שלהם. עד כדי כך מפעפעת בקרבם השנאה.

התקווה של השתלבות ומתינות בהנהגה הערבית התבדתה. איימן עודה הוא אכזבה גדולה למי שעוד היו לו אשליות...

25.7.16.

אבו-מאזן הורה לרשויות המשפט הפלשתיניות לפתוח בחקירה, הכיצד זה הגיע תושב חברון בן 21, עבדול פאתח שריף, לאזור תל רומיידה וניסה לדקור חיילים ישראלים. שריף נורה למוות בידי הסמל הישראלי אלאור אזריה, שעומד עתה לדין בישראל.

אבו-מאזן אמר כי מעשהו של שריף חמור ביותר. עם כל הצער על שנהרג, אנו מסתייגים ממעשהו – הדגיש. שריף ניסה לרצוח חיילים ישראליים, פעל שלא בהיתר ולא בסמכות. אילו נותר בחיים, לבטח היה עומד לדין – הוסיף יו"ר הרשות הפלשתינית – אנו נבדוק כיצד הגיעו שני צעירים למגע עם חיילים ישראליים, וניסו לפעול נגדם בלי שהוסמכו לכך...

אל תטעו – זוהי ידיעה בידיונית לחלוטין. וכי חשבתם שהרשות תעמיד אי פעם לדין מחבל פלשתיני? ההיפך הוא הנכון – היא תעודד פעולות טרור נגד ישראלים ותעלה על נס את הג'יהאדיסטים שהקריבו חייהם כדי להרוג חיילים או אזרחים. ואם חייל ישראלי עוד עומד לדין בישראל על שירה למוות במחבל פלשתיני פצוע, וכל התקשורת בישראל עוסקת באובססיביות כמעט אך ורק במשפטו – על אחת כמה וכמה שבחברון וברמאללה צוהלים ושמחים.

24.7.16.

לפי התקשורת, וכנראה גם העולמית, 90 נרצחים בקאבול (אפגניסטן) אינם שווים (לפחות) ל-9 נרצחים במינכן (גרמניה).

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

דורון גיסין

טשולנט [חמין]. סדר ברכות.

בכל אמת יש מידת שקר ובכל שקר מידת אמת. דורון אל-חכוואתי

[נינו של יהודה ראב, נכדם של זלמן גיסין וברוך בן עזר ראב]

דווקא ימי הקיץ מעוררים אצלי תמיד געגועים לחורף, לקור שבחוץ, שמבריח את הבריות  מרוחות וממטרים אל קרבת אח העצים שגחליו לוחשות ולהבותיו מדיפות ריחות של מדורות.

ואם באח עסקינן, אין מושבה שאחד ממוסדותיה היותר חשובים לא היה תנור אפיית הלחם והחלות, שאמנם היה יוזמה פרטית, אך נחשב כ"מוסד" ציבורי.

בכל חמשת הימים הראשונים של השבוע עמל ה"אופה" לייצר לחמים ולחמניות למיניהן, וסיפק ממרכולתו את צרכיהן של משפחות התושבים. אך משעלה בוקרו של יום השישי, לאחר אפיית החלות למיניהן, נוקתה רצפת התנור והוכנה לקליטת סירי החמין של בעלות הבית, ואחד לאחד הופיעו סירים מגדלים ומצורות שונות, מכוסים במכסים ועליהם סימנה של המשפחה.

ברור שאין סימן אחד דומה למשנהו, זה קשור בחבל ואחיו קשור בתיל, זה רצועת עור מקיפתו והשני חגור סביב כאילו מכנסיים לו. זה עוטר רצועת רפייה כאילו כתר על ראשו ורעו מוקף כולו מעשה מקלעת.

וזאת עליכם לדעת, אין טשולנט אחד דומה למשנהו. כל עקרת שצופה הליכות ביתה, היתה מכניסה לסיר הטשולנט מכל מרכיב שהיה בידה ולו שיהיה להנאת בני-משפחתה וישישו בני-מעיהם ויברכו את מעשי ידיה להתפאר. זו חסרת הממון ומרובת הצאצאים, על מנת שלא ליפול ללשונן "הטובה" של הבריות, היתה עוטרת לסירהּ, שהכיל בעיקר גריסים ותפודים, עשיר בתבלינים עד להתפקע, מן שילוב לא ברור של תיל המחזיק עטרת ציצי רפייה, כאילו היה מלך הסירים. שנו לנו רבותינו – אל תסתכל בקנקן אלא במה בו. יש המקפידה ללכת אל הקצב [עוד מוסד שלערכו האמיתי לדמות היישוב יש לבצע עבודת מחקר רצינית], קונה את אחד הנתחים מגירי השומן ומשכינה אותו בלב לבו של הסיר. ואילו האחרת מגיעה בקץ היום ללקט מעט עצמות ועור בשווה פרוטה, העיקר שיגיר מטעמו וניחוחו. זו מניחה ביצים קשות ל"חמינדוס" והאחרת מונה אחת לאחת את הביצים היקרות. יש המקפידות בגריסין ויש שחופן כוסמין ימצא את מקומו. לכן הקפידו הבשלניות הקפדה יתרה להבדיל את סיריהן האחת מרעותה ולא היה גבול למעשי ידן להבדיל בין הסירים.

על מנת לשמור את חומו של התנור שיהיה חם כדבעי עד לשעה היעודה של צהרי יום השבת, דאג האופה להגיף את התריסים מפני רוחות ומימטרים סביב סביב, וכל המקום היה שרוי באפלולית כאילו הוא בשעות של טרם שחר. ואיך יודעים? – כמו שנאמר בתפילת שחרית, עד שיבדיל בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב.

וכך אירע שבצהרי שבת אחת, בעוד ממהרים המתפללים כל אחד לביתו כי אחזם הרעב, הוחלפו להם שני סירים-אחים ועשו את דרכם לעבר הבית הלא-נכון. בבית אחד החלו עיני הסועדים לדמוע מגודש התבלינים ועיניהם רואות וכלות את צבעו האפרפר של תוכן הסיר. באין מעי ממולא חולקה מנת הלחם למנות, החמינדוס נחצו לחצאין על מנת שיספיקו לכולם, גרגרי הכוסמין חולקו כאילו היו יהלומי הכתר, והתפודים מוטב שלא נדבר בם סרה.

ואילו בבית האחר חולקו בצלחות מנות לתפארה מהבילות בצחצוחי שומן, נתחי בשר נגעו בגריסים ואלה נימוחו על התפודים העגלגלים. מראה שכזה לא נראה באותו בית משל היה למראות אותם ראתה שפחה על הים.

אך למרות תיאבונם ובטנם המקרקרת, לא העזו המסובים להתחיל בבליסה ותלו עיניים בבעל הבית ובעקרתו. לאחר שפג רושמה הראשון של צלחת המעדנים פתח בעל הבית ואמר את פסוקו: "ברור לך יקירתי שאין זה סירנו. וזה שלנו עומד על שולחן אחר. וכמו כן ברור לך יקירתי שיושבים כעת שוחרי טובתך ומקללים בכל פה שנחנק עם הכף הראשונה. ואם בחנק עסקינן אולי מן הראוי שתהי את זו שטועמת ראשונה. בתיאבון יקירתי." 

* * *

אהוד בן עזר

[נכדו של יהודה ראב]

שלושה קטעים מתוך הרומאן הבידיוני

והנידח "המושבה שלי" (2000)

לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.

אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: "מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם."

פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.

משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.

בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.

כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.

בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.

לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: "אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!" – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.

*

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

 "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אימא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאימא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."

 "לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."

 "לא."

 "ואם אראה לך קוס אז תיתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"

 "מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבי.

 "בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"

 "חתכו לאימא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכול בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

*

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הכיכרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהַס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו.

באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

[אהוד: סיפור הירייה מהאקדח בבית הכנסת הגדול במושבה, בשבת, ומה שבא אחריו – אכן אירע באמת וגיבורו היה מרדכי סימקין, דמות מאוד ציורית, שזכיתי לראותו בנעוריי, והוא אביהם של יואל, אברשה ועליזה].

* * *

יהודה דרורי

1. הניחו להם למות...

סוף סוף עלו בשב"כ ובשב"ס על הפעילות הטרוריסטית של החמאס המופעלת מתוך בתי הסוהר שלנו (למעשה: "בתי-הבראה לטרוריסטים"). לממשלה נפל האסימון, ובימים אלו ממש מפרידים את כנופיות החמאס בבתי הסוהר המרכזיים ומפזרים אותן בכל מרכזי הכליאה בארץ – יחד עם הורדה בתנאים המפליגים להם זכו בעבר מבחינת ביקור משפחות או ביקורי המקשרים עם הנהגת החמאס (במסווה של עורכי דין), ומורידים עוד הטבות אחרות...

אין ספק שפעילות זו גורמת לנבלות הללו רוגז רב, ורבים מביניהם כבר הכריזו על שביתת רעב, (אקט שישפר את תקציב המזון של השב"ס...)

אבל בואו ונהיה הפעם יותר חכמים ונרשה לשובתים למות מרעב, אם יבחרו בכך. לפחות יהיו לנו גופות להחלפה עם גופות שני חיילינו המצויים בידי אדוניהם  בעזה.

2. "הארץ" עיתון מסית שיש לסגור אותו!

אין בדמוקרטיה חופש להסתה!

ביקורת חמורה של אחד מהעיתונאים המפורסמים בארצות הברית, ג'פרי גולדברג מהעיתון "אטלנטיק" – על עיתון "הארץ". גולדברג צייץ בטוויטר כי הוא מתכוון לוותר על המנוי ב"הארץ". ג'פרי גולדברג: ''ניאו-נאצים שולחים לי לינקים לטורים ב'הארץ!" – העיתונאי והפובליציסט הידוע יצא בחריפות נגד ''הארץ'' לאחר מאמר על ''הבנאליות של הרוע'' במשטר בישראל. השר גלעד ארדן: ''הותקפתי בגלל הביקורת שלי על הכותרת הנוראית של 'הארץ'."

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.8.16

* מתי השיחרור מוצדק? – שיחרורה המוקדם של אתי אלון מוצדק. תזכורת – אתי אלון ניגשה בבוקר בהיר אחד לתחנת המשטרה, ובפיה וידוי מסמר שיער. איש לא עלה עליה והיא יכלה להמשיך למעול ולגנוב מלקוחות הבנק עוד שנים רבות. אולם היא חשה מועקה קשה, ולכן הסגירה את עצמה ביוזמתה ומרצונה החופשי. בחקירתה היא גילתה הכול, לפרטי הפרטים. במשך 14 שנים היא היתה אסירה למופת. לטעמי, ראוי היה לשחרר אותה, על אף פשעיה הכלכליים החמורים, כבר בחלוף 2/3 ממאסרה, לפני קרוב לשנתיים.

בדיוק מהסיבות המצדיקות את שיחרורה של אתי אלון, ההחלטה שלא לשחרר את האנס הסדרתי משה קצב, מוצדקת אף היא. הנ"ל הפעיל מערכת משומנת של פרקליטי צמרת ויחצ"ני צמרת כדי להשמיץ ולפגוע בקורבנותיו ומעולם לא הביע חרטה. נכונותו, סוף סוף, לעבור שיקום לעברייני מין, היא בהחלט התפתחות חיובית. אדרבא, שיעבור את תכנית השיקום, ואחריה, בהתאם לתוצאותיה, ניתן יהיה לדון בשחרורו המוקדם.

* האנס הבכיין – אנשיו של האנס הסדרתי משה קצב, מיתממים בטענה ש"מענישים את קצב על כך שלא הודה. מה, חובתו של אדם להודות בעבירה שלטענתו לא עשה?" וכו' וכו'.

לא. קצב לא נענש על כך שלא הודה, אלא על העבירות שהורשע בהן, על פי הראיות. על ההרשעה, הוא נדון למלוא תקופת המאסר.

ניכוי שליש הוא פרס. העונש אינו תקופת גזר הדין בניכוי שליש. אסירים מקבלים את הפרס בגין התנהגות טובה, הפנמת חומרת מעשיהם והנחה שמסוכנותם חלפה. הדבר האחרון שניתן לומר על האנס הסדרתי, הוא שהאיש הפנים את מהות מעשיו וחומרתם. נהפוך הוא, האנס ממשיך להתקרבן ולהתבכיין ולהאשים את כל העולם ובעיקר את קורבנותיו ב"מה שקרה לו", ב"מה שעשו לו". התנהגותו מעידה עד כמה הוא רחוק מלהיות ראוי לפריבילגיה הזאת.

* מחממים את האנס – הרשת החברתית מלאה בתומכי האנס הסדרתי. קשה להאמין, אך זו עובדה. ומה שמעורר חלחלה מיוחדת – יש לו גם תומכות לא מעטות (שאלתי אחת מהן אם היא מוכנה שבתה תעבוד אצל האנס קצב. היא השיבה בחיוב. איני מאמין לה).

אחד מתומכיו קרא לו לכתוב ספר שיימינג על קורבנותיו, כנקמה. אותו תומך אינו מבין, שאם האנס יעשה כן, הוא ימשכן את עתידו ועתיד משפחתו בגין הפיצויים שיידרש לשלם בתביעות הדיבה של קורבנותיו. 

* לגרש – התקשורת אוהבת את אורן חזן. אין כמעט יום שהוא אינו מככב בתקשורת האלקטרונית, ואין כמעט ח"כ הזוכה לחשיפה כזאת. אילו הייתי חובב קונספירציות, הייתי מסביר זאת בשנאת הליכוד, ורצון להגחיך אותו, באמצעות העמדת המוקיון הזה בפרונט, כפני הימין. לדעתי, הסיבה לכך היא אחרת – הרדידות, הצהובות וה"אדם נשך כלב" של התקשורת, גורמת לה לטפח את המוקיון. אלא שהבדיחה הזאת היא על חשבוננו, היא בדיחה מסוכנת, החשיפה הזאת הופכת אותו לפופולרי ומחזקת אותו.

על גלי הפופולריות הזאת, חזן פוקד גדודי תומכים לקראת הפריימריז. הלהיט החדש – הוא פקד את הביריון הפשיסט "הצל". כן, כן – הביריון הזה הוא כעת חבר בליכוד, ועלול להיות בין בוחרי הרשימה לכנסת של מפלגת השלטון בישראל (ולא מן הנמנע שבעתיד אולי אפילו ח"כ). והביריון הזה יגייס את גדודי תומכיו להשתלטות עוינת על הליכוד.

לכאורה, אין מה לעשות. זאת הדמוקרטיה. התפקדות חופשית והצבעה חופשית בפריימריז. אך זה לא מדויק. הליכוד הוציא משורותיו, לפני כמעט שלושים שנה, את אחד מפעיליו המרכזיים, משה עמירב, מראשי תנועת בית"ר בישראל, כיוון שהיה חתום על תוכנית משותפת עם פייסל חוסייני לקונפדרציה ישראלית, ירדנית פלשתינאית. מאוחר יותר, הוציא הליכוד משורותיו את אריה נאור, אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בנה של ח"כ מתנועת החירות אסתר רזיאל נאור (שכיהנה 24 שנים ברציפות) ומזכיר הממשלה בתקופת בגין, בשל תמיכתו המוצהרת בוועידה בינלאומית ובחלוקת הארץ. סילוקם מן התנועה נעשה בבית הדין של התנועה, כיוון שפעלו נגד האידיאולוגיה של התנועה.

כיוון שההליך הזה קיים, על הליכוד, המגדיר עצמו כתנועה לאומית ליברלית, להפעיל אותו כדי לסלק משורותיו את שני הלאומנים הפאשיסטיים המסוכנים הללו.

* בחירה בין אור וצל – מסע השיימינג הבזוי של הביריון הפאשיסט המתקרא "הצל" נגד משפחת בגין, מחדד את מהות הצומת שבו נמצא הימין הישראלי. עליו לבחור בין מה שמייצג בני בגין למה שמייצג "הצל".

* הסבא של שמעון פרס – סקופ! נמצא הסבא של שמעון פרס. בני בגין. הבת שלו שהתאסלמה היא האמא הערבייה של פרס.

(וברצינות – את סיפור האימא הערביה של פרס, המציא פרס עצמו. הוא נהג להתבכיין: "מה לא אמרו עליי? אמרו אפילו שאמא שלי ערבייה." ובסוף הוא התחיל גם להאמין בזה. את הבת המוסלמית של בני בגין המציא "הצל").

* רמאות ונוכלות – לא אחת, כאשר התרעתי נגד הלגיטימציה בחלקים מן הימין הישראלי לגורמים כמו "מפלגת החירות" האוסטרית ומנהיגה שטראכה, ומארין לה-פן הצרפתייה, נעניתי בתגובות המציגות אותי כמי שאינו מעודכן ומדקלם סיסמאות ישנות וכו', מלוות בקישורים למאמריו של ראש המרכז לקידום יחסי ישראל אירופה ויליאם ט' רוט.

השבוע התברר שהאיש הוא רמאי ונוכל וזהותו – זהות בדויה. יש לקוות שההולכים שבי אחריו יבינו שגם מסריו - רמאות ונוכלות.

* ההבדל – ראש המשלחת האולימפית של לבנון מנע את עלייתם של ספורטאים ישראליים לאוטובוס שהוביל לטקס הפתיחה, והיה באחת לגיבור לאומי. והנה, על רגל האחת, ההסבר לשאלה למה לבנון נראית כמו שהיא נראית, וישראל נמצאת איפה שהיא נמצאת.

* ביטל את המנוי – ג'פרי גולדברג, העיתונאי היהודי אמריקאי החשוב, הוא מהבולטים בין אנשי השמאל הליברלי בקרב היהודים בארה"ב, העיתונאי המקורב ביותר לאומבה, מבקר חריף של מדיניות ממשלת ישראל, ועם זאת אוהד ישראל ופרו-ציוני מוצהר, היוצא נגד ה-BDS והאנטישמיות החדשה שהיא מייצגת, ונגד היהודים האנטי ציונים.

בעקבות פשקוויל הסתה אוטו-אנטישמי קיצוני במיוחד שפירסם השבוע גדעון לוי, שכותרתו "מדינת רשע" ותוכנו הוא שמדינת ישראל היא מדינת רשע, שהמניע המרכזי שלה הוא רוע לשמו, החליט גולדברג לבטל את המנוי שלו על "הארץ". הוא צייץ ל-107 אלף עוקביו בטוויטר, שמאמרים כאלה מעוררים אצלו בחילה. הניאו־נאצים, כתב, מפיצים את מאמריו של גדעון לוי, ולכן הוא חייב לקחת פסק זמן מ"הארץ".

בתגובה, פירסם לוי פשקוויל גס נגד גולדברג, שכותרתו: "ג'פרי גולדברג, גם באשמתך נמשך הכיבוש." מה שהכי מכעיס את לוי ומוציא אותו משיווי משקלו, הוא התעקשותו של גולדברג להיות ציוני. הוא כותב עליו בלעג: "ציוני, בוודאי ציוני, ידיד ישראל, בוודאי ידיד ישראל," כמונה את חטאיו החמורים. ועל העובדה שציין גולדברג, שהניאו-נאצים מפיצים את מאמריו של לוי, הגיב לוי שהניאו-נאצים הם "הטובים שבידידי ישראל." אמר ג' האו האו הישראלי.

* המלצת השף – המאמר המומלץ שלי בעיתוני השבת, הוא הפרק הראשון בסדרת מסות על הביוגרפיה האינטלקטואלית והאידיאולוגית של בן ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, במוסף התרבות והספרות של "הארץ", מאת עדי ערמון. מאמר מרתק, עמוק, יסודי, מלומד ומדויק, והוגן מאוד מבחינה פוליטית. איני מכיר את עדי ערמון, ולפחות מהפרק הראשון אין לי מושג מהן דעותיו הפוליטיות. מחיפוש ב"גוגל" למדתי שהוא ד"ר למדעי המדינה, המשלב בין מדעי היהדות, מחשבה מדינית והיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית. מכך שהמחקר נעשה במסגרת מכון "מולד", אני משער שנטייתו של החוקר היא ל"שמאל" הישראלי. אולם הדבר אינו ניכר במחקר, לפחות על פי הפרק הראשון.

המוטו למאמר הוא ציטוט של בנימין נתניהו: "כולנו חייבים הכל להורינו" – מוטו המגדיר את חשיבות המחקר לחקר הפוליטיקה הישראלית: התחקות אחר מקורות היניקה האידיאולוגיים של ראש הממשלה.

* האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – אהוד בן עזר לא איבד את אמונו באולמרט, ואינו מבין למה הוא יושב בכלא. אולמרט יושב בכלא, כיוון שמעט ממעשיו המושחתים של הפושע הזה, שבמשך עשרות שנים התנהל כראש כנופיית פשע, הוכחו למעלה מכל ספק בבית המשפט. נכון, הוא קיבל הנחת סלב, אך עצם העובדה שהוא יושב מאחורי סורג ובריח חיונית מאוד למלחמה בפשע ובשחיתות.

אין לשלול בשל עובדה זו את זכויותיו ההיסטוריות, כמו הפצצת הכור הסורי, ואחריותו למלחמת לבנון השנייה, שעל אף הכשלים הרבים שהיו בה, במבחן התוצאה היא ניצחון ישראלי משמעותי. אך אותן זכויות אינן מחפות כהוא זה על פשעיו, על היותו גנב ולוקח שוחד.

מצער מאוד שאדם חכם כמוך, אהוד בן עזר, מתעקש להתעלם מן העובדות ולהעמיד את עצמך כמי שיודע טוב יותר מהשופטים, שבניגוד אליך פסקו על סמך ראיות, שהפושע הזה הוא חף מפשע. על סמך מה, אהוד, אתה קובע זאת? סתם, כי החלטת? סתם, כי אתה אוהב את האיש, ולכן העובדות וההוכחות החותכות אינן מעניינות אותך?

שוב ושוב אתה מזכיר לרעה את העובדה שבן דמותו של אולמרט, הדומה לו מאוד בהתנהלותו הפלילית העבריינית, אריה דרעי, חזר לממשלה אחרי שריצה את מאסרו + תקופת הקלון. מה ההבדל? מה ההבדל בינך, אהוד, לבין חסידיו של דרעי שהתעלמו מן הראיות, העובדות ופסקי הדין והחליטו ש"הוא זכאי"? הם לא רציונליים? מה רציונלי יותר בדבקות שלך ב"חפותו" כביכול של הפושע הזה, שהשחית כל חלקה טובה בכל תפקיד שנגע בו. העבריין שלקח שוחד, שגנב, שרימה, ששיחד, ששיבש הליכי משפט. למה? ועל סמך מה? סתם, כי כך החלטת מראש?

אין לי כל בעייה לשבח את הפושע הזה על הדברים החיוביים שעשה. אבל אין בהם כדי להלבין את פשעיו. אהוד אולמרט – האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

[אהוד: יש לך אובססיה נגד אולמרט, שראויה אולי לחוקרים של מעמקי הנפש].

* הוא זכאי – ישעיהו פינטו זכאי. למה? ככה. כי ככה החלטתי. אבל הוא הורשע על סמך ראיות. אז מה? מה זה ראיות, אם אני החלטתי שהוא זכאי?

* ביד הלשון: להוריד את הכובע – ח"כ אלי אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שיבח בראיון לגל"צ את התקשורת על כך שהעלתה על סדר היום הציבורי את סוגיית תאונות העבודה. "אני מוריד להם את הכובע."

ותמהתי. למה הוא מוריד להם את הכובע? מה מפריע לו בכך שהם חובשים כובע? הוא שאל אותם אם הם רוצים שהוא יוריד להם את הכובע?

כמובן שכוונתו היתה, שהוא מסיר בפניהם את הכובע. כלומר, את הכובע שלו. הסרת הכובע בפני מישהו היא מחווה של כבוד ונימוס. הגינונים הללו כמעט חלפו מן העולם, וראשי הג'נטלמנים כבר אינם מכוסים בכובעי צילינדר, ומה שנשאר הוא הניב הלשוני: הסרת כובע וירטואלית.

* * *

הזמנה לתערוכה של

אורי בית אור

הבזקי-אור

אוצר: האמן שוקי עזרא

בגלריה העירונית בבית רייזל, רח' גאולה 12 כפר סבא

(אין חנייה בקירבת בית רייזל)

פתיחה חגיגית ביום א' 4.9.16 ב-19:00.

 בתום הטקס ייערך סיור מודרך קצר בתערוכה

התערוכה מתקיימת בימים 4.9.16-30.9.16

פתוחה בימים א'-ה' בשעות 09:00-20:00

שיח גלריה יתקיים ביום חמישי 8.9.16  ב-19:30

האמן יימצא בתערוכה כל יום ה' בין 18:30-19:30

תמונה מעלפת אחת שווה אלף מלים.

כמה שוות אלפי תמונות מאלפות?

* * *

יוסף אורן

מבט שונה על המשוררת רחל

   האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה?

שירת רחל במבחן הכמוסה (א')

גם מעריציה המושבעים של המשוררת רחל מתעלמים בדרך כלל משתי עובדות המייחדות את שירתה. הראשונה – שכל 144 השירים העבריים שכתבה הינם שירים ליריים ולכן חלים עליהם הכללים של הסוגה הלירית בשירה, ובראשם הכלל שכל שיר עומד לעצמו משום שהוא משקף חוויה בת-רגע, ואין לצרפו אוטומטית לאחיו כדי לסכם את תוכנם בהכללה משותפת על רחל.

והשנייה – שפרט לשיר אחד שפירסמה בשנת 1920, השנה שבה הורחקה מדגניה, והוא השיר "הלך נפש" שהקדישה לא"ד גורדון, פירסמה רחל את כל שיריה בשפה העברית, בשמונה השנים האחרונות לחייה, בין השנים 1931-1924, בהן כבר קיננה בגופה מחלת השחפת כמחלה פעילה.

החפיפה הכמעט מוחלטת הזו בין תקופת מחלתה ובין תקופת הכתיבה והפרסום של השירים, הכשילה רבים מהפרשנים להציג את שירתה של רחל כחטיבה ביוגרפית מגובשת של שירים החושפים היבטים שונים מסבלה הגופני והנפשי כאישה מגיל 34 ועד גיל 41: מחלתה, בדידותה, ערירותה ותנאי העוני שבהם התקיימה. ולפיכך מוצגת רחל באופן מוכלל כמשוררת פסימית שהיתה מרוכזת רק בעצמה – דמות חריגה בתקופה החלוצית של העלייה השנייה, בה שוררו משוררים בעיקר שירים על עקשנותם של החלוצים כקבוצה מגשימת חזון המתאמצת להיאחז באדמת המולדת כדי להכשירה לקליטת המחנה הגדול שיעלה אליה בעתיד, והוא החזון הציוני שכבר קיבל בתקופת העלייה השנייה מתכונת מגובשת למדי של ציונות מעשית מול שני הדגמים המוקדמים שפעלו מעט לפניה: הציונות הרוחנית של אחד-העם והציונות המדינית של הרצל.

הכללה כזו סותרת את העובדה, שקרוב למחצית משיריה של רחל הינם שירי אהבה שאין שום הצדקה להצמידם לזמנם וגם לא לגברים מסויימים שנמנו עם ידידיה. שירי אהבה אלה עוסקים בחוויות על-זמניות וגם אוניברסליות (כך בשיר הידוע "זמר" משנת 1928), ואף שרבים מהם מספרים על מכאובי פרידה מאהוב ועל הסבל הנפשי שמרגישה אישה אחרי כל פרידה כזו, הם בה-בעת גם שירים מנחמים המבטאים אמונה כי עד מהרה יימצא גבר אחר שיאמץ אל ליבו את האשה הזו (כך בשיר הידוע "עץ אגס" משנת 1925).

קבוצה מכובדת נוספת משיריה של רחל הינם שירי זיכרון על הקשר הנפשי שנקשרה רחל לנוף הכינרת ולטבע הארץ, מאז עלתה אליה כעלמה בת תשע-עשרה בשנת 1909 ועד שיצאה להשתלם בחקלאות בעיר טולוז שבצרפת בשנת 1913. אלה היו שלוש השנים המאושרות ביותר בחייה, השנים שבהן היתה צעירה, יפה ומחוזרת, ושבהן התאהבה בארץ ובחרה את החלוציות כדרך חיים (השיר "שי" משנת 1930 מייצג היטב את תחושת האושר שפקדה אותה אז, בתקופת כינרת בחייה). ולכן, אין שום הצדקה להחיל גם על השירים האלה את מחלתה, בדידותה וייאושה בפרק האחרון של חייה, וגם לא כל פרטי מידע ביוגרפי מפוקפקים אחרים מאלה שהשתרבבו לסיפור חייה של רחל בשנים הרבות שחלפו מאז נפטרה בשנת 1931.

פירוט משאביו של שיר לירי

   יתר על כן: הנודעים והאהובים ביותר מבין שיריה, והם השירים "רחל" (משנת 1926), "אל ארצי" (משנת 1926) ו"רק על עצמי לספר ידעתי" (משנת 1930), שנהוג לראותם כשירי סיכום על גורלה האישי בעשור האחרון של חייה, לא רק שתוכנם אינו מוגבל לעשור זה בחייה, אלא שהם גם אינם נענים למאמצים שנעשו על-ידי פרשניהם השונים לכפות עליהם את המידע הביוגרפי על חייה בעשור הזה (המחלה, הבדידות ותנאי הדלות שבהן התקיימה) כמכנה משותף לשלושתם. לעומת זאת לא טופל בכל אחד מהם העומק ההגותי שהוצפן בהם תחת לבושם הרטורי-אמירתי המצייר את תוכנם לקורא כפשוט וכמובן מאליו.

   משום כך, אני מציע לעיין בשיריה של רחל ללא שום התנייה חיצונית, אלא על-ידי התרכזות במשאביו השיריים השונים של כל שיר לעצמו מתוך רשימת המשאבים הבאה: המילוליים (משמעות המילים במרחב שבין המשמעות המילונית של כל מילה לבין המשמעות המושאלת שמיוחסת למילה בשיר כשהיא מצורפת למילים נוספות בתבנית מטאפורית), המבניים (חלוקת השיר לבתים, למשל), התחביריים (שימת לב לכל משפט בשיר ולהדרכה הניתנת לקריאתו נכונה בעזרת סימני הפיסוק שמשולבים בו), הווקאליים (החריזה והמִצְלוֹלים, שהם משאבים מוזיקליים), הריתמיים (המשקל והמקצב שגם הם משאבים מוזיקליים של השיר), וכמו כן: המשאבים הרגשיים וההגותיים שאינם נחשפים באופן מזוקק לקורא אם לא בדק תחילה את תרומת כל תומכי המשמעות הקודמים להבנת השיר במיטבו*.

   בקריאה כזו, הבוחנת את מלוא השקעתו של המשורר בשיר, יפיק הקורא באופן מבוסס הן את תוכנו של השיר והן את כוחו האמנותי כיצירה חד-פעמית ועצמאית. כל קריאה אחרת, ובעיקר כזו המכפיפה את הבנת השיר למידע חיצוני (בין ביוגרפי-עובדתי ובין רכילותי-משוער) משבשת את ההפשרה של החווייה שהקפיא המשורר בשירו הלירי והיא בבחינת מסע ניחושים חסר-תכלית לשעֵר מה התכוון המשורר לומר בשיר במקום להקשיב לדבר השיר עצמו.

   משום כך אני נוהג להמשיל את העיון בשיר הלירי כדיאלוג שהקורא מקיים עם המשורר על-ידי העמדת שירו במבחן הכְּמוּסָה. היכולת של הכמוסה לרפא מוצפנת במינון החומרים המדוייק שממציאיה קבעו לכלול בה כדי לקדם את הריפוי המלא ממחלה. המתרפא יכשיל את התועלת שהכמוסה יכולה לספק לו אם ישנה את המינון הזה או אם יוסיף חומרים אחרים להרכב החומרים בכמוסה.

משל הכמוסה מניח שכל הדרוש להבנה מלאה של השיר מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה.

* דיון במשאביו אלה של השיר הלירי כלול בפרק "מדריך למפרש שירה מתחיל", שהוא אחד מפרקי "מוקדים חדשים בשירה העברית", ספרו החדש של מחבר מאמר זה שהופיע לאחרונה בהוצאת "יחד". פרטים: yoseforen@bezeqint.net

הכותב הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחברה של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". זכה פעמיים ב"פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.

המשך יבוא

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181

אוקטובר 2006

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד

מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום

שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק. בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182

12 באוקטובר 2006

* * *

עמנואל הרוסי

ב. לא אל. לא מלך. לא גיבור.

פרק שני מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

במשרד הג.פ.או. בניקולאייב רשמוני כחוק והודיעו לי, שהואיל ואינני "לקוח" שלהם, אין הם משמשים לגביי אלא כשליחי מצווה של הג.פ.או. שבאודיסה, ובהזדמנות הראשונה יעבירוני לשם.

בינתיים הובילני הסוהר לפרוזדור של מרתף, פתח את אחת מדלתות הברזל הנעולות והכניסני לשם. התא היה חשוך וריק. בהיפתח הדלת, ניתר עכברוש ענק מתוך החדר וזינק בעד האשנב החוצה. מזוודתי בידי, נעצרתי בפתח, ליד ה"פאראשקה" (עביט שופכין לצרכי הכלואים), כשדלת הברזל ניטרקת מאחוריי.

שעה ארוכה הייתי בטוח שבודד אני כאן. אך משנתרגלו עיני לאפלה, השגחתי בזוג עיניים בוערות הנעוצות בי מבלי לנוע, כמוקסמות. מסביב לעיניים ראיתי דיוקן מזוקן של גבר בשנות העמידה, וכשהתרומם זה מעל מושבו בפינה, והנה הוא קיפח ורחב גרם.

שנינו שתקנו ולא גרענו עין איש מרעהו. לפתע העלה הזר מעין בת-צחוק אימתנית על פניו, והחל קרב ובא אלי עקב בצד אגודל. מחייך ושותק, מחייך ומתקרב.

אותה שעה עברוני הרהורי פחד. שמא אל תאו של מטורף הכניסוני? נלחצתי אל דלת הברזל, וכשעמד האיש סמוך אלי, אמרתי לו:

"הרי אין זה בית סוהר!... אין זה בית סוהר כלל וכלל... הרי זה צינוק, קארצר!"

האיש הוסיף לחייך בשתיקה.

הרגשתי שלא אוסיף כוח עוד. נזדעקתי:

"למה תשתוק? כלום אינך יודע מה פרוש קארצר?"

פתח האיש את שפתיו בחיוך רחב, עד שגילה את כל מערכת שיניו הפגומות והצהובות, וענה בניחותא: "ודאי שאני יודע מה זה קארצר. הרי זוהי מילה רומית טובה ועתיקה. קארצר – קארצריס – קארצרה – קארצרום ... נטייה רביעית."

עתה הייתי בטוח שחולה רוח לפני. שאלתיו ברעדה: "מי אתה?"

על כך ענני בפשטות: "כהן לדת הקתולית אנוכי."

אחר-כך, כששבה רוחי אליי, ישבנו על ה"נארות" (דרגשי עץ) ושוחחנו ארוכות.

הוא סיפר לי: זה כשישה ירחים שהוא כלוא במרתף זה, והאל עצמו יודע מתי ייצא מכאן. עד למאסרו כיהן באחד הכפרים הגרמניים שבדרום, מן הגדולים שבהם (אגב, מן הראוי להוסיף, שראשיתם של אלה נעוצה עוד בימי המלכה יקאטרינה הגדולה, שפתחה את שערי המדינה לרווחה להתיישבותם של יוצאי גרמניה. שוואבים היו אלה, חקלאים חרוצים ומצליחים. וכפריהם הפורחים, על כבישיהם הטובים ובתי הספר המשוכללים, פרותיהם המגודלות והשופעות ובתיהם המרווחים והנאים, היו כצנינים בעיני המוז'יקים הרוסים והאוקראינים שבסביבה). והנה, יום ראשון אחד דרש ברבים בכנסייתו, והנושא היה פסוק אחד שנטל מתוך זמר "האינטרנציונל":

"אין לנו מעבדות מושיע / לא אל, לא מלך, לא גיבור."

על כך השיג ואמר: "מתוך שלושת אלה נראים לי רק שניים האחרונים. ודאי לא מידי מלך ולא מידי גיבור תבוא התשועה, אך מידי אל עליון בוא תבוא!"

בו-בלילה נאסר, הובא לניקולאייב והושלך לתא זה.

מיניה וביה עברה השיחה לפסים כלליים יותר, על הברית הישנה ועל החדשה. ברי שלא באה הישנה אלא לשמש כאסמכתא לחדשה. ואין הוא קובע הלכה סתם, אלא מביא פסוקים ופרקים שלמים כראיה לדבריו. משום כך הוא שוקד על לימוד הברית הישנה, אף למד עברית לצורך זה. אמר – ומיד החל מצטט בעברית כמעט רהוטה את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית.

עתה, כעבור עשרות שנים מאז, כשאני מעלה בזיכרוני אותה פגישה פלאית, שוב איני בטוח, אם אמת דיבר האיש, או שמא לא היה אף הוא אלא "מקסוט", דילטור בשכר, שמתפקידו לרכוש אמונו של העציר על מנת להוציא דברים מליבו, כמוהו כקלמן-ניקולאי ידיד נעורי וכנאדיז'דה אנדרייבנה "האשה הגורלית". המהפכה הגדולה, שלכאורה ניתצה את כבלי שיעבודם של מיליונים, חזרה ואסרה אותם ביתר שאת בכבלים מסוג אחר, נחושתיים של ערבות הדדית. לפנים, בימי הצאר, מקובלים היו כמלשינים מקצועיים – הבלש, שוער הבית, חבר "ברית העם הרוסי" ושאר חלאת אדם. ואילו עתה, משנתמך הדבר בהסברה עצומה בקרב המוני העם ובני הנעורים, ועם התלקחות הקנאות והשנאה, נהפכה אף הדילטוריה כשלעצמה ליעוד מקודש. הדיקטטורה של הפרולטריון הפכה על פיהם את היסודות הסטאטיים של בניין החברה – מוסר, אמת, צדק – ופילגה אותם לשניים. מעתה לא מוסר אחד עוד – שני מיני מוסר קיימים בעולם המסוכסך. האחד – של הבורגנות, והאחד – של הפרולטריון. לא עוד אמת אחת – שתיים הן האמיתות. לא צדק אחד – שניים הם, והאחד משנאו בנפש של השני. וכך היינו במשך שנים רבות צופים ומשמימים לעדויותיהם הקטלניות של בנים על אבות ואבות על בנים.

אך הואיל ואין בכוחה של הוראה מגבוה לשנות בבת-אחת את טבעו של אדם, לא נתקבלה זו אלא כפקודה חמורה שהעובר עליה מתחייב בנפשו, משל לפקודה אחרת, לפיה עלול להיירות במקום, ללא משפט, מי שלא מסר את זהבו לרשות. וכיון שכך, הרי למען הגנתו, החל האדם טומן את אמיתו עמוק מלגו, ואלו מלבר – מתחנף ודובר שקרים. דמותו של האדם הרוסי, איש "הנשמה הרחבה", כפי שנשתקפה מהספרות, נעלמה ואיננה עוד. האדם הרוסי למד "למדוד שבע בטרם אחת יגזור," למד לשמור לשונו, שמוות וחיים בידה.

   אשר לאותו כומר קתולי – יסלח נא לי אם טעיתי והפלגתי בחששותיי. ראשונות היו אז השנים לשלטון המהפכה, בייחוד לגבי דרום רוסיה. עדיין רווחה התמימות לא רק בקרב ההמונים אלא גם בין חברי המפלגה השלטת, לרבות אנשי המנגנון של הצ'ה-קא (ואחר כך של הג.פ.או.) שהרבה אידיאליסטים ותימהוניים נמנו אז עימהם.

דוגמה אחת מיני רבות: ידיד משפחתנו מקרמנצ'וג, קומוניסט נאמן, החבר י-סקי, פוליטרוק בגדוד קרבי שעל שם האינטרנציונל, היה חסידו הנלהב של הרצל. הוא טען שהרצל נמנה עם גדולי ההוגים של שחרור האנושות. באמתחת החיילים היה שמור עמו ספר "מדינת היהודים". על הייבסקים דיבר בבוז ובשנאה כעל מסלפי דמות המהפכה.

אין זה אפוא מן הנמנע, שאף הכומר דנן אדם תמים היה.

בהיערב היום הושיבוני בכרכרה, כששני אנשי ג.פ.או. במדים מימיני ומשמאלי, והובילוני אל הנמל. שם מסרוני לידי שומר ראשי, אף הוא איש ג.פ.או. במדים, שהעלני לאונייה המפליגה לאודיסה.  

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

חסד של אמת

השופט אליעזר כהן( 86), גימלאי של בית משפט השלום המחוזי בתל אביב, אוהב לטייל בארץ, בעיקר בדרום – למקומות בהם לחם במלחמת העצמאות כחייל בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. תמיד בהגיעו לגבעת הכלניות היפה ליד קיבוץ דורות, עולות בזכרונו הטראומטי שלוש בנות הגדוד שנהרגו במקום הזה.

בתשיעי באוקטובר 1948 הטילו כאן מטוסים מצרים פצצות. אוהל המטבח הגדודי נפגע ושלוש חיילות נהרגו בו במקום: לִילָה יוסף, מרים אוסיה ותמר באומגרד. תחילה הוטמנו בדורות בקבר אחים – לא ניתן להבדיל בין חלקי הגוויות – משם הועברו לקבר אחים בהר הרצל.

מדי הגיעו לאתר ההריגה חש אליעזר כהן, יליד פתח-תקווה ותושבה הוותיק, כי יש להנציח את הפלמ"חניקיות הללו גם באתר בו נפלו, כדי שכל המזדמן למקום יידע כי שלוש נפשות צעירות נפלו כאן על מזבח המולדת.

הוא פנה למדור ההנצחה במשרד הביטחון ולא נענה. ברם אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב (מושב אחד, חמישה קיבוצים – הוותיק שבהם דורות – וחוות השקמים) – נענה לאתגר להנציח את ההרוגות על אם הדרך. 26 נשים נפלו במלחמת העצמאות, בפעולות מבצעיות ובפעולות הגנה על משלטים. שלוש נפלו בפעולות מבצעיות לפני מלחמת העצמאות ושלוש נפטרו ממחלות. כאן נפלו שלוש לוחמות צעירות בבת אחת.

ראש המועצה החל לטפל בהנצחה יחד עם משרד הביטחון ובהשתתפות הקרן הקיימת. ב-15  במאי השנה הציבו מצבת אבן צנועה צמוד לכביש 334, במסעף הכניסה לקברותיהם של אריק ולילי שרון. על האבן חרות: לֵילה יוסף, מרים אוסיה, תמר באומגארד.

חנוכת האנדרטה נועדה להתקיים בנוכחות קרובים ומכרים, אבל איש לא ידע מי והיכן הם.  מאז נקטלו הבנות חלפו שישים ושבע שנים, ובני המשפחות לא ידעו כלל על הגל-עד – זכו ומלאכתם נעשתה בידי אחרים.

למשימת החיפושים התנדב בנו של השופט בגמלאות אליעזר כהן – והוא דוד (דודי) הכהן, עיתונאי בעיתון "כלכליסט", שהחליט להשלים את יוזמת אביו עד תום.

המפתח העיקרי לחיפושים היה דב יוסף (לשעבר עורך הדין ברנרד ג'וזף), שהיה שר האספקה והקצוב ונודע כ"מר צנע". מפנייה לארכיון הכנסת הסתבר שבבאר שבע מתגוררת כלתו צפרירה יוסף, אלמנת בנו של דב יוסף, בת 91. דודי הגיע אליה וכן לכמה אחיינים, והזמינם לטכס – לתדהמתם הגדולה.

[אהוד: צריך רק להיכנס לגוגול ולקרוא: בעת מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים היה דב יוסף המושל הצבאי של העיר. בתפקידו זה היה למעשה המושל האזרחי של העיר, כשהתואר "צבאי" ניתן כדי להראות על מקור סמכותו, שנבע מכך שירושלים, שטרם סופחה אז למדינת ישראל, היתה בשליטה צבאית ישראלית. בתפקידו זה היה אחראי על כך שאספקת המזון, שהיה בעיר בצמצום רב, תהיה מאורגנת ושוויונית. תוך כדי המלחמה, באוקטובר 1948, נפלה בתו לֵילה בקרבות הנגב (לזיכרה ולזכר חבריה הקדיש את ספרו "קריה נאמנה"].

דרך צפרירה יוסף הגיע עד לצפורה אוסיה – אחותה של מרים אוסיה, אף היא הרוגת ההפצצה. צפרירה הכירה את ציפורה אוסיה באחת האזכרות המשותפות בהר הרצל, כשזו האחרונה סיפדה לאחותה הצעירה מרים על חייה כאחות שכולה. צפרירה זכרה כי צפורה חיה בבית מוגן בירושלים. אחר שתיחקר את כל בתי האבות בבירה מצא את האחות, בת 93.

על  תמר באומגארד התעניין בבית הפלמ"ח והופנה לקבוץ פלמחים. מהקיבוץ קיבל את מען אחייניתה של תמר, העובדת באוניברסיטת חיפה. היא כבר הפיצה את דבר הטכס, וקבוצה מרשימה מוותיקי הקיבוץ באה עם זר פרחים. חרף השרב הכבד הגיעו רבים לגילוי המצבה, וגמלו להרוגות "חסד של אמת" – חסד הנחשב ביהדות לאמיתי ולטהור מכל החסדים כי הוא נעשה ללא תגמול, לכבודם ולזיכרם של מי שכבר אינם בין החיים, ולא יחזיר טובה תחת טובה.

כל שלוש הצעירות נולדו בשנת 1928, היו בצופים, סיימו תיכון ויצאו לשנת שירות. כשפרצה מלחמת השחרור גויסו לחטיבה השלישית של גדוד יפתח והשתתפו בכל קרבותיו – בצפת, בלוד, ברמלה ועוד. ובגיל עשרים, עוד בטרם הגיעו לפריחה מלאה, כבר לא  היו עימנו.

תמר באומגרטן נולדה במושבה יבניאל וגדלה בקרית ביאליק. יצאה לשנת שירות בקיבוצים בית השיטה ועין גב. לחמה עם הגדוד בקרבותיו בצפון הארץ ובמרכזה. עם הגדוד עברה לנגב הנצור, למחנה שהוקם בכפר הערבי הנטוש הוגי, שם נהרגה.

מרים אסיה נולדה באלכסנדריה שבמצרים. אביה, נתין רוסי, גורש במלחמת העולם הראשונה מירושלים בפקודת השולטן על שלא התגייס לצבא התורכי. [אהוד: נתינים רוסיים לא היו חייבים בשירות בצבא התורכי. להיפך, הם נחשבו נתיני אוייב ורבים מהם גורשו מיפו לאלכסנדריה. הסופר א. ראובני, שהיה אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי, מתאר זאת ברומאן "האוניות האחרונות", הפותח את הטרילוגיה המופלאה שלו "עד ירושלים"].

 בת ארבע חזרה מרים עם המשפחה לירושלים. כחברה ב"צופים" יצאה בסיום לימודיה לשנת שירות בבית השיטה ועין גב וגוייסה לגדוד השלישי של חטיבת יפתח. באוגוסט 1948 עברה עם הגדוד לנגב הנצור. שניים מחבריה נפלו באחד הקרבות המכריעים, ומרים כתבה לחבריה: "נורא, נורא המקרה הזה, אך  הודות לו הושג הניצחון שהוא גם  הפגנת כוח." כעבור זמן  לא רב נפלה אף היא.

לֵילה נעמי יוסף סיימה את הגימנסיה העברית בירושלים ויצאה עם ההכשרה המגוייסת. היתה בצופים, התגייסה לגדוד השלישי והשתתפה בכיבושיו. ערב המבצע בנגב נבחרה לייצג את צה"ל בארה"ב אך מיאנה להיפרד מחבריה ועברה עימם לנגב, שם נהרגה. אביה טס במטוס קל לנגב לקחת את גופתה לקבורה בירושלים, אך הגויות רוטשו יחד ללא זיהוי והוא שב כלעומת שבא. לאחר מכן נקברו כולן בקבר אחד בהר הרצל.

בחנוכת מצבת הזיכרון ספדה לקורבנות ד"ר לֵילה  זעירי, בת אחיה של לילה יוסף. היא נולדה חמש שנים אחר קטילתה ונקראת על שמה.

"בבית הספר הקניטו אותי לפעמים ביחס לשמי, קראו לי "לילה" (בפת"ח כפול)," סיפרה, "אבל תמיד אהבתי את השם המיוחד הזה ונשאתי אותו בגאווה. ידעתי מי היית לילה, קראתי דברים שהשארת אחרייך, פגשתי אנשים שסיפרו עלייך ורציתי לומר לך  שאת בליבנו, אותך לא נשכח... חבריכם כבר בני 87 אבל כל אחת מכן נשארה בת עשרים, פרח צעיר."

ציפורה ידעה שהאחות מתגוררת, בת 91, בדיור מוגן בירושלים, ודודי חיפש אותה בכל הבתים המוגנים בעיר, ומצא אותה, בירושלים. ציפורה הכירה אותה כשספדה לאחותה בהר הרצל ושמרה על קשר רופף איתה.

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ'

בתל-אביב לא מצא מנוחה לנפשו. את האוניברסיטה, וגם את ירושלים, עזב לפני סוף שנת הלימודים. קצין העיר דחה את בקשתו לשיחרור מן המילואים. קצין הקישור החטיבתי החזיר לו את צו-הקריאה, וזאת לאחר שפוליק שלח לו בחזרה את הצו בעת רוגזו. "עליך להתייצב במקום ובזמן שנקבעו לך. אין מחזירים צווי-קריאה." עפרה נעלמה. כאשר צלצל אליה הביתה אפילו לא אמרו לו לאן. מלכה שפירא, אימהּ, השיבה בחשדנות, כמסתירה מפניו משהו. מפחדים ממנו.

במונית קו 4 פגש את השיכור מן ההפגנה בשבת ההדחה. צנום ושחור ושערו האפור מזדקר פרע כעולה בלהבות. שיניו הספורות, החומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף ריח יין חמוץ וזול. לחייו  שקועות. היה לבוש חאקי, חולצתו פרומה וגדולה ממידתו. ואולי גופו הוא שהצטמק. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, והציפורניים שחורות עד שפוליק ממש נמשך להסתכל אל כיעורן. היה יום חם, והעיתונים ומודעות הרחוב מלאים בבחירות הקרבות ובאות. בחירות העומדות בסימן הדחת לבון, וחוסר נכונותן של מפלגות הקואליציה הקטנות להשתתף בממשלה חדשה בראשותו של בן-גוריון.

השיכור פתח את דלת המונית בתנועה נמרצת מדי, וידו רעדה. מיד לאחר שהתיישב החל צועק ומנופף את ידו. "קורבט-וואַיאַמאַט!" עלתה הגניחה והתנגנה מתהום קרביו נפוחי היין. הוא הכריז כי הרע מכל העולם הן הנשים, וגרועות מכל הנשים הן הפולניות, שהן כדבש מבחוץ ורעל מבפנים, חיוך מתוק לאורח ולזר, מקל-חובלים לבעל, לקצר ימי סבלו של המסכן.

אמנם, את כוונות ליבו הביע בעברית כושלת מעורבבת באידיש ובקללות רוסיות ופולניות. "טפו! פשאַ-קראֶב! טפוּ!" חזר והגיד כל הזמן בלוויית יריקות. יריקות קלושות אמנם. נראה כי יבש מקורו. לידו ישבה במונית אישה מבוגרת שהיתה, לרוע-מזלה, ממוצא מזרח-אירופאי בולט. הוא עיווה פניו ונופף מולה את אגרופו הצמוק, ולא חסך ממנה מתשבחות פיו: "פרוסטיטוּטקה!" הצטווח ועיניו ירו זיקים.

הגברת המסכנה הגנה על כבודה בשתיקה גאיונה ובמנוד-ראש, מתעלמת ממנו. ואולי גם בת-שחוק של הנאה כמוסה היתה מחלחלת ועולה במסתרי גווה המתמרמר.

שנאתו לנשים לא התייחדה ליוצאות פולין בלבד. נערה מעדות המזרח, אשר ישבה במושב האחורי, התכבדה מפיו בכינוי "אַ-שווארצֶה!" – פרצי רוגזו באו לסירוגין, בלוויית כינויים של חן כגון "פְּשאֶקוּפּקֶה!" – "אידיוטקה!" – וכיוצא באלו, הערות ארסיות על טבען המתוק והמופקר של הנשים. אם לדעתו ישאלו, אז – "שיטן פייער אויף אַלֶע פרויען," מוטב לשרוף את כולן. וכמו כדי להדגיש את סאת שנאתו העלה על פניו כמין חיקוי נתעב לארשת פני אישה. הוא ציפצף את קולו והרים אגרוף. הרוק המועט ששרד בלחלוחית פיו ניתז לעורפו של פוליק, אשר ישב במושב הקדמי ליד הנהג. ופוליק חש, מה מוזר, הנאה נסתרת למשמע חרפותיו של השיכור. הלא אני הייתי צריך לצעוק כך ברחובות, אם רק היה לי אומץ.

כאשר הורידו את השיכור מהמונית הכריז על עצמו שהוא קומוניסט, וצעק שברוסיה טוב יותר, סטאלין צדק, בממשלה יושבים פאשיסטים וגנבים, וכיוצא באלו איחולים עסיסיים בלשון הרוסית העממית, בתוספת יריקות יבשות על פני המדרכה, ורקיעת רגליים נזעמת.

"טראגדיה ישראל!" קרא אחרי המונית המתרחקת.

תל-אביב החמה, איך אפשר לחיות בה בקיץ? מה טוב לעשירים שנוסעים כל קיץ לחוץ-לארץ. משוחררים מאימוני-הקיץ.

לא יכול היה לשאת עוד את מבטיהם הדואגים של אימו ושל מנחם, והבטיח להם לחפש עבודה בנגב, על טרקטור, כשיחזור מהשירות במילואים. נדמה היה לו שהם מתבוננים בעין רעה בכל פרוסת לחם שהוא אוכל. בטלן. אוכל לחם חסד. היה יוצא ומסתובב שעות ארוכות בעיר, באפס-מעשה, סיפר להם שזה בקשר לעבודה בנגב.

יום אחד בצהריים נסע ליפו לאכול חומוס במסעדה של יוניס, ברובע הערבי. אחרי הארוחה המשיך לטייל ברחוב קדם לקראת הים, וירד לחוף בסימטת הדייגים. דילג על פני הריסות וקילוח דק של מי-שפכין. על השוניות הסמוכות לחוף עמדו שלושה דייגים במכנסיים מופשלים והשליכו חכות. הים היה שקט להפליא. סירות אחדות היו מונחות בשיפוע, מחציתן במים, ואחרות קשורות במעגן טבעי אשר נוצר בין הסלעים לחוף. זרזיף מי-השפכין קלח סמוך לים ונספג בחול.

מן החורבות אשר למעלה התגלגלה ובאה ישישונת. לגופה מלבוש אפור ודהה, שהוא בין שמלה לחלוק, והיה תלוי עליה ברישול. במדרגה האחרונה, בין תלולית של חורבות לבין משטח החול הטובעני, מעדה ונפלה מתוך גלגול אברים. היא היתה יחפה. פירפרה רגע ככדור, ושכבה בלי-נוע. אחר-כך היכתה פעם-פעמיים בחול, ומיד התרוממה, כעשוייה גומי, בהילוך מתנודד, וכלל לא ניזוקה. היא עמדה במי-אפסיים והחלה רוחצת. כפפה ראשה ושטפה את פניה. דיבללה את צמות שערה הלבן והכחוש, וחפפה אותן במים המלוחים, כשהיא שואבת אותם בכפותיה. אחר כך כרעה, ושטפה רגליים עבות בשר ולבנות. לאט-לאט התרוממו קיבורות ידיה, בין ברכיה, ביד האחת הפשילה מעט את שמלתה, ובשנייה התיזה מים אל בין ירכיה, שוב ושוב, והיד ששטפה את חמוקיה נעלמה מדי פעם בחריצות בתוככי גופה הכבד והבלה.

פוליק ריחם עליה. היא הזכירה לו את חלום הביעותים שלו. זו, הרי אין לה אפילו מים בדירתה, וכל ניקיון גופה בא ממי הים המלוחים. בהם היא שוטפת את עיניה ואת מבושיה, כאן על החוף, בין הדייגים לבינו, ולמקומות מוצנעים אחרים שבגופה אינה מעיזה להגיע מפני הבושה.

הוא הסתכל כמכושף בגוף המסורבל שרחץ עצמו במי אצות ירוקות ומלח. קפלי הבשר העצומים, המלבוש האפור, ומרחבי הים הפתוח למלוא כל העין, ותל-אביב על בנייניה הצומחים ועולים. והלובן, אחד היה הלובן מגבול העיר צרובת האור, הלוהטת בסיד לבן, ועד למפלי רגליה של הזקנה, תחת שמש אדישה. והדייגים, המרימים חכות אצל השוניות, מרחק עשרות צעדים בלבד ממקום עמדה, אינם טורחים כלל להסב עיניהם אליה. משום מה העסיקה אותו המחשבה – האם בכל יום היא רוחצת? ובחורף? ואולי היא מחכה לבוא ימות החמה. מתגלגלת אז מן החורבות אל הים, נופלת וקמה, ובעת רחיצתה מתעלמת מכל הסובב אותה, אפילו ממנו העומד מרחק פסיעות אחדות ממנה.

העיר היתה חמה ולחה והוא לא היה יכול להתרגל לקיץ התל-אביבי לאחר רוחות הערב הירושלמיות הקרירות ואקלימה היבש של העיר בהרים. הוא הזיע והתקלח שלוש פעמים ביום, והלך לשחות בים. השמש היתה שורפת אותו, ובחוזרו היה שוקע לתוך שנת יום כבדה, טרופת הזיות על נשים שזופות ועירומות שהתקלפו מבגדי-הים הצרים שלהן ואשר מניחות לו לגעת בגופן ולהתגלגל עימן בפריצות בחול החם, על פני החוף ההומה. וחלום הביעותים על אודות האור הממית העולה בחלון ביתו העתיק. והוא היה מתעורר נפוח וכואב כאילו קדחו חור בראשו, נצלב במבטיהם של אימו ושל אנוש ומנחם, שהם כמאשימים אותו על בטלנותו ועל שהוא חי כביכול על חשבונם. ובלילה שנתו נודדת והוא מתהפך שעות ארוכות על משכבו הצר אשר בחדר האורחים.

הוא המשיך דרומה לאורך החוף. במקומו אחדים נגעו גלי ההריסות בים, והיה צורך לטפס בין שברי קירות מעוקמים. מישהו גילח חלק ניכר מבתיה של השכונה, שהיתה כמעט נטושה, ודחפם בערימות למטה אל החוף.

במרחק ממול, מעבר לגוש של מפולת בניין שהזדקר כצוק אל תוך המים, ירדה ובאה חבורת ילדים חשופי גו ובתווך נערה אחת, גבוהה מהם. פוליק הלך ופניו שקועות בהתבוננות בערימות הצדפים. היו שם חרסים משוייפים שצבעם חום-אדמדם. פסי הירוקת נערמו על החוף לאורכו, בין תילי הזיפזיף הטובעני לבין חלקתו הקעורה וההדוקה היטב של קרקע הים. קרקע שגלים משתברים אליה, והרגל אינה שוקעת בה. באוויר עמד ריח חמצמץ ומשכר של חול, אצות, מי-שפכין ומלח.

מרחוק חשב את הנערה לאישה קטנה. סקרנותו התעוררה והוא הרחיב צעד לקראתם. הם עצרו במפרץ חול טבעי קטן, והניחו בתווך ביניהם כמה צנצנות וקופסאות. בנפול צילו עליהם הרימו עיניים והסתכלו בו. קודם עשו עצמם שאינם מרגישים בנוכחותו. הנערה לבשה חולצת טריקו צהובה שהיתה פתוחה עד לטבורה, ומכנסי פיג'מה פרחוניים ושקופים למדי שהגיעו עד לברכיה. גופה היה שחום ונערי, כפות רגליה ענקיות, שערה שחור ועיניה הגדולות בורקות אף הן בגוון פחם עמוק. היא היתה כבת אחת-עשרה, ואולי יותר, ומבעד לקרע חולצתה נשקף חזה נערי וחלק, ורק בהתכופפה דומה היה שבסתר חיקה מזדקרים כבר שני פקועי שד בתוליים של נערה שאך זה החלה מתבגרת. חול הזהב דבק בקיבורות רגליה ובשערה. ופראית נראתה, כמו נולדה מן הים.

היו שם כמה תינוקות כבני ארבע וחמש, לבושים בתחתונים, שזופים, וכרסים להם נפוחות ומזדקרות. בהם שתי ילדות. הם התפתלו כתולעים בחול, קמו ונפלו, נישקו וליטפו זה את זה, והסתכלו בפוליק במבט זקן ובוהה, כמו חדרו לתוך נשמתו. ועוד אחד, נער כבן תשע, שעסק בדיג, התיידד מיד עם פוליק, כמו מתוך הגנה עצמית, למען לא ילטוש פוליק עיניו לעבר הנערה, שהיתה כנראה אחותו הגדולה.

פולק עמד סמוך להם והסתכל במעשי הנער. כפי הנראה קנה את אמונו של הנער, והלה הראה לו כיצד דגים: לקח צנצנת ריבה ריקה, כיסה על פתחה בנייר לבן, והידק בגומייה, או אולי היה זה חוט, סביב לשוליים. הוא פצע חור שעוביו שתי אצבעות במרכז תוף הנייר, ומרח את שוליו בקמח. הילדים הביאו עימם שקית קמח שקצותיה התלחלחו. גם הצנצנת היתה רטובה, ומלאה חצייה במי ים אשר פתותי קמח שנתבצק הלבינו אותם כמין תמיסה. הנער קפץ כעשרה צעדים אל תוך הים, והניח את הצנצנת על קרקעיתו. המים הירקרקים היו שקופים. איש לא רחץ בין שוניות הסלעים סביב. זה היה יום שמש קשה ומייבשת, אך סמוך לחוף היה עדיין קריר. התינוקות רעדו. שיניהם נקשו, והם הביטו בפוליק בסקרנות, כמצפים לדבר-מה.

הנער חזר לחוף, ומאחוריו ראה פוליק כיצד נחיל הדגיגים מסתער אל הצנצנת ומשחיר בהמונו את סביבות פתחה. הנער שב ונכנס בזהירות למים, ובהיותו קרוב לצנצנת קפץ לעברה והשתטח במים, מכסה בכפו על פתחה. הדגיגים נפוצו לכל עבר. הים העכיר והתמלא סילונות של קצף לבן. הנער עמד סמוך לפוליק, רטוב ומרתית, והגביה את הצנצנת כלפיו. היא היתה ריקה. מאום לא רחש בתמיסה הלבנבנה. התינוקות הביטו בפוליק כמתנצלים בעד הנער. וזה מרח פעם נוספת את שולי הצנצנת בקמח הדביק, ורץ לפרוש את מלכודתו בים. זה היה לו עניין של גאווה. והפעם הצליח הדיג בידו. שני דגיגים שטוחים ושקופים, שצבעם אפור-בהיר ואורכה כארבעה סנטימטר, התרוצצו בצנצנת, מבוהלים, והוא שפך אותם לתוך קופסת פח גדולה.

מרחק צעדים אחדים בתוך הים התנוסס חלקו העליון של צמיג מכונית, שחור כפחם, אשר הגלים לטשוהו. על דעת הנערה עלה פתאום לנסות למשותו מן המים. היא בטשה ברגליה במי האפסיים, אך מעדה סמוך לצמיג, בלי להגיע אליו. הגלים כרו בור עמוק למדי בים, ומקום  הבור בין הצמיג לבין המים הרדודים בחוף. הנערה נרתעה וחזרה לחוף. מכנסי הפיג'מה הוורודים שלבשה היו רטובים עד סמוך למפשעתה, והבד, אשר המים עשוהו שקוף, גילה את רגליה הערומות.

משום מה התעקשה וחזרה לים. הפעם נכנסה עד מותניה במים, תפסה בצמיג ומשכה אותו אליה. אלא שהצמיג היה כבד מכפי יכולת כוחה להרים, וגם נעוץ עמוק בשרטון חול חבוי, שרטון שהתרומם כנראה במים כמין גבעה נעלמה. ושוב חזרה לחוף. שיניה נקשו. שפתיה הכחילו. האריג הדק חשף את בשרה מפנים ומאחור. פוליק התבונן בה פרק זמן שהיה כנראה ממושך מדי. כי היא החליפה עם אחיה מילים אחדות בערבית, שהיו מכוונות אל פוליק. הוא פנה ללכת. הם הביטו בו כקוראים את מחשבותיו. כקודחים חור בראשו. ושב חלפה בקירבו אותה תחושה מוזרה, שהללו חודרים לתוך נשמתו ומציעים בפניו משהו אפל מאוד. טומנים לו פח. עיני התינוקות נעדרו אף הן כל שמץ של תמימות. הם ניחשו כי התעניינותו בלכידת הדגיגים היתה רק תירוץ. והם הפשיטו אותו, המבוגר מהם, במבטים ידעניים, כקונים עליו כוח שלטון סמוי, כקורצים אל זוהמה שבתוכו.

מנחם רמז לו במפורש, שיחת גבר אל גבר, לפנות לפסיכיאטר. משפת החלקות של מנחם הבין פוליק איום מסותר – הם רוצים לכלוא אותו במוסד אם לא "ייטיב את דרכיו." משום מה השתרבב גם שמו של דב פורטוגל לשיחה. דב יודע על "מעשיו היפים" בירושלים. דב גם הגן על עפרה מפני ההטרדות של פוליק. פוליק נעץ מבטו ברצפה ושתק בעקשנות. לכו לעזאזל אתם כולכם.

כתם של צל, כפרח אפל, נשקף מבין ירכיה הלחות של הנערה, ונסך בו תחושת שיכרון מהממת, כאילו הוא חולם את הרגע הקרב ובא. הים והחוף הנטוש, וביבי השפכין הנוטפים באדישות את קילוחיהם החומים אל תוך החול הטובעני והרך. הנערה הרטובה שהחלה מתקוטטת בערבית עם אחיה ומטפסת עליו ומושכת בשערו. התינוקות שזחלו סביבו, מלקטים צדפים ומשחקים בהם, גופם הזעיר קלוי בשמש. תחתונים שהאפירו, גדולים מכפי מידתם, מכסים על אחוריהם כסחבות נפוחות. באצבעות רגליהם הפשוקות חפרו בזיפזיף הצהוב, והם שוכבים על בטנם, ובוהניהם העצומים מטביעים סימני חורים בחול.

"אתה רוצה זיג-זיג, אדון?" פלט לפתע ילדון פרוע שיער. ילדון שהיה יושב על שתו המצומק, אצבעו תחובה לו בטבורו הבולט, והוא מתבונן בפוליק ובנערה הגדולה חליפות, אמנם מסונוור בשמש, אך במבט זקן ויודע כל. הם שתו את פוליק במבטים כאובים וממושכים.

למשמע המילים הערביות הצטחקה אליו הנערה, בפריצות, כך נדמה לו. שמטה עצמה מחברת אחיה, ובאה ועמדה מולו ברגליים פשוקות, לוטשת עיניה אליו, כמתגרה בו, כמציעה עצמה, האם יעז לגשת?

התינוקות דממו בסקרנות אורבת, בפה פעור... יכול היה לשמוע את ריאותיהם הקטנות כשהן חורקות בציפייה עקשנית וקשה. אחר כך תפסה הנערה את הילדון בעורפו, כגור חתולים, הרימה אותו וזרקה אותו לתוך החול. תחתוניו השתלשלו לארץ, והוא בכה. החוף רחש עירום, ואף פוליק חש עצמו עירום בפניהם, כאילו הגלים והשמש קילפו אותו. כאילו הכול מותר. העיניים שסגרו עליו מכל עבר נצצו בבוז. בכמיהה. אתה רוצה, אדון? חולצתה הצהובה התרוממה. היא עמדה לצד אחיה וניענעה את ירכיה הפחוסות כמרקדת, ושרה בצרידות ניגון ערבי מתמשך ועורג. והזאטוטים המלוחים וקלויי השמש קמו ומחאו כפיים גולמניות, בלא קצב, בלא חן, במין קהות חושים אטומה ועקשנית. וזו מלכסנת עיניים שחורות ובוערות אל פוליק, לראות מה תהא תגובתו.

הדייגים המשיכו להטיל חכות אצל השוניות לאורך החוף, אמנם קרובים, אך כשרויים בעולם אחר, ולא הסתכלו ולא שמו ליבם למחזה. פוליק ביקש לברוח מפני הדיגדוג המהמם  אשר מתפשט בקירבו, מפני תחושת החופש המוזר והמטריף את הדעת, מפני בדידות זו, פריצות זו, של היותו מבוגר יחיד ביניהם. אך עמד מסומר אל מקומו, מתבונן בנערה שחדלה משיר העגבים והתנפלה אל אחיה, שזרק לעומתה מילה ארסית, והיא נושכת את אוזנו ומתפתלת עימו במהלומות שהן ספק צחוק ספק כעס אמיתי. רגע רצה לגשת להפריד ביניהם. אך לא היה יכול לבוא ולהפריד ביניהם ממש, מפחד פן ייגע במבושיה הלחים, תחת לאריג השקוף. היא בתולה. בתולה מושחתת. ואצבעותיו... אצבעותיו קפאו כמו אזל מהן הדם. הגלים זימזמו באוזניו. לבן, הכול היה לבן. שטוף אור משחית. כאילו שני הדגיגים השקופים פתחו במירוץ מטורף בתוך עורקיו, מושכים אחריהם ברשת דייגים ענקית את חוט מחשבותיו ומסכסכים אותו ומטריפים עליו את דעתו.

אותו יום ביפו, מול גלים מקציפים שבאו ממרחקי הים, ולנכוח עיניה השחורות, יודעות סבל וחטא, של נערה, נערה שחמוקיה לחים וחשופים לשמש ועורה זך וחלק כלחיי תינוק, ידע – עפרה אמנם נעלמה מחוג עולמו, אך הוא נידון להמשיך לחיות, ולאהוב. להתאוות לדבר מה עד כלות הנפש הרי זה כמו לאהוב את האוויר, את הים. זה גדול מהכיל. הוא רצה להמשיך בכוחות עצמו את העבודה על אפלטון, שלא במסגרת האוניברסיטה. אך לא הצליח לרכז את מחשבותיו בנושא אחד. רעיונות באו אצלו ופרחו כחזיונות יום שרב. הוא רצה לשבת ולערוך מחקר בעיתונים ישנים מן התקופה בה נהרג אביו, כדי למצוא, כך האמין, פרטים חדשים. אולי היה עליו להיפגש עם צבי ולדבר איתו? שיעזור לו בקשר לצבא? יאמר לו מה באמת חושבים על אודותיו, ומדוע קרו כל הדברים האלה יחד לאחרונה? הלא צבי הציל אותו מן השוטרים. אבל, חוש פנימי עיקש ועיוור לחש לו שהיה משהו בין עפרה לצבי, והוא לא רצה אפילו לדמות לעצמו מה היה, אך ידע שאותו עניין יעמוד כמחיצה בינו לבין צבי, ולעולם לא יוכל להיות גלוי ב עימו, ובהיסוב השיחה על אודות עפרה, ישתתקו.

הוא פנה ללכת. ילדון חום וצלוי שמש זחל לקראת תינוקת אחת שהתפתלה בתוך הפקעת הרוחשת הזו של תולעי אנושי, בחול, נשק לה על לחייה בלי לגעת בה בידיו, ובעודו זוחל על גחונו, לחש:

"מַסְכִּינַה לַה-פּוּפָּה, שם לה-פופה..."

והתינוקת השזופה התרוממה, וביד זעירה, שגרגרי חול זהוב כיסוה ונשרו ממנה, הצביעה לעבר החורבות. וגימגמה גם היא – "שם, שם, ילדה מסכינה..." ליבו פעם בקירבו, מטורף, כיצד יכול לדעת כי יצור זעיר שהיה חי היה שם? אבל ידעתי, לחש לעצמו. מוזר, אני לא יכול להסביר כיצד, אבל ידעתי כי תינוקת אחת מצויה סמוך לשם, נזרקה אל בין החורבות, ועקבות הדם שהתקרש, אולי דמה של האם, מצויים בשמלתה ובציצית השיער אשר לראשה. בערב, כאשר נזכר במאורעות היום, נראה לו אותו צירוף מאורעות כה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. מפני מה עלה בדעתו לנסוע לאכול צהריים ברובע הערבי של יפו, לרדת אחר כך לים, ולשוחח עם הילדים?

הוא ניגש אל הילדונת בצבע השוקולד, הזוחלת בחול, הרים אותה, על כרסה הנפוח ותחתוניה המשולשלים, התבונן אל תוך עיניה השחורות, שננעצו בו במבט של חיה ערמומית, ואישוניהן רצים הנה והנה בתמיהה נפחדת, ושאל:

"ילדה? איפה ילדה?"

מיד קמו כולם וסבבו אותו והחלו מכרכרים ומשכו בבגדיו כעדת כלבלבים שהשתגעו. שמחה מוזרה ריצדה בעיניהם, והם החלו לרוץ לעבר החורבות, והנערה, שמכנסיה התייבשו והלבינו, וכיסו עתה על ערוותה הבתולית, לחשה לו בעלותה עימו יחד מן החוף, אחרי הילדים – "לה-פופה גדולה. לה-פופה מסכנה. עיניים אדומות. זרקו לה. בלילה. ילדה קטנה."

ובלחישתה זימזם, כניסור טורדני, זכר הצעתה הקודמת, על החוף. לכפות רגליה הענקיות, שנראו מבוגרות מגווה הנערי, היו ציפורניים שחורות ועבות, מרוחות בששר כתום. מאוחר יותר הבין כי הילדים שיחקו שם, במקום בו מצאו את התינוקת, וכאשר גילו אותה הניחוה מתוך פחד. וברחו. מפחד מה? האם ידעו מי הם הללו שהניחוה שם? פוליק נסחב אחריהם. העלייה המהירה קשתה עליו, והללו טיפסו כסנאים, ברגליים שחומות ודקות, ורק הלובן הצהבהב של כפות רגליהם מהבהב מול עיניו במרוצתם גבוה ממנו במעלה התלול. הנער עם פחית הדגיגים נסחב אחריהם במאסף, כמתנגד לגילוי הסוד הכמוס. המים בכליו שיקשקו. הנערה, צמודה אל פוליק, חקרה אותו במבטיה, כמצפה לדבר-מה. אתה רוצה זיג-זיג, אדון?

ביום שישי בצהריים הגיע עם מזוודה ותרמיל אל בית אימו. חלקם הגדול של ספריו נשאר בירושלים, אצל גברת לוי, לה הוא חייב שכר דירה עבור החודש האחרון. לרוע מזלו אזל כספו. וכך נגוזה תוכניתו לשכור חדר בתל-אביב לאחר שנמלט (כך בפירוש הרגיש – נמלט) מירושלים. יחסיו עם גברת לוי התקלקלו מפני החוב. ייקים אוהבים דייקנות. קודם לכן היתה מזמינה אותו לפעמים לשתות כוס טה, ובערב מפתיעה אותו כשהיה מוצא פרוסת שטרודל של תפוחים, מאפה ידה, על שולחנו.

הם הגיעו אל פנים בית הרוס וערוף גג, אשר רק שניים מקירותיו, הפונים לים, עומדים על תילם. שם בפינה ישבה, על גבי חבילה עטופה סמרטוטים, בובה גדולה. רגליה היו פשוקות, גבה לקיר, שמלתה מופשלת, גרביה הלבנבנים והזעירים מופפלים על זוג נעלי פלסטיק בהירות. שערה הערמוני פרוע ותלוש, וסרטי תכלת אחוזים בקצות התלתלים השמוטים על רקותיה. עקבות דם שנקרש, אשר ניראו כבוץ צמיג, דבקו בשערותיה וגרמו להן להזדקר, ליכלכו את שמלתה הכתומה, זרועת הפרחים הכחלחלים, ואת צווארון התחרה השקוף. היו לה ריסי מברשת שחורים, גבות מצויירות בצבע פחם על פני מצח בובה ורוד כסוכרייה. עיניים פעורות, זגוגיות, שנחרתו בזיכרונו כתמונת בלהה.

התינוקות התנפלו על הבובה ולא שמו לב לקורי הדם הנקרש, נשקוה ומשכו אותה, ואז התגלה הצרור העטוף סמרטוטים שהיה מונח תחתיה, ומתוכו ביצבצה כף יד פעוטה וכחולה של תינוק. פוליק משך את הצרור מבין זרועותיהם הדקיקות, שהתפתלו עליו כחבלים. גרגירי חול צהבהבים, יבשים ודוקרניים, פיכפכו ונשרו מן הילדים במגעו עימם, צימררו את עורו בפחד סתום. הוא שנא כשהיו נוגעים בו. ופחד לגעת בצרור. השמש צרבה את עורו. פניו כמו רחשו נמלים, וזיעה קרה עלתה במצחו. הם בכו והוא הצליח להוציא רק את הבובה מבין ידיהם. נדמה לו שהצרור הדיף ריח. משפת הים עלתה ובאה צווחה ממושכת של חיה שכולה, שהקפיאה בו את הדם. כאילו עומדים להתנפל עליו. ואולי היתה זו צפירת ספינה בים? אלוהים יודע. למה הם בוכים? עליי להימלט.

"למשטרה! למשטרה!" הסביר, אך הם לא הבינו. בכיים שיגע אותו. רצה להכות אותם. מדוע אינם מבינים? קרע את הבובה מבין אצבעותיהם החמדניות, החזיק בה תחת לזרועו, ומיהר לרוץ משם. החורבות התגבהו מולו ככל שהעפיל לעלות בהן. לבירינת של הריסות ומבואות סתומים. מאי-שם צץ וחזר מולו הנער של הדגיגים. פוליק שאל אותו כיצד אפשר לצאת לרחוב קדם, רחובו המרכזי של הרובע הערבי. הנער הראה לו דרך – תל אבנים, וממנו כבש מדרגות תלוי באוויר בלא מעקה. כאשר הגיע פוליק למדרגה הראשונה, צעק אחריו הנער, אך כמהסס, בסימן שאלה –

"הביא עשרה."

פוליק לא הבין מה הלה רוצה ממנו. הנער טיפס אחריו, ועמד על בליטתה של גבעת הריסות, אשר הסתירה את הבית בו נמצאו הבובה והצרור. הים הכחול, על כל כפיו השחורים והירקרקים, המפרץ והדייגים, התפרשו למטה הרחק מאחוריו. למרות קומתו הזערורית ניראה עתה ענק, ודמותו מזדקרת גבוה מעל לאופק.

החבורה שפגש פוליק על החוף נעלמה מן העין, אך הוא חשש כי בעוד רגע יעלו בעקבותיו. ירד אל הנער ושאל מה הוא רוצה. והלה בשום אופן לא פירש את דבריו, רק פשט את ידו, ומיד משך אותה בחזרה, ושוב אמר –

"הביא עשרה."

והיה כמתבייש. אך עיניו הציצו לעומת פוליק מבעד לראשו המורכן, וסקרו אותו במבט ערמומי ותובע, כמו מאשים אותו על שקיבל את שירותו בחינם. אזיי הבין פוליק מדוע נחפז הלה ללוותו כברת דרך, ולהראות לו כיצד יוכל לצאת. פוליק העביר את הבובה מיד ליד, הוציא את ארנקו, ושקל על יד הנער שתי מטבעות, יותר משחשב הנער לקבל.

לפתע עלו והתפרצו מולו כל בני החבורה שעזב בבית החרב, ופשטו אף הם את ידיהם אליו, כקבצנים. התינוקות רעדו, דבוקים זה לזה, שיניהם נוקשות כמתוך שקיקה לאשר עתיד להתרחש, ובעיניהם מבריק מבט תקיף ומבוגר, כנושים בו חוב, ומוכנים להתנפל עליו או לפרוץ בזעקות אם לא ישלם.

פוליק חילק ביניהם את מרבית הכסף שנותר בארנקו: מטבעות, שטרות של מחצית הלירה, ולירה אחת בודדת. עיניהם נדלקו בברק של זכייה מן ההפקר. הוא ביקש מהם לראות בכספו כמין תשלום, כדי לשמור על הצרור עד בוא המשטרה, ולא לגעת בשום דבר.

הם הסכימו לדבריו במילמול חסר פשר, בלי להבין מאום. הוא השתדל לתחוב את הכסף לידיהם בזה אחר זה, אך הם נדחפו והתקוטטו, מטבעות נפלו ארצה והם זינקו אחריהן. יותר מכולם הגדילה עשות הנערה, שדחפה את הקטנים ממנה, והיכתה אותם, ולבסוף אספה את מרבית הכסף אליה. הנער, אחיה, היה היחיד שלא השתתף בתכונה, אלא הסתפק בשתי המטבעות שניתנו לו, ועמד עם פחית הדגיגים בידו והתבונן בפוליק, שקוע במחשבות.

פוליק עזב אותם ומיהר לעלות בכבש המדרגות ההרוס שניצב במקביל לים. הוא רץ. עבר בסימטה על פני משפחת נשים רעולות פנים, שישבו בצל אחד הבתים. ניגף. נפל. מיד קם והמשיך לרוץ מבלי להתבונן אליהן, ואל הרושם שמנוסתו עושה עליהן. אולי מי מהן היא האישה? הרוצחת? והיתר אימהות לחבורת הזאטוטים מן החוף. הוא עלה בסימטת הדייגים אל רחוב קדם. "זה הרחוב רחוב קדם, מקודם רחוב 60," אמר לעצמו ורץ לאורך כל הרחוב. חלף על פני המסעדה של יוניס מבלי להתבונן אל תוכה. פחד פן מישהו המכיר אותו נמצא שם. פנה ימינה לרחוב שערי-ניקנור, ועלה במרוצה, חסר נשימה, את כל העלייה, חלף עם הבובה הפרועה תחת זרועו על פני חבורות של תלמידי בית-ספר תיכון, לבושים מדים של כחול ותכלת. התלמידים עמדו משני עברי הרחוב והביטו בו בעיניים תמהות, ובלשו אחריו, שמא מישהו רודף אותו.

הוא זרק עצמו שמאלה לרחוב יפת החשוך, רחוב שמבואות בתים קודרים ועתיקים סוגרים עליו. ורץ במורד הגבעה, עבר על פני הצירות היוגוסלאבית, שם, באמצע המדרכה, נטוע עץ עתיק שקנוקנות שורשיו תלויים באוויר בגובה של פחות מקומת אדם. פוליק שכח לכפוף ראשו, והשורשים החלולים, כנטיפי סלע ממולאים אוויר, היכו על מצחו ושרטו אותו עד זוב דם.

אלא הוא לא חש בדבר, ורץ הלאה, עבר על פני הגשר, אשר מתחתיו רחוב יהודה הימית, וירד בדילוגים, מבלי שים לב מה  משמאלו ומה מימינו, על פני הכנסייה ובית החולים הצרפתי. ורק מכבסה אחת גדולה, שריח קיטור לבן נודף מפתחה, נחרתה בזיכרונו מפני המבט החטוף שהעיף לעברה. היתה שם זקנה אחת, פועלת צמוקה, אשר בעוברו שם לפני הצהריים עמדה ליד מכונת הגיהוץ הענקית וקיבלה במו ידיה את הסדינים הלבנים מבין הגלגלים המעלים אד חם. עכשיו היא ישבה בפינה, ליד הפתח, על קרש גיהוץ גבוה, מרופד בד לבן, ואכלה כריך. היא ישבה על הקרש ורגליה הזעירות דישדשו באוויר. בעבור פוליק על פניה פערה עיניים תמהות לעומתו, וכאשר הבחינה בבובה, נדמה היה לו כי לרגע קרצה אליו. אך הוא כבר חלף ועבר משם, מותיר מאחוריו את מבוא הרחוב של המסעדות ודוכני הדגים המטוגנים, שהעלו ריח חריף, את כיכר השעון ומגדל השעון, ותקוף התרגשות קדחתנית נכנס אל תחנת המשטרה [מול כיכר השעון. – אב"ע] והודיע על מציאת הצרור.

לאחר שעה קלה לקחו אותו בניידת, והוא הוביל אותם אל החורבות, והראה להם את המקום בו נמצא הצרור. אבל הצרור לא היה. אולי טעה במקום? הם חיפשו שעה ארוכה בבתים החרבים שבסביבה, ומאום לא העלו בידם. פוליק סיפר על הילדים, אך איש מהם לא נראה בסביבה, כאילו היו חלום בלהות. כמו בלעה אותם האדמה. השוטר לא נטה להאמין לסיפורו. אולי היתה זו יד של בובה ולא של תינוק? אך פוליק עמד בתוקף על דעתו. הוא תיאר באריכות את המראה שהתגלה בפניו.

השוטר, בדרגת סמל, חקר אותו ארוכות היכן הוא גר, מה מקצועו, כיצד נקלע למקום. ביקש ממנו תעודת זהות. החתים אותו על העדות שרשם מפיו. אמר ששוטרים יחקרו בדבר ויעברו עוד הלילה מבית לבית כדי לגלות מי היו הילדים על חוף הים, כיצד נזרק לשם הצרור, ומי העלים אותו. הוא רשם את כתובתו של פוליק ואמר שיקראו לו פעם נוספת לתת עדות.

האומנם יקראו לו?

מרגע שהתייצב במשטרה היתה לו הרגשה נעימה. למרות שהיכו אותו שוטרים בגלל לבון, ולכאורה היה צריך להיות לו בליבו עליהם, הנה הוא עומד ומדבר עם סמל-משטרה בלי חשש. הוא ממלא את חובתו ככל אזרח נאמן. הרי שאין לו מה להסתיר מפני המשטרה. אילו היה לו שיגעון רדיפה היה צריך להתרחק מהם, מהיותו בטוח כי הם מחזיקים בידיהם עדויות חשאיות לחובתו. מצד שני, הנה ראסקולניקוב רץ אל החוקר, דווקא משום שהיה אשם, כדי להסיק חשד. כלומר, רצה שיחשבו: אם הוא מופיע מרצונו במשטרה, סימן שאינו אשם. כלומר, הלא מזמן רצה לבוא למשטרה, לומר להם, למשל, שברצונו לכתוב מחקר על עבריינים צעירים. ובינתיים לקשור עימם קשרים. ללמוד מקרוב את מכונת-האמת, את המעבדות, לראות איך חוקרים פושע, טביעת-אצבעות, כדי שאם פעם יצטרך, כמו ראסקולניקוב. כלומר, כשסכין הירקות בידו, במטבח הצר, עם בעלת הבית, או אם בכלל, יגיע הרגע, בו לא יוכל לשלוט...

כלומר, אולי הנורא מכול, שהוא מרגיש את עצמו אשם מבלי שחטא בדבר-מה. אשם רק מפני שהוא יודע שהוא אדם בעל מחשבות מסוכנות, אשר עליהן צריך לתת את הדין, כבוגד, כמרגל. אך הם לא יודעים כלל שהוא נושא בקירבו חומר נפץ פנימי בעל עוצמה הרסנית. לא. זה לא איכפת להם כלל. זה לא כתוב על מצחו. אם היו יודעים על אודותיו כל מה שהוא יודע – היו צריכים כבר מזמן לחסל אותו, כמו את פנחס לבון.

אולי בכוונה מתעלמים ממנו?

הוא היה ניגש לפסיכיאטר אלמלא הצבא. כיצד יהיה בטוח אם הוא מחפש מרגוע לנפשו או רק תירוץ כדי להשתמט מחובתו כחייל? הוא החליט שהפעם לא ייצא לשירות במילואים, וכל בוקר בהתעוררו הוא אומר לעצמו – כמה טוב שאני עוד לא שם. אבל ידע כי סופו לצאת. יותר מדי הוא מרחם על עצמו בזמן האחרון. יותר טוב שם בצבא מאשר בבית אימו בתל-אביב. יהא עליו לנהוג חיסכון בשארית כספו, כדי שיספיק בידו לפחות לשתייה ולוואפלות בשבועות החמים שיעברו עליו בשדה. האוכל של הצבא לא טוב. אם יילך לפסיכיאטר יוכל להשתחרר מן השירות במילואים, אבל אז יאבד את חירותו. יכלאו אותו, במוסד, ויוציאו לו שם של משוגע.

צחוק. לא רק גנב אלא גם משוגע. ואורי בן-עמי, כך כתוב בעיתון, זכה עתה במילגה לשנת השתלמות באוניברסיטת ברקליי, בקליפורניה. ספרוֹ על מלחמת סיני הופיע לפני שבועות אחדים, וכבר עורר התעניינות עצומה בקהל. בביקורות שפורסמו בעיתוני השבת נכתב, שהוא הצליח לבטא באופן כמעט דוקומנטארי גם את גבורת החיילים, גם את שנאת המלחמה, גם רמז בעקיפין שכל המבצע היה מיותר, וגם העלה דיוקן מרתק של מפקדים ישראלים בקרב. מתברר, אפוא, שכמעט הכול מרוצים ממנו, ומציינים שהוא הצליח להתמודד עם נושא המלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. ואכן, בראיון שהעניק לאחד העיתונים, עם צאת ספרו, כבר דיבר בלשון "אנו הלוחמים."

והנה, בדיוק כאשר חזר מיפו, ועלה במונית של קו 4 – מול רחוב לילינבלום, שוב נכנס השיכור משבת ההדחה, ובידו צרור גדוש של עיתונים רוסיים ומזרח-גרמניים, ושקית נייר ממולאה עד אפס קצהָ מצרכי מזון, ומבעד לבקיעיה מבצבצים תפוחי-עץ ירוקים. הפעם לא טרח להזכיר את ערוות הנשים הפולניות ואף לא חזר על גירסתו לפיה הנשים והפאשיסטים הינם מקור כל הרע בעולם. רק ריח היין החמוץ והזול שנדף מפיו היה כבד ומבחיל בדיוק כמו בפעם הקודמת. מכיס חולצתו שלף חפיסת סיגריות אמריקאיות בעטיפה מוזהבת, הדליק סיגריה ארוכה אחת, שאף ממנה שאיפה עצבנת ולהוטה מלוא ריאותיו, ומיד העיפה החוצה, בהבעת תיעוב, מבעד לחלון המונית.

רק שלא אהיה דומה לו, חשב פוליק.

זוג צעירים, שישבו לצידו של פוליק במושב האחורי גיחכו בחשאי, והבחור, אשר הבחין בצרור העיתונים העבה, שאל רשות להתבונן באחד השבועונים המצויירים. מבוקשו ניתן לו בצירוף רטינה שהללו עיתונים טובים, מצויינים ביותר.

אותו רגע עצרה המונית ליד רחוב ברנר כדי להעלות נוסעת נוספת. במקום להצטופף פנימה על פני המושב האמצעי שהיה ריק וכולו לרשותו – אסף הנוסע המוזר את עיתוניו ואת שקית הנייר הגדושה, אסף בתנועות נמרצות של ידיו הרועדות, פתח את הדלת, ויצא החוצה למידרכה עם כל מיטלטליו. רק בנס לא התפזרו המיטלטלים האלה. הוא דחף בגסות את האישה פנימה כשהוא מאיץ בה להיכנס וממלמל בינו לבין עצמו כל אותם ביטויים מופלאים שפוליק שמע מפיו לפני ימים אחדים. אלא הפעם, למזלו, לא נקלטו הביטויים הללו באוזני יתר הנוסעים. הוא חזר פנימה וטרק את הדלת, הניח חפציו בערימה גדושה, הידק עליהם את החוברת המצויירת שקיבל בחזרה, היכה והוריד את תפס הביטחון שעל הדלת, נמתח לאחור, ועדיין אינו נינוח על מקומו, אלא מגרד את גבו במשענת המושב.

ואז, כקוסם אחוז עווית, ומבלי להתחשב בציחקוקים שנבעו מאחוריו, שלף בשנית את חפיסת הסיגריות האמריקאיות, הוציא אחת, הניחה בין שפתיו היבשות, הצית אותה, שאף ממנה שאיפה חפוזה אחת ו... השליך אותה מיד החוצה בעד החלון בארשת בחילה ותיעוב. אולי נהנה מן הלוקסוס הפרטי הזה, המכוון נגד תוצרתה של המעצמה הקאפיטאליסטית? ואולי חש בגיחוכים, כי הנה, מיד אחר קולנוע מוגרבי, רגן בקול ניחר שמיד יירד, ואכן ירד באותה התנופפות נמרצת של תנועות ורעדת ידיים. אסף את חפציו, טרק את הדלת, ולא שכח לירוק כמנהגו אחר המונית המתרחקת.

"טרגדיה ישראל!"

עיניו בערו, נראה בעליל שלא באהבת אדם.

האידיאות של אפלטון נמצאות בשמיים ואני מדבר עם שוטר ביפו והוא חושב שאני משוגע. אבל היה שם צרור, וממנו ביצבצה יד של תינוק כחולה וקרה.

היום נטה לערוב. בעוד שבוע עליו לצאת למילואים.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ליבנו עם הספורטאים שלנו בריו שאינם מצליחים להביא הישגים. זו ודאי אכזבה נוראה לכל אחת ואחד מהם. להתאמן שנים וברגע אחד להיפסל ולהיות מודח. דומה שיש מעט מאוד מקצועות כל כך קשים, ובייחוד כאשר החלומות מתנפצים ומתברר שכל מה שהשקעת בעצמך היה כאילו לשווא.

* שאלה לאלי מייזליש: איני מכירה אותך (כן מכירה את עמיתי שאול מייזליש), אך בתגובה לדבריך על שני אנשים יקרים אומר כך: על "אחד ששמו ליאור שליין" – "טול קורה מבין עיניך"; ועל "המכוערת אורנה בנאי" – אתמהה שמא "כל הפוסל במומו פוסל"?

ואת שני אלה אמרו חכמים וטובים מאיתנו...     

לשליין ולבנאי אין הומור? למי שכותב אינעל דינאק. אינעל דין דינאק. אינעל אבוק. אינעל אבו-אבוק. וגו' – יש הומור?

אהוד יקר, אני קוראת תגובות שלך – ונהנית מההומור המחודד. יכולת לתרום כמה רפליקות/פנינים ל"גב האומה" ול"ארץ נהדרת".

איילה זמרוני

* כשאתם קוראים את המאמרים המטורפים של אילנה המרמן ב"הארץ", התומכת בפלסטינים ה"משועבדים" ותומכת בתומכיהם הישראליים, ומשווה אותנו בעקיפין לנאצים שדיכאו את מתנגדיהם הגרמניים בגרמניה – זיכרו כי היא העורכת שפסלה את הרומאן "המושבה שלי" (2000) מלהופיע בסדרת "הספרייה לעם" שבהוצאת "עם עובד"!

* האם מלניה טראמפ הצעירה, אשתו הסלובנית היפהפייה, אכן היתה בשעתה מהגרת בלתי חוקית לארה"ב וגם הצטלמה בעירום למגזין צרפתי? מזל שהיא לא היתה מוסלמית, שאז היה תובע טראמפ למנוע את כניסתה לארה"ב ולמיטתו.

* יש לנו חדשות טובות בשבילכם –  בסוף גם הרשעים מתים.

* אהוד: בשפע המאמרים והכתבות המסתמכים על כרעי תרנגולת ומאשימים את היישוב הוותיק בחטיפת ילדי תימן, ובראיונות עם תימניות זקנות שאיבדו אז את ילדיהן – שוכחים לציין דבר אחד – הילדים האלה אינם – לא כי הם נחטפו – אלא כי הם מתו בבתי החולים במחלות קשות שהביאו עימן המשפחות מרובות הילדים מגולת תימן המפגרת, הם מתו כאשר ההורים שלהם אפילו לא הצליחו לבקרם. לכן חלקם מתו אלמונים, ולכן לחלקם הגיעו לכתובת ההורים צווי התייצבות לגיוס לאחר כ-17 שנים!

פתיחת התיקים של הוועדות שחקרו בנושא היא כיום כנראה בלתי אפשרית וזאת מטעמים חוקיים של צנעת הפרט וסודיות רפואית. אבל אם וכאשר ייפתחו בעוד שנים רבות – תתברר מלוא הטרגדיה של הזנחת ההורים התימניים את הילדים ה"חטופים", ילדיהם החולים, שמתו עריריים. ותתברר המגלומניה של יוצאי תימן ותומכיהם, כגון בשעתו הרב הפלילי עוזי אזולאי משולם זצ"ל – המונעת מהם להכיר בעובדה שכמעט שום משפחה אשכנזית לא היתה מעוניינת אז לאמץ ילד תימני וזאת, לא נעים לומר – מסיבות "גזעניות"! – ולוּ היתה עושה כך היה הדבר מתפרסם מיד בכל היישוב, ונודע בבתי הספר. אבל עד היום – אין אפילו דוגמה חיה אחת ל"חטיפה"!   

אמנם, אין להאשים את ההורים התימניים של אז. הם באו מחברה פרימיטיבית, הנשים היו אנאלפבתיות וגם העברית של הגברים היתה לעיתים קשה להבנה. החיים בישראל המודרנית לא היו נהירים להם, זאת בלשון המעטה. עצם הקשר עם בתי החולים שבהם היו מאושפזים ילדיהם – היה משימה קשה ביותר. הם התקשו מאוד לנהל את חייהם במציאות החדשה שאליה נקלעו.

אבל יש כיום מסיתים מנוולים שרוצים לעורר בהם, באמצעות עלילת הדם של חטיפת ילדיהם – שנאה ליישוב הוותיק שקלט אותם במסירות בלתי רגילה, ושרובו היה "אשכנזים". ונאמנה עליי בקשר לכך עדותו של פרופ' בן-ציון ורבין ז"ל, שדחה בפניי בשעתו מכול וכול את העלילה, וכבר חזרתי על דבריו פעמים אחדות במכתב העיתי.

 * מכובדי, אורי הייטנר, במטותא ממך. "זרי הניצחונות" שאתה קושר למלחמת לבנון השנייה ול"צוק איתן" בעזרת "מבחן התוצאה", לא הוענקו על ידך, לעניות דעתי, ל"מצביא" הראוי. לולא ה"אביב הערבי" המתמשך זה שנים, שפרץ באופן כה לא צפוי, הן אצל שכנתנו הדרומית והן אצל שכנתנו הצפונית, ושיתק למעשה את חמאס ואת חיזבאללה, לא היינו זוכים לאותו שקט ארוך שממנו אתה כה מתפעל.

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* שלום לכם. ברצוני להפנות את תשומת ליבכם לשידור הסרט "צייד המרגלים" בערוץ 1 של הטלוויזיה ביום ג' 9.8 בשעה 9 בערב, על פעילותו הביטחונית של אברהם וולפנזון.

כ"כ בגיליון של "ישראל היום" מיום שישי, 5.8, פורסמה כתבה בנושא. חלק מהדברים שודרו בתוכניתו של משה טימור "שישי אישי".

בברכה,

ניצה וולפנזון

* שלום אהוד, 80,000 חיילי חטיבות גולני , גבעתי, הצנחנים, נח"ל, חיל-תותחנים, חיל השריון, חיל האוויר וחיל-הים – הוכשלו על ידי הדרג המדיני בחיסולו המוחלט של חמאס וגרורותיו, מפני שהדרג המדיני חשש – "מה יאמרו הגויים אם נשמיד את מפקדת חמאס במרתפי בית החולים שיפה, ואגב כך נהרוג רופאים, אחיות וחולים?"

ובכלל, מי שמע  על הצמדת עורכי דין למפקדי חיל האוויר, שאסרו או התירו להפציץ יעדים משגרי רקטות לעבר ישראל?! האם צ'רצ'יל נעזר בעורכי דין כשהפציץ את תחנות הכוח ההידרו-אלקטריות בגרמניה?! האם צ'רצ'יל התייעץ עם עורכי דין לפני שהפציץ את ברלין, דרזדן, המבורג ושאר ערי גרמניה?!

מי שמע על מדינה שנלחמת עם אויביה מחד גיסא ומספקת לאוייב חשמל מאידך גיסא, חשמל שבאמצעותו האוייב מייצר משגרים ורקטות המשוגרות לעבר אזרחי ישראל?!

הרבה בריאות,

שמעון גרובר

* אהוד: רבים ממיטב הצעירים שלנו, חרוצים ומוכשרים מאוד, גם זוגות עם ילדים, לא נפולת של נמושות – מהגרים, בעיקר לארה"ב, כי שם יש להם אופק כלכלי מבטיח ורמת חיים וחינוך לילדים – שקשה להם להגיע אליה בארץ, ואפשר לומר שהם מצביעים ברגליים וילדיהם עוברים לשפה האנגלית. הם יהיו כבר אמריקאים, עם זיקה פחות או יותר לישראל, הארץ של סבא וסבתא, של אלה שנשארים בארץ, לפעמים בעיקר מהסיבה שכאן, במדינה המושחתת של ביבי ושרה, יש להם ביטוח בריאות חינם, ואילו עם סיחרור התשלומים עבור טיפולים רפואיים בגן העדן בארה"ב – אין באפשרותם להתמודד.

הירידה אינה תופעה חדשה, היא נמשכת מאז קום המדינה ואומרים שיותר מחצי מיליון ישראלים יורדים חיים בארה"ב. לפני חודשים אחדים שודרה על כך סידרה מצויינת ועצובה בטלוויזיה.

האם ארה"ב, על שלל בעיותיה הקשות – היא כיום אחת מדרכי התגשמות הציונות לדור העברי הצעיר?

* "מערכת הביטחון הישראלית [בתגובה לדברי הצ'מברליין-אובמה] – סבורה כי להסכמים יש ערך אך ורק אם הם מבוססים על מציאות קיימת, ואין להם כל ערך אם העובדות בשטח הפוכות לגמרי מאלו שההסכם נשען עליהן," נמסר בהודעה של משרד הביטחון [4.8]. "הסכמי מינכן לא מנעו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, בדיוק משום שהנחת הבסיס שלהם, שלפיה גרמניה הנאצית יכולה להיות פרטנר לאיזשהו הסכם היתה שגויה ומשום שמנהיגי העולם דאז התעלמו מן הדברים המפורשים של היטלר ושאר מנהיגי גרמניה הנאצית." בהודעת משרד הביטחון נכתב כי איראן "מודיעה בפירוש ובריש גלי כי מטרתה היא השמדת מדינת ישראל, ודו"ח משרד החוץ האמריקאי שפורסם השנה, קבע כי היא נמצאת במקום הראשון כנותנת חסות לטרור העולמי." ["הארץ" באינטרנט, 5.8.16]

ואנחנו שואלים: עם מי התייעץ קודם שר הביטחון המולדובי שלנו אביגדור ליברמן בטרם שיחרר לתקשורת את ההודעה, הנכונה כשלעצמה – עם פוטין או עם נתניהו?

* מעוללות ערב פתיחת האוליפיאדה בברזיל. ספורטאי לבנון – המדינה שלהם קרועה, שסועה ועולה בלהבות, אבל הם שולטים באוטובוס המשלחות! – עוד לפני אירוע הפתיחה, משלחת ישראל גילתה שוב שגם החגיגה האולימפית – זו שאמורה לשקף סולידריות כלל עולמית – נגועה מעת לעת בפוליטיקה מאוסה. מאמן השיט, אודי גל, סיפר בפייסבוק על תקרית שאירעה עם משלחת לבנון לקראת היציאה למרקנה. גל, ספורטאי אולימפי בעברו, כתב שישראל שובצה באוטובוס עם הלבנונים, וכשאלו גילו מי השותפים שלהם לנסיעה, הם פנו לנהג ודרשו ממנו למנוע מחברי המשלחת בכחול-לבן להיכנס פנימה. "התעקשתי והתעקשנו שנעלה לאוטובוס המיועד ובמידה שהלבנונים לא רוצים הם מוזמנים לרדת," תיאר גל, "נהג האוטובוס פתח את הדלת אך הפעם ראש המשלחת הלבנונית חסם בגופו את המעבר והכניסה. המארגנים ניסו למנוע תקרית בינ"ל ופיזית ושלחו אותנו הצידה להסעה מיוחדת. אני בשוק ונסער מהאירוע, האם זה לא הפוך ממה שהאולימפיאדה מייצגת?" ["הארץ", 7.8.16].

אגב, לנו היה נדמה שהמשלחת הישראלית הקטנה, שבקושי צולמה, התקבלה בקריאות עידוד מצד הקהל הענק באיצטדיון בריו – ואולם מרשימתו של נחמיה שטרסלר, שהיה נוכח שם, מתברר שהיו אלה קריאות בוז, ואילו המשלחת הפלסטינית (לא נשארנו ערים לראותה) היא שזכתה לקריאות עידוד נלהבות מצד הקהל!

עידוד לטרור!

* אם תקעת את הזין שלך קרוב לאחוריים של המזכירה שלך ולא הבעת חרטה על כך, אתה לא תזכה לשחרור מוקדם. אבל אם אַת מעלתְ ברבע מילארד שקל, שחלקם זרמו לעולם הפשע, וגרמתְ לקריסת בנק ולפיטורי עשרות עובדיו ולאובדן הפקדונות של מאות לקוחותיו האומללים – אַת תזכי לשחרור מוקדם – כי מה זאת כבר מעילה של רבע מיליארד לעומת נגיעה של זין בתחת של מזכירה?

* לאחר שנסיים את הפרסום בהמשכים של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה" נפרסם את יומן המסע להונגריה בעקבות נעורי יהודה ראב ואת זיכרונותיו של ברוך בן עזר ראב על שרה אהרונסון במלא 100 שנה למחתרת ניל"י. יש לנו אמנם פינה קטנה ונידחת מאוד בהיסטוריה ובספרות העברית הארצישראלית – אבל  היא לא תישכח.

* יש לנו חברה הסובלת בשבועות האחרונים מסיוטי לילה קשים. בחלומה מתנפלת עליה שוש פוליאקוב, האימא המפחידה של יעל – ומנסה לחנוק אותה! – ופוליאקוב כל כך קרובה אליה בחלום, שהמשקפיים הנוראים שלה נשברים – ואז החברה מתעוררת מהסיוט והיא מכוסה כולה זיעה קרה.

* המשרד לענייני ירושלים ישפץ בתי-ספר במזרח העיר רק אם יאמצו את תוכנית הלימודים הישראלית." ["הארץ" 7.8]. זה לא בסדר. אנחנו העם "הכובש" ולכן לפי כל החוקים הבינלאומיים הנאורים אסור לנו לכפות את תוכנית הלימודים שלנו על העם ה"פלסטיני" הכבוש – ויש להמשיך לשפץ להם את בתי הספר גם אם הם מחנכים בהם לשנאת ישראל, לחיסולה, ולטרור של סכינים בידי קטינים.

* "לפני כעשרה ימים הודיעה ג'ינה ניסימוב, בת 93, לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' רבקה כרמי, כי החליטה לשנות את צוואתה – ולבטל את כוונתה להוריש למוסד האקדמי כמיליון שקלים. זאת, בעקבות החלטתה של כרמי לבטל מתן פרס לארגון 'שוברים שתיקה'. 'בהתנהגותכם זו (יש) כניעה מחפירה להלך רוח לאומני ואנטי־דמוקרטי,' היא כתבה." ["הארץ" באינטרנט. 5.8.16].

כל הכבוד לנשיאת האוניברסיטה פרופ' רבקה כרמי – שמנעה מתן פרס לאויבי ישראל המתפרנסים מהוצאת דיבתנו רעה – גם במחיר הפסד של תרומת מיליון שקל!

ואנחנו ממליצים לגב' ניסימוב הקשישה לתרום ישירות את מיליון השקל לחמאס!

* אהוד היקר, נדהמתי לקרוא את הרשימה של אלי מייזליש (גיליון 1166) המזלזלת בליאור שליין. לטעמי האיש הוא ממש גאון, הרי מונולוג שלו על מירי רגב הוא לדעתי סאטירה מדהימה, ממש פנינה! כבודם של שייקה אופיר ויוסי בנאי  המנוחים במקומו מונח – אין בכך כדי לגרוע מההערכה הגדולה כלפי ליאור שליין שהוא בעיניי ממש וירטואוז.

שלך,

משה גרנות

* מתוך שני שירים של משורר ומשוררת גאוניים, שהם מפסגת השירה העברית בימינו – ואלה התפרסמו ב"תרבות וספרות" האחרון של "הארץ", ובקרוב מחבריהם יקבלו את פרס ישראל לשירה – היא על תקן של אישה והוא על תקן של "מזרחי". ואם היא היתה גם "מזרחית", והוא היה גם אישה – היו מקבלים את הפרס עוד הרבה זמן קודם.

ולזכוּת המשוררת נזקפת גם קריאה במופע המוני בשער ברנדנבורג בברלין של שיר שכתבה לזיכרה של מחבלת "פלסטינית" מתאבדת בפיצוץ בסופרמרקט בירושלים. ואין אצלנו המלצה טובה מזו לפרס ספרותי.

רועי חסן: ...בַּבֹּקֶר אֲנִי חוׁשֵׁב עַל הָרֵיחַ הַזֶּה שֶׁלָּךְ

וְאִם הָיוּ מַפְצִיצִים אִתּוֹ אֶת שְׁמֵי עַזָּה

דִינֵי מִיתָה הָיוּ מִתְחַלְּפִים בְּדִינֵי מִִטָּה

וְיָכֹלְנוּ לַחְזֹר

לַחֲלֹם עַל מְצִיאוּת אַחֶרֶת

אגנס משעול: ...וְהַקְּלִידִים

בָּרֶגִיסְטֶר הֲכִי בַּיְּשָׁן

מְנַגְּנִים אֶת שִׁירַי הַמְּחֻפָּשִֹים לְשָֹפוֹת זָרוֹת

ֹשֶאֲנִי מַבְרִיחָה מֵהָאָרֶץ

בְּלִי וִיזוֹת, בְלִי דַּרְכּוֹנִים,

וַי צִפּוֹרָה אֵיפֹה אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל