גיליון מס' 1168

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' באב תשע"ו, 11 באוגוסט 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש. // מנחם רהט: אהבת חינם. // עמוס גלבוע: מי היה ומי לא היה במצעד המשלחות בפתיחת האולימפיאדה. // מיכה מיכה פתח פיך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // מ. זושצ'נקו: הימנעו מספסרות. // יואל נץ: מיכאיל מיכאילוביץ זושצ'נקו (1894-1958) // מוּקֵי אֶלְדָּד: שני שירים. // משה כהן: הנדון: של מי מערכת הרפואה הציבורית? // יהודה דרורי: והיה אם איראן תתקוף... // עדינה בר-אל: לא רק מנדלי מוכר ספרים: שני ספרים על מוכרי ספרים נודדים. // אורי הייטנר: 1. קיבוץ גלויות תרבותי. 2. צרור הערות 10.8.16. // עמנואל הרוסי: רחוב מאראזלי. פרק שלישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // שני שירים מאת אירית שושני. // יוסף אורן: מבט שונה על המשוררת רחל. האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה? פירוש חדש ושונה לשיר "רחל" (ב'). // אלי מייזליש: לד"ר משה גרנות. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק כ"א. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,

שֶמְּחַפְּשִֹים אֵיזוֹ צִפּוֹר כְּחֻלָּה בָּאֹפֶק,

שֶעִם כָּל הֱיוֹתָם חֲדוּרִים כְּמִין נַחַל אַכְזָב הַמּוּצָף שִטָּפוֹן

בַּחֹרֶף, בְּדַעַת הַקֵּץ, שֶלָּהֶם וְשֶלּוֹ, כְּשֶזְּמָנָם, כְּמוֹ הַמַּיִם

יֻקַּז עַד יְבוֹש אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, הָאָדִיש, הָאוֹטִיסְטִי כַּנֵּצַח

שֶיֵּש בּוֹ רַק מַהוּת, לֹא מַשְמָעוּת, שֶכֵּן סוֹפְסוֹף

כָּל הַמַּשְמָעֻיּוֹת הֵן רַק הָאַמְצָאָה שֶלָּנוּ,

הַאֲנָשָה פָּתֶטִית שֶל עוֹלָם לֹא אֱנוֹשִי:

צֶדֶק אוֹ יֹפִי, חֶרְפָּה אוֹ כָּבוֹד, הִגָּיוֹן פַּסְקָנִי אוֹ אִוֶּלֶת,

חֶסֶד אוֹ רֶשַע, הַטֶּבַע הֲרֵי מְצַפְצֵף מִצִּדּוֹ עַל כֻּלָּם –

וְאַף עַל פִּי כֵן, כְּשַׂחְיָן לֹא נִלְאֶה אֶל קַצְוֵי אֵיזֶה חוֹף גַּעֲגוּעַ         

הַהֵם, הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם

בַּזֶּה-מַה-יֵּש הַקַּמְצָנִי, הַקַּר שֶל הָרֵאַלְיָה

כָּל יְמֵיהֶם הֵם מָצוֹד לֹא נִגְמָר אַחֲרֵי אֵיזוֹ פָאטָה מוֹרְגָאנָה

שֶל הַמֵּעֵבֶר וְשֶל הַמֵּעָל, כְּמוֹ אוֹתָהּ שְעָטָה קְצוּפַת דָּם

לֹא מְרֻסֶּנֶת שֶל פַּר מִשְתּוֹלֵל הַפּוֹרֵץ אֶת זִירַת הַקּוֹרִידָה,

לֹא מִתְקַבֶּלֶת אוּלַי עַל הַדַּעַת אַךְ כֵּן, בְּהֶחְלֵט, עַל הַלֵּב,

תִקְרָא לָזֶה רִיצַת אָמוֹק, סוּפַת עִוְעִים, גָ'נָאנָה,

תִקְרָא לָזֶה תוֹחֶלֶת, עֲתִירָה, תַחֲנוּנִים

לְמַשֶּהוּ אוֹ מִישֶהוּ, שֶלֹּא יַעֲלִים עַיִן,

לְאֵל שֶהֵם אֵינָם מַאֲמִינִים בּוֹ, כִּי יָחוּס

(גַּם אִם הוּא חַף מֵרַחֲמִים, גַּם אִם בִּכְלָל אֵינֶנּוּ)

עַל חַיֵּיהֶם, לְבַל יִהְיוּ חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא

שֶאֵין בּוֹ מַעֲנֶה, לוּא גַם בָּדוּי, לְאֵיזֶה "לָמָּה?",

הָאֲנָשִים הַלָּלוּ הַתְּמִימִים עַד צְבִיטַת-לֵב,

הַמֻּתְנָעִים, כְּטִיל, דֶּלֶק מוּצָק שֶל אֵינְמַרְגּוֹעַ

מִכַּן-שִלּוּחַ דַּק, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ הֲזָיָה

עַל אֵיזוֹ סְטְרָטוֹסְפֵרָה וִירְטוּאָלִית שֶאֵינֶנָּה

קַיֶּמֶת אֶלָּא רַק בְּדִמְיוֹנָם הַנַּעֲרִי

הַמְּמָאֵן לְהִזְדַּקֵּן וְהַתָּמִיד-נוֹכֵחַ

כְּמוֹ פְּעִימוֹת לִבָּם הַלֹּא נִרְאֶה אֲבָל הוֹלֵם

בְּעַקְשָנוּת שֶאֵין תָּקֵף וּמַמָּשִי מִמֶּנָּה,

הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים כָּל חַיֵּיהֶם

כִּי אֵין בְּעוֹלַם הַוַּדַּאי, לֹא הַבְּדַאי, אַשְלָיָה אֻמְלָלָה וּמֻפְרֶכֶת

מִזֹּאת שֶהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי אַשְלָיוֹת –

הֵם הַדָּבָר הַמֻּפְלָא בְּיוֹתֵר בַּחֲלוֹם בְּהָקִיץ שֶל חַיֵּינוּ

זֶה, שֶאֲרָעִיּוּתוֹ הִיא נִצְחִית מַה שֶּאֵין כֵּן חַיֵּינוּ עַצְמָם

וַאֲנִי, לוּא הָיָה עָלַי כּוֹבַע הָיִיתִי מֵסִיר בִּפְנֵיהֶם אֶת הַכּוֹבַע,

לוּא הָיָה לִי סָפֵק בֶּאֱמֶת הֲזוּיָה זוֹ הָיִיתִי מֵסִיר גַּם אוֹתוֹ.

בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה הוּא תָמִיד, עוֹד מֵאָז וּמִקֶּדֶם,

שַֹק-הָאִגְרוּף הַקָּבוּעַ שֶל אֵלֶּה אֲשֶר יַשְלִיכוּהוּ לַבּוֹר

אַךְ כָּל הָרֵאָלִיסְטִים הַפִּכְּחִים הַהֵם גַּם יַחַד,

כָּל חֶנְוָנֶיהָ צָרֵי הַמּוֹחִין שֶל אַסְכּוֹלַת הָרֹאש הַקָּטָן

אֵין בְּכֹחָם לְהַשְבִּיר אֶת מִצְרַיִם וְלוּא גַם בִּבְדָל שֶל פַּת לֶחֶם

דֶּרֶךְ כָּל שֶבַע שְנוֹתָיו הָרָעוֹת שֶל שִדְפוֹן הָרָעָב הַגָּדוֹל

כְּמוֹ הַפַנְטַזְיוֹנֶר הַמְּרַחֵף הַהוּא, הַקּוּקוּ,

הָאַסְטְרוֹנָאוּט שֶטָּרֹף טֹרַף בַּחֲלוֹמוֹת.

הָאֲנָשִים שֶלְּעוֹלָם לֹא דַי לָהֶם בַּזֶּה-מַה-יֵּש,

שֶמְּהַבְהֵב בָּהֶם תָּמִיד אֵיזֶה יוֹתֵר, אֵיזֶה אוּלַי עוֹד

הֵם מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת וְדִמְעָהּ כְּמוֹ הַיָּם הַלּוֹחֵךְ אֶת חוֹפֶיהָ

וְהֵם, דַּוְקָא הֵם יִירְשוּ אֶרֶץ כַּנֵּס

הַהוֹפֵךְ חֲלוֹמוֹת

לְמַמָּש.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

מנחם רהט

אהבת חינם

הראי"ה קוק: "אם נחרבנו ע"י שנאת חינם, נשוב להיבנות ע"י אהבת חינם"

טור אופטימי לתשעה באב

לא מעט קטסטרופות היסטוריות פקדו את עם ישראל בתשעה באב: נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ; נכבשה העיר ביתר שתבוסתה חיסלה עצמאות יהודית בא"י למשך 1,813 שנה, עד קום המדינה בתש"ח; נחרשה ירושלים בידי הרומאים; גורשו יהודי אנגליה (1290); גורשו יהודי ספרד (1492); הוחל בהשמדה שיטתית של גטו ורשה (1942); בוצע פשע גירוש יהודי גוש קטיף מנחלותיהם (2005).

כל אחד מאסונות אלה בפני עצמו, היה איום ונורא. אולם לא השתווה לשני הגדולים שבאסונות: חורבנות בית ראשון לפני 2,602 שנה, ובית שני לפני 1,946 שנה. מביניהם, השני היה קטסטרופלי יותר, מפני שאותותיו טבועים בנו עד עצם היום הזה. ש"י עגנון היטיב לנסח את גודל הקטסטרופה, בנאום מצמרר שנשא בטקס קבלת פרס נובל לספרות (1966):

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי, כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש, כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן, מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה..."

חז"ל תרו אחר הגורמים לשני האסונות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים."

שנאת חינם. נוראה היתה, אך חז"ל חסכו מעימנו תיאורים קודרים על אודות נחשולי השנאה הפנימית. הם רק רמזו, פה ושם: למשל בסיפור על שריפת אוצרות המזון בירושלים בידי הקנאים; או בתיאור קשיחות הלב שבהשפלתו של בר-קמצא, לעיני גדולי ישראל, שהסתיימה בהלשנה חמורה לקיסר רומי.

את שהחסירו חז"ל, על אודות מערכת היחסים הפנימית העויינת, על המחלוקות והפלגנות ששררו בקרב יהודי ירושלים, והובילו לחורבן, השלים יוסף מתתיהו (פלביוס), בספרו 'מלחמות היהודים': גיבורים של ממש הגנו על ירושלים, שהיתה עיר אדירה, מבוצרת ומאורגנת. שלוש וחצי שנים צר עליה האוייב, מצוייד במיטב אמצעי הלחימה, ולא יכל לה. גיבורי ירושלים הגיחו מבין החומות אל הרומים, ועשו בהם שמות. אבל הם גם לחמו באחיהם: בימים לחמו ברומאים, ובלילות זה בזה. מלחמת שנאת החינם הנוראה, נמשכה במלוא הקצב, עד שירושלים קרסה שדודה אל תוך עצמה, ונפלה כפרי בשל לידי האוייב. "קמחא טחינא טחנת," ממשילים חז"ל את מצבה של ירושלים בריסוקה.

גדולי הדורות הגו בסוגיית שנאת החינם ההרסנית שהובילה לחורבן ולגלות. הנצי"ב בהקדמתו המפורסמת לספר בראשית כתב, שאנשי בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה... [אבל] מפני שנאת חינם ש[היתה] בליבם זה אל זה, חשדו במי שראו נוהג שלא כדעתם, שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים... ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית... והקב"ה אינו סובל צדיקים כאלה!..."

רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, הראי"ה קוק, נשא מבט קדימה והתנסח על דרך החיוב: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו, ע"י שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עימנו יבנה, על-ידי אהבת חינם." (אורות הקודש, ח"ג, שכ"ד).

בדורות האחרונים, על רקע נסיבות היסטוריות איומות, קמה מעפר מדינת היהודים, בידי חולמים ולוחמים שאחז בהם פרץ של אהבת חינם. כל הקדושים שחירפו ומחרפים נפשם למענה; כל אותם תורמי איברים מגופם להצלת אלה שחייהם תלויים מנגד; כל גדודי המתנדבים שמבקשים להקל על חייהם של מוכי גורל – מוּנָעים מכוחה של אהבת חינם. 

אבל למרבה הצער עדיין לא פסו שונאי חינם מדופלמים מן הארץ (תרתי משמע), מתעבי עצמם, עמם ומדינתם, ואוהבי אוייביה, המפיצים בעולם, באמצעות אתר 'הארץ' באנגלית, עלילות דם כוזבות להשחרת פני מדינתם, ובפרט בנושא 'אקיבוש' החביב עליהם. עוד לא תמו צאצאי הערב-רב, המתחפשים ליהודים, ומתחבקים בחום עם גדולי אוייבינו בטהרן וברמאללה.

לשמחתנו, מתכווץ כוחם של שונאי החינם, המנסים לפורר מבפנים את החברה הישראלית, כקנאי ירושלים בשעתם. לא ירחק היום בו יוכלו ההזויים לכנס את ועידותיהם 'ההמוניות' בתוך תא טלפון ציבורי. למרבה השמחה, מאפילים על רשעותם סיפורים מדהימים של אהבת חינם, הפזורים על כל צעד ושעל. 

כמו למשל סיפורו המרגש של ידידי מאיר אינדור, מירושלים, יו"ר ארגון 'אלמגור':

"אתמול, ברחוב סואן בירושלים, שבתי לרכבי שחנה ליד מדחן, והבחנתי בבחור חרדי צעיר, מראהו ליטאי, משלשל מטבע למדחן של רכבי. אני שואל אותו: 'אתה מודע שכספך מממן את המדחן שלי?' – והוא הסביר בנחת: 'תראה, עוד שנייה אתה מקבל דו"ח'.

"ואכן, במרחק שני מטרים מאיתנו צעד לעברנו פקח עירייה, רושם הדו"חות. אשריך! אני קורא לחרדי הצעיר. אך הוא כבר רץ לרכבים הבאים, להכניס מטבע לכל רכב שפג זמן המדחן שלו. לתדהמתי הבחנתי, שהפקח העירוני – גבר ירושלמי מוצק, גלוי ראש ועתיר זיפים – משיג את הבחור ומשתף פעולה עימו. הפקח מכוון את הבחור: 'כאן לא צריך כסף: לאוטו יש תווית חניה בחלון,' – 'לההוא שם אין כסף.' כך הם הולכים: הפקח מראה לבחור היכן להוסיף כסף. לא התאפקתי ואמרתי להם: 'עשיתם לי את היום. אתם פשוט שני צדיקים. ירבו כמותכם!'

"'אני לא צדיק,' השיב הפקח. 'הוא הצדיק; אני רק עוזר לו'."

כך נראית אהבת חינם מזוקקת, אלטרואיסטית, מן הסוג שמייצרת את המסד לבניית הבית השלישי.

* * *

עמוס גלבוע

מי היה ומי לא היה במצעד המשלחות

 בפתיחת האולימפיאדה

היו שם מדינות זערוריות, היתה שם המשלחת של בשאר אסד הטובח בעמו, היתה שם משלחת פליטים שברחו ממעשי הטבח שהעולם שותק בגינם. לא היתה שם משלחת כורדית. מפת המזרח התיכון משתנה, אך הקהילה הבינלאומית מסזרבת להכיר בזכות ההגדרה העצמית של המיעוט הלאומי הגדול ביותר בעולם (עד 40 מליון) שאין לו מדינה.

אחד מהדברים שמרתקים אותי בטקס הפתיחה של כל אולימפיאדה הוא דווקא מצעד המשלחות. דרכו אני לומד על מדינות שאף פעם לא שמעתי עליהן. עכשיו, למשל, למדתי שישנה מדינה באוקיאנוס השקט ששמה הוא קירביטי, גודלה 811 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה קצת למעלה ממאה אלף נפש. או שישנה גם מדינה של תשעה איים שהופרדו בזמנו מאיי קירביטי, קוראים לה טובאלו ויש לה אוכלוסיה של 12 אלף נפש. הפעם, בשנת 2016, השתתפה זו לראשונה באולימפיאדה משלחת של פליטים מסוריה, דרום סודאן, אתיופיה וקונגו, תחת דגל הוועד האולימפי. את תשומת ליבי משכה השחיינית הסורית יוסרה מרדיני, בת ה-17, שברחה לפני כמה שנים מדמשק עם אחותה הבכירה ולאחר נתיב ייסורים הגיעה לבסוף לברלין. חלומה הגדול הוא  לחזור לדמשק, ובו בזמן להשתתף בנבחרת השחייה של  גרמניה לאולימפיאדה ב-2020. המשלחת מיועדת "להעביר מסר של תקווה לכל הפליטים בעולם," הצהיר הוועד האולימפי.

ובו בזמן צעדה גם המשלחת של סוריה, על דגלה. לא משלחת גדולה, אבל משלחת המייצגת את המדינה הקרויה סוריה, חברה באו"ם. היא לא זכתה לקריאות בוז מהקהל. ברזיל, דרך אגב,  מקיימת קשרים דיפלומטיים טובים עם משטר אסד. אני לא רואה שהעולם, ובמרכזו כל ארגוני זכויות האדם הקולניים והפעילים, ישרקו בוז באורח קבוע למשטר שטובח ושוחט באזרחי ארצו, שצוחק על ארה"ב ומפעיל מפעם לפעם נשק כימי, שמחריב את ארצו בשיטתיות, בסיוע רוסי נדיב וגם של המערב. אני לא קורא ושומע שבכל אתר ואתר במערב מחרימים את המשטר הסורי. 

אם תרצו, הרי הניגוד התהומי הזה בין המחווה כביכול לפליטים, לבין האדישות מול מעשי הטבח הגורמים לכך שירבו פליטים – משקפת נאמנה את עולמנו: נשף מסכות של צבועים בני צבועים.

ובמצעד המשלחות נפקד כמובן מקומה של מדינה שאינה קיימת, ואולי תהיה קיימת בעתיד. כוונתי למדינה כורדית. הכורדים הם המיעוט הלאומי הגדול ביותר (30-40 מיליון) שאין לו מדינה. הסכמי סייקס פיקו וכל ההסכמים הבינלאומיים שבאו אחריו הקימו מדינות לאום ערביות מלאכותיות, רק לא מדינה כורדית. להיפך, הסכמים אלו פיצלו את הכורדים המרוכזים  בחבל כורדיסטאן וסביבתו  בין  סוריה (כשניים וחצי מיליון כיום), עיראק (כחמישה מיליון כיום), טורקיה (17-25 מיליון כיום ) ואיראן.

מפת המזרח התיכון משתנה מול העיניים שלנו, אך הקהילה הבינלאומית עודנה דבקה במפת סייקס פיקו! – אבל, בשנים האחרונות נוצרת מציאות חדשה עבור הכורדים, תחייה לאומית. בעיראק ישנה כבר למעשה מדינה כורדית דה-פקטו, עם כוח צבאי וכלכלי, עם יחסים בינלאומיים. בסוריה קמה אוטונומיה כורדית תוך כדי לחימה, והיא משתרעת על פני חלק ניכר מהגבול הסורי-טורקי. בטורקיה, שהיא בעלת האינטרס הגדול ביותר נגד מדינה כורדית, מתהווה אוטונומיה כורדית תוך כדי מאבק צבאי ודמוקרטי עם אנקרה.

בתקופה הנוכחית הכוח הצבאי  הכורדי הוא היעיל ביותר  בסוריה ובעיראק, והמסוגל להביס את דאע"ש. לכן ארה"ב מסייעת לו בצורה מאסיבית בסוריה על מנת שיילחם נגד דאע"ש ויכבוש עבורה בדמו את רקה, בירת המדינה האסלאמית.

הטרגדיה של הכורדים, לפחות בסוריה, היא שאיש במערב לא מציג בפניהם "אופק מדיני".  למה? כי כאשר אינטרסים מדיניים מתנגשים בעקרון "זכות ההגדרה העצמית", העקרון נזרק לפח האשפה ההיסטורי. 

אז תהיה לנו  באולימפיאדת טוקיו, 2020, משלחת כורדית כלשהי?

אהוד: ואל לנו לשכוח שהמשלחת הישראלית התקבלה בקריאות בוז ואילו משלחת "פלסטין" של הטרור התקבלה בקריאות עידוד ושמחה. בקרוב גם אצלם בברזיל.

* * *

מיכה מיכה פתח פיךָ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

מנבכֵי העבר

עלה פתאום בזיכרוני שיר

מיכה מיכה

פתח פיך

ואמלאהו

חרא אביךָ

איפה אתה היום מיכה

ואיפה אביך

רק החרא נשאר

לכן אנשים יורדים מן הארץ

ונשארים נקיים

גם המצפון

ואילו אני טוב לי כאן

בַּחרא

כבר כמה מאות שנים

* * *

מ. זושצ'נקו

הימנעו מספסרות

שעה שאנחנו כאן אני ואתם מתלבטים בעניין שאלות נוקבות על קולחוזים ועל מימון תוכניות התעשייה – החיים נמשכים כסדרם. בני אדם מעצבים את גורלם, מתחתנים, נושאים אישה, דואגים לאושרם האישי הקטן, ויש מי שמרמים ומספסרים. זה נכון, כמובן, שלעת הזאת זה די קשה לספסר. אבל, יחד עם זאת, יש מן האזרחים, שממציאים משהו שכזה רענן בתחום הזה.

אז הנה, על ספסרות אחת שכזאת אני רוצה לספר לכם. מה עוד שהמקרה הוא משעשע למדי. ואף יתירה מזאת – זה מעשה שהיה. שאר בשר אחד שלי בא מן הפרובינציה והתחלק איתי בחדשה הזו.

אישה אחת מסימפרופול, רופאת שיניים, או, אלמנה במוצאה, החליטה להתחתן.

נו, ולהתחתן בימינו זה לא כל-כך פשוט. מה עוד שהגברת היא אינטליגנטית וחשקה נפשה לראות סביבה גם כן דמות אינטליגנטית, תואמת.

בארצנו הפרולטרית בעיית האינטליגנטים – בעייה חריפה למדי, לפי שעה. בעיית הקאדרים איננה פתורה עדיין במובן החיובי, וכאן מדובר, סליחה – חתנים. ברור הדבר, שחתנים אינטליגנטיים אין היום הרבה. כלומר, יש, כמובן, אבל הם כולם כאלה מין – או שכבר נשואים, או שכבר יש להם שתיים שלוש משפחות, או שהם בכלל מנועים, מה שהוא כמובן גם כן לא כל כך סוכר בחיי נישואין.

אם כן, בסיטואציה שכזו חיה בסימפרופול אלמנה, אשר איבדה את בעלה בשנה שעברה. הוא מת אצלה משחפת.

אז כאמור, מת לה הבעל. נראה שבהתחלה היא התייחסה בקלות ראש לאירוע הזה. הא, היא חושבת, שטויות. ואחר כך רואה – בכלל לא שטויות – החתנים לא מתרוצצים חבילות-חבילות בתבל. וכמובן, התעצבה לנפשה. ובכן, היא כאמור נעצבת במשך כשנה ומספרת על עיצבונה לחלבנית. החלבנית נהגה לבוא אליה ולהביא חלב. מאחר ובעלה מת משחפת, אז הנה החלה לדאוג לעצמה – הוסיפה על מזונה. אז הנה היא שותה חלב במשך שנה, משתפרת ומנהלת בין היתר שיחת נשים אזרחית מן השורה עם החלבנית שלה.

לא ברור, איפה זה התחיל אצלן. נראה, שהיא נכנסה למטבח ופצחה בשיחה. הנה, כלומר, המצרכים מתייקרים. החלב, יש לומר, דליל משהו, ובאורח כולל אין חתנים. החלבנית אומרת:

"אכן כי כן, אין ספק, מה שיש – יש, אבל מזה יש מעט."

רופאת השיניים [האלמנה] אומרת:

"אני מרוויחה כהלכה. יש לי הכול – דירה, ריהוט, כסף. ואני עצמי," היא אומרת, "לא מי יודע מה מפלצת. והנה, ראו נא, ממש אינני מסוגלת להינשא בשנית. עד כי, כביכול, לכי ותדפיסי מודעה ישר לעיתון."

אומרת החלבנית:

"נו", היא אומרת, "על עיתון אין מה לדבר. אבל על משהו שכזה, מן הראוי, כמובן, שצריך לחשוב."

רופאת השיניים עונה:

"בלית ברירה, אפילו," היא אומרת, "גם לא הייתי חסה על כסף. הייתי נותנת כסף למי שתכיר לי מישהו במובן של נישואין."

שואלת החלבנית:

"ותיתני הרבה?"

"כן", כך הרופאה, "תלוי איזה בן אדם יימצא. אם, כמובן, הוא אינטליגנט ויתחתן, אז," היא אומרת, "שלוש עשיריות הייתי נותנת בלי להניד עפעף."

אומרת החלבנית:

"שלוש זה מעט. תתני חמש עשיריות, אז אני ארים לך את העניין הזה. סימנתי לי במוחי," היא אומרת, "מישהו מתאים."

"כן, אבל, אולי הוא לא אינטליגנטי," אומרת הרופאה, "אולי הוא תימהוני."

"לא", היא אומרת, "מה פתאום תימהוני. הוא מאוד אינטליגנטי. הוא מסגר. הוא סיים במלואן שבע כיתות עממי."

הרופאה אומרת:

"אם כך, תערכי לי איתו היכרות. הא לך עשירייה בעבור המאמצים."

ובכך הן נפרדו.

ויש לומר, שלא היה מסומן לה במוחה של החלבנית אף לא אחד שכזה, חוץ מבן הזוג משל עצמה.

אבל הסכום הגדול גרם לה להתרגש, והיא החלה להפוך במוחה כיצד זה הכי פשוט לחלץ את הכסף מידי הרופאה הזאת.

וכך היא מגיעה הביתה ואומרת אל הבעל:

"הנה, כך וכך, ניקולשה, זה מה שקורה. אפשר," היא אומרת, "לחטוף כך חמישים רובלים, בקלות, כמו כלום, בלי הרבה טרחה."

וזאת אומרת, היא מספרת לו את כל מהות העניין. כלומר, מה יש אם היא בכוונת מכוון תכיר לו את הרופאה שהתעשרה, והזאת, בטיפשותה, תשפוך לה חמש עשיריות.

"ואם", היא אומרת, "במקרה הקיצוני, אם היא תתעקש, אפשר גם לערוך רישום. כיום, אין בזה משום מאמץ. היום נרשמת, ואילו מחר, או אפילו מחרתיים – חזרת בך."

ובעלה של החלבנית הזאת, כזה בן כלבה נאה למדי עם שפמפם, אומר לה כך:

"מצוין מאוד. בבקשה! אני," הוא אומר, "בהחלט אשמח לקחת חמישים רובלים בעד שום דבר. יש מי שעובדים בשביל סכום שכזה חודש ימים, ואילו כאן – שטויות, עניין של רישום."

וכך, זאת אומרת, בחלוף כמה ימים, עורכת החלבנית היכרות בין בעלה לבין רופאת השיניים.

רופאת השיניים שמחה בכל ליבה ומבלי להתאבל ומילים מיותרות משלמת לחלבנית את הכסף.

כעת נוצר מצב שכזה.

בעלה של החלבנית, הפטפטן הידוע עם השפמפם נרשם באורח דחוף עם הרופאה, עוקר זמנית אל דירתה, וגר שם לפי שעה.

ככה הוא גר חמישה ימים, אחר כך שבוע, אחר כך עשרה ימים. אז באה החלבנית.

"אז מה", היא אומרת, "במה העניין?"

אומר לה המסגר:

"אז הנה, שיניתי את דעתי מלחזור. אני," הוא אומר, "אשאר לחיות עם הרופאה הזאת. איכשהו, לי זה כאן מעניין יותר."

כאן, הוא כמובן, הרוויח ביושר בפרצוף על התנהגות נבזית שכזאת, אבל את דעתו הוא לא שינה. כך גם נשאר לחיות אצל הרופאה. ואילו הרופאה, כשנודע לה על כל העניין געתה בצחוק ואמרה, שמאחר ואין כפייה, אבל יש בחירה חופשית, המקרה מוצה.

האמת, שהחלבנית נכנסה עוד כמה פעמים לדירה וערכה שערורייה רבתי, בדרישה לשובו של הבעל, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. יותר מזה – פיטרו אותה מעבודתה, אסרו עליה לשוב ולחלק חלב כדי להימנע משערוריות ומדרמות בעתיד.

כך בעבור חמש עשיריות אבד לה לחלבנית הקמצנית והחמדנית בעלה הנאה והאינטליגנטי.

1931

(תרגום מרוסית: י.נ.)

מיכאיל מיכאילוביץ זושצ'נקו (1894-1958)

מ. זושצ'נקו היה לוחם וקצין מעוטר במלחמת העולם ה-1, נפצע קשה וחלה בעקבות התקפת גזים גרמנית. במלחמת האזרחים לחם בשורות האדומים נגד הלבנים. בתום המלחמה מילא תפקידים ציבוריים שונים ועסק במלאכות ממלאכות שונות. הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1922. השתייך לזרם ספרותי שדגל באי-תלותה של האמנות בפוליטיקה, בדבקות אל עובדות החיים ולא לסיסמאות. זושצ'נקו יצר דמויות קומיות של גיבורים עממיים, בעלי מוסר ירוד והשקפה פרימיטיבית על העולם הסובב אותם. רדיפתו ע"י השלטונות הסובייטיים בראשותו של ז'דנוב החלה בשנת 1946, והביאה אותו במהירות לכדי פת לחם ודיכאון עמוק.

קובצי סיפוריו הקצרים נפוצו במהדורות ענקיות ברחבי ברה"מ. הקוראים מתמוגגים היו מן הסגנון העממי ומלשון עגת הדיבור של פשוטי העם. מובן מאליו, שתרגום יצירתו לכל שפה אחרת מפיג את העיקר מן הקסם הזה. אבל אף-על-פי-כן פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן, הנה לפניכם להלן טעימה מזושצ'נקו.

יואל נץ

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד / שלושה שירים

הַקַּיִץ גּוֹוֵעַ

הַקַּיִץ עוֹד מְעַט יִגְוַע

יִתְפַּתֵּל יַכְבִּיר

פֵּרוֹת מַרְקִיבִים מְנֻקָּרִים

מִמְּקֹרֵי צִפֳּרִים

עַל פִּסּוֹת אֲדָמָה תְּמִימָה.

הַכּוֹכָבִים זוֹרְחִים בִּשְׁתִיקָה

מֵעַל הַחֹלִי וְהַתִּפְרַחַת הַיְּבֵשָׁה.

חַמְסִין אַחֲרוֹן

אֶל עֳדָפִים שֶׁל

שְׁתִיקָה.

דָּרוּשׁ אֹמֶץ וְכוֹחַ

הַזְּרִיחָה לֹא מְקִלָּה.

אַתָּה מִטַּלְטֵל

כְּדָג בְּמִכְמֹרֶת.

הֵקִיץ הַקֵּץ עַל הַקַּיִץ

עַכְשָׁו אֱגֹר זִכְרוֹנוֹת

וְהַמְתֵּן לַיּוֹרֶה.

לֵיל נְדוֹד

גַּם כַּדּוּר וְעוד אֶחָד

לֹא נָתְנוּ לַשֵּׁנָה לְהִשְׁתַּלֵּט

עַל מַחְשְׁבוֹתַי הַטּוֹרְדוֹת.

כִּמְעַט בְּבַיְשָׁנוּת הֵן לֹא נוֹתְנוֹת מָנוֹחַ.

וְהַמּוֹחַ לֹא נִתְרַצָּה לָנוּחַ.

מַסָּע דָּרוּךְ הוֹלִיךְ אוֹתִי הַלַּיְלָה,

אָנַס אוֹתִי בַּמְּשִׂימוֹת בָּהֶן עָבַרְתִּי

וְעוֹד עָלַי לַעֲבֹר

הִזְכִּיר חֲטָאֵי עָבָר

חַשְׁתִּי כָּל כָּךְ בְּכָל מָה שֶׁנֶּעֱצַר.

הִתְפַּתֵּיתִי לְמֶתֶק הַשֵּׁנָה

אַךְ הַקּוֹסֵם לֹא בָּא.

חָשַׁבְתִּי שֶׁיְּדִידוּתוֹ תִּהְיֶה קַלָּה.

אֲבָל אֲנִי בֶּן תְּלוּת.

לֹא נִתְפַּסְתִּי

בְּשַׁרְשְׁרוֹת כַּבְלֵי הַלַּיִל

שֶׁזָּרְקָה בָּהֶם שֵׂיבָה שֶׁל

בֹּקֶר.

מִדֵּי לַיְלָה

הֵם קָמִים

מִדֵּי לַיְלָה

בְּמַדֵּי לַיְלָה

מְטַיְּלִים בֶּחָלוּמִי.

הֵם בָּאִים לִדְרֹשׁ

בִּשְׁלוֹמִי.

בַּתָּוֶךְ אֲנִי עוֹבֵר בֵּין

אֵלֶּה הָעֵינַיִם,

בֵּין חִיּוּךְ לְבֶכִי.

הֵם שׁוֹהִים

נָעִים

בֵּין צִלְלֵי הָעֲנָנִים

כְּכַדּוּרִים פּוֹרְחִים

בֶּחָלָל.

הַמַּחְשָׁבוֹת לְאַט לְאַט

עוֹלוֹת

מְנַפְנֵף בַּיָּד

מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּנְהֲגוּ בִּי

בְּסַלְחָנוּת,

אוּלַי אַךְ וְרַק בַּעֲבוּר בַּקָּשָׁתִי

הֵם מוֹפִיעִים

מִדַּי לַיְלָה

בֶּחָלוּמִי.

* * *

משה כהן

הנדון: של מי מערכת הרפואה הציבורית?

מכובדי,

התבשרנו שההסתדרות הרפואית עומדת להשבית את בתי החולים הואיל ומשרד הבריאות רוצה לאסור על מנהלי מחלקות לנהל פרקטיקה פרטית.

זו חוצפה, של מי מערכת הבריאות הזאת, של הרופאים או של הציבור כולו? מנהלי המחלקות התרגלו לעשות במערכת הבריאות כבתוך שלהם, ולעסוק בפרקטיקה פרטית בשעות העבודה, תוך הזנחת החולים הלא-פרטיים. וכאשר רוצה משרד הבריאות לעשות סדר במערכת הם משביתים תוך פגיעה בחולים.

לדעתי זו שערורייה, ואין שום הצדקה להיענות לדרישות האנוכיות של מנהלי המחלקות שמשתלטים על בתי החולים הציבוריים לטובתם האישית.

הנדון: רק הישרדות?

מכובדי,

אחת הטענות השכיחות של האופוזיציה היא שראש ממשלתנו עוסק רק בהישרדות פוליטית.

זו לדעתי טענה מופרכת. ראשית, כל נבחר ציבור צריך לעסוק בחלק מזמנו בהישרדות פוליטית, שהרי אחרת יאבד בכלל את מקומו, וזה חלק מובנה מהתפקיד. טענתם של חברי האופוזיציה צבועה, שהרי גם הם צריכים לעסוק בהישרדות, וזאת הם עושים.

אבל הדבר ההזוי ביותר בסיפור הזה הוא "רק". ראש הממשלה עוסק רק בהישרדות?! הכיצד, האין הוא עוסק בענייני ביטחון, ענייני חוץ (כגון יחסים עם מדינות אסיה ואפריקה), ענייני כלכלה וכיו"ב.

אפשר כמובן להתווכח על פעולתו אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

אני תוהה לעיתים מניין שואב ראש הממשלה את האנרגיה לעסוק בכל כך הרבה סוגיות מצאת החמה עד צאת הנשמה.

עוסק רק בהישרדות? נו, באמת, יש בגבול למופרכות.

הנדון: פרטנרים לשלום?

מכובדי,

לפי דיווחים בתקשורת הגיע ערבי ראשון לזירת פיגוע ירי, ומתוך רגש אנושי הגיש עזרה ראשונה לנפגעים. כתגמול למעשהו האצילי פוטר האיש מעבודתו ברשות הפלסטינית. בעיני הערבים הגשת עזרה לבני אדם פצועים הוא מעשה פסול הצפוי לעונש. מזעזע.

זו עדות עגומה מאד על רמתם המוסרית והרגש האנושי של הפרטנרים שלנו לשלום. תחושה קשה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

והיה אם איראן תתקוף...

האיראנים לא שונים מהסונים כאשר זה מגיע לשינאת ישראל והרצון להשמידה, אבל בעוד הסונים ניגפו בפני מדינת ישראל באופן מביש כבר מיספר פעמים, האיראנים עדין לא חשו על בשרם את נחת זרועה של ישראל, רק ה"אגף המערבי" של משמרות המהפכה (המוכרים על-ידינו בשם: חיזבאללה), התחיל להבין משמעותו של עימות עם ישראל, כך שלאחר העימות האחרון עם ישראל  (בתום מלחמת לבנון השנייה) – הודה נסראללה בתבוסה כשאמר בטלוויזיה הלבנונית: "אם הייתי יודע את תוצאות המלחמה לא הייתי מתחיל אותה..."

אני מזכיר אימרה זו שוב, כי שמענו אותה מפי הרברבן הכי גדול  במזרח התיכון, זה, שכל המערך הצבאי שלו עומד כיום בפני קריסה בגלל אלפי ההרוגים והפצועים שספג בשליחותם של אדוניו באיראן, למען אסאד. עובדה זו כמובן לא מונעת ממנו להמשיך ולאיים עלינו, כאשר הוא מאוד דואג  לסיים כל נאום הסתה ושיטנה שלו במילים:"אין לי כל כוונה לתקוף את ישראל..." רק שחס וחלילה לא נצא נגדו (עם 100,000הטילים שלו) למלחמת מנע.

ברור לכול כי ההצהרות המלחמתיות נגדנו מאיראן, שנשמעו בשבועיים האחרונים מפיהם של מפקדי משמרות המפכה, (כולל: "נמחוק את ישראל תוך 8 דקות...") – רק מצביעים על חולשה פנימית איראנית ומצב כלכלי קשה (עד כדי בקשת סיוע כלכלי של 400 מיליון דולר מאובמה...) – סיטואציה מאוד מבישה מבחינתם, שחייבת להיות מנוטרלת אצלם ע"י קישקושי מלחמה נגד ישראל – כי מי שבאמת מבין בנושאי מלחמה יודע שמי שמסוגל למחוק ב-8 דקות זו... ישראל את איראן.

מי ישמיד את מי ולמה?

אני רק מקווה שקובעי ההחלטות באיראן מבינים לא רק מה יקרה להם אם ינסו לתקוף אותנו דרך הוראה לחיזבאללה. הם צריכים להבין שהתקפה של חיזבאללה עלינו כמוה כהתקפה עלינו  מצידם, מהיות איראן אדונית חיזבאללה, והם – עושי דברה.

גם גיאוגראפית, איראן הינה מדינה פגיעה ביותר. מתקני הנפט שלה מרוכזים בשטח קטן מאוד ומוגדר שאינו מוגן כלל מטילים, ובמרחבי המדינה פזורים לעיני השמש מתקנים צבאיים ו"מדעיים" גלויים לעיני-כול ולא  מוגנים. כדי להוריד את איראן על הברכיים לא צריך מאמץ רב – 5 צוללות ישראליות במפרץ הפרסי עם 100 טילי שיוט, יביאו לתוצאות הרסניות ביותר ויחזירו את איראן לפחות 30 שנה אחורה.

מערכת הביטחון הישראלית הבהירה לאחרונה לחיזבאללה שמתקפה מצידם תביא לחיסול מוחלט של כל כפרי השיעים בדרום לבנון (וכתוצאה מכך מאות אלפי פליטים) – ואז נצא למרדף לחסלם בכל לבנון (ומה שאנחנו לא נחסל, קרוב לוודאי שיעשו אויביהם הסונים, המחכים כבר שנים להזדמנות כזו).

נסראללה אינו טיפש, הוא גם לא חכם גדול אבל הוא מבין לבטח את הסכנה לכל העדה השיעית בלבנון אם יתחיל איתנו באלימות.

מבחינה הגיונית צבאית פשוטה, אין סבירות גבוהה למהלך צבאי נגדנו מצד איראן או מצד נסראללה, אלא שבתרבות בה האייטולות הם ה"פיקוד העליון" – זו חבורת הזקנים הסניליים החושבים שהם קרובי המשפחה של אללה – אינך יכול להיות בטוח מה יילד יום.

444 מיליון דולר לאיראן

מידיעות שונות בעתונות העולמית מתקבל הרושם שאיראן שיחררה לפני מיספר ימים 4 אסירים איריניים בעלי אזרחות אמריקאית, שנעצרו באשמת ריגול כביכול, תמורת 444 מיליון דולר שממשל אובמה העביר לאיראן במזומן, בקופסאות קרטון...

הבית הלבן מכחיש שהסכום הזה שולם עבור השיחרור (אף שזה קרה בו זמנית עם העברת הכסף...) – הבית הלבן טוען שהיה כאן הסדר גישור משפטי עם איראן, על החזר כספים שהיא הפקידה בארה"ב לפני המהפכה האיראנית לרכישת מטוסים, והכסף האיראני הזה נשאר תקוע כל הזמן בארה"ב.

צירי קונגרס רבים הביעו פליאה על העיתוי, שהגיע בדיוק בזמן הכי קשה לכלכלה האיראנית (אף שאם אכן היה הסכם, הוא היה מזמן...) – יש אומרים שאובמה מנסה לעזור לאיראנים במשבר הכלכלי שלהם וזאת במסגרת תוכניתו שאיראן תהיה האחראית על כל האזור. לך דע... לפחות יהיה לאיראנים כסף לקנות קצת מזון לתושבים.

מה שאמר שר הביטחון ליברמן על הסכם הגרעין עם איראן הוא בהחלט צודק – ההסכם דומה להסכם מינכן 1938, הסכם שנידון מתחילתו לא להיות מקויים ע"י הדיקטטורה הרצחנית- -הנאצית.

העתוי לדבריו של  ליברמן היה שגוי, כי אתה לא "תוקע" דבר כזה לידיד בעת מו"מ איתו, שעתיד לסייע ולעזור לך... ועל כך כבר נאמר אל תהיה תמיד צודק, תהיה לפעמים חכם.

המוסלמי הנאור סדיק חאן

תושבי לונדון בחרו להם בראש עיר מוסלמי בשם סדיק חאן, שאף שידעו,שהוא מוסלמי, הרי שבהתנהגותו הפוליטית והאישית היה בעל תרבות מערבית לכל דבר ולא אדם דתי.

מסתבר להם עכשיו שהם טעו. ראש העיר הטיל לאחרונה צנזורה על פירסומות המראות נשים בבגדי ים כי זה פוגע לדעתו בכבוד האשה (דהיינו, נוגד את חוקי השריעה...)

כאשר סדיק חאן יצא חוצץ נגד תפיסותיו האנטי-מוסלמיות של דונלד טראמפ בהקשר להגבלת ההגירה לארה"ב, הובן הדבר, כי רבים אחרים יצאו נגד זה, אבל כיום עיתוני לונדון כבר לא כל כך בטוחים באי דתיותו של ראש עירם ושואלים איזה עוד מחוקי שריעה הוא ינסה להשליט עליהם.

* * *

עדינה בר-אל

לא רק מנדלי מוכר ספרים:

שני ספרים על מוכרי ספרים נודדים

כריסטופר מורלי, פַּרְנָסוּס על גלגלים, תרגם מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית, 2012

נינה גאורגה, חנות הספרים הקטנה בפריז, תרגם מגרמנית: אלדד סטובצקי, הוצאת מודן, 2015

בבית הספר העממי היינו אומרים מין חידוד לשוני: "מנדלי מוכר ספרים בהנחה." והנה כיום ניתן למצוא באינטרנט את "מנדלי מוכר ספרים ברשת." מי היה מאמין? בוודאי לא הסופר עצמו, שנולד בעיירה קאַפוליע (קַפּוּלְיֶה) ברוסיה הלבנה בשנת 1836, החל את כתיבתו בעברית והפך ל"סבא" של ספרות היידיש.

שאלתם את עצמכם פעם מדוע בחר שלום יעקב אברמוביץ בכינוי הספרותי "מנדלי מוכר ספרים"? (ביידיש: מענדעלע מוכר-ספרים, שהוגים: מֶנְדֶלֶה מוֹיכֵר סְפוֹרים). פרופ' נתי כהן, מהחוג ליידיש באוניברסיטת בר-אילן, האיר את עיניי בתשובתו לשאלתי זו.  שלום יעקב אברמוביץ היה בתחילה ידוע כסופר וכפובליציסט עברי ומשכיל. הופעתו הראשונה ביידיש היתה ב-1864. על סיפורו הראשון והשני ביידיש הוא חתם בראשי תיבות הפוכים – אי"ש. כמקובל בספרות יידיש העממית, ישנה פנייה ישירה של המחבר לקוראים, בפתיחת יצירה וגם במהלכה, וזאת כדי ליצור קשר עם הקורא, לתת לו תחושת אמינות. (לדוגמא: אייזיק מאיר דיק, שמ"ר ואחרים).

אברמוביץ המשכיל העברי היה ההיפך המוחלט מדמות שתדבר ביידיש אל ה"המון" בגובה העיניים, ולכן הוא בחר דמות מתווכת, עממית וחביבה, שתזכה באמון הקוראים. מדוע "מוכר ספרים"? מוכר הספרים שנדד בעיירות ממקום למקום, הכיר אנשים רבים, שמע חדשות וסיפורים והעביר אותם הלאה. הוא נחשב דמות אמינה, שמצפים לשמוע את מוצא פיו. באמצעות השימוש בשמו המלא או בכינויו, יכול היה הסופר לשמור על חלוקה ברורה בין הסופר העברי המשכיל, על כל המשתמע מכך, לבין הסופר הכותב "ז'רגון" להמון. ברבות השנים חל עירוב בין השם והכינוי.

אפיזודה מעניינת מחייו של מנדלי, מצאתי בביוגרפיה שלו, שנמצאת בלקסיקון סופרי יידיש (לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, באַנד 6, ז' 51): 

פעם הגיע לעיירת הולדתו של מנדלי מקבץ נדבות בשם אברהמל. אברהמל היה נוהג לנסוע ממקום למקום בתוך תחום המושב, והיה מספר סיפורים נפלאים על החיים המאושרים של יהודים במקומות שונים בדרום רוסיה. סיפורים אלו הרשימו מאוד את מנדלי בן ה-18, והוא החליט להצטרף אליו לנסיעה. מיד לאחר הפסח בשנת 1854 הם יצאו לדרך, ועברו בערים ובעיירות של ליטא, ווהלין, אוקראינה ופודוליה. הם ישנו בבתי-מדרש ובהקדשים ואכלו ממה שאברהמל הצליח לקבץ. (הנסיעה הזו עם אברהמל בקרון שבור, הרתום לסוסה כחושה, תשמש ברבות הימים כחומר לכתיבת יצירות המופת שלו ביידיש). אולם ההרפתקה הזו הסתיימה בסכסוך בין השניים. ומעשה שהיה כך היה: בלוצק אשר בווהלין ניסה אברהמל לשדך את מנדלי עם בתו של גביר, וכך להרוויח דמי שדכנות. אולם מנדלי לא הסכים, אברהמל כעס עליו מאוד והחל לדרוש ממנו כסף עבור הנסיעה עימו. בסופו של דבר ריחם על מנדלי קרוב משפחתו ברוך גינסטליץ מקָמְיֶינִיץ, והוא "פדה" את מנדלי מידיו של אברהמל.

להלן סקירה של שני ספרים המספרים על מוכרי ספרים שנודדים עם מרכולתם במרחבים. האחד מגיע לקוראיו עם ספרים בתוך קרון שמובל על-ידי סוס; והשני מיקם את ספריו באונייה.

שני מוכרי ספרים אלו הם אנשים יודעי ספר ואוהבי ספר, מכירים היטב את כל תכולת סחורתם וכל הקשור לנסיבות כתיבתם לפרטי פרטים. זאת ועוד, מייחד אותם הכישרון להכיר ולהבין אנשים לפניי ולפנים, ולהתאים להם ספרים על פי צורכיהם האישיים, בעיקר הרגשיים. הם מוצאים דרך לליבם של אנשים, בעיקר אלו המתגוררים ביישובים קטנים ומרוחקים זה מזה. ובסופו של דבר, לאחר שנים של בדידות ונדודים, הם מוצאים אהבה, ומתחילים בחיי זוגיות מבלי לוותר על הספרים, כמובן. זאת ועוד, שניהם תיכננו במשך שנים לכתוב ספר הנובע מניסיון חייהם במכירת ספרים ומפגישותיהם עם אנשים.

הקורא בשניהם מרוויח מידע רב על סופרים, מו"לים, וכמובן גם על ספרים, על תכניהם ומסריהם.

מעבר לאוקינוס – ספרייה נגררת על-ידי סוס

בדיוק באותה שנה בה נפטר מנדלי מוכר ספרים, 1917, יצא לאור באמריקה הספר פַּרְנָסוּס על גלגלים, מאת הסופר האמריקאי כריסטופר מורלי. בארץ הוא ראה אור בעברית בשנת 2012 בהוצאת "זיקית", (אשר כבר לא פועלת יותר). על גב הספר מוגדר ספרו של מורלי כ"קלאסיקה שנונה", ואכן זו מתאימה לו ביותר.

העלילה  כאן מסופרת דווקא מנקודת מבט של אישה, לא של מוכר הספרים. האישה היא הלן מק גיל, אשר איתרע מזלה והיא חיה עם אחיה באחוזה, ובעצם משרתת אותו, מכבסת, מבשלת ודואגת לכל צרכיו. ואילו הוא, שהפך לסופר מפורסם, יוצא למסעות לקבל השראה, מקושר עם הוצאות ספרים וכותבים.

"אנדרו נעשה פחות ופחות איכר ויותר ויותר איש ספרות. הוא קנה מכונת כתיבה. הוא נשען על גדר דיר החזירים ורשם שמות תואר לשמש השוקעת במקום לתקן את השבשבת שעל האסם [...] כל הזמן הזה שאני ספרתי ביצים, הכנתי שלוש ארוחות ביום וניהלתי את החווה – אנדרו היה לוקה בהתקפים ספרותיים ונעלם לאיזה טיול נדודים כדי לאסוף הרפתקאות לספר חדש." (עמ' 24-25).

היא חשה חנוקה בדלת אמותיה, עד שיום אחד הגיע לחצרם איש קטן ומוזר בעל זקן אדום יחד עם קרון מלא ספרים בשם "פַּרְנָסוּס", שהיה רתום לסוסה בשם "פגסוס" (ובקיצור "פג") וכלב בשם בוק. היה זה רוג'ר מיפלין, מוכר הספרים הנודד, שהתכוון למכור לאחיה הסופר את הקרון על כל תכולתו, עם הסוסה והכלב. תוכניתו היתה  לשוב לגור בברוקלין, ושם לכתוב ספר בשם "ספרות בקרב האיכרים".

מתוך חשש שאחיה יקנה את "פרנסוס" וייעלם למסעותיו, החליטה הלן לקנות אותו לעצמה ולצאת לחופשה. וכך היה. בתחילת נסיעתה עם מר מיפלין, היא למדה ממנו את אמנות מכירת הספרים לכפריים בחוות נידחות ובעיירות קטנות בניו-אינגלנד, ושמעה ממנו את רעיונותיו הפילוסופיים. יש כאן מסע מצחיק ומותח של שתי הדמויות הראשיות, הלן ומוכר הספרים מיפלין. הם מתחמקים מאחיה ומתעמתים עימו ועם נוודים. מר מיפלין מוכיח שהוא בעל אומץ, תושייה וגישה ג'נטלמנית, וכל אלו הופכים אותו, למרות גופו הקטן, למתמודד חזק כנגד המתנכלים לו ולהלן. 

עבור הלן זהו מסע ראשון אל עצמה כאדם חופשי. היא משתחררת, לפחות לזמן מה, מהמטלות היום יומיות הקשות שהוטלו עליה כאישה. לאחר חמש עשרה שנים של חיים בחווה עם אחיה, היא מגיעה לתובנות פמיניסטיות בעצם. היא עומדת על חוסר הצדק שהיה באורח חייהם עד כה. על אחיה הסופר היא אומרת: "הוא רואה בי מכונה חיה לאפיית לחם ולבחישת עוגות" (עמ' 55).

בפעם הראשונה בחייה היא התמרדה כנגד אחיה וכנגד חייה כמבשלת וכמשרתת שלו. האח מוכיח אותה על שהיא מטיילת ברחבי ארץ עם רוכל ואומר לה: "את אמורה להיות חכמה יותר – ועוד בגילך ובמשקלך!" – והיא סוגרת איתו חשבון: "אישה בת ארבעים [...] שערכה אנתולוגיה של ששת אלפים כיכרות לחם והקדישה אותה לך, ראויה לקצת התחשבות. כשאתה מעוניין להסתלק לאיזה טיול נוודות או משהו אחר, אתה לא מהסס לרגע. אתה מצפה ממני להישאר בבית ולשחק את גברת שושנה בין החוחים בחצר העופות." (עמ' 96-97).

בשיחותיהם הארוכות בדרך מבטא מוכר הספרים מיפלין את דעותיו. אמירותיו המזוקקות הן על ספרים, על אנשים ועל החיים בכלל.  כגון: "חשתי תמיד שמוטב לקרוא ספר טוב מאשר לכתוב ספר גרוע." (עמ' 89). "דברנים לעולם אינם כותבים. הם רק ממשיכים לדבר." (עמ' 68). ועל המו"לים הוא אומר: "לפעמים אני חושב שהמוציאים לאור מבינים בספרים פחות מכל אדם אחר."

הוא רואה במכירת ספרים לאנשי הכפר שליחות של ממש. "זה טוב ויפה שנשיאי קולג' יבנו להם מדפים של ספריות נהדרות בגובה של חמש רגל וחצי ושמוציאים לאור יפרסמו סדרות של קלאסיקות מצופות לינוליאום, אבל אנשים צריכים את החומרים הטובים, הביתיים, הכנים, משהו שיידחק אל בין צלעותיהם, יגרום להם לצחוק ולרעוד..." (עמ' 54). "כל מי שמסוגל להביא את אנשי הכפר לקרוא משהו בעל ערך, עושה שירות של אמת לארצו, ולכך שואף קרון התרבות הזה..." (עמ' 55).

והוא יודע פרק בהלכות מכירת ספרים. לדוגמא, בהגיעם לחווה בה סוכן ספרים אחר מכר להם בעבר עשרה כרכים של "נאומי הלוויה גדולים בהיסטוריה", הוא מציע להם ספרים אלו: עבור האישה ספר מעודד שיבדר אותה בערבי החורף הקרים. "ספר מעשיות לילדה הקטנה שאני רואה פה על המרפסת." ספר אודות ממציאים לנער המשועמם "שעומד לשבור את מפרקתו בקפיצה מעליית הגג של האסם." וספר על סלילת שבילים עבור הבעל. 

בחווה אחרת הוא הציע לסבתא הזקנה ספר מאויר אודות שמיכות טלאים,  ולילדה את הספר "נשים קטנות", שהיא יכולה ללמוד ממנו על נערות ועל נשיות.

כשהוא מוכר את מרכולתו, זוכה קהלו לשמוע נאומים מפיו על דבר ספרים. כגון: "אין יצור עלי אדמות שרשאי לקרוא לעצמו בן אנוש אם אינו מכיר ספר טוב אחד לפחות [...] האיש שקומץ ספרים טובים נחים על מדפו משמח את אשתו, מטפל כראוי בילדיו, וסביר להניח שהוא עצמו אזרח טוב יותר." (עמ' 72).

ולא רק על ספרים הוא גיבש דעות. כאדם שנודד שנים רבות הוא טוען: "אלו קורבנות מגוחכים לתשוקות מנוגדות אנחנו! כשאדם יושב במקום אחד, הוא עורג לנדודים, וכשהוא נודד הוא עורג לבית." (עמ' 143). ובאותו עמוד יש תובנה כללית לחיים: "ישנם שלושה מרכיבים לחיים טובים: לימודים, רווחים וכיסופים. במסלולו על האדם ללמוד, עליו להרוויח לחם לעצמו ולאחרים, ועליו גם להיכסף: להיכסף לדעת את הבלתי ניתן לידיעה."

יש לציין את המקוריות בבחירת שם העסק – "פרנסוס" – כשם ההר ביוון שהיה, על פי אמונת היוונים, משכנו של אפולו ומשכנן של המוזות. וגם הסוסה זכתה לשם מפואר מתוך המיתולוגיה היוונית – "פגסוס", הוא הסוס המכונף. והכלב, כיאה ל"שומר" הספרייה הניידת הזו, הוא בּוּק...

מעטים הספרים שניתן למצוא בהם כל כך הרבה פנינים. 

ספרייה כבית-מרקחת בצרפת

כתשעים וחמש שנים לאחר צאתו של "פרנסוס על גלגלים", יצא לאור הספר של נינה גאורגה. הוא נקרא בעברית "חנות הספרים הקטנה בפריז", והוגדר על הכריכה האחורית כרב-מכר בכל רחבי אירופה. על פי כותר זה ניתן לדמיין חנות קטנה וחמימה בגדה השמאלית של הסיין. אולם לא כך הוא הדבר. מסופר בו על ספינה המשמשת כספרייה ניידת בנהרות ובתעלות באזור פרובנס, אשר בעליה, מוכר הספרים מסיה פרדו, מגדיר אותה כ"בית-המרקחת לספרות". את הרעיון הוא קיבל – וכנראה גם גאורגה עצמה קיבלה את הרעיון לספרה זה – מאריך קסטנר, שהוציא לאור בשנת 1936 אוסף משיריו המוקדמים, וכתב בהקדמה: "הכרך שלפניכם מוקדש לריפוי החיים הפרטיים..." מוכר הספרים פרדו מעיד: "קסטנר היה הסיבה שבגללה קראתי לספינת הספרים שלי 'בית-מרקחת לספרות'. רציתי לטפל ברגשות שלא מכירים בהם כסבל ושבהם רופאים לא מטפלים, כל אותן תחושות קטנות, תזוזות רגש [...] התחושה שהקיץ מגיע לסיומו, או ההכרה שכבר לא כל החיים עומדים לפניך כדי למצוא את מקומך, [...] או העצב בבוקרו של יום ההולדת. געגועים לאוויר הילדות." (מצוטט בעמ' 27. ספרו של קסטנר, "שירים לרפואה", יצא לאור בעברית בשנת 1965 בתרגומו של יהודה אופן בהוצאת עקד).

ובכלל יש לציין ששם הספר המקורי בגרמנית הוא: DAS LAVENDERZIMMER, כלומר: "חדר הלבנדר", שמתאים הרבה יותר לתוכן הסיפור, אשר מוטיב הלבנדר – הן בצבעו הכחול והן כבטעמו, צמח תבלין נפוץ בפרובנס – נזכר בו רבות, ובעיקר כצומת מרכזי בעלילה, אשר מספרת על אבלו של  מוכר הספרים, ז'אן פרדו, על אהובתו המתה מאנון. בעבר, בעת השנים המאושרות שלהם יחדיו, היא כינתה את חדרו "חדר הלבנדר", החדר שהקנה לה תחושת בית בעת שהותה בפריז. וכך ריח הלבנדר מתקשר אצלו לגעגועים, לכאב ולאהבה לאישה אחת. (עמ' 175).

אך בל נקדים את המאוחר. עלילת הספר מתחילה כאשר ז'אן פרדו פותח בביתו את החדר הנ"ל, שהיה נעול עשרים שנה. אז מתגלה לו טעות גורלית – הוא לא פתח את מכתבה האחרון אליו, בו סיפרה לו שקיצה קרוב. לאורך כל הסיפור מתייסר ז'אן על שלא פתח את מכתבה ולא היה עמה ברגעיה האחרונים. הוא מחליט לצאת למסע בחברת שכנו הסופר הצעיר מקס ז'ורדן, שכתב את ספרו המצליח הראשון "הלילה", והוא מחפש השראה לספר שני. בדרכם מנסים השניים להתחקות על עקבותיו של מחבר הספר "אורות הדרום" שחתם בפסבדונים סאנארי.  הם יוצאים לדרך, עוגנים במעגני ספינות שונים ומבקרים בכמה יישובים. האירועים המתוארים רבים, ולעתים החוויות המתוארות קוטעות את הרצף ולא כל כך משתלבות ו"זורמות" עם העלילה המרכזית של הספר.

הם פוגשים טיפוסים שונים. אחד מהם הוא טבח איטלקי, אשר גם לו יש אובססיה לאהובה מן העבר, והוא מחפש אותה. אבל בהמשך מסתבר שאין לו כלל צורך לחפשה. הוא פגש בה כבר לפני שנים ונוכח לדעת שהזמן חולל תמורות בצורתה החיצונית, שאיכזבו אותו מאוד. אולם הוא ממשיך לחפש את האידיאל שהיה לו ו"התלבש" על דמותה בעבר.

כל הספר טבול בניחוחות צרפתיים, ויש תחושה של רומן רומנטי שכולל עוד ועוד פרטים. במסע הזה הם מגיעים לכפר הולדתה של מאנון, האהובה המתה, פוגשים את בני משפחתה, ביניהם בעלה ובתה. הסופר הצעיר מוצא אהבה (בתו של מאנון), וכן הוא מוצא את ההשראה, שבעקבותיה החל לכתוב לילדים. פרדו מוכר הספרים מתגבר על אבלו הקשה והדרך פנויה לזוגיות עם אהובתו החדשה. בסופו של דבר פרדו מעביר את אוניית הספרים לידידם הטבח האיטלקי ולבת זוגו הסופרת, אשר היא – כך הסתבר כ"דאוס אקס-מכינה" – "הסופר עלום השם" שחתמה על ספרה בפסבדונים "סאנארי".

הרעיון המרכזי יפה ומקורי: הספרים יכולים לרפא אנשים, אבל יש צורך באדם שיידע לזהות את הצרכים של האנשים ולהתאים למכאובם את הספר המתאים. אולם, כמתואר לעיל, העלילה לא מגובשת, ומשום מה לאחר כמה עמודים מתחיל הרעיון המרכזי להיות לעוס מדי. יש חזרות רבות על המסר הגלוי בדבר כוחם של ספרים להביא מזור לאנשים, והניסוחים ה"פילוסופיים" אודות ספרים ואנשים לעיתים די פשטניים ומאולצים. כמו לדוגמא: "נשים מסוימות, כשהן מסתכלות על אישה אחרת, הן מסתכלות רק על הנעליים, אף פעם לא בפנים. יש נשים אחרות שמסתכלות תמיד בפנים ורק לעתים רחוקות על הנעליים." (עמ' 27). או "לנשים ולסוסים יש הרבה דברים משותפים. אתה רוצה לדעת מה משותף להם?" או: "האם זה נכון שגברים מחפשים נשים שדומות לאימהות שלהם? [...] אם כך אני צריך לחפש מישהי שתגיד לי כל הזמן שיש לי דרישות בלתי מתקבלות על הדעת ותסטור לי כשאני קורא או משתמש במילים שהיא לא מבינה..." (עמ' 173). או קלישאה כמו: "כל האהבה הזאת. כל המתים האלה. כל האנשים של התקופה שלנו. הם הנחלים המזינים את ים הנשמה שלנו. אם לא נרצה להיזכר בהם יתייבש גם הים."

ואם בספרים עסקינן, הרי כמה התבטאויות: "תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גבירתי היקרה." (עמ' 17). "ספרים אינם ביצים. ספר אינו מתקלקל אם הוא יצא לאור לפני כמה שנים." (עמ' 18). "הספרים מגינים עליך מפני טיפשות. מפני תקוות שווא, מפני גברים שפלים, עוטפים אותך באהבה, מחזקים אותך, מוסיפים לך ידע. אלה הם חיים פנימיים במלוא מובן המילה." (עמ' 18-19).

הספרים המסופקים על ידי מוכר הספרים לאנשים כ"תרופות", נזכרים בכותריהם ובשמות המחברים, כמו ב"פרנסוס על גלגלים", מלבד כמה בודדים שהם פרי דמיונה של המחברת, בהם "אורות הדרום" של סאנארי ו"הלילה" של מקס ז'ורדן.

כאמור, חסר בספר זה גיבוש העלילתי, והאמירות הללו לא מתאימות לדמות ה"מכובדת" של מוכר הספרים, שניסתה המחברת לצייר, שמתיימר להיות בעל אינטליגנציה רגשית ובעל ידע נרחב בספרים.

נוסף ל"סלט" זה מעניקים לקוראים בסוף הספר שני קבצים נפרדים. האחד מכיל מתכונים מאזור פרובנס עם התבלינים המאפיינים, כולל מתכון להכנת גלידת לבנדר. והשני הוא פרק בשם "בית-מרקחת לעת חירום של ז'אן פרדו". ובו יש רשימת ספרים עם הסימפטומים שהם "מרפאים" (עמ' 318-322).

להלן כמה דוגמאות: אורוול, ג'ורג': 1984, "נגד אמונה עיוורת ופלגמטיות. שימש בעבר כתרופה ביתית נגד אופטימיות חולנית. פג תוקפו."

טוויין, מרק: הרפתקאות תום סויר, "כדי להתגבר על הפחדים מפני התבגרות וגילוי מחודש של הילד בתוכך."

דה סרוונטס, מיגל: דון קיחוטה, "מומלץ נגד קונפליקטים בין המציאות לאידיאל. תופעות לוואי: חשש מחברות טכנוקרטיות שבהן אנו, האנשים, נלחמים נגד עוצמת המכונות כמו נגד טחנות רוח."

לסיום,  מהו ספר טוב?

מטבע הדברים נמצא תשובות לכך בספר "פרנסוס על גלגלים". לאחר שלמדה פרק בהלכות ספרים ומכירתם, מתחילה גם הלן מק גיל להביע רעיונות לגבי ספרים. ולשאלה שהיא שואלת את עצמה: מהו ספר טוב? היא עונה: "בספר טוב צריך להיות דבר מה פשוט. וכמו חווה, עליו לצאת מאזור הצלע השלישית, ועליו להיות בעל לב פועם. סיפור שכולו ראש לא יחזיק." (עמ' 153). ועוד אמרה לעצמה: "אני חושבת שקריאת ספר טוב במיוחד הופכת אדם לצנוע. כשאתה חוזה בהבחנות המופלאות על טבע האדם, כאלו שספר טוב באמת פורש לפניך, אתה נאלץ להרגיש קטן, כמו שמתבוננים בדובה הקטנה בלילה בהיר, או כשמביטים בזריחת החורף כשיוצאים בבוקר לאסוף ביצים. וכל מה שגורם לך להרגיש קטן, הוא טוב מאוד עבורך." (עמ' 152).

הנה כי כך, למרות החופשה שלקחה מעיסוקיה היום יומיים בחווה, כולל עבודה בענפי המשק ובמטבח, ההגדרות והדימויים שהיא משתמשת בהם לקוחים מעולמה זה. ובצורה משובבת נפש היא מתארת את אהוב ליבה, מוכר הספרים האדמוני קטן הגוף: "הוא ממש עוגיית ג'ינג'ר קטנה ומצחיקה." (עמ' 108). ועוד היא אומרת עליו: "ראיתי איך הרוכל הקטן ואדום הזקן הזה הוא כמו עוגת שמרים בתוך עיסת האנושות הגדולה והכבדה, איך נדד בניסיון להגשים בדרכו הייחודית את מופת היופי שלו."

ונסיים בקטע שמצוטט גם על גב הספר. מוכר הספרים האדמוני הסביר לגב' הלן מק גיל, שרכשה ממנו את ה"עסק": "כשמוכרים לאדם ספר, לא מוכרים לו רק 340 גרם של דפים, דיו ודבק, מוכרים לו חיים חדשים. אהבה והומור וספינות שיוצאות לים עם לילה. בספר מצויים השמיים והארץ במלואם, בספר של ממש, אני מתכוון." (עמ' 51-52).

* * *

צוותא גאה להציג: "אומרים שממש  יפה שם"

13.9.16 יום ג' שעה 20:30

במסגרת הסדרה "צוותרבות"

בתמיכת מינהל תרבות / מדור ספרות במשרד התרבות והספורט

מופע ספרותי מוזיקלי

לכבוד המשורר נתן זך

עם צאת ספר שיריו החדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד

"אומרים שממש יפה שם"

שני הטרובדורים של השירה העברית, נתן זך וחיים גורי, יקריאו משיריו של זך

לחנים וביצועים לשיריו החדשים ולשיריו הישנים הידועים, לצד  קטעי קריאה

משתתפים: נתן זך, חיים גורי, גילה אלמגור, מכרם ח'ורי, דרור קרן, נעה איילי, שלמה בר, מירב ברנע, קרן טננבאום, מרים טוקאן, יהלי סובול, דניאל סובול, נסים קלדרון, ערן צור, אסף רוט, עוזי שביט

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים לאירוע בקופות טל. 03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

אורי הייטנר

1. קיבוץ גלויות תרבותי

מזה למעלה מחמש שנים וחצי, אני משדר פינה שבועית ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע שיר עברי ומשוחח עליו. לפני כשנה, הקדשתי את פינתי למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, במלאת לה 75 שנים. שפירא כתבה את מיטב השירים למיטב הזמרות הישראליות, אולם בבחירה איזה מבין מאות שיריה להשמיע, התלבטתי בין שניים: "חומות חימר" ו"ריח מנטה". המשותף לשני השירים, הוא שאת שניהם כתבה שפירא למרגלית צנעני. אלה רק שניים משירי שפירא שצנעני שרה. (בסופו של דבר השמעתי את "חומות חימר", אך גם יומו של "ריח מנטה" יגיע).

למה בחרתי להשמיע דווקא את שיריה שצנעני מבצעת? כי מצאתי בהם ניחוח מיוחד, אחר, שישנו בהם ורק בהם, פרי המפגש המיוחד בין השתיים. השכונה בנתניה שבה גדלה צנעני, נמצאת בטווח יריקה מקיבוץ שפיים, שבו גדלה וחיה רחל שפירא. אולם מבחינה סוציולוגית, מפרידה ביניהם, לכאורה, תהום רבה.

דווקא לכן, המפגש ביניהן יוצר סינרגיה תרבותית ייחודית. מרגול מוציאה מרחל שפירא את המיטב ושפירא מוציאה ממרגול את המיטב, והמיטב הזה הוא פרי מפגש התרבויות במרחב התפר היהודי הישראלי הפתוח, שאינו מסתגר בדל"ת אמות של תרבות כיתתית, עדתית, מחנאית, מסוגרת ומפוחדת.

החיבור הזה שבין מזרח ומערב, בין אירופה וערב, בין קיבוץ ושכונה – הוא המקום המרתק ביותר בתרבות הישראלית. המרחב הזה, הוא האתגר התרבותי הגדול ביותר שלנו.

לפני שבועות אחדים, התפרסמו המלצות ועדת ביטון, לשילוב מורשת יהדות המזרח בחינוך ובתרבות בישראל. המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה, מגלם ביצירתו את מרחב התפר המרתק הזה. לא את כל מסקנות הוועדה שלו אהבתי, אך אני רואה בהן בעיקר את ההזדמנות, ההזדמנות החברתית והתרבותית הגדולה שהן מעניקות לנו.

צר לי, שיש בתוכנו מי שבחרו לחפש ולמצוא בהן דווקא את האיום. הדבר המתסכל והמבאס ביותר בפרשת דו"ח ביטון, הוא התגובות עליהן, השיח הקלוקל, המקוטב, שהן עוררו. התגובות המפוחדות של מי שחשים שהנה באים המזרחים ומשתלטים עלינו, ועלינו למהר ולהוכיח את עליונות התרבות המערבית שאנו מייצגים.

אין כל צורך ואין כל סיבה בוויכוח עקר, ילדותי, מרושע וטיפשי, איזו תרבות עליונה ואיזו תחתונה; האם תרבות אשכנז והמערב תרמה יותר או פחות מתרבות ספרד והמזרח. מה נותן הוויכוח העבש הזה? מה ניתן ליצור ולהפיק ממנו, זולת שנאה, קנאה, קיטוב ובדלנות?

הגישה שלנו צריכה להיות הפוכה – לא עוד מזרח ומערב, לא עוד אשכנז וספרד; אנו יוצרים כאן תרבות יהודית ישראלית ציונית, היונקת משורשינו המגוונים, ויוצרת יחד סנרגיה תרבותית גדולה מכל מרכיביה.

השורשים שלי הם בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל. אולם מקורות היניקה התרבותיים שלי הם בארץ ישראל, במרוקו, בפולין, בתימן, ברומניה, ברוסיה, באתיופיה, בעיראק, בגרמניה, בארה"ב, בבוכרה ובכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו היהודים.

ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים", "רוסים", "מרוקאים" ו"תימנים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות; שריד חסר תוחלת, כיוון שלא רק האידיאולוגיה הציונית מנצחת את הגלות; יותר מכך מנצחת אותה האהבה, הזוגיות והמשפחה. בעוד דור או שניים, אף ילד לא יידע לענות על השאלה המוזרה וההזויה מאיזו "עדה" הוא.

דורות רבים של יצירה תרבותית ב-70 גלויות, יצרו את המסד התרבותי המשותף לכולנו; המסד של התרבות היהודית הישראלית. אין אלה שורשים נפרדים ל"עדות" שונות, אלא כולם השורשים של כולנו. הפסיפס הזה הוא נכס תרבותי עשיר ומגוון מאין כמותו. המגוון הוא היופי שבו. וראוי שנכיר, נוקיר ונשמר את הטוב והיפה במסורות השונות, למען כולנו, למען עתידנו ועתידה של היהדות.

ייעודה העליון של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הוא קיבוץ הגלויות. קיבוץ הגלויות אינו רק קיבוץ היהודים מכל הגלויות לארץ ישראל, אלא קיבוץ כל המסורות, המורשות והיצירות התרבותיות שנוצרו במשך אלפיים שנה בכל הגלויות; לא כדי ליצור כאן תרבות "אשכנזית" ל"אשכנזים" ו"מזרחית" ל"מזרחים", אלא כדי ליצור מן העושר והמגוון הזה את התרבות היהודית הישראלית הסינרגטית, העשירה והמגוונת.

במקום להתנפל כמוצאי שלל רב על העושר התרבות הזה, על המגוון הכמעט אינסופי הזה, אנו סוגרים עצמנו בשיח פחדני ומסתגר. ממה הפחד?

תרבות אינה משחק סך אפס. כל השיח הפרנואידי, כאילו היפתחות לתרבות של יהדות המזרח פירושה פגיעה בתרבות של יהדות אשכנז משוללת כל יסוד. אלו כלים שלובים – העשרת התרבות היהודית ישראלית בשירת שלום שבזי לא תפגע בביאליק, אלא תחזק אותו. מאיפה צמחה הפחדנות התרבותית הזאת?

בפברואר 1972, נשא סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון נאום בכנסת, שכותרתו "תרבות בהתגשמותה". פסוקים אחדים מנאומו רלוונטיים ביותר לנושא הנדון.

"לא מגוונים ומדגשים שונים בחינוך ובתרבות יש לחשוש, כי אם מטשטוש הדיוקן העצמי, מבינוניות אמורפית ומהיעדר ייחוד. לא גרסתי בשעתו, ואיני גורס היום, את המושג השטחי – כור היתוך. הייתי מעדיף את המונח השתלבות של עדות וגלויות, ולא מיזוג. אם כי חיינו לוהטים וסוערים לעתים ככור, בני אדם אינם מתכת רותחת, ומורשת רוחנית ותרבותית איננה חומר גלם להתכה ולעיצוב מחדש. שום אדם אין לו זכות להנדס את הרוח, וגם אי אפשר להנדס אותה... אינטגרציה חינוכית ותרבותית, אין פירשוה אנטי אינדיבידואליזציה. משמעותה: לא רק טיפוח החלשים, אלא מיצוי הפוטנציאל של כל יחיד וכל קבוצה. פירושה: מפגש של שווה בין שווים, למרות השוני, על בסיס של מכנה משותף, כדי לשמור על המחנה המשותף. השפעה והפרייה הדדית? בהחלט. אך יש להבדיל בין הפריה הדדית לבין ביטול תרבותו של האחר, או חיקויה מתוך התבטלות. המחקה, בניגוד לסופג, את עצמו מוחק. במילים פשוטות: אחדות – כן. אחידות – לא."

אגב, נחשפתי לאחרונה למסמך מעניין – מכתב של שר החינוך והתרבות אלון כבר משנת 1974 (!), שבו הוא מדווח על הנחייה שנתן, להכניס את לימודי מורשת יהדות אתיופיה, במסגרת לימודי יהדות התפוצות.

אסיים בציטוט מדברים שכתב המשורר, הפילוסוף והמורה בארי צימרמן, שבין השאר לימד במדרשת השילוב בנטור, ושהלך בשבוע שעבר לעולמו, בטרם עת. דבריו, שנכתבו אודות שבירת המחיצות בין "דתיים" ו"חילונים", נכונים גם לשבירת המחיצות שבין "אשכנזים" ו"מזרחים":

"איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני."

2. צרור הערות 10.8.16

* תגובה ציונית הולמת – דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה, שצילום הכאתו הברוטלית בידי שוטרים עוררה את מחאת עולי אתיופיה, סיים קורס קצינים. פיקדה, ה"אתיופי" המוכה, הפך לסמל. בעיניי, פיקדה, הישראלי יוצא אתיופיה, שלמרות המכה הוא היום קצין גאה בצה"ל, הוא סמל גדול וחשוב שבעתיים.

כשנערכה הפגנת יוצאי אתיופיה בעקבות פרשת פיקדה, עטו עליה כערפדים אנשי שמאלימין רדיקלי, זינבו במפגינים והצליחו לגרור אותם למפגן של אלימות קשה, כאילו זה הפתרון. לא עולי אתיופיה עניינו אותם. עניין אותם לנצל את עולי אתיופיה ולהשתמש בהם כדי לקדם את האג'נדות האנרכיסטיות והאנטי ציוניות שלהם.

פיקדה עצמו, שיצא נגד ההתפרעויות האלימות, העדיף לשמש מופת של תגובה ציונית הולמת. הדרך היא להשתלב בחברה, לתרום לה ולקחת אחריות עליה.

פיקדה הוכה בידי ביריונים במדים, אך לא נשבר, לא נשבר במרמורו, לא נגרר אחרי גורמים רדיקליים, אלא כיבד את עצמו, כיבד את עדתו, כיבד את החברה הישראלית והיום הוא קצין גאה בצבא ההגנה לישראל. זאת התשובה האמתית לגזענות – תגובה ציונית הולמת.

* מיאוס – בעקבות מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ", שבו יצא נגד הירידה של צעירים המזוהים עם ה"שמאל" מהארץ וקרא להם להישאר כאן ולהיאבק כישראלים על דרכם (קריאה שאותה אני מכבד מאוד, אף שדרכו של אבנרי ודרכם של נמעני קריאתו רחוקים ת"ק פרסה מדרכי) – מציף את העיתון גל עכור של תגובות מצד יורדים לגרמניה, שלא בכדי ירדו דווקא לארץ המרצחים, כדי להביא לביטוי קיצוני את שנאתם לישראל ולשרת את הנראטיב הבזוי של ההיפוך התודעתי, בין הישראליות לגרמניות (ומי שהיטיבה לנתח את הצעד הזה היא צביה גרינפלד, שלאחרונה נופל לה האסימון ובשורה של מאמרים היא מנתחת את ההידרדרות אל השמאל הרדיקלי ומנסה להציב סכר לעצירת ההידרדרות מן השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני).

סג"מ דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה שהוכה בידי שוטרים, ובניגוד למפונקי המילקי למיניהם, יש לו באמת סיבות לטינה וטרוניה, אך הוא בחר להישאר בארץ ובמדינה, להשתלב בה ולתרום בה ולהשפיע בה מבפנים, הוא בעיניי היפוכם המוחלט של אותם יורדי מילקי. כגודל הערכתי לפיקדה, כך עומק הבוז שאני רוחש למילקאי ברלין.

* חוסר מנהיגות – במפגן של חוסר מנהיגות משווע, נתניהו שותק כדג לנוכח הצטרפותו של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" למפלגתו ומסע השיימינג וההסתה נגד בני בגין, אישיות משכמה ומעלה בפוליטיקה הישראלית ובליכוד. מאות אלפי עוקביו של הביריון, הם כנראה הטיעון שמשתק את נתניהו. ובעקבות נתניהו, שותקים כל הכבשים בממשלה ובסיעת הליכוד. אפילו השרה גמליאל, שתקה הפעם. רק צחי הנגבי חרג ממנהגו והפתיע הפעם לטובה. אולי הוא ירש איזה גֶן של אומץ ציבורי מאמו.

* לי מותר – ההשוואה שעשה שר הביטחון ליברמן בהודעה רשמית של משרד הביטחון, בין הסכם הגרעין עם איראן לבין הסכם מינכן, לא הייתה במקומה. אין זה סגנון דיפלומטי ראוי, הודעה כזאת אינה מועילה ליחסי החוץ של ישראל, אינה מועילה ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב – בוודאי בעיצומו של המו"מ על הסיוע הביטחוני ולכן אינה משרתת את האינטרס הישראלי.

אבל בינינו, בשקט בשקט, כשאף אחד אינו שומע... זאת האמת. אני לא שר הביטחון, לי מותר.

* הפלשתינאים האותנטיים – לפני שבועות אחדים כתבתי: "מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את המכונית, רצחו את האבא וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.

 מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים?"

התשובה שנתתי, הייתה "אלה וגם אלה". ואני רוצה מאוד להאמין שזה נכון.

אבל... הרשות הפלשתינאית פיטרה מעבודתו את הפלשתינאי שסייע לפצועים ומאז הוא קורבן למסע הכפשות ואיומים. אותו פלשתינאי הוא חסיד אומות העולם, אבל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* הגורם לשקט – אלכס לכיש שולל את הגדרתי את מלחמת לבנון השנייה ואת מלחמת "צוק איתן" כניצחונות ישראליים; הגדרה המבוססת על מבחן התוצאה – השקט השורר בגבולות לבנון ועזה מאז המלחמות, ששם קץ למציאות ארוכת שנים של גבול מדמם. לטענתו, השקט הוא תוצר של "האביב הערבי".

אני מציע ללכיש לעמת את הנחתו, עם שלוש עובדות.

א. מלחמת לבנון השנייה התרחשה חמש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ושש שנים לפני הצטרפות חיזבאללה למלחמה. ובכל זאת, היו אלה שש שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות גבול מדמם.

ב. שיאה של התוקפנות מעזה כלפי ישראל, היתה בשלוש השנים וחצי שבין המהפכה במצרים לבין מלחמת "צוק איתן". המלחמה שמה קץ לירי הטילים שנמשך ללא הפוגה 16 שנים.

ג. ההיסטוריה המזרח תיכונית, ובוודאי הלבנונית, מעידה על כך שמלחמות פנימיות של הערבים וחוסר יציבות במדינות ערב, מגבירות את הטרור נגד ישראל. כך היה בשנות מלחמת האזרחים בלבנון במחצית השניה של שנות ה-70.

מסקנה – הגורם לשקט בגבולות לבנון ועזה הוא ההרתעה שהושגה בלבנון השניה וב"צוק איתן".

* החוק להגנת השחיתות – מיד לאחר כינון הברית בין הרצוג וציפי לבני, ערב הבחירות האחרונות, הם הוזמנו לראיון זוגי בערוץ הראשון. בראיון הם הרעיפו מחמאות זה על זה, ואז הפתיע אותם יעקב אילון כשקרא דברים חריפים ביותר שאמרה לבני על שחיתותו של הרצוג, על שתיקתו בחקירת עמותות ברק ועל כך שבתור מי ששמר על זכות השתיקה הוא אינו ראוי להיות איש ציבור.

אילון ביקש את התייחסותה של לבני לדברים, אך הרצוג התנדב להשיב במקומה. הוא אמר שדבריה של לבני היו לגיטימיים לגמרי, כי היא היתה באופוזיציה וזה תפקידה של אופוזיציה. לבני הנהנה.

היה בדברים אלה מסר ציני ואנטי חינוכי לציבור, על פיו המאבקים בשחיתות הם בסך הכל כלי משחק במאבקי קואליציה אופוזיציה. במקום שכל צד במערכת הפוליטית יהיה הראשון שיאבק למען טוהר המחנה שלו, תפקידו של כל מחנה לכסות על מושחתיו, ולתקוף את מושחתי היריב.

נזכרתי בכך בעקבות הצעתו של ח"כ אמסלם לחוקק חוק האוסר על חקירת ראש הממשלה על עבירות "קלות". כלומר, לנורמה לפיה ראש ממשלה יכול להיות נגוע בשחיתות מוסרית וציבורית ובלבד שלא יחצה את הסף הפלילי כבר התרגלנו. על המודל של מנהיג המהווה דוגמה אישית לציבור כבר ויתרנו. כעת מציע אמסלם שגם על הסף הפלילי נוותר ונציב אותו על עבירות חמורות בלבד. כלומר, לדידו של אמסלם, ראש ממשלה יכול להיות עבריין פלילי, ובלבד שמדובר בעבירות שדינן עד חצי שנת מאסר.

הצעה זו נובעת לא רק מהרצון לגונן על ראש הממשלה מסיעתו, אלא גם מהתפיסה שלעולם חוסן ולנצח השלטון יהיה בידי מפלגתו, ולכן כדאי לחוקק חוקים שיגנו על השחיתות והמושחתים שבשלטון מפלגתו.

החוק להגנת השחיתות הוא חרפה. אם ייכנס, חלילה, לספר החוקים הישראלי, יהיה זה קלונה של מדינת ישראל.

* ביד הלשון: בית המכס – משאית צבאית שהתהפכה בבית המכס העליון, שיתקה חלקים גדולים מהתנועה אל הגולן וממנו במשך שעות. הדבר הטוב שיצא מכך, הוא הרעיון להקדיש את הפינה לבית המכס. מהו בית זה ומדוע נקרא כך?

מדובר במבנה היסטורי, הנמצא בסמוך לצומת שבין כביש 91, הכביש המרכזי העולה לגולן מכיוון גשר בנות יעקב, לכביש 888 העולה לגולן מצפון הכינרת – מצומת בית צידא (ליד היישוב חד-נס ופארק הירדן); צומת הנקרא על שם המבנה, צומת בית המכס.

שמו של המקום מעיד על ייעודו המקורי. מיד לאחר המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, שהגולן היה חלק ממנו, הקימו השלטונות הצרפתיים את המבנה, כדי שישמש לגביית המכס, בסמוך לגבול עם המנדט הבריטי. המבנה החליף את בית המכס התחתון, המבנה העותומאני ששכן צמוד לירדן, ליד גשר בנות יעקב.

המבנה שימש לייעודו זה במשך כעשרים שנה, עד מלחמת העולם השנייה. אז, במתיחות שבין המנדט הצרפתי שתחת ממשלת וישי הפרו-נאצית – למנדט הבריטי, ביצרו אותו הצרפתים והוא הפך למתחם צבאי. ככזה, ירשו אותו הסורים, שקיבלו עצמאות ב-1946. במלחמת השחרור שימש בית המכס בסיס למתקפות הסורית נגד ישראל. תוכנית של צה"ל לכבוש אותו, לא יצאה אל הפועל. בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שימש המחנה בסיס לתוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון, אך מפעם בפעם נערכו בו גם ישיבות של ועדת שביתת הנשק. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חמישה ימים לאחר שחרור הגולן, נהרגו במקום 11 לוחמי גולני בהתפוצצות תחמושת. במלחמת יום הכיפורים הגיעו הפולשים הסורים עד לבית המכס.

מאז שחרור הגולן המקום היה נטוש. היום נבנה בו בית מלון.

* * *

עמנואל הרוסי

ג. רחוב מאראזלי

פרק שלישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

עם עלות השחר עגנה האונייה בנמל אודיסה. ירדנו – אני עם שומרי ראשי – כשאנו נבלעים בקהל הנוסעים, עד שאיש אפשר שלא הכיר בי שעציר אני. מן הנמל, בדרך "המדרון הפולני", צעדנו בנחת אל עבר "הפרק הישן", מולו, ברחוב העשירים הנאה שעל שם הנדבן היווני מאראזלי, שכנה פאר במיספר בתים בני ארבע דיוטות "העין הצופייה" של המהפכה, היא הצ'ה-קא או הג.פ.או. בגלגולה השני. הכניסה הראשית אל המוסד היתה מרחוב מאראזלי, ואילו היציאה ממנו – בשער שברחוב המקביל, קאנאטנאיה.

המקום היה ידוע לי מכבר. לפני כשלוש שנים הלכתי שחר אחד להיפרד מידידי אפרים וו., שיצא אז בעגלת איכרים אל עבר הגבול של בסרביה, בדרכו לארץ ישראל, כמאסף לאשתו ולבתו שהקדימוהו בדרך זו. בעוברי ברחוב קאנאטנאיה, ראיתי פס של דם טרי מפתח השער של הצ'ה-קא לאורך כל הכביש, ואלו בתפנית החדה שלעבר "המדרון הפולני" ניקוותה שלולית של דם גדולה, ומשם, עם טבילת צמיגי המכונית בה, נמשכו שני פסי דם מקבילים הרחק למטה, עד לתחום הנמל.

   המשאית, שהובילה את גופות ההרוגים, התהפכה, כנראה, בתפנית החדה של הרחוב, ומטענה נשפך על פני הכביש. לתושבי אודיסה לא היה הדבר בגדר של סוד. בלילות היו "מחסלים" בצ'ה-קא עשרות עצירים, מיד לאחר המשפט הקצר של הטריבונאל, שאף הוא נערך באישון לילה. גם הטכניקה של ההוצאה לפועל היתה ידועה לכל. בחצר המוסד היה מוסך, ממנו נמשך פרוזדור ארוך אל שער היציאה. תחילה היו מפעילים מנוע רועש, שדרכו להתרעם כפעם בפעם בפיצוצים עזים, ותוך כדי הרעש, שהיה מגיע בלילות השקטים עד למרחקים, הועברו בפרוזדור הנדונים בשרשרת, אחד-אחד. איש הצ'ה-קא היה צועד בעקבו של הנדון ובאקדח שבידו יורה בו בעורפו. אחר-כך היו מעמיסים את ההרוגים על משאית ומובילים לנמל. שם – כך סיפרה השמועה – היו מטילים את כל הכבודה על גבי אסדה, ממנה היו משליכים מעבר לפתחו של הנמל את הגוויות, כשלרגלי כל אחת קשור צרור משא. ועוד סיפרו. מעשה באמודאי אחד שצלל במקום ההוא לרגל עבודתו. משירד לקרקע הים, והנה הוא רואה עצמו כבבית הכנסייה, מוקף עם רב, כשהאנשים צמודים איש-איש למקומו, ואילו גופותיהם נעות וכמו מתפללות. התעלף. כשהעלוהו, שוב לא חזר עוד לעבודתו. רוחו נפגעה, ונודע ההכרח לאשפזו במוסד לחולי נפש.

אני הכרתי את הבית שברחוב מאראזלי 40 לפני שנתיים, אז נאסרתי עם חברי תנועתי (צ.ס. – ציונים סוציאליסטים), שם ביליתי כחודש ימים. הבית, על כל ארבעת דיוטותיו, המה אז מרוב  אדם. הצפיפות היתה כה רבה, אף החדרים לא הותאמו לצרכי הכלא, עד שבלית ברירה היו הדלתות של החדרים פתוחות. השמירה על כל דיוטה נצטמצמה במיספר זקיפים, שעמדו בפתח הכניסה הראשית, כשאחד מהם שרוע ליד מכונת ירייה שלועה מופנה אל הפרוזדור. בקצה השני של הפרוזדור, ממול, היו שני בתי-כיסא עקורי דלתות, ושני תורים ארוכים נשתרכו לידם במשך כל היום, כשהעושה צרכיו ניתן להיראות לזקיפים שבפתח הכניסה, וכמובן לכל הרבים המחכים בתור.

ביישנותי "האינטליגנטית" הנפסדת היא שאלצתני, כנראה, לגשת לשם רק באישון לילה, כשמספר המחכים הוא מועט. באחד הלילות, בעוברי ליד פתח אחד החדרים, ראיתי דמות ענק נשענת אל המזוזה. היה זה אחד מראשי הכנופיות של האוקראינים הלאומניים, שגם ידו רב לו בטבח היהודים בשנות תרע"ח-תרע"ט. על ראש כנופייה זה סיפרו חבריו, שניחן בכוח בלתי רגיל. בכפיו הוא שובר פרסת סוס. פעם אחת נתפס, ושני מיליציונרים חמושים הובילוהו למאסר. בדרך החזיק בשני מלוויו והקישם זה בזה עד שנפלו ולא קמו עוד. חבריו העריצו אותו ופחדו מפניו אפילו כאן בשבתם במאסר. בשעתי היה הדבר, כשאחד מאנשיו גנב מכליו של אסיר פלוני, והלה התלונן לפניו. בפזילת עין אחת קצרה בלבד הוחזרה הגניבה.

עתה עמד הענק שקוע בהרהוריו, וכשעברתי על פניו – נתחייך אלי. "הב ידך, אחא!" – אמר – "בעוד דקות מיספר יחסלוני."

עמדתי על מקומי כמוקסם. "מנין לך?..."

"זה עכשיו נגמר המשפט," ענה, "ויצא גזר דיני למות בירייה..."

"שמא טועה אתה?... שמא יש עוד מקום לחנינה?..."

הוא נצטחק. לא, אין הוא טועה. "הבט!" פתח את פיו לרווחה, נטול שיניים הוא. "את שיני הזהב כבר חלקתי בין החבריא..."

ואמנם, כעבור דקות אחדות, נכנסו מספר אנשי צ'ה-קא חמושים, ופקדו להגיף את כל תריסי החלונות הפונים לעבר החצר. אחר-כך הובילו אותו. שמענו את קולו: "חיו בטוב, בראטישקי (אחים – בלשון חיבה), אל-נא תזכרוני לרעה!..."

   דממה דקה היתה. הכול האזינו לה – העיר הלבנה שהשתרעה מיני ים ועד למרחבי הערבה, והיא כאילמת וקפואה מפחד. הזקיפים הערים ליד הפתחים, כשפלוני מהם תופס ועוצם את פיו מחשש פיהוק קולני. האסירים הרובצים על הרצפה בבגדיהם הבלואים, כשעיניהם פקוחות בחשכה ואוזניהם כמשושים קולטות כל רחש.

    המנוע שבחצר היכה את הדממה, והחל מטרטר תוך התפוצצויות מחרידות.                                                                                                           

    הונח ללב, כביכול. הציפייה העיקה מכול.

* * *

שני שירים מאת אירית שושני

מתוך הספר "בקונכיית ידו של אלוהים" (בשלבי הגהה)

שיראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77

בֵּין סְתָו לַיָּם   

יֶשְׁנוֹ בַּיִת

בַּלֵּב

נֶחְרָט וְהוֹלֵךְ

בְּמֶרְחָב

אַחֵר

וְהַתְּשׁוּקָה לְקַוֵּי

הַמִּתְאָר שֶׁל

סָלוֹן וּמִרְפֶּסֶת

וְשֻׁלְחָן יְרַקְרַק

וְשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת

בָּאָח הַלָּבָן

כְּשֶׁצִּיּוּרֵי יְלָדִים

נִצָּתִים בַּפַּסְטֶל

מַיִם רַבִּים לֹא

יְכַבּוּ אֶת הָאֵשׁ

הַיָּם הִתְפַּשֵּׁט לְפָנַי   

מִכָּל רְבָדָיו

נוֹתַר עֵירֹם וְעֶרְיָה

בִּכְלִיל טָהֳרוֹ

הִלְבַּנְתִּי דָּמִי לוֹ

כִּבַּסְתִּי כֵּלַי

לִהְיוֹת קֶצֶף גַּל

הֶמְיַת שְׂפָתַי

הִתְעַרְטַלְתִּי כְּנֶשֶׁל

שִׁיר

כְּהֵד חֲטָאַי

* * *

יוסף אורן

מבט שונה על המשוררת רחל

   האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה?

פירוש חדש ושונה לשיר "רחל" (ב')

   להדגמת הטעון, שכל הדרוש להבנה מלאה של שיר לירי מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה, אני מציע להלן עיון בשיר ידוע למדי של המשוררת רחל, והוא השיר "רחל" משנת תרפ"ו (1926), שלדעתי לא הובן עד כה כראוי, משום שמפרשיו לא העמידו אותו בקפדנות המתבקשת במבחן הכמוסה.

רחל

הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,           

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –              

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,         

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר              

וְהָעִיר – זָרָה,            

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ         

לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר. 

וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת          

מִנִי אָז, מִנִי אָז!

בשיר זה שקדה רחל מאוד על עושר חריזתו. לא רק שבכל בית ישנם שני חרוזים שונים בסיומי השורות (חרוז המשותף לשורה הראשונה ולשורה הרביעית, וחרוז נוסף המשותף לשתי השורות הכלואות בתוך הבית), אלא שגם בכל בית מופיעים חרוזים שונים במתכונת זו. כך שבשיר הקצר הזה ישנם שישה חרוזים בסיומי השורות. עליהם ניתן להוסיף חרוזים פנימיים, בתוך השורות, בין המילים "דמה", "קולה" ו"רואה" בבית הראשון, וגם חריזה אַנָפוֹרית, שהיא חריזה של מילה זהה בתחילת השורות של הבית הראשון : "הן" – "הן", ו"רחל" –"רחל"  בבית הראשון ו"על כן" – "כי" בשני הבאים האחרים.

   אין ספק, שלמען עושר החריזה הזה בחרה רחל לבנות את השיר כשיר בן שלושה בתים בני ארבע שורות, אך בעשותה כך פגמה ברהיטות התוכן, שהיה מתבלט יותר אילו בנתה את השיר משני בתים בלבד, כל אחד בן שש שורות, כפי שמוצע להלן:

הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,           

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –              

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,         

רָחֵל – אֵם הָאֵם,

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ         

לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר. 

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר              

וְהָעִיר – זָרָה,            

וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת          

מִנִי אָז, מִנִי אָז!

   בהצעה זו הפך השיר לשיר בן 2 בתים, שבו כל בית הוא משפט שלם (ולכן החליף פסיק את הנקודה בשורה הרביעית של הבית הראשון, אחרי המילים "אֵם האֵם"), בלי לשנות משהו במיספר המילים ובסדר הצבתן בכל משפט. כל עורך היה אמור להציע לרחל את השינוי הזה, שמעדיף את רציפות התוכן על פני כמות החרוזים, והמנוסים מבין העורכים היו אפילו מתעקשים על מתן מיבנה כזה לשיר הזה. לעומת זאת, אף שניתן היה להציע לרחל להחליף את הצירוף "שמורים ברגלַי זיכרונות" (בשורה שלפני האחרונה) בצירוף ההגיוני יותר "שמורים בנפְשִׁי זיכרונות" (או לחילופין: "שמורים במוחי זיכרונות") כדי שהמילה "נפְשִׁי" תחרוז חריזה פנימית עם המילה "דרְכִּי" בשורה השלישית, הייתי כעורך נמנע מכך, משום שהמילה "ברגלַי" משתלבת טוב יותר בתוכן הבית הזה מהמילה "בנפְשִׁי".

סיפורן של שתי נשים

אף שהצעה זו לצמצם את שלושת הבתים בני ארבע השורות לשני בתים בני שש שורות המעיטה את מיספר החרוזים בשיר, היא שיפרה באופן משמעותי את רציפות תוכנו, כי היא יצרה הקבלה בין שני בתים, שהראשון מביניהם עוסק ברחל מתקופת המקרא, בעוד שהבית השני עוסק ברחל החלוצה מתקופת העלייה השנייה. הקבלה כזו מחזקת את ההמשכיות בין שתי הנשים בנות התקופות המרוחקות כל-כך בהיסטוריה הלאומית, המשכיות שהיא לא רק גנטית (הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם) וגם לא רק אידיאולוגית (הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן), אלא גם ביוגרפית.

כדי להבהיר את הדמיון הביוגרפי בין חייהן של שתי הנשים, צריך לקשור תחילה את הביוגרפיה של שתיהן לנקודת המוצא של העם היהודי – המתחיל בסיפורו של הראשון אשר עזב את הארץ בה נולד כדי ללכת אל הארץ שנועדה להיות מולדת לו ולצאצאיו, וזהו אבי האומה, אברהם, שבהוראת הקול שקרא לו "לֵךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראֶךָּ" עבר ברגליו את המרחק הגדול שבין אוּר-כשדים לארץ-ישראל.

העלייה מהנֵכר לארץ-ישראל נצרבה מאז בזיכרון הלאומי כמופת לדורות. היא התממשה כעבור שנים בבחירת בת-הזוג ליצחק. מאלון-מורה שלח אברהם את עבדו הנאמן אל העיר נחור שבאור-כשדים כדי להעלות משם אישה ראויה לבנו יצחק. העבד הנבון שאל את אברהם: ואם תסרב האישה לצאת משם לכאן "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" – ואברהם השיב לו חד-וחלק: "ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תָשֵׁב שמה!"

בדיאלוג הזה בין אברהם לעבדו בפרק כ"ד בספר בראשית מודגשת ההוראה לדורות, שהכיוון הוא תמיד אחד: משם לכאן!

   בהגיע המועד, דאג יצחק שגם יעקב, הנבחר הבא משני בניו להמשיך בבניית העם, יעלה משם, מהנֵכר, לכאן, לארץ-ישראל, את האישה שיבחר לעצמו. ואכן רחל, שבמשמרת הנשית שלה נולדו הבנים שמהם התפתחו שנים-עשר השבטים של העם, חקוקה בהיסטוריה הלאומית כ"אֵם האֵם" – האישה שתרומתה להתהוותו של עם ישראל היתה מכרעת יותר מתרומת שתי האימהות הקודמות, שרה ורבקה.

מתי הפכה "רָיָה" ל"רָחֵל"?

המשוררת רחל לא הזכירה את כל העובדות הידועות האלה מהמקרא בשיר שלה, אך ביטאה בו את משמעות החלטתה לעלות לארץ-ישראל באמצעות הקְבלת עצמה ל"אֵם האֵם", לרחל אימנו. ממש כמו רחל מהמקרא, שהלכה ברגליה את כל הדרך הארוכה מחרן המשופעת במים וששדותיה מוריקים ("רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן") אל המולדת המדברית שבמחצית מעונות השנה, באביב ובקיץ, היא מוכת שרב וסופות החול ("כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר"), כך גם היא, המשוררת החלוצה, הגשימה בחייה מסע גשמי ורוחני דומה: התנתקה משם, מהנֵכר, והתערתה כאן, בארץ-ישראל ("כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת מִנִי אָז, מִנִי אָז!")

הקשר השושלתי לרחל אימנו התבטא אצל המשוררת החלוצה בפעולה בעלת משמעות סמלית ואידיאולוגית. בנֵכר הרוסי הזדהתה רחל מילדותה באמצעות השם הלועזי רָיָה, שהחזיקה בו גם בתקופת הקשר עם מיכאל ברנשטיין בטולוז (כך פנה מיכאל אליה במכתביו אחרי שנפרדו דרכיהם ב-1915, כפי שמצטטת מתוכם נורית גרץ בספרה המחקרי-בדיוני "ים ביני ובינֵךְ") – וגם בתקופת שהותה המאולצת ברוסיה בשנות מלחמת העולם הראשונה.

מרגע שדרכו רגליה של רחל שנית על אדמת הארץ ב-1919, כך משתמע מהשיר, המירה את "רָיָה" ב"רחל" – שֵם המחבר אותה לרחל "אֵם האֵם" וגם לשושלת שהצו הקדום "לֵךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראֶךָּ" צרוב לעד בזיכרון של כל דורותיה.

איחודן של השורות על עצמה בבית נפרד משורות הבית המספרות על "אֵם האֵם", מסבירות את החלטתה של רחל לעלות שנית לפלשתינה ב-1919, שהפכה בינתיים מקולוניה עות'מאנית-תורכית לקולוניה מנדטורית-בריטית. אין דומה עלייתה השנייה של רחל לארץ-ישראל לביקור התיירותי עם אחותה שושנה ממניעים של סקרנות והרפתקנות שהביאו אותן אל פלשתינה ב-1909. הפעם עלתה רחל ממניעים אידיאולוגיים שאמנם נבטו בה בעלייה הקודמת, אך התעמקו אצלה מאז הן בשלוש השנים שעשתה בטולוז שבצרפת (שבה נמשך השיח האנטישמי ואפילו החמיר גם אחרי שאלפרד דרייפוס זוכה, מיספר שנים קודם לכן, בשנת 1906, מהעלילה שבגד במולדתו) – והן בשנות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה (שבמהלכן התחזקה עוד יותר האנטישמיות כלפי היהודים מזו שהולידה את הפרעות בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. פרקים עזי-המחשה על התקופה המחרידה הזו בחייה של יהדות רוסיה מזומנים לקורא ברומאן האֶפִּי רחב-המידות והרב-דורי של יובל שמעוני "קו המלח").

מניפסט של בעלת "דרך"

בשנים אלה, שבהן נעדרה רחל מפלשתינה – תחילה מבחירה כדי ללמוד לימודי חקלאות מתקדמים בטולוז ומאוחר יותר בכפייה אחרי שנאלצה לחזור לרוסיה ולהתקיים בה בשנות המחסור והאימה של מלחמת העולם הראשונה – התעמקו בהכרתה החשיבות של יציאת היהודים מארצות הגלות באירופה – שבהן יהודי הוא זר, שנוא ומופקר – והחשיבות של התרכזותם מחדש בארץ-ישראל.

להתבגרותה האידיאולוגית הזו כבעלת הכרה ציונית הנשענת על ניסיון חייה בשתי ההוויות הסותרות, הוויית הנֵכר והוויית המולדת, נתנה המשוררת רחל ביטוי מלא בשיר "רחל", שבו לא רק קשרה את עצמה לשושלת "מני אז", אלא גם ביטאה את המצוקה שהרגישה בגלות: "הַבַּיִת לִי צַר / וְהָעִיר – זָרָה."

בעקיפין היתה זו תשובתה לכל הנרתעים מהעלייה לארץ-ישראל באותן שנים, משום שהצטיירה בעיניהם כארץ מסוכנת באוריינט המדברי והנחשל, בהשוואה לאירופה שעריה שוקקות חיים וקידמה. באוהל ובצריף על גדות כינרת – קובעת רחל הרואה את עצמה עד יום מותה כחלוצה שהגורל בלבד אילץ אותה להמיר את האֵת של עובד האדמה בעֵט של העוסק בכתיבה – זכתה ליותר ביטחון אישי וליותר חופש אנושי מכפי שהיו לה בבתיה הבנויים אבן של טולוז המהודרת ושל פטרבורג המפוארת.

   לפיכך, השיר הזה הוא מניפסט שבו הגדירה המשוררת רחל לראשונה את הזהות הרָחֵלית-ציונית שלה – כמשוררת בעלת הכרה חלוצית שדרכה ברורה לה לחלוטין ושבדעתה לדבוק בה בנאמנות מלאה. היא ביטאה זאת במשפט החשוב ביותר בשיר הזה: "וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז בְּבִטְחָה כָּזֹאת."

רחל לא נזקקה להוסיף דבר על תוכן ה"דרך" שלה, שהרי זו כבר הוסברה בשיר הזה בהקבלה בין עלייתה לארץ לבין המהלך המכריע שביצעה רחל אימנו כאשר יצאה משם, מחרן שבאור-כשדים, להגשים את היעוד של חייה בארץ המדברית שאברהם נצטווה ללכת אליה. כלומר: במילה "דרך" ביטאה רחל באופן מטאפורי את החזון המקשר אותה, בת העלייה השנייה בתחילת המאה העשרים, אל אותה רחל מופלאה מתקופת אבות האומה. באופן דומה צריך לפרש גם את הנאמר בשיר שלה "רק על עצמי לספר ידעתי":  "גם את דַרְכִּי – כדרכה (של הנמלה) אל צמרת – / דרך מכאוב ודרך עמל," יד ענקים זדונה שמה לאַל.

ומאחר שזהו התוכן של "דרכי" בשיר הזה וגם בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי" – כדאי להוסיף שאמנם בשני השירים (וגם בשירים נוספים שבהן השתמשה רחל באופן מטאפורי במילים נרדפות למילה "דרך", כגון: נתיב, אורַח ושביל) אחזה רחל בלשון יחיד (דרכי, נתיבי, אורחותי), המצמצמת אותן לתחום האישי שלה, אך רק כתחבולה אירונית ואלגורית כדי שהתרומה החשובה של דורה, דור החלוצים, תוערך נכון מול היקפו השלם של החזון, שנועד להיות מוגשם במאמץ של דורות ציוניים נוספים: להניע עם שלם על כל שבטיו, כל אחד מ"חרן" שלו בנֵכר אל המולדת בציון, ברוח "לֵךְ לְךָ" של אבי השושלת.

* פרק המוקדש לקול הנשי בשירה העברית, ובו גם עיון פרשני בשיר "עץ אגס" של רחל, כלול בספרו של המחבר "מוקדים חדשים בשירה העברית", שהופיע לאחרונה בהוצאת "יחד". פרטים: yoseforen@bezeqint.net

הכותב הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחברה של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". זכה פעמיים ב"פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.

המשך יבוא

* * *

ט"ו באב, חג באהבה, במוזיאון ז'בוטינסקי

הינכם מוזמנים לחגוג עימנו

בערב של קריאה, זמר, יין וכיף

אשירה לך, תל-אביב

ערב שירי האהבה של משורר בית"ר שלמה סקולסקי

לעיר העברית הראשונה

"את יפה, מי ישווה לך, כמוך מי עוד ייף?"

משתתפים:

הקריין דן כנר

קריאה משיריו של סקולסקי

הזמרת נגה אשד

שירת רבים, שירי תל-אביב ושירי אהבה

מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר

פתיחה והנחייה

יום חמישי, י"ד אב תשע"ו, 18.8.2016, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

דמי כניסה: 30 ₪

להרשמה מוקדמת: טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה

אהוד: בילדותי, בראשית שנות ה-40, הייתי קורא מושבע של השבועון "הבוקר לילדים", מקור המידע החשוב ביותר שלי על מלחמת העולם, על ההיסטוריה של ארץ-ישראל ועל שירים וסיפורים. השירים הנפלאים והמלהיבים של שלמה סקוסלקי ליוו אותי בקצב הנהדר שלהם. התקופה היתה של שלטון המנדט הבריטי בארץ, ושל שואת יהודי אירופה. מאז קראתי את השירים עברו כשבעים שנה ואני זוכר שהם היו בעלי תוכן לאומי מאוד. לא זכיתי להכירו אישית.

מעל דפי השבועון לילדים המעולה הזה קראתי את הרומאן הראשון בחיי, בהמשכים, "בעקבות הצאן" מאת העורך יעקב חורגין, והתאהבתי בגיבורתו הצעירה אחימעץ הלבושה בלבן ומאז אני מחפש אחריה. את חורגין פגשתי לאחר שנים רבות בשבת אחת בבית האבות של הייקים בכפר שמריהו, שם התיידד עם בן-דודי הסופר יצחק ראב, ואולם היה כבר קשה לנהל עימו שיחה.

* * *

אלי מייזליש

לד"ר משה גרנות

התרעמת עלי ש'ירדתי' על ליאור שליין שהוא לדעתך גאון ["לטעמי האיש הוא ממש גאון במונולג על מירי רגב" – ציטוט].

ומה לעשות ד"ר גרנות ודעתך היא דעתך ותו לא. לא ראיתי בכתב איש שכתב עליו שהוא גאון. ראיתי דברים אחרים ואיומים. ובשל אורכם איני מביא. [אם תתעקש אביא זאת בגיליונות הבאים], ואם אינך יודע הרי כל יום יושב צוות של כותבים ומכינים עבורו 'חוכמות' אותם הוא סה"כ מקריא.

'הצעקה' שלי היא שהוא מסכים עם הדברים שצוות החכמים כותב ומקריא אותם ועושה 'פרצופים' של טמבל.

לליאור שליין – שלום רב.

הנדון: תוכניתך בטלוויזיה

א. והיות ש-12 שנה לפני שנולדת, כבר הייתי באולפני NBC במנהטן, יושב עם מפיקים, עורכים ומגישי-על כמו למשל ברברה וולטרס, אני יכול להבטיח לך שהיו זורקים אותך מקומה 60 מהבניין לרחבת הריקודים למטה.

ב. ולו אפילו היית מדגדג אותי רבע שעה בעת שידור תוכניתך – לא היה בא לי לחייך.

ג. אחת כמו אורנה בנאי היא אנטי סטירה והומור. מחזה עלוב. [ותגיד את האמת: במה ועם מה היא מצחיקה.]

ד. ותגיד עוד: מה מצחיק עם רותם אבוהב? מה?

היו בארץ לא מעט בדרנים, קומיקאים, יוצרי ומגישי הומור וסטירה. לך לגוגל ותראה רשימה של 100 ויותר – משייקה אופיר ועד דן בן- אמוץ.

אותי –  זה לא מצחיק.

ואם תנסה לומר לי כי לא באת להצחיק, אז לשם מה הבאת קהל באולפן שיצחק [במקום הצחוק המלאכותי]?

ולבסוף: אל תאמר לי שאתה רחוק מהתנשאות ואתה איש בשורה של תרבות. לא. שום תרבות. וחבל שגם הבוסים שלך בערוץ 10 אינם מודעים לכך או שפשוט אין להם ברירה.

מה כן? לך תלמד מקצוע.       

[אבל מה רע לו? הוא מרוויח מיליון וחצי שקל לשנה].

לכבוד הגב' איילה זמרוני,

בגיליון שעבר הגנת על שני מבוקרים שלי: ליאור שליין ואורנה בנאי. לגבי מר שליין אמרת לי : 'טול קורה מבין עיניך', קרי; האיש המבוקר טוב ממך. האמנם! השכלתו? כתיבתו? קולו? אשתו? בניו? אז גברת זמרוני , ממתי אסור לבקר אנשי טלוויזיה? אמרי לי ממתי? זה לא שאני מרדד את האיכות האישית ו/או הטלוויזיות של שליין, אלא סימנת אותי כרדוד ממנו. תודה.

בכלל: הסוגיה התלמודית כלל אינה רלוונטית. זו בורות. כמי שלמד 5 שנים תלמוד בישיבות יודע אני. וספרי לי את כמה שנים למדת תלמוד. אז תפתחי את הגמרא ותראי שחור על גבי לבן 5 שנים, ורק אז אסכים לקבל ממך הערות תלמודיות. וזה שפתגם זה הפך ברבות הימים לעממי, אין לי אחריות – זו פרפרזה רחוקה כמו איספמיה.

אגב – כל ה"חוכמות" של שליין אינן שלו כלל והוא רק מקריא אותן ממסך קטן והמימיקה שלו כלפי המסך זה הכול. אז מה את מתלהבת מאחד שלא יוצר כלום? מפאנץ'-ליין של 8 שניות?

ועכשיו בעניין אורנה בנאי: תגידי, את רצינית? האם תמצאי בכל הארץ מישהו או מישהי שתציין את בנאי כאפילו אחרונה מתוך אלף נערות שער שהודפסו בארץ ב-10 השנים האחרונות? [עבדתי 10 שנים בירחון נשים ויש לי מושג ביופי נשי]  וגם לא עשרת אלפים. האם עיני אנשים אלה תעוורי?

אגב – כתבת שאינך מכירה אותי, אז גם אני לא מכיר אותך ולא שמעתי עלייך. וזה שאת מכירה את שאול מייזליש, ביג דיל. [אני בוגר ממנו ב-20 שנה] הוא אינו ממשפחתי שהיא 10 דורות בארץ [חברון-ירושלים].  

משפחתו עלתה ארצה מסלובקיה – כנראה מעט לפני השואה או מעט אחריה. ביג דיל.

ובעניין הקללות בערבית; מה עניין שמיטה להר סיני?

לא הבנת את ההקשר? כיליד הארץ בזמן המנדט, ממש ליד כפר ערבי, גם השפה הערבית ובכללה הקללות מצויות בפי. והיות ולא כל או מרבית הקוראים יודעים ערבית או את הקללות – הבאתי אותן להראות היכן הם והיכן אנחנו.

לנו אין קללות כאלה ואולי כמעט בכלל – הבנת את זה שושנה? ואם אנו מקללים הרי זה בערבית.

[אגב – ראית פעם את החיקוי של יצפאן את עראפת ואת מובראק? תפתחי יוטיוב. 90% ממה שהנ"ל אומרים בערבית זה קללות].

וחב"ע הוא עיתון למבוגרים וכנראה לא הבנת.

אורנה בנאי פוטרה [המיואשת]

אורנה בנאי, שככיכבה בפרסומות החברה, פוטרה לאחר שבראיון שנתנה ל"ידיעות תל אביב" מתחה ביקורת על האווירה הציבורית המתלהמת ואמרה ''בושה שזה העם שלי. רוב האנשים פה מונעים משנאה צורות מוח. אני נסערת לא מהפחד אלא מהייאוש". [ציטוט מהעיתונות]

יאללה יאללה, תלכי כבר לתת אוכל לכלב שלך.

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ"א

הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, וההיסטריה – זה פשוט לא היה מגיע לו. אב לשלושה ילדים, שהוא מישהו, ששום בחור צעיר ממנו ביותר מעשר שנים לא יכול להכותו ולכנותו בשם שקרן.

על כל פנים לא מבלי לתת על כך את הדין. אך מה המחיר?

הם נחו בצל עץ החרוב, עייפים מכדי לפרוק את החגור, עייפים אף מכדי להרגיש בקוצים שכיסו בצפיפות את אדמת הטרשים, שעליה השתרעו חסרי-נשימה. פוליק הציע לו להחליפו ולשאת במקומו את הבאזוקה. ובדיחי סירב.

"ראה חביבי," אמר. "אתה עוד צעיר. שמע לי, עברתי מלחמה ואני יודע לקח אחד – לעולם אל תתחלף עם איש. לכל אחד מאיתנו הגורל שלו. אל תעזור ואל תעשה לי טובות מפני שאולי לא אוכל להחזיר לך כאשר תצטרך אותי."

בדיחי נשא את הבאזוקה על גבו במסע הלילי הראשון, ובשני. הזיעה נטפה ממצחו, תחת לקסדת-הפלדה, והוא נשם כחולה-קצרת. גוץ ושמנמן היה, עבר את גיל השלושים ובקרוב יישלח להג"א. בעל מסעדה קטנה באחד מפרבריה הדרומיים של תל-אביב, ליד שוק לוינסקי. ביום השלישי נשבר. הוא התאונן שרגלו נקועה ואינו יכול לסחוב את הבאזוקה.

המחלקה היתה תשושה מימי האימונים המפרכים בשדה. ואיש לא הסכים להחליפו. פוליק, אדיש, לא חזר על הצעתו הנדיבה. גופו הצחין. עורו בער עליו בכל המקומות הרגישים. זה כמה ימים שלא היתה אפשרות להתרחץ. רגליו כאבו. פניו היו שרופי-שמש. לעשות עוד צעד, עוד צעד, מבלי ליפול, עד כאן היה גבול יכולתו להוציא אל הפועל את מחשבותיו. הוא לא הכיר איש מן החיילים. רק ידע שרובם נשואים ומבוגרים ממנו, וכי בינם לבין עצמם היו מכנים אותו בשם "האינטליגנט" – משום שלא הסיר את משקפי-השמש האופטיים שלו, וצירף אליהם לוחית-פלסטיק לבנבנה, מסוג הללו שמשתמשים בהן על שפת-הים, כדי להגן על אפו מפני השיזוף. אצבעותיו הדיפו ריח של שמן-רובים ופיח-שלאחר-יריות ושיירי אוכל שנחרך בישולו. שלוש פעמים ביום שטף במעט המים ושיפשף בעלים ובחול את שיירי הארוחות התפלות, שטעם נפט עמד בהן, אך צמד כלי האוכל הצבאיים מפח נשאר מזוהם בשכבת-שומן, אשר מחזורי המתאמנים הקודמים הוסיפו עליה כל אחד בתורו.

קסדת-הפלדה השתקשקה ופגעה מדי פעם בקנה-הרובה שעל כתפו, כל נגיעה – חריקה. מתכת במתכת. ועם כל חריקה רצה לבעוט בהולך לפניו בטור. הוא השתדל להתחמק ממבטו של בדיחי. ונשם לרווחה כאשר המ"כ החליט, שבדיחי הוא "ארטיסט" וכי תלונותיו אינן אלא העמדת-פנים כדי להתחמק, ועל כן הכריח אותו להמשיך בנשיאת הבאזוקה. בדיחי צלע כל היום ופיגר אחרי המחלקה ובשעת ארוחת-הערב ביקש שיחרור מאימוני-הלילה.

"תלך לקופת-חולים." אמר המ"כ.

"איפה זה?"

כולם צחקו. אלה שלא יכלו להניע רגל, צחקו. אלה שראשם חישב להתפוצץ אחר יום בשמש, צחקו. המנוחה איבנה את רגליהם שנעו כמו מעצמן במשך היום, והעייפות נמסכה עתה באבריהם כאילו היו יצוקים עופרת. אבל בדיחי שובב את נפשם והשכיח מהם את המסע המפרך, המחכה להם בלילה. הם ישבו במעגל על אדמת הטרשים, אדמת בור חומה שאבק לבן רבץ עליה כקמח טחון דק – ואכלו מתוך כלי-הפח המונחים על ברכיהם המשוכלות או על הקרקע לצידם.

המ"כ הסביר לבדיחי, כי אוהל המרפאה ובו הרופא הגדודי, נמצאים בעבר השני של הגבעה, מקום הריכוז של הגדוד. בדיחי אכל בניחותא ולא נראה כממהר לגשת לשם. העגבניות היו רקובות. הלחם יבש. בדיחי פיצח את הביצה הקשה על דופן המתכת של הבאזוקה. הדופן צמודה לקנה הארוך באמצעיתו ומשמשת מסתור לבאזוקאי בשעת הירייה, אך כל יתר הזמן היא מקשה על נשיאת הכלי באשר מהיותה גם נקודת שיווי-המשקל היא ננעצת תמיד אל כתפיו.

בדיחי פיטפט עם הבאזוקה אודות הביצה שנשברה, ואנשי המחלקה החליפו ביניהם חיוכים עייפים. הוא המשיך וזרק שברי-משפטים, כמדבר אל עצמו, אך במתכוון בקול-רם למען ישמעוהו היטב. – וככל השיחות והרמזים, אשר משעה שהתקבצו ובאו לאימון השנתי, הובילו לבסוף לאותו נושא – מנה בדיחי אחר לאחד את התרגילים, שעתיד הוא לעשות עם אשתו כאשר יחזור הביתה מן השירות בצבא. ראשית כל ישקה את הילדים, ביום השישי בערב, הרבה יין בשעת הארוחה, כדי שיילכו מוקדם לישון, יימח-שמם, הסקרנים. אחר כך... ירשה לאישה להחזיק את הבאזוקה שלו. כך, הוא ילמד אותה, להסתער – פנים ואחור, רכסים וגבעות, מעלה ומטה... הרים את הבאזוקה והחל מרקיד אותה הנה והנה בין ידיו המשמשניות, שר, בקריצת-עין –

"יא באזוקה, אל מתוּקה – – – "

וסיים בשלחו לאוויר נשיקה קולנית במציצת-שפתיים, שהשמיעה צליל יניקה מתועב.

הצגתו הקטנה סחטה קריאות עידוד ופרצי צחוק מקרב אנשי המחלקה. אפילו המ"כ זעוף-הפנים חייך. השמש החלה שוקעת. נעשה קר, למרות העור הלוהט עדיין מצריבת השמש ביום. ובחלל האוויר ניסרו צריחות עורבים שעברו בין עצי החרוב, משקשקים בכנפיהם. ­–

"קרע... קרע..."

פוליק ישב בפינה מרוחקת, פרוש מכל המחלקה, ובקנה הקש שבידו שיחק וצייר אותיות בחול, "עפרה", ומחק, "עפרה" ומחק. אישה אינה מחכה לי גם לא בית. היא מסתובבת עכשיו בפאריס או הגיעה כבר לניו-יורק.

"הי! אינטליגנט!" צעק בדיחי שמצב-רוחו השתפר והוא הרגיש עתה כמנהיגה של המחלקה וזכאי לעידודה בכל מעשיו. "מה אתה עושה שם? תוריד את המשקפיים שלך! כבר חושך. כאן לא בית-הבראה! אַפּ!" חיקה את קול פקודתו של המ"כ וקרץ לו בידידות.

פוליק שתק.

"היי אתה! אינטליגנט! אין לך חשק לזיין?" זרק לעומתו בדיחי רגב עפר קטנטן שפגע בעורפו.

ובכן, גם בדיחי שונא אותי, הרהר, מבלי להגיב, ואחר הוריד את משקפיו והביט כלפי מערב. הוא ניסה לצייר לעצמו בשמיים את פניה של עפרה, את חיוכה הרחוק, התמה-קמעה, את מבטיה השואלים תמיד, ומצפים לדבר-מה אשר לא יבוא לעולם. את דרך-הילוכה המדלג-מעט, כחפצה להתרומם, הילוך שיכול היה להכירו מרחוק, בקרב קהל רב, אפילו ברחוב חשוך. עפרל'ה המתוקה... אלא שמיד הפסיק משום שהחל רואה אותה, ומין מחשבה טיפשית חלפה ועברה בו, שלמרות געגועיו אליה אינו מוכן, בכל מחיר אינו מוכן, להיראות בפניה בצורה כה מרושלת כפי שהוא עתה. מזוהם. במדי-חאקי הגדולים מכפי מידתו, המשומשים, מלאי חורים וטלאים פנים ואחור, חסרי כפתורים, תלויים על גופו כשק, ספוגי ריח זיעתו, ופיח ושיירי-אוכל וכתמי עפר. אני איסטניס, אמר לעצמו. מסרק לא הצליח להעביר בשערותיו שהתקשו זה כמה ימים. היא לא היתה אוהבת אותי כך. הוא ידע שכאן, בשדה, נשארה למענו סמל לכל הנקי והטהור שניתן להתגעגע אליו, כל מה שהוא אחר וחופשי – אך ידע גם כי לא ישוב עוד לראותה לעולם. והצטער. משום שאינה חושבת עליו. אולי מצאה גם מישהו אחר לשכב עימו.

מאותה שעה בה יצא בבוקר השכם מבית אימו אשר בתל-אביב ובידו תרמיל-הצד והנעליים הצבאיות – ידע שהוא חולה. שהוא נתון לשרירות-ליבם של אחרים. כאשר אכל ידע כי לקראת המזון הזה מתפתלת קיבתו ומשתנקת, והקיא. וכאשר התייצב בשמש לפני אוהל משרדו של המ"פ ידע, כי את השמש הזאת לא יוכל לשאת לאורך-ימים מבלי ליפול. כאשר ניצב בצידה השני של הגבעה, אצל הרופא הגדודי, וביקש שיחרור ממסע-ערב, התבייש במעשהו, אך חש שהוא חייב בדאגה זו לגופו, דאגה לעצמו מפני עצמו. לא את הרופא ביקש לרמות אלא את דחפיו הכמוסים.

החובש נתן לו מדחום, וכאשר ישב ציווה עליו מיד לקום, משום שאותה שעה עבר המג"ד, ולרוע-המזל היה אוהל המירפאה מלא עד אפס-מקום, והתקבל הרושם שיותר מדי אנשים מחפשים לעצמם תירוץ להיפטר ממסע-הלילה. מידת-חומו לא עלתה אלא מעלה אחת מעל לרגיל. החובש נתן לו שתי טבליות לבנבנות ושלח אותו חזרה למחלקה. הרופא הגדודי התבונן בו מן הצד בחשד. בצאתו מן האוהל שמע אותו פוליק אומר כי הפרצוף הזה, כך כינה אותו, מחפש לעצמו סיבה.

כן. אני מחפש לעצמי סיבה. והפעם – אם רק תימצא בידי סיבה טובה – אראה לכם עם מי יש לעם עסק! וברוב כעסו לא השגיח ונכשל בדרכו. רגלו ניגפה באבן, הוא מעד, נאחז בשיח סמוך, דוקרני, ידו נשרטה, וברגע האחרון מנע מעצמו נפילה לבור אשפה טרייה, שכּרו הטבחים בצידי השביל. בקושי גישש דרכו בחשיכה חזרה למקום כינוס המחלקה. מיד עם בואו שמע בהינתן הפקודה להסתדר בשורות לקראת היציאה. הוא הצטער, משום שרצה לגשת לשתות משהו בקאנטינה הניידת, ועתה לא יספיק. אפילו הבירה הפושרת, ששהתה באוהל החם משך כל שעות היום – היתה טובה בעיניו מן האוכל התפל. נזכר, שהניח בתרמילון לנשיאת התחמושת, הנירכס על החזה, שתי פרוסות לחם מרוחות בריבה, ושמח שיהיה לו במה לשבּוֹע כאשר יתקוף אותו הרעב בשעת לילה מאוחרת. הטעם הנפלא, בשעת מנוחה נדירה, במסע, של פרוסת לחם בריבה ושלוש לגימות מים צוננים מן המימייה.

אין איש דואג לי. הפחידה אותו המחשבה, שאף הוא עצמו מאבד בהדרגה את היכולת לדאוג לצרכיו, וכי במקום להגן על גופו היה חפץ להענישו או להימלט ממנו. כיצד? כך קרה כאשר מעד בדרכו מן המירפאה, וחש שמחה פראית. מקווה לשבור רגל, לנוח. בדיחי יחזור ביום שישי הקרוב לביתו ויעשה מה שהתפאר כי יעשה. זה גמולו על הסבל וההשפלות שהוא סופג פה. ופתע עלתה בו תאווה סתומה לשכב עם אשתו של בדיחי, לעשות איתה, כאן, ברגע זה, בבגדיו המלוכלכים, מבלי שים לב מה גילה, מראיה וצורתה. הרגש המטורף שבליבו הבטיח לו שגם לה לא היה איכפת דבר מפני שזה יקרה עכשיו בשדה תחת אחד השיחים, בחשיכה, ואיש לא יראה אותם.

ונזכר כיצד המ"מ, הצועק למטה לזרז את היציאה, אותו מושבניק צעיר וגבוה, בגילו של פוליק, ג'ינג'י משופם ומלא בהרות-קיץ, שריסיו מאובקים תמיד כמו בקמח וידיו מגויידות ומיובלות בפטריות-עור לבנבנות – הפטיר בקול צרוד, ביום הראשון לבואם, כחום הצהריים, שעה שהכול ישבו עדיין בלבושם האזרחי ליד אוהל-האפסנאות, תוך שיחה על רפתות ומחירי תוצרת חקלאית – כי קמח-העצמות הטחון, ששמים בתערובת-לעופות, מדיף ריח כמבושיה של אישה.

ואותן תמונות מטושטשות המצולמות במצלמת-בית רגילה, שהעביר מישהו מיד ליד באחת מהפסקות הצהריים, ובהן מתפתלים פנים וגוף וזוגות ידיים ורגליים כתולעים לבנות אלו באלו. מבקש היה לרוץ להיפנות לצרכיו ובינתיים לעשות את הדבר בכריעה, על הארץ, לתוך האדמה הקוצית והמסולעת, בין השיחים שנרמסו בצעד גס ומדיפים ריח חריף של זעתר. וטעם ירוק-חמצמץ, ועוקצי-גבעולים. וניירות לבנים המתפזרים ברוח. להחזיק עצמו בבשרו, למרות הרגליים המאובנות שנשרטו ואשר שריריהן הכואבים קשים כשרפרף – לזכות ברגע קט של שיכחה, כמו קולנוע שאדם עושה לעצמו, כשינה במיטה רכה או כשהות ארוכה באמבטיה חמה, לנמנם בה, עטוף אדים מהבילים. מדוע האושר מלווה תמיד בניבזויות קטנות? הפורקן. רגע אחד של אהבה. הדבר האחרון שנותר ושאין עימו צער. חופש של אסירים.

הצעקות ליציאה התגברו והוא ידע שעליו לגשת מיד לעבר המחלקה, אחרת לא יספיק לארוז את חפציו בתרמיל ולחגור אותם לקראת המסע. גם דבר כה פעוט אין הצבא מניח לעשות, הצטער. אין הוא אלא עבד. כמה קל להפוך אדם לחיה, בזמן קצר, צריך רק לאלפו... והוא ידע כי כל חייו האחרים אינם אלא מקרה מוצלח של חופש יחסי. ואין פלא שהופרע. פלא הוא שבכלל התקיים בידו החופש עד כה.

הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת-אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין-סוף...

בהסתדר המחלקה כולה בשלוש שורות לקראת היציאה חזר ונשמע בחשיכה קולו המוכר של בדיחי המתאונן שאינו יכול לצעוד אפילו פסיעה אחת. הוא הודיע שמצידו יכולים לקחת ממנו את הבאזוקה לכל-הרוחות. ההתלוצצות הזו לא הביאה עימה קולות צחוק אלא כמה ריטונים שאי-אפשר היה לעמוד על פשרם. זכות השעשוע לא עמדה לו הפעם, וייתכן שאף לא התכוון לה משום שמלכתחילה התעקש על תביעתו באנוכיות ילדותית ולא שם ליבו ליתר. הוא דרש שיניחו את הבאזוקה על מכונית-האספקה. מכונית המובילה את כלי-המטבח ואת הטבחים אל היעד החדש בו הם עתידים להימצא למחרת בבוקר, לאחר שיכבשוהו בתרגיל הלילי. תרגיל שכלל התקפה עם שחר, בתום המסע.

המ"כ שאל את בדיחי מדוע לא הלך לרופא בהפסקת הערב. בדיחי אמר שהלך לקנות ואפלות. הפעם צחקו. אך בדיחי עמד על שלו בעקשנות והתעלם מן הצחוק, דומה אף שנפגע.

המ"מ, אותו פלח צהבהב וצעיר, שאל אותו כיצד זה אב לשלושה ילדים אינו מתבייש לדבר שטויות. הוא הוסיף והעיר, בקול דידאקטי של מושבניק מן העמק, כי ילדיו של בדיחי ודאי שהיו מתביישים בו לו ידעו שאביהם מחפש תירוץ להשתמט. כלום היה נעים לך לוּ בניך ידעו שאתה "ארטיסט", מנסה לעשות "ג'וקר" מעצמך?

הפנייה עשתה את שלה. בדיחי השתתק והעמיס את הבאזוקה על גבו. לפתע צעק עליו המ"כ שיכבה את הסיגריה שלו, ומה הוא חושב לו כאן, איפה הוא נמצא? בקאבארט? בדיחי כיבה בצייתנות את הסיגריה ומילמל שהוא מסיר מעל עצמו כל אחריות למה שיקרה בדרך.

בשני טורים ארוכים, לצדדיה של דרך העפר, צעדו הפלוגות אחת אחרי השנייה. בתווך נסעו באורות מעומעמים הטאנקים, הזחל"מים, ואחרונים הקומאנדקארים שנשאו חלק מן הציוד הכבד, האספקה, ואת המטבחים-הניידים שמארובותיהם היתמר עשן כחלחל דק.

 בדיחי פיגר. מדי פעם נפלה מידו הבאזוקה ונקישתה המתכתית נשמעה בפוגעה באבני-הדרך. הטאנקים והזחל"מים טחנו את הדרך, והאבק היכה בפני הצועדים. זיעת לילה ואבק. בדיחי היה מוצא עצמו מדי פעם בפלוגה הבאה אחריהם, בין פרצופים זרים, ובזו שאחר-כך, ורק בהפסקות, שעה שהכול היו שרועים על הארץ ומתנשמים בכבדות, שירך דרכו והשלים את המרחק בצעד איטי.

פוליק נזכר במסע של הלילה הקודם. הם טעו בדרך ומישהו לחש כי סופם שיעברו בטעות את הגבול. בדיחי צעק והתלונן, כמנהגו, והמ"כ השתיק אותו מפני הסכנה שישמעו את קולם. היתה הרגשה שהם איבדו את הכיוון הנכון וסובבים במעגל. דומה היה לפוליק, שהם חוזרים ופוגשים באותו העץ שעזבו לפני שעה במנוחתם האחרונה, עוברים ערוץ שכבר חצוהו כמה וכמה פעמים. וזאת לאחר קילומטרים רבים של הליכה בערוצים עמוקים, טיפוס על גבעות תלולות והחלקה מסוכנת מטה במידרונות סלעיים. הידיים תופסות בשיח כלשהו, כדי להיאחז בו. הנידנוד המשגע של מימייה המכה על המותן וחריקתו הנמשכת של קנה-הרובה בשולי קסדת הפלדה.

אחד קילל בשקט ושני אמר כי המ"מ התפאר בראשית הערב שיוכל להוביל את המחלקה בלי עזרת הסיירים. פוליק היה עייף מכדי להאשים מישהו ורצה רק לישון. שעה לפני הזריחה חזרו סוף-סוף למאהל ופוליק קיווה, שעכשיו יאפשרו להם לנוח במשך היום מאחר שהפסידו את שנתם. אך על המחלקה היה להשתתף בתרגיל הפלוגתי, וטעותו של המ"מ לא היה בה כדי לשחררם, למרות שניסה לפעול בכיוון זה, מבלי ידיעתם, ואף טרח והביא להם כד לימונדה קרה בשעת הצהריים, מבלי לגלות אף ברמז את הקשר בינה לבין מאורעות הלילה.

בשמש, בריצות, באבק ובהסתערויות שאין להן סוף על גבעות חשופות – קינא פוליק במקלען השמן, נהג-מונית, אשר התעלף אותו לילה עוד בראשית הדרך. כבן שלושים-וחמש היה, אך נראה קשיש מכפי גילו. ובשעת העלייה המפרכת בצלע ההר החל נחנק מחוסר-נשימה כאדם הסובל מקצרת או ממחלת-לב. הם התירו את שרוכי נעליו ואת רצועות החגור. וכך שכב בפה-פעור על מדרגת הסלע וניסה לגדף בלשון-נהגים אלא שלא הצליח להוציא הגה, לבד מכה השתנקויות וחירחורים.

"אני נשבע לך כי בשנה הבאה לא תראו אותי כאן." פלט לבסוף נהג-המונית בהתאוששו, "אין לי כוח לטפס על הרים. אני לא ילד. לא צעיר כמו שהייתי. אני אסע כל קיץ לחוץ-לארץ, כמה שזה לא יעלה, אז לא יוכלו לקרוא לי. כּוּס-אֶמוֹ של הג'ינג'י המטומטם עם הרגליים הארוכות. מה הוא משוויץ כאן על חשבוני? על מי הוא מנסה לעשות רושם?"

הנהג היה טיפוס עקשן ורציני. למרות הצעקות, האיומים והשידולים סירב להמשיך לטפס בהר. התירו לו לרדת חזרה לצד הכביש. מאז לא ראו אותו. החובש, שליווה אותו, סיפר כי הסיעו אותו למפקדת הגדוד ומשם לבית-החולים. חבילת-הציוד שלו נשארה ללא-בעלים והתפזרה. הפתק עם שמו נשמט. פוליק הרהר בצער כמה קנסות על אובדן-ציוד יהא על הלה לשלם ביום שיחרורו. למרות הכול קינא בו על שנפטר מעונשם של אימונים, ושאל עצמו אם כמה עשרות הלירות הללו אינן שוות את המחיר?

אין לכם זכות להפוך אותי לבהמה. למשול בי. לתת לי פקודות. אני אדם מבוגר. חדלתי מהיות לוח-חלק. אין בי מקום לעוד... כולי צלקות, סימנים. אינני גמיש כמו נער. השנים הותירו בי עקבות והקשיחו אותי. אינני יכול להשתנות, לעצב את עצמי כל פעם מחדש על פי מתכונתכם, המכות שאתם מכים בי. לא אוכל להתכופף ולקום אחר כל סערה כקנה-רך, להבליג ולשכוח. אני עלול להישבר. אסור לכם לרמוס אותי, את כבודי, את שארית אשליית החופש שנותרה לי והנותנת טעם לחיי. בגללכם אני שונא את הארץ הזאת, את נופה, את גבעותיה הירוקות, הריה הצחיחים, ואת מרחבי המדבר – משום שהמראה שלהם מזכיר לי תמיד רק את ההסתערויות על גבעות בשאגות-חיה ("לצעוק! לצעוק!") – ובחגור-קרב ואת הפקודה להרוג – אוייבים אמיתיים ומדומים – ביריות סרק וביריות של ממש. להיות נתון לשרירות-ליבם של עריצים קטנים, סהרוריים, אולי בעלי כוונות טובות, השוקדים מתוך בהלה למלא את הפקודות שניתנו להם, למלא על הצד הטוב ביותר כדי לחפות על מבוכתם בעשייה בלתי-פוסקת, עצבנית, נרגשת, כמעט נוירוטית. לעולם לא אוכל להתבגר ולהפוך חופשי כל זמן שאהיה נתון לשליטתם.

אני מכיר את ארצי ככובש וכזר. הלילות הללו, בהם אני חש כי כל אבן רוחשת לי שנאה ובכל ערוץ מחכה האוייב כדי להרגני. איך אוכל לאהוב את הנוף שטעמו זיעה, צעקות ועבדות? אלוהים, מה אנו עושים פה אם כה רבה השנאה? והיכן נעוץ הצדק שלנו? באכזריות? בכוח? באיבוד קנה-המידה? הן באכזריות ובכוח לא נוכל להתחרות בצ'ינגיס-חאנים – ובפחות מזה כיצד נחזיק מעמד? מדוע בראת לנו גטו חדש, לחיות על חרב בתוככי המזרח – אלוהים – מדוע מארבע כנפות העולם קיבצת אותנו שנואים יחד במקום אחד?

איפה כאן החיוב? אמרתם – אמת חדשה, אבל רימו אותנו, ונהפכנו עבדים לחרב, לא אדונים לה. וכדי להתגונן מפני האכזריות אשר בחוץ, נעשינו לצרי-אופק ולאכזריים בתוך ביתנו. ומה ההבדל בינינו לבינם? חוסר-הברירה, שגרם לנו להשתמש בפחד מפניהם כמכשיר של כוח ושהרעיל את האמון שאנו רוחשים כלפי צדקת עצמנו – הפך גם אותנו למושחתים, והיא נקמתם האיומה ביותר. על פני כל רחובותינו צריך לתלות סיסמה חדשה: "האכזריות מתחילה בבית!" – לשם מה אנו נלחמים, אם כדי להגן על החופש אנחנו הולכים ומאבדים אותו בידיים – את הדגל אשר בשמו יצאנו למאבק?

לא הדיפיטיזם מתחיל בבית, אלא האכזריות. אינני נותן נשק בידיהם. אינני הורס את המוראל. אל תאיימו עליי בשחיטה. אל תאמרו לי שהחופש שלי הוא מדומה. אל תנפנפו מולי בימים האחרונים של מוסה-דאג. אינכם יכולים לשעבד אותנו במחיר החיים ובמחיר אימת המוות. אינני פוחד. אך מי שבוחר להשלים עם הגרוע ביותר, סופו שימצא עצמו במצב גרוע פי כמה  וכמה. אין גבול לגלישה. ומי שמעריך עצמו בפחות ממה שהוא שווה – שווה עוד פחות. יצטמק ויצטמק עד היותו לאבק. אלא שאני חייב להיות ממושמע. חייל שאחד-עשר חודש חופשה לו בשנה. כלב שרצועתו ארוכה. קצת חופשי וקצת כבול. כולי צבא. גם אם אמות בן-שמונים אזכור, כי מרבית ימיי עברו עליי בפחד פן המלחמה תפרוץ בעוד חודש, בסתיו הקרוב, או בקיץ הבא. פן האימונים של הקיץ מבשרים מלחמה בסתיו.

על מי אני מגן? מה הם העניקו לי בתמורה? מאום, מלבד חיי. והחיים הם רכוש. אוכל לעשות בו כרצוני. לבזבז. האין לכם תשובה אחרת לבד מזו שאני חייב להישמע לכם משום שאתם מגינים על חיי? אתם? זה אני ההולך למות! שמעו, אני מסרב להפקיד את חיי בידכם מכיוון שאתם מנהלים בנק גרוע, ואתם מפסידים גם כאשר אתם מנצחים משום שאינכם מסוגלים לגבות את הריבית על ההשקעה שאתם עושים בי. בדמי. מה מגוחך הוא לסכן את החיים רק למען הזכות להמשיך לחיות מתוך פחד! רימיתם אותי! התקבצתם לכאן כיהודים שנשנאו, ונשארתם ישראלים שנואים. מדוע? לא אחת היא לי אם שרפו את גופי בתאי-הגאזים, שחטו אותי בחברון או נפלתי בסיבוב הבא? מה ההבדל איך הורגים אותך, בהסכמתך או בהתנגדותך – כל זמן שאתה שנוא? כל זמן שאין מקבלים אותך, ותהא חלש או חזק ככל שתהא. במה אנחנו צודקים מאלה שנשרפו? במיליטאריזם שלנו? בכך שנשארנו בחיים? מיתוס של קן-נמלים שהסערה חלפה עליו.

לולא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין היה סופנו כסופם. ובכן כיצד צדקנו? אימרו! בשם איזו יוהרה העזנו לבוז לששת המיליונים הפחדנים, – בלשון בתי-הספר שלנו, –  שהלכו כצאן לטבח? בשם איזו חוצפה היללנו את גבורתנו הננסית על חשבון אסונם? נטלנו זכות להאשים את הללו, שסביבם התחוללה הסערה אשר עדינו לא הגיעה. וזו כל הציונות שלנו כיום – שהם מתים ואנחנו, הגיבורים, חיים. וכלום אנחנו, ברוב כוחנו – חדלנו להיות שנואים? חדלנו להיות נתונים בסכנה? כלום איננו משלמים את המס על הדם שנה שנה? ואיפה השינוי? איפה החיוב? והשקט? איפה האמת – בכך שהתופעות היחידות אשר מאחדות אותנו לכל שכבותינו הן הללו השנואות עלינו אצל אחרים: סתגרנות, קדושת המולדת, צרות-אופק, צבא, ריגול, מלחמה? – איפה הרינסאנס היהודי? ואיפה, איפה האור בשביל האנושות?

המ"כ ההולך במאסף צעק על בדיחי המפגר והחל לדחוף אותו, גם הזעיק לעזרה את חברו, המ"כ של הכיתה השנייה. שניהם בחורים גברתניים, שהיו צעירים מיתר החיילים במחלקה, ולפיכך אימונם וכושרם הגופני טובים משל הללו. רק לפני שנתיים השתחררו משירותם בצבא, ואילו מבין פיקודיהם היו אחדים שמעודם לא עברו שירות סדיר. השניים היו מתלוצצים ביניהם, ומתלוננים, בהרגשת גאווה שלא טרחו כלל להסתירה, כי "החיילים האלה" (דוגמת בדיחי) אינם שווים דבר, וכי האימונים הם כה קלים, ממש משחק-ילדים, בהשוואה למסעותיהם המפרכים ועלילותיהם בהיותם בקורס המ"כים הקרביים.

ההשוואות, ההשוואות הללו, ככל שאתה צעיר יותר כן קל לך לשאת את העול. כן קל לך יותר להפוך את ההשפלות לספורט-חביב, ואת העינוי – להישג המעיד על גבריות.

"החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. / העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. / האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. / לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. / צריך בכל זאת, לעבוד. / כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים / ויש רגעים מרוממים. / תחי העבודה העברית האנושית!"

נזכר בברנר, אשר הערבים רצחו אותו.

משהו יסודי מאוד התקלקל אם במשך כל השנים הארוכות הללו טרם הצלחנו לשכנע אותם להשלים עימנו, ולנסות לאהוב, כדי שיתרכך ליבנו.

לוּ לפחות היה עושה מעשה גבורה אחד בחייו אשר יוכיח לכול את הצדק שבדבריו. לוּ היו נתקלים כאן במפתיע בערבים והוא היה רץ ועולה עליהם ופותח באש ומחפה על כולם ומציל... לוּ היה קורה כאן משהו נאה ומרומם יותר מן ההתעללות בבדיחי. בכיותיו וצריחותיו. לוּ נשאר עם שלושה אנשים אחרונים בעמדה, פצועים, והיה חובש אותם, ממשיך לירות, ועוצר את ההסתערות, משנה את תוצאות הקרב כולו, ונושא אותם אחד אחד על גבו בזחילה לעבר מחסה בטוח, בעורף. בכוח על-אנושי. להתפרסם כגיבור. ואחר-כך, באוזני העיתונות והרדיו, בכתבות של השבועון הצבאי, בלוויית תמונות, לומר בגלוי את אשר בדעתו: "פוליק שומרון מספר..." –  אולי יאמינו. שגם לאוייב יריתי רק ברגליו. שהשתדלתי לפצוע ולא להרוג. להוכיח משהו. ובגמר ההסתערות רציתי לצאת ולחבוש גם את פצועי האוייב. לרוץ על הגבעות עם דגל לבן ולצעוק: "רק טעות נפלה כאן, אי-הבנה. אתם הורגים אותי כאשר אתם מניחים לי להרוג אתכם."

אולי כך יאמינו. והכלימה והרוק לא יכסו עוד על קברך אשר בפינת הגדר. גם אני לא בגדתי. הִטעו אותנו. נפלנו קורבן למבוכתם ולשגיאותיהם של אחרים. אלה המשתמשים בחיינו וישתמשו גם במותנו מבלי להרוויח דבר. הם אינם מסוגלים לזכוֹת. הם עיוורים. ואתה, היה שקט, אבא, למרות שמותך היה חסר-טעם. למרות שאיש לא קצר את פירותיו ואיש לא חיפש דרכים חדשות למען הבטח אותי מפני גורל דומה לשלך. הוא הירושה שהותרת לי. הרעל. כצוואה. שבי לא יבעטו עוד פעם בחזה. שלא אניח כי יכו אותי כפי שמכים עכשיו את הבהמה המסכנה הזאת, בדיחי. ואפילו הוא, לא מגיע לו שיביאוהו לידי כך. אלא שאינני יכול לעזור לו. דרך ארוכה היה עליי לעשות כדי לחוש שעכשיו, אפילו מגע אנושי פשוט של רחמים אינו עשוי לעוור את עיניי מראות מי אני. כדי להילחם בשנאה – חינכו אותי לשנוא. איך אוכל להתרכך עתה ולעזור? את מי אוכל לאהוב? אף לא אחד.

בדיחי נאנח. הוא ביקש שיעזבו אותו לנפשו משום שאיננו יכול ללכת יותר. או לפחות שיקחו ממנו את הבאזוקה ויניחו אותה על קומאנקאר-הציוד המקדימם בכמה עשרות צעדים בנסיעתו האיטית, ועוקב אחר טור הזחל"מים והטאנקים מבלי לקרב אליהם מחמת תימרות האבק שהעיפו בסילונות קמחיים לאחור.

פני החיילים, מדיהם הכהים, הלבינו באבק, מעטה סיד אפור-בהיר. לאורך יותר מקילומטר התפרש הגדוד משני צדדיו של הטור הממונע. זיעה התערבבה באבק. בשעת הלילה לא היה הדבר כה קשה לשאת. רוח קרירה, נעימה, ציננה את פניהם בהפסקות הקצרות, או בעצור הטור מפני עיכוב-מה.

פוליק חשש מתחושת הזוהמה של השעות אשר לפנות-בוקר. עת יגיעו ליעד, יתפרסו ויעלו עליו לכבשו. שם יהא עליהם להתחפר, ולרבוץ על מקום אחד בלא מים. והזיעה, אשר בשעת ההליכה הביאה הקלה לגוף – תהא ספוגה בבגדים הרטובים שניתן ממש לסחטם, מצננת את האברים ודוקרת בהם באכזריות. ומקום להגן על הגוף המתלהט היא ממעיטה את חומו ומקפיאה אותו. השיניים נוקשות. הגפיים רועדות. ובכל זאת אתה מבקש להתפשט עירום ולהיפטר באחת מבגדיך הלחים אשר ברטיבותם המתאיידת הם עוטפים את בשרך בחיצי-קור וחודרים לתוכו. ואותה מסיכה שברירית של אבק, המתקרש לאט-לאט בזוויות העיניים, בצוואר, ובאוזניים. פנים, שקשקשי בוץ פריך ויבש מכסים עליהן. השמיכות והציוד האחר מצויים למטה, ארוזים במכוניות, לרגלי הגבעות. ואין אתה יודע במה להתכסות ולאן לברוח מפני השמיים האפורים האלה וצינת השחר העולה. ואתה שונא את האדמה, את האבק, את החול, את הסלעים והריחות החמצמצים של השיחים. כולם נגדך, חלק מן האוייב.

בראשית השבוע כבשו מוצב, בתרגיל, והתחפרו בו לפנות-בוקר, והדליקו מדורות לחמם עצמותיהם. קרוב לאש נשרפו הפנים, ובתרחקך – קפאת בקור החודר לריאותיך. כמה מן הגברתנים פשטו את חולצותיהם ספוגות-הזיעה ויבשו אותן בניפנוף מול האש. פוליק נשאר בחולצתו הרטובה, עייף, אדיש, מעדיף את הסבל שבבגדים לחים על פני אי-הנעימות הכרוכה בהליכה בגופייה בלבד, רטובה אף היא, לפנות-בוקר.

המדורות לא היו אלא שיחי סירה-קוצנית הנדלקת בבת-אחת בלהבה גדולה וענן הרמץ מתנשא אל-על – אך תוך דקות מעטות נהפכת לאפר ויש צורך להעביר את האש משיח לשיח ולנדוד אחריה, קופא ולוהט חליפות, כדי להתחמם, תמיד רק בצידו האחד של הגוף, המופנה כלפיה.

המ"מ הג'ינג'י סחב עימו כל הדרך חבילה של מציות המשמשות תחליף-לחם במנות-השדה, וחילקן בין אנשי המחלקה. הם עמדו וצלו את המציות הקשות, היבשות להכאיב, ברמצי המדורות –  עד שנעשו פריכות ונעשו טעימות למאכל. ריח של לחם טרי, אפוי וחרוך-קימעה, עמד אותה שעה בגבעה הדולקת אבוקות-אבוקות של שיחים לאורו החיוור של השחר, ופוליק חש שעיניו דומעות עת עולה בפיו זכר טעמו הפריך והטרי של אותו בוקר – כאילו היה אחד הדברים הטובים היחידים שהוא זוכר מעודו.

בדיחי חלף על פניו במרוצה כבדה, מתנשם, וכל כבודת הציוד שעל גופו משקשקת ברעש, אבזמי-חגורו אינם הדוקים לגוף, חולצתו רחבה עליו בכמה מיספרים והיא מתנפנפת מחוץ למכנסיו, הקשורים בחבל. ובעוד רגע הצליח להתקרב אל הקומאנדקאר, הנוסע לפניהם בהילוך-נמוך, וזרק אל תוכו, מאחור, את הבאזוקה.

המ"כים השיגו אותו מיד הרימו קול-צעקה. הג'ינג'י הופיע גם הוא ושאל את בדיחי מי נתן לו רשות להניח את הנשק על המכונית.

בדיחי ענה שאף-אחד.

הג'ינג'י פקד עליו לחזןר מיד ולקחת את הבאזוקה אחרת ייחשב לו הדבר כסירוב למלא פקודה.

בדיחי חזר והתלונן על רגלו הכואבת, מבקש לעורר רחמים. האנשים היו עייפים ומרוטי-עצבים. ברצוןהיו מתפרקים כולם מן הנשק והחגור, משליכים אותם על הקומאנדקאר, ושוכבים בצד הדרך כדי להירדם בין-רגע. לא פעם, אחר מנוחה קצרה בת עשר דקות בין שעת הליכה אחת לשנייה, היו מתחילות להישמע נחירות. ובתום מעוד ההפסקה היו גושי-אדם כהים מתעוררים בבהלה, בלתי-מאמינים כי שנתם הכבדה, טרופת החלומות על בית, קלסתר-פנים אהוב, נסיעה באוטובוס – ארה רק כחמש-שש דקות, – קמים בכבדות וממשיכים בהליכה מונטונית כשראשם נופל מדי פעם קדימה. מתפללים בליבם שהגזע האנושי יסגל לעצמו, ולו רק ללילה אחד, תכונה נוספת – היכולת לישון בשעת ההליכה.

לא פעם אבדו חלקי-ציוד, כובעים, קסדות, מימיות ואפילו כלי-נשק, וביחוד מחסניות, שלא השגיחו בהם בשעת הקימה החפוזה בחשיכה. אולרים וארנקים נשרו מן הכיסים, וקשה היה לבדוק אחריהם באותן שניות מעטות שבהן אדם מתעורר בבהלה משנתו הקצרה ועליו להשיג מיד את חבריו ולחזור למקומו בטור המתחיל להתקדם. ופעם העורר מישהו משנגעו הו וקראה "זהבה!" ומאז קראו לו כולם זהבה ושמו האמיתי נשכח.

 לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל... חזרה המילה ונשנתה בחשבתו כטירטורו של מקלע. קילל בשקט. קילל במקום לחיות, במקום לפעול, במקום לתת פקודות לאחרים. ידע כי מתן הפקודות מרגיע. וכי לולא היה טוראי בלבד יכול היה לעבור ביתר קלות את הגיהינום הלילי. לשפוך את חמתו על אחרים במקום לכלוא אותה בקירבו. אבל אני לא איש בשביל לתת פקודות, התנצל לפני עצמו. אותי זה לא מרגיע. חכם אני מכדי לקנות לעצמי ערך על ידי הדרגה, האחריות להנהגתם של הכפופים לי.

בדיחי איבד את עשתונותיו והחל מקלל בקול-רם. לרוע-מזלו לא היה יכול עתה הג'ינג'י להיסוג ולווותר לו, או לקרוא למישהו אחר כדי לשאת את הבאזוקה. כניעה לבדיחי הפורק-עול היתה עלולה להרוס את שארית המשמעת וכוח-הרצון שנותרו במחלקה העייפה. חלק מן האנשים, שצעדו בטור הכפול, החלו סוטים כבר מדרכם וקרבים אל הקומאנדקאר, אף הם מתוך מטרה ברורה להיות הראשונים לקפוץ ולעלות עליו, לזרוק פנימה את משאם – ברגע שתותר הרצועה. ופניהם הבלתי-מגולחים שיוו להם מראה קודר ומאיים. מבט עייף ומבשר-רעות של אנשים מיואשים המסוגלים לכול. הקולות והריטונים גברו. הג'ינג'י נמצא במצוקה. לא לפי כבודו היה להזעיק את מפקד-הפלוגה, שמא יגיע העניין עד לאוזני המג"ד, ויצחקו לו. הוא החליט להתגבר על המצב בכוחות עצמו. למזלו קיבל אותו רגע הודעה מן המ"פ כי בנקודה זו פורשת הפלוגה מן הגדוד לעבר מקום הכינוס שהוקצה לה בתרגיל, מרחק של עוד כמה קילומטרים.

וכך, במהומת ההתפרשות, נרגעו האנשים, והבאזוקה היתה שוב בידיו של בדיחי. הקומאנדקאר, שהאט את מהלכו ככל האפשר עד שפרקו ממנו את המשא המיותר – שעט קדימה בענן אבק והצטרף אל הטור הממונע העוזב מאחוריו את פלוגת הרגלים.

בדיחי צעד כמה פסיעות, ועצר, בסוף המחלקה. וכשהחלו צועדים במהירות, פיגר ונשאר במרחק רב אחריהם.

שני המ"כים לא התחילו להרביץ בו לפני שעשו כל שביכולתם להזיזו ממקומו – בשידולים, בנגיעות, בצעקות, בסחיבת-ידיים, ובהדיפות-מאחור, וקשה היה לקבוע מתי היטשטש ההבדל הדק אשר חצץ בין הפצרות ודחיפות לבין המהלומות עצמן.

בדיחי חזר בעקשנות, כסהרורי, על כך שאינו יכול ללכת, ושיפסיקו לגעת בו, אין להם רשות, ושישאירו אותו על מקומו, עד הבוקר. "אל תכה אותי!" עצר וצעק על המ"כ. "אני יכול להיות אבא שלך!"

ההשוואה עוררה חיוך בקרב המחלקה העיפה.

"אל תהיה עקשן, בדיחי, אל תהיה עקשן!" המ"כ המשיך להדפו קדימה.

"אנחנו נעזור לך," – אמר השני.

"קחו את הידיים שלכם!" צווח בדיחי.

"אנחנו ניקח – " הרגיעו אותו, "רק תמשיך ללכת."

לרגע הרפו ממנו. הוא עמד. מיד המשיכו לתקוע בצלעותיו את קתות התת-מקלעים ולדחפו קדימה.

פוליק ידע, שעליו לגשת אליהם, עכשיו, ולהפסיקם, לאיים עליהם בהגשת תלונה. אסור להכות. אבל נזכר כי לשם כך יצטרכו לעכב את בדיחי ביום השישי בצהריים, לפני השיחרור הנכסף – לחקירה ולמשפט. ואם יחולו סיבוכים נוספים (מדוע לא?) עשוי העניין לעלות לו בביטול כמה ימי עבודה נוספים במסעדתו הקטנה. ואז לא את הצבא יקלל, לא את שני המ"כים הללו, אף הם אנשי-מילואים, שהיכוהו, אלא אותו, את פוליק, שהתערב בעניינו, וביקש להיחלץ לעזרתו. את הצדק, הרהר במרירות, יכול אדם לחולל רק בתוך עצמו, עם גופו שלו, ולא לאחרים. שעה שיחזיק בדיחי בידו את תעודת-השיחרור, יזדקף מאליו גבו הכואב, המוכה עתה, תישכח רגלו הצולעת, ובשמחה יסלק מזיכרונו כל אשר מעוללים לו כאן, ההשפלה, המכות, הכאב. אולי אפילו ישוב ויתלוצץ בשער המחנה עם אותו מ"כ המכה אותו, יחקה אותו בלגלוג של ידידות... "אַפּ!" – ושניהם יתפסו טרמפ, ימריאו קלי-כנפיים איש לביתו. רק אותי ישנא מפני שאזכיר לו את רגעי-השפלתו, ובשם הצדק אוציאו מן האנונימיות, מן הסתמיות הבטוחה, שמאחוריה הוא מסתתר ושמח עליה בליבו, ואביא בליבו פחד פן תתגלגל החרפה וידעוה ילדיו. לא. הצדק אסור לו להיעשות פן יראו הכול עד מה גדולה היא החרפה הנופלת בחלקם של החפים-מפשע. כבוד-האדם הוא מירמה. ומלבד זאת, רגליו כבדות כעופרת.

ומלבד זאת...

הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, זה לא הגיע לו.

פוליק שמע את הבכי. וידע שעם כל חבטה נוספת, כל מכה, כל יללה, ידע, ידע יותר מתמיד, ובבהירות אשר לעולם לא ישיגנה בשום רגע אחר של חייו – כי אליו מכוונות המכות, ובו עצמו הם חובטים, דשים את בשרו, ומתעללים בו, ב"אינטליגנט". רק לנו מותר לשנוא את עצמנו. כמו במשפחה. ואם מישהו זר יעז לעשות זאת – אהרוג אותו. אבל...

והם צחקו.

"בדיחי עשה במכנסיו... קיבל היסטריה..."

"השתין!"

"חירבן..." (התכוונו, החריא).

כך ממש, במכנסיו המוחזקים בחבל.

וצעקו: "חובש! חובש!"

פוליק דימה שהריח עולה ומגיע עד אליו. החובש הפלוגתי עבר על פניו במרוצה עם תרמילי העזרה-הראשונה המקפצים על מותניו. עמוס אלונקה מתקפלת על כתפו. בדיחי התייפח בקול-רם, באנחות קורעות-לב, כאילו מת מישהו במשפחה. שפכו על פניו מימייה מלאה מים. הרטיבו אותו. קמה המולה. הג'ינג'י עזב פעם נוספת את מקומו בראש הטור ומיהר לעברם בפסיעות גמלוניות ומכשיר הקשר מיטלטל בידו. אך מאוחר. הצעקות, לרוע-מזלם, גילו אותם.

ולפתע ניתכו עליהם צרורות אחדים של יריות ממעלה הוואדי. אחדים צעקו, "הפסיקו! זה משלנו!" אבל אחר כך נשמעה קריאה –

"מארב!"

ומישהו לחש, "טעינו."

והטור התפרס מיד לצדדים על האדמה היבשה, תפסו מחסה והשיבו אש.

החצר מלאה אבנים. רגליים ניגפות. עד למורד הוואדי. והם הלכו בדרך לא-דרך. "חבל שלא לקחתי את ה'פרגוסון'." התנצל.

"לא צריך. פוליק. גם כך יפה."

בשבת בבוקר הופיעה. אחרי-הצהריים תחזור. מכירים הביאו אותה. ועוד משהו.

כן, עוד משהו. שהרי לשם כך אנו יורדים לוואדי, באמצע היום.

"פוליק, תגן עליי," היא באה בסנדלים וכפות רגליה נשארו נקיות למרות הדרך הארוכה. "חבל שלא לקחתי את ה'פרגוסון'." – "פוליק, לקחתי כדורים. יותר מדי. ברגע האחרון באו. הרגישו. לא. לא הרגישו. הייתי עליזה מדי. ועוד איך! אחר-כך התעלפתי."

"עפרל'ה..."

"מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק?"

"אני... אני הייתי צריך לקחת את ה'פרגוסון'. כן, זהו זה."

"אני צריכה שיגנו עליי, פוליק. שידאגו לי – "

"עפרל'ה – "

"מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק – "

"אני..."

הוא שמע את קולות חבריו הצועקים וקוראים לו לחזור אליהם, אבל החליט כי הדרך הקלה ביותר להיפטר מכל מה שמעיק זה שנים רבות היא לרוץ לקראת האש. ושוב היה ילד בן-תשע הרץ ושומע את הסימפוניה מן העולם החדש וכפות רגליו מקפצות על פני רגבי-ענק בשדה החרוש. האקורדים האחרונים. אני לבד אפרוץ את ההסגר! צעק בהרהוריו. והבין כי עתה, גם אם יבקש לחזור, יהא עליו לעמוד למשפט, לאותו משפט, אשר מיום שעמד על דעתו חיכה לו, וכאשר ניצב כך, על הגבול בין שתי כיתות היורים, חלפה בו הרגשה של אושר שהנה מצא לראשונה את מקומו האמיתי אלא שהבין זאת מאוחר מדי. האומנם אני מת למועד הנכון? לרגע היה סבור שהנה הפך לבסוף לגיבור, ומיד עצרה אותו הרגשת החמימות. כאילו נפצע, ושוב לא היה בכוחו לרוץ ולהמשיך במלחמתו הפרטית, כאילו מישהו בגד בו דווקא ברגע המכריע שעה שהכול מונח על כפות-המאזניים. על כן חייך בפעם האחרונה, ומתוך עקשנות ילדותית לא קרא בשמו של איש, למרות שהיה נדמה לו כי מעולם לא פסק לאהוב.

המשך יבוא

*

כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, הסטודנט לפילוסופיה, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ראשית, אני מבקש לגבות את הפרס שהבטיח מייזליש: אותי, זה מצחיק! ["אחד ששמו ליאור שליין", "חדשות בן עזר", 1166]

שנית, יש לנו כנראה טריאומווירט חדש, שכן נראה לי שבהתבטאויותיו הגסות מייזליש מצטרף לאורן חזן ול"צל": אורנה בנאי היא לא "כוס התה שלי" בודאי שלא בדעותיה הפוליטיות אבל לקרוא לה "מכוערת" בטורו שבסימוכין, זו בושה, התנהלות בלתי הולמת ובוודאי שאיננה שייכת להדר הז'בוטינסקי. יש לי וכנראה גם לרבים אחרים מה להגיד על מראהו של מייזליש עצמו אבל בוודאי שלא ארד לרמתו בקראי לו "מכוער". זוהי איננה ביקורת לגיטימית גם אם בתור חסיד מושבע של צד פוליטי אחד הוא איננו מסכים עם התוכנית דלעיל.

ומאחר ואני מסתכן בכך שמייזליש יכנה גם אותי שמאלן מכוער (מה שלא כ"כ איכפת לי אם זה יבוא מצדו) הריני להצהיר שוב שמימיי לא הצבעתי למפלגה הנמצאת שמאלה מ"חרות" ההיסטורית אם כי בשנת 1959 הצבעתי לציונים הכללים, וגם לא איכפת לי שיחקור וימצא שמקור שם משפחתי הוא "קרצנשוויג". הבושה בכל מקרה היא עליו.

מרק הסנר  

* מתוך "אקונומיסט" ב"הארץ", 8.8 – "מדינות המפרץ קבעו מכסות תעסוקה לאזרחיהן, אבל חברות רבות מתלוננות על כך שאין לבוגרי מוסדות החינוך במדינות אלה הכישורים ומוסר העבודה הנחוצים. 'שמעתי על חברות שמשלמות לסעודים כדי לעמוד בדרישות החוק, אבל אומרות להם להישאר בבית,' מספר איש עסקים אחד. תחת הנהגתו של יורש העצר בן ה-30, מוחמד בן סלמאן, סעודיה מתכננת להנהיג שינוי שאפתני בהובלת המגזר הפרטי, שירחיב את מקורות התעסוקה לתחומים שאינם קשורים לנפט. אבל זו לא תהיה משימה פשוטה לגרום לגברים הצעירים והמפונקים של סעודיה לעבוד למחייתם."

אהוד: אז ככה, ככה אפשר להבין מדוע "בעלי-בריתנו" לעתיד, הסעודים העצלים והנצלנים, מדכאי הנשים, כורתי הראשים, בוני ערים ומגדלים וגורדי שחקים בידי זרים-שכירים – עדיין כל כך נחותים בהשוואה אלינו; וכאשר בארות הנפט שלהם תתייבשנה – הם יחזרו לרמה המנטאלית ואולי גם הציביליזציונית של רוכבי הגמלים שהיו אבותים ואבות אבותיהם.

"שכל לא קונים בשוק," היתה אימא שלנו אומרת. וכשהיתה תופרת לנו כפתור בבגד היתה אומרת לשים חוט-תפירה בפה כדי שהשכל לא יברח. אצל הסעודים אין כנראה מה שיברח כי גם שכל הם קונים מהזרים העובדים עבורם, כולל הקמת מוזיאונים יקרים לאמנות מערבית, שבהם מבקרות נשים עטופות מכף רגל ועד ראש, שאסור להן לצאת מהבית ללא ליווי גבר –

אלה הגברים העצלים שלהן, בעלי השכל הרופס, שהחברות הזרות משלמות להם משכורות ובלבד שלא יעבדו ממש, ובזמנם הפנוי הם שומרים על צניעות נשותיהם ובנותיהם ומזיינים את השפחות הזרות שלהם.

* "אין אף קבוצת תיירים המגיעה לשוויץ המוציאה מארנקה כל כך הרבה. כל תייר ערבי [מסעודיה] משאיר אחריו בממוצע ביום אחד כ-430 פרנקים (כ-1680 שקלים). זה, למשל, פי 3 ממה שמוציא בממוצע התייר הגרמני המגיע לשוויץ. התיירים הערבים, צעירים ברובם (יותר ממחציתם בגיל שבין 16 ל-35 שנה), תורמים גם ביד רחבה לרווחתם של בעלי בתי המלון היוקרתיים – כשני שליש מהם לנים אך ורק בבתי מלון של ארבעה או חמישה כוכבים. ["הארץ" באינטרנט. 9.8.16].

אהוד: עכשיו אתם מבינים מדוע מדינות אירופה המערבית נדרשות לתרום כל כך הרבה כסף לרווחתם של הפליטים המוסלמיים האומללים – שהן קולטות מהמזרח התיכון ומאפריקה. שהרי לסעודים, אחֵיהם ובני דתם של הפליטים המוסלמיים, לא נשאר די כסף אחרי הבילויים בשווייץ.

* למר אהוד בן עזר, הערכתי העמוקה לשופטי בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר וצבי זילברטל, אשר קבעו כי כל כתביו של מקס ברוד, ובהם אלה של חברו הסופר היהודי הגדול פרנץ קפקא, יועברו לארכיוני הספרייה הלאומית – לעיון הציבור. כולי תקווה שכעת הכתבים האלה  יזכו לראשונה לחשיפה בינלאומית.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אחרי שכבר פירסמנו לפני גיליונות אחדים את מכתבה של ד"ר עירית אמינוף לארז ביטון, אנחנו מבקשים מעשרות נמענינו לחדול לשלוח לנו שוב ושוב את המכתב, אלא לקרוא קודם בעיון את המכתב העיתי כדי לדעת מה התפרסם בו בטרם מציעים לנו לפרסום חומר שכבר פורסם בו. יש כנראה אנשים שלא קוראים מיילים אלא רק שולחים מיילים.

* שלום אהוד, משום מה עמוס אריכא, ברשימתו "נסיך האפל ונסיכת הבערות" – מתעלם מהעובדה שבמשך כל שנות קיום המדינה, אמצעי התקשורת ועובדיהם היו שמאלניים, בלייני הבארים הפלצניים של מדינת תל-אביב.

הרבה בריאות,

שמעון גרובר

אהוד: עד דבריך אלה לא ידעתי שהבארים הפלצניים של מדינת תל-אביב היו כל שנות קיום המדינה ממוקמים סביב בנייני קול ישראל והטלוויזיה בירושלים, וביחוד בקפה אלסקה.

* לעורך שלום, תודה על שהבאת בגיליון 1165 את מאמרה של עדינה בר-אל "אבא של ילדי סלבינו: מכתבי חייל הבריגאדה שניהל מוסד לילדים ניצולים באיטליה. את חכי לי ואחזור. מכתבי משה זעירי."

במכתב העיתי יש חומר טוב רב שעוזר לקוראים לצלוח את ימי אב אלה, אך מאמר כמו זה של עדינה בר-אל הוא תענוג נדיר. החום, האמפתיה, ההזדהות והתיאור המדוקדק של דמותו של זעירי – נציג נאמן של דור שעבד למען עם ישראל וראה בזה דבר מובן מאליו – עוררו התרגשות בי ובבני משפחתי.  היא פשוט כותבת נפלא.

עמוס גורן

אהוד: בהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על סיפוריך המרתקים שנדמה לי כי בגלל נועזותם הם לא היו מתפרסמים כיום בבמה ספרותית אחרת לבד מאשר במכתב העיתי.

* אהוד יקר, בתגובה לשירו הנפלא של יוסי גמזו – ההתנהגות על כבישי ישראל הינה סימפטומטית להתנהגות הכללית של תושבי הארץ בכל נושא ונושא. בארצות הברית תלמידי תיכון מקבלים, כחלק מתוכנית הלימודים, גם שעורי נהיגה – אולם, הנקודה העיקרית אצלנו אינה רק בכך שעל הכביש אני 'אינקוגניטו' ולכן מותר לי לעשות כל מה ש'בא לי', אלא בכך שאין תרבות כיבוד האחד את השני, שאין משמעת, אין הבנה שבאם היום אוותר לך, מחר תוותר לי. ועל כל אלה מצטרפים אותם מטורפים המזגזגים ללא הרף ואתה עלול להיות להם לטרף.

חינוך, חינוך, וחינוך זו התרופה – חינוך לערכים, להתחשבות בזולת, וכמובן גם לימוד חוקי הנהיגה האמיתיים. האם שמת לב כיצד נוהג חלק ממורי הנהיגה שעה שהם הנהגים?

ולבסוף, אני הייתי מציע שיינתן פרס בן 100,000 ש"ח למי שימצא שוטר תנועה מתנייע בכבישי ישראל, ולא מדביק 'קנס' באם חנית שלא כחוק, בזאת הם מאד חזקים.

הכבישים, על אף הרחבתם, תמיד יהיו עמוסים לעייפה, ולכן הנושא חייב לקבל עדיפות לא פחותה מהגרעין האירוני.

כל טוב

יענקלה

[יעקב ניר]

* "הסוכנות הבינלאומית לפליטים של האו"ם הזהירה היום (שני, 8.8) מפני זינוק משמעותי – של כמעט פי שניים – במיספר הנשים הניגריות השחורות שמגיעות דרך לוב לאיטליה ומשועבדות לזנות ברחבי אירופה. לדברי הסוכנות, סוחרי הנשים הפכו את מרכזי הקליטה למכלאות, אוספים מהם את הנשים ומכריחים אותן לעסוק בזנות." ["הארץ" באינטרנט, 8.8].

אהוד: מה יש להם לגברים באירופה שהם נמשכים לזונות שחורות? האם הפות שלהן מגרה יותר משל לבנות או של אסיאתיות? והאם מדובר בגברים אירופאיים לבנים הרוצים כבר עכשיו לדעת שם כיצד תיראה אחרית הגזע שלהם – או שהקליינטים של הניגריות המִסְכֵּנוֹת באים ממגזרים אחרים? גם מהגרים מוסלמיים?

מכל מקום נקל לשער שהיום ברלין, שהיתה המעוז הגזעני הארי של היטלר, מלאה בשני סוגים של פליטים מזדיינים – סמולנים יורדים ישראליים עם פיפי קטן ופה גדול וזונות ניגריות שחורות עם קוס גדול ושפתיים עבות שטובות גם למציצה תמורת תוספת תשלום.

* לאור ההחלטה להכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר בישראל את היצירות של כת הגרפומנים ה"מזרחיים" החדשים – יוצאו מהתוכנית היצירות של הסופרים ה"מזרחיים" שלא נזכרו כזקוקים להגנה בפאשקוויל של ועדת ביטון, כגון סמי מיכאל, א"ב יהושע, זכריה אוזלי, עזיז אפנדי, אלי עמיר, רוני סומק, חיימקה שפינוזה, אהרון אלמוג, יהודה בורלא, יצחק שמי, יצחק נבון, יצחק גורן גורמזאנו, ז'קלין כהנוב, נסים אלוני, מרדכי טביב, דאוד אל נטור, דאוד אבו-יוסף, שמעון בלס, אמנון שמוש, עזרא המנחם, ועוד סופרים "מזרחיים" ו"ספרדיים" רבים, טובים ומוכשרים, שלא נזכרו בפשקוויל.

* שר התרבות המרוקאי נפתלי בנט עומד לצאת בראש משלחת תלמידים גדולה לסיור עלייה לרגל לקברות הצדיקים במרוקו. כל תלמיד יביא עימו נר ופתק מישאלה מן הבית. למשל בנים: "אני ממוצא מרוקאי רוצה להתחיל לזיין חבל על הזמן מה שיותר מהר בנות אשכנזיות." בנות: "אני ממוצא מרוקאי חפצה להישאר בתולה עד שאמצא חתן אשכנזי או לקבל מבאבא הקדוש הפנייה לגיניקולוג מומלץ שיוכל חבל על הזמן לתפור לי את הקרום הבַּתוּקִי שלי לפני החתונה."

לפני הנסיעה הם יקבלו הדרכה מיוחדת במתחם הנרות הבוערים של מוסדות הבאבא סאלי בנתיבות, שם אש ההדלקה בוערת תמיד – והאינטלקטואליים של העדה זורקים נרות אל האש המפיצה ניחוח שעווה שרוף עד אופקים שדרות ובאר שבע ושמה הם משתטחים על קברו של באבא הקדוש ומבקשים ברכה ממנו בדרך לקבלת פרס נובל מטעם האפלייה המתקנת.

בגלל המוסלמים במרוקו ומלך מרוקו [הנערץ על ידי ה"ביאליק המרוקאי" – ארז ביטון] –העולים לרגל במרוקו לא יתעטפו בדגל ישראל ולא ישירו את התקווה כי זה אפשר לעשות רק אצל האשכנזים בפולניה של אושוויץ.

* בתוכנית הלימודים החדשה של השר נפתלי בנט ילמדו גם על מורשת השומרונים, הקראים, האיסיים, הנוצרים הראשונים (שחלקם היו יהודים), יהוד אל חייבר, וחסידי שבתאי צבי המוסלמים בטורקיה [כת הדֶנְמֶה]. לגבי האחרונים אפשר לקבל פרטים אצל עורך "תרבות וספרות" המרבה לבקר באיסטנבול, אף כי דומה שלא קרא מימיו את שני הכרכים של פרופ' גרשם שלום על שבתי צבי.

* מה זה שכבר כמה שנים לא הופיע רומאן חדש של הסופרת החשובה שרה שילה? איך יהיה אפשר לתת לה את פרס ישראל לספרות עברית, במסגרת האפלייה המתקנת, אם היא לא תכתוב לפחות עוד רומאן חשוב אחד שיזכה מיד לתשבחות הביקורת?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל