גיליון מס' 1169

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשע"ו, 15 באוגוסט 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֶקַח תִּשְעָה בְּאָב. // אליהו הכהן: 'דגל אדום נישא במרום'. // נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות. קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // איתמר פרת: סלמונית, השמיעי קול! // אשר תורן: אשר בן משה מונטיפיורי תורג'מן. // יהודה דרורי: מדוע הם תומכים בחמאס? // מתי דוד: האמת מאחורי סערת "התאגיד הציבורי", שידור ציבורי אמיתי בשלטון בראנג'אי בלתי אפשרי. // משה כהן: הנדון: מיהו נאור? // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // יוסף אורן: מבט שונה על המשוררת רחל. האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה? פירוש חדש ושונה לשיר "רחל" (ג'). סוף. // אורי הייטנר: 1.  מלכוד המחנות. 2. צרור הערות 14.8.16.  // טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמנואל הרוסי: ד. צֶ'ק'יסְטִים. פרק רביעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // משה איפרגן: מתוך מאמר הסיכום המרתק "ירייה אחת בחברון", אתר "מידה", 11.8.16. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק כ"ב ואחרון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֶקַח תִּשְעָה בְּאָב

לִפְנֵי יוֹמַיִם חָל אֶצְלֵנוּ יוֹם תִשְעָה בְּאָב

יוֹם חֻרְבָּנָם שֶל שְנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּש בּתוֹלְדוֹתֵינוּ

וְזֶה, בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי, יוֹם נִכְאָב

מֵאָז נְבוּכַדְנֶצָּר וִימֵי טִיטוּס עַד יָמֵינוּ.

אַךְ אִם חוּשַי אֵינָם מַטְעִים אוֹתִי וְאִם הֵבַנְתִּי

נָכוֹן וּבְלִי פְּשָרוֹת אֶת לְקָחָיו הַיְּשָנִים 

שֶל קוֹד הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר, זֶה לֶקַח רֶלֶוַנְטִי

גַם לִמְצִיאוּת חַיֵּינוּ כָּאן אַחְרֵי אַלְפֵי שָנִים.

וְאֵם מִלֶּקַח כֹּה עַתִּיק גַּם הֶעָתִיד נֻבָּא פֹּה

כְּבָר בַּמַּסֶּכֶת הַקְּרוּיָה "שַבָּת", סֵדֶר "מוֹעֵד",

כִּי בַּעֲווֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּמְרִיבָה רַבָּה פֹּה

בֵּיתוֹ שֶל יְהוּדִי גַּם מִתְנוֹדֵד וְגַם רוֹעֵד –

הֲרֵי שֶלֹּא בֵּיתּוֹ שֶל פְּרָט בִּלְּבַד צָפוּי לְהֶרֶס

מִכָּל זַעֲזוּּעֵי זִבְחֵי הָרִיב וְהַמָּדוֹן

שָעָה שֶהַפִּצּוּל הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי נוֹטֵף אֶרֶס

וְהַלְּכִידוּת הַלֱּאֻמִּית צְפוּיָה לַאֲבָדוֹן

כִּי אִם גַּם הָרָעָה שֶעַל עַצְמֵנוּ כָּאן הֵבֵאנוּ

בְּיֵצֶר הַפִּלּוּג הַמְּשַׂחֵק מִשְׂחָק אָיֹם

לִידֵי אוֹיְבֵינוּ הַכְּמֵהִים תָּמִיד לְהַחְרִיבֵנוּ

וּבְיָדֵינוּ אָנוּ נַעֲשֵׂית מְלַאכְתָּם יוֹם-יוֹם

עוֹד מִתְּקוּפַת בַּיִת רִאשוֹן, בִּפְלוֹש רוּחוֹת-עִוְעִים כָּאן

לָעָם הַזֶּה בִּשְנַת חֲמֵש מְאוֹת שְמוֹנִים וָשֵש

לְפְנֵי סְפִירַת כָּל הַנּוֹצְרִים וְכֵן בִּשְנַת שִבְעִים כָּאן

לִסְפִירָתָם, כְּשֶגַּם בַּיִת שֵנִי עָלָה בָּאֵש.

וְכָךְ כַּיּוֹם, כְּשֶכָּל מִגְזָר נִפְרָד עוֹמֵד עַל מֶקַח

הָאִינְטֶרֶס הַצַּר שֶל קְרִיזַת אֲנוֹכִיוּתוֹ

כֻּלָּנוּ, עַד הַיּוֹם, עוֹד לֹא לָמַדְנוּ אֶת הַלֶּקַח

שֶל בַּיִת שֶסְּדָקָיו פּוֹגְעִים בְּעֶצֶם הֱיוֹתוֹ.

כִּי זֶהוּ מִנְהָגָם שֶל הַסְּדָקִים: כָּל זַעֲזוּעַ

בִּיסוֹדוֹתָיו שֶל כָּל בִּנְיָן, גַּם עִם קִירוֹת עָבִים,

מֵאִיץ כָּאן קָטַסְטְרוֹפָה שֶיּוֹצְרֶיהָ לֹא חֲזוּהָ

כִּי כְּמוֹ שִׂנְאַת חִנָּם: גַּם הַסְּדָקִים מִתְרַחֲבִים.

וְאַף שֶשּוּם אֶזְרָח בְּדֶמוֹקְרַטְיָה לֹא שוֹכֵחַ

כִּי חִלּוּקֵי-דֵּעוֹת הֵם לֶגִיטִימִיִּים תָּמִיד

יֵש מַצָּבֵי קִיצוֹן שֶהַחֻרְבָּן בָּהֶם נוֹכֵחַ

בְּכָל פָנָטִיּוּת כְּמִין פְּסִיכוֹזָה לְאֻמִּית

וְהִיא, שָם בַּסְּדָקִים, אֵינָהּ קוֹפֶאת בִּסְטָטוּס סְטָאטִי

כִּי אִם, כְּכָל גִּדּוּל מַמְאִיר, מַרְבָּה אֶת גְּרוּרוֹתָיו

וְחֹסֶן לְאֻמִּי, כְּשָנְּגִיף זִיקָא הַפָנָאטִי

חוֹתֵר בּוֹ כְּמוֹ טֶרְמִיטִים עַד עֻמְקֵי יְסוֹדוֹתָיו

עָתִיד לְהִתְנַקֵּם בָּנוּ כֻּלָּנוּ אִם חֲלִילָה

אֶת לֶקַח חֻרְבָּנָם שֶל שְנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּש שְׂרוּפִים

הַפַּעַם לֹא נִלְמַד כִּי תְבוּנָתֵנוּ לֹא הוֹעִילָה

לִזְכֹּר אֵיךְ כָּל רִבּוֹנוּתֵנוּ, כְּבִנְיַן קְלָפִים,

קָרְסָה כְּפִי שֶאוֹמֶרֶת מָסָרְתֵּנוּ בְּרֹב צֶדֶק

בְּגְלַל שִׂנְאַת חִנָּם וּמִלְחֲמוֹת-אָחִים מָרוֹת

בָּהֶן בִּמְקוֹם לִרְדֹף עִם שְלַל חָמְרֵי-אִטּוּם כָּל סֶדֶק

רוֹדְפִים אָנוּ אִיש אֶת אָחִיו כְּמוֹ אָז, לִפְנֵי דּוֹרוֹת.

* * *

אליהו הכהן

'דגל אדום נישא במרום'

לחנים רוסיים אומצו בזמר העברי מאז ימי העלייה הראשונה. 'חושו אחים חושו' היה הראשון שבהם. גם בימי העלייה השנייה והשלישית המשיכו שירים רוסיים לטפטף אל הקורפוס של זמרת הארץ. אולם שיאה של ההשפעה הרוסית הגיע בשנות השלושים והארבעים למאה שעברה, כאשר נחשול עז של שירים רוסיים שטף את שירת היחיד והרבים בארץ. מצריפי תנועות הנוער, ממחנות העבודה וההכשרות בהתיישבות העובדת, בקעו שירים על נופי אוקראינה וסיביר, על ערבות ומרחבים עד אין קץ, על נהרות הוולגה, הדון והדנייפר, על החבר בודיוני והקוזקים 'גיבורים בני החיל' – כולם שירים רחוקים מהווי הארץ ומנופה.

 פריחת השירים הרוסיים האלה התעצמה בהשפעת מלחמת העולם השנייה, וזכתה לכינוי שטבע חיים גורי 'שירי  המשיחיות האדומה'.

הדגל האדום, שהפך בשלהי המאה ה-19 לסמלה של התנועה הסוציאליסטית בעולם, החל לחלחל גם לשירת הארץ.

עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ,

קוּמוּ, הַעְפִּילוּ צְבָא עֲמֵלִים.‏

דֶּגֶל אָדֹם (אָדֹם) נִשָּׂא בַּמָּרוֹם (מָרוֹם),

‏כִּי בָּא הַיּוֹם נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים,

כִּי בָּא הַיּוֹם לָשֵׂאת אֶת הַדְּגָלִים.

כך שרו חברי הנוער העובד, השומר הצעיר והתנועה המאוחדת בשיר לכת נפוץ במצעדים בערים וביישובים, בעקבות מילים ולחן של שיר מהפכנים פולני. חברי בית"ר התריסו לעומתם ושרו: 'דגל אדום נשרף במרום.'

אל השיר הזה הדביקו בתנועות הנוער את הבית החוזר מתוך שירם של עמנואל הרוסי ומרדכי זעירא – 'המנון להפועל', כאילו היה זה ההמשך המקורי של 'על בריקדות':

לֶהָבָה, עֲלִי לֶהָבָה, עֲלִי לֶהָבָה!

בַּמַּקֶּבֶת נַכֶּה כָּל הַיּוֹם.

לֶהָבָה, כָּמוֹךְ, כָּמוֹנוּ

כָּמוֹךְ, כָּמוֹנוּ – דִּגְלֵנוּ אָדֹם אָדֹם.

שילוב זה של קטעים משני שירים שונים,  האחד לועזי והשני עברי מקורי, והפיכתם לשיר אחד, בא ככל הנראה על רקע המשותף שבהם – הדגל האדום. התוצאה הבלתי נמנעת של איחוי זה, היתה שהבית הפותח של 'המנון להפועל' ('שירת המרד עולה מזדמרת') נזנח ונשכח, גם במילותיו וגם בלחנו, ונעלם ממפת הזמר העברי המושר.

איזכור מוקדם יותר של הדגל האדום, מופיע בפתח הבית החמישי בשירו של יעקב אורלנד 'אנחנו שרים לך', בית שבסופו של דבר נגנז ע"י המשורר והמלחין זהבי גם יחד.

'הָעֵת עוֹד תָּבֹא וְדִגְלֵךְ עוֹד נָרִימָה,

גֵּאֶה יִתְנוֹפֵף וְאָדֹם.'

אורלנד, שהיה בוגר בית ספר עממי דתי בירושלים, חיבר את השיר בעודו נער בן 16, כשהתקרב אל תנועת הפועלים וסמליה בהשפעת חברותו בפעילויות הסניף הירושלמי של 'הבחרות הסוציאליסטית העברית', בהדרכת האחים אהרון ואפרים קצ'לסקי (קציר).

שיר נפוץ נוסף על הדגל האדום, הושר בתנועת 'השומר הצעיר' לצלילי הלחן האיטלקי הנודע של השיר 'אוואנטי פופולו':

קָדִימָה הַשּׁוֹמֵר, קָדִימָה הַשּׁוֹמֵר,

לָעֲבוֹדָה, לַנִּצָּחוֹן!

דֶּגֶל אָדֹם הוּא דִּגְלֵנוּ,

"חֲזַק וֶאֱמַץ" סִיסְמָתֵנוּ.

קָדִימָה, הַשּׁוֹמֵר, הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר!

יותר מבכל יום אחר, הושרו שירי הדגל האדום מדי שנה בחגיגות האחד במאי. מקהלות פועלים ניצבו על במות ברחבי הארץ ושרו שירי עמל ומרד, בעמק – בניצוחו של יהודה שרת, בפתח תקווה וברחובות – בניצוחו של שלמה קפלן, בתל אביב – בניצוחו של ישראל ברנדמן ובחיפה – בהדרכתו של משה ביק. צעירים וישישים צעדו בתהלוכות בחוצות הערים עם כובע קסקט על ראשם ודגל אדום בידם. פועלים, ששבתו ממלאכתם ביום זה, התכנסו לשירת יחד, התרפקו על שירי הדגל האדום, שחלקם הגיעו אלינו מאוצר שירי הפועלים שהושרו בשפת יידיש, כמו שירו של אייזיק מאיר דבנישסקי 'אחים':

אַחִים לַחַיִּים וְלַמָּוֶת

כָּרַתְנוּ בְּרִיתֵנוּ לָעַד,

יַחְדָּיו, חֲבֵרִים, נִלָּחֵמָה

וְדֶגֶל אָדֹם תּוֹךְ הַיָּד.

(תרגם אברהם לוינסון)

במקורו היה זה שיר פועלים ישן, "אָ ליבער, מיר האָבּן געשלאָסן", שהושר במזרח אירופה בקרב הפלג השמאלי של תנועת הפועלים היהודית, חברי ה'בונד' היידישיסטיים, שמניינם היה גדול פי כמה מחובבי ציון. מפתיע היה לגלות שאותו שיר ממש, בתרגום שונה, הושר בפי הפלג הימני הרביזיוניסטי ביישוב, חברי תנועת בית"ר: 'אהוב ברית כרתנו בינינו'.

מקרה דומה ארע גם לשיר 'שומרייה' ('ליל ירח נם כל ורד – דומייה, טרומפלדורי על משמרת – שומרייה') שהיה במקורו שיר בית"ר, אך התפשט במחנות הקיץ של 'השומר הצעיר' כשיר של תנועה זו.

המשוררת פניה ברגשטיין מגבת, מחברת 'האוטו שלנו גדול וירוק', תרמה אף היא שיר לדגל האדום בשם 'דגל אחד במאי'', ללחן של ידידיה אדמון. השיר מסתיים במילים:

תֵּבֵל כֻּלָהּ חוֹגֶגֶת

אִתָּנוּ זֶה הַיּוֹם,

וּמְנִיפָה הַדֶּגֶל,

הַדֶּגֶל הָאָדֹם.

אדמון הוסיף והלחין גם את שירו של בנימין ברעם 'אודם דגל',  משירי האחד במאי:

אֹדֶם אֹדֶם דֶּגֶל מִתְנוֹפֵף, מִתְנוֹפֵף

הֹלֶם הֹלֶם רֶגֶל, מְתוֹפֵף, מְתוֹפֵף.

ואפילו משורר הילדים לוין קיפניס, שמעולם לא צעד בתהלוכות האחד במאי ולא נלהב לשורר על חג זה,  נסחף לאופנת שירי הדגל האדום, וחיבר את השיר 'יוצאים אנחנו' ללחן של יואל ולבה:

יוֹצְאִים, יוֹצְאִים אֲנַחְנוּ

לָשׁוּט הַיוֹם בָּעִיר.

כָּל יָד אוֹחֶזֶת דֶּגֶל,

כָּל פֶּה פּוֹתֵחַ שִׁיר.

חַג, חַג הַיוֹם,

לַדֶגֶל הָאָדֹם.

שירי ההלל לדגל האדום זכו לפופולריות רבה בעקבות ניצחונות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אמנם טבעי היה להניח כי הם נפוצו בעקבות המהפכה הרוסית של  אוקטובר 1917, או זו שקדמה לה משנת 1905 ולא צלחה, אך בפועל שירי הדגל האדום הראשונים נכתבו והושרו עוד בשלהי המאה התשע עשרה.

ברשימת יוצרי השירים שרוממו ופיארו את הדגל האדום במזרח אירופה לא נגרע חלקם של יהודים. זה המקום להעניק זכות ראשונים בתחום זה ליוצר נשכח, דוד אדלשטאט, צעיר יהודי יליד קלוגה שברוסיה.

בימים שבהם שרו חובבי ציון הראשונים את שיריו של משורר חיבת ציון שמעון שמואל פרוג ועלו ארצה,  הצטרף אדלשטאט לאגודת 'עם עולם' ויחד אתם היגר מרוסיה מערבה, כדי להקים התיישבות חקלאית בארצות הברית.

ממש באותן שנים שבהן חלוצי העלייה הראשונה הקימו את פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פינה וחידשו את השפה העברית – התיישבו אנשי 'עם עולם' היידישיסטים בלואיזיינה, בדקוטה ועל גדות המיסיסיפי, והקימו מושבות פועלים שנשאו את השמות: בית לחם, באר שבע, מונטיפיורי, כרמל וכרמיה, מושבות שלא האריכו ימים ונעזבו.

שני משוררים יהודים צעירים סימלו באותה עת את שני הקטבים בניצני תנועת התחייה של העם היהודי: מרדכי צבי מאנה (1860-1886) שכונה 'המצי"ר', ודוד אדלשטאט (1866-1892(.

זה מול זה הם ניצבו משני עברי המתרס: האחד – משורר, צייר ומבקר אמנות, שערג לציון והתרפק עליה, אך בטרם הגשים את תכניתו לעלות ארצה. הכריעה אותו מחלת השחפת והוא הלך לעולמו באביב ימיו, בגיל 26. בשוכבו על ערש דווי, כתב את שירו הנודע 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה'), שהתפשט והושר בכל רחבי הארץ בימי העליות הראשונות וגם אחריהן. בבית האחרון של השיר ביטא מאנה משאלת לב אחרונה, המשתמעת כצוואה:

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ,

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה.

לוּ גַּם אַתְּ, גַּם אֲנִי יַחְדָּיו,

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה.

מן העבר השני ניצב  דוד אדלשטאט, משורר פרולטארי מהפכן ואנרכיסט, בן תקופתו של מאנה, ששר שירי מחאה ושאף לתיקון עולם ולייסוד חברה חדשה על אדמת הארץ החדשה. אף הוא חלה בשחפת ומת בגיל 26 בעיר דנוור במדינת קולורדו.

לפני מותו, הותיר גם הוא משאלת לב אחרונה, כשחיבר שיר בשפת יידיש בשם 'מיין צוואה' ('צוואתי'), ובו כיכב ברמה הדגל האדום:

הָהּ, יְדִידַי רֵעַי, בְּבוֹא יוֹמִי לִגְווֹעַ,

הַדֶּגֶל הָאָדוֹם הָבִיאוּ אֶל קִבְרִי,

הַדֶּגֶל הָאָדוֹם הַמִּתְנוֹסֵס גָּבוֹהּ,

מָשׁוּחַ בְּדָמוֹ שֶׁל אִישׁ עָמָל עִבְרִי.

(תרגום – א. שלונסקי)

בית יחיד זה מתוך שירו של אדלשטאט, נכלל ביצירתו של ליוויק 'בלדה על בית החולים בדנוור', שתירגם אברהם שלונסקי בשנת 1942.

השיר המקורי ביידיש הושר בהתפעמות בפי המהגרים היהודים הרבים שהגיעו לאמריקה. לעומת זאת, בארץ לא שרו אנשי העליות הראשונות את השיר, לא ביידיש ולא בעברית, וגם לא הזכירו אותו ביומניהם ובזיכרונותיהם. השיר נפקד משירוני זמרת הארץ וגם לא נמנה עם רפרטואר השירים הפועליים שהושרו ברוב עם בחגיגות האחד במאי.

רק בחלוף יובל שנים מעת שנכתב, תורגם שירו זה של אדלשטאט לראשונה לעברית בידי יוסף אחאי, והושר בביצוע מקהלות:

יְדִיד נַפְשִׁי, כְּשֶׁאֶגְוַע,

אֱלֵי קִבְרִי שְׂאוּ אֶל עַל

נֵס הַשִּׁחְרוּר, בְּצִבְעֵי אֹדֶם,

טָבוּל בְּדָם בְּנֵי הֶעָמָל.

(מצוטט מן הזיכרון מפי עמוס רודנר)

תרגום חדש של השיר, מאת תמר ועמוס רודנר, הופיע בספרם 'זמר'ל'

להבדיל ממרבית שירי הדגל האדום, שלחנם היה רוסי, לחן שיר הצוואה של אדלשטאט מבוסס על נושא מתוך הסימפוניה השמינית של  בטהובן. זאת גילה המלחין החיפאי משה ביק, והעיד על כך איש קיבוץ עין המפרץ מנשה גפן, שהקדיש מחקר רחב יריעה ליצירתו של אדלשטאט.

מאז אותם ימים נדם הדם של שירי הדגל האדום. פעם, כשהתווכחו ביישוב על הזכות להניף את שני הדגלים, התכוונו לדגל הלאומי ולדגל האדום. דומה כי כיום, כשמזכירים את הזכות לנופף שני דגלים, מתכוונים במקרים רבים לדגל הכחול לבן ולדגל של ארצות הברית.

* * *

נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות

קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני מעדיף קינות תשעה באב

של יהודים חרדים היודעים כי

המקדש והשכינה ישכנו לנצח

רק בירושלים של מעלה ואילו

בַּדֶלְתתא החורבן הוא לעדי-עד ותודָה-

לאל ההיכל הגשמי לא ייבנה לעולם

מאשר את ראשית צמיחת גאולתנו

מבית מדרשם של גוש אמונים

משיחיסטים צביקים ופסיכים

המאמינים שהם ניצוצות הקדושה שיש

להעלותה מן הקליפות שהן אנחנו

בני אדם ציונים חופשיים ולא גלגול

גאולה כוזבת של גשמיות אלילית

אז כבר יותר טוב זכר החורבן מהול

באוויר הרים צלול כיין וריח אורנים

הכותב לא שומע הרצאות בעלמא

ולא מלמד קבלה לִפתאים וּלְרמאים

נדפס לראשונה בגיליון 163 בתשעה באב, 3.8.2006

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

איתמר פרת

סלמונית, השמיעי קול!

יש דברים שמעוררים את סקרנותי המדעית אך מערערים את אמונתי באדם. זה קורה גם אצלכם, נכון?

הסלמונלה ימ"ש בדגני הבוקר. זה נורא. ואיך שכולם משקרים! והופכים מזון אלופים למלט עופות, או משהו כזה!

מה אני כבר מבין בייצור קורנפלייקס. חשבתי שמכינים עיסה גדולה של תירס ומיני דגנים, ולזה מוסיפים חומרי שימור וטיהור ותוספי תזונה, וקצת צבע שייראה טעים, ואת הכול לשים במכונה שאמורה להיות נקייה מכל נגיף (אבל קורים מקרים).

ואז את העיסה הזאת מגלגלים דרך מערכת גלילים לוהטים ומשטחים אותה, והדפים נכנסים לתנור אפיה של יותר מ-200 מעלות (צלסיוס) ושם הם עוברים קלייה וייבוש לפחות מ-1.6 אחוזי לחות, וכל סלמונית ונגיפה אלמונית הופכות שם לאדים, ומשם לצינון ולמרסקת וישר לאריזות, בלי מגע יד אדם. שלח ומכור.

אז היכן נותרה הסלמונלה? כיצד אותה צואתית, או נבגיה, מתקיימת בפתיתים יבשבשים עם שלפוחיות קלייה, שכל לעיסה שלהם חורקת 'ברי-אות, ברי-אות'?

אנא תקנו אותי, אבל הפעם בלי לשקר, מעל דפים אלה.

בינתיים אני על לחם סיבים, אבל זה בכל זאת משמין.

* * *

אשר תורן

אשר בן משה מונטיפיורי תורג'מן

שלום אהוד,

שנים לפני נפתלי בנט תפסתי טיסה של אייר מרוק מניו יורק לקזבלנקה לגלות שורשים.

אחרי שעה וחצי שם ראיתי שזה לא זה וגם אבי אף פעם לא הזכיר את קזבלנקה. 

הזכיר את פס, מקנס, טטואן ועוד כמה ערים ואולי את מוגדור, לא בטוח. 

בדקתי בכולן את המלחות ובתי הקברות  היהודיים (מסר לנפתלי, הקבר של הקדוש חיים פינטו במוגדור במצב טוב מאוד) אבל לא מצאתי אפילו מצבה אחת שהשם תורג׳מן חקוק בה. מוזר מאוד.

עברו כמה שנים טובות עד ששני בנות דודים שלי יזמו מחקר בבית היתומים בלומנטל בירושלים וגילו שאבי ואחיו נולדו בכלל בברזיל בעיר פרינטינס שממוקמת על אי באפיקו של נהר האמזונס. לך תדע את נדודיו של יהודי!

האמת היא שאבי כן הזכיר את ברזיל של בחרותו, את הפסל הגדול של הגואל בריו, את הזמן שהוא עבד במטעי הגומי של חברת פורד ואת האוכל המוזר במנאוס (צלי חתולים) בירת אמזוניה.

ההרפתקה הגיע לקיצה המזורז כשקושרים קומוניסטים ענדו סרט אדום לשרוולו של אבי, תקעו לו רובה ביד ושלחו אותו למזח בנהר. ״תירה במי שזז!״ אמרו לו.

מחקר מהיר בגוגל גילה שהשר משה מונטיפיורי תרם כספים לשיפור גורלם של יהודי מרוקו שהיגרו ממרוקו לברזיל. צאצאי יהודי מרוקו בפרינטינס כבר לא יהודים, אבל הם מודעים למקורם המרוקאי.

אישית, הכי מעניין הוא שמו של אבי, מונטיפיורי תורג׳מן, שם נורמלי עד שקראו לי לתורה בבית הכנסת.

"שמך," הגבאי של מינין פלטבוש בברוקלין שאל.

"אשר בן משה מונטיפיורי," עניתי בלי למצמץ.

אכן, שמו של דודי, אחיו של אבי מאבן יהודה, היה משה תורג׳מן.

 בברכה,

אשר תורן

* * *

יהודה דרורי

מדוע הם תומכים בחמאס?

לאחר ששני "פעילי-אירגוני-סיוע-לפלסטינים" – נעצרו בשבוע שעבר והואשמו בסיוע לחמאס, החלה העיתונות העולמית לתהות על כך – וכמובן חלק מיד האשים את ישראל בהיטפלות שווא לאירגוני סיוע בינלאומיים, בעוד מיספר עיתונים, יותר אובייקטיביים, חשפו שכספים רבים זורמים לחמאס מכל מיני "אירגוני-צדקה" באירופה ובארה"ב – והשאלה אצלם היא – למה זה קורה?

 התשובה הבאה צריכה להסביר זאת במיספר מילים: החמאס מחוייב למחוק את ישראל ולהרוג כמה שיותר יהודים. מטרה המשמחת אנטישמים רבים המפעילים אלימות ושנאה כלפינו במסווה של "אירגוני צדקה". לפיכך, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תתחיל להחרים כספי אירגונים אלו ופשוט לגרש מכאן את כל הפעילים של הארגונים האנטישמיים הללו, בין שהם אזרחי שבדיה או ארה"ב או כל ארץ אחרת, ושיקפצו לנו כל אבירי "זכויות האדם" הצבועים.

לא נותנים כסף לאיראן

אין ספק שפסיקת בית הדין בשוויץ על חובה של ישראל לאיראן (1.1 מיליארד דולר) בגין הקמת צינור הנפט מאשקלון לאילת נכונה בהחלט לשנת... 1978. אבל כל פילפול משפטי שבעולם לא יכול לחייב מדינה המאויימת בהשמדה לתת אפילו אגורה אחת למדינה המאיימת – ואני מקווה שבית המשפט העליון שלנו , יחליט שלא לכבד את פסיקת "עמיתיו המכובדים" משוויץ ולהורות למדינה לשלם...

ואם חלילה יוחלט לשלם, אזיי כל קורבנות הטרור האיראני הישיר (ארגנטינה) והלא ישיר (קורבנות הטילים שסיפקה איראן לחמאס) ידרשו פיצויים מהכסף הזה, ויש להניח שדרישות הפיצויים יהיו יותר מ-1.1 מיליארד דולר.

החוק הרע של ביבי

באחד המקרים המפורסמים בארה"ב הציג חוקר פרטי לפני שופט הקלטה של אדם המודה בפה מלא ברצח אשתו. השופט סירב לקבל את העדות הזו, כי היא בלתי חוקית ובלתי קבילה כי ההקלטה בוצעה מבלי שהרוצח היה מודע לכך שהוא מוקלט – ומאין ראיות נוספות שוחרר הרוצח.

האבסורד הזה נובע מהחוק בארה"ב הדורש שבהקלטה יהיו כל הצדדים מודעים לכך.

והנה עכשיו מבקש ראש ממשלתנו לחוקק בארץ חוק כזה. אני מבין אם היוזמה לכך הייתה מצד השמאל האנרכיסטי המתירני, אבל מדוע ירצה נתניהו לחבל בחקירות ובעדויות הנגבות ע"י הקלטות שחייבות להיות חד צדדיות. למה למנוע ממזכירה להקליט הטרדות מיניות של הבוס שלה? או למנוע בעלי עסקים להקליט ניסיונות סחיטה של הפשע המאורגן? דיירים לא יוכלו להקליט התעמרות מצד בעל בית. לא ניתן יהיה להקליט הצעות שוחד, ולא הבטחות סוחרים לצרכנים באשר לאחריותם למוצר.

במדינתנו, בין כה, חוקים, חקירות ומשפט הינם מושגים מאד רופפים, האכיפה כמעט שאינה קיימת – ופה קופץ לו נתניהו עם הצעה גרועה שכזו... תמהני מדוע...

* * *

מתי דוד

האמת מאחורי סערת "התאגיד הציבורי"

שידור ציבורי אמיתי בשלטון בראנג'אי

בלתי אפשרי

סגירת רשות השידור ופתיחת "התאגיד הציבורי", משמעותה המעשית היא מסירת נכס תקשורתי ציבורי קיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים, ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קיים בשתי הרשתות המסחריות.

השידור הציבורי החדש, הקרוי "תאגיד ציבורי", אינו שונה מכל ארגון ציבורי אחר, כמו חברת החשמל ונמל אשדוד, שיהפוך גם הוא תוך זמן קצר ל"עסק פרטי" בשליטת מנהליו ועובדיו.

תמימות ציבורית היא להאמין שהתאגיד התקשורתי החדש יתנהל באופן אובייקטיבי שונה מ"האובייקטיביות" הנהוגה ברשתות המסחריות. מבטיחים לנו שהתאגיד החדש יהיה "מאוזן ועצמאי", שמשמעותו המעשית תתבטא בשיקול "עצמאי" של דעות מנהליו ועורכיו "האובייקטיביות".

סעיף בחוק השידור הציבורי החדש קובע: "התוכן שיספק תאגיד השידור ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ומורשתה, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל."

סעיפים דומים ישנם בחוק הרשות השנייה ובחוק רשות השידור. הם לא מקויימים באף אחת מהרשתות למרות שהם מעוגנים בחוקים! אשלייה היא להאמין שעקרונות אלה ימומשו בתאגיד.

כדי שעקרונות החוק הזה יתממשו, יש צורך בעורכים, בעיתונאים בפרשנים, ובמראיינים בעלי מגוון דעות אמיתי. כדי שבשידור יהיה חופש ביטוי אמיתי שמשקף את מגוון הדעות בציבור, יש למנוע את הבלעדיות המונופוליסטית של עיתונאים מסוימים לשלוט על המילים והתמונות המשודרות במסווה אליבי שקרי שכביכול הכל "מקצועי".

המדינה, כגורם מפקח, עדיפה על פני "פיקוח" של כוחות השוק התקשורתי, משום שגורמי השליטה דואגים בעיקר לדעות של עצמם בשם "המקצועיות". הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי במעטה "מקצועי" אישי חייבת להיפסק. העיתונאים הלוחמים נגד "הפוליטיזציה" של התקשורת ע"י הפוליטיקאים, הם אלה שבמודע דוגלים ופועלים למען פוליטיזציה של התקשורת ע"י העיתונאים.

שיקולי עריכה מקצועיים של עיתונאים, בתחומי החדשות והאקטואליה, אינם מבוססים על מדע או על בסיס מתמטי. הם מבוססים אמנם על מידע עובדתי, אבל גם במידה רבה על פרשנות וטעם אישי ודעה פוליטית. בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו, המושפע מדעותיו בנושאים אקטואליים ואידיאולוגים. מאחורי כל דיווח, כל כותרת, וכל מרואיין – יש תפיסת עולם. מאחורי כל החלטה מערכתית מה לשדר יש אינטרסים מוסתרים מעיני הציבור.

בתקשורת אין ולעולם לא תהיה אובייקטיביות מאחר והיא בלתי אפשרית. לציבור יש זכות לתבוע איזון והגינות בתקשורת "כתחליף" לאובייקטיביות.

"מפלגת התקשורת" כוח פוליטי אלטרנטיבי

האקטיביזם התקשורתי שמתיימר "לעשות סדר" בזירה הפוליטית, הפך חלק מהעיתונאים, שהם בפועל פוליטיקאים מוסווים וחלקם פוליטיקאים גלויים – לכוח פוליטי שניתן להגדירו "מפלגת התקשורת". המציאות מוכיחה ש"מפלגת התקשורת", זו שבכנסת וזו שמחוצה לה, יש לה את ההשפעה הרבה ביותר בזירה הפרלמנטארית ובשיח הציבורי.

חלק מהתקשורת ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה המסחרית, הפכו לגוף פוליטי אקטיבי במסווה "מקצועי". תקשורת מפלגתית זו, שחבריה מראיינים איש את רעהו, כביכול "בשם" קשת הדעות בעם, רואה את עצמה כ"רשות הפוסקת" העליונה במדינה, מעל לרשות המחוקקת והמבצעת. הסלקטורים של "מפלגת התקשורת" קובעים למי תינתן הזכות לחופש הביטוי ולמי לא תינתן.

האם יש סיכויי ש"התאגיד הציבורי" יהיה שונה מהמסחרי ?

אם "התאגיד הציבורי" ישאף להתחרות ברייטינג עם המסחרי הוא יכשל.

אם הוא יתמקד ויעדיף תוכן איכותי על פני בידור עממי בסגנון המסחרי, הוא יפסיד ברייטינג ויואשם דווקא מצד אלה שטיפחו את האשלייה שהוא יהיה גם איכותי וגם פופולארי.

התלות והקירבה הקיימות בין עיתונאים לפוליטיקאים, שיש בצידה תמורה הדדית חסויה מזכות הציבור לדעת, תתקיים גם בקשרים עם הערוץ הציבורי החדש. מאחר שהתאגיד התקשורתי החדש תלוי לקיומו בתקציב הממשלתי (ולא בפרסומות) – שהוא בידי הפוליטיקאים, אין סיכויי רב שהוא יהיה שונה ממה שהיתה רשות השידור, למעט יתרון אחד, שהוא יהיה יותר צנוע ויותר יעיל.

* * *

משה כהן

מיהו נאור?

דוברי השמאל במקומותינו קובעים לנו נורמות מיהו אדם נאור.

לא, המבחן איננו אם אתה דואג לעמך ולארצך. האנשים הנאורים גורסים שמי שנוהג כך הוא לאומן על גבול הפאשיזם. מבחן הנאורות הוא כיצד אתה דואג לאחר, הווי אומר, לערבים ולמסתננים. לפיכך כאשר מתנדבים חיילי צה"ל לפעילות למען הקהילה הם מטפלים בילדים של מסתננים. כנראה שאין בארץ ילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים.

זו לדעתי עמדה מתחסדת, מנותקת והזויה, שהרי ישראל היא מדינת מוקפת אויבים המתמודדת עם בעיות חברה וכלכלה וכו', וקיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. ואם כבר, אולי אפשר לדרוש גם משכנינו הערבים להתחשב קצת בבעיות שלנו, אבל זה לא על סדר היום של האנשים הנאורים.

ועוד תופעת התחסדות וניתוק – האנשים הנאורים דורשים מאיתנו להיות לאור גויים ולחברת מופת.

 לא ידוע לי על שום עם אחר המציב לעצמו דרישות הזויות ויומרניות כאלו.

אולי נהיה כבר קצת נורמאליים, ללא יומרות הזויות.

הבו לנו נכבה

כשראיתי את התקציב החדש אורו עיניי, תקציב התרבות הוגדל במאות מיליונים.

אז מה אם תקציבי הבריאות והחינוך נותרו חסרים.

אין בעינינו עניין חשוב יותר מלספר בתיאטרון ובקולנוע על הנכבה, על הכיבוש ועל פשעיהם של צה"ל והמתנחלים כלפי הערבים. ולכך ראוי להשקיע כספים.

אז מה אם זקנות שוכבות במסדרון בבתי חולים, רופאים עובדים 26 שעות ברצף, חולים דחופים מחכים שעות בחדרי המיון, חולים מחכים חודשים לבדיקות ולניתוחים, ילדים לומדים בכיתות צפופות.

הם יכולים לחכות עד לפתרון הסכסוך. בינתיים הבו לנו נכבה.

הבו לנו מדינה פלסטינית

ח"כ איתן ברושי הופיע בטלוויזיה והציג את תוכניתו לאשר הקמת שתי מדינות במשאל עם.

זה רעיון מעניין אבל יש קושי קטן. כפי שמעיד הסופר ניר ברעם, שערך פגישות עם ערבים ופירסם אותן בספרו "ארץ מעבר להרים", הערבים לא ויתרו על יישוביהם מעבר לקו הירוק, הווי אומר הם שואפים לחזור ליפו, רמלה, לוד, עכו וכו'. כלומר, הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 לא תביא לסוף הסכסוך.

לכן, מר ברושי, יש בעייה  מסוימת עם הצעתך, המחייבת הערכה מחדש.

תקשורת שיש לה מדינה

מהטלוויזיה: מעשה במשפחה שביתה נשרף שנדרשה לשלם 60 אלף שקל, ולאחר שפנו לתקשורת בוטלה דרישת התשלום מניה וביה. מעשה באזרח שלא קיבל רישיון נהיגה במשך חודשים קיבל אותו ללא דיחוי לאחר פנייה לתקשורת.

מדי יום מתבשרים אנו בתקשורת על פתרון בעיות ועוולות ביורוקרטיות לאחר התערבות אמצעי התקשורת ופרסום המקרה ברבים.

מצב זה מטריד, הכיצד אין הרשויות מוצאות פתרון לבעיות של אזרחים בדרך המקובלת, והכיצד מוצאות הרשויות פתרון מיידי לאחר התערבות התקשורת?

מה דינם של אזרחים שאינם מקבלים סעד מהתקשורת? האם אנו אזרחים במדינה שיש לה תקשורת או בתקשורת שיש לה מדינה?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

13.8.16

מי שלא רצה את מחמוד דרוויש בגלי צה"ל, קיבל אותו זה עתה במנה גדושה בערוץ 1, במסגרת הסדרה "תקומה". בין היתר הוא מדבר בסלידה על שיחרור (כיבוש בלשונו) של ירושלים במלחמת ששת הימים, ומספר איך לא הפסיק לבכות במשך כמה שעות. לא נעים לשמוע אותו – אבל חשוב לשמוע אותו. ועובדה שלפני כמה שנים, בתוכנית המוקדשת לערביי ישראל, תוכנית ששודרה עתה בשידור חוזר – המשורר הפלסטיני-לאומני הזה הוא אחד המרואיינים המרכזיים.

בינתיים כידוע הלך דרוויש לעולמו, ברמאללה.

חשוב לשמוע את הצד השני – גם את האוייב, גם אם זה כואב – וכל ניסיון לצנזורה לא-ביטחונית פסול מעיקרו.

12.8.16

לא סוציאליסט ולא פאשיסט!

ב"הארץ" היום שני מאמרים רבי מלל על זאב ז'בוטינסקי – הנה ההוכחה כמה המנהיג הציוני הדגול הזה, הוגה הדעות המופלא, רלוונטי ואקטואלי גם 76 שנה לאחר מותו. אם רוצים הוכחה למשפט האלמותי של בנימין אקצין המנוח ("כל אחד וז'בוטינסקי שלו") – הנה היא מצוייה היום בין דפי ביטאון השמאל הקיצוני.

דניאל בלטמן מתאר ז'בוטינסקי סוציאליסט (ב"ספרים"), עפרי אילני מתאר ז'בוטינסקי פאשיסט (ב"מוסף הארץ"). כך או כך, שניהם משכו את ראש בית"ר וראש הצה"ר אל הקצוות הסהרוריים, משמאל ומימין, ולשניהם מטרה משותפת – לנגח את תנועת הליכוד.

אתם מבולבלים? יש לי עצה – קיראו בעצמכם את כתביו האידיאולוגיים היוצאים עתה לאור, על-ידי מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין, ושיפטו בעצמכם. אל תתנו לפרשנים מוטים להטעות אתכם. דבר אחד ברור – וסליחה על הקלישאה – זאב ז'בוטינסקי (באופן רוחני) חי וקיים!

שלמה סקולסקי היה שכן שלי בשיכון ותיקים ברמת-גן. אבל מה שיותר חשוב – שלמה סקולסקי היה משורר עברי נפלא, משורר בית"רי, איש תנועת ז'בוטינסקי. השירים שלו חינניים ביותר, ליריים ולאומיים, ובראשם כמובן השיר המרטיט "ראש-פינה" והשורה האלמותית:

"אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד..."

שיר זה ושירים אחרים, מתוך קובץ שיריו הנהדר "אשירה לך, תל-אביב", יבוצעו בזמר ובקריאה בערב מיוחד, ערב ט"ו באב, ערב של אהבה לתל-אביב, על-ידי הזמרת נגה אשר והקריין דן כנר, יחד עם הקהל, במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב, ביום חמישי בערב.

מאחורי החזית הנאה בז'בוטינסקי-פינת-ביאליק היה פעם בית קולנוע, עם גג נפתח בהפסקת הסרט לאיוורור, לרווחת ולתשואות הצופים. קולנוע "רמה" המיתולוגי. היום נותרה ממנו רק הפסאדה המשופצת – ומאחוריה לא עוד בית קולנוע כי אם מגדל חדש, בעיר המשנה שמה בהדרגה ובמהירות, מרמת גן לרמת מגדל. אצלנו לפחות שימרו את החזית, בתל-אביב הרסו אתמול כליל אולם קולנוע מיתולוגי אחר – "הסינרמה".

11.8.16

לידיעת "הקוף" ו"הצל" ושאר החכמולוגים משמאל ומימין: תצחקו, תצחקו על השרה מירי רגב, תמשיכו לבקר אותה ולזלזל בה – אבל הנה, כך דווח, היא – ולא אף אחד מאלה שקדמו לה – הצליחה בימים אלה להגדיל ב-50 אחוז את תקציב התרבות! כל גופי התרבות ייהנו מתוספת, מי יותר, מי פחות, בשנה זו ובשנה הבאה, ויקבלו הקצבות כפי שלא קיבלו מעולם!

אז עכשיו – תודו לה. כן, זו לא בושה. יש תרבות!

10.8.16

ביום שבו זכתה ירדן (לא הממלכה ממזרח) במדלייה אולימפית, נתפס לי הגב והכאב עז. האם זה בגלל איזה ואזארי?

בשנות הארבעים והחמישים נקראו ילדים רבים, בני משפחות של חברי תנועת ז'בוטינסקי, על שמו של ראש בית"ר. ישנם בקירבנו ככל הנראה לפחות 100 ילדים וילדות כאלה – זאבים וזאבות – היום רובם בני 70 ומעלה. מכאן שמה של ההצגה שמעלה בימים אלה תיאטרון הקאמרי – "הזאבים". הזמינו אותי לשיחה עם המחזאי הילל מיטלפונקט, בתום ההצגה שתתקיים ב-1.9.16, כדי לדבר, בין השאר, על איך זה לגדול בבית רוויזיוניסטי.

מכון ז'בוטינסקי בישראל מברך את הסופר, החוקר והעיתונאי שלמה נקדימון, אשר חוגג בימים אלה מלאת לו 80 שנה. כן, כן – "נקדי" בן 80! עד120! גם בהגיעו לגבורות שלמה נקדימון פעיל באופן בלתי נלאה, במחקרים ובמאמרים שהוא מפרסם בעיתונות – בין השאר ב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות" וב"מוסף הארץ", ויוזם סרטים דוקומנטריים כמו הסרט המצויין, שחלקו הראשון הוקרן אמש בערוץ 1, על "ציד המרגלים".

אבל דומה כי את התשורה הנאה ביותר לרגל יובלו קיבל שלמה נקדימון מלשכת הרמטכ"ל. בימים אלה הוא נתבשר, כי מאמרו-מחקרו על חמשת בכירי האצ"ל, שנעצרו ב-1948, זמן קצר לאחר סיומה של פרשת "אלטלנה" – והוטבעה עליהם תווית של "בגידה במולדת" – נשא פרי: לחמישה, נאמר בתחקיר שנעשה במחלקת היסטוריה של צה"ל, "עומדת זכות החפות", וכי התנהלותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן-גוריון "הסירה מהם כל כתם."

ובכן החמישה – יעקב מרידור, אליהו לנקין, הלל קוק, בצלאל עמיצור ומשה חסון – היו נחשבים עד היום ל"בוגדים", אלמלא מאמרו של נקדימון שפורסם ביוני שעבר ב"ידיעות אחרונות".

אולי קוריוז, אולי עניין שולי, אבל הנה לכם דוגמא למאמר ולתחקיר של מי אם לא אחר מאשר שלמה נקדימון, שהביא להסרת ה"כתם" מראשי האצ"ל כעבור 68 שנה...

יקירנו שלמה נקדימון, "נקדי" בפי חבריך ומוקיריך – ממוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי, שבו אתה מבלה לעתים קרובות, שלוחים לך איחולי בריאות איתנה, המשך כתיבה ויצירה מחקרית-היסטורית, והעיקר, תתמיד בהוצאת האמת לאור, בפרשת "אלטלנה" כמו גם ביתר הפרשות ההיסטוריות-פוליטיות, שאין בקיא ממך בהן. תודה על כל ספריך, מאמריך ומחקריך – כן ירבו!

9.8.16

אינני פרשן ספורט, אינני מבין בג׳ודו או בבדמינגטון, ולא מתמצא יותר מדי באולימפיאדות, אבל נדמה לי שזה לא שהספורט הישראלי גרוע – אלא שהספורט העולמי הוא שהתקדם, ואילו אצלנו התקדמה רק עסקנות הספורט ופרשנות הספורט. וזה לא מביא מדליות...

8.8.16

בחזרה ליפו ולאלדורדו: איזו חוויה קולנועית עזה יותר יכולה להיות לך מאשר לצפות בסרט, כאשר לצידך יושב השחקן הראשי? הערב זה קרה לי, כאשר צפיתי עם רעייתי בסרט שהופק לפני 53 שנה, עובד ונוקה והוקרן בסינימטק התל-אביבי, להנאת חובבי הסרט הישראלי במיטבו, ולידינו ישב לא אחר מאשר ידידי חיים טופול, גיבור הסרט, כששתי נכדותיו לצידו, צופות במעללי הסבא...

"אלדורדו", סרטו הראשון של מנחם גולן ז"ל, קיבץ אל המסך, מלבד טופול, שורה של ענקי הקולנוע והתיאטרון הישראלי מהמאה הקודמת – חלקם אינם עוד עימנו – שייקה אופיר, שמעון פינקל, גילה אלמגור, יוסי ידין, שמוליק קראוס, תקוה מור, פופיק ארנון, ואפילו שניים שמשחקים את עצמם – העיתונאים מירה אברך ושייקה בן פורת.

הגירסה ה"נקייה" נעשתה בידי מציל-הסרטים יעקב גרוס, והקהל הרב נהנה מערב נוסטאלגי, מאחד מסרטי הקולנוע הישראליים הטובים ביותר, המהנים ביותר, סרט שלא רק שליחו לא נס, אלא אף השתבח.

טופול בן ה-81 צפה בהנאה בטופול-שרמן בן ה-28 – שמילא את כל המסך בעוצמת משחק בלתי רגילה, בצילומי שחור-לבן חשוכים ומרהיבים, על רקע יפו שמלפני ההרס והשיחזור, סיפור של פשיעה-אשכנזית, שמתרחש בין הסימטאות ההרוסות והמבנים המקומרים, והווי ישראלי דקאדנטי של שנות החמישים. תאווה לעיניים! נפלא!

עוד מאמר בקורס שנותן עיתון "הארץ" לקוראיו, לטיפוח שנאה עצמית, והפעם מפרי עטו של "חוקר השואה" פרופ' דניאל בלטמן. זה לא מאמרו הראשון של הפרופסור מהאוניברסיטה העברית המשמיץ את חיילי צה"ל, אבל הפעם הוא הולך עם ההשוואה שלו לחיילים הנאציים כמעט עד הסוף. מחליא.

7.8.16

מתוך ברכת מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ליו"ר הפורש: היום, מרדכי שריג, אתה סוגר מעגל של 17 שנות פעילות התנדבותית למען קידומו ופיתוחו של מכון ז'בוטינסקי. התחלת לפעול בהנהלת מכון ז'בוטינסקי בשנת 1999, ועם פטירתו של היו"ר שקדם לך, פלג תמיר המנוח, נענית לבקשתי, למלא "באופן זמני" את תפקיד היו"ר. "הזמני" הזה נמשך כחמש שנים של פעילות ברוכה, של הנהגה חכמה, תוך הקפדה על ניהול תקין ויעיל, ואי חריגה תקציבית, כשאתה נותן חבל ארוך למנכ"ל... בעבודתנו המשותפת, הפוריה, ראיתי כי שמת לנכון ולמכון, להדגיש בפעילותנו בעיקר נושאים אלה:

ראשון – תיקון עוולות במערכת החינוך ובזיכרון הקולקטיבי, כמו ציון ראוי יותר של גבורת עולי הגרדום, והבלטת חלקו המכריע של האצ"ל בגירוש הבריטים מארצנו.

שני – הבלטת נושא טוהר הנשק, או כפי שאתה אומר בצדק – טוהר נושא הנשק, כפי שהינחה ז'בוטינסקי עצמו את לוחמי האצ"ל.

נושא שלישי – הבלטת משנתו החברתית-כלכלית של ראש בית"ר, למען האדרת ערך ההדר והאזרחות הטובה ויישומה בחיי היומיום שלנו.

פרי ההילולים של עבודתך ועבודת ההנהלה, יחד עם העובדים המסורים, בא לידי ביטוי בעוד כרכי איגרות ז'בוטינסקי (בקרוב הכרך ה-14), בהוצאת הכתבים לאור – ועתה השקנו את השלישי שבהם, באתר אינטרנט נרחב ומתקדם, במחקרים ובפרסים לחוקרים, בשלל ערבי עיון, ובמאמץ להרחיב פיסית את שטחו של המכון.

למיטב ידיעתי, היה לך, מוטקה, בעבודתך תיסכול אחד ויחיד – ותמיד ציטטת בהקשר זה את ז'בוטינסקי עצמו מ-1938, כשכתב כי איננו מבין כיצד אנשים, שמוכנים לשבת בכלא על מזבח הרעיון ולהקריב את חייהם – את כיסם אינם מוכנים לפתוח. ואמרת לעצמך, מוטקה – כי מה שהיה נכון לפני 80 שנה ויותר – נכון לדאבון הלב גם היום... ואכן, המכון עודנו נאבק על עצם קיומו הכלכלי...

קצת היסטוריה, למי שאינו יודע, לפני קום המדינה מוטקה שריג היה חבר באצ"ל, שם עסק בעיקר בתעמולה ובגיוס, ולימים היה פעיל בברית חיילי האצ"ל. מקום המדינה ועד 1972 שירת בצה"ל, בין היתר כמזכיר הפיקוד העליון בלשכת הרמטכ"ל יצחק רבין, והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. השארת אחריך שם מסמך סודי שכתבת – כרכי ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים מנקודת מבט של הפיקוד העליון. לאחר מכן שימשת, בין היתר, כדובר וראש מחלקת ההסברה התאחדות התעשיינים, שם הכרת את אל"מ פלג תמיר ומאז דרכיכם לא נפרדו עד לפטירתו ב-2011, והשאר – עוד יסופר.

* * *

יוסף אורן

מבט שונה על המשוררת רחל

   האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה?

פירוש חדש ושונה לשיר "רחל" (ג')

קרוב ברוחו ובבשורתו לשיר "רחל" הוא השיר "רק על עצמי", שנכתב כשנה אחרי שהסתיימו מאורעות תרפ"ט' באוגוסט 1929. גם בשיר הזה מתרכזת רחל ב"דרך" שלה, אך הפעם עם הפירוט הנוסף שזו "דרך מכאוב ודרך עמל." יתר על כן: כפי שבשיר "רחל" מוקבלת הקביעה "לי צר" בבתי האבן של הערים הצפופות באירופה על דרך הניגוד אל ה"מדבר" של ארץ-ישראל שהוא מרחב פתוח, כך גם מוקבל בשיר "רק על עצמי", על דרך הניגוד, המרחב המצומצם שזמין לה כאן בהווה ("צר עולמי") ל"צמרת", שמִמְרוֹמה ניתן יהיה לראות בעתיד מרחב הפתוח עד האופק הרחוק. אלא ששיר אלגורי ואירוני זה לא הובן כך משום שקוראיו לא פירשו נכון את שורת הפתיחה בראשו: "רק על עצמי לספר ידעתי."

אילו התעכבו פרשני השיר לברר יותר בהמשך השיר, מה כולל האני הלירי במילה "עצמי", בֵרור המתחייב מהעובדה שהשורה הראשונה היא משפט חיווי הטעון פרוש לעצמו, היו עומדים על כך שרק כמשפט נפרד עדיין ניתן להבין את תוכנו כמוסר עובדה קונקרטית של ה"אני" האלמוני על עצמו. הבנת המשפט הזה משתנה מיד, אחרי שהשורות הבאות של הבית, שביחד הן המשפט השני בבית זה, מצרפות אליו את תוכנן, ומתברר מהן שה"אני" פיתח בהן בלשון היחיד שלו אלגוריה המשקפת את מצבו של היישוב העברי בכללו, יישוב שפורעים ערבים לא רק רצחו באנשיו בפרעות תרפ"א (1921) ובפרעות תרפ"ט (1929), אלא גם התנכלו כל השנים קודם לכן וגם אחר-כך להתיישבותם מחדש של יהודים בארץ-ישראל.

ואכן, מדמה השיר האלגורי הזה את היישוב העברי הזעיר לנמלה, ש"יד ענקים זדונה ובוטחת" מתנכלת לו ומעכבת בעדו להגיע אל "חופֵי הפלא" ואל "האורות הרחוקים" – דימויי העתיד בחזונו. גם לא במקרה בחרה רחל להמשיל את היישוב העברי דווקא לנמלה בשיר הזה. הנמלה נמנית בספר משלי עִם "קְטַּנֵי אָרֶץ והֵמָּה חכמים מחוכמים" החוזים פני עתיד: "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (משלי ו'-6). וכמו כן נאמר על הנמלים שהן מלוכדות לפעול כקבוצה למען מימוש מטרתן העתידית: "הנמלים עַם לא-עָז וַיָּכינו בקיץ לחמם" (משלי ל'-25).

כלומר: כאשר האני הלירי האלמוני אומר בשורה הראשונה של השיר "רק על עצמי לספר ידעתי" הוא מתבטא באירוניה, שהרי בהמשך אינו מספר רק את הידוע לו על עצמו, אלא מבסס על הידוע לו על עצמו את הסיפור הרב-דורי של העם היהודי על הדרך הנמשכת מאברהם אבינו ועד החלוצים בני הדור הנוכחי, אשר שוקדים במסירות ובעקשנות לתרום את חלקם בהגשמת "הדרך", זו שבעתיד ובמאמץ דורות נוספים תעלה את החזון לרומו המלא – אל ה"צמרת".

ייצוג הכלל בלשון יחיד

כל מי שקורא שירים אלה של רחל כיום חייב לזכור, שבמשך כל שנות מחלתה וגם בשנת כתיבתו של השיר "רק על עצמי", שבמקור הוא שיר חסר כותרת, היתה רחל מעורבת במתרחש בארץ וכמובן גם לא נעלמו מידיעתה שלא כל החלוצים בני דורה הצליחו לעמוד בתנאים הקשים של חייהם, וחלקם גם נואשו להתמיד ב"דרך מכאוב ודרך עמל" זו ואו שעזבו את הארץ או שטרפו את נפשם בכפם מרוב ייאוש. את אכזבתם מהחזון ואת ספקותיהם לסיכוייו להתממש, ציטטה בשתי השורות האחרונות של השיר: "למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?"

באופן דומה, כשיר המנוסח בלשון יחיד בעוד שתוכנו מסכם את הישגו של היישוב כולו, צריך לקרוא גם את השיר "אל ארצי" המוכר יותר בשורות הפתיחה שלו: "לא שרתי לך, ארצי, / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה, / בשלל קרבות."

גם את דבריה של הבת בשיר הזה, המפנה הפעם את דבריה אל אימהּ, המולדת, צריך להבין כאלגוריה, כדברו של היחיד בשם הקולקטיב החלוצי. אלא שהפעם שוקל היחיד הזה, בשם הכלל, מול המונח בכף האחת של המאזניים, והם הישגיו הצנועים בהווה ("רק עץ – ידי נטעו – רק שביל – כבשו רגליי") – את  המונח בכף האחרת – המעשים המרובים שעוד דרושים להגשמה המלאה של החזון הציוני. כעת מצטיירים הישגי החלוצים כ"דלים מאוד", אך בזכותם יישמע בעתיד הקול של "תרועת הגיל". 

הפרשנות רבת ההיקף שהצטברה לשיריה של רחל במשך השנים ואשר הסבירה על-פיהם, שסוד האהבה הנמשכת לשירתה טמון בכך שהיא השמיעה קול יחיד צנוע ואישי בדור שהעריך בעיקר שירים עתירי פאתוס שהיללו את חלוצי העלייה השנייה ופארו את מעשיהם, עשתה עוול לשירתה, מאחר שפרשנות זו לא חשפה את העמקות הרעיונית שקיימת ברבים משיריה.

זאת ועוד – אף שרחל שידרה בשיריה אלה הכרה מלאה בערך עצמה, העדיפה להצניע אותה באמצעות שימוש עקבי בלשון היחיד ("אני", לי", "דרכי", עצמי"). לשון יחיד זו היתה תחבולה בלבד – שהוכחה, למרבה המזל, גם כמוצלחת –  לזכות בהקשבתם של קוראי דורה (וגם של קוראים בדורות הבאים) שמציאות חייהם היתה קשה מאוד תחת אִיומה המתמשך של "יד הענקים" הערבית שהתאמצה לעקור אותם מלהעמיק שורשים באדמת הארץ.

דווקא שירים הגותיים אלה של רחל מעידים כי על אף שהמחלה הממארת הרחיקה אותה מבין העמֵלים בחזית העשייה החלוצית, לא נחלשה בה אמונתה בקיומם של "חופי פלא" ו"אורות רחוקים", וגם לא התרופפה אחיזתה בדרכה של הציונות, דרך שבבוא היום, "בְּיוֹם יִגָּה הָאוֹר," כפי שצפתה את העתיד בשיר "אל ארצי", תישמע בזכותה בארץ-ישראל "תְּרוּעַת הַגִיל" של עם המכונס בשלמותו במולדת אבותיו.

* עיקריה של מסה זו הציג המחבר בהרצאה שחתמה סמינר בן יומיים שהוקדש לשירת רחל בכינוס של "אבות ומייסדים ללימוד מורשת ישראל" שהתקיים בקיבוץ מעלה החמישה ב-18/6/2016. פרטים : yoseforen@bezeqint.net

הכותב הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחברה של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". זכה פעמיים ב"פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.

סוף

* * *

באבל על מותו של מנחם ברינקר

מנחם ברינקר, פרופיסור לספרות ולפילוסופיה, מגדולי חוקרי הספרות בדורנו, מת בלילה שבין רביעי לחמישי, 11.8, בגיל 81, לאחר שהתמודד בשנים האחרונות עם מחלה קשה. הלוויתו נערכה ביום שישי, 12.8.16, בבית העלמין בקרית ענבים.

ברינקר, חתן פרס ישראל לחקר הספרות לשנת 2003 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2008, היה פרופ' אמריטוס במחלקות לספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן פרופ' אמריטוס ללימודים עבריים מודרניים באוניברסיטת שיקגו. הוא נולד וגדל בירושלים, התחנך בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, שירת בנח"ל והיה חבר קיבוץ משגב עם. את לימודיו הגבוהים עשה באוניברסיטה העברית, ולמד ספרות עברית ופילוסופיה. אחרי סיום לימודיו לתארים ראשון ושני, למד באוניברסיטת אדינבורו ובאוקספורד. [על פי "הארץ", 12.8.16].

* * *

אורי הייטנר

1.  מלכוד המחנות

האם אדם התומך בריבונות ישראל על ירושלים השלמה, יכול, למשל... לא לשנוא את אחינועם ניני? אולי הוא יכול, אפילו, לחשוב שהיא זמרת ויוצרת מצוינת, ולא "בהמה סססמולנית  מיוחמת מ-----ת עם ערבים"?

לכאורה, שאלה מוזרה. מה הקשר בין הדברים? ולמה אי אפשר? וכהוכחה אני יכול להעיד על עצמי, שאפשר גם אפשר. אבל זה לא כל כך מסתדר בשיח הישראלי, ההופך בחודשים האחרונים ליותר ויותר מתלהם, יותר ויותר לעומתי ויותר ויותר מחנאי. וכשהשיח הוא מחנאי, אני חייב, לכאורה, להגדיר את עצמי במחנה, ואם אני שייך למחנה, ברור מה אני צריך לחשוב. על פי עמדתי על שלמות ירושלים, ברור מה צריכה להיות עמדתי על אחינועם ניני. למה? כי זה התכתיב של המחנה.

המחנאות הזו אינה חדשה, אך בחודשים האחרונים היא הפכה לממארת, למכת מדינה. ובמידה רבה, פרשת אלאור אזריה היא קו פרשת המים. הרי אילו שאלנו שעה קלה לפני האירוע את רוב גדודי תומכיו של אזריה, על מקרה היפותטי כמו זה שקרה, הם היו אומרים שדבר כזה לא יכול להיות, אלא אולי באגדות של "שוברים שתיקה", ואם חייל ינהג כך, בוודאי שצה"ל ינהג בו, ובצדק, במלוא החומרה. אולם הזרם העכור שהחל בו ביום, הפך למגדיר המרכזי של הציבוריות הישראלית. הכוח הפופוליסטי, לעתים האספסופי, של הרשתות החברתיות, נותן כוח בל ישוער לקיצוניות, והמחנות מתיישרים עם שוליהם. ומי שסוטה מן הקו של המחנה... כמעט מתחייב בנפשו.

כתבו לי: "אורי הייטנר, תנסה למתן קצת את מסע הצלב שלך כנגד אלאור אזריה כי יבוא היום ותצטרך את תמיכת אותם אנשים שמרגישים שלאלאור אזריה נעשה עוול כדי לתמוך בך במאבק המסתמן ובא על רמת הגולן."

נעזוב רגע את הערכת המצב שלו על הגולן, שאני חולק עליה. אתרכז במסר. ברור לו, לכותב, שהמחשבה שאין לירות במחבל מנוטרל ופצוע זמן רב אחרי שאינו מהווה סכנה, מתיישבת עם רצון למסור לסורים את הגולן ולעקור את ההתיישבות, ואילו מחשבה שהגולן צריך להיות ישראלי והיישובים צריכים להישאר על מכונם, זהה למחשבה שאין דבר כזה מוסר לחימה ואת ערכי צה"ל יש לגרוס. למה? כי זאת עמדת המחנה. ואני צריך להחליט לאיזה מחנה אני שייך. למחנה שתומך באלאור אזריה ובגולן, או במחנה התומך בערכי צה"ל ובסורים.

ואחר כתב לי: "תכל'ס אורי, תודה שאודי אדיב הוא הגיבור שלך."

אודי אדיב היה בוגד ומרגל, שהקים רשת ריגול וחבלה נגד ישראל, ריגל למען סוריה, נדון ל-17 שנות מאסר ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל. בעיניו של הכותב, יש שני סוגי גיבורים בישראל. אלאור אזריה ואודי אדיב. כל אחד מהם הוא גיבור של אחד משני המחנות. כל מי שאזריה אינו הגיבור שלו, משמעות הדבר שאודי אדיב הוא הגיבור שלו. ברור, למשל, שאודי אדיב הוא הגיבור של הרמטכ"ל איזנקוט ושל שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר יעלון. וכיוון שאזריה אינו ראוי בעיניי לעיטור הגבורה, ברור שהגיבור שלי הוא אודי אדיב. אלא מה?

הזכרתי את יעלון. מנוול אחד כתב לי שיעלון הוא בן דמותו של יונתן שפירא. יונתן שפירא הוא טייס בצה"ל שחצה את הקווים והיום הוא אחד האקטיביסטים האנטי ישראליים הקיצוניים ביותר, הפועל להחרמתה של ישראל ולדה-לגיטימציה שלה ברחבי העולם, מארגן משטים לעזה, כתב גרפיטי ענק על חומות גטו ורשה שבו השווה את ישראל לנאצים וכו'. בוגי יעלון (!) הוא בן דמותו. לא להאמין לאיזה שפל מסוגל אדם לרדת.

כאשר ביקרתי אבא של חייל, שסיפר בגאווה בראיון עיתונאי, שאמר לבן שלו לעזוב את צה"ל בגלל ש"הפקירו את אזריה," השוויתי אותו למטיפים לסרבנות ולעריקים מסוגה של תאיר קמינר. בתגובה, כתב לי האב: "כל המשתמטים למיניהם באים מקרב חבריך בני אשכנז, אז כשאתה מזכיר משתמטים תסתכל על חבריך יפי הרפש משינקין ורוטשילד."

העולם מחולק ל"יפי הרפש בני אשכנז משינקין ורוטשילד" שהם משתמטים, ולעומתם פטריוטים גדולים שמסיתים את הבנים שלהם לערוק מצה"ל מרוב פטריוטיות, כי צה"ל מנסה לשמור על ערכיו ועל המשמעת המבצעית שלו.

האווירה הזאת היא כר פורה לבריונים כמו "הצל". הנה, הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן, ובשל הפופולריות שלו והשפעתו על נוער וצעירים בהיותו ראפר פופולרי, ובשל היכולת שלו לפקוד עוד אלפי איש, כל בכירי הליכוד, ובראשם נתניהו, משקשקים ואינם מנסים למנוע את החרפה. היחיד שהיה לו האומץ לומר "עד כאן" היה בני בגין, ובתגובה הבריון פתח נגדו במסע שיימינג אלים.

כתבתי שהליכוד והימין נמצאים בצומת ואין להם מנוס אלא לקבוע לאן פניהם – האם הפנים שלהם הם פניו של בגין או פניו של "הצל". אני מתבייש לספר מה הבחירה של הרוב המוחלט של המגיבים.

כך כתב לי מגיב אחד, ממש בסגנונו של "הצל": "בני בגין הוא שמאלנאצי אוטואנטישמי שרוצה לחסל את מדינת היהודים מבפנים! הבת שלו התאסלמה והתחתנה עם ערבי, הבן שלו טרוריסט שפוגע בחיילי צה"ל! עדיף שימות כמה שיותר מהר. לעומת זה הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמיתי, ואתה לך ת----ן!"

[אהוד: האם אתה מוכרח לקרוא ולהגיב על כל הזבל הזה שאיש מאיתנו אינו רואה ואינו קורא? עשה טובה לי ולקוראי המכתב העיתי ואל תקדיש ברשימותיך הבאות תשומת לב רבה כל כך למופרעים המגיבים ברשת. הפסיכים האלה, המכורים לאיוולתם כמו לסם – רק נהנים מכך שאתה משדרג אותם בהתייחסותך אליהם, ואני מקווה שאתה אינך מפיק הנאה מההתקוטטות עימם! – תאמין לי, זבל כזה, שמגיע למכתב העיתי, אינו זוכה להתפרסם בו אלא נמחק מיד!]

אפשר לומר "זה רק אדם אחד". אפשר לומר שזאת דוגמה קיצונית. נכון, בחרתי את התגובה הקיצונית ביותר, לא תגובה מייצגת. אבל הרי זה בדיוק סגנונו של "הצל". וכבר ראינו שכאשר הצל קורא להרביץ למפגיני שמאל, יש מי ששומעים לו. האיש הזה מתאים למפלגתם של ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר?

לא אחת יצאתי נגד ההקצנה בחברה הישראלית; נגד שיח הקצוות. הווליום של הקיצונים חזק הרבה יותר משל הרוב הדומם, והם מכתיבים את השיח. הקיצונים של הצד האחד מזינים ומפרנסים את הקיצונים של הצד האחר וחוזר חלילה, בספירלה מקצינה ומתלהמת. הזנבות מכשכשים בחברה הישראלית. לא אחת קראתי לרוב המתון להשמיע את קולו.

אולם דומני שמדובר במחלה עמוקה יותר, שכל עוד לא נמצא לה מזור, היא עלולה לדרדר את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. התופעה היא המחנאות.

כוונתי לחלוקה הטוטלית של "שמאל" ו"ימין". זו תופעה המוחקת את האינדיבידואל החושב, ומתייגת את האנשים לשני מחנות אוטומטיים. זו תופעה המוחקת את ספקטרום הדעות, ומחייבת בחירה דיכוטומית של שחור ולבן. המחנות הללו הם אויבים. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא "המחנה". האוייב, אינו אויבי ישראל, אלא המחנה השני. לכן, מי שאינו מתיישר, הוא "מתחנף לשמאלנים" והוא בעצם בוגד, ולכן הוא מסוכן יותר מן האוייב. למה מסעות ההסתה, הביזוי והשיימינג האלימים ביותר במחנה הימין הם דווקא נגד הנשיא ריבלין, ח"כ בגין ובוגי יעלון? כי הם אמורים להיות שייכים למחנה "שלנו" וכאשר הם סוטים מן הקו, הם בוגדים, וידוע מה עושים לבוגדים.

כאשר אנו מסתגרים במחנות, והסולידריות המחנאית חזקה יותר מהסולידריות הלאומית, היא מחייבת את אנשי המחנה להתייצב לצד הקיצונים בתוכו, מתוך סולידריות, וכדי לא לשחק לצד השני. וכך, מגדירי המחנה הם הקיצונים ביותר.

התופעה הזאת היא סכנה לאומית.

הדוגמאות שנתתי כאן הן ממחנה הימין, אך ניתן למצוא אותה תופעה במחנה השמאל. מה ההבדל בין "הצל" לרוגל אלפר, למשל, זולת העובדה שאלפר מקבל את הבמה המכובדת של "הארץ", העיתון הישראלי הנקרא ביותר בקרב האליטות במערב? האם סגנונו מסית ומשתלח פחות מזה של "הצל" או של בריוני "להב"ה"?

האם כאשר אני מבקר דברים שכתב אלפר, איני נתקל בהתייצבות "המחנה", הפעם מחנה השמאל, לגונן על אלפר, להסביר אותו, להבין אותו? איך זה ייתכן שעיתון מכובד, עם מסורת ציונית מפוארת, הידרדר להיות השופר המרכזי של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, של תעשיית השקרים נגדה, של עלילות דם נגד צה"ל?

איך דוברו של יו"ר מפלגת העבודה כותב פשקוויל הסתה והתרת דם נגד המתנחלים, וממשיך להיות הדובר? עוזרת פרלמנטרית של ח"כ במפלגת העבודה כותבת בליל ההפיכה הצבאית בטורקיה סטטוס הקורא להפיכה צבאית בישראל, וכשמזכירים לה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא משיבה שגם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות ואם היו הורגים אותו היתה נמנעת השואה. איך לאחר שהיא אמרה זאת, היא נשארה בתפקידה, ובסך הכל נדרשה להסביר ש"לא הובנה כהלכה"?

אך לא פחות מטרידה השפעת האידיאולוגיה הפוסט ציונית על השמאל הציוני. חוק הלאום, למשל, נועד לנסח את הקונצנזוס הלאומי הציוני, המשותף לשני הצדדים במחלוקת על עתיד השטחים. המסר של החוק הוא, שאנו חלוקים בינינו באשר למיקומו של הגבול, אולם הדבקות בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא המשותף לנו.

מי שאמורה היתה להגיש את החוק, בנוסח המקורי שלו, בטרם הוכנסו בו ניסוחי פשרה ומיתון, הייתה ציפי לבני. בבוקר בהיר אחד היא קיבלה רגליים קרות, ונטשה. וברגע שחבר אחר מ"קדימה" העלה אותו, היא יצאה נגד החוק בשצף קצף והציגה אותו כ...גזעני. גזעני?! מי שטוען שהחוק הוא גזעני, מאמץ את המסר האנטי ישראלי לפיו הציונות היא גזענות. והדבר הנורא ביותר, הוא שכל "המחנה" התייצב כאיש אחד נגד החוק, ודיקלם את הטענה שהוא גזעני, שהוא נגד הדמוקרטיה.

איך פתאום אנשים שהם לב ליבו של השמאל הציוני, מציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית? למה הם בוחנים כל תוכנית לימודים או ספר באזרחות האם הוא חלילה יהודי מדי, כי הרי ככל שהוא יותר יהודי הוא פחות דמוקרטי, כיוון שקיים משחק סכום אפס בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. מאיפה באו הרעיונות ההזויים האלה? מה גרם להידרדרות למחוזות הקיצוניים הללו?

אילו יום לפני נאומו של סגן הרמטכ"ל ביום השואה היינו שואלים את רוב תומכי נאומו, מה דעתם על אפשרות שסגן הרמטכ"ל ישווה את ישראל לגרמניה הנאצית (כלומר גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה) – רוב מוחלט ביניהם היה אומר שאמירה כזאת לא תיתכן, ואם כן, יש לפטרו לאלתר. אולם בתוך שעות, זרם עכור הפך את דבריו לדברי אלוהים חיים, וכל מי שאינו רואה באלאור אזריה גיבור ישראל, חייב לצטט את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל, ומי שאינו מזהה בישראל תהליכים כמו גרמניה בשנות השלושים והארבעים, הוא ההוכחה לאותם תהליכים ובטח הוא גם חושב שישראל צריכה להיות מדינה יותר יהודית, ולכן פחות דמוקרטית ולכן הוא גזען...

כל זה לא היה קורה, לולא אותו משטר מחנות, שבו כל המחנה חייב להתייצב לקול תופי הטם טם ולדקלם את נייר המסרים, שהולך ונהיה קיצוני יותר ויותר. לפני שנה, השוואת ישראל לנאצים היתה באזור חיוג גדעון לוי, ופתאום הפכה לנורמטיבית. איך הידרדרנו לכך?

לפני שנתיים בדיוק, בתשעה באב תשע"ד, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", השתתפתי בפגישה מרגשת עם רחלי פרנקל, שזמן קצר קודם לכן שכלה את בנה נפתלי, שנרצח בידי מחבלי חמאס. מתוך אבלה ויגונה הנוראים, היא הרימה ראש והעלתה על נס את גילוי הסולידריות, הפטריוטיות והאחדות שהציפו את החברה הישראלית סביב חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ובהמשך, במלחמת "צוק איתן". היא סיימה בשתי שאלות:

א. האם זה אמיתי?

ב. האם זה יחזיק מעמד?

על השאלה הראשונה היא השיבה: זה אמיתי. את השאלה השנייה היא השאירה פתוחה.

למרבה הצער, זה לא החזיק מעמד.

נקודת השבר היתה מערכת הבחירות האחרונה, המיותרת, שראש הממשלה כפה על החברה הישראלית בגחמה פרנואידית והזייה על פוטש דמיוני. היתה זאת מערכת קשה, לעומתית ורווייה באלימות מילולית ובהסתה, משני הצדדים. הסמל לכך היתה הססמה המשותפת לליכוד ולמחנ"צ: "אנחנו או הם." וכשהם אמרו "אנחנו", חודשים אחדים אחרי "צוק איתן", הם לא התכוונו למדינת ישראל, אלא ל"מחנה". ו"הם" אינם החמאס, אלא "המחנה" האחר.

האם אנו חייבים שחרב תתהפך מעל צווארנו כדי להתאחד? רק כאשר נורים על ראשנו טילים, או אז כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפים של הארץ מתגלים.

הרי רוב הזמן אינו זמן חירום, ואיננו יכולים לכלות את עצמנו בתקופות השגרה, בשנאת חינם המדרדרת את החברה הישראלית.

 מה שנחוץ היום הוא לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, כאתוס לאומי משותף לרוב החברה הישראלית. יש צורך לשבור את משטר המחנות ההרסני, וליצור מחנה גדול הדבק בציונות הדמוקרטית.

בחברה קונצנזואלית, יש מקום לשוליים שמחוץ לקונצנזוס, שמאתגרים את הקונצנזוס. בחברה כזאת יש תפקיד חיוני גם לשמאל ולימין הקיצוני. אולם כאשר הקונצנזוס נשבר והחברה מסתגרת בשני מחנות לעומתיים, השוליים מאיימים על החברה ומסכנים את קיומה.

יש צורך בשידוד מערכות במערכת הפוליטית, שישבור את משטר המחנות המסכן את מדינת ישראל. ויש צורך במנהיגות מאחדת, מלכדת, מנהיגות אמת, שאינה נבנית משנאה ופלגנות, אלא מבינה שתפקידה המרכזי הוא בניין אומה, והאוריינטציה שלה היא על כלל ישראל, וה"אנחנו" שלה הוא עם ישראל, ולא "המחנה".

2. צרור הערות 14.8.16

* תשעה באב בעין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר הארכיאולוגי אום אל-קנטר, הסמוך למושב נטור שבגולן; בית כנסת מפואר מתקופת המשנה והתלמוד שנמצא בתהליכי שיקום ושחזור מתקדמים, ומוכר על ידי ממשלת ישראל כאתר מורשת.

בליל תשעה באב, התכנסנו, כמאה מתושבי הגולן, לערב שאירגן מתנ"ס הגולן, ובו קריאת מגילת איכה וקינות תשעה באב ולימוד. את מסורת ההתכנסות המשותפת בליל תשעה באב חוללתי לפני 15 שנים, בתפקידי כמנהל המתנ"ס והובלתי אותה בתשע שנות שירותי בתפקיד, ואני שמח שהמסורת נמשכת גם היום, שש שנים אחרי סיום תפקידי. הפעם, במעבר מיישוב קיים לבית הכנסת העתיק, היה משהו ייחודי, שחיזק את התחושה של חורבן ותקומה – בית כנסת שחרב לגמרי ברעידת אדמה, שוחזר כמעט במלוא הדרו, ולצדו יישוב יהודי חי ותוסס בן ימינו.

במפגש השתתפו "דתיים" ו"חילונים", אך אף שהרוב היו "דתיים" – הישיבה היתה מעורבת, גברים ונשים יחד, ולכולם הדבר היה טבעי לחלוטין. הרי בבית הכנסת העתיק לא הייתה הפרדה.

הלימוד, בהובלתו של שמוליק שוורץ מחספין היה עמוק ומעניין; עסקנו בשאלות של בית – בית המקדש, הבית הלאומי, הבית הפרטי; הבית כתוכן חברתי ורוחני לעומת הבית כאבנים ועצים; האיזון בין חומר, גוף ושורשים לבין רוח.

בזכות המפגש, צום תשעה באב משמעותי יותר בעבורי.

* שנאת חינם – הרב הראשי דוד לאו האשים את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי באחריות להתבוללות המונית בקרב יהדות ארה"ב. דבריו הם שילוב של בורות ועזות מצח. האמת הפוכה. הזרמים הללו הצילו מיליוני יהודים בארה"ב מפני התבוללות ושמד. אילו היה רק הזרם האורתודוכסי, מיליוני יהודים שאינם אורתודוכסים היו אובדים לעם היהודי.

* מפגש פוקח עיניים – ב"ישראל השבוע" – מוסף השבת של "ישראל היום", התפרסמה כתבה של אמילי עמרוסי על הישיבות החילוניות. אמילי, כהגדרתה, היא דתייה, אורתודוכסית. וכשהעורך הטיל עליה להיפגש איתם ולכתוב עליהם, היא הסתייגה. אל הפגישה איתם היא הגיעה עמוסת דעות קדומות. "הם – חילונים מעצבנים. אני מעדיפה את החילוני שלי בור ועם הארץ מאשר אפיקורס מלומד. כשעורך המוסף ביקש, לקראת תשעה באב, שאצא לדבר עם ראשי הישיבות החילוניות, אמרתי לו את האמת: בעיניי מדובר בקבוצת צדקנים שמערבבים בעברית בין זכר ונקבה מטעמים פמיניסטיים; אנשים שמדברים על זהות יהודית, אבל קוראים לתורה 'מקרא' ולגמרא 'תלמוד'; שניגשים לספרי הקודש שלנו כאל 'טקסט'; שאין בהם חיות של אהבה, שלא מחזיקים מסורת רוחשת אם לא נמצאו לה הסברים, שלא שרים את היהדות אלא לומדים אותה. אשכנזים צמחונים וכל החבילה."

כדי שלא להאריך, אומר שמה שהיא מצאה הוא ההיפך הגמור מהסטריאוטיפ, מכל הבחינות. הדברים מופיעים בכתבה, אסתפק בציטוט קטן אחד: "הריחוק שהדבקתי להם התמוסס כשראיתי אותם פותחים ספרים ועל פניהם נהרה."

ראויה אמילי עמרוסי לשבח על גילוי הלב שלה ועל הפתיחות שלה לא לדבוק בסטריאוטיפ כאשר היא נוכחת שכולו, מן המסד עד הטפחות, שקר וכזב, ואף לכתוב זאת בעיתון.

אך ממש כאב לי להיווכח בעובדה המצערת, שאישה דתייה משכילה, סופרת ועיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, אישה בת 37, מעורה בחברה הישראלית, בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הישראלית, היתה שבויה מקטנות בדעה קדומה חסרת ביסוס, עד שנשלחה בידי העורך לפגוש את המציאות השונה כל כך. מה זה אומר על החברה הישראלית? הרי בדיוק אותה תופעה קיימת גם ב"צד השני". ובכלל, העובדה שמדובר בשני צדדים, היא תוצר מובהק של סגירות מחנאית, חוסר היכרות ופחד מפני ההיכרות.

כשקראתי את הכתבה של עמרוסי לא יכולתי שלא לחשוב על הראיון, רווי שנאת החינם ערב תשעה באב, של הרב הראשי דוד לאו, שבעזות מצח ובורות האשים את הרפורמים והקונסרבטיבים בהתבוללות. סליחה, יש בקהל איזה עורך שיכול לשלוח אותו לפגוש רפורמים וקונסרבטיבים?

* קול ששון – 37 שנים אחרי שישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום, שבו ישראל נסוגה מכל סיני והחריבה את כל יישוביה, נציג מצרים באולימפיאדה אינו עושה את המצופה גם מאוייב – לוחץ את ידיו של היריב בתחרות ספורט. תמונת הישראלי המושיט את ידו לערבי המסרב ללחוץ את היד המושטת אליו, היא תמצית המציאות המזרח תיכונית מיום הקמת המדינה. זו תמונה השווה יותר מאלף מילים. יש לקוות שההסברה הישראלית תדע למנף את התמונה להסברת המציאות שעמה אנו מתמודדים.

* פרובוקציה – אל תתפלאו לקרוא בימים הקרובים עיתונאים ישראליים שיגנו את הג'ודוקא הישראלי אורי ששון על ה"פרובוקציה", שבה הוא ניגש ללחוץ את ידו של יריבו המצרי.

* ג'רבי הבריזה להם – אחרי אולימפיאדת לונדון, פירסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל שמחה לאידה של המדינה שהוא כה מתעב, על כישלונה. הפעם ירדן ג'רבי (ואחריה גם אורי ששון) הבריזה לו. אז הוא כתב: "פחדתי ממדליה בדיוק כמו שפחדתי מניצחונות אחרים של ישראל – כי ידעתי מה יבוא בעקבותיהם." אבל הוא עוד היה מתון ליד "הצל" השמאלני רוגל אלפר. "ג'רבי כבר שייכת לדור של ישראלים שהלוך הרוח הלאומני מחווט בחומרה של מוחם. זו אפילו לא פוליטיקה. זו נוירוכימיה. זה רפלקס מותנה. ג'רבי אינה תופסת עצמה כאינדיבידואל שעומד לעצמו. היא קודם כל חלק מהישות המכונה 'עם ישראל', שהיא בשבילה ישות אורגנית וחיה כמוה, ולא המצאה רעיונית מלאכותית. בחשיבה שלה, הגבולות בין הפרטי ללאומי מתמסמסים. הפרטי נמהל בלאומי. לכן אמרה ג'רבי כי 'כל עם ישראל חווה' את חלומה האישי... 'עכשיו היא ילדה של כל עם ישראל,' הכריז אביה. ואי אפשר שלא להיזכר במיתוג של אלאור אזריה כ'הילד של כולנו.' זו אותה הרוח המנשבת. רוח הלאומנות שחותרת לנתץ כל מחיצה בין הפרטים."

כותרת הפשקוויל: "המדליה של ג'רבי גרמה לי להיחנק ולא מדמעות אושר."

תיחנק, תיחנק.

דבר אחד באולימפיאדה הזאת בכל זאת גרם לגדעון לוי לקורת רוח. ישראל היא "המדינה היחידה בתבל שלעבר משלחתה האולימפית צעקו 'בוז' במצעד הפתיחה."

מסתבר שיש תוצאות למפעל חייו. אספסוף מוסת, שנתון לשטיפת המוח של גדעון לוי וחבר מרעיו, עשה לו את האולימפיאדה.

* קבלת פנים אוהדת – לא צפיתי בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, וניזונתי מהתקשורת ובפרט מ"הארץ" שדיווחו על הקהל ששרק בוז לנבחרת.

באיחור של שבוע, צפיתי בהקלטה של מעבר נבחרת ישראל, כפי ששודרה בערוץ 5. בניגוד לסיפורי "הארץ", העובדות מוכיחות שהקהל בריו קיבל את משלחת ישראל בתשואות אהדה. ייתכן שהיה קומץ של אספסוף מוסת ושטוף מוח ששרק בוז, אך התמקדות בו היא שקר.

[אהוד: גם אני התרשמתי כך מצפייה ישירה בטלוויזיה במצעד פתיחה ומשמיעת התשואות שליוו את הופעת המשלחת שלנו – עד שבאה כתבתו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ" והסבירה לי שהיו אלה קריאות בוז ולא תשואות אהדה. לך דע].

* מסלפים את ההיסטוריה – לא צפיתי בתוכנית התעודה בערוץ הראשון "מדינת C בריבוע" ואיני יכול לחוות עליה דעה. אולם שמעתי ברדיו, בשידור של מהדורת מבט, קדימון לתוכנית. הקדימון נפתח במילים: "תהליך העברת הסמכויות ביהודה ושומרון לפלשתינאים נעצר לאחר רצח רבין." (ציטוט מהזיכרון).

זה לא רק שקר, אלא מניפולציה. זו נגינה על העצב החשוף של הרצח, כדי להעביר מסר שהרצח עצר את השלום וכו' וכו'. העובדות הפוכות לחלוטין.

בהסכם אוסלו ב', התחייבה ישראל לסגת מן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון וסביבותיהן, והפלשתינאים – לדבוק בהתחייבותם בהסכם אוסלו להפסיק את המאבק המזוין והטרור. כיוון שהפלשתינאים רק הגבירו את הטרור, יצחק רבין עצר את התהליך. כאשר על פי המועד הנקוב בהסכם היה על ישראל לסגת, רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים," וישראל תבצע את חלקה רק אחרי שהפלשתינאים יבצעו את חלקם. על פי עדויות רבות, הוא שקל אף לבטל את ההסכם, אך השאלה האם היה עושה זאת, היא היפותטית. מה שבטוח, הוא שרבין עצר את ביצוע ההסכם.

לאחר הרצח, תחת ההלם הציבורי בישראל ששיתק כל התנגדות, פרס הפך ב-180 מעלות את החלטתו של רבין, והורה על נסיגה מיידית מחמש מתוך שש הערים. הנסיגה הסלימה את הטרור בצורה דרסטית, מה שהביא להפסדו של פרס בבחירות. מן העיר הששית, חברון, נתניהו נסוג.

בשנים שחלפו מאז, הטרור גבר, ואחרי שיותר מאלף ישראלים נהרגו, נאלצה ישראל להשיב לעצמה את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. בשנים שחלפו מאז דחו הפלשתינאים הצעות של ברק ואולמרט לנסיגה ישראלית מלאה והקמת מדינה פלשתינאית, ודחו את מסמך קרי, שלא היה רחוק מכך, ונתניהו הסכים לו.

יש לציין, שהצעות ברק ואולמרט וההסכמות בין נתניהו וקרי רחוקות מרחק רב מהקווים האדומים של רבין, עליהם הכריז בנאומו האחרון בכנסת, פחות מחודש לפני הרצח.

* החטא: ציונות – סערת השבוע: אברי גלעד נאלץ למחוק ממכרז לעריכת תכניתו בערוץ 2, את הדרישה "בעל השקפת עולם ציונית." הסיבה – איסור על אפלייה על רקע השקפת עולם.

יש משהו מגוחך בכך שבתוכנית דעתנית של דעתן יש צורך לשחק את משחק הפוליטיקלי קורקט הזה. מה הטעם בעורך שהשקפתו הפוכה מזו של בעל התוכנית? איך בדיוק תיראה העריכה? מן הסתם, זו מחיקה כסת"חית, שמשמעותה: אסור לכתוב את זה, אבל יהיה בסדר.

אך לא על כך אני מלין. אני מלין על כך, שבמדינת ישראל, מדינה ציונית, שהקמתה ועצם קיומה היא הגשמת הציונות, כלומר עצם קיומה הוא ביטוי של השקפת עולם, מתייחסים לציונות כאל דעה פוליטית שנוייה במחלוקת. האמת היא שהבעייה היא עצם הצורך בהגדרה כזאת, כלומר שרבים מן המועמדים הפוטנציאליים לעריכה אינם דוגלים בהשקפת עולם ציונית.

במציאות נורמלית, יהודי ישראלי שאינו דוגל בהשקפת עולם ציונית, אמור היה להיות כמו אדם בן ימינו הכופר בכך שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כאשר יש צורך בהגדרה מובנת מאליה כל כך במכרז, וההגדרה הזאת נפסלת, כיוון שבמדינת ישראל הציונות היא דעה פוליטית במחלוקת – אנחנו בבעייה.

* סכר בפני ההידרדרות – "כן, יהודית ודמוקרטית" – זה שם מאמרה של צביה גרינפילד בגיליון השבת של "הארץ". מאמר חשוב מאוד, המתפלמס עם הגישות המציגות סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ומסביר את החשיבות בשמירה על צביונה היהודי של ישראל, מבחינה לאומית ותרבותית.

גרינפילד היא אינטלקטואלית דתית, אפילו מגדירה עצמה כחרדית (אף שגישתה מנוגדת למהות החרדיות) ופעילה פוליטית בשמאל הישראלי, שאף כיהנה בכנסת מטעם מרצ. לאחרונה, היא פירסמה שורה של מאמרים חשובים ב"הארץ", המבטאים את תפיסת השמאל הציוני, להבדיל מגישת השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. מאמריה מנסים להציב סכר בפני ההידרדרות של השמאל הישראלי אל המחוזות המסוכנים של האנטי-ציונות. מאמריה מעוררים פולמוס ומאמרי תגובה, והיא משיבה בתגובות על תגובות, כמו מאמר זה. אני רואה חשיבות רבה במהלך הזה.

בכך מצטרפת גרינפילד לשורה של אינטלקטואלים שמאליים הנלחמים את מלחמת הציונות בתוך מחנה השמאל. היא עצמה הזכירה במאמרה את רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון ואחרים ואני אוסיף על כך גם את גדי טאוב, ארי שביט ובן דרור ימיני. כדי להבין את חשיבות מאבקה, ודווקא את חשיבות בחירתה לנהלו מעל דפי "הארץ", כדאי להציץ בעמוד הסמוך לו: מאמר של היורד לגרמניה נעמן הירשפלד המתפלמס עם מאמר קודם של גרינפילד ומטיף לאידיאולוגיה של ירידה; מאמר של שלמה זנד מכחיש העם היהודי, מאמר של מרדכי קרמניצר נגד חינוך יהודי וציוני ובעמודים אחרים בעיתון מאמרי שמאל רדיקלי של רווית הכט, קרולינה לנדסמן ואורי משגב. אסור לשמאל הציוני להפקיר את המערכה. תחזקנה ידיה של גרינפילד.

* סיפור הצלחה ציוני – בשנות המאבק נגד נסיגה מהגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. השתתפתי אז בעשרות או מאות פאנלים, עימותים ורבי שיח עם שוחרי הנסיגה, בכל רחבי הארץ. בין יריביי, היו כמה "בני זוג" קבועים; כאלה שפגשתי שוב ושוב בעימותים.

עם אחד מבני הזוג הללו יצרתי יחסי כבוד הדדי והערכה הדדית. היה זה רן כהן, עימו ביליתי בעימותים רבים. בראש ובראשונה הערכתי את רמתו, רמת טיעוניו וכושר הביטוי שלו – חשתי שניצב מולי יריב ברמה, שמצליח לאתגר אותי מבחינה אינטלקטואלית. אך יותר מכך, הערכתי את העובדה שאני מתמודד עם פטריוט ישראלי, שהמושגים ציונות, התיישבות וביטחון הם המזון האידיאולוגי שלו. הוא טועה, אבל טעותו נובעת מהתפיסה שלו מהי טובתה של מדינת ישראל. לשם השוואה – היו לי לא מעט עימותים עם מוסי רז. לא סבלתי אותו. גם כיוון שהיכולת שלו לשקר בלי להניד עפעף, לזרוק "עובדות" ו"נתונים" שהמציא באותו רגע כדי לשרת את טיעוניו – היתה בזויה בעיניי, אך בעיקר כיוון שהתחושה שלי בעימותים עמו היתה שניצב מולי נציג סוריה.

לא כן רן כהן. אגב, באשר לטעותו הפוליטית של רן כהן – לפני כשנתיים העלו את שנינו לשידור ברדיו על מלחמת האזרחים בסוריה והשלכותיה על ישראל, ונדהמתי לגלות שהוא שייך לקומץ סרבני ההתפכחות.

לקראת צאת ספר אוטוביוגרפי על ילדותו בעיראק, חייו בצל המחתרת הציונית שבה פעלו שני אחיו הגדולים, עלייתו ההרואית המחתרתית לארץ כילד בודד עם אנשי המחתרת, חייו כילד חוץ בגן שמואל והתערותו בחיי הקיבוץ עד בחירתו למזכיר הקיבוץ ושירותו כקצין צנחנים בצה"ל – נערך עימו ראיון רחב היקף במוסף "הארץ". וגם בראיון הזה, נהניתי לקרוא בעיקר את הלהט הציוני והאמונה בציונות, שהולכים ונעשים נדירים היום בחוגי מפלגתו מרצ. כהן הביע הערכה להיסטוריה הציונית, למדינת ישראל. את התקדמותו בחיים מילד פליט שברח מסכנת החיים ליהודי בעיראק, להיותו ישראלי מצליח, קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל, הוא מייחס לציונות, ומגדיר עצמו כ"סיפור הצלחה ציוני".

הנה, ציטוט מדבריו של כהן: "כדי להציל חיים של ילדים ואזרחים בישראל אני מוכן להילחם גם כיום. צנחתי, קפצתי, נלחמתי, יריתי, ספגתי הפגזות והייתי מוכן לעשות את זה בכל נפשי ומתוך נכונות למות למען המדינה והחברה, כי פה נבנה בית לעם."

זה לא בדיוק סגנונה של זהבה גלאון. אפילו את תפיסתו המדינית, של מדינה פלשתינאית בקווי 49' הוא מנסח במילים: "על חלק מאדמת ארץ ישראל חי עם פלסטיני ומדינת ישראל צריכה לחיות אתו בשלום. שתי מדינות זו לצד זו." זה לא ניסוח טיפוסי של זהבה גלאון.

תפיסותיו המדיניות של רן כהן מנוגדות לשלי. תפיסותיו החברתיות קרובות לשלי. דבר אחד שהוא אמר בראיון הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא לוקה בהיעדר יושרה. הוא האשים את מנחם בגין בכך שהסית את עדות המזרח לשנוא ערבים. זהו שקר וכזב. בגין מעולם לא שנא ערבים. תנועת החרות בהנהגתו היתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה בפני ערבים, כבר ב-1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשאף מפלגת שמאל ציוני, כולל מפ"ם, לא חשבה על כך. בשנות החמישים והשישים תנועת החירות הובילה, בשיתוף עם מפ"ם ואחדות העבודה, מאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. זו השמצה גסה.

דבר נוסף שהפריע לי בראיון, הוא המראיינת, דליה קרפל, עם "שאלות" בנוסח: "מתי לדעתך מדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה?" וכדומה.

* שברו את קוד הפרטיות – מאז נפילת בנו, טייס הקרב רס"ן יונתן בגין, אביו, בני בגין, מעולם לא אמר דבר עליו ועל אבלו הכבד, בפומבי, בכלי התקשורת. למה? כי זה האיש. דרך חייו היא של אפס חשיפה ציבורית ותקשורתית. כל הופעותיו בתקשורת, ללא יוצא מן הכלל, הן רק בנושאי ציבור. אפילו הרצון הטבעי של הורים שכולים לספר על בניהם כדי שאנשים רבים יידעו עליהם, לא חל על בני בגין. זה האיש, זו דרכו, זו בחירתו ומן הראוי שנכבד אותה.

הצטערתי מאוד ושמחתי מאוד לקרוא ב"ידיעות אחרונות" כתבה על משפחתו. שמחתי על כך ששקריו הנתעבים של "הצל" הופרכו, אך הצטערתי שמי שבחר כל חייו באפס חשיפה של משפחתו ופרטיותו, נאלץ להיחשף כך, בגלל ביריון מנוול ועדת המוני מעריציו. בני בגין עצמו לא התראיין לכתבה. יתכן שהוא ידע על הכתבה, ואם לא – חבריו שכיבדו תמיד את בחירתו בפרטיותו המוחלטת הפרו בצדק את הקוד.

אין מילים בפי כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לאלה שציטטו את דברי הבלע של הצל המנוול. אלה שדיברו על בני בגין כמי שחינך את ילדיו לשנאת ישראל. את מי הוא חינך לשנאת ישראל? את בנו הטייס שנפל? את בתו "המתנחלת"? גם בנו ה"שמאלני" רחמנא לצלן, רחוק משנאת ישראל. אף אחד מששת ילדיו אינו מתקרב לתיאור הזה.

למי שלא קרא את הכתבה, אציין רק את העובדות על "בתו שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי," כפי שכתב המנוול ורבבות שוטים ציטטו בחדווה. אותה בת, אביטל, עו"ד במחלקה הפלילית של משרד המשפטים, נשואה למוסיקאי נעם ברטוב והם מתגוררים בירושלים. "חטאה" הנורא, הוא שלאחר נישואיה, הזוג הצעיר שכר לתקופה קצרה דירה באבו גוש.

הבריון המנוול, בן בריתו של המוקיון אורן חזן, התפקד לליכוד, והתחייב לפקוד לפחות 3,000 איש. כמעט כל חברי סיעת הליכוד ובראשם נתניהו, פחדו לצאת נגדו, פחדו לצאת להגנת חברם שנעשה לו שיימינג נתעב כל כך. במקום חוט שדרה, יש להם סמרטוטי רצפה.

* בניגוד לשבועת הרופאים – התעקשותה של ההסתדרות הרפואית להשבית את בתי החולים, למרות שהממשלה הלכה מרחק רב מאוד לקראתם וקיבלה את מרבית דרישותיהם, מצביעה על האצבע הקלה שלהם על הדק השביתה. הקלות הבלתי נסבלת של השבתת מערכת הבריאות, היא סתירה מובהקת של שבועת הרופאים.

מאז ומתמיד יצאתי נגד שביתות הרופאים. הפעם נפגעתי מכך אישית. אבי, ההולך ומאבד את הראיה בעינו האחת שעוד רואה, וזקוק לרצף טיפולי – היה אמור לעבור בדיקה ביום השביתה. קביעת תור, היא דבר מסובך, וכל עכבה, מאיצה את עיוורונו. הוא רק אחד מהמוני סובלים. כל הומניסט הדוגל בצדק חברתי חייב לצאת נגד שביתות כאלו, הפוגעות בעיקר בחלשים בחברה.

* אהוד, אני יכולה להקליט אותך? – על פי החוק החדש שיוזם נתניהו, של איסור הקלטות סתר באופן חד צדדי, היה על שולה זקן לומר לאולמרט: "אהוד, עצור רגע. אני רוצה להפעיל קודם את מכשיר ההקלטה, זה בסדר?" על פי החוק הזה, אולמרט ועוד פושעים רבים ורעים לא היו באים על עונשם.

איני טוען שאין בעיה בתרבות האזנות הסתר, שהיא חלק מתרבות אובדן הסולידריות והאמון. אני מעולם לא הפעלתי הקלטה. אולם הצעת החוק הגורפת, תפעל לטובתם של פושעים ומושחתים, ונזקה לחברה הישראלית רב מתועלתה.

* שופט בראש גדול – השופט דוד רוזן מונה לנציב הביקורת על הפרקליטים. השופט רוזן הוכיח את עצמו במשפט "הולילנד" כשופט אמיץ, נחוש, מגן אמת של שלטון החוק בישראל, נושא שליחות של הדברת השחיתות השלטונית ובעיקר – שופט בראש גדול, הרואה את התמונה הגדולה ולא נותן להתחכמויות משפטפטניות של פרקליטים משומנים לעוות אותה.

* טעות אנוש – חברת ההשמה ל.מ. שפרסמה מודעת דרושים גזענית, הסבירה שהיתה זו טעות אנוש. התחקירן שלי שיחזר את טעות האנוש. אנוש ניסה לכתוב "שליטה בסביבה ממוחשבת – יתרון," ובשל פליטת מקלדת מצערת, יצא לו "לא רוצה אתיופית." אז למה משמיצים אותו שהוא גזען?

* אקורד הסיום של אובמה – ארדואן אמר בסוף השבוע שיש סימנים חיוביים מארה"ב באשר להסגרת גוּלֶן לטורקיה. אני מקווה שזאת התרברבות ריקה של השקרן המוּעד, ושאקורד הסיום של מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, לא יהיה הענקת ראשו של גולן לדיקטטור האיסלמיסטי של טורקיה. גם בלי זה, מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי האיסלם הרדיקלי גרמה לנזק חמור לשלום העולם. לא שגולן הוא טלית שכולה תכלת. הוא עצמו איסלמיסט ושותפו עד לפני שנים אחדות של ארדואן. אך הסגרתו של מתנגד המשטר מס' 1 של הדיקטטור, לידי הרודן, היא פשיטת רגל מוסרית. 

* נעליים גדולות – במשך שנים אריה מליניאק היה איש הספורט של התוכנית "בילוי נעים" בגל"צ, עד שמוטי קירשנבאום החליף אותו. קירשנבאום נפטר ומליניאק חזר, ומה לעשות? אי אפשר שלא להשוות. הם באמת ליגה אחרת.

לעומת קירשנבאום החד, השנון, שכוחו באירוניה המנוסחת באנדרסטייטמנט ובהומור עצמי, בולט מליניאק בגסות רוחו, התלהמותו, בוטותו, הציניות שלו וההומור (הלא מוצלח) על חשבון אחרים, ברמה של "ירידות" של ילדים.

* ביד הלשון: בית המכס התחתון – את הפינה הקודמת הקדשתי לבית המכס העליון, בגולן, והזכרתי בה את בית המכס התחתון, ליד גשר בנות יעקב.

האומנם המבנה המכונה "בית המכס התחתון" היה בית מכס? הרי בזמן השלטון העות'מני לא עבר שם גבול. בשיטוט בגוגל, מיספר הגרסאות זהה למיספר הגורסים. גם בין מומחים שהתייעצתי איתם, הדעות חלוקות.

ההסבר המתקבל על דעתי, הוא מתוך ספרו של נתן שור "תולדות הגולן". המבנה הוא חאן טורקי עתיק, שלצידו נבנתה מצודה קטנה שנהרסה. צבא נפוליאון ששהה במקום תיקן את המצודה. בתקופת השלטון המצרי של מוחמד עלי ואבראהים בנו, החאן היה עזוב שכן התנועה בין א"י לדמשק פחתה. עם חידוש השלטון הטורקי, החאן חזר לפעול, ובמקום נגבו דמי מעבר על הגשר. בתחילת תקופת המנדט הצרפתי, היה במקום בית מכס קטן, בנוסף לבית המכס העיקרי, בית המכס העליון.

* * *

מסתורין ברמת השרון –

כנס ספרות הבלשים והמסתורין הראשון בישראל

ב-12 בספטמבר ייערך כנס ראשון מסוגו בארץ – הכנס הראשון לספרות הבלשים והמסתורין.  את הכנס, שבו יופיעו אחדים מבכירי סופרי הז'אנר וחוקריו, מארגן מגזין הרשת "יקום תרבות", והוא ייערך בחסות עיריית רמת השרון בבית יד לבנים בעיר. 

ז'אנר ספרות הבלשים והפשע עוסק במשטרה, בעורכי דין ובאנשים רגילים המוצאים את עצמם מעורבים בפרשיות פשע שונות. כבר למעלה ממאה שנה זוהי הסוגה הספרותית הפופולארית ביותר בעולם ובישראל.

הכנס יעסוק בעברו של הז'אנר בעולם ובישראל – מראשיתו בספרות העברית בשנות השלושים של המאה הקודמת, עת קרא זאב ז'בוטינסקי להפוך את ספרות בלשים לחלק בלתי-נפרד מחומר הקריאה של כל נער, ״על מנת שילמדו להתמודד עם עולם הפשע." בתקופה זאת כתב ופרסם "הבלש העברי הראשון", דוד תדהר, את חוברות הבלשים הראשונות בארץ.

הכנס יכבד את זכרו של תדהר באמצעות מתן אות כבוד "התדהר" לבנו בצלאל תדהר, שיינתן מעתה לסופרים שתרמו באופן משמעותי לספרות הבלש והפשע בישראל. את אות הכבוד הראשון ע"ש תדהר יקבל אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", על תרומתו של אביו אריה סיון ז"ל לתחום רומן המתח העברי הקלאסי "אדוניס".

בכנס יתקיים פאנל סופרים שידונו בספרות הבלשים והפשע בהווה ובעתיד מנקודות המבט הייחודיות שלהם. משתתפים: שאול בצר, איש סיירת מטכ"ל לשעבר, במאי סרטים דוקומנטריים ומחבר סדרת רבי המכר "בלש זמני". דניאל קלוגר, עיתונאי בשפה הרוסית ומחבר סיפורי בלשים על לנין כבלש. נחמן גרשונוביץ, מחברם של ספרי בלשים ומתח שהיו לרבי מכר בקהילה החרדית. וכן שמרית הילל, מנחת  התוכנית "זמן מיסטיקה" בערוץ 10, מחברת של סיפורים בלשיים רומנטיים פופולאריים.

כמו כן ידברו בכנס סופרים ידועים מתחום הספרות הבלשית בישראל, ביניהם: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל ומחבר ספר המתח "היד שהוציאה אותי להורג", אדיבה גפן, דרור משעני ופרופסור דוד גורביץ. מושב מיוחד יוקדש בכנס להרצאות עבור ילדים ובני נוער, ובו יציגו סופרי הבלשים הידועים מיכאל אבס ואשר קרביץ חידות בלשיות. הצגת החידות תתבצע בעזרתו של הצייר והקומיקסאי עופר זנזורי, שידבר על סדרת הקומיקס המשטרתית החדשה שיצר בעברית.

הכנס יתקיים ביום שני, 12 בספטמבר 2016, בין השעות 10:00-18:00

בבית יד לבנים ברמת השרון, רחוב המחתרת 3 רמת השרון

בברכה,

אלי אשד

עורך ראשי של מגזין "יקום תרבות"

 http://www.yekum.org/

* * *

הודעה מרעישה

אף תינוק ואף ילד לא מתו

 בבתי החולים המפגרים והפרימיטיביים

של מדינת ישראל מיום הקמתה

כולם נמכרו לאימוץ ו/או לקציר אברים

פרטים בעיתון המטורלל ביותר במדינה!

* * *

טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מה זה טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה

תחת שחור

לפני שנים

סיפר לנו חבר

עורך-לילה בעל המשמר

יצחק אורפז

שקיבל ידיעה מוסמכת

לא לפרסום שכך

טְשׁוֹרְנִי דוּפָּה

טייסי הקרב הרוסיים במצרים

היו מכנים בחדרי חדרים

ובלגימת בקבוקי וודקה

את חניכי הטיס המצריים שלהם

לימים סיפר על כך מתוך כוונה טובה

בכנס ספרותי

בפני קהל ערבי

שוחר שלום בנצרת

בקושי חילצו אותו מן האולם

אם היו שם אבנים

היו סוקלים אותו

* * *

עמנואל הרוסי

ד. צֶ'ק'יסְטִים

פרק רביעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

סיומקה וּואנקה סוהרים היו בצ'ה-קא, מוותיקי המוסד.

סיומקה יהודי היה, מגליציה מוצאו, משרידי החילות האוסטריים שפלשו בשנת 1918 לאוקראינה ודרום רוסיה ועד לנהר הדון הגיעו. אפשר שקסמה לו המהפכה, אפשר שלא קסמה לו השיבה אל העיירה הנידחת ואל העניות. על-כל-פנים נשאר במקום ונסחף בנחשול הדם. בן דלים ובור היה. אף הרוסית הנלעגת שבפיו ודאי הרתיחה פעמים דמו של כל צורר ישראל. אף-על-פי כן, בתוך המהפכה האכזרית והבלתי אנושית, בה הוטל על-כורחו או ברצונו, הצטיין במשהו אנושי ולבבי. היה בו קורט של הומור יהודי-גליצאי טוב-לב, של קונדסיות לגלגנית בעיניים. מעולם לא ראיתיו בכעס או בריגשה כלשהי. הוא עשה את מלאכתו בנאמנות ובשקט. מעצם ברייתו היה שמש. אילו חזר בשעתו אל עיירתו, אפשר שהיה משרת כשמש בבית הכנסת. ואין גם צורך בשינויים רבים לגביו. הפשט את הסגין הצבאי מעליו, טול את האקדח הצמוד למותניו, הלבישהו קפוטה וטלית קטן כשר – והרי לפניך אותו סיומקה, אולי אף ללא שינוי כלשהו בפנימיותו. לעיתים נדמה לי, שחלוקת האנושיות לפי מקצוע ומשלח-יד נאמנה יותר מזו שלפי גזעים ולאומים. כלום אין הגלבים של כל הארצות והעמים קרובים זה לזה בנפשם ובהיקף ענייניהם מאשר, נאמר, גלב צרפתי רגיל אל הפילוסוף הצרפתי הקתולי, וְלאדימיר ז'נקלביץ'!

היפוכו של סיומקה היה וואנקה. קודם-כל איש רוסי היה. בחור יפה-תואר. תמיר. שחרחר. אפשר היה אולי לחשוד בו שאף הוא "ממעי יהודה" יצא, אלמלא שערות ראשו החלקות, ללא קרזול כלשהו, ואלמלא עיניו הנאות והבוערות תמיד, שלא מצאת בהן אף לא קורט של עצבות או של רחמים.

וואנקה – כך סחו – היה משמש לעיתים גם כמוציא אל הפועל, כלומר בתפקיד אותו אקדוחן המפצפץ גולגולותיהם של הנדונים בפרוזדור הארוך והצר של המוסך.

בפעם הראשונה כשראיתיו, שמתי לב לברק המשונה שבעיניו. כשהעירותי על כך, אמר לי אחד העצירים, שוואנקה מחזק את עצמו בזריקות מורפיום, ואוי לו למי שנתקל בדרכו בשעה שפגה כבר השפעת הסם.

מן הסוהרים נעלה במדרגות אל חדרי החוקרים.

בשעת מאסרי הקודם הכרתי שניים מהם, את פורטוגלוב ואת רושצ'וק.

באותה שנה, בעוד בדרומה של רוסיה משתוללת עדיין מגיפת הטיפוס והרעב, ונוסח החיים הוא לפי מתכונת "הקומוניזם הצבאי" – החלה במרכז רוסיה מנשבת רוח אביב רעננה. שם החל את ראשית צעדיו הנ.א.פ. (נובאיה אקונומיצ'סקאיה פוליטיקה – המדיניות הכלכלית החדשה, עליה הכריז לנין), ומשביה של רוח זו הגיעו אט לאט גם דרומה. לכאורה היה זה רק מפנה כלכלי-משקי בלבד, שמטרתו להחזיר לכפר את האמון בעיר, למען תוסיף זו לשמש משיכה לאיכרים שיביאו תוצרתם לשווקים. כדי לעודד מגמה זו ננקטו, בין השאר, שתי פעולות יסוד: האחת, פיננסית, ייצוב הרובל האינפלציוני, שערכו היה פחות מערך הנייר עליו נדפס. והאחרת, היתר המסחר החופשי, מתן אפשרות לבעלי יוזמה פרטית לחכור מפעלי חרושת, לארגן קואופרטיבים של יצרנים ועוד הקלות מהקלות שונות.

בעקבות הנ.א.פ. לא זו בלבד שנתרענן מראה רחובותיה של העיר, שהחלו חוזרים לדמותם הרגילה כמעט, ולא זו בלבד שהתחדשו פני הבריות, שהחלו פושטים בלויי סחבותיהם ולובשים בגדים שבגדר הנימוס המקובל – הנ.א.פ. גרר גם התפרצותם של רחשי לב ושמחת יצירה, הכניס יוזמה בכול תחומי החיים, החזיר תחושת בטחון עצמי. "השוק" האידיאולוגי נשאר, כפי שהיה, מרקסיסטי. באותה שנה הופיע הספר "אלף-בית של הקומוניזם" של בוכארין. אך עימו ולידו התפרסמו בהוצאות "קואופרטיביות" – ספרים מספרים שונים, מהחל בדברי הגות (שמחבריהם שקלו ודאי למטרפסם בבוא השעה) עד ל"חוליו חורניטו" של ארנבורג ולספרי "טרזן" ובלשים, להבדיל. בקרב הסופרים והמשוררים רבתה התכונה, תוך מחלוקת ו"שנאה" הדדית, שכידוע יש בה, אם לא להרבות חוכמה, הרי לגרות את יצר היצירה. נוצרו "אסכולות" שונות. טאירוב ומאירכולד הזקיפו את קרשי הבמה הקונפורמיסטית והפכו כל הצגה מהצגותיהם למפגן של עוצמה, אשר לא ידעהּ התיאטרון מעולם. שמה של הסטודיה העברית "הבימה" שבהנהלת וואכטנגוב יצא לתהילה ברחבי רוסיה, וגורקי ולונצ'ארסקי מוחאים כף.

זכורני הופעת משוררים וסופרים ב"שחרית ספרותית", שנערכה באחת האודיטוריות של האוניברסיטה באודיסה. בין המשוררים הופיע גם שאול טשרניחובסקי, שקרא משיריו בתרגום רוסי. הקהל הרב קיבל את פניו בהתרגשות של חיבה, ורעם מחיאות הכפים לא פסק שעה ארוכה – למורת רוחם ולתמיהתם של שאר חבריו להופעה, בייחוד של הסופר סמיון יושקביץ, שאף רמז על כך כשעלה לדוכן לקרא את דבריו. מותר לנו להוסיף, שהתרגשות זו לא רק "ספרותית" היתה. בתשואות לטשרניחובסקי נתן הנוער היהודי – והוא רוב מניין בקהל שבאולם זה – ביטוי למחאתו על הגזירה שגזרו השלטונות על לימוד העברית.

באותה תקופה עוד היו קיימות קיום לגאלי-למחצה אלה מפלגות, שאף-על-פי שהכירו בחוקיותה של מהפכת אוקטובר ובמרותה, חלקו בכמה סוגיות על דרכה של המפלגה השלטת וביקשו לשמור על עצמאותן. בין אלו נמנתה גם המפלגה היהודית הקומוניסטית "פועלי-ציון".

תקוות החופש הדמוקרטי, שבאה עם הנ.א.פ., עודדה גם את תנועת "צעירי-ציון – צ.ס." להגיח מן המחתרת ולדרוש היתר קיום ליגאלי לעצמה. התנועה צעירה היתה ברוחה אף בגילה. גם "זקן התנועה" לא הגיע עדיין לגיל השלושים. בגיל כזה אין המעשה מפגר אחרי המדרש. החלו החברים מתכנסים לאספות כמעט בריש גלי, אמנם בדירות פרטיות אך ללא אבטחה וללא סודיות. והתוצאה – מאסר.

בערב אביב אודיסאי מלבלב באו לביתי אנשי ג.פ.או. הדורים במדיהם החדשים, ולאחר שערכו חיפוש בחדרי ונטלו כל דף עברי במגרות שולחני, הובילוני לרחוב מאראזלי בית מספר 40.

באותה שעה – שתיים שלאחר חצות – שרר חושך גמור בבניין הגדול. כנראה שחל קלקול כללי בחשמל. בפרוזדורים ובחדרים דלקו משום-מה נרות שעווה דקיקים, "שמשים" של נרות חנוכה. הכניסוני לחדר רחב ידיים, שבפינתו מכתבה גדולה. לידה ישב צעיר חינני, בעל פני משכיל יהודי, משקפי-מצבט על אפו. משהוכנסתי לחדר, התרומם, האיר פנים לקראתי וביקשני לשבת ליד השולחן. לאחר מספר שאלות מוקדמות, כנהוג – השם, המגורים, מקום הלימודים וכו' – הציג לפניי את שאלת השאלות: מהי השתייכותי המפלגתית. הייתי מוכן לשאלה זו, ועניתי בגאווה ובקול רם, כיאות לבן יוד-חת, שאני משתייך למפלגה הציונית-סוציאליסטית "צעירי-ציון".

החוקר התחייך לדבריי כלשמע בדיחה נאה. אחר הרצין ושאלני מה מגמתה ומה תכליתה ותכניתה של מפלגה זו.

קמתי ממקומי ופתחתי בדרשה. היתה זו אולי ההרצאה המקיפה והארוכה שהרציתי עד כה. דיברתי על הטרגדיה של עם נטול קרקע ומכורה, שבעקב המסיבות ההיסטוריות הודח ממסלול הקידמה האנושית עד שנבצר ממנו לבנות את עצמו על יסודות של חברה מתוקנת ויוצרת ושל תרבות לאומית מקורית. הטעמתי את הקשר עם ציון כטבור של חיים ותיקווה לעם נע ונד. הזכרתי את התנועות המשיחיות, את "רומא וירושלים", את "האוטואמנציפציה", הדגשתי את הסינתיזה של הציונות והסוציאליזם כמוצא יחיד לתחיית העם ולזקיפת קומתו של האדם היהודי. אחרון-אחרון טענתי, שאפילו יש בה במהפכת אוקטובר, כדי לפתור את בעיית כל העמים הטריטוריאליים, אין בה כדי לפתור את בעיית העם היהודי האכסטריטוריאלי, שצו המהפכה לגביו כמוהו כגזירת טמיעה וכלייה. המסקנה היא, אפוא, שיש לאפשר לעם היהודי להתרכז בארץ-ישראל, שם יבנה את חייו ככל אומה נורמאלית, ואילו כאן, ברוסיה, יש לעודד את קידומו במסגרת של אוטונומיה תרבותית-פרסונלית.

ברוב התלהבותי החילותי מהלך בחדר אנה ואנה, כשהחוקר האדיב, הרושם את דבריי, מבקשני וחוזר ומבקשני לבל אמהר כל כך, ומה גם שעליו להעלות כפעם בפעם נר חדש על שולחנו.

חוקר זה היה פורטוגאלוב.

שונה ממנו היה החוקר השני, רושצ'וק. הראשון ייצג את הדמות המוכרת של צעיר יהודי שנטמע בין הגויים. נימוסיו וחיתוך דיבורו הרוסי הטהור העידו על מוצאו מבית אמידים מתבולל, ואילו השני פשוט אך גם לבבי יותר היה. בבית דלים שבפרבר מולדבנקה גדל, מצוקה ורעב ידע בילדותו ובכוח עצמו עלה.

אף הוא היה קורא לי לחקירה באישון לילה דווקא. כזה היה הנוהג. אך משעמד על תמימותו של קורבנו, שלא העלים דבר והצהיר בגלוי על אמונתו – סיפר לי באחד הלילות על ילדותו המרה, ועל מנדלי-מוכר-ספרים, מנהל בית-הספר "תלמוד תורה", שם למד, שהיה מענישו לעיתים במכת סרגל על כפות ידיו. הוסיף וסיפר על אשתו, חניכת הקורסים לגננות עבריות של הלפרין. אף הוא שמע עברית, אם כי במרוצת השנים השתכחה בהרבה ממנו. על כל פנים, את הפואמה שלי "ילדתי", שהוחרמה בשעת החיפוש, קרא, ומה שלא הבין – תירגמה לו אשתו.

 הפואמה נשאה חן בעיניו, ולא זו בלבד אלא שנהג אף להקניטני דרך חיבה ולקרוא לאסיר בשם חיבורו, לאמור: "יאלדוסי, נא דופרוס!" (ילדתי, לחקירה!).

הוא וגם פורטוגאלוב לא חסכו מאמץ, כדי להוכיח לי עד כמה אני טועה ומטעה את הרבים בגישתי "האידיאליסטית" שאבד עליה כלח. המהפכה ברוסיה, כך טענו שניהם (האחד בשפת משכילים נמלצת, והאחר בעגה אודיסאית), איננה אלא בבחינת שער הפתוח לקראת המחר. הנחשול גואה והולך, עוד מעט וכיסה את כל כדור הארץ. מיליונים רבים יקומו וינפצו כבלי עבדותם בכל חמש היבשות. אפילו אם יש אמת בטענותיך – מה פעוטה היא בעייתך נוכח בעיות תבל רבתי. מה לך רואה חלומות באספמיא, שהתעקשת לך בעם ישראל ובארץ ישראל שלך. לא יעבור זמן רב וכל המחיצות שבין העמים תיפולנה כבניין קלפים, עוד מעט וכל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.

   רושצ'וק הוסיף ועמד גם על "הנקודה היהודית". הוא – כך טען בנימה כנה ומשכנעת – הצטרף למפלגה הקומוניסטית דווקא מפאת היותו יהודי. "כלום שכחת את הטבח, שערכו אנשי פטליורה והגווארדיה הלבנה באוקראינה בשנת 1918-1920? ומי הציל את האוכלוסייה היהודית מחורבן גמור, כלום לא הצבא האדום והמפלגה הקומוניסטית?..."

הוא אף לא הסתיר ממני שהסיבה העיקרית להתנדבותו לצ'ה-קא נבעה מלהט רצונו להתנקם ברוצחי היהודים. "הרואה אתה את היד הזאת?" – שאלני בסערת רוחו, כשהוא קם על רגליו ומזדקף לפני בכל קומתו הקטנה והמוצקה – "היד  הזאת חיסלה עשרות בנדיטים-רוצחים, ועוד היא נטויה!..."

   שנים רבות נקפו מאז. אך עתה, משאני חוזר ומעלה את המונולוגים של חוקריי באישון לילה, הריני מהרהר בליבי: אילו הצליחו אז, בכוח הגיונם ובחריפות נימוקיהם, לערער את אמונת הנער ולספחו לקהלם – מי יודע אם לא עלול היה, בבוא השעה, ליתן את הדין יחד עימם על בגידה במהפכה, על קוסמופוליטיות מנוונת ועל חתירה תחת אושיות תורתו של "מאור העמים", סטאלין, שבאותה תקופה כיהן במשרתו הצנועה של קומיסר לענייני המיעוטים ולא יצאו לו עדיין מוניטין.

   עיקשותו של הנער בן היו"ד-חי"ת הצילה את חייו, שכן אין לי צל צלו של ספק ששני חוקריו הועלו אחר-כך לגרדום.

המשך יבוא

* * *

משה איפרגן

מתוך מאמר הסיכום המרתק

 "ירייה אחת בחברון"

אתר "מידה", 11.8.16

...נדמה לי שלא אגזים אם אומר שבצבא רואים בהרשעת אזריה מטרה חשובה ביותר. בעימות שבין האליטה הצבאית ובין העם, האליטה פועלת להצדיק את עמדתה. התנהלות צה"ל ביחס לאזריה, נטישתו וההתייחסות אליו כאל עבריין – גרמו נזק אדיר לאמון העם בצבא ולאמון החיילים במפקדיהם. אך מבחינת הפיקוד הבכיר, זהו מחיר ראוי למען ביסוס האתוס המוסרי והתפקיד הפוליטי שלקח על עצמו.

משבר האמון העמוק איננו תוצאה של התבהמות העם או כל גידוף בזוי אחר מצד צמרת הצבא ותומכיה נגד רוב עצום בציבור – אלא תוצר של הפיכת הצבא לכלי אידיאולוגי ופוליטי. ההשתלחויות של ראשי הצבא בציבור הן תופעה מוכרת מהמחנה הפוליטי שבמסגרתו הם פועלים. לכן אין להתפלא על החלוקה הפוליטית הברורה ביחס לפרשה זו.

סימן היכר לתהליך שתיארתי הוא העובדה שבשמאל יש מי שמביעים תקווה להפיכה צבאית, ובימין יש המביעים חשש ממנה. לשני הצדדים צריך לומר: הפיכה צבאית מהסוג שאתם מעלים בדעתכם לא רלוונטית לישראל, לפחות לא בעת הזו.

אך מהרבה בחינות חשובות אחרות, הפיכה צבאית כבר התרחשה.

* * *

התגלתה שכונת וילות מפוארת

שהיתה שייכת לרופאים אשכנזיים

ונבנתה בכספים שהם הרוויחו

מהמכירה לאימוץ של ילדי תימן החטופים

פרטים בעיתון המטורלל ביותר במדינה

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ידיעה מרעישה

בבוידעם של בדון במעברת ראש העין

התגלו מאה תעודות פטירה של ילדים תימניים

מלפני כשבעים שנה

הן הוסתרו בתקופת מאבקו ההירואי

של הרב הקדוש עוזי אזולאי משולם

נגד הרופאים והחוטפים האשכנזיים

שפעלו בבתי החולים המושחתים

של מדינת ישראל המושחתת

סטאלין שאב מהם השראה

פרטים בעיתון המטורלל ביותר במדינה

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ"ב ואחרון

סתיו 1961.

רעש מנועי המטוס התגבר והפך ליבבה צורמת, וצבי לא שמע מאום מדברי הסובבים אותו, ידידים וקרובי-משפחה שהתאספו ללוותו בנמל התעופה לוד. בחדרי-הנוחיות בחן עצמו במראה. האומנם הזדקן? בלוריתו שחורה, עורו שחום, אך פניו נוטת מעט להסתרבל. שערות כסף בודדות כבר מאפירות את צדעיו. ושפתיו, אותן לא אהב, עבות ובולטות. בידו החזיק מדוודה קטנטנה, בעצם לא מזוודה היתה זאת אלא מין תיבה שטוחה, יותר נכון מין תיק של עור בצורת מזוודה, אבזמיו נוצצים בציפוי ניקל ואפשר לסגרם בנקישה גנדרנית. הוא לבש חולצה בצבע ירקרק-בהיר, מתנת הוריו. פוליק. חברים סיפרו כי כאשר הביאו את גופתו היו ידיו שבורות וחזהו נקוב כדורים, מפנים ומאחור. צבי ביקש לשכוח. לומר לעצמו, היה לו שיגעון-רדיפה, וזה הכול. הוא היה צריך ללכת לפסיכיאטר. אבל הכותרת בעיתון, בכתבה, התמונה המטושטשת. "מדוע רץ חייל-המילואים רפאל שומרון אל הגבול?"

החותמת הוטבעה בדרכונו, והוא פסע החוצה, וחרש-למחצה זרק את בדל הסיגריה, ועתה הירשה לעצמו, לא, לא לבכות עדיין, רק לחשוב על בכי, לדמות שהנה עומד הדבר להתרחש בלחץ המשונה המעיק בתוך גרונו. לדמות תחושה של דמעות במקום לבכות ממש, הנה כך, מעולם לא הִרשה לעצמו לנהוג אחרת ברגשותיו מפחד פן יחדל לפתע לעמוד מן הצד וייקלע שלא בטובתו למרכזה של עלילה.

כחודש לפני הבחירות שולח טיל, "שביט 2", במעמד ראש-הממשלה וצמרת משרד הביטחון. הבחירות התקיימו בחודש אלול. ביום חם ומעיק. למי היה הפוליק נותן את קולו? מפא"י ירדה והפסידה שישה מאנדאטים. הליברלים, חרות ומפ"ם עלו. בן-גוריון טרם הצליח להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.

"אימו ובני-משפחתו של רפאל שומרון, המכונה בפיהם – פוּליק, אינם יכולים למצוא תשבה לחידה שכה מציקה להם – מדוע רץ ללא צורך אל מול היריות? מפקדו בצבא, איש-מילואים אף הוא, אינו יודע להסביר מפני מה לא השתטח רפאל עם כולם. אפילו לא ירה ברובה שלו. הוא היה בחור שקט ומסוגר, כך סיפר, ואיש בפלוגה כמעט ולא שם לב אליו לפני כן.

מדוע?

על שאלות אלו כבר לא יקבלו, כנראה, בני-משפחתו תשובה, כי סודו זה של רפאל ירד עימו אלי קבר..."

הדף-האוויר בא ממנועיו של מטוס סילון שעמד להמריא, טילטל את קירות הבניין כמו רעידת-אדמה עשוייה בידי אדם, כקטר משתולל שירד ממסילתו ורץ בפראות סחרחר על גלגליו. צבי התפלא כיצד לא חש בממשותו של רגע הפרידה הבלתי-נעים, שחלף כחלום. הנשיקות האחרונות, מהן סלד, המילים הנרגשות, הבאנאליות, שהכול אומרים בהזדמנויות אלו. הוא נופף בידו, עצל כתמיד, לעבר המרפסת רוחשת ראשי-אדם, בה עמדו האנשים הקרובים לו, כל משפחתו הגדולה מן המושבה, דחוקים כתף אל כתף ומרימים לעומתו אף הם את ידיהם בברכת פרידה. הם רואים אותו והוא אינו רואה אותם. על חשבונו של מי הוא נוסע? הרהור טורד ניקר במוחו, פתאום יכריזו ברמקול שֵׁם, תתברר טעות, יורידו אותו מן המטוס, כי לא שמו רשום בכרטיס אלא השם של פוליק. לא הוא הנמלט אלא פוליק, ממושקף וראשו הבהיר רכון, עקשן, מחייך כדרכו בביישנות, פוסע כאן במקומו, עתיד לנסות להתחיל מחדש את חייו במקום אחר, להמשיך ללמוד, ואולי, סוף-סוף, להירגע.

צבי המשיך לצעוד לעבר המטוס החונה מול בית-הנתיבות, מפנה מדי כמה צעדים את ראשו לאחור, ממשיך לנופף בידו לעבר גוש האדם הצפוף, המשחיר על מעקה המרפסת הרחוקה. "מדוע? אין איש יודע." פוליק הצליח לפעול דבר-מה, הוא לא נשאר לעמוד מן הצד. כיצד התכתש עם השוטרים בשבת ההדחה! הוא לא הסתפק בהרהורים ובמילים בלבד, אלא ניסה ללחום, ולא אשמתו היא כי מעולם לא הצליח לפגוש פנים-אל-פנים את אוייביו האמיתיים. ואילו אותו עצמו, ידע צבי, דנו באיזשהו מקום להרהורים מתמידים שיהא שוקע בהם כל שנותיו. והוא זכר את אשר אמר אריסטו על משתתפי התחרויות במשחקים האולימפיים: מקבלי העטרה אינם היפים או החזקים ביותר אלא המתחרים, כי מהם באים המנצחים. וכך גם בדברים הנאים והטובים של החיים, הזוכים בהם, ובצדק, הריהם עושי המעשים.

ועפרה? ויהודית? ו...? – כלום עדיין הוא עומד מן הצד? משעה שעזב את סדום, ואת הצבא, ועלה לירושלים ללמוד, נעשה עבד להרגלים של סדר-יום קבוע. ועתה נחתך מהם, עוזב את ביתו, נוסע, ושוב אין לו מקום להסתתר בו. להשתייך למשהו, ככל היתר. פינה לצפות ממנה במתרחש מבלי לקחת חלק פעיל. הוא ניתק עצמו משנות הלימוד באוניברסיטה, שחלפו מהר, מהר מדי, ועתה הוא עומד בפני עתיד נעלם, בארץ זרה, לראשונה בחייו, וכל הווייתו כולה ברגע זה אינה אלא הצעד האחד הנוסף לקראת כבש-המטוס, ועוד צעד, וכרטיס-הטיסה שהוא כמחברת צרה ואדומה שהיתה לו בכיתה א', וחפציו הארוזים במזוודות, והקימה האחרונה בבוקר בפתח-תקווה. הריהו נשלח למרחקים ארוז כשתיל-עץ. אך הוא עקר את עצמו מרצונו. עתה יהא עליו להכות שורשים בארץ חדשה אשר בשפתה אינו שולט היטב ובמנהגיה אינו רגיל. והאם הוא באמת נוסע מרצונו שלו, או שמא ראשית המסע נעוצה בפוליק? מדוע הזניח את פוליק בחודשים האחרונים? לא ביקר אצלו? למה לא דאג לו כאשר הפסיק לפתע ללמוד וברח מירושלים?

היה ישר עם עצמך. מתי החלטת סופית לנסוע? כאשר קראת בעיתון על מותו של פוליק.

שעה שהניח את כף רגלו על המדרגה והחל פוסע ועולה, הצטער על כי קצרה ידו מלנהוג בדרך אחרת, ועל כי תמיד יהא דומה תוכו לבית-קברות לאנשים אותם אהב ושנא, ועימם לקח חלק בגורל משותף.

"אתה צייד-חרקים," כינהו פעם פוליק בפניו, "למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בתשומת-לב של אספן-פרפרים. אבל הלב?" והוסיף בלעג: "אתה כאיש-מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זעירים וזהיר-זהיר מניח אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך." ­

יש לי מיקרוסקופ המזעיר את ידיי והופכן מרוחקות וחסרות כוח להושיע, רצה להשיב לפוליק, ומשום כך לא יכולתי לעזור לך. הבוקר, בפתח-תקווה, רגעים אחדים לפני שהתעוררתי, באת בדלת, תפסת בידי, והתחלת למשוך בכל כוחך החוצה, החוצה... – ואני התנגדתי לך בכל כוחי מבעד לדלת הפתוחה למחצה, מפני... מפני שידעתי כי לא ייתכן שנתראה עוד פנים-אל-פנים. אתה חייכת לעומתי מבעד למשקפיך, נבוך ומתנצל קימעה, כאילו היית חלש, אבל לא היית חלש אלא עקשן, ופניך הבהירות והטובות הזהירו תמיד כאילו מעולם אחר. אך לפתע התכסו פניך בהעווייה מכוערת ודמותך הצטמקה והתגמדה ואתה נעשית ילד קטן ומציק, המנפח לחייו, ושר מול פניי פזמון אשר שנים רבות לא שמעתי וזיכרו נשכח ממני:

"צביקה פּוֹץ / חייל בברית / עם זבובים נלחם בִּפְלִיט / מטאטא – הוא רובו / וסיר-לילה על ראשו!"

אחיזת ידך המפלצתית, אשר משכה אותי מבעד לדלת הפתוחה למחצה – היתה חזקה כמלחצי-ברזל, ואני התעוררתי שטוף זיעה קרה וליבי מכה בהתרגשות. הערבים אומרים כי כאשר אדם מת בחלום...

צבי עמד נשען למעקה הקל במרום המדרגות, בכניסה למטוס, והרים בפעם האחרונה את ידו לעבר הפס הכהה, מלא ידיים זעות ומתנועעות, כזחל מרובה רגליים, ידיים המשתלחות בלא-הרף לכל עבר, על מרפסת הבניין. דיילת שעיניה גדולות ורטובות רמזה לו בחיוך שייכנס, ואגב כך נגעה קלות במרפקו. הוא החזיר לה חיוך מלטף, מהיותו בטוח כי נשא חן בעיניה, ובתוך כך התעורר מחלום הרהוריו, והרגשתו הטובה החלה שבה אליו. הלא הדיילת תהיה עימם משך כל זמן הטיסה, והיא מדברת עברית.

הקור הפתאומי בבטן המטוס ממוזג-האוויר העביר בו צמרמרות. על פניו הלוהטות התייבש קרום מציק שצינן את עורו. הוא הבחין בבגדיו ספוגי הזיעה, ובחל בגוו הדביק שהיה עליו למעמסה. בקדחת הנסיעה לא חש כלל כמה חם היה היום, אחד מאותם חמסיני סתיו שהערבים מכנים בשם "הקיץ השני", קשים כשלהי-קיץ, ומעלים בזיכרון את מות התמוז וקורבן-אדם.

שכניו לנסיעה נדחקו אל האשנבים כדי להציץ החוצה אל יקיריהם פעם נוספת ואחרונה, רואים ואינם נראים. צבי צנח על מושבו והידק את החגורה. הדלתות נסגרו. המנועים הגבירו את נהמתם. מכונית מכבי-האש רצה לצד המסלול, וצבי הרהר שזו האפשרת האחרונה להורידו מן המטוס כפושע נמלט או מבריח-סמים.

המטוס פנה לעבר מסלול ההמראה, ומשונה היה בעיני צבי כי הפעם הוא המצוי בפנים, ואינו אחד המלווים העוקבים במבטיהם אחרי המטוס, כיצד הוא רץ על המסלול, מתרומם, ממריא ונוסק בקו קעור בכיוון הים, לאט-לאט, עד שנדמה רגע שהוא תקוע על מקומו בשמיים, הולך ומתקטן בתוך עצמו, וקווי עשן הסילונים הלבן נמשכים אחריו מן הקרקע, כשטיח הנפרש באוויר לכבוד מסעו, ומתלווים אליו בצאתו עד היהפכו לנקודה זעירה הנמוגה ונעלמת בשמי המערב, מעל פני הים. "שם אירופה," הרהר בכל אותם פעמים קודמות. והיה דבר-מה אשר לא יאומן ביכולת הזאת לראות כיצד הופך מה שהיה עד לפני רגע אדם קרוב, חי ונושם, שנגעת בו, – לדמות בובה מגוחכת המנפנפת לך שלום ממרחק, בכניסה למטוס, ופתאום והיא כבר איננה ממוקמת במחשבתך כאן, אלא שם, באירופה, הגם שעדיין אפשר לראות בקושי את נקודתו השחורה של המטוס בפאתי מערב. אדם הפך לאידאה.

ירושלים 1963 – תל-אביב 1969

סוף

שנות הכתיבה של הרומאן:

נוסח ראשון, ירושלים, ינואר-יוני 1963, טבת-תמוז תשכ"ג. 6 חודשים.

נוסח שני, ירושלים, ספטמבר 1964-מאי 1965, תשרי-אייר תשכ"ה. 9 חודשים.

נוסח שלישי ואחרון, תל-אביב, אוגוסט 1968-אוגוסט 1969, 12 חודשים.

ס"ה לכתיבה 27 חודשים.

*

ההקדשה במהדורה הראשונה היתה לאשתי הראשונה ענת

שדומה כי התאכזבה מההתעלמות שליוותה את הופעת הספר

הייתי אז בן 35 והיום, 2016, אני בן 80

ואת ההעתקה החדשה הזו אני מקדיש לזכר חבֵרִי

גלעד שגיא-קורלנדר משכונת בורוכוב שהוא

 וגם זו שדמותה של עפרה ברומאן עוצבה קצת על פיה

כבר אינם בין החיים

*

כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, הסטודנט לפילוסופיה, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

את הנוסח השלם של הרומאן אפשר לקבל חינם במייל במתכונת של קובץ וורד עברי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אדי ג'ייקובסון והארי טרומן

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=37829

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: נודע לנו כי ביום ראשון שעבר נזרקה, למרבה הצער – תכולת דירתו של יצחק אורפז, חתן פרס ישראל לספרות, שגר עד למותו לפני שנה ברחוב כיכר מלכי ישראל 9 בתל אביב – לרחוב הנושא שם זה, ובתכולה היה חלק מארכיונו. עוברים ושבים ליקטו פריטים מן החומר הזרוק – עד שהגיעו אנשי "גנזים" ואספו את הנותר מארכיונו, (מאותו חלק שהיה בדירתו, כי את חלקו הגדול של ארכיונו מסר אורפז בחייו לאוניברסיטת תל אביב).

נדמה לנו שראוי שמי שמחזיקים חומרים מאותה תכולה שנזרקה לרחוב ימסרו אותם, מקור או לפחות תצלום – לארכיון "גנזים" שבבית אריאלה בתל אביב. טל. 03-6910141.

* אהוד: אנחנו העברנו כבר את מרבית ארכיונה של אסתר ראב שהיה ברשותנו – ל"גנזים", ואנו נמצאים בתהליך של העברת הארכיון הספרותי שלנו לשם. יומנינו האינטימיים כבר הועברו ל"גנזים", בהדפסת מחשב, וכזכור הם יועמדו לרשות הציבור הסקרן בשנת 2036 במלאת לנו 100 שנים. אנחנו חייבים לציין את מסירותו של המנהל משה מוסק, העומד בראש "גנזים", למפעל החשוב של תיעוד הספרות העברית, גם של סופרים נידחים כמונו.

חרף המעבר לכתיבה במעבד תמלילים בשנת 1987, לפני קרוב ל-30 שנה, זאת בזכות דבורה עומר – שהיינו אז עורכים את כתבי-היד שלה והיא החלה לעבוד במעבד התמלילים העברי וורדמיל – את מרבית הדברים החשובים, שרובם כבר אינם כתובים על נייר, הקלדנו לקובצי היומנים שלנו, שזמנם אחורה מתחיל משנת 1965, וכך – גם השנים של היומן שלפני 1987, הוקלדו ומצויים ב"גנזים".

אגב, את הארכיון שלנו, וגם של אסתר ראב דודתנו, אחות אבינו – שום אוניברסיטה בארץ או בעולם לא ביקשה לקבל וכמובן גם לא לרכוש. ולכן רק מכון "גנזים" של הספרות העברית  מקבל את אלה מאיתנו, וללא שום תמורה.

* האם אפלייה מתקנת ומחוייבות לפלסטינים הם בין הקריטריונים לזכייה בפרס א.מ.ת – שסכומו הכללי מיליון דולר – ולהיכללות בבחינות הבגרות בספרות?

ויקיפדיה: "רונית מטלון היא אחת הסופרות הפמיניסטיות המזרחיות החשובות בספרות העברית כיום, ובמסות שפרסמה עסקה לא מעט בדחף ליצור אלטרנטיבות לקטגוריות מהותניות של מזרח מול מערב. ... מטלון מזוהה באופן מובהק כפעילת שמאל רדיקלי בארגונים שונים לשינוי חברתי, ובין היתר השתתפה במספר אירועים למען זכויות אדם שארגנה האגודה לזכויות האזרח. היא חברת הנהלת תנועת 'בצלם', ובתחום הכתיבה הלא בדיונית וחטיבה שלמה ממסותיה כוללת סקירה והתבוננות בוחנת על איפיוני חייהם של הפלסטינים שברצועת עזה. בינואר 2016 ספגה ביקורת רבה בישראל, לאחר שאמרה בראיון לעיתון הצרפתי, לה מונד כי 'אנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד.' בספטמבר 2014 פורסם כי יצירתה של רונית מטלון, 'אח קטן', תהיה יצירת חובה לניגשים לבגרות בספרות בשנת תשע"ה."

כידוע, הצלמים ה"פלסטינים" המנוולים, אלה שונאי ישראל – העוקבים אחר חיילי צה"ל ומפלילים אותם במצלמותיהם – ממומנים על ידי תנועת "בצלם" [שהגברת הסופרת נמצאת בהנהלתה], ואם איננו טועים, "בצלם" גם ממומנת על ידי הקרן לישראל חדשה.

אנחנו מכירים כמה סופרים עבריים שעוד לא מתו והם שמים את מטלון בכיס הקטן שלהם מבחינת איכות כתיבתם, ומקומם בספרות העברית – אבל הם לעולם לא יזכו בפרס א.מ.ת ויצירותיהם לא תיכללנה בבחינות הבגרות לספרות.

* בדברי ההספד ב"הארץ" על חתן פרס ישראל לביקורת הספרות, מנחם ברינקר, נאמר כי היה "מגדולי חוקרי הספרות בדורנו."

אנחנו מכירים לפחות שניים מגדולי חוקרי הספרות העברית ותולדותיה, שניהם חיים ב"דורנו" והם בגילו, ואפילו מבוגרים מברינקר – אבל אינם ירושלמיים, ולא היו להם חברים בירושלים – והם לא קיבלו את פרס ישראל לביקורת הספרות.

* תנועת Black Lives Matter שקמה במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים בארה"ב, פירסמה מצע רשמי שבו היא מגדירה את ישראל מדינת אפרטהייד העוסקת ב"רצח העם הפלסטיני". התנועה אף קוראת לחרם על ישראל ולהפסקת הסיוע הביטחוני האמריקאי לה." ["הארץ", 12.8.16].

* מדי יממה הורגים מטוסים רוסיים ואמריקאיים בהפצצותיהם עשרות אזרחים, נשים וילדים – בסוריה ובעיראק. אבל אנחנו עדיין אשמים בהריגתו-כביכול של הילד מוחמד דורא, שהציתה את האינתיפאדה השנייה – זאת למרות שנהרג באש המנוולים העזתים עצמם. אנחנו מוקעים כמדינת אפרטהייד וג'נוסייד – במקומות רבים בעולם, גם בארה"ב, ואילו על הרוצחים הרוסיים והאמריקאיים אין מעבירים ביקורת.

* לאהוד היקר שלום, מנפלאות תעתועי הזיכרון. כאשר כתבתי את מאמרי על מוכרי הספרים (חב"ע, גיליון 1168), לא זכרתי שהחידוד "מנדלי מוכר ספרים בהנחה," נמצא גם במערכון הנפלא "שוק הספרים", שכתב דן בן-אמוץ ז"ל ובוצע על-ידי שלישיית "הגשש החיוור".

וכבר נאמר: "המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם." (פרקי אבות). ייתכן שלא אביא גאולה לעולם, אבל רציתי להעמיד דברים על דיוקם.

בתודה ובברכה,

עדינה בר-אל

* לאחר עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן –  צצה ביום שישי האחרון בעמוד הראשון של עיתון המשוגעים "הארץ", באותיות קידוש לבנה למעלה – עלילת דם חדשה על חטיפת ילדי ה"אשכנזים"!

צפו בקרוב לחשיפת העלילה הנוראה מכולן – חטיפת ילדי הערבים לשם אימוץ על ידי היישוב העברי ה"אשכנזי" הוותיק.

יש שמועות ששר הביטחון הקודם, מוסה בוגי יעלון, הוא ילד ערבי חטוף שאומץ על ידי משפחה "אשכנזית" בקריית חיים – ויעלון בא מהביטוי "יא אללה!"

רוצים עוד הוכחה? הרומאן "החוזר לחיפה" של ע'סאן כנפאני – ובעקבותיו הרומאן. "יונים בטרפלגר" (2005) של סמי מיכאל.

יש גם שמועות שחלק מהנהגת המדינה שלנו מורכבת מילדים ערביים חטופים, ולכן ככה היא נראית.

והידעתם? – ה"הורים" של הילדים ש"נחטפו" בשנות ה-50 – צריכים להיות כיום כבני 90 ויותר – וה"ילדים החטופים" כבני 70!

* דבר יורד-המחמד של שוקן, הערבי הפאתטי סייד קשוע, החי עם משפחתו בארה"ב ומקפיד להשטין עלינו ממרחקים, בהתאימו את עצמו היטב מדי שבוע לקול אדוניו:

"אני לא מקפיד על החוקים שקבע אבא שלי כשהדבר מגיע לעידוד ספורטאים באולמפיאדה, מלבד כלל אחד: תמיד תהיה נגד המשלחת הישראלית. המשלחת הישראלית שספורטאיה "נותנים את הדם והנשמה ומקדישים את המדליה למדינה," משלחת ישראלית שהייתי ודאי מעודד אם היו בה נציגים ערבים, גם אם הם היו נאנסים לענוד את סמל המגן דוד בלית ברירה ולעמוד דום למשמע התקווה שמדירה אותם. הייתי מעודד אותם ואת הנבחרת, בתנאי שהם לא היו אומרים משפטים שמתיישרים עם הדגל וההמנון. גם אם לא ישמיעו קול מחאה, שתיקתם והמבט בעיניהם היו יכולים להעביר את התמונה. הפעמים היחידות שמצאתי את עצמי מעודד את נבחרת ישראל בכדורגל היו כששחקנים ערבים היו בקבוצה, כך שקיוויתי שאוכל לזקוף את הניצחון לזכותם. אני יודע שאם היו ספורטאים ערבים עם הישגים גבוהים הם היו נכללים במשלחת, וייתכן אף שאנשי המדינה היו מנופפים בהם בגאווה דמוקרטית. הבעיה היא שאין ספורטאים ערבים שמגיעים להישגים בגלל המדינה, בגלל שהסמלים שלה מסמנים את גבולותיה ואת אופייה. וזו לא סיבה לאושר, אלא לבושה." ["הארץ", 12.8.16].

אז איך זה שסייד קשוע טרם קיבל את פרס א.מ.ת – שסכומו הכללי, לכל זוכיו – מיליון דולר? – אולי כי הוא לא חבר הנהלת "בצלם" כמו רונית מטלון, הסופרת של הוקעת האפרטהייד בישראל, זאת שמשתינה החוצה.

ובקשר לאב: "סייד קשוע נולד בטירה שבמשולש לחלימה (מורה) ודרוויש קשוע. אביו, שהיה חבר ב"מצפן", נעצר במרץ 1969 בירושלים בעקבות פיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית שבו נפצעו 28 אנשים. הוא נחשד בכך שידע על כוונת המחבלים אך לא מנע את הפיגוע. הוא לא הועמד לדין, אך ישב שנתיים במעצר מנהלי." [ויקיפדיה].

* שואלים אותנו מדוע אנחנו ממשיכים לקרוא את "הארץ" מדי בוקר? – ובכן, אנחנו מעוניינים ללמוד ככל האפשר מהתקשורת את האמת, שהיא ברוב המקרים בדיוק ההיפך ממה שכתוב ב"הארץ" – ובזכות ההיפך אנחנו יודעים מהי האמת.

את מרבית כותבי המאמרים והכתבות של "הארץ" אנחנו אפילו לא קוראים – כי לפי שמותיהם תיכף אנחנו יודעים שהכתוב לא אמין, הזוי או מטורף.

וככה, מגיליון לגיליון, מתחזקת בנו ידיעת האמת – בזכות השקרים שמפרישים שונאי ישראל בעיתון.

* עמוס גלבוע כתב שלמדינות זעירות, שאיש לא שמע עליהן, היה ייצוג באולימפיאדה – אבל לעם הכורדי, המונה בין 30 ל-40 מיליון נפש ואשר ארצו מחולקת בין עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן, לא היה שום ייצוג – אז הנה הג'ודוקא אורי ששון מירושלים, כנראה ממוצא יהודי-כורדי, גאל בזכייתו גם את כבור האומה הכורדית – והמדליה שהביא לישראל שייכת באופן סמלי גם לכורדים! – וכדאי שהם יידעו על כך.

* "נהג המשאית שחצה באדום בצומת פורדיס מואשם בשלוש עבירות הריגה. כאמל דיאב, שהתנגש במכונית וגרם למותן של שתי אחיות ובתה הפעוטה של אחת מהן, מואשם גם בנהיגה תחת השפעת סמים. בעבר הורשע 90 פעם בעבירות תנועה." ["הארץ" באינטרנט, 14.8].

הוא לא אשם. אשם הטמטום המינהלי המשטרתי שאיפשר לפושע מועד כמוהו להמשיך לנהוג ברישיון משאית גדולה וקטלנית על כבישי ישראל – במקום שלילת רישיונו ובילוי ימיו בבית סוהר! – ומן הסתם כמוהו יש על הכבישים עוד רבים שטרם הספיקו לרצוח אותנו אבל הם יעשו זאת בקרוב.

ומדוע הוא מואשם בהריגה ולא ברצח? מאסר עולם מגיע לו ולשכמותו.

* מכובדי, אורי הייטנר, בתגובה ל "הגורם לשקט", חב"ע 1168. בחב"ע 1166 אתה כותב: "מלחמת לבנון השנייה השיגה את ההישג הזה, עשר שנות שקט הן הישג אדיר."

אתה עצמך מודה, בחב"ע 1168 שב-4 השנים האחרונות (מתוך 10 שנות השקט) החיזבאללה היה עסוק מעל הראש בסוריה. כך, שלא מלחמת לבנון השנייה אלא "האביב הערבי" יצר את השקט הזה בשנים האחרונות. (היו גם גורמים קוסמופוליטיים נוספים ששמרו על השקט כמו האינטרסים של איראן, נשיא ארה"ב באראכ אובמה ויחסו לאיראן וכו').

מסכים איתך שמבצע "צוק איתן" השמיד חלק גדול ממלאי הטילים שהיה בידי חמאס, אך השקט היחסי בעוטף עזה מאז המבצע, בא לנו בזכותו של הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי ויחסו לחמאס, שהוא תוצר של "האביב הערבי".

כלל איני מבין כיצד יכול אתה להשוות את עוצמת הצונאמי של "האביב הערבי" למלחמות הפנימיות של הערבים בשנים קודמות, הן הרי לא השמידו מדינות ולא שינו גבולות. אל אחטא בשפתי, אך נראה לי, שאפילו רמת הגולן "ניצלה", בינתיים, בזכותו.

מסקנה – הגורם לשקט בגבולות מדינת ישראל השלמה בין הירדן והים כולל הגולן, הגורם לתוצאות כה טובות למלחמת לבנון השנייה ולמבצע "צוק איתן", הגורם להתארכות כהונתו של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, הגורם להצפת אירופה במליוני מהגרים מוסלמים ומי יודע מה עוד צפון לנו בעתיד, הוא – "האביב הערבי".

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,630 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל