גיליון מס' 1170

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באב תשע"ו, 18 באוגוסט 2016

עם צרופת מחקרו של שמואל אבנרי "בעל הטירה – על אמידותו המדומה של ביאליק"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים פְּלוּס. // עמנואל הרוסי: ה. תא מספר 5, פרק חמישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5".//  האם ייתכן שגם לי יש אח שנחטף? אני דורש פיצוי מממשלת קפריסין על שהעלימו ממני את אחי! – אהוד בן עזר: אחי הקפריסאי, מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים". // איתמר פרת: שני שירים מארץ הראי. פנטזיה למעלית. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.8.16. // תקוה וינשטוק: הקפיטן היווני מחירייה. // קניתי לי חמור לרכב עליו, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: "האחים קרמאזוב" בתרגום חדש, פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב בתרגום נילי מירסקי, עם עובד 2011, שני כרכים. [פרסום חוזר של המאמר]. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"ג: השיכרון. // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. יום 1. יום שלישי, 13.9.94, תל-אביב – בודאפשט. // מנחם רהט: מעשה בעֵז, הייתכן שהממשלה הכי ימנית גייסה לשם הישרדותה את העֵז מהבדיחה? // דניה מיכלין עמיחי: מכתבם של עצורי אצ"ל מחודש אוגוסט 1948. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים פְּלוּס

הִיא כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה

 וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,

אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּ‏וֹב וְכָל הָרָע פֹּה

הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.

הִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ

וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל

וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה

יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל - - - 

 הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

עוֹד מֵאָז שֶהִיא הָיְתָה מַמָּש תִּינוֹקֶת

הִיא מָשְכָה אֵלֶיהָ אֵש מִכָּל כִּווּן

אַךְ אוֹיְבֶיהָ, גַם בִּקְרָב אוֹ בְּמַחְלֹקֶת,

לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בָּהּ מַה שֶּכְּבָר קִווּ.

כִּי מִתַּחַת לַשֵּׂעָר שֶכָּאן גּוֹלֵש לָהּ

עַל עָרְפָּהּ הַסֶּקְסַפִּילִי וְהַצַּח

יֵש קְשִי-עֹרֶף שֶאַף פַּעַם ל‏ֹא בִּיֵּש לָהּ

אֶת הַפִירְמָה הַיְּשָנָה, וּמִשּוּם כָּךְ - - -

הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

כֵּן, תָּמִיד, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי גְרוּעִים פֹּה

כְּשֶלְּגַמְרֵי לֹא הָיָה כָּאן אַי-אַי-אַי

הִיא יָדְעָה שֶכָּל חַיַּי שֶלִּי תְלוּיִים פֹּה

בְּחַיֶּיהָ שֶהֵם כָּל תִּקְוַת חַיַּי.

וְלָכֵן, לַמְרוֹת שֶיֵּש לֹא פַּעַם כַּאסַאח

בֵּין הַפָאם-פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי,

שוּם תּוֹחֶלֶת מִן הַלֵּב שֶלִּי לֹא פָּסָה

שֶלַּקֶּשֶר שֶבֵּינֵינוּ אֵין שֵנִי.

הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ

אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי,

כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,

אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

* * *

באבל על מותו של נחום נחצ'ה היימן

מגדולי היוצרים של הזמר הישראלי

שנות חייו האחרונות היו קשות וכואבות מאוד

[נכדו של נחצ'ה, בנה הצעיר של סי היימן – יהלי שוחט, הוא דור שישי ליהודה ראב בן עזר]

* * *

עמנואל הרוסי

ה. תא מספר 5

פרק חמישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

לאחר שסטינו מאפיק סיפורנו אל ימי מאסרי הראשון מלפני שנתיים, נחזירך, קוראי, ברשותך לשחר לא-עבות של קיץ תרפ"ד, 1924, כשאנשי ג.פ.או. מורידים אותי למרתף הבית שברחוב מאראזלי.

בינתיים חלו שינויים במוסד. פורטוגאלוב ורושצ'וק כבר לא היו שם. אך סיומקה ווואנקה נשארו עדיין קבועים, אלא שהזמן נתן בהם אותותיו. שניהם הדורים היו במדיהם החדשים, וכאילו גבהו.

סיומקה הכירני ופגשני בבת-צחוק. "שוב אתה כאן!" – אמר, והוסיף: "נו, אתה יודע בעצמך, הב את החגורה וכל דבר חד שבכיסיך!..."

כשהעירותי לו, שבפעם הקודמת העלו אותי לקומה השלישית – ענה: "נו, מה אתה רוצה? הרי אז ישבה כאן מחצית אודיסה!... עכשיו שקט." – ולסוהר אחד, סגנו כנראה, הפליט – "העבר אותו לתא מספר 5..."

ירדנו לפרוזדור ארוך, שמצידו האחד דלתות ברזל עם אשנבים אטומים. ניגשנו לדלת המסומנת במספר הדרוש. הסוהר פישפש בצרור המפתחות שבידו עד שמצא את המפתח הנכון, פתח את הדלת לרווחה והכריז בקול רם: "היכנס!"

נכנסתי.

היה זה חדר ארוך וצר. אף-על-פי שבתקרה דלקה מנורה כחלחלה, רבתה החשכה, ולא הבחנתי באיש בהיכנסי. ראיתי לפני גוש גדול של יצורים אחוזים ודבוקים זה בזה. משהתרגלו עיני לאור הקלוש, הבחנתי בהרבה אנשים רבוצים על הרצפה איש ליד רעהו וזה כנגד זה. שום מצע או דרגש לא היו בחדר.

פתיחת הדלת הרעשנית העירה נחיל אנושי זה. לפתע סבוני פנים שעירות ועיניים טרוטות, והרבה פיות שאלוני וחזרו ושאלוני: "מי אתה?... בעד מה נאסרת?..."

הנחתי את מזוודתי הקטנה ליד הפאראשה ועניתי: "רבותיי, אין אני שואל אתכם בעוון מה נאסרתם. למה תשאלוני אתם? נאסרתי – וחסל!"

באותה שעה נשמע מן הזווית הרחוקה קולו של פלוני, רגוע, אבהי ובעל נימה יהודית-אודיסאית אופיינית:

"מה זה נטפלתם כולכם אליו?... אדם מהלך לו לתומו לאור היום של 'העולם ההוא', מעשן לו סיגריה ריחנית של פופוב ומתברך בליבו על יופייה של אודיסה-אימא, ופתאום לפתע, ויש להניח בוודאות מסוימת שלא ברצונו החופשי, הוא מגיע לכאן – ברור שהוא מבולבל במקצת. הרפו ממנו. ינוח מעט, יביט מסביביו, יחליף רוח, יתרגל, אחר-כך בעצמו יספר. העיקר שהילדים יהיו בריאים!..."

ככל שהיה מר לי, לא יכולתי שלא  להצטרף לצחוקם של שאר השומעים.

המשך יבוא

* * *

הידד לגרפומאנים החדשים!

* * *

יהודה דרורי

1. בחירות פלסטיניות בירושלים

אבו-מאזן הנכלולי חושב לספח את ערביי ירושלים המזרחית למערכת הבחירות המוניציפליות שלו ולבחור מועצה ערבית לעיר ירושלים שמושבה יהיה ב... אבו-דיס. הוא מצפה שישראל תמנע זאת בכוח, מה שיוסיף לתעמולתו בעולם.

אבל עלינו דווקא לאפשר לו ולעזור לו כי אז שהוא יוציא משם את הזבל, שהוא ידאג לעוני ולזוהמה, שהוא ידאג לבריאות התושבים – וישחרר אותנו ואת הביטוח הלאומי מחובה מטופשת זו  שנכפתה עלינו על-ידי כמה מגלומנים אצלנו, שהחליטו בשעתו על "ירושלים רבתי" עם תוספת של 250,000 פלשתינים...

פעילות אבו-מאזן בנושא זה תבורך כי היא תיתן לנו הזדמנות להיפטר מהספחת הזו – ולמי איכפת מה יעשה המוכתר של אבו-דיס? שיקרא לעצמו אפילו ראש עירית ירושלים... למי זה יהיה איכפת – השליטה הביטחונית תמיד תהיה בידינו.

2. "זה לא כל-כך פשוט..."

השכירים במעמד הבינוני, ובזה הנמוך יותר במדינה, לא מצליחים לגמור את החודש ונמצאים בלחץ מתמיד. החוב מאחורי כרטיסי האשראי גדל מחודש לחודש ונוצר פה בלון כספי מסוכן אשר בעתיד הלא רחוק עלול להתפוצץ, ואם כי יש פתרונות למצב – הממשלה לא רואה ממטר...

לקראת אישורו של התקציב הדו-שנתי, הכריז שר האוצר כחלון שזה יהיה תקציב חברתי, האומנם? האם שר האוצר וראש הממשלה רואים מה באמת קורה ומנסים להקל?

התשובה שלי היא שהם אולי רואים אבל אינם יודעים כיצד לפעול, ואם הם כבר פועלים בכיוון מסויים, הרי שהוא לקוי ביסודו, אינו מקל ואינו פותר – בעיקר את מצב האוכלוסייה השכירה.

נבחן להלן מספר "דרכים עלומות" לתיקון.

סיפור ראשון – כאשר לאחרונה, לקול צהלת שר האוצר וראש הממשלה, המע"מ הורד מ-18% ל-17% – האם מישהו בציבור חש ב"הקלה" הזו? (אשר עלתה למדינה ארבע וחצי מיליארד שקל!)

כאשר חושבים על כך, הרי באותו סכום, אם היו מנמיכים את המע"מ למשל ל-10% על מוצרי מזון בסיסיים, על תרופות, על מים, ועל עזרי לימוד – היו הקלות אלו נותנות לכל משפחה ממוצעת חסכון של כמה מאות שקלים בחודש! ולמה זה לא מבוצע? בגלל הקיבעון המחשבתי של "אדוני-האוצר" – שאסור לנו לעשות מע"מ מדורג, כי זה יביא כביכול לבלבול ולהפסדים, אף שזה כלי ידוע ושימושי במרבית הכלכלות המתקדמות בעולם!

עלינו לזכור כי בעידן כל כך מתוחכם של מחשבים, זה מהלך פשוט ביותר לתת מע"מ שונה (מדורג) למוצרים ושירותים שונים מבלי "להתבלבל" ו"לרמות"...

אגב, בעקרון כזה ניתן להקל על רוכשי דירות, אם תחליט המדינה למשל שעל דירות חדשות עד סכום של 800,000 שקל המע"מ יהיה 5%, ומכאן על כל 100,000 שקל נוספים המע"מ עולה באחוז אחד עד אפילו למקסימום של 25%... המדינה לא תפסיד, תעודד רכישת דירות ע"י זוגות צעירים ותיתן דחיפה רצינית לשוק הדיור. מה קשה ומה לא ברור פה? (ותפסיקו להגיד לי כבר "זה לא כל-כך פשוט...")

סיפור שני קורה בעצם הימים הללו. הוכרז שבעלי הכנסות נמוכות יקבלו אולי 30 ש"ח נוספים כל חודש. זו טיפה בים (עלות של שישה בקבוקי קולה).

באותה עלות כמעט, במקום זה, יכולה הממשלה להחליט שאין מס הכנסה עד הכנסה חודשית לשכיר של 7000 ש"ח בחודש? עשרות אלפי השכירים שייגרעו מפנקס הנישומים, יחסכו לאוצר מיליוני שקלים של טיפול בתיקיהם, ובו זמנית יתאפשר למאות פקידי מס הכנסה (שיתפנו מטיפול בבעלי ההכנסות הנמוכות) –   לטפל באותם עשרות האלפים במדינה שלנו המתחמקים מתשלום מס הכנסה.

החישוב הוא שהעלייה בהכנסה החודשית לשכיר כזה (עד 7000 ש"ח) תהיה בממוצע כ-100 ש"ח בחודש לשכיר – שזה קצת יותר משמעותי עבורו ועבור משפחתו מ-30 שקל לחודש – וגם המדינה מתייעלת ומרוויחה.

הסיפור השלישי קשור לעלות הגבוהה של החינוך למשפחה הישראלית. ניתן בהחלט להפחית עלות זו אם ייושמו המלצות ועדת לנגרמן, דהיינו גבייה של חצי אחוז יותר לביטוח הלאומי, שיכסה את כל תשלומי ההורים, לרבות ארוחה חמה לתלמיד!

החיסכון לכל משפחה יהיה בסדר גודל של מאות שקלים בחודש, בעוד שחצי אחוז הנוסף שההורים יתבקשו לשלם לביטוח לאומי בחודש יסתכם עבורם בשקלים בודדים. מה קשה להבין, מה קשה לביצוע? (תגידו לי שוב ש"זה לא כל-כך פשוט...")

רבותי, בעידן של מחשבים מתוחכמים זהו אקט תיכנותי פשוט ביותר – להפריד תשלום של חצי-אחוז מהסך הכולל שביטוח לאומי גובה מהציבור.

ובכלל, האם מישהו חשב שבדומה ל"ביטוח בריאות" – ניתן ליישם במדינת המדע וההיי-טק שלנו "ביטוח חינוך" בעלות של עוד אחוז אחד (!) בתשלום לביטוח הלאומי, שיבטיח חינוך גבוה לילדי כל המצטרף לתוכנית כזו? היכן המעוף? זה מאד פשוט!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת הסופר ה"אשכנזי" אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

האם ייתכן שגם לי יש אח שנחטף?

אני דורש פיצוי מממשלת קפריסין

על שהעלימו ממני את אחי!

אהוד בן עזר

אחי הקפריסאי

אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.

ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", אסטרולוג, 2013

* * *

קרבות רחוב בפריס בין המשטרה למוסלמים וכמה טוב לחיות בתל-אביב!

https://www.youtube.com/embed/UD7UA1d-WnA

* * *

איתמר פרת

שני שירים מארץ הראי / פנטזיה למעלית

קומת יציאה

שְׁנֵי גְּבָרִים נִכְנְסוּ לַמָּעֲלִית בְּקּוֹמָה שֵׁשׁ,

אֶחָד לָחַץ עַל כַּפְתּוֹר ק.

בְּקוֹמָה אַרְבַּע נִכְנְסוּ גֶּבֶר וְאִשָׁה,

נִרְאִים כְּמוֹ זוּג, הִיא דַּקָּה, הוּא בָּעַל גוּף.

בְּקוֹמָה שָׁלוֹשׁ נִכְנַס גֶּבֶר אֶחָד עִם צְרוֹר נְיָּרוֹת

אוֹחֵז תִּיק הָדוּר, כַּנִּרְאֶה מֵעוֹר עֵגֶּל.

בְּקוֹמָה שְׁתָּיִם נִכְנְסוּ שְׁתֵּי נָשִׁים, דֵי צְעִירוֹת.

אָחַת אָמְרָה 'בִּשְׁבִיל מָה מָעֲלִית. יָכוֹלְנוּ לָרֶדֶת בַּרֶגֶל.'

הַמָּעֲלִית יָרְדָה בִּתְּנוּעָה חַלָּקָה.

הֵם עָמְדוּ וּפְנֵיהֶם אֶל הַדְּלָתָיִם.

מִסְתָּכְּלִים זֶה בְּעֳרְפּוֹ שֶׁל זֶה. הַכֹּל אָרַךְ רַק דַּקָּה,

אֶתְנַחְתָּא מִן הֶחַיִים, שֶׁאוּלַי חָדֵלִים בֵּינָתָיִם.

הַמָּעֲלִית נָגְעָה בַּקַּרְקָע. טְפִיחָה קְּלִילָה כְּמֹו דּוֹפֶק.

נִפְתְּחוּ הַדְּלָתוֹת. בְּצָעַד מָהִיר הֵם חָצוּ אֶת הַלּוֹבִּי.

שְׁעָרֵי הַיְצִיאָה עָמְדוּ פְּעוּרִים.

לְעֵינֵיהֶם נִגְלְתָה אֶרֶץ שְׂרוּפָה מֵאוֹפֶק עַד אוֹפֶק.

עוֹלָם לְלֹא עֵץ וְאָדַם, שֶׁל רָקִיעַ אֲפוֹר וְהָרִים.

וְיָדְעוּ שִׁבְעָתָם כִּי הֵם בִּלְבַד

שִׁבְעָתָם בִּלְבַד

הֵם הַנִּבְחָרִים.

קומה עליונה

שֶׁבַע נְפָשׁוֹת נִכנְסוּ לַמָּעֲלִית, לְהָעֲלוֹתָם.

אִשָׁה לָחְַצָה עֹל כַּפְתּוֹר שְתָּיִים.

הַמָּעֲלִית עָצְרָה, חָרִיק קַל, נִפְְתְּחוּ דְּלָתָיִים,

שְׁתָּיִים יָצְאוּ. אָחַת אָמְרָה: 'יָכוֹלְנוּ לָעֲלוֹת בָּרֶגֶל.'

בְּקוֹמָה שָׁלוֹש עָצְרָה הַמָּעֲלִית, בְּלִי חֳרִיקָה.

יָצָא אִישׁ עִם צְרוֹר נְיָּרוֹת, וְתִּיק הָדוּר מֵעוֹר עֵגֶּל.

בְּקוֹמָה אַרְבַּע יָצְאוּ אִשָׁה וְגֶּבֶר, הוּא בָּעַל גּוּף, הִיאּ דַּקָּה.

נִרְאִים כְּמוֹ זוּג, מוּרְגָּלִים בִּשְׁתִּיקָה.

עַל קוֹמָה חָמֵשׁ פָּסְחָה הַמָּעֲלִית, עָצְרָה בְּקוֹמָה שֵׁשׁ.

שְׁנֵי גְּבָרִים יָצְאוּ. נִתְרוֹקֵן הַתָּא. דְּלָתָיִים נִסְגָרוּ.

הַמָּעֲלִית הִמְשִׁיכָה וְעָלְתָה, מִן הָגַג וָמַעְלָה, אֶל רְקִיעוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אֶל שְּמֵי אֱלוֹהִים, אֶל הַנֶּצַח, אֶל מְקוֹם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים.

וְלֹא יָדְעוּ הַשִּׁבְעָה, שֶׁבָּחֲרוּ בַּקּוֹמָה שֶׁבָּחָרוּ

כִּי הֵם הַשִּׁבְעָה, רַק הֵם שִׁבְעָתָם

הָיוּ בַּנִּבְחָרִים.

10.8.2016

כמון

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 17.8.16

* במבי שלג ז"ל – מזה 17 שנים אני חבר ב"קבוצת ירוחם" שלומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המייסד והדבק של הקבוצה הוא ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה כוללת אנשי מעשה ואנשי רוח מכל הזרמים ומכל קשת הדעות מבחינה פוליטית ודתית. המשותף לכל חברי הקבוצה, הוא הרצון לגשר בין חלקי החברה, הכמיהה לאחדות החברה, המחויבות לבניין מיינסטרים ציוני חברתי מלכד, בניגוד למגמות ההקצנה, השנאה, המחנאות וההיפרדות בחברה הישראלית.

בקבוצת ירוחם הכרתי את במבי שלג. במראה החיצוני – הלבוש וכיסוי הראש, במבי היא הסטריאוטיפ של הציונית הדתייה. אולם באישיותה ובהשקפותיה היא שוברת כל סטריאוטיפ, ואינה מתאימה לאף קבוצה ומחנה. עמדותיה עצמאיות, חופשיות מתכתיבי המחנאות, ולכן היא התגלמות הגשר והקשר.

בתום אחד המפגשים הראשונים של הפורום, ביקשה במבי את רשות הדיבור לצורך הודעה. היא סיפרה שמאסה בתקשורת הרדודה, רודפת הסנסציות והפלגנית, ולכן החליטה להוציא מגזין שיעסוק בדברים לעומקם, ותבטא מחויבות לערכים, לאמת ולתיקון חברה, ולא למה שמתאים ונוח למחנה או קבוצה אלה או אחרים.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן החל לצאת כתב העת בעריכתה – "ארץ אחרת". היה זה כתב עת איכותי, שנשא דגל של גשר בין מחנות ושבירת מחיצות, אך לא בשמאלץ שמנוני, אלא מתוך מחויבות חוצה מגזרים ליצור כאן חברה טובה ומתוקנת, להילחם בעוולות חברתיים, להתנתק מהמחנאות הממארת.

הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה של במבי – הוגת הדעות, העיתונאית, העורכת והסופרת, שמתה ללא עת, בגיל 58, ממחלת הסרטן. זו אבדה גדולה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לתקשורת הישראלית; לכל אלה המנסים ליצור כאן חברה טובה יותר ולבנות שיח ישראלי אחר, שאינו נגרר אחרי שיח הקצוות הרווי בשנאת אחים.

יהיה זיכרה ברוך!

* אהבת ישראל – ביום שני בבוקר נגררתי לעוד ויכוח פייסבוק ייצרי מול גילוי של שנאה ובורות כלפי הזרמים הלא אורתודוכסים ביהדות. מסוג הדיונים, שעושים לי כאב בטן ליום שלם; קשה, כל כך קשה לי להתמודד עם עזות המצח של האנשים הפוסלים ומנסים למחוק זרמים שלמים ביהדות, המונים מיליוני יהודים, שאין להם שמץ של מושג על אודותם. למה?! מאיפה השנאה הזאת? מי שמכם?

והנה, היכתה אותי הבשורה המרה על מותה של במבי, דתייה אורתודוכסית כל כך אחרת, כל כך פתוחה, כל כך פלורליסטית – התגלמות אהבת ישראל והרצון והנכונות להיות גשר אמיתי בין הזרמים בחברה הישראלית ובעם היהודי.

* בהיעדר מדינה – ישנה מחלוקת מהותית במחשבה המדינית באשר לתפקידי המדינה ומוטת אחריותה. אולם גם על דעת המינימליסטים ביותר, המדינה היא הנושאת באחריות לביטחון אזרחיה ולאכיפת החוק והסדר. ללא אלה – אין מדינה.

אין דבר כזה ביטחון הרמטי. מי שטוענים בשם הביטחון ההרמטי, הם דמגוגים המנסים לגרוף אהדה באמצעות שלהוב יצרים ומכירת אשליות. אולם חובתה של המדינה להבטיח רמת ביטחון שמאפשרת חיים תקינים של האזרחים. ביחס למכלול האיומים על מדינת ישראל, ההתנגדות של כל סביבתה לעצם קיומה והמוטיבציה האדירה של אויביה לטרור ללא מגבלות, אנו יכולים להיות גאים במידת הביטחון שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה, באמצעות עוצמתו של צה"ל, באמצעות יצירת הרתעה ובאמצעות מקצועיות מוכחת של שירותי הביטחון והמודיעין.

אולם יש תחומים שבהם מדינת ישראל היא כישלון מבחינה ביטחונית. לא רק כישלון – בנושאים מסויימים פשוט אין מדינה. כוונתי לתחום הפשיעה החקלאית, הממררת את חייהם של חקלאי ישראל בכלל, ובאזורי התפר בפרט. הפשיעה החקלאית היא שילוב של פשיעה לאומנית וכלכלית, במניעיה ובאיפיוניה. לאורך שנים נכשלת מדינת ישראל כישלון חרוץ בהתמודדות עם הפשיעה הזאת, עד שדומה שהרימה ידיים.

מזה קרוב לעשור, פועל ארגון המתנדבים "השומר החדש", ארגון מתנדבים מסור הפועל באופן בלתי חמוש, מפגין נוכחות באזורים החקלאיים ומגן על החקלאים. כל אותם מתנדבים, ראויים להערכה רבה על פועלם, אך עצם הצורך בקיומו של ארגון כזה, אחרי כמעט 70 שנות עצמאות וריבונות, היא חרפה לאומית.

בהיעדר המדינה, אין ברירה לחקלאים אלא להגן בכוחות עצמם על חייהם, חיי משפחותיהם ורכושם. זה הרקע לאירוע הירי בבית אלעזרי, שבו פושע נהרג מירי של נהג משאית, בעת ניסיון לגנוב את המשאית. אין בדבריי הבעת דעה נקודתית על המקרה, שמן הסתם ייחקר ויבחן, אולם אי אפשר להתייחס אליו מבלי להבין את הרקע ומבלי להבין את משמעות המחדל החמור של המדינה, שכשלה בהגנה על המגזר החקלאי, ובכך הפרה את החוזה הבסיסי עם רבים מאזרחיה.

* מליאת המאושפזים – אינטלקטואלית הבית (אוי לבושה) של מוסף "הארץ" אווה אילוז, פירסמה לפני שבועות אחדים, מאמר הזוי שמסקנתו היא שישראל הינה מדינת רשע. מאז מתקיים בעיתון פולמוס סוער, רווי במחלוקות עמוקות ותהומיות. מחלוקות על שאלות כמו מה הגורמים והסיבות לכך שישראל היא מדינת רשע, מהם בדיוק המאפיינים של הרוע הישראלי וכו'. כלומר, עצם הטענה ההזויה היא אקסיומה.

זה נשמע כמו דיון מלומד של מאושפזים בבית חולים לחולי נפש.

(אגב, אהוד בן עזר נוהג לציין שאילוז כותבת את מאמריה בצרפתית ולאחר מכן היא מיתרגמת לעברית. איני יודע אם זה נכון והאמת היא שזה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין ומטריד, הוא שמאמריה מתורגמים לאנגלית, ומופצים בקרב אינטלקטואלים בכל רחבי העולם, במהדורה האנגלית של "הארץ").

* נאצי ממוצא יהודי – איני מרבה לחסום אנשים בפייסבוק, אבל חסמתי נאצי ממוצא יהודי, שאם אינו מתחזה – שמו "שלומי שם", שבין שאר דברי התועבה קרא להקים משרפות ולשרוף את הערבים.

אגב, הנ"ל הוא מעריץ גדול של "הצל". הוא אף ייחל למותו של בני בגין, שהעז למתוח ביקורת על מושא הערצתו, והאשים אותו במות בנו: "בגלל בני בגין ושכמותו שולחים חיילים למות סתם בשם איזו מוסריות מזויפת של השמאל הקיצוני, בנו הטייס לא היה צריך למות כמו כל אלפי החיילים שנהרגים סתם, הכול כדי לרצות את חבורת המוסריים השמאלנים הפשיסטים!!" כל החיילים הרוגי השווא לא היו נהרגים, אילו שלחנו את הערבים למשרפות, מסביר מעריצו של "הצל", ו"זה גם היה הרבה יותר זול."

ומה הוא כותב על "הצל", מסיתו, מנהיגו ומושא הערצתו? "הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמיתי."

(אהוד ישאל, מן הסתם, ובצדק, מדוע אני מצטט את החרא הזה, במיוחד אחרי שכבר חסמתי אותו. הסיבה לכך היא תופעת "הצל". "הצל", שזה סגנונו ואלה טיעוניו, הוא ראפר פופולרי ובעל השפעה, בעיקר על בני נוער, שיש לו מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, ולכן כאשר הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן – מלבד בני בגין, ובאופן מפתיע גם צחי הנגבי, כל השאר ובראשם נתניהו פחדו לומר את הנדרש: "דיבוק צא," ולטרוק בפרצופו את הדלת. כן, יש לנו בעייה ולא כדאי לנהוג כבת יענה).

* ביד הלשון: בנות יעקב – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר המכונה בית המכס התחתון, הסמוך לגשר בנות יעקב. בהמשך, אעסוק הפעם בשמו של הגשר. בנות יעקב? הרי כידוע ליעקב היו 12 בנים ובת אחת, דינה, המוכרת מפרשת האונס בשכם.

ראשית, כמה מילים על הגשר עצמו. זהו גשר על הירדן, מעבר בין הגליל והגולן, שממוקם כ-15 ק"מ מצפון לכנרת, כ-10 ק"מ ממזרח לראש פינה, סמוך לירדן ההררי. כביש 91, העולה ממחניים לגולן עובר מעליו. סמוך לגשר נמצא אחד האתרים הפרה-היסטוריים העתיקים בעולם. הגשר עצמו קיים אלפי שנים, ובאלף שקדם לספה"נ הוא היה חלק מדרך הים, שהובילה ממצרים לסוריה. הגשר יושב בנקודה אסטרטגית חשובה מאוד, והשליטה בו היתה מוקד למאבקים וקרבות בין המעצמות והמדינות ששלטו בארץ ישראל ובסוריה, לאורך אלפי שנים. הוא היה מוקד למאבקים גם במלחמת השחרור, וממנו יצאו הסורים למתקפה שבה כבשו והחריבו את המושבה משמר הירדן, בניסיונם להגיע לראש פינה ולבתר את הגליל העליון.

פעמיים פוצץ הגשר בידי כוחותינו. הפעם הראשונה, לפני 70 שנה, בליל הגשרים. הפעם השניה, בראשית מלחמת השחרור, עוד טרם הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב ובהן סוריה, לאחר שכוחות ערביים שחצו אותו תקפו את כפר סאלד. בשני המקרים תוקן הגשר בידי חיל ההנדסה המנדטורי בתוך ימים ספורים.

על פי הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, הגבול עבר ממזרח לירדן, כך שמי הירדן כולם יהיו בשטח א"י. קווי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור נקבעו על פי הגבול הבינלאומי. ולכן, הגשר כולו על שני צדדיו היה בשטחה הריבוני של ישראל (אם כי בשטח מפורז מצבא). הסורים הפרו את ההסכם, באזור זה כמו באזורים נוספים, השתלטו על כל השטח שממזרח לירדן וכך, למעשה, הירדן היה הגבול בין המדינות וצדו המזרחי של הגשר היה כבוש בידי סוריה.

התוואי המקורי של המוביל הארצי אמור היה להתחיל בירדן ההררי, סמוך לגשר. הסורים, בגיבוי האו"ם, מנעו ברצף של מעשי תוקפנות את בניית המוביל, מה שאילץ את ישראל לשנות את התוואי, לתוואי הבלתי הגיוני הקיים עד היום – במקום לתפוס את המים ברום של 70 מ' מעל פני הים (גשר בנות יעקב) אנו נאלצים לשאוב את המים מן הכנרת עצמה, באתר ספיר הסמוך לכרי דשא, בעומק 215 מ' מתחת לפני הים עד לרום של כ-140 מ' מעל פני הים.

חלק מהכוחות ששחררו את הגולן במלחמת ששת הימים עלו לגולן בגשר בנות יעקב.

עד לפני כעשור, היו במקום שני גשרי ביילי לשני הכיוונים וכעת זהו גשר קבע מבטון.

אז למה נקרא הגשר "בנות יעקב" ומיהן בנותיו של יעקב? בתקופה הצלבנית קיבל הגשר את השם מעבר יעקב, מתוך זיהוי שגוי של המקום כמעבר יבוק – אזור חציית הירדן בידי יעקב בשובו מפדן ארם, לקראת פגישתו עם עשו.

במאה ה-12 הוקם בצפת מנזר נוצרי, שנקרא מנזר יעקב הקדוש. הנזירות התפרנסו מדמי מעבר שנגבו על הגשר בידי האבירים הטמפלרים. על שמן של הנזירות, כונה הגשר "גשר בנות יעקב". במשך השנים, יוחס שמו של הגשר לבנותיו של יעקב אבינו. אולם ליעקב הייתה רק בת אחת, דינה בת לאה.

נכון, אבל באבלו של יעקב לאחר מכירת יוסף נאמר "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בָּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ." ובירידה של יעקב ובניו מצרימה נאמר: "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו... הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה." הסתירה הזאת פתחה פתח למחלוקת פרשנית, בין הטענה שהכוונה היא לכלותיו של יעקב לטענה שהיו לו בנות. על פי אחד המדרשים, עם כל בן מבניו של יעקב נולדה בת – אחות תאומה.

על פי מסורת מוסלמית, סמוך לגשר קבורות בנותיו של יעקב. ב"אגדות ארץ ישראל" מביא זאב וילנאי אגדה עממית, המספרת על בנותיו של יעקב ששוטטו בהרים ובעמקים לחפש את עקבותיו של יוסף, שטרוף טורף. הן בכו בכי מר ודמעותיהן הפכו לאבנים שחורות – אבני הבזלת השחורות המפוזרות בגולן ובגליל המזרחי.

* * *

תקוה וינשטוק

הקפיטן היווני מחירייה

לפני חודשים מיספר כתבתי בהמכתב העיתי על צעדיי הראשונים  בעיתונות. מילדות נטיתי לכתיבה, ובשלהי שנת 1948 התחלתי לכתוב בעיתון "הבוקר" שערך יוסף הפטמן.

היה זה זמן קצר אחרי סיום מלחמת העצמאות. סקרתי את בית המשפט וכתבתי גם רשימות אחרות, בעיקר על העולים החדשים שהגיעו אז בהמוניהם, ועל היישובים היהודיים שקמו בסביבות תל-אביב על חורבות הכפרים הערביים.

רציתי לכתוב על יהוד, יהודייה לשעבר. חיכיתי בתחנה המרכזית הישנה לאוטובוס המוביל ליישובים באזור. לפניי בתור שוחחו כמה נשים באידיש מתובלת בעברית. מפעם לפעם שמעתי: "הקפיטן אומר." "הקפיטן כבר יסדר!"

"מי הקפיטן הזה?" הסתקרנתי.

"את לא יודעת?" תמהו הנשים, "אנחנו מחירייה וזה הקפיטן שלנו, הקפיטן מחירייה!"

מעולם לא שמעתי על הקפיטן, ו"חירייה" הזכירה לי רק מילה ערבית לא סימפטית...

"סעי איתנו ותכירי את חירייה!" הציעה לי בחורה צעירה אחת, מהחבורה.

מיד שיניתי כיוון, ובמקום ליהוד נסעתי לחירייה. אז כפר ערבי קטן נטוש. מי שיער כי כעבור שנים מיספר יהפוך הכפר הזה לאחד התלים הנודעים והגדולים בארץ – תל האשפה חירייה...

בדרך סיפרה לי הצעירה שהיא כבר נשואה ואם לתינוק. "אצלנו במחנה בגרמניה היה אחרת. בחורה בת שמונה-עשרה נחשבה לזקנה... באנו לארץ לפני חמישה חודשים.יש לי גיס וגיסה בתל-אביב, ותיקים בארץ. הגיסה סיפרה שעל יד תל-אביב יש דירות ערביות נטושות. ביקרנו במקום והחלטנו להתיישב בו. למה לי תל-אביב? למה כל העולים החדשים רוצים תל-אביב? הגיסה גרה בעליית גג בהתקווה, בלי מטבח, עשרים וחמש לירות לחודש. גם לנו הציעו חדר כזה בהתקווה – וסירבתי. בחירייה יש לנו דירה גדולה –אולם עם  חלונות!– וגינה, ותרנגולות ועזים. בחירייה אני בעלת בית ומאושרת. אצלי היו תפוחי זהב בחורף וכעת מישמיש וגפנים... בואי ותראי!"

"אמנם", הוסיפה, "בעלי עובד בעיר. הוא נגר, מקבל 59 לירות לחודש. אבל התחבורה לתל אביב נוחה ובקרוב יגיע הליפט שלנו ויש בו גם אופנוע."

אחרי המחנות צברו מעט כסף באירופה. בביתם, סיפרה, מתגוררת גם חמותה "שהיתה התגרנית הכי טובה במחנה. לא הייתי מסתדרת בלעדיה. ובקרוב יגיע גם אחי בעלי ויגור איתנו. מזל שמצאנו את הדירה הזאת!"

הגענו לבית קטן מוקף גינה. מכרתי החדשה פתחה מיד את תריסר החלונות, שאחוש את משב הרוח הטובה: "החולירע הערבי שגר כאן פתח המון חלונות כדי ליהנות מהאויר!" – מי פלל כי הרוח הטובה תהפוך לצחנה הגדולה ביותר בארץ!

הדירה – האולם וחדר נוסף – נראתה נקייה ומרוהטת, לרבות ארון ספרים בפינה. פגשתי בחמות, אישה קטנה וזריזה כבת שישים."התגרנית הכי טובה  במחנה" התלוננה כי בארץ הונו אותה: "קניתי עז ואמרתי למוכרת: 'את זקנה. עוד מעט תמותי ואני עולה חדשה. אם תרמי אותי עם העז ישלח אותך האלוהים לגיהנום!' – האשה נשבעה בחייה ובחיי ילדיה שהעז נותנת ארבעה ליטרים ליום. שילמתי לה עשרים וחמש לירות – גזל! – באתי הביתה והעז לא נותנת חלב בכלל! זה היחס לאנשים חדשים! אני לא ארפה מהכלבתא הזאת ואחזיר לה את העז אפילו אם תקפוץ לשמיים!"

"מה שחסר לנו  זה מים זורמים," מעירה הצעירה. "יש פה מוטורים יאבל הם מקולקלים. טוב שלקפיטן יש עגלה והוא מביא מים לכולנו."

אז מיהו סוף סוף הקפיטן?

"הוא יווני גוי שנלחם בצבא שלנו וכבש את חירייה, נשוי ליהודייה, והוא ראש הוועד ביישוב ודואג לנו."

החמות, יחפה, הובילה אותי בשביל בפרדס המוליך לקפיטן. הגעתי לבית מוקף חומה ולחצר הומה תרנגולות וברווזים. איש חסון, ממושקף, עורו כהה ובשערו זרקה שיבה, בא לקראתי. הצגתי את עצמי. עיתונאית. והוכנסתי להול נרחב וממנו לטרקלין גדול. כורסאות, נרגילה, רדיו פטפון. חווילה בלב פרדס. הופיעה גם האישה, יהודייה מפולניה, שחיה רוב שנותיה בכפר סבא.

בעברית טובה גלל לפניי פרשה ארוכה של נדודים מארץ לארץ, בריחות מבתי סוהר, קרבות  ומלחמה על עצם החיים. הוא נולד ביוון. במלחמת העולם השנייה גויס לצבא היווני והיה קצין. הצבא הובס. המפקד וכמה חברים לגדוד, הוא ביניהם, ניסו לגנוב את הגבול לטורקיה. פעמיים נכשלו ובשלישית נכנסו אליה. ידידותם של הטורקים היתה מותנית בתנודות המלחמה.

"לבסוף המפקד היווני שחרר אותי. בעזרת מכר נמלטתי מטורקיה ואחרי חודש הגעתי לפלשתינה." (את "פלשתינה" – לא ארץ ישראל – ביטא בלעג). בארץ חנתה בריגאדה יוונית. התמניתי שם למנהל בית מלאכה לנשק. התקשרתי עם היהודים ומסרתי להם נשק. אקדח, אחר כך רובה, וכן הלאה... לא תמורת כסף. לא ביזנס. ידעתי על הצרות של העם היהודי והחלטתי לעזור לו. כיום אני מכיר את ההיסטוריה של היהדות לא פחות ממך. על העם היהודי למדתי עוד בבית הספר ועל הדת מהחיילים היהודיים שהיו בפקודי."

   במאי 1945 "מסרו" אותו לבריטים. חמש דקות לפני שבאו לאסרו, הצליח להימלט בעזרת חברתו הטובה, כיום אשתו. ברח לירושלים, משם לתל אביב. "קיבלתי קשר עם ה'הגנה' – לפני כן לא ידעתי מה זה 'הגנה'. שני הצדדים –היוונים והאנגלים – חיפשו אחרי..."

הסתירו אותו בכפר אז"ר, בבית יוסף, בכפר חיטין, ברוב חלקי הארץ. ב-1946 חש רווחה. היןונים יצאו מארץ ישראל והוא קבל תעודת זיהוי על שם נתן אלחנני. ערב מלחמת השחרור חזר לכפר אז"ר, לחם בחזית תל ליטוינסקי, בקיבוץ אפעל – חזית קשה ביותר. לחם גם בלטרון ובית נבאללה, וקיבל  דרגת סרן – 'קפיטן'.

"ועכשיו אני השֵיח' של הבית הזה," סיים הקפיטן את פרשת נדודיו. מלחמת העצמאות תמה. אחרי שנים ארוכות של נדודים וקרבות בא הקפיטן לפני ארבעה חודשים אל המנוחה והנחלה ושיפץ בית גדול באזור בו לחם והיטיב להכיר – בכפר הנטוש חירייה. עוד לפניו ביקרו בבית "אלמונים", הוציאו כל שלל אפשרי – קרעו אפילו את ריפוד הכורסאות וחיפשו אוצר. בהתחלה היו הוא ואשתו יחידים ביישוב. "כולם חשבו שהשתגעתי – להשתכן בחורבות! פניתי למפקח על הרכוש הנטוש, חתמתי על חוזה שכירות והתקינו לי מנוע למים."

עד מהרה גילו עולים חדשים את המקום, מצאו בתים ראויים למגורים והתחילו לשפצם על חשבונם. הקפיטן היפנה אותם למפקח על הרכוש הנטוש, ורובם משלמים לו כעת שכר דירה. הבעייה היא שהמפקח מקבל את התשלומים – ומתעלם מהיישוב. אינו דואג אפילו למים. לא הקימו כאן שום מוסד ציבורי. אפילו שם עברי לא ניתן לכפר. משערים שפה עמדה בני ברק הקדומה. המפקח על הרכוש טוען כי ההתיישבות "פרטיזנית", לא מוכרת. העולים תפשו בתים – ורק לאחר המעשה פנו אליו בהצעת תשלומים.

ואלו הקפיטן טוען: "העולים השקיעו כאן את כל חסכונותיהם. הם משלמים – ומשוללי זכויות. לפני שבוע פתחנו צרכנייה, בכוחותינו אנו. מנהל אתה חייל שחזר מהשבי. אני השקעתי שבעים וחמישה אחוז מההוצאות, וחמישים לירות אספו העולים. קודם נאלצו התושבים לקנות בסלמה או בכפר אז"ר ולא תמיד השיגו את המנות שלהם. (זו היתה תקופת הצנע). נבחר ועד ופעמיים בשבוע מתאספים התושבים לשיחה על המצב ביישוב וגם להתאמן בנשק. כל משפחה משלמת מס – שתי לירות לחודש. אם השלטונות יתעלמו מאיתנו – ישמש הכסף לבניית מאגר מים," אומר הקפיטן ומסכם: "אני לא מצטער שבחרתי לחיות בארץ. אני מרוצה, מרגיש כאן מולדת. לפעמים, כשאני נוסע מהכפר במונית, שואל הנהג: 'אתה מכיר את הגוי מחיריה?' – ואני: 'אין שום גוי בחירייה. כולם יהודים.'"

הקפיטן ליווה אותי לאוטובוס. בדרך בלטה הפעילות בכפר – זה משפץ גג וזה מנסה למכור לנו מערכת סכ"ום מכסף, וזה מבקש מהקפיטן להתערב במינהל, שיקבל מים...

את כל מה שראיתי ושמעתי רשמתי. את הכפר הקם לתחייה, את הקפיטן והעלילות שסיפר לי – אמת או גוזמה, ודאי לא כל האמת, אבל ברור שהאיש, הרפתקן יוצא דופן, קשר את חייו בחיי ישראל. את הכול העליתי ברשימה לעיתון "הבוקר" – "הקפיטן מחירייה."

חלפו שבועיים, שלושה – הרשימה אינה מתפרסמת. רשימות אחרות מאוחרות יותר כבר ראו אור, ול"קפיטן" – אין זכר. לא הבנתי. יישוב חדש. לוחם אמיץ. למה אינם מופיעים בעיתון?

לבסוף הודפסה הרשימה בעיתון החגיגי של ערב ראש השנה תש"י, 1950. כנראה היתה ארוכה מדי לעיתון הרגיל. שבוע אחר שהופיע "הקפיטן מחיריה" – קבלתי מכתב מד"ר עזריאל קרליבך, מקים "מעריב" ועורכו. הוא קרא את "הקפיטן מחיריה" כתב לי, ומציע לי להשתתף בעיתונו. "מעריב" היה אז העתון הנפוץ והמשפיע ביותר במדינה, וד"ר קרליבך העיתונאי מיספר אחד במדינה. כל הארץ דיסקסה את ה"אפכא מסתברא" שלו בערבי שבת. פרשתי מ"הבוקר" ונכנסתי ל"מעריב".

מאז חלפו 68 שנים. לניסיון ההתיישבות היהודית בחירייה אין כל זכר. הכפר נמחה מעל פני האדמה כיישוב בלתי חוקי. בעלת תריסר החלונות ודאי עברה בלית ברירה מגן העדן לשכונת התקווה. הקפיטן עזב את המקום ככל התושבים, ניסה להקים מפעל ימי ליד טנטורה – נוה ים,   ועקבותיו נעלמו ממני. חירייה נעשתה הר האשפה הגדול של העיר, ראויה לשמה המקורי המפוקפק. עתה מגיע הכפר-הערבי-היישוב-היהודי-הר-האשפה לגילגולו הרביעי, הסופי כנראה: פארק מיחזור על שם אריאל שרון.

* * *

משה כהן

הנדון: איזהו אתרוג?

התקשורת שלנו ממלאת את תפקידה, מפקחת על טוהר המידות הפרטי של ראש הממשלה ובודקת בשבע עיניים את הוצאותיו הפרטיות, מבקבוקים ריקים וגלידה ועד הוצאות מספרה בחוץ לארץ. כמו כן מובילה התקשרות את העמדה שאבו מאזן הוא בן שיח ראוי ויש לנהל איתו מו"מ לשלום וגם להיענות לדרישותיו לסגת לגבולות 1967 ולהכיר בזכות השיבה של פליטי 1948 לתוך הקו הירוק. אם זהו הפרטנר לשלום, אולי כדאי לבדוק גם את טוהר המידות שלו.

אני מביא מובאה מהאינטרנט, כל אחד יכול לראות אותה:

44 דונם ו-13 מיליון דולר: הארמון המפואר שבונה אבו מאזן

הרשות הפלסטינית סוערת מתמונות ארמון האירוח הראוותני של היו"ר, שבנייתו תושלם בקרוב בפאתי רמאללה. גורמים ברשות מאשימים: "בזמן שהוא קורא לעולם לעזור לעזה, הוא מבזבז את כספי הרשות."

ואני תוהה, למה ממלאת התקשורת שלנו פיה מים, לא אומרת אף מילה על השחיתות הזאת. בזמנו טבע אמנון אברמוביץ את המושג "אתרוג" לגבי אריאל שרון, הווי אומר מנהיג חסין בפני ביקורת אישית. ולאחר שהמושג הזה יושם בהצלחה לגבי שרון, מיישמים אותו אנשי התקשורת שלנו גם לגבי אבו מאזן, מבלי להכריז על כך. אולי כדאי לערוך הערכה מחדש לגבי הפרטנר המצוין שלנו לשלום?

זו תעודת עניות, אם לא כתב אשמה, לתקשורת שלנו – המתגייסת ללא סייג לצד אחד של המפה הפוליטית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

קניתי לי חמור לרכב עליו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

קניתי לי חמור לרכב עליו

בתל אביב

לכבוד חמישים שנה שאני גר בעיר

הקציתי לו את המקלט

בתור אורווה

ואני מקושש לו עלים וירקות

עוד לא החלטתי אם לרכב עליו

ברחוב או במדרכה

כמו האיכרים במושבה

שהיו יורדים מרחוב רוטשילד

על חמוריהם הקפריסאים עד לפרדסים

שעל גדת הירקון

כשהחמור שלי משתין

הזין שלו משתרבב למטה

נפתח כמו טלסקופ שחור

עד קרוב למדרכה

ועדת נערות חשופות קורקבן

בעלות ירכיים צרות

עוצרות בקריאות השתאות

למראה כלי התעבורה שלי

עם הזין הכי גדול בעיר

* * *

יוכנסו שירי חיימקה שפינוזה

לתוכנית הלימודים

שפינוזה – שֵׁם ספרדי, לא בֶּרְבֶּרִי-מרוקאי!

* * *

משה גרנות

"האחים קרמאזוב" בתרגום חדש

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב

בתרגום נילי מירסקי, עם עובד 2011, שני כרכים, 998 עמ'

המאמר פורסם לראשונה בחוברת "מאזניים", אפריל 2012, בעריכת ציפי שחרור

ובגיליון 734 מיום 16.4.2012 של המכתב העיתי

לפני הדיון ביצירה מן הראוי להביא את תמצית העלילה כדי שיובן במה מדובר.

לרומן "אחים קרמאזוב" יש עלילה מרכזית ומיספר עלילות משנה. העלילה המרכזית עניינה בסכסוך במשפחת קרמאזוב המסתיים ברצח האב ובהאשמת הבן הלא נכון ברצח זה בבית המשפט. האב, פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, הוא "זקן" הולל ונואף בן 55, מלווה בריבית, בעל בתי מרזח, עשיר מאוד בזכות אישתו הראשונה אדלאידה מיאוסובה, שילדה לו את הבן הבכור דמיטרי. אישה זאת בורחת מבעלה עם מאהב ונפטרת ממחלת הטיפוס. הוא נישא בשניית לנערה יפיפייה בשם סופיה איוונובנה, אשר יולדת לו שני בנים – איוואן ואלכסיי. כשאלכסיי היה בן שלוש נפטרת גם אישה שנייה זאת. הילדים מופקרים על ידי אביהם, גדלים בבתי אומנה שונים, ומגיעים לבגרות. דמיטרי (מיטיה), איש יצרי והולל כמו אביו, שירת כקצין בצבא עד שפוטר בשל מעשי ביש שונים. איוואן הוא הבן המשכיל שסיים אוניברסיטה ויש לו השקפת עולם אתיאיסטית, אותה ספג מתרבות אירופה המערבית. אלכסיי (אליושה), בן הזקונים הוא איש יפה מבחוץ ומבפנים. הוא מפסיק את לימודי הגימנסיה ומבקש להיות נזיר.

מסתבר שיש עוד צאצא אחד של פיודור, הלא הוא פאבל פיודורוביץ' סמרדיאקוב, שנולד לקבצנית מטורפת שהכול כינוה "המסריחה". פיודור איננו מאשר ואיננו מכחיש שהוא אביו, מרשה לו שיחשיב עצמו לבנו על פי השם (פיודורוביץ'), אך מועיד אותו להיות שרת, ולימים הטבח של משק ביתו. פאבל הסובל ממחלת האפילפסיה, הוא משכיל במידה מסוימת, ומושפע ממשב הרוח המערבי שהביא עימו איוואן.

סכסוך גדול נבעה בין שני הגיבורים הייצריים פיודור האב ודמיטרי הבן. דמיטרי טוען (ויש לטענתו סימוכין אצל עדים אחדים) שהאב נישל אותו מירושת אימו המנוחה, ולא רק זאת, אלא שהוא מאוהב בגרושנקה, בה מאוהב דמיטרי עצמו עד כדי שיגעון. גרושנקה נחשבת לאישה קלת דעת שנזנחה על ידי קצין פולני ("הלשעבר" שלה, "האחד והיחיד"), והפכה לפילגש של סוחר אמיד בשם קוזמה סמסונוב. פיודור האב מכין עבור גרושנקה 3000 רובלים במעטפה למקרה המאושר שהיא תסכים להגיע לביתו. דמיטרי בוער מקנאה, בולש אחרי אביו ואחרי גרושנקה.

לדמיטרי היתה פרשה נוספת עם אישה צעירה אחרת, הלא היא קטרינה איוואנובנה. ומעשה שהיה – כך היה: אביה הפולקובניק (אלוף משנה) מעל בכספי הגדוד והילווה אותו בריבית. ביקורת פתע היתה עלולה להכתים את שמו, כי הלווה הכחיש שהוא חייב לו, והקופה ריקה. לכן הוא מבקש האב לשים קץ לחייו. דמיטרי מודיע למשפחה שאם קטרינה תבוא אליו בעצמה לבקש ממנו כסף, הוא ייתן לה אגרות חוב בסכום החסר בקופת הגדוד. כדי להציל את אביה, קטרינה מוכנה לעבור את ההשפלה, ודמיטרי אמנם נותן לה את הכסף, לא לפני שהוא מתעלל ברגשותיה.

לימים קטרינה יורשת ירושה גדולה, מחזירה לו את הכסף ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה. הם מתארסים, ולימים נודע לה שדמיטרי דלוק על גרושנקה, והיא מעמידה אותו במבחן: היא נותנת לו 3000 רובלים שישלח לאחותה במוסקבה. דמיטרי לוקח את הכסף ומבזבז אותו על בילוי של הוללות עם גרושנקה בכפר הקרוב מוקורויה. שם הוא שופך כסף על שמפניה, מעדנים ממתקים צועניות שרות ורוקדות וכד'. הכול בטוחים (על פי וידויו שלו) שהוא בזבז שם 3000 רובלים. לאחר שהתפכח, הוא חש ייסורי מצפון שנהג כנבל כלפי ארוסתו. הוא נפרד ממנה, ומחפש דרכים להשיב לה את הכסף שלא ייחשב גם לגנב. הספר מתאר באריכות את הניסיונות הכושלים שלו להשיג את הכסף. בהיותו שיכור הוא כותב מכתב לקטרינה שהוא יחזיר לה את הכסף אפילו אם יצטרך לנפץ את גולגולתו של אביו.

בינתיים הקצין הפולני, שפיתה את גרושנקה וזנח אותה, התאלמן והתרושש, ולכן הוא מציע לה לשאתה לאישה בצורה מכובדת, ביודעו שהיא בעלת אמצעים. גרושנקה מערימה על דמיטרי ונוסעת לכפר מוקורויה לפגוש את הקצין בדימוס. דמיטרי, הבטוח שהיא התגנבה אל אביו כדי לזכות בכסף, מתגנב לחצר ביתו ומקיש על החלון על פי הסיסמה שקיבל מפאבל סמרדיאקוב, השרת והבן הבלתי חוקי, שהיה איש אמונו של פיודור. הקשת הסיסמה אמורה היתה לציין שסמרדיאקוב מודיע שגרושנקה החליטה לבוא אליו כפי שהשתוקק.

פיודור האב, הבטוח שגרושנקה היא זאת המקישה בשמשה, פותח את החלון וקורא לה. דמיטרי מבין שהאב לבד בבית, ולכן הוא נסוג ומתכוון לקפוץ החוצה מעל הגדר. גריגורי (השרת הראשי, ומי שגידל את דמיטרי בילדותו) מתעורר, רודף אחריו וצועק: "רוצח אביו!" – ומחזיק ברגלו. דמיטרי מכה אותו בעלי, וזה מתעלף ונופל ארצה. דמיטרי מתכוון לסייע לו, והוא מנגב מעליו את הדם, וכך דמו של גריגורי דבק במטפחתו, במקטורנו, בפניו ובידיו. דמיטרי בטוח שהרג את גריגורי, ולכן הוא מחליט לנסוע למוקורויה, לכבוש שוב את ליבה של גרושנקה, להתהולל כל הלילה, ובבוקר לתקוע לעצמו כדור בראש.

את כל העדים למעשיו מדהימה העובדה שלמרות שהיה דלפון בימים האחרונים (מכר את שעונו עבור 6 רובלים, משכן את אקדחיו עבור 10 רובלים, התחנן בפני מיספר אנשים להלוות לו כסף) פתאום יש בידיו סכומים אדירים שאותם הוא שוב מבזבז על שמפניה, מעדנים, מנגנים ורוקדים.

דמיטרי לא טעה – גרושנקה התאכזבה מרות מהקצין הפולני "האחד והיחיד", ומסבירה פנים דווקא לדמיטרי ההולל, זה ששופך עליה כספים בלי חשבון, אלא שלקראת בוקר מגיעים המשטרה , התובע והחוקר, ומאשימים אותו ברצח. דמיטרי היה בטוח שהרג בשוגג את גיורגי, אבל מסתבר לו שגיורגי התאושש, ומאשימים אותו דווקא ברצח אביו.

כל העדויות נגדו: היו עדים שלפני ימים התפרץ לבית אביו והיכה אותו, הוא היכה והשפיל קצין בדימוס מטופל באישה מטורפת, בת גיבנת ובן חולה שחפת. הכול מעידים שבשתי הפעמים במוקורויה, כל פעם, הוא בזבז 3000 רובלים, ואלה בדיוק 3000 הרובלים שהיו במעטפה אצל האב, ואשר הוכנו עבור גרושנקה. גם המכתב שכתב לקטרינה, בו הבטיח לנפץ את גולגולתו של אביו כדי להשיג את הכסף שהוא חייב לה – גם מכתב זה העיד נגדו.

היחיד שיודע את האמת הוא איוואן. הוא מבקר אצל פאבל סמרדיאקוב שלוש פעמים לפני שנפתח המשפט, ומסתבר לו שסמרדיאקוב הרג את האב בעקבות מה שלמד כביכול מאיוואן אשר טען לפניו שאין אלוהים, ולכן הכול מותר. סמרדיאקוב הבין שאיוואן מעוניין במות האב, שהרי אם זה היה מתחתן עם גרושנקה, לא היו מקבלים הבנים כלום מהירושה. סמרדיאקוב מתאר איך הציג התקף אפילפסיה, ואיך שמע מה שקרה בין דמיטרי ובין גריגורי, איך פיתה את האב לפתוח את הדלת בשקרו שגרושנקה מחכה בין השיחים, איך האב נרכן אל החלון, ואז היכה אותו שלוש פעמים עם משקולת נייר והרג אותו. אחר כך ניקה את המשקולת, וגנב את הכסף, שלא היה תחת המזרן, כפי שסיפר לדמיטרי, אלא מאחורי האיקונין.

איוואן מודיע לסמרדיאקוב שלמחרת הוא יודיע את האמת בבית המשפט, אלא שקורים שני אירועים שמונעים את המידע הזה מפני בית המשפט: סמרדיאקוב מתאבד בתלייה, ואיוואן שוקע בהזיות קשות, ועדותו המבולבלת בבית המשפט, בה הוא אומר בין השאר שכולנו רוצים לרצוח את האבות שלנו! העדות של איוואן מזיקה לדמיטרי יותר מאשר היא מועילה.

המשפט, הגם שהוא התנהל בצורה הוגנת, ולמרות שקטרינה, איוואן ואלכסיי שכרו עורך דין מהולל מפטרבורג – הכרעת המושבעים הייתה שדמיטרי אשם ויישלח לעשרים שנות עבודת פרך בסיביר.

איוואן, החולה מאוד, אשר תפס בינתיים את מקומו של דמיטרי בליבה של קטרינה, אלכסיי וקטרינה עצמה מתכננים בריחה של דמיטרי משיירת האסירים והברחתו לארצות הברית.

מלבד העלילה המרכזית הנ"ל יש ברומן עלילות משנה, נאומים ורפליקות החושפים השקפות עולם שונות ומשונות בהן דגלו גיבורי היצירה.

הזמן ביצירה

מסתבר שההתרחשות העיקרית ברומן אדיר ממדים זה מתקיימת בסך הכול ב-9 יממות, כדלקמן:

ביממה הראשונה דמיטרי (בן 28) מבקש לאחיו אלכסיי (אליושה) שיודיע לקטרינה שהוא מבקש להפר את האירוסין, וכן יבקש מהאב שייתן לו 3000 רובלים. דמיטרי מאיים שיהרוג את אביו אם גרושנקה תבוא אליו. סמרדיאקוב לומד מאיוואן דעות אתיאיסטיות – אין אלוהים, אין אלמוות, ולכן הכול מותר.

דמיטרי ואביו פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב מתדיינים אצל הסטארץ (מעין אדמו"ר של נזירים פראבוסלאבים) במריבה שביניהם על כספים ואהבה. הם מעוררים מהומה הגורמת עוגמת נפש ובושה אצל אלכסיי. דמיטרי מתפרץ לבית אביו ומכה אותו. אליושה ממלא את שליחותו אצל קטרינה. גרושנקה מהתלת בקטרינה, ולא מוכנה לוותר על דמיטרי. קטרינה מגרשת אותה מביתה. ליזה הבת הנכה של האצילה חוחלקובה כותבת מכתב אהבה לאליושה.

ביממה השנייה איליושה (להבדיל מאליושה הוא אלכסיי), הבן של הקצין שהושפל על ידי דמיטרי, זורק אבנים על אליושה ונושך את אצבעו כנקמה על מה שעולל דמיטרי אחיו לאבא שלו. אלכסיי מתוודע אל משפחתו הדוויה של הקצין המושפל סנגיריוב (אישתו המטורפת, בתו הגיבנת ובנו החולה שחפת). אליושה נפגש עם איוואן, והאחרון מתאר בפניו את המעשים האכזריים שמבצעים בני האדם בעיקר כלפי ילדים, וכן הוא מגולל בפניו פואמה על האינקוויזיטור הגדול שמוכן להעלות על המוקד את ישוע עצמו.

ביממה השלישית איוואן נוסע למוסקבה, במקום למלא את שליחותו של אביו בעניין עסקת מכירה של חורשה. אליושה מגיע למנזר, שם מתאספים הנזירים ליד הנזיר הנערץ, הסטארץ זוסימה ההולך למות.

ביממה הרביעית בעקבות ריח רע שעולה מגווייתו של הסטארץ, האמונה של אליושה מתערערת – הוא מוכן לאכול מאכלים אסורים בצום ולשתות יין. הוא אף מתארח אצל גרושנקה, שהיתה מוכנה לשלם לפרח הכמורה רקיטין 25 רובלים אם יצליח להביא אותו אליה.

כעבור 3 ימים –

ביממה החמישית דמיטרי מנסה להשיג כסף כדי להחזיר את החוב לקטרינה. הוא עושה שלושה ניסיונות נואשים המתוארים בפרטי פרטים – ובשלושתם הוא יוצא בפחי נפש.

ביממה השישית דמיטרי מלווה את גרושנקה לפטרון שלה – קוזמה סמסונוב, אך היא מצליחה להערים עליו ונוסעת אל הקצין הפולני. דמיטרי בטוח שהיא אצל אביו, מאיים על כל מי שנקרה לפניו, חוטף עלי ורץ אל חצר ביתו של אביו. הוא דופק על שמשת החלון לפי הסיסמה הסודית שלמד מסמרדיאקוב, ואז מסתבר לו שאביו לבדו, וגרושנקה איננה איתו. הוא מתכוון לחזור ולקפוץ מעל הגדר, אבל גריגורי השרת מחזיק ברגלו וצועק "רוצח אביו!"

דמיטרי מכה אותו בעלי, ומאמין שהרג אותו. כשנודע לו שגרושנקה נסעה אל הקצין הפולני אל הכפר מוקורויה, פתאום יש לו המון כסף – הוא פודה את האקדחים שלו שמישכן בעבור 10 רובלים, קונה כמויות אדירות של שמפניה ומעדנים כדי לערוך שוב הילולה עם גרושנקה, כשבכוונתו להתאבד אחר כך (בחושבו שהרג את גריגורי). גרושנקה באמת מראה חוסר עניין בקצין הפולני שפיתה אותה בנעוריה, ומראה פנים אוהבות לדמיטרי. בינתיים מארפה, אישתו של גריגורי, מוצאת את בעלה הפצוע ואת אדון הבית רצוח. מספר עדים מגיעים למשטרה, וזרועות החוק מגיעות למקום ההילולה ועוצרים את דמיטרי. כשנודע לדמיטרי שגריגורי חי, הוא חש הקלה גדולה, אבל זה לא מועיל לו כי העדויות נגדו על רצח אב רבות מדיי.

מהמעצר עד המשפט עוברים חודשיים.

ביממה השביעית מתואר כיצד אליושה מצליח לפייס בין ילדי בית הספר, וביניהם הילד המתוחכם והסנוב קוליה, ובין איליושה, הבן החולה של הקצין המושפל. ילדי בית הספר התעללו באיליושה ולעגו לו על כך שאביו היה לצחוק. איליושה נלחם נגד כולם, וכעת, כשהוא גוסס, באים הנערים, בעידודו של אליושה (אלכסיי), להתפייס עמו.

איוואן מבקר אצל סמרדיאקוב ונודע לו שזה הרג את האב, הוא פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, בעקבות התיאוריה של איוואן, לפיה אין אלוהים, והכול מותר. הוא ניצל את ההזדמנות שגריגורי מעולף, ושדמיטרי בורח מבוהל שמא הרג את גריגורי, מפתה את האב לפתוח את הדלת, כביכול לגרושנקה, והורג את האב במשקולת הנייר הכבדה. איוואן מתכונן להודיע על כך למחרת במשפט, אבל הוא שוקע בהזיה, בה מופיע השד במסווה של ג'נטלמן שירד מנכסיו ומטיח בו את דעותיו האתיאיסטיות. אליושה מודיע לאיוואן שסמרדיאקוב התאבד.

ביממה השמינית מתקיים המשפט, מופיעים העדים מטעם הקטגוריה, והעדות הכי מכרעת היא עדותה של קטרינה איוואנובנה, אשר ברגע של היסטריה ורצון לנקמה פורשת את כל הנכלולים של דמיטרי כלפיה (כיצד גנב את כספה ובגד בה עם גרושנקה), וחושפת את המכתב, בו הצהיר דמיטרי שאם לא ימצא כסף להחזיר לה את החוב שלו כלפיה – ירוצץ את גולגולתו של אביו וייקח ממנו את הכסף. גם איוואן מעיד, אך הוא עדיין הוזה, ובמקום להצהיר שסמרדיאקוב התוודה בפניו על רצח, הוא מראה את 3000 הרובלים שסמרדיאקוב גנב מביתו של פיודור פאבלוביץ', ומצהיר שהוא הרוצח האמיתי, כי רצה במות אביו, כפי שרוב האנשים מייחלים. העדות שלו נתפסת כחולשה בעת מחלה, ואיננה נלקחת בחשבון. המשפט נמשך עמוק אל תוך הלילה, ובסוף המושבעים (רובם מוז'יקים) חורצים את דינו של דמיטרי – אשם!

עוברים חמישה ימים –

ביממה התשיעית דמיטרי חולה ומאושפז בבית חולים. איוואן גם כן חולה, וקטרינה איוואנובנה מטפלת בו בביתה. איוואן וקטרינה מתכננים בריחה של דמיטרי משיירת האסירים המובאת לסיביר. אליושה משכנע את קטרינה שתבקר את דמיטרי בבית חולים. היא משתכנעת, מגיעה לשם, ובסצינה מרגשת הם מתפייסים. גרושנקה מגיעה במפתיע. היא לא מוכנה לסלוח לקטרינה, אלא אם כן תצליח להציל את דמיטרי.

אחרי יציאתו מבית החולים בו מאושפז דמיטרי, הולך אליושה להשתתף בהלוויה של איליושה, שנפטר יומיים אחרי המשפט. אליושה מלהיב את הנערים בני גילו של איליושה לאחווה ולזיכרון הנער המת שהיה אמיץ ובעל נשמה יתירה.

בתוך 9 ימים אלה יש גלישות רבות, שעיקרן – נסיגות בזמן עד עשרות שנים אחורנית, ושיחות פילוסופיות ארוכות, שחלקן קרובות יותר לנאומים – כל אלה מרחיבים את יריעת הרומן. להלן הגלישות והנסיגות העיקריות:

1. קורותיה של משפחת קרמאזוב (עמ' 42-17)

2. קורות הסטארצים (עמ' 48-45)

3. דיון תיאולוגי על מאמר שכתב איוואן על בתי הדין הכנסייתיים (עמ' 94-87)

4. קורותיהם של גריגורי ואישתו מארפה, השרתים של בית קרמאזוב (132-127)

5. קורותיו של פראפונט, נזיר מסתגף ומטורף (עמ' 226-221)

6. הפגישה בין איוואן לאליושה במסעדה, בה פורש איוואן את השקפתו על רוע האנשים המתעללים בילדים, וכן מרחיב את הדיבור על פואמה שחיבר על ישוע המתגלה בסיביליה בימי האינקוויזיציה, כשהאינקוויזיטור הגדול רוצה להעלות אותו על המוקד על כפירה (עמ' 346-298)

7. סיפור חייו של הסטארץ זוסימה (עמ' 418-372)

8. סיפורו של קוליה והשלמתו עם איליושה (עמ' 709-651)

9. ליזה מתוודה בפני אליושה על שיגעונותיה (740-733)

10. איוואן הוזה שהוא מדבר עם שד (821-801)

11. הנאומים הארוכים של הקטגור והסנגור במשפט של דמיטרי (עמ' 941-873)

האנטישמיות של דוסטוייבסקי

גם המספר וגם הגיבורים משתמשים תדיר בכינויים המבזים את היהודים – "יהודונים", "ז'ידים", "ז'ידונים". פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב הידוע לשמצה – יש לו עסקים עם "יהודון" (עמ' 26); הוא התוודע באודיסה להמון "ז'ידים" (עמ' 37); רקיטין, פרח הכמורה הנוכל, ודמיטרי מדברים על "יהודונים" (114, 637); על גרושנקה מסופר שעסקה ב"געשעפט" (מילה יידישאית זאת מופיעה שם במפורש!) כמו "יהודונית" (עמ' 443); חוחלקובה מציעה לדמיטרי שיכרה זהב בסיביר כדי לא להשאיר את כל העושר ל"יהודונים" (עמ' 493); טריפון, המוז'יק בעל הפונדק, מכנה את היהודים המנגנים לדמיטרי וגרושנקה – "ז'ידים" (עמ' 529, 543, 551, 556); ליזה, הבת הנכה והקצת מטורפת של חוחלקובה, שואלת את אליושה (הפרוטגוניסט, הדמות האהובה על המספר ועל כל הגיבורים!) אם זה נכון שיהודים גונבים ילד נוצרי לקראת פסח ושוחטים אותו, מענים ילדים לאורך שעות, מקצצים את אבריהם וצולבים אותם. על כך עונה אליושה (זאת בוודאי גם דעתו של הסופר עצמו!): "אין לי מושג!" (עמ' 737).

דוסטוייבסקי מצטרף ברומן זה לחבורה גדולה של גאוני ספרות שהביעו דעות אנטישמיות בכתביהם – שקספיר, דיקנס, טורגנייב...

איפיון הנשים

הנשים ברומן זה הן אסרטיביות ויוזמות קשרים עם גברים (מדובר באמצע המאה ה-19 במזרח אירופה!):

ליזה (LISE), הבת הנכה של חוחלקובה, יוזמת קשר רומנטי עם אליושה (שהיה בזמן ההוא נזיר!), ואף כותבת לו מכתב אהבה (עמ' 85-84, 212, 285), מכתב דומה היא כותבת לאיוואן (עמ' 758); קטרינה איוואנובנה כותבת לדמיטרי מכתב, בו היא מבקשת ממנו להתחתן עימה (עמ' 158); היא מוכנה לשמור לו אמונים אפילו אם יילך אחרי גרושנקה (עמ' 248); מאריה קונדרטייבנה, הבת של בעלת הבית בו מתגורר דמיטרי, עוגבת אחרי סמרדיאקוב, הבן הבלתי חוקי של פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, והמשרת שלו (עמ' 293); גרושנקה עושה מאמצים להביא את אליושה לביתה, ומשלמת לרקיטין 25 רובלים כשזה מצליח להביא אותו. היא מתיישבת על ברכיו של אליושה (עדיין בבגדי נזיר!) ומגלה לו שהיא אוהבת אותו (עמ' 449, 451); גרושנקה מלטפת את קלגנוב, הצעיר והיפה לעיני דמיטרי ולעיני הקצין הפולני "הלשעבר" שלה (עמ'536); לאחר שהעידה נגד דמיטרי בבית המשפט, מופיעה קטרינה איוואנובנה בבית החולים, שם מאושפז דמיטרי תחת משמר, מבקשת סליחה ומתוודה על אהבתה אליו (עמ' 962 ואילך).

הגיבורים משכילים

לַמרות שהספר מתאר אווירה יצרית קמאית ממש, בעיקר אצל דמויות כמו פיודור קרמאזוב, דמיטרי קרמאזוב, גרושנקה, הרי שכמעט כל הדמויות – גם הנמוכות מבחינה חברתית – חושפות השכלה חובקת עולם. כמעט כל הדמויות משבצות מילים ומשפטים בצרפתית, אנגלית, גרמנית, לטינית, יוונית (עמ' 41, 180, 182, 239, 254, 302, 340, 609, 662, 723-721, 731, 743, 809-804, 821-810, 936). הגיבורים מזכירים יצירות קלאסיות, ואף מצטטים מתוכן, לעיתים בשפת המקור – מוזכרים דברי הומרוס, דנטה, דקארט, וולטר, שקספיר, שילר, גיתה, היינה, ויקטור הוגו ועוד (עמ' 147-144, 254, 306, 312, 322, 487, 513, 519, 694, 821-810, 902), וכמובן מוזכרות יצירותיהם של הקלסיקונים הרוסים ומבקריהם – פושקין, גוגול, לרמונטוב, שצ'דרין, גריבויידוב, נקראסוב, טיוטצ'ב, טורגנייב, בלינסקי (עמ' 183), 264, 290, 312, 322, 493, 495, 540-539, 700, 810 ואילך, 913).

סביר מאוד להניח שדמויות כמו איוואן קרמאזוב, הסנגור והקטגור, חוחלקובה ומקסימוב, היא בעלת אחוזה בהווה, והוא בעבר – הן מלומדות, אבל מסתבר שגם דמויות לא נחותות יותר מצטטות ספרות קלאסית, כמו פיודור קרמאזוב המצטט את לרמונטוב (עמ' 183), הקצין העני והמושפל סניגיורוב, אביו של איליושה, מצטט את פושקין (עמ' 264); דמיטרי הלא מחונך מצטט את דברי אודיסאוס אצל הומרוס וכן את "המלט" של שקספיר (עמ' 513, 519), ומצטט פתגם לאטיני (עמ' 743). אפילו קוליה, תלמיד הגימנסיה, מהגג בצרפתית, מצטט פתגם רומי, מזכיר את וולטר, בלינסקי, פושקין (עמ'662, 693, 694, 700). הרומן משאיר תחושה של גודש בעניין הזה.

רצח אב

עיקר דיונו ההגותי של הספר הוא סביב ההנחה (המיוחסת בספר לאיוואן קרמאזוב) שיש לבנים תשוקה עזה לרצוח את אבותיהם. איוואן אומר בעדותו בבית המשפט: "וכי מי לא מייחל למותו של אביו?" (עמ' 865).

מסתבר ששלושה מבין בניו של פיודור קרמאזוב מייחלים למותו: דמיטרי בגין הירושה של אימו ובגין התחרות שבינו ובין אביו על ליבה של גרושנקה, איוואן משום התיאוריה שלו שאין אלוהים, ולכן הכול מותר, וסמרדיאקוב, הבן הבלתי חוקי, על ההשפלה שעבר כל חייו, ומשום "התורה" שלמד מאיוואן.

היחיד שהוא טהור עיניים ולב הוא אליושה.

התיזה הזאת שברומן היתה אחד מיסודותיה של התיאוריה הפרוידיאנית בדבר "תסביך אדיפוס", אותה ניסח פרויד במסה שלו "דוסטוייבסקי ורצח אב" (התרגום לעברית מאת אריה בר ב"כתבי זיגמונד פרויד", דביר 1967, כרך ב' עמ' 183-167).

"האחים קרמאזוב" רחב היריעה חושף בפני הקורא יכולת מדהימה לאיפיון דמויות ולתיאור מצבים, ואף על פי שהוא עוסק בנושאים תיאורטיים שהיו יפים לאמצע המאה ה-19, הרי שהוא מוצא נתיבים לליבו של הקורא גם בדורנו. ללא ספק הוא אחד מאבני השתייה של הרומן האירופי המודרני.

* * *

הייתם מאמינים

ג'רי סיינפלד שאימו-כביכול בטי חוסני היתה ממוצא יהודי-סורי מן העיר חָלֶבּ

הוא ילד מאומץ שנמכר

על ידי רופאים ישראלים אשכנזים מושחתים

וגם וודי אלן

נחטף ממשפחה ייקית קשת-יום משבֵי ציון

שגידלו כרובית ונמכר לארה"ב

על ידי רופאים ישראלים אשכנזים מושחתים

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ג: השיכרון

סיקו הגיע לשועוט, סיפר ששכב בבית-חולים ונמלט משם. לדבריו, רסיס שטחי חדר לגבו. הוא דאג להתעדכן בפרטי קרב 86, וימים תמימים תיחקר מפקדים וחיילים.

כעבור שבוע פנה המח"ט למג"ד וביקש דיווח מפורט על הקרב. סיקו התנדב לדווח. הוא נסע למטה-החטיבה בג'וליס וסיפר בפרטי פרטים על קרב הגבורה של הגדוד. המח"ט התרשם מתפיסתו האסטרטגית ומכושר ניסוחו הרהוט, וכאשר כעבור שבוע התבקש המח"ט לדווח על הקרב למטה-הכללי של צה"ל – סיקו נשלח לרמת-גן. הוא הרצה על הקרב בפני אלופי צה"ל והשיב על כל שאלותיהם. לאחר ההרצאה החליט כי הוא ראוי למנוחת הלוחם, ונשאר שבוע שלם בתל-אביב.

*

הגדוד חזר לג'וליס קרוע ושסוע. רבים נפלו ואחרים שכבו בבתי-חולים. החבר'ה נסעו ללוויות, ביקרו אצל הפצועים בבתי-החולים, ואווירת הדיכאון לא נטשה אותם.

לפי פקודות מטכ"ל, בני עשרים וחמש ומעלה החלו להשתחרר, ובבת-אחת נפרדה הפלוגה מאושמן, זליג, פאול ורבים אחרים. לגדוד הגיעה פלוגה של עולים חדשים, רובם יוצאי צפון-אפריקה, ובמגרש-המיסדרים ניתן היה לשמוע כל שעות היום: "שמאל ימין, שמאל ימין!"

הוחלט במטה צה"ל שצריך לעצב צבא הפועל על פי תקנים בריטיים שכללו חדרי-אוכל נפרדים לבעלי דרגות שונות, הצדעות, עניבות, בקיצור: "בולשיט", כפי שוותיקי הגדוד הגדירו זאת.

למן היום הראשון היה ברור לנו, הוותיקים, כי נסרב להשתלב ב"בולשיט", והופעלו לחצים לשחרר אותנו. לוחמי תש"ח התהלכו במחנה בכובעים אוסטרליים, כובעי-גרב, כאפיות, מכנסיים קצרים וסנדלים. נכנסנו חופשית לחדר-אוכל של קצינים, שאך הוקם, סירבנו להצדיע לקצינים, ושימשנו דוגמה רעה למתגייסים החדשים. כל ניסיונות השידול לא הועילו. היו קצינים שטענו כי יש להוציא אותנו לאימונים, שלא נסתובב בין האוהלים באפס-מעשה ונזרע אי-סדר.

באחד הימים הוצא הגדוד לאימוני ירי באזור אשדוד, ואחד מסמלי המרגמות לא שמע כהלכה את הפקודה שניתנה והסיט קנה של מרגמה שמאלה במקום ימינה, ופגז נפל בליבה של כיתת רגמים. שכבו החיילים על החול מרוסקי אברים, מדממים, ממתינים לאמבולנסים, והמראות המוכרים חזרו על עצמם. באותם ימים לא הוקמו ועדות-חקירה לבדיקת מחדל. די שקצין יצטט את תקני הצבא הבריטי, המאשרים ארבעה אחוזי פגיעה בשעת אימונים כמכסה מקובלת, כדי לעבור על הכישלון לסדר-היום. חלק מהנפגעים עברו את כל קרבות הגדוד בשלום ועתה, עם סיום הלחימה – נפגעו.

*

מרבית הלוחמים שהיו במשלט 86 סבלו מסיוטי לילה. שנתם נדדה והם הירבו לצעוק ולבכות מתוך שינה. כל ירייה או רעש הקפיצו אותם ממיטותיהם. היינו עצבניים, חסרי-מנוחה, והרבינו להתפרץ ולהתרגז. דמויות הנופלים, זעקות הפצועים, הנסיגה המטורפת – תמונות שלא נטשו אותנו. התהלכנו בכל מקום חיוורים וארובות עינינו כהות.

סיקו דרש מאיתנו שנשתלב ב"בולשיט": נצדיע לקצינים, נמנע מלהיכנס לחדר-האוכל של הקצינים, נופיע למיפקד-בוקר, נענוב עניבות למיפקדי-בוקר, עד שיום אחד התפרץ ממיק ושאל אותו:

"אולי במקרה היכרת את יהודה אלטמן?"

וסיקו החוויר כמת.

"אגיש נגדך תלונה."

"אדרבא, אני אפתח את הפה וכל הסיכויים שיעיפו אותך מהצבא."

כיצד מתמודדים עם חיילים מרוטי עצבים הסובלים מסיוטי-לילה? – שאלו עצמם מפקדים מודאגים, ואיש לא ידע להשיב. פסיכולוגים ובתי-הבראה לא היו אז לצה"ל, וכל קצין נהג לפי הבנתו. באחת מישיבות הקצינים הוצע לשכר אותנו עד אובדן חושים. אחד הקצינים טען כי בכוחו של השיכרון להדחיק זיכרונות קשים. חיילים שיכורים יישנו שנת ישרים, ויירגעו.

איש לא הפריך השערה זו.

*

למחרת בערב הוצאה המחלקה לראשון-לציון, לבית-קפה. ישבנו ליד שולחן: ממיק, איציק חבצלת, בנצי, דשיק ופליק. ממיק הציץ בתפריט והזמין לכולנו גזוז וגלידה. המלצר פער פה והסתודד עם סיקו, שעל דעת עצמו שינה את התפריט.

לשולחן הובאו שני בקבוקי קוניאק, שני בקבוקי וודקה ושישה בקבוקי בירה.

התייחסנו לשתייה כאל תרופה. חלומי הגדול היה להניח את ראשי על הכר בערב ולהתעורר רק למחרת בבוקר. דוד פליק מזג לנו קוניאק, עירבב עם וודקה והקציף בבירה. שתינו וחשנו בחילה. החזה צרב והקיבה בערה.

כשהתרוקנו הבקבוקים, דאג המלצר לבקבוקים נוספים. לאחר שלוש "נגלות" מצאנו עצמנו מחוץ לבית-הקפה, בחורשה סמוכה, משתינים ומקיאים.

בית-הקפה המה אדם. דיבורים קולניים, צחוק ומוזיקה. החיים בראשון-לציון נמשכו כאילו לא היתה מלחמה. קצין, שעל כתפיו דרגות נוצצות, ישב עם בחורה בשולחן סמוך וסיפר לה צ'יזבטים ממעללי גבורתו. היא תלתה בו עיני מעריצה.

ממיק האזין לדברים וקלט שהבחור "מוכר לה לוקשים."

"חתיכת שקרן, ג'ובניק מחורבן מ'בית-רומנו'..." קרא לעברו. (בית רומנו ברחוב יפו-תל-אביב היה שם-דבר למקום שירותם של חיילים ומפקדים שמצאו בצבא ג'ובים לא קרביים). "על מי אתה עושה פה רושם?"

הקצין לא נשאר חייב, קם ורצה להכותו – ובין-רגע התייצבה מולו חבורה חצי מתנדנדת והוא הבין כי יֵצא מכאן בשן ועין.

"משתמטים מחורבנים!" פלט לעברנו, חיבק את מותני הנערה, והם מיהרו להסתלק.

המשטרה הצבאית היתה בסוד "הבילוי הרפואי" שלנו, וחייליה הוזמנו להשגיח לבל יופר הסדר. החבר'ה שתו, הקיאו, התנדנדו, וכל מי שקרס – מיהרה חולייה של שוטרים צבאיים להובילו בעדינות ולהעלותו למשאית שחנתה ליד בית-הקפה.

עד מהרה מצאנו עצמנו על המשאית, שוכבים ומתרפשים בקיאנו. איציק חבצלת נהם כחזיר, מדי-פעם נעמד על רגליו ודיקלם קטעים מ"יבגני אונייגין", אחר-כך סיפר על חלום שחלם: אלוהים הפך את משלט 86 על פניו, ודינוזאורים הגיחו ממחילות האדמה. הם ליקטו באצבעותיהם הארוכות טנקים מצריים וזרקו אותם זה על זה כאילו היו כדורי-טניס.

"מה קרה לפצועים באותו חלום?"

"הו, טוב ששאלת. לפני שהמשלט התהפך על גחונו, ירדו משמיים מלאכים בחלוקים לבנים, ריפאו את כל הפצועים והחיו את כל המתים. פתאום ראיתי את ווי עומד על שתי רגליו ופוצח בשיר: 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון...' ברשי התרוצץ עם המאוזר שלו וצרח: 'לשוב לעמדות! לשוב לעמדות!...' רגע, רגע, אני מת להשתין."

איציק לא מצא את כפתורי ה"חנות" והשתין במכנסיים...

ממיק דיבר אידיש, פולנית, רוסית, ושר שירי זימה שלמד ברוסיה האסייתית, ובאמצע הכול הרצין לרגע ושאל:

"דשיק, איך זה שאף אחד מבני-הקיבוץ לא היה ב-86? זה מקרה בעיניך? הו, הבטן שוב מקרקרת..."

 והוא הקיא על קרקעית המשאית.

דשיק, ששב לאחרונה מקורס סמלי "בֶּזוֹת", לא נשאר חייב:

"ממיק, אני מציע שתפסיק לפתח רגשי קיפוח, כאילו איזה מנגלה ערך פה סלקצייה: בני-קיבוץ לג'ובים, והיתר – לקרבות. היתה פקודה של איצקו, שהלל ואני נצא לקורס מפקדי מכונות-ירייה, ויצאנו בניגוד לרצוננו. רצינו לרדת עם הגדוד לנגב, אך איצקו התעקש. דן גלילי נשלח, עוד לפני שהגדוד ירד לנגב, לקורס מדריכי-ספורט, שאוליק, אחרי שיח'-נוראן, הועבר לנשקייה, ועמוס נפצע בשיח'-נוראן והשתחרר."

אך ממיק לא ויתר: "אתה זוכר שבמסיבת-הפרידה, שנערכה בחדר-האוכל של הקיבוץ, עוד לפני היציאה לכאוכב, אברהם יפה הבטיח שיחזיר את הבנים הביתה בשלום?"

"אז הבטיח."

"ממיק, אתה גם שיכור וגם אידיוט. מה פתאום אתה מעלה שאלה כזו טפשית?" שאלתי בכעס.

ממיק סיפר ששמע כי בכמה מקיבוצי העמק, כשנדרשה "ועדת-הגיוס" המקומית למלא את מכסת המגוייסים לצה"ל, תחילה גויסו חברות-הנוער, אחר-כך ילדי-חוץ, ואם המכסה לא התמלאה – צורפו בני-קיבוץ. אך היו גם בני-קיבוץ שלא הסכימו לשבת בבית והתנדבו למלחמה, מעבר למכסה הקיבוצית, כמו מנחם אגמון ואחרים.

הערתי לממיק כי מזל גדול שהלל, דשיק, דן גלילי ושאוליק לא היו ב-86. מי יודע אם לא היו נהרגים שם. ולפתע פרצתי בצחוק היסטרי. נזכרתי בבדיחה ששמעתי מפי זליג.

יום אחד שאל אותנו זליג איך מגדירים זין? ולאחר שהתשובות שלנו לא סיפקו אותו, קבע כי זין הוא האבר הכי עצמאי שקיים בגוף האדם. העין רואה, אלא אם עוצמים אותה. האוזן שומעת, אלא אם אוטמים אותה. והזין – פוליטיקאי עצמאי, בן-גוריון בכבודו ובעצמו, המחליט מה שמתחשק לו ולא שואל אף-אחד. רוצה – נעמד, לא בא לו – שוכב לישון. אם הבחורה תמצא חן בעיניו, יזדקף כברוש. לא תמצא חן בעיניו – לא ייצא מגדרו. לפעמים העין משתוקקת, הלב מתחנן והוא – גארנישט!

זליג סיפר שבגרמניה הלך פעם אל זונה, ובאמצע ה"קרב" שאל אותה מה עשה אביה במלחמה. היא סיפרה לו בתמימות שהיה שומר במחנה-ריכוז. היא לא זכרה אם בדכאו, אושוויץ' או טרבלינקה... זקף הזין זוג אוזניים ונפל שדוד. שום כוח בעולם לא הצליח להעמידו. לפני שנפרד ממנה תקע לה שתי סטירות-לחי הגונות, וביקש שתעביר אותן לאביה כ"דרישת-שלום מאחד האסירים..."

ישנו אותו לילה כפגרים. למחרת, משנצטללה דעתנו – שבו הזכרונות ולא הירפו.

*

 במטה הגדוד הוחלט לחלק ללוחמים הוותיקים ג'ובים ולנטרל אותם מן הפעילות הצבאית השוטפת. שאוליק נשלח, כאמור, לנשקייה. דן גלילי וממיק התמנו למדריכי-ספורט. הלל ודשיק מדריכי "בֶּזה". עליזה – נהגת. נחמה במרפאה-החטיבתית, ונעמי פקידה.

לבנצי ולאיציק חבצלת לא נמצאו ג'ובים והם הסתובבו באפס מעשה. לי הוצע לשמש קשר-אופנוע, והתפקיד מצא חן בעיניי מהרגע הראשון. לגדוד היה אופנוע כבד, "אינדיאן" משנת 1942, עם מהלכי-יד, ועד לקבלת רשיון-נהיגה ביליתי את ימיי בנסיעות מהחטיבה לגדודים וחוזר חלילה – מעביר שדרים ודברי-דואר.

בוקר אחד, בין מעטפות הדואר, הבחנתי בכתב-יד מוכר, נעמה. עצרתי את האופנוע בצד הכביש ומיהרתי לפתוח את המעטפה:

...חזרנו מחו"ל וחיכתה לי הפתעה: עובדיה קנה דירה למשפחה שלי בשכונת מקור-ברוך, ברחוב רש"י, והמשפחה עקרה לשם. אימא מאושרת וכך גם האחים. הם נרשמו לבית-ספר "תחכמוני", שהוא בית-ספר הרבה יותר טוב מ"תלמוד-תורה-מזרחי", והמורים לא מרביצים מכות. עד עכשיו גרנו בצפיפות, מעתה – ארמון...

מבחינת עסקים, ביקרנו בגרמניה, נפגשנו עם סוחרי חבלים והצלחתי לשכנעם שהחבלים שאנו מייצרים הם יותר חזקים ויותר איכותיים. והגרמנים החליטו לקנות משלנו.

עובדיה טוען שאני סוחרת ממולחת. כל נסיונותיו לשכנעם נכשלו, ואני הצלחתי. הוא טוען שיש לי חוש מסחרי מפותח, וגאה בי מאוד. נכון, אבא ז"ל היה סוחר בשוק מחנה-יהודה, אבל אני אף פעם לא מצאתי עניין במסחר. אתה רוצה לדעת איך הצלחתי? הסברתי להם את המצב הקשה שבו נתונה המדינה, תיארתי את המלחמה הנוראה ואת הצורך לבסס את המדינה. שילבתי נימוקים לאומיים עם נימוקים כלכליים. היו לי שיחות רציניות עם בעלי מפעלים, והם התרשמו מהדברים שאמרתי. האנגלית שלי אמנם גרועה, אך עם קצת עזרה של עובדיה הצלחתי לשכנעם.

שלום ולהתראות

נעמה

עובדיה הוא נבלה סרוחה, אדם חסר מצפון. מלחמת-העולם בקושי הסתיימה והוא כבר סוחר עם הנאצים, חבר שלהם. הגרמנים מנסים להתנקות מעברם ומוכרים לו חבלים. בשעתו, הם תלו יהודים על חבלים... נעמה אינה תופסת שגרמניה היא מחוץ לתחום, ארץ מוקצת מחמת מיאוס.

החלטתי לעלות לירושלים, לבקר אצלה ולהסביר לה מדוע אין לסחור עם גרמניה.

פניתי אל הפקיד הפלוגתי שינפק לי "פס". הפקיד, יוצא שואה מהונגריה, הסביר לי שאין הדבר בסמכותו, וסימן לי באצבעותיו שאתנפנף מהמשרד, כי הוא עסוק. תנועת אצבעותיו עיצבנה אותי, הדם עלה לי לראש ומבלי להסס, שלחתי אגרוף לפרצופו. דם נטף מאפו והוא יבב בקול-רם.

"איפה היית – חתיכת שמוק, ג'ובניק, פקיד מחורבן, כשאנחנו היינו בשמונים ושש?!" צעקתי עליו.

בחדר סמוך ישב המ"פ איצקו, ותוך דקות הגיעה כיתת שי"ן-גימ"לים (שוטרים גדודיים), בראשות מפקד היחידה יקי, מקיבוץ שכן, שנדהם וביקש ממני בנימוס רב להצטרף לכוחותיו. הבנתי שאם אתנגד, יכלאו אותי בכוח. מדי השי"ן-גימ"לים היו מגוהצים, החגורות צבועות לבן ואבזרי הנחושת בהקו.

"ככה זה, ג'ובניקים בחוץ ולוחמים בפנים," סיננתי בכעס, כשהוכנסתי לחדר-מעצר והדלת ננעלה.

בחדר ניצבה מיטה מכוסה שמיכה צבאית, לידה כוננית ועליה בלוק-כתיבה ועיפרון. ככל הנראה העציר הקודם השאיר אותם.

התהלכתי מעוצבן מקצה החדר אל קצהו האחר, כשאני מקלל את הפקיד, את המ"פ ואת כל הג'ובניקים.

החבר'ה מ"אורן", ששמעו מה קרה לי, הקימו לאלתר "ועד למען אסירנו" בהנהגת הלל נוימן, והלכו במשלחת לאיצקו כדי לנסות לשחררני. הם טענו כי זו השפלה, שאחד משלהם יישב בכלא, אך איצקו התעקש. לדבריו, עליי ללמוד שכאן זה צבא, לא בריונות. מתחשק לי לנסוע לירושלים, והפקיד, שאין לו סמכות להנפיק פס, חייב לעבור לדום. עליי להבי, שצבא אינו זירת איגרוף. להערכתו, לילה בכלא לא יזיק לי ואולי אף יועיל. אני אתחיל להפעיל את הראש ולא את האגרופים, כך סיפר לי הלל, שבא לביקור והסתייג מהתנהגותי האלימה.

שכבתי במיטה והרהרתי. בתאים האחוריים של מוחי חשתי שאיצקו איכשהו צודק. מה קרה לי שלא שלטתי ברוחי? הפקיד הפלוגתי הוא בסך-הכול אפס, תרח זקן בן שלושים וכבר עם רגל אחת בקבר, ואני משחיל לו אגרוף לפרצוף. לרגע חשבתי כי הללו שהיו ב-86 – מותר להם הכול.

זליג סיפר פעם שאחרי הניצחון על גרמניה נכנס לחנות בגדים בברלין וביקש לקנות סוודר. המוכרת נקבה מחיר, והוא הורידו לחצי. היא התעקשה, והוא התרגז, תפס בשערות ראשה, וכשהבחינה במיספר שעל זרועו, הבינה כי עם הללו שהיו "שם" – אין מתווכחים על מחיר...

גלי רחמים עצמיים הציפו אותי. איצקו היה חייב לגלות יותר רגישות כלפי אלה שעברו את מוראות המלחמה. הוא היה עימנו מן הרגע שגוייסנו: יחד חפרנו שוחות במוקבלה, אכלנו ממסטינגים חלודים במחנה-גדעון, ועל אף דרגותיו התעלם מהדיסטאנס הצבאי והיה חבר-מפקד. אילו דרש ממני להתנצל בפני אותו פקיד מחורבן – הייתי חורק שיניים ומתנצל. אפשר היה לסיים הכול גם בלי להשפיל אותי.

*

דצמבר 1973. אני עורך "חותם", מוסף שבועי לעיתון "על-המשמר". מחדלי מלחמת יום-כיפור אינם מניחים. אני שומע כי איצקו אחראי על הפקת לקחים ברמת-הגולן, ומחליט לפגוש בו. האם ייסגרו חשבונות שנפתחו בתש"ח?

נפגשנו ברמת-מגשימים. חיוכי-שמחה, לחיצת-יד חמה, והצצה זה על זה. איצקו עדיין מזכיר איכר רוסי בעל גוף חסון. מתחת לגביניו זוג עיניים מאירות, וחיוך. שיבה זרקה בצדעיו. עשרים וחמש שנה כמעט שלא התראינו. איצקו המשיך לנשום ביטחון, אם כמא"ז, אם כאחראי על ההגנה המרחבית, ובתפקידים צבאיים אחרים.

הוא דיבר בהתרגשות על הלקחים שהם מפיקים ממחדלי יום-כיפור, ואני מיד קלטתי שאין השעה כשרה לשוב אל ימי תש"ח. אפרוריות רכה כיסתה את הרמה, והערפל סירב להימוג. האדמה היתה מבוטשת והכבישים מלאי חריצים. טנקים דהרו עליהם ושירטטו קווי אורך עקלקלים. ריח המלחמה עדיין לא פג. חודשיים ומשהו חלפו, ורמת-הגולן עדיין לוקקת פצעיה. טנקים שרופים, זחל"מים מפוייחים ותותחים מרוסקים עדיין פזורים במרחבי הגולן. איצקו הזמין אותי לסיור.

בדרך הזכרתי לו כי בתש"ח, כל יישוב-ספר נחשב למשלט, ומבחינה הגנתית – לגדוד קרבי. כך היו נירים, נגבה, דגניה, יד-מרדכי, גשר וכל יתר ישובי הספר. מדוע אותה קונצפציה לא פעלה ברמת-הגולן, והיישובים פונו?

איצקו דיבר בכאב. על צה"ל השתלטה קונספציה, שאם תפרוץ מלחמה – היא תתנהל בשטחי האוייב. כך היה ב-56, כך היה ב-67 – וכך האמינו שיקרה גם בעתיד. מכאן שתפקידם ההגנתי של היישובים נחש לשולי, למזערי. בצה"ל זלזלו בחשיבותה של ההגנה-המרחבית, והיישובים לא הוכנו להגנה ולא צויידו בנשק כבד. לכן, כשפרצה המלחמה – לא היה מנוס מלפנותם.

המחדל התמצה בשאננות, הן של המערכת הצבאית והן של יישובי הגולן. חלק מהמקלטים הוזנח. במקרה הטוב הם שימשו כמעבדות-צילום, מחסני-רהיטים או חדרי יצירה לאמנים מקומיים. "לבטחוננו ידאג צה"ל," טענו הכול.

ואילו בצה"ל סברו כי היישובים אינם מנצלים כראוי את תקציבי הביטחון שהוזרמו אליהם, ולא הכינו את עצמם לאפשרות של מלחמה. וכך נע לו כדור-השאננות בין המא"זים למפקדות צה"ל, ומה הפלא שכאשר פרצה המלחמה, יישובי רמת-הגולן לא היו ערוכים לבלימה? לולא עצרו הטנקים הסורים בבית-המכס העליון, בהמתינם לפקודה – ייתכן שצה"ל היה נאלץ להמשיך ולפנות יישובים גם בעמק-החולה ובעמק-הירדן, עד לייצובו של קו בלימה חדש.

אם במלחמת-השחרור כל קיבוץ היה משלט מבוצר, אזיי במלחמת יום-כיפור היישובים היוו נטל על הצבא.

איצקו דיבר בכאב, ופניו הוצפו קדרות. ערפל דק כיסה את אזור אל-על, ופרה מנומרת תלשה עשבים דלים. לרגע הרימה ראשה והציצה בנו בעיני בהמה תמהות.

בעקבות מלחמת יום-כיפור, אנשיו של איצקו הפכו עולמות, הלמו על שולחנות ותבעו הקמתם של מתחמי-הגנה סמוכים ליישובים, ובהם טנקים, תותחים, מקלעים כבדים וכל היתר. חיל-רגלים סורי אם שוב יתקוף – ייבלם ביישובי רמת-הגולן. אם "מיג" סורי ימריא – ייתקל באש צפופה וחזקה עוד במתחמי רמת-הגולן.

"בוא ותראה מתחם-הגנה בתהליך בנייה," הציע איצקו, והוביל אותי למשטח מוגבה ליד אחד היישובים, כשהוא מתאר בפניי את מקומם של כלי הנשק השונים שיוצבו בו. הדחפורים עדיין עבדו. לרגע ניפח איצקו את חזהו ודיקלם בפאתוס ובעגה בולגרית, שהזכירה הצהרות מהימים ההם:

"אני יכול להבטיחך, ששנית יישובי רמת-הגולן לא יפונו. הרמה הופכת לקו-עומק אסטרטגי עם עוצמת אש אדירה!"

לא התאפקתי ושאלתי אם הוא עדיין זוכר את הצרות שעשינו לו בראשית הדרך, והוא לרגע חייך ומייד הרצין:

"עזוב, מוכרחים לבצר את רמת-הגולן..."

*

לנעמה שלום!

...לא אתאר לפנייך את המקום שבו אני שרוי. די אם אציין כי עמדתי לבקר אצלך ואיזה פקיד מחורבן, תפס "פוזה" ולא רצה לתת לי "פס". למה? ככה. על כמותו נאמר: "עבד כי ימלוך". התחממתי ותקעתי לו אגרוף בפרצוף, ואולי לא תאמיני, אני ב"חד-גדיא".

ראשית, ברכות על הדירה החדשה. שנית, אני מתפלץ למחשבה שאת נוסעת לגרמניה, אל מדינה ששחטה שישה מיליון יהודים. יש לנו במחלקה חבר שהיה במחנות-ריכוז, והסיפורים שלו מסמרי שיער. אדמת גרמניה היא אדמה טמאה, שאסור ליהודי לדרוך עליה. לסחור עם גרמניה פירושו לסלוח לה על מה שעוללה ליהודים. נעמה, זה לא בסדר, זו בושה. אני חושב שהמדינה חייבת לאסור על אזרחיה לנסוע לשם. יש לי המון מה להגיד לך בנושא זה, ואני מקווה מאוד להגיע אליך בקרוב.

*

למחרת שוחררתי מחדר-המעצר וקיבלתי יום חופשה. לפי הוראותיו של איצקו הונפק לי "פס" על-ידי הפקיד הפלוגתי, ויצאתי בטרמפים לירושלים.

כל הדרך הגיתי בנעמה. חששתי מפני הפער שנוצר בינינו: היא סוחרת ממולחת, קפיטליסטית המתגוררת בחו"ל במלונות-פאר, ואני – מספר שתיים של צוות מכונת-ירייה, הישן בשוחות חפורות, בבקתות עלובות, ובמקרה הטוב – באוהלים. בדימיוני, נעמה פותחת לי את הדלת, איש אינו בבית, אנו שוכבים על הספה כשראשי בחיקה ואני מסביר לה מדוע אדמת גרמניה טמאה ואין לסחור עימה. אחר-כך מספר לה על המלחמה, על הביזיונות של סיקו, ומתאר את המעבר מ"צבא-העם" ל"צבא-של-בולשיט". לפתע אני מגלה שלא רק לגופה אני מתאווה אלא גם להקשבתה, לחיוכיה המבינים, לניצוץ המתריס שבעיניה.

ירושלים השתחררה מהמצור, אך לא התאוששה. תורים ארוכים השתרכו ליד מכליות-מים, והמזון עדיין בקיצוב. תור נקהל מאחורי עגלתו של מחלק קרח והכול נראה כה קודר.

על נקלה מצאתי את שכונת מקור ברוך ואת רחוב רש"י. בלב הולם נקשתי על דלת ביתה. אימה פתחה, וכשסיפרתי לה מי אני, לרגע אורו עיניה, אך מיד התנצלה והסבירה כי נעמה בחו"ל. היא ועובדיה נסעו בעקבות עיסקה.

היא הזמינה אותי להיכנס ולהתכבד. סירבתי ומיהרתי להסתלק.

עגום וזועם התהלכתי ברחובות העיר. רגליי נשאוני לשכונת כרם אברהם, אל רחוב צפניה, הבית שבו התגוררנו. לרגע עצרתי ליד לוח-מודעות ברחוב גאולה שבשכונת מאה שערים, וקראתי בתדהמה שהישיבות הן חזית והאברכים – צבא-השם, ההורג עצמו באוהלה של תורה. לדידם צפת לא שוחררה בידי הפלמ"ח כי אם בידי אומרי תהילים, שבתפילותיהם מיגרו את האויב.

מעניין מה זליג היה אומר אילו קרא את המודעה. ייתכן שהיה מסתפק בקללה, אך ייתכן גם שהיה מספר להם על קרון-הרכבת עמוס החסידים, שהפך לבית-קברות.

"היכן היה אלוהיכם ומדוע לא הצילכם?"

אבי, כפי שכבר סיפרתי, טען שבזמן השואה אלוהים שהה ברקיע השביעי אפוף חנפנים ומעריצים, וציטט מתפילת שחרית לשבת וליום טוב: "...וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזימרה, ומברכים ומשבחים, ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם האל המלך הגדול, הגיבור והנורא..."

*

לילה אחד שכב הנהג שלמה כהן באוהלו בג'וליס, על מיטת ברזנט מתקפלת, והאזין לטיפות המים שעשו דרכן לדלי שליד מיטתו. דלי נוסף עמד ליד המוט במרכז האוהל. מחמת הגשם השוטף והקור העז ששרר, הורדו שולי האוהל, ונעליהם הכבדות של הנהגים לא הוצאו לאיוורור. חלק חלץ אותם והניחם למרגלותיהם, אחרים ישנו כשהנעליים לרגליהם. באוהל עמדה צחנה כבדה שהיקשתה על הנשימה והותירה את שלמה ער.

שלמה נזכר באוהל הסיירים הקטן ליד קיבוץ אורים, ובתחושה המוזרה שחש אז כאשר אברהמל'ה טופצ'יק, חברו הטוב, ביקש ממנו שישמור על כובעו האוסטרלי, כי הוא יוצא לחירבת-מעין. קול מרושע ובלתי-נשמע צעק אז אל מוחו: "הוא לא יחזור!" ולימים, כתב:

"אכן ידעתי, לא תחזור, יען כובעך לי נתת, / 'התשמרהו למעני?' – טרם תלך שאלת, / ואני, המרה לא העזתי צו הגורל, / כובעך לקחתי... וידעתי.. כך נגזר מעל..."

יד נשלחה והוציאה אותו מן ההזיות:

"שלמה, השתתפת בקבורתו של אברהם טופצ'יק, נכון?" שאל מפקדו.

"כן," השיב בבהלה.

"תתלבש ובוא למשרד."

שלמה, ששכב בבגדיו ובנעליו, קם, עטה על גופו שכמיית גשם, נטל את הסטן ויצא.

 "זה הדוד של טופצ'יק," אמר הקצין, והצביע על אדם כבן ארבעים וחמש, שישב על דרגש עשוי מקלעת-קש. "הוריו רוצים שיקברו אותו בנחלת-יצחק. כיוון שאתה יודע היכן הוא קבור, קח קומנדקאר, סע לרחובות, אסוף שני אנשי חברה קדישא, שיחכו ליד שער בית-הקברות, סע לאורים, אל המקום שבו הוא קבור, תוציאו אותו מקברו, וסעו לנחלת-יצחק. הוריו יחכו לכם שם. הדוד יתלווה אליך."

מן שמחה קטנה וביישנית התגנבה לליבו של שלמה: הנה, הוא שוב יראה את אברהמל'ה, אך עלו גם ספקות: איך ימצא בלילה את המקום? כיצד יגיע לשם?

גשם לא פסק מרדת ימים רבים, ודרכי העפר היו משובשות ומלאות בוץ.

את אנשי חברה קדישא הם אספו ברחובות, הושיבו אותם מאחור, ואלה התאוננו על הגשם והקור ברכב הפרוץ לרוח. שלמה והדוד התעלמו מהם. הכאב האפיל על קולותיהם והפך אותם למסוגרים בתוך עצמם ואדישים למזג האוויר.

שלמה זרק מבט במחוגי הזרחן של שעונו וראה שהשעה כמעט שלוש לפנות בוקר. הם הגיעו ל"כביש-הרעב". עוד כעשרה קילומטר יסתיים הכביש המרוצף באבני נחל, והוא יצטרך להפגין את כישוריו בנהיגה.

הוא ידע שיש לחצות את נחל הבשור הגועש ולטפס על המדרון החלק. היצליח? אנשי חברה קדישא נזרקו מדי-פעם ממקומם, והוא שמע אותם ממלמלים משהו, אולי דברי תפילה. הקומנדקאר הגיע לוואדי, החליק פנימה, ושלמה נתן לגלגלים למצוא את הנתיב הנוח להם.

בחמש לפנות בוקר הגיעו לחורשה ליד קיבוץ אורים, שבה קבורים חיילי גדוד 13. החושך היה עדיין בעיצומו, ואנשי חברה קדישא סייעו, בעזרת פנסי-כיס שהביאו עימם, לאתר את חלקת הקברים.

שלמה חיפש את שלט העץ שעליו היה רשום שמו של אברהם טופצ'יק וכשלא מצא, התלבט ולבסוף קבע:

"זה כאן."

אתים ומעדרים הורדו מן הרכב והחלה עבודת חפירה, שנמשכה זמן רב בגלל הרגבים שדבקו לכלי-החפירה.

ככל שהעמיקו חפור, גברה התרגשותו של שלמה, עד שהגיעו אל ארגז עץ.

"תפתחו," אמר.

בחריקות צורמות, כאילו מתמרמרת הגופה על שפוגעים במנוחתה, נפתח המיכסה, ואדים מלווים ריחות רעים עלו משם.

"זה לא הוא!" קרא שלמה בבעתה.

"מה זאת אומרת – לא הוא"? שאלו.

"זה לא אברהמ'לה. לסתום ולחפור את הקבר שליד."

הקבר נסגר והחלה חפירה חדשה. כוחו של שלמה כשל והוא רעד בכל חלקי גופו.

"זה הוא?" הדהדה שאלתם של החופרים, כשהגיעו לארון הבא.

"כן, כן. זה אברהמ'לה."

ליבו של שלמה היה קר.. קרר... קררר....

"לא כך רציתי לראות אותך, אברהמ'לה. איפה החיוך? קשה להבחין בך, כי הכול נפוח, והגשם יורד, יורד, ואתה נרטב כולך..." מילמל-התייפח.

מתוך הדמעות ומבין ערפילי השחר העולה הבחין שלמה במגבעת הלבד רחבת-השוליים, שהיתה מונחת למראשותיו והיא יבשה, מגוהצת, יפה, כפי שאהב.

המשך יבוא

* * *

כל פעם שאבא שלי היה רב עם אימא שלי

הפולנייה

הוא היה צועק

חבל שלא התחתנתי עם ערבייה

אז יכול להיות שאני ילדה מאומצת

ממוצא ערבי?

* * *

בתיאטרון צוותא, תל אביב

הדמיון של אסימוב

מופע ספרות מתוך יצירותיו של אייזיק אסימוב

צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב

יום שלישי, י"ז באלול תשע"ו, 20-9-2016 בשעה 20:30

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' גל קמינקא, ד"ר עמנואל לוטם, השחקנים: יואב יפת, איציק גבאי, אילה זילברמן ואחרים

אייזיק אסימוב, או בשמו העברי יצחק, נחשב לגדול סופרי המדע הדמיוני. דמיון היוצר הפורה והמפתיע שלו ברא את עולם הרובוטים וחוקיו ועולמות מתוחכמים אחרים באינסוף סיפורים וספרים. בסיפוריו מועלות שאלות אנושיות מול מצבים חדשניים. היצירתיות, יכולות הסיפור והידע המדעי העצומים של אסימוב הם חלק חשוב בתרבות של דורנו. במופע הספרות נטעם מיצירות נבחרות שלו בהגשה בימתית, נשמע על רובוטיקה כיום בראיון עם פרופ' קמינקא, גדול המומחים לנושא בישראל, ועל אסימוב בראיון עם ד"ר עמנואל לוטם

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

  ובאתר צוותא. המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה מיוחדת למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד. נא לציין בקופה או להקיש באתר מספר קוד: 708

* * *

אהוד בן עזר

המסע אל העקירה

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

נערך בספטמבר 1994

המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר:

יום 1. יום שלישי, 13.9.94

תל-אביב – בודאפשט

יהודית ואני נפרדים בבוקר מבן, ויוצאים במונית לנתב"ג. פוגשים את לאלה אחותי [העובדת באל על] לפני המדרגות הנעות, נפרדים ממנה, ועולים. העלייה במדרגות הללו נותנת לי תמיד את ההרגשה שחוץ-לארץ כבר התחילה.

יש די זמן להסתובב ולקנות ולקנות טבק למקטרת שלי, מוצרי קוסמטיקה ליהודית ונעלי ריבוק לבן ולי. הפעם ישנה המידה שלי.

ג'ודי ועמנואל בן-דודי [שנינו נכדים של יהודה ראב בן עזר] כבר יושבים ומחכים. האולם הומה ישראלים שממהרים להימלט מאימת יום כיפור בארץ. עוזי ואביבה שטרן מירושלים, יוצאים גם הם לבודאפשט ולפראג, במסגרת טיול מאורגן. שרגא ותהילה רבין, עם חלק ממשפחתם, לאיסטאמבול ומשם בטיול מאורגן לתוככי תורכיה. ישראל לרמן ואשתו, בטיול מאורגן לבודאפשט ולפראג. יוסי גינת מסתובב עם אורי טהון ועוד מכר לא-ישראלי, יוצאים לקונגרס כלשהו. גם יהודית פוגשת מכרים. אנחנו שותים קפה עם עוזי ואביבה.

אתמול בערב רשמתי ביומני: "אני מניח שתהיינה אכזבות בנסיעה, ולא את כל התוכנית נצליח להגשים, ואולי גם יהיה פחות מה לראות מכפי שאני מצפה – באיזור שממנו באה משפחת ראב. אבל טוב לצאת, כי כאשר אני נמצא יותר מדי זמן בארץ, מבלי להתנתק, אני מוצא את עצמי מושפע יותר מדי ממה שקורה סביבי, מהדיעה הכללית עליי מצד אנשים שרובם חושבים בעצם רק על עצמם, וזה לא בריא מבחינה פילוסופית. כי אסור לאדם לכוון את פעולותיו לפי התכלית או התועלת אלא עליו לפעול משום שהחוק הפנימי שלו מחייבו לכך, ללא התחשבות בתוצאות. וזאת לא אמר ראשון ליבוביץ, אלא קאנט."

קצת אחרי 11.00 אנחנו ממריאים בטיסת אל-על 367, תל-אביב-בודפשט. מטוס ג'מבו שרובו ישראלים. הטיסה נמשכת קרוב לשלוש שעות. הארוחה של אל-על מפתיעה לטובה. סטייק-עוף מעולה עם בשר מעושן. סלט. בקלאווה משובחת.

אני משתדל לישון אך במטוס עומד רחש בלתי פוסק. כמו לול תרנגולות. גם המוסיקה הקלאסית, באוזניות, לא השתנתה זה כשנתיים. אותם דברי קישור של אריה ורדי.

יורדים לחום של 25 מעלות בבודפשט ב-14.30 בערך. עומדים שעה ארוכה בתור לביקורת הדרכונים באולם קבלה קטן ולא ממוזג. קהל ישראלי מזיע ונדחף. שוטרים הונגרים משועממים. אני מחליף 100 דולר ו-100 מרק, ומקבל יחד כ-160,000 פורינטים.

המזוודה מגיעה בשלום. אנחנו מתקשקשים קצת בחוץ בניסיון למצוא את האוטובוס עד שמחליטים לקחת מונית למלון. המחיר שארבעתנו משלמים שווה-ערך ל-21 דולר.

מלון פורום מפואר מאוד, על גדת הדנובה, בפֶּשט, ליד גשר השרשראות. אנחנו מקבלים חדרים בקומה 9, הפונים אל העיר ולא מערבה, אל הנהר וגבעות בודא.

נחים קצת, ובשעה 5.00 לערך יורדים ומתחילים ללכת צפונה, על גדת הנהר, לכיוון גשר מרגית. נהג המונית המליץ לנו על מסעדה טובה בבודא, ברחוב מרגית שהוא המשך הגשר כלפי מערב.

באמצע הדרך, ליד הפרלמנט, אנחנו מתעייפים, וגם הברחשים מעצבנים. לוקחים מונית המביאה אותנו עד למסעדה מארגיטקארט ברחוב מרגיט 15, במעלה הגבעה. נכנסים לחצר יפה. רוב הקהל מקומי. המלצר המבוגר מארח אותנו באדיבות. מזמינים יין ריזלינג הונגרי. מרק גולש. שניצל. סלט מלפפונים חיים עם פפריקה חריפה. ארוחה יוצאת מן הכלל שעולה לארבעתנו 150 ש"ח בקירוב.

.Margitkert Vendeglo, 1023 Budapest, Margit U. 15. Tel. 135-4791. 115-8682

חוזרים למלון ויושבים בלובי עם זוג ישראלי מחיפה. הבעל, דובר הונגרית, אינו חדל לספר ניסים ונפלאות על המלון והעיר וכיצד הסתדר לקבל חדר הצופה לדנובה תמורת תוספת של כשלושים דולר. מאיתנו דרשו על כך תוספת של 25 דולר ללילה.

מאוחר יותר יוצאים החוצה ויושבים בגינת קפה פתוחה השייכת אולי גם היא למלון וצופה על הדנובה, נמצאת כמעט על הגדה. אוכלים גלידה, שותים קפה. אחרי 11.00 אנחנו עולים לחדרים והולכים לישון, עייפים מן היום הראשון, הארוך.

יום 2. יום רביעי, 14.9.94, ערב יום כיפור

בודאפשט

אני קם ב-7.00 בבוקר ויורד בחלוק הלבן של המלון לבריכה הסגורה הנמצאת בקומה שמעל אולם האוכל, מוקפת קירות זכוכית הצופים על נופי בודא שמעבר לדנובה. מקום יפה להפליא, נקי וערוך בטעם. הבריכה עצמה קטנה, 10 מטר אורכה, ואני שוחה 100 בריכות כדי להגיע לקילומטר היומי שלי. די צפוף. חמישה איש והבריכה מלאה. אילו לפחות היו צעירות. אבל כולם קשישים וקשישות מלאי-מרץ. זקנה נחמדה אחת שוחה כמעט בקצב שלי, מתחרה איתי, וממשיכה גם לאחר שאני מסיים את המנה היומית.

אני, בן ה-58 – משתדל לשמור על הכושר. לעמנואל בן ה-65 אסור להרים ולסחוב מזוודות, מסיבות רפואיות, ואני הסבּל של המסע. בדרך-כלל אני סובל מכאבי-גב אבל הפעם לקחתי את זוג נעלי הריבוק הישנות שלי, שלא מייצרים יותר כמותן, ואף שאין להן צורה והן כמעט מתפרקות, ההליכה בהן היא כעל כנפיים. בהמשך המסע יתברר לי עד כמה חשוב היה לשמור על הכושר. בית-החזה ושרירי הידיים שלי הם עכשיו כשל מתאגרף, וגם הרגליים סוחבות לא רע. אני הולך תמיד מהר יותר, קדימה, ובמעגלים, וחוזר, כדי לחסוך מהשלושה הליכה מיותרת כאשר איננו בטוחים בכיוון.

עולה למעלה, מתקלח, ואנחנו יורדים ב-8.30 לארוחת-בוקר נהדרת באולם הצופה אף הוא לדנובה ולבודא. נקניקים בשפע, גבינות, דגים מעושנים, לחמניות טריות, ביצים מטוגנות בקותלי-חזיר, טוסטים צרפתיים, ריבות ודבש, סיריאל לסוגיו, קפה מצויין, שפע מיצי פירות, וגם פינה סינית, כי המקום מתפקד בשאר שעות היום גם כמסעדה סינית. גבינת הסוייה מגעילה, אבל ביצי השליו הקטנות ברוטב סוייה הן מעדן.

אחרי השחייה אני מרשה לעצמי לזלול ללא הגבלה.

אחרי ארוחת-הבוקר אנחנו עולים לארוז את חפצינו. יהודית סידרה, בתוספת סימלית של 30 דולר, ללא קבלה, שיעבירו אותנו לשני הלילות הנותרים לחדר הצופה אל הנהר, אשר יתפנה בצהריים. עמנואל וג'ודי מעדיפים להישאר בחדר הקודם. בהחלפת חדרים אין שני ליהודית, והיא מעין שר-החוץ של המסע, כאשר צריך לסדר דברים. היכולת שלה לדבר עם אנשים ולהשיג את מה שהיא רוצה היא ממש מדהימה. הפעם היא אומרת שבעלה סופר והוא מוכרח להתרשם מנופי העיר כדי לכתוב עליהם. כל נושא העברת החדרים הוא כניראה פרנסה צדדית של צוות המלון, שמתחלק בתוספות הלא-רשמיות. בדיל של אל-על, שבו היו כלולים שלושה לילות במלון, לא צויין באיזה צד של המלון יהיו החדרים...

אני מטלפן למשורר היהודי-ההונגרי אנדראש מזאי, והוא מזמין אותי למשרד שלו, אבל לא ניראה לי שהוא זוכר אותי בדיוק, למרות שנפגשנו איתו בבודאפשט ב-1987, וגם שלחתי לו חומר כתוב לקראת הביקור הזה. הוא אומר שהוא יכול להעמיד לרשותנו לשבוע ימים בית באגם הבלטון. קצת מאוחר. אנחנו קובעים שאטלפן אליו בהמשך היום כדי שאבוא למשרדו. אבל זה לא מסתדר לי. החומר הספרותי ששלחתי לו אינו מעניין אותו כניראה, והוא נהפך לאיש עסקים טרוד.

יוצאים לרחוב קרולי, דרך תחילתו של ואצי, ופונים ימינה לכיוון בית-הכנסת. המכלול אינו דומה כלל למה שראינו בביקורנו הקודם ב-1987. אז היה זה מקום חרב-למחצה, מוזנח, ופנים בית-הכנסת שבו ביקרנו היה כמעט נרקב ומתפורר. עכשיו המקום סגור, גם המוזיאון היהודי שהיתה בו גניבה גדולה, שהוחזרה רק לאחרונה, ובפנים ובחצר שבה קברות מתקופת מלחמת העולם השנייה – עובדים עשרות פועלים מקומיים בשיפוצים. מהצד השני ניבנו מיבנים ומונומנטים חדשים, שלא היו אז. כל זאת בלב בודאפשט, שיש בה כיום 80,000 יהודים. אומרים לנו שטוני קרטיס, השחקן היהודי ממוצא הונגרי, הוא שתרם את הכסף לעבודות השיפוץ המרשימות.

יהודית קונה בדרך קוסמטיקה.

אנחנו עולים על אוטובוס מכיכר דין אל כיכר הגיבורים ופותחים בעבודה שלשמה באנו. עמנואל יצא לדרך מצוייד במסרטת וידאו ובמצלמה רגילה, משוכללת מאוד. הכל קשור אליו, המצלמות, וגם ארנק הכסף שבכיסו מחובר בשרשרת מתכת לחגורתו. אחרי ששדדו אותו פעם בפאריס, הוא אינו מוכן להסתכן. אני נושא את הכסף בחגורת בד פנימית על שיפולי הבטן. לקחנו חלק ניכר מן הכסף במרקים ובדולרים במזומן, כי לא היינו בטוחים אם ניתן להשתמש בכל מקום שנגיע אליו בכרטיסי האשראי. במלון פורום המשוכלל יש כספת שננעלת ונפתחת באמצעות כל כרטיס-אשראי, אבל בהמשך הדרך לא יהיה לנו לוכסוס כזה.

בכיכר הגיבורים, שבה ביקרתי לראשונה ב-1987, נמצאים בחצי קשת מקורה עמודים גבוהים פסליהם של מלכי וגיבורי הונגריה. בצד השמאלי פסלו של המלך ההונגרי הנוצרי הראשון, סנט אישטוואן –

St. Istvan

ובצד הימני פסלו של הגיבור הלאומי ההונגרי קושוט לאיוש –

Kossuth Lajos.

 סנט אישטוואן העניק שמו לכפר-הולדתו של יהודה ראב.

המאבק לעצמאות של קושוט לאיוש (1848), השלטון העצמי והבחירות הראשונות לפארלאמנט ההונגרי בשנים 1869-1868 – השפיעו רבות על אליעזר ראב ובנו יהודה, וחיזקו אותם בהחלטתם לפעול כך עבור עמם בארץ-ישראל.

עמנואל מצלם אותי משמאל לימין, ואת הכיכר כולה. במרכזה פסל גבוה של ארפד וחבריו. אני מספר:

אנחנו נימצאים בכיכר הגיבורים, ששמה בהונגרית הושוק טרה, בבודאפשט. בראש המונומנט למעלה המלאך גבריאל, למטה בראש הפרשים נמצא הפסל של ארפד, הכובש המדיארי, שבא מהמזרח, כראש השבטים המדיארים, להונגריה.

מצד שמאל הפסל של המלך הנוצרי ההונגרי הראשון סנט אישטוואן. הסיבה שבחרנו להתחיל את הסיור המצולם פה היא שהכפר סנט אישטוואן, הנקרא כיום קירלאי סנטאישטוואן, הוא הכפר שבו נולד סבא יהודה, יהודה ראב, ב-1858, כך שכאילו במידה מסויימת ההיסטוריה של המשפחה מתחילה בצד השמאלי של כיכר הגיבורים, ועוברת, המשפחה שלנו, דרך כל גיבורי ההיסטוריה של הונגריה, עד לגיבור המפורסם האחרון לאיוש קושוט, גיבור מהפכת 1848.

עכשיו אנחנו עומדים לרגלי פסלו של לאיוש קושוט, מנהיג המרד ההונגרי ב-1848. המרד הזה השפיע על השאיפות הלאומיות של לאזאר ראב, אביו של יהודה, והוא שגרם לו לראשית הגישה שלו, החלום שלו, לעלות לארץ-ישראל ולכונן עצמאות כזו שההונגרים זכו בה שנים מאוחר יותר, ב-1867, כאשר האוסטרים נתנו להם מעין Home Rule, שזה היה מעין תוצאה מאוחרת של המרד, שאמנם נכשל.

דבר נוסף שקושר את סבא יהודה למרד של לאיוש קושוט – שכאשר הוא הגיע לימים לאחוזת צ'סנק, ששם עוד נבקר, והיה בה הונגרי שחי באותה אחוזה, אצל יהודי בשם דויטש. היה שם הונגרי, חייל לשעבר במרד של לאיוש קושוט, שמו היה סטיפן סיטשי, והוא היה מעין מורה רוחני של סבא יהודה, שהביא עימו מן הערכים של המרד הלאומי, העצמאות הלאומית, החלום הלאומי של לאיוש קושוט, שאותה משפחת ראב, משפחת שטמפפר, ושאר המשפחות ההונגריות שהגיעו לארץ-ישראל, חלמו ליישם בארץ-ישראל, ולא להשתתף בלאומיות ההונגרית.

אנחנו עולים למוזיאון, הגלריה לאמנויות יפות, שמשמאל לכיכר. הכניסה חופשית. יושבים קודם במרפסת הגבוהה, הצופה אל הכיכר, ושותים משקאות קרים כי די חם. דבורים עטות מיד על הקולה, תופעה שניתקל בה גם בהמשך, כל אימת שיושבים ביום בחוץ ושותים משקה מתוק – מיד באות דבורים.

נכנסים לראות קומה אחת. אל גרקו. ישו על הר הזיתים. שתי תמונות מאכזבות של רפאל. תמונה יפה של פיליפו ליפי. בגלל העייפות מוותרים על קומת האימפרסיוניסטים למעלה, ויוצאים.

מרחבת הכניסה למוזיאון נשקף מראה יפה של הכיכר, ועמנואל מצלם אותי. ליתר ביטחון אני חוזר על חלק מהטכסט.

חוזרים באוטובוס לכיכר דין, וברגל עד לקונדיטוריה המפורסמת ז'רבו, בכיכר וורשמארטי. יושבים בחוץ. קפה ועוגות מיוחדות למקום. לא משהו מיוחד. העוגות של קפה עידית בתל-אביב טעימות ורכות או פריכות יותר. נשים יפות ואלגאנטיות מאוד עוברות על פנינו. ההונגריות אינן נופלות מן הפאריסאיות בטעם ובהעזה של לבושן, וללא וולגאריות.

חוזרים ברגל למלון. עולים לחדר החדש. 615 בקומה השישית. מראה מקסים. כנסיית מתיאש. הארמון. גשר השרשראות. הדנובה. הכל פרוש מבעד לחלון. שקט, רגוע. בכלל, העיר נראית אחרת לגמרי מאשר בביקורנו הראשון בשנת 1987. נשים לבושות יפה, יפות, מכוניות מערביות, חנויות מפוארות ורשתות חנויות עולמיות רבות, גם מזללות. אופי מאוד מערבי ושום זכר לתקופה הקומוניסטית ולזיקה לרוסיה. אין כוכב אדום על בניין הפרלאמנט, אווירה נוחה ברחוב. לא רואים שיכורים, כמו ב-87. גם לא עניים. הביגוד כמו בכל בירה מערבית. שפע של אור. שפע של תצוגה בחלונות הראווה. בלילה יש חיים. סירות תיירים שטות על הנהר. אמנם התנועה ברחובות לא עד שעה כה מאוחרת כמו בתל-אביב.

חוזרים למלון ב-14.00 לערך. אני יורד שוב לשחות, הפעם רגוע. אולי 400 מטר, כדי לצנן את עצמי. חוזר ומתרחץ, ואנחנו שוב יוצאים, כרגיל עם עמנואל וג'ודי, במונית, למעלה אל ארמון המלוכה שמעבר לנהר, על גבעת המיבצר, ה-Var. נכנסים לחלק של האמנות ההונגרית, לפי הדרכתו של מדריך לפיד, שנמצאת מאוד מהימנה. סיניאי-מרשה פאל, בנצור ג'ולה, מונקאצ'י מיהאי ופאל לאסלו, ציירים אימפרסיוניסטים הונגריים מעולים.

יוצאים מהמוזיאון עם גלויות וספרון על שני ציירים ופוגשים את עוזי ואביבה, עייפים, ברחבה הצופה על פשט, יחד עם הקבוצה שלהם. לדבריהם הם רצים מאז הבוקר.

הולכים לכיוון כנסיית מטיאש. מוצאים עוד פסל מרשים של סנט אישטוואן. עמנואל מצלם ואני מספר: שוב אנחנו פוגשים את המלך סנט אישטוואן, המלך הנוצרי ההונגרי הראשון. אנחנו נמצאים עכשיו של הגבעה של בודא, בין הכנסייה של מטיאש לבין מצודת הדייגים, ונפגוש את סנט אישטוואן בהמשך, כשנגיע לכפר סנט אישטוואן.

עכשיו אנחנו מחפשים מקום טוב לאכול באיזור המיבצר, לפי לפיד, ומגיעים למסעדה בשם רגי אורסאגהאז, ברחוב אורסאגהאז 17. מרתף היין העתיק מדיף ריח חריף של טחב ואנחנו מוותרים על הישיבה בו ומתמקמים בגינה בחוץ. שוב מרק גולש ופאלצ'ינקי עם קאוויאר מוקרם בגבינה. ונוקלוס, בצקיות. ובירה.

באים שלושה נגנים, כינור, ויולה וקונטרה-באס. מנגנים צ'רדש. אנחנו מבקשים מהם לנגן מנגינות של קושוט. משמיעים את הסיגנל של רדיו קושוט, ועמנואל מצלם אותם בווידאו. שתהיה מנגינת רקע לסרט.

.Regi Orszaghaz Vendeglo, Orszaghaz utca 17, Tel: 175-1767, 212-3754

אנחנו מוותרים על קונצרט הנערך בכנסיית מטיאש, וחוזרים בפוניקולור וברגל למלון, ממש מעבר לנהר, על גשר השרשראות.

בלובי של המלון אנחנו פוגשים את הזוג החיפאי. הבעל: "הפסדתם את תפילת כל נדרי עם עוגב בבית-הכנסת הניאולוגי."

לא הפסדנו.

יושבים שעה קלה בחדר שלנו על פיסטוקים וקולה עם שרי הרינג והרבה מים טובים עם קרח יחד עם ג'ודי ועמנואל, מסתכלים על הכנסייה והארמון המוארים בראש הגבעה, מעבר לנהר.

כאשר הם יוצאים אני מתיישב מול החלון הפתוח ופותח ברשימות על הטיול. עוד מעט אכבה את האור ואשב לראות את כל הנוף הנפלא.

ב-24.00 ניכבים בבת-אחת האורות החזקים המאירים את קירות הארמון, צריחי הכנסייה ועמודי הגשר למטה על הדנובה. רגע מופלא.

המשך יבוא

* * *

בקרוב יוכנס לתוכנית הלימודים החדשה

הספר שיכתוב החרא הקטן

ממוצא תימני מהרצליה

שרצח את רבין

ובו יספר על אהבתו הנכזבת

לאשכנזייה היפה בעלת הצמה

מרגלית הר-שפי

* * *

מנחם רהט

מעשה בעֵז

הייתכן שהממשלה הכי ימנית גייסה לשם הישרדותה את העֵז מהבדיחה?

זוכרים את העֵז המיתולוגית מהבדיחה על הרב, שהורה להכניסה הביתה, ואח"כ להוציאה, על מנת שדייריו יחושו הקלה עצומה? 

העֵז זכתה עכשיו לגילגול חדש. הממשלה הכי ימנית בתולדות המדינה, עקרה אותה מן הבדיחה, לטובת זריית חול בעיני הציבור העצום שבחר בה, ועל מנת להצדיק באמצעותה את הרס עמונה.

מה הקשר? 

מסתבר שממשלת נתניהו-בנט-ליברמן מתנערת מחובותיה הבסיסיות כלפי ציבור בוחריה, ומאמצת את ההחלטה המרושעת להרוס את עמונה ולהגלות את יושביה. הנזקים שחורבנות והגליות שכאלה גרמו בעבר, אינם עושים עליה שום רושם, ואינם מייצרים שום חמלה כלפי טובי האזרחים. 

כדי לשווק את הרֶשע הזה, הכניסה הממשלה אלמנט חדש לתוך מישוואת הרס עמונה. זוהי העֵז, שביום מן הימים תסולק מן המישוואה, אחרי שתאפשר את הרס עמונה, תוך סחיטת אנחת רווחה והתפעלות מפי שוחרי ההתיישבות, על הצלת יישוב אחר. איזה גאונות. 

העֵז הם הדיבורים שצצים כעת בדבר הריסת בתים ומבני ציבור ביישוב הוותיק עפרה בבנימין. לפתע שלפה משום מקום הממשלה הכי ימנית – הודאה משפטית שערורייתית, שהתב"ע של עפרה שגויה, מפני שחלק משטחי התב"ע הינם בבעלות ערבים. בשום מקום אחר אין החוק מתיר למדינה להתנער מתב"ע שגויה. אבל ביו"ש נשכחים כל הכללים. הכול מותר. המערב הפרוע. וכך מרשה לעצמה הממשלה הכי ימנית, לאיים בהרס 45 דונם בלב עפרה – עליהם בנויים עשרות בתי מגורים, מיבני חינוך וציבור, והכול תחת הטענה המופרכת, שהתב"ע שגויה.   

גם הטענה שיש למסור אדמות אלה לערבים שבידיהם הבעלות הפורמאלית עליה, היא טענה שהינה לכל היותר 'אמת לשעתה' (מונח שתקיפותו הוכרה בבג"ץ). מפני שהקרקע בה עסקינן, היתה מאז ומעולם אדמת טרשים. שום בעלים לא מימשו שום זכות עליה. גם אם תועבר לבעלותם, לא יוכלו לממשה בלב עפרה. ככלות הכל, מדובר בקרקע שחולקה במתנה על ידי חוסיין מלך ירדן ב-1966, כשביקש באמצעותה להרגיע את התסיסה בקרב כפריי הסביבה, ואגב כך לגבות מהם כספי ארנונות. אבל מה לעשות, שאפילו החוק הירדני שמכוחו ניתנה המתנה, קובע שקרקע שלא עוּבדה 10 שנים, ולא שולמו עליה מסים (כבמקרה שלנו) – חוזרת לשלטון שחילק אותה? את ממשלת הימין זה לא מעניין. 

ומעבר לכל הספיקות הללו, טרם נמצא ערבי כלשהו שיטען שהקרקע שייכת לו אישית. לתובע אין פרצוף של אדם. הכוונה להפקיע את 45 הדונמים הללו, נועדה להיטיב עם ערביי הכפר השכן סילוואד, שאפילו אנשיו העויינים לא האמינו בתחילה, שיש תוחלת לטענות הבעלות שהעלו. הם עדיין חשבו אז, שהישראלים לא כל כך טיפשים שיאכלו את הלוקש הזה.

יש רגליים לסברה שכל סיפור התועבה המאיים כעת על עפרה, אינו אלא סיפור של הכנסת עֵז, על מנת לסחוט מהנהגת יו"ש ומציבור מצביעי מפלגות הימין, ויתור על הדרישה המוסרית למנוע את הרס עמונה. הצלת עפרה מול מחיקת עמונה. מוסר של שודדים.  

עדיין יש מה לעשות, אף שהממשלה מנסה להנחיל תחושה שכבר אין מה לעשות. הבעייה היא, שהם חוששים להתעמת עם המערכת המשפטית הדורסנית. 

לפני שבועות אחדים העלינו מספר פיתרונות אפשריים. למשל, חוק ההסדרה (עוקף בג"ץ). חקיקה כזו היא כמעט דבר יום ביומו. רק באחרונה, בלחץ 'יהדות התורה', הורה בג"ץ לפתוח את שערי המיקוואות בפני כל המתגיירים. באה הכנסת ונעלה את המיקוואות בפני גיורים לא אמינים. אשכרה עוקף בג"ץ. והשמיים לא נפלו. 

או, למשל, לחזור אל השכל הישר, ששמו 'תקנת השבים': אין הורסים בנייה, גם אם נעשתה על קרקעות שיש להן בעלים, אלא מפצים את הבעלים באדמה חלופית. כפי שנוהגת המדינה באשר לסלילת כבישים על אדמות פרטיות. כפי שנהגה המדינה כלפי משה זר, שגילה שקרקעותיו נלקחו בשגגה לטובת בניית אזור תעשייה.

יש עוד אמצעים למניעת הקטסטרופה. למשל, ביטול צו ההריסה המינהלי (שאינו צו שיפוטי) שהוציא המינהל האזרחי ואישר שר הביטחון הקודם כנגד עמונה. מה הבעייה שליברמן יחתום על ביטול חתימת קודמו? די בשירבוט קטן, והכול שב על מקומו בשלום. הפה שאסר הוא הפה שיתיר. 

משפטנים מעלים פתרון משפטי נוסף: החלת חוק התיכנון והבנייה הישראלי על היישובים היהודיים ביו"ש, ע"י הכנסת (שלפי הבג"ץ רשאית להטיל חוקים גם מעבר לקו הירוק) או באמצעות צו צבאי (ושוב – באחריותו של ליברמן). יש גם נימוק מצויין לכך: עיקרון השיוויון. אם ממילא חלים עליהם כל חוקי המדינה: מיסים, שירות סדיר ומילואים, וכן הלאה – מדוע לא יוחל כלפיהם חוק התיכנון והבנייה, שבכוחו להציל את עמונה?

וזה עוד לפני השאלה העקרונית שבעצם התערבות בג"ץ בסוגיית עמונה. כפי שבג"ץ אינו רואה עצמו מוסמך להתערב בסיכסוכי קרקעות בתל-אביב או בקיבוץ נגבה, אל יתערב, במחילה, בעמונה. כיצד ייתכן שאותו בג"ץ אשר מנוּע מהתערבות בסיכסוכי קרקע בחיפה ובקיבוץ יקום, רשאי להתערב בסיכסוכי קרקעות בעמונה ובעפרה? ואם בכל זאת הבג"ץ נוטל לעצמו סמכויות ומתערב, ביוזמת משפטני הקרן לישראל חדשה, כי אז אמורה הכנסת להגדיר מחדש בחוק את סמכויותיו.  

אלא שהמחוקקים ששלחנו לכנסת לא ממש מוכנים להתעמת מול דורסנות המערכת המשפטית, ובראשה הבג"ץ והיועהמ"ש, לטובת הצלת ההתיישבות. ובעיקר כשיש להם עכשיו עֵז בדמות האיום על עפרה.

הבעייה של שוחרי ההתיישבות היא, שעד לבחירות, ומול סיסמאות נבובות אשר יטחנו ללא הרף את מוחם של הבוחרים – יישכח הכשל המוסרי הנורא של מנהיגי הימין. אבל הם לא באמת מודאגים: גם בבחירות הבאות יקומו ראשי מועצות, כבעבר, ויקראו לנו לתמוך ב"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ" – בטענה ש"אין ברירה אחרת." המתיישבים בוודאי יבינו שאין ברירה, יצביעו שוב עבור אלה ששכחו אותם בין בחירות לבחירות, ויהיו שוב אידיוטים שימושיים. 

* * *

תת-הוועדה של ועדת חיים נחמן ביטון

להעצמת מורשת יהדות המזרח

החליטה להכניס לתוכנית הלימודים

את הרומאן הַפּורנוגראפי של אהוד בן עזר

"הנאהבים והנעימים"

וזאת משתי סיבות:

תמיכתו של בן עזר הסופר הימני בנתניהו

העצמת האפשרות של תלמידים בני עדות המזרח

לאונן כאשר יקראו ויחלמו על היפהפיות האשכנזיות שמסרבות להזדיין איתם

* * *

דניה מיכלין עמיחי

מכתבם של עצורי אצ"ל מחודש אוגוסט 1948

בהמשך לדבריו של יוסי אחימאיר אודות חמשת עצורי האצ"ל, ב"חדשות בן עזר" 1168 מיום 15.8 – אני מוסיפה מכתב ששלחו החמישה אל אבי, ד"ר יעקב מיכלין, יו"ר התאחדות בני היישוב. את מכתבם, שנשלח ממחנה מעצר 1 א', העביר אל אבי עו"ד מ. זליגמן מתל אביב באוגוסט 1948.

להלן תקציר המכתב.

לדבריהם, הם נעצרו בבית הסוהר בבית-שאן לפי צו מאסר של ראש מטה צבא ההגנה. הם חושבים לנחוץ ולנכון להביא לידיעתו של אבי את העובדות על קיום מחנות ריכוז בארצנו ואת החלטתם להילחם בשיטה זו הקשורה בשמו של גדול צוררי ישראל בכל הדורות. מזה שישה שבועות הם מוחזקים במעצר במקומות סתר שונים, שזה מנהג טיפוסי לגרמניה הנאצית. תחילה קיבלו פקודות מעצר לעשרה ימים לצורך חקירה על האשמות שונות, רציניות וגם מגוחכות, ומאוחר יותר לזמן בלתי מוגבל, בהתאם לתקנות החרום הבריטיות משנת 1945. הם מוחזקים ללא האשמה וללא משפט בתנאים גרועים בהרבה מאלה של מחנות הריכוז הבריטיים. שניים מהם הגישו תביעה לבית הדין העליון לצדק אבל עברו כמה שבועות ללא תגובה. אי לכך אין בידם ברירה אחרת אלא לפתוח בשביתת רעב שתימשך עד המוות. רק הודעה על העמדתם למשפט מיידי או על שחרורם, תמנע את השביתה. הם יודעים כי אם לא יופעל לחץ על הממשלה הזמנית יתוספו עוד עשרות ומאות עצורים ועוד מחנות ריכוז. שאלתם היא מדוע היה צורך בהקמת מחנה ריכוז עבור חמישה אנשים, מי החליט על שיטה זו, האם הממשלה הזמנית או רק אחד משריה, ולמה לא התייעצו עם מועצת המדינה או עם דעת הקהל?

"הננו דוחים בשאט נפש את חוסר המוסר והציניות אשר הניעו את הממשלה הזמנית להתעלל בנו ולשימנו במחנה ריכוז בתוקף סמכות בריטית. אותנו, אשר חיינו קודש היו למלחמה בכובש הבריטי וחוקיו הנאציים. הננו פונים אליך כאדם הממלא תפקיד חשוב בצבוריות העברית בדרישה שתפעל בעוד מועד לתקון המעוות ובעור הרעה והחרפה הזו מישראל."

צר להם כי בימים קריטיים כאלה, בעת מלחמת קיום אכזרית ועקובת דם, שעה שעל כל כוחות האומה להתאחד כלפי אויבים מבחוץ, מכריחים אותם לנקוט בצעד קיצוני כשביתת רעב, עד לקיצה המר.

"אין לנו דרך אחרת ואין לנו ברירה. חברינו עונו במשך שנים, עלו לגרדום, פוצצו את עצמם ולא הכירו בחוקי השעבוד הבריטיים. דמם הקדוש, גבורתם העילאית, היא היא אשר הביאה את עמנו לאתחלתא דגאולה ובדרכם וברוח הקרבתם נתחיל ונמשיך בשביתת-הרעב."

הם מטילים את האחריות לתוצאות על הממשלה הזמנית ועל מועצת המדינה וכן על אלה מעסקני העם, אשר בשתיקתם מאפשרים פעולות הרסניות כאלה.

על החתום:

יעקב מרידור, אליהו לנקין, הלל קוק, עמיצור בצלאל ומשה חסון.

אהוד: לדעתי עלינו להיות אסירי תודה לראש-הממשלה דוד בן-גוריון – שפירק את מטה הפלמ"ח ואת הצבאות הפרטיים של אצ"ל ולח"י. לאחר שהבעתי את דעתי זו במאמר ב"הארץ" –סירב ראש הממשלה יצחק שמיר לבוא לטקס חלוקת פרס ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל בבית הסופר בתל-אביב, ולחתום על תעודת הפרס [מלגת התפנות לשנה] שניתן לי.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת הסופר ה"אשכנזי" אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תודה, אהוד, על "הדגל האדום"

רק ר' אליהו הכהן יודע כך לחדש

רק ר' אליהו הכהן יודע כך לרגש

תודה!

רנה ש.

* לאהוד, בוקר טוב! אורי הייטנר מתעלה על עצמו בחב"ע 1169, בצדקנותו ובגודש הגיגיו והצלפותיו לכל עבר, ובעצם מהווה ראי לגודש הגיגי יוסי אחימאיר וצדקנות מחנהו.

ואכן הגיעה השעה שירפה מהחייל אלאור אזריה, ולא ירשיעו בצדקנותו, אלא יניח לבית המשפט לפסוק באם המחבל שנפגע ע"י המ"פ היווה עדיין סכנה, כפי שנראה היה לאלאור בהגיעו לזירה.

באשר למשה יעלון, שהיה מוערך מאוד ע"י מרבית הציבור, קשה להבין מדוע גם הוא מיהר להכריז ש'החייל סרח', ומה התחולל בנפשו כאשר התברר לו שלשם חיזוק מערך הממשלה הוא מתבקש לפנות את מקומו במשרד הביטחון. אינני יודע באם הוצע לו משרד החוץ כתחליף, אבל ראינו אותו נשאל בשידור מלפני שנה, מה יעשה אם נתניהו יעבירו מתפקידו לחיזוק הממשלה. תשובתו היתה: לא נולדתי לתפקד כשר הביטחון, ואמצא את מקומי הראוי אם יחליפוני.

אורי הייטנר בגודש דבריו, מעלה את מבולקת 'שנאת חינם' המאכלת בנו, ובדיעבד, תמליל דבריו רווי ב'שנאת חינם' בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.'

ובאשר ללבטיו אודות 'בית המכס' מעל לגשר 'בנות יעקב', ראוי להביא לידיעתו כי בשנות המנדט הבריטי, אכן היה המקום נקודת גבול, וכי נקודת גבול דומה היתה על הכביש צפונה בראש פינה ליד מסעדה [שם בעלת המסעדה היה ידוע, אך פרח מזיכרוני] – שהיתה חביבה על אנשי הפלמ"ח. במקום היו גדר ושער, שנפתח רק לאחר עליית שוטר בריטי לבדיקה שטחית של כל משאית או אוטובוס, גם של ערבים.

בהערכה,

ברוך תירוש

* האם ראש ממשלה ישראלי חייב ללחוץ בטקס הענקת פרסים את ידו של סופר שהוא חבר הנהלת "בצלם" וטוען בראיון עימו בעיתונות הזרה שישראל היא מדינת אפרטהייד?

רבין, הנחשב כיום אליל השמאל [בזכות טיפשותם וחוסר בקיאותם בתולדות חייו] אמר בשעתו שלא ילחץ את ידו של זוכה פרס ישראל פרופ' ישעיהו ליבוביץ משום שליבוביץ' כינה את חיילי צה"ל "יודו-נאצים".

ליבוביץ ויתר על הפרס.

* אילו הִפְנים דונלד טראמפ את העצה מסֶפר משלי י"ז, כ"ח: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ, חָכָם יֵחָשֵׁב" – אולי היה שורד איכשהו במרוץ לנשיאות – אבל כפי שהדברים נראים לאחרונה הוא ייזכר כקוריוז, וכישלונו יעניק להילארי את הניצחון.

החשש הגדול המקנן בלב רבים הוא אם בתקופתה של הילארי כנשיאת ארה"ב לא נתגעגע אפילו לקודמה הסכל – אובמה.

* אהוד היקר! זה, אמנם, לא שווה נפיחה, אבל רק למען הקוריוז – מסור נא, בטובך, לחיימקה שפינוזה, שהביטוי "טשורנה דופָּה" הוא מוטעה פעמיים – זהו שעטנז של רוסית ופולנית מחד, וזכר ונקבה מאידך.

ברוסית יש לומר "טְשוֹרְנִיי" בזכר, או "טְשוֹרְנַיָה" בנקבה.

בפולנית יש לומר "טְשַרְנִי" בזכר, ו"טְשַרְנָה" בנקבה.

ברוסית יש לומר "ז'וֹפָּה" ובפולנית – "דוּפָּה".

אמור מעתה ברוסית: "טְשוֹרְנַיָה ז'וֹפָּה" או בפולנית "טְשַרְנָה דוּפָּה", ובא לציון גואל...

אלא שיש להניח כי הטייסים הרוסיים במצרים כינו את חניכיהם בחיבה יתרה בלשון רבים, דהיינו: "טְשוֹרְנִיֶה ז'וֹפִּי"...

בידידות,

יואל נץ

נ.ב.,

פתאום נזכרתי, שיש רוסים אשר בחדרי חדרים מכנים את כהי העור "טְשוֹרְנוֹז'וֹפִּייֶה", ככה, במילה אחת, שמשמעה – שחורי-תחת (במקום "טשורנוקוֹזִ'ייֶה" – שחורי עור) – וזה כנראה מה שהשמיע יצחק אורפז בפני פעילי השלום הערביים בנצרת...

* יש לנו מכרים שלא פעם אנחנו מעבירים עליהם ביקורת במכתב העיתי אבל הם לא מגיבים. מדוע? כי הם לא קוראים את המכתב העיתי, כי בעיניהם הוא בעל רמה נמוכה מדי – יחסית ל-אַי. קְיוּ שלהם, בייחוד החלק הספרותי. נוסף לכך, לדעת המכרים, המכתב העיתי משמש במה לדיעות הפאשיסטיות של העורך ושל חבריו הכותבים בו – ואלה אינן עולות בקנה אחד עם שנאתם לנתניהו ואהדתם לפלסטינים.

* יש לנו מכרים שטוענים שהעולם מלגלג על בנימין נתניהו בין השאר בגלל הכינוי שלו –ביבי. אז יש לנו חדשות עבורם, כל שנות שילטונו של דוד בן גוריון הוא כּוּנה: בִּי. גִ'י. – בעל-פה וגם בדפוס, ואיש לא ליגלג עליו בגלל הקיצור.

* בגיליון 1165 כתב נעמן כהן בין השאר על הפער בין האזכרה השנתית לביאליק לזו של טשרניחובסקי: "הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי, שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו."

בתגובה שלח לנו שמואל אבנרי את מחקרו "בעל הטירה – על אמידותו המדומה של ביאליק", המובא כאן בשלמותו בצרופה – זאת בגלל הקושי להמיר אותו לגוף המכתב העיתי בשל האפאראט של הערות השוליים.

* לפני לילות אחדים ראינו בטלוויזיה את הסרט בן 40 השנה "רשת שידור" [1976] – ומה זה נהנינו! – לא נס ליחו. עדיין אקטואלי! – משחק מצויין. מרתק. מככבים בסרט פיי דאנאוויי, פיטר פינץ', ויליאם הולדן ועוד שחקנים מעולים. הבמאי הוא סידני לומט והתסריטאי פאדי צ'ייבסקי, אם איננו טועים שניהם יהודים. הסרט זכה אותה שנה בארבעה אוסקרים ונחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של הקולנוע האמריקאי. פיטר פינץ', שבתפקידו בסרט מת פעמים אחדות על במת אולפן הטלוויזיה ולבסוף גם נורה ונרצח עליה – נפטר אותה שנה בטרם זכה לקבל את פסלון האוסקר, ואלמנתו קיבלה אותו במקומו.

* יש שני נושאים שאיננו מצליחים להבין בהם דבר וחצי דבר למרות שנכתב עליהם הרבה – מדוע סוגרים את רשות השידור ומה יבוא במקומה ומה יהיה על חוק רשות השידור, המבטיח את ציבוריותה?

והנושא השני – למה אין מפיקים עדיין גז מקידוח לווייתן, שהיה אמור או-טו-טו להעשירנו ולפתור את מרבית בעיותינו הכלכליות?

* "הארץ" באינטרנט [17.8]: "מיספר תלמידי הישיבות והכוללים החרדיים עמד בשנת 2015 על 108,390, מהם 67% הם אברכים, גברים נשואים שלימוד תורה הוא עיסוקם העיקרי. הנתון הזה משקף עלייה של 8% במספר התלמידים יחסית לשנה קודמת, בשיעור כפול מהגידול הטבעי (כ-4%)."

מצד אחד זה מקומֵם – מצד שני, רק תחשבו על כמות כזו של חיילים ומפקדים בצה"ל, עם הדרת חיילות כמעט טוטאלית ושאר מרעין-בישין ההורסים את מירקם חיינו – שהוא עדיין פלוראליסטי, וברובו חילוני – ואשר גם כך סובל מהדתה לאומנית של הכיפות הסרוגות, גם בצה"ל.

 לכן עדיף להתייחס אל תלמידי הישיבות והכוללים האלה כאל בני עם אחר, הקרוי "המיעוט החרדי-היהודי", שאמנם נהנה מזכויות-יתר ומריבוי טבעי מדהים, וכמעט הכול על חשבוננו – אבל למעשה הם בני עם אחר, הם: "העם הלא-ציוני" – הגר בשכנות לנו אך מרוחק מאיתנו וזר לנו – זר אפילו לעומת מרבית הציבור הערבי-הישראלי, אשר שלא כמנהיגיו – חי עימנו בנאמנות עד כי חלקים ממנו, צעירים נוצריים, מבקש לשרת בצה"ל. שהרי לא נשארו כמעט נוצרים ערביים החיים ללא סכנה במזרח התיכון – חוץ מאשר בישראל. 

* "הארץ" [שם. שם]: "טורקיה הוציאה צווי שחרור ל-38 אלף אסירים כדי לפנות מקום בבתי הכלא לאלפי העצורים שנתפסו במהלך חקירת ניסיון ההפיכה הכושל בחודש שעבר. כך הודיע שר המשפטים הטורקי, באקיר בוזדאג."

בקרוב אצלנו, לאחר שייכשלו ניסיונות ההפיכה מימין וגם משמאל נגד הזוג הדיקטטורי (תואם ארדואן ואשתו העשירה הרעולה) – שרה וביבי נתניהו, ישוחרר מהכלא הנשיא-לשעבר שתקע מבחוץ את הזין שלו בתחת של מזכירותיו, וישוחרר גם אהוד אולמרט, ובמקומם יבואו אנשי-הצבא והאזרחים שיהיו שותפים להפיכות-הנפל.

* עמוס שוקן: מיספר המנויים על 'הארץ' בעברית ביום 16 באוגוסט 2016 היה 95,204. מיספר זה כולל את המנויים המקבלים את העיתון בכל יום, את אלה המקבלים אותו רק ביום שישי, את אלה המקבלים אותו ביום שישי ובנוסף יש להם גם גישה חופשית לחומרים באתר "הארץ", ואת אלה המנויים רק על אתר "הארץ". 95,204 קוראים המשלמים דמי מנוי ל"הארץ". [שם. שם].

מדוע הוא מסתיר את מיספר המנויים בפועל, אלה "המקבלים את העיתון בכל יום" + אומדן אלה הקונים אותו מדי יום בחנויות?

* בקרוב תצאנה ספינות מעפילים מישראל לארה"ב כדי להתגבר על הסגר של משמר החופים האמריקאי בדרכם של פליטי הציונות הישנה להגשמת הציונות החדשה.

יופק גם סרט "אקסודוס" חדש שיתאר את המאבק ההרואי להגיע לחופי ארה"ב.

* אני מעוניינת לתמוך בדבריו של אלי מייזליש  על ליאור שליין, אורנה בנאי והתוכנית "גב האומה". אלי מייזליש צודק באבחנותיו לגבי רדידות ההומור בתוכנית והיעלמותם מהנוף של הומור וסטירה נשכניים ומצחיקים. לא הצלחתי לצחוק ולו פעם אחת בתוכנית "גב האומה" וניסיתי פעמים רבות "להיפתח" לתוכנית – וצל של חיוך לא עלה אצלי. ליאור שליין, אורנה בנאי, עינב גלילי רותם אבוהאב – אינם אנשים מצחיקים! הבדיחות שלהם עלובות. הם אינם הומוריסטנים. התוכנית צפוייה ומאוד משעממת ולא מעוררת טיפת עניין.

בברכה,

חוה ליבוביץ

* בשעתו הוצא הרומאן שלנו "המחצבה" (1963) מרשימת הקריאה לבתי הספר התיכוניים בטענה שהמחבר "אשכנזי" ולכן הספר אינו משקף יוצר "מזרחי" אותנטי. שׂמו במקומנו ברשימה סופר "מזרחי" "אותנטי".

לא נותר לנו עכשיו אלא ליהנות ממלחמת העולם המתנהלת בין ה"מרוקאים" ל"עיראקים" בשדה הקרב של שיירי מה שהיה פעם תוכנית הלימודים בספרות העברית, זו שהיו בה משוררים נחותים נידחים ונשכחים כמו ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ויהודה עמיחי – שכמובן אינם מגיעים לקרסוליהם של המשוררים הלאומיים החדשים רועי חסן וארז ביטון.

 בשדה הקרב העלוב הזה אנחנו כמובן בצד של ה"עיראקים" – וזאת בזכות החבר של סבא שלנו יהודה, לפני 137 שנים – דאוד אבו-יוּסֵף מבגדד.

* * *

בקרוב יוענק פרס ניחומים

לסופר אהוד בן עזר

שספרו "המחצבה" היה הראשון

שנזרק מרשימת הקריאה לבתי הספר התיכוניים

לאחר שהתברר כי מחברו "אשכנזי"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל