| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1171
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באב תשע"ו, 22 באוגוסט 2016
עם צרופת "מסר לעם ישראל" מאת גיא בכור
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְמִי שֶעוֹד לֹא פָּגוּ מִסִּתְרֵי גַּעֲגוּעָיו, בָּשְׂמָהּ וְגַם קִסְמָהּ שֶל אֲוִירַת יוֹם ט"וּ בְּאָב. // אורי הייטנר: כמו קול שלא נדם. // דניה עמיחי מיכלין: נחצ'ה לא נח על זרי הדפנה. // יצחק מאיר: לשמו של נחום היימן ולאלף שיריו. // עמנואל הרוסי: ו. סמואיל, פרק שישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // משה כהן: הנדון: תרתי דסתרי. // נעמן כהן: ביאליק – טשרניחובסקי, או אַבָּא עָשִׁיר אַבָּא עָנִי. // יהודה דרורי: אהוד (ללא ברק) פותח פה גדול. // אהוד בן עזר: יונים עפות בחזרה. קטע מהרומאן "המושבה שלי" [2000]. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל: יום עבודה של חלבן, 1949. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.8.16. // רבקה שפק ליסק: קולומבוס היה יהודי. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [78], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // שמעון גרובר: הידועה בציבור כמדינת ישראל. // אומרים יש ביאליק בעולם, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. (המשך). // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
לְמִי שֶעוֹד לֹא פָּגוּ מִסִּתְרֵי גַּעֲגוּעָיו
בָּשְׂמָהּ וְגַם קִסְמָהּ שֶל אֲוִירַת יוֹם ט"וּ בְּאָב
אִם רַק עַכְשָיו חָגַגְנוּ בִּכְרָמֶיהָ וּשְׂדוֹתֶיהָ
שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְפֵהפִיָּה זוֹ אֶת חִדּוּש
מַסֹּרֶת ט"וּ בְּאָב שֶבּוֹ יוֹצְאוֹת הָיוּ בְּנוֹתֶיהָ
בִּימֵי בַּיִת שֵנִי בְּכְלֵי לָבָן וְלֵב גָּדוּש
בְּצִפִּיָּה לְאַהֲבָה שֶכָּל הַצִּינִיקָנִים
מְזַלְזְלִים בָּהֹ בְּסִכְלוּת וּמַפְטִירִים: passé
אַךְ הָרוֹמַנְטִיקָנִים, אַחְרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים
(נֹאמַר זֹאת דּוּגְרִי בְּקוֹל רָם וּכְלוּם לֹא נְכַסֶּה),
כָּל אֵלֶּה הַשּׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם הַווּלְגָּרִי
שֶבּוֹ זִילוּת הָאַהֲבָה טְּרֶנְדִּיּת הַיּוֹם כָּל-כָּךְ
וּמִתְעַקְּשִים עוֹד עַל אוֹתוֹ הֶבְדֵּל אֶלֶמֶנְטָרִי
שֶבּוֹ מוֹתַר אָדָם מִבְּהֵמָה כַּיּוֹם נִשְכָּח –
אִזְכּוּר קָטָן כְּנֶגֶד חֲסִידֵי תַּרְבּוּת הַזֶּבֶל
הַטּוֹעֲנִים כִּי קֶסֶם הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵת:
שוּם חֵן אֵינֶנּוּ שֶקֶר כְּמוֹ שֶיֹּפִי אֵינוֹ הֶבֶל
וְאֵין אָדָם שֶלֹּא נִכְסָף לְאָהֲבַת אֱמֶת.
לָכֵן, כְּדַאי לִזְכֹּר בְּרֹאש פָּתוּחַ כָּאן (בְּטֶרֶם
נִשְכַּח אֶת טּ"וּ בְּאָב זֶה שֶלִּבֵּנוּ כַּמּוּבָן
יָצָא עִם חוֹגְגָיו אִם לַשָּׂדֶה וְאִם לַכֶּרֶם
בָּהֶם מְחוֹלְלוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְלֵי לָבָן),
שֶשּוּם נִגּוּן אֵינוֹ passé בִּדְיַאפָּזוֹן לִבֵּנוּ
כָּל עוֹד הָאַטְרָף הָרוֹמַנְטִי בָּנוּ מְלַבְלֵב
וְכָל עוֹד אָנוּ אוֹהֲבִים – עוֹדֶנּוּ בְּאִבֵּנוּ
בְּלִי שוּם סְקְלֶרוֹז נָלוֹז שֶל הִסְתַּיְּדוּת תְּשוּקוֹת הַלֵּב.
וּכְלָל לֹא נִשְתּוֹמֵם וְלֹא נָרִים גַּבָּה אִם פֶּתַע
תָמִיד בְּט"וּ בְּאָב, כִּכְלוֹת מִדְבָּר אָרֹךְ שֶל זְמַן
שֶבּוֹ הָיוּ בְּטוּחִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה
יֹאמְרוּ רַבִּים בֵּינֵינוּ לְעַצְמָם וּלְעַצְמָן
שֶחֵרֶף הַבְּדִידוּת וְהַיֵּאוּש הַמֶלַנְכּוֹלִי
וּמְרִי הַתִּסְכּוּלִים ("לִי זֶה כְּבָר בֶּטַח לֹא יִקְרֶה")
כָּאן אֵיכְשֶהוּ פִּתְאֹם, כְּהַחְלָמָה מֵאֵיזֶה חֹלִי
נִיצוֹץ תִּקְוָה עַקְשָן לוֹחֵש לָהֶם כְּמִתְגָּרֶה.
וְהַנִּיצוֹץ הַזֶּה מַצִּית הִבְהוּב שֶל anti aging
וּמְגַהֵץ לֹא קִמְטֵי עוֹר, כִּי אִם שֶל נְשָמָה
בִּזְכוּת אוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי-כֵן מֻפְלָא שֶשְּמוֹ imagin
שֶתְּכֵלֶת הַתּוֹחֶלֶת מַקְרִינָה בּוֹ מִשּוּם-מָה
לַמְרוֹת דְּבְרֵי קֹהֶלֶת מִין אוֹפְּטִימִיּוּת קְשַת-עֹרֶף
הַמְּפִיחָה בְּרֶמֶץ הַתִּסְכּוּל גִּצִּים שֶל אֵש
כִּי כְּמוֹ תָמִיד מֻכְרָח לָבוֹא אָבִיב אַחַר הַחֹרֶף
וְהַתִּקְוָה אוֹמֶרֶת לוֹ, לַלֵּב שֶהִתְיָאֵש:
בַּגּוּף הַזֶּה, שֶכְּבָר שָנִים תֻּרְגַּל בִּמְלוֹא
הָעֶצֶב, הַמְּרִירוּת, הָאַכְזָבָה,
שֶכְּמוֹ מָנוֹעַ חַם בִּנְיוּטְרָל כָּאן נִלְאָה לִכְלֹא
אֶת כָּל כּוֹחוֹת-הַסּוּס שֶבּוֹ, אֶת צְבָא
תֻפֵּי הַדָּם הָרוֹעֲמִים בּוֹ מֵאָפְלוֹ
שֶל זְמַן אָבוּד בְּאֶרֶץ דִּיכִּי חֲרֵבָה –
בַּגּוּף הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.
בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, שֶחֵרֶף
אִבְחוֹת הַגַּרְזִנִּים הַמּוּנָפִים
לִכְרֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הָעַקְשָנִית וְהַסּוֹרֶרֶת
עַד גֶּדֶם אַחֲרוֹן הָעֲנָפִים
עֲדַיִן מִתְעַקֵּש יִחוּר חָדָש בְּעַלְעַלּוֹ
הַדַּק, הַדַּוְקָאִי, שֶלֹּא גָוַע –
עַל כָּךְ שֶבָּהּ, בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.
בַּשִּיר הַזֶּה, שֶהוּא פַּסְקוֹל הַדֹּכִי
שֶל הַבִּפְנוֹכוֹ הַמַּקְצִיף אֶת מִשְבָּרָיו
אֶל אֵיזוֹ דְּיוּנַת-חוֹף סְמוּיָה שֶכֻּלָּה רֹךְ הִיא
וְשֶחִכְּתָה לוֹ כָּל יָמֶיהָ וְיָמָיו
לֹא כְּמוֹ בִּנְבוֹ, מִנֶּגֶד, אֶלָּא בְּנָפְלוֹ
עַל צַוָּארֶיהָ, רְעוּבָה וּמְאֻוָּה –
בַּשִּיר הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא
נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.
* * *
אורי הייטנר
כמו קול שלא נדם
חתן פרס ישראל נחום (נחצ'ה) היימן, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, הוא מדמויות המפתח בזמר העברי. מוסיקאי מחונן, שהלחין למעלה מאלף שירים, שרבים מהם היו לליבת הקלסיקה הישראלית.
כמו העץ הנדיב, העניק היימן את יצירותיו בנדיבות רבה, כמעט לכל הזמרות והזמרים, הלהקות וחבורות הזמר בארץ. אני זוכר את הופעתו, לפני למעלה מ-30 שנה, לאחר שובו משהות ממושכת באירופה, עם להקת "חופים". נחצ'ה ניגן על פסנתר ואקורדיון, הינחה, סיפר סיפורים, דיבר על השירים, אך לא הצטרף לשירה. היה לי ברור שהוא אמנם מלחין נפלא, אך כנראה שלשיר אינו יודע, והוא ניחן במודעות עצמית וצניעות נדירים להכיר בכך.
והינה, כשכבר היה כמעט בן 70, נחצ'ה החל להקליט ולשיר משיריו, והתברר שהמוסיקה הישראלית החמיצה טרובאדור מעולה, בעל קול נעים ויכולת נהדרת להגיש שיר. הסינגל הראשון בביצועו, היה "ימינה, שמאלה והלאה", למילותיה של לאה נאור, שבוצע לראשונה בפי חוה אלברשטיין, אחת הזמרות האהובות עליו, לה הרבה לכתוב, ושאף הוציאה אלבום מקסים משיריו – "אני הולכת אליי". היימן הקליט אותו בביצוע סולו, ובדואט עם בתו סי.
נחצ'ה כתב מוסיקה למילות שיריהם של משוררים ופזמונאים רבים, ובראשם רעו הטוב נתן יונתן. הוא נהג לספר, שרק לשיר אחד הוא כתב גם את המילים. השיר הוא "פוגה קטנה", נעימה שמילותיה הן "דבדבדבדבה בדבדבדבה..."
לפני למעלה מעשור כתב היימן את "אני ממשיך לשיר", השיר היחיד שהוא כתב את מילותיו. כאדם שכל חייו, משחר ילדותו, הוקדשו לשירה ומוסיקה, השיר מדבר על כך שגם בגילו המתקדם, הוא ממשיך לשיר, "כמו אש שלא כבתה".
הפזמון של השיר אומר: "אני ממשיך לשיר, אני ממשיך לראות, אני ממשיך לחלום את כל מה שהיה." בשיר ארבעה בתים, ובכל בית שש שורות, וכל שורה היא מטאפורה לתיאורו כמי שממשיך לשיר. השיר מבטא את האני מאמין שלו, כאדם שנולד לשיר והוא ישיר כל עוד יחיה, כי השירה אינה עיסוק או תחביב, אלא היא מהות חייו.
"כמו ים שלא נרדם, כמו איילה תועה, כמו קול שלא נדם, כמו ארץ לא זרועה, כמו אשל במדבר, כמו אדמה צחיחה – אני אמשיך לשיר."
כל חייו סבבו סביב טקסטים שהלחין, אך בשיר היחיד שהוא כתב גם את מילותיו, הוא התגלה כבעל כישרון לירי, שמשום מה לא בא לידי ביטוי קודם לכן ולא לאחר מכן.
השיר נכתב בפרץ מפתיע של יצירה, אותו תיאר נחצ'ה בראיונות. הוא נהג ברכבו, ולפתע הרגיש את פרץ היצירה שנבע ממנו. הוא עצר את הרכב באמצע הכביש, הוציא דף נייר והחל לכתוב את השיר, תוך התעלמות מהמכוניות הצופרות. שוטר ניגש אליו, והוא אמר לו, "מצטער, אני כותב שיר."
השוטר עצר את התנועה, עד שהוא כילה את מלאכתו, והיה הראשון לקרוא את השיר. נחצ'ה הגיש לו את הרישיונות כדי לקבל את הרפורט המגיע לו, והשוטר סירב לקחתן, ואמר: "בתפקיד שלי פגשתי הרבה משוגעים. משוגע כזה עוד לא פגשתי."
אף שנחצ'ה חי למעלה מעשור בנֵיכָר, הוא היה ציוני עד שורשי שערותיו, מאהב גדול של ארץ ישראל ונופיה, תרבותה ושיריה. על אף שבילדותו לקה בפוליו והיה מאושפז שלוש שנים, מחובר למכונת הנשמה, ואת שירותו הסדיר ביצע בלהקת הנח"ל, הוא התגייס לשירות מילואים כלוחם קרבי, לחם במלחמות ישראל, ונפצע שלוש פעמים: במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
"כמו קול שלא נדם... אני אמשיך לשיר," כתב היימן. השבוע נדם קולו.
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
יהי זכרו ברוך!
* * *
דניה עמיחי מיכלין
נחצ'ה לא נח על זרי הדפנה
ביום העצמאות 2009 קיבל נחום היימן, הידוע בכינויו נחצ'ה, את פרס ישראל בתחום הזמר העברי. כל חייו של נחצ'ה שזורים וארוגים בשירה ובזמר העברי, ושיריו הפכו לנכסי צאן ברזל לזמר העברי כבר יותר מחמישים שנה.
נחצ'ה נולד בריגה בשנת 1934. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1939 והתגוררה במגדיאל, וכשהיה בן שבע עברה לתל אביב. כשהיה בן שתים-עשרה הוריו התגרשו והוא נשלח כילד חוץ לקיבוץ נען, שם התוודע למלחינים דוד זהבי ויהודה אורן. בן 17 עבר לקיבוץ כפר-המכבי ושם רעה צאן יחד עם המלחין מתתיהו שלם, שהיה רועה צאן רוב ימיו. בצה"ל ריכז נחצ'ה קורסים למחול ולשירה והיה האקורדיוניסט של להקת הנח"ל הראשונה. לאחר מכן הצטרף לסיירת שריון של אוגדה 210. לאחר שחרורו, עבר לקיבוץ בית-אלפא והיה שם מורה למוסיקה, נשלח ללימודים במדרשה למורים למוסיקה ולמד אצל המלחין פאול בן-חיים וניצוח אצל המנצח גארי ברתיני. הוא עבד כמורה למוסיקה במוסד החינוכי בבית-אלפא, הקים את 'חמישיית גלבוע' החל לעבוד עם להקת 'הגבעטרון' והפך אותה לגוף מקצועי ומוכר. כל אותו זמן הלחין שירים וטיפח זמרים בראשית דרכם. היה לו שיתוף פעולה פורה מאוד עם המשורר נתן יונתן, שיתוף שהוליד למעלה ממאה שירים, שהמפורסמים ביניהם הם 'חופים', 'אניטה וחואן', 'שירים עד כאן' ועוד. כמו כן עבד עם אהוד מנור, יורם טהר-לב, רחל שפירא ואחרים. תוך כדי כך החל לכתוב מוסיקה לסדרות טלוויזיה ולסרטים.
בשנת 1968 יצא לפריס ושהה שם שלוש שנים ובשנת 1972 עבר ללונדון למשך אחת-עשרה שנים. כאשר חזר ארצה, הקים את להקת 'חופים' ואת 'שירים עד כאן', משירי נתן יונתן, המשיך להקליט ולהפיק ערבי זמר ברחבי הארץ וניהל חבורות זמר. משנת 2000 ועד שנת 2005 עסק נחצ'ה בשחזור של הפקות משנות החמישים והשישים, בסידרה בשם 'נוסטלגיה עברית'. מזה שנים שהוא שוקד על הנצחת יצירתם של אבות הזמר העברי. ביוזמתו הוקמה העמותה למורשת הזמר העברי, ולה הקדיש את מיטב זמנו, בהתנדבות, בלי תמיכה ובעזרת תרומות.
נחצ'ה אב לשתי בנות וסב לנכדים. את פרס ישראל קיבל על תרומתו הגדולה לזמר העברי, על שימורו, על הפצתו ותיעודו ועל קידוש השפה העברית. נחצ'ה הוא בעל גוף נערי ובעל אנרגיה פנימית תוססת. במשך שיחתנו, שנערכה בביתו, קם מדי פעם ממקומו, התהלך אנה ואנה, הצית עוד סיגריה ולגם עוד לגימה מכוס היין. מדי פעם צלצל הטלפון. ביקשו לקבוע איתו ראיון לטלוויזיה, לעיתון, לרדיו. הוא ענה לכולם בסבלנות ובנועם. הוא ניחן בכושר דיבור ובידע רב בנושאים שונים, ועל כל שיר ממאות השירים שהלחין יש לו סיפור.
מי אתה, נחום היימן, איך אתה מגדיר את עצמך?
אני בא מבית בית"רי, מריגה שבלטוויה, נכד לסבא שהיה רב-חובל בים הצפוני, ובן לאבא שהיו לו חושים של חיית-בר והוא הבריח אותנו דרך ארה"ב ארצה. אני בן-אדם נורא פשוט, שעומד עם הרגליים על הקרקע. כל בן-אדם יכול לתפוס אותי ברחוב ולהושיב אותי בבית-קפה לדבר. אני אוהב בני-אדם, ואני מצטער שאנחנו לא מנצלים את המתנה הכי גדולה שאלוהים נתן לנו, והיא לדבר איש עם רעהו. אני אספן של גרוטאות, עשיתי שנתיים סורבון וחמש שנים אוניברסיטה בלונדון כשומע חופשי במשפטים. אני נגר חובב וקרמיקאי מקצועי. כל הרהיטים בפינת הישיבה שלנו הם מעשי ידי. אני בוגר בית ספר גבוה לקרמיקה בלונדון.
איזה מין ילד היית?
ירדתי מן האונייה בגיל חמש ודיברתי עברית תנ"כית מאוד, אבל עברית כהלכה. הבית היה בית דובר עברית צחה. גרנו כמעט שנה במושבה מגדיאל, ואחר-כך עברנו לתל-אביב לרחוב בורוכוב. הייתי גנגסטר קטן עם כל ילדי השכונה. בשוק הכרמל קנינו פטיש של רצענים, ואיתו היינו מפרקים את המסמרים מהגדר של תיאטרון 'המטאטא', נכנסים פנימה ומתחבאים בשירותים עד תחילת ההצגה. אין הצגה שלהם שלא ראינו. אחר-כך הסדרנים כבר היו מכניסים אותנו פנימה.
הייתי ילד אוהב ספר, אוהב תיאטרון ואוהב מוסיקה. בבתי-הקפה על שפת הים היו רוקדים, ב'גינת ים' וב'פילץ', בכל מוצאי שבת. הייתי יושב מתחת לפסנתר, וישראל יצחקי או פרדי דורה היו מגניבים לי סנדוויצ'ים. ככה למדתי את כל השירים של פעם. אחרי ההופעה היו מכסים את הפסנתר בכיסוי מלֶבד. לילה אחד בשתיים אחר חצות, אבא שלי הזעיק את המשטרה, כי לא חזרתי הביתה. מצאו אותי ישן מתחת לפסנתר המכוסה. לעיני השוטרים הבריטיים, אבא הוריד את מכנסיי והצליף בי.
לידנו התגוררה מורה לפסנתר. להורי לא היה מספיק כסף לשיעורי נגינה, ואני הייתי נוהג להתחבא מחתת לחלונה ולהקשיב. יום אחד הכלב שלה קרע את חולצתי מעליי וכמחווה של פיצוי היא התחילה ללמד אותי פסנתר. אהבתי את זה מאוד, אבל אחרי שקיבלתי שלושה שיעורים, יום אחד לא יכולתי לקום מהמיטה. נלקחתי לבית-חולים ונקבע שם שיש לי שיתוק ילדים. הכניסו אותי למכונת ריאות למשך שלוש שנים. התגברתי על המחלה. ניצחתי אותה. ילדה בשם מאירה, שגרה בשכנות לבית החולים, היתה באה אלי יום יום ללמד אותי לכתוב, כשידה מוליכה את ידי. עד היום אני כותב באותיות דפוס, אם כי במהירות הבזק. מאירה היתה בת של דיפלומטים, הם עזבו את הארץ ולא הצלחתי ליצור אתה קשר. לפני עשר שנים עשיתי חלטורה במלון בהרצליה, ופתאום אני מרגיש מאחור שתי ידיים מכסות את עיניי. מיד קראתי – מאירה! זכרתי את מגע ידיה מאז, כשהיתה מנגבת את הזיעה ממצחי.
כשהוריי התגרשו, שלחו אותי להתחנך בקיבוץ נען. הילדים היו משחקים בכדור ואני הייתי מסתובב כשתחת זרועי ספרי ריה"ל, טשרניחובסקי וביאליק. מצאתי מפלט בצריף של יגאל מוסינזון הסופר, או בצריף של בנימין חכלילי, שהיה איש ספר ומתרגם. הייתי בא, שוקע בספרים וקורא שירה. עד היום אני קורא המון שירה ואת התנ"ך.
ספר לי על השיר הראשון שהלחנת.
אחרי השיתוק, המליצו לי על נגינה באקורדיון כפיסיותרפיה, ואני ניגנתי אצל תרצה הודס, המדריכה האגדתית לריקודי עם, כמעט בת תשעים ועדיין רוקדת ומרקידה. היא היתה 'ייקית', מרובעת, ואני אהבתי לאלתר, והייתי עושה תמיד אימפרוביזציות, והרי מוסיקה זה דבר זורם. אבל היא לא אהבה את זה. יום אחד התרגזה עליי ואמרה לי לצאת מהאולם. זה היה בתיאטרון בית לסין, ובחדר השני הסתיים חוג לתנ"ך ומישהו שכח שם ספר תנ"ך. פתחתי אותו בחמת זעם ועיניי נפלו על שיר השירים. תוך שתי דקות, השיר 'ניצנים נראו בארץ' היה מולחן. זה היה השיר הראשון שלי. חזרתי לחדר הריקודים, חיפשתי מישהו שידע לכתוב תווים ותוך שעה קלה כולנו שרנו את השיר הראשון שהלחנתי.
מי היו דמויות המפתח בחייך?
כשהייתי בקיבוץ נען, קרוב לחמש שנים, נטעו בי יהודה אורן ודוד זהבי את ניצני הזמר העברי. הם הולידו בי את ההכרה שחיי התרבות ארוכים בהרבה מחיי אדם. למדתי הרבה ממתתיהו שלם, שאיתו רעיתי צאן, וכמובן מוריי פאול בן-חיים וגארי ברתיני, שאצלם למדתי במדרשה למורים למוסיקה. אבל דוד זהבי, יהודה אורן, מתתיהו שלם וזיקו גרציאני הם האנשים שעיצבו אותי ולהם אני חייב. בלי קודמיי, בלי יחיאל היילפרין, בלי יואל אנגל, בלי חנינא קרצ'בסקי, בלי המלחינים שנטעו את הזרע ושתלו את התשתית של העברית בזמר, בלי קדיש יהודה סילמן – לא הייתי כותב אפילו תו אחד. מי שהכיר בכישרוני היה גיל אלדמע המלחין. הוא פתח בפני את שערי 'קול ישראל' והמליץ עלי, ואחריו זיקו גרציאני.
תכניס אותי למעבדה שלך. אתה מקבל שיר. מה מדבר אליך, המילים, הנושא?
קודם כול השפה. העברית היא אחת השפות העתיקות ביותר בעולם. כאשר רוב האירופים עוד טיפסו על העצים, אנחנו כתבנו את התנ"ך. יש לנו שפה יפהפייה. מצד אחד אני חייב חריזה מסודרת. אם לא, איני יכול לכתוב מוסיקה, לכן כל כך התחברתי לשירה של נתן יונתן ונתן אלתרמן. לנתן יונתן כתבתי יותר ממאה שירים, והרבה אלתרמן. המילה עושה לי משהו, אבל יחד עם זה אני בהחלט מודה שיש טקסטים שלא מזיזים לי. אני אוהב שירה חרוזה, סדורה יותר, שיש בה שביב של פזמונאות, כי שירה צריכה להגיע אל העם.
אני איש פשוט, שכותב שירים פשוטים, בלי ג'וקים בראש, ומה שאלוהים נותן לי אני קם בבוקר ואומר תודה, וזהו. בואי אספר לך סיפור נחמד: במאי הקולנוע שמוליק אימברמן עשה סדרה לטלוויזיה ושמה 'דום לב' וביקש ממני לכתוב לו מוסיקה. לקחתי מכשיר הקלטה, הלכתי לפרופסור, חבר שלי, ביקשתי ממנו שיעשה לי בדיקה של כל כלי הדם. יש לזה צליל אחר לגמרי בגוף האדם. בחשאי הקלטתי. הלכתי לעריכה דיגיטלית והפכתי את סגולת החיים שלי לתופים. את התופים האלה התאמתי לקצב המוניטורים בחדר הניתוח, ואז בניתי את המוסיקה, ופתאום זה עבד. ככה הראש שלי עובד. יש לי ראש מעוות, לא כמו של כולם, אבל מעוות טוב.
אתה ידוע כאוהב הארץ מושבע, האם יש לזה השפעה על השירים שלך?
בהחלט, השפעה גדולה אפילו. אני מאוהב בארץ, חרף כל הבעייתיות שלה. קשה לתאר כמה אני אוהב אותה, כמה היא חלק ממני.
כמה שירים הלחנת?
מעל אלף. כתבתי הרבה לילדים, כולל מחזמר בשם 'זרעים של מסטיק'.
מי הזמרים שגילית או טיפחת בראשית דרכם?
את חוה אלברשטיין, את 'צמד דרום', את עליזה עזיקרי, את חני לבנה ועוד. יש לי חוש ריח לתפוס איכות כשהיא במצב היולי לגמרי, ולטפח אותה. אני עוזר לצעירים כמה שאני יכול. תשמעי סיפור: בכל שנה אני כותב מוסיקה לשני סרטי סטודנטים. לפני שנה ביקש אותי אחד מהם לשבת בפתח הסינמטק עם כובע ורובשקה ולנגן שירים רוסיים, כחלק מהסרט שעשה. אני מתיישב, פותח את הארגז, ובדיוק עובר זוג בגילי והאישה אומרת לבעלה, תראה לאן הוא הגיע, וזרקו לי עשרים שקל לארגז.
כתבת גם מוסיקה לסרטים, לא של סטודנטים.
אני אוהב מאוד מוסיקה סינמטוגרפית. עשיתי כמאה ועשרים סרטים בארץ. האחרונים היו שיר הנושא לסרט 'אדמה משוגעת', ושיר הנושא ל'אגדה בחולות'. לשיר הנושא של 'אדמה משוגעת' כתבתי גם את המילים והקלטתי אותו בקול שלי, יש לי קול דומה לזה של ליאונרד כהן, זקן וצרוד.
מה ההבדל בין להלחין שיר ובין לחבר מוסיקה לסרט?
במוסיקה לסרטים אתה חייב להיות חסר אגו לחלוטין. אתה טבעת קטנה, שצריכה להשתלב בהמון אלמנטים שהופכים לשרשרת, בלי זה אין סרט.
ספר לי על התקופות שעשית בפריס ובלונדון.
הייתי בפריס שלוש שנים ועבדתי שם עם גדולי הזמרים, כמו ננה מושקורי, מרי לפורה, סרז' לאמא ואחרים. לאחרונה קיבלתי דרישת שלום מפריס: הם בחרו מתוך שלוש מאות אלף שירים את חמישים השירים המובחרים, ושיר אחד מהם היה שלי.
בלונדון הייתי אחת-עשרה שנים, מינוס שנה אחת, כשחזרתי לארץ למלחמת יום הכיפורים ונפצעתי. בלונדון ניהלתי חברה גדולה למוסיקה. עשיתי שם הפקה גדולה מאד לשירי נתן יונתן ולשירי נתן אלתרמן. הגיעו אליי אמנם ישראלים, כמו חוה אלברשטיין, שהקליטה באולפן שעבדתי בו, נורית גלרון, 'צמד הפרברים', עדנה גורן ועוד. היה לי חשוב לשמור על הקטע הישראלי שלי.
כשהייתי בלונדון, כבר כתבתי מוסיקה ליותר מחמישים סרטי קולנוע, בארץ ובצרפת, בלונדון ובארה"ב. החלטתי שאני חייב ללמוד קולנוע, ונרשמתי לאקדמיה לסרטים במגמת מוסיקה. כמו כן כתבתי בלונדון מוסיקה להפקת ענק של חיים טופול 'סדרת התנ"ך'. כן הלחנתי מוסיקה לסדרות טלוויזיה מפורסמות, אנגליות ואמריקניות.
בוקר אחד כשבאתי לעבודה, שאלה אותי המזכירה שלי: "מיסטר היימן, להכין לך ספל תה כרגיל?" – ואז תפסתי את עצמי ושאלתי מתי כתבתי שיר בעברית בפעם האחרונה? חייתי שם היטב, עם משכורת גדולה, ניהלתי עסק עם מחזור כספי ענק, אבל התגעגעתי נורא לבית, לשפה, לאנשים, התפטרתי וחזרתי.
איך נולדה העמותה למורשת הזמר העברי?
בשנת 2000 קיבלתי על עצמי לערוך סדרה של תקליטורי נוסטלגיה של הזמר העברי משנות החמישים והשישים. שיחזרתי כחמישים הפקות ותקליטורים, כמו 'גשר הירקון', 'אסתר עופרים', 'שירי תל-אביב' ועוד ועוד, ואז הקמתי את העמותה למורשת הזמר העברי, שאני היו"ר שלה, עורך הסדרה והזרוע המבצעת שלה. מטרת העמותה היא להנציח את יצירתם של מניחי היסוד בזמר העברי – יוצרים מופלאים, שהקימו תרבות יש מאין, שהולכים ונשכחים. החומרים הולכים ומתכלים והם פאר תרבות הזמר שלנו: יוסף הדר, גיל אלדמע, אמיתי נאמן ועמנואל זמיר, לצד עוד יוצרים מופלאים, שעיצבו דור של תרבות. אני מקדיש לכך את רוב זמני, בהתנדבות מוחלטת.
מי מהמוסדות תומך בך, מי מממן?
המוסדות לא נותנים כלום. הכסף בא מתרומות. אני מנדנד. על כל עשרה שאני פונה אליהם, אני שומע טריקת דלת מתשעה, אבל אחד מקשיב. זה גוזל המון-המון זמן וכרוך באכזבות, אבל הוצאנו כבר תשעה-עשר דיסקים ונתחיל לעבוד בקרוב על הדיסק העשרים.
הריאיון התפרסם בעיתון 'שער למתחיל' ביום 19 במאי 2009
*
אהוד בן עזר [נ' 1936] מספר: סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948), שעל ברכיו גדלתי, עלה מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875 [או 1876] עם אביו אלעזר-לאזאר ראב, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר משה שמואל.
בשנת 1878 היו יהודה ואביו במייסדי פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
בנו הבכור של יהודה ראב מאשתו השנייה, לאה לבית שיינברגר מירושלים, שנולדה אף היא בהונגריה – היה ברוך בן עזר ראב (1887-1960), בן זכר ראשון של פתח-תקווה.
בתו הבכורה של ברוך, שמחה, נישאה לצבי שכטמן, לימים שוחט. [אחיינו הוא חתן פרס נובל דן שכטמן, בן פתח-תקווה]. שמחה וצבי עברו בגיל מבוגר-יחסית מפתח-תקווה, שבה היה להם משק מפואר ששכן בסימטה ממערב לקיבוץ גבעת השלושה הישן – לערד, והיו שותפים להקמת מלון "נוף ערד" שבו גרו בקומה העליונה, מול המדבר, עד אחרית ימיהם.
לשמחה וצבי נולדו גיורא, רן וחוה. בנם רן נהרג במלחמת יום הכיפורים והוא החלל הראשון, ותודה לאל גם היחיד, מכל צאצאיו הרבים של יהודה ראב.
רן שוחט השאיר אחריו אישה צעירה, מאירה [לימים מימוני], ובן, רועי. לימים נישא רועי שוחט לזמרת סי היימן והיא ילדה לו את יהלי שוחט, בנה הצעיר.
יהלי הוא גם נכדו של נחום נחצ'ה היימן, כך שבני משפחות בן עזר ראב והיימן – קרובים בזכות הנכד המשותף.
* * *
יצחק מאיר
לשמו של נחום היימן ולאלף שיריו
יש והחיים כבים עם מות. כל החיים. למן יום היוולדו של אדם. ילדותו. בחרותו. אהבותיו. תקוותיו. ייאושו. זקנתו. אפילו ילדיו. הוא מתחיל את מותו בלי השאר מאחור זכר.
ויש שהחיים ניצתים עם מות. עם לכתו נזכרים במת כי נזנח בדלת אמותיו לבדו, ושבים אליו כאילו יכולים למלא חסרונו באהבה, בהערכה, בהכרה, בהוקרה, בכבוד, בהשתאות לנוכח היותו במחבואיו רוח המניעה עצי כל הגנים בעולם.
ויש וכל עוד נותר אחרי מי שהלך לבית עולמו מי שזוכר כאן את שמו, נעים עוד פה צללים מחייו עד שגם מי שזכר אותו מחזיר נשמתו לבוראו, וגם הצללים נסים ללא שוב.
ויש שפורש בדממה האחרונה שהסתתרה בצווחת החיים הראשונה בפגוש הילוד את אוויר העולם ואיננו יודע כי שיר אחד, לו רק אחד, נותר אחריו, לאיית תיבת "נצח" בניגון.
18.08.2016
* * *
צאצאי הנאצים מכים על חטא ותומכים בישראל
* * *
עמנואל הרוסי
ו. סמואיל
פרק שישי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"
"העיקר, שהילדים יהיו בריאים!" – בפסוק זה היה האיש מסיים את דבריו תמיד. סמואיל שמו, אודיסאי "מבטן ומלידה", בעל קומה ממוצעת ומוצקה, פנים סגלגלים, זקן קטנטן מעטר את סנטרו, עיניים מחייכות ו"פה מפיק מרגליות." אופטימיסט מעצם ברייתו. בשעות הקשות שירדו לעיתים על התא, היה זה הוא שככלי-רעם סופג את ההלם, ובאימרה אחת קולעת היה מטהר את האווירה העכורה ומעלה בת-צחוק גואלת על כל פנים זעומות.
בי קרה הדבר. פעם אחת – לאחר חודשיים ימים למעצרי שם – "ריהטו" את התא והכניסו דרגש אחד רצוף לכל אורך החדר, כך שלמחצית העצירים לערך ניתנה האפשרות לשכב עליו, זה בצידו של זה. זאת ועוד. העומד על הדרגש, ליד הקיר החיצוני, יכול היה להגיע עד לאשנב הגבוה, ובעדו לראות את החצר הפנימית.
עמדתי אפוא, על הדרגש והצצתי בעד האשנב. אותה שעה טיילו בחצר הנשים העצירות, וביניהן גם חברות תנועתנו. מסביב עמדו זקיפים, כנהוג, ואלו בטבורה של החצר עמד וַאנקה הסוהר והצליף מבטים חודרים לכל עבר.
לפתע ראה אותי ליד האשנב ונצטעק בפראות: "להסתלק מן האשנב!"
איני יודע משום-מה נכנסה בי רוח שטות, ועניתי לו: "לא אסתלק, איני רוצה!"
חוצפה זו העבירה את ואנקה על שארית דעתו המטורפת. "אם לא תסתלק מן האשנב – אירה בך כבכלב!" זעק והחל שולף את אקדחו.
ואני בשלי: "ואני דווקא לא אסתלק!"
ולא הכרתי את קולי שלי. ואנקה ניתר ממקומו, משל להבה נתלקחה מתחתיו, ובריצת "אמוק" פנה לעבר הבניין. עוד רגע וצעדיו החפוזים רועמים כבר בפרוזדור. כל יושבי התא החווירו. והנה חורק המנעול, הדלת נפתחה לרווחה, ובפתח –ואנקה, סמוק כולו, עיניו ומזרות האימה נעוצות בי, ומגרונו נזרק גידוף משולב ורם קומות.
ושוב, אינני יודע מה היה לי – רצתי לכל אורך הדרגש, מן האשנב אל הדלת, וכשהגעתי אליו, רקעתי ברגלי בכל כוחי. הקרש נשבר, גלשתי ועמדתי מולו פנים אל פנים.
"אתה שתוק!" – צעקתי – "אסור לך לגדף אותי, אסור לך לפנות אלי בלשון 'אתה'. עדין לא נשפטתי. עדיין רק בחקירה אני!"
מי יירד לנבכי נשמתו של מטורף! אולי הלם הקרש הנשבר, צעקתי והתמרמרותי התמוהה, הן-הן שהרגיעו את עצביו של המורפיניסט. הוא החוויר וענה לי בגמגום: "אם אינני מתנהג כראוי, ברשותך להגיש תלונה עליי."
נרגעתי גם אני ועניתי: "לאכול קורצא? – הרי זה למטה מכבודנו!"
הוא לא ענה דבר. הפך פניו, יצא וסגר אחריו את הדלת.
שעה ארוכה שררה דומיית מוות בתא, האנשים קפאו איש במקומו וכבשו פניהם בקרקע, עד שנשמע קולו של סמואיל: "אכן זהו-זה, כמו שאומרים באודיסה, כן, ועוד בסימן קריאה גדול. העיקר, שהילדים יהיו בריאים!"
סמואיל היה מציג עצמו כאגרונום, אף חבש כובע שרד המיוחד למקצוע זה, אך עבד משום-מה כפקיד בכיר בהנהלת מסילות הברזל. נציגו המובהק של הנ.א.פ. היה. עצם מאסרו היה כרוך ב"גניזת" שני קרונות של סדקית (גרביים, בעיקר), שהיה מעורב בזה, יחד עם שותפתו, מטרוניתה יהודייה שישבה כלואה בתא הנשים שבמרתפנו. כפי שנודע לי מפי חברותיי, שישבו עימה, היתה מקללת את סמואיל בלי הרף, כמי שהכשילה בעסק ביש. ואילו אני אעיד לזכותו, שמעולם לא דיבר סרה בשותפה שלו. משהעירו לו על האשמותיה – היה נאנח קמעא, מחייך ואומר:
"אל נא תבואו אליה בטרוניות. הנשים בדורנו עצבניות הן, ויש הרבה סיבות מוצדקות לכך. ומה גם שהשכלתה התיכונית מוגבלת במקצת – היא סיימה שבע מחלקות בשוק הישן – ועל הכול, היא גם טיפשה, לא עליכם. העיקר שהילדים יהיו בריאים!..."
ובערבים, כשעצבות יגעה מזדחלת ובאה אל התא – היה סמואיל פותח בשיחה שקטה עם עצמו:
"נו, רעייתי הכבודה, התבשרי: הערב שמורים לנו שני כרטיסים טובים באופרה. מה מציגים?... סליחה, לא שאלתי. בהזדמנות השגתי את הכרטיסים מידיו של סוחר-מישנה אינטליגנטי-למחצה. מה הוא מבין במוסיקה?... הוא עלול להחליף לך את רוסיני בפטרוקוקינו (חנות כל-בו באודיסה). את רוצה דווקא את 'יבגני אונייגין'? – שיהיה 'יבגני אונייגין'. ואת 'כרמן' אינך אוהבת? אל תהי לאומנית כל כך. מה יש?... צסביץ' ישיר? סליאווין ישיר? מה נחוץ לך עוד? ויש שם עוד כוכב אחד, שכחתי שמו. אומרים שזהו פויגנר חדש. טוב, טוב, נשמע. אם ישיר כהלכה – נצעק בראוו ונמחא כף. יש לעודד כישרונות צעירים. ואם יזייף – נעזור לו קצת, כפי שנהוג באודיסה הישישה שלנו. אבל שתהיי לי יפה כמו וירה חולודנאיה. בבקשה לא לשכוח לרחוץ יפה-יפה את הצוואר ואת האוזניים וללבוש מחלצות. שיתפקעו כל המכרות שלך עם הבעלים שלהן גם יחד. אבל למען כל הקדוש, יש למהר, רעייתי. ואתם, ילדים, גמרתם את הארוחה? – מארש לישון!..."
וכל התא עוצר נשימתו ומאזין לפטפוטו של סמואיל, והעצבות אינה פגה אלא שהיא נעשית חביבה ומתוקה.
המשך יבוא
* * *
משה כהן
הנדון: תרתי דסתרי
שומעים אנו בתקשורת מצד אחד, ואף חווים על בשרנו, מצוקה כלכלית קשה, שכר נמוך, עוני, ילדים רעבים... ומאידך שומעים אנו שהנסיעות לחו"ל ורכישת מכוניות חדשות שוברות שיאים בכל הזמנים.
היות שהנסיעות לחו"ל ורכישת המכוניות החדשות אינן חינם אין כסף, נשאלת השאלה – מניין הכסף לכך במצבנו הכלכלי הקשה על פי התקשורת?
על כך אמרו חז"ל – תרתי דסתרי, או בתרגום חופשי – דבר והיפוכו.
ובלשון שלי אני אומר: אני מבולבל. מי יאיר את עיניי – איך מתקיימים דבר והיפוכו בכפיפה אחת.
הנדון: חינוך מקצועי
ניטש כעת בציבור ויכוח על עתיד החינוך המקצועי. מועלית הטענה שאוכלוסיות מקופחות של תלמידים מופנות לחינוך מקצועי כדי להנציח את הקיפוח – לעומת תלמידי החינוך העיוני המיוחסים כביכול.
זה טיעון תמוה בעיניי, שהרי ניתן להיווכח בשוק העבודה, שבוגרי החינוך המקצועי נדרשים ומתוגמלים הרבה יותר מבוגרי החינוך העיוני.
מתעורר חשד שיש אצלנו קבוצות פוליטיות הרוכבות על הסוס העדתי לטובתן, תוך סילוף העובדות, וגורמות בכך נזק לציבור.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
נעמן כהן
ביאליק – טשרניחובסקי
או אַבָּא עָשִׁיר אַבָּא עָנִי
בתר עניא אזלה עניותא – בתר אתרא אזלה עתירותא
מאמרו של שמואל אבנרי "בעל הטירה על אמידותו המדומה של ביאליק" ("חדשות בן עזר" 1170) נכתב בתגובה לבקשתי לזכור גם את טשרניחובסקי למרות עוניו. המאמר המתאר את מצבו הכלכלי הקשה של ביאליק הביא אותי להזדהות עם ביאליק. בייחוד עקב העובדה המובאת במאמר, שלפיה לא הספיק ביאליק לשלם את המשכנתא על ביתו המפואר. ומי לא יזדהה עימו על כך.
יחד עם זה עוני הוא תמיד דבר יחסי. ביאליק היה עשיר, היה לו בית (נכון עם משכנתא) בשעה שלטשרניחובסקי לא היה בית (עם משכנתא) והוא גר רק בשכירות.
וכמו שנאמר "בתר עניא אזלה עניותא" – "בתר אתרא אזלה עתירותא" (משנה ביכורים פג ח') – "אחרי העני הולכת העניות ואחרי העשיר הולך העושר" – כך גם במציאות. אחרי העוני של טשרניחובסקי הולכת העניות, ואין מזכירים אותו בשלה, ואילו אחרי העשיר (ביאליק) הולכת העשירות. יש בית גדול עם צוות עובדים שמכינים לו אזכרה שנתית כל שנה.
מן הראוי לזכור גם את העני כשעושים אזכרה לעשיר.
היהודי שוורץ (שחור) ומלחמתו ביהודים
לאחרונה הודלפו (כנראה ע"י הרוסים) מסמכים רבים של ״קרן החברה הפתוחה״ השייכת לסרסור הבורסה ג׳ורג׳ סורוס, התומך הנלהב של הנשיא אובמה, ושל הילרי קלינטון – לאתר בשם DC Leaks.
המסמכים שהודלפו שופכים אור על מדיניותו של סורוס בסכסוך הערבי-ישראלי. סורוס השקיע סכומי עתק במטרה לערער על מעמדה של ישראל כדמוקרטיה, והצגתה כמדינה גזענית ואנטי-דמוקרטית, וערעור יחסי ישראל עם האיחוד האירופי וארה"ב.
ג'ורג' סורוס נולד בבודפשט, הונגריה, ב-1930 בשם ג'ורג' שוורץ (בהונגרית: Schwartz György), למשפחה יהודית חילונית. בשנת 1936 שינה אביו את שם משפחתו משוורץ ("שחור" בגרמנית וביידיש) – לסורוס ("יורש" בהונגרית).
שוורץ סורוס שרד את התקופה הנאצית ע"י אימוץ זהות לא יהודית, ובין השאר עסק בעזרה לנאצים להשתלט על רכוש יהודי.
בשנת 1947 היגר שוורץ-סורוס לאנגליה ולמד בבית הספר לכלכלה של לונדון, והושפע רבות מהפילוסוף קרל פופר, שהיה אחד ממוריו, שם סיים תואר ראשון ודוקטורט בפילוסופיה בשנת 1954.
בשנת 1956 עבר לניו יורק שם החל לעשות הון כסרסור בורסה. את עיקר פירסומו קנה בספקולציה שעשה ב-1992, עת מכר בחסר מיליארדי לירות שטרלינג תוך ציפייה לפיחות בשער המטבע הבריטי, פיחות שהתממש ב-1993 והביא ליציאת הליש"ט ממנגנון שערי החליפין האירופי, וכך עשה רווח אישי של 1.1 מיליארד דולר.
הונו מוערך בכ-19.2 מיליארד דולר, מה שהופך אותו לאחד מ-50 עשירי תבל. מגזין פורבס מדרג אותו במקום ה-35 ברשימת עשירי תבל.
כסרסור בורסה יהודי מייצג שוורץ-סורוס את הסטריאוטיפ האנטישמי הקלאסי של היהודי הבינלאומי, הספקולנט העושה כסף על אסונם של אחרים; ובאמת הגזען האנטישמי, מוחמד מהטיר, ראש ממשלת מלזיה, האשים את שוורץ-סורוס במהלך המשבר הפיננסי באסיה ב-1977 – בשימוש בעושרו על מנת להעניש את איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN) על קבלת מיאנמר כחברה בארגון. הוא המשיך ואמר כי "היה זה יהודי אשר עורר את קריסת המטבע," כחלק מקונספירציה יהודית גדולה.
הפילוסוף הסלובני האנטישמי, סלבוי ז'יז'ק (המזדהה דווקא עם האנטי-ציונות של שוורץ-סורוס) הגדיר אותו כאיש השקר. "סדר יומו של סורוס הוא השקר בהתגלמותו: חצי מזמנו מוקדש לספקולציות פיננסיות, והחצי השני לפעילות 'הומאנית'."
קרל פופר הוא פילוסוף יהודי מומר יליד וינה שנאלץ להגר עקב עליית הנאצים לשלטון לניו זינלנד ומשם עבר ללונדון והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שם לימד לוגיקה.
במהלך מלחמת העולם השנייה כתב פופר את ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה המדינית, "החברה הפתוחה ואויביה", הספר יצא לאור בשנת 1945. פופר מצביע בספר על אפלטון כאבי אבות האידיאולוגיה הטוטליטרית, שהשפיע על מרקס והיטלר. בספרו מגן פופר על הליברליזם, חשיבה ביקורתית, ואחריות אישית של אנשים לפעולותיהם.
שוורץ-סורוס, שהיה תלמידו של פופר בלונדון, הקים מוסד שקרא לו על שם ספרו של פופר: "מכון החברה הפתוחה" (Open Society Institute).
שוורץ-סורוס אינו פועל להשגת מה שהוא קורא "חברה פתוחה" בקרב 23 הדיקטטורות הערביות, או בקרב 57 המדינות המוסלמיות, אלא הוא מתרכז במאבק נגד "החברה הפתוחה" של המדינה היהודית ע"י תמיכה בארגונים התומכים בדה לגיטימציה שלה ובארגונים או מוסדות התומכים ב- BDSM. (M – מזוכיסטים יהודים).
המענקים שנותן שוורץ-סורוס מנוהלים על ידי "המשרד הערבי האזורי – אזרחים פלסטינים בישראל" היושב בעמאן, שבראשו עומד עמאר אבו-זיאד. בעבר התמחה אבו-זיאד במשרד עורכי דין ברמאללה כחלק מהתוכנית המשפטית של 'קרנות החברה הפתוחה'.
הארגונים הנתמכים הם: "עדאלה", לצורך "קידום זכויות המיעוט הפלסטיני בישראל באמצעות לובי וחקיקה". "מדה אל־כרמל", לקידום "הבנה של השפעת החוקים המפלים הישראלים על האזרחים הפלסטינים בישראל ולפעול לשינוי מדיניות". "מוסאוא", לבניית "רשת בינלאומית של תמיכה למיעוט הפלסטיני הערבי בישראל, ולאתגר את הפרות זכויות האדם שהם מתמודדים עימן." "מכון המחקר מולד" כדי "לייצר תמיכה ציבורית ופוליטית נגד ההתנחלויות באמצעות מחקר בנוגע להשלכות הכלכליות שלהן, לגרות שיח פוליטי ולהציג המלצות מדיניות לסיום הכיבוש הישראלי."
הארגונים "בצלם", "שוברים שתיקה", "גישה", "עיר עמים", "מחסום ווטש", "יש דין" – קיבלו כסף מגופים של "החברה הפתוחה" בסכום מצטבר של מיליוני שקלים. גם "הקרן לישראל חדשה" קיבלה מענק בסך 837 אלף דולר בשנת 2015 לתמיכה בפרויקט של "תוכנית הרמן שוורץ למשפט וזכויות אדם." מטרת המענק היא "חיזוק יכולות הלובינג המשפטי של צעירים פלסטיניים בעלי רקע משפטי על ידי למידת תואר במשפט הומניטרי בארה"ב, יחד עם אפשרויות התמחות בישראל."
'המכון לחברה פתוחה' תומך גם ב"מכון המדיניות האירופי של החברה הפתוחה" במטרה לתמוך ביישום מדיניות סימון מוצרים ישראליים המיוצרים ביהודה ושומרון, ובדבר "הצטרפותה של פלסטין" לבית הדין הפלילי הבינלאומי.
הקרן תומכת גם בארגונים פלישתינאים כגון "אל־חק", "אל־מזאן" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" הפעילים בקידום קמפיין הדה-לגיטימציה ומנסים להציג את ישראל כמדינה "גזענית" וכ"מדינת אפרטהייד" ה"מבצעת פשעי מלחמה". והמובילים קמפיין החרם והעוסקים בלוחמה משפטית נגד בכירים ישראלים.
שוורץ-סורוס מתנגד לשדולה הפרו-ישראלית איפא"ק. ותמך בסך 750 אלף דולר בג'יי־סטריט. בנוסף הוא תומך במועצה האיראנית-אמריקנית הלאומית (NIAC), שדולה פרו-איראנית הפועלת בוושינגטון והשואפת להקנות לגיטימציה למשטר האיראני ולהגן עליו מפני הניסיונות למנוע ממנו נשק גרעיני.
לסיכום: לאור כל הגילויים האלו על מלחמתו של שוורץ-סורוס במדינת היהודים, יש לתקן את חוק העמותות החדש בקביעה חד משמעית – שיחיד או ארגון (לא רק מדינה) הפועלים למען חיסולה של מדינת היהודים – בין אם אידיאולוגית או מעשית בתמיכה בארגון ה-ב.ד.ס.מ. לא יוכל לתרום לעמותה ישראלית. האוחזים בחרם – בחרם יאבדו.
הסקוטים מסלטיק ללורד בלפור
מועדון כדורגל סלטיק (Celtic Football Club), הידוע בשם המקוצר סלטיק, הוא אחד ממועדוני הכדורגל המפורסמים בעולם, הממוקם בעיר גלאזגו שבסקוטלנד.
יחד עם המתחרה העירונית הוותיקה, גלאזגו ריינג'רס, שולטות שתי הקבוצות בצוותא בכדורגל הסקוטי. היריבות בין שני המועדונים היא אחת המפורסמות בעולם, והדרבי של גלאזגו רווי רגשות בשני הצדדים.
סלטיק שנוסדה ב-1888 על ידי כומר סקוטי קתולי ממוצא אירי בשם אנדרו קירנס, שנודע יותר לאורך הדורות בכינויו הדתי "האח וולפריד" (Brother Walfrid), מזוהה עם הקתולים, ואילו הריינג'רס מזוהים עם הפרוטסטנטים. מדי הקבוצה הם פסים בגווני ירוק-לבן ומכנסיים לבנים, הם משחקים באצטדיון סלטיק פארק בעל 60,355 המקומות.
עדיין לא פענחתי את פשר השנאה העזה של האירים הקתולים לישראל.
בגלל העוינות הקשה של האירים הקתולים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בהיטלר במלחמת העולם השנייה.
ביום התאבדותו של היטלר הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו. אבל האירים, שלחמו לחופש, מעולם לא הביעו רצון בחיסול בריטניה, לכן מהזדהותם של האירים עם היטלר ועד הזדהותם המוחלטת עם הגזענות הערבית-מוסלמית הנאבקת לחיסול מדינת היהודים עדיין יש דרך ארוכה.
בדומה לאירים הקתולים (בניגוד לפרוטסטנטים באירלנד הצפונית שתומכים בישראל) –גם קבוצת סלטיק הסקוטית-קתולית אוחזת בדעות אנטי-ישראליות קיצוניות.
במשחק שהיה לאחרונה בין סלטיק להפועל באר שבע קיבלו אוהדי הקבוצה את הישראלים בקבלת פנים עויינת, בקריאות נאצה והתגרות, ומילאו את היציעים בדגלי אש"פ, למרות אזהרה מפני קנס מאופ"א.
למרבה הצער באר שבע הובסה 5:2 והאנטישמים ניצחו.
http://rotter.net/forum/scoops1/339816.shtml#1
בשעה שהסקוטים הקתוליים עויינים את ישראל ותומכים בגזענות הערבית-מוסלמית (עוד מעט הם יזכו להכירה אצלם בגלזגו...) כדאי לנו להיזכר בסקוטי אחר, אמנם אוונגלי-פרוטסטנטי, שבזכותו תומכי סלטיק יכולים בכלל להניף את דגלי אש"פ.
הלורד ארתור ג'יימס בלפור (Arthur James Balfour, 1st Earl of Balfour; (1848-1930).
בלפור היה שר השלטון המקומי, שר הבריאות, השר הממונה על סקוטלנד, השר הממונה על אירלנד, שר האוצר, ראש הממשלה של בריטניה בתאריכים 11 ביולי 1902– 5 בדצמבר 1905, הלורד הראשון של הימייה ושר החוץ מטעם המפלגה השמרנית. הוא היה חבר מסדר הבירית, מסדר ההצטיינות ומועצת המלך של הממלכה המאוחדת.
בהיסטוריה של הציונות נודע לבלפור מקום חשוב, כאביה של "הצהרת בלפור".
ב-1916, לויד ג'ורג', מינה את בלפור כשר החוץ. במהלך כהונה זו פרסם בלפור את ההצהרה המפורסמת ב-2 בנובמבר 1917, ועיקרה – הכרזה כי בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
הקשר של בלפור עם הציונות החל עוד בימיו של הרצל. בלפור האמין כי "הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בל ישוער ליהדות." בשנת 1903, בהיותו ראש ממשלה, ובעיצומה של מערכת בחירות, ביקש להבין מדוע דחתה התנועה הציונית הצעה נדיבה שקיבלה משר המושבות הבריטי. באותה שנה ביקש תיאודור הרצל מג'וזף צ'מברליין לעזור בהשגת צ'רטר להתיישבות יהודית בחצי האי סיני. צ'מברליין לא הצליח לשכנע את השלטונות הבריטיים במצרים ולכן הציע להרצל כתחליף את אוגנדה, הצעה שנדחתה על ידי הקונגרס הציוני השישי.
בלפור רצה לדעת מדוע, ויועצו המדיני מר דרייפוס הציע לו להיפגש עם חיים ויצמן שהיה אז עוזר הוראה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. בפגישה זו השאיר ויצמן רושם רב על בלפור, והקשר ביניהם התחדש בזמן מלחמת העולם והביא לאותה הצהרה מפורסמת.
על ההצהרה שתישא את שמו אמר בלפור ברבות הימים: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי."
הלורד בלפור גם זכה לבקר בארץ. ב-24 ביולי 1918, בטקס הנחת אבן הפינה בהר הצופים לאוניברסיטה העברית, הצהיר בלפור בנאומו כי "הפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית."
כהוקרת תודה ללורד הוקם על שמו המושב החקלאי בלפוריה בשנת 1922, בצפון עמק יזרעאל ליד העיר עפולה, וניטע יער בלפור מעל קיבוץ גניגר, ונקראו רחובות ברחבי הארץ.
מפליא (ומצער) לראות את עשרות אלפי הסקוטים, המפורסמים דווקא בקמצנותם, והנה הם משקיעים הון עתק באלפי דגלי אש"פ הממלאים את היציעים, והכול במטרה להקניט את הישראלים. אבל בכל זאת נזכור להם את זכר הסקוטי בלפור, שבזכותו יש להם דגל שאיתו הם יכולים להפגין נגדנו. ללא בלפור הרי אין דגל אש"פ.
מדליית זהב – מצ'צ'ניה לעבר הירדן
ואם הזכרנו כבר את הלורד בלפור הרי עוד סיפור מעניין על השפעתו:
טאקוונדו (בקוריאנית "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית שמתבססת בעיקר על כוח שנוצר כתוצאה מתנופה של מסת הגוף ומתנועת האגן ושמה דגש פחוּת על כוח ישיר. אמנות לחימה זו הוכרה כמקצוע אולימפי.
בעוד ישראל מתפעמת ממדליית ארד בג'ודו, זכה עבר-ירדני בשם אחמד אבו גוש במדליית זהב במקצוע טאקוונדו, ודגל מדינת עבר הירדן וההימנון העבר-ירדני נישאו ברמה באיצטדיון האולימפי בריו.
מסתבר שנושא המדליה, אחמד אבו גוש, הוא ממשפחה שמוצאה מהכפר אבו גוש ועברה לעבר הירדן.
מוצאם של תושבי אבו גוש הנוכחיים הוא מהקווקז. במקור הם צ'צ'נים שהיגרו לארץ ישראל מאינגושטיה, ומשיבוש השם "אינגוש" נוצר שם היישוב, "אבו גוש".
ב-2014 נחנך ביישוב מסגד, מהגדולים והמפוארים במדינת ישראל. המסגד משתרע על פני 4,000 מטרים רבועים והוא בעל ארבעה צריחים שראשיהם מוזהבים, כמקובל בקווקז. המסגד נבנה בסיוע ממשלת צ'צ'ניה. נשיא צ'צ'ניה, רמזאן קדירוב, ראה בפרויקט את חידוש הקשרים ההיסטוריים בין תושבי אבו גוש למולדתם הצ'צ'נית.
במהלך מלחמת העצמאות היה אבו גוש הכפר הערבי היחיד בפרוזדור ירושלים אשר שמר על ניטראליות, ואף סייע ללוחמים היהודיים ולצה"ל, ולכן נשאר על תילו.
והנה עוד השפעה של הלורד בלפור. צ'צ'ני בן לעם הצ'צ'ני שהפך לערבי-פלישתינאי היגר לעבר הירדן והפך בכך בן לעם העבר-ירדני, וככזה הוא זיכה אותו במדליית זהב.
ללא הלורד בלפור הרי לא היה לא העם הערבי-פלישתינאי ולא העם העבר ירדני.
חנינא סגן כוהנים וארגון "השומר החדש"
רבי חנינא סגן כוהנים היה תנא שחי במאה הראשונה לספירה וחזה במו עיניו את חורבן בית המקדש ע"י מלכות רומא הרשעה. רבי חנינא אמר: "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו," (משנה אבות ג ב). כן, יש להתפלל גם לשלומה של מלכות רומא הרשעה, כי אלמלא מוראה איש רעהו חיים בלעו.
למעלה מ-1550 שנה מאוחר יותר לקח ההוגה האנגלי תומס הובס את העיקרון של רבי חנינא סגן כוהנים ועיבד אותו לספר בן מאות עמודים שקרא לו "לוויתן" (העברית במקור).
תומס הובס, שפירסם את הספר ב-1651, כתב אותו במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. בספר הוא טוען שרק שליט אבסולוטי וחזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס ו"מלחמת הכול בכול". לכן יש להגיע ל"אמנה" בין האזרחים לבין השליט האבסולוטי. כי כלשונו של רבי חנינא סגן כוהנים – "ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו." ללא מדינה יש מלחמת הכול בכול. איש בולע את רעהו.
מדברים הרבה מאד לאחרונה על מה שנקרא בכיבוסית "פשיעה חקלאית". מפאת כללי הפוליטיקלי קורקט לא מוסבר מהי "הפשיעה החקלאית", ומיהם הפושעים החקלאים.
בדומה לברק חוסיין אובמה שמסרב להוציא מפיו את המילה "טרור איסלמי" גם אצלנו משתמשים ברמזים בלבד. אז בואו ונקרא לילד בשמו. זו אינה "פשיעה חקלאית" אלא מלחמה או מאבק לאומי בו נאבקים הערבים-המוסלמים אזרחי ישראל ושאינם אזרחים, בחקלאים היהודים במטרה לרשת את רכושם ואדמתם. המאבק אינו חדש ויש לו היסטוריה ארוכה החל ממאבקו של מוחמד נגד היהודים החקלאים בערב, ועד ימינו אלו.
ואם זו מלחמה אז כמאמר הצרפתים a la guerre comme a la guerre – במלחמה כמו במלחמה. ואם זו מלחמה, אז יש ללכת בעקבות מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: Victoire, C'est La volonté – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח במלחמה.
דומה שאצלנו במלחמה הזו אין המדינה רוצה לנצח.
ב-29 בספטמבר 1907, תחת השלטון העותומני, נפגשה בחשאי קבוצת פעילים ממפלגת "פועלי ציון" המרקסיסטית-בורוכוביסטית-ציונית, אנשי העלייה השנייה, בחדרו של יצחק שימשלביץ-בן-צבי ביפו, והחליטה על הקמתו של ארגון חשאי בשם "בר גיורא". באסיפה נכחו, לצד בן-צבי, מניה שוחט (אז וילבושביץ), ישראל שוחט, ישראל גלעדי, משה גבעוני (גולדשטיין) שכינויו "יוזובר" על שם העיירה ממנה עלה ארצה, אלכסנדר זייד, דב (ברל'ה) שוויגר, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין וצבי בקר. מארגון "בר גיורא", שהיה מחתרתי, הוקם ב-12 אפריל 1909 בכפר תבור ארגון חוקי בשם "השומר".
האידאולוגיה של הארגון התבססה על עבודה, ביטחון והתיישבות. הקבוצה שאפה לבסס קבוצות של פועלים אשר יקימו יישובים, ינהיגו עבודה עברית, יאספו נשק וישתלטו על השמירה במטרה ליצור גרעין של כוח יהודי לוחם. המטרות רחוקות הטווח של הקבוצה היו הקמת צבא יהודי והשגת ריבונות יהודית בארץ ישראל.
המנון "השומר": יעקב כהן, "שיר הבריונים": "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום".
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1820&artist=1136
והנה – בדם ואש יהודה קמה, וקמה מדינת ישראל. מסתבר שלא קמה עד הסוף.
אם הגדרת מדינה היא: "ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסויים," הרי למדינת ישראל אין כלל שליטה באזורים נרחבים שלה. החקלאים היהודיים במדינת היהודים, בנגב, בגליל, ובמרכז – נתונים להתקפות יום יומיות של שוד וסכנת חיים.
אם אבו בָּכֶּר אל בגדדי היה מקים בארץ את "המדינה האסלאמית" – הרי היה בא פתרון לבעייה. שהרי מוחמד נביא הערבים טען שאללה אלוהיו אמר לו שלכל גנב יש לכרות את היד (קוראן, סורה 5 פסוק 38). על גניבה נוספת לכרות יד נוספת ואחר כך את הרגל. אבל העובדה שאיננו הולכים בדרכיו ומאמצים את שיטותיו, ואיננו כורתים את ידי השודדים הערבים-מוסלמים כדרישתו, איננה אומרת שאין פתרון לבעיות הגניבה והשוד מהחקלאים היהודים.
בשנת 2007 הוקם ארגון "השומר החדש" ע"י קבוצת פעילים אוהבי הארץ במטרה "לסייע לחקלאים, לבוקרים ולכלל אזרחי המדינה בשמירה, עבודה חקלאית והחזקת השטחים הפתוחים בנגב ובגליל מתוך תפיסת ערבות הדדית ואחריות משותפת."
עם כל הכבוד וההערכה למתנדבי "השומר החדש" ולרוחם העז, לא זו הדרך!
על המדינה לקחת את החוק בידיה ולא להשאירו לארגונים פרטיים התנדבותיים. אם המדינה אינה מסוגלת למנוע את הגניבות והשוד, שתגייס את המתנדבים ל"השומר החדש" ותיתן להם משכורת בהתאם. ביטחון הוא תפקיד המדינה.
עם כל הכבוד נזכור את קביעתו הנכונה של חנינא סגן כוהנים: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו!" על המדינה לממש את ריבונותה.
עמוס שוקן התייאש סופית מהשלום
בתשובה לעוזי ברעם כתב עמוס שוקן מאמר שהוא מגדירו "תשובה ציונית". (עמוס שוקן, "תשובה ציונית לעוזי ברעם", "הארץ" 17.8.16).
בראשית דבריו מסכם שוקן את מיספר מנויי העיתון שהוא לדבריו 95,204. הוא אינו מפרט כמה ביניהם הם רק מנויים על אתר האינטרנט, וכמה מביניהם מנויים רק על עיתון יום שישי.
לפני שאגיע לעיקר, עניין קטן. ידידיי ושאינם כאלה, שואלים אותי תמיד מדוע אני חתום על עיתון ה"ארץ"? אני תמיד עונה להם שאני קורא את "הארץ" כדי להבין את האוייב. לצערי אין לי ידע מספיק בערבית כדי לקרוא את העיתונות הערבית, ולכן, על מנת שאוכל להבין את העולם הערבי-מוסלמי, אני קורא את "הארץ". שהרי מי מציג נאמנה יותר את האוייב מהאקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי – גדעון לואי (השם הנכון שלו לא לוי, אלא לואי).
מי נאמן יותר לעמדת המוסלמים מאשר הכתבת אמירה הס (שרק שמה מזכיר תמיד את שונאי ישראל בעלי אותו השם), וכמובן בעוד שמצב הנוצרים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר, הוא בכי רע, והם הולכים ונמוגים מפחד רדיפות המוסלמים, (מלבד אלו שתחת שלטון כיבוש יהודי) – מי מציג עמדה עוינת יותר לישראל מהנוצרי זוהיר אנדראוס, הקיצוני בשנאת ישראל שלו, שבכל כתבה הוא מייחל לחיסול מדינת היהודים ומביע תקוותו לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.
ובכלל כל ידיעה בעיתון הזה היא בעצם דעה.
במחשבה שנייה, מוזר אפוא ששוקן אינו מביא כמעט בעיתונו כתבים ערבים-מוסלמים. אנחנו קוראים לו להביא אותם. שכן תמיד עדיף לקרא את המקור מפי הסוס, מאשר מפי קוף או תוכי כדוגמת גדעון לואי.
ואם נחזור למאמר של שוקן, הנה הפתעה גדולה. שוקן מסכם את מאמרו כך: "העמדה הציונית היחידה הבאה בחשבון היא, שישראל חייבת לעשות כל מאמץ לחסל את משטר האפרטהייד האנטי ציוני בשטחים ולקדם באמצעים מדיניים הסדר עם הפלסטינים."
ודוק: גם שוקן הגיע למסקנה הבלתי נמנעת שלא ניתן להגיע לשלום עם הערבים-המוסלמים. איתם לכל היותר ניתן להגיע רק להסדר.
שוקן אינו מפרט מהו סוג ההסדר שניתן להגיע אליו. האם ניתן להגיע רק ל"הפסקת אש", או ניתן להגיע ל"הודנה" כלומר שביתת נשק לעשר שנים עם הכופרים, כפי שמציע החמאס (כדוגמת הסכם חודייביה שעשה מוחמד והופר).
מכל מקום בדומה לרבים אחרים גם שוקן הגיע סוף סוף לתובנה העצובה. עם הערבים-המוסלמים לא ייתכן כעת שלום.
האם ילמדו תלמידי ישראל סוף סוף על החמאס?
ד"ר יוסף שחאדה, מרצה מהחוג הרב-תחומי במכללת עמק יזרעאל, הוזמן להיות חבר ועדה לקביעת מקצוע האזרחות. מסתבר שד"ר שחאדה פירסם עצומה המתנגדת להוצאת התנועה האיסלמית הצפונית (התומכת בחיסול מדינה היהודים) מחוץ לחוק.
לפני שאביע דעה על המינוי, שלחתי לד"ר יוסף שחאדה בקשה להיות הערבי-מוסלמי הראשון שאינו גזען. שאלתי אותו האם הוא רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש להשמיד את כל היהודים בעולם, גזענות שהוא מגנה, או מופת מוסרי. אם ישיב – נודיע לכם. גם אם לא ישיב נודיע, שהרי "שתיקה כהודאה דמיא." (עד עתה טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו).
ואם בתחום ה"אזרחות" עסקינן, אנחנו מזכירים את אשר אנחנו תובעים עוד מזמנו של ארד כהן מפמ"ר האזרחות הקודם. קיימת חובה ללמד בשיעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:
1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלישתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.
האם ד"ר יוסף שחאדה תומך התנועה האיסלמית הצפונית יעשה זאת?
קפקא – המשפט
לאחר פסיקת בית המשפט כי ארכיונו של מקס ברוד, שבו נמצאו גם כתבים של פרנץ קפקא, יישאר בישראל בספריה הלאומית, העלה פרופ' דן מירון את השאלה: "אם כתבי היד של הסופר היהודי-הגרמני הגאון פרנץ קפקא — שהובאו על ידי ברוד לארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, והודות לכך גם ניצלו מכיליון פיסי (שממנו לא ניצלו אחיותיו של קפקא או אהובתו, מילנה יסינסקה) – הינם נכס לאומי החייב להישאר בישראל (דבר שלא נקבע בשעתו, למשל ביחס לכתבי היד של היינריך היינה, שהוצאו מישראל ונמכרו בגרמניה), או שמותר להניח להם לחזור לאירופה, למקום שבו ייעשה בהם שימוש מחקרי עדיף על זה שייעשה בהן בארץ." (דן מירון, "פסיקה תמוהה בלשון המעטה", "הארץ", 13.8.13)
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3036325
דן מירון חוקר הספרות העברית, שירד לארה"ב (שבנו האמריקאי כבר אינו יכול לקרוא את מחקריו בעברית), סבור שפסק הדין מוטעה ומוטב היה להעביר את כתבי היד של קפקא למרבאך בגרמניה. זה מצטרף לנטייה של רבים לא לשמור את ערכי הרוח בישראל ולמכרם בחו"ל תמורת ממון רב לכל המרבה במחיר. מסתבר שבעצם רוב הכתבים של קפקא נמכרו כבר מזמן ע"י בעלי הזכויות שלו בארץ, כלומר משפחת שוקן. על שוקן ועל מכירת כתבי קפקא קראו את הדברים המרתקים הבאים:
http://anatperi.blogspot.co.il/2011/11/blog-post.html?m=1
מיכאל בריזון – איש מגעיל עם שפם קטן
כתב הארץ מיכאל בריזון סבור כנראה ששמו נשמע אשכנזי גלותי מדי, או שכתיבת האות הראשונה של שמו תוסיף לו נופך של אינטלקטואל (כמו ח"נ ביאליק, או ב"ז הרצל וכדומה) החליט לכנות עצמו ב. מיכאל.
במאמר ב"הארץ", (ב. מיכאל, "בגלל איש מגעיל", "הארץ" 16.8.16) הוא כותב, כבמיטב כתבות המירמור של עמיתיו רוגל אלפר, או משגב – ש"חורבן בית המקדש הביא את היהודים לאלפיים שנות אתחלתא דגאולה, והכול בזכות אותו חורבן." – "עד שהגיע איש מגעיל עם שפם קטן, וכפה על היהודים לשוב אל הלאומיות."
ודוק: הלאומיות היהודית נוסדה ע"י "איש מגעיל עם שפם קטן" (לפי הרמז לא הרצל).
בדומה לגזענים הערבים-מוסלמים הפועלים לעשות דה-לגיטימציה של מדינת היהודים במטרה להביא לסופה ולהקים במקומה מדינה ערבי-מוסלמית – מציג מר בריזון את היטלר כמייסד מדינת היהודים, מדינת הרשע, במטרה לשלול את הלגיטימיות שלה ולהביא לסופה.
מר בריזון לא נותר לנו אלא לומר לך: עברנו את פרעה, נעבור גם את בריזון.
לסיום מומנט מוזיקלי
במסגרת ועדת ביטון (המערבי-מוגרבי) החליט משרד החינוך ללמד בבתי הספר מוזיקה ערבית. התלמידים ילמדו על כלי נגינה ערבים כגון עוד, קנון, סיטאר ודרבוקות. [אהוד: שכחת רבאבה].
http://rotter.net/forum/scoops1/339960.shtml
אז לפני שתיעלם המוסיקה הקלאסית, הנה תיהנו מרגע מוסיקלי שקט בלי דרבוקות, "מומנט מוזיקלי":
https://www.youtube.com/watch?v=o9Ak7Tk9B3s
* * *
יהודה דרורי
1. אהוד (ללא ברק) פותח פה גדול
אף שאהוד ברק עשה גדולות בתפקידו כרמטכ"ל, הרי שבחייו הפוליטיים לאחר מכן הוא לא שבע נחת, ויותר מכך, העם לא שבע נחת ממנו... העם הדיח אותו.
כאיש עסקים הוא מצליח וכלל לא אכפת לי אם הוא קונה דירה פלצנית בתל-אביב. אבל ברק, כבן קיבוץ, כיליד הסוציאליזם והשמאל, איננו מסוגל להבין כיצד הדמוקרטיה הישראלית בוחרת שוב ושוב בשנוא נפשו, בבנימין נתניהו, לראשות הממשלה, ולכן הוא פונה לנשקם של הנבלים: "פרופוגנדה שיקרית" – וכמו שמאלנים רבים מרמז על "פשיזם" (שכלל אינו קיים בארצנו!)
זה מזכיר את סגן הרמטכ"ל השמאלני שרמז על ימי הנאציזם לגבי המצב הפוליטי בארץ. השמאל הישראלי, מהיותו מיעוט חסר אונות, כוחו נשען על פיו ועל עושי דברו בתקשורת.
אני כשלעצמי לא מרוצה משלטון נתניהו, בגלל מדיניותו הכלכלית והחברתית הפנימית, והייתי שמח אם יוחלף בבחירות, אבל אני חושש שהיציאה הנבזית הזו נגד ביבי מצד השמאל בכלל, ומצד אנשים כאהוד ברק בפרט – דווקא תביא לבחירתו מחדש.
2. את מי מפציצים הרוסים?
הקמת הברית המשולשת: פוטין-ארדואן-האייתולות, נועדה כביכול להילחם בדאע"ש אבל למעשה נועדה להציל את שלטון אסד ממפלה קשה. המפציצים הכבדים הרוסיים אינם מפציצים חלילה את דאע"ש, המתפורר בשטח, אלא את כוחות המורדים הסוריים באסד ואת האוכלוסייה העלובה השבויה בידיהם.
ההתפתחות הצפויה – המפציצים הרוסיים הפציצו הלילה ריכוזים כורדים – כי זה התשלום של פוטין לארדואן – להרוג את אויביו הכורדים... מה שקורה כאן הוא פשע בינלאומי מהסוג הגרוע ביותר, והגיע הזמן שמישהו יספק הן לכורדים והן למורדים טילי נ.מ. יעילים וטילי נ.ט. חדישים. אם העולם לא יכול להתערב למען החלשים ולעצור טבח זה, שיעזור להם לפחות להיות קצת יותר חזקים ולתת סנוקרת מכאיבה לאף הרוסי, שמתחיל לתקוע עצמו יותר מדי באזור.
אבל מה העולם כבר יכול לצפות מאובמה?
3. מה תגידו על זה?
משכורת חייל קרבי – 1,620 שקל. משכורת חייל תומך לחימה – 1,170 שקל. משכורת חייל עורפי – 810 שקל. משכורת אברך – 3,515 שקל. משכורת תלמיד ישיבה –1,955 שקל.
4. בדיחה יהודית
תאר לך בית כנסת קטן בעיירה במרכז אוקראינה, אחר חצות, בתפילת סליחות, כ-15 יהודים מתפללים ובחוץ שלג וקור אימים.
פתאום שובל אש מתפרץ דרך הארובה ומופיע מתוך האש בשאגה השטן בכבודו ובעצמו. כל הנוכחים נמלטים על נפשם או מתחבאים, ורק יהודי אחד נשאר לשבת כאילו כל המראה הזה לא נוגע לו.
ניגש אליו השטן ובקול רועם שואל: "אתה לא מפחד ממני?"
היהודי מניע ראשו לשלילה והשטן מתרגז ושואל בכעס: "ומדוע אתה לא מפחד ממני?"
והיהודי עונה לו בנחת: "כי אני נשוי לאחותך..."
* * *
אהוד בן עזר
יונים עפות בחזרה
קטע מהרומאן "המושבה שלי" [2000]
בימים אלה מוציאה יעל שהם את ספרה "סיפורי פתח-תקווה", ואנחנו מאחלים לה הצלחה.
אולי גם ייזכרו פרנסי העיר לקרוא סוף-סוף רחוב מכובד על שמו של יהודה ראב, שאי אפשר לתאר את סיפורי פתח תקווה בלעדיו.
יעל שהם היא אחותו של הצייר אורי ליפשיץ. ילדותם עברה עליהם בקיבוץ גבעת השלושה, במקום שהיום הוא אתר היסטורי – ברחוב ארלוזורוב, מול "יד לבנים", במערב העיר.
בבית שהֵצל עליו גג רעפים גדול ממנו, בסימטה ממערב לקיבוץ דאז, גרו בת-דודי שמחה עם בעלה צבי שכטמן-שוחט. היה להם שובך יונים ענק בחצר.
כאשר ביקרנו פעם ביפו אצל אורי ליפשיץ, הוא סיפר לי את הסיפור המובא כאן, שכך ממש אירע בין צבי לבינו. פרק זמן בחייו היה צבי אספן בולים נלהב, ואורי הילד קילף למענו בהיחבא את הבולים מהמעטפות שהיו מגיעות לחדר האוכל של גבעת השלושה. בנוסחו הראשון פורסם הסיפור בנפרד בשם "יונים עפות בחזרה". הקטע מהרומאן "המושבה שלי" המובא כאן מסתמך על הסיפור שכתבתי אז, אבל שמות הגיבורים אחרים לגמרי וכך גם תולדותיהם. אין קשר בין דמות סיומה שברומאן לצבי שוחט, לבד מסיפור היונים והבולים.
*
אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.
בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.
אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.
"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."
"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."
היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.
הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.
אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.
הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.
איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.
ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.
רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.
תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.
רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"
"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."
"יונים? יונים! – קוּס-אֶמָכְּ! אתה אַבּוּל-סֶרָח! טַאוִיל וַהַאבִּיל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מְנַיֵיק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.
* * *
ד"ר ישראל בר-ניר
בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי
21.8.16
זהו מאמר ראשון בסדרת מאמרים שיתפרסמו לעיתים מזומנות במהלך הזמן שנותר עד למועד הבחירות ויעסקו במאבק על נשיאות ארה"ב. אחרי שהסתיימו הוועידות בהן המפלגות קבעו את מועמדיהן לנשיאות, מתחיל המאבק האמיתי.
1. מבוא
כשתיאלם תרועת הפסטיבלים יבוא החג האמיתי – כך נאמר בשירה של נעמי שמר. בחיים זה עובד אחרת. בחיים, עם האילם תרועות הפסטיבלים (וועידות המפלגות) מתחיל המאבק האמיתי. מסע ארוך ומייגע, מסע רצוף מהמורות ומכשולים. המרוץ לבית הלבן יימשך 100 ימים עד שיגיע לסיומו ב-8 בנובמבר הקרוב. אז יבוא החג האמיתי.
מערכת הבחירות בארה"ב של 2016 תהיה המלוכלכת ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקאית. רמת ההשמצות וההתקפות האישיות תעבור את כל מה שידענו בעבר. זו גם תהיה מערכת בחירות יותר ארוכה ויותר יקרה מכל מה שידענו בעבר. הילארי קלינטון הוציאה עד היום קרוב למיליארד דולר על מערכת הבחירות שלה. ביחד עם מה שהיא עומדת להוציא בזמן שנותר עד ליום הבחירות (מוערך בקרוב לחצי מיליארד דולר), היא תעבור את מה ששני המתחרים בבחירות של 2012 הוציאו ביחד! הוצאותיו של המתחרה, טראמפ, לא מגיעות אפילו ל 10% מהסכום הזה.
אימרה ידועה של אברהם לינקולן, אולי הגדול בנשיאי ארה"ב, היא – אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. אבל לא צריך לרמות את כל האנשים ויותר מזה, גם לא צריך לרמות אותם כל הזמן. צריך רק לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות. אחר כך, כמו שאומרים ביידיש, זה יהיה גוט שפייט. זאת שאלה מעניינת לפיכך כמה זמן המסכה של הילארי תחזיק מעמד ובמיוחד אם זה יספיק לה לעבור בשלום את ה-8 בנובמבר 2016.
2. דויד נגד גוליית
פסטיבל הכתרתה של הילארי קלינטון למועמדות המפלגה הדמוקרטית היה הצגה מרשימה ביותר. מה לא היה שם ומי לא היה שם? שלל כוכבים מהוליווד וכן שורה ארוכה של "מי ומי" בפוליטיקה האמריקאית מההווה ומהעבר. כולם נשאו נאומי הלל בשבחה של המועמדת, וגולת הכותרת – הנשיא אובמה שהכריז קבל עם ועדה – יש מועמד שמתאים יותר ממני להיות נשיא ארה"ב מי היה מאמין (!) – אפילו התגלית של הרגע האחרון – שמערכת הבחירות המקדימות היתה למעשה משחק מכור, לא פגעה באווירה החגיגית של ההכתרה.
הדבר היחיד שהעיב על ההצגה הדמוקרטית היתה החולשה של "כוכב הערב" – הילארי קלינטון עצמה. נאום קבלת המועמדות שלה היה משעמם, רצוף בקלישאות חסרות משמעות ושפע של הבטחות חסרות כיסוי. אפילו בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, נרדם במהלך הנאום שלה. עם רקורד של יותר מ-30 שנה בפוליטיקה האמריקאית, הילארי לא הזכירה בנאומה אפילו הישג אחד שלה בחזית הבית ו/או בזירה הבינלאומית. זאת מהסיבה הפשוטה שלא היה לה הישג כל שהוא.
הילארי נשמעה מלאכותית וחסרת השראה.
מעכשיו ועד ליום הבחירות, האחריות להצלחת מסע הבחירות תהיה על כתפיה של הילארי. תומכיה יירתמו לסייע לה וינהלו תעמולה עבורה, התקשורת תיתן לה את מלוא הסיוע, אבל אף ממלא מקום, לא נשיא ולא נשיא לשעבר, לא יוכל למלא את תפקיד הסולן במקומה. את עיקר המעמסה היא תצטרך להרים לבד.
היא לא בנויה לזה. היא חסרה את הכריזמה של אובמה ואת זאת של בעלה. הרטוריקה שלה עלובה והאמינות שלה היא בשפל המדרגה.
כפי שציין בציניות אחד הפרשנים כאן, לא יזיק להילארי לקחת כמה שיעורים אצל בעלה איך לשקר. בתחום הזה גם אובמה יוכל לתרום.
מנהלי מערכת הבחירות של הילארי מודעים לחולשה הזאת של המועמדת שלהם, ומשקיעים הרבה מאמצים על מנת למזער את החשיפה שלה לציבור. ההופעות שלה בציבור מוגבלות לאספות קהל (town hall meetings) בהן משתתפים אוהדים בלבד, ולתוכניות טלוויזיה בהן המראיינים מתודרכים מה ואיך לשאול. מסיבת העיתונאים האחרונה שהיא קיימה היתה בתחילת דצמבר 2015. מאז – שקט ודממה. באותה מסיבת העיתונאים היא בחרה לענות על 6 שאלות בלבד מתוך כ-30 שהוצגו לה. למעלה משמונה חודשים בלי אף מסיבת עיתונאים. אין לזה תקדים בשום מערכת בחירות בעבר.
לשם השוואה – המתחרה שלה מופיע כל יום שני וחמישי במסיבות עיתונאים ולא מתחמק גם משאלות מביכות – הוא משיב בלי שום הסתייגות ל-20 עד 30 שאלות בכל הופעה. התשובות שלו לא תמיד הכי חכמות אבל הוא תמיד בכותרות.
לאחרונה (ב-4 באוגוסט) הילארי נאותה סו"ס לקיים מסיבת עיתונאים, אבל זאת לא היתה מסיבת עיתונאים במובן המקובל של המילה. הפורום בפניו היא הופיעה היה "איגוד העיתונאים השחורים וההיספאנים" (אני חי כאן קרוב ל-30 שנה ועד היום לא ידעתי שיש דבר כזה). זאת לא היתה בחירה מקרית. חברי הפורום הזה, ללא יוצא מן הכלל, הם דמוקרטים מושבעים ואוהדים "שרופים" של הילארי. היא ידעה שהם לא "יביכו" אותה.
למרות זאת, אחד העיתונאים העלה את נושא הרשלנות שלה בטיפול בחומר מסווג. בתשובתה הילארי המציאה גירסה חדשה הסותרת את כל הסיפורים הקודמים שלה על הנושא. רק לחמישה מהמשתתפים בפגישה ניתנה הזכות להציג שאלות. זו היתה אסיפת בחירות (town hall meeting) לכל דבר ולא מסיבת עיתונאים.
באותו הקשר יש גם להסתכל על המחלוקת על מועדי הוויכוחים הפומביים בין המועמדים. הדמוקרטים, מסיבות מובנות, מעוניינים למנוע שיעורי צפייה גבוהים בעימותים על מנת להקטין את הנזק שיכול להיגרם מחשיפת חולשותיה של הילארי. לכן הם בחרו מועדים המתנגשים במשחקים מרכזיים של ליגת הכדורגל המקצוענית (NFL).
טראמפ, החותר לשיעורי צפייה מכסימליים, בדיוק מהסיבה שהדמוקרטים מתנגדים להם, קורא נכון מה מסתתר מאחורי קביעת המועדים. האם הוא יוכל לעשות משהו? מסופקני. למותר לציין שהדמוקרטים טוענים שהתאריכים נקבעו באופן מקרי לחלוטין ומכחישים בתוקף שהיתה איזו מזימה נסתרת מאחורי בחירתם. מועדי הוויכוחים, המנחים שישאלו את השאלות וכן השאלות עצמן נקבעים ע"י וועדה שאמורה להיות ניטראלית. איכשהו, באופן מקרי לחלוטין, החלטות הוועדה הזאת תמיד מוטות לטובת הדמוקרטים. ככה זה היה בבחירות של 2012 וזה חזר על עצמו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית השנה. שיעורי הצפייה בוויכוחים בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית היו נמוכים משמעותית מאלה של הרפובליקנים. להערכתי זאת לא תהיה הפתעה אם הדמוקרטים ימצאו ברגע האחרון סיבה לא לקיים את העימותים הפומביים (כמובן שאת האחריות הם יגלגלו על טראמפ).
חולשתה של הילארי בהופעות ציבוריות באה לידי ביטוי גם בבחירת המועמד לסגן. המועמד שנבחר ע"י הילארי הוא פוליטיקאי מהשורה השנייה, כמעט לא ידוע מחוץ למדינה שלו וה"נכס" (asset) היחיד שהוא מביא זו שליטתו בספרדית. הסיבה האמיתית לבחירתו היא לא לבחור במי שיוכל ל"גנוב את ההצגה" מהילארי. במרבית הופעותיה הילארי נמנעת מהופעות משותפות עם תומכים כי היא תמיד נראית יותר גרוע מהמסייע.
המאבק של דונאלד טראמפ עם הילארי קלינטון הוא מאבק של דויד מול גוליית. לעומת מכונת הבחירות של הילארי, הפועלת כמו Juggernaut (כוח הרסני הדורס את כל מה שעומד בדרכו) – שאינו ניתן לעצירה, מכונת הבחירות של טראמפ נראית כמו נבחרת של חובבנים המתמודדת בליגה המקצוענית – מטה הבחירות של טראמפ מעסיק בקושי 100 פעילים ויחצ"נים בשכר מלא. הוא משקיע מעט מאוד במודעות פרסום בתקשורת. הדמוקרטים מאורגנים יותר טוב, ממומנים ע"י מיטב התורמים מוולסטריט, ע"י שורה ארוכה של ידוענים מהוליווד וכן ע"י אילי-הון מכל תחומי החיים (יהודים מהווים כ 25% מהקבוצה האחרונה).
למעט חריגים בודדים, התקשורת, כולל אמצעי תקשורת שאינם מזוהים עם הדמוקרטים, התגייסה במלואה להבטיח את ניצחונה של הילארי. זה מתבטא בשני מישורים. מצד אחד, כל פליטת פה לא מוצלחת של טראמפ (כולל דברים שבכלל לא נאמרו על ידו), זוכה בתקשורת לכיסוי מעל ומעבר לחשיבותו. במקביל, כשלים לשוניים ופאשלות של הילארי כמעט ולא מוזכרים. באותם מקרים בודדים בהם יש התייחסות אליהם זה נעשה בצורה מינימאלית.
להלן מספר דוגמאות ליחס של איפה ואיפה (double standard) של התקשורת לשני המועמדים.
באסיפת בחירות של הילארי בפלורידה לפני מיספר ימים, מצלמות הטלוויזיה זיהו את אביו של הטרוריסט שרצח 49 איש בפיגוע הטרור באורלנדו, יושב בשורת המוזמנים, מאחורי גבה של הילארי. האיש, שלכאורה "גינה" את המעשה של בנו, הצהיר על תמיכתו בארגון אל-קאעידה וטען שלרצוח הומואים זו מצווה מאללה.
תגובת ההנהגה הדמוקרטית היתה "זו היתה אסיפה פתוחה שהשתתפו בה כ-3,000 איש, אין לנו שליטה מי בא ומי לא בא." (האיש ישב בשורת המוזמנים! ולא באיזה מקום מקרי בקהל). הילארי עצמה נמנעה מלהתייחס לנושא. התקשורת "קנתה" את ההסבר.
כאשר זיהו לפני מיספר שבועות באסיפת בחירות של טראמפ, אסיפה פתוחה עם למעלה מ-20,000 משתתפים, אדם המוכר כאיש הקו קלוקס קלן, הכותרות בתקשורת היו: "טראמפ תומך בקו קלוקס קלן."
קריאה של טראמפ לחברי שדולת בעלי הנשק (NRA) להצביע בהמוניהם נגד הילארי, סולפה והוצגה בתקשורת כקריאה לרצוח את הילארי (מאחר ושמעתי במו אוזניי את דבריו של טראמפ, אני יכול להעיד שצריך מוח מאוד מעוות כדי להבין מדבריו של טראמפ קריאה לרצח). זה לא שונה מהמעשיות הרווחות עד היום בתקשורת הישראלית על כך שנתניהו הסית לרצח רבין. תום פרידמן, הנאד הנפוח המכהן כפרשן המערכת הראשי של הניו יורק טיימס, טרח להביא את המעשיות האלו במאמר מערכת מה-10 באוגוסט 2016.
באחת מאספות הבחירות של טראמפ, אחת המשתתפות הביאה תינוק – אני מניח שהיא לא מצאה שמרטף, אבל עדיין זה נראה לי רעיון אווילי להביא תינוק לאספת בחירות. התינוק החל לבכות והפריע לסובבים אותו. אחרי שמיספר ניסיונות להשתיקו עלו בתוהו, טראמפ ביקש מהאם בנימוס לצאת (שוב, ראיתי ושמעתי את השידור החי). הכותרות בתקשורת – "טראמפ 'זרק' (evicted) תינוק מאספת בחירות שלו." אף אחד לא מתייחס לעובדה שבכל הצגת קולנוע או קונצרט, אם עם תינוק בוכה הייתה מתבקשת לצאת מהאולם.
את הכיסוי התקשורתי המוענק לטראמפ אפשר לכנות קונצרט לחצוצרה (חצוצרה – Trumpet באנגלית, נגזר משמו של טראמפ). זה קונצרט בו את מקום המוסיקה ממלאים גידופים, סילופים, השמצות ורצח אופי בעוצמה שאין לה תקדים. כנופיית "רק לא ביבי" בישראל יכולה ללמוד משהו. עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שטראמפ "מספק" ליריביו בתקשורת הרבה חומר. אולי הוא נהנה מזה.
סיוע נוסף למאבקה של הילארי בא מהבית הלבן – הממשל של אובמה, כולל הנשיא עצמו, פועל במרץ להבטיח את בחירתה. יש כאן בעיה מעניינת. למיטב ידיעתי החוק אוסר על עובדים פדראליים לקחת חלק פעיל במערכת בחירות – במיוחד אסור לעובדים כאלה להשתמש באמצעים שהועמדו לרשותם במסגרת תפקידם למטרה הזאת. במערכה לבחירה חוזרת של קלינטון ב-1996, נאסר על אל גור, סגן הנשיא, לנהל שיחות הקשורות לבחירות מהטלפון שבלשכתו. מה הדין לגבי טיסות של אובמה ב-Air Force 1 לאספות בחירות של הילארי? אולי שינו את החוק מאז, אבל בכל מקרה, חוקים שנועדו לבשר ודם אינם חלים על הקלינטונים. נחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק הבא.
לפער העצום באמצעים ובהשקעות יש תוצאות – הילארי מובילה בסקרים. למרות זאת, לאספות הבחירות של טראמפ מגיע קהל של עשרות אלפים בעוד שלאלו של הילארי מגיעים ביום טוב 2,000 עד 3,000 משתתפים.
הבעייה של טראמפ איננה עוצמתה של מכונת הבחירות של הילארי, או היתרון הכספי, או היתרון הכמותי במיספר הפעילים, או התקשורת העויינת. הבעייה של טראמפ היא שהמפלגה הרפובליקנית איננה תומכת בו עם כל הלב. אין מה להשוות את מידת התמיכה שטראמפ זוכה לה ממפלגתו לזאת של המפלגה הדמוקרטית בהילארי. יש בארה"ב יותר דמוקרטים מאשר רפובליקנים. ללא תמיכה מלאה של כל הרפובליקנים, לטראמפ אין שום סיכוי – הוא בפיגור של כ-8% לפני שהספירה התחילה. השאלה הקובעת היא האם הסתייגות הרפובליקנים ממועמדותו של טראמפ היא "אפקט צמרת" בלבד ומוגבלת למשמרת הוותיקה – ה"עסקונה" הממסדית, או שזה מחלחל למטה וגם רפובליקנים מהשורה (rank and file) לא יתמכו בו.
במקרה הראשון הוא יוכל לסגור את הפער ויש לו סיכוי. הצמרת הממסדית של הרפובליקנים מונה לא יותר מכמה עשרות אלפי עסקנים ופעילים. זו לא כמות היכולה להשפיע באופן ממשי על תוצאות הבחירות.
שתי הערות לסיום הפרק
השמצות והסתות המבוססות על סילופים וחצאי אמיתות, היו מאז ומתמיד חלק אינטגראלי של מערכות הבחירות בארה"ב. למעט הצד הכמותי, מערכת הבחירות הנוכחית אינה שונה מקודמותיה. החידוש הוא שזאת הפעם הראשונה בתולדות מערכות הבחירות בארה"ב שכול, חשוב להדגיש – "כול" – מה שנאמר ונכתב על אחד המועמדים [הילארי] איננו השמצות, אלא אמת. הדמוקרטים בכלל לא מנסים להתמודד עם העובדות. "קו ההגנה" שלהם הוא למזער את חשיבות הדברים ולהציג אותם כפרטים שוליים שאינם רלוונטיים.
האם הטקטיקה הזאת תצליח? ימים יגידו.
האשמה חוזרת של הדמוקרטים היא כי טראמפ מכניס אלימות למערכת הבחירות. לתקשורת חלק נכבד בהאשמות האלו. בפועל, עד היום כל גילויי האלימות היו מצד הדמוקרטים. בריונים התקיפו אוהדים של טראמפ ש"העיזו" להראות בפומבי את עמדתם. קבוצות של בריונים, המתארגנות באופן "ספונטאני", באות לאספות של טראמפ בניסיונות חוזרים לפוצץ אותן. לא היה אפילו מקרה אחד בו אוהדים של טראמפ ניסו להפריע לאספות של הדמוקרטים. התקשורת, בתאום עם ההנהגה הדמוקרטית, מטילה את מלוא האחריות על טראמפ – אופן דיבורו מעודד אלימות...
3. כוחו של השקר - הילארי והחוק
ברומא בעת העתיקה היה נהוג לומר שההמונים רוצים שירמו אותם (Vulgus vult decipi). הצלחתה של הילארי במערכת הבחירות הנוכחית היא ראייה לכך שהרבה לא השתנה באלפיים השנה שחלפו מאז. למעשה הדבר היחיד שהשתנה הוא ההרכב האנושי של ה"המון". בעת העתיקה, המושג "המון" התייחס לדלת העם, אנשי המעמד הנמוך, אנשים שהיו בורים וחסרי השכלה מינימאלית – רבים ממש אנאלפביתים. ה"המון" של ימינו הוא הציבור של "המורמים מעם", אנשים המאכלסים את היכלות האקדמיה, את הממסד הפוליטי, את התקשורת – עיתונאים, פרשנים ו"מעצבי דעת קהל" למיניהם וכן הוגים, פובליציסטים וסופרים – במילים אחרות, הצמרת האינטלקטואלית – אנשים הרוקדים לצלילי המוסיקה של ה-Political Correctness.
ה"עליהום" התקשורתי המכוון כלפי טראמפ מאפשר לדמוקרטים להסיח את תשומת לב הציבור ממעלליה של הילארי. עבור הדמוקרטים התקשורת היא נשק להסחת דעת ההמונים (WMD או Weapons of Mass Distraction).
מיטיב לתאר זאת הקטע הבא משירו של עידן עמדי:
בעיתון יזמרו הכותרות על איך נכון לחיות ומה נכון להיות,
מין שקר מיוחד ומרושע, אין לו רגליים אבל יש לו נשמה,
ויש לו חליפה יפה ויש לו שם כזה נפלא, קוראים לו תעמולה.
בעבר התקשורת התהדרה בתואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה". בעבר היה ליומרה הזאת כיסוי. הימים האלה חלפו ולא ישובו עוד. מהרגע שהכלב גילה שיש לו שיניים ושהוא יכול לא רק לנבוח אלא גם לנשוך, הוא שינה את עורו. מכלב שמירה הוא הפך לכלב תקיפה. במקום לשמור על הדמוקרטיה הוא מאיים עליה.
מודעוּת התקשורת ליכולתה להשפיע נוצרה במהלך מלחמת וייטנאם, כאשר אנשי התקשורת גילו שהם יכולים לשנות את המציאות, שע"י יצירת מציאות וירטואלית הם יכולים להשפיע על התוצאות. זה עבד במלחמת וייטנאם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובימינו בבחירות לנשיאות.
למעט אייזנהאואר, בכל מערכות הבחירות' רובה המכריע של התקשורת תמך במועמדים דמוקרטיים. באופן הדרגתי, מה שהתחיל כתמיכה במועמד כזה או אחר, הפך יותר ויותר להשתתפות פעילה במערכת הבחירות. מרבית אנשי התקשורת של היום הם מוצר של האקדמיה בה חופש הדיבור וחשיבה עצמאית הוקרבו למולך של ה-Political Correctness. החינוך (אינדוקטרינציה הוא מונח יותר מדוייק) הזה יצר מציאות בה האמת והמוסר "התגמשו" והם מותאמים לאג'נדה. אנשי התקשורת בימינו לוקים ברדידות חשיבתית, סיקור שטחי ומגמתי של המתרחש וחוסר יכולת לנהל דיון לגופו של עניין.
השוואה בין התנהגות התקשורת בפרשת ווטרגייט לבין התנהגותה היום במה שייכנס להיסטוריה כפרשות ("פרשות" ברבים ולא ביחיד!) – הילאריגייט מלמדת עד כמה התקשורת הידרדרה בארבעים השנים שחלפו.
החיכוכים של הילארי עם החוק לא החלו בפרשת הדוא"ל. יש לזה היסטוריה ארוכה. מחוסר מקום לא נדון כאן במעלליה של הילארי בתקופה שבעלה כיהן כמושל מדינת ארקנסו.
מינויה של הילארי למזכירת המדינה ב-2009 היה בלתי חוקי. סעיף מפורש בחוקה אוסר את זה. בפסקה 6 של הפרק הראשון של החוקה נאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים אין למנות סנאטור או חבר בית הנבחרים למשרה ציבורית שנוצרה במהלך כהונתו או שהשכר עבורה הועלה במהלך כהונתו –
No Senator or Representative shall, during the Time for which he was elected, be appointed to any civil Office under the Authority of the United States which shall have been created, or the Emoluments whereof shall have been increased during such time; --- Article 1 section 6.
שכרה של קונדוליסה רייס, קודמתה של הילארי בתפקיד מזכירת המדינה, הועלה מיספר חודשים לפני תום כהונתו של בוש, בעת שהילארי כיהנה כסנאטורית, כך שהיא היתה מנועה מלקבל את התפקיד. למעט ה"וול סטריט ג'ורנל", כל העיתונים המובילים העדיפו להתעלם מהפרת החוק הזאת. אובמה רצה למנות את הילארי למזכירת המדינה לא מפני שהוא חשב שהיא תהיה שרת חוץ כל כך מוצלחת (בלאו הכי הוא תיכנן לנהל בעצמו את מדיניות החוץ). הוא רצה לנטרל את האפשרות שהיא תחתור תחתיו במהלך כהונתו הראשונה ותתמודד נגדו ב-2012. בהשאלה מדבריו של הנשיא ג'ונסון, כששאלו אותו למה הוא לא מפטר את אדגר הובר, ראש ה-FBI בזמנו, אובמה העדיף שהילארי תישאר בפנים ותשתין החוצה, מאשר שהיא תהיה בחוץ ותשתין פנימה. יקצר המצע מלהסביר כאן איך בוצע התרגיל, אבל הילארי הפיקה את הלקח, שהכלל שכשיש רצון מוצאים את הדרך – תופס גם לגבי הפרת החוק.
וכך אנחנו מגיעים להווה ולשאלה איך הילארי יצאה בשלום (בשלב הנוכחי) מהפרות החוק וההונאות בהן היא הסתבכה. יש לזה תשובה פשוטה.
בעלה שכמעט איבד את נשיאותו בגלל עדות שקר (perjury) – ולא הודח רק בגלל שלרפובליקנים לא היה רוב של שני שליש בסנאט, חש לעזרתה. יומיים לפני המועד בו הילארי היתה אמורה להיחקר ע"י ה-FBI, ביל קלינטון טס לאריזונה ושם, על המסלול (tarmac) בשדה התעופה, הוא נפגש ב"מקרה" עם שרת המשפטים. באותה פגישה הם סיכמו שהילארי לא תחקר אלא רק תרואיין ע"י ה-FBI. לרוע מזלם הם זוהו ע"י צלם טלוויזיה מקומי, והסיפור יצא החוצה. וכך נולדה הגירסה שפגישת הפסגה ה"מקרית" הזאת, שנמשכה יותר מחצי שעה, הוקדשה להחלפת חוויות על הנכדים שלהם. אל תשאלו אותי מאיפה אני יודע על מה הם דיברו. אני לא יודע, אני פשוט לא יכול להעלות על דעתי איזה נושא אחר היה מספיק חשוב כדי להצדיק את טיסתו של ביל קלינטון לאריזונה.
הראיון של הילארי עם ה-FBI התקיים ערב חג הרביעי ביולי כדי שלא יתפוס כותרות, הילארי לא הושבעה והראיון לא הוקלט. החומר שיעמוד בעתיד לרשותם של היסטוריונים, שירצו לדעת מה בדיוק התרחש שם יהיה בנוי על רשימות (notes) של אחד הפקידים שישב ורשם ידנית פרוטוקול.
ההבדל בין חקירה וראיון איננו סמנטי בלבד. בחקירה על הנחקר להישבע לומר את האמת ואם הוא נתפס בשקר, או שהוא סתם מתחמק ממתן תשובה, הוא יואשם בעדות שקר (perjury). ראיון הוא למעשה שיחה לא מחייבת בה הנשאל יכול לומר כל מה שעולה על רוחו בלי שאפשר יהיה להאשים אותו בעדות שקר. היום, בכל ההתייחסויות שלה לאירוע, הילארי מדברת על "ראיון" שהיה לה עם ה-FBI, ונמנעת מלהזכיר את המילה חקירה. הפרשה עדיין לא נסגרה סופית, אבל אני סקפטי לגבי האפשרות שמשרד המשפטים ימצה את הדין עם הילארי כל עוד אובמה יושב בבית הלבן.
כפי שהילארי עצמה נסחה זאת דין אחד להילארי ודין אחר לכל השאר.
4. הפתעת אוקטובר
שאלה אחת שנותרה פתוחה מדירה שינה ממנהיגי הדמוקרטים. מה עלה בגורלן של 30,000 הודעות הדוא"ל שהילארי הורתה למחוק מהמחשב הפרטי הלא מאובטח שלה, ומה כתוב בהן. למרות הביטחון שהילארי ומקורביה מפגינים בהצהרה "אין כל הוכחות שמי שהוא פרץ למחשב של הילארי," זו שטות ממדרגה ראשונה. זה רק מראה עד כמה להילארי אין הבנה מינימאלית בנושאי מחשב וביטחון. היא באמת מאמינה שפורץ היה משאיר "כרטיס ביקור" עם ההודעה "היי, הייתי כאן"? – פורצים מקצועיים העומדים לשירותם של שירותי הביון של מדינות זרות, עוינות וידידות, כאחת פורצים דרך קבע למערכות המחשבים הכי מאובטחות של הממשל האמריקאי בלי להותיר עקבות. האם באמת מישהו מאמין שהם פסחו על מטרה כמו מזכירת המדינה רק בגלל שהחומר אוכסן על מחשב שהאבטחה שלו היתה המפתח לדלת המרתף בדירתה של הילארי?
אין ספק שהחומר הזה הועתק ומצוי בארכיונים של שירותי הביון של לפחות תריסר מדינות. סביר להניח שגם פורצים פרטיים (Hackers) שותפים לחגיגה.
הסיוט של הדמוקרטים הוא שאחד או יותר מהגורמים בידם מצוי החומר ידליף אותו (לא רק את החלקים העוסקים במועדי שיעורי היוגה של הילארי) ערב מועד הבחירות (October Surprise) לפני פתיחת הקלפיות.
ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי", מגזין המזרח התיכון, 21 באוגוסט 2016.
* * *
תקוה וינשטוק
פרנסות בישראל: יום עבודה של חלבן, 1949
רשימתי הראשונה בסידרה "פרנסות בישראל" היתה "יום עבודה של חלבן". עורך "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך הקדים לסדרה את דבר המערכת:
"הוא אינו עוסק בפוליטיקה. הוא אינו שייך למפלגה. הוא חלבן פשוט. אזרח 'אפור' במדינת ישראל. לא שאלנו אותו בעד איזה רשימה הצביע בבחירות לכנסת – זה גם לא מעניין אותנו. רצינו לדעת, פשוט, כיצד הוא חי וכיצד הוא מפרנס את משפחתו. מה הן בעיותיו המיוחדות, מתי הוא נח מעמלו הקשה ואיך מתייחסים אליו האנשים שהוא בא במגע יומיומי איתם.
"האדם – הוא המעניין אותנו. זה האדם 'הקטן' שקראנו לו בכל זאת – הוד מעלתו האזרח. כמוהו רבבות אלפי ישראל איש איש במקצועו. שאין כותבים עליהם בדרך כלל בעיתון. כיצד הם מוצאים לחמם. על כך ידובר בסדרה הרפורטז'ות והתיאורים שנפרסם מדי שבוע בשבוע ב'מעריב'. נשתדל לחפש בדרך כלל את האיש – ואת המקצוע – הצנוע ביותר. שאינו מתבלט ביותר בחיינו הציבוריים, אך חייו ועבודתו משקפים את המציאות האפורה שלנו כפי שהיא נראית באמת."
את הרשימה "יום עבודה של חלבן" פירסמתי ב-4.11.49. במדינה שלט הצנע, והחלב – מצרך חיוני כל כך, הגיע אלינו רק מכדי החלבן, בקיצוב ובמשורה. לא היה ניתן לקנות חלב בחופשיות בשום חנות מכולת או "תנובה", לא בבקבוקים ולא בקרטונים ובקופסאות וודאי לא בשקיות פלסטיק (שטרם נודעו אז). לכל דירה בכל קומה הגיע החלבן ויצק את מנת החלב הקצובה של כל משפחה לכלי שהוצא למענו מבעוד יום. נשמע לא יאומן כמעט היום. כמעט פרה-היסטוריה.
יום עבודה של חלבן
"מה יש? " שאל החלבן אחרי שקרא כשקרא את הפתק שהשארתי לו בחדר המדרגות.
"ברצוני לראות יום עבודה שלך." השבתי.
הוא חייך: "אם תקומי בחמש גשי למחלבת 'תנובה' ברחוב פלורנטין."
הרחוב עדיין היה שליו ושקוע בחשיכה אך כבר מצאתי פועלים על פיגום, חלבנים על אופנועיהם חלפו במהירות. בפינת הרחוב ניצב מוכר כעכים שהציע את סחורתו לאור פנס מבליח.
במחלבה חיכה החלבן "שלי", ראובן, לתורו. זה עתה הגיע מביתו במרכז העיר וכליו עימו, באולם נראו כמניין חלבנים מכל הגילים, חלקם עטופים בסודרים מחמת הצינה אחרים חובשים כובע גרב. מסביב ניצבו הכדים כטורי חיילים. פקיד של "תנובה" שפך צינור מלא חלב לתוך כדים עצומים, כדי המחלבה. החלב קלח בשקשוק והעלה קצף כבועות סבון. החלבנים גלגלו את כליהם בזהירות, הרצפה אך זה נשטפה והיתה חלקה, הוציאו את פנקסיהם ואת העיפרון התקוע מאחורי אוזניהם, ורשמו מה הכמויות שקיבלו.
ראובן קיבל חמישה כדים גדולים, כל אחד בן שלושים ליטר. אלה היו כדי המחלבה ומהם צריך היה להעביר את החלב לכדיו הפרטיים. הוא עמד עמידה איתנה, שריריו דרוכים, ויצק את החלב. עשרה כלים מילא, כמאה שלושים ליטר, והכניסם לאופנוע שבחוץ. כלי הרכב לא היה יכול לשאת את כל המשא, וכד אחד השאיר במחלבה וקשרו בשלשלת. אחר כך יבוא לקחתו.
השעה הית שש.
אזורו של החלבן השתרע מרחוב רמח"ל עד בית "הבימה". אחרי שניים-שלושה צרכנים בלבד ברמח"ל הקטן, חלף על פני גוש בניינים. הוא הכיר את כל קפיצות הדרך, החצרות והפשפשים, המקצרים את ההליכה, ועבד בזריזות רבה. אף על פי כן נאלץ להתעכב מפעם לפעם: עקרות הבית שכחו להשאיר סיר או דרשו עודף.
בבית בפינת שדרות רוטשילד עלה שבעים מדרגות כדי לחלק ליטר וחצי חלב. בבית שני טיפס עשרים מדרגות לולייניות של "כניסה שחורה" (אחורית). רוב הלקוחות התגוררו בקומה ב' או ג'.
"איני סופר כמה מדרגות עליי לעלות יום יום. אין לי פנאי לסטטיסטיקה," אמר החלבן. "אבל אני יודע שהרגליים והלב כואבים לי."
באחד הבתים מצא "מכתב אהבה: "אדון חלבן, אחזור רק ביום ד'."
מהיעדר זמן מסר את שתי האונקיות מיד לחבר. מחוסר זמן לא רשם למי חילק ולמי לא: "צריך שיהיה לחלבן כוח ברגליים ומוח בקודקוד."
עד שעה שמונה שירת החלבן שבעה צרכנים ברחוב בצלאל יפה, עשרים בשדרות רוטשילד, שלושה ברחוב המלך כורש ובעוד כמה רחובות צדדיים. כ-150 לקוחות התרכזו ביהודה הלוי ונחמני, אולם כאן לא היה החלבן היחיד. לפחות שלושה חלבנים נוספים פגשנו בדרכנו.
"זה הורג אותנו," התמרמר. "שלושה חלבנים באותו רחוב – איזה בזבוז בכוח ובכסף בימי הצנע! אילו הקציבו לי רחוב אחד שיהיה כולו שלי, הייתי משרת מיספר צרכנים גדול יותר בפחות זמן ובפחות עמל. ומחיר החלב היה יורד. ביקשנו ריכוז עבודה אך תנובה מסרבת. היא מחכה עד שיהיה לה מונופול על חלוקת החלב בעיר. כעת עוד יש חשש שכמה אזורים ייפלו בידי חלבנים ממשקים פרטיים, והממשלה, שצריכה היתה ללחוץ בכיוון הריכוז, מחכה אף היא."
באחד המטבחים פגשנו חלבן מ"תנובה" עצמה, ששירת את דיירת המישנה. הוא הסביר כי בתנובה יש שני גופים – קואופרטיב, וארגון של מחלקים, והחברה מעוניינת ליצור תחרות ביניהם.
"אבל כולנו נעשים אינדיווידואלים!" התמרמר, "יום יום אנחנו עוברים קילומטרים שלמים עם המשא הכבד. רופאים אינם מאמינים כי האורגניזם בכלל מוכשר לכך! שיחל'קו את העיר –כולם מוכרחים לשתות חלב מעין חרוד דווקא? הפרות שם כשרות יותר, מניחות תפילין? יש חלבנים שעובדים בחלוקה 15-25 שנה, מדוע לא מחליפים אותנו? גם אני מסוגל לעבוד במשרד אבל תנובה מושיבה במשרדים אנשים חדשים, פרוטקציונרים. אין לי חופש שנתי וחופש מחלה. כשאני חולה אי אפשר להשיג לי ממלא מקום."
בכל זאת זכה למעין "חופש" שהיה מוותר עליו ברצון. ערב מצוקת החלב נפסקת החלוקה בצנע שלוש פעמים בשבוע. למעשה עובד החלבן 18 יום בחודש ולהתקיים צריכים שלושים יום."
ואתה אוהב את עבודתך?"
החלבן חשב שאני משטה בו. "אילו היתה לי עבודה קלה יותר ב-60 לירות לחודש הייתי עוזב בן לילה, בן רגע. העבודה מפרכת. אני מתרוצץ בגשם ובחמסינים ועצביי מרוטים מפחד תאונות. אין לי כל עניין בעבודה."
"ומדוע בחרת בה?"
"הייתי פועל בפרדס ובימי מלחמת חבש התחיל משבר כלכלי. נרשמתי בלשכה אך הסיכויים היו מעטים וניסיתי לחלק חלב למכרים. כעבור שנה נכנסתי ל'תנובה'. החלב טוב והמוסד אחראי. עכשיו אני מחלק 240 ליטר ביום, בשני מחזורים."
השעה היתה 9 בבוקר ולקוחות אחדים באו בטרוניה: "כל כך מאוחר!"
"היום עוד שיחק לי המזל," העיר החלבן, "יש ועליכ לחכות במחלבה עד שמונה בבוקר כי החלב טרם הגיע."
העייפות והרעב השתלטו עליי אך החלבן שנשא כל הזמן כדים חש כבדות בלבד. בעשר חזר לקחת את הכד שהשאיר במחלבה. בדרך עצר מפעם לפעם בפקקים של כלי רכב. עתה חילק ברחוב מרכז בעלי מלאכה ובסביבה. הזיעה בצבצה מנקבוביות עורו והילוכו נעשה כבד. ב-11 נסע הביתה לאכול. שש שעות עבודה היו מאחוריו.
הבת היתה בבית הספר ואשתו עמדה בתורים של הצנע. הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר –קפה, סלט, לחם, ריבה ומרגינה. חמאה אין גם לו, ואת הביצים משאירים לילדה.
העבודה, סיפר לי, נעשית ב"קומיסיון". הוא מקבל שני גרושים מכל ליטר ומזה יש הוצאות לרשיון. נזקים (אוזן הכד נקרעת והחלב נשפך, מכונית מפילה את הכדים) ואופנוע. החודש נאלץ לקנות אופנוע חדש – 125 ל"י. פעם נשארו 16 פרוטות מליטר חלב. נקי ועתה רק 14. כי ליטר פרושו כעת 1032 גרוש ולא 960. גם כמות החלב המוגבלת פוגעת ברווחיי.
והכסף מספיק?
"יכולתי להוציא יותר," השיב תשובה דיפלומטית. "אבל אני מתאים את עצמי לרווחים."
בשעה 12, לאחר שנח קמעה והציץ בעיתון, נסע למחלבה. שם שטף את כדיו וניגש לקופה לשלם עבור יום המחרת. הוא משלם למפרע. התור היה גדול, ורק בשעה אחת יצא עם 90 הליטר האחרונים ופתח בסיבוב שני. שוב יצא ונכנס בעשרות בתים, ירד למרתפים והעפיל לעליות גג רעשה מיספר דימיוני של מדרגות. במחצית הבתים שירת רק צרכן אחד. בית של חמישה-שישה צרכנים היה נדיר. לרוב התקבל בבית צחוק אדיבה. "איני יכול לשרת לקוח כשאין הבנה בינינו" אמר החלבן.
הסתכלתי בשעוני: השעה שלוש, ועדיין נותרו שלוש שעות עבודה נוספות. בחמש חזר החלבן לקצב הקודם של העבודה, ובשש חזר הביתה באנחת רווחה. הוא שטף את הכדים והכינם למחרת וסיכם את חשבונותיו, ורק בשבע היה אדם חופשי, פחות או יותר – עד לשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.
הוא נראה יגע מאוד. "רק עכשיו אני חש כמה אני עייף." אמר. "ואותו דבר גם בשבתות."
הוא סעד ארוחת צהריים דלה של צנע ובעשר שכב לישון.
וכך מסתיים יום של עמל קשה ומחר צריך להתחיל מחדש, ללא כל שינוי והעבודה מתישה את הכוחות, מייגעת ומפרכת.
אבל הצרכן לוגם את כוס החלב ומחייך: "החלבן? למי טוב כמו לו? הוא בטח מוסיף מים ובימים אלה של הצנע יש לו חלב בשפע!"
אהוד: שכחת לכתוב כי לפעמים החלבן היה נח קצת במיטתה של בעלת הבית ועושה אותה מאושרת בהשפיכו לה חינם נוזל לבן שאיננו חלב, וזאת לאחר שהבעל יצא בבוקר לעבודה והילדים לבית הספר; ולא פעם היו נולדים, בבתים שבמסלול החלוקה – ילדים דומים לחלבן.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 21.8.16
* דבר אחר – אורי משגב פרסם מאמר ב"הארץ" הקורא להתנתק מיהדות התפוצות. אין לנו צורך בעלייה שלהם, אל לנו להשקיע בהם אגורה ואל להם להביע דעה בעניינינו. בין השאר הוא התחרע בתכנית "תגלית": "השיירות הקולניות של בני נוער עתירי הורמונים מלונג איילנד ובואנוס איירס, שעוברות מדי שבוע תחת חלון ביתי ביפו במסגרת פרויקט 'תגלית', מעלות בי גיחוך. באנגלית, אגב, הפרויקט הזה נקרא 'Birth right' – זכות מולדת. אלא שליהודי אמריקה הצפונית והדרומית אין כאן שום זכות, ודאי לא מולדת. הזכות על המקום הזה מוקנית רק למי שחי כאן, יהודי או ערבי."
היוזם והדוחף לתוכנית הנפלאה "תגלית" היה יוסי ביילין. עד היום הוא גאה בה מאוד, מרבה לכתוב עליה, ולפני שנים אחדות כתב ספר בו תיאר את היוזמה. לטעמי, לא זו בלבד שזה המעשה הטוב, המועיל והחשוב ביותר שעשה ביילין, אלא שהוא מכפר על כל שגיאותיו ונזקיו.
המחלוקת בין ביילין למשגב מבטאת את ההבדל המהותי, העקרוני, בין השמאל הציוני והפוסט ציוני. עם כל המחלוקות שלי עם ביילין, והן מחלוקות עמוקות – יש לנו מצע בסיסי משותף. יש בינינו שפה משותפת, כי אנו חולקים חזון משותף, החזון הציוני, גם אם עמדותינו לגבי גבולות העתיד של המדינה שונות וגם אם הערכות המצב שלנו לגבי המציאות המזרח תיכונית מנוגדות, ולא נדמה שהפער הזה עומד להימחק. אולם אני מכבד אותו כציוני וכפטריוט אמתי. פטריוט שטועה.
ואילו אורי משגב הוא דבר אחר.
* מהותה של מדינת ישראל – מדינת ישראל אינה סתם מדינה שתפקידה לספק שירות ללקוחותיה/אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד, יש לה חזון. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא מדינת העם היהודי כולו. היא מדינתם של היהודים בכל מקום בעולם, בין אם הם פרו ציונים, בין אם הם לא ציונים, בין אם הם אדישים לציונות ובין אם הם אנטי ציונים. היא מדינתם של היהודים הרפורמיים, האורתודוכסיים, הקונסרבטיביים, החילוניים והבלתי מאורגנים. היא מדינתו של סבא שלי שכבר מת ושל הנכד שלי שטרם נולד. זו מדינה שתפקידה לממש את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ואת זכותו הטבעית של העם היהודי לריבונות במולדתו.
ככזאת, יש למדינה שליחות כלפי יהדות הגולה – לחזק את יהדותם, את זהותם היהודית, את זיקתם לתרבות היהודית, לשפה העברית וגולת הכותרת – לממש את יהדותם בעליה למולדתם וקבלת אזרחות במדינתם הלאומית.
כותרת מאמרו של משגב היא "אין לי כסף ליהדות התפוצות". אין זו אמירה כלכלית של משגב לפיה אין לו כסף, אלא זו אמירה אידיאולוגית, על פיה הכסף שיש לו אינו מיועד ליהדות התפוצות.
בעיניי, כל תקציב מדינת ישראל מיועד לעם היהודי כולו. הפיכת המדינה לטובה יותר, לחזקה ובטוחה יותר, לצודקת יותר, אינה משימה רק לאזרחיה ביום נתון – אלא למען כל יהדות העולם; הן כדי לעודד עלייה, הן כדי להביא להזדהות העם היהודי עם מדינת ישראל. בעיניי, פיתוח הגליל והנגב, למשל, נועד בין השאר להיות יעד להתיישבות של המוני יהודים שיעלו לארץ. על המדינה להשקיע תקציבים בחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה וזיקתם לישראל.
בימים האחרונים, התפרסמה סדרת כתבות ב"הארץ" על פיה משרד התפוצות מעביר את כל התקציב הייעודי ליהדות ארה"ב אך ורק למיעוט האורתודוכסי הקטן, המונה כעשירית מיהדות ארה"ב.
כיוון שהכתבות הן של אור קשתי, שאני מכיר היטב את המניפולציות שלו, כמו ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל נגד ד"ר צבי צמרת כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ומסעות הצלב שלו נגד כל מרכיב של ציונות ויהדות במערכת החינוך ובעיקר בלימודי האזרחות – אני מתייחס מראש לכל מידע שהוא מספק כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.
אולם בלי קשר לכתבות, אומר את דעתי העקרונית: ההשקעה ביהדות ארה"ב צריכה להיות בכל יהדות ארה"ב, על כל זרמיה וגווניה. כל מדיניות אחרת – שגויה וראויה לשינוי ותיקון.
* גרינפילד על המוקד – בשבועות האחרונים מנהלת צביה גרינפילד, פעילת השמאל ולשעבר ח"כית מטעם מרצ, מלחמת מאסף הרואית, מעל דפי "הארץ", על דרכו של השמאל הציוני, נגד מגמות ההידרדרות לתהום השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אגב, היא לא בודדה. השבוע, למשל, כתב ברוח זו השר לשעבר עוזי ברעם, שאף תקף ישירות את "הארץ", את כותביו הבולטים ובראשם גדעון לוי ואת מאמרי המערכת של העיתון, המבטאים גישה אנטי ציונית, ועל כך חטף על הראש בפשקוויל ארסי במיוחד של המו"ל עמוס שוקן.
בגיליון שבת של "הארץ", תקף בחריפות את גרינפילד בנו של עמוס שוקן, רוני שוקן. רוני שוקן נופל אפילו מאביו (!) ומאיץ את ירידת הדורות במשפחת שוקן. מה שהקפיץ אותו, הוא מאמר של גרינפילד שבו היא העזה לטעון שאין סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית (מאמר שהיה תגובה למאמר קודם של רוני שוקן, שהוא עצמו היה מאמר תגובה למאמר קודם של גרינפילד). במאמר, שהוא כְּתב אשמה רווי שנאה יוקדת ועיוורת למדינת ישראל, הגדיר רוני שוקן את השקפתה של גרינפילד כ"תפישה של עליונות יהודית" ו"דה לגיטימציה של השמאל הדמוקרטי." במאמר הבא היא כבר תזכיר לו תהליכים בגרמניה לפני...
גרינפילד חווה כעת את מה שחווים הנשיא ריבלין, משה יעלון ובני בגין מימין – את נחת זרועה של האינקוויזיציה כלפי מי שיוצא נגד "המחנה" וסוטה מן הקו שקיצוניו מנסים להכתיב לו. כך חשה רק לאחרונה יולי תמיר, שכשרת החינוך היתה ז'דנוביסטית לא קטנה ולאורך שנים היא אחת הדוברות הבולטות של אינקוויזיציית השמאל, אך כאשר צעד אחד שעשתה כמנהלת שנקר היה לצנינים בעיני האינקוויזיציה, היא הועלתה על המוקד. ועכשיו גרינפילד.
* אינם שמאל כלל – מי שיצאו להגנתה של גרינפילד מפני האינקוויזיציה הרודפת אותה, במאמר מעניין ב"הארץ", שהוקדש לזכרו של מנחם ברינקנר ז"ל, היו דוד אוחנה ולירן גורדון. הם הישוו את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני להרסנות של הניהיליזם הפרנקיסטי. ציטוטים נבחרים: "החלוקה בין שמאל ציוני לשמאל רדיקלי היא עקרונית. השימוש במושג 'שמאל' אצל אותם רדיקלים – שאינם שמאל כלל – מסב נזק רב, מכיוון שהוא גורם לעמימות בהבחנה העקרונית שיש לעשות בין ציוני לאנטי-ציוני... השמאל האנטי-ציוני מבקש לקעקע לחלוטין את הלגיטימציה של המולדת היהודית באמצעות הפרכת קיומו ההיסטורי של העם היהודי. הערעור שלו על זכות הקיום של העם היהודי במולדתו הוא עקרוני, לא מדובר כאן בביקורת על צעד כזה או אחר. וגם אין זו ביקורת על המדינה היהודית, אלא שלילה טוטלית, פרנקיסטית, של עצם הלאום היהודי."
אכן, הם אינם שמאל כלל.
* חופש הביטוי או שטיפת מוח – מתי הבעת עמדה פוליטית של מורה בכיתה, היא מימוש חופש הביטוי וזכויות האזרח של המורה, ומתי זו שטיפת מוח וניצול סמכותו וכוחו של המורה על קהל שבוי? בדרך כלל ההגדרה הראשונה היא כאשר המורה מביע את העמדות שלנו וההגדרה השנייה היא כאשר המורה מביע עמדות שאנו מתנגדים להן. לכן, איני מתרשם מן הכתבה המתבכיינת ב"הארץ" על סתימת הפיות, כביכול, של המורים לאזרחות. הרי המזדהים עם המסר היו הראשונים לקפוץ כאשר המורים של ילדיהם היו משמיעים באוזניהם עמדות שאותן הם היו מתייגים כ"לאומניות".
אז קודם כל, תרגיעו. די עם מסע ההיסטריה. באופן כללי, מן הראוי שמורים יצניעו את השקפותיהם האישיות, ויחנכו על פי אמות מידה ממלכתיות, ציוניות ודמוקרטיות, ברוח מגילת העצמאות.
* ייסוריו של רוגל אלפר – רוגל אלפר סובל בימים האחרונים סבל בל יתואר. מילא, העובדה שהמדינה השנואה עליו, הנתעבת בעיניו, זכתה במדליות. אבל חמור יותר, הזכייה הביאה גם לשמחה בקרב הישראלים, וזה כבר בלתי נסבל. ידוע שאלפר שונא ישראלים. יותר מכל, הוא שונא משפחות ישראליות שכולות, ולכן תחביבו העיקרי הוא להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להן, לשמוח לאידן. השבוע למדנו שיותר מכל הוא מתעב ישראלים שמחים. זה עושה לו רע. הוא מתחרפן מזה.
ייסורי התופת שלו, למראה הצלחות הישראלים, הניבו בימים האחרונים לא פחות מחמישה פשקיוולי שנאה לישראלים על הזכייה במדליות. לצד הניסיון הפאתטי להוכיח כמה מדובר בענף ספורט שולי, לא חשוב, שאין כל הצדקה לשמוח עליו, ועד כמה בעצם ישראל עלובה באולימפיאדה, הוא משפריץ, כהרגלו, את ארסנל הארס בכל גילוי של פטריוטיות, של ישראלים האוהדים את נציגיהם, או חלילה של ישראלים הנרגשים לראות את דגלם מתנוסס אל על.
היתה רק ישראלית אחת שאליה התייחס אלפר באהדה והערכה – אליס שלזינגר. העובדה שהיא ישראלית שהתחרתה תחת דגל של מדינה אחרת, היא הגשמת חזונו הקוסמופוליטי. הוא הקדיש מאמר אהדה לשלזינגר, שכולו התמקד בעצם בחירתה להפנות עורף לישראליות. לשאר הספורטאים, ובראשם ג'רבי וששון, הוא מתייחס בבוז ושנאה, כיוון שהם לא התייחסו לניצחונם כהישג אישי בלבד, אלא כהישג לאומי. ואת זה מוחו המעוות אינו מסוגל לקלוט.
הנה, דוגמית מהפשקוויל האחרון (לעת עתה) בנדון, המתייחס לישראלים שהקבילו את פני המנצחים בנתב"ג:
"כאלף איש באו לקבל את פניהם. לא כי הם שוחרי ג'ודו וביקשו להביע הערכה מקצועית להישגים הספורטיביים הנאים של השניים. אלא כי הם כבר נגועים בווירוס הפשיזם. מניעיהם לאומניים בלבד... כאלה הם, הפשיסטים המתחילים. בהמיים, תוקפניים, רומסניים, חסרי כבוד ונימוס כלפי הזולת, פרועים, מתנהגים כאספסוף. אפילו בבואם לחגוג איזו אחווה גדולה של הישות המיסטית המכונה 'עם ישראל'."
וואלה. הם מזכירים לו תהליכים וגו'.
* צביעות אירופית – ה"בורקיני", בגד הים המכסה את כל גופה של האישה, גירסת בגד הים של הלבוש האיסלמיסטי – בורקה, מייצג עולם אמונות, מושגים וערכים נתעב בעיניי. ואף על פי כן, אני מתנגד למסע הצלב באירופה נגד הבורקיני, ובמיוחד להוצאתו אל מחוץ לחוק בחופי אירופה. המסע הזה מנוגד לתפיסתי הליברלית, בדבר זכויות הפרט. מיבחנה של ההשקפה הליברלית אינה בקבלת הדומה לנו, אלא בסובלנות כלפי השונה מאתנו. כפיית קוד לבוש על אישה בשם זכויות האישה, היא אבסורד.
במקום לרדוף מוסלמיות על לבושן, מוטב שאירופה תילחם בהסתה במסגדים לטרור. ובעיקר, מן הראוי שאירופה תתמוך במלחמתה של ישראל בטרור האיסלמיסטי, ולא תגן על הטרור ועל ההסתה המחוללת אותו, בשם "זכויות האדם".
[אהוד: לא רק ערביות, גם דתיות וחרדיות בישראל נכנסות לבריכה או לים במלוא בגדיהן].
* היסטריית המזון – מה עומד מאחורי היסטריית המזון? – ההיסטרייה מוכרת עיתונים.
* וידוי – אני שייך למיעוט הנרדף של הורים האוהבים את החופש הגדול יותר מאשר את שנת הלימודים.
* שירים עד כאן – בהגיע המלחין הדגול נחום נחצ'ה היימן, מעמודי התווך של הזמר העברי, חתן פרס ישראל – לגבורות, הקדשתי לכבודו את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" והשמעתי אותו, בשירו היחיד שגם את מילותיו כתב, "אני ממשיך לשיר". נחצ'ה המשיך לשיר עוד שנתיים. עם מותו, אקדיש בשבוע הבא את פינתי לזכרו, ואשמיע את להקת "חופים" בשיר "שירים עד כאן".
* ביד הלשון: בית אלעזרי – האירוע שבו נאלץ נהג משאית להגן על חייו ולירות לעבר פושעים ששדדו את משאיתו ולפגוע בו, העלה על סדר היום הציבורי את בעיית חוסר הביטחון המשווע בהתיישבות החקלאית בישראל, וגם את קיומו של מושב בית אלעזרי.
מהו מקור שמו של המושב, שנמצא בקרבת גדרה? מיהו אלעזרי?
המושב מנציח את שמו של יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי) (1880-1955), איש העלייה השנייה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי, חלוץ המחקר החקלאי בארץ, מייסד מכון המחקר החקלאי בישראל הקרוי על שמו – מכון וולקני ומהוגי רעיון מושב העובדים.
מלכתחילה נועד המושב, שעלה לקרקע ב-1949 להיקרא ערוגות, אולם שם זה ניתן לבסוף ליישוב אחר. זמן מה נקרא היישוב עקיר החדשה, כיוון שנקודתו הזמנית היתה בכפר הערבי עאקיר, ששרידיו נמצאים היום בתחום קריית עקרון.
* ברוך תירוש בתגובתו התבלבל בין "בית המכס העליון", כפי שהוא נקרא היום, שאכן היה בית מכס, לבין "בית המכס התחתון", שלא היה בית מכס.
* * *
רבקה שפק ליסק
קולומבוס היה יהודי
בזמן שעבדתי על ספרי על האנוסים, נתקלתי בעדויות משכנעות שקולמבוס היה יהודי. כתבתי על כך כך בסיפרי "התחיינה העצמות האלה? אנוסי ספרד ופורטוגל בעבר ובהווה". כמו כן פירסמתי באתר אימגו מאמר על מוצאו היהודי של קולומבוס. כעת יהדותו של קולומבוס זוכה לאישורם של מספר חוקרים.
צ'רלס גארסיה פירסם ב-20 במאי 2012 מאמר באתר של ה-– CNN
Charles Garcia, Was Columbus Secretly A Jew?
ואלה עיקרי הדברים. לאחרונה, כותב גרסיה, מיספר חוקרים ספרדיים הגיעו למסקנה שקולומבוס היה מראנוס, כלומר יהודי ספרדי שאולץ להתנצר בספרד הקתולית אך שמר בסתר על יהדותו, כלומר נמנה על "האנוסים". החוקרים הם: זוס ארוגו, קאיזו גארסיה דה לה רייגה, אוטרו סנשז וניקולאס דיאז פרז. החוקרים אישרו שקולומבוס לא היה מאיטליה, אלא מספרד ושמו היה קריסטובל קולון.
בצוואתו מיום 19 במאי 1506 הוא ביקש 5 בקשות:
בקשה ראשונה – להפריש מעשר מהכנסתו לנדוניה לנערות עניות. גארסיה מדגיש שזה היה מנהג יהודי.
בקשה שנייה – לתת כסף ליהודי שגר ברובע היהודי של ליסבון.
בקשה שלישית – יורשיו התבקשו להשתמש בצורת חתימה מסויימת שהיתה מקובלת בקברים אצל יהודים.
בקשה רביעית (נרמזה בשלישית) – ההיסטוריון היהודי הבריטי ססיל רוט קבע שצורת חתימה זו היתה תחליף לתפילת הקדיש היהודית שיהודים נהגו להתפלל בבתי הכנסת לזכרם של מתים. קולומבוס רצה שבניו יגידו אחריו קדיש.
בקשה אחרונה – קולומבוס הורה ליורשיו לתמוך כספית במסע לשחרור ארץ הקודש.
אסטל לריאזארי, פרופסור לשפות מאוניברסיטת ג' ורגטאון, חקרה את השפה בה כתב קולומבוס את מכתביו, יומנו ומסמכיו, והגיעה למסקנה שהם נכתבו בספרדית קסטיליאנית של המאה ה-15 , שלהגדרתה היתה "האידיש" של יהודי ספרד – הלאדינו.
בפינה השמאלית למעלה, ב-13 מכתבים שקולומבוס כתב לבנו דיאגו, הופיעו 2 אותיות בעברית: ב"ה – בעזרת השם. כל יהודי יודע משמעות האותיות. קולומבוס לא רשם את האותיות בעברית על מכתביו לאנשים אחרים.
שמעון ויזנטאל כתב בסיפרו "הפלגה של תקווה" שהמניע למסעו של קולומבוס היה למצוא מקלט בטוח ליהודים שגורשו מספרד בשנה בה הוא יצא למסעו, 1492.
קארול דלנסי, אנתרופולוגית מאוניברסיטת סטנפורד, כתבה שקולומבוס היה אדם דתי מאוד, שמטרתו היתה להפליג לאסיה כדי להשיג זהב למימון מסע לשחרור ירושלים ובנייתו מחדש של בית המקדש היהודי.
בתקופה בה חי קולומבוס האמינו היהודים שכדי שהמשיח יבוא, יש לשחרר את ירושלים.
החוקרים, כותב גארסיה, מצאו עדויות נוספות ליהדותו של קולומבוס. מסעו של קולומבוס נקבע, תחילה, ל-2 באוגוסט 1492, אבל כאשר התברר שיום זה הוא יום הזיכרון של תשעה באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני בירושלים, הוא דחה את יציאת המסע ליום שלמחרת.
עובדה נוספת: 2 אנוסים, לואי דה סנטאנגל וגבריאל סנשז, נתנו הלוואה של 17,000 דוקטים מכיסם הפרטי כדי לעזור במימון המסע. גם הרב והמדינאי היהודי דון יצחק אברבנאל תרם למסע. ואכן, 2 המכתבים הראשונים ששלח קולומבוס ממסעו נשלחו לסנטאנגל ולסנשז.
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [78]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
נדל"ן נפילות
העיתונות עוסקת לאחרונה בבעייה הכאובה של תאונות עבודה של פועלי בניין, הבונים לנו מגדלים שראשם בשמיים, והם נופלים מהם אל מותם [או פציעתם]. כמעט כל יום מתרחשות נפילות כאלה של בנאים. זו בעייה המחמירה מיום ליום. מי אחראי לכך? מי בודק אם הם חגורים כיאות? מי מפקח על בטיחותם באתרי הבנייה? הקבלנים? הצחקתם אותי. מה מעניינים אותם חייו ובריאותו של פועל מארץ זרה, רחוקה, שבא לעבוד אצלנו ולפרנס את משפחתו?
לכן יש הכרח דחוף לפתור בעייה זו מהר ככל האפשר ולפעול להקטנה דרסטית או אף מניעה מוחלטת של תאונות באתרי בנייה.
דרוש לכך שר-בולדוזר מהסוג של אריק שרון המנוח, שיסיר כל מיני מחסומים ביורוקרטיים של בדיקות וחקירות והליכים משפטיים, שנמשכים שנים.
יש לקבוע תקנות או הוראת-שעה: פועל בניין שנפגע תוך-כדי עבודתו באתר, יפוצה מיידית על-ידי הקבלן, וזה יממן גם את אישפוזו של הפצוע בבית-החולים ושיקומו לאחר-מכן, ומימון מלא של קיומו וקיום משפחתו בהיותו נכה.
אתר הבנייה ייסגר עד גמר אישפוזו של הפצוע ושיחרורו מבית-החולים.
במקרה של תאונה קטלנית, משפחתו של ההרוג תקבל פיצוי [גבוה] מיידי בבחינת ביטוח חיים, והעבודה באתר תושבת לשנה שלמה.
אולי זה יאלץ את הקבלנים להקפיד בשבע עיניים על בטיחותם של פועליהם על הפיגומים.
שר [תאונות] התחבורה
מכת תאונת הדרכים אינה שובתת לרגע. כל יום תאונה עם הרוג אחד או שניים, ופצועים קשה. ושוב, בפעם האלף, תאונה מחרידה כאשר נהג משאית עבר באור אדום [כנראה] והרג שתי נשים ותינוקת, ופצע קשה את בעליהן. והזוועה הזאת של תאונות הדרכים רק הולכת ומתגברת יותר ויותר.
האומנם אין פיתרון לכך? ומה חלקו ותפקידו של שר [תאונות] התחבורה ואחריותו המיניסטריאלית בנושא כאוב זה? ביפן, למשל, שר התחבורה היה כבר מזמן עושה חרקירי... אצלנו זה לא מקובל, כמובן. אבל שר התחבורה שעוסק באלף דברים אחרים מאשר עיסוק בתחום אחריותו, יכול לשנות מדיניות משרדו, להקצות תקציבים, לפעול בשיתוף פעולה עם משטרת התנועה והמערכת המשפטית להקטנה מיידית של מספר תאונות הדרכים, השתוללות נהגים בכביש ופיקוח הדוק יותר על נהגי משאיות.
במיוחד מסוכנות המשאיות, שבהן נוהגים נהגים שבתיקם רשומות 20-30-40 הרשעות על עבירות תנועה. מה פשוט יותר מאשר לבדוק נושא זה במחשבי המשטרה ומשרד המשפטים ולהוריד נהגים מועדים אלה מן הכביש? זה פשוט וקל לביצוע, זה אפשרי. צריך רק לרצות.
שילמדו לטוס
מגזר אחר של נהגים מוּעדים [ומוֹעדים] לתאונות הם רוכבי האופנועים, ה"טסים" במהירויות של 120 קמ"ש ויותר, ורק 50% [לפי הערכה אישית, לא נתון סטטיסטי רשמי] מגיעים ליעדם בריאים ושלמים. אחרים – נפצעים [במקרה ה"טוב"] או נהרגים במקרה האחר.
הרי עצם מיבנה אופנוע, הנע על שני גלגלים, ללא כל אמצעי בטיחות, נושא עימו סכנת התהפכות, פציעה קשה ונכות. אכן, יש בהם באופנועים איזה פיתוי "לטוס" במהירות מטורפת, ב"אקסטרים", תוך הסתכנות מודעת ותחושה של ריגוש עילאי, במחיר סיכון ממשי של חיים. אבל שום ריגוש כזה לא שווה חייו של אדם צעיר, עוד לפני שהספיק לחיות אותם כראוי. אם הם רוצים בכל זאת לטוס, שיילכו [יסעו בזהירות] לקורס טיס, וילמדו להטיס מטוסים. אלה פחות מסוכנים לנוהגים בהם, לעומת "טיסה" באופנועים על הכביש.
מדליה למצרי
לדעתי, ממשלת ישראל צריכה להעניק מדליית זהב לג'ודוקא המצרי יסלאם א-שהבי שסירב ללחוץ את ידו של הישראלי אורי ששון [שניצח אותו] באולימפיאדה בריו – על השירות המעולה שהמצרי עשה להסברה הישראלית בעולם, והוכיח שוב עם מי יש לנו עסק. מגיע לו.
תעסוקה לרופא
הרופא הערבי-פלשתינאי ד"ר עלי אבו שרך מדהריה שברשות הפלשתינית הוכיח חמלה אנושית ואחריות מקצועית כרופא, הפועל לפי המוסר של שבועת הרופאים העתיקה, והוא העניק טיפול לשני הילדים, שאביהם מיכאל מרק נרצח לעיניהם, והציל את אימם הפצועה קשה.
בגלל מעשה אצילי והומניטארי זה הוא פוטר כידוע על-ידי שלטונות הרשות הפלשתינית, על "הפשע הנורא" של הצלת יהודים.
משרד הבריאות [שלנו] צריך להיחלץ מיד לעזרתו ולהעסיק אותו באחד מבתי-החולים בישראל, המשוועים לרופאים מסוגו של ד"ר עלי אבו שרך. מגיע לו.
* * *
הופיע:
נוכחים נפקדים – שירים
מאת יהודה גור-אריה
המעוניינים בספר
יפנו אל המחבר
במייל, לפי הכתובת:
והוא ישמח לשגר להם עותק בדואר
* * *
שמעון גרובר
הידועה בציבור כמדינת ישראל
במלאת שישים ושמונה שנים לקיומה הפכה הידועה בציבור כמדינת ישראל לארץ אוכלת יושביה. ומטבע הדברים, אם יש מי שנאכלים, אז יש מי שאוכלים את הנאכלים. וכדי שלאוכלים תהיה כמות בלתי מוגבלת של אוכל לפרקי זמן בלתי מוגבלים, אז מיספר הנאכלים צריך להיות פי מיליון ממספר האוכלים. וזהו בדיוק המצב במדינת ישראל בשנת השישים ושמונה לקיומה, עם סיכויים קלושים מאוד שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.
בואו נברר מי הם האוכלים ומי הם הנאכלים.
מחצית מאוכלוסיית העובדים משתכרים שכר-רעב שנקרא שכר מינימום, שלא רק שלא מאפשר להם קיום בכבוד, אלא שבכול חודש משקיע אותם עמוק יותר במשיכות יתר, ובשלב הסופי, כשידם אינה משגת לפרוע את חובותיהם, רכושם ונכסיהם מעוקלים על ידי המלווים למיניהם, והם ובני ביתם נזרקים לרחוב.
ולמה הם משתכרים שכר מינימום בגובה 5,000 שקלים בחודש? פשוט מאוד – כדי שהבכירים והבעלים של מקום עבודתם ישתכרו 500,000 שקלים בחודש, או למעלה מ-5 מיליון שקלים בשנה, בעוד שבעלי התיאבון הגדול יותר לא מסתפקים בשכר של פחות מ-15 מיליון שקלים בשנה.
ועכשיו ננסה לברר מה גורם לתיאבון המוגבר של הלווייתנים הללו.
הסיבה הראשונה היא שהם לא רוצים להיראות נחותים בהשוואה לעמיתיהם, ידידיהם וחבריהם.
הסיבה השנייה היא כי הם רוצים ליהנות ממנעמי החיים, דהיינו, לגור בבתים יקרים ויוקרתיים, המצויידים במיטב השכלולים והפינוקים שרק אפשר להעלות על הדעת, ואשר ממוקמים באזורי מגורים יקרים ויוקרתיים.
הסיבה השלישית היא לאפשר לנשותיהם להתלבש במיטב המותגים ובהתאם לאופנה האחרונה. ובנוסף, אם אשת הלווייתן הופיעה באירוע אחד בשמלה מסויימת, הרי באירוע שני היא חייבת להופיע בשמלה שונה, ושוב, כמובן, שמלות יקרות לפי מיטב האופנה, כאשר הנעליים והארנק עשויים מעור נחש שצבעיו הולמים את צבע השמלה.
הסיבה הרביעית היא לאפשר לילדיהם ללמוד בבתי הספר היקרים והנחשבים ביותר, שיבטיחו את התקבלותם לאוניברסיטאות היקרות והנחשבות ביותר בארץ ובעולם.
הסיבה החמישית לתיאבונם הגדול היא רמת חייהם לאחר פרישתם לגמלאות, כאשר הגמלה החודשית ומצנח הזהב וחודשי ההסתגלות מחושבים לפי המשכורת האחרונה הגבוהה ביותר.
הסיבה השישית שאפשר לייחס לחלק מהלווייתנים בעלי התיאבון הגדול היא תאוות הבצע והשררה.
וייתכן שישנן עוד כמה סיבות לתאבונם הגדול של הלווייתנים הולכי על שתיים, אבל נסתפק במה שתיארנו עד עכשיו.
האם קוטביות חברתית-כלכלית זו יכולה להתקיים לאורך שנים? הבה ונתבונן בתולדות העמים לאורך ההיסטוריה ונראה מה קרה במדינות שונות במצבים דומים.
נתחיל בהיסטוריה שלנו בתקופת מלכות דויד ושלמה. כזכור, גם דויד וגם שלמה נשאו נשים רבות שהולידו צאצאים רבים. ריבוי זה של משפחת המלוכה הצריך מימון רב, שהושג על ידי הטלת מיסים על כול שבטי ישראל (פרט לשבט יהודה, שנהנה מזכויות יתר). וכולנו זוכרים מה קרה כשרחבעם ירש את המלוכה, וכשהמוני העם התלוננו על עול המיסים הכבדים וביקשו הנחות, ענה להם רחבעם "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים." ומאחר שההמונים לא הסכימו לשאת בנטל הכבד, מרדו בו, התנתקו ממלכותו והקימו את ממלכת ישראל, בהותירם את רחבעם מלך על שבט יהודה בלבד.
ועכשיו נפליג ליבשת אמריקה הצפונית. כשתושבי שלוש-עשרה המושבות סרבו לשלם מיסים לכתר הבריטי מבלי שהתאפשר להם להיות מיוצגים בבית הנבחרים הבריטי ועל ידי כך להשפיע על גובה המיסים שהם חויבו לשלם, כזכור, אפלייה זו הולידה את מלחמת השחרור האמריקאית ואת ההתנתקות מבריטניה. ייתכן מאוד שאם לתושבים האמריקאים היתה נציגות בבית הנבחרים הבריטי, הם לא היו מתנתקים מבריטניה.
כתריסר שנים לאחר פרוץ מלחמת השחרור האמריקאית פרצה המהפכה הצרפתית, כתוצאה מדיכוי ממושך של המוני העמלים על ידי האצילים. דם רב נשפך במהפכה זו וראשיהם של רבים נערפו באמצעות הגיליוטינה, לקול צהלת ההמונים.
המסקנה הסופית מכול התיאורים הללו היא שאם לא יחול שינוי בקיטוב החברתי-הכלכלי בישראל – בל נופתע אם גם בישראל תתחולל מהפכה.
אהוד: ואכן המהפכה אצלנו כבר בעיצומה, הרחובות מלאים בעניים ובבני-משפחותיהם שנזרקו מבתיהם שעוקלו על ידי המַלְווים – ובצר להם הם מצטופפים בטרמינל 3 בנתב"ג, ואחרי הקניות בחנויות הפטורות ממכס – הם עולים על מטוסים דחוסים לעייפה כדי לזכות בארוחה חמה בבתי תמחוי לפליטים בפריס, ניו-יורק, לונדון וברלין, ויש שמרחיקים עד בנגקוק שם מקבלים עם הארוחה גם שקית אגוזי קאשיו.
* * *
אומרים יש ביאליק בעולם
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני משורר מזרחוני
ואני אומר
שיישרפו כל האשכנזים
שבגללם יצא לי שם
שאני חסר כישרון
ליבי במערב
ואני תקוע במזרח
אם הייתי ילד חטוף
לא היו אומרים עליי
שאני גרפומן
אומרים יש ביאליק בעולם
מה זה ביאליק
אני מנגב את התחת
עם השירים שלו
יש לכם בשבילי
אשכנזייה פנוייה
אני רוצה לדפוק אותה
עד הטשרניחובסקי שלה
ולא איכפת לי
אם היא כבר לא בתולה
אני יכול להפוך אותה
בתוכניות הלימודים
אומרים יש ביאליק בעולם
מה זה ביאליק
אם תכניסיני תחת כנפך
אני מוצץ את הטשרניחובסקי שלך
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
ארבע ביוגרפיות
הרצאה ראשונה בסדרה (תשע"ז)
ד"ר משה גרנות
4 ביוגרפיות לנוער פירסם המרצה על אישים שתרמו לביטחון ישראל ולתרבותו: "הנער מתל עדשים" (על רפאל איתן), "הנערה מכנרת" (על נעמי שמר), "הנער מכפר מל"ל" (על אריאל שרון), "הנער שחלם לעוף" (על אילן רמון). ההרצאה מתארת את החוויות בחתירה אחר מידע לחיבור הספרים, ואת המפגשים עם האישים הנוגעים בדבר.
ההרצאה מתקיימת
ביום ב', 5.9.2016 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003
* * *
אהוד בן עזר
המסע אל העקירה
יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר
[המשך]
יום 3. יום חמישי, 15.9.94, יום כיפור
בודאפשט
ושוב אני יושב בערב ליד קיר הזכוכית של החדר, הצופה לדנובה. ערב אחרון בבודפסט, עוד כחצי שעה ייכבו כל האורות של הכניסה, הארמון וגשר השרשראות. כבר הספקתי לעבור על החומר למחר: וארפלוטה, סנט אישטוואן, ליטר וּוֵספּרים. זה יהיה אחד הימים עמוסים של המסע.
בבוקר מתעוררים ומבעד לקיר הזכוכית נשקפים שמיים מעוננים וגם דק יורד. אני יורד לבריכה ושוחה שוב קילומטר. עדיין צפוף בבריכה, ומחר כבר לא אספיק לשחות כי אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר. אני מחליף שלום עם השחיינית הקשישה, שמעריכה כניראה את ההתמדה שלי.
גשם בחוץ.
ארוחת הבוקר עשירה, כרגיל. אותו תפריט. לאחריה אנחנו נפגשים בלובי עם קרובה של גו'די, בת 86, מגדה, אישה זריזה ודקה הנראית מצויין לגילה, כאילו יש בה פפריקה. היא עדיין עובדת כמתורגמנית. ג'ודי מביאה לה שקדים מארץ-ישראל, ואנו יוצאים איתה ברחוב מקביל לנהר, לא רחוק מהמלון, שם היא מצביעה בפנינו על חנות פינתית טובה לקניית דליקטסים.
עוזבים את מגדה וממשיכים רגלית בסביבת מדרחוב ואצי, ואצי אוצה, ששינה כליל את פניו מאז שביקרנו בו ב-1987. אז הוא ניראה כמו נחלת-בנימין בשנות הצנע, ועכשיו כמו רחוב בפאריס או בווינה.
עוברים ברחוב הגדול ראקוצ'י קושוט, מול הרחוב שבו שוכן מלון אליזאבט שבו גרנו בפעם הקודמת, אבל אין עניין לגשת למלון עצמו.
בדרכנו אנו חולפים על פני רחוב זמלווייס 1-3 פינת ראקוצ'י, שבו עמד בית הידידות הסובייטי ובמרתפו שכנה מסעדת באיקאל שבה אכלנו ב-87' במחיר מצחיק קאוויאר ולאחריו ביף-סטרוגונוף שהוכן לידינו ויין. אין זכר למסעדה ולמכון, והמוכר בחנות הספרים ההונגרית בפינה אומר לנו שהמקום נסגר כבר לפני כמה שנים.
אנחנו מגיעים, בהליכה, לצומת הרחובות שממנה שמאלה הפנייה לבית-הכנסת הניאולוגי. עמנואל ואני נישארים בחוץ. יהודית וג'ודי נכנסות פנימה לאחר שהן עוברות בדיקה בטחונית קפדנית בכניסה. אחרי חמש דקות הן יוצאות ואומרות שהבניין עדיין בשיפוצים גם בפנים. הרב מדבר הונגרית. חם אבל יפה מאוד בפנים.
כאשר אנחנו חוזרים לוואצי אוצה אני עובר על פני הקיוסק שבו מכינים עוגות שמרים חלולות עם מעטה של קינמון וסוכר, אפויות סביב גליל עץ. אני קונה אחת ואנחנו טועמים אותה ביחד.
עוצרים ליד חנות תקליטים גדולה שעליה ממליץ מדריך לפיד, בכיכר וושרמורטי, אני מחפש קלטת שירים מתקופת לאיוש קושוט והמרד של שנת 48'. המוכרת הצעירה סבורה כניראה שמדובר באיזה זמר חדש שטרם שמעה עליו. אני מוצא הונגרי מבוגר שלפחות יודע מי היה קושוט, אך גם הוא אינו מצליח למצוא עבורי קלטת ובה שירים מאותה תקופה. רוב שירי העם הם שירים ומנגינות צועניים. אני מסתפק, בהמלצתו, בקניית תקליטור ובו מרשים צבאיים הונגאריים מן המאה ה-19, בהם גם מתקופת קושוט.
כבר נעשה מאוחר ואנחנו יורדים לגדת הנהר, לא רחוק מהמלון שלנו, ויושבים בחוץ. הגשם פסק כבר בבוקר. העננים התפזרו קצת ואפשר לשבת ללא גג בין מטליות שמש. אוכלים מרק גולש מצויין בקערות גדולות עם סלט מלפפונים טריים בפפריקה ולחם לבן טרי ובירה. מצויין.
חוזרים למלון. אני ישן מעט, וב-15.00 יוצא במונית עם עמנואל לקחת את המכונית השכורה שמחכה לנו במלון פנטה שמעבר לנהר, בבודה, במשרד של באדגט.
עמנואל, שיהיה הנהג במשך כל הדרך, לוקח את המכונית על שמו. בארץ נאמר לנו שאי אפשר להחזיר מכוניות שכורות בפראג, ואילו בברלין צריך לשלם דמי-החזרה 700 דולר. מתברר שאפשר להחזיר בפראג, אבל דמי-ההחזרה מפרנקפורט, 300 דולר, אינם כלולים במחיר ששילמנו עבור שכירת המכונית ל-17 יום, יותר מ-1,200 דולר.
מביאים לנו את המכונית לפתח המלון, אופל וקטרה אדומה, חדשה, והריפוד עדיין נודף ריח טרי. עמנואל מוצא פגם בג'נט של גלגל קדמי וטוען שהדבר מסוכן באוטוסטראדות. הוא אינו מוותר עד שלא לוקחים את המכונית ומחזירים אותה עם גלגל קדמי אחר.
רק ב-17.15 אנחנו שבים למלון. מחנים את המכונית בחניון התת-קרקעי. נחים עוד קצת, ויוצאים ארבעתנו במונית מפתח-המלון עד לקצה המרוחק של האי מרגית שבלב הדנובה. עדיין אור, ואנחנו מטיילים שעה ארוכה בגנים היפים על גדות הנהר, עד חשכה. עולים באמצע גשר מרגיט, עוד קודם לכן פוגשים זוג ישראלי, שמלווה אותנו למסעדה סרבית בשם "סרב ונדיגלה", מומלצת על ידו כי בה אכלו ערב קודם, לפי המלצת בעל-הבית שלהם.
במסעדה הנעימה, שאין בה תיירים, רק מקומיים, אנחנו מזמינים קודם כל סלט פלחי תפוחי-אדמה מבושלים וקרים, עם הרבה בצל וחומץ אחר כך מגיעה המנה העיקרית: קדרה, ובעצם מגש גדול של צלי רגל של עגל עשוי היטב ומונח בתוך ערימה, או על מצע חם של פטריות, חתיכות שינקן, קוביות תפוחי-אדמה, וכל זה על מצע של סלט מלפפונים, חסה, צנון, בצל ועגבניות קטנות. הכמות אדירה. שתי עצמות ענקיות, כמו נבוטים. מנה אדירה, טעימה מאוד אבל כבדה למדי.
Serb Vendeglo, Vendeglos: Leanyvari Jozsef, V., Nagy Ignac U. 16. Tel: 269-3139
חוזרים למלון במונית. אני שולח פקס לד"ר לסלו קיש בגייר.
חצות. אני נפרד בפעם האחרונה מכיבוי האורות של הארמון, הכנסייה והגשר.
יום 4. יום שישי, 16.9.94
בודאפשט – בלטונפורד
מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים מבודאפשט במכונית לכיוון דרום-מערב. עוברים את העיר Szekesfehervar וממשיכים לעבר העיירה ורפלוטה, Verpalota או פאלוטה, Palota. לאחר כשעה של נסיעה בכבישים נוחים יחסית אנחנו מגיעים לעיירה. לפני העיירה יש מערכת תעשייתית גדולה של בתי-זיקוק ומערכת צינורות גדולים גז ודלק המכערים את השדות ואת קו האופק. ג'ודי אומרת שקראה כי זיהום האוויר בפלוטה מגיע לרמה המסכנת את תושבי המקום.
פאלוטה
בעיקול הרחוב, מיד בכניסה למרכז העיירה, אנחנו רואים לימיננו, מתנוססת בכל הדרה – הטירה המפורסמת, ולא רחוק ממנה הכנסייה, ואל אותו כיכר מרכזית צופה גם בניין בית הכנסת, שכיום כבר אינו משמש כבית-כנסת אלא כגלריה, אבל גודלו מעיד על חיים יהודים עשירים שהיו במקום כבר משנות ה-30 של המאה ה-19.
סבי יהודה ראב (1948-1858), שנולד בכפר סנט-אישטוון, שאליו נגיע בהמשך היום – נשלח לאחת מות אימו, בשנת 1869 לערך, לעיירה פולוטה בלשונו, או פאלוטה, ללמוד בבית-ספר יהודי אצל רב העיירה פסח זינגר. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" הוא מספר: "במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד."
הטירה משופצת בחלקה ומשמשת כיום מוזיאון לתולדות הכימיה בהונגריה. אני עורך סיור קצר. הגן קיים, אך העצים הם עצי נוי ואין בו עצי פרי. אין חומה סביב הטירה, אבל למרבה הפלא, הנחל הזורם בתעלה מרוצפת אבן – קיים אף הוא.
עמנואל מצלם אותי על רקע חזית הטירה, ואני מספר:
בשנת 1869 לערך מתה אימו של יהודה, פייגה ראב, וכל השהות שלהם בסנט אישטוואן מתבטלת. יש מגיפה בעדר, מישהו אחר חוכר את האחוזה, והמשפחה מתפזרת.
לאזאר ראב עובר צפונה לנוגי-מגיאר (מ"מ וגימ"ל בסגול, Nagy Megyer, הכתיב ב"התלם הראשון" – נוגי-מדיאר) עם הילדים הצעירים, עם הבנות ומשה-שמואל, ויהודה נשלח למקום שאנחנו נמצאים בו, לעיירה פאלוטה שהיה בה יישוב יהודי כניראה מאוד גדול. רב העיירה שמו היה פסח זינגר והוא היה שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ-ישראל, שיזמה את ראשית ההתעניינות בארץ, ושמו רשום בפנקס של לאזאר, "ספר הזיכרון".
יהודה סבי מספר שכאן בפאלוטה היה בית-ספר שבו גם אגף מיוחד ללימוד חקלאות. כל הסביבה היתה מלאה עצים, גנים, היתה מאוד מיוערת. הוא למד כאן כשנתיים. חלק מהזמן עם יהושע שטמפפר. יהודה ראב השאיר בספר שלו תיאור מדוייק של הטירה שאנו עומדים לפניה. היא נמצאת במרכז פאלוטה, או וארפאלוטה, ואני קורא עכשיו מספרו של יהודה ראב, "התלם הראשון":
"במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים. השער היה מקומר," – אנחנו רואים שהשער עדיין מקומר, גם הצריחים ישנם, וגגות הצפחה, – ושני פסלים של אנשי מלחמה מטילי אימה עמדו בשתי פינותיו. הפסלים האלה כבר אינם, רק הסטנדים אולי עדיין ישנם. "הטירה היתה עזובה מיושבים ורק משרתים אחדים היו ניראים בה לעיתים רחוקות." (עמ' 32-33).
עוד הוא מספר שגן גדול הקיף את הטירה, וערוץ נחל עמוק, מרוצף אבנים, חצה אותו. ודרך ערוץ זה היו מתגנבים אל הגן, ועל כך נשמע בהמשך, על תעלוליו של יהודה הנער, הוא היה בן עשר, אחת-עשרה, כשהוא למד כאן בעיירה, ומה קרה לו באותו גן של הטירה של פאלוטה.
*
מכאן אנחנו עוברים לגשרון קטן מעל אפיק הנחל הקטן, הזורם בתעלת אבן, מימין למיבצר. עמנואל מצלם ואני ממשיך:
יהודה ראב מספר שהטירה בווארפאלוטה היתה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, שחצה את הטירה, ודרך הערוץ הזה הם היו מתגנבים אל תוך הגן, שהיה מוגן על-ידי שבכת ברזל.
אנחנו פה עומדים ליד הערוץ, שכניראה נישאר מאותם ימים, אם כי שופץ, ומעניין מאוד לחזור ולקרוא את התעלול שעליו לקה יהודה ראב, סבנו, בשנת 1870-1869 לערך.
ובכן, לגן הזה יש גם קצת קשר לארץ-ישראל ולגעגועים לארץ-ישראל. כי הוא אומר שבגן הזה, אני לא חושב שהיום אנחנו רואים, אולי – היו גם עצי ברוש, ולמרבית הפלא גם עצי תאנה, והיו שאמרו כי אפילו עצי רימונים נמצאים בתוך הגן. הגן היה מוקף חומה גבוהה שכניראה איננה כיום, ולא ראו מבחוץ מה שנעשה בפנים.
"בחורף היו עצים אלה מכוסים במגן של קש ויריעות בד, ובקיץ היו משיבים עלינו רוח אגדית של ארץ רחוקה מספר הספרים," מן התנ"ך, שחייתה בעיני רוחנו."
זאת אומרת שבגן הזה, שהיה פה, הם ראו מעין דוגמה לעצים ולפירות של ארץ-ישראל.
"בשלהי הקיץ היו ניראות תאנים על העצים... פעם אחת," מספר יהודה, "קרה שלא עמדנו ביצרנו. אחד מן החבריא, בנו של מסגר, הביא פצירה ועוד כלים מיספר, ונפתח פתח בשבכה שליד הערוץ. שלושה היינו ונעט אל התאנים לטעום מפרי ארץ הקודש... אך ניסיון ראשון זה להמחיש לעצמנו את ארץ הקודש לא עלה יפה, כי מיד החלו שפתינו צורבות ושינינו קהות... 'תאנים' אלו בוסר היו."
בעוד עומדים הנערים ומביטים איש בעיני רעהו, מאוכזבים ונבוכים, להיוועץ בדבר הרימונים, "הופיעו כמלאכי חבלה, שני שומרי הגן..." שני חבריו של יהודה נדחקו לעבור ולצאת דרך פרצת הגדר, "אבל ננעצו בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא." רק יהודה הספיק "לקפוץ מעל לשבכת הגדר, אולם אהה! מכנסיי נאחזו באחת היתדות, ואישאר תלוי כשרגליי למעלה ועיניי לקרקע הערוץ... והשומרים מצליפים עלי..." (עמ' 32-33).
*
אנחנו עוברים לצידו האחורי של המיבצר:
אנחנו נמצאים עכשיו בצידו האחורי של המיבצר הנטוש של פאלוטה, שבאמת רואים איך הוא ניראה באותה תקופה, כי הצד הקדמי משופץ קצת, והצד האחורי נישאר כניראה כל אותן יותר ממאה שנים באותו מצב.
העצים כאן כרגע הם עצי נוי. לא מצאנו את עצי הפרי שעליהם יהודה מספר.
*
ושבים לקדמתו, ממש ליד הכניסה:
אנחנו עומדים בכניסה למיבצר או לטירה של פאלוטה, או וארפאלוטה, שהיום משמשת כמוזיאון. מצד ימין יש שלט שמספר כניראה, או ודאי, את תולדות המקום, שהבעלים הראשון שלו זה מ-1439. מה שאותנו מעניין שבאחד הגלגולים, 1699 עד 1702, מופיע השם סיטשי, או סייצ'י, שזה שם המשפחה של אותו גראף הונגארי, שלימים יהיה חונך של יהודה באחוזה בצ'סנק. באחוזה של דויטש בצ'סנק. וכניראה שסיטשי, המשפחה הזו, היתה פה משפחת אצילים באיזור. אחד מאבות-אבותיו של אותו סטיפן סיטשי רשום פה כבעליה של הטירה בפאלוטה.
*
עכשיו אנחנו חוצים את הכיכר המרכזית של פאלוטה, ממול למיבצר, מאחורי שדרת עצים, בצד שבו זורם הנחל, צפון-מערב דומני, עומד בניין בית-הכנסת של פאלוטה. עמנואל מצלם ואני מלווה בהסברים, פינה אחר פינה.
בכניסה: פאלוטה, כרגע בכניסה לגלריה או למוזיאון, בבניין שהיה פעם בית-הכנסת המקומי. יש לשער שאם הוא עמד באותה תקופה, ב-1869, הוא נוסד ב-1839 – יש לשער שיהודה ראב התפלל בו, יחד עם יהושע שטמפפר, אצל הרב פסח זינגר, שהיה הרב של פאלוטה.
מבט מעזרת הנשים לשעבר, מלמעלה: זוהי עזרת הנשים של בית-הכנסת, שעכשיו משמשת גלריה לאמנות. רואים שפעם היתה פה עזרת הנשים, הן ישבו כאן מלמעלה, כאשר הגברים התפללו למטה. היום משמש המקום שם אולם לריקודים.
בפרוזדור המוליך למדרגות העולות לעזרת הנשים, ליד לוח זיכרון הקבוע בקיר: אנחנו בבניין שהיה בית-הכנסת של פאלוטה. יש כאן שלט לזכר היהודים שהוגלו להשמדה באושוויץ. מה שמעניין אותנו שהרב ד"ר זינגר ליאו הוא כניראה קרוב-משפחה, או בן או נכד, של אותו פסח זינגר שהיה הרב של פאלוטה בזמן שיהודה ראב ויהושע שטמפפר למדו כאן.
מראה מבחוץ: בית-הכנסת של פאלוטה, כניראה של הרב פסח זינגר, שבו לומדים יהושע שטמפפר ויהודה ראב ב-1869. יהושע שטמפפר עוזב לארץ-ישראל ברגל. יהודה ראב נישאר כאן לבדו עוד כשנתיים ללמוד, ואז הוא חוזר, ב-1870. ילד כבן אחת-עשרה, חוזר ברגל מרחק של כ-120 ק"מ, מפאלוטה עד נוגי-מגיאר, שנמצאת כיום בסלובקיה, ונקראת כיום צ'לובו. כל הדרך הזאת נער בן אחת-עשרה או שתים-עשרה עושה לבדו ברגל כי אין לו פרוטה לנסיעות.
סנט אישטוואן
מפאלוטה אנחנו ממשיכים במכונית לעבר הכפר קירלאי סנט-אישטוון –
Kiarly Szenistvan,
לשעבר – סנט אישטוון –
St. Istvan,
כפר הולדתו של יהודה בשנת 1858. מוצאים את הכפר בנקל. הוא אינו מרשים במיוחד. קטן מאוד, קצת מוזנח ולא עשיר. הכנסייה במרכזו ניראית כאילו איש אינו מבקר בה, ועשב צומח בכניסה אליה, ומכל צדדיה. אול זה כך עוד מתקופת השלטון הקומוניסטי. הכפר כולו הוא רחוב ארוך אחד ועוד שתיים-שלוש הסתעפויות.
אנחנו מתחילים לצלם בפאתי הכפר, למטה, ליד מיבנה עתיק הניראה כבית-אחוזה או חווה. אין ודאות שזה הבית שאותו חכר לאזאר בשעתו, כי יש להניח שהבית ההוא עמד באותה שורה של שאר בתי-הכפר ברחוב הראשי.
אני מספר את הסיפור על לאזאר ראב, אביו של יהודה, ועל נעורי יהודה:
אנחנו נמצאים עכשיו בכפר סנט אישטוואן שבו נולד יהודה ראב ב-1858. כניראה ששנה או שנתיים קודם לאזאר ראב חכר את האחוזה של אציל הונגרי פה בכפר, ופתח פה משק למופת. היו לו כבשים, הוא עיבד שדות וגידל בעלי חיים.
מאחורינו בית אחוזה ישן, אופייני. סבא יהודה לא השאיר לנו כתובת, איפה בדיוק הם גרו כאן בכפר. אנחנו לוקחים את בית האחוזה הזה כמסמל, פחות או יותר, את מקום המגורים של פעם.
כאן נולד גם משה-שמואל ראב. כאן עברו על יהודה ראב ימי ילדותו המאושרים, מגיל אפס ועד 1869, כשהיה נער בן אחת-עשרה ואימו מתה והיתה מגיפה בעדרים ומישהו אחר חכר את האחוזה ונישלו את לאזאר ראב והמשפחה התפזרה ואז הוא הגיע ללמוד בפאלוטה.
באחוזה הישנה בכפר סנט אישטוואן. ב-1901, כאשר יהודה ראב ביקר במשלחת לברון רוטשילד בפריז, הוא נסע להונגריה ובא לבקר כאן בכפר ואפילו לן כאן לילה אחד אצל משפחת לאנגי ידידיו וידידי הוריו, ידידי אביו לאזאר. ומכאן למוחרת הוא יצא לפקוד את קברה של אימו פייגה ראב לבית אהרנטל, שכניראה קבורה בכפר ליטר הסמוך. כי כאן בסנט אישטוואן לאזאר ראב ומשפחתו היו היהודים היחידים ולא היה כאן בית-קברות יהודי.
כדאי עוד להוסיף שבכפר הזה גר גם יהושע שטמפפר בן-דודו, בן-דודתו של יהודה. הוא בא בתור מורה לילדים של לאזאר – יהודה, משה-שמואל ואחיותיהם חנה וטויבה.
*
אחר-כך אנחנו עולים למעלה ומטיילים קצת במרכז הכפר, שיש בו מעין אמפיתאטרון קטן עשוי עץ, אולי מקום לחגיגות, ובקצהו מתרומם פסל עשוי עץ של המלך סנט אישטוואן. כל הכפר הוא בערך בגודל של שלוש מאות מטר לכל צד.
יושבים בקפה-פונדק קטן ועלוב במרכז הכפר ושותים קפה תמורת 100 פורינט ל-4 כוסות, שזה כ-3 שקלים. אני שואל על לאנגה, משפחת זקן הכפר, שהיה ידיד של לאזאר, ויהודה היה חבר עם בן-גילו סטפן לאנגי. איש כאן אינו יודע שפה אחרת חוץ מהונגרית, אבל למשמע השם מצביעים בפנינו על הבתים שממול לכנסייה, בכניסה לכפר.
זה בהחלט מתקבל על הדעת, שמשפחה ותיקה ועשירה תגור במקום הזה. ניראה שהחווה ששכר לאזאר היתה בהמשך הרחוב, אבל אין ולא תהיה לנו כניראה שום אפשרות לזהותה. אנחנו צועדים לעבר הכנסייה, ורואים שבחצר של משפחת לאנגי, בין מיבני-משק ישנים, מתקינים סירות, כניראה לשיט באגם בלטון הסמוך לכאן, שקצהו מרחק של כעשרה קילומטר מהכפר. בחצר יש מיבנים שאולי לא השתנו מימיו של סבא יהודה. ובסמוך בית-קברות נוצרי קטן, רוב הקברים חדשים יחסית, ניראה שהישנים לא נשמרו. אני עומד, על רקע הכפר, ומספר:
אנחנו עומדים בכניסה לכפר סנט אישטוואן. לפנינו כאן כרם קטן. ללאזאר ראב היתה כאן חלקת כרם, חלקות יער, עדר כבשים. בהמשך אנחנו רואים את הכנסייה, ובצד השני של הרחוב נמצאת כניראה, כפי ששאלנו, האחוזה של משפחת לאנגי.
משפחת לאנגי, לאנגי היה זקן הכפר. הוא היה ידיד טוב של לאזאר ראב. ב-1901, כשיהודה ראב בא לבקר ולפקוד את קבר אימו, והוא לן בסנט אישטוואן, הוא לן כאן, באחוזת לאנגי.
בהמשך, אחרי אחוזת לאנגי, מתחילות הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, לכיוון הכפר ליטר שנמצא שם במרחק, ובו קבורה כניראה אימו של יהודה ראב.
בכפר ליטר גר יהודי בשם מיכאל נאי, שילדיו היו לומדים יחד עם יהודה ואחיותיו ואחיו. חצי שנה המלמד היה מלמד אותם בליטר, חצי שנה בסנט אישטוואן, וכל פעם סבא יהודה היה הולך ברגל דרך הגבעות הללו ללמוד בכפר שממול, וחוזר. אלו היו חוויות ילדותו היפות ביותר.
לימים, כשבא יהושע שטמפפר ללמד אותם, הוא היה יוצא איתם, יהושע שטמפפר היה יוצא עם יהודה ועם אחיותיו, היה יוצא אל הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, וכשהיה מספר להם את סיפורי התנ"ך בגבעות האלה, אחת מיוערת, אחת קירחת, הוא היה רואה את הרי יהודה, ירושלים, עיבל וגריזים, וממחיש להם את ארץ-ישראל דרך הנופים הללו שהיו כאן.
לימים, כשסבא יהודה בא לארץ-ישראל, וראה כמה היא צהובה ואינה ירוקה, הוא היה מאוד מאוכזב.
כשאנחנו ממשיכים בסיבוב הפאנוראמי שלנו, אנחנו רואים כאן בית-קברות קטן שהוא כאילו המשך של הצד של הכנסיה, ובקבריו הישנים ודאי קבור אותו סטיפן לאנגי ואביו וכל אותם כפריים מלפני מאה שנה ויותר בכפר סנט אישטוואן, שהכירו את לאזאר ואת יהודה בנו.
*
רגלינו דרכו אמנם במקום שבו נולד יהודה ראב, ואולם כמו תמיד במקרים כאלה, אתה עסוק בהרבה דברים טכניים ואין לך זמן להיות עם עצמך ולחוש את משמעות הדבר – שמכפר קטן זה החלה הדרך של לאזאר ראב לארץ-ישראל, ומכאן התכתב עם הרב קלישר, וכאן ישב ורשם בכתב-ידו את שמות החברים המופיעים ב"ספר הזיכרון" משנת 1867, שעדיין נמצא בידי.
ליטר
אנחנו ממשיכים לכפר ליטר. כפר גדול יותר, שבו היה גר יהודי בשם מיכאל נאי, שבניו למדו עם ילדיו של לאזאר בסנט-אישטוואן.
ביומן המסע של יהודה ראב, מיום 4.6.1901, רשום: "נסעתי לבקר את קבר אמא בכפר. בס"ט אישטוון, כפרנו מלפנים, אין בית-קברות. היא קבורה בכפר הסמוך." ("התלם הראשון", עמ' 137).
יהודה אינו נוקב בשם הכפר, ולכן בהוראות שהכנתי לקראת המסע רשמתי: "ביקור בכפר הסמוך ליטר ((Litter. בחורשה ליד בית-הקברות הנוצרי, קבורה כניראה פייגה ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה. אבני המציבות עתיקות ויש לנקותן כדי לפענח את הכתוב."
בני ראב [נכדו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של סבי יהודה] ביקר בכפר ליטר ב-1989, בעקבות המידע שלי, צילם שתי תמונות, ותיאר בפנינו כיצד להגיע: "בקצה הכפר, ליד שיכונים חדשים, סבך שושני פרא דוקרניות, שצריך לנקותו, נמצא בהמשך בית-הקברות הנוצרי."
אנחנו מוצאים את בית-הקברות הנוצרי בקצה הדרך המובילה ימינה, צפונה מהרחוב המרכזי של הכפר, סמוך לסופו. לג'ודי יש פתק כתוב הונגרית בתעתיק עברי: "איפה כאן בית הקברות היהודי?" – וזו האפשרות היחידה שלנו לשאול במקומות אלה, שבהם יודעים רק הונגרית. שעה ארוכה עוברת עד שאנחנו מצליחים להגיע לבית-הקברות, מטיילים בין המצבות שבחורש הסבוך, מטיילים בעשב הגבוה סביב, וכאשר מגלים את המצבה הישנה שצילם בני, מתברר שגם היא בצורת צלב, ואין במקום שום זכר לקברות של יהודים.
אני מספר למצלמה:
אנחנו עומדים על גבול בית-הקברות הנוצרי הישן בכפר ליטר. סובבנו וסובבנו אותו ולא מצאנו זכר לקברות של יהודים, למרות שנידמה לנו עדיין שאימו של יהודה ראב קבורה כאן. אולי הסבך כיסה את קברות היהודים.
כאשר ביקר כאן בן-משפחתנו בני ראב לפני שנים אחדות, בליוויית מתורגמן הונגרי, נאמר לו שהיה כאן בכפר ליטר בית-קברות יהודי, אלא שכניראה נבלע בתוך הצמחייה, ונעלם. הקבר של פייגה ראב לא יימצא כבר כניראה לעולם. אולי אחד הבתים בסביבה בנוי על חלקת בית-הקברות היהודי. מי יודע. המקומיים בוודאי לא ישמחו לגלות לנו.
וֵסְפְּרִים
מליטר אנחנו ממשיכים לווספרים ((Veszprem, ושם, על רקע גיא עמוק שנשקף מן העיר למעלה, אני מספר:
השנה, התקופה – אמצע שנות ה-60 של המאה ה-19. לאזאר גר בסנט אישטוואן. אנחנו קוראים מתוך ספרו של יהודה ראב "התלם הראשון", כשאנחנו עומדים כבר בווספרים, הקשורה לסיפור.
"באחד הימים עברו שני אצילים כפריים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים בדרך הסמוכה לביתנו. אחד מהם, כטוב ליבו, ירה בחתולת הבית האהובה שלנו, אשר הסתובבה בחצר, וימיתנה, ומיד נסעו ההוללים הלאה לדרכם.
"אך נודע הדבר לאבא, תפש את אחד הסוסים מן האורווה, ללא אוכף ורסן, וידלוק בדהרה אחרי כרכרת האצילים. בשערי העיר וספרים השיגם. הם בושו להיכנס לעיר ויהודי רודפם. ויטו מן הדרך אל כפר נידח. שם נעצרו ליד אחד ממכריהם, ואבא – אחריהם. מיד נתגלעה מריבה חריפה ובעל האחוזה שאליו נמלטו, ואשר היה מידידי אבא, השלים בין היריבים. על האצילים האשמים היה לבקש את סליחתו של אבא," של לאזאר, "ולשלם לו פיצויים בסך 52 גולדן. את הסכום הזה מסר אבא מיד לזקן הכפר למען יחלקו לעניים.
מאורע זה נתפרסם כל כך בסביבה, עד ששנים רבות אחרי כן, עת שהיו שני האצילים האלה נכנסים לאיזה קלוב או בית מרזח, היו חבריהם מקניטים אותם בקריאת 'מיאו!', זכר למעשה בחתול של היהודי האמיץ." ("התלם הראשון", עמ' 20-21).
בלטונפורד
הספקנו היום די טוב, ואנחנו יוצאים לכיוון אגם בלטון ((Balaton, ומגיעים לפנות ערב, כמתוכנן, למלון מרינה בבלטונפורד ((Balatonfured. לפי מדריך לפיד זה אחד משני המלונות הטובים בעיירת-נופש זו, אבל אחרי מלון פורום בבודאפשט הוא ניראה עלוב מאוד. המלון ניבנה כניראה בתקופה הקומוניסטית, בצנע ובכיעור, אבל היה מספיק טוב לאפאראטצ'יקים מרוסיה ומהונגריה לבלות בו.
.[0036] [86] 343-644 .Marina Hotel, Szechenyi Utca 92. Tel
.Fax [0036] [86] 343-052
אנחנו מתמקמים בחדרים המדכאים, שרשתות מגינות עליהם מפני נחילי יתושים. אמנם, מראה האגם נשקף מהחלון.
יהודית, ג'ודי ואני יורדים לחוף האגם. יתושים ירוקים רוחשים באוויר בלי הרף, כמו ברחש. עמנואל אומר שאלה יבחושים, שאינם עוקצים. אני נכנס למי האגם הרדודים, העכורים והקרירים. צריך ללכת כמה עשרות מטרים במי-רגליים רדודים עד שאפשר בכלל להתחיל לשחות. אומרים לנו שבשעתו היו המים צלולים אך בגלל בעיות של זיהום ואצות הפך האגם לעכור בצבע בוץ-חלבי.
אני שוחה קצת, לעומק, בעיקר כדי לחוש ששחיתי באגם שבו סבי היה שוחה. במים שוחים בעיקר תיירים, נשים וגברים קשישים מגרמניה, שממלאים גם את המלון וכניראה שום דבר לא מפריע להם. בנוסף ליתושים גם מתחיל לרדת גשם, והשמיים אפורים.
בדרך חזרה אני נכנס עם יהודית לבריכה גדולה וסגורה של המלון, אשר משקיפה אל הגן והאגם, ופתחה נמצא מולם. ליהודית המים קרים מדי, והרצפה חלקה, אבל אני נישאר בבריכה שעה ארוכה ושוחה ודאי קילומטר בחברת כמה נשים הונגריות לא צעירות ביותר אבל ניראות לא רע, חזה זקוף ופנים נאות.
מחלון החדר נשקף הבלטון סגרירי, מראה נאה, אבל לא הייתי מבלה כאן שבוע, אפילו בחינם, כפי שהציע אנדראש מזאי.
אני רושם לי, להוסיף לסרט:
הכפר סנט אישטוואן מרוחק רק כעשרה קילומטר מהקצה המזרחי-צפוני של האגם. סבא יהודה ודאי שחה בו בנעוריו.
ביומן מביקורו האחרון בהונגריה, מיום החמישי ליוני 1901, מספר יהודה כי מהכפר סנט אישטוואן נסע בעגלה עם חברו סטיפן לאנגי, ועם עוד כמה חברים, אל כרמי הגפנים ואל הגבעות והנחל, ו"משם לאגם בולטון." ("התלם הראשון", עמ' 137).
שחיתי קודם גם אני באגם. קרקעיתו רדודה ומלאה בוץ, והמים עכורים.
*
בערב יוצאים ארבעתנו באופל וקטרה האדומה לעבר שתי הצ'ארדות, אלה הפונדקים שבראש גבעת הכרמים, במעלה העיירה. באחת מהן אכלנו, כל זוג בשעתו, כאשר ביקרנו לראשונה בהונגריה בטיול מאורגן מווינה. עמנואל ויהודית ב-1986, ואנחנו שנה אחריהם.
אנחנו ניגשים תחילה לצ'רדאש הזה, אבל בגלל מזג-האוויר הגשום אין יושבים בחוץ, ואילו בתוכו צפוף, מלא עשן, ולהקת נגנים רועשת, ובנוסף לכך רק בעוד כשעה יתפנה מקום. אנחנו נוסעים לצ'רדה השנייה, יושבים בסככה גדולה, בחוץ, על ספסלים, ליד שולחנות-עץ. אני מזמין שוב מרק גולש, סלט מלפפונים בפפריקה וחומץ, ומשהו דמוי ביף סטרוגנוף. יהודית נהנית יותר, אבל בסך הכל נחמד וגם זול.
חוזרים עייפים בשעה מוקדמת למלון. הצוות כאן לא סימפאטי במיוחד. כניראה שהם עייפים כבר מהעונה כולה. מלא גרמנים וגרמניות קשישים. אני מרגיש כמו מנהל-עבודה או עסקן רוסי שנשלח כפרס לחופש בהונגריה.
יהודית רוגזת על כך שכל היום עוסקים רק בתולדות משפחת ראב. טוב לפחות שלעמנואל ולג'ודי יש יותר סבלנות והם אינם רואים בכך בזבוז-זמן. הרי זו היתה מטרת הטיול.
המשך יבוא
* * *
הרצאה חשובה של ד"ר מרדכי קידר
https://www.youtube.com/watch?v=yOQw7GX_XU4
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד שלום, בנושא ילדי תימן ואחרים, כשהנושא יתברר מעניין איפה "תאכל את הכובע" בשקט לבד בשירותים או בפרהסיה מול הקהל, ואז גם תודה שטעית. ביטחון מופרז ובדיחות עלובות מתאימים לפוליטיקאים, ואתה לא.
עמנואל פ.
אהוד: אתה תאכל את הכובע אם אתה מאמין לעלילת הדם הזו, ואתה יכול כבר עכשיו לעלות על קברו של ה"רב" התימני-מרוקאי הפלילי עוזי אזולאי משולם, ולהתפלל לזיכרו.
* מה זאת המילה החדשה – קיימוּת? זה מקצוע לבחינות הבגרות? זאת גלידה חדשה? לומדים אותה בתיכון? זאת הישרדות? זה בא מאֶק-מֶק (לחם) בטורקית? זאת תכונה של מרים סיבוני? – בבקשה שמישהו יסביר לי.
* בקרוב יתקיים מופע ענק בהיכל התרבות בתל אביב. עשרות תימנים ותימניות, בני ובנות שבעים פלוס, עם שיער מתולתל ועור שחום ושמות משפחה אשכנזיים [וישליצקי, ליפסקי, טייטלבוים, נוביק] וישראליים [ברק, פרס, חדש, טופול] יעלו לבמה ויציגו את סיפורי החטיפה הנוראים שלהם.
עשרות? מאות! – והם גם יתומים. כי ההורים שלהם, התימנים האמיתיים וגם החוטפים-המאמצים-האשכנזים – בני מאה ויותר, כבר מזמן מתו.
מאות? אלפים! – ועם סחוג.
ויהיו ריקודים וזימרה תימנית ותופיע גם שושנה דמארי.
* אהוד שלום. לידיעת ברוך תירוש: שם בעלת המסעדה בראש פינה, ליד נקודת ביקורת הגבול, שהיתה חביבה על כל אנשי הביטחון שבאזור – גיטל. עבורנו בני ה-18 היא נחשבה לזקנה, אולי בת 30-40.
כל טוב,
אבנר הרוסי
נוטר במשטרת הישובים העבריים (JSP), משמר נע (מ"ן) כפר גלעדי.
* על עתידן של יצירות ממיטב אמנות המערב הנרכשות בסכומים דימיוניים בידי מוסלמים ומוסלמיות ממדינות עשירות:
"בסוף 1977 פתחה אשת השאה הפרסי [פארה] את מוזיאון טהרן לאמנות עכשווית, שהציג אוסף קבע ובו יצירות של מונה, ואן גוך, פיסארו, רנואר, גוגן, טולוז לוטרק, מגריט, מירו, בראק וג'קסון פולוק. שנתיים אחר כך נאלצו תומכי האמנות ליצור מגן אנושי סביב המוזיאון, כדי למנוע מהמהפכנים האיסלאמים לפרוץ לתוכו ולהשמיד את תכולתו. הם שוכנעו לבסוף כי גם לאמנות המערבית הדקדנטית יש ערך כלשהו והעבירו אותה לאחסון במרתפים, שם היא נמצאת עד היום. האוסף, שרובו לא נראה מאז, מוערך כעת בסכום של 2.5 מיליארד דולר." ["מוסף הארץ", 19.8.16].
אהוד: במוקדם או במאוחר יעלו הקנאים המוסלמים גם על קטאר – ואז תלכנה לאיבוד שכיות החמדה של תרבות המערב שנרכשו בכספי הנפט הערבי, כספים שלא תרמו ולא כלום לתרבות המערבית וגם לא למיליוני הפליטים המוסלמים המציפים את אירופה.
אבל תמונות מופת של אמנות מערבית שיש בהן עירום נשי לא תלכנה לאיבוד – כי המבינים והמבינות הגדולים והעשירים באמנות, אלה שבקטאר (כמו השייח'ה אל־מיאסה אל ת'אני היפה, העוטה תמיד חיגאב מסורתי) – לא קונים אותן כי הם/ן יודעים/ות שיהיה אפשר להציגן ב"מוזיאונים" הפלצניים שלהם/ן רק אם ילבישו עליהן בורקיני.
* היורד הערבי-ישראלי סייד קשוע ממשיך להטיף לנו מוסר מדי שבוע מעל דפי עיתונו של עמוס שוקן:
"אם חוק דרומי עורר בזמנו מעין דיון בהיותו תקדים, הרג הגנב הפלסטיני השבוע כבר נחשב למוסכמה חברתית. הידיעה באותו אתר חדשות שבמסגרתו התקשר מוניר לבריכה, בישר בכותרת שעסקה ברצח: 'ניסה לגנוב משאית בשפלה — ונורה למוות.' הוא גרם למותו בעצמו, הוא די התאבד על פי העיתון, ואם היה לקורא חלילה ספק שהרג גנבים הוא פחות ממצווה, באותה ידיעה עצמה מוזכר מקרה שבו גנב רכב פלסטיני רצח הולכת רגל ישראלית כשהוא חצה צומת באור אדום. גניבת רכב הורגת, בדיוק כמו אבנים. מותר לירות בגנב פלסטיני על מנת להרגו, מותר אף להפגין תמיכה ולעודד את היורה. אבל זה ממש לא בסדר לא להכניס ערבים לבריכה, אלא אם הם מנסים לגנוב קרם הגנה. במקרה כזה אפשר ורצוי להטביע אותם."
אהוד: אז תשתדלו להיות מוסריים ולהניח למסתננים ערביים מהגדה לגנוב באלימות לנגד עיניכם את המשאיות שלכם, את הדירות שלכם, את יבול השדות והמטעים שלכם, אבל אל תירו בהם – כי זה ההומאניזם המוסלמי של סייד קשוע בעיתון של עמוס שוקן, ואם היינו נוהגים כך ב-48' – לא היתה ה"נכבה" כי אנחנו פשוט לא היינו. היו שוחטים לנו את הגברים ומאסלמים את הנשים בתור שפחות.
* הספקולציות הנכלוליות של עיתון "הארץ" אינן יודעות גבול. ביום שישי האחרון טען שם ברמז גס הפרשן הבכיר אמיר אורן במאמרו: "פיגוע בניו יורק, מחר. שנודיע להם?" – שאם תהיינה פעולות קטלניות של דאע"ש בארה"ב לפני הבחירות – עשוי הדבר להיטיב את מצבו של טרמאפ, ומאחר שביבי הוא חסיד הרפובליקאים ומייחל לבחירתו של טרמאפ לנשיא, ייתכן שאי התראה של שירותי המודיעין הישראליים על פיגועי טרור דאע"שי בארה"ב – תשחק לידיהם של טרמאפ וחסידו ביבי!
ואנחנו שואלים, למה רק אי התראה? למה שישראל וביבי לא יעודדו את דאע"ש לבצע פיגועי טרור קטלניים בארה"ב כדי לקדם את בחירתו של טרמאפ? מה יש? וכי ב"עסק ביש" לא הצלחנו בשעתו? ובפולארד?
ולחשוב שדברי הבלע והשקרים המנוולים האלה מתורגמים מדי יום למהדורה האנגלית של "הארץ", ומשקפים כביכול את הנעשה בישראל – להנאת כל חורשי רעתנו!
יש לנו בארה"ב חברים שניזונים מהמהדורה האנגלית הזו וכבר אי אפשר להסביר להם מה באמת המצב במזרח התיכון ובישראל. נוח להם בדעה של "הארץ" – רק נוריד את ההתנחלויות בגדה המערבית ונצא ממנה – ויתחיל השלום הנצחי לא רק אצלנו אלא בכל המזרח התיכון!
אין גבול לבורות ולסכלות.
ואגב דאע"ש – סביר להניח כי ממניעים שלהם הם מעדיפים את טרמאפ על הילארי, כי ככל שיהיה רע יותר בעקבות הטרור המוסלמי, כך מצבם של ארגוני הטרור יהיה טוב יותר – ואם רק יוכלו, בוודאי יבצעו בארה"ב עד הבחירות לנשיאות עוד כמה פעולות גדולות של טרור והתאבדות.
* נתניהו לנשיאות ארה"ב! – אם היו עושים, בנוסף לבדיקה של יושרה והתנהלות, גם בדיקות רפואיות למועמדים לנשיאות ארה"ב, להילרי קלינטון ולדונלד טראמפ, סביר שיתברר ששניהם אינם כשירים לתפקיד אחראי ובוודאי שלא לנשיאות.
אתכבד להציע את בנימין נתניהו, שיש לו גם אזרחות אמריקאית, למועמד הרפובליקאים. זו אמורה להיות ההצעה הטובה ביותר לכולם: לכל הישראלים השונאים אותו, את משפחתו ובעיקר את רעייתו. ולאמריקאים, שיהיה להם נשיא אינטיליגנטי, מבריק, בריא, בעל ניסיון קרבי ולא משתמט, פוליטיקאי שורד, צעיר יחסית, מבין בכלכלה, משכיל, ממשפחה טובה ואיכותית וכיוצ"ב תכונות הגורמות כאן בישראל, קנאה ושנאה ורצון להיפטר ממנו.
כולם ייהנו מהצעתי. שסוף כל סוף יהיה לנו נשיא אמריקאי האוהד ביותר את ישראל ועיניו פקוחות למציאות – ולא להזיות צ'מברליניות שכבר הביאו אסון.
מרדכי בן חורין
סביון
* שלום לעורך, תודה על רשימה מופלאה של אליהו הכהן (יש רבות כמוה) המחזירה אותנו לימים רחוקים. נדמה לי כי אם היה אפשר לצרף את כתובות השירים למיניהם, השלמה מתבקשת, כי אז היינו מקבלים תמונה שלמה.
שיר שלא נזכר עולה על דעתי, וגם הוא מניף את הדגל האדום, הוא "הבלדה לחנה'לה".
תודה,
פיני צור
* לאהוד יקירי, שלום. ברצוני לציין שהסיפור של תקוה וינשטוק יפה ושווה לכל נפש, במיוחד לאלו (כמונו) שחוו את התקופה. עם זאת ברצוני להעמיד אותה על טעותה. ח'ייריה בערבית אינה האימפליקציה למה שהיא משערת. ח'ייריה בערבית זה שפע, במובן של "האדמה הטובה". "אַיַאם אל חֵ'יר "בערבית משמעו "הימים (של אז), הטובים."
בברכה,
אריק ברהום
* תקוה יקירה, בעקבות הרשימה הנהדרת שלך: לפני כשלוש שנים הצטרפתי לטיול של גמלאי רמת-גן שאחד ממוקדיו היה פארק חירייה. זכינו שם למדריכה שאין מושלה. היא הובילה אותנו פה ושם ושם ופה, הסבירה, תיארה, סיפרה. היה נפלא.
בשעת כושר במהלך הטיול סיפרה אחת הטיילות שבראשית שנות החמישים, בהיותה ילדה קטנה, שהתה משפחתה זמן לא קצר במעברה בחירייה. אך סיפרה זאת, ומיד הצטרפו אליה עוד ועוד טיילים וסיפרו שאף הם שהו שם כילדים עם משפחותיהם באותם ימים.
כל המספרים דיברו על התקופה ההיא בחיבה ובגעגועים. היתה זו חווייה נדירה. המדריכה אמרה אז שהנהלת האתר מתכננת להוציא לאור ספר על קורות המקום. או-אז ביקשה מכל "ילדי מעברת חירייה" לרשום את שמם ואת פרטיהם כדי שבבוא היום יתקשרו אליהם כדי לרשום מפיהם עדות חיה אישית והיסטורית.
עוד פן של ישראל...
אני קוראת את רשימותייך בשקיקה.
המשיכי!
יעל
* אודה לך אם תוכל להעביר את דבריי אלה לתקוה וינשטוק, שכן המאמר שכתבה סיקרן אותי מאוד, וכיום ד"ר גוגל הרי יודע לספר לנו די הרבה...
ובכן, אורי מילשטיין מספר עליו שהיה קצין יווני ששיתף פעולה עם ההגנה. הבריטים דנו אותו למוות, ואז ההגנה הסתירה אותו בכפר אז"ר.
לפי האתר של כפר אז"ר הוא היה עריק יווני שאימן את נערי כפר אז"ר בנשק ובשדאות והיה מפקדם. האתר אגב מספק תמונה של נתן אלחנני ואשתו.
לפעמים תמונה שווה אלף מילים...
מורה הדרך אבי משה סגל מספר עליו כעל קצין יווני אורתודוכסי שערק מהבסיס הבריטי, התחתן עם פלמ"חניקית, והיה מפקד "פלוגת משמר" בכפר אז"ר.
מי שנותן עליו מעט פרטים הוא ארכיון "בית קריניצי". פרוטוקול משנת 2.4.1951 מציין את רכישת הבאר מידי נתן אלחנני, יו"ר ועד כפר חיריה (זה מתקשר לסיפורי המים שבכתבתה של תקוה).
פרוטוקול משנת 1952 מספר על משפחה יהודית מיוצאי יוון שהתגוררה בביתו של אלחנני (אלחנני הזמינם לגור בביתו) עד לפתיחת הספארי ברמת גן (בפסח 1974).
לפי אתר GENI אלחנני נולד ביוון ונפטר ביוון...
אין ספק שסיפורו לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות הוא מרתק.
תודה,
חנה הנר
* לשם שינוי התפרסמה ב"מוסף הארץ" האחרון כתבה חיובית מאוד על טיפוח זני האבודקו במכון וולקני שבבית דגון במרכז הארץ. מתברר שטווחי הזמן של טיפוח זן חדש של אבוקדו במטע הניסיוני הם לעיתים כעשרים שנה! – אבל זה לא מזיז כנראה מדעתם אנשים סהרוריים הרוצים להחריב את מכון וולקני על ידי העברתו לגליל!
נקל לשער ששותפים לדעתם יהיו כרישי נדל"ן מן המרכז – שישמחו לעלות בדחפורים על מטעי המנגו הניסיונייים בני עשרות שנים שאין כמותם בעולם – ולבנות עליהם מגדלי מגורים!
* יש לנו חברים שמושפעים מביקורות הסרטים האוויליות בעיתונים וטרם הלכו לראות בהמלצתנו את סרטו הנפלא האחרון של וודי אלן "קפה נוסטלגיה". ההפסד כולו שלהם. וכמו שהסבירה לי פעם אווה, ידידה פולנית לא יהודייה, מדוע הצעירים בפולין אינם יודעים אנגלית למרות שמלמדים את השפה בבתי הספר – אפשר להביא את הסוס לשוקת אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות.
* נודע לנו כי גורמים מעוניינים שכרו את שירותיהם של 4 משרדי חקירות ידועים כדי להכין כבר עכשיו חומר שירשיע את ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו ושיצטרף גם הוא בבוא היום לאולמרט ולנתניהו בכלא מעשיהו. לא צריך לעמול הרבה, מספיק שמצלמים זין של מועמד, בעמידה, ואפילו בבגדים – בתחת של מזכירתו.
* במה מתאפיין העולם הערבי והמוסלמי בימינו – בשנאת ישראל, בהדרת נשים ובמילתן, בעוני מנוול, במסכנות, ברעב, בפיגור תרבותי ומדעי, באבטלה, בשלטון מושחת, בטרור, ברצח, בג'נוסייד פְּנים-מוסלמי, בהרס ערים ובהעסקת עובדים זרים ועבדים [בסעודיה וב"מדינות" המפרץ] – בכל עבודה קשה או סבוכה, ובפרוייקטים מגלומניים.
יש ראש ממשלה אחד שמזהיר כבר שנים את העולם מפני הטרור האיסלאמי, אבל בני-עמו עסוקים בשנאה אובססיבית כלפיו ובמאמצים להפללתו. הם ממש נהנים לשנוא אותו. קחו מהם את השנאה לו – ולקחתם את טעם חייהם.
* פרופ' דני גור, שהלך השבוע לעולמו, היה דייר של גברת בני סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים, מאחורי קולנוע ומלון אורגיל. לאחר שבילה לילה סוער עם הברמנית היפה של הבר של המלון, החליטה גברת סיל לבקש ממנו למצוא לעצמו מגורים אחרים. חבר משותף לו ולי, ד"ר זאב קליין-קינן, הציע לי אז את החדר. זה היה ב-1959, בשנתי הראשונה כסטודנט בירושלים. בחדר הזה כתבתי במשך שלושה וחצי שבועות בשנת 1961 את הרומאן הראשון שלי, "המחצבה". חלונו פנה לעבר אולם הקולנוע והיה אפשר לשמוע את המוזיקה של הסרטים. גברת בני (בניכר) סיל היתה בתו של ד"ר יצחק אפשטיין הידוע בעל "שאלה נעלמה" ודודתו של אלוף הראבן. כמובן שעלילותיי על המיטה בעלת כיסוי הבורדו באותו חדר לא השתוו לאלה של דני גור, שהיה גבר בלתי-רגיל שבחורות נמשכו אליו כמו זבובות לדבש.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל