גיליון מס' 1172

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, כ"א באב תשע"ו, 25 באוגוסט 2016

עם צרופת המקאמה "איש השירים" לזיכרו של נחצ'ה-נחום היימן מאת נחומי הרציון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּשׂוֹרָה, 1968. הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת לְלֹא-דֶּמַע, 1969. לזכר אחי בנימין, במלאת 50 שנה למותו. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך 1975. לבני בנימין. // יוסי גמזו: לֹא צָרִיךְ לָטוּס לְרִיוֹ... // משה גרנות: שני רוצחים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בירך. אכזריות ויופי במיתוס היווני. // שמאי גולן: האנטישמיות של דוסטוייבסקי. // עמנואל הרוסי: ז. אינג'ינר ש. פרק שביעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // אורי הייטנר: 1. כמו צמח בר. 2. צרור הערות 24.8.16. // זיוה שמיר: ביאליק רש ומלך. // יהודה גור-אריה: 3 שירים מתוך הספר החדש "נוכחים נפקדים". // משה כהן: שיהיה להם מה להפסיד. // אלי מייזליש: מי ואיך יעקרו [יהרסו-יפנו] את ההתנחלויות? // אליהו ציפר: בְּיָאלִיק וּטְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי. // שמעון גרובר: ככה לא בונים חומת מגן. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"ד: הפלמ"חניק. // מגיל אפס עד עשר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. (המשך). // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

בְּשׂוֹרָה

לזכר אחי בנימין

[במלאת 50 שנה למותו

נולד בפתח-תקווה ב-1904

ונפטר בה בכ' באב תשכ"ו, 1966

בגיל 62

והוא בנו של יהודה אביהם של אהוד ולאה]

יוֹנַת-הַדָּם

שֶׁל הָאָב וְהָאֵם

לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:

הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;

הִיא חָגָה

סְבִיב רֹאשִׁי

וְהָגְתָה נוּגוֹת:

בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי

וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;

הָעִיר הָהוֹמָה:

דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא –

הֲזָיָה רְחוֹקָה –

שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַּק פַּרְסָה

מִכָּאן

מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בְּחָלִיל:

יֶלֶד הוּא

וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה

לִפְנֵי הַבַּיִת:

בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,

עֲמוּמוֹת –

"שִׁיר הַצִּפֳּרִים" לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:

נָע, וְנֶעְלָם

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵך וְאוֹבֵד –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵך וְאוֹבֵד –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

יוֹנַת-הַדָּם

מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:

"שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ"

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

"אָנָּא – שִׂימִי" –

כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;

אוֹר בַּחוּץ –

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:

"הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת" –

אָמְרָה הַיּוֹנָה

וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,

שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע –

הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת

שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ –

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב

הֶמְיַת-חַיִּים,

וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ

בְּעֵינֵי-בָּשָׂר –

בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ

אֶחָד נֶעְלָם –

לְאַט אֶת הָחוּט –

וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.

1968

אסתר ראב: "כל השירים", עמ' 180-181.

*

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵיאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף.

1969

אסתר ראב: "כל השירים", עמ' 208.

* * *

אהוד בן עזר

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

יוסי גמזו

לֹא צָרִיךְ לָטוּס לְרִיוֹ...

בְּיָמִים שֶחֲסִידִים שְׂרוּפִים שֶל כָּל עַנְפֵי הַסְּפּוֹרְט

בְּדוֹמֶה לַחֲסִידָיו שֶל רַבִּי נַחְמָן הַבְּרַסְלָבִי

מוֹצִיאִים אֶת פְּרוּטָתָם הָאַחְרוֹנָה עַל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט

לִבְּרָזִיל וְלֹא לְאוּמַן כִּי נַפְשָם שְבִיב-סְפּוֹרְט נִלְהָב הִיא

יֵש לוֹמַר לָהֶם כְּשֶמְּחִירֵי טִיסָה גָבְהָם אָיֹם

שֶיֶּשְנָּה אוֹלִימְפִּיאָדַת סְפּוֹרְט אֶצְלֵנוּ כָּאן יוֹם-יוֹם.

כִּי עֲנַף הַכַּדּוּרֶגֶל מַצָּבוֹ הוּא דֵי נָזִיל

וְלָאוֹהֲדִים אֵין צֹרֶךְ לְהַמְרִיא עַד לִבְּרָזִיל

כְּשֶאֶצְלֵנוּ בַּפּוֹלִיטִיקָה מֵבִין כָּל שוֹפֵט-קַו

שֶבִּגְלָל פְּלִיטוֹת-הַפֶּה שֶהַטִּמְטוּם מֵהֶן מֻרְכָּב

מַנְהִיגֵי הוֹוֶה אוֹ "אֶקְסִים" שֶפִּרְסוּם אוֹתָם מַצְמִיא

מַרְבִּיצִים נְאוּם בְּלִי בְּרֶקְסִים וְחוֹטְפִים בּוֹ גוֹל עַצְמִי,

אַךְ כְּשֶדַּעַת-הַקָּהָל עַל כָּךְ עוֹנָה בְּכַּאסַח רָם

הֵם חוֹזְרִים עַל הַתֵּרוּץ "דְּבָרַי הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם."

וַעֲנַף הַכַּדּוּרְסַל לִשְלַל חוֹלִים כָּאן הוּא סִיּוּט

כִּי תְרוּפוֹת רַבּוֹת הַמַּצִּילוֹת חַיִּים וּמוֹנְעוֹת אֵבֶל

אֵין תִּקְצוּב שַׂר הָאוֹצָר מַכְנִיס לַסַּל, סַל-הַבְּרִיאוּת

וְעֻבְדָּה פָטָלִית זֹאת הִיא לְרַבִּים סִבָּה לְסֵבֶל.

וּמַמָּש כָּךְ סַל-תַּרְבּוּת כְּשֶתּוֹשָבֵי שְׂדֵרוֹת אוֹ טְבֶרְיָה

לֹא זוֹכִים לְמָה שֶתֵּל-אָבִיב גּוֹרֶפֶת לָהּ לַסַּל

כְּשֶמִּזְּמַן הָאַבְחָנָה בֵּין הַמֶּרְכָּז לַפֶּרִיפֶרְיָה

אֲמוּרָה הָיְתָה לְהִתְבַּטֵּל אֶצְלֵנוּ וַחֲסַל.

וַאֲשֶר לְתַחְרֻיּוֹת אוֹלִימְפִּיּוֹת בִּמְשִיכַת-חֶבֶל

בֵּין מֹשֶה כַּחְלוֹן לְבִּיבִּי זוֹ אַטְרַקְצְיַת-סְפּוֹרְט שְכִיחָה,

אַךְ כַּיּוֹם הֵם מְשַׂחְקִים בְּהַחְלָפוֹת בְּלִי סְיָג וָכֶּבֶל:

קַח מִשְׂרָד שֶלִּי וְתֵן לִי בִּמְקוֹמוֹ מִשְׂרָד שֶלְּךָ.

וּבְסֶקְטוֹר הָאִגְרוּף – קְרָב שֶאֵינוֹ נוֹטֶה לַחְדֹּל

גַּם אִם אֵין הוּא בְּרָמַת מוּחַמַד עָלִי הַגָּדוֹל

הוּא הַקְּרָב בֵּין נְתַנְיָהוּ וּבֵין בֶּנֶט, כְּשֶכָּל אוֹקְס

(כְּלוֹמַר שוֹר נַגָּח) בֵּין שְנַיִם אֵלֶּה מִתְמַחֶה בְּבּוֹקְס

כְּשֶתָּמִיד אֶת הַנּוֹק-אַאוּט – אוֹי לְזֹאת הַמַּכְשֵלָה! –

מִי חוֹטֵף? לֹא הַיָּרִיב,

רַק יַצִּיבוּת הַמֶּמְשָלָה.

בִּקְפִיצָה לַגֹּבַהּ יֵש שֶבִּגְלַל בְּרוֹךְ שֶלֹּא נִצְפָּה

כִּמְעִילָה אוֹ סֶקְס בְּלִי בְּרֶקְס צוֹנֵחַ קְנָאקֶר לָרִצְפָּה 

וְחוֹטֵף זֶץ בָּאֵיבָר בּוֹ הוּא מֻדְבָּק בְּלִי דְאָגָה

לְכִסֵּא מִינִיסְטֶרְיָלִי בַּהֲמוֹן דֶּבֶק-מַגָּע

חוּץ מִשְּנֵי סוּגֵי מַגָּע שֶאֲלֵיהֶם אֵין לוֹ חִבּוּר:

הַמַּגָּע עִם הַמְּצִיאוּת וְהַמַּגָּע עִם הַצִּבּוּר.

וּסְפּוֹרְטַאי כְּמוֹ בּוּזִ'י הֶרְצוֹג מְבַצֵּעַ תַרְגִּילִים

אַקְרוֹבָּטִיִּים מְאֹד בְּהִתְעַמְּלוּת עַל מַקְבִּילִים,

כִּי אֲשֶר לַקּוֹאָלִיצְיָה – הוּא חוֹתֵר לְהַכְשִילָהּ

אַךְ בְּלֹא פָּחוֹת אַמְבִּיצְיָה הוּא זוֹחֵל לַמֶּמְשָלָה.

וִירִיבָיו חוֹמְדֵי כִּסְאוֹ בַּמַּחֲנֶה הַצִּיּוֹנִי

מִתְנַפְּלִים עָלָיו כְּנֵץ לַמְרוֹת שֶזִּהוּיָם יוֹנִי

וְאֵינָם שוֹקְטִים בַּשֶּלִי ("בַּחֲשַאי" בִּלְשוֹן תָּנָ"ךְ)

וּפִיהֶם אֵינוֹ מֵפִיק שוּם מַרְגָּלִית, רַק זְבֶּנְג וּטְרָאח

בְּלִי לִתְפֹּס שֶהוֹן-עָתֵק אֵינוֹ מַבְטִיחַ מַנְהִיגוּת

(מָה שֶגְּבִיר כְּמוֹ דוֹנַלְד טְרַמְפּ מַתְחִיל לִתְפֹּס כַּיּוֹם כְּפַקְט)

וּצְרִיחוֹת "קִיבִּינִימָאט" אֵין בָּן תַּרְבּוּת-הִתְנַהֲגוּת

כִּי קוֹרֶה שֶ"נּוּבוֹ רִיש" מַפְגִּין דַּלּוּת שֶל חֹסֶר טַקְט

כְּשֶבְּשוּם חִבּוּק-יָדַיִם הוּא אֵינוֹ מוּכָן לִרְבֹּץ

אַךְ עוֹסֵק בִּתְחוּם הַסְּפּוֹרְט שֶשְּמוֹ הוּא הֵאָבְקוּת בְּבֹץ.

בְּקִצּוּר: כְּשֶמְּחִירָן שֶל הַטִּיסוֹת מַמָּש אָיֹם 

לֹא צָרִיך לָטוּס לְרִיוֹ כְּשֶאֶצְלֵנו מִדֵּי יוֹם

יֵש סוֹף-סוֹף אוֹלִימְפִּיאָדָה הַחוֹסֶכֶת כָּל טְרַנְסְפּוֹרְט

מִנַּתְבָּ"ג עַד לִבְּרָזִיל וְכָל יוֹם חֹל הוּא יוֹם שֶל סְפּוֹרְט.

כָּךְ שֶמִּי שֶבְּבִצָּה פּוֹלִיטִית זֹאת רוֹאֶה אָסוֹן

כִּי אִינְטְרִיגוֹת בֵּין הַלִּיגוֹת וּקְרָבוֹת כֵּס וּפָסוֹן

לֹא יוֹצְרוֹת לֹֹא מַנְהִיגוּת-אֱמֶת וְלֹא מִשְטָר חָסוֹן

מַעֲדִיף אֶת יַרְדֵּן גֶּ'רְבִּי כָּאן וְאֶת

אוֹרִי שָׂשׂוֹן

כִּי נִבְחֶרֶת סְפּוֹרְטָאֵינוּ בְּלִי סְיָגִים וְעַכָּבוֹת

מַנְחִילָה לָנוּ יוֹתֵרfair play

וְגַם

יוֹתֵר כָּבוֹד...

* * *

משה גרנות

שני רוצחים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בירך

אכזריות ויופי במיתוס היווני

הכול מודים שאין כמו המיתולוגיה יוונית ליופי – לא מתחרות בו המהרבטה ההודית, הקאלוואלה הפינית, ההיאוואטה האינדיאנית, שירת הניבלונגים הנורדית – יופי זולג מההמצאות הדמיוניות של הסיפורים האלה, כמו מהאמנות הפלסטית והדרמות המדהימות שהיוונים הקדמונים יצרו. המיתוס היווני, כמו כל מיתוס בכל פינות העולם, זולג אכזריות מבהילה, אבל זאת איננה מצליחה לעמעם מיופיים של הסיפורים. אדרבה, נדמה כי היא אף מגבירה אותו. נראה שצדק אוסקר ויילד בפתח דבר ל"תמונת דוריאן גריי": "אין לאמן פניות אתיות... אין באמנות מוקצה מחמת מיאוס, הרשות ביד היוצר ליתן מבע לכול." (בתרגום אברהם בירמן).

אני מבקש לסקור ברשימה זאת את מעלליהם של שני הגיבורים היווניים הראשיים במלחמת טרויה, הלא הם אכילס ואודיסאוס, שכנגדם נלחמו שני הגיבורים הראשיים של הטרויאנים – הקטור ופאריס.

שניהם, אכילס ואודיסאוס, ניסו להשתמט מלהשתתף במלחמת טרויה: אכילס התחפש לנערה, ואודיסאוס השים עצמו כמטורף, אבל לאחר שצפונותיהם נחשפו, הם הפכו את המלחמה הזאת לחזות הכול.

בעצם, לא מדויק...

אכילס "עושה ברוגז" עם אגממנון, מפקד צבאות יוון, על שגזל ממנו את הפילגש השבויה בריסייאיס, ולא רק שפרש מהקרבות, ואף היה מוכן לחזור למולדתו ולאביו פליאס, הוא אפילו התפלל אצל תטיס, אימו האלוהית, שתשתדל אצל אבי האלים, זאוס, שיעזור לטרויאנים נגד היוונים.

כשמצבם של היוונים נעשה קריטי משום גבורתו של הקטור בן פריאמוס הטרויאני, מציע אגממנון לאכילס כופר ענק כדי שיסלח לו על הגזילה – הוא מחזיר את בריסייאיס, וכן 12 סוסים, 7 עלמות מלסבוס, 7 ערים, ואף מבטיח את בתו לו לאישה, אבל אכילס לא מתרצה. רק כאשר נהרג פטרוקלוס, ידידו, הוא יוצא לנקום נקמה אכזרית בטרויאנים: הוא הורג בהם לעשרות ולמאות, ועושה שמות במשפחתו של פריאמוס – הוא איננו מוכן לשמוע לתחנוניו של פולידורוס, בן זקוניו של פריאמוס, והורג אותו לאחר ששבה אותו. הוא בז לתחנוניו של ליקאון, בנו האחר של פריאמוס, שזכה בחייו רק לשבועיים של חופש שכן היה שבוי, ונפדה תמורת 100 פרים. ליקאון מבקש רחמים כי הוא האח היחיד שנשאר לאימו לאחר שאכילס הרג את פולידורוס. אכילס הורג אותו ומשליך את גווייתו לנהר. נקמתו של אכילס מגיעה לשיאה, כאשר הוא מצליח לפגוע בהקטור שהרג את פטרוקלוס. הקטור הפצוע מתחנן שלא יחלל את גווייתו לאחר מותו, וכמענה, אכילס הורג אותו, לא לפני שהוא מגדף אותו. אחר כך הוא עוקד את קרסוליו של הקטור, קושר את גווייתו למרכבתו, גורר אותה מסביב לטרויה, שהטרויאנים, ופריאמוס האומלל בראשם, יראו מה הוא עולל לגיבורם. הוא התעלל בגווייה יום יום עד שהאלים עצמם כעסו על שחילל את הקודש.

רק אחרי הנקמה הנוראה מתפנה אכילס לטקס הקבורה של פטרוקלוס: הוא מקריב 4 סוסים, 2 כלבים, ו... 12 נערים טרויאנים מפוחדים ששבה בקרב!

גם לאחר נפילת טרויה, שבה עשו היוונים מעשי זוועה, ולאחר מותו של אכילס, הוא לא חדל לנקום: רוחו של אכילס דרשה שיקריבו את פוליקסנה, בתם של פריאמוס והֶקַבֶּה, ובנו של אכילס, נאופטלמוס,  שוחט אותה על קברו של אביו.

על פניו נקל להתפתות שאודיסאוס הוא הערמומי שבין הלוחמים, וכשהאחרים מפעילים את כוחם, הוא מפעיל את מוחו בחסותה של אתנה אלילת החכמה, אלא שמסתבר שהוא גם כן רוצח "עם תעודה". פַּלַמֶדֶס מצליח להוכיח שאודיסאוס איננו משוגע, והוא רק מציג עצמו כחסר דעה כשהוא חורש את החול וזורע מלח. פלמדס שם לפני הבקר המושך את המחרשה את טלמכוס בנו התינוק, ואודיסאוס מפסיק את "החריש". אודיסאוס לא סלח לו על כך, והוא מעליל עליו עלילות בגידה, ובעקבות כך הוא מוצא להורג.

לאורך מסעו הארוך בן עשר השנים מטרויה לאתיקה מאבד אודיסאוס את כל שייטיו ולוחמיו, חלקם בהחלט באשמתו, אך עיקר אכזריותו מתגלה כשהוא חוזר לביתו מחופש לקבצן, ומתכנן בעזרת טלמכוס בנו ושני רועים נאמנים, שומרי סוד, את הנקמה במחזרים שלחצו על פנלופה אישתו להינשא לאחד מהם, ובינתיים בזבזו את רכושו במשתאות הפרועים שהם ערכו בארמונו.

בתחילה רק הכלב הזקן והגוסס ארגוס זיהה אותו, אחר כך המינקת שלו, כשרחצה את רגליו ומיששה את הצלקת שנותרה ממאבק בנעוריו בחזיר בר אימתני שנשך בניביו את ירכו. אחר כך הוא התוודע לבנו ולשני הרועים המוזכרים לעיל. אודיסאוס דואג באמצעות שומרי סודו לסלק את כלי הנשק מהקירות במשתה ההולל של המחזרים, ולאחר שאף אחד מהמחזרים לא הצליח לדרוך את קשתו ולהשחיל חץ בין 12 גרזינים, ורק הוא, המחופש לקבצן, הצליח לעשות זאת – הוא פותח בטבח נורא של המחזרים. בעזרתם של יודעי סודו וכמובן בעזרתה של האלה שנתנה לו חסות לאורך כל "אודיסיאה", הלא היא אתנה.

כמו אכילס בזמנו, הוא איננו מוכן לקבל כופר ממבקשי רחמים, וטובח בכולם עד שהחדר נראה כמו בית מטבחיים. רק פמיוס המשורר ומדון הכרוז זכו לרחמים משום התערבותו של טלמכוס.

אחרי שחיסל את כל חבורת המחזרים, אודיסאוס מקנח ברצח 12 השפחות שתינו אהבים עם המחזרים, ואחר כך מקצץ למלאנתיוס, הרועה הבוגד, את האף, את האוזניים ואת הגפיים. את מבושיו הוא עוקר ומשליך לכלבים.

אחרי כל המעשה הרב הזה בוודאי מגיע לאודיסאוס לחיות באושר ובעושר עם פנלופה עד זקנה ושיבה.

הבאתי כאן רק שתי טיפות מים האכזריות שנחשף בסיפור המדהים של מלחמת טרויה וספיחיה. ולמה כל זה אירע ליוונים ולטרויאנים? ובכן, יש הסבר: זאוס ריחם על גאיה, אלילת האדמה שנאנקה תחת המשא הכבד של בני האדם שהתרבו עליה, ולכן הגה את הפתרון היעיל מאז ומעולם – מלחמה! וזה הרי כל כך פשוט: אריס, אלילת המריבה, שלא הוזמנה לחתונתם של תטיס האלילה עם פלאוס (אביו של אכילס) בן התמותה, זרקה תפוח זהב שעליו היו חרוטות המילים "ליפה ביותר". הרה, בת-זוגו של זאוס, אתנה, אלילת החכמה, ואפרודיטה, אלילת האהבה, רבו על התפוח. זאוס הנחה את השלוש לפנות לפאריס, הנסיך היפיוף המבין ביופי. הוא מסר את התפוח לאפרודיטה תמורת האישה היפה בעולם ששמה הלנה, אלא שזאת היתה נשואה למנלאוס מלך ספרטה. מי צריך תירוץ יותר טוב כדי לפתוח במלחמה של עשר שנים?

נדמה לי שההסבר של המיתוס היווני לאבסורד המלחמות הוא הרבה יותר "הגיוני" מההסבר של התנ"ך המטיל את האחריות למלחמות על שבט זעמו של האל.

* * *

שמאי גולן

האנטישמיות של דוסטוייבסקי

א.

מבקרי הספרות, בבואם לדון ביצירותיו של דוסטוייבסקי ובגיבוריהן, מתעלמים מעיצוב דמותו הסוציאלית והאידיאולוגית של היהודי. ואכן, המבקר האסתטיקן כותב, בדרך כלל, על הדרך בה עיצב הסופר את דמויותיו, מאיר את עיני הקוראים באשר להסתברות הפסיכולוגית בהתנהגותן של הדמויות, מפרש את המצבים בהם הן נתונות, ובאיזו מידה הן משכנעות ומשפיעות על הקורא. המבקרים מהללים את גאוניותו של הסופר, את כישרונו הספרותי, וכמובן צודקים במסקנותיהם לגבי סופר זה. ואולם, בדיוננו על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים, עלינו להתעלם מיכולתו האמנותית המופלאה, ולהתרכז בתיאורו את היהודי, ובמטען האידיאולוגי שהוא נושא או מייצג.

מבין גיבורי יצירותיו היהודיים של דוסטוייבסקי בולטת במיוחד דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, לה מקדיש הסופר מקום רב בספרו האוטוביוגראפי "רשימות מבית-המוות". אחרי עיון מדוקדק ביצירותיו האחרות של דוסטוייבסקי, ובעיקר במאמריו הפובליציסטיים בנושא היהודים והיהדות, יכולים אנו לקבוע בוודאות, כי בומשטין אינו דמות ספרותית מקרית, אלא יהודי המייצג בתכונותיו את כלל היהודים כפי שהם משתקפים בעיני המחבר. וכשנתבונן מקרוב באותה דמות ניווכח, כי המילה בה מרבה דוסטוייבסקי להשתמש לאיפיונו היא "מצחיק" (סמיישנוי"), כפי שביצירותיו האחרות הוא מרבה להשתמש במילה "ז'יד" ובנגזרים ממנה, ככינוי גנאי ליהודי, ולא במילה הנייטרלית "יבריי". בומשטין תמיד מעורר צחוק: "אפילו כיום אינני יכול להיזכר בו ללא צחוק," "אדם מצחיק," היתה בו "תמימות מצחיקה," מניח על מצחו "קרן מצחיקה" (הכוונה, כמובן, לתפילין). כלומר, עצם קיומו והווייתו של היהודי, אף מבלי להתייחס למעשיו, מעוררים במספר גיחוך הגובל בתיעוב. ואילו תיאור אופיו המושחת והמבחיל של היהודי באים לביטוי במעשיו ובהתנהגותו של בומשטין, הדומים לאלו של כלל-היהודים, בעיני האנטישמים. תכונת הסוחר הערמומי והחמדן שבו, מתגלה מיד עם הגיעו לבית הסוהר.

"הוא נכנס ובידיו שק החפצים שלו, ישב על קרשי מיטתו, שילב את רגליו תחתיו ולא העז לשאת את עיניו. האסירים הקיפו אותו והתחילו צוחקים עליו. פתאום התקרב אליו אסיר אחד שחבילת סמרטוטים בידיו, ואמר לו: 'נו חבר, אני מחכה לך כבר שש שנים, הנה, הבט, כמה תיתן?' ומיד התחיל מתיר לפניו את צרור הבלויים. איסאי פומיץ', אשר תחילה פחד לשאת את עיניו, בראותו לפניו את הסמרטוטים התעורר, ובזריזות התחיל להעביר את אצבעותיו בבגדים ואפילו בחן אותם מול האור. 'רובל כסף לא אתן לך, אבל שבע קופייקות אתן'. אלה היו דבריו הראשונים של איסאי פומיץ'".

מראהו החיצוני של היהודי דוחה אף הוא, ובדומה למראהו אף תכונותיו: "נמוך וחלוש, ערום ויחד עם זאת טיפש. היה אכזר וגאוותן וגם טיפש גדול, כולו טבל בקמטים."
והמחבר אף מסכם: היו בו "טיפשות, ערמומיות, אכזריות, טוב-לב, פחדנות, גאוותנות וחוצפה." טיפשותו ניכרה בו, לדעת המספר, מפני שהחזיק בכיסו נוסחה לתרופת פלא אשר תרפא את פצעיו מן המלקות שספג בבית הסוהר, כדי שיוכל לשאת אישה, כפי שקיווה למרות גילו המופלג – שישים שנותיו. ערמומיותו התבטאה במקצועו שבחר לעצמו – צורפות, על ידי כך נפטר מעבודות קשות, ואילו אכזריותו באה לביטוי במשא ומתן הנוקשה שניהל עם האסירים הן כסוחר ממולח, הן כמלווה בריבית, וכמנהל בית-משכונות.

המספר מלמד זכות על האסירים שלא שנאו את בומשטין ו"רק" היו מתגרים בו, "אך לא מתוך רוגז, אלא סתם לשם משחק, בדיוק כשם שמשחקים עם כלב, תוכי, עם חיות מאולפות, וכיו"ב." המספר מציין, שהיהודי היה אמנם מגיב על ההתגרויות, אך לא ברוגז, אלא במתינות, בנסותו להפיק תועלת כספית אף מן ההתגרויות: "'הי יהודון, אהרוג אותך! ספחת ארורה! יהודי מצורע!' כך היו מכנים אותו. ואילו הוא: 'יהא כך,' משיב איסאי פומיץ', 'מצורע אבל עשיר, כסף הלא לי יש.' 'מכרת את ישו! יגלו אותך למרחקים.' 'ומה שם, יש אלוהים?' שואל היהודי. 'יש ויש.' 'אם כן לא איכפת לי, ובלבד שיהיו שם אלוהים וכסף'."

לכאורה יכולים לטעון, כי בכוונתו של הסופר להבליט את תכונתו החיובית של היהודי: הבלגה – לא להשיב למחרפים, תכונה אשר סייעה לעם היהודי לשרוד במשך אלפיים שנות גלות. ואולם, אין ספק שתיאורו של דוסטוייבסקי את היהודי מביא בלב הקורא סלידה כלפי מינהגיו היום-יומיים ותפילותיו: "בערב של כל שבת, בליל שישי, היו באים למחנה שלנו לראות איך יעשה איסאי פומיץ' שלנו את שבתו. ברצינות ובקפדנות היה מכסה את שולחנו הזעיר, פותח את ספרו, מדליק שני נרות, וכשהוא ממלמל מילים קדושות היה מתעטף בטליתו."

להלן מתאר דוסטוייבסקי כיצד היה בומשטין כורך את רצועות התפילין על ידיו ועל מצחו (בליל שבת!) ומתחיל להתפלל: "קרא את התפילה בזמרה, צעק, ירק, הסתובב, עשה תנועות פראיות ומצחיקות. לפתע היה מכסה את ראשו בידיו ומתחיל לילל, ופתאום מפסיק יללותיו ופורץ בצחוק – – – איסאי פומיץ'  אהב מאוד את המעבר הזה מן הבכי אל הצחוק  וראה בכך מעשה מיוחד וערמומי."

 בתיאור זה מגלה המחבר בורות בהווי הדתי היהודי, שהרי אין יהודי מניח תפילין בליל שבת ואינו מתעטף בטלית. יתר על כן, התפילה מצטיירת בעיני דוסטוייבסקי כמעשה ערמומי ומתוחכם שכל כוונתו להערים על הסובבים אותו ועל אלוהיו. וכשבומשטין מתפלל נשמעת מפיו אותה נעימה ש"שרו שש מאות אלף היהודים מקטון ועד גדול בחצותם את הים השחור"(!!). וכך, בתארו את היהודי נוטל לעצמו הסופר חירות לסלף את המינהגים, את ההיסטוריה, לכתוב דברים חסרי אמינות ובלתי עקביים, ובלבד שיהיו מצחיקים: פעם מתואר מומו הפיזי של בומשטין כאדם שאינו יכול לבטא את האות "ז'" ובמקומה אומר "ז" (הוא אומר 'זניטסיה', כלומר, לשאת אישה, במקום 'ז'ניטסיה'), ואילו במקום אחר מומו הפוך והוא אינו יכול לבטא את האות "ז" (ולכן אומר 'ריזו' במקום 'ריז'ו', כלומר טלית).

ואמנם, ליאוניד גרוסמן, בספרו "וידויו של יהודי אחד", כותב שלסופר הרוסי קרה כמו לבלעם: אף דוסטוייבסקי ביקש להציג את היהודי באור שלילי ומגוחך, אך הקורא מתרשם דווקא מכוח החיים הרב האצור בבומשטין הזקן והחולה, שנגזר עליו להיות מושלך, על לא עוול בכפו, לכלא הנורא בסיביר, המלא בשונאי-יהודים. אך למרות הכול נשאר היהודי נאמן לדתו, ולא עוד אלא אף מעז לעבור על תקנות בית-הסוהר על ידי כך שאינו מצדיע לקצין הנכנס אליו בשעת תפילה. ואף-על-פי-כן אין עדותו של גרוסמן יכולה לחפות על העובדה, שאכן, היהודי ב"רשימות מבית המוות" מצטייר בדיוק כפי שהמחבר ביקש להציגו: עלוב-נפש, מגוחך, פחדן ונוכל.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1871 יוצא לאור ספרו הנודע "שדים", ובו מתואר היהודי ליאמשין בעל תכונות דומות מאוד לאלו של בומשטין, ואף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, מתאכזר כלפי החלשים ממנו, מלווה בריבית, מלשין, ואף מחלל האיקונין של אם-האלוהים. אף ב"החטא ועונשו" (1866, ספר חמישי) מופיעה דמות של יהודי גנב, ואילו ב"האחים קרמזוב" (1880) נרמז, שאכן עלילות הדם כנגד היהודים יש בהן אמת: כאשר אליושה נשאל על ידי בת-שיחתו, האומנם שוחטים היהודים ילדים נוצרים לקראת חג הפסח, משתמט הנזיר מלהשיב, בבחינת שתיקה כהודאה. והלא אליושה הוא הדמות המרכזית החיובית המסמלת את הנפש הרוסית הטהורה, ושתיקתה רועמת.

כך נוכחים אנו לדעת, כי ביצירתו הספרותית, כאשר דוסטוייבסקי מעצב דמות של יהודי, יוצאת היא מתחת לעטו פגומה מבחינה מוסרית, ודומני אף אינה משכנעת מבחינה אמנותית.

ב.

ביצירתו הפובליציסטית מביע דוסטוייבסקי את השקפותיו על היהודים והיהדות ביתר בהירות וללא כחל ושרק. מאז שובו ממסעו השני למערב אירופה בשנת 1871, היה תוקף את היהודים לעיתים מזומנות. את עיקרי התקפותיו פירסם במאמרים ב"יומנו של סופר". בשנת 1873 כותב הוא על התפקידים "המלוכלכים שהיהדות ממלאת בכלכלה, בפוליטיקה ובחיי הרוח". תוך הבעת דיעותיו על הרפורמות שהנהיג הצאר אלכסנדר השני, התנבא דוסטוייבסקי כי בקרוב יהיו "הז'ידים שותים את דמו של העם." ואילו ביוני 1876 מזהיר דוסטוייבסקי מפני המוני היהודים המתנפלים על רוסיה, כובשים אותה וחוגגים את ניצחונם עליה.

במחצית השנייה של שנות ה-70 מצייר דוסטוייבסקי את היהדות לא עוד כקריקטורה בנוסח איסאי פומיץ' בומשטין, אלא כותב על היהודים בשינאה גלויה. באותן שנים הוא הצטרף אל תנועת הסלאבופילים ברוסיה, והיה לאחד מדובריה החשובים. הוא ראה ביהדות סמל הליברליזם המערבי המנוון, הקוסמופוליטי והאתיאיסטי, וכנגד כל אלה נאבק דוסטוייבסקי במאמריו-"יומניו".

ה"אני מאמין" שלו השלם נגד היהודים התפרסם ב"יומנו של סופר" בגיליון של חודש מארס 1877. ראויה לתשומת לב לידתו של מאמר זה: במכתב התשובה של דוסטוייבסקי אל המבקר העברי א.א. קובנר, בסוף פברואר אותה שנה, כותב הוא כי יהודים רבים פונים אליו בתלונות על יחסו העוין כלפי בני-עמם, "אכתוב לך את האמת, קיבלתי גם מיהודים אחרים הערות דומות – – – חושבני כי אכתוב על עניין זה כמה שורות ב'יומן'," ובהמשך המכתב מבטיח הוא, כדרכם של אנטישמים, שאין הוא אויבם של היהודים, אך בכל זאת, מוסיף הוא מיד, קיומם של היהודים במשך ארבעים מאות שנה מוכיח על צורת חיים של "סטאטוס אין סטאטו," כלומר "מדינה בתוך מדינה," על כן אין הם יכולים להיות חלק מן העם הרוסי המקורי.

ואכן, ב"יומנו" זה נשמעים הדים מתגובות היהודים על השקפותיו הסלאבופיליות. בעיקר כותבים אליו יהודים משכילים-מתבוללים המכירים היטב את יצירתו הספרותית הגאונית. התרפסותם אליו כה גדולה עד שהם מבטיחים לו "אנחנו גם באלוהים איננו מאמינים." אך דוסטוייבסקי משיב להם בלעג: "ואילו בעיניי נראה הדבר מוזר ואינני יכול לתאר לעצמי יהודי בלי אלוהים."

על יחסו האירוני כלפי היהודים המתבוללים אנו קוראים בהמשך, כשהוא מצטט ממכתבו של א.א. קובנר הפונה אליו בשאלה-טרוניה: במה עדיף מנצל רוסי על פני מנצל יהודי? ומוסיף ומונה את שמותיהם של יהודים המבקשים להתבולל ולהתקבל לחברה הרוסית. ודוסטוייבסקי משיב בלעג: "כאן נותן בעל המכתב (כלומר, קובנר – ש.ג.) מיספר שמות אשר פרט לגולדשטין אינני רשאי לפרסם, כי אולי לכמה מהם לא ינעם לקרוא שמוצאם מן היהודים..."

ובתשובה ליהודים המאשימים אותו באנטישמיות, שואל הוא בלגלוג, אם האשמה זו נובעת מן העובדה שהוא מכנה את היהודי 'ז'יד' ולא 'יבריי'? ואמנם, מציין הוא בהמשך, 'ז'יד' בעיניו אינו סתם יהודי, אלא כינוי המייצג אידיאולוגיה, כגון: שלטון היהודים בעולם.

בהמשך מביע דוסטוייבסקי את דעתו, ב"יומן" מחודש מארס 1877, כי אסור להעניק ליהודים שיוויון זכויות, והוא מנמק את עמדתו בשאלה היפותטית: אילו ברוסיה חיו שלושה מיליון רוסים ושמונים מיליון יהודים, האם היהודים היו מעניקים זכויות שוות לרוסים? האם לא היו הופכים את הרוסים לעבדים, פושטים את עורם מעליהם, חובלים בהם עד השמד? וכיוון שתשובתו היא חיובית, לפיכך מצדיק הוא את "חוסר הסימפטיה" כלפי היהודים. הם הרי חיים כמדינה בתוך מדינה, מתנכרים לעם שבתוכו הם יושבים, מתנשאים עליהם בנימוק שהם 'עם נבחר', ולכן אף מותר להם להישמע לחוקים סודיים משלהם. יתר על כן, אמונתם בביאת המשיח מונעת מהם לעסוק בעבודת האדמה, הרי צריכים הם להיות נכונים ליציאה בכל רגע, לכן עוסקים הם בסחר הזהב. ואילו כושר קיומם במשך דורות כה רבים נובע אצלם מתכונותיהם, שהן "חוסר רחמים" (ההדגשה במקור – ש.ג.), ו"הצימאון לרוות זיעתנו ודמנו."

דוסטוייבסקי מעמיד תזה, שניזונה מן העמדה הסלאבופילית, על פיה צריך להבחין הבחנה יסודית בין היהדות כגורם שלילי לבין הנצרות הפרבוסלבית כגורם חיובי. הראשונה שואפת לייחודיות ולבלעדיות, לכן תכונותיה הן: האנוכיות והשאיפה לשלטון כל-עולמי. ואילו הנצרות שואפת לאחדות כל-אנושית. לכן גם עלה בידי היהודים להשתלט על אירופה המערבית. הרי שם נוהגים על פי הכלל: כל אחד לעצמו. ואפילו שיתוף הזולת אינו אלא למען מטרה אגואיסטית. דוסטוייבסקי מבקר, כמובן, אף את החברה המערבית, שהיא לדעתו חברה מנוונת, ולעומתה טהורה החברה הרוסית העממית ועתידה להביא גאולה לעולם. רק השתלטותם של היהודים על העולם עלולה לשים קץ לשיתוף בין אדם לאדם.

וכך מוצאים אנו את הסופר הרוסי הנודע, סופרם של "החלכאים והנדכאים", של האיש המתייסר עם מצפונו, הרגיש לצדק החברתי, בבואו לדון ביהודים אין הוא מבחין בין העניים שמנו את רוב-רובו של העם היהודי, לבין העשירים המעטים מאוד באותה עת. לדעתו, שני המעמדות גם יחד אוהבים לסחור ולנצל את הגויים. בהמשך, חש דוסטוייבסקי שהוא מסלף את המציאות, על כן מוסיף: "ואם-אמנם תשע עשיריות מקרב היהודים הם עניים, הרי זה עונש משמיים מפני שהם מנצלים את הזולת." כלומר, החטא מביא בעקבותיו את העונש, "החטא ועונשו..."

אמנם אחד הפרקים באותו מאמר נקרא: "ואף-על-פי-כן תחי ברית-האחים!" – כלומר תחי הברית בין הרוסים ליהודים. הוא מרמז, כי מגיעות אף ליהודים זכויות, אך מיד מעלה את פקפוקיו: "ומה אם היהודי בעל הזכויות יסתער עם כל המוניו על העם הרוסי? אותה שעה יגיע הקץ לעם, כי כל רכושו והונו יעברו לרשותם של היהודים." והמאמר כולו מסתיים בשאלה הספקנית, שהאידיאולוגיה הסלאבופילית נשמעת מתוכה, וע,מה המענה השלילי: "האומנם אפשר לבוא בברית-אחים עם היהודי שהוא זר לנוצרי באמונתו ובקרבת דמו?!"

מן הראוי לציין את חיבתו של דוסטוייבסקי אל התנ"ך ואל היהדות המקראית. הוא מעיד על עצמו, כי מאז ילדותו נשאר בעיניו ספר התנ"ך האהוב ביותר. עד סוף ימיו שמר אצלו את הספר "מאה וארבעה סיפורים קדושים מן הברית הישנה והחדשה". ואמנם, ב"האחים קרמזוב" נזכרים אחדים מסיפורי התורה, כגון על אברהם ושרה, יצחק ויעקב, יעקב ועבודתו אצל לבן. חיבה מיוחדת נודעה ממנו לספר תהילים ולספר איוב, אולי מפני שספרים אלה עוסקים בבעיות אנושיות כלליות, ובמיוחד באדם בשעת מצוקה קשה. במאבקו של איוב למען הצדק והאמת, רואה דוסטוייבסקי את המאבק הנצחי בין האמת לשקר, וכפי שהאמת של איוב נחלה ניצחון כך תנצח האמת בעולם כולו.

אך דוסטוייבסקי גם ממשיך את דרכה של הנצרות ביחס לתפיסתה את היהדות. הנצרות מבחינה בין עם ישראל כעם שנבחר על ידי האלוהים עד התגלותו של ישו, לבין העם היהודי שאחרי ההתגלות. הכנסייה הנוצרית טוענת, כי מאז הופעתו של ישו, הנוצרים שקיבלו את תורתו הם "העם הנבחר" בבחינת "ישראל שברוח", ואילו העם היהודי הפך לנחות – "ישראל בבשר", בבחינת רודף אחרי "סיר הבשר", על כך נענש וממשיך לשאת בעונש עד שאחרון היהודים יתנצר. מכאן גם אפשר להבין את דברו של המשורר הרוסי הסלאבופילי חומיאקוב: "אנו הננו העם הנבחר – – – והננו אויביהם של בני-ציון."

מן הראוי אף לזכור, כי לאחר שדוסטוייבסקי נדון למוות ועונשו הוחלף במאסר, ריצה הוא ארבע שנות מאסר בבדידות גמורה, וחומר הקריאה היחידי שניתן לו היה הברית החדשה, ומכאן אף השפעתה הרבה עליו.

ג.

כיצד אירע שדוסטוייבסקי, האמן הרוסי הנודע, שידע לצלול לנבכי נשמותיהם של רסקולניקוב, הנסיך מישקין, והאחים והאב קרמזוב, העמיד דמויות יהודים כה שטחיות, שניחנו בתכונות שליליות בלבד? ולא זו בלבד, אלא שבמאמריו כורך הוא את כל היהודים יחד ומכנה אותם: אגואיסטים, שתלטנים, רמאים, מנצלים.

דומני, כי תשובה חלקית לפחות, נוכל להשיב אם נתחקה אחר קודמיו בספרות הרוסית, ואחרי אבותיו הרוחניים הרוסיים, שאף מהם ינק את השקפותיו על היהודים. התיאור של היהודי אצל אבותיו הספרותיים, הקונבנציות הספרותיות של היהודי בימיו, מוסיפים נדבך חשוב להבנת האופן בו תיאר דוסטוייבסקי את היהודים.

כל המצוי אצל יצירתו הספרותית של דוסטוייבסקי יודע, כי בראשית כתיבתו, בעיקר עד הופעת הרומנים הגדולים שלו, הושפע מניקולאי ו. גוגול (1852-1809). כמו-כן הושפע מאיוון ס. טורגנייב הצעיר (1883-1818), ואף ניסה להתקרב אל בני-חוגו של סופר זה, אלא שטורגנייב דחה אותו.

והנה, אם נתחקה אחרי התיאורים של דמויות היהודים אצל שני סופרים חשובים אלה, ניווכח לדעת עד כמה ממשיך דוסטוייבסקי בדרכם. יתר על כן, דוסטוייבסקי בעצמו מודה ב"רשימות מבית-המוות", כי את דמותו של איסאי בומשטין ראה דרך עיניו של גוגול: "מדי ראותי אותו נזכר הייתי ביהודי ינקל המתואר על ידי גוגול ב'טאראס בולבה', כיצד בשעה שהיה מתפשט כדי להסתתר עם היהודייה שלו בתוך הארון, דמה לאפרוח. איסאי פומיץ' שלנו דמה כשתי טיפות מים לאפרוח מרוט נוצות."

אכן, היהודי ינקל הוא אחת הדמויות הבולטות ב"טאראס בולבה" מאת גוגול – יצירה שראתה אור כבר בשנת 1842, כלומר, כעשרים שנה לפני הופעת "רשימות מבית-המוות." היהודים אצל גוגול, המוכים והנרצחים על ידי הקוזקים, מתוארים מתוך לעג וצחוק לאידם. הקוזקים המשתוללים מוציאים את היהודים "מתחת לשמלות של היהודיות שלהם" ומטילים אותם לנהר הדנייפר תוך השמעת פרצי צחוק "כשרגלי יהודים נעולי סנדלים ופוזמקאות מפרפרות באוויר." תאוותו של ינקל לבצע-כסף מתוארת על ידי גוגול, כאשר שעות מועטות אחרי שניצל ממוות מידי הקוזקים הוא כבר נושא ונותן עימם בענייני מסחר. אותה שעה חושב בליבו טאראס בולבה: "איזה מין יהודון בן שטן הוא..."

 תיאור דומה אנו פוגשים אצל דוסטוייבסקי, כאשר בומשטין, מיד אחרי שהולקה בידי הסוהרים והושלך לכלא, מתחיל לעסוק במסחר. גוגול מתאר את ינקל כשקרן, מוכר-ישו, ארור-אלוהים, שטן, רודף בצע. אפילו בשעת תפילה, כשהוא מבחין בטאראס בולבה "נזכר מיד בפרס של מאה אדומים תמורת ראשו – – – אך השתדל להחניק בקרבו את מחשבת התמיד על זהב, אשר כמו תולעת כורכת את נשמתו של היהודי."

אף ביצירות אחרות של גוגול אין דמותו של היהודי חיובית יותר. ב"יום השוק בסורוצ'ין" מנסה היהודי להערים על השטן תוך רדיפת בצע-כסף, ובכך ניתנת לסופר סיבה טובה להזכיר בנשימה אחת חזירים ואלוהי ישראל. שמו של היהודי, ביצירה "הסיפור כיצד התקוטטו איוון איוואנוביץ' עם איוון ניקופורוביץ'," אינו נזכר מבלי שתתלווה אליו קללה. קציני החטיבה בה שירת הקצין שפונקה, הצטיינו בשתיית יין קר "ובמשיכת פאותיהם של יהודים לא יותר רע מן הפרשים." אפילו ב"הטמן" – אותה יצירה שגוגול לא הספיק לסיימה לפני מותו, מתאר הוא את היהודי רודף-הבצע שנטפל לקוזק בן מאה ועשרים שנה(!) כשהוא דורש מן הזקן את חובו, עד שמופיע מנהיג הקוזקים – ההטמן, ומכריח את "הצאצא הישראלי" להתכווץ ולכרוע ברך "עד ששטחו על הארץ כמו צפרדע."

וכך נוכחים אנו לדעת, כי רבו של דוסטוייבסקי בתיאור היהודים – גוגול – כאשר הוא מתאר את היהודי, הריהו מתארו באור שלילי ביותר.

טורגנייב אינו נופל מגוגול בתיאוריו הארסיים את היהודי, ויעיד על כך סיפורו "ז'יד", שראה אור ב-1846, כחמש-עשרה שנה לפני "רשימות מבית-המוות". הירשל, ה"ז'יד" של טורגנייב "נמוך קומה, רזה, בעל שיער צהוב, ממצמץ ללא הרף בעיניו האדומות, בעל אף ארוך ומעוקם," רודף בצע עד כדי-כך שמוסר את בתו לזנות, ונוהג לומר: "כסף הוא דבר טוב, הכול אפשר להשיג בכסף." הירשל מתגלה לא רק כמרגל, אלא גם כמוג-לב, וכשנידון למוות מרעיד הוא בכל גופו, צועק ומנתר "עד שבלי רצון העלה על פנינו חיוך..."

היהודי המנצל והפחדן מופיע גם בספרו של טורגנייב "סופו של צ'רטופחנוב", וכך הוא מתואר שם: לאחר שהוכה שכב "רזה, מלוכלך בשחור – – – הפנים החיוורים, העיניים המגולגלות, הפה הפתוח – – – מה זה? קיפאון של פחד או המוות בכבודו ובעצמו?" אך ברגע שצ'רטופחנוב שואל את הקהל, מדוע הרגו את היהודי –  "קפץ היצור המונח על הארץ בזריזות על רגליו – – – צחוק פרץ בקהל וקריאות: חי! חי! אותה הגברת..."

אף אלכסנדר ס. פושקין, המשורר הלאומי של רוסיה (1837-1799) מתאר את היהודי כדמות שלילית ב"הרדיד השחור" וב"האביר הקמצן". היהודי מצטייר כיועץ רע ופחדן. ברשימותיו משנת 1827 כותב פושקין, שכאשר פגש את הרוסי קיכלברגר, שבמראהו דמה ליהודי "וכיוון שהמושג יהודי ומרגל זהים, מיד הפניתי אליו את גבי."

ובדומה לפושקין אף המשורר הלאומי מיכאיל יו. לרמונטוב (1841-1814) מתאר את היהודי כמרגל בשירו "סשקה".

כך תיארו את היהודי קודמיו של דוסטוייבסקי בספרות הרוסית, ודוסטוייבסקי עצמו אף הוא דרך באותו שביל שהיתוו פושקין ולרמונטוב, גוגול וטורגנייב.

ואולם, יהיה זה מוטעה לומר, כי הסופרים והמשוררים הרוסים והסלאבופילים בלבד, השפיעו על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים. "זכות" זו נפלה אף בידי הסוציאליסטים המערביים באמצע המאה הי"ט.

כידוע, השתייך דוסטוייבסקי, שחי במוסקבה בשנות ה-40 של המאה הי"ט, אל בני חוגו של פטרשבסקי בעל הנטיות הסוציאליסטיות. כזכור, עקב פעילותו בחוג זה נדון דוסטוייבסקי למוות, וברגע האחרון הומתק דינו לכליאה ולגלות בסיביר. בני-החוג הושפעו מתורתו של שארל פורייה (1837-1772) – הוגה הדיעות הצרפתי, שיצר את הזרם האוטופי בסוציאליזם. פורייה הציע להפוך את המישטר הקפיטליסטי הקיים – לחברה המבוססת על קהיליות קואופרטיביות – 'פלנסטר', המתקיימות על חקלאות ומלאכה.

פורייה ראה ביהודים אומה נחותה, המתרכזת בעולם כלכלי של טפילות וחמסנות, לכן אף התנגד להעניק ליהודים שיווי-זכויות. בכתביו הוא תוקף את היהדות, השומרת לדעתו, על המישטר הפטריארכלי, שהוא מקור לתשוקות ניקלות, לעומת הנצרות ששמרה על "רוח החטיבה הקיבוצית", אשר ממנה המקור לרגש האצילות. בגלל התמכרותם למסחר הפכו היהודים למרגלים של כל אומה ולשון, ובשעת הצורך הם המלשינים והם התליינים. היהודים הם הטפילים, התגרנים ונושכי הנשך. פורייה ראה במסחר אבי-כל-פשע ושורש כל מעשה נתעב, וכיוון שהיה משוכנע, כי היהודים מגלמים בגופם את הסחר-מכר, מובנים גם גילויי השינאה כלפיהם. גישתו זו של פורייה נודעה עוד בשנת 1829 עם הופעת ספרו "עולם חדש", ומאוחר יותר בספרו "התעשייה המדומה" (1833). ואמנם, רבים מתלמידיו, כגון טוסנל הנזכר להלן, וכן פרודון, וחסידיו המרובים מבני המעמדות העליונים והאינטלקטואלים, כרכו את דרכם אל הסוציאליזם באנטישמיות.

הסוציאליסט הצרפתי אלפונס טוסנל (1885-1803), היה תלמידו וממשיך דרכו של פורייה, שדוסטוייבסקי ודאי הכיר את תורתו מביקוריו בפריס משנות ה-60 ואילך. בהקדמה למהדורה השנייה של ספרו הצרפתי: "היהודים – מלכי התקופה" (פריס 1847), כותב טוסנל, בין השאר: 'יהודי' הוא שם גנאי לבני-אדם המגלגלים בממון, טפילים ובלתי יצרניים, המתפרנסים מרכוש זולתם. "ישראל הוא עמו של השטן," "לא תיתכן ברית בין אותו גזע לבינינו." ואכן, אף דוסטוייבסקי כותב, כי ה'ז'ידים' שליטים בבורסות, בפוליטיקה החיצונית ובענייני פנים.

כלומר, ההאשמה היא נגד כל היהודים, ובתוכם חשבון מיוחד לו עם הלורד ביקנספילד, כי בגללו נפתרה בעיית הבלקנים לרעתם של הסלבים, ובמילותיו של הסופר: "ייתכן כי הלורד ביקונספילד שכח שמוצאו מיהודי ספרד, (ייתכן, אך לאמיתו של דבר לא שכח), אבל שהוא הינו מנהיגה של המדיניות האנגלית השמרנית בשנה האחרונה, במקצת מנקודת ראותו של 'ז'יד', בכך לדעתי אין לפקפק."

ולהלן ממשיך דוסטוייבסקי, כי שאיפתו של העם היהודי היא לנצל את הזולת, הם גם מנצלים את האיכר הרוסי שהשתחרר זה עתה משלטון ה'צמיתות' (1861), והם מנצלים את הכושים בדרום-ארצות-הברית מאז ביטולה של העבדות שם. כך נהגו היהודים תמיד עם בני העם שבקירבו הם ישבו, "ואף אם יתכחשו היהודים ויאמרו שכולם משקרים, הרי גם מזה נוכל להסיק, כי המילה 'כולם' אומרת דרשני, הרי קיים במקום כלשהו מקור לאותה שינאה של 'כולם'."

אין ספק, כי דוסטוייבסקי, כמו סוציאליסטים אחרים ברוסיה, קלט תורה זו כבר בשנותיו המוקדמות, בשעה שהובאה והופצה ברוסיה על ידי הוגי הדיעות הרוסיים הרצן וצ'רנישבסקי, וכמובן שהוסיף וקלט אותה בשנים המאוחרות, בשבתו בפריס.

דוסטוייבסקי סיים לרצות את עונשו בגלות סיביר כעבור עשר שנים מיום שנגזר דינו, והוא שב לפטרבורג מן הגלות בשנת 1859. באותה עת כבר היו השקפותיו הרוחניות, שונות בעיקרן, מאלו שבצעירותו. אם קודם מאסרו השתייך, כאמור, על בני חוגו הסוציאליסטים של פטרשבסקי, הרי בשנות ה-60 יוצא הוא נגד מפיצי התורה הסוציאליסטית ברוסיה, ובמיוחד נגד המבקר הרוסי צ'רנישבסקי.

אך אין באלה כדי למעט את השקפותיו האנטישמיות. כי התורה בה דבק עתה היתה לא פחות אנטישמית – כוונתנו לסלאבופילות. אידיאולוגיה זו ראשיתה אמנם בשנות ה-20 של המאה ה-19, אך דוסטוייבסקי נתפס לה אחרי שובו מן המאסר והגלות, ואף פירסם מאמרים ברוח תורה זו בעיתונים ובכתבי-עת, כגון ב"וורמיה" ("זמן") וב"יומנו של סופר".

בשלושה עיקרים מרכזיים דגלו הסלאבופילים: הפגנה לאומית-רוסית-סלבית מול ההשפעה ממערב אירופה, קירובן של התיאוריות הפילוסופיות ברוחם של שלינג והגל, וגילויי אהדה אל הפאן-סלביות.

סיסמתם היתה: למען הדת הפרבוסלבית, שלטון יחיד, ועממיות ("פראבוסלביה, סאמודירז'וויה אי נרודנוסט").

אחד מהוגי הדיעות של הסלאבופילים, אי.ס. אקסאקוב, השפיע מאוד על דוסטוייבסקי. וכבר בראשית שנות ה-60 כותב אקסקוב, כי אסור לתת ליהודים זכויות שוות, כי הם "קומץ בני-אדם" אשר "באו אל האדמה הנוצרית" ועוסקים בתורה עויינת לנצרות. "הרי בעל הבית אינו יכול להושיב את האורחים הבלתי-קרואים הללו באותו מקום בו יוכלו לנהל את הבית."

אי-אפשר להישאר נאמנים לדת הנוצרית וגם להעניק ליהודים שיווי זכויות. לעולם לא ישרור שלום בין היהדות לבין העולם הנוצרי. ב-15 ביולי 1867 כותב אקסקוב בעיתון "מוסקבה": "לא על אמנציפציה של היהודים עלינו לדון כי אם על אמנציפציה של הרוסים מן היהודים."

השקפות ברוח הסלאבופילים בעניין הנצרות הקמאית הטהורה, שנשתמרה בקרב השכבות הנמוכות של העם, ניתן לגלות אף ביצירתו הספרותית של דוסטוייבסקי משנות ה-60 ואילך: רסקולניקוב ב"החטא ועונשו" (1866), שהיה בתחילה אנרכיסט, אגוצנטרי ותלוש מן המציאות, הופך, אחרי שרצח את הזקנה, לנוצרי אדוק וכאילו נולד מחדש, בדומה למה שאירע לדוסטוייבסקי עצמו אחרי שיחרורו מן המאסר.

הנסיך מישקין ברומאן "אידיוט" (1868) הופך לסמל האידיאל הנוצרי, מעין ישו הסובל למען האדם.

אף ב"האחים קרמזוב" (1880) מתבטאת גישתו הסלאבופילית של המחבר בתיאור דמויותיהם של אליושה קרמזוב ומנהיגו הרוחני זוסים, החולמים על שלטונה של הרוח הפרובסלבית הטהורה על החברה כולה.

מכאן גם יובן מדוע רואה דוסטוייבסקי ביהודים נטע זר בקרב החברה הרוסית, והוא אף מביע את עמדתו ברוח זו. היהודים מביאים את תרבות המערב הבורגנית המתנוונת, וחיים ברוח זו ברוסיה כעם נבדל, "כמדינה בתוך מדינה", כפי שהוא מתבטא, היהודים הם ניגוד של העם הרוסי המקורי, של העמים הסלביים.

ד.

דומני, כי לא היה מקום למחקרים מקיפים על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים, לולא ידענו עד כמה הייתה השפעתו רבה על דעת הקהל עוד בימיו. לפופולאריות רבה הוא מגיע כבר עם הופעת ספריו "החלכאים והנדכאים" ו"רשימות מבית-המוות" שראו אור בשנים 1862-1861, אם כי קדמו להם הספרים: "אביונים", "כפילות", ו"ניטוצ'קה נייזבנובנה". טובי המבקרים הרוסיים מבני-דורו, כגון דוברוליובוב ופיסריב, מהללים את כישרונו הגדול של דוסטוייבסקי לחדור לנבכי נשמותיהם של גיבוריו. הוא זוכה לכבוד רב בארצו ואף במערב. ספריו משפיעים על בני דורו, על השקפותיהם הרוחניות ועל דרכי התנהגותם.

לאוניד גרוסמן בספרו האוטוביוגראפי "וידויו של יהודי אחד" מעיד, כי לספר "החטא ועונשו" היתה השפעה על הדור הראשון של קוראי הספר בדומה לזו של "ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה. גרוסמן מביא כדוגמה להשפעה זו את מעשהו של המבקר העברי אבא אורי קובנר (1909-1842). קובנר הושפע מהשקפת עולמו של רסקולניקוב, הדמות הראשית ב"החטא ועונשו", בקבלו את השקפתו: לאדם בלתי רגיל הרשות, בהשתמשו במצפונו, לסלק מכשולים העומדים בדרכו, במקרים שמילוי האידיאות דורש זאת ("החטא ועונשו", חלק ג', פרק 5). ואכן, קובנר מחליט להציל את אהובתו ממוות בשחפת, ולתמוך באם האלמנה ובשלוש אחיותיה של אהובתו, על ידי זיוף המחאות על עשרות אלפי רובלים, שהם, כדברי קובנר במשפט שנערך לו, רק שלושה אחוז מרווחי הבנק בו עבד – סכום פעוט, לדעת קובנר, ביחס לרווחים העצומים של הבנק הגדול. לאחר שנתפס והושלך לכלא כותב הוא אל דוסטוייבסקי ב-26 בינואר 1877, ומבקש את הצדקתו המוסרית של הסופר למעשהו של קובנר, בהדגישו, כי מניעיו היו דומים לאלו של רסקולניקוב.

דוסטוייבסקי גדול היה בעיני בני דורו, ועל כך מעיד קובנר במכתבו אל הסופר: "ברצוני, פיודור מיכאילוביץ', שתאמין לדברי, כי אחרת לא הייתי פונה אליך אלא אל ניקרסוב, טורגנייב או סלטיקוב."

על תפוצתו של הספר "אידיוט" מעיד דוסטוייבסקי בעצמו: "הספר נקנה מדי שנה ומדי שנה עולה תפוצתו." אף מאמריו הפובליציסטיים זוכים לתפוצה רבה, ובעיקר אלה שהתפרסמו ב"יומנו של סופר", והופיעו ללא הפסקה עד שנת מותו ב-1881. קוראים בני זמנו מעידים על עצמם, כי היו מצפים בכיליון עיניים מידי חודש בחודשו להופעת "היומן".

א.א. קובנר, אשר הכיר את השפעתו העצומה של הסופר הרוסי על האינטלקטואלים הרוסים, קובל בפני הסופר על השקפותיו הסלאבופיליות והאנטישמיות: "אינני יכול להיות שותף לדיעותיך בעניין פטריוטיזם, עממיות, רוח העם הרוסי ובמיוחד הפאן-סלביות והנצרות – – – אינני יכול להבין את שנאתך ל'ז'יד'."

וללא ספק אף אנו בימינו, מוקירי יצירתו של דוסטוייבסקי, שבים ושואלים את אותן השאלות, אם כי רק אחרי שעמדנו על מקורות היניקה שלו, יכולים אנו להתחקות אחר שנאתו ליהודי וליהדות.

הציטטות מובאות מן המקור הרוסי ותורגמו לעברית על ידי מחבר המאמר. מראי המקום המפורטים – בספרו "מסעותיי עם ספרים".

דוסטוייבסקי, פיודור מיכאילוביץ –  קווים ביוגראפיים

(1881-1821)

סופר רוסי. מגדולי הסופרים בעולם. נולד במוסקבה, אך רוב ימיו התגורר בפטרבורג. התייתם מאימו בגיל שש-עשרה. באותה שנה הוכנס לבית הספר הצבאי בפטרבורג במגמת הנדסה. ב-1839 נרצח אביו בידי צמיתיו. ב-1843 סיים את לימודיו והתמנה פקיד במשרד ההנדסה הצבאית בפטרבורג, אך כעבור מיספר חודשים התפטר מתפקידו, מפני שהתעניין בספרות. הוא קרא הרבה ואף התחיל בעצמו לכתוב.

ב-1846 ראה אור סיפורו הראשון "אביונים", ואחרי שנה פירסם את "כפילות". סיפוריו המשיכו להתפרסם, ביניהם "לילות לבנים".

ב-1848 הצטרף אל חוג המחתרת הסוציאליסטי שבראשו עמד פטרשבסקי, אשר דגל ברעיונותיהם של פוריה ופרודון האוטופיסטים. ב-1849 נאסרו דוסטוייבסקי וכל חברי החוג. הם נדונו למוות, וב-12 בדצמבר אותה שנה הוצאו אל חצר בית הסוהר והועמדו בפני כיתת יורים. באותו רגע הוכרז על המתקת פסק-דין המוות במאסר עם עבודת פרך. דוסטוייבסקי הוגלה לאומסק שבסיביר, ורק כעבור עשר שנים הורשה לשוב לפטרבורג. אירוע זה, וכן חייו במאסר ובגלות בסיביר, השפיעו על השקפת עולמו – השקפה שבאה לביטוי אף ביצירתו. הוא הפך לרוסי לאומני, נאמן לצאר – "האב", לכנסייה הפרבוסלבית, ולתרבות המקורית של העמים הסלאביים. לדבריו, תרבות זו, עומדת כניגוד לתרבות אירופה המערבית המנוונת. ואולם ביצירותיו האחרונות ביטא דוסטוייבסקי, כעדות עצמו, השקפה האומרת: כאן, על פני כדור הארץ, נלחמים האלוהים והשטן, ושדה-הקרב הוא ליבו של האדם. האדם שואף להיגאל. העם הרוסי הוא העם הסובל ייסורים, הוא גופו של ישו המכפר על עוון העולם, והוא העם בעל הייעוד בעולם.

ב-1861 יסד יחד עם אחיו את העיתון "ורמיה" ("זמן"), שזכה לתפוצה רבה. באותה שנה פירסם את "חלכאים ונדכאים" ו"רשימות מבית-המוות". ואולם זמן קצר אחר-כך נסגר העיתון ודוסטוייבסקי יצא למערב-אירופה. הוא שב ויצא לשם פעמים רבות, ותקופת-מה חי בה אף במשך ארבע שנים רצופות לפני מותו. הוא יסד את העיתון "אפוחה" ("תקופה"), ובו אף פירסם בהמשכים את "רשימות מן המחתרת" ב-1864. לאחר שהעיתון נסגר מחוסר אמצעי מימון, היה מפרסם את מאמריו על נושאים חברתיים וספרותיים בכתבי-עת שונים תחת הכותרת "יומנו של סופר", שהפך אף לירחון עצמאי בשם זה.

בשנים הבאות הוא יפרסם בזה אחר-זה את יצירותיו הגדולות: "החטא ועונשו" (1866), "אידיוט" (1868), "שדים" (1872), "האחים קרמזוב" (1880).

ב-1880 נבחר לשאת נאום במוסקבה לזיכרו של המשורר הנערץ א.ס. פושקין. בנאומו זה הציג את השקפת עולמו החברתית והפילוסופית. בין שאר הדברים אמר, כי לרוסיה תפקיד בעולם: הצלתה של אירופה המערבית מן הניוון והדקדנטיות. הוא הטיף להתרחקות מן התרבות המערבית.

מיספר חודשים אחר-כך, ב-1881, נפטר דוסטוייבסקי בפטרבורג, והוא בן שישים במותו.

מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" שיצא לאור ב-2005 בהוצאת אסטרולוג.

* * *

עמנואל הרוסי

ז. אינג'ינר ש.

פרק שביעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

זקן התא היה אינג'ינר ש., אף הוא כסמואיל, יהודי יליד אודיסה, אך שלא כמוהו דמה יותר לאיש הצפון. מאופק ומסויג היה, אם כי לא חסר חוש הומור. כשהתוודעתי אליו, ואמר לי שם משפחתו – שאלתיו, אם קשר לו למורה להיסטוריה ש. הידוע באודיסה, שספריו היו נלמדים בבתי הספר התיכוניים. על כך ענה לי בכובד ראש כשעיניו מחייכות: "יש ויש. אני הוא בנו הנלוז של אדם ישר ומכובד."

ממוצע קומה היה, גמיש וזריז בתנועותיו, ובתנאי התא הדחוס והשורץ כינים הקפיד לשמור על הידור מה, לרבות תסרוקת מסודרת ותגלחת. תגלחת? הכיצד? היתה זו אמצאתו של אנדריושקה חלופוב (עליו נספר בהמשך), כי שבר זכוכית של בקבוק עשוי אף הוא לשמש תער גלבים, ביד חרוצים כמובן. והואיל וידיו של אנדריושקה "ידי זהב" היו (הוא היה כייס), מסר האינג'ינר ש. את לחייו לידיו בוקר-בוקר.

אחר-כך התוודה בפניי שהתגלחת הזו היא שביל ייסורים בשבילו, ושעל אף זריזותו המופלגת של "הפאריקמאכר", נדמה לו שאת עורו הוא קולף מפניו. ואף-על-פי כן הכרח לסבול, כמו שאומרים באודיסה: "התפקע, אך שמור על הקו!"

לשם שמירה "על הקו" היה נוהג להתעמל יום-יום, אף לא החסיר מקלחת קרה בשעה היעודה לתאנו, בחדרי השימוש.

אמנם צריך היה האיש לשמור על עצביו, מפני שעניינו עניין ביש היה.

האינג'ינר ש. תפס עמדה חשובה בחייה הכלכליים של העיר, ועמדתו נעשתה בעלת רמה גבוהה ביותר עם התפתחות הנ.א.פ. – הוא היה המנהל הראשי של הטרוסט המטאלורגי. נהג בטוב-טעם ובזהירות רבה. למדינה דאג, אך גם את עצמו לא הזניח. לפתע נכשל. קבוצת סוחרים קנתה מידי הטרוסט חלקי מכונות בסכום גדול. העסקה נרשמה באופן רשמי כמכירת גרוטאות, על דעת שני הצדדים ובאישורו של מנהל הטרוסט. אך בטרם יוציאו את "הגרוטאות" ממחסני הטרוסט, חזר האינג'ינר ש. וקנה אותן מידי הסוחרים האלה כחלקי חילוף הראויים לשמם. למותר להוסיף שהתשלום השני היה רב פי כמה וכמה מן הראשון. לא ארכו הימים – ונתפס, הוא עם הסוחרים גם יחד.

הוא ידע שדין חמור מחכה לו, אם לא החמור ביותר. השלטון היה צעיר, מר נפש ולא ידע רחמים. באותם השנים היו עדיין רגילים להקדים ולירות בזר המתקרב בלילה, ורק לאחר מכן לשאול: מי הולך? – אף-על-פי כן הצליח ש. לשמור על רוחו ועל נימוסיו הטובים. הכול התייחסו אליו ביראת כבוד.

רק פעם אחת ראיתיו מרשה היתולים לעצמו. יום אחד, בעוברי בפרוזדור עם בני תאי לעבר חדרי השימוש, יצאו משם עצירים מתא אחר. ביניהם היה אחד מחברינו, מ., שהספיק ללחוש באוזני את המשפט הבא:

"אנחנו מכריזים שביתת רעב על שלא הודיעו לנו עד כה את סיבת מאסרנו!..."

שביתת רעב? תהא שביתת רעב! מה איכפת לו לנער! אדרבא, יש בזה משום עניין, ומה גם שהמבצע קשור במאבק לשמו ובהילה של קורבן. ובכן, הכרזתי שביתת רעב. את הארוחה, שהביאו לי מן הבית, זרקתי (למורת רוחו של אנדריושקה) בעד האשנב אל החצר. לא ידעתי אז, שמותר לו, למכריז על שביתת רעב, לגמוא מעט מים. התנזרתי מכול, ובמשך ארבע יממות לא אכלתי ולא שתיתי דבר. ברעב חשתי רק ביום הראשון והשני. לאחר מכן נחלש התיאבון, אך כוחותיי הלכו וכלו. ביום הרביעי, כשיצאתי לטיול היומי, נתמך בידי שניים מחבריי לתא, צעקו לעברי מתא הנשים:

"הפסק את השביתה!... אנחנו הפסקנו!"

הפסקתי.

לרגל מאורע זה חיבר האינג'ינר ש. פזמון מיוחד, בעקבות חלומו של פרעה, תוך הזכרת שבע הפרות הדקות והרעות שאכלו את שבע הראשונות והבריאות (רמז לאספקת המזון המוגברת שהחלה מגיעה אליי לאחר ימי הרעב). אחד מבתי השיר היה (בתרגומו) לערך כזה:

הציונים עם גא עצום ורב הוא,

הבוז לסבל וצרות!

תחילה מיספר ימים רעבו –

אחר בלעו שבע פרות.

לפזמון היתה גם מנגינה, והוא הושר במקהלה, עליה ניצח "חתן השביתה" בעצמו, ואילו הסולן היה הכוהן הפרבוסלאבי, באטיושקה (אבא, כינוי לכוהן פרבוסלבי) איוואנוב.

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. כמו צמח בר

בהיותו בן 17 סיים נחצ'ה היימן את לימודיו בגימנסיה ברחובות. נותרה שנה עד גיוסו לצה"ל. הוא לא הסתדר עם אביו החורג, והחליט לעבור לקיבוץ. כיוון שהכיר במחנה קיץ של התנועה המאוחדת קבוצת נערים מחברת נוער בכפר מכבי, הוא החליט להצטרף אליהם. מה עשה? ארז תרמיל גב, עלה על אוטובוס וקבע עובדה. הוא הגיע לכפר מכבי, ניגש למזכיר הקיבוץ והודיע לו שבא לשנה של "טעימה" ולהצטרף לחברת הנוער. המזכיר הנדהם שלף ממגירתו כרטיס אוטובוס של "אגד", הגיש אותו לנחצ'ה ואמר לו: "ילד, סע הביתה."

נחצ'ה קרע את הכרטיס והצטרף לחבריו מחברת הנוער. הם בנו לו סוכה בין ארבעה עצים, שם הוא ישן בלילה. בבוקר חצה נחצ'ה את הכביש, וראה שם רועה ועדרו. הוא ניגש אליו, הצטרף אליו וסיפר לו את סיפורו.

למזלו, האיש שפגש היה רועה הצאן של הקיבוץ השכן, רמת יוחנן. "שמי מתתיהו שלם," אמר לו הרועה, והודיע לו ש"עד שיסתדרו העניינים אצלך, בוא והיה נער הרועים שלי."

המפגש בין הנער נחצ'ה היימן – למשורר, המוסיקאי, איש התרבות ורועה הצאן מתתיהו שלם, היה המפגש החשוב בחייו. לא היה אדם שהשפיע עליו יותר ממנו.

כתב נחצ'ה בהקדמה לדיסק שהפיק משירי מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה": "במרוצת הזמן למדתי מפיו (במרעה או בביתו הצנוע) את רוב שיריו הנפלאים. אך יתרה מכך, למדתי מפיו את בסיס האמת שעל פיו אדם יוצר חייב להתנהג, בסיס של התנהגות אשר לימים הנחה אותי ומנחה אותי עד לעצם היום הזה, בכל מה שקשור ליצירתי שלי. מתתיהו לימד אותי לראות ולהבין את החיבור הטבעי בין יום ללילה, בין אדם לאדמה, בין אדמה לשמיים, בין העברית לתנ"ך ולשיר השירים ולאהוב ולהבין את החי והצומח מסביבי ולקשור את כולם לאגודה אחת של 'ציר חיים אישי', אשר ממנו נובעת יצירת אמת שאין בה פניות, רייטינגים ושאר זיבורית חסרת ערך תרבותי. כך למדתי ממנו, ועל פי תורתו אני נוהג לכתוב את לחניי עד היום."

לא היה זה המפגש הראשון של נחצ'ה עם המוסיקה, לא עם הקיבוץ ולא עם התרבות הקיבוצית. נחצ'ה גדל בבית מוסיקלי. סבו ניגן על אקורדיון, כינור ומפוחית, אביו ניגן על בללייקה והוא עצמו ניגן על פסנתר, אקורדיון ומפוחית. הקשר הקיבוצי הראשון שלו היה בגיל 14, כאשר לאחר גירושי הוריו היה תקופה מסוימת ילד חוץ בקיבוץ נען, שם למד מוסיקה אצל יהודה אורן והמלחין דוד זהבי. טרם הגעתו לכפר מכבי הוא כבר הלחין את שירו הראשון, "ניצנים נראו בארץ" למילות שיר השירים. אולם המפגש עם מתתיהו שלם, הוא המפגש שהשפיע יותר מכל על חייו. והמפגש עם מתתיהו שלם היה המפגש עם מה ששלם ייצג יותר מכל – התרבות הקיבוצית. וגם שנים רבות אחרי שעזב את הקיבוץ, הקיבוץ והתרבות הקיבוצית לא עזבו אותו, והיו לוז יצירתו.

הקשר הקיבוצי של נחום היימן נמשך עוד שנים רבות. הוא היה אקורדיוניסט בלהקת הנח"ל (לימים שירת במילואים שנים רבות כלוחם קרבי, ונפצע במלחמות סיני, ששת הימים ויום הכיפורים). לאחר נישואיו הראשונים היה חבר בית אלפא. מטעם בית אלפא יצא ללימודים וקיבל את הכשרתו המוסיקלית הפורמלית. הוא הקים והדריך את חמישיית גלבוע עם נגנים מבית אלפא וקיבוצי הסביבה והלחין רבים משיריהם. את החמישיה הוא צירף לגבעטרון, ובמשך שנים היה המדריך והמעבד של הלהקה. אין תרבות קיבוצית מובהקת יותר מהגבעטרון, ונחצ'ה היה מעמודי התווך של הלהקה לאורך שנים.

באותן שנים, שנות השישים המוקדמות, הלחין היימן את שירי המחזמר "זרעים של מסטיק" מאת לאה נאור. המחזמר נכתב בעבור ילדי קיבוצו בית אלפא, ואתם הוא העלה אותו לראשונה על הבמה, ורק לאחר מכן השירים יצאו בספר.

שיתוף הפעולה הפורה ביותר של נחצ'ה היה עם חברו הקרוב ושותפו ליצירה במשך עשרות שנים, נתן יונתן. גם יונתן היה אז חבר קיבוץ בעמק, קיבוץ שריד. הנופים המשותפים וההוויה המשותפת היו המסד ליצירתם המשותפת. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם היה מחזמר שנכתב בידיהם בעבור קיבוץ שריד, ונמשך עד יומו האחרון של נתן יונתן.

בעיניי, השיר הקיבוצי ביותר של נחצ'ה היימן, היה "כמו צמח בר". את השיר כתבה חברת קיבוץ שפיים רחל שפירא, הלחין חבר קיבוץ בית אלפא נחצ'ה היימן, עבור סרט המבוסס על ספרה של חברת קיבוץ בית אלפא נעמי פרנקל "דודי ורעי", שעלילתו היא עלילה קיבוצית המתרחשת בקיבוץ. היימן נהג לספר את סיפור הלחנת השיר. הוא ישב בחדר האוכל הומה האדם והרועש של בית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא נטל מפית וכתב עליה בתוך דקות ספורות את התווים, תוך שהוא מנתק עצמו מן ההמולה שמסביב. כך נכתבה המלודיה הנפלאה של השיר, שהיה לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

השיר הוא שיר פרידה מאהוב, ומהמקום והקהילה שלו. השיר מתאר את האהבה הסוערת, שהיתה מקסם ילדות, אך העירה אש זרה את לילותיה של הכותבת – תיאור קשה מאוד, המזכיר את האש הזרה שהעלו בניו של אהרון הכהן נדב ואביהו בחנוכת המשכן, והיא שרפה אותם למוות. הקושי של הכותבת היה לא רק עם אהובה, אלא גם עם סביבתו – ולכן המען של השיר הוא אותה סביבה: "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר."

ספרה של פרנקל יצא לאור ב-1973, והדרמה הטלוויזיונית שודרה כעבור שנתיים. חוה אלברשטיין שרה את השיר. השיר יצא לגמרי מהקשרו כשיר נושא של סרט, והיה לשיר אהבה, פרידה וגעגועים העומד בפני עצמו, וכזה הוא עד היום.

באותה שנה, הוציאה חוה אלברשטיין את הטוב והחשוב בתקליטיה, והוא נקרא על שם השיר הזה – "כמו צמח בר". לימים, חידשה אותו סי היימן, בתו של נחצ'ה.

רק לאחד משיריו כתב נח'צה את המילים – "אני ממשיך לשיר". זהו שיר אישי, שבו מתאר נחצ'ה את מהותו כאיש של שירים, ואת האקזיסטנציאליות של שירתו. "אני ממשיך לשיר, אני ממשיך לחיות." השירה היא החיים. גם לשיר הזה יש הקשר קיבוצי. הוא היה, בקולו של נח'צה, פס הקול של הסרט "אדמה משוגעת". הסרט נתפס בתנועה כסרט אנטי קיבוצי, אולם בעיניי זהו סרט המצביע על הפער בין האידיאולוגיה הגבוהה של הקיבוץ, לבין המציאות הרחוקה ממנה. כתב האשמה אינו על דרך החיים הקיבוצית, אלא על הפער הזה.

האם היה מסר קיבוצי בבחירתו של נחצ'ה לשיר בסרט הזה? האם הוא העביר לקיבוץ מסר של צמח בר? האם הוא חש בקיבוצו כמו צמח בר?

ואולי הוא חש כך בחברה הישראלית? ואולי הוא חש כך בחיים, בכל אשר היה, כי באופיו היה אינדיבידואליסט, שאינו הולך בתלם אלא דבק בדרכו הייחודית, ובכל חברה היה כמו צמח בר?

ייתכן.

בתשובה לשאלה של יואב גינאי "מה אתה רוצה שייכתב על המצבה שלך?" – השיב היימן: "נולד חי והלך לעולמו כמו צמח בר."

ואכן, השיר ליווה אותו לדרכו האחרונה.

2. צרור הערות 24.8.16

* מדינה תומכת טרור – ישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ופיצתה את משפחות המחבלים. ומיד אחרי הסכם הפיוס, שבה טורקיה והשתלחה בישראל על כך שמימשה את זכותה להגנה עצמית, לאחר פשע המלחמה – ירי טיל לעבר יישוב אזרחי. טורקיה היא היום יעד מרכזי של הטרור, אך אין זה מפריע לארדואן להמשיך בדרכו כראש מדינה תומכת טרור.

* דה-מובראקיזציה – דבריו של שר החוץ המצרי השוללים את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, הם ביטוי נוסף לרוח החדשה המנשבת במצרים מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון.

תרומתו של א-סיסי כפולה. הוא גם חיסל את המשטר האיסלמיסטי של מורסי והציל בכך את מצרים ואת המזרח התיכון מאסון, והוא גם יוצר בהדרגה דה-מובראקיזציה ביחסה של מצרים לישראל. מובראק הפך את השלום עם ישראל, עליו חתם סאדאת, למלחמה קרה נגד ישראל, שבה מצרים הובילה את העוינות הערבית למדינה שמסרה לה את כל סיני ועקרה מסיני את כל אזרחיה. א-סיסי לא ניחן, כנראה, במנהיגות ובאומץ של סאדאת ואינו יכול לבצע צעד דרמטי הדומה לביקור סאדאת בישראל. אולם בהדרגה, לאט לאט, הוא מוחק את מורשת מובראק.

* הרגלי הקריאה של שוכרי – על פי דבריו של שר החוץ המצרי סמאח שוכרי, שגילה הבנה לצרכי הביטחון של ישראל ושלל את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, ניתן להסיק שהוא אינו קורא את "הארץ".

* נלחמים באנטישמיות – מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת לייפציג הגרמנית קיבלה החלטה להיאבק בתנועת החרם נגד ישראל. בהחלטה הוגדרה תנועת החרם בהגדרה המדויקת "תנועה אנטישמית" וצוין שמטרתה היא להביא להשמדת ישראל. תא הסטודנטים הסוציאל דמוקרטי היה שותף להחלטה.

עד כה, תנועת החרם על ישראל אינה זוכה להצלחה רבה, אך הצלחותיה הן בעיקר בקמפוסים. יש לקוות שיוזמתם של הסטודנטים בלייפציג היא רק סנונית ראשונה, המבשרת אביב אירופי של הדברת האנטישמיות. 

* אומץ או אחריות – במאמר ב"הארץ" תקף יובל רבין את נתניהו על כך שאין לו אומץ להחלטות מדיניות כפי שהיו לבגין ולרבין. המסר שלו פשטני להחריד: אומץ = נסיגה.

כן, לעתים נדרש אומץ כדי להחליט על נסיגה. אך לעתים נדרש אומץ כדי להימנע מהחלטה על נסיגה. ומכל מקום, החלטות של מנהיג אינן מבחן אומץ. השאלה אינה האם ההחלטה אמיצה אלא האם היא נכונה.

אהוד ברק היה אמיץ עד טירוף. היה לו האומץ לשבור את הקונצנזוס הלאומי ולרסקו לרסיסים, להפנות עורף למורשת רבין ולמחוק את כל הקווים האדומים שלו. מרוב אומץ הוא קיבל את עקרון הנסיגה המוחלטת מכל יש"ע (עם "חילופי שטחים") לסגת מבקעת הירדן, לחלק את ירושלים ואף את העיר העתיקה. אמיץ. אז מה יצא מהאומץ שלו? הסכם שלום? מרחץ דמים!

רבין היה הרבה פחות "אמיץ" אבל הרבה יותר אחראי. בנאומו האחרון טרם מותו הוא הציב בפני הכנסת והעם את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, שהם מורשתו המדינית:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." [*]

לצערי, עמדותיו של נתניהו במו"מ קרובות יותר ל"אומץ" של ברק מאשר לאחריות של רבין. למשל, בעוד רבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ציר אלון הסמוך לקו ההתיישבות הערבית על גב ההר, נתניהו הסכים עם קרי על נוכחות צבאית ישראלית זמנית לאורך נהר הירדן.

וליובל רבין אני ממליץ לאמץ את הדברים להם הטיף בפסקת הפתיחה של מאמרו, כשיצא נגד "כתיבתה של היסטוריה חדשה, שמעוותת עובדות ידועות ומעלימה מידע בסיסי מהעבר." 

* חבורה מופקרת – חיילי צה"ל סיכנו ביום שני בלילה את חייהם כדי לחלץ חבורה מופקרת של פורעי חוק מוכי ירח, בדרכם להשתטח על קבר יוסף בשכם ולהתפלל על סוטה המין "הרב" ברלנד. הפנטזיה הזאת עלולה הייתה להסתיים במרחץ דמים של ההזויים ושל חיילי צה"ל.

התגובה הטבעית של אדם נורמטיבי היא שצריך לתת להם להתמודד עם טירופם, ולא לסכן את כוחות צה"ל כדי לחלץ אותם. אבל ברור שמדינת ישראל אינה יכולה לאפשר לינץ' וטבח המוני באזרחיה.

ולכן, הפתרון הוא ענישה חמורה. שמעתי שנפתחו הליכים פליליים נגד המארגן והנהג. זה לא מספיק. כל אחד ואחד ממשתפי החגיגה, ללא יוצא מן הכלל, צריך לעמוד לדין פלילי, וברור שהמסית והמארגן צריך להיענש בכל חומרת הדין. אני משער שאם הפרקליטות תחפש היטב, יימצאו די סעיפים בספר החוקים הישראלי כדי לשלוח אותו לתקופה הגונה מאחורי סורג ובריח. ואם לא, על המחוקק לתת על כך את הדעת.

האם יש סעיף פלילי של סיכון חייהם של חיילי צה"ל?

* הקשר המתנחלי של נחום היימן – על פי הקוד החולני של השיח הישראלי, מי שאוהב את הקיבוצים, בהכרח אמור לשנוא את ההתנחלויות. לא לחלוק עליהן, לשנוא. ומי שאוהב את ההתנחלויות אמור לשנוא את הקיבוצים.

נחצ'ה היימן כפר בקוד הקלוקל הזה. לאחר מותו נאמר ונכתב רבות על הקשר הקיבוצי שלו, פחות ידוע הקשר ההתנחלותי שלו. היימן הרבה להופיע בהתנחלויות ביו"ש. הוא הקים חבורת זמר של קריית ארבע ובמשך שנים, בכל מצב ביטחוני, ערב בשבוע הוא בילה ביישוב, עבד עם החבורה ונשאר ללון ביישוב. הוא הופיע איתה ביישובים רבים ביו"ש. במשך שנים הוא שידר תוכנית שבועית בנושא זמר עברי בערוץ 7. נחצ'ה השפיע אהבה על המתיישבים והם השפיעו עליו בחזרה. היישוב בית-אריה-עופרים קרא כיכר על שמו. כאשר נודע להם על מצבו הכלכלי הקשה בזקנתו, הם הקצו לו דירה ביישוב, שם הוא התגורר שנים אחדות, כשהיישוב שילם את שכר הדירה ואת כל הוצאות אחזקתה.

איני יודע מה היו עמדותיו הפוליטיות של היימן, אך הוא היה אמן טוטלי, שאמנותו – אמונתו. ואמן אמיתי שואף תמיד לחבור לכל קהל. מי שמחרימים ציבורים של מתנגדים פוליטיים אינם אמנים אמיתיים, כיוון שהם נכנעים לתכתיב של קבוצות פוליטיות רדיקליות, ומכפיפים את אמנותם לפוליטיקה קיצונית.

* ביד הלשון: ישראלית – משחר ילדותי, אני אוהב את התנ"ך. אני קורא תנ"ך, לומד תנ"ך, דורש את התנ"ך, מלמד תנ"ך. אולם מאז חנוכה תשע"ה, לפני למעלה משנה וחצי, חוויית התנ"ך שלי השתדרגה באופן משמעותי, כיוון שאני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך, במסגרת מיזם 929 (על שלוחותיו), מבראשית, וכעת אנו בעיצומו של ספר ירמיהו. וככל שאני מעמיק בתנ"ך כך אני מתאהב בו יותר.

הפלא הגדול, מעורר ההתפעלות והמלהיב מכל, כשאנו עוסקים בתנ"ך, הוא חיוניותה של השפה העברית. כה מרגש לדעת שאם אבותינו המקראיים יקומו לפתע מקברם, נוכל לשוחח אתם בשפתנו המשותפת. הרי אם ירמיהו, שבו אני עוסק בימים אלה, יפתיע אותי וידפוק על דלתי, אוכל לשבת עימו לשיחת רעים. נכון, הוא אינו יודע מה זה אחלה, סבבה וחבל על הזמן, וגם את המילים מחשב, מגהץ גלידה ומקרר אין הוא מכיר – אך במשך חודש ימים בתוכנו הוא ישלים את הפערים. העיקר הוא שאנו דוברים שפה אחת.

כאשר אני קורא את התנ"ך, שנכתב לפני אלפי שנים בשפה שבה אנו חיים – כל כך נלעגת ומגוחכת בעיניי תאוריית ההבל ורעות הרוח על קיומה של איזו שפה "ישראלית" או משהו כזה, שהיא שפה אחרת מן העברית.

[*] אהוד: את הציטוט מדברי רבין פירסמת אצלנו עשרות פעמים ואני חושב שהקוראים כבר יודעים אותו בעל-פה ולכן אין צורך לחזור עליו שוב ושוב.

* * *

זיוה שמיר

ביאליק רש ומלך

בעקבות דבריו של נעמן כהן (חדשות בן עזר 1171) קראתי באיחור את רשימתו של שמואל אבנרי "בעל הטירה" בדבר "אמידותו המדומה של ביאליק", שנתפרסמה בחדשות בן עזר 1170 (ומתברר שגם לפני למעלה מעשור בעיתון הארץ).

נוכחתי – ולא בפעם הראשונה –  שאין די במעשה-לקטנוּת של עוּבדות. צריך גם לדעת לנתחן. יש לזכור ולהזכיר: בסוף שהותו בגרמניה, שבּהּ ישב ביאליק כבתחנת מעבר בין ברה"מ לארץ-ישראל,  מכר המשורר את מהדורת יובל החמישים שלו  (ברלין 1923) במלואה  ליהודי עשיר בשם משה אהרן וואהרמן, וקיבל בתמורתה סכום עתק של עשרים אלף דולר. משכורת ממוצעת בארה"ב עמדה באותה עת על כחמישים דולר לחודש,  והיום היא עומדת על כחמשת אלפים דולר לחודש. פירושו של דבר שלפי מדד השכר שילשל ביאליק  לכיסו, בערכים של ימינו, כשני מיליון דולר. סכום זה שימש אותו לקניית המגרש שעליו בנה את ביתו ולהקמת הבית. כמו-כן קנה ביאליק מגרשים נוספים. המגרש ברמת-גן הנזכר ברשימה הנ"ל, הוא רק אחד מהם.

כשחבריי ואני, אנשי המהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק,  צילמנו את ארכיון ביאליק ב-1970, ראינו בו "קושאנים" אחדים של מגרשים נוספים שרכש ביאליק ברחבי הארץ. ייתכן שמאניה ביאליק, שהאריכה ימים ונפטרה בשיבה טובה  בשנת 1972, כמעט ארבעים שנה לאחר בעלה, נאלצה במרוצת השנים למָכרם (ואם לא – ראוי שעיריית תל-אביב, שירשה את קנייניהם של בני הזוג ביאליק, תאתרם ותמלא את קופתה).

כך או אחרת, העובדה שביאליק נטל משכנתא על ביתו איננה עדות מכרעת בדבר מצבו הכלכלי הממשי בעת נטילתה, וקשה לדעת היום אילו שיקולים כלכליים הנחוהו כשהחליט לקחת, בעצת דיזנגוף הלוואות ארוכות טווח. 

אמת, בשנת 1929, בזמן המשבר הכלכלי העולמי, משהורע מצבה של הוצאת "דביר", צמצם ביאליק את הוצאותיו, אף נסע לקהילות פולין וליטא, לאנגליה ולארה"ב כדי לגייס תרומות. לא ארכו הימים, והוא עבר להתגורר ברמת-גן, והשכיר את ביתו ליהודי דרום אפריקני עשיר.

עוד באחד משיריו הגנוזים המוקדמים תיאר ביאליק את עצמו כ"רש ומלך", ותיאור זה שיקף כנראה את האמת: לפעמים היה מצבו איתן ולפעמים התקשה בתשלומי חובות שברובם היו חובות של הוצאת הספרים שלו ושל ידידיו-שותפיו. אפשר שהכורח לשלם את חובות "דביר" כירסם בהונו, אך ייתכן גם שהמשורר עזב את בית המידות שבנה לעצמו ועבר לרמת-גן כדי להתרחק מעשרות הטרדנים שצבאו יום-יום על ביתו ולא נתנו לו מנוח. אפילו ידידו הטוב מאיר דיזנגוף היה סר לביתו לעִיתים תכופות כדי שביאליק יסייע לו בניסוח מכתביו (העירייה ניצבה אז מול בית ביאליק), והסיח את דעתו מעיסוקיו.

מסמכים על נטילת משכנתא או על אי תשלום חובות אינם עדות מספקת, ובוודאי שאינם עדות מכרעת, לבדיקת מצבו הכלכלי של הסופר. בחינת מצבו הכלכלי של סופר זה או אחר, או של גוף תרבותי זה או אחר, היא עניין רב-מערכתי, שהיסטוריון של חיי הרוח צריך לעשותו בשיתוף פעולה עם כלכלן המבין בהיסטוריה כלכלית ובערכים היסטוריים, לפי מדדים שונים (מדד המחירים לצרכן, מדד השכר, מדד תשומות הבנייה  ועוד). היא אינה יכולה להיעשות באופן אינטואיטיבי באמצעות לקט מקרי של מסמכים. תחקיר רנדומלי כזה, כמוהו כחיפוש של מפתח אבוד מתחת לאורו של פנס רחוב.

זיוה שמיר

תל-אביב

* * *

יהודה גור-אריה

3 שירים מתוך "נוכחים נפקדים"

צַיָּד

בַּיַּעַר הַזֶּה שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ בּוֹ

סָפֵק תּוֹעֶה, סָפֵק גַּשַּׁשׁ

בָּאוֹרְצֵל הַמְּתַעְתֵּעַ,

לֹא בָּרוּר לִי אִם מֵגֵן הוּא לִי

אוֹ עוֹיֵן,

מִקְלָט וּמַחֲסֶה מִפְּנֵי צַיָּד אוֹרֵב לִי,

שׁוֹחֵר לְטֶרֶף.

אֲבָל אֲנִי רוֹבֵץ בְּמַאֲרָב

מַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת

שֶׁיַּעֲבֹר בּוֹ

שִׁיר.

וַאֲנִי –

סָפֵק צַיָּד – סָפֵק נִצּוֹד

אָצוּד אוֹתוֹ בָּעַט שָׁלוּף

אֶצְרֹר בִּצְרוֹר שִׁירַי.

29.2.2016 – 22.3.2016

צל הרים

צֵל הָרִים אַתָּה רוֹאֶה

כַּאֲנָשִׁים.

צֵל עוֹבֵר,

דְּמֻיּוֹת שָׁוְא,

חֲלוֹמוֹת אַכְזָב,

חֶזְיוֹנוֹת שָׁרָב.

צֵל יָמִים,

צֵל לֵילוֹת,

צֵל הָרִים.

וְכִי כֵּיצַד אֶפְשָׁר אַחֶרֶת

לִכְתֹּב שִׁירִים?

5.1.2011 –  25.1.2011

אֶבֶן מִקִיר

יָצָאתִי לִכְבֹּשׁ מֵחָדָשׁ

נְתִיבִים קְדוּמִים,

זוֹכְרִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם

שֶׁל רוֹעִים, נְבִיאִים, מְלָכִים

בָּאָרֶץ הַטַרְשִׁית הַזֹּאת –

נַחֲלַת אָבוֹת.

בְּאֶצְבָּעוֹת מְדַמְּמוֹת חָפַרְתִּי בֶּעָפָר

לַחֲשֹׂף שְׂרִידֵי חוֹמוֹת וְאַרְמוֹנוֹת,

עֵדֵי תִּפְאֶרֶת הֶעָבָר.

אַךְ אֶת פָּנַי קִדְּמוּ בְּזַעַף

פָּנִים רְעוּלוֹת בְּכָּפִיּוֹת-עוֹיְנוּת,

אִישׁוֹנִים רוֹשְׁפֵי אֵשׁ-שֶׁל-שִׂנְאָה,

יָדַיִם מְיַדּוֹת בִּי בִּקְלָלָה

אַבְנֵי קֶלַע כְּקֶלַע דָּוִד.

מֵאַבְנֵי הַזַּעַם הַיּוֹקְדוֹת

בָּנִיתִי לִי חוֹמָה וְקִיר וּבַיִת

עַל גִּבְעָה חֲשׂוּפָה,  

צוֹפָה פְּנֵי נַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן.

אֶת קִירוֹת בֵּיתִי סָפַנְתִּי

עֲצֵי זַיִת כְּרוּתִים;

מִגְדָם בָּא כְּשֶׁמֶן בְּעַצְמוֹתַי.

כָּאן אִוִּיתִי לִמְצֹא לִי מַרְגּוֹעַ

בְּצֵל הַתְּאֵנָה, הַגֶּפֶן וְהַזַּיִת.

אֲבָל הָאֲבָנִים זוֹעֲקוֹת אֵלַי מִן הַקִּיר:

– הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת! 

* * *

הופיע:

נוכחים נפקדים – שירים

מאת יהודה גור-אריה

המעוניינים בספר

יפנו אל המחבר

במייל, לפי הכתובת:

gur-arie@bezeqint.net

והוא ישמח לשגר להם עותק בדואר

* * *

משה כהן

שיהיה להם מה להפסיד

הבוקר, 22 באוגוסט, התראיין ברדיו האלוף אייל בן ראובן כדי לתת חוות דעת מקצועית איך להתמודד עם ירי הטילים מעזה. לדעת המצביא הזה הפתרון איננו צבאי בלבד אלא גם מדיני, והוא מייעץ לפעול לשיקום רצועת עזה, קרי להזרים יותר הספקה וחומרי בניין, "כדי שיהיה להם מה להפסיד."

אינני בעל ניסיון צבאי כמו האלוף בן ראובן, אך בכל זאת ארשה לעצמי להטיל ספק בעצתו – לשקם את רצועת עזה כפתרון לסכסוך. שהרי לפי הדיווחים אין השיקום בראש מעייניו של החמאס, והוא משתמש באמצעים ובחומרי הבניין להתחמשות, לייצור תחמושת וטילים, לבניית מנהרות ועמדות – אז מה תועיל לנו הזרמת ההספקה לרצועה? – אדרבה, אולי תסכן אותנו.

אין גבול לחוצפה

כידוע מבצעת טורקיה טבח עד רצח עם בכורדים החיים בתוך גבולותיה, ובאותה עת אין היא מתביישת לגנות את מדינת ישראל על תגובותיה הצבאיות ברצועת עזה.

חוצפה. לא סופרים אותנו ממטר.

למען ההשתלבות

כאדם מן היישוב נזקק אני למוסדות הרפואה בארץ. ורואה אני לקורת רוחי השתלבות מרשימה של המגזר הערבי במוסדות הרפואה בישראל. לגבי ענפי משק אחרים איני יודע. בולטים לעין רופאים, לרבות רופאים בכירים, רוקחים, אחים, פרא-רפואיים הפועלים בהצלחה רבה במוסדות הרפואה שלנו. וגם האוכלוסייה הערבית נהנית, בצורה שוויונית לחלוטין כמובן, משירותיה של מערכת הבריאות שלנו.

אז אולי הגיע הזמן שחברי הכנסת הערבים יחליפו דיסקט וידברו קצת פחות על גזענות, קיפוח והפלייה, הנדושים עד זרא, וידברו גם על השתלבות ודו-קיום.

קשה להם כנראה לוותר על הסוס הגזעני הצבוע, שעליו מבוססת דרכם הפוליטית.

הלנצח תאכל חרב?

האנשים הנאורים שלנו ממחנה השלום שואלים בייאוש "הלנצח תאכל חרב?" – האם לא הגיע הזמן לסגת לגבולות 1967 ולשים קץ לשפיכות הדמים.

על כך נאמר, אשרי המאמין. הערבים מחנכים את ילדיהם מגיל צעיר "בדם ואש נשחרר את פלסטין הקדושה מהכופרים," ומבחינתם – "פלסטין" היא כל פלסטין, לרבות יפו, לוד, רמלה, עכו וכל השאר. אשר לקריאת הייאוש "הלנצח תאכל חרב?" – התשובה היא עד שישלימו עם נוכחותנו כאן. אז למה גם אחרי 70 שנות קיום מדינת ישראל לא מסתמנת השלמה עם קיומנו?

התשובה היא כי אנחנו מגלים סימני חולשה ושבירה, וזה מעורר אצלם תקווה כי ניתן לחסל אותנו. לעומת החינוך החד משמעי שלהם להחרבת ישראל נשמעים אצלנו קולות של האשמה עצמית, אי ביטחון בצדקת הדרך, וייאוש, בנוסח "הבטחתם יונה, הבטחתם שלום."

עד שלא נגלה עמידה איתנה ונחושה שתבהיר לערבים שאנחנו כאן כדי להישאר, לא ייגמר הסכסוך. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: הסכסוך לא ייגמר. הערבים הקוראים לעצמם "פלסטינים" אבל הם חלק מהעולם הערבי כולו – לעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן, וכך גם רבים מאותם כפויי הטובה הקרויים – ערביי ישראל, שהם היחידים במזרח התיכון ובכל מדינות האיסלאם – הנהנים מחופש, מהשכלה כללית, מרווחה כלכלית, משיוויון לנשים ומדמוקרטיה אמיתית, וכל זאת בזכות הגנתו של צה"ל, גם עליהם – מפני אחיהם הרוצחים אלה את אלה ברחבי העולם המוסלמי, וגם מפני הנשים המלות את הילדות בכריתת הדגדגן.

* * *

נאום חזק מאוד של קרולין גליק. אישה מופלאה.

https://www.facebook.com/MyTest00/videos/880633455309111/

* * *

אלי מייזליש

מי ואיך יעקרו [יהרסו-יפנו] את ההתנחלויות?

כשרואים לפנות בוקר יום שישי, שני עיתונאים בכירים אחד בידיעות והשני במעריב רגע לאחר שמאמריהם הודפסו כששפתותיהם מגירים ריר של סטייק חזיר דשן, אפשר לחזור לישון. הם את החץ לליבו של היישוב כבר תקעו, פצעו, הגירו דם ועל כן הם שמחים. ועל מה שמחים? על שהצליחו לפתות מלכת יופי להתפשט בחדרם רגע לפני ביצוע חטא הזימה? תשפטו אתם מיד. וכך הם כותבים:

"ניתן לפרק את מפעל ההתנחלות בית אחר בית בית אחר בית."

כה אמרו רן אדליסט הגאון, הרב הצדיק, מורה הדור, חזון עוילום, מסיח[ת] אי צדקנו כלפי הפלסטינים בעיקר ובפרט בעיתון הידוע והאהוב והכי נפוץ בישראל ר"ל "מעריב" ע"ה וכן הרי הוא הלשעבר הקיבוצניק ממשמרות ירחם השם עליה ועל כל הקיבוצים לנצח נצחים אמן.

וכן הצדיק שנותר מל"ו צדיקים האדמו"ר רבן יגאל סרנה הרב הראשי של ידיעות אחרונות, להלן; "ניתן להרוס בית אחר בית,"  זה חלומכם כבוד הגאונים סרנה ואדליסט? זה אפשרי?

עכשיו כבוד הרב ר' רן א. שליט"א, הרי הריסת בית אחד במפלצת D-9, היא 45 דקות. והיות ויש לשער כי כמה אלפי מתנחלים שיעקפו את המשטרה ואת הצבא שברובם הם בעצמם בני מתנחלים, ואלה יעיפו על חלונות ה-D9 מאות בקבוקי מים מינרליים, יש לשער שהריסת בית תתארך בכמה שעות ל-3 שעות וחצי. נמצא כי כדי להרוס התנחלות אחת בת מאות בתים ייקח כחודשיים. נו טוף, וכמה D-9  פנויים יש היום – 4 או 5? וכי יביאו משבדיה 20 או 30 מפלצות חדשות?

הנה אני מביא בפניך התנחלות בינונית אחת ושמה טלמון. האם אתה יודע שגרים שם 4,900 יהודים [נכון ל-1.1.2016] תעשה חשבון כמה בתים יש שם חוץ, מעשרות בתי כנסת ובתי ספר ועוד מוסדות ציבור רבים, מתנסים ועוד. ועד שיאשרו הריסת בית אחד ובודד אחרי בג"צים אין ספור כמה שנים זה ייקח? 

והרי ייתכנו עוד ועוד מכשולים – לא כך רן? ואפילו אם אני חלש במתימטיקה, הרי הרס  126 התנחלויות ייקח 21 שנים.

עתה אמור לי, הרי אתה כיום בן 72 ובעוד 21 שנים תהיה בן 93, זקן שבע הרס בתים בית אחר בית לשובע. אז מה השמחה הזו עושה לבן 93? הרי הוא כבר אינו קורא עיתונים הזקן בן ה-93 ובפרט ששמו רן.

ואולי רן, איפכא מסתברא, אולי דווקא נצליח לבנות עוד ועוד, בית אחר בית שייבנו ללא סוף בהתנחלויות עד אין קץ. זה יותר בטוח מהרס בתים של יהודים. ולידיעתך; גם בימים אלה ממשיכים בתחומי ההתנחלויות לבנות שפע של בתים. לא יודע? זה לא סוד בכלל. תשאל את עמיתך מ'שלום עכשיו' הבחור עם השיער הקצוץ יריב אופנהיימר.

ובכלל, בציבור כאן כבר לא מתעניינים אם בָּנוּ השנה בתוככי עפרה 30 בתים או 129.

כל הרן אדליסטים כמו הזהבות גלאונים, שכל מה שהיא עושה בכנסת לא שווה גרוש העיקר לגנות את אקיבוש – אין להם שכל להבין כי מפעל ההתנחלויות מכסה עם בתים יפים וגגות אדומים את כל מרחב הטרשים ביהודה והשומרון מבית-אל ליד רמאללה ועד חומש ליד ג'נין. וזה הדבר היחידי היפה שם ולא שום כפר ערבי.

אפשר ללכת לכל ארכיון וארכיון ולבדוק כמה מיליוני דברי הבל כתבו עיתונאים כאלה ללבות את השנאה בארץ ולו רק להרוס בית אחד בשומרון [אגב, איש מהם אינו מדבר על גוש עציון. למה? ככה. או "מפני שזה היה  שלנו לפני תש"ח ואז זה קדוש."]

ולמה יש מתנגדים להתנחלויות וגם לכיבוש בכלל?

התירוץ הבנאלי הוא "כי זה מפריע ומעכב את תהליך השלום."

יופי שושנה. שמעת? יש תהליך שלום. באמת? איפה?

הדיבורים של לִבני וכל השמאל הוא בערך ככה: "הבנייה בהתנחלויות מפריעה לדיונים של התהליך המדיני." אז אנא ספרי לנו היכן זה קורה? מי מדבר עם מי?

הרי אבו מאזן אמר שאנו מטביעים ילדים פלסטינים בדם, או במשהו דומה, נניח בביוב [שזורם מהגדה לשטחנו].

עכשיו, היות שכמה בכירים במחנה הציוני אמרו שהנה או טו טו מפזרים את הכנסת ואחד מהם [או מהן] עמיר פרץ או ציפי בעצמה או אראל מרגלית ואו אולי מירב מיכאלי ינצחו בפריימריז והיא היא תהיה ראשת ממשלה – איך היא תדבר עם הערבי הזה? איך? בלשון נקבה? נניח שמירב תאמר לו כך: "אדונת הנשיאה מחמודת עבאסת ... תמורת שלום אתן לך את יפו... הא? מבסוטה? לא יפו יעני YAFA בנקבה. מבסוטה?".

שני העיתונאים שם למעלה [לעיל] רוצים לחזור לא לקווי 67' אלא לקווי 47'. הם בטוחים שרק אז יהיה שלום ויותר לא יצלפו מהצריח של מסגד חסן בק על שוק הכרמל. כאילו שהיום לא ניתן לנגב חומוס במסעדה ערבית ביפו.

על כל זה נאמר: מי אמר שחסרים בארץ אידיוטים.

נ"ב: ואיני מעוניין בתגובה של זמרוני.

* * *

אליהו ציפר

בְּיָאלִיק וּטְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי

בְּיָאלִיק לְדִידִי הַגָּדוֹל בַּמְּשׁוֹרְרִים,

"מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים."

טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי שֵׁנִי לוֹ בַּתּוֹר,

"כִּי עוֹד נַפְשִׁי שׁוֹאֶפֶת דְרוֹר."

בְּיָאלִיק בְּשִׁירוֹ "הַמַּתְמִיד",

וּבְסִפּוּר: "אַרְיֵה בַּעַל גּוּף" – אִישׁ אָמִיד.

טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי, הָאִישׁ שֶׁבְּאָפְיוֹ מְלוּכָן,

אַךְ מִשֶּׁלוֹ: "אֵין לוֹ כְלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן."

חַיִּים נַחְמָן תִּרְגֵּם בִּלְשׁוֹן צַחוֹת,

אֶת הָאֶפּוֹס אוֹדוֹת "דּוֹן-קִישׁוֹט".

וְשָׁאוּל, אַף הוּא בִּשְׁבִיל תִּרְגּוּם פּוֹסֵעַ,

וּמֵבִיא לָנוּ אֶת תִּרְגּוּמוֹ לָ"אוֹדִיסֵיאָה".

וְשִׁירֵי אַהֲבָה? טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי שַׁר לְאִשְׁתּוֹ הַנָּכְרִיָּה.

וּבְיָאלִיק? לֹא הִקְּדִּישׁ לְאִשְׁתּוֹ וְלוּ גַּם בְּדַל שִׁירָה,

אִם כִּי, שַׁר עַל אהַבֲהָ בָּחַמִּישִׁים שֶׁקֶל,

אוֹדוֹת: "בַּנוֹת לִילִיּוֹת..." עַל גְּדוֹת: "הַפְּרָת וְהָחִדֶּקֶל."

וְהַשּׁנַיִּם, הֵם הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר שֶׁל הַשִּׁירָה הָעִבְרִית,

טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי הַצָּעִיר וּבְיָאלִיק הַבְּכוֹר.

כִּי "בְּיָֹאָלה" הוּא לָבָן בִּסְלָבִית,

וּ"טְּשֶׁרְנָה" הוּא שָׁחוֹר.

* * *

יהודה דרורי

שיא החוצפה!

נטליה קרליק, המרצה 13 שנות מאסר בגין הריגת אדוארד אושרנקו, עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בלוד בדרישה ששירות בתי הסוהר יאפשר לה להתייחד עם בעלה דמיאן, השפוט לשישה מאסרי עולם ועוד עשר שנים בגין רצח ששת בני משפחת אושרנקו.

בעתירה טוענת נטליה כי השב"ס דוחה את בקשותיהם להתייחדות בתואנות שווא. (ידיעה הערב, 22.8, בוויי-נט).

משום מה אני מוכן להתערב שהשב"ס יאפשר להם להזדיין. למה לא.

ארדואן: "טורקיה תיקח לידיה את העניינים בסוריה כדי להגן על שלמותה"

פורסם: YNET 24.08.16

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, אמר כי ארצו "נחושה להגן על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה". ארדואן הוסיף כי "אם יהיה בכך צורך, טורקיה תיקח את העניינים בסוריה לידיה." 

ארדואן אמר את הדברים על רקע הפעולה הקרקעית שבה טורקיה פתחה לשחרור העיירה הסורית ג'רבלוס מידי דאעש. "הפעולה נועדה להפסיק את ההתקפות על הגבול שלנו," הוסיף.

כניסת טנקים טורקיים לסוריה, בהסכמת אירן, ארה"ב ורוסיה,  נותנת עילה מוצדקת לישראל להכנסת כוחות משלנו לשטח סוריה מצפון לרמת הגולן לשם יצירת חיץ מפורז רחב וגדול יותר בעתיד.

* * *

שמעון גרובר

ככה לא בונים חומת מגן

אני מניח שרבים עדיין זוכרים את אמירתו מלאת האכזבה של יורם ארבל במשחק הכדורגל בין ישראל ואוסטרליה "ככה לא בונים חומה!"

לטובת מי שלא צפו בשידור המשחק נזכיר כי במשחק הנ"ל נפסקה בעיטת עונשין לטובת האוסטרלים ממרחק של כ-25 מטרים. הנבחרת הישראלית נערכה כחומה מחוררת, שאיפשרה לאוסטרלים להבקיע את שער נבחרת ישראל, ואז פרצה הקריאה של השדרן יורם ארבל: "ככה לא בונים חומה!"

אז בסיום מבצע "צוק איתן", שהיה מלווה באבסורדים, נזכרתי בקריאה הנ"ל, לאחר שכ-70,000 חיילי גולני, גבעתי, צנחנים, נח"ל, חיל שריון, חיל תותחנים, חיל הנדסה, חיל האוויר וחיל הים – נכשלו בהשמדת 15,000 חיילי חמאס וגרורותיו. נכשלו בהשמדת סדנאות ייצור המשגרים וסדנאות ייצור הרקטות, שנורו לעבר אזרחי ישראל עד לשנייה האחרונה לפני הפסקת האש. ואחד האבסורדים הוא שמשגרים ורקטות רצחניות אלו – נוצרו על ידי מחרטות ורתכיות שהופעלו באמצעות חשמל תוצרת כחול-לבן, שסופק לחמאס בעזרת 10 קווי מתח גבוה.

כלומר, ישראל, שוֹמוּ  שמיים – סיפקה לחמאס חומר אסטרטגי בעצם ימי המלחמה. אבל זה לא האבסורד היחידי הזועק לשמיים: אמצעי התקשורת דיווחו כי במפקדת חיל האוויר ישבו משפטנים, שאישרו או אסרו מה מותר להפציץ ומה אסור.

בשעתו קראתי את ששת הכרכים של וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה, ולא זכור לי שהוא נעזר במשפטנים כאשר חיל האוויר המלכותי הפציץ את האמבורג, ברלין, קיל, דרזדן והפך אותן לעיי חורבות. ואם כבר הזכרנו את האיוולת של אספקת חשמל ישראלי לחמאס, אז ראוי להזכיר את הפצצת חיל האוויר המלכותי הבריטי על הסכרים, שהיוו חלק ממערכת ייצור החשמל ההידרו-אלקטרי של גרמניה הנאצית, שבוצעה ללא כל ייסורי מצפון או היבטים הומאניים.

אז קוראים וקוראות נכבדים, עכשיו אתם יכולים להבין שהכרזות המימשל על בניית חומת מגן לאזרחי ישראל הן בחזקת לעג לרש.

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ד: הפלמ"חניק

הכביש הראשי בין ג'וליס לאשקלון המה רכבים צבאיים. הדי רעמים של תותחים, והפצצות חיל-האוויר, הגיעו עד ג'וליס. באוקטובר 1948 נערך מבצע "יואב", שבמהלכו נפרצה הדרך לנגב הנצור, באר-שבע שוחררה, החטיבה המצרית התשיעית כותרה ב"כיס פלוג'ה" ונלכדו כ-4000 חיילים מצריים וכ-1000 ערבים מקומיים. לרשותם עמדו תותחים, מרגמות וזחלילים נושאי ברן. המצרים נהגו להבריח ל"כיס פלוג'ה" שיירות של גמלים מרצועת עזה עם מזון, נשק ותחמושת. הגדוד נדרש להקצות כוח לעיבוי הכיתור ולמניעת ההסתננויות.

מחלקה של הגדוד, מתוגברת בחוליית "בזה", נשלחה לאיזור יד-מרדכי, יישוב שנפל בידי המצרים. קיבוץ יד-מרדכי בלם בשעתו את התקדמות המצרים למשך חמישה ימים, ואיפשר הקמת קו-בלימה ליד אשדוד. ב-23 במאי 1948, לאחר הפגזות כבדות, פרצו טנקים מצריים ליד-מרדכי, ההתקפה נהדפה, אך מפקדת זית הדרום העריכה שהקיבוץ לא יחזיק מעמד מול כוח מצרי עדיף, והחליטה על פינוי. קיבוץ יד-מרדכי פונה, ובמשך חמישה וחצי חודשים היה בשליטה מצרית, ועל חורבותיו הצטלם המלך פארוק בחברת קציניו. במהלך מבצע "יואב", בחמישה בנובמבר, הקיבוץ שוחרר.

*

ביום פינויה של יד-מרדכי היינו בכאוכאב-אל-האווה, ובערב הגיעה הידיעה שהקיבוץ נפל לידי המצרים. חמישה ימים קודם לכן, ב-18 במאי, ראינו מפסגת ההר את שער-הגולן ומסדה עולות בלהבות. ישבנו ליד מדורה מצוברחים ומבוהלים, הסתכלנו בלהבות העולות מעמק-הירדן, וּווי פלט הרהור, שבדרך כלשהי הציק לכולנו:

"האין אנו עומדים בפני חורבן בית שלישי? יד-מרדכי, ניצנים, שער-הגולן, מסדה, יישובי גוש-עציון, עטרות, נווה-יעקב - כל אלה בידי האוייב."

מאיר אלוני, שישב עימנו וחש בדיכאון, ניסה לעודד את רוחנו. הוא סיפר על קרבות קשים שעבר במלחמת העולם השנייה, כחייל בבריגדה היהודית הלוחמת. לא פעם ולא פעמיים, כשפצצות נפלו עליהם וחברים נפגעו – אף הם נתפסו להרהורי ייאוש. הפסד במלחמה היה לדידם סוף החלום הציוני. לא יהיה לאן לשוב. אולם בסופו-של-דבר התעשתו בנות-הברית וניצחו. לדבריו, המערכה על ארץ-ישראל היא רק בתחילתה. תהיינה בה עליות וירידות. מאיר משוכנע כי יישוב עברי שייכבש – ישוחרר וישוקם.

ואכן, כעבור שלושה ימים – שער-הגולן ומסדה שוחררו.

מאיר אלוני וווי לא זכו להיות ביד-מרדכי המשוחררת.

חודשיים לאחר שיחרורה, יד-מרדכי היתה עדיין הרוסה. לא נותר בה בית אחד שלם. קופסאות שימורים ריקות נערמו בכל מקום, דשאים יבשו, בתים קרסו ומדרכות נקרעו. אלפי פגזים נפלו על היישוב, שנראה כמו לאחר רעידת-אדמה.

"כך ייראה קיבוץ שייפול בידי האוייב," הפטיר ממיק, וחלק מאיתנו ראה לנגד עיניו את בית-אלפא הרוסה ומרוסקת.

סיפרתי באותו מעמד לאחד מחברי הקיבוץ הוותיקים, שהמוסד-החינוכי שבו למדנו נקרא על שם גיבורי מרד גטו ורשה, והוא השיב בעצב שהכיר בשעתו את מרדכי אנילביץ', מפקד המרד.

ממיק שאל אם נוכל לסייע בניקוי הקיבוץ ובשיקומו, אולם הובהר לנו, כי נשלחנו לדיר-סנייד כדי לעבות את הכיתור על "כיס פלוג'ה", ולמנוע הסתננויות של שיירות מצריות.

*

דיר-סנייד. תחנת-רכבת זנוחה בין עצי אקליפטוס, דרומית-מזרחית ליד-מרדכי. מדי לילה יצאנו למארבים. כל שקשוק פחים עורר אותנו לפתוח באש.

יום אחד, עם קרני בוקר ראשונות, נראתה שיירת גמלים ששבה לרצועה. הערבים הניחו, בצדק, כי צה"ל לא יפתח באש על גמלים שאין על דבשתם משא. למעלה ממאה גמלים נספרו. תהיתי אם זה בסדר שאנחנו מרעיבים את המצרים, והקצין סיפר שבעקבות פנייתה של קאהיר לאו"ם, הוחלט בישראל לאפשר למצרים לפנות את פצועיהם ולהכניס ל"כיס פלוג'ה" שיירת מזון ותרופות בלבד.

בראשית דצמבר יצאה שיירה מצרית ל"כיס", ובמחסום ערכה ישראל חיפוש ונתגלו במיטענה חלקי מקלעים, רימונים ופגזים לרוב. ישראל ביטלה את ההסכם והחרימה את הנשק.

בדרך למארב חצינו חורשת עצי אקליפטוס ובין עציה נתגלתה גווייה. תנים וציפורי-טרף עשו בה שמות. אלפי זבובים צבאו עליה.

"אם תשיגו לי ג'יפ – נוכל לסלק אותו מכאן," הפטיר דשיק בקור-רוח האופייני לו, והזכיר את כאוכאב.

חלפנו ליד הגווייה בריצה, כשהכול סותמים את אפם.

*

בשבעה בנובמבר 1948 החליט בן-גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח, לאחר שקודם-לכן פורק מטה האצ"ל – בנימוק כי הצבא על נשקו חייב להיות כפוף לרשות צבאית אחת.

בעיתונים התנהלו ויכוחים על פירוק הפלמ"ח. היו שטענו כי זו החלטה פוליטית שנועדה לפגוע במפלגות השמאל. היה אף מי שסיפר כי הקיבוצים עדיין לא מילאו את פקודתו של בן-גוריון, ולא רוקנו את "הסליקים". הם שומרים על הנשק למקרה שתפרוץ מהפכה סוציאליסטית בארץ-ישראל...

הדבר הזכיר להלל נוימן, כי כאשר נדרש לצאת עם דשיק לקורס מפקדי "בזות", רמז להם איצקו כי חשוב מאוד ש"אנשים שלנו" יהיו בעלי ידע מקצועי.

"מי הם בדיוק 'אנשים שלנו'?" תהה דשיק, ואיצקו כעס ולא פירש.

*

מינואר 1949 החלו לזרום לגדוד פלמ"חניקים שגדודיהם פורקו. תחילה הם עיקמו את אפם ועל כל דבר אמרו: "אבל אצלנו בפלמ"ח," – ולא היה מנוס מלהזכיר להם כי הפלמ"ח הוא היסטוריה.

אחד הבאים אלינו היה פלמ"חניק מוזר בשם ג'וני, קצין עם שני סרדינים על כתפיו, שהתהלך במחנה כשעל פניו סלידה ממראה עיניו. גבה קומה, רזה, זקן מדובלל וכסוף, שהזכיר קדושים נוצריים מימי הביניים. ג'וני חבש כובע אוסטרלי, ועל חולצתו הצבאית, מעל לכיס השמאלי, התנוסס סמל הפלמ"ח מצוחצח ונוצץ. סיפרו כי בלילה, כשפשט את חולצתו, העביר את סיכת הפלמ"ח לחולצת הפיג'מה, כדי שלרגע לא יחשדו בו, חלילה, כי הוא מ"גולני".

יום אחד ג'וני הופיע למיפקד הבוקר, והמ"כ לא ידע כיצד "בולעים" קצין הניצב בין טוראים. משהעיר לו, בעדינות, שהוא משוחרר מהמיפקד, זכה לנאום ציוני על ערכים ירודים, על ריקבון, מוסר קלוקל ועל סגנון ה"בולשיט" שפשה בצבא.

ג'וני נראה בעינינו זקן מופלג. בן שלושים ואולי יותר. מסמכי שיחרורו התעכבו, והובטח לו שישוחרר בקרוב. הוא הוכנס לאוהל שלנו, וממיק ואני, מן הרגע הראשון, הוקסמנו מ"הטיפוס" הזה.

ג'וני הירבה לגלגל צ'יזבאטים על הימים הגדולים של ג'וערה, על "השבת השחורה", על כיבוש הקסטל, ועל הורדות מעפילים בחופי הארץ.

פעם הראה לי צילום שבו הוא חבוק עם יצחק שדה. היה זה בשפיה, בקורס מפקדי מחלקות.

"ג'וני, אני חניך כפר הילדים מאיר שפייה," אמרתי.

"אם כן, אתה בוודאי זוכר כיצד התאמן הפלמ"ח בחורשה, ותלמידי הכפר עמדו על גג בניין הבוגרים, וכשראו מכונית נכנסת לכביש המוביל לשפיה – נפנפו בדגל, והנשק הוחבא בסליקים."

"אני זוכר היטב, הייתי אחד האתתים."

מן הבלורית הסבוכה שבצילום לא נותרה אלא ציצת שיער דלילה בצבע הפשתה, פזורה על קודקוד סגלגל. הזמן לדידו עמד מלכת. ביטויים כמו: "זֶקס", "יחרבֵּתכּ", "מבּסוט-חאלס", "דְחִיל-ראבַּק", "חבובה-אלף" – אמרות מימי המדורות – היו מנכסי צאן ברזל סגנונו. להאזין לג'וני – זה לשתות קפה עם יגאל אלון, לצאת להתעמלות-בוקר עם יצחק שדה ולהסתער בסטנים על משלטי באב-אל-ואד. כאשר נקלע לוויכוח, אש ניצתה בעיניו. הוא נופף ידיים, הרים קול, זעק חמס, והטיף לשיבה אל הערכים המוסריים של הפלמ"ח ול"טוהר הנשק". הוא לא סלח לבן-גוריון שפירק את הפלמ"ח – "תפארת הנוער העברי."

ממיק הביע הסתייגות מהמושג "טוהר-הנשק", וטען שנשק אינו יכול להיות טהור כי הוא נועד להרוג, לשפוך דם.

ג'וני נדלק כגפרור, ונחירי אפו החלו לרטוט. הוא הזכיר לנו את הערבי הזקן, שמחלקת הל"ה פגשה בדרכה לעזרת גוש-עציון ולא פגעה בו לרעה, וראה בהם מופת להומאניזם נאור, טהור – שאין פוגעים בקשישים, בנשים ובטף.

"ג'וני, מניין לך שהסיפור אמיתי ואינו המצאה מגמתית להאדרת ערכי הפלמ"ח?" שאל ממיק, "הלא איש מהל"ה לא נותר בחיים כדי לספר את מי פגשו בדרכם לגוש-עציון."

ג'וני כעס עליו והחל לצרוח כמטורף. הוא הכביר מילים, וכאנטי-תזה גולל את סיפור הרצח המתועב שערכו אנשי אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין בתשעה באפריל 1948, כאשר טבחו למעלה ממאה גברים, נשים וטף. "אלה חסו על זקן העובד בכרמו, ואלה ביצעו מעשי פשע מחפירים, מזעזעים. הציונות, והעולם כולו – לעולם, לעולם לא יסלחו לאותם רוצחים פאשיסטים, אנשי 'שתי גדות לירדן'..."

ממיק טען ששמע מפי גדליה, מפקד "המיוחדת" ואיש אצ"ל ותיק, שהשתתף בקרב דיר-יאסין, כי המיספרים, שפורסמו בעיתונים, מוגזמים ומגמתיים. לדבריו לא היה שם טבח אלא קרב קשה, שארבעה חיילי אצ"ל נהרגו בו. גדליה גם הוסיף כי קרב דיר-יאסין תרם תרומה נכבדה לבריחת הערבים מיישוביהם, ואיכלוסם לימים ביהודים.

ג'וני קפץ ממיטתו כנשוך נחש.

"בושה וכלימה שאיש 'השומר-הצעיר' תומך בטיהור אתני שבוצע בדיר-יאסין!" צרח, ובלהט הצעקות החטיף לממיק סטירת מצלצלת על לחיו ובעט בעיטה הגונה בישבני, אף ששתקתי כל העת ולא אמרתי מילה.

ממיק יצא מהאוהל, וכעבור דקות אחדות הביא עימו את גדליה מ"המיוחדת". גדליה ניסה להסביר לג'וני כי ההיסטוריה של המאה העשרים הוכיחה שטיהורים אתניים לא אחת היטיבו עם המגרשים והמגורשים. גירוש הגרמנים מחבל הסודטים, לאחר מלחמת-העולם השנייה, תרם לרווחתם של הצ'כים ושל הגרמנים כאחד. הטיהורים האתניים שביצעו הטורקים במיעוט היווני, והיוונים במיעוט הטורקי, לאחר מלחמת העולם הראשונה – תרמו להפרדת אוכלוסיות שהיו נתונות בסכסוכי דמים במשך שנים רבות.

"גדליה, אתה מציע לגרש את כל הערבים מארץ-ישראל?" שאלתי.

הוא לא פסל אפשרות זו, ואמר כי עליי לזכור שבמלחמה הזו, כל היישובים העבריים שנכבשו בידי הערבים, כולל הרובע היהודי בעיר-העתיקה – יושביהם גורשו והם נהרסו כליל. "אני לא מכיר אף קיבוץ או כפר יהודי, שנכבש על-ידי הערבים ותושביו הושארו על אדמתם." גדליה הזכיר את הכרזותיהם של עזאם פחה, מזכ"ל הליגה הערבית, ושל והמופתי, ערב הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל, שהבטיחו טבח ביהודים.

גדליה שאל את ג'וני מדוע, לפי דעתו, הערבים דחו ושללו את הפשרה שהציעה "ועדת-פיל" בשנת 1937, ואת תוכנית החלוקה שהציעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947?

"כידוע לך, אני פלמ"חניק ולא נציגם של ערביי ארץ-ישראל. אבל אל דאגה, הם משלמים מחיר יקר מאוד על שגיאותיהם," השיב לו ג'וני.

"גדליה, איך לדעתך ייפתר הסכסוך?" שאלתי.

גדליה היה בטוח כי בסופה של המלחמה – רק מדינה אחת תשרוד מדינה יהודית ובה מיעוט ערבי או מדינה ערבית נקייה מיהודים. לערבים למעלה מעשרים מדינות, ובהסדר בינלאומי, שיכלול פיצויים נדיבים – ניתן להעביר את ערביי ארץ-ישראל אל אחיהם באחת הארצות השכנות, לרווחת שני העמים. אם לא ננהג כך – יונצח הסכסוך לדורות.

ג'וני לא החזיק מעמד, ונמלט מן האוהל...

*

ג'וני הוא מעין פילוסוף-בפרוטה, שנהג לשתף אותנו בהרהוריו על האדם וגורלו. האם שולט האדם במתרחש סביבו או שמא גם למקריות יש מה לומר לגבי העתיד? – ג'וני, שחונך על ברכי הסוציאליזם של יצחק טבנקין ובן-אהרון, ראה עצמו מרכסיסט אדוק, שאינו מאמין בניסים. עם זאת, לא אחת התקשה להסביר בדרך הגיונית צרופה תוצאותיהם של קרבות שונים, שהותירו בליבו ספקות אם אין המקרה הבלתי נצפה שותף שיש לקחת אותו בחשבון גם בחשיבה הדיאלקטית.

מעשה בפלוגת ג'יפים שיצאה לסיור, טעתה בדרכה, ולפתע מצאה עצמה בליבה של עיר ערבית סואנת. משלא הצליחו לסובב את רכביהם ולנוס על נפשם, המשיכו לנסוע כמטורפים ברחובה הראשי של העיר כשמקלעיהם יורים לכל עבר, והתוצאה המפתיעה: מכובדי העיר המתינו להם מניפים דגלים לבנים. ולולא טעו בדרך?

באחד הלילות ג'וני סיפר לנו על מחלקתו, שחנתה בתוך שדה תירס ללינת לילה. וכשעלה השחר הם גילו לחרדתם כי טנקים עיראקיים מקיפים אותם מכל עבר. החבר'ה נבהלו, וג'וני, שנותר קר-רוח, פקד עליהם לפרק קו צינורות השקייה מאלומיניום שהיה מונח באותה חלקה, וכל חייל נצטווה לתפוס צינור, ולפקודתו להניף בבת-אחת את לועי הצינורות כלפי מעלה ולהתחיל לצעוד אל מול הטנקים.

התמונה שנראתה הדהימה את העיראקים: שלושים צינורות אלומיניום נעים קדימה. ג'וני פקד על נושא ה"דווידק'ה" לשחרר פגז יחיד שהיה עימם, וה"זבנג" שיכנע סופית את העיראקים כי לפניהם "מחלקת תותחים אטומיים".

הטנקים נמלטו כל עוד רוחם בם.

"באיזה קרב זה היה?" שאלתי.

וג'וני הרהר רגע והפטיר: "קרבות ג'נין."

"הפלמ"ח היה שם?"

"הפלמ"ח היה בכל מקום. בלעדיו, היינו רוקדים 'צ'רקסייה כפולה' במזבלה של מסחה..."

שתקנו, לא אמרנו מילה. צ'יזבאטניק אמיתי.

המשך יבוא

* * *

מגיל אפס עד עשר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הילדוֹת היזידיות והנוצריות

מגיל אפס עד עשר

שנמכרות לשפחות

הן היקרות ביותר

בְּשוּק המדינה האיסלאמית

כי הן עדיין בתולות

אבל מגיל אחת-עשרה ואילך

מחירן הולך ופוחת

כי מקנן חשד בקונים כי

השוֹבים מתחילים לתקוע להן

כנהוג בַּמשפחות שלהם

שלֹא בחוּרים זרים

אלא קודם כל

אבות ואחים תוקעים בנערות

וקצת תוקעים גם בני-דודים

מהחמולה אמנם בעיקר בתחת

כדי לשמור על ערכן בַּשוּק

* * *

אהוד בן עזר

המסע אל העקירה

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

 [המשך]

יום 5. שבת, 17.9.94.

בלטונפורד – גייר

מתעוררים לגשם בבלטון. אני מספיק לרדת לשחייה של כ-25 דקות בבריכת המלון הגדולה, אך הצפופה-כעת. זו עתידה להיות השחייה האחרונה שלי בטיול, כי שוב לא נימצא בבתי מלון שיש להם בריכות-שחייה.

ארוחת בוקר במלון מרינה. המקום מלא קבוצות תיירים גרמנים, וכולם מכינים סנדוויצ'ים לדרך. גם אנחנו. חדר-האוכל הוא אולם גדול וחשוך-מעט, ההגשה היא בשיטת השירות העצמי, אך המלצרים אינם מספיקים לחדש את כמויות הלחם, הגבינה הצהובה והנקניק הנלקחים במרץ לתעשיית הסנדוויצ'ים של התיירים הגרמניים. כמובן שהרמה פחותה בהרבה מזו שפונקנו בה במלון פורום בבודאפשט.

ב-9.00 אנחנו יוצאים במכונית עם כל חפצינו, בגשם. הנשים מתמרדות הבוקר – לא ייתכן לעזוב את בלטונפורד מבלי לבקר במרכז הקניות של העיירה. מחנים את המכונית במרכז העיירה ויוצאים במטריות. התחושה של גשם בקיץ נעימה מאוד, ולא קר. יהודית וג'ודי קונות צלחות מעוטרות פרחים בסגנון הונגרי. על החוף, מבט אחרון על האגם והפסלים אשר ליד מעגן היאכטות, ואנחנו עולים מבלטון צפונה. עדיין מטפטף גשם.

בשדה, בין סנט-אישטוואן לווספרים

חולפים על פני העיר וספרים, צפונה, ועוצרים בשדה, קצת אחריה. יורד קצת גשם, ברקע הרי הבאקוני. המיקום הגיאוגראפי אינו מדוייק במאה אחוז אבל קרוב מאוד לאיזור שבו התרחש הסיפור שאני מספר עכשיו:

אנחנו נמצאים במקום שהוא בין סנט אישטוואן לבין העיר וספרים, חוזרים לשנה 1869, חורף, פייגה, אימו של יהודה ראב, נחלית בהקשותה ללדת, ואני קורא מתוך ספר זכרונותיו של יהודה:

 "עליי היה לרוץ בשליחות לעיר וספרים הסמוכה להביא רפואה בשבילה. בחזירתי ניתך גשם שוטף. זרמים ונחלי מים הציפו את פני האדמה ואני רצתי וקיפצתי מעליהם הלאה. על אם הדרך ראיתי שני עכברי שדה, רטובים ורועדים, כשהם בורחים מפני אמת מים הרודפת אחריהם להטביעם. היה בשני היצורים העלובים האלה דבר-מה, מעין סמל למצבי ברגע ההוא. כבר ניבא לי ליבי דבר רע, ואפרוץ בבכי מר... בבואי הביתה מצאתי את אימי מתה." ("התלם הראשון", עמ' 31).

זירץ

ממשיכים, עדיין בגשם, ונכנסים לעיר זירץ ((Zirc, שבה עבד סבא יהודה אצל דודו מצד אימו, מכס אהרנטל, בבית-מסחר לאריגי צמר. חולפים בתוך העיר מבלי לעצור, ועוצרים רק ביציאה ממנה, בצד צפון-מזרח, ליד תחנת הרכבת, ואני מספר את סיפור שהותו של יהודה בעיר, על רקע הרי הבאקוני ומבט לגגות העיר. (כשידובר על סרט מקצועי צריך לחשוב על פתיחת תמונה במבט פאנורמי או בנסיעה ברחוב הראשי של העיר, וכך גם במקומות אחרים, ורק אחר-כך לעבור לפינה האופיינית).

אנחנו עומדים בכניסה לעיר זירץ כשברקע הרי הבאקוני. בשנת 1872, יהודה היה אז כבן 14, החליטו לעשות ממנו בן-אדם ושלחו אותו לעבוד בבית-מסחר בעיר קומארנו. שם היה לו רע מאוד והוא ברח ברגל מקומארנו עד לעיר הזאת זירץ, שהיתה לדבריו עיר שישבו בה רק גרמנים. השפה השלטת בה היתה גרמנית. אבל גר בה דודו מקס אהרנטל, אחי אימו פייגה, והיה לו בית מסחר לאריגי צמר, ויהודה בן ה-14 התקבל כפקיד בבית המסחר.

חייו פה היו גם כן מאוד לא טובים, משום שכולם הקניטו אותו והמשרתות קראו לו – היהודי מארץ-ישראל, כי ידעו כבר שהוא חולם כבר, הוא ואביו חולמים על עלייה לארץ ישראל. והיה לו כל מיני התנגשויות עם המשפחה הזו והוא כבר רצה לברוח מכאן, ואז נמצא לו המוצא.

בקירבת מקום לזירץ גר יהודי עשיר בעל אחוזות בשם גבריאל דויטש, בצ'סנק. דויטש היה ידיד של אהרנטל, וכשהוא בא לבקר אצל אהרנטל באחת הפעמים התאונן הדוד על יהודה ואילו גבריאל דויטש התאונן על כך שבנו-שלו גדל ללא ידיד וללא מורה באחוזה בצ'סנק הסמוכה. וכך נלקח יהודה מכאן, מזירץ, מבית דודו, לשמש מורה לבנו של גבריאל דויטש בצ'סנק.

דויטש לקח אותו פה לאחת החנויות, קנה לו כמה חליפות, הלביש אותו יפה, שם אותו על מרכבה, ומזירק, או זירץ, הם יצאו קצת צפונה, לכיוון הדנובה, לכפר צ'סנק שבו עתיד יהודה לבלות את השנתיים היפות ביותר של נעוריו, שתשפענה עליו לכל ימי חייו.

צ'סנק

משם אנחנו ממשיכים לצ'סנק ((Csesznek, ביערות באקוני ((Bakony, ומוצאים בקלות את הכפר עם המיבצר העתיק והחרב-למחצה בראש ההר, בדיוק לפי תיאורו של סבא יהודה. כאן בילה שנתיים מרתקות (1873-1872) באחוזת דויטש, והושפע מסטיפן סיטשי (מבטאים – סייצ'י), חייל-לשעבר בצבאו של קושוט לאיוש, שהאחוזה היתה שייכת לו. טירת צ'סנק משמשת אתר תיירות, ונראית כפי שיהודה תיארה בזיכרונותיו.

יורד גשם טורדני וניראה תחילה שלא נצליח לעלות לטירה. ממשיכים לשוטט במכונית ברחובות הכפר, ובקצהו המרוחק עוצרים, ועומדים בחוץ תחת מטריות, ומצלמים את סיפור שהותו של יהודה בצ'סנק, כאשר המיבצר נמצא ברקע, על ראש ההר, מעל לכפר:

אנחנו נמצאים בצ'סנק, מקום שיהודה ראב חי בו, באחוזה של גבריאל דויטש, מ-1872 עד 1874 לערך. למעלה אנחנו רואים את הטירה שעליה הוא מספר, טירה חרבה שלרגליה היה נחל והמקום מוקף יערות והוא היה יוצא לטייל בהם ואוהב להתבודד בטיולים בסביבה.

כאן היתה אחוזה של אציל הונגרי בשם סטיפן סיטשי ממשפחת סיטשי שאנחנו פוגשים אותה כמה וכמה פעמים באיזור, כעשירי המקום. הוא היה בריב עם משפחתו כי הוא היה חייל בצבא של קושוט, ברח לארה"ב לאחר כישלון המרד, התחתן שם עם אישה ממוצא לא מיוחס, אמנם הונגרייה. חזר איתה להונגריה והתיישב באחוזה שאותה השאיר בידי היהודי דויטש בתקופת גלותו. יום אחד הוא בא לאחת החורשות, ביער, היכן שהוא גר, ומצא את ביתו שרוף על אשתו ושני ילדיו, והוא טען שאת זה גרמו לו בני משפחתו, משפחת סיטשי העשירה, כנקמה בכך שהוא בגד במעמדו.

וכשיהודה הצעיר בן ה-14 בערך בא לכאן, הוא היה כבן 15 כבר, הוא מצא את דויטש, את בנו, את אשתו, וסיטשי, שהעביר את כל הנהלת האחוזה לדויטש תמורת מזון ומחסה וטיפול בו לכל ימיו.

יהודה היה מורה לנער לבן של דויטש, ועד מהרה הוא כל-כך למד והתמחה בחקלאות, שהוא הפך להיות ליד-ימינו של דויטש בהנהלת האחוזה; ואילו סיטשי המשכיל, שבאחוזתו, שאת מקומה לא מצאנו כאן עדיין – היתה ספרייה גדולה, הוא לימד אותו את הקלאסיקאנים הגרמניים, לימד אותו סיוף, לימד אותו רכיבה, בעצם הכין אותו לקראת עלייתו לארץ ישראל הן בנשק הן בידע תרבותי, הן בחקלאות, בהנהלת האחוזה, והן ברוח הלאומית והליבראלית, שסיטשי הנחיל ליהודה הצעיר.

יכול להיות שאם האחוזה היתה נישארת בשלווה ובשלום, עליית המשפחה היתה מתאחרת. אבל ב-1874 לערך, חלה הבן של דויטש ומת. הוא היה חניכו של יהודה, ועצבת רבה ירדה על המשפחה. האם לא יכלה לראות את יהודה כי הוא כל פעם הזכיר לה את הבן המת שלה, ואז דויטש נתן ליהודה תשלום נכבד מאוד תמורת עבודתו, ויהודה שם עוד פעם את פעמיו לנוגי-מגיאר, שהיא היום העיירה צ'לובו, העיר צ'לובו שבסלובקיה, אל אביו לאזאר, ומשם לימים, תוך שנה, הם הגשימו את חלומם לעלות לארץ-ישראל.

*

עולים חזרה אל הכביש שבו באנו מצד דרום-מערב, ואשר לאחר הבתים הראשונים שבו, לצד ההר, נמצאת תחילת הדרך העולה לטירה. כבר פחות גשום ואנחנו עולים עם מטריות בדרך התלולה, העשוייה אבנים וטיט לבן רטוב, שאפשר בנקל להחליק עליו וליפול.

מגיעים לפיסגה, ועל רקע קיר-חומה חרב-למחצה של המיבצר, מבעד לחורים של החלונות, אנחנו מצלמים את המראה כלפי הכפר, לעבר הצד המזרחי:

אני קורא מתוך הספר "התלם הראשון" איך יהודה ראב מתאר את הטירה החולשת על הכפר צ'סנק, אנחנו עכשיו עומדים במרומי הטירה ומשקיפים ממנה על העמק:

 "כפר מגוריי החדש היה צ'סנק (Csesznek, הנמצא בלב היערות הגדולים של בקוני ((Bakony," – אלה ההרים של באקוני, "היה זה כפר גדול שהתרומם מתוך בקעה וטיפס מדרגות עד מעלה הרים שבראשם בלט שיא סלעים חשופים ותלולים, שרק בין נקיקיהם צמח פה והם איזה שיח עלוב. בראש השיא התנוססה טירה ענקית עתיקת יומין מימי הביניים, הרוסה למחצה. מצידו השני של ההר השתפל גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו. בשיפולי הגיא נוצרו כמה אגמים קטנים שמימיהם היו קרים וזכים להפליא. בסביבות האגמים האלה גדלו שיחים ועצים שהיו מצילים עליהם, ותמיד, גם בחום היום, שררה שם חשכת דמדומים קרירה. אחר-כך היה זה מקום טיולי החביב ביותר, מסתר להזיות ולחלומות. לא פגשתי שם נפש חיה, רק ציפורים ובני תור רחשו שם בהמון. מסגרת לסביבה זו, עם הכפר בתוכה, שימש היער. ואיזה יער! כולו אלונים חסונים וכבדים והאדמה מתחתם מכוסה בגובה רב עלים רקובים שהיית מהלך עליהם כעל גבי מרבד." (עמ' 36).

כאן אנחנו נפרדים מצ'סנק שבה עברו על יהודה השנתיים היפות בחייו.

*

אחר-כך אנחנו מצלמים מהצד המערבי של המיבצר, הפונה אל הנחל שבבקעה, האפרים, ואל הדרך הראשית וספרים-גייר שבצלע הגבעות המיוערות ממול:

אנחנו עומדים מצידו השני של ההר, שבראשו הטירה של צ'סנק. אנחנו מנסים לחפש "גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו." כניראה שזה האיזור של כרי הדשא שאנחנו רואים מולנו, ובמרחק החורשות שעליהן סבא יהודה מספר.

יותר רחוק אנחנו רואים מעין סילואטה של בית אחוזה, שלפי התיאור יכול להיות ששם היתה האחוזה של דויטש-סיטשי.

*

יורדים. אוכלים כריכים במכונית, ליד חנות-מסעדה קטנה הנמצאת קרוב לדרך העולה למיבצר, בין שני בתים. אנחנו ממשיכים ויורדים במכונית, לצד הצפוני של הכפר, במטרה למצוא שריד לאחוזת דויטש-סיטשי, אבל בכל הכפר, שלרגלי המיבצר, אין רמז למיבנים של אחוזה גדולה לשעבר, אלא בתים-בתים, חלקם ישנים וחלקם חדשים, אך נפרדים זה מזה ולא כחלק מתוכנית אחת של מיבני משק, חומה ובית-מגורים.

במרכז הכפר, למטה, נמצא בית היין. מיבנה חדש וסתמי, אך יש לשער שכאן עמד אותו בית מרזח שעליו מספר סבא יהודה בזיכרונותיו.

ביציאה מהכפר, בכיוון וספרים, זו הדרך שבה באנו, אנו מגלים עוד דרך אבנים כבושה המוליכה למטה, לכיוון הנחל, לצד ימין. אנחנו סוטים מהכביש ויורדים במדרון תלול, עוברים את הנחל הזורם, שעליו מספר יהודה, אני מתעקש להמשיך עוד מעט – ולפתע אנחנו מגלים בין סבך של עצים, שכאילו השתלטו על השטח, חלק דומני עצי פרי נטושים – שני בניינים ארוכים מחוברים באמצעות בניין שלישי בצורת ח, אחד מהם צבוע עדיין זהב-חרדל, הכרכובים ניראים עתיקים ומיוחסים. ויש עוד מיבנה עתיק בצד. גרים כאן אנשים, אבל ניראה כאילו המקום הפך למגוריי עניים. כלבים נובחים. אני משער שאולי זה מקום האחוזה. אנחנו מצלמים, אך לא בווידאו.

עולים מה"אחוזה" ויוצאים לכביש שבו באנו מווספרים ומבלטון, וממשיכים ימינה, צפונה, לכיוון גייר. בתחילת בעלייה מהעמק אנו שבים ועוצרים כי המיקום ניראה לנו מעניין. מכאן, איזור האחוזה המשוער נמצא ממש מתחת למיבצר, ליד הנחל, מצלמים בווידאו:

אנחנו עומדים בכניסה לכפר צ'סנק, אחרי שכבר היינו בו, אנחנו בעצם יוצאים ממנו, וביציאה, מתחת למיבצר, אנחנו נסענו עם הכביש, ולפני בית-הקברות ירדנו לאיפה שישנם הגגות הכתומים של הבתים, אנחנו המשכנו עוד יותר למטה, עברנו את הנחל שעליו מספר סבא יהודה, ובתוך העצים, קשה כאן לראות, יש רק קצת קצה של גג מוסתר בתוך העצים, מצאנו אחוזה שלימה, מיבנים עתיקים שכמובן במצב נורא היום, ניראה שגרים בהם אנשים לא עשירים כל כך, הכול מוזנח, אבל לפי ההתאמה בין שני חלקי המיבנה, שהוא בצורת חי"ת, והכרכובים, והצבע הישן הזהוב, צבע שכמוהו לא מצאנו בשום פינה אחרת בכפר, שסרקנו אותו מכל עבר, ולפי האפרים הגדולים, השדות שמסביבה – זה ניראה לנו המקום הכי מתאים להיות אחוזת דויטש-סיטשי לשעבר. וזה מאוד טבעי שסבא יהודה בילה את השנתיים האלה באחוזה למטה: לידו הנחל, ומעל לכל אלה המיבצר, וכל זה מתאים כמעט במאה אחוז לטופוגראפיה שמתוארת בזיכרונותיו.

*

ממשיכים עד לנקודת תצפית קבועה, מעין רחבה בכביש שממערב לרכס המיבצר. כאן מתברר דבר נוסף. הכביש שעליו אנו עומדים חצוב בהר, וניראה כביש מודרני. למטה יש שריד של דרך, לאורך הנחל, במקביל לכביש העליון שלנו. היא נראית כתוואי של הדרך העתיקה מווספרים לצ'סנק, וצפונה לקומארנו ולגייר. הפנייה ימינה מדרך זו, שכניראה כבר היער כיסה עליה – עוברת על פני האחוזה שראינו, וממנה עולה הדרך התלולה לכפר צ'סנק שחבוי מאחורי רכס המיבצר. זה מחזק את ההשערה שהאחוזה שראינו בין העצים היא אחוזת דויטש סיטשי, שעמדה על הדרך הישנה מווספרים לצ'סנק, לרגלי המיבצר.

אפשרות אחרת למיקום האחוזה היא אולי מקומה של הכנסייה, שמשקיפה על הנוף במרכז הכפר, מצד מזרח, ואותה לא בדקנו כי הינחנו שלא ייתכן שהאחוזה היתה על מקום הכנסייה, אבל כדאי לראות זאת אם נבוא למקום פעם נוספת.

גייר

מצ'סנק אנחנו ממשיכים במכונית לגייר ((Gyor, תוך שעוצרים רק פעם אחת לכוס קפה ומרק גולש באחת העיירות שבדרך. מגיעים לגייר בשלוש לערך. המפות והניווט מדוייקים ביותר.

במלון ראבה מחכים לנו חדרים הצופים על הכיכר המרכזית ועל בית העירייה של גייר.

.Raba Hotel, Arpad U. 34 H, 9021 Gyor

.Tel. [0036] [96]315-533. Fax [0036] [96] 311-124

בדסק מצפה כבר מחכה לנו מכתב מד"ר לאסלו קיש, בו נאמר בין השאר כי בהזדמנות זו, שאנחנו, נציגי משפחת ראב הנכבדה מבקרים בגייר, כדאי שניפגש עם האנשים המקומיים ונשמע קצת על משפחתנו, והוא מציע שנצא לארוחת-ערב.

אני מבקש מיהודית שתנהל את המשא-ומתן העדין. אני מבין שהוא מזמין אותנו למסעדה, לא לבית-הכנסת, יחד עם כמה נציגים מקומיים, כניראה יהודים. עמנואל מפחד שזה ניסיון ל"שנורריי" של הקהילה המקומית, והכריז עוד קודם לכן שאם פירוש הדבר ללכת לבית-כנסת, הוא נישאר בחוץ. אבל לבסוף הוא מוכן להסתכן.

יהודית שואלת בטלפון את ד"ר קיש אם יהיו גם דתיים, והוא עונה שהוא עצמו אינו דתי. היא אומרת שאנחנו רוצים להשתתף בהוצאות הארוחה, והוא עונה בנימוס שעל זה נדבר.

מלון "ראבה" בנוי משתי יחידות. כלפי כיכר העיר זהו בניין עתיק ששופץ בצורה יפה מאוד, ואילו בצידו האחורי, שם הכניסה והחנייה – זהו בניין מודרני שצמוד לעתיד. דומה כי בזכות ד"ר קיש אנחנו מקבלים חדרים יפים, בבנין הישן, הצופים אל בניין העירייה ואל הכיכר, אבל כל שעה אנחנו שומעים את המוסיקה של השעון העירוני.

בשעה שאנחנו נמצאים עדיין במבואת המלון, אני מעיף עין לעבר הבר, שצופה לכיכר העיר, ורואה זוג עיניים בוערות של בחורה הונגרייה נאה נעוצות בי במבט מקצועי, ישיר וחד-משמעי. יהודית אומרת שאם לא הייתי מסתכל עליה במבט דומה – לא היתה מתנהגת כך.

ב-18.15 אני יורד לקפה של המלון, הצופה לכיכר העירייה, יושב ליד החלון ושותה ספל קפוצ'ינו כדי להיות ער. הקפה חריף מאוד, מצויין. החלב המוקצף כל-כך שמן, שאין צורך בקצפת. הבחורה ליד הבר כבר איננה.

גייר, ערב במסעדה "נמרוד"

כפי שקבענו טלפונית, ב-18.30 מופיע במבואה ד"ר קיש. אני מספר לו מיד בלבביות על טיולנו ההיסטורי. נותן לו את התמונות שבני ראב צילם ב-1989, ושאני שיכפלתי בצבע אחדות מהן. נותן לו תרגום אנגלי של השיר שלי "מה נישאר ממשפחת בן עזר?" – ומקור הונגרי ותרגום עברי ל"שיר התרנגול", שביטא את געגועיהם של יהודי הונגריה לציון, והשפיע על סבא יהודה ואביו אלעזר בהחלטתם לעלות ארצה ב-1875.

ארבעתנו יוצאים עימו במכונית הטטרה המהודרת שלו למסעדה בשם "נמרוד", שם הזמין שולחן לשמונה איש.

תחילה אנו נימצאים עימו בלבד. אני מתאר בפניו את תולדות משפחתנו ואת מטרת סיורנו, עוד לפני שמתיישבים אני שואל אותו באופן דיסקרטי אם יהיו כאן לא-יהודים, ואם יהיה אפשר לדבר חופשי, וד"ר קיש מבטיחני שאפשר לדבר על כל נושא ללא חשש. הוא גם מתנצל שאשתו לא באה הערב, בגלל מחלה, שכניראה נמשכת כבר זמן רב.

מופיע זולטן סי, מנהל העיריה, הדובר רק הונגרית וגרמנית. גבר גבוה כבן חמישים ויותר, בעל גוף צנום, גמיש, אף ארוך ועיניים מימיות קצת. זמן קצר אחריו מופיעות שתי נשים. אווה, אישה מבוגרת, יפה, שיער שיבה ופנים עגולות שזופות, העובדת במשרדו של ד"ר קיש. מריאנה, קטנה, בהירה, ממושקפת ופקחית מאוד. מתברר ששתיהן יהודיות וביקרו פעמים אחדות בישראל ויש להן גם קרובים שם.

אנחנו מוותרים על מנות ראשונות. עמנואל לוקח שניצל, אני וג'ודי קורדון בלה מצויין, ואני לא נפרד מסאלאט המלפפונים הטריים ההונגרי. מנה אחרונה אני מבקש גלידה אבל מקבל סלט פירות עם קצפת, גם כן לא רע.

ד"ר קיש יושב בראש השולחן, לימינו זולטן. ד"ר קיש פותח את הפגישה בהסבר על בית הכנסת המקומי, על השיפוצים הנחוצים בו, וזולטן מגיש לנו חוברות מהודרות על תולדות בית-הכנסת והתוכניות לשיקומו. בפתח החוברת ציור צבעוני עתיק של העיר ראב, כיום גייר, כפי שניראתה בסוף המאה ה-18, מצודה ליד הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה, ששימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים, התורכים.

אני זוכר שב-1987 אמרו לנו בבודאפשט שהבעייה בשיפוץ בית-הכנסת היא שהוא ניאולוגי, ולכן האורתודוכסים בישראל ובתפוצות מתנגדים לגיוס תרומות עבורו. לתומי אני שואל את ד"ר קיש אם בית-הכנסת בגייר הוא ניאולוגי או אורותודוכסי? שאולי על כן הוא אינו זוכה לתשובה, כדבריו, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות.

בנקודה זו מתערבת מריאנה בשיחה ומסבירה לנו בעברית כי בית-הכנסת של גייר נמכר כבר לפני חמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, המונה רק כמה עשרות יהודים, בתנאי שהבניין לא ייהרס. עתה משפצים אותו כדי שישמש מרכז תרבות לכל צפון-מערב הונגריה.

עכשיו אני מבין מדוע לא הצליחו עד כה לקבל תרומה מאיזשהו גוף יהודי או ישראלי.

ד"ר קיש אומר שכל תרומה תירצה, אפילו קטנה, כי מפעל השיפוץ הוא אדיר ודורש משאבים רבים, ומחר נוכל לבקר בבית הכנסת ואפילו יפתחו לנו במיוחד את שעריו.

אני מחליף מבט עם עמנואל – השנור בכל זאת נישאר! – ומבטיח לד"ר קיש ולמר זולטן כי מהיותי סופר ועיתונאי, אוכל לכתוב על הנושא באחד העיתונים בארץ.

אנחנו יושבים במסעדה שעה ארוכה אחרי תום הארוחה, עד אחרי 23.00 לערך, ומשוחחים כל הזמן. אני משלב קטעי שאלות על חומר היסטורי של המשפחה. מתברר שמריאנה היא אוצר בלום לידע. היא מורה למוסיקה, ילידת גייר מדורות. אביה שעמד בראש שרידי הקהילה נפטר לפני שנתיים אך בני ראב עוד הספיק לפגוש אותו ולהצטלם עימו ועם ד"ר קיש.

אני פותח את "התלם הראשון", שתמיד מלווה אותי, וקורא בפני מריאנה בעברית, ובתרגום חופשי לאנגלית, שניים-שלושה משירי המרד של קושוט. היא זוכרת את המנגינה והמילים של אחד השירים של קושוט, ורושמת לי את המילים בהונגרית בתעתיק עברי, ובעברית, וכן את התווים. גם את המנגינה והמילים של "שיר התרנגול" היא יודעת, מזמזמת אותו, ורושמת לנו את התווים.

אני משאיר לה תרגום אנגלי של פרקים מספרי "פרשים על הירקון" העוסקים בהונגריה. כעת כבר אין לי צורך בהם. לד"ר קיש זה לא אומר הרבה. בעצם הוא אינו מעוניין במשפחה שלנו אלא שנגייס תרומות לשיפוץ.

אנחנו שמים לב לתופעה מעניינת. בעוד אנחנו סבורים שהזכרת שמו של קושוט, גיבורה הלאומי של הונגריה, ושל מלחמתו לעצמאות – גורמת למארחינו נחת בגלל השפעת גיבורם הלאומי על אבות-אבותינו, לא כך ניראים הדברים בעיני ד"ר קיש ומר סי. מתברר שתחת דגל הלאומיות ההונגרית ושל "הונגריה הגדולה" או "השלימה", בטרם נחתכה מכל צד – מתקבצים כיום בהונגריה אלמנטים ימניים קיצוניים, פאשיסטים, ושוחרי-סיפוח.

תקוות ד"ר קיש ומר סי היא כי קיצונים אלה לא יגיעו לשלטון ולא יסחפו את המדינה להרפתקאות לאומניות. דווקא לאחר הבחירות האחרונות ירד כוחם של הלאומנים.

מנושא זה מתגלגלת השיחה לעניין המיעוטים. יש מיעוטים הונגריים גדולים בסלובקיה, ברומניה, ובעוד אזורי גבול שהיו פעם הונגריה. וגם בהונגריה עצמה יש מיעוטים של עמים שכנים. לדברי ד"ר קיש מהלכת הונגריה בנושא זה על חבל דק. למשל, בפרשת היחסים עם רומניה. משתדלים שכל טיפול בשמירת מעמדו של המיעוט ההונגרי ייעשה דרך, ובתיאום – השלטון המרכזי ברומניה, כדי שלא ייווצר רושם של חתרנות הונגרית שמסכנת את רומניה.

בשלב מסויים של השיחה מספרת ג'ודי לד"ר קיש, היושב לימינה, על אלכס ראב, שאינו מסוגל לחזור להונגריה בגלל מה שהתרחש כאן בתקופת השואה.

ד"ר קיש עונה לה שבאמת זו היתה תקופה קשה מאוד. ההונגרים מאוד התנגדו למה שקורה, אבל לא יכלו לשנות. הנה, סיפרו אצלו במשפחה שכאשר סבתו ניסתה לעזור לשכניה היהודים ולהעביר להם לחם – הגרמנים שברו לה את היד!

רק עתה אנחנו מבינים לפתע באיזו אי-הבנה היינו שרויים – ד"ר קיש, שעד כה היינו בטוחים שהוא יהודי, אולי ראש הקהילה היהודית במקום – כלל אינו יהודי! אלא יועץ כלכלי לעירייה, כניראה גם בפרוייקט שיקום בית-הכנסת.

בשובי ארצה אני מספר על כך לבני ראב, שאותו אירח ד"ר קיש יחד עם שפיגל, אביה של מריאנה, ובני נידהם. הוא היה בטוח שד"ר קיש הוא מראשי הקהילה היהודית. אני מתחיל לחשוב שאולי הקשר של ד"ר קיש האלגאנטי עם שפיגל הקשיש היה כרוך גם במכירת בית-הכנסת לעירייה.

 לקראת סופה של השיחה מתעורר זולטן סי, אולי בעקבת היין, וההבנה שתרומה מאיתנו לא יקבל – והוא שואל בהונגרית כמה שאלות, שד"ר קיש מתרגם לנו.

 "האם איננו חוששים שישראל היא יצור מלאכותי? שיום אחד ירצו היהודים לחזור ממנה לארצות שמהם באו?

 "מה דעתנו על היהודים שאינם עולים לישראל, כמו אלה שנמצאים כיום בגייר?"

אני עונה שהערבים אכן חשבו כך שנים רבות, אבל לאחרונה נוכחו לדעת שהיישות הישראלית אינה ניתנת לעקירה, ולכן החלו בתהליך השלום עימנו.

אנחנו קיימים כדי להיות בית לכל יהודי, אם רק ירצה לעלות. אנחנו שמחים שיש קהילות יהודיות משגשגות מחוץ לישראל, כמו בארה"ב או בצרפת. אנחנו מקווים שמצב היהודים ברוסיה, כמו גם המצב הכללי שם, יהיה מצויין. אבל אם מצבם של יהודי רוסיה יורע, וירצו לעלות לישראל, נקבל את כולם. זו ההצדקה לקיומנו כמדינה. זה פרי הניסיון ההיסטורי שלנו.

הבעייה שלנו, והיא ודאי גם בעייתה של הונגריה, היא של תרבות ושפה לאומית קטנה בתוך עולם שהולך ונעשה אחיד. ראינו את ההתקדמות העצומה שעברה על בודאפשט מ-1987, כאשר ביקרנו בה לראשונה, ועד היום, ואנחנו שמחים על כך. זהו תהליך של אירופיזאציה ואמריקאניזאציה שמבשר את חזרתה של הונגריה למערב. אין כמעט זכר לרוסיה ולקומוניזם. אבל, הסכנה היא של חוסר יכולת להתמודד עם הציוויליזאציה האנגלית-אמריקאית החובקת-כל. זו סכנה של טשטוש, של שאיבת מיטב הצעירים לארה"ב, של היותם אזרחי-העולם, הגדלים על תרבות הטלוויזיה והמחשבים, ומנותקים מתרבותם הלאומית.

ד"ר קיש אומר שבתו נמצאת באנגליה, והוא שמח מאוד שלאחרונה החלה להתעניין יותר במולדתה, והיא עתידה לחזור. גם בנו למד בארה"ב, וחזר.

*

בראשית הערב מצלם עמנואל בווידאו ובמצלמה רגילה את המסיבה, ושומעים קטעי שיחה אגביים. אני מצרף פסקול לתמונה, כאשר תופיע בסרט הערוך:

ערב במסעדה "נמרוד" בגייר, מסעדת בשר הציד, הטובה בעיר. כאשר באה לראשונה נציגות של משפחת ראב הנכבדה לעיר גייר, עורך להם קבלת פנים ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, היושב בראש השולחן, ולצידו מר זולטן סי, מנהל העיריה. שניהם לא יהודים. הם מנסים לעניין אותנו בתרומה לשיקום בית-הכנסת הגדול של גייר, שיהיה מרכז תרבותי לכל צפון- מערב הונגריה. אני מבטיח להם לעשות על כך כתבה בעיתון בישראל.

ליד ג'ודי בן עזר יושבת מריאנה שפיגל. אביה המנוח של מריאנה היה ראש הקהילה של גייר בשנים האחרונות. הקהילה מונה עתה רק כמה עשרות יהודים, ונמצאת בסימן שקיעה. מריאנה היא מורה למוסיקה. היא מזהה את שיר המרד של קושוט משנת 1848, שיר שסבא יהודה רשם מהזיכרון ב"התלם הראשון", והיא רושמת לנו את תווי השיר:

 "קושוט לויוש הודיענו

 הנה תם חילו לגווע

 לו רק שוב ציוונו קושוט

 ונזעקנו לחילו."

         (התלם הראשון, עמ' 29)

*

בתום השיחה אנחנו יוצאים החוצה וד"ר קיש מסיע אותנו חזרה למלון. ימים אחדים לפני הנסיעה הלכתי עם יהודית לרחוב אלנבי פינת ברנר או טשרניחובסקי, לחנות של תשמישי קדושה ומזכרות. קנינו שם ארבע "חמסות" עם ברכה, בגדלים שונים, מתוך הנחה שאולי נצטרך לתת מזכרות בגייר. קשר המכתבים שלי עם ד"ר קיש החל עוד מהארץ. עכשיו, לפני הפרידה, יהודית מוציאה את המזכרות העטופות ואנחנו מעניקים אותן לד"ר קיש, לזולטן סי, לאווה ולמריאנה.

*

לילה במלון ראבה בגייר. שעון המגדל על בניין העירייה ממול משמיע מוסיקה של אחת אחר-חצות. יהודית כבר ישנה. גם אני עייף, יום עמוס. ודאי השמטתי קטעים רבים מהשיחה המרתקת ב"נמרוד" שהתנהלה רובה באנגלית עם קצת תרגומי ביניים לעברית, הונגרית וגרמנית. מחר תיקח אותנו מריאנה לראות את בית-הכנסת, בית-הקברות, והעיר הישנה, ומכאן ניסע לקומארנו ולנוגי-מגיאר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בקרוב יתקיים בהיכל התרבות בתל אביב ערב בקשת סליחה המונית. הלוחמים של היישוב העברי של שנת 1948, שמנה 650,000 נפש, אלה שעדיין חיים, ש"נשאו את עמם עלֵי שכם", שלחמו בתש"ח על עצמאות ישראל, ושאלפים מחבריהם ומבני-משפחותיהם נהרגו במלחמת השחרור –  יבקשו סליחה מהמעפילים ובעיקר ממיליוני המקופחים של העליות ההמוניות משנת 1949 ואילך – בטקס סמלי שבו ירחצו את רגליהם של העולים וינשקו אותן – תוך בקשת הסליחה.

בייחוד הם יבקשו סליחה מהעולים מהמדינות הערביות והמוסלמיות – תימן, עיראק, סוריה, מצרים, לבנון, מרוקו, אלג'יר וטוניס – שבהן יכלו היהודים להישאר עד היום בארמונותיהם, ונשותיהם יכלו להישאר באנ-אלפא-ביתיותן – ולא להיות מופלים לרעה ונרדפים כמו שהם במישטר האפרטהייד בישראל הגזענית של ימינו.

גם ראש הממשלה ישתתף בטקס וינשק ברשות שרה אשתו את כפות-רגליה המרוקאיות של שרת התרבות – שאינה מסתירה את כוונתה לרשת אותו.

מיליון ויותר העולים מרוסיה ביקשו לא להשתתף בחגיגת הסליחה – כי הם כבר כמעט מסודרים, וגם הוודקה לא יקרה כאן בארץ, ואין להם טענות על אפלייה כמו שיש למרוקאים.

* לנוכח הקשיים של הילארי קלינטון במצב בריאותה, בכספים ובמיילים – עלתה הצעה להציב במקומה את מוניקה לוינסקי כמועמדת הדמוקרטית לנשיאות בנובמבר – כי מוניקה היא לא רק מוצצת ביל אלא גם אישה יהודייה צעירה, בריאה מאוד, יפה וחכמה שידעה לשמֵר עדות של זרע נשיאותי על שמלתה – וככה גם תדע להנהיג את העולם לא פחות טוב מהילארי שסלחה לביל ואולי גם מצצה לו פעם, בירח הדבש.

* עוד נבלה בעיתון "הארץ": "רב המכר 'לבד בברלין' מגיע לבמה: כשחברה חיה בפחד. ההצגה 'לבד בברלין', שעולה עתה בהבימה על פי ספרו של הנס פאלאדה, מתארת את תחושת החרדה והרדיפה של האזרחים הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה. יוצריה ושחקניה אמנם לא ממהרים להשוות בין גרמניה של אז לישראל כיום, אך מספרים שהקהל מזהה בה את ההווה." [יאיר אשכנזי, "גלריה", "הארץ", 22.8]. ודברים יש דומים בגוף הכתבה.

מי שקרא את הספר המרתק והעצוב של הנס פאלאדה יכול רק להקיא כשהוא קורא דברי טינופת כאלה בעיתון, המשווים את המצב בגרמניה הנאצית תחת שלטון היטלר בימי מלחמת העולם השנייה – לישראל כיום! איזה מנוולים הם אלה הכותבים כך! ההיסטוריה לא תאמין שטינופות כאלה היו קיימים אצלנו.

* ברוך תירוש:  1. כהרגלו, בחב"ע 1171, מטיח אורי הייטנר את 'בלבוליו' לכל עבר, אך אני הקטן מכבד אותו על מגוון התעניינותו וידיעותיו, וגם מקנא בו על שהשכיל במועד להיות מתנחל נאמן ברמת הגולן. ולידיעתו, המתחם המכונה על ידו 'בית המכס התחתון והעליון' היה אמנם נקודת הגבול מהארץ לעבר סוריה, והבריטים כאמור 'דאגו'  לקבוע נקודת גבול בראש פינה, מהארץ לעבר 'אצבע הגליל', שנכבשה ע"י מתנחלי מטולה כפר גלעדי ותל חי, ובעקבותיהם המתנחלים  ביסוד המעלה ומחניים, איילת השחר ומצודות אוסישקין. 

ועל איזכור לטובה של שמה של גיטל הנדיבה מראש פינה, שלוחה תודתי לנוטר אבנר הרוסי, שהוא ועמיתיו הנוטרים הביאו ביטחון ליישובים, לבד מפעילותם בהעפלת יהודי סוריה ולבנון ארצה. ביניהם, זכור לי בהערכה מיוחדת הנוטר או סמל המשטרה בשם 'מדליה' ממשטרת הר כנען, שעשה לילות כימים על סוסו, במשעולי הביטחון וההעפלה.

2. הערכתי לתקוה וינשטוק על תיאור פרנסות בישראל: "יום עבודה של חלבן, 1949" בחב"ע 1171. כך חוּלק החלב בשכונתנו עד תחילת שנות ה-50, בתל אביב, בקרבת פרדס ליטווינסקי, בין מתחם 'הבימה' ואורוות הסוסים של אליהו גורדון ליד שרונה הגרמנית.

והיו זמנים כאשר ערבי הוביל פרה ליד הבתים, וחלב ממנה כמויות שהיו מבוקשות ע"י עקרות הבית.

בוויכוחים עם החלבנים המותשים והמיוזעים, נשמעה לעיתים הקביעה שרק "בהמה" נותנת חלב נקי, וגם קללה כלפי יריב מתחרה:

"שתגור בקומה עליונה, וזרם המים לא יגיע לדירתך בשעה שאתה מכין את כדי החלב."

* תקוה וינשטוק, איתרע מזלי וחמי זצ"ל היה חלבן מן הזן הנדיר הזה. לשם השלמת הכנסה, התגייסה גם רעייתו זצ"ל לעבודה והם מכרו גם ביצים טריות. היו קמים כול בוקר בשעה שלוש לעבודה, ומעולם לא התלוננו. לעת מצוא היו גם עושים צדקה לעניים ועוזרים לקשישים.

הסיפור שלך החזיר אותי שנים רבות לאחור.

יהי זכרם ברוך, ולך תודה על הרשימה הנפלאה.

היו ימים,

אבניאל לטר

* אהוד בן עזר: כדי לחזק את נתניהו ולאפשר לו קואליציה סבירה הצבעתי בבחירות האחרונות לליכוד וגם הצהרתי על כך בפומבי. לאור הביריונים, המושחתים והמטומטמים שהצטרפו ומצטרפים לאחרונה לליכוד, לא נראה לי שאחזור על ההצבעה הזו, אפילו שאדע שהחלשת הליכוד תגרום צרות-צרורות להקמת קואליציה יציבה, וכי הסחטנות החרדית תגדל עוד יותר, על חשבוננו.

אני מניח שאצביע ליאיר לפיד, שעבורו הצבעתי בבחירות הלפני אחרונות. כמה חבל שמעט ההישגים שלו בקואליציה הקודמת הולכים ונמחקים בקואליציה הנוכחית בגלל ההשתלטות של הפארזיטים החרדיים.

* שתי הערות: 1. יהודה דרורי כותב: "מה תגידו על זה? – משכורת חייל קרבי – 1,620 שקל. משכורת חייל תומך לחימה – 1,170 שקל. משכורת חייל עורפי – 810 שקל. משכורת אברך – 3,515 שקל. משכורת תלמיד ישיבה –1,955 שקל."

ובכן: שקר. בהודעת משרד החינוך על התקציב לאברך ולתלמיד ישיבה נאמר: הסכום החודשי לאברך: 835 שקל, ולבן ישיבה: 464. אגב, הסכום לבן ישיבה אינו הולך לכיסו, אלא לאחזקת הישיבה. זה כל התמיכה שהמוסד מקבל, כ-400 שקל פר תלמיד, הרבה פחות מכל מוסד אחר במדינה.

2. נעמן כהן כותב: וכמו שנאמר "בתר עניא אזלה עניותא" – "בתר אתרא אזלה עתירותא"  (משנה ביכורים פג ח).

ובכן, זה נח בשבע שגיאות, אין משפט כזה במקורות, רק הרישא "בתר עניא  אזלא (!) עניותא" (שים לב לשגיאת הכתיב) נמצא בתלמוד ב"ק צב עמוד א. ולא בביכורים שם (זה לא "פג" אלא פרק ג, ושם מדובר על עניים ועשירים אבל לא מופיע הפתגם הנ"ל).

הסיפא פשוט מומצא. וגם שגוי, אין בארמית מילה כזו, עשיר הוא "עתירא", ולא "אתרא", "אתרא" זה "מקום".

בכבוד רב ותודה על הכול,

הרב יהודה לייב שבדרון

מודיעין עילית

נעמן כהן: הרב יהודה לייב שבדרון שלום. נכון, התוספת על העשיר נפרדת מהנאמר על העני, והצירוף של שני חלקי המשפט הוא שלי, אבל זו אינה המצאה שלי. הנה, צא ולמד. קרא את המשנה בקישור:

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_48800_57.pdf

כבוד הרב, אשמח אם גם תגיב לגופו של עניין. האם נכון מן התורה לעשות יארצייט רק לעשיר בגלל עושרו?

* נעמן כהן: שמואל אבנרי שלום, הנה אני רואה שאהוד הקדים אותי במשלוח עיתונו וזכיתי ממך למנה נוספת של שיקוצים בנוסף על "אי יושרי", במכתבך הקודם, על "תגובה מאולצת ומיותרת..."

איני תובע את עלבוני כי אני מעדיף להיות בין הנעלבים ולא עולבים, אבל אם כבר הגבת מן הראוי היה שתייחס לנושא הכתבה שלי והוא אי הזכרת המשורר טשרניחובסקי בגלל עוניו.

העובדה שטשרניחובסקי לא השאיר אחריו בית מפואר (אפילו עם משכנתא), ואין אנשים שמתפרנסים ממנו, אינה מצדיקה את העובדה שרק לביאליק מקדישים יארצייט כל שנה, ואילו הוא, טשרניחובסקי, בגלל שלא השאיר בית (עם משכנתא) נשכח בתהום הנשייה. איך אמר מרקס, ההוויה קובעת את ההכרה...

על טעות אחת שלי אני כן מתנצל. על כך שבטעות החלפתי את המילה "פורסם" במילה "נכתב". כמובן שמאמרך "פורסם" בתגובה למה שכתבתי, ולא "נכתב" בתגובה אליו.

ושלום על ישראל.

* יש שמועות כי במסגרת "האפלייה המתקנת" למשוררים ממוצא מזרחי יינתן פרס ישראל לשירה עברית ביום העצמאות תשע"ז למשורר חיימקה שפינוזה שהוא ממוצא יהודי-ספרדי אריסטוקרטי ממשפחה של לוטשי עדשות.

בין הנימוקים למתן הפרס ייכתב שבניגוד לאחרים – שירתו של שפינוזה מובנת מאוד, וכי מהיותו "ספרדי" הוא יכול ללגלג בשיריו על ה"מזרחיים" כאוות נפשו, מה ששום משורר עברי "אשכנזי" כבר לא יכול להרשות לעצמו מאז שביאליק ביקש שיקברו אותו בשכיבה על הבטן.

* מרק הסנר: שתי תוספות להערותיו של אורי הייטנר: 1. אורי משגב, כשעוד היה כתב ב"ידיעות אחרונות", כתב טור ובו קרא למדינת ישראל "להשתלב במרחב." הוא רק לא אמר אם הוא מתכוון למרחב הלובי, המצרי, למפרציות, לסוריה, ללבנון או לדאעש (שלא היה קיים עדיין אז). אז מדוע לצפות ממנו למשהו הגיוני?

2. רוגל אלפר. אורי הייטנר עושה עוול לרוגל כיוון שרוגל הצליח לעשות דבר גדול עם אותו המאמר שמצטט הייטנר: רועי חסן הוא כידוע שמאלן מזרחי כועס מאוד וגם, כנראה, שונא אשכנזים. והנה, במקומון תל-אביבי מסוף השבוע האחרון טורו נושא את הכותרת: "אחיי גיבורי התהילה" – שבו הוא מציין עד כמה הוא גאה בספורטאינו שזכו במדליות. ובזאת, לפי רוגל אלפר, הוא הפך למיני-פשיסט. ותודו שזה הישג יפה מאוד של רוגל!

* איך שומרים על התואר של סופרת חשובה? – באמצעות השתנה על המדינה. הנה, דורית רביניאן מדברת בפולין:

"הייתי מוכנה למכור הרבה פחות עותקים מהספר ["גדר חיה"], אבל שהדמוקרטיה שבה אני חיה תהיה יציבה ולא תיגרר להחרמת ספרים. הסרת הספר מתוכנית הלימודים משמעה שהדמוקרטיה הישראלית מוחזקת כבת ערובה על ידי פוליטיקאים החובטים בה, מנצלים אותה לצרכיהם האישיים ומחריבים כל חלקה טובה במשרדי החינוך והתרבות." [אבנר שפירא, סופוט, פולין. "סופרים בפולנית", "גלריה", "הארץ" 24.8.16].

מהדיווחים בכתבה הבנו שהמשתתפים בכנס ערכו השוואה בין הניסיונות של המישטר בפולין לגמד את השתתפות הפולנים ברצח יהודים בשואה – לבין התערערות הדמוקרטיה בישראל, שבה למשל פוסל המישטר את ספרה של רביניאן. הנה כי כן, בפולין – יהודים מישראל, אפילו לא אשכנזים –  שוב מרקדים בשמחה לפני הפריץ.

והחוצפה של רביניאן – רק כתבה ספר וכבר הוא צריך להיות בתוכנית הלימודים! זאת ה"קלאסיקה"-בגרוש שלנו! – הרעש התקשורתי הוא שקובע והוא שמכניס! אפילו אם אחרי שנה-שנתיים ספרים חדשים כאלה נשכחים לגמרי. ולדעת מבקר הספרות הוותיק יוסף אורן – הרומאן של רביניאן הוא ספר פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי, ספר המעדיף את הנרטיב הפלסטיני! [שזה אגב אצלנו מתכון בטוח לרב-מכר ולהיותך "סופר חשוב"!]

וכאילו אין בתוכנית הלימודים ספרים אחרים שמספרים על יחסי יהודים וערבים. רק חיכו לרומאן הנחצץ שלה כדי שלא להכניסו!

* ואתגר קרת, בדבריו בכנס, משתין גם הוא ומוכיח שאין גבול לטיפשות ולחנופה בפני זרים וזאת על חשבון לכלוך מדינתך שלך:

"אחד המשתתפים הבולטים בפסטיבל, הסופר אתגר קרת, הצביע על הזיקות בין ישראל לפולין, שבשתיהן 'מנסים להגביל את חופש הביטוי ולייצר נרטיב לאומי חף מטעויות וצח כשלג, מהלך שיכול לנבוע רק מפחד, בהלה וחוסר ביטחון של ההנהגה.' קרת קרא לשתי המדינות לאפשר דיון חופשי וביקורת עצמית, שרק יחזקו אותן, וקרא לאזרחיהן לא ללכת שולל אחרי ניסיונות ההפחדה ולא לחשוש מהתעמתות ישירה עם אירועים היסטוריים. 'תהליך של רפלקסיה והכרה בטעויות שנעשו בעבר הוא המקום הגבוה ביותר שאליו אדם או חברה יכולים להגיע,' אמר." [שם. סופוט. פולין].

אשרינו שבדיקטטורה שלנו בישראל – זכינו להוגה דיעות משיעור קומתו של קרת.

* רק לפני כמה ימים נודע לי שרצחו את יוליוס קיסר. זוועה. טוב, אני בסך הכול בוגר  ישיבה של חסידות בורסלינו בבית שמש ושמעתי כי באינגליזית אומרים – מלכה אינגליזית ישנה לה זנב בין הרגליים ושניים ועוד שניים וחצי הן ארבעה וחצי אוקיות שעועית לטשולנט אבל באינגליזית אני לא יכול את זה להגיד כי אני בוגר ישיבה של חסידות בורסלינו ובמדינה ישראל בזכות הקואליציה – השכלה רחבה שלי מישיבה שווה בי.איי. בוורסיטטות שלכן ואני גם ניצוץ חי על חשבון הקליפות שהם אתם בועלי נִידוֹת שמשרתים בצבא ובמילואים ומשלמים מיסים ומוסרים את נפשיכן על קדושת חיי יומם וליל.

* בכתב העת לספרות "גג", ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון 39, 2016, בעריכת ד"ר חיים נגיד, מופיע בין השאר ראיון ארוך ומרתק של העורך: "שיחה על ילדות מתמשכת" – עם הילד ה"ייקה" גד קינר-קיסינגר. מומלץ מאוד לקרוא.

* בשנת 1947, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, התחוללו פרעות קשות ביהודים בערים חלב ודמשק, מהקשות ביותר שספגו יהודי סוריה. הקהילה בחלב נפגעה אנושות, בית הכנסת המרכזי של חלב, שבו היה שמור כתב היד של "כתר ארם צובא", נשרף, ורכוש רב הוצת או נהרס. כל זה מתואר ברומאן המרתק "מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש, ובסדרת הטלוויזיה המצויינת שעשה לפי הספר ניסים דיין. ועדת ביטון יכולה לצחצח לשניהם את הנעליים.

עכשיו העיר חלב, הנתונה במצור וברעב, הולכת ונחרבת במלחמת האזרחים בין המורדים לבין צבאו של אסד. "שיא האימה," שתי מילים בלבד נדרשו לתת-המזכיר הכללי לעניינים הומניטריים באו"ם, סטפן אובריין, לתיאור המצב הנוכחי בעיר הסורית חלב.

עם כניסתו של העימות העקוב מדם בסוריה לשנתו השישית, מתקשים תושבי העיר המחולקת – בה מתרחשים קרבות עזים בין המורדים השולטים במזרח, לבין כוחות צבא אסד השולטים במערב – לראות את הסוף, או הקלה כלשהי. "זהו המשבר הגדול ביותר של זמננו," תיאר שלשום אובראיין את המצב בעיר המופצצת בתדירות יומיומית. לפי האו"ם, הלחימה בחאלב הותירה 275 אלף בני אדם בשכונות המזרחיות מנותקים ממזון, מים, חשמל ותרופות כבר יותר מחודש. בנוסף, הגישה לכמיליון תושבים וחצי באזורים המערביים נותרה "קשה מאוד."

מעניין כמה נישארו בה, בחלב ההרוסה – מצאצאי אותם פורעים מוסלמיים שהשתתפו בשנת 1947 בפוגרום ביהודים?  – ואיזה מזל יש לעם ישראל – שלא נשארו יהודים בחלב, העיר שבה התגוררו אלפי יהודים ברצף של אלפי שנים, עוד לפני הכיבוש המוסלמי.

ואיפה המשורר הגרפומן ה"מזרחי" שיכתוב על כך?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל