גיליון מס' 1173

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, כ"ה באב תשע"ו, 29 באוגוסט 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִם אֲנַחְנוּ מוּכָנִים? // אהוד בן עזר: הרעש בצפת בשנת 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים, מתוך הסאגה "והארץ תרעד". // יהודה דרורי: מענה מתבקש לארדואן. // הדסה  מור: הראיון עם רות דיין. מדוע התגרשה ממשה דיין? // מרדכי קידר: במזרח התיכון הבוער ישראל הפכה מהבעייה לפתרון. [ציטוט]. // נפתלי רז: ממשלה פושעת. [ציטוט]. // משה כהן: זהירות, פשיזם! // מעולם לא חיינו יחד, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמנואל הרוסי: באטיושקה איוואנוב, פרק שמיני מתוך הסיפור "תא מיספר 5" //  ראובן שדה: רצח בתל נוף – או ראובן מפתח-תקווה קם על יעקב להורגו נפש – כאן יקום לימים מושב ערוגות שישנה שמו לתל נוף ולבסוף לבית אלעזרי. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // רענן רשף: חירייה ונתן אל חנני (היווני). // אשר מעוז: "הארץ" – למה זה מגיע להם? // אורי הייטנר: 1. אסור להיכנע. 2. צרור הערות 28.8.16. // בן-ציון יהושע: ד"ר שמריהו – האפותיקאי שידע לרקוח תרופות. // מנחם רהט: בגידת התקשורת. // אלי מייזליש: תשובה לאמנון אברמוביץ. // רם סואן: מדינת ישראל היא מדינת חוק. // מאמר ב"ווֹל סטריט ז'ורנל" The Meaning of An Olympic Snub... // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. (המשך). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאִם אֲנַחְנוּ מוּכָנִים?

בְּ"קוּרְיֶרָה דֶה לָה סְיֶרָה", הֶחָשוּב בְּעִתּוֹנֶיהָ 

שֶל אִיטַלְיָה, בָּהּ הִמְחִישָה רְעִידַת הָאֲדָמָה

אֶת עָצְמַת הַרְסָנוּתָהּ שֶשּוּם אָדָם אֵינוֹ מוֹנֵעַ

וּוַדַּאי אֵינוֹ צוֹפֶה בָּהּ אֶת נִזְקוֹ שֶל פִּתְאוֹמָהּ

הֻתְקְפָה הַמֶּמְשָלָה בְּרוֹמָא בְּהֶקְשֵר לַפֶּגַע

שֶגָּבָה מֵעַל מָאתַיִם וּשְמוֹנָה חַיֵּי אָדָם

שֶנָּפְלוּ קָרְבָּן לַפֶּרֶץ הַטֶּקְטוֹנִי שֶל הַמֶּגָה-

קָטַסְטְרוֹפָה שֶהֵדָהּ זֶה כְּבָר שְבוּעַיִם לֹא נָדַם.

אַךְ לַמְרוֹת שֶהֵם קָתוֹלִים לֹא יֻחַס שָם גַם לְרֶגַע

הָאָסון הַזֶּה לְשֵבֶט-זַעֲמוֹ שֶל אֵל שַׂגִּיב

וְ"קוּרְיֶרָה דֶה לָה סְיֶרָה" הֶאֱשִים כִּי מוּל כָּל נֶגַע

הַמִּמְשָל הָאִימְפּוֹטֶנְטִי לֹא פּוֹעֵל, הוּא רַק מֵגִיב.

וְאֶצְלֵנוּ, שֶאַרְצֵנוּ – עוֹד מֵאָז עִדָּן אַרְכָאִי

(זֹאת יוֹדֵעַ מִקַּדְמַת דְּנָא כָּל גֵּיאוֹלוֹג מַתְחִיל)

מְמֻקֶּמֶת בּוֹ בְּשֶּבֶר זֶה, הַסּוּרִי-אַפְרִיקָאִי

הַמּוּעָד לְכָל אֵרוּעַ מְעוֹרֵר זְוָעָה וָחִיל,

גַם אֶצְלֵנוּ כַּזָּכוּר, כְּפִי שֶתֻּעַד כְּבָר בַּהִיסְטוֹרְיָה

שֶבָּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סָפְגָה בְּכָל שְנוֹת קִיּוּמָהּ

בְּשִבְתָהּ עַל אוֹתוֹ קֶטַע מְסֻכָּן שֶל טֶרִיטוֹרְיָה

אֲסוֹנוֹת מְצַמְרְרים מְאֹד שֶל רַעַש-אֲדָמָה

כְּמוֹ בְּפֶרֶק א' שֶל עָמוֹס בִּפְרֹץ אָסוֹן-הַטֶּבַע

שֶל הָרַעַש בִּימֵיהֶם שֶל עֻזִיָּה וְיָרָבְעָם

וְהַהוּא שֶל אֶלֶף וּשְמוֹנֶה מֵאוֹת שְלוֹשִים וָשֶבַע

שֶהִשְמִיד בִּצְפַת וּטְבֶרְיָה רֹב בָּתִּים וַהֲמוֹן עַם.

כְּשֶדָּחָה בָּגָ"ץ כָּאן עַל הַסַּף לְגֹדֶל הָאִירוֹנְיָה 

עֲתִירָה דְחוּפָה שֶל מוֹטִי אַשְכְּנַזִּי וְכַמָּה

אֶזְרָחִים חַדֵּי-חוּשִים מִפְּנֵי פִּצּוּץ מְכַל אָמוֹנְיָה

 בְּמִקְרֶה שֶהוּא יֻבְקַע בִּמְחִי שֶל רַעַש אֲדָמָה,

הַבָּגָ"ץ אֶת דְּחִיָּתוֹ נִמֵּק בְּכָךְ שֶהַנּוֹשֵׂא

כְּבָר נָדוֹן לוֹ בַּעֲרוּץ-מִנְהָל אַחֵר לְמַעֲשֶׂה,

אֲבָל מָה שֶרֹב-רֻבֵּנוּ לֹא יוֹדְעִים וּמְבִינִים

הוּא שֶזֶּה דִּיּוּן שֶכְּבָר נִגְרָר בְּלִי גְמָר תֵּשַע שָנִים...

כְּשֶאִשְּרָה וַעֲדַת-הָעֲרָר הַמְּחוֹזִית

הַעֲבָרַת מְכָלֵי גָּאז עִם פּוֹטֶנְצְיַאל סִכּוּן גָּבוֹהַּ 

לַתְּחוּם שֶבֵּין בָּתֵּי-זִקּוּק לְקִרְיַת-אַתָּא, בִּתְזָזִית

שֶל הַזְנָחַת בְּרִיאוּת צִבּוּר וְהֶפְקֵרוּת שֶאֵין כָּמוֹהָ

עָמְדָה שָם לְמוּלָהּ מֻמְחִית בְּאֶפִּידֶמְיוֹלוֹגְיָה

וְסֶט נֵרוֹת שֶל נְשָמָה נָתוּן לָהּ בְּיָדָהּ

וְרַק לְהַמְחָשָה וְהַשְוָאָה וְאָנָלוֹגְיָה

שֶל גֹּדֶל הַסִּכּוּן בְּהַחְלָטַת הַוַּעֲדָה

קֵרְבָה אֶל הַנֵּרוֹת מַצָּת רָגִיל שֶל מְעַשְּנִים

וּכְשֶחַבְרֵי הַוַּעֲדָה צָרְחוּ, חִוְרֵי-פָּנִים:

"מָה אַתְּ עוֹשָׂה? רַק אַל תַּדְלִיקִי בַּמַּצָּת אֶת הַנֵּרוֹת!

עוֹד בִּגְלָלֵךְ צְפוּיָה חֲלִילָה כָּאן שְׂרֵפָה גְדוֹלָה לִקְרוֹת!"

עָנְתָה בְּשֶקֶט: "לֹא חָשַבְתִּי לְהַדְלִיק אֶת הַמַּצָּת,

רַק לְהַדְגִּים בִּזְעֵיר אַנְפִּין וּלְהַמְחִיש לָכֶם רַק קְצָת

מִמָּה שֶלְּחֵיפָה, בְּלִי שוּם סָפֵק וּבְלִי רַחֵם

כָּאן עֲלוּלָה לִגְרֹם לָבֶטַח הֶפְקֵרות הַחְלָטַתְכֶם..."

* * *

אהוד בן עזר

הרעש בצפת בשנת 1837

לפני 179 שנים

והעיר היתה לחרדת אלוהים

קטעים מתוך הסאגה

"והארץ תרעד", 2014

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה...

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים."

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

 [אהוד: אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל"].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

אהוד: בעקבות רעידות האדמה האחרונות באיטליה: על הסאגה ההיסטורית "והארץ תרעד" [2014], שמתארת את רעידת האדמה בצפת ב-1837 – ואשר ספק אם נכתבו רבות כמוה בספרות העברית – לא פורסם בשעתה שום מאמר ביקורת או ראיון בעיתונות המודפסת, בעיקר לא במוספים של "הארץ", וכמובן גם לא בטלוויזיה. יציאתה לאור של הסאגה לפני כשנתיים לוותה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת, לבד מכמה מאמרים מעניינים על אודותיה שפורסמו במכתב העיתי.

* * *

יהודה דרורי

1. מענה מתבקש לארדואן

ארדואן הטורקי ידוע כ"חובב ציון מושבע" ולכן הוא מוכר כמכחיש שואה (גם שלנו וגם של הארמנים). ארדואן מכר את הכבוד הטורקי-איסלמי שלו עבור 21 מיליון דולר שיקבל מאיתנו כדי להחזיר לתיקנם את היחסים עם ישראל שהוא ניתק... ואילו אנחנו, בעבור רווחים עתידיים במסחר, מכרנו את כבודנו הלאומי להיטלר הקטן הזה באותו סכום...

עכשיו הנבל מגנה אותנו וגם מאיים עלינו בגלל "חוסר המידתיות" שלנו בתגובה לעזה על שיגור טיל באמצע היום למרכז שדרות. 

יפה יצא משרד החוץ בגינוי לגינוי של ארדואן, אולם עלינו להיות מספיק אמיצים כדי לגנות אותו על "חוסר מידתיות" כל פעם שמטוסיו מפציצים את הכורדים. היחסים, כך הובטח לנו, יהיו דו-צדדיים – אז קדימה ליברמן, דבֵּר!

2. הכורדים בסוף ינצחו!

אף שהכורדים נסוגו זמנית מצפון סוריה לבקשת ארה"ב ואיראן, הרי שזו נסיגה טקטית כדי להכריח את ארדואן להילחם בדאע"ש כפי שהבטיח לעשות. כאשר ייכנס לסוריה הסדר הקבע, המרד הכורדי, שבינתיים אוסף כוח ונשק, מתאמן, ומתכונן – יפרוץ בכל עוזו ויכריע את הטורקים.

הכורדים הינם העם הכי גדול בעולם (כ-40 מיליון) ללא מדינה, עם שנרדף מאות בשנים ע"י הארצות בהם הוא מתגורר – טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. אפילו הבריטים נלחמו בהם, לדכא את שאיפותיהם לעצמאות, אף שהפרו את הבטחתם לתת להם עצמאות בתום מלחמת העולם הראשונה.

מה שנקרא כיום כורדיסטאן זה השטח הגיאוגרפי הגדול והנרחב בצפון עיראק, צפון-מזרח סוריה, צפון-מערב איראן וחלק גדול מאוד במזרח טורקיה (שם לבד חיים כ-15 מיליון כורדים).

אף שהכורדים מוגדרים סונים, הם אינם קיצונים, ובתוכם חיו וחיים מאות בשנים, ללא אפלייה: יהודים, נוצרים וכיתות דתיות שונות.

ארדואן והטורקים, בשנים האחרונות, מאז המרד נגד אסאד בסוריה וכניסת דאע"ש לתמונה, מנסים לפגוע שוב ושוב בכורדים, המתפשטים לשטחים בצפון סוריה, שפונו מתושביהם  וגם מתחזקים צבאית. ארדואן מספר לנאט"ו שמטוסיו מפציצים את דאע"ש בעוד למעשה מטוסיו מפציצים את הכורדים (אפילו תוך כדי לחימתם בדאע"ש). לאחרונה הנחיתו הרוסים מפציצים כבדים באיראן  ומשם יצאו להפציץ ריכוזים כורדיים בעודם משקרים לעולם שהם מפציצים את דאע"ש. (הם עשו זאת כ"הטבה מיוחדת" לארדואן  בעקבות כניעתו לפוטין). אגב, כאשר האיראנים גילו זאת הם מיד זרקו את חיל האוויר הרוסי מאדמת איראן.

הקזת דם הדדית

על אף מלחמות רבות, אי אפשר להשמיד את העם הכורדי, הוא עם חזק, אשר שאיפותיו  לעצמאות ימומשו בסופו של דבר, כי הקזת הדם ההדדית עם טורקיה עיראק ואיראן – עד היום לא פתרה את בעיית היישות הכורדית אלא דווקא הקשיחה אותה. הלוחמים בכורדים הם למעשה המפסידים הגדולים כי הם לא מצליחים למנוע למעשה את קיום כורדיסטן וצעידתה לעצמאות, אבל מצד שני מאבדים כוח-אדם וכלכלתם נפגעת קשות בגלל המאבק הממושך הזה.

לפיכך, אין ספק שהאו"ם או המעצמות הגדולות יכפו בסופן של דבר על המדינות הלוחמות הסדר סורי שיקנה עצמאות לכורדים. קציני צה"ל ונשק צ"הלי הוזרמו בשנות השבעים והשמונים במאה שעברה להכרעה במלחמת הכורדים בעיראקים, שם הכורדים היכו קשות את הצבא העיראקי וזכו בעצמאות חלקית בצפון עיראק.  האיראנים משתדלים מאוד לשמור על יחסים טובים עם הכורדים אף שהם חוששים מהם לא מעט, אבל הסיוע הנוכחי מצידם לכורדים, והמלחמה המשותפת בדאע"ש מבטיחים, שהסדר אם יהיה ייעשה ברצון טוב משני הצדדים.

לא כך יהיה עם הטורקים, כי פה הנושא הלאומני קובע. הטורקים לא יהיו מוכנים לוותר על אף שעל מאדמתם לטובת המדינה הכורדית, למרות ששטחי המריבה ב-95% מיוּשבים בכורדים, ההיגיון פה משחק תפקיד מאד קטן.

נסיגה טקטית

איראן, ארה"ב ורוסיה מעוניינות מאד בחיסול דאע"ש ע"י... כוחות הקרקע של הצבא הטורקי, ולכן הם ביקשו מהכורדים לסגת משטחים בסוריה, כאלה המפחידים את ארדואן, למנוע ממנו כל תירוץ שלא להילחם בדאע"ש אלא בכורדים שנואי נפשו.

הכורדים הבינו ונענו. אבל האם זה מראה את סיום המאבק? להיפך, הכורדים מעכשיו יתחזקו, יאספו עוד כוח ויתאמנו, כי עם ביצוע הסדר המצופה בסוריה עם ארה"ב, רוסיה וטורקיה, ללא הכורדים, המרד הכורדי יפרוץ בכל עוזו ויכריע את הטורקים.

3. טימטום בלגי

הבלגים ידועים באירופה כאנשים לא הכי חכמים (וזה בלשון המעטה...) – ולאחרונה הם הוכיחו לנו עד כמה ההשמצות עליהם בגין טיפשותם הן בעצם נכונות.

אחד המובילים הלאומיים שלהם, "בריסל איירליינס", החליט להחרים חטיפי חלווה ישראלית  מ"תוצרת ההתנחלויות" לבקשת הפלשתינים...

עכשיו תשאלו את חברת התעופה הזו כמה פלשתינים היא מטיסה לעומת מיספר הישראלים ותבינו איזה טמטום תפסו הבלגים, שגם אינם מבינים כי בנוסף, יהודים רבים בעולם לא יטוסו יותר איתם, והכל בגלל חטיף חלווה...

מכיוון שאנחנו לא אוהבים חרמות כאלה, ומכיוון שהכנסת גם חוקקה חוק בנדון, אזיי אני מצפה שרשות שדות התעופה שלנו תודיע להם על איסור פעילות בנתב"ג מכיוון שבהמראות ובנחיתות, הם לפעמים חוצים את הקו הירוק ועוברים מעל התנחלויות...

* * *

הדסה  מור

הראיון עם רות דיין

מדוע  התגרשה ממשה דיין?

יהיו מי שיטענו שאינני אובייקטיבית מספיק כדי לכתוב על  הראיון שערך דן מרגלית עם רות דיין, שהוקרן לאחרונה בטלוויזיה החינוכית, במלאת לה 99 שנים. להגנתי אטען שרק אני, מידיעה אישית, יכולה להעלות הרהורים ואיזכורים ותמיהות ועובדות בכל הנוגע לנושא המרכזי שנדון בראיון: מדוע היא התגרשה ממשה דיין בעלה?

על הסיבה לגירושיה, שהיא חוזרת עליה פעם ועוד פעם, ומגינה עליה ממש בחירוף נפש כמו  היו כל כבודה ואצילות אישיותה וההתייחסות של הציבור אליה, תלויים על אותה בלימה של הסיבה הראויה לגירושיה – והסיבה לגירושיה ממשה דיין, על פי גירסתה בראיון, היא  – שיום אחד היא סיפרה למשה שהלכה לבקר  נשים פלשתינאיות ברמאללה ומשה כעס עליה ואמר לה: "אני מכניס טרוריסטים פלשתינאים לכלא ואת הולכת לבקר נשים פלשתינאיות?" ואז נפל אצלה האסימון והיא  מיד השיבה לו: "אז די, אני רוצה  להתגרש."

כלומר, הסיבה לגירושיה הנה פוליטית. רק בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים הם התגרשו. אכן זוהי בהחלט סיבה מכובדת וראויה בעיניה לגירושים. כאילו שום סיבה אחרת להתגרש ממנו לא היתה לה בעבר ורק חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם גרמו לה לרצות להתגרש.

אכן, עילה מכובדת מאוד לגירושין. וכי איזו עוד סיבה היתה לה להתגרש? זה שבעלה ניהל רומן במשך שנים רבות עם אישה שהיתה נשואה לעורך דין וטורי רכילות בעיתונים חזרו וסיפרו על המצב המביך כאשר בעלה של אותה אישה תפש אותם בזמן אמת כשקיימו יחסים, וכי אותה אישה התגרשה מבעלה כדי להמשיך את הרומן שלה עם דיין, אז מה? האם על התנהגות כזאת של בעלה, היא תתגרש ממנו?

ומאוחר יותר, כשהחלה סערה של ממש, כשנודע לה על איזה רומן אחר שקיים משה דיין עם אשתו של ידיד טוב שלה, שהיה גם ידיד נעוריו של משה, שלמענה הוא הלך לגור באותו שיכון צבא קבע, שבהיותו רמטכ"ל עזר לה ולבעלה להתקבל לגור בו, ואז, מיד לאחר שיחרורו מהצבא והליכתו ללמוד באוניברסיטה העברית, עבר גם הוא לגור שם כדי להתגורר קרוב אליה  ולנהל איתה רומן, לאחר שהבעל עזב את הבית  והלך לגור בקיבוץ, האם זוהי סיבה לגירושין?

מילא, ניהול רומן בסתר שאף אחד לא ידע על קיומו, יכולה אישה פגועה להעלים עין. על כך לא עושים דרמות. אבל גם כשבעלה של האישה, שהיה גם ידידה של רות, קורא לה להתגרש מהבעל הנואף שלה, היא עומדת  מנגד  בחירוף נפש ושומרת על נישואיה כמו צוק איתן.

וכי מה זה חשוב מהי דעתה האמיתית על התנהגותו של דיין ועל אישיותו? את דעתה עליו היא בהחלט ראתה לנכון לחשוף במכתב שכתבה לידידה הסוער, שכינה אותו "נואף  ארור שפל" ושהפציר בה בתוקף להתגרש מדיין, מכתב שאותו, מפאת כבודה, לא אצטט, למרות שכבר פורסם ברבים מיספר פעמים.

אציין רק איזו תחושת תיעוב כלפי דיין עולה ממנו, איזה גינויים, איזה פסול ומיאוס היא מוצאת בו, עד כדי אמירה מסכמת שהיא "אינה מבינה את כל אותם טיפשים שהולכים אחריו בהערצה..." וכו'.

גם כשהתפרסם ספר על הרומן הזה שלו, והארץ רעשה וגעשה בגינו, מה היתה תגובתה? אסי דיין, בנה, בסרט האוטוביוגרפי שהוקרן על חייו, סיפר שכשאימו התפרצה בזעם על אביו בגין פרסום הספר הזה, הוא לא הכחיש מאומה ולא הגיב למחאותיה, ואז הוא, הבן, רק שמע את בכייה.

אבל מהם כל הגינויים  וכל הפרסומים  הללו ולהמשך חייה איתו, גם כשברור שהם נעדרי כל אהבה והערכה?

העוף הטומן את פניו בחול  שימש לה דוגמא נאותה. אבל דווקא את חיי הזוהר שאישיותו ותפקידו של דיין היקנו לה, היא ידעה לנצל עד תום. בצדק, למה לא?

פעם שאלתי את דיין למה הוא לא מתגרש ממנה,  הרי הקשר  ביניהם ריק מתוכן. והוא השיב לי  במלוא הכנות והיושר, וגם  מתוך שיקול חכם ותועלתני מאין כמוהו: "כל עוד היא לא רוצה להתגרש,  אני לא אתבע ממנה גירושין. רק כשהיא תבקש להתגרש, אז נתגרש."

ומה הוא לא עשה כדי  לגרום לה לרצות להתגרש? את כל הסיבות שבעולם. לא רק רומנים  סוערים, גם רכילויות על כל מיני סטוצים חד-פעמיים שהיה מקיים, אם קיים, עם כל מיני נשים שניקרו בדרכו. אבל כל אלה לא היו סיבות מכובדות להתגרש בגינן.

עד ששעת הכושר הגיעה. הנה, היא דוגלת בשלום עם הפלסטינים ומנהלת יחסי אחווה עם נשים פלשתינאיות, והוא זועם עליה על כך משום שתפקידו מחייב אותו לכלוא פלשתינאים  מפעילי טרור. אז זהו. עכשיו הוגשה לה הסיבה המצוינת והנכספת והמכובדת לדרוש גירושים.

איזו אירוניה. סביר להניח שהשיחה הזאת ביניהם היתה הדבר האחרון שדיין ציפה שיגרום  לרצונה להתגרש. אחרי כל הסיבות לאין ספור שסיפק לה והיא לא נעתרה, דווקא בגין פליטת פה שכלל לא ציפה ולא צפה לאן היא תוביל – הוא זכה סוף סוף לשמוע את המשפט הזה יוצא מפיה.

ללא היסוסים והרהורים מיותרים הוא מיד הסכים. ברור שהוא יעשה כרצונה, מה יש לדבר.  גם עצם העובדה שהיא זאת התובעת גירושים, אינו מקנה לה זכויות יתרות בחלוקת הרכוש, כמובן, כן, היא תקבל את חלקה בבית, אבל הוא זה שיישאר לגור בו, כמובן.

וכך היא הפסידה גם את בעלה המקסים והנהדר, גם חלק גדול מרכושה, וגם, ובעיקר, את כבודה. הכבוד להיות אשתו, והכבוד להיות אלמנתו.

אשתו השנייה, רחל, למרבה מזלה, אישה מקסימה ונהדרת, פינתה לה את כל המרחב הציבורי והשאירה לה במה פתוחה לראיונות ולשימור דמותה כאשתו וכאם ילדיו של משה דיין.  וכך, עם כל דרכי החתחתים שעברו עליה בנישואיה, היא מפגינה בראיון אישיות חיובית, תרבותית והוגנת, אבל גם... פאתטית.

כי אחת מהשתיים – או שתתגרשי מיד לאחר כל הבגידות שלו, או שתישארי איתו למרות כל אלה, עד הסוף. אבל גם לשבוע את חרפת הבגידות וגם לשאת את חרפת הגירושים, רגע לפני הסוף, ואף לא להצר על כך, זוהי הפאתטיות  בהתגלמותה.

איזו שגיאה גדולה היא עשתה. ותמהה אני על כל אותם יועצים שסבבו אותה, שלא עצרו בעדה במרוצתה אחרי הכבוד, שראתה בעילת הגירושים שהזדמנה לה, והניחו לה לפרק את משפחתה, ולהפשיטה מכבודה.

לוּ רק שאלה בעצתי, הייתי בכוח עוצרת בעדה מהגירושים הנואלים והשגויים הללו,  ומשאירה אותה בכוח בביתה וכך הכול היה נשאר בידה: הבעל, הבית, הרכוש, המשפחה המאוחדת וכמובן... הכבוד.

אהוד: למיטב ידיעתי, הווילה של משפחת דיין בצהלה נקנתה בכספו של אביה של רות דיין, עו"ד צבי שוורץ.

כאשר פירסמתי את הביוגרפיה "אומץ, סיפורו של משה דיין", בהוצאה לאור של משרד הביטחון, בשנת 1997, היחידה שהתעניינה בספר היתה רות דיין, שאף טיפסה 4 קומות במדרגות, בגיל 80 – לדירה שבה גרנו אז, כדי לקבל ממני את הספר, שמההוצאה לא טרחו לשלוח לה, וגם רצתה להשתדל בקידומו, כי דמותו ההיסטורית של דיין היתה חשובה לה מאוד. היא דיברה עליו בהערכה רבה וללא שמץ מרירות.

באותה תקופה היו ניסיונות לעניין הוצאה גרמנית בתרגום הספר. אנשיה ערכו מישאל בין קניינים, או בין קוראים – והתברר להם שהשם דיין כבר אינו מוכר בגרמניה, בקושי יודעים שם על דיין הקולנוען, אסי. הספר לא תורגם.

* * *

מרדכי קידר

במזרח התיכון הבוער ישראל הפכה

מהבעייה לַפתרון

האלטרנטיבה למבנה של מדינות ערביות מושחתות ועריצות הוא מדינות טרור איסלאמיסטיות.

לאחרונה מציבים כמה אתגרים איום ממשי על העולם הערבי כתרבות וכמערכת מדינית מתפקדת, ובראשם איראן, "מדינת האיסלאם", התדרדרות מעמד המדינה ועליית הטרור בתוך המדינות, שמניעו העיקרי הוא האיסלאם והוראותיו.

האתגר האיראני קיבל בשנה האחרונה חיזוק על ידי הסכם הגרעין עם המערב, ומאות המיליארדים של דולרים, שחלקם יושקע ביציקת עוד דלק סילונים רותח על מוקדי המתיחות ושפך הדם – תימן, עיראק, סוריה ולבנון – באופן המאיים ישירות על כמה מדינות מפתח דוגמת סעודיה ואיחוד האמירויות. הדבר גם יקל על איראן את יצוא המהפכה לחלקים אחרים של העולם, ובראשם אירופה ואמריקה.

אתגר "מדינת האיסלאם" ממשיך לאיים ישירות על סוריה ועיראק, אך השפעתו הולכת ומתגברת במוקדים נוספים כמו לוב וחצי-האי סיני. גם בירדן זוהתה פעילות שתכליתה להכשיר את הלבבות ליום שאחרי המלך ושבו ניתן יהיה להשליט על ירדן את צורת התפקוד של "מדינת האיסלאם". למרות שהפסיד שטחים במלחמה עם צבאות עיראק וסוריה, סופו של הארגון עדיין לא נראה באופק, וזה ימשיך להפיץ את הטרור והתעמולה שלו עוד זמן רב.

גם על עצם רעיון המדינה הערבית המודרנית ועל יישומו מעמידים כיום סימני שאלה רציניים. רבים שואלים: "למה עלינו הערבים לחיות במדינות שהמערב יצר, תיכנן ועיצב עבור עצמו ולמען האינטרסים שלו? מדוע אנו נאלצים לחיות במשטר דיקטטורי הכופה עלינו אליטה שלטונית המנהלת את המדינה בשחיתות כלכלית ומוסרית?" המדיה החברתית משמשת פלטפורמה עיקרית של גישה זו, ואנשים רבים משתתפים בדיון הציבורי השם את מדינותיהם על ספסל הנאשמים.

יש לא מעט אנשים בעולם הערבי המסיקים את המסקנות ומחליטים לפעול נגד מדינותיהם באמצעות הפחדה, איומים ומעשי חבלה ורצח. הגוף העיקרי המוליך מגמה זו הוא ארגון "האחים המוסלמים" וארגוני האיסלאם הפוליטי שיצאו מבית ספרו. הם עושים שימוש במדיה החברתית כדי להתארגן, לגייס מתנדבים, לשלוח את מסריהם ללא מגבלות של צנזורה שלטונית, בעודם נשארים בצל, חסרי שם וכתובת.

דוגמה להתדרדרות המצב היא מדינת הטרור שקמה ברצועת עזה ביוני 2007, לפני למעלה מ-9 שנים, כשארגון הטרור האיסלאמי חמאס השתלט על שטח שבו מתגוררים למעלה ממיליון בני אדם והקים מדינה שהיא יישום מדיני של אידיאולוגיית "האחים המוסלמים". העולם הערבי עמד משותק מול אירוע זה, שכן כל מילה או מעשה נגד שלטון חמאס נחשב אז כתמיכה בישראל – מעשה שלא ייעשה בציבוריות הערבית.

התדרדרות זו קיבלה חיזוק בתמיכתן הכלכלית והפוליטית של מדינות עשירות וחשובות כמו קטאר וטורקיה במדינת חמאס, בעוד שאת התמיכה הצבאית זו קיבלה מאיראן. במקביל, מתפתח בלבנון מצב דומה שבו ארגון הטרור חיזבאללה משתלט על מדינה שלמה והופך אותה למדינה הכפופה להחלטות המתקבלות בטהרן. ההחלטה החשובה והגורלית ביותר שטהרן החליטה היא להטיל את לבנון, דרך חיזבאללה, למלחמת האזרחים המתנהלת בסוריה בין אסד ומתנגדיו.

מצב עמוס אתגרים זה שולט על הציבוריות הערבית מזה שנים, ובאופק לא נראה פתרון. איראן לא רק שאינה נעלמת, אלא שנוכחותה והשפעתה הולכות וגוברות. ארגון "מדינת האיסלאם" גם הוא לא נעלם למרות המלחמה שהעולם הכריז עליו. המדינה הערבית המודרנית אינה נחשבת פתרון לגיטימי, ולכן הטרור הפנימי שהמניע שלו הוא האיסלאם הולך ומתגבר.

ארצות-הברית,שבעבר שימשה כוח מאזן, מרגיע ומשמר את המערכת המדינית באזור, החליטה לסגת ממנו ולהשאירו כטרף לשיניהם של האיראנים, הג'יהאדיסטים הסונים, הטורקים, ולאחרונה גם הרוסים שהגיעו לאזור כדי לוודא שהאינטרסים שלהם אינם נפגעים. הסובלת העיקרית מכל אלה היא האוכלוסייה השלווה והרגועה, זו שבעבר סבלה תחת עול הדיקטטורות, ועכשיו סובלת תחת סכיני הג'יהאדיסטים. היא בורחת בהמוניה לאירופה.

אי-אפשר להאשים את ישראל בטרור

במצב עגום זה שבו שרוי העולם הערבי, יכולה ישראל לקבל הכשר, שכן היא לא מאיימת על שום מדינה, מלבד שתי מדינות הטרור שקמו במזרח התיכון: מדינת חמאס בעזה ומדינת חיזבאללה בלבנון. גם "מדינת האיסלאם" תהיה מטרה פוטנציאלית של ישראל, כ שהטריטוריה שעליה ישתרע תגיע עד לגבול עם ישראל.

במצב שנוצר, ישראל הפכה מבעייה לפתרון.

המדינה הערבית הראשונה שגילתה את הפתרון הישראלי היא מצרים, החולקת עם ישראל את הדאגה מפני הטרור ומפני "מדינת האיסלאם" שהקים שלוחה בחצי-האי סיני. מאז אמצע 2013 פועלת מצרים של א-סיסי גם נגד "מדינת חמאס" בנחישות מרבית וברגישות מינימלית. היא סגרה כמעט לחלוטין את מעבר רפיח, וחיסלה כמעט לגמרי את אוטוסטרדת המנהרות שאנשי עזה חפרו לתוך מצרים. לא רק נשק, אפילו קרקס הגיע לעזה דרך המנהרות.

יש שמועות שישראל אף מסייעת בדרכים שונות למצרים במלחמה המשותפת של שתי המדינות נגד "מחוז סיני" של "מדינת האיסלאם" – ארגון שבעבר נקרא "אנצאר בית אלמקדס" שהיה קשור עם "אלקאעידה", ששפך את דמם של מאות חיילים ואזרחים מצריים.

הדברים מגיעים לידי כך שהשבוע סירב שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, להאשים את ישראל בטרור כשהיא נלחמת נגד הפלסטינים. לדעתו "בשל ההיסטוריה שלה, מרכיב הביטחון של ישראל תופס בה מקום חשוב, שכן החברה בישראל עומדת בפני אתגרים שחייבו אותה להקפיד על הביטחון, על השליטה בשטח ועל סגירת הפרצות כדי להגן על עצמה." הוא יכול לומר אותם דברים בדיוק גם על מצרים.

שוכרי גם ציין כי אי-אפשר להאשים את ישראל בטרור, שכן אין עדיין הגדרה בינלאומית מחייבת לטרור. הערה זו שלו היא בעצם קובלנה נגד כל אותן מדינות איסלאמיות המתנגדות להגדרה משפטית של הטרור שכן זו תצביע בהכרח על גורם המוטיבציה של רוב הטרוריסטים כיום, והוא האיסלאם. גם הממשל האמריקני אינו שש לזהות את הקשר בין איסלאם וטרור, והערתו של שוכרי מופנית במשתמע גם לעבר הממשל האמריקני.

השבוע פעלה ישראל נגד חמאס בעזה בעקבות פגיעה בריבונות הישראלית באמצעות ירי טיל מעזה לשדרות. התגובה הישראלית הייתה מה ששונאי ישראל מכנים "תגובה בלתי מידתית". מעניין מה הם היו עושים למי שהיה מעז לשגר עליהם טיל. אלא שהתגובה העולמית לתקיפה הישראלית היתה מינורית וחלשה, כי מרבית האנשים השפויים בעולם מבינים בדיוק את מה ששר החוץ המצרי אומר במפורש.

הממשל הטורקי האשים את ישראל ב"תגובה חסרת פרופורציה", "תוקפנות לשמה", "מעשה שלא יעבור בשתיקה למרות הסכם הפיוס" ושאר ביטויים הלקוחים מאוצר המילים של הרטוריקה הישנה, זו שחילקה את העולם למאמינים וכופרים. ארדואן לא שם לב שהעולם היום מחולק אחרת, בין מי שמאמינים בקדושת הסדר המדיני ובין מי שמערערים עליו, ובכלל זה טורקיה, שתרמה תרומה מכרעת להקמת "מדינת האיסלאם" בסוריה ובעיראק.

הברית של ארדואן עם חמאס מציבה אותו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הוא כמובן מנסה לחפות ולהסתיר את נטייתו האיסלאמיסטית באמצעות קשרים עם ישראל, רוסיה ונאט"ו, אבל אין הוא יכול להסתיר את איבתו למצרים של א-סיסי ולישראל, כי שתי המדינות הללו עומדות כיום בחזית אחת נגד הטרור האיסלאמי שארדואן הוא מתומכיו הנלהבים ביותר.

במצב הנוכחי, כשישראל הפכה מבעייה לפתרון, קשרים איתה חדלו להיות דבר מבייש, ומדינות ערביות ולא ערביות רבות אינן מכחישות שיש להן קשר עם "הישות הציונית". אתגרים אחרים, אמיתיים, מאיימים על קיומו של הסדר המדיני במזרח התיכון, ומדינות באזור ומחוץ לו מבינות שישראל היא משענת ליציבות.

נוכח כל אלה, מוזר שיש עדיין בעולם מי שחושב כי הקמת מדינה פלסטינית היא מעשה רצוי ונחוץ, למרות שזו עלולה כמעט בוודאות להפוך למדינת חמאס נוספת.

המאמר פורסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 393. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

http://mordechaikedar.com

* * *

"מאריה וליאופולד"

הרומן החדש של משה גרנות

בהוצאת ספרי צמרת

הרומאן "מאריה וליאופולד" מספר את קורותיהן של שתי נשים ניצולות שואה שהגיעו לחוף מיבטחים בארץ ישראל. ז'ניה מצליחה לשרוד את התופת, אך עברה אינו מניח לה, באשה היתה פעוטה בת שלוש כשהועברה על ידי הוריה אל מחוץ לגטו וילנה. כומר קתולי מאמץ אותה ומחנך אותה לאנטישמיות קיצונית. הכומר, למרות נדר הפרישות, מנהל הרמון שלם של נשים. לבאשה נודע בדרך הקשה שהיא בעצם יהודייה. מכאן ואילך – אודיסיאה של בריחה, הסתתרות ועלייה לארץ

שתי העלילות משתרגות זו בזו באמצעות שני גיבורי מישנה – בעלה של ז'ניה, והמספר הרושם את קורותיהן של השתיים. מדוע השם "מאריה וליאופולד"? לשאלה זאת יש תשובה בגוף הספר.

משה גרנות הוא אחד הסופרים הבודדים שזכה פעמיים על הרומאנים שלו בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם (על "שחזורים" – 2007, ועל "הפרומושיקאים" – 2012).

ניתן להשיג את הספר במחיר מצחיק בנטבוק:

http://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=7497

כל תשומת לב תתקבל בתודה ובברכה.

(להתרשמות ולחוות דעת: granotmoshe@walla.co.il)

דבר המפרסם

* * *

נפתלי רז

ממשלה פושעת

זה שממשלת הימין הקיצוני פושעת – אתם כבר יודעים. זוהי ממשלה שמטפחת פשע: התנחלויות ומאחזים בלתי-חוקיים. קפיטליזם חזירי המחליש את האזרחים. הפקרת שיחות שלום. הפצת חוקים פושעניים.

אך האם אתם מודעים גם להתפתחות ממשלת הימין הקיצוני ממנהיגים פושעים? כדאי להיזכר. "הליכוד" קם ב-1973, ומי גדלו בו מאז? נזכיר רק מעטים:

נשיא – אנס שהורשע וכלוא (נכון, משה קצב). ראש ממשלה – גנב שהורשע וכלוא (נכון, אהוד אולמרט). שר אוצר – גנב שהורשע ונכלא (זוכרים? אברהם הירשזון). שר ביטחון – הואשם באונס ופוטר (זוכרים? התחיל בליכוד וסיים במפלגת המרכז: יצחק מרדכי). שר 5 משרדים – הואשם באונס והתפטר מהכנסת (כן, לאחרונה: סילבן שלום). שר משפטים – שיקר, הורשע, התפטר מהממשלה ולאחרונה חזר אליה (זוכרים? צחי הנגבי). סגנית שר – שיחדה, פוטרה מהממשלה, הורשעה, הואשמה במאסר שהומר בעבודות שירות (זוכרים? נעמי בלומנטל). חבר כנסת – רימה בהצבעה ושיקר, הורשע, נגזר במאסר שהומר בעבודות שירות (כן, יחיאל חזן, האבא). בנו שנבחר גם הוא כח"כ – התגלה כמנהל קזינו בבולגריה שהזמין פרוצות לאורחיו והשתמש בסמים (נכון, אורן חזן).

כן, ואת ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד חוקרים בגניבה. סליחה – "בודקים".

אכן – פושעים מלוכדים!

נראה לכם שבכך סיימנו? חכו להמשך בקרוב: השרים והח"כים של "ישראל ביתנו", השרים והח"כים של "הבית היהודי", השרים והח"כים של ש"ס.

ממשלה פושעת. תמשיכו לתמוך בפושעים?

מתוך "על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטים, בעריכת נפתלי רז, 25.8.16.

zar89@netvision.net.il

* * *

משה כהן

זהירות, פשיזם!

ממרום גילי המופלג עודני זוכר את נעוריי באירופה תחת משטר פשיסטי (בולגריה) בשנות הארבעים, וגם הכרתי את המשטרים האפלים באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית. מדובר במשטרים דיקטטוריים ברוטאליים ביותר, בהם יכול המשטר לעצור ולהוציא להורג אנשים כראות עיניו, ועל חופש הביטוי אין מה לדבר. על דברי ביקורת על המשטר שילמו אנשים בחייהם. היו למשטר כל שיטות הרדיפה, כמו פיטורים מעבודה, החרמת רכוש, הגליית המונים וכיו"ב. (שהופעלו נגד כל היהודים).

לכן מתקומם אני בכל מאודי כאשר דוברים מהשמאל הישראלי מטיחים במשטר הדמוקרטי בישראל "ניצנים של פשיזם". זו דמגוגיה זולה והזויה והתלהמות פרועה. אין שום קשר. הגדילו לעשות ראש ממשלתנו לשעבר אהוד ברק (בלתי נתפס איך הוא יכול כך להכפיש את מדינתו) ושרתנו הנוכחית גילה גמליאל, שהגדילה לעשות ואף האשימה את המפלגה ששלחה אותה, הליכוד – בניצנים של פשיזם. לא ברור מה מונע מגברת גמליאל לעבור לסיעת מר"צ, שם תכעיס פחות את הבוחרים שלה מהמחנה הציוני (אין הכוונה למפלגה באותו שם מטעה) שלא יסלחו לה על כך ביום הבוחר.

ההגמוניה של השמאל

אתמול, 26 אוגוסט, במסגרת התוכנית "תיק תקשורת" בערוץ 1, ציינו את הגירוש מגוש קטיף. כיצד עשו זאת? – שידרו בשידור חוזר כתבה של יגאל סרנה המסביר עד כמה המתנחלים מפונקים, יבבנים, מופלים לטובה. זה כל מה שהיה להם לשדר על אותו גירוש. לא נתנו פתחון פה לאף מגורש.

אז אל תגידו לי שיש הגמוניה שמאלנית בתקשורת.

הגיע הזמן, הגיעו מים עד נפש, הציבור השפוי צריך להתארגן להפגנות רחוב כדי לשחרר את התקשורת הממלכתית מידי החונטה השמאלנית הפרו-ערבית המקעקעת את החוסן הלאומי שלנו ואת אמונתנו בצדקת הדרך. שהערבים יממנו על חשבונם תקשורת עוינת. כל שנות מממשלות הליכוד מוכיחות שהכנופייה השמאלנית לא תרפה מהתקשורת, שהיא עמדת הכוח החזקה במדינה, בלי קשר לרצון הבוחר, וחבר יביא חבר לנצח. למה לא נתנו דריסת רגל למנחם בן המתון בקול ישראל? הממשלה חסרת אונים נגד עריצות הבג"צ. צריך לצאת לרחוב ולפעול בכוח. די להבליג על עריצות השמאל בניגוד לרצון הבוחר. לא יעלה על הדעת שהעוול הזה יימשך לנצח. בקשו אישור מהמשטרה ובואו בהמוניכם!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מעולם לא חיינו יחד

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מעולם לא חיינו יחד

במשך שנים רבות

היו לנו פגישות קצרות

טעונות אהבה

רק מצידי

אבל את מופיעה לי בחלומות

כאילו עדיין קיימת

ביופייך האוורירי

העדִין

וכשהיית מתעטשת

הַפְּטְשִׁי

זה היה כל כך מתוק

וקוקטי

אבל אילו היינו מתחתנים

היינו מזמן מתגרשים

והחלומות שלי עלייך

היו קשים

וככה את נשארְת לי תמיד

טהורה כמלאך

מחייכת בחלומי

בשמלת תכלת

כאילו כל החיים

עדיין לפנינו

ובקרוב נעבור להיות יחד

ולי זה מספיק

למרות שהזדיינת תמיד עם אחרים

* * *

עמנואל הרוסי

ח. באטיושקה איוואנוב

פרק שמיני מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

באטיושקה איוואנוב אדם גוץ היה, עבדקן, ושפע תלתלים לראשו, שהיה קולעם לצמה בטרם ישכב לשנת לילה. ועיניים לו שחורות ועירניות. משהו "יהודי" היה בהן, שכן החליפו מבען לעיתים מתוגה עמוקה לעליצות ושובבות. אלמלא גלימת הכמרים והצלב, שעטו זרות עליו, היה בו דמיון רב לאחד מ"כלי קודש" שלנו. אך ראיתיו – וכאילו הכרתיו מכבר. הוא דמה מאוד לאחי-אמי, דודי בנימין, מנאמני הרבי מליובאוויטש.

בעל קסם אישי רב היה. הוא קנה את אהבת הזולת בשימת הלב המיוחדת שהיה מסב לבן שיחו, בהקשבתו הערה, בנכונותו לוותר על קטנות, בהיעדר כל אנוכיות, באמונתו החמה בטוב שבאדם, בשמחה הטבעית שנבעה מכל ישותו הגוצה. איני סבור שהיה "אוהב ישראל" במיוחד. אך ודאי היה "אוהב אדם", אוהב את כל הנברא בצלם. כיוון שלא עשה שום סייג בין בן-ברית לשאינו בן-ברית, הריני מתיר לעצמי לספחו אל מניינם הקטן והמובחר של חסידי אומות העולם.

בעוון מה נאסר? שתיים היו הגירסאות. האחת – הרשמית, והאחת – מפי השמועה. הרשמית נודעה לי בוקר אחד, כשנצטווינו לנקות ככל האפשר את התא לקראת ביקורו של מפקד הג.פ.או.

לא עברה שעה ארוכה, ובפרוזדור נשמע קול צעדים רבים. עוד רגע, הדלת נפתחת לרווחה והמפקד נכנס, כשמאחוריו נקהלים בני לווייתו. שלא כפקודיו, היה לבוש בגדי אזרח רגילים, אך על ראשו משום-מה כובע שרד של סטודנט. קומתו גבוהה מן הרגיל, רחב כתפיים ועתיר שרירים, ועורפו כשל מתגושש מקצועי. משנכנס קמו הכול על רגליהם, פרט למחברו של סיפור זה. היה זה למחרת יום התנגשותי עם הסוהר וַאנקה, ו"נצחוני" סיחרר את ראשי עד שדחפני יצרי להמשיך בקו המרי. להוותי, אך לאימתו של דבר, לטובתי, לא שם איש לב להפגנתי זו.

המפקד עמד בפישוק רגליים, תלה בעצירים עיני פר בולטות ועגולות ושתק. אחר שאל:

"יש שאלות?  יש תלונות?"

איש לא ענה דבר. ביקש המפקד להפוך פניו ולצאת – לפתע חרג מן המעגל באטיושקה איוואנוב, זקף עיניו ב"כל יכול" ופתח בענווה:

"המותר לי לשאול דבר את כבודו?..."

המפקד נעצר ונעץ עיני זעם לגלגניות בכהן הגוץ.

"תלונה?"

"לאו דווקא, אדוני, לא תלונה בפי – שאלה בלבד."

"שאל!"

"הינה זה שישה ירחים שאני חבוש כאן, ועד כה לא אמרו לי בעוון מה נאסרתי ונכלאתי."

המפקד העלה ארשת תימהון על פניו.

"כלום באמת אינך יודע??"

"בהן צדקי שאינני יודע."

המפקד הצטחק והפליט בבוז:

"אל תיתמם. יודע אתה גם יודע: בעוון גניבת פסנתר!"

אמר ויצא. דלת הברזל נסגרה ברעש וננעלה.

שעה ארוכה שתקו האנשים בתא ונמנעו מלהביט איש בעיני רעהו. ואלו באטיושקה איוונוב תלה עיניו במרום ולחש: "הה, אלי הרחום, פסנתר, גניבת פסנתר..."

ברם היה זה מאורע חולף ורישומו לא האריך שעות. בהגיע הערב, פנה אלי באטיושקה איוונוב, כדרכו:

"הבה, נובוגרבלסקי, קום-נא וארגן את המקהלה."

מיד התערב באטיושקה ניקאנורוב, הכוהן הפראבוסלאבי השני שנימנה עם חבושי תאנו:

"למה דווקא הוא?... כלום אין כאן טובים הימנו?"

על כך ענה באטיושקה איוואנוב ברכות אך בתקיפות:

"אל לך, אבי. אינך צודק. בעל חוש מוסיקאלי טבעי הוא."

התנגדותו של האב ניקאנורוב למועמדותי כמארגן המקהלה, לא מטעמים מוסיקאליים נבעה – הוא היה שונא ישראל כפשוטו. עצם קביעתו של יהודי במרכז התעניינותו האוהדת של הכלל היתה כצנינים בעיניו. היפוכו של באטיושקה איוואנוב היה – קומת ענק לו, רחב גרם, שערות ראשו כפשתן וקולו באס עמוק ורועם. מולדאבי היה. בעיני רוחי ראיתיו צועד עם הצלב בראש הפגנה פטריוטית של חברי "ברית העם הרוסי", כשיהודים מגיפים חלונות ושערים, מתרוצצים ומתחבאים במרתפים ובעליות ומאיימים על התינוקות לבל יבכו, שקול בכיים עלול לגלות למרצחים את מקום המחבוא.

ובכן אני "מארגן" את המקהלה ואנו שרים. מה שרים? כלום חסרים עמי רוסיה ואוקראינה שירים? שני הנהרות בלבד – הוולגה והדנייפר – כשלעצמם ספקים עתירי שירים הם לכל שעת רצון ולכל שעת לצון, אם להמתיק עצבות ואם להגדיל גילה. (אגב, רב חלקם של הנהרות בהתפתחות הספרות הרוסית. פרט מאלף: גיבורי הרומנים הקלאסיים של פושקין ושל לרמנטוב אף הם בשמות נהרות נקראו – אוניגה, לנה, פצ'ורה).

 אך אין די בזה. יש שירי כנסייה, ויש שירי היתולים ומרי לפי נוסח השירה הליטורגית, הלא הם שירי "הבורסה", בית המדרש לכוהני הדת הפרווסלאבית.

הסולן הוא, כאמור, באטושקה איוואנוב. הוא פותח בשירת "בורסאקים" עתיקה בקול טנור גבוה, דקיק ומתוק:

"היה הוא יועץ טיטולארי (מכובד, בעל תואר כבוד),

אך בת גנרל היא היתה.

את אהבתו עת גילה לה –

בבוז גירשתו מביתה."

ואנו, המקהלה, מחרים-מחזיקים אחריו בארבעה קולות מלוכדים היטב, כשהבאס העמוק של באטיושקה ניקאנורוב מגרגר תהומות, והטנור הצלול של אנדריושקה חלופוב מסיק גבהים:

"התבינה, התבינה, התבינה-נא אותי? / שום דבר, שום דבר, שום דבר לא עוד אבין / שום דבר, שום דבר, שום דבר לא עוד אבין!..."

בתחילה שרנו בפיאניסימו, לפני הסיום – בפורטה קצר, ולבסוף – שוב בפיאניסימו. שרנו בטוב-טעם, ברגש ובתענוג.

השתדלנו לשיר על הרוב בשקט, כי פעם אחת, כשהרשינו לעצמנו להרים קולנו – התפרץ ובא לתאנו וַאנקה והתרה בנו, שאם שוב ישמע רעש מעין זה מתאנו – ישלח את הזמרים לצינוק. אף-על-פי-כן הוספנו לשיר ערב-ערב, עד שהפסקנו. והפסקנו לא בשל גזירה מלבר – אף הסוהרים היו נהנים מהקונצרטים שלנו – אלא בשל ערעור מלגו.

גרם לכך אחד העצירים, שמו נשתכח ממני, ענק רחב גרם, גופיית פסים של מלחים עליו, ועל זרועותיו וחזהו כתובות קעקע כחולות. דומה היה במראהו לבאטושקה ניקאנורוב, אלא שלא כמוהו היו עיניו עליזות וגלויות יותר. בראשונה חיבבתיו, אף חיברתי זמר לכבודו, שהושר בחיוך של אהדה, והבית האחרון היה:

        אם תמות לפתע, אחא,

        עם טיפש היינו...

        אז חינם יפטיר אחריך

        איוואנוב אבינו.

הוא הציג עצמו כימאי ותיק בצי הבאלטי, איש המהפכה והגווארדיה האדומה וחבר המפלגה הקומוניסטית, שנתמנה לא מכבר כמפקד הארטוצ'ה-קא (הצ'ה-קה שבתחום מסילות הברזל) בתחנת הרכבת של קייב. בוקר אחד – כך סיפר – הוא יוצא לרחבת המסילות ורואה, שבמסילה האחרונה עומדת שיירת מסע בלתי ידועה, וחבר אזרחים שירדו משם חוצים את שאר המסילות – דבר הנוגד את החוק. משראה זאת התקרב אליהם בריצה קלה ופנה אל אחד "כזה אפסי, אינטליגנט, משקפי מצבט, דומה ליהודון, מעיל עור טוב ומגפי "שוורו" מצוחצחים:

"אורח, ההליכה כאן אסורה לפי החוק!"

על כך הצטחק הלה בחוצפה והפליט:

"אנחנו בעצמנו כותבים את החוקים!"

תשובה זו לא הניחה דעתו של המלח, והוא עצר את האיש בידו.

"ומה תגידו על החצוף!... היכה על ידי והוסיף ללכת. הנה כי כן, עד היכן הגענו, שכל יהודון ירים עלי יד!..." מיד תפסתיו לאורך גופו ודחפתיו ככה, עד שהתעופף מעבר למיספר מסילות... חשבתי בזה גמרנו ונקודה. אך לא. מיד סבוני גם סבבוני הנלווים אליו – בית כנסת שלם, אקדחים נשלפו. מסתבר שהברנש שדחפתיו היה החבר סקליאנסקי בכבודו ובעצמו, מזכירו האישי של החבר טרוצקי... מאז מגלגלים אותי מכלא לכלא..."

כך סיפר המלח. אך האמת ניתנה להיאמר שאיש לא האמין לסיפור זה. משהו חפוז, משהו בלתי יציב ובלתי מבוגר היה בגבר מגודל זה.

ערב אחד, לאחר שאירגנתי את המקהלה, הציע "המלח הבאלטי" שנשיר את "האינטרנציונל". דחיתי את הצעתו ואמרתי, שאת הזמר הזה נשיר רק כשנהיה בני-חורין. אם נשיר בכלא, יאמרו השומעים בחוץ, שאנו מתחנפים אל שובינו.

נתלקח המלח והחל מגדפני, שקונטר-רבולוציונר אני ושעוד יראה לי את נחת זרועו.

לא שמתי לב לאיומיו, ואל חברי "המקהלה" אמרתי, שברשותם לשיר את ההמנון אם רצונם בכך, אך אני בשירה זו לא אשתתף.

חמתו של המלח עלתה עד להשחית, והוא הסתער עליי באגרופיו. התא היה צר ורבים הפרידו בינינו. אך בינתיים גבר הרעש והסוהרים נכנסו לתא.

אינני יודע איך קרה הדבר – באותו ערב הועבר "המלח הבאלטי" לתא אחר, ואולי גם שוחרר.

לאחר מעשה לחש באוזניי אחד מחברי לתא, החבר מיכאילוב, ש"המלח" הזה הוא פרובוקאטור נודע, והערב הקדיח את תבשילו.

מאז נפסקה שירתנו בערבים, ובאטיושקה איוואנוב היה מקדים לעלות על יצועו ולהתייחד עם בוראו, כששפתיו לוחשות תפילה ללא קול, וידיו קולעות בזריזות את צמתו.

בעוון מה נאסר? את הגירסה הרשמית שמענו – גניבת פסנתר. אך הגירסה האמתית היתה אחרת. באטיושקה איוואנוב כיהן כראש כנסייה בסלובודקה-רומנובקה, פרוור דלים שבירכתי אודיסה הפועלית. קהילתו רבת אוכלוסין היתה. רבים היו משכימים לפתחו, ושלא כדרך בני אומנותו, לא היה להוט אחר שכר. חינם אין כסף היה מטפל בכל חולה וגוסס ומתוודה. ולא זו בלבד. הוא ניחן בכישרון של נואם בחסד. לדרשותיו היו נוהרים אלפים. למותר להוסיף, שהשלטונות לא שבעו נחת ממנו, וכפעם בפעם היו אוסרים אותו למספר ירחים.

המשך יבוא

* * *

ראובן שדה

רצח בתל נוף

או ראובן מפתח-תקווה קם על יעקב להורגו נפש – כאן יקום לימים מושב ערוגות שישנה שמו

לתל נוף ולבסוף לבית אלעזרי

על ראובן ועל יעקב ועל תל נוף

ב-1935 "עלה על המפה" שם אתר חדש שיש בו מן ההברקה השיווקית הנלווית עד לימינו לקידום היזמי של פרויקטים של נדל"ן. "תל נוף" קרא לאתר היזם וסוחר הקרקעות ראובן שיינצויט (Scheinzvit) והבטיח שיקים בו עיר חדשה הסמוכה לרחובות. חומר פירסומי רב הפיק שיינצויט ובו גם סרטוני פרסומת שהללו את תל אביב החדשה ונופיה- היא העיר תל נוף. מאמצים רבים השקיע שיינצויט במכירה ליהודי פולין שרבים מהם חשו כבר במלחמה הקרבה והרהרו לעלות לא"י. שמעה של תל אביב הגיע למרחוק כעיר עברית מודרנית ומתרחבת, אך בשדות עקיר ומע'אר, בהם תוכננה לכאורה לקום תל נוף, לא עשה שיינצויט בפועל דבר מעשי להוציא בנייתו של מגדל מים ובתחתיתו משרדון צנוע.

אם תשאלו מיהו ראובן שיינצויט, הרי שנספר שהוא יליד פתח-תקווה (1900), בנם של חנה ביילה וישעיהו ואח ליעקב, רבקה, שולמית ומיכל. כחלק מעיסוקיו המגוונים שהה שיינצויט מיספר חודשים בפאריס ושם הרבה להתארח אצל משפחת המהנדס יעקב צונגר, שגם היא הגיעה לפאריס מא"י.

יעקב צונגר (Zwanger) נולד בחרקוב שבמזרח אוקראינה (1883), למד והוסמך להיות מהנדס רכבות ואזרחי. מעניין שמוצא משפחתו מהיער השחור בגרמניה משם עברו אבותיו, שהיו גרמנים קתוליים, למזרח אירופה. כדי להיכנס ברשות השלטונות לרוסיה התגיירו והחל מהמאה ה-18 היו ליהודים 'מלאים' והקפידו להתחתן עם יהודים בלבד. בשנת 1933 שבה משפחת צונגר לתל אביב ולפי דברי שיינצויט נזקק צונגר לעזרתו כדי לפרנס את משפחתו. כך שלח שיינצויט את צונגר לאדמות תל נוף לשם ביצוע מדידות ופרצלציה של המגרשים כחלק מתוכניות הבנייה במקום. השניים המשיכו לקיים ביניהם קשרי עבודה וידידות (לכאורה) במשך כמה שנים. צונגר היה ידוע בתל אביב כאדם חזק וספורטיבי הנוהג לשחות יום יום בשפת הים. רבים ראו אותו, איש בריא חסון ורחב כתפיים,  בצעידתו היומית לים וחזרה לביתו.

10.3.1937– צונגר נעלם

בבוקרו של יום  עשרה  במרס 1937 יצא המהנדס יעקב צונגר מביתו שבשכונת מוטיפיורי , אז מפרברי תל אביב. הוא לא סיפר לבני ביתו לאן מועדות פניו. הוא לא שב עוד לביתו. משפחתו פנתה לגורמים בכירים ביישוב לקבלת עזרה לאיתורו, אך לשווא. משטרת המנדט הבריטי לא הזדרזה לחקור בדבר. ככל הנראה החלה המשטרה בחקירה נמרצת רק לאחר שהמשפחה הפעילה את שירותיו של החוקר הפרטי הנודע תדהר. תדהר עירב בדבר את ידידיו במשטרת רחובות, ולפי גרסתו הוא זה שגרם לכך שהמשטרה התמקדה מעתה בחיפושיה אחר צונגר באזור תל נוף.

לאה, בתו של צונגר, דווקא סבורה שאיש הביטחון של גבעת ברנר, יוסף טיטלבום ואנשיו, הם גורמי המפתח באיתורו של הנעדר בסמוך למגדל המים של תל נוף. לטיטלבום היו קשרים מסועפים עם ערביי עקיר ומע'אר, השכנים לקיבוצו.

כך או כך, בשלהי חודש מרס יצאה קבוצת שוטרים ובהם הקצין קרליק מתחנת רחובות לחיפוש בסביבת מגדל המים שבאדמות תל נוף. הפעם הם צירפו לחיפושיהם את שיינצויט ואת  השומר הערבי עבד אל קאדר קראיים שהועסק במקום על ידי שיינצויט.

לאחר חקירה לוחצת הצביע השומר על סימני חפירה בסמוך למגדל המים. ניתן לו את חפירה והוא נצטווה לחפור במקום. ואכן בעומקו של הבור שנחשף הלכו ונחשפו סימני חליפה אירופאית מהודרת ספוגת בוץ. הקצין קרליק עצר בו במקום את שיינצויט, שסיפר מוקדם יותר לחוקריו, שאכן הגיע לפגישת עבודה רגילה במשרד שבמגדל המים, אך לא פגש בצונגר. השוטרים לא הבחינו בסריקתם בכל סימני פעילות משרדית בחדרון זה.

שיינצויט נלקח מהמקום ועם רדת החשיכה הגיעו אל הבור שוטרים מרחובות ועימם הרופא ד"ר חנניה פיינשטיין. לאורו של פנס איתר ד"ר פיינשטיין סימני חניקה בחבל על צווארה של הגופה. גם סימני חבלה גופנית נמצאו. המימצאים תועדו והגופה חולצה מהבור והוסעה בשעת לילה מאוחרת לביה"ח "הדסה" בתל אביב.

עם בוקר יום המחרת,לאחר זיהויה של הגופה, בוצע בה ניתוח שלאחר המוות על ידי הפתולוג והמומחה לרפואה משפטית ד"ר היינריך קרפלוס (לימים פרופסור לרפואה ומניח היסודות לענף הרפואה המשפטית בישראל לדורותיו), שקבע את הסיבה למותו הלא-טבעי של יעקב צונגר ז"ל.

סיכומו של דבר

יעקב צונגר, בן 54 בהירצחו, הובא למנוחות בבית הקברות שבנחלת יצחק. ראובן שיינצויט נעצר עד לתום ההליכים, וביולי 1937 מצא אותו בית המשפט (המחוזי) לפשעים חמורים בירושלים אשם בגרימת מותו (לא הוכח רצח בכוונה תחילה) של צונגר. הוא נידון ל-15 שנות מאסר. העובד של שיינצויט, עבד אל קאדר קראיים ממע'אר, שעזר לשיינצויט בהריגת צונגר ובהטמנתו בקרקע, הפך עד מדינה כנגד מעסיקו  ולא נאסר. לימים השתתף ברצח אחר והועלה לגרדום ע"י הבריטים.

הסיבה להריגתו של צונגר לא נודעה לעולם. האם היה לה רקע כספי? האם בשל חובותיו הכספיים של צונגר? לשונות רבות מצקצקות ויודעות לספר על מימצאים חמורים שנכרכו בפעילותו של שיינצויט ושותפיו ובהם הוכחות לפעולות ריגול למען גרמניה הנאצית (אמנם בשנים בהם טרם פעלה להשמדת היהודים, אלא לגירושם מגרמניה להשגת גרמניה שהיא יודנריין). יש המצביעים על בית תל אביבי שבו נמצאו מערכות תקשורת מתוחכמות ואנטנות שידור, בית ממנו פעל שיינצויט. התביעה המנדטורית לכשעצמה, מעולם לא טענה דבר כנגד שיינצויט או כנגד מי משותפיו בעניין זה.

נראה שצונגר, שהיה פעיל ציבור ובמיוחד היה פעיל בשכונתו העצמאית מונטיפיורי, פעל גם מטעם "ההגנה". יש אומרים שההגנה שלחה אותו להתחקות אחר מעשיו של שיינצויט. מכל מקום, מספר עודד ישראלי, שהוא חוקר תעלומות רצח ומוות מסיבות לא טבעיות בתולדות היישוב היהודי בארץ, שלאה, בתו של צונגר, סיפרה לו שישראל גלילי אמר לה, שאם בית המשפט המנדטורי לא היה מוצא את שיינצויט אשם והיה משלח אותו לחופשי, היה מוצא את מותו בכל זאת. אנשי הגנה המתינו לו ליד בית המשפט ובידיהם פקודה לחסלו.

שיינצויט השתחרר מהכלא בשחרור מוקדם וב-1947 יצא לחופשי. הוא ירד מנכסיו ומספרים שהתיישב באדמות תל נוף, נטע שם מטע פירות וגידל ברווזים ויונים. הוא מת זמן קצר לאחר שחרורו.

אחרית דבר

בשנת 1941 הפקיעו שלטונות המנדט חלק משטחיו של שיינצויט הגובלים בכפר עקיר (שישב ליד צומת ביל"ו). הם הקימו במקום, לצרכי הפעילות המלחמתית שלהם את שדה התעופה הצבאי R.A.F. Aqir שהיה בימי מלחה"ע השנייה בסיס התעופה הראשי בא"י של חיל האוויר המלכותי הבריטי.

בראשית 1948 רכשה קק"ל את השדה מידי הבריטים. השליטה בו, מתחת לאפם, הועברה לידי שירות האוויר של ההגנה. מאביב 1948 עם התלהטות המערכה עם הערבים, נחתו בשדה, שכונה עתה שדה עקרון, מטוסי אספקה שהעבירו לצבא העברי שבדרך כלי נשק ותחמושת ולבסוף גם מטוסי קרב מפורקים שנשלחו לארץ מצ'כיה. מבצע זה, "בלק", היה לאחד מאבני הדרך החשובות ביותר בתולדות צה"ל ומלחמת השחרור וכנראה שינה את פני המערכה ואת גורל העם היהודי בארצו לחסד ולעצמאות.

בקיץ 1948 נקהל קהל גדול למסלולי השדה ובו גם רוה"מ וראשי המדינה, מפקדי צה"ל ובהם מפקד חיל האוויר ומפקדו החדש של הבסיס, אלכס  זילוני. השדה הוכתר בשם שדה תל-נוף. כך שמו עד היום.

איתרע המזל ובשדות בית אלעזרי, שעל אדמות תל נוף "ההיסטורית", שנרכשו ע"י שיינויט מיודענו, ובסמוך לשרידי מע'אר, כפרו של עוזרו של שיינויט, נקלע חבר המושב למצב בו נאלץ באישון לילה להגן על עצמו ועל רכושו ומשאיתו. שוב נשמעה במרחב ירייה המפלחת את אוויר הלילה ושוב צנח אדם ארצה, ערבי שניסה לשדוד.

איני רומז חלילה לדמיון בין המקרים. לבד מהמוות ששוב עלה כאן בשדות. 

* * *

רענן רשף

חירייה ונתן אל חנני (היווני)

לשלושה יישובים ערביים בבקעת אונו, שנמצאו על דרך יפו-לוד, היו שמות של יישובים יהודיים: אל-יהודיה, כפר ענא, ואיבן-אי ביראק.

בהוראת הקאדים של יפו שינו התושבים הערבים את שמותיהם. אל-יהודיה הפכה לאל-עבסייה, כפר ענא לאל-האשמיה, ואילו איבן-אי ברק, שבה היה קבר קדוש בשם זה ששימר את השם "בני-ברק" – הפכה לחיריה. יש דעה שהשינוי בא בעקבות חילוף השלטון באיסטנבול והתקווה לחופש, חירות. על אדמות איבן-אי ברק נבנה היישוב "בני ברק". הכפר היה בפינה הדרום-מערבית של צומת מסובים ליד תחנת האוטובוסים ולא מתחת לפארק שרון (התל).

עם התגברות התקריות הביטחוניות והדיונים באו"ם לסיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ, גויסו צעירי הישובים ליחידות פל"ם, (פלגות מקומיות) שהתקבצו במרכזי הישובים.

נתן אל חנני היה מפקד הפל"ם האזורי ששירתו בו צעירי כפר אז"ר, כפר אונו, ו"גבעת ברכה" (יישוב עצמאי של עולים חדשים ע"ש ברכה פולד). הפל"ם התמקם בקבוץ העירוני אפע"ל (היום כפר הגמלאים). אחד ממגויסי "גבעת ברכה", תנ"צ יוסף יעקובי ז"ל, סיפר על תקרית שבו הציל נתן אל חנני את המחלקה מלהילכד בידי כוח גדול יותר של ערביי סלמה. עם הקמת גדוד 145 של חטיבת אלכסנדרוני, התמנה למפקד פלוגה, בשבילו זה היה עלבון גדול והוא נפגע.

בתחילת 1952, לאחר שהוקמו המעברות בסקיה, כפר ענא וחיריה, התכוונו המוסדות להקים מועצה מקומית (בתחילה ממונה, בהמשך נבחרת) שתנהל את חיי המקום, בתחום המועצה נכלל מחנה "גבעת מרדכי" (ע"ש מיקי סטון כינויו של אלוף דוד מרכוס ז"ל), ראש הוועד הממונה היה אמור להיות נתן אל חנני.

נתן אל חנני התקשר עם הכנסייה היוונית אורתודוכסית בחוזה לחכירת אדמותיה בבריג' (מאי 1952) דבר שהיה בניגוד מוחלט לגבי המדיניות הקרקעית של ה-קק"ל והוא נאלץ להסתלק, ותביעותיו, בקשותיו, להחזר הוצאות – נדחו. בדיונים איתו הוא טען שזכויותיו בקרקע שמורות (אחרי מותו) לבתו ביוון.

בתיאור השיטפונות שהיו במעברות בדצמבר 1952 מוזכר ש"נתן אל חנני, לשעבר רב סרן בצה"ל, מזמין את המפונים אל ביתו עד יעבור זעם."

למידע נוסף בארכיון ההיסטורי, קריית-אונו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

27.8.16.

כמו שהוזמנו ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" – גם מערכת "האומה" עדיין מחכה להזמנת ראש הממשלה לשמוע מפיו דיווח – לא לפירסום – בענייני השעה הבוערים. חזקה על המערכת של הבמה למחשבה לאומית, שלא תדליף.

25.8.16.

ספר חדש קובע: בן-גוריון היה תלמידו של ז'בוטינסקי בתחום הביטחון!

בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית ע"ש רנה מור ראה אור הספר "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי", מאת ד"ר אורי מילשטיין.

הספר מתאר את התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, על-ידי ניתוח "תבנית נוף מולדתו": אסונות משפחתיים, המורשת הצבאית של עירו אודסה, ספרים שקרא, המפגש המכונן שלו עם נביא הציונות הביטחונית, יוסף מרקו ברוך, והפוגרומים ביהודים ברוסיה, בתחילת המאה העשרים.

ד"ר מילשטיין מוכיח, כי אף שהציונות האסטרטגית שפיתח לא הובילה אף זרם בציונות, היא השפיעה מאוד על תפיסתו הביטחונית של דוד בן-גוריון, שפעל לפיה גם בפרוץ מלחמת העולם השנייה וגם לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה. בכך היה ז'בוטינסקי "גלגל המנוף" (ביטוי שיחס ז'בוטינסקי להרצל) של בן-גוריון, ותפיסתו הובילה את בניין צה"ל ומערכת הביטחון של ישראל עד היום.

פרקים אחדים בספר המקורי מוקדשים לתיאור ולניתוח של האסטרטגיה העברית, שקבעה את מדיניות הביטחון של העברים, מימי אברהם אבינו ועד חורבן בית שני, ושהיתה מבוססת על הגנה על טריטוריה, שבה מימשו העברים את תורתם. זאת – לעומת האסטרטגיה היהודית, מחורבן בית שני ועד ראשית הציונות, שהייתה מבוססת על בית הכנסת ותפילות ששימרו את היהדות.

ספר מקורי ומחדש – אני שמח שהיה לי יד וחלק בהפקתו.

24.8.16.

הפנקס פתוח והערוץ מפרשן: לערוץ 1 יש פרשן לעניינים אמריקניים אשר תפקידו להאדיר ערב-ערב את גב' קלינטון ולגמד את טראמפ. אם לא יקרה כלום ב-75 הימים שנותרו, הילארי תזכה בניצחון אדיר, הוא מסביר, ואינו מסתיר את משאלת ליבו, שיריבה יובס.

אינני יודע מי יזכה במרוץ לבית הלבן, אבל איפה האחריות והיושרה? המרוץ בהחלט פתוח, למרות אלון פנקס והפרשנות המוטית, כלומר איבת רוב התקשורת בישראל – וכמובן השמאל-מרכז אצלנו – לטראמפ.

והיה אם הוא יזכה בנשיאות – וזה לא בלתי אפשרי, למרות הסקרים הנוכחיים, נקווה שדונלד טראמפ לא ינטור לישראל על שום קולות הזילזול נגדו שנשמעו בה לאורך כל הקמפיין שלו.

22.8.16

מסכנים העסקנים, נגמרה להם ריו...

21.8.16

שער הגיא – 3 נתיבים לכל כיוון: שלושה נתיבים לכל כיוון – בשער הגיא בדרך העולה לירושלים או היורדת לתל-אביב. כמי שצורך את הנתיב הזה לעתים קרובות למדי, אני יכול להעיד כי הנסיעה נעשתה סוף-סוף נוחה יותר, נעימה יותר, כמעט בלי פקקים. בזמנו כאבתי, כחובב טבע, את "גילוח" הגיא משני צידי שער הגיא – רק בשביל הרחבת הכביש ושפיכת אספלט. אבל כמו במקרה של כביש 6, נוכחתי לדעת, כי אכן העבודות הללו חיוניות, אין מנוס מהן, כדי לענות על צרכי התעבורה הגדלים.

ומה שחשוב לא פחות – "מרפאים" את שולי הכביש המורחבים בצמחייה תואמת ובנטיעת עצים. בעתיד לא יידעו הנוסעים כמה סלעים ואדמה נחפרו ופונו רק בשביל רווחתם.

אגב, מישהו יכול להסביר לי מה עושות כל כך הרבה מכוניות על כבישי ישראל בצהרי היום? לאן כולם נוסעים? האם אינם עובדים?

מחדלי הביטחון בקיבוצים ובמושבים בלב הארץ מול הטרור הפלילי מעלים את השאלה – איך זה שישראלים, הממונים על אבטחת אולימפיאדה שלמה הרחק מהבית, בריו דה ז'נירו, מגלים חוסר-אונים ביטחוני בקל"ב – כלומר, בבית אלעזרי, בביצרון או בבית יצחק?

19.8.16.

התחלופה התכופה בלשכת ראש הממשלה היא מקור לדאגה. יועץ בא ויועץ הולך, מנהל לשכה בא ומנהל לשכה הולך. כבר אין זוכרים את שמות מנהלי הלשכה בתקופת נתניהו.

זכיתי להיות מנהל לשכת ראש הממשלה. כהונתי בתפקיד הרם והתובעני ארכה ארבע שנים תמימות. כך גם, פחות או יותר, כהונות יועצים אחרים בלשכה, בתקופתי. התחלופה אז היתה מינימלית. הלשכה פעלה ביעילות.יצחק שמיר ידע מלכתחילה לבחור את אנשיו. לסמוך עליהם, לעבוד איתם.

שתי מדליות לירדן: זו שלנו – ארד, וזו שלהם – זהב.

לא פחות מ-12 משיריו של שלמה סקולסקי קרא אמש דן כנר, בערב השירה "אשירה לך, תל-אביב," חג האהבה במוזיאון ז'בוטינסקי. עשרות שירים נוסטלגיים זימרה נגה אשד יחד עם הקהל שגדש את המוזיאון. לדן כנר השירים היו מוכרים. הוא הציג לעדיה סקולסקי-גלעד ולקהל את המהדורה הראשונה של הספרון המשובב, משנת 1947, שאותו העניק המשורר הבית"רי עם הקדשה לד"ר י. צ. כנר, אבא של דן.

עוד שיר של סקולסקי הוקרא בערב – "עוד אבנך ונבנית" – שאותו הלחין רק באחרונה נחצ'ה היימן ז"ל.

18.8.16

עד כאן, נחצ'ה. "שירים עד כאן / ניתנה לנו ארכה / עד שהזמן שלנו יעצור..." שר נחום נחצ'ה היימן את השיר המופלא שהלחין למילותיו של חברו המשורר, נתן יונתן ז"ל, באחד הערבים הבלתי-נשכחים שהתקיימו במוזיאון ז'בוטינסקי. זה היה בספטמבר 2010, לפני שש שנים. נחצ'ה השתתף בערב השקת ספרו של יעקב צור, "ימי הצריף", ואז הפתיע את הקהל כאשר סיפר על עברו הבית"רי. הוא נולד בריגה למשפחה בית"רית, ואביו החזיק מתחת למפעל שהיה לו בלב תל-אביב סליק של האצ"ל.

נחצ'ה, יחד עם יבל"א, המפיק גרשון סתיו, ערך את המארז הנפלא של ארבעה תקליטורים – "באור ובסתר, משירי העוז והמרי", אסופת שירי בית"ר, האצ"ל ולח"י.

מורשת זמר מופלאה השאיר אחריו נחום היימן, שהלך אמש לעולמו בן 82.

17.8.16.

נחצ'ה, רק הסתלקת – ופתאום כולם נזכרו בך. את שיריך שרו – אבל לך לא דאגו. חיית בעוני, בחוסר, במצוקה – לא הסתרת זאת – אבל למימסד זה לא נגע. רק בבית-אריה נתנו לך כבוד והוקרה, בית ונחת, הקלו עליך בשנותיך האחרונות.

כמה כפויי טובה אנחנו שלא גמלנו לך בחייך. שירים ולחנים כה רבים, כה מופלאים, כפי שהענקת לתרבות שלנו – לא עזרו לך בקיומך הדל. איזה עושר הענקת לזמר העברי – איזו דלות היתה מנת חלקך. רק את החיוך והאופטימיות לא הצליחו למחוק מפניך. ועכשיו יבוא שטף מילות ההספד וההערכה. מליצות של כותבי הספדים, ואתה כבר לא תשמע אותן.

כמו צמח בר היית בתוכנו – ואנחנו לא ידענו...

אות קלון לחברה הישראלית...

15.8.16

היום גיליתי אחדות לאומית בכנסת. מגפני עד ברושי, מווקנין עד רוזנטל, ממיקי זוהר עד יוסי יונה. זה היה בדיון בוועדת הכספים הפעלתנית על הצעת החוק לפטור מלא מארנונה לארכיונים ציבוריים – מימין ומשמאל – כאשר כל הח"כים הצביעו פה אחד בעד הצעת החוק של ח"כ נאוה בוקר (הנמצאת בחו"ל) וח"כ יוסי יונה. אלה הן מסוג הפעילויות של הכנסת, של ועדותיה, שאינן זוכות כלל לכיסוי, אלא רק – אולי – בערוץ הכנסת.

ועוד נקודה: אמרתם שהכנסת יצאה לפגרה? – לא בדיוק. הח"כים עובדים, בוועדות, במשלחות פרלמנטריות, בכנסים ועוד. אני גם זוכר זאת מכהונתי שלי בכנסת, שנקטעה בדיוק לפני 20 שנה.

ועם זאת, לא צריך לרחם עליהם...

14.8.16

סוף סוף הוכח, ולו רק להבוקר, כי אין הבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". בשניהם הכותרת הראשית היא בת מילה אחת – ענק. ובכל זאת – "ידיעות אחרונות", בניגוד ל"ישראל היום" – אינו מביא ולו מילה אחת מברכת ראש הממשלה לאורי ששון. מסתבר כי גם סביב המדליה שהביא הענק הירושלמי, לעיתון של נוני יש חשבון, שחורג לחלוטין מכל שיקול עיתונאי.

לתשומת לב מי שעוד קורא את "ידיעות", העיתון שאינו מביא את כל הידיעות.

* * *

אשר מעוז

"הארץ" – למה זה מגיע להם?

ב"הארץ" לא מבינים מניין זה בא להם? מדוע זה מגיע להם?

את נטישת המנויים הם עוד איכשהו היו מסוגלים להכיל. הם אבירי המצפון בעוד הנוטשים הם ימניים מטורפים וכמובן שטחיים. לעיתים הגיבו תגובה ילדותית יותר מאשר מתנשאת – מי שאינו קורא "הארץ" אינו ראוי לקרוא "הארץ".

עם עירית לינור זה כבר היה קשה יותר. סוף סוף היא היתה בשר מבשרם – אשת שמאל, מצביעת "מרצ" מסורתית, ואם לא די בכך בעלת הטור הסוגר של "מוסף הארץ". במכתבה למו"ל "הארץ", בו הבהירה לו מדוע החליטה להפסיק את המנוי, כתבה:

"אני מקבלת את העובדה, שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני), ייגרם נזק מוחי, אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל 'הארץ' הגיע לשלב שבו האנטי-ציונות שלו הופכת לעיתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן."

את מכתבה סיימה במילים הבאות: "אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב'הארץ', אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה. אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא. אני לא רוצה להיות מנוייה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציוניות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר."

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שאינו מגיב כמובן לכל מנוי שעוזב את העיתון, בחר להשיב במכתב ארוך ומנומק ללינור. בציניות כתב: "עצוב לי שבמשך תקופה ארוכה כנראה גרמנו לך עוגמת נפש כה רבה," כתב. בהיתממות שהפכה לאמנות של ממש אצלו, כתב שוקן: "אני מנסה לחשוב, אם מישהו משלושת האנשים שהפנית אליהם את המכתב [גדעון לוי, עמירה הס ו... בני ציפר – א"מ] הוא שמאלני-רדיקלי, כפי שאת כותבת. בשבילי זה ממש חדש, וככל שזה נוגע אליי, אף לא חשבתי על עצמו ככזה. גם מוזר לי שמישהו יכול לומר על 'הארץ', שהוא עיתון אנטי-ציוני, כשבעיני הוא עיתון ציוני לעילא, וכזה היה תמיד."

על מידת הציונות – קל וחומר הציונות לעילא – של "הארץ" הזדמן לעמוד לא מכבר. העיתון קיים "ועידת שלום" בניו-יורק. בוועידה השתתף נשיא המדינה ראובן ריבלין. צופים חדי עין שמו לב שלאחר נאומיהם של הנשיא ושל ח"כ לבני, נעלם הדגל שניצב על הבמה. לתוהים הובהר כי הדבר נעשה בעקבות אולטימטום שהציב  מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת.

התשובה הציונית ההולמת של שוקן היתה: ""מה לעשות, לשכת הנשיא מבקשת שכאשר הוא ידבר יהיה מאחוריו דגל ישראל. לשכת עריקאת מבקשת שכאשר הוא מדבר לא יהיה דגל ישראל."

אבל לינור היא כסף קטן. חלפו 14 שנים ועל "הארץ" ניחתה מכה – בעצם שתיים – ממקורות הכי בלתי-צפויים.

ראשון היה ג'פרי גולדברג, עיתונאי אמריקאי בכיר ואיש שמאל מובהק. אבל, למה שאתאר אותו. מוטב לתת לגדעון לוי להגדיר אותו במאמר בוטה בו יצא נגדו. וכך כתב לוי: "גולדברג הוא ליברל נאור, מייצג הקידמה של יהודי ארה"ב, הליברלים והאינטלקטואלים, ציוני, בוודאי ציוני, ידיד ישראל, בוודאי ידיד ישראל, מקורב לברק אובמה ועיתונאי נחשב. הוא מבקר את בנימין נתניהו, מי לא, יש לו חברים ישראלים, ליברלים ונאורים כמוהו."

בדיוק כוס התה של "הארץ", שאף הוזמן לשטוח את דעותיו בוועידת "הארץ" ב-2014. אז על מה יצא הכעס?

מסתבר שמה שהיה TOO MUCH גם לגולדברג הליברל הנאור היה מאמר במהדורה האנגלית של "הארץ" בו כיכבו שתי היסטוריוניות יהודיות אמריקאיות. האחת, חסיה גולדברג, משתתפת קבועה במהדורה האנגלית של העיתון, הצהירה שהיא נגעלת לבקר בישראל או אף בבתי כנסת שתומכים בה. התנגדותה למדינת ישראל אף לא נולדה בעקבות מפעל ההתנחלויות. היא תוקפת את עצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית וציונית בצד היותה דמוקרטית ורואה בחוק השבות חוק גזעני. היא אמנם מגנה פעולות טרור, תקיפות בנשק חם ובסכינים אך מבינה לליבם של הנוקטים בצעדים אלה כביטוי של כעס ותסכול.

השנייה היא מרג'ורי פילד. גם היא, כחסיה, באה מ"בית טוב" עד שהתפכחה. היא האזינה מחדש להחלטת עצרת האומות המאוחדות שהביאה להקמתה של מדינת ישראל וראתה בה את "האסון הגדול של הפלסטינים מלווה בטהור אתני וחורבן." כעת היא רואה את מדינת ישראל כ"חלק מהקולוניאליזם המערבי." כמו עמיתתה חסיה, גם רגלה לא תדרוך בבית-כנסת שתומך בישראל. לא מפתיע לקרוא שהיא אף יוצאת חוצץ נגד המבקרים את תנועת ה-BDS, תנועת החרם נגד ישראל.

גורם נוסף להתפכחותו של גולדברג היה מאמרה של פרופ' אווה אילוז שהתפרסם ב"הארץ" תחת הכותרת "האם ישראל היא מדינת רשע?" אילוז מתייחסת לאלאור עזריה וכותבת:

"המעשים האלה מהווים דפוס עקבי. יהיו שיטענו כי הדפוס הזה טמון בשורשי הציונות עצמה. אני סבורה שניתן לזהותו באידיאולוגיית ההתנחלויות, שגם אם היא עולה בקנה אחד עם מוטיבים מרכזיים מסויימים בציונות המוקדמת, היא עיוותה לחלוטין את רוחה וכוונותיה על ידי הכללתן בהשקפה משיחית של היסטוריה יהודית וקידוש האדמה."

לשאלה ששאלה אילוז מיהר גדעון לוי לתת תשובה חד-משמעית: "כן, ישראל היא מדינת רשע." ולא סתם מדינת רשע אלא מדינה בה נוהג "הרוע הסדיסטי. הרוע לשמו."

בתגובה הודיע גולדברג, עד לאחרונה יקיר "הארץ", על כוונתו לבטל את המנוי על המהדורה האנגלית של העיתון. לאנשיל פפר ולחמי שלו, שניהם חברי מערכת "הארץ", כתב:

"כשניאו-נאצים שולחים לי לינקים עם טורים של 'הארץ' על כך שישראל היא מדינת רוע – אני צריך לקחת הפסקה."

משבוקר על כך השיב: "אז להביע ביקורת על ישראל זה מותר, אבל את עיתון 'הארץ' אסור לבקר?" ועוד הוסיף: "חוסר היכולת של עיתונאי 'הארץ' אפילו לתאר לעצמם שהם פרסמו אי פעם חומרים נחותים, הוא פשוט בלתי רגיל." ועוד: "שום דבר איננו מעניק ל'הארץ' את הזכות להפיץ ולקדם שנאה. " וגולדברג מדגיש: "אני מבקר ללא הרף את המדיניות הישראלית בנוגע לכיבוש, ההתנחלויות, טיפול במיעוטים וכו'. הציוץ שלי בשבוע שעבר נוגע לעיתון שמפרסם כותבים המתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל. לי זה נראה אקט מטורף."

לא איש כגדעון לוי יעבור על דברי כפירה אלה בשתיקה. והוא שולף את נשק יום-הדין. "הגולדברגים," רועם לוי, "נושאים באשם כבד: בגללם, גם בגללם, נמשך הכיבוש. הם שמפיצים את שקר הדמוקרטיה הישראלית ואת הבל הליברליות שלה." וכדי שלא יהיה ספק לאיש מבהיר לוי שבישראל שורר "אחד המשטרים העריצים והאכזריים שקיימים היום."

עוונו של גולדברג אף גדול מזה של לינור. שוקן לפחות הביע צער על שלינור החליטה להפסיק את המינוי שלה על "הארץ". לא כן לוי.

"'הארץ' יסתדר בלי הקורא גולדברג," הוא פוסק, "אבל ישראל תהיה מדינה אחרת בלי העיתון הזה. היא תהיה מדינה, שאפילו התועמלן גולדברג יתבייש בה." והוא מסיים: "זו המדינה שגולדברג היה רוצה להמשיך לפנטז עליה מוושינגטון. תודה, אנחנו לא." הוא מדגיש את העובדה שגולדברג חי בוושינגטון אך מעז להביע דעה על מדינת ישראל מבלי אף לשים לב ששתי ההיסטוריוניות שלו, חסיה גולדברג ומרג'ורי פילד, אף הן חיות בארה"ב, אם כי בערים אחרות, ואף נגעלות לבקר בארץ.

עוד לא נדמו הדי פרשת גולדברג וצרה נוספת ניתכה על "הארץ", והפעם מבית. עוזי ברעם, מנהיג שמאל וכותב מאמרים ותיק בעיתון, יצא חוצץ נגד "הארץ" שמדבר מתוך גרונו של גדעון לוי. ברעם מצביע על הנסיגה במיספר קוראי "הארץ" ודוחה את הטיעון שהדבר קורה בשל הקו השמאלני בו נוקט העיתון ומבהיר: "העיתון מאבד קוראים לא ממחנה הימין, אלא מקרב מי שמשייכים את עצמם לשמאל." והוא מבהיר: "גדעון לוי ואחרים סבורים, שישראל היא מדינה שנולדה בעוול וממשיכה בעוולות. הם מתקשים להסתכל נכוחה ולראות, שאפילו הישראליות הדומיננטית בקרב רבים כוללת מרכיבים יהודיים." לעומתם, "רבים מקוראי העיתון מגדירים את עצמם כציונים, רואים שותפות גורל בין היהודים החיים כאן ובין יהודי התפוצות."

וברעם מבהיר: "לגדעון לוי זכות להביע את דעותיו, כמו לארי שביט ולשלמה אבינרי, אבל דעת העיתון – שבאה לידי ביטוי במאמרי המערכת – מבטאת חלק נכבד מהעמדות של לוי וקביעותיו. אלא שקוראי 'הארץ' אינם רוצים בעיתון המתבייש בציונות שלו מפני שיש מתנחלים ואשר סבור שבלי חרם חיצוני על ישראל אין סיכוי לשינוי עמדות."

הפעם המכה היתה קשה מנשוא. כיצד זה קם ל"הארץ" מבקר שהנו עצם מעצמותיו? או כהטפתו של אורי משגב: "לא מעשה מנומס במיוחד עבור מי שזכה לבמה קבועה בעיתון שאותו הוא משמיץ."

ושוב נחלץ שוקן לאלף את הסוטה בינה, מעניק "תשובה ציונית לעוזי ברעם" ומכהה בו על "ליקוי מאורות אצל איש שמאל חשוב." בעיקר כועס המו"ל על טיעונו של ברעם על הידרדרת במצבת המנויים בעיתון. אז מה אם ברעם מסתמך על סקר TGI? שוקן מבטיח לו ולנו, כי "מעולם לא היה ל'הארץ' מספר מנויים משלמים גדול יותר." אמנם, נוכח המיספר בו נוקב שוקן, לעומת מיספרי התפוצה של עיתונים אחרים, זו שמחת עניים. אך יתר על כן, גם אם מיספר המנויים בו נוקט שוקן נכון [מעניין שמיספר המנויים ב"הארץ" הנו אחד מסודות המדינה היותר שמורים] יש בו משום אחיזת עיניים. מיספר זה כולל, בצד מנויי המהדורה היומית של העיתון, גם את מנויי מהדורת סוף השבוע וגם את מנויי אתר "הארץ". להשוות מיספרים אלה עם מיספר מנויי העיתון בעבר, כשלא היו לו מנויים ליום אחד אף לא מנויים לאתר – מהווה הולכת שולל. לא פלא ששוקן נזהר מלנקוב במיספרם של מנויי המהדורה היומית של העיתון.

לבסוף טורח משגב להבהיר לעוזי הנזוף, כי "'הארץ' הוא עיתון בבעלות פרטית וכי הוא אינו חייב "לעמוד בסטנדרטים שעוזי ברעם או ג'פרי גולדברג קובעים לו בתחומי הציונות והשמאלנות."

ואולי עצת חינם לשוקן, ללוי ולמשגב – אם היא מותרת למי ש"הארץ" פסל אותו מלפרסם מאמרים בעיתון משלא ניצב דום לרוח המפקד ששורה בו: במקום להתלונן על הרצפה העקומה טוב יעשו אם יתפנו לרגע להביט במראה.

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. נוסח מקוצר של המאמר פורסם ב"ישראל היום".

אהוד: גם אני מוחרם מלפרסם מאמרים ב"הארץ" – משום שאינני מוכן להשתין על המדינה – כמו הכותבים שם, חבורת ההזויים שונאי ישראל, אלה ההולכים וכובשים כל חלקה טובה בעיתון, שהיה פעם רציני ומכובד ולא במה לכותבי שטויות.

אף שהשתתפתי ב"הארץ" משנת 1955, יותר מ-60 שנה, ופירסמתי בו את שיריי וסיפוריי הראשונים ומאמרים ומחקרים רבים, ובמשך תקופה ארוכה את מדורי השבועי הפופולארי "ספרי דורות קודמים" – לא טרחו לציין בו אפילו במילה אחת את הגיעי לגיל 80 – כמו גם את הרומאן האחרון שלי "והארץ תרעד".

* * *

אורי הייטנר

1. אסור להיכנע

לפני כתשעה חודשים רעשה הארץ בעקבות הצילומים המחרידים מהאירוע שקיבל את הכינויים "חתונת הדמים" או "חתונת השנאה", שבו נראה אספסוף משולהב וחמוש רוקד על דמה של משפחת דוואבשה שנרצחה בידי מחבלים רוצחים בטבח בכפר דומא, ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק שנשרף בטבח.

במאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "מוטציה פגאנית", בעקבות אותו אירוע, תקפתי בחריפות את הכהניזם – האידיאולוגיה המסוכנת שמעודדת מעשים והתנהגויות כאלו. באופן אישי, תקפתי את איתמר בן גביר, ממנהיגי הכהניזם, שנכח באירוע.

כעבור ימים ספורים, מצאתי בתא הדואר שלי מכתב התראה מבן גביר טרם נקיטת הליכים משפטיים, ודרישה לפיצויים בסך 50,000 שקל והתנצלות. הוא הבהיר שאם לא אעשה כן, הסכום בתביעת הדיבה יהיה גדול הרבה יותר. הנוסח נשמע מאיים ומפחיד, אולם בו במקום גמלה החלטה בליבי – יהיה מה שיהיה, ואם יהיה צורך, אני מוכן לשלם כל מחיר שיידרש, אך לא אכנע לסחטנות הזאת.

האיום בתביעה והדרישה לפיצויים היו ניסיון להלך אימים עליי כפובליציסט, המבקר את תופעת הכהניזם ואת בן גביר עצמו, באמצעות סתימת פיות ופגיעה בכיסי, תוך ניצול ציני לרעה של המושג "לשון הרע".

מצפוני אינו מאפשר לי לתת ידי לניסיון הנואל והמסוכן הזה לסתימת פיות, ואיני מוכן להיכנע לדרישה הזאת מתוך פחד. כניעה כזו, כמוה ככניעה לטרור ולסחטנות, ואיני מוכן לה. יתר על כן, אני רואה בשיטה הזאת של ניסיונות להלך אימים על מבקריהם – דרך המקובלת על אנשי הימין הכהניסטי לסחוט כספים שיממנו את פעילותם, שאני רואה בה סכנה חמורה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לדמוקרטיה וליהדות, ואין לי עניין להיסחט ולממן פעילות כזאת.

יש לציין, שבעבר כבר זכיתי בתביעת דיבה של איזה כהניסט, שניסה אף הוא לנהוג באותה דרך.

לכן, החלטתי לדחות את הדרישה ולהסתכן במשפט דיבה.

במכתבו של בן גביר, היתה גם אתנחתא הומוריסטית. בן גביר טוען שפגעתי ב...שמו הטוב. שמו הטוב?! של בן גביר?!

למיטב הכרתי, כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, אמור להיות לו שם טוב. איזה שם טוב יש לבן גביר? מי שמאמין בכהניזם ותומך במעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו, רואה באיתמר בן גביר גיבור, גאה במעשיו, ובעיניו שמו של בן גביר טוב בשל מה שהינו. בעיני אותם אנשים, מאמרי לא יפגום בשמו ה"טוב" של בן גביר, אולי להיפך.

מי שרואה כמוני, ואני משוכנע שכמו רובו המוחלט של הציבור הישראלי, את הכהניזם ואת המעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו – סכנה ואיום על המדינה ועל הדמוקרטיה וביזוי היהדות, רואה באיתמר בן גביר אדם מסוכן, עם היסטוריה של פריעת חוק, הסתה וגזענות, ובעיניו אין כל שם טוב לבן גביר – נהפוך הוא, שמו הוא שם רע. מי שכך רואה את הדברים – בן גביר לא נהנה אצלו משם טוב, לא בשל מאמרי, אלא בשל מעשיו והתנהגותו, אותם הזכרתי במאמר.

המוניטין הרע שצבר בן גביר לאורך למעלה מעשרים שנות פעילותו, לא נוצר בעקבות מאמרי. הציבור הישראלי זוכר את תלישת סמל מכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והתרברבותו של בן גביר בפני כלי התקשורת, שעה שנפנף בסמל התלוש, על כך ש"בפעם הבאה נגיע אליו," כפי שלאסוננו אכן קרה. בראיונות טלוויזיוניים עם בן גביר בביתו, הוא הצטלם תחת תמונתו של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים בטבח הנתעב במערת המכפלה, מה שמעיד על הערצתו של בן גביר למחבל ואהדתו לטבח שביצע. האם מאמרי הוא זה שיעלה או יוריד משמו הטוב או הרע של בן גביר?

לא היה בכוונתי להיכנע לניסיונו של בן גביר להשתיק אותי ולהלך אימים על מי שירצו לבקר אותו ואת הכהניזם בעתיד. לא היה בכוונתי להיות גורם למימון פעולתו של בן גביר, שאני רואה בה סכנה למדינת ישראל.

עם קבלת מכתב האזהרה, מיהרתי לכתוב תגובה ברוח הדברים הכתובים כאן. עורך דין תרגם את תגובתי לשפה משפטית.

בזה נגמר העניין. בן גביר פועל ב"שיטת מצליח". אתי הוא לא הצליח.

ואת כל זה כתבתי כדי להעביר את המסר: העיקר, לא לפחד כלל!

2. צרור הערות 28.8.16

* באין מנהיג לעולם החופשי – באופן תיאורטי, ההסכם בין ארה"ב, רוסיה וסוריה בנושא הנשק הכימי היה סביר פלוס. בהסכם, סוריה התחייבה להתפרק מנשקה הכימי. הסכם זה, אילו קויים, היה טוב יותר מכל פעולה צבאית, שכן סביר להניח שאף פעולה לא היתה מנקה את סוריה באופן טוטלי מכל מצבור הנשק הכימי. ההסכם הזה, היה המודל הרצוי להסכם עם איראן – פירוקה המוחלט מיכולת ייצור נשק גרעיני. הרי מלכתחילה, זאת היתה מטרת הערוץ הדיפלומטי שפתח אובמה עם איראן, כפי שזו היתה מטרת הסנקציות על איראן.

מה קרה במציאות? לא זו בלבד שסוריה לא מילאה את חלקה ולא השמידה את כל הנשק הכימי שלה, אלא בהתרסה בוטה היא שבה והשתמשה בו בפועל. היא עשתה זאת, כיוון שהבינה שאובמה הוא נמר של נייר. סוריה פירשה את ההסכם עם ארה"ב, כביטוי לחולשתה של ארה"ב ולחולשתו של נשיא ארה"ב, שנרתע מפעולה צבאית כפי שהתחייב לבצע אם סוריה תחצה את הקו האדום שקבע – שימוש בנשק כימי. והנה, היום ארה"ב אפילו אינה מזהירה את סוריה, שהפרה ברגל גסה ובמופגן את ההסכם וחצתה בביטחה את הקו האדום. למה סוריה נהגה כך? כי היא מזהה את חולשת המערב, בהנהגתו של אובמה.

בניגוד להסכם עם סוריה, שלפחות על הנייר היה הסכם טוב, ההסכם עם איראן הוא הסכם רע ומסוכן, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. משטר הסנקציות על איראן הוסר. האם איראן תמלא את מחויבויותיה בהסכם? לנוכח תגובת ארה"ב על ההפרה הבוטה של בת בריתה – סוריה, התשובה ברורה.

* מנוחת הלוחם – שמחתי לשמוע על החלטתו של הרמטכ"ל להגדיל את מיספר ימי החופשה של החיילים מ-15 ל-18. הייתי שמח יותר אילו שמעתי על החלטה של הרמטכ"ל להבטיח שהלוחמים הקרביים אכן יקבלו את 15 הימים שמוקנים להם.

* אינפלציית הדגל – בנסיעותיי ברחבי הארץ אני נתקל בתופעה רחבה למדיי, של תרנים או מוטות ועליהם דגל ישראל קרוע. לעתים ניתן לראות חצי מגן דוד. ולפעמים גם זה לא. הסיבה לכך היא שהדגל מתנופף ברוח שאוכלת בו, מורטת אותו ומסמרטטת אותו. מי שאינו מסוגל להחליף את הדגל כאשר הוא רק מתחיל להיקרע, שלא יתלה אותו. אין זה לכבוד הדגל ולא לכבוד מה שהוא מסמל ומייצג.

קדושה היא ייחוד. אנו מקדשים דבר מה מיוחד. השבת היא יום בשבוע, אין לנו שבעה ימי שבת בשבוע. אין לנו 365 ימי חג בשנה. ואין גם כל סיבה שהדגלים יתנופפו בכל ימות השנה. הדגל צריך להיות חגיגי ומקודש, ולכן עליו לכבד אירועים ממלכתיים, אירועים חגיגיים ואת יום העצמאות. אני תולה את דגל ישראל ביום העצמאות, וכעבור ימים אחדים מוריד אותו, מקפל אותו יפה עד יום העצמאות הבא. בדיוק כפי שאני מפרק את הסוכה למחרת סוכות, ומדליק את החנוכייה רק בשמונת ימי חנוכה, כך איני תולה את הדגל, אלא ביום העצמאות.

כל הצעות החוק הטיפשיות של מי שרוצים להוכיח כמה הם פטריוטים, לחיוב הנפת הדגל בכל עת ובכל שעה, מוזילים את הדגל ואת ערכו. זאת משמעותה של אינפלציה.

אותם ח"כים רוצים להביך את חבריהם, שלא יהיה להם נעים להתנגד ולהצטייר כפחות פטריוטים. הם בינתיים זוכים בליטרת הרייטינג. ומי שנותר מבוייש הוא הדגל, ובעיקר מה שהוא מייצג.

* במובן הרחב ביותר של המושג – לעיתים תכופות אני נוהג לצטט את נאומו המדיני האחרון של רבין, שבו שטח בפני הכנסת והציבור את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע.

אני עושה כך בעיקר כדי להגן על ההיסטוריה מפני מי שאונסים אותה כדי שתשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם ולמען זכרו של רבין, שאחרי מותו סיפחו אותו שלא על דעתו ל"שמאל" הקיצוני.

בין שאר הקווים האדומים שהציג רבין, מהם אסור לישראל לסגת בהסדר הקבע, הוא ציין את בקעת הירדן, והוסיף משפט נלווה: "במובן הרחב ביותר של המושג." למה הוא התכוון? לשם מה הוא היה צריך לומר זאת? למה לא מספיק לומר "בקעת הירדן"?

רבין הבחין בבעייתיות במושג בקעת הירדן, שעלול להיות מפורש במובן מינימליסטי של "הירדן יהיה גבול הביטחון של ישראל," כלומר שליטה לאורך הנהר בלבד או לכל היותר עד ממערב לכביש 90.

אך לא זו היתה כוונתו. הוא התכוון לבקעת הירדן ברוח תוכנית אלון. יגאל אלון הגה את תוכניתו בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אלון, שהאמין ברעיון א"י השלמה, נוכח במלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת השחרור, הפעם רוב הפלשתינאים נשארו במקומם. הוא מיהר להסיק את המסקנה המתבקשת, שכדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי א"י שחיה בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, ולהשאיר בידיה את האזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחון ישראל. אבן הראשה של התכנית היתה בקעת הירדן.

אולם כבר אלון נאלץ להתמודד עם אי ההבנה שבמושג בקעת הירדן. לימים, הוא התחרט על ההגדרה הזו, שניתן להבינה באופן מצומצם. באחד מנאומיו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ביוני 1976, הוועידה שבה לראשונה הקיבוץ המאוחד ויתר על שלמות הארץ ואימץ את תכנית אלון (ועידה יקרה לי במיוחד, כיוון שבה הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, וזו גם הסיבה שחקרתי את הוועידה הזאת), הוא הציג את תכנית ההתיישבות, כולל ההתיישבות בבקעת הירדן, ושטח את תסכולו מאי ההבנה סביב הגדרת הבקעה:

"לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב,"

שלוש שנים קודם לכן, ב-11 באפריל 1973, שמע יגאל אלון באחד מדיוני הממשלה את הדיבורים על "הירדן כגבול הביטחון" והוא מיהר לשגר פתק לראש הממשלה בזו הלשון:

"גולדה! אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא – מדובר על מערך לעומק, הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה. זה יספק גם את צרכי הראדארים."

הנה, לכך התכוון רבין בנאומו האחרון. זו מורשת רבין.

* כמו צמח בר – לאחר מותו של נחום היימן, הושמעו בתחנות הרדיו הקלטות ישנות של תוכניות עימו. כך שמעתי מפיו שתי גרסאות שונות על נסיבות כתיבת הלחן לשיר "כמו צמח בר". על פי גרסה אחת, הוא ישב באמצע חדר האוכל הומה האדם בבית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא שלף מפית, ניתק עצמו מן ההמולה והרעש שסביבו וכתב את הלחן. על פי גרסה שנייה, הוא הלך לאסוף את בתו סי מהגן, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא הושיב את סי על ברכו השמאלית ועל ברכו הימנית הניח פיסת נייר וכתב את הלחן.

איזו גרסה היא הנכונה?

א. מה זה חשוב? שני הסיפורים יפים וכל אחד ראוי להיות סיפור כתיבתו של השיר.

ב. שניהם נכונים. הוא החל לכתוב את השיר בחדר האוכל, רץ לקחת את סי מהגן ומיהר לכתוב את ההמשך.

ג. שני הסיפורים נכונים, אולם רק אחד מהם הוא סיפורו של "כמו צמח בר", השני מספר את כתיבתו של שיר אחר, ונחצ'ה התבלבל באחת התכניות.

ד. כל התשובות נכונות.

* זריעת פאניקה – איזו פאניקה נזרעה לקראת אולימפיאדת ריו בנוגע למגפת הזיקה המאיימת על כל הספורטאים והאוהדים. ארגון הבריאות העולמי הודיע שבמהלך האולימפיאדה לא היה אפילו מקרה אחד של הידבקות בנגיף.

מה שמזכיר לי את זריעת הפאניקה מפני שבטי בבונים התוקפים בני אדם בדרום אפריקה, לקראת הגביע העולמי 2010.

מיהם זורעי הפאניקה? מה המניע שלהם? מה הם מרוויחים מזה? ולמה התקשורת תמיד מתמסרת להם?

* להסיר מכשול – כדי להסיר מכשול בפני הקוראים, לבל יתבלבלו בבלבולו של מי שזיכרונו כנראה בגד בו, אבהיר: אין מתחם המכונה "בית המכס העליון והתחתון". יש מתחם המכונה בית המכס העליון, שאכן שימש כבית מכס. יש מתחם המכונה "בית המכס התחתון", סמוך לגשר בנות יעקב, שלא שימש כבית מכס. כל כך פשוט.

* ביד הלשון: ראשת הממשלה הרביעית – בכותרת משנה ב"מקור ראשון" נכתב "גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל."

אם היא הרביעית, מי היתה ראשת הממשלה הראשונה? בן גוריון? אולי בת גוריון? אולי בת גוריונה?

אז אולי נכון היה לכתוב "ראשת הממשלה הראשונה"? אבל זה היה מבלבל, כי ניתן להבין מכך שהיא היתה... ראש הממשלה הראשון. כל כך מופרכת ההגדרה של "ראשת הממשלה", כל כך זרה לעברית, כל כך כפויה על העברית...

ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה או היא האישה העומדת בראש הממשלה. בניגוד למנהיגה, מלכה, נשיאה, נביאה, מצביאה, שופטת, שרה, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, סגנית וכו' – שהם צורת הנקבה של אותם תפקידים, למילה ראש אין צורת נקבה, ראש הוא זכר, כמו שרגל היא נקבה, גב הוא זכר ובטן היא נקבה. לכן, דליה איציק הייתה יושבת ראש הכנסת, כי היא ישבה בראש הכנסת, ולא יושבת ראשת הכנסת. 

גולדה מאיר היתה ראש הממשלה הרביעית של ישראל. היא האישה הראשונה בישראל (ובינתיים היחידה), שכיהנה כראש הממשלה. היא האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד, והראשונה שנבחרה בזכות עצמה ולא בשל היותה בת לשושלת. היא היתה ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר. היה זה אך טבעי שראש הממשלה אמרה, ראש הממשלה עשתה. היא הייתה ראש הממשלה ולא "ראשת" הממשלה, כפי שבן גוריון היה ראש הממשלה ולא ראש הממשל. מה, ממשלה היא בת, אז למה קוראים לבן ראש הממשלה?

ישראל גלילי היה יד ימינה של ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל יד היא נקבה. אולי היה צריך להגדיר אותו כ... מה צורת הזכר של יד? אולי יֶד? אולי... מרפק? בעצם, למה לא ידה?

כל העניין הזה פשוט פאתטי; מרב מיכאליזציה [?] של השפה.

אני מכבד מאוד את האקדמיה ללשון עברית, שעשתה ועושה גדולות ונצורות להאדרת השפה העברית והנחלתה, להתאמתה לשינויי הזמן ומגלה יצירתיות בהענקת שמות עבריים חדשים למילים לועזיות. חלק ניכר מהצעות האקדמיה נקלטות בשפה ומתאזרחות בתוכה, וחלק אחר מתנדף ונשכח. אני מקווה מאוד שההמצאה המוזרה של "ראשה" תשתייך לקטגוריה השנייה, כי זאת ממש נפילה של האקדמיה.

אם מחר יהיה ראש ממשלה צעיר, אפשר יהיה לקרוא לו ראשן?

* * *

בן-ציון יהושע

ד"ר שמריהו – האפותיקאי שידע לרקוח תרופות

מתוך הסדרה 'שכונת הבוכרים שלי'

ד"ר שמריהו, גוץ נטול צוואר, עם זוג עיניים כחולות גדולות כשתי גולות ורעמה מתפרצת לצדדים בסגנון בן-גוריון, שהותירה במרכז הראש הגדול קרחת מרשימה שכולה כבוד והדר. כך הצטייר בעינינו אפותיקאי, רוקח בלשון ימינו.

הבניין שבו שכן בית המרקחת של ד"ר שמריהו (רחוב יואל 15-13, פינת רחוב עזרא 1, בשכונת הבוכרים) נמחק מעל פני האדמה ובמקומו הוקם מרכז תורני מפואר של ש"ס, בניצוחו של המחזיר בתשובה הרב ראובן אלבז.

מעל הכניסה התנוסס השלט 'בית מרקחת רחובות'. עלינו בדחילו ורחימו במדרגות האבן המצוחצחות וכבר בכניסה הרחנו ריח עז של תרופות. סביב סביב, מוגנים בארונות זכוכית, היו טורים אין סופיים של צנצנות חרסינה לבנות שעליהן נרשם שם התרופה בלטינית. מסביב על כיסאות עור ישבנו בסבלנות אין קץ עד שהתרופה תהיה מוכנה. ד"ר שמריהו היה שייך לדור האפותיקאים, שעדיין רקחו תרופות ולא מכרו אריזות. איש לא הֵעֵז להמרות את פיו. הוא היה מומחה הרבה יותר מסתם רופא משפחה, והמלצותיו הרפואיות כנראה הותירו אותנו בחיים. הוא נטל קורטוב של סם מרפא מצנצנת מתאימה, הוסיף אבקה מצנצנת שנייה ושלישית ורקח תרופה, לפי רצפט שקיבל. על הדלפק עמדו מוגנים, מאחורי תיבת זכוכית, מאזני שקילה רגישים במיוחד, שבהם שוקלים אבני חן יקרות, ולצדם מכתש ועלי עשויים חרסינה לבנה, שבהם כתש את התרופות.

לד"ר שמריהו היה חיוך מסביר פנים ונוסך ביטחון, גם נערות ביישניות יכלו להיכנס לקנות קרמים ומשחות. מאחוריו הייתה מגירה עם ציור גולגולת ועליה X ונכתב באותיות גדולות POISON – רעל. כתובת מפחידה שנסכה בנו חרדה וחשש שכמה פירורים מהרעל יזלגו לתוך התרופה שלנו.

אחד אחד ובשקט מופתי עלינו על המאזניים הלבנים והגבוהים – רגלינו דורכות על המשטח ועינינו נשואות למשקולות בגובה העיניים של הקילוגרם ושל הגרם, הסטנו את המשקולות על השְׁנָתוֹת המתאימות ונשקלנו. המשקל המרבי המותר בשקילה – 180 ק"ג. היינו  צנומים מאוד ('רבע עוף') ומעולם לא יצא פתק שעליו כתוב: 'נא לעלות אחד אחד.' בכל ביקור בבית המרקחת גם בדקנו אם גבהנו בכמה סנטימטרים.

כבר אז היו בשכונה צעירים פרועים שצרכו אמצעי מניעה ['פּרֵזֶרְבָטִיב' בלשון אותם ימים]. הם עמדו כעניים בפתח והתביישו לבקש את משאלתם. ד"ר שמריהו קלט כהרף עין עם מי יש לו עסק, הביט בהם בעיניים שובבות, חייך את חיוכו, השתמש בקוד הידוע, ואמר: "בחורצ'יק ארזתי לך שקית של מלח אנגלי בשני גרוש וחצי. שיהיה לך לבריאות!"

* * *

מתי יוכנס לתוכנית הלימודים של התיכוניים בישראל אחד הספרים החשובים והקריאים ביותר של הספרות העברית – "החיים כמשל" של פנחס שדה? – משורר וסופר עברי "אשכנזי" מאוד, נולד בלבוב שבגליציה (כיום אוקראינה). ספר חשוב במיוחד לגיל ההתבגרות של כל נערה ונער, וכדאי שגם המורות לספרות תכרנה אותו.

* * *

מנחם רהט

בגידת התקשורת: לכל מתיישב יש פתרון?

מעריב כמשל: איך סיכל העיתון פירסום מידע חיוני בדבר היעדר פתרונות למגורשים, לטובת ספין שיקרי שהמציאה תעשיית השקרים של פורום החווה.

התקשורת, כך יאמר לך כל תלמיד שנה א' בחוג לתקשורת באקדמיה, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אולם תפקיד זה, ראשון במעלה בין שאר משימותיה, הופר ברגל גסה ע"י התקשורת הישראלית לפני 11 שנה בדיוק, עת ביצע ראש הממשלה העריץ שרון, את הגדול הפשעים שמדינה עלולה לעולל כנגד טובי בניה-בוניה, על לא עוול בכפם: גירושם בבוז, בציניות, בשרירות לא תאומן, ובניגוד לכל כללי הדמוקרטיה, המינהל התקין, המשפט וההיגיון, רק כדי להציל את הרודן מחרב המשפט שאיימה להטילו לכלא לשנים ארוכות.

התקשורת שבגדה, העדיפה להתגייס חד צדדית לטובת מה שנחשב בעיניה ערך-על מקודש: ההתנתקות. כל מי שהירהר שמא התנהלותו של שרון נועדה לאתרג אותו על רקע הסתבכויותיו הפליליות בפרשת האי היווני. כל מי שתהה לרֶשע ולפשע שבעצם שלילת זכויותיהם וכבודם של המתיישבים, מלח הארץ. כל מי שחשש שמדובר בנטילת סיכונים ביטחוניים – הושתק. בחסות מעלליה בימי רצח רבין, שוב מעלה התקשורת בתפקידה, והיתה לסותמת הפיות הראשית.

את אחד מחטאֵי התקשורת דאז, אני מזכיר היום: בימי ההתנתקות, בהיותי אחראי לתחום הפוליטי בעיתון 'מעריב', הבאתי למערכת, זמן רב לפני ההתנתקות, שורה של הערכות מודאגות מפי בכירים, באשר לעתיד המר והנמהר הצפוי למגורשים. היו בהם שהודו, כי לא ננקטו שום צעדים להסדרת מגורים ותעסוקה למגורשים האומללים, ולכן אין זה ריאלי שלא להניח שהם ייהפכו לפליטים בארצם, חסרי בית ופרנסה, שמבחינה אנושית יהווה הגירוש סוג של גמילת רעה נוראה תחת הטובה שהשפיעו על המדינה מכל נקודת מבט אפשרית. ובמילים אחרות: בניגוד לסיסמה השיקרית שהגה פורום החווה: 'יש פתרון לכל מתיישב,' אין שום פתרון של ממש למתיישבים.

בחדר החדשות של 'מעריב' סברו כי זו ידיעה עיתונאית חשובה, אף ראויה לפירסום בהבלטה בעמוד הראשון. גישה עיתונאית מקצועית בהחלט בנסיבות העניין. סביר בהחלט על פי כל קנה מידה עיתונאי. אלא שבתוך חדר החדשות של 'מעריב', כמו גם בשאר התקשורת הכתובה והמשודרת, ישבו לא מעט חפרפרות, שקיימו שת"פ ניבזי עם לשכת שרון ופורום החווה, על מנת לסייע ביצירת דעת קהל אוהדת לרעיון העוועים הבלתי נתפס. וכך, משהגיעה ללשכת שרון הדלפה על כוונת 'מעריב' לפרסם שאין שום פתרון של ממש למגורשים, פעלה הלשכה לסיכול הפרסום. מישהו, ואולי מישהם, קיימו שיחות שכנוע ארוכות עם בכירי העיתון, עד שנכנעו להאמין לשטיפת המוח שעברו, שבאמת יש פתרון לכל מתיישב ושאין שחר ל"ידיעה הזדונית". הידיעה נגנזה.

סופו של הסיפור: אחד מבכירי העיתון הרים אלַיי טלפון, וצווח באוזניי: "אתה לא יודע שיש פתרון לכל מתיישב? אתה חושב שהם סתם ימציאו טענה חסרת כיסוי? אין להם אחריות?" – ועוד 'נזיפות' מסוג זה.

הסקופ, שייתכן שהיה בלעדי בידי 'מעריב', ירד לטימיון, אולי מפני שעורך מעריב דאז העדיף להתיישר לפי הקו הכללי, להתמסר לבגידה הבוטה במחוייבותו הבסיסית, לחשיפת האמת המרה בפני הציבור. התקשורת כולה העדיפה לתת יד לייצור מצב של מציאות מדומה. הוא לא היה יוצא מהכלל.

המציאות הלא-מדומה מוכיחה, שגם ביום השנה ה-11 לפשע הגירוש (שב-23 באוגוסט השנה מלאו 11 שנה למימושו), טרם נמצא פתרון לכל מתיישב. השקרנים מפורום החווה עבדו על כולם בעיניים. המדינה טרם השלימה מחוייבויותיה המוסריות והענייניות כלפי המגורשים.

נכון אמנם שיש בין המגורשים משפחות שקיבלו את מלוא המגיע, שיקמו חייהן, הקימו עסקים ובנו בתים. אבל בפורום המשפטי למען ישראל מעדיפים לראות את היער כולו, לא את העצים: "במשך כל השנים שחלפו ממשיכים עורכי הדין לטפל בתיקים שמתנהלים בעצלתיים, ממשיכים לייצג את התובעים בבתי המשפט, ממשיכים לזעוק את זעקתם של אלה שכבר ניחר גרונם," אומרת עינת קורמן, סמנכ"לית הפורום המשפטי למען ישראל.

מסתבר שמאז הפשע, נמשכת הסחבת כלפי המגורשים שעניינם טרם נסגר. מינהלת 'תנופה' נסגרה, העובדים פרחו, ולמגורשים לא נותר אלא להתמודד במסע ההתעמרות כלפיהם גם היום, בלב שבור ודואב, בתוך מערכת משפט אדישה ואיטית להחריד, שאינה מזדרזת להכריע. כאילו לא סבלו מספיק. אמנם, לפני שנה פלוס, הוקמה למענם ועדה מיוחדת, שתחליט על פיצוי שיאפשר להם לשקם חייהם, אבל גם זו גוררת רגליים.

פתרון לכל מתיישב? בדיחה מרה. אפילו 11 שנה אחרי האונס הקבוצתי ההוא, עדיין אין. לשקר אין רגליים, אבל היו לו מש"תפים שדיכאו כל שבב של ביקורת כנגד המהלך ההזוי.

ועוד חטא תקשורתי אני מזכיר היום – לראשונה: חודשים מעטים לפני ההתנתקות, כשניכר היה שככל ששרון מסתבך בפקעת החקירה המשטרתית, מעמיקה אחיזתו בחטא ההתנתקות, יצא לי לשוחח עם ח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי), שהמשימה שנטל על עצמו היתה אז, להפיץ ברבים את סיסמת 'עומק העקירה כעומק החקירה'.

זכור לי שהנדל, שהבין פרק או שניים בענייני סדרי העדיפויות בתקשורת, הבטיח בלעדיות ל'מעריב' בהוצאתה לאוויר העולם של הסיסמה השנונה. אבל שוב היו אלה בכירים בעיתון, שנישבו בקונספציית ההתנתקות, והם ויתרו על פירסומה לראשונה מעל דפי 'מעריב' – למרות ייצר הראשוניות, המפעם בלב כל עיתונאי מיקצועי. 

בשבוע שעבר טען עמיתי חגי סגל בטור שלו ב'מקור ראשון', שהיה מי שלחש לו, בימי טרם ההתנתקות, שממציא הסיסמה הוא לא אחר מאשר שר האוצר דאז בממשלת שרון, בנימין נתניהו (שלטובת הישרדותו הפוליטית, העדיף שת"פ מחפיר עם הפשע). אחרים טוענים כי הקופירייטר האמיתי של הסיסמה השנונה היה יוסי שריד. אבל אז טרם היו מהלכים להברקה לשונית זו, שבהחלט היה לה מקום בים המלל תומך העקירה. ואף על פי כן העדיף 'מעריב' לנפנף אותה ולגלגל אותה מכל המדרגות, ברחוב קרליבך. ההתנתקות היתה חשובה מן האינטגריטי התקשורתי.

למרות שחלפו מאז 11 שנה, עדיין אין פתרון לכל מתיישב. הבלוף נחשף במלוא מערומיו. ועל אף זאת, התקשורת שהפכה לתשקורת לא היכתה על חטא. והמציאות בשטח ממש הפוכה מן ההבלים שבאמצעותם ניסה שרון להצדיק את מעלליו: "ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו, תפרוץ חרם ומצור, ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים." (25.10.04). אם זה לא היה איום ונורא, זה היה מצחיק.

* * *

אלי מייזליש

תשובה לאמנון אברמוביץ

הנדון – הכותרת שלך ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" [26/8/16]: [נתניהו] מטעין חרדה, מרוקן תקווה – במשמרת שלו מדינת-ישראל מתפוררת וקורסת לתוך עצמה...

מתפוררת? קורסת? ספר לי היכן.

אני מעיין בטור שלך ובכותרת, ואני מתפוצץ שעות ועוד שעות להבין פשר המשפט: "מטעין חרדה."

אני שואל אותך: האם נתניהו צריך לצאת באישון ליל לחצר אל מכוניתו ולבדוק אם המצבר של עם ישראל ריק? כי הרי לפי דבריך, עם ישראל כולו מצבר ריק, וזקוק למילוי מצברים, לגרגר בקבוק מים מזוקקים, להדק היטב את שני הקרוקודילים למצבר ריק ולהטעין בגופינו אפקטים של חרדה בוולטז' 6V. אז כמה חרד אני? אולי V12? או מכסימום 24V? שעתיים תק-תק-תק? או חזק יותר פאק-פאק-פאק.

תדייק במספרים אברומוביץ או שאתה ילד מפגר.

ראה, שנים ישנתי בצבא לרגלי המצברים, והמוסיקה של פאקפאקפאק לא היית נעימה כלל ולאחר השחרור סיימתי את זה.

מר אברמוביץ. בא ונעזוב את זה. זה סתם פאקה פאקה פאקה. ולך ותטעין דווקא את הראש שלך עם מעט שכל.

ספר לי על איזו תקווה אתה מדבר? על התקווה להרוס 126 התנחלויות קיימות בשטחים ובגולן? או אולי שוב להרוס 6 בתים בעמונה שהוקמו פעמיים מחדש. 

זוכר את המכות בעמונה, שהמדינה והמשטרה שילמה מיליוני שקלים פיצויים למתנחלים וקנסות במאות אלפי שקלים לשוטרי מג"ב שהניפו נבוטים על ילדה?

אז מי עוד כמוך כאן במדינה מדבר שטויות כאלה של קש וגבבה? "להרוס את ההתנחלויות." קרי, להרוס 220 אלף בתים בהתנחלויות? ואז לאיש לא יוותר שמץ של חרדה?

הרי אתה יודע כי התקווה שלך שזה יקרה שווה לאפס. עם טורים בזויים בעיתון ועם חוכמולגיה ילדותית לא תעביר במדינה אף בחור מימין לַשמאל שלך, מבית היוצר של השמו"צ. ולא תוכל אפילו לעורר שמאל רדום לרוץ בבוקר להצביע לזהבה. תשכח מזה.

דע! עם ישראל אינו נתון בחרדה, ובכל הזמן הוא מלא תקווה, מלא שמחה, אוהב עד מוות את ארצו, כולל בשומרון ובבית-אל ובעפרה ובעמונה, ולעולם, אף איש לא יבוא יותר לשם [אולמרט כאסיר לשעבר] להחריב בית.

העם מתחזק מיום ליום. הילודה היהודית עקפה השנה את הערבית, שהיא בשפל. העלייה ארצה מכה את הסטטיסטיקה של הלמ"ס ואת הגרף, וכבר עלו מעל 30 אלף זו השנה השנייה, ומדי שנה הארץ מתברכת באלפי אקדמאים מוכנים וותיקים. והתקווה השמאלנית שלך, לחרם, לאפרטהייד, למדינה מצורעת ולהתערבות האו"ם או צרפת – היא תקיעת חץ עצמית בעצמותיך הרופפות במילא.

וכמה אתה חושב אנשים ימשיכו לקרוא את הטורים הבזויים שלך או לשמוע את משפטי ההבל שלך בטלוויזיה.

כאן, מול ביתי, מתנוססת לתפארה "קריית המדע נס ציונה" – מגרשי החנייה מתמלאים בכל בוקר בעשרות אלפי מכוניות יפות. בצהריים, שורות שורות של צעירים וצעירות, מלובשים אריסטוקרטית, מהלכים בנחת לסעוד ארוחת צהריים, ואין מוחה ואין פרץ, שקט יותר מסימטאות אוכספורד. ואם ירשו לך לבקר רק בחדר אחד מתוך עשרות אלפי החדרים בקריית המדע, תהפוך מיד לג'ינג'י כי תסמיק לתוך העור שלך.

וכאן – ובעוד מקומות בהרצליה וברחוב הברזל, ובכל רחבי המדינה, מייצרים את מדע העתיד, ואיש מהם אינו קורא את העליבות ואת הבוז שלך כלפיהם. אתה תכתוב ויעטפו את עיתונך בדגים לחגים, והם – אלפי המדענים, יקלידו על המסך וייצא להם טיל, לוויין, מל"ט, ראדאר, ובזים לך, וחשים כלפיך שאתה אדם מגעיל שאין לו מושג בפרוטה על מה שעושים כאן באמת, אפילו ששמו של ראש הממשלה נתניהו.

ושמע עוד: אין כאן גם חרדה. אין שום סימן כי היא מתקרבת. הרצון שלך לרדד את המוראל הלאומי הוא פתטי. כך עם התקווה.

השבוע הייתי על חוף ימה של נתניה. מאות רבות של יהודים מצרפת נעים לכאן בלי להשמיע קול, רק המציל שצעק בצרפתית: "מאדאם מאדאם! אקוט אקוט!" – ולא כמו ביום רגיל – גברת גברת הקשיבי. ישבה לידי במסעדה על החוף משפחה עניפה, אבות, סבתות, נערים ונערות, בצרפתית מתובלת כבר בעברית, ולשאלה אחת קטנה שלי: "עלייה?" – המענה היה בניגון צרפתי: "או או או –  נטורלמו. בטח עלייה! מה יש בצרפת? עכשיו? כלום."

ואכן, יש שם חרדה והיעדר תקווה, אז הם באים לכאן. כי רק כאן ישנה תקווה. הבנת?

רבש"ע. רחמו עליי מאנשים אומללים כמוך.

אבל אברמוביץ באמת התכוון למשפט החבוי של נתניהו, שהוא "מרוקן תקווה". נתניהו אכן מרוקן את התקווה של הפלסטינים להקים את מדינתם 'פלסטין' לא רחוק מכפר סבא, בקווי 67'. מפני שלפי מפת אמנון זה קו חוקי שלהם. וכל השאר 'כיבוש'.

מי יהיה נשיא יותר "טוב" [לישראל]

טראמפ או גב' קלינטון?

נדמה לי כי רק בישראל 'מודאגים' כבר שנה או שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב בשאלה: מי יהיה טוב או פחות טוב לישראל: טראמפ או הגב' קלינטון.

ידוע היה כאן, כי גם לפני הבחירות של אובמה, וגם אחרי שנבחר ואפילו שנבחר בפעם ה-2, הניצחון שלו שם היתה כאן מכת מוות. לא לילד הזה פיללנו. גם חצי שחור, גם חצי מוסלמי גם לא אמריקאי במקור [אפריקני] וללא טיפת אמפטיה לישראל או ליהודים.

אמנם הוא היה מחוייב לחוזים שחתמו נשיאים לפניו, ורק כתוצאה מכך לא יכול היה להפר ברית בת 50 שנה עם ממשלי ארה"ב, ונאלץ לחרוק שיניים [בעת התמונה עם נתניהו] להסיט זווית פנים הצידה בבחילה, ולצפות שנתניהו יילך כבר לקיבינימט מהבית הלבן.

אבל כיום, כשמצבה של ישראל הוא הטוב בכל הזמנים ביחס למצב של מרבית המדינות בעולם, וה'לייק' היחיד כאן, ולכן הוא מוזכר בעולם [העויין] בכל הזדמנות, זה "הכיבוש" כביכול של הגדה המערבית וההתנחלויות, כקוץ בתחת של הגויים שעדיין מתחנפים לערבים. אין ולו הצהרה אחת אמריקנית לגבי המזה"ת, מבלי שהבית הלבן לא ישמיע כמו תוכי: 'ואנחנו מגנים את ההתנחלויות...' – אגב, גם בירושלים. הם מכנים את גילה: ההתנחלות גילה וההתנחלות הר חומה ו...גבעת המבתר – כ'אדמות כבושות'. 

טראמפ שינה מעט סגנון זה, אבל עד הביצוע נחכה ונראה. 

אבל כשאירופה נמצאת בצרות צרורות, הן בשל ההצפה בפליטים, הן בשל מתקפות טרור ובעיקר בשל המצב הכלכלי שאינו משתפר – היא נמלטת מבעיות באזור שלנו ונלחמת על נפשה היא.

כך, נותרנו לטפל בעצמנו ללא התערבות אחרים. והאמירות כיום מהבית הלבן הן רק על הבעיות הפנימיות שם, וטוב שכך.

לפי פרסומי הלמ"ס, מצבנו הכלכלי בשנה-שנתיים האחרונות טוב מאי פעם, ומיספרים אלה מחלחלים גם אל הבית הלבן. מזלנו שהם  שם, באותו בית, נזהרים שלא להיות ממזרים ולהזדהם מרצון. על-כן, הם ארוגים בתוך הטלית שלנו עד לקץ הימים – וגם בגלל הקהילה היהודית בת 6-5 מיליונים, להוות עבורנו משענת מבחוץ שאף נשיא לא יוכל לעקור.

אז טראמפ או קלינטון יהיו מחוייבים להיות בני תמיכה, בטוב או ברע, בין אם זה מריח להם או מסריח.

אגב, בנושא התמיכה הכספית, הם לא עושים לנו שום טובה, התמורה שהם מקבלים מאיתנו לפעמים שווה יותר מ-3 מיליארד דולר. למשל – העברת מידע מודיעיני לגבי איראן שרק אנחנו מסוגלים לקלוט.

* * *

רם סואן

מדינת ישראל היא מדינת חוק

לאהוד בן עזר שלום רב,

הרשני להתייחס למאמרו של מר שמעון גרובר, "ככה לא בונים חומת מגן" שפורסם בחב"ע מס' 1172 מיום ה' האחרון. קראתי והשתוממתי. האמנם אני לוקה בהבנת הנקרא? האמנם קורא מר גרובר לצה"ל לכתוש את הרצועה כפי שבנות הברית כתשו את ערי גרמניה במלחמת העולם השניה? דומני שאי אפשר שלא לפרש כך את דעתו.

הגם שאין הנחתום מעיד על עיסתו, מעיד אני עליי שאינני נמנה על אבירי זכויות האדם ובוודאי שאין חלקי עם הצדקנים והטהרנים למיניהם, אך ברור לי ואני סבור שגם לרבים וטובים ממני, שקריאתו של מר גרובר לכתוש בהפצצות או באש תותחים את הרצועה היא חצייה גסה של הקווים האדומים, הן החוקי והן המוסרי. לענין הצד המוסרי, הדברים ברורים מאליהם, אך לענין החוקי יש להקדיש מספר מילים.

אמנם במלחמת העולם השנייה ערי גרמניה נכתשו עד דק, אך יש לזכור כי דווקא בעקבות כתישה זו, גם אם לא רק בגללה, נכרתה אמנת ז'נבה הרביעית, שישראל חתומה עליה עוד משנת 1949, ואמנה זו אוסרת על כל פגיעה בלתי הכרחית באוכלוסיה אזרחית. יכול, אולי, מר גרובר לטעון שאין בעזה אוכלוסיה אזרחית וכי כל האוכלוסייה, כולל נשים זקנים וטף, הם מחבלים פעילים שיש לפגוע בהם ו"לנטרלם" – ביטוי מודרני וצח – אך לעניות דעתי רוב החברה הישראלית אינה רואה כך את פני הדברים. לכן נכון עשה צה"ל כאשר העביר כל מטרה במבחן חוקיותה על ידי צוות של משפטנים, אשר שקל את השיקולים המתאימים ואיזן בין הסיכון או החיוניות שבפגיעה במטרה מסויימת לבין פגיעה באזרחים בלתי מעורבים.

אלמלא נהג צה"ל כך, היינו רואים רשימות ארוכות של קצינים וחיילים המבוקשים ע"י ביה"ד הבינלאומי לפשעי מלחמה, שלא היו יכולים לצאת מהארץ מחמת הסיכון שבהיותם בחו"ל יוסגרו לידי אותו בית דין. לא מר גרובר ולא גדולים ממנו היו יכולים לחלץ אותם אז.

אני שותף לתסכולו של מר גרובר על שאיננו יכולים להביא את מלוא כוח האש של צה"ל לידי ביטוי, ובזמנו אף סברתי שאין בעייה להשיב באש תותחים מרוכזת לעבר מקורות האש הנורית מהרצועה גם אם היא נורית משטח בית חולים או בית ספר, אך במחשבה שנייה צריך להודות שלא לכל ירי נגדנו חובה להשיב במטר של אש תופת בלתי מידתית. בדיוק לצורך זה מסתייע צה"ל במשפטנים. זהו הדין ומדינת ישראל היא מדינת חוק.

* * *

מאמר ב"ווֹל סטריט ז'ורנל"

The Meaning of An Olympic Snub...

By Bret Stephens Aug. 15, 2016 WSJ

An Israeli heavyweight judoka named Or Sasson defeated an Egyptian opponent named Islam El Shehaby Friday in a first-round match at the Rio Olympics. The Egyptian refused to shake his opponent’s extended hand, earning boos from the crowd. Mr. Sasson went on to win a bronze medal.

If you want the short answer for why the Arab world is sliding into the abyss, look no further than this little incident. It did itself in chiefly through its long-abiding and all-consuming hatred of Israel, and of Jews.

That’s not a point you will find in a long article about the Arab crackup by Scott Anderson in last weekend’s New York Times Magazine, where hatred of Israel is treated like sand in Arabia—a given of the landscape. Nor is it much mentioned in the wide literature about the legacy of colonialism in the Middle East, or the oil curse, governance gap, democracy deficit, youth bulge, sectarian divide, legitimacy crisis and every other explanation for Arab decline.

Yet the fact remains that over the past 70 years the Arab world got rid of its Jews, some 900,000 people, while holding on to its hatred of them. Over time the result proved fatal: a combination of lost human capital, ruinously expensive wars, misdirected ideological obsessions, and an intellectual life perverted by conspiracy theory and the perpetual search for scapegoats. The Arab world’s problems are a problem of the Arab mind, and the name for that problem is anti-Semitism.

As a historical phenomenon, this is not unique. In a 2005 essay in Commentary, historian Paul Johnson noted that wherever anti-Semitism took hold, social and political decline almost inevitably followed.

Spain expelled its Jews with the Alhambra Decree of 1492. The effect, Mr. Johnson noted, “was to deprive Spain (and its colonies) of a class already notable for the astute handling of finance.” In czarist Russia, anti-Semitic laws led to mass Jewish emigration as well as an “immense increase in administrative corruption produced by the system of restrictions.”

Germany might well have won the race for an atomic bomb if Hitler hadn’t sent Albert Einstein, Leo Szilard, Enrico Fermi and Edward Teller into exile in the U.S.S

These patterns were replicated in the Arab world. Contrary to myth, the cause was not the creation of the state of Israel. There were bloody anti-Jewish pogroms in Palestine in 1929, Iraq in 1941, and Lebanon in 1945.

Nor is it accurate to blame Jerusalem for fueling anti-Semitism by refusing to trade land for peace. Among Egyptians, hatred of Israel barely abated after Menachem Begin relinquished the Sinai to Anwar Sadat.


Among Palestinians, anti-Semitism became markedly worse during the years of the Oslo peace process.

In his essay, Mr. Johnson called anti-Semitism a “highly infectious” disease capable of becoming “endemic in certain localities and societies,” and “by no means confined to weak, feeble or commonplace intellects.” Anti-Semitism may be irrational, but its potency, he noted, lies in transforming a personal and instinctive irrationalism into a political and systematic one.

For the Jew-hater, every crime has the same culprit and every problem has the same solution.

Anti-Semitism makes the world seem easy. In doing so, it condemns the anti-Semite to a permanent darkness.

Today there is no great university in the Arab world, no serious indigenous scientific base, a stunted literary culture. In 2015 the U.S. Patent Office reported 3,804 patents from Israel, as compared with 364 from Saudi Arabia, 56 from the United Arab Emirates, and 30 from Egypt.

The mistreatment and expulsion of Jews has served as a template for the persecution and displacement of other religious minorities: Christians, Yazidis, the Baha’ i.

Hatred of Israel and Jews has also deprived the Arab world of both the resources and the example of its neighbor. Israel quietly supplies water to Jordan, helping to ease the burden of Syrian refugees, and quietly provides surveillance and reconnaissance capabilities to Egypt to fight ISIS in the Sinai.

But this is largely unknown among Arabs, for whom the only permissible image of Israel is an Israeli soldier in riot gear, abusing a Palestinian.Successful nations make a point of trying to learn from their neighbors. The Arab world has been taught over generations only to hate theirs.

This may be starting to change. In the past five years the Arab world has been forced to face up to its own failings in ways it cannot easily blame on Israel.

The change can be seen in the budding rapprochement between Jerusalem and Cairo, Riyadh and Abu Dhabi, which might yet yield tactical and strategic advantages on both sides, particularly against common enemies such as ISIS and Iran.

That’s not enough. So long as an Arab athlete can’t pay his Israeli opposite the courtesy of a handshake, the disease of the Arab mind and the misfortunes of its world will continue.

For Israel, this is a pity. For the Arabs, it’s a calamity.

The hater always suffers more than the object of his hatred.

* * *

אהוד בן עזר

המסע אל העקירה

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

 [המשך]

יום 6. יום ראשון, 18.9.94.

גייר – ברטיסלבה

בוקר במלון ראבה. אין בריכה. ארוחת-בוקר בינונית, חביתה קצת יותר טובה. קפה גרוע. אני מזמין אספרסו מבית-הקפה שבאולם הסמוך, שם שתיתי אתמול. קונה גלויות של המלון גם כפי שניראה פעם, ושולח ארצה אחדות.

ב-9.30 באה מריאנה שפיגל ולוקחת אותנו מהמלון. היא אומרת לנו שד"ר קיש עשיר מאוד וזו לא היתה בעייה בשבילו להזמין אותנו לארוחה.

אנחנו יוצאים איתה במכונית, המזוודות כבר בפנים, לראות קודם כל את בית-הכנסת, הנתון בשיפוצים. בתמונה שצילם בני ראב ב-1989 ניראה הבניין יותר טוב. עתה גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, ומראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר. לדברי מריאנה היו בה 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום יש עשרות בודדות.

נעשה קר. 14 מעלות. חורף. אנחנו ממשיכים לבית-הקברות. הוא נמצא על גבול העיר, באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין, אך הבתים בני קומה אחת בלבד. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים כאן שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים.

בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד עשירות ומפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.

בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעירייה. הם ניראים מאוד פרימיטיביים, כמו מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי (נשף הערפדים)" של רומאן פולאנסקי. הם לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם בבאר קטנה שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, מבפנים לחומה, ליד המצבות. אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.

מריאנה אומרת שכאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של ראב, שגם בני ראב צילם אותן – גיולה ראב ואחרים, גם של משפחת אהרנטל, אימו של יהודה. אין זמן לסרוק את כל בית-הקברות. המצבות העתיקות דהויות מאוד ובלתי קריאות ואין אפשרות לגלות את מצבתו של אותו יהודה שטרן (ראב), שמת ודאי לפני כמאתיים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו. מתחיל לרדת גשם דקיק.

באוהל יזכור עשוי אבן עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על הקירות – נמצא ספר או פנקס של בני הקהילה שניספו בשואה, ובהם אולי עשרה או עשרים שמות של ראאב, אבל שמות פרטיים לועזיים ואין כל אפשרות לדעת אם הם שייכים למשפחה.

איני בטוח, אבל דומני כי שני בניו של יהודה שטרן ראב – שלמה ראב וזלמן ראב – לא המשיכו לגור בגייר.

עושים כמה צילומים רגילים, ואחר-כך מחוץ לבית-הקברות, בסימטה, אני מספר את סיפורו של יהודה שטרן-ראב:

אנחנו נמצאים בגייר, ששמה במאה הקודמת היה ראב, ומשם מקור השם ראב. בעיר הזאת גר בסוף המאה ה-18 יהודה שטרן, שהוא אבי-אבי משפחות ראב ובן עזר.

המקום שאנו נמצאים בו הוא סימטה – בין בתים של הרובע היהודי לשעבר, ובין החומה של בית-הקברות, וממעל לחומה אנחנו רואים את הגג של בית הטהרה.

במקום הזה לא קבורים כניראה קרובים ישירים של משפחת ראב, אבל כמעט בטוח שבאיזור הזה גר אותו יהודה שטרן ראשון, בבתים של הרובע, שאנחנו רואים.

כיום הרובע הזה אין בו יהודים.

*

אני רושם, להוסיף לסרט, על רקע צילומי המצבות בבית-הקברות היהודי:

אחת המצבות העתיקות, השקועות בעשב, בבית-הקברות בגייר, היא אולי של אבינו הקדמון יהודה שטרן – אבל אי-אפשר לפענח אותן. מצאנו כאן מצבות אחדות של משפחת ראב ואהרנטל, ומצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, שמונח באוהל "יזכור" עשוי אבן, בלב בית-הקברות. ואולם לא מצאנו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

*

מבית-הקברות אנחנו נוסעים במכונית עם מריאנה לגשר מעל נהר ראבה. עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית של הכנסייה, המצודה, הגשר והנהר, ואני חוזר על הסיפור:

המילה ראב בקלטית עתיקה פירושה – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, ומשעה שזכו בעצמאות, השמיטו את השם ראב.

זה מקור השם ראב, שאותו יהודה שטרן, שחי בגייר בראשית המאה הקודמת, והיה סבו של לאזאר ראב – אימץ לעצמו.

עינינו רואות עכשיו את נהר ראבה. ראב, השם הגרמני של העיר גייר במאות הקודמות – נישאר רק בשמו של הנהר, ראבה.

*

לעמנואל יש כאב ראש, וג'ודי מצוננת. הוא נישאר במכונית, ליד גדת הנהר והגשר, מול הכנסייה היפה, ואנחנו עושים סיבוב עם מריאנה אל תוך המצודה של גייר, על פני המקום שבו מתחבר הראב עם הדנובה, ואל הגשר שעל הדנובה. למעשה מדובר באפיק דרומי של הדנובה, ואילו הדנובה עצמה זורמת כמה קילומטרים צפונה לגייר.

עם מריאנה אנחנו שבים לרובע העתיק. יום ראשון היום, יום מנוחה, ורוב החנויות סגורות. מריאנה לוקחת אותנו לקפה יפה בסימטה עתיקה, איזור הניראה משוחזר בחלקו. שם הקפה "פאטיו". אני ניגש לקרוא לעמנואל, ואנחנו שותים קפה ואוכלים עוגות טובות ולוקחים את הכתובת של מריאנה, לשם המשך הקשרים עימה. בחצר, בפאטיו, ניצב פסל שיש מודרני מקסים, משולב בזרימת מים, והשיש שקוף ומלא גידים כמו גוף חי.

חוזרים למכונית, מסיעים את מריאנה לביתה, ויוצאים, מגייר. המזוודות כבר מהבוקר במכונית – לכיוון קומארום.

קומארום

יוצאים מגייר מזרחה, לקומארום. את העיר שנקראה בשם קומארון, וכיום קומארום וקומארנו (Komarom,Komaron ,Komarno ), על הדנובה – חזר יהודה וביקר ב-1901, כמתואר ביומנו. כיום אלה הן שתי ערים, קומארום בהונגריה וקומארנו בסלובקיה. לפי התוכנית עלינו לסייר גם באי שיט, שבין שני חלקי העיר, שעליו מספר סבא יהודה.

הדרך יפה ועטורת עצים ירוקים, לשמאלנו הדנובה אך איננו רואים אותה עדיין. מגיעים לאחר זמן לא רב לעיר קומארום, הנמצאת בצד הדרומי, ההונגרי של הדנובה. מראה העיר מאוד מדכא. עיר סתמית, ללא מרכז עתיק. כניראה שהעיר הישנה היא בצד הסלובקי. שם גם צריחי הכנסיות.

פסי הרכבת לאורך הנהר מונעים כמעט גישה אל חוף הדנובה. אני מחפש את האי שיט, באמצע הנהר, ובטוח שזוהי הגדה ממול, אבל אין זווית צילום טובה כי הגדה מלאה ספינות ומנופים ומיבני תעשייה. קשה גם לזהות בוודאות את הגן הקסום על האי ממול, כי הכל שם ניראה תעשייתי.

כאשר אנחנו נוסעים מזרחה, במקביל לנהר, אנחנו עוברים על פני חומתה של מצודה עתיקה גדולה, מימין לנו, פתחה ניראה מפחיד כמו פתח של מחנה-ריכוז. לאחר כשעה אנחנו פוגשים את תאומתה ממול, בגדה הצפונית של הנהר. מתברר ששתי מצודות עתיקות אלו נועדו כניראה להגן על הדנובה מפני פלישה ממזרח, וכאן, כמו בגייר, ראב – התנהלו ודאי מלחמות רבות עם התורכים.

לאחר שבועות אחדים, בשבת לפנות-ערב, ה-30.10, יהודית ואני יושבים במרפסת קפה אלאדין ביפו עם ארנסט ראב, הפסל הבוהמיין, אחיו של אלכס ראב המיליונר הקנדי. שניהם נולדו בקומארנו. ארנסט ביקר בעיר לפני שנתיים. אלכס מסרב לבקר בהונגריה וטוען ששכח לדבר הונגרית. הוא לא סולח להם עד היום על שיתוף-הפעולה שלהם עם הגרמנים בהשמדת היהודים.

אני מספר לארנסט כי ראינו את חומות המצודה העתיקה ממזרח לקומארום, ואחר ממול, את המצודה ממזרח לקומארנו. הוא מספר שהמצודה בקומארום, דרומית לדנובה, שימשה לגרמנים מחנה ריכוז לכל יהודי קומארנו והסביבה ברדיוס של 50 ק"מ. "כל מקום שם רווי דם יהודי," הוא אומר. ואני נזכר ומספר לו כיצד כאשר עמדנו מול שער המצודה, שמשמשת עתה דומני כמחנה צבאי, אמרה ג'ודי, וגם עמנואל – "נעשה לי קר. בואו נסתלק מכאן מהר, המקום מדכא, הוא מזכיר כניסה למחנה ריכוז."

הם ביקרו לפני כשנה במצודה של טרזינשטאדט.

ארנסט אומר שהתורכים הגיעו בשעתם עד לגדה הדרומית של הדנובה, גם את בודאפשט כבשו, אבל מעולם לא כבשו את מצודת קומראנו, בצד הצפוני, והיא שימשה חומה וסכר לאירופה כולה כנגד התורכים.

אנחנו עורכים פיקניק קטן של סנדוויצ'ים במכונית, בכביש צדדי מעל לדנובה, ולקראת הצהריים אנחנו עוברים את הגשר, לצד השני של הנהר, ובתחנת הגבול מחליפים כסף הונגרי לקרונות סלובקיות.

קומארנו

בעת שעוברים את הגשר על הדנובה, מתברר שהוא אמנם כפול, כלומר, בנוי באמצעיתו על האי שיט. אך גם בגדה הצפונית, הסלובקית, זו של קומארנו, תפוס כל החוף בתעשייה ובקווי תחבורה, כבישים, מסילות ברזל וגדרות גבוהות, ואין אפשרות לצלם היטב. עמנואל סבור שלא רצוי לצלם את האי, שבקצותיו רואים אמנם עדיין שיירי חורשות – כי האיזור כולו מלא פרוייקטים תעשייתיים, וצבא, והוא חושש שיעצרו אותנו בתור מרגלים. השוטרים והחיילים במעבר הגבול על הגשר לא היו נחמדים במיוחד.

וכך אנחנו נכנסים לתוך העיר, ומגיעים למדרחוב ולכיכר העתיקה במרכז. ג'ודי מרגישה לא טוב ונישארת במכונית. מצלמים:

זוהי כיכר העיר קומארנו, שאנו נמצאים בה במקום להיות על האי הנחמד שיט, שסבא יהודה תיאר אותו כגן פורח בלב העיר. האי נמצא עתה בלב האיזור התעשייתי המזוהם והמכוער של העיר, שמשתרע משתי גדות הדנובה. על הגשר, שבו עברנו מעל האי, נמצאת נקודת הגבול בין הונגריה לסלובקיה, ואי אפשר לרדת ממנה אל האי. לכן לא הצלחנו לצלם את האי. חששנו שיחשבו אותנו למרגלים.

אנחנו נמצאים עכשיו בעיר קומארנו, בצידו השני של נהר הדנובה. בזמן, בתקופה האוסטרו-הונגרית, זאת היתה עיר אחת, קומארום וקומארנו.

בשנת 1872, יהודה בן ארבע-עשרה, נמאס לו לשבת בעיר נוגי-מגיאר בבית אביו עם אימו החורגת, הוא לא נהנה מן הלימודים שם, ואז הוא מתקבל פה בעיר הזאת, בהמלצת אחד מדודיו, בבית מסחר של מנופקטורה בעיר קומרון.

החיים האלה, בבית מסחר גדול, בין המון פקידים ומשרתים גדולים ממנו, שמתעללים בקטן מהם, נמאסים עליו חיש מהר. יהודה רגיל כבר ללכת ברגל מעיר לעיר, ויום בהיר אחד הוא בורח ברגל מקומרון אבל לא לבית אבא אלא לבית דודו הגביר מקס אהרנטל שנמצא בעיר זירץ.

אנחנו מניחים שהצד היהודי, החלק היהודי של העיר, נמצא בצד שאנחנו נמצאים בו, כלומר הצפוני, הסלובקי.

*

במשולש שבו נמצאים בית העירייה והכנסייה אני מגלה בניין בית-כנסת, זאת לפי מגיני הדוד ששלובים בפיתוחי האבן הגיאומטרים בקירות למעלה, ובכרכובים, בדיוק כמו שראינו הבוקר בבית-הכנסת הניאולוגי בגייר. גם הבניין הזה כמעט נטוש, ורשום עליו שהוא משמש "מרכז תרבות". החייל הסלובקי, שאותו אנחנו שואלים, זוכר רק שהבניין שימש בתור קסרקטין לחיילים הרוסים.

המיבנה מרשים מאוד, ומאחוריו נמשכת חצר ענקית, מלאה בניינים שכניראה שימשו גם הם לצורכי ציבור או כבתי-ספר יהודיים. רואים שהיתה זו קהילה חזקה וגדולה מאוד, וגם היא נשמדה ודאי בשואה. ההרגשה היא שהיטלר הצליח לנקות את החלקים האלה של אירופה מיהודים, ואיני בטוח שההונגרים או הסלובאקים מצטערים על כך.

עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית, ואני מספר:

אנחנו באים עכשיו לשנה אחרת, או חוזרים לשנה אחרת. השנה היא 1901, חג השבועות. יהודה ראב, אחרי שביקר אצל הברון רוטשילד במשלחת של איכרי המושבות, נסע לבקר את מחוזות הולדתו בהונגריה. הוא מגיע לעיר קומארון, ולפי מיטב השערתנו, אין לנו כאן את מי לשאול, הבניין שלפניו אנחנו עומדים הוא בית-הכנסת הגדול של העיר קומארנו, ואם אנחנו לא טועים, באותו חג שבועות, ב-26 למאי 1901, יהודה התפלל בו. ואני קורא את הפרק, את הקטע שלו ביומן מאותו יום, ביומן המסע שלו:

 "את חג השבועות ביליתי בקומרון," ככה הוא קורא, "הבנוייה על האי הגדול שיט." אנחנו ראינו שהאי שיט הוא קצת מעבר לבניין הזה, וכיום עובר עליו הגשר שמחבר את שני חלקי העיר.

התפללנו "תפילות ארוכות מאוד, מצוות אנשים מלומדה, בלי שאיש מן המתפללים יבין מילה (אולי הרב?). בית-הכנסת מלא אנשי צבא יהודים. את העיר כמעט אינני מכיר יותר. היא נשתנתה, רק גן העיר הנהדר נישאר כשהיה, במקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות, בקצה האי. כאן ריחות עדנים של אקציות וסמבוק. רק בין פרדסי יפו בפריחתם אפשר להרגיש נעימות כזו. הבראתי. אולם החיים אצל גיסי, בעל אחותי הבכירה, אינם מוצאים חן בעיניי. זרות. בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל'שלוש סעודות'." ("התלם הראשון", עמ' 136-137).

אנחנו רואים כאן, אם כך, עוד שני דברים מעניינים להיסטוריה של המשפחה.

דבורה הלאש, האחות הבכירה של יהודה, בתו של לאזאר, שנשארה בהונגריה ולא עלתה איתם, חיתה פה, בעיר קומארנו, עם בעלה, אנחנו לא יודעים אם הלאש היה שמו הפרטי או שם משפחתם.

וקרובו של יהודה – דוד ראאב, שאליו הוא היה מוזמן לשלוש סעודות, הוא כניראה סב של אלכס וארנסט ראב, אם אנחנו לא טועים, ואם לא היה יותר מדוד ראאב אחד בקומארנו.

*

ימים אחדים לאחר שובנו לארץ אני עתיד לפגוש את קלרי, אימו של המפיק איוואן רויטמן, ואחותם של אלכס וארנסט ראב, בטקס חנוכת הכביש ממעלה-החמישה להר אדר, שתרם אלכס לזכר חותנתו.

אני מראה לקלרי תמונה של בית-הכנסת הזה. היא אומרת שזה לא בית-הכנסת, אלכס סבור שכן. היא אומרת שבית-הכנסת האורתודוכסי נמצא במקום אחר בקומארנו, ומשמש כיום כבית זקנים לא-יהודי.

לפגישה ביפו אני מביא מיבחר תמונות היסטוריות מהמסע להונגריה, וארנסט מביא תמונות שהוא צילם בקומארנו כאשר ביקר שם לפני שנתיים. לדבריו, הבניין שחשבתי שהוא בית הכנסת לא שימש כבית-כנסת אלא כקזינו לקצינים. ואכן, לנו אמר שם החייל שהמקום היה קסרקטין של חיילים רוסיים.

ארנסט מראה לי תמונה של בית הכנסת האורתודוכסי בקומארנו, שניבנה בראשית המאה בעזרת סבו דוד ראאב. הבניין נועד כיום להיות בית זקנים, לא יהודי. כאשר ביקר ביקשו אותו לקבוע בבניין לוחית שבה יוזכרו הוריו ומשפחתו, אך הוא סירב. כניראה ביקשו זאת גם כתרומה.

לדבריו, כאשר חזר לקומארנו אחר השחרור, זה היה שלושה ימים אחרי הירושימה, והוא היה כבן שמונה-עשרה, הלך לבדו לבקר בבית-הכנסת הזה, של סבו. המקום היה פרוץ, החלונות מנופצים, הספסלים וארון-הקודש שבורים, הכל מלא צואת חזירים, גם מקום ארון הקודש, המקום שימש כדיר לחזירים.

אותו רגע היה לו Histerical Vision, שקרה לו רק פעם אחת בחייו – הוא ראה את אולם בית הכנסת מלא כפי שהיה ביום כיפור, מושב אחר מושב, הבחין בכל האנשים הזכורים לו, ואז החל לרעוד ולהטיח באלוהים – "אתה עשית לנו זאת, אינני רוצה יותר שום שיח ושיג איתך!"

לימים עשה ציור של כל מקומות-הישיבה בבית-הכנסת, לפי המשפחות, ושלח העתקים לשרידים שניצלו.

אחרי המלחמה הוא חי עוד כשנה בקומארנו, עד שעזב, ולא ביקר במקום עד לפני כשנתיים.

בית-הכנסת הניאולוגי מצוי לא רחוק מהכיכר ומשמש כיום מחסן סיטונאי לירקות המובאים לקומארנו. מחקו ממנו, גם מבחוץ, כל זכר להיותו בית-כנסת, וכשראה זאת ארנסט החליט שלא יתרום דבר, גם לא לבית-הכנסת האורתודוכסי.

נותרו כיום רק שישה יהודים בקומארנו. בשעתו שלושה רבעים של העיר, אוכלוסייה וגם בניינים – היו של יהודים. הם בנו אותה. אחד השרידים הוא עו"ד ד"ר פרנטישק ראאב. לארנסט ישנה כתובתו והוא ישלח לי כדי שאוכל להתקשר לאיש אם אחזור לקומארנו עם צוות טלוויזיה מקצועי. שמו של ראב זה היה מצוי בידי ברשימה ששלח לי בשעתו משה לוי, אך ללא כתובת.

הפסל בכיכר העתיקה של קומארנו הוא של הגנרל הפולני קלפקה, שהיה גנרל של קושוט והצליח לעמוד במצור נגד האוסטרים, עד אשר קושוט ציווה עליו להיכנע, ואז הניחו לו לצאת בשלום את העיר. קיים עד היום מארש קלפקה לזכרו, מאוד פופולארי.

גם הסופר ההונגרי יוקאי נולד בקומארנו.

עוד סיפר ארנסט כיצד ג'יפ ובו חיילים אמריקאים עצר בקומארנו אחרי המלחמה. אלה היו האמריקאים הראשונים שראה בחייו. בידיהם נשאו שלד, סקילט, חי, נער יהודי כבן שש-עשרה מקומארנו, שאותו הביאו ממאוטהאוזן, בדרכם לבודאפשט. שכל משפחתו נשמדה. ארנסט, ובייחוד אלכס, טיפלו בו, האכילו אותו, אלכס בחלב וארנסט במרק עוף, והחזירו אותו לחיים. רק לאחרונה עלה בידי ארנסט לאתר את האיש, שמו ברגר והוא גר בבאר-שבע. ארנסט טילפן אליו. דיבר איתו הונגרית. האיש לא זכר את מציליו. "כן," אמר, "אני זוכר, היו הרבה ראב בקומארנו."

בדרך לצ'לובו, היא נוגי-מגיאר

יוצאים מקומארנו לכיוון ברטיסלבה, לעבר העיירה צ'לובו ((Celovo או ולקי-מדאר ((Velky Megyer כפי שהיא נקראת כיום, או נוגי-מגיאר או נוגי-מגיאר –

Nagy-megyer

כפי שנקראה פעם. בעיירה הזו נולדה פייגה אהרנטל, אשתו של לאזאר ראב, וממנה יצאה משפחת ראב ב-1875 לארץ-ישראל, דרך קומארון.

את הקטע הבא אנחנו מסריטים בשדה, בפאת יער, על אדמת צ'כיה, ב-21.9, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אבל הוא שייך לפרק הזה של מסענו:

אנחנו בדרך לנוגי-מגיאר. יהודה, כבן שבע-עשרה, סיים את עבודתו בצ'סנק לאחר מות לודביג, בנו של דויטש, בעל האחוזה. יהודה קיבל מאתיים גולדן, סכום גדול באותה תקופה, וחוזר אל בית אביו, שיש לו בית מסחר לעצים ולכלי-עבודה לחקלאות, בנוגי-מגיאר, שנקראת גם כיום צ'לובו או ולקה מדיאר.

יהודה יושב באותו מקום קרוב לשנה עם אביו, הוא לומד להיות מורה להונגרית, ומלמד שם הונגרית בבית-הספר המקומי.

כל הזמן, או באותו זמן, יהושע שטמפפר, שעלה ברגל לירושלים ב-1869, מכביר עליהם מכתבים ואומר ליהודה בן-דודו: "למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות." ("התלם הראשון", עמ' 41).

ויהודה מתאר כיצד הוא יושב בערב עם אביו לאזאר, והם יש להם הרבה היסוסים אם לעזוב את הכפר נוגי-מגיאר או לא, ואז עולה בהם זכרו של שיר שהם היו רגילים לשיר אותו בהונגרית, בנעימת "שם שועלים יש", השיר מתחיל במילים "קרא התרנגול", ובעברית חוזרות בו המילים:

 "הריסות מקדשנו תיבננה וציון תימלא, הו לו רק תחזינה עיניינו בכך." ("התלם הראשון", עמ' 42).

הם שרים שניהם את השיר הזה באותה מנגינה, שמריאנה שפיגל מהעיר גייר, ראב, שפגשנו אותה בסיורנו, כתבה לנו את התווים שלה.

ו"בעיני אבא," אומר יהודה, "עמדו דמעות... הוא קם ממקומו, ובהסיבו את פניו הצידה פלט: 'בעזרת השם, עוד ניסע לארץ הקודש!'" ("התלם הראשון", עמ' 42).

וכך, בקיץ 1875, בכיוון המנוגד לבואנו, אנחנו באים מקומארנו, לנאג-מדיאר, ובכיוון המנוגד לנו, מנוגי-מגיאר לקומארנו, יוצאים בעגלה לאזאר, יהודה, משה-שמואל והאחיות טויבה וחנה, וכל בני הכפר הולכים אחריהם ובוכים ומצטערים על היפרדם מהם.

כדאי לשלב, כרקע לסוף הקטע, את המנגינה שרשמה לנו מריאנה אתמול בערב במסעדה "נמרוד" בגייר, או את המנגינה של "שם שועלים יש", שלדברי סבא יהודה מקבילה לה.

נוגי-מגיאר

שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית-הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.

התמונות שלו, בשחור-לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית-קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית-הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית-הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית-הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.

אישה בבית-הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג'ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.

שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות-לינה מוזמנים מראש.

אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל בן השישים-וחמש מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב, איננו מוצאים, למרות שב"התלם הראשון" נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.

אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או וֵלקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג-מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.

יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני-משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.

מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.

אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.

אני הייתי רוצה, אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

*

ב-21.9, על אדמת צ'כיה, בין שדה ליער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אני מוסיף גם את הקטע הזה:

אנחנו עדיין בשנת, במאי, 1901, הביקור של יהודה ראב בהונגריה. לאחר שהוא מבקר את קרוביו בקומארנו, אנחנו קוראים ביומנו מה-28 לחמישי 1901:

 "בנוגי-מדיאר," זאת אומרת מקומארנו הוא נסע לבקר את הכפר שממנו הוא בא, נוגי מגיאר, "ביקרתי בת-דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשומעה שאני קרוב ואורח מארץ-ישראל – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות... צחקתי צחוק עצוב." ("התלם הראשון", עמ' 137).

ימים אחדים אחרי כן הוא כותב: "ביקרתי בחברת שיינברגר את בית-הספר שהייתי פעם תלמיד ואחר-כך מורה בו." עדיין בנוגי-מגיאר. "שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד." ("התלם הראשון", עמ' 137).

נידמה לנו, מיהרנו מאוד כשביקרנו בבית-הקברות בנוגי-מגיאר, נידמה לנו אבל שליד קברות ראב ראינו שם גם קברות של משפחת וייס ושם קבור כניראה אותו ידיד נוער של יהודה, אלברט וייס.

*

היציאה מבית-הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף-רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתיי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.

רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת-עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.

על רוב שלטי-המקום בעיירה כתוב "ולקה מדיאר", שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב "צ'לובו", אולי זה השם מתקופת צ'כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: "נוגי-מגיאר".

סיליזקה ראדוואן, או סילש

תיכננתי שנבקר גם בכפר סילש, עדיין בסלובקיה, אך הזמן קצר. מחשיך. ואנחנו ממהרים לברטיסלבה. אם וכאשר אעשה שוב את המסע הזה עם צוות טלוויזיה מקצועי, אומר כך:

הכפר סילש, הקרוי כיום סיליזקה ראדוואן ((Cilizska Radvan, נמצא בסלובקיה, בדרך מגייר לנוגי-מגיאר.

[לתת תצלום של השמות, זה תחת זה:

יהודה שטרן-ראב

שלמה ראב

לאזאר (אליעזר) ראב

יהודה ראב (בן עזר)]

בכפר סילש נולד לאזאר ראב.

אביו של לאזאר היה שלמה ראב, בנו של יהודה שטרן מגייר. שלמה ראב גר בכפר סילש באמצע המאה ה-19, ועסק בחקלאות. כל האיזור הזה היה שייך אז להונגריה.

בזקנתם, ב-1863 עלו שלמה ראב ואשתו אסתר לירושלים. זו לא היתה עדיין עלייה ציונית, אלא דתית בלבד. הם עלו כדי להיקבר בעיר הקודש. שלמה ראב נפטר בירושלים ב-1874, ונקבר בהר הזיתים, גם אשתו אסתר, שעל שמה קרוייה המשוררת אסתר ראב, ובנו לאזאר – קבורים לידו.

הידיעה שאביו שלמה ואימו אסתר כבר נמצאים בירושלים השפיעה לא במעט על געגועיו של לאזאר ראב לעלות לארץ-ישראל.

שלמה ראב היה גם סבו של יהושע שטמפפר, מצד אימו.

ברטיסלבה, היא פרסבורג

נוסעים מערבה, בכביש לברטיסלבה, כעת הדנובה לשמאלנו. עוצרים במלון "אסטרה" שבכניסה לעיר, מצד שמאל. אין לנו חומר כתוב על העיר, גם לא מפה, ואנחנו עוצרים במלון הזה ולא ממשיכים למרכז העיר מחשש שנסתבך ולא נמצא חנייה.

.Hotel Astra, Prievozska 14/A, 821 09 Bratislava

Tel. 0042/7/328 682 – 6. Fax: 0042/7/632 86

המלון, שני כוכבים, מרשים מבחוץ אבל עלוב מבפנים. אין אפילו שוער, רק גמד עצוב למראה, שמנחה אותנו בכניסה ואינו מסוגל להרים מזוודה. המחיר, 31 דולר ללילה לזוג, אינו כולל ארוחת-בוקר.

נחים קצת ויורדים לאכול ארוחה סינית במסעדה גדולה, היחידה שנמצאת במלון. התפאורה של המסעדה מרשימה מאוד, אבל הכלים פשוטים, והאיכות בינונית למדיי. האוכל הסיני בתל-אביב טוב יותר. אמנם, המחיר מצחיק, כמו בהונגריה, בין מחצית לרבע המחיר המקביל בישראל.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תנחומיי למשפחת בן אליעזר  ולדולי על פטירתו של תא"ל (מיל.) בנימין (פואד) בן אליעזר ז"ל. היה לוחם, מפקד אמיץ בצה"ל, שר וחבר כנסת. איש רב פעלים ואדם משכמו ומעלה! איש אנושי חם עם הרבה צניעות וענווה. איש טוב יקר מאוד ואהוב. תרם רבות למען העם והמדינה! יהי זכרו ברוך. ת.נ.צ.ב.ה.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אהוד שלום, ברצוני להמליץ לך ולקוראיך ללכת לצפות בסרט "שלושה אחים ומערה" שיצרה תמר טל ענתי ומוקרן בסינמטק ירושלים החודש. היוצרת, כלתו של אחד האחים, מלווה את שלושתם בחיפוש אחר המערה בה הסתתרו מפני הנאצים.

יש בסרט עצב מלווה בהומור(!) יחסי אחים וסיפור שואה מרגש.

אל תחמיצו!

רות דנון

* אהוד היקר, למרות שבזמנו קראתי את ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים", וגם כתבתי עליו – קראתי שוב את מאמרו על האנטישמיות של דוסטוייבסקי, פושקין, גוגול, טורגנייב, לרמונטוב וכו'. הידע של שמאי גולן בספרות הרוסית מרשים מאוד. אם להאמין לאביגדור המאירי (ואין סיבה לא להאמין לו), גם טולסטוי לא היה מאוהבי ישראל (ספרו "בגיהינום של מטה"). הנוצרים הרי יונקים את השנאה הזאת עם חלב אימם: הברית החדשה (עליה מחנכים תינוקות!) קובעת שהיהודים ארורים לנצח משום שהם דרשו את מותו של ישו על הצלב.

זיוה שמיר מומחית גדולה של כל הקשור בביאליק האיש והיוצר, והיא הביאה במאמרה דיוקים חשובים באשר לביוגרפיה שלו.

 שוב תודה!

 משה גרנות

* במלאת 50 שנה להשתקעותו בתל-אביב יוענק לאהוד בן עזר "אות הסופר הפורנוגראפי" מטעם "איגוד הזונות העירוניות של תל-אביב". הטקס ייערך בלילה, בחוף תל ברוך. בן עזר הסכים לקבל את "אות הסופר הפורנוגראפי" מ"איגוד הזונות העירוניות של תל-אביב" לאחר שדחה הצעות לקבל את אות יקיר העיר תל-אביב ואות יקיר העיר פתח-תקווה, וזאת מסיבות השמורות עימו.

* בקרוב יתקיים על המדרכה מול בית-קפה-מסעדה "כסית" לשעבר, ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, כנס משוררים מזרחונים דרגה זי"ן – בתביעה להסיר מתוכנית הלימודים את הסופרים ה"מזרחיים" מהמדרגה הראשונה, אלה שאינם זקוקים ל"מזרחיוּת" כדי להיכלל בתוכנית – ולהכניס במקומם את הפליאדה של משוררי וסופרי דרגה זי"ן החדשים, שהפכו לקלאסיקה ספרותית כבר בראשית חייהם הגראפומניים – בעיקר בזכות המוסף לספרות של עיתון "הארץ".

* האם ייתכן כי הקמפיין המטורף של העולם המערבי השבע נגד צריכת סוכר – ממומן לפחות בחלקו על ידי היצרנים של תחליפי הסוכר ושל מוצרי המזון הדיאטטיים ומופחתי הקלוריות, בעיקר המשקאות הקלים?

סוכר נראה לנו אחד המרכיבים החשובים ביותר בתזונה האנושית, השומר על עירנות, צלילות הדעת ומספק אנרגיה לכל עבודה, גופנית וגם רוחנית – מרכיב אשר לפחות מחצית בני-האדם בעולם, אלה הרעבים המתקיימים על פחות משני דולרים ביום, לא זוכים כלל לראותו ולצרוך אותו, וחלקם נראים כמו שלדים מהלכים.

יש לנו עדיין זיכרון משפחתי מהימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה, כאשר סוכר לא היה בנמצא בארץ-ישראל, ולהמתקה היתה רק מרקחת ענבים מעשה בית; וזיכרון מימי האגירה של חרוטי הסוכר הלבן בעלי עטיפת הנייר הכחולה, בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה אכן היו בארץ רק סוכר חום ולחם "שחור", ולא היו שום לחם וחלות מקמח לבן.

* "שיעור ההשמנה בקרב ילדי צרפת הוא מהנמוכים ביותר במערב. זאת אף על פי שלכאורה אין שום דבר 'בריא' בתזונה של ילדי צרפת: רובם אוכלים את ארוחת הצהריים בבית הספר, שבו התפריט כולל מנות עתירות חמאה, שלא לדבר על כמות הקלוריות שכוללת המנה האחרונה." [דב אלפון, "הארץ", 26.8].

אולי הסיבה היא שמגישים לילדים בצרפת גם יין אדום בארוחות בבתי הספר? – חוץ מאשר, כמובן, לתלמידים המוסלמיים.

* לקראת סיום כהונתו של באראכ חוסיין אובמה בבית הלבן מתוכננות ברחבי העולם המוסלמי הסוני, בייחוד במצרים וברצועת עזה – חגיגות הודייה של "האחים המוסלמים" לנשיא הראשון אשר יחד עם שרת החוץ שלו הילארי קלינטון – איפשר בשם הדמוקרטיה להשליט על מצרים מישטר מוסלמי של "האחים המוסלמים", אשר לרוע מזלם נקטע חרף רצונו, ותחילה אף סירב אובמה להכיר במישטר החדש של א-סיסי.

"האחים המוסלמים" מקווים כי הילארי תלך בעקבות אובמה, ומעריכים מאוד את סבלנותה לנוכח הבגידות של בעלה. לדעתם היה על ביל לשאת לאישה גם את מוניקה לוינסקי היהודייה, חרף היותה בת השטן, ולהוסיף עליהן עוד שתיים נשים, כנהוג באיסלאם. הלא גם מוחמד נשא יהודייה לאישה, כי כידוע היהודיות הן הכי יפות וגם הכי טובות במיטה – כי לא מלים אותן.

* "גורם כורדי בעל תפקיד בממשל הכורדי בעיראק אמר ל'הארץ' כי האיום האמריקאי 'משדר מסר מתסכל ומסוכן לא רק לכורדים בסוריה, אלא לכל העם הכורדי שמקיז דם במלחמה נגד דאעש וסמך על הממשל האמריקאי שיעמוד לצידו. הכוחות הכורדים בסוריה שואפים להקים חבל אוטונומי וזו זכותם. הם שילמו ומשלמים מחיר כבד כדי שיוכלו לבנות רצף טריטוריאלי בסוריה שנחוץ כדי ליצור חבל אוטונומי. זה היה ברור לאמריקאים מהתחלה והם לא השמיעו קול כאשר הכורדים הכריזו על הקמת האוטונומיה הכורדית בסוריה. עכשיו הם החליטו לעמוד לצד טורקיה ובה בעת הם מצפים מהכורדים לסייע בהמשך המלחמה נגד דאעש.'" [צבי בראל, "הארץ", 28.8.16].

עכשיו נותר רק לקוות כי אובמה ושר החוץ שלו קרי, שני טיפשים עם קבלות – לא ינסו, בשלהי תקופת שלטונם, לזרוק גם אותנו לכלבים כמו שהם עושים לכורדים. כדאי להזכיר להם כי בעזרתם-בעזרתנו חיל האוויר שלנו הוא המשוכלל ביותר במזרח התיכון, ואותנו אי אפשר לזרוק לכלבים כמו שעשו למובאראכ בימי "האביב הערבי" המתעתע, וזה מה שעכשיו הם עושים לכורדים.

יש לקוות כי שיפור יחסינו עם טורקיה של ארדואן – אינו בא על חשבון עזרתנו הסמוייה לכורדים, שהם בני-בריתנו הטבעיים והטובים ביותר באיזור המתפרר הזה.

וכדאי גם לקוות כי לנשיאה או לנשיא הבא של ארה"ב יהיה קצת יותר שכל מאשר לשניים האלה, אובמה וקרי.

* "ראשי המפלגות החרדיות, השרים יעקב ליצמן ואריה דרעי ויו"ר ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני, קיימו הערב (שבת, 27.8) התייעצויות בנוגע לתגובתם לעבודות שבוצעו סביב תחנת רכבת השלום בתל אביב במהלך השבת. ראשי הסיעות דרשו פגישה דחופה עם נתניהו, כאשר הכעס מופנה בעיקר כלפי שר התחבורה ישראל כץ. גורמים ביהדות התורה אמרו הערב כי השרים ידרשו מנתניהו את פיטוריו של כץ." ["הארץ", 28.8].

נהדר! יש לחזק את החלטותיו של כץ ולקוות כי המשבר הזה יביא לפרישתם של החרדים מהקואליציה, ובהם השר הגנב אריה דרעי – ובמקומם ייכנסו לקואליציה המפלגות של יאיר לפיד ו/או של בוז'י הרצוג! הדבר ממש מתבקש לנוכח הסחטנות, הצביעות והחמדנות של החרדים. השלום הרי ממילא אינו קרוב וחבל אפילו להתווכח עליו. קרובה יותר הבחירה הקשה בין קלינטון לטראמפ.

* אני נהנה מאד מהסיפור בהמשכים של עמנואל הרוסי. היכרתי את האיש היקר הזה ואני זוכר שכל הזמן חיכה לרגע שיגיע לפנסיה, ואז יתחיל לכתוב את כל הסיפורים שהיו לו בבטן. כשהגיע הרגע – מסתבר שלא הצליח למצוא מו"ל שיהיה מוכן להשקיע בו (מוכר לך?) וההפסד כולו שלנו.

שלך

פוצ'ו

* הכותרת המדוייקת בגיליון הקודם צ"ל: אסתר ראב / בְּשׂוֹרָה / לזכר אחי בנימין / [במלאת 50 שנה למותו / נולד בפתח-תקווה ב-1904 / ונפטר בה בכ' באב תשכ"ו, 1966 / בגיל 62 / והוא בנו של יהודה, ואביהם של אהוד ולאה].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הוראות והודעות

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט.

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם.

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת.

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

אנחנו עורכים כל חומר הנשלח אלינו רק פעם אחת! אם יש תיקונים – נא לשלוח אותם מסומנים באדום על אותו קובץ שנשלח לראשונה!

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל