גיליון מס' 1174

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, כ"ח באב תשע"ו, 1 בספטמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו רהטואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אלגיה ללב דווידוביץ', (סיפור). // עמוס גלבוע: מלחמת הטורקים בכורדים בסוריה. // עמנואל הרוסי: החבר מיכאילוב, פרק תשיעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // משה גרנות: כתיבה דיסטופית מחייבת היגיון פנימי, על ספרו של בּוּאַלֶם סַנסַל: "2084 – סוף העולם". // פוצ'ו: היום הראשון בפתח תקווה. // אהוד בן עזר: האמת על היום הראשון. // הרצל חקק: רעידה באופל. והיכן הצופן? // תקוה וינשטוק: הנסיעה האחרונה. // זיוה שמיר: כמו נטע זר, על ספרו של משה גרנות: "מַאריה וליאופולד". // אילן בושם: תשעה שירים ל"חדשות בן עזר". // יהודה דרורי: הקלו­ֹת בעונש למיידי אבנים? // המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: הנדון: נחה דעתי. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי, כשׁר אבל מסריח. [ציטוט]. // עקיבא נוף: איש ציווה את נפשו למדע. // אורי הייטנר: צרור הערות 31.8.16. // אהוד בן עזר: הגיע הזמן שיוצאי מרוקו יבקשו מאיתנו סליחה. //"בסמטאות קזבלנקה האפלות", "ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950, ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה, ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם. מאת אליעזר ויזל. // מנחם רהט: היעד – להמאיס!  מערכות הצדק האזרחית והצבאית פועלות להמאיס על הציבור את המשך הימצאותנו מחוייבת המציאות ביו"ש. // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. (המשך). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֶלֶגיָה ללב דווידוביץ'

(סיפור)

"זה קרה כּאן לפני כּשִבעים ואחת שנות שתיקה," הוא מודיע לי חֶרֶש, "בַּבּית הזה, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בּיום קיץ של שנת ארבּעים. היום, כּשמסך-הבּרזל התמוטט כּחומות יריחו לפני צְבא יהושֻעַ, יש בַּסיפּוּר הזה לא רק דִמעה סוציאליסטית, גם דם יהודי..."

יענק'לה לוּריא, אֶמיגראנט קשיש מרוסיה הלבנה, גורר אותי עִם דימדומים ל-Avenida Viena, זוהי הווילה בְּ-Coyoacan. היא מוּקפת עצים ששתל אותם דיֶגוֹ. הוּא מצבּיע על עץ אחד, מוּל החלון, "עץ-הדעת. לא עץ-החיים..."

"אתה מדבּר בּחידות," אני סח לו, "אניגמה היא סטיגמה אם אין לה פִּתְרוֹן."

"זו השׂפה," הוא עונה, מהוּרהר, "בּה דוברים החיים, קָמֵרָאדוֹ."

וחוזר ותולה בו, בָּעץ המוריק, זוּג-עיניים נוּגה, פילוסופי. "מה שסמרטוּט גֶריאטרי כמוני מבין זה שכּלוּם לא מוּבן."

"דיֶגוֹ היה קומוניסט," הוּא נזכּר, "ואירח את לב דווידוביץ'. כמו שמירת-חפצים, חפצי-ערך, בִּדחילוּ. בַּווילה. מהז'וּליקים של סטאלין, גֶ.פֶּ.אוּ... כּשהִכּרתי אותו כּבר היתה עננת-יתוּשי- לשון-הרע תלוּיה עליו כּמין סוֹמבּרֶרוֹ. כּלב נובח, אומרים, לא נושך. אך יתוּש מזמזם מסוגל גם לחדור אל האוזן (עַיֵּן ערך 'טיטוּס')."

רוח קלה מרטיטה בָּעצים קסטַניֶטות דקות של צמרמורת. יענק'ל נועץ בו, בָּעץ התמיר, כְּתַב-אישוּם כְּפוּל-טינות, את עיניו: "הייתי כּורת אותו... עץ מקוּלל... בּאותו גרזן-קֶרַח, צ'וֹרְט זְנָאיֶט... " איזה גרזן? איך אפשר לשׂנוא עץ? מה אוֹכֵל אותךָ, יענק'ל? דַבֵּר!

דיֶגוֹ כּיסה אובּסֶסיבית קירות. בִּפרֶסקוֹ, בִּצבעים, כל עוד הטיח לח, נימוֹחַ. מדברי יענק'ל לוּריא עולים כּמו בּאוֹב פּני הזמן הדרמאטי ההוא. קירות אדם מצליח לטייח, לא היסטוריה. הטיח מתייבּש מהר, לא כּמו הזיכּרון. גם הדם –  איך כּתב בּרטולד בּרֶכט על הכּתם ההוא על פני כּותל-המוות? – מילה קצרה, "לֶנִין", כּתוּבה על הטיח, ודם המוּצָאִים-להורג-בִּירייה לא מחק שוּם אות.

"כּשהִזמינוּ את דיֶגוֹ," נדלק בּו חיוּך, "לניוּ-יורק, אל ה'רוֹקפֶלֶר סֶנטֶר' – היתנה איתם תנאי: הוּא ימרח להם פרֶסקוֹ ענק על נושׂא החירוּת. אלא מה? חוּץ מִמנוּ וחֶבֶר-עוזריו לא יִראֶה שום אדם את הפרֶסקוֹ. עד שיוּשלם. אין מראים לו לַכּסיל, כַּידוּע, חצי עבודה.

"כּשסיים את מלאכתו והסיר את הלוט, כִּמעט פּרחה נִשמת הרוקפֶלֶרים מן ההֶלֶם. בּאמצע אותו פרֶסקוֹ, בִּכבודו וּזקנקנו, נִראָה הטוֹבאריש אוּלְיָאנוֹב, הלא הוא ולאדימיר איליץ' לנין...

"'מה עושׂה כאן השֵד האדום for God's sake?' שאל רוקפֶלֶר ג'וּניוֹר, רותח.

"'כּכה הבנתי,' סח דיֶגוֹ בשקט גמוּר, 'את נושׂא החירוּת.'

"'ואת מה שאמר גראף טולסטוי על חובות האסתטיקה גם כּן הבנתָּ?'

"'מה אמר?'

"'שארטיסט מעוּלֶה, מר ריבֶרָה, יודע מתי גם למחוק...'"

מה מושך אותם, מַגנֶטית, בּאביב 46', איש אל רעהו, צייר מכּסיקאי נודע ויהוּדי מאַוּשוויץ?

"אולי זה," אומר לוּריא, "אוּלי זה מִפּני שהיכּרתי את כּלא לוּבּיאנקה. שם מאבּדים אשליות ושיניים, לא פּעם גם איש את חייו. דיֶגוֹ צִיֵּר אגדה פּרולטארית וחי לו כמו גראף פּוטוצקי: וילה, טקילה, רוּסלאן ולוּדמילה. מארכּסיזם  אכלתי אני..."

ערב אחד, בּין סיגר לטקילה וּבין זהירוּת לפריקת-אבן-מן-הלב, אומר לו דיֶגוֹ: "יענק'ל. אינני צדיק כּיֵשוּ. אך דם יהוּדה-איש-קריות לא היה בּי אף פּעם, למרות השמוּעות..."

לוּריא נִרמז ושותק אך מצמיד לחלון זוּג עיניים החוּצה. מֵעֵבֶר לַפּאטיו מוריק אותו עץ שראה את הכּול ושתק.

"הם אומרים," ממשיך דיֶגוֹ, כּושל בּין מיליו, "שהִסגרתי את לב דווידוביץ'... מי שנתן לו מיקלט בביתו גם בּגד בו, אומרים הם. עוּבדה... זה נכון שאני סטאליניסט אבל מי שצִיֵּר לי אות-קין על מצח, איננו מבין ולא כלוּם בציוּר, וּביושר –  אפילוּ פּחות..."

כּלוּם צירף עצמו בּרוּטוּס אל קאסיוּס וקאסקה מִשוּם שנאלץ לבחור בין שני אַנטָגוניזמים: בּין זיקתו הלויאלית ליוּליוּס וּבין אותה דבֵקוּת רפּוּבּליקנית בּארצו? מה מסוּכּן יותר: נאמנוּת אידיאולוגית או שמירתם של אֱמוּנים לרֵעַ נערץ? יענק'לה לוּריא גונב פּתאום גבוּל, בּלי בּוּשה, בּלי פּספּורט וּבלי ויזה, לשטח-ההפקר הדימדוּמי שבּו לפתע אובדים לו לַ-nonfiction גם ה-non וגם הראש.

"זה נִשמע אולי היצ'קוֹק או אֶמילי בּרוֹנטֶה, אך מישהוּ, כּמו צד שלישי, עמד לו כּאן בּינינוּ... גוּף לא היה לו, לא דמוּת ולא תואר, אך משהוּ חזק מִזה היה לו: נוֹכחוּת... סקרתי היטב את החדר הזה שבּו איש לא נִראָה מִלבד שנינוּ, כַּן-הציוּר, וּבקבּוּק של טקילה, בּדים ומכחולים ופחיות של טֶרפֶּנטין. אוקטאביו פַּאז אומר על המתים, בּ'אבן שמש', שהם צופים אלינו מִמותם, מִבּדידוּתם. אני, חניך אותו מטריאליזם דיאלקטי שבּין האַתיאיסטים השׂרוּפים גם הוּא מין דת, אומר לךָ שיש בּעולמנוּ הריאלי שֵדים וּמזיקים וסיטרא אחרא ושׂטן... ראיתי אותם בּמדי גֶ.פֶּ.אוּ כּשטיפּלוּ בּי בּכלא לוּבּיַאנקָה. ראיתי אותם בּמדי האֶס.אֶס גם בּאַוּשוויץ, בַּדרך לַגאז. מה שפּחות הגיוני מִכּוּלם הוּא תְקֵפוּת ההיגיון, הקוֹמוֹן-סֶנְס בּעולמנוּ. איזה היגיון יש בְּהיסטוריה מטוּמטמת בּה גזע האדם שוחט עצמו בּסיטוֹנוּת? אז למה שלא תרחף לה, רוֹאָה-ואיננה-נִראֵית כּאן בּינינו,ּ הרוח של לב דווידוביץ' שבּאה לבדוק אם זוכרים אותה עוד?...

"דיֶגוֹ דיבּר. לא אֵלַי, אל הרוּח. 'תלכי, תני לחיות,' הוּא אמר לה. הבּיאוגראפיות שלנו טווּיוֹת מִדברים שהיינוּ רוצים לא לזכּור. את זה אמר אנדרֶה מַאלרוֹ, שהחליף בּדֶה-גוֹל את הקְרֶמלין. דֶה-גוֹל שיָרקוּ בּפניו הסטוּדנטים. כּל דור ואליליו הנִבגדים והבּוגדים. המוות על פּי האַצטֶקים אינו היפּוּכם של חיינוּ, אָמִיגוֹ. הוא רק מין שינוּי במצב-הצבירה. המתים נוכחים כּאן תמיד.

"כּשראה שרוּחו של המת מצפצפת על כל תחנוּניו ולא זזה, חזר ותידלק את עצמו בּטקילה, ניסה בּלי הצלחה להעלים את אימתו וקם ממקומו ואמר לי בּעוד הוא צועד לַפּרוזדור דְחוּס-החושך: 'בּוא ואַראֶה לךָ משהוּ, לוּריא. את זה לא תִשכּח לעולם.'

"הלכתי אחֲריו, קצת מתנודד מן הטקילה ואיכשהו גם מן הפּחד. הווילה דמתה לטירה מכוּשפת: צללים, לבּירינת של דלתות. כּשהִגענוּ לִקְצֵה הפּרוזדור (לא הבנתי מדוע שוּם אור לא דולק בּו) שמעתי כּיצד הוא בּוחש בְּמפתֵּחַ עמוק בִּקרביו של מנעוּל. הדלת נפתחה בּחריקה צרוּדה, צורמת, עֵדוּת לכך שאת צירֶיהָ לא שימנוּ מִזמן. כּנגד זה, האור נדלק מיד, בּלי שוּם קאפּריזה. מגיה בּצֹהַב ואן-גוֹכִי פּורטרט של המת שרוּחו בּחלל. תיכף זיהיתי בִּדמוּת ממוּשקפת, פּרוּעת שׂפם, זְקַן-תיש וּבלורית שֹיבה סתוּרה זו (שׂיבה שהִקדימה מאוד את שישים ואחת שנות חייו שקוּפּדוּ) את לב דווידוביץ' שדיֶגוֹ הִנציח בִּמחי מיכחולו הפנטאסטי, זה שעשׂהוּ לִגדול ציירי היבּשת בּכל הזמנים. 'יש לךָ זכוּת נדירה, קָמֵרָאדוֹ,' מילמל וטפח לי על שֶכֶם, 'איש לא פּתח את הדלת הזאת בַּמפתח הזה כּבר שנים.' הוא בּלע את רוּקוֹ, מִתנשם כּנִשנק מִתוך חוסר חמצן (או אַליבּי). 'זוהי תיבת-הפּאנדוֹרה שלי שאותה לא פּתחתי מאז...'

"'מאז' היה מה שהֵשַׂמתי עצמי כּאחד שמאוּם לא נודע לו. דיֶגוֹ היה גוֹי ערוּם אך בּלע את הלוֹקש כּמו טוֹרְטִיָּה חמה. ממזר מסוּכּן וּמקסים אף מִמנוּ חָדַר כּאן לַווילה, ידעתי. אז, בָּעשׂרים בּאוגוּסט ההוּא, שנת ארבּעים. עִם פּרצוּף של מלאך.

"סילביה פּגשה בּו בּפּאריס," אמר לי דיֶגוֹ. "אין דבר פּחות מיקרי מן המיקרה, חבר. היא היתה בּתוּלה שאיש מן הגברים אינו חושק בּה ואולי לכן היתה שׂרוּפה על הפּוליטיקה. ז'אק מוֹרְנַארְד, יפֶה כּאדוניס וּבן דיפלומט, כך הודיע לה, בּלגי – אדיש לָעולם הפּוליטי היה אך שׂרוּף על אותה הבּתוּלה. כּך לפחות דאג שתִתרשם ויִדָּמֶה לה, מקיף אותה בּמעגל כּוזב של חיזוּרים. סילביה, שלא היתה מוּרגלת בּכל אלה, נָמֵסָה כּחמאה על פּני מחבת מוּלהֶטֶת אש. זה, הנחש הקראסאביץ נוכח שזְּמָמוֹ מִתגשם וצולח: היא איבּדה את הראש שידע פילוסופיה, שׂפות אבל לא אהבה. כּשחזרה לניו-יורק בּיום פבּרוּאר קר כּמו לילות בּדידוּתה עד בּואו אל חייה, נתן לה לרעוב חודשי-צום אחדים וּפתאום, בּספּטמבּר, הוּא שָם. הפּעם עִם שֵם ודרכּון חדשים של אזרח קנדה: פראנקי ג'קסון. כּל זאת עשׂה לדבריו כּי בּבּלגיה חל עליו חוק הגיוּס. לא, הוּא פּשוּט לא היה מסוּגל לא לראות אותה, שב ואמר לה (כּאן כּבר הפכה החמאה למין שֶמֶן מוּתך שכִּמעט הִתאדה). הוּא חדש בּניו-יורק, הִתוודה בּאוזניה, אך היא הִתעלמה, מסוּחררת, מִכּך ששעה שסרקוּ את מנהטן הִכּיר בּה כּל קרן-רחוב. כּסוכן-מכירות של חברה ליִצוּא הוא נוסע למכּסיקו, סח לה. 'למה לא תצטרפי אליי, סילביה דארלינג?' שאל בּמבּט מאוהב. וסילביה הזאת, הכּעוּרה, הלא נחשקת, שהוא סִילְבֵב לה את הראש, ענתה לו: 'סִילְבוּ פְּלֶה'...

"בּמכּסיקו-סיטי בּיקרה, כַּצפוּי, גם בַּווילה היפה הזאת בּ-Avenida Viena, מוסרת ללב דווידוביץ' שְדָרִים מתומכיו בּארצו של דוֹד סֶם. 'אַתְּ דוברת רוּסית, צרפתית, ספרדית,' סח האיש הקשיש, 'אַתְּ דרוּשה לי.' שוּב הוּחנף לה האֶגוֹ ושוּב נִתרצתה, סופסוף מי אינו זקוּק לִזקיקוּתו של הזוּלת? למוֹרנַארד, הַיְנוּ ג'קסון, הַיְנוּ מי שהִסּיעהּ פֹּה דְבַר בּוקר בּבוקרו אל מיקלטו של המנהיג אף לא גילתה בּרמז קל את מי היא משרתת בַּבּית שלחדור אליו נִמנע מִכּל איש זר. אבל מורנארד היה מאהב סובלני. לא סוקר, לא חוקר, לא איכפּתי. אוסף אותה כּל ערב, כּמו שעון, ליד השער וּמנפנף שלום לַמאבטח התורן.

"יום אחד נִתפּנצ'רה מכוניתם של זוּג קוֹלֶגים בּשירוּת לב דווידוביץ', הזוּג רוֹזְמֶר, תֶקֶר קל. בּה-בּשעה נִזדמן לשָם  מורנארד, הוא ג'קסון, הוּא מי שיָּצָא לו שֵם של מלאך אלטרוּאיסטי ותיכף נחלץ לעזרת בּני הזוּג. הוּא  שלף אבּירית מִתוך תא-המיטען של ריכבּו את המַּגְבֵּהַּ (הוא הגֶ'ק מחיש-היֶּשַע) ותוך דקות הוּחלף גלגל-הבּיש בּטוב מִמנוּ והוּא והזוּג רוזמר נהפכוּ לידידים. הוא הִפעיל עליהם את קִסמו האישי, מזמין על חשבּונו למִסעדות-יוּקרה, לבּארים, מראֶה להם בַּלילה את כּיכּר המאריאצ'ים המנגנים שם סרנאדות עד אורו של יום. סילביה, מוּרעפת-עונג, לא חשדה בִּמאוּם. חוּץ מִבְּעֵת שנתנה לו צילצוּל למִיספּר טלפוני פיקטיווי של 'עסק-היִּצוּא' שהוּא עובד בּו, כּך סיפּר לה, שלא היה ולא נברא ונִתבּרר כּלוֹקְש. היא הִתמידה לחייג אך נתבּרר: אין שוּם תשוּבה. היא סיפּרה לו וּמיד פּצח בִּספּיץ' אפּוֹלוֹגֶטי וּמסר לה חגיגית מִיספּר אחֵר שֶבּו שמעה את קולו הסֶקסָאפּילי שהִרטיט אותה כּגֶ'לִי. זה הִדליק בּה נוּרה אדוּמה אך גם מורנארד הִדליק אותה, לילה בּלילה. בּכל זאת, לפני שחזרה לניו-יורק בִּשליחוּת מעסיקהּ האלמוני והחסוּי, הצליחה לסחוט מִשׂפתיו הבטחה: שלא יעֵז אף פּעם לנסות לחדור לַווילה.

"'מורנארד הִכבּיר הבטחות," אומר לוּריא, "אך איך אומרים בּיידיש, בּנִי? 'הַבְטוֹחֶעס זה אוֹיף תוֹחֶעס..."

בּקיצוּר, השׂטן, העובד כַּידוּע שעות נוספות, בּא לעֵזֶר. אין להסבּיר את הטַיימינג שלו אלא רק בּמין חוּש על-טִבעי. אירע שאלפרד רוזמר, בּעלה של מרגריטה, חלה בּעת עבודתו ונִתמוטט פּתאום. אך אז, בּמיקריוּת לגמרי לא מיקרית עבר שם, בּרכב-הפּאר שלו, הפּלייבּוֹי הצפוּי. הוּא הוּזעק על ידי השומרים על פִּתחהּ של הווילה לִנטות להם חסד: לקחת את רוזמר הנעבּעך מִבּית השולח אל בּית-החולים. דואר-החבילות הזה, מהיר מאין כּמוהוּ, הִציל, אמרוּ רופאי חֲצִי-הפֵּיגֶר, את חייו.

"כּשהחלים הבּחוּר מחוֹליוֹ החזירוֹ המלאך הגואל בּו-בָּרכב ישר לזרועות מרגריטה אשתו שהִרעיפה תודות וּדמעות. כּפעם בּפעם נסע גם לקנות לו תרופות בּבתי-המרקחת. אִמא תֶרֶזָה היתה מִתגמדת לנוכח אותו פילנתרופּ. אך מי שבְּרָאוֹ אלוהים בּצלמו לא עשׂוּהוּ, הוּברר כּך, בְּאצבּע. בּכל הִזדמנוּת שנִכנס אל הווילה (אליה הִבקיע סופסוף) דאג שיהא לו תירוּץ משכנע וטוב לאותו בּיקוּר-בּית, מה שהֵניח את דעת שומרי המיתחם נמוּכֵי המִשׂכּל. וכך, כּיוָן שתחפּוֹשׂתן הסוּפֶּר-פּופּוּלארית של כּל גניבות-הדעת היא פאסאדת הכֵּנוּת, היה כּותב לסילביה שבִּניו-יורק, בּרגש: 'אלפרד חלה והוּכרחתי שלא בִּרצוני להפר את נִדרִי.' כּנוּתו עירערה כל חֲשָד בְּליבּה, אבל גם בּליבּם של היֶּתֶר. ביניהם גם זקיף אחד, בּוֹב שֶלדוֹן הַארְט, בּחוּר טוב, טוב מִדי, אבל כּסיל. כֵּיוָן שבּיצרוּ אז מפּני התקפה אפשרית את חומות אותה וילה, היוּ פּועלי הבּניין נכנסים ויוצאים בין שומרי המיתחם. פּעם תפס אותו לב דווידוביץ' מפקיד, אידיוטית, מַפתֵּחַ (מפתח של הדלת הראשית, המשוּריינת) בִּידי אחד מן השיפּוּצניקים ההם, כּמו תם. הוא כּבש חמתו וניסה לבאר לו לַבּוֹק בּנימה פּדגוגית, כּי בָּרגע שבּו תתחולל התקפה יִפָּגעוּ הזקיפים ראשונים. בּוֹב שֶלדוֹן הַארט, בּעיניים דומעות, התנצל על אותו פּיזור-דעת. אך נִראָה מבלה, בִּזמנו הפּנוּי, עם פראנק ג'קסון (גם זאת מיקריוּת...)

"בָּעשׂרים ושלושה בְּאותו חודש מַאי, בִּשעת ארבּע בַּבּוקר, לפתע, נִשמע קול של נֶפֶץ עתיר דֶצִיבֵּלִים בַּווילה של דיֶגוֹ, קרוב. לב דווידוביץ' ניעור מתנוּמה שגלוּלוֹת-השינה לא עזרוּ לה. הנֶּפֶץ דמה בּמפתיע לאש אוטומטית מִטּוַח לא גדול. לרגע נִדמָה לו לאיש הקשיש כּי אולי מפריחים זיקוּקים שם, בָּעיר השוקקת חינגות ושאון בִּתכיפוּת רצוּפת אירוּעים. לוֹח-שנתם של המכּסיקאים גדוּש בִּשׂמחות וּבִ-fiestas. לִמְעוּף הסוֹמבּרֶרוֹס אל רום שמֵי הלילה נילווים גם מַטְחֵי נשק חם.  חג הבּתוּלה מן העיר גוָּדָלוּפֶּה,  או חג גנראל סאראגוֹסה,  חג הצווחות  (הוּא ה-Fiesta del grito), כּל חג הוּא מיטווח עממי. אך הפּעם שרקוּ יריות בּסמוּך לאוזניו, מִתוכהּ של הווילה. ריח אבק-השׂריפה בִּנחיריו לא הותיר כּל מקום לספֵקוֹת. נאטאשה אשתו כּבר זינקה אליו חיש, מסוככת עליו כּמין אימא. מה אירע לַמישמר שהִציב פּרֶזידֶנטֶה קַרדֶנַס על קן-מיבטחם?

"על פּני ריצפּתו של החדר, בּין לקיר לפינת-המיטה, וּבִשניים, קפאוּ והִקשִיבוּ לָאש החודרת קירות, חלונות ודלתות. כּמאתיים נִפצֵי יריות נִצטלפוּ לַמיטה וּלְמָה שעלֶיהָ. כּל מזלם נִתמצה בָּעוּבדה שרבצוּ מִתחתֶּיהָ, לא בָּהּ. 'סבּא!' בּקעה בּפִתאום זעקה מחדרו הסמוּך של הנכד. 'הם חוטפים את הילד...' חלפה בִּשניהם האימה כּמכּה של חשמל. בּין חדרם לחדרו של נכדם הקט, סאווה, ריקדוּ שלהבות, כמין קוֹבְּרָה. שוּם פאקיר לא ניגן לפניהן בּחליל אבל הן הִתפּתלוּ, לוחֲשות. בּיניהן, על פּסיפס אריחי הריצפּה, זָרַם דם לעֶברוֹ של הפַּאטְיוֹ, מעיר בּדרכּו סימני-שאלה מציקים, טעוּני-פּלצוּת: איפה הילד, כּלוּם חי או נִרצח? היכן שומרי-הראש, הפּרסונאל, כּל בּני-הבּית? כּלוּם הרגוּ את כּוּלם, ואם לא – אז מִנַּיִן הדם הניקווה אל הפַּאטיוֹ? מה קרה למישמר השוטרים שבַּחוּץ? מי תקף כּאן ואיך לא נִבלם?

"מאוּחר יותר הוּברר הכּל, בּרוּר אך לא מרגיע. הילד ניצַּל שם, כּמו סבּא וסבתא. שכּן ממש כּמותם נחבּא מִתחת מיטתו. רסיס שפּגע בּרגלו היחֵפָה (הוא שתק, לא מילט מפּיו הגה) היתווה על גבּי הריצפּה, בּצאתם של תוקפיו, מיבחן-רוֹרשָאךְ של דם. בַּמיבחן הזה נכשל כּל שנִבחן בּו אותו לילה: השומרים שבִּפְנִים, הזקיפים שבַּחוּץ (שפִּתאום נִתגלוּ כִּכפוּתים). הם כּוּלם הוּפתעוּ על ידי כּעשׂרים אלמונים שפּרצוּ מן החושך, מוּסווים בּמדי מישטרה וצבא מכּסיקאים, זריזים כּשֵדים. אחד מהם דיבּר אף עִם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארְט הפּתי (שהיה אותו לילה עצמו במישמרת על תֶקֶן סכל או בּוגד). עוּבדה שהשער נִפתח בּניגוּד משווע לכל פּקוּדת-קבע. עוּבדה שאף יתר שומרי המיתחם נכנעוּ ללא כּל התנגדוּת. שוּם ירייה לא נורתה מצידם אף שאיש לא חסרה לו תחמושת. כּך מיקמוּ הפּורצים (תחת עץ מקוּלל זה שלוּריא שֹונא עד היום) מִספּר מַקְלֵעים שכּווּנוּ אל חדרם של נאטאשה ולב דווידוביץ'. עִם שמירה מעוּלה שכּזאת אין שוּם צורך לְאיש, מִסתבּר, בּאויבים...

"עשׂרים דקות ארכה פּשיטת אותם מלאכי-מוות ונִראֶה כּי היה להם יֶדַע מדהים על מיבנה המקום וּתנאיו. כּשדימוּ שהוּשׂגה מטרתם מיהרוּ ונסוֹגוּ מיד מן הווילה, תוך שסימנוּ את נתיב-בּריחתם בּמטח פִּצְצוֹת-תבערה. כּמה מהם, כּמו בּתוכנית קבוּעה וּמתוּזמנת, חמקוּ ונסתלקוּ מִשם בּשתי מכוניות. שתי המכוניות היוּ אכן רכוּש הווילה. הם אפילו ידעו כּי מפתֵּחַ כּל רכב יוּשאר בַּמתנֵעַ (כּיצד?) צחוק הגורל: הגדר חוּשמלה שם כּל לילה (את מי זה הִרתיע?) עִם הפּורצים נעלם בּמפתיע גם בּוֹבּ שֶלדוֹן הַארט (להיכן?) מִתקבּל על הדעת כּי מי שהורה לו לפתוח את שער-הווילה היה מיוּדע וּמוּכּר לו היטב (מי היה זה יכול כּבר להיות?) על כּל השאלות הללוּ בּלי ספק היתה שם תשוּבה בּת שתי מילים והן: בּגידה והסגרה.

"אצל לורקה ניגלה האסון בּחמש לפנות ערב, אך כּאן –  כּבר בּארבּע. חודש ויום בּדיוּק לאחר הפּשיטה הנִזכּרת לעיל. בּחווה קטנה מִחוּץ לָעיר, בּחֶלקה של עפר מוּכֵּה-טַחַב, חופרים בַּלָּשֵי המיליציה גוּפה, הגוּפה מְזֹהָה כְּבּוֹבּ הַארט. "אילוּ היה מעוּניין להרוג אותי," סח להם לב דווידוביץ', "היו לו ימים ולילות למכבּיר להכניס לי סכּין בּגבּי." הוא אינו מאמין בּאשמת הזקיף השוטה ואפילוּ שולח מכתב-תנחוּמים מרוּגש להוריו, בּעיניים לחות מִדמעות. האפשר שהִשתִילו סוכני גֶ.פֶּ.אוּ את בּוֹבּ הַארט זה בּצוות-הווילה וחיסלוּהוּ כּשֵם שנהוּג בְּעולם-הבִּיּוּן לאחר השימוּש? חסידיו של האיש הקשיש בּניו-יורק מפצירים בּו: 'עֲבוֹר לארצנוּ.' מבטיחים לו זהוּת חדשה, אינקוֹגניטוֹ, אך הוּא מסרב בּעיקשוּת. הוּא טוען שעליו להיות מעוּמת עם אויב ועם רֵעַ גם יחד. כּלוּם אפשר שאיננוּ תופס עד היכן נִתהדק מִסביבו המצור? 'כּל זה מיד מעלֶה, כּמו רוּחות-רפאים מִקִּברן, ספֶּקוּלאציות. הן אינן חדשות בּמוחי,' אומר יענק'לה לוּריא, 'ישבו בּי מִזמן. עכשיו, שנִצטבּרוּ גדוּדים-גדוּדים אצלי שָם פּנימה וּכמו שאומר המארכּסיזם: 'שינוּי כּמוּתי מְשַנֶּה איכוּיוֹת' – אינני יכול עוד לבלום את קוֹלָן, הן תופסות בּי ממש בַּגרגרת. והן שואלות אותי איך ייתכן שאדם מתוּחכּם ונבון כּמו לב דווידוביץ', האיש שבּו לנין בּחר כּיורשו הרצוּי לו (ולא את שופך-הדמים הגרוּזיני, אותו צ'וּגַשְווילי שׂטני), איך ייתכן שבּרנש ממוּלח וּפיקח כּזה, חריף-מוח, מי שהקים את הקְרַאסְנִיָה אַרמִיָה (הוּא הצבא האדום), יפגין מין תמימוּת מטוּפשת כּזאת ויַרְשֶה לַבּרדאק ששָׂרַר שם בּין השומרים שהִפקירוּ אותו וּבין יתר חִדלֵי-האישים, למשוך את הבּדיחה העצוּבה הזאת עוד הלאה כּשכּל הסימנים מראים שזה מישׂחק מכוּר? ואיך הוּא מִתפּתֶה כּמו איזו סילביה אידיוטית לתת אמוּן בַּצֶּפַע הארסי שבּכוּלם? הרי מה שמֵּעִיד על חֶסרוֹן-זהירוּת מאפשֵר קטסטרופה פטאלית, מה שמתחיל כּקומדיַת-אִבְטוּחַ נגמר בּטרגדיה, תמיד...

"ובכן, אדוני, בָּעשׂרים בּאוגוּסט, בָּשעה המאקאבּרית של לורקה, מכֶּה פּעמון-קתדראלה בַּפְּלָאסָה חמש פּעימות של ארד. נאטאשה נכנסת לחדר הזה שאנחנו יושבים בּו כּרגע – כּך מסַפֵּר לי אז דיֶגוֹ שצֵל של אות-קין מעיב על מִצחו. היא נכנסת לבדוק אם חסֵר לו דבר-מה לַגאון הזה, לב דווידוביץ', מי שנחשב למנהיג קולוסאלי אך גם תמימוּת-ליבּו היא קולוסאלית  לא פחות. אישים גדולים עושׂים גם טעוּיות גדולות, אָמִיגוֹ. כּל-כך גדולות שאין מהן כּבר דרך חזרה.

"וּמה היא רואה האִשה הפּיקחית הזאת, זאת שוודאי לא הקימה את כּל הצבא האדום אבל יש לה יותר שׂכל פּראקטי בָּראש? את מה שחסֵר לו ללב דווידוביץ' כָּרגע כּמו חור בַּגוּלגולת. את כּל הקווארטֶט: מוֹרנַארד, גֶ'קסון וּבּרוּטוּס, וגם יהוּדה איש קריות... הם אמנם ארבּעה אבל אין הם תופסים אלא רק את כּיסא האורח. זה שהשֵד רק יודע כּיצד הִתגלגל והגיע לכאן. הלא יש אבטחה וּשמירה על הכּול, על השער בּחוּץ, על הווילה (רק על תמימוּת בּעלה השוטה אין אפילוּ שי"ן-גימ"ל אחד).

"'מה הוּא עושׂה כּאן?' שואלת נאטאשה, נרגזת, את לב דווידוביץ'. היא אומרת את זה בּרוּסית שאותה שוּם נחש, כּך אומרים, לא מבין.

"'הוּא אומר שכָּתַב מאמר בִּשׂפתוֹ וּדרוּשה לו מאוד חוות-דעת. בּפרט מאוטוריטה מקצועית כּמו בּעלֵך.'

"'תגיד לו בּטוּבךָ שבּעלי הוּא אוטוריטה בּכל דבר מִלבד בּהשגחה על בּיטחונו. איך הוּא הגיע לכאן, מי הירשה לו, יצאתָ סופית מן הדעת? מה שקרה כּאן בּליל-הפּשיטה לפני חודש נִשכּח מִמךָ כּבר?'

"'נאטאשי'נקה, תפסיקי להגזים, להיות היסטֶרית. האיש הוּא כּמו בּן-משפּחה, חבר של סילביה.'

"'לי די בַּמשפּחה המצוּמצמת שלי, ליוֹבָה. זאת שלפני כּחודש כּאן כִּמעט שנִרצחה...'

"וכאן, מִתוך יֵיאוּש גמוּר מִבּעלהּ, בּזעם, פּונה נאטאשה אל הצֶפַע בִּשׂפתו שלו: 'למה אתה עטוּף מעיל בּיום כּזה של קיץ?'

"הוּא נבוך, מגמגם שאוּלי יֵרֵד גשם, ידיו הדוּקות לַמעיל.

"למה הוּא לא מעורר בּי אמוּן? היא שואלת עצמה, לא נרגעת. לוּא בָּדְקָה מה מחבּיא הוּא בּתוך מעילוֹ כּבר היתה מקבּלת תשוּבה. עשׂרים וּשלושה ימים קודם-לכן הוּא הִקדים וּביקר כּאן, זָכוּר לה. בִּזכוּת ידידיו הטובים, הזוּג רוֹזְמֶר, דרכּם נִסתנן לַמיתחם. 'למה הִכנסתם אותו?' שאלה. הם ענוּ בּנימה מִתנצלת: 'הִבטיח לתת להם טרמפּ, בּמיקרה, בּדרכּם אל העיר וֶרָה קְרוּז.'  בּמיקרה מִזדמן לשם סאווה, הנכד, וּמוֹרנַארד שובר את הקֶרַח. בּמיקרה הוּא נותן לו דאון צעצוּע. הילד נִכבּש. בּמיקרה...

"קרח אחֵר הוּא שובר בַּמיטבּח האינטימי של סילביה דארלינג. בּלוֹק-הקרח ארוך מארגז-הקירוּר. הוּא חוצֶה לה אותו בּגרזן. היא חזרה מניו-יורק והיא כּבר מנהלת איתו, בּליבּה, משק-בּית. 'יש לי כּוח מפחיד,' הוּא אומר לה אגב מעשׂה וידיו רועדות.

"עכשיו, שנאטאשה יוצאת מן החדר בּלב לא שלם אך בּשקט, מתחיל הקרֶשֵנְדּוֹ לִצבּור תאוּצה והדראמה קרֵבה אל שׂיאהּ. לב דווידוביץ' מרכּין את ראשו לַשוּלחן שעליו כּבר מוּנַחַת אותה יצירת-המופת של אותו גראפומאן שידיו בַּמעיל. כּשמוּנְחַת הגרזן עוד שומעת נאטאשה, בַּחוּץ, זעקה מן החדר. לקולה נִזעקים לשם שניים-שלושה מאנשי-המישמר אך לשווא. הצֶפע איננוּ, קפץ דרך אֶדֶן אותו החלון הפּתוּח ישר לחצר אך העץ הניבּט בְּחלון זה ראה את הכּל. מה שנותר, אדמוני כּאותו הצבא האדום שהִזכּרנוּ, היתה שלוּליתו הטריה של הדם שניקווה על טבלת השוּלחן. מאז יָבַש הדם והאדום הפּרולטארי הפך לכתם חוּם אך לא נימחה בּשוּם פּנים. דיֶגוֹ נִשבּע לא לִמחות אותו עד שהכּתם ההוּא, אות-הקין, לא יִמָּחֶה מֵעל שמו שהוּכפּש בּאשמת הבּגידה בּאורחו. והכּתם ההוּא מעולם עד היום לא הוּסר מֵעל שמו של רִיבֶרָה. כּך שאפילוּ הזמן לא תמיד משמש דֶטֶרְגֶּנְט מוחק-כּל.

"אך הצֵּל נותר בַּחדר. עִם זקנקן. עם משקפיים. דיֶגוֹ היה מִתחנן אליו: 'סוֹמְבְּרֶה, תפסיק לעַנות אותי. די..." הוּא הִבּיט נואשות בַּפּורטרט התלוּי על הכּותל. של לב דווידוביץ'. לב דווידוביץ' אף פּעם לא סח לו: 'סלחתי לךָ. תֵרָגַע.'

"'הם ימשיכוּ תמיד לרנן,' נאנח והִשקיף בּחלון שמִנגד. העץ, שראה וזכר את הכּול, רק רישרש אדישוֹת בּעליו. 'יש שקרים הצורבים את חייךָ יותר מהרבּה אמיתות,' אמר דיֶגוֹ, 'יש רוצחים השופכים את דמךָ בּלי גרזן, בּמילים. יש עשן ללא אש'..."

"ואתה," כּך שאלתי את יענק'לה לוּריא, "סבוּר שידיו לא שפכוּ זאת?שֶמִּי שנתן לו מיקלט לא נתן לו גם בּוֹנוּס, מלכּודת-פּתאים?"

"קַיִין," שמעתי אותו ממלמל לו בּיידיש, "נוּ, ווּ אִיז דַיין בּרוּדֶער?" וּמיד, בִּצחוק מר: "לא יודע, אָמִיגוֹ. השוֹימֵר אחי אנוכי?..."

"האמנתָּ לו?" לחצתי.

"אין תגוּבה," אמר לי לוּריא. "אין מכונת-אמת דייקנית מן הלב. הוּא יודע הכּל."

"והלב הזה, לב דווידוביץ', ידע שֶמַּר דיֶגוֹ הוּא חוּסִיד של סטאלין?"

"בּטח ידע, אך חשב שחובת-מארֵחַ היא ערך עליון."

"בּכל זאת, מִסתבּר כּיום שלא הכּול ידע."

"הכּל הוּא ידע אז, מִלבד מה שטוב לו לְלֵב דווידוביץ' טרוצקי..."

*

אהוד: בירושלים חי איש נחמד בשם רודי ברונשטיין, שהיה נשוי לפסיה לבית פָּיֶיס, שהיתה אחותה של דודתי סימה, שהיתה נשואה לדודי גרשון ליפסקי, אחיה של אימי דורה, בפתח-תקווה.

רודי ופסיה היו הבעלים של קפה-מסעדה "קוויק לאנץ'" במעלה רחוב בן יהודה, בתקופת המנדט [לימים היה המקום לקפה "ניצן" המיתולוגי אבל כבר בבעלות אחרת] – ובתקופה מאוחרת יותר היו רודי ופסיה הבעלים של קפה "חרמון" בראש רחביה, וכל אותן שנים גם חברים טובים של הוריו של אמנון דנקנר, שהיו הבעלים של קפה "אלנבי" ברחוב קינג ג'ורג'.

ולמה אני מספר כל זאת? רודי ברונשטיין היה קרוב-משפחה, דומני אחיין – של לב דוידוביץ' ברונשטיין, הוא ליאון טרוצקי. ואני מצטער שבאותם ימים שהייתי יושב ואוכל צהריים בקפה "חרמון" – לא שאלתי את רודי על כך. אז טרם ידעתי על הקירבה המשפחתית, שאותה גילה לי לאחר שנים רבות אמנון דנקנר.

* * *

1500 זמרים שרים ביחד את "הללויה" של לאונרד כהן

https://www.facebook.com/boureu/videos/1394024440626913/

* * *

עמוס גלבוע

מלחמת הטורקים בכורדים בסוריה

במלחמה זאת ממשל אובמה התייצב בצורה נחרצת לצד ארדואן, ובצורה משפילה "בגד" בבעל בריתו הכורדי. בעל הברית  הצבאי האפקטיבי היחידי  בסוריה שהיה אולי מסוגל להביס את דאע"ש ולכבוש את רקה.

מלחמה חדשה יש לנו עכשיו בסוריה: הטורקים נגד הכורדים, ויש לנו גם המחשה חיה  לבגידה גסה בבעלת ברית.

קצת רקע. הכורדים בסוריה (כ-2.5 מיליון) הצליחו במהלך השנים האחרונות לבסס לעצמם אוטונומיה בצפון מזרח סוריה (ממזרח לנהר הפרת) לאורך הגבול הטורקי. הלחימה העיקרית שלהם היתה נגד דאע"ש, כאשר המפלה הראשונה של דאע"ש בשדה הקרב היתה בקרב הגבורה של הכורדים, בסוף 2014 תחילת 2015, בעיירה כובאני על הגבול הטורקי, אותה דאע"ש לא הצליח לכבוש.

הכורדים זכו לסיוע של מטוסי הקואליציה והוכיחו כי כוח צבאי קרקעי נחוש מסוגל להביס את דאע"ש. הכורדים החלו לקבל מאותה תקופה סיוע צבאי אמריקאי נרחב ביותר בנשק, באימון, בתכנון ובכסף. ארה"ב ראתה בכורדים את הכוח הצבאי היעיל שיעשה עבורם את "העבודה המלוכלכת" וישתלט על רקה, הבירה של דאע"ש, ובכך יגשים יעד אמריקאי מהמעלה הראשונה.

אבל, רקה אינה כלל בטריטוריה הכורדית, והיעד הכורדי היה ליצור רצף טריטוריאלי  לאורך הגבול הטורקי-סורי עד לקצה המערבי שלו ולהתחבר שם למובלעת כורדית. המטרה הראשונה של הכורדים היתה העיירה מנגב', הנמצאת ממערב לנהר הפרת. נקודה אסטרטגית שדאע"ש החזיק בה. בקרבות דמים שנמשכו כמעט שלושה חודשים, בסיוע אווירי מאסיבי של האמריקאים  (שאגב כך "הצליחו" להרוג למעלה ממאה אזרחים חפים מפשע), נכבשה מנג'ב מידי דאע"ש לפני כשבועיים. תמונות הניצחון הכורדי תפסו את הכותרות בתקשורת העולמית, בכללם גזירת הזקנים של האזרחים שנותרו שם בחיים. הכורדים הכינו את עצמם לנוע צפונה ולכבוש מידי דאע"ש את העיירה ג'ראבולס שעל הגבול הטורקי.

עבור הטורקים הכיבוש של מנג'ב שממערב לנהר הפרת היה קו אדום בוהק. האינטרס הטורקי העליון הוא למנוע רצף אוטונומי כורדי לאורך הגבול עימם, ממערב לפרת. ההחלטה הטורקית: בשלב הראשון לחסל את הכוחות הכורדיים המצויים ממערב לפרת, ובשלב השני, ככל הנראה ליצור רצועת ביטחון טורקית בתוך סוריה לאורך הגבול הטורקי.

וכאן, ברגע הזה, התייצב ממשל אובמה בצורה הנחרצת ביותר, הפומבית ביותר, לימין בעל בריתו הטורקי – נגד בעל בריתו הכורדי. בלי שום גינוני דיפלומטיה הוא הציב אולטימאטום לכורדים להסיג מיד את כל כוחותיהם מזרחה מנהר הפרת. דהינו, לעזוב גם את מנג'ב, שם הקיזו הכורדים את דמם, בעידוד וסיוע של ארה"ב .

מה יהיה בשטח, איני יודע כמובן, אך ברצוני להצביע על כמה משמעויות:

האחת, ארדואן הוא זה שמכתיב עכשיו את מהלך האירועים בצפון סוריה, ולמעשה הציב אולטימאטום לאובמה: או אני או הכורדים.

השנייה, האמריקאים נכנעו בקלות לאולטימאטום הטורקי. אולי לא היתה להם ברירה, אך  הם עשו זאת  בצורה גסה, בסטירת לחי מהדהדת לבעלי בריתם הכורדים. באזור שלנו זה ייתפס כעוד בגידה אמריקאית בבעלי בריתם ועוד הוכחה שאין לסמוך על הממשל האמריקאי.

השלישית, אם היתה לאמריקאים שאיפה שהכורדים הם שיכבשו עבורם את רקה מידי דאע"ש, אני מעריך שלשאיפה הזאת יש עכשיו סיכוי נמוך ביותר. הטורקים בוודאי לא יכבשו עבורם את רקה.

ונקודה עקרונית, בגדר שאלה תמימה: איך זה  שהמערב, עוטה אדרת הצדק, לא מעלה על סדר היום את הנושא של "זכות ההגדרה העצמית" לעם הכורדי?

* * *

עמנואל הרוסי

ט. החבר מיכאילוב

פרק תשיעי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

קיפח, מקריח, בעל חוטם ארוך, גבנוני ועצוב, ועיניים לו כצבע יום סגריר, עצובות אף הן. נטול שמינית של הומור היה, ומשום כך נראה כטרדן, כשהיה מסיח ליבו לפני זולתו. בעצם שנות עמידתו היה, וכבר נראה כזקן. משעמם היה עימו. בלי צל של חינניות כלשהי, ביקש תמיד את הידידות ולא מצאה. בן-שיחו היה מנצל כל הפסקה קצרה בשטף דיבורו, כדי להפוך פניו ממנו.

אך לילה אחד הקשבתי לשיחו ולא השתעממתי. אותו לילה ליל הכיפורים היה. לא יכולתי להירדם. נזכרתי בימי הילדות, כשאבא – והוא איש חופשי בדעותיו – היה מברך את שתי אחיותיי ואותי בברכה המסורתית "ישימכם ה' כאפרים וכמנשה, כרחל וכלאה" – וידיו רועדות מרוב התרגשות מעל לראשינו. לאמיתו של דבר, לא אהבתי טקס זה מעודי, ואף התביישתי מרגשנותו המופרזת של אבא. משהו מלאכותי, תיאטרלי חשתי בזה.

ודווקא משום שהתרגשותו של אבא אמתית היתה, דווקא משום כך הייתי נבוך שבעתיים.

"כל נדרי ואסרי ושבועי... א-הא, א-הא, א-הא... מיום כיפורים זה..." – פיזמתי לי בשקט, והנה אני חש שמישהו קם מיצועו שעל הרצפה, ובדדותו בזהירות בין רגלי הישנים, קרב וניגש אל קצה יצועי שעל הדרגש הארוך. התרוממתי מעט לראות את האיש, והלה תפס לו ישיבה למרגלותיי ומביט אליי בלי אומר: מיכאילוב.

ראיתי דמעות זולגות על לחייו. שאלתיו: "מה לך, חבר מיכאילוב?"

שתק. שעה ארוכה שתק. לבסוף הפליט בלחש:

"הקשבתי לזמר שלך, ומשהו נשבר בליבי... תחילה חשבתי אולי סנטימנט, אולי  מה... לא, פשוט אומלל אני, אומלל, אין לי עוד תקנה. ואני הרי משומד אני, כן, משומד... למה שרת את הזמר הזה?"

"ליל כיפורים הלילה."

"כשצמים ובוכים?"

"כן".

הרים מיכאילוב את רגליו וישב בקצה הדרגש ישיבת ישמעאלי והחל מספר על עצמו.

באודיסה העליזה נולד וגדל, אך ילדותו לא היתה עליזה. אבא חדל אישים, סגן סרסורים קטן בבורסה, מבוהל תמיד לפרנסת בני הבית הרבים; אימא עייפה מטיפול בתינוקות ומלידות תכופות, בית הספר הממשלתי היהודי, בחינות אכסטרן לארבע מחלקות גימנסיה, קורסים לסגני רוקחים – חיים... חיים עלובים, חסרי מעוף, מעוטי אור, נטולי אהבה.

מיכאילוב השתייך לסוג האנשים שיותר משהם אוהבים משהו מסוים הם אוהבים את האהבה לשמה. תמיד חלם על אהבה טהורה וחמה. למען האהבה היה מוכן למסור את נפשו. אך דא עקא שזו התחמקה וברחה ממנו. קללה רבצה עליו משחר ילדותו. איש לא אהבו. רבים גילו סלידתם בפומבי. אם הצליח במה – היתה עינם צרה בו. אם נכשל – שמחו לאידו. אלה היו שונאיו הגלויים. רבו מהם שונאיו בחשאי. אלה היו כובשים עיניהם בקרקע בדברם עימו, או מתחמקים ובורחים ממנו.

ביקש למצוא ניחומים בתנועת השחרור. נער היה כשנצטרף למחתרת הס.ד. הבולשביקית. בשנת 1914 גוייס. נפצע פעמים והוחזר לחזית. הגיעה שנת 1917. או-אז חש לראשונה אושר אמיתי. משהו אדיר, שמחוץ לרצונו של הפרט הקטן, איחד וליכד את הרבים, והוא בתוכם. אין האנשים בורחים עוד ממנו. אדרבא, הם נאחזים בו. הוא מטפס על גגה של מכונית משוריינת ונואם, והחיילים, בלואים, מזוקנים ואכולי כינים, מריעים ושמחת טירוף בעיניהם. הוא ציר גדודו לוועידת הסובייטים בפטרוגרד. הוא חי... הוא חי... הוא אוהב...

אחר-כך באים ימי מלחמת האזרחים, והוא מפקד יחידה. אחר-כך באה היא, נדיה, אחות בבית החולים הצבאי, שטיפלה בו במסירות רבה. והיא שאמרה לו – והוא שומע זאת בפעם הראשונה בחייו – שהיא אוהבת אותו. אותו. אוהבת. והוא נשתגע מרוב שמחה. יש שכר למצוקתו, יש ממש בחלומו. משביקש שתינשא לו – נאותה. אך תנאי התנתה עימו, שימיר את דתו. תחילה נפתע ואף נפגע. מה לו, לבולשביק ותיק, ולדת! אך זו הפצירה בו והסבירה, שמשפחתה אדוקה היא בדת הפרבוסלבית, והיא קשורה במשפחתה, ומשום כך, אם באמת ובתמים הוא אוהבה, שומה עליו להקריב קורבן קטן זה. מעשה של כלום, פורמאליות פעוטה כדי להניח דעתה של אימא, החלפת דרכון.

שקל מיכאילוב את הדבר ופסח על שתי הסעיפים. לא האריך בשיקוליו. מששיחזר לעצמו את ילדותו העלובה – שוב לא עמד בו כוחו להתנגד לנדיה, והוא עושה רצונה ונולד מחדש כאיש רוסי לכל דבר, לרבות השם מיכאילוב.

כאיש רוסי לכל דבר?... לאו דווקא. ימי האושר הקצרים חלפו מהר. באו ימי חולין. מסביבתו הקודמת ניתק מכבר, בסביבתו החדשה לא נקלט. אף זו, זוגתו, הפליטה כבר אחת ופעמיים: "אינך יכול להשתחרר מחשדותיך היהודיים." מאימתי נעשו גם החשדות בעלי צביון שמי מיוחד?... ועל קרוביה אין מה להוסיף. אם אינם אומרים לו בגלוי "אתה, ז'יד, שתוק!" – הרי בלי ספק חושבים זאת, או לוחשים מאחורי גבו.

יש ילד. בן. אוליג שמו. הילד איננו אוהב את אביו. הוא מתרחק ממנו. קרוב הוא לאימו, לדודו, לדודותיו, לסבתא ולסבא שבכפר.

   פעם אחת הביא לו מתנה, סוסון של עץ. שמח הילד על המתנה וכשעלה ורכב על הסוסון, נכנס – מתוך רגש של תודה – בשיחה ידידותית עם אביו.

"אבא," אמר, "מה זה ז'יד?"

על כך ענה לו, שזהו כינוי גנאי ליהודי.

חזר הילד ושאל:

"ואתה, אבא, כלום אינך איש רוסי?"

"כן, בוודאי."

"אם כן למה אומרים הילדים, שאתה ז'יד?... וגם הדודה וֵירה אמרה שאתה ז'יד."

שתק ולא ענה דבר.

הוסיף הילד לשאול:

"אם אתה ז'יד – הרי מי אני? הילדים אומרים שגם אני... נכון שזה שקר?"

הסביר מה שהסביר. אך ליבו של הילד נשאר זר וקר.

גם בשירות לא שבע נחת. אמנם עלה בדרגה עד שלבסוף ניתמנה מפקד ראשי של המיליציה באודיסה. אך רבו משנאיו והמשטינים עליו. החלו מפשפשים במעשיו ובודקים את מקורות פרנסתו. מישהו – חושד הוא בסגנו – אכל קורצא שנטל שוחד מפלוני-אלמוני. עלילה גסה. משפט בייליס. משפט דרייפוס.... והנה הוא כאן.

"מה מתקנא אני בך, שיש לך ארץ-ישראל שלך, והזמר הזה שלך. לי אין כלום, אין כלום..."

סיפורו של האיש אשר רדף כל ימי חייו אחרי האהבה ולא הדביקה, משום שבליבו התחבאה ולא הגיחה משם, והוא לא ידע זאת.

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

כתיבה דיסטופית מחייבת היגיון פנימי

על ספרו של בּוּאַלֶם סַנסַל

"2084 – סוף העולם"

מצרפתית שירן בק

כתר 2016, 224 עמ'

ההקצנה האסלאמית השולחת זרועותיה המבהילות בארצות האיסלאם עצמן, ובעולם המערבי, מעוררת דאגה עמוקה בכל מי שתרבות וחירות יקרות לו. למרות הטרור שהאיסלאם הרדיקלי משליט כלפי מאמיניו, יש כבר לא מעט מוסלמים היוצאים חוצץ נגד האכזריות והבערות שאינספור הכנופיות האסלאמיות המטורפות מבקשות להשליט על "דאר אל איסלאם" ועל "דאר אל חרב" – "הכופרים" כולם.

כפי שהחשש מפני הטרור הקומוניסטי יצר את הדיסטופיה "1984" של אורוול, כך מאורעות הדמים שמחוללים האיסלאמים הקיצוניים גרמו למישל וולבק לכתוב את ספרו "כניעה" (בתרגום עברי בהוצאת בבל, 2015), שמתאר קונייקטורה פוליטית רשלנית שמובילה לשלטון איסלאמי בצרפת.

גם אצלנו נרתעים ממה שמכונה "נוער הגבעות" המטורלל, המבקשים להביא את המשיח בדם ואש, וישי שריד כתב דיסטופיה בשם "השלישי" (עם עובד 2015), המתארת אופציה של כניעה להזויים אלה, הקמת בית המקדש השלישי, והסוף הנורא המתחייב.

"2084 – סוף העולם" של בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, זכה לשבחי הביקורת בצרפת, והיה לרב-מכר ב-21 מדינות, ואני מודה שממש לא ברור לי על מה הרעש וההמולה בעניין ספרו. הספר איננו מתאר עולם איסלאמי עתידי המטיל טרור על אוכלוסיית העולם – הוא מתאר דת חדשה לגמרי, שחוץ מהרצחנות שלה ודרישת הכניעה של חוקיה – אין לה הרבה משותף עם האיסלאם. אדרבה, בהרבה פרטים ההווייה המתוארת בספר דומה יותר להווי גולאגי של ברית המועצות, שכידוע חלף מן העולם לפני 36 שנים.

הגיבור הראשי של "2084" הוא אַטי, חולה שחפת שבדרך נס החלים ממחלתו, למרות שהוא נשלח לסנטורים בסין, מקום מזוויע, שרוב שוכניו מתים, שרופא מגיע לשם פעם בחודש, ולא מדבר עם אף אחד, ולא מרפא אף אחד. אטי חוזר לעירו קודסאבאד, בירתה של המדינה העולמית אביסטאן. הבירה הזאת היא ענקית, וכדי להגיע מאחת השכונות אל מרכז הממשלה – יש ללכת שלושה ימים. תוך כדי תיאור חזרתו של אטי לשכונתו (לתושבי אביסטאן אסור לעזוב את השכונה – וזה מתאים, כאמור, לשלטון הקומוניסטי), מסתבר לקורא איך מנוהלת המדינה אביסטאן: ובכן, המנהיג הדתי הבלתי מעורער (וגם בלתי נראה) הוא אַבִּי. הוא הגה את הדת החדשה, היחידה המותרת, שדורשת כניעה מוחלטת ומלחמת חורמה בגאוותנים ובכופרים. הוא "הנציג" של האל היחיד יולה, ועל כל התושבים להילחם בשטן ששמו באליס. אבי כתב את "גקאבול" שהוא ספר הקודש של הדת, שכל מאמין חייב לדעת בעל-פה פסוקים ממנו, ולהתפלל 9 פעמים ביום בבית תפילה המכונה מוקבה, וכהן הדת המקפיד על תפילות המאמינים הוא המוקבי. השפה הרשמית היחידה במדינה היא "אבילאנג" (שפתו של אבי). כל המאמינים לבושים בלבוש אחד בשם בורני, הנשים לבושות בורניקאב מכף רגל ועד ראש (אחד הפרטים הבודדים המזכירים את האיסלאם). צבעי הבורני, והסרטים שעליהם, מצביעים על מעמדו, דרגתו ועושרו של הלובש. מדברים בסתר על ביגיי (big eye), אך מי שמעז להגות מילה זאת  – נשפט למוות – הוא, משפחתו וידידיו. לפי האמונה מתהלכים בין הבריות "ויאים", מעין רוחות רפאים, שמרגלות אחרי התושבים, וחודרים אפילו למחשבותיהם.

מסתבר שנותר גטו של כופרים, הסוגדים לבאליס (במקום אחר כתוב שהם סוגדים לחורוס בעל דמות הציפור, מן הסתם, על פי המיתולוגיה המצרית), המכונים מומים. הם סגורים בחומות ענקיות, מסביב מוקשים ושומרים חמושים, מכ"ם, כלבים טורפים, אבל יש מנהרה שבה גילדות של סוחרים חודרות פנימה, מביאים סחורה, ומקבלים בתמורה כל מיני חפצים מהעולם שחרב. המומים חיים בהסגר, בתוך ערימות אשפה ענקיות, חייהם הם זוועה אחת גדולה, אבל הם מסמנים גרפיטי על פנים החומה בצואה, בה הם מגדפים את יולה ואת אבי. המדינה מפציצה מדי פעם את המקום, אבל זה לא מפריע להם לבלות בפאבים (!).

הקורא המבקש הגיון פנימי בתוהו ובוהו הזה – לא ברור לו מדוע המדינה שהחריבה את העולם הישן (שהיה מצויד בפצצות אטום!), משאירה את הגטו ולא מחסלת אותו. ואם היא מבקשת לבודד אותו – איך זה שהשלטון, שכל אחד מתושביו הוא מלשין בכוח החוק – איננו יודע שיש מנהרה שעושה צחוק מכל החומות, המוקשים, המכ"ם, הכלבים הטורפים והחיילים? – למחבר הספר פתרונים.

מסתבר ש-2084 היא השנה בה זכה אבי להארה שבעקבותיה קמה אביסטאן בשלוש מלחמות קודש נוראות שבהן נהרגו מיליונים רבים, והארץ היתה גדושה בגוויות. גילדות רבות נרתמו לקבור ולשרוף את המתים. אחת התופעות שהשלטון מעודד הוא שיירות צליינים אל מקומות קדושים. השיירות האלו גומעות מרחקים אדירים, רבים מעדיפים למות בדרך, וזה נחשב למות קדושים. הצליינים מצליפים עצמם בשוטים (שוב, דמיון מה לחג העשורא השיעי) ושרים עד אובדן ההכרה.

מדברים הרבה על אוייב שמעבר לגבול, אבל למרות ששיירות של חיילים נרצחות באכזריות בהרים הגבוהים – הטענה הכללית היא שכל העולם הוא אביסטאן, והשלטון המציא אוייב, כדי שיהיו מתנדבים ליהרג למען המולדת, ואף לשמש כפצצות חיות נגד אוייב זה. מי שעורק מהצבא מוצא להורג באיצטדיון. הספר גדוש תיאור ההוצאות להורג ההמוניות של מאות ואלפים באיצטדיונים – סקילות, עריפת ראשים, קריעת אברים, האכלת כלבים בבשר ההרוגים – כל זה כשההמון מגיע לשם כמו אל הצגה.

עוד מההווי של המדינה: ברית לגברים וכריתה לנשים, מכות לילדים והצלפות לנשים (אולי בעקבות סורה ד' 39-38 בקוראן המרשה להכות נשים...)

באטי מתעוררים הרהורי כפירה – הוא היה פעם מלשין בעצמו על כופרים ולא נאמנים לדת (הספר מתאר מנגנונים רבים של בילוש וחקירה אחרי כל התושבים, בלי קשר לחשד כלשהו – כל תושב עובר סדרה של חקירות, שמובילות לא פעם אל הגרדום). הוא נזכר שבמבצר שהיה בו סנטוריום הייתה כתובת "1984" (יש בספר עוד רמזים לספרו של אורוול, ראו עמ' 213), כלומר היה משהו לפני 2084, למרות שהדת החדשה מחקה כל זכר לתרבות קודמת ולהיסטוריה קודמת.

בדרך הוא פוגש את נאש, פקיד גבוה וארכיאולוג רשמי, שהגיע בעקבות שיירת צליינים לכפר, שבו קפאו החיים הקודמים. הוא מבין שהיתה תרבות קודמת, וכי הדת שכביכול אבי הביא לעולם בהארה ב-2084 – היתה קיימת הרבה לפניו. אבל השלטון הדתי מעלים את כל מי שידע משהו על הכפר, כולל את נאש, וממציא סיפור שכביכול הכפר הוא תחנה בדרכו של אבי אל ההארה, ולכן הכפר יהיה אתר קדוש ויעד לצליינים.

אטי מתחבר לקואה (נכד של כוהן דת מטורף שזכה לכבוד גדול על קיצוניותו), ולשניהם יש הרהורי כפירה. במסמכים מזויפים הם מצליחים להיכנס דרך המנהרה אל הגטו (היגד הזוי לחלוטין – הרי הגטו הוא טאבו!) – ואחר כך, שוב במסמכים מזויפים הם הולכים (3 ימים) אל מרכז קודסאבאד, שם מצוי האַבִּימֵם, מקום ממשלתו של אבי, הכיעבה, פירמידה ענקית בה עובדים עשרות אלפי פקידים, וליד המתחם הזה מצויה כיכר ענקית, בה מתגודדים המוני אנשים: מבקשי עבודה, צליינים, מתנדבים לצבא, אסירים, מתנדבים להיות פצצות חיות.

סביב האבימם יש חומה ענקית, ושוב שמירה הדוקה כמו סביב הגטו, אלא שכל אדם יכול לספר לשני המפקפקים באמונה, שניתן לחדור פנימה דרך "חור העכבר", מין מנהרה כזאת שדרכה נכנסים פנימה סוחרים המביאים ירקות ומזון אחר, ומקבלים תמורתם מסמכים מידי הפקידים הקונים את המצרכים – חוסר הגיון פנימי מוחלט: אם "חור העכבר" ידוע לכול – מה טעם בחומות ובשמירה הקפדנית? ולא רק זאת, מתוך האבימם יוצאת מנהרת מילוט (במקרה של הפיכה) אל תוך הגטו!

בכך לא מסתיימים האבסורדים הפנימיים של העלילה: אטי וקואה מחפשים את נאש (שכאמור, חוסל על ידי השלטון, בטענה רשמית שהתאבד), ובמוקבה מפנים אותם לטוז, איש עשיר מופלג, שיש לו ארמון מבוצר, ובתוכו מוזיאון של שרידים מהעולם הישן של המאה העשרים. הכתוב מרמז שהוא חיקוי ללובר הפאריסאי (!)

טוז מקבל את השניים תחת חסותו ומחביא אותם בתוך מחסן הנמצא בתוך שכונת עוני. השניים יוצאים ביום תשיעי ממחבואם כדי לראות את אבימם, את הפירמידה הענקית ואת הכיכר המלאה המונים ביום ובלילה. היציאה הזאת גורמת להלשנה, ואטי ניצל בעור שיניו (קואה נהרג). טוז, ואחיינו רם, שניהם עשירים מופלגים, מעניקים לאטי חסות, וחושפים בפניו באריכות את הרהורי הכפירה שלהם (בעולם של טרור כשאב איננו סומך על בנו שעלול להלשין עליו בפני ועדות החקירה – איך הם חושפים את מחשבותיהם בפני זר מוחלט?!)

בביתם של טוז ורם מתוודע אטי לפריטים שאין למצוא באביסטאן: כיסא, שולחן, ציורים, ספרים, חפצי נוי, שוקולד, גבינה, סיגריות, טבק. יחד עם זאת, הספר מזכיר שאבי כתב את ספר האמונה – הגקאבול, שהכול חייבים לצטט ממנו. יש הכותבים תזות ומחקרים (עמ' 183-182), אטי מדבר על סרט (עמ' 160), על הולוגרמות (עמ' 163). מדובר על עותק מודפס בסטנסיל (עמ' 223), ובכלל הספר מלא וגדוש בתיאורים של מכוניות מפוארות לעשירים, מסוקים, צלחות לויין, מצלמות מכ"מים.

מילא הסתירות האלו, אבל הספר מלא וגדוש בחזרות, בפרטנות מעייפת (שני עמודים וחצי על תיאור הבורני – הלבוש המסורתי – עמ' 134-132). יש בספר אינספור שמות של גיבורי משנה וסטטיסטים שעל פניהם הם נראים מיותרים ומעייפים. "לה מונד" כתב ש"חובה לקרוא." נראה לי שממש לא: הערך המוסף מזערי, והטירחה גדולה.

* * *

פוצ'ו

היום הראשון בפתח תקווה

הלחין: שי לביא

עיר ירושלים קודש, יהודים חיי תפילה

חלוקה אחת לחודש, יד על לב למחילה

הטורקים – שחיתות ושוחד, פלאחים מזי רעב

יהודֵי אלפיים שנות, כבר רגילים לכל מצב

והנה שמועות הגיעו, לחש, רחש וריצה

קומץ בני טובים רכשו הרחק הרחק אדמת ביצה

עם כלים, תרמיל על שכם, הם יוצאים לעבודה

גוטמן סלומון, ושטמפר, ברנט, ראב ויהודה.

פתח תקוה של תרל"ח היא אז שממה ויתושים

בדואים חולי עיניים צלליות של אנשים

מסתכלים על הבאים, מושכים כתף ובתמימות

שואלים אם באו הנה במיוחד בשביל למות.

עיר ירושלים קודש רחוקה שם מאחור

את כל הציוד פרקנו ולשם כבר לא נחזור

כל החבורה נרגשת וכורעת על ברכה

ואת זאת אדמת אמלבס אל שפתיה מדביקה

כשהערב מתקרב אז אתנחתא לשם תפילה

אל האל נושאים זמירות בכוונה מאוד גדולה

ואחר יוצאים ברטט מחולות של שיר תודה

גוטמן, סלומון, ושטמפר, ברנט, ראב ויהודה.

פתח תקווה של תרל"ח...

עיר ירושלים קודש עוד בלב ובתפילה

יתדות מכים במרץ עת הלבנה עולה

הם מותחים ברוח אוהל לאדם ולסחורה

ואוספים זרדים וקש ומדליקים את המדורה

אך המדורה דולקת עוד יותר בלבבות

זאת ההתחלה שלנו כאן באם המושבות

כך הוזים הם כל הלילה  ועם שחר – עבודה

גוטמן, סלומון, ושטמפר, ברנט, ראב ויהודה.

פתח תקוה של תרל"ח היא אז שממה ויתושים

בדואים חולי עיניים צלליות של אנשים

מסתכלים על הבאים אשר עונים בלי שהיות:

הן תדעו כי באנו הנה במיוחד בשביל לחיות.

פוצ'ו: השיר נכתב ליובל המאה של פתח תקווה [1978] והושמע בחגיגות המאה שנערכו במשך שבוע שלם. אחר כך הוא אומץ על ידי להקת "מגפיים", והושמע  בבית הפלמ"ח בהשקת הספר שלי "בחיי", וכשתמו מחיאות הכפיים קם מלאבסי אחד וצעק:

"זה לא נכון! המתיישבים הראשונים לא עלו מירושלים אלא מיפו!"

האם דייקתי?

* * *

אהוד בן עזר: האמת על היום הראשון

פוצ'ו היקר,

האיש שהשמיע קריאה הייתי אני, ואמרתי – "לא מירושלים אלא מהונגריה, וחלקם ישר מיפו לאחר שעלו דרך הנמל שלה ארצה." אלה האחרונים היו חלק מ"הירקונים".

זו היתה ראשיתה של העלייה הראשונה ולא כפי שמעוותים את ההיסטוריה – שפתח-תקווה היא היציאה מחומות ירושלים. תשעה מעשרה המייסדים הראשונים של פתח-תקווה היו עולים חדשים, רובם מהונגריה, שעלו ארצה במטרה להקים מושבה. וכשאומרים "אם המושבות" זה תרתי דסתרי – כי מנסים לגרוע את פתח תקווה מראשית העלייה הראשונה, אך מבלי יכולת היסטורית להתכחש להיותה המושבה הראשונה.

כזכור לך קמתי וחזרתי על קריאתי זו כאשר בשחרית הנהדרת שנערכה לכבודך ולכבוד אריה לבנון ב"בית היוצר" של אקו"ם בנמל תל אביב, ביום שישי האחרון – שוב הושמע השיר בביצוע שלושה חברים מלהקת "מגפיים" שלך, ואתה קמת ואמרת שהנכד של ראב יושב באולם. אבל ספק אם רבים הבינו אותך ואותי. אולי רק אליהו הכהן שישב לידי.

וכמובן ש"היום הראשון" בפתח-תקווה נראה אחרת לגמרי מהמתואר בשיר שלך. היו שם באוהל רק שני אנשים, דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר, וזה היה אחרי החגים של שנת תרל"ט, עדיין 1878, ואליהם הצטרף לאחר ימים אחדים, עם שיירה של חמורים טעוני ציוד מיפו – הצעיר יהודה ראב, סבי, לחפירת הבאר הראשונה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים דהיום. "ראב ויהודה" בשיר שלך זה כנראה יהודה ראב, כי אביו אליעזר ראב בא רק כמה חודשים אחר כך למושבה הצעירה.

כך התחיל היישוב. כל שאר השלבים מתוארים היטב בספריי, וכמובן שגם "בבוקר לח בשנת תרל"ח" מעולם לא התקיים כך ואינו אלא אגדה חביבה. ויש חוקרות הטוענים שאת פתח-תקווה יסדו בעיקר נשים.

שלך

אהוד

* * *

הרצל חקק

רעידה באופל. והיכן הצופן?

הַקּוֹלוֹת בָּאוּ עַד בֵּיתָם.

רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה הָיְתָה

בִּצְפָת. קָמוּ וְנָפְלוּ חַיִּים. דַּרְגוֹת

דּוֹר. נֶחֶרְדוּ נָדְדוּ

שְׁבִירוֹת. סְפִירוֹת.

כְּשֶׁהָיָה סַבָּא חוֹלֵם צְפָת, הָיָה נָחְבָּא:

"רוּחַ כַּבִּירָה טִלְטְלָה הֵיכָלוֹת.

הָאֲדָמָה לֹא עָמַד לָהּ לִבָּהּ."

סִפֵּר לוֹ אָבִיו. מַשְׁקוֹפִים. כֵּלִים.

נִשְׁבְּרוּ בְּתַדְהֵמָה.

גְּאֻלָּה גְּנוּזָה שֶׁנֶּעֶלְמָה:

"עִיר קְסוּמָה. מִי יָכוֹל הָיָה

לִפְרִיחָה כָּזֹאת

שֶׁל הַנְּשָׁמָה."

מֵאָז אוֹתָהּ רְעִידָה

חָלְפוּ פַּעֲמַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה וְעָלָה

סָבִי לִצְפָת כְּצַוָּאַת אָבִיו.

קָרוֹב בְּאֶבְלוֹ. כְּרוֹאֶה לְמֵרָחוֹק.

מַה צוֹפְנוֹת הַמִּלִּים. כְּפַת לַנְּשָׁמָה.

מַשְׁקוֹף חַיִּים וְאוֹת. חָלְפָה יְמָמָה.

צְפָת נֶאֶלְמָה.

* * *

תקוה וינשטוק

הנסיעה האחרונה

כמדי שנה בשנה, כשהחורף תם והאביב הפציע התחלתי בתכנון הטיול הבא שלי לחוץ לארץ. הטיול השנתי הזה היה לי כמעט חוק טבע, לאורך כל חיי הבוגרים לא  עבר קיץ ללא חו"ל.

  החו"ל הראשון שלי היה פריז, בה נולדתי. הוריי לא היו אזרחי צרפת אלא ישראלים מוותיקי הארץ. אבי, ד"ר נפתלי כהן (רופא, וגם סופר בצרפתית, בשם פייר נייראק) היה ממשפחת הכהן שעלתה לארץ בשנת 1850 מיאסוין שבליטא והתיישבה בירושלים. אבי היה נכדו של מיכל הכהן, מעורכי "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ (נוסד 1863 ) וממתנחלי שכונת נחלת שבעה בירושלים. ומצד אימי – סבה, ר' גרשון אטינגון, עלה לארץ הקודש ב-1906 מקייב שבאוקראינה והקים בית מגורים גדול ובית כנסת בפתח תקווה.

אבי נסע עם אימי לצרפת להשתלם ברפואה, ובעיקר על מנת להיכנס לחוגי הספרות הצרפתית שעמדה אז במרום פריחתה ואני נולדתי בפריז בשלהי שנת  1925. נשמע כמעט כפרה-היסטוריה... כשהייתי בת 6-7 חודשים חזרו הוריי איתי לארץ. כל אותה תקופת ינקות שלי בבירת צרפת מסתכמת בתעודה כי נולדתי בבית החולים "מון רוז'" ברובע הלטיני בפריז. 

פגישתי השנייה עם חו"ל היתה בגיל שמונה לערך, כשנסעתי בקיץ ללבנון. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה נהגו לא מעט "בורגנים" בארץ לנפוש בקיץ בהרי הלבנון הקרירים. "ארץ-ישראל היא נהדרת!" היו מתלוצצים. "בקיץ יש לה את הרי הלבנון ובחורף את שלגי קפריסין..." [ויש גירסה, בחורף את מצרים. – אב"ע].

יצאתי ללבנון עם המשפחה – אימי, דודתי אחות אימי הבכירה, תושבת חיפה ושני בניה, דודניי, בן חמש ובן שנתיים. שניהם כבר מנוחתם עדן. הבכור נקרא נח והצעיר נחמיה ואני תקוה נחמה – משפחתנו לא הצטיינה בדמיון באשר לשמות. יתרה מזו: בתעודת הלידה נרשמתי כ"נדיה" –וזה בדיוק היה שמה של אחות אמי האמצעית, הפסנתרנית נדיה אטינגון רייכרט. היא נשארה בשם הרוסי נדיה (נדיז'דה) ואלו שמי עוברת לתקוה.

יצאנו ללבנון בחודש אוגוסט. נסענו במונית עד ראס אל נקורה, ראש הנקרה – שהיה הגבול הלבנוני. שם הוחתמו דרכונינו, שהיו כמובן בריטים. פלשתינה א"י היתה כידוע מנדט בריטי. הגענו לעיירה הקטנה ג'נין, זו שתתפרסם כעבור שנים במלחמת לבנון. שם שכרה המשפחה מעון קיץ. את פנינו קידם גשם קיץ קל. בספרי "בעקבות האב האבוד" סיפרתי על הגשם שהופיע לפתע וצבעו היה ירוק – תופעה שהותירה עליי רושם בל יימחה. מאז לא ראיתי גשם ירוק לא בלבנון ולא בשום ארץ בה ביקרתי בימי חלדי הארוכים. אבל ללא צל של ספק: הגשם היה ירוק. מעולם לא הגעתי לפשר הפלא. אולי נמהלו מי הגשמים שירדו על החצר בשפעת עלים ועשבי בר, אולי היתה זו השתברות קרני השמש מעל לאילנות הגבוהים – אבל ללא ספק: לא היה זה פרי דמיון ילדותי. באמת ראיתי גשם ירוק.

טיולי הראשון בבגרות היה בשנת 1949, אם זיכרוני אינו משטה בי, כשמדינת ישראל עדיין היתה בחיתוליה. הצטרפתי לאחד הסיורים המאורגנים הראשונים לחו"ל: טיול לקפריסין, האי הסמוך, שלא הצריך מטבע זר מעל למותר בצנע של אז. הסיור נערך על ידי אגודת עורכי הדין בישראל וכלל גם נספחים אחרים. הדרכון כבר היה כחול, ישראלי, אך עדיין כונה לסה פאסה, תעודת מעבר. כולנו הוקסמנו מהצוהר שנפתח לנו לעולם, מהרי האי וחופיו ומשפע המזון שהוצע ללא קיצוב ובעיקר מאביזרי החשמל שגדשו את חנויות ניקוסיה, ובארץ טרם נודעו. בעיות לשון לא התעוררו. באי שלטה האנגלית אותה למדנו בבית הספר, ואחרי הגל הישראלי הראשון כבר ידעו הסוחרים לספור בעברית ולהישבע בעברית ש"הכל טוב" ו"בזול". גדשנו מזוודות, מעין חזרה גנרלית למנהגי התייר הישראלי בעתיד. הייתי ה"בנימין" שבחבורה, יצאתי לטיול שלא היכרתי נפש חיה ממשתתפיו – והייתי מאושרת: פרצתי לעולם הגדול, עליו קראתי ושמעתי והשתוקקתי להכיר.

בשנת 1950 יצאתי למסע הגדול, עליו חשבתי כל חיי: נסעתי לאבי.

שנה-שנתיים אחרי ששבנו מצרפת התגרשו הוריי. אימי נשארה אתי בפתח-תקווה ואבי השתקע בצרפת והקים משפחה חדשה. הייתי צעירה מכדי לשמר זכר כלשהוא ממנו והסוד –מיהו אבי, מה דמותו, מה אופיו, הדומה אני לו? לא הרפה ממני. באותם ימים רחוקים היו הגירושים נדירים בארץ. הייתי ילדה יחידה בכיתה ללא אבא, ורק מעטים היו כמוני בבית הספר כולו. חשתי מעין יתומה חיה, בלי אב, ללא אחים ואחיות, חיה בבית סבא וסבתא. ידעתי: עד שלא אראה את אבי לפחות פעם אחת, לא יהיו חיי חיים. כבר אמר אלבר קאמי: "האב הנעדר מוחשי יותר מהאב הנוכח."

הוא לא בא אליי, אז נסעתי אני אליו. הייתי בת 25, כבר עיתונאית. חסכתי למטרתי סכום כסף, ולמניעת בעיות סיפרתי למשפחה כי אני יוצאת "לראות את העולם הגדול", לנסיעה פרטית נדרש אז אישור – והיתה לי סיבה טובה לקבלו.

נסעתי בספינה  ישראלית – אז היו אוניות נוסעים ישראליות, עם רבי חובלים ישראליים. שטנו לצרפת חמשה ימים, דרך איטליה והר אתנה העשן, דרך תעלת קורינת שביוון, שבקרקעיתה עדיין נחו ספינות שהוטבעו במלחמת העולם השנייה. עגנו במרסיי, המשכתי לפריז ומשם צפונה לארדנים, לעיירה נוזונביל בה התגורר אבי, רופא העיירה, עם רעייתו הצרפתייה ושלוש בנותיהם (לימים נולדה בת נוספת והיינו חמש אחיות למחצה).

את הפגישה תיארתי בדמיוני אין קץ פעמים, חוששת אף לאכזבה, אבל זרועותיו הידקו אותי בחום וכמוהו גם זרועות רעייתו. העברית שבפיו כבר היתה דלה וארכאית ואני לא ידעתי צרפתית: בתיכון בחרתי בערבית דווקא, לא בצרפתית, אולי כהתרסה כלפי האב הכותב צרפתית. אבל מצאנו שפה משותפת. חשתי כי אהבת הכתיבה באה לי ממנו. הוקפתי בהמון חיבה ופינוקים. אבי אפילו הציע לי, לבת הבכורה בה זכה לפתע, להישאר ולחיות בביתו, אולם כבר היה מאוחר מדי ליחסים רגילים של בת-אב ועוד בצרפת.

אחרי כשבועיים, מפויסת אך עם פצע שלמעשה לא יגליד לעולם, חציתי את הגבול ללוקסמבורג הקטנה ומשם לבלגיה ולהולנד ארץ הפרחים, וגם לדנמרק השלווה וכמובן לאנגליה – הרי האנגלית והאנגלים היו מודעים לי יותר מכל עם ורציתי לראותם בארצם.

נסעתי לבד, כמעט ללא כתובות של מכרים בארצות הניכר, פרט לצרפת כמובן. נעזרת בקורטוב אידיש ורוסית נוסף לאנגלית, מצוידת בספר מדריך למטייל, נרשמתי לכל סיור בכל עיר וגם שוטטתי ברגל בחוצות ובגנים, מאנדרטה לאנדרטה וממוזיאון למוזיאון במין חוצפה צברית חסרת מורא. וככל שסיירתי וראיתי יותר, השתוקקתי עוד יותר לסייר ולהכיר. בלעתי בתאווה את האתרים העלומים החדשים, הנופים והמראות, האנשים, המנהגים והריחות – הנפתחים בפניי, והשתוקקתי "לבלוע" את העולם.

ישראלים כמעט לא פגשתי – ליציאות הקיץ ההמוניות עוד לא היה זכר, ועצם השם תרמילאי טרם נודע. תיכננתי להיות בחו"ל שלושה חודשים לכל היותר, מזמן הייתי אמורה לחזור, אבל יצר הנסיעה סחף אותי: מי יודע אם אזכה לעוד רשיון יציאה מהארץ, ואולי מסעי הראשון יהיה גם האחרון? ממוטטת כספית הגעתי גם לאיטליה, ואחרי חמישה חודשים באירופה שבתי סוף סוף הביתה.

ואחרי שנה נסעתי שוב לחו"ל, וכך מדי שנה בשנה, עשרות שנים, עד אשתקד.

יצאתי למסעות באוניות, במטוסים, גם ברחפות, בגפי ובקבוצות, עם בעלי ואף עם בננו, ובעשורים האחרונים עם הברה טובה. לעיתים נסיעה למדינה אחת – יוון או טורקיה למשל, לפרקים למיספר מדינות. הגעתי למדבר סהרה, לקרחוני איסלנד, לאיים, לאוקיינוסים, לימים, נהרות ואגמים, הרי געש וקניונים, לפלאי תבל הקדמונים ולפלאים העכשוויים. גמעתי את כל אירופה, כולל אלבניה, מלבד גרמניה (בפריניצפ) ופינלנד (במקרה). הגעתי למרחבי אסיה, מהארצות המסתיימות ב"טן" – לשעבר באימפריה הסובייטית – עד הודו,סין ויפן. ביקרתי באפריקה – הדרומית והצפונית, עד אתיופיה וקניה, וכמובן ביבשת אמריקה – הייתכן בלעדיה? – בקנדה ובארה"ב, כולל נסיעה מחוף לחוף באוטובוסים של "גריי האונד", וגם באמריקה הדרומית: ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו. הייתי באמוק של נסיעות.

אבל בעשור האחרון חדלו הטיולים להיות לי מקור הנאה בלבד וגבלו במאמצים קשים. ההליכה ברגל כבדה עליי מאוד – והרי ואין טיול ראוי לשמו ללא עבודת רגליים. ניסיתי טיולים קצרי מועד – טרנד אהוב כיום – וגם מהם הייתי מותשת.

עברתי לטיולי ספינות המתאימים במיוחד לגיל השלישי. בקיץ שעבר הפלגתי בספינת נופש על נהר הדורנו בפורטוגל. כבר ביקרתי בפורטוגל, אבל לפני שנים רבות ולא בשיט. גם ההפלגה הנעימה הזו כללה טיולים ברגל. אזרתי עוז וצעדתי – ותמיד הזדנבתי מאחורי שאר המטיילים, גם הם רחוקים מנעורים, אך צעירים ממני. פה ושם כמעט נגררתי, ושבתי לתאי חסרת אונים. אירופה עברה אז גל חום שהורגש מאוד בפורטוגל, אבל ידעתי: לא החום אשם באפיסת כוחי. פשוט אולי הגיע המועד להחליט שמסעות כבר אינם עבורי וזו הנסיעה האחרונה.

לא היה עליי להחליט. גופי שבגד בי החליט עבורי. סמוך ליום הולדתי התשעים, ביציאה ממונית, נתקפתי סחרחורת ולכל אורך גופי השטחתי על המדרכה, למזלי ראשי התנשא ממנה. בימים הבאים כשלו רגליי, תיאבוני פג, משקלי פחת מאוד. גם פעולות יומיום פשוטות הצלחתי לבצע רק בעמל. אם יצאתי מהבית היה זה בעיקר לרופאים ולבדיקות – רופאים כלליים ורופאים מקצועיים, מפסיכיאטר עד גריאטר, מבדיקת  א.ק.ג לבדיקת  א.ע.ג ולשאר צירופי הא"ב של הבדיקות. קיבלתי הולטרים לבדיקת לחץ הדם ובדיקת לב. מרבית אבריי נחקרו, גם אלה שלא ידעתי כלל שהם מאופסנים בגווי. הגעתי לתריסר תרופות ליממה וחשתי כמין בית מרקחת מהלך. ייחסו לי כל מיני מחלות מפחידות עד שהתברר שרובן תסמיני זקנה רגילים למדי.

לא ברור מה היה או יש לי, אך נמצאו לי טיפול ותרופות  מתאימים, ובחסדי הרופאים ובחסדי שמיים חזרתי לאיזון ולבריאות יחסית, לעמוד שוב על רגליי וללכת, ועם עזרה בבית גם לתפקד – אמנם  בקושי ובאיטיות וללא הביטחון העצמי הקודם.

בינתיים עבר האביב והגיע הקיץ, העיתונים מלאו הצעות טיול – ואני אפילו לא העפתי עליהן עין. כל תאוות חיי הגדולה – הנסיעות – נמחתה כאילו לא היתה. שום חלומות על מה שהחמצתי, על יערות הגשם בברזיל, על פפואה גיניאה ומנהגי הבראשית שלה, וודאי לא על מצ'ו פיצ'ו, שגם בימים הטובים חששתי מאוויר הפסגות שם. גם את נכדתי היוצאת בשליחות לאוסטרליה לא אפקוד, ואמתין בסבלנות לביקור המולדת שלה. להפתעתי, כל הנסיעות והטיולים משוש חיי יצאו מראשי באחת. ללא צער וללא געגועים, חדלו לעורר בי שמץ עניין.

איך הגדיר הנשיא יצחק נבון? "בגיל שבעים האדם קשיש. בגיל שמונים הוא ישיש ותשעים זה סתם בקשיש."

מיציתי את עידן הנסיעות עד תום – והוא חלף כמובן מאליו. הנסיעה אשתקד היתה האחרונה.

אהוד: תקוה היקרה, מגיע לך פרס הנוסע המתמיד על מסעותייך ברחבי העולם. ואם אחרים לא העניקו לך, אנחנו מעניקים לך אותו בשם המכתב העיתי ואלפי קוראיו-קוראייך.

יצא לנו להיות יחד איתך במסע – בטיסה, באוטובוסים ובספינה – אל הפיורדים, דרך שבדיה, נורווגיה ודנמרק, וגם כאשר הלכת לאיבוד עם חברתך אִיזָה ברחוב הראשי של קופנהגן! – עד שפניתן למשטרה ואיתרו עבורכן את הקבוצה שלנו. ובמהלך הטיול, השתדלתי לא פעם להאט בהליכתי, כדי שלא נאבד אתכן בקצה הטור. היום גם אני כבר לא גיבור גדול בהליכה.

וכאן בתל-אביב, כמעט אין ערב ספרותי שאנחנו לא פוגשים בו אותך [עם אִיזה], ואת כבר בת תשעים ואחת! ועדיין כותבת רשימות כה יפות ומעניינות למכתב העיתי.

המשיכי בדרכך!

ועדיין אני זוכר כיצד בעלך המנוח, ירוחם לוריא, טילפן אליי לירושלים ב-1961 לבשר לי כי הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", יפתח את רשימת הספרים של "הספרייה לעם" בשנת 1963. ומאוחר יותר, בקיץ 1966, כאשר בא לבקר אותנו ב"שבעה" למות אבי בנימין, בישר לי כי הרומאן השני שלי, "אנשי סדום", התקבל גם הוא ל"ספרייה לעם", והוא שגם העיק לו את שמו, והספר אכן יצא לאור בשנת 1968.   

* * *

לפעמים

בגלל 'האפלייה המתקנת'

השתן עולֶה לָראש

והחמוֹר לְראש הסולם

אבל בגלל ה'פוליטיקלי קורקט'

אסור להתלונן על כך!

* * *

זיוה שמיר

כמו נטע זר

משה גרנות: "מַאריה וליאופולד"

ספרי צמרת, תל-אביב 2016, 213 עמ' (אתר נטבוק).

קראתי את ספרו החדש של משה גרנות מַאריה וליאופולד בנשימה אחת, ולא הנחתי אותו מידיי עד שהגעתי לשורות הסיום המפתיעות שלו. הספר מסתיים במכתב שכותב בנימין ברנוי, ידידו של האני-המסַפּר, אשר פילס את דרכו בחברה הישראלית, ולכאורה הגיע בה אל המנוחה ואל הנחלה: מילד יתום, שגדל במוסדות, הפך ברנוי לבעליו של בית מידות בהרצליה, עטור עצי פרי, ולעסקן בהסתדרות העובדים.

מתברר ש"מוֹתר האדם" (הדיבור והמחשבה, המוּדעות והזיכרון) אינם פועלים תמיד לטובת בעליו. לפעמים המוּדעות והזיכרון אינם יתרון, אלא נטל כבד. אחרי בגידת אשתו, בנימין ברנוי נושא אישה טובה וחרוצה, ניצולת שואה בשם ז'ניה, שהיא אחת משתי הגיבורות הראשיות ברומן שלפנינו. דא עקא, ז'ניה גוררת אחריה את זיכרונות עלומיה, ומאמללת את עצמה ואת סובביה. האדם היחיד, המלַווה את בנימין ברנוי בכל תהפוכות חייו, הוא האני-המסַפר, שמנסה להרגיע את חברו, מטה אוזן לסיפוריו, מנחם אותו כשמתעורר הצורך וחרד לשלומו. האם יזכה לגמוּל על מעשיו הטובים והנאצלים?

לא אחת מגלה אדם שמבקשי רעתו הם דווקא אנשים שחייבים לו את קיומם. אנשים העוסקים בבריאות הנפש ודאי יודעים לכנות בשם את שנאת הניצולים למציליהם ושל מקבלי הטובה למיטיביהם. פעם שמעתי אישה גדולה, שעמדה בראש מוסד אקדמי נכבד מרעימה בקולה על פלוני, ואומרת לו: "תגיד, איזו טובה עשיתי לך שאתה רודף אותי ככה?!"

אכן, לא אחת מפַתח אדם המקבל מתנה יקרה מזולתו – בין שזוהי מתנה חומרית או רוחנית – שנאה כלפי מיטיבו ואיש-חסדו, וזאת כדי להיפטר מן הצורך להכיר לו תודה כל ימיו.  באמצעות דפוס התנהגות זה של "רעה תחת טובה" הסביר ביאליק את תופעת האנטישמיות. העם הביא מתנה גדולה לאנושות – את רעיון המוֹנוֹתיאיזם –  אך לא קיבל הכרת תודה על  תרומתו,  אלא גרם לכך שמקבלי המתנה ישנאוהו שנאה עזה כמוות, שהגיעה עד כדי שאיפת חיסול.

סיפורם הנפתל של ברנוי ואשתו ז'ניה נרקם ונארג לאִיטו, במשולב עם סיפור נוסף – סיפורה של באשה, ילדה יהודייה שהוריה הגניבוה אל מחוץ לגיטו וילנה כדי להצילה, אך בכך הם דנו אותה לחיי גיהנום בביתו של כומר פולני קתולי – מין "טרטיף" מודרני – נציגו של אלוהים עלי אדמות בעיני צאן מרעיתו ואיש זימה נקלה בין כותלי ביתו. סיפורה של באשה – המגַלָה במאוחר את יהדותה ומגיעה בדרך-לא-דרך לארץ לקבוצת כינרת – מלמד על קשיי הקליטה של פליט, ואחת היא אם הגיע מלוב או מלובלין, מקזבלנקה או מקובנה. מדיניות "כור ההיתוך" ורעיון "שלילת הגולה" התנוססו באותן שנים על דגליה של המפלגה השלטת, וכל "עולה חדש" קיבל – מרצון או מאונס – את מנהגיו ה"ילידיים" של המקום החדש. רוב הפליטים השתדלו לסגל לעצמם את סמליה של תרבות-היעד החדשה ואת גינוניה: לשון, מיבטא, תנועות ידיים וגוף, לבוש, מאכלים וכו', ולהשליך מאחורי הגֵו את המבטא הזר והעילג שהביאו אִתם מן הגולה.

כיום, כריאקציה לתקופת "כור ההיתוך" שבָּהּ ניסה כל "עולה חדש" להשיל את "כלי הגולה" ולאמץ לעצמו חזוּת חדשה, פורחות אצלנו אופנות ה"מימונה" וה"סהרנה", השוכחות ומשכיחות את העוּבדה שאופנות אלה הן למעשה תופעה בתר-ציונית המעודדת את החזרה אל ה"גטו היהודי", והיוצאת נגד אידֵאל "מיזוג הגלויות".

כל הפליטים סבלו והתקשו להכות שורש באדמה הקשה הזאת, אך מדיניות מכַוונת (אולי מהירה ומהפכנית יתר על המידה) עודדה אותם לשַׁנות את חזוּתם ואת מנהגיהם. היום איש אינו מוצא לנכון להמליץ לפני "העולים החדשים" להפוך מ"יורי" ל"אורי" ומ"הלנה" ל"אילנה", והנתק בין הפלגים והמגזרים הולך ומחריף. גם כאן אפשר להיתלות באילנות גבוהים ולצטט את ח"נ ביאליק, שאמר שעִם העלייה לארץ-ישראל עלול העם היהודי, שחרף פיזורו היה עם אחד באלפיים שנות גולה, להפוך שוב לשנים-עשר שבטים...

הספר "מאריה וליאופולד" מאת משה גרנות איננוthèse  roman à – המכַוון את קוראיו למסר רעיוני ברור ומובהק, ודמות המסַפּר שבּוֹ, הקרובה כמדומה לדמותו של הסופר, אינה מרבה לנקוט עֶמדה ולהטיף מוּסר.

בכך נעוץ בעצם אחד מסודות כוחו של הספר: הוא אינו מכַוון את קוראיו לכיווּן אידֵאולוגי כלשהו, אלא מסַפּר את הסיפור לפי תומו, ונותן לדברים לדבר בעד עצמם. לפנינו סיפורן של שתי נשים, שאילו פגשנו אותן ברחוב לא היינו מנחשים מה עבר עליהן במהלך חייהן. נשים אלה ניצלו מן התופת ובנו לעצמן חיים חדשים, אך האם באמת הגיעו לחוף מִבטחים?  מתברר שגם טראומות נפשיות גורמות לפצעים שלא בנקל ניתן למצוא להם מזור, אלא שאת צלקות הנפש אין רואים כפי שרואים את פגעיו של אדם שעבר תאונה קשה.

על גב הספר נכתב שמאחורי השמות הבדויים מסתתרים סיפורים אמיִתיים שסופרו לסופר ותועדו על-ידו. אכן, האמת לפעמים עולה על כל בדיון, ומאליה מתעוררת השאלה: אם בארצנו – ארץ של קליטת עלייה – חולפים על פנינו אנשים ונשים עם סיפורי חיים כשל ז'ניה ושל באשה, האם יש בכלל צורך בדמיון?! מה ערכו ומשקלו הסגולי של הבידיון אל מול סיפור החיים האמִיתי?!

סגנונו של משה גרנות צלול כבדולח. הוא אינו מבקש להרשים את הקורא במשלב גבוה וידעני, ורק לעִתים רחוקות מתמלטת מקולמוסו איזו רמיזה תלויית-תרבות כמו "האביר בן דמות היגון". הכתיבה הפשוטה לכאורה והמורכבת כהלכה היא הֵשֶּׂג שרק סופר בָּשֵׁל יכול  להגיע אליו, כשהוא יודע את ערכו ומרשה לעצמו לוותר על הצורך להרשים את קוראיו ב"עושרו".

רק חידה אחת לא הצלחתי לפתור במהלך הקריאה: אמנם הכותרת "מאריה וליאופולד" יפה ומושכת יותר משמותיהן של שתי הגיבורות שגורלותיהן משתרגים אלה באלה בספרו החדש  של משה גרנות – אך מדוע זכה ליאופולד קובלסקי, הכומר הצבוע ושטוף הזימה, ששמו יתנוסס מעל הספר האוצֵר בתוכו את זיכרונותיהן של שתי ניצולות השואה? קראו בספר על מעלליו של האיש הרע והנקלה הזה, שלא הניח ידיו אפילו מנערה בת ארבע-עשרה. הוא אינו ראוי לכבוד הזה.

ייתכן שפתרון החידה נעוץ בניגוד הגמור שבין שתי הדמויות: לאופולד כולו אכזריוּת בֶּסטיאלית (ייתכן שמשום כך ומשום שלטונו הרודני קיבל שם מלכותי של אריה), ומַאריה, כיאה לשמהּ – אף-על-פי שאינה אֵם – כולה נתינה אימהית. הרומן גדוש בסיפורים המלמדים שלפעמים הורים ביולוגיים אינם נוהגים בילדיהם כראוי, ודווקא אנשים זרים  נוהגים בילדו של הזולת ברחמים, באהבה ובדאגה-אין-קץ.

לפנינו מופת של כתיבה צלולה, ללא מילה אחת מיותרת, של סופר היודע את כוחו ואת יכולתו. עגנון, למשל, היה משוכנע שביאליק מתפעל מן הסגנון הסבוך שסיגל לעצמו ב"ספר המעשים", אך לידידו הצייר חיים גליקסברג, שבסדנתו עשה אז ימים ארוכים, אמר המשורר בקיץ 1933 דברים קשים בגנות המנייריזם שהתגלה לעיניו בסיפורים חידתיים אלה: "איזו פרוזה משונה. הוא [עגנון] פושט את בגדיו הטובים ומבקש בגד שלא לפי מידתו, ובסופו של דבר נשאר עֵרום כביום היוולדו [...] כדי לכתוב פשוט צריך כישרון גדול."

ואף זאת: אף-על-פי שלפנינו "סיפור פשוט", המסופר ללא זיקוקי-די-נור וללא רצון להרשים את קוראיו, אף מבלי לכַוונם לכיווּן רעיוני מוגדר, רעיון אחד בכל זאת מפָעם (בלי מילים) בין דפיו של הספר "מאריה ולאופולד": מבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות – זהו ספר ציוני, שכֵּן משה גרנות מתאר  בו איך הארץ הקשה הזאת, שכפתה על פליטיה להתנכר לעברם הגלותי, בכל זאת קלטה אותם, נתנה להם קורת-גג והצילה אותם מחוויות הזוועה שאירופה הנאורה גרמה ליהודיה.

אחת הסצנות המזעזעות בספר מתארת כיצד התעללה המשרתת, שילדה בן לאדוניה, ב"בתו" של בעל הבית: כלומר יש דרגות שונות של מעשי עוולה ואיוולת, וככל שהאדם עלוב תמיד הוא יכול למצוא אדם עלוב ממנו כדי להתעלל בו ובדרך זו לנקום את נקמת עליבותו.

בשנות עליית ההמונים נעשו לא מעט מעשי עוולה ואיוולת, אך גם את כל האשמות שנוהגים כיום לתלות בקליטת העלייה בשנותיה הראשונות של המדינה יש לשקול בהיגיון ובהגינות אל מול האלטרנטיבה.

* * *

איך שזה שאירגוני הפמיניסטיות שותקות

למרות שהנשים "המזרחיות"

הן שיסדו את הציונות

וגם את פתח-תקווה?

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל"חדשות בן עזר"

[סוף אוגוסט 2016]

*

"הַכֹּל בְּסֵדֶר?" שָׁאֲלָה הַמֶּלְצָרִית

אֶת אַחַד הַסּוֹעֲדִים.

"פַנְטַסְטִי" עָנָה,

בְּהִתְיַחֲסוֹ לַשִּׁיר שֶׁאַךְ זֶה

יָצָא מִתַּחַת יָדוֹ.

גַּאֲוָה

הָאִישׁ עִם הַמַּקֵּל

שֶׁלְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ מֵהַצָּד

עוֹד מְעַט הוֹלֵךְ לַעֲזָאזֵל,

נוֹקֵשׁ בְּמַקְלוֹ בְּעֹז

כְּמוֹ כָּרוֹז

וּכְמוֹ צוֹהֵל:

"אֲנִי עוֹד כָּאן וְאִלּוּ אַתֶּם

הַנּוֹעֲצִים בִּי מַבָּטִים

לְכוּ לָעֲזָאזֵל!"

אי נחת בהר-המנוחות

אֵיזוֹ מְנוּחָה נְכוֹנָה נָכוֹנָה

לוֹ, וְלָזֶה וְלַהוּא

כְּשֶׁהַתְּנוּחָה הִנָּהּ אוֹתָהּ תְּנוּחָה

וְאִי-אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם?

הַמְּאֹהָב הֶהָמוּם לְעַצְמוֹ

הוּא שָׁמַע קוֹל,

פָּנָה, הִבִּיט וְאָמַר:

הִיא דּוֹמָה לָהּ בַּכֹּל!

עוֹלָם בַּר חֲלוֹף

(א)

מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת

חֲנֻיּוֹת מִתְחַלְּפוֹת

כֶּסֶף מַחֲלִיף יָדַיִם.

חֲלִיפוֹת אֲנָשִׁים תּוֹפְרִים לְעַצְמָם

חֲלִיפוֹת וּמַחֲלִיפִים דֵּעוֹת,

מְמַהֲרִים מִכָּאן לְשָׁם וּמִשָּׁם לְכָאן

עַד שֶׁחוֹלְפִים.

(ב)

כְּכָל שֶׁהַזְּמַן חוֹלֵף וְעוֹבֵר

הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּפַחַד לְעַצְמוֹ

שֶׁהִנֵּה הַזְּמַן חוֹלֵף וְעוֹבֵר...

אַךְ כְּכָל שֶׁהוּא מְשַׁנֵּן וְחוֹזֵר

עַל זֹאת לְעַצְמוֹ

הוּא נַעֲשֶׂה שָׁלֵו יוֹתֵר.

עָשִׁיר וְרַע לוֹ

הָאִישׁ הַמְּבֻגָּר קָנָה לְאִשְׁתּוֹ הַצְּעִירָה

אוֹטוֹ אוֹטוֹ, מַמָּשׁ אוֹטוֹבּוּס, גָּדוֹל גָּדוֹל

שֶׁתַּרְגִּישׁ טוֹב טוֹב אֶת הָאִישׁ, שֶׁתִּתְרַגֵּשׁ,

שֶׁלֹּא תַּחֲלֹם מִמֶּנּוּ לְהִתְגָּרֵשׁ!

אֹשֶׁר

אָמַר אִישׁ בְּלִבּוֹ

בְּהִתְיַחֵס לְמֻשָּׂא תְּשׁוּקָתוֹ:

אֲנִי לֹא מַפְנִים

שֶׁהָיִיתִי בִּפְנִים...

אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים

בְּשִׂיחַת טֶלֶפוֹן הִיא קָרְאָה לוֹ לָבֹא

וְהוּא בָּא בָּהּ.

לֹא הוֹלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה טוֹב

לַחֲתוּל רְחוֹב

דַּיֵּנִי.

* * *

במסגרת המאבק של ועדת ביטון

נגד ההדרה של יצירות

המתארות את עדות המזרח

ואת שנות העלייה ההמונית

יוחזר הרומאן "המחצבה" לתוכניות הלימודים

כתב אותו בחור מרוקאי אותנטי

ואהוד בן עזר חטף ממנו את כתב-היד

כנהוג באותם ימים אפלים

בהם חטפו גם ילדים

* * *

יהודה דרורי

1. הקלו­ֹת בעונש למיידי אבנים?

אני לא היחידי בארץ שהתריע שרגימה באבנים ע"י "נוער" פלסטיני כמוה כפתיחה באש! אבן יכולה להרוג וכבר ראינו לא מעט מקרי מוות ופציעות חמורות ונכות כתוצאה מיידוי אבנים ע"י פלסטינים – ואין זה משנה מהו גיל המיידים. 

לכשעצמי, אם הייתי נתקל במיידי אבנים, עליי ועל משפחתי, ללא מחשבה שנייה, או בירור גיל המיידים – אם היה בידי נשק הייתי יורה במיידים בכוונה לפגוע בהם!  וזה בידיעה ברורה שפרקליטות רפוסה ובית משפט צדקני יטפל בי בחומרה – ולא במיידי האבנים...

ומדוע אני מעלה נושא זה – כי היום קראתי בעיתון ש-3 שופטים בבית המשפט העליון בירושלים החליט להקל בעונשם של 7 נערים (בני 13-17) שידו אבנים, ולהפחית בעונשם כי "הם קטינים וצריך לשמור על האיזונים הנדרשים." (כה אמר בית המשפט).

אבל, האם שקל בית המשפט את הנזק שהם גרמו? את הפציעות שהם אחראים להן עד שנתפסו? ואת עלות הפעולה המאומצת של השב"כ והמשטרה לתפסם?

לבטח לא, כי זה לא עיסוקו של ה"עליון" – זה נעשה בבית-המשפט המחוזי, שם נשפטו ושם נגזר עונשם... אז מדוע  ב"עליון" מחליט להפחית בעונשם?

קראו וראו מה אומר השופט העליון אורי שהם בהחלטה להקלות: "יש לקוות שהנאשמים, שעברם נקי, וכל חייהם עוד לפניהם, ינהגו כראוי בתקופת מאסרם ובסופו וישובו  לדרך חיים נורמטיבית..."

איפה חיים השופטים הללו שלנו? האם הם אינם מבינים ש"דרך חיים נורמטיבית" אצל הפלסטינים זו אלימות ורצח כלפי יהודים בכלל וישראלים בפרט? האם הם לא מכירים את מערכת החינוך הפרופגנדיסטית ביהודה ובשומרון, השולחת ילדים אלו לחבלות ולזריקת אבנים ובקבוקי תבערה? ועל איזה עבר נקי הם מדברים? מה הם יודעים מה נערים אלו כבר עשו בעבר?

הבעייה שלנו עם קלות הדעת והסלחנות השיפוטית יורדת גם למערכת הענישה, שהפכה משום מה ל"מערכת שיקום" – ובמקום לדאוג לכך שהנענשים אכן יסבלו בכלא ויפחדו לחזור אליו, הם שולחים את הפושעים הללו ל"חוגי כלא חברתיים", שם הם נהנים ממזון טוב, מלימוד אקדמאי, מטלוויזיה, עיתונים וספרים + ביקורי משפחות תכופים ועורכי דין, המגניבים להם טלפונים סלולריים לבקרים. הם יֵצאו בתום מאסרם כגיבורי המשפחה והרחוב, כגיבורי האיסלאם והטרור הפלסטיני וימשיכו לנסות ולפגוע בנו, בידיעה ברורה שיש בירושלים שופטים  – שיקלו עליהם, והם ימצאו בבתי הסוהר בישראל חברים לפשע, וטלוויזיות ולימודים ושכר חודשי להם ולמשפחותיהם ע"י כנופיית אבו מאזן המושחת.

2. קבלת גופות חיילינו או ביטול הקלות לחמאס

אני יכול להניח בוודאות שהרוב המכריע של העם בישראל מסכים עם דברי שר הביטחון ליברמן שאמר שלא יהיה דיון עם החמאס על חילופי אסיריהם תמורות גופות שני חיילינו שנמצאים בידם. אפשר להבין את כעס ההורים השכולים ולהזדהות עם כאבם, אבל ובו זמנית לומר – אין  משחררים טרוריסטים תמורת גופות יקיריכם! – כי על-פי השב"כ, לפחות 27 ישראלים נרצחו ע"י טרוריסטים ששיחררנו בשנים האחרונות תמורת גלעד שליט ואחרים!

מכיוון אחר לגמרי, על שר הביטחון להפעיל לחץ על החמאס דרך ביטול ההקלות במצור על עזה בכלל ועל אסיריו אצלנו בפרט. ניתן להדק המצור על עזה בצמצום או במניעת חשמל מים ודלק – ועל ידי חסימת המעברים לטיפולים רפואיים בישראל, ובמקביל, יש להפסיק ל-5000 אסירי החמאס שבידינו – טלוויזיות, עיתונים, ספרים ולימודים בתאיהם, מניעת ביקורי משפחות ועורכי דין. וגם מניעת ביקורי הצלב האדום – עד שאלו יורשו לבקר את גופות חיילינו. ומה בקשר לאיום בהעברת משפחות של פעילי החמאס מירושלים המזרחית לעזה?

* * *

המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מיפנה דרמטי בפיקוד הישראלי חל

במהלך המלחמה הבאה

היא לא תנוהל בידי רמטכ"ל וראש הממשלה

בסיוע סביל של שר ביטחון

היא לא תנוהל בידי עיתון "הארץ"

והעיתונאי המוסרי יואב יצחק

לא, אלא היא תנוהל

בידי עורכי דין בכירים

מבקר המדינה והיועץ המשפטי

יקבעו את האסטרטגיה

שופטים בדימוס יהיו בוררים

מטרות לגיטימיות להתקפה

ואילו על קציני ומפקדי צה"ל

שחירפו נפשם להגנת המדינה

ייגזר לצעוד ולהלקות עצמם בפומבי

עד זוב דם בנוסח השִׁיעָה

ואם לא יהיו די קוּרְבָּאצִ'ים מזיבי דם

להלקאה עצמית בצבא

תוקם מיד עוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

עד לא די לה!

ומי יצא זכאי מכל אלה ללא רבב?

השיח' חסן נסראללה!

פורסם בגיליון 170

מיום 24 באוגוסט 2006

* * *

משה כהן

הנדון: נחה דעתי

אם להודות על האמת, עד 30 באוגוסט הייתי קצת מודאג לביטחון המדינה, בגלל 20 אלף טילים ארוכי טווח ומדוייקים בידי החיזבאללה, טילים ומנהרות בידי החמאס בעזה, פצצות גרעיניות באיראן – עד שבא ראש המוסד היוצא, תמיר פרדו, והרגיע, לא נשקף למדינת ישראל איום מבחוץ. כנראה פצצת גרעין הקוטלת מאות אלפי בני אדם היא עניין של מה בכך. מי אני שאתווכח עם ראש המוסד.

אך ראש המוסד הִזהיר שנשקפת לנו סכנה של מלחמת אזרחים, סתם ולא פירש. בשל מה?

הטרור הערבי, לא, שהרי פנינו לשלום עם הערבים. החרדים? מה פתאום. אהה, הבנתי הסכנה הן פעולות תג מחיר. ריסוס כתובות נאצה על קירות מסגדים הוא הוא הסכנה למלחמת אזרחים ולקיומה של מדינת ישראל.

אי לכך חזקה על השב"כ להגביר את החקירות במרתפים בלחץ פיסי מתון של נוער הגבעות כדי שמדינת ישראל תשכון לבטח מעתה ועד עולם.

תמוה, איך בעלי תפקידים בכירים ביותר מסלפים שיקולי ביטחון כדי לקדם אג'נדות פוליטיות, וזה גם מדאיג מאוד. מבלי להיות ראש מוסד ברור לי שדבריו של פרדו הזויים ומגמתיים. 

הכיצד מקדשות המטרות הפוליטיות של בכירי מערכת הביטחון את כל האמצעים, לרבות סילוף שיקולי ביטחון.

אין גבול?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: יש יתוש מסוכן בשם "חוסר-זיקה" [במלרע] והוא עוקץ בעלי תפקידים בכירים ישראליים, בייחוד יוצאי מערכת הביטחון – וכאשר הם מסיימים את תפקידם הם מתחילים לדבר שטויות, ולפעמים אפילו משרתים בדבריהם את התעמולה הערבית. זאת מחלה שטרם הומצא עבורה חיסון. הרי אי אפשר להרוג אותם כשהם מסיימים את תפקידם – רק כדי שלא יתחילו לדבר שטויות. ויכול להיות שבסיימם את תפקידיהם, שאותם מילאו לרוב בהצלחה – הם מחזירים את השכל לאפסנאות יחד עם הפק"ל.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי

כשר אבל מסריח

30.8.2026

זהו מאמר שני בסדרת מאמרים שיתפרסמו לעיתים מזומנות במהלך הזמן שנותר עד למועד הבחירות ויעסקו במאבק על נשיאות ארה"ב. המאבק נמשך ועולה להילוך גבוה. המאמר הנוכחי יעסוק בשאלה האם הוא כבר הוכרע, וכן במיספר נקודות פחות ידועות העשויות להשפיע על תוצאות הבחירות.

1. מבוא

נכון לעכשיו, מערכת הבחירות המנוהלת ע"י הדמוקרטים נושאת פירות, והילארי ממשיכה להוביל בסקרי דעת הקהל. מה שיותר חשוב, בגלל שיטת הבחירות הנהוגה כאן, מספיק לנצח בכחצי תריסר מדינות "מפתח" על מנת להיבחר. להילארי יש כרגע יתרון. היא צריכה לנצח רק באחת או שתיים ממדינות המפתח על מנת לסתום את הגולל על סיכוייו של טראמפ. טראמפ, לעומתה, חייב לנצח בכולן כדי שיהיה לו סיכוי. 

הפערים בסקרים הם כאלה שרבים רואים את זכייתה של הילארי כעובדה מוגמרת. בין מקורבי הילארי שוררת אווירת חג והם כבר מתחילים "לתפור חליפות". ע"פ המסופר בתקשורת, הילארי כבר עוסקת בהרכבת הקבינט שלה.

למרות שהתמונה נראית עגומה מנקודת מבטו של טראמפ, הוא עדיין לא אומר נואש. כבר היו דברים מעולם – במערכת הבחירות של רייגן נגד קרטר, בשלב המקביל (אוגוסט 1980, אחרי תום הבחירות המקדימות) קרטר הוביל בסקרים בפער יותר גדול מזה שיש להילארי היום, ובכל זאת רייגן ניצח בסופו של דבר. ואם נלך יותר קרוב – במדינת ישראל יש לנו את שמעון פרס, שכל חייו ניצח בכל הסקרים ומעולם לא ניצח בבחירות, ורק לפני קצת יותר משנה את בוז'י הרצוג שהלך לישון ראש-ממשלה וקם למחרת בבוקר כשהוא ראש-ממשלה לשעבר. האם תרחיש כזה ייתכן כאן הפעם? ימים יגידו. את צפונות ליבו של הבוחר רק האל (אם ישנו) יודע.

 המסר של הילארי לבוחר הוא שגרתי ואינו שונה מזה של פוליטיקאים אחרים – לפני הבחירות כולם מבטיחים הרים וגבעות. את אותו הדבר אפשר לומר גם על טראמפ. על הבוחר להחליט לבד למי מהשניים להאמין. כשבודקים לעומק את תוכן נאומי הבחירות של שני המועמדים, אחרי שמנקים את ההשמצות ההדדיות ואת הרטוריקה חסרת המשמעות, המסר של הילארי הוא התחייבות להמשיך את המדיניות הנוכחית, בפועל – כהונה שלישית של אובמה. המסר של טראמפ הוא הבטחה לשינוי מגמה שמשמעותו בלימת השינויים שאובמה יזם.

זה היפוך תפקידים. ב-2008 אובמה נישא אל הבית הלבן על גלי ההתלהבות שעוררה קריאתו לשינוי. יריבו, מקקיין, הצטייר כממשיכו של בוש, תדמית שפגעה קשות בסיכוייו. לכאורה הבחירה היא פשוטה. מי שרואה את שמונה שנות כהונתו של אובמה כסיפור הצלחה יצביע עבור הילארי. מי שמודאג מהדרך עליה אובמה העלה את ארה"ב, יצביע עבור טראמפ. בחיים הדברים אף פעם אינם פשוטים, במיוחד לא בפוליטיקה. אישיותם של המועמדים תהיה גורם מכריע בהחלטתו של הבוחר. 

מה שבכל זאת שונה אצל הילארי זה מה שאין במסר שלה. כל ההבטחות שלה הן בלשון עתיד "אני אעשה," "אני אביא," "אני אבנה," וכו'. אף לא מילה אחת על העבר – ה"הישגים" שהיו לה במהלך הקריירה הפוליטית שלה. עם רקורד של למעלה מ-30 שנה בזירה הפוליטית החסר הזה צורם. בהיעדר הישגים להתפאר בהם, הילארי ממלאת את החסר בגידופים והשמצות אישיות של יריבה. 

הבטחות הבחירות של הילארי למיעוטים הכושיים וההיספאניים, מזכירות את הקטע מהסרט "סאלח שבתי", בו שני עסקנים לוקחים את טופול, מצביעים על בניינים של שיכון הנמצאים בשלב מתקדם ואומרים לו "הנה מה שמחכה לך אם תצביע עבורנו."

שוב, אפשר לומר את אותו הדבר על טראמפ. להאשים אותו שלהבטחותיו אין כיסוי. ההבדל הוא שלהילארי יש עבר – את כל מה שהיא מבטיחה היום היא הבטיחה בעבר יותר מפעם, ואף פעם היא לא עמדה בדיבורה. במבחן התוצאה היא לא קיבלה אפילו את הציון E for Effort. הבטחותיו של טראמפ עדיין לא עמדו למבחן.

2. דונאלד טראמפ – היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?

מאבקו של דונאלד טראמפ ממשיך להיות מאבק של דויד מול גוליית. גיוס הכספים שלו השתפר ולאור העובדה שמרבית התרומות באות מתורמים "קטנים", הסכומים בהחלט מרשימים, אבל זה רק פסיק לעומת סכומי העתק שגויסו וממשיכים להיות מגויסים ע"י הילארי.

הבעיה העיקרית של טראמפ ממשיכה להיות חוסר התמיכה ממפלגתו, במיוחד חוסר הנכונות של התורמים הגדולים של הרפובליקנים (ביניהם שלדון אדלסון, ידידו של נתניהו) שבעבר תרמו בנדיבות למועמדים הרפובליקניים לנשיאות – לתמוך בטראמפ. כתבת "תחקיר" של הניו יורק טיימס מספרת על כך שעסקיו של טראמפ שקועים בחובות של כשש מאות אלף דולר. את מערכת הבחירות שלו, טראמפ מנהל בעיקר במימון עצמי. מאחר שהונו מוערך ביותר מחמישה מיליארד דולר, לא נראה לי שזו תהיה בעייה אמיתית עבורו. 

יחסה של התקשורת לטראמפ ממשיך להיות שלילי ביותר, כפי שניתן ללמוד מהדוגמא הבאה. כל מיני חכמולוגים מבין מתנגדי טראמפ הציגו במקומות ציבוריים שונים פסלי ערום של טראמפ. התקשורת לא התייחסה לכך, למעט פה ושם תגובות שראו בזה "חוש הומור". לא צריך דמיון עשיר כדי לתאר את הצונאמי התקשורתי שהיה מתעורר אם פסלים דומים של הילארי היו מוצגים בפומבי. 

בעקבות פיגורו בסקרים, טראמפ עשה שידוד מערכות בניהול הבחירות ושינה באופן מהותי את התנהגותו בהופעותיו הפומביות. שני הצעדים זכו לתגובות חיוביות בציבור אבל זה עדיין לא הביא למהפך של ממש בסקרים. התקשורת לא מקבלת את השינויים כדבר רציני. הם מתייחסים לשינוי בהתנהגותו של טראמפ כאל מסכה, והנושא היחיד בו הם דנים הוא "מתי נראה שוב את טראמפ האמיתי?" – אף לא מילה על המסכה של הילארי. השאלה הרווחת היא האם השינויים של טראמפ לא באו מאוחר מדי ואם זה לא מעט מדי..

המאבק יעלה רמה ויגיע לשיאו למחרת "יום העבודה" (Labor Day) החל ב-5 בספטמבר. יוותרו חודשיים עד למועד הבחירות, והאירועים המרכזיים שיתקיימו בשלב הזה יהיו העימותים הטלוויזיוניים (debates) בין המועמדים. זה יהיה מעין קרב בין מתאגרפים בו מתאגרף אחד (הילארי) חותר לניצחון בנקודות והשני (טראמפ) מנסה לנצח בנוק-אאוט. הרבה תלוי במנחים ובשאלות שתוצגנה למתמודדים. 

בעימותים של 2012 בין רומני ואובמה, אובמה הגיע לסיבוב הראשון כשהוא לא מוכן. זה נבע מהזלזול של התקשורת ביכולתו של רומני. רומני יצא מהעימות הראשון כשידו על העליונה. בעימות השני אובמה כבר היה יותר מוכן, אבל נחסך לו כישלון נוסף רק בזכות המנחה ש"שכחה" שהיא אמורה להיות ניטראלית והתערבה בדיון בנקודה קריטית. רומני, שלא ציפה לזה, עבר על כך בשתיקה. קשה לי לראות את טראמפ עובר בלי תגובה על תרגיל דומה, גם אם זה לא יעלה בקנה אחד עם התדמית החדשה שלו.

 המערכה נגד טראמפ מתנהלת בשני מישורים. במישור האחד, זה של התקשורת, מתרכזים הסילופים, ההשמצות ושורה ארוכה של האשמות. רובם ככולם של הדברים הם חסרי כל בסיס עובדתי. מאחר שלטראמפ אין עבר של עשייה בפוליטיקה, כל מה שנאמר עליו, לרע ולטוב, הן ספקולציות בלבד. 

במישור האחר ה"ביקורת" על טראמפ היא לכאורה יותר "רציונאלית". מקורה של זו האחרונה הוא בפוליטיקאים, בעיקר הדמוקרטים אבל גם כמה מהרפובליקנים. המוטיב המרכזי בביקורות האלו היא "אי התאמתו" של טראמפ למלא את תפקיד הנשיא בשל "חוסר ניסיון" ו/או "אי הבנת הזירה הבינלאומית". הילארי חוזרת השכם והערב על הטיעון הזה. אבל אין פה כל חידוש כי זה בסה"כ מחזור של מה שהיא אמרה על אובמה, לפני שמונה שנים, במהלך ההתמודדות שלה מולו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית.

טענה אחרת שהילארי מפנה נגד טראמפ היא שהוא "בלתי אחראי וחסר שיקול דעת" ולכן אסור למסור לידיו את האחריות לביטחונה ארה"ב. דרושה מידה לא מעטה של חוצפה ממי שלדברי ראש ה-FBI נהג ברשלנות קיצונית בטיפול בחומר מסווג – (extreme carelessness) – להעלות את הטענה הזאת. במהלך עדותו בפני הקונגרס, ראש ה-FBI אמר בתשובה לשאלה, שהתנהגות כמו זו של הילארי היתה פוסלת מועמד מקבלת תפקיד כל שהוא ב-FBI.

לדעתו של אובמה, הילארי קלינטון היא האדם הכי מתאים בעולם כולו לכהן כנשיא ארה"ב – לדבריו היא מתאימה לתפקיד אפילו יותר ממנו. לתפקיד ב-FBI היא לא מתאימה, אבל לכהן כנשיא ארה"ב אין מי שמתאים יותר ממנה. נו, באמת.

 כאשר אובמה מבקר את טראמפ על חוסר ניסיונו ואי הבנתו את המתרחש בעולם, הביקורת הזאת היא למעשה מה שמכונה בעגה של ימינו Selfie. אובמה מתאר כאן את עצמו טרם קבלתו את תפקיד הנשיא. למותר לציין כאן שגם היום, אחרי יותר משבע וחצי שנים בבית הלבן, אובמה עדיין זקוק למקצה שיפורים בהבנת המתרחש בזירה הבינלאומית.

3. ק"ן טעמים לטהר את השרץ

Oh what a tangled web we weave

When first we practice to deceive

--- Sir Walter Scott, Marmion

 בתרגום חופשי: "הוי איזה פלונטר אנו יוצרים כאשר על דרך השקר לראשונה אנו עולים." השורות האלו, שנכתבו ע"י הסופר האנגלי וולטר סקוט (לקורא העברי הוא מוכר כמי שחבר את הרומן ההיסטורי "אייבנהו") במאה ה-19, היו עוזרות להילארי להבין את עומק התסבוכת בו היא נמצאת.

היא מעמידה פנים כאילו זה לא מטריד אותה – הנושא מתחיל לשעמם אותי, היא אומרת למראיין ידידותי בטלוויזיה. אותה, מסיבות מובנות, זה "משעמם", אבל בניגוד לציפיותיה, הציבור לא משתעמם. התקשורת, כולל כמה מתומכיה הראשיים, גם היא מתחילה להתעורר מתרדמתה. מאמר מערכת של הניו יורק טיימס מה-23 באוגוסט 2016 מותח ביקורת חריפה על התנהגותה של הילארי ודורש ממנה במפגיע לחשוף את הקשרים בין "קרן הצדקה" של משפחתה לבין טובות הנאה שחולקו ביד נדיבה לתורמים ע"י משרד החוץ בתקופה שהיא עמדה בראשו. זה עדיין רחוק מהרמה של הביקורות על טראמפ, אבל זו סטייה רצינית ממקהלת התשבחות המורעפת עליה בדרך כלל.

 מסכת השקרים של הילארי הולכת ומסתבכת. בכל פעם שהיא מצליחה להתחמק איך שהוא מתסבוכת אחת, היא מסתבכת עם סיפור חדש. ה"תרומה" האחרונה – קולין פאואל, מי שהיה מזכיר המדינה תחת הנשיא ג'ורג' בוש, הוא זה שהינחה אותה להשתמש במחשב הפרטי שלה במקום במערכת המחשבים של מחלקת המדינה. בתקשורת זה זכה לכינוי שקר אחד יותר מדי (One Lie Too Far – בהשאלה משמו של סרט מצליח על מלחמת העולם השנייה –  One Bridge Too Far). 

תנאי הכרחי להצלחה, כאשר עולים על מסלול השקרים, הוא זיכרון טוב. על השקרן לזכור מה בדיוק הוא אמר וכן מתי ולמי הוא אמר את השקר, על מנת שלא להתבלבל בין הגרסאות השונות שהוא שולף חדשות לבקרים. זה לא הצד החזק של הילארי. אימרה ידועה היא – השקר אין לו רגליים. לשקרים של הילארי יש רגליים, אפילו יותר משתיים, אלא שכולן שמאליות. לכן היא כושלת מחדש בכל פעם שהיא ממציאה גרסה חדשה.

 אפשר להבין מדוע היא נמנעת מקיום מסיבות עיתונאים. כבר עברו למעלה מתשעה חודשים מאז שהילארי קיימה מסיבת עיתונאים, וכרגע לא נראה שהיא מתכוונת לקיים מסיבה כזאת בעתיד הנראה לעין. מנהלי מערכת הבחירות שלה שומרים עליה מכל משמר ומונעים את חשיפתה לציבור. הם מבינים שזו נקודת התורפה שלה. מסיבת עיתונאים רגילה, בה למרואיין אין שליטה על השאלות המוצגות היא מוקש שהילארי תתקשה לעבור אותו.

העדיפות של הילארי היא פגישות בפורמט של "אחד על אחד" עם עיתונאים אוהדים. אלה אינם ראיונות במובן המקובל אלא שיחות ידידותיות. כתחליף לראיונות עם עיתונאים הילארי מרבה לקחת חלק בתוכניות בידור המשודרות בשעות הלילה המאוחרות. שם היא מרגישה "בבית" – למעט חריג אחד או שניים, כל המנחים בתוכניות האלה נמנים על קהל המעריצים שלה. אספות הבחירות שלה מתנהלות לפי מתכון קבוע. הילארי נואמת, הקהל מריע, הילארי מודה לקהל ונוטשת. שאלות – הס מלהזכיר.

 יהיה מעניין לראות איך הילארי תעבור את המוקש הגדול מכולם – העימותים בטלוויזיה עם טראמפ, עימותים בהם יצפו מיליונים. שם היא תהיה לבד. שם אף אחד לא יוכל להגן עליה. אפילו אם המנחים יתערבו בדיון על מנת לחלץ אותה מהסתבכות כפי שהם עזרו לאובמה לצאת מהבוץ כשהוא "נתקע" מול רומני, ספק אם זה יעבוד הפעם. חזקה על טראמפ שהוא ימצא את הדרך להגיד את מה שהילארי לא רוצה שהצופים ישמעו, ללא כל קשר לשאלות שתישאלנה. לאור הפער בסקרים שעדיין לא נסגר, לטראמפ לא יהיה מה להפסיד. בכל מקרה יאשימו אותו בגסות רוח.

בשלב הנוכחי אני נותן סבירות גבוהה לאפשרות שהדמוקרטים ימצאו סיבה לבטל את העימותים. הסיבה היחידה שזה עדיין לא קרה היא לדעתי שהם עדיין לא מצאו דרך לגלגל את האחריות לביטול על טראמפ. 

כותרת הפרק, ק"ן טעמים לטהר את השרץ (ק"ן בגימטרייה – 150), מתארת את מי שממציא הרבה סיבות ותירוצים להצדיק את מעשיו הנלוזים. ייתכן שהילארי עדיין לא הגיעה ל-150, אבל היא לא רחוקה. כמעט בכל יום צצה שערורייה חדשה. בקצב הזה הילארי תעבור מהר את ה-150. המצאת סיבות להצדקת מעשי נבלה של לקוחותיהם (טיהור שרצים) היא עיסוקם העיקרי של עורכי דין. מזה הם מתפרנסים. זה כמו לשים חותמת כשר על בשר רקוב – הסירחון נשאר. לבוחר הדמוקרטי הסירחון לא מפריע. 

בשלב הנוכחי הילארי יצאה בשלום מחקירת ה-FBI, אבל החקירה עדיין לא הסתיימה. עיקר תשומת הלב מופנית עכשיו להיבט הכלכלי – פרשת "קרן הצדקה" המשפחתית שנוהלה ע"י משפחת קלינטון בתקופה שהילארי כיהנה כמזכירת המדינה. בעת כניסתה לתפקיד מזכירת המדינה, הילארי חתמה על התחייבות בה היא הצהירה כי חומה עבה תחצוץ בין מחלקת המדינה ופעולות הקרן – זו היתה דרישה שאובמה הציב לה כתנאי לקבלת התפקיד על מנת למנוע ניגודי אינטרסים.

בדיעבד מתברר שבניית החומה המוצעת ע"י טראמפ למניעת הגירה בלתי חוקית, תושלם לפני שיתחילו ביציקת היסודות לחומה של הילארי. הילארי כמובן טוענת שהיא עמדה בהתחייבותה, ושהיא הקפידה לשמור על "הפרדה מוחלטת" בין פעילויות הקרן ואלו של מחלקת המדינה. כמו כן, לדבריה לפעילויות הקרן לא היתה כל השפעה על החלטות שהיא קיבלה כמזכירת המדינה. מישהו ציפה שהיא תטען משהו אחר? במחלקת המדינה וכן במשרד המשפטים הנושא איננו נמצא בראש סולם העדיפויות, והם לא מתאמצים במיוחד לסיים את החקירות בהקדם. לא בוער להם. 

הילארי הפכה לאומנות את ההתחמקות ממתן תשובות ישירות להאשמות העולות נגדה. מצבה של הילארי דומה לזה של מתעמלת אולימפית על קורה המבצעת תרגילי אקרובאטיקה מסובכים ביותר ובכל פעם שהיא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת, השופט (קרי התקשורת) נותן לה ציון "עבר" ומאפשר לה להמשיך.

4. האובייקטיביות של הקלפי – האומנם?

טוהר הבחירות והאפשרות של זיוף התוצאות הוא נושא שהדיון בו עולה מחדש בכל פעם שמתקרב מועד בחירות בארה"ב. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם בה כל אחד יכול להצביע בבחירות בלי להזדהות באמצעות מסמך רשמי עם תמונה. נשמע מוזר, אבל זו המציאות. לא דרוש מאמץ מיוחד למי שאין לו זכות הצבעה – שב"חים או תושבים שאינם אזרחים – להצביע, או למי שיש לו זכות הצבעה להצביע מיספר פעמים. העונש, אם מישהו נתפס, הוא חמור ביותר, אבל הסיכוי להיתפס שואף לאפס. להרבה אנשים יש כתובת מגורים ביותר ממדינה אחת, ואין כמעט שום אמצעי לוודא שהם הצביעו רק באחת מהמדינות בהן הם רשומים.

 השיא היה בבחירות של 2012, כשתפסו בפלורידה אדם שהיה רשום בפנקס הבוחרים 23 פעמים בשמות שונים. משרד המשפטים החליט לסגור את התיק כי רישום כוזב כשלעצמו לא נחשב לעבירה כל עוד האיש לא הצביע בפועל...  

מה שחמור במיוחד היא העובדה שמשרד המשפטים כלל לא מתאמץ לחקור את התופעה. הנימוק? "אין הוכחות שהיו זיופים בבחירות." איך יכולות להיות הוכחות אם לא מחפשים אותן, וכשיש חשד סוגרים את התיק בשל "חוסר עניין לציבור"?

 על מנת להילחם בתופעה ולהקשות על הונאה בבחירות, בהרבה מדינות נחקקו חוקים המחייבים מצביעים להזדהות באמצעות מסמך רשמי עם תמונה (Voter ID). לחוקים האלה קמה התנגדות רבה. הוגשו תביעות לבתי המשפט לבטל את החוקים האלה בנימוק שהם מנוגדים לחוקה (?), וכמו כן הם מיותרים כי "לא הוכח שהיו זיופים בבחירות."

למרבה הפלא משרד המשפטים, שהיה צריך להתייחס בחיוב לכוונה למנוע הונאות בבחירות, תומך בתביעות האלו. כדי להצדיק את הגישה הזאת הומצא הסיפור שהדרישה להזדהות נועדה למנוע מכושים, היספאנים ומעוטי יכולת אחרים, להצביע. מאחר וכל אלה אמורים להיות קהל המצביעים של המפלגה הדמוקרטית, הרי שהדרישה שבוחרים יזדהו היא מזימה של הרפובליקנים על מנת להרחיק את הבוחרים האלה מהקלפיות.

לסיפור הזה אין כמובן כל בסיס. לכל ה"מקופחים" האלה, שהצורך להצטייד במסמך רשמי עם תמונה הוא "מעמסה שהם אינם יכולים לעמוד בה" –אין כל קושי להציג מסמך כזה כשהם באים לקבל קצבאות סעד ותלושי מזון.

הדמוקרטים מנהלים מאבק עיקש נגד חוקי ה-Voter ID מאחר שהם רואים בהונאות אמצעי לשיפור סיכויי הזכייה שלהם. במדינות בהן הפערים בין המפלגות הם גדולים – מאות אלפים או מיליונים, להונאות אין השפעה של ממש. אבל במדינות בהן הפערים קטנים – פחות מאלף, זה יכול להטות את התוצאות באופן מהותי. 

להוסיף חטא על פשע, פסיקה של בתי המשפט קבעה לאחרונה שהדרישה שמצביע יוכיח שהוא אזרח ושיש לו זכות הצבעה מנוגדת לחוקה. חזקה על מי שמצהיר שהוא לא משקר... 

חידוש אחרון בתחום הזה היא האפשרות של הצבעה מקוונת (on line) באמצעות האינטרנט. לאור הכישלונות החוזרים באבטחת מידע במערכות המחשוב בארה"ב, זו תהיה חגיגה לכל מיני האקרים ולממשלות זרות, המעסיקות פורצי מחשב מקצועיים, שתוכלנה להשפיע על תוצאות הבחירות.

5. מהימנותם של סקרי דעת הקהל

מאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה, היה נוהג לומר – קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. המשפט הזה היה צריך להיות נר לרגליהם של כל המעורבים בתעשיית הסקרים, המנסים לקבוע מה תהיינה תוצאות הבחירות. אם לסקרי דעת הקהל היה ערך כל שהוא, אז היה אפשר לוותר על הבחירות. בשביל מה להטריד 200,000 מיליון בוחרים ולבזבז כל כך הרבה כסף אם אפשר להגיע לאותה תוצאה על סמך מדגם מקרי של 500 אנשים?

במאמר מוסגר, קראתי פעם ספר מדע בדיוני המתאר איך בעתיד הרחוק, עקב שכלולים בשיטות המחקר והתפתחויות בטכנולוגיות המחשבים, ניתן יהיה לקבוע את תוצאות הבחירות על סמך מדגם של בן אדם אחד שייבחר באופן מקרי. 

תעשיית הסקרים נכנסת להילוך גבוה לקראת כל מועד בחירות, ומספקת פרנסה לאלפי מומחים וידעונים. בדרך כלל סקרי דעת הקהל אינם מיועדים לחזות את תוצאות הבחירות – עורכי הסקרים יודעים שזה בלתי אפשרי, אלא להשפיע עליהן. כשאנשים שומעים וקוראים יום אחר יום, בוקר וערב, שמפלגה א' עומדת לנצח, ושהצבעה עבור מפלגה ב' היא ברכה לבטלה, זה יכול להשפיע ולגרום למצביעים פוטנציאליים של מפלגה ב' להישאר בבית ביום הבחירות. זה בדיוק האפקט אותו עורכי הסקרים רוצים להשיג.

 סוקר ממולח יכול להגיע לכל תוצאה העולה על רוחו באמצעות מניפולציה של בחירת המדגם וניסוח מתוחכם של השאלות המוצגות.

בחירת מדגם שיהיה באמת מקרי היא למעשה משימה בלתי אפשרית בגלל שמדובר בבני אדם ולא בעכברי מעבדה או בתוצאות של מדידות אובייקטיביות. אנשים אינם מקבלים החלטות על סמך שיקולים רציונאליים. התשובות שאנשים נותנים לסוקרים, באותם מקרים בהם הם מוכנים לשתף פעולה ולענות לאדם זר, אינן בהכרח מה שהם באמת חושבים. לעיתים קרובות התשובות הן מה שהנסקרים חושבים שהסוקר רוצה לשמוע. כמו כן, התשובות של אותם נשאלים יכולות להשתנות מהיום למחר עקב התפתחויות שלא לסוקרים ולא לנסקרים יש שליטה עליהן. 

ליקוי שחוזר על עצמו במרבית סקרי דעת הקהל היא הגישה של "מה שהיה הוא שיהיה." כך, במערכת הבחירות הנוכחית, נקודת המוצא היא שהמדינות שהצביעו בעבר עבור הדמוקרטים תצבענה עבורם גם הפעם. זה אולי נכון בחלק מהמדינות, אבל לראות כוודאות שזה יקרה בכל המדינות זאת הנחה שאין לה כל בסיס.

ד"ר ישראל בר-ניר, " בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי, כשר אבל מסריח", מגזין המזרח התיכון, 30 באוגוסט 2016.

* * *

עקיבא נוף

איש ציווה את נפשו למדע

איש ציווה את נפשו למדע

ונוּתָח מִכָּף מוח עד ראש,

כשניסו אנשי-רוח לקבוע עמדה –

מה מותר האדם על-פני... עכברוש.

בדקו את הנפש בדוֹק וחקור

את כל תסביכי הנשמה היתֵרה,

לרדת אל חֶקֶר, למצוא המקור,

ובאו אל גבול מסקנה בהירה:

כי נפש בלי גוף היא כמו ים בלי החוף,

כמו רטֶט הצליל בלי הכלי לִנגינה,

כך, גם כשיוצאת היא אל רוחָק הנוף –

עדיין, הגוף לה – נמל עגינה.

ממנו יוצאת היא, אליו גם תשוב,

ויְחִי ההבדל הקטן –

הגוף בתמורה לנעורים וליבלוב

אף יִמְכור את נפשו לַשָּׂטָן.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.8.16

* הוצאו מהקשרם – לעיתים קרובות הביטוי "דבריי הוצאו מהקשרם" הוא דרך מילוט של פוליטיקאים מפני מבוכה, בעקבות דברים שאמרו. אולם לעיתים אכן דברים מוצאים מהקשרם, באופן המעוות אותם.

כך היה בדברי המפכ"ל באשר לשיטור-היתר בעדה האתיופית. קראתי את הכתבות בעיתונים ואת הסרטון שצורף אליהם, והיו אלה דברים חמורים. ביום ג' בערב הגבתי על הדברים כפי שהוצגו, ובעיקר כפי שצפיתי בהם בסרטון. אולם למחרת צפיתי בסרטונים רחבים יותר, והדברים נשמעים אחרת לגמרי. עיקר קצפי היה על השימוש בביטוי "מהגרים" כלפי העולים מאתיופיה. מסתבר שמשפט קודם לכן אמר המפכ"ל שהם אינם אתיופים אלא ישראלים ויהודים לכל דבר, שעלו מאתיופיה.

ובאשר ל"שיטור היתר" הוא אמנם גילה הבנה לתופעה, אך הציג אותה כתופעה שלילית שהוא מנסה להתמודד איתה על מנת לשנותה. הדברים האלה הועלמו מן הציבור.

לא את כל דבריו אהבתי. למרבה הצער, הוא לא נהג על פי הכלל "חכמים היזהרו בדבריהם," וראוי היה שיציג את הדברים אחרת. אולם הוצאת דבריו מהקשרם בדיווח התקשורתי, היתה סילוף מגמתי, ומעילה באמון של האזרח בעיתונאי שאמור לדווח לו.

ישראל היא מדינת עלייה – היא מדינת העם היהודי כולו ועליית היהודים אליה היא ייעודה ומטרת העל שלה. כל עליה כרוכה בקשיים ובכל קליטה נעשו טעויות. אולם כל גל עלייה היה קומה בבניינה של מדינת ישראל. מן הטעויות שנעשו יש להפיק לקחים ולא לחזור עליהן.

קליטת העלייה מחייבת אמפתיה והבנה וסיוע לעולים להתמודד עם הקשיים. למשטרה תפקיד חשוב במהלך הזה. העובדה שאחרי שבעה עשורים של קליטת עלייה מאז קום המדינה (בהמשך לגלי העלייה שקדמו לה) עדיין קיימת תופעה של שיטור-יתר, היא עובדה מדאיגה. אין לגלות הבנה לתופעה, אלא לעקור אותה מן השורש.

* וידוא הריגה – יש משהו יפה ומכובד במנהג של "אחרי מות קדושים אמור," עד גבול מסוים. אין לשקר. אין להלביש על אדם תכונות שלא היו לו. ניתן ורצוי להזכיר שלא היה מושלם, ואפשר גם לציין את חולשותיו. אולם מן הראוי, בעיקר בשעות הקשות שאחרי המוות, להתמקד בצדדיו החיוביים של המנוח, בתרומתו, בתכונותיו הטובות.

בדמותו של פואד בן אליעזר יש צדדים בעייתיים ביותר, אך היתה לו גם תרומה גדולה למדינת ישראל. נכון להזכיר גם את הצדדים השליליים, אך ראוי להדגיש בשעות אלו בעיקר את תרומתו.

מופע האימים של יוסי ביילין בערוץ הראשון, עוד בטרם התקררה גופתו של פואד, היה מכוער ומזעזע. הוא לא הכין את מראיינו ההמום למופע, ואם הבנתי נכון בין השורות, הוא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט" כדי לספוד לפואד. הוא פתח ואמר שהוא לא בא לכאן כדי להצטרף ל"אחרי מות קדושים אמור" ופתח במסע קיטרוג משתלח, קשה, חריף, חסר מעצורים, רווי שנאה. היה זה מופע מביש. 

* העבריין הנמלט מהלוויית אביו – העבריין הנמלט אופיר בן אליעזר אינו מכבד את זכר אביו ובחר לא ללוות אותו לדרכו האחרונה, כי הוא פוחד מחקירת משטרה. כנראה שהוא יודע היטב למה הוא מפחד מהחקירה ומעדיף לשבש אותה באמצעות הימלטות מהארץ. כנראה שנחישותו לשבש את החקירה חזקה יותר מהרצון להיפרד מאביו. ובעזות מצח הוא מאשים את גורמי החוק במות אביו.

* חרם פיפיות – "בריסל איירלנס" ביטלו את החלטתם להחרים את חלווה "אחווה" המיוצרת באזור התעשייה ברקן. מה קרה? המוצר והמפעל הפסיקו להיות מיוצרים בשטח "קבוש"? או שמא בעלי החברה שינו את עמדתם הפוליטית?

לא ולא. החרם לא נבע מעמדה פוליטית – אלא מכניעה ללחץ מסחרי של אויבי ישראל. ביטול ההחלטה נבע מכניעה ללחץ נגדי ולהודעה של יהודים וישראלים רבים שיחרימו את החברה.

זאת הדרך להילחם בחרם – חרם נגדי.

* נתניהו במדי SS – הסמל להסתה שהובילה לרצח רבין הוא הפצת תמונתו במדי SS. כאילו לא למדנו דבר, התופעה הזאת חוזרת ובגדול, ובאמצעי הטכנולוגיה והמדיה של ימינו, תפוצתה גדולה לאין ערוך ולכן השפעתה מסוכנת הרבה יותר.

הפוסט של תחקירנית ערוץ 10 רות אלבז, המשווה בין נתניהו להיטלר, הוא שילוב של הסתה בוטה והכחשת השואה. השילוב הזה הוא טרנד במחוזותינו. הטרנד הזה הוא תופעה ממארת.

מן הראוי שהחברה הישראלית תתעלה מעל המחלוקות בתוכה ותתאחד למיגור התופעה החולה הזאת.

* שתיקת הטרוריסטים – "ידיעות אחרונות" חשף מחנה אימונים של כנופיות להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי. בין השאר לומדים חיילי הכנופיות איך לשבש חקירות, לעמוד בלחצים ולהמשיך לשתוק בחקירה. והחוליגנים הללו מצליחים בכך היטב, כפי שנוכחנו בחקירות רוצחי משפחת דוואבשה וחבר מרעיהם. 

* פסטיבל שלום חנוך – 1 בספטמבר אינו רק יום פתיחת שנת הלימודים תשע"ז, אלא גם יום הולדתו ה-70 של גדול הרוקרים בתולדות המוסיקה הישראלית, שלום חנוך. כבר בשבוע שעבר הקדימו העיתונים לפצוח בפסטיבל חגיגי, עטור כתבות ענק על שלום וסביר להניח שבימים הקרובים מגמה זו תגבר. האירועים יגיעו לשיאם במופע האיחוד של להקת "תמוז" ב-15 בספטמבר.

זה משמח מאוד. בדרך כלל, פסטיבלים כאלה נהוגים אחרי מותם של אמנים, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, עם מותו של נחום היימן. גם אחרי מות הדבר חשוב ויפה, כיוון שגדולתו של אמן היא שיצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. הבעיה היא, שהוא עצמו אינו זוכה ליהנות מן החגיגה. שלום חנוך זכה וכולנו התברכנו. 

* ביד הלשון: כאוות נפשך – פרשת השבוע היא פרשת "ראה". בפרשה זו מופיע צירוף המילים "כאוות נפשך". אם לדייק, בפרשה הוא מופיע ללא כ"ף הדמיון, כלומר לא "כאוות נפשך", אלא "אוות נפשך". "כאוות נפשך" היא הצורה המקובלת בעברית העכשווית. הנה המקור: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח, וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יב, טו) ... אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. " (דברים יב, כ). איווה פירושו ביקש, רצה, השתוקק. מכאן – "מאוויים" = רצונות, משאלות. וגם – תאווה = תשוקה. אוות נפשך = הנפש שלך משתוקקת. כאוות נפשך = כפי שהנפש שלך משתוקקת. ככל שאתה רוצה.

* * *

אהוד בן עזר

הגיע הזמן שיוצאי מרוקו יבקשו מאיתנו סליחה

פורסם לראשונה בגיליון 442 מיום 24 באוגוסט 2006

אני חושב שהגיע הזמן שיוצאי מרוקו דור ראשון שני שלישי ורביעי ועד דור עשירי – יבקשו סליחה מכל אותם ישראלים שהיו בארץ בסוף שנות הארבעים ובראשית החמישים של המאה שעברה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקטנה והענייה – אותם ישראלים אשר קלטו את יהודי צפון אפריקה והצילו אותם מחיי עוני, ניוון מוסרי (זנות של בחורות יהודיות שם, במרוקו), בורות, מחלות, תנאי חיים פרימיטיביים במלאח ובהרי האטלס – וכמיהה גדולה לעזוב את החיים הנוראים שם ולהיגאל על ידי העלייה לישראל, למדינה אשר היטיבה את מצבם לאין שיעור, זקפה את קומתם והפכה אותם לאזרחים נאורים של המאה העשרים.

זה שהעשירים שלהם, במרוקו וגם באלג'יר, הפקירו את העניים והחולים והזקנים, והם-עצמם היגרו לצרפת בסיוע ממשלת צרפת, זה סיפור מעציב שרק מעצים את הנס לקרה לאותם יהודי מרוקו הלא-עשירים – שכן הגיעו ארצה, ורובם הסיר מעליו את חרפת הגלות ופיגוריה, אף כי עדיין חלקם דבק באי-השכלה, באמונות שווא בבאבות הקדושים של כמו הצדיק באבא ברוך, או בפולקלור של המימונה, שחלק ניכר ממנו הוא כבר משופץ וישראלי וכמעט אין לו קשר לחג האלילי-למחצה שהיה נחוג בקרב העניים בצפון אפריקה.

בשעתו הייתי בערב ספרותי בעיירה שדרות עם יצחק גורמזאנו-גורן, ארז ביטון ואולי עוד סופר מחוגם, והם פתחו ביללה הרגילה על מה שעשינו להם כאן, אנחנו האשכנזים והיישוב הוותיק, שרמסנו את פאר קהילת יהודי צפון אפריקה המסורתית והפטריארכלית והמשכילה שחיתה בארמונות-פאר ואשר הילדים והילדות נישקו את ידי הוריהם וצייתו להם בכול וכולם אמרו שירה ותרבות והיו חביביהם של מלכים ורוזנים ­– וכדומה וכדומה, ורק פה בישראל עיפרנו כבודם בעפר והפכנו בנותיהם לזונות!

ואז קם גבר אמיץ ולא צעיר, מיוצאי מרוקו הגר בשדרות, ונתן להם באבי-אביהם, ותיאר את המצב האמיתי של היהודים במרוקו, ממנו גאלה אותם ישראל, ולא פסח על הזונות היהודיות ששירתו את חיילי בנות הברית בצפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואמר שאוי ואבוי לקהילת יהודי מרוקו אלמלא ישראל הצילה אותה מחיי ניוון, בורות, עוני וזנות.

איפה הסופר, המשורר או האינטלקטואל יוצא-מרוקו האמיץ שיקום כיום וינפץ את התמונה השקרית של הקיפוח והעוול הנורא שעשתה להם כביכול מדינת ישראל! אכן, היא פשוט לא גאלה עדיין את כולם מהאמונות הטפלות של המלאח; ולצערנו עדיין פועלים עסקנים ורבנים שלהם, שמשתדלים שהחיים בישראל המודרנית לא יגאלו את צאן מרעיתם אלא שיישארו בבורותם גם כאשר היא מתכסית בש"סניקיות דתית שיש בה מבחינת תרבותית והשכלתית לא מעט מהמשך הגטו של המלאח – לבד מהמצב הכלכלי השפיר-יחסית של אברכי ש"ס ודומיהם, בזכות החליבה של תקציבי המדינה, מה שלא היה לשכמותם אפילו בחלום בגולה הדווייה!

* * *

"בסמטאות קזבלנקה האפלות"

"ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950

ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה,

ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

בטרם אגש לספר על קזבלנקה, גלות הגלויות, על הגיהינום התחתון ששמו "מלאח", אקדיש שורות מעטות ל"עיר הנשים". אמרתי "עיר הנשים", כי לא רציתי להיות גס מדי, כי שמו המדויק של המקום הוא : הרבע המיוחד (le quartier réservé), כלומר: רובע הנשים המושחתות. יצאנו לשם בלוויית אנשים מקומיים להורות ולהסביר לנו את הדרך, ותודות להם יכולנו לטייל בפנים בתור צופים. בלעדיהם איני יודע כיצד היינו יוצאים משם.

שוטרים ופרוצות

הרובע נמצא כמעט מחוץ לעיר, בהמשך ל"מדינה" (הרובע הערבי). נכנסים דרך שער בשם "שער דמשק". קבוצות-קבוצות שוטרים עומדים בו ושומרים על הסדר. מתפקידם גם למנוע מתושבות העיר לצאת את השער. המחזה שמחכה לך בפנים – נורא ואיום! מיד בהיכנסך נטפלות בך – כעקרבים – עשרות יפהפיות ואינך יכול להיפטר מהן. מושכות אותך, מנסות להכריחך בכוח ללכת איתן ואוי ואבוי באם תראה סימני-התנגדות. הן תקרענה אותך לגזרים. לא תצא חיים מידיהן. אלפיים נשים מתגוררים ברובע זה, כולן נתפסו בשעת "עבודתן" בסמטאות העיר. כדי למנוע מחלות הקימה המשטרה בכל עיר גדולה רובע כזה וכל הנשים שהראו נטיות למקצוע, הושמו בו. מבפנים הכול מותר להן, הן בביתן. אך מבחוץ – כף רגלן לא תדרוך. כמצורעים הוצאו אף הן מהמחנה.

"יש גם יהודיות ביניהן"

המחזה מבפנים – לא יתואר במילים אנושיות. מחזה מזעזע בריאליות שלו. אך נכנסנו ומיד רציתי לברוח משם, להימלט, אבל – מאוחר מדי, כבר סבוני יפהפיות כדבורים... "יש גם יהודיות ביניהן," אמר לי אחד ממלווינו. " אתם מעוניינים לראותן?"

לא. להערב – זה מספיק. בכלל, זה יספיק בהחלט, גם לעתיד. מכאן ולהבא אשתדל לכבוש את יצר הסקרנות שלי ולא לסור למקומות כאלה. כפי שאמרתי: הצלחנו לצאת בנס-מן-השמיים. אחד מחבריי נתן ל"חברה" שלו מאה-מאתיים פרנק כתשלום-שחרור. אבל, זה לא הספיק כנראה. כי התחילה מרביצה בו מכות ולקרוא אחריו: "יהודי!" ואלמלא המשטרה שהופיעה מיד והרחיקה את החצופה (תרתי משמע), איני יודע מה היה גורלו של ידידי המסכן... יצאנו החוצה ובירכנו ברכת הגומל...

מלאח – חלום בלהות

 כותב אני שורות אלה בבית קפה נידח שבמלאח (mellah) (גטו יהודי), כשאני מנסה בכל כוחות נפשי לשכנע עצמי כי תמונת-אימים זו המתגלה לעיניי אינה נכונה; כי כל זה אינו קיים במציאות; שהמלאח אינו אלא פרי דמיון אכזרי וחולני או סרט או חלום בלהות. אולם – איני יכול... אני רוצה לא להאמין למראה עיניי, אבל כשמבטי נופל על הילד הרזה והשחפני (tuberculeux) שמוליך את אביו העיוור ופושט יד לנדבות – איני יכול, ומוכרח להאמין.

קזבלנקה היא כמו כל עיר, עיר-הסתירות, כלומר: האורות והצללים, העושר והעוני מצויים בה בכיפה אחת.

אך כאן, הסתירות בולטות יותר וקיצוניות יותר בין שני העולמות – עולם העושר ועולם העוני – הוקמה חומת עץ גבוהה וענקית ששומרת כאילו לא לערבב את תחומי החיים. שלטים ומודעות צבעוניים מתנוססים על החומה: תשתו קוקה-קולה, טעמו מקוניאק מרטל, בואו כולכם לראות את השחקן המפורסם פלוני בסרט אלמוני, פרסומת למכוניות, שוקולדה ובתי שעשועים. מאחורי החומה: המלאח. הבה ניכנס למלאח, נעבור את השער ועולם חדש יתגלה לעינינו.

יהודים מסכנים

סימטאות צרות שאור השמש אינו מגיע אליהן, בתים לא בתים שריח עובש נודף מהם. זקנים עטורי-שיבה מתנועעים כצללי-צללים. רק כיפותיהם ובגדיהם השחורים – המעידים על אבל דורות – מבדילים אותם מן הערבים. נשים שמנות ועצובות העומדות על פתח ביתן מכיוון שביתן הוא הרחוב. וילדים המבקשים ממך לאכול היות והורים – שיוכלו לבקש מהם – אין להם... ועוד ועוד. תשאלו ודאי: כמה יהודים גרים כאן? ארבעים אלף. ואל תשתוממו על המקום שקטן הוא מכדי להכיל 40 אלף נפש. נכנסתי לאחד מבתי-המגורים. בית רעוע שעומד להתמוטט. בחדר קטן מתגוררות 12 נפשות. כן, שתי-עשרה. לא פחות ולפעמים יותר. לא ייאמן? ככה זה. ראיתי הרבה גיטאות בחיי. גיטאות בפולין וברומניה, גיטאות ומחנות-ריכוז בהונגריה ובגרמניה. אבל מחזה-זוועות כזה עובר כל גבול-דמיון. סבל כזה – לא ייתכן!

הנך מרגיש עצמך אשם; והנך מאשים את העולם כולו ואת עם ישראל בפרט שנתנו לענייני יהדות-צפון-אפריקה להתפתח בצורה כזו. הרי האמת ניתנה להיאמר: הזנחנו אותם, הפקרנו אותם, את אחינו דכאן, במשך מאות בשנים. ולמה? מדוע השקענו כוחות אדירים ועצומים בכל חלקי חבל שיהודים מצויים שם, ורק לא כאן?

* * *

מנחם רהט

היעד – להמאיס! מערכות הצדק האזרחית והצבאית פועלות להמאיס על הציבור את המשך הימצאותנו מחוייבת המציאות ביו"ש

האם מישהו בממשלה הכי ימנית בישראל, שאל את עצמו כיצד הפך צה"ל במשמרת שלה, לצבא הכי שמאלני בישראל, מאז ימי ההגנה והפלמ"ח? כיצד דווקא בימי שלטון ממשלת נתניהו-בנט-ליברמן, נוהגות מערכות הצדק – הפרקליטות הצבאית ומערכת המשפט האזרחית – כאילו הן עוסקות בסיכסוך גבולות בין שוויצריה לגרמניה?

הסברים לא מעטים ניתנו לתופעת ההשמאלה העוברת על מערכות הצדק, הצבאית והאזרחית. דיברו על מוסר, על חשש מהתבהמות, על הכרה בנרטיב הפלשתיני, על כך שלא כל הצדק עימנו. ואולם, כל אלה אינם אלא כלי עבודה משניים, בשליחות היעד העליון שמאחורי התנהלות מופקרת זו.

מעבר לכל הנימוקים הללו, מכרסמת מזימה בזויה ומסוכנת של השמאל, ובראש וראשונה הקרן לישראל חדשה – להמאיס על עם ישראל את המשך השהיה ביו"ש. להפוך את יו"ש למעמסה בלתי נסבלת. לברוח לקווי החלוקה של 47' (שגם הם, כמובן, לא יבטיחו שום שקט מול האוייב הפלשתיני, זולת היותם קרש קפיצה להמשך המלחמה בנו מעמדות נוחות יותר).

נתחיל במערכת הצדק האזרחית. הנה אירוע טרי מן השבוע. ביהמ"ש העליון החליט, ממרומי מגדל השן שלו, להקל בעונשי מאסר שהוטלו על רוצחים פוטנציאלים, בני 13-17, שפצעו באכזריות באבני קלע יהודי תמים, שעצר רכבו בשולי כביש 20, בואכה ירושלים, כדי לתקן תקלה טכנית, ולמחרת יידו אבנים בכלי רכב באותו כביש. סניגוריהם של הרוצחים-בפוטנציה שלפו את מילת הקסם 'קטינים', וכבודם מיד נשבו בקיסמה והעניקו לטרוריסטים הקלות מחפירות. עדותו המצמררת של היהודי שראשו ורכבו רוצצו באבנים, על הידרדרות מצבו הנפשי בעקבות הפשע, לא מנעה מכבודם לרחם על אכזרים.  

אירוע טרי שני, בא משורות צה"ל. חייל מחטיבת כפיר הבחין בפלשתיני שהתקרב בריצה מאיימת לעבר העמדה שלו. משלא נענה לקריאות עצור ולירי האזהרה, ירה בו אחד החיילים, להגנה עצמית. סוף דבר: עיתון "הארץ" (כמה לא מפתיע) האשים את החייל המתגונן ברצח, והמשטרה הצבאית הזדרזה לעצור אותו בחשד גרימת מוות ברשלנות. פרשת אזריה מס' 2.

ואף אחד בדרג המדיני לא עצר את הטירוף. רשלנות? הפוך, גוטה, הפוך! אילו נצר החייל את נשקו היתה זו רשלנות, שעלולה היתה להסתיים בהשבתו לאימו בארון עץ. חברים יקרים במצ"ח ובפרקליטות – החלקתם על השכל?

אבל לא החלקה על השכל יש כאן, אלא מזימה קרה של שליחי השמאל, להמעיט בעונשם של מפגעים, להבהיר ל'קטינים' ול'מופרעים' שהצדק היהודי מגן עליהם, ושבתום המאסר שהתקצר צפויה להם תהילת עולם של האספסוף, לסרס את כושר הלחימה והעמידה של אנשי הביטחון, מול הקמים עלינו לכלותנו.

והכול למען מטרת העל: להמאיס עלינו את יו"ש, להוכיח לנו שאי אפשר עוד להמשיך ככה.

במסגרת המסע הנכלולי הזה, בוטלו כל העקרונות. ב-1992 פסק ראש הממשלה רבין, בעקבות ירי של שוטר מג"ב שחיסל מחבל מנוטרל: "כך צריך להיעשות לכל מי שינסה לתקוף שוטר, חייל או כל אזרח הנושא נשק ברישיון." היום מבהירות פרשות אזריה מס' 1 ומס' 2, שהרמטכ"ל אייזנקוט מחזיק בנורמות אחרות: שהעיקרון היהודי הבסיסי 'הקם להרגך השכם להורגו,' כבר אינו תקף.

למסע להמאסת יו"ש, נרתם סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן שהבהיר בכנס מפקדים, כי צה"ל מעדיף שייפגעו חיילים, ובלבד שלא לפגוע בפלשתינים חפים מפשע. אין לו בעייה, אמר, להסביר לאם שכולה, שבנה נפל כדי למנוע פגיעה בפלשתינים. ומדובר אגב באותו גולן, שאלמלא הפוליטיקלי קורקט, היה עליו להיזרק בבוז מצה"ל עוד באותו יום נמהר, שבו טען ברוב רשע, כי הוא מזהה בישראל סימנים לתהליכים שהתרחשו באירופה בימי עליית הנאצים. 

ולמי שפרק 'חינוכי' זה לא הספיק לו, סיפק אלוף גולן עילה נוספת לבריחה. המח"ט עופר וינטר שגה קשות, לדבריו, כשהבטיח ערב הלחימה בעזה כי "נעשה הכול כדי לעמוד במשימה."

גולן: אם 'לעשות הכול,' הרי זה למען הגנה על חיי פלשתינים. המשמעות היא שחיי האוייב קודמים לחייך. לקרוא ולא להאמין. 

לצד המסרים התבוסתניים, שדוחסים למוחם של בכירי צה"ל, מאלצים אותם בפקודה להשתתף בקורסים של שטיפת מוח, שמופעלים בידי אירגוני שמאל קיצוניים להחריד. אם בעבר אוזנו שטיפות המוח משמאל, באמצעות מסרים ציוניים ויהודיים שהיו בפי מרצי ענף תודעה יהודית, הנה כיום נשלטת זירת החינוך כולה בידי השמאל הקיצוני. הכול מגוייס לטובת הבריחה.

לעיתים מגיעה שטיפת המוח לידי אבסורד מקומם. כך למשל חלק צה"ל שבחים מופלגים לקצין הזוי, סרן ש"ש, מ"פ בגדוד קרבי, שהקריב חייו להצלת פלשתינים, שכלל לא נמצאו בזירה. פירסום רשמי של צה"ל דאג להלל ולשבח את מותו המיותר. ש"ש ניהל אירוע של פיצוץ רכב פלשתיני חשוד. במקום להתקפל אחר האירוע, הוא נשאר בזירה "כדי למנוע מפלשתינים שעלולים להגיע, להיפגע מן האירוע." הקצין יפה הנפש הפך מטרה נייחת למחבלים, חטף כדור באבי העורקים, והפך במותו השטותי, בפירסום רשמי של הצבא – לגיבור נערץ: טוב למות בעד אוייבינו. ממנו תראו וכך תעשו. שיא האבסורד.

עם כל הביקורת על הממשלה הכי ימנית שמטפחת תחת כנפיה צבא הכי שמאלני, קשה לחשוד בה שהיא אינה מבינה עד כמה חשובה הימצאותנו ביו"ש לעצם קיומנו. 

כיצד אפוא תוכל למנוע חתירה תחת תפיסת עולם בריאה ובסיסית זו?

פשוט להפליא: להתחיל למשול. להבהיר לכל שליחיהם של החותרים תחת עצם קיומנו, לאחר שנכשלו בקלפי, שהעם כבר הכריע ויש בעל בית. כשהמערכות האזרחית והצבאית ממציאות מידי פעם צדק חדש, בשירות ההטפה למנוסה מיו"ש – צריכה הממשלה לממש את משילותה. לחדול מלהיות סמרטוט ריצפה עלוב, בשירות השמאל. אמנם מדינה דמוקרטית, אבל לא מתאבדת.

* * *

לעמרם היקר

ברכות ליום הולדתך ה-78

החל ב-3 בספטמבר

עדיין אני זוכר את ביקוריך אצלנו בקיץ בקלמניה

המשחקים הנפלאים שהיינו בוראים לעצמנו

ויום ההשתוללות על הקרוניות בין הפרדסים

אימך רחלה העניקה לי את שמי אהוד

מבן דודתך

אודי

* * *

התלמוד הבבלי

היצירה המפוארת של יהדות המזרח

יִילמד מעתה בכל בתי הספר התיכוניים הממלכתיים

יחד עם שירי רועי חסן וארז ביטון

על חשבון הקווטה של ביאליק אלתרמן ועמיחי

* * *

אהוד בן עזר

המסע אל העקירה

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

 [המשך]

יום 7. יום שני. 19.9.94. ערב סוכות

ברטיסלבה – האוגסדורף

עכשיו אני יושב וכותב בכפר בשם האוגסדורף, במלון הטירה, שלוסקלר – טירה ששופצה למלון ולמסעדה, לא רחוק מגבול אוסטריה-צ'כיה, בצד האוסטרי.

בבוקר אנחנו מתעוררים במלון בברטיסלבה, אוכלים ארוחה קלה בקפה של המלון, אורזים את המזוודות ומשאירים אותן לשמירה בחדרון קטן ליד פקידת-הקבלה, השירות הזה גם הוא כרוך כאן בתשלום נוסף, אבל התעריפים מצחיקים.

לוקחים מפה במלון ויוצאים באוטובוס חשמלי למרכז העיר. הערים של הממלכה האוסטרו הונגרית דומות זו לזו – נהר, מרכז עתיק, מיבצר על גבעה או ארמון, בית-עירייה, חזיתות בתים מקושטות, צבע חרדל-זהוב, שעמנואל אומר שהיה הצבע הנהוג בממלכה ההבסבורגית, וכמובן בתי-המלון והמרכזים החדשים. אבל כאשר אתה עוזב את המרכז, מתחילים הבתים האפורים, המכוערים, הגבוהים, פרי הבנייה הקומוניסטית הרשלנית. הדבר בולט בייחוד בברטיסלבה, שתנופת התיירות של בודאפשט טרם הגיעה אליה. הרישול בבנייה והחומרים הגרועים זועקים מכל קיר שניבנה ביובל השנים האחרונות. אותה של עליבות וחוסר-תיכנון מצויים גם במלון. צריך לעלות מדרגות וללכת מסדרונות עד שמגיעים למעליות המובילות לחדרים.

במרכז ברטיסלבה אנחנו שואלים איש זקן על בית-כנסת יהודי, והוא כה מאריך בהסברים עד שבקושי אנחנו נפטרים אותו. עמנואל אומר: "לעולם לא לשאול כתובת אצל איש זקן, כי אלה אינם מפסיקים לדבר, מתוך בדידות."

לפי הנחייתו אנחנו מוצאים בית-כנסת, סמוך למרכז. הוא סגור, אך כניראה פעיל. זה ודאי לא בית-הכנסת של החת"ם סופר.

ממשיכים לטייל לכיוון הדנובה והאיזור שניראה עתיק יותר, ומנסים לשאול שוב על בית-כנסת יהודי, אך הרוב אינם דוברים שום שפה לבד מסלובקית.

אני מוצא אישה מקומית נעימה, מבוגרת, שמדברת גרמנית, וגו'די יוצרת איתה קשר. האישה מוליכה אותנו עד סמוך לגדת הנהר, לרגלי הטירה של ברטיסלבה, שם רחוב היהודים ושם מקום הרובע היהודי שלדבריה נמחק כליל ועל מקומו ניבנה מיחלף ענק. נותר רק ציור נאיבי על קיר המיחלף, ציור של בית-הכנסת. בגלל הרעש של המכוניות מלמעלה, עמנואל מצלם ללא פסקול. אני רושם לי להוסיף:

רגלינו עומדות בברטיסלבה, כיום בירת סלובקיה, במקום שהיה פעם הרובע היהודי של פרסבורג, זה שמה הקודם של ברטיסלבה.

הרובע ובית-הכנסת הישן נמחקו, ועל מקומם ניבנה מיחלף ענקי.

צייר חובב השאיר מזכרת על הקיר – ציור קיר נאיבי שמנסה לתאר במקצת את מה שהיה כאן פעם.

הכביש למעלה, לרגלי גבעת המצודה, נקרא גם כיום "רחוב היהודים".

ראינו בברטיסלבה בית-כנסת יהודי פעיל, חדש יותר, הנמצא קרוב למרכז העיר, אך לא ניראה לנו שהוא קשור לתקופה שבה עוסק סיפורנו.

*

ימים אחדים לאחר שובי ארצה אני מטלפן לדוד גלעדי ומספר לו על הערב בגייר, ושואל אם אפשר לעזור במשהו לשיקום בית-הכנסת. תוך כדי שיחה הוא מספר לי כי מתחת למיחלף בברטיסלבה נשמר קברו של החת"ם סופר. חבל שאיני יודע זאת כאשר אנחנו מבקרים במקום. אם אחזור לשם שנית, אגש אל הקבר, מתחת למיחלף, ואוסיף זאת לסרט:

בברטיסלבה, אז פרסבורג, חי ופעל, בראשית המאה ה-19 החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ-ישראל. משפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מדיעותיו ומכתביו שבהם הביע את רצונו שתלמידיו יעלו לארץ-ישראל.

כאשר מחקו את הרובע היהודי ובנו את המיחלף, התנהל מאבק על שימור מצבתו של החת"ם סופר – שריד אחרון לחיים היהודיים התוססים שהתנהלו כאן במשך דורות.

*

מאיזור הרובע היהודי לשעבר אנחנו שבים ועולים בעיר העתיקה ועוברים בשער מפורסם, שער מיכאל. קונים חריץ גבינה מעושנת הנראה תחילה כלחמניה. עמנואל ואני עולים למשרד של בנק הדואר, בקומה עליונה של בניין בעל מדרגות שחוקות ששימש ודאי כדואר המרכזי בימי הקיסר פראנץ יוזף. מחליפים כסף. אחר-כך יושבים להתרענן במרתף של קפה קטן ונחמד, ששתי סלובקיות צעירות ויפהפיות, לבושות בצורה פרובוקטיבית אך אלגאנטית, מנהלות אותו. הן אינן אדיבות במיוחד, אבל מעוררות חשק לזיין אותן.

אנחנו לוקחים מונית לאדה קטנה עם נהגת ועולים למיבצר. נשקף ממנו מראה יפה על הדנובה ועל עמק הדנובה. בשיא הגבעה נושבת רוח חזקה שאינה מאפשרת להקליט. אנחנו מוותרים על הכניסה למיבצר פנימה, שיש בו גם מוזיאון. אני מוצא פינה מזרחית-דרומית בגן המיבצר. אפשר לצפות מכאן לעבר איזור הרובע היהודי לשעבר, שבו עמד כניראה בית הכנסת של החת"ם סופר:

אנחנו נמצאים עכשיו על גבעת המיבצר של ברטיסלבה בסלובקיה. לפני זמן-מה היא היתה צ'כוסלובקיה, ובשנים שבהן אנחנו עוסקים, המקום הזה היה חלק מהונגריה, והעיר נקראה בשם הגרמני פרסבורג.

מולנו למטה המקום שצילמנו בו קודם את הציור הנאיבי של הרובע היהודי. שם, במקום של המיחלף ושל הבתים הישנים, היה מקומו של הרובע היהודי, ושם עמד בית-הכנסת הישן. כיום המיחלף הגדול הזה תפס את מקומו. לא נישאר דבר.

אנחנו משערים שבמקום הזה חי ופעל, בראשית המאה ה-19, החת"ם סופר, ר' משה מפרסבורג, שהשפעתו היתה רבה על הזיקה לארץ-ישראל, ומשפחות שיינברגר, שטמפפר, ראב, ומשפחות הונגריות אחרות, הושפעו בשעתו מגרעין דיעותיו ומרצונו שתלמידיו יעלו לארץ ישראל.

כאן, בעיר פרסבורג, גם המקור של משפחת שיינברגר. כאן נולדה גם לאה, לבית שיינברגר, שהיתה אשתו של סבא יהודה, ואנחנו צאצאיה.

בשנת 1845-46 לערך, לאזאר ראב וחברו בנימין שטמפפר, לימים גיסו של לאזאר, ואביו של יהושע שטמפפר – שניהם גרו כאן בעיר, והיו תלמידיו של הכתב סופר, שהוא היה תלמיד של החת"ם סופר.

בימי נעוריהם, החת"ם סופר כבר לא היה בחיים, ובזמן שהם למדו כאן בישיבה בפרסבורג, פרצה המלחמה של קושוט לאיוש, מלחמת ההונגרים לעצמאותם. חלק מתלמידי הישיבה נספחו לצבאו של קושוט, כי זו היתה דעתו של הכתב סופר, שמו היה הרב שרייבר, שהם צריכים להשתתף.

אבל לאזאר, לאזאר ראב, ובנימין שטמפפר – ברחו אז לקרואטיה וחזרו רק כאשר המרד נגמר.

בכל זאת, שנות לימודיו של לאזאר כאן בישיבה, עם רוחו של החת"ם סופר, נתנו בהם את הזיקה, מהצד הדתי – לאיוש קושוט נטע בהם את הזיקה מהצד הלאומי – אבל מהצד הדתי של אהבת ציון, של רוחה, ועלייה לציון, העיר פרסבורג היתה מרכז יהודי גדול מאוד באותה תקופה, וכאן הם ספגו אותה את הזיקה לציון.

*

במיבצר עצמו איננו מבקרים מפאת קוצר הזמן, העייפות לעלות שוב, וגם מפני שלא ההיסטוריה שלו מעניינת אותנו אלא נקודת המיצפה על איזור הרובע היהודי לשעבר. כשאנו יורדים לעבר העיר, עוד מבט אחד על הדנובה וסביבתה מן הגן של המיבצר, כאשר הדנובה ועמק הדנובה בגבי:

אנחנו עומדים בחצי הדרך מן המיבצר של ברטיסלבה, כלפי מטה. מאחורינו רחוק יותר עמק הדנובה, ורחוק יותר וינה. אם אנחנו לוקחים את היד ומכוונים אותה תשעים מעלות – נגיע לגייר, או העיר ראב, שנמצאת גם היא בהמשך הדנובה.

את הנוף הזה ואת הבקעה הזו עזבה ב-1875 משפחת ראב בדרכה מנוגי-מגיאר לקומארנו, ומשם, כניראה ברכבת, דרך וינה עד טריאסט.

כדאי אולי עוד לציין שהעלייה של אז, של שטמפפר, של גוטמן ושל שאר בני הקבוצה ההיא, שלימים היו ממייסדי פתח-תקוה, נבעה מכך שב-1867 ההונגרים – ואנו עומדים במקום של סלובקיה, אבל הוא היה אז הונגרי – כל האיזור הזה, ובודאפשט במרכזו, קיבלHome Rule – מעין עצמאות, תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף, ואז בעצם נוסדה הקיסרות האוסטרו-הונגרית – לא האוסטרית אלא האוסטרו-הונגרית, ונערכו בחירות לפארלאמנט של הונגריה, והיהודים קיבלו אז חופש, כלומר – אמנציפאציה.

ואז יהדות הונגריה התפלגה – החלק היותר מתבולל – חלקו התבולל לגמרי, וחלקו נישאר ניאולוגי, יותר נאור, מה שאנחנו קוראים כיום – ריפורמי. אלה בתי-הכנסת המדהימים בגודלם, שפגשנו גם בבודאפשט, גם בגייר, גם בקומארנו, שמראים על קהילות חזקות מאוד, שהגיעו לשיא פריחתן, אני חושב – בעיקר בין שתי מלחמות עולם,

והחלק האחר הסתגר, פחות או יותר, אפשר לומר – בגיטאות, או בחצרות של הרביים, והיפנה עורף ללאומיות ההונגרית ולאפשרות לחיות בצורה חופשית, מודרנית, בערים ההונגריות הגדולות.

לאזאר ראב וחבורתו, ומשפחתו, היו אותם יהודים שלקחו את אהבת ציון הדתית, ואת תחושת החופש ההונגרית, והחליטו ליישם אותן לא בהונגריה, כי אז הם היו צריכים להתבולל, והם היו מאוד אורתודוכסים, הם היו אנטי ריפורמים – ולכן הם כאילו נפלטו או נורו לכיוון ארץ-ישראל של אז.

אבל המצער הוא, שלא היה להם המשך, כי האורתודוכסים היו מאוד אנטי ציונים, ואילו הניאולוגים והמתבוללים הזדהו עם הלאומיות ההונגרית.

כשיהודה ראב ביקר בקומארנו את אחותו דבורה, ב-1901, באותו טיול אחרון שהוא עשה באירופה, הם, היהודים, היו אז בראשית או לקראת שיא פריחתם. ראינו זאת גם מן המצבות בעיר גייר, בעיקר מהתקופה שבין שתי מלחמות עולם – אלה מצבות של אנשים מאוד-מאוד עשירים.

והם, קרוביו, אמרו לו, ליהודה – בוא לכאן. חזור להונגריה. כאן המצב הרבה יותר טוב.

אבל הוא לא ויתר. הוא התגעגע לכרמים, לפרדסים, לריח הפריחה של הפרדסים בארץ-ישראל, וכבר אז היתה לו התחושה שאין לו מה לחפש כאן.

וכדאי עוד דבר אחד לציין, לגבי העיר גייר, שביקרנו בה. יהודה שטרן, אבי המשפחה, שהחליף את שמו לראב, גר בעיר גייר כניראה כל ימיו. ייתכן שהוא קבור שם. אבל שני בניו, זלמן ראב – שבתו חנה נישאה לרב נטונק, שזוהי פרשה לעצמה של יהודי הונגרי שניסה לקנות את ארץ-ישראל מהסולטן התורכי, והקדים את הרצל – ובכן, אחד מבניו של יהודה שטרן היה אותו זלמן ראב. השני היה אותו שלמה ראב שגר בכפר סילש ועלה לארץ ישראל עוד בשנת 1863.

לא מצאנו שעוד בנים של יהודה ראב-שטרן, אבינו הראשון ההוא, מראשית המאה ה-19 – המשיכו לגור בגייר. לכן, גם בבית-הקברות של גייר מצאנו הרבה שמות של משפחת ראב, אבל קשה היה לנו לשייך אותם למשפחה, למרות שייתכן מאוד שגם הם קרובים, רחוקים מאוד.

*

כאשר נשב עם ארנסט במרפסת אלאדין ביפו, ונראה לו את התמונות מברטיסלבה, יאמר שהצליח למצוא אדם שיש בידו העתקים מרשימת תלמידי החת"ם סופר, ובהם גם שלמה ראב, אולי אביו של לאזאר, שלמד אצל הכתב סופר.

על הקברות של ראאב בגייר יאמר אלכס שהוא בטוח שאלה קרובים, וכן גם אלה שמצויים בנאג מדיאר.

לדבריו, סדר הדורות במשפחתו-שלו הוא כך: שלמה זלמן ראב, בנו מרדכי. לבנו הבכור של מרדכי קראו שלמה, לבת השנייה אסתר, ומסורת היתה במשפחה שהסב של הסב עלה לארץ ישראל. עוד בן של מרדכי שמו היה דוד ראאב, שאותו פגש כניראה יהודה בקומרנו ב-1901. בנו של דוד היה שמעון, אביהם של אלכס, ארנסט ושאר האחיות, וניספה באושוויץ.

חלק מהעירפול ביחסים שבין הענף שלהם לענף שלנו נבע לדבריו מכך שרצו להסתיר את החלק הציוני, אשר לו התנגד בנחרצות הסב התקיף דוד ראאב, שאסר בשנות ה-30 על בנו שמעון לעלות לארץ-ישראל, זאת למרות שסבא יהודה כתב להם והציע את עזרתו בהשגת סרטיפיקאטים. את הסיפור הזה גילה האב שמעון לאלכס ולארנסט רק כאשר עמד להישלח לאושוויץ.

וכאשר אשוחח טלפונית, כבר בארץ, עם צדוק ראב, שלצערי לא קיבל את הגלוייה ששלחתי לו – יאמר לי כי לסבו קראו בנימין זאב ראב, ובעיקר זאב ראב, והוא קבור בנוגי-מגיאר. את קברו לא מצאנו. צדוק אומר שכל שאר השמות שמצאנו בנוגי-מגיאר שייכים למשפחה, וכן שבבית-הקברות בברטיסלבה ישנם קברים של משפחת ראב, וגם של שיינברגר.

*

ברטיסלבה. בזאת סיימנו את הצילומים. יורדים לעיר. יושבים בשדרות המרכזיות, בפיצריה, ומיד עטות דבורים על כוסות הקולה ושאר המשקאות שהזמנו. אגב, זו תופעה שאנו נתקלים בה שוב ושוב, אפילו במזנון שבין עמודי הכניסה למוזיאון לאמנויות יפות מול כיכר הגיבורים בבודאפשט – כל אימת שיושבים בחוץ, ומשקה או משהו מתוק אחר עומד חשוף – מיד מתנפלות עליו דבורים.

אני כותב ושולח גלוייה לצדוק ראב, ומספר לו על הקדיש שאמרתי אתמול בבית-הקברות בעיירת-הולדתו נוגי-מגיאר.

חוזרים למלון באותו קו אוטובוס חשמלי ארוך שבו באנו למרכז העיר. אני יושב ליד נערה סלובקית כחולת-עיניים, שגופה הצעיר נצמד אליי בשקיקה. אני מהרהר במקריות של פגישה אירוטית חד-פעמית בין גבר לאישה המצויים כל אחד בעולם כה רחוק ושונה.

מוציאים את המזוודות מהמלון, מעמיסים על המכונית ויוצאים מברטיסלבה לכיוון וינה. עוברים את הדנובה דרומה. תחנת הגבול נמצאת ממש על גבול העיר, לא מבקשים מאיתנו תעודות ולא מטביעים שום חותמת בדרכון. אני יושב מאחור וג'ודי ליד עמנואל. במשך כל הסיור ההיסטורי ישבתי ליד עמנואל, כי כל ההנחייה היתה עליי, לפי התוכנית שהכנתי לסיור.

הכביש הראשי מוביל אותנו, לפי המפה, עד לפאתיה המזרחיים-צפוניים של וינה, ומשם עלינו לעלות צפונה. ככל שאנחנו מתקרבים לווינה, הניווט נעשה קשה יותר. ג'ודי מלפנים ואני מאחור, ושנינו עם מפות, מצליחים לנווט את עמנואל, הנוהג במכונית דרך לבירינת של מיחלפים וכבישים עורקיים מצפון לווינה, חוצים שוב את הדנובה ויוצאים בכביש 3, שיעדו הסופי הוא פראג.

נוסעים במרחבי אוסטריה, כפרים עשירים, שדות מעובדים להפליא, כרמים וחלקות יער, הכל סימטרי, כל פינה מעובדת, כאילו מטאטאים את הארץ שלא יהיה בה שום לכלוך ופסולת. איכרים אמיתיים שאוהבים את אדמתם. אנחנו אומרים שסבא יהודה חלם שכך תיראה פתח תקוה.

האוגסדורף

השמש עומדת לשקוע בתוך שעה, ואנחנו כבר קרובים לגבול הצ'כי. בחמש לערך אנחנו יורדים ימינה מהכביש הראשי ונכנסים לעיירה הקרובה, לחפש מלון. במלון גראף, שלידו אנו עוצרים, אין מקום, אבל הבעלים האדיבים מטלפנים עבורנו לכפר סמוך, שם לדבריהם יש חדרים פנויים, והם מסבירים לג'ודי איך להגיע לשם.

וכך אנחנו מגיעים למלון שניבנה בחדריה של טירה עתיקה, שלוס, במרכז הכפר האוגסדורף ((Haugsdorf, ליד הכנסייה.

Schlosskeller Aufgewekt, Restaurant, Fremdezimmer, Laaerstrasse

10, A-2054 Huagsdorf, Niederosterreich, Tel. 02944/2200

2940/02944  – Fax

אנחנו מקבלים חדרים נחמדים, משופצים בצורה מושלמת, בקומה העליונה, ממש בעליית הגג. שלד פנימי של קורות עץ ענקיות, עתיקות, בנות מאות שנים, מחוברות בעבודת נגרות נאה, ומחוזקות במסמרי-עץ גדולים, הבולטים כיתדות עבות ומחודדות. אין שמיכות וכרים רגילים אלא שמיכות פוך גדולות ככרים תפוחים, "פֶּרֶנֶה", וכך גם הכרים בראש המיטה, והפוך כפרי, גס, מרגישים בו גם את חספוס הנוצות, והכל לבן-צחור ומדיף ריח נקי, ומהחלון נשקפת החצר הפנימית של הטירה, ובה עצי ערמון, שפירותיהם עטופים קליפה קיפודית, ועצים ירוקים אחרים.

המסעדה של המקום סגורה דווקא הערב, אבל בעלת-הבית האוסטרית החביבה, גברת אויפגווקט (Aufgewekt, המתעוררת) – שהיא גם המבשלת, מבטיחה לבשל לנו במיוחד את הסעודה, שאותה נאכל בפונדק הצמוד למלון. היא מספרת שמשפחתה קנתה את הטירה הישנה לפני כמה עשרות שנים וכל הזמן הם משקיעים כסף ומשפצים את המיבנה הגדול.

לאחר מנוחה קצרה אנחנו יורדים לפונדק. ראשי צבאים תלויים על קירותיו, כלי עבודה חקלאית ישנים, והכל מרוהט עץ. אני מזמין מרק בשר עם אטריות מעשה בית, מצויין. אחר כך שניצל מעולה עם זר ענבים, חסה, לימון, וסלט שיש בו כרוב עם קימל, עגבניות, חסה, גזר מרוסק, תפוחי-אדמה ברוטב חומץ, קצת שום, סוכר ומלח. גם כן מעולה. ג'ודי לוקחת פלצ'ינקי ממולאים ריבת גרגרי-יער ביתית, מעולה. אבל כבר אין לנו כוח להשתתף עימה במנה.

האווירה במקום: המלצרית הצעירה עם הסינור, הבחורים הכפריים שבאים לשתות בירה עם קינוח, חלקם בעמידה, ומוסיקת הרקע העממית – כל אלה מזכירים לי סרטים כחולים של תחנות הכבלים הגרמניות, שחלק ניכר מהם מתרחש בפונדקים כפריים שבהם הגברים לבושים במכנסי-עור, המלצריות המתכופפות הן ללא תחתונים, ובהמשך מהרה הן מתחילות להתפשט וקופצות למיטה עם האורחים.

אנחנו מטיילים עוד קצת ברחובות הכפר הריקים-כמעט מאדם, והולכים לישון. הערב הוא ערב סוכות. מאוחר בלילה אנחנו מתקשרים אל בן, כי בימים הקרובים לא תהיה לנו כתובת שלפיה יהיה אפשר להתקשר אלינו. הכל בסדר אצלו.

*

ב-21.9, בפינה אחת בצ'כיה, ביער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה (שהיתה הבסיס הצבאי שבו שירתו האשק וגיבורו שוויק לפני מלחמת העולם הראשונה), אני מקליט את אחרית הדבר לסרט:

לסרט שהסרטנו כאן החלטנו לקרוא "מגדות הדנובה לגדות הירקון".

שנים חלמנו להגיע לנופים שבהם חיתה משפחת ראב. אבל הונגריה מאחורי מסך הברזל ניראתה כאילו היא על הירח, מעבר להרי חושך. לא האמנו שכל המקומות שסבא יהודה כותב עליהם ב"התלם הראשון", אכן קיימים וכך הם ניראים.

ראשון ביקר עמנואל, יחד עם ג'ודי, ככה עבר בחטף על פני טירת צ'סנק החרבה, בראש הרכס, בטיול מאורגן שעשה כאן ב-1986.

ב-1987, יהודית ואני טיילנו לבודאפשט, לא הצלחנו להגיע למקומות האלה, אבל רכשתי מפה של הונגריה, וקיבלתי מושג ראשוני שהמקומות אכן ישנם במפה, ורשמתי מעין תוכנית בעקבות משפחת ראב, בעקבות יהודה ולאזאר ראב.

ואז שרון בן עזר, ובתו של יצחק ראב, זהבה, עם בעלה עוזי קרמר, ובייחוד בֶּנִי ראב – שלושתם הלכו בעקבות התוכנית שלי, ובני ראב יומיים סייר באיזורים האלה, צילם אותם, ולקראת הטיול היסודי שלנו עכשיו, היינו מצויידים בצילומים של בני ראב ממרבית המקומות שבהם הוא ביקר.

חבר קיבוץ הגושרים בגליל, משה לוי, שנולד בנוגי-מגיאר, ביקר לפני שנים אחדות בנוגי-מגיאר, צ'לובו, צילם את בית-הקברות ונתן לי את הצילומים של המקום.

וכך, מצויידים במפות, בצילומים, במכונית שכורה, בן-דודי עמנואל בן עזר הנהג, הצלם והמקליט הנאמן, ואני המלווה בהסברים – יצאנו מבודאפשט כשהתחנה הראשונה שלנו היתה וארפאלוטה. המקומות שביקרנו בהם לא היו מסודרים לפי התחנות הכרונולוגיות שבהם חיתה המשפחה, לכן יש להניח שבעריכה, או ברור שבעריכה, ניתן אותם לפי הסדר הכרונולוגי, ולא לפי הסדר הכרונולוגי של הטיול, כי ביקרנו במקומות מאוחרים יותר – קודם, ולהיפך.

צריכים עוד להודות לשתי הנשים שלנו, ליהודית ולג'ודי, שעזרו לנו בכך שלא הפריעו לנו, אבל גם עזרו לנו מעבר ללא להפריע, וליוו אותנו בנאמנות בכל החלק ההיסטורי המקצועי של הטיול הזה.

סוף החלק ההיסטורי של המסע

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לנוכח השקרים וההגזמות בתאור "זוועות כיבוש דיר יאסין ב-1948" ואמונתם של ערבים בשקריהם ופחדם שהיהודים יעשו לערבים את מה שהם, ה"פלסטינאים", זממו לבצע ביהודים אם היו כובשים ולא נכבשים – ברחו מרביתם מכאן. אסונם, מזלנו.

אבל מאז שלמדו כי הכיבוש הישראלי בכלל אינו רע אלא טוב מכל חלופה אחרת המיועדת להם, הם לא בורחים! ולא יברחו יותר!

לפיכך, כל תיאור "זוועות הכיבוש הישראלי," תורם להתחדשות פחדיהם ורצונם לברוח ולהגר מכאן. אי לכך – הכועסים ומתנפלים בזעמם על 'שבט' "הארץ", טועים מאוד! יש לברך 'שבט' זה על כל שלוחותיו, קבוצותיו וארגוניו – הדואגים לשמר את תודעת הרוע שבכיבוש.

כל המוסיף לתיאורי הזוועות, טומן בחובו תחכום גאוני של מזימה סמויה לעודד ערבים-פלסטינים לברוח ל"מקום טוב בו אוהבים אותם."

מרדכי בן חורין

* לאהוד ידידי, בהמשך לשיחתנו, הרי התוספת למאמרי על דוסטוייבסקי: "המאמר מוקדש לזכרו של פרופ' שמואל אטינגר, שליווה אותי במחקרי זה."

שמאי גולן

* ראו כיצד הפיגור, הפרימיטיביות והבורות – מאפיינים יישובים חרדיים וערביים גם יחד! – "מבדיקה חלקית של הנתונים מתגלה בין היתר כי ביישובים בדואיים, ערביים וחרדיים, שיעור הניגשים לבגרות ב-5 יחידות במתמטיקה נמוך במיוחד. כך למשל, בעמנואל, ביר אל מכסור, רהט, ג'סר א-זרקא וביתר עילית, כלל לא ניגשו בשנת הלימודים שחלפה תלמידים לבגרות ברמה זו. הממוצע הארצי עומד על 10.4%. גם בשיעור הניגשים לבגרות ב-5 יחידות באנגלית, המצב ביישובים ערביים וחרדיים עגום, ובעמנואל ובג'סר א-זרקא לא ניגש אף תלמיד לבגרות ברמה זו. בביתר עילית, אל קסום, רהט, ושגב שלום, ניגשו רק 3%-1% מהתלמידים לבגרות ברמה זו. הממוצע הארצי עומד על 31.9%." ["הארץ" באינטרנט", 29.8].

* לעולם לא נשכח את תפקידו הנהדר של השחקן היהודי-האמריקאי ג'ין ויילדר, שהלך השבוע לעולמו – בתור ליאו בלום רואה החשבונות בסרט "המפיקים" של מל ברוקס, לצידו של זירו מוסטל בתפקיד המפיק מקס ביאליסטוק.

* יש לנו חבר ששותה קולה, רק קולה, בוקר צהריים וערב, קולה, לא שום משקה קל אחר, אפילו לא מים – רק קולה, והוא שותה בעיקר "קולה למון דיאט" בקבוק ליטר וחצי עם המכסה הצהוב. מצב בריאותו של החבר שלנו, בלי עין הרע, טוב. אבל אם הוא שותה בטעות בבוקר כוס מיץ תפוזים טרי, "סחוטרי" – מיד הוא חש בצרבת ומאוחר יותר גם חוטף שלשול.

* אם תוכנית הלימודים של שר החינוך בנט תעוצב ברוח ההמלצות של ועדת ביטון, החסרה לדעת רבים כל ניסיון וסמכות בהכנת תוכניות לימודים – יש חשש שהרמה של התלמידים המסכנים לא תהיה גבוהה יותר מזו של ההיסטוריון מר ביטון וחבריו לוועדה.

מעניין אם ילְמדו גם על כך שחלק ניכר מיהודי מרוקו הם ממוצא בֶּרְבֶּרִי, וכלל לא צאצאי יהודים ממגורשי ספרד – או שיראו באמירה העובדתית הזו – גזענות?

ואם ילְמדו כי העלייה לישראל הצילה בנות רבות ממשפחות יהודיות במרוקו – מהעיסוק בזנות, וזאת עוד בתקופת השלטון הצרפתי ולא בגללנו, ה"אשכנזים", כאן בארץ!

ואם ילְמדו כי הצמרת המשכילה והעשירה של יהודי צפון אפריקה, בייחוד באלג'יר, היגרה למולדתה התרבותית צרפת, בגדה בעמה ושלחה אלינו את דלת העם, הזקנים והפחות משכילים?

כן, יהודים משכילים ועשירים אלה התבוללו בשמחה בתרבות הצרפתית, שאותה ספגו ברשת בתי הספר של "אליאנס", ובאמת במשך השנים הם הגיעו בצרפת להישגים רבים ומרשימים – ורק לאחרונה, עם התגברות שנאת היהודים מצד המוסלמים בצרפת, הם וצאצאיהם מתחילים ללמוד עברית ולעלות לישראל. ברוכים הבאים, מייסדי הציונות.

* כן, היתה תקופה ברוסיה שבה קומיסרים, ז'דאנובים ופוליטרוקים עיצבו את ההיסטוריה. ואילו אצלנו בוחשים בה כיום שני הטמבלים – בנט וביטון.

* כפי שכבר כתבנו כאן חזור וכתוב, אנחנו תומכים במאה אחוז בסמל אלאור אזריה ובכל חייל צה"ל אחר הנמצא או שיימצא במצב דומה לשלו!

עיתונים שטופי שינאה עצמית אפילו לא מכנים אותו בשם סמל אלאור אזריה אלא סתם החייל אלאור אזריה, וזאת כדי שיהיה קל יותר לזרוק אותו לכלבים!

תדע כל אם עברייה וכל אם דרוזית בישראל כי סמל אלאור אזריה היה יכול להיות בנה.

* אנחנו לא מקנאים בשופטים של סמל אלאור אזריה. אם יזכו אותו, יחטפו על הראש, בעיקר מהתקשורת הצדקנית. אך אם ירשיעו – יגרמו למהומה שכמעט תפלג את העם, או את מרבית העם – כאשר תעמת את הזועמים בצדק, גם הורי חיילים – עם מערכת הפיקוד הצבאי שלנו.

* לשני הקטעים של מייזליש בגיליון 1173 – על אברמוביץ ועל מועמדי האמריקנים לנשיאות, ברכות. פשוט עונג לקרוא. מקווה שיש מקומות אחרים שבהם זה מופץ ולא לרשימה המובחרת אך יחסית קטנה של הסופר הנידה.

אבניאל לטר

אהוד: המכתב העיתי של הסופר הנידח מופץ באמצעות תוכנה מיוחדת ולא יקרה לכ-2600 נמענים פעמיים בשבוע, וחוץ מזה הוא קיים באתר שמחזיק יוסי גלרון-גולדשלגר באוניברסיטת אוהיו, וגולשים בו מאות ואלפי קוראי עברית מכל רחבי העולם, גם הערבי. רבים ממצרים. אבל אין לנו מהדורה אנגלית, כמו ל"הארץ", והשפעתנו היא רק על קוראי העברית.

*  אבי כהן: אהוד, איני מורגל במכתבי הערצה והשתפכות של מחמאות לאנשים שאיני מכיר אישית, גם אם הגדילו לפעול. לאחר מיספר גיליונות שקראתי לאחרונה, אני חש צורך להביע הערכתי ליצירתך רבת ההיקף. קראתי מספריך בעבר, אך ההיקף והעומק ההיסטורי של יצירתך לא היו ידועים לי. גם לא זיכרונותיו של עמנואל הרוסי, ששמו היה מוכר לי רק משיריו. השירים הם ללא ספק נכסי צאן ברזל, אך המאמרים: חומר חובה לקורס מדריכים של בנק"י, השוה"צ, המחנות העולים וכיו"ב תנועות שמאל.

ביומן שלך על סלובקיה, חיפוש שורשים ומצבות, נכתב: "ואיני בטוח שההונגרים או הסלובקים מצטערים על כך."

לא זו בלבד, אלא שהממשלה הסלובקית שילמה לנאצים את עלות הסעתם של היהודים למחנות ההשמדה, ובלבד שייפטרו מהם. לא כולל אוכל ושתייה בדרך.

ברכות על הזכייה בפרס הסופר הפורנוגרפי, אולי יימצא מדור בעיתון גם לבדיחות מחוברות "גמד", החומר הפורנוגרפי היחיד אליו נחשפנו בעשרים שנות המדינה הראשונות.

יישר כוח,

אבי כהן

* עם פתיחתה של "רכבת העמק" עד לבית שאן, יש לקוות שאם המסילה תימשך מזרחה גם לעבר הירדן ותחובר למערכת המסילות שם, לא יהיה צורך בסלילת פסי הרכבת היקרים לאילת כי יהיה אפשר להשתמש במערכת המסילות העבר-ירדנית המגיעה עד עקבה, ויהיה אפשר לפתוח קו רכבת חיפה-אילת דרך עקבה או גם תל-אביב-חיפה-אילת דרך עקבה. סוף-סוף הנסיעה ברכבת בישראל לא תיגמר תוך שעה ומשהו, אלא תימשך קצת יותר שעות, ויהיה אפשר לשבת לאכול בקרון מסעדה מפואר וגם לכתוב רומאנים בלשיים על הקו, שבוודאי יהיה אטרקציה בלתי-רגילה לתיירים.

* הייתי עד לשידור המופע המזוויע והמקומם של יוסי בילין נגד המנוח פואד בן אליעזר. הופעתו המבזה של ביילין בתקשורת, בשעה שהמת מוטל לפני משפחתו ולפני עשרות אלפי חבריו ומוקיריו של פואד – חיסלה לדעתי את כל הערכים האנושיים וההומאנים שביילין וחבריו בשמאל מתהדרים בהם. ביילין לא היה יכול להתאפק ויצא למסע חיסול חשבונות אישי בלתי נסלח. המתקפה של ביילין על בן אליעזר הטתה פעם נוספת את המטוטלת לטובת הימין ולהחלשת השמאל. פואד סימל באישיותו ובהתנהלותו הציבורית והפוליטית את החיבור הפטריוטי האמיתי בין ימין לשמאל. דבריו של ביילין, שמסמל את השמאל, יגרמו בודאות לריאקציה חריפה נגד השמאל בקרב הציבור, בדיוק כפי שגרמו לכך בעבר חבורת האמנים כמו יאיר גרבוז וחבריו.

מתי דוד

אהוד: אני פרשתי סופית מחברותי במר"צ משעה שיוסי ביילין השתלט עליה ותוך זמן לא רב הצליח להקטין את מיספר חברי הכנסת שלה, מה שזהבה גלאון המשיכה יפה מאוד אחריו. אני מניח שאילו בשעתו רן כהן היה זוכה בבחירות הפנימיות במר"צ מול יוסי ביילין וחבורתו – לא היתה מר"צ מתדרדרת עד למצבה השולי והזניח כיום.

* ניקולא אורבך: חילוף משמרות –  "לְקָאנוֹן הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית / חָדְרוּ / שַׁרְמוּטוֹת פּוֹאֶטִיּוֹת שֶׁ / נָבְרוּ / בחַלְחוֹלוֹת שׁוֹמְרֵי הַסַּף / עַד נִתְרַצּוּ וּפָתְחוּ עַכּוּזָם / בִּפְנֵי כָּל כּוֹתְבִין. // קָאנוֹן הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית / בַּת-זְמַנֵּנוּ / הוּא / מַחֲרָאָה / שֶׁזְּבוּבִים רָבִים סָבִיב לָהּ / כְּכֶתֶר מַלְכוּת / לוֹ אֵין דּוֹרֵשׁ וְיוֹרֵשׁ. // קָאנוֹן הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית / הוּא / שְׁמָמָה אַלְמוֹנִית / בָּהּ אִישׁ / (מִלְּבַד הַקָאנוֹנָאִים) / לֹא חָפֵץ לְבַקֵּר." [קטע שיר מתוך "הארץ" באינטרנט, 31.8.16].

* אהוד היקר, הקטע מ"הארץ תרעד" שפירסמת אחרי האסון באיטליה – ממש במקום. אני קראתי את הספר המעניין, וגם כתבתי עליו.

אני מסיר בפניך את הכובע על שקלטת את דבריה של הדסה מור על רות דיין, כי הרי היא "נוגעת בדבר".

 אהבתי את סקירת מאוכזבי העיתון האנטי-ציוני "הארץ" שהביא פרופ' אשר מעוז. אני (לא שכל כך נחשב) ביטלתי את המנוי שלי לפני שנים. מוזר לי שאתה עדיין מנוי על העיתון הנורא הזה. 

באשר ל"החיים כמשל" של פנחס שדה [לתוכנית הלימודים] – אילו המחבר היה פחות אגוצנטרי ונרקיסיסט – הייתי אולי מסכים עימך.

 שלך,

 משה גרנות

* כואב הלב לקרוא את הדברים של הדסה מור (חב"ע 1173) על רות דיין בת ה-99, שהיא באמת אישה אצילה. סרט טלוויזיה על תקופתו האחרונה של בנה אסי דיין ז"ל, שמלמד על אופן תמיכתה בו ונאמנותה המלאה כאם, למרות גילה – דיו להעניק לה כבוד והערצה, שלא לדבר על מפעל "משכית" ועוד ועוד.

עדינה בר-אל

* השחצנות של הדסה מור: "רק אני מידיעה אישית" – פשוט עוברת כל גבול. לא הרגשת שמוטב לוותר על 'הכתבה' שלה? 

נאורה ברנח-מטלון

* אהוד שלום. תמהני על הראיון עליו מדברת הדסה מור, רעייתו לשעבר של סא"ל ירמיה שהלך לעולמו לאחרונה (חבר ילדותו של דיין), אשר במכתבו לרות דיין, מכנה את מעשה דיין כמעשה דוד המלך אשר לקח ממנו את כבשת הרש – וזאת אחרי שנודע לו על הרומן בין אשתו הדסה לבין משה דיין, וכמובן, בל נשכח את ספרה הלוהט של הדסה מור "דרכים לוהטות" המתאר את יחסיה האינטימיים ביותר עם דיין.

מדוע דווקא הדסה מור זו צריכה לפרסם התייחסות לראיון בנושא רצון גירושיה של רות דיין ממשה?

בברכה,

רון

* קראתי את הכתבה של הדסה מור ( 29.8) על רות דיין בשאט נפש. מכל הריאיון בטלוויזיה החינוכית עם דן מרגלית, היא מצאה לנחוץ להתייחס רק לדבריה של רות על הסיבה שממנה התגרשה ממשה דיין, שלדעתה זה הנושא המרכזי בריאיון. אף מילה על עברה העשיר של האישה שעזרה לעולים חדשים ולימדה אותם מלאכת יד, שהקימה את "משכית" וסיפקה להם מקומות עבודה, על היותה ממקימי וראייטי, על היותה דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, על עבודתה מרובת השנים במשרד העבודה, על פעילותה לקירוב בין יהודים לערבים.

מה שמעניין את הגב' מור אלה רכילויות וסיפורי חדרי מיטות. למי בכלל משנה מדוע התגרשה רות ממשה דיין, היא תיזכר בזכות מעשיה ולא בגלל מה שאמרה או לא אמרה על גירושיה. תתעסק הדסה מור בענייניה ותניח לרות דיין אשת חיל בת תשעים ותשע, עד מאה ועשרים שנה.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

היכונו! היכונו! היכונו!

בקרוב אולימפיאדת חולי הנפש הפוליטיים

בחסות העיתון אל ארד

ללא דגל ישראל

המשתתפים יקראו מאמרים קצרים

בגנות ישראל

השופטים יעניקו להם ניקוד לפי התוכן

הזוכים יקבלו כרטיסי טיסה חינם לברלין

ודירה חינם שם למשך שנה שלמה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל