גיליון מס' 1175

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, ג' באלול תשע"ו, 5 בספטמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: ימים ירוקים, סיפור מתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני כ-100 שנים. המלביה"ד: אהוד בן עזר. // יעקב אחימאיר: בוברויסק. // אלי מייזליש: פילוג על פי פרדו. // יהודה דרורי: ציטוט: פלסטינית בת 21 נעצרה במחסום קלנדיה: "באתי לבצע פיגוע..." // עמנואל הרוסי: י. פוליאנסקי: פרק עשירי מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // שמאי גולן: א. רודניצקי ובעיית היהודים. // הפלמ"חניק שאימץ את מורשת ז'בוטינסקי. דברי ההספד שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בהלווייתו של מוזי ורטהים ז"ל – איש העסקים והאיש של ספרים. // בן-ציון יהושע: 'סנדלר לא ייצא ממנו', מהסדרה: 'שכונת הבוכרים שלי'. // נעמן כהן: האקדח שעל הקיר. // משה גרנות: מַחְכִּים, חזק, נועז – על ספרו של עלאא אל-אסוואני, "בית יעקוביאן". // ד"ר ארנה גולן: לא למיוסרים בנפשם המלחמה על קיומם. // יואל נץ: שִׁיר. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.9.16. // אפרסק ונקטרינה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה. (סיום). // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

ימים ירוקים

[סיפור מתקופת מלחמת העולם הראשונה,

לפני כ-100 שנים. המלביה"ד: אהוד בן עזר

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה"]

העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.

יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.

אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.

מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.

ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: "לומדים? די ללמוד בכלל!" – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.

האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.

גם האם התנגדה: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "

אבל האב באחת: "איני רוצה במלומדים."

וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של "חובבות".

הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.

במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים...

האב הוסיף לקרוא ב"ברלינר טאגבלאט" על ניצחונות "הגרמנים שלנו", אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

*

ה"פלרינות" שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש "טוז'ורקה" רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד "הפוסטה".

היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה... וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: "תור" קטן למדיי. "היש מכתב עבורי?" והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב...

יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. "מן הגליל," אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג'נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.

יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.

המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה "אטלס". האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו... עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה "הבחור" שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.

המכתב היה מכינרת: "יש לי מאלאריה," כתב, "ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?"

כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.

והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.

"אהה, הרי את לצידם, לצד ה'רוסים'. זה ידוע!"

היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: "וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?"

פני יעל לא נשתנו. "איני יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."

"טוב, אני מחכה לו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.

והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם... כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: "נו, דוד, יש משהו?" – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה...

היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: "פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה."

הוא חייך ושתק.

יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.

הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.

"יש לך חום, דוד?"

והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – "כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע." טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו...

הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.

יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה "מיצי" החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.

היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. "ודאי נירדם אחרי שמירת לילה," חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי "רוזט" גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.

עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכול נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן... "את אלה הכין עבורי," – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם... משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע...

*

נכתב: 1951-1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: "עתידות" ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: "המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה." נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 156 ובכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור.

האִם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע"ד, 1913-1914.

בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.

בכ"ד חשוון תרע"ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.

על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב"יוכני", אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: "בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עליי רושם קשה מאוד."

כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: "הוא גולוסמן." אסתר הקדישה "לזכר גלותמן" את השירים "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים" שנדפסו ב"הארץ", 3.4.1936. [הוא היום בו נולדתי]. בספר "כובשים ובונים", פתח-תקוה, 1955, עמ' 375, נכתב: "בפברואר 1936 נרצחה אישה יהודייה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל."

ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)." בתוך: "משוררת נופי ארץ-ישראל", "דבר הפועלת", אוקטובר 1961.

במכתב למערכת ("דבר הפועלת", טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: "חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה."

בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקוה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקווה, משנת 1912 לערך.

ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.

אחיה הצעירים של "יעל"-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגריים, ולכן הביטוי "הגרמנים שלנו" כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגרית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.

בשנת 2014 הוציא השירות הבולאי בול יפה לזיכרה של אסתר ראב עם דמות דיוקנה, במלאת 120 שנה להולדתה (בפתח-תקווה), וזאת בסידרה "נשים פורצות דרך", ובהשתדלותה של פרופ' יפה ברלוביץ, ממשפחת ברנט.

עד היום אין רחוב על שמה של אסתר ראב בתל-אביב. בפתח-תקווה קראו על שמה רחוב בשם "שירת אסתר" וזאת כי השם רַאבּ כבר נמצא בכמה רחובות בעיר, אמנם לא רחוב מיוחד לזכר אביה יהודה. מספרים לי כי גם בהרצליה נחנך בשנים האחרונות רחוב על שם אסתר ראב.

עד היום לא הוציא השירות הבולאי סידרה לזכר מייסדיה של פתח תקווה ב-1878 – גוטמן, שטמפפר, סלומון, ברנט וראב.

אולי ייזכרו לעשות זאת לרגל יובל ה-140 של המושבה בשנת 2018.

* * *

סומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל

משתתפים בצערה של חברתם

הסופרת דורית אורגד

על מות בעלה אלוף נעוריה

עמוס אורגד

תנחומים לַבּנות ולכל בני המשפחה

הלוויה התקיימה אתמול, יום א' 4.9.2016 בשעה 15.00 בקיבוץ עינת

* * *

יעקב אחימאיר

בוברויסק

לפני שנים רבות, עוד בטרם הושלם עד תום חורבנה המדיני של ברית המועצות, אך לאחר שנתכוננה הישות החדשה, הפדרציה הרוסית, יכולתי ממקום מושבי במטוס הנוסעים, להתבונן במראות אשר על הקרקע, דקות  בטרם נחיתה: ירוק, ירוק, קרקע צפופת יערות. עד היום חש אני את הרגשות שפקדו אותי אז, בטרם נחיתה במוסקבה: "רוסיה, רוסיה," לחשתי אז לעצמי, בעודי מתבונן בקרקע הירוקה הקרבה והולכת, לפני נחיתה. זה היה מאד מוזר: התגעגעתי אל חבל ארץ שעד אז, מעולם לא ביקרתיו, והנה אני, במטוס, כאילו מחיה געגועים, עזים מאוד, לארץ שממנה מעולם לא נותקתי, ועל אדמתה לא דרכו רגליי.

זה היה שנים רבות לאחר הסתלקותו של אבי, אב"א אחימאיר, שהישרה מאווירתה של רוסיה בבית. למען הדיוק, האווירה היתה של רוסיה-הלבנה [היום, בלארוס המדינה], אבל באמת: האם יש או היה שוני, כאז כן עתה, בין רוסיה לבין מדינת בלארוס, העצמאית?

במקומות מגורינו, בירושלים או ברמת גן, קירות הדירות ספגו את רוסיה, את השפה, את המוסיקה. זה היה "טחב" רוסי שליווה את בני המשפחה, ובייחוד כאשר אימא ואבא שוחחו ברוסית, אולי כדי להעלים מאיתנו, הילדים, תכנים אולי לא ראויים להאזנה, לטעמם של ההורים. וטבעי היה שמדפי הארונות היו גדושים בכרכים של צ'כוב ודוסטוייבסקי. הכרכים הירוקים של כתבי צ'כוב ניצבים במקומותיהם מאז ועד היום.

בשנים הרחוקות ההן, כאשר יצאתי למוסקבה בשליחות עיתונאית, נתקבע בתודעה שם של מקום אחד באותה רוסיה-רבתי: בוברויסק. השם הזה היה שגור בפיו, בוודאי כדרך התודעה של כל מי ששנות ילדותו, השנים המעצבות, עברו עליו בפינסק או בהרי האטלס, והמקומות ההם לא נשכחו. ואפשר שכך גם אצל אבי. נכון, הוא לא היה מעין "שלום-עליכם" או "מנדלי מוכר-ספרים", סופרי העיירה. אבל דומני כי הזדהותו עם בוברויסק, עד אחרית ימיו, היתה מוחלטת, ממש כמו הזדהותו לא עם נקודה כלשהי על המפה, אלא עם רעיון: הציונות.

השם "בוברויסק" הוטמע בנו, צאצאיו, עקב איזכורו את בוברויסק, גם בשיחות חולין. וזו היתה כעין כתובת-קעקוע, אבל כזו החקוקה בנפש ולא באחד מאיברי הגוף. בספרו "אטלנטידה – או עולם ששקע" [בעריכת זאבה זבידוב-אחימאיר ויוסי אחימאיר, 1996] מתרפק אבא על מולדתו: "...ישנן ארצות יפות: ארץ ישראל, אוקראינה, קווקז, שוייץ... עליהן כתוב בספרים: בתנ'ך, ב'אהבת ציון', אצל גוגול, לרמונטוב... וישנה בילורוסיה, בילורוסיה שלי..."

לפיכך, גם אנו כמהנו לבוברויסק, גם אחרי מותו של אבינו. כחידה היתה עיר זו בעיניי, ולא רק בעיניי. הנה, עיר זו הוציאה מתוכה אישים בולטים בתולדות העם: ברל כצנלסון, קדיש לוז [לימים שר ויו"ר הכנסת], דוד שמעוני, בוקי בן יגלי, יצחק טבנקין, אב"א אחימאיר, ועוד. וזוהי חידה, שמעולם לא הצלחתי לפענחה: מה היה בה, בבוברויסק, שהוציאה מתוכה סופרים ואישים אידיאולוגיים, אף לימים יריבים מרים? ריבוי דעות?

ובובורויסק היום? לא ייתכן, תחת שלטונו של הנשיא לוקשנקו, מנהיג מצורע בעיניהם של מדינאים רבים.

לפני כעשרים שנים, הגעתי לבוברויסק לראשונה. נסעתי ממינסק, בירת בלארוס, לבוברויסק. משני צידי הכביש, שורות, שורות, של עצים שגזעיהם לבנים. עץ הליבנה. כבר אמרנו: רוסיה-הלבנה. האותיות הענקיות הקבועות בשלט בצד הדרך ממינסק, המכריזות על שם העיר הקרובה, כבר הן גורמות לרטט. המפגש עם ציון הדרך, הוא כמעט כמפגש מחודש עם אבא. עד כדי כך. בבניין העירייה ממתינים לי, אך לפני הפגישה עם סגן ראש העיר, ובדרך ללשכתו, עליי לחלוף על פני פסלו הענקי של לנין: גבוה, יציב, כאילו לא פס עידן הקומוניזם. ובאחרונה, בביקור השני בעיר, אותו לנין עדיין משקיף על כיכר העירייה. אבל שינוי אחד, זעיר, אכן נעשה באנדרטה: הבסיס המוצק שעליו ניצבת דמותו, הונמך. ועל כן, יכולים התושבים לפרש, להתלוצץ, בלא שיהיה עליהם מורא האח הגדול, ואומרים: "לנין ירד אל העם..."

אבל האם נגרע משהו מפולחן  לנין, כאן בבלארוס? ספק.

אירגון "לימוד" שייעודו לרענן ערכים יהודיים וישראליים בנוער יהודי, דובר רוסית, החליט להטמיע את זיכרם של שני ילידי בוברויסק: ברל כצלנסון ואבא. ואף תערוכה צנועה, הניתנת לניוד, הוצבה באחד ממרכזי הלימוד. צילומיהם של השניים, עם איזכור מעשיהם ומחשבותיהם. ספק אם מי ממאות הצעירים, משתתפי אותו סמינר אחרון של "לימוד", במינסק ובבוברויסק, שמעו את שמעם של השניים. הם לא ידעו כי בילדותם, נפגשו ברל הצעיר ואבא הנער, בספריית "פושקין" בבוברויסק, כאשר נזדמן אבא לספרייה כדי לשאול עוד ספר, בהמלצת הספרן הצעיר, ברל. אנו, בבוברויסק, חיפשנו את אותה "ספריית פושקין", שבה נפגשו וליהגו ברל ואבא. ואכן, נמצאה אותה ספרייה. אך הסתבר כי "ספריית פושקין" ההיא, עברה מימי ברל ואבא ממקום למקום, ו"פושקין" המקורית, ההיא, לא אותרה.

אבל זכינו, בעת הביקור המקסים ב"פושקין" הנוכחית, של ימינו: המנהלת אולגה, הראתה לנו בגאווה את התרגומים ל"ייבגני אונייגין", וביניהם גם את הפואמה בתרגומו של שלונסקי. גם הושיבו אותנו על ספסל-עץ בספרייה, דמוי אותו ספסל על שפת הנהר, שעליו ישב פושקין בכותבו את "ייבגני אונייגין". וכן סיפרה לנו אולגה כי גם צאצאיו של גדול משורריה של רוסיה, באו לבקר בספרייה. גם אחייניתו של ברל, דיתה וורד-כצנלסון, היתה עימנו באותם ימי איזכור. כילדה, הכירה את הדוד ברל.

לימים, שנים לאחר עליית השניים בזמנים שונים לארץ-ישראל, ניצבו החברים מנוער, זה מול זה, חמושים באידיאולוגיות פוליטיות, חברתיות, קוטביות: האחד סוציאליסט והאחר, סטה מדרך זו וחבר לז'בוטינסקי. ברבות השנים, אבא היה מזועזע כי חברו, הנער-הספרן מבוברויסק, ברל, התייצב לצד אלה שסברו בלהט כי אבי ועוד שניים מחבריו, היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב ז"ל. אבל בבוברויסק היכרתי את דיתה, האחיינית של ברל, אישה נפלאה, אשר אורחותיה כה מסבירות פנים, "אפילו" לצאצאי אב"א אחימאיר...

כל שהות, ולו קצרה, בעיר או כפר במזרח אירופה, נושאת עימה את צלקות "המלחמה הפטריוטית הגדולה", זו שפתיחתה כה הפתיעה את ברית המועצות, ב-1941. בכיכר העיר ניצב טנק רוסי, עטור בזרים: זה היה הטנק הראשון שפרץ לבוברויסק לשחררה מן הכיבוש הנאצי. והאנדרטאות, כמובן: מצבות הזיכרון בבתי הקברות, ליהודים ולשאינם יהודים, שנרצחו על ידי הנאצים.

נאצים? לא ולא, כי על המצבות לזכר הטבח ההמוני, נחקק כתב-אישום נגד "הפאשיזם" שטבח, כאן בבוברויסק, כעשרים אלף יהודים. במשטח הירוק ליד מצבת הזיכרון, הוצבו שתי יצירות-עץ: כוכב צהוב וכוכב אדום. כן, כאן נורו למוות הסב והסבתא שלנו, שלא היכרנו. לנו לא נותר לנו אלא לומר תפילות ולהדליק נרות.

אבא הילד אהב לסור אל שפת הנחל אשר בשוליה של בוברויסק: דולז'נקה שמו. הנחל הוא נחל, ואיננו הוולגה או הדנייפר. ספרו של אבא "אטלנטידה" מסתיים בשיר אהבה לעיר ילדותו, וכך כתב: "לפני יובל שנים טייל ילד על שפת הנחל. הוא נתקל בשיח ורצה לקטוף שושנה ואצבעותיו נדקרו עד זוב דם. וברית דמים נוצרה בין הילד לבין השיח. ובינתיים הזדקן הילד והשיח לא גדל, לא הזדקן, אבל עמד בגבורה מול קור החורף ומול רגלי הבהמה ורגלי גייסות של חיילים, ומי יודע אם לא אותו השיח הוא הקשר היחידי ביני לבין המולדת הפיסית כולה."

ואבא מסיים: "...בצל ארזי-הלבנון עמדתי, האם עוד אעמוד ליד שיח שושני-הבר, שעל חוף הדולז'נקה?..."

גם אנו עמדנו על גדת הדולז'נקה, ואכן, לא מצאנו את שיח שושני-הבר ההן. אבל רגלינו ניצבו על הקרקע ששימשה מגרש משחקים, ואולי אף פינת התבודדות, לאבא.

* * *

הנזק הגדול שמחוללות המפלגות של הַחְנְיוֹקִים

שהן הופכות בעיני מרבית הציבור הישראלי

את דת ישראל לתועבה

* * *

אלי מייזליש

פילוג על פי פרדו

איני יודע איך ומתי אמר באחרונה ראש המוסד לשעבר תמיר פָּרדוֹ: "פילוג עלול להביא למלחמת אזרחים, אנחנו בכיוון הזה..." לאחר ששמעתי זאת במו אוזניי, יצאתי מהבית והלכתי לחפש למטה ברחוב את הכיוון לפילוג.

אבל זה רחוב שקט שמעט אנשים מסתובבים בו כי כולם נוסעים כאן במכונית עד החנייה התת קרקעית, ואז אני רואה מרחוק משהו מתקרב ומתברר שזה כלב קטנטן והוא רץ לקראתי כמו חבר ותיק שלי ובאמת קשקש בזנבו ולא הבנתי למה. ולאחר שהתיידדנו פתחנו בשיחה, ככה:

הכלב: "שמעת בטלוויזיה את פרדו? לא ראית את האילוסטרציה בטלוויזיה; שורה של עשרים נערים עם חולצות כחולות הולכים יעני להתאמן בנשק לעשות מרד?"

אני: "עשרים? עם עשרים נערים עושים מרד?"

הכלב: "אם כלב כמוני יודע אז למה זקן כמוך לא?"

אני [בעקשנות]: "הב הב הב – בחיי לא שמעתי דבר כזה... מה זה הדבר הזה פרדו?"  

הכלב: "זה ראש המוסד בעבר, מומחה לפיצוצים מסתוריים באיראן. עכשיו הוא על תקן מומחה לפילוגים, גם פְּלַגִים של מצבר, והוא מתנבא כי או-טו-טו יהיה כאן פילוג ומלחמת אזרחים כמו בספרד עם מיליון הרוגים, פשיסטים, פרנקו, אוֹלֶלה אוֹלֶלה, שוורים שחורים דורסים דוסים במאה שערים ואת כל השאר ברחוב וכו'."

והיות שאיני מכיר אישית את הפרדו הזה, אני אומר לאוויר העולם: אם אין כבר בארץ לפרדו הזה נושא להתעסק בו, והוא חושב כי "הפירוד בעם" זה העניין המרכזי, אני מריץ שאילתה לשר הביטחון:

מי בוחר אנשים כאלה לתפקידים מיוחדים לענייני פירוד בעם?

האם הוא סיים 8200? 

אז שמע נא היטב תמיר פרדו: אם יש לך סיפור מהעבר, ספר. אם לא אז אל תספר לנו כלום על העתיד. כי את העתיד אני והחברים שלי יודעים טוב יותר ממך. כי, מהעבר הרחוק-רחוק הגענו עד הלום ואלה היו הרבה-הרבה עתידים. אז ככה: פילוג? יוק. מלחמה? יוק? בטורקית! והרי אביך נולד שם אז בטח אתה מבין טורקית יוק יוק יוק. מבין?

ואני אומר לכל מי שמדבר שטויות כאלה: אין דבר כזה בטבע שעם מתפלג [לשני עמים]. וההיסטוריה הייחודית-תנ"כית והחד-פעמית, שלנו כשעשרת השבטים נפרדו מיהודה [ובנימין] וייצרו שתי ממלכות ישראל ויהודה – היתה לפרק זמן קצר – ושום דבר דומה מאז קורה כאן עכשיו.

דווקא ההיסטוריה של שיבת ציון התנ"כית לאחר חורבן בית שני מגולמת להפליא כיום לאחר השואה, כשלאחר מלחמת השחרור ב-48' עם אוכלוסייה של 600 אלף יהודים – הפכנו כיום למעצמה אזורית ומשגשגת בת שישה וחצי מיליון יהודים.

אז דווקא עכשיו מישהו מתנבא על פילוג? לאיזו מטרה? לשתי ממלכות? לשתי מדינות? הרי הפילוג הפוליטי-חברתי קיים כאן מאז ומתמיד בין עושי הטוב בעיני ה' לבין עושי הרע, בין עולי גלות בבל לבין הנשארים בגולה – בין העולים ארצה לבין חובבי הדולרים הירוקים מעבר לים במנהטן. [ונא עיין עכשיו בעניין זה בכספת של הבן הגולה של בן-אליעזר].     

אז מה אנחנו למדים?

פשוט לא נמאס לבכירים לקשקש קשקושים, ונא עיין קודמו אלוף מאיר דגן לפני שנה וחצי, בכיכר רבין, בעצרת בחירות [נגד נתניהו]: "שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. שש שנים שבהן ישראל לא היתה תקועה יותר מאשר הפעם הזו. שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האזור או ליצירתו של עתיד טוב יותר."

רגע רגע, "שינוי פני האזור"? מה זה? יואיל בטובו מבטן האדמה להסביר איך משנים פני אזור – ולמה? מה קרה? מה לא טוב כאן? ומה זה עתיד 'טוב' יותר? מחיר המילקי?

ואיך הנסיגה מגוש קטיף שינתה את האזור [לטובה]? לו היו משקיעים בגוש אחוז אחד ממה שממשיכים להשקיע עכשיו בביצור הגבול [נגד מנהרות] – לא היינו שוכבים כולנו במקלטים עם "הצבע האדום". זוכר?

מזכרת נוספת מהעבר מדברי האלוף כוכבי

[היום סגן רמטכ"ל]

בעת היותו של אלוף פיקוד צפון וכראש המודיעין, הוא סיפק לנו כל מיספר חודשים עידכון על מספר הטילים בידי האוייב, ככה:

[14.3.13] בצפון מאיימים עלינו בשעה זו 200 אלף טילים ורקטות.

[29.1.2014] 170 אלף טילים מכוונים עלינו ברגע זה.

הרשימה היא ארוכה. וללא הרף מתייחמים קצינים להגיע לכל מיקרופון ולהיות המזהיר בשער. ככה וככה וככה חופרים מנהרות וככה וככה החיזבאללה מסווה את הטילים שלו, כאילו צה"ל עשוי מקנה רצוץ של סוכר, ולא הצבא הכי-הכי מתוחכם היום מכל צבא אחר באיתור וחיסול ממל"טים כל פגע, כל מחבל על אופנוע וכבר אמר נסראללה עד כמה שגה שפתח במלחמת לבנון שכיסחנו להם את כל המדינה. 

עכשיו, שיאמר קצין זה לשם מה? לשם מה הוא היה צריך להבהיל את עם ישראל כולו? הרי יש בארץ מיליון קשישים שרק בהלה כזו מריצה אותם מיידית באמבולנס לתל השומר לטיפול נמרץ-לב.

כנראה, וככה אני מבין. הנ"ל רצה להשוויץ בפני כל שהוא יודע את כל הסודות של הערבים, אז לכן שנסמוך עליו כגיבור לפני המעשה.  

ואני אומר גם ל"הארץ": מה טוב יוצא לכם עם מאמרים מבהילים שאין שלום עם הפלסטינים. מה יעשו? אפילו שגדעון לוי מסית אותם כל יום לזרוק אבנים.

אז דע לך קצין בכיר, איני נבהל, לא מנאומים על טילים וגם לא מטילים אמיתיים. הרי הייתי כמוך בדיוק באותם בונקרים שמהם תצא לערבים הנשמה אם רק יעזו. 

ועוד מזכרת מסחיפהול

[שדה התעופה של אמסטרדם]

ישבנו אשתי ואני ממתינים להמראה ולידנו שלושה סינים. סבא, בן ונכד, ומלקקים גלידה בהנאה לא מוסתרת [ונדמה לי שלא צומח להם זקן... פנים חלקות למשעי]. רק הנכד דיבר אנגלית. הזקנים שאלו והנכד תירגם להם שאנו מישראל, ואז פתחנו שניהם כאילו בקריאות "יחי המלך" או או או יִסְרַל יִסְרַל יִסְרַל. והחלו בסינית להתחרות אחד בשני מי יאמר לנו טוב יותר יסרל.

שאלתי את הנכד: "מה קרה?"

 והוא הסביר כי עד כה היה נדמה לסינים כי סין היא הארץ הכי גדולה בעולם ואילו עכשיו מתברר להם כי יסרל יותר גדולה [הם קוראים סטטיסטיקה מי מייצר הכי הרבה היי-טק].

אלשייך

תראה תראה איך מבהילים אותך שאמרת 'אתיופי'.

אז בוא ואזכיר לך את שנות ה-30 כשהתחילו להגיע ארצה ראשוני הבורחים מהיטלר. "יקה פוץ" – כך קראנו להם.

אחריהם החלו להגיע הפולנים: "פולישע דריפקה". עד היום אין לי מושג מה זה אבל זה היה מעליב. [אהוד: הפולנים באו לפני הייקים.]

ולהונגרים אמרנו: "איגן מיגן חאפטן פליגען."

וב-48', כשהחלו להגיע צעירים ממרוקו ולכל צעיר סכין מתקפלת קראנו להם "מרוקו סכין."

והבוכרים בירושלים קראו למיעט הכורדי: "כורדי-כורדי פיח-פיח חוטו ראסו פיל טביח!"

 ורגע רגע – לרומנים קראנו "קוצ'ה דיפייטרה", ובזמן הבריטים קראנו להם "יא אינגליזי טילחאס טיזי" או "פאקינג ג'ורג'" – ואז חטפנו בעיטה בתחת.

ואין סוף לדברים. והיום? אתיופי? גם כן משהו? תפסיקו לבלבל במוח.

* * *

יהודה דרורי

ציטוט: פלסטינית בת 21 נעצרה במחסום קלנדיה: "באתי לבצע פיגוע..."

כשאתם רואים כותרת כזו, קרוב לוודאי, שבחקירת השב"כ היא אמרה: "תצילו אותי... המשפחה שלי רוצה להרוג אותי כי הם גילו שאני נפגשת עם בחור שהם לא מכירים..." 

זוהי תופעה ידועה, כבר כתבתי עליה בעבר, ולכן על חיילינו במחסומים להיזהר לפני שהם יורים באיזה צעירה ערבייה הבאה למחסום ומנופפת בסכין מטבח... קרוב לוודאי שהיא מבקשת שנציל אותה...

"עמוס" – האומנם תאונה?

אינני חסיד "תיאוריות הקונספירציה" אבל התאונה, כביכול,  שהובילה להרס "עמוס", הלוויין הישראלי (שהיה אמור להיות מדהים בביצועיו) – תצטרך להיבדק באופן יסודי לגבי אפשרות חבלה מצד חברות מתחרות, או מדינות שחששו שייפגעו מפעילותו ומצאו דרך לסכל פרוייקט זה – שנוהל  על פניו באופן ברור, בצורה מאוד מבוקרת וזהירה. 

אין זו הפעם הראשונה בתולדות הפיתוחים הטכנולוגים בעולם שפרוייקט מבטיח עולה בעשן... אין זה סוד שלוויין כמו "עמוס" מהווה איום על כל תעשיות הלוויינים, אם אכן הוא מציג חידושים מהפכניים, וייתכן גם כי חוזים עתידים שלו עם ארצות וחברות תקשורת, "דרכו על יבלת" מאוד כואבת באיזה מקום ששם החליטו להיפטר מה"בעייה" – לכן יש להתחיל מיד בחקירה קפדנית בנדון ולא להשליך את מה שארע על "מקריות" או "תאונות קורות".

האדמו"ר ביבי – בושה וחרפה!

רפיסותו של נתניהו וכניעתו המבישה לחרדים, בנושא שיפוץ מערכת הרכבות בשבת, כאשר הוא חילוני, (כמו רוב בוחריו) רק גורמת לכל אוהדיו שיבלעו לשונם וישקלו אם מגיע לאדם כזה, למרות הישגיו הכלכליים – להמשיך ולמשול במדינה – בה הוא נכנע בשם 90%  של האוכלוסייה לכמה כתות חרדיות חשוכות החיות בימי הביניים, כאלה שאינן שותפות לבניין המדינה ולביטחונה אבל מוצצות בכל כוחן מאוצר המדינה כספים של משלמי המיסים החילוניים (החרדים כמעט לא משלמים מיסים!)

אם אני ורבים מחבריי וממכריי, האוהדים את ראש הממשלה, חושבים ברצינות שהגיע הזמן שנתניהו יפנה מקומו, הוא צריך לדאוג!

ועל כך כבר נאמר שאדם יכול להונות חלק מהתושבים חלק מהזמן אבל לא את כל התושבים כל הזמן. ואם אני כועס במיוחד על עוד מישהו כיום, זה על אביר החילוניות – השפן הקטן אביגדור ליברמן – ששותק...

* * *

עמנואל הרוסי

י. פוליאנסקי

פרק עשירי מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

סמוך לשיחרורי מן הכלא, בלילה של סתיו טחוב וקר, הוכנס לתאנו אסיר חדש. גבה-קומה ורחב-כתפיים היה, דמותו דמתה לזו של ענק אגדי, בגלל כובע הפרווה הקווקאזי שלראשו ושכמיית הלבד ההררית הארוכה עד לבהונות רגליו. יפה היה האיש יופי גברי נדיר. כבן חמישים ויותר. תווי פניו כחטובים משיש. שפמו, ששיבה זרקה בו, עשוי כהלכה, ועיניו השחורות קורנות הן ופקחות מתחת לגבות שחורות בעלות קו מרהיב שגאווה ושלטון בו.

בעל נימוסים נאים היה. לא הירבה דברים. לא הפגין עליונותו. הקשיב לכל אדם באורך-רוח, ותשובתו תמיד קצרה ועניינית, לעיתים עד כדי העלאת צחוק עליז מפי המקשיבים לדו-שיח, אך לא עד כדי זלזול בזולת. היה בו כושר מיוחד לעמוד מיד על טיבו של בן-שיחו, ובהתאם לכך אף לנהוג כלפיו במלוא הכבוד הראוי לו ומבלי לפגוע בו. בפשטות נהג, ואף-על-פי כן היתה בו משום אדנות של הגווארדיה, בעיקר בחיל הפרשים. גם מיודענו קצין אמיתית וטבעית כל כך [?] עד שמבלי משים הוצב מעין חייץ של זכוכית בינו לבין הזולת.

דמה לו במקצת אחד מוותיקי תאנו, פולקובניק המטה הכללי של צבאות הצאר לשעבר, איש מוסקבה, אילאין. האחרון נתפס בחברת ארבעה קצינים אחרים בשעת נחיתתם אל החוף בדוגית רעועה, בדרך שיבתם מגלותם בבולגריה. געגועי מולדת תקפו עליהם והסתכנו, כך סיפרו. כל בני החבורה הזאת הובאו לתאנו לאחר טלטלת דרכים ארוכה, לבושי קרעים, ועל בשרם אכול הכינים אין סימן ללבנים. אילאין הצליח גם בבלואיו לשמור במידת-מה על עליונותו. ה"פרנץ'" (מקטורן צבאי לפי אופנת הצבא הצרפתי) רכוס לו על כל כפתוריו, "השביל" עשוי בהקפדה על ראשו המסורק, ומקטרת כבויה (בהעדר טבק) בזווית פיו הנוקשה. אף הוא אדיב היה, שומר לשונו, קר-רוח. אך בכל אלה חשת קורט של הפרזה ושל גינדור כלשהו. הוא שיחק את הלורד, אך בתוך-תוכו היה כנראה, מפשוטי עם.

לא כן פוליאנסקי, שהיה אציל מבטן ומלידה.

משום-מה נשאתי חן בעיניו, ומתוך אמון אליי, סיפר לי באחד הלילות השוממים את תולדותיו, לקול נחרת הישנים.

יוסיף סווארינוביץ' פוליאנסקי "פריץ" פולני היה, בן למשפחת רוזנים נודעת, שאחוזות וכפרים רבים לה באוקראינה שממערב לדנייפר. זקנו, אבי-אביו, הפך פנים לעמו, נטש את הדת הקתולית ונטבל לדת השלטת, וככל גר הקפיד להפגין בכל שעה את נאמנותו לדת החדשה ולצאר הפראבוסלבי. מסורת היתה שמורה במשפחה, שבכוריהם משרתים בצבא הקבע, בגדודים המיוחסים. בכיר היה ברגימנט ההוסארים המפורסם של הגווארדיה שעל שם המלכה האם מאריה פיודורובנה, שמקום חנייתו בקייב, בירת רוסיה הקדומה.

בן רוזנים עתיר נכסים, יפה תואר ורב חן, ועם זאת מהיר תפיסה ושנון – היתה דרך חייו מילדותו ועד לשנות העמידה כמסע ניצחון, כהילולה אחת ארוכה. משום כך אף נשאר ברווקותו העליזה עד לשיבה כמעט. פילגש הייתה לו, יפהפייה מבנות החברה הגבוהה, שאחיו וגם אביו הכירו בה "דה-פאקטו" והיו נפגשים עימה. כרכרתו ההדורה עם צמד הסוסים האבירים היתה ידועה לכל עובר ושב בקרשצ'טיק, רחובה הראשי של קייב.

כך זרמו להם החיים ללא עב עד ליולי 1914. המלחמה הטילה את הרבב-הראשון. תחושת כבודו מנעה אותו מלנצל את קשריו הרמים ולהשתמט מיציאה לחזית. הוא עשה את חובתו כהלכה. אך גם כאן שיחק לו מזלו. אמנם נפצע, אך לא פצעים אנושים, שיהא בהם כדי הטלת מום או כיעור. דבר פציעתו ואישפוזו בחדר מיוחד באחד מארמונות העשירים, שנתרמו והוקצו לצרכי הפצועים מבני האצולה, הוסיף הילה לשמו ולמעמדו. זכה לביקוריהם של הנסיכים הגדולים ורעיותיהם, שפע של חיוכים ומתנות הומטר עליו. לאחר שרפא לו, שוב לא נשלח לחזית. כהונה צבאית רמה בעורף הוצעה לו, אך הוא סירב לקבלה והעדיף לפרוש מן השירות, על מנת לנהל את האחוזות שנפגעו במלחמה, ומה גם שאבי המשפחה הזדקן ונחלש.

אך לא ארכו ימי המנוחה. באה המהפכה ועימה הנחשול, שהפך את הכול על פיו, ובבת אחת. שלטונו של ההטמאן סקורופדסקי, גנרל מבני לוויית הצאר לשעבר, שנתמנה שליט אוקראינה על-ידי הצבא הגרמני, קיקיוני היה. גם בגרמניה המובסת פרצה מהפכה, ווילהלם קיסר ברח להולנד. האב מת, והאחים שנותרו בחיים (אחד נהרג במלחמה) נפוצו לכל רוח. שניים באירופה. אחד עד לאמריקה הגיע. נשאר הוא לבדו, הבכור, היורש. אך מה תירש עתה? האחוזות נהרסו ונשדדו, האדמות בידי האיכרים.

אך הנה הגיע הנ.א.פ. – רוח חדשה ומפוכחת החלה מנשבת במדינה. החלה תקופת ה"החכרה" לידי פרטים של מפעלי חרושת, ואף של משקים חקלאיים. בזכות חינו הטבעי הרב, ובזכות השלמונים שנתן פה ושם, קיבל בחכירה את אחת מאחוזות משפחתו הגדולות שבפודוליה. לפני שנה וחצי היה הדבר. נטל את השלטון בידו והחל מנהיג סדרים באחוזה ההרוסה. מרצו החל מביא גם פירות. הצליח למצוא עוזרים נאמנים ומוכשרים – אגרונום, וטרינר, מנהלי עבודה. שיחזר ובנה את המשק על יסודות כלכליים איתנים. לפועלים שילם בעין יפה, ואף בזה השיג מה שלא השיגו הסובחוזים ("משקי המדינה") שבסביבה. שדותיו מעובדים למופת. סלק הסוכר שלו – מוניטין יצאו לו. אז גם החליט לבנות את ביתו. לפני שנה, בן חמישים ואחת היה, נשא לו לאשה נערה יתומה בת שמונה עשרה, פליטה מפטרוגרד, חניכת המכון של סמולני הידוע. לפני חודש ילדה לו את בכורו. נדמה היה לו, ששוב מתחיל מזלו לשרתו בנאמנות,

אך לא. שטות נכנסה בו ונכשל.

לפני כשבועיים באה לאחוזה חבורה אחת חשודה. הציגו עצמם כוועדה מוסמכת מטעם "רבוצ'י – קריסטיאנסקי אינספקציה" (הפיקוח שמטעם הפועלים והאיכרים). דיברו אליו בחוצפה. והוא העבירו הכעס על מידותיו. שכח שאין הוא עתה בעליה החוקי של אחוזתו. הציף הדם את ראשו, במגלב שבידו הצליף עליהם וגירשם, הפועלים עזרו על ידו. בו בלילה נאסר, טולטל מצ'ה.קה. לצ'ה.קה – עד שהובא לתאנו.

אכול דאגה היה האיש. עצם עברו כאציל היה לו לרועץ. ולא זו בלבד אלא שגם אלה מן השליטים החדשים, אשר היטיבו עימו ונהגו עימו לפנים מן השורה עד שזיכוהו בחכירת אחוזתו – אף אלה היו עלולים ליתן את הדין. אך עיקר דאגתו היתה לאשתו, נערה תמימה וחסרת כל ניסיון של חיים, שבלעדיו אין לה גואל. ועוד התינוק בזרועותיה. ואין בידה פרוטה.

 עם זאת ריסן עצמו ושמר על קור-רוח כלפי חוץ. עדיין האמין גם במזלו הטוב. משעמד על עניניי שלי – הפליט פעם אחת: "אל דאגה. אם רק אצא לחופשי, בעזרת האל, לא תהא מניעה לעלייתך לארץ-ישראל. הוצאות הנסיעה יחולו עלי."

הוא אמר את דבריו בוודאות ובפשטות, עד שהאמנתי לו, שאילו קרה הנס עימו, גם אני הייתי נגאל.

ובינתיים העלה כפעם בפעם זיכרונות מימי ילדותו, דמויות של בני המשפחה, על הרוב תימהוניות, הזכיר את אימו, נסיכה גרוזית, אף היא חניכת הפנימייה של סמולני, שנפטרה במיטב שנותיה. בביישנות-מה דיבר על אימו, על הליכתה "המרחפת", על נגינתה. פסנתרנית מעולה היתה. העריצה את שופן. על שתיקתה, על עצבותה, על בת-צחוקה הנדירה, אך תמיד בעלת המשמעות המיוחדת והמאירה באור יקרות.

הוא אהב את החקלאות. בשעה שאחיו היו נוהגים לבלות חופשות לימודיהם באירופה (אחד אף הרחיק נדוד עד להודו ולאפריקה), היה הוא מעדיף להישאר באחת האחוזות וליטול חלק בתכונה המשקית. בהומור קטלני תיאר את הלבלרים, עושי דברו של בעלי האחוזה, את האיכרים הנרפים בעבודתם, ואת היהודים. יהודים לא אהב, אך בלעדיהם לא תיאר לעצמו שום קידמה כלכלית ומשקית.

"אודה על האמת, אינני אוהב יהודים. אך בלעדי מושקה שלי לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד. הוא היה אצלי שר הכספים והיועץ הראשי. מעולם לא איכזבני. נהגתי כלפיו ביושר וביד רחבה, אף הוא השיבני כגמולי בלי מרמה. הרי גם אתה שמעת בוודאי על הסוחרים האודסאיים שלכם (כך ביטא את המילה ביידיש, "סאכרים"), המסוגלים למכור לך שני קרונות של "כל-נדרי" (אף מילה זו ביטא כהלכה), כמו סאמואיל זה היושב עמנו כאן."

קיימא לן: שנאת ישראל אינה אלא מחלה, פגם רוחני, ההופך את נושאו לבעל-מום ונוטל ממנו את כבוד האדם. אך בפוליאנסקי זה, היתה שנאת ישראל במידה "סבירה", ועל הכול היתה עטופה בהרבה הומור. יותר מששנא את היהודי, היתה משעשעת אותו דמותו של הסרסור היהודי, עם המטרייה הנצחית שבידו, חריף ומפולפל, שדווקא פיקחותו היא שמעבירה אותו על דעתו, עד שהוא נופל לעיתים בפח וגורר את ידידיו אחריו. לפיכך לא נפגעתי מדבריו ואף צחקתי עימו לסיפורי בדיחותיו. לבדיחותיהם של אחרים לא צחקתי.

היה בתאנו אחד, שמו נשתכח מליבי, "צ'ינובניק" (פקיד ממשלתי בימי הצאר) טיפוסי מימי הצאר. אף כובע השרד שלו, בלי הסמל, עוד חבוש על ראשו. גבר בשנות העמידה היה, בעל זקנקן מרובע קטן, כדוגמת זה של הנרי הרביעי, ומשקפי צבט של זהב על חוטמו השרוע. הוא החשיב מאוד את עצמו, בדברו עם הזולת היה מצמצם את עיניו בשמינית של עליונות ומונה דבריו בנחת, משל מנה מרגליות. היה זה אנטישמי מובהק, טיפש ורע לב גם יחד. ובדיחות אהב לספר, אף הן ארסיות וטיפשיות. ותמיד בנוסח אחד:

 "פעם אחת, בחבל הארץ הדרומי-מערבי, אומר פלוני לאשתו: שרהצ'קה ..."

 "חבל הארץ הדרומי-מערבי" לא היה אלא רמז לתחום המושב היהודי בקיסרות רוסיה, כמובן.

   וכך יום-יום, ערב-ערב. עד שערב אחד, כששוב החל בבדיחתו הפותחת ב"חבל הארץ" – פקעה סבלנותי ונזדעקתי:

"די! נמאס כבר! אנו סובלים במדמנה שלכם כל ימי חיינו. שחררו אותנו מזבל זה כאן בכלא, לפחות!"

הצ'ינובניק נבוך. הוא הרגיש שהפריז את הסאה. ניסה להצטדק, להרגיעני, לאמור מה זה עלה על דעתך לחשוד בי באנטישמיות. אדרבא.

שעה ארוכה לא יכולתי להירגע, ופוליאנסקי הוא שהפיס את דעתי. משכני לפינה ואמר לי במאור עיניים שפקחות ושובבות בו:

"הוי מכבי גאוותן שכמותך, חשבתיך לנבון יותר. כלום אינך מבחין בצ'ינושה (הקטנת בוז למילה צ'ינובניק) זה, שיותר משרשע – טיפש הוא!"

*

מתוך ויקיפידיה: עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי, שנודע בשם העט עמנואל הרוסי (19 באוגוסט 1903 – ישראל, 22 בפברואר 1979), היה סופר, משורר ופעיל ציוני. הוא נולד בעיר ניקולייב, בתחום המושב היהודי, בדרום האימפריה הרוסית (כיום בשטח אוקראינה), למשפחה בעלת תודעה ציונית. למד מגיל שלוש בחדר מתוקן, ואביו אף לימד אותו עברית בהגייה ספרדית. בגיל שש הפגיש אותו אביו עם חיים נחמן ביאליק באודסה.

בעיר ניקולייב הופצה באותה עת בתפוצה קטנה חוברת משוכפלת בכתב-יד בשם "הציוני הקטן", שבה התפרסמו שירים וסיפורים בעברית. בחוברת התפרסמו גם יצירות של עמנואל (מאז היותו בן שש). אביו אסף את היצירות במחברת, עליה רשם "מחברות עמנואל הרוסי" תוך התייחסות ל"מחברות עמנואל הרומי", משורר ומלומד עברי בן המאה ה-14. לימים הפך הכינוי "עמנואל הרוסי" לשם העט של נובוגרבלסקי.

ב-1920 עבר ללמוד רפואה באודסה, וחבר ללוי שניידר מהמפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס). נובוגרבלסקי הפך לתועמלן של המפלגה ולראש תנועת הנוער שלה (היוגנד-צ"ס) באודסה. בעיר, ששקקה בפעילות ספרותית יהודית, נפגש נובוגרבלסקי עם אביגדור המאירי, י"ח רבניצקי ואחרים. באותה תקופה כתב ופרסם מיספר שירים בעברית. בשנת 1924 נעצר יחד עם כל החברים הפעילים של צ"ס באודסה על ידי המשטרה החשאית הרוסית (ה-גה. פה. או) ונשפט לגלות בסיביר. במסגרת מדיניות ה"החלפה" (שלפיה אזרחים רוסיים שנידונו למאסר בארץ-ישראל על ידי שלטונות המנדט גורשו לרוסיה בתמורה לשחרור אסירים יהודים שקיבלו אשרות לעלייה לארץ) שוחרר ועלה לארץ ישראל.

בראשית ימיו בארץ חי ועבד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. לאחר מכן עבר לחיפה. בחיפה עבד כפועל בנמל, ולאחר זמן מה הצטרף לגדוד העבודה לפלוגת "כברה" (ליד זיכרון יעקב) ועסק בייבוש ביצות עד שחלה בקדחת. באותה תקופה הפך השם "עמנואל הרוסי" לשמו בפי כל, על מנת להבדיל בינו ובין עמנואל אחר בקבוצתו. עקב המחלה עבר לתל אביב, והחל בקריירה של כתיבה. הוא פעל כעיתונאי ב"דבר" וב"הארץ", ופירסם שירים ב"משמר לילדים". ידידו מימי אודסה, אביגדור המאירי, גייס אותו לכתיבת מערכונים ופזמונים עבור התיאטראות הסאטיריים הקומקום והמטאטא. בין היתר כתב את השיר "דודה הגידי לנו כן" (ללחן של משה וילנסקי) ואת המנון המטאטא.

במאורעות תרפ"ט שמר בתל אביב במסגרת "ההגנה". בתקופה זו נולד בנו הבכור, אבנר, לו כתב את שיר הערש הרווי במתח ימי המאורעות "שכב בני". השיר, המבטא אהבת אב, חרדות לעתיד, ביטחון בצדקת הדרך ותקווה לעתיד, הושמע לראשונה בתוכנית "המטאטא" ב-1930.

[בנו, אבנר הרוסי, הוא ששולח לנו את פרקי הזיכרונות המרתקים של אביו].

* * *

שמאי גולן

א. רודניצקי ובעיית היהודים

מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים"

א.

מעטים הם הסופרים היהודיים בעולם, שביצירתם באה לביטוי כה מובהק בעיית ההשתייכות הדו-לאומית, כביצירתו של הסופר היהודי-פולני א. רודניצקי (1). קרע זה שבנפש הסופר הופך את גיבורי יצירותיו (ביניהם אף 'האני המספר') לדמויות טראגיות השסועות בנפשן, ומחפשות פתרון לקרע הבלתי מאוחה שבהשתייכות לעם היהודי ולעם הפולני כאחד. גישה זו מעוררת בנו פליאה אם נזכור, כי רוב סיפוריו נכתבו בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה, כלומר במישטר הקומוניסטי, בו תמך במידה מסויימת אף רודניצקי. הסופר קיווה תחת שלטון זה לגאולת האדם ככלל ולגאולת היהודי כפרט. מן הראוי לציין, כי רודניצקי, בדרך כלל, לא קיבל את התכתיב של יצירה בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי, כתיבה המשרתת את האידיאולוגיה של המפלגה. בספרות כגון זו, לא האדם במהותו ובנפשו הרב-רבדית העיקר, כי אם באיזו מידה משרת האדם את האינטרסים של המישטר. רודניצקי איננו הולך בתלם זה, לפחות בסיפורים הראשונים שלאחר המלחמה, אלא מעלה בעיות. רודניצקי הירבה לתאר דמויות ובעיות, שהעסיקו בראש ובראשונה את הציבור היהודי בפולין.

מבחינת הנושאים, מובחנות ביצירתו שלוש תקופות מרכזיות, כשכל אחת משקפת את בעיית היהודים מזווית ראִיה שונה. וראִיה זו תלויה הן בתנאים החיצוניים בהם חי המחבר והן ביחסה של הסביבה, שהיא בדרך כלל עויינת כלפי היהודים.

התקופה הראשונה – לפני מלחמת-העולם השנייה. ביצירת הביכורים שלו "עכברושים", שראתה אור בשנת 1932 (והמחבר בן 20 שנה בלבד), פוסע רודניצקי בעקבות הזרם הפסיכולוגיסטי שהיה באופנה באותה עת בפולין, אך לאחר מכן הוא כותב בנוסח הריאליזם. כבר בספרו "חיילים" מעלה הוא את בעיית היהודים במגעם עם הפולנים. ב"חיילים" מתאר הוא את היחס העויין של הפיקוד הנמוך בצבא הפולני בשנות ה-30 כלפי החיילים מן השורה, ובמיוחד כלפי היהודים. מן הראוי לציין כי רודניצקי מסתמך על ניסיונו ועל חוויותיו האישיים מימי שירותו הצבאי. הוא תוקף הן את האנטישמיות והן את הניוון שפשו באותם ימים בצבא הפולני. אין ספק, כי העזה רבה דרושה היתה בימים ההם כדי לפרסם ספר המבקר את הצבא. בשנים ההן היה יוזף פילסודסקי שר ההגנה והשליט בפועל בפולין (1935-1926), אחרי שחולל מהפכה צבאית וכונן מישטר צבאי אוטוריטרי. הוא שטיפח את מיתוס הצבא הפולני הבלתי-מנוצח. מפלגות הימין תמכו בפילסודסקי ועודדו את הלאומנות. אפילו בחוגים הספרותיים לא העז איש לכתוב נגד הימין ושלטון הצבא, לא חורומנסקי, לא ברונו שולץ ולא ויטולד גומברוביץ.

מן התיאורים ב"חיילים" ניתן להבין שהמחבר תוקף לא רק יחס האפלייה לרעה כלפי היהודים, אלא גם כלפי מיעוטים לאומיים אחרים, כגון: האוקראינים והביילורוסים. אולם בסיפוריו המאוחרים מתקופה זו מעלה הוא את בעיית האנטישמיות כנושא מרכזי, כגון בסיפור "קיץ". בניגוד למתבוללים יהודים מסויימים אין המחבר מאשים את היהודים בשינאה כלפיהם, הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המישטר וכלפי האינטליגנציה הפולנית השבויה בדיעות קדומות.

התקופה השנייה בכתיבתו של רודניצקי מצטיינת בהתקפה על "הריאקציה" הן בקרב היהודים והן בקרב הפולנים. כך בשני סיפוריו: "הסוס" ו"יוזפוב", שנכתבו בשנתיים בהן שלט השלטון הקומוניסטי בחלק של פולין בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנים 1941-1939. המחבר חי באותה עת בלבוב (למברג) שמצאה את עצמה תחת השלטון הרוסי-קומוניסטי. מן הראוי להזכיר, כי רודניצקי לחם נגד הגרמנים בשורות הצבא הפולני, נשבה על ידי הגרמנים, ברח מן השבי והגיע אל הצד הרוסי.

אכן, באותן שנים הייתה השפעתו של המישטר הקומוניסטי רבה מאוד על כתיבתו. הגיבורים מתוארים על ידו בקווים 'שחורים' ו'לבנים', כשחברי המפלגה הם ה'טובים' ואילו האחרים הם ה'רעים'. "הסוס", שהוא כינוי לזכריה בנו של החייט היהודי יעקב כגן, מייצג את כל אותם הבחורים העניים טובי-הלב, המושכים בעול המהפכה למען עתידה הטוב של האנושות. זכריה נוטש את בית-אביו הזעיר-בורגני ויוצא אל העיר הגדולה ורשה להילחם את מלחמת הפרולטריון. האנטישמיות איננה מעסיקה אותו, שהרי נגע זה ייעלם עם עלייתו של מעמד הפועלים לשלטון. הוא נהרג בידי שכירי הממשלה הפשיסטית. עתה מעביר המחבר את המאבק כנגד ראשי הקהילה היהודית, המסרבים לקבור את זכריה בבית הקברות היהודי. המאבק ניטש בין היהודי העני אביו של המהפכן הגיבור, לבין ראשי הקהילה והרבנים הריאקציונרים. הם מתוארים כאטומים לרגשות של אב שכול. האב מצטרף, על כן, אל כוחות המחר, אל המהפכנים. אף-על-פי שסיפור-המעשה תמים ורדוד, והקונפליקטים חדים ו'שקופים', עולה בידי המחבר להעלות מהווי חייהם של היהודים הפשוטים בפולין.

התקופה השלישית ביצירתו של רודניצקי, והמעמיקה ביותר מבחינת כתיבתו, מתחילה עם סיום מלחמת העולם השנייה. הוא בעצמו ניצול מן השואה, ומעתה מתמסר רודניצקי לתיאור חייהם ומותם של היהודים בימי השואה. הוא אף מרבה לתאר את חייהם של אלה שהסתתרו בצד ה'ארי'. המחבר הכיר הווי חיים זה, מפני שבעצמו חי בצד ה'ארי'. על כן נושאים סיפוריו אלה אופי אישי-אוטוביוגראפי (2). רוב הסיפורים, שנכתבו במחצית השנייה של שנות הארבעים, מיד אחרי סיום המלחמה, ראו אור בשני קבצים: "שקספיר" (1948), ו"הבריחה" (1949), ושניהם מהווים חלק מן המחזור הגדול על השואה בשם "תקופה הכבשנים" (3).

בכתיבתו זו מוקיע רודניצקי את העם הפולני על שנאתו ליהודים ועל סיועו להשמדתם בידי הגרמנים, כגון על ידי הלשנה והסגרה, שירות במשטרה, ואף על ידי הסכמה שבשתיקה. אלא שהצנזורה בפולין השמיטה ביטויים רבים וכן רמזים המאשימים את העם הפולני. ככל שגבר הקו הסטלינסטי הנוקשה בפולין התכנס רודניצקי בשתיקה, הירבה לצאת את גבולות פולין, ורק עם ה"הפשרה", אחרי מותו של סטלין, הפר המחבר את שתיקתו, ואף התחיל להשתתף בקביעות בשבועון הוורשאי "סוויאט" ("העולם").

אם בתקופת יצירתו השנייה נוטה רודניצקי להאשים את היהודים עצמם בשינאה כלפיהם, הרי מכוון עתה זעמו כלפי העם הפולני, עד כדי האשמה טוטלית – כל הפולנים
אשמים.

ואכן, באותם סיפורים שבמרכז עלילתם עומדת השואה, נוטה המחבר להאשים את כל הפולנים, ואילו באלו שנושאם 'קונסטרוקטיבי', כגון כיצד לבנות את פולין מהריסותיה ואת חיי היהודים בה, נוטה הוא להתפשר עם הפולנים. מן הראוי לשים לב אף לעובדה, שכאשר רודניצקי מכליל ומתאר את הפולנים כגיבור קיבוצי ללא שם ודמות בבחינת קבוצה אנונימית, הוא מעז להאשימם ברצח היהודים, אולם את הפולני הבודד, הדמות המסוימת, משתדל הוא להעמיד באור חיובי. ואכן, הנימה האפולוגטית מודגשת כבר בהקדמה שכותב המחבר לקובץ סיפוריו "הים החי והמת": "אותם אשר שרטתי מעט ברגשותיהם חייבים לזכור, כי גיבורי ספרים לא תמיד אומרים מה שלנו נעים לשמוע."

לשיא הטחותיו כנגד הפולנים מגיע המחבר בסיפורו "פסח", שנכתב בשנת 1945, במלאת שנתיים למרד בגטו וורשה. אגב, בסיפור זה (והוא היחיד) מציין הסופר את זמן חיבורו של הסיפור, ואין ספק שיש בציון השנה מעין התנצלות על התבטאויותיו החריפות, וההצדקה היא שהזיכרונות עדיין חיים בלב המחבר. הוא מתאר את אדישותם של הפולנים, בשעה שהגרמנים שורפים ומפוצצים את בתי הגטו בעת המרד. הפולנים מציבים את עגלותיהם קרוב לחומת הגטו ומשכירים לעוברים-ושבים מקומות מוגבהים תמורת בצע-כסף, כדי לחזות טוב יותר במותם של היהודים.

והוא מוסיף: "היתה זו הצגת הפסחא שלהם." מכבי-האש הפולנים, שהיו משגיחים על הלהבות שלא תתפשטנה אל הצד ה"ארי", היו מספרים בהתפעלות לבני-משפחותיהם: "הילדים עפים שם כמו אפונים, וגם הזקנים..." שעות רבות היו הפולנים עומדים באותו 'יציע' ומעריכים בקול רם את ערכם הכספי של הבתים והרכוש היורדים לטמיון, ומספרים זה לזה על האוצרות האגדיים שצברו היהודים ועתה כלים באש. ואחד מהם מעיר בלעג מהול ברגשי טינה כלפי הגרמנים: "האם המלך היטלר לא יכול היה לפתור את הבעיות באופן אחר?" ואם בלכתם לעבודה היו נבהלים מן היריות, היו נרגעים מיד אחרי שלחשו להם: "זה מאחורי החומות." והמחבר מוסיף: "הפצצות הרעידו את האדמה ואת הרחובות, אך ליבותיהם של האנשים לא זעו" (4). והוא מוסיף בלעג מר: "מרחק של מאה מטר וחמישה-עשר חודשים בלבד הספיקו 'להכשיר את ליבם' של הפולנים" להיות נכונים לרצוח את כל היהודים.

בסיפור "סטפן קונצקי הגדול" מתאר המחבר את הפולנים היוצאים מן התפילה בכנסייה, לבושים בבגדי חג, חולפים על פני היהודים בלבושם המרופט ובטלאי הצהוב, המנקים, תוך עבודת כפייה, את הרחובות מגושי הקרח שהצטברו, והמחבר מוסיף: "דומה כאילו אותו מישהו, שהתענה למענם עדיין ממשיך ומתענה." והכוונה, כמובן, לישו שהיה יהודי והתענה ונצלב למען כפרת עוונותיהם של הנוצרים המאמינים בו. על יחסם של הפולנים אל היהודי הפצוע והגווע ברחוב יעיד הדיאלוג בסיפור "דניאל ההולך למות":

"'אתמול צעק נורא כל היום.' 'צעק?' שאלה יאדוויגה. 'כן, כמובן, הרי זה ז'יד, הם תמיד צועקים, להם לב קטן וזקן.'"

רודניצקי מתאר שינוי ערכים שעובר יהודי מתבולל בסיפור "העלייה לשמיים". אותו יהודי שהיה רופא-פסיכולוג וכמובן מתבולל, אינו יכול להאמין אפילו ברגעיו האחרונים שארצו האהובה בגדה ביהודים ובו אישית, שהעם הפולני בגד בו. ואף-על-פי-כן, כשהוא נפצע פצעי-מוות מידי השוטר הפולני הרודף יהודים, קורא הרופא: "תחי פולין הגדולה!" אגב, ייתכן כי בשמו של השוטר – 'הופדאי' – מרמז הסופר על תכונתו של השוטר: 'הופ' פירושו בפולנית מעין 'הב', ו'דאי' פירושו 'תן'. ואמנם, מיד עם מותו גונב השוטר מן הקורבן את נעליו.

על תחושתו של היהודי, בעת המרד הפולני נגד הגרמנים בוורשה בקיץ 1944, יעיד סיפורו של המחבר "זקני השחור". המחבר לוחם בצד ה'ארי' עם הפולנים נגד הגרמנים, ובכל זאת הם עוינים את היהודים ואינם רוצים לקבלם בין שורותיהם, ורק בזכות הסתרתו את העובדה שהוא יהודי הוא נשאר ביניהם. וכך הוא כותב:

"תמיד דאגתי שלא יעלו זיפי הזקן השחור והצפוף, אותם מיליארד התולעים, תחתיהם נעלמה לחיי. זיפי זקן שחורים, כמו תל נמלים, היו אויביי התמידיים. לא חשוב היכן הייתי, התגלחתי יום יום. לא צעדתי כמלוא פסיעה בלתי-מגולח.

"ואילו עתה, זה כבר היום הרביעי שהתהלכתי בלתי-מגולח. בלב אחדים כסס השעמום, לאחרים הציק הרעב ואילו לי, בראש וראשונה מראה זקני. משפשף הייתי את לחיי בתקווה להיפטר מן הזיפים, כמו משן כואבת. איש לא גילח זיפי זקנו, אף לא אחד, משער אני, לא הקדיש לזקנו אפילו מחשבה אחת יותר מאשר נחוץ היה. שלי היה שונה, שלי הגדיר אותי, הבליט אותי כמו צבעים לאומיים.

"כן, האם לא שרוי הייתי בין פולנים, אשר הרימו נשק כנגד אויב משותף, כנגד חוקיו הבלתי-אנושיים? בין פולנים אשר... בפעם האלף, בפעם המיליון חשבתי כך, אף-על-פי-כן לא נתן לי זקני מנוח. לי היחידי בכל החצר היה זקן כגון זה. להיות בודד במקום זר, האמינו לי..."

משבר האינטליגנציה היהודית, בעקבות בגידתם של אנשי-הרוח הפולנים בימי השואה, מתואר בסיפור "סטפן קונצקי הגדול". היהודי המתבולל סטפן, שלפני המלחמה היה מקורב אל האליטה הבורגנית הפולנית ואף שינה את שמו לשם פולני מובהק – קונצקי, ואף התחבר אל מפלגות הימין בגלל שנאתו לקומוניזם הרוסי, עם הכיבוש הגרמני נחרב עליו לא רק עולמו הפיזי, אלא גם הרוחני. ידידיו מתמול-שלשום הפולנים מתכחשים לו ומסרבים לעזור לו. ואולם המשבר העובר עליו מביא ומחזיר אותו דווקא אל היהדות. הוא מחפש דרך להגיע אל הגטו כי מבקש הוא לסבול יחד עם בני עמו. ואכן, גזר דינו נחרץ, הוא נאסר, ובפיו "שיר יהודי עתיק".

עם זאת מן הראוי לציין, כי ה'אני-המספר' מתנגד למרטירולוגיה היהודית הנמשכת כבר אלפיים שנה, כדבריו. אין הוא רואה טעם למות למען דת שאין מאמינים בה. אף הוא, המספר, מנסה לחיות בגטו, אך אחרי שלושה ימים הוא מסתלק משם כשהוא מנצל את מראהו ה'ארי'. הוא בורח משם תוך התנצלות: "היהודים אינם כה חכמים. חכם פירושו לא להגיע למצב ממנו אין מוצא. תמיד חייבים הם לשלם. ואם מישהו חש שאינו מסוגל לשלם?"

בסיפוריו של רודניצקי ממשיכים היהודים, שניצלו מן השואה, להתלבט אף אחרי המלחמה. חלק מבקשים לברוח מאדמת פולין הטמאה ומן העם הפולני שבגד ביהודים. בסיפור "העלייה לשמיים" אומר וולקוב: "כן, נוסע אני מפה, יותר מידי דם כאן ומעט מידי ביטחון. הפולנים הם עם טראגי. יום אחד ישמעו את הקול ושוב תתחיל השחיטה".

חלק אחר מבקש לעזוב מפני שלא נותר להם כאן דבר. הבל, גיבור הסיפור "זרם טהור", השב מן השבי אמנם מוצא את אשתו עמליה, ואף-על-פי-כן מחליט הוא לעזוב. המחבר, אמנם, מגנה דרך זו של התנהגות, ומתנצל, כביכול, שפולין החדשה אינה זקוקה עוד לאדם עקור-שורשים ורצוץ נפש בעל "גוף אנושי מעונה". פתרונו של המחבר נרמז בתיאור דמותה של עמליה, הנשארת בפולין, נישאת לגוי ויולדת תינוק.

אכן, השקפתו זו של המחבר באה לביטוי מפורש בסיפורו "הים החי והמת". בוויכוח בין שתי דמויות, מביע רודניצקי את ה'אני מאמין' שלו להישאר בפולין, וזאת מבלי לחפות על פשעי הפולנים. רגינה בורקובסקה היהודייה נישאה לפני המלחמה לעורך-דין פולני מפני שחמד את כספה. אחרי הכיבוש הגרמני הוא מסתלק ומשאיר את אשתו ושני ילדיה. הם מנסים להסתתר אצל החמות בעיר קרקוב, עד שהיא שומעת במקרה את החמות אומרת: "היה באמת נעים לעבור בעיר, לא מצאתי אפילו יהודי אחד..."

אנטישמיות גלויה זו פוגעת בגאוותה של רגינה, היא עוזבת את המחסה והולכת לגטו לחלוק עם היהודים את גורלם. אחרי המלחמה היא נשארת עם בנה האחד שנותר לה בחיים, בפולין. אך כאשר בנה מבקש לשאת לו אישה פולנייה, היא מתנגדת ומבקשת להפליג עימו לארץ-ישראל. הבן עוזב את אימו ונושא לאישה את הגויה. בכך שב ומרמז המחבר, כי אכן, רשאית רגינה האישה הפגועה בנפשה לעזוב, אך דור העתיד חייב להישאר ולבנות את פולין החדשה.

במקביל לרגינה מתאר רודניצקי את עמנואל, שהוא ה'גיבור' החיובי בסיפור. קורות חייו מקבילים לאלו של רגינה ושונים רק בפרטים קטנים. הוא נשא לאישה יהודייה, שמיררה את חייו לא פחות מעורך-הדין הגוי את חייה של רגינה. אף הוא הסתתר בזמן המלחמה אצל גויים, אך אלה היו אנשים 'טובים'. עם סיום המלחמה נשא עמנואל אישה חדשה – את בתם של המצילים. הם חיים באושר ואף נולד להם בן, המסמל את עתידה של פולין החדשה. רגינה מנסה לשכנע את עמנואל: "אי-אפשר להכות אדם במשך דורות ולומר לו יום אחד, שבני-אדם הם טובים והיד לא תונחת שנית." עמנואל כועס ואומר שצריך לבטל את ההבחנה בין 'אנחנו' ו'הם'. כולנו עם אחד, "מדוע את מושכת בחזרה, אל המים המלוחים של הים המת?" פולין הישנה, המשולה לים מת אינה קיימת עוד. עתה קיימת רק פולין החדשה 'הים החי', ובים זה חובה לשחות. בהמשך נרמז אף שהעם היהודי צריך להתבולל על ידי נישואי תערובת, עד כי ייהפכו לחלק אינטגרלי של העם הפולני, והדור הבא או זה שלאחריו לא יתלבט עוד בבעיות אלו, כי פולני יהיה כולו.

עם זאת מן הראוי לציין, כי בסיפור אחר, "הבריחה מיסנה פולנה", בוויכוח המתפתח בין הבן תיאודור (שהוא לפי כל הסימנים בן-דמותו של קלאוס מאן), לבין אביו קלאוס הופר (כנראה תומס מאן), בשעה שהאב מסרב לשוב למולדתו גרמניה-שאחרי-המלחמה, אומר הבן: "להיוולד כבן עם מסויים הרי זה צו הגורל, לפיכך אין אדם יכול לבחור בלאומיותו ואף לא לברוח מפניה." כלומר, אף רודניצקי בעצמו לא היה שלם עם הפתרונות שהציע לשארית הפליטה בפולין.

ואמנם, תולדות היהודים בפולין שאחרי השואה הוכיחה, כי האנטישמיות לא נעלמה: החל בפוגרום בעיר קיילצה ב-1946, בו שוב טבחו פולנים ביהודים, שנה אחרי השואה (!) – ועד גירוש שארית היהודים אחרי מלחמת סיני ובעקבות מלחמת ששת-הימים. ואילו אותם יהודים שהתבוללו בין הפולנים, הרי לא מעטים מבין צאצאיהם שבים עתה ליהדות ומבקשים לעלות לישראל.

ב.

א. רודניצקי בכתיבתו הוא סופר-לוחם, שהקישוט האמנותי זר לו. הרעיון והאמירה קודמים אצלו לעיצוב הפסיכולוגי ולתיאור האמנותי. אף כשהוא מתאר את חייהם והתלבטויותיהם של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין, מייחס הוא תיאורים אלה למילוי חוב שעליו למלא, בבחינת הצבת יד לנרצחים. אמנם באחד הראיונות שהעניק לעיתונאי ישראלי הוא אומר: "אין זה נכון שאני כותב על השואה בלבד. אינני אוהב בכלל את עבודתי בתחום זה. אני כותב על השואה ללא רצון..." אך תמונות מימי המלחמה שבות ודוחקות בו לתארן. בסיפורו "פסח" מתאר הוא נערה יהודייה העומדת בצד ה'ארי' ורואה את הגטו הבוער, כשהיא לוחשת: "הם מתים... הטובים ביותר. שיכתוב זאת מישהו לפחות כתעודה, שיצרפו זאת לתנ"ך, שיבואו לכאן מעבר לשבעה ימים לבכות כתלים אלה..." והמחבר מבטיח: "ואני אנסה לקיים את שביקשה האישה הצעירה."

צו מצפוני זה של הצבת ציון ליהדות שנרצחה, פועל עליו בעוצמה כה רבה, עד שהוא רואה בכתיבתו ייעוד לאומי. הוא אף משווה את עצמו לגדולי הקלסיקונים, שאף הם בכתיבתם מילאו יעוד לאומי, לדעתו, ובכך הציבו ביצירותיהם מצבת-עד לבני-עמם, כגון: שקספיר האנגלי, טולסטוי הרוסי ומיצקביץ הפולני.

אלא שלא כסופרים אלה, אין רודניצקי מתעלה בכתיבתו מעל למקרה העובדתי התלוי במקום ובזמן, ואף אינו מצליח ליצור בעזרת המימד האמנותי, את המשמעות שמעבר למקרי. ייתכן שחוסר יכולתו להתבונן במציאות מתוך ראיה רחבה יותר ומעמיקה, נובע מקירבתו של המחבר בזמן ובמקום להתרחשויות. ואמנם, ההתרחשויות עוברות את גבול יכולת הפרוש השכלי המיידי, מאחר שהשפעתן-פעולתן ריגשית, ולכן מונעות את היכולת להינתק מהן ולשאול שאלות המבקשות לחדור למהותו של התהליך שהתרחש. לפיכך נשארת יצירתו לקויה מבחינה אמנותית. "רובן יש בהן מיסוד הרפורטז'ה, מעין יומן אישי מלווה פרשנות," כתבה עליו אחת המבקרות.

רודניצקי מצליח בסיפוריו להעמיד את הבעיות בפרופורציה נכונה, תוך איזון בין אורות וצללים כפי שסופר ריאליסט מבקש להעמיד. אך גיבוריו הם חד-ממדיים מפני שעיקר תפקידם לגלם את דיעותיו של המחבר. וכיוון שהדמות הופכת לרעיון מוגשם, הרי הקונפליקט מתרחש בין הדמויות השונות ולא בתוך הדמות. הגיבורים הופכים לנציגים של גישות שונות למציאות, ולא דמויות בשר-ודם שיש בהן חיות משל עצמן. רודניצקי "מוסר" את הדמויות, מספר עליהן ואינו מניח להן לחיות חיים עצמיים. רבים מסיפוריו, כל עיקרם העלאת רשמי זיכרון או הלך נפש, או הרהורים על המולדת. עיתים, אף-על-פי שסיפור המעשה בגלל נושא השואה, הוא דרמטי לכשעצמו, הרי דווקא דשדושו של המחבר בסיפור המעשה נוטלת ממנו את היסוד הדרמטי.

אף ערוב הסגנונות, שהוא לגיטימי אצל סופר המנסה לעצב גיבורים בעלי אורח דיבור ואופי שונים, פוגע ביצירתו. רודניצקי כותב בגוף ראשון, ולמרות עובדה זו משתנה רמת סגנונו, החל בפסבדו-פילוסופי, דרך ריאליסטי-אובייקטיבי, ועד לסיגנון "אקטואליסטי" של יושבי קרנות, ואף סיגנון של סיסמאות. כך בסיפוריו "הבריחה מיסנה פולנה", "הים החי והמת", "קיץ", ובאחרים.

אפילו כשהמחבר מנסה ליצור סיפור עלילה, כגון ב"חלונות זהב", הרי מרוב הנושאים אותם מנסה הוא לדחוס לתוך המסגרת הנרטיבית, יוצא הסיפור לוקה. בסיפור זה מבקש הוא לתאר הן את חיי היהודים בגטו ורשה, הן את פעילות המחתרת מחוץ לחומות הגטו, הן את אורח החיים של היהודים בצד ה'ארי', הן את ההכנות ואת מהלך המרד בגטו, הן את השמדתו של הגטו, הן את חיי השרידים שנותרו בחיים, ואף סיפור אהבה המתפתח בין הגיבור היהודי לבין הנערה הפולנייה.

עם זאת ראוי לציין עיצובן של אחדות מדמויות סיפוריו, כגון: הבל ב"זרם טהור", בו מצליח המחבר לחדור לנבכי נשמתו של האדם הבודד, סבסטיאן ב"העלייה לשמיים", הניתן בהתפתחותו הדרמטית – מאדם שפוי בדעתו ועד לטירוף המוחלט. עיתים מוצאים אנו תיאורי אווירה נפלאים כגון ב"חיוכו של ז'נדרם" וב"גלויה שנמצאה ליד קיר המוות". רגע אנושי וטראגי מתגלה, כאשר הילדים הפולנים מביטים בקנאה בילדי היהודים, ההולכים על פני הגשר שנבנה במיוחד עבור היהודים בתוך ורשה (הגשר שחיבר את הגטו ה'קטן' עם הגטו ה'גדול'). כמו-כן מצויים אצלו קטעי תיאור ודיאלוגים המצטיינים בעוצמתם החווייתית, בנטורליזם פיוטי ובסמליות חבויה. לגילוי פיוטי מגיע המחבר דווקא בתיאור דמויות שהוא סולד מהן, כגון בתיאור אנשי העולם התחתון בגטו.

אך רודניצקי בעצמו ניסה להגדיר את כתיבתו, והוא כותב ב-1954: "הנני שייך לדור הסופרים המועטים שנותרו כאודים מוצלים מאש, ומי יודע אם לא יתעניינו יותר בביוגראפיה שלי כניצול מאשר ביצירתי."

ועוד כותב רודניצקי: "מתוך התבוננות ביצירותיהם של הגדולים מן המאה ה-19, במדפים הכורעים תחת משא יצירותיהם, חשים אנו עד מה הננו ניקלים לעומתם." ובהמשך הדברים רומז הוא, כי המלחמה היא שקיצצה את כנפי כושר יצירתו, ומוסיף בצער: "ההיסטוריה אינה יודעת רחמים, היא דורשת מעשים ולא תירוצים... עם זאת, היד המתרוממת לבקר, מוטב שתהסס רגע בטרם תוציא משפטה."

הערות

1. הטקסטים על פיהם נכתב מאמר זה – כולם במקור הפולני, בעיקר בקובץ "הים החי והמת" "ZYWE i MARTWE MORZE".

2. על פעילותו של א. רודניצקי במחתרת בתקופה הכיבוש הנאצי, ועל השתתפותו בהוצאת קובץ השירים "מן התהום" כבר בשנת 1944, עיין במאמרו של א. ברמן "משהו על המחבר", בכתב-העת "אורלוגין", אפריל 1951 עמ' 60-59.

3. מרבית סיפוריו של א. רודניצקי על נושא השואה ראו אור בקובץ "הים החי והמת",  שזכה למהדורות רבות בשפת המקור – פולנית. סיפורים מן הקובץ התפרסמו ברוסית, גרמנית,  אנגלית, הונגרית, ועוד. לעברית תורגמו בידי המשורר אמיר גלבוע שני סיפורים, שיצאו לאור בקובץ אחד ב-1948: "שקספיר" ו"זרם טהור". סיפורים אחדים תורגמו אף על ידי פרופ' דב סדן.

4. ועיין גם במאמרה של רבקה גורפיין "השואה היהודית בספרות הפולנית", "אורלוגין", מאי 1954, עמ' 304-301.

*

אהוד: במקביל למאמרו של שמאי גולן – מומלץ מאוד לקרוא את סקירתו האישית-ההיסטורית החשובה  והמרתקת של שלמה אבינרי: "קוו ואדיס, פולין?" – שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום 28.8.16 – וניתן למצוא אותה באתר האינטרנט של העיתון.

מאמריו של אבינרי הם אחת הסיבות היחידות מדוע אני עדיין ממשיך להיות מנוי על עיתון "הארץ".

* * *

לרמי גור היקר

קשה להאמין שהנה אנחנו כבר בני 80

והיה לנו מזל גדול להגיע לגיל הזה

כל הברכות הטובות לך על חיים שלמים

ואיחולים לעוד הרבה הרבה שנים

עם רעייתך אהובה ומשפחתכם הנפלאה

שלך מילדוּת ונוער

אהוד בן עזר

* * *

הפלמ"חניק שאימץ את מורשת ז'בוטינסקי

דברי ההספד שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בהלווייתו של מוזי ורטהים ז"ל – איש העסקים והאיש של ספרים, עם פטירתו בגיל 86 (1.9.16)

מוזי היקר,

אני עומד כאן מול מיטתך, ומסביב קהל עצום ורב, ועדיין איננו מעכלים כי זוהי שעת פרידה ממך. רק בתחילת השבוע שיגרתי אליך ספר ומכתב. כתבתי לך:

"לעונג הוא להעניק לך את הספר החדש על הציונות האסטרטגית של זאב ז'בוטינסקי, שבו מוכיח המחבר כי דוד בן-גוריון ירש מז'בוטינסקי את תפיסתו הביטחונית. ז'בוטינסקי היה המנוף – בן-גוריון הגלגל. הספר יצא זה עתה על-ידי מכון ז'בוטינסקי – וצאתו לאור לא היתה מתאפשרת אלמלא נדיבותך ותמיכתך בו! אני בטוח, שתמצא עניין בקריאתו, ואני – כמו גם המחבר, יחד עם הנהלת מכון ז'בוטינסקי – מודים לך מקרב לב."

אינני יודע אם הספר כבר הגיע אל המשרד בקומה השישית בבית קוקה-קולה בבני-ברק. המשרד עמוס הספרים, יצירות אמנות ושעונים עתיקים ומתקתקים. אני יודע לדאבוני, כולנו כאן יודעים, כמה עצוב, שלקרוא אותו לא זכית.

שמך הלך לפניך ברבים כאיש עסקים מצליח, כבעל מפעלים, כיזם – אבל הקרובים לך יודעים, איזה איש תרבות היית, איש של ספרים. אף הפקת מהדורות מצומצמות ומעוצבות-להפליא של ספרים מיוחדים – כמו מגילת אסתר, שהענקת לי.

היסטוריה ציונית ומורשת יהודית ועולמית – זו היתה אהבת חייך. תמיד חשבת על העתיד – דאגת לעתיד המדינה, שלמען הקמתה, למען ביטחונה, למען כלכלתה, הקדשת ממיטב שנותיך, וכמובן – לחינוך הנוער. דור העתיד.

מתוך אהבת הספרים והמורשת, הגעת גם אל ז'בוטינסקי. כך התחיל החיבור שלך גם למכון ז'בוטינסקי. כי מאותו רגע שקראת מאמר אחד של ז'בוטינסקי – נדלקת.

חשת אל המוסד נוצר המורשת הז'בוטינסקאית, והתחיל רומן מופלא בן עשר השנים ויותר, בינך לבין הנהלת המכון.

מה שהעניק למוסד התרבות הלאומית והמורשת הציונית איש הפלמ"ח ושמו מוזי ורטהים – לא זכינו לקבל משום חבר אצ"ל או לח"י, אולי רק מבודדים מאנשי המחנה הלאומי.

ואינני מדבר רק על תמיכה חומרית. אני מדבר בראש וראשונה על תמיכה מוראלית, רוחנית, כי אתה, מוזי, ממש אימצת את מכון ז'בוטינסקי אל חיקך. דלתות משרדך ודלתות לבך היו פתוחות לקבל אותי ואת חברי מוטקה שריג כמעט בכל פעם שביקשנו פגישה, ויש שהיית בא אלינו למכון. כל מיפגש עימך, כל שיחה, היו לנו בגדר חוויה. שאבנו ממך עידוד והשראה. נוצרה בינינו כימיה בלתי רגילה, האווירה תמיד היתה אינטימית והשיחה גלויה לחלוטין. הענקת למכון אמצעים נדיבים לפעילותו השוטפת. כי החינוך הציוני, האמונה בצדקת הדרך – היו בראש מעייניך – אתה, הסייפא וספרא, היזם והבונה.

עשית זאת בדרכך הצנועה, ללא בקשת פירסום או הכרת תודה. חשובים היו לך המעשים, הביצוע, התוצאות. נדמה לי, שלא איכזבנו אותך. חזרת והבעת בכל הזדמנות – ולא רק באוזנינו – את תמיכתך הנחרצת במכון ז'בוטינסקי.

באחת הפגישות שלנו סיפרת על שיחה שלך עם ראש הממשלה, בה אמרת למר נתניהו: "יש לך נכס שאין לאף מפלגה אחרת, נכס של אידיאולוגיה מוצקה, מישנה סדורה והרבה מיסמכים. מכון ז'בוטינסקי הוא היהלום שבכתר, ועליכם – הליכוד – להתברך בו ולתמוך בו."

ואז השווית בין מנחם בגין לזאב ז'בוטינסקי: "אני מעריך את בגין," אמרת, "אבל הוא אינו התשתית האידיאולוגית ולא מורה-ההלכה. בגין הוא יהושע בן-נון, וז'בוטינסקי הוא משה רבנו."

לאחר שנפטר ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר ז"ל, שהיה יו"ר כבוד של המכון, היה זה אך טבעי מצידנו שהצענו לך, מוזי, להיות יו"ר הכבוד במקומו. סירבת ואמרת: "תודה רבה, אך אין זה טבעי שמי שלא גדל בתנועת ז'בוטינסקי, יישא בתפקיד זה."

היית איש של יושרה, לא חיפשת כבוד ולא כיבודים.

סיפרתי על הספר האחרון שתמכת בו, והנה ב-2007 יצא לאור ביוזמתך ספר מ-1882, של נחום סוקולוב, "שנאת עולם לעם עולם". העותק המקורי נמצא כמובן ברשותך.

בהקדמה למהדורה החדשה כתבת:

"מצמרר להיווכח, כי חלפו 125 שנים והשנאה לעם השדוד והרמוס, על אף שזכה בינתיים למדינה ולריבונות משלו, לא פחתה ואף גאתה... סברתי כי הספר המרתק הזה מן הראוי שלא ינוח כאבן שאין לה הופכין בספריות נידחות. הוא מרתק ומעורר – והרי הוא לפניכם."

הספר תורגם מעברית של סוף המאה ה-19 לעברית של המאה ה-21. ולא בכדי. הסגנון השתנה במרוץ השנים – התופעה לחלוטין לא.

אתה ראית באנטישמיות תופעה מסוכנת ומסכנת, שיש להקים מטה למאבק בה. לשם כך הקדשת זמן ואמצעים, כאדם פרטי – בין השאר יזמת הקמת אתר אינטרנט לוחמני וגם עודדת את הוצאתו לאור של המחקר "השקר מסרב למות" מאת השופטת הדסה בן-עתו. 

רק לפני כחודש ימים שיגר מוזי ורטהים את אחד ממכתביו האחרונים – אל מרדכי שריג, לרגל פרישתו מתפקידו כיו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי. מכתב המשקף את האופטימיות הרבה שמילאה את כל חדרי לבו של מוזי. וכך כתב בין השאר:

"בז'רגון המקומי ניתן לומר שנעלמתי מהזירה (זמנית, אני מקווה) מטעמי בריאות, אבל זה אינו כל הסיפור.

"לצערי, נפגעתי בצורה כזו, שהמוביליות שלי שואפת לאפס. קירבה מיוחדת אני חש לעוסקים במלאכה במכון ז'בוטינסקי, ובראש וראשונה אליך, שנחלצת לעזרה כאשר המכון היה במשבר.

"בכוונתי, תוך מינימום הזמני האפשרי לכנס את הנהלת המכון וכמה פעילים למיפגש בצל קורתי, כפי שנעשה לפני שנים בחברת מכובדים רבים, ולאפשר לכל אחד להיפרד ממך כיאות.

"בינתיים, קבל נא לאות הערכתי האישית - אות וסמל של העם היהודי שהוא מעל ומעבר ומחוץ לכל מחלוקת פוליטית, חברתית או דתית, הלא היא ירושלים.

"ברצוני להבטיחך ששתיקתי בזמן האחרון מטרתה היא אחת, להחליף כוחות לקראת המשימות הרבות שעוד נותרו לך, לי ולחברינו."

לא עמד לך כוחך, מוזי, אחרי פרקי חיים כה עשירים, עמוסים ותורמים, להשלים את המשימות. נשתדל אנחנו להשלים אותן, בע"ה.

בשם הנהלת המכון ועובדי המכון, אני רוצה לומר לך, מוזי היקר, רק מלה אחת – תודה!

תנחומינו מקרב לב – לכם חסיה הרעייה, דרורית ודוד, הנכדים, לכל עובדי קוקה-קולה ושאר החברות שהקמת ברחבי ישראל, המעסיקות בזכותך אלפי עובדים, מפרנסות אלפי משפחות, ותנחומים גם לתיקי, יד ימינך.

נזכור אותך בחום, מוזי שלנו.

עם כל צניעותך, היית מנהיג ומורה, משכמך ומעלה!

נמשיך לרוות ממעיינות מורשתך, ונעשה הכל למען הגשמת חלומותיך, כדברי זאב ז'בוטינסקי – "עוז חייל, נס עמל, יגביהונו עד אל על!"

* * *

בן-ציון יהושע

'סנדלר לא ייצא ממנו'

מהסדרה: 'שכונת הבוכרים שלי'

בעיצומה של מלחמת העצמאות בירושלים פסקו הלימודים. כמה מן המורים גויסו. כמה מהם נהרגו או נפצעו. הלכנו בטל וההורים חששו שהילדים ייפגעו מירי צלפים או מפגז תועה ומה שחשוב היה 'שיהיה לילד מקצוע'. הסנדלרייה של אדון 'נעלי המלך', שהיתה קבורה עמוק בתוך כוך, נחשבה למקום מבטחים ומקום ראוי להפוך ילד יהודי כשר לסנדלר מן המניין. אימא נפנפה אצבע מאיימת כלפי אדון 'נעלי המלך' ואמרה לו:

"תראה, המצב מסוכן, את הילד היתום הזה לא מצאתי ברחוב. הוא נולד במקום אחיו שמת. תשמור עליו ואל תיתן לו להתרוצץ ברחובות. הצלפים יהרגו לי אותו."

אדון 'נעלי המלך' הסתכל על אימא בעיני עגל ואמר: "גברת שמחה, גם לי יש ילדים. אשמור עליו כמו שאני שומר על נעליים חדשות שאני מייצר."

לא בדיוק הבנו מהי כוונתו.

כבר ביום השני העמיס אדון 'נעלי המלך' על גבי הצנום שק מלא נעליים בתוך אימומי עץ ושלח אותי כפוף ורכון אל אדון פוגל במאה שערים שיתפור את הנעליים במכונת התפירה החשמלית שלו.

כשאדון 'נעלי המלך' מבקש, נער-מתלמד חייב לציית. ואני כילד טוב ירושלים ביצעתי את ההוראה ללא ערעור. בדרך למאה שערים ירו צלפים ממגדלי הכנסיות בשיח' ג'ראח לעבר הילד הקטן העמוס לעייפה בנעליים בתוך אימומי עץ.

הגעתי למתפרה של אדון פוגל בריא ושלם והמתנתי עד שנטל את ידיו, אכל ובירך ברכת המזון ולבסוף גם השלים את המלאכה.

בדרך חזרה שמעתי ירייה אחת וחשתי שהשק מיטלטל על גבי. מותש הגעתי לסנדלרייה של אדון 'נעלי המלך' והוא, כפוף כמו סדן סנדלרים, הניח את משקפי הכסף הקטנים על קצה האף האדמומי שלו ובחן נעל אחר נעל כדי לוודא שהכול תקין. והנה שוד ושבר – אחת הנעליים חטפה כדור מירי צלף שהחטיא אותי בכמה סנטימטרים. ברור שאני האשם וכי את מי יאשים? אדון 'נעלי המלך' תקף אותי בצעקות ובחרפות והטיח בי:

"אתה ילד לא יוצלח. סנדלר לא ייצא ממך. אתה טיפש וחסר אחריות. גרמת לי נזק."

לא הבנתי למה הוא מאשים אותי ולא שמח שניצלתי בנס מיריית הצלף. פרצתי בבכי מרורים וזעקתי לאבי שבשמיים שיעזור לי.

במשך כל אותו יום הטיל עליי לסדר בכל קופסה זוג נעליים ולרשום צבע ומיספר. רוח של רשעות לא אופיינית תקפה אותי ואינני יודע מדוע. מה עשיתי? הכנסתי לקופסה נעל אחת חומה ונעל שנייה שחורה, נעל אחת במספר 45 ונעל אחת במספר 38, נעל שמאל עם נעל שמאל ונעל ימין עם נעל ימין. נזכרתי בסיפור על ג'וחא שראו אותו הולך ברחוב עם נעל אחת חומה ונעל אחת שחורה. "מה זה ג'וחא?" שאלו אותו, והוא השיב: "יימח שמו הסנדלר. הוא מכר לי שני זוגות כאלה!"

אדון 'נעלי המלך' ראה אותי צוחק ביני לבין עצמי וסובב אצבע על צדע כדי לציין שאני ילד אהבל שנפל על הראש, פעם בוכה ופעם צוחק. ואני צחקתי ביני לבין עצמי במחשבה שתהיה מהומה גדולה כשיתגלה העניין ואדון 'נעלי המלך' יבוא על עונשו.

כשחזרתי הביתה בסוף היום אימא ראתה את פניי ההפוכות ודרשה שאספר מתחילה ועד סוף. ואני סיפרתי את קורות היום האומלל הזה לא החסרתי דבר.

אימא טפחה על לחייה ואמרה: "המנוול כמעט הרג לי את הילד. אני אנקר לו את העיניים עד שלא יבחין מתי יום ומתי לילה."

בבוקר שלמחרת אימא נערכה לקרב פנים אל פנים עם אדון 'נעלי המלך' השפוף וגררה אותי לכוך המצחין, שהעלה ריח חריף של דבק סנדלרים ושל עור משוחזר. הסנדלר ראה את פניה הזועמים של אימא וחשש מתגובתה הצפויה. הוא התקפל על סדן הסנדלרים שלו התכווץ והתחנן: "גברת שמחה, סליחה, סליחה, הילד הבכיין שלך לא מתאים לי, סנדלר לא ייצא ממנו. קחי עשרה מיל שכר עבודתו ותצאו מכאן."

הסנדלר ספר מטבע אחר מטבע. המטבעות המצחינים הריחו מדבק סנדלרים מעופש. אימא חיבקה אותי ואמרה: "נשמתי, ילד מתוק שלי, אל תהיה עצוב. צריך לומר 'ברכת הגומל'. נעבור עכשיו בבית הכנסת תגיד 'הגומל' וניתן את העשרה מיל המסריחים צדקה לעניים. כל כך רציתי שייצא ממך סנדלר. אנחנו עושים תוכניות ואלוהים יושב וצוחק."  

* * *

נעמן כהן

האקדח שעל הקיר

אחת האימרות המפורסמות של צ'כוב היא: "אם במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליך להשתמש בו במערכה הבאה."

דומה שהיא מסכמת את הביוגרפיה של פואד בן אליעזר. פואד התחיל את הקריירה הפוליטית שלו כמזכיר של העבריין המושחת אהרון אבו-חצירא (אבא של מחצלת) במפלגה העדתית תמ"י. זה האקדח התלוי על הקיר, והסוף ידוע.

בראיון בטלוויזיה לאחר מותו סיפרה דולי אלמנתו כי הוא תיכנן לצאת לחו"ל כדי ליהנות עוד קצת מאהבתו הגדולה – הימורים בקזינו.

קשה להאמין שאדם כזה ישב על כסאו של בן גוריון כמנהיג מפלגת העבודה.

תלו בו בפואד תקוות שיביא את קולות יהודי ערב אבל הוא לא הביא אותם. הוא הביא רק מתפקדים (במפקדי ארגזים) מהמגזר הערבי, שהתפקדו אבל לא הצביעו.

נכון, ויש לומר לזכותו שהוא לא התדרדר כמו יריבו יקיר האשכנזים במפלגת העבודה אברהם בורג, שנהפך מראש מפלגת העבודה לאנטי-ציוני ולחבר המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

ועדיין טרם נחקר הסיפור המוזר של מובאראכ לפיו הוא העניק לפואד משכורת חודשית של 25 אלף דולר.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000733166

והאימרה המביכה ביותר יצאה מבית המדרש של עו"ד ויינרוט, שמפני שהוא לא הספיק להישפט הוא זכאי. משל למה הדבר דומה (אלף אלפי הבדלות לאיש, אלא למקרה) אילו היה ויינרוט מכריז כי היטלר זכאי כי הוא טרם נשפט.

חלומו של בן גוריון והמאבק ל"ישראל חדשה"

בן גוריון חלם על רמטכ"ל תימני. הוא לא זכה בזה, אבל לאחרונה זכינו במפכ"ל תימני רוני (רונן) אלשייך. (כילד קיבלתי אוטוגרף של דודו הרב יחיא אלשייך חתן התנ"ך).

בתשובה לשאלה הסביר המפכ"ל ביושר ובאומץ לב את הסיבות לשיטור היתר של המשטרה כלפי יהודי אתיופיה והסביר כיצד הוא מתכוון לפעול למיגור התופעה.

במקום להודות לו על יושרו, הגינותו, ועל המאבק הצודק שאותו הוא מנהל – הוא הותקף כגזען.

כמה מילים על גזענות נגד אתיופים ושל אתיופים

גזענות היא תופעה רווחת בכל רבדי החברה. יש גזענות נגד יהודים, ויש גזענות נגד ערבים, יש גזענות נגד שחורים ויש גזענות נגד לבנים. יש גזענות נגד יהודים ערבים ויש גזענות נגד יהודים אשכנזים. וכמובן יש גזענות בקרב יוצאי אתיופיה.

יהודי אתיופיה אינם מיקשה אחת. הם מורכבים מכמה קבוצות. יהודי אתיופיה המכונים "ביתא ישראל" מכנים בכינוי גנאי את ה"פלאס" ו"אמורה" (פלאסה אמורה – עוף דורס האוכל מכל הבא ליד) שהם צאצאיהם של ביתא ישראל אשר חדלו מלקיים מצוות או המירו את דתם לנצרות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אם מרצון ואם מאונס. הכינוי דבק בהם משום שמצד אחד ביתא ישראל ראו בהם אמרה (שמם של הנוצרים המקומיים) ומצד שני האמרה ראו אותם כפלאשים ( פולשים או זרים – כינוי גנאי שהמקומיים נתנו ל"ביתא ישראל").

אנשי "ביתא ישראל" הביאו איתם בעלייתם עבדים שקראו להם ברייה (עבדים). הם היו בני שבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם לבין משפחותיהם "המאמצות" נשמרה במשך דורות.

גם היום בישראל, הגזענות הפנימית בתוך העדה נמשכת. היו מקרים שחיילים ממוצא אתיופי סירבו לקבל את מרותו של מפקד מבני הברייה, ואפילו המשפחות הנאורות ביותר מסתייגות בתוקף מנישואין מעורבים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94

את כל סוגי הגזענות כמובן יש למגר. את הגזענות נגד האתיופים ואת הגזענות של האתיופים.

דגל אתיופיה

http://www.mynet.co.il/articles/1,7340,L-4187420,00.html

לאחרונה אנו עדים לתופעה שמעולם לא היתה בישראל. יהודים ממרוקו מעולם לא הפגינו בישראל עם דגל מרוקו. יהודים מתימן מעולם לא הפגינו עם דגל תימן. יהודים מעיראק מעולם לא הפגינו עם דגל עיראק. לראשונה יש תופעה שאתיופים מפגינים בישראל עם דגל אתיופיה. מיהם המפגינים עם דגל אתיופיה?

ייאמר ברורות – מי שמפגין עם דגל ישראל יש להילחם על זכויותיו המלאות. מי שמפגין נגד המדינה עם דגל אתיופיה מן הדין שיחזור לאתיופיה. (בדומה למפגינים עם דגל אש"פ או סוריה).

תופעת שיטור-היתר מן הדין שתיעלם, אבל יש לומר ביושר, אחוזי הפשיעה הגדולים של צעירים יוצאי אתיופיה אינם באשמת המשטרה. (גם לא היחס לנשים). מעולם לא קיבלה עדה כלשהי משאבים כמו שקיבלו עולי אתיופיה, שרובם לא ידעו קרא וכתוב. תהליך השילוב בחברה הישראלית יהיה ארוך וכואב.

אם עולי אתיופיה ילכו בעקבות הארגונים הנאבקים למען פירוד בחברה הישראלית – שמטרתו חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, הם יביאו נזק גמור לבני עדתם.

על ארגוני האתיופים לשאול את עצמם אם הם פועלים למען בני עדתם או למען אינטרסים זרים להם.

יהודים-ערבים באשכנז

על מתי שמואלוף היהודי-ערבי האנטי-אשכנזי שירד לגרמניה (אשכנז), בניסיון להשתאכנז, (להיות יהודי אשכנזי) כבר כתבתי. הזכרתי גם את הפואזיה שפירסם בעיתון "הארץ" (גלריה 11.3.14): המילים על העזיבה: "עזבתי את חיי הפקדונות / למצוא חיים חדשים בברלין / סגרתי את הטלפון היהודי / נפרדתי מאימי..."

מסתבר ששמואלוף טרם הצליח להשתאכנז (להיעשות אשכנזי) הוא טרם הצליח לאמץ לעצמו את התרבות היהודית-אשכנזית וקל וחומר לא את תרבות הפולק הגרמני-ארי כפי שעשה נעמן ריינהרדט הירשפלד-ליבנה.

בעיתון "הארץ" 2.9.16 מובא סיפור על יהודייה ערבייה ממוצא תימני בשם שני אחיאל, שבגלל הזדהותה עם תרבותה הערבית-תימנית (היא אינה מציינת עם איזו סוג של תרבות תימנית-ערבית היא מזדהה, האם עם תרבות ערבית-תימנית סונית, או תימנית חותית) – היא החליטה לרדת לאשכנז (גרמניה) ולפתוח בברלין מסעדה בשם "יפו". במרכז המסעדה היא מציגה לראווה את תמונת סבתה התימנייה. (יש גם בן זוג גרמני שאיתו היא שותפה).

"המעבר לברלין עזר לי לברר כל מיני דברים בתרבות שלי שלא הרגשתי איתם טוב בארץ," היא מכריזה. (האם היו לה בעיות עם שירת שלום שבזי ולכן היא מעדיפה את שירת גתה ושילר?)

לא כל כך ברור מה תשיג אותה יהודייה-ערבייה-תימנייה באשכנז מבחינת זהותה ותרבותה הערבית-תימנית, אבל הנה אותו יהודי-ערבי שמואלוף, שנמצא כבר שנים באשכנז ומסתבר שאינו מצליח להשתאכנז כאשר הוא ממשיך לשמור על זהותו הערבית, מגיע למסעדת "יפו" באשכנז-ברלין, שומע להנאתו מוזיקה ערבית, ומעביר שם (באשכנז) הרצאות על "המאבק המזרחי" ועל המצב היהודי-ערבי לסטודנטים מקנדה.

זהו באמת נושא לתיאטרון האבסורד "המאבק המזרחי" באשכנז (גרמניה) נגד האשכנזים בארץ ישראל.

זה זמן שכבר איבחנו את המחלה. שנאת אשכנזים היא בעצם שנאת יהודים ושנאת ציונים.

הכחשות שואה

דיברתי השבוע עם אישה משכילה בעלת תואר שלישי, הנמצאת בעשור השביעי של חייה. אימהּ היתה אחת הניצולות ברכבת המפורסמת של קסטנר.

"אני לא מבינה," היא אמרה לי, "למה אתה לא נוסע לגרמניה, וכן לפולניה? הרי הפולנים היו לא פחות רוצחים מהגרמנים, ואולי יותר..." 

"מה שאת עושה, עצם ההשוואה," עניתי לה, "זוהי הכחשת שואה."

הבנתי שיש כאן בעיה קשה. אם היא מתבטאת כך מה יגידו אזובי הקיר?

על רקע הסטת השואה מגרמניה לפולניה – ניתן בהחלט להבין ללב הפולנים שדורשים לשרש את הביטוי "מחנות השמדה פולניים."

חובה לדעת. הפולנים לא הקימו את מחנות ההשמדה, הם לא שיתפו פעולה עם הגרמנים (כאוקראינים, הליטאים והלטבים) בהפעלתם. הם אפילו לא הקימו ממשלה שתשתף איתם פעולה בהשמדה – כממשלות צרפת, הונגריה, רומניה וכו'. כעם כבוש סבלו הפולנים רבות וכשלושה מיליון פולנים נהרגו בזמן הכיבוש הגרמני.

יש תמיד לזכור, האחריות לשואה מוטלת אך ורק על הגרמנים! כל התייחסות אחרת היא הכחשת שואה. כל תפיסה רלטיבית המשווה את השואה עם רצח שביצעו הפולנים היא הכחשת שואה.

להכחשת השואה תמיד יש משמעות פוליטית ובייחוד לאחרונה. היהודים משקרים כדי לשלוט על הערבים והם עצמם עושים לערבים מה שעשו להם הגרמנים.

יחד עם זאת יש לזכור. גם אם הפולנים אינם אחראים לשואה, וגם אם מיספר חסידי אומות העולם מביניהם הוא המיספר הגדול ביותר, מיספר היהודים שהרגו הפולנים גבוה בהרבה ממיספר הגרמנים שהרגו הפולנים.

הפולנים רצחו וטבחו יהודים תמיד, עוד מלפני השואה ולאחריה. החל מטבח פינסק ב- 1919 שם רצחו הפולנים 35 נערים יהודים, טבח ידוויבנה בה רצחו הכפריים הפולנים את שכניהם היהודים בעיירה במהלך המלחמה, ועד טבח קילצה ב- 1946 אחרי המלחמה.

על כל אלו יש לדרוש מהפולנים לקחת אחריות. שום חוק לא יוכל להכחיש את העובדות הללו. לכן מוטב לפולנים להיאבק על התודעה שמחנות ההשמדה לא היו פולניים אלא גרמניים, ולא מעבר לכך.

על הפולנים גם לפעול להחזרת הרכוש היהודי העצום לידי בעליהם היהודים. למרבה הצער שכני פאן קנטורוביץ, המתקרב למאה, התייאש כבר מקבלת רכושו.

קשה לקבל הכחשת שואה, קל וחומר כזו הנעשית ע"י יהודים.

הנה הכחשת שואה שנעשתה ע"י יהודי-ערבי שירד לארה"ב ומתנאה בתואר "רב". יוסי מזרחי מכחיש את השואה בטעמי הבל שקריים:

https://www.youtube.com/watch?v=6_FctsObiwo

אולי יש לעשות גם בארץ מה שעושים בגרמניה שם מענישים את מכחישי השואה:

בית משפט בגרמניה גזר שמונה חודשי מאסר על מכחישת שואה, בת 87. במכתב לראש עיריית דֶטמוֹלד, שם עומד לדין שומר לשעבר במחנה ההשמדה אושוויץ, כתבה אורסולה האבֲרבֶּק כי אושוויץ היה מחנה עבודה וכינתה את הניצולים "עדים כביכול". לפני שנה אמרה דברים דומים ונדונה לעשרה חודשי מאסר, אך היא ערערה ולא נשאה את העונש שנגזר עליה.

http://rotter.net/forum/scoops1/343301.shtml#1

בזכות קיומה של מדינה יהודית דיקטטורית

אלו המתנגדים לקיומה של מדינת היהודים מרבים להאשימה בחוסר דמוקרטיה. "אי אפשר," הם טוענים, "להיות גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית."

לכן אני בדעה שיש להשמיט את נושא הדמוקרטיה מהדיון. כשם שיש זכות קיום ל-23 דיקטטורות ערביות, או ל-57 דיקטטורות מוסלמיות, כך גם יש זכות קיום לדיקטטורה יהודית אחת.

כל השולל רק את זכות הקיום של המדינה היהודית בגלל הדמוקרטיה שלה הוא פשוט גזען.

ודוק: כמובן שיש להיאבק על הדמוקרטיה הקיימת במדינה היהודית כשם שיש להיאבק על הקמת דמוקרטיה שאינה קיימת בשום מדינה ערבית-מוסלמית.

טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס

לחמישים ושש המחלות בעברית: אני מוסיף מחלה חדשה וקשה:

http://www.kizur.co.il/search_group.php?group=20&sub_group=34

המחלה היא: טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס.

במה דברים אמורים? אנחנו עדים בארץ למחלה קשה כאשר בעלי תפקידים בכירים יוצאים לפנסיה והם בדימוס, הם נתקפים במחלה קשה של טָפֶּשֶׁת.

למשל. במהלך ערב עיון במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, נשא דברים אלוף בדימוס גדי שמני, מפקד פיקוד המרכז לשעבר, ואמר כי ישראל היא "אלופת העולם בכיבוש." "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות, אנחנו אלופי העולם בכיבוש."

דומה שאין גבול לטָפֶּשֶׁת. בואו ונבחן את העובדות:

השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם כיום למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר.

כיבושי הערבים היו גדולים בהרבה. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, הגאורגים, היוונים, ולאחרונה הדרום סודנים והכורדים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן הצליחו חלקית).

ומדינת ישראל "אלופת העולם בכיבוש," אליבא דשמני, אינה מצליחה לכבוש חמשת אלפים קמ"ר.

"הייתי אלוף פיקוד המרכז. אלוף הכיבוש. ואני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?"

הפתרון, אומר שמני, הוא היפרדות בהסכם.

אולי תסביר "אלוף הכיבוש" הסכם עם מי? עם אש"פ? סוריה? לבנון? עיראק? את זה "אלוף הכיבוש" אינו יודע. ומה בצע בהסכם עם אבא של מאזן אם ברגע שניסוג הוא יאבד את שלטונו.

זה מורכב מדי עבורו.

גם ראש המוסד בדימוס תמיר פרדו לקה באותה מחלה. פרדו טוען שלישראל אין סכנה קיומית מאיראן אלא הוא מזהיר ממלחמת אזרחים.

דומה שמתאים לו לפרדו הביטוי הצרפתי: Une vérité de la Palice האמת של לה פליס.

הקצין הצרפתי המרקיז לה פליס שהפך למרשל צרפת, והשתתף בקרב פאביה, אמירותיו נהפכו לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם ללא טעם. למשל האימרה שלו: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."

ברור שמלחמת אזרחים היא סכנה. אבל על מה מדבר הראש בדימוס? האם על סכנת מלחמה בין אזרחים יהודים לערבים-מוסלמים? ואולי הוא התכוון למלחמת אחים בין יהודים ליהודים. בכל מקרה בחברה הישראלית יש יותר דמוקרטיה ופחות אלימות וסיכוי למלחמת אחים מבעבר. רצוי לפרדו שלא ישים ראשו בחול כבת יענה ויתעלם מהסכנה הקיומית מצד איראן והאיסלם.

ולחשוב שכל הלוקים במחלת הטָפֶּשֶׁת היו מופקדים לפני היותם בדימוס על גורלנו.

המשפחה הנורמטיבית למופת

  איש עסקים בסכנין עזב את הארץ יחד עם בני משפחתו, נסע לרומניה משם עבר לטורקיה, ולאחר שחצה את הגבול לסוריה הגיע עד למוסול בעיראק והתגייס לדעא"ש (החליפות האיסלמית).

עתה הוא מבקש לשוב עם משפחתו לישראל כשהוא ממתין כעת בטורקיה יחד עם סב המשפחה לקבלת דרכונים ישראלים.

ראש העיר סכנין מאזן גנאיים מסייע למשפחה בשיתוף משרד החוץ לקבל את הדרכונים. "כולנו מגויסים לעזור למשפחה," אמר גנאיים ראש העיר, "הם משפחה ממעמד חברתי, משפחה נורמטיבית. ראש המשפחה היה איש עסקים מוצלח, היה איש חביב... המשפחה הזו מיוחדת... כולם יעידו שזו משפחה למופת."

אכן משפחה נורמטיבית למופת – משפחה שמצטרפת לדעא"ש.

מן הדין שמי שמצטרף לדעא"ש וקיבל מרצון אזרחות ב"חליפות האיסלמית" יש לשלול ממנו מיידית את אזרחותו הישראלית (אזרחות מדינה שאותה נשבע לחסל) ולא לנפק לו דרכונים ישראלים.

מסתבר שאין גבול לטָפֶּשֶׁת הישראלית.

האלגיה של הנכדה של ברונשטיין

בהמשך לסיפורו היפה של יוסי גמזו, "אלגיה ללב דוידוביץ", ("חדשות בן עזר" 1174) – שני בניו של טרוצקי מנישואיו השניים: לב סדוב (1906-1938) וסרגיי סדוב (1908-1938) חוסלו על ידי סוכני סטלין.

אחת מנכדותיו של טרוצקי, יוליה אקסלרוד, בתו של בנו הצעיר סרגיי, מתגוררת בירושלים. בנה הוא דוד אקסלרוד, איש כהנא חי, המתגורר עם משפחתו, נכון ל-2010, בביתר עילית.

יוליה עלתה לארץ בעל כורחה ונשארה ממורמרת ושונאת. "אני ממש לא מבינה למה אנשים עולים לארץ. אני עושה זאת רק משום שנשארתי לבד ואני מזדקנת. אין לי קרובים חוץ מחתול, ובני היחיד גר בישראל." אמרה, והוסיפה: "ישראל היא 'מדינה אידיוטית'." ההתחרדות של בנה וחייו בישראל הם "הטרגדיה של חיי." וסבה, טרוצקי – "אין לי שום קשר אליו, הדיבורים עליו מעצבנים אותי. העובדה שבני הגיע לישראל ואני אחריו, היא תוצאה של המהפכה המטופשת של טרוצקי וחבריו." 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/770/177.html

אלגיה אמיתית

אלגיה הוא מונח שבמקורו ציון משקל שירי מסוים, ובהמשך קיבל שתי משמעויות נוספות. המובן הראשון הוא סוג של פואמה, לרוב פואמת אבל, פואמה עם מחשבות על אדם שמת או על עצב בכלל, או על עניין מוזר או מסתורי למחבר.

משמעות נוספת של המונח אלגיה היא יצירה מוזיקלית בעלת מקצב עצוב או רציני.

היות ואיננו אבלים על ברונשטיין-טרוצקי, או על הגורל המר של נכדתו נזכיר את האלגיה המופלאה של המשורר העני והנשכח ע"י עיריית ת"א, שאול טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי, אלגיה:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=253

החיים כמשל

חז"ל מייחסים לשלמה המלך, שהיה "החכם באדם", שלושה ספרים: שיר השירים, משלי וקהלת. כשהיה צעיר חיבר שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הֶבֶל (קהלת).

קראתי בתור נער את הספר "החיים כמשל" מאת פנחס שדה, ומאד התרשמתי.

קראתי אותו בשנית בבגרותי ונראה לי פתאום הֶבֶל גמור. מה זה "שתיקת האדמה?"

אולי אקרא אותו שוב בזקנתי.

טעותו של אביגדור לבוביץ איווט ליברמן

שר הביטחון, אביגדור לבוביץ איווט ליברמן, הצהיר שהוא לא ינהל מו"מ על החזרת הגופות של חיילי צהל גולדין ושאול, וזכה לביקורת.

במקום להצהיר הצהרות ריקות עליו (ועל ראש הממשלה) לפעול.

הדרך להחזרת הגופות פשוטה.

הומאניזם תמורת הומאניזם.

חולה תמורת גופה.

ראשית, תיקון טעות – לא ישראל הטילה מצור על עזה אלא עזה הטילה מצור על ישראל. בתקשורת הבינלאומית ובקרב הקולבורטורים-משת"פים, תומכי החמאס בישראל, נשמעת התביעה להסיר את המצור מעזה. יש להזכיר – עזה היא שהטילה מצור על ישראל. האֶמירות המוסלמית של עזה היא-היא שהכריזה מלחמת שמד על ישראל במטרה לחסלה ולהשמיד את אזרחיה, ואת כל יהודי העולם, והיא שהטילה את המצור על ישראל. ודוק: כל אלו התובעים את הסרת המצור על עזה אינם תובעים שעזה תסיר את המצור על ישראל ותיתן למשל לאזרחי ישראל היהודים לבקר בעזה.

ובכן, בהתחשב בעובדה שמתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא:

הומאניזם תורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.

נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי.

ליברמן עשה! אל תדבר!

* * *

משה גרנות

מַחְכִּים, חזק, נועז

על ספרו של עלאא אל-אסוואני

"בית יעקוביאן"

טובי 2016, 240 עמ'

מערבית – ברוריה הורביץ

קשה לי להבין כיצד סופר כל כך חכם ונועז כמו עלאא אל-אסוואני, שמודה בספר שלפנינו עד כמה הקופטים, הצרפתים, היהודים ושאר הזרים הביאו ברכה למצרים מלפני המהפיכה של 1952, שמגנה את שלטון הדיכוי במצרים, שמייחל לעידן דמוקרטי לארצו – כיצד הוא מחרים את ישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה בכל המרחב הערבי שמסביב, מדינה שיש למצרים חוזה שלום עימה? את הפרדוכס הזה קשה ליישב, מה עוד שבספר יש ביקורת נוקבת על האיסלמיסטים הטופלים אשמה על היהודים שכביכול נואפים ומשתכרים על הר הבית. טאהא, אחד הגיבורים הראשיים בספר – איש צעיר אשר משום אכזבתו מהשלטון נהפך לאיסלאמי אדוק – מעונה בצורה אכזרית על ידי קציני משטרה (מכות, הצלפות, נשיכות כלבים, תקיעת מקל בפי הטבעת וכו'), מתכנן נקמה במעניו, ומציין שאילו נעצר בישראל, היהודים לא היו נוהגים בו כך (עמ' 164). זכי, גיבור אחר ביצירה (ראו להלן) מגנה את נאצר שהרס את המדינה, שגירש את היהודים ממצרים, ובעקבותיהם, גרם לבריחת שאר הזרים.

עלאא אל-אסוואני, איננו היחיד – רוב האינטלקטואלים המצרים הם נגד נורמליזציה עם ישראל, ואם יורשה לי, אציע השערה לתופעה מדכאת זאת: למרות שאל-אסוואני ומרעיו הם אנשי תרבות חילוניים – השנאה התהומית שמובעת בקוראן נגד היהודים, על כך שלא הסכימו להתאסלם, נקלטה בליבם מינקות – האמונה  הדתית אמנם התרופפה אצלם, אבל השנאה נותרה בעינה.*

הספר שלפנינו כתוב בריאליזם היורד חדרי בטן – הוא מתאר עלילה המתרכזת בדיירי בניין אמיתי שנבנה ב-1934 במרכז קהיר על ידי ארמני בשם הגופ יעקוביאן. האיש, כמרבית הזרים, היגר ממצרים לאחר המהפיכה, ויורשיו, היושבים בשווייץ, מקבלים את שכר הדירות באמצעות עורך דין, האפוטרופוס על הבניין. בית יעקוביאן, שנבנה בארכיטקטורה אירופית קלאסית מלאת הדר, מאבד יחד עם דייריו האריסטוקרטים, שעזבו את הארץ, גם את זוהרו, וברוב הדירות מתגוררים קציני המהפיכה. הבניין הענק מאכלס דיירים רבים – והסופר מתאר גלריה רחבה של גיבורים שגרים בו. אמנה את העיקרים שבהם:

זכי ביי אל דסוקי הוא רווק מלבב בן 65, מכור לאלכוהול ולנשים. אביו היה עשיר מופלג, אבל הועמד למשפט על ידי מהפיכת הקצינים, רכושו ואדמותיו הוחרמו. זכי עצמו למד הנדסה בפאריז, ופתח משרד בבית יעקוביאן. בין אהובותיו: מדאם סנא פאנוס הקופטית, ש"מורישה" לו את המשרת הנאמן אבסח'רון, נוצרי קטוע רגל. המשרת מזריק לו ויטמינים לפני כל פגישה עם אישה, ומגיש לו קפה, אופיום, ויסקי, ושמפניה עבור האורחת. מאהבת אחרת מהעבר היא כריסטין היוונייה, בעלת הבר "מקסים", פרנקופילית כמוהו שהמשיכה להיות ידידתו כל חייו. רבאב, מארחת בבר זול, נענית לחיזוריו של זכי, מנצלת את להיטותו כלפיה כדי לסמם אותו ולגנוב ממנו ארנק כסף, שעון, עט מוזהב וטבעת השייכת לאחותו דאולת. זכי יודע שאין טעם להתלונן במשטרה, כי אנשי הבר הבריונים, שם רבאב עובדת, יתנקמו בו באכזריות. דאולת מנצלת את אובדן הטבעת כדי לגרש אותו מביתם המשותף, וגם לדרוש מהשלטונות (בשוחד) לעקל את רכושו.

זכי, כריסטין, וגם בות'יינה הצעירה שנהיית אהובתו – כולם מתגעגעים לתקופה של טרום המהפיכה, מצטערים שלא היגרו לחו"ל כדי להגיע לארץ נקייה, דמוקרטית שאין בה קיפוח. בנה של דאולת, כמו מאושרים אחרים, הצליח להגשים את חלומו ולהגר.

גיבור ראשי אחר הוא טאהא אל שאד'לי, בנו של שוער בית יעקוביאן. הוא תלמיד חרוץ שמגיע לציונים גבוהים בבית הספר התיכון. חלומו הוא להתקבל לאקדמיה לקציני משטרה. הוא עובר את כל  המבחנים בהצלחה, אבל בהופעה שלו בפני ועדת קבלה של גנרלים, מתברר להם שהוא מדלת העם (בן של שוער), ולכן נחסם בפניו החלום להיות קצין משטרה. הכול מרמזים לו ששוחד היה עוזר, שכן השלטון ומייצגיו  נגועים בשחיתות נוראה. בלית ברירה, נרשם טאהא לפקולטה לכלכלה באוניברסיטה. הוא חש ממודר על ידי העשירים והמקושרים שבין הסטודנטים, ובעקבות כך הוא מתחבר אל הסטודנטים העניים כמוהו, המוצאים מפלט בדת ובמסגד. מורה ההלכה שלו הוא השיח' מוחמד שאכר, המתעב את השלטון החילוני במצרים, את הדמוקרטיה ואת הסוציאליזם, ואת התחברות השלטון עם "הכופרים" האמריקאים כנגד האחים המוסלמים העיראקים (במלחמת המפרץ). נאצר נחל מפלה מול הציונים משום ששכח את הג'יהאד. שאכר מתאר בדרשותיו את האושר הגדול המחכה לשאהיד שיזכה למות במלחמת מצווה. ההטפה הזאת גורמת לטאהא ליהפך למוסלמי אדוק, ולאחר שבעקבות הפגנה נגד השלטון הוא נעצר ועונה קשות על ידי המשטרה (כמפורט לעיל), הוא מחליט לנקום בשוטרים ובשלטון, ולהקריב חייו בג'יהאד. ואמנם, למרות שנישא באושר לאלמנה של שאהיד, הוא יוצא לפעולת התנקשות בקולונל (שמתברר כאיש שהורה על עינוייו בכלא), ובה הוא נורה למוות.

טאהא היה מאוהב בבות'יינה אל-סייד, נערה שגדלה עימו בדירות העניים שעל גג בית יעקוביאן. לאחר מות אביה, היא נאלצת להשכיר עצמה לכל מיני עבודות מבזות, שבהן המעבידים מתייחסים לעובדות כאל פילגשים בפועל. בתחילה היא התנגדה להיענות לדרישות המיניות שלהם, ובעקבות כך פוטרה, אבל חברה לימדה אותה איך ניתן לשמור על הבתולים, ויחד עם זאת, לאפשר למעסיקים לתת פורקן לתאוותם המינית, וגם לקבל על כך כספי אקסטרה.

זכי בן ה-65 שוכר אותה כמזכירה, ולמרות שגם הוא חומד את גופה, הרי הוא, בניגוד למעסיקיה הקודמים, נוהג בה בעדינות עד שהיא אפילו מתאהבת בו. עוד בעת עבודתה אצל המעסיק גס הרוח הקודם, טלאל, בעל חנות הבגדים, היא מבהירה לטאהא, כי מאחר שהוא נעשה אדוק, ואיננו מסוגל לפרנס אותה – היא נאלצת לסיים עימו את היחסים, אבל טאהא איננו מסוגל לשכוח אותה, למרות שהשיח' מוחמד שאכר הסביר לו שאלה מדוחי השטן.

באמצעות הגיבור חאג' מוחמד עזאם מתאר הסופר את עומקה של השחיתות השלטונית במצרים. עזאם הוא איש עשיר מאוד, שכל עסקיו אינם אלא מסווה להכנסותיו העיקריות ממכירת הרואין. הוא נשוי ואב לילדים בוגרים, אבל אישתו נמנעת ממנו, ובעקבות כך הוא נענה לעצתו של השיח' אל חסאן (שאגב הוא מצדיק הלכתית את המלחמה כנגד סדאם חוסיין שפלש לכווית, למרות שזה מחייב הצטרפות "כופרים" כמו צבא ארצות הברית) – לקחת לו אישה שנייה כפי שההלכה המוסלמית מרשה. הוא נושא לאישה את סועאד גאבר, אלמנה ואם לבן, ותמורת מוהר נדיב הוא דורש שהנישואין יהיו סודיים מפני אישתו הראשונה, שסועאד לא תיכנס להריון, ושלא תביא עימה את הבן. הפרה של כל פרט מפרטי ההסכם תגרום לגירושים.

סועאד אמנם נכנסת להריון, ומסרבת בתוקף להפיל את הוולד, גם שידוליו של השיח' שכביכול לא מדובר בעבירה על חוקי הדת – לא הועילו. היא אפילו מחציפה פנים מול השיח', שלפי דבריה שוחד על ידי עזאם. עזאם פותר את הבעייה באמצעים בריוניים ובשוחד: בריונים פורצים לדירה, מזריקים לה זריקת הרדמה בכוח, מביאים אותה לבית חולים, שם הרופאים (שקיבלו שוחד!) מבצעים בה הפלה. בנו של עזאם נותן לאחיה פיצוי כספי ומגרש את סועאד, תוך הזהרה שאם תתלונן, זה יהיה הסוף של המשפחה.

עזאם מבקש להיות נבחר במועצת העם מטעם הרובע קסר אל ניל, שם נהג בצעירותו לצחצח נעליים לתושבי המקום, ועתה, לאחר שהתעשר כמו קורח, הוא מבקש להתמנות לחבר פרלמנט מטעם אותו אזור. לשם כך הוא נאלץ לתת שוחד של מיליון לירות לכמאל אל-פולי, עסקן המפלגה הלאומית, שבלעדיו – איש איננו זוכה להיבחר. הוא אמנם נבחר ברוב גדול בעקבות זיוף הקלפיות, אבל הופך להיות אסיר של אל-פולי ו"האיש הגדול", שדורשים ממנו רבע מכל הכנסותיו, אחרת הם יחסלו אותו: מראים לו תיק שממש מחכה להישלח למשטרה, ובו פירוט כל עבירותיו המלוכלכות, אם רק יעז להתנגד לסחיטה. כל מדווי המשטר המושחת של מצרים באים לידי ביטוי בעלילותיו של עזאם.

גיבור חשוב אחר ביצירה הוא חאתם רשיד, אינטלקטואל, עורך העיתון הצרפתי בשם "לה קר", בנו של ד"ר חסן רשיד, שהיה דיקאן הפקולטה למשפטים, ושל ז'נט, צרפתייה ששימשה כמתורגמנית בשגרירות הצרפתית. ההורים שהיו עסוקים בקריירות שלהם, הזניחו את בנם, שפותה להומוסקסואליות על ידי אחד המשרתים בשם אדריס. הנטייה המינית שלו גורמת לו להרבה מפח נפש – הוא נאלץ להתחבר לגברים מזדמנים (בעיקר אלה המתרועעים במועדון "שה נו", המנוהל על ידי "האנגלי" עזיז). במרבית המקרים הגברים המזדמנים מכים אותו ושודדים את כספו ורכושו. חאתם הוא מה שקרוי בעולם ההומוסקסואלים "קוביאנה", כלומר, ההומו הסביל, ואילו ההומו הפעיל מכונה "בורגול". לבסוף הוא מצליח להתחבר לבחור מגויס לכוחות הביטחון בשם עבד-רבו, בור מאזור סעיד, אבל מזכיר באיבריו את אדריס. לעבד-רבו יש אישה וילד, ותאתם מרעיף עליו אהבה, ומעניק לו כספים וטובות הנאה (דירה על הגג של בית יעקוביאן, קיוסק שיפרנס אותו לאחר שחרורו מכוחות הביטחון). כשהילד שלו נפטר, עבד-רבו משוכנע שזה קרה כעונש על החטאים שלו עם חאתם. חאתם מצליח לשכנע אותו לבלות עימו רק עוד לילה אחד, ובתמורה ימצא לו עבודה, ויעניק לו צ'ק של 1000 לירות. עבד-רבו מתפתה, אבל כאשר הוא מתכוון לעזוב, מתפתח ביניהם ריב (חאתם מטיח בפניו שהוא איש בור וחסר ערך בלעדיו), שמסתיים באלימות נוראה מצד עבד-רבו.

"בית יעקוביאן" הוא כתב אשמה עז ביטוי כנגד מעקשיה של החברה הערבית המצרית. הוא כתוב בכישרון רב וביכולת עיצוב ראויה לציון. אם כך נראים פניה של המדינה הערבית "המתוקנת" ביותר, נקל לשער מה קורה בעיראק, סוריה, לבנון, תימן – מדינות שחברת הכנסת חנין זועבי וחבריה היו מעוניינים שגם ישראל "הפאשיסטית" תהיה כמוהן – כדי שירגישו בבית.

* אהוד: הסיבה להתנכרות האינטלקטואלים והסופרים המצריים כלפי ישראל – היא בעיקר החשש מהחרמתם ומהחרמת ספריהם בשאר המדינות המוסלמיות, בייחוד במדינות המפרץ, בגלל קשריהם עם ישראל. זו גם הסיבה לחרם האקדמי המצרי על ישראל, כי מי שמסתכן בקשרים עימנו מאבד את האופציה לעבוד בהוראה במדינות המפרץ, אלה המשלמות דמי חסות לטרור הערבי לסוגיו בתקוות שווא כי בזכות כספן – הטרור לא יפגע בהן.

"בית יעקוביאן" הוא אכן רומאן מדהים ובעל ערך ספרותי גדול, שמציג בחריפות נוראה את החברה המצרית כמעט על כל שכבותיה, ונדמה כי דווקא משום כך חשש מחברו מההתקבלות הנלהבת (והמוצדקת) שלו בישראל – שהיתה מתייגת אותו מיד בתור בן-בריתם של אויבי מצרים. נגיב מחפוז לא חשש מכך. אסוואני חושש. 

ותורשה לי עוד הערה קצרה, נדמה לי כי כמה מגדולי הסופרים "החשובים" שלנו, כמו גרוסמן למשל – היו יכולים לצחצח את הנעליים של עלאא אל-אסוואני.

* * *

בּוּז לַחְנְיוֹקִים

לכו לעבוד ואל תשביתו רכבות!

* * *

ד"ר ארנה גולן

לא למיוסרים בנפשם

 המלחמה על קיומם

על הרומאן "לא לגיבורים המלחמה" מאת אהוד בן עזר

הוצאת אסטרולוג 2000

מהדורתו הראשונה של הספר ראתה אור בשנת 1971 בהוצאת לוין-אפשטיין בע"מ, תל אביב. הרומאן פורסם מחדש לאחרונה בהמשכים במכתב העיתי "חדשות בן עזר".

הרומאן המפתיע והבלתי שגרתי הזה מאחד שני קטבים, שכל אחד מהם בעל חשיבות לעצמו. האחד מתמקד במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל בשנים 1960-1961, תוך תיאור מפורט של אירועים מרכזיים בציבוריות הישראלית באותן שנים. ואילו הקוטב השני מתמקד בדמות המרכזית, הלא הוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בן מושבה וממייסדי עין גדי, המיטלטל בתוך המציאות הסובבת אותו, נכשל בהשתלבות בה והולך ושוקע בעולמו הפנימי המסתבך. תגובותיו הנפשיות מעידות כי אינו מסוגל להשתחרר מעברו, והוא כורע תחת המשא.

המעניין הוא שבשני המוקדים הללו מצפות לנו הפתעות, אם בדרכי עיצוב המציאות ואם בהנחות היסוד לגבי נפש האדם.

באשר למציאות הישראלית: קריאת הספר בימינו אלה, הסוערים פוליטית, חברתית  ואידאית, כמעט 50 שנים לאחר פירסומו הראשון, או אז היה תיאור המציאות שבו קרוב לזמן ההתרחשויות ולכן אקטואלי – מפתיעה את הקורא באקטואליות שלו גם היום ומעוררת מבט חדש על עצמנו.

יתר על כן, במהלך הקריאה מתברר כי שלא כמו בכותרת, לא מדובר כלל בגיבורים ובמלחמות, אם כי מדובר גם במילואים ובהכנות לקראת מלחמות. מתברר כי מבחינה חברתית מדובר בחבורת סטודנטים לפילוסופיה ולספרות בירושלים, רובם מן המושבה, שאינם כלל גיבורים כנאמר בכותרת, אלא הם או חלשים ואובדי דרך או היפוכו של דבר – שואפי פרסום וקידום פוליטי, ואילו ה"גיבור" המרכזי, כאמור, הוא סטודנט מיוסר בנפשו, שמשא גורלו של אביו בתקופת המאבק להקמת המדינה, וחולשת נפשו – אינם מאפשרים לו לשרוד.

ובמה האקטואליות של הרומאן?

בכך שאנחנו כמו מביטים היום במראה ומופתעים: הרי כמעט לא השתנינו כלל! לכאורה, אמור היה הרומאן להיקרא היום כמעין רומאן היסטורי, כיוון שמבחינה פוליטית מוצבים במרכז המציאות המשמשת רקע לפעולות הדמויות – שני אירועים לחלוטין רחוקים מזמננו, כלומר – היסטוריים אך רבי חשיבות: פרשת לבון וגורלו של דוד בן גוריון עם ההתקדמות בעתיד להקמת רפ"י, ומשפט אייכמן שנערך בירושלים, שאז שכנה בה האוניברסיטה היחידה בארץ, והווי הסטודנטים והפגנותיהם מילאו את חללה.

 אין ספק, המציאות  הפוליטית והחברתית של אותם ימים היתה שונה בתכלית. באותה תקופה, למשל, עדיין לא חדרה המודעות להיקף המצמרר של השואה ולמשמעותה – לציבוריות הישראלית, ומשפט אייכמן מהווה מעין רעידת אדמה. הסטודנטים היו אולי מעורבים אז יותר כגוף מאורגן בהפגנות מתוקף ריכוזם בעיר אחת, בירושלים, ומגוריהם בדירות שכורות בייחוד בשכונות במרכז, כמו רחביה. מה שמשתקף בבירור הוא שבראשם עמדו אז בייחוד הסטודנטים לספרות ולפילוסופיה ולמדעי הרוח בכלל, בעוד היום התמעטו עד לכלל מספר אפסי. השלטון היה בידי מפלגות השמאל. כמובן, על "הכיבוש" עוד לא חלם איש, והמסתננים הטרידו את היישוב הלא גדול ביותר. גם המודעות העדתית, על "המזרחיות" כנגד "האשכנזיות" וכיו"ב – עדיין אינה מרחפת בחללו של הרומאן. ובכל זאת, הקורא נדהם למקרא הזעקות הנשמעות בהפגנות נגד בן גוריון, על מגמתו לחסל את הדמוקרטיה ולהשליט כאן דיקטטורה, על "הרודנות" שהוא משליט ועל "הפאשיזם", הכוחנות והשקר, ואפילו נגד השוטרים האלימים, מפזרי הפגנות הסטודנטים (למשל, עמ' 175). שלא לדבר על הטענות החוזרות ונישנות שעד היום לא עשינו די למען השגת שלום עם שכנינו הערבים (אף כי אז אפילו עוד לא היו "פלשתינאים") ועל ההשפעה המוסרית השלילית של היחסים איתם על דמותנו כחברה, על תימרוני השלטון והולכת הציבוריות שולל בשקרים ובהעלמות האמת וכיו"ב. ורק הכתובת לזעקות השתנתה בימינו, משמאל לימין.

הרקע הזה, של המציאות הפוליטית, ומבחינה חברתית בייחוד האוניברסיטאית – הוא מוקד רב חשיבות ברומאן. כך בתיאורים מפורטים של אירועים ציבוריים וכך בהבאת דוקומנטים כלשונם (למשל, נאומו של משה שרת לקראת סיום פרשת לבון, המובא כלשונו, עמ' 184).

כך אפילו בפעולתן ובתודעתן של הדמויות (המעטות למדי) המככבות ברומאן, ובייחוד בתודעתו של "פוליק", הלא הוא רפאל שומרון, הדמות המרכזית, השקועה בעולמה גם בהיסחפה לפעילות בעולם החיצוני. אבל המציאות שסביבו תוססת כל העת בתודעתו הכואבת והוא מגיב עליה כל הזמן.

מפתיע ורב עניין הוא גם תיאורה של חבורת הסטודנטים המקיפה אותו כצעירים אבודים, "גמורים", או בניסוחו בלשונו של ברנר, "תלושים" (עמ' 104). גם כשהקשר המיני חודר לחייהם (והתיאור הנועז של הבולט בהם שעוד נדבר בו רומז על נועזותו של בן עזר בתחום זה ברומנים הבאים), הריהו  מיקרי – יצרי בלבד, מנותק מרגש ומקשר אנושי, ואילו אהבת אמת היא נכספת אך אינה מתממשת בעולמם.

יוצא דופן ביניהם לשלילה הוא הסופר אורי בן עמי, שואף הפרסום, התחבולן, המשתלב להפליא במציאות הפוליטית הישראלית והסטודנטיאלית בפעילותו התחמנית חסרת המעצורים כנציג הסטודנטים בפרשת לבון, וזאת למרות שאין בו נאמנות אמיתית לאיש מלבד לעצמו, והוא מוצב בניגוד מובהק לפוליק, הנכשל בכל מעשיו, כולל בניסיונותיו הספרותיים והפילוסופיים (עמ' 106). בן עמי אפילו עתיד לגזול את רעיונותיו הפילוסופיים של פוליק, לפרסמם במאמר בכתב עת לעיון פילוסופי, ועוד לטעון שפוליק גזל אותם ממנו. בקיצור, המציאות הישראלית של אז אינה מרהיבה כלל.

המעניין הוא שבכל הקשור למציאות, שלטת ברומאן שיטת "הקירבה למציאות" והיא הועצמה מאד בעיצוב הרקע הפוליטי, החברתי והמשפחתי אפילו ביתר קיצוניות מאשר ברומאן הבא, הרביעי, של בן עזר – "השקט הנפשי" (1976), לא כל שכן  יותר מאשר בשני הרומאנים "הריאליסטיים-החברתיים" הקודמים שהביאו לו פרסום רב, "המחצבה" ו"אנשי סדום".

אי לכך תיאורי ההפגנות, האירועים, השיחות, הוויכוחים והדיבורים בבתי קפה או בבתים, סיפור פרטיה של פרשת לבון וכל שאירע במצרים, כמו גם מהלכו של משפט אייכמן ופרוטוקולים ממנו, ואפילו מהלכו של שירות המילואים המאיים על פוליק ומהווה מוקד חשוב בהתנהלותו – כל אלה ניתנים בפירוט ובשפע. וכך  נעשית המציאות לגיבורה רבת חשיבות בפני עצמה, כמו גם לגורם מרכזי באפיון הדמויות. זו הסיבה לכך, שגם הרהורים ושיחות לא מעטות על החיים ודרכי ההתנהלות בהם, נראים לנו לא פעם אקטואליים בתכלית, ומעוררים עניין ומחשבה נוספת גם היום.

הקוטב המרכזי השני של הרומאן, שכאמור עניינו בדמויות הפועלות, נבנה על פי הנחת יסוד מאלפת באשר למקור העיקרי של זהותו של אדם, כולל מעשיו, מידותיו המוסריות, תפיסת עולמו ואפילו עמדותיו הפוליטיות. על פיה, כך משתמע מן הדברים, כל אלה אינם נקבעים בכוחו של הרציו המודע, בכוח התבונה השוקלת אידאות ומהלכים או הרצון האנושי (וכל זאת, אף שמדובר דווקא בסטודנטים לפילוסופיה!) – ואפילו לא רק מהחינוך היסודי, אלא הם בעיקרו של דבר תולדה של הנפש הבלתי רציונאלית המכוונת את הרציו. ואילו תנודותיה חורצות הגורל של הנפש נקבעות במידה מכריעה על ידי ילדותו של אדם, בייחוד בבית הוריו, במקום הולדתו, סביבתו החברתית ומעמדו החברתי כילד. בבגרותו יקבעו אלה גם את כוחו להתמודד עם החיים ולשרוד.

 "גיבורו" של הרומאן, הלא הוא "פוּלִיק", הלא הוא רפאל שומרון, מעלה גם הוא מסקנה זו בעצמו במחשבותיו, וטוען כי עמדותיו הפוליטיות, כולל ביחס למלחמות עם הערבים ולמילואים, ובאשר ל"ההאשמות ההדדיות" שבתוכנו, הפיכתנו "לספרטה" בלב המזרח התיכון וכדומה להן וטוען כי  כולן מקורן ב"ריקנות אשר בנשמה" ובאובדן הדרך האישית ( עמ' 146-147). ואכן, הוא, שכונה בכינוי "פוליק" בילדותו במושבה, ילדותו מוסיפה ללוות אותו בפועל לא רק בתודעתו ובמעשיו, אלא גם, למשל, בנוכחותו של צבי, בן כיתתו, שאף שנפרדו עוד בילדות ולאחר מכן בהכשרה, כשצבי הלך לקורס קצינים ואילו פוליק הצטרף למייסדי קיבוץ עין גדי.

לעומת זאת, בעולם שלא הכיר אותו בילדותו, בצבא ובאוניברסיטה, מכנים אותו ידידיו ומכיריו בכינוי הקיצור "רפי", וחושפים בכך את אי הבנתם במקור זהותו. אפילו עפרה, אהבתו האובססיבית מילדות, הנמשכת גם עתה באוניברסיטה אחרי שהייה בעין גדי וריחוק של שנים, מכנה אותו בכינוי המרוחק והבוגר, למרות שהיא ודאי מכירה את כינויו מילדות, ובכך היא מבטאת, כמובן, את ריחוקה ממנו, עד כדי זרות ורתיעה.

אבל מה שחרץ את גורלו, את עצם השתקעותו הנמשכת בהתחבטויות בעולמו הפנימי ובאהבתו האובססיבית מילדות לעופרה, הלומדת עימו אך סולדת ממנו ושבה ומבהירה לו כי לא יקרה דבר ביניהם, ובעיקר – את חוסר יכולתו להיאחז בעולם הממשי – מקורם בילדות, במה שאירע לאביו בתקופת המאבק בשלטון הבריטי. האב, שנלקח לחקירה על ידי אנשי המחתרת משום שנחשד כ"מלשין" על חברי האירגון המחתרתי, אף שהוחזר לביתו, לא היה יכול להשלים עם אובדן כבודו ושמו הטוב, וסופו שהתאבד בירייה מרובה שהושאל דווקא מאביו של צבי, ידידו. מאז חש פוליק שהעבירו את היחס לאביו אליו עצמו, והוא מרגיש את עצמו מנודה, בכל ימי ילדותו, שכן אפילו למורה אחת שרצתה לפנק אותו ולקרב אותו מעט אמרו "באותה אכזריות צודקת של חברה סגורה" שיש להוקיע את הבוגדים (עמ' 70-50). תחושת היותו בן של "מלשין" בעיני החברה, אינה עוזבת אותו בבגרותו ואפילו באוניברסיטה, שלא לדבר על סלידתו מן המילואים שהרי בהם משתמשים בכלי נשק, ברובים.

מעניין, שחלק מהפרשה, כמו גם סיפור תגובת אביו של פוליק לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ועוד פרשיות היסטוריות מסוף שנות ה-30, כששניהם היו ילדים, עולים בחלקם  כזיכרון דווקא בתודעתו של צבי ומזווית ראייתו והבנתו. דבר זה מבהיר כי צבי יודע היטב את נפש ידידו, אך בה בעת גם ממתן את האפקט הריגשי ואת החמלה על פוליק, ואופייני למסירה כולה, גם על ידי המספר.

מאידך, משום שצבי, דווקא הוא,  יהיה זה ש"יבגוד" בו, כאשר המגע המיני המפורט ביותר בספר, רווי העונג והמאבק כאחת, שהזכרנו קודם, יתקיים בינו לבין עופרה, למרות שאין אהבה ביניהם (עמ' 75-82). שיטת סיפר זו בונה את ההבנה שגורלם ומהלך חייהם של השניים שב ונשזר כאילו האירוע המר מתקופת ילדותם קשר אותם ללא הפרד (כפי שאכן יובלט בפרק הסיום האירוני). עתה צבי מקיים קשר טפל עם סטודנטית בשם יהודית, ואילו עפרה מקיימת יחסים חסרי סיכוי ומשפילים עם גבר נשוי בשם דב פורטוגל. ובכל זאת,  צבי מוסיף וחש אשמה על שלא קיים את מצוות אביו, שכל השנים חש אשמה על שהשאיל בלא דעת את הרובה למתתיהו שומרון – לדאוג לפוליק. אך מתברר לשניהם, כי אף ששניהם למדו יחד בבית הספר ואף נפגשו לימים בעין גדי, לא נוצרה ביניהם קירבה של אמת.

והיה גורם נוסף ומכריע לבדידותו של פוליק. אימו התחתנה בשנית עוד בילדותו ועברה לתל-אביב, אלא שהוא מעולם לא חש שם בבית למרות יחסו הטוב של אביו החורג, והקרקע נשמטת מתחתיו.

המעניין הוא, שדווקא משום כך תודעתו המיוסרת מתעשרת באין סוף הרהורים על היבטי חיים מגוונים ובהם שזורות לא פעם הבחנות מאלפות, אפילו – או דווקא – כשדעתו הולכת ומשתבשת עליו. אף על פי כן, יש לשוב ולהדגיש את ההימנעות מכל סנטימנטליות, כיוון שהמספר יודע הכול, המוסר את הדברים לרוב בגוף שלישי, אינו מנסה, כאמור,  לעורר אהדה כלפי הדמות הנבוכה, אובדת הדרך והביקורתית מאוד כלפי עצמה. הוא ממתן את ביטויי הרגש, מוסר כמו באובייקטיביות  את השיחות וההתלבטויות (למשל עם צבי, האם מותר לשקר על מנת שלא לפגוע בזולת, עמ' 44) וכך, כמתוך מרחק מאוזן, נמסרות גם  מחשבותיו  האובססיביות על עפרה, הערצתה מתוך התבטלות עצמית, תוך שילוב הרהורים פילוסופיים על יחסי גבר ואישה, על כוחן החלש של מילים שהן כנשק או סטירות לחי אך אפשר שהשתיקה חזקה מהן (עמ' 91-92). גם בתיאוריו שומר המספר על מרחק כמו אובייקטיבי ומותיר בידי הקורא את השיפוט.

שני המוקדים האלה בצירופם יחדיו יוצרים רומאן בעל אופי ייחודי המכיל לכאורה סתירה פנימית: מחד, העולם החיצוני סוער ונמסר באופן מדוייק בפרטיו ובקירבה למציאות הממשית, לעיתים עד כדי דוקומנטציה, וגורמים לציפיית הקורא לפעולה ממשית של "הגיבור".

מאידך, מוצב במרכזו של הרומאן אנטי-גיבור מובהק, הסובב הולך בעולם, בתל-אביב ובירושלים, וכל מגע עם העולם החיצוני גורם לו דווקא לשקוע בבדידותו, בעולמו הפנימי ובהתחבטויותיו, כלומר – בזרם תודעה שאינו פוסק. כל זאת כאמור בניגוד מובהק לסופר שואף הפירסום והתהילה, אורי בן עמי, אך גם בניגוד לידידו מילדות צבי, שעם הזמן מתברר שהוא דווקא מצטיין בכיבושיו המיניים.

מקום מיוחד בחייו ובזרם תודעתו המתמיד של פוליק תופסים, כאמור, המילואים. בכך נפתח הרומאן, בשיחה עם צבי על הקריאה למילואים, והוא עתיד להסתיים (אין ברירה אלא כבר לגלות...) במותו שמתוך טירוף במילואים.

"הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי שכל אחד מאיתנו נושא על גבו," הוא אומר במפורש (עמ' 121) שעה שאיום השירות והמפקדים מלווה אותו, ואפילו כשיחס הרס"ר אליו חיובי ומתחשב (עמ' 110-116). וכך מתנהל לו הרומאן בין מציאות ציבורית צעקנית, רועשת, רווית מאבקים פוליטיים ואירועים דרמטיים, לבין מציאות אישית קשה, כשזו החיצונית-ציבורית מעליבה ומשפילה את האנטי-גיבור שבמרכז הרומאן, כל אימת שהוא בא במגע עם אחד ממימדיה (זוגיות, פוליטיקה, אקדמיה, חברים ובייחוד המילואים) או מנסה להשתלב בתוכה, והוא הולך ושוקע לתוך עולמו הפנימי ומסתבך בתוכו.

 למשל, מפרק י"א  מתנהל הרומאן בין שירות מילואים גרוע, מתסכל ושנוא בנגב  (פרק י"א) לבין אהבתו האובססיבית והמתסכלת לעפרה, ציטוטים מאפלטון שעולים בתודעתו ותזכורת שפרופ' נתן רוטנשטרייך, ראש החוג לפילוסופיה, הוא שהוליך את ההגנה על פנחס לבון. או אז נעשית המציאות הציבורית ל"גיבורה", ונפרשת פרשת מעורבותו של אורי בן עמי, הנדחף בראש הפגנות וכנסים על מנת להיאסר ולהתפרסם. (פרקים י"ב, י"ג).

בפרק הבא כבר מתוארת לפרטיה סביבתו החברתית המתסכלת של פוליק, כשמסופר על נשף פורים באוניברסיטה שהוא אינו מצליח להשתלב בו או לנצלו למימוש אהבתו לעפרה. לעומת זאת, הוא נגרר על ידי סטודנטית בשם אורנה, שמתברר שהיא אלמנת מלחמה ומחזרת אחריו, והוא מקיים עימה מגע מיני חסר כל משמעות, ורק "התפלספות" תפלה לפניו ולאחריו מכסה על תיפלותו, בעוד פוליק נותר זר לה, לעצמו ולעולם.

התערערות נפשית מתרחשת כשצבי, המקובל חברתית ונע כמו כולם בין חבר בדירה שכורה לחבר אחר או לידידה, מגיע לפוליק וזה מספר לו על גניבת רעיונותיו הפילוסופיים על-ידי בן עמי (פרק ט"ו). אין תימה, שבביקורו הסמוך אצל עפרה, שניהם כבר סוברים שמצבו של פוליק על סף טירוף, מעלים לראשונה את הרצון לברוח לניו יורק, ומוסיפים לדון במציאות שברקע (פרק ט"ז).

או אז מופיע נושא חדש באקטואליה הישראלית התוססת תמיד, הלא הוא משפט אייכמן, הנמסר במפורט, אלא שפוליק כבר נקלע בשלב זה ללילות נדודים הזויים בירושלים, הרווים חיבוטי נפש. יש לציין, שתוך כך עולים דווקא רעיונות רבי עניין ומשמעות, הגם שסדרם לאו דווקא הגיוני, ואילו לא באו בגודש ובסדר כזה  היו זוכים לתשומת לב ראוייה. למשל, הקבלה בין היחס לנשים ליחס לדמוקרטיה, ביקורת תיאוריות היסטוריות וביקורת האידאליזציה חסרת האיזון של הדמוקרטיה ללא גבולות. כל אלה אף נמסרים תוך הבעת סלידה מהצבא ומהמילואים, אך בה בעת התבטלות בפני המשרתים נאמנה בצבא.

ואז בדיוק מגיע צו הקריאה החדש למילואים (עמ' 259). על רקע מצבו הנפשי של פוליק, הפעם הצו כבר מעורר הרהורי טירוף מובהקים, וזאת גם על רקע פגישותיו עם דמויות תימהוניות בשיטוטי הלילה שלו. וכמובן שניסיונותיו לבטל את הצו נכשלים, כמו גם פרסום דבר גניבת רעיונותיו, נדודי הלילה הופכים קשים ומטריפים יותר, דיכאונו וייאושו מולידים חלום מטורף, מעורבים בו באימה כל תחומי חייו הכואבים, אבל הבריחה לתל אביב (פרק כ') רק מחריפה את המצב, את השיטוטים ואת ההזיות שאינן מבדילות עוד בין מציאות לדמיון. באותו זמן עצמו אורי בן עמי זוכה לשבחים על רומאן שכתב על מלחמת סיני, שלא השתתף בה כלל, וזכה במילגת לימודים לקליפורניה.

ומה יהיה  סופו? עליו לצאת למילואים למרות כל שטף מחשבותיו המקטרגות והנסבות על חופש, זכות, כוח, אכזריות, דימוקרטיה, אהבה, שנאה, צדק, נשים, חברה ומדינה, ברנר, הערבים ואנחנו ועוד, ואפילו הוא מרגיש שהוא עלול להישבר.

ואכן, למרות היחס הסלחני אליו, הקורא כבר אינו מופתע כלל כאשר לפתע, באימונים, יורים עליהם ופוליק רץ אל מול היריות בטירוף, ובעיקר בתחושת שיחרור, כנפטר מכל מהמועקות, ובתחושת אושר ואפילו במחשבה שהפך עתה לגיבור (הדהוד לאבא, כמין מעשה של תיקון).

והסיום? האם בהתאבדות טראגית זו? לא כך, לא כצפוי. הסיום (פרק כ"ב)  אירוני ועצוב כאחת. בסתיו 1961 צבי הוא העוזב את הארץ וטס לחו"ל, הפעם לאירופה, אך כאילו בכרטיס של פוליק. אכן, בשל מותו של ידידו שאינו מוצא לו הסבר (דווקא הוא?...) – הריהו חש אשמה ועולים בו זיכרונות ילדות. אבל מילותיו המסיימות של המספר הן: "אדם הפך אידאה," פוליק אינו  עוד בגדר ממשות לגבי איש.

ולסיכום: לפנינו יצירה ספרותית בלתי שגרתית ונועזת, המעמידה את הקורא בפני אתגר לא פשוט: מחד, להתמודד עם רקע מפורט, ודוקומנטרי לעיתים, של מציאות  פוליטית וחברתית סוערת של ראשית שנות השישים (מציאות היסטורית לגבי  קורא בן ההווה, הנזקק אכן לפירוט מסויים), ומאידך – עם זרם תודעה של אנטי-גיבור שהוא תולדה של רצף ניסיונות כושלים להשתלב במציאת המתוארת, לפרוץ לתוכה ולהיאחז בדבר כלשהו שישחרר אותו ממשא עברו בילדותו במושבה.

בהתאם לקונבנציות הספרותיות המקובלות, מצפה הקורא לכך שאם המציאות תוססת, הרי  גם הגיבור יפעל ויעשה ותיווצר עלילת מעשים המביאים לשינוי במציאות. לעומת זאת, המציאות התוססת, בגילוייה הכעורים דווקא, הולכת ומשקיעה את האנטי-גיבור בעולמו הפנימי המסוכסך, בזרם תודעתו, הכולל מיספר מוגבל של נושאים מעיקים שהוא אינו יכול לחרוג מהם. וכך העלילה הולכת ומתקיימת בעיקר בתודעה המשתבשת ומתפרעת אבל סביב הנושאים המוגדרים, אף כי הקטעים העלילתיים הקשורים בו (כמו סיפור אביו, גם תיאור המגעים המיניים, ההפגנות) – יוצרים קטעי עלילת פעולה (שגם אותה מפרק המחבר לא פעם לחלקים לא רצופים).

זהו אכן אתגר ספרותי מקורי ורב עניין, וקורא שייפתח לניסוי הספרותי הנועז הזה, שאינו בא להחניף לו אלא לעוררו לחשיבה ולהעמקה בנפש האדם – עשוי לצאת נשכר ללא ספק. ובנוסף, לבטח יסיים הקורא את הרומאן ולפחות יאמר: לא ייאמן, הרי מבחינה עקרונית, פוליטית וחברתית – כמעט לא השתנינו!

* * *

יואל נץ

שִׁיר

מָזֶשִׁיר? * –

כָּךְ שָׁאַל מְשׁוֹרֵר יוֹם אֶחָד וְהֵשִׁיב:

כָּל אֲשֶׁר לְהַקְלִיד יַעֲלֶה בְּנַפְשִׁי –

זֶמָשִׁיר.

מִן הַיַּעַר בָּקְעָה שִׁירָתוֹ שֶׁל זָמִיר,

וְהִיא פְרַזָה חוֹזֶרֶת אַחַת כִּבְמַחֲרֹזֶת;

בְּנִקְּיוֹן הַצְּלִילִים, בַּמִּנְעַד הֶעָשִׁיר,

בְּכֵנוּת הַבִּטּוּי – עֲרֵבָה לְכָל אֹזֶן.

בָּא פַּיְטָן וְהִתְאִים לָהּ לַפְרַזָה מִלִּים,

וְהוֹסִיף לָהּ שׁוּרוֹת עוֹד כָּהֵנָה וְהֵנָה,

גַּם פִּרְסֵם אֶת שִׁירוֹ – כָּל דִּכְפִין יֵהָנֶה נָא –

וְהוּכתַר בִּשְׁבַחִים מַחְמִיאִים לְהַפְלִיא.

הִתְפַּשְּׁטָה הִשִּׁירָה וְנָפוֹצָה כְּרוּחַ,

הַבְּרִיּוֹת נֶהֱנוּ לְדִקְלֵם וְלִקְרֹא:

מִקָּטֹן עַד גָּדוֹל לְצַטֵּט אֲהָבוּהַ

עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה וּבְאַלְבּוֹם זִכָּרוֹן.

כָּל חָרוּז הִתְנַגֵּן כָּךְ מֵאָלֶף עַד תָּו,

מִמִּלְּעֵיל עַד מִלְּרַע, וְעַד קְצוֹת בֶּגֶד-כֶּפֶת,

בְּמִשְׁלָב לְשׁוֹנִי הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ

עַד אֲשֶׁר בָּחֲלוּ בְּחֶרוּז הַמְּתַקְתַּק,

וְאָמְרוּ: קַצְנוּ! דַּי! הוּא נָדוֹשׁ וְנִמְאַס!

פַּיְטַנִים נוֹפְפוּ בְּרָמָה נֵס הַמֶּרֶד:

בְּיָמֵינוּ רָאוּי לְשׂוֹרֵר כְּבָר אַחֶרֶת!

וְהֵחֵלּוּ חוֹרְזִים בְּחָרוּז-אָסוֹנַנְס.

אָז פָּסְקוּ אַחֵרִים, כִּבְיָכוֹל, יֵשׁ מֵאַיִן:

הֶחָרוּז, הַמִּשְׁקָל – הֵם לַשָּׁוְא, הֵם לָרִיק!

יֵשׁ לִגְאֹל אֶת הַשִּׁיר מִכִּבְלֵי הַנְּחֻשְׁתַּיִם!

לָעֲגוּ: "מָה הַטְּרִיק? – הֶחָרוּז הַמַּבְרִיק!"**

מָזֶשִׁיר – ?

כָּךְ שָׁאַל מְשׁוֹרֵר יוֹם אֶחָד וְהֵשִׁיב:

כָּל אֲשֶׁר לְהַקְלִיד יַעֲלֶה בְּנַפְשִׁי –

זֶמָשִׁיר.   

* שיר הוא דבר

שאני קובע שהוא שיר

לאחר שאני כותב אותו

כשיר או כלאשיר

אבל מפרסם אותו כשיר

ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר"  (מזשיר / דוד אבידן)

** מה הטריק? חרוז מבריק!" – לילך רחמן –

  http://www.haaretz.co.il/literature/1.1361833

* * *

דבר המפרסם

השיר "שיר" פותח את ספר השירים והפואמות

"עת לכל חפץ" מאת יואל נץ

דברי מבוא: נאוה סמל

עריכה – ד"ר אביב עקרוני

ציור עטיפה ואיורים – חנה וייס

גרפיקה ועיצוב – דרור נץ

הוצאת "דעת" 2015

ניתן להשיג בפנייה אל:

yoel.netz@gmail.com

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.9.16

* של מי השבת הזאת? – סוגיית עבודות הרכבת בשבת היא דילמה אמיתית, ולכל צד בדילמה נימוקים אמיתיים ורציניים. עם קצת רצון טוב והעדפת טוב המדינה על אינטרסים זרים, ניתן למצוא פשרה ראויה בין האינטרסים והערכים השונים הנוגעים לסוגייה.

למרבה הצער, יש מי שמנצלים את הדילמה לשיח של שנאה והסתה. כך "ידיעות אחרונות", שהכתיר עמוד בגיליון השבת בכותרת ענק: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים." זו דמגוגיה מסיתה ופלגנית, שנועדה להציג את הדילמה כמאבק אינטרסים בין אלה שמשתמטים מצה"ל ואי עבודה בשבת היא אינטרס פרטי שלהם, לבין החיילים המשרתים את המדינה והמדינה פוגעת בהם.

אין דבר כזה "שבת של החרדים". השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

אם יש חיילים שעלולים להיפגע מהשבתת קווי רכבת ביום ראשון ושישי בשל העבודה ביום חול, זאת בעייה שיש לתת לה מענה. למשל, לבצע את העבודה ביום שני. מי אמר שהיא חייבת להיות ביום ראשון, דווקא ביום עם העומס הגדול ביותר? או להוציא אוטובוסים להסעת החיילים במדים במקום הנסיעה ברכבת. כאשר יש רצון טוב, יש פתרונות. כאשר אין רצון טוב, יש דמגוגיה, שנאה והסתה.

* מה מניע את נתניהו? – בדילמת השבת והרכבת, מה שמניע את נתניהו אינו השבת ואינו הרכבת, אלא ההזדמנות לפגוע בישראל כץ. לא רק בשל ניסיונו של כץ להכניס שמץ של מינהל תקין לליכוד, אלא קודם כל כי ישראל כץ קצת התחזק, או שנדמה לנתניהו שהוא קצת התחזק, ולכן נתניהו דואג לדחוק אותו כפי שדחק את כחלון, סער, יעלון ועוד רבים וטובים. גם את ארדן הוא דוחק החוצה. כי מי שמעז להתחזק בסביבתו של נתניהו, אחת דינו. נתניהו רוצה סביבו רק משרתים.

* קייטנת חיילים – אבא של חייל הפיץ בפייסבוק כרזה שהפכה מיד לוויראלית, "מרד החילונים הגדול". ונכתב שם, ללא בושה, "אין רכבת אין חיילים" ו"לא שולחים את הילדים בטרמפים". כאבא לחייל קרבי אני סולד מהקריאה הנואלת הזאת. מה פירוש "אין חיילים"? הבנאדם נפל על הראש? ומה פירוש "לא שולחים את הילדים"? הם ילדים, שאבא שלהם "שולח" אותם? הם גברים, לוחמים. צה"ל אינו גן ילדים. גועל נפש.

* מזייפים מחאה – מפגינים חסמו כבישים במחאה על שיבושי התנועה.

* אויב הדמוקרטיה – מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אלוף (מיל') גדי שמני הביע התנגדות למדיניות ישראל ביו"ש ויצא נגד "אקיבוש". זאת עמדה פוליטית לגיטימית של אזרח בשיח הציבורי הדמוקרטי בישראל. אם זו דעתו הפוליטית, למה הוא ביצע את המדיניות שהוא מתנגד לה, כאלוף בצה"ל?

התשובה על השאלה הזאת מובנת מאליה – כי ישראל היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה הצבא כפוף לממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ומחויב לבצע את מדיניותה. חיילי צה"ל ומפקדיו, ובוודאי הבכירים שבהם, מחויבים לבצע בצורה המיטבית, ככל יכולתם, את המדיניות. אם הם מתנגדים לה – לאחר שישתחררו יביעו את דעתם. התשובה לשאלה מובנת מאליה, אך לא השאלה עצמה. השאלה עצמה היא בלתי לגיטימית. זו שאלה, שמי ששואל אותה, כופר במהותה של הדמוקרטיה.

רוגל אלפר לא שואל את השאלה. בעיניו השאלה מיותרת. מדובר באנרכיסט אנטי דמוקרטי. אמנם הוא מרבה לכתוב נגד ישראל כמדינה יהודית, אך האמת היא שלא פחות מכך הוא נגד ישראל כמדינה דמוקרטית.

לדעתו, על החיילים והקצינים למרוד בדמוקרטיה. האנטי דמוקרט הזה משווה את כפיפות הצבא לדרג המדיני הנבחר במדינה דמוקרטית לקציני הוורמכט שביצעו את פקודות היטלר. כלומר, הוא לא רק אנטי דמוקרט אלא גם מכחיש שואה.

אם, חלילה, אדם כמו רוגל אלפר יהיה פעם בשלטון, לא רק בעלי עמדות שונות משלו יישלחו למחנות ריכוז, אלא גם אנשים שדעתם אולי כדעתו, אך קיבלו את מרות הדמוקרטיה שהכריעה אחרת. ולכן, גם האלוף שמני לא יינקה. "אם ייכון ביום מן הימים בית משפט לפשעי הכיבוש הישראלי, יישפט גם האלוף (מיל') גדי שמני, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז... לא חדשה לנו הבנאליות של הרוע. זכורים לנו מן העבר משפטים מפורסמים כמו 'אשמתי היא הצייתנות שלי.' שמני לא המציא את מילוי הפקודות כצידוק לביצוע מדיניות... על הלוך הרוח הזה, שכה חיוני להיתכנות הבנאליות של הרוע, כבר שמענו, במשפטים כמו 'לא רדפתי יהודים תוך תאווה ותשוקה. זאת עשתה הממשלה... שכבת ההנהגה, עימה לא נמניתי, נתנה את הפקודות'."

אם, חלילה, אנשים מסוגו של אלפר יהיו פעם בשלטון, שבו בית המשפט יהיה כפוף אליהם, סביר להניח שעונשו של שמני יהיה מוות.

* תמונת הראי של רוגל אלפר – תמונת הראי של רוגל אלפר, הם אנשי הימין הקיצוני המשתלחים באלוף (מיל') שמני על כך ששירת כאלוף וביצע את מדיניות הממשלה וכעת הוא תוקף אותה. הנ"ל מוסיפים לכך תיאורי קונספירציה אנטי צה"ליים על איזו קרן המשתלטת על צה"ל ומחדירה את סוכניה כדי להרוס אותו (בדומה לטענות ה"הדתה" ההזויות והקונספירטיביות של תמונות הראי שלהם משמאל). גם בזכוכית מגדלת של שען חרש נתקשה למצוא את ההבדל בין אנשי השמאלימין הרדיקלי; אותה נפש מסוכסכת ופרנואידית המביאה לאותו סוג של חשיבה מעוותת.

יש לשוב ולהבהיר – צה"ל הוא צבא העם, הוא צבא ממלכתי, יש בו מקום לבעלי כל הדעות, לאנשים מכל הזרמים וכל המגזרים, בכל רמות הפיקוד. כולם מחויבים להגן על מדינת ישראל, על פי מדיניות הביטחון שקובעת הממשלה הנבחרת, בין אם היא משקפת את עמדתם ובין אם לאו. ולאחר שהם פושטים את המדים, הם אזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית, וזכותם לבטא את עמדתם, בין אם אני או כל אחד אחר תומך בה, או מתנגד לה.

ומי שמתנגד לעמדתם, מן הראוי שיתווכח אתם, כי אין להם כל חסינות מביקורת והיותם קצינים אינם הופכת את דעתם לטובה יותר או פחות משל אזרחים אחרים. אך אין כל מקום להשתלח בהם על הפער, כביכול, בין שירותם כחיילים לעמדתם כאזרחים.

* אבסורד – הבעייה היחידה שיש לי עם הצעת החוק של ח"כ אמיר אוחנה, האוסרת העסקת נערים שאינם מתגייסים לצה"ל, בשירות ארגונים הפועלים נגד צה"ל, במסגרת השירות ה... לאומי (!), היא הבושה על כך שצריך את החוק הזה. הבושה על כך שמדינת ישראל מאפשרת את האבסורד הזה. "חוק פשיסטי", מכנה זאת פשקוויל המערכת של "הארץ", במפגן אופייני של בורות, חוצפה ושקר.

* ידע כל אב עברי – אהוד בן עזר כותב שתדע כל אם עבריה שבנה יכול היה להיות אלאור אזריה. אילו הוא כתב "ידע כל אב עברי", הייתי משיב לו, בתור אב עברי של לוחם ביחידה קרבית המשרת כעת באיו"ש, שאני מצפה מבני לנהוג כלוחם בצה"ל ולא כאיש כנופיה מזרח-תיכונית.

[אהוד: יידע כל אב עברי וכל אב דרוזי – שבנו החייל יכול להיות אלאור אזריה! – ואולי גם יכנו אותו: "איש כנופיה מזרח-תיכונית"!]

* מהי טענת ההגנה – ההגנה במשפט אזריה מציגה תצהיר מפורט של הפתולוג הראשי לשעבר, פרופ' יהודה היס, על פיו מותו של המחבל לא היה מהירי, והירי נעשה אחרי שהמחבל כבר מת. זאת, בניגוד לחוות הדעת הרשמית של המכון לרפואה משפטית.

איני מבין דבר בפתולוגיה ואין לי כל כלים לדעת איזו חוות דעת נכונה. אולם יש סתירה מוחלטת בין הטענה המרכזית של ההגנה, שהירי נעשה מתוך הגנה עצמית בשל תחושת סכנה מיידית, לבין הטענה שהמחבל מת עוד בטרם נורה.

* אחותה התאומה של המשפטיזציה – פעמים אינספור, בשנים האחרונות, יצאתי נגד החקיקיזציה – חקיקת היתר של הכנסת, שרבים מחבריה מתחרים ביניהם בריבוי הצעות חוק למטרות רייטינג וכדי להתהדר במיספר הצעות החוק שהציעו, כאילו בכך נבחנת איכות פועלו של ח"כ.

מרבים לדבר על סכנת המשפטיזציה של החברה הישראלית. לעיתים הדיון על המשפטיזציה הופך לשיח לעומתי בין תומכי בית המשפט, כביכול, לתומכי הכנסת, כביכול. לכאורה, המשפטיזציה מחזקת את בית המשפט ובכך מחלישה את הכנסת ולכן על הכנסת להיות חזקה יותר, לתפוס את המושכות והדרך לכך היא חקיקה, שלכאורה אמורה לחזק אותה במקבילית הכוחות הזאת.

זאת טעות. המשפטיזציה – גישת "הכול שפיט" וראיית כל דבר בעיניים משפטיות, פגעה ופוגעת בחברה הישראלית בכללה, אך בראש ובראשונה היא הזיקה למעמד בתי המשפט בישראל ובפרט בית המשפט העליון. המשפטיזציה של הפוליטיקה הפכה לפוליטיזציה של המשפט, ובכך דירדרה את בית המשפט ממעמדו הרם והנישא למעמד של שחקן במשחק הפוליטי. החקיקיזציה של הכנסת, עודף החקיקה, רק מעצימה את המשפטיזציה על כל נזקיה, ויחד עם זאת היא גם מדרדרת את מעמדה של הכנסת ולכן גם את כוחה.

המשפטיזציה והחקיקיזציה הן אחיות תאומות הפוגעות בחברה הישראלית; הן מחליפות שיח ציבורי של נורמות, של ערכים, של מוסר, של מחוייבות, של זהות, של שכל ישר, בשיח של חוקים, זכויות, פורמליסטיקה. זו תופעה הרסנית.

לאורך השנים מצאתי שותפי דעה רבים במאבק נגד המשפטיזציה, ואכן בתי המשפט היום מאוזנים יותר ובריאים יותר מכפי שהיו בתקופת ברק ובייניש. לעומת זאת, בנושא החקיקיזציה מצאתי את עצמי לאורך השנים כקול בודד.

שמחתי מאוד לשמוע את דבריה הנחרצים בנדון של שרת המשפטים איילת שקד, בכנס המשפט בת"א. דבריה נגד חקיקת היתר מבורכים ועוד יותר מכך – הפעולה שהיא מובילה בפועל לבלימת המגמה.

* פרס ישראל בספורט – התפרסמו התחומים שבהם יחולקו פרסי ישראל ביום העצמאות תשע"ז, ובהם ספורט. אני מציע כמועמדים בתחום הספורט את גדול כדורסלני ישראלי מיקי ברקוביץ', גדול כדורגלני ישראל מוטלה שפיגלר והישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית – יעל ארד.

* ביד הלשון: מבוא חמה – בבית העלמין של קיבוץ מבוא חמה בדרום הגולן, היושב על צוק האון, המשקיף על הנוף הקסום של הכנרת – הובא השבוע למנוחות טל שלם. טל שלם היה בנו הבכור של הקיבוץ, ובקיבוץ הולדתו הוא נטמן, אף שהוא בנה את ביתו ומשפחתו במושב כנף, שבמעלות הגולן. טל נפטר מדום לב בשנתו, בקמפינג בטיול משפחתי, והוא בן 47 בלבד.

מה מקור שמו של הקיבוץ, מבוא חמה?

את שם הקיבוץ נתן סבא של טל, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, ממעצבי החג הקיבוצי. הוא נועד לסמל את מיקומו של הקיבוץ במזרח המדינה, ממזרח לכנרת, בעבר הירדן המזרחי. צד מזרח הוא מבוא החמה, בו זורחת השמש. השם גם משמר את שמה של העיר המקראית חמת. את פרבר מעיינות המרפא חמת של העיר גדר בתקופת בית שני, את העיר היהודית חמת גדר בתקופת המשנה והתלמוד. בערבית שוּמָר שמו העברי המקורי של המקום בשם אל-חמה, ובעברית חודש שמו של האתר, שנמצאים בו שרידי העיר התלמודית – חמת גדר. השמות חמת או חמה מעידים על מעיינות המים החמים באזור.

קיבוץ מבוא חמה הוא היישוב השני שעלה לקרקע בגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים (הראשון היה מרום גולן שעלה ב-14 ביולי 1967, חמשה שבועות לאחר המלחמה). חלוצי מבוא חמה היו ברובם בני עמק הירדן, שעלו ב-22.1.68 להקים יישוב על חורבות מוצב עמרת עז א-דין, שממנו ירו עליהם הסורים ומיררו את חייהם בכל שנות הכיבוש הסורי של הגולן. הנקודה הזמנית של הקיבוץ בשמונת החודשים הראשונים לקיומו, היתה תחנת הרכבת של חמת גדר. אזור חמת גדר היה בשטח הריבוני של מדינת ישראל על פי הסכמי שביתת הנשק, אך הסורים, שהפרו את ההסכם, כבשו אותו ב-1951, בתקרית שבה נפלו שבעה חיילי צה"ל.

אחד מחלוצי היישוב היה בנו של מתתיהו שלם, אמיתי, בן קיבוץ רמת יוחנן, אביו של טל.

* * *

אפרסק ונקטרינה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ויהי ביום ההוא

והחזיקו שתיים נשים בביצה אחת

ותאמרנה אפרסק הוא

ותמצוצנה את האדון

ותעבורנה להחזיק בביצה השנייה

ותאמרנה נקטרינה היא

ותמצוצנה את האדון

ותתחלנה השתיים לריב

זו אומרת אפרסק הוא

זו אומרת נקטרינה היא

ותחלוצנה שדיים ותגלינה

אפרסקיים ושתי נקטרינות

והאדון עומד עליהן ומתיז

את תנובת מציצותיהן בַּקּיִץ

ראש הטופס

תחתית הטופס

* * *

אהוד בן עזר

המסע אל העקירה

יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

 [המשך וסיום]

שבועות אחדים לאחר שובי ארצה אני שולח לעיתון "דבר" את המאמר הבא, שמתפרסם בעיתון ב-10.11.1994:

בית-הכנסת הגדול בגייר ((GYOR

לאחרונה שבנו מסיור בהונגריה ובסלובקיה, באזור שבין אגם הבלטון, וספרים ווארפאלוטה לבין גייר, קומארנו, צ'לובו (נוגי-מגיאר) וברטיסלבה (פרסבורג) – כל אלה תחנות בדרך עלייתם של ראשוני פתח-תקוה מהונגריה לארץ-ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19. הסיור, שלווה בתחקיר היסטורי מפורט, גם תועד וצולם בווידאו, ואני מקווה שבשנה הקרובה אוכל לחזור על המסע המרתק הזה עם צוות טלוויזייה מקצועי, כי זוהי הראשית של הראשית של העלייה הראשונה.

[זה כמובן לא יצא לפועל כי אהוד בן עזר סופר לא חשוב וגם לא חשובים תולדות משפחתו עם יהודה ראב ועם אסתר ראב המשוררת]. 

בסיורנו הגענו לעיר גייר ((Gyor, ששמה בעבר היה ראב ((Raab. ראב, בקלטית עתיקה, פירושו – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, והשמיטו את השם ראב.

העיר העתיקה, ההיסטורית, היתה מצודה ליד זרוע של הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה (ששימר את השם ראב עד היום), והיא שימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים.

*

בעיר ראב גר בראשית המאה ה-19 יהודי בשם יהודה שטרן, שהחליף את שמו לראב, והוא אבי משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. בנו שלמה ראב עלה לארץ-ישראל בזקנותו עם אשתו אסתר, ב-1863, כדי להיקבר בירושלים, ובהר הזיתים אכן מצויות מצבותיהם. יהושע שטמפפר, נכדו של שלמה ראב מצד אימו, עלה ברגל לארץ-ישראל ב-1869; וב-1875 עלה בנו של שלמה – אליעזר (לאזאר) ראב, עם שני בנים ושתי בנות, במטרה לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ-ישראל. אחד מבניו של לאזאר, יהודה ראב (בן עזר) – היה אביה של המשוררת אסתר ראב, וסבי. ימי נעוריו של יהודה עד גיל 18 עברו עליו בהונגריה, ובעקבות ספר זכרונותיו "התלם הראשון" יצאנו לסיור, ומצאנו את כל המקומות שתיאר, אך זהו סיפור לעצמו.

*

ביקרנו בבית-הקברות היהודי בגייר. הוא נמצא באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים במקום שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים. בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד מפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.

בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעיריה. הם ניראים מאוד פשוטים, לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם באמצעות באר קטנה, שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.

מריאנה שפיגל, המלווה אותנו, שאביה היה ראש הקהילה האחרון בגייר, אומרת שכיום, כאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של משפחת ראב, לא מהענף שלנו. יש אמנם חלקה של מצבות עתיקות, דהויות מאוד ובלתי קריאות, אבל אין אפשרות לגלות את מצבתו של אבינו הקדמון יהודה שטרן (ראב), שמת לפני כמאה וחמישים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו.

בלב בית הקברות, באוהל "יזכור" עשוי אבן, עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על קירותיו – מצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, ואולם לא גילינו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

ביקרנו גם בבית-הכנסת הגדול של גייר, הנתון בשיפוצים. גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, לא פחות מבית-הכנסת הגדול בבודאפשט. הוא מראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר, ומבחינה ארכיטקטונית יש בו כר נרחב לחוקרים. לדברי מריאנה היו בגייר 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום נותרו עשרות בודדות. בית-הכנסת נמכר לפני כחמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, שלא יכלו לעמוד בהחזקתו ובשיפוצו, וזאת בתנאי שהבניין לא ייהרס.

מאחר שזו פעם ראשונה שבאה "נציגות" של משפחת ראב לעיר גייר (אני עורך את המסע יחד עם בן-דודי עמנואל בן עזר), מקבלים את פנינו ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, ומר זולטן סי, מנהל העיריה. הם מבקשים לעניין אותנו בפרוייקט שִיקום בית-הכנסת, שישמש מרכז תרבותי לכל צפון-מערב הונגריה. כבר כיום פועל באחד מאגפיו קונסרבטוריון למוסיקה. הם מגישים לנו חוברת מהודרת, צבעונית, על תולדות בית-הכנסת, על אוצרותיו הארכיטקטונים, ועל התוכניות לשיקומו. לדבריהם לא זכו עד היום לתשובה, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות, על בקשותיהם לעזרה בשיקום בית-הכנסת.

כאשר ביקרנו ב-1987 בבית-הכנסת הגדול בבודאפשט, הסבירו לנו שאחת הסיבות לכך שאינו משוקם היא שהינו בית-כנסת ניאולוגי, כלומר – ריפורמי, והאורתודוכסיה בישראל ובתפוצות מתנגדת להקצות לו משאבים. כיום הוא מצוי בתנופת שיפוץ אדירה, נאמר לנו שזאת תודות לתרומתו של השחקן טוני קרטיס, ומישהו אמר שזוהי תרומה של האחים ברונפמן מקנדה.

מכל מקום, בית-הכנסת בבודאפשט משופץ כבית-כנסת יהודי פעיל. שונה הדבר בערים ובעיירות שבהם כמעט שלא נותרו יהודים. בווארפלוטה משמש בית הכנסת כגלריה לאמנות וכאולם ריקודים עירוני. בקומארנו עתיד בית-הכנסת האורתודוסי לשמש כבית זקנים כללי, והניאולוגי – הוא מחסן סיטונאי לירקות.

עזרה ישראלית או עזרה של יהודים מחוץ לישראל, לשיפוצו של בית-הכנסת בגייר, אינה תרומה לעם היהודי, כי יהודים חיים כבר לא יתפללו שם. אבל אם עירייה הונגרית משקיעה מאמצים אדירים בשיפוץ מיבנה היסטורי יהודי תוך שמירה על כל מרכיביו המקוריים – יש בכך מצבה מפוארת לעמנו, עדות ומזכרת לדורות – לחיים שהיו שם ונמחקו, ואולי זה אינטרס היסטורי וחינוכי שלנו לעזור להם – למען לא ישכחו ההונגרים איזה חיים יהודיים היו בקירבם לפני השואה, והמבין יבין.

סוף תולדות המסע להונגריה בשנת 1994

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פסימי: "חמש דקות לפני שבת, נתניהו יצר משבר תחבורתי ברכבות ובכבישים." אופטימי: חמש דקות לפני שבת נתניהו לא לחץ על הכפתור האדום שמשגר את טילי יריחו לאיראן.

* נתן מנדל: יישר כוחו של עקיבא נוף. השיר שכתב בגיליון 1174 מאד מצא חן בעיניי.

* לתקוה וינשטוק, ריגשת אותי עד דמעות. את כותבת תמיד בגובה העיניים, סיפורי חיים אמיתיים ונוגעים. והתגובה של אהוד – כל מילה בסלע.

חזקי ואמצי,

איילה זמרוני  

* אהוד היקר, התרגשתי מאד לקרוא את דבריך. עצם העובדה שליווית את הרשימה במילותיך מעודדת אותי. היו לי הרבה התחבטויות אם להיחשף כל כך לפני קהל רב, ולקחתי את הכתיבה הזו מאד ללב. גם אחרי ששלחתי אותה היא לא נתנה לי מנוח ומאד חששתי מהפרסום. כעת היא כבר מאחוריי, ועם מילותיך היפות אני מתחילה להירגע. כבר עברתי את הרוביקון.

תודה רבה!

ותודה שהזכרת את ירוחם. הוא סיפר לי בשמחה שהינו הסנדק של ספרו הראשון של סופר צעיר מפתח-תקווה  בה גדלתי. אני כמובן ידעתי על משפחת ראב. מי בפתח-תקווה לא ידע?

בשלמי תודה,

תקוה

נ.ב.

שתי הערות קטנות. שם חברתי הוא גיזה, בג'. והערה אופיינית לאישה בכל גיל:  נולדתי ב-11 בדצמבר, כך שרק אז אהיה בת 91... בינתיים אני בגבול התשעים – וגם זה כבר, ה"בקשיש".

* I, too ,love Tikva Weinshtok's stories, keep on writing! (sorry, no Hebrew letters, yet, on my new computer).

Aviva kam

* אהוד – בוקר מבורך, לפני שעות אחדות קראתי את רשימתה המצוינת של תקוה וינשטוק. עלה בידה לעצב סיפור קצר הכתוב היטב ומלווה את הקורא בניחוחות של תקופות כה-רחוקות. תודה על שפירסמת את הרשימה הברוכה הזאת.

מאחר שאין לי דרך לבטא הוקרתי ליוצרת, אכיר לך תודה אם תטרח להעביר לה שורות אלו.

שא-ברכה,

עמוס אריכא

* אהוד: מה עושה היורד הערבי-ישראלי סייד קשוע, חביב עיתון "הארץ", מדי בוקר בגלות ארה"ב זה כבר שנים אחדות – לאחר שפיזר את הילדים בבתי הספר וגם האישה נסעה ללמוד?

"מדי פעם אני בודק מה נשתנה בארץ. עובר מהר על רשימת הערבים שנהרגו, הבתים שנהרסו, הכפרים שפונו וההתנחלויות החדשות שאושרו. אחר כך אני קורא בשקיקה את הדיונים הפנים-יהודיים, שכולם נעים על מנעד של תחושת עליונות וגזענות ולעולם לא מואסים ב'יהודית ודמוקרטית', ומחכה שהילדים יסיימו עוד יום לימודים." ["הארץ", 2.9.16].

נפלא! – הישאר שם! – ואל תחזור לארץ הגזענית שלנו מגן העדן בארה"ב – אלא לצורך ביקור, כאשר יחליטו, ודאי בקרוב, להעניק לך את פרס ישראל בספרות עברית.

* אהוד אולמרט עומד להשתחרר בקרוב מכלא מעשיהו. בנימין נתניהו עתיד לעמוד בפני שורה של חקירות ומשפטים אשר ייתכן כי בסופה ייכלא גם הוא במעשיהו. ניתן אפוא לערוך חילופי גברי ולהחזיר את אולמרט לראשות הממשלה.

* אהוד יקר, במדינת ישראל עשרות, אם לא מאות אלפי מיבנים, אשר רעש אדמה בינוני יקריס ללא רחם. אלה מיבנים אשר ניבנו בשנות החמישים והשישים, המבוססים על עמודי בטון המשולים לכרעי תרנגולת.

מנהל המכון הגיאולוגי הקפריסאי, ד"ר ג'ורג' קונסטנטינו, באחד מביקוריו בישראל, נדהם מאותם מבנים, ובעיקר מזלזול השלטונות בצורך המיידי בחיזוקם. קפריסין חווה רעידות אדמה רבות, ולהם ניסיון רב בחיזוק מבנים. הוא הציע כי בראש ובראשונה חייבים לבנות קירות, ואפילו מבלוקים, בין עמודי הבטון. ושנית, כמובן, שהרס המיבנה ובניית מיבנה חדש העומד בסטנדרטים הנדרשים כנגד רעידות אדמה – הינו פעולה עדיפה.

עלינו להתעורר מאותה תרדמה שכנראה הרדים אותנו, ובעיקר את הממשלה, ידידי ח"כ בני בגין, שעסק בנושא מטעמה, ומסקנותיו היו, אם אינני טועה – שהעלות בשיפור תהא גדולה מהנזק שעלול להיגרם כתוצאה מרעידת אדמה – דעה שכלל אין לה על מה להסתמך. 

הרס, ורק חלקי, של אותם כרעי תרנגולת – פרט לקורבנות בנפש – עלול לעלות עשרת מונים

על עלות שיפור אותם מבנים.

שלך

יעקב ניר

* אהוד, אינני מכיר את אותו ברונשטיין בירושלים שאתה מזכיר, אבל לייב ברונשטיין (טרוצקי) היה בן דודו של סבא שלי המנוח (אברהם ברונשטיין – שנפטר עוד ברוסיה במגיפה הגדולה של 1919). שלושת אחיותיו (ושני אחיו) של סבי ז"ל הצליחו להימלט ולהגיע בדרך לא דרך לארצות הברית, שם נשארו טרוצקיסטיות נאמנות עד למותן בגיל מאוד מכובד, וסבתי עם שלושת ילדיה הגיעה לארץ בעזרת הנציב העליון הבריטי בסוף שנות העשרים. לא ידוע לי על כל קרובים נוספים לטרוצקי בישראל.

יהודה דרורי

* אהוד שלום, מְקבֶּלת את המכתב העיתי ולאחרונה נהניתי במיוחד מקטעי ספר/כתב-יד של עמנואל הרוסי. ממש מרתק!

יהיה מעניין גם לקרוא מה היו גלגולי כתה"י הזה עד שהגיע לפרסום בחב"ע.

נסיה

* עמיתי משה כהן מתלונן (חב"ע 1173) על "עריצות השמאל" בתקשורת. על מה הוא מדבר? הימין בשלטון כבר 40 שנה, יש לו שניים או שלושה עיתונים יומיים משלו, רשות שידור נשלטת בידי משרד התקשורת ושר התקשורת נתניהו. אמנם, יש בתקשורת הממלכתית גם ביקורת על הממשלה, ולעיתים ניתן ביטוי גם לדעות אופוזיציוניות, כך מקובל במשטר דמוקראטי. אבל משה כהן אינו מוכן להתמודד עם דעות שאינן תואמות את דעותיו. הוא מפחד מהן, ומעדיף לחרף ולגדף:

"החונטה השמאלנים הפרו-ערבית, המקעקעת את החוסן הלאומי שלנו ואת אמונתנו בצדקת הדרך."

למעשה הוא תובע לסתום את הפה לכל דעה שאינה תואמת את דעותיו. במילון שלנו קוראים לתפיסה זו – פאשיזם. פאשיזם זה לא רק מחנות ריכוז, ורצח המונים. הוא התחיל בסתימת פיות. אתה מייצג כאן את "ניצני הפאשיזם".

מר כהן, שים לב ולמד מעורך כתב-עת זה, אהוד בן עזר, שדעותיו הן ימניות, אבל כתב העת שלו פתוח גם לדעות כמו אלה שלי.

ידידיה יצחקי

אהוד: דיעותיי אינן "ימניות" אלא אם כן כל מי שמתבונן במציאות בעיניים פקוחות ומבלי לרמות את עצמו ואת האחרים – דוגמת מרדכי קידר, עמוס גלבוע, גיא בכור, אורי הייטנר, נעמן כהן, ישראל בר-ניר, משה כהן ורבים-רבים אחרים – הוא "ימני" בעיניך.

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1174 ("צרור הערות" 31.8.16) תוקף אורי הייטנר את יוסי ביילין על וידוא ההריגה שעשה לבנימין (פואד) בן אליעזר באולפן "מבט".

בניגוד לדבריו של הייטנר,יוסי ביילין לא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט". הוא הוזמן והבהיר למפיקה שהוא עומד לבקר קשות את התנהגותו הפוליטית של המנוח. אני מניח שהמפיקה עידכנה את המראיין – יעקב אילון, שלא היה צריך להיות מופתע מדברי ה"הספד" של ביילין.

רון וייס

רמת-גן

* בן-דרור ימיני: "לפני כמאה שנים הגיעו אבות אבותיי מתימן. בשנת 2000 הייתי שם בביקור שורשים. ראיתי את בית המשפחה. וראיתי גם מדינה ענייה, פרימיטיבית, מסוכסכת, מסוממת. בשם כל אלה שנמלטו משם מילמלתי 'ברוך שפטרנו.' המפעל הציוני, למרות כל חטאיו, לא דיכא את אבותיי. להפך, הוא היה מפעל הצלה."

"לצד גילויי הגזענות צריך להזכיר שאין קהילה שזכתה לסיוע מאסיבי כל כך מהמדינה כמו בני הקהילה שהגיעו מאתיופיה. רובם לא ידעו קרוא וכתוב. ככל שעוברות השנים, השינוי דרמטי. אחוז הסטודנטים בקהילה הולך ועולה, כאשר ילידי ישראל מקרבם הם בעלי הישגים גבוהים יותר, ומי שאחד מהוריו נולד בישראל – הישגיו מתקרבים לממוצע הישראלי. ספק אם יש בעולם קהילת מהגרים בעלת מאפיינים דומים שהגיעה להישגים דומים. בקצב הנוכחי, העולים מאתיופיה יהפכו לחלק אינטגרלי מהאוכלוסייה הוותיקה בארץ הרבה לפני השחורים בארה"ב, ולפני מהגרים, בני דור שני ושלישי, שהגיעו לאירופה."

[מתוך: "ידיעות אחרונות", 2.9.16].

* אהוד: כמה נחמד שהַחְנְיוֹקִים האנטי-ציוניים – אלה החרדים שחיים על חשבוננו ואינם שולחים את בניהם ובנותיהם לשרת בצבא – מונעים מרכבת ישראל לפעול בשעות המאוחרות של ימי שישי ובמוצאי-שבתות, וביום ראשון עד הערב – וככה דופקים אלפי חיילים שנוסעים לבתיהם ומבתיהם ברכבת ישראל, שלא לדבר על סתם אזרחים הנזקקים לתחבורה ציבורית.

שמעשיהם מעוררים אנטישמיות כבר אמרנו? כן, סחטנים מנוולים אלה, חניוקים נקלים אלה – כלום אינם ראויים שנוקיע אותם?

זאת ועוד – ככל שהם מזוהים עם "דת ישראל" – כן רוב הציבור מתרחק ממנה כי היא נראית לו מלאה צביעות ותועבה – ממש בצלמם ובדמותם של החניוקים האלה!

טוב לפחות שיש גם יהודים דתיים אחרים, שאינם מנוולים כמותם, ואולם רבים מיהודים אלה, מהזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שהם הרוב בארה"ב – מוחרמים בישראל בגלל שלטון החניוקים האלה.

והילדים שלנו – לומדים עכשיו שדת ישראל היא גועל נפש – היא נגד הישראלים-עצמם, וזה אולי מחסן אותם ממחשבות על חזרה בתשובה – לחזור אל מי? אל החניוקים הללו?

ובהזדמנות זו יש לשלוח ברכת עידוד לשר התחבורה ישראל כץ. אולי בהתעקשותו יצליח לחולל משבר פוליטי שיעיף את החניוקים האלה מהקואליציה – ויבואו במקומם אחרים, בעלי אחריות ממלכתית.

ולכן על לפיד, הרצוג וזהבה גלאון היה לקום ולומר שהם יתמכו בממשלה בכל החלטה שתעמיד בספק את שלמות הקואליציה הנוכחית – בגלל הסחטנות הפרועה של החרדים!

* משה גרנות: תרשה לי לציין שלא רק אליהו הכהן הבין את הקריאה שלך בשחרית שהוקדשה לפוצ'ו – גם אני מכיר את דבקותך בעובדות ההיסטוריות לגבי ייסוד פתח-תקווה.

 אני מקנא בך שאתה רשאי להיות לא "פוליטיקלי קורקט" לגבי המקופחים  המקצועיים הנצחיים. כשאני כתבתי על כך ספר שלם ("עסקני הקיפוח"), שם שיבצתי גם את הכתבות המזעזעות של אלי ויזל על החיים הנוראים במלאח של קזבלנקה (שאתה מצטט בגיליון 1174) – ש"ס דרשו לפטר אותי, ורונית תירוש, המנכ"לית, קראה לי ל"כיתת יורים", וקבעה לי מיספר עונשים.

* לאהוד שלום, בעקבות הערותיך על היום הראשון בפתח-תקווה. אני מודה ומתוודה שלא הייתי נוכח במלבס  ביום העלייה  על הקרקע. את תיאורו של אותו יום לקחתי מספר עב כרס שקיבלתי לפני כשלושים שנה, כשהתבקשתי לכתוב מחזמר ליובל המאה של אם המושבות. הספר (שאני לא זוכר את שמו)  נכתב כנראה ליובל החמישים של העיר והוא אוסף זיכרונות של מייסדיה. כשהספר המודפס עמד לצאת לחנויות, נמצא מישהו שהרגיש מקופח על שלא הזכירו אותו, או שהזכירו אותו לא נכון, ואיים בתביעה משפטית אם הספר יצא. לאור זאת אוכסנו מאות עותקי הספר במחסן של העירייה וחיכו בסבלנות עד שבא חורף אחד של שיטפון והשמיד את כולם.

את  העותק היחיד שקיבלתי (נדמה לי שמצאו אותו אצל מוטקה נאור) התחייבתי להחזיר תוך שבועיים, ולכן הוא לא מול עיניי, ומה שאכתוב הוא מהזיכרון. באותם ימים עלה על המסכים שירו של יורם טהר לב "בקיץ לח בשנת תרל"ח"  ובו הסיפור על ארבעת הרוכבים שיצאו לסיור עם ד"ר מאזאריקי. את הסיפור הזה יורם לא המציא, קראתי אותו בפרוזה באותו ספר (מסתבר שיורם אמור היה לכתוב את המחזמר לחג המאה וקיבל לפניי את הספר. מסיבות שאני לא יודע מה הן, החוזה עימו בוטל ואני התבקשתי לעשות את המלאכה כברירת מחדל).

קראתי את הספר כולו ואני זוכר שאחת הדמויות שהרשימו אותי היתה זו של יהודה ראב, וכאב לי הלב על שבשיר של יורם, שהפך להיסטוריה של פ"ת , השם הזה כלל לא מוזכר (גילוי נאות – אז עוד לא הכרתי את אהוד בן עזר, קראתי כמובן את "המחצבה", אבל לא ידעתי שלמחבר יש קשר לסבא שלו).

לכן מצאתי לנכון להכניס לפזמון החוזר את שתי השורות:

"ואחר יוצאים ברטט מחולות של שיר תודה

גוטמן, סלומון, ושטמפר, ברנט, ראב ויהודה." 

אני מודה ומתוודה שלא דייקתי כשתיארתי שהמייסדים יצאו להתיישבות מירושלים עיר הקודש, (רק סלומון, היזם של הפרוויקט, היה ירושלמי), אבל למה לכתוב שוב שיצאו מיפו, אם יורם כבר כתב? לכן אני מרשה לך אהוד, כל פעם כשתשמע את השיר, לקום ולצעוק שהם יצאו מיפו ולא מירושלים. וככל שירבו קריאותיך כן ירחב לבבי. 

שלך

פוצ'ו

נ.ב.

באשר לשאלתך על המשך "בחיי"  אל תדאג, הוא יגיע. התעכבתי קצת, כי הגעתי לפרק המתאר איך אחרי 25 שנים  הצלחתי להיפרד מתמימומתי בעזרת סטודנטית מתחשבת. זהו קטע מכונן בחיי שאני חייב לדייק בו, מה גם שאני לא יודע אם הסטודנטית (היום  אלמנה בת 80) תרשה לי לכתוב את שמה האמיתי, כי היא מופיעה מדי פעם בטלוויזיה כשמדברים על השירה העברית.                                                       

אהוד: הסיפור על ארבעת או חמשת הרוכבים אינו מופיע בספר יובל החמישים בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן, משנת 1929, כי הוא המצאה של יורם טהרלב בשיר הבדוי היפה שכתב.

ה"משלחת" בקיץ 1878 כללה רק את גוטמן, סלומון ומתווך ערבי מיפו. איש מהם לא נשאר ללון אז ב"מלאבס".

יורם ואתה – בלבול על גבי בלבול.

המייסדים אכן יצאו מירושלים, ורק חלק מהירקונים הגיעו ישר מיפו לפתח-תקווה, בלי להגיע קודם לירושלים. אבל ישיבתם של מייסדי פתח-תקווה בירושלים היתה לצורך קניית האדמה לייסוד המושבה. הם היו "עולים חדשים" – אשר לשם הקמת מושבה עלו ארצה, כמובן דרך נמל יפו, והתגוררו תקופת זמן בירושלים.

סלומון לא היה היוזם של פרוייקט המושבה פתח-תקווה – אלא היו אלה שטמפפר וגוטמן. סלומון, היחיד שהיה בן-הארץ ולא עולה חדש, וידע ערבית, עזר בקניית הקרקע ודאג שלא ירמו את הגביר גוטמן – שקודם יהודים ניסו לרמות אותו ולמכור לו אדמות לא-ראויות במקומות אחרים בארץ – ובלבד שכספו לא יתבזבז על קניית האדמות אלא יילך לישיבות ולכוללים של "היישוב הישן" בירושלים. לולא הונו של גוטמן, שהיה חשוך בנים – לא היתה נקנית אדמת פתח-תקווה.

בהזדמנות אשלח לך את הקובץ "קיצור תולדות פתח תקווה" וכשיהיה לך זמן תוכל ללמוד את האמת ההיסטורית.

* אהוד יקירי, שמעתי את קריאתך בשחרית "לזכרו" של פוצ'ו  בעניין ירושלים ויפו, ואני לא מבין אותה.

ראשוני פתח-תקווה, המייסדים, כמו גוטמן, שטמפר, ראב ואחרים, היו עולים די ותיקים בארץ, כשהקימו את פתח-תקווה. אליהם הצטרף הצבר היחיד – יואל משה סלומון.

הם היו ירושלמים והגיעו ממנה ליפו, ועשו דרכם לאומלבס. ה"ירקונים", עד כמה שאני יודע, הגיעו מאוחר יותר. בוודאי אי אפשר להגיד על קבוצת המייסדים מירושלים, שהם ירדו מהאונייה והלכו לפתח-תקווה.

אני לא צודק?

בידידות,

מוטקה נאור

 למוטקה היקר, אתה טועה בגדול. מייסדי פתח-תקווה עלו מהונגריה במטרה להקים מושבה בארץ ישראל. לקח להם זמן של כשנתיים, בירושלים, עד שמצאו את אדמת מלאבס, ומבלי שירמו את הגביר שעמד במרכז הקנייה, דוד מאיר גוטמן.

תקיפי החלוקה בירושלים התנגדו להם.

הירקונים, חלקם, לא רק שעלו בחוף יפו כמו המייסדים הראשונים, אלא שמבלי לעלות לירושלים הגיעו ישירות לפתח תקווה. גורלם היה כידוע רע מאוד.

אני שולח לך את הקובץ "קיצור תולדות פתח-תקווה" כדי שתלמד ממנו, ולכל המעוניין אוכל לשלוח קובץ זה.

שלך בידידות,

אהוד

שלום אהוד, אני עומד עדיין בדעתי, שמייסדי פתח-תקווה הגיעו מירושלים, שם גרו. ומה עניין הירקונים לכאן? הם הרי הגיעו מאוחר יותר, כשהמושבה כבר עמדה על כנה.

לא, איני מסכים לקביעתך – שאני טועה בגדול...

מוטקה

למוטקה היקר, "הירקונים" היו "עולים חדשים" שהגיעו לאדמת פתח-תקווה לפני שנת 1882, שהיא השנה השקרית שנקבעה לראשית העלייה הראשונה.

ואתה טועה בגדול גם לגבי אופי ישיבתם הזמנית בירושלים של מייסדי פתח-תקווה, אלה העולים החדשים, שניסיונות התארגנותם להקמת מושבה החלו עוד בהונגריה. ראה את המסמכים באחרית הדבר לספר "התלם הראשון", במהדורת 1988.

אני מבין שקשה לך לצאת נגד הגירסה השקרית של מייסדי ראשון-לציון ושל האקדמיה בישראל, לפיה החלה העלייה הראשונה רק לאחר הפרעות של 1881 ברוסיה, ולא פרי רצונם של יהודים בעלי תודעה לאומית ודתית מהונגריה, שלא סבלו מפרעות – להקים מושבה בארץ-ישראל!

לפי הגירסה "המדעית ההיסטורית" המטומטמת הזו, אלמלא היו פרעות ביהודים – לא היתה קמה העלייה הראשונה, והיהודים היו נשארים לשבת ברוסיה ובשאר ארצות מזרח אירופה – אלא אם היגרו בהמוניהם לארה"ב או חיכו עד שיושמדו בידי הנאצים ועוזריהם.

אני מכיר אנשי אקדמיה בארץ שחוששים לצאת נגד הגירסה השקרית – המדירה את פתח-תקווה מהעלייה הראשונה – פן יפגע הדבר בקידום האקדמי שלהם ובהתקבלות של עבודותיהם בחקר ההיסטוריה היישובית.

אהוד

* * *

אהוד בן עזר: פתח-תקווה היתה לא רק המושבה הראשונה של העלייה הראשונה אלא בתוך שנים אחדות היתה למושבה המרכזית והגדולה ביותר בארץ-ישראל – בשטחה, בשדותיה, בפרדסיה, במיספר אוכלוסיהָ ובקליטת "עולים חדשים", וכמובן בעזרתם הצנועה של "חובבי ציון", שלמרבה הצער לא הספיקה.

 הנה קטע אופייני, שקרי ומסולף, שדגתי מתוך האינטרנט – והוא מספר את תולדות העלייה הראשונה – מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את פתח-תקווה ומייסדיה אלא רק את הבילו"יים, שהיו קומץ קטן לעומת ראשוניותה, עוצמתה וגודלה של פתח-תקווה, ומשקלם הריאלי ההתיישבותי היה אפסי בהשוואה אליה – אבל היו להם כנראה יחסי ציבור טובים!

עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)

מחבר: הסוכנות היהודית

1. "ראשוניותה" של "העלייה הראשונה"

עלייה פירושה השתקעותם של יהודים מהגולה בארץ ישראל. המושג עלייה מופיע כבר בתנ"ך עם עליית גולי בבל במאה החמישית לפני הספירה.  מאז חורבן בית המקדש, לא פסקה כמיהת היהודים לשוב לארץ ישראל. במשך כל התקופות היו ניסיונות של יהודים, הן כבודדים והן בקבוצות, לשוב ולהתיישב באץ ישראל.

"סופות בנגב" – הפוגרומים של 1881 ברוסיה הצארית– החמירו את מצב היהודים ועוררו אותם לחפש פתרונות אחרים. אחד הפתרונות האלה היה עלייה לארץ ישראל. בשנים 1882- 1904 עלו למעלה מ-25,000 יהודים (עד אז מנה הישוב היהודי בארץ כ-28.000 נפש). עלייה זו לא היתה חוליה נוספת בשרשרת העליות וזאת מהסיבות הבאות:

1. העולים – "חובבי ציון" – באו לממש מטרות שונות מאלו של "הישוב הישן": לא לשבת ב"ארבע ערי קודש", אלא להקים מסגרות חקלאיות חדשות (מושבות), שבהן יוכלו לממש את רעיון העבודה העברית ולהתפרנס מעמל כפיהם.

2. שיבתם של "חובבי ציון" לארץ ישראל לא הייתה שיבת יחידים, אלא שיבה קולקטיבית שפירושה היה מימוש הרעיון הלאומי.

אופייה הלאומי המובהק של עלייה זו, הוא שהיקנה לה, בדיעבד, את השם "העלייה הראשונה". כך גם פירשו את העליות שבאו אחריה.

2. עלייה ראשונה – המרכיב האנושי

העולים היוו קילוח דקיק לעומת הזרם הכביר של ההגירה היהודית מערבה לארה"ב. היו אלה יהודים פשוטים, שומרי מסורת בעלי משפחות. הם לא ידעו מאומה על המתרחש בא"י ולרובם לא היה קשר מוקדם עם עבודת האדמה. מכאן גם ההלם הפתאומי עם בואם ארצה מן המציאות הקשה והמייאשת. בין העולים היו גם שליחי ערים, קהילות ואגודות "חובבי ציון" שונות ברוסיה, שמטרתם היתה לתור את הארץ, על מנת לשאוב מידע עבור חבריהם על אפשרויות ההתיישבות בארץ ישראל, הסיכוי לקבל רשיון מאת השלטון הטורקי, אקלימה של הארץ, תנאי המגורים ובטחון החיים שבה.

3. ייחודה של קבוצת "ביל"ו"

קבוצה מיוחדת באופייה בין אנשי העלייה הראשונה היו הביל"ויים. אגודת "ביל"ו" נוסדה בחרקוב בשנת 1882 ע"י קבוצת סטודנטים יהודים. השם שנתנו לקבוצתם, "בית יעקב לכו ונלכה", העיד על כוונתם. על שם ראשי התיבות של סיסמתם קראו להם "הביל"ויים". ביל"ו לא קמה כתנועת הכוונת הגירה לא"י. כוונתם הייתה לשנות את אופי העם היהודי ע"י ריכוזו בא"י, כלומר ההגירה תשמש מנוף להבראת העם ע"י עבודה יצרנית בא"י, שבה ראו מרכז מדיני, שבו תתרחש תחייה מדינית, לאומית, רוחנית וכלכלית של העם העברי.

חברי ביל"ו היו נושאי הדגל של הציונות במסירותם, בעקשנותם, בהתלהבותם ומעל לכול – בחזונם החברתי. הם הדגישו את הצדק הסוציאלי כערך עליון וראו לנגד עיניהם חברה, המושתתת על צדק חברתי ללא ניצול כלכלי, עבודה יהודית ושליטה יהודית מלאה על הקרקעות, שנרכשו בא"י. את השפה העברית ראו כשפה העתידה להיות מדוברת בא"י.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל