גיליון מס' 1176

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, ה' באלול תשע"ו, 8 בספטמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִי כָּאן הַנָּכֶה הָאֲמִתִּי? // אוריה באר: "אז תגמרו כבר..." // עמוס גלבוע: איך הסינים השפילו את אובמה. // מרדכי קידר: צ'כיה במלכודת התרמית הפלסטינית. [ציטוט]. // עדינה בר-אל: חיים מסחררים של ציירת היפית. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // מוטי הרכבי: ותודה לסינים על אובמה. // משה כהן: הנדון: שאלת תם. // עמנואל הרוסי: עסק ביש, פרק 11 מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // יהודה דרורי: 1. למה ישראל לא ב-20G? 2. על הסתרת פשעי מין של דתיים וחרדיים. // שמעון גרובר: לפטר בלי פיצויים ולקנוס. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.9.16. // משה גרנות: אם יש אלוהים – הוא צריך לצום ולבקש מחילה מאיתנו. // יובל ברנדשטטר: השקר האירי, האמת נחשפה: אירלנד היא רק מקלט מס. [ציטוט]. // מ. זושצ'נקו: מצחיק. // אהוד בן עזר: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל של אז: המכולתניק. // מנחם רהט: סובבונו בכחש. // אהוד בן עזר על הרומאן החדש של משה גרנות "מאריה וליאופולד". // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"ה: כיבוש אילת. // ממקורות הש"י.

הודעה לנמענים

הגיליון הבא 1177 יופיע לקראת יום שני, 12.9. אחר-כך יוצאת המערכת לחופשת נישואים במלאת להם 41 שנים – ולכן גיליון 1178 יופיע רק לקראת יום חמישי, 22.9. נא לא לדאוג, ולשלוח חומר חדש בהתאם.
 

* * *

יוסי גמזו

מִי כָּאן הַנָּכֶה הָאֲמִתִּי?

רֹב חוֹבְבֵי הַסְּפּוֹרְט שֶלָּנוּ לֹא טוֹרְחִים כְּזֶרֶת

לִצְפּוֹת בְּנִפְלְאוֹת אוֹלִימְפִּיאָדַת הַנָּכִים

שֶבָּהּ מְיֻצָּגִים כָּל הַשּׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם

שֶל מְצוּקוֹת מֻגְבָּלוּתָם אוֹתָן הֵם מְנַצְּחִים

עַל אַף חֻלְשוֹת הַגּוּף שֶרַק בִּזְכוּת עָצְמַת הָרוּחַ

וְכוֹחַ-הָרָצוֹן שֶבְּלִבָּם בְּעֹז פּוֹעֵם

תָּמִיד שָמוּר לָהֶם  כָּאן בְּלִבִּי מָקוֹם בָּטוּח

כְּמוֹ בְּלִבָּם שֶל כָּל מַעֲרִיצֵי הֵשגֵיהֶם

וּמִשּוּם כָּךְ לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים כָּל-כָּךְ הֵרִיעוּ

כָּל הֶחָשִים כָּמוֹנִי כְּשֶוִּדּוּי הַשַּׂחְיָנִית

אֶרְאֵל הַלֵּוִי מִמִּשְלַחַת הַנָּכִים לְרִיוֹ

נִשְמַע כְּשֶהִיא אוֹמֶרֶת בְּכֵנוּת לֹא בַּכְיָנִית

"כֵּן, לֹא כֻּלָּנוּ אַלּוּפִים אֲבָל אֲנַחְנוּ קֹמֶץ

שֶל סְפּוֹרְטָאִים נָכִים שֶעוֹד שוֹמְרִים עַל הַמּוֹרָאל

וּמְגַיְּסִים אֶת כָּל הָעַקְשָנוּת וְכָל הָאֹמֶץ

שֶבְּגוּפֵנוּ הַמֻּגְבָּל – לִגְבֹּר עַל הַגּוֹרָל."

וּמִתְחַשֵּק לוֹמַר לָהּ לְאֶרְאֵל הַמְּהַמֶּמֶת

וּשְאַר שְלִיחֵינוּ בְּאוֹלִימְפִּיאָדַת הַנָּכִים

"טָעוּת, אֶרְאֵל, אֲבָל טָעוּת כָּזֹאת שֶמְּחַמֶּמֶת

אֶת לֵב כָּל אֵלֶּה שֶדִּמְעָה מֵעֵינֶיהֶם מוֹחִים

כְּשֶאַתְּ אוֹמֶרֶת בִּצְנִיעוּת כֹּה נְדִירָה אֶצְלֵנוּ

שֶאַתְּ וַחֲבֵרַיִךְ הַנָּכִים לֹא אַלּוּפִים

טָעוּת! אַתֶּם הָאַלּוּפִים הֲכִי גְדוֹלִים בֵּינֵינוּ

וְאָנוּ, שֶחוֹשְבִים עַצְמֵנוּ לִבְרִיאֵי גּוּפִים

וְלִבְרִיאִים בְּרוּחַ, דַּוְקָא אָנוּ, אֶרְאֵל לֵוִי,

סוֹבְלִים כָּאן מִנָּכוּת קָשָה, כִּי כְּשֶבְּמַרְדָּנוּת

אַתֶּם גּוֹבְרִים עַל מוּמֵיכֶם – אָנוּ כְּלוּאִים בַּשֶּבִי

שֶל זֶה-מָה-יֵש הַמְּבַיֵּש כָּל שְבִיב שֶל צִיּוֹנוּת

כִּי אֶתוֹס צִיּוֹנִי אֵינוֹ מַשְלִים עִם נֶגַע כְּרוֹנִי

שֶל גִּזְעָנוּת מוּל בְּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה כָּאן בְּעֶלְבּוֹנָם

וְאֶתוֹס צִיּוֹנִי אֵינוֹ מַשְלִים עִם רַף הָעֹנִי

וְעִם הַטֶּבַח בַּכְּבִישִים וְעִם שִׂנְאַת-חִנָּם

בֵּין חִילוֹנִים לְדָתִיִּים, בֵּין בְּנְי מִזְרָח לְאֵלֶּה

שֶבָּאוּ מֵאַרְצוֹת הַמַּעֲרָב וּלְעוֹלָם

שוּם אֶתוֹס צִיּוֹנִי פֹּה לֹא יַשְלִים עִם אוֹתוֹ כֶּלֶא

שֶל שְלַל סְטֵרֵאוֹטִיפִּים בּוֹ כְּלוּאִים כִּמְעַט כֻּלָּם

בָּעָם הַזֶּה בּוֹ פֶּגַע הַפִּצּוּל הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי

מַדְבִּיק בִּשְטִיפוֹת-מוֹחַ שֶל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת כִּגְזַר-

דִּינָם שֶל כָּל טִמְטוּם מֶנְטָאלִי וְסִכּוּן פָטָאלִי

שֶל חֹסֶן לְאֻמִּי שֶבֵּין כָּל סֶקְטוֹר וּמִגְזָר

וְאֶתוֹס צִיּוֹנִי אֵינוֹ מַשְלִים עִם דִּיאַגְנוֹזָה

בָּהּ בִּשְחִיתוּת וְכִסְּאוֹלוֹגְיָה הַמִּמְסָד נָגוּף

כְּשֶהַמַּצְפּוּן נִרְדָּם לוֹ בַּשְּמִירָה, כְּמוֹ בְּנַרְקוֹזָה

וְאָנוּ הַנָּכִים וְלֹא אַתֶּם, פְּגוּעֵי הַגּוּף

לָכֵן, שַאפּוֹ גָדול לַשַּׂחְיָנִית אֶרְאֵל הַלֵּוִי

וַחֲבֵרֶיהָ בְּאוֹלִימְפִּיָאדַת הַנָּכִים

שֶמִּלְחַמְתָּם בְּמוּמֵיהֶם מַמָּש צוֹבֶטֶת לֵב הִיא

וְאָנוּ, הַנּוֹרְמָלִים כִּבְיָכוֹל, שֶלֹּא זוֹכִים

לִגְבֹּר כָּאן עַל מוּמֵי הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶלָּנוּ

שֶכָּל יִשְׂרְאֵלִי שֶלִּשְלוֹמָהּ לִבּוֹ פּוֹעֵם

מֵבִין שֶלֹּא נָכִים צְרִיכִים לִלְמֹד בָּהּ מֵאִתָּנוּ

כִּי אִם אֲנַחְנוּ אֵלֶּה שֶצְּרִיכִים לִלְמֹד מֵהֶם

* * *

הגנב הַחְנְיוֹק אריה דרעי

שריצה עונש מאסר במעשיהו

יקבע לתושבי תל-אביב החילוניים

אילו חנויות לא תפעלנה בשבתות

* * *

אוריה באר

"אז תגמרו כבר..."

אכן כן, יובל שנות פעילות כעורך דין, עד שלקיתי בשנים האחרונות במחלה שהקטינה פעילותי עד למאוד, לימדו אותי יותר מכול, שהכול יחסי בעולם. כולל עולם המשפט. שיש צורך להגיע להחלטה הנכונה ביותר בנסיבות העניין, להיות פעיל ויצירתי, אך לא בהכרח להגיע לחקר מוחלט של האמת.

כלפי מה מוסבים הדברים? כלפי משפטו של אלאור עזריה, שנסחב ונסחב ונמשך ללא הרף מבלי שנראה את הקץ.

כבר כתבתי על כך  בשעתו, ועתה אוסיף רק כמה משפטים, אף שיכולתי לכתוב מאמר ארוך ומפורט ומנומק. ובכן, כל המעורבים במשפט זה הם משפטנים מעולים. השופטים, התובע הצבאי, עורכי הדין, הסניגורים, ומי לא? אלא שכולם מפספסים את העיקר. והעיקר הוא הנזק העצום הנגרם למעמדה ולשמה הטוב של ישראל, בזבוז המשאבים העצום, וכן חוסר התועלת להגיע לאמת, שספק אם יוכל מישהו מהמשתתפים בפרשה להגיע אליה.

אומר בקיצור נמרץ: תיק זה מן הראוי היה להשלימו בעסקת טיעון מתאימה שתרצה את כל הצדדים. דהיינו כולם יראו בה כמקופחים וכמי שנגרם להם עוול חס ושלום. אך בהסדר נכון כזה אפשר להגיע לסיום הפרשה, ומוטב כך.

אלא שבינתיים, אין לצדדים רצון להגיע לעסקה חכמה זו. התובע הצבאי רב הפעלים, מתנהג בביטחון עצמי כאילו כל האמת לצידו. הוא נלחם בכל מחיר למען הרשעה בסעיף ההריגה. הסניגורים נלחמים בחריקת שיניים למען זיכוי מוחלט, וכבוד נשיא בית הדין פועל כאילו אמר: "ישחקו הנערים לפנינו."

אשר על כן, ובשמי ובשם אלפי משפטנים עלומים מן השורה, ושכמותם הריני חוזר ואומר:

"אנא, שבו ביחד, ואפילו ימים רצופים, עד שיעלה עשן. סיימו עניין בעסקת טיעון וסיימו בשם אלוהים את הטיפול בתיק זה, או – בשפת העם: "אז תגמרו כבר..."

* * *

אהוד: תדע כל אם עברייה וכל אם דרוזית

כי אלאור אזריה יכול להיות הבן שלה!

* * *

עמוס גלבוע

איך הסינים השפילו את אובמה

כשאובמה הגיע השבוע לוועידת ה-G- 20  בבייג'ין הוא לא ירד כמו ראשי מדינות אחרים בדלת הראשית עם כבש מדרגות עטוף בשטיח אדום. הוא ירד בדלת אחורית ללא שטיח אדום.  מה קרה שם?

תופעה ידועה ומקובלת היא שכאשר נשיא ארה"ב בא לביקור במדינה זרה, אנשי שירות הביטחון האמריקאי מתנהגים בה כאילו היו בארה"ב, כאילו המדינה שבה נחת מטוסו של הנשיא האמריקאי אינה ריבונית, ועליה לכוף ראשה בפני גחמות אנשי השירות החשאי האמריקאי והתנהגותם האדונית.

דומני שגם אצלנו בארץ כמעט התפתחו, לפעמים, תקריות בין אנשי שירות הביטחון של הנשיא האמריקאי לבין אנשי שירות הביטחון הישראלי, שחשו נפגעים מההתנהגות של האמריקאים. אבל תמיד "נכנעו" לאמריקאים ונתנו להם לעשות כחפצם.

ייתכן מאוד שזה נובע מהדאגה היתרה של שירות הביטחון האמריקאי לשלום הנשיא שלהם (כי שם, בארה"ב, יש כבר מסורת של רצח/התנקשות בנשיאים, וברוך השם לא חסרים שם משוגעים), וייתכן גם שזה נובע מהתחושה האמריקאית ש"אנחנו מיספר אחד בעולם, הנשיא שלנו הוא מנהיג העולם ועל כן הוא צריך לקבל יחס מיוחד, גם אם הדבר יפגע קלות בריבונות המדינה המארחת אותו."

והנה, ביום ראשון השבוע, 4 ספטמבר 2016, קרה מקרה חריג בשדה התעופה של בייג'ין. בירת סין. בייג'ין אירחה את  ועידת ה- G- 20– פורום של שרי האוצר ונגידי הבנקים המרכזיים של 19 המדינות העשירות והגדולות בעולם ועוד האיחוד האירופאי  (דרך אגב, גם סעודיה שם). בדרך כלל גם חלק מראשי המדינות מגיעים לוועידה. לוועידה הנוכחית בסין הגיעו, למשל, ראש הממשלה החדשה של אנגליה, ראש ממשלת הודו, נשיא רוסיה ועוד. והגיע גם נשיא ארה"ב, אובמה.

כל ראש מדינה מתכבד, ברדתו מהמטוס, בכבש מדרגות מיוחד העטוף בשטיח אדום בוהק. את הכבש מביא נהג סיני בכלי-רכב, והכבש מוצמד לדלת היציאה הראשית. טוב, יפה והדור. תמונות המנהיגים היורדים בכבש האדום מככבות בתקשורת, ובלטה טרזה מאי המחייכת, ראש ממשלת בריטניה. אבל, ראו זה פלא: הנשיא אובמה לא ירד בכבש המטוס עם השטיח האדום!

מה קרה?

הסיפור כפי שליקטתי הוא זה: האמריקאים אמרו לסינים כי הנהג הסיני שמביא את הכבש  אינו יודע אנגלית ולכן עלולות להיווצר בעיות.

"אין בעיה," השיבו הסינים, "נושיב לידו אחד שיודע אנגלית."

אבל, אנשי שירות הביטחון האמריקאי סירבו לכך, ואז, ללא היסוסים, הסינים הודיעו שאם כך, נשיא ארה"ב לא יֵרד בצורה המכובדת על הכבש עם השטיח האדום, אלא ייצא מדלת צדדית הנמצאת לא הרחק מצידו האחורי של המטוס, והמיועדת ליציאות ביטחוניות מיוחדות, למשל כשהנשיא מגיע לאפגניסטן. זה כמובן בלי שטיח אדום ועם סולם ירידה קטן, ולשם כך יובא  לשם משמר כבוד סיני.

וכך היה!

אבל בזאת לא נגמר האירוע. שירות הביטחון  הסיני סגר את השטח שממול הירידה האחורית של אובמה בסרט  פלסטי שאסור לעברו. עשרות עיתונאים אמריקאים שאצו לעמוד בקרבת  הנשיא היורד, לא הורשו לעבור. לא רק זאת, הגברת סוזאן רייס, היועצת לביטחון לאומי של אובמה, הגיעה לסרט יחד עם סגנה, התכופפה מתחת לסרט על מנת לעבור –  אך איש ביטחון סיני לא איפשר לה!

ותוך כך נשמעו כל הזמן ויכוחים וצעקות בין אנשי שירות הביטחון הסיני לבין עמיתיהם האמריקאים. האמריקאים רתחו ואחד מהסינים השיב להם: "כאן סין. זה נמל התעופה שלנו."

כמובן שלאחר מכן ניסו האמריקאים, כולל אובמה, להמעיט במה שקרה ולגמדו. אבל דומני שהמסר הסיני הסמלי, ואין כסינים להקנות חשיבות לסמלים, נקלט בעולם ובא להגיד: גם אנחנו מעצמת על, ואצלנו תתנהגו, האמריקאים, בהתאם!

איפה אובמה של 2009, והיכן הוא לקראת סיום כהונתו ב-2016?

ואם בסמלים עסקינן, אז לא אשכח איך אובמה קיבל את נתניהו בבית הלבן: רגליו על השולחן, פניו מופנות לקיר, ונתניהו יושב נבוך. ולשכת העיתונות של הבית הלבן דאגה להפיץ את הצילום על מנת שייצרב במוחות ובלבבות: נשיא ארה"ב משפיל בצורה הכי מחפירה את ראש המדינה שהיא בעלת הברית האמינה ביותר של ארה"ב.

 כבודי שלי נפגע, ומאות שירי הלל ואפופיאות רומנטיות על אובמה הגדול מכל נשיאי ארה"ב, זה שאין בו לא מכה ולא חבורה וכולו מתום וכולו אהבת אדם וישראל – לא ימחקו את זה.

* * *

מרדכי קידר

צ'כיה במלכודת התרמית הפלסטינית

משרד החינוך הצ'כי החליט ללמד כי תל-אביב ולא ירושלים היא בירת ישראל

תמימים אצלנו ובחוץ מסרבים להכיר בכך שירושלים היא רק חלק מהמלחמה שמנהלת הרשות הפלסטינית לחיסול דתו, תרבותו, מורשתו ומדינתו של העם היהודי

באחד מעיתוני השבוע הופיעה בשוליים של עמוד פנימי ידיעה קטנה, צדדית, ולכאורה לא חשובה, על כך שמשרד החינוך בצ'כיה החליט כי תל-אביב היא בירת ישראל, וכך יוצג הדבר בספרי הלימוד והאטלסים של צ'כיה. בידיעה נמסר כי מי שהביא את משרד החינוך הצ'כי להחלטה זו הוא שגריר הרשות הפלסטינית בפראג. משרד החוץ הישראלי נכנס לפעולה ומנסה לשנות את ההחלטה.

ההחלטה הצ'כית מצטרפת להחלטה דומה של אונסק"ו מאפריל השנה, שהר הבית מקודש רק למוסלמים, ושמו הוא מסגד אלאקצא.

יש מי שרואה במקרה זה עוד נושא שלגביו חלוקות הדעות בין ישראל והפלסטינים, עוד עניין שניתן לדון עליו ולהגיע איתם להסכמה במסגרת ההסדר שאולי נגיע אליו איתם בעתיד. אלא שראייה זו רחוקה מאוד מהמציאות, וחובה עלינו לראות את האמת מאחורי המסע הפלסטיני נגד ירושלים.

בראיית הפלסטינים, פת"ח וחמאס, חילונים ודתיים, מודרניים ומסורתיים, אלה שבישראל ואלה שמחוץ לה, עקירת ירושלים מישראל היא חובה קדושה, משימה עליונה ומטרה שאין דרך לסגת ממנה. סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, הכריז פעמים רבות שבלי הפיכת מזרח ירושלים לבירת פלסטין, לא תקום מדינה פלסטינית. ערפאת טבע את הסיסמה "לירושלים פוסעים מיליוני שאהידים" – כלומר אנו מוכנים להקריב מיליוני שאהידים כדי להוציא את ירושלים מידי היהודים.

הדבר מוזר מאוד, שכן ירושלים מעולם לא היתה בירה של שום מדינה ערבית או איסלאמית, ודאי לא פלסטינית, כי מעולם לא היתה מדינה כזו. מדוע אפוא הם מתעקשים על עניין ירושלים? מה עומד מאחורי ההתייחסות של "הפלסטינים" אליה כאל בירתם, ולמה הם רוצים לעקור את ירושלים מישראל?

במאמריי הקודמים עמדתי על המרכיב הדתי-איסלאמי בשיקוליהם, ועל כך שהנוכחות היהודית בירושלים העתיקה מציבה בעייה דתית לאיסלאם, שעל פי גישתו היהדות בטלה מן העולם כשבאה הנצרות, אבל גם זו בטלה עם הופעת האיסלאם – התחליף של היהדות והנצרות כאחד.

שיבת היהודים לארצם, לבירתם ולמקום מקדשם, נראה בעיניים מוסלמיות כשיבת היהדות למעמד שהיה לה בעבר, וזה מציב סימן שאלה על עצם טעם קיומו של האיסלאם, שבא לעולם כדי להיות "דת האמת", ואילו היהדות והנצרות הפכו ל"דת השקר."

את התשובה של "הפלסטינים" קיבלתי מדבריהם וממעשיהם: הם אומרים שהם צאצאי היבוסים, ולכן הם קדמו ליהודים בירושלים. טענה זו נכונה בדיוק כמו טענות דומות שהעלו כמה ערבים במקומות אחרים. כך למשל, סדאם חוסיין טען שהוא צאצא של חמורבי הבבלי, אסד סיפר שהסורים הם צאצאי האשורים, מצרים טוענים שהם צאצאי פרעה, ויש לבנונים הטוענים שהם צאצאי הפיניקים.

אלא שההיסטוריה הערבית מספרת כי ערבים שפרצו מחצי-האי ערב – השמידו את העמים הקודמים, עובדי האלילים, והתנחלו בארצותיהם. אז היום הם טוענים שהם צאצאיהם?

במלכודת התרמית הפלסטינית

אבל יותר מעניין מה שהפלסטינים עושים: הם מחלקים לאנשיהם את הצעיף שבו בצד אחד הם כותבים "אלקודס לנא" – "ירושלים שלנו", ובצד השני הם מציגים את פלסטין השלימה תחת השם "פלסטין". מדינת ישראל אינה מופיעה במפה שלהם. הדגל הצמוד לאיורים הללו הוא דגל אש"ף, לא דגל חמאס.

צעיף זה חושף את הקשר בין גישתם לירושלים ובין גישתם לישראל, וזועק בלי קול את המטרה לקבל את ירושלים כשלב ראשון בדרך לקבלת פלסטין – כלומר ישראל – כולה. במילים אחרות: אחרי שנקבל את ירושלים, נצליח לקבל גם את כל ארץ ישראל.

מטרה סופית זו, לחסל כליל את מדינת ישראל, נסתרת בדרך כלל מעיני מי שאינו רוצה לראותה. אנשים תמימים בישראל ומחוצה לה, יהודים ולא יהודים, נופלים פעם אחר פעם במלכודת התרמית הפלסטינית. הם חושבים שאם רק ניתן להם את "האגן הקדוש" – הר הבית וכמה חלקים מירושלים המזרחית – הם יסתפקו בכך ויכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אותם אנשים נחמדים אפילו מקימים ארגונים דוגמת "עיר עמים" הפועל ללא לאות להכרה ב"זכויות" של הפולשים מחצי-האי ערב בעיר הבירה של היהודים.

כסף רב מושקע במסע לעקירת ירושלים מישראל. ממשלת קטר, התומכת העיקרית בחמאס וב"אחים המוסלמים" – הקצתה חצי מיליארד דולר לקדם את עקירת ירושלים מישראל באמצעות מסע תעמולה בינלאומי שיקיף עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה, מוסדות אקדמיים ומסדרונות פוליטיים. אך אין להוציא מכלל אפשרות כי מדינות נוספות, ערביות, איסלאמיות ואף אירופיות, מעורבות אף הן במאמץ להוציא את ירושלים מידי העם היהודי, למרות שעם זה שמר לה אמונים לאורך אלפיים שנות גלות, שלעיתים היתה קשה מנשוא.

כל מי שמנסה להוציא את ירושלים בכלל ואת מקום המקדש בפרט ממדינת העם היהודי, משתתף – בין אם הוא מודה בכך ובין אם לא – במלחמת הערבים והמוסלמים נגד העם היהודי, נגד מדינתו, נגד קיומו כעם, כתרבות, כדת וכמורשת. אין דרך לרבע את המעגל ואין מנוס מלומר את האמת על מהותה של מלחמה זו נגד העם היהודי, שכיום אינה מתנהלת רק בשדה הקרב, אלא בכל זירה – ציבורית, משפטית, אקדמית, חינוכית, תקשורתית ופוליטית –  ותנועת ה-BDS היא עוד ביטוי שלה.

כל אדם, יהודי או לא יהודי, המסייע למאמץ של אוייבי העם היהודי בעניין ירושלים בכלל והר הבית, בפרט – הוא תומך פעיל בשאיפתם של אויבי ישראל לחסל את ישראל, מדינת העם היהודי. ייתכן שאינו מבין זאת, או אינו מכיר את הקשר ההיסטורי, הדתי והרגשי בין העם היהודי לעיר קדשו, בירתו ההיסטורית והנצחית. אבל מהות פעילותו אינה שונה עקב אי-הכרתו בקשר זה, או אי-מודעותו לקיומו.

הרשות הפלסטינית, ששיכנעה את משרד החינוך הצ'כי לראות בתל-אביב את בירת ישראל – משתתפת במלחמה, כן במלחמה, נגד העם היהודי. לא פחות. עלינו לקרוא לילד בשמו ולא ללכת סחור סחור מסיבות אוויליות והרסניות כמו תקינות פוליטית.

הרש"פ, בניסיונה להוציא את ירושלים מישראל, פועלת יומם ולילה לחיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ועל ישראל להתנהג על פי ההיגיון הבריא של "במלחמה כמו במלחמה": עליה לפרק מיד את הרשות הפלסטינית, לשגר את מחמוד עבאס ובניו המושחתים אל אחד הבתים שרכשו ברחבי העולם בכספי התרומות שניתנו ל"עם הפלסטיני", לפרק את הצבא שהם בנו בכסף אמריקני, ולפרק את המוסדות המושחתים והבלתי לגיטימיים שהם בנו.

עלינו להבין מיהו האוייב ומהי מהות המלחמה שזה הכריז נגד העם היהודי ומדינתו. לפני 75 שנה העם היהודי לא עמד בזמן על מהות המלחמה שהוכרזה נגדו, והתוצאה היתה אסון נורא. אם נמשיך בתרדמת המאפיינת אותנו כיום אל מול האתגר הפלסטיני, נמצא את עצמנו שוב בלי מדינה שתגן על העם היהודי בכל מקום בעולם.

המאמר התפרסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 394. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

עדינה בר-אל

חיים מסחררים של ציירת היפית

אניה וייס סימונדס – בחזרה לאי השטן

גוונים, 2016

על גב הספר מציגה המחברת את עצמה כ"היפית גריאטרית, משחקת, מציירת כותבת ושותה. נודדת הלוך וחזור ממקום למקום..." ההגדרה הזו כבר מסגירה את העובדה ששקט ושלווה לא יהיו מתוארים בספר זה, אשר שם הדמות הראשית הוא כשמה של המחברת.

בתשתית מונחת תחושה של פגיעות. אניה, או חנה בשמה העברי, היא  בת לניצולי שואה עם הסימפטומים האופייניים ל"דור שני", וגם היתה לה החווייה הלא-תמיד חיובית להיות ילדה עולה חדשה בארץ. רבים מבני דורה יכולים להיכלל בהגדרות אלו, אך נראה שאצלה גרמו נתונים אלו לאי שקט תמידי בחייה, לחיפוש בלתי פוסק של משהו לא מוגדר, אולי אושר. העלילה אינה נעה באופן כרונולוגי, אלא בקפיצות בין הזמנים, בין הווה, עבר קרוב ועבר רחוק, כאשר הקטעים קשורים זה לזה באופן אסוציאטיבי. 

אחד הקטעים המרגשים בספר מתאר פגישה בינה לבין אימהּ, כשהיא מנסה לספר לה מה חשה בילדותה. בגיל עשרים ושש היא מגיעה לבית האם בהוד השרון.

"אני מגיעה מאילת לביקור, בגלבייה בדואית רקומה וכפכפים. [...] היא מביטה בי, בגדים שלי, בפנים שלי שלילות ללא שינה, סמים ושתייה כבר החלו לתת בהן את אותותיהם ונאנחת, 'מה קרה לילדה הטובה שלי? לאניצ'קה שלי? כזאת אניצ'קה!' אני שותקת, מרוכזת בנקודה נסתרת על הקיר ממול, ואחרי כדקה אני אומרת בשקט, 'מה קרה לאניצ'קה? [...] היא רצתה שידאגו לה, היא רצתה שגם לה יחכו על הכביש  אם איחרה לשוב, שיתלבטו או לא ירשו לה לצאת לטיול מתוך דאגה לשלומה, שיבקשו לראות את התעודה שלה, שיתרגשו במבחנים שלה. שיפסיקו להגיד לה כשהיא מבקשת משהו, אפילו משהו פעוט ביותר, כמה היא אנוכית ולא מתחשבת, רק דורשת ולא מעריכה את מה שעושים בשבילה. כמה קשה לאימא ואבא'." (עמ' 89-90).

והיא ממשיכה ומזכירה לאימהּ את הניצול המיני שעברה בילדותה על ידי קרוב משפחה, ואת התגובה שקיבלה מהוריה: "'נארשקייט, איזה ששטויות את ממציאה?' כי זה מה שאמרת לי אז כשחזרתי הביתה וסיפרתי לך ולאבא. ואבא גיחך במבוכה, ושניכם יצאתם מהחדר והשארתם אותי לבד עם העלבון. למה לא האמנתם לי? אף פעם לא שיקרתי לכם. איך יכולתי להמציא דבר כזה? אפילו לא ידעתי מה הפדופיל המסריח עושה, רק ידעתי שזה רע, שזה אסור." והאם מגיבה: "אני לא זוכרת שום דבר כזה." (עמ' 91).

יש לה ניסיונות ללמוד במסגרת אקדמית ובקורסים שונים, אך היא אינה מתמידה, לא נשארת במקום אחד אלא נעה בין המקומות. בארץ היא מתגוררת בהוד השרון ובאילת; ונוסעת לארצות שונות בחו"ל לשהיות קצרות וארוכות. מקום של קבע כמעט היא מוצאת לה בעיירה פלאיה בלנקה באי לנזורטה, אחד האיים הקנריים. שם היא מתגוררת בקומפלקס לס בריאס ומתפרנסת מציורי פורטרטים של תיירים וקריקטורות. זה עיסוקה גם במקומות נופש אחרים, בבתי-מלון ובבארים.

היא משתדלת להפוך את הווילה ששכרה בפלאיה בלנקה לבית, עם גינה מטופחת, אבל חוסר השקט ממשיך. היתה לה אהבה גדולה בחייה, וזו נגדעה עקב תאונה בה נספה אהוב ליבה, טרגדיה שהיא מתקשה להתגבר עליה.

הכתיבה של וייס סימונדס קולחת, שזורה בפרטים רבים. היא מתארת מגוון של דמויות באופן ציורי ביותר. ריבוי הדמויות, הקפיצות ממקום למקום והמעברים מזמן לזמן, גורמים לקורא לחוש כמו על סחרחרת, עד כי יש לו צורך לעשות פסקי זמן בקריאה. אבל כתיבה מסחררת זו היא הנותנת את התחושה של הדמות הראשית, שחייה ממש לא היו על מי מנוחות. קשה לדעת אם זה מבחירה אישית, כתוצאה מאופייה הסוער, או בניסיון שלה לפצות את הילדה שנפגעה. בסופו של דבר היא שבה לחיות בארץ ומשתתפת בחוג לתיאטרון במתנ"ס המקומי.

* * *

יוצרים אמיתיים ממוצא "מזרחי" ו"ספרדי"

שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית

יקיימו משמרת מחאה מול ביתו של השר בנט

נגד "האפלייה המתקנת"

המקדמת יוצרים "מזרחיים" ו"ספרדיים"

גם חסרי כישרון – רק בזכות "מוצאם"

וככה נהפכים הישגי ה"מיגזר" שלהם לבדיחה

שלעיתים גם מזיקה מאוד

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [79]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

עונג שבת

יש לברך את חברי הכנסת החרדים בקואליציה על הָהֶשֵׂג החשוב  שהשיגו בהפסקת עבודות חיוניות ברכבת, בשבת. מגיע להם "יישר כוח". לכו בכוחכם זה [בקואליציה] והאדירו את השבת גם בתחומים נוספים במשק המדינה.

ראשית: הפסקה מוחלטת של פעילות חברת החשמל בשבת. אדם מישראל יכול לחיות יום אחד בשבוע גם בלי חשמל בנברשת או במקרר. אבות-אבותינו חיו בעבר בלי חשמל, לא רק יום בשבוע, אלא כל השבוע, כל השנים, כל הדורות, ולא נפלה שערה משערות ראשם. עד שבאו הגויים ימ"ש [יימח שמם] והמציאו לנו את החשמל וכל הצרות הכרוכות בזה.

ומי שבכל-זאת לא יכול בלי חשמל בשבת, יילך וירכוש לו גנרטור ביתי [פעם קראו לזה "פק-פק"] בסיבסוד ממשלתי. משרד הדתות יְיַבא מחו"ל מיליון גנרטורים ואלה יספיקו לכל הבתים בישראל.

כיו"ב [כיוצא בזה] אספקת מים בשבת. מי אומר שצריך לשאוב מים ולדחוס אותם בצינורות דווקא בשבת? אפשר להסתפק בחבית עם מים שימלאו אותה ביום שישי, בבחינת "מים שלנו", כלומר מים שעמדו בחבית בין שישי לשבת, וזה יספיק לצורכי הבית ביום השבת.

כיו"ב מפעלי התעשייה, בתי הזיקוק והמפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה, וכמוהם מפעלים בנגב ובארץ כולה. יש להשבית אותם בשבת, ולא זו בלבד שלא ייגרם להם שום נזק, אלא תהיה בכך תועלת בהפחתת זיהום האוויר והתחממות כדור הארץ.

ובזכות שמירת השבת, הקב"ה יברך אותם בהצלחה בכל ימות השבוע, והארץ תשקוט ותנוח יום אחד בשבוע.

כיו"ב בתי החולים. פעילות בתי החולים תושבת בשבת, וניתוחים דחופים ופעילויות אחרות להצלת חיים ייעשו על-ידי רופאים ואחים ואחיות גויים – ערבים, נוצרים, בדואים, שיפעלו בתור "גוי של שבת". ולא רק זאת. הרב של בית-החולים ישמש בשבת כמנהל בית-החולים, והוא יחליט – לפי ההלכה ולפי מצבו של החולה, איזה טיפול לתת לו בשבת, ואיזה לדחות ליום המחרת.

ואם בכל-זאת, עקב ההשבתה בשבת, יהיו חולים שימותו, לא עלינו, בשל הימנעות מהטיפול בהם, הם ייחשבו לצדיקים, שמקומם בגן-עדן מובטח להם. הערבים שבהם ייחשבו לשאהידים, ואילו הנוצרים יוכרזו כקדושים על-ידי האפיפיור ברומא.

ומה לגבי הצבא [והמשטרה]? כאן המפקדים יוחלפו על-ידי הרבנים הצבאיים, ואלה יפַקדו על צה"ל בשבת. הם יחליטו – על-פי ההלכה ולפי המצב בשטח, באיזה מקרים קיצוניים יש לבצע פעילות מבצעית חיונית, להצלת חיים בשבת, ומה לדחות ליום המחרת.

כמובן, חדרי האוכל, הקנטינות והמועדונים יהיו סגורים. החיילים יקבלו מנות-קרב [בתיבות קרטון פתוחות וכך גם קופסאות השימורים], למניעת חילול שבת בצה"ל.

בתחבורה: השבתה מוחלטת של תנועת כלי-רכב בכבישים, כמו ביום-כיפור. משטרת התנועה תפקח – ברגל כמובן – על איסור תנועת רכב מנועי, ואף תחרים אופניים של ילדים שיתרוצצו ברחובות ביום המנוחה הקדוש. [*]

...ורק משחקי הכדורגל יתקיימו בשבת כרגיל, כי זה בבחינת "עונג שבת" להמוני בית ישראל.

ובזכות כל אלה נזכה ונהיה עם סגולה וגוי קדוש. אמן.

הרב שבתאי מלכא

נבואה שהתגשמה

אין חלקי עם אלה הנוהגים לנפנף באמירה: אמרתי לכם! אבל לאור מה שקרה לי בעניין זה, אני מוצא לנכון לסטות ממנהגי ולספר לקוראי המכובדים:

בגיליון 1135 של כתב-עת זה, במסגרת רשימה שלי על שירותי הרכבת [הלוקים בחסר], תקלות והשבתות חדשות לבקרים, העליתי את הרעיון: הנוסעים ברכבת יקנו כרטיס בקופת התחנה, ובצאתם לרציפים – ימתינו להם אוטובוסים, שיקחו אותם למחוז חפצם...

והנה, הדברים שכתבתי אז בשמץ של הומור ואירוניה, מתגשמים עתה לעינינו, במוצאי השבת שעברה וביום א' השבוע, כאשר אלפי נוסעים, ברובם חיילים השבים אל בסיסיהם, צובאים ברציפים של תחנות הרכבת ומוסעים באוטובוסים למחוז חפצם. ממש נבואה שהתגשמה.

אני רק מקווה שהאמירה שהנבואה [בימינו] ניתנה לשוטים, אינה חלה עליי. אינני חושב שאני טיפש עד-כדי כך.

ממשלה מגובשת

עצה לראש הממשלה שלנו: כדי להימנע מעימותים, ואף מחתירה של שרים בממשלה שבראשה הוא עומד, כדאי לו לראש הממשלה ליטול לידיו כמה תיקים נוספים, לצד אלה שהוא כבר מחזיק בהם מקודם: בראש וראשונה ייקח לו את תיק התחבורה, ובנוסף – תיקי החינוך, התרבות והספורט, המשפטים, הרווחה, ועוד כמה, יחד עם תיק החוץ, התקשורת, הכלכלה ושיתוף הפעולה האזורי, שהוא מחזיק בהם מאז הקמת הממשלה.

כמה וכמה יתרונות למצב כזה: יש בכך אחדות-דעים בישיבות הממשלה, אפשרות נוחה של משילות, ויציבות הקואליציה עד הבחירות.

ויתרונות נוספים: פחות בורקס ובקבוקי שתיה [קלה] ותקרובת – חיסכון כספי. פחות שרים סביב שולחן הממשלה – הרגשת רווחה. וכן פחות דיבורים [נאומים, פטפוטים] בישיבות הממשלה הארוכות.

וכך תשרוד הממשלה עד תום הקדנציה שלה.

שלא עשני

ברכה נוספת שצריך לברך שוטר חדור מוטיבציה ל"שיטור יתר", בתפילת שחרית, לאחר הברכה "שלא עשני אישה" יברך גם: ברוך אתה... שלא עשני אתיופי.

[*] אהוד: בעקבות השימוש שעשיתי בגיליון הקודם במילה חְנְיוֹק, שהיתה שגורה מאוד אצלנו בפתח-תקווה, בעיקר בדורות הקודמים – הגיעו אלינו בקשות אחדות לחדול לקבל את המכתב העיתי. מיד מילאנו אותן ברצון, ואנחנו מבטיחים שנמשיך להשתמש במילה חניוק כל אימת שהחניוקים ינסו להכתיב לנו את אורחות חיינו בארץ.

* * *

מוטי הרכבי

ותודה לסינים על אובמה

בשבוע האחרון התקים בסין בעיר Hangzhou המפגש השנתי של מנהיגי ה-G20. בעבר תפס הנשיא האמריקאי מקום מרכזי בקבוצת ה-G20 אך לא הפעם. אובמה הגיע למפגש, אך הסינים יצאו מעורם כדי להראות לאובמה מה באמת חושב עליו העולם. זה התחיל  בנחיתה. לסינים פתאום לא היה מספיק מדרגות להוריד את הנשיא האמריקאי מהמטוס. כל המנהיגים האחרים ירדו מהמטוס עם שטיח אדום, אובמה ירד מהיציאה האחורית של המטוס ללא שטיח אדום. ואם זה לא מספיק, כשירד וצעד לכיוון הטרמינל, צעק אחד העובדים: "זוהי המדינה שלנו! זוהי האדמה שלנו!" – כאמור, רק אובמה זכה ל״כבוד״ הזה.

במהלך המפגש היו מספר תחנות טלוויזיה ששידרו  ללא הפסקה שידורים ישירים מהמפגש ומהעיר Hanzghou. ראיתי בשידורים את פוטין מיספר פעמים, ראיתי את מרקל, ראיתי את אסיסי (מצרים אינה חברה ב-G20 אבל הוזמנה בהזמנה אישית ע״י השלטונות הסינים) וראיתי אחרים, אבל לא ראיתי את אובמה (מאחר ולא צפיתי כל הזמן, לא מוכן להתחייב שאף פעם לא הוצגה תמונתו). להערכתי ארה״ב של אובמה קיבלה מעמד של רפובליקת בננות. בערב הגאלה, הטלוויזיה שוב הציגה את ראשי המדינה, ושוב לא ראיתי את אובמה, כבר חשבתי שהוא עזב, אבל לא, בסוף באחת התמונות, ממש בפינה של המצלמה, ראיתי אותו במקום מישני בצד. מרקל ישבה בשורה הראשונה כך גם פוטין ואחרים, אובמה לא!

אז נכון, הסינים גרמו לי הרבה קורת רוח. הם נתנו לאיש שהבעיר את המזרח התיכון (כ-400 הרוגים ליום), האיש שהעביר לאיראן מאות מיליארדים כדי שתמשיך את הטרור בעולם וגם תממן את תוכנית הגרעין שלה, האיש שעשה כל מאמץ לפגוע בישראל והצליח ליצור קרע בין חלק מהאמריקאים לבין ישראל, האיש שבתחילת כהונתו הגיע למזרח התיכון ופסח על ישראל, האיש שהתערב בצורה בוטה בבחירות בישראל, האיש, שכשלחצו עליו שיגיע, הגיע, אבל באופן הפגנתי בחר לא לנאום בכנסת – האיש הזה לפחות בסין קיבל את מה שמגיע לו.

אם נוסיף לזה את הנשיא הפיליפיני שאמר עליו "בן זונה", הרי שהוא ממש מקבל את המגיע לו. תנחומיי להארץ, Ynet, ערוץ 2, רזי ברקאי וכל שאר השמאלנים שכל כך אוהבים אותו. אין ספק, מגיע לו אהבה מהשמאל, אין כל כך הרבה שונאי ישראל שאפשר לאהוב ולהעריץ.

ואם כבר מזכירים את ארה"ב, עברתי לפני כשבוע בשדה תעופה בקליפורניה ולהפתעתי, הבידוק הביטחוני היה מהיר ביותר, אפילו לא ביקשו ממני להוציא את המחשב מהתיק. בשתי דקות עברתי. לפני כחודשים עברתי בידוק באותו טרמינל, וזה לקח שעתיים בתור, ודקות ארוכות בבדיקה. נאלצתי להוריד את הנעליים, החגורה, להוציא הכול מהכיס ומהתיק, לעמוד עם ידיים מורמות במכונת השיקוף ולחזור על השיקוף פעמים.

הפעם, כאמור, כל התהליך, כולל העמידה בתור, לקח כשתי דקות. חשבתי לעצמי מה קרה? הערבים והמוסלמים הפכו לאוהבי שלום ושונאי רצח?

התשובה, להערכתי – הבחירות. אובמה והילארי מנסים להשכיח מהציבור עם מי יש לנו עסק והקריבו את הביטחון כחלק מהסיסמה ״האיסלאם היא דת של שלום" ואני מקווה שאנשים טובים ותמימים לא ישלמו מחיר על הגימיק הזה.

* * *

משה כהן

הנדון: שאלת תם

בעקבות האסון של קריסת חניון הברזל ברמת החייל, ונוכח הימצאותנו על השבר הסורי-אפריקני, מזהירים אותנו המומחים בפני אסון שיתרחש עלינו בבוא רעידת האדמה הבאה בגלל איכות הבנייה הירודה של בניינים בארץ.

שאלת תם: הכנסייה הרוסית במגרש הרוסים נבנתה בשנות השישים של המאה ה-19, הווי אומר, טרם השימוש בכלים מיכאניים, על טהרת עבודת היד. גם בטון ומלט, ברזל ובלוקים לא היו בשימוש באותם ימים.

והכנסייה הזאת, היפיפייה, שרדה את רעידת האדמה החזקה בשנת 1927, ואף אבן לא זזה ממקומה.

ומי שמסייר באירופה רואה כנסיות וטירות עתיקות עוד יותר ששרדו את תהפוכות הזמן. איך הם עשו את זה?

כנראה היו להם בעלי מקצוע מדהימים באותם ימים. הלוואי עלינו.

הנדון: של מי התנ"ך הזה?

האנשים הנאורים במקומותינו מקוננים על שלימודי התנ"ך במערכת החינוך שלנו אינם כתמול שלשום וסר חינם. לכן משודרת מדי שבוע ברשת ב' בשעה 21.00 תוכנית לימוד תנ"ך, בהנחיית הרב בני לאו והגב' גל גבאי.

אתמול, 7 ספטמבר, הגיעה הקריאה בתנ"ך לירמיהו פרק י' פסוק 25 ועלתה על מוקש. אנשים נאורים אינם יכולים לעכל פסוק כמו "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך... כי אכלו את יעקב ויכלוהו ואת נוהו השמו."

גל גבאי הנאורה התקוממה בכל מאודה והכריזה שהיא מתנגדת מכל וכול לנקמה. מעניין מה יש לה לומר על הפסוק הראשון בתהילים צ"ד "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע."

ובכלל לא חסרים מוקשים בתנ"ך עבור האנשים הנאורים. איך יעלה על הדעת ללמוד את ספר "יהושע" המיליטאריסטי, או את "מגילת אסתר" – המעלה על נס נקמה בגויים?

ואיך יוכלו אנשים נאורים להשלים עם פסוק שוביניסטי כמו "...בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכול העמים אשר על פני האדמה," – הרי זו לאומנות צרופה. או אמירה "גזענית" כמו "...תמחה את זכר עמלק מתחת לשמיים לא תשכח." דברים כ"ה, 19. ועוד כהנה וכהנה.

קיצורו של דבר, אתם האנשים הנאורים, לאט לכם בבואכם להטיף לנו מוסר על לימוד התנ"ך, שהרי התנ"ך אינו נאור מבחינתכם – ונמצאנו נכשלים בקנאות, גזענות ואפילו בפאשיזם רחמנא לצלן.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עמנואל הרוסי

י"א. עסק ביש

פרק אחד-עשר מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

   בעיית הכסף או, ביתר דיוק, בעיית היעדרו, העסיקתני לא מעט בשבועות האחרונים לחבישתי. הכסף – כלומר דמי הוצאות הנסיעה, וכל הכרוך בה, לארץ-ישראל. אילולא מחלת הטיפוס ששיבשה את תוכניותיי, ואילו הצליחה בידי העברת הגבול בעזרת המבריח – כי אז היה הדבר בא על פתרונו בנקל, כי משפחת אחותי, שישבה אז ברומניה, הייתה בוודאי משלמת את דמי ההוצאות.

אך פתאום חליתי ונאסרתי, המבריח יצא בלעדיי ונתפס, ואחרון-אחרון הסתבכתי בעסק ביש.

לילה אחד, ליל סתיו צונן, נקראתי אל החוקר זורין.

כשמעירים אותך משנתך באישון של לילה קר – ובשחרותך מה עמוקה היא השינה! – יש ותוקפת אותך לעיתים רעדה, משל נתפסת לקרה. וכך אירע לי גם בפעם הזאת. כשהעירוני לפתע – תקפני בולמוס של רעדה. הנוהג בג.פ.או. היה לא לגשת בשקט אל האיש הנקרא לחקירה ולהעיר אותו בלבד. הדלת היתה נפתחת ברעש גדול, מיספר סוהרים היו נכנסים אל התא ומכריזים בצעקה: "פלוני לחקירה!" – כשהכל נעורים בפחד ולוטשים עיניים אל הנקרא. והנה אני רועד.

פוליאנסקי לחש לי: "החזק מעמד! הכול יעבור בשלום!"

עניתי לו, כששיניי נוקשות: "חי נפשי, אינני מפחד! פשוט קר לי!..."

והאנשים נדו לי בראשיהם. לעולם לא אשכח את קלוני.

עליתי אל החוקר. תודה לאל, הרעד המשונה עבר. ביקשתי לשבת. ישבתי.

זורין, אף הוא יהודי, שלא כקודמיו הצ'קיסטים האידיאליסטים, פורטוגאלוב ורושצ'וק, היה קרייריסט סובייטי נטול סנטימנטים, יפה תואר, הדור במדיו, בעל נימוסים, עם שמינית של יוהרה ולגלוג כלפי הזולת.

הפעם הזאת חרג מנוהגו הרשמי, ופנה אלי ב"לבביות" כמעט:

"קראתיך כדי לבשר לך בשורה משמחת. ניתנה לכם, הציונים, עכשיו הזדמנות חד-פעמית לבחור בין ישיבה בכלא לבין גירוש לחוץ לארץ. לשם כך יש להגיש בקשה בכתב. אמנם היה בדעתנו לשלוח אותך, על מנת לצנן התלהבותך הציונית, לאיי סולובקי שבים הלבן, אך הנה שיחקה לך השעה, וברשותך לבקש החלפת גירושך לצפון הרחוק בגירוש למזרח הקרוב."

אמר ונתחייך להברקת עצמו.

בתשלום-מה לכישלוני לפני שעה קלה בתא, ובתשובה לאתגרו, שנראה אז ציני ופוגע עניתי ביהירות:

"ארץ-ישראל בשבילי איננה ארץ גזירה. זוהי ארץ חלומותיי. אגיע לשם מבלי לבקש רשותכם. שום בקשה לא אגיש."

שוב העלה זורין בת-צחוק על שפתותיו המלאות, חכך בכף ידו את לחיו המגולחת למשעי, שאף בהנאה את הסיגריה שהחזיק בה, והושיט לי את הקופסה:

"שמא ברצונך לעשן? סוג משובח!"

הנעתי ראשי לאות לאו.

הוסיף זורין ואמר:

"חבל לי עליך. בחור טוב הינך, אך תמים להפליא. למה תתעקש? מהי הדון-קיכוטיות הזאת? הרי כל חבריך החבושים בבית-הסוהר העירוני (שם ישבו מרבית חברינו שנאסרו באודיסה) כבר הגישו את הבקשה, ולמה תישאר אתה לבדך כאן!"

חבריי הגישו בקשה להחלפת הגירוש?... לא! אין שמץ של אמת בזה. תרמיתו של צ'קיסט המבקש לערער את הפרט על מנת להכשיל את הרבים.

קמתי ממקומי וצעקתי:

"זה שקר!"

אף זורין התרומם. החיוך נעלם מעל פניו, ובקול יבש פנה אל הזקיף:

"להחזירו לתא!"

חזרתי לתא. האנשים לא ישנו. הקיפוני בשאלות. לא עניתי דבר. התחמקתי. רק לפוליאנסקי לחשתי במה העניין. תגובתו הפליאה אותי וגם לא נעמה לי. פניו אורו והוא שאלני בתימהון: "ובכן מה הדאגה? הרי זה פתרון מצוין!"

עניתי לו מה שעניתי לזורין וביתר הרחבה. אם אגיש בקשה לגירוש לארץ-ישראל, הריני עלול להכשיל את חבריי. אין הדבר לכבוד התנועה, אף לא לכבודי האישי.

נד לי פוליאנסקי בראשו ואמר: "חבל, חבל. הגזע שלכם מתקלקל והולך. אם בחורים טיפשים כמוך קמו לכם – אין עוד ליהודים תקווה!"

למחרת קיבלתי פתק סתרים מחברתי, ולאחר שפיענחתיו קראתי את המשפט:

"המרכז אוסר עליך להגיש בקשה לגירוש."

בו בלילה נקראתי שוב אל החוקר.  השיחה הייתה קצרה.

"החשבת על הצעתי?"

"חשבתי."

"נו?"

"לא."

ושוב אל הזקיף:

"להחזירו אל התא!"

למחרת נקראתי עוד פעם אחת אליו, והפעם הזאת בצהרי יום דווקא.

התפלאתי לשינוי מן הנוהג הקיים. אך כשנכנסתי לחדרו של החוקר, נעצרה נשימתי כי – ליד שולחנו הסבו אימי וחברתי.

זורין פתח בנימה "אבהית":

"הרשיתי לעצמי להזמין לשיחתנו את שתי הנפשות הקרובות לליבך, על מנת שתשמענה גם הן, עליך לחדול מסירובך הבלתי הגיוני. כל חבריך הגישו כבר את הבקשה הקולקטיבית אף חתמו עליה. למה לא תנהג גם אתה כן, וחסכת ייסורים יתרים ומיותרים ממך ומקרוביך."

ניסיתי לענות לו, אך הוא עצר בי, והושיט לי גיליון נייר גדול. ראיתי את נוסח הבקשה, את שמות החברים עליה ואת חתימותיהם.

באותה שעה חשך עליי עולמי. נשברתי. כבסרט נע עברו לנגד עיניי מאורעות השנתיים האחרונות – גירושי מן האוניברסיטה, ועידת נוער צ.ס. בקייב, שהחלטותיה היו למורת רוחי. הוועדה הגלילית של הנוער באודיסה, ובסיומה, הודעתנו המשותפת, של אפרים ושלי, על פרישתנו מתנועת הנוער בשל חילוקי דעות עקרוניים. הפילוג בתנועת הנוער בדרום רוסיה, כשהפלג תומך בדעותינו, ואנו מוסיפים להיפגש עם חברינו אלה ולהרצות בחוגיהם. בעוון פעילותנו זו הושעה אפרים מחברות במפלגה לשנה אחת והורד לדרגת "מועמד" בה, ואילו אני, ש"חטאי" היה פחות – לחצי שנה בלבד.

אף עצם ההחלטה הזאת היתה זרה לרוחי, מפני שהיה בה משום חיקוי לנוהג הקיים במפלגה הקומוניסטית. אני פרשתי מתנועת הנוער לא רק בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים. אמנם היה זה אחד המניעים  אך לא העיקרי. פרשתי – משום שקצה נפשי בניכר. השפה העברית לגבי היתה לא רק שפה אלא משאת-נפש, אווירת חיים ויצירה. חשתי בכל ליבי שבלי ארץ-ישראל אין לי גאולה, אין לי עתיד. משום כך גם הקדמתי לתכנן את גניבת הגבול לבסרביה, שנכשלתי בה.

כנגד זה, רבים מחבריי, פרט למעטים שנמנו עם חברי "החלוץ", לא חשבו כלל על עלייתם הקרובה לארץ. פעילותם הציונית-סוציאליסטית נתייחדה בשבילם בתחום ה"געגענוורסט-ארבייט" בעיקר. גם עברית לא ידעו אלא בודדים, אף אלה מבני העיירות, לא יידיש. כשהייתי קורא באוזניהם את שיריי, היו מקשיבים ברצון ונענים לי, שאכן "זה מצלצל יפה!"

והינה אלה יעלו, ואילו אני אישאר. לשם-מה אישאר? ואיך אוכל להישאר, לאחר שניתקתי לא רק את קשרי הפורמאליים עם תנועת הנוער, אלא את קשרי הנפשיים עם הדיאספורה בכלל!

חברתי חשה במלחמתי הפנימית, וכשזורין הפך פניו לרגע, משכתני בשרוולי ולחשה באוני:

"בשום אופן אל תחתום!..."

זורין חזר ופנה אליי:

"נו?..."

עניתי לו:

"הב לי את הגיליון."

וחתמתי.

חתימתי זו גרמה לי אחר-כך ייסורים. כשיצאתי מכלאי, קבלתי הודעה שעליי להתייצב במקום פלוני לפגישה עם ועד המפלגה. באתי. ברכת השלום היתה קרירה ביותר. השאלה הראשונה:

"למה חתמת על הבקשה?"

"ולמה חתמתם אתם?"

"המרכז הורה לנו לחתום."

"ולמה הופליתי אני לרעה?"

"המרכז החליט שעליך להישאר ברוסיה על מנת להוסיף ולעבוד בקרב הנוער."

"הרי כבר ניתקתי קשריי עם תנועת הנוער. הרי התכוננתי כבר לצאת לארץ-ישראל לפני המאסרים, ואתם ידעתם על כך! מדוע זה דווקא אני ולא אתם?"

"אנחנו נחוצים לארץ-ישראל."

"ואני?"

"אתה דרוש כאן."

"הרי חתמתי כבר על הבקשה!"

"עליך לבטלה."

"איך?"

"עליך לחזור אל הכלא."

"אם אחזור לכלא, היאך אעבוד בקרב הנוער? הרי הודיעוני, שאשלח לסולובקי!"

"נארגן לך בריחה בדרכך לשם."

היום, בשעת כתיבת הדברים, שנים רבות לאחר הפגישה, הריני מוכן ללמד סנגוריה על חברי ההנהגה של תנועתי. לא היו אז אלה קשישים ממני אלא בחמש-שש שנים. "זקן" התנועה בכבודו ובעצמו היה אז אולי כבן עשרים-ותשע-שלושים. אך בעיני היו כאנשים באים בימים ורבי ניסיון. ראיתי ביחסם אליי משום חוסר הגיון משווע ומשום הטלת עונש חסר צדק.

עניתי שלא אציית להוראתם.

חבריי "המבוגרים" החליטו להענישני. שמי לא הוכנס ברשימת החברים לקבלת האשרה המנדטורית לכניסה לארץ. הורי הבריקו לאחותי בחו"ל, וזו – לאחד מחברי התנועה, ידיד משפחתנו, שהקדים לעלות לארץ במספר ירחים, והלה הצליח להשיג בשבילי את האשרה הדרושה.  

   היציאה לחוץ-לארץ הייתה כרוכה, כמובן, בהוצאות לא מועטות. רוב חברי נעזרו מקופת הציבור. אני חייב הייתי לדאוג לעצמי. כסף לא היה בבית. החפצים בעלי כל ערך שהוא נמכרו בתקופת הרעב הגדול. מכרה אמא את כל הנותר, לרבות כרים וכסתות. גם מאחותי בחו"ל נתקבל סכום-מה. פרוטה צורפה לפרוטה. שלמתי מחיר הדרכון ושאר מסים וארנוניות וקניתי כרטיס להפלגת הבכורה של האוניה "צ'יצ'רין". העתקתי את שירי העבריים והבאתים לצנזורה. הצנזור – איש הייבסקציה, בחור יהודי ממושקף – עלעל בדפים. "נראה לי שאתה מחסידיו של טשרניחובסקי !" -  אמר בחיוך.

   קיצורו של דבר, יום חורף אחד הפלגנו מחופה של אודיסה, חבורה אחת נרגשת ורוגשת, כששירת "התקווה" בפינו, למרבה זעמו של הקברניט.

   תחילה שמרתי על מרחק של "ברוגז" ביני לבין החברים שביקשו להשאירני ברוסיה. אך נעורים אין להם גבול למחילה ולשנויי מזג. כשעגנו שחר אחד בחופה של יפו, והלב יוצא אל הרי יהודה המכחילים באופק הרחוק, החליטה הנהגת העולים מיוצאי צ.ס. שבאוניה להגיש בקשה קולקטיבית לקבלתם כחברים למפלגת "אחדות העבודה" (מבלי לדעת דבר לאשורו על המצב בארץ, ורק מתוך ניחוש על תכניתה של מפלגה זו). למרבה פליאתי, ואודה, גם לשביעות רצוני, נתבקשתי אף אני לצרף חתימתי לחתימות החברים. חתמתי.

* * *

יהודה דרורי

1. למה ישראל לא ב-20G?

מספרים לנו שראשי המדינות הכי חזקות כלכלית בעולם מתכנסים להחליט על גורלו של העולם... מה זה אומר? מה זה שווה בכלל? ואיפה אנחנו בכל זה?

אני קורא בימים אלו ממש על ההתכנסות בסין של ה-20-G, דהיינו,  20 "הכלכלות החזקות" בעולם שבאות להחליט על גורל העולם עבור כולנו. מכיוון שאני קטן-אמונה מטבעי כאשר זה מגיע ממידע בינלאומי, חיפשתי מי הן 20 הכלכלות החזקות הללו, וגיליתי כמה דברים מעניינים – בעיקר אותנו כישראלים.

הקבוצה הזו מכילה דווקא כלכלות הרבה יותר חלשות מכלכלת ישראל. כלכלה חזקה היא לא כלכלה של ארץ בת מיליארד תושבים החיים בעוני, היא כלכלה שבה אסור ש-25% יהיו מובטלים, היא כלכלה בלי גירעונות קשים לממשלתה, היא כלכלה מתפתחת ומתחזקת לאור המאה ה-21. לפיכך, אינני מבין כיצד נוצרה קבוצה זו, שלצד ארה"ב, רוסיה, סין והודו – נמצאות כלכלות כמו אינדונזיה, דרום-אפריקה, ברזיל, ארגנטינה, סעודיה ומקסיקו. ידוע גם לכולנו כי כלכלות רבות באירופה נמצאות כיום במשבר, ובכל זאת מישהו קבע לנו מי הן ה"מדינות החזקות כלכלית" אשר יכריעו את העתיד עבורנו.

אגב, מצב אבסורדי כזה קיים כיום גם במועצת הביטחון של האו"ם, שם מדינות בינוניות לחלוטין מחזיקות בזכות וטו... לצד מעצמות כמו סין, ארה"ב ורוסיה. כוונתי לאנגליה ולצרפת, המחזיקות בזכות היסטורית של וטו – בעוד שמדינות הרבה יותר חזקות ומשמעותיות כמו גרמניה, יפן או הודו, הופכות ל"שחקני מישנה"...

כלכלת ישראל כיום נחשבת לאחת הכלכלות המשגשגות והטובות בעולם, השקל הוא אחד המטבעות היציבים, ובכלל כלכלת ישראל עברה מהמהפכה התעשייתית, ללא בעיות קשות – למהפכה הטכנולוגית-מדעית, כאשר רוב הכלכלות בעולם מביטות בנו בקנאה גלויה ותוהות איך הצלחנו.

משלחות כלכליות מכל העולם מבקרות פה מידי שבוע ללמוד מאיתנו, אבל לגבי ה-20-G – לגבי "האצולה הכלכלית" המורכבת ברובה מכלכלות כושלות, שם לא מוצאים עדיין מקום למדינת ישראל. זוהי סיבה טובה לתקשורת שלנו לא להתייחס ברצינות לגוף המזויף הזה.

2. על הסתרת פשעי מין של דתיים וחרדיים

כאשר איזה בדרן מואשם על רקע מיני, שמו מיד מתפרסם בכותרות רעשניות, ללא התחשבות במקצועו, במשפחתו ובשמו. לא כך שזה נוגע לרב חרדי או חרדל"י, שמם בד"כ נשמר...

סיפור הרב ברלנד ופשעיו בנושאי מין, בריחתו ברחבי העולם וקבלת מקלט אצל חסידי ברסלב שהוא נימנה עליהם, מביאה כיום חצר מכובדת זו לריב פנימי קשה שמאיים לפורר אותה, בין הטוענים להעמדתו לדין ובין אלו ש"לא חשוב מה – אנחנו לא מאמינים שהוא עשה משהו שלא בסדר... וכל העדים משקרים..."

אין זו הפעם הראשונה שאנו קוראים על פשעי מין מצד רבנים ועל הניסיונות הנואשים של חסידיהם למנוע העמדתם למשפט. (וחסידים שוטים וסוטים יש לרוב...) – אפילו בצד הציונות הדתית אנו מוצאים תופעות של הכחשה טוטלית – ומוכר לנו מקרה הרב מוטי אלון, שהיה בחזקת אליל ממש בקרב חניכי הציונות הדתית בכלל והישיבה המכובדת שניהל בפרט. תלמידיו, אוהדיו ומרבית תומכיו, עד היום מסרבים להאמין למעשיו, אף שהודה בחלקם, וגם הורשע ונענש.

כולנו זוכרים התערבותם של עשרות רבנים חרדים למען משה קצב בטענות שונות, כלל לא נגדו אלא נגד הנשים, הפרקליטים והשופטים; עד היום חסידיו השוטים מוכנים להישבע שהוא נקי וכל הנשים משקרות. כל המהומות בבתי המשפט, עם הופעת הנאשמים, אם זה פשע מאורגן, רצח או אונס, מיד מלבישים על הנאשם כיפה – בזיון נורא לדת, והדבר מגובה ע"י אנשים דתיים.

לאחרונה פורסם בישיבה ידועה בצפת מסמך מרשיע על רב הישיבה, שעד היום מונעים פירסום שמו, בתפוצה הפנימית של הישיבה והכולל הופצה ההודעה הבאה:

"בצער רב ביגון קודר ובלב שבור לרסיסים, התבשרנו השבוע על עדויות מזעזעות של נשים רבות בבית הדין של הרב שמואל אליהו רבה של צפת, נגד מי שהיה מורנו ורבנו, הטענות מוכיחות מעל כל ספק, מי שהציג את עצמו כרב קדוש וכמקובל אלוקי – התגלה כנואף ושפל. המשבר מאוד-מאוד גדול! אבל שוב אנחנו חוזרים למסקנה האחת והיחידה: כל עבודתנו היא לה' יתברך בלבד! בלי שום אמצעי בדרך! ומבלעדיו אין מושיע! אין עוד מלבדו.."

 קשה להאמין מדוע שלטונות החוק והמשפט מסתירים את שם הרב הזה – אף ש"עברייני מין" כביכול, בתיאטרון ובבידור בישראל, זוכים לחשיפת שמם מיד עם העלאת האשמות נגדם, (ואפילו מתברר שהיו אלו האשמות סרק).

שיתוף הפעולה המוזר הזה של הפרקליטות והמשטרה עם הגורמים החרדיים והדתיים במדינה לכיסוי שמות העבריינים הדתיים – אומר דרשני.

* * *

שמעון גרובר

1. לפטר בלי פיצויים ולקנוס

רוב תושבי ישראל שרוכשים דירה נעזרים בהלוואה בנקאית והבנק המלווה ממשכן לטובתו את הדירה, כך שהדירה הממושכנת משמשת כבטוחה לבנק. והיה והלווה לא יוכל להחזיר את החוב לבנק, או אז הבנק יחלט את הדירה, שכזכור שימשה כבטוחה להחזר החוב.

כול זאת כשהמדובר בתושב שנוטל הלוואה לרכישת דירה. לא כן כשמדובר בטייקון, שמקבל מהבנק הלוואה בגודל של מאות מיליונים ללא העמדת ביטחונות. איך יודעים שהטייקון לווה ללא העמדת ביטחונות? פשוט מאוד: אם היה מעמיד ביטחונות, או אז הבנק היה מחלט אותם, ובזאת היה מייתר את כול ההליך המסורבל, הארוך והיקר של כינוס נכסים והכרזה על פשיטת רגל.

ומאחר שהבנק לא קיבל ביטחונות להלוואות שהעניק לטייקונים, הרי שמי שאישר את ההלוואות הנפשעות הללו חייב להיענש. והעונש הראוי – למען יראו וייראו – הוא פיטורים ללא פיצויים, החזרת המענקים וקנס בגובה ההפסד שנגרם לבנק, שישולם לבנק בתשלומים חודשיים מהפנסיה של העובד שפוטר.

2. קרן אנרגיות מתחדשות

במשך למעלה מ-10 שנים הניבו הבארות של שדה ים תטיס כמויות גדולות של גז טבעי, שאיפשרו לחלק מתחנות הכוח של חברת החשמל להסב את הפעלתן לדלק זול יותר, נקי יותר ופחות מזהם במקום המזוט והסולר היקרים והמזהמים.

ואולם בימים הקרובים עומדות בארות אלו בפני התייבשות, לאחר שכל הגז שבקירבן אזל.

המסקנה היא שכמויות הגז או הנפט בבאר נתונה הן סופיות ואינן מתחדשות. למזלנו, הבארות בשדות תמר ולווייתן שופעות כמויות עצומות של גז טבעי, שיאפשרו להפעיל בהדרגה את כול תחנות הכוח של חברת החשמל בגז טבעי זול ולא מזהם, ובנוסף, להפעיל בדלק זה גם כלי רכב, וגם שורה ארוכה של מפעלים עתירי אנרגיה.

ואולם, כפי שעומד לקרות בימים הקרובים לבארות ים תטיס, שעומדות להתרוקן ולהתייבש, כך יקרה גם בעוד כמה עשורים לבארות הגז הטבעי של שדות תמר ולווייתן, ואז נעמוד בפני שוקת אנרגטית שבורה. ולכן אם מדינת ישראל חפצת חיים וחפצת כלכלה משגשגת, היא חייבת לפתח בהדרגה מקורות אנרגיות מתחדשים, כמו אנרגיות השמש, הרוח וביו-גז.

לצורך פיתוח מתקני הפקת אנרגיות מתחדשות והשמתן יש ליצור קרן אנרגיות מתחדשות, שתמומן מתגמולי הגז שמפיקות בארות תמר ולווייתן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.9.16

* לא בתחום האפור – בניסיון לבצע פיגוע דריסה בשועפט ביום שני לפנות בוקר, ירו שוטרי מג"ב במחבלים, חיסלו אחד מהם ופצעו את חברו. רוב המחבלים במתקפת הטרור נורו ונהרגו. הורגיהם – חיילים, שוטרים ואזרחים זכו לשבחים רבים ולהערכה והוקרה על מעשיהם. גם במקרים אפורים, שבהם היתה מחלוקת אם נכון היה לירות או לא, כמו במקרה של המחבלות הנערות עם המספרים או של שוטר שירה לעבר מחבל מנוטרל שניות אחדות לאחר הנטרול, אך עדיין בסערת הקרב, היורים קבלו גיבוי מלא.

אין שחר לטענה כאילו בעקבות פרשת אזריה חיילים מפחדים לירות, כיוון שאין חייל שאינו יודע שירי כמו במקרה של אזריה אסור. אם להשוות את הירי הזה לאירועים אחרים במתקפת הטרור, ההשוואה היא לניסיונות הלינץ' שנעשו במספר מקרים למחבלים, אחרי שנוטרלו ונתפסו.

את פקודות הירי תמיד נכון לבחון ואם יש צורך לחדד אותם יותר – יש לחדד אותם יותר. תמיד נכון לבחון אם הפקודות אינן מחמירות מידי ולא מסכנות את החיילים, ואם יש צורך להתיר במידה מסוימת את הרצועה – ראוי לעשות כן. אולם בכל מקרה, אין קשר בין הסוגיות הללו לירי של אזריה, שעל פי כל אמת מידה מבצעית ומוסרית, אינו נמצא בתחום האפור.

ואם יש איזה חייל שמפחד לירות, זה רק בשל שטיפת המוח וההסתה נגד צה"ל של תומכי אזריה.

* הגיבורים – שלושה לוחמי צה"ל – סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל, סמלת ליחי מלכה וסמל מתן שמיר, עוטרו בצל"שים, בטקס שנערך ביום ג' בגבעת התחמושת, על אומץ, נחישות, חתירה למגע ודבקות במשימה, שגילו בפיגועים במתקפת הטרור השנה.

במלחמות, מספרם של הקצינים בקרב מקבלי הצל"שים והעיטורים גבוה מאוד, ולא בכדי – הידיעה של המפקדים שחייליהם מתבוננים בהם ומצפים לדוגמה אישית, מעניקה להם מכפיל אומץ וגבורה. אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, הגדיר זאת במילים: "מה שנותן לך את אומץ הלב זה הדקירות בגב של מבטי החיילים. אתה לא יכול שלא להיות אמיץ, כאשר כולם מסתכלים עליך."

לא בכדי, במתקפת הטרור הנוכחית, הצל"שניקים הם לוחמים מן השורה. אופי העימות, טרור היחידים, הוא מתקפות של מחבלים על אזרחים וחיילים, כאשר את המענה הראוי נותן מי שנמצא בשטח – בנשק שבידו, ואם אין לו נשק, במקל, בסרגל, מה שבא ליד, אפילו בגיטרה ובעגלת סוּפֶּר.

בניגוד להסתה נגד צה"ל, "צבא של קוקסינלים," "הקרן להחרבת ישראל השתלטה על הצבא כדי שיירקב מבפנים," "הפיקוד גורם לחיילים לפחד לירות" ושאר דברי בלע, הענקת הצל"שים מוכיחה את ההיפך. צה"ל מחנך את לוחמיו לאומץ, לגבורה, ליוזמה, לנחישות, לחתירה למגע וכן – להסתער על האוייב ולירות בו על מנת להרוג. אלה הלוחמים האמיתיים – המגלים גבורה אמתית, בירי במחבלים חיים בשעת הקרב, להבדיל ממי שיורה בראשו של מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל.

* שואה תחבורתית – הפקקים ביום ראשון בבוקר הזכירו לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. ... אופס... שם הרכבות דווקא עבדו.

איזו היסטריה מעושה. צונאמי בכפית.

* ביד הלשון: גדות – בשבועות האחרונים ביקרנו בבית המכס העליון, ירדנו לבית המכס התחתון, חצינו את גשר בנות יעקב, והיום נמשיך במסענו, בגדתו המערבית של הירדן, לקיבוץ גדות.

קיבוץ גדות עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949, ארבעה וחצי חודשים בלבד לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, בתום מלחמת השחרור. שמו של הקיבוץ היה הגוברים, והוא התיישב על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח.

האזור בו הוקם הקיבוץ היה שטח מפורז, אסור היה לישראל להכניס אליו כוחות צבא, ולמעשה המיקום שלו היה על פי שיקול של הקמת מוצב צבאי – כדי לשלוט על מעברי הירדן ועל גשר בנות יעקב.

על שמו הקבוע של היישוב, גדות, המבטא את מיקומו על גדת הירדן, הוחלט באסיפת חברי הגוברים ב-11.6.55. ואלו היו תוצאות ההצבעה באסיפת החברים: 65 בעד גדות, 25 בעד גדות הירדן, 3 בעד עין יעקב, 13 בעד השארת השם הישן – הגוברים.

במשך כל השנים, מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים, היה קיבוץ גדות יעד להפגזות והתקפות סוריות. פעמיים אף פונו ילדי היישוב לגינוסר ולחֻקוק, עד שהקיבוץ החליט לא לחזור על כך עוד. ב-1957, בתוך חצי שנה, בשלושה אירועים שונים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הצעיר והקטן.

על המצב הקיומי של חברי הקיבוץ, ניתן ללמוד ממקרא הקטע הבא, מתוך כתבה של יעקב אביאל ב"מעריב" 28.6.57, לאחר מתקפה סורית על גדות, שבה נהרגה החברה רעיה גולדשמידט. "הילדים לא זעקו":

"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו. למדו לבטא 'אבא', 'אימא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביותר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם את מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, ניערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אימא?'"

ב-7 באפריל 1967, פחות מחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ספג הקיבוץ הפגזה כבדה של 680 פגזים בעשרים דקות, בטיווח מדויק אל בתי הקיבוץ. כמעט כל בית בקיבוץ נפגע ובתים רבים חרבו. כעבור חודשיים, במלחמה, שוב ספג הקיבוץ הפגזה כבדה.

פגז אחרון התפוצץ ושתק [*]

עטפה הדממה את העמק

ילדה בגדות יצאה ממקלט

ואין בתים עוד במשק.

... הביטי למעלה בתי אל ההר

ההר שהיה כמפלצת

עוד יש חיילים, ילדתי, על ההר

אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה בתי לגולן

שם יש חיילים אף להבא,

דגלם בצבעים של כחול ולבן

בוכה וצוחק שם גם אבא.

לא בכדי, מתוך קיבוץ גדות, החלה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היוזמה להקמת התיישבות ישראלית על הגולן.

[*] "בתי את בוכה או צוחקת" / שׁרה חוה אלברשטיין / מילים: יובב כץ / לחן: דוד קריבושי.

* * *

הדמיון של אסימוב

מופע ספרות מתוך יצירותיו של אייזיק אסימוב

צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב

יום שלישי, י"ז באלול תשע"ו, 20-9-2016 בשעה 20:30

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' גל קמינקא, ד"ר עמנואל לוטם, השחקנים: יואב יפת, יפתח קמינר, אילה זילברמן ואחרים.

אייזיק אסימוב, או בשמו העברי יצחק, נחשב לגדול סופרי המדע הדמיוני. הדמיון היוצר הפורה והמפתיע שלו ברא את עולם הרובוטים וחוקיו ועולמות מתוחכמים אחרים באינסוף סיפורים וספרים. בסיפוריו מועלות שאלות אנושיות מול מצבים חדשניים. היצירתיות, יכולות הסיפור והידע המדעי העצומים של אסימוב הם חלק חשוב בתרבות של דורנו. במופע הספרות נטעם מיצירות נבחרות שלו בהגשה בימתית, נשמע על רובוטיקה כיום בראיון עם פרופ' קמינקא, גדול המומחים לנושא בישראל, ועל אסימוב בראיון עם ד"ר עמנואל לוטם.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

ובאתר צוותא

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה מיוחדת למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר מספר קוד: 708

* * *

משה גרנות

אם יש אלוהים – הוא צריך לצום ולבקש מחילה מאיתנו – מחשבות לקראת יום הכיפורים תשע"ז

אם יש אלוהים – הוא צריך לצום, ולא אנחנו, הוא צריך להכות על חזהו על חטא שחטא לנו. הוא צריך לבקש מחילה על הזוועות שהמיט עלינו לאורך כל הדורות.

אינני בין חסידיו של ישעיהו לביבוביץ', רחוק מזה*), אבל עם אימרה אחת שלו אני בהחלט מזדהה – בהגדה של פסח אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם." שואל ליבוביץ', מתי הציל אותנו? בימי שלמנאסר? בימי נבוכדנאצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס? בימי מוחמד? בימי מסעי הצלב? בימי פרדיננד ואיזבלה, בימי הגזירות הנוראות באשכנז? בימי עלילות הדם? בימי הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה? בשואה?

אינני בטוח שאלו המילים שלו, אבל זאת היתה ללא ספק כוונתו, במסגרת טענתו העקבית שהאל איננו הפונקציונר של האדם שאמור למלא את משאלותיו, וכי כל מהותה של עבודת האל, לדעתו, היא קיום תורה ומצוות. יש מאמינים שמצדיקים את האל על הזוועות האלו – הרי התבוללנו בין האומות, למדנו חכמת גויים, פטפטנו בזמן התפילה, והרי פחות מעונש מוות בעינויים לא ייתכן על חטאים כאלה**). מה יותר הגיוני מזה שמיליון וחצי ילדים נרצחו בעוון אבותיהם שכביכול התבוללו, והרי גלוי לכול כי רוב הנרצחים בשואה היו שלומי אמוני ישראל שדקדקו במצוות מדורי דורות.

ואני מוסיף על דבריו של ליבוביץ': ומתי האל הזה הציל אותנו? רק כשהפסקנו להאמין בו ובהבטחותיו, ויתרנו על המשיח שאמור לגאול אותנו בדרך נס, ולקחנו את גורלנו בידינו. לולא החליטו החלוצים למרוד במורשת הדתית של עשרות דורות – לא היה סיכוי לקומם את הריסות עמנו ולגאול אותו בארצו.

אני נדהם כל פעם מחדש מהאשלייה שמשלים עצמם המאמינים, שהאל הוא שופט צדק, ובעיקר, רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. כינויו של האל בכתבים הארמיים, שהיתה שפתו של התלמוד, הוא "רחמנא", כלומר, הרחמן, שהרי "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (בבלי, ברכות, דף ס' ע"ב). ביום הכיפורים מתוודים המאמינים על חטאים שלא עשו, ומייחלים שעל ידי ההשפלה העצמית הזאת יזכו לרחמיו של האל.

על מה בדיוק הם סומכים?

הבה ניקח חוק אקראי מהתורה, התורה שאמורה לנחות על עם ישראל משמיים: "כי ימכור איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים." (שמות כ"א 7).

הבה נתבונן בחוק המבהיל הזה: האל מרשה לאבא למכור את ילדתו לאמה, כלומר, שתעבוד בפרך ושתיאנס על ידי בעליה לכל ימי חייה, כי אין לה אף את התקווה של עבד עברי לצאת לחופשי בשנה השביעית. הבה נדמיין את תפילותיה של אותה קטינה אומללה אל האל "הרחמן", ואת תשובתו האפשרית: אני בעצמי הרשיתי לאביך למכור אותך לעבדות – כל מה שקורה לך – בחוק שירד מהשמיים קורה לך!

הצגתי את התמונה הזאת בפני אחד מחבריי הדתיים, והוא בזחיחות הדעת אמר לי: "איך אתה רוצה להשוות את המוסר של היום למוסר שלפני 3500 שנה?"

סליחה! האל לא היה אמור להיות בקיא גם במוסר של ימינו? אם הוא בקיא רק במוסר המזעזע של לפני 3500 שנה – מה זה נוגע לנו היום?

באותו הפרק מלמד האל את בני ישראל שאם אדון היכה את עבדו, וזה הצליח לשרוד יומיים – האדון לא יינקם – "כי כספו הוא." (שם, 21-20). האל מרשה להרוג עבד, כי "ההפסד" הוא של בעליו – הוא הפסיד את הכסף ששילם עבור העבד! בכל התנ"ך כולו לא מוזכר אופק בו תימחק החרפה הזאת שניתן למכור אדם כמו שמוכרים בעל חיים. העבדות מונצחת אפילו בעשרת הדיברות, אותם מרבים להלל ולשבח כתרומה החשובה שעם ישראל הביא למוסר העולם.

התורה גדושה בהיגדים המצווים את בני ישראל להשמיד את עממי כנען. המקום הנחרץ ביותר בנדון הוא דברים כ' 18-16: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה – לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם – החיתי והאמורי, הכנעני והפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם."

מה משתמע מכאן? משתמע שהאל בורא עם אחד שישמיד עם אחר, שגם הוא נברא על ידי האל. הוא נברא כדי שיושמד! היגיון צרוף! נדמה לי שהרעיון הזה שעם אחד צריך להשמיד עם אחר מתוך אידיאולוגיה (דתית!) הוא פטנט ישראלי, אותו הורשנו, להוותנו, בנדיבות לנוצרים ולמוסלמים.

ובכן, זה האל שממנו מצפים כל כך הרבה מאמינים למשפט צדק ולרחמים?

נציץ לרגע בפרשת בראשית: האדם לא נשמע למצוות האל, ואכל מעץ הדעת. "בצדק" העניש אותו האל בגזר דין מוות, כלומר – דינו של כל יציר כפיו של האל למות בבוא יומו. ייתכן שענישה חמורה כל כך על גניבת פרי היא קצת מוגזמת, אבל נתעלם מכך. בסדר, גורלנו הוא למות, אבל מדוע האל "הרחמן" מוביל את רובנו אל המוות במסכת ייסורים נוראה, באלף מחלות זיקנה, בסניליות מבהילה, בשקיעה ניוונית מזעזעת, באי שליטה על יציאות ובתלות טוטאלית בסביבה. אפילו הנרי השמיני ואליזבט הראשונה, הידועים באכזריותם, לא עינו את הנידונים למוות בעינויים כל כך מבהילים.

לא ברורות לי הציפיות של המאמינים מהאל הזה, שצויר בקווים כל כך מזעזעים על ידי האדם. מן הסתם האל הוא יציר דמיונו של האדם, אבל אם יש אלוהים כגרסתם של המאמינים – הרי שהוא צריך לצום ולבקש מחילה מעם ישראל על כל העוול וכל המיתות המשונות שהמיט עליו.

לי, כמובן, לא היו ציפיות מהאל, יציר דמיונו של האדם, ואף על פי כן, מנעוריי ועד זיקנה נהגתי לצום ביום כיפור – חשבתי שבכך אני מזדהה עם בני עמי שרובם צמים ביום המיוחד הזה, אלא שכיום קשה לי מאוד להזדהות עם אותו פלג בעמי, ההולך ותופח, שיורק על ילדות קטנות שאינן לבושות בצניעות, שמקצה לנשים מקום בסוף האוטובוס, שמחרימים אישה שמבקשת להיבחר לעמדת הנהגה, שאינם מתגייסים לשירות צבאי בטענה חסרת השחר שלימוד התורה והתפילה עוזרים לעם ישראל יותר, שמקללים ומגדפים את אלה שכן מתגייסים ומכים אותם, שזורקים אבנים על מכוניות בשבת, ששוטמים את המדינה ואת הציונות, ואף מוכנים להתחבר לגדולים בשונאי ישראל, שגובים "תג מחיר" מהערבים ומ"השמאלנים", שמבקשים להרוס את המסגד על הר הבית ולהקים במקומו את בית המקדש כדי שבאמת יגיע סוף ליישוב היהודי בארץ הזאת בדם ואש ותמרות עשן.

איך אני יכול להזדהות עם כל אלה? שהם יצומו על חטאיהם הנוראים, ואני יודע ש"התשליך" ו"הכפרות", כמו גם הצום, לא ילבינו את חטאיהם העצומים, למרות שהם בטוחים כי האל, המצויר לעיל בצבעיהם של כתבי הקודש עצמם – הוא תמיד לצידם.

*) את דעתי על הגותו כתבתי בספר "אמונה משלו, היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן, 1993.

**) זאת גם דעתו של גאון ספרותנו, ש"י עגנון. ראו בפרק "כיסוי הדם – השואה ביצירת עגנון" בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 22-13.

* * *

יובל ברנדשטטר

השקר האירי

האמת נחשפה: אירלנד היא רק מקלט מס

החלטת מועצת אירופה – חדשות טובות לישראל

כבר שנים מספרים לנו על ההצלחה הגדולה של אירלנד. השבוע זה נגמר. מועצת אירופה, הגוף הביורוקרטי של האיחוד האירופי, פסק שחברת "אפל" חייבת לאירלנד 14.5 מיליארד יורו – דמי התחמקות ממס. המועצה הציגה את המיזם האירי כשרלטנות אחת גדולה שנועדה להגן על חברות הענק, ו"אפל" בראשן, מפני חוקי המס המקובלים בכל העולם וכמובן באירופה.

מתברר שהמשרד הראשי בקורק, אירלנד, שאליו זרמו כל התקבולים של חברת "אפל", אינו אלא כתובת דמה. "אפל" הקימה נוכחות באירלנד לא כיוון שאירלנד יפה, חכמה וכישרונית, אלא כי ממשלת אירלנד הסכימה לשיעור מס של 5 דולר לכל 100 אלף שמוצהרים כהכנסה. למעשה, אירלנד היא מקלט מס כמו מקומות מפוקפקים באיי הבהאמה, ולא מרכז של טכנולוגיה עילית.

ואם ב"אפל" נכון הדבר, גזירה שווה ניתן לגזור על כל ענקיות הטכנולוגיה האמריקניות שהקימו באירלנד מרכזי קליטה לתקבולים ללא מס – אינטל, גוגל, מוטורולה, פייסבוק ומייקרוסופט – כולן עומדות עכשיו בפני האפשרות הסבירה שהאיחוד האירופי השדוד, המעביר סכומי פיתוח ענקיים לאירלנד, ודמי אל-תפרשי-מן-האיחוד – ליוון, ידרוש מן החברות שהתחבאו באירלנד, במיוחד שמדובר בחברות אמריקניות, את המס המקובל בגרמניה, צרפת ואיטליה, שמגיע למאות מיליארדים של דולרים.

אלה יכולות להיות חדשות נפלאות לישראל. ייתכן מאוד שכל אותן חברות שיש להן נוכחות ענקית של מחקר ופיתוח בארץ, יעדיפו להעביר גם את פעילותן המסחרית לכאן, ואף לשלם מס כחוק. ישראל אוהבת אמריקנים בעוד שאירופה שונאת אותם.

לחילופין, גם אירלנד עשויה להחליט שהחברות באיחוד האירופי כבר אינה מציאה גדולה. כבר רבע מאה שאירלנד מרוויחה מכל העולמות בלי לעבוד יותר מדי. עכשיו זה נגמר, והמציאות של אי שכבר אינו יכול לשמש כמקלט מס, מורידה את הכדאיות של חברוּת באיחוד האירופי. האיחוד הוא כה עויין לישראל, כה מסור לשקר הפלסטיני, שטוב לנו שיתפרק. בריטניה החלה, הולנד אולי תמשיך אחרי הבחירות במארס 2017, ואירלנד, שהחברות האמריקניות יימלטו ממנה בשל הצורך לשלם מס רטרואקטיבי – אולי תעדיף לעזוב את האיחוד ולשמר את "אפל".

הישראלים עוד עלולים לראות שהמדיניות של ממשלת ישראל, שלא התחרתה באירלנד על משבצת מקלט המס – צדקה. את ההשקעות יש להביא בזכות הכישרון, ולא בסטוץ.

אפשר להקים בנגב שלנו את אירלנד החדשה, אבל בלי שי"ן קו"ף רי"ש.

מתוך מגזין "מראה", 2.9.16.

* * *

מ. זושצ'נקו

מצחיק

דבר זה, חברים, התרחש לא מזמן. באחת ממאפיות הלחם.

הקורבן, גיבור היום הלוא הוא החבר גריגורייב. אחד מידידיו התבדח איתו באורח קוריוזי למדי – הפיל אותו לתוך מיכל עם עיסת קמח. מה-זה-מצחיק, בחיי.

גריגורייב זה, כזה מין תימהוני, עצר, אתם מבינים, על סף המיכל. ונעמד. חושב על משהו בכובד ראש. אולי, על תשלום המס-חבר.

והחבר שלו דחוף דחף אותו לתוך העיסה.

מה שהיה!

גריגורייב, זאת אומרת, צורח, מגדף. והעיסה דלילה. אתם יודעים הלוא. הלחם אצלנו הוא לרוב דליל – לאכול אין חשק. והנה, שומו שמיים, עיסה. זאת אומרת, דלילה לגמרי, חודרת לפה. סותמת את האף. מדביקה את האוזניים.

החבר הקורבן צורח כמובן, תופס בידיו בשולי המיכל, הוא רוצה, בקיצור, לצאת החוצה.

מיהרו לשם, כמובן, האחרים, אופים שהם יותר בעלי הכרה. חילצו את חברם.

וזה עומד עצוב. גם לראות הוא לא יכול – העיניים דבוקות בבצק. וגם התיאבון הלך לו – זלל עיסה כדבעי.

היו באופים אשר החלו, כמובן, להגיד: כך וכך, זה לא טוב אחרי האירוע הזה לאפות ובכלל להכין מזה לחם. כי בסך הכול מגעיל. בכל זאת בן אדם היה מצוי שם זמן מה עם רגליו. וגם אם הוא חבר באיגוד, ומקסים גורקי היה גם הוא בזמנו אופה, אבל העניין הזה הוא משולל תרבות. שכן בכל זאת לא צימוק. מגפיים שם, אף, שפם. וכדומה.

אחרים אומרים:

אם, לשם דוגמה, המגפיים לא נשארו בעיסה, אז אפשר לאפות.

אמר הקורבן:

דומה, שהמגפיים כאן.

אז לקחו את הבצק ואפו.

עכשיו ה"פרבדה של לנינגרד" כותבת: כך וכך, בקשר לכך שלושה הועמדו לדין. האחד, משום שהפיל בן אדם לתוך בצק. והשניים – בעבור, שהורו לאפות לחם מן העיסה הזאת.

האחד – מגיע לו. ואילו השניים דומה שלחינם. הלחם, יש אומרים, היה טעים למדי. ממש, לא תדע כלל, שבן אדם טבל בו.

 1928

(מרוסית: י.נ.)

אהוד היקר! לאהוד האופה יש קטע משגע על התרחשות במיכל של עיסת קמח. והנה מצאתי, שגם מ. זושצ'נקו סיפר לפני כ-90 שנה על אירוע במיכל של עיסה – אבל מה גדולים הם ההבדלים! יהיה נחמד, לעניות דעתי, אם תציע לקוראיך את שני הקטעים סמוכים זה לזה...

ברכות,

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים"

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל של אז: המכולתניק

רשימה זו נכתבה ב-1951, בעצם ימי הצנע, עשור (1949-1959) שאזרחי המדינה מתחת לגיל שישים אינם יכולים אפילו להעלות בדימיונם. בימים ההם היה היצע קטן מאוד בחנויות, וגם אותו לא יכולת לקנות בהתאם לרצונך. כל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר – מזון, בגדים, ריהוט, נמכרו רק בקיצוב ובמשורה, לפי פנקסי נקודות ובהתאם למיספר הנפשות במשפחה.

זה היה צעד דרמטי, למעשה דרסטי, של המדינה שאך זה קמה וכבר קלטה גלי עולים שהכפילו את מניין תושביה. מירב המשאבים הציבוריים הושקעו בתשתיות בנייה וחקלאות, והכסף למצרכים הדרושים לחיי יומיום של הציבור ההולך וגדל, לרבות המזון, התמעט מאוד. הממשלה, בראשות בן גוריון, מצאה שהפתרון למצוקה הוא הידוק החגורה – חיי צנע. על הציבור ללמוד להסתפק במועט עד שירווח. כל אזרח יקבל את המצרכים הדרושים למחייתו –מרגרינה, סוכר, שמן, בשר וכדומה בצורה מוגבלת, אבל יתחלקו לכולם שווה בשווה, ובמחירים  שווים לכל נפש. כך יהיה אפשר ליצור שער חליפין ולחסוך מטבע חוץ – והאזרח ימלא את חובתו הפטריוטית למדינת ישראל הנאבקת על קיומה.

לביצוע המשימה הוקם משרד ממשלתי מיוחד: משרד האספקה והקיצוב. והוקם צבא פקחים לביצוע המשימה,  בראשו הוצב שר, עורך הדין הנודע ד"ר דב יוסף.

אזרחים לא מעטים לא הסכימו עם השיטה הזו, הנוגדת לסחר החופשי, וראו בה מעין קומוניזם, אך גם למצדדים היה הצנע גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. עם ביגוד עוד ניתן לתמרן – אבל האוכל, יסוד החיים! בשר, מרגרינה, סוכר, שמן, גם גז וקרח – כמעט הכול, חולק במידה מינימלית. לא היה רעב של ממש ,אבל שרר מצב קרוב לו. בטנם של הרבה גברים קירקרה כמה שעות ביום, נשים שברו את הראש איך להרכיב תפריט משביע ואף מגוון ואילתרו כבד קצוץ מחציל מטוגן, השתמשו באבקת ביצים, באבקת חלב, והילדים כמעט שלא הכירו צורת ממתק. גם פעוטות קבלו אותן מנות שקבלו המבוגרים. הורים חששו כי בדיאטה הזו לא יגדלו ילדים בריאים, חסכו מפיהם ונתנו לצאצאים. ד"ר דב יוסף היה הדמות המושמצת ביותר במדינה.

הישובים הכפריים סבלו פחות מהצנע. להם היו לולים ורפתות, ירקות ופירות. מגש ביצים שהביאו הכפריים לקרוביהם בעיר נחשב לטוב שבמתנות. בתל-אביב התהפכו כל היוצרות. התחילו לגדל ירקות בחצרות ועל הגגות. גידלו גם תרנגולות. השווקים שהציעו מכל טוב, גם במלחמת העולם השנייה, נידלדלו מאוד. אם נתגלה מקור מאכל כלשהו, מישהו הביא שק עגבניות מגינתו – מיד עשתה לה הבשורה כנפיים ובמהירות הבזק נוצר תור צרכנים עצבני ופרוע. העמידה בתורים תפשה חלק ניכר משגרת היום. לרוב "בילו" בהם הנשים, הן  האחראיות לתזונת הבית, אבל גם גברים, אחר סיום עבודתם, ואף בני נוער. למעשה – כל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו השתרך בתור כלשהו.

התורים הגדולים היו בחנויות המכולת. המכולות שימשו כרגיל צינורות האספקה של העיר. תל-אביב היתה מרושתת בחנויות כאלה, לרוב קטנות, קצת אפלות. עתה, בצנע, שובץ כל אזרח לאחת המכולות באזור מגוריו ורק בה קיבל את מצרכי המזון הבסיסיים, בקיצוב, לפי פנקסי הנקודות שחילק משרד האספקה. בנוסף למכולות הפרטיות היה מיספר מצומצם של "צרכניות", חנויות קואופרטיביות שהצרכנים רכשו בהן מנייה וניהלו אותן ללא "בעל בית".

והיה כמובן "השוק השחור" שהציע  מצרכים נחשקים בלי ניקוד אבל בכסף רב ותוך נקיפות מצפון של הקונים כאן היה ניתן להשיג גם בשר (בלי ביטחון שאמנם זה בשר פרה ולא בשר גמל), גם עוף שנמלט מעין הפקחים, שבדקו כל משאית בכביש, ואף להשיג דבר מתיקה לשמח את הילד.

הצנע היה גזירה שגם אזרחים שומרי חוק מטבעם, לא תמיד עמדו בה. מי שחיפש את השוק השחור ידע היכן למוצאו. לעיתים גם מתחת לדלפק המכולת. אך בדרך כלל נמנעו החנויות מלהסתבך עם החוק ומכרו את הלגאלי בלבד. פרנסת המכולתניקים, אזרחים קטנים עמלים, הידרדרה מאד בצנע, ולא פעם אף יצאו להפגין על קשי מצבם.

המכולת של מר חרמוני ניצבה ב"לב העיר", כיום  דרום-מרכז תל-אביב. בימי הצנע נרשמו במכולת הזו כשלוש מאות לקוחות. המכולת נפתחת בשש וחצי בבוקר, נסגרה לשעה בצהריים, וננעלה בשבע בערב, למעשה בשמונה. חרמוני ניצב על רגליו 13 שעות ביממה. כמעט שאינו רואה את ילדיו הקטנים. חופש אין לו. בעולם הגדול סבורים שאפילו חנווני זקוק למנוחה והוא מקבל כמה שבועות של חופשה שנתית רשמית. בפריז, למשל, נסגרות החנויות לפי תור בחודשי החום. "אצלנו," היינו בשנת 1950, "נעשה סוף סוף הקיץ ניסיון ראשון מסוגו," אומר המכולתניק. "מאמצע יולי עד תחילת ספטמבר נסגרות חנויות המכולת שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים, אך לחופשה של ממש טרם זכינו."

חרמוני מקבל את כל המיצרכים מסיטונאי אחד –"פלדג" – המביא אותם ישר לחנות. רוב חבריו למקצוע מתרוצצים מסיטונאי-לסיטונאי. בעיניהם הוא נחשב ל"יחסן" גדול.

הוא עובד יחידי בחנות, ועל מנת להקל על עצמו, מארגן את העבודה כמיטב יכולתו. כך למשל המציא "פטנט" לנקודות: חיבר יחד תריסר קופסאות חלב ריקות, יעד כל קופסה לתלוש מסוים וחירר בה נקב ברוחב של תלוש מזון. כך גמר עם המיון האין סופי של הנקודות, ותמיד ידוע לו כמה קונים כבר לקחו את מנותיהם. אצלו אין תורים ל"חצי גבינה" או "רבע זיתים". כשהוא מטפל בלקוח עם רשימת מצרכים, ומופיע מישהו המבקש כיכר לחם בלבד, ממלא חרמוני את מבוקשו בלי להשהותו. הלקוחות הקבועים מכירים את מנהגיו ואינם מוחים. לדעת חרמוני, בחנויות המכולת אין בכלל תורים. תור רואים רק בשכונות, שם שולטות הצרכניות.

אשר לצרכניות, כיום אין בפיו תלונות על קיפוח המכולות הפרטיות לעומת הצרכניות של ההסתדרות. אלו שוב אינן מפונקות, רק לפעמים עודן מקבלות "מצרך מיוחד". לאחרונה אמנם חילקו להן 3000 ארגזים של בשר טרף, אבל זה היה מקרה. הסטוקים של "המשביר" כבר התחסלו. חרמוני אינו "זולל צרכניות". לדעתו "צרכניות הולכות גם למקומות שחנווני רגיל לא יילך אליהם – לנקודות ספר." אולם מדרך הטבע החנווני הפרטי אדיב ומסור יותר מעובדי הצרכנייה. החנווני מתאמץ להשביע את רצון הקונה – הרי זו פרנסתו. כשהמכולת נסגרת ובא קונה ודופק על הדלת – החנווני יפתח לו. צרכנייה – לעולם לא.

יתר על כן: צרכניות אינן מוכרות בהקפה, ואילו בחנות – כחמישית מהסחורה נמכרת בהקפה ובהתחשב במצבו של הלקוח. חרמוני מעריך כי הלקוחות חייבים כחצי מיליון לירות לחנוונים. "החנויות הן בתפקיד של מעין גמילות חסד וגם של בנק לאומי." הן גם מקור  של מלאי. "כמחצית מסחורת הסיטונאי נמצאת במחסני הקמעונאי."

בדרך כלל הוא מרוצה מחלוקת התלושים. מיצרכים המצויים בכמויות קטנות בלבד חייבים להגיע לכל הצרכנים. אין עצה אחרת. אם החלוקה תתנהל בעיתה, יקל הדבר על חיסול השוק השחור. כשבאה קונה ומספרת שבעלה חולה וזקוק לסוכר כמו לפנצילין – מובן שהחנווני משתדל למלא את מבוקשה. האישה לא תחזור במהרה. בינתיים כבר קיבלה את מנת הסוכר שמגיעה לה. אולם יש מצרכים, סבור חרמוני, שמכירתם בשוק החופשי רק תביא חיסכון למשק ולמדינה. בייחוד קמח, בצקים וכדומה. החלוקה במנות יוצרת פאניקה בלתי מוצדקת. הציבור לוקח את מכלול המנות, לרבות אלו שהוא אינו משתמש בהן – מחשש שאולי פעם, כשיצטרך, המצרך שוב לא יימצא בשוק. בסופו של דבר – עשרה עד חמישה עשר אחוז מהפרודוקטים מתקלקלים בבית.

חרמוני מרוויח בממוצע כעשרה אחוז מהפדיון. זה עקב אכילס שלו: הרווח הרגיל של החנווני צריך להיות כפול, כמו בחוץ לארץ. אצלנו קבעו לחנווני רווח של שלושה גרוש על קילו גבינה, למשל. רווח אפסי. וכמה נייר מבזבזת המכולת ממכירת גבינה בחלקי אוקיה, כמה מהמוצר הולך לאיבוד מרוב פחת!

סוף-סוף הודו השלטונות שקיים פחת, אבל קבעו שהוא אחוז אחד(!) בלבד והוסיפו מעט על משקל המנה. אך "החכמים" האלה חשבו ומצאו כי מי שחייב לשאת בהפסד ולשלם עבור התוספת הוא – החנווני... "רק אם יקבעו רווח שמאפשר קיום, רק כאשר "למעלה' יהיו ישרים כלפי החנוונים, תוכל המכולת לשרת את לקוחותיה באמונה. תנאים הוגנים ורווח הוגן יביאו למסחר הוגן." זה ברור לו. 

מלבד אחוז הרווח ירד עצם הפידיון. עוברים ושבים רבים היו סרים למכולת שבמרכז העיר, אבל מה ניתן להציע להם כיום? לא שוקולד, לא ביסקויטים, לא פודינג, לא קורנפלור ולא אבקת "קסם". הכול מנוקד. חרמוני מנסה עדיין להשתכנע כי המצב ישתפר – אבל כך משתכנע אדם שהטביעו אותו במים ואחר כך משו אותו כשהוא המום ורק דבר אחד ברור לו: הכול עדיף על התהום שלתוכה צלל.

חנוונים רבים כבר צללו לתהום בטרם הואילו למשותם – ופרשו מהמקצוע. בשיכונים החדשים נפתחו מכולות חדשות אולם בלב העיר נסגרו כחמישה אחוז מהישנות. גם חרמוני אינו מאוהב במכולת ואינו נהנה מטיפול בדגים מלוחים. הוא מוכן לסחור בכל מצרך, מצעצועים עד חומרי בניין, בתנאי שיפיק יותר רווח. פעם טיפח אמביציה לקיים מכולת מהודרת, חלון ראווה מרשים. כיום לא אכפת לו שהכול יתכסה באבק. ממילא אין תחרות. הוותיקים לא יברחו וחדשים לא יבואו. את כל היצע החנות אפשר למכור במיספר שעות מוגבל – ולסגור אותה אחר כך. אומרים שבאמריקה הכול אוטומטי. הקונה לוקח את המצרכים בעצמו והחנווני פטור מלטפל ברבעי אוקיות. כמובן, שם אין מי שמגביל את מרכולתך ואין פיקוח שאתה חושש שיכשיל אותך אף אם "הכול בסדר."

במכולת אין שאר רוח ולא סיפוק, מודה חרמוני. עם זאת, לדעתו, חנווני דרוש לציבור לא פחות מבעל מקצוע אחר. שום תעשייה או חקלאות לא תתקיימנה בלעדי הצינור המעביר את הסחורה לצרכן. גם החשוב שבמצרכים לא יימכר אם לא יימצא לו משווק. חרמוני, חנווני בנו של חנווני, אינו תופש מדוע בארץ מתייחסים לחנווני ולסוחר כאל בעל פרנסה טפלה ומיותרות. הרי היהודים הם עם של סוחרים!

ברור לו כי מהמכולת כבר לא יתעשר. אלא מאי? חנות אינה עבודה בבניין. כשעלה ארצה מפולין עבד כבנאי וטעם את טעמה של עבודה פיסית... ולחנות פלוס גדול: העצמאות. הוא אינו פקיד של מישהו... וחרמוני ממשיך במכולת.

הוא לא היה יכול לדעת כי בקרוב לא הצנע ולא הצרכניות יהיו "האוייב" שלו. כי המכולת עומדת לנהל מלחמת חורמה לחיים ולמות מסוג אחר לגמרי – מלחמה במרכולים הגדולים. 

אהוד: געגועים לַלֶבֶּנִיָה. מהכתבה אנו למדים עד כמה יש לנו לְמה להתגעגע – כמה טוב היה המצב בישראל לפני יותר משישים שנה – ואילו כיום צריך לרכוש כרטיס טיסה לברלין כדי לקנות מילקי בזול. והמצב כל כך קשה – שיש לנו חבר שכל פעם שהוא רעב הוא קונה כרטיס טיסה לפריס, וכשהוא צמא – למינכן.

וייזכר לטוב המכולתניק שלנו – מילברג, שחנותו היתה בקצה רחוב פיק"א למטה, רק ביתו של סלור הפריד בינו לבין הווילה הדו-קומתית היפה, עם הגינה, של ראש העיר יוסף ספיר, זו שבקומתה התחתונה, בקבינט [חדר-העבודה] שלו, הפעילו בשעתו הטרוריסטים [כך הם נקראו אז] של אצ"ל – פצצה, כדי להפחיד את איכרי פתח-תקווה, שלא הסכימו לתרום למגבית הארגון המחתרתי שלהם.

את ההכרזה של בן גוריון על הקמת המדינה שמעתי מחלונות הבתים הפתוחים כאשר באותו יום שישי אחר-הצהריים ירדתי באופניי. במצוות אימי. במורד רחוב פיק"א – לחנות של מילברג, לקנות מיצרכים אחרונים לקראת השבת. כך אצלי התקבעה המכולת יחד עם הכרזת העצמאות.

* * *

מנחם רהט

סובבונו בכחש

ההצבעה לנשיאות ארה"ב נפתחת השבוע, וזה הזמן לזכור שממשל אובאמה סובב אותנו בכחש, בכל מהלכיו מול הגרעין האיראני

שיטת הבחירות האמריקנית, המורכבת למדי ושונה מאוד מן המקובל אצלנו, מאריכה מאוד את 'יום הבוחר' של האזרח האמריקני, ומותחת אותו  על פני חודשיים – החל ב-9 בספטמבר, בו תיפתח ההצבעה במדינת צפון קרוליינה, ועד לנעילת ההצבעה ביום המכריע, ה-8 בנובמבר. 61 ימי הצבעה בסך הכול, כשברקע מתנהלים רעשי רקע של מערכת בחירות הנמשכת במלוא עוזה. אצלנו, כמובן, זה לא היה עובר. בשום פנים ואופן.

פתיחת ההצבעה לנשיאות העולם, מהווה הזדמנות נאותה לסקירת מסעות השקרים וההכחשות, שהפכו לכלי מרכזי בארגז הכלים של הנשיא היוצא אובמה – מול מדינת ישראל, בכל הנוגע לאיום האיראני הקיומי עליה. מסתבר שלכל אורך הדרך, במגעים עם איראן, מכר אובמה בנזיד עדשים את האינטרסים הביטחוניים הקיומיים של ישראל, אך הכחיש טענה זו, כל אימת שהועלתה בפי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אובמה לא חדל להכחיש את הטענה שההסכם פוגע קשות בביטחונה הלאומי של שותפתו הנאמנה, מדינת ישראל. הוא הכחיש את הטענה המצמררת, שההסכם מאפשר לאיראנים לבנות בתוך זמן קצר יחסית פצצת גרעין שתאיים על שלום העולם כולו; וטען בעזות מצח כי הממסד הביטחוני הישראלי תומך בהסכם עם איראן ומכיר ביעילותו. בדרכו הלכה מי שמתיימרת להיות יורשתו וממשיכת מורשת העיוועים שלו – הילארי קלינטון, שנופפה בגאווה בוועידת מפלגתה לפני ימים אחדים: "עצרנו את הגרעין האיראני, בלי לירות ירייה אחת."

אלא שבכל הטענות הללו אין אף מילת אמת אחת. הגרעין האיראני לא נעצר. המטורפים בטהרן מסוגלים לבנות פצצה מאיימת תוך זמן קצר. הממסד הביטחוני הישראלי, אכן מודאג מאוד מההסכם.

אישים יודעי דבר בארה"ב, שמתחילים עכשיו להשתחרר מלפיתת החנק של אובמה, אישרו כי לנשיאם אצה הדרך להגיע בכל מחיר להסכם המסוכן לשלום העולם. אובמה חתר כל העת למנוע השוואה איראנית לארה"ב, 'השטן הגדול' בפיהם, ולישראל, 'השטן הקטן'. מעבר לכך היתה מטרתו, למנוע בכל מחיר מלחמת ארה"ב-איראן. ייתכן אמנם לדון מדיניות זו לכף זכות מבחינתו, אבל אין זה הופך אותה לאמת. שקר הוא שקר הוא שקר.

ספר חדש שהופיע בארה"ב, מזכיר כי כבר בראשית כהונתו, הצהיר אובמה שאין לו כל כוונה להחליף את משטר האייאטולות האיראני, אלא לשנות יחסה של טהרן כלפי ארה"ב. למאמצי טהרן לפתח טכנולוגיית גרעין הוא התייחס כאל גזירת גורל. כל מאוויי הפוליטיקלי קורקט שלו, הסתכמו בנירמול היחסים עם איראן, תוך מידורה של ישראל, העלמת מידע ממנה וסיבובה בכחש.

משרד הביטחון בישראל קבע באוגוסט בהודעה לתקשורת העולמית, כי "הממסד הביטחוני בישראל מאמין שלהסכמים יש ערך רק אם הם מבוססים על המציאות. אין להם ערך אם העובדות בשטח מנוגדות להנחות שעליהן ההסכם מבוסס." זו דרך מנומסת לומר לאובמה בערך כך: מיסטר פרזידנט, אל תעבוד עלינו בעיניים; אנחנו יודעים היטב עד כמה ההסכם אינו עוצר את הגרעין האיראני.

מסתבר שעל פי ניתוח המומחים, טענת האמריקאים כי ההסכם דחה את ייצור הפצצה האיראנית ב-10 שנים, מאז חתימת הסכם וינה (14.7.15), גם היא בשקר יסודה. המומחים משוכנעים, מול הנתונים לגבי כמות אשכולות הסרכזות וכמות האוראניום המועשר שבנתנז, כי עוד לפני סוף 2017 יוכלו השיעים-משיחיסטים המאיימים על שלום העולם, להתקין פצצת גרעין בראש טיל בליסטי בין-יבשתי, שמסוגל להשמיד ערים שלימות באירופה ובמזרח התיכון.

השאלה אם מדיניות הכחש הזו, תימשך גם לאחר השבעת הנשיא/ה החדש/ה ב-20 בינואר 2017, עומדת להכרעה החל משבוע זה. אלה שאמורים להכריע בה הפעם, בין היתר, ולמרבה ההפתעה, הם שוחרי עתידה של ישראל בארה"ב ובארצנו הקטנטונת, בה חיים כרבע מיליון ישראלים בעלי זכות בחירה.

דונלד טראמפ, שהתחייב לפתוח מחדש את הסכם וינה, הוא אמנם עוף מוזר. לעומתו נקראת יריבתו קלינטון כספר הפתוח. היא, שדבֵקה בגאווה בהסכם וינה, הבטיחה ללכת בנתיב המורשת הילדותית-עד-תמימה של אובמה: תוכיח לאיראנים שארה"ב אינה 'השטן הגדול', תלחץ על המשך הקפאת הבניה ביו"ש, תחולל משבר על כל מעון ילדים חדש בעופרה, תדרוש 'החלטות אמיצות' בסוגיה הבלתי רלוונטית בעליל של 'שתי מדינות לשני עמים', ותמשיך להיתמם, כפי שנהגה בפרשיות התמוהות של האימיילים שנמחקו, הטלפונים שנעלמו, המחלות שהוסתרו: לא ידעתי, לא אמרו לי.

אם נוסיף לכך את אזהרתה של מישל בקמן, חברת בית הנבחרים לשעבר, ש"עִם קלינטון יקבלו אוייבי ישראל חיזוק משמעותי," כי אז כמעט ברור ששוחרי טובתה של ישראל, עומדים בפני בחירה קשה מאין כמוה – בין עוף מוזר לשוחרת מורשת אובמה הפוליטיקלי קורקטית.   

* * *

אהוד בן עזר

על הרומאן החדש של משה גרנות

"מאריה וליאופולד"

ספרי צמרת, 2016. 213 עמ'

הרומאן החדש של משה גרנות "מאריה וליאופולד" הוא ספר סוחף וחזק, מרתק עד לעמודו האחרון, ממש עוצר נשימה – ומומלץ מאוד לקריאה.

אילו היה חתום עליו אחד הסופרים החשובים שלנו, שאמנם כבר כמעט אינם יודעים לכתוב רומאנים קריאים אבל עדיין יש להם מעמד ויחסי ציבור מצויינים – היה "מאריה וליאופולד" הופך לאירוע ספרותי מרכזי ואפילו נשות תל-אביב המשכילות ונותנות הטון, גם ברשימת רבי-המכר – היו מתחילות לדבר עליו כמו על גרוסמן, המשעמם מאוד לעומת גרנות – ו"הבימה" או הקאמרי היו מעבדים את הספר למחזה עם קירות זכוכית להבדיל בין עבר להווה.

הרומאן מתנהל בשני מישורים, וכבר כתבה עליו אצלנו זיוה שמיר ביקורת מפורטת ואוהדת מאוד [גיליון 1173]. אין צורך לחזור ולספר את תוכנו כי יש בכך גם קלקול המתח והסקרנות למי שטרם קרא את הספר. נאמר רק כי במרכזו עומדת דמותה של באשה, הילדה היהודייה מגטו וילנה, אשר בהיותה בת שלוש הוברחה והגיעה לידיהם של ליאופולד, כומר פולני קאתולי ו"אחותו" מאריה, שהיתה אשתו-למעשה, אך הצליחה ללדת לו רק בן מופרע אחד. כל חייה של באשה עומדים בצל ההתעללויות, גם המיניות, של הכומר שטוף התאווה, שגם לוקח את בתוליה. על רקע זה ממש מדהים כיצד היא מצליחה לשרוד, לגלות את יהדותה חרף החינוך האנטישמי שקיבלה ב"בית" והזדהתה עימו בלב שלם – ולהגיע לבסוף לישראל.

סיפורה של באשה, בגוף ראשון, עומד במרכז הרומאן ומאפיל על הסיפור המישני של ז'ניה ובעלה בנימין ברנוי, ידידו של המספר.

בצד הבקיאות ההיסטורית המדהימה והמשכנעת של גרנות בתיאור חייהם של יהודי פולין, בייחוד לאחר השואה, (הוא-עצמו, כבן 77, "עולה חדש" בנעוריו מרומניה) – יש לנו כמה הערות ענייניות, שאינן מורידות מערכו של הספר.

* ז'ניה, פליטת השואה ומחנות ההשמדה, נישאת בישראל לבנימין ברנוי באחת השנים הראשונות לקום המדינה, וחייה עומדים בצל הטראומות שעברה בעברה. המספר כותב: "בנימין לא לחץ עליה לעבור טיפולי פוריות, והיא סלדה מרופאים." (עמ' 27).

למיטב ידיעתנו, טיפולי פוריות החלו בישראל בשנים מאוחרות יותר ואינם מתאימים לתקופה המתוארת כאן.

* הספר כתוב בשני סוגי אותיות. אות פרנקריהל רגילה לסיפורם של ז'ניה, בנימין והמספר, בהווה בתל-אביב, ואות דוד [?] דקה וקשה לקריאה, לסיפור האוטוביוגראפי והמרכזי הנמסר בגוף ראשון מפיה של באשה, והוא המעניין ביותר והוא עיקרו של הרומאן. חבל שלא נמצא פתרון עיצובי טוב יותר להמחשת ההבדל בין שני הסיפורים, שמתאחדים רק לקראת הסוף. כי את סיפורה של באשה קשה לקרוא – רק מהבחינה הטיפוגראפית.

* המאורע המכונן בסיפורה של באשה הוא האונס האכזרי שעשה בה בנעוריה הכומר הפולני הצבוע ושטוף הזימה, ליאופולד. אונס שנמשך אחר-כך לילות רבים, בהסכמה שקטה של אימה המאמצת מאריה, שסבלה גם היא מעריצותו ומאכזריותו של ליאופולד.

קצת קשה להבין כיצד נעורים נוראיים כאלה, של אונס בידי גבר שהיה יכול להיות אביה, אינם מותירים שום צלקת בחיי המין של באשה בעתיד, ולמעשה – משעה שהיא נחלצת מציפורני המנוול הפולני ומתחילה בדרכה החדשה, אין לה כנראה בעיות ביחסיה עם גברים, והיא נישאת לבחור ישראלי ויולדת לו שני בנים. באשה היא אישה חזקה בצורה בלתי רגילה, אם חיים נוראיים כאלה בנעוריה – לא הותירו בה משקעים שמפריעים לחייה כאישה וליחסים עם בעלה. היא מתפקדת בצורה נורמאלית לחלוטין.

אולי נובע הדבר מכך שכתיבתו של גרנות היא ריאליסטית לחלוטין ואף פעם לא נאטוראליסטית, מפורטת-מדי, זו המכונה אצלנו לפעמים גם – פורנוגראפית. הוא מאוד מאופק, צנוע, ונמנע מלכתוב תיאורים סנסציוניים מחייה של באשה, שגם כך הם מדהימים בקורותיהם ואולי אין צורך לפרטם יותר.

יש בבאשה כוח חיים עצום המאפשר לה לעבור את כל תחנות חייה, חרף העריצות, הבכי והתחנונים – מבלי שאישיותה החיונית תישבר ותעוקם. מבחינה זו לא הצליחה ההתעללות המינית, שעברה בשחר ילדותה ונעוריה מידי "אביה", הכומר הפולני בעל הנפש המעוותת ליאופולד – לעקם את נפשה ולגרום לה, למשל, פחד ודחייה מפני גברים ומפני חיי המין בנישואים.  

אל תחמיצו את הספר הזה. ראו, הוזהרתם! אי אפשר להניח אותו מהיד עד שמסיימים את קריאתו!

* * *

"מאריה וליאופולד"

הרומן החדש של משה גרנות

בהוצאת ספרי צמרת

הרומאן "מאריה וליאופולד" מספר את קורותיהן של שתי נשים ניצולות שואה שהגיעו לחוף מיבטחים בארץ ישראל. ז'ניה מצליחה לשרוד את התופת, אך עברה אינו מניח לה, באשה היתה פעוטה בת שלוש כשהועברה על ידי הוריה אל מחוץ לגטו וילנה. כומר קתולי מאמץ אותה ומחנך אותה לאנטישמיות קיצונית. הכומר, למרות נדר הפרישות, מנהל הרמון שלם של נשים. לבאשה נודע בדרך הקשה שהיא בעצם יהודייה. מכאן ואילך – אודיסיאה של בריחה, הסתתרות ועלייה לארץ

שתי העלילות משתרגות זו בזו באמצעות שני גיבורי מישנה – בעלה של ז'ניה, והמספר הרושם את קורותיהן של השתיים. מדוע השם "מאריה וליאופולד"? לשאלה זאת יש תשובה בגוף הספר.

משה גרנות הוא אחד הסופרים הבודדים שזכה פעמיים על הרומאנים שלו בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם (על "שחזורים" – 2007, ועל "הפרומושיקאים" – 2012).

ניתן להשיג את הספר במחיר מצחיק בנטבוק:

http://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=7497

כל תשומת לב תתקבל בתודה ובברכה.

(להתרשמות ולחוות דעת: granotmoshe@walla.co.il)

דבר המפרסם

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ה: כיבוש אילת

סוף פברואר 1949. הגדוד נערך למבצע סודי, וכל החופשות בוטלו. איש לא ידע את הסיבה ל"מצב-הכן" שהוכרז.

סיקו, בהיותו קרוב לגורמים צבאיים, התעדכן בתוכניות החשאיות וסיפר למחלקה.

הימים היו ימי המשא-ומתן בין נציגי ישראל לנציגי עבר-הירדן, ברודוס, על ייצוב הגבולות. קו הגבול הדרומי, שישראל שלטה בו, השתרע בקו עוג'ה-אל-חפיר-עין-חוסוב. דרומה משם שטח-הפקר, שכונה "הדרום הפרוע". יחידות סיור של הליגיון הערבי ושל ישראל נעו בו בחופשיות. פיסת קרקע זו אמנם נקבעה בהחלטות עצרת האו"ם בתחומי מדינת-ישראל, אך למנהלי המשא-ומתן ברודוס היה ברור כי מה שלא יושג עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים – כבר לא יושג.

לשאלה, אם יש כוונה לכבוש את אילת, סירב סיקו להשיב, בבחינת סוד-צבאי, אך ציין שקיימות שלוש דרכים להגיע לאום-רשרש, היא אילת: דרך אחת, לנוע על הרכסים של הרי מואב ואדום שבעבר-הירדן, דרך שאינה באה בחשבון. דרך שנייה לאורך הערבה. ושלישית – עוג'ה-אל-חפיר, איגוף הרי הנגב ממערב, חציית נחל הג'יראפי, וירידה למפרץ דרך תחנת הגבול המצרית ראס-אל-נאקב.

לדבריו, אם צה"ל יחליט לכבוש את אילת, אזיי שתי הזרועות ינועו בתנועת מלקחיים: גדוד "גדעון", מלווה בפלוגת סיור של גדוד 19, ינוע לאורך הערבה, שהיא דרך-המלך, וזרוע שנייה, "חטיבת-הנגב" – תנוע לאורך ההרים, תחצה את מכתש-רימון ותגיע עד ראס-אל-נאקב המצרית.

יום לפני הירידה דרומה נטל אותנו סיקו לראות את פינוי כיס פלוג'ה בעקבות ההסכם שנחתם עם מצרים. צפינו בשיירה מצרית ארוכה, שכללה זחלילים, טנקים ותותחים – בדרכם לרצועת עזה. עמדנו על גבעה ונזכרנו בדיר-סנייד ובאותן שיירות-מזון על גמלים, שהסתננו ל"כיס". לאחר-מכן הודיע סיקו שיוצאים לחופשת-ערב לתל-אביב.

הלל נוימן תהה ולחש באוזני: "כיצד זה מפקד מחלקה מוציא חיילים לחופשה, כאשר כל החופשות בוטלו?"

משכתי בכתפיי והשבתי לו ש"סיקו ככל-הנראה יודע מה הוא עושה."

סיקו קבע כי בחצות נפגשים מתחת לשעון בכיכר-מוגרבי, שם ימתין לנו הרכב.

חצות. כולנו בכיכר, ממתינים לסיקו, שאינו מגיע. בשעה אחת ושלושים אחר חצות יצאנו לדרך בלעדיו. החבר'ה לא פסקו לתהות כיצד זה מפקד מחלקה עוזב את חייליו ערב המבצע? היו שחשבו, כי תקלה טכנית קרתה לו, והיה מי שסבר כי סיקו לא שכח את ההפגזה בדרך למשלט 86, והחליט שלא להסתכן. בדרך התנהל ויכוח על הסכנות הצפויות לנו אם הבריטים יחסמו מעברים וימקשו דרכים. ידענו כי מעבר למפרץ שוכן הכפר הירדני עקבה, ולידו בסיס צבאי גדול. שיערנו שהבריטים לא יראו בעין יפה את התקרבות צה"ל לבסיסם. סיקו סיפר כי יחידות הליגיון הערבי, בפיקודו של הבריגדיר הבריטי גלאב פחה, פרושות בתחנות-גבול ארעיות לאורך הערבה, בסיסן בג'רנדל – תחנת-משטרה הצמודה לגבעות המזרחיות שבין ואדי ג'יראפי לעין-רדיאן.

למחרת בצהריים ירד הגדוד ל"מבצע עובדה", כשהכול מכורבלים בשינלים, עטופים בכאפיות ובכובעי-גרב. הגענו לבאר-שבע, התעכבנו זמן רב בחצר-המשטרה, וצפינו בהופעתה של להקת הצ'יזבאטרון. השירים היו מוכרים, שרנו עם הלהקה ומחאנו כפיים בהתלהבות. ההיתה זו מסיבת-פרידה מן הציביליזציה?

ליד כורנוב עלתה השיירה על מישור חולות נודדים, ואחדות מן המשאיות שקעו. ההתעסקות בחילוץ הזכירה את הירידה לנגב המערבי. אז שקענו בבוץ, עתה התחפרנו בחול. עד מהרה הובאו חצאי-זחלים שחילצו אותנו.

הערב ירד, השמיים היו עמוסי כוכבים נוצצים, ו"הדובה הגדולה" זהרה. הפעם איש לא שאל כיצד "פורחים לרחוב בן-יהודה שטראסה." פאול היקה השתחרר.

נסענו באורות כבויים כדי שהאוייב לא יידע שצה"ל מוריד כוחות דרומה. על אף החשיכה הכבדה חשנו כי אנו חולפים על פני מרחבים פתוחים.

לפתע נעצרה השיירת. מה הפעם? רכב עלה על מוקש?

לא. משאית אחר משאית החלו לרדת ירידה תלולה ולתמרן בעיקולים חדים הלוך ושוב, כשחיילי המשטרה-הצבאית מכוונים את הנהגים לבל יחליקו מן הדרך וידרדרו את הרכב לתהום.

"חבר'ה, איפה אנחנו?" קראתי לעברו של מ"צ, שעמד בצד הדרך.

"מעלה עקרבים."

איש לא שמע על המקום. הרכבים ירדו בזהירות רבה, ולאיש לא היה מושג על הנוף המטריף שנראה משם. כעבור זמן-מה עצרנו בעין-חוסוב, כיום עין-חצבה, ומחלקה מהפלוגה הדתית, בפיקודו של המ"מ אורי אליאב מטירת-צבי, ירדה. המשכנו דרומה. השחר אט-אט עלה, ונתגלתה ערבה צחיחה שהצמיחה שיחים, קוצים וחלוקי אבנים. ממזרח התנשאו הרי אדום כצללית כהה, פסגותיה משוננות, וקרני שמש ראשונות החלו לפלח אותן ולהאיר ערבה אפורה.

עין-ובה, כיום עין-יהב – גבעה ובתחתיתה מעיין, שמימיו ניקוו לצינור שנשפך לתוך שוקת. סביב המעיין – אואזיס ירוק. בין העשבים נראו ערימות של גללי-צואה, שהזכירו פולי קפה. איציק חבצלת מישש אותם וקבע כי צבאים ואיילות מרווים כאן את צימאונם.

מחלקה דתית ירדה מהמשאית ועימה אברהם זוהר, איציק חבצלת ואני. עם בואנו התחלנו להכין עמדת "בזה". האדמה היתה סלעית, לא היה אפשר לחפור בה ונאלצנו, למלא שקי-אדמה. לאחר שהיצבנו את המכונה ונקבעו מטרות, הקמנו אוהלי-סיירים ושכבנו לישון.

אחר-הצהריים התעוררנו רטובים מזיעה. חום כבד שרר בערבה. מישור רחב-ידיים נפרש לפנינו, אדמתו חלוקי אבן, סלעים ושיחי קוצים. פה ושם הזדקרו עצי שיטה דלי עלווה. צפינו במשקפות סביב-סביב ולא גילינו עמדות אוייב.

חיילי המחלקה הדתית התארגנו לשהות ממושכת, והקימו אוהל לחדר-אוכל ולמטבח, נחפרו שירותים והוקם אוהל-מרפאה. המזון היה על טהרת השימורים: ביסקוויטים, קציץ-בשר שכונה בשם "לוף", שעועית ומיץ-תפוזים.

לפנות-ערב יצאתי עם איציק חבצלת לסיור. איציק ביקש לדעת מי ומי חי בערבה. הרמנו אבנים, נברנו מתחת לסלעים וגילינו: לטאות, חומטים, נחשים, עקרבים, ומיני רמשים שלא היכרנו. עץ שיזף עקום-גזע נראה מרחוק, ולמרגלותיו צבאו עורבים, שניראו קטנים מהעורב השחור שהיכרנו. גון צווארם ועורפם שחמחם ומקורם דק. משקרבנו פתחו במקהלה שהזכירה צלילי פעמונים חלודים.

כעבור ימים אחדים נשלחתי אל מטה הגדוד, לוואדי ג'יראפי, ושם פגשתי בהלל נוימן, שסיפר כי כמה בית-אלפים הצטרפו לטיול שיצא למצדה ולעין-גדי. להפתעתם הם פגשו שם את מנשק'ה הראל, ממעוז-חיים, שהיה המ"כ שלנו בקרב על פקועה. הם טיפסו עימו למצדה ושמעו מפיו הסברים מאלפים. אחר-כך ביקרו במעיינות עין-גדי והשתאו על יופיים.

בדרכם חזרה המתינו הלל ודשיק לטרמפ. רכב עצר, והם נדהמו לפגוש בו את סיקו, ש"נזכר" לשוב לגדוד. לרגע חשו אי נוחות: הם הסתלקו בלי רשות ולפניהם המ"מ בכבודו ובעצמו. סיקו חקר אותם על מיקומם של חיילי המחלקה, ומשנודע לו כי פוזרנו לכל אורך הערבה, נרגע. סיקו נשאל במטה-הגדוד היכן היה, והשיב שזה עתה שב מסיור אצל חייליו הפזורים במשלטי הערבה.

בוקר אחד התעוררנו לקול שאגות: "בית-אלפא! בית-אלפא!" – יצאנו בבהלה מן האוהל ולתדהמתנו משאית אזרחית ועליה שתי כיתות מהמוסד-החינוכי. היה זה טיול אזרחי ראשון שיצא לערבה. מארגני הטיול החליטו לעבור בין המשלטים ולאסוף את חיילי הקיבוץ בדרכם לאילת. ה"מוסדניקים" נדהמו לראות אותנו בבגדים מרופטים, בנעליים בלויות, ומגודלי שיער. המ"מ יונה הופרט אישר לאיציק ולי להצטרף לטיול.

המשאית התנדנדה כשיכורה, ושדי הבנות רטטו כאשכוליות על עצים נעים ברוח. נזכרתי בריקוד "האשכולית", שהבנות רקדו במסיבת הסיום של שנת הלימודים, ועיניי לא משו מהן. היצרים להבו. אט-אט "נקטפו" חיילי הקיבוץ מן המשלטים השונים בדרך אילתה.

אום-רשרש, היא אילת, נכבשה בעשרה במרץ. הים הכחול והרי הגרניט הזוהרים והמתנשאים – הדהימו ביופיים. גבעות חשופות, בוהקות בצבעי חום וכתום, צוקים ובתרי אבן – התגבהו משני צידי הערוצים.

העפלנו לפסגות, ביקרנו בראס-אל-נאקב, ירדנו למכרות המלך שלמה, שיכורים מן הנוף המטריף.

בערבים נערכו מסיבות, והשירה התנועתית הזכירה ימים רחוקים. ממיק נצמד אל אחת מבנות "ילדי-טהראן", ודשיק לרינה, שברבות השנים נשא אותה לאישה.

לאחר ימים אחדים השיבה אותנו המשאית בחזרה למשלט.

באחד הימים החלטנו איציק ואני להצפין לעין-חוסוב לביקור אצל מפקד המשלט, אורי אליאב, שהוא חובב טבע מושבע. אורי התהלך במכנסיים קצרים, בגופייה ובסנדלים מרופטים, וטייל עימנו בסביבה.

בשעות הצהריים הגיעה למשלט משאית עמוסה ציוד.

"מה קרה שפתאום נזכרתם בנו והבאתם ציוד?" שאל אורי את קצין-האפסנאות של חזית-הדרום.

זה סיפר כי למחרת היום עומד ראש-הממשלה ושר-הביטחון דוד בן-גוריון, מלווה פמלייה גדולה של חברי ממשלה, אורחים מחו"ל, עיתונאים וצלמים – לערוך במשלטי הערבה ביקור ממלכתי, ולכבוד הביקור הוחלט "להלביש" את החיילים כיאה וכנאה לצבאה של מדינה גאה. קצין-האפסנאות סיפר שהמשאית עמוסה כל-טוב: חולצות, מכנסיים, לבנים, נעליים, גרביים ואפילו עניבות.

אורי אליאב לא התפעל ושאל: "אז בגלל אורחים מחו"ל וצלמי עיתונות, העשויים לצלם צבא 'שלומפרי' – נזכרתם בנו? אפילו ספר לא הורדתם לערבה. מחלפות ראשיהם של חיילי המשלט מזכירים את שמשון הגיבור. אדרבא, שבן-גוריון יבוא בכבודו ובעצמו ויראה איך אנחנו ניראים!"

והחבר'ה סביבו אמרו לקצין, ונימת מרירות בקולם: "ולמה לא הגיע שק"ם? כבר שכחנו את הטעם של בקבוק עסיס וואפלה מצופה..."

"מי פה מפקד המשלט?" שאל קצין-האפסנאות בחוסר סבלנות, ובתקווה שעם דרגים יותר גבוהים ייקל עליו למצוא שפה משותפת.

"אני," השיב אורי.

"ואיפה הדרגות שלך?"

אורי שלף מכיסו דרגות-בד מהוהות, ובסיכת-ביטחון הצמידן לכתפיות גופייתו. הקצין התפלץ, והבין עם מי יש לו עסק.

הביקור הממלכתי בוטל.

קיבלנו פקודה לעבור למשלט יותר דרומי, ליד שפך ואדי חיאני. הואיל ואותו יום, ה-15 במרץ, חל חג-פורים, זכה המשלט להיקרא: "משלט פורים". הכוח נטה אוהלים על חמדה מישורית, מקום סתמי באמצע כלום. סדר היום לא השתנה, לבד מהעובדה שאזרחים מכל שדרות היישוב החלו לפקוד את המשלט, בדרכם לאילת. החבר'ה התכבדו בעוגות, בממתקים, ונזכרו בארץ-ישראל הטובה והטעימה.

כעבור ימים אחדים עקרנו לאילת. שם היתה התקופה היותר יפה בחיינו. טיילנו מבוקר עד ערב. עלינו על הרי שחם שהיו עטופים קרעי עננים, ירדנו לקֶניונים, והידרמנו עד למצודת ראס-אל-נקב המצרית, שעל תורנה התנוסס דגל מצרי. הסתובבנו בוואדיות מעוקלים, הזרועים חלוקי אבנים וחול. הנופים שיכרו אותנו כליל.

באחד הטיולים חצתה לטאה גדולה את הוואדי בתנועות איטיות, כמעט בנחת, מנפנפת זנבה באצילות ימינה, שמאלה, ואיציק רדף אחריה, אך היא חמקה.

הוואדיות התגנדרו בשלל צבעים. שכבות אבן-חול נובית נמחצו שכבה על שכבה ויצרו קירות מפוספסים. עד מהרה היינו ל"אמנים": גרדנו אבקות צבע, שפכנו במשפכים לתוך בקבוקים ריקים, ויצרנו כל מיני צורות גיאומטריות.

הלל ואני התגוררנו באוהל-סיירים, לא רחוק משפת המים. באחד הימים, לאחר רחצה בים, החלטנו לשפות קנקן קפה. היה לי פרימוס-בנזין זעיר וניסיתי להדליקו. הלל הזהיר אותי כי באוהל מצויים רימוני-יד, והדבר מסוכן. ובעודי נועץ מחט בחריר הפרימוס, קרתה התפוצצות וזינקנו בבהלה מן האוהל, ממתינים להתפוצצות, שלא באה[?]. נזכרנו בסיפורים על טיול התנועה לעין-גדי והאסון שהתחולל שם כאשר רימון התגלגל למדורה."

"פעם שנייה שאני מזהיר ולא שומעים בקולי," העיר לי הלל, ונזכר בביני, כאשר נסעו יחד באופנוע למעוז-חיים.

רוב חברי הכיתה שהו באילת. מדי ערב נפגשנו ליד מדורה, מחליפים רשמים, חוויות וזיכרונות. דשיק הזכיר כי למחרת היום יחול האחד במאי, והעלינו זיכרונות כיצד צעדנו בגאווה ברחובות תל-אביב, נושאים בגאון דגלים אדומים.

נחמה פצחה קולה באחד משירי המהפכה, וכשהגענו למילים: "דגל אדום, נישא במרום, / כי בא, היום – נתֵק את הכבלים," התרגשנו עד מאוד. היה זה ערב נוסטלגי, שלרגע דילג על פני משלטים, מלחמות ושכול. שבנו אל "הפעולה" התנועתית, שדומה כי התרחשה לפני יובלות.

"מה דעתכם שנערוך מחר מיפקד לכבוד האחד במאי?" הציע ממיק ועיניו נצצו.

החבר'ה משכו כתפיים.

"אני מוכן לחבר 'הוראת יום'," אמרתי.

"מאה אחוז."

למחרת הקמנו תורן, תלינו על קצהו ספל פח הפוך ונחמה נידבה מטפחת-ראש אדומה. אחר-הצהריים נערך המפקד, כשהכול מאזינים ברצינות תהומית ל"הוראת-היום":

לכל השומרים-החיילים חזק!

כאן, באום-רשרש, אל מול הרי אילת, אולי לראשונה בהסטוריה האנושית, אנו מניפים את הדגל האדום. מולנו בנמל עקבה עובדים פועלים קשי-יום, שספק אם אי-פעם שמעו על יום הסולידריות הבינלאומית. במעמד זה אנו קוראים לפרולטריון הירדני לראות בנו את אחיהם למעמד. יחד ניאבק בקפיטליזם, יחד נילחם באימפריאליזם, בתקווה שהסוציאליזם ינצח ושלום ישרור בין עמים. תחי ברית-המועצות מעוז הקידמה!

סיימנו את המפקד בשירת ה"אינטרנציונל". הטכסט נשמר אצלי באלבום-תמונות, שהוקדש לכיבוש הערבה.

חיילים מהגדוד שצפו בנו היו המומים. לא ידעו אם לצחוק או לבכות. שבט מוזר התייצב לטקס תמוה, האזין למליצות נבובות – וסיים בהימנון קומוניסטי. בין הצופים היו גם חיילי "המיוחדת", שבתגובה קמו על רגליהם והשיבו בהימנון משלהם:

"שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם-כן..." – ואחר-כך: "עלֵי בריקדות ניפגש, ניפגש / עלי בריקדות, חירות נישא בדם ואש..."

לרגע נתגבהו החומות, ונחמה הבינה את הסכנה הטמונה בצחצוח חרבות, ופתחה ב"הרוח נושבת קרירה / נוסיף הקיסם למדורה," – והמתח התפוגג. דשיק שפך בנזין על גזע עץ יבש, שהים פלט, ושני המחנות הסתופפו סביב האש ששבה והציתה לבבות.

מישהו סיפר שלאחרונה התארח באוהלם הסופר משה שמיר, שפירסם מקאמה על אילת. "רוצים לשמוע קטע ממנה?" שאל, ושלף מכיסו עיתון מהוה.

"קדימה."

נאום מול גלים והר / משה שמיר

...ואת תהיי יפה אצלי, אילת! // תמכרי גזוז, תדליקי אורות חשמלייך, / תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה / ותעשיית-תענוגותיה למכור בתקליט, בקולנוע, בשידור האלחוטי. // אפשר תהיי חטאה הרבה ומכבירת-זנונים / ועיר בוגדה אולי, ועושקת דל ומחפירה פני יתום / – על זאת עוד תבואי חשבון! – אבל תהיי. / היה תהיי! גדולה, קיימת, ממשית, מולידה, דייגת, / מפלגת ימים, רוכלת וסוחרת, מרבה זלזול ומרבה שתות, / אחות לערי הארץ הזאת, / אחות דרומית, חמת-מזג.// ואת תהיי יפה אצלי, אילת!

תהיתי לגבי השורה "תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה," ושאלתי אם המשורר מזהיר אותנו מפני סכנת האמריקניזציה? משה שמיר הוא כידוע איש "השומר-הצעיר", חבר קיבוץ משמר-העמק ומעריץ הסוציאליזם הסובייטי בהנהגתו הדגולה של החבר יוסף סטאלין. האם בשירו הוא מבטא אזהרה פוליטית לעתיד?

הוויכוח למה התכוון המשורר התארך עד חצות.

למחרת עלה הגדוד צפונה. הנסיעה על דרכי-עפר הכבידה. התנדנדנו כשיכורים ואף היו שהקיאו. קיללנו, ונשבענו שלא לשוב עוד לאילת אלא ברכבת או באווירון.

*

תשעה במרץ 1999. מקץ חמישים שנה לאילת, הוזמנו לחגיגות היובל: "חטיבת-הנגב", גדוד 13 ופלוגת הסיור של גדוד 19. אף שנסענו באוטובוסים ממוזגים ועל כביש חלק, לא שכחנו את דרך החתחתים, שהקפיצה אותנו עד צאת ה"קישקעס". הו, כמה אבק בלענו באותו קיץ.

בצומת רותם עזבנו את כביש הערבה ופנינו אל מעלה-עקרבים. מראות הוד קדומים שבו ונתגלו. סלע "הצפרדע" עדיין ניצב בתחתית המעלה, כשראשו נטוי כלפי מעלה, מקדים ברכה לחולפים. מי יספור את השיירות, את השבטים הנודדים – שפסעו לרגליו במרוצת ההיסטוריה. אילו קירקרה הצפרדע בלשון בני-אדם, ייתכן שהיינו לומדים פרק מרתק בהיסטוריה הקדומה של ארץ-ישראל.

עצרנו בעין-חוסוב, כיום עין-חצבה, ביקרנו בחווה חקלאית מודרנית, התפעלנו משטחי ענק ירוקים של פלפל לייצוא, ונזכרנו באותו ביקור ממלכתי שלא נערך.

עין-ובה, כיום עין-יהב, אף הוא מושב מצליח. באותו משלט היתה טבחית בשם דרורה, והמשלט זכה להיקרא על שמה: "אַיין וייבֵּע" – באידיש – "אישה אחת". לימים נשא אותה לאישה מפקד המשלט, המ"מ יונה הופרט (אפרת), והמשיך לטפס בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף.

העיר אילת לא יצאה מגִדרה להקביל את פני משחרריה. לתומנו האמנו שבכניסה לעיר תתנוסס כתובת-ברכה, ועיריית העיר וילדיה יקבילו את פנינו – אך איש לא השגיח בבואנו.

במקום חמש בקתות חימר עלובות של אום-רשרש ההסטורית, נותרה בקתה אחת. היתר נהרסו, ובמקומן הרקיעו בתי מלון הדורים. לרגע תהיתי אם לא נקלענו ללאס-וגאס. אילת היא עיר תיירותית על כל סממניה, כולל צעירות סקנדינביות עם ובלי...

הגענו למלון, ולאחר התרעננות וארוחת-ערב, הוזמנו לחזות בסרט וידיאו: "המסע אל דגל הדיו". הסרט נשא מסר אחד: מי יגיע ראשון לאום-רשרש ויניף את דגל הדיו. המצלמה דילגה מחטיבת "גולני" לחטיבת "הנגב", אגב ציון יומי להיכן הגיעה כל אחת מהן. לרגע התייחסנו לנושא בחיוך: וכי חשוב מי הגיע ראשון? האין שתי החטיבות שותפות מלאות להישג ההסטורי? אך במדינה שבה ה"רייטינג" עושה כותרות, העדיפו יוצרי הסרט להדגיש את המפריד על פני המאחד.

לפי פקודה שהוציא בשעתו מפקד חזית-הדרום, יגאל אלון, חטיבת "גולני" נועדה להיכנס ראשונה לאילת, ואילו "חטיבת הנגב" היתה צריכה להיעצר על צוקי ההרים החולשים על הים. לתומי סברתי, כי ייתכן שיגאל אלון ביקש לפצות אותנו על מה שקרה לנו במשלט 86.

בהמשך המסע החליט יגאל אלון ששתי החטיבות תיכנסנה ביחד, אולם זה לא קרה. הפלמ"חניקים החליטו להפר את פקודתו של יגאל אלון ו"להראות" לבן-גוריון עם מי יש לו עסק – בעקבות החלטתו לפרק את הפלמ"ח.

האלוף עוזי נרקיס הבהיר באותו סרט: "הפקודה שקיבלתי מהמח"ט שלנו, נחום שריג, היתה מספיק מעורפלת כדי לעשות את מה שצריך היה לעשות..." והוא ציטט שורה מהימנון הפלמ"ח: "'ראשונים תמיד אנחנו, לאור היום ובמחשך...' – החלטתי שהפלמ"ח יגיע ראשון לאילת."

חד וחלק.

כשהגיעה פלוגת הסיור של חטיבת "גולני" לעין-רדיאן, כארבעים קילומטר מאילת, נשלח מטוס פייפר אל מח"ט "גולני", והשליך פתק, כתוב על טופס של חזית-הדרום, ובו פקודה לעצור את מסע ההתקדמות.

נחום גולן, מפקד החטיבה, ממושמע, לא חשד במאום. עצר את השיירה עד ששוב הופיע "פייפר" והשליך פתק נוסף, שהורה לו להמשיך במסע. וכשסיירי "גולני" הגיעו לאום-רשרש, דגל הדיו כבר התנוסס על התורן...

ניר דורסיני, איש גדוד 13 וחבר מושב מולדת, סיפר באותו מעמד כי ביקר אצל מפקד חטיבת "גולני" זמן קצר לפני פטירתו. נחום היה משוכנע כי הפקודה לעצור את פלוגת הסיור של החטיבה בעין-רדיאן היתה "תרגיל מכוער" של מפקדת חטיבת הנגב.

"אילו אמרו לי לעצור על-מנת לאפשר ל'חטיבת הנגב' להגיע ראשונה – הייתי מקבל זאת בהבנה. ככלות-הכול, הם ישבו בנגב כל ימי המלחמה, סבלו אבדות כבדות, והגיעה להם זכות ראשונים. אבל למה לרמות ולבצע 'תרגיל' כל-כך מכוער?'"

לעומת השאיפה הבלתי נשלטת של מטה הפלמ"ח, התנהג מפקד "סיירת גולני", מוסה פלד, לימים אלוף, ביתר שאר רוח: "'גולני' יכלה להגיע ראשונה, אך ראוייה 'חטיבת-הנגב' שתגיע ראשונה. כשהיינו בצפון, הפלמ"חניקים היו בדרום ואכלו שם הרבה חרא. אם מפקד חזית-הדרום האלוף יגאל אלון לא נתן להם את הפקודה – אזיי שר-ההיסטוריה הוא שקיבל החלטה טובה."

למחרת היום, נערך באום-רשרש ההיסטורית מיפקד, בהשתתפות לוחמים משתי החטיבות, ראש-העיר, עסקנים ותלמידים. באותו מפקד שוב הונף דגל-הדיו והפעם על-ידי שני האלופים: אברהם אדן (ברן), נציג הפלמ"ח, ומאיר עמית מטעם "גולני".

באיחור של חמישים שנה תוקן העוול ההיסטורי...

ובדרכנו חזרה צפונה, באוטובוס הממוזג, בקע מן הרדיו תקליט ישן-נושן של להקת הצ'יזבטרון, שעל שיריהם גדלנו והתרפקנו:

"...אבל דבר אין להכיר / על המשלט יושבת עיר / אולי בזכות אותם זמנים..."

המשך יבוא

* * *

בקרוב יוכנסו לשימוש מושגים חדשים:

פרופסור מ'אפלייה מתקנת' – במקביל לפרופסור

דוקטור מ'אפלייה מתקנת' – במקביל לדוקטור

משורר מ'אפלייה מתקנת' – במקביל למשורר

באישור מכוני התקנים של משרדי החינוך והתרבות

המופקדים גם על בניית חניונים ברמה של כפרי פוטיומקין

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עוד אחת מהמלצות ועדת ביטון לשיכתוב ההיסטוריה, כמו ברוסיה הסובייטית: השנה יינתן פרס ישראל בקטגוריה חדשה "עסקני קיפוח" – ויזכו בו מי שיוכיחו בצורה הטובה ביותר כי פרנסתם וחשיבותם מבוססות על התססת הקיפוח ועל הפַחת אש הגרפומניה העדתית בחסות ההסתה האנטי-אשכנזית – לתפארת מדינת ישראל.

* צריך בהחלט לשים לב מי הם המועמדים לסגני הנשיא בבחירות הקרובות בארה"ב – כי לפי מצב שני המועמדים לנשיאות – יש חשש כי מסיבות שונות לא יצליחו להשלים את תקופת נשיאותם, שעלולה להיות כושלת עוד יותר מזו של אובמה.

* משה גרנות: אהבתי בגיליון 1175 את הסיפור היפה של בן-ציון יהושע, וכן את הרשימה המושקעת של ארנה גולן על ספרך "לא לגיבורים המלחמה" (כל מה שהיא כותבת רהוט ומושקע).

כמוך גם אני התפעלתי מדבריו של בן דרור ימיני על העדה האתיופית: רק כשהצאצאים חוזרים לתימן המפגרת ולאתיופיה הנחשלת – רק אז הם מבינים עד כמה מדינת ישראל היטיבה עם כולם.

אני כתבתי לבן-דרור ימיני שבחים על כתבתו בידיעות (2.9.16).

אתמול (4.9.16) קראתי כתבה מזעזעת ב"ידיעות אחרונו"ת מאת אשר קשר, "ילדות נשכחת". הכותב מתאר איך בתימן הורים מוכרים את בתם הקטינה (גיל 13-9) לגברים מבוגרים שממשים את הנישואין באונס הקטינה. אישה-ילדה כזאת, שמבקשת לחזור מבוהלת להוריה, מגורשת מביתם, כי היא כבר שייכת לבעל בזכות המוהר ששילם. היום הנשים הללו בנות שמונים, והן מגוללות את הזוועה שעברו. המרואיינת העיקרית, שושנה חרזי, מספרת איך נאלצה לנשק את רגליה של האישה הראשונה של בעלה, ואיך זאת הייתה זורקת אבנים עליה ועל בעלה כשהיה פוקד את ערשה של הקטינה. למזלה, הוריה הסכימו לקבל אותה בחזרה, והחזירו לבעל את המוהר.

 מה תאמר על תרבות מפוארת כזאת שהאשכנזים דיכאו?

בספרי "עסקני הקיפוח" אני מביא את זיכרונותיה של שושנה נדף, שנאלצה ללמוד לקרוא בהיחבא מאביה, וכשנישאה ל"מוסקוביט", החלוץ קלמן בסין, ממייסדי כפר יחזקאל. האב שלה קרע עליה קריעה. הכרתי אותה אישית! היא מספרת בזיכרונותיה איך היתה עוברת בין מושבים וקיבוצים, אוספת 100 לירות (סכום עתק) כדי לפצות את הבעל התימני הזקן שייתן גט לאישתו הילדה, שתוכל ללכת לבית הספר.

נשים ילדות אלו, שכבר בגיל העשרה שלהן היו מטופלות בכמה ילדים – איך היה אפשר לצפות מהן לאחריות הורית?

כשכתבתי דברים אלה (בספרי "עסקני הקיפוח" הציטוטים מדוייקים!) – רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך, קראה לי לכיתת יורים, כי אני מעליב את עדות המזרח!

שלך,

משה גרנות

אהוד: קראתי כי בתימן יתומות יהודיות צעירות לימים, ילדות, היו נעשות רכוש השלטון המוסלמי ונמכרות להיות שפחות – אם לא מיהרו להשיא אותן לגברים יהודיים, לרוב זקנים, וככה גם הגיעו ה"משפחות" האלה ארצה בשנות העלייה ההמונית, אבל כמובן שלהזכיר זאת כיום זוהי גזענות אנטי-תימנית – שרק בן-דרור ימיני יכול להרשות לעצמו!

* אבירם: לכשכש בזנב ולא לקשקש בזנב. בבקשה!!

* הצטרפות לברכה לרמי גור. גם אני כמוכם בני המזל הגעתי לגבורות. מאחל ברכות מכל הלב. אורי, מחזור מ',  בי"ס פיק"א פתח-תקווה.

* לאור המגמה של שיכתוב ההיסטוריה הציונית בתוכניות הלימודים, בעקבות המלצות ועדת ביטון המיוסדות על בורות, דמגוגיה והיעדר כל חוש פרופורציה – החלטנו לשנות גם אנו את ההיסטוריה שלנו.

לא עוד צאצאי העולים מייסדי פתח-תקווה מהונגריה אנו – אלא צאצאיו של הפרש האגדי דאוד אבו-יוסף הבגדדי, השומר של פתח-תקווה בשנת 1879 – הננו כולנו, ושם משפחתנו אינו בן עֶזֶר אלא – בן עַזַר, וכך יהיה אפשר גם להחזיר את "המחצבה" שלנו לתוכניות הקריאה המומלצת בבתי הספר התיכוניים במסגרת ההנצחה של מורשת יהדות המזרח וספרד, כמאמר הרווח בארצות המזרח והמגרב: אם אינך יכול להילחם בשקרים – הצטרף אליהם!

* מעוללות השבת של החניוק הגנב אריה דרעי, שר הפנים בממשלת נתניהו, ולשעבר שר-לשעבר בכלא מעשיהו:

"בזמן שהמערכת הפוליטית מנסה להיחלץ ממשבר עבודות הרכבת בשבת, ש"ס נערכת לקרב משמעותי ועקרוני יותר מבחינת הסיעות החרדיות – פתיחת עסקים בשבת. שר הפנים ויו"ר ש"ס, אריה דרעי, פועל בימים אלה לטרפוד ההמלצות של ועדה מקצועית שבחנה את חוק העזר העירוני של עיריית תל-אביב, המתיר פתיחת עסקים בשבת בעיר. דרעי מקדם החלטה שתאסור באופן גורף פתיחת בתי עסק בלב תל-אביב, כולל פיצוציות ומרכולים. עם זאת הוא מציע כי הממשלה לא תתערב במדיניות העירייה להימנע מאכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה בשלושה מתחמי בילוי וקניות בעיר הפועלים בשבת — נמל יפו, נמל תל אביב ומתחם התחנה, וכן בחנויות נוחות הצמודות לתחנות דלק." ["הארץ" באינטרנט. 6.9.16].

* העברים הקדמונים בנו את פיתום ואת רעמסס, עכשיו העובדים הזרים בונים את ישראל. העבדות לא תמה – רק שכיום אנחנו האדונים, ולהם אין משה רבנו שיגאל אותם – כי הם אנשים קשי-יום שמטפסים באוויר על פיגומים ומסכנים את נפשותיהם כדי לשלוח את שכרם למשפחותיהם בארצות מוצאם. במו עיניי ראיתי אותם מתרוצצים בגובה רב ללא שום אבזרי בטיחות.

היחס שלנו אליהם הוא כמו יחסם של המצרים לבני-ישראל שהיו עבדים שלהם במצרים, אז מה איכפת לנו שזרים נהרגים בבניית הפירמידות שלנו?

* שלום אהוד, בגיליון האחרון, אורי הייטנר מזכיר את קיבוץ מבוא חמה ומציין ״צד מזרח הוא מבוא החמה בו זורחת השמש.״

ולא היא. מבוא החמה הוא מקום שקיעת השמש.

כך קהלת: וזרח השמש ובא השמש. 

בראשית: וילן שם כי בא השמש.

יהושע: ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם.

ועוד בדברים ועוד.

הנכון מה שכתב בהמשך, השם נובע מהמעיינות החמים למטה בעמק, במקום הילוכו של הירמוך.

ובחד מחתא, מבקש להודות לך על הבאת סיפוריו / מקצת זיכרונותיו – של עמנואל הרוסי, ולבנו השולחם אליך, כפי שציינת בעלון האחרון –  ברכות!

משה בן ברוך

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל