גיליון מס' 1177

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  ראשון, ח' באלול תשע"ו, 11 בספטמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לַיְלָה בְּטַאבָּה. // עמנואל הרוסי: י"ב. אנדריושקה חלופוב, פרק שנים-עשר מתוך הסיפור "תא מיספר 5". // רוֹן גֵּרָא: גַּם הַחוֹלֶה. // מרדכי קידר: בחירות בסבך האינטרסים, מחיר הבחירות ברשות הפלסטינית. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: אנחנו בירנטון (אוקספורד) 2003, פרק מתוך היומן. // ד"ר יוחאי סלע: טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד, אוגוסט 2016. // יהודה דרורי: 1. שמונים ושמונה גנרלים למען טראמפ! 2. מחלקת המדינה בארה"ב תמיד נגדנו. // משה כהן: הנדון: מה נשתנה? // אורי הייטנר: 1. מי אוהב את השבת? 2. צרור הערות 11.9.16. // אני שונא את עצמי מפני שאני לא פלסטיני צודק. שיר מאת חיימקה שפינוזה. // בן-ציון יהושע: "איזה סרט נפלא... כמה בכינו!" – מהסדרה 'שכונת הבוכרים שלי'. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש". פרק כ"ו: בערבות-הנגב. // ממקורות הש"י.

הודעה לנמענים

עקב מלאת 41 שנים לנישואי המערכת, היוצאת לחופשה – הגיליון הבא 1178  יופיע רק לקראת יום חמישי, 22.9. נא לא לדאוג, ולשלוח חומר חדש בהתאם.

* * *

יוסי גמזו

לַיְלָה בְּטַאבָּה

"הכּל סביבנוּ היה מסתורין המשתוקק להיחשֹף."

(פּרימוֹ לוי: "הטבלה המחזורית")

אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עוֹר הַיָּרֵךְ

כְּמוֹ עַל הַדְּיוּנוֹת שֶל טַאבָּה.

אַבָּא, קוֹרֵא בִּי בְּלִי קוֹל, מִבְּשָֹרֵךְ,

בְּנִי שֶעוֹד טֶרֶם הֹרָה בָּךְ.

וַאֲנִי נַעֲנֶה לוֹ כַּהֵד בַּמְּחִלָּה

אֶל הַקּוֹל הַזּוֹעֵק לְעֶזְרָה בָּהּ:

מַה, יֶלֶד, מַה? אֲבָל הוּא, בְּלִי מִלָּה,

רַק בּוֹכֶה אֵלַי: טַע אוֹתִי,

טַע בָּהּ.

חֹשֶן הַחֹשֶךְ מַגְחִיל כּוֹכָבָיו

לֶשֶם, סַפִּיר וּבָרֶקֶת

עוֹד מֵחֶטְאָם שֶל אָדָם וְחַוָּה

 וּפִרְיָם הָאָסוּר. אַתְּ נִדְלֶקֶת

מִן הַחֵטְא-לֹא-לַחְטֹא הַזֶּה, זֶה שֶגָּבָה

אֶת עֶלְבּוֹן שְנוֹת אִשֵּךְ הַמֻּחְנֶקֶת

בִּמְזֻמָּן שֶל הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶרָוָה

אֶת צְמָאֵנוּ בְּשֹקֶת הַשֶּקֶט.

וְהַפְּרִי הַמֻּתָּר הַזֶּה דְבַש לְמָתֹק

וְאָפֵל, וְאָפִיל, וַאֲפִלּוּ

הַדְּמָמָה לֹא עוֹצֶרֶת בָּהּ כֹּחַ לִשְתֹּק

וְהִיא שָרָה אוֹתָנוּ כְּאִלּוּ.

וְכָל-כָּךְ מֻפְלָאוֹת הֵן דַּרְכֵי הַגּוֹרָל

שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ אָבָץ עִם נְחֹשֶת,

הוּא עוֹקֵר כָּכָה שְתֵּי בְּדִידֻיּוֹת מִסְּגוֹרָן

וּמַתִּיךְ מֵהֶן

יַחַד שֶל אֹשֶר.

כַּמָּה עֹבֶש מֻדְלָח בַּיֵּאוּש שֶנִּקְוָה,

כַּמָּה זֶרַע נִשְחָת שֶל חֲלוֹם קְצוּץ-כְּנָפַיִם

הוֹבִיש בִּי כָּל וַאדִי נִחָר שֶל תִּקְוָה

בַּסָּהַרָה שֶל שְנוֹת-בִּלְעֲדַיִךְ.

כַּמָּה רֹעַ מֻרְעָל אַרְסֶנִיק-עֶרְגוֹנוֹת

יֵש בַּבּוֹר שֶל יוֹסֵף וּבַבְּלוֹף שֶל מוֹלֶדֶת

אִם יֶלֶד צָרִיךְ אֶת עַצְמוֹ לְגַנּוֹת

עַל שֶאֵין הוּא אֶחָד מִן הָעֵדֶר.

וְכֵיצַד מְחַרְפֵן אוֹתְךָ כָּל הָעוֹלָם:

תִּתְיַשֵּר, תִּתְפַּשֵּר, תֵּרָגַע נָא

עִם הַמֵּילֶא שֶל אֵלֶּה שֶכָּל מַזָּלָם

הוּא שֶאֵין לָהֶם פַאטָה מוֹרְגָאנָה.

שֶאֵינָם מְגָרְדִים אֶת הָעֶּצֶב הַזָּב

בְּחַרְסָן שֶל כְּמִיהוֹת זְרוּיוֹת מֶלַח

וְאֵינָם מוֹדְדִים עַל רַגְלֵי הָאַכְזָב

אֶת נַעַל-הַזְּכוּכִית הָאֲבוּדָה שֶל לִכְלוּכִית

הַהִיא, שֶאֶת בִּכְיָהּ שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בָּכִית

וְלֹא יָדַעְתּ שֶשְּמֵךְ הוּא סִינְדֶּרֶלָה.

וְלֹא יָדַעְתּ שֶאַּתְּ הִיא הָאַחַת שֶאֵין בִּלְתָּהּ

שֶבָּהּ, בִּנְמַל סְפִינוֹת הַגַּעְגּוּעַ

הַלֵּב עוֹגֵן סוֹפִית כְּבֵן אוֹבֵד עַל סַף דַּלְתָּהּ

שֶל אֵם שֶיַּתְמֻיּוֹת אֵין סוֹף הָגוּהָ.

שֶל מַשֶּהוּ נֶחְלָם כָּזֶה, שֶמֵּת לְהִתְאַיֵּש

וְשוּם יֵאוּש עוֹד לֹא כְּפָאוֹ לִשְכֹּחַ

שֶאִם עוֹד יֵש חֲלוֹם אָז גַּם חֲלוֹם הוּא אֵיזֶה יֵש

אִם יֵש לוֹ מַמָּשוּת כָּזֹאת שֶל כֹּחַ.

לַיְלָה בְּטַאבָּה. עוֹד יֵש אַגָּדוֹת

שֶצּוֹמְחוֹת אַף עַל פִּי שֶגָּדַעְנוּ.

לִפְעָמִים אֱלֹהִים עוֹד מַחְזִיר אֲבֵדוֹת

שֶאִבַּדְנוּ מִבְּלִי שֶיָּדַעְנוּ.

לִפְעָמִים עוֹד נִגְלִים מִסְתּוֹרִין שֶעָצְמוּ

מִפִּשְרָם שֶחָמַק וְאֵינֶנּוּ

בְּאוֹתָן שְמוּרוֹת טֶבַע שֶלֹּא נֶעֱצְמוּ

מֵעוֹלָם בַּמִּדְבַּר הַנּוֹאָש הַזֶּה, צְמוּא

הַשָּרָב הַלּוֹהֵב הַבּוֹעֵר עַד כְּאֵב

בִּשְמוּרוֹת הַחֲלוֹם שֶל עֵינֵינוּ.

כְּמוֹ יַם סוּף הַכָּסוּף שֶכִּסּוּף לֹא יָסוּף מִדָּכְיוֹ, מִבִּכְיוֹ הַמָּלוּחַ לָנֶצַח,

הַשָּב וְלוֹקֵק, עַקְשָנִי וְשוֹקֵק, בִּלְשוֹנוֹת אַדְווֹתָיו אֶת הַחוֹל

וּמֵמֵס בִּלְחָשָיו אֶת לֵב-אֶבֶן-טְרָשָיו שֶל שוֹבֵר-הַגַּלִּים הַנִּנְעָץ בּוֹ כְּפֶצַע

וּפֶתַע, בְּלִי רֶתַע, מוּל שְחוֹר סִילוּאֶטָה שֶל רֶכֶס אֱדוֹם מֵרָחוֹק

נִצָּת לוֹ כָּמוֹנוּ, כְּמוֹ נֵס לֹא מֻפְרָךְ

וּמַחְזִיר נִצְנוּצֵי קְרִיצוֹת עַיִן

לְסַהַר בָּשֵל הַזּוֹרֶה בְּאוֹר רַךְ

קוֹנְפֵטִי שֶל כְּלוּלוֹת עַל הַמַּיִם.

כָּל מַבְרִיחֵי הַחֲשִיש שֶבְּעַקַבָּה לֹא יִתְחָרוּ לְעוֹלָם

בַּסַּמִּים הַקָּשִים שֶל גְּבָרִים וְנָשִים שֶבְּשָֹרָם מְנַגֵּן לָהֶם פֶּרַע

אֶת סִימְפוֹנְיַת הַדָּם שֶאֵינֶנּוּ נִרְדָם וְחוֹמֵר לוֹ, שִכּוֹר מִמְּחוֹלָם

שֶל הַצּוּף וְהַדְּבַש הַבּוֹרְאִים מֵחָדָש אֶת הֻלֶּדֶת הַפְּרִי מִן הַפֶּרַח.

אֶת רוּחָם שֶנָּשְבָה מִחִידַת מַלְכַּת שְבָא שֶשְּלֹמֹה מֵעוֹלָם לֹא פִּצֵּחַ,

חִידָה שֶאַף הוּא, הֶחָכָם בָּאָדָם, לֹא יָכוֹל לָהּ, אַחַת וִיחִידָה:

אֵיךְ זֶה שֶדַּוְקָא שָעָה שֶהָרַאצְיוֹ סָבוּר שֶהוּא קְלָף מְנַצֵּחַ

יֵש עֻמְקֵי יָם

וְאִשָּה

וְגוֹרָל

שֶאוֹתָם לְעוֹלָם לֹא נֵדַע...

* * *

לשרון ושמוליק היקרים

ולכל המשפחה

ברכות להולדת הבן

ואיחולים להרבה הרבה אושר

מכל המשפחה

* * *

עמנואל הרוסי

י"ב. אנדריושקה חלופוב

פרק שנים-עשר מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

בפרק הקודם הרשיתי לעצמי לעשות קפנדריא ולהקדים במאורעות. אך בינתיים הריני חבוש עדיין בתא מיספר 5 ונהנה מכישרונותיו של חברי לתא ובן-עירי ניקולאייב – אנדריושקה חלופוב, לוחם נועז מחיל הפרשים של בודיוני וכייס-אמן לפי מקצועו האזרחי.

הנה הוא מדגים את יכולתו, ומריק את כיסו של בן-שיחו, מבלי שהלה ירגיש דבר, אף-על-פי שהותרה מראש על העלול לבוא. ולא רק המקופח, כולנו, כל הצופים ב"אטיוד" הזה אין אנו מבחינים דבר. לכאורה שלוב זרועות עומד אנדריושקה לפני קורבנו, שום תנועה לא יעשה, ולפתע – והחפץ איננו. איך הוא עושה זאת? אמן, רב-מג אמיתי! ואנדריושקה מחייך בהנאה למראה פליאתנו, ומוסיף, כדרכו, את אימרת הקבע שלו:

"זריזות ידיים, ללא קורטוב של רמאות!"

אנדריושקה בעל קומה ממוצעת הוא, צנום גו, קל כנוצה, ועם זאת עתיר כוח להפליא, שריריו הדקים – שרירי פלדה הם. ועל הכול, מפליא הוא בכושרו לשנות צורתו בין רגע. גמישותו כשל חתול היא. פתע – הוא ארכן וקיפח, פתע – גוץ ושמן, כאילו ניפח את עצמו. כגופו כן גם פרצופו משתנה חליפות. בדרך כלל, כשאין משגיחים בו, הרי זה דיוקן רגיל של בחור מבחורי הסלובודקה, פרבר הדלים בניקולאייב, עיניו קטנות וצבען כצבע המים העכורים, בין תכלת ללבן, ואינן מביעות שום עניין, שערות פשתן ישרות לו, חוטם קאצאפי סולד. לכאורה אין שום ייחוד בו. פרצוף שהינך עלול לשכוח אותו מיד עם הפכו פניך ממנו.

אך – וזהו סודו של אנדריושקה – משהנך תולה עיניך בו, הוא עשוי בין רגע לשנות פרצופו עד לבלי הכירו, משל לבש מסיכה על פניו. עשרות מסיכות היו לו. הנה הוא ארוך-פנים, שפתיו צרות וחשוקות, אף חוטמו הסולד נעשה פתאום שרוע, ועיניו מגולגלות כלפי מעלה בתום שבצביעות. והנה הוא סגלגל פנים, נפוח לחיים, חוטמו נעלם כמעט לגמרי, פיו הנעשה קטן ופשוק קמעא, כשהוא עוטר שפתיים מלאות של כושי. הנה הוא עצוב ונוח לבריות, כולו שופע רחמים לזולת. והנה הוא עליז עד לטירוף, כשעיניו נעשות כחולות ומבריקות ושובבות עד לפזילה.

כזה היה אנדריושקה חלופוב, גאון ההתחפשות. אילו הונחו חייו במסלול אחר, מי יודע, אולי היה זה אחד מאמני הבידור ידועי השם ברוסיה. אף-על-פי שלא ידע קרוא וכתוב, בעל תפיסה אינטליגנטית טבעית היה, משל ניחן במשושים סמויים מן העין, שהיו מבריקים לו בכל רגע על הנעשה מסביביו. בנתנו עיניו בזולתו – מיד עמד על תוכנו ותכונתו, פיענח בקלות מחשבותיו, ניחש מראש את תגובתו.

אליי גילה חיבה. "קורישוק", בשם זה קרא לי, רמז לכך ששנינו ילידי מקום אחד. אך בעיקר, נבעה חיבתו מזה, שהפרשתי לו חלק ממנת המזון שהייתי מקבל מן החוץ. מנת האוכל שניתנה לחבושים בכלא היתה זעומה ביותר: מרק דליל ופרוסת קיבר קטנה. וודאי שלא היה בה להשביע את הרעב, ומה גם שלאחר טיפוס הבטן היה, ובולמוס של רעב היה תוקפו לעיתים קרובות.

על מה נאסר? הרי זה סיפור משעשע כשלעצמו, ואנדריושקה היה חוזר ומספרו "לבקשת הקהל." כדרכו של אמן גדול לא חזר מעולם על עצמו, אלא שהיה מוסיף כפעם בפעם תיאור חי ומבריק, והסיפור היה מקבל צביון חדש. לבסוף דחה את "הפרוזה" והיה מספר את סיפורו הידוע בחרוזים, לפי לחן הזמר המפורסם באותה תקופה:

צמד סוסים כי גנבתי,

צ'ום-צ'ורה, צ'ורה-רה,

ולאוגרוזיסק (בולשת) אז נסחבתי –

קוקו, צה-צה.

ראוי הוא הסיפור שנחזור ונשמע אותו. רשות הדיבור לאנדריושקה חלופוב (לפי אחד הנוסחים הפרוזאיים):

הנה כי כן, אחיי ורעיי הטובים, היכינו בפאנים הכה והשמד, כמעט עד לווארשה הגענו. והפולניות – מתוקות הן אך ארסיות. היזהר, לבל תחטוף מה עם תעודת כבוד של גנרל מושלם. היכינו אפוא באימפריאליסטים יומם ולילה, עד שנמאס להם, והחלו מכים בנו, עד שברחנו. דו-פרצופים הם הפאנים. הנה היכית אותם, חשבת – בזה גמרנו. הנה הדרך פתוחה לברלין, ו-דיוש אירופה!... אך לא. לפתע החליטו להילחם, ונלחמו כמו מטורפים ובשביל מה, אני שואל. בשביל שתהא להם ממלכה משלהם. גם כן עניין חשוב! והם שוכחים לגמרי שכל הפרולטריון בעולם כולו מתלעלע בדמו ומחכה בכיליון עיניים לפרש האמיץ אנדריושקה חלופוב שיבוא ויגאל אותו.

ובכן ככה זה, פעם אחת היכינו אותם, ופעם אחת היכו הם אותנו... לא חבל לי על השנים שחלפו, על עלומיי שנגוזו – חבל לי על סוסי-רמכי, על וואסילוק שלי, ששלישו של הקומדיב (מפקד הדיוויזיה), אליושקה אנטיפוב, שדדו ממני. לפתע התאהב, המנוול, בוואסילוק שלי. תחילה ביקש שאעשה חליפין עימו. חליפין? בשום פנים לא. על מה? על מאלייץ הצולע שלו? וואסילוק שלי שלל מלחמה היה. בדם ובדמעות הורדתי את בעליו הקודם ממנו. פאן גדול ושמן היה, עם שפם עצום כזה, כמו שתי חניתות מצדדיו.

"רד, פאן!" – אמרתי לו באדיבות, "חבל על הבהמה שלא חטאה!..."

והוא, הטיפש, שולח בי את הלהב ופוצע אותי בזרועי. אינני שם לב לדם הניגר ומוסיף להתחנן: "רד מן הסוס!" והוא לועג לי: "אתה רד, בולשביק מטונף!" – ופוגע בי בשנית בחזה.

רואה אני שעסק רע, עוד מעט ושלום לך, אנדריושקה, עלו דמעות בעיניי וכעסתי מאוד על הפאן העקשן הזה העומד לחסלני. הזדקפתי על הארכופים, כמו שלימדוני באוניברסיטה, וחד! – שמעתי אותו כשסע סבא את החזיר בערב חג המולד.

זחל הפאן וצנח מן הסוס. מאז היה בידי. אף הוא פצוע היה. טיפלתי בו. לא נתתי לאיש לנגוע בו. גם הוא נתקשר אליי. רק מידי היה אוכל... והנה בא זה ונתן עינו בו... החל לרדת לחיי, ניטפל אליי על כל כלום, עונש אותי על כל ספק עבירה.

יום אחד הביא לי פקודה החתומה בידי הקומדיב, שעלי למסור לו את וואסילוק.

אמרתי: "טוב, קח!"

הצטחק הנבל ועלה על הסוס. והחבריא מביטים וצוחקים. אז נטרפה עליי דעתי מעלבון. תפסתיו ברגלו וכך הורדתי אותו מן הסוס, ואחר נתתי ידי בו ושילמתי לו בעד הכול.

נו, אחיי ורעיי האהובים, היה זה קרקס אמתי. הברנש הובל להוספיטל, ואני – למאסר. והימים – ימי מלחמה, והמשפט – קצר: "אל המטה של גנרל דוחונין!" (פסק דין קצר של מות בירייה).

הרהרתי בליבי: שלום לך, הפרולטריון העולמי, שלום לך עיר מולדתי ניקולאייב! סיים אנדריוכה את דרך חייו המפוארת...

אך לא. באותה שעה החליט בודיוני לשוב ולהכות בפולנים. והנה קורא לי מפקד הגדוד, הקוזק האדום המפורסם ברחבי עולם, פיודור איוואנוביץ' אניסימוב, צוחק ואומר לי:

"אנדריושקה, בן מוות אתה. פקודה הפירות. בעצמך תבין, שזוהי מלאכה קלה בשבילי לחסל אותך כאן במקום בתותח הזה שבידי. אך אצלי האינטרסים של הפרולטריון העולמי קודמים. והואיל והמהפכה דורשת שנחזור ונכה בפאנים ונפרוץ דרך לשחרור הנדכאים מעול הקפיטליזם והאימפריאליזם, והואיל ואתה, אנדריוכה, פרש אמיץ ומנגן בלהב שלך כמו ז'יד על כינור בחתונה – הריני נותן לך חנינה, בתנאי שבדמך תכפר על עוונך!"

ואני ממצמץ בעיניי ושואל:

"ומה יהא על וואסילוק שלי?"

"על מי?"

"וואסילוק, הסוס שלקחו ממני."

הסמיק מפקד הגדוד, פיודור איוואנוביץ', ונצטעק:

"סלקו מכאן מהר את הטיפש הזה!  מהר, ולא – אני יורה בו כמו בכלב!"

סילקו אותי.

טוב. נתנו לי סוס אחר. ושוב נלחמנו עד שנגמרה המלחמה. שלום בעולם. רק פה ושם מעט כנופיות. שטויות. אין צורך עוד בפרש האדום אנדריושקה חלופוב. שירתי עוד זמן מה ושוחררתי.

חוזר אני לעיר הולדתי, לניקולאייב – וחשכו עיניי. אינני מכיר את העיר. לפנים היתה עטופה גנים, והיום היא עירומה כמו עכוז. כל האילנות, כל הגנים – הכל גולח, לרבות גדרות, לרבות חלונות ודלתות פה ושם. הכל שרפו, האזרחים חסרי ההכרה, ברומינקות (אח ברזל מיטלטל לחימום הבית). הרחובות ריקים מאדם, ואם מהלך לו פלוני, אבל וחפוי ראש הוא מהלך וקרעים הוא לובש. מה תיקח ממנו? להיפך, אתה פתח ותן לו, למען הצלוב. לא אין כאן מקום לתביעת אנקסיה אף לא קונטריבוציה.

גומר אני בליבי לנסות ולבדוק את הנעשה באודיסה. אודיסה, כידוע לכל אדם בעל ניסיון ומשכיל, יפהפייה ועשירה היא. אודיסה איננה רוסיה, זוהי אודיסה-אימא. משהו משל זונה טובה יש בה. תמיד היא מוכנה להעניק לך מטובה. ידעתי שרבות שדדוה. מי לא ביקר שם מאז המהפכה? גרמנים ואוסטרים, ופטליורה וויניצ'נקו, והצרפתים והיוונים, והלבנים וגרגורייב. הרבה אזרחים ברחו משם. אך בוודאי נשארו עוד כמה יהודים. וכלום ראית יהודי מכובד בלי ארנק ובלי שעון כיס נאה? והלאנז'רון והפרק הישן, והפרק הצעיר, ובאנדיטים טובים ורחבי-לב.

קיצורו של דבר, ירדתי באונייה, ובוקר בהיר אחד – ואני באודיסה.

באודיסה?... כלום אודיסה היא זאת? ושמא זוהי עיר אחרת?

לכאורה אודיסה היא זאת, אך דומה היא ליצאנית ישישה, שדיוויזיה שלמה של פרשים התעסקה עימה בלי הרף עד שהוציאוה לגמלאות. בלה, מרופטת, זקנה, בלי שיניים.

עולה אני מן הנמל במדרגות המפוארות לשעבר אל האנדרטה של דיוק ( מושל אודיסה הראשון, הדוכס דה-רישלייה). והמדרגות הרוסות למחצה. הולך ברחובות. ניגש אל האנדרטה של יקאטרינה, והנה איננה. גילחו אותה בלי סבון, אותה ואת כל מאהביה גם יחד. במקומה הקימו מין שידה כזאת עצומה מבטון, ועליה – מפלצת, ואינני יודע להבחין אם דמותו של אדם מזוקן היא זו, או של חיה בלתי ידועה. שאלתי: "מה זה?" – אמרו לי, שזוהי קארלה מארכסה כזאת, סמל המהפכה העולמית.

אמרתי: אם כך, זה בסדר! והלכתי הלאה. וליבי מר עליי. רחוב רישילייה, לבית הקברות הוא דומה. החנויות ריקות, סגורות ומסוגרות. ועל חלונות הראווה – דקרטים וכרזות. כביש הפרקט המפורסם – כולו בורות ותלי אשפה. והבריות מהלכים על פני המדרכות לבושי סחבות, יחפים או בסנדלי עץ. המאלה תוציא מה מן הכיס! שטויות. לאלה צריכים לתת נדבה. לרחמים הם זקוקים.

מה לעשות?... בינתיים מגיעה שעת הצהריים, ואני מהלך ומהלך באפס מעשה ובאפס תכלית. הרעב מתחיל מציק לי, ובכיסי אף לא פרוטה. ואם יש פרוטה – מה תעשה בה? לא לחם ולא תופין, לא פירות ולא דגים. נעלמו רוכלים ורוכלות. רחובות ריקים. עומדים הבתים מסכנים ומקולפים מכל סיד וצבע, והחלונות סגורים והתריסים מכסים עליהם.

שעת הצהריים ברחה ממני, והרי היא עומדת לה אי-שם מרחוק ולועגת לי: אנדריושקה טיפש, למה באת הנה?

לפתע ניצנצה מחשבה בליבי, כמו שהיה אומר הפוליטרוק של הגדוד שלנו, יהודון כזה במשקפיים, אבל בחור טוב: קונסטרוקטיבית,  כלומר שיש ריווח עימה. אמרתי לעצמי: אודיסה ריקה, אין בה מה לעשות לאנשי מקצועי. אולי אוחז במקצוע אחר, הגם שלא נתנסיתי בו מעודי. שמא אנסה לעבוד לאורך מסילת הברזל?

עליכם לדעת, אחיי ורעיי הנערצים, שרק אדם חסר השכלה אינטרנציונאלית קורא לכולנו בשם אחד גנבים, כמו שהוא קורא לכל הסנדלרים – סנדלרים, ולכל הרופאים – רופאים, ולכל הלובשים מעילי עור – קומיסרים. ואין זה נכון. גם רופא שיניים הוא רופא, אך אם חטפת זיבה – כלום אליו תפנה? אה?

וכך גם אנחנו, בעלי מקצועות שונים אנחנו, ואין מומחה אחד יורד לאומנותו של השני. הנה אני, למשל, כייס. פירושו של דבר שעבודתי היא בעיקר במקומות ציבוריים, ברחובות ובשווקים. מעולם לא חדרתי לבית, מעולם לא פיצחתי קופות ברזל, מעולם לא זייפתי חתימה, מעולם לא גזרתי גב של פרווה ממעיל, ואין לומר שמעולם לא פגעתי באיש ולא איימתי על איש. כל אלה הם מקצועות אחרים, ואילו המקצוע שלי הוא כמו של פסנתרן, בנועם ובקלות.

באמרו זאת היה אנדריושקה מושיט לראווה את אצבעותיו הארוכות והמאומנות להפליא, ולאחר שהזינונו עינינו במכשיריו המפותחים האלה, מוסיף לספר:

ובכן, אם כי למורת רוחי היה הדבר, אך באין ברירה, החלטתי לנסות ולעבוד כטירון במקצוע חדש. שירכתי דרכי עד לתחנת "אודיסה-טובארנאיה" (התחנה המסחרית). ראיתי באחת המסילות טור ארוך של טיפלושקות (קרונות משא שהותאמו להסעת אנשים ובעלי חיים). עליתי לאחד, הקרון היה ריק, שכבתי בפינה ומיד נרדמתי. כמבעד לחלום שמעתי חריקת גלגלים. הרכבת זזה.

כמה נסענו – אינני יודע. שקוע הייתי בתרדמה עזה. לפתע טולטלתי ממקומי בחוזקה. הרכבת עמדה. פתחתי בזהירות את דלת הקרון וקפצתי החוצה. השמש עמדה כבר לפני שקיעה. ישנתי יממה תמימה.

לאן באתי – אינני יודע. אני ניגש אל בית התחנה הקטן. אין זו אפילו תחנה כשמה אלא פולוסטאנוק, מעין תחנת בינים, שם מצטיידים הקטרים במים.  מה לעשות הלאה?

מאחורי בית התחנה גן קטן, ובו מיספר ספסלים. יושב אני לי על ספסל אחד ונושא עיניים מסביבי. והנה אני רואה שעל הספסל הסמוך יושב לו ברנש אחד, שחרחר כזה, צנמנם ועירני, יהודון, ומיד אני חש בו שבן אומנותי הוא. היבטנו זה אל זה אחת ושתיים, עד שקם הלה ממקומו וישב על ידי. התחלנו מסיחים על דא ועל הא, ואני נוכח שהבחור הוא כהלכה, מבין עניין, מפולפל קצת מדי, אבל אין זה רע במקצוענו.

אמר הבחור: "במרחק של עשר ווירסטאות מכאן שוכנת עיירה פלונית. כפי שנודע לי, נערך שם מחר יום השוק השבועי. הבה נצא לשם וננסה דבר."

הסכמתי, וכי מה יש לי לעשות?

נאנח הבחור. כנראה חיכה שאציע לו איזו הצעה טובה משלו.

משהסכמתי, שתק רגע. אחר התאושש והוסיף:

"עוד נודע לי, שהלילה בחצות מגיעה הנה רכבת האכספרס אודיסה-לנינגרד. אמנם היא שוהה כאן רק דקה אחת בלבד, אך אולי נבדוק מה ברכבת זו?"

שוב הסכמתי.

הוציא הבחורון פת קיבר מילקוטו ובצע חצייה ונתן לי. יבשה היתה הפת וחול בה. אך דומני שמעולם לא אכלתי טובה הימנה. שתיתי מים מן הברז שבתחנה ואורו עיניי.

חזרנו וישבנו בגינה. סיפר לי הבחור את תולדותיו. מרחוק מוצאו, מעיירה קטנה שברוסיה הלבנה. בבית עניים גדל. אבא שלו שואב מים היה, וביקש לעשות את בנו לאדם מכובד, לרב יהודי. הכריח אותו ללמוד. אך המדעים לא נכנסו לראשו של הבחור, דווידקה שמו. היתה להם שם, בבית הספר היהודי, קופה קטנה של צדקה, ושבוע-שבוע היו משלשלים בה פרוטות. מצא לו דווידקה תחבולה מחוכמת והיה מריק את הקופה מבלי לפגוע בכלי. פרחח מוכשר היה. יום אחד נתפס. היכה אותו המורה וגירשו. פחד לחזור הביתה. אביו היה רוצחו נפש. יצא מן העיירה ולא שב עוד אליה, ומאז הוא מסתובב בעולם ומתפרנס.

   ועוד הרבה סיפר לי דווידקה, והזמן עובר ורץ קדימה.

הגיעה שעת חצות. מרחוק נשמעה צפירת הקטר, והרכבת המהירה אודיסה-לנינגרד נתקרבה ונעצרה בתחנה. הקרונות חשוכים כולם. רק באחד – מסוג פולמאן בינלאומי – אור, ואחד החלונות בו פתוח. והתחנה מטונפת, בלי רציף גם מצד התחנה, ומה גם שאנחנו, מטעמים מובנים, עומדים מעבר מזה, בצד החשוך הפונה לשדות. אומר לי דוידקה:

"אנדריושקה, זריז אתה ממני. קפוץ למעלה ונסה, ואני כאן למטה אעמוד ב'צינקה' (מארב, בלשון הגנבים) ואודיעך מבחוץ על כל המתרגש."

הזמן היה קצר. קפצתי ונאחזתי באדן החלון, נועץ רואותיי, והינה לפני תא של המחלקה הראשונה. על שתי הספות שרועים טיפוסים שניים ומעל להם על האצטבה שתי תיבות עץ, כאלו כשל חיילים. הטלתי את עצמי בשקט אל תוך התא ועליתי על האצטבה. באותה שעה התעורר אחד הנוסעים, פקח עיניו לרגע. השתרעתי על האצטבה ושוכב לי. ורק על ליבי רב כעסי, שדופק הוא ודופק בקול רם מדי, ועלול להעיר את כל הקהל.

אך הברנש עצם שוב את עיניו, מלמל משהו, לעס בשפתיו מעט, ואחר חזר והחל נוחר בכוחות מישנה. באותו רגע החלה הרכבת לזוז, ורכבת מהירה היא זו, מדי רגע ברגע היא מחישה צעדיה. אמרתי לעצמי: "חבר חלופוב היקר, אל תירק לתוך הבאר, יעוף – לא יחזור עוד!..."

תפסתי באחת התיבות וזרקתיה בעד החלון. מיד ירדתי אף אני בזהירות והעיפותי עצמי החוצה.

כאן היה אנדריושקה פונה אל אחד המאזינים ומפליט בנימת בוז ורחמים:

"אתה, שמנמני, ודאי היית נהרג בקפיצה שכזאת! אך אנדריי חלופוב לא נהרג. אנדריי חלופוב הוא פרש אדום ואקוויליבריסט (לוליין, חמקמקן) עולמי!..."

תוך כדי פליטה זו הוא מפזיל עיניו, מעשה ליצן, וכל השומעים, שגם עד כה חייכו לסיפורו, היו רועמים בצחוק.

והוא ממשיך: קיצורו של דבר, ברראטישקי (אחים), בא אליי בריצה קלה הקורישוק שלי, דווידקה, ושואל: "נו, מה?"

רק חבילה אחת גילחתי. הנה היא.

"איפה נפתח אותה?"

פונים אנו כה וכה, והנה מרחוק משחירה חורשה. פנינו לשם. למזלנו, הופיעה הלבנה, כסבתא טובה עם הנר, וכאומרת: איכלו, ילדים, בתיאבון!                   

 פתחנו את התיבה, חשכו עינינו – חפיסות-חפיסות של ניירות!...

אומר אני: אינטליגנטים מן הקולטפרוסוויט (המחלקה להשכלה ולתרבות) היו אלה. ספרות קומוניסטית הובילו. זרוק את הטינופת!

אומר דוידקה: "אל תתרגש! יש לראות מה בתוך החפיסות."

טוב. פותחים אחת. אמא, תני לי מים, אני מתעלף!... חי בתוליה של האם הקדושה –   צ'רוונצים!... (שטר ערך של עשרה רובלים זהב).

אומר דוידקה: "עסק ביש. כפי הנראה היו אלה מזייפי מטבעות."

אומר אני: שמא אמיתיים הם?

אומר דווידקה: "שוטה! כלום ראית מימיך פאסאז'ירים הנוטלים עמם מזוודות מלאות כסף?"

ואני בשלי: יש לנסות.

"תיגש אל הקופה לקנות כרטיס?"

אגש.

טוב. ישבנו בחורשה עד אור הבוקר. לישון לא יכולנו. היטמנו את התיבה בין השיחים וכיסינו אותה בענפים. הלכנו אל התחנה. הקופה פתוחה. אני ניגש אל הקופה ומבקש כרטיס של המחלקה השלישית לאודיסה. הקופאי, כזה זקן רגזן במשקפיים, טיפוס של הרז'ים הישן, נוטל את השטר, והוא חדש ומרשרש, מסיר את משקפיו ומקרבו לעיניו, אחר חוזר וחובש אותם ומסתכל בו מול האור.

ואני עומד לי באשנב, מחייך, ובליבי אני שר לעצמי "מארוסיה רעל גמעה, ולבית החולים הובילוה," ובינתיים פונה כה וכה לראות מהי הדרך הקצרה להיעלם מן האופק... אך לא. עדיין לא. המיבחן הצליח. הקופאי נאנח, נוטל את השטר וגונזו. אחר הוא מושיט לי כרטיס, וגם עודף, במטבעות הוא נותן לי. ואני עוד מיתמם ושואל:

אזרח קופאי, מתי תגיע הרכבת?

כאילו תייר הייתי, חבר במשלחת הצרפתית באינטרנציונל השלישי, כאילו אינני יודע, שרק הציר הנבחר של בית המשוגעים יכול לשאול על השעה המדוייקת של בוא הרכבת בקיסרות האדירה שמגבול האמור ועד הדניסטר.

אך הקופאי לא למד כנראה מעולם במרכז התרבות של אודיסה-אימא, והוא עונה לי בכובד ראש:

"הרכבת מגיעה הנה בעוד שעתיים. ב-11.35 לפני הצהריים בדיוק."

אדם מצחיק. ובכל זאת מי יודע, שמא באמת נשתנו העיתים? אולי כרתו עכשיו הרכבות ברית עם השעונים? אולי זהו זה מה שאמר וולאדימיר אילאיץ' לנין: "חברים, יש להדביק את אמריקה ולעבור על פניה. תחי האלקטריפיקאציה, ובלי רמאות בבקשה!"

אך הזמן הקצר דוחק. אנו חוזרים אל החורשה, חופרים בגל הענפים, פותחים את התיבה, ומתחילים במניין. כיצד מונים? פשוט מאוד: לי צ'רווניץ – לך צ'רווניץ, לי צ'רווניץ – לך צ'רווניץ!... מנינו ומנינו, הזיעה שוטפת כמו ממעיין. ובסיכום: הרי לך, חבר מנהל החשבונות הראשי, החשבון הסופי! לאנדריושקה – שלושים אלף רובל זהב לפי שער המטבע החדש והיציב בס.ס.ס.ר. – ולדוידקה עשרים ושמונה אלפים.

 נקודה. מה הלאה?

 אומר דווידקה: "אנדריושקה, דרכינו נפרדות. מעתה דואג כל אחד לנשמתו."

שואל אני: מה תעשה?

עונה הוא: "יש לי תוכנית לטאטא את העקבות ולהיעלם לזמן מה מן האופק של המהפכה העולמית. ואתה?"

אומר אני: וכי מה אעשה? יש בידי כרטיס לאודיסה – אסע לאודיסה!

אומר הוא: "טיפש אתה, אנדריי, יתפסוך!"

אומר אני: טיפשים עשו אותך! אם יתפסוני – יתפסוני. אין מתים שתי מיתות, ומן האחת לא תברח. כולנו בחסדי הפרולטריון אנו חיים.

נד לי בראשו, מרחם עליי, ומפליט: "שלום אנדריושקה, אל-נא תזכרני לרעה!" – והלך. ואני – בחזרה אל התחנה.

והנה פלא מפלאי המאה העשרים. אבוי לך, אמריקה המסכנה, את מזדנבת מאחורינו. הרכבת הגיעה בדיוק בשעה 12.48. יושב כאזרח שקט במחלקה השלישית, במקום המסומן בכרטיס אמיתי, נוסע כמו גראף, ובאמתחתי שלושים אלף רובל זהב.

למחרת בבוקר אני בא לאודיסה, לבית הנתיבות המרכזי. מיד ביורדי, הריני פונה לרחוב פושקין, ממהר אל הנמל, כדי להפליג למולדתי, לעיר המפורסמת ניקולאייב.

תשאלו מה הבהלה? על כך אענה לכם, אחיי ורעיי, שלא כדאי לאדם רציני, ששלושים אלף רובל זהב באמתחתו, להישאר ללינת לילה בעיר אודיסה. לא בגלל הנוף הנהדר של פנינת הדרום, אלא בגלל תושביה. תושבי אודיסה קלי דעת הם. או ש... – או ש... או שידפקו אותך ואף את שם משפחתך לא ישאלו, או שיספרו עליך במקום מסוים סיפור בדים, על מנת לזכות בעיטור "גיבור העבודה".

אני בא לנמל – מפח נפש. האונייה כבר הפליגה. והאונייה הבאה תפליג רק מחר אחרי הצהרים.

חוזר אני העירה, ושוב מוצא את עצמי ברחוב דה-ריבס פינת רחוב יקאטרינה. אני מהפך ומהפך במוחי – ואין עצה.

פתאום זוקף אני עיניי – ולפניי עגלון, מי שנקרא בניקולאייב איזוושצ'יק, בחרקוב – וואנקו, ובאודיסה – שטייגר. כרכרה ישנה ומרופטת, וסוסה ישישה ועיוורת רתומה אליה. והעגלון עצמו – ודאי היה צעיר עליז ומבטיח רבות בימי מלחמת יפן.

שואל אני אותו, דרך אגב: עגלון, הפנוי אתה?

עונה העגלון: "פנוי."

שואל אני: התסע לניקולאייב?

תחילה לא הבין אותי. חזר ושאל: "לאן?"

לניקולאייב.

הסיר העגלון את המגבעת מעל ראשו והחל מגרד את קרחתו.

עליכם להבין, קהל נכבד, שבדרך כלל אין אזרחים שפויים בדעתם נוסעים מאודיסה לניקולאייב ביבשה. בדרך כלל מפליגים בים. אין שום דרך יבשתית בין שתי הערים החשובות האלה שבדרום מדינת הסובייטים. משום כך, כשאדם, העומד בפינת רחוב דה-ריבאס ויקטרינה בעיר אודיסה, מזמין נסיעה בשטייגר לניקולאייב – מביטים עליו בכבוד שמתוך יראה, אולי ברח מבית מחסה לחולי נפש שעל שם הפרופסור קלאשניקוב.

העגלון מהסס ומהסס, ואני בשלי: כמה?

חשב העגלון, הסיר וחבש את המגבעת, התגרד וחזר והתגרד עד שהפליט: "שלושים צ'רוונצים. והחצי – על גבי החבית, ומיד!"

אמרתי לו: הוי, הבט למעלה על הגג של הקומה הרביעית, שם, בבית הסמוך, לא שם, שם, שם!... נדמה לי שם שריפה!...

תלה העגלון עיניו בגגו של הבית הסמוך ולא הורידן משם שעה ארוכה. ואני הכנסתי ידי באמתחתי, הוצאתי חפיסה אחת ומניתי אחת-שתיים חמישה-עשר צ'רוונצים – והושטתי לו.

לא האמין העגלון למראה עיניו. אך האדם הרוסי רגיל הוא בניסים. עד מהרה התאושש, ירד מעל דוכנו, נטל סמרטוט בידו, מנקה את הכרכרה. אחר כך הסיר את כובעו, השתחווה לפני בדרך ארץ, כמו שצריך, ואמר:

"הואל נא בטובך והכנס פנימה, אדון חבר."

ונסענו.

אל-נא תבואו אלי בטרוניות, חברים ואזרחים, על שאני מקפח אתכם ואינני מתאר לפניכם את יפי הטבע היבשתי שבין אודיסה וניקולאייב. קודם-כל אינני צלם-אמן כמו האזרח פריק, ושנית אין גם מה לתאר. דרך משעממת כמו הדרשה של כומר זקן בלי שיניים ב"כנסייה החופשית". חולות וביצות, חולות ושוב חולות. ופתאום – כפר דל בלי בהמה, חיה ועוף. כלבים לא נובחים, חתולים לא מייללים. מדוע? פשוט מאוד: מפני שאכלו אותם. בתיאבון, חברים! וזאטוטים חשופי שת רודפים אחריך ושרים במקהלה: "דוד הב פרוסת לחם, דוד הב פרוסת לחם!" – חוסר חינוך, גועל נפש. אך אין דבר, העתיד הוא של הנוער, כמו שאמר הפוליטרוק שלנו, הנוער יבנה את המחר. בחור טוב היה הפוליטרוק שלנו, חבל שיהודי הוא.

חברים לוחמי החזית, סבלנות! אנו מתחילים במערכה האחרונה.

ובכן, למחרת בערב מגיעים בשלום לניקולאייב... שילמתי לעגלון את יתרת שכרו, ומיהרתי אל בית אחותי בסלובודקה.

אחותי ראתה אותי ונבהלה. אלמנה היא. בעלה – מלח אדום – נהרג בקרונשטאדט, והיא, עם שני תינוקות.

נתתי לה צ'רווניץ אחד ואמרתי: לכי השיגי משהו ללעיסה, ואם אפשר, גם בקבוק של ריקובקה (וודקה מייצור ממשלתי, שנקראה אז על שם הקומיסר ריקוב). והעירי את הילדים.

הלכה אחותי לאן שהלכה, הביאה סל מלא. העירה את הילדים – את פטקה ואת ארינה –הסבנו לשולחן ומילאנו את כרסינו. ואחר-כך לישון, לישון. תחבתי את אמתחתי אל מתחת למיטה ונרדמתי.

למחרת אני פוקח את עיניי. השמש זורחת, הצפורים שרות. אשרי הנודד החוזר למולדת. ואחותי כבר היא מטפלת ליד הכיריים, וריח טוב של בורשץ' מהלך על פני הבית ומגביר את האמונה בחיים.

אני קם, מתרחץ, לובש נקיים, מתגלח, אוכל, ולאחר מכן יוצא העירה, וכולי חג. הולך ומחייך לעוברים ושבים. אני אומר בליבי, עוד אנדריושקה חלופוב יגמול לכם הרבה טובה על צערכם ועל סבלכם. לפי שעה אינכם יודעים דבר. חכו, חכו מעט, במו רואותיכם העצובות תראו שהנה קם לכם גואל ומושיע. בנה אבנה את הריסות העיר, ושפע אביא לכם. חיי אדם קצרים הם. מה נחוץ לו לאדם? לחם, בורשץ', כיסנים, נתח של בשר חזיר, כוסית יין שרף, ספל קוואס ואישה. את כל אלה אתן לכם. שתהיו שבעים, שתהיו שמחים, שתחייכו איש לקראת רעהו, שתשירו ושתרקדו, אימכם הזונה, אגב, איפה הזונות? כולן נעלמו פתאום מניקולאייב. צריך יהיה לחפש אחריהן. הן, המסכנות, זקוקות לרחמים בראש ובראשונה. סוף כל סוף, מהפכה או לא מהפכה.

וכך אני מהלך לי ברחוב סובורנאיה, מהרהר ומתחיל להתגאות בי בעצמי: ראו, מה כוחו של אנדרושקה חלופוב!

וכמו שאני הולך והנה לפניי שלט גדול באותיות זהב: "צלם-אמן א. א. פריק, מדליית זהב בתערוכת פריז 1906."

הוא היחיד שהמהפכה לא פגעה בו. איפה פאמפולוב? איפה אברמוב? איפה אגא? איפה פארחומנקו? איפה כל החנויות המפוארות? – אין זכר להן! אך א. א. פריק נשאר על כנו כסלע. גם חלון הראווה היפה שלו שריר וקיים. רק פרצופו של האדמירל מיאזנובסקי, מושל העיר, נעלם. וראשי הכנסייה נעלמו. וכמובן – הקיסר, ניקולאי איש הדמים. במקום זה באו תמונותיהם של החברים לנין וטרוצקי, ריקוב וזינובייב ושל מפקד העיר ניקולאייב.

יפה. נכנס אני ואומר שלום.

עומד לפני הצלם-האמן א. א. פריק בכבודו ובעצמו – שיבה בראשו, זקנקן קטן, מקטורן קטיפה עליו – ושואלני באדיבות:

"במה אוכל לשרת אותך, חבר?"

להצטלם אני מבקש.

"להצטלם? אפשר גם אפשר. איך ברצונך להצטלם – בחצי גוף, או שמא רק את הראש?"

מודד אני אותו מכף רגל ועד ראש, מהרהר על העתיד שלי, ועונה לו: עשה לי פורטרט בגודל טבעי.

"בגודל טבעי? כלומר?"

כלומר כמו שאני בחיים, בגודל שלי הטבעי.

תולה הברנש בי את רואותיו בפחד, הופך פניו לעברים, ואחר כך מתחייך ומגמגם: "אי אפשר, חבר... מצטער מאוד, אי אפשר..."

מדוע?

"יותר מדי כסף."

כמה?

"עד עשרים צ'רוונצים."

והעתק של התמונה בכמה יעלה?

"כל העתק נוסף – שני צ'רוונצים."

הוצאתי מכיסי עשרה צ'רוונצים, הושטתי לו ואמרתי: הא לך דמי קדימה. עשה לי פורטרט כזה ועוד אחד-עשר העתקים ממנו.

למה ארבה במילים, חברים יקרים! האזרח א. א. פריק החל מרקד מסביבי כמו צ'רקס שחטא לדתו וסבא הרבה סיווכה (יין שרף מייצור עצמי). מושיב אותי מעט פה ומעט שם. טופח על שכמי ומלטף את שרוולי. מביא לי משקאות ותקרובת. מצלם אותי פעם אחת, ופעם שנייה, ופעם שלישית.

וכשאמרתי לו, שעיקר דאגתי היא לעתידה של העיר ותושביה – אחזו בולמוס ממש. רגע עמד כמכושף. אחר השתעל מרוב התרגשות, חיבקני בעוז אל מקטורן הקטיפה שלו ולחש: "אתה דוגמה אישית נהדרת של האומה הרוסית הגדולה! רוחב לב, פשטות וגאונות!"

חשב רגע והוסיף: "אנדריי סטפאנוביץ', בקשה לי ממך, ולמען ישו, אל נא תשיב את פניי ריקם! עלה בדעתי לערוך לכבודך נשפייה מיוחדת. אני מזמין את ידידיי הקרובים ביותר, את מפקד העיר ואת יושב-ראש הסובייט העירוני ואת מפקד הג.פ.או. ואת הקומיסר הראשי של הפיקוח. הם ישמחו להכיר אותך. רק אל נא תסרב, למען חסדי שמיים.

נענעתי לו בראשי ואמרתי: טוב, אבוא. אבל תרשה נא לי להזמין גם מקצת ידידותיי משנות הילדות.

"בבקשה, בבקשה! רק אל נא תשכח – מחר בערב!"

 יצאתי החוצה בלב שמח. החילותי מחפש את ידידותיי. מעט מהן נותרו. מהן שעברו לשירות ממשלתי, מהן שגוועו בטיפוס וברעב, מהן שהיגרו למרכזי תרבות אחרים. יגעתי יום תמים עד שמצאתי את שארית הפליטה. כתריסר היו.

תחבתי לכל אחת מהן צ'רווניץ. והתריתי: חקקי לך על השד: למחר בערב את מוזמנת לנשף הנערך לכבודי על-ידי הצלם-האמן א. א. פריק. שתהיי יפה כמו גימנזיסטית, הבינות?

ודאי שהבינה. ואיזו אישה איננה חפצה להידמות לגימנזיסטית, ובייחוד אם יצאנית טובה ומנוסה היא.

היום עבר כמו חלום. וגם יום המחרת. בערב אני בא לביתו של האמן-הצלם, והבית מואר כמו בערב חג המולד. הרבה אנשים, מהם בבגדי אזרחים, מהם במדים. וגם הידידות שלי, יושבות כמו בובות בפינות ומתביישות.

משראה אותי בעל הבית, קפץ כנגדי, חיבקני אל חזהו, ונצטעק: "אורחים יקרים, הנה לפניכם החבר חלופוב, אנדריי סטפאנוביץ'! כוס ראשונה לחיי החבר חלופוב, הורא!"

והכול מרימים כוסות, משיקים כוסות והופכים אל פיהם בבת אחת כאנשים בעלי-ניסיון. מבוסמים היו, כנראה עוד לפני שהגעתי לבית.

מה אגיד ומה אספר? היה זה נשף כהלכתו. נאמו נאומים על עתיד העיר ועל חלקי בבניינה. וגם אני נאמתי. ושרנו את "האינטרנציונל". ואחר כך רקדנו. ואחר כך שוב שתינו. באמת היה שמח. ולבסוף הזעיקו, לבקשתי, את שארית האיזוושצ'יקים שנותרו בחיים ולא אכלו את סוסיהם. הושבתי את חברותיי, כל אחת בכרכרה מיוחדת, וכל עגלון קיבל בקבוק ריקובקה – וכך יצאנו בשחרי היום בהפגנה רבתי ברחובות העיר, כשאני נואם, ואולי אינני נואם כלל אלא רק מקשיב לנאום שבליבי:

"האזינו, אזרחי ניקולאייב, לקול מצפונו של אנדריושקה חלופוב! בפנים זעומות ורעות נהגתם בו משחר ימי ילדותו. ולמסכנות הנוסעות עמו היום בזתם תמיד. אך הנה שמעו ודעו. לא רעה – טובה אגמול לכם, וידעתם כי אני אנדריושקה חלופוב אוהב אתכם, אימכם הזונה!..."

מרוב התרגשות בכיתי, ואתי בכו כל חברותיי, בכו וצחקו חליפות...

איך נגמר הדבר אינני זוכר. רק זאת אזכור, שהתעוררתי בחרדה, כאילו מישהו לוחש באוזני: מהר, אנדריושקה, הסתלק, סכנה!... יש במקצוענו מין רגש שכזה, לעולם לא ירמה. אני פוקח את עיניי, ואיני יודע היכן אני נמצא. הראש מתפוצץ מכאב. פוקח עיניי יותר ורואה: שורקה, אחת הבנות. שואל אני: מתי הבאת אותי הנה? עונה: אתמול. מסתבר שישנתי עשרים וארבע שעות. קופץ אני ממקומי, מתלבש ומבקש לצאת. והיא מתחננת: אנדריושצ'קה, תשתה קודם מה. "אינני יכול!" – אומר אני. – "תני לי רק כוסית אחת להתפכחות." נתנה. בלעתי ויצאתי. לאן? לתחנת הרכבת.

בא לתחנה. ניגש לקופה. קונה כרטיס לקרמנצ'וג. יוצא לרציף. ומיד – דפיקה בלב, והקול מבפנים לוחש לי: "הסתלק! עוד רגע יהיה מאוחר!" והקול נאמן כמו השעון של פאוול בורה. רץ אני אל פתח היציאה, ורק אומר לחמוק החוצה – והנה ניצבת לה שם לכל הרוחב באבא אחת שמנה, ועוד שתי מזוודות גדולות בשתי ידיה. לא קדימה ולא לאחור. פקק, וחסל. ובעוד אני מדדה הנה והנה, ולפתע – שני קנים של פלדה נלחצים אל שתי רקותיי, וקול גברי שקט אומר לי: "ידיים למעלה, לא לזוז!"

אומר אני: "חברים, בבקשה, אני שלכם!"

כי זאת עליכם לדעת, אזרחים נכבדים, שהמקצוע שלנו שונא אלימות. לפי כללי המקצוע שלנו, חייבים אנו לספוג מכות ולשתוק. אם ניגש אליך בעיר אחד כפתור ושם את ידו עליך – חלילה לך להתנגד לו. כייסים וכבשים בני עם אחד הם, חייכניים וצייתניים. אלא שלאלה גוזזים את הצמר, ואלה גוזזים את צמרם של האחרים, אם ניתן להם כמובן. הצרה היא, שלא תמיד ניתן הדבר, בייחוד בימים שלאחר המהפכה הגדולה.

ובכן עומד אני ככבשה תמה, והם שואלים:

"אי הכסף?"

שואל אני ככבשה: איזה כסף? מה?

וסופג סנוקרת מצד ימין.

"אי הכסף שגנבת ברכבת?"

רואה אני, שהכול הם יודעים, ובכל זאת מנסה להתחמק: שלכם אני, חברים, קחוני. אך למה תכוני?

"אי הכסף?" – הם מוסיפים להתעניין, ובינתיים מרביצים לי עוד אחת יבשה.

כאן אני מתחיל לרדת לעומק דעתם, ואומר להם בנכונות: אה, אם כוונתכם לכסף מן הרכבת...

"כן, כן, כן!..."

כי אז, חברים יקרים, הבה וניגש לסימטת סלובודסקאיה השביעית. שם הוא.

בחוץ מחכה לנו הכרכרה של הג.פ.או., יושבים, נוסעים, באנו.

אחותי המסכנה הבינה מיד במה העניין. ניסתה להתערב. אך הם לא שמו לב אליה. גרשוה מן הבית. אצה להם הדרך.

"אי הכסף?"

שם, מתחת למיטה. "

"הפוך פניך אל הקיר!"

הפכתי. והם מנו מאחורי גבי את השטרות. אחר כך סגרו את התיבה, והירשו לי לחזור ולראותם. כעבור שעות מיספר ירדנו באוניה המפליגה לאודיסה.

בו בלילה היתה החקירה הראשונה.

מיד ראיתי שגדולה חשיבותי. הכניסוני למפקד הג.פ.או. בכבודו ובעצמו. וזה, הלא ראיתם אותו! – מתגושש לשעבר הוא, מן המפורסמים, כמו איוואן פודגורני. כפותיו – ברזל, אך אופיו קשה מהן. הוא אינו אינטליגנט רכרוכי, איננו שואל שאלות, ישר לעניין הוא ניגש. הוא קם ממקומו וסוטר לי על חרטומי ככה, שאני מתחיל למנות את הכוכבים בתקרה.

"מה שמך?"

אני עונה, ומקבל שוב סטירה, המעיפה אותי אל הקיר ובחזרה בלי תחנות ביניים. על הרצפה רואה אני כתם דם. מאפי הוא ניגר.

"ספר איך קרה הדבר!"

ואני מספר את הסיפור מן ההתחלה ועד הסוף.

המפקד שומע ומתחייך. חשבתי, נחה עליו רוחו, סלח לי. לא. שוב הוא ניגש וסוטר לי סטירה רבתי, עד שאני משתטח על הרצפה ואינני רואה עוד דבר, מפני שהדם מציף את עיניי. והמפקד אומר לי: "נטלת חלקך שלושת אלפים צ'רוונצים, ואלו באמתחתך נמצאו רק אלפיים ומאתים. אי שמונה מאות הנותרים?"

עונה אני בדמעות של דם: חבר מפקד, עשה נא את החשבון בעצמך: 30 – לעגלון, 10 – לאמן הצלם א. א. פריק, 10 – לזונות, 10 – לעגלונים, 5 – שונות. בסך הכול – 65  צ'רוונצים, וזה הכול.

"לאן נעלמו השמונה מאות?"

מי אמר זאת?

"החברים שאסרו אותך."

כך, אומר אני, החברים שאסרו אותי? החברים ציוו עליי להפוך את פניי אל הקיר, בשעה שמנו את הכסף.

חברים יקרים, מה אגיד ומה אספר, קרקס! אסרו את שני הצ'קיסטים שאסרו אותי, אסרו את הצלם-האמן, את מפקד העיר. כמה וכמה חברים חשובים, את העגלון שהסיע אותי מאודיסה, את שני הצ'קיסטים שהובילו את תיבות הכסף ברכבת האקספרס אודיסה-לנינגרד... פרדון, עיקר שכחתי: הכסף הזה – כסף טוב וישר היה, דמי המשכורת החודשית למשמרות הג.פ.או. לכל אורך הגבול הדרומי-מערבי. השניים שהובילו את הכסף – בין ראשוני העצירים היו.

בינתיים חדלו מלהכות אותי, וזה כבר טוב. אך משהו נשבר מבפנים, נעשיתי עצוב, ולבסוף חליתי בטיפוס. חודשיים שכבתי. קמתי מחוליי, ואני רעב, הכניסוני לתא אחד, ואת מי אני רואה? – את דווידקה, את הקורישוק שלי.

מסתבר שהוא היה הראשון אשר ניתפס, עם כל "האידישע קופ" שלו. פיקח היה. כשנפרדנו – לא הלך כמוני בדרך הישרה, הלך וסובב סחור-סחור בדרכים לא דרכים, עד שהגיע למקום רחוק ושלח את הכסף כחבילה לפולטבה. כשהגיע לשם, וניגש אל מדור החבילות – נאסר מיד.

הוא שהקדים וסיפר עליי, הוא שגילה את שמי ואת מוצאי. וכאן, אזרחים, חלוקות הדעות. יש אומרים, שהוא גרם לתפיסתי, ויש אומרים, ששנים-עשר הפורטרטים בגודל טבעי, שהזמנתי אצל הצלם-האמן א. א. פריק, הם אשר גילוני.

איך שלא יהיה, מצאתי לנחוץ לגמול לדווידקה כמגיע לו. חלש הייתי לאחר הטיפוס, אך בשארית כוחותיי התחלתי לטפל בו ככה, עד שהבהילו עזרה ראשונה, ואותי העבירו לתא מספר חמש, לחברתכם הנעימה.

ה"מוסר השכל" של המשל הוא: חברים יקרים, לעולם אל ייטוש אדם את מקצועו, לעולם יהיה נאמן למשלח-ידו ויעסוק בו ביושר –  או-אז הוא עתיד לסיים דרך חייו בכבוד ולהיקבר לפי סוג א'. תם ונישלם סיפורו של הפרש האדום, אנדריי סטפנוביץ' חלופוב. מחיאות כפיים, בבקשה!

יום אחד טפח אנדריושקה על שכמי והאיר פנים אליי:

למשפט אני מחכה, קורישוק. מה לי לפחד מפני המשפט! כלום אני עציר פוליטי או  שרצחתי את מי? כלום פיצחתי קופת ברזל? אני אקוויליבריסט (לוליין) אני. בזריזות ידיים עבדתי, ובלי רמייה. ובכן ישפטוני. וכמה אתה משער עלולים לפסוק לי? שישה חודשים, לכל היותר, בינתיים כבר אסור אני כארבעה חודשים. מכאן שנותרו לי ימים ספורים – ושוב אהיה חופשי כציפור. ואז אזמנך, קורישוק, לצאת איתי לבילוי של יום אל מחוץ לעיר. ניקח איתנו יין ומזונות בשפע, ובנות ניקח. נבלה כמו מלכים. אם שם יזדמן לנו כפתור ויטריד אותנו – אל פחד! בעיר – שלך אני, כפתור יקר, עשה בי כאוות נפשך. אך שם, מחוץ לעיר, שם אני אריה, איוואן בוקלר אטאמאן השודדים. שם אחזיק בו בצווארו ככה, ואחר – אטמין אותו. ואנחנו נמשיך הלאה בשקט, נוסיף ונשתה, נוסיף ונשמח. הנה תראה, קורישוק, קום יקום הדבר!

המשך יבוא

* * *

רוֹן גֵּרָא

גַּם הַחוֹלֶה

גַּם הַחוֹלֶה

מִשְׁתּוֹקֵק לְמַבָּע

זָקוּק לְמַגָּע

לִנְגוֹהוֹת אַהֲבָה

כְּעֵרוּי לְדָמוֹ כְּמוּסִיקָה

עֲרֵבָה.

שֶׁלֹּא יְחַסֵּר אֶת הַשַּׁלְוָה

יְהֵא נִשְׁעָן עַל נוֹף הַמִּשְׁפָּחָה

הַיְּדִידוּת

עֵת חוֹלְפִים בּוֹ צִלְלֵי עֲנָנִים

וְגוּפוֹ מְהֻרְהָר

כְּמוֹ הֶגֶה בֶּחָלָל.

* * *

באזכרה הראשונה להרוגי התקפת הטרור על מגדלי התאומים (9/11)

לפני 15 שנים ואשר עימה החלה למעשה המאה ה-21

של מלחמת הטרור המוסלמי

בט מידלר הנהדרת מביאה את הקהל, באזכרה ב"ינקי סטדיום" לדמעות בביצוע של שירה המפורסם "אתה הרוח תחת כנפיי"

https://www.youtube.com/watch?v=Rri6tddjIIM

פול סיימון מבצע את שירו "קול השקט" האזכרה ממש על האתר שנהרס

https://www.youtube.com/watch?v=3np0DMxXKzM

* * *

מרדכי קידר

בחירות בסבך האינטרסים

מחיר הבחירות ברשות הפלסטינית

בעוד כחודש, ב-8 באוקטובר, היו אמורות להתקיים הבחירות לרשויות המקומיות ברשות הפלסטינית, הן ביהודה ושומרון והן ברצועת עזה. לכאורה, בחירות אלה היו אמורות להיות לגופים מקומיים שתפקידם טכני ומצטמצם בהגשת שירותים מוניציפליים לתושבים, כגון מים, ביוב, חשמל, כבישים, כיתות לימוד ומרפאות. אלא שבית המשפט העליון הפלסטיני הוציא, לבקשת איגוד עורכי-הדין הפלסטיניים, צו ביניים האוסר את קיום הבחירות עד אחרי חג הקורבן, וזאת משני טעמים.

האחד הוא כי ברצועת עזה לרש"פ אין שליטה על הבחירות, והשני, כי ישראל אוסרת, בצדק רב, על קיום הבחירות הפלסטיניות בעיר הבירה שלה, וכניעת הרשות לישראל בעניין זה עלולה להתפרש בישראל ומחוץ לה כוויתור פלסטיני על ירושלים, והרשות אינה יכולה להכפיף את הבחירות הנחוצות ביהודה, שומרון ועזה למה שהם רואים כשרירות הישראלית – בירושלים.

הבחירות מציפות אל פני השטח עניינים עקרוניים, החורגים מהמסגרת המוניציפלית ומשפיעים על האווירה הכללית ברשות הפלסטינית.

מצד אחד חשוב מאוד לקיים בחירות מוניציפליות כדי להזרים דם חדש לעורקים המסתיידים של הביורוקרטיה המקומית, למנוע התגבשות רשתות של שחיתות וסטגנציה, ולרענן את הרשות המקומית כך שהציבור יכול להזדהות עימה.

אלא שמצד שני, עצם קיום הבחירות חושף כמה עניינים כואבים שאין דרך להימנע מהם בעת בחירות.

השאלה הראשונה המתעוררת היא עד כמה יתאפשר לחמאס לקחת חלק מעשי בבחירות ביו"ש, שכן מצד אחד ברור שיש לתנועה זו תומכים רבים בקרב האוכלוסייה באזורים אלה, ובחירות שלא יתנו לבטא אהדה זו ייחשבו כבלתי לגיטימיות וככניעה של הרש"פ לתכתיבי "הכיבוש", כלומר ישראל.

אך ראשי הרש"פ אינם מעוניינים בהשתתפות חמאס, כי הם חוששים מהצלחתו שתתורגם מיד, בתודעה ובשטח, להצלחה במישור הכללי. הם גם יודעים שחלק מהציבור יצביע עבור חמאסלא בגלל הזדהותו עם האידיאולוגיה שלו, אלא כדי להעניש את הרשות המושחתת והמסואבת.

בנוסף, בכירי הרש"פ חוששים שאם יאסרו על חמאס להשתתף בבחירות ביו"ש, זה יגיב באיסור על השתתפות תנועת הפת"ח בבחירות ברצועת עזה. איסור הדדי כזה יעמיק וירחיב את הקרע הקיים ממילא בין שתי התנועות ובין "שני חלקי המולדת", ויוכיח לעולם כי "הפרויקט הלאומי הפלסטיני" – ליצור עם אחד מהחמולות והקבוצות הפוליטיות המרכיבות אותו – נכשל סופית, וישראל צודקת בטענתה ש"אין עם פלסטיני."

ג'בריל רג'וב, אחד מאושיות אש"ף והרשות הפלסטינית, הצהיר השבוע כי "לא נאפשר לאף אחד לאסלם את החברה שלנו." זהו רמז עבה לחמאס, שגם אם יזכה בבחירות, אש"ף לא יאפשר לנאמני האיסלאם להשליט את האג'נדה התרבותית שלו על הציבור ויתנגד לכך בכל דרך אפשרית. רבים רואים בדברים אלה הכרזת מלחמה על חמאס, בעיקר אם זה ישתלט על הנכס החשוב ביותר של אש"ף – השלטון ביהודה ושומרון – אחרי שכבר השתלט על רצועת עזה שהיה הנכס של אש"ף.

חמאס – מתנועת ג'יהאד לקבלן ביוב

אלא שמנגד עולה גם טענה הלקוחה מתיאוריית הקונספירציה: על פי כמה דוברים פלסטיניים, ישראל דווקא מאוד מעוניינת בהשתתפות חמאס בבחירות, ואפילו רוצה שחמאס ישתלט על כמה רשויות מקומיות, כי במצב כזה תוכל ישראל לרוץ לכל מדינות העולם ולומר: "אתם רואים?! מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך למדינת חמאס, כמו עזה, ולכן אסור לאפשר למדינה כזו לקום."

לכן, כדי לשלול מישראל את התירוץ הזה, אסור לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות ביו"ש.

חסידי גישה זו אינם מודעים לרוח השוררת כיום באירופה ובארה"ב, והיא שיש לאפשר לתנועות איסלאמיסטיות להשתתף במעש הציבורי הלגיטימי, כדי שהן לא יידחקו לפעילות לא לגיטימית, טרוריסטית ואלימה. כתוצאה מכך, אם הרשות תאסור על חמאס להשתתף בבחירות, הדבר עלול להשפיע לרעה על המענקים הכספיים שהיא מקבלת מהמדינות התורמות, שחלק גדול מהם זורם אל כיסיהם של ראשי הרשות, בניהם ובנותיהם.

שאלה גדולה אחרת הקשורה לבחירות המקומיות היא של מעמד החמולות וראשיהן. כידוע, במרבית הכפרים והערים ביו"ש האינטרסים של החמולה חשובים יותר מכל אידיאולוגיה – לאומית נוסח אש"ף או דתית מבית המדרש של חמאס. השייח'ים של החמולה משפיעים על חיי היומיום של החברה ועל שיקולי הציבור הרבה יותר מהמושחתים של רמאללה או "הג'יהאדיסטים בפנסייה" של עזה. לכן, אי-אפשר לקיים בחירות מקומיות בלי לאפשר למנהיגות המשפחתית להגיע לעמדות מפתח, שכן אם הבחירות לא ייתנו לשייח'ים מעמד ומקום ראוי, הם לא יאפשרו את קיומן במקומותיהם.

נשאלת השאלה עד כמה החמולות אכן אוטונומיות ועד כמה הן קשורות לגופים "לאומיים" כמו אש"ף או חמאס.

מצד אחד, רוצים השייח'ים אוטונומיה ויכולת קבלת-החלטות עצמאית המביאה להם כבוד וסמכות.

מצד שני, הרשות יכולה לתת להם משרות ברשות הכללית ותקציבי פיתוח לרשות המקומית. כלומר, אם השייח' של החמולה המקומית רוצה להשיג השפעה ברמאללה כדי שיוכל לקבל תקציב למערכת ביוב חדשה, עליו לשחק את המשחק הפוליטי הכללי ולהכניס את עצמו ואת החמולה אל תחת כנפי המסגרת הרחבה, הזרה והמנוכרת, ולקבל במידה רבה את תכתיביה ואת האג'נדה שלה.

אם שייח' החמולה ייכנס לברית הדוקה מדי עם מושחתי רמאללה בשביל הג'ובים והתקציבים, הוא עלול לעורר עליו את זעמם של נאמני חמאס, בחמולה שלו ובחמולות אחרות. חלק מהציבור משוכנע שבעתיד ישתלט חמאס על השטח, וכל מי שיזדהה היום עם אש"ף והרשות למען טובות הנאה מיידיות, הוא והחמולה שלו עלולים לשלם בעתיד מחיר גבוה על הזדהות זו. אנשי חמאס כבר הוכיחו בעזה כי הם לא שוכחים ולא סולחים לכל מי שמזדהה עם אש"ף.

כאן ראוי לציין את התוכנית הביטחונית של המקל והגזר שהגה לפני מיספר שבועות שר הביטחון אביגדור ליברמן. במסגרתה תיערך הערכה של כל כפר ועיר ביהודה ושומרון: אם יוצאים פיגועים מיישוב מסויים, היחס אל מקום זה יהיה קשה – סגר, מניעה של יציאות וכניסות, הרס בתים, מניעת רישיונות-עבודה בישראל וצעדים דומים. מקום (כלומר חמולה) שלא יאפשר למפגעים לפעול, יזכה להטבות כלכליות.

התוכנית נועדה לחזק את המנהיגות המקומית על חשבון הפוליטיקאים ברמה הארצית, הן אלה של הרשות והן אלה של חמאס. לא לשווא אמרו רבים מפקידי הרשות כי תוכניתו של ליברמן היא ניסיון לקעקע את הרשות ולהמציא מנהיגות אלטרנטיבית, מקומית. הבחירות המקומיות וסמכות השייח'ים של החמולות מחדדות את הדיון הציבורי בתוכנית ליברמן.

אבל הסוגייה החשובה ביותר בבחירות הללו היא אם חמאס הפך מתנועת ג'יהאד מקודש נגד ישראל למועצה מקומית המטפלת במים ובביוב. לשאלה הזו התייחס בעקיפין ח'אלד משעל בנאום שנשא השבוע בירדן, בתום ימי האבל על אימו. הוא הדגיש את הנקודות העקרוניות שעליהן חמאס לא יוותר לעולם: שיבת הפליטים, שחרור האסירים ו"השחרור", שמשמעותו שחרור פלסטין כולה – כולל תל-אביב וחיפה – מהכיבוש היהודי. נראה כי הוא חש מחוייב להדגיש את הנקודות הללו, משום שהוא נכנס למערכת בחירות שבמקרה הטוב ישימו את אנשיו לא בחזית הג'יהאד נגד ישראל, אלא בחפירת מערכות-ביוב בכפרי יו"ש.

פער זה בין השאיפה למציאות מביא את משעל להפריח סיסמאות מפוצצות וגדולות, שכן הוא יודע כי בעורפו נושפים הסלפים הג'יהאדיסטים, המכנים אותו ואת תנועתו בכינוי המשפיל "מישמאר הגפול" ("משמר הגבול"...) – של ישראל כמובן, רק כי אינו מאפשר להם להמשיך לירות טילים על ישראל כאוות נפשם הג'יהאדיסטית. כוחות הביטחון של חמאס בעזה צדים את הג'יהאדיסטים, כולאים אותם ובחלק מהמקרים מחסלים אותם בתוך מרתפי העינויים.

אז תנועת חמאס טובה לישראל או לא? משרתת את האינטרס של ישראל או לא? טוב שהיא משתתפת בבחירות המקומיות ביהודה ושומרון או לא? נראה כי עלינו להמתין לפסיקת בג"ץ הפלסטיני...

המאמר פורסם באתר "מידה" 394. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. 

http://mordechaikedar.com

* * *

לוורדה היקרה

ברכות ליום ההולדת

שתהיי תמיד את!

מאחלת מערכת המכתב העיתי

* * *

אהוד בן עזר

אנחנו בירנטון (אוקספורד) 2003

פרק מתוך היומן

18.5.03. יום ראשון. לפנות-ערב אנחנו נוסעים במיניבוס לאוקספורד, שם מחכים לנו סוניה רחל קומורוצ'י ומרק בעלה, ויחד אנחנו הולכים לקולג סנט ג'ון שבו היא עושה את הדוקטוראט שלה בספרות אידיש דווקא. היא זכתה במילגה נאה שמאפשרת לה ולמרק מגורים בדירה לחוד, לא במעונות הסטודנטים שבחצרות הקולג' עצמו, וכן כל הוצאות הלימודים והכתיבה, אפילו נסיעות לניו-יורק לצורך מחקר, ומערכת מחשב.

סנט ג'ון נחשב לקולג' עתיק ויוקרתי מאוד. החצר המרכזית שלהם, הפונה לגן, יפה מאוד ומלאה מרזבים מעוטרים, פסלי מפלצות ופסלי אנשים בקירות החיצוניים. מרתף היין שלהם משתרע תחת וודסטוק רוד! רוב החנויות ובתי הקולנוע ברחוב הראשי קורנמרקט שייכים להם ומשלמים להם דמי שכירות. יש להם שני פאבים שמממנים, בין השאר, שתי מילגות לסטודנטים מסכום פעוט שמופרש מכל כוס בירה שנמכרת בהם.

אנחנו מצטרפים לתור עם הסטודנטים לכניסה לחדר-האוכל. צעירים וצעירות, בפריטי לבוש שונים, אבל כולם בגלימות שחורות, שאינן דומות זו לזו אלא מראות על המעמד והוותק של הסטודנט. הכלל הוא שככל שהגלימה מכסה יותר, כך הוותק, המעמד ולעיתים גם ההצטיינות בלימודים.

בשעה שבע בדיוק, עם הישמע צלצול הפעמון בכנסייה, שעל פניה עברנו קודם וראינו שם סטודנטים וסטודנטיות אחדים שקועים בתפילה, והכומר עמד באמצע, מתחיל התור במסדרון לזוז ואנחנו נכנסים לאולם האכילה של הקולג'. הוא אינו גדול כל-כך כמו שהאולם המפורסם של הקרייסט צ'רצ' קולג, אבל בהחלט מרשים וספוג מסורת. מזכיר סרטים אמריקאיים כמו "ניחוח אישה" וכל אותם ספרים וסיפורים שמופיע בהם חדר אוכל של פנימייה או קולג' אנגלי. על הקירות מתנוססים פורטרטים של אלה שעמדו בראש הקולג' במרוצת מאות שנים.

סוניה הזמינה עבורנו מקומות ואנחנו עוברים לשבת לא רחוק מה"שולחן הגבוה" שבו יושב צוות המורים ואורחיו. במשך כעשרים דקות מתמלא האולם. השולחנות כולם לאורך האולם, גם באמצעו, ואילו הבמה ניצבת לו כך ששורה אחת של סועדים יושבים כשגבם מופנה לאולם.

לאחר כרבע שעה נכנסים בבת אחת, מכניסה נפרדת, צוות המורים, הדיקאן, הכומר ואורחיהם, גברים ונשים. האורחים בלבוש לא פורמאלי אבל כולם בעניבות. אנשי הסגל כולם בגלימות. כשהם נכנסים, כולנו קמים, וגם הם אינם מתיישבים עד שהדיקאן אינו מתיישב, ואחריו כל האולם.

לקול סגירת הדלת הצדדית של הכניסה ל"שולחן הגבוה" קמה במרכז האולם המקהלה של הסטודנטים, כעשרים צעירים וצעירות, ושרים מזמור לטיני קצר של ברכה שמסתיים ב"יזוס קריסטי" וב"אמן". השירה שלהם יפה מאוד וגם האקוסטיקה מצויינת.

מתחילים להגיש את המנה הראשונה, מרק אפונה דליל ומועט. לפחות עוזר לי נגד השיעול. הכלים והמפיות כולם עם הכיתוב של סנט ג'ון קולג'. אחר-כך מביאים את המנות העיקריות. סוניה ומרק בעלה לוקחים מנות צמחוניות, בגלל הכשרות. מביאים להם איזה בליל של קישואים מטוגנים עם ביצה, כך זה ניראה. אנחנו מקבלים כל אחד כרע עוף קטן, מבושל ברוטב ירקות, שניראה מבושל יותר מאפוי וכאילו היה קודם במרק עוף אלא שנותר קשה. מביאים גם לחם לבן ושחור, קערת פלחים גדולים של גזר מבושל, וקרוטונים מטוגנים של תפוחי-אדמה, שלפי צורתם הזהה ניראים "תעשייתיים". אני אוכל קצת מהעוף. לא רק שהתיאבון שלי לא חזר לעצמו אלא שגם המנה לא טעימה ביותר. מגישים גם מים בכדים. ומנה אחרונה פרוסת טורט שוקולד ממולא קרם, שהרוב, כולל אני, משאירים את כולה או את חלקה.

סוניה אומרת שהשולחן הגבוה מקבל אוכל אחר לגמרי. יש להם טבח מיוחד בסגנון צרפתי, הארוחה כוללת ארבע מנות, ויין חופשי. לסוניה עצמה מותר רק פעם בחודש להשתתף בארוחה של השולחן הגבוה, ופעם בסמסטר מותר לה גם להביא אורח. מרק ויתר על התענוג. גם שם היא אוכלת צמחוני, אבל הטבח מכין לה במיוחד דג סלמון או משהו דומה.

אנחנו לוקחים בקבוק יין צרפתי לארבעתנו. הוא עולה כשמונה פאונד שאותם אנחנו משלמים כי סוניה ומרק הזמינו אותנו לארוחה. יין לא רע. סוניה אומרת שהיין הצרפתי של הקולג' כאן זול יותר מאשר בצרפת כי המחיר שלו מסובסד והם גם קונים אותו בכמויות. יש שולחנות שמזמינים בקבוק גדול וגבוה שעולה 15 פאונד ומכיל ליטר וחצי. גם בשולחן הגבוה מוזגים מבקבוק אחד כזה. חרף האוכל שהוא פחות מבינוני, האווירה מאוד נעימה. סוניה אומרת שסנט ג'ון קולג' הוא אחד העשירים ביותר באוקספורד, ולכן רוב הסטודנטים כאן הם אנגלים ממשפחות עשירות, ובאמת אני שם לב שלא רואים באולם שום פנים מלוכסנות, כהות או שחורות, כפי שרואים ברחובות אוקספורד עצמה כאשר פוגשים חבורות של סטודנטים.

אני יושב מול סוניה. יהודית לצידי, מול מרק, ולצידם שתי חברות שלהם, אחת ארכיטקטית יוונייה צעירה שאימה נולדה באי פאפוס, ושמה מַנְטָה, והשנייה – סוניה, היא גרמנייה שמלמדת ספרות ערבית בביירות ונשואה לעלי, סורי שחי עימה בביירות, וגם היא עושה עבודת גמר בסנט ג'ון קולג'. צירוף מעניין.

הסטודנטים קמים ועוזבים את מקומותיהם מוקדם יחסית, זאת מאחר שסועדי השולחן הגבוה נמצאים עדיין בעיצומן של המנות האחרונות. סוניה אומרת שלעיתים עורכים ביציאה גם שולחן של גבינות ויין, ואולם היום לא.

אנחנו נפרדים מהאולם המעניין ומדמויות היושבים בו למטה והתלויים בפורטרטים למעלה. מרק הולך עם שתי הבחורות לפאב של הקולג', הנמצא על וודסטוק רוד, ושמו "טלה ודגל", למב אנד פלג, ואילו סוניה עורכת לנו סיור במדורי המגורים של הקולג', שרובם כבר בנויים בנייה מודרנית של בטון וזכוכית, שכונה שלימה שאינה מצטיינת ביופי ארכיטקטוני אבל גובלת בגן מרהיב שבמרכזו עץ ארז. לסוניה יש מפתח-כל שבאמצעותו היא מעבירה אותנו מאזור לאזור, כולל המועדון של ה"פוסט גראדיואט", שזה המעמד שלה, שיש בו עיתונים, קפה ותה, חדר ביליארד וחדר טלוויזיה-וידאו עם מסך גדול. לכל מעמד יש כאן מועדון משלו. יש גם פאב לסטודנטים בתוך הקולג', ששם אפילו הבירה מסובסדת בחלקה.

סוניה אומרת שהאכילה המשותפת בקומון רום בערב היא רק בימי ראשון ורביעי, ואילו בשאר הימים יש לסגל חדר-אוכל ומיטבח מיוחדים, ששם הם אוכלים ויכולים לבוא בלבוש לא פורמאלי. בקיצור, אחוזת ירנטון המקסימה, שבה אנחנו גרים, ניראית כחווה כפרית פשוטה ומפגרת לעומת ההיקף והאינטנסיביות של קולג' באוקספורד.

יוצאים מהקולג' ונכנסים לפאב "טלה ודגל", למב אנד פלג. הוא מאוד סימפאטי ויש בו הרבה סטודנטים צעירים. גם לא אפלולי אלא מרווח.  יושבים עם מרק ושתי הצעירות לשולחן עגול בנישה ליד החלון. יהודית לוקחת בירה ומביאה לי תה. כושר השתייה של הצעירים מאוד מרשים. שתי הבחורות חיסלו ביניהן בקבוק יין אדום בארוחה, גם היין שלנו היה טעים אלא שלא שתיתי הרבה. עכשיו הן ישבו על כוסות של בירה.

תחילה התנהלה השיחה בסגנון של סמול טוק בעיקר על עישון, כי הן גם עישנו ללא הפסק, סיגריליות חומות. ראיתי שזה די משעמם והתחלתי לספר למנטה היוונייה, יחד עם יהודית, על המלון המיוחד שבו היינו בפארוס, בבעלות האלמנה ובתה, וכיצד כתבתי עליו סיפור שכללתי באחד הרומאנים שלי ("חנות הבשר שלי"). אחר-כך העברתי את השיחה לסוניה הגרמנייה, וסיפרתי לה על האנתולוגיה שערכתי, שיצאה בערבית בביירות. למרות שהיא מרצה לספרות ערבית, היא לא שמעה את שם ההוצאה "דאר אל חמרא" וכמובן לא ידעה על הספר שלי, שאמרתי לה את שמו גם בערבית, אבל אמרה שזה מעניין אותה והיא תחפש אותו.

מפה לשם התחלנו לשוחח על נושאים פוליטיים ואקטואליים, כאשר יהודית כל הזמן בועטת לי ברגל שלא אמשיך, ואני מתעלם וממשיך בדיאלוג, שהיה מעניין מאוד והיה אפשר אפילו להקליט אותו. לא אחזור על העמדות שלי, שכבר כתבתי אותן פעמים רבות, אלא אנסה לסכם את דיעותיה של סוניה הגרמניה מביירות, הנשואה לסורי. היא בחורה נאה, חמושה במשקפיים עבי מסגרת, רעמת שיער חום, עיניים בהירות, אם איני טועה, דעתנית מאוד, אם כי לדעתי האנגלית שלה לא תמיד ברורה.

שרון הוא קרימינאל ולכן לעולם לא יעשה שלום ולא יהיה שלום כל עוד הוא ראש-ממשלה וכמובן בגלל היותו קרימינאל הוא אחראי לכך שאין שלום.

הפסקת הטרור אינה תנאי לשלום ולהמשך תהליך אוסלו, מפני שהפלשתינאים צודקים במלחמה שלהם בכיבוש.

היהודים חיו יפה מאוד תחת שלטון הערבים וחבל שזה נפסק. הנה יש יהודים שחיים בשכם כל השנים. (היא התכוונה לשומרונים, ולקח לכולנו הרבה זמן להסביר לה שאמנם הם חיים שם אלפי שנים אבל הם אינם יהודים ואינם דוגמא לחיים של יהודים. היא לא ידעה מאומה על ההבדל בין שומרונים ליהודים).

הפתרון הטוב ביותר הוא של אדוארד סעיד. שתהיה מדינה אחת ליהודים, לערבים ולכל המיעוטים בארץ-ישראל, בתנאים של שלום ודמוקראטיה אמיתית, כי ישראל היא לא מדינה דמוקראטית מפני שאין בה דמוקראטיה לערבים (היא אינה מבדילה בין ערביי ישראל לערביי השטחים, וכניראה בעיניה ישראל תהיה "דמוקראטית" רק כאשר לכל הערבים שבין הירדן לים תהיה בה זכות בחירה!)

אני אומר לה שאני מכיר את דיעותיו של אדוארד סעיד, וכי בסוף הראיון עימו ב"הארץ" הודה שיש רק בעייה קטנה אחת שאין לו פתרון עבורה במסגרת המדינה הרב-לאומית הדמוקראטית שלו, והיא – מי יגן על שלום המיעוט היהודי באותה מדינה! ואני אומר לה שלעולם לא יהיה דבר שכזה, משום שאם היהודים יהיו מיעוט בישראל, הם יישחטו כשם שנשחטו מיעוטים בלבנון. על כך היא מתקוממת. לא נשחטו מיעוטים בלבנון. לא נשחטים מיעוטים. וכאן הביאה את דוגמת ה"היהודים" בשכם, השומרונים, שהיא התעקשה שהם יהודים גמורים, והם חיים בשלום יחד עם הערבים – כחזון לעתידה של ישראל.

השלום לא יבוא עם ממשלת שרון אלא בין ציבורים משכילים של יהודים וערבים גם ממדינות ערביות מחוץ לישראל. הם יחד יוכלו להביא לדמוקראטיה. אבל לא הממשלה בישראל, שנשלטת על-ידי אנשי צבא, ובכלל הצבא שולט בישראל ומי שאין לו עבר צבאי לא יכול להיות בהנהגה הישראלית. וזה גם הוכחה שישראל אינה דמוקראטית, משום שאנשי צבא עומדים בראשה!

התרגומים של ספרות משפה לשפה הם שיכולים לקרב את השלום כי הצדדים יבינו טוב יותר זה את זה. היא המליצה על ספר שיצא בהוצאת אנדלוז הישראלית, של מחבר לבנוני, אליאס חורי, שלדבריה עורר ויכוח גם בלבנון. לי נדמה שקראתי בשעתו על הספר, ש"מתאר" את "פלשתין" לפני ארבעים ושמונה, וכולו מלא שקרים וסילופים. בכל זאת, כשאחזור לישראל אחפש אותו.

היא שמעה שיש יותר תרגומים מספרות ערבית לעברית מאשר להפך. לפחות דבר אחד לטובה.

מקורות המידע שלה הם כתבות מתורגמות של עמירה הס, אותה ידעה לצטט בשמה, וכן דבריה של נורית פלד, בתו של מתי פלד, שמאשימה את שרון בכך שבתה נהרגה בפיגוע טרור פלשתינאי ורואה בו אחראי לכך, ונורית זו הופיעה עם אב ערבי שכול בתקשורת.

אמרתי לה שאנחנו מכירים את הסיפור וגם היתה על כך כתבה ארוכה ב"הארץ". שהאנשים האלה מקבלים פרסים של עשרות אלפי דולרים מגופים זרים רק משום שהם מוכנים לדבר כל הזמן נגד ישראל ולטובת הפלשתינאים, וכי היא טועה אם היא חושבת שהם מייצגים את ישראל. יותר משמונים אחוז מהישראלים קרובים יותר לדעתי מאשר לדעתן של פלד והס. הנה אני הצבעתי שרון, למרות שאני חבר מרצ, וזאת בזכות ערפאת!

אחר כך עברה לדבר על העולם הערבי בכללותו. מתברר, זאת לא ידענו, שבכל התחלואים של מדינות ערב ושל החברה הערבית, כולל מעמד האישה, אשמים – האמריקאים! – ושאר מדינות המערב! – הם שנותנים גיבוי למשטרים של עריצות נוסח סאדאם חוסיין או בית המלוכה הסעודי, ואלה מחניקים והורגים כל מי שנלחם לדמוקראטיה ולשינוי המשטר ואלה גם מדכאים את הנשים!

אני אומר לה שהטראגיות של המדינות הערביות היא שהברירה אינה בין עריצות לדמוקראטיה אלא בין עריצות, אפילו מתונה כמו ה"דמוקראטיה" במצרים, לבין אנארכיה כמו בעיראק כיום או סכנה של מדינה איסלאמית אנטי-דמוקראטית בתכלית.

סוניה הגרמנייה בכלל לא מבינה מה אני אומר. היא נעולה על הקונצפציה שרק אמריקה והמערב אשמים בכל תחלואי החברה הערבית. וכמובן ישראל, ובראשה הקרימינאל שרון, היא אשמה בכל מה שהיא מעוללת לפלשתינאים ובכל מה שהפלשתינאים מעוללים לה.

בסוף אני אומר לה שכדאי לה לזכור כל ימי חייה שאמנם ישראל נמצאת במלחמה עם הערבים, אבל העולם המוסלמי מעולם לא גרם ליהודים אסון כה גדול כמו השואה, שאותו גרמו להם מדינות המערב ובראשן גרמניה, אשר ישראל דווקא מעריצה אותן ואת אורח-חייהן ורוצה להידמות כמעט בכול אליהן ולא למדינות המוסלמיות אשר סביבה.

כך עבר הערב המעניין, ואפילו פחות השתעלתי בעת השיחה. אבל אחר-כך פרץ השיעול בכל עוזו. נפרדנו לשלום וסוניה "שלנו" ומרק הנחמדים ליוו אותנו כברת-דרך וחזרנו במיניבוס של עשר ורבע לירנטון.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד

אוגוסט 2016

8.9.2016

ב-31 באוגוסט 2016, הגנרל האמריקאי ג'ון ניקולסון, המשמש כמפקד העליון של הכוחות האמריקאים המוצבים באפגניסטן מאז חודש מרס 2016, הטיל פצצה חדשותית מכאיבה ומעוררת דאגה, שלא זכתה לתשומת-הלב הראויה בתקשורת העולמית או בזו האמריקאית.

ניקולסון מסר כי במהלך חודש יולי 2016 בלבד, נהרגו באפגניסטן כ-900 חיילים ושוטרים אפגאניים בקרבות עם ארגון הטליבאן. כמו כן, ניקולסון הוסיף כי מאז תחילת השנה נהרגו באפגניסטן יותר מ-5,000 חיילים ושוטרים, וכן נפצעו יותר מ-20,000 מהם. המספרים המדהימים האלה לא באו לידי ביטוי בשום מקור רשמי אפגאני שהתפרסם לאורך השנה האחרונה. כך למשל, על-פי איסוף-המידע שנערך לאורך כל חודש יולי 2016, שהתבסס על מקורות תקשורתיים ומקורות רשמיים באפגניסטן, נהרגו לאורך החודש כולו כ-1,074 בני-אדם – רובם היו טרוריסטים מוסלמים, וזאת בהתאם להודעות הרשמיות שהתפרסמו באפגניסטן.

גם במהלך חודש אוגוסט האחרון נהרגו 1,144 בני-אדם – רובם היו טרוריסטים מוסלמיים מארגונים שונים, שנפגעו בפעולות צבאיות יוזמות של הצבא האפגאני והצבא האמריקאי הפועל במדינה זו.

גם במקרה הזה, המידע נאסף בהתאם להודעות הרשמיות שהתפרסמו באפגניסטן לאורך החודש כולו. ובכן, ממה נובע הפער המדהים הזה בין ההודעות הרשמיות והתקשורתיות של אפגניסטן לבין הנתונים שמסר מפקד בכיר מאוד בצבא האמריקאי? האם מיספר ההרוגים הגבוה של חיילים ושוטרים אפגאניים אינו מעורר דאגה בארה"ב, או שמא הבית-הלבן טורח להביע את "דאגתו" רק במקרים בהם ישראל מאשרת את בנייתם של כמה עשרות בתים חדשים ביהודה ושומרון?

מעבר לפערים בדיווחים בנוגע למצב הביטחוני האמיתי השורר באפגניסטן במהלך השנים האחרונות, למעשה מתבצע טבח יומיומי באנשי הביטחון של אפגניסטן למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו באפגניסטן במהלך השנים האחרונות. בכל חודש מחוסלת חטיבה של חיילים ושוטרים אפגאניים; רבים מהם בקושי הצליחו לסיים שירות של חודשים אחדים בלבד; במקומם, צריך לגייס טירונים חדשים כדי למלא את השורות; בשל כך, תקופת ההכשרה הצבאית והמבצעית הולכת המתקצרת; וכך נוצר מעגל סגור של אנשי ביטחון בלתי-כשירים המוטלים למערכה נגד ארגון "הטליבאן" ללא יכולת להכריע את הכף באופן ברור וגלוי לעין.

מרבית ההצלחות הצבאיות של הצבא האפגאני נגד ארגון "הטליבאן" הושגו בעזרת סיוע אמריקאי אינטנסיבי שהתבטא בעיקר בפעילות אווירית אגרסיבית, וכן גם באמצעות מערך מודיעין נרחב שסיפק יעדים-חמים לתקיפות האוויריות של אפגניסטן. אולם, ארגון "הטליבאן" וארגוני ג'יהאד נוספים הצליחו בשנתיים האחרונות להרחיב את השפעתם ואת שליטתם על אזורים נרחבים מאוד ברחבי המדינה. זאת ועוד, כוחות-הביטחון של אפגניסטן אינם מצליחים לבסס אחיזה ביטחונית הדוקה אפילו לא בעיר קאבול. מנגד, ארגון "הטליבאן" מצליח להוציא-לפועל פיגועי-תופת קטלניים מאוד בעיר בקאבול בכל עת שהוא היה חפץ בכך.

 למצב הביטחוני הקשה השורר באפגניסטן יש קשר הדוק לפעילות הצבאית האינטנסיבית של פקיסטן. במהלך השנתיים האחרונות, ערך הצבא הפקיסטני פעולות רחבות-היקף נגד כל ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בפקיסטן. כך למשל, דובר צבאי רשמי של פקיסטן מסר בחודש אוגוסט 2016 על הריגתם של יותר מ-3,500 טרוריסטים מוסלמים בפעילות צבאית יזומה שנערכה במהלך החודשים האחרונים לאורך הגבול המשותף עם אפגניסטן. בשל הפעילות האינטנסיבית של הצבא הפקיסטני, מספר ההרוגים ירד בכ-60 אחוזים בכל חודש בהשוואה לשנת 2014. אולם, בשל הלחץ הכבד של הצבא הפקיסטני על ארגוני הטרור האסלאמיים, הם נאלצו למצוא מחסה באפגניסטן השברירית, וכך ההתמודדות של הצבא האפגאני נגד ארגוני הטרור הפכה למעמסה כבדה יותר ובלתי-אפשרית לנוכח ריבוי האתגרים הביטחוניים העומדים בפני מדינה זו. הדוגמא של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל באפגניסטן יבהיר מעט את התמונה הביטחונית הקשורה גם לפעילותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן.

 ארגון "המדינה האסלאמית" החל להתגבש כארגון משמעותי באפגניסטן באמצע שנת 2015 במחוז ננגרהאר (Nangarhar) הגובל עם פקיסטן. כאשר התרבו הדיווחים במחוז על הפעילות של הארגון, מקורות מודיעין אמריקאים טענו שהארגון מונה עשרות פעילים בודדים בלבד, וכי בפעילות צבאית מצומצמת אפשר לחסל כליל את הארגון הפועל במחוז כולו.

אלא, שלארגון "המדינה האסלאמית" באפגניסטן היו תוכניות אחרות לחלוטין. בתוך חודשים ספורים, הארגון הצליח להשתלט על מוסדות הלימוד במחוז ועל מוסדות רשמיים נוספים תוך כדי מסע תעמולתי נרחב בקרב הדור הצעיר כדי להרחיב את מעגל המצטרפים לארגון. מעשרות חברים בודדים – כך, על-פי דיווחי המודיעין האמריקאיים – הארגון הפך לאחד מהארגונים הגדולים והחזקים במזרח אפגניסטן. הארגון הצליח לטפח מערכת קשרים ענפים עם השלוחות של הארגון בפקיסטן ועם ארגונים נוספים – בעיקר באזור העיר פשוואר הפקיסטנית המהווה מוקד של פיגועי-טרור קטלניים שהתבצעו בידי כל ארגוני הג'יהאד הפועלים בפקיסטן. על רקע חוזקו של הארגון במזרח-אפגניסטן – פרצו קרבות קשים עם נפגעים רבים בין אנשי הארגון לבין פעילי טרור מארגון "הטליבאן", שראו בהם אוייב העלול לסכן את השפעתם מעבר למרחב המזרחי של אפגניסטן. 

בעקבות פעילותו הענפה של ארגון "המדינה האסלאמית" במחוז ננגרהאר, הצבא האפגאני והצבא האמריקאי נאלצו להקצות משאבים צבאיים, שהלכו ותפחו עם הזמן, במלחמה נגד הארגון. לפתע, "הפעילות הצבאית המצומצמת" – על-פי ההגדרה האמריקאית – הפכה למערך שלם של חיסולים-ממוקדים בהם נהרגו מאות רבות של בני-אדם שהוגדרו כ"טרוריסטים מוסלמים מארגון המדינה-האסלאמית".

המאמץ המודיעיני הזה הגיע לשיא נוסף כאשר מקורות צבאיים רשמיים בארה"ב פירסמו הודעה של חיסולו של מנהיג הארגון, חאפיז סעיד חאן, ב-26 ביולי 2016. חאן, שהיה מפקד בכיר בארגון "הטליבאן", הכריז על נאמנותו לארגון "המדינה האסלאמית של אבו בכר אל-בגדאדי" בשנת 2014. במילים אחרות, חאן הביא איתו ידע עצום הקשור לניהול ארגון-טרור במימדים גדולים ובהכנת פיגועי-טרור קטלניים ביעדים אסטרטגיים שחרגו מעבר למחוז ננגרהאר. לאחר חיסולו של חאן, גורמים צבאיים אמריקאים מסרו בשמחה על הריגתם של מאות טרוריסטים מוסלמים נוספים מחברי הארגון בחיסולים-ממוקדים אמריקאים ובהתקפות אוויריות יזומות שנערכו במחוז ננגרהאר.

 בדומה למקרים דומים שהיו בסוריה, בעיראק, בלוב, בסומליה, בתימן ובמקומות נוספים, הבעייה אינה נוגעת רק ליכולת המבצעית להרוג טרוריסטים מוסלמים רבים ככול האפשר, אלא הבעייה נעוצה בעיקר בחשיבה אסטרטגית רחבת-ממדים היכולה לזהות איומים עתידיים ברגע היווצרותם.

כך למשל, הנשיא אובמה התגאה ב-4 בספטמבר 2016, על הריגתם של כ-45,000 טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק במהלך 18 החודשים האחרונים, בפעילות צבאית אמריקאית. בכך, אובמה הפך למתחרה הרציני ביותר של ארגון "המדינה האסלאמית" במסגרת התחרות "מי הורג יותר מוסלמים"? השאלה הזו כבר החלה להישאל לאחרונה בארה"ב – לפחות בתחנת טלוויזיה שמרנית אחת, בדיון שנערך על רקע מערכת הבחירות המתקיימת בארה"ב ועל רקע כישלונותיו של אובמה בזירה הבינלאומית. 

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית – אוגוסט 2016

 בחודש אוגוסט 2016 נהרגו 12,380 בני-אדם. בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם. בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם. בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם. בחודש אפריל נהרגו 10,691. בחודש מרס נהרגו 10,705. בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוגוסט 2016 נהרגו 98,627 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלים במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

ד"ר יוחאי סלע, טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016", מגזין המזרח התיכון, 8 בספטמבר 2016. 

* * *

יהודה דרורי

1. שמונים ושמונה גנרלים למען טראמפ!

88 גנרלים ואדמירלים, ברמות שונות,  מצבא ארה"ב, שחלקם "שוחררו" מצבא ארה"ב  על-ידי האדמיניסטרציה של הנשיא באראכ אובמה – כתבו מכתב גלוי לתקשורת בארה"ב בו הביעו תמיכתם במועמדותו של דונלד טראמפ. 

הטיעון העיקרי במכתב הוא שהביטחון הלאומי של ארה"ב נפגע קשה ב-7 שנות שילטונו של אובמה, ודרוש מישהו בעל כושר מחשבה ואירגון, להחזיר את הכבוד לצבא, להעלות את רמתו, ולהעמיד את מערכת הביטחון האמריקאית בעולם במקום הראשון הראוי לה.

לטענתם הילארי קלינטון איננה מתאימה כלל למיזם כזה.

כדאי להזכיר פה שממשל אובמה פיטר עשרות רבות של קצינים בכירים בצבא, בעיקר כאלה שהביעו התנגדות למדיניותו הבדלנית במזרח התיכון  ולמחוות למדינות האיסלם.

אגב, מארגן מחאת הגנרלים הנ"ל הוא גנרל יהודי (4 כוכבים) ניצול שואה.

[אהוד: אפשר לדעת מה שמו של הגנרל היהודי כדי לבדוק את הנתון "ניצול שואה"?]

2. מחלקת המדינה בארה"ב תמיד נגדנו

ידיעה ב-YNET מהיום [10.9], מספרת שרה"מ פרסם בפייסבוק סרטון שבו טען כי ההתנגדות להימצאות יהודים בגדה – ולמעשה להתנחלויות – היא תמיכה בטיהור אתני.  מחלקת המדינה האמריקנית אומרת: "דיברנו על הסרטון עם ממשלת ישראל, השפה הזו בלתי הולמת ולא עוזרת. הרחבת ההתנחלויות מעלה שאלות אמתיות לגבי כוונות ישראל."

עד כאן עוד נפיחה ממחלקת המדינה של ארה"ב, שמאז 1948 היא נלחמת נגד קיומה של ישראל, ותמכה נמרצות כמעט 10 שנים על קיום אמברגו אמריקאי לנשק לישראל, בראשית שנות הקמתה. הנפט הערבי היה בראש מעייניה ולכן עד היום הי אתומכת באופן ברור ועקבי בצד הערבי (בהקשר לבחירות בארה"ב – תזכרו שהילרי קלינטון שלטה שם 4 שנים מבלי לאזן את הגישה האנטי-ישראלית).

מחלקת המדינה של ארה"ב היתה זו שעמדה-לחשה על אוזנו של הנשיא רוזולט שלא לאפשר לפליטים יהודיים להיכנס לארה"ב בעקבות רדיפות הנאצים בשנות ה-30 של המאה שעברה, ולאחר מכן הם היו בין אלו שהתנגדו להפצצת מתקני ההריגה באושוויץ. ולאחר מכן הם תמכו בבריטניה במלחמתה במעפילים לארץ-ישראל.

האסון הכי גדול , שגוף זה הביא לזירה שלנו עם הפלסטינים – היה בסיוע להקמה ובתמיכה כספית מאסיבית באונר"א עד עצם היום הזה. מוסד מוסלמי-קיצוני זה נועד להנציח לתמיד את בעיית הפליטים הערבים שעזבו את יישוביהם בארץ-ישראל בזמן מלחמת השחרור שלנו ב-1948. ארגון זה, מטפח את מחנות הפליטים הפלסטיניים בכל רחבי המזרח התיכון, נותן תמיכה לטרור הפלסטיני מראשיתו, הדבר ידוע לכל, אבל התמיכה נמשכת!

בשנים האחרונות מדינת ישראל עושה מאמצים רבים לרסן את הגוף העויין הזה, אם דרך הנשיא או דרך הקונגרס, כמובן שזה מכעיס מאד את הערביסטים של מחלקת המדינה, ואחד הכשלים הנוכחיים שלהם להציק לנו נובע מכך שאין שר חוץ בישראל שהם יוכלו לטרטר... בעוד שקשה להם מאד לפגוע בנתניהו, המוגן ע"י מערכת הביטחון האמריקאית והקונגרס. (אל תהיו כל כך בטוחים שתיק החוץ רק נשמר לבוז'י הרצוג...)

אף שמחלקת המדינה היתה זו שיצאה בדו"ח החשוב על האנטישמיות בעולם, היא הוכרחה לעשות זאת ע"י הממשל, לכן זה אירוני בהחלט שגוף שבו יושבים אנטישמים רבים, הוא זה שכתב את הדו"ח. ואגב, לא לשכוח שמחלקת המדינה בארה"ב ראתה עין בעין עם הנשיא אובמה ותמכה בכל הרפתקאותיו הכושלות והמביכות בעולם הערבי.

ובהקשר למשפט הפתיחה: אני מזכיר לכולנו שאבו-מאזן, לפני כמה שנים, יצא בהכרזה נאצית טיפוסית  ש"אף יהודי לא יורשה להתגורר במדינה הפלסטינית לכשתוקם." לא שמענו עד היום את מחלקת המדינה בארה"ב יוצאת נגד הטיהור האתני המוצע ע"י אבו-מאזן.

* * *

משה כהן

מה נשתנה?

בעקבות הגילוי המרעיש על עברו של אבו מאזן כסוכן ק.ג.ב. רוסי, תמהתי. למה רגשו גויים, מה נשתנה? שהרי מיהו אבו מאזן? – סוכן ארגון טרור, טרוריסט לכל דבר הקורא כיכרות על שם רוצחי נשים וילדים.

אז מה זה משנה אם היה או לא היה סוכן ק.ג.ב.? לדעתי זה לא מעלה ולא מוריד, ולכן לא נפלתי מהכיסא לשמע הידיעה המרעישה.

מה שהיה הוא שיהיה

בשולי החדשות: הילארי קלינטון: "...אפעל בכל כוחי לתמוך בפלסטינים עד שישיגו את מטרותיהם." ראו הוזהרתם, אם תיבחר הגברת מה שהיה הוא שיהיה, תמיכה חד משמעית בערבים על חשבון מדינת ישראל. וזה תואם את האג'נדה של האנשים הנאורים אכולי השנאה העצמית במקומותינו.

תקשורת מאוזנת

ניטש אצלנו בעיצומו הוויכוח האם השידור הציבורי שלנו מגויס לאג'נדה השמאלנית בניגוד לרצון הבוחר. כדי לבדוק את הנושא לקחתי את תוכניות השידור הציבורי מהיום, 10 בספטמבר, כמדגם אקראי. להלן הפירוט:

שעה 8 גלי צה"ל, יעקב אגמון מראיין ראיון מפרגן את ח"כ סתיו שפיר המגוללת את מאבקה בהתנחלויות לשביעות רצונו של המראיין.

בשעה 10 רשת א' יונה נבנצל מראיינת את מנהל כפר הנוער בן שמן, המתגעגע לימים הטובים של שנות 1940 בימיו של מנהל בן שמן ד"ר להמן, איש "ברית שלום" שדגל בזכויות הערבים, ומעלה על נס את שמעון וסוניה פרס, שהיו קשורים לכפר הנוער הנאור הזה, תוך תמימות דעים מלאה עם המראיינת.

שעה 11 רשת א'. ראיון עם דניאל בן סימון איש האגף השמאלי של מפלגת העבודה לשעבר.

שעה 11 רשת ב'. "השבוע שלי" עם במבי שלג, העיתונאית השמאלנית, המרימה על נס את הריב של בוגי יעלון עם הממשלה ואת אומץ ליבו, המשמיעה שירים פרו-פלסטיניים של "דג נחש" ומקלסת את "השומר הצעיר".

[אהוד: למיטב ידיעתנו במבי שלג כבר הלכה לעולמה בחודש שעבר].

שעה 12:30 ערוץ 1. סרט בערבית על אחותו הצעירה של לוחם חופש ערבי אמיץ הנרצח בדם קר על ידי הקלגסים הישראלים, מבית מדרשה של תנועת "יש גבול".

כל שאר התוכניות היו תוכניות בידור. לא היה אף שידור אקטואליה שאינו מוטה חזק שמאלה. מאפיה שמאלנית אמרנו?

יפי נפש

האנשים הנאורים במקומותינו ובארה"ב מתקוממים נגד הביטוי של ראש הממשלה על סילוק יהודים מיהודה ושומרון – "טיהור אתני." 

כמה הם רגישים, אנשים יפי נפש אלה, צבועים שכמותם – לכנות את מדינת ישראל "פאשיסטית" זה בסדר? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. מי אוהב את השבת?

של מי השבת הזו?

"אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עימו. מי שמרגיש בליבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של 'חומריות' ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן, בוודאי, אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על 'מתנה טובה' זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה."

אם לתמצת את הטקסט שהבאתי למשפט אחד: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

ומי האיש שאמר את הדברים? שמא הרב קוק? אולי החזון אי"ש? הרב סולובייצ'יק? הרב עובדיה יוסף? הרב ש"ך?

את הדברים האלה כתב לא אחר מאשר אחד העם. אחד העם, מנהיג זרם הציונות הרוחנית, מנסח תפיסת היהדות כתרבות, הגדיר את עצמו כאתאיסט. אולם כיהודי לאומי, כבן תרבות, הוא היה קנאי לשימור מורשת ישראל ולביסוס חיי היהודים על תרבות ישראל. בשבת הוא ראה את נזר התרבות היהודית, וכמתנה הגדולה ביותר שהיהדות העניקה לאנושות.

נזכרתי בדבריו של אחד העם בעקבות כותרת דמגוגית, פלגנית ולעומתית, ב"ידיעות אחרונות", לנוכח משבר השבת והרכבת: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים."

אין דבר כזה "שבת של החרדים." השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

כשותף למהלכים רבים של הידברות בין "חילונים" ו"דתיים" בעשרים השנים האחרונות, אני יכול להעיד שמכל הסוגיות שבמחלוקת ביחסי דת ומדינה וביחסי דתיים וחילונים, הנושא שקל יותר להגיע עליו להסכמות הוא השבת. השבת היא ערך יהודי ואוניברסלי גדול יותר מן המחלוקות והמשברונים שנעשים בשמה. ראויה השבת להיות הגשר בין חלקי העם.

ומצד שני – ראויה השבת, במקרים מסוימים, להיות גם סלע מחלוקת, ובלבד שזו מחלוקת לשם שמיים. ואילו במשבר המלאכותי הזה, הדבר האחרון שניתן לומר על המחלוקת, הוא שהיא לשם שמיים. זו מחלוקת מלאכותית שכולה אינטרסים זרים.

טיפ טיפה רצון טוב

ניסיונות רבים לעיצוב הסכמה על השבת בין הזרמים בחברה היהודית ישראלית, הניבו תמיד אותו עיקרון (בווריאציות שונות): השבת הישראלית תהיה שבת של עונג, של תרבות, של רוח, של התעלות. יש מי שעונג השבת שלו הוא תפילה בבית הכנסת, ויש מי שעונג השבת שלו הוא בטיול בטבע או בביקור במוזיאון. יש מקום להפעיל בשבת פעילות של תרבות, פנאי ונופש, גם אם היא כרוכה ב"חילול שבת" על פי התפיסה האורתודוכסית, אולם אין מקום למסחר בשבת, לקניונים בשבת, לצרכנות ההמונית ולכל מה שמבטא את המרוץ החומרני אחר בצע כסף, את הצרכנות הפרועה ואת תרבות המותגים. יש גם הסכמה על הערך החברתי, הקהילתי והמשפחתי של השבת, שחורג מן הערך הדתי; הסכמה שמשמעותה – מאמץ למזער ככל הניתן את העבודה בשבת.

לצערי, אנו רחוקים מן השבת הזאת. מעט מדי מוסדות תרבות ופנאי פתוחים בשבת לרווחת הציבור, ומצד שני השבת מחוללת בראש חוצות בפעילות מסחרית. כן, יש עוד הרבה מה לתקן.

לצד אלה ניצבת הסוגיה שסביבה נוצר המשבר – העבודות החיוניות. מאז קום המדינה, קיימת הסכמה על קיום עבודות חיוניות בשבת. עבודות תשתית שקיים קושי רב לבצען ביום חול בלי לפגוע בציבור הרחב. העבודות הללו נעשות באישור של שר העבודה. ביצוע העבודות החיוניות הללו הכרחי לתיפקודה של מדינה מודרנית. עם זאת, יש למזער ככל הניתן את הפגיעה בשבת היכן שאין בכך הכרח אמיתי. יש מקום לבחון מפעם לפעם האם באמת רק עבודות חיוניות באמת נעשות בשבת ואם ניתן לאפשר לעובדים רבים יותר לממש את זכותם לעונג שבת עם משפחותיהם.

משרד העבודה נע ונד בשנים האחרונים בין משרדים שונים. לפני שבועות אחדים הוא שב ואוחד עם משרד הרווחה. עד לאחרונה הוא היה חלק ממשרד הכלכלה, או בשמו הקודם משרד התמ"ת. בשנים האחרונות כיהנו בתפקיד הזה שרים דתיים וחרדיים – אלי ישי, נפתלי בנט ואריה דרעי, ואף הם אישרו את העבודות החיוניות בשבת.

הפרשה הנוכחית התפוצצה בשל מבצע עבודות גדול בלב תל-אביב, שנועד לשבת שלפני שבועיים, ועורר את חמת החרדים. האמת היא שגם בעיניי צרם קיומו של מבצע כזה בשבת, בטבורה של עיר. אמנם כאשר שמעתי את ההסבר המקצועי, הבנתי את החיוניות שלו, אך אני משוכנע שבטיפ טיפה רצון טוב ניתן היה להגיע לפשרה מניחה את הדעת, שבה העבודה בשבת היתה מצטמצמת, אך מה שהכרח לבצעו – היה מבוצע.

למה זה לא קרה? מאותה סיבה שכעבור שבוע נערך משבר רבתי סביב עבודות התשתית השגרתיות, שהן חלק מן הסטטוס קוו לאורך שנים. כמובן שניתן ורצוי לבחון מדי פעם את הסטטוס קוו, אולם בוודאי שאין כל מקום למשבר רבתי שטלטל את המדינה.

עם טיפ טיפה רצון טוב, ניתן היה להגיע להסכמות. מה שחסר הוא אותו טיפ טיפה. ולמה הוא חסר? כי המשבר היה משבר מעושה, מלאכותי, מתוך אינטרסים זרים, שאין בינם לבין השבת ולא כלום.

על מה היה המשבר?

במילים "אינטרסים זרים" כוונתי היא לאינטרסים פוליטיים. כאן אני חייב להקדים ולומר, שאיני שותף לתרבות ה"אנטי פוליטיקה". אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ולהיות אנטי פוליטיקה, פירושו להיות אנטי דמוקרטיה. וכיוון שאין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, יש להיזהר מהדה-לגיטימציה לפוליטיקאים, שכן הדה-לגיטימציה הזאת פוגעת בדמוקרטיה.

השדה הפוליטי הוא התגוששות של מטרות, יעדים ואינטרסים. הבעיה היא, שיש אינטרסים חשובים שאין להם ייצוג. למשל, לאינטרס הלאומי של אחדות ישראל, של קירוב לבבות, של הסכמה לאומית, של עיצוב המיינסטרים הציוני דמוקרטי בחברה הישראלית, אין מפלגה. "כולם" בעד הערכים הללו, לכאורה, אך אף אחד אינו נלחם עליהם. וכך, הם נמוגים בקרבות היצריים בין האינטרסים האחרים.

ובין האינטרסים האחרים יש גם אינטרסים של מי שמנסים דווקא לפלג, להתסיס ולהשניא. בין האינטרסים הללו יש גם אינטרסים של מי שמנסים להקצין, אם לכיוון האנטי דתי ואם לכיוון האנטי חילוני. ובין האינטרסים הללו יש אינטרסים אישיים וכיתתיים צרים וזרים ופוליטיקאים המעמידים אותם מעל האינטרס הלאומי.

וזה מה שקרה במשבר הזה. אותם שרים חרדיים, שבעצמם חתמו על היתרי עבודה בשבתות, נבהלו ממסע לחצים של חרדים קיצוניים ברשתות החברתיות החרדיות, טיפסו על עץ גבוה של הקצנה וחוללו את המשבר. אך גם מן העץ הזה, הם יכלו לרדת בקלות עם טיפ-טיפה רצון טוב שלהם ושל הצדדים האחרים. הסולם היה בהישג רגל, אלא שראש הממשלה, שתפקידו לפתור משברים, העדיף לייצר משבר, מתוך אינטרס זר, ולכן הוא שמט את הסולם.

המשבר המלאכותי והמיותר הזה, נבע מאינטרס אחד ויחיד – רצונו של נתניהו לפטר את ישראל כץ. למה הוא רצה לעשות כן? משלוש סיבות.

א. כנקמה על כך שישראל כץ ניסה להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד.

ב. כי נתניהו מקפיד לקפד ראשו של כל שר שקצת מתחזק ברדיוס של קילומטר ממנו, מתוך תחושת רדיפה הזויה. כך הוא נהג עם איציק מרדכי, דן מרידור, משה ארנס, כחלון, סער, יעלון ואחרים וכעת עם כץ. וגם ארדן כבר מכיר את כתפו הקרה. נתניהו אינו רוצה בסביבתו שרים מצוינים, מוכשרים, המקדמים בהצלחה את תחומי אחריותם. הוא רוצה בסביבתו יסמנים. ומי שאינו מתיישר – אחת דתו.

ג. כי הוא יכול. כי גדודי חסידיו השוטים מריעים לכל גחמה שלו. די בכך שהוא רומז שפלוני מסומן, והגדודים פותחים במסעות שיימינג והסתה, כפי שעשו לנשיא ריבלין ולשר הביטחון לשעבר יעלון.

הפעם נתניהו הלך צעד גשר רחוק מדי וקומם עליו ציבור רחב, מה שבא לידי ביטוי בסקרים שבהם יאיר לפיד גובר עליו בבחירות. לכן, הוא נרתע צעד אחד לפני פיטורי השר כץ, אך ספק אם הוא אמר את המילה האחרונה. מעתה הוא ייבש אותו וימשיך לפגוע בו, בתקווה שיתפטר בעצמו, ואם לא – הוא יחפש עילה אחרת.

המשבר הזה לא היה על השבת, לא היה על הרכבת, לא היה על התחבורה, לא היה על הסעות לחיילים... ולכן גם הטענה שנתניהו נכנע לחרדים אינה נכונה. המשבר היה על נושא אחד – ניסיונו של נתניהו להיפטר מישראל כץ.

כתושבי הפריפריה הרחוקה אנו יודעים היטב להעריך את ישראל כץ, שר תחבורה מצוין, שתרם ותורם תרומה גדולה לחברה הישראלית במהפכת תשתיות התחבורה בגליל ובנגב ומהם למרכז. אולם אצל נתניהו מצוינות מיניסטריאלית נחשבת לאיום.

חילול השם

ראש הממשלה חרג מסמכותו והורה לעצור את עבודות תשתית הרכבת בשבת. ובמשך כל השבת עבדו אנשי לשכתו ככוורת דבורים בניסיון ליצור דעת קהל שלילית כלפי השר כץ כדי להכין את דעת הקהל לפיטוריו.

ויותר משהיה זה חילול שבת – עצם השימוש הציני בשבת לאינטרס אישי זר, הוא התגלמות המושג חילול השם.

2. צרור הערות 11.9.16

* טיהור אתני – אף אחד מאלה שתוקפים את נתניהו על כך שהגדיר את הדרישה לעקור את היישובים היהודיים מיו"ש "טיהור אתני", לא מסוגל להסביר באמת מדוע תביעה שחבלי ארץ שלמים "יטוהרו" מכל יהודי היושב בהם, אינה טיהור אתני.

(את השאלה הזאת הצגתי גם בדף הפייסבוק שלי. הניסיונות להקריץ תירוץ היו מגושמים, פאתטיים ומביכים. דקלומים אוטומטיים על "אקיבוש").

* עולם טיפש – איך יגיב העולם על הפרובוקציה הצפון קוריאנית הגרעינית החדשה? האמת היא שזו דילמה קשה. מה באמת אפשר לעשות? לתקוף את צפון קוריאה ולהסתכן במלחמה גרעינית?

דבר אחד העולם חייב ללמוד – אסור לסמוך על הסכמים עם משטרים קנאיים וטוטליטריים על מגבלות גרעיניות. כזה היה ההסכם שחתם הנשיא קלינטון עם צפון קוריאה ואנו רואים מה ערכו. הסכם הגרעין האיראני הוא מהדורה שניה להסכם הגרעין הצפון קוריאני.

הלקח חייב להיות שאסור לתת לאיראן להיות צפון קוריאה שניה.

* התכונה שבה התברכה הילארי קלינטון – המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב הילארי קלינטון נושאת על גבה קופת ענק של שרצים. היא נגועה בשחיתות פוליטית וכלכלית, היא נגועה בחוסר אמינות והיא נעדרת כריזמה. לא בכדי היא כל כך בלתי פופולרית וגם תומכיה אינם מאמינים לה. למרות זאת, היא היום האדם המתאים ביותר לנשיאות בזכות תכונה אחת חשובה שהיא התברכה בה – היא האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

* חדשות בעתיקות – המחקר הארכיאולוגי שיחזר את רצפת בית המקדש השני. בעבורי, אין חדשות מעניינות ומרגשות מזו.

השחזור נעשה מתוך ממצאים שניצלו מהפסולת שבריוני הוואקף שטפו בביוב. הוואקפ בהר הבית, נוהג כמו טליבן באפגניסטן ודאעש בתדמור – הורס את הממצאים של ההיסטוריה שאינה מוסלמית. הפשע הברברי הזה נעשה בהעלמת עין פחדנית של ממשלות ישראל.

* החזיר את חובו לחברה – השופט דן כהן, שהורשע בלקיחת שוחד ונדון למאסר, שוחרר לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. נו, אז עכשיו אפשר להחזיר אותו לכס המשפט, בטענה ש"הוא החזיר את חובו לחברה". יש תקדים, לא?

* אטימות – אני תומך בחוק הגבלת שכר הבכירים, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגדו. אולם גם אילו התנגדתי לחוק, הייתי תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לדון בחוקים של הכנסת.

רק במקרים נדירים ובנסיבות קיצוניות במיוחד, ראוי שבית המשפט העליון ידון בפסילת חוקים. מתי? כאשר מדובר בחוק הפוגע בצורה בלתי מידתית בזכויות האדם והאזרח.

כאן אין המדובר בזכויותיהם של עשוקים הלוחמים על פת לחם לילדיהם. עצם העתירה של עתירי הכוח הללו נגד החוק, והמלחמה לסיכולו באמצעות סוללות לוביסטים ופרקליטי צמרת, מעידה על אטימות ועזות מצח.

* ללא גוונים וניואנסים – במשך לפחות 15 שנים אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, לבטח כתבתי עשרות מאמרים בנושא. אבל בשיח ההקצנה, של "הכול או לא כלום," ללא גוונים וניואנסים, פוסט שכתבתי נגד האקטיביזם השיפוטי הפך לדיון שבו אני מותקף על כך שאיני חושב שאפשר לשלול לחלוטין מבית המשפט את היכולת לפסול חוקים (אפילו המבקר החריף ביותר של האקטיביזם, דניאל פרידמן, אינו מציע הצעה כזאת) ואני נאלץ להגן על החוקה הישראלית המתהווה, מול טענה מנותקת מן המציאות כאילו חוקי היסוד אינם חוקה בהתהוות.

* המתלהם והמתבהם – לפני שנים אחדות המצאתי את הביטוי "אקיבוש", שנועד לסמל את הפלקטיות והרדידות של מי שמחליפים כל טיעון, כל דיון מורכב בסיסמה העבשה "הכיבוש", מילת קסם קוברת מחשבה.

דבריו של האלוף שמני בנדון, מנוגדים לחלוטין לאמונותיי ולהשקפת עולמי. אני נמצא בוויכוח ערכי, עקרוני, עם המסר שלו. אולם כתבתי נגד הניסיון למחוק את זכויותיו הרבות שצבר בעשרות שנות שירות קרבי מבצעי בצה"ל, ונגד הטענה שמי שזאת עמדתו אינו צריך לשרת בצה"ל.

זהו מסר הרסני, החותר לכך שצה"ל לא יהיה עוד צבא ממלכתי, לא יהיה עוד צבא העם, שמשרתים בו, בכל הרמות, בעלי כל השקפות העולם, כל האמונות, והפיכתו למיליציה פוליטית שכל שדרת הפיקוד שלה מתיישרת על פי הקו הפוליטי של השלטון. מיד מצאתי את עצמי בתוך ויכוח שבו אני אמור, כביכול, לייצג את עמדותיו של שמני, להן אני כל כך מתנגד. ויכוח שבו תקפו אותי בחריפות כאילו אני תאומו האידיאולוגי הסיאמי של שמני. הרעיון המורכב, שאפשר להתנגד לדעותיו של אדם ולהתווכח עם יריב פוליטי ואידיאולוגי בלי למחוק אותו, בלי להשפיל אותו, בלי לעשות לו שיימינג, בלי לבזות אותו – לא מסתדר בשיח המתלהם והמתבהם של השמאלימין הקיצוני; הזנב המכשכש בחברה הישראלית.

* נסיבות ההתאבדות – אם, במקרה, תשמעו בימים הקרובים שאהוד ברק התאבד, כנראה שהסיבה לכך היא העובדה המוזרה, שגדעון לוי כתב מאמר של תמיכה בו כמועמד לראשות הממשלה.

* על "אחרית קיץ" של גדעון תלפז – המלצת השבת שלי, מתוך עיתוני השבת, היא על קטע מתוך רומן בכתובים של גדעון תלפז, שהופיע במוסף התרבות והספרות של "הארץ", תחת הכותרת "אחרית קיץ". סיפור יפה ומרגש.

הסיפור הופיע לצד מסה של עורך המוסף בני ציפר על גדעון תלפז, בהגיעו לגבורות. בני ציפר מתפעל מתלפז בעיקר בזכות היותו ניהיליסט (הוא לא השתמש במושג, זאת הפרשנות שלי לדבריו). במיוחד הוא מתפעל מהיעדר העכבות בכתיבתו המינית; למשל בתיאור משגל עם בחורה אמריקאית ועם אימה. הוא מתפעל מכך שהאם מצטרפת "בשיא הטבעיות" למשגל הזה, הרי מה יותר טבעי מיחסי מין משולשים עם בחורה והאימא שלה? ולהתלהבות שלו מן המין הבהמי הזה, הוסיף ציפר את ההשוואה: "אנטיתזה חריפה לדמות האם היהודייה המסרסת, שבגינה – על פי הפסיכולוגיה בגרוש – הספרות הישראלית נראית כמו שהיא נראית."

טוב, לפחות שגם הוא מגדיר את הפסיכולוגיה הזאת כפסיכולוגיה בגרוש, אך על כך ש"הספרות הישראלית נראית כפי שהיא נראית" הוא אפילו לא ראה צורך להרחיב את היריעה, הרי הוא כתב אקסיומה. לדעתי, למשל, היא דווקא נראית לגמרי לא רע. ואיני מכיר שום "אם יהודיה מסרסת" המסרסת את הספרות, ואני רחוק מלהתלהב מתיאורי מין פרברסיים מן הסוג שציפר כל כך מתלהב מהם.

ציפר מתלהב מתלפז, גם כיוון שכתיבתו אינה אידיאולוגית, אינה פוליטית, אינה עוסקת בקיום הישראלי, היהודי, האנושי. בלשונו של ציפר: "כשהקוראים כאן ילמדו להעריך כתיבה המדברת על החיים לאמיתם – על אוכל, מין, נסיעות – ולא רק על שכול, פלסטינים ושואה."

האמת היא, שספרו היחיד של תלפז שאותו קראתי, "אבשלום והנזיר", הוא ספר מאוד מאוד פוליטי. וכספר פוליטי, המתאר אפוקליפסה של כת צבאית ימנית שתפסה את השלטון, לא היה בו שום מסר החורג מן המסרים של המילייה של הבוהמה הישראלית, ולכן הוא גם לא מעניין.

אני מודה שמאמרו של ציפר ממש לא גרם לי חשק לקרוא את תלפז. אבל בכל זאת קראתי את הסיפור, נהניתי מאוד ואני ממליץ. [*]

* ביד הלשון: נהלל – היום, ח' באלול, מלאו 95 שנים להקמתו של מושב העובדים הראשון, המושב נהלל, בעמק יזרעאל. ביום זה עלו שבעת החלוצים לנקודה הזמנית בגבעת שִׁמְרוֹן.

המושב נהלל הוא עלם רך בן 95, אבל נהלל הוא יישוב ותיק הרבה יותר. זוהי עיר מתקופת המקרא, בנחלת שבט זבולון. נהלל מוזכרת לראשונה בספר יהושע: "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן," ושוב בספר שופטים: "זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס."

בתקופת המשנה והתלמוד התקיים בסמוך היישוב מהלול. חז"ל זיהו אותו עם נהלל המקראית, וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "ונהלל – מהלול, ושמרון – סימונייה".

השם מהלול השתמר בשמו של הכפר הערבי מעלול, שהיה קיים סמוך למושב עד מלחמת השחרור.

גילוי נאות – אני התחתנתי עם נהלל.

[*] אהוד: המאמר המוזר של ציפר על יובל ה-80 של תלפז הוא מעין תמונת-ראי להתעלמות המכוונת של מוסף "תרבות וספרות" ושל עיתון "הארץ" כולו – מיובל 80 שחל לא מזמן של סופר אחר בן פתח-תקווה, שה"פורנוגראפיה" הארצישראלית שהוא כותב אינה נושאת חן כנראה בעיני ציפר הצבוע הרואה עצמו גם מומחה לשבתאות ו"מתפעל מהיעדר העכבות בכתיבתו המינית של תלפז".

וכידוע אותו סופר בן פתח-תקווה גם אינו רוקד על פי החליל הפוליטי המפיץ שנאה אנטי-ישראלית מצחינה של הבעלים עמוס שוקן, אדונו המחזיק במושכות של ציפר – ולכן אותו סופר בן ה-80, שהוא מוותיקי הכותבים ב"הארץ" – הוא כבר שנים רבות "פרסונה נון גראטה" בעיתון ואסור להזכיר אותו.

ובאשר לסיפור "אחרית קיץ", המתרחש בירושלים של ראשית שנות השישים לערך, לפני מלחמת ששת הימים, נכתב בו: "טבעי היה שבבוא היום יקדם אותי המשיבון שלה בהודעות עליזות על רקע צלילים של ויואלדי..." – ובכן, באותה תקופה לא רק שלא היו קיימים משיבונים אלא גם טלפונים ניידים אישיים לא היו, והדרך הטלפונית היחידה להתקשר היתה באמצעות הטלפון השחור של בעלת הבית הירושלמית שאצלה הסטודנט או הסטודנטית גרו בשכירות, ובחדרהּ התמזמזו. כנראה שבגיל 80, למרות החגיגה ב"הארץ", הזיכרון כבר קצת לקוי.

* * *

אני שונא את עצמי מפני שאני לא פלסטיני צודק

שיר מאת חיימקה שפינוזה

שלא הספיק להידפס ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בערב חג הפסח 2006

מפני ששירים ברמה ובתוכן דומה של נתן זך כבר תפסו את מקום הכבוד

אני שונא את עצמי מפני שאני יהודי ולא פלסטיני צודק

על ראש הגבעה עומדת פרה ומחרבנת עליי אֶק מֶק

עץ הזית לא נזכר אפילו פעם אחת בתנ"ך המצ'וקמק

אלוהים, איך הצדק מכל הצבא הישראלי המנוול חמק?

אלוהים, אני משורר חשוב, נביא זעם אני, לא שמוק

אנא פָּזֵר את עם ישראל ממולדת הפלסטינים רחוק-רחוק

אני בכלל שונא זיתים כי יש להם טעם מריר ולא מתוק

אָלְזוֹ, מי שאומר שהם ניטעו פוליטית צריך לקבור אותו עמוק

כי אין חשיבות למשורר ישראלי בלי לנשק לפלסטינים את התחת

וככה הוא נמצא תמיד בצד הנכון של פרוסת התרבות הנמרחת

אלזו, כבר נמאס לי מזו אָרֶץ מְכסָה על הדם של ילדים ונידחת

אתם אומרים: "יקה נשאר יקה גם אם המציאות על פניו טופחת – "

אתם פּוֹץ! – בבקשה תראו לי את הדרך הביתה...

פורסם ב"חדשות בן עזר", אפריל 2006

* * *

בן-ציון יהושע

"איזה סרט נפלא... כמה בכינו!"

מהסדרה 'שכונת הבוכרים שלי'

מצבי רוח לבכיות, לגניחות ולאנחות לא חסרו בשכונתנו. אישה מוכית ובוכייה לא היתה חיזיון נדיר. זכורה לי אשת השיכור, שבעלה רדף אחריה בחצר הגדולה שלנו והעניק לה ממתת ידו הנדיבה. להגנתו טען ש'סירבה לתת לו'. כילדים לא הבנו מה פירוש 'לא נתנה לו'.

מכות ובכיות היו עניין של שיגרה (חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ – משלי י"ג, כ"ד)' מורים היכו את תלמידיהם, שכנים היכו זה את זה על דברים של מה בכך כמו בתור למים מהברז השכונתי או רבו על שווה פרוטה ו'הלכו מכות', אבות לימדו מוסר את ילדיהם בעזרת חגורה ונערים היכו את כל מי שחלש מהם. הבולשת הבריטית הִכְּתָה ללא רחם את אסירי המחתרות, שבפעולת נקם חטפו והיכו סרג'נטים בריטיים. כשחזרו נשות החצר מסרט טורקי או מסרט הודי בקולנוע 'אדיסון' – הן סיפרו לשכנות את סיפור הסרט קורע הלב, נאנחו כולן כאחת אנחה עמוקה, בכו ושיבחו: "באמת התורה, איזה סרט נפלא..."

"מה אתן יודעות," אומרת ויקטוריה מלכת החצר, "כל הסרט בכינו... העיניים והאף נזלו. אני הרטבתי חמש ממחטות. מזמן לא ראיתי סרט טוב כל כך."  

לא עבר שבוע בשכונתנו ללא מאורע טראגי ראוי, שעבר מפה לאוזן והסיפור הלך והעצים ממסַפֵּר למסַפֵּר עד שהיה לסיפור בלהות סוחט דמעות. סיפרו על ילדים שנשמטו ממרפסת הקומה השנייה של התלמוד תורה – אחד נהרג וכמה נפצעו. סיפרו על ילדים שנתלו מאחורי עגלת מוכר הקרח ונשמטו חבולים על הכביש. סיפרו על הסוס של מוכר הנפט שהשתולל ורמס אישה זקנה תחת גלגלי העגלה לאחר שפרחחי השכונה תחבו פלפל 'שאטה' באחוריו.

עלו על כולם סיפורי ההלוויות ששכונתנו התברכה בהן. אחת לכמה ימים יצא כרוז השכונה, מולא שלום קארי העיוור, וסלסל בקולו 'לוויה...לוויה...' – קולו היה צוהל ומלא שמחה וגיל, ממש כפי שהכריז שעה קודם על 'ברית מילה' או 'פדיון הבן'. החיים והמוות יצאו מפיו כמחרוזת פנינים. הכול תלוי היה כמובן במחיר. למשמע קולו המסתלסל פרחו מעל הכרכובים יונים, תורים וצוצלות ועורבי-מדבר שחורים קראו 'קרע... קרע...' והוא קרע במחיר שדרש בעבור שירותו.

המוני בית ישראל יצאו לרחבת בית הכנסת הגדול 'בבא תמא' כדי לקיים מצוות 'חסד של אמת.' החנויות נסגרו על מסגר ובריח והחנוונים הלכו אחרי ארונו של המנוח כשמפתח ענק, כידו של ילד, תלוי על כתפם. המקוננות קוננו על הליכתו של היקר באדם, שהלך ערירי מן העולם והותיר אלמנה וילדים. בקולות דקים וגבוהים פרטו על נימי הלב וסיפרו על מעשי חסד, נדיב שדאג ליתומים ואלמנות והרעיף כל טוב למשפחתו ולקהילתו. באי ההלוויה גילו לפתע פנים חדשות אצל הנפטר, שנודע כקמצן וכאיש ריב ומדון, שעליו אמרו זקני השכונה: 'בר מינן, הוא פוחד ללכת לבית שימוש מחשש שיהיה רעב.'

קיצורו של דבר, הקשר בין סיפורי המקוננות לבין המציאות דמה לקשר שבין אש למים. שמחה, מקוננת מקצועית, ידעה בכוח קינותיה לפתוח את שק הדמעות לרווחה וההתייפחויות והיבבות היו מקור גאווה בסיפור היומי שעבר מפה לאוזן: 'אוח, איזו הלוויה נפלאה... כמה בכינו.' 

שכונה שלימה התאבלה על מותו של זקן שבע ימים, אך עצבות של ממש ירדה עלינו בהלוויה של לוחם מחתרת בן השכונה שהועלה לגרדום, או הלוויה של נוטר בן השכונה שנפל על משמרתו.

למרבה הפלא, המקוננות ויתרו ביום זה על שכרן וקוננו בקולות גבוהים שיצאו ממחוזות הלב וסיפרו על נער שלא ראה עולם, לא חבק אישה, לא בנה בית ולא הביא ילדים לעולם.

אנו, התלמידים, צעדנו לפחות פעם בשבוע אחרי ארונות נפטרים, בואכה הר הזיתים. ההלוויות היו פיצוי נאות על שגרת לימודים מעיקה, מכות ובכיות, בתלמוד תורה. ראינו בהלוויות מעין יום טיול מהנה ולא התרגשנו מהפגר שהלכנו אחריו. בקולות דקים של נערי מקהלה סלסלנו אין ספור פעמים את פרק צא בתהלים:

"יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן...  עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ..."

מקהלת קבצנים, שסיגריה תקועה להם בקצה הפה, הלכה אחרי האלונקה, קשקשה  בקופות, שיגרה עמוד עשן ומלמלה בקול צרוד: "צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!...." – בעוד המנוח, זיכרונו לברכה, בדרכו לקבר.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ו: בערבות-הנגב

החזרה לג'וליס דיכאה עד עפר. מה טעם לשרת בצבא לאחר שנחתמו הסכמי שלום? התגייסנו למלחמה, וכשזו נסתיימה לא ראינו טעם לשבת בבסיס באפס מעשה ולהמתין לשיחרור.

המפקדים ניסו להחזירנו לתלם, אך ללא הצלחה יתרה. סירבנו לצאת למִיפקדי-בוקר, להצדיע לקצינים, לאכול בחדר-האוכל של הטוראים, והסתובבנו בין שבילי המחנה בסנדלים, במכנסיים קצרים, בכובעים אוסטראליים וביתר אביזרי תש"ח.

תלונות החלו להיערם על שולחנו של אלן המג"ד, שהבין ללב לוחמיו שלא הסכימו להשתלב ב"בולשיט", כדבריהם. הוא השליך את התלונות לפח-אשפה והחל ללחוץ על מוסדות-הצבא להקדים את שיחרורנו.

*

אחת מנקודות האור, באותם ימים, היתה קבוצת הכדור-עף של הגדוד, שהתחרתה עם יתר הגדודים על אליפות חזית הדרום. ימים שלימים התאמנו בכדור-עף לקראת אליפות חזית-הדרום. הנבחרת מנתה חברי קיבוצים, שענף זה היה חלק מהמסורת הספורטיבית במשקיהם. שיחקנו בנבחרת הגדוד: דן גלילי המנחית ואני המגיש.

ובאחת השבתות נערכה אליפות חזית-הדרום וכל הגדוד בא, כולל המג"ד.

שיחקנו בגמר נגד אחד מגדודי הפלמ"ח. במשחק הראשון הם זכו, בזכות הנחתותיו של עוזי ויזל.

באמצע המשחק השני ביקש לפתע המג"ד, אלן חורין, "פסק-זמן" – והסתודד עימנו. לדבריו הוא איתר את "עקב-אכילס" של הפלמ"חניקים, שהיא העמדה האחורית משמאל, והמליץ להפנות לשם את מרבית הכדורים. המג"ד פקד, עשינו כדבריו, והתוצאה: ניצחון. המשכנו באותה מדיניות ואת מרבית הכדורים שילחנו לעברו של אותו שחקן חלש, שאלן סימן – וזכינו באליפות. בתום המשחק הצטלמנו יחד עם אלן, כשהוא מחזיק בגביע.

*

היינו בחופשת-שבת בקיבוץ והוזמנו להצגת תיאטרון "הבימה" שנערכה על הבמה המרכזית בעין-חרוד. שם המחזה: "בערבות-הנגב" מאת יגאל מוסינזון. ההצגה תיארה קיבוץ במצור: ברד של פגזים וכוחות מצריים עדיפים תקפו את הקיבוץ גלים גלים. המצב נראה אבוד, וויכוח התלקח בין מפקדי הצבא לחברי הקיבוץ – אם לסגת. שיקול צבאי מול שיקול ציוני. ברוך – מפקד הצבא, טען שקיבוץ במלחמה הוא בסך-הכול משלט-צבאי, והשיקולים חייבים להיות צבאיים טהורים, ולכן דרש לסגת ולנטוש את הקיבוץ.

מולו התייצב אברהם הקיבוצניק, שניסה להסביר כי כאן חיים חברים, שהשקיעו עשרים וחמש שנות חיים באדמה זו. בקעת-יואב אינו רק משלט – כי אם בית! ועל בית מגינים בכל נשק קיים.

חשתי צמרמורת ונזכרתי ביד-מרדכי החרבה לאחר השחרור, בשער-הגולן ובמסדה שעלו בלהבות, כאשר ישבנו בכאוכאב-אל-האווה.

אברהם הקיבוצניק ניסה להבהיר לאנשי הצבא כי המפעל הציוני אף-פעם לא פעל מתוך היגיון צרוף, וביקש שיָראו לו עוד מקום בעולם, שבו שוטפים את המלח מכל שעל אדמה, כדי לגדל ירקות, כפי שעשו חברי קיבוץ בית-הערבה. "אדמה זו הפכה פליטים לעובדי-אדמה החיים מיגיע כפיהם. אותם איכרים הציבו את הפירמידה של בורוכוב על בסיסה הרחב והפכו את היהודים לעם ככל העמים," אמר, ודשיק חייך ותקע מרפק למותני:

"סוף-סוף מישהו עושה שימוש חי בתורתו של בורוכוב..."

עם רדת המסך עלה על הבמה חבר צעיר, מאחד הישובים בסביבה, וסיפר כי לחם בחטיבת "גבעתי" והשתתף בהגנה על נגבה, שהיא בקעת-יואב. לדבריו, המחזה הציג תמונה מסולפת כאילו הצבא הציע לנטוש את נגבה וחברי הקיבוץ התנגדו לנסיגה. "זהו שקר גס!" צעק בזעם. הוא תיאר חיילים וקיבוצניקים שלחמו שכם אלי שכם, והגנו בחירוף-נפש על נגבה, הבית והמשלט. לא היו הבדלי השקפות בין אנשי הצבא לחברי הקיבוץ.

"יחד איישנו עמדות, יחד השבנו אש ויחד אכלנו מן המזון שסיפק לנו מיטבח הקיבוץ. היתה הרמונייה מלאה. בין ההרוגים תמצאו חברי-קיבוץ וחיילים."

לדבריו, מחבר המחזה, יגאל מוסינזון, יצר סיטואצייה כוזבת, מלאכותית, פרי דמיונו הקודח, ולהוכחת דבריו שלף מכיסו "דף קרבי", עלונה היומי של חטיבת "גבעתי", מיום 13.7.48 שכותרתו היתה: "נגבגרד" והיא נכתבה על-ידי קצין-התרבות של החטיבה, המשורר אבא קובנר:

 ...עשר שעות של הסתערויות מצריות, גל אחר גל, נהדפו. שמונה שעות רצופות הפציצו מטוסי האוייב את כל מרחב נגבה. גל אחר גל נשבר, שתת דם ונהדף אחורה. נגבה איתנה, עומדת – ותעמוד!

 ...מג'וליס אל נגבה ומנגבה אל איבידיס הדהדו היום הגבעות מקול ענות גבורה: לא יעבור הפולש. לא יעבור!

...הפותחים בעמידה סטלינגרדית יזכו במהרה גם לסיום סטלינגרדי!

"נגבה לא היתה עומדת בגבורה ולא היתה הודפת את כל ההתקפות עליה אילו שורותיה לא היו מלוכדות," השלים, "ברית-דמים נכרתה בין הצבא ליישובים, ועוול משווע הוא להציג הפרדה תהומית בין הצבא לחברי היישובים." 

ממיק לחש לאוזניי: "ברוסיה היו תולים את יגאל מוסינזון בביצים! במקום לפאר שותפות-אמת של מלחמת-אמיצים הוא מציג קונפליקטים מזוייפים."

המחזה, בדרכו, החזיר אותנו למלחמה, אל הנגב. בדרכנו הביתה, פתח איציק חבצלת את סגור-ליבו:

"כשהתחלנו לסגת ממשלט 86, ליד צאלון עקום-גזע, נתקלתי בגוש פחם שחור, וכשעברתי לידו שמעתי את שמי ועצרתי. חייל שכב על שמיכה. פניו חרוכים ורק עיניו הירוקות בלטו מתוך גולגולת פחומה. הוא קרא בשמי, וברגע הראשון לא זיהיתי אותו. וכשאמר את שמו נזכרתי, שיחד חיפשנו מטבעות עתיקות על תל בית-שאן. חבריו חבשו אותו, השכיבוהו על שמיכה ליד הכניסה לוואדי, והבטיחו שבבוא הנסיגה יקחו אותו עימם, אך הם לא הגיעו. הוא התייפח, התחנן על חייו וסיפר, כי אך לפני חודשיים התחתן...

"'אבל אם אתה לא לוקח אותי – אז תקע לי כדור בראש," ביקש. "כל-כך חבל לי למות...'

 "ניסיתי להרימו, אך גופו היה חרוך, מפורר. כל נגיעה בו גרמה ליסורי-תופת, והוא צעק מכאבים. היה לי ברור שלא ניתן להעמיסו על הגב ולרוץ. עמדתי לידו חסר-אונים, ושנינו בכינו... את הבכי שלו אני שומע כל לילה... מה שווים כל הדיבורים הגבוהים של הפלמ"ח על 'אחוות-לוחמים'... על 'רעות בקרב'... כשאתה משאיר מאחוריך חבר? לא היה בי האומץ לתקוע לו כדור."

סיפרתי לאיציק כי בזמן חילופי הגוויות עם המצרים, הקבר היה עמוס גופות אכולות אש...

*

יום-העצמאות קרב ובא. בצה"ל הוחלט לשתף את חיילי תש"ח במצעד צבאי חגיגי שעמד להיערך ברחובות תל-אביב. רעיון הצעידה בתלבושת צבאית, כולל עניבות ומדים תיקניים – הרגיז אותנו. ראינו בו חלק בלתי נפרד מסגנון ה"בולשיט" הבריטי. כיצד משתמטים? – שאלנו את עצמנו ופנינו לאיצקו, שמשך בכתפיו והסביר כי זו פקודה, אך גם כבוד. כל עם-ישראל יצפה באלה ש"עשו היסטוריה".

הנימוק היה רחוק מלשכנע. הוטל על רב-הסמל הפלוגתי, יאיר בן-צבי מתל-יוסף, לאמן אותנו בתרגילי-סדר, שהיו סיוט אחד גדול. כיצד משתמטים מהמצעד?

איציק חבצלת החליט כי עליו לשנות את הרגלי צעידתו: מעתה, כשרגל ימין תצעד קדימה גם יד ימין תצטרף אליה והסדר הטוב ישתבש. איציק בילה לילה תמים על מגרש-המסדרים בצעידה גמלונית עד שהפך אותה להרגל שני. וכשהחלו האימונים, שיבשה הליכתו את הסדר הטוב, והרס"פ בן-צבי, לאחר ששוכנע כי צעידתו לוקה בהיעדר קוארדינצייה – שיחררו מהמצעד.

לאחר שעות מתישות של תרגילי-סדר, בחום הלוהט, חשתי כאב קל ברגלי השמאלית, מעל הברך, ואגב מישוש השוק גיליתי לתדהמתי, שליד עצם הקולית צמחה לה עצם נוספת, שאינה קיימת ברגלי השנייה, והחלטתי כי זו סיבה להתחמקות מהמצעד. פניתי למרפאה והרופא מישש את רגלי והופתע מן "העצם המיותרת". משלחץ עליה קלות, פרצתי בצעקות והרופא מיהר לשחררני. לימים התברר כי "עצם מיותרת" זו מוכרת היטב לרופאים אורטופדיים, ורבים וטובים חיים עימה בשלום.

אף הלל נוימן התאונן שרגליו כואבות, והרופא, לאחר שבדק אותן, נתן לו פתק שמותר לו לצעוד ארבעה קילומטר בלבד, אך הואיל ואורך המצעד נקבע לשבעה – הלל שוחרר מהמצעד. והיו שלא נזקקו לתרוצים: דן גלילי – מדריך-ספורט חטיבתי, שאוליק – נשק בנשקייה הגדודית. חובת הצעידה לא חלה על הבנות. וכך יצא שממיק, דשיק ובנצי היו היחידים שנאלצו לרקוע בנעליהם על מגרש-המסדרים.

המצעד אמור היה לעבור בתל-אביב, ברחובות אלנבי, בן-יהודה, דיזינגוף והמלך-ג'ורג'. כשלוש מאות אלף איש, מכל קצות הארץ, הגיעו לתל-אביב כדי לחזות ב"מצעד הראשון של הצבא המנצח", ובבואם פקקו את כבישי מסלול הצעידה. היה ברור שצה"ל לא יצליח לצעוד אם לא יפונו הכבישים. מישהו בממשלה הציע לפזר לאורך המסלול, בקצות המדרכות, סלילי תיל דוקרניים, אך יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, פסל את הרעיון על הסף. גדרות-תיל עלולים להזכיר לחלק מן הצופים את מחנות-הריכוז.

בסיומו של דבר, לשווא תירגלו חיילי הפלוגה בשמש הלוהטת הליכה גאה וזקופה. המצעד הראשון של צה"ל, ביום-העצמאות תש"ט, 1949, בתל-אביב – לא צעד.

*

באחת השבתות הסתננתי מבעד לגדר המחנה לכביש הראשי, והמתנתי לטרמפ. בהיותי אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל תל-אביב", החלטתי להגיע לאיצטדיון. זמן רב לא צפיתי במשחקי כדורגל.

מכונית צבאית הדורה עצרה, ולתדהמתי המג"ד אלן חורין היה בתוכה.

"לאן?" שאל אלן.

"לאיצטדיון," עניתי במבוכה, חושש שישאל אותי אם יש לי "פס".

"עלה," השיב. "גם אני נוסע לשם. אחרי המשחק, יש לי ישיבה במטכ"ל ולאחריה נשוב יחד למחנה."

נדהמתי. חבר טירת-צבי נוסע בשבת? אך לאחר מחשבה שנייה מצאתי לכך צידוק הלכתי: ישיבת מטכ"ל כמוה כפיקוח-נפש דוחה שבת. המג"ד לא שאל אם יש לי "פס" ואני לא סיפרתי, שהוא נסע בשבת.

בדרך אלן סיפר כי לאחר שנכשל להשיג לנו שחרור מוקדם, הוא משקיע מאמצים שנקבל "חופשה חקלאית". יש לו יחס מיוחד לחיילי הקיבוץ. קיבוצו, טירת-צבי, היה ב"הכשרה" בבית-אלפא לפני שעלה להתיישבות, והוא שאל על הוותיקים, כשארשת נוסטלגית על פניו.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת בעיתון "הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שאלה לתקשורת ולאופוזיציה: האם ראש הממשלה ו/או רעייתו לא אשמים בשריפת עמוס 6 ובמפולת החניון ברחוב הברזל?

ליבי ליבי לכול ההמון השונא והמשמיץ את ביבי ואחר כך רץ להצביע עבורו. יהודים, תפסיקו את השנאה ותעשו משהו חיובי. בית שלישי כבר אמרנו?

אבניאל לטר

* יואב אהרוני: בעניין אלאור עזריה. כולם, גם אלאור עזריה, גם סניגוריו וגם כל (או לפחות רוב) תומכיו יודעים כי הוא ירה במחבל מפני שהוא חשב שמגיע לו למות ושתפקידו הוא לעזור לו להגיע לשם, כי שמו הרי עזריה (עוזר האל). אלא מה, כשהתברר לו מפי סניגוריו כי אין לנימוק הזה נפקות משפטית, צצה לה הסכנה "הברורה ומיידית" שהיתה עדיין טמונה במחבל הגוסס, או לחילופין, מת גמור לפי עדותו של פרופ' יהודה היס.

כזכור, פרופ' היס הודח מתפקידו כראש המכון הפתולוגי עקב אי סדרים ואי אמירת האמת.

שיהיה ברור: מי שבאמת עומד כאן לדין הוא לא החייל הזה אלא הרשות להרוג. הרשות להרוג יצאה מנצחת לא פעם אחת בדברי ימינו. נקווה שהפעם היא תנוצח.

ועוד, לעניין האם העברייה (או הדרוזית): איזו אם, עברייה או דרוזית – רוצה שלבנה תינתן הרשות להרוג בכל עת שליבו יחפוץ?

אהוד: אל תדון אדם עד שאתה או בנך תגיעו למקומו.

* סיפורה של מדינה ב-4 מספרים בלבד:

בפיקוח על בריאות המזון עובדים 140 איש.

בפיקוח על ביטוח ופנסיה 180.

בפיקוח על אתרי בנייה 17.

בפיקוח על כשרות 18,000.

שלח לנו: נ.מ.

* נראה שהמהומה ה"אזרחית"-החילונית שקמה בעקבות הפיאסקו שגרמו הגנב המורשע שר הפנים הרב אריה דרעי וחבר מרעיו החניוקים, שחוללו את משבר איסור עבודות הרכבת בשבת – הפחידה את השר האסיר המשוחרר – ופתאום הוא נעשה "מתון", והעיתונים מלאו ביטויים של כמו התנצלות וחרטה מצידו, ונסיגה ממה שהצטייר כדרישות החצופות הקודמות של החרדים ה"אשכנזיים" ומחקיהם ה"ספרדיים" (ש"ס) – ומה שטוב: מתברר כי אפשר להפחיד את החניוקים הפאראזיטים האלה – המתעללים ברוב חוצפתם גם בתחבורת סוף השבוע של חיילינו.

נחמיה שטרסלר: "קצת קשה להבין מה באמת רוצה אריה דרעי. יום אחד פורסם שהוא מכין תוכנית גדולה, שלפיה ייסגרו בשבת כל הפיצוציות, המכולות והמינימרקטים בתל-אביב. אחר כך הוא התראיין ואמר, שבסופו של דבר החילונים יחליטו איזו שבת הם רוצים. אז למי להאמין? לדרעי א' או לדרעי ב'? אני, בכל מקרה, מודאג מאוד." ["הארץ", 9.9].

* אנחנו מקבלים באינטרנט פרסומים נוראיים על ראש הממשלה ועל חבורה של עשרות קצינים בצבא ובמשטרה – שכולם כביכול בוגדים ושותפים לפשעי המירמה והמעילה שלו.

זה נראה לנו "ציד מכשפות" תקשורתי אינטרנטי מתוזמר היטב על ידי גורמים שמעוניינים להדיח את נתניהו, אם לא בקלפי – אז כמו את אולמרט, בבית המשפט. השמצות שכאלה לא זכורות לנו אפילו מקמפיינים קודמים נגד אולמרט, שרון, פרס, עראפת, בר רפאלי, צ'ינגיס חאן, פטליורה ואבו מאזן.

לכן לא ניתן לדברים האלה פרסום אצלנו.

אבל לפעמים אנחנו מהרהרים אם אהוד אולמרט, שהודח בשיטות דומות – לטובת נתניהו, בעידודו של המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, שהקים כאן חינמון שבו עורכים נרצעים הקפידו שלא תידפס אפילו מילה אחת בזכות אולמרט – אם אולמרט לא מחייך לעצמו למקרא כותרות העיתונים – על משקל "על דאטפת אטפוך."

* "לאחרונה סיפק הפרלמנט המצרי דוגמה מקורית להיבטים נוספים של הפגיעה בזכויות אדם. בדיון על החמרת העונשים על מילת נשים, תקף חבר הפרלמנט אילהאמי עגינה את יוזמי החוק וטען כי 'נשים חייבות לעבור מילה כדי לבלום את חולשתם המינית של גברים.'

"כהסבר לכך הוסיף עגינה: 'במצרים סובלים גברים מאימפוטנציה והמדינה היא מהיבואניות הגדולות בעולם של מעוררי חשק. נוכל למגר את מילת הנשים רק כאשר הגברים יהיו חזקים דיים ויוכלו לשלוט על יצרם.'

"אין טעם להתווכח עם הגיונם המעוות של הדברים, שעוררו כצפוי סערה תקשורתית גדולה והביאו לזימונו של חבר הפרלמנט הנכבד אל ועדת האתיקה של הפרלמנט. אבל ניכר כי הוא ביטא הלוך מחשבה מקובל. על פי הערכות ארגוני זכויות אדם, תשע מתוך עשר נשים במצרים עוברות ניתוח מילה. לפי הערכות אחרות, בשנים האחרונות חלה ירידה במספר ניתוחי המילה, וכעת 70% מנשות מצרים עוברות אותם." [צבי בראל, "הארץ", 9.9.16].

אהוד: האם יש קשר בין עגינה לווגינה – כּוּס בלטינית?

* נתניהו אמר בסרטון כי הוא אינו מקבל את הטענה שנשמעת במערב לפיה ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן מכשול לשלום והדגיש כי לשם השוואה, איש לא יעז לטעון ברצינות כי שני מיליון הערבים אזרחי ישראל הם מכשול לשלום. נתניהו האשים את ההנהגה הפלסטינית בכך שהיא מציבה תנאי להקמת מדינה פלסטינית והוא שלא יהיו בה יהודים.

"יש מונח מקצועי לכך – זה נקרא טיהור אתני," אמר נתניהו בסרטון, "הדרישה הזו היא מרתיחה. זה אפילו עוד יותר מקומם שהעולם לא סבור שזה מזעזע. חלק מהמדינות בעולם שמגדירות עצמן נאורות אפילו תומכות בעמדה המקוממת הזו ומקדמות אותה." ["הארץ" באינטרנט, 10.9.16].

אהוד: נתניהו צודק במאה אחוז בדבריו פרט לדבר אחד – ממתי יש שני מיליון ערבים אזרחי ישראל? הנתונים שקראנו עליהם עד כה מסרו על כמיליון ושש מאות אלף.

* הולך וקרב יום, נוכח המגמות אשר צוברות תאוצה בצרפת, בו יזדעקו הצרפתים בקול גדול לאמור: "צרפת היא צרפתית," אבל ימהרו להוסיף, פוליטיקלי קורקט – "ודמוקרטית, ממש כשם שהיהודים האלה טוענים, כי ישראל היא יהודית ודמוקרטית..."

צרפתית ודמוקרטית – יש דבר כזה?

יואל נץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל