גיליון מס' 1178

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, י"ט באלול תשע"ו, 22 בספטמבר 2016

בצירוף תמונותיהם של: 1. שרה אהרנסון. 2. שרה עם בעלה חיים אברהם. 3. חיים אברהם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְׁנֵי שִׁירִים עַל הַגְּבֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתֵּאַטְרוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי. // עמנואל הרוסי: פרק  י"ג. המולדאבי הזקן. פרק י"ד. סיום. // עמוס גלבוע: על הקלישאה של טרור ותהליך מדיני. // אורי הייטנר: 1. מי מפחד מיהדות? 2. צרור הערות 21.9.16. // ישראל בר-ניר: מכתב לאורי הייטנר. // יהודה דרורי: למה השמאל הישראלי נגד טראמפ? // נעמן כהן: על כל שאלה תשובה – משאל העם על השטחים. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר. //  תקוה וינשטוק: צמח חודש אלול: כפר לבן. // איתמר פרת: מעין תפילה. // משה כהן: הברברים באים. // מרדכי קידר: כשאללה מגוייס כלוחם כל-יכול. [ציטוט]. // בן-ציון יהושע: "משהו סודי לנסיך מווילס" – מהסידרה 'שכונת הבוכרים שלי'. // מנחם רהט: מִסדר הצבועים. // יוסף אורן: מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא? (חלק א') סיפורי הנשים העקרות בספר בראשית. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. רומאן. פרק כ"ז: כלא ארבע. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְׁנֵי שִׁירִים עַל הַגְּבֶרֶת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתֵּאַטְרוֹן הַיִּשְׂרְאֵלִי

שהחלטת הנהלת "הבימה" למכור את תמונת דיוקנה המפורסמת, פרי מכחולו של הצייר הנודע ראובן רובין, גורמת זה כמה שבועות לסערה בקרב רבבות מוקירי זִכרה

א. חַנָּה וְשִבְעַת פָּנֶיהָ

"..ואז מגיע הרגע הנורא, כאשר אַתְּ לובשת את בגדי הדמות החדשה

שאַתְּ מגלמת, עוטה את צבעי-האיפור, מביטה בראי ונוכחת לגודל

אכזבתך, כי רק דבר אחד אינך מסוגלת להמיר: את פָּנַיִךְ..."

 (השׂחקנית הבריטית המהוללת דֵים פֶּגִי אֶשקרוֹפט)

אָמְרוּ הַפָּנִים הַבּוֹכוֹת:

אֶת תַּמְצִית יֵאוּשוֹ שֶל הַבֶּכִי

שֶהִיא כְּלוֹת-הַכּוֹחוֹת

שֶל עֵינַיִם לַחוֹת

לֹא לִשְטוֹף כָּאן בְּדֶמַע כָּל לֶחִי –

אֶת תַּמְצִית יֵאוּשוֹ שֶל הַבֶּכִי הַזֶּה

הַגּוֹאֶה עַל גְּדוֹתָיו שֶל הַגּוּף

כָּל חַיֵּינוּ זִקַּקְנוּ בְּלַהַט חוֹזֵר

מִסִּיגֵי הַחֶמְלָה הָעַצְמִית לְמִין זֵר

שֶל חוֹחֵי אֵיזָה טֹהַר סָגוּף.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַשּׂוֹחֲקוֹת:

אֶת עִנְבַּל צִלְצוּלוֹ שֶל הָאֹשֶר

הַמַּפְלִיא לְהַכּוֹת

עֲמֻקּוֹת וּמְתֻקּוֹת

גִּצֵּי אוֹר בִּשְחוֹרוֹ שֶל הַחֹשֶךְ –

אֶת עִנְבַּל צִלְצוּלוֹ שֶל הָאֹשֶר הַזֶּה

הַנִּתָּז כִּטְלָלִים וּצְרִי מֹר

כָּל חַיֵּינוּ לִטַּשְנוּ, לַטֵּש וְחַזֵּק,

לִהְיוֹתוֹ לֹא קַל-דַּעַת וְלֹא קְצַר-הֶבְזֵק

אֶלָּא רָן וְצָלוּל כְּמִזְמוֹר.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַזּוֹעֲפוֹת:

אֶת סוּפוֹת רְעָמָיו שֶל הָרַעַם

הַתּוֹקְפוֹת וְנוֹגְפוֹת

דּוּמִיּוֹת נִגְרָפוֹת

כִּרְעִידַת אַדְמַת-גַּעַש שֶזָּעָה –

אֶת סוּפוֹת רְעָמָיו שֶל הָרַעַם הַזֶּה

שֶאָפְלוֹ בְּרַק-עִוְעִים מְתֻזָּז

כָּל חַיֵּינוּ ִאִלַּפְנוּ, רַסֵּן וּפַרְזֵל,

כְּאֱסֹר סוּסֵי-פֶּרֶא בְּמֶתֶג-בַּרְזֶל

אֶל הָעַז שֶאֵינֶנּוּ נִלְעָז.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַחֲרֵדוֹת:

אֶת הִבְהוּב סַכִּינוֹ שֶל הַפַּחַד

בּוֹ מַחְוִיר נִצּוֹדוֹ

שֶל רוֹדְפוֹ-צַיָּדוֹ

בְּנוּסוֹ מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת –

אֶת הִבְהוּב סַכִּינוֹ שֶל הַפַּחַד הַזֶּה

שֶלָּעַד לֹא נַסְכִּין לוֹ הַסְכֵּן

כָּל חַיֵּינוּ מֵרַקְּנוּ בִּכְאֵב לֹא אוֹזֵל,

רַק אֲנַחְנוּ אָזַלְנוּ,

זֶה כֵּן.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַגֵּאוֹת:

אֶת הַהוֹד, הוֹד מַלְכוּת לֹא מֻכְתֶּרֶת

בְּשוּם רֶמֶז וָאוֹת

זוּלָתִי הַפְּלָאוֹת

אֲשֶר אֵין בָּן מִלָּה מְיֻתֶּרֶת –

אֶת הַהוֹד הַמֻּכְתָּר בִּבְלִי כֶּתֶר הַזֶּה

הַמַּטִּיל, כְּעֵץ רָם, אֶת צִלּוֹ

כָּל חַיֵּינוּ זִכַּכְנוּ, זַכֵּךְ וְאַזֵּן

בְּאַלְכִּימִיָה לֹא הֲגוּיָה, לֹא נָחְזִית

כְּאַחַת

הַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת.

אָמְרוּ הַפָּנִים הָחוֹשְקוֹת:

אֶת חַיֵּינוּ עָדִינוּ כְּחֹשֶן

וְהִטַּלְנוּ בָּם פּוּר

בְּלִי פְּשָרוֹת, בְּלִי כִּפּוּר

עַל שֶשְתָּם: עַל הַבְּכִי, עַל הָאֹשֶר,

הַחֵמָה, הָאֵימָה, הַמַּלְכוּת, הַתְּשוּקָה

שֶיּוֹם-יוֹם מִלַּטְנוּם בְּשִנֵּינוּ

מִשִּנָּיו שֶל הַזְּמַן, מִן הָעֵת וְשוּקָהּ,

מֵרַכֵל וְרָכֹל בּוֹ, בִּשְמֵנוּ –

רַק אַחַת לֹא מִלַּטְנוּ, שֵׁיָה עֲשוּקָה,

מִן הַזְּמַן הַזְּאֵב:

אֶת עַצְמֵנוּ...

ב. סִפּוּר מֻפְלָא בִּדְבַר נִצְחוֹן הָרוּחַ עַל הַחֹמֶר

"ויום אחד חלה הקיסר. הוּא שכב חיוור ונוּגה בּארמונו השקט ולא נמצא מרפּא למחלתו. ואז, ילדים, אז בּדיוּק הופיע הזמיר על אדן-חלונו, וּכששמע הקיסר את שירתו המוּפלאה, חש פּתע כּי שבים אליו כּוחותיו הישנים וכי המוות, מה מוּזר, הולך וּמַרפּה מִמנוּ. נכנסוּ המשרתים, חוששים וקודרים, לראות אם כּבר מת אדונם. 'בּוקֶר טוב!' אמר להם הקיסר בּחיוּך, והם נותרו פּעוּרֵי-פּה על המִפתן..."

 (הנס כּריסטיאן אנדרסן: "הזמיר של קיסר סין")

הַדִּיוָה הַגְּדוֹלָה שֶל הַבָּמָה הָעִבְרִית מֻטֶּלֶת        

דּוּמָם, בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית. בַּחַלּוֹן

רוֹגֵם בָּהּ יוֹם אָבִיב, כְּמוֹ מִבַּלִּיסְטְרָה נֶעֱלֶמֶת

מַטָּח שֶל אוֹפְּטִימִיזְמִים: תּוֹעֲפוֹת זְהַב הָאוֹר

חוֹבְרוֹת בְּמִין פִרְגוּן נָדִיב, קוֹרֵן, שֶל on the house (1)

לַבֹּהַק הַקֶרָמִי, הַמַּזְכִּיר זְכוּכִית חֶבְרוֹן

שֶל תְּכוֹל הַשָּמַיִם הָעַז הַמֵּצִיץ בָּהּ מִבֵּין חֲרַכִּים שֶהָרוּחַ

פּוֹעֶרֶת בְּעַלְוַת קָזוּאֲרִינוֹת בַּחֲצַר-

בֵּית-הַחוֹלִים, כְּמוֹ יָדֶיהָ שֶלָּהּ שֶפִּשְׂקוּ בְּרִגְשָה מְסֻקְרֶנֶת

כָּל הַשָּנִים, בְּכָל עֶרֶב פְּרֶמְיֶרָה, חָרִיר לֹא-נִרְאֶה בִּקְטִיפַת

מָסַךְ הָאַרְגָּמָן הָאַפְלוּלִי שֶל לֵילוֹתֶיהָ,

זֶה שֶדַּרְכּוֹ צָפְתָה תָמִיד בְּרַעֲדַת רִיסִים

כְּבֵדִים מֵאִפּוּר וּמִפַּחַד-בָּמָה בָּאֱלִיל הַמַּבְעִית, בַּמִּפְלֶצֶת

רַבַּת הָרָאשִים שֶעוֹד רֶגַע תֻטַּל כְּקָרְבָּן אֶל לֹעָהּ: הַקָּהָל.

הָרוּחַ, שֶמֵּעֵבֶר לַשִּמְשָה הַמְּצֻחְצַחַת

נִגְלֵית לָהּ לֹא בְּעֶצֶם שְקִיפוּתָהּ הַלֹּא-נִרְאֵית

כִּי אִם כְּאוֹתָהּ פְּרִימָדוֹנָה עַצְמָהּ שֶהֵפִיחָה בְּכָל תַּפְקִידֶיהָ

חַיִּים מִשֶּל עַצְמָם שֶהֵם חַיִּים מִשֶּל עַצְמָהּ –

טוֹוָה בּוֹ בַּנּוֹף צֵרוּפִים מִשֶּלָּהּ, מְגַלֶּמֶת דְּמוּיוֹת, מְלַהֶקֶת

אַנְסַמְבְּלִים צְפוּפִים שֶל אוֹרְצֵל מִתְנוֹעֵעַ,

רֶפֶּרְטוּאָר שָלֵם שֶל אֵיזוֹ דְרָמָה חֲשָאִית:

הִנֵּה, בְּרֶגַע זֶה, בֵּין מַחֲטֵי יְרַק הָאֹרֶן

הִיא מְמִירָה כְּחֶתֶף, כְּזִקִּית, אֶת הַגְּוָנִים,

עוֹשָׂה, כְּסַפָּרִית-צַמֶּרֶת, fan (2) לְצַמְּרוֹתֶיהָ

שֶל הַשְּׂדֵרָה מִמּוּל וּכְבָר הִיא שָם, בֵּין עֲרוּגוֹת

פַּעֲמוֹנֵי הַגַאזָה הַדְּקִיקִים שֶל הַפֶּטוּנְיוֹת

קְמוּטוֹת הָעַפְעַפַּיִם שֶהֵקִיצוּ זֶה עַתָּה

מוּל פֶּתַח חֲדַר-הַמִּיּוּן וְטוֹפַחַת בְּמִין פִּירוּאֶט תֵּאַטְרָלִי

בִּשְׂעַר עֲרָבָה בּוֹכִיָּה כְּאוֹפֶלְיָה אוֹ בְּרוֹש אֲחוּז תְּזָזִית כְּלֵאָה'לֶה בְּ"הַדִּבּוּק"

וְכָךְ, בְּאִוְשָה, מְבַיֶּמֶת לָהּ סְצֶנוֹת-חֲלוֹף בְּאוֹדִישְן פָּרוּעַ

שֶבּוֹ הִיא תָמִיד מַה שֶּהִיא אֲבָל דַּוְקָא מִשּוּם שֶאַף פַּעַם אֵינֶנָּה

גַם לִשְנִיָּה, אֵיךְ אוֹמֵר זֹאת הֶר לַיְבְּנִיץ,

אוֹתָהּ הַמּוֹנָאדָה עַצְמָהּ...

"בֹּקֶר נִפְלָא וְצָעִיר," הִיא גוֹנַחַת מֵעֹמֶק שִבְעִים-פְּלוּס שְנוֹתֶיהָ,

"אֵיךְ שֶהַכֹּל שָם בַּחוּץ מִתְחַדֵּש וּמַזְכִּיר, בּוֹזְמַנִּית, נִשְכָּחוֹת,

אֵיךְ יֵין הָאָבִיב, כְּמוֹ גִלְגּוּל-נְשָמוֹת, כְּמוֹ שִקּוּי-עֲלוּמִים, כְּמוֹ תוֹחֶלֶת

שֶלֹּא מִתְקַבֶּלֶת, פָּשוּט, עַל הַדַּעַת (אַךְ דַּוְקָא, מְאֹד, עַל הַלֵב)

מַקְצִיף פִּתְאֹם בַּדָּם אַדְרֶנָלִין שֶל עוֹד-הַפַּעַם,

שֶל עוֹף-הַחוֹל, שֶל פֶנִיכְּס שֶכְּנָפָיו עוֹלוֹת בָּאֵש,

הָאֵש, שֶאֵינֶנָּה כְּלָל חֹמֶר כִּי אִם מְחוֹלוֹ הַבּוֹעֵר שֶל דֶה-פַאיָה,

זֶה שֶיִּדְעַךְ רַק שָעָה שֶהָאֵפֶר יַצְנִיחַ מָסָךְ אַחֲרוֹן."

בִּשְנַת הַשִּשִים וְחָמֵש לַמֵּאָה הט"ז, בְּעֶרֶב קְפוּא חֹרֶף

תּוֹקֶפֶת מַחֲלַת-רֵאוֹת אֶת זַ'ן בַּטִיסְט מוֹלְיֶר

שָעָה שֶגַּל-קֹר, בֵּין סִדְקֵי הַקְּלָעִים, עָט עָלָיו בְּעוֹדוֹ מְבַדֵּחַ

עַד לִדְמָעוֹת אֶת קְהַל הַקוֹמֶדְיוֹת שֶלּוֹ עַל בִּימַת הַ-Palais

Royal, (3) אֲבָל הוּא –  מְצַפְצֵף כְּדַרְכּוֹ עַל עֵצוֹת הָרוֹפְאִים וְקוֹלֵעַ

חִצִּים מֻרְעָלִים בִּצְבִיעוּת הַמִּמְסָד הַסּוֹפֵג עֶלְבּוֹנוֹ בִּתְרוּעוֹת-

גִּיל עַד לָרֶגַע שֶבּוֹ מִתְמַלֶּטֶת נִשְמַת הַבַּדְחָן וְשוֹבֶקֶת

מוּל קְהָלוֹ הַמַּרְעִים פִּרְצֵי-צְחוֹק, בְּשִעוּל הַמַּרְעִים פִּרְצֵי-דָּם.

כָּל זֶה קוֹרֶה עַל קַרְשֵי הַבָּמָה בֵּין שִׂיאֵי הַהוּמוֹר וְהַפַארְסָה

שֶל מִי שֶדִּגְדֵּג בְּאִזְמֵל-הַנִּתּוּחַ

אֶת כָּל בָּתֵּי-שֶחְיָן שֶל כָּל חֻלְשוֹת אֱנוֹש עַד תֹּם

אַךְ דַוְקָא בַּ"חוֹלֶה הַמְּדֻמֶּה" שֶלּוֹ, בַּסְּצֶנָה

הַמַּצְחִיקָה מִכֹּל וּמְצַמְרֶרֶת לֹא פָּחוֹת

נֶחְתָּם פִּתְאֹם הַקְּרָב שֶבֵּין מִימֶזִיס לְנֶמֶזִיס,

בֵּין כֹּשֶר הַחִקּוּי לְנִקְמָתָהּ שֶל הָאֱמֶת.

כָּכָה מַכָּה בְּגִידַת בְּרוּטוּס (הַגּוּף) אֶת קֵיסָר (בְּעָלָיו) אֶל הַחֹמֶש

זֶה, שֶאָמְנָם כֻּלּוֹ חֹמֶר אַךְ אֵין לָהּ לָרוּחַ קִיּוּם בִּלְעֲדָיו

וְכָךְ מַפִּיל הַחֹלִי אֶת זוֹנְחוֹ בְּמִין נוֹק-אַאוּט

סוֹפִי עַל הַקְּרָשִים אַךְ גַּם מַשְכִּיב אֶת כָּל צוֹפָיו

מִתַּחַת לַכִּסְאוֹת מֵרֹב לָצוֹן, שֶבּוֹ, בְּלַהַט   

צוֹרְחִים הֵם: "בְּרַאווֹ, Quelle est belle! (4)      

" Une scene tres naturelle!(5)

שָעָה שֶמּוֹלְיֶר זֶה מוּצָף הַתְּשוּאוֹת אֵינוֹ מְסֻגָּל כְּבָר לִשְמוֹעַ:                           

"אֵיזֶה מִין!diable  (6)

 Superbe!(7)

Formidable! (8)

מַדְהִים אֵיךְ הוּא הָעֶרֶב מִתְעַלֶּה כָּאן עַל עַצְמוֹ

הַזַ'ן בַּטִיסְט הַזֶּה, הַ- grand artiste(9) הַזֶּה, וְאֵיךְ הוּא

לֹא רַק גּוֹסֵס לְתִפְאֶרֶת כִּי אִם גַּם בְּמִין טִבְעִיּוּת שֶכָּזֹאת

שֶנִּדְמֶה כִּי אָמְנָם הוּא שוֹבֵק בֶּאֱמֶת הַמַּמְזֵר הַזֶּה. אֵיזֶה בִּצּוּעַ!

אֵיךְ הוּא פָּשוּט מִתְפַּגֵּר לְעֵינֵינוּ הַלֵּץ הַזֶּה, כָּל הַכָּבוֹד!..."        

בְּאֶלֶף-שְבַע-מֵאוֹת-שְלוֹשִים אֵין הַכְּמָרִים מַרְשִים שָם

לִקְבֹּר אֶת גְּוִיַת הָעַלְמָה אַדְרִיאָן לָקוּבְּרֶר, שֶגִּלְּמָה בִּזְמָנָהּ

(אַף שֶקָּצָר הָיָה עַד לְחֶמְלָה) אֶת מֵיטַב גִּבּוֹרוֹת הַטְּרָגֶדְיוֹת

שֶל קוֹרְנֵי וְרָסִין: "בֶּרֶנִיס", "עֲתַלְיָה", "אִיפִיגֶנְיָה" וּ"פֶדְרָה" וְעוֹד.

לָמָּה סֵרְבוּ? כִּי שָעָה שֶצֻּוְּתָּה לְבַקֵּש מְחִילָה דְמוּעַת-עַיִן

מִמִּי שֶבָּרָא לָנוּ אֶת תֵּאַטְרוֹן-הָאַבְּסוּרְד שֶל סִדְרֵי עוֹלָמוֹ

עַל חֵטְא אַהֲבַת-הַבָּמָה שֶלָּהּ לֹא נֶעְתְּרָה וְהוֹסִיפָה בְּלַחַש:

"גַּם הַגּוֹרָל מְשַׂחֵק תַּפְקִידִים בִּטְרָגֶדְיוֹת. כְּלוּם הוּא מִתְחָרֵט?"

וּבְשְנַת אֶלֶף-שְמוֹנֶה-מֵאוֹת-וְאַרְבָּעִים-וָשֵש, לְאַחַר שֶנּוֹאַש מִלָּנוּעַ

הָלוֹךְ וַחֲזוֹר בְּלִי רִפְאוּת וּמָזוֹר בֵּין מֻמְחֵי הַמָּרָה הַשְּחוֹרָה

שֶאֵין לָהּ סְגוּלָה בְּאֵרוֹפָּה כֻּלָּהּ בָּהּ קָצְרָה יַד רוֹפְאָיו מֵהוֹשִיעַ

אֶת כְּבוֹד הָאָדוֹן זַ'ן גַסְפַּר דֶבִּירוֹ, בַּדְחָנָהּ הַגָּדוֹל שֶל צָרְפַת,

מַקִּיש הָאִיש, רַב-מָג מֻפְלָא בִּתְחוּם הַפַּנְטוֹמִימָה

וּמִי שֶנּוֹדַע כְּאַלּוּף לֵיצָנֵי הַקּוֹמֶדְיָה שֶל עִיר-הָאוֹרוֹת,

עַל דֶּלֶת מְלוֹנוֹ שֶל אֵיזֶה גוּרוּ הִינְדוּסְטָנִי

אֵי-שָם, בְּפַאֲתֶיהָ שֶל פָּרִיס, בְּלַיְלָה קַר

וְתַחַת שֵם בָּדוּי וּבְלִי אִפּוּר, אַךְ בְּמִגְבַּעַת

וְזוּג מִשְקָפַיִם שְחוֹרִים וְשָׂפָם הַמַּסְתִּיר אֶת רֻבָּם שֶל פָּנָיו

אוֹמֵר לוֹ מֻכֵּה מֶלַנְכּוֹלְיָה: "אַתָּה תִקְוָתִי הַסּוֹפִית, הַנּוֹאֶשֶת,

תֵּן לִי תְרוּפָה שֶעוֹד טֶרֶם נִסִּיתִי, פַּנְדִיט, כִּי נִסִּיתִי הַכֹּל."

"תְּרוּפָה כְּנֶגֶד מַה, סָהִיבּ?" שוֹאֵל אוֹתוֹ הַגּוּרוּ.

"כְּנֶגֶד הָעַצְבוּת, פַּנְדִיט," מֵשִיב לוֹ דֶבִּירוֹ.

"יֵש לִי!" אוֹמֵר לוֹ הַהֹדִי, "אִם זֶה לֹא יוֹעִיל אַל תִּקְרָא כְּבָר גוּרוּ."

"מַה הַתְּרוּפָה?"

"קְנֵה כַּרְטִיס לַמּוֹפָע שֶל אַלּוּף-הַצְּחוֹקִים, דֶּבִּירוֹ..."

...הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה נִנְעֶרֶת אַט מֵהִרְהוּרֶיהָ,

צְנִיף הָאָחוֹת הָרָאשִית צָץ לְפֶתַע בְּפֶתַח חַדְרָהּ, אַחֲרָיו

נִרְאִים מַנְכַּ"ל הַתֵּאַטְרוֹן וּשְנֵי חַבְרֵי הַוַּעַד

עִם זֵר וְרָדִים עֲנָק, לוֹהֵב. "אָז מַה שְּלוֹמֵךְ הַיּוֹם?"

"לֹא תַאֲמִינוּ, נִפְלָא!" הִיא אוֹמֶרֶת וְאוֹר לֹא-צָפוּי בְּעֵינֶיהָ,

אוֹר הַמֵּשִיב לָהּ לְרֶגַע נָדִיר אֶת יָפְיָהּ מִשֶּכְּבָר הַיָּמִים.

זֶה פִּתְאֹם מְגַהֵץ בָּהּ קִמְטֵי יִסּוּרִים וְזִקְנָה כְּאֶחָד, זֶה תוֹקֵעַ

כְּמוֹ בְּנוֹק-אַאוּט אַדִּיר אֵיזֶה וֶטוֹ לְכָל גְּזֵרוֹתָיו שֶל הַזְּמַן.

"יֵש לָךְ אוּלַי אֵיזֶה חֵשֶק נִסְתָּר שֶנּוּכַל לְמַלֵּא?" הֵם מַקְשִים לָהּ

(וְכָל-כָּךְ נִזְהָרִים לֹא לוֹמַר "אַחֲרוֹן", כְּמוֹ בִּפְנֵי הַנִּדוֹן לַגַּרְדֹּם).

"כֵּן, דַּוְקָא יֵש. אֲבָל מָה? מִתְבַּיֶּשֶת לוֹמַר."

"מִתְבַּיֶּשֶת? מַדּוּעַ?"

"כִּי תֵכֶף תֹּאמְרוּ שֶמִּלְבַד הַבְּרִיאוּת הִתְרוֹפֵף לִי גַם בֹּרֶג בָּרֹאש."

"בְּכָל זֹאת?"

"שוּם בְּכָל זֹאת. רַק בִּתְנַאי שֶתְּמַלְּאוּ לִי."

אֶת מָה?"

"מָה זֶה מָה? אֶת הַחֵשֶק הַזֶּה שֶשָאַלְתֶּם אִם יֵש לִי. וְיֵש!"

אֵיךְ נְמַלֵּא לָךְ אֶת מָה שֶאֵינֵךְ מְעֵזָה כְּלָל לוֹמַר לָנוּ מַהוּ?"

"אֵיךְ אֲגַלֶּה לָכֶם מַהוּ אִם לֹא תְמַלְּאוּ לִי אֶת מָה שֶאֹמַר?"

"מַבְטִיחִים," הֵם עוֹנִים לָהּ כִּבְנֵי-עֲרֻבָּה

בְּלִי לָדַעַת עַל מַה הֵם חוֹתְמִים שָם.

"לֹא תִצְחֲקוּ לִי?"

"חָלִילָה."

"אִם כָּךְ –  עוֹד תַּפְקִיד. אַחֲרוֹן. עִם קָהָל..."

עַכְשָיו זְקוּקִים אוֹרְחֶיהָ לְרִפּוּי, רִפּוּי מֵהֶלֶם.

"תִּשְתּוּ," הִיא מַצִּיעָה לָהֶם, "כּוֹס מַיִם. תֵּרָגְעוּ."

הֵם אֶצְלָהּ כְּבָר בַּכִּיס אַךְ מִיָּד הִיא שוֹלֶפֶת מִתַּחַת לַכַּר אֶת "מֵדֵאָה".

שוּם הַנָּחוֹת. בְּפָחוֹת לֹא נָאֶה לָהּ. הוֹלֶכֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה.

בַּבֹּקֶר הַבָּא כְּבָר מֻקֶּפֶת מִטַּת הַחוֹלָה בְּבִימַאי וּבְצֶוֶת

רוֹפְאִים הַדְּרוּכִים לְכָל פֶּגַע צָפוּי וְאֵינְסְפוֹר אֶמְצְעֵי הַחְיָאָה,

אַךְ הִיא, דַוְקָא הִיא, מַמְחִישָה שָם פִּתְאֹם הַחְיָאָה לֹא צְפוּיָה, מְהַמֶּמֶת:

הָאֹמֶץַ מֵפִיחַ בָּהּ נֵס אוֹנְקוֹלוֹגִי – 

פְּשִיטַת הַגְּרוּרוֹת נִבְלְמָה...

תוֹךְ חֹדֶש, עִם דוֹקְטוֹר צָמוּד הָאוֹרֵב בֵּין סִתְרֵי הַקְּלָעִים וְצוֹפֶה בָּהּ

כְּמוֹ בִּפְצָצָה מְתַקְתֶּקֶת אוֹ כְּמוֹ בְּפִלְאָהּ הַשְּמִינִי שֶל תֵּבֵל,

נוֹחֵת אוֹתוֹ נֵס עַל קַרְשֵי הַבָּמָה וְעוֹד טֶרֶם תִּפְתַּח שָם אֶת פִּיהָ

נִשְטֶפֶת חַיַּת-תֵּאַטְרוֹן מַלְכוּתִית זוֹ בְּאֶשֶד רוֹעֵם שֶל תְּשוּאוֹת.

הֵם קָמִים לִכְבוֹדָהּ מִכִּסְּאוֹת מוֹשְבֵיהֶם,

מְרִיעִים לָהּ בִּ-standing ovation, (10)

הֵם עֵדִים הֲמוּמִים לִתְחִיַּת אַגָּדָה בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אַגָּדוֹת.

שֶלֹּא כְּסוֹפָם שֶל מוֹלְיֶר, לָקוּבְּרֶר, דֶבִּירוֹ וְקַלְוֶרוֹ שֶל צַ'פְּלִין (11)

אֵין הֵם יוֹדְעִים כִּי בְּכָךְ, חֵרֶף כָּל הִגָּיוֹן רְפוּאִי בָּעוֹלָם,

הֵם תּוֹרְמִים לָהּ בְּרֶגַע מֻפְלָא זֶה אִינְפוּזְיָה

שֶאֵין לָהּ הֶסְבֵּר מִלְּבַד מִיסְטִי:

לֹא רַק הַדְרָן לֹא נִשְכָּח, גַּם מִנְיַן

שְנוֹת חַיִּים לְחַיֶּיהָ,

עֻבְדָּה.     

הארות וביאורים:

 (1) – (אנגלית): על חשבּון הבּית.

(2) – ("): ייבּוּש השֹיער ועיצוּבוֹ בּאמצעוּת מייבּש-שֹיער.

(3) – (צרפתית): (מילוּלית) = הארמון המלכוּתי, האֲתָר בּו העלה מולייר את מחזותיו.

(4) – (צרפתית): "כּמה זה יפה!"

(5) – ("): "סְצֵינָה טִבעית מאוד!"

(6) – ("): "שֵד!"

(7) – ("): "מעוּלה!"

(8) - ("): "יוצא מן הכּלל!"

(9) – ("): "שֹחקן גדול!"

(10) – (אנגלית): מחיאות כּפּיים בּעמידה (כּשקם הקהל על רגליו לכבודו של השֹחקן המְבַצֵּעַ).

(11) – דמוּת הליצן הטראגי בּסרטו של צ'ארלי צ'אפּלין "אורות הבּמה".

* * *

ברכות להצלחת ראש הממשלה בנימין נתניהו

בנאומו הערב בעצרת הכללית של האו"ם

 בניו-יורק

תן לשונאינו באבי-אביהם ובאותה הזדמנות תוכל להגיד שלום לאובמה שביזה אותך ואותנו

ואשר יוֹרֵד בקרוב מעל בימת ההיסטוריה

בהופעתו האחרונה בפני האו"ם כנשיא [יום ג', 20.9] אמר ברק אובמה כי "הפלסטינים חייבים להכיר בכך שהם לא יכולים להסית נגד ישראלים וישראל צריכה להכיר בכך שהיא לא יכולה לכבוש ולהתנחל באופן קבוע בשטחים הפלסטיניים."‎‎

* * *

עמנואל הרוסי

י"ג. המולדאבי הזקן

פרק שלושה-עשר מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

 שלושים ושלושה היינו בתא מספר 5. לא עם כולם באתי בדברים. אחדים לא השאירו כנראה, רישומם בי ונשכחו מליבי, אחדים – רק את צלליותיהם אני זוכר.

זאת ועוד. לא ציוני בודד הייתי בתא. לימים הכניסו שני עצירים. האחד קשיש ממני ומראהו כשל רואה חשבונות מתון ושקול, והאחד כבן גילי, רחב כתפיים ועתיר שרירים, שחרחר וחייכן. נכנסו, ישבו בפינה. הוציא הקשיש מאמתחתו לחם ו"קאצ'אלקה" (דג סקומבריה שמן), והחלו סועדים.

משראיתי את הדג – מיד עלה בדעתי שאולי מאוצ'אקוב הם באים. אוצ'אקוב זו, עיר מבצר שבין אודיסה וניקולאייב, לחוף הים השחור, עיר של דייגים היא. כפי שהיה ידוע לי, נוסדה שם מטעם מרכז "החלוץ" קבוצת הכשרה לדיג. בחוזר, שיצא בשעתו, נקראו להכשרה זו מתנדבים בעלי כושר גופני מעולה ובעלי כושר סבילות רב.

לשמחתי לא טעיתי. אכן הקשיש היה סתם תושב המקום, שנאסר על עוון ציוניותו, ואלו השני היה בן עיירה רחוקה ברוסיה הלבנה, חבר "החלוץ", שהתנדב לקבוצת ההכשרה באוצא'קוב. נעמה לחיכי הקאצ'אלקה, שכיבדוני בה, שאין כטעמה בדגים, אך פי כמה נעמו לי השניים, שעם בואם כתוספת כוח ניתנה לי, לא עוד בודד הייתי בתא.

ועוד שניים, שאינם בני ברית, בני מולדאביה, אב ובנו. האב כולו שיבה וקמטים, את שפת המדינה איננו שומע. הבן, צעיר ומסביר פנים, מפטפט מעט רוסית. שניהם מבסראביה הדרומית. קרוא וכתוב אינם יודעים. איכרים או דייגים. כנראה צלחו את הדניסטר, ונאסרו בעוון ריגול.

כשהוכנסתי לתא, ואני אחר מחלת טיפוס הבטן, באה עליי התקפת שלשול עזה. רק שלוש פעמים ביממה היו מוציאים את הכלואים לעשיית צרכיהם: בשש בבוקר, בשתיים-עשרה בצהרים, ובשש בערב. בין השעות הקבועות האלה לא יצא איש מן התא. בתאו יעשה את צרכיו. לשם כך שמורה הפאראשה בפינה.

כשתקפוני הכאבים – התביישתי לעשות צרכיי בפומבי. בשום פנים לא יכולתי. רצתי אל הדלת ודפקתי עליה.

הציץ הסוהר בעד האשנב הקטן ושאל ברוגזה: "מה לך?"

אמרתי לו שאני לאחר מחלה מידבקת, שעדיין אני נושא חיידקים, שאסור לי לעשות צרכיי בתא. התחננתי לפניו שיובילני לחדרי השימוש.

לא ענה דבר – ונעל את מכסה האשנב.

הוספתי לדפוק ולדפוק.

פתאום נפתחה הדלת, ובפתח –וַאנקה הידוע, עיניו אדומות וכולו רותח מחרון.

חזרתי והתחננתי לפניו שיוציאני לרגע.

הצביע וואנקה על הפאראשה ואמר:

"כאן!"

וטרק בדלת אחרין.

הוספתי לדפוק.

כעבור רגע חזר ופתחה בצעקה:

"אם אשמע עוד דפיקה אחת – לצינוק תלך!"

ושוב סגר את הדלת אחריו.

עמדתי נבוך וכבשתי פניי בקרקע. נראה שהייתי כה עלוב, עד שנשמעו כמה קולות –"התאושש, בחור, מה יש! אם הכרח הדבר – עשה צרכיך כאן!"

הכאבים היו עזים, אך הבושה עזה מהם.

אז קם המולדאבי הזקן ממקומו וניגש אליי, טפח על שכמי ואמר בשפת עילגים רוסית:

"עשה!"

ובעצמו עמד עם הגב אליי והסתיר אותי מעיני היושבים בתא. את החסד הזה שגמל עימדי לא שכחתי ולא אשכח כל עוד אהלך עלי אדמות.

י"ד. סיום

פרק ארבעה-עשר ואחרון מתוך הסיפור "תא מיספר 5"

יום חורף בהיר ונאה.

מטייל אני ברחובות אודיסה בלוויית חברים וחברות, ונפרד מן העיר היפהפייה, תחנת נעוריי האחרונה ברוסיה.

מחר אני עומד להפליג באונייה "צ'יצ'רין" לארץ-ישראל.

בית בית וזיכרונו עימו:

באזארנאיה 23 – שם היתה הוצאת "מוריה", שם ראיתי לראשונה את ביאליק.

באזארנאיה  35 – "הישיבה" של רב צעיר, ועם זאת מרכז של חיים ציוניים  תוססים.

באזארנאיה  70 – הגימנסיה של שבום, שם שכרה הסתדרות הנוער שלנו חדר במסווה של חוג ללימוד האספרנטו, שם לימדתי עברית לקבוצת חברים, לאור פתיל רועד.

רחוב פושקין, הבורסה המהודרת, רחוב רישלייה, האופרה, בית הכנסת הברודי...

מברשות הנ.א.פ. החלו מנקות את פני הרחובות. חנויות, שלטים, חלונות ראווה. פה ושם עובר כבר פרחח, מצחצח נעליים, ומפזם את פזמונו ברמה. אודיסה חוזרת לדמותה הקודמת, העליזה והשובבה.

לפתע נעצר לידנו קרון החשמלית, ממנו יורד לאיטו כומר פראבוסלאבי גוץ ומזוקן, כובע כמרים גבוה על ראשו, עוטה גלימה ארוכה, וצלב זהב גדול על חזהו.

משראינו זה את זה – נפלנו איש בזרועות רעהו, התחבקנו והתנשקנו. ראו זאת חבריי ופערו פה מרוב תימהון.

אך אתה, הקורא, לא תתמה. ודאי הבינות כבר בעצמך, שבאטיושקה איבאנוב היה זה...

סוף

* * *

עמוס גלבוע

על הקלישאה של טרור ותהליך מדיני

כל פעם שיש יותר טרור פלסטיני – נשלפת הקלישאה שזה בגלל שאין תהליך מדיני. מה לעשות ועובדות העבר מראות בדיוק ההיפך – הטרור גובר כאשר יש תהליך מדיני.

כל פעם שאנו עדים לעלייה בטרור הפלסטיני, מיד מועלים ע"י פוליטיקאים ופרשנים שני טיעונים שחוקים: האחד, נתניהו ושר הביטחון שלו (פעם זה היה בוגי, עכשיו זה ליברמן ) אינם יודעים להתמודד עם הטרור. מצטיין בזה הרצוג הרוצה, כנראה, להסביר לציבור, שהוא וצוותו אכן יודעים להדביר טרור.

השני, שהכול בגלל שאין תהליך מדיני, אין תקווה לנוער הפלסטיני, הוא מיואש. 

הקטע הבא של פרשנות בעיתון משך בעיקר את תשומת ליבי: " בצה"ל גם יודעים כי בהיעדר מהלכים מדיניים אין סיכוי שהאלימות והטרור ייפסקו."

איני רוצה להתעכב על הטיעון הראשון, הוא נאמר גם בסוף השנה שעברה, וראה זה פלא, הגל של מעשי הטרור התחיל לרדת ולרדת ונראה שבכל זאת הממשלה וצה"ל ידעו לטפל בו.

בכוונתי להתעכב על הטיעון השני, כי לדעתי הוא משקף משהו עמוק בתרבות החשיבה והשיח במדינה. עיקרה הוא: היצמדות לקלישאות, סיסמאות, דעות קדומות, ותוך כדי כך בריחה מהעובדות של המציאות הנוכחית, ומהעובדות של העבר. וכשאני אומר עובדות כוונתי לדברים שאובייקטיבית ניתן להוכיח את אמיתותם, ללא ויכוח. למשל,  ש-5 אנשים נהרגו בתאונת דרכים, וכיוצא באלו. מה שנעלם, כמעט כליל מהשיח הציבורי אצלנו – הוא הנימוקים, הראיות והעובדות התומכות בטיעון, בתפיסה.

בואו ונבדוק את קטע הפרשנות שהבאתי על מה ש"יודעים" בצה"ל:

ראשית, עובדה פשוטה היא שדווקא כאשר היה תהליך מדיני, הטרור רק הלך וגבר מאז ימי אוסלו העליזים. ישנן סיבות טובות לכך, אך העובדה נשארת: אין הפסקת אלימות בשל תהליך מדיני. נדמה לי כי בשנים האחרונות לכהונתו הראשונה של נתניהו (אחרי הסכם חברון), כאשר הוקפאו המגעים המדיניים עם הפלסטינים, חדלו כמעט לגמרי מעשי הטרור.

שנית, לפי כל המחקרים שנעשו לגבי המפגעים הבודדים בסוף שנת 2015 – הנימוק האידיאולוגי שאין תהליך מדיני, כמעט שלא תפס מקום בסיבות שהניעו אותם. נימוקים אישיים תפסו את המקום הראשון.

שלישית, האם מישהו חושב, שאם יהיה איזשהו תהליך, אז זה ישפיע על פאטמה, למשל, שחוששת שהיא בהריון לא רצוי, או על נערים הרוצים להיות שאהידים ולזכות בבתולות ובהנצחה  וכבוד בכפרים שלהם?

רביעית, מה שכן, כל הנערים והנערות חונכו בבית ובבית הספר כי את היהודים יש לשנוא ולהרוג, בגלל הרבה סיבות, אך בעיקר משום שהם גזלו את האדמה השייכת להם מהים התיכון ועד לנהר הירדן. ספרי הלימוד של הרשות הם פרי התרעלה.

ועכשיו לרשות הפלסטינית. שימו לב שהרשות אינה מגנה שום ניסיון רצח, להיפך. היא מאשימה את ישראל ברצח אלו הבאים לרצוח. כך היה גם בסוף השנה שעברה. שום גינוי. למה? כי זהו הטרור "הלא חם", זהו הטרור העממי ("ההתנגדות העממית"), שהרשות  נתנה לו יד החל מ-2010. אבו מאזן קורא לו מעל במת האו"ם ובמות בינלאומיות: התנגדות לא אלימה בדרכי שלום. ה"לא אלימה" כולל סכינים, דריסות, בקבוקי תבערה, יידוי אבנים. החמאס רוצה כמובן שיהיו פיגועים חמים בנשק, בחומרי נפץ. זהו ההבדל  בינו לבין הרשות.

הטרור הפלסטיני העממי התמידי, המתמשך, עולה לפתע כמו גייזר מתפרץ ויורד לאחר זמן-מה. כמה זמן זה יארך עכשיו. אם בכלל? – כמובן שגם אללה אינו יודע.

* * *

אורי הייטנר

1. מי מפחד מיהדות?

שר החינוך נפתלי בנט היה הדובר המרכזי באירוע גדול, באמפי קיסריה, לציון ארבעים שנה לתוכנית תל"י – תגבור לימודי יהדות. תוכנית תל"י מזוהה עם הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) ביהדות. היא החלה ביוזמה של משפחות מסורתיות בירושלים, בשנות השבעים, שהחינוך הממלכתי דתי לא התאים להשקפת עולמם, אך במערכת החינוך הממלכתית החילונית הם לא מצאו מענה הולם לרצונם שילדיהם ילמדו יהדות ברמה מספקת. החסות האקדמית של תוכנית תל"י היא של מכון "שכטר" למדעי היהדות, המזוהה עם התנועה המסורתית. הרוח של תוכנית תל"י היא מסורתית, פלורליסטית, הומניסטית.

עצם העובדה ששר החינוך העומד בראש מפלגה דתית אורתודוכסית נשא את דבריו בכנס הזה, חשובה בעיניי יותר מתוכן דבריו. יש בכך הכרה חשובה מאוד בזרמים שאינם אורתודוכסים, עובדה שלצערי ממש אינה מובנת מאליה. לא זו בלבד שאי אפשר להעלות על הדעת שר חרדי משתתף בכנס כזה; איני רואה גם את קודמיו של בנט בהנהגת המפד"ל עושים זאת. בכך, הוא ממשיך במהלך של היפתחות לזרמים אחרים, המאפיין אותו מאז החל להנהיג את "הבית היהודי".

הד לעובדה הזאת מצאתי בדברי התלהמות של הימין הפנאטי ברשתות החברתיות, שסנטו בבנט על כך שהלך לכנס של "הקרן החדשה" וכד'; ברוח השנאה המאפיינת את הגורמים הללו. אולם מה שמעניין יותר, הוא שבתקשורת הכללית, שציטטה את דבריו של בנט בהבלטה רבה, לא צוינה הזהות של הארגון בפניו הופיע. כנראה שזה לא היה במקרה. איזכור כזה, שלא לדבר על פירגון, לא מתיישב עם האג'נדה שהדריכה את התקשורת, בהתייחסותה לדבריו של בנט.

משפט אחד בדבריו של שר החינוך עורר סערה: "לימודי היהדות חשובים יותר מלימודי מדעים ומתמטיקה." דבריו אלה היו אות להסתערות רבתי על בנט. ההתנפלות על בנט התבטאה בשני טיעונים. האחד הוא הדחליל של ה"כפייה הדתית". הרי אם בנט דיבר על לימודי יהדות, ברור שיהדות היא רק דת, שהדת היא רק הזרם האורתודוכסי, שהזרם האורתודוכסי פירושו כפייה דתית, אינדוקטרינציה וכו'. איך מעמתים את הביקורת הזאת עם העובדה שהשר נאם בכנס של פלורליזם ביהדות? משתיקים את העובדה החשובה הזאת ולא מדווחים עליה.

הטיעון השני בהתנפלות על בנט, הוא "חשכת ימי הביניים" והטפה עד כמה חשובים המדעים, ומה הוא מביא עלינו לימודי דת במקום מדע, והוא רוצה למנוע מילדינו את המודרניזציה, והוא רוצה להשאיר אותם בורים כי אם הם יהיו בורים הם יצביעו לימין וכו' וכו', הכול ציטוטים של אמירות שנאמרו בכלי התקשורת.

זה כל כך מגוחך, כאשר מדובר בשר שהעלה על ראש סדר היום את 5 יחידות מתמטיקה והשנה את תגבור לימודי האנגלית. דבריו היו מבוססים דווקא על העובדה הזאת, ועל כך שפועלו כשר החינוך מיתג אותו כשר המתמטיקה. יתר על כן, עד השבוע שעבר תקפו אותו מאותו צד של המפה, על כך שהוא מקדם את המתמטיקה, כדי לפגוע בלימודים ההומניים, שמפתחים מחשבה ביקורתית וכו'. והנה, כאשר הוא אמר שלימודים הומניים חשובים בעיניו אף יותר מהמתמטיקה, המזוהה כבבת עינו, אותם אנשים תוקפים אותו. למה? כי הם התכוונו להומניסטיקה אחרת.

וזאת האמת – הביקורת על דבריו של בנט באה מצד אלה שרוצים מערכת חינוך היוצרת אינדוקטרינציה לקו הפוליטי שלהם; של מיעוט צר ומצומצם, שמכנה את הפוסט ציונות –"ערכים ליברליים" ויוצא נגד כל מה שאינו מתיישב עם הקו שלו. מדובר באותם אנשים שמנסים להפוך את לימודי האזרחות לשטיפת מוח פוסט-ציונית המציגה את המדינה היהודית כניגודה של מדינה דמוקרטית. דוברי אותו מיעוט קפצו כמוצאי שלל רב על דבריו של בנט, כי הם סולדים מיהדות.

אני מסכים עם דבריו של בנט. יתכן שהייתי מנסח אותם אחרת. אולי הייתי אומר "חשובים לא פחות מ..." כדי לא לתת תחמושת למי שמעוניינים לתקוף אותו. אבל הדברים נכונים. חשוב מאוד ללמוד מתמטיקה, מדעים ואנגלית. מקצועות אלה הנם מרכיב משמעותי בלימודי הליבה, שלטעמי אסור לפטור מהם אף ילד במערכת החינוך הישראלית.

אך מערכת החינוך לא נועדה לייצר רק אנשים בעלי ידע, חשוב ככל שיהיה, אלא לחנך. ועליה לחנך לציונות, לאהבת הארץ, לחיבור למורשת היהודית, לחיבור לשורשים היהודיים. עליה לחנך לכך באופן פלורליסטי הנותן ביטוי לדרכים השונות ביהדות, שאינה צרה כשביל עיזים, אלא היא אוטוסטרדה רבת ערוצים. החינוך הערכי נועד לחנך את הילדים להיות טובים יותר כבני אדם, כיהודים, כישראלים.

לימוד התנ"ך, התלמוד, מורשת ישראל, התרבות היהודית הישראלית, ההיסטוריה של עם ישראל, הם מרכיב חשוב בציוד של הילד בצדה לדרך לחיים; כדי שלא יהיה רק בעל יכולת להיות איש הייטק, אלא שיבחר להיות איש הייטק במדינת ישראל ולתרום מכישרונו ויכולותיו לחברה הישראלית. כדי שיהיה בן בית ובעל בית בתרבותו היהודית, ולא זר ומנוכר לה.

2. צרור הערות 21.9.16

* הקרע הנורא עם ארה"ב – הסכם הסיוע האמריקאי חסר התקדים לישראל, מעיד עד כמה עלובה הייתה התעמולה מהלכת האימים, על כך שאם ישראל תעז להתנגד להסכם הגרעין האיראני ואם נתניהו ינאם בפני בתי הקונגרס – יהיה קרע נורא עם ארה"ב. מסתבר שהאגדה הזאת מדויקת כמו סיפורי ה"בידוד המדיני" של ישראל.

כעת יש טענה אחרת – אלמלא המאבק הישראלי נגד הסכם הגרעין, הסכם הסיוע היה טוב יותר; היינו מקבלים עוד 7 מיליארד דולר דמי שתיקה. באמת? זאת טענה שאי אפשר להוכיח אותה. מצד שני, אף אחד לא יכול להפריך את הטענה, שאלמלא המאבק נגד ההסכם עם איראן, הוא היה גרוע יותר.

חובתה של ישראל הייתה להיאבק נגד ההסכם, המסכן את שלומה ואת שלום העולם.

הסכם הסיוע מפריך גם את ההצגה של אובמה כעויין את ישראל. זו טענה חסרת שחר. אובמה הוא ידיד ישראל, לשיטתו. אלא שמדיניותו הפייסנית, הצ'מברליינית, כלפי האסלאם הרדיקלי – פגעה קשות בישראל, בארה"ב ובעולם החופשי כולו. כן, התמונה מורכבת הרבה יותר מזו המוצגת בידי אנשי השחור/לבן.

בעיניי, ההחמצה הגדולה, היא שישראל לא הצליחה לגבות מארה"ב פיצוי מדיני על הנזק שעוללה בהסכם עם איראן – חזרה למתווה בוש והכרה בריבונות ישראל על הגולן. על ישראל להמשיך לפעול לקידום המטרות הללו.

* ציפור אחת ביד – הסנטור לינדזי גרהאם ביקר את נתניהו על חתימת הסכם הסיוע עוד בממשל אובמה, בטענה שהיה עליו להמתין עד לאחר הבחירות ולחתום על הסדר טוב יותר. גרהאם רואה את האינטרס המפלגתי הרפובליקאי. דווקא כיוון שמדובר בהישג, הוא מצר על כך שנתניהו חתם עליו עם אובמה.

ראש ממשלת ישראל מחויב אך ורק לאינטרס הישראלי. לדעתי נתניהו נהג נכון. היה עליו לנסות להוציא את המרב מאובמה, ולא להתחיל מאפס מו"מ עם ממשל אחר, ולא משנה אם זה של קלינטון או טראמפ. אם היה זה הסכם לא טוב, נכון היה לקחת את הסיכון. כיוון שזה הסכם טוב, גם אם לא מושלם, לא נכון לסכן את ההישג.

* טוב ליהודים או רע ליהודים – האם הסכם הסיוע האמריקאי טוב לישראל? ניתן לתת לכך את התשובה, על פי עמדתם של הגרועים בשונאי ישראל. אם בעיניהם ההסכם הוא דבר רע, כנראה שההסכם הוא טוב. כך כתב התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי:

"ברק אובמה הוא נשיא רע לישראל. אם הסיוע הביטחוני שעליו התחייב לעשור הקרוב הוא הגבוה אי פעם, כי אז הוא הנשיא הרע ביותר לישראל אי פעם."

"די לחימוש" – זו כותרת מאמרו של מי שרוצה לערטל את ישראל מיכולת ההגנה העצמית שלה, מתוך כמיהה וערגה לתבוסתה הסופית.

* הידרדרות השיח – אם הרשתות החברתיות משקפות את השיח הישראלי, הרי שהוא הידרדר לתת רמה, של חלוקה בין חסידיו השוטים של נתניהו, לבין מתנגדיו האוטומטיים הקופצים בכל נושא ל"רקלוביבי". כמעט לא נשמע קול עקרוני, המתעלה מהמדמנה הפרסונלית ובוחן כל מעשה לגופו, על פי הסוגיה היחידה שבאמת מעניינת – מה טוב למדינת ישראל.

* דלקת שקיפות – דלקת ריאות היא מחלה שרבים לקו, לוקים וילקו בה. זו מחלה שלרוב מחלימים ממנה וחוזרים לתפקוד מלא. אין בה דבר שיכול להעיב על מועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות ארה"ב.

מה שכן עלול להעיב על המועמדות, הוא התנהלותה של קלינטון סביב המחלה. היא הסתירה את המחלה. היא התעקשה להשתתף, חרף המחלה, בטקס ה-11.9, כדי למנוע ניחושים ולחשושים על המחלה, שאותה כאמור הסתירה. כאשר חשה ברע ונאלצה לעזוב את הטקס, המטה שלה לא פירסם הודעה, בתקווה שהדבר לא יתפרסם. כאשר הדבר התפרסם, במשך שעה וחצי קריטיים של חרושת שמועות ששטפה את העולם, המטה שלה מילא פיו מים, וכאשר הוציא הודעה, היא היתה שקרית. וההצגה שלה, ליד ביתה של בתה צ'לסי, שבה צהלה באוזני העיתונאים שהיא חשה נפלא וזה יום נפלא, הייתה מביכה ופאתטית.

במאמר מוסגר אציין, שיש הגזמה רבה באובססיית הבריאות של מנהיגים. מנהיגים רבים בעולם וגם בישראל, לא היו אנשים בריאים והיטיבו לתפקד, לקבל החלטות טובות וכמובן שמצבם הוסתר מן הציבור. אולם הנורמה היום שונה לחלוטין. יש בה צד חיובי והוא דרישת השקיפות. יש בה צד מוגזם, והוא הדגש הרב מדי על מצבו הפיסי של המנהיג. אולם מי שמנהיג או רוצה להנהיג היום, אינו יכול להתעלם מן הנורמה המקובלת. מי שאינו מבין שזאת הנורמה, אינו מבין את העולם והתקופה, ומי שאינו מבין את העולם והתקופה, כיצד יוכל להנהיג את העולם באותה תקופה? ברוח התקופה ובנורמות של התקופה, מנהיג אינו יכול להתעלם מן הדרישה לשקיפות באשר למצב בריאותו. וכאשר הוא מתעלם, הוא מסתבך בשקרים. וכשהוא מסתבך בשקרים, הבעייה כבר אינה בריאות אלא אמינות. 

אין לי מושג מהו מצב בריאותה של הילארי קלינטון. יריביה מנהלים מסע שיימינג מכוער סביב מצב בריאותה, שאין לדעת מה בו אמת ומה בדייה, כיוון שזהו קמפיין נטול מעצורים, שהכול מותר בו. ייתכן מאוד שהילארי קלינטון היא אישה בריאה, אך התנהלותה השבוע מעניקה ארסנל תחמושת ליריביה, למסע השמועות על מצבה.

התנהלותה של הילארי קלינטון סביב מצב בריאותה מטילה צל כבד על כשירותה והתאמתה לתפקיד, בנוסף לצל הקיים בלאו הכי בשל פרשיות השחיתות והאמינות שבהן כבר הסתבכה. גם כך היא אינה פופולרית בארצה וגם תומכיה אינם מאמינים לה.

כל התנהלותה מחזקת את התובנה, שהתכונה היחידה שבעטיה הילארי קלינטון היא היום המועמדת המתאימה ביותר לנשיאות ארה"ב, היא היותה האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

* פרשת "קליאופטרה" – ב-1951 החליטה הליגה הערבית על החרם הערבי נגד ישראל – חרם נגד כל חברה בעולם הסוחרת עם ישראל. הצלחת החרם היתה חלקית, אך היתה בה בהחלט פגיעה משמעותית בכלכלת ישראל והיא חיזקה את תחושת המצור של ישראל, מדינונת זעירה בגבולות 49', מוקפת אויבים החותרים להשמידה, מותקפת ברמה יומיומית בידי הטרור ממדינות ערב, מצויה במצור כלכלי וסובלת ממידה רבה של בידוד מדיני.

לאחר שלושה מקרים בסוף שנות ה-50, שבהם מצרים (שהייתה אז מנהיגת קע"ם, הקהילה הערבית המאוחדת, האיחוד בין מצרים וסוריה)–  עצרה אוניות שנשאו סחורה לישראל, ושיחררה אותן לאחר חודשים רבים ולאחר שהשמידה את המטען שיועד לסחר עם ישראל, החליט איגוד עובדי הים בארה"ב לעשות מעשה, אף שהאניות שנעצרו לא היו אמריקאיות.

האונייה המצרית "קליאופטרה" הגיעה באפריל 1960 לחופי ניו-יורק, ופועלי הנמל סירבו לפרוק את מטענה ולהעניק לה שירות. הפעולה הזאת היתה בניגוד לדעת הממשל האמריקאי בראשות אייזנהאור, שהיה פרו-ערבי, וניסה להתחרות עם בריה"מ על אהדת העולם הערבי. הנשיא והממשל הפעילו לחץ כבד על האיגודים להפסיק את השביתה, וקע"ם הודיעה על פעולת גמול – חרם טוטלי על כל האוניות האמריקאיות. צוותי ים נעצרו וימאים יהודיים הוכו.

במשך 25 יום עמדו פועלי הנמל במריים. אליהם הצטרף איגוד עובדי הימאות הקנדי, שהחליט אף הם להחרים ספינה מצרית, "כוכב אסואן", שעגנה בנמל מונטריאול.

לאחר 25 יום של לחץ כבד מצד הממשל, נכנע איגוד העובדים תמורת התחייבות של הנשיא לפעול נגד החרם.

היום, כמעט 60 שנה לאחר מכן, אנו חיים במציאות אחרת. מעמדה הבינלאומי של ישראל איתן; טוב לאין ערוך מכפי שהיה אז. ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל ב-15 השנים, מאז הוחלט עליהם בוועידה האנטישמית בדרבן, אינם ממריאים ונוחלים מעט מאוד הצלחות.

הממשל האמריקאי היום, ומבחינה זו מדובר בכל נשיאי ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, הוא פרו-ישראלי. עם זאת, גילוי כזה של סולידריות פועלית עם ישראל אינו יכול להתקיים היום. האיגודים המקצועיים במערב נתונים להשפעת ההסתה ושטיפת המוח האנטישמית של ארגוני ה-BDS, בעוד אנו הזנחנו, ברשלנות מופקרת, את החזית החשובה הזאת. מפעם בפעם אנו קוראים על החלטה של איגודי נמלים בסקנדינביה להחרים פריקת אניות ישראליות (אגב, שתיים משלוש האניות שהמצרים עצרו בתעלת סואץ, ויצרו את המשבר שהביא לתגובת האיגודים המקצועיים בארה"ב, היו דניות. השלישית היתה יוונית).

אין לנו מה להתגעגע לאותה תקופה, שבה ישראל היתה חלשה ומבודדת, אולם ראוי להיזכר בהערכה בגילוי הסולידריות של פועלי הנמל האמריקאיים עם ישראל. היה זה אור של נאורות ואנושיות בעולם ציני שנכנע לברבריות אלימה.

* דה לגיטימציה – עקירה של מאות אלפי יהודים מבתיהם כדי שחבל ארץ שלם יהיה ריק מיהודים, היא טיהור אתני. אין אפשרות לוגית לסתור את העובדה הזאת. כשנתניהו אמר את האמת הזאת, קפצו עליו רבים, אך איש מהם לא מצא הסבר שיסתור את ההגדרה המדויקת. אז דקלמו את דקלומי אקיבוש.

אבל גדעון לוי קפץ על המציאה לצורך דה-לגיטימציה של ישראל וקיומה. הרי בעיניו, מלחמת השחרור, שֶׁבָּהּ למחרת הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ באופן שבו העם היהודי יזכה באיזו מדינונת קטנטונת – התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולבטל את ההחלטה, ויום לאחר הכרזת העצמאות פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להכריתה ולהטביע את כל היהודים בדם, שלוש שנים בלבד אחרי השואה – היא "טיהור אתני" של הפלשתינאים. מין תיאוריה מתקרבנת שבה התוקפן הוא הקורבן, והמותקף שניצח הוא בלתי לגיטימי ולמדינתו אין זכות קיום. בשם אותה התקרבנות פלשתינאית, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני הזה סבור שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום ריבונית הוא העם היהודי.

את מלחמת השחרור של מדינת ישראל מגדיר התועמלן האנטי ישראלי "הטיהור הגדול של 1948" ומוסיף "1948 לא נגמרה מעולם. ישראל לא רק שלא קיבלה אחריות, היא ממשיכה באותה מדיניות ונוקטת אותה שפה, מאז ולתמיד."

* בשם האיזון הקדוש – בהספד מוקדם (אחד מיני רבים) על פרס, כתב נחום ברנע על הסכם אוסלו: "ההסכמים כובדו נומינלית והופרו מהותית. שני הצדדים הפרו אותם."

 שקר וכזב. ההסכמים כובדו בפועל בידי צד אחד והופרו לחלוטין בידי הצד האחר. מעבר לאותיות הקטנות, מהותו של הסכם אוסלו א' היה נסיגה ישראלית מעזה ויריחו תמורת הפסקת המאבק המזוין והטרור. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והפלשתינאים הגבירו בצורה משמעותית את הטרור. אף על פי כן נחתם הסכם אוסלו ב', שבו ישראל התחייבה לסגת משטחי A ומן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון, והפלשתינאים התחייבו שוב לכבד את ההתחייבות שהפרו בהסכם הראשון – הפסקת הטרור. הטרור נמשך והתגבר ביתר שאת וכתוצאה מכך רבין עצר את מימוש הנסיגה באמרו: "אין תאריכים קדושים," כלומר אם הפלשתינאים אינם ממלאים את הצד שלהם, ישראל לא תמלא את הצד שלה רק כי הגיע התאריך. אולם רבין נרצח ופרס שינה את הדרך ונסוג מיד מן השטחים, על פי ההסכם. בתגובה הפלשתינאים הסלימו את הטרור לשיא חסר תקדים.

גם אם נחום ברנע רוצה להיות מהאו"ם, ניתן לצפות ממנו להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות ולא להמציא איזון קדוש חסר שחר.

הבעייה האמיתית אינה הפרה זו או אחרת, גם לא הטרור הפלשתינאי, אלא חוסר נכונותם של הפלשתינאים לכל פתרון. רק השבוע הבהיר אבו מאזן שהפלשתינאים לא יוותרו על "זכות" השיבה. 6 מיליון פלשתינאים יושבים כ"פליטים" ולוטשים עיניהם לשטחי מדינת ישראל, ואף הנהגה פלשתינאית אינה מעלה על דעתה להתפשר בנושא הזה.

* זריז יותר מביילין – חבר הכנסת גטאס, מן הרשימה המשותפת, זריז אפילו יותר מיוסי ביילין. ביילין יצא למסע השתלחות בפואד מיד בהיוודע דבר מותו. גטאס לא הצליח להתאפק "בואו נזכור, לפחות במותו, את מהותו האמתית כעריץ וכאחראי ישיר על פשעים ופשעי מלחמה שבוצעו נגדנו... הדם שלנו מכסה אותו מכף רגל ועד ראש... אחד מעמודי התווך היהירים של המפעל הציוני האימפריאליסטי ומפעל ההתנחלויות ואחד מהכי שפלים, אכזריים, קיצוניים וּותיקים ביותר מבחינת גילו ומבחינת התוצאות, מי שהביא הכי הרבה נזק ושפע של אסונות לעם הפלסטיני ולעמים במדינות ערב. זהו שמעון פרס שהצליח למרות כל התכונות האלו לגרום לו להצטייר כיונת שלום ואפילו קיבל פרס נובל לשלום."

האם מפלגתו של פרס (איני מתכוון ל"קדימה") רואה את הרשימה המשותפת פרטנרית אופציונלית לקואליציה כלשהי?

* בוגדים בזכויות האדם – בית המשפט העליון דחה פה אחד את העתירה נגד "חוק ההזנה", על פיו יוזנו בכוח אסירים השובתים רעב ונמצאים בסכנת חיים. עצם הניסיון לבטל חוקים של הכנסת באמצעות בית המשפט פוגע בדמוקרטיה, אך כאן מדובר באבסורד של ממש, בעיקר בכסות ה"הומניסטית" שלו והשימוש הנואל ב"זכויות האדם" למטרה הפוכה.

כל אסיר הוא בבחינת חסר ישע הנמצא באחריות בתי הכלא, כלומר באחריות מדינת ישראל. חובתו של סוהר להציל את חייו של אסיר שתלה את עצמו, ובדיוק באותה מידה – להציל את חייו של אסיר השובת רעב. סוהר או הנהלת בית סוהר שישתמטו מחובתם זו, פועלים בעליל באופן בלתי מוסרי ובלתי חוקי.

אילו היה מדובר בחוק שמתיר לבתי הסוהר לאפשר התאבדותם של אסירים – אז היה מקום לעתירה של מי שחרדים באמת לזכויות האדם נגד החוק, וזה היה אחד המקרים החריגים שבהם ראוי היה שבית המשפט יתערב בחקיקה של הכנסת.

העובדה שארגוני "זכויות אדם" נאבקו נגד החוק הזה, מעידה על מהותם – זכויות האדם אינן מעניינות אותם. אלה ארגונים פוליטיים, שמאבקם הוא פוליטי לחלוטין. מאבקם נגד החוק, הוא מאבק למען מלחמתם של המחבלים האסורים בישראל, המנסים לבצע פיגועי התאבדות – לגרום נזק מדיני ותדמיתי כבד למדינת ישראל באמצעות התאבדות. אותם ארגונים מעודדים את פיגועי ההתאבדות הללו, בניגוד למחויבותם לזכויות האדם שבשמן הם מלהגים. הארגונים הללו בוגדים בזכויות האדם.

* בזיון בית המשפט העליון – החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגד חוק ההזנה, מחויבת מאחריותו של בית המשפט להגן על זכויות האדם והאזרח. אולם "הארץ", הנושא לשווא את דגל זכויות האדם, מעדיף את האינטרס הפוליטי של המחבלים השובתים רעב כמאבק נגד מדינת ישראל, על זכויות האדם.

כדרכו, מתנפל "הארץ" במאמר מערכת בוטה על בית המשפט העליון, כאשר הוא מעז לסטות מהקו של העיתון ולפסוק בניגוד לו. ביקורת על החלטות בית המשפט, היא לגיטימית. אולם ההשתלחות של "הארץ" אינה ביקורת עניינית, אלא בזיון בית המשפט. פשקוויל המערכת אינו מתמודד עם תוכן הפסיקה, אלא מטיל דופי ביושרת השופטים, וטוען בעזות מצח שהתוכן הוא "תחפושת" לתמיכה ב"חוק פוליטי". אין להם גבולות.

* הנראטיב הסורי – סוריה טוענת שהפילה מטוס קרב ומל"ט ישראליים. זה הנראטיב הסורי. הנראטיב הציוני הוא שהיא לא הפילה את המטוסים. כמו בנושא ה"נכבה" – אין אמת. כל אחד והאמת שלו. אין שום עדיפות לנראטיב הציוני על הנראטיב הסורי. הנראטיב הציוני הוא הנראטיב ההגמוני הקולוניאליסטי הגברי האשכנזי וצריך להקשיב לקול המדוכא של המורחקים, המושפלים והמודרים הסורים. 

* רפורמה תחבורתית וחברתית – הושלם מיזם הענק של הרחבת כבישים 65 ו-85 ממחלף גולני עד צומת עמיעד. זהו נדבך משמעותי ברפורמת ענק בתשתית התחבורתית של ישראל. לצד התועלת הכלכלית והבטיחותית שבעשיה הזאת, יש לה גם משמעות חברתית אדירה, של קירוב הפריפריה למרכז וצמצום הפער בין הפריפריה והמרכז. זו גם רפורמה אקולוגית ממדרגה ראשונה, ששיחררה מחדש את אפיק נחל עמוד, שנאטם כאשר נסללו כבישים אלו לפני 35 שנה. באזור עמיעד אף נבנה גשר מעבר אקולוגי לבעלי חיים מעל הכביש.

התייחסות לצד הפוליטי הפרסונלי של המיזם – הרפורמה התחבורתית היא מיזם הדגל של ישראל כץ, שר התחבורה. הוא מוכיח את עצמו כאיש ביצוע מוצלח, ממדרגה ראשונה. המיזם הזה, הפונה לפריפריה, הוא העדפה ברורה של אזורים דלילי אוכלוסין, ולכן גם דלילי בוחרים, על פני אזורים צפופים, שגם צפופים בבוחרים, מתוך העדפת השיקול הלאומי על השיקול האלקטורלי (הן האישי בפריימריז והן בבחירות הכלליות). כדאי ללמוד מן ההצלחה הזאת על התועלת בכך ששר מכהן תקופה ארוכה במשרד אחד. תחלופת השרים המהירה במשרדים, מקשה על תכנון לטווח ארוך וביצוע מיזמים כאלה, כיוון שהשרים מעדיפים עשיה שתוצאותיה הן בטווח הבחירות הקרובות.

הצלחתו המקצועית של ישראל כץ, היא מה שהופך אותו לאיום, בעיניו הפרנואידיות של נתניהו, ולכן הוא מנסה לדחוק אותו למקום שאליו דחק את סער, כחלון, יעלון ואחרים.

* הרס"ר נתניהו – שר הרווחה חיים כץ הגיעה לישיבת הממשלה לבוש בחולצה יפה ומכובדת, אך לא חנוט בעניבה וחליפה שכל כך לא מתאימה לישראליות, לרוח הישראלית ובעיקר לאקלים הישראלי. ראש הממשלה, שאינו מחמיץ הזדמנות להקניט את שריו בהרגשה שבכך הוא מגדיל את עצמו, עשה לו שיימינג, ובתרגיל מנהיגות פאתטי העיר לו על לבושו ואילץ אותו להתאים את עצמו לקוד הענֶבֶת, שבו השרים נראים תדיר בתחפושת  פורים. לא די לו בתפקידי ראש הממשלה, שר החוץ ושר התקשורת, עכשיו הוא גם רס"ר משמעת?

* קוד לבוש – את עמדתי בנושא קוד לבוש, אציג באמצעות הסיפור הבא: לפני שנים רבות, השתתפתי בפגישה של הנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן עם כבוד הנשיא במשכן הנשיא. לפני הכניסה פנה אליי אחד מחברי המועצה, פרופ' ראובן לסקוב, ואמר: "אתה לא מתבייש לפגוש את כבוד הנשיא בסנדלים?"

השבתי: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל בטובו להזמין אותי בחורף."

כבוד הנשיא ישב חנוט בחליפה ועניבה, אך לימים התברר שתחביבו הוא דווקא להפשיל את מכנסיו ותחתוניו.

* תסריט ריאלי – האם ניתן להפיל את נתניהו? על פי ראש מערכת החדשות ב"הארץ" אורי מרק, אין סיכוי כזה. הוא פרסם במוסף "הארץ" סיפור פוליטי מרתק, המתאר את הפלת נתניהו. אולם התסריט הזה בנוי על חיבור בין אהוד ברק וגבי אשכנזי, שירוצו יחד לראשות הממשלה ברוטציה. הסיכוי שחיבור כזה יקרה נמוך יותר מהסיכוי שבצלאל סמוטריץ' יתחתן עם חנין זועבי.

* זאת הטרדה מינית?! – החקיקה נגד הטרדות מיניות חשובה מאוד ותרמה תרומה רבה לחברה הישראלית, להגנה על נשים וליחסים בין המינים. אולם מלכתחילה היא טמנה בחובה סכנות; סכנת תלונות השווא והסכנה של פגיעה ברקמת היחסים הנורמלית בין המינים, בשל הרחבה והקצנה של מושג ההטרדה.

פרשת בורגס, מנכ"ל כי"ל שנאלץ להתפטר בשל הטרדה, מאוששת את החששות. ה"הטרדה המינית" שבה הואשם בורגס היא נשיקת פרידה על לחיה של עובדת, שהפכה ל"הטרדה" כעבור חצי שנה, לאחר שאותה עובדת פוטרה, אף שעל פי הבדיקה, הפיטורין היו על רקע מקצועי לחלוטין. נשיקת פרידה על הלחי, אינה מעשה מיני ואינה הטרדה מינית. זילות המושג הטרדה מינית, רק פוגעת במאבק לביעור התופעה האמיתית של הטרדות מיניות; לא כל שכן, הגושפנקא לתלונת שווא נקמנית.

הפרשנים הכלכליים טוענים שבורגס הוא מנהל כושל שהתוצאות הכלכליות של החברה שניהל הצדיקו את סיום תפקידו. יתכן שזה נכון. אדרבא, אם כך, ראוי היה להביא לסיום תפקידו, בשל כישלונו. אולם הדחת מנכ"ל חברה, בשל תלונת נקם של עובדת שפוטרה, על נשיקת פרידה על הלחי, בטענה שזו "הטרדה מינית" – מטרידה מאוד.

* השמאלנית בעיניי הימנן – משה כהן ("חדשות בן עזר" 21.9.16) ממשיך לרדוף את במבי שלג ז"ל גם אחרי מותה, על כך שבחייה העזה לבטא תפיסה ציונית דמוקרטית דתית לאומית עצמאית, בלי לרקוד כאוטומט לצלילי התזמורת הימננית הקיצונית. הוא רודף אותה כי היא ... "שמאלנית". ובמה מתבטאת "שמאלניותה"? – בכך שהיא הביעה תמיכה בבוגי יעלון, שכידוע גם הוא ... "שמאלני". ככה זה בעולמם המוגבל של הפנאטים הימננים מסוגו של משה כהן. אנשי השחור לבן שאינם מכירים גוונים, אינם מכירים מורכבות, הם תמונת הראי של השמאלנים הקיצונים.

* בבוא היום – בהתייחסותו לסיפורו של גדעון תלפז "אחרית קיץ" ציין אהוד בן עזר שתלפז התייחס בסיפור, שתקופת התרחשותו היא שנות ה-60, להודעה במשיבון, והעיר בצדק שבתקופה זו טרם היו משיבונים. גם אני שמתי לב לכך כשקראתי את הסיפור, ואף לי זה צרם. חשבתי אף לציין זאת בדברים שכתבתי על הסיפור. אולם הבחנתי שהסופר כתב "טבעי היה שבבוא היום יקדם אותי המשיבון שלה בהודעות עליזות" וגו'. מהו "בבוא היום"? מן הסתם הכוונה היא לשנות ה-80, שבהן כבר היו משיבונים (שכונו "מזכירה אלקטרונית").

* התחדשות יהודית – עולם ההתחדשות היהודית בישראל, העולה כפורח בשלושים השנים האחרונות, ועמותת הגג של עשרות ארגוניו – "פנים", מאס בשמו והמיר אותו ל"יהדות ישראלית". לא ברור לי למה.

התחדשות יהודית היא השם שאכן מבטא מכל בחינה שהיא את התחום: א. התחדשות החיים היהודיים בישראל, לא רק כביטוי דתי אורתודוכסי צר, אלא כביטוי קיומי, תרבותי, חינוכי רחב. ב. התחדשותה של היהדות, שאינה קופאת על שמריה.

בשם "יהדות ישראלית" יש משהו מתבדל מיהדות הגולה, תחת שההתחדשות היהודית תהווה גשר ליהודי הגולה.

* המועמדות הריאלית – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן וח"כ לשעבר מטעם "הדרך השלישית", ובמסגרת מחקרי עיינתי ברשימות המועמדים של "הדרך השלישית" זצ"ל. וכך נזכרתי, שאף אני קישטתי את רשימות המועמדים. ברשימת "הדרך השלישית" לכנסת ה-14 (1996) הוצבתי במקום ה-35 והמכובד (המפלגה זכתה בארבעה מנדטים). בבחירות לכנסת ה-15 נסקתי היישר אל המקום ה-26 הריאלי (המפלגה היתה הרבה מתחת לאחוז החסימה). אני עדין ממתין במתח לקולות הימאים.

* הקוד הגנטי – חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין ויו"ר מועצת המכינות הקד"צ, שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. להלן ההרכב הגנטי של נכדו: רבע  טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי). אז האם הילד הזה הוא "אשכנזי" או "מזרחי"? יותר ויותר ילדים יהודים ישראלים מורכבים באופן דומה, ומיספרם ילך ויגדל, עד שבעוד דור או שניים לא ימצא עוד ילד שידע להשיב על השאלה הגלותית והטיפשית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות, בפוליטיקה ובספרות. הן טובות לעם ישראל.

* צליל מכוון – בליל שבת חוויתי חוויית זמר שכמותה לא חוויתי מעולם. ליל שירה שנמשך במשך עשר שעות ללא הפסקה, אפילו של דקה. "צליל מכוון" הוא מועדון הזמר של היישובים אלוני אבא ובית לחם הגלילית, בגליל התחתון. פעם בשנה, זו השנה הרביעית ברציפות, הם עורכים לילה שלם של שירה. הלילה היה בגני חוגה שבעמק המעיינות. אל חברי היישובים מצטרפים חובבי זמר נוספים, בשיטת "חבר מביא חבר", וכך אני הצטרפתי בהזמנת חברי רני קרן, היוזם, המארגן והמנהל של האירוע. היתה זו חוויה יוצאת דופן. את הערב הוביל המוסיקאי, הקלידן הווירטואוז, צליל בירן. במשך למעלה מעשר שעות הוא עמד ליד האורגן, ניגן והוביל את השירה ללא הפסקת פיפי אחת. עמו היה רעי, גיטריסט מעולה ואשתו סלעית, זמרת ופצצת אנרגיה, שהתרוצצה עם המיקרופונים הניידים בין האנשים. הקהל היה קהל של חובבי זמר, משפחות-משפחות עם ילדיהן. חלקם הלכו במהלך הלילה לישון באוהלים ורבים נשארו עד אור הבוקר. בשעה 03:45 שרתי סולו את "פגישה לאין קץ", בליווי מוסיקלי של צליל בירן בצלילי נגינתו ובקול שני.

היה זה לילה בלתי נשכח.

* סדר יום הפוך – ביום חמישי שעבר ביליתי יחד עם בני אסף במופע האיחוד ההיסטורי הנפלא של להקת "תמוז", לאחר 40 שנה. עד עכשיו אני נרגש כאשר אני נזכר בהופעה. לאחר ההופעה, הייתי תקוע שעה, על השעון, בפקק ביציאה מן החנייה (לא היו סדרנים ושוטרים במקום – זאת שערורייה בפני עצמה, אך אין בה כדי להעיב על האופוריה של התענוג מן המופע). הגעתי הביתה ב-04:30 לפנות בוקר וביום שישי ב-8:30 כבר ישבתי בישיבה ראשונה. נחתי קצת אחה"צ ונסעתי לאירוע בגני חוגה. ב-7:30 הלכתי לישון כאשר ב-11:00 היה עליי לקום למשימת אירוח של משפחה לקליטה באורטל. סדר יום קצת מטורף, אני מודה, אבל אם זה המחיר למה שהרווחתי מהמופע של "תמוז" ומליל השירה בגני חוגה – לא הייתי מהסס שוב ולו לחלקיק שניה.

* תורת היחסות – הנוכל של העיירה הלך לעולמו בדרך כל בשר. אדם מת, נהוג לומר משהו בשבחו. הרי אנחנו לא יוסי ביילינים. אבל אף אחד לא מצא שום דבר חיובי לומר עליו. דילמה. ואז הבריק רעיון בראשו של גבאי בית הכנסת. "אני אספיד," הוא אמר לרב. הוא עמד בפני המלווים ואמר: "נכון, פלוני היה שקרן, רמאי, נוכל, גנב, מושחת, חרא של בן אדם. אבל לעומת הבן שלו, הוא ממש צדיק."

ולמה נזכרתי פתאום בבדיחה הישנה הזאת? שמעתי על סדרה חדשה של חנוך דאום עם אורן חזן ואמיר חצרוני. במקום שבו חצרוני נמצא, אורן חזן הוא אדם נורמטיבי ושפוי.

* ביד הלשון: מכה שלא כתובה בתורה – הביטוי "מכה שלא כתובה בתורה," המתאר צרה איומה ונוראה, לקוח מפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא". הפרשה נפתחת בציור הטוב הצפוי לעם אם ישמע בקול אלוהיו והרע הצפוי לו אם לא ישמע בקול האל. החלק החיובי קצר ואילו החלק השלילי ארוך מאוד – הוא מכיל תיאורי זוועה של כל האסונות והמכות שרק ניתן לדמיין, ביצירתיות רבה, וכאילו אין די בכך, אולי זה לא מספיק מפחיד, הוא משאיר לדמיוננו החולני את האפשרות להוסיף כמה מכות נוספות: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת, יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ."

* שנהיה לראשה ולא לזנבה – פעמים רבות כתבתי נגד הנפיחה הלשונית "ראשה". לשמחתי, נוכחתי שלאחרונה אבשלום קור מנהל מלחמת חורמה נגד הנטע הזר הזה, שהוחדר לעברית דווקא בידי האקדמיה ללשון.

אבשלום קור הוא ראש וראשון למגִני השפה העברית. השפעתו התקשורתית רבה ואני מקווה שהקרב שהוא מנהל יסתיים בניצחון העברית.

אגב, העברית היא שפה, וגם בפיו של גבר היא שפה ולא שף, כיוון שהאיבר שפה הוא בנקבה. העברית היא גם לשון, וגם בפיו של גבר היא לשון (בנקבה), כיוון שהאיבר לשון, בעברית, הוא בנקבה.

לעומת זאת, האיבר ראש הוא בזכר, גם כשהוא על כתפי אישה, ולכן מרים פיירברג היא ראש העיר ומיי היא ראש ממשלת בריטניה.

* * *

מכתב לאורי הייטנר:

אני סקרן לדעת מה יש לך נגד דונאלד טראמפ. הרי אתה לא יודע כלום על האיש הזה, למעט שפע ההשמצות שמנגנון התעמולה הדמוקרטי והתקשורת הממוסדת מלעיטה אותנו השכם והערב.  בניגוד ליריבתו, כל ההאשמות נגדו מתבססות על ספקולציות ולא על עובדות, אבל אתה כבר החלטת. אתה אפילו מכיר בכך שהילארי נושאת קופה כבדה של שרצים (המציאות היא הרבה יותר גרועה ממה שאתה שומע בארץ) – ובכל זאת לדעתך יש לתמוך בה כי "היא החסם היחיד שימנע מטראמפ להגיע לבית הלבן."

על סמך מה אתה אומר את זה?  יש לך איזה מקורות מידע עלומים? 

אני מרבה לקרוא אותך ואני מציע לך להתרכז בעתיד בנושאים בהם יש לך ידע ולא לברבר על נושאים בהם אין לך מושג ירוק.  אל תרד לרמה של פרשנולוגים כמו אמנון  אברמוביץ.

ישראל בר-ניר

* * *

אירוע מיוחד לציון חנוכת

חדר יהודה אטלס לחקר ספרות ילדים

בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25 בת"א

בתוכנית:

ברכות: מרים פוזנר, מנהלת בית אריאלה.

החיה שבאיור. איך איירו מאיירים שונים בעלי-חיים – דני קרמן.

דוקטור סוס, ההומור והאמירה – ד"ר יעקבה סצ'רדוטי.

נזקים שגרמו ספרי הילדים שלי לחברה הישראלית – יורם טהרלב.

בין מרים ילן-שטקליס לבין יהודה אטלס – פרופ' מירי ברוך.

הכול באמת, בחיי! – פוצ'ו (ישראל ויסלר).

איך לקרוא סיפור של עגנון לילד בן חמש? – יהודה אטלס.

אתנחתא של שירה בציבור משירי הילדים של פעם – נגה אשד ועליזה נגר.

הכניסה ללא תשלום, מותנית בהרשמה מראש בטל. 036910146

* * *

יהודה דרורי

1. למה השמאל הישראלי נגד טראמפ?

מועמדות דונלד טרמפ וסיכויו להיות נשיא יביא את הקץ לריב בין הנשיא האיסלמיסט של ארה"ב, באראכ אובמה לבין ביבי נתניהו.

זה רע לשמאל.

מאז העלה טראמפ את מועמדותו, השמאל הישראלי נלחם בו בשצף קצף יותר אפילו מאחיהם בארה"ב – ולמי שמנסה לעמוד על הסיבות לכך, התשובות הינן פשוטות בתכלית.

השמאל בארץ חיכך ידיו בהנאה מרובה למראה הקרע בין אובמה לנתניהו (ולא חשוב להם בכלל אם לאירן תהיה פצצת אטום או לא...) – והם יודעים שגישתו האגרסיבית של טראמפ לאלימות האיסלאמית ולטרור, תקרב אותו להשקפות של נתניהו... זהו האיום הגדול  ביותר על השמאל... ומכיוון שהפלסטינים הינם תומכי טרור אקטיביים ומוכרים ככאלה, גישתו של ממשל בראשות טראמפ  לא תהיה מרובת ויתורים או עם לחץ על הממשלה הימנית בישראל להפסיק את ההתנחלויות ולוותר לאבו-מאזן.

מבחינת התפישה האידאולוגית, טראמפ הוא אנטי שמאל. הוא נגד תשלומי רווחה מוגזמים, בעד לחץ על מובטלים למצוא עבודה, נגד מהגרים לא חוקיים (מבחינה זו הוא ממש "אכזר" הוא רוצה לבנות חומה בגבול לעצור מסתננים... ממש כמו המשטר הנורא של ביבי נתניהו...) – טראמפ לא מכיר יותר ב"אפלייה מתקנת" להיספנים ולשחורים, ודורש ברורות שהם יהיו חלק אינטגרלי באוכלוסייה. ולבסוף, שומו שמיים לדרישת טראמפ לדרוש הצהרה מכל מהגר מוסלמי לארה"ב שהוא אינו בעד השלטת השריעה בארה"ב. השמאל לא מבין מדוע "אדם חשוך וממש פשיסט" כטראמפ מיכול לבטל בהבל פיו "חוקים איסלאמיים נאורים" הטוענים לכריתת ידיים ורגליים, דיכוי נשים וילדים ועונשי סקילה באבנים לנואפות...

האם הילארי היא המענה ?

מצד שני ראו את המועמד(ת) המועדפת עליהם. אושה לבנה, אליטיסטית ומנוכרת, שקידמה את כל המהלכים המדיניים השגויים של באראכ אובמה, פעלה ברשלנות פושעת ממש בענייני אבטחת מידע וביטחון, אישה חולה, שנכנעה בביזיון לבעל בוגדני, ואשר תומכיה העיקריים הם מיטב הטייקונים של ארה"ב – הילארי קלינטון הפכה פתאום ליקירת השמאל הצדקני והצבוע, ליקירת ה-BDS – בעיקר נוכח השינאה לטראמפ, המוכיח לכול מיום ליום שהוא בהחלט מסוגל לזכות בבחירות ולהפוך סידרי עולם "ליבראליים" שהביאו את כלכלת ארה"ב ואת תושביה למשבר מתמשך.

טראמפ מסוכן עבור הממסד הליברלי-שמאלני כי הוא פרגמטיסט שאינו נושא כל דגל אידאולוגי ויכול לפיכך להצליח ולקבור כמה "רפורמות" שכשלו. זהו אגב הפחד העיקרי גם של השמאל בישראל, הרואה את הצלחתה של הממשלה פה, הפועלת גם היא ללא כל אידאולוגיה מוצהרת, אלא רק לפי המתרחש בשטח, ואם יבוא מי שיבוא להוכיח אותי על הכשל בחוסר אופק מדיני לממשלה, אוכל להצביע לו על ההתרחשויות במזרח-התיכון, באפריקה ובאירופה, ולשאול כיצד ניתן כיום לתכנן "אופק מדיני" בתוהו ובוהו הפוליטי בעולם?

2. מותר לחסל אותם

בקונטקסט הצבאי, ע"פ אמנת ז'נבה, לטרוריסטים אין כל מעמד. לא של שבויי מלחמה ולא של אסירים פליליים, הם פשוט ברי הריגה בכל מצב.

לפני מיספר ימים תקף בסכין בחור מוסלמי בשם חאתם עבדל חפיז אל-שלאוד מיספר חיילים ישראלים, וכולנו צפינו בסרטון כיצד הם הגיבו במהירות, רדפו אחריו, הפילו אותו לקרקע וכל אחד מהארבעה תקע בו כדור...  

הפלשתינים קוראים לכך "הוצאה להורג" וזה אכן כך. זוהי הדרך להתמודד איתם, הדרך היחידה, החוקית בהחלט והמרתיעה ביותר. 

מעניין אם הפרקליטות הצבאית שלנו תעמיד לדין 4 חיילים אלה שעשו וידוא הריגה ממש כמו אלאור העומד כיום לדין על ביצוע פקודות מפקדיו בנדון.

3. בנקי-מון זה 'או"מ -שמום'...

טבעי היה בעיני מרבית המדינות החברות באו"מ להעמיד בראשם אדם שאינו שולט בידע העולם הנוכחי כדי שיוכלו ללחוש באוזנו בעת הצורך מה לומר... אבל  מה לעשות שיש יותר מדי ערבים באו"מ המטרטרים את הקוריאני הזקן הזה על "כיבוש" ועל "התנחלויות"... וזה, מבלי שהלה מבין דבר בחוק הבינלאומי... זה  שנתן לנו את כל ארץ ישראל  המערבית – הנה לכם טיפוס המטיף לנו מוסר הוטנטוטי. תמהני מתי בפעם האחרונה הוא אמר מילה על הרצח ההמוני בסוריה או בלוב?  מתי ניסה להתערב ממשית ברציחות הנוראיות באפריקה או מתי דיבר על הכיבוש הרוסי בקרים והרציחות  שלהם באוקראינה? האם יצא נגד השטן הצפון קוריאני? (פה הוא מפחד כנראה...)  – בקיצור, צייד ארנבות ולא צייד אריות...

אנו רואים פה אדם קטן, עם פה גדול רק כשזה נוגע לישראל... אדם חסר אומץ לב, שמקומו לא באו"מ ואפילו לא בהנהלת איזה מועדון ספורט... אם היה יודע מעט היסטוריה מרחבית, היה מבין שההתנחלויות הינן חוקיות בהחלט! שעם אינו כובש בארצו! והכסף, המועבר לשיקום הפלסטינים –  מועבר לכיסי הבוסים ברשות...

אם היה בודק היה מוצא שרק לפני כשנתיים יצא אבו-מאזן בהצהרה שבמדינה פלסטינית לא יורשה לגור אפילו יהודי אחד... זה הטיהור האתני – שאותו ציין נתניהו, זה בסיס האידאולוגיה הנאצית שאומצה ע"י המנהיג המיתולוגי הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני ואשר נמשכת עד היום.

כאמור, נתניהו התייחס לדברים של אבו מאזן על ה"מדינה ללא יהודי אחד" כשכינה זאת כ"טיהור אתני", דהיינו, הנטייה הברורה  האמריקאית-אירופאית-פלסטינית לחנק ההתנחלויות (וזאת במחשבה שכולם כביכול זוכרים מה שאמר אבו-מאזן בנדון).

מה חושב לעצמו נתניהו? שבנקי מון הוא בוגר הארוורד? שבנקי מון למד באוניברסיטה על המזרח התיכון? שהמזכיר הקטן הזה יודע דבר וחצי דבר על המורשת הנאצית של הפלשתינים? שהוא שם ליבו למה שואפים הפלשתינאים ומה הם אומרים? האם הוא מודע לעובדה שתוכנית "שתי מדינות לשני עמים" בוצעה למעשה עוד ב-1925 – כאשר משטח פלשתינה שניתן לנו ע"י חבר הלאומים, נקרע ונגזל  מאיתנו החלק הגדול יותר, זה ממזרח לירדן, וניתן להקמת מדינה ערבית (היא "ירדן")?...

לא חשדתי לרגע בבינה שלא קיימת אצל האיש שחי על הירח... אבל בסיכום נזכרתי שוב במה שאמר בן-גוריון על האו"מ ועדיין שריר וקיים כל זמן שאנשים כמו באן-קי מון "שולטים" בארגון הזה.

* * *

נעמן כהן

על כל שאלה תשובה – משאל העם על השטחים

בילדותי היה לי ספר שמאוד אהבתי בשם "על כל שאלה תשובה". בספר שחיבר יצחק לבנון היו תשובות על שאלות שונות. הספר היה כל כך פופולרי שאף הוזכר בסרט "גבעת חלפון אינה עונה", באחת הסצנות המפורסמות המתרחשת ב"מסעדת הוויקטור". הנה ראו ותיהנו:

hhttps://www.youtube.com/watch?v=5EJ52w95Eh0

נזכרתי בספר ובסצינה המצחיקה בסרט כאשר עלתה היוזמה החדשה: "דורשים משאל עם על עתיד השטחים." בניגוד לספר, במציאות לא לכל שאלה יש תשובה. הכול גם תלוי בניסוח השאלה.

באתר של היוזמה למשאל העם כתוב כך: "סוגיית ניסוח השאלה תהיה חלק מדיון ציבורי שיתעורר סביב הדרישה לקיים משאל עם על גורל השטחים, אבל עוד לפני כן יש להגיע קודם כל להכרעה בכנסת על עצם קיום משאל עם. לכן אנחנו מזמינים אתכם, ראשית כל להצטרף אלינו לדרישה לקיים משאל עם כדי להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות. בהמשך נפעל כדי לנסח במשותף את השאלה שתכריע האם אנחנו מעוניינים לחיות במדינה אחת שתספח את השטחים ותחיל עליהם את החוק הישראלי או לחתור לעבר שתי מדינות על פי אחד מהמודלים המונחים על השולחן".

http://www.mishal50.org.il/

עצם ניסוח השאלה מתעלם כליל מן המציאות. הרי לא מדובר במדינה אחת או שתיים אלא מדובר במדינה אחת יהודית ושלוש מדינות ערביות-מוסלמיות.

א. מדינת עבר הירדן.

ב. מדינת חמסטן בעזה.

ג. מדינת אש"פ ביו"ש. (ברור שמדינת אש"פ ביו"ש תיהפך גם היא למדינת החמאס אבל לכך הרי מתנגדים חסידי משאל העם).

במידה ואכן עורכים משאל כזה, ניסוח השאלה צריך להיות בהתאם לשלושת התוכניות המדיניות לעתיד השטחים לאחר גמר מלחמת ששת הימים:

א. סיפוח כל השטחים ויצירת מה שתומכיה קראו: "ישראל השלמה" (למרות שלא כללה את עבר הירדן). הצעה שנתמכה ע"י "חירות", ו"הליכוד".

ב. נסיגה מכל השטחים שנכבשו במלחמה. הצעה שנתמכה ע"י רק"ח.

ג. פתרון ברוח תוכנית אלון ויצחק רבין. פשרה טריטוריאלית. נסיגה חלקית לגבולות בטחון. הצעה שנתמכה ע"י "מפלגת העבודה".

כיום המערכת הפוליטית נעה כולה שמאלה. "מפלגת הליכוד" דהיום הלכה שמאלה אף יותר ממפלגת העבודה של 67'. מיליקובסקי-נתניהו נעשה "שמאלני" מיצחק רבין, כאשר בניגוד אליו הוא ויתר על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן והוא עומד רק על שהות צבאית זמנית שם. (שלא לדבר על איש השמאל הקיצוני העבריין אהוד אולמרט, שפרש הליכוד ואימץ את תוכנית רק"ח), ואילו "מפלגת העבודה" זנחה את תוכנית אלון ורבין ואימצה גם היא את תוכנית רק"ח. כלומר, חזרה למה שכינה חבר מפלגת העבודה אז, שר החוץ של ישראל, אוֹבְּרִי סוֹלוֹמוֹן אִיבָּן Aubrey Solomon Eban – אבא אבן: "גבולות אושוויץ".

אז אם כבר עורכים משאל עם (ויש לומר ברורות שזו יוזמה מגוחכת וחסרת טעם שכן יש להשאיר את ההחלטה על עתיד השטחים להחלטת הממשלה והכנסת, ורק אז לשאול את העם אם מקובל ההסדר אליה הגיעו) צריך לנסח את השאלה כך: האם בוחרים בחזרה לגבולות אושוויץ, או בוויתור על שטחים ונסיגה לגבולות בטחון. זהו נוסח השאלה היחיד האפשרי.

צביעותו של ידידיה יצחקי

על ידידיה יצחקי ותמיכתו בחרם ה-ב.ד.ס.מ. כבר כתבתי לא אחת.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01046.php

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01049.php

והנה אותו אקטיביסט פרו-איסלאמי יוצא נגד משה כהן שכתב על עריצות השמאל בתקשורת וכותב כך: "משה כהן אינו מוכן להתמודד עם דעות שאינן תואמות את דעותיו. הוא תובע לסתום את הפה לכל דעה שאינה תואמת את דעותיו. במילון שלנו קוראים לתפיסה זו – פאשיזם. פאשיזם זה לא רק מחנות ריכוז, ורצח המונים. הוא התחיל בסתימת פיות. אתה מייצג כאן את "ניצני הפאשיזם". ("חדשות בן עזר" גיליון 1175).

אין גבול לצבעיות ולחוצפה. מי שמחרים אחרים תובע חופש מחרם לעצמו ועוד רואה עצמו דמוקרט.

למרבה הצער אהוד בן עזר לא שעה לבקשתי שניסחתיה כך: הדרך היחידה להילחם בחרם היא החרמת המחרימים ע"פ הכלל: "על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

ודוק: היות ואנו דוגלים בחופש הדיבור אנו שומרים על זכותו של כל אדם להביע כל דעה, ונאבק לממש גם זכות זאת, אבל כאן אין מדובר בהבעת דעה, אלא בחרם על דעות אחרות, לכן חובה לקיים את הכלל: על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם, בחרם יאבדו.

ולכן בעוד שאגודת הסטודנטים בגרמניה בלייפציג הכריזה כי היא רואה בתנועת החרם סכנה לחופש האקדמי. כי האמצעים בהם נוקטת ה-BDS מזכירים את סיסמת הנאצים "אל תקנו מיהודים". ומטרת תנועת החרם על ישראל הינה "להשמיד את מדינת ישראל". ממשיך ידידיה יצחקי בתמיכתו בחרם, ועוד מלין על בן עזר על כך שהוא ר"ל ימני...

אהוד בן עזר, אין מדובר כאן על חופש דיבור. מי שתובע חופש דיבור לכל – יש להילחם על זכות דיבורו. המחרים – בחרם יאבד, שאם לא כן מעולם לא נוכל להדביר את החרם ותומכיו.

 צביעותו של ידידיה יצחקי מזכירה לנו את צביעותו של כתב "הארץ" הערבי-מוסלמי הגזען סייד קשוע, שתומך בחרם נגד ישראל ובה בעת הוא ממשיך לקבל משכורת מבעל העיתון הישראלי בו הוא כותב. שלא לדבר על צביעותו של האקטיביסט הפרו-איסלאמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (שם משפחתו האמיתי הוא "לואי", הוא רק מתחזה ל"לוי") שתומך בחרם נגד ישראל ומקבל שכר מעיתון ישראלי ומערוצי טלוויזיה ישראליים. אגב אני ממליץ לכולם לקרוא את תיאורו של גדעון לואי כגזען הגדול ביותר בספרו הנהדר של טוביה טננבאום, "תפוס ת'יהודי".

[אהוד: מהדברים כאן הושמטו שורות אחדות מחשש לתביעת דיבה נגד המכתב העיתי].

תקדים משפטי מפוקפק

במשפטו של הטרוריסט הערבי-מוסלמי נור אלדין חאשיה (מעניין שמשום מה השם נור נהפך לאחרונה לשם פרטי עברי פופולארי בישראל), הרוצח של החייל אלמוג שילוני, נקבע תקדים משפטי. המחבל קיבל מאסר עולם כאשר התקדים משפטי הוא שהנאשם לא ייכלא לתקופה פחותה מ-40 שנה, ועדת השחרורים לא תוכל להמליץ על הקלה בעונשו בטרם ירצה 15 שנות מאסר בכלא.

מישהו יכול להסביר למה אין בארץ מאסר עולם לרוצחים?

עמוס קלויזנר-עוז בגילום דמותו של יודאס תאב הבצע:

"לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי"

מה היה השווי של שלושים שקל הכסף שקיבל יהוה איש קריות תמורת בגידתו?

כידוע מערת המכפלה נקנתה ע"י אברהם אבינו במחיר של 400 שקל כסף. (בראשית כ"ג ח-י"ט). את המגרש של הר הבית עליו יוקם מאוחר בית המקדש קנה המלך דוד מארוונה היבוסי תמורת 50 שקל כסף לפי שמואל ב' כ"ד, או תמורת 600 שקלי זהב לפי דברי הימים א כ"ה. (ההסבר לפער מוסבר ע"י הליצנים באינפלציה שעברה מתקופת ספר שמואל לספר דברי הימים). 

בספר המרתק על תולדות הכסף בעולם תוהה ההיסטוריון גלברייט מה היה הערך של שלושים שקל הכסף שקיבל יהודה איש קריות? והוא כותב כך:

"הנוצרים דיברו מאז ומתמיד בגנותו של יהודה איש קריות על שמכר את ישו בשלושים שקל כסף. העובדה שהיו אלה שקלי כסף באה ללמד כי העיסקה כולה היתה עיסקה מסחרית רגילה. אילו נטל יהודה בתמורה שלושה שקלי זהב (וזה היה ככל הנראה השער המתאים באותם הימים) כי אז היתה הפרשה נחשבת לחריגה. היו גם מטבעות נחושת." (ג'ון קנט גלבריית, "כסף מאין הוא בא ולאן הוא הולך", ת"א 1983, עמ' 19). אם נחזור לשאלה ששאלנו מסתבר שסכום הבגידה של יהודה איש קריות לא היה גדול במיוחד.

כמסופר בהמשך יהודה הצטער על בגידתו, השליך את הכסף חזרה אל הכוהנים, והתאבד בתלייה (מתי כ"ז). לפי המסורת הנוצרית הוא תלה את עצמו על עץ כליל החורש ולכן הוא נקרא באנגלית Judas-tree.

על תאוות הכבוד והבצע של עמוס קלויזנר-עוז כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01095.php

כתבתי על "האדמו"ר של השמאל" שעזב את הקיבוץ עקב רצונו לשמור את רווחיו לעצמו ולא לחלקם בין חברי הקיבוץ. כתבתי על התנגדותו לכל קשר עם גרמניה עד שזרם המרקים מגרמניה מירק את מצפונו והוא לא רק החל להיות בקשר עם הגרמנים אלא גם טיהר אותם חלקית כאשר תהה מה הוא היה עושה במקומם בגרמניה.

דומה שעתה, במרוץ שלו לפרס נובל, ולכסף חצה קלויזנר-עוז שיא חדש. בראיון לתוכנית "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי."

http://e.walla.co.il/item/2997290

בראיון סותר קלויזנר-עוז את עצמו. אמנם הוא מתנגד לחרם על ישראל, ולקריאות לחיסול ישראל. הנימוק שלו הוא שכשם שלא קוראים לחיסול גרמניה לאחר היטלר או רוסיה לאחר סטלין (שימו לב להשוואת ישראל לגרמניה ההיטלריסטית ולרוסיה של סטלין) אין לקרוא לחיסול ישראל. אבל הרי עצם הלגיטימיות שהוא נותן לראות את ישראל כ"התגלמות השטן" מחייבת את החרם נגדה ואת חיסולה כ"התגלמות השטן".

קלויזנר-עוז משווה את עצמו ליהודה איש קריות ומתנאה בעצמו כ""בוגד": "עבור חלק מהאנשים בישראל – אתה בוגד", אומרת לו המראיינת. "כמובן," הוא משיב, "ואני עונד את זה כמו אות כבוד על דש בגדי. כוניתי בוגד פעמים רבות בחיי, כולל ממש לאחרונה. אני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה באנשים, נשים וגברים, שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי כמה מבני זמנם."

האם ריקוד ה"מה יופית" של קלויזנר-עוז לרוצח ההמונים פושע המלחמה הג'יהאדיסטי מרואן ברגותי ולשאר שונאי ישראל, והעובדה שהפך למשטין ואוכל קורצא, יביאו אותו למחוז חפצו פרס הנובל, הכבוד, והכסף? אני מעריך שכן. הוא יצליח להשיגם. הוא ירוויח הרבה-הרבה יותר משלושים שקל כסף שקיבל ג'ודאס.

המשורר חיים גורי התייאש כאיש רוח מלהיות "הצופה לבית ישראל", אבל מעולם לא חדל מאהבת ישראל.

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2729870

דומה שקלויזנר-עוז הפך להיות "הצופה לבית ישמעאל."

ישפטו חוקרי הספרות אם עמוס קלוזנר-עוז הגיע לדרגתם הספרותית של הסופרים קנוט המסון או פרדינאן סלין, מה שבטוח הוא שכמותם הוא איננו יכול להוות מצפון מוסרי. מי שמצדיק את הלגיטימיות של ראיית ישראל כהתגלמות השטן אינו יכול להיות מצפן מוסרי.

הסופר הצרפתי לואי פרידנאן סלין Louis-Ferdinand Céline שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני.

הסופר הנורבגי קנוט המסון Knut Hamsun שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל שקיבל.

הסברה מינית ב"שומר הצעיר"

כמשוטט בעיר תל אביב, מה שהצרפתים קוראים (Flaneur), אני מוצא ברחובות ספרים רבים. ביניהם ספרים ישנים יקרי ערך, וביניהם חדשים שיצאו לאור זה עתה. אופנה פשטה בעיר קרא וזרוק לרחוב.

תופעה בולטת נוספת בתל אביב – מת אדם ודירתו מפונה וספריו מושלכים לרחוב. "הנה כאן נפטר מדריך או מדריכה בשומר הצעיר," חשבתי לעצמי כשמצאתי חוברת זרוקה שעליה כתוב: הסתדרות השומר הצעיר בישראל ההנהגה הראשית – מח' החינוך. ראשי פרקים לפעולות ההסברה המינית לכיתות ז'-יב' – גרעין. אוגוסט 1962. ליקט וערך אהרון רפלוביץ' קיבוץ יקום. 

אני פותח ומעיין.

החוברת כרוכה עם אטבי ברזל ויש בה איורים רבים של אברי המין והרבייה. בפתיחה נכתב: "אל לו למדריך לשכוח כי הוא מהווה דמות חינוכית בכל דמותו ואישיותו ובכל שטחי חייו. יזכור נא כי עינם של החניכים עוקבת עתה, יותר מאשר אי פעם, הליכות יחסיו לבן המין השני. פולחן גיבורים לובש לעתים קרובות צורה של הערצת המדריך." לכן את הפעולות הראשונות על איברי הרבייה יש לעשות בקבוצות נפרדות לבנים ובנות.

אני קורא את מהלכי השעורים וההסברים בחוברת. פעולה  ראשונה מומלץ לעשות אחרי ראיית "סרט סקסואלי" הנותן רקע מצוין לפתיחת הנושא בשיחה שלאחר הסרט. (מה נחשב בשוה"צ סרט סקסואלי? האם פורנו? אין בחוברת רשימת סרטים מומלצים).

הנקודות לסיכום השיחה לאחר הסרט: מטרות החינוך המיני בתנועתנו (השוה"צ) הן: א. הבנת התהליכים המיניים. ב. בניין האישיות. ג. עיצוב סגנון חיים תנועתי.

לאחר פרקים במה שמכונה בחוברת "המדע הפסיכואנליטי" חלוקת המיניות לאוראלית אנאלית וגניטלית והסבר על "תסביך אדיפוס" – מגיע הסבר על מה שמכונה ב"שומר הצעיר" "אונניה". למה "אונניה" ולא אוננות"? אין לי מושג (אונן אגב עשה למעשה משגל נסוג ולא אונניה), מכל מקום מצויין כי "מטרתו העיקרית של הדיון ב'אונניה' הוא שחרורם של הנער והנערה מהרגשות אשמה." ה"אונניה" היא "תופעה רגילה טבעית בריאה וחולפת. חשיבותה של הפעילות החברתית, עמלנית וצופית בגיל ההתבגרות (סובלימציה)."

ידוע אמנם שאוננות מעוררת רגשות אשם בחניכי בתי ספר יהודיים-דתיים או קתוליים אבל האם לנער או לנערה ב"שומר הצעיר" היו גם רגשות אשם על אוננות? ספק. מכל מקום לפי ספר ההדרכה, הפעילות בשוה"צ היא שתמנע את ה"אונניה".

בפעולה התשיעית הדיון הוא על האקט המיני, ההיריון וסטיות מיניות. "הסטיות המיניות" מוגדרות בחוברת כ"פרי חינוך מוטעה". הומוסקסואליות ולסביות: "יחסים הומוסקסואליים בגיל הבגרות – יחסים לא נורמליים. הם ניתנים ברוב המקרים לריפוי."

מעניין שבדומה לחינוך הדתי בארץ או לחוגים הפונדמנטליסטים באמריקה ההומוסקסואליות נתפשת ב"שומר הצעיר" כלא נורמאלית והיא ניתנת לריפוי. כלומר "השומר הצעיר" מקבל בעיקרון את "תוכנית ההמרה" (הריפוי) ההמרה מהומו להטרו. (על המוזרות בקביעת עקרון זה בהמשך).

 בפעולה העשירית נכתב: "יש לעשות שיחת סיכום לאחר הקראת הסיפור 'פייר וליס' של רומן רולאן. (אני רושם לעצמי להשיג את הסיפור. לצערי איני מכירו) ולסכם: א. גיבוש השקפה לגבי יחסי חברות בתנועה. ב. הגברת הזיקה והאמונה בערכים תנועתיים חינוכיים כלליים הקשורים לבעיות אהבה ומין." כלומר התנועה והאמונה בערכיה היא-היא הפתרון לבעיות המין.

מעניין שבכל החוברת לא מוזכרת כלל הדיברה העשירית של השוה"צ: "השומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו, אינו מעשן, אינו שותה כהל ושומר על הטוהר המיני."

שלילת ההומוסקסואליות, ראייתה כלא נורמלית וניתנת לריפוי – מעניינת דווקא ב"שומר הצעיר". מנהיג השומר הצעיר ומפ"ם, מאיר ולד-יערי הצטרף בסוף 1920 לחבורת צעירים שישבו בביתניה עילית מול הכנרת. (לימים נכתב על החבורה המחזה של יהושע סובול "ליל העשרים")

ולד-יערי היה האדמו"ר הרוחני של הקבוצה וסחט מכולם וידויים אינטימיים. האווירה היתה אווירה הומו-ארוטית, כפי שהיתה בתנועות הנוער בגרמניה, וה"שומר הצעיר" אימץ את רוחן. ההיסטוריון בועז נוימן כתב על כך בספרו "תשוקת החלוצים".

יחסו של יערי לנשים באופן כללי היה שלילי ומתנשא. הוא לא רצה לצרף בחורות לחבורת ביתניה. אחת המעטות שהורשו להישאר שם היתה לימים לאשתו ואם ילדיו – הוא שלל בצעירותו את מוסד הנישואים. גם כשחזר בו מהרעיון של החיים בחבורות של גברים – הוסיף להאמין בנחיתותן של נשים.

בהיותו בן 23 סיפר ולד-יערי, במכתב לחברי תנועת "השומר הצעיר", בחו"ל על לילה שבילה בחברת צעיר בלונדיני על שפת הכינרת. היה זה ליל ירח ודמו של יערי החל לסעור. הוא קם על רגליו משך את חברו, 'בעל פני הגוי', אחריו, השניים פשטו את בגדיהם נכנסו שיכורי התרגשות למים 'לדוג את הירח...' 'גם בו תססו הזיות והנימה הרומנטית פעמה גם בו. פרענו את פניהם החלקים של המים והשתוללנו כל עוד נשמה בקרבנו. זרועותיו 'זרועות הנחושת הערומות' עוררו בי פחד ותשוקה... ברגע כזה אפשר לארש את המוות.' ברגע האחרון קרבה אליהם סירה, שהחזירה אותם "אל החיים הריאליים" והם נסוגו בבהלה אל החוף.

בזקנתו כשהיה בן 81, אמר ולד-יערי כי המשפט המתאים ביותר לתיאור הקשר הארוטי בין חברי "השומר הצעיר" הוא "ואהבת לרעך כמוך" והוסיף: "אף הומוסקסואלי אחד לא הופיע בכל תנועת 'השומר הצעיר' שאני זוכר, אף אחד! זה לא היה ולא נברא, לא היה ולא נברא, אף אחד!" (מזכיר קצת את אמירתו של אחמדינז'אד הטוען שאין באירן בכלל הומוסקסואלים).

מעניין מבחינה היסטורית שבמקביל לחבורת ביתניה של "השומר הצעיר" קמה זמן מועט לפניה קבוצה דומה בדרום אפריקה ליד יוהנסבורג. הקבוצה התארגנה בחווה שיתופית בשם "חוות טולסטוי".

מייסד החווה היו אדריכל יהודי, ד"ר חיים הרמן קלמנוביץ-קלנבאך, יליד פרוסיה שרכש את האדמה ומימן את הבניה והמחייה. אנשי הקבוצה ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שיוויוניים ברוח טולסטוי. השותף הבכיר של קלמנוביץ-קלאנבך בקבוצה היה צעיר הודי בשם מוהנדס קרמצ'נד גנדי.

קלנבאך וגנדי ניסחו שלושה עקרונות לקבוצה השיתופית: א. כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. ב. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. ג. חיי עמל הם חיים ראויים.

בחווה הזו פיתח גנדי, במהלך שיחותיו המתמשכות עם קלמנוביץ-קלנבאך, את תורת הסאטיאגרהא ששימשה אותו במאבקו לעצמאות הודו.

קלמנוביץ-קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה כתוצאה ממלריה שנדבק בה בעת ביקורו בהודו. הוא הוריש את כספו לציונות, ונקבר בבית הקברות של דגניה.‏

לפני כמה שנים מכר אחיינו בחיפה את מכתביו של גנדי אל קלנבאך שנשמרו במשפחה, והם מוצגים בתערוכה בניו דלהי. האוסף נדיר של מכתבים שהחליפו מנהיג תנועת העצמאות ההודית, גנדי, וידידו הקרוב ד"ר הרמן קלמנוביץ-קלנבך היהודי, מרמזים על כך שהשניים קיימו מערכת יחסים רומנטית. "כמה מהר השתלטת על גופי והפכת אותו לשבוי שלך..." "אני מתגעגע לשפתיים שלך, אני אוהב אותך..." "אתה חבר במלוא מובן המילה..."

בדומה לוולד-יערי מערכת היחסים ההומוארוטית של גנדי עם קלמנוביץ-קלנבאך הזו לא הביאה את גנדי להפוך יחסים הומוסקסואלים ללגיטימיים בהודו. נהפוך הוא. הם נרדפים עד היום בהודו. מהי הסיבה להומופוביה? מה הביא את ולד-יערי ואת גנדי לשלילת ההומוסקסואליות?

חלק ניכר מההומופובים הם בעצם בעלי הומוסקסואליות לטנטית, כלומר משיכה מינית כלפי בני אותו מין, שאינה נחווית או מבוטאת בצורה גלויה. המושג הוגדר לראשונה ע"י זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ולפיו הומוסקסואליות "לטנטית" או "בלתי מודעת" נובעת מכישלון להדחיק ולעדן משיכה של גברים אל בני מינם. הסימפטומים כוללים: פחד להיות הומוסקסואל, פנטזיות ודחפים הומוסקסואליים, פאניקה הומוסקסואלית. פרויד אף טען שמקורה של הפרנויה הוא הומוסקסואליות מודחקת.

מושג נוסף הוא הומופוביה מופנמת (Internalized Homophobia) היא מצב שבו להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) מפנימים עמדות ורגשות שליליים כלפי גילויים הומוסקסואליים בקרב הפרט עצמו ובקרב אחרים.

ההוכחה להסברו של פרויד שההומופוביה והפרנויה מקורה בהומוסקסואלית לטנטית ניתנה לאחרונה כאשר הבהמה, מארגן מצעד הבהמות, בצלאל יואל סמוטריץ', התוודה שמקור ההומופוביה שלו היא ההומוסקסואליות הלטנטית שלו. "גם לי יש פנטזיות מיניות," הוא סיפר:

https://www.youtube.com/watch?v=PIp663wzE5U

כיצד עושים מאפס מסכן – אישיות?

רוגל אלפר אינו ברל כצנלסון, דב בר בורוכוב ואפילו לא דב בר קובנר

אין כמעט גיליון עיתון שבו אורי הייטנר אינו מתפלמס עם כתב "הארץ" רוגל אלפר.

על אלפר כתבתי פעם אחת: אכן "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט טז)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01105.php

אלפר תינה בפומבי את מר גורלו: הוא התגרש בפעם השנייה ובנו הבכור הוא אוטיסט. "אני חי," הוא כותב, "כאילו קורה תיפול עליי ותמחץ אותי מחר. מי שחי אחרת מסרב להתבגר."

http://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm

בגלל מצבו האישי הקשה של רוגל אלפר, ועתידה הקודר של ישראל, הוא דאג לפחות להציל את חיי בתו, הנערה בת ה-17, והשיג לה אזרחות אמריקאית. "לבתי ולילדיה (שייוולדו בעתיד) יהיה לאן לברוח הרגשתי שהצלתי את חייהם." (רוגל אלפר, "להציל את בתי", "הארץ" 20.9.15).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2734140

קצת כואב הלב שאלפר לא דאג להציל גם את בנו האוטיסט והשאיר אותו בארץ.

אז נכון שאלפר מכיש את כולם. הוא יוצא נגד הציונות, נגד העולים, קורא לבטל את חוק השבות, מעליב משפחות שכולות וכולי וכולי, אבל יש לזכור שאפילו הערבים, שהציע להם לבטל את חוק השבות, לועגים לו.

אין שום טעם להתפלמס עם אלפר. אין לו שום חשיבות. התפלמסות איתו רק מעצימה אותו משל היה בעל תורה חברתית-מדינית כברל כצנלסון או דב בר בורוכוב. הוא אפילו אינו מגיע לרמתו של דב בר קובנר (הידוע יותר בכינויו המחתרתי הקומוניסטי מאיר וילנר), שגם כן היה אנטי-ציוני אבל בניגוד לאלפר היתה לו חשיבות פוליטית, ועמדה מאחוריו מפלגה.

דב בר קובנר (מאיר וילנר) לפחות חתם על הצהרת העצמאות של מדינת ישראל, שאלפר לא היה חותם עליה. אכן במקרה דנן "חוכמת מסכן בזויה", אבל כך יש להשאיר אותה.

ליאור לוטן סידר לעצמו משרה טובה ובטוחה לאורך זמן

מתאם השבויים והנעדרים, ליאור לוטן, חשף כי ישראל העבירה "כמה פעמים" הצעות לחמאס בנוגע להשבת גופות הדר גולדין ואורון שאול: "הצענו להשיב את כל השבויים והגופות שנתפסו בידי ישראל בצוק איתן, ובתמורה לקבל את חללינו. במקביל הצענו חילופי אזרחים שחצו את הגבול. הם השיבו בשלילה."

דומה שמאז דברי הרהב הריקים של שר הביטחון איווט-אביגדור לובוביץ ליברמן – שהוא יחזיר את הגופות והאזרחים מחמאסטן תוך 48 ("אני נותן לאדון איסמעיל הניה 48 שעות או שאתה מחזיר את הגופות או שאתה מת") לא נשמעה איוולת כזו.

זו לא הדרך להחזיר את הגופות. כבר כתבתי על הפתרון היחידי. בהתחשב בעובדה שמתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא: הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים. נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי. ליברמן עשה! אל תדבר!

במחשבה שנייה, דברי ליאור לוטן אינם איוולת, הרי מו"מ בסגנון שהציג יביא לו משרה בטוחה ומתגמלת מאוד, ולאורך זמן.

על טיהור אתני ויודנריין

גלים גלים של אקטיביסטים פרו-איסלמים התקיפו את מיליקובסקי-נתניהו כאשר אמר שהערבים המוסלמים תומכים בטיהור אתני של יהודים.

אז הנה כמה עובדות לכל אותם אקטיביסטים החיים בג'האליה (בערות).

1. כשמוחמד הקים את האומה המוסלמית הוא הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" וביצע טיהור אתני של היהודים בערב. חלק גורשו וחלק נרצחו. הנשים והילדים אוסלמו בכפייה ונמכרו לעבדות. ארץ ערב נשארה עד ימינו נקייה מיהודים – "יודנריין".

2. האמנה הפלישתינאית המפורסמת שנחתמה ב-1964 בירושלים (וטרם בוטלה) אומרת כי אין עם יהודי יש רק דת יהודית ולכן יש לגרש מהארץ את כל היהודים שהגיעו אליה לאחר 1917. ליהודים שהיו לפני כן בארץ יתאפשר להישאר אבל לא לצאצאיהם. כלומר על ארץ ישראל להיות נקייה מיהודים – "יודנריין".

ודוק: אבא של מאזן חוזר וטוען שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית והוא לעולם יכיר בישראל כמדינה יהודית וילחם להפכה למדינה ערבית-מוסלמית. (מובן שהמדינה הפלישתינאית בראשותו תהיה נקיה מיהודים.

3. באמנת החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ נאמר שעל פי דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים בעולם. כלומר לא רק ארץ ישראל אלא כל העולם צריך להיות נקי מיהודים – "יודנריין".

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח הקוראים להשמדת היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

למרות שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען (גם לא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה) – אנחנו טרם נואשנו מלמצוא כזה. אם אתם מכירים, אנא הודיעונו.

המגוחך והפתטי ביותר בהתנפלות על נתניהו ובתמיכה בטיהור אתני של יהודים היה הערבי-האחמדי הגזען, איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שתומך בטיהור אתני של יהודים בעוד הוא יודע שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים הוא ועמיתיו האחמדים לא יכולים בכלל לחיות. הם יכולים לחיות רק תחת כיבוש יהודי כי גם נגדם יש לבצע טיהור אתני.

למותר לציין כי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים, כ-13 מיליון קמ"ר, יש תהליך בלתי פוסק של טיהור אתני מנוצרים. מדינות ערב ברובן הן כבר נקיות מנוצרים.

אילו היה באמת פרסקי-פרס רודן

ח"כ הערבי-נוצרי הגזען באסל גטאס (המטביל בערבית) עלז כששמע על מחלתו של שמעון פרסקי-פרס. מלא בתקווה ובשמחה שימות הוא כתב: "במותו נזכור את אישיות הרודן האחראי על פשעי מלחמה נגדנו." אילו היה באמת פרס רודן כדוגמת הרודנים הערביים, להם הוא מייחל, לא היה יכול באסל המטביל לחיות בחופש ובביטחון כנוצרי.

לשמעון פרסקי-פרס נאחל בריאות ואורך ימים, ואילו לגזען באסל המטביל נאחל שכמו שצרעת נעמן עברה לגיחזי – יקבל הוא את מחלתו של פרס.

האופנה החדשה תחרות התספורת היפה

חצי מיליארד שקל לסַפָּר אבא של מאזן

שר האוצר כחלון ויתר על חצי מיליארד שקל חוב של הרשות הפלישתינאית לחברת החשמל הישראלית. שוו בנפשכם מה יכול שלטון השחיתות של אבא של מאזן לקנות בסכום הזה.

אנו אזרחי ישראל נשארנו עם תספורת שעשו לנו הסַפָּרִים האומנים – תשובה, דנקנר, לבייב, ואבא של מאזן.

הלאה הכיבוש הערבי והטורקי! חופש לעם הכורדי!

על ישראל לתבוע באו"ם הקמת מדינה כורדית

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתבע באו"ם סוף לכיבוש הערבי והטורקי, חופש לעם הכורדי, והקמת מדינה כורדית. מעניין מה תהיה התשובה לכך אצל כל התובעים כיבוש ערבי למיניהם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

א.

שרה אהרנסון נולדה בשנת תר"נ (1890), לאיכר במושבה העברית זיכרון-יעקב, ושמו: פישל אהרנסון. איכר אשר הצטיין בחריצותו ובמרצו ובעבודתו בכרמיו ומשק חצרו, וכן – בחינוך ילדיו. האם היתה אישה כבודה וחכמה, בת למשפחה מכובדת ברוסיה. היא היתה נותנת הטון בבית. הילדה שרה התבלטה בנעוריה דווקא בהתנהגותה השקטה, הסולידית והסלחנית. היא גדלה על ההר המיוער והסבוך של זיכרון-יעקב, הצופה ישירות לים התיכון הכחול.

שרה למדה בבית-הספר הכפרי של המושבה אצל המורים יצחק אפשטיין וציפרין, אשר השפיעו על הילדים אהבה רבה להיסטוריה היהודית ולתנ"ך הקדוש.

ביחד עימה גדלה אחותה השנייה [רבקה], הצעירה ממנה, אשר חוננה בכישרונות גדולים משלה ללימודים, אבל גם באופי סוער בהרבה משלה.

שרה היתה בילדותה סמל של טוב, נאמנות, צייתנות ונדיבות-לב. בשנות התבגרותה כבר היו אחיה מבוגרים יותר והגיעו לכלל עמדה יציבה יותר: האח הגדול, אהרון אהרנסון הגאוני, היה המחנך-למעשה את שרה לאופי ולאומץ-לב. עם זאת היו האחים במידת-מה בני-מזרח בנטייתם, ובמקצת קנאים, ומנעו מאחותם חברת גברים (שאולי לא היו באמת טובים דיים). האם היתה עקרת-בית גדולה ונקייה, וזאת אפשר היה להבחין בהופעת שתי הבנות שהיו תמיד לבושות בניקיון למופת, בפשטות ובטעם.

בחול המועד של אחד החגים, בחגיגה מסויימת במושבה, הכירו הילדות צעיר אחד בשם אבשלום פיינברג, בן המושבה היהודית חדרה, השוכנת במרחק לא רב מזיכרון-יעקב. הוא היה בנו של החלוץ המצויין מחברת "ביל"ו" [ישראל לוליק פיינברג], אשר נשא לאישה בארץ-ישראל בת [פני] של חלוץ אחר, בשם בלקינד. משידוך כזה יצא נצר של "פרי ארץ-ישראלי", שהיה עלול להיראות קומי בעיני אדם אירופי. הצעיר היה מיכל של בנזין ואֶתֶר. היה אמיץ ורחב-לב ומאוד פראי בימי ילדותו, ואביו שלח אותו לצרפת בכדי ללמדו קצת "דרך-ארץ". בחזרו בפעם האחרונה מצרפת סיפר כיצד לימד הוא את הצרפתים "דרך-ארץ"... אף על פי כן לוּטש בהרבה החיספוס שלו. אביו מת עליו בהיותו בן שמונה-עשרה, ו"השאפן יהוא בן נמשי" (כפי שהיה מכנה אותו אבי [יהודה ראב]), הכיר בחגיגה הנזכרת את משפחת אהרנסון. אהרנסון הגדול (אהרון) הבין מיד הבן היטב את הבחור הזה והחל לקרבו אליו, עד שנעשה בן-בית במשפחת אהרנסון.

ה"וזוב" הרותח העניק את רגשי הסימפטיה שלו לשרה השקטה והנינוחה, שהיתה מפותחת בגופה הרבה יותר מאחותה הצעירה. אולם אבשלום היה יותר מדי אביר מלהכריז על כך בחיפזון, ותוך כדי כך גילתה לו זאת [את אהבתה. – אב"ע] האחות הקטנה מצידה... שרה, בעלת האופי הוותרני, ומתוך אהבה רבה לאחותה, אשר גברה מאוד לרגלי מות האם, פשוט פינתה את המקום לטובת אחותה. אבשלום היה יוצא ובא אל האחות הצעירה, ובינתיים – נפגש גם עם שרה, וככה, מבלי משים, חשב שהוא אוהב באמת את האחות הצעירה, ולבסוף התארס עימה. (בזאת התוודה הוא לפניי בעצמו).

שרה באותה תקופה נעשתה ידועת-חולי, אפשר בגלל מות אימה ואפשר בגלל אירוסי אחותה, ואז לקחה אחיה [אהרון] עימו לטיול באירופה, ומשך זמן מסויים היתה בשווייץ, אולם תקפו עליה הגעגועים להרי הכרמל ולשטיח הכחול של ים התיכון. מיד היא חזרה לארץ-ישראל, והכירה צעיר רוסי שחרחר, אינטליגנטי ויפה ביותר. היא טיילה עימו פעמים רבות בהרי הכרמל, והוא התאהב בה. אולם – היא לא יכלה להיענות לו כל זמן שאבשלום, הפרי הארץ-ישראלי, דמותו עמדה לנגד עיניה, והצעיר נסע לבסוף בלב שבור לגרמניה. (לימים הוא היה לסופר).

שרה התהלכה שבורה, חולמנית ועצובה, הטילה את עצמה להנהלת משק הבית, וקיבלה עליה את הדין לראות את אחותה מתענגת בחברת אבשלום. אחיהָ התחילו להניעה לצעד המחוייב בחיים, דהיינו: להתחתן, ובו בזמן הבליטו את פראותו ומוזרותו של אבשלום. ובכן: על שרה להתחתן עם אדם רציני ומיושב ובעל ניסיון בחיים. טוב-ליבה וותרנותה של שרה היטו אותה לקראת עמדת אחיה.

ב.

אותו זמן הגיע לארץ-ישראל אדם אחד בשם חיים אברהם מקונסטנטינופול. אדם זה גדל בחינוך יהודי והיה סוחר גדול וקומיסיונר [כנראה סיטונאי העוסק בייבוא ובייצוא סחורות. – אב"ע]. הוא היה גם לאומי, וכן נציג ה"מכבי" וחבר-כבוד של האוגדה הציונית שבקונסטנטינופול. הוא החליט לשאת לאישה בת ארץ-ישראל, והיה כבר בגיל למעלה משלושים, בעל שיער אדום בראשו, גבותיו ושפמו, ולא יפה ביותר, אולם מנומס ומתון ובעל נימוסין גרמניים.

באמצעות ידיד משפחה, מר לוי שמוצאו היה מקונסטנטינופול גם הוא, הומלץ על חיים אברהם בפני משפחת אהרנסון. הלה רכש מיד יחס כבוד מצד משפחת אהרנסון, ותך זמן קצר התארס עם שרה, אשר הטיפוס-הפַבוריט שלה היה בן ארץ-ישראל, גבוה וגמיש, שזוף שמש ובעל עיניים שחורות ובוערות. (כזאת התוודתה היא בפניי). [תיאור ה"טיפוס" מתאים גם לברוך ראב עצמו, בן-זכר ראשון של פתח-תקווה, שהיה גבר יפה-תואר וחביב הנשים. – אב"ע].

זמן-מה לאחר מכן התקיימה החתונה, ללא רעש, בחוג המשפחה והידידים שהתכנסו לשם כך בתחנת הניסיונות של עטלית [שאותה יסד וניהל אהרון אהרנסון. – אב"ע]. לאחר טיול נישואין קצר לירושלים, נסעה ביחד עימו לקונסטנטינופול. כן! מן ההרים החופשיים של הכרמל אל הקירות הצרים של ה"חַרם" בקונסטנטינופול. עוד בעברם דרך אלכסנדריה כבר הרגישה לראשונה רגש של מורת-רוח בלכתה עימו מתחנת הרכבת אל האונייה ברגל.

"כן, ילדתי," אמר לה, בדיאלקט גרמני מצוחצח, "מוכרחים להתרגל להיות חסכנים," וזאת – למרות שהיה אדם עשיר ביותר.

זה שרט שריטה ראשונה בנשמתה הרחבה, והיה זה כאילו נשתל עץ החרוב הענף מהר הכרמל לתוך עציץ פרחים באולם... עציץ יפה, אך צר מלהכיל את שורשי החרוב שעתידים לנבול...

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש אלול: כפר לבן

בעקבות כתבתה של  ד"ר שרה'לה אורן

יועצת בוטנית: חן שרמן

"אשכול הכפר" הוא צמח חודש אלול, סבורה הבוטנאית ד"ר שרה'לה אורן, מנהלת הגן הבוטני ב"נאות קדומים". אלול הוא משב רוח עתיק וגם חשבון נפש, חזרה בתשובה ורצון לכפרה. אשכול הכָּפר (כ"ף בקמץ קטן) מוזכר בשיר השירים. הרעיה בשיר משווה את אהוב ליבה לצמח הריחני הזה: "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי." (שיר השירים, א, י"ד).

אשכול הכפר, שיח ממשפחת הכפריים המתנשא לגובה של 3-5 מטר – נפוץ באזורים טרופיים וסוב-טרופיים וצומח בישראל כמעט רק באתר עין גדי המשופע במים וחום ואקלימו יחיד במינו בארץ ומזכיר את אפריקה. גם הבאובב ,"עץ הלחם" של הקופים, צומח בישראל בעין  גדי בלבד.

"אשכול הכפר" אינו ידוע ברבים אבל פריו ידוע ומקובל אצלנו. לכפר, שעליו נושרים בטמפרטורות נמוכות, פרחים לבנים מסודרים באשכול וריחם מתקתק ומורגש. הפרחים הופכים לאשכול של פירות עגלגלים בקוטר של כשני ס"מ, צבעם מאדים והופך לחום. זה המקור ל"חינה", ממרח שהפופולאריות שלו בארץ הולכת וגואה.

החינה מתקבלת מריסוק וכתישה של העלים היבשים של אשכול הכופר. יש לה תפקיד חשוב בחתונות ובאירועים משפחתיים – בפרט אצל התימנים, המרוקאים ויוצאי צפון אפריקה בכלל. לטקסים למיניהם נוהגים להכין מעלי הכפר משחה כהה אותה מושחים על כפות הידיים והרגליים ועל איברים אחרים בגוף. בעזרתה ניתן לצייר על העור דוגמאות מופלאות.

משחת "החינה" (השם ערבי) מלווה אירועים מרכזיים בחיי האדם: אירוסין, חתונה ואף הריון, לידה וברית. אצל המוסלמים היא מככבת גם בטכס סיום הרמדאן או החג'. כמו כן מיועדת החינה לטכסים של גירוש שדים ורוחות. לרוב משתמשות בה הנשים. החינה היא חומר מרובה איכויות – מחטא ומרפא, נוגד חיידקים ופטריות, משכך כאבים, מסייע לטיפול במחלות עור, עוזר לפתור בעיות נשימה וכאבי ראש, טוב לחיזוק השיער ולפתרונות רפואיים רבים נוספים.

בהיותה חומר מחטא ומרפא הפכה החינה באופן סמלי גם למעין חומר מגן. משתמשים בה לאירועים משמעותיים בחיים, למשל לטכס האירוסין: טכס החתונה טרם נערך, ועניין הזוגיות עוד לא נחתם. זו תקופה של חרדות, שמא יחול שיבוש בתוכנית המקורית. מריחת כפות הידיים בחינה כאלו משמשת כיסוי למעשים שנעשו עד היום.

לשם "אשכול הכופר" – החינה – ניתן ליחס כמה מובנים: כופר – "כפרה", הכפורת או הפרוכת המכסה את ארון הקודש ("ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה." שמות כ"ה  כ"א).

מובן נוסף: נח כופר את התיבה לאטמה מחדירת מים. אמנם בסיפור התיבה השתמש נח  בחומר אוטם  כגון זפת, ו"הכופר" הינו פועל: "עשה  לך תיבת עצי... וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" – ורש"י מסביר: "כופר – זפת בלשון ארמי. "השורש כ.פ.ר פרושו בעצם כיסוי – ומכאן מגיעים אף לתשלום "כופר" – כיסוי – כיסוי בכסף לנפש אדם שנחטף.

השימוש בחינה כצבע לכיסוי הידיים או השיער אינו נחשב כחומר חוצץ (מפריד) לענייני טבילה במקווה: "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ."

הכופר נזכר במשנה יחד עם צמחי בשמים לענייני שמיטה ונראה כי זו הסיבה שהרעיה בשיר השירים  מנסה למשוך את דודה-אהובה לבילוי ליד הצמח הריחני: "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים" (שיר השירים ז י"ב) – והדוד מתאר את ריח אהובתו במלים "פרי מגדים, כפרים עם נרדים," ורש"י מסביר: כפרים – מיני בשמים, כנראה צורת הרבים של הכפר.

   וד"ר שרה"לה אורן מצמידה את צמח הכופר הלבן לחודש אלול. לתשובה ולסליחה מקום חשוב כל ימות השנה, נאמר במאמרה, אולם מקובל שבאלול מתעוררים הרחמים. בראש חודש אלול עלה משה בפעם השנייה לקבל את לוחות הברית, אחרי ששבר את הלוחות הראשונים בגלל מעשה העגל. בתום ארבעים יום (היינו ביום הכיפורים) ירד משה עם לוחות חדשים וחטאם של בני ישראל נתכפר.

והמאמר מסיים: איזו גדולה יש בהזדמנות שנייה, המאפשרת סליחה והתחלה חדשה! אשכול הכפר מסמל כל זאת בפריחתו הלבנה, סגולותיו הרפואיות ובסמליות הכפרה.

"יחד שבטי ישראל"

בבית "משען" ברחוב ברודצקי ברמת אביב, דיור מוגן, התקיים לאחרונה אירוע מיוחד: השקת שטיח קיר מפואר בשם "יחד שבטי ישראל" שכולו מא' עד ת' פרי עבודתם  של יושבי הבית.

השטיח החל כרעיון של האמנית חנה קרקואר (לא קרובה של הצייר). היא בוגרת בצלאל ולמדה במילגה ב"ברוקלין מוזיאון ארט סקול". היא גם לימדה בבצלאל ושנים רבות היתה מרצה בכירה להדפסים בשנקר. כשיצאה לגמלאות נקראה לחזור וללמד עוד שנים מיספר.

  קרקואר מתגוררת זה שלוש שנים ב"משען" ברודצקי. למעשה אלה מגוריה השניים בבית אבות. ילידת גרמניה בשלהי שנת 1935, ב-1936 היא עלתה ארצה עם הוריה. האם, לשעבר אחות רחמנייה בבית החולים היהודי בפרנקפורט, פתחה בתל אביב פנסיון קטן לקשישים וחנה חיתה בילדותה בבית האבות הזה.

אחרי שעברה את חבלי ההסתגלות ל"משען" עלה בדעתה להפעיל את כישוריה גם בבית הזה. ליצור בו פרויקט אמנותי שיתבסס על עבודה משותפת: שטיח גדול שתיצורנה הדיירות, העובדות ואף המנהלת.

קרקואר כבר רכשה ניסיון ברקמה משותפת. בשעתה קיבלה הזמנה לרקום תשמישי קדושה לבתי כנסת – מזוזות, פרכות, חופות חתונה וכו'. בעבודה עסקה קבוצת נשים מאתיופיה. הן הכירו רק גאמה מצומצמת של צבעים. חנה עבדה איתן כמה שנים, ולאט לאט התעשרה הצבעוניות שלהן.

עתה בחרה בשבטי ישראל כנושא לשטיח וקראה לפרויקט שם המבטא את הרעיון שלה: "יחד שבטי ישראל" – בהדגשה על ה"יחד". היו לנו שנים עשר שבטים, היא אומרת, כל שבט לעצמו אך כולם בני אותו אב, אחים. "היחד" חשוב מאין כמוהו בישראל. חיבור בין יוצאי קהילות ועדות שונות, שהגיעו מכל קצווי העולם ולעיתים מאוד שונים זה מזה אך לכולם מוצא משותף קדום וכולנו בכור ההיתוך ומיזוג הגלויות. כך גם בבית בו היא מתגוררת.

את סמלי השבטים שאבה מהמסורת ומהמקורות ועליהם הוסיפה מפרי דמיונה. כדבריה "אני אמנית, לא מורה שצריכה לעבוד לפי הספר." את ראובן מסמלים כמובן, הדודאים, את יהודה –גור האריה, דן מאופיין כמחנה צבאי, ונפתלי איילה שלוחה. את שבט לוי מסמל האפוד של הכהן הגדול. ("לוי אמנם לא כהן אך תפקידו מקורב לכוהנים".) ואילו יששכר אינו מופיע כחמור גרם אלא בדמות צמח. ("התביישתי  להכניס חמור לשטיח"...)

מנהלת הבית קיבלה את הרעיון בשמחה, ומספר ניכר מתושבי הבית נענה לביצוע בהתלהבות. מדובר כמובן בנשים. לא רק משום שרקמה נחשבת לעיסוק נשיי. מיספר הגברים בכל דיור מוגן נופל לאין ערוך ממספר הנשים, בבחינת "והחזיקו שבע נשים באיש אחד." חנה בחנה ומצאה תריסר נשים מתאימות ביותר ונתנה לכל אחת שבט לרקמה. את דגם השבט רשמה במפורט ובמדוקדק בעיפרון על נייר, הדפיסה אותו על בד וצירפה חוטי רקמה מהאוסף העשיר שברשותה, עם חיצים המורים לאן לשייך כל צבע. שלא כבשטיח שיוצר אמן יחיד, שטיח משותף אין המבצעים יכולים לבצע יחד בעת ובעונה אחת. כאן עובדת כל רוקמת על חלק מסוים בשטיח, וכל העבודות מתאחדות בסוף ליצירה אחת. הרוקמות עבדו בצוותא בחדר המלאכה בבית, כשחנה מפקחת על המלאכה, מסייעת, מסבירה ומתקנת.

עבודת רקמה כזו  אינה פשוטה כלל. היא תובעת עין טובה, ידיים יציבות, דיוק קפדני, הרבה ריכוז, שליטה עצמית וכמובן סבלנות. תכונות שלרוב אינן שכיחות בגיל השלישי. אף על פי כן,  כשמונה חודשים מאז תוכנן, בוצע הפרויקט לשביעות רצונה של היוזמת ולהנאת הרוקמות שהתמלאו חדוות יצירה. שתיים מהן אף ביקשו לרקום שבט שני. למעשה בוצעו תריסר השבטים בידי מניין רוקמות.

כל העבודות הפרטניות הוכנסו למסגרת רקומה, מזוגגת, עוטרו בעמודים רקומים ונוצר שטיח באורך 2.60 מטר ורוחב 2.20 מטר. בראש השטיח מתנוסס המוטו "ביחד שבטי ישראל" ורשום: "נרקם בידי הדיירות של הצוות ומנהלת משען ברודצקי תל-אביב 2016" ובשורה אחרונה נפרדת: "עיצוב חנה קרקואר". צנוע ביותר.

השקת השטיח נחוגה ברוב עם והגיעו אליו גם רבים מידידיה ותלמידיה של האמנית. עתה מפאר "יחד שבטי ישראל" את אולם הכנסים "רמון" בבית, ומהווה עדות לשיתוף פעולה פורה  וכן לכוח דמיון ויצירה גם בגיל מבוגר. השטיח כאילו  מזמין את יושבי הבית להוציא לאור את הכישרונות  הגנוזים בהם ואת המיומנויות שרכשו לאורך חייהם.

* * *

איתמר פרת

מעין תפילה

אם אנו אוהבים אותו, מכבדים אותו, רוצים לגמול לו טובה תחת טובה –

הבו וניטיב עימו, נעזור לו, נגמול לו חסד.

אל נא נדוננו לסיים את חייו הארוכים והטובים כשבוי מעונה בגוף שעשה את שלו, אשר אין בו עוד יכולת חיים.

אנא אל נקדח לתוך ראשו האציל, אל נפשפש באבר יקר שסיים את תפקידו, שמעתה רק יבגוד, כי כך עשהו הטבע.

אל נא ייגזר עליו הגורל הנורא של אריק שרון, להיות שבוי לעולם, אילם וחסר ישע, בגוף חסר יכולת ונטול אונים.

אל נא נקרא לו לוחם ועקשן. אל נא נצפה ממנו את אשר אין הטבע מצפה ממנו.

אל נא נאחל לו את אשר אין אנו מאחלים לעצמנו ולאהובינו.

ערב רד על יום מפואר. תבוא נא עימו מנוחה נכונה.

לו יברכֵנו על כי היטבנו עימו. הבו ונהיה עימו ולא נגדו. ונעזור לנו בשעת תחנוניו, כי מאין יבוא עזרו.

* * *

משה כהן

הברברים באים

כולנו שמחנו ובירכנו על כך ששתי חיילות לא חמושות ניצלו מלינץ' לאחר שתעו בדרכן ונכנסו בטעות לטול כרם. אבל רגע, מה הדבר הזה – שיהודי שנקלע ליישוב ערבי צפוי ללינץ'? חשבתי לתומי שעברנו את עידן הברברים. האם בארצות התרבות עדיין עושים לינץ'? למה הציבור הישראלי מקבל את ההתנהגות הברברית  הזאת של הערבים בהשלמה וללא גינוי והוקעה? חשבתי שיש לנו שכנים שאיתם נעשה שלום ונחיה בשכנות  טובה. אז מקבלים אנו בהשלמה התנהגות ברברית של לנץ' ביהודים?

מעשה נבלה בוויקיפדיה

אחד המקורות העיקריים בימינו להשגת מידע היא האנציקלופדיה "ויקיפדיה". זה אמור להיות מפעל שרק הידע הצרוף לנגד עיניו, מבלי הבדל לאום, דת וגזע.

האומנם זה כך?

מסופקני, כי מסתבר שבאנציקלופדיה המכובדת הזאת מופיע הערך – מוחמד אבו חזיר, שהוא הנער הערבי שנרצח על  ידי יהודים, וכן הופיעה הנרצחת דפנה מאיר, האם היהודייה שנרצחה על ידי נער ערבי לעיני ילדיה. 

אבל מערכת האנציקלופדיה החליטה שצריך לפנות מקום על ידי מחיקת ערכים. ומהו הערך שהם מחקו? נכון, דפנה מאיר, ואת מוחמד השאירו. 

תשאלו – האם יש פה שיקולים פוליטיים, לא ייתכן, זה מפעל תרבותי אובייקטיבי.

אותי זה מקומם. 

חברים אל תשתקו למעשה הנבלה הזה, השמיעו את קולכם! 

איזו נמושה מזכיר האו"ם

לרגל עצרת האו"ם הנוכחית, מה הבעייה העיקרית המעסיקה את מזכיר האו"ם ואת נשיא ארה"ב? הטרור הבינלאומי? הטבח הבלתי פוסק בסוריה? בעיית המסתננים המציפים את אירופה וארה"ב? – לא רבותיי, הבעייה העיקרית המעסיקה את מנהיגי העולם היא... הסכסוך, קרי הכיבוש! בלתי נתפסת צביעות העולם! איזה נמושה מזכיר האו"ם, אפילו לקרוא מהדף קשה לו. 

דניאל בן סימון אחי

לרגל צאת ספרו של דניאל בן סימון "המרוקאים", שבו הוא מספר על משבר ההגירה והקליטה שעבר בעלייתו לארץ בגיל צעיר. מפתיע עד כמה דרכו דומה לדרכי. כמוהו אינני אשכנזי, אני יוצא בולגריה, כמוהו גרנו במעברה באוהלים בתקופת העלייה ההמונית, 1949, בזמן שהוא הגיע בזמנים רגועים יותר, בשנות השישים –גרנו במשך חודשים כי באנו בחוסר כל, השלטון הבולגרי לא התיר לקחת כל רכוש, כמוהו לא קיבלנו עזרה מהממסד אלא עברנו על דעת עצמנו ליפו, כמוהו באתי מבית ספר צרפתי מעונב לחברת הנוער הישראלית עם הצווארון הפתוח, כמוהו למדתי שנתיים בפנימייה ועברית הייתה עבורי ארץ לא נודעת.

עם כל הדמיון הזה, לא בדיוק הבנתי את רגשות הקיפוח, העלבון והאפלייה הבאים לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי של בן סימון. ואני לא עשיתי קריירה מפוארת כמוהו.

מניין המרירות והטינה האלו? לא מובן לי. לא קיבלו אותך יפה, אתה עיתונאי, סופר ופוליטיקאי מוערך, הלוואי עלינו? הרי אתה מספר שעורכת עיתון "דבר" חנה זמר קיבלה אותך יפה מאד.

אנו הבולגרים עלייה קטנה, ולא כולנו בוגרי ה"סורבון" כמוך, אך לא נתקלתי אצלנו ברגשי קיפוח ואפליה כמו אצל המרוקאים, והאמן לי, לא ליקקנו דבש יותר מכם.

משה כהן

ירושלים

אהוד: כנראה שאצל המרוקאים רגשות הקיפוח טבועים בדנ"א ונמשכים עד דור עשירי וגם יותר.

* * *

מרדכי קידר

כשאללה מגוייס כלוחם כל-יכול

מצוות החג' האמורה לקרב את האנושות אל האל ואל חיים בצילו, עלולה להביא את סעודיה, איראן ואולי גם מדינות אחרות אל המוות בצילה של פטריה איומה ונוראה.

החג' מבטא את התקבצות כל המוסלמים אל "בית אללה", את האחווה והאהבה האמורות לשרור בין כל המוסלמים ואת השמחה המאחדת את כולם בהתמסרותם המשותפת לעבודת אללה. הלבוש האחיד – ה"איחראם", יריעת בד לבנה ללא כיסים – מבטאת את הצניעות המחייבת את האדם בבואו אל "בית האל", והעדר הכיסים מעיד כי הכול שייך לאללה וכי רכוש האדם הוא אפס ואין, זמני ומתכלה. הבגד האחיד מראה שהכול שווים לפני האל – העשיר והעני, המלך והמשרת, המכובד והנקלה. הצבע הלבן של האיחראם מבטא את כפרת העוונות המתרחשת בחג', אם האדם חוזר בתשובה מחטאיו ומיטהר מעוונותיו.

החג' הוא הכינוס הענקי שאין שני לו בכל העולם. המפגש האינטנסיבי והצפוף עם מוסלמים מתרבויות רבות ושונות, הטקסים הדתיים, הדרשות והתפילות, כולם הופכים את החג' לחוויה אקסטטית מטלטלת היוצרת בלב המאמינים תחושה שאין דרך ליצור אותה במקומות אחרים ובהזדמנויות אחרות. מוסלמים רבים חוזרים מהחג' עם ברק בעיניים, עם אדרנלין דתי מוגבר בעורקים, עם מוטיבציות דתיות מוגברות ועם דבקות מחודשת ועזה באללה.

אצל מרבית החוזרים מהחג' מתורגם הרגש הדתי המוגבר להקפדה על הדברים החשובים באיסלאם: חמש התפילות ביום, הצום ברמדאן, מתן צדקה לעניים, לבוש צנוע, התנהגות הגונה, דיבור מכובד, הימנעות מעבירות וחטאים ושמירה על יחסים טובים יותר עם המשפחה והסביבה החברתית.

חלק מהחוזרים מהחג' מתרגמים את התחזקותם הדתית לפנייה לג'יהאד, לא רק נגד השטן המקנן בנפש האדם, אלא גם נגד הכופרים. ואכן, לא מעט מהג'יהאדיסטים הלוחמים כיום בזירות שונות גוייסו על ידי שליחים של ארגוני טרור שהגיעו לחג' כדי לפגוש אנשים ולגייסם.

אלא שההתכנסות הענקית בעיר לא גדולה כמו מכה יוצרת בעיות בטיחות בשל הצפיפות הרבה הנובעת מכך שכולם חייבים לבצע את אותם טקסים ביחד, ביום אחד. בית המלוכה הסעודי משקיע סכומי עתק לבניית תשתית שתאפשר להמונים לקיים את הטקסים בבטיחות, ובונה גשרים, מסלולים, מעברים, מדרכות וכבישים, שייצרו סביבה בטוחה להמונים המגיעים לחג'. המלך הסעודי מכנה את עצמו "שומר המקומות הקדושים" כדי להעניק לעצמו ולמלכותו גושפנקא דתית, ומכאן נובעת גם תחושתו כי חובתו לארגן את החג' בבטיחות. השלטון הסעודי בנה אלפי אוהלים עם מיזוג אוויר בשביל עולי הרגל, ומספק להם עשרות אלפי כבשים כדי לחגוג את "חג הקורבן" ("עיד אלאדחא") בסיום החג'. אלא שלפעמים מתרחשות טעויות ואי-הבנות, וכששתי קבוצות של עשרות אלפי אנשים פוסעות בטעות זו לכיוונה של זו, אנשים ונשים רבים נדרסים ועשרות רבות מהם מקפחים את חייהם.

ח'אמינאי האמגושי

בשנה שעברה נפל מנוף והרג כמה עשרות אנשים, אבל חמורה יותר היתה התנגשות בין השוטרים הסעודיים ובין עולי הרגל מאיראן, שהפילה חללים איראניים רבים. עולי רגל אלה הם שיעים, והסעודים חושדים בהם שהם מתכוונים לבצע טקסים על פי המסורת השיעית, המנוגדת לעיקרי האיסלאם הסוני וודאי בגירסתו הווהאבית. גם בשנים שעברו היו התנגשויות בין עולי הרגל מאיראן ובין השוטרים הסעודים, כך שהעניין אינו חדש.

השנה התעורר מחדש הסכסוך בין איראן וסעודיה על התאונות וההתנגשויות שאירעו בעבר, והכעס בין שני הצדדים עלה עד כדי כך שהמופתי של סעודיה הכריז על ח'אמינאי – המנהיג העליון של איראן השיעית – שהוא אמגושי, כלומר לא מוסלמי, כופר, בן הדת של הפרסים לפני שהתאסלמו, כלומר מתחזה למוסלמי. אין במילון האיסלאמי מילה מגונה וחמורה יותר מהכינוי אמגושי, וזוהי הסיבה לכך שהשנה החליט ח'אמינאי להעביר את החג' ממכה לכרבלא – העיר בעיראק שעל ידה, בשנת 680 לספירה, נרצח ונערף חוסיין בן עלי, מנהיג המורדים השיעים, בידי יחידה צבאית של הח'ליף האומיי הסוני יזיד בן מועאויה.

תשובתה של איראן והשיעים ל"אמגושי" של סעודיה התבטאה בין היתר באיורים מגונים שפוזרו בתקשורת החברתית כמו לדוגמה איור המבוסס על ציטוט מהקוראן המדבר על "העץ המקולל". באיור מופיע העץ ועל גזעו כתוב "משפחת סעוד". בתחתית העץ כתוב: "למען ידע העולם שמשפחת סעוד הם סיבת האסון ("נכבה") הערבית והאיסלאמית, שורש החורבן וההרס בעולם הזה." מימין לעץ נאמר: "משפחת סעוד – זנבות היהודים," ביטוי לשמועה שיעית הטוענת שמשפחת סעוד הם בעצם צאצאי היהודים שחיו עד המאה השביעית בנווה מדבר ח'ייבר, ועד היום הם מעמידים פני מוסלמים וחיים כמוסלמים למרות שהם יהודים בסתר ולמרות שיש חדית' הקובע ש"אין שתי דתות בחצי האי הערבי."

עלי "העץ המקולל" באיור הם: ווהאבייה, מילכוד מכוניות, שחיטה, פשע, הסתה, הרס, עדתיות, טרור, פיצוץ, "תכפיר" (הכרזה על מוסלמים שהם כופרים), ג'בהת אלנוסרה, פירוד, דאע"ש, אלקאעידה, בוקו חראם. משמאל לעץ מופיע בירוק דגל סעודיה עם החרב, אבל במקום השהאדה (העדות: "אני מעיד שאין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו") המופיעה על הדגל הסעודי, מופיע באיור הכיתוב: "יקלל אללה את משפחת סעוד."

סכסוך זה על החג' מצטרף למלחמה באמצעות צדדים אחרים שמנהלות סעודיה ואיראן זו נגד זו על אדמתן של תימן, עיראק, סוריה ולבנון, ונראה כי קרב היום שבו יתחילו טילים להתעופף ישירות בין איראן וסעודיה. יום זה יהיה הרה אסון לעולם כולו, שכן שני הכוחות הללו גייסו לשורותיהם את שחקן החיזוק האולטימטיבי, אללה, וכל אחד מהם נלחם בשמו ולמענו. "גיוס" זה יוצר מוטיבציות שהעולם אינו יודע איך להתמודד איתן, שכן אין שיקול ארצי ואנושי היכול לשים קץ למלחמה שאללה מנהל נגד הכופרים.

שיקולים של כלכלה, תשתיות נפט, אבידות בנפש ונזקים למדינות אחרות אינם מגיעים לקצה קרסולו של אללה וצבאו. ואם חס וחלילה תפרוץ מלחמה פתוחה בין סעודיה ואיראן, זו תהיה מלחמה טוטאלית שתכלול שימוש בנשק כימי וביולוגי. אם יימצא בידי אחד הצדדים נשק אטומי, אזי יש סיכוי סביר שגם בו ייעשה שימוש. נקודה זו מודגשת במיוחד, שכן הן לסעודיה והן לאיראן יש גישה לנשק אטומי, איראן – בפיתוח עצמי, וסעודיה – ברכש מפקיסטן.

מנהיגי העולם, ובפרט אלה שנתנו יד להקלה בסנקציות על איראן ואיפשרו לה להתקדם בפרויקט הגרעיני הצבאי שלה כמו גם להמשיך ולפתח את ארסנל הטילים שלה, ייקראו לתת דין וחשבון על החלטותיהם העלולות להביא את המזרח התיכון, ואולי אף חלקים אחרים של העולם, אל נקודת אל-חזור המובילה למקום אחד: אל הגהינום.

כך, מצוות החג', האמורה לקרב את האנושות אל האל ואל חיים בצילו, עלולה להביא את סעודיה, איראן ואולי גם מדינות אחרות אל המוות בצילה של פטריה איומה ונוראה. תרבות שעולם המושגים שלה נמתח בין "עץ מקולל" ו"אמגושי", המגייסת את אללה כלוחם כל יכול, עלולה להחריב עולם שנבנה על ידי בני אדם, למען בני אדם באמצעות מושגים הלקוחים מעולמם של בני אדם.

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

בן-ציון יהושע

"משהו סודי לנסיך מווילס"

מהסידרה 'שכונת הבוכרים שלי'

בכל ירושלים עירי לא היה אפילו ילד אחד או ילדה אחת שיכלו להתגאות בילקוט כשלי. לא היה זה ילקוט עור, גם לא ילקוט מבד ואפילו לא ילקוט מעץ משוח בפוליטורה. הילקוט שלי עורר את קינאתם של גדולים וקטנים, תלמידים ומורים. ראו, קינאו ולא הבינו עד היכן יד הדמיון מגעת.

ילדי העניים הגיעו לבית-ספר בילקוט בד שאימותיהם תפרו משאריות דהויות של בגדים ישנים שנפרמו ונעשה בהם שימוש משני. ילדי עשירים התנאו בילקוטי עור עם אבזמים מוכספים או מוזהבים, מן הסוג שפרופ' ישעיהו לייבוביץ הסתובב אתו בחוצות ירושלים עד זִקְנה מופלגת. ילקוט העור היה מרותק לכתפיים בשתי רצועות עור צרות, עבר מאח לאח ומאב לבנו.

ידיהם של הוריי לא השיגה כדי לשמח את בן הזקונים התובעני שלהם ולקנות לו ילקוט עור מבית המלאכה של אבא גול בבית ישראל. בכיותיי לא שכנעו את הוריי לקנות לי ילקוט ואימי ישבה בשילוב רגליים על השטיח, פרמה שמלה ישנה שלה ותפרה לי ילקוט בד במכונת 'זינגר' ידנית. התוצאה הייתה מדכאת עד להחריד. הילקוט דמה יותר לסל ירקות שהולכים עימו לקנות בשוק. שנאתי את הילקוט שאימא תפרה לי. לכל הילדים היו ילקוטים פחות או יותר ראויים מעור, מבד ומעץ ורק לי היה סל קניות בשוק.

מומחיותו הגדולה של אחי הפחח הייתה לחולל פלאים עם פחי שמן ריקים. כחומר ביד היוצר הוא גזר במספרי פח ועשה ריקועי פח. כך יצר מרזבים שהוליכו את מי הגשמים מהגגות אל בור המים שבטבור החצר, בנה חנוכיות מפח, פחים עם ידיות של מטאטא לנשיאת מים מהבור, או מתקן פח שבתוכו היתה מנורת נפט שחיממה כל השבת את החמין שמעליה.

"תגיד, אם אעשה לך ילקוט, תפסיק לבכות ולהיות עם פרצוף איכה?", אמר ופלט סילון עשן מסיגריות 'פליירס' כאילו היה דרקון סיני אימתני.

"תלוי איזה ילקוט," אמרתי.

"קלבסה, אני אעשה לך ילקוט שכל ירושלים לא ראתה כמוהו. אפילו למשה רבנו ולאהרן הכהן לא היה ולא יהיה ילקוט כזה. אני אעשה לך ילקוט  מפח, מבריק ויפה, עם אבזם לנעילה ומנעול קטן שינעל אותו במפתח זעיר... עשרה קבין של ילקוטים ירדו לעולם, תשעה קבין של יופי יהיו בילקוט שלך," התרברב.

"אתה רוצה שהילדים יצחקו לי?" פרצתי בבכי מר, "אני רוצה ילקוט שלא מחליד בגשם, ילקוט כמו של כל הילדים."

"אללה יוסתור, איזה בכיין אתה! גם בברית שלך לא סבלתי את הבכיות שלך... אתה יודע מה?"

"מה?!" תמהתי.

"אם הילקוט שלי לא ימצא חן בעיניך – תעשה לך ילקוט בעצמך."

אימא ששמעה את קולות הבכי שלי, שעלו וירדו כסירנות בזמן מלחמה, יצאה להגנתי:

"מושיקו, דֶשָה לו, הנח לילד. אני לא מצאתי אותו ברחוב. אתם בסוף תהרגו לי את הילד האומלל שלי."

אחי הכריז על הפסקת אש והתחיל במלאכת הקודש של יצירת ילקוט מפח כיד הדמיון הטובה עליו. הוא דחה לקוחות שעטו עליו עם פרימוסים ואמר: "אני מכין עכשיו משהו סודי לנסיך מווילס. תבואו מחר!" כך גירש את לקוחותיו, שר שיר פחחים צורמני וכמו חייט מיומן גזר, כופף והלחים יש מאין וכשהשמש שקעה בפאתי מערב, העורב והעפרוני מצאו מקלט בין ענפי האקליפטוס ששרד מימי הטורקים ואחי עודנו שקוע ביצירת המופת שלו – ילקוט לאח נודניק. מרוב ציפיות, נכנסתי לציפית ונרדמתי.

באור ראשון פקחתי את עיניי והפתעתי הייתה שלימה – אחי עמד למראשותיי ובידו ילקוט פח, מבהיק כמו השחר העולה ומאוייר בחריטות גיאומטריות מופלאות – מגן דוד, חנוכיית שבעת הקנים, פרחים ורוזטות דמיוניות וציפור גן עדן וציפור החול פורשות כנפיים. מן העבר השני ניבט משה רבנו ובידו שני לוחות הברית ולמטה נכתב באותיות נאות: "זה הילקוט שייך לאחי היקר, בתנאי שיפסיק ליבב וילמד לחייך."

ניסיתי לחייך, אך החיוך שלי היה עקום ומגוחך עד שאחי העיר: "צ'יקו, קטנצ'יק, עם חיוך מזויף כזה, עדיף שתמשיך לבכות."

אימא מלאת התפעלות התנפלה עליי ואמרה: "פוסטמה, ראית את המנעול הקטן ששם בילקוט שאף קרימינל לא יגנוב לך את הספרים... תגיד לאחיך תודה רבה. ראית איזה 'מאנוס' (ידיים) יש לאחיך, ידי זהב ולב זהב יש לו. יאללה תפסיק לבכות. תתחיל לשמוח!"

שמח וטוב לב הכנסתי את הספרים והמחברות לתוך הילקוט החדש וסגרתי אותו עם וו החיבור, נעלתי את המנעול במפתח זעיר והקדמתי לצאת לבית הספר כשאני מטלטל את הילקוט אחד לכאן ואחד לכאן וליבי מלא גאווה כאילו הייתי פקיד מצוי בסוכנות היהודית. השמש זרחה על התיק והתיק השיב לחמה נצנוצי אור של שמחה. ציפיתי לתרועות גיל ולמבטי קינאה של התלמידים ושל המורים, שלא זכו למה שאני זכיתי – ילקוט פח שכמותו לא היה ולא נברא מאז המצאת הילקוט.

התגובות היו שונות ומשונות. תלמידי כל הכיתות צבאו עליי ועל התיק. אלה התפעלו מן המנעול הזעיר ואלה מן האיורים ואלה מהתיק המבריק.

"בצלאל בן אורי בן חור היה מגייס את אחיך לעבודת המשכן," אמר המורה מועלם ולראשונה הבחנתי בשיניו התותבות של האיש הנוקשה הזה שדיבר תמיד בשפתיים חתומות.

משהתאוששו התלמידים מן ההלם הראשון, החלו מושכים את הילקוט מידי ומעבירים אותו מיד ליד כשחקני כדורסל מיומנים. אני זועק ואין מציל מידם. לא חלפו דקות אחדות וכבר הידית המולחמת ניתקה ממקומה וקול הצחוק נשמע בארצנו.

"תאלמנה שפתי שקר, כחץ מקשת לכיתות!" ציווה חכם יעקב המנהל. דממת מוות אחזה בתלמידים שאצו רצו לכיתות. ילקוטי היקר עמד בעליבותו בפינת חצר בית הספר.

"סור-נא למשרדי עם הילקוט!" תבע ממני המנהל.

הגעתי למשרדו בפיק ברכיים והנחתי את התיק על שולחנו של המנהל. הוא הניח את משקפי הכסף הזעירים על קצה אפו העבה והאדמדם ובחן בדקדקנות את התיק, פעם מצד זה ופעם מצד זה. לפתע השתעל שיעול של קינוח הגרון לפני נאום דרמטי, שתמיד בישר רע ואמר: "תאמר לאח שלך שימשיך לתקן פרימוסים ויפסיק לעסוק בעבודה זרה... מתקן הפרימוסים הזה לא שינן את הפסוק: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'."

המנהל פתח במפתח הזעיר את הילקוט, מסר לידיי את ספרי הלימוד ואת ילקוטי היקר לי מכול השליך הישר אל פח האשפה הגדול שעמד בקצה החדר.

עצוב, נכלם ומוכה הלם, ברחתי כל עוד נפשי בי הביתה ויבבתי מתחת לסינרה של אימא.

השבוע סוף סוף סוף זכיתי לילקוט עור נאה, שאיתו אבלה עד זקנה ואוריש אותו לילדיי ונכדיי שיחיו.

ראה אור לראשונה בספר 'מילואים בשדות האורז' (סיפורים), אסטרולוג 2007  

* * *

מנחם רהט

מִסדר הצבועים

שרים וח"כים בימין הלאומי מתעלמים מיכולתם להסיג את נתניהו מדרכו החדשה – לשמש קבלן הביצוע של השמאל, בפרשיות הרס ההתיישבות

חבר הכנסת הטרי יהודה גליק, ליכוד, הגיע השבוע לגבעה הקירחת, שעליה התקיים עד לפני 4 שנים בדיוק, היישוב הפורח מגרון, אשר הפך בחסות הבג"ץ למקום "בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת." (ישעיהו ה').

הבג"ץ והשמאל נימקו את הצורך בגירוש 50 משפחות חלוצי מגרון, בטענה המתחסדת, שמדובר ב"אדמות פלשתיניות פרטיות". רוצה לומר: היישוב, בעצם קיומו, מונע מן הפלשתינים, לממש את זכויותיהם על הקרקע. גליק ציפה, שבמרוצת 4 השנים שחלפו, ינומרו אדמות הטרשים במיבנים כלשהם: בתים, פחונים, אוהלים (רישיונות? הפלשתינים הרי מצפצפים על אישורי הרשויות); ואם לא מיבנים, לפחות איזשהן נטיעות, או מינימום אדמת מירעה. לפחות משהו.

אבל גליק לא מצא כלום. נאדה. מנהמת ליבו הסוער הוא זעק שם, במגרון ההרוסה: "הכול חרב כאן. רק שממה. מי הרוויח מן ההרס והגירוש? אין כאן מילימטר חרוש, אין סנטימטר בנוי. כלום. הרסו יישוב שלם, רק כדי להשביע את תיאבונם של אוייבי ההתיישבות. אם באמת היה להם רצון לדאוג למסכנים הערבים, הם היו דואגים להסדיר להם פיצויים. הערבים בוודאי היו שמחים יותר על זה."

גליק ירד אבל וחפוי ראש מן הגבעה, ואגב כך הזכיר למלוויו כי מאז הרס מגרון לפני 4 שנים, בספטמבר 2012, נמשך מסע ההרס: בתי האולפנה בבית אל ובתי דריינוף, והשנה אמורים ליהרס בתי עמונה, ולאחר מכן גם נתיב האבות בגוש עציון, ועוד זרועם הארוכה של אוייבי ההתיישבות נטויה. 

אבל גליק עשה רק חצי עבודה. מאז שהתמסד וכלא את צווארו בתוך קשר עניבה מהודק, הוא נמנע מלקרוא לילד בשמו: נעשה פה מעשה רשע קולוסאלי, עוול משווע, פשע חסר תקדים, כנגד הציונות והעם היהודי: הרס שיטתי של יישובים יהודיים פורחים בארץ ישראל, כדי לעשותם לעיי חורבות, מחוזות ציה וצלמוות, כמיטב חזון ההשמדה הערבי, והכל בחסות טענות מעורפלות על בעלות וירטואלית. 

הבעייה עם גליק, כמו גם 24 חבריו 'האמיצים על הנייר' בסיעת הליכוד – ח"כים ושרים – אשר חתמו השבוע על עצומה הקוראת לראש הממשלה להצטרף ליוזמה לחקיקת חוק ההסדרה (שנועד ליטול מבג"ץ את הסמכות להרוס יישובים פורחים), היא, שהם בסך הכול מתחסדים קטנים. עובדים עלינו בעיניים, באמצעות עצומה שקוראת "למנוע עיוות מוסרי, חברתי ואנושי," והיא אינה אלא חגיגת צביעות אחת גדולה. פול גז בניוטרל. אוויר חם.

מפני שאם באמת היו הצבועים הצדקנים הללו, רוצים לעשות משהו מועיל, הם יכולים היו להפעיל את הכוח שבידיהם. להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. להודיע לנתניהו שהפעם לא יצליח, כדרכו, לשטות בכל העולם. שללא חוק ההסדרה – שהוא וחברו בני בגין מתנגדיו העיקריים בליכוד – לא תתקיים הקואליציה אפילו שעה אחת. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגיעו למלכות.

אבל הצבועים הללו – כל שותפי קואליציית ההרס של נתניהו: הליכוד, חלק מח"כי 'כולנו' של כחלון, הבית היהודי, מפלגתו של ליברמן והסיעות החרדיות שרוממות ארץ ישראל בגרונן –מעדיפים את מִסְדר הצביעות. הציניות הפופוליסטית חוגגת, במסעם לשכנע את מצביעי האגף הימני-לאומי בליכוד, שהם, חותמי העצומה, שכבו על הגדר למען הצלת עמונה. "ידינו נקיות," ישקרו בעזות מצח למצביעיהם התמימים, ערב הפריימריס. "עשינו הכול."  

עשיתם הכול, צבועים שכמותכם?אין בכם טיפת יושרה? אילו באמת רציתם לחוקק את חוק ההסדרה, הייתם פשוט מניחים על שולחנו של נתניהו אקדח (סמלי כמובן), ומציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה: "תחליט, זה או עמונה או הבג"ץ". או התיישבות או בחירות. זו השפה היחידה המובנת לו. יש קבלות.

איך שלא נבחן את זה, סוגיית חקיקת חוק ההסדרה תלויה אך ורק בנתניהו. עד כה הוא טירפד בוועדת השרים לחקיקה, שבה רוב לתומכי ההסדרה, את המשך החקיקה, באמצעות זכות וטו. ציפורי הליכוד לוחשות, ש'הקוסם' שהפך קבלן הביצוע של השמאל, מתכוון להמשיך ולהפעיל את זכות הווטו, בישיבתה הקרובה של ועדת השרים.

רק נימוק אידיאולוגי אחד, יכול להוריד אותו מעץ ההתנגדות לחוק: האיום בסיכול הישרדותו הפוליטית. זו האידיאולוגיה שלו. את הכול ימכור תמורתה.

שרים ששוחחנו עימם השבוע, דיברו 'אוף דה רקורד', וכולם התנבאו בסגנון אחד:

א. נתניהו מתנגד לחוק ההסדרה. נקודה. זו האמת ואין בילתה.

ב. גם אם יחוקק חוק ההסדרה, הוא ייפסל בציניות ע"י בג"ץ (ויהיה ב-לוּפ הזה, אבסורד זועק לשמיים: הבג"ץ יעשה שימוש כוחני בסמכויות לא לו שניכס לעצמו, לפסול חקיקה של הכנסת, על מנת למנוע פגיעת הכנסת הדמוקרטית בכוח העודף, שהוא עצמו ניכס לעצמו שלא כדין; ממש צפון קוריאה).

ג. במקרה עמונה מדינת ישראל אשמה לא פחות מהבג"ץ: נציגי הפרקליטות, בימים שהיתה שבויה בידי השמאל המיליטנטי, הצהירו בבג"ץ כי מדובר ב"קרקע גזולה".

ד. מי שאשם בפשע, אינה הנשיאה נאור, כי אם קודמהּ, הנשיא לשעבר אשר גרוניס, שאץ-רץ למחוק את עמונה.

ה. מי שנשכב על הגדר למען בחירתו, בטענה שהוא הכי נוח להתיישבות, היה לא אחר מאשר יקיר ההתיישבות, הח"כ לשעבר יעקב כץ-כצל'ה.

דמעות התנין של יהודה גליק, יריב לוין, זאב אלקין, וחבריהם חותמי העצומה, כמו גם נפתלי בנט, אילת  שקד, אביגדור ליברמן ורבים אחרים, הם רק תמיסה מלוחה. הצגה. סוג של ללכת בלי ולהרגיש עִם. כלפי חוץ הם 'יעשו הכול' לסיכול הפשע, אבל יסרבו לנקוט בנשק יום הדין היחיד שאמור להניב תוצאות: להבהיר לנתניהו שמחיקת עמונה תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות. שֶדַי לעבודה בעיניים.

הגיע הזמן שח"כי המחנה הלאומי יחדלו להיות סמרטוטי ריצפה. שיקחו אחריות. שיעצרו את הפשע.

* * *

יוסף אורן

מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא?

 (חלק א')

סיפורי הנשים העקרות בספר בראשית

נבואת החורבן של ירמיהו בפרק ט"ו היא רק בת תשעה פסוקים ואף-על-פי כן היא מהקשות שהשמיע. בפסוקים אלה מנה ירמיהו שורה של אסונות שבהם ייענש העם על חטאיו בירושלים תחת הנהגתו של מלך יהודה, מנשה בן יחזקיהו. רשימת האסונות מסתיימת באסון המכאיב מכולם: "אומללה יולדת השִבְעה נָפְחה נפשהּ, באה שִמְשה בעוד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה." (פסוק 9). בפסוק הזה ממשיל הנביא את האסון הלאומי לאסון של אם ששכלה ביום אחד את שבעת בניה. לבבה של האם לא יעמוד בכאב מותם של כל בניה.

להדגשת המוחלטות של העונשים פתח ירמיהו את הנבואה בהודעה הבאה: "גם אם יעמוד (יעמדו) משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, שַׁלַח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ." אלוהים לא ייעתר אפילו למשה ולשמואל, אם יתייצבו לפניו לבקש חנינה עבור העם. איזכורו של שמואל יחד עם משה בפתח נבואה המסתיימת באם ששכלה את שבעת בניה, מפנה באופן ברור לסיפור על העקרוּת של חנה, אימו של שמואל, ולשורה בשיר ההודיה שאמרה בבית-המקדש בשילה אחרי לידתו: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה" (שמ"א, ב-5). שורה זו מבליטה את יכולתו של אלוהים להפוך עקרה למאושרת באימהות וגם להפוך את רבת הבנים לאומללה בנשים.

ניכר שמבחינה ספרותית שקל ירמיהו היטב את דבריו כאשר הציב בסיום רשימת האסונות את אסונה של אם רבת בנים, אשר תהפוך ביום התקיימות העונש לאומללה בנשים, משום שערך את הרשימה מהאסון הקולקטיבי לאסון האישי. במושגי הימים שבהם אמר את הנבואה באוזני פשוטי העם, ידע ירמיהו ששומעיו יתרשמו פחות מציורים מכלילים של האסון שבהם פתח את נבואתו: "ופקדתי עליכם ארבע משפחות נאום ה' את החרב להרוג ואת הכלבים לסחוב ואת עוף השמיים ואת בהמת הארץ לאכול ולהשחית." (שם, פסוק 3), אך יזדעזעו כאשר יסיים את הרשימה של האסונות באסונה של רבת הבנים שהפכה ביום העונש לאומללה בנשים.

בחברה שבה נקבע גורלה של האישה על-פי פוריותה ואפילו על פי מינם של הצאצאים שילדה, המשמעות של מות שבעה בנים היא הסגתה למעמד ירוד יותר ממעמדה של העקרה. העקרה עוד יכולה לקוות להתעברות הראשונה שתשנה את מעמדה לטובה בבית בעלה, אך מהם סיכוייה של אם אחרי ששכלה את שבעת ילדיה, בדגם המשפחה שהיה מקובל אז, כאשר הבעל היה רשאי לשאת יותר מאישה אחת? הן ילדים נוספים כנראה כבר לא תלד, ולכן נגזר עליה המעמד הנשי הנחות ביותר בבית בעלה: לשאת את מכאובה הכפול גם כאם שכולה וגם כאשה שהודחה ממעגל החיים הפעילים.

בחירתו של ירמיהו להרעיש את הלבבות של שומעיו בעזרת איזכור האומללות של רבת הבנים, ששכלה את שבעת בניה ביום אחד, ומעמדה הורע בשל כך בבת-אחת ממעמדה של העקרה שטרם ילדה את בנה הראשון – לא הזכירה לשומעי נבואתו רק את הפסוק ממזמור ההודייה של חנה, אלא גם הציפה בזיכרונם את סיפורן של שלוש האימהות – שרה, רבקה ורחל, שהיו נשים עקרוֹת. לשלושתן התרחשה התעברות פלאית-ניסית אחרי שנים של עקרוּת, והן ילדו בנים שמהם התפתח עם ישראל.

על-ידי הבלטת האופן המופלא של לידת אבות האומה נימק הסיפור המקראי את היותם שלוחיו של אלוהים בהיסטוריה ונבחריו להגשים את תוכניתו ביחס לאנושות: להצמיח מזרעם אומה שתדגים בעצם נוכחותה את יתרונות המונותיאיזם (האמונה באל אחד) על הפוליתיאיזם האלילי (האמונה בריבוי אלים).

לכן נתפסת העקרות בסיפורי שלושת הזוגות הראשונים בתולדות עם ישראל לא כעדות לכישלון של הטבע בנושא ההולדה וההמשכיות של המין האנושי, אלא כאירוע מסתורי בשימושו של אלוהים: גם העקרוּת וגם ביטולה הפתאומי משמשים בידיו של אלוהים להגשמת תוכניתו ביחס לאנושות שברא, תוכנית שברואיו יכולים לשער את חוקיה רק בדיעבד.

סיפור ההתעברות של שרה

אף שסיפורי העקרוּת של שלוש האימהות מוכרים היטב לקורא העברי, כדאי לחזור על פרטים עיקריים בהם. ונפתח בסיפור העקרוּת של שרה אימנו.

אחרי סידרה של הבטחות מפי אלוהים לאברהם, שצאצאיו יהיו רבים, וממשפחתו הקטנה יצמח "גוי גדול" (בראשית, י"ב-2), ושהמיספר של זרעו יהיה רב "כעפר הארץ" (י"ג-16) וכמיספר הכוכבים בשמיים (י"ד-5), חושף הסיפור, שאברהם "הולך ערירי," מאחר שאשתו, שרה, אינה מצליחה להתעבר (י"ד-2). אחרי שחלפו עשר שנים לישיבתם בארץ כנען, פנתה שרה אל אברהם והציעה: "הנה-נָא עצרני ה' מִלֶּדֶת, בֹּא-נָא אל שפחתי אולי אִבָּנֶה ממנה." (ט"ז-2), וביוזמתה התירה לו להפרות את שפחתה המצרית, הגר.

התעברותה של הגר חשפה לשרה את האמת המרה, שמבין שניהם, לא אברהם, אלא היא הינה העקרה. העדות החותכת הזו מסבירה את המתח שהתפתח בינה ובין הגר. אף שהיתה שפחה, החלה הגר, כאשר עמדה ללדת לאברהם את בנו הבכור, להקל ראש בכבוד גבירתה, ושרה הגיבה על ההתנהגות החצופה של שפחתה בהכבדת ידה עליה. בריחתה של הגר למדבר סימלה את שיא המשבר ביניהן. ואף שהגר חזרה בה והשלימה את הלידה במאהל של אדוניה, לא התפוגגה המתיחות בין השתיים גם אחרי ששרה הצליחה להרות וילדה את יצחק. על רקע זה התרחש הגירוש של הגר וישמעאל מהמאהל, אך הפעם ביוזמת שרה (כ"א 21-9).

ההתעברות של שרה מובלטת כאירוע על-טבעי בחיי שניים, שבגילם המופלג, הוא בן מאה והיא בת תשעים (י"ז-17), נואשו מהסיכוי שייוולד ילד לשניהם. אברהם התבשר לראשונה על האירוע בהתגלות נוספת של אלוהים, שבה חזר ושמע את ההבטחות הקודמות לו ולצאצאיו, אך גם על הפסקת העקרות של שרה: "וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו." (י"ז-16). על הבטחה זו הגיב אברהם בספקנות: "ויצחק ויאמר בליבו, הלְבֶן מאה שנה יִוָּלֵד? ואם שרה הבת תשעים תֵּלֵד?" (שם, 17).

אך לשמע ההבטחה, התעוררה אצל אברהם גם דאגה לבנו הבכור מהגר, ישמעאל בן השלוש עשרה, כי השתמע ממנה, שלא מבכורו זה יקום לו ההמשך לדורות. לספק שלו ביחס להתעברות של שרה, אחרי שנות עקרות כה רבות, לא נתן אברהם ביטוי מילולי, אך בנושא ישמעאל התבטא: "לוּ ישמעאל יחיה לפניך" (שם, 18). תשובת אלוהים לאברהם הגיבה הן על המחשבה שלא ביטא מילולית והן על דאגתו לחיי ישמעאל. אכן, שרה תלד בן "וקראת את שמו יצחק," ולישמעאל לא יאונה כל רע ו"שנים-עשר נשיאים יוליד." (שם, 20-19).

מן המסופר בפרק הבא, פרק י"ח, מתברר, שאברהם גנז אצלו את הבשורה על הלידה הצפויה של יצחק ולא גילה דבר לשרה. לה נודע הדבר רק כשקלטה מפתח האוהל את דברי אחד משלושת אורחיו של אברהם, המלאכים שבאו לבשר לו שנית "והנה בן לשרה אשתך" (י"ח-10). תגובת שרה זהה לתגובת אברהם בפרק הקודם: "ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בְּלותי היתה לי עֶדְנָה ואדונִי זקן." (שם, 12). אך גם לה התברר, שדבר לא נסתר מאלוהים, גם לא מחשבה החולפת במוחו של בן-אנוש. אלא שתגובת אלוהים לספקנותה נאמרה לאברהם: "הייפלא מ-ה' דבר?" (שם, 14).

   לשרה ניתנה ההזדמנות להצטדק על צחוקה בשיחה שקיים אברהם איתה אחרי שנפרד מאורחיו: "ותכחש שרה לאמר: 'לא צחקתי,' ויאמר: 'לא, כי צחקת'." (שם, 15) אלא ששיחה זו הובאה בעיקר כדי להסביר מדוע בחרה שרה לבנה את השם "יצחק", שֵׁם שאלוהים חשף אותו בהתבשרות הראשונה רק לאברהם. ואכן, אף שאברהם לא גילה לשרה שזה יהיה שמו של בנם, החליטה עוד קודם לכן לבחור בשם הזה: "ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי." (כ"א-6). העתיד אכן הוכיח, שלידת יצחק היתה אירוע שתוכנן על-ידי אלוהים, כי שרה לא התעברה פעם נוספת אחרי לידתו.

סיפורן של רבקה ורחל

עקרותה של רבקה מצטיירת כבעייה מרכזית גם בחייה עם יצחק. כדי להבליט את התעברותה כתופעה ניסית, פתח המספר את העלילה באופן שבו הינחה אלוהים את אליעזר למצוא אותה עבור יצחק. פרק כ"ד המספר על כך מסתיים בברכה שאחיה ואימה של רבקה בירכו אותה לפני שנפרדו ממנה: "הֲיִי לאלפֵי רבבה." ברכת פריון זו לא התממשה באופן טבעי. אף שיצחק היה בגיל הראוי, בן ארבעים (כ"ה-20), התברר לשניהם עד מהרה שרבקה היא אישה עקרה.

מציון הזמן בפסוק 26 בפרק כ"ה, המגלה שרק בהגיעו לגיל שישים זכה יצחק ללידת בנים מרבקה, מתברר שעקרותה של רבקה נמשכה עשרים שנה והיא התעברה רק אחרי הפצרות בלתי-פוסקות של יצחק במשך עשרים שנה אלה בתפילותיו אל אלוהים (רש"י מרחיב בעניין זה בפירושו לפסוק 21). ובהגיע המועד הגיחו מתוכה בניה התאומים, תחילה עשו ואחריו יעקב. וכמו במקרה של שרה, גם רבקה לא התעברה פעם נוספת אחרי לידת התאומים, ועובדה זו מחזקת את אופיו הניסי של ההריון היחיד שזכתה לו מידי אלוהים.

סיפור העקרות המפורט מכולם בספר בראשית הוא סיפור העקרות של רחל אימנו, המסופר בפרקים כ"ט-ל' בספר בראשית. שישה בנים (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון) ובת (דינה) ילדה לאה ליעקב לפני שזכתה רחל ללדת את בנה הראשון. לא צריך דמיון גדול כדי לשער את הרגשתה של רחל במהלך כל ההריונות האלה של אחותה, שבהן ילדה לאה ליעקב בן אחר בן. על רקע זה אפשר להבין את קנאתה בלאה. את ייאושה ביטאה בדבריה אל יעקב: "הבה לי בנים ואם אַיִן מֵתה אנוכי." (שם, ל'-1). על דרישתה זו ממנו מספר הכתוב: "וייחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי-בָטֶן?" (שם, פסוק 2).

כיצד צריך להבין את תשובתו זו של יעקב, המצטיירת כתגובה קצרת-רוח וחסרת-רגישות מצידו לכאב ולייאוש של רחל העקרה?

התשובה מוצפנת בפירוש לצירוף המילים "וייחר אף יעקב ב..." – תגובתו של יעקב לדרישתה התקיפה של רחל היתה אמנם תגובת כעס, אך ספק אם הופנתה כלפי רחל. כלומר: אין לפרש את ב' הזיקה בצירוף המילים "וייחר אף יעקב ברחל" – ככעס כלפי רחל, אלא ככעס שגאה בו בנושא העקרות של רחל. אחרי ששמע את דברי הייאוש מפיה, התפרץ הייאוש גם מפיו של יעקב. לא על רחל כעס, כי אם על  העובדה שכוח עליון מנע מהאישה האהובה עליו ביותר את היכולת להתעבר. ואלמלא היפנתה אליו את הדרישה "הבה לי בנים," לא היה מזכיר לאשתו האהובה והאומללה, שאותו כוח עליון מונע משניהם את הגשמת ההורות המשותפת.

ואכן רחל התעשתה, אחרי ששמעה תשובה זו מפי בעלה, שביטאה אהבה ושותפות גורל, והציעה לו הצעה רציונלית, דומה לזו שהציעה סבתו לסבו. כפי ששרה הציעה לאברהם את שפחתה הגר, כך הציעה גם רחל ליעקב לבוא אל שפחתה, בלהה. בבנים של בלהה, דן ונפתלי, פיצתה רחל את עצמה על עקרותה וגם שיקמה את מעמדה במשפחה.

פסוק 22 בפרק ל' מחזיר אותנו לתשובה של יעקב לרחל, שהוצגה כשאלה רטורית: "התחת אלוהים אנוכי?" – הרחם של רחל נפתח רק בעיתוי שאלוהים בחר, ואכן בשלב די מאוחר בחייה זכתה ללדת את יוסף. ושני מובנים נתנה לשם שהעניקה לבנה זה: "אָסַף אלוהים את חרפתי" ו"יֹסֵף ה' לי בן אחר" (שם, 25-24). וסמוך לפטירתה זכתה ללדת בן נוסף וגם את השם "בן אוֹני" הספיקה להעניק לו (שם, ל"ה-18), אך אחרי פטירתה הסב יעקב את שמו לבנימין.

המשך יבוא

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ז: כלא ארבע

באחת מהחופשות שביליתי בקיבוץ נודע לי כי בקרוב עומדת להיערך "שומריה", מחנה צופי ארצי של התנועה החינוכית, על מורדותיו הדרומיים של הכרמל. הבטחתי לחניכי המוסד-החינוכי שאבוא לעזור להם בהקמת המחנה, ולנגן עימם בתזמורת המנדולינות. הצעתי לממיק שיחד נסתלק מג'וליס.

"אתה רוצה לומר, שנסתלק מהמחנה לחמישה ימים?" תהה ממיק, וחשש הסתמן על פניו.

"ממיק, אל תהיה שפן, מה הם יכולים לעשות ללוחמי תש"ח? מקסימום ינזפו בנו. אל תשכח, שמי שלחם בשמונים ושש וכבר היה עם רגל אחת בעולם הבא, יש לו זכויות בגדוד הזה."

הלל, שנכח באותה שיחה, העיר כי חרף הזכויות הרבות, עלולים להכניס אותנו לכלא.

"הם לא יעזו להכניס לכלא לוחמים ותיקים," אמרתי בביטחון רב.

"אל תהיה כל-כך בטוח. על עריקה חוטפים כלא. אל תשכח שכבר ישבת פעם, ונאלצנו להפעיל קשרים כדי לשחררך," הזכיר לי הלל.

"מקריאה בספרות למדתי, שמהפכן הגון מבלה זמן-מה מחייו בכלא, כחלק מגיבוש אופיו המהפכני, ויתכן שהגיע תורנו," אמר ממיק, בחיוך והחל להלך במהירות הלוך ושוב, כאילו היה בתא כלא צר.

"אתם זוג מטומטמים!" קבע הלל.

הגענו למחנה "שומריה", סייענו בהקמת המתקנים, השתתפנו ב"שטפטה" (תחרות היתולית צופית-ספורטיבית) וניגנו בתזמורת-המנדלינות. עם תום ה"שומריה" שבנו לבסיס והועמדנו למשפט. הרס"פ בן-צבי נדרש להכניסנו למשפט כמקובל, ב"שמאל-ימין" צעקני ומשפיל, אך סירב. ככלות-הכול, היינו רעיו לנשק. יחד לחמנו בעמק, בנגב והיינו שכנים.

פסק-הדין של איצקו היה חמור ומדהים: אחד-עשר ימי מחבוש לממיק ולי בכלא ארבע בסרפנד, היא צריפין.

*

"קפוץ במהירות מהרכב ופול! קום! פול! קום! אתה תעשה כל מה שהמפקד אומר לך, שמעת אסיר מחורבן!?" צעק עליי מפקד-הכלא, כאשר סירבתי לרדת בזריזות מהמשאית.

"אם אתה מפקד כזה דגול ורב-מעללים, אולי אתה מוכן לספר לנו באיזה קרבות השתתפת? הסתערת במקרה על לטרון? לחמת בנגב? ואולי כבשת את באר-שבע? ג'ובניק עלוב! אנחנו שפכנו דם, קברנו חברים ואתה ישבת לך ב'כסית', חייל-שוקולדה!" – צרחתי עליו והוא החוויר, קרב אליי וסינן בשקט:

"אדוני הלוחם האגדי, אל תשכח שנשלחת לכלא, ואני מציע לך לוותר על כבודך המנופח ולהתנהג בהתאם."

"אתה לא תלמד אותי איך להתנהג!"

"שמעיה, קח את הגיבור הזה לצינוק. הוא זקוק למנוחת הלוחם אחרי הקרבות המרים שבהם השתתף. פייטרים כמוהו צריכים ללמוד מה זה צבא."

"אתה לא תלמד אותי מה זה צבא! ג'ובניק! שמעת פעם שריקת כדור ליד האוזן?" ירקתי לעברו בבוז, ושני סמלים גררו אותי לצינוק. ממיק היה בהלם.

*

שני מטר על שני מטר. בפינה עמד דלי מים שנועד לשתייה, אך לפי צבעו הבנתי שמישהו השתין לתוכו. מעליי תקרת פח גלילית, שקלטה את כל חום העולם. היה זה אחד ממיבניו הישנים של הצבא הבריטי. ריח של ליזול חריף נדף מרצפת הבטון.

"כך רומסים את כבודם של לוחמי תש"ח," הפטרתי במרירות, והתיישבתי על מזרן מזוהם, שקש בצבץ מקרעיו. מרחוק שמעתי פקודות קולניות: "שמאל, ימין, שמאל, ימין. לאחור פנה. שמאל ימין, שמאל ימין. לאחור פנה!"

שעות צעדו האסירים מקצה מגרש-המסדרים אל קצהו האחר.

"הם לא יחרבנו עליי, אני לא חייל-בובה," מלמלתי.

ידעתי שכמה מחבריי לקיבוץ שוהים בצריפין, בקורסים שונים, וחסר שיגלו אותי צועד בתוך קבוצת אסירים. הללו ימהרו לדווח למזכירות-הקיבוץ, וזו תפנה לברוך רבינוב, פקיד בכיר במשרד הביטחון, כדי שישחררני. "קיבוצניק בכלא זו חרפה לקיבוץ!" יטענו.

אחר-כך אתקשה להראות את פניי בחדר-האוכל. המבטים, הגיחוכים, הרכילות.

קיר האסבסט, שעליו נשענתי, החל להתחמם והגג להט. שכבתי על רצפת בטון מזוהמת, כשראשי שעון על מזרן מעופש. מהקרבות יצאתי איכשהו בשלום, עתה אני נִצלה. בספרים קראתי שצינוק הוא מקום אפל, קר, טחוב, וכאן – כבשן. מזכיר את "התופת" לדנטה שלמדנו בכיתה יו"ד.

גדודי זבובים, יתושים ופרעושים למיניהם הסתערו עליי בחימה שפוכה, חדרו לפה, לנחיריים, לאוזניים, וזמזמו בעצבנות, דורשים את ליטרת בשרי. חשתי יובש בפה וגופי קדח. זיעה חדרה לעיניי ולא פסקתי לשפשפן. ראשי החל להסתחרר, וידעתי שאם לא אפעל בנחישות בעוד רגע – אתעלף.

קמתי מרבצי ושפכתי על עצמי את דלי המים הנאלחים. ריח של שתן נדף ממני. "מוטב מושתן ממעולף," הרהרתי להגנתי, ולרגע חשתי הקלה. הזבובים, ככל הנראה, נגעלו מן הריח ועזבו אותי לנפשי.

"אין לך מה להתאונן, על פה גדול משלמים ביוקר," מלמלתי ביני לביני. "הלל נוימן, כדרכו, צדק."

פשטתי את מדיי ונותרתי בתחתוניי. על גופי החלו לפרוח נקודות אדומות והתגרדתי עד זוב דם. הריחו הזבובים את הדם והחלו לינוק את דמי בשקיקה. לבשתי את חולצתי. מעל לכיס השמאלי התנוסס סמל החטיבה ובמרכזה – "גדוד גדעון" – גאוות היחידה. הסרתי את הסמל וקימטתי אותו באצבעותיי המיוזעות עד שנשבר. ריחות שתן וליזול גרמו לי לקוצר נשימה. ריאותיי ציפצפו כל אימת שפלטתי אוויר.

"אבל איצקו הוא חבר קיבוץ. הוא היה יכול להעריך את נאמנותי לתנועה ולהעלים עין," הרהרתי להגנתי.

"על עריקה של חמישה ימים, אני שופט אתכם לאחד-עשר ימי מחבוש," פסק.

העגה הבולגרית עדיין הדהדה באוזניי. לא נשארתי חייב:

"איצקו, אתה לא חושב שהגזמת? לאן אתה חושב שהסתלקנו? ל'קפה פילץ'? ל'בית-רומנו'? מאז שחזרנו מאילת לא עושים פה שום-דבר. אז במקום להתבטל – קפצנו ל'שומריה' כדי לעזור. זה בעיניך פשע כל-כך גדול? מה, לא גדלת בתנועת-נוער? דע לך, שזה לא יעבור לך בשקט," אמרתי בקול מאיים, "אני אדאג שמוסדות-התנועה ומזכירות קיבוצך יידעו על התנהגותך המחפירה!"

ממיק החוויר ולא היה מסוגל לפתוח את פיו.

איצקו הסמיק מזעם וסימן לבן-צבי שיוציא אותנו ממשרדו. כעבור חצי שעה ישבנו על משאית, מלווים בשני שי"ן-גימ"לים, בדרכנו לצריפין.

החום ממיס אותי. ענני זבובים ויתושים שבו ועטו עליי. הם עושים בי שמות. מוזר, אך איני טורח כלל לגרשם. זליג סיפר ש"שם", באחד המחנות, מיליוני כינים, זבובים ופשפשים עקצו אותם בלי הרף, ולאחר זמן-מה התרגלו ולא חשו דבר. גופם התנפח והתמלא מורסות מוגלתיות. נדמה לי שעכשיו אני מבין למה התכוון. הייתי שרוי במין עילפון, כשאני מתקשה להבחין בין חלום ליקיצה:

אנחנו לרגלי זרעין. שריוניות עיראקיות פרצו את קו ההגנה ודוהרות לעמק ובעקבותיהן אספסוף משולהב מכפרי ג'נין.

"אדבח אל-יהוד! אדבח אל-יהוד!" הם שואגים בטרוף. טבח מתחולל! הם בבתי-הילדים! בחדר-האוכל! במוסד-החינוכי! הם אונסים את הבנות וצורחים במלוא גרונם: "עליהום, עליהום אל יאהוד!"

"מוכרחים לעצור אותם, מוכרחים לעצור אותם!" צעקתי בכל כוחי, וסוהר מיהר לפתוח את דלת הצינוק.

"חתיכת חרא, תסתום את הג'ורה שלך!"

התעוררתי מסוייט ונרעש. "תודה-לאל שזה לא קרה," מילמלתי.

החום העיק והחניק. ארבעים וחמש מעלות, ואולי חמישים. גופי רטט ונתקפתי שיעול. ממערות גרוני נשאבה ליחה צמיגה, צהובה. הדפתי את ראשי לאחור והתזתי אותה הישר אל תוך הדלי. בפינת החדר, קורי עכביש ושני מקקים מיובשים התערסלו על קורים ארוגים. עוד שניים שהסתבכו. הצינוק לא היה בשימוש זמן רב. נרדמתי והתעוררתי בבהלה.

מבחוץ נשמעו קולות של מריבה באידיש: "קיש מיר אין טוחעס! קיש מיר אין טוחעס!" צעק גח"לייץ על מפקדו.

*

ימים ספורים לפני שאבי עמד לצאת לשטוקהולם, בשנת 1978, לקבלת פרס נובל לספרות, הגיעה לביתו שיחת טלפון. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגיע לניו-יורק בדרכו לאוסלו, לקבלת פרס נובל לשלום, וביקש לפגוש באבי באחד מבתי-המלון היוקרתיים של מנהטן.

שיחה ידידותית ונינוחה קלחה בין שני החתנים באידיש עסיסית, עד לרגע שבו הופיעו מצלמות הטלוויזיה. לפתע החל בגין ללגלג על האידיש, כשפה שלא תרמה רבות לעברית, כיוון שאי-אפשר לשלח בה פקודות לחיילי צה"ל.

"איך ניתן לנהל צבא באידיש?" שאל, "וכי האוזן תקלוט שמפקד יאמר לחייליו: 'שטיי גלייך' במקום 'עמוד דום'!?" וצחוק לגלגני על פניו. הוא התלהם, התלהב ותירגם עוד פקודות לאידיש, והן נשמעו לאוזניו כבדיחה עצובה.

אבי בתשובתו ניסה להסביר שאידיש זו שפה שאין באמתחתה מילים לנשק, לתחמושת, לאימונים צבאיים ולתכסיסי מלחמה. "...האידיש היא שדה-ניסוי לחיים בשלום, להומאניזם," אולם בגין לא נרגע והמשיך ללגלג, ואבי לבסוף לא התאפק ושאל:

"אדוני ראש הממשלה, אמור נא לי בבקשה, נו, ואיך אומרים בעברית 'טוחעס'?"

"מה זאת אומרת? 'תחת', נו, כמובן!" התפאר בגין.

"אזא פּוֹנים האט דאס..." – פנים כאלה יש לו...

*

הדלת נפתחה בחריקה. מבעד לחלון המסורג במוטות ברזל הבחנתי בחשיכה, שהעלימה עצי אקליפטוס שרשרשו. השמיים נגהו בשלל כוכבים, וצחנה עלתה מן התא. ריחות זיעה, שתן וליזול נדפו מגופי וגרמו לבחילה. קרבתי לדלי והיקאתי.

סוהר המתין שאסיים וביקש שאתלבש ואתלווה אליו. בקושי עמדתי על רגליי.

"לאן? לחקירה?"

בספרים מרבים לכתוב על אסירים המוזמנים לחקירות.

"תתלבש מהר, יא מניאק!" צרח.

צעדנו במסדרון והשומר פקד עליי בצעקות: "שמאל, ימין, שמאל ימין!"

התעלמתי והלכתי לי בקצב איטי. הוא התעצבן, צעק ושלח בי מבטים רצחניים.

לפני משרדו של מפקד-הכלא הזכיר לי שעליי להצדיע כשאיכנס אל מפקד-הכלא.

"לא מצדיע," השבתי בקול רם, שהמפקד ישמע.

"שב. קוראים לי זכריה," חייך והושיט את ידו, שנותרה באוויר. לא טרחתי להושיט יד לג'ובניק. "תשתה קפה?" שאל בקול ענייני.

"בסדר."

"סיגריה?"

 "לא מעשן."

"חבל. דרך טובה להעביר זמן. גמרת תיכון?"

"כשהיינו ביו"ד-בי"ת פרצה המלחמה."

"אני מבין." השתתק לזמן-מה.

"היית תלמיד טוב?"

"ואתה?" השבתי בהתרסה.

"לא כל-כך. אצלנו, בשעריים, כל היום התעסקנו באצ"ל, לח"י וכדורגל. היית טוב בכתיבת חיבורים?"

"הייתי במערכת העיתון של בית-הספר. תגיד, זה חלק מהחקירה?"

לא השיב. הבחנתי בלבטיו. גבה-קומה, דק כמקל ופנים כהים. לחייו שקועות ואפו מחוטט. דיבר בחי"ת ובעי"ן, והזכיר במשהו את נעמה. יש קווים משותפים לבעלי מוצא תימני. אף שלא הבנתי מה רצה ממני, העדפתי את משרדו על פני הצינוק. רוח מערבית חדרה מבעד לחלון הפתוח וחשתי הקלה.

לבסוף אמר: "כשבאת שאלת אותי אם השתתפתי בקרבות. זוכר?"

הנהנתי בראשי.

חיל נכנס והביא שתי כוסות קפה שחור. גמעתי את המשקה בהנאה מרובה. המפקד עקב אחריי, לא אמר מילה.

"אני מבקש לספר לך משהו אישי מאוד. קודם תשמע, אחר-כך תענה. בסדר? כשהתגייסתי שלחו אותי לפלמ"ח, לחטיבת הנגב, לגדוד התשיעי. כעבור חודש בישרו לי שאחי שמעון, שהיה בחטיבת גבעתי, נפל בקרב על חוליקאת. אחרי השבעה חזרתי לגדוד, והצבא לא הסכים להחזיר אותי ליחידה קרבית. הפכתי לבן-יחיד והם שלחו אותי לכאן בניגוד לרצוני."

עיניו דמעו והוא היה נרגש. עשן כחלחל של סיגריה תימר ונמוג באוויר החם. העובדה שאחיו נפל בקרב הביכה.

"אני רוצה לבקש ממך משהו מאוד אישי. זו בפירוש בקשה, לא פקודה," אמר בקול רך, "יש בעיתונים מדור לזכרם של נופלים. כותבים שם על חיילים שנפלו. אני רוצה לספר לך על אחי שמעון, ואתה תכתוב את זה בעיתון."

"בתנאי שתוציא אותי מהכבשן ההוא."

"זה ברור," השיב ולחץ את ידי המיוזעת.

הציע שאתקלח. הוא ידאג ללבנים ולמדים נקיים. מעולם לא נהניתי כל-כך ממקלחת. שעה תמימה עמדתי מתחת לשושנת המים הקרים. תריסר פעמים הסתבנתי ונשטפתי עד שריח השתן התנדף.

זכריה סיפר על אחיו ואני רשמתי. מדי פעם הובאו מהשק"ם גזוז וואפלים. לאחר חצות קראתי לפניו את שכתבתי, וכשסיימתי פרץ בבכי, קם וחיבק אותי.

הסוהרים קיבלו פקודה שלא להוציא אותי למיסדרים ולא להטיל עליו שום עבודה. דרשתי שגם ממיק ייהנה מאותן פריבילגיות, וזכריה הסכים מיד. התרוצצנו חופשיים בין תאי-הכלא, ורוב הזמן שהינו בספרייה וקראנו ספרים. שם התוודעתי לראשונה ל"החטא וענשו" של דוסטויבסקי.

הרשימה הופיעה בעיתון בחתימת זכריה כהן, אחי הנופל. היתה זו רשימתי העיתונאית הראשונה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ועדת השחרורים בכלא איילון קיבלה היום (שני) את בקשתו של הרב יאשיהו פינטו לשחרור מוקדם ממאסרו. פינטו החל לרצות בחודש פברואר את שנת המאסר שנגזרה עליו במסגרת הסדר טיעון בגין מתן שוחד לתנ"צ אפרים ברכה, שהתאבד לאחר הפרשה, ושיבוש מהלכי משפט. בכך דחתה הוועדה את עמדת המדינה, שהתנגדה לשחרורו המוקדם של הרב. הפרקליטות ביקשה לעכב את שחרורו של פינטו בשבוע, ושוקלת לערער על ההחלטה." ["הארץ", 19.9].

לא יאומן כי יסופר! – איך הרב המורשע עובד על כולם!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל