גיליון מס' 1179

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, כ"ג באלול תשע"ו, 26 בספטמבר 2016

עם הצרופות: אהרן אהרנסון, אבשלום פיינברג, ברוך בן עזר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // דורון גיסין: מעשה בבית שנמכר בדולר אחד. // משה כהן: רק לא ביבי. // אורי הייטנר: 1. איש השנה תשע"ו. 2. צרור הערות 25.9.16. // נעמן כהן: "אור מהמזרח". // יהודה דרורי: מה שנתניהו לא אמר באו"מ. // מתי דוד: אופטימיות מגוייסת בסביבה מייאשת. // ד"ר משה גרנות: לא רק הומור, פכים קטנים על יצירתו של שלום עליכם. // אהוד בן עזר: אם אווה אילוז למה לא חנין זועבי? // מכתב זעקה של צביקה כסה לראובן ריבלין בעניין רחבעם זאבי גנדי. // ד"ר שמעון גת: קריאה לחתימה על העצומה. // אוריה באר: תנו כבוד לגיבורים האמיתיים של באב אל ואד. // מתי דוד: הנשיא אובמה ומזכ"ל האו"ם מודאגים. // עדינה בר-אל: היוכלו יהודים להיות איכרים? חזי עמיאור, "משק בית האיכר: המשק המעורב במחשבה הציונית". // אהוד בן עזר: שרגא רבין בן 80. // הדסה  מור: ההצגה "לבד בברלין" בתיאטרון הבימה. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. // יוסף אורן: מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא? (חלק ב'). // אהוד בן עזר: רשמים מחופשה בבודאפשט, ספטמבר 2016. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ח: המומנטום. // ממקורות הש"י.
 

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

ג.

מלחמת העולם הגדולה פרצה בשנת 1914. חיים אברהם הסביר ש"בזמן כזה אסור להביא ילדים לעולם כי הכול עולה ביוקר..." תורכיה נכנסה אף היא למעגל הריקודים של המלחמה, והחלו צרות וגזירות על היהודים בארץ-ישראל, מה שהשפיע השפעה מדכאה על שרה. אדם צעיר אחד, י.ה. [יצחק הוז], הגיע אז לקונסטנטינופול בשליחות סודית של אגודת "השומר" ובמקרה הכיר את שרה בביתה. חיים אברהם חלש באותו זמן על עסקים גדולים עם גרמניה, והיה עליו לנסוע בגללם לגרמניה. שרה לא רצתה להישאר לבדה בקונסטנטינופול, ורצתה להצטרף אליו בנסיעתו לגרמניה. אך בגלל שתי סיבות לא מילא חיים אברהם את רצונה: ראשית – הנסיעה "תעלה כסף רב בזמנים כאלה," שנית: הוא ידע שהצעיר השחרחר אשר שרה היתה בידידות עימו לפנים נמצא כעת בגרמניה, דווקא במקום שהוא צריך לנסוע להתם. כיוון שהצעיר הארץ-ישראלי י.ה. היה צריך לחזור לארץ-ישראל, ביכר אברהם לשלוח עימו את שרה להתם אל משפחתה מאשר לקחתה עימו לגרמניה. "מוטב שתיסעי לפלשתינה ותוכלי לפחות לעזור במידת-מה לאביך הזקן, בפרט שאחותך [רבקה] נמצאת כעת באמריקה."

שרה קיבלה בסבר פנים יפות את החבר לנסיעה, כרגיל אצלנו בארץ-ישראל. גם זה לא היה כל כך לפי טעמו של חיים אברהם, אבל לא היתה לו ברירה והוא שלח אותה עם הצעיר מארץ-ישראל.

בתלאות רבות ובאמצעים קשים היא נסעה ביחד עם הצעיר [יצחק הוז] דרך אנטוליה והרי הטַאורוס, בואכה דמשק, עד הגיעה לארץ-ישראל בחודש דצמבר 1915, כשהיא קפואה ורעבה (כיוון שחיים אברהם לא העניק לה כסף מרובה לנסיעתה). את מלתחתה גנבו בדרך ברכבת והיא סבלה נוראות בדרך כשהיה עליה להיות עד-ראייה, שלא מרצונה, היאך הרכבת התורכית דהרה ודרסה את פליטי הארמנים האומללים אשר התגוררו בתחנות הרכבת כשהם מתים מרעב, קור וטיפוס הבהרות, והיו נשכבים על פסי הרכבת. התורכים התניעו את הרכבת על גופותיהם, וחלקי ידיים ורגליים של נשים זקנות וילדים נחתכו על ידי גלגלי הרכבת ונזרקו לתוך חלונות תאי הנסיעה (הנוסעים). שרה זועזעה איומות מסיוט זה, וזמן רב ביותר לא יכלה לשכחו.

אותה תקופה היכרתי את שרה לראשונה, אחותו של המנהל שלי [אהרון אהרנסון, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאצלו עבד ברוך כמנהל העבודות החקלאיות]. בלונדינית בהירה ורזה עם עיניים כבויות, אך חיוך מתוק על שפתותיה החיוורות. הדבר היחידי אשר קונסטנטינופול לא יכלה לגזול ממנה...

ד.

אותו זמן היה אבשלום [פיינברג] עצור בבאר-שבע באשמת ריגול, מאחר שאסרו אותו בקַטיה, על הגבול המצרי, כשהוא רוכב על גמל-רכיבה, לבוש כבידואי.

ערב אחד, בהתהלכי בכביש של תחנת הניסיונות עטלית [שדרת הדקלים הכפולה, המוליכה מערבה לכיוון עתלית, ופוגשת את הדרך-של-אז לחיפה – קיימת עד היום, ומחלף עתלית של כביש החוף חוצה אותה], היא פגשה בי כשאני לבדי, ופנתה אליי בשאלה:

"הנכון הוא הדבר שאתה ידיד של אבשלום פיינברג?"

"כן," עניתי לה.

"וכיצד הינך יכול להיות כל כך שקט כשאתה יודע שחבל התלייה מאיים עליו?"

בשקט עניתי לה: "אבשלום הוא בן ארץ-ישראל, אמיץ לב ונועז ובעל לשון חדה, ואין ספק שיעלה בידו להשתחרר. מה גם שיש בידינו ידיעה ממנו שבה הוא מבקש מאיתנו אך דבר אחד: שלא נעשה שום צעדים בגללו, כיוון שהוא מטפל בדבר בעצמו. וזה טוב למדי עבורי."

"האם ידוע לך מדוע הוא נסע נסיעה מסוכנת כזו דרך המידבר?"

לזאת עניתי לה: "אבשלום נסע ביום 31 לאוגוסט 1915 באונייה האמריקנית האחרונה 'צ'סטר' מחיפה ליוון. ביום 2 לנובמבר 1915, בשעה 12 בלילה, הוא הגיע בחזרה ממצרים על גבי אוניית יאכטה אנגלית, אשר הורידה אותו בנמל החרב של חורבת עטלית העתיקה, הניצבת מול תחנת הניסיונות. עשוי (צריך) היה להילקח שנית על ידי אותה אונייה ובאותו מקום בסוף נובמבר. למרבה הצער האונייה היתה מופיעה תמיד בסביבה, נותנת סימנים ובכל זאת איננה מורידה סירה על החוף. זה גרם לכך שאבשלום לא רצה לחכות יותר, ורכוב על גבי גמל שם את פעמיו דרך המידבר למצרים. כרגע הוא נתון עדיין במלכדות. שוב, הנני בטוח ביותר שלאחר ימים מיספר הוא יהיה אורחנו."

"האינך יודע אם קיבל לאחרונה מכתבים מאחותי?"

"זאת אינני יודע, אבל כפי הניראה הוא כתב אליה ממצרים ואפילו שלח אליה דו"ח ארוך ומעניין על ארץ-ישראל, לאמריקה. הוא שלח זאת אפילו ללא הצנזורה האנגלית."

זמן מה שהתה שרה בזיכרון-יעקב אצל אביה, ולאחר מכן חזרה אלינו לעטלית. הארבה החל להיראות בשנייה (נוסף לארבה של מרץ 1915) ו[אהרון] אהרנסון קיבל הזמנה טלגראפית מאת ג'מאל פשה לבוא אליו לדמשק. [אהרון ריכז מטעם ג'מאל פשה את המלחמה בארבה במרץ 1915 ובמהלכה הכיר והעריך את ברוך ראב, שאותו לקח לו לעוזר, ומאז לא נפרדו דרכיהם בארץ, וברוך העריץ כל חייו את אהרון ואף קרא לבנו אהרון, 1919-1995 – על שמו].

בינתיים חיתה שרה בבדידות אצלנו בעטלית. יום אחד, בחודש ינואר 1916, הופיעה בתחנת הניסיונות בעטלית מרכבה רתומה לשלושה סוסים, וממנה קפץ אבשלום. לשמחתנו לא היה קץ, בייחוד שרה, שהרגישה בבדידות אצלנו, היתה מאושרת לראות את אבשלום כשהוא חופשי.

למחרת נסעה שרה, ביחד עם אבשלום, בעקבות אחיה לדמשק. חזרה מדמשק היא באה עם אחיה בלבד, כי אבשלום חתר צפונה (כיוון שהעניין דרך הדרום לא הלך), והוא הגיע לקונסטנטינופול במטרה לעבור דרך רומניה, שאותו זמן היתה עדיין נויטרלית, בכדי להמשיך הלאה.

אהרון היה עסוק ביותר באותה תקופה, ושרה מצאה את חברתה אצלנו בעטלית. פעמים מיספר היא קיבלה מכתבים מאבשלום ובהם הודיע שבכוונתו לנסוע הלאה תוך זמן קצר, ויש לו קשיים גדולים לקבלת ויזה.

גם בעלה של שרה היה כותב לעיתים קרובות מכתבים כתובים במכונת-כתיבה מגרמניה, ובהם יעץ לה להתמחות בגידול עופות ובמשק בית מושבתי וכו'... זה היה מרגיז אותה מאוד, ובפרט הכתיבה במכונה ולא בכתב-יד, שלא היתה לפי רוחה.

המשך יבוא

* * *

ברכות לעורך ולמסתורית

במלאת החודש 42 שנים לנישואיהם

שהתקיימו למרות שלא מעט ממכריהם סברו

שהם אינם מתאימים זה לזה

* * *

דורון גיסין

מעשה בבית שנמכר בדולר אחד

עוד לא תמו כל פלאיך [בכל בדותה יש מן האמת ובכל אמת יש שמץ בדותה]

מסיפורי אל- חכוואתי.

השנה היא 1924 למניינם ואת ממלכת תוגרמא כבר החליפה אלביון, שקיבלה "מנדט" מחבר הלאומים לנהל את ענייני ארץ ישראל, אך עבור עניי העיר לא חל שינוי פרט לצורת כיסוי הראש של אנשי הצבא. למי שאין הפרוטה מצוייה בכיסו אין זה משנה, וימיו קשים כמקודם. וזאת עלינו לזכור שמלחמת העולם לא הוסיפה ולא תרמה לכלכלה, אלא להפך. יהודים בעלי ייחוס אבות ומעמד מצאו עצמם מקוששים פרוטות וכפי שנאמר לא אחת במקומותינו, הכבוד אינו משלם את חשבון המכולת.

וכך אירע לגיבור סיפורנו שהיה צעיר בני בניו של ר' שלמה פ"ח רוזנטאהל (פ"ח – פיתוח חותם), מנכבדי העדה האשכנזית בירושלים, שיד רב לו בבניין העיר, מקובל ומכובד על הכל. זכה והיה ממקורביו של משה מונטיפיורי בעת בניית משכנות שאננים, וכך ברבות הימים זכה צעיר נכדיו להיות לבעל בית בשכונת ימין משה.

ישראל משה רוזנטאהל היה מלמד דרדקים וכפי שמעיד עליו הרב קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל: "איש נכבד, שכל ימיו התפרנס מיגיעו, שהרביץ תורה לתלמידים רבים בעה"ק ומעודו לא פנה לעזרת נדיבים." ועוד מוסיף הרב קוק וכותב – "אבל בבוא עליו הדחק וההכרח, בזמן האחרון, בייחוד שיש לו להשיא שתי בנות שהגיעו לפרקן ואין ידו משגת ונאלץ הוא לעזרת נדיבים...."

ובמה זכה ר' ישראל משה שהרב קוק יהיה מליץ יושר ומפרסם קול קורא בזכותו? – מפאת כבודו. שעמד והציע להעמיד את ביתו בימין-משה למכירה.  לא סתם מכירה אלא העמיד את ביתו למכירה בהגרלה. לכן נאלץ לפנות לנכבדי הנכבדים של עדתו שיהיו ממליצים למענו.  מלבד הרב קוק שהזכרנו, נוספו עוד פני העדה ובית הדין של מקהלות האשכנזים ומקום של כבוד שמור לאחד, דב בער אבראמאוויץ, "מלפנים רב בעיר סאנט לואיז אמריקה וכעת פה עה"ק ירושלם תוב"בא."  שעיקר כוונתו של ר' ישראל-משה היה להציע את ההגרלה דנן ל"אחינו אשר מעבר לים."

הלך ר' ישראל-משה דנן והזמין תעודה מעשה חושב ובה תמונת ביתו מלפנים ומאחור לפרטי פרטים. מעוטרת סביב בעיטורים כמו היתה לפחות שטר-כתובה, במקום של כבוד הודפסו המלצות הנכבדים וגם את תנאי ההגרלה. וכך נרשם שם:

 א. תיכף אחרי ההגרלה, יקבל הזוכה ספר המקנה על חצר מחברי ועד השכונה או, שוויה כפי שומת שמאים בקיאים.

 ב. 10,000 גורלות יוטלו בקלפי ואחד מהם יזכה בגורל חצר הנ"ל והחלקת האדמה שמאחוריה.

ג. ההגרלה תהיה לעיני הבד"צ של כל מקהלות האשכנזים וחברי ועד השכונה, לא יאוחר מחודש אלול תרפ"ד ובתוך הזמן לכשיימכרו כל הגורלות.

ד. הקונה שטר גורל יקבל נגד סכום הכסף שייתן שטר קבלה חתומה בחתימת ידי.

ה. מי שלא שילם את כל מחיר הגורל עד סוף פרוטה אחרונה עד ההגרלה, איבד זכותו בגורל וגם הכסף שנתן.

ועל כל אלה בא על החתום בחתימת ידו. לא לחינם טרח והביא מליצי יושר שיאשרו ויפארו את יושרו וכבודו. באשר באותם ימים נפוצו בחוצות העיר הגרלות מהגרלות שונות, שבחלקן היו מעשה רמייה, והיו שאיבדו גם את מעותיהם האחרונים.

(כל המובאות שלמעלה הועתקו במדויק מספרו של דב גניחובסקי "הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרציפן" הוצ' כרטא 2006).

לא נפל בזכותנו לראות את כל התעודות והעדויות שטרח מר גניחובסקי לאשר ולאשש בהן את סיפורו אך אנו יודעים שמר גניחובסקי היה עיתונאי ירושלמי ואספן סיפורים ונאמנה עלינו עדותו.

עיקרו של עניין, אכן נמכרו רוב או כל שטרי ההגרלה והיא קוימה כמובטח. בכספים שנאספו במכירת ההגרלות פדה ר' ישראל משה רוזנטל את ביתו, השיא במזל טוב את בנותיו, ועוד נותר בידו מספיק לסיים את חייו בביתו שבשכונת  ימין-משה. אותו בית שהעמיד בצר לו את מכירתו תמורת דולר אחד. ואם תזדמנו לירושלים ותחפשו את מקומו, אם תמצאו ותקשיבו היטב, אולי תשמעו את קירות הבית לוחשים את הסיפור הזה ואולי גם סיפורים אחרים. 

* * *

אירוע מיוחד לציון חנוכת

חדר יהודה אטלס לחקר ספרות ילדים

ביום שני, כ"ה באלול תשע"ו, 28.9.16, בשעה 8

בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25 בת"א

בתוכנית:

ברכות: מרים פוזנר, מנהלת בית אריאלה.

החיה שבאיור. איך איירו מאיירים שונים בעלי-חיים – דני קרמן.

דוקטור סוס, ההומור והאמירה – ד"ר יעקבה סצ'רדוטי.

נזקים שגרמו ספרי הילדים שלי לחברה הישראלית – יורם טהרלב.

בין מרים ילן-שטקליס לבין יהודה אטלס – פרופ' מירי ברוך.

הכול באמת, בחיי! – פוצ'ו (ישראל ויסלר).

איך לקרוא סיפור של עגנון לילד בן חמש? – יהודה אטלס.

אתנחתא של שירה בציבור משירי הילדים של פעם – נגה אשד ועליזה נגר.

הכניסה ללא תשלום, מותנית בהרשמה מראש בטל. 036910146

* * *

משה כהן

רק לא ביבי

התקשורת שלנו עושה הכול כדי לשכנע אותנו שנתניהו קילקל את יחסינו עם ארה"ב בגלל נאומו בקונגרס האמריקני. סליחה, לא שמעתי אובמה אומר זאת. זה נראה כמו ספין תקשורתי להדחת נתניהו. 

נכון שאובמה מאשים את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. אבל נתניהו הביע נכונות לנהל מו"מ עם הרשות הפלסטינית, ואף הודיע שפתרון שתי המדינות בא בחשבון. אבל מה לעשות, לרשות הפלסטינית יש תנאים מוקדמים למו"מ שאינם מתקבלים על הדעת. 

אבל את מי מעניינות העובדות, אותנו, התקשורת, מעניין רק לא ביבי. 

הבנתם למה צריך לשמר את השידור הציבורי? 

איפה רצון הבוחר?

ישראל היא מדינה דמוקרטית, מתקיימות בה בחירות חופשיות, ותוצאות הבחירות משקפות את רצון הבוחר. 

שרת התרבות נבחרה בדרך דמוקרטית ומייצגת את רצון הבוחר. כל השנים שולטים נציגי שמאל פרו-ערבים,  בשיטת חבר מביא חבר, בוועדות ובקרנות הקולנוע, ומשתמשים בתקציב המדינה לניהול תעמולה פרו-ערבית ואנטי-ישראלית. כל השנים השלימו נבחרי העם עם המציאות המעוותת הזאת, עד שהגיעה מירי רגב ומנסה באומץ לב לתקן מעוות זה. ראינו בטקס חלוקת פרסי אופיר לקולנוע איך משליטים הקומיסרים של השמאל תעמולה פרו-ערבית על ידי קריאת שירים של מחמוד דרוויש.

הציבור צריך לחזק את ידיה של שרת התרבות במאבקה להחזרת תקציב הקולנוע למדינת ישראל, וצריך לתת לה תמיכה נרחבת יותר. אדישות הציבור, שהתרגל כל השנים להגמוניה שמאלנית, היא בעוכרינו. הגיע הזמן שהציבור יתמוך ברצון הבוחר.  

ביקורת מדינה פרו-ערבית?

מבקר המדינה מותח ביקורת על מיעוט ההסברה נגד גזענות בבתי הספר. סליחה, למה רק יחס לערבים הוא גזענות? לעניות דעתי, גם הסתה וטרור רצחני נגד יהודים הם גזענות. הא בהא תליא. נאומים של חנין זועבי ובאסל רטאס בכנסת המאשימים את חיילי צה"ל ואת שמעון פרס ברצח, גם הם, לדעתי, גזענות, וזו רק אחת הדוגמאות. ובכלל, מה לביקורת המדינה ולסכסוך הלאומי? היתה הפרדת רשויות? 

הרי לכם עוד דוגמה להגמוניה של השמאל בניגוד לרצון הבוחר. וזה נמשך באדיבות אדישותו של הרוב הדומם. 

משה כהן

ירושלים

* * *

עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, המופצת על ידי אינטרסנטים "עדתיים" מהסוג הנמוך ביותר ו"עיתונאים" חסרי מצפון וזוכה לתפוצה בכמה מחלקיה המסריחים ביותר של התקשורת הישראלית – אינה שונה במהותה מעלילת הדם שהפיצו הגרועים שבאנטישמים במדינות העולם נגד יהודים המשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לאפיית המצות בפסח!

* * *

אורי הייטנר

1. איש השנה תשע"ו

שנת תשע"ו נפתחה בפיגוע רצחני. אלכסנדר לבבוביץ' נרצח בפיגוע יידוי אבנים בירושלים. היה זה האות למתקפת טרור קשה שבה נרצחו 40 ישראלים. במשך חודשים, אירעו מידי יום, במקומות רבים בארץ, פיגועי טרור.

מאפייני מתקפת הטרור תשע"ו היו שונים מכל מה שהיכרנו בעבר. הם זכו לכינוי "אינתיפאדת  היחידים" ולהגדרה המקצועית "פיגועי השראה". המאפיין של המתקפה, הוא שלא עמד מאחוריה ארגון, לא עמדה מאחוריה מפקדה; היו אלה אנשים, נשים, נערות ונערים, שלקחו סכין או מספריים או אחזו בהגה המכונית ויצאו, על דעת עצמם, לרצוח יהודים. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים נהגו הירדנים לטעון שחיילים שירו מן החומות לעבר ישראלים הם "המשוגע התורן". גם ערפאת ניסה לתאר את הטרור שהניע במתקפות הקודמות כספונטניות. אז זה היה שקר. הפעם זו האמת.

אין בעובדה זו כדי לפטור כהוא זה מאחריות את ההנהגה הפלשתינאית. פיגועי היחידים הם פיגועי השראה – הם נעשו בהשראת ההסתה במסגדים, ברשתות החברתיות, בתקשורת הממוסדת ובמערכת החינוך. אל אלה נוספה השראת הטרור חסר המעצורים של דאע"ש, שהצית את דמיונם של המוני מוסלמים בכל העולם וגם בארצנו. הייחוד של טרור היחידים, הוא הקושי לפעול נגדו. קל יותר לפעול נגד תשתיות טרור, נגד מפקדות טרור, נגד חוליות טרור. קל יותר להפעיל נגדם מודיעין, קל יותר להגיע אליהם לפני פיגוע או אחריו וקל יותר לפעול נגדם. אבל איך ניתן להגיע לנערה בת 15 הנוטלת פתאום סכין גדולה ממטבח ביתה והולכת לטבוח ביהודים?

כל פיגוע כזה יצר השראה לעוד פיגוע ולעוד פיגוע, ונוצרה תחושה של אובדן שליטה. אף אחד לא ידע לתת פתרון לסוג הטרור החדש. וכאשר המציאות מורכבת, וגורמים אחראיים מחפשים פתרונות אמת – זו שעתם של הדמגוגים הפופוליסטים, של נביאי השקר, המוציאים מהבוידם את רפואות האליל הישנות. אלה קוראים לפתרון מדיני, כי אין פתרון צבאי. ואו! גאונים! איך לא חשבנו על זה קודם? הרי אותם רוצחים יצאו לרצוח יהודים כי הם רוצים הסדר מדיני, הם מחפשים פתרון של שלום. הרי למען השלום הם רוצחים יהודים. אם ישראל רק תציע הצעה מרחיקת לכת, הם יכתתו סכיניהם לממחטות. כאילו לא נוכחנו ב-25 השנים האחרונות שדווקא ויתורים ישראליים הביאו לגלי הטרור הגדולים ביותר. האם לא נוכחנו שכל הצעותינו, מרחיקות הלכת ביותר, העצימו את הטרור והסלימו אותו? האם לא ראינו שכל ההצעות שהצענו לפלשתינאים נדחו?

ומנגד, הדמגוגים הפופוליסטיים עם רפואות האליל של כוח ועוד כוח ועוד כוח, של להיכנס באמאמאמא שלהם, ולשרוף את כל הגשרים, ולהטיל ענישה קולקטיבית על כל הפלשתינאים, ולהרוג ולאבד ולהרוס ולהחריב, כי "אין ערבים אין פיגועים..." כמו לכבות אש עם ג'ריקן דלק.

יש לציין שהממשלה וצה"ל נהגו באחריות. מצאו את הדרך לפעול נגד המסיתים, פעלו בעוצמה נגד המחבלים וסביבתם הקרובה; חיילי צה"ל שוטרי מג"ב ומשטרת ישראל ואזרחים מן השורה גילו נחישות, אומץ וחתירה למגע והסתערו על המחבלים במקל, בסרגל מה שבא ליד, אפילו עגלת סופר וגיטרה היו לנשק מגן. רובם הגדול של המחבלים נהרגו או לפחות נפצעו. אם בראשית מתקפת הטרור ההצלחה הביאה להסלמה ודומה היה שהיא רק תלך ותגבר, לאחר חודשים אחדים עקומת הטרור ירדה באופן משמעותי. הפלשתינאים ותומכיהם בארץ ובעולם התבכיינו על "הוצאות להורג" ועל המאסרים ההמוניים, אך היו אלו פעולות נחושות, נכונות ומידתיות, בלי לפגוע בכל הפלשתינאים כאילו אין מחר, אלא מתוך ראייה רחבה ואבחנה בין כלל הציבור לבין הטרוריסטים. ואף שבשבוע האחרון, סביב חג הקורבן, חלה שוב הסלמה, החודשים האחרונים הם הוכחה שניתן לעצור את הטרור, ואני מעריך שהגל הזה יגווע או ידוכא במהרה.

איש השנה תשע"ו הוא האיש המזוהה בעיניי כאחראי המרכזי למדיניות החכמה ולתגובה הנחרצת שניצחה את מתקפת הטרור, בלי להצית בערה כללית – שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון. יעלון, שכסגן הרמטכ"ל במבצע "חומת מגן" וכרמטכ"ל בשנים שלאחר המבצע, היה דמות מרכזית בדיכוי מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך, הידועה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה"; יעלון, שכשר הביטחון הוביל יחד עם רוה"מ והרמטכ"ל לשעבר את מבצע "צוק איתן", שהפסיק כמעט לגמרי את טרור הטילים לאחר 14 שנה, הוא האיש שהוביל את ההצלחה בהתמודדות עם מתקפת הטרור המורכבת הזאת, שלכאורה אי אפשר לנצח אותה.

בעמדותיו המדיניות, יעלון יותר נץ, או בלשון התקופה – יותר "ימני" מנתניהו. הוא התנגד לנאום בר-אילן ומעולם לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. יעלון מזוהה בעיקר עם הגישה של ניהול הסכסוך; תובנה ריאלית שכיוון שהסכסוך אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכותו של העם היהודי למדינה, אין לו פתרון בעתיד הנראה לעין. כל ניסיון לפתור את הסכסוך כל עוד זה המצב, יביא לתבערה, כפי שהיה במקרים שבהם נעשה ניסיון כזה.

אולם מצד שני, הפלשתינאים נמצאים כאן, הם חיים איתנו וימשיכו לחיות איתנו, הם ראויים לחיים בכבוד, לכלכלה משגשגת, וחיים טובים להם יועילו גם לנו. לכן, אין לשרוף גשרים, אין להצית תבערות מיותרות, יש לחתור לשיפור מתמיד במצבם ולשיפור ביחסים בינם לבינינו, יש לחתור לשלום כלכלי, יש לסייע ולקדם את מי שאינם שותפים לטרור – לצד מאבק נחרץ וחסר פשרות בטרור. והכול, תוך הבנה שהמאבק על הארץ לא תם, וגם אם הוא גובה מאתנו מחיר, הוא לא ירפה את ידינו ולא יגרום לנו להיכנע מצד אחד – ומצד שני, הוא לא יגרום לנו לאבד את ערכינו, את מוסר הלחימה שלנו, את ערכי טוהר הנשק שהם היתרון המוסרי שלנו, שהוא מכפיל כוח אדיר המבדל אותנו מן השכונה המטורפת בה אנו חיים. ניהול הסכסוך בתבונה היום, הוא הדרך היחידה להתקדם לעתיד אחר, שבו אולי ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל.

באווירה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות; אווירה של הקצנה ומחנאות, קשה למי שאינו זורק סיסמאות דמגוגיות, למי שאינו מתלהם, למי שמביט נכוחה במציאות המורכבת ואינו בורח מן המורכבות; בוגי יעלון הוא חריג במערכת הציבורית הישראלית. לכן, מי שהיה הגיבור של תשע"ו, היה גם מי ששילם את המחיר הפוליטי והציבורי הגבוה ביותר. אך הוא גם האיש שעשוי להציג אלטרנטיבה שפויה למערכת המקצינה.

בוגי יעלון הוא איש השנה בזכות הנהגת המאבק במתקפת הטרור, אך גם בשל ארבעה אירועים שבהם הוא היה בעין הסערה.

האירוע הראשון היה עוד בשלהי תשע"ה – סוגיית הריסתם של בתים שניבנו באופן בלתי חוקי בבית אל. יעלון הוא אחד התומכים הגדולים של ההתיישבות ביו"ש, וראשי המתיישבים יודעים זאת ומכירים לו תודה. אולם הוא מתנגד לפריעת חוק, ובתור הריבון ביו"ש הוא אמון על אכיפת החוק. כאשר ניבנו בתים בלתי חוקיים על פי כל קנה מידה (גם ללא אישור היישוב ותוך פגיעה בשכנים בתוך היישוב) ובית המשפט הורה להרסם, הוא פעל על פי חוק. וכאשר גורמים קיצוניים הפכו את אכיפת החוק הזאת לסלע המאבק על ארץ ישראל, כביכול, והשר בנט, שלעתים מפתיע בגילוי מנהיגות, נתן במקרה הזה לזנב לכשכש בו וכאחרון המתלהמים עלה על הגג עם העבריינים, יעלון לא התכופף וקיים את החוק. זה היה העימות הראשון שלו עם הגרעין הקשה של הימין.

האירוע השני, היה אחד האירועים המסעירים ביותר בתשע"ו – פרשת החייל היורה, אלאור אזריה.

לצד הנחישות והחתירה למגע שאפיינו את התגובה הישראלית לפיגועי הטרור, התגלתה גם רוח אחרת, בעייתית ומבישה, שבאה לידי ביטוי בכמה ניסיונות לינץ' במחבלים, אחרי  שנוטרלו ונתפסו בחיים. מעשהו של אזריה אינו שייך לקטגוריה של הגבורה והנחישות מול מחבלים בפיגוע, אלא בקטגוריה של מעשי הלינץ'. הוא ירה בראשו של מחבל גוסס שלא היווה כל סכנה, דקות ארוכות אחרי תום האירוע וניטרול המחבל. האירוע הזה צולם והופץ בכל רחבי העולם.

כאן נדרשה אמירה מנהיגותית. בראש ובראשונה, חשוב היה להבהיר לחיילי צה"ל ולציבור, שמעשה כזה הוא פסול, הוא אינו הולם את דרכו של צה"ל, את ערכיו, את המשמעת המבצעית, את החוק, את מוסר הלחימה. זאת האמירה המנהיגותית החשובה ביותר, המתחייבת במקרה זה. לצד זה, שניה בחשיבות, היתה גם האמירה המדינית. במשך שנים רבות עושה האוייב, יחד עם סייעניו הישראלים, מאמץ ניכר לערער את האמון במוסריות של צה"ל, להציג את צה"ל כצבא קלגסים ורוצחים ולהעליל עליו עלילות דם נוראיות. ראינו זאת בנאומיו של אבו מאזן באו"ם, בפעילות של "שוברים שתיקה", בדו"ח גולדסטון ובמאמרים ב"הארץ". ההצגה הזאת היא מרכיב מרכזי במלחמה נגד ישראל, לא פחות מהטרור. ישראל עושה כל מאמץ להדוף את עלילת הדם, להפריך את השקרים, לשוב ולציין שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

מעולם לא זכה האוייב לתחמושת כזאת, כמו אותו צילום שכאילו אושש את העלילות. מטרתם המיידית הייתה להציג את החייל היורה כמייצג דרכו של צה"ל. חובה היה על ההנהגה לבלום את עלילת הדם ולהבהיר באופן חד משמעי שמדובר בחריג שבחריגים, שזו אינה דרכו של צה"ל, שאלה אינם ערכי צה"ל.

האמירה המנהיגותית לא התייחסה לצד הפלילי, המשפטי. בנושא הזה יפסוק בית המשפט. האמירה המנהיגותית התייחסה לצד הערכי, המבצעי, המוסרי. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את מה שחובתם היתה לומר.

אולם מיד החל צונאמי עכור של תמיכה באזריה. בגילוי בוטה של חוסר מנהיגות, נתניהו התקפל ונסחף בזרם העכור. יעלון, בניגוד לנתניהו, הוא מנהיג אמיתי; מנהיג הפועל על פי מצפן, לא על פי שבשבת. הוא לא נסחף. וכך, הגרעין הקשה של חסידי נתניהו החל לעבוד שעות נוספות יחד עם הימין הקיצוני במסע הסתה ושיימינג נורא נגד יעלון, כפי שעשו נגד ריבלין שנה קודם לכן.

האירוע השלישי היה נאומו של סגן הרמטכ"ל ערב יום השואה, שבו הוא אמר שהוא מזהה בחברה הישראלית תהליכים המזכירים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. היו אלה דברי בלע, אמירה חמורה ביותר. בנושא זה, יעלון עשה טעות חמורה, כאשר נתן גיבוי לסגן הרמטכ"ל על מה שאינו ראוי לגיבוי.

ניתן להבין את הסיטואציה שגרמה לתגובתו. כל אלה שבמשך שבועות הסיתו נגדו, הפנו את אישם לסגן הרמטכ"ל, ובנוסף לביקורת מוצדקת על אמירתו האומללה, הם הסיתו נגדו, ביזו אותו והציגו קצין מצטיין ואמיץ כבוגד. יעלון חש שמדובר בהמשך המסע למען אזריה, להמשך ההסתה נגדו.

טוב היה עושה אילו יצא נגד ההסתה וההכפשות כלפי סגן הרמטכ"ל, אך באותה מידה היה מגנה את האמירה החמורה. לא היתה כל הצדקה לגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל. במקרה הזה שר הביטחון כשל.

האירוע הרביעי היה הדחתו, למעשה, מתפקיד שר הביטחון, והעברת התפקיד לליברמן. לכאורה, מדובר במהלך פוליטי לגיטימי. נתניהו רצה להרחיב את הממשלה. "ישראל ביתנו" היא המועמדת הטבעית לתפקיד. הדרך היחידה להכניס אותה לממשלה היתה מתן תיק הביטחון לליברמן וליעלון הוצע תיק החוץ.

לכאורה. רק לכאורה. למעשה, מדובר במהלך ציני ומכוער הרבה יותר. בשעה שיעלון הוביל את המערכה בטרור, ליברמן עמד בראש הדמגוגים הפופוליסטים שרקדו על הדם, למען רווח פוליטי. שבועות אחדים לפני ההדחה, הגדיר נתניהו את ליברמן כמי שאינו ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני וכמי שהכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס. ולפתע, בתוך שבועות, מדיח ראש הממשלה שר ביטחון מצוין, שהיה רמטכ"ל מצוין, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ומילא במשך עשרות שנים את התפקידים המורכבים ביותר בצה"ל, וממנה במקומו את מי שהוא עצמו הגדיר כלא ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני.

איזה חוסר אחריות. אם הוא אינו ראוי להיות פרשן – ראש הממשלה מפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל? ואם הוא ראוי לעמוד בראש מערכת הביטחון, למה ראש הממשלה הכפיש והשמיץ אותו בצורה כל כך בוטה, תוך שימוש לשווא בביטחון המדינה? כך לא נוהג מנהיג הפועל על פי מצפן. כך נוהג מנהיג הפועל על פי שבשבת.

לאורך כל ימיו כראש הממשלה, ידע נתניהו לסלק מדרכו כל מי שקצת התחזק, מתוך פרנויה שהוא מאיים על שלטונו. כך סילק מדרכו את משה ארנס, איציק מרדכי, דוד לוי, דן מרידור, כחלון, גדעון סער, ריבלין ורק לאחרונה ראינו את התרגיל המסריח של משבר הרכבת בשבת, שנועד לסלק מדרכו את ישראל כץ. גם את נאמנו ארדן הוא מאכיל מרורות. נתניהו היה הראשון לזהות שיש לו הזדמנות להיפרע מיעלון ולהרחיק אותו, ובחסות מסע ההסתה והשיימינג נגדו – הוא הדיח אותו.

ליעלון הוצע תיק החוץ. על פי שיטתם של אריק שרון ושמעון פרס – להישאר תמיד בגלגל, פעם למעלה ופעם למטה אך אף פעם לא להינתק ממנו, היה על יעלון לקבל את ההצעה ולהישאר בתפקיד, בעמדה מתאימה למאבק עתידי על ההנהגה.

יעלון קורץ מחומר אחר והוא החליט להתפטר. בפרישתו הוא הכריז על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה. יעלון הוא חבר הליכוד, ועדין לא הבהיר את כוונתו – להתמודד על ההנהגה מתוך הליכוד או להקים מפלגה חדשה. לדעתי, ברגע שהוא החליט לא להישאר בגלגל, המשמעות היחידה של החלטתו היא להתמודד מבחוץ. בתוך הליכוד, לנוכח מסע השיימינג וההסתה, הוא שרוף. לדעתי, יעלון שגה בכך שלא ניצל את המומנטום של ההתפטרות כדי להחליט על פרישה מיידית ולהכריז על התמודדות במסגרת פוליטית חדשה. שתיקתו הארוכה החלישה אותו, אך אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יכריז על כך, ויצבור כוח.

יעלון הוא האיש המתאים ביותר בגלריית האישים במערכת הפוליטית והציבורית היום, להנהיג את מדינת ישראל. הוא משדר מנהיגות, יושרה, עוצמה, ערכיות ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי הציונות, לביטחון המדינה, לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לערכים ליברליים. הוא מבטא דרך מנהיגותית הפוכה לזו של נתניהו – דוגמה אישית, הצנע לכת, היפוכה של הראוותנות, הנהנתנות והרהבתנות שכה אפיינה את מנהיגי ישראל בשנים האחרונות – שרון, פרס, אולמרט, ברק ונתניהו.

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי ליכוד ו"ימין", שמזדהים עם עמדותיו הניציות ובה בעת מודאגים כמותו מן המגמות של הקצנה לכיוונים של גזענות, שנאת זרים, שנאת ערבים, שנאת שמאלנים, שנאת בית המשפט ושלטון החוק, ההולכים ותופסים מקום מרכזי הולך וגובר ב"ימין".

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי תנועת העבודה, הרואים בו את הרפתן מקיבוץ גרופית, הנאמן לערכי ההתיישבות העובדת, הקיבוץ, החקלאות, הצדק החברתי, והם מודאגים מן ההקצנה של מחנה ה"שמאל", ההולך ומושפע ממגמות שליליות של פוסט ציונות ואובדן האמונה בצדקתה של מדינת ישראל; ממגמות עייפות, תבוסתנות, הרמת ידיים במאבק על הארץ וכניעה לתביעות הערבים.

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי מרכז, שמתוך תפיסת עולם מרכזית הצביעו ל"יש עתיד" ו"כולנו", אך ידעו שבראש המפלגות הללו לא עומד אדם שקורץ מן החומר של הנהגה לאומית.

מן הראוי שיעלון יקים מפלגה שתשבור את משטר המחנות המיושן והבלתי רלוונטי של ה"שמאל" וה"ימין" ההולך ומקצין, הולך ונגרר אחר קצותיו ויוצר שיח של פלגנות, לעומתיות, סכסכנות ושנאה. מן הראוי שיעלון יקים כוח פוליטי שיבנה מחדש את הקונצנזוס הציוני הדמוקרטי, ויתמודד בשמו על הנהגת המדינה.

2. צרור הערות 25.9.16

* שנאה עצמית – הפרובוקציה התורנית בטקס חלוקת פרסי אופיר היתה קטע משיר לאומני של מחמוד דרוויש. המשורר הקורא להשמיד את מדינת ישראל ולסלק מתוכה כל אחד ואחד מן היהודים, ומאיץ אותנו לקחת איתנו גם את הקברים.

כיוון שאותה חבורת קרנפים מתלהבת משיר הקורא לנו לקפל מכאן את היהודים המתים, פניתי לאחד מהם לבקש את תגובתו. והרי תגובתו של ברל כצנלסון: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו." (מתוך מאמר בגיליון חגיגי של "דבר" לרגל האחד במאי, 1936. חלפו 80 שנה, ודבריו נותרו כל כך אקטואליים).

* גיבור ישראל – אומץ וחתרנות נמדדים על פי קבוצת ההתייחסות של אדם. מי אמיץ יותר – אדם השייך למיליֶה הקולנועי שמסתער לעבר מירי רגב או אדם השייך לאותו מיליה שיעז להזדהות אתה?

* הבעייה האמיתית – איני מחסידיה של מירי רגב. רחוק מזה. ולא אחת ביקרתי אותה על מעשיה, על סגנונה, על רדיפת הפרסום שלה, על הפרובוקציות שלה, על נוהגה כפיל בחנות חרסינה. אולם איני מוכן להיות חלק מעדר האוטומטים, היוצא נגד ללא ביקורת וללא מחשבה בכל צעד ובכל מעשה. נניח שבאמת רגב תיכננה פרובוקציה באירוע של פרסי אופיר. נניח שהיא באמת ידעה מה מתוכנן ובישלה אירוע יחצ"ני. אם כן, זה באמת לא בסדר.

אבל האם זאת באמת הבעייה של התרבות הישראלית? האם מירי רגב בחרה להעלות על הבמה דווקא קטעים מתוך שיר הסתה אנטישמי קיצוני? האם היא זאת שהפכה דווקא שיר כזה לדגל, שהתרבות הישראלית מתכנסת סביבו? האם היא אחראית להתקרנפות המיליֶה של עולם הקולנוע הישראלי, שכמעט כולו מדקלם אותו דקלום, והדקלום הוא "תרשום, אני ערבי" של מחמוד דרוויש? זאת הבעייה האמיתית, ואי אפשר לברוח מדיון על רוח התרבות הישראלית אל המקום הנוח של סגנונה והתנהגותה של מירי רגב.

* דגל התרבות הישראלית – השיר נגד הכיבוש שכתב מחמוד דרוויש, והונף כדגל בטקס פרסי אופיר, נכתב ב-1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, ברור לאיזה כיבוש הוא מתכוון. לכיבוש שעליו דורש אבו מאזן מבריטניה להתנצל בפני הערבים. וכה כתב דרוויש:

אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

אני מסרב להשביע את רעבונו של דרוויש.

* הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל – הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל אינו על תוצאות מלחמת ששת הימים, אינו על אקיבוש. הוא על הקמת המדינה. הוא על תש"ח. בעיני "הארץ" מלחמת השחרור היא "נכבה", אסון, עוול כלפי הפלשתינאים. פשקוויל המערכת של העיתון (22.9.16) קורא ל"הכרה באחריותה [של ישראל] או אפילו התנצלות היסטורית [בפני הפלשתינאים], תוך מאמץ כן לתקן ככל הניתן את העוול שגרמה להם," אף שהוא מטיל ספק אם הפלשתינאים יסכימו אי פעם לקבל את ההתנצלות. ובאותו יום כתב התועמלן הראשי של העיתון, שפשקוויליו הם הקרובים ביותר ברוחם ובטיעוניהם לפשקווילי המערכת, גדעון לוי, פשקוויל שבו הוא תבע מישראל להתנצל, לפצות ובין הצעותיו: "כריעת ברך ופיצויים כמו בגרמניה" (לצד איזה משפטון כסת"חי שזאת לא השוואה לשואה או משהו כזה).

אבל "הארץ" אינו מעודכן. מבחינת הפלשתינאים הבעיה אינה 1948 אלא 1917 – הצהרת בלפור, כפי שמנהיגם אמר בבירור בנאומו בעצרת האו"ם. 31 שנה לפני סיפורי הנכבה/שמכבה נעשה להם העוול הגדול – ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי במולדתו.

* פינת החי – קוראי "הארץ" הבחינו בוודאי בתופעה המעניינת, שבשבועות האחרונים יש לדבוקת שוקן אוייב מסוכן יותר אפילו מהשילוב של נתניהו, בנט וליברמן גם יחד; אדם שאין כמעט יום שלא מופיע לפחות מאמר אחד בגנותו. האיש הוא ארי שביט, חבר מערכת "הארץ".

בעיניי, תפקידו של ארי שביט ב"הארץ" דומה לתפקיד הבודקה של השומר בבית הקברות –פינת החי. בניגוד לשלמה אבינרי, ארנס וישראל הראל הכותבים בו מבחוץ, הוא חבר מערכת העיתון – "הארץ" הוא מקום עבודתו ועיסוקו המרכזי. בשממה האנטי ציונית הצחיחה של "הארץ" הוא מאתגר את עיתונו בעמדות של "שמאל"/"מרכז" ציוני. וזה מטריף אותם.

ביום רביעי חיים לוינסון כתב נגדו ונגד נתניהו, שהם מדברים אל הנצח ואינם רואים את בני האדם. את ארי שביט הוא תקף על תמיכתו במדינה פלשתינאית. למה? כיוון שהוא דוגל במדינה פלשתינאית כדי להבטיח את הרוב היהודי בישראל, ולא כדי לעשות צדק עם הפלשתינאים. אצל דבוקת שוקן, רוב יהודי הוא שם נרדף לפשיזם, לאומנות וגזענות.

* תרבות השקר – נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. אין לי ספק שהוא ביטא בדבריו הנכוחים את מחשבותיהם של הרוב המוחלט של הישראלים.

כאשר אין על מה לבקר את נתניהו על נאומו, ממציאים. כתבת "ידיעות אחרונות" ציפי שמילוביץ, שירבבה את הגיגיה בידיעה שכתבה על הנאום, לא במאמר פרשנות. היא אמרה שדבריו על כך שישראל מחנכת את ילדיה לשלם סותרים דברים של מבקר המדינה, ודבריו על ההסתה של הפלשתינאים מתעלמים מההסתה שלו ערב הבחירות. ואיך היא שירבבה את הערותיה האישיות לידיעה אינפורמטיבית? היא הוסיפה בראשם את המילים: "גורמים מדיניים מיהרו להצביע על מספר סתירות ובעיות בנאומו." יפה היא שדרגה את עצמה.

בצטטה את נתניהו מדבר על מעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל ועל העובדה ש-160 מדינות מקיימות קשרים עם ישראל, היא הוסיפה, הפעם בלי להסתמך על "גורמים מדיניים", "אך שכח להזכיר שרובן עשו זאת רק בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו." שטות ושקר. תנופת כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל של עשרות מדינות ובראשן בריה"מ, סין והודו היתה דווקא בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש הממשלה, בשנים שקדמו לאוסלו. ובימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של ירח דבש חסר תקדים ביחסי ישראל ומדינות אפריקה ואסיה. 

* בין נתניהו לריבלין – בנאומו בעצרת האו"ם אמר נתניהו את דברי האמת הבאים: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא." אמת. העובדה שנתניהו אמר את האמת, לא תפריע לאוהדיו להמשיך להסית נגד ריבלין, שאמר בדיוק אותם דברים. גם דבריו בנדון של נתניהו, "זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו," זהים לדבריו של ריבלין באותו נאום מושמץ, אלא שהם הועלמו בעלילת "בני עמי", שמטפחים חסידי נתניהו.

* להתנצל בפני הבני זונות – בירושלים נערך ערב מקהלות מקסים, חווייה תרבותית נפלאה, על דעת הציבור הרחב שהשתתף בה. על האירוע היפה הזה, הסתערו בריוני קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין וחבר מרעיו, באלימות אופיינית, כדי לפוצצו ולהרוויח כותרות, באשמת השקר שמדובר באירוע נוצרי (שהיא מתועבת באותה מידה גם אילו היה זה באמת אירוע נוצרי).

חברי עדי ארבל, מראשי המכון לאסטרטגיה ציונית, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט חריף, שבו הוא גינה והוקיע את הכנופיה הזאת ובראשה את הדוצ'ה שלה גופשטיין, שאותו הוא כינה "בן זונה".

לא חלף זמן רב, ופייסבוק הורידה את הפוסט, בטענה שהוא פוגעני. זו השיטה של הבריונים העדינים האלה, אנשי החיה הכהניסטית. כבר סיפרתי בעבר על תביעת הדיבה נגדי של איתמר בן גביר ועל התביעה של מיכאל בן חורין לפני שנים אחדות, מתוך רצון להלך אימים עליי ועל כל מבקריהם ולסתום את פיותינו. גם פוסט שלי נגד הימין הרידקלי נחסם בתחכום, אחרי שכתבתי באירוניה ברוח דבריהם. הם, הבריונים האלימים האלה, שאין להם בעייה להכות פיסית ובוודאי שאין להם כל בעיה לנאץ, לגדף, להשמיץ ולעשות שיימינג; בריוני הקשקשים הללו, נורא עדינים וכל כך רגישים לכל ביקורת עליהם, וכאשר הם מוצאים שיש עילה כביכול, הם ממהרים, כחלק מן הטקטיקה שלהם, להתלונן בפייסבוק כדי להסיר את הביקורת.

ולגופו של הפוסט של עדי – הוא צודק בכל מילה שכתב, אך הוא טעה בשימוש בביטוי "בן זונה". לדעתי, עליו להתנצל בפני ציבור הזונות ובני משפחותיהם על ההשוואה הנואלת לכנופיית גופשטיין.

* שלא יהיה כל רמז – אחד משני האישים – הילארי קלינטון ודונאלד טראמפ, יהיה בעוד ארבעה חודשים נשיאה של ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו. לכן, חשוב מאוד שנתניהו ייפגש עם שניהם. חשוב מאוד שיהדק את הקשרים עם כל אחד מהם. חשוב מאוד שיעלה על נס את ידידותו של כל אחד מהם לישראל. והחשוב מכל – שלא יהיה בדבריו כל רמז להעדפת אחד מהם על יריבו.

* כסת"ח – בראיון לערוץ 2 הודיע נתניהו שלא ישתתף בהצבעה על מיסוי דירה שלישית, בשל ניגוד עניינים, כבעל שלוש דירות. בעיניי הגישה הזאת בלתי סבירה. ואין המדובר רק בנתניהו במקרה הזה, אלא במה שהפך לנורמה – תפיסה אבסורדית של ניגוד עניינים, שהגיעה לשיא באי השתתפותו של כחלון בהצבעות על מתווה הגז, כיוון שהוא חבר של בעל עניין.

זה אבסורד. אנו בוחרים מנהיגים בהנחה שהם יכולים להתעלות מעל שיקול פרטי ולהצביע על פי העניין הלאומי. האם שר שהוא אבא של חייל יפסול את עצמו מהצבעה על פעולה צבאית, בשל ניגוד עניינים?

זאת תרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות.

* מעשה בלעם של אלון ליאל – דני דיין, הקונסול הכללי של ישראל בארה"ב, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, חושב נכון ועושה את הדברים הנכונים. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא הציג ארבעה יעדים לתפקידו: "היעד הראשון הוא לקרב את הקהילה ההיספנית לישראל. זו הקהילה שהכי שווה להשקיע בה. בעוד 30 שנה הם יהיו 30 אחוז באלקטורט ואם לא נהיה שם, לא נקבל את תמיכת ארה"ב. אני גם רוצה להשקיע בדמוקרטים ובפרוגרסיבים בניו יורק, למרות שאני בא מן הימין ומזוהה עם ביבי. השמאל והמרכז התרחקו מאיתנו, ואני מעוניין להחזיר אותם לתמיכה בישראל. יעד נוסף הוא החזרת תמיכתם של בני ה-30 פלוס, יהודים ולא יהודים, שהם המנהיגות העתידית של ארה"ב. ולא פחות חשוב – אני רוצה לפעול לפלורליזם דתי. אנחנו נפסיד את היהודים האמריקאים לא בגלל הכיבוש אלא בגלל הכותל."

יפה מאוד. אלון ליאל הצליח לסכל, בצעד בוגדני, את מינויו של דיין לשגריר ישראל בברזיל. ליאל רצה לקלקל ויצא משדרג – קונסול כללי בניו יורק, הוא תפקיד חשוב ומשפיע יותר משגריר בברזיל.

* נדבך חשוב בבניין המדינה – המהלך ההיסטורי הגדול של יישוב הנגב והגליל בעולים שהגיעו לישראל בשנות החמישים, הוא הגורם לכך שהנגב והגליל הנם חלק ממדינת ישראל. הגבול היה פרוץ, לא היו גדרות, צה"ל היה קטן וחלש, מסתננים חדרו לישראל מידי יום והמוני פליטים לטשו עיניהם לישראל. אלמלא אותה התיישבות, שום דבר לא היה עוצר את השתלטות הערבים על הנגב והגליל ובלי הנגב והגליל מדינת ישראל לא היתה שורדת.

העלייה הגדולה מבורכת מסיבות רבות: א. היא הצילה את היהודים מהסבל והרדיפות הנוראיות בארצות מוצאם. ב. היא קיבצה גלויות וקוממה את העם היהודי בארצו. ג. היא הבטיחה את הרוב היהודי בישראל. ד. היא יישבה את ארץ ישראל. ה. היא הצילה את הנגב והגליל ולכן – את מדינת ישראל.

יישוב הגליל והנגב בידי העולים, העניק לאותם עולים, לילדיהם, לנכדיהם ולניניהם את הזכות הגדולה להיות נדבך כה חשוב בהגשמת הציונות ובבניין המדינה, את הגאווה וההוקרה.

וכל כך חבל שעסקני עדתיות עלובי נפש הופכים את הקערה בסיפורי מסכנות והתבכיינות של "שפכו אותנו מהמשאית" וכו'. כל כך חבל שעסקנים פוליטיים וספרותיים מדכאים את הגאווה ומטפחים תסכול ואומללות, רק כי הקריירה שלהם נבנית מכך.

* האדמו"ר היה לרב – "צריכים אנו לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכוח הרוח שלנו... בטרם שנבנה את ירושלים של מעלה, לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. 'אם ה' לא יבנה בית – שווא עמלו בוניו בו'. עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה.

אם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקיבוצי שלנו – עלינו לצרף לו את סמכותם של באי כוח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה ניבאו שתשוב עם ימות המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט השדרה של יצירת העם הקיבוצית, הגעגועים להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.

ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחיית המתים לנו. תחיית מתים זו צריכה להתבטא אצלנו עתה בתחיית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני עמנו כולם בבניין הגדול שאנו בונים."

דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק בנאום שנשא בשנת תרפ"ו, 1926.

חלפו 90 שנה, והגיעה השעה להגשים את החזון הרוחני התרבותי של הציונות, ברוח דבריו.

השבוע נערך טקס הסמכה של המחזור הראשון של בית המדרש לרבנות ישראלית. הייחודי בסמיכה הזאת, המשותפת למדרשה באורנים, סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בישראל ולמכון הרטמן, הגוף המוביל של הציונות הדתית הפתוחה והליברלית, הוא שאין היא רבנות של זרם. יש בה "דתיים" ו"חילונים", רבות ורבנים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים מקהילות תפילה ישראליות שאינן שייכות לאף זרם. עצם השותפות שלהם כחבורה של מנהיגות רוחנית משותפת, מסירה את המחיצות בין ההגדרות המיושנות, המעיקות, המחנאיות, הסוגרות, החונקות, של "דתיים" ו"חילונים". וכל זאת, בלי שאף אחד מהם מתכחש לזרם שאליו הוא שייך ואינו מתנתק ממנו. גם הרבות האורתודוכסיות ממשיכות להיות אורתודוכסיות, אף שעדיין הזרם שלהן אינו מכיר בסמיכתן, למרות שהן לבטח עולות במחויבות, בידע וביכולות שלהן על מרבית הרבנים האורתודוכסיים.

מתוך תעודת ההסמכה: "כל דור ודור נתבע מחדש להעמיד מנהיגות ומנהיגים בני תורה ואנשי תרבות עברית, הבונים חיים יהודיים ערכיים. הרבנות הישראלית שואפת לעצב יהדות רבת פנים, קשובה לצרכי השעה המוסריים והחברתיים; יהדות החיה את חלום שיבת ציון וקיבוץ הגלויות ומחויבת לאתגרי הריבונות הישראלית, העם היהודי והאנושות."

נשאלת השאלה, איך "חילונים" מתחברים לתואר רב? התשובה הזאת מורכבת. ראשית, אך טבעי שמנהיגים רוחניים תרבותיים יהודיים, הפועלים ביהדות ומתוך היהדות, לא יוותרו על התואר היהודי המקורי והעתיק לעשיה שהם עושים כבר שנים רבות, כדי להמציא תואר אחר. שנית, בניגוד לארגון "תמורה" שמגדיר עצמו כ"חילוני" ומסמיך רבנים חילונים בהגדרה, איני חושב ששי זרחי, רני יגר וחבריהם מגדירים את עצמם ככאלה.

"מה פתאום רב?" שואלים רבים את גלויי הראש שבין הרבנים החדשים. אני השתתפתי בטקס הסמיכה כאורחו של שי זרחי. השאלה שאני שואל אינה "מה פתאום רב?" אלא – מה? אתה עוד לא רב? האמת היא ששי, שכבר כמעט 40 שנה כל חייו קודש לעשיה ולהנהגה ולהעמקה ביהדות, בחינוך יהודי, בתרבות יהודית, בהנהגת קהילה יהודית, הוא כבר מזמן רב. אבל גם הוא וגם התנועה התרבותית שהוא מייצג, היו צריכים לעבור את כברת הדרך שעברו מאז שנות השבעים ועד ימינו, כדי להגיע להבשלה הזאת. שי הוא בעת ובעונה אחת הן מהמחזור הראשון של המוסמכים, והן אחד מארבעת ראשי התוכנית, ומהיכרותי אותו ואת הנפשות הפועלות, הוא מן הסתם המרכזי והדומיננטי ביניהם.

כך שאת ההסמכה שלו אני מגדיר: סוף סוף האדמו"ר היה לרב.

מזמן לא הייתי שותף לכזו שירת "התקווה" מרגשת, עוצמתית, מעומק הלבבות של כל הקהל, כמו בסיום טקס ההסמכה.

* כנס חוקרי הקיבוץ – חוויתי חוויה אינטלקטואלית נפלאה ביומיים של הכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שנערך בגבעת חביבה. בכנס הוצגו קרוב לעשרים מחקרים בתפיסה רב תחומית: מחקרים היסטוריים, סוציולוגיים, ספרותיים ותרבותיים.

אני הרציתי על המהלך שבו הקיבוצים והמושבים בגולן הקימו את קצרין כדי להוות מופת לאזור כפרי שבלבו בירה עירונית, המתנהלים במערכת יחסים שונה לגמרי מיחסי האיבה שאפיינו אזורים אחרים בשנות ה-70.

בתוך שורת ההרצאות המרתקות והמלומדות הייתה אחת צחיחה וחסרת ערך במיוחד. לא אעשה שיימינג למרצה, אציג רק את הנושא: "גבריות באליטה העירונית של תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל בשנות השלושים." המחקר אמור היה להציג את תפיסת הגבריות ההגמונית של האישים אותם הוא סיקר. הוא הציג דברים שהם כתבו על פוליטיקה, התיישבות, חלוציות וחינוך, אך כנראה בכל החומר שקרא לא מצא אף התייחסות ל"גבריות". זה לא הפריע לו לאנוס את מושאי המחקר, ולהכניס אותם דרך קוף של מחט שהשיח הפוסט מודרניסטי המגדרי מכתיב, על כל הג'יבריש הכרוך בו. התוצאה הייתה נלעגת. זו הזנייה של האקדמיה.

* יד שניה מסלב – פרסומת חדשה לספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" המשודרת בימים האחרונים ברדיו מציינת: "הספר שעליו המליץ אובמה." אילו היסטוריון בעל שם היה ממליץ על הספר, היה בכך דבר שראוי להתהדר בו. כך גם אם מבקר ספרות מוערך היה מדבר בשבחו. אובמה, לצורך העניין, הוא בסך הכול ידוען. זה כמו לפרסם ספר פילוסופיה עמוק ולומר שבר רפאלי המליצה עליו.

(הבהרה: אין בהערה זו הבעת דעה על כושרו האינטלקטואלי של אובמה ולא על ספרו של הררי, אלא אך ורק על הפרובינציאליות של הפרסומת).

[אהוד: קראתי מאמר שכולו שטויות על העם היהודי שפירסם הררי הנ"ל בעיתון ההזוי "הארץ" ולכן אינני יכול להתייחס אל ההררי הנ"ל ברצינות ולא אקרא את ספרו. פעם, אנשים שזו רמת כתיבתם בהיסטוריה, לא היו מקבלים אפילו ב"א באוניברסיטה הירושלמית].

* עליתי לי"ב – חזרתי זה עתה מערב של קורת רוח, עונג והתרגשות – מפגש של כיתה י"ב 4 ב"בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנה.

הזמנתי למפגש היתה הפעם הראשונה שהתקבלתי לי"ב בבליך, כיוון שהאמת היא שהעיפו אותי מביה"ס אחרי י"א, כיוון שהייתי ברדקיסט. עצם ההזמנה הפליאה אותי – הרי איך מארגנים מפגש מחזור? לרוב יושבים עם ספר המחזור ונזכרים בשמות. ואילו אני לא נוכח בספר המחזור.

מסתבר שכמעט אף אחד לא זכר שלא סיימתי אתם את י"ב.

אני זוכר את תקופת נעוריי כתקופה נפלאה... אך לא כל כך בקשר עם ביה"ס. שבט הצופים לא היה ביתי השני, אלא הראשון. שם חייתי. הייתי מדריך, רשג"ד, פעיל בשכבה שלי ובשבט בכלל, תרבותניק, נציג השבט בתנועה ומאמצע י"א בגרעין ומזכירות הגרעין. והיתה זו תקופה סוערת מבחינה חברתית, מבחינה תרבותית, תקופה פורייה של טיולים, של ספרים, של מוסיקה, של רומנטיקה. הכול... חוץ מלימודים. את ביה"ס "בליך" ממש שנאתי. וגם בדיעבד אני זוכר אותו לרעה. אולם אם עד עתה חשבתי שהסיבה לכך היא הרומן הבעייתי שלי עם ביה"ס, נוכחתי בשיחה שקיימנו במפגש, שהרוב המוחלט של תלמידי הכיתה, כולל התלמידים הטובים, גם בחלוף 35 שנים, זוכרים לרעה את "בליך" המהולל ובעל השם, כמוסד קודר, נוקשה ומנוכר. יש גם מפלגה קטנה של אוהבי "בליך", אך כפי שהעיר אחד החבר'ה, היא לא עוברת את אחוז החסימה...

את רוב החבר'ה לא פגשתי 35 שנים. כולם שירתו ביחידות קרביות, כולם חיים בארץ, כמעט כולם הקימו משפחות למופת, אצל הרוב – בזוגיות יציבה, כמעט לכולם כ-3 ילדים, יש גם כמה נכדים, ואנחנו יכולים להתגאות שיש "לנו" אפילו ילד שייצג את ישראל באולימפיאדה (הג'ודוקא גולן פולק). בין הבוגרים שני רופאים בכירים (לא ממש אופייני לכיתה של היסטוריה וסוציולוגיה), כמה אנשים ששירתו שנים רבות בקבע ובכירים במערכת הביטחון. יש אנשי חינוך וניהול והרבה עוסקים בהתנדבות. בקיצור – מלח הארץ, במלוא מובן המילה.

ויש גם מי שחוו חוויות קשות, משברים רפואיים חמורים, אסונות במשפחה. ודיברו על כך בפתיחות רבה וזכו להאזנה ואמפתיה מחבריהם מנוער.

בין המשתתפים היתה גם אביבה נקר, מחנכת הכיתה הנפלאה והאהובה (כן, גם על אלה שהכי שנאו את "בליך", למרות שהיא היתה מחנכת קשוחה). היא לא רק זכרה כל תלמיד ותלמיד, אלא אפילו איפה כל אחד ישב וליד מי.

היתה זו חווייה יוצאת מן הכלל.

רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי בכיתה לא באה למפגש.

* הבוגר שלנו – מאז סיום לימודיי ב"בליך" ביקרתי רק פעם אחת בביה"ס. היה זה כ-15 שנה לאחר לימודיי, כשהייתי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בביה"ס נערך "משאל עם" על נסיגה מהגולן ואני הוזמנתי להרצות. הוצגתי בפני התלמידים כ"בוגר שלנו..." גם הם לא זכרו שהעיפו אותי...

כמובן שהיה רוב של כ-2/3 נגד הנסיגה, וכדובר מיד הוצאתי הודעה שבה הזכרתי שזה ביה"ס שתמיד ניבא נכון את תוצאות הבחירות (למרות שידעתי שהמיתוס הזה הוא פיקציה).

* שולמית לסקוב ז"ל –ההיסטוריונית שולמית לסקוב, הלכה לעולמה בגיל 100. לסקוב, אשתו של הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, כתבה ספרים רבים בחקר הציונות וביוגרפיות של אישים ציוניים ובהם אחד העם, יוסף ויתקין וטרומפלדור. יהי זכרה ברוך!

הביוגרפיה שכתבה על טרומפלדור היא ביוגרפיית מופת. היא בחנה לעומק את מיתוס המיתוס – המיתוס על פיו כביכול טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא קילל ברוסית, וכאילו ה"טוב למות" הוא מיתוס. מסקנתה חד משמעית – על פי כל העדויות של מי שהיו עם טרומפלדור באותם רגעים, הוא אמר את הדברים. כל אלה שטענו שלא אמר – לא היו במחיצתו. המסר הזה ליווה אותו לאורך שנים והוא כתב אותו במכתבים רבים וסביר להניח שברגע כזה שב ואמר את מה שהאמין בו. לעומת זאת, לאורך שנים רבות הוא הקפיד לא להוציא דבר קללה מפיו, ובלתי סביר שברגעים כאלה ינהג שלא על פי טבעו. בקיצור, סיפור הקללה ברוסית הוא מיתוס מופרך הנובע ממניעים זרים.

* ביד הלשון: יהודי בביתך וגרמני בצאתך – במאמרו "מה שמר על היהודים כעם", בגיליון 2 של כתב העת המשובח "אשמורת שלישית" (גילוי נאות – אני כותב באופן קבוע בכתב עת זה וכתבתי מסה גם לגיליון זה), ציטט דב בן מאיר משפט המבטא את התפיסה של יהודים משכילים באירופה בתקופת האמנציפציה במאה ה-19: "היה יהודי בביתך וגרמני (או צרפתי) בצאתך."

הציטוט אינו מדויק, אף שהוא בהחלט מיטיב לתאר את תוכן אותה תפיסה. הציטוט מחבר שני ביטויים שונים. האחד הוא "גרמנים (או צרפתים) בני דת משה" והשני הוא מתוך שירו של יהודה לייב גורדון (יל"ג), משורר ההשכלה, "הָקִיצָה עַמִּי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ."

יש לציין שבהמשך דרכו יל"ג אימץ את התפיסה הלאומית של היהדות.

* * *

נעמן כהן

"אור מהמזרח"

אימרה לטינית ידועה בימי הביניים אמרה: lex"  "Ex orient lux, ex occidentכלומר, הדתות הגדולות מוצאן מהמזרח, ואילו החוק השלטון (וגם המדע) מוצאם מהמערב מאירופה.

והנה בעקבות הוועדה של הגזען המערבי (מוגרבי) ארז ביטון הוציא משרד החינוך הוראה ללמד על 28 נשים פורצות דרך מארצות האיסלם:

http://edu.gov.il/owlHeb/Tichon/RefurmotHinoch/Documents/or.pdf

המטרות בתחום התוכן:

חשיפת דמויות מופת נשיות מקהילות ישראל בארצות האסלאם בארץ ובעולם והצבת מודלים מגוונים להזדהות ולחיקוי.

דיון ועיון ביקורתי במודל הסטריאוטיפי הקיים בחברה לגבי מקומה של האישה היהודייה בתרבות יהודי ארצות האסלאם.

גיבוש תפיסות מגדריות שוויוניות.

אז ראשית, טוב שמדובר על נשים מארצות האיסלאם ולא על "מזרחיות" בשעה שברשימה יש מערביות-(מוגרביות) ודרומיות-(תימניות).

מבדיקת הרשימה עולה שיש בה נשים חשובות וחשובות פחות. אבל האם יש דמויות מופת? ספק. ברשימה יש נשות ספרות בינוניות. אין משוררות או סופרות שכתבו ספרות מופת. יש אישה שייסדה בית אבות חשוב מאוד, אבל האם זה כשלעצמו מופת? ישנן שחקניות המתמחות בהצגת נשים מרוקאיות וכדומה. האם הנשים הללו מהוות "מודל להזדהות ולחיקוי"?

בעצם אם בוחנים לעומק, בעצם, המופת להזדהות ולחיקוי הוא תהליך "השיאכנוז" של הנשים היהודיות-ערביות.

את המופת של הנשים כפורצות דרך בעולם המוסלמי, כהגדרת התוכנית אני רואה בדבר אחד. כל הנשים יודעות לקרא ולכתוב. זה כשלעצמו פריצת דרך בהתחשב בעובדה שרוב רובן של הנשים מארצות האיסלם שעלו לארץ היו אנאלפאבתיות.

אימוץ הערך המערבי-אירופי-(אשכנזי) של השכלה לנשים הוא פריצת דרך.

אימוץ הערכים המערביים-אירופאים (אשכנזים) כגון תפיסה מגדרית שוויונית לנשים היא פריצת דרך. איסור על פוליגמיה, ותפיסת האישה כרכוש כאשר נכפה על צעירה להינשא כאישה שנייה או שלישית למבוגר, כפי שהיה נהוג למשל בתימן, היא פריצת דרך.

מעבר למופת האשכנזיות, כלומר לאימוץ עולם הערכים האשכנזי (בניגוד לעולם הערכים הערבי-מוסלמי) האם יש כאן מופת כלשהו?

אני חושב על התלמידים ובעיקר התלמידות, צאצאי העולים מארצות האיסלאם, הלומדים את התוכנית. האם זה ימלא את ליבם גאווה? האם המופת שלהם יתמצה בכך שיהפכו למשוררים/ות או סופרים/ות הכותבים רק על העולים מארצות ערב או האם התלמידות תשאפנה רק להיות שחקניות המתמחות בהצגת נשים מרוקאיות או תימניות? ואיפה גברים ונשות מופת בשטח המדע? למה אין אשת מדע? אין אישה רופאה, או מהנדסת?

אם כבר מוזכרת דונה גרציה כיהודייה ספרדית – מדוע לא מוזכר הרצל כיהודי ספרדי?

והנה עוד הפתעה. בין נשות המופת מופיעה דמותה של הגזענית האנטי-אשכנזית-יהודית- ציונית, ילידת מרוקו אווה אילוז. האם אישה זו המלאה בשנאה ליהדות, לציונות, לאשכנזים – יכולה להוות דמות מופת לילדי ישראל? האם זהו ה"אור מהמזרח" (מהמערב-המגרב) שמשרד החינוך מטיף לו?

מוזר עד מאוד ששר החינוך בנט, שמסרב ללמד את ילדי ישראל על "שואת יהודי ערב",  נותן את ידו לתוכנית כזו.

מרים סיבוני-רגב על דרוויש ותרבות

בטקס פרסי הקולנוע ע"ש ישעיהו גולדברג-אופיר יצאה שרת התרבות מרים סיבוני-רגב מן האולם כאשר הוקרא שירו של המשורר מחמוד דרוויש.

את יציאתה הסבירה השרה כך: "יש לי סבלנות להרבה דעות, אבל אין לי סבלנות למחמוד דרוויש ולכל מי שרוצה לחסל את עם ישראל. דווקא עם ההתחלה של השיר, 'תרשום אני ערבי', אני יכולה להסכים, יש זהות ערבית ואני לא רוצה למחוק אותה, אבל בסוף השיר הוא אוכל את הבשר של כולנו, של העם היהודי, ולזה אני לא מסכימה."

לגופו של עניין, כל הצדק עם השרה. לא יעלה על הדעת שבטקס רשמי של מדינה יושמע שיר של משורר קניבל שמכריז כי שאיפתו היא לחסל את אותה מדינה ומאיים לאכול את אזרחיה היהודים.

יציאתה של השרה מהאולם היתה לכן ראויה, רק חבל שהפלישתיות (פיליסטיניות) של השרה הביאה אותה לציטוטים לא נכונים ולאי יכולת למנף את דבריה הצודקים.

ראשית אומרת השרה: " אני יכולה להסכים ,יש זהות ערבית ואני לא רוצה למחוק אותה." כאן היתה צריכה מיד להוסיף שהמילים של דרוויש "תרשום אני ערבי" שוללות  את היותו פלישתינאי. המשורר מצהיר שהוא רק "ערבי", ולדידו כהצהרתו בשירו שנכתב ב-1964 – אין כלל עם פלישתינאי או זהות פלישתינאית.

לאחר מכן אומרת השרה "בסוף השיר הוא אוכל את הבשר של כולנו של העם היהודי ולזה אני לא מסכימה."

סיבוני-רגב, קצת הבנת הנקרא. הוא לא אוכל את העם היהודי הוא רק מאיים לאכול.

כאן היתה צריכה השרה להביא את דרוויש המשורר הקניבל כמופת מוסרי לכל ערבי שכמוהו רוצה לחסל את מדינת היהודים ומאיים לאכול את אזרחיה היהודים ללכת בדרכו של דרוויש כלומר לוותר על אזרחותו הישראלית ולצאת מהמדינה. עליה היה לקרא בקול גדול: "לכו בעקבותיו!"

לשרת התרבות עוד יש עוד הרבה ללמוד כדי לצאת מהפלישתיות (פיליסטיניזם), ולהתבטא בתרבותיות.

שרת התרבות מרים סיבוני-רגב: "תגיד לי אתה סתום?"

https://www.youtube.com/watch?v=qRgbeMEZHmk

שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!

בהערה על דבריי נגד תומכי חרם הב.ד.ס. ("צביעותו של ידידיה יצחקי", ב"חדשות בן עזר" גיליון 1178) ציין העורך: "אהוד: מהדברים כאן הושמטו שורות אחדות מחשש לתביעת דיבה נגד המכתב העיתי."

ההערה נראתה לי מאד משונה. מה צונזר? על איזו תביעת דיבה מדובר? בתחילה היה קשה לי למצוא אילו שורות בכלל נמחקו. לאחר בדיקה דקדקנית מצאתי. לא מיספר שורות צונזרו אלא שורה...

[אהוד: מכאן והלאה לא אוכל לצטט אותך כי ידידיה יצחקי שקל תביעת דיבה נגדנו בגלל דבריך המתפרסמים אצלנו עליו, ואל נא תיתמם! – לנו אין תומך עשיר שישפה אותנו על נזקי תביעת דיבה בגין דבריך, ולכן אנחנו נזהרים].

אגב באותו גיליון כותב הייטנר שהחרם הערבי החל ב-1951, ולא היא. החרם החל ב-1945 עוד לפני הקמת המדינה.

* * *

יהודה דרורי

1. מה שנתניהו לא אמר באו"מ

אין כל חילוקי דעות על כך שבנימין נתניהו הוא נואם מזהיר, היודע להבהיר היטב את דעותיו והשקפותיו ולשמש פה מסביר לישראל. בכל זאת, היה עליו לשים סוף למחוות המילוליות שהוא נתן אתמול בעצרת האו"ם, לתומך הטרור, מכחיש השואה והנבל הראשי של הפלסטינים, הלא הוא אבו מאזן. בייחוד לאחר הדברים האלימים שהלה נשא לפני נאומו של נתניהו.

על נתניהו היה לומר לפיכך: "הנואם שדיבר לפניי הוא הסיבה העיקרית לסבל הפלסטיני. כמנהיגם, הוא מעודד אלימות, תומך בטרור נגד ישראל, ובמסגרת רעיונותיו האנטישמיים, מלבד היותו מכחיש שואה ידוע,  הוא טוען למדינה פלסטינית ללא יהודים, דהיינו, 'יודנריין' בסגנון ההיטלריזם. הסגנון הנאצי אינו זר לאבו-מאזן, שהפרופגנדה השקרית שלו חובקת עולם ומסיתה נגד ישראל, ומזכירה לנו שאבי התנועה הפלסטינית, מנהיגה המיתולוגי, המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ישב בשנות מלחמת העולם השנייה במטה הגסטפו בברלין כיועץ מיוחד להשמדת יהודים. זוהי המורשת הפלסטינית. ברור לנו ולכם שכל עוד אדם זה, המתכחש אפילו להסכמים שעשה איתנו קודמו, יאסר עראפת, כל עוד הוא מתיימר לייצג ולדבר בשם הפלסטינים, שלום לא יהיה! והפלסטינים ימשיכו לסבול.

"כפי ששמעתם, הוא עומד לתבוע את בריטניה על 'הצהרת בלפור' שאישרה ליהודים עצמאות בארץ ישראל.  עצמאות זו, אושררה פה-אחד בחבר הלאומים, ומאז זה החוק הבין לאומי היחיד המגדיר את כל השטח ממערב לירדן כשייך לעם היהודי!

"לפיכך כל התנחלות בשטח הזה, אם זו תל-אביב, או אריאל, או אילת, הינה חוקית לחלוטין, ובכלל זה, כל ירושלים... אני מניח שאחרי דבריי אלו, אבו-מאזן יגיש תלונה נגד חבר הלאומים וכל משתתפיו... אני מבקש להזכיר פה לכל חברות האו"מ כי 'הצהרת בלפור'  נתנה ליהודים את "פלשתינה" משני עברי הירדן. אלא שב-1924 אנגליה החליטה לקטוע שטח זה מ'הצהרת בלפור' ולתת אותו לערבים בעבר הירדן המזרחי להקמת מדינה משלהם, הלא היא ירדן.

"זהו, רבותיי, היכן שבוצע העיקרון של שתי מדינות לשני העמים! הניסיונות הנוכחיים לחתוך את מדינת ישראל שוב עם הסיסמה המזוייפת הזו – לא יצלחו. היצענו ואנו מציעים שוב אוטונומיה מלאה לפלסטינים ביהודה ובשומרון, או סיפוח למדינת ירדן. אלו הם הפתרונות היחידים שיש לדבר עליהם ואין בילתם. לפיכך, עד קבלת אחד הפתרונות הללו, כל פעילות טרור נגדנו מצידם תתקל בניטרול מוחלט של הטרוריסטים,  בין שזה ביהודה ובשומרון או ברצועת עזה. זה לא איום, זו הבטחת המדיניות שלנו..."

2. תרשמו לכם את המיספר 2120*

 נתיבי ישראל מתקדמים צעד קדימה. במידה ונתקעתם בכביש עם פנצ׳ר בגלגל או ללא דלק, או בעיית חשמל, מחייגים לנתיבי ישראל: 2120* ובתוך מספר דקות יגיע רכב ויחלץ אתכם בחינם וללא עלות, כל זה על מנת להציל חיים!

תודה לשר ישראל כץ.

* * *

מתי דוד

אופטימיות מגוייסת בסביבה מייאשת

טבעו של האדם לקוות לטוב, להאמין בתקווה, להיות אופטימי. גם מנהיגים, פוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל הם בני אדם, שנוהגים לייצר ולשווק אופטימיות גם כאשר המצב מייאש. ואולם כאשר האופטימיות היא מגוייסת ובמידה רבה לא ריאלית, היא עשויה להוביל לטראומה לאומית של ייאוש הרסני. אינפוזיה מלאכותית של אופטימיות הופכת לאילוזיה הרסנית.

כל אלה הממשיכים להאמין ולקדם את פיתרון הבעיה הפלסטינית, באמצעות נוסחת "2 מדינות ל-2 עמים", משוכנעים שאמנם זה גם אפשרי וגם הכרחי. אנשים אלה ממשיכים בניסיונות לשווק את "הצהרת בלפור" הישראלית למען הקמת מדינת פלסטין עצמאית בידיעה שאין לכך סיכוי.

המשווקים של "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת פלסטין עצמאית

הגעגועים לשקט, לשלום ולקץ הסכסוך עם הפלסטינים, מובילים רבים בתוכנו להאמין שאפשר וצריך להמשיך לשווק "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת הקמת פלסטין עצמאית. רבים מקרב הפוליטיקאים והאזרחים המודאגים בתוכנו נאחזים בכל רעיון ובכל תוכנית שלום. מנהיגי השמאל דוגלים במדיניות של "חזון ותקווה" ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדה" של נתניהו לטענתם. ואולם יש להודות ולומר שמדובר בהפחדות שיש להן בסיס והן אינן מנותקות מהמציאות שמסביבנו.

על רקע זה ארבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה העלו תוכניות שלום אישיות. המדובר בחברי הכנסת חיליק בר. בוז'י הרצוג. עמר ברלב. אראל מרגלית. תוכניות שלום אלה סיכוייהם להתקבל ע"י הפלסטינים שואפים לאפס. לאור המציאות המתחוללת במזרח התיכון, המצוי במלחמת כולם בכולם שיש לה השפעה גורפת גם על החברה הפלסטינית המפולגת והמתפוררת. אין שום סיכויי להאמין באפשרות של הקמת מדינה פלסטינית.

הסרבנות הפלסטינית איננה טקטית אלא אסטרטגית

כל הצעות הפשרות והויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו לפלסטינים בכל הוועידות ובכל המשאים והמתנים בעבר ע"י אהוד ברק. אהוד אולמרט. ציפי לבני. פרופ' שלמה בן עמי. שמעון פרס. יוסי ביילין, נדחו על ידם! הלקסיקון הפלסטיני דחה את כל תוכניות הפשרות מאז הצהרת בלפור ועד ימינו. הם אמרו "לא" לכל תוכניות השלום. עובדה מוצקה. לפלסטינים יש רק תוכנית שלום אחת בלבד !

שלום תמורת זכות השיבה!

צריך להשלים בשלב זה עם כך שלא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם כולל שיוביל לשלום, לביטחון, לקץ הסכסוך, למדינה פלסטינית בגבולות מוסכמים. המכסימום שישראל מוכנה לוותר הוא אפילו לא המינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. עבור השמאל הפיתרון של "2 מדינות ל-2 עמים" הוא פיתרון של פשרה הוגנת. עבור הפלסטינים זהו "פיתרון" של כניעה והשפלה.

האמנם יש חלופה אלטרנטיבית למדינה הפלסטינית?

בקרב כמה מומחים למתרחש בצמרת הרשות הפלסטינית, קיימת סברה שלפיה אבו מאזן ותומכיו הגיעו למסקנה-שבשתיקה שאין להם יכולת ואין להם רצון לקחת על עצמם אחריות להקמתה של מדינה, עם כל מה שהדבר יחייב אותם, להסכים על ויתורים לישראל, ויכולת עמידה מול לחצים פנימיים מצד האוכלוסייה ובראשם החמאס.

מסתבר שהם מעדיפים להמשיך במצב הקיים בלית ברירה שמשמעותו להיות קורבן נצחי בגלל הכיבוש הישראלי. מצב שמעניק להם תמיכה מדינית וכספית מתמדת, מצד מדינות וארגונים בינלאומיים, שמאפשרים להם המשך שליטה תוך המשך המאבק המדיני נגד ישראל.

המצב הזה מעניק להם יתרונות. צה"ל מבטיח לרשות ביטחון מפני השתלטות חמאסית. ישראל מספקת לרשות תנאי קיום חיוניים לאוכלוסייה כמו חשמל. מים. רפואה ופרנסה לעשרות אלפים.

אבו מאזן והרשות הפלסטינית מוכרים ומתקבלים בעולם כנציגי מדינה. לרשות יש נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם. הם חברים מוכרים בארגונים בינלאומיים רבים. אבו מאזן משייט בעולם ומתקבל בכבוד כנשיא מדינה למרות שאין מדינה. הכבוד והגאווה הפלסטינית באים על סיפוקם בהנפת הדגל של "המדינה" הפלסטינית מעל בניין האומות המאוחדות.

מציאות זו מעניקה לפלסטינים אפשרות ליהנות מכל העולמות. גם להיות מוכרת בעולם "כמדינה". גם להיות קורבן נצחי. גם לא לקחת אחריות, ותמיד רק להאשים את ישראל בכל כישלונותיהם.

מסקנות

כל עוד לפלסטינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67', אין שום סיכויי לפיתרון!

כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלסטינית ומתנגד לכל פשרה ולכל הסכם, אין שום סיכויי לפתרון!

כל עוד האיסלאם הקיצוני שולט במרחב המזרח תיכוני וגורר אחריו גם את הרחוב הפלסטיני, אין שום סיכויי לפתרון !

רוב אזרחי ומנהיגי ישראל אינם שוללים הקמתה של ישות פלסטינית מפורזת, כשייווצרו התנאים האזוריים והמקומיים, כאשר הם יסכימו לוותר על תנאיהם לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67', כדי להגיע לקץ הסכסוך ולקץ התביעות.

מתוקף הבנת הריאליה, שבשלב זה לא ניתן להגיע להסכם שלום כולל, האפשרות היחידה שנותרה היא לחתור להסכם ביניים מורחב.

* * *

ד"ר משה גרנות

לא רק הומור

פכים קטנים על יצירתו של שלום עליכם

המפגש הראשון שלי עם שלום עליכם, בנעוריי, היה בשפת המקור – ביידיש, אלא שהעברית המודרנית היכתה, כידוע, בנוק-אאוט לא רק את הח' והע', עליהן מקונן סמי שלום שטרית, אלא גם את האוצר האדיר של ספרות היידיש, ואני שנשביתי בקסמה של העברית, איכשהו נשתכח ממני הרבה מהידע בשפה הזאת ובתרבותה, ידע שהיה, כאמור, מנת חלקי בנעוריי. קנאה גדולה אני מקנא בחברתנו עדינה בר-אל, ש"שוחה" בעולם הנפלא הזה, ואת עבודת הדוקטור, וכן את מחקריה, הקדישה לספרות ולתרבות היידיש.

כל ההקדמה הזאת באה כדי להתנצל מדוע אני מסמיך את דבריי ברשימה זאת על תרגומו של י"ד ברקוביץ', שהיה כידוע חתנו של שלום עליכם, שסמך את שתי ידיו על תרגומו זה. יסלחו לי מתרגמיו האחרים (ישעיהו קרניאל, אריה אהרוני, דן מירון) על העדפתי זאת, מבלי להמעיט חס וחלילה במפעלם.

ולעצם העניין, אני מבקש לתאר ברשימה זאת את היתרון האדיר שיש לכתבי שלום עליכם עבור תלמידי בתי הספר בכל הנוגע למכמני תורת הספרות, לסודות ההומור, להבנת ההווי בעולם היהודי בגלות, לאירועים ההיסטוריים שפקדו את היהודים בסוף המאה ה 19, תחילת המאה ה 20. אביא, כמובן, רק פכים קטנים, כי התמודדות עם המפעל הספרותי הענק של שלום עליכם, מצריך כרכים רבים של מחקר (שאלו את עדינה בר-אל), ואני הרי מסתפק בהצצה בלבד.

ובכן, אתחיל בתורת הספרות: שתי דרכי ההרצאה בולטות ביצירתו של שלום עליכם: המונולוג ("טוביה החולב") והאיגרון ("מנחם מנדל"), וכאן, כמובן, יש מקום להשוואה לגבי עמדות אחרות (המצויות גם כן בכתביו), כגון מספר כל יודע, או מספר עד. שלום עליכם לא הגדיר את כתביו כרומנים, הגם שיש בהם מסממניה של סוגה זאת, ברור שיש מקום לדון בהבדלים שבין שרשרת סיפוריו/איגרותיו ובין רומנים ידועים מספרות היידיש (לדוגמה – הרומנים של שלום אש). יש אולי מקום להשוות את "מנחם מנדל" לרומן הפיקרסקי האירופי.

הטקסטים של שלום עליכם ממש "מתחננים" להשוות אותם לכתביהם של ענקי הספרות: פרציק המהפכן, בן זוגה של הודיל, נאסר ומוגלה לסיביר  – זה ממש מתבקש להשוות לאידיליה "לביביות" של טשרניחובסקי. ייתכן שאני מגזים בדרישותיי מהמורה, אבל ממש מתבקש להשוות גם לרומנים של אלכסנדר סולז'ניצין ("יום אחד בחיי איוואן דניסיביץ'", "אגף הסרטן", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולג"), מהם משתמע ששינוי המשטר לא רק שלא ביטל את הדיכוי, אדרבה, הוא הפך אותו למפלצתי.

ההומור של שלום עליכם הוא הרי גאוני, והוכר ככזה בעשרות התרבויות אשר לשפותיהן הוא תורגם. כדי לרדת לעומקם של דברים, נזקק המורה לכלים מתוך ספריהם של גאוני עולם כמו עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, הנרי ברגסון, זיגמונד פרויד.

עמנואל קאנט (ביקורת כוח השיפוט, בתרגום ש"ה ברגמן ונ' רוטנשרייך תשכ"א, עמ' 147) מבקש לראות בצחוק: "הפעלה הנוצרת מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה באפס." והרי דוגמה: דברי טוביה – "כמו שאנו אומרים ברננו צדיקים 'שקר הסוס', כלומר, אין חכמה ואין עצה כנגד סוס עצל." אנו הרי מצפים  שטוביה יציין שאין לסמוך על חוסן חומרי (כמשתמע מתהילים ל"ג 19-17), אבל הציפייה מתגלגלת באפס, כי טוביה נתפס במילה "סוס"  כדי לומר פתגם עגלוני פשוט: "אין חוכמה ואין עצה כנגד סוס עצל."

ארתור שופנהאואר (ראו תרגום וביאור אצל י' זם, הצחוק מהו? תשכ"ב, עמ 26) וזיגמונד פרויד (ההומור, מתוך  כתבי זיגמונד פרויד, כרך 2, תרגום ט' בר, תשכ"ז, עמ' 219-215) – מצביעים  על כך שהצחוק חושף את הניגוד והיחסיות שבחיים. אולי זאת הסיבה שאנחנו צוחקים כשאנו רואים את השמן והרזה, את דון קישוט וסנשו פנשה, את בנימין ("השלישי") וסנדריל, את מנחם מנדל ושיינה שיינדל, את מנחם מנדל וטוביה, השכר שטוביה ביקש מהגביר על הצלת שתי קרובותיו, נראה לו מוגזם, ואילו בעיני הגביר מדובר בסכום זניח.

היחסיות שבחיים מתמצית גם בעגה שהגיבורים נוקטים: טוביה מדבר בלשון חלבנים, מוטיל מלביש ערומים (מלביש ערומים הוא תואר לאל בברכת השחר, וכאן הוא משוייך למוטיל החייט הדלפון) מדבר בעגת חייטים, ולייזר וולף הקצב – בלשון קצבים.

לכאן אפשר אולי לייחס את הדיבור הקומי במישורים שונים, מה שנהוג לכנות בשם "קומדיה של טעויות", בה עושה שימוש בעיקר מולייר (למשל ב"הקמצן"): טוביה מוזמן אצל הקצב לייזר וולף המעוניין בבתו צייטל, ואילו טוביה משוכנע שלייזר וולף מעוניין בפרה שלו...

 פרויד גם מצביע על כך שההומור מקטין את ערכו של העולם הסובב המציק לאדם. בכתבי שלום עליכם נמצא אינספור סצינות בהן הגיבור מנסה להתגבר על מצוקה בגיבוב ארכני של מילים לא לעניין שמעורר צחוק, כמו בפרק "מעשה ניסים", שבו מגבב טוביה אינספור מילים על אורך הדרך עד בויבריק (כינוי לעיירת נופש ליד יהופיץ, הלא היא קייב) בפני שתי הנשים שטעו ביער; או בסיפור "הקדירה", בו כביכול מגיעה מוכרת העופות ינטה אל הרב לשאול לגבי כשרות קדירה, אבל למעשה, היא מעייפת את הרב לדעת בגיבוב של דיבורים אגביים – וכל זאת כדי להפיג מעט את המצוקה הגדולה בה חיה אישה אומללה זאת. גיבוריו של שלום עליכם מבטיחים לקצר ("הקיצור"), ולהגיע לעיקר, אך מסתבר שדווקא הפטפוט הלא ענייני, כביכול, הוא באמת העיקר.

נראה לי שהעמוק והקולע ביותר מבין הוגי הדעות שניסו לאבחן את ההומור – הוא הנרי ברגסון ("הצחוק", תרגום י' לוי, תשכ"ב, עמ' 47-11). לפי דעתו, מצויים בעולם האנושי שני כוחות עיקריים: הגשמי, המכאני, האוטומטי – מצד אחד, והרוחני, הגמיש – מצד שני. החברה מצפה מהאדם שיהיה תמיד גמיש, תמיד יתאים עצמו לתנאים החדשים, אבל לעיתים קרובות המכאניות ופיזור הנפש משתלטים עליו, והתגובות שלו הופכות להיות מכאניות, ואז בא הצחוק ומחזיר אותו לרוחניות שלרגע נעלמה. דון קישוט קרא רומנים על אהבה שמימית ועל אבירות, והוא ממשיך להזות עליהם בהקיץ – מכאן הצחוק. "המורה ללטינית" של גי דה מופאסאן, שאוכל וישן רק לטינית, מערבב את הדקדוק הלטיני בחיי האהבה. ודוגמה נוספת (מבדיחה ישנה): אונייה עומדת לטבוע. מגיעה עזרה מצד פקידי מכס, ושאלה ראשונה שלהם לניצולים: "יש לכם מה להצהיר?" – כל אלה נוהגים במכאניות, כמו אוטומטים.

ברגסון איבחן יפה את מהותה של מימרה קומית: היא תיווצר בהכניסנו רעיון אבסורדי לתוך טופס לשוני מקובל וקבוע (שם, עמ' 74). ביטויים מאובנים שאנו אומרים אותם בצורה מכאנית, מה שנהוג לכנות "מטבעות לשון" – מקבלים גוון קומי כאשר מצרפים אליהם ביאור רחוק מהמשמעות הראשונית של הביטוי. סוד הצחוק טמון ב"שידוך" הנראה על פניו אבסורדי.

הרי קצת דוגמאות אצל שלום עליכם:

"אתה בחרתנו מכל העמים – תרגום אונקלוס: יאה עניותא לישראל." והרי ידוע שתרגום אונקלוס הוא רק לתורה, ואילו הציטוט מהרישא לקוח מתפילת שמונה-עשרה לשלוש רגלים ולימים הנוראים.

"ומקיים אמונתו לישני עפר – שומר הבטחתו אפילו לאלה השקועים במעמקי האדמה ומלחכים עפר." והרי טוביה מצטט את ברכת "מחיה המתים" שבתפילת שמונה-עשרה: "מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים... ומקיים אמונתו לישני עפר..."

"מה עניין שמיטה אצל הר גריזים?" – במקור: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" (רש"י ל-ויקרא כ"ה 1).

"אילו ניתן פה למתים, היה תם הלחם מן הארץ." מהרישא מניח הקורא כי מדובר בגילוי סודות מעולם המתים (אילו ניתן להם פה), אבל טוביה, שקשיי הפרנסה הם לוז עניינו – חושש לרעב שהיה מתרחש בעולם, אילו כל המתים היו קמים לתחייה, ומבקשים לאכול...

"כמו שאנחנו אומרים במחזור: שלח לחמך על פני המים," – והרי דברים אלה כתובים בקהלת י"א 1.

"יהי ממון חברך חביב עליך – פירש רש"י: אדם קרוב לכיסו." טוביה השמיט רק מילה אחת – "כשלך" (כך כתוב במסכת אבות ב' י"ז), וממש הפך את המשמעות.

"כמו ששנו חכמים... בור שומן שאינו מאבד טיפה." והרי באבות ב' י"א כתוב: "בור סוד שאינו מאבד טיפה."

"התשכח אישה עולה?" – כלום אפשר לו לילוד אישה להסיח דעת מעוול נורא כזה? והרי הפסוק אומר דבר אחר לגמרי: "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה? גם הן תשכחנה, ואנוכי (האל) לא אשכחך."  (ישעיה מ"ט 15).

"ואחר הרעש – קול דממה דקה" – פסוק נשגב זה (על התגלות האל לאליהו – מלכים י"ט 12) נסמך לביש המזל של אבא של המספר ששעון הקיר שלו נפל לאחר שקרס משום שהעמיס עליו משקולות ("הזקן").

רושם דומה נגרם על ידי ניגודים מפתיעים בין תחילת ההיגד לסופו; להלן דוגמאות מסיפור "הזקן":

"דודתי, מרת ינטל... אישה שחורה ונאווה, שרוב שיניה נשרו מפיה."

"ועכשיו היא מתענה תחת ידו בעושר ובכבוד."

הקורא בכתבי שלום עליכם מתוודע אל ההווי של יהודי הגולה ואל קורותיהם שם, מידע שספק אם פרקי ההיסטוריה יכולים להביאם בפני הקורא בחיות כזאת:

"אדם להבל דמה – דומה אדם לחייט, מה חייט עובד כל ימיו במחטו ומת, אף אדם חי חיי הבלו ומת."

לכאורה, נדמה לנו כי בהיגד הזה יש אבסורד גמור: מה פתאום להשוות אדם לחייט? כלום חייט איננו אדם? אלא שכאן מתגלה האנומליה של חיי הגלות (ולצערנו, גם בחיי העדה החרדית בארץ): העבודה נחשבת לפחותת ערך, ורק ללמדנות, הכרוכה בבטלנות, יש ערך. גולדה מודה שבמשפחה שלה היו הרבה בטלנים, אבל חייטים?! חס וחלילה! טוביה נאלץ להמציא חלום שחלם כדי לשכנע את זוגתו להסכים לשידוך של צייטיל עם מוטיל החייט.

הקורא בכתבי שלום עליכם מתוודע לגזירת תחום המושב, למכס המיוחד שהוטל על בשר כשר (הטקסה האנטבקאית), לפוגרומים שעורכים הגויים אף ליהודים שהם חבריהם מנוער, לגירושים (יש כמובן מקום להשוואה ל"החצוצרה נתביישה" של ביאליק), לעלילות הדם (פרשת מנדל בייליס).

ליד ההנאה האדירה בקריאת כתבי שלום עליכם נשכר הקורא גם בערכי מוסף רבים אחרים, שגאון זה כמן בכתביו.

יריעה רחבה יותר על סגולותיהם של כתבי שלום עליכם, ציטוטים ומראי מקום ימצא הקורא בספרי "מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים", מהדורה שנייה, אור-עם 1982.

דרכי הוראה של כתבי שלום עליכם ימצא המורה בספרי "מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים", אור-עם 1982, עמ' 126,91

* * *

אהוד בן עזר

אם אווה אילוז למה לא חנין זועבי?

בעקבות הרשימה המטורללת של ועדת ביטון

התבשרנו בעיתון ההזוי "הארץ" [22.9.16] כי בעקבות ועדת ביטון: "תוכנית לימודים חדשה תוקדש לנשים מזרחיות פורצות דרך."

בין הנשים המוזכרות: העולה החדשה הגברת הבורה ועם-הארצית, שאת תולדות ישראל אינה יודעת וגם עברית אינה כותבת: אווה אילוז. לפי אחד ממאמריה הנלוזים והאנטי-ישראליים, אני, למשל, צאצא של הקולוניאליזם היהודי של מייסדי אם הקולוניות פתח-תקווה, שהיא חלק מן הקולוניאליזם האירופי. על השטויות של פילוסופית-הבית הזו של עיתון "הארץ" האנטי-ישראלי כתב רבות במכתב העיתי נעמן כהן וכתבתי גם אני.

ואני שואל, אם היא – אז מדוע לא תיכלל ברשימה הישראלית חנין זועבי, שחזקה ממנה בהכפשת שם ישראל ותולדות הציונות, ובאמירת שטויות בכלל?

 ואיזה ביזיון לכלול ברשימה את גאולה כהן!

היא?

היא זקוקה ל"אפלייה מתקנת"? אותה קיפחו והשכיחו? האם גאולה כהן אינה חלק נכבד וידוע היטב בהיסטוריה הישראלית?

 עכשיו יכניסו המטומטמים  האלה גם אותה לגטו של המזרחיות המקופחת-כביכול מבית מדרשו של ההיסטוריון הבור ועם הארץ ארז ביטון!

* * *

מתי דוד

הנשיא אובמה ומזכ"ל האו"ם מודאגים. הם מודאגים מהייאוש הפלסטיני ומהכיבוש הישראלי. הם לא מודאגים מכל שאר האירועים בעולם.

הם לא מודאגים מהכיבוש הרוסי של חצי האי קרים · הם לא מודאגים מהרקטות ומפצצות האטום של צפון קוריאה · הם לא מודאגים מהרג הכורדים ע"י הטורקים ומהפלישה לסוריה · הם לא מודאגים מחצי מיליון הרוגים סוריים ע"י משטרו של אסד · הם לא מודאגים מעשרות הרוגים במסגד בפקיסטן ע"י הטליבן · הם לא מודאגים מ-29 פצועים בניו יורק · הם לא מודאגים מרצח 90 צרפתים ע"י המשאית של המוסלמי בטיילת בעיר ניס · הם לא מודאגים מרצח 130 צופים בתיאטרון בטקלאן בפריס · הם לא מודאגים מהטרור המוסלמי בלוב, בסומליה, מסודן · הם לא מודאגים מחמישה מיליון פליטים סוריים שברחו מארצם · הם לא מודאגים מפיגועי הטרור ברחבי ארה"ב · הם שכחו כבר את פיגוע הטרור המוסלמי שרצח 3000 אמריקאים במגדלי התאומים בניו יורק ·  הם לא מודאגים מהפיגועים של הטרור המוסלמי בבריסל, בנורמנדי, בגרמניה · הם לא מודאגים מהרג 17 חיילים הודיים בקשמיר · הם לא מודאגים מזוועות הרצח והברבריות של הג'יהאד המוסלמי נגד היזידים · הם לא מודאגים ממאות ההרוגים במסגדים ובשווקים בעיראק · הם לא מודאגים ממיליוני הפליטים הבורחים לאירופה מהטרור המוסלמי.

הנשיא אובמה ימשיך להטיף לפתור הבעיות שחולל הטרור האסלאמי הגלובלי, בעזרת הדיפלומטיה, הדיאלוג והחוק הבינלאומי. הוא החל את דרכו כעובד סוציאלי ומסיים את כהונתו ככישלון טוטאלי. גם הנשיא וגם מזכ"ל האו"ם פורשים ובכך חותמים פרק של אכזבה, בושה וכישלון לארה"ב ולארגון האומות המאוחדות.

* * *

מכתב זעקה של צביקה כסה לראובן ריבלין

בעניין רחבעם זאבי גנדי

כבוד נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין,

ירושלים

אני מבקש להזעיק את התערבותך למנוע את הפגיעה הקשה בחטיבת הראל בידי הממשלה המבקשת להנציח את באב אל-וואד על-שם רחבעם זאבי "גנדי", ולא על-שם לוחמי הפלמ"ח שפרצו דרכו לירושלים.

כבוד הנשיא, "חטיבת הראל היא התקומה." רק מי שחוויית התקומה התעמעמה איתו יכול להרכיב את האיש "גנדי" על החטיבה הזאת, שהוא ההיפוך המלא של לוחמיה ומפקדיה. הפלמ"ח בגיבורים והראל גיבורי הגיבורים: בלילה לוחמים ובבוקר קוברים. ביום לוחמים ובלילה קוברים.

חטיבת הראל היא שמעון אלפסי, שעל הקסטל נתן את הפקודה האחת והיחידה בהיסטוריה האנושית: "המפקדים יחפו על נסיגת החיילים." מי בעולם שמע כזאת? ואת מורשתם הלאומית של שמעון אלפסי, גיבור בגיבורים, וחבריו – יוספל'ה טבנקין, יצחק רבין, הל"ה, אריה טפר, דדו אלעזר ורבים כמותם – הממשלה מבקשת לכסות ב"גנדי" ובמורשתו.

"גנדי" הוא היפוכם של אלה. מעלליו הרעים של "גנדי" ידועים לציבור מהטלוויזיה. לנו הוא מוכר כמפקד שדה כושל, נעלם מקרב, שונא ערבים ("ישמעאלים") במילים ובמעשים פסולים ובישים אחרים.

לקרוא לבאב אל-וואד, שעשרות "הראלים" נפלו על השער הזה לירושלים, לא על-שם שמעון אלפסי, ולא על-שם יצחק רבין, ולא על-שם יוספל'ה טבנקין, ולא על-שם אריה טפר מגלה דרך בורמה, ולא על-שם דדו אלעזר, ולא על-שם חטיבת הראל – אלא על-שם רחבעם זאבי "גנדי" שלא לחם כאן איתם, וגדולתו הפוליטית – שהיה אוהב ארץ ישראל עד טרנספר.

 כבוד הנשיא, רבע מלוחמי הפלמ"ח נהרגו. ואנחנו החיים, כי אחרים נהרגו במקומנו, לא אהבנו את הארץ? וזה ש"אהבתו" של "גנדי" היתה לתורת הטרנספר – טיהור אתני, לפי נתניהו – אותו נכתיר על פלמ"ח הראל? שיר התפילה באב אל-וואד של חיים גורי, הבית האחרון: "יום יבוא ורקפות תפרחנה / אודם כלנית בהר ובמורד / זה אשר יילך בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו, באב אל-וואד."

 אם חלילה הממשלה תתעקש על הרעה הזאת, ובעתיד היחידה של נכד או נין שלי – שכל אחד מהם יידע כי סבא או סבא-רבא מדור התקומה היה בפלמ"ח – תבקר בבאב אל-וואד על-שם "גנדי", הוא ילך לגוגל וימצא את "גנדי" על מעלליו ועל תורת הטרנספר. ואז הנכד או הנין שלי יאמר לעצמו: לא ייתכן שסבא היה יחד עם האיש הזה. ולא ייתכן שממשלה וציבור שידעו, החליטו להנציח את המקום לא על-שם חטיבת הראל אלא על-שם ה"גנדי" הזה.

 כבוד הנשיא, אני – בשם רבים מאוד – פונה ומבקש את תשומת ליבך למנוע את הפגיעה החמורה בפלמ"ח בכלל ובחטיבת הראל בפרט. אלה מגש הכסף, בלי מורשת "גנדי".

בכבוד רב, שנה טובה,

צביקה כסה

הפלמ"חניק

אהוד: אנחנו מבקשים את רבבות נמענינו "להפציץ" את משכן הנשיא במכתבי מחאה כאלה או להודיע שהם מצטרפים למכתבו של צביקה כסה.

* * *

ד"ר שמעון גת

קריאה לחתימה על העצומה

לכל מכותביי, ידידיי ורעיי שלום,

זו כמעט קריאת חירום. מעשה חמור מתרחש מול עינינו. החלטת ממשלה מ-1998, שנועדה להקים מרכז הנצחה ללוחמי ונהגי השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אנשים שסיכנו עצמם ורבים מהם קפחו את חייהם שם, נהפכה על פיה. בהחלטת ממשלה מ-2011 הוחלט להקדיש את המקום למורשתו של רחבעם זאבי-גנדי.גנדי מעולם לא לחם שם. הוא הונצח כבר במספר רב של אתרים. הנה רשימה חלקית: כביש הבקעה, שזאבי פעל לפיתוחו, גשר מעל נתיבי איילון ברמת השרון (עיר מגוריו), טיילת באשדוד; שדרת הטיילת בראשון לציון; טיילת בהר הזיתים בירושלים; הטיילת המרכזית באילת, וכן רחובות, כיכרות וגנים ציבוריים בערים אחדות. לזכרו הוקמו היישוב "מרחב עם" שבנגב. המאחז "מעלה רחבעם" בגוש-עציון, וגבעת התיישבות בבית חגי. כן קרויים על שמו "מחנה רחבעם" באזור רמלה ואתר בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר ("קשתות רחבעם"), שברמת הגולן. אני שייך לקבוצת פעילים, מורי דרך, שיצאה בזעקה נגד מהלך זה, שחיים גורי הגדירו היטב במילה אחת: "תועבה". לפיכך אנו מבקשים מכולכם לחתום על העצומה הבאה (כתובת האתר תהיה בתחתית מכתב זה), ולהפיץ את העצומה בין כל מכריכם.

אנא תנו יד,

ד"ר שמעון גת

מדריך טיולים ומרצה

קיבוץ נען 7682900

טלפון בבית 08-9442503

נייד: 052-2232310

 * * *

עצומה להכרזת ח'אן שער הגיא כמוקד הנצחה

 לאנשי השיירות לירושלים ב-1948

עצומה זאת מבקשת לשתף אתכם במאבק שאין ראוי ממנו: לדרוש ממשלת ישראל להפוך את החלטתה להקים באתר ח'אן שער הגיא, מוקד הנצחה לרחבעם זאבי ולהשיב את האתר לייעודו המקורי, כפי שנקבע בהחלטת ממשלה קודמת, ב-1998: לעשות את ח'אן שער הגיא לאתר הנצחה ללוחמי השיירות לירושלים ב-1948.

רקע כללי: כבר ב-1982 הוחלט לטפל באתר הח'אן, אך בפועל דבר לא נעשה. לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, החליטה ממשלת ישראל על שיקום ח'אן שער הגיא להנצחת קרבות חטיבת הראל, במסגרת הקמת פארק יצחק רבין. קק"ל השקיעה כ-18 מיליון ש"ח בעבודות הצלה ושיפוץ המבנים והכשרת מגרש החנייה, אך בטענה שיש בעיות בגישה לאתר הופסקו העבודות ב-2008. 

ואז הפתעה: בהחלטת ממשלה מאוקטובר 2011 הוחלט להקים בח'אן שער הגיא "מרכז מידע... שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית להנצחת זכרו של השר, ע"ש רחבעם זאבי ז"ל. "

ופתאום נמצאו התקציבים ונמצאה הדרך לפתור את בעיות התחבורה. (אתם מוזמנים לנסות להיכנס לאתר מכביש 38. קלי קלות.) אתר זיכרון לגנדי?!!! הוא לחם שם אי פעם? אין ומעולם לא היה קשר בינו לבין קרבות הנואשים במקום, קרבות שחיסלו כמעט לגמרי את הגדוד החמישי ואת הגדוד השישי של חטיבת הראל. לא נשכח שבקרבת מקום נשפך גם דמם של לוחמי גבעתי ואלכסנדרוני, בנסיונות פריצת הדרך לירושלים. חיים גורי, האיש היקר בן ה-93, הגדיר זאת היום נכונה: "מעשה תועבה", "חוצפה".  הח'אן חייב להפוך למרכז מידע לכל החפץ ללמוד על הקרבות הקשים. להכיר את המ"פ יענקל'ה סטוצקי, בן יחיד להוריו, את מפקדי הפלמ"ח מכבי מוצרי ורחביה ברמן שנפלו במקום. את יוסק'ה סימבול, סמל המודיעין, בן יחיד שהתחתן זמן קצר קודם לכן והותיר אחריו אישה בהריון. אם לדבר על מורשת, הרי זו מורשתם של אלה. חובה על כל אוהב הארץ ומורשת הלוחמים והנהגים שנתנו את נפשם למען פריצת הדרך לירושלים,  לצרף את קולנו לאנשי הראל, צבי זמיר, אליהו סלע (רעננה) ועמוס חורב, מאחרוני המפקדים שם, לחיים גורי ולכל איש מוסר בארץ הזאת, להשמיע קול. לקרוא לממשלת ישראל: חזרו אל החלטתכם המקורית והצודקת כל כך. הכריזו על ח'אן שער הגיע כאתר הנצחה ומרכז מידע על לאנשי הראל, גבעתי, אלכסנדרוני ועציוני, שמסרו נפשם למען ירושלים. את רחבעם זאבי, המונצח במקומות רבים אחרים, אפשר להנציח במקומות בהם לחם.

כתובת אתר העצומה: http://www.atzuma.co.il/khanshaarhagay

 חתמו בהמוניכם.

* * *

אוריה באר

תנו כבוד לגיבורים האמיתיים של באב אל ואד

גם אני הרמתי השבוע גבות למקרא הידיעה על הכוונה לקרוא לאתר ההנצחה הגדול בשער הגיא על שם מיודענו רחבעם זאבי, הלא הוא גנדי. ממש לא מובן.

אז ראשית לכל העובדות.

במערכה על פתיחת הדרך לירושלים נהרגו ארבע מאות ואחד לוחמי פלמ"ח, לוחמי חטיבת הראל אחרים, ועוד חיילים רבים מיחידות שונות. כמיספר הזה לערך נהרגו נהגי שיירות, מלווים אחרים ואזרחים, שרצו להביא בכל מחיר מזון לירושלים הנצורה.

מאות אחרים נפצעו אנושות או באופן בינוני, ביניהם אבי זיכרונו לברכה, שבסוף מרץ 1948 עשה דרכו לירושלים בשיירת מזון של כחמישים מכוניות. אבא, מיספר 12 בשיירה, נהג במשאית שהובילה שקי חיטה ושעורה. נהג המישנה שלו היה אברהם הולצמן ז"ל. אלפי יריות נורו לעבר המשאית, והיא עלתה באש ונשרפה כליל. אבא ואברהם ניצלו בנס. נהג משאית אחרת, אמיץ, פתח את דלת  הקבינה והציל אותם. אבא נפצע בידיו, וכן באוזנו. עשרה נהגים אמיצים ואולי יותר, נהרגו באותה שיירה, ביניהם נהג המשאית שקדם לאבא. רבים אחרים נפצעו.

ובכן, נכון. יש לתת כבוד ולהנציח את גבורת הלוחמים, הנהגים מלווי השיירות וכל מי שנטל חלק באותה מערכה כבדה. אך מה זה  נוגע לגנדי, שלחם בכלל בצפון. תנציחו אותו שם. הקימו גל עד שם לזכרו.

בחאן, בשער הגיא, יש להנציח את כולם. גם את הפצועים, וגם את כל אלה שניצלו מן התופת, כמו אבא.

ובקשה קטנה: דחילק, בלי פוליטיקה בכל דבר. הנצחה ופוליטיקה לא עולים בקנה אחד. תנו כבוד לגיבורים האמיתיים של באב אל ואד. לכל מי שבאמת היה שם.

* * *

לחברי היקר מנוער

שרגא רבין

מכפר גנים מפתח תקווה מהנוער העובד מהנח"ל ומעין גדי

שפע ברכות מכל לב

ליום הולדתך ה-80!

מאחלים:

אהוד בן עזר

ובני-משפחתו

 וכל חברינו המשותפים

תזכה להרבה שנים של בריאות טובה ושכל מבריק

ותהיה תמיד אתה כמו שהיית כל השנים

* * *

עדינה בר-אל

היכול יוכלו יהודים להיות איכרים?

ספר על צמיחת מעמד החקלאים הזעירים בארץ

חזי עמיאור, משק בית האיכר: המשק המעורב במחשבה הציונית, מרכז זלמן שזר, 2016

"אבל היכול יוכלו יהודים להיות איכרים?" זהו ציטוט מ"שירת הזמיר" של בוקי בן יגלי, שנדפס בוורשה בשנת תרנ"ה [1895]. חזי עמיאור כתב ספר על התפתחותו של המשק המעורב, הווה אומר משק משפחתי המשלב בתוכו ענפים שונים, ועל צמיחת מעמד האיכרים הזעירים בארץ לאור המשנה הציונית. למרות שזהו ספר עיוני, הוא מתחיל כל פרק בציטוט מיצירה ספרותית. היצירות וכותביהם מגוונים, ביניהם: שלום עליכם, לב טולסטוי, י"ח ברנר, נחמה פוחצ'בסקי ועוד. שילוב קטעי הספרות מקושרים היטב לנושא. והנה לדוגמא קטע של ג'ון סטיינבק מתוך "ענבי זעם":

"אלוהים, מה שהייתי יכול להוציא ממנו, אפילו חמישה אקרים! לא היה חסר לי אוכל, לעזאזל. שמתם לב לתופעה המוזרה, שבחוות אלו לא מגדלים ירקות ותרנגולות וחזירים ביחד? הם מגדלים רק דבר אחד – למשל כותנה, או אפרסקים, או חסה. במקום אחר הם מגדלים רק תרנגולות. הם סתם קונים דברים שהיו יכולים לגדל בחצר שלהם." (עמ' 125).

קטע זה מתקשר היטב לתופעה המרכזית עליה מצביע עמיאור בספרו, והיא השינוי שעבר על החקלאות בארץ. זו החלה בגידולים חד ענפיים, שהצריכו פועלים שכירים – פרדסים במושבות יהודה ופלחה בגליל – ועברה למשקים זעירים, שבהם משפחת החקלאי יכולה להתבסס על ריבוי ענפים, במחזוריות שנתית, שתספק לאיכר ומשפחתו תעסוקה ומזון. כלומר: המשק המעורב מבוסס על שני עקרונות: עבודה עצמית ואספקה עצמית.

כדי שבני המשפחה יוכלו לעבד את משקם בעצמם, היה צריך לתכנן שתהיה עבודה וכן אספקת מזון למשך כל השנה, ויהיו יחסי גומלין בין הענפים. לדוגמא: מחזור צמחים הן לאנשים והן למספוא עבור הבקר, שנותן חלב ומטייב את הקרקע. וכך יש כמובן מעורבות של הנשים במשפחה, בעיקר בענפי "החצר", דבר שלא היה בענפי הפרדס או הפלחה.

עמיאור מתאר בספרו את התהליכים הרעיוניים לגיבוש תוכניות ההתיישבות החקלאית, את עיצוב העקרונות ואת יישומם במקומות שונים בארץ. יש בספר פרטי פרטים, המבוססים על מקורות שונים. הוא מעלה ויכוחים רעיוניים תיאורטיים במחשבה הציונית בעניין האופי של ההתיישבות החקלאית בארץ. ויכוח בין הנוטים למשק מטעים גדול מבוסס על פועלים (וכאן משתלב המאבק לכיבוש העבודה בידי ידיים עבריות) לבין משקים קטנים שעיקרם, כאמור,  אספקה עצמית למשפחה, ללא עבודה שכירה.

המחבר מצביע על שלוש תקופות, בהן הפך המשק המעורב מחזון למציאות:

לפני מלחמת העולם הראשונה היה השלב ראשון, כאשר ב-1908 התרחשו שתי נקודות מפנה בהתיישבות היהודית: ייסוד המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית, והקמת עין גנים – מושב הפועלים הראשון [ליד פתח-תקווה. – אב"ע].

שלב שני החל מ-1915 ובו גיבשו תבניות תיאורטיות להתיישבות לאומית, שהוגשו לקונגרס הציוני השנים-עשר ב-1921.

בשלב השלישי היה יישום, התיישבות מתוכננת עם המשק המעורב, עד 1924, בה נעצרה ההתיישבות לצורך הפקת לקחים.

השורשים לעקרונות תפיסת ההתיישבות נטועים במאה התשע עשרה בשלושה מקומות שונים בעולם: ברוסיה, בגרמניה ובארצות הברית. שלושה אנשים הוכשרו בארצות אלו, והם שהגיעו לארץ ועיצבו את המשק הציוני המעורב. השלושה הם: עקיבא אטינגר, יצחק וילקנסקי ואליעזר יפה.

בחלקו ראשון של הספר – לגבי כל אחד מהם סוקר עמיאור בהרחבה את התפתחות תפיסותיהם האידיאולוגיות, הכשרתם המקצועית וניסיונם המעשי לפני הגעתם לארץ ישראל. ואחר-כך את תרומתם המשמעותית ליישום גישותיהם בארץ. לא נעדר מקומם של פעילים ידועים  בהתיישבות, ביניהם ארתור רופין, אוטו ורבורג ואחרים, בעיצוב מפת ההתיישבות. להלן כמה התייחסויות אקראיות לנושאים שונים בספר זה.

כאמור שלושה אישים השפיעו על תכנון ההתיישבות בארץ, וגישותיהם היו בהשפעת מה שלמדו בארצות אחרות. עקיבא אטינגר ייצג את דפוס ההתיישבות החקלאית שהונהגה ברוסיה בסוף המאה ה-19 הן בקרב הרוסים והן בקרב היהודים (עם מומחי חקלאות מטעם יק"א). הוא, שהיה בעל השכלה חקלאית והכשרה מעשית גם יחד, הדגיש בארץ את חשיבות ההדרכה המעשית ושיתוף הפעולה ההדוק בין המתיישבים והמדריכים.

אחד הסעיפים המעניינים בספר שזור בתולדות חייו של יצחק וילקנסקי. תחת הכותרת "מדע החקלאות באוניברסיטאות גרמניה" (עמ' 116-118), מסתבר שבמאה ה-19 היו האוניברסיטאות בגרמניה הראשונות להגדיר את ענף החקלאות כמדע בפי עצמו. תפקידיו של האגרונום כאיש מדע הוגדרו גם כמפיץ ידע בין האיכרים וכמדריכם, וגם כמיישם את עקרונות החקלאות המודרנית. באותה עת נוסדו מכונים למחקר חקלאי שערכו ניסיונות שונים, התפתחה תפיסה חדשה בעניין הייצור החקלאי ושיווק התוצרת, ותלמידים וחוקרים הצטרפו למחקר ולהדרכה. אז תוכננו יחסי הגומלין בין הענפים השונים.

כאשר גבר הביקוש למוצרים ממשק החי, החלו לבחור בענפי הצומח שיתאימו גם לצריכה עצמית לבני האדם וגם להזנת בעלי חיים. וכדי לחסוך בעבודה שכירה, ומצד שני לשלב את האישה ובני המשפחה האחרים, החלו לתכנן את לוח העבודה השנתי כך, שיהיה פיזור של העונות עתירות העבודה בענפי המשק השונים על פני כל ימות השנה. בזכות כל אלו החלו האיכרים להרוויח, ואז היו יכולים לשלב מיכון חקלאי, כדי להעלות את כמות היבולים ואיכותם.

הרקע החקלאי של אליעזר יפה היה באמריקה. מסתבר שבמושבה היהודית וודביין במדינת ניו-ג'רסי היה בית ספר חקלאי, שנוסד על ידי קרן הברון הירש. הוקם בו גם סניף של "החלוץ". תלמידי בי"ס זה יסדו בפילדלפיה ארגון ציוני בשם "האיכר הצעיר", כדי להתכונן לעלייה לארץ ולהתיישבות חקלאית על פי עקרונות "החלוץ". אחר כך עבר יפה לעבודה מעשית בחווה חקלאית בארנוויל שבאילינוי. תקופת התמחות זו גרמה לו לשנות את העדפתו הקודמת של החקלאות החד-ענפית, ולבחור במודל "חקלאות כללית" כמודל להתיישבות בארץ ישראל. הווה אומר: משק מודרני מעורב, בו עובדת המשפחה בעזרת מיכון מודרני. וכאשר הגיע יפה לארץ הוא קיבל את "חוות כינרת" וקבוצה שנקראה גם היא "האיכר הצעיר", כדי ליישם את תוכניתו לפתח בצד הפלחה גם משק מעורב של ירקות, מספוא, חלב ועופות.

בהמשך מסופר בספר על חנה מייזל, שניהלה בסמוך את "חוות הנערות", וייצגה את פועלות העלייה השנייה, שהסתייגו ממעמד אפשרי של "אשת איכר".

יקצר המצע, כמובן,  מלהזכיר את כל הנושאים בספר זה. בין השאר מסופר על הניסיון המוקדם להקים מושבות פועלים למען פועלי המושבות; וכן מסופר על שכונות פועלים חקלאיות. רעיון זה החל בשנת 1919, כאשר פועלי יפו ותל-אביב מ"אחדות העבודה", רובם פועלי בניין, חברו יחד להקים את שכונת בורוכוב, שעלתה על הקרקע ב-1922.

ניתן להצביע על חשיבותו של המשק המעורב במארג הציוני-לאומי בדבריו של עמיאור בפרק הסיכום:

"פתרון המשק המעורב נארג כמסכת של שיקולים לאומיים בעלי חשיבות מכרעת להגשמת האחיזה היהודית בארץ ישראל כיעד ראשי של התנועה הציונית. המשק המעורב הוא שפרץ את הדרך להרחבת גבולות ההתיישבות אל מעבר לקרקעות העידית של ההתיישבות החקלאית באזורי השלחין [...] המשק המעורב היה הדפוס המשקי אשר אִיפשר ציפוף מרבי של המתיישבים על שטחי הבעל, על ידי המרתם מגידול תבואות לגידול מספוא למשק החלב ולשאר גידולי האספקה העצמית. בזכות ציפוף ההתיישבות גדל הפוטנציאל הכלכלי של חקלאות הארץ, ובמישרין גם פוטנציאל קליטת האוכלוסייה של היישוב [...] המשק המעורב נועד אפוא לסמוך את הדרישה הציונית המתמדת להכרת שלטונות המנדט בהרחבת העלייה, אשר נומקה בפוטנציאל הכלכלי של הארץ ושל היישוב היהודי בה." (עמ' 365-366).

לסיום יש לציין את הכריכה הקדמית של הספר, עם תמונה נאה ומעוררת נוסטלגיה. זוהי רפרודוקציה של פוסטר של הקרן הקיימת, שנקרא "בית האיכר".

* * *

אהוד בן עזר

שרגא רבין בן 80

את שרגא אני מכיר מגיל שבע-עשרה לערך. למדתי אז ב"תיכון חדש" בתל-אביב וכולם סביבי היו חניכי תנועות הנוער. רציתי גם אני, ובייחוד לקראת השירות בצבא, להיות בתנועת נוער ובנח"ל. ערכתי סבב בין תנועת הנוער בפתח-תקווה ובחרתי בסניף "הנוער העובד" שבראשו עמד אז גגה, מנחם נווה.

החבורה שנקלעתי אליה היתה מאז חבורת חבריי הטובים ביותר. שרגא רבין ואריה שחל מכפר גנים. עודד רייקין. עוזי שטרן, שמוליק לס, זאביק פרסטמן, והצייר אורי שולביץ, שציור קיר גדול שלו קישט את הסניף.

החברוּת מאז, בייחוד עם שרגא, עוזי ואורי, נמשכת כבר יותר משישים שנה. זו הסביבה החברתית הטבעית ביותר שלי. לקראת ההליכה לנח"ל הצטרפו אלינו חבריי מאז, יהודה ג'אד נאמן, זאב קליין-קינן ובני אייכהורן.

אני זוכר את החדר שלנו בצריף בעין-גדי הישנה, זו של ההיאחזות. שרגא, אורי ואני. קשה היה להיכנס בגלל ערימות העיתונים והספרים.

שרגא שוכב על מיטתו וקורא ספר ואומר לי:

 "אודי, אני קורא כבר כמה עשרות דפים על כיצד מסודרים הבגדים בארונו של הנס קסטורפ, ואני לא משתעמם לרגע."

זה היה "הר הקסמים" של תומס מאן בתירגומו של מרדכי אבי-שאול.

שרגא היה בין שלושתנו – המִשקיסט, הארצי, החקלאי מנעוריו בכפר גנים. אורי שולביץ' הצייר, היה הרוחני והרגיש. ואני באמצע. חצי-חצי. אורי היה כל כך רגיש שהיה מסוגל להשמיע פתאום מילים של התנגדות כלפיי גם מבלי שאמרתי מילה וכבר היינו במצב של לקראת שינה בחדר החשוך. "אני יודע מה אתה חושב," נהג לומר, ולרוב צדק.

עם שרגא מעולם לא היה לי ויכוח או ריב. תמיד היו עמדותינו כמעט דומות, וזה הרגיז לא פעם את אורי.

אימא של שרגא היתה שולחת לנו מדי פעם צנצנת של ריבת קומקוואט, אלה התפוזונים הקטנים. ואני זוכר עד היום את הטקס ואת המתיקות. שלושתנו יושבים על מיטותינו בחדר בצריף, ושרגא שולה בכפית פרי קטן שקוף עם רוטב מדהים ומגיש אותו לכל אחד מאיתנו ישר לפה כמו לחם הקודש.  

נחשבנו לאינטליגנציה הפתח-תקוואית של עין גדי. שרגא ואני אפילו הכנו, לקראת אסיפת החברים המיוחדת של השנה החדשה, זה היה ב-1957 לערך, תוכנית  חברתית לשינוי פניה של עין-גדי. נתלבש כולנו בגלימות כמו האיסיים. לא יהיה תקציב אישי אלא קופה של כסף בפינת חדר האוכל וכל אחד ייקח משם לפי צרכיו. גם שעות העבודה יהיו לפי רצונו של כל חבר. ועוד הצעות דון-קישוטיות ממין אלו, שכמובן לא התקבלו על ידי החברים.

ואז הופיעה תהילה, וכבר לא היה אפשר להפריד ביניהם. אני זוכר, לימים, את ביתם השכור בגת רימון, השכונה בדרום פתח-תקווה, בצל העצים הגדולים, ושרגא יוצא בְּלילות כפור להדליק צמיגים בשטחי הירקות שגידל.

ואחר כך ביתם בירושלים, וביתם בקיסריה, בהם ביקרנו פעמים רבות ועקבנו אחרי המשפחה המתרחבת, דור שני ושלישי. וביקור אחרון שלהם, בשניים, אצלנו בתל-אביב, תהילה כבר חולה אבל כאילו מסרבת להכיר במצבה, ושרגא רוכש עבורה חלב-גמלים, כלומר נאקות, שהיה אמור לשמש לה סם מרפא.

ובחזרה לגיל שלושים, שרגא ואני בירושלים, ושרגא המנוסה בעישון מקטרת מלמד אותי כיצד מפטמים אותה ומהדקים את הטבק, כדי שהעישון יימשך זמן רב ללא תקלה. אני נדרתי נדר שאם עד גיל שלושים לא אתחתן, אתחיל לעשן מקטרת, וכך היה. אבל מאז התחתנתי פעמיים ויהודית עד היום סובלת מעשן המקטרת היומית שלי למרות שהטבק, מסוג ארינמור בקופסה העגולה, הוא ממין משובח וריחני מאוד.

וככה, כל שנים, שרגא, אורי ועוזי, הם כאילו גם חלק ממני. אורי שולביץ' כבר עבר את השמונים. הוא מבוגר מאיתנו בשנה. עוזי שטרן עוד מעט בן שמונים, ואני כבר בן שמונים. וזה ממש נס שכולנו עדיין חיים ופעילים ושומרים על קשרי החברות מתקופת הנעורים.

שרגא, תזכה להרבה שנים של בריאות טובה ושכל מבריק, ותהיה תמיד אתה כמו שהיית כל השנים!

* * *

לדבוישה היקרה לכולנו

שפע ברכות ליום הולדתך

החל גם הוא במסגרת החגיגות

של גרעין "שדמות"

* * *

הדסה  מור

נאיביות מול מכונת הרשע

ההצגה "לבד בברלין" בתיאטרון הבימה

ביסוס הצגה על ספר רב מכר הוא טרנד די מוכר במחזות המועלים על  בימות התיאטרון, כמו סרטים רבים המופקים בהתבססם על ספרים שהצליחו להלהיב את לב ההמונים. לא תמיד המחזה או התסריט מניבים יצירות מופת כמו הספר שעליו התבססו, אבל לפחות משהו מניחוח היצירה הספרותית מטביע את חותמו עליהם.

ואכן, חלף קצת זמן עד  שהמחזאי שחר פנקס נטל לידיו את המחזתו של הספר רב המכר  "לבד בברלין",  שעל כתיבתו, שהניבה 700 עמודים,  עמל הסופר הגרמני הנס פאלאדה  במשך עשרים וארבע שעות  תמימות! 

 סביר להניח שהמחזתו של הספר ארכה כמה שעות יותר, אולם התוצאה שהפיק פנקס הינה בהחלט מרשימה. תיאטרון הבימה, בניצוחו של הבמאי אילן רונן, מצליח להעביר את פרטי האירוע האמיתי שהתרחש בתקופה האפלה של שנת 1940 בגרמניה הנאצית, כשהצבא הגרמני והעם הגרמני היו עדיין מסוחררים באופוריה של כיבוש פריז ובהמשך השעטה לכיבוש כל אירופה.

  זוהי הצגה רבת משתתפים,  שמאכלסים את כל  הדיירים המתגוררים בבית דירות סטנדרטי בברלין, שעם פתיחת המסך ישובים כולם על כסאות בשורה ארוכה לרוחב הבמה ואחד אחר השני מציגים את עצמם:

הדוורית הסימפטית – רינת מטטוב.

בעלה שפל הרוח והנפש – עמי סמולרצ'יק.

שופט בדימוס – מיכאל כורש, שהינו  היחיד שמגלה רחמים ורצון לעזור לשכנה נוספת בבניין, היהודייה היחידה שגרה בו, שסובלת מלעגנותם של שכניה ומאיומים על חייה, אותה מגלמת בכישרון רב השחקנית הוותיקה  שולמית אדר.

ומעל כל אלה ועוד אחרים, בולטים במיוחד גיבורי הספר וההצגה, בני הזוג אוטו ואנה קווינגל,  המגולמים בידי השחקנים נורמן עיסא ואסנת פישמן.

שני  בני הזוג  הגרמנים ממעמד הפועלים והנאמנים הללו, שהצביעו כמובן להיטלר ותרמו בכך לעלייתו לשלטון, מקבלים יום אחד מכתב מהשלטונות שבו מודיעים להם שבנם, שהתגייס לצבא, נפל בקרב. בנם יחידם נהרג במלחמה.

ההלם שגורם לאם להתעלף, והכעס שנערם בליבם על אובדן בנם, מחולל בלב בני הזוג מעין מטמורפוזה ביחסם למשטר והם הופכים למתנגדים  נחרצים למשטר  שגרם למות בנם. בשאיפתם להביע את  התנגדותם הלכה למעשה, הם  מתכננים ועורכים מסע אובססיבי בבתי מגורים ובבתי עסק ברחבי ברלין, כשתיק עב כרס על שכמם שמתוכו הם שולפים גלויות שבהן כתובים דברי הסתה נגד המשטר הנאצי ומעודדים  אנשים לצאת נגדו.

המסע הזה מתבטא בהצגה בצורה מאוד מקורית: מחיצות מוזזות אנה ואנה, כשמבין המחיצות מתגלה גרם מדרגות שעליו עולה אוטו קווינגל התמים, והוא מתכופף ומניח  את הגלוייה על אחת המדרגות. באחת  הפעמים רואה את מעשהו ארוסתו של בנו שנפל, אותה מגלמת השחקנית לאה גלפנשטיין והיא מתווכחת איתו על בגידתו ועל הנלוזות שבמשימתו.

 המשימה הנאיבית הזאת שנטלו על עצמם בני הזוג קווינגל, נדונה מראש לכישלון, ועד מהרה  הסתבר שמרבית הגלויות שפוזרו בחדרי המדרגות ובחצרות הבתים, נמסרו לידי קציני מטה הגסטאפו על ידי אזרחים נאמנים למשטר. הנה, יש בוגדים בקירבנו.

הגסטאפו כמובן אזר את מלוא כוחותיו, החל בבילוש ובמצוד אחר אותם "פושעים",  המסיתים אזרחים נאמנים  נגד המשטר. בהצגה נכנסים לתמונה כמה  קצינים נאציים לבושים במדים עטויים בצלב הקרס, שמגולמים בידי השחקנים אלכס קרול, שמגלם תפקידים נוספים כשכן בבניין, כחבר בתא ההתנגדות, וכסניגור במשפט שנערך לקוויגל; קצין נאצי נוסף הוא רותם קינן, שבנוסף לתפקידו כקצין נאצי, הוא גם הקטגור במשפט שנערך לקווינגל.

 עם כל כך הרבה הלשנות, בני הזוג נתפשים על חם ולאחר שנערך להם  משפט ראווה הם מוצאים להורג. כל אחד בנפרד.

לזכותו של הבמאי אילן רונן, שעשה בהצגה זו מלאכת מחשבת, הן בעיצוב הבמה והן בעיצוב הדמויות ששיחקו כולן באופן יוצא מן הכלל, הוא לא נסחף אחר תיאור ההוצאה להורג  על כיסא החשמל, כפי שפאלאדה תיאר בספרו. תמונה זו בוימה  להפליא, במעמד  דרמטי ומרשים  המלווה בצלילי מוסיקה מצוינת, אותה ערכה ותיאמה מירי לזר,  ובהבזקת ותאורה עזת מבע. אותה עיצב  זיו וולושין.

את מהלך ההצגה מלווים קטעי וידיאו המקרינים את עוצמתו של הצבא הנאצי, הפתיחה המרשימה של מצעד צבאי מפואר למרגלות  שער ברנדנבורג, והמצעד  המנצח של הכניסה לפריז, שנכנעה לגרמנים כמעט ללא התנגדות, ועוד סצינות נוספות, היוו נדבך חשוב בגיבוש התוכן והאווירה של אותם ימים.

אולם היה גם פגם גדול בהקרנת הכתוביות, שציינו את מקום האירוע ואת  טיב הסצינה המוצגת, שהוקרנו על הבמה בכתב גדול אך חשוך ואפלולי עד כדי היותו בלתי קריא לחלוטין.  וזה היה חסר גדול.

  אז הינה. הנס פאלאדה מביא לנו את  הסיפור על זוג גרמנים טובים שנרדפו ונרצחו על  ידי הנאצים בשל התנגדותם למשטר. כלומר, לא רק יהודים נרצחו על ידי הנאצים באותם ימים ואף באותם רגעים, במאות אלפיהם, ברחבי אירופה, גם גרמנים  טהורים, בני זוג ממעמד הפועלים,  מוצאים להורג על ידם. 

למען האמת, אין בליבי הרבה אמפטיה כלפי הזוג הזה. על מה הם ביססו את התנגדותם למשטר,  שאותו הם בחרו בזמנו במו ידיהם? על האסון האישי שלהם. שהרי אלמלא נפל בנם בקרב הם לא היו יוצאים למבצע  פיזור הגלויות. האם אזרחי מדינה  שיוצאת למלחמה,  שבנם נופל בקרב,  אמורים לפתח התנגדות למשטר?  אדרבא, עם כל האבל הכבד הם אמורים להתגאות בבנם הגיבור שהקריב את חייו למען המולדת. לא שלא היו גרמנים שהביעו את התנגדותם למשטר ושילמו מחיר כבד על עמדותיהם, אבל אלה היו טיפה בים התמיכה הבלתי מסויגת של כלל האזרחים הגרמניים במשטר.

מכל מקום, הנס פאלאדה, ששמו האמיתי הוא רודולף דיטצן, היה בעצמו נרדף על ידי המשטר, אך בניגוד לסופרים אחרים סירב לעזוב את גבולות המדינה, ובשל לחצים שהופעלו עליו הוא התמוטט נפשית ואף אושפז, החזיק מעמד, ואחרי המלחמה, שהותירה אותו "שבר כלי", הוא קיבל משר התרבות של מזרח גרמניה את התיק שנמצא בין  תעודות הגסטאפו על הזוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה קיבל לידיו את המשימה וכתב את הספר במשך 24 שעות.  ולא עוד אלא שבהקדמה לספר הוא מודה שהוא תיאר רק בקווים כלליים את "הפעילות הלא חוקית"  של  הזוג קווינגל וכי גם יתר הדמויות שבספר הינן פרי  דמיונו.

וכך עובדו הדמויות, די אנטיפטיות, לדרמה בימתית,  כשמי שאיפיין אותן היה בעלה של הדוורית, אותו גילם עמי סמולאצ'יק,  כשהוא רוכן על גופתה של הדיירת היהודייה –  פראו רוזנטל, שהיה ברור מלכתחילה שתמצא את מותה,  והוא נובר בתוך בגדיה  ושולה מעל גופתה את תכשיטיה אחד לאחד, את התליון ואת הצמיד ואת הטבעת , ודוחפם לכיסו תוך המהום  של הנאה בהמית.

 נורמן עיסא ואסנת פישמן ממלאים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר, למרות ששניהם נראים יותר מדי פיקחים ואינטליגנטים כדי להבין שפעולה נאיבית שכזו, שהם נטלו על עצמם לבצע, לא רק שלא תועיל כי אם רק תוביל אותם לאבדון, כפי שבאמת קרה.

זוהי הצגה שמעוררת רגשות מנוגדים, סוחפת ומרתקת.

       * * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

במלאת שמונים שנים להולדתה של ג.י.

וכעשר שנים לפטירתה

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא?

(חלק ב')

סיפורי הנשים העקרות בספרי נביאים ראשונים

סיפור לידת שמשון

בספרי נביאים ראשונים מסופרים שני סיפורי עקרוּת, הראשון בספר שופטים והשני בספר שמואל, והם שונים מסיפורי העקרות שקראנו בספר בראשית. הפחות מפותח ביניהם הוא סיפור העקרות של אימו של שמשון, המסופר בפרק י"ג בספר שופטים. אף שאין הסיפור מציין את שם אימו של שמשון ולאורך הסיפור היא מוזכרת רק בכינוי "האישה", דווקא אליה, העקרה, ולא אל אביו, התגלה מלאך ה' ולה בלבד בישר את הבשורה, שתהפוך אם לתינוק שנועד לגדולות: "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים."

ורק לה הסביר המלאך, שקיום הבשורה מותנה בשלושה תנאים. שני תנאים עליה לקיים במהלך ההיריון: לא לשתות יין ושיכר ולא לאכול כל מאכל טמא, ותנאי שלישי: עליה לקיים אחרי לידת בנה: "ומוֹרָה לא יעלה על ראשו." לכן כה תמוהה הבלטת השם של הבעל בהמשך הסיפור. הן למנוח נקבע תפקיד סביל יותר בסיפור זה, מדוע, אם כן, זכה ששמו יוזכר, בעוד שמספר הסיפור הותיר את היולדת באלמוניותה?

אין לדחות על הסף, כמובן, את ההסבר המקובל, שהמספר ציין את שמו של מנוח, משום שהיה איש מכובד וידוע, או שבא ממשפחה בעלת מוניטין בשבט דן. וגם אין לשלול הסבר אפשרי אחר, שבהיעדר שמות משפחה, נהוג היה באותה תקופה לזהות איש על-ידי ציון שם אביו. עד שיוצע בהמשך הסבר אפשרי אחר לתמיהה זו, נשים לב לא רק לחידוש שמובלט בסיפור זה, לפיו "האישה" היא זו שהתבשרה ראשונה על ההיריון הצפוי לה, אלא גם לחידוש נוסף: דווקא מפיה שמע בעלה לראשונה את דבר הבשורה הזו.

מכאן ואילך עובר הסיפור לעסוק במנוח ובתגובתו לדברים ששמע מפי אשתו. יחסית להיקפו המצומצם של הסיפור, אי-אפשר להתעלם משקדנותו של המספר האלמוני של הסיפור הזה להדגיש את ההבדל בין מנוח לאשתו. מול האֵמון המלא שלה בתוכן הבשורה, מובלט החשד של מנוח בתוכן זה. דומה שלא רק פיקפק בדברי אשתו, אלא ייתכן שאפילו חשד בה שהתבשמה משתיית יין והזתה בשכרותה את התגלות המלאך ואת תוכן הבשורה ששמעה ממנו. אחרת אי-אפשר להצדיק את התרוצצותו כאחוז תזזית להשיג אישור לסיפור ששמע מפיה.

בתואנה שנחוץ לשניהם הסבר, איך לגדל את הבן שייוולד להם, פנה מנוח אל אלוהים וביקש התגלות נוספת של המלאך, אך הפעם לשניהם: "יבוא-נא עוד אלינו." הן יכול היה לומר את האמת, שלו ורק לו דרושה ההתגלות הנוספת, אך מאחר שנכלם מהעובדה שלא אליו נתגלה המלאך וגם משום שחשש שבקשתו תתפרש כהטלת ספק מצדו בבשורה שבישר המלאך לאשתו, שיתף ליתר ביטחון גם את אשתו בדרישתו החצופה מאלוהים.

בקשת מנוח אמנם נענתה, אך באופן שהעמיק את כלימתו. מלאך אלוהים חזר והתגלה שוב רק אל "האישה", ומודגש: בעת היותה בלעדיו בשדה (שם, 9). ולכן נגרר מנוח אחריה אל השדה לפגוש את המבשר ולשמוע ממנו את הנזיפה הבאה: "מכל אשר אמרתי אל האישה תישמור - - - כל אשר ציוויתיה תשמור." (שם, 14-13).

הגחכתו של מנוח איננה מסתיימת באמירה זו, המצווה עליו לפעול על-פי ההוראות שנמסרו לאשתו, אלא גם בדחייה שדוחה המלאך הן את הצעתו של מנוח להתכבד במזבח שיכין לכבודו והן את בקשתו שיגלה לו את שמו כהוכחה שדברי בשורתו יתקיימו. ומדגיש הכתוב, שבעוד ש"האישה" זיהתה מיד ש"איש האלוהים" התגלה אליה "ומראהו כמלאך אלוהים" ולא פיקפקה בבשורה שהשמיע לה (שם, 10), כָּשַל מנוח גם בזיהוי המבשר "כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" וגם במתן האֵמון בבשורתו (שם, 17-16).

אחרי שמצרפים את העובדות המבדילות בין מנוח לאשתו בשני חלקי הסיפור, החלק המספר על ההתגלות של המלאך ל"אישה" והחלק המספר על תגובתו של מנוח אחרי ששמע מפיה את סיפור ההתגלות ואת תוכנה של הבשורה, אי-אפשר שלא להבחין בנימה הקומית ששזר המספר בסיפור-המעשה.

ניכר שמחבר הסיפור על נסיבות לידתו של שמשון נהנה מאוד להבליע בסיפור זה את העובדות שהעניקו יתרון ל"אישה" על בעלה "הגבר": אליה, האלמונית, התגלה המלאך פעמיים, רק לה בישר את הבשורה המשמחת ורק עליה סמך שתקיים את שלושת התנאים לנס ההתעברות שיתרחש לה אחרי שנים של עקרות. ובה-בעת הבליט המספר האלמוני את מאמציו של מנוח לדחוק את "האישה" הצידה ולהשיג איזה שהוא יתרון עליה, אם כמארח, אם כיודע את שם המבשר ואם כמקבל אישור ממנו שהבשורה תתממש. בעלילת הסיפור הזה נגזר על מנוח לפָנות את הזירה לאשתו ולהסתפק בתפקיד שולי בהתרחשויות.

סיפור לידת שמואל

כאמור, מפותח יותר סיפור העקרות הקשור בלידת שמואל מסיפור העקרות הקשור בלידת שמשון. תחילת הסיפור שבו נפתח ספר שמואל בנביאים ראשונים היא שגרתית למדי: לאלקנה שתי נשים, חנה ופנינה, אך פנינה היא הפורייה מביניהן וחנה היא העקרה. זהו הרקע לאומללותה של חנה ולמתח ששורר במשפחה. המתח נחשף בסעודה של המשפחה בשילה, ורק בסצינה הזו מתחיל הסיפור לקבל תנופה.

במעמד הרגיש הזה בחיי המשפחה מתאמץ אלקנה להפיג את המתח בין נשותיו על-ידי הקפדה לחלק את מנות הבשר מהזבח על-פי המנהג, תחילה לפנינה ולילדיה ורק אחר-כך לחנה, שלא העמידה לו ילדים. וכדי להדגיש זאת טרח המספר האלמוני של הסיפור ופירט את סדר חלוקת המנות: "ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות." כלומר: תחילה חילק מנה לאישה הפורייה, אחר כך לבניה ולבסוף לבנות, ורק אחר-כך, אחרי שמנע מפנינה אפשרות לטעון שפגע בכבודה ובכבוד ילדיה, התפנה לתת לחנה את מנתה. אך עקב אהבתו לחנה ורגישותו לאומללותה הכפיל לה את המנה: "ולחנה יִתֵּן מנה אחת אפיים, כי את חנה אָהֵב ו-ה' סגר רחמה."

כל הפירושים שנתנו הפרשנים שלנו לאורך הדורות לצירוף המילים "מנה אחת אפיים" הבחינו שבמעמד הזה, מעמד שבו היה על חנה להמתין עד שיסיים את חלוקת המנות לכל בניה ובנותיה של פנינה, ביקש אלקנה לבטא את אהבתו לה ואת הזדהותו עם סיבלה, על-ידי מנה שהיא מובחרת (רש"י), או מוגדלת (רד"ק), או מוגשת בתשומת-לב מיוחדת  (רלב"ג). מאליו מובן שחנה לא נגעה במנת הבשר המוגדלת שהניח לפניה, כי מעיקרו היה המעמד עבורה ללא-נשוא.

עד כה מסר המספר בקולו ובלשונו את מה שהתרחש במעמד הסעודה המשפחתית, ולכן התכווץ המעמד הזה, שבוודאי היה ממושך למדי, בטקסט קצר יחסית. לפיכך בולט המעבר של המספר מסיפֵּר בשיטת ההגדה (telling) לסיפֵּר בשיטת ההרְאָיה showing)) במסירת השיחה שקיים אלקנה עם חנה אחרי סיום הסעודה. בגלל רגישותה של חנה, שקל אלקנה כל מילה בדברו אליה: "לָמֶה תבכי ולָמֶה לא תאכלי ולָמֶה יֵרַע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים."

את ארבע-עשרה המילים שאמר אלקנה לחנה צריך לחלק לשני חלקים. בחלק הראשון היפנה אליה שלוש שאלות: "למה תבכי? ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך?" – שהן ללא ספק שאלות רטוריות, שאלות שהשואל איננו מצפה לתשובה עליהן מהנשאל. בשאלותיו אלה ביקש אלקנה להבהיר לחנה, שדבר לא נעלם מעיניו ולא נסתר מהבנתו. סדר השאלות הוא מהגלוי לעין (הבכי וההימנעות מאכילה) למוצפן בנפש (המועקה בלב) ניכר שחשוב היה לאלקנה לשכנע את חנה, כי גם כשפעל "לפי הספר" במהלך הסעודה, שם-לב אליה והרגיש מה שעובר עליה במעמד הזה. בכך הבהיר לה, שאהבתו אליה לא פחתה עקב עקרותה.

החלק השני בדבריו של אלקנה לחנה נאמר מפיו אחרי השאלות הרטוריות והוא עולה ביופיו על קודמו: "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים." כדי להבין את חוכמת הניסוח שהובלעה במשפט הזה של אלקנה, כדאי להשוותו לניסוח אפשרי אחר, ניסוח שגבר פחות רגיש ופחות אוהב מאלקנה היה ודאי משמיעו בימים ההם לאישה שלא ילדה לו צאצאים: "הלא את טובה לי מעשרה בנים." לכאורה המשפטים דומים, כי השינוי הוא רק בכינויי הגוף, אך משמעותם שונה לחלוטין.

במשפט של אלקנה: "הלא אנוכי טוב לך" הוצבה תשוקתה של חנה לילדים במרכז. זהו ניסוח שבו הבהיר אלקנה לחנה, שאהבתו אליה גדולה מהאהבה שהיו מעניקים לה עשרה בנים. ואילו במשפט התחליפי "את טובה לי" מובלטת האנוכיות של גבר, המתרכז רק בטובתו ובתועלת שהוא, הגבר, מפיק מהאישה, אם בתחום האישות ואם בתחום משק הבית. אילו אמר אלקנה את המשפט בניסוח התחליפי, היה מוסיף על עלבונה ומכאובה של חנה, כי משתמע ממנו: אין לי צורך בילדים ממך, שהרי פנינה כבר ילדה לי ועוד תלד לי בנים ובנות.

יתר על כן, מהמשפט התחליפי היה אלקנה נשמע כאומר לחנה: אני הנני בוודאות הפורה מבין שנינו, שהרי פוריותי הוכחה ובאה על סיפוקה המלא בילדים שילדה לי פנינה, כך שאין לי צורך בבנים גם ממך. ואילו במשפט שאמר לחנה: "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים," הבליט אלקנה, שטובתה קודמת בעיניו מטובתו.

חנה ודאי קלטה מניסוח זה את האהבה הגדולה של בעלה אליה, כאילו אמר לה: באין לנו צאצאים משותפים, עליך להשלים עם האפשרי ולהסתפק בכך שאהבתי אליך כה עמוקה, שהיא אמורה להיות שקולה בעיניך לאושר שהיה פוקדך אילו היו נולדים לנו עשרה בנים.

הגשמת הנדר

על-פי מנהגו להיות חסכוני בסיפור-המעשה, אין המספר המקראי מגלה לנו, אם הצליחו דברי-האהבה האלה של אלקנה להרגיע את חנה ולהשקיט את סערת נפשה. אך מן ההמשך ברור, שדבריו חיזקו את רוחה ועודדו אותה להתפלל במקדש לפתיחת רחמה ולהתחייב בנדר, שאם ייוולד לה בן, לא רק תקדיש אותו ל-ה' "כל ימי חייו," אלא גם תעמיס על עצמה מרצונה תנאי קשה נוסף, את סוג הנזירות שנתבעה לקיים אימו של שמשון: "ומורה לא יעלה על ראשו."

   על-פי כלליו של הסיפור המקראי, לחסוך במילים ולהתרכז בעיקר, יכול היה כעת הסיפור לדלג מיד לפסוקים 20-19, המספרים כיצד נענה אלוהים לתפילתה של חנה. מדוע, אם כן, התעכב המספר על השיחה שהתפתחה בין חנה ובין עלי הכהן בפסוקים 18-12, שיחה המשלבת שוב אתנחתא קומית בסיפור-המעשה, באופן המזכיר את שילוב האתנחתא הקומית בסיפור לידתו של שמשון?

מתברר, שעלי הכהן שם-לב לאישה שהאריכה בתפילתה הדמומה, ואף שמיקד זמן ממושך את מבטו בה והיה "שומר את פיה" מעד בשיפוט שגוי שלה, כפי שמשתמע מנזיפתו בה: "עד מתי תשתכרי? הסירי את יינך מעליך!"

שלא כמנהג הנשים הכנועות שהכיר, נשים שבדרך כלל ספגו בהשלמה באותם ימים עלבון מפי גבר ובוודאי מפי גבר במעמדו של כהן גדול, זכה עלי הכהן לשמוע הפעם מפי אישה תשובה הולמת על החשדות המעליבים שייחס לה: "לא אדוני, אישה קשת-רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'. אל תיתן את אמתך לפני בת-בלייעל, כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה."

אל יטעו אותנו הכינוי "אדוני" שבו פנתה חנה אל עלי והכינוי "אמתך" שבו זיהתה את עצמה באוזניו, להאמין שבכניעות ספגה חנה את החשדות של עלי. ההקפדה הזו על הנימוס נועדה להבהיר לו שהיה פזיז בשיפוטו כלפיה, כאשר הגדיר אותה כ"בת בליעל", על-פי גילויי ההתנהגות החיצוניים שלה כמתפללת. מאחר והתיר לעצמו לקבוע שהיא שיכורה, נזף בה על כך ותבע ממנה לצאת מהמקדש ולא לשוב לשם לפני שתתפכח מהיין, התירה לעצמה לנזוף בו על החופזה שבה שפט את תפילתה. מכהן גדול ניתן היה לצפות יכולת שיפוט טובה יותר וכושר אבחנה דק יותר בין תפילה אינטימית וממושכת הנאמרת בדממה, כמו זו שלה, לזו הקצרה והקולנית ששמע בדרך כלל מפי מתפללות במקדש. ואכן, עלי בלע את הנזיפה מפי חנה, בחר שלא להגיב עליה והזדרז לברך אותה: "לכי לשלום ואלוהי ישראל יִיתן את שאלתך אשר שאלת מעימו."

מברכתו של עלי נטלה חנה את הרעיון להעניק לבן שנולד לה את השם "שמואל". עלי הדגיש בברכתו "ואלוהי ישראל ייתן לך את שאלתך אשר שאלת," ולכן הצדיקה את מתן השם "שמואל" לבנה בנימוק "כי מ-ה' שאלתיו." וביום שבו הביאה את שמואל למקדש בשילה ומסרה אותו לרשות עלי על מנת שיוכשר להיות כהן במקדש שילה, כפי שנדרה, הדגישה את משמעות השם: "אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו. וגם אנוכי השאלתיהו ל-ה'".

ועוד הרחיב המספר האלמוני של הסיפור בתיאור ההתקשות של חנה להיפרד מבנה היחיד. אף ששמואל כבר היה בוגר מספיק כדי להימסר למקדש בשילה, לא הצטרפה חנה לביקורי המשפחה בשילה. וכך נימקה את התעכבותה בבית באוזני אלקנה: "(יישאר עוד עימי) עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם,"

בדבריה הדגישה את הזמן הקצר שיהיה שמואל ברשותה מול משך הזמן הארוך שיהיה רחוק ממנה: הן "עד עולם" ישב במקדש בשילה. ושוב מתבלט אלקנה כגבר אוהב המגלה רגישות והבנה לקושי של חנה להיפרד מבנם. תשובתו לבקשתה מלמדת, שהעדיף להעמיד פנים כמשתכנע, מאשר לכפות עליה את קיום הנדר במועד: "עשי הטוב בעינייך, שבי עד גומלך אותו, אך יָקֵם ה' את דברו." למעשה התיר לחנה לקצוב את המועד שבו תקיים את הנדר.

מסירת שמואל למקדש בשילה נעשית ברוב הדר ובמנחה גדולה במיוחד, "בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין." אך חנה הוסיפה למנחה החומרית גם מזמור שכתבה במיוחד למעמד הזה, שבו היללה את ה' ופירטה את המעשים שמעידים על דרכי השגחתו בעולם שברא. בפירוט הזה מתבלטת שורת השיר: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה" – שורה שהנביא ירמיהו כיוון אליה בנבואתו הקשה.

הסיפור על עקרותה של חנה נחתם בסיום סגור. חנה ניצלה כל עלייה של המשפחה לשילה כדי לראות את שמואל. ובכל ביקור הלבישה אותו באפוד בד מעשה ידיה. שלא כנערים האחרים שכיהנו שם, שחגרו את האפודים שקיבלו במקדש, התהלך שמואל במקדש באפודים שאימו המתגעגעת אליו תפרה באהבה למענו. ובעוד שמואל גדל בשילה, התברכו חנה ואלקנה בחמישה צאצאים נוספים, שלושה בנים ושתי בנות. כך שכמעט התקיימה לה הברכה שאמרה במזמור ביום שמסרה את שמואל למקדש בשילה: "עד עקרה ילדה שבעה." 

זהות המְספרים

המְספרים שסיפרו את סיפורי הנשים העקרות הן בספר בראשית והן בספרי נביאים ראשונים לא נודעו לנו בשמם. לפיכך אין אנו יודעים שום פרט עליהם, על חייהם ועל השקפותיהם. ואף-על-פי-כן ניתן לשער כמעט בוודאות שסיפורי העקרות מתקופת האבות וסיפורי העקרות המופיעים בספר שופטים ובספר שמואל סופרו בידי מחברים שונים. 

בקביעת עובדה זו אין חידוש, כי מקובל על הכול, שספר הספרים הוא אנתולוגיה של יצירות שרובן אנונימיות, מהן קצרות ומהן בהיקף של ספר שלם. השׁוֹנוּת בין המספרים, שעליה נרמז כבר בפירוש הסיפורים עד כה, היא לא בגילם של המספרים ולא במעמדם החברתי, אלא במינם. מדובר באבחנה שכיום נשקלת ומיושמת בהרחבה בחקר הספרות, אך טרם יושמה בהיקף דומה בבדיקת הספרות המקראית*. דווקא העיון בסיפורי הנשים העקרות במקרא מצדיק ליישם את האבחנה המִגְדָרית ולבדוק בסיועה אלו מהטקסטים הסיפוריים האלה התחברו על-ידי נשים ואלו נכתבו על-ידי גברים. או בהגדרה אחרת: אלו מסיפורי העקרוּת הללו סופרו מנקודת-מבט גברית, ואלו סופרו מנקודת-מבט נשית.

וזו המסקנה שניתן להגיע אליה מהעיון הפרשני בסיפורי העקרוּת שנבדקו קודם: אכן, מחברים בעלי זהות מינית שונה חיברו את סיפורי העקרות בתורה ובספרי נביאים ראשונים. כמעט בוודאות ניתן לקבוע, שאת סיפורי העקרות מחיי האבות המופיעים בספר בראשית חיברו גברים, ואילו סיפורי העקרות הקשורים בלידתם של שמשון ושמואל נכתבו על-ידי נשים.

אמנם גם המספר-הגבר מקדיש תשומת-לב לסבלה ולייאושה של האישה העקרה, אך הוא מרכז את העלילה בגבר ובמעשיו: אליו מתגלה אלוהים, הוא מתבשר על ההתעברות הצפויה של אשתו, ולכן רק בזכות תפילתו, תפילת צדיק וראוי להתגלות, זוכה אשתו העקרה להרות. ועוד מבליט הגבר המספר, שמדובר בלידה פלאית-ניסית, במועד שאלוהים בחר לאפשרה, כי יותר משהיא עונה על כיסופיה של האישה לאימהוּת, היא מגשימה עבור בעלה את ההבטחה שהעניק אלוהים לו ולאבותיו, לקיים את הבריתות שכרת איתם.

זאת ועוד: בסיפורים מחיי האבות לא נולד הבן כדי לשמח את האישה, בהוכחה שנפסקה עקרותה, אלא כדי לשמח את בעלה בהוכחה, שסוף-סוף נולד המיועד מבין בניו, זה שממנו תצמח האומה. משום כך סיפורי העקרות בספר בראשית הם דרמטיים ורציניים, אך אין בהם לא דמיון ולא לחלוחית של הומור. מאחר שנכתבו על-ידי היסטוריונים, גברים שעניינם הצטמצם במידע ההיסטורי ובמגמה האֶמוּנית שביקשו לבסס על המידע הזה, נמסרות בהם בעיקר עובדות תכליתיות המשיגות את מטרתם.

סיפורים חתרניים של נשים

באופן דומה ניתן להוכיח בסבירות רבה, שנשים כתבו את שני סיפורי העקרוּת שסופרו בנביאים ראשונים – בספר שופטים ובספר שמואל. שלא כמו סיפורי הנשים העקרות בספר בראשית, שמחבריהם הגברים כתבו אותם על-פי נוסחה זהה, בולט השוני בין הסיפורים שכתבו הנשים.

 הסיפור על לידת שמשון הוא היותר סאטירי מבין השניים. בעלילתו מובלט מנוח כגבר נעלב ומתנשא. במקום לשמוח בבשורה שמגלה לו אשתו, הוא מתרכז בכבודו שנפגע. לכן מוצדק לראות סיפור זה כמסמך פמיניסטי חתרני הכתוב בכישרון סיפורי וגם בהומור נשי מושחז.

הסיפור על לידת שמואל הוא רומנטי יותר. אין ספק שהמספרת גילפה את אלקנה בדמות גבר שכל אישה היתה מתברכת להיות אשתו ולחיות בחברתו: גם אוהב, גם מתחשב וגם רגיש לכיסופיה. תכונות השלֵמות שלו מובלטות על-ידי ניגודו המגושם והמחוספס – עלי, הכהן הגדול, שגם שוגה בשיפוט התפילה של חנה וגם זוכה לנזיפה מפיה על כך.

על אף ההבדלים בין שני הסיפורים, ניתן להניח במידה רבה של ודאות, שבנסיבות המתאימות נהגו נשים לספר את שניהם בפגישותיהן, כי בדרכו פיצה אותן כל סיפור על מעמדן במשפחה שהיה באותם ימים פחות נחשב מזה של הגבר. ויתכן שכדרך ההתפתחות של הסיפור העממי, הוסיפו השומעות בכל פעם קווים ותוספות לסיפורים אלה, ששיפרו אותם והעמיקו בהם את "הנקמה" בגברים הראויים לכך.

יתר על כן: הסיפורים של המְספרות מפותחים יותר מסיפוריהם של הגברים ועולים עליהם באיכותם הספרותית. והדבר משתקף לא רק באורכם, אלא בתכונותיהם הסיפוריות. ניכר שלמספרות היה עניין לשקף את המצוקה האנושית של הגיבורים על רקע החברה וערכיה. משום כך ריכזו את העלילה בגיבורה הנשית, באישה העקרה: בהרגשות התיסכול הממושכת שלה, בסבל שלה מול האישה הנוספת של הבעל ומול השפחות הוולדניות, בחוסר האונים שלה מול גזירת הגורל שנגזרה עליה ובפחד שלה שמא יפסיק בעלה לאהוב אותה עקב עקרותה.

משהו מכל זה התגנב גם לסיפורי העקרות בספר בראשית, אך לא במידת ההבלטה שקשת הנושאים הזו זכתה לה בסיפור עקרותה של חנה ובסיפור לידתו של שמואל.

תכונה בולטת נוספת בסיפורי העֲקָרוּת המופיעים בספרי נביאים ראשונים מתגלה בשפה שבה כתבו הסופרות את סיפוריהן. זו שפה ויזואלית ולירית, השוקדת על דקויות בניסוח. שפה באיכות כזו משקפת גם היא את תנופת הדמיון של המספרות.

חשיבות הזיהוי המגדרי

בשלב זה של העיון הספרותי בסיפורי העקרות בתורה ובנביאים ראשונים, יצדק הקורא אם ישאל: איזו תועלת נפיק מזיהוי מינם של הכותבים? התשובה היא פשוטה: זיהוי כזה, כאשר מדובר בטקסטים אנונימיים, שניתן לפרשם רק מתוך עצמם, מוסיף אבחנה נוספת להבנתם הנכונה. או במילים אחרות: הזיהוי המִגְדָרי של הכותבים מאפשר לפרש סיפורים קדומים ואנונימיים אלה במסורת הפרשנים מהאסכולה של הניו-קריטיסיזם האנגלי בדורנו, אסכולה שהתמקדה בפירוש הטקסט הספרותי מתוכו בלבד.

מעתה ואילך ייאלצו הקורא והפרשן של סיפורי העקרות הקדומים האלה לשים-לב לפרטים שהם מהותיים בהם: אורכם, המיבנה שלהם, השיטות שהפעיל המספר שסיפר אותם, בשיטת ההגדה (telling) או בשיטת ההראייה (showing), תחבולות הסיפֵר שהמספר נעזר בהן, נימות אירוניות וסאטיריות שהבליע בניסוח הסיפור ועוד. ובכל אלה נבדלים סיפורי העקרות שבספרי נביאים ראשונים מסיפורי הנשים העקרות מתקופת האבות בספר בראשית.

בנוסף לכך יעשיר זיהוי מינם של מחברי הסיפורים במקרא את מושגינו על אופיו של ספר הספרים כחיבור אנתולוגי, שעורכיו אספו את יחידות-הסיפור שנכללו בו ממקורות שונים. כאשר כה מעט אנו יודעים על המחברים שתרמו מיצירתם לחשוב מבין הספרים בתרבות האנושית ועל זהות העורכים ושיקולי העריכה שעל-פיהם עבדו, אנו חייבים להסתייע בכל אבחנה המסוגלת להוסיף לידע שלנו על מעלותיו הספרותיות של ספר התנ"ך.**

- - - - -

* במסה זו אני מצרף הדגמה תומכת נוספת לדעתו של חוקר המקרא שלמה דב גויטיין בפירושו החינני למגילת שיר השירים בספרו "אמנות הסיפור במקרא" (שנכלל  בסדרת "עיונים" של הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים תשט"ז – 1957). ואלה דבריו בחיבור זה:

"אלמלא קיבלנו במסורת כי שלמה המלך כתב את הספר הזה, היינו אומרים כי אישה חיברה אותו. ספר שיר השירים הוא חיבור נשי, הוא נכתב מנקודת ראות האישה ולא האיש. ברוב המכריע של הפסוקים אישה היא המדברת, היא הפועלת, ומה שהעיקר, היא המהרהרת. הספר מוסר לנו לרוב מהגיון לבה של אישה ולא של איש."

** מסה זו היא נוסח חדש ומורחב של מסה שנדפסה לראשונה בדצמבר 2008 בחוברת מס' 174 של כתב-העת "האומה", ואני חוזר ומקדיש אותה לחנה מ', שאחד מסיפורי העקרות המבוארים במסה זו עיצב את עולמה.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

רשמים מחופשה בבודאפשט

ספטמבר 2016

בחורות יפות יש בתל-אביב, בחורות יפות יש בפאריז, בחורות יפות יש בשטוקהולם, אבל הבחורות הכי יפות מסתובבות במדרכות בודאפשט. רואים אותן במכנסונים ובסנדלי אצבע, בעלות ירכיים נהדרות, לא שמנות, עור משגע. מטופחות. קיציות יותר מאשר בנות-גילן בתל אביב. אפשר לקבל נקע בצוואר מרוב הפניות הראש לאחור, כשעוברים על פניהן. הו מי יתנני נערה הונגרייה יפה ואנשק את כפות רגליה היחפות.

אמנם, רבות מהן, כמו הבחורים, מעשנות. מעשנים ומעשנות ברחוב כי כמו בפאריז וגם אצלנו, העישון בבתי-הקפה ובמסעדות, אסור.

טסים ב"אל על" באמצעות חברת UP באמצעות חברת "טראוול סרוויס" הצ'כית. הטיסה של שלוש שעות עם כריך גבינה ושתייה וצוות דיילות צ'כיות חרוצות עוברת בסדר גמור. רק הבלגן בנתב"ג לפני העלייה למטוס קצת מעצבן. מטרמינל 1 לטרמינל 3 וחזרה במדרגות, ועלייה למטוס במדרגות, כמו פעם, וכמו שתיארה נרי ליבנה בגיליון "הארץ" של 23.9 את טיסתה לברלין.

למרות שעת הבוקר המוקדמת מאוד, אלפי ישראלים מכל המעמדות והגילאים, רעבים וצמאים, מצטופפים וגודשים את אולמות הטרמינל ואת מסדרונותיו בתקווה להמריא מה שיותר מהר מהארץ הענייה הרעבה והצמאה ישראל אל נפלאות העולם הגדול. הנערות, חלקן כל כך עניות, שהן טסות לחו"ל בסנדלי אצבע, כי ככה זה כשיוצאים מארץ ענייה. אפילו השדיים שלהן מזדקפים בגלל הקירור של מערכת המיזוג. בחו"ל כבר יהיה לשדיים הצעירים האלה חם והפטמות אולי תשקענה קצת.

התאכסנו במלון "קורינתיה" במרכז פשׂט, בבודאפשט. חלום. חדרים גדולים. עיצוב בעץ חום אמיתי נהדר. גרם מדרגות מרכזי ענק על פני שלוש קומות בחלל הפנימי, כמו בארמון, אך יש כמובן מעליות. המיבנה עתיק, מחודש ומתוחזק להפליא. נקי מאוד. ארוחות-בוקר שלא ראינו כמותן בשום מלון אחר בעולם, ובנוסף "אקסקיוטיב קלאב" שבו מגישים נון-סטופ ארוחות קלות ושתייה, גם אלכוהולית, ללא הגבלה, כולל שמפניה, עד עשר בלילה, והכול כלול במחיר החדר. שירות אדיב להפליא. מסדרים את החדר פעמיים ביום. ספא מדהים עם בריכת שחייה גדולה ושתי בריכות ג'קוזי וכל החמאמים, משש וחצי בבוקר עד עשר בלילה. שלא לדבר על היפהפיות בביקיני המשתכשכות מולךָ. בקיצור, אם נותנים לי חודש שם, אני יושב וכותב רומאן ולא יוצא מהמלון רק שוחה, אוכל ומחרבן מבוקר עד ערב.

יש במלון גם שתי מסעדות הפועלות בערב, אחת הונגרית ואחת אסייתית. הן כמובן בתשלום נוסף. המנות ענקיות. הרמה סבירה.

Corinthia hotel Budapest, 1073 Budapest, Erzsebet Korut 43-49,

Hungary. Tel. +36 1 479 4812.

 E-mail: reservations.budapest@corintia.com

גולאש: אכזבה. אתה חולם על מרק גולאש ועל מנה עיקרית של גולאש עם נוקלאוס, בצקיות. אז ככה, במרקי הגולאש שאתה מקבל אין כמעט בשר, גם לא בצקיות, רק קוביות גזר ותפוחי אדמה בתוך מרק שקוף, לא סמיך, לפעמים חריף וטעים ולפעמים גם זה לא. וגולאש כמנה עיקרית? על זה לא שמעו במסעדות שבהן ביקרנו.

זכינו רק פעם אחת, בצהריים, בקפטריה הגדולה בקומה השנייה של השוק המקורה לנקניקים ולירקות בפשט, ליד גשר ארז'בט, במנה ענקית של בצקיות וגולש בשר בקר שממש נמס בפה, והכול מתובל היטב. אם אפשר הייתי אוכל שם כל יום צהריים. גולאש שווה לו בטעמו אפשר למצוא רק במיטבח של המסתורית, ובייחוד שקנתה הפעם הרבה פפריקה. אגב, אומרים שהפלפלים האדומים לפפריקה ההונגרית הם בחלקם ייבוא מישראל, וכך גם הגזר הממלא את מרקי הגולאש.

מה שבולט בשוק המקורה הוא שורת החנויות לירקות ולפירות, שאגב נעדר ממנה לגמרי המנגו, שורת חנויות התבלינים, שעיקר גאוותן על שקיות הפפריקה בגדלים שונים, אדומות לחריפה ולבנות למתוקה, וכמובן עשרות הדוכנים למימכר כל נקניק ופרי נקניק למינהו, ממש מדהימים, והם עיקר השוק והם שיר הלל לסאלאמי ההונגרי. 

אפשר לקנות כרטיס לא יקר של יומיים לנסיעה בשני קווים מעגליים, אדום וצהוב, בקו האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים של "הופ און הופ אוף" שסמלו גי'רף על השמשה הקדמית. יש הסברים מצויינים, גם בעברית, באוזניות. הכרטיס כולל שיט נחמד של שעה בדנובה עד לאי מרגיט וחזרה. אפשר לרדת ולטייל באי ולחזור בספינה אחרת של הקו. ניצלנו את הכרטיס במשך יומיים בצורה הטובה ביותר, כולל השיט.

הטראמים הצהובים רבי-הקרוניות מרעישים, ובפנים צפופים קצת, אבל הלוואי שהיו כמותם בתל-אביב. יש גם מטרו אליו לא ירדנו. לקחנו לא פעם מוניות, לא יקרות, לפי מונה. בצהריים היה כדאי לא פעם, במקום להיתקע במסעדה, לחזור לאכול בקלאב של המלון ארוחה קלה עם שתייה, והכול ללא הגבלה. בחיים לא שתיתי ליטרים כה רבים של מיץ תפוחים טבעי וצלול.

האוויר נקי כי רוב התחבורה הציבורית היא חשמלית, בטראמים, במטרו ובאוטובוסים. ברחובות לא רואים פליטים. לא רואים עובדים זרים. העובדים בכל המלאכות הם הונגרים. במלון ראינו אמנם חבורות של ערבים, לפי כיסוי הראש של נשותיהם, אבל אלה לא היו פליטים אלא ערבים עשירים שיכולים להרשות לעצמם את השהייה במלון, שרוב הבשרים, הנקניקים, הנקניקיות והבייקון בארוחות הבוקר בו הם מבשר של דבר אחר האסור למוסלמים.

והעיר יפה. ממש יפה, ונקייה. המראה מפשׂט לעבר בודא, מעבר לנהר הדנובה, שאמנם אינה כחולה, הוא כמו תמיד ממש מרהיב.

הקפה, בכל צורות הכנתו, ממש חזק וטעים מאוד.

מומלץ לבקר בפרלמנט, אחד העשירים והמרהיבים בעולם, עוד מהתקופה ההבסבורגית. החלו לבנותו בשנת 1888, כאשר סבא שלי ומשפחתו כבר עלו לפלשתינה. צריך קצת לחכות לקבוצת הדרכה באנגלית, הכניסה רק בקבוצות לפי שפות. רמת ההדרכה באנגלית מצויינת. ביציאה עוברים מוזיאון לא גדול של התקופות בבניין הפרלמנט. את העין מושך הכוכב האדום הגדול, מברזל וזכוכית אדומה, שבביקורנו הראשון בעיר, בשנת 1987, עדיין התנוסס בראש צריח המגדל המרכזי הגבוה היותר של בניין הפרלמנט, הצופה אל הדנובה.

ההונגרים אוהבים מאוד לשתות סודה. הפקקים של בקבוקי הסודה הם כחולים. הפקקים של בקבוקי המים המינראליים הם ורודים. ישנם שני מרכזי קניות ענקיים בעיר. האחד בפשט ושמו "ווסט אנד", והשני במרומי בודא ושמו "ממוֹת" מלשון ממותה שלנו. שניהם מומלצים מאוד, מעייפים מאוד, ויש בהם ייצוג לכל המותגים הידועים בעולם, ממש כמו בפאריז. המחירים סבירים. ברשת חנויות התמרוקים הגדולה "רוסמן" מומלץ לקנות את קופסאות הקרם ההונגרי הנודע הלייוויט.

בבודאפשט רוב הפנים שאתה רואה, מחוץ לקצת תיירים במלון, הם של אשכנזים גמורים. אירופאים. לא כמו ערים אחרות במזרח התיכון, בארה"ב ובאירופה המערבית. האווירה נינוחה. כאילו אנחנו עדיין חוסים בצל כנפיו של הקיר"ה, הקיסר פרנץ יוסף ירום הודו.

יש לנו גם שתי קרובות משפחה בבודאפשט, אן וג'ודי, שעימן בילינו. הן נינות של ורוניקה-דבורה, אחותו המבוגרת של סבי יהודה ראב, שלא עלתה עם המשפחה ארצה ב-1875 כי כבר היתה נשואה. היא הותירה צאצאים רבים. אליי הגיעו השתיים לפני שנים אחדות בעקבות ראיון איתי בארכיון פתח תקווה שנערך מטעם הטלוויזיה ההונגרית, ובו סיפרתי על תולדות עליית המשפחה מהונגריה. השתיים גם ביקרו בארץ.

צאצאי משפחות ראב בן עזר שמתכוננים לבקר בבודאפשט יכולים לקבל מאיתנו את הכתובות שלהן.

וקשה כמובן לשכוח מה עשו בעיר הנפלאה הזו הנאצים ועוזריהם ההונגריים אנשי "צלב החץ" ל-800,000 יהודי הונגריה – לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, שרצחו מהם כ-564,500 נפש בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944, בפקודת אייכמן, שקבע את משרדו בבית-הכנסת הגדול בעיר, העומד על מכונו לתפארת עד היום.

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ח: המומנטום

ג'וליס עיצבנה והרגיזה. אמנם נמצאו לנו ג'ובים, אך ימים שלימים רבצנו באוהלים באפס מעשה וגלגלנו חלומות על העתיד. היה לי ברור כי אגשים בקיבוץ. האמנתי כי התנועה הקיבוצית היא תפארת היצירה החברתית, החברה הכי שוויונית והכי צודקת בעולם. עמיתיי, בני-הקיבוץ, דומה כי לא התלבטו לגבי עתידם. חינוכם מינקות ועד בחרות, ועצם הימצאות משפחתם בקיבוץ, הקלו עליהם להחליק בטבעיות אל תוך נעלי-העבודה ולהמשיך את מפעל הוריהם. היינו צעירים ובלתי בשלים להחלטות "הרות גורל". החלום הצטמצם לחדר פרטי, בלי מיפקדי-בוקר, בלי שמישהו, עם כמה "סרדינים" על שרוולו, יתקע מבט לתוך קנה-הרובה שבידי, יגלה גרגיר חול וישלח אותי שוב להשחיל פלנלית לתוך הקנה, ובקיצור: בלי כל ה"בולשיט" שנקרא צבא.

לאיציק חבצלת היה אמנם אח בקיבוץ, אך הוא חלם, בתום השירות הצבאי, ללמוד בוטניקה וזואולוגיה באוניברסיטה העברית. החבר'ה חשדו בו שהוא מתכנן בריחה ממעגל העבודה. ממיק לא חסך שבטו ממנו, וכדי לשכנעו "גייס" את בר בורוכוב, שהתריע על האנומליה, על ה"פירמידה ההפוכה" של העם היהודי, ודרש ממנו אחריות לגורל העם.

להלל נוימן היה ברור שהוא חוזר לפלחה. דשיק – למספוא, שאוליק לגן-הירק, ודן גלילי חלם להיות נהג משאית, ובעתיד הרחוק – נהג אוטובוס. ממיק דיבר על פרדס, בנצי על צאן, וממני ציפו שאשוב לרפת. למען-האמת, לא הייתי בטוח שזה חלום חיי, אך היססתי להצהיר הצהרות.

מאז ימי המוסד-החינוכי, כל אימת שהתנוסס שמי מעל חידת שחמט בעיתון, חשתי התרגשות, מעין שמחה נסתרת. אותה תחושה ליוותה אותי כשפירסמתי ב"העולם הזה" כתבה על שמעון כהן, אחיו של מפקד כלא 4 שנפל בחוליקאת. באחת השבתות סיקרתי משחק כדורגל בין נבחרת גדוד 13 לנבחרת גדוד 12, שלחתי את הכתבה לעיתון, וזו פורסמה. כמה מן החבר'ה קראו את הכתבה ואני חגגתי. נגמלתי מווירוס השחמט ונדבקתי בווירוס העיתונות. ידעתי שאם אביע בקול-רם את חלומי להיות עיתונאי, החבר'ה יסקלו אותי באבנים. כל מי שאינו עובד-אדמה הוא "לופט-מענטש", בטלן, אדם בלתי-פרודוקטיבי, ואנו הלא שואפים להפוך את הפירמידה הבורכוביסטית ולהעמידה על בסיסה האיתן.

"ומה התוכניות שלך?" שאלו אותי לבסוף, ואני משכתי בכתפיי ואנחה נפלטה מפי. חשתי שלא אוכל לשקר:

"הייתי רוצה להיות עיתונאי."

הבליסטראות לא איחרו לבוא: "פרזיט! בטלן! דגנרט!" – מחמאות מלוא הטנא. אפילו חברי ממיק שתק, לא היה מסוגל להגן על חריגה כה קיצונית.

אחת לשבוע דאג קצין-התרבות להביא לג'וליס מרצה, ובאחד הערבים הגיע לבסיס עיתונאי מ"דבר" שהִרצה על סיכויי השלום באיזור. אחר-כך בא תור השאלות. לאחר שענה על שאלות בתחום האקטואלי, הרהבתי עוז ושאלתי מה הן התכונות הנדרשות מעיתונאי, והאם אפשר ללמוד את מקצוע העיתונות.

החבר'ה גיחכו והעירו הערות מגונות.

המרצה התייחס לדבריי ברצינות, והסביר כי עיתונאות הוא מקצוע מולד. למיטב ידיעתו, אין בארץ פקולטה לעיתונות. הוא מעריך, כי לרוב העיתונאים אין אפילו תעודת-בגרות. זהו "ג'וק" שעימו נולדים. "או שיש לך את זה או שאין לך." אשר לתכונות, עיתונאי הוא אדם סקרן מאוד, בעל אומץ-לב להביע דיעות עצמאיות שלעיתים אינן מקובלות. חשוב מאוד שיהיה בעל כושר החלטה מהיר, יכולת ניסוח בהירה, ו"לא יפספס את המומנטום."

מישהו שאל, "מה זה בדיוק לפספס את המומנטום?"

 המרצה סיפר, שאם דרך-משל, ראש-ממשלה ממדינה כלשהי מגיע באווירון ארצה ועל העיתונאי מוטל להוציא מפיו "PUNCH-LINE" – מעין "משפט מוחץ", על עמדותיו או כוונותיו, כשהאישיות בדרכה למכונית – אזיי אם אותו עיתונאי לא ידחק את עצמו בחוצפה קדימה, ויציג באומץ ובבהירות את שאלתו – הוא עלול "לפספס את המומנטום" – את הרגע העשוי להניב כותרת-ראשית, את הסקופ הבלעדי, שלרוב אינו חוזר על עצמו. במסיבת העיתונאים אותו ראש-ממשלה כבר ידבר אחרת, לאחר ריכוכים פוליטיים ופגישות דיפלומטיות.

המרצה סיפר על עיתונאי צ'כי, שהוחלט לגרשו מיוון בשל ביקורתו המוחצת. ראש ממשלת יוון הצהיר בתקשורת כי כף רגלו של אותו עיתונאי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת יוון. המשטרה הסיעה אותו מהכלא ישר לאונייה, וזה – לתדהמת הכול, קפץ מהסיפון לרציף, שבר את שתי רגליו אך הוכיח לאותו ראש-ממשלה שכפות רגליו שוב דרכו על אדמת יוון... כל עיתוני יוון הקדישו לאירוע פרסום רב.

היה זה שיעורי הראשון בעיתונות.

*

שטוקהולם 1978. ערב, טכס הענקת פרסי נובל. אבי יצחק בשביס-זינגר זכה בפרס נובל לספרות, והוזמנתי לשטוקהולם – הן כבנו והן כעיתונאי "על-המשמר", לסקר את אירועי הפרס.

שלג כבד ירד אותו יום והעיר כוסתה במרבד לבן, סמיך ומסמא עיניים. הגענו אל בית-העירייה בשעות הערב. אולם ענק ובו שישים שולחנות ערוכים לאלף ומאתיים מוזמנים, האליטה האקדמית והאריסטוקראטית של שוודיה, כאשר המארחים הם מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16 ורעייתו המלכה סילביה, שתפקידם להעניק לזוכים את פרסי הנובל.

למען האמת, המעמד הזוהר לא העסיק אותי אותו ערב. הייתי חנוט בתוך פראק מפורפר, כיתר המסובים, והשאלה שלא נתנה לי מנוח היתה: איך מדווחים על האירוע לפני חצות – מועד סגירת העיתון. בין היושבים ליד שולחן-העיתונות הבחנתי בשמואל שניצר מ"מעריב", וידעתי שעיתונו נסגר בין שתיים לארבע לפנות-בוקר, ויהיה לו שפע של פנאי לדווח. אך מה יהא עליי? היכרתי היטב את האימרה העיתונאית: "היית ולא סיקרת – לא היית." בעיני רוחי ראיתי את עיתוני יום המחרת, כאשר "מעריב" יוצא בכותרת ראשית גדולה ומפורטת המתארת את האירועים הדרמטיים, ואילו יתר העיתונים, שלא שלחו כתבים, ייאלצו להסתפק בשירותי הסוכנויות הזרות. בדימיוני הקודח ראיתי את פניו המאוכזבים של עורך "על-המשמר", מארק גפן, ויתר חבריי העיתונאים, המצביעים על מאמרו של שמואל שניצר ומדברים בצער על ההחמצה הגדולה.

"מה עושים?" שאלתי את עצמי בדאגה.

המארגנים הושיבו אותי בשולחן יוקרתי, ליד שר-החוץ השוודי האנס בליקס, וניהלנו בינינו שיחת-נימוסין, כשמדי פעם אני מבקש סליחה, שב לפנקסי ורושם בלהיטות את דברי המברכים וקטעי "צבע".

על הבמה ישבו אנשים נשואי-פנים, חזם עמוס אותות הצטיינות, שהזכירו גנרלים רוסיים, גיבורי ברית-המועצות במלחמת העולם השנייה. אך אימתי שוודיה לחמה לאחרונה? שר החוץ הסביר לי כי עיטורים אלה מוענקים בגין שירות אזרחי לציבור.

ביציע ישבה תזמורת, משמאל לבמה – תשע כורסאות רפודות קטיפה אדומה, לחתני הפרס, ומימין ארבע למשפחת המלוכה. נברשות בדולח ענקיות השתלשלו מן התקרה והפיצו אור חזק.

הגיע הרגע הגדול. המלך הגיש לאבי את הפרס המיוחל, לחץ את ידו בחום, ואבי נאם את נאומו בשם חתני הפרס. השעה היתה 11:30 – וידעתי, שאם לא אקום ברגע זה ואצא לחפש טלפון – אני אבוד. אך לאן יוצאים ואל מי פונים?

הסתכלתי סביבי בייאוש. עשרות אנשי-ביטחון נראו שעונים אל קירות ההיכל, ועיניהם סרקו בלי הרף את הקהל הרב.

בקצה האולם הבחנתי בדלת קטנה. שאלתי את שר החוץ לאן זו, מובילה והוא סיפר שהזוג המלכותי נאלץ לעיתים להישאר בבית-העירייה עד השעות הקטנות של הלילה, והוקצה לו חדר-שינה בקומה השנייה, כפי שיקרה גם הלילה. הישארות הזוג המלכותי בבית-העירייה היא כאב-ראש גדול לשומריו.

להקות ריקודים עממיות, בבגדים צבעוניים, פרצו לפתע לאולם במחולות סוערים, ומוסיקה רעשנית מילאה את החלל.

לפתע קמתי ממקומי, ביקשתי סליחה משר החוץ, והתחלתי ללכת לכיוון אותה דלת רחוקה, ואגב הליכה חציתי מעגלי מחוללים, עקפתי שורות של רקדנים, ובמידת-מה שיבשתי את הסדר. איש לא הבין מה קרה לאחד המוזמנים, וכל זאת בנוכחות משפחת המלוכה. צעדתי בביטחון, כחייל "גולני", ואף אחד לא טרח לחסום את דרכי. שפתיי לא פסקו למלמל: "לא לפספס את המומנטום! לא לפספס את המומנטום!"

הגעתי לאותה דלת, פתחתי אותה, עליתי במדרגות לקומה השנייה, דפקתי על הדלת הראשונה, ומשלא נעניתי – פתחתי, ואני בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. לא היה לי פנאי להתפעל מהמיטה המלכותית או מהאפיריון המפואר הסוכך עליה. הסתערתי על הטלפון שעל הארונית וביקשתי בדחיפות את "על-המשמר".

למזלי מרים פרנקל, הכתבנית (כיום עורכת במוסף "נשים" של "מעריב"), הרימה את השפופרת, והשיחה התנהלה בערך כך:

"מרים, אני בחדר המיטות של המלך והמלכה של שוודיה. אל תשאלי שאלות. אני אכתיב לך ואת תכתבי בכל המהירות האפשרית בתקווה שאסיים לפני שאנשי הביטחון ייתפסו אותי."

היא נתקפה צחוק היסטרי, ואני התחלתי להכתיב כשהיא מדי פעם שואלת: "תגיד, אתה לא מותח אותי?"

לאחר כעשרים וחמש דקות, כשסיימתי להכתיב את המשפט האחרון, חשתי בזוג ידיים לופתות את כתפיי, ועוד הספקתי לומר לה: "מרים, הם תפסו אותי. העיקר שהכתבה אצלך."

אנשי הביטחון נדהמו למצוא אדם זר בחדר-המיטות המלכותי. התחלתי להסביר להם שאני עיתונאי מישראל, דבר שהגביר את חשדם. הם העריכו שתפסו טרוריסט מתחזה, ואחד מהם חיפש נשק על גופי, שני השתטח על הרצפה וחיפש מטעני חבלה מתחת למיטה המלכותית ובתוך הארונות.

אמרתי להם מי אבי, אך הם מעולם לא שמעו עליו, ומיהרו להבהיל את ראש השירותים החשאיים, כשקולם נרגש ונסער. הם שלפו מכשירי-אלחוט ודיברו בהתרגשות גדולה, שניכרה על פניהם. בכל רגע הצטרפו עוד אנשי-ביטחון חמורי סבר. הייתי משום-מה רגוע. את המשימה העיתונאית ביצעתי, וכל היתר – טפל. מה הם יכולים לעשות לי, לאסור אותי? כבר ישבתי בכלא ארבע בצריפין, ויש לשער שבתנאים יותר קשים מאלה הקיימים בשוודיה.

עמדנו שם עשרים דקות, ואולי יותר, כששני אנשי-ביטחון אוחזים בזרועותיי, ואחרים בודקים את חדרי השירותים. בעיני רוחי כבר ראיתי את כותרות עיתוני יום מחר: "טרוריסט ישראלי בחדר-המיטות של הזוג המלכותי. מחדל!" ובכותרת-מישנה: "שערורייה ביטחונית באמצע טכס הנובל."

דימיוני לא חדל להשתעשע בכותרות סנסציוניות, שיעיבו למחרת-היום על הטכס המלכותי, וריחמתי על אבי בגלל אי-הנעימות שגרמתי לו.

לפתע נפתחה הדלת וראש השירותים החשאיים הופיע כשהוא לבוש פראק. הוא נשלף בבהילות מנשף הריקודים שהתנהל באולם למטה. הסברתי לו באנגלית מי אני, הוצאתי את תעודת-העיתונאי של "על-המשמר", שלא עשתה עליו כל רושם. פניו היו חיוורים ומבוהלים. דקות ארוכות שוחח עם אנשיו והתלבט כיצד לנהוג בי. ייתכן שבעיני רוחו כבר ראה את סיום כהונתו. כל אמצעי-התקשורת מצויים קומה אחת תחתנו. הוא נראה המום, עצבני, ובמובן מסויים חסר-אונים. משום-מה ריחמתי עליו.

לפתע נזכרתי כי לפני יציאתנו לבית-העירייה, מארגני הטכס הדביקו לדש מקטורני סיכה עגולה לבנה, ללמדך שהאיש מקורב לחתני פרס נובל, ועומד להיפגש, בתום הטכס, עם המלך והמלכה. הצבעתי בפניו על אותה סיכה, ומשהבחין בה אורו פניו והצבע שב ללחייו. לפתע פקד על כולם לצאת מן החדר. משיצאו הכול, הוא שילב את זרועו בזרועי, כאילו ידידים היינו משכבר הימים, ויחד ירדנו חבוקים לאולם הגדול, כל אחד אל שולחנו.

לא אחת הרהרתי באותו אירוע, ובחוצפה הבלתי-מוסברת לקום באמצע הטכס, לחצות מעגלי מחוללים, לשבש את הסדר, כשהמשימה הקדושה היא לא לאבד את ה"מומנטום" ולדווח בזמן לעיתון. עיתונאי, מעצם מקצועו, הוא עבד ל-Dead Line וכל עולמו סובב סביבו. אמנם לא ריסקתי את רגליי כאותו עיתונאי צ'כי שקפץ מסיפונה של אונייה, אך הייתי מוכן, בגלל ידיעה עיתונאית, להיאסר ולשלם את המחיר.

ככלות-הכול, אימתי יצא לעיתונאי לדווח לעיתונו על טכס חלוקת פרסי נובל מחדר-המיטות של הזוג המלכותי?

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, ברכות לרגל הכתובת החדשה. במקורות נאמר: 'טוב שם, משמן טוב,' ואכן, גודש החומר המעולה בחב"ע 1178, כולל דבריו הנכונים והענייניים של אורי הייטנר, כבר מבטיח לך שם טוב. אפילו דילול ההכפשות בדבריו של נעמן כהן הוא דבר בעיתו, וימנע  תביעת דיבה נגד המכתב העיתי.

והעיקר: ברכות להצלחת ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, ואקווה שנתניהו ישכיל להתמקד בהוקעת מזכיר האו"ם על ביזיונו בהכפשת התגוננות ישראל מהטרור הערבי, ודווקא ישבח את הנשיא אובמה וישמר למשך השנה את דבריו ופעילותו החיוביים לאחרונה.

בהערכה מיוחדת,

ברוך תירוש

אהוד: היינו מנויים על רשת נטוויז'ן כמעט מתחילתה, אם איננו טועים – כמעט 15 שנה. ואולם בחודשים האחרונים החלה הרשת להקשות עלינו משלוח קבצים של עשרות ומאות ואלפי נמענים וניתקה אותנו מדי פעם. לפיכך בעזרת בננו, בן, המופקד על הצד האינטרנטי של המכתב העיתי – עברנו לכתובת החדשה של מיקרוסופט, "דומיין" אשר ביוזמתו נשמרה לנו כך כבר לפני שנים –

news@ben-ezer.com

* בחב"ע 1178 כותב אורי היטנר כי תוכנית תל"י היא "מסורתית, פלורליסטית, הומניסטית". באתר הקרן אפשר למצוא תואר נוסף "ציונית", ומתפרסם שם מכתב הכולל ציטוטים מיהודה עמיחי ומלאה גולדברג, וכן תמונות ממפגש עם תלמידי בית ספר ערבי נוצרי.

המימוש בפועל כנראה תלוי בבחירה הפרטנית של בית הספר ובאחראים על התוכנית ברמה המקומית. בבית הספר היסודי של בתי, שהוסב מממלכתי רגיל לתל"י, מימוש התוכנית אינו פלורליסטי, אינו הומניסטי ואינו ציוני. בכיתה תלויות תמונות עם לוגו של מכון המקדש, במסדרון מפורטים חמישה פריטים מ"ארון הספרים היהודי" [בסדר זה]: שולחן ערוך, התלמוד, שישה סדרי משנה, ילקוט יוסף (לרב עובדיה יוסף), משנה תורה לרמב"ם. 

לעומת סדרת הספרים "גדולי הרוח של העם היהודי", שבה כרכים על הרצל ולאה גולדברג לצד רש"י ויהודה הנשיא – בתוכנית תל"י בבית הספר שלנו התוכנית אינה כוללת דמויות ציוניות וודאי לא חילוניות. אמנם הרצל ולאה גולדברג נכללים בתוכנית הלימודים (אם טרם הוסרו ממנה), אך הם עוברים הדרה מארון הספרים היהודי.

בית הספר משלב באופן מעורר הערכה את לימוד סיפורי המקרא בשיעורי אמנות ובשיעורים נוספים, ברוח ערכי "מפתח הל"ב". ואולם, גם הערכים הנבחרים עוברים שינוי מערכים חברתיים נערצים ל"כבוד למקום" שנלמד סביב סיפור הסנה (ומשמעות ה"מקום" משתמעת בבירור). 

יש בתי ספר ששם פרשנות תל"י רחוקה אף יותר ממסורתיות, לרבות קוד לבוש. כבר לפני שנים היתה לי תלמידה שלמדה בתל"י בית וגן כי פיוט הוא "שיר קודש להשם."

בבית הספר הממלכתי שבו אני למדתי, למדנו תורה שבעל פה ברמה גבוהה ממה שלומדים בתל"י, התוודענו ליותר טקסטים והפנמנו את לשונם, כי המורות שילבו כשיגרה ביטוים מכל רובדי הלשון, אך הלימודים לא היו מתוך גישה אמונית ולא כללו הטפה.

יוסי גולדנברג

אהוד: תן לחרדים ולדתיים אצבע – וירצו את כל היד. לכן אני נמנע באופן עקרוני מלקחת חלק בתוכניות הקירבה בין יהודים חופשיים לבין יהודים דתיים, ולכן פעילותו של ידידי אורי הייטנר נראית לי לא פעם תמימה ופאתטית. הוא אינו מבין או אינו מוכן להכיר במיסיונריות ובכפייה הטבועות בנפש כמעט כל יהודי דתי ועל אחת כמה וכמה יהודי חרדי. שומר נפשו החופשית ירחק מהם ומהתעקשותם לזלוג אל תחומים שאינם שלהם כדי להופכם מחופשיים לדתיים.

* כמה נחמד שאב לארבעה בלוד רוצח את אשתו-בנפרד לעיני הילדים. מה אומרת על כך חנין זועבי? מה היא אומרת על מצב האישה בחברה הערבית בישראל בכלל, וכיצד זה קשור לנכבה ולכיבוש, ולשיר של מחמוד דרוויש משנת 1964? האם הנכבה היא מלשון נקבה?

* כמה נחמד: "יועצת בית הדין הגבוה לצדק של האיחוד האירופי, אלינור שרפטון, המליצה היום (חמישי, 22.9) לבית הדין להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור של האיחוד האירופי."

* חבל, חבל, שבשטיח  המפואר בבית "משען" ברמת אביב התביישה האומנית חנה קרקואר לייצג חמור.

מה רע בחמור?

מחכה לתשובה,

אביבה קם

* שלום רב אדוני העורך היקר. הערות לעיתון 1178. צירוף התמונות מבורך מאוד. תשקול בבקשה להמשיך בכך.

לא צויין מועד חנוכת חדר ע"ש יהודה אטלס בבית אריאלה.

אומרים שבאפריקה ישנם שבטים שאנשיהם יודעים לספור אחד שתיים ושלוש וזהו... ואתה, בהערתך על המרוקאים, כתבת שיש להם בגֵנים תלונות עד דור עשירי... אתה לא יודע לספור יותר?

(ידוע שאיינשטיין, שניגן כחובב בכינור, ואיזאק שטרן ומנוחין המקצוענים, היו נפגשים מדי פעם לנגינה ביחד. פעם פישל איינשטיין ולא נכנס נכון בקצב. גער בו מנוחין וצעק "תגיד אתה לא יודע לספור?")

בברכה

י"ז

* קיבלנו מעטפה אדומה וכאשר פתחנו אותנו התברר שהיא מדיזנגוף סנטר והתמלאנו אבקת זהב על הידיים והרגליים ועל המחשב ושולחן הכתיבה שנדבקת אלינו בכל פינה, לעור וגם לבגדים. היזהרו מלפתוח את המעטפות האדומות האלה שעליהן מודפס רק: "לפני פתיחת המעטפה יש להביע משאלה."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל