גיליון מס' 1180

לקראת ראש השנה תשע"ז

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, כ"ו באלול תשע"ו, 29 בספטמבר 2016

עם הצרופות: שרה אהרנסון, אהרן אהרנסון, ברוך בן עזר ראב, אסתר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר. [המשך]. // אסתר ראב [1894-1981]: ארבעה שירי מולדת מתוך "קמשונים" (1930). // אורי הייטנר: 1. דימונה ואוסלו. 2. הקרב האחרון של הפלמ"חניקים. 3. צרור הערות 28.9.16. // עדינה בר-אל: תנחומים לצביה ולדן. // עמוס גלבוע: העיר חאלבּ והעולם הנאור. // מנחם רהט: קורס בתקשורת. //  רות ירדני כץ: 1. שנה טובה? למי? 2. כוח, כסף ומין. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [80], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // איליה בר-זאב: נעליים על הדנובה – שובם של צאצאי "צלב החץ" למציאות  ההונגרית במאה ה-21. // מתי דוד: האם אבו מאזן ויתר על מדינת פלסטין? // יהודה דרורי: לפרק את מחנות הפליטים. // יצחק גוטרמן: לשרגא רבין – בן השמונים. // בת-שבע אריאלי: המתנחלים בפרדס. // יוסף אורן: מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא? (חלק ג' ואחרון).  //  ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק כ"ט: השחרור.  // ממקורות הש"י.

* * *

שתהיה שנת תשע"ז שנה טובה ומבורכת

לכל בני האדם

בתנאי שיתנהגו כבני אדם

מאחל המכתב העיתי

* * *

יוסי גמזו

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ

הַקַּיִץ דּוֹעֵךְ כְּמוֹ שְׂרֵפָה תְשוּשַת לַהַט,

דּוֹרֵךְ קֵהוּתוֹ וְלַשָּוְא מַשְחִיזָהּ,

כְּמוֹ כָּל מַמְלָכָה גֶרִיאַטְרִית שוֹקַעַת

הוּא נֶאֱחָז נוֹאָש בַּמֶּה שֶאֵין בּוֹ אֲחִיזָה:

בַּזְּמַן הַבּוֹגְדָנִי, הַחֲמַקְמַק, שֶהַתְּמוּרָה בּוֹ

הִיא הַקְּבִיעוּת הַיְּחִידָה. גִיחוֹת סִיקְרִיקִיּוֹת

שֶל בִּרְיוֹנֵי מַשְּבֵי הַסְּתָו שֶלִּפְנוֹת עֶרֶב רַבּוּ

רוֹמְזוֹת לוֹ כִּי הַנּוֹף מַחְלִיף צְבָעָיו כְּזִקִּיּוֹת

וּמֶרִי אֶזְרָחִי נִכָּר בְּכָל נָפָה וּפֶלֶךְ

שֶל מַלְכוּתוֹ שֶלֹּא זְמַן רָב תְּהֵא עוֹד מַלְכוּתוֹ

וּכְבָר מְרַנְּנִים הַמֶּלֶךְ מֵת יְחִי הַמֶּלֶךְ

כָּל נְתִינָיו מִתְּמוֹל הַזּוֹמְמִים לְהַכְרִיתוֹ

בִּשְעַת הַשִּי"ן הָרִאשוֹנָה בָּהּ יִפָּתְחוּ בְּזַעַף

כָּל אֲרֻבּוֹת שָמָיו הַמִּתְבַּקְּעוֹת שֶל הַיּוֹרֶה

וּמַארְש הַנִּצָּחוֹן שֶל מַדִּיחוֹ יַרְעִיד כָּל רַעַף

עַל מִקְלְדוֹת גַּגּוֹת הָעִיר. הַחֹרֶף יְבָרֵא

אֶת כָּל אוֹתוֹת יְבוֹש וּכְמוֹש בָּם עָטָה הַשַּרְקִיָּה

כְּאֵש הַהַלְחָמָה בְּמַבְעֲרֵי הָרַתָּכִים

עַל חֲרוּלֵי הַוָאדִי, עַל תְּכֶלְתּוֹ שֶל הָרָקִיעַ

שֶהִיא זְכוּכִית חֶבְרוֹן מֻתֶּכֶת בְּיָמִים קוֹדְחִים

וּכְמוֹ אֵיזֶה וִדּוּי מֻחְנָק שֶל אַהֲבָה נִכְלֶמֶת

שֶהִשְתַּהָה יָמִים רַבִּים בְּכֶלֶא הָאִלְּמוּת

תִּפְקַע סַבְלָנוּתָהּ שֶל הַפְּרִיחָה הַלֹּא נִבְלֶמֶת

בְּכָל פַּקְעוֹת סִתְוָנִיּוֹת תִּשְרֵי וּכְמוֹ הַלְמוּת

דַּרְבּוּקוֹת יִפְרְטוּ בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת שֶל קֶצֶב

טִפּוֹת נוֹקְשוֹת שֶל דֶּבְּקָה עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹנוֹת,

גּוֹרְפוֹת אֶת הָאָבָק, אֶת הַלֵּאוּת, אֶת דֹּק הָעֶצֶב

כְּמוֹ קָטָרַקְט עֲנָק מֵעַל עֵינַיִם מַזְקִינוֹת

וּמַשֶּהוּ צָעִיר מְאֹד יָצִיף פִּתְאֹם בְּסֹמֶק

כְּמוֹ מַחְמְאַת-חִזּוּר בִּלְחִי עַלְמָה יְרַקְרַקָּה

אֶת עַלְוָתָן שֶל הָאֵלוֹת וְכָאן, מַמָּש בְּצֹמֶת

הַקַּיִץ וְהַסְּתָו תַּחְלֹף כָּל רֶגַע לַהֲקָה

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד הַנִּפְרָדוֹת מֵעַל רָאשֵינוּ

בְּטִיסָתָן דָּרוֹמָה שֶיָּמִים רַבִּים עֻכְּבָה

עַד קְרוֹס שִלְפֵי זְקָנָם שֶל שְׂדוֹת-הַבַּר שֶחֲרִישֵינוּ

יַתְווּ בָּהֶם, כְּמוֹ שִיר עַל דַּף,

לִיבְּרֶטוֹ שֶל תִּקְוָה.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

ה.

בסוף חודש מרץ 1916, בבוקר השכם, מצאתי במקום היצול של מחרשה, שעמדה באמצע הדרך על התחנה [שדרת הדקלים], מכתב תולה על פתיל עם הכתובת: "אהרנסון – פיינברג". היצול עצמו היה חסר. זאת עשה אדם בשם רַבין, אשר בלילה ירד מאוניית היאכטה האנגלית, תלה את המכתב, ואת היצול לקח עימו אל האונייה לשמש כהוכחה.

לכשחזר בערב אהרנסון מחיפה, מסרתי לו את המכתב. הוא התרגז במידת-מה, ומיד למחרת בבוקר הוא שלח מברק לקונסטנטינופול אל אבשלום, כי המשפחה שלו זקוקה לו ביותר. אבשלום, אשר כמעט השלים את כל הכנותיו לנסוע לרומניה, נאלץ לנטוש הכול ולחזור הביתה לארץ-ישראל. בתקופת הפסח, כלומר באפריל, הגיע אבשלום ומקונסטנטינופול לעטלית. פעמים רבות התייצב על המשמר ליד המחרשה – שמא יבוא מישהו לקבל תשובה, וככה חלפו חודש אפריל, חודש מאי, עד מחצית יוני. בסוף חודש יוני הוא החליט שוב פעם כי יש לחפש שוב דרך לצאת מארץ-ישראל. בעמל קשה עלה בידי אהרון אהרנסון לקבל רישיון לנסוע לקונסטנטינופול.

ביום 4 ליולי 1916 חילק אהרנסון את תפקידי העבודה: למנו שווארץ את העבודה המשקית, למנהל הספרים אַפלרוט את העבודה המשרדית, לאבשלום את העבודה הפוליטית, ולי – את העבודה החקלאית. לכל אחד הוא נתן הוראות ברורות כיצד לנהל את העניינים.

בהבטיחו כי תוך שלושה חודשים הוא יחזור אלינו – הוא נסע ביום 5 ליולי 1916 לקונסטנטינופול ביחד עם עוד צעיר מהמושבה חדרה בשם שניאורסון, אשר לקחו עימו בתורת מזכיר פרטי. צעיר זה היה נרדף על ידי הממשלה התורכית באשמת שווא של בלבול שהעלילו עליו השכנים הערבים של חדרה. עלה בידו להשיג דרכון ספרדי מזוייף על שם חיים כהן.

[יכולתו של ברוך ראב לשחזר במדוייק את התאריכים שנים אחדות לאחר ההתרחשות – נשענה מן הסתם על יומני העבודה החקלאית של תחנת הניסיונות בעתלית שנותרו בידיו בפתח-תקווה ואשר שמורים עד היום בארכיון משפחת ראב בן עזר. העתק מהם מצוי בארכיון של בית אהרנסון בזיכרון-יעקב. – אב"ע].

ו.

במשך חודשי מרץ ואפריל החלימה שרה במקצת, וחיוניותה חזרה אליה ביחד עם הברק בעיניה, וכו'. היא היתה אותו זמן מלאת חיים. אבשלום ואהרון היו כמעט תמיד בנסיעות, וכניראה לא היה לה נוח בזיכרון-יעקב. לכן היא שהתה עימנו כל הזמן בעטלית, ומדי פעם בפעם היינו יוצאים לסיורים בהרי הכרמל. בהיותי ככה ביחד עימה היתה לי ההזדמנות לעמוד על טיבה. היא היתה אדם טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל, מסורה ונאמנה ללא גבול ויכולת תיאור, לכל אחד מידידיה הטובים. וגם תקיפה מאוד לגבי אלה שלא היו חביבים עליה, ואפילו אם היו אלה מבני משפחתה. בהזדמנויות אלו היא סיפרה לי רבות מימי עלומיה ומילדותה, אפילו דברים אינטימיים ביותר ממשפחתה. לאט לאט נעשינו ידידים טובים.

[באותה תקופה היה ברוך גבר נשוי כבן שלושים ולו אישה, רבקה, ושתי בנות, שמחה ומרים, בביתו בפתח-תקווה. שרה בת ה-26 היתה צעירה ממנו בארבע שנים לערך].

בערב שביעי של פסח קיבלתי הזמנה ממנה לחוג בזיכרון-יעקב את חג אחרון של פסח. אירע כך שלמחרת הפסח היה מיועד הקציר של שחת בחוות "שוני", השוכנת בין זיכרון-יעקב לחדרה, וגם בחדרה היה עליי לעשות כמה דברים בסניף של תחנת הניסיונות שהיה שם.

שרה מגלה לי בערב תוכנית: שאסע עוד הערב לחדרה, ובבוקר – במקום לנסוע מזיכרון לשוני, אוכל לעשות אותו הדבר מחדרה לשוני. יחד עם זאת רוצה גם היא להצטרף אליי, ולקחת חלק בנשף אצל אבשלום פיינברג, שהלה עורך למשפחתו ולידידיו לרגלי שובו מקונסטנטינופול. ציוויתי לרתום את הכרכרה ואנו נסענו לחדרה. בשמונה בערב כבר היינו אצל אבשלום בחדרה. הנשף נמשך כמעט עד אור הבוקר, והלילה חלף בנגינה ובשירה, באכילה ובשתייה ובריקודי רונדו (מחול עיגול נוסח ארץ-ישראל).

אנו כבר לא שכבנו לישון, ומן הנשף נסענו ישר חזרה, דרך סניף תחנת הניסיונות של חדרה. לאחר שמסרתי הוראות שונות במשך כמחצית השעה, המשכנו לנסוע הלאה לשוני. שוני שוכנת לרגלי גבעה של הרי הכרמל, ונחל נובע בתוך אדמותיה המכוסות שטיח ירוק של עשב יפה להפליא, וריחני ("כריח השדה אשר ברכו ה'"), כולו סגוליות וצפרנים פראיות, תלתן ואיריס. עם זריחת החמה כבר הגענו לשם. רציתי לשלוח את שרה בלוויית פועל לזיכרון-יעקב כדי שתישן ותנוח לאחר ליל הנדודים, אולם היא ביכרה להישאר במרחבים ולהתגלגל על גבי השטיח הטבעי ולחזות בקציר השחת. אני פניתי לעבודתי, לכוון את מכונת הקצירה, ואת שרה עזבתי כשהיא שוכבת תחת העגלה, או קוטפת פרחים שונים ועשבים.

האח אהרון אהרנסון ירד גם הוא אותו בוקר לשוני כשהוא רכוב על סוסתו היפה "איילה", בכדי לבחון את המקומות אשר הועדתי לקצור את השחת מן העשב. לאחר שהשתרכנו זמן ממושך ברגל כשאנו בתוך העשב השמן, עד החגורה, הגענו אל העגלה ומצאנו את שרה כשהיא מקושטת סביב צווארה בזר פרחים כחולים, בעיקר איריסים, הפרח האהוב עליה ביותר. אפילו האח היה נרגש מהתמונה הזאת וישאל אותה:

"הגידי שרתי (ככה היה מכנה אותה) – האם רוצה את בדקורציה הזו לנסוע הביתה למושבה?"

בחיוך היא קפצה והורידה את כל הזרים מעליה, ובהאדימה במקצת היא כרכה אותם סביב צווארֵי סוסות אחיה, איילה.

גמרנו את עבודתנו, ובהשאירנו הוראות עבודה לאנשינו, נסענו לזיכרון-יעקב. בערב כבר הייתי בחזרה בעטלית, לעבודתי היום-יומית.

המשך יבוא

* * *

אסתר ראב

[1894-1981]

ארבעה שירים מתוך "קמשונים" (1930)

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.

נֵד הָרִים קָפָא,

שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.

אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.

צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים

וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה

מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,

כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק

נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.

בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים

אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.

וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן

מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר

וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,

כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.

אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים

תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –

מַה יָּפִית!

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ כְּחָלָב

עַל פְּנֵי אֲדָמָה;

וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵּק יָרֵחַ

צַלְּחוֹת חָלָב נָעוֹת

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

וַעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,

יִטְבְּלוּ בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ

פּוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,

וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים

יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ

וִימַלְאוּ כְּרֵסָם

חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים

בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשׁ לְבָנוֹת;

סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ

בַּל יִכָּבֵשׁ גַּם הַחוֹל;

רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל

וְרֵיחַ קִמּוֹשׁ חָרִיף מִזְדַּקֵּר –

זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים

וּמִלְאוּ רַחֲבֵי חַמְרָה

שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ.

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

1922

* * *

אין מזרח תיכון חדש

עכשיו אין גם שמעון פרס

* * *

אורי הייטנר

1. דימונה ואוסלו

בראיונות עימו, נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו.

דימונה – כוונתו ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים.

אוסלו – כוונתו להסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו, וזכה בזכותו בפרס נובל לשלום.

בדברים אלה, כוונתו של פרס היתה ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלשתינאים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכול. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור." הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים. 

כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.

אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל שימוש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.

בהסכמי אוסלו ישראל לא ויתרה על גבולות בני הגנה. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, ובהם עמידה על גבולות בני הגנה ומרכזם – בקעת הירדן בשליטת ישראל.

אולם בתפיסתו המדינית של פרס, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון "המזה"ת החדש" שלו ובספרו שנשא שם זה, הוא הביע זלזול ולעג לגבולות בני הגנה, והציג אותם כתפיסה מיושנת (אף שאין מדינה בעולם שוויתרה על עומק טריטוריאלי). כאשר הוא דיבר על אוסלו, הוא לא התכוון להסכמים שנחתמו, אלא לתהליך שכיוון לו, על פי חזונו.

לא היה מנהיג ישראלי המזוהה עם החתירה לשלום יותר מאשר שמעון פרס. אולם דרכו לא קירבה את ישראל במאומה אל השלום, אלא להיפך – הרחיקה את השלום וסיכנה את הביטחון. וגם היום, אחרי מותו, יש לומר זאת בכנות ובהגינות.

פרס תרם כל חייו למדינת ישראל, לביטחונה, לעוצמתה ולמעמדה המדיני. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת ממנו, וגם המרים ביריביו יסכימו עם עובדה זאת. אולם דרכו, שהיתה רצופה כוונות טובות, לא יכלה לקדם את ישראל לעתיד בטוח.

יהיה זכרו ברוך!

2. הקרב האחרון של הפלמ"חניקים

בשנת 1994, בימים הקשים שבהם נאבקנו על קיומו של מפעל חיינו – מפעל ההתיישבות היהודית בגולן, מאבק שראינו בו מאבק על קיום הבית הלאומי כולו, התגייסה לעזרתנו חבורה איכותית, מיוחדת במינה. בראשה עמד חתן פרס ישראל, המשורר הדגול, הסופר והעיתונאי חיים גורי. לצדו, שלושה אלופים במילואים: יצחק חקה חופי, מי שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, ראש המוסד ויו"ר חברת החשמל; צביקה זמיר, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים ומנכ"ל בתי הזיקוק; עמוס חורב, מפקד חיל החימוש, אחד ממובילי הפיתוח הביטחוני, עוזר ס' הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים ונשיא הטכניון.

המשותף לארבעתם היה היותם ממפקדי הפלמ"ח. ארבעתם היו מקורבים מאוד ליצחק רבין, מפקדם, שבו האמינו ואחריו הלכו באש ובמים לאורך שנים. אולם כאשר רבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, ורבים רבים התקרנפו ועשו יחד עמו את סיבוב הפרסה, הארבעה התייצבו כאומרים: לפקודה תמיד אנחנו! הם יצאו בגלוי נגד מדיניותו של רבין, התייצבו לצד המאבק על הגולן והיו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית". ארבעת האישים, שהיו ידועים ביושרתם, היו מקובלים ביותר בקרב האליטה הביטחונית של ישראל ובקרב המרכז והשמאל הציוני, ולעמדתם הנחושה והאמיצה היה ערך רב.

אנו, תושבי הגולן, ותיקי המאבק על הגולן, זוכרים אותם לטובה ומוקירים להם תודה. "הפלמ"חניקים" כינינו אותם. וגם – "כנופיית הארבעה". וגם – "הזקנים". כן, כן, לפני למעלה מעשרים שנה, הם כבר היו "הזקנים".

יצחק חופי הלך לעולמו. שלושת רעיו, יבדלו לחיים ארוכים, גורי, זמיר וחורב, יחד עם חברם, אלוף מיל' שייקה גביש, כולם בעשור העשירי לחייהם, יצאו בימים אלה לקרב האחרון של חייהם, הקרב על כבודם ועל כבוד הפלמ"ח; מאבק נגד הנצחתו של רחבעם זאבי-גנדי בח'אן שער הגיא, המקום שבו לחמו בגבורה ונפלו רבים מלוחמי חטיבת "הראל", בקרבות מלחמת השחרור, הקרבות ההרואיים על הדרך לירושלים הנצורה.

בשנה האחרונה נחשפנו למעלליו של גנדי. לא קופת שרצים הוא נושא על גבו, אלא מכולה של שרצים. עשרות עדויות קשות על מעשי אונס והתעללות מינית, על שימוש במרותו והפעלת חייליו בשירות תאוותיו ועל כפיית תאוותו בכוח על חיילות צעירות; על קשריו עם עולם הפשע בישראל.

אפשר להיתמם ולומר שכיוון שהדברים לא הוכחו בבית משפט, אי אפשר להתייחס אליהם. על פי טענה זו, אין משפט ההיסטוריה, וכל עדות על העבר, על אישי עבר, בטלה ומבוטלת, חסרת שחר. כמובן שזו טענה לא רצינית.

אין המדובר בענישה פלילית המחייבת הכרעה משפטית, אלא בצעד ציבורי של הנצחה ממלכתית. האם האיש ראוי להנצחה כזאת?

והרי רחבעם זאבי זכה להנצחה רבתי, מעל ומעבר לכל פרופורציה. אין לבטל את ההנצחה הקיימת, אך בוודאי שאין מקום להוסיף עליה, ובוודאי לא במקום כל כך משמעותי ומהותי, שראוי להנציח בו את הלוחמים שנפלו על הגנתו.

מלכתחילה, התנגדתי ליום הזיכרון הממלכתי לגנדי ואף כתבתי נגדו, אולם זאת ללא כל קשר לזהותו, לאישיותו או לדעותיו. דעתי היא, שיום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל הוא היום שבו עם ישראל מתייחד עם זכרם של כל חללי המלחמה על הארץ, ללא הבדל בין טוראי ואלוף, בין שר לבין ילד שנרצח בפיגוע טרור. אילו רבין נרצח בידי מחבלים ערבים, מן הראוי היה שגם עם זכרו יתייחד עם ישראל ביום הזיכרון הכללי.

יום הזיכרון לגנדי, שהוא כמעט העתק ליום הזיכרון לרבין, נועד "לפצות" את ה"ימין" ביום משלו, קונטרה ליום הזיכרון לרבין, שכביכול הוא יום של ה"שמאל". אלא שכל חלקי המשוואה הזאת הזויים.

את הנעשה אין להשיב. וגם היום, כאשר אנו יודעים מה שלא ידענו בעבר על מעלליו, אין לבטל את יום הזיכרון ואת מפעלי ההנצחה הממלכתיים; ביטול כזה ייפער פצע חברתי מיותר. ניתן להנמיך את הטון, אך יש לקיים את מה שכבר נקבע.

אולם בשום אופן אין להוסיף על כך הנצחה עודפת, בוודאי לא בשער הגיא.

מסביב יהום הסער, אך ראשם של ותיקי הפלמ"ח, בני התשעים פלוס, לא יישח. בכוחותיהם האחרונים הם לוחמים על כבודם. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל, נכבד אותם, נכבד את רצונם, נכבד את מאבקם ונצטרף לקריאתם – אל תנציחו את גנדי בשער הגיא.

3. צרור הערות 28.9.16

* להחליף את העולם – 15 שנים בדיוק חלפו מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, שבה ניתן האות למסע הדה-לגיטימציה וההחרמות נגד ישראל, על מנת למוטטה. הוועידה יצרה אופוריה בקרב שונאי ישראל. ההשוואה המופרכת בין ישראל לדרום אפריקה, יצרה בקרבם תובנה מופרכת שבאמצעות השיטות שבהן הוכרעה דרא"פ של האפרטהייד, כך תוכרע ישראל. חלפו 15 שנים, וגם אם יש להם הצלחות פה ושם, בסך הכול ניתן לציין את המהלך ככישלון מהדהד, בוודאי בהשוואה לאופוריה. שונאי ישראל בהלם, אבלים וחפויי ראש.

זה הרקע לפשקוויל שפרסם בראשית השבוע התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי ב"הארץ", שבו הוא הוקיע את העולם על שאינו רוקד לצלילי BDS. "נכזבנו. נכזב כל מי שהאמין בעולם, כל מי שהאמין בברק אובמה, כל מי שהאמין באירופה, כל מי שהאמין בכוחה של דעת הקהל המערבית להשפיע על ממשלות. נכזב כל מי שהאמין שבמאה ה-21 לא יהיה עוד קולוניאליזם, שכיבוש צבאי ברוטלי לא יוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. כל נבואות הזעם, שהיו מקור תקווה למי שהאמין שהכיבוש הישראלי חייב – אבל חייב – לבוא אל קיצו, נכזב. הבטיחו לנו לחץ בינלאומי וסנקציות, בידוד עולמי והפסקת הסיוע האמריקאי, חרם ונידוי, וקיבלנו כיבוש, שמעולם לא היה מבוסס כל כך, וישראל, שמעולם לא היתה חזקה כל כך. הבטחתם שהכיבוש לא יוכל להימשך לנצח, והוא לא מפסיק להימשך. למה? כי ישראל חזקה, כי היא לא מבודדת ולא בטיח. תודו: הכיבוש הישראלי מבוסס כיום יותר מאשר לפני עשר שנים, וקיצו אפילו לא מתחיל להסתמן באופק. צריך להכיר בכך."

אין ברירה. כנראה נצטרך להחליף את העולם.

אגב, את ההיסטריה של דבוקת שוקן היטיב להגדיר באותו יום רוגל אלפר, בפשקוויל נאצה נגד יהדות ארה"ב ואיפא"ק, שמעזים לפעול למען ישראל, שנואת נפשו. "שיילך להזדיין, האיפא"ק הזה."

* תרחיש הכדורגל – במשחק הקובע האם ישראל תעלה לטורניר גביע העולם בכדורגל, שחקני הנבחרת יתחילו להבקיע במזיד גולים עצמיים כדי להביא לכישלונה. שרת הספורט תעזוב בזעם את המגרש. מה הנושא שיהיה ראוי לדיון – התנהגות השחקנים או התגובה של השרה?

* החרם הערבי – בתגובה לכך שכתבתי שהחרם הערבי החל ב-1951, תיקן אותי נעמן כהן ואמר שהחרם החל עוד טרם הקמת המדינה, ב-1945. הוא צודק, וגם אני צודק ואין סתירה בין הדברים. האמת היא שכבר משנות העשרים החל חרם על ההתיישבות הציונית. ב-1945 החליטה הליגה הערבית לראשונה על חרם נגד היישוב ותוצרתו, שבאופן אוטומטי הפך לחרם נגד המדינה. זו ההחלטה אליה מכוון נעמן. ב-1951 קיבלה הליגה הערבית את ההחלטה להחרים כל חברה שתסחור עם ישראל או תקיים עימה יחסים כלכליים כלשהם. בדבריי התייחסתי להחלטה זו, הרלוונטית לסוגיית מעצר האוניות נושאות הסחורה לישראל, עליה כתבתי.

* פטריוט – "בוגד! מה עשית בצבא?" צווח אספסוף של חארות לעברו של אמנון אברמוביץ', כשבא לסקר את משפטו של אלאור אזריה.

אמנון אברמוביץ' נכווה קשה במלחמת יום הכיפורים, כנהג טנק. על אף פציעתו הקשה, המשיך לנהוג בטנק בנחישות ובדבקות במשימה, ועל כך קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. תהליך שיקומו ארך ארבע שנים וכלל שישים ניתוחים. "מה עשית בצבא," צווחו לעברו החוליגנים בעזות מצח אופיינית.

בעבורי, אמנון אברמוביץ' הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף. הערותיו הציניות מעצבנות אותי ולא אשכח ולא אסלח לו על כמה מן האמירות המכוערות ביותר נגדנו בתקופת המאבק על הגולן. ועם זאת, הכול מתגמד לעומת גבורתו והקרבתו במלחמה על הגנתה של מדינת ישראל, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובשעה שלו הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.

בעבורי אמנון אברמוביץ' הוא יריב, דעותיו מרתיחות אותי, אך הוא פטריוט. את הפטריוטיות שלו אף חוליגן לא ייקח.

* העימות האחרון – בעקבות העימות בין טרמפ לקלינטון, ראיינה עדי מאירי בתכנית "הכול דיבורים" את דן מרגלית, שהינחה את העימות בין נתניהו לפרס בבחירות 1996. מאירי הציגה את מרגלית כמי שהינחה את העימות האחרון שנערך בארץ והוא חזר על הדברים. אלא שהם טועים. העימות האחרון נערך שלוש שנים מאוחר יותר, בבחירות 1999.

בדומה לבחירות 1996, היו אלו בחירות אישיות ישירות לראשות הממשלה. ההצבעה נעשתה בשני פתקים – פתק למפלגה לכנסת ופתק למועמד לראשות הממשלה. בתחילת המרוץ היו חמשה מועמדים: נתניהו (הליכוד), ברק ("ישראל אחת" – גלגול קודם של המחנ"צ), איציק מרדכי (מפלגת המרכז), בני בגין (האיחוד הלאומי) ולהבדיל – עזמי בשארה (בל"ד).

שלושת המועמדים המובילים, ברק, נתניהו ומרדכי, הוזמנו לעימות. ברק טען שמועמדות מרדכי היא מועמדות סרק, ורק הוא מועמד אמיתי והוא מוכן אך ורק לעימות זוגי בינו לבין נתניהו. הוא החרים את העימות ונותר כיסא ריק ועליו נכתב אהוד ברק. העימות היה בין נתניהו למרדכי, בהנחיית ניסים משעל. הפייבוריט היה נתניהו, רב מג בתקשורת, מול מרדכי האפור והעילג. אבל מרדכי הביס את נתניהו שוק על ירך. הוא חשף לראשונה את המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן. נתניהו גמגם הכחשה ומרדכי הישיר אליו מבט ואמר: "הסתכל לי בעיניים" – זה היה הנוק-אאוט.

מרדכי, בגין ולהבדיל – בשארה פרשו ברגע האחרון מן המרוץ וברק הביס את נתניהו בבחירות.

מאז לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בישראל.

* ביד הלשון: שורש פורה ראש ולענה – פרשת השבוע היא פרשת "ניצבים". פרשה זו תרמה ללשוננו את הניב היפה " שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה."

מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעלי, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה." משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו.

קהילות ויישובים לא מעטים ניזוקו באופן משמעותי, בגלל חבר אחד בעייתי ומזיק. זאת הסיבה האמיתית לקיומן של ועדות הקבלה ליישובים, שגורמים אנטי ציוניים, הרוצים להרוס את ההתיישבות, לוחמים נגד קיומן.

* * *

עדינה בר-אל

תנחומים לצביה ולדן

צביה היקרה,

יקצר המצע מלהביע את תהילתו של אביך, שמעון פרס ז"ל.

כל אמצעי התקשורת מנסים לצייר את דמותו רבת הפנים – איש החזון והמעש, איש הרוח, "מר ביטחון" של מדינת ישראל ועוד ועוד – שהיה ידידם של שועי עולם, מתעניין ודואג לכל אדם באשר הוא אדם, ואהוב על כל שכבות האוכלוסייה.

ועבורנו הוא היה בעל הגדרה נוספת: "אבא של צביה." השפעתו של הבית התרבותי, האיכותי והאיכפתי בו צמחת, ניכרה בך. ואת היית תבלין מיוחד בחברה שלנו, ב"קן בורוכוב" ובגרעין הנח"ל.

אנו משתתפים באבלכם הכבד.

 נא התנחמו בכל מה שפעל ועשה בחייו העשירים למען העם והמדינה. תקוותנו היא שהשלום – לו ייחל אביך כל כך – גם אם יתמהמה, בוא יבוא.

בשם כל חבריך מגרעין "שקמה" ובני גבעתיים,

עדינה בר-אל

* * *

תמונת שמעון פרס

https://scontent.fsdv1-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/14484594_1441248765903289_2423594632747599286_n.jpg?oh=709a6d3858d934949b64048f4caea454&oe=586B3670

* * *

עמוס גלבוע

העיר חאלבּ והעולם הנאור

הרוסים ובשאר עברו בימים אלו לשיטת לחימה חדשה: לחימה באזרחים.

מעשה אכזריות שטני שמקבל היתר מהעולם ה"נאור" שלנו.

אם הייתי צריך לבחור ערב ראש השנה מה הוא הנושא הבולט ביותר, המזעזע ביותר, הבלתי נתפס בסיפור של האנושות בשנה זאת, הייתי בלא היסוס מצביע על העיר חאלב, העיר עצמה והעיר כמשל.

דומני שבעולם לא מבינים, ואולי בכלל לא רוצים להבין, כי משהו חדש, משהו שיש בו רוע שטני, מתרחש בימים אלו.

מהו?

משטר אסד, יחד עם הרוסים, חדלו למעשה להילחם נגד המורדים. הם עברו להילחם נגד האזרחים, ללא כחל וסרק. גם בעבר המטוסים פגעו באזרחים, ועוד איך, אך זה היה לפחות במסגרת של לחימה נגד המורדים. עכשיו המטרה היא להרוס בחלב המזרחית (הנתונה לשליטת המורדים ) רובע אזרחי אחרי רובע אזרחי. דהיינו, מפציצים ללא הרף את הבתים, את השווקים, את בתי החולים, את המבנים הציבוריים, את המים, את החשמל. היעד הוא לגרום לכך שהאוכלוסייה (ללא ההרוגים והפצועים) תעזוב את הרובע. כלומר, טיהור אתני למהדרין.

זה נעשה גם בערים אחרות, כמו בחומס ובחמה. הרוסים עשו משהו דומה במלחמתם בצ'צנים, כאשר הפכו את הבירה גרוזני לאי של חרבות עם פגרי כלבים וחתולים. כאן, בחאלב, הטירוף השטני מגיע לשיא: המשטר רוצה להרוג כמה שיותר אזרחים מבני עמו, ולהחריב כמה שיותר מנכסי עמו.

כמובן שעולה השאלה אם בכלל היה דבר כזה שקוראים לו "עם סורי",  או "עם עיראקי". יכול להיות שאני טועה, אבל קשה לי להיזכר במאה ה-20, ובוודאי במאה ה-21,  ברצח כזה שמתבצע במלחמת אזרחים בתוך אותו "עם". ואנחנו בעשור השני של המאה ה-21, המתהדרת בזכויות אדם מעל לכול, המתקוממת נגד כול מילה בלתי ראויה נגד נשים, הרוויה באלפי עמותות  הנשבעות למלחמה בגזענות וברמיסת כבוד האדם.

והעולם הזה שותק. סליחה הוא מדבר, הוא מכנה את מעשי הרוסים ברבריים, קורא לקרקוע מטוסים, ומדבר ומדבר  ולא עושה כלום.  זה תו ההיכר של העולם המתקרא נאור . תקפו שיירה של האו"ם נושאת ציוד לתושבי חאלב. הרוסים  אמרו: לא אנחנו. הסורים אמרו: לא אנחנו. אז מה עושה העולם, מה עושה מזכ"ל האו"ם? מצייץ ולא עושה כלום. והרוצחים הרוסים והבשארים כל כך מבינים את זה. הפודלים ינבחו, וטייסות המטוסים ימשיכו בשלהן

באים ואומרים: מה אתה רוצה שארה"ב והמערב יעשו? אובמה, ובצדק! לא ישלח חיילים אמריקאיים ולא יתערב. הוא לא ישתגע.

נכון. אבל  לארה"ב ולמערב יש עוצמה "רכה", ועוצמה זו לא מופעלת. היכן הסנקציות הקשות? לא צריך בשביל זה את מועצת הביטחון. שם רק מדברים. היכן הפעלת הארגונים האזרחיים בהפגנות, במחאות נגד כל  מתקן רוסי. לא חסרים כלים של עוצמה "רכה". אבל, כלום לא נעשה. איך נאמר: כאשר הרוע מתחיל להשתולל, והאנשים הטובים שותקים, אזיי הרוע מנצח ומשתלט. זאת  המציאות ערב ראש השנה, צריך להפנים זאת היטב

ומה הוא הדבר המצחיק? האמריקאים אכן נלחמים בראש קואליציה עולמית נגד ארגון שנקרא דאע"ש. הם כבר מפציצים אותו יותר משנתיים. וזאת לדעתי המלחמה הכי מטופשת. הארגון אינו מהווה שום איום על ארה"ב. לא פחות ולא יותר מכל ארגון טרור אחר, וחרף אכזריותו המוחצנת הוא דומה לתינוק מול השטניות של בשאר והרוסים. אז ככה זה בעולמנו הנאור: יש שעיר לעזאזל לכל הצרות – שמו דאע"ש, סה"כ הוא חלש ועליו ממטירים אש. על ענקי הרשעים ממטירים מילים. איך כבר אמרו: אוי לחלשים!

* * *

מנחם רהט

קורס בתקשורת

הריטואל חוזר על עצמו, בדיוק כפי פריחת החצב. אלא שהחצב פורח פעם בשנה, בימים אלה של ערב סתיו, ואילו הריטואל הזה ממחזר עצמו אחת למיספר חודשים ולפעמים שבועות. שוב נתבשרנו על יוזמה מצידו של ראש הממשלה נתניהו לבדיקת היתכנות בשאלת צירופה של סיעת המחנה הציוני לקואליציה.

יממה אחת קודם לכן, כבר ידעו העיתונים לספר מפי מדליפים,שדאגו להזין אותם במידע לעוס זה, כי נתניהו שוב מתעניין בהרחבת הקואליציה: "גורם בכיר בממשלה גילה כי נתניהו הציע להרצוג 8 תיקים, ועל רקע זה פשטו אתמול שמועות על הסכם סודי שכבר נסגר בין השניים."

רק רגע, לא קראנו את הידיעה הזו מיספר פעמים בחודשים האחרונים, וליתר דיוק: כל אימת שענן של משבר איים על לכידות הממשלה?

אז זהו, שכן. זוהי חדשה ישנה, שממוחזרת בשיטת העתק/הדבק, ואין כל חדש תחת השמש. נתניהו יודע שאין כל אפשרות להצטרפות המחנה הציוני לממשלת הימין שלו עם שחקנים הזויים כמו שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, מירב מיכאלי, זוהיר בהלול, יוסי יונה ושאר שליחי השמאל החיצוני שהשתלטו עליה מבפנים במהלך של השתלטות עויינת. גם בוז'י הרצוג יודע שעם החבורה הסהרורית הזו הוא יוסיף להתקרר על ספסלי האופוזיציה הצוננים. וגם שותפי הקואליציה – 'כולנו', החרדים, הבית היהודי ו'ישראל ביתנו' – יודעים זאת.

ובכל זאת, הריטואל חזר כקודמיו: תחילה הדלפות ואחר כך הודאה ברורה מפי נתניהו בפגישתו השבוע עם ראשי סיעות הקואליציה.

כבר למקרא ההדלפה הראשונה, עוד בטרם הודה נתניהו במגעים, שאלנו את עצמנו מי מעוניין בידיעה הזו, שפרט לדיבורים אין מאחוריה שום היתכנות? פנינו לכלל הברזל מס' 1 הנלמד בבתיה"ס לתקשורת: כשם שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, כך מאחורי כל ידיעה עיתונאית תמימה, דיווחית בלבד, אפילו יבשה כצנון, עומד מסר נסתר, שנועד להשיג יעד כלשהו: להשפיע/להרתיע/לקדם/לרומם/להשפיל/לזעזע וכל כיוצא באלה, לטובת הגורם האנונימי שמסתתר מאחורי הידיעה.

הקורא הנבון כבר יודע, שידיעה עיתונאית אינה מופיע 'סתם ככה'. מאחוריה יש מי שמעוניין לדחוף אותה קדימה. אל דפי העיתון, אל גלי האתר, אל המירקע. רוצה לומר: כשאתה קורא ידיעה, אתה אמור להבין את המסר הסמוי שהוטמע בה, על ידי חיפוש האדם או הגורם שמאחורי ההדלפה. עליך להציג תמיד בפני עצמך את שאלת השאלות של התקשורת: את מי נועדה הידיעה הזו לשרת? מי האיש או הגורם העומד מאחוריה? מהו המסר הסמוי שלה?  

 הבה נבחן בעיניים ביקורתיות אלה מקרה מבחן אחד: אופן הפירסום שהעניק העיתון 'ידיעות אחרונות', שלא סולח לנתניהו על שפטרונו שלדון אדלסון יסד את 'ישראל היום' והפך אותו תוך שנים מעטות לעיתון מס' 1 במדינה מבחינת התפוצה, לידיעה המרעישה בעמודו הראשון, עם כותרת מדממת, על כך שנתניהו הישווה בין הורים שכולים שבניהם נפלו להגנת המדינה, לבין הוריו של החייל אלאור אזריה.

לכאורה לגיטימי. ידיעות עומד על משמר האינטרסים של הציבור כולו, ובפרט של ציבור ההורים השכולים. אבל לא. את ידיעות מעניין הציבור כקליפת השום. הוא לא יהסס לפרסם ידיעות שרומסות את טובת הציבור, בכל מובן ועל פי כל קנה מידה. כל מה שעניין את ידיעות בנושא נתניהו, הוא לחבוט בו בכל הזדמנות, להתלהם מולו בכותרות אדומות, כביכול נוטפות דם, להשחיר את דמותו ולהציגו כאדם קל דעת. הפעם הוא עשה זאת באמצעות ניפוח בלתי רגיל של פרט, שלא היה לו כל בסיס עובדתי.

אפילו העיתונאי שראיין את נתניהו בניו יורק, והביא לעורכיו את ההשוואה המקוממת (כך ניסח זאת ידיעות), הודה בראיון עיתונאי, כי עריכת הדברים בטלוויזיה היתה מגמתית, בלתי מקצועית, באופן שהוציאה את הדברים מהקשרם, ובמילים אחרות: לא היה בסיס להתלהמות של ידיעות, אשר השתית את המתקפה הזו על חולות נודדים. הוא עצמו, המראיין, נדהם מחוסר הפרופורציה של העיתון, וטען כי אין לו כל ספק, שנתניהו לא התכוון לערוך את ההשוואה המקוממת הזו, וגם אם מדובר באמירה שלא נוסחה היטב, לא היה כל מקום להפיח בה כל כך הרבה רעש וצילצולים. בקיצור, עוד פלופ של ידיעות במלחמת הקודש שהכריז נגד נתניהו בגלל 'ישראל היום'.

אחר שהפנמנו שלכל ידיעה 'יש אבא', נחזור להדלפה הראשונה מיום ג' השבוע על המגעים המתחדשים נתניהו-הרצוג. לא כל כך משנה מי הדליף. ייתכן שלשכת ראש הממשלה. ייתכן שאחת מלשכות שרי הבית היהודי. כך או כך ברור, שתפקידה היה להרתיע את הבית היהודי מפרישה מהממשלה על רקע החרבת עמונה, ולהבהיר לסיעה ולבוחריה כי את מקומם יתפסו בממשלה שרי המחנה הציוני – בוז'י, ציפי לבני, עמיר פרץ, אולי גם שלי יחימוביץ ואחרים, שיקלו על נתניהו ליישם את תפיסתו (שלא הוכחשה עד כה) שאת עמונה יש להחריב.

תזכורת: למרות שהמועד הסופי שקבע הבג"ץ להחרבת עמונה הולך וקרב, ולמרות התסיסה הגוברת במחנה הציונות הדתית כנגד החורבן הכפוי, נמנע ראש הממשלה בנימין נתניהו מלגעת בתפוח האדמה הלוהט שעל השולחן. אבל למעשה הוא כבר הביע עמדתו, בעד החרבת עמונה.

כבר לפני 4 שנים, כשח"כ דאז זבולון אורלב העלה את הצעת חוק ההסדרה, שנועד להכשיר בדיעבד את עמונה ושאר שכונות ויישובים שנבנו בתום לב על קרקע שיש לה טוענים ערביים לבעלות – התנגד לחוק בתוקף רב, עד כדי איומי הדחה, ראש הממשלה (דאז ודהיום) בנימין נתניהו.

כבר בחודשים הראשונים של 2012 הביע נתניהו התנגדות נחרצת בוועדת השרים לענייני חקיקה, אף שהיה בה רוב נחרץ לטובת החוק. כך הודיע נתניהו ששר שיצביע בעד החוק – יודח. חד וחלק. במלים אחרות: נתניהו בעד החרבת עמונה. אורלב החליט למרות הכול להביא את הצעת החוק לקריאה טרומית, ב-6.6.12. הצעת החוק להסדרת עמונה – שעסקה בחוק אנושי, מוסרי, יהודי וציוני מאין כמותם – זכתה בתמיכת 22 ח"כים בלבד. 69 התנגדו לחוק, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הימין לימור לבנת, גדעון סער וגלעד ארדן, וגם שר החוץ דאז אביגדור ליברמן – כולם אבירי הימין הלאומי, יעני! – שהורה לסיעתו להצביע כאיש אחד נגד החוק (רק ח"כ דודו רותם ז"ל הצביע בעד החוק).

שאר השרים הלאומיים דאז, עוזי לנדאו, יולי אדלשטיין, דני הרשקוביץ, וסגני השרים איוב קרא, גילה גמליאל ולאה נס, וכן שרי ש"ס, העדיפו שלא להסתכן  ונעדרו מן ההצבעה ובכך הצילו את עורם, אך תרמו בדיעבד את קולותיהם בהיעדרם, נגד החוק הצודק הזה. 

אלא שמאז חלפו ארבע שנים ומועד החורבן קרב והולך. סיעת הבית היהודי כבר אינה יכולה לשבת על הגדר בחיבוק ידיים, מצד אחד, וגם אינה מעוניינת לנטוש את מעמדה הבכיר בממשלה, מצד שני. ומצד שלישי, השטח הולך ותוסס, עד כדי מרד גלוי בהנהגת הבית היהודי, המואשמת ע"י המתיישבים, בהיעדר רגישות למצוקת שולחיהם אל הכנסת והממשלה.

חברי סיעת הבית היהודי למדו את גודל האכזבה מאדישותם בביקור בעמונה שנועד לעודד את התושבים. הם מצאו עצמם תחת מתקפה עזה של מורת רוח וגידופים מנומסים והאשמות על ישיבתם בממשלה בחיבוק ידיים כאילו הדבר אינו נוגע לבוחריהם מן הגרעין הקשה. כל אימת שאחד הח"כים פתח פיו, הוא נתקל בהתפרצויות כואבות לתוך דבריו. סגן שר הביטחון אלי בן דהן אף נאלץ לקטוע דבריו ולרדת מן הבימה בבושת פנים, לאחר שסינן אי אלו מלים על מאמצי הסיעה להסרת רוע גזירת הבג"ץ.

אם לחזור לסוגיית ההדלפה, ברור שזו הגיעה (עוד לפני שנתניהו שטח את יוזמת צירוף בוז'י על השולחן) מלשכת רה"מ או מלשכת שרי הבית היהודי. אלה גם אלה אינם מעוניינים בפרישת הבית היהודי. לא בשל אהבת יתר שרוחש נתניהו לבית היהודי. בהחלט לא. אבל לפחות שלא ייראה שהוא מעדיף את בוז'י על פני בנט-שקד, לאחר שהוא אישית חיזר בבחירות אחרי מצביעי הבית היהודי וקרא להם לתמוך בו, בטענה שהוא ייצג אותם נאמנה בכנסת ובממשלה.

מתוך שיחות עם בכירים בלשכות שרי הבית היהודי, לפני ימים אחדים (טרם ההדלפה), למדנו שהם כמובן בעד הותרת עמונה על מקומה אך נוטים להתנגד לחוק, מפני ש"אינם מאמינים בו." השר בנט מדבר על הצורך בהסדר כולל ולא נקודתי. השרה שקד מדברת על ההמצאה (הבלתי ישימה בעליל) של היועהמ"ש להעתקת עמונה בעשרות או מאות מטרים לקרקעות שהם בגדר נכסי נפקדים.

אין ספק כאמור שהם בעד הותרת עמונה על תילה, אבל "מחפשים פתרון יעיל אחר." מה נותר אפוא לעשות, בין חיפוש אחד למשנהו? להצהיר במענה לכל שאלה בסוגיה כואבת זו, שהם בעד חוק ההסדרה. סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מין של מפד"לניקיות ישנה, שכנראה טרם פסה מן העולם ועיקרה שמירה על הכיסא המיניסטריאלי באמצעות הפחדות שאנו עלולים להפסיד את כול העולמות. סוג של טקטיקה שנועדה להזכיר לכול המתלהמים בימין, שאי אפשר להשיג הכול גם כשיושבים בממשלה הכי לאומית בתולדות המדינה, ושאסור לשבור את הכלים כפי ששברו בזמנם גאולה כהן ויובל נאמן, שהפילו ב-1992 את ראש הממשלה יצחק שמיר בשל השתתפותו בוועידת מדריד, וקיבלו במקומו בבחירות הבאות את רבין-פרס ואת אוסלו, וכל השאר היסטוריה מדממת של 1,600 קרבנות שלום אוסלו.

* * *

רות ירדני כץ

1. שנה טובה? למי?

שנה טובה למשפחה הקטנה והגדולה. שנה טובה לכל אלה שאני מאוד אוהבת ושמחזירים חיבוק.

שנה טובה לכל היוצרים. המדענים, גאוני ההיי-טק, האמנים, הסופרים, החקלאים, המוזיקאים, שמביאים למדינה את הכבוד האמיתי. אלה שבגללם למרות וחרף אנחנו מובילים בעולם ועל המפה.

שנה טובה לצה״ל, משמר הגבול והמשטרה שעושים מעל ומעבר כדי שנישן בלילה.

שנה טובה לכם ״הימניים״ ולכם ״השמאלנים״.

שנה נהדרת לכל אלה שרק מעזים להביע דעה והם כבר מתויגים. אין מצב שאפשר להביע דעה. כן דעה מבלי להיות שייך לימין או לשמאל, למעלה או למטה.

לך ראש הממשלה תמשיך לזיין אותנו לאורך לרוחב ולצדדים וממש אין לי ברכה.

לכל אלה שבאופן שיטתי מבעירים את השטח בהסתה מצד ימין, שמאל, פלשיתנאים-עזתים וחושבים שיחיו לנצח אז אין ברכת שנה טובה ושיידעו שאין נצח. כולנו תיירים בעולם הזה ולזמן מוגבל.

גבירתי שרת הספורט והתרבות. אינני יכולה לברך אותך בשנה טובה מפני שאת לא מבינה את הנזק שאת גורמת. רק את חסרה לנו בביצה שבה אנו חיים. להחזיר את העדתיות לכותרות ובמקום לגשר ולקשר את מסכסכת.

שנה טובה לכל המאמינים שאפשר לעשות יותר טוב, לחבר, להתיידד, להתערבב ולתת מקום לכל אחד.

[אהוד: דברייך על ראש הממשלה הם בושה וחרפה. לדעתי עלינו להיות אסירי תודה לו על שהוא מייצג אותנו בכבוד, בייחוד מול ההנהגה של הדחלילים האמריקאיים שאינם מגיעים לשיעור קומתו. עלינו גם להודות לו על המתינות הביטחונית והזהירות שבהן הוא נוהג. אני מכיר כמה נשים שאינן יכולות לישון בשקט בלילות מרוב שינאה לאשתו, שאותה הן לא פגשו מעולם, ואני קצת מרחם עליהן].

2. כוח, כסף ומין

מאוד לא מצחיק. ״ישראל ביתנו״. בתרגום  זה אומר שישראל היא הבית שלנו, שלהם. ובעל הבית הוא מר אביגדור ליברמן.  משמעות הכותרת שלהם היא שהם מחוייבים לשמור על המדינה ובטח לא לנצל אותה, לגנוב אותה ולעשות חיים על חשבונה.

אלה שנבחרו על ידי הראש שלהם לחברי כנסת, ואחר כך לשרים ולמשרות בכירות, חלק מהם מיד גילו איפה אפשר לגנוב, לקבל שוחד, לתת שוחד, לשלוח את אחד מאנשי הצוות לקנות לו סמים על חשבון שלי ושלך, והם חשבו, כמו שהיה נהוג ועדיין נהוג בצמרת בארץ מולדתם, שהכול מושחת והכןל מותר.

16 חברי המפלגה המפוארת נעצרו ובעל הבית לא ידע על מעלליהם?

מישהו מאמין?

 שיקום.

שחיתות בצמרת היא לא רק נחלת צמרת "ישראל ביתנו." הוי, לא. אנחנו מכירים המון שזכו לתפקיד נכבד, אלה שיש להם כוח, ועיניהם הרואות חושקות בכל דבר, וכיוון שהם יכולים הם משיגים אבל בסוף נופלים. כמו  שר האוצר הירשזון שקיבל מעטפות שמכילות כסף מזומן הביתה. אריה דרעי בעל עור של פיל. משה קצב הזנאי, אהוד אולמרט החמדן, פואד בן-אליעזר גם. רבנים ואצלם גם הרשימה ארוכה. לדוגמא, הרב הראשי לשעבר מצגר, מוטי אילון הרב הנערץ שאהב נערים והרב פינטו, ועוד ועוד ועוד. 

מאז ומעולם מה ששלט הוא: כוח, כסף ומין, וכנראה שזה לא ייפסק.

ולמרות כל זאת אנחנו לא מדינה מושחתת. עדיין לא.

שנה טובה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [80]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מחאה

בנאומו בעצרת האו"ם בשבוע שעבר מחה נשיא הרשות הפלשתינית, ד"ר [להיסטוריה] מחמוד עבאס [אבו מאזן] נגד הצהרת בלפור משנת 1917, שלפיה "בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל [פלסטיין]," זאת לצד התושבים הערבים החיים בארץ זו.

אכן, מחאה מרשימה.

אבל עליו לא להסתפק בכך:

עליו לגנות את המוסד הזה עצמו, האו"ם, על החלטתו ב-1947 בדבר הקמת שתי מדינות לשני העמים בשטח זה, הקרוי בפי היהודים ארץ-ישראל ובפי הערבים: פלסטין.

ויתֵרָה מכך:

עליו לבוא למסגד הקרוב ולהביע מחאה באוזני אללה הכול-יכול, המגלגל את ההיסטוריה האנושית כמו חרוזי מסבחה, על שאיפשר ליהודים של אז, לפני 3000 שנה, לבוא ולכבוש את הארץ הזאת ולהתנחל בה במשך 1000 שנה.

ועליו להביע מחאה נוספת על כך, שהאל הגדול הזה, אללה של המוסלמים, איפשר ליהודים להקים להם מדינה משלהם, על חשבון תושביה הוותיקים [מאז ימי הפלישתים], הערבים-הפלשתינאים. בסכסוך הזה בין שני העמים, דומה שאללה תומך דווקא ביהודים, שהם כידוע צאצאי קופים וחזירים, נקלים ומקוללים.

זו התנהלות אלוהית בלתי מובנת למוח האנושי של ערבי-מוסלמי המאמין ודבק בדת האיסלאם ובנביא מוחמד.

הו, אללה הגדול והנורא, למה עשית לנו את זה?

צווארון ציוני

השוטרים והחיילים של המדינה הציונית מהלכים לאחרונה עם צווארון-הגנה מעל לאפוד, והם יורים ללא הבחנה ומוציאים להורג [בלשונם: "מנטרלים"] צעירים וצעירות ערבים-פלשתינאים, חדורי אמונה ואהבה לאללה, ומנגד – שנאה ליהודים. ילדים וילדות, הבאים – בתום-לב – לדקור חיילים ושוטרים [ושוטרות], ואף אזרחים ומתנחלים של מדינת הכיבוש.

למעשה, הרי כל היהודים בארץ זו שלנו הם מתנחלים, מאז שבאו הראשונים שבהם לכאן בשנות ה-80 של המאה ה-19 [פתח-תקווה נוסדה ב-1878. – אב"ע], ולאט-לאט גירשו את אבות-אבותינו מעל אדמתם והתיישבו במקומם.

הנערים והנערות ההרוגים שלנו הופכים מיד לשהידים נערצים, בעוד אחרים – מוגי-לב –  יושבים בבַּית ובבית-הספר ומסתפקים בתעמולה באמצעי התקשורת, ובהסתה נגד היהודים בספרי הלימוד בלבד, ולא זוכים להיפגע מכדורי הציונים, בעוד הגיבורים הצעירים שלנו ממשיכים  במלחמתם-מלחמתנו הברוכה, עד שייעלם היהודי האחרון מעל פני האדמה הקדושה הזו שלנו, ותושלט בה דת מוחמד, ולא רק כאן, בפלסטין, אלא בעולם כולו, מאירופה ועד אמריקה ועד אוסטרליה הרחוקה.

זו דת האמת והצדק, הרחמים והשלום – דת האיסלאם ואין בלתה.

אינשאללה.

עבדאללה

פלשטיני גאה, זועם, מתוסכל

אני יתום...

טענותיהם של מנהיגי הפלשתינאים כי "היהודים מוציאים להורג ילדים וילדות וצעירים פלשתינאים שבאים [בתום-לב ובכוונות טובות] להרוג יהודים, והיהודים יורים בהם ללא משפט וללא הצדקה" מזכירות את אותה בדיחה ישנה, על אדם שרצח את הוריו, והוא מבקש מהשופט להקל בעונשו, כי הוא יתום...

מי שלא בא להרוג יהודים, חיילים ושוטרים ישראלים, ואזרחים סתם, במחסומים ובחוצות ירושלים ובישובים אחרים, אינו נתון בסכנה שיירו בו סתם כך. הורים פלשתינאיים רבים מונעים מילדיהם מלצאת לפיגועים ולמצוא את מותם, בטרם הספיקו לחיות את חייהם כראוי.

נכון שהם זועמים, מתוסכלים, לא רואים לפניהם אופק אישי או מדיני חיובי. אך לא הם יביאו לשינוי המצב באמצעות הסכין והמספריים.

יש לקוות שבכל-זאת תימצא איזו דרך להידברות בין הפלשתינאים לבינינו להסדר כלשהו, אם לא לשלום מוחלט ובר-קיימא, לפחות להפסקת אש, ולאי-לוחמה, לטובת שני העמים, בעתיד הנראה לעין.

בעזרת השם

האחראי מטעם ראש הממשלה לטיפול בהחזרת הנעדרים בעזה, ליאור לוטן, גילה לאחרונה כי ישראל הציעה לחמאס עיסקת-חילופין הוגנת: החזרת כל המתים והשבויים ממבצע "צוק איתן" תמורת שתי הגופות של לוחמי צה"ל שבידיהם, אורון שאול והדר גולדין ז"ל, וכן את שני האזרחים הישראלים שעברו מיוזמתם לרצועת עזה, והם מוחזקים שם כאילו היו איזה "מרגלים מסוכנים".

אבל מנהיגי חמאס השיבו בשלילה להצעות הוגנות אלה ודרשו את שיחרורם של אסירים נוספים, שאינם תושבי עזה, ועוד דרישות כאלה ואחרות, שישראל לא יכולה להסכים להן.

על האכזריות והציניות והעיקשות של מנהיגי חמאס אין מה להתפלא ולהכביר מילים. כאלה הם. ופנייה לרגשותיהם האנושיים [שאין להם] אינה נענית כמובן. אז אולי כדאי לנקוט יוזמה חדשה כלפיהם: פירסום נרחב ברשתות החברתיות הערביות בעזה וביהודה ושומרון, ברדיו, בטלוויזיה, ואפילו באמצעי ה"עתיק" של כרוזים מוטלים מתוך כלי-טיס, בכל רצועת עזה, של שמות כל המוחזקים בישראל – גופות של מחבלים, שבויים, אסירים, שישראל מוכנה לשחרר תמורת שתי הגופות ושני הבחורים החיים שלנו. משפחותיהם של החללים והשבויים והאסירים רוצות ודאי לקבל את יקיריהן – חיים ומתים – לידיהן, ואולי הן יפעילו לחץ על מנהיגיהם לבצע את עיסקת החילופין האמורה. אמנם קשה להאמין שזה יעזור, אבל כדאי לנסות. בעזרת השם.

אביב נצחי

"האביב הערבי", שסיבך את המזרח התיכון וצפון אפריקה במהפכות ובמהפכים כאלה ואחרים – במצרים, בלוב, בעיראק, בתימן ובארצות ערביות נוספות, "אביב" זה נגמר מזמן. רק בסוריה הוא ממשיך לפרוח זה יותר מארבע שנים, כאשר המרידה נגד הנשיא אסד לא הצליחה עד עתה להוריד אותו מכיסאו, והוא דבוק אליו בדבק נגרים, בעוד מאות אלפי סורים – מורדים בעיקר, אך גם אינספור אזרחים שלווים, לא מעורבים, מזינים את "האביב" הזה בדמם, אחרים – בבתיהם ההרוסים מן הפצצות של מטוסים רוסיים ושל אסד, והם הפכו לפליטים מסכנים, שברחו מן הזוועות במולדתם הקרועה והשסועה, אל חופי אירופה השלווה והעשירה.

פרחי אש פורחים כל רגע ברובעי חאלב, המאוכלסים אזרחים – זקנים וילדים, שחביות נפץ ופצצות תבערה נופלות על ראשיהם ממטוסיו של אסד ושל פוטין, ללא הבחנה.

ואילו "האוייב הציוני" מטפל בילדים סוריים פצועים בבתי-החולים שלו, בצפת ובנהריה.

"האביב" המדמם הזה ממשיך להשתולל גם עכשיו – בעיראק, שם פורח הפרח השחור של דעא"ש, בתימן, בסיני, ובמקומות נוספים.

"האביב הערבי" הזה מדיף ריח של אש ועשן, אבק של הריסות וצחנת מתים. "אביב" במלוא עוזו. "אביב" נצחי. 

השרה – וכבוד המישרה

אינני מכיר אישית את שרת התרבות מירי רגב, ואין לי כל יחס אישי אליה, לא חיובי ולא שלילי. אבל אני מכיר בכך שהיא נושאת בתואר שרה בממשלת ישראל, אם ארצה ואם אֶמָאֵן.

התופעה הזאת, שכל אימת שהיא מופיעה בציבור בתוקף תפקידה, הנוכחים שורקים לה בוז, משתוללים, מתפרצים ולא נותנים לה לדבר, תופעה זו פסולה בעיניי, מה-גם בציבור של אנשי תרבות [במרכאות או בלעדיהן], שכיבוד הזולת צריך להיות מרכיב חשוב בהתנהלותם, ואשר תפיסתם הליברלית, הדמוקרטית חייבת להדריך אותם לשמוע גם דעות מנוגדות, ולא לסתום להם את הפה.

כפי שנהוג בבית-המשפט, כאשר נכנס השופט אל האולם, כל הנוכחים קמים על רגליהם מתוך כבוד, לא לאיש עצמו, אלא לתפקידו ולעובדה שהוא מייצג את מדינת ישראל, כך גם לגבי שר, שהוא נציג הממשלה הדמוקרטית הנוכחית של המדינה שלנו, אם אנו מזדהים עם השלטון הזה, או מתנגדים לו. יש להתנהג כלפי השרה [או השר] בשמץ של כבוד, מתוך כבוד עצמי, ולא להשתולל ולהפריע לה להביע את דעתה, גם אם היא לא מקובלת על השומעים, וודאי לא לסתום לה את הפה.

אפשר להיאבק בה ובדעותיה בצורה נאותה, דמוקרטית ותרבותית, כיאה לאנשי תרבות – במרכאות ובלעדיהן.

* * *

איליה בר-זאב

נעליים על הדנובה –

Cipo"k a Duna-Parton –

שובם של צאצאי "צלב החץ" למציאות  ההונגרית במאה ה-21

1.

רֵאשִׁית בָּנו רְצִיפֵי אֶבֶן מֻגְבָּהִים לִמְנֹעַ הֲצָפוֹת בְּפֶּשְׁט –

פָּשׁוּט.

אַחַר כָּךְ אִרְגְּנוּ חֲגִיגוֹת מוּל הַנָּהָר –

נָשִׁים, גְּבָרִים וִילָדִים נִזְרְקוּ אֶל הַמַּיִם, אִישׁ עִם חֲבֵרוֹ, יָרוּי וְחַי אֲזוּקִים, אֲחוּזִים זֶה בַּזֶה.

בָּעֶרֶב אָסְפוּ אֶת  שֶׁנּוֹתַר, צִלְּמוּ לְתִעוּד, עִשְּׁנוּ, שָׁתוּ אַלְכּוֹהוֹל,

חִלְּקוּ שָׁלָל.

בַּלַּיְלָה הֶחְלִיפו  חֲוָיוֹת.

2.

נָפוֹצוּ שְׁמוּעוֹת –

נַעֲלַיִם הִתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר. אֲנָשִׁים נִפְטָרִים, כָּכָה, סְתָם,

מֵהַיּוֹם לְהַיּוֹם.

צְעִירִים הִפְלִיאוּ בְּטֶכְנִיקַת הַמָּעוֹף בְּדַרְכָּם אֶל

הַמַּיִם הַשְׁקֵטִים.

קְשִׁישִׁים הֻשְׁלְכוּ בְּכֹחַ.

קָשֶׁה לוֹמַר אִם נִרְצְחוּ אוֹ מֵתוּ בַּעֲרֹב יוֹמָם.

בְּמַאֲרָב הַיּוֹם,

כַּדּוּרִים חַיִּים סָטוּ, רָחוֹק מֵהָעַיִן –

אֳבָנִים שָׁקְעוּ בְּקַרְקַעִית הַנָּהָר,

מִשְׁקוֹלוֹת מֵחַדְרֵי אִמּוּן גּוּפָנִי הֶעֱלוּ חֲלֻדָּה.

חַרְטוֹמֵי נַעֲלֵי הַבַּרְזִֶל מִתְעַקְשִׁים לִפְנוֹת אֶל הַמַּיִם, אֶל בּוּדָה –

נַעֲלֵי נָשִׁים וָטָף, נַעֲלֵי קְשִׁישִׁים וּצְעִירִים

עִם סֻלְיוֹת וַעֲקֵבִים.

הַכֹּל מְמֻסְמָר אֶל אַבְנֵי הָרְצִיף –  נַעֲלַיִם מַמְתִּינוֹת לִפְקוּדָה.

עַל פִּי לוּחוֹת הַמַּתֶּכֶת הַמְּקֻבָּעִים קָשֶׁה לְאַמֵּת פְּרָטִים.

זֶה כַּמָּה שָׁנִים נִתָּן לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ נִכְתָּב בְּשָׁלֹש שָׂפוֹת-

 "זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה".

3.

אוֹמְרִים שֶׁנְּהַר הַדַּנוּבָּה בָּא מֵעֵדֶן, נוֹבֵעַ בַּ"יַּעַר הַשָּׁחֹר",

זוֹרֵם לְאֹרֶךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שִׁשִּׁים ק"מ תְּמִימִים,

הַרְבֵּה לִפְנֵי סְפִירַת הַנֶּעֱדָּרִים, בְּטֶרֶם הָאָדָם הַחוֹשֵׁב.

בַּמּוֹרָד, בֵּין פֶּשְׁט לְבּוּדָה –

סְפִינוֹת תִּיּוּר, יְפִי הָאַרְמוֹנוֹת. פַּרְלָמֶנְט מַרְהִיב עַתִּיק יָמִים,

צְלָבִים.

תַּיָּרִים סַקְרָנִים מְחַיְּכִים, חִצִּים מְכַוְּנִים לְאָן לָלֶכֶת:

לְבֵית הָאוֹפֶּרָה? אֶל גַּנֵּי קָרוֹלִי?

הַדַּנוּבָּה מַמְשִׁיכָה לְהַחֲלִיף צְבָעִים – מִיָּרֹק לְאָדֹם, מְשַׁלַּחַת

לָשׁוֹן אֲרֻכָּה אֶל הַדֶּלְתָּה הָרוֹמָנִית,

אֶל הַיָּם הַשָּׁחֹר –

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה כְּחֻלָּה, שׂוֹרֶדֶת כְּזִּקִּית.

מחודש מרץ 1944 ועד לשחרור העיר (בודפשט) בפברואר 1945 ניספו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. היהודים רוכזו בגטאות עם הכיבוש הגרמני  במרץ 1944. חלקם נספו בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת צלב החץ. רבים נשלחו להשמדה באושוויץ. בשנים 1944-1945 ירו אנשי "צלב החץ" ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה והשליכו את גופותיהם למים מבלי שהובאו לקבורה. (חלקם נורו כשהם קשורים זה לזה לחיסכון בתחמושת).

במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה הוקמה אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בבודפשט בשם – "נעליים על הדנובה", להנצחת הנרצחים.ׁ

השיר מספרי השני "טיסה נגד השעון", הוצאת "קשב לשירה" 2012.

איליה בר זאב

* * *

מתי דוד

האם אבו מאזן ויתר על מדינת פלסטין?

הולכת וגוברת הדעה, בקרב יודעי דבר המצויים בהלכי הרוח בקרב בכירי הרשות הפלסטינית ברמאללה, שלפיה אבו מאזן ומקורביו השלימו עם אובדן החלום להקמת מדינת פלסטין בעתיד הקרוב. זאת לא רק על רקע כישלון כל מנופי הלחץ הבינלאומיים על ישראל, וכמובן סירובה של ממשלת ישראל להיענות לתביעות האולטימטיביות של הפלסטינים כתנאי לחידוש המשא ומתן, אלא בעיקר מסיבות פנימיות של הרשות הפלסטינית, אותן הם דואגים להסתיר.

מהי האלטרנטיבה למדינה הפלסטינית בעיני אבו מאזן ומקורביו?

ישנם סימנים, בקרב הבקיאים בנעשה בהנהגת הרשות הפלסטינית, שלפיהם חלק מהנהגת הרשות מעדיפים להיות (בלית ברירה) הקורבן הנצחי של הכיבוש הישראלי, בתמורה לתמיכה כספית ומדינית בינלאומית. תמיכה כספית גדולה ובטוחה שמספקת צינור חמצן שמאפשר סדרי חיים סבירים לתושבי השטחים, דבר שמבטיח כמובן את המשך שלטונם של אבו מאזן ומקורביו.

התמיכה המדינית של העולם ברשות הפלסטינית של אבו מאזן, מעניקה מעמד כבוד והכרה דיפלומטית חלקית לנציגי הרשות. ברוב המוסדות הבינלאומיים. אבו מאזן זוכה לקבלות פנים כנשיא מדינה למרות שאין מדינה. שר החוץ הפלסטיני, אל מאלכי ושאר הנציגים הפלסטינים בעולם מוכרים כאילו היו נציגי מדינה. מסתבר שהגאווה הפלסטינית הלאומית באה על סיפוקה כשדגל פלסטין הונף בבניין האומות המאוחדות בניו יורק, למרות שאין מדינה פלסטינית.

סיבות הכישלון הפלסטיני בהקמת "המדינה שבדרך"

לפלסטינים היו מיספר הזדמנויות היסטוריות לממש את חזון המדינה הפלסטינית, בעקבות הצעות הוויתורים הנדיבים שהציעו להם בזמנו אהוד ברק, אהוד אולמרט וציפי לבני.

הם דחו תמיד את כל ההצעות והיוזמות לפתרון ולקץ הסכסוך, מתוך אמונה נאיבית שהזמן פועל לטובתם, ובעתיד ישיגו את כל מבוקשם בעזרת סיוע של לחץ בינלאומי.

מאחר ותקוותם זו כשלה, ומאחר שכל ההצעות שהוגשו להם כללו מגבלות רבות על המדינה הפלסטינית אם וכאשר אולי תקום, הם הגיעו כנראה למסקנה שלפיה אין להם יכולת ואין להם רצון לקחת אחריות להקמת המדינה הפלסטינית, מהסיבות הבאות:

הפיצול והיריבות הנמשכת בין החמאס לרשות הפלסטינית ברמאללה. היעדר כל סיכויי שישראל תאפשר רצף טריטוריאלי בין עזה לגדה. אי יכולתה ואי רצונה של הרשות לדאוג לפלסטינים בעזה. תלותה הכלכלית והביטחונית של הרשות בישראל. כישלון ניסיונו של סלאם פיאד לבנות מוסדות למדינה הפלסטינית שבדרך. התעצמות מאבקי הכוח על המנהיגות לאחר אבו מאזן בין מחמוד דאחלן, ג'יבריל ראג'וב, ברגותי (שבכלא), סאב עריקאת, מאג'ד פרג'. ביטול הבחירות לרשויות המקומיות מפחד ניצחון והשתלטות החמאס. חשיפת פרשיות השחיתות השלטונית של אבו מאזן ושני בניו שהקימו אימפריה כלכלית בשם "פלקון" שחולשת על עסקי טבק, חשמל, אלקטרוניקה, ביטוח, תקשורת, בינוי והשקעות.

 הרשות סומכת על צה"ל שמונע השתלטות החמאס בגדה.

* * *

יהודה דרורי

לפרק את מחנות הפליטים

...נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, ביקר לראשונה במחנה הפליטים בעיר קאלה שבצפון המדינה, המכונה "ג'ונגל", ואמר כי "חייבים לפרק אותו לחלוטין." הוא הוסיף כי על בריטניה לתרום את חלקה לפתרון הבעייה. במחנה שוהים כ-10,000-7,000 פליטים מסוריה, אריתריאה וסודן, שמעוניינים לעבור את הגבול לבריטניה... (לפי ויי-נט מ-26/9/2016).

המראה של מחנה פליטים מוסלמי, לאחר רק מיספר חודשים של קיום בצרפת, יכול להחריד את נשיא צרפת וכל אדם בר דעת... אנחנו בישראל חיים עם בעייה זו ומוקפים במחנות פליטים פלסטינים כ-68 שנים. חיים שם עשרות אלפי מסכנים המנוצלים ע"י הברונים של המאפייה הפלסטינית והאיסלאמית כנגד ישראל, ולהעשיר את כיסיהם הפרטיים בגזילת חלק מהתרומות ל"פליטים", כל זאת יחד עם הכשרת דורות של טרוריסטים נגד הכופרים בכל העולם...

על פי הקריטריונים שקבע האו"מ, פליט אינו יכול להיקרא כך לאחר 3 שנים, במשך הזמן הוא חייב להיקלט היכן שהוא, ולהפסיק להיות נעזר, וכך גם כך בני משפחתו!

לפיכך דאגו מדינות ערב והפלסטינים להנציח את בעיית הפליטים שלהם (שהם יצרו!) לנצח...  הם הקימו, בסיוע האו"ם, הליגה הערבית וארה"ב את אונרר"א, לעקוף את סוכנות הסעד והפליטים של האו"ם, ולפיכך אנו מוקפים בבעייה שאין ביכולתנו או ברצוננו לפתור (כי אנחנו לא אחראים לה!) אבל מחנות אלו, עד היום, הינם מרכזי הסתה, וחממה ידועה לאלימות וטרור נגדנו. עד כמה חשובים מחנות אלו לפלסטינים נבין מהעובדה שהם גוזרים עונש מוות לכל מי שעוזב מחנה פליטים!

למנהיגי מדינת ישראל, אף שהיו מודעים לסכנה הביטחונית המתמדת של מחנות הפליטים הערביים באזורנו, מעולם לא היה האומץ לפרק מחנות אלו, אף שחלקם היו בשטח בו שלט צה"ל, למעט מקרה אחד בו אריק שרון פירק מיספר רחובות במחנה פליטים בעזה, כדי להרחיב את הרחובות לפטרולי הטנקים והנגמ"שים של צה"ל. את הפליטים המפונים הוא העלה על גבעת חול ליד עזה, נתן לכל משפחה בלוקי-בטון ומלט שיבנו לעצמם בית חדש. (היום זו שכונת וילות...) במקום שאריק יקבל פרס על היוזמה הזו, הוא ננזף ע"י כל המוסדות הבינלאומיים כי הוא העז לשקם פליטים... והממשלה נמנעה מהמשך פעילות בנושא.

כיום אנחנו בעמדה חזקה מתמיד במישור הבינלאומי והאזורי, ולמעשה מצפים מאיתנו ל"יוזמות בנושא הפלסטיני". ובכן, ביהודה ובשומרון מיספר מחנות פליטים, תיקח המדינה יוזמה, ותחליט הממשלה, לחסל את המחנות וליישב את הפליטים במפוזר בסמוך לערי הגדה, תעביר אותם לשטחים שם יבנו להם שיכונים, אפילו אם נצטרך לשלם חלק מהוצאות אלו (זה ישתלם בסופו של דבר בקיזוז מהוצאות הביטחון שיש לנו בגלל המחנות).

ברור שנשמע את העולם הצבוע זועק מרה על כי עשינו מעשה חסד כזה... ונחזה כיצד הרשות הפלסטינית רצה לבית-הדין הבינלאומי, שם כרגיל יזרקו אותם מכל המדרגות.

אהוד: דבריך הם חלום באספמיה. מנהיגי הטרור הפלסטיני לעולם לא יאפשרו לפליטים להשתקם וודאי שלא בעזרתנו, ואם מישהו יקבל את הצעתנו, ישחטו אותו.

* * *

יצחק גוטרמן

לשרגא רבין – בן השמונים

החבר הטוב והידיד היקר

ברכות חמות לבריאות טובה והרבה שמחה!

שרגא ואני גילינו אחד את השני לאחר שהגרעין שלנו, גרעין שדמות עלה להגשמה, בהקמת קיבוץ עין גדי, בחודש ינואר 1956.

ברצוני להעלות שלושה מזיכרונותיי מאותם הימים שקשורים לשרגא ולי.

שנינו היינו שותפים בהתפעלות שלנו, הן מהנופים המקסימים שבנחל דויד, נחל ערוגות ומעיין עין גדי והן מהחי והצומח המיוחד שבמקום. באותם הימים הציפו את עין-גדי בהמוניהם, המטיילים מתנועות הנוער. חששנו מפגיעת המטיילים הרבים בחי ובצומח ומזיהום המקומות הללו מהשלכת פסולת. הצטרף אלינו גם חברנו אודי (אהוד בן עזר) ויחד החלטנו לבקש את אישור אסיפת חברי הקיבוץ, להקמת הוועדה לשמירת הטבע, למנות את שלושתנו כחברי הוועדה ולהכריז על אזור עין גדי שמורת טבע. האסיפה אישרה את בקשתנו. אורי שולביץ צייר את השלטים שהצבנו בפתחי נחל דויד נחל ערוגות ומעיין עין גדי [עם ציור הצבי. אב"ע]. על השלטים היה כתוב:

"עין גדי שמורת טבע, אין לפגוע במוצגים שבאזור."

בין המבקרים הרבים שבאו לעין גדי, באו גם עזריה אלון חבר קיבוץ בית השיטה, מצויד ברובה ציד, ואמוץ זהבי. שניהם פעלו אז לייסד את החברה להגנת הטבע. הכרתי את שניהם בעבר ואמרתי להם שאנו במשק החלטנו שהאזור שלנו הוא שמורת טבע ושאני מקווה שהם לא מתכוננים לצוד בעין גדי. שניהם צחקו ואמרו שממשלת ישראל עדין לא הכריזה על שמורת החולה כשמורת טבע, איך אנחנו מכריזים על עין גדי שמורה?

אמרתי לעזריה אלון שבחצר המשק שלנו אנחנו יכולים להחליט, כמו שבמשק בית השיטה החברים יכולים להחליט מה יעשה בחצר המשק שלהם.

זמן קצר לאחר העלייה על הקרקע, אספת החברים בחרה בי לרכז את גן הירק. לאחר ירידת הטמפרטורות בחורף, גם ממשקי עמק הירדן, חדלו לשווק את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והחצילים. אנחנו היינו באותם הימים, החממה של ארץ ישראל והיחידים שסיפקו לשווקים את הירקות הללו בחורף.

זן העגבניות היחיד שגידלו אז בארץ נקרא מרמרנד. לעגבניות הללו היתה הבשלה לא אחידה. הן התחילו להאדים בחלקן התחתון כשהחלק העליון נשאר ירוק. דרבנים היו עוברים בלילות ונוגסים בחלק שהאדים, עגבנייה אחר עגבנייה, וגורמו לנזק גדול מאוד ליבול. באותם הימים עין גדי הייתה מוצב מבודד על גבול השטח הירדני. בין עין גדי לבאר שבע, היתה רק דימונה בראשית הקמתה.

כל חבר שמר במשך שבוע, אחת לשלושה שבועות. ערבים מעבר לגבול היו באים בלילות לגנוב תמרים ובננות שהבשילו. לכן היינו מציבים מארבים מחוץ לגדר המשק. אני ניצלתי את המארב גם לציד דרבנים.

באחד הלילות צדתי דרבן שמתי אותו במקרר והלכתי לישון לאחר לילה של שמירה.

לשרגא היה תחביב לבשל מעדנים בלילות, כשהיינו שומרים. הוא ראה בבוקר את הדרבן במקרר, בישל ממנו תבשיל והחליט שחלק מהכבד מגיע לי לאכול, מאחר שאני צדתי את הדרבן.

מינה, שהיתה אז החברה שלי, לפני שנישאנו, הביאה לי לחדר את הכבד בין שתי פרוסות לחם טרי וטעים שאפה באותו הבוקר אודי. בימים ההם, אודי אפה מדי בוקר לחם טרי וטעים לחברי המשק.

כשהתעוררתי הרחתי את הכבד המטוגן עם בצל והלחם הטרי ואכלתי בתיאבון את הכריך הטעים. חשבתי שזה כבד עוף. כשמינה באה, היא סיפרה לי להפתעתי שאכלתי מהכבד של הדרבן. החברים החליטו לשלוח לי מנה מכבד הדרבן שצדתי. אם הייתי יודע שזה כבד של דרבן, כמוכן שלא הייתי אוכל. אני נוהג לאכול אוכל כשר.

בתחילת הקיץ, נגמרה עונת גידול הירקות ועסקנו בהכשרת שטחים חדשים להגדלת שטחי הגידול לשנה הבאה. חיפשנו מקורות הכנסה נוספים למשק. אני השתלמתי ב"כדורי" בגידול דבורים. בימים ההם עשו בארץ מאמץ נוסף להחליף את הדבורה הישראלית בדבורה האיטלקית שמניבה יחסית הרבה יותר דבש ואינה עוקצנית כמו הדבורה הישראלית. הצעתי במשק להקים ענף לשיווק מלכנים של הדבורה האיטלקית. (מחזור החיים של הדבורה, בדומה לחרקים אחרים, הוא: ביצה, ממנה בוקעת רימה, הגדלה ומגיעה לשלב הגולם. מהגולם החתום, בוקע החרק הבוגר. לשלב הגולם שממנו בוקעת מלכת הדבורים, קוראים – מלכן).

פניתי למשרד החקלאות בהצעה שאנו בעין גדי, מקום מבודד שאין בו דבורה ישראלית, נגדל ונשווק לאנשי המכוורות ברחבי הארץ, מלכנים של הדבורה האיטלקית. חשיבותו של מקום מבודד הוא משום שמעוף הכלולות של המלכת הדבורים נעשה בגובה רב וכדי להיות בטוח שהמלכה לא תעבור הפריה על ידי זכר מהדבורים הישראליות יש להחזיק את מכוורת הרבייה במקום מבודד.

במשרד החקלאות קיבלו את הצעתנו וקיבלנו לגידול בעין גדי עשרים משפחות טהורות גזע של הדבורה האיטלקית. אחת לשבוע הייתי מוציא ממשפחה את המלכה ומספק להם עשרות ספלולים מיוחדים שבתוך כל ספלול הנחתי רימת בת שלושה ימים. המשפחה בלי המלכה, הזינה את הרימות שבספלולים במזון מלכות, וכשהמלכן נחתם, הייתי משווק אותו. ולאחר מספר ימים היתה בוקעת מהמלכן מלכת הדבורים האיטלקית, במשפחה שהוציאו ממנה את המלכה. המשפחה היתה מקבלת את המלכה החדשה.

באחד הימים הגיע אלי מכתב משמואל שטרנברג שהיה המורה שלנו לביולוגיה בבית הספר "כדור" ואחר עבר לעבוד במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מכון למחקרים סודיים לצרכי צה"ל.

הם חיפשו אדם למחקר שדה ומעבדה בנושא הגורמים להתפרצות קדחת הנילוס המערבי. מדי שנה הייתה מתפרצת המחלה באזורים שונים בארץ. מהמחלה נפגעו גם חיילים רבים. אסיפת המשק אישרה לי לעבוד במכון, עבודת חוץ. בימי שישי הייתי מגיע למשק. בשבת מרכיב את הספלולים לגידול המלכנים ובימי ראשון הייתי לוקח איתי לנס-ציונה את המלכנים שכבר היו מוכנים לשיווק. אנשי המכוורת היו מקבלים ממני את המלכנים, והצ'קים הגיעו לשרגא שהיה אז גזבר המשק.

באחד הימים הודיע לי שרגא, שהוא רוצה לבקר במכוורת ולראות את המקור לזרימת הכספים למשק מענף המכוורת. שמחתי להראות לשרגא את כל התהליך. אני עבדתי במכוורת ימים שלמים בלי חולצה, עם מכנסיים קצרים וסנדלים ולא קיבלתי שום עקיצה, מאחר שלא עשיתי תנועות פתאומיות. כששרגא בא הסברתי לו איך צריך להתנהג עם הדבורים, פתחתי כוורת הוצאתי חלה עם דבורים ושרגא בהתלהבות הצביע על המלכה שהיתה מוקפת בדבורים. התנועה הפתאומית ששרגא עשה, גרמה לאחת הדבורים להתעופף ולעקוץ אותו. שרגא אמר לי, מתוך כאב, שלהבא הוא מעדיף לראות רק את הצ'קים ולא את הדבורים.

לזכותם של שרגא, אריה שחל ועוזי שטרן ייאמר, שהם שיכנעו את מינה להצטרף לגרעין שלנו. בעין גדי מינה ואני נהיינו חברים ואחר נישאנו. היינו הזוג השני שהתחתן במשק. החתונה נערכה בנחל דויד. מינה הייתה רעייתי במשך 55 שנים, עד שנפטרה מסרטן לפני כחמש וחצי שנים.

* * *

בת-שבע אריאלי

המתנחלים בפרדס

אלוקים נטע גן בעדן ובו התנחלו השניים, אדם וחווה.

אבא נטע פרדס בפתח-תקווה ובו התנחלו עשרה: אבא, אימא ושמונת ילדיהם, ארבעה אחים: גרשון, הלל, ראובן ויהודה, וארבע אחיות: שושנה, רבקה, מלכה ובת-שבע.

אמר אבא: "מכל פירות הפרדס אכול תאכלו, ומפרי עץ ההדר אכול תאכלו כפליים, כי טוב הוא למראה וטעים למאכל."

בפרדסנו צמחו עצים מכל המינים. כשנטע אבא את הפרדס ראה לפניו פרדסים בהם נטעו עצי הדר בלבד. דגם נוסף של פרדסים היו ה"בוסתנים", בהם נטעו עצים מכל המינים והזנים, זה ליד זה ללא אבחנה: הגפן, התאנה, הרימון והשקד, ליד עצי ההדר. האחרונים אהבו הרבה מים, הראשונים סבלו מעודף מים, לכן הקפיד אבא לטעת בפרדס כל עץ לצרכיו.

מכאן גדלו בפרדסנו עצים מכל פירות הארץ: תאנים כחולות קטנות וחמצמצות, תאנים ירוקות גדולות נוטפות מיץ מתוק כדבש, תפוחי עץ שכמותם לא נראו במשקי האיכרים, רימונים וענבים אותם שתל בחלקה מיוחדת וחולית, בירכתי הפרדס, על מנת לא להפריע לצרכים של העצים האחרים.

לאורך הצלע הדרומית בריבוע הפרדס צמחה גדר חיה של סָבְּרֶס (שיחי צבר). בימי הקיץ החמים הקדימו הבנים לקום בבוקר וללקט סברס מהגדר מלוא הפח. הפח הורד לבאר העמוקה, 42 מטר, שם שררה קרירות מתמדת. סברס קרים היה מאכל תאווה בכל שעות היום.

בחלקה אחרת קרובה לבית צמחה גינת הירק. גינה זו סיפקה למיטבח של אימא את ירקות העונה. כך הפך פרדסנו לגן העדן שלנו.

בשלווה וברווחה התנהלו חיינו בפרדס, הבאר הפיקה מים לצומח ולחי כאחד, "פוקס" הסוס הסיע את הילדים יום-יום לגן-הילדים ולבית-הספר במושבה. אימא היתה טרודה כל היום בהנהלת משק הבית. החצר הומה פועלים ובעלי חיים. המוטור (המנוע) משמיע שריקות קצובות מפי הבקבוק שבראש הצינור: "טו-טו-טו," סימן לזרימת מים חיים מתוך הבאר, להרוות כל החי והצומח מסביב.

אבא מנהל את תעשיית תעלות הבטון להשקייה בפרדסים. המצאה זו של אבא הביאה רווח וחיסכון במים, בכסף ובטירחה לתיקון תמידי של צינורות ההשקייה שהחלידו. כשצינור כזה נשבר, המים מתפרצים ושוטפים הכול מסביב, מיד היו נשמעות צעקות הפועלים מלב הפרדס:

"אִינְקַסרְט אִל מוֹיֶה!"

המים "נשברו!" – כלומר: המים נשפכים החוצה.

לשמע קריאות אלו היה רץ מנהל העבודה לסגור את השִׁיבֶּר (הברז הראשי) המעביר מים מהבריכה אל צינורות ההשקייה. מכאן מתחילה מלאכת התיקון, כשבינתיים צמאים העצים למים. על ידי המצאתו של אבא בבניית תעלות בטון לאורך ולרוחב הפרדס, נפתרה בעיית ההשקייה הסדירה – הקיימת עד היום הזה.

בחריצות ובעבודה קשה זרמו להם החיים בשנים הראשונות להתנחלות משפחתנו בפרדס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפך אבא לנתין עות'מני וגוייס לצבא השׂוּלטן התורכי. כאיש-מקצוע נשלח אבא לבית המלאכה שבדמשק, שם רוכזו כלי-הנשק שהתקלקלו בשדה הקרב. מדי פעם היה אבא מקבל חופשת מולדת ומופיע, מחמר אחרי חמור עמוס כל טוב: דבש חרובים, שמן זית, זיתים, קָמָרְדִין (רסק מישמש מיובש בשמש, וממעדן זה היתה אימא מכינה מרקים חמים ומתוקים), וגם כמות גדולה של חינין (תרופה נגד הקדחת, כלומר המלריה) ארוזה בקופסת פח מבריקה. על כל אחד מאיתנו חובה היתה לבלוע כפית חינין מידי יום.

מאחיי הגדולים למדתי כיצד לבלוע מהר את האבקה, המרה כלענה, שעצרה את נשימתי: ביד אחת החזקתי ספל מים, בשנייה כפית מלאה אבקה, בתנועה מהירה וזריזה כיוונתי את שתי ידיי לפה וכהרף-עין בלעתי את השניים. בספל נשארו עוד מים לשטיפת המרירות שבפה.

נטישת הפרדס, ליל הבלהות

והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.

האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.

על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו  חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.

ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.

עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה.

ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.

מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.

בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.

כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.

לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.

מסע הלילה

הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידים על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.

מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.

יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.

קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.

פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.

עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.

בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.

אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת גולומב (לימים אייזנברג) וגברת ליכטנשטיין במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.

אהוד: שלושה סיפורים אלה, תקופתם היא מלחמת העולם הראשונה בפתח-תקווה, לפני יותר מ-100 שנים, והם כלולים בספרה של בת-שבע אריאלי [מקודם ליכטנשטיין, וכן ורדימון] "מהפרדס למושבה", בהוצאת גוונים, תל-אביב 2006, בעריכתי.

* * *

יוסף אורן

מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא?

(חלק ג')

גלגוליו של ניב עברי קדום

בסיפור העֲקָרוּת של חנה, סיפור שהרחבתי בעיוני בו במסה "מי חיבר את סיפורי הנשים העקרוֹת במקרא?" התעכבתי במיוחד על השיחה שקיים אלקנה עם חנה אחרי הארוחה המשפחתית בשילה. בפירושי לשיחה זו הדגשתי, כיצד הפליא אלקנה לבחור את המילים כאשר אמר לחנה "הלא אני טוב לך מעשרה בנים," ולא כשל בבחירה אלטרנטיבית וכושלת שכנראה גברים לא מעטים היו בוחרים בה: "הלא את טובה לי מעשרה בנים" משום ששקל היטב את סדר המילים שהשמיע לחנה כדי לנחמה, הצליח להקל אצלה במידה רבה את הכאב וההשפלה שהרגישה בשעת הארוחה, כשמולה ישבה עם ילדיה האישה האחרת של אלקנה, פנינה, שהתברכה בבנים ובבנות רבים.

חז"ל התעכבו על הסבל הזה של חנה באגדות שכתבו על המעמד, שבהם ענו על השאלה, איך הצליחה פנינה להַרְעים את חנה בנוכחות אלקנה מבלי שנתנה בכך הצדקה לו להתרות בה על התנהגותה זו. הבה נכיר אחת מאותן האגדות (מן העיבוד ב"ספר האגדה" של רבניצקי וביאליק) העונה על שאלה זו: "ר' תנחום בר אבא אמר: היו יושבים לאכול, והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו. היתה פנינה מתכוונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה: תן לזה, בני, חלקו, ולזה (בני) – לא נתת חלקו. למה? – 'בעבור הַרְעִימָהּ' על האלוהים. אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: את מרעמת אותה עלי – חֲיַיִּךְ אין רעמים שאין אחריהם מטר – ומיד אני פוקדה."

נשוב למשפט המדוד שבו ניחם אלקנה את חנה: "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" (פסוק 8 בפרק א'), ונראה אם מיצינו את יופיו בהסבר שהצמדנו לו. מסתבר שלא, כי מיד לאחר מכן בפרק הבא בספר שמואל מופיע משפט הנוקב מיספר אחר כדי לנחם את האישה העקרה על מכאובה. ושלא במקרה נקבה חנה מספר אחר במזמור שלה במקדש שילה: "עד עקרה ילדה שבעה" (פסוק 5 בפרק ב'). מאחר שלפנינו אמירות מנחמות שנקבו מספרים שונים באותו סיפור, מן הדין לבחון איזו משתיהן היתה שכיחה יותר ואולי גם מוקדמת יותר. ראוי אלקנה שנוסיף שבח לאופן שבחר לנחם את חנה באותו מעמד על מכאוב העקרות שלה.

כדי להשיב על השאלה שהצגתי, נסתייע בשימוש נוסף שנעשה במקרא בתבנית הניסוח של אלקנה, שימוש המופיע במגילת רות, בסיפור השיבה של נעמי ממואב לבית-לחם. אף שתוכן הסיפור במגילת רות ידוע מאוד, נחזור על עיקריו. נעמי היתה אישה מאושרת ואם לבנים, עד שנאלצו היא ובעלה לנדוד לשדות מואב כדי לשרוד בחיים. שם, במואב, תכפו עליה האסונות. היא התאלמנה מבעלה וגם שכלה את שני בניה. חייה השתקמו רק בשובה לנחלת אבותיה בבית-לחם, אחרי שזכתה לחבוק נכד, פרי אהבתם של בועז וכלתה רות.

סיפור-חייה של נעמי מבליט שחוותה שני מהפכים בחייה: מרעיה מאושרת ואם לבנים הפכה לאומללה בניכר, ובמולדת חזרה והפכה לאישה מאושרת בזכות רות. שכנותיה של נעמי מסכמות באוזניה את תרומתה של רות להשבת אושרה באמצעות הפתגם שהיה נפוץ בפיהן: "היא (רות) טובה לך משבעה בנים" (ד'-15). כזכור הדגיש גם אלקנה את המילה "לך" בדברו אל חנה, כי ביקש להדגיש באוזניה שטובתה היא העומדת לנגד עיניו. וכך עשו גם שכנותיה של נעמי באומרן משפט זה באוזניה.

מהופעת הניב גם בסיפורן של נעמי ורות סביר להניח, שגם מגילת רות חוברה בידי סופרת-אישה, ולא בידי סופר-גבר. אך בניגוד למיספר הבנים שנקב בו אלקנה בדברו אל חנה, עשרה בנים, נוקבות שכנותיה של נעמי במספר מצומצם יותר, בשבעה בנים. ולכן אני חוזר על שאלתי: איזו משתי הגירסאות היא הנפוצה והמוקדמת יותר מבין השתיים, זו המציינת שבעה בנים כמופת לאימהות מאושרת, או זו המגדילה את מספר הבנים לעשרה?

דומה שללא-קושי ניתן לקבוע, שבנוסח הקדום והנפוץ יותר של האימרה נעשה שימוש במיספר שבע, שהפך זה מכבר למספר מקודש וגם יוחס לו כוח מאגי. תפוצת המיספר שבע בתנ"ך מוכיחה זאת. הוא מופיע בחוקת השבת, בתיאורי הפולחן של הקרבת הקורבנות ובקביעת המועדים של השנה, ונעשה בו שימוש רחב הן בפסוקי התוכחה והקללה והן בפסוקי הנחמה והברכה של הנביאים. ומכאן, שרק על יסוד שכיחות הניב עם המיספר שבע יכול היה אלקנה להפתיע את חנה, כאשר שינה בדבריו את הנוסח המקובל והגדילו לעשר. לעומת זאת במזמור ההודייה לאלוהים, שאמרה חנה בפומבי אחרי לידת שמואל, דווקא היא השתמשה במספר שבע כדי לציין את דבר היותו "אֵל דֵעוֹת", אל חכם שמעשיו נפלאו מבינת בן-אנוש, וביניהם גם הפיכת אישה עקרה ליולדת, ולפעמים גם "רַבַּת בנים" לאישה אומללה, כפי שאירע לנעמי בניכר, בשדה אדום.

כלומר: סביר להניח שניב זה הפך לקלישאה כבר באותם ימים, ומרוב שימוש בו נשחק כוחו לנחם אישה עקרה. ומשום כך נזהר אלקנה שברגע האינטימי שלו עם חנה לא יאמר את הנוסח הקלישאי של המשפט, והוא אכן ריענן אותו על-ידי הגדלת המיספר המופיע בניב בדרך כלל על-ידי הכנסת שינוי בו. או ליתר דיוק: הסופרת שחיברה את הסיפור על עקרותה של חנה דאגה לטעת בפיו גירסה רעננה יותר של הניב מזו השחוקה שהיתה נפוצה אז בפי כולם*.

איזכורים מאוחרים של הניב

בשלב הזה אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מדלג מגיבורי הסיפורים במקרא אל סיפוריהם של סופרי הספרות העברית המאוחרים, כדי להדגים כיצד הבליעו ביצירותיהם את הניב הקדום "הלא אני טוב לך מ..."

אין ספק בליבי שבין התקופות המרוחקות השתמשו בניב הזה סופרים עבריים רבים, אלא מאחר שהנני מבקר ספרות ותיק, הנוהג עדיין להסתמך רק על דוגמאות מתוך הספרים שהספקתי לקרוא, ומתוכם רק על הטקסטים שנחרתו בזיכרוני, אני מרשה לעצמי לבצע דילוג כזה, ויבואו אחרים להשלים את מה שהחסרתי.

הטקסטים שאזכיר להלן מוכיחים, שסופרים מאוחרים הבחינו בהבדל בין שתי הגירסאות של הניב הזה במקרא וגם הם העדיפו להשתמש בסיפוריהם בגירסה המאוחרת של אלקנה, שהיא גם רעננה וגם עשירה מזו המוקדמת ממנה. העדפה זו מוכיחה, שגם אחרי אלפי שנים התרשמו סופרים ממילות האהבה שאמר אלקנה לחנה במידה כזו שבחרו לחזור ולהשמיען בסיפוריהם, במבעי האהבה של הגיבורים הגבריים לאהובותיהם.

להלן שלוש דוגמאות מיצירותיהם של סופרים בני זמננו, שאלפי שנים מפרידות בינם לבין העידן שבו כתבה הסופרת האלמונית את הסיפור על אהבת אלקנה לחנה.

  בסיפור "רקמה", שהשלים אשר ברש בשנת 1949, הוא מספר על תלאות חייה של הנצ'י, אישה אומללה שלא הצליחה להתעבר מפנחס בעלה. מששב פנחס בעלה מסיבוב עסקיו, פנה אל הרב ודרש לכפות גט על אשתו העקרה, אך חזר מדרישתו זו אחרי שהרב הסביר לו, שגט בכפייה הוא עניין חמור מאוד. לפני שפנחס יצא שוב לעסקיו למשך שנה, הבטיח להנצ'י, ש"גמור עימו לשים קץ לנדודיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוב לביתו ויישב עימה, כי טובה היא לו מעשרה בנים, כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוד. ואם נגזר מן השמיים, שיהיו חשוכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה, יעשו מעשים טובים ויהיו חשובים להם כזרע." (עמ' 63 בקובץ "סיפורים נבחרים" במהדורת דביר לעם).

בקצת מאמץ יכול היה ברש לשפר את דברי הפיוס של פנחס להנצ'י, אילו ניסח בפיו את הניב בדומה לאופן שניסח אלקנה את הניב הזה באוזני חנה, שהוא (פנחס) טוב לה (להנצ'י) מעשרה בנים. אין לחשוד באשר ברש שלא הכיר את המקור שממנו שאל את הניב, ולכן ייתכן שביקש לרמוז, על-ידי שינוי ההדגשה בגירסה שנטע בפי הגבר בעלילה זו, שפנחס היה משוכנע שלא הוא, כי אם הנצ'י לקתה בעקרות. עובדה זו נרמזה גם בפנייתו של פנחס לרב, כדי למצות את ההיתר ההלכתי המתיר לכפות גט על אישה עקרה אחרי עשר שנות נישואים ללא הולדה.

הדוגמא האחרונה לפי שעה לשימוש בניב מסיפור אלקנה וחנה מופיעה ברומאן "עת דודים" (2008) של מירי ורון. בעלילת רומאן זה משולב הניב הקדום בדברי אהבה שמשמיע גבר לאשתו, המתקשה שוב ושוב להשלים בהצלחה את הריונותיה. את אהבתו לאשתו שיינדל, החוזרת ומפילה את עובריה, מבטא גבירץ במילים הקדומות של אלקנה: "ואני אומר לה כל החיים, אמר, הלוא אני טוב לך מעשרה בנים. אני לא מבקש שום נצר לפלא הזה ששמו יצחק גבירץ." (עמ' 149).

כמו אלקנה גם גבירץ מעמיד את כיסופיה של שיינדל במרכז. הוא חולק איתה את סבל כישלונה לסיים בהצלחה את הריונותיה ומנסה להבהיר לה שאהבתו אליה לא פחתה עקב כך. ולכן, אף שאין מדובר בעקרוּת כסיבה המעיבה על אושרם של גבירץ ושיינדל כזוג נשוי, ראוי שיושמעו מילות האהבה הקדומות של אלקנה לחנה מפיו של גבירץ לזוגתו, ודווקא בניסוח הנאמן למקור: "הלא אני טוב לך מעשרה בנים."

בין הדוגמא מהסיפור "רקמה" של אשר ברש  לדוגמא מהרומאן "עת דודים" של מירי ורון מפרידות כשישים שנה. עובדה זו מלמדת על כוחו וחיוניותו של הניב, אם רק משתמשים בו בהקשר המתאים. מסקנה זו אי-אפשר להחיל על איזכור נוסף של הניב, שנדפס ברומאן "יסמין" (2005) של אלי עמיר. ההפנייה לניב הקדום כלולה ברומאן זה בפרשה המסופרת על הסוף הטראגי שפקד את ר'דיר, פלסטינית צעירה שרעתה את הצאן לרגלי הר-הצופים לפני מלחמת ששת הימים ב-1967. נורי, גיבור הרומאן, הכיר אותה בתקופת המילואים שעשה אז על הר-הצופים, אך במסגרת תפקידו כעוזר השר לענייני ירושלים חזר ופגש בה מיספר פעמים גם אחרי המלחמה. הפתגם משולב בסצינה שבה מספרת אימה של ר'דיר, פתחיה, לנורי, כיצד נרצחה בתה היפה.

עצאם, בעלה של ר'דיר, שנטש אותה ועבר להתגורר בעמאן, הופיע לפתע והודיע שבא לקחת אותה אליו לעמאן. אך לרוע המזל פגש עצאם בצריף, שבו התגוררה ר'דיר עם אימה, את בן-דודה כַּרִים, שחיזר אחריה וטען שהובטחה לו עוד כשהיתה בת שמונה. שני הגברים ור'דיר יצאו מהצריף להסדיר את המחלוקת ביניהם. על צלע ההר, ליד הסלע, שעליו נהגה ר'דיר להתבודד, מצאו אחר-כך את הגופה שלה. לנורי גילתה פתחיה, כי בעבר, כאשר כרים הגיב בקנאה על הביקור של ר'דיר במשרדו של נורי, לא שתקה לכרים המקנא לבתה, אלא אמרה לו את דעתה, שנורי "טוב לה (לר'דיר) מעשרה אחים." (שם, עמ' 340).

מאחר שההשוואה בדוגמא זו היא לעשרה אחים, ולא לעשרה בנים, ומאחר והמשפט נאמר מפי פתחיה כנזיפה לכרים, ולא מפי גבר לאהובתו, מוצדק להגדיר דוגמא זו כפרפרזה מגושמת למשפט היפה והמרגש שהשמיע אלקנה באוזני חנה. ומאחרש של אלי עמיר אין מדובר כלל על יחסי אהבה, כי שני הגברים המתחרים על ר'דיר אינם מוּנעים על-ידי אהבה אליה, אלא תובעים בעלוּת עליה, טוב היה עושה אלי עמיר לוא נמנע מעשיית פרפרזה למשפט של אלקנה. והלקח שצריך ללמוד מהדוגמא המופיעה בספרו הוא חד וברור: לא כל שאילה מהתנ"ך היא מותרת, אבל תמיד מותר וגם רצוי ללמוד מספר הספרים שלנו כיצד כותבים סיפור אהבה נדיר ביופיו.

- - - - -

* ראה בספרי החדש, "מוקדים חדשים בסיפורת הישראלית" (עמ' 172-167) שהופיע לאחרונה בהוצאת "יחד", דוגמאות נוספות לריענון ניבים, שהפכו בדורם לקלישאה מרוב שימוש, ביצירותיהם של סופרים בדורות מאוחרים יותר. פרטים:

yoseforen@bezeqint.net

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק כ"ט: השחרור

הגדוד עבר למחנה טירה שלמרגלות הכרמל. יום אחד שב הלל נוימן מחופשה בקיבוץ, וסיפר כי שמע מהגזבר, שהצבא עומד להעניק לנו חופשה. הנימוק: הואיל וגוייסנו באמצע שנת הלימודים, הכיר הצבא בזכותנו לסיים את לימודי התיכון, כמקובל.

למעשה, רוב חיילי תש"ח כבר השתחררו. גדוד 13 החליף מקום, חיילים ומפקדים. כשהתגייסנו, לחלק מהחבר'ה עדיין לא מלאו שמונה-עשרה, עתה נותרנו כמעט המוהיקנים האחרונים. אי פה, אי שם – נראו קצין או סמל שהסכימו לדחות את שחרורו לזמן-מה.

בערב יצאנו ל"רגילה" לחיפה. ממיק ואני סרנו לבית אימי, והשתעשענו עם אחי התינוק מוטי. לקראת חצות המתינה לנו משאית צבאית, ליד קולנוע "ארמון", שהחזירה אותנו לבסיס. כשעברנו את שער-הכניסה – נעמדנו בשורה להשתין.

"להפסיק לזהם את המחנה!" נשמעה לפתע שאגה רועמת.

"מי אתה?" שאל שאוליק.

"הרס"ג."

"מה זה?"

"מחר, כשתעמוד אצלי למשפט תלמד מה זה!" צרח.

ראשי-תיבות חדרו לצבא ואנחנו לא התמצאנו בהם. רס"ג – רב-סמל-גדודי, הגיש נגדנו תלונה על זיהום המחנה, והמג"ד ביטל אותה מניה וביה. לא היה לו עניין להסתבך עם לוחמי תש"ח.

*

כעבור שבוע הופיע גזבר הקיבוץ במטה הגדוד, וכשיצא מהמשרד נפנף בחבילת ניירות. היו אלה אישורי חופשה למשך שישה חודשים, עד לתאריך השיחרור הרשמי.

לשמחתנו לא היה גבול. סוף-סוף הבינו "למעלה" שלא ניתן לשלב אותנו ב"בולשיט", ועם שיחרורנו ייעלמו מהנוף הצבאי הכובע האוסטרלי, הסנדלים והכאפייה.

למחרת זימן אותנו המג"ד רם רון ללשכתו, הודה לנו קצרות על שירותנו בצה"ל, ונפרד מאיתנו בהקלה מרובה. כמחצית השעה ארכה הזדכותנו על הציוד, ויצאנו את שערי המחנה שמחים ועליזים.

*

הקיבוץ החליט לציין את שיחרור הבנים, ובארוחת-ערב של ליל-שבת הורמה כוסית "לכבוד הבנים השבים הביתה." נאמרו דברי ברכה מפי מזכיר-הקיבוץ, וסדרן-העבודה שמח על "התגבורת שתרענן את ענפי הקיבוץ."

על "ועדת חברים" הוטלה הדאגה למצוא לנו שיכון נאות. היו ששוכנו בצריפוני מעברה, שהקיבוץ רכש מהסוכנות-היהודית, ואחרים בבקתות ובעמדות-בטון. כעבור ימים אחדים הותקנו בחלונות המערביים של כל החדרים טפטפות-קירור, ונהנינו מן הרוח המערבית שהזליפה פנימה רסיסי מים וציננה אותם. הצריף הסוכנותי שקיבלתי דמה בעיניי לארמון.

בשבוע הראשון הוזמן כל אחד מאיתנו לראיון עם רכז "ועדת כוח-אדם", גידי אילת, פלמ"חניק שפיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח, השתתף ב"ליל-הגשרים", ועזב את הצבא עם יתר המפקדים חברי מפ"ם, בתגובה להחלטה על פירוק הפלמ"ח.

"היכן היית רוצה לעבוד?" שאל אותי גידי.

"אפשר להביע חלום?"

"בגילך מותר לך לחלום," השיב וחיוך רחב פשט על פניו.

"הייתי רוצה להיות עיתונאי."

שקט של מבוכה השתרר. גידי חש אי-נוחות לאכזב חייל צעיר שאך שב הביתה, ולאחר הרהור הודיע, כי ידבר עם רכז מערכת העלון המקומי, שיצרפו אותי למערכת.

"אני בטוח שהניסיון העיתונאי שתרכוש בעיתון המקומי יסייע לך בהמשך דרכך בקיבוץ. בינתיים, מה דעתך להיכנס למידגה?"

"בסדר."

כעבור ימים אחדים שמעתי דפיקה על הדלת. נעמה הופיעה. היא באה להיפרד לפני נסיעתה לארצות-הברית.

הייתי נרגש מכדי להוציא הגה מפי. היא לבשה סאראפן שחור וחולצה ורודה. עיני הפחם זהרו, והחיוך לא מש מפניה השחומות. התחבקנו, וכשניסיתי להשכיבה על המיטה, חמקה בעדינות והתיישבה על כיסא מרוחק.

"אל תתחיל לספר לי על המלחמה. הגעתי לפני שעתיים, וחיכיתי לך אצל ממיק עד שתשוב מבריכות-הדגים. ממש נס שניצלתם. אני רוצה שתדע כי כל בוקר התפללתי לשלומך. היו לילות שחלמתי על לווייה, כשאני קוראת ליד הקבר הפתוח את אחד השירים ששלחת לי בכיתה. למחרת בבוקר הוספתי עוד תפילה, ליתר ביטחון."

"חזרת בתשובה?"

צחקה. קרבתי אליה, התחבקנו והינחתי כף ידי על חזה, והיא תפסה בידי והסירה אותה מגופה. להטתי כתנור ולא הייתי מוכן לוותר.

"נעמה, מדוע שלא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו?" אמרתי.

"למה אתה מתכוון?"

הזכרתי את ליל-האהבה בקן-מרכז.

צחקה והתעלמה.

הבנתי כי "בשבילי היא אבודה," כדברי השיר.

בערב ישבנו כל החבר'ה אצל נאווה בחדר ונזכרנו בימים היפים של קבוצת "אורן" במוסד-החינוכי.

*

בשנת 1979, שלושים שנה לאחר השיחרור, ביקרתי בבית אבי בניו-יורק והטלפון צלצל. נעמה היתה על הקו. נודע לה מפי מכרה שאני בניו-יורק, וביקשה שניפגש. הייתי נרגש לשמע קולה, שלא השתנה, והמתנתי לה בבית-קפה מקורה זכוכית, ממול הכניסה לסנטראל-פארק. בחוץ השתוללה סופת-שלגים, ואני הזעתי כאילו נקלעתי ליום חמסין. לרגע שבתי לכיתה יו"ד, כשרקדנו "רונדו" ושרנו בהתלהבות את "זבחו זבחו זבח". באחד הסיבובים חזי התחכך בחזהּ והמראתי לעננים. אצבעותיי הזיעו כל אימת שאחזתי בידה. התזכור את הלילה בקן-מרכז? האם היא עדיין כה יפה ועיניה זוהרות כפחם? בעיני רוחי נשתמרה כל השנים כבת עשרים. הדימיון אינו מסוגל להוסיף לאדם סירבול גוף וקמטי גיל. ידעתי שהתחתנה עם הבוס שלה, ולהם שני ילדים.

לבסוף הופיעה. לחצנו ידיים במבוכה ונשקתי ללחייה. רגע ממושך הצצנו זה בזו.

לולא גון פניה השחום, וקולה שלא השתנה – ספק אם הייתי מזהה אותה. "איזה סחף!" הרהרתי בעצב. פניה התרחבו ופימה עבה צמחה על סנטרה. עיניה השחורות טבעו בלחייה הדשנות, וגופה הסתרבל.

היא שאלה על בני הכיתה ולא החסירה איש, כאילו סיימנו את הלימודים אך אתמול. אחר-כך סיפרה שבעלה חולה, סובל בליבו. שני בנים להם, שנשאו נשים נוכריות. בקולה ניכרה מרירות. לפתע שלפה מעטפה דהויה ובה הפתקים ששלחתי לה בשעות הלימודים. הצצתי בנייר הגס והמנומר, שסיבי עץ חומים זרועים בו, והסמקתי. בתים שלמים גנבתי מביאליק ומטשרניחובסקי. בוסר של נער מתבגר שהשתוקק להרשים נערה. הכתוב היה רווי שגיאות-כתיב, אך אלה לא הפריעו לה. הפתקים החזירוה אל נופי נעוריה. שלפתי עט וביקשתי להגיה את הכתוב, אך היא חטפה מידי את המעטפה.

"השירים הנהדרים שלך ליוו אותי כל חיי. מדוע אינך מפרסם אותם?"

חיוך עגום פשט על פניה. לשווא חיפשתי את עיני הפחם הזוהרות ואת החיוך המתריס. פניה מלאו צללים וכתמים, שהאיפור הכבד לא הצליח להעלימם. היא העלתה משקל רב. ספק אם תצליח לנפנף רגליה ב"צ'רקסייה-כפולה" או בריקוד ה"קרקוביאק". סיפרתי לה כיצד נשאתי את תמונתה בכיסי כל ימי המלחמה, והיא חייכה בעצב.

"השתנית, אבל נשארת ג'ינג'י כשהיית. הייתי מזהה אותך ברחוב ללא כל קושי. אל תענה לי, אני יודעת. ההריונות עשו בי שמות."

"שלושים שנה אינן הולכות ברגל," ניסיתי לפייסה.

ולפתע הרצינה: "דאגתי לך מאוד בימי המלחמה. בכל יום הופיעו בעיתונים שמות של בחורים שנפלו, ואני חששתי..." ולאחר שגמעה מן הקפה העירה: "אני חושבת כי לרומן שלנו לא היו סיכויים."

"וזאת מניין לך? את מתארת לעצמך איזה זיווג נהדר היה יכול לצמוח מתימנייה ופולני?"

היא צחקה. המבטים היו חמקניים. לפני שנפרדנו אמרה: "כל השנים חשתי צורך לשוב ולראותך. משהו בינינו לא מוצה."

"העדפת קאריירה של סוחרת-חבלים על פני קיבוצניק."

"לא נכון. אהבתי אותך, אבל לא נועדנו זה לזה."

פניה הרצינו וקצות שפתיה רטטו. דוק של לחלוחית עלה בעיניה. נטלה את ידי המיוזעת, שילבה אצבעותיה בשלי ואמרה בקול נכמר:

 "אני רוצה להודות לך על הכול."

בעלותה על מונית נשקה לשפתיי. חרף הקור העז התקשיתי להירגע, ושוטטתי בסנטראל-פארק שעה ארוכה. נשיקתה בערה בי ושלג כבד כיסה את הדשאים. הרוח הפשיטה את העצים מעלוותם, וגלידי קרח דבקו לענפים שזהרו כזרועותיהן של חנוכיות. פרצי רוח הגיחו ממערב וסיחררו פתיתי שלג לגלילים חלולים, שלרגע התרוממו באוויר והתרסקו.

ערפל דק עלה.

המעגל בדרכו נסגר. קלילות נמסכה באבריי, ומצאתי עצמי רץ בפארק ושר בקול רם: "זבחו זבחו זבח" – מדלג מעל שלוליות מים קפואות וערימות שלג, בדרכי לבית אבי.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בס"ד, למר בן עזר שלום!

הבוקר פתחתי את המחשב ומצאתי את גיליונך המקסים כתמיד [1179]. יישר כוח!

1000 תודות.

שמואל שטנג

* ציבור הסופרים בישראל חייב תודה מיוחדת לשמעון פרס על כי בתקופת היותו ראש הממשלה, וביוזמת היועצת שלו לנושאי תרבות בקי פרישטאט, הוקמה ועדת המנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר והספר בישראל, שאחת מתוצאותיה, המתקיימת עד היום, היא תשלומים שנתיים לסופרים על פי מידגם של שאילת ספריהם בספריות הציבוריות. יו"ר אגודת הסופרים אז היתה הסופרת שולמית לפיד.

* איזה מזל שהשר הגנב אריה דרעי כבר שוחרר ממאסרו במעשיהו, שאחרת איך היה מכרכר סביב גסיסתו של שמעון פרס ומתראיין בצחצחות לשון ש"סניקיות, לפני ואחרי מותו של פרס, כאילו הוא, הצדיק דרעי, והקב"ה, היו שושביניו של המנוח בדרכו האחרונה.

* שלום לעורך אהוד. נפלה טעות בהודעה על חנוכת חדר יהודה אטלס. 28.9 זה לא יום שני כפי שנכתב אלא יום רביעי.

בברכה.

מושיק טימור

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל