גיליון מס' 1181

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, א' תשרי תשע"ז, 3 באוקטובר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // אסתר ראב: שלושה שירים מתוך "קמשונים" [1930]. // אלוני זמורה: 1. קריה בינלאומית לשגרירויות העולם בגבעה העוטרת את ירושלים ע"ש שמעון פרס. 2. בעקבות סירובם של חברי הכנסת הערבים להשתתף בהלווייה של שמעון פרס ז"ל: "הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ." // 1. היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת. 2. לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה. שני שירים מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // דב הלברטל: אומן, כת חדשה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. בדרך י"א הנקודות. 2. צרור הערות  2.10.16. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל / חצוצרן השבת. // יהודה דרורי: הצהרת בלפור. // משה כהן: געגועים לשימון. // אבי נבון: שמעון פרס – מראשוני הסיירים בנגב ובמדבר. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: אתה מרוצה מאולמרט ומראש הממשלה הנהנתן? // אהוד בן עזר: חטא הגאווה של השמאל. נדפס ב"ארץ אחרת" מרץ-אפריל 2005. // 10 שירים מאילן בושם אל 'חדשות בן עזר'. // יפה ברלוביץ: ראשית ספרות הילדים המזרחית: סמי מיכאל כפורץ דרך. [ציטוט]. // אלי מייזליש: רקוויאם יהודי כשר. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. פרק ל': מתים גנובים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

 (הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

 שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,

אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹדֶש

 עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,

לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,

שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.

כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹר

וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת

לַמְרוֹת שֶהִיא אִלֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:

"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."

– "וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

ה.

בסוף חודש מרץ 1916, בבוקר השכם, מצאתי במקום היצול של מחרשה, שעמדה באמצע הדרך על התחנה [שדרת הדקלים], מכתב תולה על פתיל עם הכתובת: "אהרנסון – פיינברג". היצול עצמו היה חסר. זאת עשה אדם בשם רַבין, אשר בלילה ירד מאוניית היאכטה האנגלית, תלה את המכתב, ואת היצול לקח עימו אל האונייה לשמש כהוכחה.

לכשחזר בערב אהרנסון מחיפה, מסרתי לו את המכתב. הוא התרגז במידת-מה, ומיד למחרת בבוקר הוא שלח מברק לקונסטנטינופול אל אבשלום, כי המשפחה שלו זקוקה לו ביותר. אבשלום, אשר כמעט השלים את כל הכנותיו לנסוע לרומניה, נאלץ לנטוש הכול ולחזור הביתה לארץ-ישראל. בתקופת הפסח, כלומר באפריל, הגיע אבשלום ומקונסטנטינופול לעטלית. פעמים רבות התייצב על המשמר ליד המחרשה – שמא יבוא מישהו לקבל תשובה, וככה חלפו חודש אפריל, חודש מאי, עד מחצית יוני. בסוף חודש יוני הוא החליט שוב פעם כי יש לחפש שוב דרך לצאת מארץ-ישראל. בעמל קשה עלה בידי אהרון אהרנסון לקבל רישיון לנסוע לקונסטנטינופול.

ביום 4 ליולי 1916 חילק אהרנסון את תפקידי העבודה: למנו שווארץ את העבודה המשקית, למנהל הספרים אַפלרוט את העבודה המשרדית, לאבשלום את העבודה הפוליטית, ולי – את העבודה החקלאית. לכל אחד הוא נתן הוראות ברורות כיצד לנהל את העניינים.

בהבטיחו כי תוך שלושה חודשים הוא יחזור אלינו – הוא נסע ביום 5 ליולי 1916 לקונסטנטינופול ביחד עם עוד צעיר מהמושבה חדרה בשם שניאורסון, אשר לקחו עימו בתורת מזכיר פרטי. צעיר זה היה נרדף על ידי הממשלה התורכית באשמת שווא של בלבול שהעלילו עליו השכנים הערבים של חדרה. עלה בידו להשיג דרכון ספרדי מזוייף על שם חיים כהן.

[יכולתו של ברוך ראב לשחזר במדוייק את התאריכים שנים אחדות לאחר ההתרחשות – נשענה מן הסתם על יומני העבודה החקלאית של תחנת הניסיונות בעתלית שנותרו בידיו בפתח-תקווה ואשר שמורים עד היום בארכיון משפחת ראב בן עזר. העתק מהם מצוי בארכיון של בית אהרנסון בזיכרון-יעקב. – אב"ע].

ו.

במשך חודשי מרץ ואפריל החלימה שרה במקצת, וחיוניותה חזרה אליה ביחד עם הברק בעיניה, וכו'. היא היתה אותו זמן מלאת חיים. אבשלום ואהרון היו כמעט תמיד בנסיעות, וכניראה לא היה לה נוח בזיכרון-יעקב. לכן היא שהתה עימנו כל הזמן בעטלית, ומדי פעם בפעם היינו יוצאים לסיורים בהרי הכרמל. בהיותי ככה ביחד עימה היתה לי ההזדמנות לעמוד על טיבה. היא היתה אדם טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל, מסורה ונאמנה ללא גבול ויכולת תיאור, לכל אחד מידידיה הטובים. וגם תקיפה מאוד לגבי אלה שלא היו חביבים עליה, ואפילו אם היו אלה מבני משפחתה. בהזדמנויות אלו היא סיפרה לי רבות מימי עלומיה ומילדותה, אפילו דברים אינטימיים ביותר ממשפחתה. לאט לאט נעשינו ידידים טובים.

[באותה תקופה היה ברוך גבר נשוי כבן שלושים ולו אישה, רבקה, ושתי בנות, שמחה ומרים, בביתו בפתח-תקווה. שרה בת ה-26 היתה צעירה ממנו בארבע שנים לערך].

בערב שביעי של פסח קיבלתי הזמנה ממנה לחוג בזיכרון-יעקב את חג אחרון של פסח. אירע כך שלמחרת הפסח היה מיועד הקציר של שחת בחוות "שוני", השוכנת בין זיכרון-יעקב לחדרה, וגם בחדרה היה עליי לעשות כמה דברים בסניף של תחנת הניסיונות שהיה שם.

שרה מגלה לי בערב תוכנית: שאסע עוד הערב לחדרה, ובבוקר – במקום לנסוע מזיכרון לשוני, אוכל לעשות אותו הדבר מחדרה לשוני. יחד עם זאת רוצה גם היא להצטרף אליי, ולקחת חלק בנשף אצל אבשלום פיינברג, שהלה עורך למשפחתו ולידידיו לרגלי שובו מקונסטנטינופול.

ציוויתי לרתום את הכרכרה ואנו נסענו לחדרה. בשמונה בערב כבר היינו אצל אבשלום בחדרה. הנשף נמשך כמעט עד אור הבוקר, והלילה חלף בנגינה ובשירה, באכילה ובשתייה ובריקודי רונדו (מחול עיגול נוסח ארץ-ישראל).

אנו כבר לא שכבנו לישון, ומן הנשף נסענו ישר חזרה, דרך סניף תחנת הניסיונות של חדרה. לאחר שמסרתי הוראות שונות במשך כמחצית השעה, המשכנו לנסוע הלאה לשוני. שוני שוכנת לרגלי גבעה של הרי הכרמל, ונחל נובע בתוך אדמותיה המכוסות שטיח ירוק של עשב יפה להפליא, וריחני ("כריח השדה אשר ברכו ה'"), כולו סגוליות וצפרנים פראיות, תלתן ואיריס. עם זריחת החמה כבר הגענו לשם. רציתי לשלוח את שרה בלוויית פועל לזיכרון-יעקב כדי שתישן ותנוח לאחר ליל הנדודים, אולם היא ביכרה להישאר במרחבים ולהתגלגל על גבי השטיח הטבעי ולחזות בקציר השחת. אני פניתי לעובדתי, לכוון את מכונת הקצירה, ואת שרה עזבתי כשהיא שוכבת תחת העגלה, או קוטפת פרחים שונים ועשבים.

האח אהרון אהרנסון ירד גם הוא אותו בוקר לשוני כשהוא רכוב על סוסתו היפה "איילה", בכדי לבחון את המקומות אשר הועדתי לקצור את השחת מן העשב. לאחר שהשתרכנו זמן ממושך ברגל כשאנו בתוך העשב השמן, עד החגורה, הגענו אל העגלה ומצאנו את שרה כשהיא מקושטת סביב צווארה בזר פרחים כחולים, בעיקר איריסים, הפרח האהוב עליה ביותר. אפילו האח היה נרגש מהתמונה הזאת וישאל אותה:

"הגידי שרתי (ככה היה מכנה אותה) – האם רוצה את בדקורציה הזו לנסוע הביתה למושבה?"

בחיוך היא קפצה והורידה את כל הזרים מעליה, ובהאדימה במקצת היא כרכה אותם סביב צווארֵי סוסות אחיה, איילה.

גמרנו את עבודתנו, ובהשאירנו הוראות עבודה לאנשינו, נסענו לזיכרון-יעקב. בערב כבר הייתי בחזרה בעטלית, לעבודתי היום-יומית.

המשך יבוא

* * *

אסתר ראב

שלושה שירים מתוך "קמשונים" [1930]

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

*

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

*

לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים

וְחֹם לֵילוֹת מִתְאַפְּקִים

אִתִּי בִּגְבוּרָה תְּחַלֵּק.

עוֹד יֵשׁ לַיְלָה

כְּשֶׁטֶף דְּמָעוֹת יָבוֹא,

כְּזֵר צְלִילִים מְבַעְבֵּעַ

מַעֲמַקִּים – יָם.

עוֹד לַיְלָה אֶחָד בְּגוֹרָלֵנוּ

תָּלוּי יָחִיד,

זוֹהֵר עֲלֵי תְּהוֹמוֹת.

1928

* * *

לכל חברותינו וחברינו החולים

או הסובלים מבעיות בריאות

ברכת שנה טובה ובריאה מיוחדת לכם

וחתימה טובה

לשנת תשע"ז

שתחלימו מכל צרותיכם

* * *

אלוני זמורה

1. קריה בינלאומית לשגרירויות העולם

בגבעה העוטרת את ירושלים

ע"ש שמעון פרס

שמעון פרס איש החזון והמעש הלך בשיבה טובה לעולמו. יהי זכרו ברוך. במרוצת השנים הפך שמעון פרס לדמות מוכרת בעולם, הוגה דעות, שוחר שלום, ושוחר מדע שיתרום את תרומתו לעולם כולו.

אני קורא מכאן לבנימין נתניהו ראש הממשלה, להתעלות מעל כל שיקול פוליטי, ולהכריז שהוא עומד להקדיש על אחת מהגבעות העוטרות את ירושלים גבעה בינלאומית על שמו של שמעון פרס ז"ל.

על הגבעה הזאת, שניתן לאתר אותה ("ירושלים הרים סביב לה") הוא יקדיש שטחים, שניתן יהיה לרכוש אותם, שיהיו מיועדים להקמת שגרירויות מכל העולם, כולל מהעולם הערבי  ומהוותיקן. כל מדינה תוכל להקים בה את שגרירות של שלום למימוש חזונו של פרס.

הגבעה שתיקרא על שמו של שמעון פרס גבעה שתהיה סמל לחתירה לשלום לפיתוח המדע ולבריאות בעולם.

שמעון פרס כדמות בינלאומית נדירה בעולמנו יוכל להגשים בצוואתו את חזונו.

אם הנכם מסכימים איתי תפיצו לחבריכם על מנת ליצור דעת קהל למימוש חזונו של שמעון פרס ולתפארת מדינת ישראל.

[אהוד: מרבית המדינות, כולל ארה"ב, אינן מכירות אפילו בירושלים כבירת ישראל! – ציטוט: "הבית הלבן: אין שינוי במדיניותנו כלפי ירושלים. הבית הלבן מיהר היום [30.9] להבהיר כי אין שינוי במדיניות ארה"ב כלפי ירושלים, וזאת לאחר שבנאומו של הנשיא ברק אובמה בהלויית פרס נכתב 'ירושלים, ישראל,' אף שוושינגטון אינה מכירה בריבונות ישראלית בירושלים. שעות ספורות לאחר פרסום הנאום כהודעה רשמית, כשאובמה עוד היה במטוס, שלחו בבית הלבן הודעת תיקון, שבה נכתב רק ירושלים, והמילה ישראל נמחקה." ["הארץ" באינטרנט, 1.10].

האם הנשיא אובמה נאם בירושלים שאינה בישראל או בישראל שאין בה ירושלים? אגב, מר אובמה: מה שלום הילדים הנהרגים בעשרותיהם מדי יממה בחאלב שאינה בסוריה או בסוריה שאין בה חאלב?]

2. בעקבות סירובם של חברי הכנסת הערבים להשתתף בהלווייה של שמעון פרס ז"ל

"הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ"

מיום הכרזת אומות העולם ב"לייק סכסס" על הקמת מדינת ישראל לעם היהודי, הכריזו 7 מדינות ערב מלחמת שמד כנגד המדינה בדרך. יישוב של 650 אלף נפש נלחם על עצמאותו ורְאה את אחד הפלאים שבעולם: אנחנו כיום מונים 8.5 מיליון תושבים.

לאחר מלחמת העצמאות, ואלו שבאו אחריה, אפרים קישון והקריקטוריסט דוש (מי זוכר אותם?) כתבו ואיירו את "סליחה שניצחנו".

נעשו מספר רב של ניסיונות לקיים שלום עם ערביי ארץ ישראל, כולל החלטות נדיבות לחילופי שטחים מצד מנהיגינו, שבקשו לכרות ברית של אחווה לשתי מדינות יהודית וערבית.

במקום זאת קיבלנו "לאווים".

במשך שנים רבות ערביי מדינת ישראל היו גאים בכך שהם ערבים ישראליים במדינת ישראל, שהפכה להיות מדינה מודרנית ודמוקרטית.

מאז מלחמת ששת הימים המנהיגות הערבית בישראל נעשתה קיצונית והזדהתה עם אחיה הפלסטיניים. הזדהות זו הביאה אותה לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל.

המנהיגות הערבית הישראלית בכנסת דחתה את הזמנת משפחת פרס להשתתף בהלוויה של שמעון פרס, שהיה אדריכל "הסכם אוסלו" וקרא לשלום אמיתי עם הפלסטינים. פרס זכה לתהילה עולמית בזכות פועלו ואישיותו.

לזכותו של המנהיג הפלסטיני אבו מאזן ייאמר שהוא גילה אצילות רוח. אבו מאזן הגיע ביחד עם למעלה משישים מנהיגים מכל רחבי העולם, להשתתף בהלוויה.

אני מקווה מאוד שהיישוב  הערבי בישראל יתנער מהמנהיגות שלו, שרק מובילה אותו לשיבוש רקמת היחסים הטובה, שנוצרה במרוצת השנים בין יהודים לבין ערביי ישראל. ויפה שעה אחת קודם, כי אחרת אנא הם ואנחנו באים?

בברכת שנה טובה,

אלוני זמורה

* * *

לכל אוהבי הזֶּמֶר הישׂראלי

ביום חמישי זה, ד' בתשרי תשע"ז – 6.10.16

ייערך בגן הלאומי מגידו בשעה 20:30 מופע הלהיטים וההומור

גם זו אהבה

עֶרֶב  שִירָה עִבְרִית (גַּם מִשְתַּפֶּכֶת, גַּם קְצוּבָה) / שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲהוּבָה וְהַטּוֹבָה /

וְסִפּוּרֵי-הוּמוֹר מִסְּלִיק-צִ'יזְבָּטִים דֵּי עָשִיר / עַל הַסּוֹדוֹת מֵאֲחוֹרֵי לֵדַת כָּל שִיר וָשִיר /

לכבוד הענקת פרס אריק איינשטיין למשורר פרופ' יוסי גמזו על תרומתו לַזֶּמֶר העברי

מעט מתוך הרבה מאוד תגובות נלהבות על המופע:

ליוסי גמזו: "מאז הטור השביעי של אלתרמן לא קם בישׂראל מישהו באותו שיעור קומה." (נחצ'ה היימן, חתן פרס ישראל לַזֶמֶר העברי).

"שׂמחתי מאוד להכיר אותך פנים אל פנים ותודה רבה על הערב הנעים מאוד אמש, בזכותך." (עמליה כהנא-כרמון, כלת פרס ישׂראל בספרות).

"הדיבור החם שלך והשירים הנהדרים ריגשו רבים מיושבי האולם! הִצעתי לערוך לך ערב מחווה משיריך כי בהחלט מגיע לך!" (יורם רותם, מנהל מחלקת המוסיקה בגלי צה"ל).

"תודה, פרופסור גמזו, על ערב שאיננו שוכחים כפנינה נדירה ויפהפייה. איפה עוד מוצאים היום שירת-זֶמֶר שכזאת?" (רפי, אוהב שירי ארץ ישׂראל הטובה והיפה, תל-אביב).

"הרשני להביע את הערכתי ותודתי לערב הנפלא שהיגשת לנו." (ראובן אדיבי, כפר סבא).

"ישבתי מרוּתקת  ומחוּייכת  ואהבתי מאוד את אשר שמעתי.  אתה מקסים,  פרופסור  גמזו, בכל מובן אפשרי." (מיכל, תל-אביב).

יוסי גמזו – משורר, פזמונאי, מתרגם, פרופסור לספרות עברית. לימד בארצות הברית, אוסטרליה, דרום-אפריקה ובמוסדות אקדמיים בארץ. פירסם עד כה למעלה מ-30 ספרים וזכה ב-14 פרסים ספרותיים, עיתונאיים ומחקריים בארץ, בארה"ב ובאוסטרליה.

לאחר שהוענק לו אות-ההוקרה מטעם מובילי השירה בציבור בישראל ואחריו – פרס אקו"ם למפעל-חיים על תרומתו לַזֶּמֶר הישראלי הוענק לו לאחרונה  גם פרס משרד התרבות ע"ש אריק אינשטיין על אותה תרומה.

להיטיו הוּלחנוּ על ידי טובי המלחינים וּבוּצעוּ על ידי מיטב זַמָּרֵי ישׂראל, ביניהם:  "הכותל", "איפה הן הבחורות ההן?", "סימן שאתה צעיר!", "זוהי יפו, ילדה", "סתם יום של חול", "לי-לך", "מה הוא עושה לה?" ועוד, ועוד, ועוד.

     טלפון המנהל המוסיקלי של המופע, חוקר הזֶּמֶר הישראלי עופר גביש: 052-5012662

* * *

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

פורסם בגיליון 215, 5 בפברואר 2007

* * *

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גבר נשוי מהכולל "קח",

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה:

"לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם ב"חדשות בן עזר" 81

17.10.05

* * *

דב הלברטל

אומן, כת חדשה

אין לי דבר נגד חסידות ברסלב האותנטית או נגד רבי נחמן מברסלב. הדברים הקשים שלהלן אינם מכוונים נגד החסידות – הם נכתבים דווקא מנקודת מבטי כאדם חרדי ומתייחסים לתופעה ששמה אומן. עשרות אלפים נוסעים מדי שנה לאומן שבאוקראינה, בראש השנה, כדי להשתטח על קברו של רבי נחמן. זה לא קורה סתם: מערכת משומנת של תעמולה שוטפת את המוח ומשכנעת כי די שאדם יצעק באקסטזה את התיקון על קברו של רבי נחמן, כדי שייוושע במשך כל השנה כולה. המפגן האקסטטי ההמוני הזה עוד מועבר בשידור חי לרחבי העולם ומוקרן על מסכי ענק. זהו חלון הראווה של היהדות במאה ה-21. התופעה החברתית הזאת, שכוחה המאגי סוחף גם כאלה שבשאר ימות השנה הם אנשים רציונליים המנהלים חיים רגילים, מונעת כנראה על ידי אותם גופים שמרוויחים ממנה מיליוני שקלים – חברות תעופה, סוכנויות נסיעות, מתווכים. היא מזכירה מאוד דתות אחרות, בעיקר דתות פגאניות. היא מזכירה גם את תופעת ההיפים של שנות ה-60, שנסעו בעשרות אלפיהם מארצות הברית להודו ולמקומות אחרים בעולם, שם יכלו להתפרק ולצרוך סמים וסקס. היא מזכירה הכול, חוץ מיהדות.

גם באומן מתקיימת התפרקות. החסידים עוזבים את משפחותיהם לשבוע, שבועיים או יותר, כדי לבלות ברשות התורה. הרי הם לא יוכלו להצדיק לעצמם ולמשפחותיהם בילוי בריביירה הצרפתית, אף כי היה עדיף אם היו נוסעים לשם לראש השנה — אז לפחות לא היו חיים בתחושה הדתית האינטימית, שחזות הכול של היהדות נמצאת בקבר. לפחות אז זה היה בילוי לשמו, לא בשם הדת.

לתופעה האקסטטית באומן, שבשוליה הרחבים יש תופעות של הוללות, סמים וסקס, אין אח ורע בתולדות היהדות. אפשר להשוותה רק למשיחיות השקר שאיפיינה גלויות שונות בתקופות שונות. אלא שהתופעה החברתית הזאת, אומן, הולכת ומתפשטת מדי שנה ומשתכללת באמצעי תעמולה מתוחכמים. תכליתה להשתלט על היהדות כולה, על כל סדר החיים היהודי. כי לדידם של יוזמיה, ביהדות קיימים רק התיקון וקברו של רבי נחמן מברסלב.

אין זה דומה לגישתן של חסידויות אחרות, שחיות על פי מסורותיהן ומכבדות מסורות אחרות. כאן מדובר באנשים שרובם שבו זה לא מכבר למסורת, אם בכלל, וכבר הם מתיימרים להשפיע על כלל היהדות, עד שתהפוך כולה לברסלב. מי שאינו מקבל את רבי נחמן, בקושי נחשב יהודי. הם כבר השתלטו על אותו גרעין אותנטי של חסידי ברסלב, שהתנהלו עד כה ככל החסידויות.

התופעה הזאת, ההופכת את ההשתטחות על הקבר לחזות הכול וליסוד היהדות, מעוותת את השכל, מסוכנת ליהדות עצמה ומהווה חלון ראווה שהוא ההתגלמות של חילול השם.

הם טוענים שכביכול רבים מתקרבים כך ליהדות. אבל היהדות אף פעם לא ביקשה לקרב אליה אנשים בכל מחיר. ודאי לא כשהמחיר הוא מה שקורה באומן: יצירתה של מעין כת חדשה, המבוססת על תפישת עולם שהרמב"ם היה מגדירה סרך עבודה זרה, שבה משליך האדם את אחריותו לעצמו על תיקון הנצעק בהשתטחות על קבר.

הפרץ הבלתי מבוקר הזה של מיסטיקה, והחיבור שלה להון ועוצמה, שטיפת מוח והתיימרות להשתלט על היהדות כולה, יתפוצצו יום אחד בפנים, להם ולנו. ליהדות כזאת איני רוצה להשתייך. ["הארץ" באינטרנט, 2.10].

הכותב הוא מרצה למשפט עברי ולשעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

* * *

אורי הייטנר

1. בדרך י"א הנקודות

במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 70 שנה בדיוק, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעיצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל היתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים, אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

21 שנים מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצת חלוצים צעירים לגולן, התיישבה במחנה עלייקה, ופתחה את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. מפעל שנועד לעצב את גבול המדינה ולהבטיח, באמצעות ההתיישבות, שהגולן ייכלל בגבולות ישראל.

ההתיישבות בגולן היא ממשיכת הדרך של מבצע י"א הנקודות.

יש הבדלים, כמובן, בין המפעלים. י"א הנקודות הוקמו בטרם מדינה, כנגד השלטון בארץ. ההתיישבות בגולן נעשתה במדינה ריבונית. יש הטוענים שבמדינה ריבונית ההתיישבות אינה מעצבת את הגבול. אין זה נכון.

קומץ היישובים בנגב הבטיחו שהנגב ייכלל בגבול המדינה בתוכנית החלוקה. היישובים שעמדו בגבורה מול הפולש, וצה"ל ששחרר את הנגב, הבטיחו שהנגב נכלל בפועל בגבול המדינה. אולם אלמלא יושבו הנגב והגליל במאות יישובי עולים בשנות החמישים, הנגב והגליל היו נופלים. יישוב הנגב היה משימה של מדינה ריבונית, של ממשלה ריבונית. כן, גם במדינה ריבונית ההתיישבות היא מרכיב מרכזי בעיצוב גבולות המדינה.

ההתיישבות בגולן מראשיתה היא שילוב של יוזמה מלמטה עם תמיכה וסיוע של ההנהגה, ובראשה ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הפטרון של הקמת ההתיישבות בגולן.

במלאת 70 שנה לעליית י"א הנקודות, נערכה ישיבה חגיגית של מועצת התנועה הקיבוצית, בקיבוץ בארי שבנגב, שהינו אחד מאותם 11 יישובים.

כל הדוברים בישיבה, ובראשם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, חילקו את נאומיהם לדברי הערכה היסטורית לי"א הנקודות ולדברי אקטואליה. בהערכה ההיסטורית דיברו הכול על ההתיישבות שקבעה את גבול המדינה. מה אמורה להיות ההתייחסות האקטואלית של דובר באירוע כזה? מן הסתם, התייחסות אקטואלית להתיישבות כמעצבת גבול המדינה בימינו. בוודאי, כאשר מדובר בתנועה הקיבוצית, שהקימה את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. הרי יש לנו במה להתגאות. לא?

אז זהו, שלא. בכל הנאומים, לא היתה ולו אמירה אחת, של דובר אחד, שהתייחס לכך.

על מה דיברו הנואמים בחלק האקטואלי של דבריהם? על הפגיעה בהתיישבות בכלל ובקיבוץ בפרט של מדיניות הממשלה – הפגיעה בחקלאות ותוכנית המיסוי בקיבוצים. המסר היה: ראו איך אנחנו קבענו את הגבול לפני 70 שנה, ראו איזו תרומה אדירה תרמנו, ועכשיו ראו איך אתם פוגעים בנו ובמעמדנו.

ואף אחד מהם לא חשב אפילו לבחון את השאלה – מה הקשר בין העובדה שהתנועה הקיבוצית חדלה להיות תנועה מיישבת, לבין הפגיעה במעמדה? אילו התנועה הקיבוצית הקימה היום התיישבות, האם ממשלה כלשהי היתה מעלה על דעתה לפגוע במעמדה? והנה, לא זו בלבד שהתנועה הקיבוצית אינה עוד תנועה מיישבת, היא אף סונטת במי שמיישבים היום את הארץ, והדבר בא לידי ביטוי, ללא בושה, בדברי הנואמים באירוע החגיגי.

איזה חוסר מודעות עצמית!

ההתבכיינות הזאת ממש פאתטית.

באירוע החגיגי בבארי, יוחד פרק להשקת ספרו החדש של מוקי צור "כאחד הדשאים, כאחד האדם." ספר זה מתאר את ההיסטוריה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, מאז הקמתה בראשית שנות החמישים ועד איחודה עם הקיבוץ המאוחד והקמת התק"ם ב-1980.

תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, הגדולה בתנועות הקיבוציות, היתה שותפה להתיישבות בגולן (וכן בצפון ים המלח ובחבל ימית בסיני). כתב על כך מוקי צור בספרו:

"ההתיישבות של האיחוד ברמת הגולן התרכזה בדרום רמת הגולן, שם נוצרו מבוא חמה, שנוסדה על ידי בני קיבוצי האיחוד, כפר חרוב שנוסד על ידי בוגרי תנועת הצופים ואפיק שהקימו בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד. אליהם הצטרף מאוחר יותר קיבוץ מיצר. ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתר במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית."

כל תנועות ההתיישבות עלו לגולן, מ"גוש אמונים" ועד הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר (יוצאת דופן היא תנועת הקיבוץ הדתי, תנועה קטנה שמשימתה הגדולה היתה קימומה של ההתיישבות בגוש עציון שנפל בתש"ח, והיא לא יכלה להעמיס על כתפיה מפעל התיישבות נוסף). זהו ביטוי לקונצנזוס הלאומי באשר לגולן.

ציינתי שבישיבת מועצת התק"צ לא התייחסו הנואמים להתיישבות כמעצבת גבול המדינה בימינו. היה רק חריג אחד.

לצד האישים הפוליטיים שנאמו באירוע, היתה גם הרצאה של היסטוריון, ד"ר אלון פאוקר. בהרצאה מרתקת, הוא תיאר לעומק את מהותה ומשמעותה של התיישבות 11 הנקודות ותרומתה הקריטית לעיצוב גבולות המדינה.

לאחר תיאור המבצע ההרואי ומשמעותו, ביקר פאוקר את התנועה הקיבוצית על כך שאחרי קום המדינה לא נפרדה מן האתוס החלוצי. בעיקר הוא ביקר את הנהגת התנועה הקיבוצית על כך שהקימה יישובים בגולן ובבקעה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא טען שהמשבר של התנועה הקיבוצית נובע בעיקר מכך שלא הבינה שתם העידן החלוצי, ובמקום לגלות חדשנות בטיפולה בענייני הפנים של הקיבוצים, היא המשיכה לעסוק בהתיישבות. בין השאר הוא האשים את התנועות, שכיוון שהאוריינטציה שלהם היתה על התיישבות, הם לא התמקדו ביצירת מערכת יחסים נכונה עם מושבי העולים ועיירות הפיתוח.

אני מעריך את ד"ר פאוקר כהיסטוריון. שנינו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אולם דבריו הוכיחו עד כמה הקושי להפריד בין דעה פוליטית למחקר היסטורי, עלול לעוות את המחקר ההיסטורי.

ישבתי במועצה ומנואם לנואם בטני התהפכה; פחות מהדברים שהם אמרו, יותר ממה שלא אמרו. ואז בא פאוקר ואמר את דבריו, וכך ההתייחסות היחידה להתיישבות כמעצבת גבולות, באירוע חגיגי לציון קביעת הגבול באמצעות התיישבות – הייתה התייחסות שלילית. לא להאמין.

אני מעניק לעצמי צל"ש על יכולת האיפוק שגיליתי, כשלא התפרצתי וישבתי בשקט למרות הסערה שהתחוללה בקירבי.

אני מעניק לעצמי צל"ג על כך שהתאפקתי, ולא דאגתי לכך שהמסר הראוי, לטעמי, יישמע באותה ישיבה, ולו בקריאות ביניים רועמות מן הקהל.

את תשובתי נתתי למחרת, בכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה שנערך בגבעת חביבה. באותו כנס הרציתי על מחקר שערכתי מטעם מכון שמיר למחקר, על קצרין בירת הגולן; מחקר שבו תיארתי איך הקיבוצים והמושבים בגולן החליטו על הקמת יישוב עירוני, נאבקו על הקמתו ודחפו את הקמתו, מתוך תפיסה על פיה יש ליצור מופת של מערכת יחסים אחרת מן המקובל באותם ימים באזורים אחרים, בין ההתיישבות הכפרית והעירונית.

הדברים שתיארתי, פרי המחקר, מפריכים את הטיעון על סתירה, כביכול, בין היכולת ליצור חדשנות התיישבותית, וחדשנות בקשרי הקיבוץ והסביבה. ההיפך הוא הנכון, כמו בכל תולדות ההתיישבות, הקמת התיישבות חדשה היא הערובה לחדשנות פנימית וחיצונית של ההתיישבות. בדבריי תיארתי את מה שהיה במועצה ואת תחושתי לנוכח הדברים, והעליתי על נס את ההתיישבות בגולן כמעצבת גבולה של ישראל, בדרכן של 11 הנקודות בנגב.

לאחר עקירת יישובי סיני ולאחר מכן עקירת גוש קטיף, איננו יכולים עוד לומר שהיכן שעוברת המחרשה, שם ייקבע הגבול. אולם גם לאחר שני האירועים הללו, אני משוכנע שההתיישבות היא מרכיב מרכזי, אולי המרכיב המרכזי, בעיצוב הגבולות.

אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן כבר מזמן היה בידי סוריה, והשאלה היתה האם דאע"ש או חיזבאללה ישלטו בכנרת. זה לא קרה, בזכות מפעלנו.

אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן לא היה בידי ישראל, כפי שללא ההתיישבות בנגב, הנגב לא היה בידי ישראל.

2. צרור הערות 2.10.16

* פולחן אישיות – "אבי האומה", "שמש העמים", "אחרון הנפילים", "יחיד בדורו", "גדול מהחיים"... בחייאת... הרבה יותר מכובד להימנע מפולחן האישיות הזה. נכון שפרס אהב וטיפח את הפולחן, אך אין הוא מוסיף דבר לזכרו. ההיפך הוא הנכון.

* למה הם מחרימים את ההלוויה – למה הרשימה המשותפת מחרימה את הלוויית פרס, ודובריה יוצאים מגדרם בהשמצתו ומתחרים בגדעון לוי בגינויו כעוכר השלום? אני שומע כל מיני הסברים כמו כפר כנא פה כפר כנא שם, אבל אלו תירוצי ראש קטן. הסיבה אחרת לגמרי. הם מחרימים את ההלוויה של פרס, כי בתור נשיא וראש ממשלה הוא מסמל בעיניהם את מדינת ישראל. החרמת הלווייתו היא האמירה שלהם כלפי מדינת ישראל.

זה נשמע אבסורדי – דווקא את פרס הם מחרימים? הרי פרס הוא בלפור של הפלשתינאים. הרי פרס הוא המנהיג הישראלי המזוהה יותר מכל עם השלום, עם רדיפת השלום. הרי פרס הוא נושא חזון המזרח התיכון החדש, שאמור היה לשדרג ברמה פנטסטית את האזור כולו. פרס אמור היה להיות אחרון המוחרמים.

זה נשמע אבסורדי, אך מי שרואה בכך אבסורד, פשוט מתעלם מן המציאות. המדינה הפלשתינאית שפרס קידם היא לצד מדינת ישראל. השלום עליו הוא דיבר הוא עם מדינת ישראל. המזרח התיכון החדש שעליו הוא חלם כולל את מדינת ישראל, כמשחקת תפקיד מרכזי. לכן, חזונו מנוגד מכל וכל לחלומם. וכאשר הם תוקפים אותו בגין הכור הגרעיני (תרומתו הגדולה ביותר למדינת ישראל), הם תוקפים את הכור כיוון שהוא ערובה לקיומה של מדינת ישראל.

זה כואב, זה מצער, אך שבעה עשורים אחרי הקמת המדינה, המיעוט הערבי – הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים באמת, שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אזרח מלאות, עדין שוללים את זכות קיומה של מדינתם. חזונם אינו כולל קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

זה כואב, זה מצער, אך זו האמת. זאת המציאות, למגינת ליבנו.

* צעד אמיץ – השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה של פרס, היא צעד אמיץ וראוי להערכה. הוא אמיץ, כיוון שאבו מאזן ידע איזו התנגדות הצעד יעורר; איזו הסתה, איזה שיימינג. זהו צעד אמיץ, בעיקר לנוכח העובדה שנשיא מצרים ומלך ירדן לא השתתפו בהלוויה. אלמלא ידעתי מיהו אבו מאזן, מהי דרכו ומהן דעותיו, הייתי חושב אפילו שהצעד הזה מעיד על שאיפת שלום.

השתתפותו של אבו מאזן בהלוויה מבליטה את החרמת ההלוויה בידי הרשימה המשותפת. פעם ציפינו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום. היום מתברר יותר ויותר שהם מתיישרים עם הגורמים המיליטנטיים ביותר בעולם הערבי. מסתבר שהדמוקרטיה ממנה הם נהנים, בניגוד לכל אחיהם בכל רחבי המזה"ת, רק מקצינה את שנאתם.

* עסקנות קטנונית – אי הזמנתו של ראש האופוזיציה הרצוג לשאת דברים בהלוויה הממלכתית של פרס, מבטאת עסקנות קטנונית. ההסתתרות אחרי הפרוטוקול היא ראש קטן. הפרוטוקול קובע מי חייב לנאום, הוא אינו קובע למי אסור לנאום. ייתכן שיש לשנות את הפרוטוקול, אך בהלוויה הזאת הרצוג צריך היה לנאום.

הוא צריך לנאום כי הוא ראש האופוזיציה, ובאירוע ממלכתי ובינלאומי כזה, קולה של האופוזיציה צריך להישמע, כביטוי של אחדות האומה. קל וחומר, כאשר הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת הם יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים של המנוח; ראוי שבין הדוברים הרשמיים יהיה נציג מחנהו של פרס, יו"ר המפלגה שהוא עמד בראשה.

זה מכוער, זה קטנוני, זה ילדותי.

*  בלטו בהיעדרם – הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט.

* פושע אוסלו – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הזכיר בן דרור ימיני את הסיסמה המכוערת "פושעי אוסלו", שכוונה בעיקר נגד פרס. הוא כתב שפושעי אוסלו האמתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, והוסיף: "הראשון יותר מהאחרון."

עמיר וגולדשטיין הם מחבלים רוצחים נתעבים. כשעמיר ירה ברבין, המטרה שלו היתה רצח הדמוקרטיה הישראלית. למעשה, הוא ירה בגבה של מדינת ישראל כולה. ואני מסכים עם בן דרור, שגולדשטיין פושע חמור אף יותר ממנו. גולדשטיין רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, בשעת תפילה, בירי בגבם, כשכל פשעם הוא היותם ערבים. הוא רצח ורצח עד שהיה לו מעצור בנשק, אחרת היה ממשיך לרצוח, בצימאון דם גזעני, של אדם שהשקפת עולמו היא של רצח עם. הדבר המזעזע ביותר הוא העובדה שרוצח ההמונים הארור הזה הוא רופא (!). בכך הוא מצטרף לגלריה הנתעבת של רופאים רוצחים, כמו יוזף מנגלה, ארבירט היים וג'ורג' חבש.

גולדשטיין ועמיר הם פושעים נתעבים, אבל הם לא פושעי אוסלו. זאת, מהסיבה הפשוטה שגם אלמלא הם, תוצאת אוסלו לא היתה משתנה כהוא זה. פושע אוסלו האחד והיחיד הוא ערפאת, מי שהוליך שולל את רבין ופרס, את קלינטון ואת מדינת ישראל. הוא חתם עם ישראל על הסכם, שאף לרגע אחד לא חלם לקיימו. כל כוונתו היתה לשפר עמדות במלחמה נגד ישראל, באמצעות חזרת אש"ף בראשותו לא"י והקמת רשות עצמאית, מדינה למעשה, כחלק מתוכנית השלבים לחיסול ישראל. זאת האמת של אוסלו, ואין בלתה.

נכון, בן דרור אינו פוטר את ערפאת מאחריות. הוא כותב: "מערפאת וחמאס ועד גולדשטיין ותומכיו, פשעו בזדון. הם פושעי אוסלו." גולדשטיין ותומכיו פשעו בזדון, אך הם אינם פושעי אוסלו. פושע אוסלו הוא ערפאת ואך ורק ערפאת. מוטב שבן דרור ישאיר את הקשקוש הזה ליגאל סרנה, הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות", שכתב בעמוד הבא אחריו: "יגאל עמיר, הרבנים והאקדח אמרו את המילה האחרונה."

את האמת כתב בעמוד שלפני בן דרור שמעון שיפר: "בדיעבד, פרס ורבין טעו. בעיקר בכל מה שנוגע ליאסר ערפאת, שסירב להניח את הרובה ולהתנהג כמנהיג רודף שלום. ואז הגיעו הפיגועים."

* מדויק מן המקור – בכתבה בערוץ 2 הוצגו חיקויים של פרס משנות ה-70 ועד היום, של טובי החקיינים. הסיכום שלי: יש טוביה צפיר, ויש את כל השאר. טוביה הוא ליגה אחרת. החיקוי מדויק מן המקור.

* תמונת השנה – תמונה בשנה היוצאת שתיחרט כאבן דרך לדורות, היתה כניסתו של אהוד אולמרט בשערי הכלא. זהו ביטוי לעומק השחיתות והעבריינות שחדרה ללב השלטון הישראלי, כאשר עבריינים במלוא מובן המילה, לא אנשים שמעדו פעם אחת, היו למנהיגי המדינה ובהם הנשיא וראש הממשלה. אך יותר מכך, זהו תהליך היטהרות של החברה הישראלית, שאינה מוכנה להשלים עוד עם שחיתות שלטונית ותובעת למצות את הדין עם המושחתים. אני משוכנע שהחברה הישראלית היום פחות מושחתת, יותר נקייה, יותר נלחמת בשחיתות, מכפי שהיתה בעבר. החברה הישראלית הפנימה את המשמעות של הטרדות ופגיעות מיניות, והדבר בא לידי ביטוי בהצפת פרשיות סילבן שלום, ינון מגל, משה אבגי, תא"ל בוכריס ועוד, ובכך שהאנס הסדרתי משה קצב לא נהנה מהנחת סלב ולא הוקדם שחרורו בלי שעמד בתנאים הנדרשים מעברייני מין. תופעות שהיו פעם נורמה וביטוי למאצ'ואיזם, אינן לגיטימיות בחברה הישראלית של היום. ניתן לראות זאת גם בתחומים נוספים, כמו הקבלה וההיפתחות ללהט"בים בחברה הישראלית כולה ואף בציונות הדתית, שמכתבם של עשרות רבני "בית הלל" ("הלכה והכלה") נתנה לה גושפנקא הלכתית. אנו רואים זאת גם בקבלתם של בעלי צרכים מיוחדים, במודעות לנגישות ועוד. בכל התחומים הללו, יש עוד הרבה מה לעשות ולשפר. ויש גם תחומים שבהם החברה הישראלית נסוגה לעומת העבר. אך באופן כללי, החברה הישראלית צועדת למקום טוב יותר.

[אהוד: הרשה לי להעיר לך שאתה שוגה בשנאתך הלוהטת לאולמרט. החברה הישראלית לא נעשתה טובה יותר לאחר שזרקה את אולמרט לכלבים אלא נעשתה אולי צדקנית וצבועה יותר, וגם קצת דבילית, בגלל התקשורת המסיתה ומטמטמת אותה. ראה כיצד התקשורת מנפחת את השקר של חטיפת ילדי תימן וגורמת לאנשים תמימים להאמין בעלילת הדם הזו.

אם אולמרט אשם, אולי גם ביבי יישב שנים אחדות במעשיהו? בדמוקרטיה שלנו, כמעט כל פוליטיקאי ועסקן עבר ויעבור עבירות שעליהן הוא יכול לשבת במעשיהו, אם רק יחקרו, וישפדו במיוחד רק אותו].

* המלצת השבת – מקריאת עיתוני השבת, המלצתי היא על כתבה של רום אטיק, ב"גלריה שישי" של "הארץ". במשך מספר חודשים בילה אטיק עם מירי רגב, ופירסם כתבת ענק על רשמיו. אמנם הוא לא הגיע לתובנות מרעישות ומעניינות במיוחד, וגם על פי עדותו, הוא לא הצליח לפענח אותה. אולם מה שאהבתי בכתבה, הוא היותה כתבה מורכבת שהציגה את רגב כאישיות מורכבת. זו כתבה חריגה בנוף השחור/לבן של התקשורת הישראלית, בעיקר ב"הארץ" ובפרט בכל הנוגע למירי רגב.

*  המועמדים – זו השנה ה-11 שכתבתי בסוף השנה מאמר רחב היקף, שבו בחרתי את איש השנה. איש השנה תשע"ו, על פי בחירתי, היה משה בוגי יעלון. ההתלבטות שלי היתה בין שלושה אנשים. שני המועמדים האחרים היו אלאור אזריה ודונלד טראמפ.

* תואם וגנר – רוג'ר ווטרס הוא אחד הגרועים והמסוכנים שבמטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה למוסיקה של המאה ה-20, ואין טעם להכחישה. בדיוק כפי שאין להתעלם מתרומת קודמו, המטיף האנטישמי ריכרד וגנר, למוסיקה של המאה ה-19, ואין טעם להכחישה. אולם כמו במקרה של וגנר, כך גם במקרה של ווטרס – אין ביצירתו כדי להלבין כהוא זה את חומרת הרעל האנטישמי שהוא מפיץ בעולם.

* * *

ברכה מיוחדת לאדיר כהן

עם צאת ספרו החדש

"מכתבי אהבה, יצר, יוצר, יצירה"

אהבות ומכתבי אהבה של הגדולים בסופרי העולם

אמציה הוצאת ספרים, 2016, 466 עמ'

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל / חצוצרן השבת

זו ודאי אינה פרנסה. לחצרץ כמה שעות ברחובות, ארבע פעמים בחודש, אינו  משהו שאפשר לחיות ממנו. זה, בעצם, קוריוז של נוהג דתי: לבשר בחצוצרה בימי שישי אחר הצהריים כי שבת המלכה מגיעה ויש לקבל את פניה. רציתי לציין את המנהג הזה, שאינו קיים בשום ארץ אלא בישראל, והכנסתי את חצוצרן השבת לסדרת "הפרנסות" שכתבתי בסוף שנות הארבעים למאה שעברה ב"מעריב" (פרט לשם הזהה, אין קשר בין "מעריב" דאז – העיתון הנפוץ ביותר במדינה – ו"מעריב" עכשיו).

עתה, בפרוס "הימים הנוראים" כשמחשבות על יהדות עולות בלבבות, הוצאתי מנבכי רשימותיי את הסממן היהודי הזה – תקיעות החצוצרה לשבת. אמנם  תקיעות חצוצרה, לא תקיעת שופר של יום כיפור, אך זכר לתקיעת החצוצרה בבית המקדש שהודיעה על קבלת השבת.

התקיעה לשבת היתה פיסת היסטוריה ישנה חדשה שליוותה את השתרשותנו בארץ מראשיתה. כך נהגו בכמה ערים, בכל המושבות ובהרבה יישובים. בפתח-תקווה נכנסה השבת בתרועה ארוכה, מעין אזעקה של מנוע (מוטור...) בפרדס.

תרועת החצוצרה היוותה מחזה רגיל בתל אביב: מדי שישי אחר הצהריים  עבר בחוצות העיר שליח הרבנות, מגודל זקן ופאות, נושא חצוצרה, וחיצרץ בקול גדול על מועדי השבת – באיזו שעה תיכנס ומתי היא יוצאת, כי הרי המועדים הללו משתנים וכרוכים בחישובים מדוקדקים לפי מהלך החמה, עונת השנה ומקום היישוב, ובתיאום עם מועדי שעון החורף והקיץ שקובעת הממשלה.

השנה למשל, בט' אדר ב', (אפריל) החלה השבת בירושלים ב-17.13 ובתל אביב  ב-17.30. בחשון נכנסה השבת לת"א בשעה 16.15 ואלו בי"ט סיון, ביוני, החלה ב-19.30 בלבד.

החצוצרה בישרה גם את מועד הדלקת נרות השבת – המצווה היחידה התלויה בזמן שנשים חייבות לדייק בה.

תל-אביב עדיין לא היתה אז כרך וקול החצוצרות הגיע מקצה עד קצה. אות כי על החנויות להינעל, על מפעלים לשבות ממלאכה, ויש להכין את הפמוטות בבתים. תושבים רבים חובבי מסורת, לא דתיים בלבד, הקפידו להדליק נרות שבת בשעה הנכונה. האוטובוסים נעלמו, הולכי רגל התמעטו. אווירה שלווה יותר אפפה את העיר. תושבים רבים, חובבי מסורת, לאו דווקא דתיים, הדליקו נרות, ואורות קטנים רבים הציצו נצנצו מחלונות הבתים שהיו בני שלוש, ארבע קומות לכל היותר.

זה שנים שאיני שומעת את התרועה של קבלת השבת. יש אומרים כי בארבע ערים – תל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר-שבע מכריז מרכז חב"ד כיום על בוא השבת,  אולם גם אם כריזת שבת עדיין מופעלת בתל-אביב, מי שומע אותה? המוסיקה הזאת אובדת בהמולת החיים הגדולה, בהמון כלי הרכב. באווירה החילונית.

החצוצרן שראיינתי בסוף שנות הארבעים למאה שעברה נראה לי כיום לא רק חצוצרן אלא כאדם שלא מן העולם הזה. שריד וסמל ליהודי שכמעט אין רואים יותר, ודאי לא בתל-אביב. מי שתכלית חייו אהבת האלוהים ואהבת הבריות.

שמו היה נפתלי. השלישי במניין חצוצרני השבת של תל אביב. הוא היה אז בן 66, ו-15 שנה  בשירות החצוצרה. תחילה הלך ברגל וחילק את הממלכה עם חצוצרן שני, לייזר רוזנקה שמו. רוזנקה עבר לירושלים ונפתלי היחיד קיבל משאית לכריזה, ולאחרונה טנדר סגור, מוגן מגשם. עתה  כל העיר שומעת אותו אך פניו בל ייראו. איש צנוע, אך רואה  עצמו כחצוצרן "הכי גדול במדינת ישראל – כי אני תוקע בכל נפשי ומאודי ובכל כוח ריאותיי..."

הנהג המסיע את הטנדר הרבני משתכר שמונה ל"י לחודש. גם נפתלי זוכה לשכר אך הוא סירב לקבלו. להודיע על השבת זו מצווה – ושכר מצווה, מצווה. אדרבא, הוא נכון לשלם מכיסו על הזכות לבשר על השבת. לבסוף הכריחו אותו לקבל משכורת, אבל חלילה לו לגעת בכסף. הכול  לצדקה. אין בוקר שלא יחלק נדבות לעניי בית הכנסת שבו הוא מתפלל, ואם אחד הדלפונים הקבועים מאחר, נפתלי ממתין לו, שלא לקפחו חלילה. לאשתו אינו מספר שהוא מקבל שכר תמורת החיצרוץ ותורם אותו. גם כך היא מתלוננת שהוא תורם יותר מגביר...

נפתלי חי למען המצוות. עוד בעיר הולדתו ורשה עבד כאח מתנדב בבית החולים היהודי. מדי יום רביעי יצא השוקה, מילא את סלו בפירות שקיבל במתנה מהרוכלים. יהודים טובים אפילו קלפו עבורו  את התפוחים והאגסים, ור' נפתלי בישל מהם "קומפוט" (לפתן), יצק אותו לכדים גדולים, ובשבת הוביל גוי בעל עגלה את הכדים לבית החולים היהודי ברובע התשיעי של העיר עם עוגות ותופינים. בוורשה לא תקעו בחצוצרה לקראת שבת אבל בליל שבת היה נפתלי סועד בחיפזון וממהר ל"הכנסת אורחים" לשרת את באי המקום. בבוקר הלך כמנהגו לבית החולים ואחר הצהריים לקח חלק במשמרת שבת, הכול שלא על מנת לקבל פרס. וממה התפרנס? מפשיטת עור בבית המטבחיים...

נפתלי שמע כי "טוב ליהודים בארץ הקודש" ובפסח 1933 עלה ארצה. כל זמן המסע התקיים על מצות ומים, לא סמך על הכשרות בספינה. בארץ לא רצו לקבלו כעובד בבית המטבחיים, רק כשותף – אך כל הונו היה כמה דולרים בסך הכול. נפתלי החל לעבוד כסבל. הסבלים תמהו: גם זה הצנום, בעל הזקן הלבן, יודע לעבוד? אולם כשנשא ארגז כבד בלי לקשור אותו לגופו בחבל, קיבלוהו ל"חברתם".

הוא ניסה מזלו גם בעגלונות, עבד בבתי חרושת, כפועל ניקיון בעירייה. כשהגיע לגיל שישים פוטר. עתה הוא פועל שחור בכביש, עמל קשה במכוש ובטוריה ומשתכר לירה ושישים ביום. אבל ברוך השם, מאומה אינו חסר. ברוך השם גם בעונת הגשמים, כשהוא עובד רק 14 יום בחודש. אשתו היתה שמחה אלו השתכר 25 לי בחודש ובלבד שיזכה לעבודת קבע ויעבוד בבית, לא ברחוב – ואין עבודה בשבילו. משרד? מכתב פשוט הוא כותב בקושי... קברן? הוא כהן...

אולם כל אלו זוטות בעיניו. העיקר – המטלות שהטיל על עצמו. הוא מתנדב לעבודה ב"ביקור חולים" וב"עזרת חולים" ברחוב לוינסקי,  עושה מסג' (עיסוי) ומעמיד כוסות רוח. גם בחצות לילה יקום וילך לחולה, כמו רופא. לשווא מתחננת אשתו כי יישן אחרי יום העבודה המפרך – נפתלי קופץ ממיטתו, מעיר בתמימות: "אני חייב ללכת. רק מעטים מוכנים לקום בלילה ולעזור והרי האב הקדוש שבשמיים ברא אותנו על מנת לסייע זה לזה..."

 בשיבושים ביחסי הבריות הוא רואה מחלה, ומאמין בכל ליבו שפעם עוד תבריא הארץ ממנה.

תמיד הוא מתרוצץ לעשות מצווה. משיב אבידה, קופץ לשמחות – חתונה, ברית – אוסף את מנות האוכל שנותרו ומעבירן לישיבות ולנזקקים. זקן נפטר – נפתלי אץ להעביר את חפציו לישיבה. מעמיס את המיטה על גבו – זכר לימי הסבלות, וזוגתו מכבסת ומטליאה את הבגדים הישנים לפני שימסרו אותם לנצרכים.

   השבת קצרה מדי עבורו הוא מתחיל בתקיעה בחצוצרה בערב שבת. ובשבת בבוקר, כבכל יום, קם בשלוש לפנות בוקר, טובל במקווה ובחמש בבוקר הולך לבית הכנסת שלו, בית הכנסת של פועלי אגודת ישראל ברחוב צ'לנוב. לעולם תפילתו בציבור. גם כשחלה, והרופא אסר עליו לצאת החוצה, רץ להתפלל, עד שנעלה אשתו את הדלתות והחביאה את המפתחות...

שבת בבוקר הוא מביא קומקום תה כרסתני למתפללי בית הכנסת. אחיו בבלגיה שולח לו, לבקשתו, סוכר לתה וגם סוכריות. קשה להשיג מצרכים כאלה בימי הצנע. נפתלי ואשתו חלילה להם לגעת בהם... גם את שומרי המחסנים הסמוכים הקופאים בקור הוא משקה: מצווה... ולקראת הצהריים, בתום התפילה, הולכים נפתלי וזוגתו להתנדבותם הקבועה: הוצאת החמין מהתנור במושב הזקנים ברחוב עבודה. בטשולנט מושקע שק וחצי בולבוסים וצריך כוחות כדי לטפל בו. עובדות המטבח חופשיות מעבודה בשבת – ונפתלי ורעייתו מגישים את הארוחה לדיירי הבית.

אחר הצהריים יוצא נפתלי לשוק עלייה לשמור לבל יפורקו המשאיות לפני צאת השבת. הוא מתייצב שם בקפוטה של משי ומתפלל מנחה ומעריב. גם בשבת "שובה", כשהרב דורש את הדרשה בבית הכנסת, הוא על משמרתו בשוק, מבקש לבל יעשנו בשבת בפרהסיה. דמו רותח אך הוא פונה למעשנים בנחת, רק בנחת...

מן הלמדנים איננו. עד גיל 12 למד ב"חדר" ולא יסף. דף משניות אינו מסוגל ללמוד. אבל הוא מסוגל לעשות מעשים. עובד את אלוהים בכל נפשו ומסייע לבריות ככל יכולתו, ויש אומרים שמעשים טובים שקולים כנגד תלמוד תורה, "אם לא למעלה מזה."

* * *

יהודה דרורי

הצהרת בלפור

בימים טרופים אלו, שאבו-מאזן רץ לאנגליה לבטל את  הצהרת בלפור, חשוב להדגיש שוב את המצב הקיים!

הצהרת בלפור

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

הצהרת בלפור הייתה חלק מנוסח כתב המנדט שנמסר לממשלת בריטניה בשנת 1920 (ואושר פה אחד בידי חבר הלאומים ב-1922).

השוד הבריטי

אבל, זמן קצר לאחר פרסום ה"ספר הלבן" של וינסטון צ'רצ'יל, (יוני 1922), פנתה ממשלת בריטניה לחבר הלאומים בבקשה לאפשר לה שלא להחיל את "הבית הלאומי היהודי" על שטחי עבר הירדן המזרחי. עוד נאמר בבקשה כי בעבר הירדן תוקם אדמיניסטרציה נפרדת שתהיה כפופה לנציב העליון. כן לא יחולו שום שינויים באשר ליתר הסעיפים הכלולים בכתב המנדט. לפיכך, ב-16 בספטמבר 1922 אישרה מועצת חבר הלאומים את בקשתה זו של ממשלת בריטניה ובכך הופקע עבר הירדן המזרחי מתחום "הבית הלאומי היהודי", ועבדאללה בן חוסיין האשמי נתמנה לשליט עבר הירדן וזכה לתואר "אמיר", ואנחנו זכינו לכל השטח שממערב לירדן (כולל להתנחלויות) עד היום הזה! (לא פלסטין ולא שתי מדינות...)

וכך גם בוצעה למעשה הסיסמה של "2 מדינות ל-2 עמים"

אז שתהיה לכולנו שנה טובה, הרבה בריאות וביטחון

מאחלים

קרן ויהודה דרורי

* * *

משה כהן

געגועים לשימון

שמעתי פרשנות שמי שדחף את רבין להסכם אוסלו היה שר החוץ שלו שימון. התוצאה מרחץ דמים.

ואני זוכר מידיעה עצמית נאומים של שימון בכנסת בהם קרא שוב ושוב לשרון לצאת מעזה, והשאר היסטוריה.

אבל זו היסטוריה עתיקה. העם שעבר את הסכמי אוסלו שהביאו למאות הרוגים, ואת ההתנתקות  מעזה שמביאה עלינו עד היום הזה טילים, מתגעגע לשימון.

זה נשגב מבינתי.

איפה הבושה?

צאו וחשבו, כמה עשרות מיליוני דולרים, כמה זמן יקר של מנהיגים בוזבזו בטקס הסתמי של ההלוויה. כמה זיהום אוויר גרמו כל המטוסים והרכבים? לשם מה באו לבקר בישראל, לערוך פגישות עם מנהיגים, לנהל שיחות? לא ולא. הם באו לשמוע כמה נאומים משמימים ולחזור הביתה. מה, אין להם מה לעשות בזמן ובכסף שהם בזבזו? על מיליוני ילדים רעבים באפריקה לא שמעו?

אז לשם מה באו, לי זה לא ברור, הנשיא אובמה ניצל את ההזדמנות כדי להבהיר לכל מי שהיה לו ספק שארה"ב אינה מכירה בריבונות הישראלית בירושלים.

אני משער שרצו כנראה להפגין תמיכה במדינה פלסטינית שבה תמך המנוח. מה, כבר אין בושה? כמה טיפולים ותרופות יכול היה הנשיא אובמה לספק לאזרחיו בכסף שעלתה הטסתה של הפמליה שלו לישראל? מופע מביש.

לו אני אזרח אמריקני הייתי כועס מאד על בזבוז כספי המיסים שלי.

שוב הציניות חוגגת.

מצפון תיפתח הרעה

בסוריה מתרחש רצח עם שלא היה מבייש את גרמניה הנאצית, לרבות הפצצת בתי חולים. והעולם הנאור עומד מנגד ומגנה בחריפות. ואנחנו יושבים לבטח כביכול, וגם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו הכריז שלא נשקפת לישראל סכנה מבחוץ, כשהרעה לפתח ביתנו.

ולי יש תחושה לא נוחה שאנו חיים על זמן שאול בגן עדן של שוטים.

וכי מה נראה לכם, לאחר שיסיים את מלאכת רצח העם בסוריה יניח ציר הרשע לישראל לחיות בשלום בשכנות טובה? לא ירחק היום, ברגע שיכריע את המורדים  יפנה ציר הרשע (סוריה, איראן, חיזבאללה, חמאס, בסיוע רוסי?) לגמור את החשבון איתנו. לפי המודיעין יש להם למעלה ממאה אלף טילים מדויקים, מלבד הטילים של החמאס. לאיראן נשק אטומי וטילים בליסטיים, ולרוסיה יש חיל אוויר המוכיח את יכולתו הרצחנית בשטח. האנשים הנאורים טוענים שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר באזור, אז מה אם הוא לא ניצח אף  מלחמה מאז 1967? ונשיא צרפת הנאור יטיל עלינו אמברגו נשק.

ומבית מיליוני ערבים, סודנים, ואריתראים  שלא יחמיצו את ההזדמנות "ונוסף גם הוא על שונאינו."

והאו"ם יגנה בחריפות את השואה השנייה. תמיר פרדו, הצילו!

ואנו מוסיפים להשתעשע בחלומות באספמיה על תהליך שלום במזרח תיכון חדש, בבחינת אכול ושתה כי מחר נמות. המחנכים שלנו טוענים שאין צורך לתלמידים לנסוע לפולין ולהתריע בפני שואה נוספת.

כדאי לחזור ולקרוא את הספר "ספינת השוטים" ולזכור את דברי הנביא "הוי השאננים בציון..."

איזהו פשיסט

ביום שישי שעבר בשעה 23 ברשת ב' ראיין יצחק לבני את הפרופסור הנודע למדע המדינה שלמה אבנרי.

בין היתר שאל לבני את הפרופסור מה דעתו על טענתו של אהוד ברק שישראל היא מדינה פשיסטית.

ענה הפרופסור, בהחלט לא, במדינה פשיסטית אי אפשר להגיד שהמדינה היא פשיסטית.

מבחינתי פירוש הדבר שדבריו של אהוד ברק הם סתם קשקוש מגמתי. 

אך אין זה מונע מהשידור הציבורי שלנו להציג כל התבטאות של אהוד ברק בראש מהדורת החדשות.

נשגב מבינתי.

באיחולי שנה טובה ובטוחה

משה כהן

ירושלים

[אהוד: מעולם לא הוזמנתי להתראיין בתוכניתו השבועית של הסופר החשוב יצחק לבני, גם כאשר יצאו כמה מן המעניינים שבספריי, שעליהם לא שמע מעודו, כי הוא ניחן בחוש ריח סלקטיבי סנובי מפותח מאוד, שלא להתייחס לסופרים לא חשובים].

* * *

אבי נבון

שמעון פרס – מראשוני הסיירים בנגב ובמדבר

שמעון פרס ז"ל הלך לעולמו שבע מעשים והישגים. בימים אלו, כשהתקשורת מספרת ומפרטת את מעשיו ופועלו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, נראה שאלו שמתחילים הכי מוקדם שהם יודעים – מגיעים עד להקמת הכור האטומי. הבה נזכר, או נלמד, ששמעון פרס הצעיר, בתחילת שנות ה-40, השתתף במפעלים פורצי דרך, תרתי-משמע, ולמעשה הוא אחד מראשוני הסיירים ש"פרצו נתיבות" וגילו לנו בסיורים נועזים את שבילי מדבר יהודה ומצדה, ואת דרכי הנגב הרחוק, עד למפרץ אילת.

סמינר מצדה – ינואר 1942

היוזם היה שמריה גוטמן, מראשוני "הנוער העובד" וממייסדי קיבוץ נען. שמריה טיפס לראשונה ועלה על הר מצדה ב-1933, התפעם מהמקום, ומאז לא נרגע וחיפש דרכים לגרום לנוער להגיע אל המבצר המדברי הזה, ששרידיו, יחד עם הפואמה של יצחק למדן "מסדה", הותירו חווייה אדירה של לחימה יהודית ואמיצה. שמריה אירגן משלחת, שלח תזכירים, וראה בחזונו את המון בני הנעורים צועדים בעקבותיו למצדה.

 במדבר יהודה לא היתה אז שום דרך-רכב. היו מעט שבילים, והיה ניתוק מוחלט מהעולם. מאחר ש"המוסדות" לא הצטרפו להתלהבות של שמריה, הוא פנה לתנועתו, "הנוער העובד", והציע למזכירות התנועה לקיים "סמינר מצדה" – להגיע למצדה ברגל מהכפר יטה שבדרום הר חברון, לעבוד ולחקור במשך חמישה ימים תמימים על מצדה ואת מצדה, ולחזור, רגלית כמובן, לאורך ים המלח, דרך עין גדי עד למפעל האשלג הצפוני בקליה. סך הכול 10 ימים! ללא קשר לעולם החיצון, ללא אספקה, ללא אפשרות לקבל עזרה.

לקריאתו נענו חברי הנוער העובד, ממזכירות התנועה ומהקיבוצים בכלל, וכן מספר אנשי תנועת "המחנות העולים" ואחד מ"השומר הצעיר". בין אלו שנרשמו מיד, ולא ויתרו על חוויית חיים כזו, היה שמעון פֶּרְסְקי, בן 18 וחצי, שכבר אז היה פעיל בתנועה.

שמעון לא היה חייב להצטרף למסע, יכול היה להישאר בפעילות הרגילה: הדרכה, הכנת חומר כתוב ופגישות. אבל המדבר בכלל, מצדה בפרט, אישיותו של שמריה ודבריו על המקום ועל הצורך לחקור אותו – כל אלו קסמו לו. עשרה ימים של הליכה ממושכת עם ציוד רב על הגב, של אוכל שהוא לא אוכל, של קשיים פיזיים, של עבודה קשה, כל אלו נשקלו אל מול היציאה אל הבלתי ידוע, אל המשימה לאתר את שביל הנחש הידוע רק מספרו של יוסף בן מתתיהו, ללמוד ולחקור את המבצר הקשה להשגה – והתוצאה ברורה. שמעון פרסקי הצטרף, ויחד עם 46 חברים, בהם 7 בחורות, יצא ל"סמינר מצדה".

יומיים של ההליכה למצדה עברו תוך תקלות לא מעטות, והחבורה נאלצה להתאמץ יותר כדי להגיע, עם ציוד רב שנשאו על גבם, עד לרגלי הסוללה.

למחרת החלה העלייה בסוללה, והטיפוס במצוק. אחת ממטרות הסמינר היתה לשפר את השביל, לחצוב מגרעות בסלע כדי הצבת נעל, לקבוע יתדות ולתלות חבלים, שיעזרו בהעלאת תרמילים ובטיפוס האישי. בעוד שחלק עוסקים בשיפור השביל, הוטל על אחרים לקושש זרדים כדי לחמם את ארוחותיהם, וקבוצת שואבי מים, שירדה עם מימיות ריקות אל הגבים שלרגלי מצדה כדי להביא מים לחבורה כולה. אחרים עסקו במדידות ובסיקור השרידים, מנסים להבין מה הם רואים, להשוות לכתבי פלוויוס, להבין את שלבי הבנייה: ארמון הורדוס, מבצר של קנאים, ומערכת מצור רומאי, מרשימה ומעוררת שאלות. מדי יום התחלפו בתפקידים.

ביום הרביעי קבע שמריה שהסמינר כולו, למעט כמה שומרים, ייצא לסיור מסביב מצדה, לעקוב רגלית אחרי הדייק הרומאי שסגר על ההר, לבחון את 8 המחנות הרומאים שכבר היו ידועים קודם לכן.

הסיור עבר בהצלחה. הן הירידה בשביל החדש אל הסוללה, והן הירידה בנחל מצדה העמוק הגולש דרומה. מכאן המשיכו למרגלות ההר בצידו המזרחי, לאורך הדייק הרצוף ששרד, והוכיח את דבקות הרומאים בקיום המצור. תוך כדי ההליכה לרגלי ההר המשיכו ברישום השרידים.

לפי יוסף בן מתתיהו, ירד מההר שביל מפותל ומסוכן, והחברים התאמצו לגלות משהו שיתאים לתיאור. בימים הקודמים הביטו מלמעלה למטה, עכשיו הם סקרו מלמטה כלפי מעלה. לקראת צהריים הגיעו לצד הצפון-מזרחי של מצדה, שמריה הכריז על הפסקה, למנוחה ולשתיית מעט מים.

שמעון פרסקי לא היה רגוע. נדמה היה לו שראה קטעים בנויים, ואולי זהו קיר תמך, שמעיד על קיומו של "שביל הנחש"?

 הוא פנה לשמריה וביקש את אישורו לנצל את זמן ההפסקה ולטפס במדרון התלול כדי לבדוק זאת. שמריה אישר, והבחור יצא, לבדו, וחיפש מקום בו יוכל לעלות במדרון המשופע. בקטע זה הקרקע אינה סלע אלא עפר מהודק ואבנים קטנות וחדות למגע. ככל שהעפיל וטיפס מעלה, נעשה המדרון תלול יותר. בדרכו למעלה לא נתן את דעתו שהירידה בשיפוע תלול כל כך תהיה מסוכנת שבעתיים. הוא המשיך לעלות עד שחש "זהו זה. עד כאן."

אבל איך יורדים? גלישה לא באה בחשבון, כי היא עלולה להפוך להתדרדרות. להישאר במקום בלתי אפשרי, כי הוא מחליק וגולש. ניסה לנעוץ את ציפורניו באדמה, ולהיאחז בקוצים הקטנים שכמובן לא יכלו לעצור אותו. לא רחוק ממנו הוא ראה סלע גדול, נעוץ באדמה. אם יגיע לסלע – יהיה לו במה להיאחז והוא לא יחליק, ואז יוכל להביט סביב ולחפש דרך לגלוש ולרדת בבטחה. לקרוא לעזרה? אפילו לא חשב על זה. התבייש מהחבר'ה...

 ואז, כשהצליח להגיע אל הסלע ולגעת בו - חש שהאבן זזה. הבין שאם יגרום לאבן להיחלץ ממקומה ולהתגלגל במדרון, היא עלולה להגיע בדיוק למקום בו ישבו החברים. אם יעזוב את האבן – הוא עצמו יתדרדר ועצמותיו תתפרקנה במדרון.

למזלו של שמעון, ראה שמריה שההפסקה עומדת להסתיים ושמעון איננו. הביט למעלה וחיפש, אך לא ראה ולא שמע. החל לדאוג. מה קרה לו? איפה הוא?

שמריה פנה לישרוליק קופיט, כמוהו חבר נען ומפעילי התנועה. "בוא איתי, נצא לחפש," והשניים יצאו בעקבות שמעון, ובמרחק לא גדול ראו לפתע מעליהם כתם כהה על העפר הבהיר. קראו לו, והוא לא ענה. עד כדי כך היה נתון למאמץ להחזיק את עצמו ולהיאחז בקוצים הקטנים או לנעוץ ציפורניים בקרקע. לבסוף נתמלטה צעקה מפיו: "בואו, לכאן!"

שמריה ושרוליק התקדמו, עלו, גם להם לא היה קל, עד שהגיעו לבחור ותמכו בו מלמטה, החזיקו בנעליו ואיפשרו לו לרדת ולהחליק קטע אחר קטע, עד שהגיע לשטח נוח יותר, שם עברו להליכה.

שמעון ניצל ויצא ללא פגע מהתרגיל. אבל קשה להגיד שנרגע. כהרגלו, ישב וכתב את חוויותיו מאותו אירוע. כשחזרו, פרסם את סיפורו "האבן זזה".

את הסיפור מסיים שמעון כך: " עתה אני מבין מה זאת מצדה. הרגשתי את מורא הטבע, שעשה את ההר הבודד למצודה בלתי-נכבשת, לבית ספר גדול לגיבורי-חיל. בשבילים אלה עלו וירדו פעם גיבורים יהודיים, ידעו לפלס נתיב בין אבנים זזות, בין שפכי חול. נדע גם אנחנו למצוא את השביל. שמעון."

"סמינר מצדה" פתח את האפשרות לטיולים למדבר יהודה. חודשיים אחרי שחזרו, יצא טיול ארצי ראשון של "הנוער העובד", וכן של "השומר הצעיר", ובכך התחילה מסורת "טיולי תנועה למדבר יהודה ומצדה", מסורת שנמשכת מאז ועד היום, 75 שנים. אין לנו הרבה מסורות מסוג זה. וכל זאת החל ב"סמינר מצדה", ביוזמת שמריה גוטמן, ובהשתתפות פעילה של שמעון פרסקי.

שלח לנו: יואב אבניאון

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

רות ירדני כץ

אתה מרוצה מאולמרט ומראש הממשלה הנהנתן?

גם אנחנו משתתפים באבלה של משפחת פרס ושל עם ישראל. גם אנחנו ליווינו אותו מאז שעמדנו על דעתנו. שמעון פרס ליווה אותנו ואנחנו אותו ונתגעגע לאיש רב-הפעלים ואוהב אדם.

אהוד שנה טובה לך. מאוד תמוה שאתה מגונן בחירוף נפש על עבריינים שהוכח שהם עבריינים סידרתיים. לא מובן מדוע אתה מגן על אהוד אולמרט וכל הזמן טוען שהוא נקי מכל אשמה והיה ראש ממשלה מצויין. אמת הוא היה ראש ממשלה טוב יחד עם זאת איש מושחת וחמדן. השחיתות שלו הגיע לממדים מבהילים. יש עובדות ועוד עובדות והשופטים קבעו שהוא עבריין סידרתי ועונשו גדל, ואתה לא מפסיק לתת לו קרדיט. לי זה לא מסתדר.

אתה שהיית איש תנועת מרץ התאכזבת ועברת למרכז ומהמרכז ימינה. זה בסדר. נדמה לי שמשה דיין אמר פעם בערך כך: מי שלא משנה את דעותיו הוא לא קורא מפה נכון. אבל לתת מטרייה לראש הממשלה ולרעייתו שהיא כנראה לא אישה מאוזנת גיבוי נחרץ זה ממש מפתיע. יש עובדות, אהוד, וכבר נאמר שעם עובדות אי-אפשר להתווכח. אז אתה מרוצה מאולמרט ומראש הממשלה הנהנתן ומרעייתו ומרביץ לנו שאנו נטפלים, רעי-לב ואוהבי רכילות?

[אהוד: כן. אני מרוצה. ואני לא ימני. אני הייתי והנני יונה פסימית כמעט כל שנותיי].

המטבח החדש

אימא שלי לא ידעה שאפשר להוסיף פירות, רטבים מוזרים, מתיקות, וחריפות לבישוליה. דגים בושלו על פי המסורת, חמין של חורף  ושבת היה על פי המסורת, ארוחת ראש השנה וכמובן ליל הסדר. ערבוב של פרי עם חריף? פירות-ים עם בשר? מי בכלל שמע על פירות ים, איפה נשמע דבר כזה? אימא וחברותיה אז כבשו לימונים, מלפפונים, זיתים וחצילים. הן היו קונות הרינג שלם ואז היתה עבודה להכנתו וזה לקח זמן אבל מעדן.

אימא בישלה דגים עם רסק עגבניות או בלי, שום, פטרוזיליה ולימון. היום מכינים דגים עם הרבה חריף כמו צ׳ילי ועם אפרסקים, אננס, ענבים ומה לא. 

המטבח היפני הוא מטבח ללא שומנים ולכן הם רזים. למה הם רזים? כי הם אוכלים אורז, איטריות מסוגים שונים, מרקים, דגים חיים, ירקות מבושלים, מעט בשר ועוף לא מטוגן בדרך כלל. אין לחם ואין חמאה ואין טיגונים משוגעים.

המטבח השתנה מקצה לקצה. סביצ׳ה למשל מוכן עם דג חי, ירקות קצוצים, צ׳ילי או פלפל חי חריף ובעונה עם אבטיח. אם זה לא עונת האבטיח אז מוסיפים את הפרי העונתי. שמן זית, לימון וכמובן מלח ופלפל.

עוד חידוש. סלט בלי אגוזים  או תאנים הוא לא סלט. בילדות, בנערות ובבגרות האוכל היה פשוט וטעים, גיסי אוהב מטבח הכין לפני זמן מה דג פילה הכי-פושטי עם רסק עגבניות, שום ועשבי תיבול וזה היה טעים למות. 

אוי, אוי, אוי.

השבוע קראתי שמשכורתה השנתית של מנהלת בנק לאומי תרד מ-3.7 מיליון שקלים אם וכאשר הרפורמה תאושר. משכורתה תעמוד רק על 2.5 מיליון שקלים לשנה אבל זה עוד לא קרה.

הידיעה הזאת, שמשכורתה אולי תרד, גרמה לי להתרגשות בל תתואר. צנחתי על הכורסא ודמעות מילאו את עיניי. באותו רגע שכנתי היקרה עדנה נכנסה. עדנה אף פעם לא מודיעה מתי תבוא, היא לא דופקת בדלת פשוט מניחה יד על הידית ונכנסת. היא ראתה אותי עם דמעות בעיניים ושאלה מבוהלת: 

״מה קרה?״

אני: ״אל תשאלי.״

היא בטון כמעט צרחני: ״תגידי לי מה קרה?״

אני: ״קראתי בעיתון שמשכורתה של מנהלת בנק לאומי תרד מ-3.7 מיליון ל-2.5 מיליון...״

עדנה התפרצה: ״מה את אומרת?״

אני בקושי יכולה להוציא מילה כי הדמעות זלגו וחנקו את גרוני. לקח זמן עד שהצלחתי לבסוף לומר: ״מסכנה, איך היא תגמור את החודש?״

חג שמח.

* * *

אהוד בן עזר

חטא הגאווה של השמאל

נדפס בגיליון שכותרתו: "השמאל הישראלי: חי או מת?"

של כתב-העת "ארץ אחרת" מס. 25, מרץ-אפריל 2005

יהושפט הרכבי כתב עוד לפני מלחמת ששת-הימים שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום באזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים, ישרור שלום בינינו לבינם.

כשרבין נרצח, חשבתי – כמו רבים במחנה השמאל – כי הוא היה "קורבן השלום". אך מאז פרוץ מלחמת הטרור בשנת 2000 הבנתי כי רבין היה קורבן חינם. הגעתי למסקנה כי כנראה לא יהיה שלום, לפחות לא בטווח הנראה לעין, ויותר מכך – אם רבין היה חי כיום, גם אז היתה פורצת מתקפת הטרור הפלשתינית, והוא היה נוהג כלפי הפלסטינים כמו ברק ושרון.

המשבר המתבקש לא פקד את מחנה השמאל. הגרעין הקשה של המחנה הזה לא ערך חשבון נפש נוקב בעקבות האירועים של השנים האחרונות, אלא להפך – התבצר בעמדותיו הסהרוריות, אשר לשיא קיצוניותן הגיעו ביוזמת ז'נבה של ביילין. באמצעות מסמך ז'נבה כבש ביילין את מרצ, וכמעט שהרס את השמאל הישראלי סופית. אם היה נערך חשבון נפש, לא הייתי עוזב את מחנה השמאל אלא מנסה לשנות בו את הכיוון ואת הערכת המציאות, וממילא גם את העמדות הפוליטיות הנובעות מהם.

אני מנסה להבין מהו מקור העמדות הסהרוריות, ולדעתי, התשובה טמונה בדברים שכתב יהושפט הרכבי [קרובי-רחוקי דורות אחדים לאחור, אימו חיה הרכבי היתה בת אח של יהושע שטמפפר; אימם של האחים שטמפפר היתה ממשפחת ראב. זה לא כלול במאמר הנדפס] – עוד לפני מלחמת ששת הימים. הרכבי טוען שהישראלים סובלים משיגעון גדלות הבא לידי ביטוי בשני אופנים: במחנה הלאומי הדבר מתבטא באמונה שאנחנו, במו-כוחנו, נשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו מחנה השמאל מאמין שרק בנו האשמה להיעדר השלום מאזורנו, ואם אך נהיה טובים ומוסריים ונמלא את דרישות הערבים – ישרור שלום בינינו לבינם. הַהִיבְּרִיס, חטא הגאווה של השמאל, מתעלם מעומק השנאה וההתנגדות הערבית-פלסטינית-מוסלמית לעצם קיומנו כאן, במדינת ישראל.

את צורת החשיבה וההתנהגות של מחנה השמאל אפשר להמשיל לילד שאינו מבין את המציאות הכלכלית הקשה בחברה, אך הדבר אינו מונע ממנו להאשים את אביו בכך שאינו מרוויח מספיק. אנשי השמאל רוצים שלום בכל מחיר ולא מבינים את האילוצים המונעים השגת שלום, אילוצים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל.

"יונה פסימית", כך אני מגדיר את עצמי כל השנים. אני מעריך שעידן ה"שלום" מצוי מאחורינו – הוא שרר-כביכול עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר האמנו עדיין בתהליך אוסלו – ואני מעריך כי המציאות המדינית-הביטחונית רק תלך ותחמיר. גם הסיבה לתוכנית ההתנתקות של שרון אינה אלא העובדה, שהעולם עדיין לא הבין ולא הפנים את מלוא סכנותיו של טרור פונדמנטליסטי-אסלאמי, ולכן אילץ את שרון להראות שישראל מוכנה לעשות "צעד חיובי", ובלבד שלא יגידו שאין תזוזה.

יש חשש סביר מאוד כי לאחר ביצוע ההתנתקות ישרור כאן מצב חמור פי כמה. יישובים עבריים אולי ייעקרו – אך הטרור הפלסטיני ודאי יימשך. ההישג הישראלי היחיד שאפשר לראות במהלכיו הטאקטיים של שרון הוא קיצור קו הגבול בינינו לבין העזתים.

אבסורד הוא שהשמאל הפך את רבין לסמל השלום. רבין היה ביטחוניסט ולא היה מעלה בדעתו להחזיק בעמדות כשל אנשי השמאל. בכך שהם משייכים אותו אליהם יש לא רק עיוות ההיסטוריה, אלא גם פגיעה קשה בזיכרו של ראש הממשלה המנוח. הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקות במורשת השלום של רבין הם בחלקם מילים ריקות. המורשת הייחודית שיש לשמֵר אותה לזכר רבין היא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח, בדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.

אין צורך להיות "ימני" ולרוץ על הגבעות בגדה כדי להיות מפוכח ולהבין שאין לנו שום אפשרות לגרום בכוחנו-בלבד לכך שהאיסלאם הקיצוני יוותר על מאבקו הנחוש והאכזרי בתרבות המערבית, מאבק שמתמקד גם – ואולי בעיקר – בנו, וזאת מהיותנו, אם נרצה ואם לא – עמדה קדומנית של התרבות המערבית והדמוקראטית מול מאות מיליוני מוסלמים.

איש לא תיאר לעצמו מציאות כזו בזמן שהאימפריה הסובייטית עדיין התקיימה, והיא היתה "האיש הרע" בעיני המערב, (ולפני-כן הרייך הנאצי הוא שייצג את "ציר הרשע"). והנה בשנים האחרונות, בייחוד מאז קריסתם של מגדלי התאומים – נמצאות ישראל, ארה"ב, הודו, סין, רוסיה, אולי גם גרמניה – ובעתיד יצטרפו אליהן מדינות מתפכחות נוספות – בצד אחד של המתרס, בצד אלה הנלחמים בסכנת הטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם – ואילו בצידו השני נמצאות צרפת, בלגיה, דנמרק ועוד כמה מדינות אירופאיות מתחסדות או מאויימות על-ידי המוסלמים-שלהן, ועימן רוב העולם הערבי והמוסלמי.

אז אולי מבחינה גלובאלית מצבנו לא כל-כך רע, אף כי ברור כי לא יהיה שלום ולא ייפסק הטרור עד אשר רוב העולם המוסלמי והערבי יהיה לחברה שמחסלת את האנאלפאביתיות ומעניקה חינוך חילוני-הומאני, מעודדת הקטנת הילודה לרווחת הנולדים, מעניקה שיוויון זכויות מלא לנשים, מפסיקה למול להן את הדגדגן בילדותן או לרצוח אותן על רקע כבוד המשפחה, ועוד כמה קטנות כאלה.

מהצד שכנגד, ישנה הפשטנות של הימין הישראלי, המדבר על "פשעי אוסלו", כאילו אלמלא הסכמי אוסלו היינו חיים במצב אחר עם הפלסטינים, ותוך שליטה נוחה בהם.

אלה דיבורים ריקים. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכמי אוסלו, שנתנו שנים אחדות של שקט יחסי, אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא היינו מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, ישראל לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בחמש-עשרה השנים האחרונות, לא היה נכרת שלום עם ירדן, והאינתיפאדה של ספטמבר 2000 היתה פורצת שנים אחדות קודם לכן.

לפני האינתיפאדה היה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלסטינים, היה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים עד כדי כך שיהרסו לעצמם השקעה בלתי-חוזרת (של מה שנשאר לאחר הגניבות של מנהיגיהם) בסכום עתק של שניים וחצי מיליארדי דולרים שקיבלו ממדינות אירופה ומארצות-הברית לשיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000. מי יודע אם אי-פעם יחזרו לאותו מצב. במו ידיהם הם הרסו את מעמדם, מוסתים-מרצון כהמון נבער בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת, ואני לא מוכן לפתרון הקל של ראיית יאסר ערפאת כשעיר-לעזאזל, שאחריו כביכול ישתנה הכול.

לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו, ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתפות יומיומית ומתישה במלחמה נגד הטרור הפלסטיני – ויש המשלמים בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.

מי שצריך לעצור את הטרור בגופו או לשלוח בני-משפחה, בנים, בנות ובעלים למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).

לכך מצטרפים הדיבורים הריקים של "מחנה השלום", של יוזמי אמנת ג'נבה 2003, של הכותבים המתקרנפים לפי הקו של עיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל שאר נביאי שלום-השקר למיניהם – שאת פעילותם מממנים לעיתים קרובות האיחוד האירופי, ארגון אונסק"ו ותורמי כספים זרים אחרים, הידועים בחיבתם הרבה לישראל ולממשלתה הנבחרת.

העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר. הדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו בכך שאין פתרון כולל, וכי תקוות הערבים היא לחסל אותנו בשיטת הסלאמי, פרוסה ועוד פרוסה, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאבת ששום ויתור שלנו, גם ההתנתקות, לא יביא שלום אמיתי, ואולי רק יחליש אותנו.

נכתב ופורסם: 2005

אהוד: אנו חוזרים ומביאים את המאמר, כי חלק מחברינו ומקוראינו, ומאלה שאינם קוראינו, סבורים שאנחנו ו"המכתב העיתי": "ימניים"!

* * *

10 שירים מאילן בושם

אל 'חדשות בן עזר'

 *

זְנַב הַשִּׁיר

מְמַהֵר לְהֵאָחֵז בּוֹ

לִפְנֵי שֶׁיִּבְרַח,

מְמַהֵר לִכְתֹּב

לִפְנֵי שֶׁיִּפְרַח.

צִדּוּק הַדִּין

"צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ," נִזְכַּר

אַחַד הַהוֹלְכִים בְּפָסוּק מִתְּהִלִּים

בִּזְמַן הַלְוָיָתוֹ שֶׁל הַהוֹלֵךְ הַיָּקָר לוֹ

וּמִלְמֵל לְעַצְמוֹ בְּזַעַם:

אֵיזֶה צֶדֶק וְאֵיזֶה סֶדֶק,

כָּל כָּךְ לֹא הִגִּיעַ לוֹ לָלֶכֶת!

הַמָּוֶת

הוּא מַכֶּה קָרוֹב,

קָרוֹב הוּא מַכֶּה

וְלוֹקֵחַ עוֹד קָרוֹב...

וּמִצִּדּוֹ הוֹלֵךְ לוֹ

הָלְאָה לְדַרְכּוֹ

כְּמוֹ כְּלוּם.

*

"מַה שְּׁלוֹמְךָ?"

שָׁאַל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

שֶׁעָנָה: "כָּרֶגַע טוֹב"

בְּהַצְבִּיעוֹ עַל מוֹדַעַת אֵבֶל

הַדְּבוּקָה לַקִּיר.

*

הָעֶרְוָה הָרְעֵבָה

פָּעֲרָה לוֹעָהּ

לִבְלֹס לִבְלֹס

וְהוּא חִטֵּט לָהּ בַּנַּרְתִּיק

כְּמוֹ בְּתִיק

וְהָיָה לָהּ חוֹר

אֱלֹהִים יִשְׁמֹר

מַמָּשׁ בּוֹלְעָן

אֵלָיו כָּלָה

וּבְתוֹכוֹ נִכְלָא...

דִּיאָלוֹג

אֲהוּבָתוֹ טָעֲנָה כְּנֶגְדּוֹ

עַל שֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִיָּד

אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא מִתּוֹכָהּ,

וְהוּא הֵשִׁיב שֶׁאֵינֶנּוּ הוֹלֵךְ

לְשׁוּם מָקוֹם,

שֶׁהוּא תָּמִיד הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹכָהּ.

תלוי בְּשַׂעֲרָה

בְּמַבָּט רִאשׁוֹן נִרְאֲתָה בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת

פִּתְאוֹם הִבְחִין בְּשַׂעֲרָה לְבָנָה

בְּשִׁפְעַת שְׁחֹר שַׂעֲרָהּ

וּמֵאָז נִרְאֲתָה לוֹ אֶפְשָׁרִית.

*                   

אָמְרָה בִּתּוֹ לַחֲבֶרְתָּהּ:

אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה כְּבֶן 60

כְּשֶׁעָשָׂה אוֹתִי,

עָשָׂה כְּמוֹ חָתוּל

וְהָלַךְ

רֶמֶץ מִזִּכְרוֹ

אָמַר חָבֵר לִידִידוֹ:

עָבַר פֹּה מִישֶׁהוּ

שֶׁמַּזְכִּיר בְּמַשֶּׁהוּ

אֶת מִי שֶׁהָיָה בִּזְמַנּוֹ מַה שֶּׁהוּא

נוּ, נוּ... זֶה... מַה שְּׁמוֹ?...

  *

הַנֶּהָג הַזֶּה אִישׁ חָזוֹן:

כְּבָר בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהֶחֱנָה אֶת רִכְבּוֹ בַּצֵּל

כִּסָּה בְּכָל זֹאת אֶת הַהֶגֶה בְּקַרְטוֹן –

עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תַּעֲבֹד בָּעֵינַיִם...

* * *

יפה ברלוביץ

ראשית ספרות הילדים המזרחית:

סמי מיכאל כפורץ דרך

פרק מתוך מאמרי "מקומה של ספרות הילדים ביצירתו של סמי מיכאל – שיח פואטי", שראה אור בספר: נסיך ומהפכן, עיונים בפרוזה של סמי מיכאל, עורך: יגאל שוורץ, הוצאת גמא, תל אביב, 2016.

ברכותי לסמי מיכאל עם מלאת לו 90 שנה

סמי מיכאל, סופר ואיש רוח, ידוע במחוזותינו בכתיבתו הפורה, כאשר רומנים פרי עטו כגון  שווים ושווים יותר (1974), חסות (1977), חצוצרה בואדי (1987), וכמובן ויקטוריה (1993), טלטלו את הציבוריות הישראלית בהציגם על סדר היום הספרותי נושאים וקהלים, שהציבוריות הישראלית לא ידעה ולא פגשה קודם לכן.

והנה בקורפוס זה של רומנים, נובלות, מחזות וספרי עיון, ניתן למצוא קובץ לא מבוטל של יצירות, שחלקן נכתבו לנוער וחלקן לילדים לגיל הרך. והשאלה היא: מדוע מצא מיכאל לנכון לכתוב גם לילדים ונוער? כאמור, ביצירתו, כסופר מהגר, שחי את המפגש המיוסר והמנוכר כל כך בין היישוב הוותיק בארץ לבין המוני המהגרים חסרי כל, שהגיעו ממזרח ומערב למצוא להם כאן מולדת ובית; כסופר מהגר, לקח על עצמו לספר את המפגש הזה מנקודת מבטו של הרוב ההלום והנדהם דווקא, במעבר הדרסטי שלו מארץ לארץ, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות. ומה באשר לילדים? האם גם הם היוו קהל יעד לנושאים אלה שלו? 

כידוע, סמי מיכאל, יליד בגדד (1926), הגיע לארץ עוד טרם העלייה הגדולה מעיראק (1949), צעיר בודד ללא משפחה, ללא שפה, וללא כל אמצעי להתמודד עם זרויותיה של הארץ הזאת. לפיכך לא בכדי בחר להעמיד במרכז כתיבתו את זעקתו של רוב דומם זה, על מצוקותיו, השפלותיו ואכזבותיו (במעברות הארעיות, בשיכונים בשולי הערים), כשהוא משמש לו כפה במחאתו ובהתנגדותו אל מול המדיניות הלאומית הדוגמטית של כור ההיתוך, בתובעו את מקומם הלגיטימי לקראת חברה ליברלית ופתוחה יותר של ישראליות אחרת, אלטרנטיבית, רב זהותית ורב תרבותית.

יתרה מזו. כשקוראים את קורפוס יצירתו של מיכאל – יצירה שמעיקרה היא חתרנית וביקורתית, הנאבקת ומתמודדת עם שאלות חברתיות מטלטלות (פער מעמדות, עוני, אבטלה, גזענות) – ניתן ללמוד כי  שאלות אלה הן עקרוניות למיכאל לא רק במרחב הישראלי של שנות ה-50  וה-60, אלא גם במרחב היהודי העיראקי של שנות ה-30 וה-40, אותו הוא מוקיע וחושף באותו להט של מעורבות ואכפתיות. כלומר, מעיקרו סמי מיכאל הוא סופר חברתי פוליטי לוחם, שיעדו לעורר קהל קוראים, בעל פוטנציאל ערכי מוסרי, שיש בו כדי להכיל ולהתמודד עם נושאים קריטיים אלה; כך שהשאלה החוזרת היא: האם עיסוקו הספרותי בחומרים קשים ופרובלמטיים אלה, מוביל אותו לדובב גם את קהל היעד של קוראים צעירים? האם מיכאל אכן תופס את עצמו כסופר לילדים? ואם כך – באיזו קטגוריה הוא מתמיין בקרב סופרי הילדים? האם הוא בין אלה שמגמתם הילד, ומכאן פנייתו הישירה אליו במגמה להשכילו, לחנכו ולסקרנו בהתאם למגבלותיו הקוגניטיביים והלשוניים (ומכאן גם אילוצו לאפק ולצמצם את חופש היצירה שלו); או שמא ניתן להציבו בין אותם סופרים שנמצאים כותבים לילדים, כאשר לאו דווקא הילד הקונקרטי בן-הזמן הוא המניע לכתיבתם, אלא הדחף היְלָדי שבהם, שכמו מדעת או שלא מדעת מייצר פיסות ספרות, שבדיעבד מתחברות ומתייעדות לילד הקונקרטי באשר הוא.

ושאלה נוספת בנידון: מה מקומה של ספרות הילדים של מיכאל במרחב היצירה שלו. האם זוהי יצירה נבדלת ומובחנת בפני עצמה, או שמא היא שואבת ונשאבת אל מכלול העשייה שלו? 

כאן כדאי לפתוח ולציין כי הכתיבה לילדים ונוער החלה אצל סמי מיכאל כבר מעצם ראשית כתיבתו בעברית. ב-1974 יצא לאור ספרו הראשון שנכתב בעברית שווים ושווים יותר, ושנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער סופה בין הדקלים (מיכאל 1975). ספר נוסף שראה אור בשנות ה-70, הוא פחונים וחלומות (מיכאל 1979). בשנות ה-90 שוב מתפרסמים שני ספרי נוער שלו: האחד אהבה בין הדקלים (מיכאל 1990)  והשני שדים חומים (מיכאל, שדים חומים 1993 ); ומן העשור הראשון של שנת 2000 – שלושה ספרים נוספים, והפעם לילדים בגיל הרך: אותיות הולכות לים (מיכאל 2009) צרצרון שר גם בחורף (מיכאל 2012 ) ו-טיפה וטיפונת (מיכאל 2015).

כלומר, לפנינו שבעה ספרים, המופיעים לסירוגין בתקופות שונות לאורך כל שנות יצירתו של מיכאל, כך שבדיון שאבקש לערוך כאן, אנסה להתחקות אחרי כתבים אלה, לא רק מבחינה תמטית ופואטית, אלא גם באמצעות השיח ההולך ומתנהל בין ספרות הילדים של מיכאל, לבין כלל העשייה הספרותית שלו. במילים אחרות, אבקש לטעון כי ספרות ילדים ונוער זו, היא חלק בלתי נפרד מדרך התפתחותו היצירתית של מיכאל במשך למעלה מארבעים שנה, כאשר לא רק שאינה מסתופפת ליחידה נבדלת ושונה, אלא היא אף פועלת ונפעלת במעין אינטראקציה עקבית לכתיבתו המובילה – אם כשותפה לשיח הרב-יצירתי ואם כמלווה אותו.    

הדיון יתנהל להלן בארבעה פרקים: א. ראשית ספרות הילדים המזרחית: ס' מיכאל כפורץ דרך (סופה בין הדקלים ואהבה בין הדקלים); ב. להיות נער מעברה: ספרות הילדים כספרות מחאה (פחונים וחלומות); ג. הפיוס עם הנוף, הפיוס עם הישראליות (שדים חומים); ד. דיון עם הילד האוניברסלי או טרילוגיה של מים (אותיות הולכות לים, צרצרון שר גם בחורף, טיפה וטיפונת).

להלן הפרק הראשון.

בראיון שערך ירון לונדון עם סמי מיכאל אחרי צאת ספרו ויקטוריה, אמר הסופר:

"הילדות שלנו, העיראקים, היתה ילדות מבוישת. כשבאנו ארצה, הסתרנו את התרבות שלנו, את השירים שלנו, את המוסיקה שלנו... נחתנו לתוך התרבות הצברית ורצינו להידמות לחבר'ה האלה שהביסו את שבע מדינות ערב, וטיפחו את השרירים ואת כשרון המעשה, בעוד שאנחנו ייצגנו את הגלות... חשנו שחושבים עלינו: 'הנה, הגיחו השפנים ממחילותיהם, אחרי שסידרנו עבורם מדינה.' ככה שעד לפני כמה שנים לא הייתי בשל לכתוב, והציבור לא היה בשל לקלוט את סיפוריו של הילד מהגולה. וזה לא מקרה, שרומן הגישוש שלי 'סופה בין הדקלים' נועד לבני הנעורים ולא למבוגרים." (מיכאל 1993, 14-15).

כלומר, מיכאל, עם החלטתו להיות לסופר עברי בישראל (של שנות ה-70), בחר להימנע מלכתוב רומנים למבוגרים על ילדותו בעיראק, כיוון שהבין כי סיפורי ילדות יהודיים-עיראקיים, לא יתקבלו על ידי הקורא הישראלי הבוגר, הן בשל דחייתו את העיסוק בגולה (האתוס האנטי-גלותי), והן בשל הסתייגותו מחומרים סיפוריים שעניינם יהודי ארצות ערב (אתוס כור ההיתוך). עם זאת, רתיעתו של מיכאל מלשטוח ילדות עיראקית בפני הקורא המבוגר, עוררה בו סקרנות לשלוח מעין "בלון גישוש" אל עבר הנוער הישראלי דווקא, בניסיון לכתוב לו ולהתחבר עימו. דרך אגב, את רתיעתו זו של מיכאל, יש להבין גם בעקבות 'סחף הילידיות' שפקד את התרבות הישראלית במעבר מיישוב למדינה. נראה שכבר מסוף שנות ה-40 והתחלת ה-50, החלה להציף את הספרות המתחברת – תימטיקה שעניינה ילדות ארץ ישראלית שלפני קום  המדינה, כשהיא גורפת לא רק את משמרת סופרי "דור בארץ" (דור מלחמת תש"ח), אלא גם את משמרת סופרי "דור המדינה" (פרופ' שמעון הלקין, ראש החוג לספרות עברית דאז, ציין לא פעם בפליאה את תופעת 'האינפנטיליזציה' שאחזה בספרות הישראלית החדשה). האם מיכאל, כסופר מהגר, איתר סימפטום זה של חזרה אובססיבית לשוב ולספר את הילדות של טרום המדינה (כחֶסֶר, כגעגוע, כביקורת וכדומה), ונמנע מלהציע את ילדותו 'הדחויה', אלא רק כפי שהוא מצא לנכון – כיצירה לילדים?

כך או כך, ספרו הראשון לנוער - סופה בין הדקלים (מיכאל 1975) – הוכתר מתחילה בהצלחה.  במשך שנים פירסם מיכאל את סיפוריו בעיתונות הערבית, ושמו לא היה מוכר לדוברי העברית. גם ספרו הראשון בעברית  שווים ושווים יותר נתקל  בביקורות קשות, הן בשל תכניו החתרניים והן בשל לשונו, שלא היתה ספרותית דיה, לדעת המבקרים. והנה שנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער (וספרו השני בעברית), זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (1976), נכנס לתוכנית הלימודים של משרד החינוך, ואף תורגם לגרמנית.  

מיכאל התקשה להבין הצלחה זו. לימים יאמר לירון לונדון: "היתה לי תיאוריה האומרת שהקורא הישראלי הורגל להתעניין רק ביישוב הוותיק, ואיזה עניין יוכל למצוא במה שהתרחש... בשכונה בגדדית עלובה?" (מיכאל 1993) אבל כשעוברות מספר שנים והוא פונה שוב לכתוב רומן ילדות, גם הפעם הוא בוחר להפנות אותו לנוער. היה זה אהבה בין הדקלים (מיכאל 1990), ושוב הספר זוכה לתהודה ושוב גורף פרסים כמו, פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1990) ועיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער מטעם IBBY (1992). רק ארבעים שנה אחרי סופה בין הדקלים, ועשרים וחמש שנה אחר אהבה בין הדקלים, כשמיכאל כבר סופר מצליח ושבע ניסיון, הוא מעלה על הכתב עוד רומן ילדות, והפעם הוא מייעד אותו לקהל המבוגר שבין קוראיו: יהלום מן הישימון (מיכאל 2015 ).

מדוע סיפורי נוער אלה (שעניינם בגדד) זכו להיענות רבה כזאת – אם כספרות בפני עצמה, ואם על רקע סיפורי הנוער הישראליים, עליהם גדל הצעיר המקומי בעשורים הראשונים של המדינה (סיפורי תל אביב של נחום גוטמן ולאה גולדברג, דרך סיפורי ההתיישבות נוסח אליעזר שמאלי וצבי ליברמן, ועד לסיפורי החבורה של יגאל מוסינזון, המושבה לס' יזהר, ירושלים המנדטורית לעמוס עוז, או המושב ליצחק בן נר).

נפתח ונעיין בפיסקה הראשונה של ספרו הראשון "סופה בין הדקלים":

"לילות אחדים אפשר כבר לישון כשהחלונות פתוחים. הקור העז חלף לו ומבעד לחלון פלשו ריחותיו המשכרים של האביב הבגדדי קצר הימים. נורי שכב על גבו, עיניו פקוחות לרווחה באפלת החדר... שאב לקרבו את הבושם החריף של פרחי התפוזים... היה חם בשכונת הווילות – בתאוין. הוא הטיל הצידה את השמיכה העבה. לפתע חש כי פרוותו של זוזו מציקה בחומה לכפות רגליו. הוא בעט בעדינות בכלב שנהג כל לילות החורף לישון בצד השני של המיטה... זוזו לא קיבל את הבעיטות ברוח טובה. הוא נהם בכעס ונעץ את שיניו כאות אזהרה בבוהן רגלו של נורי." (מיכאל 1975, 7) 

כבר בפתיחה אנו פוגשים בדיוקנו של נער בשם נורי, שסיפור עלילותיו נמשך מספר חודשים בלבד: עלילות שתחילתן – סופת מים באביב, סיומן – סופת חול בקיץ, ואמצעיותן – ראשית יוני של אותה שנת 1941, המהווה מעין קו תפר חוצץ, הקורע את ילדותו לכאן ולכאן. מיהו נורי של טרום יוני 1941? ובכן, לפנינו נער שעדיין לא הגיע למצוות, אבל יודע לחיות את ילדותו במעין שמחה של תום וביטחון – ביטחון שהוא פועל יוצא של היותו בן למשפחה מבוססת, אך גם ביטחון שמעוגן בתחושת שיוך חזקה למקום, כמו שנהג לשנן בעקבות סבו:

"אנו היהודים יושבים כאן עוד לפני שנולד הנביא מוחמד ועלי ובניו אל- חסן ואל-חוסיין [...] ועוד לפני שהגיחו מהמדבר השבטים...תחת דגל האסלאם וכבשו את גדות הפרת והחידקל [...] אבל... לא אבות אבותיי, לא אבותיי, אף לא אני לא התביישנו ואיננו מתביישים להיות יהודים." (מיכאל 1975, 40)

כידוע, התפוצה היהודית בעיראק הקדימה את הכיבוש המוסלמי ומשילותו (הגיעה לבבל עם חורבן בית ראשון ושני – 586 לפנה"ס, 70 לספירה), ומשך מאות בשנים שימשה מרכז לחיי הרוח היהודיים, שהניבו את יצירת הפאר היהודית הקולוסאלית – התלמוד הבבלי (המאה ה-10).

כלומר, עם כל הקורות את הקהילה היהודית בעיראק בין שפל וגאות (אם במאות הראשונות לספירה, ואם בראשית המאה ה-20), היהודי העיראקי לא הצטייר בדפוסים השגורים של נווד חסר בית ונרדף ("קח מקלך יהודי עשוק / מקום נודך כשנות אלפיים / קח ילקוטך, שים בו לחם / מלא אומלל חמתך מים," מ"מ דוליצקי, 1969, 140); להפך, היהודי העיראקי לדורותיו, נעוץ היה "כסלע איתן באדמת עיראק" (מיכאל 1975, 165) עם היסטוריה מקומית, התארגנות קהילתית, ותרבות ייחודית. לפיכך לא בכדי בז סבו של נורי לכל סכנה ואיום (לרבות הנאציזם שהשתלח אז גם בעיראק), כשהוא מציג עצמו כתושב מקומי "בן אלפיים" (ולא בגילו שלו – קרוב לשבעים).

מיותר לציין, שנער הגדל ומתחנך על מודעות נחושה של שייכות ושורשיות, אמון ובטוח כי גם בגדד היא שלו. ואכן, ילדותו של נורי היא ילדות של רחובות ומרחבים. אמנם הבית הוא דומיננטי בחייו, ולא פחות בית הספר היהודי, אבל השוטטות העירונית היא בנפשו. נורי הוא ילד חופשי וסקרן, המרבה לפעול בחבורות, אבל יודע גם לא פעם להעלים את עצמו: יחיד הוא תועה ברחובות ובשווקים, בין נופים מרהיבים של נהר-ערבה-מטעי דקלים, אך גם בין סמטאות אפלות ואלימות, בריות מנוונות בבקתות מתמוטטות על שפת החידקל, וילדים מזי רעב האוספים בדלי סיגריות מבאי בתי קפה נהנתנים.  

מיכאל מלווה את נורי לאורכה ולרוחבה של בגדד (ניתן לומר כי נורי היא דמות החוזרת בוואריאציות שונות של סיפורי עיראק הבאים), כשהוא חי עימו שוב את התפעמות הגילוי כמו: חיי היום יום במשפחה על חמשת דורותיה (ביניהם סבתה של סבתו); מפגשים לא צפויים עם דמויות מזדמנות וקבועות (שומר במשרפת לבנים, אלמנה השומרת על שדה מלפפונים, דניס ילדה אהובה, שכנים מעבר לגגות, וכמובן חברים יהודים-מוסלמים-נוצרים);  אירועים של יחד ולחוד רב-חברתי ורב דתי, שנערכים על דרך של ידידות וקרבה, אך גם על דרך של מלחמות רחוב, עלבונות, תחרויות ומהלומות).

עם זאת, בתוך ההמון השוקק והמושך הזה, מיכאל לא נרתע לגלות גם את פניה המכוערים של בגדד, כפי שתיארנו לעיל. יוצא אפוא שחרף היותו של הגיבור נער צעיר, מיכאל אינו מונע ממנו מלהתעמת עם מראות ומצבים מזוויעים שגם הם עושים את העיר (כמו עוני משווע, מכות והתעללויות בחלשים, או גופות מתגוללות על חוף הנהר כשהמים הם קברם). נורי לא בורח ממראות ומצבים אלה, כפי שגם הקורא, הנער הישראלי, לא אמור להניח את הספר בגללם. להפך. מיכאל בוחר לשוחח עם נורי וממילא עם הנער הישראלי, בגובה העיניים, כשהוא נאמן לדרכו הגלויה והישירה, שלא להסתיר ממנו את המציאויות כמות שהן. ואכן, נורי גם אם הוא נער מפונק ורגיש, אין הוא נרתע מלהיחשף למציאויות אלה, ולא עוד אלא שבשיטוטיו ההרפתקניים לטעום כל התנסות, הוא מפתח אמפתיה וחמלה ליצורים מוכים ומדוכאים אלה, כשהוא פונה לעזור ולו גם כ'עובר על החוק' (גונב מאביו סיגריות כדי לתתם להומלס קטוע רגליים). 

ואכן אם להגדיר סיפור ילדות זה, מבחינה ז'אנריסטית, יש לשייכו לאותה עלילה כרונולוגית התפתחותית,  שעניינה סיפור חניכה; דהיינו, צעיר היוצא ממקום מוגן ותומך של בית ומשפחה, כדי להתמודד עם החוץ הלא מוכר – התמודדות שיש בה כדי לחשפו לתהפוכות החיים והתנסויותיהם, במטרה לקדם את עצמו לקראת מימושו כאדם בוגר (קורצוויל 1973, 389-412).

אמנם בסיפור זה, נורי אינו עוזב בית, משפחה ואם מגוננת תמיד, עם זאת הוא נאחז בכל תירוץ כדי לצאת ולהתעמת עם החוץ, ולממש עצמו כבוגר ומנוסה. אלא שהתנסויות אלה לא מרחיקות לכת, וגם אם תהליך חניכתו מתנהל בין רחובות מסוכנים ופוגעניים, זריזותו ותושייתו של נורי עומדים לו בכל סכנה. לא כן בהמשך (קיץ 1941). כאן התוודעותו אל בגדד הקשוחה ואל תהפוכותיה רבות הפנים, נעשית רק דורסנית יותר, ואם בתחילת העלילה, התוודעות זו מקדמת אותו להיות נער בוטח ובוגר ברגישותו ובמודעותו, בהמשך – הוא מוצא עצמו יעד וקרבן להשתלחויותיה האנטישמיות של בגדד. שהרי עם רוחות הפאשיזם שסחפו את העם העיראקי לכדי פרעות שלא נודעו קודם לכן, קורסת גם חניכתו של נורי – ומסיפור התפתחות של התמודדות ולמידה, הוא קורס תחת בגרות כפוייה של טרם עת. במה דברים אמורים?

ב-2 ביוני 1941 (חג השבועות לפי התאריך היהודי), יצאו נורי ואחותו לקצה העיר לחגוג עם הסבתא-רבא שלהם.  בהיסטוריה של יהודי עיראק הפך תאריך זה מחג לחגא, כאשר בימי חג אלה פרץ אל רחובות בגדד המון מוסלמי שלוח רסן, כשהוא מתעלל, מכה והורג בכל יהודי שנקרה בדרך (פירהוד: ביזה, שלל). ההרג היה כה אכזרי, שלא היה אפשר לזהות את הגופות שעוותו והושחתו ללא הכר, כך שהוחלט לקברם בקבר אחים (כ-180 נרצחו, למעלה מ-2000 נפצעו, וכ-50,000 נבזז רכושם).  כאן צריך להזכיר, כי פוגרום זה לא נודע במשך שנים לציבור היהודי שאינו יוצא עיראק, ובניגוד לפוגרום שהתחולל ביהודי גרמניה ב'ליל הבדולח' (נובמבר 1938), ה'פירהוד' לא נכנס ללוח מועדיו ואזכוריו של העם בישראל, לא נדון בספרי הלימוד של תולדותיו, וממילא נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלו.

והנה גם  בסופה בין הדקלים, מופיע ה'פירהוד' כאירוע קריטי בהתפתחות העלילה, אם כי לפי גרסתו של נורי, התפרצות זו, לא באה לו כהפתעה. לפי נורי, כבר באביב 1941, נצטווו בבית הספר היהודי ללבוש מַדֵי חאקי (מורים ותלמידים), ובמאי 1941 הופסקו הלימודים, כשהוא וחבריו 'חוגגים' את החופש שבא להם פתאום באמצע השנה.  הכרה מטרימה נוספת שאותתה לו על הסכנה העתידית, הייתה עזיבת התושבים המוסלמים והנוצרים את השכונה היהודית בה חי עם משפחתו. גם חברו הטוב נאיף עזב, ולא עוד אלא שגייס חבורת נערים מוסלמים כמוהו, לחטוף את דניס, נערתו של נורי. אלא שנורי לא נרתע אחור; וכאן כמו מופיע לפנינו טיפוס אחר ולא-צפוי במרחב הדימויים של הנער היהודי בגולה – נער שלא רק מתיידד עם בני גילו המוסלמים, אלא יוצא לתקוף אותם כל אימת שהם מאיימים לפגוע בו. ואכן נורי, כמו נאיף, מארגן קבוצת חברים להשיב מלחמה  שערה, להביס את מזימותיהם (מיכאל 1975, 49).

כאמור, בסיפורו של מיכאל, ההיסטורי נשזר באישי, כשהוא מגולל את קורות ימי הזוועה האלה  דרך טיול החג של נורי ואחותו – אל הפגישה המקרית באוטובוס עם דניס נערתו וצביח אחיה, ומכאן החלטתם להיפגש מאוחר יותר ולחזור יחד הביתה. נורי ואחותו מתעכבים ולא מגיעים בזמן הנקבע, כך שדניס ואחיה חוזרים הביתה בגפם, וכך נקלעים לאוטובוס דמים אחד, שם הם מוצאים את מותם ואת קברם בקבר האחים המשותף.

עוד באותו לילה היה נורי לאדם אחר. הלום רעם ומוכה רגשי אשמה, הוא מתנתק מהעולם: לא מדבר, לא קורא, רק מתכנס בעצמו ללטף שעות את כלבו, ונטרף משאלות מתרוצץ ברחובות לחפש את דניס שאיננה. כך ימים ארוכים, עד שאביו מזהה בהתכנסות עצמית זו – חוסר אחריות, או כפי שהוא מסביר לו: "אתה מבין שאינך עוד ילד... אתה חושב כי משמעות ההתבגרות היא חופש גמור... לא נורי. פירוש הדבר כי אחריות רובצת עתה על שכמך." (מיכאל 1975, 98).

במעמד מטלטל זה של שיח אב/בן, כמו מתפכח נורי: "מעולם לא חשב... כי משמעות התבגרות היא נטל נוסף" (מיכאל 1975, 98). רק עתה הוא מבין שנזרק באחת מהילדות אל בגרות מוקדמת וכואבת – כאב "שהיה עצום מגילו" (מיכאל 1975, 155).  ואכן סופה בין הדקלים כשמו כן הוא: סוּפה של טבע מדברי הרסני, סוּפה של חברה מוסלמית קנאית שאיבדה את שפיותה, וסוּפה של אובדן ושכול בגיל צעיר וללא הכנה. אלא שהסופה בין הדקלים אינה מסתיימת כאן, והיא הולכת ונמשכת עם אֵימֵי 'הפירהוד' שלא מתפוגג, ועם המשפחה הפושטת צורה ולובשת צורה – גם לספר הבא: אהבה בין הדקלים (מיכאל 1990).

ובאשר לספר הנעורים אהבה בין הדקלים, יש להעיר, כי סיפור זה מתמקם שש שנים מאוחר יותר, 1947, כאשר מיכאל מציג לנו הפעם נער בשם סעיד, שהוא מעין גלגולו של נורי (או אינטרפרטציה על תהליך החניכה הפרובלמטי שלו). סעיד הבוגר יותר, הוא תלמיד בשנתו האחרונה בתיכון, אבל כמו נורי הוא  סקרן והרפתקן, כשטווח ההרפתקאות שלו מתפשט מעבר לבגדד – אל גבול סוריה מחד ואל חציית הגבול האיראני מאידך. ואכן, שנת 1947, היוותה סמן טראומטי נוסף בחייה של הקהילה היהודית בעיראק, כאשר עם הסלמת המאבק היהודי-הערבי על ארץ ישראל, ומלחמת השחרור בפתח, נתפסים גם  יהודי עיראק כמשתפי פעולה ובוגדים, ומועדים לרדיפות, לכלא ולמוות. כך נאג'י, אחיו הסטודנט של סעיד, פעיל המחתרת הציונית בעיראק, שנתפס ונשפט לעינויים ולעבודת פרך; כך אביו, שקרס כלכלית, חלה ונפטר; וכך גם האם חסרת האונים שאינה יודעת אנה היא באה, כשסעיד וחבריו מנסים להבריח גבולות לארץ ישראל.

עם זאת יש לציין, כי סיפור מדכדך זה, מוצג בעת בעונה אחת גם כסיפור אהבה נלהב ומשובב לב. מיכאל מנכיח את הנעורים בכל עוזם, בקשר הרגשי הבלתי אפשרי בין לואיז בת העשירים שכל העולם פתוח לפניה, לבין סעיד הנער השכן. כאמור קשר בלתי אפשרי זה הולך ומתפתח, חרף פער המעמדות בין השניים, וחרף האיסור של קֽרבה בין המינים – כאשר העלילה בונה את עצמה לסירוגין, פעם על ידי לואיז ופעם על ידי סעיד. עם זאת, מבנה פואטי זה אינו דו שיח (הם מנועים ולוּ מלהתקרב זה אל זו), ואף על פי כן, ובצורה עקיפה, שיש בה מן המרד ומן הכמיהה לחופש בלתי נדלה – הולך ונוצר סיפור משותף, כשכל אחד מהם מספר את אירועיו, חוויותיו ורגשותיו, מנקודת מבטו: לואיז – ממרום משכנותיה המפוארים, בבגדד ובטהרן, עם סבא מיליונר, ואחים אנשי עסקים מהודו ועד לונדון – אל מול תחבולותיו והרפתקאותיו של סעיד התועה בין מדברות וגבולות.

רומן נעורים זה מרחיק לכת מקודמו, ופרט לעלילותיה של חבורת נערים במצבי הסתכנות נועזים, מפתיע מיכאל גם בתכניו הלא שגורים של סיפור אהבה בוסרי, הדן בגילוייו הסקסואליים בצורה עדינה אך פרטנית (לגילאי העשרה), ולא כל שכן על דרך של שיוויון מגדרי. שהרי, לא הנער משמש כאן פֶה לנערה, כנהוג בחברה המסורתית, ולא הנערה מוצגת כאן, כנצפה, כנועה ושותקת בצד הנער. להפך. לואיז כמו סעיד, יוזמת ומפעילה את אהבתם, כשהיא הקובעת ומחליטה לגבי קיומה והמשכה, כמו גם לגבי סיומה ופרידתה – פרידה מודעת גם מנעוריהם וגם מהמקומות בהם פרחו באהבתם (החידקל, הדקלים והמדבר). 

למותר לציין כי סופה בין הדקלים ואהבה בין הדקלים, היו לספרים פורצי דרך בספרות הנוער הישראלית. שהרי באמצעות סיפורי ילדות/נערות אלה, מציע מיכאל תיקון כפול הן לגבי יהדות עיראק והן לגבי הקורא הישראלי הצעיר. כאמור, המהגר היהודי העיראקי התבייש לספר את עצמו בישראל דאז, כשהוא ממזער את זהותו – כקהילה, כמקום, כהיסטוריה. לא כן סמי מיכאל. הוא הראשון שהעז לקרוע באחת את מסך הבושה, ובאמצעותם של נורי/סעיד/לואיז, הוא מיידע אותנו מהי בגדד היהודית, על פי תפיסת העצמי-ההיסטורי של משפחה יהודית רב-דורית ורב-שורשית, קשריה עם עם-הארץ הערבי לידידות וליריבוּת (שלא לדבר על הזעזוע הלאומי שמוטט את הקהילה היהודית לעזוב אחר מאות בשנים את מולדתם, כפליטים ומהגרים).

ובאשר לקורא הישראלי הצעיר – סיפורי הילדות הבגדדיים של מיכאל מעניקים לו לא רק הבט ספרותי חדש וחתרני לגבי נעורים מה הם, אלא גם מפגישים אותו עם 'גלות' אחרת ועם נערים 'גלותיים' אחרים, כשהוא לוקח חלק בחייהם (הרפתקאותיהם, משפחותיהם, אהבותיהם), ובו בעת, מקבל הסבר (שמיכאל דואג לספק לו בלשונו הציורית), מה היו החיים היהודיים בעיראק, על דרכי התנהגותם, תרבותם ולשונם – בבית ובחוץ, מסביב לשולחן המשפחה או בבית קפה, על גגות בגדד או במרתפיה. כלומר, מה שתוכניות הלימוד, בספרות ובהיסטוריה, לא אֽפשרו לנוער הישראלי ללמוד אודות התפוצה היהודית שבין הפרת והחידקל, הנה באה היצירה של סמי מיכאל, והעשירה אותו. 

ועוד הערה שיש בה מן הסיכום אבל גם מן ההקדמה: בישראל הרב-תרבותית של הכאן והעכשיו, מרבים חוקרי וחוקרות הספרות להצביע על מיעוט היצירה לילדים ונוער – בנושאי הילד המזרחי וממילא ההוויה המזרחית. במאמר בשם "צבעים אמתיים: על ספרות ילדים מגוונת"  כותבת דנה קרן-יער:

"מעטים הם ספרי הילדים המספרים בעברית על ילדים מעיראק, מרוקו, לוב ותימן, ומעטים מהם ספרים המעודדים את צאצאי הדורות שהיגרו מארצות אלה לזהות את עצמם בסיפור ולהכיר את עצמם דרך השיר. [...] המחסור ניכר גם באיורים, שלעתים הם שנותנים אינטרפרטציה למוצאן של הדמויות. כך, לצד הנטייה להתהדר בערכים של קבלת האחר, בולטת נטייה לעיוורון צבעים במה שקשור לאשכנזיוּת ומזרחיוּת ולייצוג דומיננטי של ילדים לבנים כגיבורי הסיפורים, ואובדות הזדמנויות של קוראות [קוראים, י"ב] רבות [רבים, י"ב] להזדהות ולתת לאישיות להבשיל מתוך התחושה של הכרה בערך העצמי [...] יוצא אפוא ש'כשספרות ילדים' אינה מאפשרת את התהליכים האלה, היא הופכת לאחת המסגרות הראשונות בהן הלובן מוצג כנורמלי, ניטרלי ולגיטימי, בעוד שירתם [יצירתם, י"ב] של ילדים בצבעים אחרים דוהה ונמחקת". (קרן-יער 2015).

גם רויטל מדר, במאמרה "ספרות הילדים השאירה בחוץ את הילדים המזרחים" (מדר 2015) משוחחת עם כמה מהחוקרים בנידון (רימה שיכמנטר, יותם שווימר, דנה קרן-יער, מירב אלוש-לברון), כשהכול מסכימים שאין התייחסות לסוגייה המזרחית בסיפורי או בשירי הילדים העכשוויים, וגם אם פה ושם התחברו יצירות בנידון (כמו ספרה דורית רביניאן אז איפה הייתי אני? (רביניאן 2006)), על הרוב הילד הלבן הוא הגיבור הדומיננטי; או כדבריו של יותם שווימר, עורך כתב העת הדיגיטלי הפנקס: "בספרים הישראליים לא יהיה סיפור, שהגיבור שלו פשוט לא- ילד-לבן. כי אם זה לא-ילד-לבן, הוא בהכרח מאופיין סוציו-אקונומית." (מדר 2015)

לפיכך אין תימה שסמי מיכאל בספריו לנוער, מצטייר לא רק כראשון בכתבו את התפוצה היהודית שאינה אשכנזית, אלא גם ראשון בהבנייתה של ספרות ילדים מזרחית כז'אנר בפני עצמו. כך סופה בין הדקלים ואהבה בין הדקלים – בייצגם את הילד היהודי יוצא עיראק, וכך בפחונים וחלומות (מיכאל 1979), בייצגו את הילד המזרחי בישראל של המעברות.

אבל לקריאת הכיוון של מיכאל, לא נמצאו ממשיכים מספיק, והשאלה היא: מדוע לא התפתחה ספרות הילדים המזרחית – הן בין סופרי הילדים בארץ, ולא כל שכן בין סופרי הילדים יוצאי המזרח? סוגיה זו דורשת את בדיקתה ובירורה, ואין ספק שנמשיך לעסוק בה בהקשר אחר. 

* * *

אלי מייזליש

רקוויאם יהודי כשר

מצלמת טלוויזיה יהודית מחררת בעדשותיה את שער אגריפס [פלומבו]  של הכנסת ומציבה זום איטי על ארון קבורה עטוף שחורים שנתפרו במחנה צבאי שמרוחק  40 ק"מ משם. 

המנוח, מזכה את נתיניו במנת ביקור קצרה שוועדה קבעה, כך גם שעת הקבורה בשל יום שישי הקצר.

על זה כבר המִשְנָה נתנה דעתה והעתיק אותה עורך סידור תפילת הבוקר בפרק "אלו דברים שאין להם שיעור... והקרן קיימת לעולם הבא; ביקור חולים ולוויית המת..."

ולא כתוב אם המת הוא הולך בטל או נשיא מדינה בדימוס. וע"פ קנה המידה שחכמים נותנים במשקלו הסגולי של האדם, למשל; 'הבאת שלום בין אדם לחברו,' יחד עם 'לוויית המת,' קומבינה תלמודית בין חיים ומוות – ללמדך, כי יש שלום גם בקבר להלן בתפילת "אל מלא רחמים" ותנוח בשלום על משכבך, משכבך, מילת חסד שווה לכל אדם.

לוויה של כושים במיסיסיפי או ניו-אורליאנס מלווה תמיד בנגינת ג'ז מהלכת ונוגה של לואי ארמסטרונג – אמן החצוצרה.

איני יודע אם פרס אהב ג'ז נוגה או ג'ז בכלל. ובצד העוברים ליד הארון איש לא הביא סכסופון וחצוצרה ולא פיזם את מרצ'ין אין של סצ'מו [ארמסטרונג] אלא פרק תפילה 'אבינו מלכנו' ששר דוד דאור וקדיש של שני הבנים והבת – סיום יהודי כשר. הרי מובא בגמרא מסכת חולין פרק א' לגבי שחיטה כשרה, להלן; "הכול שוחטין...." – קרי מותר לכל אחד ואחת לשחוט תרנגולת למרק עוף, אז על אחת כמה וכמה מותר לכל אחד ואחת לומר קדיש יתום – ומנהג זה היה ידוע בקהילות ישראל מאות שנים עד שכמה רבנים אחרים דמיקולו נתנו גט לא כָּשֶר לציבור היתומות להסתפק בשמיעה בלבד.

אולי ניתוץ המחסום של הבת פרופ' צביה ולדן, יתקבל מהיום והלאה כצעד נורמלי לחלוטין.

רקוויאם לפלסטין

הגעתו של אבו-מאזן לטכס ההשכבה והקבורה של שמעון פרס ולחיצת היד עם נתניהו הוא גם טכס השכבה וקבורה לפלסטין.

התוחלת של המצב הנוכחי בשטחים של חיי הערבים היא השלמה פאסיבית עם שלטון צבאי יהודי, כפי שהשלימו עם שלטון הליגיון הירדני.

יש פילוסופים בעולם שאין להם ביצים להחיל על עצמם אחריות באמירות אקטואליה ותמיד ינחו את הציבור לקודמיהם עד ימי אפלטון וסוקרטס. כך הדמוקרטיה העכשווית שאפילו הערבים מנגנים אותה בצלילים מזוייפים ומכוערים כמו גירוד על פח לוהט.

אז מה הוא חושב לעצמו אבו-מאזן או מה חושבים חבר מרעיו? כי במילים בלטינית או יוונית עתיקה הם ימציאו מדינה? כי ישראל תפנה את ההתנחלויות? וכמו שאותם פילוסופים המציאו את המילה דמוקרטיה, יש כיום לא מעט ישראלים שהמציאו את ההתנחלויות ויכול אבו מאזן וזה הבא אחריו בטכס הרקוויאם למותו לנאום ברמאללה או  באו"ם עשר פעמים ולא תהיה פלסטין בלשונם.

הלוגיקה היא פשוטה: כיום הממשלה היא ימנית ואינה מתכוונת להתפטר. האופוזיציה היא כרעי תרנגולת. ונניח שאלוהים יברא מפלגת עבודה חדשה בדמות תרנגולת עם כרבולת בגובה 300 מטר עם רגלי פלדה כמו מגדל אייפל, ומפלגת העבודה תנצח נניח בעוד 10 שנים עם 50 מנדטים, איזו התנחלות היא תפנה אז מתוך 250?

ראיתי הרבה [הרבה מאוד] ערבים בלונדון ובפריז. אז מה? מישהו ערבי באנגליה או בצרפת חושב להקים שם מדינה ערבית? הרי בקושי יש עכשיו סתם מדינות ערביות בנות קיימא. יש דבר כזה סוריה או לבנון? אולי עיראק, או שמא "מדינת דאע"ש"? ואילו סעודיה ובנות בריתה במפרץ רוצים מדינה פלסטינית כמו פרונקל בישבן. הרי סעודיה הקלריקלית היא אנטי-תזה לפלסטין הרדיקלית בעלת עשר הזהויות.

כאמור לעיל לגבי התרבות ההלניסטית שהקדימו מיתר התרבויות את הדמוקרטיה, מותר היום לכפור באותה תרבות שהיתה טובה להם לפני 2500 שנה. וטוב לנו יותר עם התנ"ך שלנו שהוא 3000 שנה כפילוסופיה יהודית ולא יוונית. ולא איכפת לי לקרוא לזה רקוויאם לפלסטין.   

רקוויאם פוליטי לאובמה

איני זוכר בדיוק כמה פעמים הזכיר אובמה את המילה 'ישראל' בנאומו בטכס האשכבה של שמעון פרס. נדמה לי כי הוא הזכיר יותר את המילה פלסטין שהוא מת כבר לראותה בחייו.  

הרקוויאם לנשיאותו או למשרתו של אובמה היא כורח מציאותי, כי אין לך עכשיו בעולם איש שאינו מצפה שהוא יילך כבר לביתו אי שם בפנסילבניה.

אולי כמה מיליוני כושים עלזו ביום בחירתו ושמעתי כי כמה שתו עד לשוכרה אפילו שלא היה זה פורים. אבל מהי באמת השמחה? חוץ מחיסולו המוצלח של בן-לאדן, הוא נכשל בהכול.

ואיני יודע על מה נשמח אם הילרי קלינטון תיבחר או דונלד טראמפ ייבחר? נדמה לי כי בשנים האחרונות ישראל כבר נגמלה ממתת החסד של 2 מיליארד דולר. בסך הכול 2% מהתקציב שלנו. כי טנקים ותותחים וטילים ומזל"טים ולוויינים ורובים ואקדחים אנחנו מייצרים לבד, וכיום השוק פתוח לקניית מטוסי קרב מכל מדינה שמייצרת כאלה, אנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה, ונדמה לי גם ברזיל. ולולי אותו כלב יהודי, ד"ר כלשהו עם זקנקן מארה"ב, שהיה בצוות של חיסול ה"לביא", כבר היה לנו את המטוס הטוב בעולם.

אין לך אף עם או מדינה בעולם שמייחלת בקוצר רוח כמונו לראות מי ינצח בבחירות. למשל הפולנים: "האם הוא טוב לפולנים?" או שאין דבר כזה בפולניה ולא בפנמה רק אצלנו.

ואני אומר לשני המועמדים שם מעבר לים: תרצו, תתנו, אבל בכיף, לא תתנו לא צריך.   

התחליף האמיתי אבל הרבה-הרבה טוב יותר מכסף ה"סיוע", הוא העולה החדש שהוא כיום באופן ממוצע אקדמאי. ונעשה חשבון כמה כסף חסכה המדינה על כל עולה חדש. גידול הילד עד לגן: הגן, יסודי, תיכון, אוניברסיטה – הרבה הרבה אלפים. נכפיל ב-10 אלפים נקבל מיליארדים.  מישהו חשב על זה?

אז באמת שלא משנה לנו מי יהיה נשיא שם. רק שלא יפטפט: פלסטין, פלסטין ועוד פעם פלסטין.

ולבסוף – אם באמת אובמה אמר פלסטין – אני אומר לו: מכסיקו.

ב-1846 פלשה ארה"ב למכסיקו של אז, שחלשה על שליש משטחה של ארה"ב כיום. חוץ מטקסס, כל המערב, ותוך שנתיים כבשה וסיפחה לעצמה ארה"ב את הכול, וגם כיום רואים במדינות אלה מכסיקנים עלובי נפש שלא החלימו מהכיבוש.

אז היא תלמד אותנו על 'שטחים כבושים'? וכי מכסיקו מוזכרת בתנ"ך כמולדת של אובמה ואנשי הבית הלבן?

אובמה לא התאפק כאן, והצליח להשחיל בסיום נאומו פרק פלסטיני נוסח וושינגטון, להלן: "כבני אדם, עלינו לראות בפלסטינים שווים, ולהעניק להם שוויון וריבונות עצמית... ולמען הגנת ישראל צריכה להיות לפלסטינים מדינה משלהם..."

האומנם? עוד פעם: "למען הגנת ישראל צריכה להיות לפלסטינים מדינה משלהם..."

יופי אובמה.

רק תגיד לי מיסטר פרזידנט שבסוף דרכו: היכן? היכן צריכה להיות המדינה שלהם? רק תגיד היכן ונוכל לאמר לְךָ לֵךְ לשלום. וביידיש: גיי שוין הוועק גזונטערהייד.

אני רק מרחם על אמריקה שנשענת על ישראל כמדינה יחידה במזה"ת הבולמת את הטרור הג'יהאדיסטי, שאין לנשיא שלהם שמץ של מושג עדיין מי הם הערבים כאן סביבנו ובתוכנו בשטחים.

אני מאחל לאחינו בני ישראל בארצנו שנה מוצלחת וטובה יותר; בעליית יהודי הגולה הביתה, למשטרה במידור וביעור הפשע, לנהגים להגיע  בשלום למחוז חפצם ולטהרת השפה העברית בפי כל.

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ל': מתים גנובים

זמן-מה לאחר השחרור, פנה מזכיר-הקיבוץ אל ממיק ואליי וביקש שנשוב לנגב, אל קבר-האחים שהמצרים כרו לחללי משלט 86, לחילופי גוויות. נתבקשנו לזהות את מאיר אלוני ואת ווי, ולהביאם לקיבוץ, אל קבר ישראל.

"כיצד נזהה אותם לאחר זמן כה רב?" שאלתי בדאגה.

ממיק הביע סברה שהגופיות והתחתונים שלבשו, סומנו במחסן-הבגדים של הקיבוץ, והלכתי אל מחסנאית-הבגדים לבקש פרטים. המחסנאית נעצה בי עיניים זועפות:

"אתה מתכוון לרשת אותם?" זעם נשזר בקולה.

"מה פתאום?"

וכשהסברתי לה נחה דעתה.

עלינו על המשאית הכחולה, שנרחצה באותו בוקר, התעכבנו בנגרייה והעמסנו על המשאית שני ארונות קבורה, ויצאנו לדרך. כך או כך, מצאנו עצמנו שבים אל הזיכרונות, אל בכי הפצועים, אל הגשם והבוץ הטובעני. שוב ראיתי עצמי נושא חייל פצוע על גבי, בכיו ותחינותיו שאניח לו למות. מניין הכוח לרוץ חמישה קילומטרים בגשם, בבוץ, בין כדורים שורקים, פגזים מתרסקים, כשעל גבי חייל פצוע? נזכרתי כי היכן-שהוא קראתי על אלוף עולם בקפיצה לרוחק, שנתגלה בניו-יורק כפורץ-דירות. במרדף אחריו הוא דילג מגג אל גג. וכשמדדו השוטרים את המרחק בין גגות הבתים – הבינו כי לפניהם שיאן עולם. המצוקה, בדרכה, מכניפה לאדם-בצרה כנפיים – והוא מגלה בעצמו כוחות בלתי אנושיים וממריא להישגים אדירים.

אנו שוב בדרך אל התופת, אל רגשי-האשם כלפי אלה שנותרו שם. איש מהפצועים לא שב מהמשלט חי. אש הלהביורים כילתה אותם. בלילות אני ממשיך לשמוע את קול בכיים, את תחינותיהם שניקח אותם עימנו, ומתעורר שטוף זיעה קרה.

הרופאה היקית מחפצי-בה טוענת שזה עניין של זמן עד שהגוף והנפש יעכלו את מוראות המלחמה.

"ספלנות, ספלנות," הסבירה לי בעגה היקית.

כשעלינו צפונה נשבענו לא לשוב לגיהנום ההוא, וה"פורד" הכחול בדרכו לשם. תקעתי מבט בשני ארונות הקבורה. בעוד שעות אחדות מאיר וווי ינוחו בתוכם. על אחד הארונות נשענה שקית אפורה ובתוכה מסמרים ופטיש, כדי למסמר את מכסי הארונות.

"תגיעו עד שלוש!" ביקש מזכיר-הקיבוץ. "בשלוש ושלושים תיערך הלווייה, ומאות יגיעו ובהם חברים ממזכירות-התנועה, המפלגה, חברי-כנסת ואולי אפילו שרים. ברוך רבינוב מטפל בדבר."

חלף ה"פורד" על פני יישובי הסביבה, שאף מהם יצאו משאיות בדרכן אל הנגב. ליד עפולה הרים ממיק מכסה של אחד משני הארונות והשתחל פנימה, כשדגל הלאום משמש כר למראשותיו. השכמנו באותו יום בשלוש לפנות-בוקר למשלוח דגים, ובקושי הספקנו להתקלח.

"אני מת לישון," טען, והזמין אותי לאייש את הארון השני.

סירבתי.

ממיק ביקש שאכסה אותו במכסה-העץ, בשל השמש היוקדת, ואותיר חריץ לאוויר ליד רגליו.

בצומת חדרה עצר הנהג לטרמפיסט. חייל טיפס בזריזות על המשאית, ומשראה שני ארונות מתים, וקצות רגליו של אדם שוכב – החוויר. סימנתי בידי שזה בסדר. הוא שלף כיפה מתרמילו והצמידה בסיכה לראשו. בעוד רגע יאמר "קדיש", הרהרתי. מדי פעם ניסה לשאול שאלות, אך הייתי עייף מכדי להשיב. יתכן שפירש את שתיקתי כבקשה שלא להפר את מנוחת המתים.

הנסיעה התארכה. היצעתי לחייל שיֵשב לידי, על הארון, אך מהבעת פניו הבנתי כי חלילה לו להפנות עכוז למת. ייתכן ששפתיו לחשו תפילה, אך אפשר גם שדמיינתי זאת לעצמי.

כאשר קרבנו למסמיה התעורר ממיק משנתו, הרים בבת-אחת את מכסה הארון, התיישב והחל לשפשף את עיניו. החייל נחרד עד מוות, פרץ בצעקה – "תחיית-מתים!" וקפץ מן המשאית בעודה נוסעת.

"מה קרה?" שאל ממיק ופיהק.

"הבהלת חייל צעיר."

"ישנתי כמו מת," ממיק מתח את אבריו ונחלץ מן הארון.

התעכבנו בג'וליס לקבלת רשיונות-מעבר לשטח המצרי. המחנה שינה פניו. מאות ליטרים של מי-סיד נשפכו על אבני השפה, לאורך הכבישים והשבילים. שלטים בישרו על חובת הצדעה לקצינים ושמירה על סדר וניקיון.

מעתה נסענו בשיירת משאיות ובראש רכב או"ם. הנגב אותו נגב: עצי שיטה, אוהלי קידר, בקתות חימר, חמורים וגדרות צבר. בדואי לפוף-ראש חרש את אדמתו במחרשה רתומה לגמל. כלבים נבחו עלינו בקול צרוד וילדים בשלמות ארוכות נפנפו ידיהם לשלום.

*

זיהוי הגופות נמשך זמן רב. אף גופה לא נותרה שלימה, המצרים כרתו אברים והתעללו בגופות בלי חמלה. ריח נורא עלה מן המקום. עבדנו כמטורפים. זיהינו והיקאנו. נדמה לי שזיהיתי את גופת החייל השרוף, שאחז בידו רימון וצרח: "תמות נפשי עם פלישתים!" – האם השליך את הרימון בסופו של דבר? למזלנו, לבניהם של מאיר אלוני וווי – סומנו בחוט סגול במחסן-הבגדים, והקלו על הזיהוי.

כעבור שעות אחדות הסתיים הכול. הארונות כוסו ומוסמרו. מבית-קברות צבאי סמוך הובאו גופותיהם של חיילים מצריים בתוך ארונות, כשעל כל אחד מהם רשום שם הנופל בערבית ובאנגלית, ותאריך קבורתו. טכס צבאי נערך במקום: כיתת חיילים מצריים, שהיו מרושלים בלבושם, הצדיעו באדישות למתיהם, וכשהועברו הארונות לידיהם, פתחו את המכסים, הפרידו את השמיכות שעטפו את הגוויות, ורבו בצעקות מי ייטול אותן לעצמו.

היינו המומים. קצין האו"ם התחנן שיחדלו, ושיכבדו את מתיהם. רק איומיו של קצין מצרי, ששלף אקדח וירה שתי יריות באוויר, ואיום שהכדור הבא יפגע בניצים, שמו קץ לטירוף.

לעומתם, כיתת חיילי צה"ל ניצבה ב"דגל-שק" וביראת כבוד לנופליה. שלושה מטחי אש סיימו הכול. קצין-הקישור הישראלי, עמיתו המצרי, ואיש האו"ם – לחצו ידיים ולא הסתירו את שביעות-רצונם מהצלחת המבצע.

המשאיות דהרו הביתה.

*

בצומת עין-שמר, ברחבה שליד המסעדה, החליט הנהג לעצור. היינו רעבים וסחוטים. ממיק טען שכ"חברה-קדישא" מגיעה לנו ארוחת-צהריים. שעה ארוכה עמדנו ליד כיור-הרחצה בשירותי המסעדה וקירצפנו את ידנו ואת פנינו, אך לשווא. הסירחון דבק לבגדים וסירב לנטוש אותנו.

תפסנו שולחן ליד חלון פתוח, בפאתי המסעדה. מלצר ניגש, ומשחש בריח, רשם בזריזות את מבוקשנו והסתלק בחיפזון. אכלנו מרק-בשר, סטייק עם צ'יפס ושתינו בירה. כל משך הארוחה לא הופרה הדממה. השעה היתה אחת ושלושים. בתום הארוחה הדלקנו סיגריות ופלטנו עשן. ממיק ואני לא עישנו, אך משהציע לנו הנהג סיגריה, נטלנו בתקווה שהעשן יפיג את הצחנה.

בצאתנו מן המסעדה גילינו לחרדתנו – כי המשאית נעלמה. היא לא חנתה במקום שהחנינו אותה.

נותרנו המומים ומבוהלים. מי לכל הרוחות מעוניין בסחורה שלנו? לא ידענו אם לבכות או לצחוק. בעוד כשעה וחצי יתאסף הקיבוץ על אורחיו בבית-התרבות ללווייה. מן הסתם, יהיו שיאשימו אותנו בחוסר אחריות כאשר נטשנו מכונית, ללא שמירה. אך מאימתי שומרים על מתים? מי יגנוב אותם?

סרקנו את השטח פעמים אחדות, שאלנו אנשים אם ראו "פורד" כחול, אך איש לא ראה.

"אני לא חוזר חי לקיבוץ," הפטיר ממיק בייאוש.

"כבר שכבת בארון-מתים ואתה מכיר את הטעם."

"לא כל-כך גרוע."

מישהו התנדב להסיע אותנו למשטרת חדרה. סיפרנו ליומנאי מה קרה, וזה ניסה להסביר לנו כי אין לו פנאי לבדיחות, עבודה רבה לפניו.

התעקשנו, והיומנאי החל לחקור ולשאול שאלות. לאחר דקות אחדות החליט שהנושא "גדול עליו" והזמין קצין חוקר. חזרנו על גירסתנו, ושוב נשאלנו אם הסתכלנו היטב מסביב, ואז החל הרישום המייגע. הקצין הערבי התקשה בכתיבה עברית, ומדי פעם לא התאפק ופרץ בצחוק עצבני. עשרים שנה שירת במשטרה-הבריטית ומעולם לא הוגשה למשטרה תלונה כזאת.

לבסוף הזעיק את קצין המחוז, שקילל את הקיבוצניקים "חסרי האחריות", והורה לכל ניידות הצפון לעזוב הכול ולחפש "פורד" כחול, שהנהג מסר לו את מספרו.

שעה ארוכה ישבנו בתחנת המשטרה, כוססים ציפורניים ומתווכחים בינינו אם לטלפן הביתה.

כעבור שעה וחצי דיווחה אחת הניידות כי משאית כחולה נטושה חונה בוואדי-ערה, בכביש פנימי, במעלה אחד הכפרים. לטענת אותו שוטר, לפי הריח – שחיטה בלתי חוקית בוצעה במקום.

ג'יפ משטרתי הקפיץ אותנו לשם. המשאית חנתה מתחת לעץ חרוב, בין שני כפרים. מכסה אחד הארונות היה פתוח. משגילה הגנב מה גנב – נמלט כל עוד רוחו בו.

מזכיר הקיבוץ טילפן בשעה שלוש ושלושים לאחד הקיבוצים השכנים, והתבשר שההלוויות כבר הסתיימו. לא, הם לא ראו את ה"פורד" הכחול, והציעו להתקשר למשטרה.

היומנאי במשטרת בית-שאן רשם את התלונה והבטיח להעביר את המסר לממונים עליו.

"מתי תעביר?" שאל המזכיר.

"כשהקצין יתעורר. כל הלילה היה בתפקיד וביקש שלא יעירו אותו אלא במקרים של פיקוח-נפש."

"זה פיקוח-נפש!"

"אדוני, הנפש פרחה מזמן," התלוצץ היומנאי וטרק את השפופרת.

הגענו לקיבוץ בשעה ארבע ושלושים. רחבת בית-התרבות המתה חברים ואורחים עצבניים. ירדנו מהרכב בעיניים מושפלות והמזכיר רץ לקראתנו, אינו מתאפק וצורח בקול-רם:

"נבלות סרוחות. אני מת לדעת מה קרה?"

"אל תמות, עוד יגנבו אותך," ענה לו ממיק וחיוך סארקסטי על פניו.

*

משאית ניר-דוד הביאה את עמנואל ברשי לקבורה בבית-העלמין בקיבוץ. כשבוע לפני נפילתו עוד כתב מכתב לרעייתו טובה, שבו הביע חששות מודחקים לסערה הגדולה שהתחוללה בו.

...ושוב נפליג בדרכים המובילות דרומה, מקום שם החיים סוערים והגברות גואה אל חוד הנשק והחיים כחוט השערה נקנים רגע-רגע בריכוז כל החושים. טובלים בסערה בלי חשבון ובלי חיץ עד שגואים עם הנחשול ונישאים אל הניצחון. אובד הקשר עם הקיים, עם כל הקדוש, עם האהוב והיקר. הכול נעלם מאחורי מסך ערפל עבה...

עתה עדיין הכול ברור, קרוב ומתגעגעים – כך קצת... ולפעמים הרבה...

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "אנו מחכים לטלפון מהערבים, אנו לא נעשה שום צעד. אנו מרוצים בהחלט ממה שיש לנו עתה. אם הערבים ירצו שינוי שיפנו אלינו," כך הצהיר, שר הביטחון, משה דיין, בשלהי מלחמת ששת הימים, ואח"כ, לנוכח אי היענות הערבים לקריאתו, הכריז: "טוב שארם א שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א שייח."

נראה לי שדיין לא חלם על אפשרות לשלום אמת עם הערבים. לעומתו, שמעון פרס, האמין וחלם על "שלום". אני, הקטן, פניתי במכתב אל "האיש בעל החזון", שמעון פרס והצעתי לו לקדם את הרעיון שלי: "ארצות הברית של המזרח התיכון" –  (UNITES STATES of the MIDDLE EAST).

"רעיון נפלא," השיב שמעון פרס במכתבו אליי, ופיתח אותו ב"ועידת קזאבלנקה" ביתר תחכום ויצירתיות ל"מזרח תיכון חדש".

עכשו, עם פטירתו, של איש שלום האמת ז"ל, שוב נחשפו לנו, החולמים על השלום, הערבים האמיתיים. עצוב לכול, מתסכל לחולמים, מזעזע למאמינים באידיאל השלום.

מרדכי בן חורין

* אחד הצעדים החכמים שעשה מכחיש-השואה אבו מאזן בחייו הוא לבוא ללווייה של פרס בהר הרצל, ושם גם זכה לשבת בשורה הראשונה לצד גדולי עולם. זה העניק לו ריהביליטציה לתמיכתו בטרור, ברצח יהודים, תמיכה לשחיתות שלו ושל משפחתו, זה העניק נקודות לזכותו בחוגי המלקקים לו בישראל בתקווה שהליקוק יביא למלקק אולי גם פרס נובל, ובעיקר העניקה לו השתתפותו בטקס תוספת גדולה של סיוע ממדינות המערב, שלא תשכחנה לו את המחווה שלו.

לאחיו הערבים, בערבית, יוכל תמיד להסביר את צעדו באותן מטבעות של כפל לשון שבהן שיחק קודמו הערמומי ערפאת כל הימים.

מעניין לאן לקחו אותו מחשבותיו כאשר היה נוכח בטקס. האם חלם עדיין על זכות השיבה? על אי-הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, כתנאי לשלום? על היכן ניצב כיום מעמדה של ישראל לעומת בני עמו ולעומת הערבים בכלל? על כך שהפלסטינים, וגם ירדן, שהיא בעיקרה מדינה פלסטינית, לא יצליחו לעולם להקים מדינה חדשנית, דמוקראטית ודינאמית כמו ישראל?

* אובמה וקלינטון חיזקו בהופעת בטקס האשכבה לפרס את מעמדה של הילארי בקרב הבוחרים בכלל ובקרב יהודי ארה"ב בפרט. תאגו לעצמכם כמה מגוחך היה נראה טרמאפ לו היה נושא דברים בטקס. לה עצמה אין קסם אישי, אבל לשני התומכים החשובים ביותר שלה, יש.

* עמוס עוז היה ממנהיגי המחנה של פנחס לבון, של "מן היסוד", בתקופת הפרשה, בתקופת הקרע הנורא, תקופה שבה נתפסו דיין ופרס, בשירותו של בן גוריון – כאיום לדמוקרטיה הישראלית, וגם כזייפנים.

והנה, לא ידענו ששנים כה רבות היה עמוס עוז חבר כה קרוב של שמעון פרס, עד שבכל יום שישי בשעה חמש היתה להם שיחת נפש.

* בהמשך הספדו תהה עוז: "היכן הם המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו את הדברים הללו? היכן ממשיכיו של שמעון פרס?"

תנוח דעתו הצדקנית עמוס עוז, וברורות גם רמיזותיו הקנטרניות כלפי ביבי. הלא פרס נכשל ואולי אפילו הזיק בכל מאמציו למען ה"שלום", למעט בקבלת פרס נובל לשלום.

היעדר השלום אינו תלוי בהיעדר אומץ לב מצידם של ביבי או של כל מנהיג ישראלי אחר, כי אין כיום מה "לקום ולהגשים" חוץ מאשר בנאומיו הנבובים של עמוס עוז, שאולי בזכותם יקבל גם הוא כסופר את פרס נובל לשלום.

* יש לנו חבר שיש לו חבר שיש לו חברה, שכמה ידידות שלה, כאשר הן מדברות על שרה וביבי, נוצצות עיניהן כעיני הצרפתיות הסורגות שהיו יושבות מול כיכר הגיליוטינה בפאריס ומחכות לצְפות בעריפת הראשים.

* "נציגויות ישראל בצפון אמריקה ניצבות בימים האחרונים אל מול קמפיין מחאה נרחב נגד ממשלת ישראל, לקראת החגים, שפתחו בו הקהילות הקונסרבטיבית והרפורמית שרוב יהודי ארה"ב משתייכים אליהן. הסיבה למחאה היא העובדה שבלחץ המפלגות החרדיות נמנעת הממשלה, זה חודשים רבים, מיישום מתווה התפילה הפלורליסטית בכותל, שעליו החליטה היא עצמה בסוף ינואר; וכן בשל סוגיית הגיורים וחוק המקוואות שעבר בחודש יולי, המאפשר הדרת יהודים רפורמים וקונסרבטיבים." ["הארץ" באינטרנט, 2.10].

כל הכבוד למוחים. המשיכו להכות בממשלת ישראל ואל תתרמו אפילו דולר אחד למדינה שאינה מכירה ביהדותכם! יש לשבור את העריצות האורתודוכסית של החְנְיוֹקִים בישראל, שחלקם גם שונאי ציון.

לנו וליהודי ארה"ב יש הרבה יותר מן המשותף מאשר עם החניוקים האלה השרויים עדיין בחשכת הבערות של ימי הביניים ומחזיקים את ממשלת ישראל בביצים.

* בראיון עימו טען "גדול משוררי האהבה הישראליים", המשורר אורי ברנשטיין, כי נתן זך הכניס לשירה העברית את החרוז הלבן ובכך שבר את מסורת החריזה של אלתרמן. ["הארץ"].

מה לעשות, ברנשטיין הוא איש זקן, בן 80, וכנראה פשוט שכח את אסתר ראב. אמנם, לזכותו של זך, שערך עם ברנשטיין את כתב-העת הספרותי "יוכני" – שהם שלחו בשנת 1963 את אסתר הגר לראיין עבור "יוכני" את אסתר ראב, וזך היה אחד מראשוני "מגליה מחדש" של אסתר ראב.

כל הדברים האלה כתובים בכרך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, המשוררת הצברית הראשונה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל