גיליון מס' 1182

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, ד' תשרי תשע"ז, 6 באוקטובר 2016

עם תמונתה של שרה אהרנסון, שצילם במוזיאון בארמניה נחמן שי בביקור רשמי כנציג הכנסת לארמניה. הארמנים נותנים לה כבוד. שלחה מלי טויב לבית אהרנסון.

ועם קובץ מתכונים חדש של בן בן-עזר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְטֶבַח בַּאבִּי יָאר. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // אהוד בן עזר: שערוריית "גנזים". // עמוס גלבוע: בטקס הלוויה נתן העולם כבוד לפרס האדם. // משה כהן: מטורף, מטורף, מטורף העולם! // יהודה דרורי: אבו-מאזן  הנבל הבוכה... // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. ביד הלשון: לקסיקון תשע"ו. 2. צרור הערות 5.10.16. // י"א הנקודות: עשר נקודות ונקודה –  פוצ'ו / שי לביא. // אהוד בן עזר: תל-אביב בראשיתה בראי הספרות, מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909", סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984. // ישראל זמיר: פרק ל"א: פקודה שגוייה. אחרית דבר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִבְעִים וְחָמֵש שָנִים לְטֶבַח בַּאבִּי יָאר

לִפְנֵי כְּשָבוּעַ מָלְאוּ עַל פִּי לוּחַ-שָנָה וְגַם לוּחַ-לִבֵּנוּ

שִבְעִים וְחָמֵש שְנוֹת יִזְכּוֹר לְאַחַת הַזְּוָעוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר

שֶלַּחַץ טִרְדוֹת הַהוֹוֶה מְאַיֵּם לְהַשְכִּיחַ אוֹתָהּ מֵרֻבֵּנוּ

אַךְ שוּם אִיש-מַצְפּוּן עַל אִזְכּוּר בַּלְהוֹתֶיהָ כַּיּוֹם הַזֶּה לֹא יְוַתֵּר

עַל אַף מַכְחִישֵי שוֹאָתוֹ שֶל עַמֵּנוּ בִּימֵי הַמִּפְלֶצֶת הַנָּאצִית

כּוֹלֵל מַכְחִיש-שוֹאָה עִם קַבָּלוֹת כְּמוֹ אַבּוּ-מַאזֶן, הַמַּאֲשִים אוֹתָנוּ כָּאן בְּהֶרֶג נְתִינָיו

(וְזֹאת, כְּשֶהוּא מֵפִיץ אֶת נְאוּמֵי הֲסָתוֹתָיו תּוֹךְ הִסְתַּמְּכוּת תְּמִידִית עַל בּוּרוּתָם הָעַמָּרָצִית

שֶל כָּל שְטוּפֵי-הַמּוֹחַ הַמַּרְבִּים יָדָם לִשְלֹחַ אֶל כָּל סַכִּין שְחוּז-לַהַב שֶשּוֹלְפִים מַאֲזִינָיו

הַמַּסְתִּירִים בִּטְרַאנְס אַקְטִיבִי בּוֹ כָּל בְּלוֹף נִבְדָּה

בְּזִכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי אֶת אוֹתָהּ עֻבְדָּה

שֶטֶּרֶם חִסּוּלוֹ נִסָּה כָּאן כָּל שָאהִיד כּוֹשֵל

לִדְקֹר יִשְׂרְאֵלִים חַפִּים מֵחֵטְא –  אֲבָל פִשֵּל).

וּבְכֵן, בָּעֶשְׂרִים וְתִשְעָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת

אֲשֶר בַּמֵּאָה שֶעָבְרָה, בִּתְקוּפַת הַשּוֹאָה שֶאָיְמוּ מוֹרְאוֹתֶיהָ

כֻּנְּסוּ לְיַד בֵּית-הַקְּבָרוֹת בָּעִיר קִיֶב, בְּצַו גֶּרְמָנִי שֶהֻנְחַת

פִּתְאֹם עַל רֹאשָם, רִבְבוֹת יְהוּדֶיהָ שֶל קִיֶב וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ

עִם כָּל חֶפְצֵיהֶם לְתוֹךְ תְּחוּם מְגֻדַּר גִּדְרוֹת-תַּיִל דּוֹקְרוֹת שֶהֻקַּף הֵן

בְּשֶפַע שוֹטְרִים אוּקְרָאִינִים שֶלֹּא תְתֹאַר כְּלָל וְלֹא תְצֻיַּר

מֵדַּת רִשְעוּתָם וּבִשְלַל גֶּרְמָנִים חֲמוּשֵי מַקְלֵעִים מִן הַ"וַאפֶן

אֶס-אֶס" שֶל הַ"זוֹנְדֶּר-קוֹמַאנְּדֹּוֹ" אֲשֶר הוֹלִיכוּם אֶל הַגַּיְא "בַּאבִּי יָאר".

וְכָךְ הֵם הוּבְלוּ בֵּין שוּרוֹת מַצְלִיפִים וּמִכָּל בִּגְדֵיהֶם הֻפְשְטוּ שָם

וּבְעוֹד הֵם עַל שְׂפַת אוֹתוֹ גַיְא חִיש נוֹרוּ וְצָנְחוּ לְתוֹכוֹ בִּמְהֵרָה

יוֹתֵר מִשְּלוֹשִים וּשְלוֹשָה אַלְפֵי אִיש וְאִשָּה וִילָדִים שֶהֻמְּתוּ שָם

בָּאַקְט הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בִּרְצִיחַת יְהוּדִים בְּתְקוּפָה כֹּה קְצָרָה.

וְכַיּוֹם, שֶשִּׂנְאַת יְהוּדִים בָּעוֹלָם שוּב גּוֹאָה בְּהֶקֵּף אֶפִּידֶמִי

וְאוֹיְבֵינוּ מִחוּץ וּמִבַּיִת רוֹאִים עַל כָּרְחָם כִּי חָסְנֵנוּ עָמִיד

עִם כָּל בִּקָּרְתֵּנוּ עַל כָּל לִקּוּיֵינוּ נִזְכֹּר כִּי מוּל כָּל אַנְטִישֵמִי

יֵש רַק תְּשוּבַת-קוֹנְטְרָה אַחַת: מְדִינַת יִשְׂרָאֵל אֵיתָנָה מִתָּמִיד.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

ז.

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב בזיכרון-יעקב, ולמחרת היא הגיעה ברכיבה לעטלית. היא היתה פרש למופת. כאשר הברון רוטשילד ביקר לאחרונה בארץ-ישראל במושבה זיכרון-יעקב, היא היתה בין הפרשים הראשונים במשמר הכבוד, והיא דהרה בראש עגלת הברון עם דגל ציון בידה.

כאשר ה"מכבים" מפתח-תקווה ביקרו את חבריהם בזיכרון-יעקב בחג סוכות 1913, היתה שרה בין הפרשים אשר יצאו לקדם את פניהם, וביחד עם ה"מכבים" של פתח-תקווה – ערכה "פנטזִיָה" ערבית על גבי הסוס. (מין מצעד-סוסים חגיגי בנוסח ערבי, עם חוקים ודינים מיוחדים). היא אהבה מאוד את הרכיבה, ודווקא לא על גבי אוכף נשים. אהבה מאוד סוסים יפים, וגם הבינה הרבה בסוסים.

לילה אחד, יומיים לאחר הגיעה לעטלית, לאחר ארוחת-הערב, ליד השולחן הקטן שהיה ערוך לשנינו, מול החצר הריקה של התחנה. היה זה כבר במחצית השנייה של חודש ניסן. הלבנה האדימה את שמי המזרח ואת פסגות הרי הכרמל, ודרך הבקע של וַאדי-פַלח, העובר דרך ההרים מול תחנת עטלית, הופיע חצי-ירח, שהפיץ קרן אור מעל גגות התחנה, ועל מגדל מנוע-הרוח, ומשם ישר אל הים, שהיה כראי יצוק. קרן האור השתקפה בו בקו ארוך בהיר עד ללא סוף. המישור הצר היה עדיין כהה ואפל ומכוסה בצללי הרי הכרמל.

שרה ישבה והביטה בפס האור הבהיר המשתקף בים. בחצר היה שקט, הפועלים כבר ישנו, רק האורוותן מצלצל עדיין במפתחותיו, בסגרו את האורוות. מהמטבח נשמע לעיתים צליל הדחת כלים.

לאור גפרור שהדלקתי בו את מקטרתי – ראיתי שתי דמעות בעיניה. היא ישבה בשקט וברגליה שיחקה בנחת בצדפי הים שהיו פרושים על הרצפה. באצבעותיה היא תלשה עלי שושנים ואיריסים, שעמדו בתוך גביע על השולחן.

"הבט! הסתכל על קרן האור האין-סופית," היא אומרת לי.

לרגע אחר מכן היא פונה אליי פתאום ואומרת: "התדע מה? אני רוצה לנסוע איתך הלילה ברכיבה לזיכרון-יעקב."

"מה פתאום?" אני שואל אותה, "כבר מזמן לא היית בזיכרון?"

"אינני רוצה זאת הפעם לנסוע סתם כרגיל, בדרך הרגילה השחוקה לאבק מגלגלי קרונות ורגליים גסות שדרכוה. רוצה אני לנסוע אל מול קרן האור של הלבנה, דרך ואדי-פלח, לחצות את הרי הכרמל עד עברם השני, מול עמק יזרעאל. לכשנגיע לשם כבר תהיה הלבנה נוטה כלפי מערב, וביחד עימה נחזור על עקבינו דרך ואדי אל מלח, בואכה המושבה בת-שלמה, ודרך הר שפיה אנו נרכב עד זיכרון-יעקב. זוהי דרך ארוכה לזיכרון-יעקב, עוברת הרים מיוערים ועמקים מכוסים שטיחי פרחים ועשבים רעננים."

"כן, שרה, מאוד הייתי רוצה למלא את מבוקשך, אבל הרי מחר בבוקר עלינו להתחיל כבר בקציר השעורים, ושטיינברג חולה קדחת זה זמן ממושך, וכץ עדיין לא חזר מיהודה, מנסיעתו לחג. מי ירכיב את מכונת הקצירה? הזוכרת את כאשר בשוני היו לי קשיים עימה עד שהכנסתיה לעבודה."

"לא איכפת לי, אני רוצה לנסוע! ויתור אחד אעשה לך: לפנות-בוקר אלווה אותך חזרה לעטלית ויהיה לך מספיק זמן לכוון את מכונותיך היקרות!" – מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – "סגל! סגל! נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי. בבקשה מהר, מהר!"

סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אליי ומסבירה כי האיצה בו, כדי שהלבנה לא תברח בינתיים... לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש, עד שסגל יחבוש את הסוסים.

"שמע! אתה תיקח את הרובה שלך איתך, ולי תיתן את הרובה של אחי וכן את הכאפייה והעקאל (מטפחת ועיגול, תלבושת ראש בידואית) שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאייה החומה של אבשלום (מעיל ערבי)."

לבושים בכאפיות ועקאלים ערביים וחמושים ברובי-ציד התיישבנו על גבי הסוסים, ודרך השביל רצוף החצץ יצאנו ונדהר ישר מזרחה, אל מוצא ואדי-פלח. הסוסים השמיעו נחרתם. צַיַד כלב החצר רץ גם או אחרינו כשהוא נושם ושואף בחוזקה במאמציו להשיגנו. מבין עצי החרוב המפוזרים רואים את המדורות הקטנות של הרועים. הלילה הוא שקט מאוד, פרט לצרצור של צרצר מפעם לפעם מאחורי אחד השיחים, או קול רחוק מאוד של קרקור צפרדעים בביצות הרחוקות.

אנו מתקרבים לרגל של הכרמל. השדה מכוסה חלוקי אבנים, גדולות וקטנות, שפרסות סוסינו נתקלו בהן מפעם לפעם והתיזו ניצוצות. ציפור לילה גדולה עומדת על צוק סלע ומייללת בקול עצוב: "אוּ אוּ אוּ הוי..." – אני מכוון את רובי אליה, כוכבה התקרבה אליי ושרה תופסת בזרועי – "למה תירה בה? הלא היא מבע העצב של כל תמונת הלילה הזה, הדומה כל כך לחיינו בכלל. הנח לה להשלים את התמונה..."

כעבור שעה של רכיבה דרך הבקע הצר והעמוק של ואדי-פלח, עזבנו אותו ליד מקום עיקולו צפונה, ואנו התחלנו לטפס על גבי סוסינו אל הרכס הגבוה ביותר של הכרמל שממזרח לכפר עין-הוד, המכוסה כולו יער של עצי אורן, חרוב, תאנים, דפנה ואלות שונות. כל אלה הפיצו ניחוח מעורב שדמה לריחות הטובים שבזרי הפרחים.

על ראש הרכס הגבוה נעמדנו לרגע, ושרה שאפה לתוכה במהירות את האוויר הריחני. הרכס היה הגבוה שבהרי הכרמל, וממנו ראינו את כל עמק יזרעאל, ומזרחה לו – את הר תבור. העמק היה פרוש כאילו לרגלינו, מואר באור הכסף הבהיר של הלבנה. מן העבר ממול ניבט הים בגוון כהה, עם קרן האור הארוכה שהשתקפה מן הלבנה מתוך הים, כשמשבריו הקטנים מקציפים מרחוק.

שרה אומרת כי קרני הלבנה טובלות ברחצתן בים. ובכן: "הלאה!" – היא אומרת לי.

החילונו לנסוע במורד ההר על העמק-הוואדי השני, העובר ליד הכפר איגזם, בואכה לכפר אום-אל-זינה. ככל שהעמקנו בו כן הלכה החשכה וגדלה, והלבנה שכבר עמדה באמצע השמיים – אורה כבר לא הגיע אלינו בעמק הצר והעמוק, ההרים ושני קירות שחורים ומאיימים. את השמיים ראינו רק כפס בהיר, צר ביותר, מעל לראשינו.

סוסינו כבר עייפו במקצת, ופסעו "עקב בצד אגודל," בחפשם בזהירות את קביעת שעטתם בין האבנים. צַיַד, הכלב, החל פתאום לרטון. סוסתי איילה זקפה את אוזניה והוציאה נחרה מאפה.

"עצרי!" אני צועק אל שרה, אשר רכבה לפניי. "הניחי לי לצאת קדימה. אנו עומדים לפגוש כאן משהו."

"מה?" אומרת היא, "המאמין אתה בצַיַד?"

"כן, וגם הבחנתי בזאת באיילה, אשר מימיה לא הכזיבה אותי."

"אם כך," היא אומרת, "אני רוצה דווקא להישאר קדימה," והורידה את הרובה מכתפיה ודירבנה את כוכבה והפליגה בדהרה. סוסתי דוהרת בעקבותיה כשהיא מסובבת בראשה. פתאום נעמדה כוכבה כשהיא רותחת ורוקעת ברגליה הקדמיות.

"הי, אֵיש-אל-זאל?" – (מי הוא השטן?) – שומע אני קריאה של כמה קולות.

"הוי, הוי," נשמע קולה של שרה, "הוי! או-הוי," – בדומה לקולה של ציפור הלילה. בקת של הרובה היא חבטה בראשו של אדם רגלי הנושא נבוט גדול, וכן בידו של אדם שני, אשר עמדו בראש שני גמלים. מטעמי זהירות קראתי את הקריאה: "הוי אוקשוט!" (היכנע!) – ויריתי ירייה אחת באוויר.

בעזבם את הגמלים בידינו ברחו הערבים לעבר ההר בקולות זוועה: "גַ'י-יַא-נַאס-גַ'י!" (אלינו, אנשים, לעזרתנו!) – וקולות איומים אלה הידהדו בעמק העמוק והצר בין ההרים בהד מתגלגל ועצום.

"מה עשית, שרה?" שאלתיה.

"מאומה, רק לצון חמדתי לי," אומרת היא, "וכעת הא לך שני גמלים, כניראה עמוסים חיטה בשקיהם."

החילונו נשרכים עם הגמלים, הלאה לאורך העמק, אשר התפתל דרומה והחל להתרומם לעבר ההר. כבר התחלנו לראות את הלבנה, והעמק כבר הלך והתרחב.

"מה הינֵך סבורה יהיה בסופו של דבר על הגמלים? הרי הם מפגרים בהליכתם אחרי סוסינו!"

"קרא להם בחזרה והחזר להם את הגמלים," היא אומרת אליי.

"הוי יא-אוולאד – הוי! (בואו נא ילדים [כנראה במובן של נערים או אנשים בכלל, בלשון זלזול. – אב"ע]), בואו וקחו את גמליכם!" צעקתי אנוכי אחריהם.

לאחר רגעים מיספר אנחנו שומעים כיצד הם רצים ונושמים ופולטים: "אה, יַא-מַאלי-יחאלאלי!" (הוי רכושי, רכושי הכשר!) – בראותם אותנו לאור הלבנה, הם נעמדו כמאה צעדים מאיתנו והחלו לבקשנו ולהשביענו שנחזיר להם את הגמלים, והם מוכנים לשלם לנו כופר (חוק בלתי כתוב של שודדים וגנבים).

"שימעו!" רעמה שרה עליהם בקולה, "אתם מכנים את היַהוד בכינו 'ולאד-אל-מיתה' (בני המתה), ראו נא, אישה, פשוט אישה (אצל הערבים אישה הוא מושג של חולשה) מבנות היהוד – שדדה מארבעתכם את הגמלים עם החיטה! ראו נא, אישה!"

ולאור הלבנה היא גוללה את העבאייה שהיתה עטופה בה, "ראו: 'בִּנְת יהוד' (בת יהודים). כסבורים אתם שמכיוון שיהודים אינם שודדים ואינם גונבים – הרי בגלל כך הינם 'ולאד-אל-מוּת'? חַה-חַה-חַה, ואתם, ילדים מתים יפים, גיבורים כביכול, עומדים ורועדים למרחוק!" [לא ברור לי הביטוי מתים בהקשר הזה. – אב"ע].

"לַא-אִילַה-אילַא-אללה ומחמד-רסול-אללה!" החלו הם להתפלל, וחזור והתפלל – "זהו 'מַארד' (רוח) ולא בן-תמותה פשוט. זהו השטן עצמו המשוטט בלילות בעמק אפל ומקולל זה. הלא עמק זה שייך משקיעת השמש ועד זריחתה לשד הידוע שתום-העין."

לאחר שנרגעו סוף סוף, ולאחר שקרבתי אליהם והובלתים אל שני הגמלים, ולאחר שהענקתי להם חופן טבק לגלגול סיגריות, הם אמרו שהם כבר מאמינים כי אנו בני תמותה פשוטים ולא שדים שתומי-עין. אף על פי כן הזהיר אחד מהם את חברו לבל יתחיל לעשן מן הטבק שנתתי להם, לפני עלות השמש.

הלבנה נטתה לפאתי מערב, ושרה אומרת: "קדימה! הלא הבטחתי לך כי לפנות-בוקר, עוד בטרם יהיה סיפק בידי הערבים לעשן את הטבק המכושף, אלווה אותך חזרה עד עטלית."

תפשנו איש ביד רעותו ודהרנו הלאה.

שרה אכן היתה התגלמות של גיבורה מטבע ברייתה, אשר לא ידעה פחד מהו. לאחר מאורע זה התייחסתי אליה כאל גבר, ומתוך יראת-כבוד. מקרים כאלה ודומים להם אירעו עימה כמה וכמה פעמים. היא היתה מאוד לאומית וביקשה תמיד לתקן ולחזק את הצדדים החלשים, ותמיד לחמה את המלחמה היהודית ומלחמת ארץ-ישראל בפרט, כנגד דעות קדומות.

לעיתים קרובות היתה נוסעת לחיפה, ובייחוד בתקופה שאחיה אהרון אהרנסון שכב עם צלעות שבורות, כתוצאה מתאונה בנסיעה במורד הכרמל לחיפה. ערב אחד שהיתי בחיפה כי היה עליי לסדר כמה עניינים בה מיד בבוקר. אהרונסון כבר החלים במקצת, אולם שרה לא רצתה להישאר ללון בחיפה. היא חיפשה אותי והכריחה אותי להסיעה בשתים-עשרה בלילה חזרה לעטלית. לעיתים היא היתה גם קפריזית במקצת, והתרופה שלה היתה לנסוע רק בלילה ולהידחק לכל מקום שיש בו סכנה.

ח.

בחג השבועות 1916 חגגנו את יום הולדת הארבעים של אהרון אהרנסון. שרה ערכה מסיבה קטנה משפחתית אשר אליה הוזמנתי גם אני. מיד לאחר חג השבועות ערכה שרה נסיעה בלווייתי ליהודה, אשר שם היה עליי לסדר עבור מיניסטר החקלאות סורייה בק איסוף של חרק מועיל מסויים מתוך פרדסי ההדרים ושמו "נוביוס קרדינליס". בהזדמנות זו הכירה שרה את משפחתי [אשתו רבקה לבית שלנק מירושלים ובנותיו שמחה ומרים] ושהתה אצלנו ימים מיספר עד אשר אני גמרתי את עבודתי, ואז נסענו חזרה לעטלית.

בעברנו את כרכור פגשנו את הצעיר י.ה. [יצחק הוז] אשר חזר מקונסטנטינופול ביחד עם שרה בזמנו. הוא שירת אז כשומר בחוות כרכור והיא שמחה מאוד לראותו וביקשה אותו לבקרה. שוב היא הודתה לו על הטירחה שטרח עבורה, נפרדנו באדיבות ונמשיך בדרכנו הלאה.

בחודש יולי נסע אהרון לקונסטנטינופול [וברוך לעולם כבר לא יזכה לראותו. – אב"ע] ואז התיישב אבשלום ישיבת קבע [בתחנת הניסיונות החקלאיים] בעטלית ביחד עימנו.

לא תמיד היה בעטלית כיוון ששהה בנסיעותיו הרבות. קשיינו הכספיים גברו, כיוון שהכספים שהיו מגיעים אלינו מאמריקה היו עוברים דרך קונסטנינופול ונהפכים לכסף נייר תורכי, שהערך שלו היה 15-20 אחוזים משוויו. את היתר היה על אבשלום להשיג מהלוואות פרטיות. שרה הראתה אז גדולות בעבודתה, בהנהלת משק הבית של עטלית. זו היתה מלאכת מחשבת מצידה, להסתדר בתנאים כאלה ובמחסור כזה, ובצורה הנאה ביותר. ביחד עם זאת עוד היה סיפק בידה להפליג בטיוליה עימנו ולרחוץ יום יום בימה היפה של עטלית.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

שערוריית "גנזים"

קיבלנו מכתב קצר ממשה מוֹסֵק, מנהל "גנזים":

"הי אהוד,

תודה על כל הגיליונות של העיתון שאתה שולח לי. רציתי לעדכן אותך שעבודתי ב'גנזים' הופסקה בגלל קיצוצים והמכון יתנהל מעתה בלי מנהל מקצועי. זה המצב העגום.

בברכת שנה טובה, בריאות טובה ויצירה פורייה לך וליהודית.

משה."

בזכות משה מוסק ועבודתו החרוצה והמסורה, מסרנו לאחרונה ל"גנזים" את מרבית ארכיונה של אסתר ראב ואת עשרות הקבצים המודפסים של היומנים שלנו, שמשתרעים על פני עשרות שנים, והתכוונו להמשיך בקרוב להעביר למכון את עיקר הארכיון שלנו.

עכשיו, עם הפסקת עבודתו של משה מוסק, נפגם האמון שלנו ב"גנזים", ואנחנו שואלים מה יהיה הלאה? מי הכתובת ומי הסמכות?

הרי זו שערורייה בלתי רגילה שלא נמצא מימון להמשך עבודתו של אחד המנהלים המוכשרים, המסורים והבקיאים ביותר בעבודתם שהיו ל"גנזים"!

אנו פונים לציבור הסופרים ולהנהלה החדשה של אגודת הסופרים להחזיר מיד את משה מוסק לעבודתו, ובמקום להפציץ אותנו בתזכירים על שחיתויות, ובהתנגחות עם הוועד הקודם, להתחיל לפעול במה שבאמת וממש חשוב!

הקריאה שלנו מופנית גם לשרת התרבות, לפעול להחזרתו המיידית של משה מוסק לתפקידו כמנהל "גנזים", ולדאוג למלוא תקציב המוסד החשוב הזה!

הקריאה מופנית גם לתקשורת הישראלית – לערוך ולפרסם בהקדם תחקיר מעמיק בנושא–  מה קורה באגודת הסופרים ומדוע הופסקה עבודתו של משה מוסק?

ואנחנו פונים גם לכל מי שהנושא קרוב לליבו – להרים קול ולפנות אל שרת התרבות או לעיתונות ולמחות על פיטורי מנהלו המסור של מכון "גנזים"!

* * *

עמוס גלבוע

בטקס הלוויה נתן העולם כבוד לפרס האדם

ובו בזמן הוא נתן כבוד למדינת ישראל של העם היהודי, כי תולדות חייו של פרס הם תולדות תקומת העם היהודי ובניין בית לאומי יהודי חזק וריבוני. בדיוק מה שהעולם הערבי עדיין ממאן להכיר בו.

אני רוצה להביע את דעתי לגבי טקס הלוויה של פרס, חסר התקדים. ברור שטקס לוויה הוא ייחודי לכל אדם והכבוד הנחלק הוא עבור הנפטר, לא עבור אדם אחר.  דעתי היא שהיה בטקס המרשים הזה, בו נכחו שועי עולם, העילית העולמית, כולל שני נשיאי ארה"ב, הרבה יותר מכך. זה היה טקס שהביא כבוד למת, ובו בזמן כבוד למדינת ישראל. דומני שלא אטעה אם אומר שהוא מילא גאווה את מרבית אזרחי מדינת ישראל היהודים, את אלו שלמרות תלונותיהם הרבות אוהבים לחיות במדינת ישראל, כפי שסקרים  מוכיחים פעם אחר פעם. ואסביר את דברי.

פעם, בוויכוח  פומבי, במרכז למורשת המודיעין, בין פרס לבין פרופסור אבי רביצקי, טען פרס את טענתו הידועה כי העתיד חשוב ולא העבר, ואת העתיד יש ללמוד ולא את העבר.

ענה לו רביצקי בערך כך: תגיד לי, האם יכול להיות סבא בלי נכד, ונכד בלי סבא? רוצה לומר: אין עתיד בלי עבר ואין עבר בלי עתיד.

פרס היה איש שעיניו לעתיד, בעיקר הרחוק, חדור אמונה ביכולות האדירות שהוא צופן. ובו בזמן פרס היה איש של העבר, בראש ובראשונה לעולם של עכשיו, לאותה שכבת הנהגה עולמית שבאה להלוויה שלו. הם לעומתו זאטוטים, הם בקושי נולדו כשהוא כבר הכיר את גדולי עולם ועשה רבות למען מדינת ישראל. במילים אחרות, פרס גילם לעולם בחייו הארוכים את תקומת העם היהודי והנס הגדול שהעם הזה חולל כאן, את הנס של הציונות שנשאה בכנפיה גם צדק וגם תקווה, כדברי אובמה. פרס מגלם לעולם את הדבר הייחודי שהביא את מדינת היהודים עד הלום: הכוח הצבאי, העוצמה הביטחונית. הוא עשה זאת כאזרח, לא כגנרל.  אפשר להתפלסף עד מחר, אבל העולם מעריך ישראל חזקה. אוי לה אם היתה חלשה. העולם לא אוהב חלשים. הוא רק מרחם עליהם. וכל זה בולט, בוהק באור יקרות בימים אלו מול הסביבה שבה מתקיימת ישראל, ומול האיומים על העולם.

ופרס מגלם לעולם את ישראל, את העוצמה הטכנולוגית הישראלית, שכל כך מוכרת בעולם. הוא אבי התעשיות הביטחוניות שלנו, הוא זה שמסמל את החתירה הישראלית לטכנולוגיה מתקדמת, לא רק כזאת שמוסיפה לעוצמה הצבאית, אלא זאת השואפת להביא מזור לתחלואי האנושות.

ופרס מגלם בצורה החיה ביותר את הציווי העליון של המדינה היהודית: חתירה מתמדת לשלום, יהי אשר יהי, בלי לשקוע לתהומות הייאוש. פרס, במובן הזה, היה השגריר הטוב ביותר של המדינה. מה שמעניין הוא שכיום אנו עמוסים בתוכניות שלום מפורטות, שלא מוצאים בהן את הידיים והרגליים. לפרס לא היתה תוכנית כזאת, אלא עצם החזון של שלום, תוך חתירה לפתרון שבאמת, בלי מס שפתיים, ישמור על מדינה יהודית חזקה הנושאת את דגל המוסריות היהודית, ואת זכותה להיות הבית הלאומי של העם היהודי.

ושימו לב להיכן באה הצמרת העולמית: להר הרצל, אבי הציונות וחוזה המדינה, בירושלים (בין אם היא מוכרת ע"י העולם כבירת ישראל או לא ) שמוכרת היטב לכל העולם הנוצרי, ולטקס דתי יהודי עם "אבינו מלכנו". ודווקא משום כך, בגלל מה שפרס גילם בחייו ומסמל לעולם, המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל הדירה את רגלה מהלוויה. היא, כמו הפלסטינים, אינה מוכנה להכיר שבבית הדו-משפחתי יש זכות דיור גם לעם היהודי הריבוני.

* * *

משה כהן

מי צריך שידור ציבורי?

היום, 3 באוקטובר, השידור הציבורי ריתק אותי, צפיתי בערוץ 1 במשך שעתיים החל בשעה 12.

שודרה תוכנית איכותית ומושקעת, אך מזעזעת. היתה זו תוכנית של שעתיים על הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני בעיני משוררים עבריים. היה שם הכול, שפיכות דמים, כיבוש, גזענות, אפלייה גזל, עוול וכיו"ב, רק מצד היהודים, כמובן. המשוררים העבריים היו נבוכים ומתלבטים, כגון אלמוג בהר שמתלבט אם הוא יהודי או ערבי ואף התחבק עם משורר ערבי ישראלי, בשם מרוואן, המגדיר עצמו פלסטיני הדורש את זכות השיבה ומדינה פלסטינית. המשורר הערבי הישראלי המגדיר עצמו פלסטיני היה שלם עם עצמו וללא לבטים.

מעניין כמה כסף הושקע בתוכנית הזאת, שאיננה אלא תעמולה אנטי ישראלית פרו-ערבית לכל דבר. כמה חסכנו לתעמולה הערבית ועשינו את העבודה של שנאה עצמית במקומה.

שמורה לכל אחד זכות להחזיק בדעותיו, אבל למה צריכים אנו לממן תעמולה ארסית נגדנו? שהם יממנו.

הא לכם עוד סיבה להזרים עוד ועוד כספי ציבור לשידור הציבורי.

מזעזע! 

משחקים באש

הוויכוח הפוליטי נטוש בארץ במלוא עוזו. מצד אחד המחנה "הביטחוניסטי" המתנגד להחזרת השטחים ללא הסדרי ביטחון ומצד שני "מחנה השלום" הדורש נסיגה מהשטחים בכל מחיר.

הבעייה היא שהמניע הפוליטי הוא כל כך חזק עד שהוא גורם לסילוף המציאות ולהפקרת שיקולי ביטחון.

טוענים אנשי השלום שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר באזור ועל כן אין נשקפת לישראל סכנה ביטחונית. מבלי להיות מומחה נראה טיעון זה על פניו מופרך ומסוכן.

כוחו של צה"ל לא ניתן להערכה כי צה"ל נלחם נגד כוחות לא סדירים הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית כשהוא מנוע מלפגוע באוכלוסייה האזרחית, כך שחופש הפעולה שלו מוגבל מאוד. אבל ההגבלה הזאת תמשיך להיות קיימת בעתיד הנראה לעין. כעובדה, לא ניצח צה"ל בהכרעה במלחמות בארבעים השנים האחרונות.

תמוה מאד הטיעון שאין נשקפת לישראל סכנה מבחוץ, כאשר הקואליציה השיעית, המכונה ציר הרשע, עסוקה כרגע במלחמת אזרחים, אך לא ירחק היום והם יכריעו את המורדים ויפנו את האש אלינו.

האומנם אין איום? הבה נראה, נשק גרעיני עם טילים בליסטיים מאיראן, מאה אלף טילים מתקדמים ומדויקים וכוחות רגלים של חיזבאללה מלבנון, צבא אסאד בסיוע חיל האוויר הרוסי מסוריה, והחמאס עם טילים, מנהרות, ורגלים מרצועת עזה. מבית אוכלוסייה עוינת של מיליוני ערבים ומסתננים אפריקניים.

בכל הכבוד לראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, לי זה נראה איום ממשי, ומתעורר אצלי חשד מטריד שראשי מערכת הביטחון לשעבר מביאים הערכות "מקצועיות" לא בתום לב אלא ממניעים פוליטיים (רק לא ביבי), וזה חמור, חמור מאוד, גובל בהפקרות.

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

אבו-מאזן הנבל הבוכה...

חסר לנו כיום איזה "שייקספיר" שיקום ויכתוב על נסיך האופל: אבו מאזן, שבמשך השנים נשאר מנהיג בעיני חלק קטן מהפלסטינים, ואילו רובם  רואים בו בובה, או בוגד, או מין ואזיר שתלטן ואינטרסנט לרכושו, בעודו חסר חוט שדרה פוליטי.

בעיני העולם, אבו-מאזן הוא "מלך הפלסטינים", כאשר הוא בקושי רב "המוכתר של רמאללה", שהישרדותו תלויה בהסכם הביטחון עם הישראלים. אלא שמתוך תסכול וצביעות מוסלמית טיפוסית, הוא המסית הראשי נגדנו. וזה לא הדבר והיפוכו היחיד אצלו.

הוא היה אולי רוצה להגיע להסדרים עם ישראל, אבל מפחד מעצם השיחות עם ישראל כי אז יתברר לכול שאין לו מה להציע במשא ומתן, ומכיוון שאנחנו יודעים זאת, אנחנו אלה שמתעקשים להתדיין איתו.

אבו-מאזן לא היה אמיץ גדול כשסידר לעצמו לבוא להלוויה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שלא יראו אותו בין חשובי מנהיגי העולם, ואי-הופעתו רק תמחיש לכול את בידודו המזהיר והמתסכל. הוא חושב שהרוויח בעולם הערבי בכך שהראה עצמאות בפעילותו זו, ובעיקר "אצבע משולשת" לחמאס. הוא אינו מודאג מההסתה נגדו הנמשכת כבר שנים רבות כי הוא יודע שלמרות הכול, בעיני העולם הלא-ערבי, הוא נחשב למנהיג הפלסטינים.

לגבינו הוא האוייב שאין להשלים איתו בשום פנים ואופן! אמונתו באיסלאם מונעת ממנו להתייחס בכלל למונח יהודי כי הרי לפי הקוראן אנחנו צאצאי קופים וחזירים ... שינאתו היוקדת ליהודים נובעת ממורשת מנהיגו, חאג' אמין אל חוסייני, המופתי הירושלמי, שתיכנן עם היטלר את חיסול היהודים בכלל, ובארץ ישראל בפרט.

לפיכך, כמכחיש שואה ידוע, וחסיד גדול של  המונח "יודנריין", דהיינו: "לא ארשה שאף יהודי יגור בבּלסטין..." – הוא נציג  ברור של הנאציזם הפלסטיני המתחדש. לפיכך, הגיע הזמן שכולם יבינו שפלסטין לעולם לא תקום! (הערבים אינם מסוגלים אפילו לבטא כהלכה את המילה  "פלסטין"). לגביהם, "בלסטין" הינו מונח שנועד לשמש כנשק לחיסול כל היהודים בארץ-ישראל. בלסטין זו לא "יישות" פוליטית או חברתית, זו בסך-הכול המצאה של  כלי משחית מתוחכם כביכול (כך הם חושבים, הפלסטינים) שישמיד את ישראל עד אחרון היהודים, ומכאן, כל  מי שחושב אחרת על המונח הזה: "בלסטין", הינו תמים, בור או מרושע...

ה"ראיס" הזה, אבו-מאזן, דואג מאוד למשפחתו ולכיסו, ורק לראות את הארמון שבנה לעצמו,  מבהיר לנו מי גונב ומועל בקופה הציבורית שם (אם כי הוא לא היחיד שעושה זאת). יחד עם כך הוא מונע לקדם את המגמה שנועדה ליצור שיפורים משמעותיים בחיי בני עמו. הוא בהחלט זה אשר מוליך את התזה הטוענת נגד שיפור בתנאי החיים של ערביי יהודה ושומרון, כי העולם הכללי והערבי  יעמוד לצידם ככל  שהתושבים שלו שיהיו יותר אומללים ומסכנים. לכן גם מתנגד עקשן לכל שיפור במצב ה"פליטים" הווירטואלים  (כי כבר לא נשארו לו פליטים אמיתיים), הרי כל שיפור יבהיר לעולם שהפלסטינים לא צריכים סיוע והם מסוגלים לטפל בעצמם.

כנופיית תומכי הטרור בראשות אבו-מאזן מנסה להציג בעולם מסכנות שאינה קיימת.                                                         ההסברה הישראלית ממשיכה בטעותה כשהיא נמנעת מלהציג לעולם את שחיתות המנהיגות של הפלסטינים, לרבות הווילות ושכונות היוקרה הערביות שניבנו ביהודה ובשומרון (או תמונות של עזה כעיר מערבית פורחת הבנויה לתפארת), ובכך לחשוף את הצביעות הפלסטינית שהתבטאה בהצגת הדמעות לכאורה של הראיס בהלוויית פרס.

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

כְּשֶׁהַחֲלוֹם נָגוֹז

כְּשֶׁהַחֲלוֹם נָגוֹז

הוֹלְכִים וּמִתְמַעֲטִים

הַחַיִּים.

הַמַּחְשָׁבוֹת מִתְרַבּוֹת

הוֹלְכוֹת וּפוֹצְעוֹת יוֹתֵר

וְיוֹתֵר.

שִׁיטַת הָאֹכֶל שֶׁאָכַלְתָּ בָּהּ

מְלֵאַת עִקּוּלִים.

שְׁאֵלוֹת מְקַנְּנוֹת כְּיוֹנִים

בְּקִנָּן

לְלֹא פְּרִיחַת גּוֹזָלִים.

עֵינֶיךָ שֶׁהָיוּ נְבוֹנוֹת שׁוֹאֲפוֹת

אֶל הֶעָבָר, הַנּוֹשָׁן.

נֶעֱצָרוֹת דֹּם.

הַמַּבָּט מַבְשִׁיל,

אַתָּה מִתְבּוֹנֵן עָמֹק עָמֹק

 בִּפְנִים.

אַתָּה קַשּׁוּב מִתָּמִיד,

בִּתְמוּנוֹתֶיךָ ,

אוֹתָן אַתָּה חוֹזֶה

בְּחוּשֶׁיךָ הַמִּתְיַגְּעִים

בֵּינֵיהֶם

מַפְרִיד וִילוֹן דַּק שֶׁבַּדַּקִּים

רַק בֹּהַק אֶחָד יָחִיד

מַפְרִיד עַתָּה בֵּינְךָ לְבֵין

הָאֱלֹהִים.

בִּתִּי

אֲנִי מֵבִין אוֹתָךְ.

קָשֶׁה לָךְ לְהַבִּיט בִּי

בִּדְעִיכַת הַיָּמִים.

אֲנִי כְּרוּחַ נְדוֹד נָד

בֵּין

מִתְבַּהֵר וּמַחְשִׁיךְ.

אֲנִי מֵבִין אוֹתָךְ

כַּאֲשֶׁר אַתְּ רוֹאָה בִּי

עֶצֶב נִנְטַשׁ

שֶׁחָדַל לְהָנֵץ וּלְזַמֵּר.

אֲנִי מֵבִין אוֹתָךְ

כְּשֶׁאַתְּ עַל פִּסְגַּת הַסֵּרוּב

לְהָצִיץ בִּי

יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

אֲנִי מֵבִין אוֹתְךָ

כְּשֶׁאַתְּ נוֹשֶׁקֶת לִי

וּמֵיטִיבָה לְהַכִּיר

אֶת בֵּית הֶעָלְמִין הַקָּטָן

שֶׁכְּבָר לֹא קוֹבֵל.

אֲנִי מֵבִין אוֹתָךְ

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה בִּי רַק

צֵל עֲנָנִים עֲיֵפִים.

אֲנִי מֵבִין אוֹתָךְ

מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ

יוֹתֵר

וְיוֹתֵר.

* * *

אורי הייטנר

1. ביד הלשון / לקסיקון תשע"ו

אבי האומה – תמצית פולחן האישיות לשמעון פרס, אחרי מותו.

אינקוויזיציה – השב"כ, על פי קמפיין "העינויים" של הימין הקיצוני בהובלת איתמר בן גביר וארגון "חננו".

אינתיפאדת היחידים – שם חיבה למתקפת הטרור הרצחנית שליוותה אותנו השנה. אינתיפאדה פירושה התנערות בערבית. זה השם שניתן להתקוממות הפלשתינאית בשנים 1987-1990. למתקפת הטרור הפלשתינאית של השנים 2000-2004 הודבק הכינוי "האינתיפאדה השנייה". מתקפת הטרור בתשע"ו עוררה דיונים סביב השאלה האם זו "האינתיפאדה השלישית". מתקפת הטרור זכתה לשמות חיבה נוספים כמו "אינתיפאדת הסכינים", "אינתיפאדת הילדים"  ו"אינתיפאדת הפייסבוק".

אל אקצה בסכנה – קריאת הקרב השקרית ששלחה פלשתינאים שטופי מוח לדקור יהודים.

ברקזיט – החלטת משאל העם בבריטניה לפרוש מן האיחוד האירופי.

גיבור ישראל – אוראל אזריה, שבמעשה פחדני ירה מטווח אפס בראשו של מחבל פצוע, קוטלג בידי אנשים הזויים ברשימה המפוארת של אביגדור קהלני ורועי קליין.

גזנגה – הוצאה להורג ללא משפט בעינויים קשים בידי הביטחון המסכל הפלשתינאי. ככה יעשה לפלשתינאי שימכור קרקע ליהודי, ויוסגר בידי עזרא נאווי לרש"פ.

גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה – אמירות קיצוניות והשוואות מקוממות, שלפני 5 שנים ניתן היה לראות אותם לכל היותר בטוקבקים מתלהמים, הולכות ומשתלטות על המיינסטרים ונאמרות בריש גלי בפי נושאי תפקידים ולובשי מדים בטקסים ממלכתיים. ציטוט מדבריו החמורים והאומללים, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, של סגן הרמטכ"ל, המזהה תהליכים בחברה הישראלית בגרמניה לפני...

דריסה – במצעד האמצעים החביבים על הפלשתינאים לרצוח יהודים, נמצאת הדריסה במקום השני, אחרי הדקירה.

הוצאה להורג ללא משפט – עצירת מסע רצח של מחבל באמצעות ניטרולו, על פי שפתה האורווליאנית של שרת החוץ השבדית (מה שמעיד עליה שכנראה היא קוראת "הארץ").

החייל היורה – אוראל אזריה, החייל שירה בראשו של מחבל מנוטרל ופצוע, מוטל ברחוב בחברון. הכינוי של האיש ושל הפרשה, בשל צו איסור הפרסום של שמו, לאורך תקופה ארוכה.

החייל של כולנו – "החייל היורה" ירש את מקומו של גלעד שליט.

הנחת סלב – עסקת ההקלה בעונשיו של אולמרט, שבה הוא הודה בשיבוש הליכי משפט והדחת עדה, ונקבע כי עונשו יהיה חופף לתקופת המאסר שכבר נקבעה לו, כלומר הוא לא ישלם מחיר על העבירה. העסקה התקבלה באופן חלקי – על אולמרט הושת, באופן סמלי, חודש אחד בלתי חופף.

השתרכב – השתפר ונעשה מורכב יותר. כך הגדיר ראש אמ"ן הרצי הלוי, בנאום בכנס הרצליה, את המצב בעשור שמאז מלחמת לבנון השנייה.

ועדת קישוט – בעת המגעים להקמת ממשלת אחדות בהשתתפות המחנ"צ, כתב הרצוג בדף הפייסבוק שלו, שלא יהיה ועדת קישוט של נתניהו, כלומר לא יצטרף אם לא יחוש השפעה משמעותית על דרכה של הממשלה. וכך, העלה זיכרון ישן ונעים מביה"ס והתנועה, שבהן לוועדת קישוט דווקא הייתה השפעה משמעותית מאוד.

זבל – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר ויינשטיין, בפיה של שרת התרבות.

זוטי דברים – דברים קטנים, שוליים. האופן שבו נוהגים פרקליטי שרה נתניהו להציג את הראיות החמורות על התנהגותה והתנהלותה השערורייתית.

זליגות – כינוי לנפילת פצמ"רים בשטחה הריבוני של ישראל בגולן, כתוצאה מהקרבות במלחמה האזרחים בסוריה.

חופר מנהרות – הודעה שהוציא הליכוד גינתה את השר נפתלי בנט והציגה אותו כמי שחופר מנהרות תחת הממשלה. זאת, עקב טענתו על מחדל בטיפול במנהרות ערב "צוק איתן".

חוק ההדחה – חוק שנוי במחלוקת, שהתקבל השנה, המאפשר לרוב של 90 ח"כים להדיח ח"כים שנבחרו בבחירות בידי הציבור. הוצע בעקבות ביקור הזדהות של ח"כים מן הרשימה המשותפת אצל משפחות מחבלים רוצחים.

חוק המישוש – במסגרת הצעדים שאימצה הממשלה לצורך המאבק בטרור ובאלימות, הוחלט על קידום הצעת חוק שנויה במחלוקת, המאפשרת לשוטר לערוך בדיקה גופנית על אזרח, גם ללא חשד. החוק זכה לכינוי "חוק המישוש". במהלך החקיקה החוק מותן באופן משמעותי.

חורבן בית שלישי – 43 שנים אחרי דיין במלחמת יום הכיפורים, השר להגנת הסביבה גבאי הזהיר, בנאום התפטרותו מן הממשלה, מפני חורבן בית שלישי.

חסר כישורים להיות פרשן ביטחוני. הכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס – שר הביטחון בעיניי ראש הממשלה.

חפלה – היציאה הגזענית של השנה, היתה קריאתו של ח"כ סמוטריץ' להפרדה בין ערבים ויהודים בחדרי לידה, בטענה שהמשפחות הערביות עושות חפלה.

חתונת השנאה – סרטון שזעזע את החברה הישראלית כולה, מימין ומשמאל, שתיעד חתונתם של פעילי ימין כהניסטי רדיקלי חמושים, בריקוד שנאה על דמו של תינוק פלשתינאי שנשרף עם משפחתו בידי חבריהם. החתונה זכתה לכינוי "חתונת השנאה" וכן "חתונת הדמים" (כשם מחזה ספרדי של לורקה).

טרור השראה – ההגדרה הצה"לית הרשמית לטרור היחידים בהשראת ההסתה ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת ובמסגדים.

טרנספר לחתולים – הצעה הזויה של שר החקלאות אורי אריאל להימנע מעיקור חתולים וכתחליף – להעבירם למדינה שתיאות לקבלם, הפכה את המציע לחוכא ואיתלולא.

יאכנע – ביטוי סקסיסטי שהשמיע אהוד יערי לעמיתתו בערוץ 2 דנה וייס. ביידיש, יאכנע היא אישה פטפטנית וטרחנית.

יונה – הצהרותיהם הפשרניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררו את לעגה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהגדירה אותם בסרקזם כ"יונים הומיות". החרה החזיק אחריה צבי בראל, שהכתיר מאמר שכתב ב"הארץ": "יונה צלויה".

השנים הוציאו מן הנפטלין את הביטויים שהיו נפוצים משנות הששים עד שנות התשעים של המאה שעברה בשיח הפוליטי והתקשורתי – יונים וניצים. היונים הם בעלי גישה פשרנית בסכסוך הישראלי ערבי והניצים הם בעלי גישה תקיפה (המושג שאול מהגדרות בעלי הדעות השונות בארה"ב ביחס לבריה"מ בתקופת המלחמה הקרה).

כדור בין העיניים – האופן בו שר החינוך (!) מעביר מסרים לראש הממשלה. כך, על פי הגדרתו של בנט עצמו.

כרטיס אשראי – פריט שאינו קיים ברשותו של בנימין נתניהו. אין בו צורך למימון ארוחות חינם, שמישהו מימן לו בעשרות שנותיו כיו"ר האופוזיציה, שר וראש הממשלה.

לא מחבל – מחבל שרוצח יהודים, על פי עולם המושגים של זוהיר בהלול. תמונת ראי של לא-טרוריסט – טרוריסט שרוצח ערבים, על פי עולם המושגים של סמוטריץ'.

לינץ' – מתקפת הטרור הוציאה מאיתנו גם את יצר הרע – הצדדים האפלים בנו. הדבר בא לידי ביטוי בניסיונות לינץ' במחבלים אחרי לכידתם, ולמותו של אדם חף מפשע שנחשד על לא עוול בכפו כמחבל.

מדינה אחת, עם אחד – סיסמה תמימה מטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, שנועדה לטעון שעל אף כל המחלוקות והשסעים אנו עם אחד, הפכה בסיס להסתה נגד המדינה, השוואה לסיסמאות נאציות וכמובן הזכירה לאנשים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

מזכיר לי תהליכים – מאז נאומו של סגן הרמטכ"ל בטקס יום הזיכרון לשואה, אי אפשר עוד לומר על דבר מה שהוא שלילי, או שהוא לא כל כך מוצא חן בעיניי. לא יקשיבו לנו אם נאמר פחות מ"נאצי", "היטלר" או "אושוויץ". וחובבי האנדרסטייטמנט יסתפקו בקוד: "זה מזכיר לי תהליכים..."

מטאפורה – בנט התרברב שתקע לנתניהו כדור בין העיניים. לאחר מכן "הבהיר" שזאת הייתה רק מטאפורה.

מפגע בודד – התופעה שאיפיינה את מתקפת הטרור היא יציאתם של פלשתינאים בודדים, שטופי מוח, שאינם משתייכים לחוליות טרור מאורגנות, לממש בסכין או בגלגלי המכונית את ההסתה ששמעו במסגדים, בכלי התקשורת, בגנים ובבתי הספר. בניגוד ל"משוגעים תורנים" בעבר, הפעם מדובר באמת במפגעים בודדים.

משבר המזכ"ץ – המזכ"ץ הוא המזכיר הצבאי. נפתלי בנט ניצל את ההצבעה על צירוף "ישראל ביתנו" לממשלה לייזום משבר מלאכותי, סביב דרישתו למנות מזכ"ץ לקבינט.

נחיה על חרבנו – ראש הממשלה אמר את האמת הידועה לכולנו, שללא החרב לא נוכל להתקיים, ועורר גל של "תגובות סוערות" וציניות לאורך חודשים, על ראש הממשלה שאינו מציג תקווה לעם.

ניטרול – לחסל מחבלים בפיגוע זה כבר לא פוליטיקלי קורקט. אמור מעתה: לנטרל מחבלים.

הניטרול, ביטוי מן הז'רגון המשטרתי בארץ ובעולם, הוא הוצאת המפגע מכלל יכולת ביצוע, באמצעות הריגה, פציעה או לכידה.

השאלה היא האם מחבל שניטרלו אותו הפך להיות ניטרלי.

נשיאת הפייסבוק – כינוי גנאי שהדביק הרצוג לשלי יחימוביץ', לאחר שהובילה בהצלחה את ההתנגדות להקמת ממשלת אחדות.

סימון מוצרים – האיחוד האירופי קיבל החלטה אנטישמית לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו במזרח ירושלים, הגולן, שומרון ויהודה.

סכין – הנשק העיקרי בסיבוב האחרון של הטרור הערבי. בהשראת האידיאולוגיה והפרקטיקה של דאע"ש יצאו פלשתינאים רבים, חמושים בסכינים, לרצוח יהודים.

פרחיה משדרות – רמי סדן, שנבחר לראשות דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 10, העלה באוב את אמירתו המתנשאת של אלכס גלעדי בהקמת ערוץ 2, שיש להתאים את תכני הערוץ ל"מסעודה משדרות". חלף דור, וסדן הציע להתאים את ערוץ 10 לפרחיה משדרות, כנראה בתה של מסעודה המיתולוגית.

פתיל קצר – ההסבר של ליברמן על השתלחויותיו בנתניהו טרם כניסתו לממשלה. בטקס חתימת ההסכם הקואליציוני הוא דיווח לאומה שעבר ניתוח להארכת הפתיל.

ציצי ותחת – סך תכונותיה של אישה, בהגותו של ינון מגל.

קאט דה-בולשיט – תמצית הגותה התרבותית של שרת התרבות. זו היתה הצהרת הפתיחה שלה בוועידת (חוסר) התרבות של "הארץ", ואותו היא ייחסה ל"פילוסוף הסיני סן צו".

שולה – הצעה למונח עברי למילה פריפריה, שירד מן הפרק בתוך שעות ספורות מפירסומו כהצעה לציבור, עקב מחאה חריפה בשל המשמעות החברתית של המושג שוליים.

שקרן, רמאי ונוכל – דעתו של שר הביטחון על ראש הממשלה שתחתיו הוא משרת.

שתולים – "שוברים שתיקה" על פי הגדרת סרטון קיצוני וטיפשי של "אם תרצו", שהעניקו לארגון הזה, הפועל בכל רחבי העולם נגד מדינת ישראל, את המתנה היפה ביותר שיכול לצפות לה. השלב הבא היה חמור ומקארתיסטי – "שתולים בתרבות", קמפיין שהיכה ביוצריו כבומרנג וגרם למנהיג "אם תרצו" להשעות את עצמו.

תחקיר עובדה – שני תחקירים של התכנית "עובדה" בערוץ השני, עוררו סערה רבתי בציבוריות הישראלית: תחקיר על פשעי ארגוני השמאל הרדיקלי ותחקיר על פשעיו של רחבעם זאבי "גנדי".

2. צרור הערות 5.10.16

* מחלוקת בין ידידים – גדעון לוי הוא מראשי המטיפים, בארץ ובעולם, לדה-לגיטימציה של ישראל ולחרמות עליה. למגינת ליבו, המהלך הזה לא מתרומם. בשבוע שעבר הוא כתב מאמר שבו תקף בחריפות את העולם על כך שאינו רוקד לצלילי חליל ה-BDS. לפני שבועיים הוא הגדיר את אובמה הנשיא הרע ביותר שהיה, כיוון שהוא חימש את ישראל יותר מקודמיו.

והנה, לוי ושכמותו חטפו מכה קשה בהלווייתו של שמעון פרס, כאשר עשרות מנהיגים מכל רחבי העולם הגיעו לחלוק כבוד לנשיאה של מדינת ישראל. לא "מדינה מצורעת", לא חרם ולא שמרם.

מה עושה מיודענו? הפעם אינו סונט בהם על כך שלא פעלו כנדרש מהם, אלא כתב מאמר דמגוגי תחת הכותרת "האנטישמיות מתה", ובה הוא טען שהשתתפות המנהיגים בהלוויה מוכיחה שהעולם אינו אנטישמי כפי שמנהיגי ישראל טוענים, אלא ישראל היא מדינה מצורעת, ובבואם לחלוק כבוד לפרס הם העבירו מסר שישראל יכולה להפסיק להיות מצורעת אם רק תפסיק את הכיבוש.

אבל מי טוען שהעולם אנטישמי? איש אינו טוען זאת. בוודאי שמנהיגי ישראל אינם טוענים זאת. העולם אינו אנטישמי. מי שחולק על מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל אינו אנטישמי ואיש אינו טוען שהוא אנטישמי. אנטישמי הוא מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית – טענה, שמשמעותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות טבעית מוכרת, אך ורק מן העם היהודי. אנטישמי הוא מי שמחרים את ישראל, מי שמעליל עליה עלילות דם. יש כאלה, יש כאלה גם בתוכנו וגדעון לוי הוא מהבולטים שבהם. אבל רוב העולם ומנהיגיו אינם במקום הזה.

מנהיגי העולם שבאו לחלוק כבוד לפרס, הביעו את אהדתם לישראל, את ידידותם לישראל, אף שרובם חלוקים עימה באשר למדיניותה; מחלוקת בין ידידים.

ובאשר למחלוקת – יש לי יסוד סביר להניח שהתהליכים במזה"ת והשלכותיהם על העולם יביאו להתפכחות וליתר הבנה של העולם גם למדיניותה של ישראל.

* אלטרנטיבה לרשימה המשותפת – כפי שהחרם של הרשימה המשתפת על ההלוויה של פרס ביטא את שלילתם המוחלטת את קיומה של ישראל, ומכאן החרם על מי שכיהן כנשיאה, כך הביקור המתוקשר של עשרות ראשי רשויות ערביות בשבעה, מבטא את הרצון להשתלב במדינת ישראל, המדינה היהודית.

יש לקוות שהפרשה הזאת תהווה קו פרשת המים בקרב ערביי ישראל. שהגורמים התומכים בהשתלבות, בראשותם של ראשי הערים, יצאו סוף סוף נגד הרשימה המשותפת, יציגו סוף סוף אלטרנטיבה, ויתמודדו מולם בבחירות לכנסת. גם אם הרוב יתמוך במשותפת, לפחות לא תהיה זו נציגות מונוליטית של הקו האנטי ישראלי. לפחות תהיה אלטרנטיבה.

* מחוץ לפרוטוקול – כאשר נפטר טדי קולק, מי שכיהן שנים רבות כראש העיר ירושלים, החליטה ממשלת ישראל לערוך לו הלוויה ממלכתית ולטמון אותו בחלקת גדולי האומה בירושלים.

על פי הפרוטוקול ראש העיר ירושלים אינו אמור להיקבר במקום ואינו זכאי להלוויה ממלכתית. ובכל זאת, ראתה הממשלה לנכון להחליט על כך. אפשר להתווכח האם ההחלטה נכונה, אולם מה שנכון בה, לטעמי, הוא הגמישות; ההבנה שהפרוטוקול אינו התקרה, אלא הרצפה. אפשר לעשות מעבר לפרוטוקול.

אני מעלה כאן את הנושא כדי לשוב להחלטת ועדת השרים לסמלים וטקסים לא לצרף את ראש האופוזיציה לרשימת הנואמים בהלווייתו של פרס. כתבתי על כך את דעתי, ועוררתי הרבה תגובות נגד. התגובות התמקדו ברובן, בצורך לדבוק בפרוטוקול, כי הפרוטוקול הוא הממלכתיות. הדוגמה שנתתי מוכיחה את ההיפך. ניתן בהחלט להחליט מחוץ לפרוטוקול, שלא נועד להחליף את השכל הישר.

* ולכל בני האדם – קראתי דברי ביקורת על כך שפרופ' צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, אמרה "קדיש" על קברו בהלוויה. הטענה היתה, שכיוון שמדובר בטקס ממלכתי, אין בו מקום לצעד בלתי מקובל כזה, בניגוד לטקס פרטי.

אני שולל את הטענה הזאת מכל וכל, ממיספר טעמים. ראשית, ישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה דתית אורתודוכסית. ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינתו של הזרם האורתודוכסי ביהדות. רוב העם היהודי אינו אורתודוכסי, ולכן הטקסים הממלכתיים צריכים להיות יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים.

שנית, אין כל בעייה באמירת "קדיש" בפי נשים, גם על פי הפרשנות האורתודוכסית של ההלכה. המסורת היא שרק בנים אומרים "קדיש", אך מבחינה הלכתית בוודאי שגם בנות יכולות לומר "קדיש". בתקופתנו, תקופה של התקדמות לשוויון מגדרי, בוודאי שראוי שכך יהיה. ואכן, בקרב הציונות דתית יותר ויותר נשים אומרות "קדיש". לבטח, יש הרבה יותר נשים דתיות שאומרות קדיש, מאשר נשים חילוניות.

לפני למעלה משנתיים, בהלווייתו של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנרצחו בידי מחבלים בגוש עציון, אמרה אימו, רחלי פרנקל, "קדיש" על קברו. רחלי היא אישה דתית אורתודוכסית לעילא ולעילא. ההלוויה שודרה בשידור חי בכלי התקשורת והנושא היה לסוגייה ציבורית, שהעלתה את עניין אמירת "קדיש" בפי נשים לתודעת הציבור, ונתנה לכך את הלגיטימציה וההכרה הראויים. חודשיים לאחר מכן, נכחתי בהלווייתו של הצנחן סמל שחר שלו מן היישוב הדתי אלוני הבשן, אחרון חללי "צוק איתן". שחר היה בחור דתי, משפחתו – משפחה דתית. בהלוויה היו אלפי אנשים דתיים ובהם רבנים רבים, כל רבני הגולן ואחרים. ובהלוויה האם והאחיות אמרו "קדיש", והדבר התקבל כטבעי, מקובל ונכון.

כשאימי נפטרה, לפני 28 שנים, רק אחִי ואני אמרנו עליה "קדיש", וכך היה בכל האזכרות עד לפני שנתיים, לאחר ה"קדיש" של רחלי פרנקל. רק אז, ולאחרונה ביום חמישי האחרון, יום לפני ההלוויה של פרס, אחותנו הצטרפה אלינו לאמירת ה"קדיש".

שלישית, גם בהלוויה ממלכתית יש מקום לביטוי אישי, משפחתי. כך, שגם אם זה לא היה מקובל, לא היתה סיבה להימנע מאמירת ה"קדיש" מפי בתו של פרס.

צביה ולדן הוסיפה למילות ה"קדיש", לצד "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" את המילים "ועל כל בני האדם". התוספת הזאת מקובלת בזרם הרפורמי ובקהילות מתחדשות. אני מכיר זאת בגרסה קצת שונה: "ועל כל יושבי תבל", וגרסה נוספת: "ועל כל העולם כולו". יש בתוספת הזאת משהו יפה. נאמר על עמנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". היהדות נושאת מסר אוניברסלי של שלום העולם כולו, ששיאו בנבואות אחרית הימים של נביאי ישראל. לא בכדי, נבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, נבואה של שלום עולמי, חקוקה על קיר בניין האומות המאוחדות. הן לכך כיוונה הכרזת העצמאות, בדברה על כך שבארץ ישראל יצר עמנו והעניק לעולם את ספר הספרים הנצחי. בימים אלה, שבהם שכנינו טובחים זה בזה באכזריות נוראה, ורק בסוריה-לשעבר נספו כבר חצי מיליון איש במלחמת האזרחים ועוד מיליונים רבים נפצעו ואִבְּדוּ את בתיהם, יש משמעות וחשיבות רבה בתוספת הזאת.

כאשר אני אומר "קדיש", כמו באזכרת אימי בשבוע שעבר, אני דבק בגירסה המקורית. לא רק בשל המסורת, אלא כיוון שאני מכיר אישית כמה מאומרי "ועל כל יושבי תבל" שבעיניהם התפילה "עלינו ועל כל ישראל" היא פרובינציאלית ו"לאומנית". הגישה הצדקנית הזאת מעוררת בי סלידה, ולכן אני מבדל את עצמי מאותם אנשים. אבל איני בטוח שאני נוהג נכון, כיוון שמהותית, כמובן וכמובן שאני מזדהה עם התוספת האוניברסלית, ולמה להשאיר אותה למי שרואים סתירה בין אוניברסליות ללאומיות? בניגוד לקוסמופוליטיות, אין כל סתירה בין אוניברסליות ללאומיות. לא בכדי, הרצל נתן לביטאון הראשון של ההסתדרות הציונית את השם "די וולט", "העולם".

* מאבקה הצודק של יהדות ארה"ב – בדרך כלל אני שולל כל מאבק של יהודים בעולם נגד מדיניותה של ישראל. הסולידריות היהודית מחייבת את היהודים להיאבק למען המדינה ולמען מדיניותה, ואם אין הם מסכימים עם מדיניותה, יש להם דרכים לבטא את דרכם, בלי לצאת למאבק. וכמובן, הדרך הטובה ביותר היא לעלות לישראל ולהיאבק בתוכה.

למרות זאת, אני תומך במאבק (אגב, מאבק מתון ומכובד) שמנהלת יהדות ארה"ב נגד הדרת הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בישראל. במקרה הזה, מדובר במלחמה שמדינת ישראל מנהלת נגד יהדות ארה"ב, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט החרדי בישראל, שהינו מיעוט שאינו ציוני. המלחמה הזאת באה לידי ביטוי בוטה בשני נושאים השנה.

האחד, הוא אי ביצוע החלטת הפשרה על הקמת רחבה כלל ישראלית, ללא הפרדה בין גברים ונשים, בכותל הדרומי. ראש הממשלה תומך בפשרה ומתהדר בה. שרי הבית היהודי, המייצגים את הציונות הדתית, תומכים בפשרה. אבל כוחו הפוליטי של המיעוט החרדי ואיומו במשבר קואליציוני, גורמים לכך שההחלטה אינו מיושמת. הפיכת אתר לאומי כלל יהודי ככותל המערבי לשטיבל חרדי, הוא צעד אנטי לאומי ואנטי פטריוטי.

הנושא השני הוא החוק שיזמו החרדים הבלתי ציונים, האוסר טבילה במקוואות של הזרמים הבלתי אורתודוכסיים. צעד זה נועד לסכל גיור רפורמי וקונסרבטיבי, מצד אלה שבניגוד לאינטרס הלאומי מפריעים ומקשים על גיור כלשהו, כולל גיור אורתודוכסי, מתוך תפיסה שמי שרוצה להיות יהודי לא בדרכם – עדיף שלא יהיה יהודי.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו. היא קיימת למען העם היהודי כולו. זו תכליתה, זו מטרתה, זה ייעודה – להיות מדינת הלאום של העם היהודי; שכל יהודי בעולם יראה בה את ביתו בשאיפה שכל יהודי בעולם, בסופו של דבר, יבנה בה את ביתו. רוב יהדות העולם אינה אורתודוכסית. 90% מיהדות ארה"ב, התפוצה היהודית הגדולה והחשובה בגולה, אינה אורתודוכסית. מדינת ישראל שמפנה עורף לזרמים הלא אורתודוכסים, מועלת בייעודה, מפנה עורף לתפקידה, בוגדת במשימתה, מנהלת מדיניות אנטי ציונית.

בנושא הזה, צודקת יהדות ארה"ב כאשר היא נאבקת, ומן הראוי שאזרחי ישראל יצטרפו למאבק החשוב הזה.

עם זאת, הפתרון הטוב ביותר לבעייה, היא עלייה המונית של יהדות ארה"ב לישראל, כדי להשפיע מבפנים.

* מגילת העצמאות של המדינה היהודית – מידי שבוע מתפרסמים במדור הדעות ב"הארץ" מאמרים התוקפים את ארי שביט, על תמיכתו בדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית, כבסיס לכל הסדר שלום.

בגיליון ראש השנה עשתה זאת טל ניב. אחרי שתקפה ככל חבריה את שביט, הגחיכה אותו ולעגה לו והסבירה שעמדתו נובעת מכך ש"שביט רוצה להיות ימני," היא העלתה הצעה. "לנו, הישראלים, יש מענה: מגילת העצמאות." מהי מגילת העצמאות? המגילה "הקוראת לנהוג שוויון בכלל האזרחים, ובהם ערבים בני המקום." אכן, גם זה קיים במגילת העצמאות וזו בהחלט פסקה חשובה במגילה, בדומה לשאר 95% מן המגילה.

ומה מציגה טל ניב כהיפוכה של מגילת העצמאות? "הימין מציע בגלוי לזנוח את מושג האזרחות כשהוא משכתב אותו בעזרת שר החינוך ל... 'שלטון הרוב' ו'מדינה יהודית'."

אהה, הבנתי. מדינה יהודית היא ניגודה של מגילת העצמאות.

באמת?! הבה נפתח את מגילת העצמאות. המגילה מורכבת משלושה חלקים. החלק המרכזי הוא החשוב ביותר, הוא ליבת מגילת העצמאות – הכרזת המדינה. "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה?! מגילת העצמאות "ימנית"? היא מדברת על "מדינה יהודית", רחמנא לצלן?

כמובן. האם טל ניב בורה ואינה יודעת זאת, או היא יודעת זאת ומשקרת במודע, כדי לשכתב את המגילה, ולהפוך אותה כלי שרת במאבקה הפוליטי נגד מימושה של מגילת העצמאות?

חלקה הראשון של המגילה, שנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," כולו הסבר ומבוא למשפט ההכרזה; הסבר שנועד להצדיק את המדינה היהודית – מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי, ככל עם ועם, להגדרה עצמית ועצמאות לאומית ריבונית במולדתו. מהי זכותנו ההיסטורית? זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בתוקף שתי זכויות זו אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית, כן, כן – מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. זאת מגילת העצמאות.

חלקה השלישי של המגילה, הוא שורה של מחויבויות של המדינה היהודית. למשל, מחויבותה לפתוח את שעריה בפני כל היהודים. כן, אך ורק בפני כל היהודים, כי זו מדינה יהודית. בין המחויבויות, המחויבות של שוויון זכויות אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו המחויבות של המדינה היהודית, של מדינת הלאום של העם היהודי, לשוויון מלא לאזרחיה, שהנם ויהיו תמיד מיעוט לאומי. זהו שוויון מלא כפרטים, כאזרחים, ללא כל זכות לאומית שהיא. ואכן, שוויון זכויות זה מומש במידה רבה מיד עם הקמת המדינה, ובאופן מלא עם ביטול הממשל הצבאי (באיחור רב מדי) 18 שנים לאחר הקמתה.

זאת מגילת העצמאות. זו המגילה ואין בלתה. זאת מגילת העצמאות של המדינה היהודית. ומי ששולל את המדינה היהודית, ורואה בה עמדה "ימנית", אל ישתמש באופן שקרי במגילת העצמאות.

* שליח לדבר עבירה – הטייקון רון לאודר שהגיע ללוויית פרס זומן לתת עדות בחקירת נתניהו. איני יודע על מה הוא נחקר ואני מאחל לנתניהו לצאת מהחקירה ללא רבב. אולם הקשר בין נתניהו ללאודר מקפיץ לי באופן אוטומטי את הפיוזים. לאודר היה המתווך בין נתניהו לחאפז אסד, במו"מ על מסירת הגולן לסורים בקדנציה הראשונה של נתניהו; מו"מ חשאי, במחתרת, שנתניהו ניהל מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של עם ישראל. רון לאודר היה (ונשאר?) שליח לדבר עבירה.

* בעד הנגד – כלל לא בטוח שהמידע על העלמות המס העקביות של טראמפ יפגע בו אלקטורלית. הרי כל מה שיש לו להציע הוא אנטי ממסדיות, המסר של "בעד הנגד". זה הקו שלו, זה המסר שלו וזאת הסיבה לאהדה שממנה הוא נהנה. וכך, ייתכן שהמידע הזה דווקא יהפוך אותו לגיבור בעיני מעריציו.

* בין פוטין לאובמה – אני נתקל לא אחת בישראלים המעריצים את פוטין, במיוחד בהשוואה לאובמה, ואף מציעים שישראל תשליך יהבה עליו ועל רוסיה ותמיר את האוריינטציה על ארה"ב באוריינטציה על רוסיה.

דווקא כמי שמרבה לבקר את אובמה, אני חושב שהגישה הזאת אבסורדית. הבעייה אצל אובמה, היא שיחסו לאוייב האיראני הוא פייסני. אולם פוטין הוא בן הברית של איראן. הבעייה באובמה היא במדיניותו הרכרוכית כלפי פשעי המלחמה של אסד. פוטין הוא שותפו בפועל של אסד בפשעי המלחמה. עם כל הביקורת על אובמה, אין לשכוח שהוא סייע בחימושה של ישראל יותר מכל קודמיו. פוטין, לעומתו, מחמש את איראן וחיזבאללה.

אני מרוצה ממדיניות חימום היחסים בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו לפוטין. זה אינטרס ישראלי. האינטרס הישראלי הוא יחסים איתנים עם כל מדינות העולם ובוודאי עם מעצמות העל, לא כל שכן – מדינות שיש בהן יהודים רבים. הרי איננו מתגעגעים לימי המשטר הסובייטי שהתנכל ליהודים, רדף את הציונות, עיין את ישראל, ליבה את הסכסוך ודחף את הערבים לעימות עם ישראל. אבל לא צריך להתבלבל.

* נושא הדגל החברתי – בראש השנה הלך לעולמו יעקב שמאי, מי שהיה ח"כ מטעם הליכוד ומנהיג הליכוד בהסתדרות. אני זוכר את שמאי כנושא הדגל החברתי בליכוד, שלא היסס להתעמת באומץ עם מנהיגי מפלגתו ועם ממשלות בראשות מפלגתו, כנגד מדיניות אנטי חברתית והחלטות אנטי חברתיות. יהי זכרו ברוך!

* החתן – מי יהיה חתן פרס נובל לשלום? המועמד שלי – בשאר אסד. למה? אחרי ערפאת... זה הערך של הפרס.

* תחיית שלונסקי – אברהם שלונסקי, הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. הוא משורר דגול. הוא משורר יהודי דגול. הוא משורר ציוני דגול. אני קורא את שירתו. אני מרצה על שירתו. לפני שנים אחדות העליתי עם עופר גביש ערב על שירתו היהודית – "גם לתפילות תפרחת ושלכת". ובלימודי התואר השני שלי כתבתי מחקר על היהדות בשירתו – "תפילתו של שלונסקי."

אני מצר על מעמדו הנדחק בעולם השירה העברית. לפני שנים אחדות, כשיצאה הביוגרפיה המצוינת שכתבה עליו חגית הלפרין – "המאסטרו", ובמקביל גם ערבי שירה משירתו, קיוויתי שהנה, הייתה לה עדנה, אך למגינת לבי זה לא קרה.

במוסף הספרותי של "הארץ" התפרסם פרק ראשון במסה של מנחם בן על שלונסקי. אף הוא מבכה את דחיקתו ומנסה לפרש אותה, ופירושו קרוב לשלי. סיבה אחת לדחיקתו היא אלתרמן. אלתרמן, שהיה צעיר משלונסקי בעשר שנים ותלמידו – עלה על מורו. בדור שיש בו אלתרמן, אחד בדורו, קשה למצוא מקום למשורר דגול נוסף. עם זאת, לאה גולדברג ובמידה מסוימת גם אלכסנדר פן זוכים עד היום להערכה ופופולריות, כך שאין זה ההסבר היחיד.

מנחם בן מציין בצדק גם את המרד של נתן זך בדור המשוררים המודרניסטים, אנשי המשקל והחרוז. כפי שהוא מציין, המרד כוון בראש ובראשונה כלפי אלתרמן ורק אח"כ כלפי שלונסקי. והנה, מעמדו של אלתרמן איתן, ואף אחד מן המורדים בו, כולל זך עצמו, אינו מגרד את מעמדו. לעומת זאת, שלונסקי נדחק ונשכח.

אולי יש כאן איזו אירוניה של ההיסטוריה. שלונסקי מרד בביאליק, כאילו דור משוררים חדש אינו יכול לצמוח בלי לבעוט בדור שקדם לו. אלתרמן, הסתייג מן המרד ולבטח לו היה שותף לו. וכך, כאשר זך וחבריו מרדו באלתרמן ושלונסקי, מעמדו של אלתרמן לא נפגע ואילו של שלונסקי – נפגע גם נפגע.

אני מצפה בסקרנות לפרקים הבאים במסה, אולי הם יסייעו בפיענוח חידת דחיקתו של שלונסקי, ויקדמו, מי ייתן, את תחייתו.

ועוד במוסף הספרותי של "הארץ". כמו בכל חגי תשרי ופסח, מתפרסמת מסה בהמשכים של דן מירון, העוסקת בסופר או בסוגייה ספרותית, בהעמקה ידענית ובחדשנות יצירתית האופיינית לו. כך גם הפעם, במסה על הסופר יעקב הורביץ.

לא אחת אני שואל את עצמי (ואחרים שואלים אותי) מדוע אני דבק ב"הארץ" על אף הקו האנטי ציוני והאנטי ישראלי החריף שהשתלט עליו בשנים האחרונות. התשובה היא בדיוק אותן פנינים, שבשום אופן איני מוכן לוותר עליהן.

* וידוי – אין לי סלפי עם פרס.

* פז"ם – תובנה שהגעתי אליה לאחרונה – אצל אבא של חייל, הזמן הצבאי איטי יותר מאשר אצל החייל עצמו.

* ביד הלשון: נען – בשנים האחרונות חוויתי את קיבוץ נען, ואם לדייק יותר, את ההיסטוריה של נען. איך חוויתי? במנהרת זמן, כלומר דרך הקריאה. קראתי ספרים רבים שבהם העמקתי בהיסטוריה של נען.

למה דווקא נען? מה לי ולנען? האמת היא שלא דווקא נען. מדובר בעיקר בביוגרפיות, שכל אחת מהן קראתי בפני עצמה, בשל העניין שלי באיש, והמשותף לאותם אנשים הוא היותם מנען.

קראתי שתי ביוגרפיות של ישראל גלילי, ביוגרפיה של המלחין דוד זהבי, וביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. כמו כן, בכנס קצרין לארכיאולוגיה השנה, הייתי יו"ר של מושב שיזמתי לזכרו של הארכיאולוג שמריה גוטמן, אף הוא ממייסדי נען, במלאת עשרים שנים למותו, ולקראת האירוע חזרתי לחוברת הזיכרון שיצאה אחרי מותו וקראתי חומר נוסף.

ובשבועות האחרונים קראתי את ספרו של ההיסטוריון עמוס שיפריס מנען (שאף כתב את אחת הביוגרפיות של גלילי) "ימים של שקט וסער". הספר הוא אסופת מכתבים וקטעי יומן, של חברי נען בעשור הראשון של הקיבוץ, 1930-1939. המיוחד בספר זה, הוא שדרכו ניתן להכיר את הקיבוץ לא רק דרך מנהיגיו, אלא גם דרך החברים מן השורה.

ואם כל כך העמקתי בנען, מן הראוי להקדיש לקיבוץ את הפינה כדי להסביר את שמו. למה נען?

"שאל בני ונען."

"לא אני לא מנען, אני מאשדוד."

זה ציטוט מתוך המערכון של "הגשש החיוור" "הכה את המומחה". השואל המסכן בסך הכול רצה לשאול את המומחה ללשון העברית מר אברהם חטף-פתח "איך קוראים בעברית צחה לצ'ופצ'יק של הקומקום."

האם יש קשר בין שם הקיבוץ ל"שאל בני ונען"? התשובה מורכבת.

 מקור השם הוא קירבתו של הקיבוץ – הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד (שהיתה תנועה של נערים עובדים) לכפר הערבי נענֶה. בשנים הראשונות, הקיבוץ נקרא נענֶה. אולם השם שונה לנען, כך שישמור על הדמיון לשמו של הכפר הערבי, ויהיה בו גם ביטוי למסר החלוצי: נען לקריאת העם.

כלומר... יש בו מן ה"שאל בני ונען."

ומנין השם נענֶה? זהו שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה, שחורבותיה הן בקרבת מקום, ולכן, אחת ההצעות לשמו של הקיבוץ היתה נעמה.

* * *

אירוע לכבוד צאת ספרו של משה גרנות

"מאריה וליאופולד"

 בהוצאת "ספרי צמרת"

ברכות:

ד"ר צדוק עלון, יו"ר ועדת האירועים של אגודת הסופרים

משה ראובני, מו"ל "ספרי צמרת"

דברים:

פרופ' זיוה שמיר

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)

מחבר הספר – משה גרנות

מנחה: המשורר יעקב ברזילי

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שלישי, ג' בחשון תשע"ז, 8.11.2016

התכנסות וכיבוד קל בשעה 19.30

חנייה ללא תשלום בחניון לאונרדו דה וינצ'י מ-19.00

הכניסה חופשית

* * *

מאמר מצוין של גיא בכור לשנה החדשה:

 מלאכים מעל שמי המזרח התיכון. אז מה הסוד?

מומלץ מאוד לכל רואי השחורות!

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3679

* * *

פוצ'ו: מלחמת יום כיפור השתלטה על התקשורת בימים הנוראים

והשכיחה מהיישוב את הקמת 11 הישובים בנגב.

מזל שהתבקשתי פעם לכתוב מחזמר לחג היובל של קיבוץ בארי

ויש לי שיר המספר בקצרה את מה שקרה אז.

י"א הנקודות

עשר נקודות ונקודה –  פוצ'ו / שי לביא

שנת תש"ו, מנדט בארץ, מוצאי יום הכיפור

משבעה כפרים בנגב שיירות יוצאות בטור

כוכבים צופים ברטט, בני קיבוץ בהנף יד

ותפילה על כל שפתיים שיצליחו במצעד

שיצליחו ויגיעו ההולכים שבשדות

כך התחילה ההיסטוריה של י"א הנקודות.

פזמון: עשר נקודות ונקודה

        היום זה נשמע כאגדה

        תקומה, קדמה, כפר דרום

        משמר הנגב, איזה חום

        סופות אבק ולבטים

        גלאון, שובל ונבטים

        אורים, נירים

        וחצרים

        ובארי – מול מכרות הגופרית.

הציוד עבר ברכב רק לאור הלבנה

המתנחלים ברגל, כל הלילה בלי שינה

כשתפס אותם השחר התרגשו כמו ילדים

כי ראו שצריף או שנים על הארץ כבר עומדים

הם המשיכו בלי לנוח לעבוד ולעמול

ובערב – האמינו! – עוד פרצו בשיר מחול.

                                עשר נקודות ונקודה...

הם תקעו יתד בנגב ותקעו אותו עמוק

השילטון חרק שינים וצעק: "מחוץ לחוק!"

אך הם דבקו לזה הנגב הצחיח והדל

וחשבו שנוף יפה ממנו לא קיים בכלל

הם מסרו לו את הכוח והרוח והדם

כי ידעו שכל הארץ, כל הארץ היא איתם.

                                עשר נקודות ונקודה...

* * *

אהוד בן עזר

תל-אביב בראשיתה בראי הספרות

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר

סידרת עידן 3

העורך: מרדכי נאור

מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימוד ירושלים

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן

מבוא

ראשיתה של עיר היא מעשה היסטורי. אמנם, לא תמיד חד-פעמי, לעיתים מדובר בתהליך שנמשך דורות רבים. משחר ימיה של האנושות. אך כשמדובר בעיר חדשה-יחסית כתל-אביב, שאינה 'זקנה' ביותר, עדיין חיים בדורנו אחרוני הזוכרים את ראשיתה – דומה שאין קושי ללמוד על ייסודה מתוך עדויות, תעודות, צילומים וספרים המתארים עובדות, מעשים ובניינים. הסיור בשכונות היהודיות הראשונות שקדמו לה, נוה-צדק ונו-שלום, נותן גם כיום מושג-מה, אם כי רחוק וחלקי, על ראשיתה של העיר.

שונה הדבר כשאנו מבקשים ללמוד כיצד נראתה תל-אביב בעיני מייסדיה ותושביה בראשיתה. מה היו אופייה, רקמת חיי היום-יום והתרבות, מה היו העולם הרוחני והמראות שליוו את הגרים בשכונה החדשה, אחוזת-בית, והעניקו לה את ייחודה בעיניהם. כאן מקומה של הספרות היפה. הסופר אמנם אינו מבקש לכתוב סיפור היסטורי בלבד, אלא מתאר דמויות ורקע מתוך נקודת-מוצא סובייקטיבית: כיצד נראו הדברים בעיניו, מה השפיע עליו, מה העדיף ומה דחה; ומתוך כל אלה עולה ומצטיירת, לעיתים כמעט באקראי, העיר שבה חיו האנשים שעליהם הוא מספר, מהם גיבורים בדויים, מהם אמיתיים, ורובם צירוף של ביוגראפיה ובדייה.

מזלה של תל-אביב, שנוסדה בתקופה בה החלו לראשונה תוססים חיי תרבות ויצירה ספרותית בעלת-ערך בארץ-ישראל, תקופת העלייה השנייה; וכך נשתלבה לבלי-הפרד ביצירתם של רבים מסופרי הדור ההוא, אם כי, וזאת יש להדגיש, משום צעירותו של הפרבר החדש, שנוסד ב-1909, היא השנה בה עלה למשל ברנר לארץ-ישראל – עדיין אין הפרבר תופס בספרות הארצישראלית של תקופתו אותו מקום מכריע שיש למושבות הראשונות כגון פתח-תקווה, או ירושלים או יפו ושכונותיה היהודיות, נוה-צדק ונוה-שלום. שבטרם היות תל-אביב נשתייכו בתודעת הכול ליפו – ולא לשכנתה שטרם נולדה, שעתידה להיות העיר העברית הראשונה.

לא מקרית היא התופעה, ששמותיהן של דמויות רבות, שהיו מן הבולטות ביישוב הארצישראלי הקטן ובראשיתה של תל-אביב – חוזרים ומופיעים ביצירות המתארות תקופה זו, בשמות בדויים או אמיתיים, כגון א"ד גורדון, מיכאל הלפרין, י"ח ברנר, מאיר דיזנגוף, יוסף אהרונוביץ, ש' בן-ציון, ברל כצנלסון ואחרים, או בשמות בדויים: נחום טרוי (אשר ברש על דמות עצמו), פלאם (ברנר בעיני ברש), חמדת (עגנון בעיני עצמו), אריה לפידות (א"ד גורדון בעיני ברנר), היילרמן (מיכאל הלפרין בעיני גוטמן), זרחי (א"ד גורדון בעיני ברש), שילוני (ברל כצנלסון בעיני ברש), "אובד עצות" (ברנר בעיני עצמו), אתרוג (יעקב קופילביץ' הוא ישורון קשת, בעיני ברש), חיים רם וגבעוני (יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון בעיני א' ראובני), ועוד דמויות מדמויות רבות ושונות, שאולי אמיתיות היו ונשתכחו ונותרו רק בשמותיהן שבספרים, או שמלכתחילה היה בכל אחת מהן משום צירוף של כמה וכמה אנשים ותכונותיהם, מאלה שסובבו אז בארץ, ובעיר בראשיתה – מבתיה של יפו, דרך נוה-צדק ונוה-שלום, ועד לאחוזת בית.

התלמידים בעיני ברנר

מקומותיו של ברנר [1881-1921] מאוכלסים בבני-אדם בלבד. הנופים כמעט שאינם קיימים, וחשיבות להם רק אם מבעד לעיני האדם נראו או אם מאירים הם את מצבו. תל-אביב בראשיתה קיימת-ואינה-קיימת בסיפורו האחרון 'מהתחלה', שנדפס ב-1922, לאחר מותו.  [י"ח ברנר: 'מהתחלה'. מתוך: כל כתבי י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 19555. כרך ראשון].

הסיפור מתאר הווי של בני-נוער בגימנסיה ובפנסיון שלידה, בעשור הראשון לקיומה של תל-אביב, והרקע הוא בלי ספק גימנסיה 'הרצליה'. בסיפור, האמור על פי הכתוב בתחילתו להתרחש ב-1912 או 1913 לערך, כמעט שלא קיימים נופיה וכל מאפייניה העיקריים והבולטים של אחוזת-בית בראשיתה. ברנר עצמו עזב ב-1915 את ירושלים ונעשה מורה ללשון וספרות עברית בגימנסיה 'הרצליה', ובימי גירוש תל-אביב, באפריל 1917, הלך עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לשפיה, ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה, ועם הכיבוש הבריטי חזר לתל-אביב.

בספרו 'כעיר נצורה'  [אשר ברש: 'כעיר נצורה'. הוצאת מסדה, 1969. עם ציורים מאת נחום גוטמן] מתאר ברש [1889-1952] את ברנר, הקרוי פלאם, כשהוא יושב ספון בחדרו וקורא עיתונים ואינו מוכן להתפעל מקסם שקיעת השמש על פני הים, וזאת שעה שא"ד גורדון וברל כצנלסון באים לבקרו:

לעת מנחת הערב באו שניהם, זרחי ושילוני, אל בית הסופר פלאם. הבית הקטן, ברחוב צדדי, עמד על חלקת חול חשופה בלי גדר. עלו אליו בארבע מעלות בטון. דלת החדר (בלי פרוזדור) היתה פתוחה על שני אגפיה, ופלאם נראה בשבתו בחדר על כיסא ערבי, כבד גוף ולבוש כותונת כהה, חסרת צווארון, ראשו החזק, מסולסל השיער, מגולה, ועל השולחן הקטן שלפניו גל של עיתונים.

– – –

שילוני וזרחי יצאו לרחוב וגם פלאם הלך אחריהם. כשהגיעו אל קצה הבית, נגלה לעיניהם קסם של שקיעה על פני הים, שרק לעיתים רחוקות ייראה כמוהו. העלם עמד והצביע בזרוע פשוטה. זרחי ושילוני השמיעו קריאות התפעלות. אך פלאם ניענע בידו ופנה לחזור הביתה:

– מה יש כאן לראות? שמש שוקעת... 'בין עבי אש ועבי דם'... מה החידוש? בחיי אדם יש יותר חידוש...

והוא חמק הביתה, אל התינוקת.

לאחר שזנו עיניהם רגעים אחדים במחזה, חזר המשורר אל האישה הניצבת בחול ועיניה תלויות בשקיעה, והשניים, זרחי ושילוני, שבו אל מעלות הבית.

­– יודע אתה? – אמר זרחי – חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.

('כעיר נצורה', עמ' 126-129)

הסיפור 'מהתחלה' עוסק כולו בעולמם המסוכסך, המגומגם והמגשש, על סף הבגרות המינית, של נערים ונערות ארצישראליים; ויש באיפיוניהם לא מעט ביקורת וחששות לגבי דמותו של דור ראשון זה. אך מוזר: העיר, השכונה החדשה, שבה הם חיים – כמעט שאינה קיימת. אפילו זיכרונות תלמיד זה או אחר, שבאו מן המושבה, רוויים מראות עזים יותר מאלה של הפרבר העירוני שבו חיות ומתגוררות כל דמויות הסיפור.

הנה למשל אחר מקטעי התיאור הבודדים שמנסים לתאר סביבה, ואילו בדרך-כלל מתרחשים רוב המעמדים בחדרים או במין חוץ סתמי.

על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש גם שיחים עבותים למדי, שבשוכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.

החבריה אוהבת את המקומות הללו. 'זו כבר בגרה מצוין!' – אלה הקומפלימנטים; 'מצוין למוץ ממנה!' – אלה קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי-שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.

('מהתחלה', כל כתבי י"ח ברנר, עמ' 476)

או –

רוח חזק התחולל והים סער. 'כמו בסיפור' – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן-רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם. ונפלו למטה.

(שם, עמ' 486)

גבעות החול, שאינן נקראות אפילו בשמן הרך, הנשיי ורב-החמוקים הזה, אלא 'רכסים', 'הרים' או סתם 'חולות' – הן מקום למשחקי-אהבה שיחסו של המספר אליהם ביקורתי, והם בעיניו חלק מן הארוטיות הלא-בריאה שבה שקועים, לדעתו, הצעירים הללו, או שהכול מתרחש – 'כמו בסיפור', באופן מלאכותי.

עד כמה היתה שונה הרגשתם של תלמידי הגימנסיה עצמם, זאת עולה מ זיכרונותיו של נחום גוטמן [1898-1980] בספר 'בין חולות וכחול-שמיים' [נחום גוטמן, אהוד בן עזר: 'בין חולות וכחול שמיים'. הוצאת יבנה, תל-אביב, 1980], המתייחסים לשנת 1912 לערך, שהיא כביכול השנה בה גם מתרחש סיפורו של ברנר (אם כי ברנר עצמו לא חי בשנה זו בתל-אביב אלא בירושלים):

כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע. לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הִשרו במסדרונות, היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת-בנים ורבת-פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח. להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי-ניתק בין השיעורים וחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.

בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציוניות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים. אי-לכך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות.

('בין חולות וכחול שמיים', עמ' 80).

ואילו אצל ברנר נראים התלמידים רובם כרודפי ציונים בלבד. עומדים בריב מתמשך עם ההנהלה והמורים, שקועים בהזיות-בשרים חולניות, לדעת, ומדברים עברית מגומגמת, איומה, שכמו מעידה על איזה פיגור שכלי של דור שלם.

'בתל-אביב אין חנויות'

את הווי הגימנסיה, טיולי תלמידיה ומוריה בארץ, וראשיתה של תל-אביב, ניתן לפגוש גם בחלקו הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי של יהודית הררי [1885-1979] 'בין הכרמים'  [יהודית הררי: 'בין הכרמים', הוצאת דביר, תל-אביב תש"ז, 1947]. יהודית (לבית אייזנברג מרחובות) ובעלה חיים הררי, שהיה ממורי הגימנסיה – הם טליה וזיו, גיבורי הרומאן, הפורש, בגישה תמימה-למדי ומלבבת, יריעה תיאורית רחבה:

שכונת תל-אביב עמדה במלוא בניינה. ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים, על הפיגומים עמדו פועלים ושרו 'כל-נדרי', 'ונתנה תוקף'. וכך היו מונים: 'אחת ואחת', 'אחת ושתיים', 'אחות ושלוש', ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך. ולפעמים עונים בשירה סתתים צעירים:

מי יבנה תל-אביב?

פועלים עברים יבנו תל-אביב!

מי יישר חולות תל-אביב?

פועלים עברים יישרו חולות תל-אביב.

ברחובות נגררים גמלים טעוני ארגזי זיפזיף, שקי מלט ושקי סיד ולבנים, נער נוהג בהם, צועד יחף בחולות הלוהטים ופוזם לקול צלצול הפעמונים שבצווארי הגמלים:

העבודה היא כל חיינו,

מכל צרה תצילנו.

ושיר עונה לשיר, פטיש לפטיש וקרדום לקרדום, ושכונה עברית נבנית והולכת.

עומדת טליה על גג ביתה ומסתכלת בשממה שמסביב ובסוללים דרך במידבר: בני-ישיבה, עורכי-דין, מהנדסים, סוחרים, החליפו אמת התגרים באמת-הבניין, ספר באנך, חיי-הכרך בחיי-עמל, הסירו מעליהם צווארון וכתונת וציביליזאציה מדומה, לבושים הם מכנסי-עבודה קצרים, חזם וגבם ערומים מול שמש לוהטת, עורם ארד, קומתם זקופה, פניהם מביעים עוצמה ורצון ושמחת יצירה.

פועלים עברים בונים את תל-אביב

מה לה ולאירופה העשירה, הנחנקת ברקבונה ובתפארתה, הממיתה את רוח האדם בשנאת גזעים? כאן מתעורר המזרח לתחייה ועם עתיק בונה לעצמו מולדת חדשה וחיי חברה מחודשים. כאן יש צורך באדם, שיש בו שאר-רוח ונשמה, כאן יש מחסור באנשים, בבונים ויוצרים.

ביתה עומד על גבול תל-אביב, בפינת אחד-העם ורחוב השחר. בעד חלונה היא רואה את הים הגדול, מבוא השמש, ומחלונה עד הים מידבר ריק ושומם, תלים-תלים של חול.

בלילות מותר לתושבי תל-אביב להלך רק מהגימנסיה עד שער הרכבת ברחוב הרצל, מרחוב השחר עד פינת נחלת-בנימין. סגר עליהם המידבר מסביב ובכל פינה אורב בן-המידבר.

נעימים החיים בתל-אביב הקטנה. התושבים מכירים זה את זה ועוזרים איש לרעהו בשעת צרה ובשעת שמחה. לפנות ערב על כל המרפסות רותחים המיחמים, והקומקומים מהבילים, ואת עוברת מבית לבית, מברכת לשלום את היושבים, חוטפת שיחה, שומעת חדשות, לוגמת כוס תה, טועמת מהמטעמים ויודעת מכל הנעשה בשכונה.

בערוב היום יוצאים הנשים והילדים להשקות את הגינות סביב הבתים, ובערב שבת עם הדלקת הנרות תולה השומר את כבלי-הברזל על-יד שער-הרכבת ואין כניסה לבעל-עגלה או לרכוּב על סוס. גם גויים נכנסים לשכונה העברית בשבת ברגל. יום שבתון לשכונה.

בלילי-שבת מתהלכים מורים ותלמידים ברחובות שלובי-זרוע ושרים שירי-שבת ושירי-עם. התושבים עולים אל הגגות השטוחים, מסתכלים בעוברים ושבים, בכוכבי השמיים, בחולות הים, מאזינים ליללת התנים, להמיית הגלים, וחלומים חלומם בהקיץ. ויש אשר יתאספו ידידים אל אחד הגגות והשתטחו על-גבי מחצלות וכרים ושוחחו בדברי תורה וספרות, יספרו בדיחות וחדשות היום וישירו בהשתפכות-הנפש.

בתל-אביב אין חנויות, ואם אתה זקוק לבשר ודגים, ללחם ושאר ירקות, עליך לרדת עם סלך העירה (ליפו – אב"ע) או לשוק נוה-שלום. צועדות הנשים חבורות-חבורות ועוזרות אחת לרעותה לשאת את הסלים, ובדרך מספרות מה בישלו אתמול ומה תאפינה היום, מלמדות זו את זו תפריטים חדשים, מבוססות בחול טעונות סלים מלאים, החום כבד והזיעה שוטפת.

בלילות יוצאים הגברים לשמירה, איש-איש לפי תורו. יש אשר נשים צעירות מלוות את בעליהן, נערות את בחוריהן, ותחת  חלונות בתי הידידים שרים 'סרנדה' ופורטים על מנדולינה, ואתה שוכב במיטה ועונה למשורר בסלסול וגומר החרוז.

('בין הכרמים', עמ' 254-256)

ספרה של יהודית הררי, שיצא לאור ב-1947, הקדים בתריסר שנים את ספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שנכתב ליובל החמישים של תל-אביב, אך התיאורים דומים מאוד, כמעט זהים, וכאשר קוראים את הררי רואים בדימיון את רישומיו הידועים של גוטמן, המלווים את תל-אביב מראשיתה ומאיירים את ספריו שמתארים אותה.

דיליז'נס בתל-אביב הנבנית

נחזור לברנר.

דומה שברנר לא אהב וגם לא שנא דיו את תל-אביב, וזאת משום שהיתה חדשה ונקייה מדי לטעמו, ארצישראלית, אמנם ללא הפגימות והניוון שאותם מצא במושבות הוותיקות וב'יישוב הישן', אך מאחר שרחוק היה מכל התפעלות רומאנטית, דומה שראה בראשיתה של העיר מין יצור מלאכותי למדי ולא התפעל משכונה נקייה ונאה זו של בני המעמד הבינוני והמשכילים, שניצבה לה בין החולות באותו חיוך שובבני של התבדלות מכל הרע והמכוער והעתיק שביפו שכנתה, כפי שהדבר מתואר בציוריו ובסיפוריו המקסימים של נחום גוטמן.

כיעורה של יפו, המזרחיוּת – שברנר ראה אותה בהקשר זה כגנאי, כסכנה של טמיעה וניוון בקרב הסביבה הערבית, הזרות של האדם היהודי לנופים הללו, כל אלה עולים בפרקי הסיום של סיפורו משנת 1911, 'מכאן ומכאן'  [י"ח ברנר: 'מכאן ומכאן'. מתוך: כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, כרך ראשון] שהוא הסיפור הריאליסטי האמיתי הראשון בעוצמתו, ואולי גם החשוב ביותר, שנכתב עד אז על אודות ארץ-ישראל.

ברנר מתאר בין היתר בסיפורו את מערכת כתב-העת 'המחרשה', שנמצאת בחדר קטן אחד על גבול יפו, כנראה בנוה-צדק.

בנוה-צדק ובאחוזת-בית גרו, בתקופת התרחש הסיפור, 1909-1911 לערך, ממיטב האינטליגנציה של תקופת העלייה השנייה – ברנר, אז"ר, עגנון, אהרונוביץ', שמעונוביץ', ברש, ש' בן-ציון, דבורה בארון ואחרים. ובנוה-צדק גם היתה מערכת 'הפועל הצעיר', אשר נדפס ביפו. נוה-צדק נחשבה קלת-דעת במידת-מה ומודרנית, לעומת ירושלים המסולעת, המאובקת ועמוסת ירושת הדורות.

כאן נשבו הרוחות החדשות ביותר שבקרב היישוב העברי הצעיר. כאן, ובאחוזת-בית, היתה בעצם ראשיתה התרבותית והרוחנית של ארץ-ישראל החדשה, המודרנית, וכאן גם עוצב אופייה של תל-אביב שלעתיד. במושבות, גם המשכילות כגון רחובות – לא היה מרכז תרבותי כזה. ברש, עגנון, נחום גוטמן ואחרים – עתידים לתת בכתביהם ביטוי לאווירתה הקסומה של ראשית זו: יפו, נוה-צדק ואחוזת-בית.

אך לא כן ברנר. הוא ראה בכל תופעה את הצד הפרובלמאטי, המדכא, החולני, את שורשי-הייאוש. תוכחתו היתה מרה. ודאי שכך יש להבין אותו – הוא רצה שהכול, הכול יהיה בצורה אחרת, על יסוד אחר, ולכן תיאר את המציאות כפי שהיא, בעליבותה, ללא כחל-ושרק, מבעד לחלון חדר-המערכת של 'המחרשה':

ואובד-עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלות בקרבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצהריים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו 'נרגילות' והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לוויה ערבית-נוצרית, המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-'המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם.

היהודי התימני המחזיר על הפתחים, הלך בצידי הרחוב והביט על ה'לוויה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והחל לפלותה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה.

('מכאן ומכאן', כל כתבי י"ח ברהר, עמ' 364)

י"ח ברנר בחדר עבודתו בתל-אביב

סקנדינאביה ביפו?

לעומת אווירת הנכאים שבתיאור יפו ונוה-צדק ב'מכאן ומכאן', מצויה יפו שחילונית היא במידת-מה, וקלת-דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה 'אחרית'  [דב קמחי: 'אחרית', 'במבוא'. נובלות. הוצאת זוטות, ירושלים, תרפ"ט-1929] שנכתבה בידי דב קמחי [1889-1961], שעלה לארץ ב-1908 וחי בירושלים. אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות – כך נפתחה הנובלה שלו 'פגישות', והמשכה, כאילו פירנס במעט, על-כל-פנים – קדם, ל'תמול שלשום' (1945) לש"י עגנון. דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני. אך היא עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי ומתקשר אל בת-דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה, בנובלה 'אחרית' (1929). חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים.

ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: הייסע, אם לא? – ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשש מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי 'לבקר מידידיו' (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!). המתח שנצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צלה בצהרי אותו יום; חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה; בחזור גילפס לחדרה בערב, הוא מתקבל בחומת שתיקה וזרות מצד ידידיה, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנו בליבו, מונחת כבר-מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה, סופית, אל שפת ימיה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון 'שבועת אמונים'.

'אחרית' בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות, שאין רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדויק את הלך-הנפש של צלה ושל גילפס, הדיאלוגים קצרים מאוד, ומרומזים, והארוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו 'מבין השיטין' – בספר ובקורא גם יחד. כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי הענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים נעוצים בספרות הרוסית והסקאנדינאבית, שהשפעתה רבה על הסופרים הארצישראליים באותה תקופה. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים-בכוח, או 'תועי-עולם' צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם. ב'פגישות', למשל, מצפים 'שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על "הספרות הצפונית" ועל "הצפוניות" שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית-ביטול'...

 ('אחרית', 'פגישות', עמ' 135)

 ואילו מלכין עומד ומבאר:

אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – 'תרכובת זרה' היא לרוחנו... הצפוניים – הציגו נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי-מצרים... כולם היו – העם כולו מקצהו – 'ויקינגים', ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר 'באריכות' והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם... וכך רמזו המסון ויעקובסון ואיבסן ובירנסן... אבל מה לנו – ולוויקינגים?...

(שם, עמ' 136-137)

קונצרט ב'תל-אביב הקטנה'

יפו, שחילונית היא ורומאנטית מכאן, ושכונותיה נוה-צדק ונוה-שלום, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסופרים הסקאנדינאבים הגדולים, ומנסים לטעת את הרומאנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ-ישראלית שעדיין מתהווה, בארץ שחצייה מידבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים עצמם – האם תיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו?

תל-אביב כנוה-קיט

תיאור חביב, צדדי לעיקר העלילה, המתרחשת בירושלים – אנו מוצאים ברומאן 'האוניות האחרונות' (1923) מאת א' ראובני [1886-1971], [א' ראובני: 'האוניות האחרונות'. מתוך 'עד-ירושלים', טרילוגיה מימי מלחמת העולם הראשונה. הוצאת ספרים מ' ניומן בע"מ, תל-אביב, תשי"ד-1954], חלק אמצעי מהטרילוגיה 'עד ירושלים', הכוללת לפניו את 'בראשית המבוכה' ואחריו – 'שָׁמוֹת'. הסופר גדליה ברנצ'וק (לא, הוא אינו בן-דמותו של ברנר), מגיע ליפו בקיץ 1915, ומבקש דרך לצאת באונייה למצרים, בתקופת המלחמה. הוא מתאכסן אצל ידידו רודניק, ביפו, וביושבו לפנות-ערב על המרפסת הוא מעלה בדעתו את רשמי ביקורו בתל-אביב בת השש לערך:

משטחי חול הקיפו את בתי הרחוב הזה, דל הבניינים. אחריהם נראו סמטאותיה הקצרות והמיושבות של 'נחלת בנימין' ורחוב הרצל. ברנצ'וק אך זה בא משם. לנגד עיניו עוד נמשכה התנועה התל-אביבית של בין-השמשות, זו התנועה, ההולכת וחוזרת בלי הפוגות מהגימנסיה עד פסי הרכבת, ומפסי הרכבת שוב אל אותו בית-מידות, הבנוי בסגנון מוּריטני, שהתייצב במרכז העיירה ובמרכז חיי תושביה: כמה מאות תלמידים; משפחותיהם, שנגררו אחר הילדים, חנוונים, בעלי בתי-מלון, בעלי פנסיונים, ומורים, שהתפרנסו מתלמידים ומהתרומות, שנקבצו בעולם בשביל הגימנסיה. מעורבים בקהל המורים והתלמידים, בעלי האכסניות, בעלי-המלאכה  וסתם בעלי-בתים, ובאותה שעה עולים עליהם במשכורתם ובערכם החברתי, שהלך וגדל מיום ליום, היו פקידי הבנק היהודי והמשרד הארץ-ישראלי – היסוד השני החשוב בתל-אביב, שהיתה לו נטייה ליהפך ליסוד ראשון. אלה עמדו ממש אצל פי הצינור, המתיז דינרי-הזהב, ומהברק הצהוב של המתכת האצילה קרן עור פניהם, וחוט של חן משך עליהם – מחינם של עוזרי בתי-מסחר נאורים בכרך גדול.

על כן היה לה, לעיירה, מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה, חיי-טווסים, הווי אנשים, שאין עליהם לכתת רגליהם ולעסוק בעסקים כבדים וקשים, וגם לא לכוף את גבם תחת עולה של עבודה גופנית מפרכת. החיים הטובים נתנו לילדי תל-אביב קומה יפה וקלות אברים, ניקיון-לבוש ובהירות-פנים. הם הצמיחו נוה-קיץ עליז על שפת הים. ליושבי העיירה החדשה היה מראה של קהל 'אינטליגנטי' והולך בטל. נולדה התאמה שטופת-האור בין הנוער המטייל, העליז, על-אף רוע-הזמן, הלבן כולו – בשמלותיו, במעיליו, בכובעיו – ובין הרחובות הקצרים והרחבים, המטואטאים נקי. והמדרכות הלבנות, והגימנסיה הלבנה, והחול הטהור, הרך והלבן, אשר מסביב לעיירה, והאוויר החמים, והים ההומה עד-בלי-די, ושמי התכלת הזכים. העין נחה בהשקיפה על הלובן השוחק והרענן הזה. החזה נשם עמוק ומלא. היתה הרגשה, כאילו צמחו פרחי-אביב על-פני שדה ריק. את השדה חרשו וזיבלו לתבואה, לא בהם האשם שלא זרעוהו, שהפכוהו לגן פרחי-נוי, צמחי סרק – אמנם יפים ושובים את העין.

שני האנשים האריכו שבת על הגזוזטרה. השלווה הפזיזה של תחילת הערב, שלוות עיר-ים חמה, ליטפה אותם בנשיבותיה. מבטיהם דילגו על הרחוב ונתקלו בבתים, אשר הסתירו מפניהם את תהלוכת-הטיול, העוברת וחוזרת בין בית-הגימנסיה ובין מסילת הברזל.

גדליה ברנצ'וק העיר הערות:

– כל פעם שאני נקרה בתל-אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא – מקום שאין בו צורך למי-שהוא לעסוק במשהו... לעבוד עבודה כל-שהיא...

– מקום שאין בו צורך לעבוד?... חה-חה-חה... כך, כך... – חזר אחריו רודניק, כשהוא מכחכח וצוחק.

('עד ירושלים', עמ' 217-218)

ראובני לועג במידת-מה לתל-אביב הצעירה, שהוא רואה בה מעין נוה-קיט, המתפרנס על הגימנסיה ותרומות העם היהודי, ואנשיו חיים חיים קלים ונקיים, שאינם עומדים בשום יחס לקשי-החיים במושבות, לעוניו של היישוב הישן לשכונותיו, ולחיים היהודיים בירושלים בכלל. כל זאת, על רקע שנתה הראשונה של המלחמה, אחרי החורבן שהמיט הארבה. הקורא בן-ימינו ודאי יחייך לעצמו בקוראו קטע זה, ובהשוותו אותו בעיני-רוחו לאופיה של העיר כפי שנתפתח במרוצת השנים, וכיצד כמה מאפיינים שניכרו בה בעיני סופר בראשיתה הצנועה – לא משו ממנה גם בהיותה לעיר העברית הגדולה בישראל.

מורי הגימנסיה

עגנון בין יפו לירושלים

יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [העשרים], ולכל אחד מהם חלקו וייחודו בספרות העברית. יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת-דעת היא במידת-מה, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק 'מה בין יפו לירושלים' בספרו 'תמול שלשום' [ש"י עגנון: 'תמול שלשום', הוצאת שוקן, 1952] – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי פלסתר, ואילו יפו יפת-ימים היא. 'ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים – – – ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים ('תמול שלשום', עמ' 397).

ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, ש'המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו' (שם, עמ' 395).

עגנון שהה בארץ-ישראל בשנים 1907-1913, תחילה בנוה-צדק, ושהותו אז פירנסה את הסיפורים ה'יפואיים' שלו – 'גבעת החול', 'לילות', 'אחות' ו'שבועת אמונים' – ואחר-כך בירושלים. באחוזת-בית לא התגורר עגנון מעודו, ורק לייסודה ולשנה-שנתיים מראשיתה של השכונה היה עד מקרוב (אך לטקס המפורסם, המצולם, של העלייה על הקרקע לא הלך, כי היה עסוק אז, לדבריו, בכתיבת סיפור). לא פלא, אפוא, שיפו ונוה-צדק הן המופיעות בכתביו, וכמו מייצגות את אווירת ראשיתה של תל-אביב באותה תקופה.

ואכן 'תמול שלשום' (1945), שנכתב כבר ממרחק השנים, כולו מלא שבחי אורן ויופיין של יפו ושל נוה-צדק לעומת קדרותה של ירושלים, שהכול חנוק בה ומסוכסך והרה-אסון. בנוה-צדק נמצאת סוניה, הבחורה המודרנית, בעלת ההליכות החופשיות בסגנון אותם ימים, שמניחה ליצחק קומר, גיבורו של הספר, לנשקה ולמשמש מעט בחולצתה. ואילו בירושלים חוזר יצחק קומר על החיים החמורים, האדוקים, של היישוב הישן, אל שפרה בת ר' פייש, ואז באה מחלתו כתוצאה מנשיכת הכלב השוטה, ואובדנו.

במכלול הרומאן אין אפוא יחסו הלבבי של עגנון אל נופי יפו וראשיתה של תל-אביב – יחס חיובי כפשוטו, שהרי מדוע נוטש יצחק קומר הוויה חדשה זו וחוזר אל הישן? – הלוא בכך כאילו מטיל עגנון ספק ביציבותו ובחיוניותו של עולם התרבות העברי החדש הזה, המודרני, החילוני ברובו, שתל-אביב עתידה להיות מייצגתו המובהקת ביותר, עד היום.

אך מבחינת ההנאה שבקריאה – מצויים ב'תמול שלשום' כמה מן המקסימים שבתיאורים של הספרות העברית לנופים ולדמויות שעמדו על ערש ראשיתה של העיר העברית הראשונה. הנה למשל תיאורה של יפו, בפרק הנזכר, 'מה בין יפו לירושלים':

וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים והרימונים האדומים רעופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים, ובכל יום מביאים ענבים לחים מן המושבות, וכל ענב דומה לכוס יין טוב, והענבים כאן בזול. רצונך, אתה לוקח לך חצי רוטל ענבים, ויושב לך בצילו של אילן בגן הברון, ומגרגר ענב ואוכל, מגרגר ענב ואוכל. רצונך, אתה עולה על גבעה גבוהה וצופה על פני יפו יפת ימים. ועוד זאת יתירה על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם את מוצא חברים. נכנס אתה לבית הקהוה אתה מוצא את עסקני היישוב ואתה שומע היאך מעשי הארץ נעשים.

('תמול שלשום', עמ' 397)

חושניות זו שבתיאור – אין למצוא כמותה אצל ברנר, שלא נטה כלל אחר 'הבלים' כאלה, ואילו הלגלוג הדק על עסקני היישוב, שמפרנס דפים אחדים ב'תמול שלשום' – דומה לביקורתו העוקצנית של א' ראובני על הווייתה של תל-אביב בראשיתה.

עגנון כמו חילק עצמו ב'תמול שלשום' בין שתי דמויות. האחת היא גיבורו יצחק קומר, שמשוקעים בו לא מעט נתונים ביוגראפיים דומים לאלה של עגנון עצמו, והשנייה היא דמות כאילו צדדית, זו של חמדת הסופר, שכבר הופיע בסיפורי יפו הראשונים של עגנון, שקדמו ל'תמול שלשום'.

ב'תמול שלשום' מובא תיאור מדוייק של חדרו של חמדת, הוא חדרו של עגנון עצמו, בבית שדומני עומד על תלו במקום עד עצם היום הזה:

חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה-צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה-שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית-הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים ויוצאים מתוך החול, וביניהם בית-המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל. פוסעים והולכים בין ערימות החול עד שמגיעים אצל בית הספר החדש לבנות. הגיעו, רואים שורה של בתים קטנים של שכונת אחוה. נפנים לימין ופונים לשמאל. רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באוויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת.

רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לו לעצמו, ויש לו חמישה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המידבר שעליו נבנתה תל-אביב, וחלון אחר פונה כלפי נוה-צדק. – – – על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת. בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם. וכל החצר מוקפת חומה, שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים.

(שם, עמ' 411-412)

לפני שנים אחדות הלכנו, חבורת מטיילים בהדרכת שלמה שבא, במדוייק בעקבות התיאור הזה, והגענו עד לבית שבו גר עגנון. איני יודע אם כל הבתים שמצויינים במסלול הזה עדיין עומדים על תילם.

תיאור הבוקר שאחרֵי

באותה שנה שנתפרסם בה הספר 'תמול שלשום' (שחלקים ממנו נתפרסמו שנים אחדות קודם לכן) – הופיע גם הספר 'כעיר נצורה' (1945) לאשר ברש [אשר ברש: 'כעיר נצורה', הוצאת מסדה, מהדורת 1969]. זהו אחד הספרים המקסימים והמלהיבים שבספרות הארצישראלית, וכולו מחרוזת סיפורים מימי ראשיתה של תל-אביב ובעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה עדינה ומאופקת, צ'כובית, אירונית-מעט, רבת-אווירה, וגיבוריהם מתנודדים בין עצב למוזרות. בהערה בפתח ספרו אומר ברש:

הריני מוסר בזה מודעה, כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכוונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית-כוללת של הפרבר תל-אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת-העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האונייה האחרונה מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל נא יבקשו 'להעמיד את הדברים על אמיתם'. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.

('כעיר נצורה', עמ' 4)

ואמנם היטב מורגש כי מרבית גיבורי הספר, אם לא כולם, אינם רק פרי-דמיונו של המחבר אלא אנשים בשר-ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, ובוודאי לבני התקופה. המספר, שהוא כנראה בן-דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי-הוגן להתייחס לסיפורים אלה רק על-פי דמיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה של ראשית תל-אביב, והלוא ברש עצמו מבקש בהקדמתו שלא לעשות כן, ובכל זאת – כמעט אי-אפשר לעמוד בפני הפיתוי.

הנה דמותו האפלה של גילר, המתפרץ בזעקות מקפיאות-דם באמצע הלילה, ומתברר כי 'מודל' לו שימש, ללא-ספק, מנדל בייליס הידוע, אשר לאחר ששוחרר במשפט עלילת-הדם הידועה בקייב, ב-1913, עלה לארץ-ישראל ושם משכנו תקופת-זמן בתל-אביב. ברש מתאר פגישה עימו בשדרות רוטשילד, בשנה האחרונה למלחמת העולם. גילר-בייליס היה כנראה דמות מוכרת בתל-אביב.  אדם קצר-רוח ומר-נפש. שפתיו עבות. עיניו עכורות מאחורי משקפי זהב כבדים, והוא אינו חדל לספר, בפעם המאה ואחת, את כל פרשת מאסרו ועינוייו ומשפטו. וכך נעשה מיטרד, מלא תלונות על עם ישראל, מעייף את שומעיו בכך שאינו חדל לרחם על עצמו, וטענות יש לו גם כלפי הברון רוטשילד, אשר עזר לו בקיצבה חודשית, ועתה, בגלל המלחמה בין צרפת לבין תורכיה וגרמניה, פסק התשלום להגיע. מדוע לא שלחוהו לאמריקה? – מתלונן גילר. וכי ציוני הוא? למה הביאו אותו לכאן. הרי עתיד הו לגווע ברעב, הוא ובני-ביתו עימו.

והנה דמותו של הסופר פלאם, הוא ברנר, ושניים מידידיו, זרחי הוא א"ד גורדון וּולוויל שילוני – ברל כצנלסון. והנה רעייתו של ראש הוועד של תל-אביב, שאין לטעות בזהותה, והרופא הביל"ויי ד"ר ציפין, הוא ד"ר חיסין, והעסקן-הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי (מרדכי בן הלל הכהן), והמורים, ומנהלי-הגימנסיה, ועוד גלריה של דמויות שזיהויין כבר אינו קל ואולי גם אינו חד-משמעי, אם משום שלא הותירו רישומם בתולדות-היישוב ואם משום שמרבית הזוכרים אותן בשר-ודם כבר אינם בין החיים ואין מי שיפענח זהותן לנו.

כך למשל הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה, מבעד לחלון, אישה ערומה (סיפור דומה עתיד להופיע ב'עיר קטנה ואנשים בה מעט'). הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי המלחמה. הרצאתו של הפרופסור-האורח שמיץ באולם 'עדן', בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו (הופנקו?). זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. סניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין, הנוסעת בחצות-הלילה מפתח-תקווה אל הקאימקאם ידידה בתל-אביב כדי להשיג רשיונות-ישיבה לקבוצה ממגורשיה של העיר, היושבים בזיכרון-יעקב. וכל אלה על רקע המאורעות הידועים שעברו על תל-אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר פרשת הגירוש, פינוי העיר מכל תושביה, בצו השלטונות הצבאיים התורכיים, בהתקרב אליה החזית האנגלית מדרום, באפריל 1917.

תל-אביב הריקה, אחרי הגירוש

אחת התמונות היפות בספרו של ברש מעלה לילה בפרבר, הוא אחוזת-בית, לאחר חמישה ימים רצופים של גשמי-זעף וסערות.

הנה תיאור הבוקר הצח שלאחריהם:

מקץ היום החמישי, בשעה מאוחרת בערב, טהרו השמיים והלבנה במלואה יצאה להאיר את הארץ, הביטה באהבה אל בתי הפרבר ושפכה אורה על החולות החלקים והטילה גשר של כסף על הים הגדול והשומם, שגליו עוד חמרו ולא יכלו לשתוק מזעפם הארוך. והצינה לפתה את הבתים הרטובים, והאילנות הרבים רססו, רובם מרופטים מן הסערה וירקותם נראית כמעט שחורה. באמצע רחוב הרצל היתה מוטלת קאזוארינה כבדה, שנעקרה עם שורשה וחסמה את המדרכה בפני העוברים. השלוליות כבר אזלו, אך הן סחפו את עפר הכביש והניחו אחריהן ערוצים שבורים, שגילו צינורות של מים וחול מלבין לאור הלבנה.

 נפתחו כמה דלתות ותריסים ואורות הנפט והשמן שבבתים ניצנצו החוצה קטנים וחרדים. את הלוקס שברחוב לא הדליקו, מאחר שנתלש ונופץ אל העמוד והריהו תלוי שבור ומדולדל. מפני השעה המאוחרה לא יצאו מהבתים אלא מעטים, ובתוכם תלמידים מיספר של בית האולפן [הגימנסיה], שרצו מן הפנסיון שלהם באלכסון הרחוב אל בית הרופא ד"ר ציפין, שבנותיו היו חברותיהם. מבית הרופא הזקן, בדובר רוסית, חביב הפרבר (הוא גוייס והולבש בגדי-שרד של יוז-בּאשי ונשלח לבאר-שבע), הגיעה נגינת פסנתר עליזה וקולו של המורה לציור, הרווק הבוהמי שבע-הימים ורעב-החיים, ניסר משם, בהתאמצותו לסדר משחק 'שיש לו טעם', והדבר לא עלה בידו. אז כעס על חניכיו וציווה עליהם ללכת הביתה, שעליהם להשכים קום ללימודים. וכשצילצלה שעת חצות מיהרו הנערים לפנסיון הקר, זוקפים צווארוניהם וטומנים ידיהם בכיסי המכנסיים הצרים. האורות בבתים כובו, והפרבר, שצריך היה להקיץ מחר לחיים חדשים, חיים של שמש ויובש ותנועה, נמסר כולו לרשות הלבנה, שהשגיחה עליו ועל גושי העננים הצחורים, הריקים, העוברים עליה בדרכם לשוב אל אוצרם הנעלם.

והבוקר הבא היה נפלא במינו, בוקר שכמותו ידע רק הפרבר העברי הצעיר על החולות ועל שפת הים שבצפון יפו. השמיים היו גבוהים, עמוקים ודקים מאוד, כאילו נמתחו מחדש; המדרכות וכביש האבנים, שהיה מקולקל ופרוץ במקומות רבים, רחוצים ונקיים, והבתים הקטנים עם גגות הרעפים, שמפני הלחות העמיקו אדמומיתם, נראים כמחייכים מעונג על מעט הירק הרענן והרוסס אשר בגינותיהם. ממקומות נִשְפִים, מעבר למשטח החולות החלק והנקי, המלבין עתה משמש החורף כיריעת בד פרושה לליבון, נראה הים המוליך את גליו העייפים מחמשת ימי הגעש, חציים עכורים וחציים כחולים, ורעמות-קצף צחורות מתנודדות עליהם. שטח המים פתוח עד לאופק ואין עליו סימן של כלי-שיט, ורוח דקה וחדה נוּשבת משם ובאה, כנושאת בכנפיה אבקת מים מלוחה וקרה לצרוב כל פנים.

('כעיר נצורה', עמ' 19-20).

סיפורו של קלדם

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים-חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע-לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור 'איש וביתו נמחו' [אשר ברש: 'איש וביתו נמחו', המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב'כעיר נצורה', באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב'איש וביתו נמחו', אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם. ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – 'בתל אביב על החולות' [ציונה רבאו-קטינסקי: 'בתל-אביב על החולות', הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ'מר, מראשוני תל-אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס 'האבות המייסדים', שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם-קל, קל-דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת-העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל-אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת-בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת-החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני-צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש-עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

המיתוס של תל-אביב

רבים מן הנופים והדמויות המופיעים ב'תמול שלשום', ב'עיר נצורה' ובספרים אחרים מראשיתה של תל-אביב – שבים ועולם בספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' [נחום גוטמן: 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. הוצאת דביר, 1959], שהופיע בשנת 1959, ליובלה החמישים של תל-אביב. המיוחד בסיפורים המקסימים האלה על ראשיתה של אחוזת-בית הוא, שגוטמן היה ילד ונער שעה שנתרחשו כל המאורעות הללו, בשנים 1905-1918– מעלותו של נחום בן השבע עם משפחת אביו הסופר ש' בן-ציון [שמחה-אלתר גוטמן] לגור ביפו, בנוה-צדק ובתל-אביב, ועד סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

ברנר, עגנון, ברש, א' ראובני ואחרים – כבר היו אז בבחינת דמויות של סופרים, ופרקי-חייהם שבטרם עלותם ארצה היו בעלי משמעות מכרעת לעולמם הרוחני וליצירתם. לא כן נחום הילד, שעתיד היה לכתוב בגיל מבוגר יותר – על עולם ילדותו שבטרם עלותו ארצה, ונתאהב מיד והזדהה לגמרי עם נוף המזרח, עם הים, החולות וכחול-השמיים, וכך ראה בראשיתה של תל-אביב מעין התחלה חדשה, עיר שצומחת על החולות, ללא עבר, ללא נטל הגלות, הווייה שכולה ארצישראלית, נלבבת ורבת-קסם, עד כי כיום כמעט שאין להפריד את ראשיתה של תל-אביב מן האגדה החיה, כמעט המיתוס, שהציב לה נחום גוטמן בציוריו ובסיפוריו.

כך הווי הגימנסיה 'הרצליה', שברנר ראה בו את הרופס, הבוסרי והנלעג – קיבל אצל גוטמן את קסם הנעורים הארצישראליים שהיו כביכול חד-פעמיים בראשונותם, כמתואר גם בספרי העלילה שכתב וצייר לבני-הנעורים: 'החופש הגדול או תעלומת הארגזים' ו'שביל קליפות התפוזים'. גם מלחמת-העולם הראשונה והגירוש מתל-אביב, שגוטמן נתנסה בהם כצעיר, מצטיירים בספריו מתוך איזו גישה משועשעת ותאבת-חיים, ובכושר ציור לשוני מעולה, שהוא אחד משיאיה של הפרוזה העברית עד היום מבחינת סוד הניקיון, הפשטות והריכוז שבתיאור.

כשכתב, לימים, את 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' – לא נתכוון להעלות סיפור-בדוי, ומשום כך גם כמעט שלא שינה את שמות הדמויות האמיתיות המופיעות בסיפורו, וביקש להעלות, ממרחק יובל השנים שחלף, את מראות נעוריו בראשיתה של העיר.

כך למשל תיאורו של רחוב הרצל, הרחוב הראשון באחוזת-בית, תיאור שנעשה, במילותיו ובציוריו, בכמה וכמה נוסחים, לחלק בלתי-נפרד מן המיתוס על ראשיתה של העיר:

זה ציור המראה את רחוב הרצל, בתחילת בניינה של תל-אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא, ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש-הוועד דיזנגוף. כמה קווי נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי ציפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בניין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגודלו.

מצד ימין מזדקף מגדל-המים בעל שני הדוודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזיכרון למייסדי השכונה בשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה היה ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבניין המוזיאון של תל-אביב (שבשדרות רוטשילד – אב"ע].

בתחתית  הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום שישי שרשרת-ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצויירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה עוד אספר בהמשך דבריי.

(עיר קטנה ואנשים בה מעט', עמ' 7, עמ' 16)

כל תל-אביב כולה

נחום גוטמן – המשורר בפרוזה

תמונה נוספת, מקסימה אף היא, היא זו הנותנת לנו מושג על דמות שכבר פגשנוה פעמים אחדות בתיאור ראשיתה של העיר, הד"ר חיסין, הביל"ויי לשעבר, רופאה של השכונה ואחד מראשי עסקניה. (לא מכבר הופיעו בתרגום עברי מרוסית פרקי כתבותיו המרתקות מביקוריו בארץ בשנת התשעים של המאה הקודמת, בספר 'מסע בארץ המובטחת'. תיאורי תל-אביב כמובן אינם בו, אך תיאוריה של יפו באותה תקופה הם מן היפים שקראתי בספרות).

והנה כאן תמונתו של הד"ר חיסין, הפעם כגיבור, והיא מלמדת אותנו גם על יכולת ציורו המופלאה של נחום גוטמן, ועל יכולתו לקסום לנו בהעלאת דמות ותקופה שלמה באמצעים חסכוניים להפליא:

את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים, ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו, היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכת-קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים.

הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה.

('עיר קטנה ואנשים בה מעט', עמ' 32)

ד"ר חיסין – מלפנים ומאחור

אף שלא כתב שירים, דומה שאין כגוטמן משורר-בפרוזה, לא רק בציור, של תל-אביב, כדברי הסיום ל'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שמיוסדים על אפיזודה אחת, על רושם בלתי-נמחה שטבעה בנפשו של הילד אחת מדמויות הגיבורים של עולם ילדותו:

– רבותיי, אני יודע כי נאום אינו ספר-זיכרונות. אבל אני זוכר את הנעליים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא 'תתגלשנה' לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי-סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור-הסיד, הרתית רגליו, פשט צווארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפייה שבעינו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.

– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעות הבוקר, באין-סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אופייה של תל-אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחייך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית-ועד-העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדרי-הישיבות של ועד-העיר – הילדים היו פוקחים עיניים ומתפלאים כיצד התקפלו בבניין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול, לכן אני אומר: תל-אביב! חקקי זיכרונותייך על לבבות צעירים. בתל-אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיוון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדת רגלינו אחריהם בביטחה.

(שם, עמ' 262)

אלה היו תמונות אחדות שהציבה הספרות העברית מראשיתה ומלפני-ראשיתה של העיר תל-אביב, והן עומדות כמעט כולן בסימן השפעתם המכרעת של סופרי דור העלייה השנייה. אחריהם בא דור סופרי העלייה השלישית, ודור תש"ח, ודור המדינה ואילך – והעיר פשטה ולבשה צורה וסגנון בספרי כל אחד מבני הדורות הבאים שעסקו בה (גם אני חטאתי ברומאן שמתרחש בה כמעט כולו, וזאת בהיותה כבת שבעים – 'השקט הנפשי') – ואולם דומה כי לעולם לא חזרו עוד נופיה ודמויותיה להיות כלולים במכנה-משותף כה קרוב, וכה דומה בתיאורי מספּרים שונים, כפי שאכן נראו בעיני הדור הראשון שתיאר אותה.

(כל האיורים המלווים רשימה זו הם של נחום גוטמן)

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ל"א: פקודה שגוייה

בסוף שנות השבעים שירתתי במילואים כנהג קומנדקאר, ובאחד הימים פגשתי בשער קיבוץ טירת-צבי את המג"ד-לשעבר אלן חורין, מעובדיו הבכירים של המפעל לנקניקים ולמוצרי בשר של הקיבוץ.

"מה אתה עושה פה?" שאל אלן והבעת הפתעה על פניו.

"מילואים. דואג שהגבול עם ירדן יהיה רגוע."

"עדיין ב'על-המשמר'?"

"עדיין."

"בוא, נשתה כוס קפה," אמר בחיוך והזמין אותי בתנועת-יד רחבה.

ממוצע-קומה, לבוש חולצת-עבודה כחולה ולראשו כיפה סרוגה. הביא עימו ניחוחות של נקניק ובשר טחון. הזמן בדרכו נתן בו אותותיו: בגר, חריצי גיל רצו לאורך פניו, אך המשיך לשדר נינוחות, חיוניות וחן רב. הוא שאל על חיילי הגדוד וזכר כל אחד בשמו המלא. הזכרתי לו את נסיעתנו המשותפת לאיצטדיון, והוא צחק. עדיין זכר כמה מן השחקנים ששיחקו באותו משחק והזכיר את השריקה השגוייה של השופט ל"נבדל", שגרמה הפסד ל"הפועל".

 ידעתי שאלן הוא ספורטאי-בדם וחובב כדורגל מושבע. בנעוריו שיחק ב"הכוח נירנברג" ובארץ – כסרג'נט נוטרים, נמנה עם נבחרת "משטרת-הישובים", שהירבתה להתחרות בקבוצות המשטרה הבריטית.

ישבנו ושתינו קפה. אף שהיתה שעת בין ערביים, החום הכבד של עמק בית-שאן עדיין לא פג, ורוח לוהטת העלתה ענני אובך.

"אלן, מותר לשאול שאלה, שמציקה לי מאז ועד היום הזה?" שאלתי, ואלן הרצין בבת-אחת ותלה בי מבט קודר.

"על שאלות מציקות חייבים להשיב, אחרת נחנקים ממועקות-לב, אך נדמה לי שאני יודע מה מציק לך, ואחסוך ממך את השאלה. אתה בוודאי רוצה לדעת מדוע לא נדחה כיבוש משלט שמונים ושש בשל מזג-האוויר הקשה ששרר אז, נכון?"

"נכון."

זמן-מה לא הופר השקט, ואלן התלבט אם לפתוח את סגור ליבו. חשתי כי הנושא טעון. זיעה בצבצה על מצחו ולחייו סמקו.

"בתנאי שלא תכתוב על כך בעיתון."

"אני מבטיח."

אלן סיפר, כי באותו לילה, ב-22 לדצמבר, כשהגדוד החל דרכו למשלט 86 וגשם עז ניתך על האיזור, היה ברור לו כי בתנאים אלה הגדוד לא יעמוד במטלות שהוטלו עליו. היחידות הכובשות ייאלצו להגיע למשלט ברגל, כשעל גבן כל נשקן ותחמושתן, כיוון שרכבי הדרג השני ישקעו בבוץ. לא היה לו ספק כי התחמושת שנשא הגדוד על גבו לא תספיק לבלימת המצרים למשך יממה תמימה. במחנות רפיח חנו טנקים רבים וכשאלה יתקפו – במה יבלמו אותם?

אלן התקשר למח"ט נחום שפיגל (גולן), הסביר לו את הבעייה ודרש לדחות את הפעולה.

נחום הסכים עימו, התקשר לאלוף חזית הדרום, יגאל אלון, שטען כי כוחות "חורב" כבר יצאו ליעדיהם.

הם ערערו והגיעו עד יגאל ידין, סגן-הרמטכ"ל, ותיארו בפניו מה יקרה באותה פעולת-הסחה, כאשר הגדוד ישאב אליו את כל צבאות הגזרה המערבית של רצועת-עזה, והתחמושת תאזל.

"מרחץ-דמים יתחולל שם!" הדגיש אלן בקולו המאופק.

יגאל ידין ביקש ארכה להתייעצות טלפונית עם יגאל אלון, ששיכנעו, כי אין דרך חזרה והבטיח סיוע ארטילרי והפצצות מאסיביות של חיל-האוויר. לדבריו, נוסף על הבעייה הצבאית קיימת גם דילמה פוליטית, המחייבת יצירת עובדות מהירות לפני שיסתיימו הדיונים ברודוס.

אלן טען כי הגשם והבוץ יסתמו את לועי הקנים, והזכיר את ההתקפה שנערכה על קיבוצו, טירת-צבי, ב-16 בפברואר. גשם זלעפות ירד, והבחורות הצילו את המצב כשהגיעו לעמדות מצויידות בסמרטוטים. הן ניגבו את הבוץ ממנגנוני הכלים ויבשו את התחמושת.

יגאל אלון האזין והשיב כי המחיר שהגדוד ישלם יהיה כאין וכאפס לעומת האבידות שתהיינה לפלמ"ח ולחטיבה 8, אם פעולת ההסחה לא תצא לדרך, וביקש מאלן שיסתכל על הזירה ממבט יותר רחב...

כידוע, הארטילרייה לא סייעה, וחיל-האוויר לא הצליח לחדור מבעד לעננים.

לדבריו, הוא רצה מאוד להיות עימנו על גבעת 86 ולפקד על הפעולה, אך נחום גולן לא אישר. הוא חשש לאבד מג"ד וסמג"ד בקרב אחד.

"התרוצצתי במשלט מאה ושתים-עשרה כארי בסוגר. היה לי אמנם קשר צמוד עם סגני, עמנואל ברשי ז"ל, אך הדבר לא הקל עליי. איני צריך לספר לך שהיו במשלט מעשי גבורה עילאיים והמשימה שהוטלה על הגדוד מולאה במלואה, אך אין בכך נחמה. גדוד שלוש-עשרה נשלח למשימה שגוייה בתנאי מזג-אוויר בלתי אפשריים, ונשחק. אני דואב על כך כל חיי. אני פוגש חלק מאלמנות הנופלים ושומר עימן על קשר, והאמן לי, שלא קל לי."

עיניו כוסו בדוק של לחלוחית.

"לאחר המלחמה היו לנחום גולן ולי חילופי דברים קשים מאוד עם יגאל אלון. הטראומה אינה רק שלכם, הלוחמים. אנחנו לא סלחנו ולא נסלח."

אלן היה נסער. לשעה קלה שב אל הנגב, אל הסופה, אל התופת ולבסוף הפטיר: "כשאתה חייל – ואין זה חשוב מהי דרגתך – לעיתים, אתה חורק שיניים וממלא פקודות שלהערכתך שגויות..."

*

מדי שנה, ב-23 בדצמבר, יום הקרב על משלט 86, אני פוקד את בית-הקברות ומתייחד עם הנופלים. בשנה שעברה ירד מבול. התעלמתי מהפצרות בני משפחתי לדחות את ההליכה וטענתי כי גם אז ירד מבול!

גשמי ברכה ירדו אותה שנה על הרי הגלבוע המקוללים...

בית-הקברות רחש חיים ומוות. עצי אורן עבותים, שמחטיהם רחוצים ונוצצים, העמיקו שורש, השתרגו בנופלים וצמרותיהם הצלו על הקברים. גשם וברד ניתכו בעוז. חשתי משום-מה נינוחות, ונזכרתי בגשמים הכבדים שירדו אז בנגב, בכדורי הברד שהלמו על הקסדות ובזעקות הפצועים הפזורים על המשלט.

ישבתי על קברו של ווי, רטוב עד לשד עצמותיי, ושאלתו עדיין דקרה כתער:

"מדוע לא דוחים את הפעולה? מדוע? מדוע!"

גם מג"ד 13, אלן חורין, וגם מח"ט "גולני", נחום גולן – מתייסרים בלילות באותה שאלה ואינם סולחים.

לאחר שפגז קרע את שתי כפות רגליו, שכב ווי בתעלה ונשך את שפתיו מכאבים. מדי פעם מתח את שרירי ידיו והניף את גופו מעל פני התעלה. הוא הציץ בזירת הקרב, בשיירת האספקה התקועה, והבין כי גורלו נחרץ. וכשראה זחלילים נושאי-להביורים קרבים ובאים, ואת חבריו נמלטים מפני לשונות-האש, גרף אדמה על עצמו ושכב כמת.

עם פקודת הנסיגה הגענו אליו. ממיק נשכב לידו, ליטף את ראשו, נשק לפניו החיוורים, ושניהם בכו. בשיא כאביו החליט ווי לעודד את רוחנו ופצח בשירו האהוב:

"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון..."

 לא, הוא לא איבד את הייאוש...

סילקתי מעל גופו רגבי בוץ שדבקו לבגדיו, וסייעתי לממיק להעמיסו על גבו. שמתי לב כי על חולצתו התנוסס סמל התנועה: "חזק ואמץ!" – כשהיינו בסנדלה, סיפר כי אימץ את הסמל כקמע. לדבריו גם מרדכי אנילביץ', מפקד גטו ורשה, נפל כשהסמל דבוק לדש חולצתו.

כשזיהינו את ווי באותו קבר-אחים ארור, חיפשנו נואשות, ממיק ואני, את הסמל, אך לשווא. חייל מצרי תלש אותו למזכרת. כל-כך רצינו להניחו לידו, בארון...

מאיר אלוני. מצבת שיש זועקת ובוהקת. ישבתי על האבן הרטובה ובאצבעותיי הקפואות ליטפתי את האותיות החרוטות. לאחר נפילתו, בת נולדה לו ולשרק'ה רעייתו. ביני, שדרך על מוקש ואיבד רגל במלחמה, כתב אז בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכרם:

...בת נולדה לנו ושמה מאירה.

מזרע גיבורים היא – כי גיבור היה אביה, אציל-רוח.

מאיר לא זכה לראות את בתו, ואנו לא זכינו לראות בשמחת אב עם בתו. תגדל הילדה בין ציפורים ופרחים. ציצי ההר ישפיעו עליה שפע ריחות ובושם הרים. ובבוא האביב תדלג בין סלעים, תנשום עמוק את אוויר הדרור, שלמענו לחם אביה.

"אבי היה גיבור," תמלמל.

אגדה? לאו דווקא.

...יום יבוא, צח ואוורירי ומעל משלט 86 – בכל אשר תפנה העין – ייראו שדות בר, יישובים, כלניות אדומות תפרחנה – אדומות כדם שנשפך – וילדים קטנים יקטפו פרחים ויטבלו את אפיהם השזופים והקלופים באפיקי מים, שיחצו את מרחבי הנגב.

*

המלחמה הסתיימה, ואחריה באו עוד מלחמות, והחלקה הצבאית התרחבה וכבר קלטה למעלה מעשרים בנים שנפלו במערכות ישראל. והשלום – מי ישורנו?

חלק מחברי קבוצת "אורן" חיים עימנו בקיבוץ, אחרים התפזרו לכל רוח. הקמנו משפחות, נולדו ילדים, וגם נכדים הופיעו. ממיק, דשיק ואיציק חבצלת נפטרו, לדאבון-לב.

למעלה מחמישים שנה חלפו מאז אותו קרב מר ואכזר, ואנו עדיין כבולים באזיקי סיוטיו:

עזבנו את 86, אך 86 אינו עוזב אותנו...

סוף

אחרית דבר

נער בן שש-עשרה הגיע כילד-חוץ למוסד-החינוכי בקיבוץ בית-אלפא בשנת 1945, והוא משתדל להיקלט בכיתה יו"ד.

נקראנו "קבוצת אורן", כי כך היה מקובל לכנות כיתות לימודיות בקיבוץ. גדלנו בצילה של מלחמה קרבה ונשמנו נעורים, אימונים, ומאבק היישוב בבריטים.

כשהיינו בכיתה י"ב נזעקנו למלחמה, ושובצנו כמחלקת מכונות-ירייה בגדוד 13 בחטיבת "גולני", שאך נוסדה. השתתפנו בקרבות הגלבוע, בבלימת צבאות-ערב שלווו באספסוף כפרי שהתכוון לכבוש את העמק, לשלול שלל, להאביד ולהרוס.

מעטים היינו, ולא היה לאן לסגת. מתחתינו נפרש עמק-יזרעאל מוריק: קיבוצים, מושבים וילדים יחפים המתרוצצים על דשאים מוריקים. קלטנו את הדילמה במלוא חריפותה: יישוב קטן, מעט נשק, ושבעה צבאות-ערב. השורות היו דלילות ורוח הלחימה מילאה את הפרצות. ידענו, אם לא נבלום – נחווה המשך לשואת אירופה.

אחר-כך ירדנו לנגב, למבצעי "אסף" ו"חורב" – למלחמה בצבא מצרים.

הקרב על משלט 86 בנגב המערבי היה מן הקשים שידעה מלחמת-השחרור, ולווה במעשי גבורה עילאיים, אולם קרב זה אינו ידוע בציבור.

בספרו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר נתנאל לורך, מקים ענף ההיסטוריה בצה"ל, "קורות מלחמת-העצמאות" – נאמר על אותו קרב משפט בן ארבע מילים בלבד:

"משלט 86 נכבש ופונה." (עמוד 615).

ואילו יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ששלח אותנו לאותו קרב מר, היה מעט יותר "נדיב":

"...המצרים הִפנו התקפת-נגד עד כדי קרב פנים-אל-פנים, כולל שימוש בלהביורים בפעם הראשונה במלחמה זו, והדפו את אנשינו מהמוצב הזה [משלט 86] לאחר קרב קשה, ולאחר עמידה יפה מאוד של אנשינו." ("בתחבולות מלחמה", עמ' 97).

המלל קצרצר. שניהם העדיפו להתרפק בהרחבה על מסע הניצחונות המפואר של הפלמ"ח וכיבושן של עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה – הזרוע האחרת של המבצע.

הייתי במשלט 86, וזו טראומת חיים לכל אלה שהיו שם אז ושרדו. לחמתי כאיש צוות של מכונת-ירייה, ועיקר התיאורים בספר הם מתוך השוחה הקרבית, בעיניו של טוראי, וללא יומרות אסטרטגיות.

זהו רומאן שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות דימיוניות ואירועים בדויים. עם זאת, הצלבתי עובדות, חיטטתי בזיכרוני ובזיכרונות עמיתיי – אך לאחר שנים כה רבות, גם באמת הצרופה עלולים לדבוק עיוותים ושוני גירסאות.

כל מי שהשתתף במלחמה חווה אותה מבעד למשקפיו וממקום הימצאו. אין לי ויכוח עם הללו שראו דברים אחרת, זו זכותם, והאמת הצרופה אינה מונופול שלי בלבד. אין לי גם יומרות לשמש פרשן או היסטוריון-צבאי. כתבתי את שזכרתי, נעזר בספרים, בארכיונים קיבוציים וביומנים אישיים. רוב גיבורי הספר מופיעים בשמם האמיתי, אחרים, מסיבות שונות, שונו.

עבדתי כעיתונאי ב"על-המשמר" ולאחר-מכן ב"מעריב", ושיבצתי בספר קטעים שפירסמתי במרוצת השנים בעיתונים ובמוספים שבשעתו ערכתי: "חותם", "הדף-הירוק" ו"קו-למושב".

תודתי לכל אלה שזכרו וסייעו, ובהם עמיתיי מקבוצת "אורן": נחמה (כיום מרים), הלל נוימן, שאול סלומניצקי, עמוס דיסטנפלד (כיום דגן), דן גלילי, וחברים נוספים: דויד פליק, יונה דוידוביץ', מנחם אגמון, אפרים חנון, רן בר-גיורא, יורה ארצי, שלמה כהן (כיום שגב), בנימין ורדי, תלמה שור, נתן שחם, ארכיונאית בית-אלפא מאירה הכהן, וארכיונאי ניר-דויד, יהושע לוריא.

אני מספר על חבריי מקבוצת "אורן", על המחלקה, ובאמצעותם מנסה לפתוח אשנב לתקופה ולאווירה של יישוב בימי מלחמה, והתחושות שאפפו אותנו אז. ראוי שנזכור, כי אחוז אחד(!) מתושביה היהודים של ארץ זו נפל בקרבות, ובהם חלק מעמיתיי.

ספר זה מוקדש להם.

מלחמת-השיחרור היא חלק ממני, מעמיתיי הלוחמים, ולעולם, ככל הנראה, לא נשתחרר ממנה.

ספר זה הוא בבחינת "אדברה וירווח לי," כדברי המשורר.

לכולם נתונה תודתי.

ישראל זמיר

בית-אלפא 2004

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום עורכנו היקר ושנה ברוכה ובריאה לך ולמשפחתך. הערה לעיתון 1181. בעוד רבים וטובים מתאמצים לדעת מה זה בדיוק החור השחור, שהאסטרונומים מתאמצים להסביר עליו, בא אהוד בן עזר ומסביר סוף סוף בשיר לוטש מילים ובשפה ברורה לגמרי למה הכוונה.

ההיא בעלת המתקן דיברה שירה בהפסקות אלא שחברתו של גארסיה מארקס ("אהבה בימי כולרה") היתה מדקלמת שירים בעת האקט עצמו ובקולי קולות.

תמשיך לכתוב שירים שמרגיזים את אלה הבנות בין הקוראות של העיתון.

כל הכבוד לך,

י"ז

ציטוט מגיליון 1181: "פעם לפני הרבה שנים / היתה לי חברה ספרותית לא קבועה / קצת מבוגרת ממני / עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים..."

* סופר נידח שלום, "פושע אוסלו" האחד והיחיד הוא בנימין נתניהו שמרגע עלותו לשלטון בשנת 1996 פעל למנוע את ביצוע ההסכם. הוא מצא תירוצים לרוב וסירב לבצע את הפעימה השלישית: פינוי צה"ל מכל שטחי הגדה,למעט ממחנות הצבא ומהתנחלויות.

מתנגדי ההסכם – המתנחלים והחמאס, ביצעו פיגועים כדי לשבש את היחסים בין העמים ולמנוע את ביצוע הסכם אוסלו. אהוד ברק המשיך את מדיניות קודמו בתפקיד וסירב אף הוא לבצע את הפעימה השלישית. במו"מ שניהל עם יאסר ערפאת, בחסות הנשיא קלינטון, דרש ברק לספח 9% משטח הגדה לישראל, בלי לתת לפלסטינאים שטחים חלופיים כפיצוי. אריאל שרון ובנימין נתניהו סירבו לאמץ את יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין, יוזמה שעליה חתמו נאמניו של אבו מאזן. הם אף סירבו להיכנס למו"מ לשלום על בסיס הצעתה של סעודיה שאומצה ע"י הליגה הערבית.

לדעתו של בנימין נתניהו סיפוח ושליטה על שטחים נרחבים בגדה עדיף על שלום, למרות הסכנה של היווצרות מדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד בארץ ישראל.

רון וייס

רמת-גן

* שלום, אני אלמוני ומעדיף להישאר כך. זו פעם ראשונה שאני קורא את הדוא"ל שלכם שנשלח אליי. יש לי הרבה חומר כתוב שכתבתי מאז שפרשתי פרישה מוקדמת מסיבות בריאותיות. חלק פורסם באתר יצירה. אינני מתכוון להיחשף ולהצטרף לשום רשת חברתית.

אני אסתפק הפעם בנושא אחד.

הקשבתי היום [3.10] ברשת ב' לרב-שיח על נושא המזרחיות שעולה היום לכותרות בכל אמצעי תקשורת.

ראשית לימדו אותי לבקש סליחה על מעשים לא ראויים שעשיתי ולא על מוצאי.

כעת מבקשים ממני לבקש סליחה על שאני אשכנזי.

אני יליד הארץ, שירתתי בנח"ל המוצנח. בתנועת הנוער חינכו אותי ליישב את הארץ ביישוב ספר וכך עשיתי. גדלתי מתחת לקו העוני, על אף העובדה שאני אשכנזי, אבל ההישגים האינטלקטואליים שלי באו מהחינוך שקיבלתי ולא מהתקציבים שקיבלתי.

אינני חייב התנצלות לאף אדם שהביא איתו תרבות מארץ מוצאו.

לימדו אותנו שמולדת בונים וכך עשיתי גם במובן התרבותי, בלי תרבות שהוריי לא הביאו איתם מארץ מוצאם. אינני חייב להתנצל על שאני מדבר לפעמים על השואה בה נכחדו כל משפחת אבי וחלק ממשפחת אימי. שום שר או שרת תרבות לא יטיפו לי מוסר ויגידו שאני גזעני כי אני אשכנזי והייתי קיבוצניק שהיה בין המייסדים של יישוב ספר חקלאי.

תודה על תשומת הלב ושנה טובה.

י.ת.

* דודתנו המשוררת אסתר ראב היתה נוהגת לומר לנו בשנותיה האחרונות: "כבוד גדול אעשה לכם במותי!"

נזכרנו בדבריה אלה למראה טקסי האשכבה והקבורה של שמעון פרס.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,605 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com  או:  ehud@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל