גיליון מס' 1183 לקראת יום כיפור

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, ח' בתשרי תשע"ז,  10 באוקטובר 2016

עם הצרופה המקורית ל"סיפור יום כיפור" של יוסי גמזו וצרופה למופע של פוצ'ו ויוסי לב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // אהוד בן עזר: פרק מתוך הרומאן "השקט הנפשי" [1979], על מלחמת יום הכיפורים. // יואל נץ: הימים ימי "יום הכיפורים". // עמוס גלבוע: רוב היהודים  בישראל רואים במרכיב הלאומי את המשמעותי ביותר. // הודא אבו-חמיד: טעות גדולה, ושטות גם. [ציטוט]. // מנחם רהט: ועדת ישראבלוף. // תגובות על השערורייה של פיטורי מנהל "גנזים" משה מוסק  בידי הוועד החדש של אגודת הסופרים. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.10.16. // מתי דוד: 1. דברים שראוי לדעת ולזכור בעניין הפלסטיני. 2. ציר הרשע החדש מבצע הרג המוני בסוריה. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל: עמנואלו מתקן פרימוסים. // ד"ר ישראל בר-ניר: להטוטים סטטיסטיים – הפוליטיקה של ההתחממות הגלובלית. [ציטוט]. // אוריה באר: מורי ישראל החלוצים האלמונים. // יהודה דרורי: בּלסטין כנשק נגד מדינת ישראל. // משה גרנות: זהירות, עגנון! משקעים אטוויסטיים בסיפורי עגנון. // דניאל גרינפילד: הבתים הקטלניים של היהודים. [ציטוט]. // משה כהן: ולמלשינים אל תהי תקווה. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק ראשון של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. //  ממקורות הש"י.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

ט.

אחד הימים, [שנת 1916, לפני כ-100 שנים] לפנות-ערב, ולאחר יום קיץ חם, כאשר העגלות נסעו עם בני המשפחות של [תחנת הניסיונות של] עטלית לרחוץ בים, נשארתי יחידי בחצר. טיילתי בגורן שהיה מלא ערימות שעורה, חיטה, פולים, עדשים ואפונים. ישבתי לי על אחת הערימות מול הכָּרי הנידוש של השעורה השחורה (זן מסויים משדה הניסיונות) אשר זורתה ונופתה. השמש שקעה ושני בידואים בעבאיות שחורות ופניהם לוטים (ועטופים) על שפם, ורק עיניהם מציצות היו – עברו להם לאיטם ליד גבול התחנה שהיה סמוך לגורן. שני הבחורים הסתכלו ברוב עניין, בייחוד על הכָּרִי הנקי של השעורה השחורה.

הערב היה חמים עדיין ואף רוח קלה לא נשבה והאוויר היה מעובה ולח. כולנו היינו עייפים מן החום הקשה של היום שחלף. עליתי לחדרי כדי לחטוף תנומה, אולם אי אפשר היה להירדם בשום אופן. הורדתי את המזרון מן המיטה אל הרצפה, וגם כר, והתגלגלתי אנה ואנה מבלי שאוכל להירדם. לאחר מאמצים והרהורים של חשד בנוגע לשני הבידואים שהסתובבו ליד התחנה, נרדמתי סוף-סוף.

הכלב צַיַד, כלב החצר, העיר אותי בנביחות ובקפיצות על כבש מדרגות העץ, עלה וירוד אל חדרי.

מיד קפצתי ואוחז ברובה שלי שטענתי אותו בשני כדורים. עטפתי את עצמי בעבאיה שחורה ופתחתי בלאט את הדלת אל הכבש. ביקשתי להרגיע את הכלב מנביחותיו ומקפיצותיו, כדי שלא יעיר את שרה, אשר ישנה בחדר השני. ירדתי אל החצר והסתכלתי אנה ואנה. הכול היה שקט. ביקרתי את כל המנעולים של האורוות והמחסנים. הכול היה בסדר. הלכתי הלאה אל הגורן, כרעתי ברך בפינת הסככה. הלילה היה אפל מאוד ומעונן במקצת, ורק את כְּרִי השעורה המנופה אני רואה, ממול מדורה קטנה המאירה מרחוק.

איש לא היה והכול היה שקט, ופרט לקרקור צפרדעים לא נשמע דבר. לאחר זמן ממושך תקפני שיעמום והתחלתי לרדת בטיילי אל השער של שדות התחנה (מרחק של 1,800 מטר) כדי לבקר כמה פָּרְצָלוֹת [חלקות שדה] שבהן החיטה מזן מאוחר עמדה עדיין בקמתה, וכן גם כרם הענבים אשר כמה זנים מוקדמים כבר החלו להבשיל בו. עברתי בכל חלקה עד הגבעה של הגבול, וכן הנני ממשיך הלאה בכביש העובר בשדרה הארוכה של דקלי הוואשינגטוניה, וכל הזמן הרהרתי במה שרצו שני הבידואים שעברו הערב ליד התחנה? אכן, בעת האחרונה נעשתה הסביבה בלתי שקטה, בגלל חיילים רבים שערקו מהצבא [התורכי] ולא היתה להם כל פרנסה אחרת מלבד גניבה ושוד. בכפר הסמוך לנו כבר אירעו כמה מקרי גניבה, ולנו אין אפילו שומר עדיין, פרט לכך שפועלינו יורדים לישון בשדות הקצורים או בשדות הקמה. אבל הם עייפים מן החום והעבודה, ובוודאי הם ישנים. נס הוא שטרם נגנב אצלנו דבר. אכן אנו היטלנו מורא על הסביבה, אבל האם זה יחזיק מעמד?

הנני שורק שריקה קצרה, הכול שקט, ואני יורד עד לפרצלות האחרונות שהיו זרועות זני תירס שונים. פתאום הנני שומע רחש בין עלי התירס הגבוה. אני זחלתי אל מתחת ואשינגטוניה רחבה, כרעתי על ברכי והנני מכוון את רובי לעבר הצד שנשמע בו הרחש. והרחש רחוק עדיין ועליי לחכות שיתקרב אליי בכדי שאהיה בטוח שלא להחטיא את המטרה.

הרחש נשמע ונפסק פעמים מיספר. האם עלולים אלה להיות שני הבידואים? לא, הם היו מקימים יותר רעש בעבודתם לשם קטיפת אשבולי תירס. שמא חומד לו מישהו לצון בחצות לילה?

נעשיתי חסר סבלנות וצעקתי:

"מין הַדא? (מי זה?) – הנני יורה אם לא אקבל תשובה!"

צחוק נשמע מבין התירס הגבוה, בקול שלא היה זר לי.

"מי שם?" שאלתי בשנייה בקול רציני.

"אני, אני! שרה."

"אלי שבשמיים!" קראתי בהשתוממות, "איזה מין הלצה היא זו?! הרי עלול הייתי ברגע זה להרגך בירייה, איך הגעת הנה?"

שרה התקרבה אליי כשהיא עטופה בעבאיה ואומרת לי כי – "מהרגע שירדת בכבש המדרגות של חדרך שמעתי הכול, בקחתך את הרובה ובטענך אותו, ובפתחך בלאט את הדלת ובהרגיעך את צַיַד, ומיד ירדתי אחריך והנני הולכת בעקבותיך כבר מזה כמה שעות, ואתה כלל אינך מרגיש בכך, ורק ליד התירס התקרבתי אליך."

"למה עשית זאת, שרה? האם אינך יודעת כי הסביבה היא בלתי שקטה?"

"רציתי לראותך כשהינך על המשמר, וחששתי שמא יקרה משהו הלילה בעטיים של שני הבידואים אשר סיפרת על אודותם ליד השולחן. רציתי לראותך בקרב עם גנבים או שודדים, והיאך הם נחפזים לברוח כשכדורי הרובה שלך רודפים אחריהם בזה אחר זה."

"יַא שרתי, לא תמיד אתה הינך הרודף. צריך להיות מוכן להיות גם נרדף, ולכן שהותך כאן היא בגדר סכנה רבה."

"אה, לא ייתכן." היא אומרת.

"ניחא," אני אומר לה, "אולם ראי נא, שרה: שביל החלב בשמיים כבר נוטה צפונה, והכוכב האדום שאת מכנה אותו הכוכב של בעלך – כבר גם הוא עוד מעט ויטבול בים. השעה היא לבטח כבר אחרי חצות, בואי שרה ואלווך אל החצר."

"לא, לא אלך אל החצר. הנני רוצה לשהות כאן עימך, שמא בכל זאת יופיעו שני ה'חברה' לגנוב תירס."

"אוה," אני אומר, "הלילה הם כבר לא יבואו, עוד מעט וכבר מאוחר מדי בשביל לבוא לגנוב."

"אם כך," אומרת שרה, "מוטב שתבוא עימי ונטפס אל העבר השני של הגבעה אשר ליד חוף הים. בינתיים נעבור דרך בַּאבּ-אֶל-עגאל, וזה יהיה מעניין דווקא בלילה. הערבים מספרים שמעבר זה הוא מסוכן בלילה כיוון שהוא רוחש שודדים ורוצחים המוצאים בו מחבוא ומסתור. כאן, לפני שנים מיספר, שדדו את הרופא הזיכרוני, כאן גם העליבו פעם נערה יהודייה בעברה בעגלה. הנני רוצה שנתיישב בחריץ של סלע, ולערוך תצפית על המתהווה, מי יוצא ומי בא, שמא יעלה בידינו למצוא חד מן החבריה ההם."

עברנו דרך השער אל באב-אל-עגאל ומשם העפלנו לגבעה הגבוהה ביותר הצופה למול פני הים. השמיים התבהרו במקצת מן העננים, והליל נהיה קצת בהיר יותר. רוח קלה החלה מנשבת מצד דרום. הים היה ניראה כשטיח שחור וגדול. מצד ימין אפשר היה להבחין בצריח הגבוה של ה"קאסטל", חורבת עטלית העתיקה, שהסתיר כמה כוכבים בצלליתו הגבוהה. שרה התיישבה על גבי אבן מתחת לעץ חרוב ופניה למזרח, וביקשה לזהות בחשיכה את הרכסים השונים של הכרמל.

"ראה נא," היא אומרת, "ליד הכוכב הכחול שלך נמצאת ה'מוחרקה', שם נפגש אלישע הנביא עם נביאי השקר. אליהו הנביא מסתמא עבר גם הוא דרך כאן באחד הלילות, בבורחו משומרון אל המערות בכרמל. למעלה היו למלכי יהודה שלנו כרמיהם וחווילותיהם. יודע אתה, מפליאני הדבר, היאך מאפו הוביל כאן את אמנון שלו ועלה בידו לצייר את המקום הזה, הייתכן שעבר גם הוא כאן באחד הלילות! אוה, כאן היה חי הנוער היהודי שלנו לפני אלפים שנה, כאן חלם את חלומותיו, אולם כיום, אהה, כמה השתנתה הארץ הזאת. אך אנו עוד נְחיה מחדש את הסלעים השחורים ואנו נייער מחדש את כל הרי הכרמל הללו. הם יכוסו ירק, וההר של עין-הוד לא יישאר היחיד. אוה, כמה מאושרים נהיה כולנו לכשיתגשמו חלומותינו. כיום הכול במחנק. אסור לבול ציוני להימצא אצל מישהו. תמונת הרצל היא בחזקת טריפה. יהודים רבים כבר היגלה ג'מל פשה. וכאשר תצליח התוכנית שלנו יהיה לנו חלק בדחיפת העגלה של ישראליק שלנו קדימה. אנגליה תכיר בזאת, ייתכן גם והדבר יעלה לנו ביוקר, אבל כדאי הוא."

היא נסבה ימינה והסתכלה אל הצריח הגבוה של עטלית.

"פלא הוא היאך הרומאים בנו את העיר עם מבצר גדול שכזה, ומדוע השאירו פתח כה צר לעבר היבשה? החומה חסומה סביב-סביב, ורק נשאר שער קטנטן. כפי הניראה היו הם יותר אנשי ים, כיוון שיותר ממחצית העיר כוננה בתוך הים. אפשר להבחין גם כיום בעמודים המתבלטים מתוך המים."

"כן שרה, זה היה הסגנון שלהם. גם קיסריה דומה לזאת. ויותר מזה – אשקלון. הייתי שם אשתקד ושמה עמודי השחם הם עוד ארוכים ועבים יותר."

ממרחק רב נשמע רעם עמום של תותחים.

"אוה!" אומרת שרה, "התשמע? שם יורים האנגלים על התורכי הנחמד שלנו. אומרים שהם כבר אינם רחוקים."

"אה, שרה, מה שלך נידמה. זהו קול של הגלים הנשברים בין הסלעים של ראס-אל-נקורה [ראש הנקרה], ליד צור, אשר חירם מלך צור חצב אותה, בזמנו של שלמה המלך."

[אומדן המרחקים, תחושת הזמן וגם הידע ההיסטורי של השניים הם מאוד סובייקטיביים, ואולי גם מעורבת בדבריהם התרגשות רומנטית מסויימת. עיבוד ספרותי לכך נמצא ברומאן הנידח הבידיוני-לחלוטין "המושבה שלי". – אב"ע].

השועלים החלו לילל. השמיים הלכו והתבהרו עוד, ובמזרח כבר אפשר היה להבדיל בין רוכסי הכרמל ובין השמיים שהלכו הלוך והתבהר.

י.

מאהרון אהרנסון קיבלנו מכתב מקונסטנטינופול ובו הוא הודיע שהנהו נוסע לגרמניה. מגרמניה קיבלנו מכתבים כי הוא ממשיך לנסוע לשוודיה, לכריסטיאניה [כיום אוסלו]. כאן אנו דחפנו בקושי את הזמן והשתוקקנו לכך שאהרון יחזור כבר אלינו.

חודש עבר אחרי חודש, והמצב הכלכלי הלך והחמיר. מאהרון אנו מקבלים מכתבים בדבר נסיעות מתמשכות והולכות, אבשלום נעשה מחוסר סבלנות על שאהרון זוחל באיטיות כזאת, והוא [אבשלום] נהיה עצבני מאוד, או נכון יותר, חצי משוגע.

בערב אחד, לכשחזר אבשלום מן המשרד בזיכרון-יעקב, קיבלנו את הדואר מחיפה, ובמכתבים שכתב אהרון מכריסטיאניה לכל אחד ואחד מאיתנו לחוד, הוראות לעבודה ודרישות שלום, וכן שהוא הוזמן על ידי הידידים שלו לנסוע לאמריקה לשם הבראה, וכי באונייה הקרובה של תאריך 21 לספטמבר 1916 הוא יפליג לאמריקה.

אבשלום היה כמוכה רעם והתרגז כל כך שלא אני ולא שרה יכולנו להרגיעו, ובכעס הוא הרעים: "אהרון שכח את מטרותינו הקדושות והתמכר לעניינים הגשמיים הפרטיים שלו, וכעת נוסע להבראה לאמריקה??!!"

בפעם הזאת אני דווקא ניחשתי אל נכון את תוכניתו של אהרון. הסברתי לאבשלום כי הנסיעה לאמריקה היא רק כסות עיניים יפה, כיוון שהוא כותב לכל אחד מאיתנו אותו הדבר, ומובטחני כי אהרון איננו נוסע לאמריקה להבראה.

עוד באותו לילה נסע אבשלום לחיפה, ובאותו לילה חלתה שרה מצער. אבל היא היתה חזקה כל כך, עד שאימו של אבשלום, ששהתה אצלנו באותו לילה כאורחת, לא הבחינה מאומה – לא ליד שולחן ארוחת הערב ולא לאחריה. שרה רק לחשה באוזני שהיא מרגישה מאוד ברע. ואני ישבתי כל אותו לילה על ידה והנחתי תחבושות על ראשה. אבשלום היה ממורמר ואמר לי כי חלומותינו מתגשמים עבור אנגליה על ידי אנשים ערבים מחיפה, וכי אנו מאבדים את ההזדמנות לעשות משהו לביתנו.

[את חדרה של שרה אהרנסון סימנתי בתמונה שבעותק הנמצא ברשותי של הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית" (בהוצאת שוקן 1961) בעקבות ביקור שערכתי במקום יחד עם אבי בנימין בקיץ 1964, כאשר שקדתי על כתיבת מחזה, "הבועזים", בעקבות הסיפור של שרה, אבשלום, לישנסקי וחבורת ניל"י.

בהיותו כבן 12, בקיץ 1916, הוזמן אבי מפתח-תקווה לבלות בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית על ידי אחיו המבוגר ממנו, ברוך, שניהל אותה. אבי זכר בדיוק את חדרה של שרה באמצע הקומה השנייה, וסיפר שבאותו קיץ גרו היא ואבשלום יחדיו באותו חדר, והדבר נחשב אז להתנהגות מאוד יוצאת-דופן, מה עוד ששרה היתה אישה נשואה. ואולם החיים בתחנת הניסיונות היו, לדבריו, הרבה יותר חופשיים אפילו מהנהוג במושבות באותה תקופה.

ברוך אינו רומז על כך דבר בזיכרונותיו. אולי משום כבודה של שרה. ואולי קינא באבשלום, כי גם ברוך עצמו חיזר אחרי שרה.– אב"ע].

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך הרומאן "השקט הנפשי" [1979]

על מלחמת יום הכיפורים

רומאן איננו בית-דין שבו חייבות להישמע עדויות כל הצדדים, ובכל זאת אני חש צורך לקטוע את העלילה ולהביא דווקא כאן דפים אחדים אותנטיים שכתב חייל ישראלי צעיר במלחמה האחרונה. [הערה מאוחרת: החייל היה יחזקאל ינאי, במלחמת יום הכיפורים]. לכאורה אין לדבריו קשר לסיפורי, כלומר, למרות שאני משתמש גם באמת לצורך הבדיות שלי, אבל, אולי דווקא משום כך, צריך גם להזהיר כי –

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:

"א ל ו ה י ם!!! שזה לא יהיה בי!! שזה  לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!"

ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – ה בּ וּ ם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך –  אני חי. בי לא פגעו. אבריי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.

"א ל ו ה ים!!!" פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

"א ל ו ה י ם!!" אני נזעק, פעם אחר פעם, "אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!" אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. "אלוהים אני מפחד," לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, "אלוהים אני מפחד... אינני רוצה למות..." הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, "אלוהים, אלוהים..." נצמדתי למילה האחת, "אינני רוצה למות... אני רוצה להמשיך לחיות... עוד לא הספקתי כלום בחיי..." בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.

"אנא, אדונַי ," לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, "אינני רוצה למות..."

* * *

יואל נץ

הימים ימי "יום הכיפורים"

אַרְבָּעָה עָשׂוֹרִים כְּבָר חָלְפוּ, כְּסִפּוּר

הַשְּׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ לְחֵרוּת מִמִּצְרַיִם;

וְאֶזְכֹּר בְּבֵרוּר – מְכוֹנִית מְהִירָה עִם

חֻלְיַת דּוֹבֵר צַהַ"ל בִּימֵי "יוֹם כִּפּוּר".    

הֵדֵי יֶרִי קְלוּשִׁים מְפֵרִים אֶת הַשֶּׁקֶט,

נוֹף שְׂרִידִים מְפֻיָּח בַּמִּדְבָּר מִתְפָּרֵשׂ,

כְּתֹבֶת גִּיר עַל חֲזִית מַשָּׁאִית מְרֻסֶּקֶת:

"נַהֲרִיָּה – קָהִיר" וְתוֹסֶפֶת: "אֶקְסְפְּרֶס".

הַמְּצִיאוּת הֲזוּיָה כְּמוֹ גְּזוּרָה מִתּוֹךְ סֶרֶט.

תַּאֲגָ"ד. הַפְּצוּעִים הֲלוּמֵי בְּעָתָה.

הַמְּכוֹנִית שֶׁנָּסְעָה אַחֲרֵינוּ עוֹצֶרֶת;

תְּמוּנָתוֹ שֶׁל לוּבַּבִיצֶ'ר עַל חֲזִיתָהּ.

אָץ פָּצוּעַ, תּוֹפֵס כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב

בְּלוּלָב. אִישׁ חַבָּ"ד בְּיָדוֹ מְסַיֵּעַ.

בִּזְרוֹעוֹ הַבְּרִיאָה שָׁב וּמְנַעְנֵעַ

וְחוֹזֵר וְזוֹעֵק אֶת בִּרְכַּת הַלּוּלָב...

עוֹד צִלַּמְתִּי כָּהֵנָּה לְהוֹד וּלְשֶׂגֶב,

וְאָמַרְנוּ לָנוּעַ בְּטֶרֶם יֶחְשַׁךְ,

אַךְ שָׁמַעְנוּ לְקוֹל הַפְצָרַת אִישׁ הַסֶּגֶל –

בַּל נוֹסִיף לְהַדְרִים בְּרִכְבֵּנוּ "הָרַךְ".

שׁוּב גָמַאנוּ עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר כִּבְרַת דֶּרֶךְ;

יְשִׁימוֹן לְלֹא מֶצֶר לִפְנַי וְלִפְנִים... 

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְ"טָסָה" יָרַד כְּבָר הָעֶרֶב,

רָחֲשׁוּ צַלָּמִים שָׁם וְעִתּוֹנָאִים.

הַאֻמְנָם כֹּה חָמוּר מַצָּבֵנוּ עוֹדֶנּוּ? – 

לְהוּטִים לְשַׁגֵּר יְדִיעָה לָעִתּוֹן

אֱלֵי קְרוֹן מְגוּרִים שַׂמְנוּ אֶת פְּעָמֵינוּ,

לְבַקֵּשׁ רֵאָיוֹן אֵצֶל אָרִיק שָׁרוֹן.

הַחַיָּל הַזָּקִיף שֶׁמֻּפְקָד עַל הַפֶּתַח

אֶת דַּרְכֵּנוּ חָסַם: "עוֹד יָשֵׁן הָאַלּוּף,"

וְחָזַרְנוּ. יָשַׁבְנוּ לִטְעֹם מִן הַדִּיאֶטָה –

מְנוֹת הַקְּרָב – מַצִיּוֹת עִם סַרְדִּינִים וְלוּף.

אַחַר כָּךְ אַף צֵרַפְתִּי קוֹלִי לְדִיּוּן עֵר:

כִּי לְעֵת מִלְחָמָה מִן הַדִּין לְהַפְחִית

מִבִּקֹּרֶת נוֹקֶבֶת שֶׁל אֵשׁ וְגָפְרִית

שֶׁשָּׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו הַכַּתָּב אֵהוּד אוֹלְמֶרְט.

נִקְטְעָה בְּאִבָּהּ הַשִּׂיחָה הַנִּרְגֶּשֶׁת,

כִּי לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה אַזְעָקָה,

וּפָרַצְנוּ הַחוּצָה תּוֹפְסִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק,

עֲרוּכִים לִפְקֻדָּה תּוֹךְ פָּחוֹת מִדַּקָּה.

בְּשֶׁל רַחַשׁ חָשׁוּד שֶׁנִּשְׁמַע אֵי מִשָּׁם

מִתְפָּרְשִׂים, מוּכָנִים לְמִפְגָּשׁ עִם קוֹמַנְדּוֹ.

אֵין חוֹגֵר, אֵין קָצִין – כְּמוֹ בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ –

הֲגַנָּה הֶקֵּפִית מִסָּבִיב לַמִּתְחָם.

רְבִיצָה. קַת רוֹבֶה. מִתְאַמֵּץ לַחֲדֹר

בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה אֶת הָאֹפֶל.

לִשְׂמָאלִי, עִם כְּנָפַיִם עַל רֶקַע אָדֹם,

יוֹאֵל פַּלְגִי, צַנְחָן שֶׁחָזַר מִן הַתֹּפֶת...

עוֹד נוּרֵי תְּאוּרָה בּוֹקְעִים חֹשֶׁךְ מִמַּעַל,

וְעוֹד לֹא הִתְפַּזַּרְנוּ – אֶל קְרוֹן מְגוּרָיו

הָאַלּוּף מְכַנֵּס אֶת אַנְשֵׁי "דּוֹבֵר צַהַ"ל",

לְעַדְכֵּן וּלְהַסְבִּיר אֶת תְּמוּנַת הַמַּצָּב.

עַל חִלּוּץ לְכוּדֵי קַו בַּר לֵב וְהַמֵּזַח,

עַל כְּשָׁלִים שֶׁל מַטֶּה מְבֻלְבָּל וּמֻפְתָּע,

וּבִקֹּרֶת כְּמוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין מְרֻמֶּזֶת –

הַחְלָטוֹת מֶמְשָׁלָה וּמְדִינִיּוּתָהּ.

לְעֵת בֹּקֶר אָחֲזָה בִּי מִין רוּחַ תְּזָזִית. עִם

הָרוֹבֶה הַמְּיֻשָּׂן וְצִיּוּד הַצִּלּוּם –

הִתְרַצָּה הַמְּפַקֵּד, וְעַל "זֶלְדָה" עָלִיתִי,

לְצַלֵּם מִקָּרוֹב הַמַּצָּב הֶעָגוּם...

כְּלֵי מַשְׁחִית מִצְרִיִים עֲדֵי קַו הָרָקִיעַ

וּבַתָּוֶךְ שְׁלָדִים מַשְׁחִירִים לְאֵינְסְפוֹר.

"הַמָּחָ"ט, תֵּן רְשׁוּת בְּצִלּוּם לְהַנְצִיחַ

אֶת הַטַּנְק הַמִּצְרִי שֶׁהֶעֱמִיק לַחֲדֹר!"

חִישׁ הִכְרִיז כּוֹנְנוּת הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

מִהֲרוּ הַטַּנְקִיסְטִים לִתְפֹּס מָקוֹם פְּנִימָה...

בֵּין לֹעוֹת מֵאָחוֹר וְלֹעוֹת מִקָּדִימָה

אַצְתִּי-רַצְתִּי שָׁפוּף אֶל הַטַּנְק הַמְּפֻיָּח...

תּוֹךְ זְחִילָה מְעִיקָה – אֵין רוֹאִים אֶת סוֹפָהּ –

מִשְׁתַּנִּים מֻשָּׂגִים עַל פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת וְעֵרֶךְ.

עַל פְּנֵי צִיר "עַכָּבִישׁ" הַפָּקוּק לַעֲיֵפָה,

בַּמְּכוֹנִית "הָרַכָּה" מְפַלְּסִים לָנוּ דֶּרֶךְ

בֵּין כְּלֵי רֶכֶב כְּבֵדִים – אַסְפָּקָה וְתַחְמֹשֶׁת.

פַּרְצוּפִים זְעוּפִים, גִּדּוּפִים וּקְלָלוֹת.

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה מִתְפַּתֶּלֶת בְּקֹשִׁי,

הַמָּנוֹעַ נוֹהֵם וּמְשַׁוֵּעַ עַד כְּלוֹת.

וּכְכָל שֶׁקְּרֵבִים עוֹד וְעוֹד אֶל הַיַּעַד,

קְלַסְתְּרֵי פַּרְצוּפִים מִשְׁתַּנִּים לְאִטָּם:

נִבָּטוֹת כָּאן פָּנִים מְחַיְּכוֹת, וְאִתָּן –

נְחִישׁוּת, וּבְדִיחָה מִדֵּי פַּעַם נִשְׁמַעַת.

סָח אֶחָד מִן הַצֶּוֶת: "נִתָּן לְהַרְגִּישׁ:

כְּמוֹ צִיּוֹנָה נָשְׂאוּ רִאשׁוֹנִים נֵס וְדֶגֶל,

כָּכָה עַמְיִשְׂרָאֵל מִתְפָּרְשִׂים כְּעֵין דֶּגֶם,

כְּשֶׁבָּרֹאשׁ הַטּוֹבִים עַל פְּנֵי צִיר 'עַכָּבִישׁ';

וּכְמוֹתָם מוּל עַמּוּד הֶעָנָן הִתְמַשֵּׁךְ

טוּר שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְדִים בַּמִּדְבָּר –

הַטּוֹבִים בְּעִקְּבוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה,

וּבַזָּנָב עֵרֶב רַב שֶׁדָּרְשׁוּ סִיר בָּשָׂר."

כְּבָר שָׁבוּעַ חָלַף מְתַסְכֵּל וּמַבְעִית.

מָה יֵלֵד לָנוּ יוֹם הַמָּחָר אֵין לָדַעַת.

בְּחוּגֵי דּוֹבֵר צַהַ"ל שְׁמוּעָה עַקְשָׁנִית,

כִּי הַלַּיְלָה צְפוּיָה הַפְּרִיצָה הַמַּכְרַעַת.

מִתְיַצֵּב, מְבַקֵּשׁ הַצְּלִיחָה לְהַנְצִיחַ;

הַקָּצִין בְּנִימוּס אֶת רוּחִי מְצַנֵּן:

"הִצְטָרֵף אֶל הַלָּלוּ!" – עַל "זֶלְדָה" מַצְבִּיעַ,

"וְתִרְאֶה, שֶׁגַּם שָׁמָּה יִהְיֶה מְעַנְיֵן."

...בַּחֲטִיבָה הָאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה הַמְּהֻלֶּלֶת

חַיָּלִים צְעִירִים לִי הִסְבִּירוּ פָּנִים.

"חֲמוּדִים הֵם," אָמַרְתִּי בֵּינִי לְבֵינִי,

וְטִפַּסְתִּי לַ"זֶלְדָה" מִבַּעַד לַדֶּלֶת.

לְמַרְאֶה "דּוֹבֵר צַהַ"ל" עָלָה מִין חִיּוּךְ קַל;

סָמָ"ר יִגְאָל בֵּרֵךְ בִּסְטָקָטוֹ כּוֹבֵשׁ

(עוֹד בַּצֶּוֶת רוֹפֵא מִתְמַחֶה – פְּנֵי יְנוּקָא,

לוֹחֲמִים נוֹסָפִים, מְפַקֵּד וְחוֹבֵשׁ):

"נְתַפְקֵד בִּמְהִירוּת כְּשֶׁיַּתְחִיל בָּלָגָן, כִּי     

זוֹ הַ'זֶלְדָה' שֶׁלָּנוּ הִיא חֹד הַחֲנִית,

לֶאֱסֹף וְלִשְׁלֹף נִפְגָּעִים מִן הַטַּנְקִים

וּלְהוֹשִׁיט לַטַּנְקִיסְטִים עֶזְרָה מִיָּדִית."

בְּעִקְּבוֹת הַתִּדְרוּךְ כְּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ –

הַמַּסְלוּל מְסֻמָּן, גַּם הַיַּעַד בָּרוּר:

הַמְּשִׂימָה שֶׁל הַכֹּחַ – צָפוֹנָה לָנוּעַ, 

וְלִפְתֹּחַ צִירֵי "עַכָּבִישׁ" וְ"טִרְטוּר".

כָּךְ הַטּוּר הִתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת וְהִצְפִּין עִם

הַגִּיעוֹ לָאֲגַם. בְּסִיבוּב עֲקַלָּתוֹן

הִתְקַדֵּם עַל פְּנֵי כְּבִישׁ שֶׁמְּקֻדָּד: "לֶקְסִיקוֹן"

וְחָדַר בְּאַחַת  לַ"חַוָּה" (כָּךְ!) "הַסִּינִית".  

הַ"חַוָּה" הַתְּמִימָה חִישׁ חָשְׂפָה צִפָּרְנֶיהָ.

קוֹל עֲנוֹת שֶׁל גְּבוּרָה הִתְפָּרֵץ וְנָהַם;

לֹא הָיָה לָנוּ צֵל שֶׁל מֻשָּׂג, מָה שׁוֹפֵעַ

וְגָדוּשׁ כְּלֵי מַשְׁחִית לְמַכְבִּיר הַמִּתְחָם.

מִשְׁוָאַת הַכֹּחוֹת רַק הָלְכָה וְהִדְאִיגָה –

הִתְמַגֵּן הַנֶּהָג, כֵּס הִנְמִיךְ הַמְּפַקֵּד,

וְצִלַּמְתִּי כָּתֵף אֶל כָּתֵף לְצַד יִגְאָל

מְדוּרוֹת שֶׁהִבְעִיר בְּמַקְלֵעַ כָּבֵד.

בְּעוֹד יִגְאָל צָמוּד וְיוֹרֶה לִימִינִי,

בְּאִתּוּר מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת מְמֻקָּד הוּא,

כְּמוֹ מַקְלֵעַ נִשְׁמַע בָּרָמָה קוֹל סְטָקָטוֹ:

"הַמִּצְרִים פַּחְדָנִים, הֵם בּוֹרְחִים כְּמוֹ שְׁפַנִּים!" –

אָז רָאִיתִי חַיָּל מִקָּרוֹב לְהַפְתִּיעַ

מְכַוֵּן אֵת נִשְׁקוֹ וּפוֹלֵט יְרִיָּה;

אֶל הַלֶּחִי שֶׁל יִגְאָל חוֹדֵר הַקָּלִיעַ;

הַבָּחוּר מִתְמוֹטֵט עָלַי בָּהּ-בַּשְּׁנִיָּה.

"דּוֹקְטוֹר, דּוֹקְטוֹר!" צָעַקְתִּי: "בּוֹא – יִגְאָל פָּצוּעַ!"

בְּחֵיקִי הָיָה יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" חָבוּק...                                              

חֲבֵרָיו גָּרְרוּ אֶת גּוּפַת הֶהָרוּג,

וּבְדֹפֶן מִגּוּן הַנַּגְמָ"שׁ הִנִּיחוּהָ.

הַחוֹבֵשׁ קָם, אָחַז בְּמַקְלֵעַ טָעוּן,

הַמְּפַקֵּד בּוֹ גָּעַר וְצִוָּה בְּמַפְגִּיעַ:

"הִצָּמְדוּ רְכוּנִים אֶל דָּפְנוֹת הַמִּגּוּן!..

וּמַסְפִּיק לְצַלֵּם!" – לְעֶבְרִי הוּא הִטִּיחַ.

...הַנֶּהָג מִתְפַּעֵל, סָח כְּפַעַם בְּפַעַם

"יוּ, עוֹד טַנְק שֶׁל הַמִּצְרִים נִדְפָק וּבוֹעֵר!"

אַךְ פִּתְאֹם הִזְדַּעֵק הַמְּפַקֵּד בְּרֹב זַעַם:

"זֶה שֶׁלָּנוּ יָהּ-טֶמְבֶּל! סַע לְשָׁם וּמַהֵר!"

בִּנְהָמָה מְזַנֶּקֶת הַ"זֶלְדָה" לְפֶתַע,

מִתְקָרֶבֶת לָאֵשׁ עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן,

סָבָה כְּמוֹ עַל צִירָהּ וְגַבָּהּ אֶל הַטַּנְק,

וְהַצֶּוֶת קוֹפֵץ בִּזְרִיזוּת מִן הַפֶּתַח.

הַפְּצוּעִים מוּבָאִים אֶל הַ"זֶלְדָה" לַמְרוֹת

פָּגָזִים מִתְנַפְּצִים; וּבְחֹשֶׁךְ מִצְרַיִם

הַחוֹבֵשׁ סַרְבָּלִים גּוֹזֵר בְּמִסְפָּרַיִם,

הָרוֹפֵא מַצְמִיד חֹמֶר מַרְפֵּא לַכְּוִיּוֹת.

בְּדַרְגָּה חֲמוּרָה הַכְּוִיָּה בָּעַכּוּז.

בְּשַׂר הָעֶלֶם חָרוּךְ וְהָרֵיחַ מֵעִיק.

שׁוֹאֵל: "אֵיךְ הַבֵּיצִים דּוֹקְטוֹר?" "מֵאָה אָחוּז!"

מַרְגִּיעוֹ הָרוֹפֵא וּמְנַת מוֹרְפְיוּם מַזְרִיק.

וְלַמְרוֹת הַמַּחְנָק, הַצְּפִיפוּת וְהַחֹם,

מַמְשִׁיכִים לְזַנֵּק מֵהָכָא לְהָתָם, כִּי

עוֹד פְּצוּעִים מַמְתִּינִים לְחִלּוּץ מִן הַטַּנְקִים,

וְהַ"זֶלְדָה" מְלֵאָה כְּבָר עַד אֶפֶס מָקוֹם.

אֶת כֻּלָּם עַד אֶחָד חַיָּבִים לְמַקֵּם,

אָז הֵרַמְנוּ אֶת יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" בְּאֵלֶם,

גּוּפָתוֹ נִקְשְׁרָה הֵיטֵב לַמַּעֲקֶה,

רַק הַיָּד עַל הַדֹּפֶן הָיְתָה מִטַּלְּטֶלֶת.

לֵיל אֵימִים הֶחְוִיר, וְהִפְצִיעַ הַשַּׁחַר,

בִּמְדוּרוֹת לְמַכְבִּיר הַ"חַוָּה" בָּעֲרָה.

"...רוּת קִבַּלְתִּי!.." אָמַר הַמְּפַקֵּד וְהוֹרָה

לַנֶּהָג חִישׁ לָנוּעַ דָּרוֹמָה-מִזְרָחָה...

כְּמוֹ תְּמוּנַת Déjà-vu שׁוּב הָאֹהֶל הוֹפִיעַ

כְּמוֹ מֵאוֹב. הַאֻמְנָם זֶה אוֹתוֹ תַּאֲגָ"ד

שֶׁאֵלָיו שְׁאֵרִיתוֹ שֶׁל הַכֹּחַ הִגִּיעָה? –

שָׁם הָיוּ גַּם הָיוּ חֲסִידִים שֶׁל חַבָּ"ד...

מְשִׂימַת גִיחָתֵנוּ כָּעֵת מִתְבָּרֶרֶת:

לְסַכֵּל מִצָּפוֹן הַפְרָעָה וְרוֹעֵץ

לְסִירוֹת הַצּוֹלְחִים אֶת מֵימֵי הַסּוּאֶץ

וּמַתְוִים לַגָּדָה הַמִּצְרִית אֶת הַדֶּרֶךְ...

הֶהָיָה רֹאשׁ הַחֵץ דֵּי חָזָק וּמָהִיר?

לִטְרַנְזִיסְטוֹר צְמוּדִים, כּוֹסְסִים צִפָּרְנַיִם.

בְּקוֹלָהּ הַלֵּאֶה בִּשְּׂרָה גּוֹלְדָה מֵאִיר:

"כֹּחַ צַהַ"ל פּוֹעֵל וְתוֹקֵף בְּמִצְרַיִם..."

לוֹחֲמִים אָז הֵחֵלּוּ כַּפַּיִם לִמְחֹא לָהּ –

בְּעִקְּבוֹת רֹאשׁ הַחֵץ יַעַבְרוּ הַגְּיָסוֹת! –

שֶׁכֵּן אֶבֶן כְּבֵדָה מִלִּבֵּנוּ נָגוֹלָה:

הַצְּלִיחָה מַצְלִיחָה – לֹא שְׁמוּרָה עוֹד בְּסוֹד!

כֵּן, קְרִיסַת "הַקּוֹנְסֶפְּצְיָה", כִּשְׁלֵי מוֹדִיעִין עִם

זְחִיחוּת, יָהֳרָה – הָיוּ לֶקַח חָמוּר...

בְּחָסוּת קְרָב גְּבוּרָה בַּחַוָּה (זוֹ "הַסִּינִית")

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף הַכֹּחוֹת הִתְקַדְּמוּ.

לִבְלִי הֶרֶף עָצְמָה צַהַ"לִית מִתְנַיַּעַת,

אֲוִירָה שֶׁל אַנְחַת רְוָחָה שָׂרְרָה...

גַּם לָרֶכֶב הָרַךְ הַתְּנוּעָה כְּבָר הֻתְּרָה,

וְחֻלְיַת "דּוֹבֵר צַהַ"ל" אֶל אַפְרִיקָה בָּאָה.

הֻפְתַּעְנוּ – אַחֲרֵי הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ – 

פָּנוֹרָמָה שֶׁל גּ'וּנְגֶּל עַד לְמֵרָחוֹק;

כָּל הַדֶּרֶךְ זְרוּעָה פִּסְלֵי הֶרֶס וּפִיחַ –

סֶרֶט סוּרֶאַלִיסְטִי מַזְוִיעַ-מָתוֹק.

קִרְעֵי כֶּבֶל עוֹטְרִים אֲמִירֵי אִילָנוֹת,

וּדְמָמָה מְשֻׁנָּה מְאַיֶּמֶת-רוֹגַעַת,

רַק צְרָחוֹת שֶׁל עוֹרְבִים מַטְרִיפוֹת אֶת הַדַּעַת,

וְגוּפוֹת פֹּה וְשָׁם בִּתְנוּחוֹת מְשֻׁנּוֹת.

הוֹפּ, עָצַרְנוּ. מ"מ צַנְחָנִים מְבַצֵּעַ         

תִּדְרוּךְ קְרָב בְּפַאִיד לְצַד שְׂדֵה תְּעוּפָה,

שֶׁלְּחוֹף הַיַּמָּה הַמָּרָה מִשְׂתָּרֵעַ,

וְנוֹתְרוּ שָׂם מִבְנִים חֲשׁוּדִים עַל חוֹפָהּ.

חִישׁ אֶל טוּר צַנְחָנִים מְמַהֵר וּמַגִּיעַ –

רַק רוֹצֶה לְצַלֵּם מִקָּרוֹב אֶת הַטּוּר;

אַךְ לוֹחֵשׁ לִי הַשֵּׁד הַמֵּסִית וּמַדִּיחַ:

"הִצְטָרֵף וְצַלֵּם אֶת מִבְצַע הַטִּהוּר!"

וַאֲנִי מְצַלֵּם צְרוֹרוֹת אֵשׁ לְכָל פֶּתַח.

לֹא נִרְאֵית, לֹא נִשְׁמַעַת תְּזוּזָה אוֹ תְּנוּעָה.

הִתְבָּרֵר לְאַחַר שֶׁטֹּהַר כָּל הַשֶּׁטַח –

לֹא נוֹתְרָה שָׁם עוֹד נֶפֶשׁ חַיָּה לִרְפוּאָה.

גֶּדֶר תַּיִל גְּבוֹהָה. שׁוֹקְקִים שָׁם חַיִּים

שֶׁל שְׁבוּיִים מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַתַּיִל,

שֶׁגִּדֵּר עַד עַתָּה מַחֲנֵה צְבָא מִצְרַיִם,

וְהָפַךְ בְּאַחַת מַחֲנֶה שֶׁל שְׁבוּיִים.

הַבָּכִיר הַשָּׁבוּי: "כָּאן מֶחְדָּל סָנִיטָרִי

וּמַצָּב תַּבְרוּאָה שֶׁאֵינֶנּוּ נִסְבָּל!"

לְסִבְלוֹת חַיָּלָיו הוּא הָיָה מְנֻכָּר, אִם

רַק בַּשֶּׁבִי הִרְגִּישׁ עַל בְּשָׂרוֹ בַּמֶּחְדָּל...

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה הִתְקַדְּמָה וְהוֹסִיפָה,

הֵד הַיֶּרִי בָּאֹפֶק הָלַךְ וְגָבַר,

וּלְפֶתַע אֲתָר מְיֻשָּׁב – כְּפָר גֶ'נִיפָה –

הַכָּרוֹז מְכַנֵּס הַגְּבָרִים שֶׁבַּכְּפָר.

מַחֲזוֹת שֶׁכָּאֵלֶה חוֹבָה לְהַנְצִיחַ!

אֲנִי רָץ בִּמְהִירוּת לְצַלֵּם מִקָּרוֹב:

כֹּחַ צַהַ"ל, גְּבָרִים לְבוּשֵׁי גַלַבִּיוֹת –

יְדֵיהֶם מוּרָמוֹת וּקְנֵי גֹּמֶא לָרֹב.

הַמֻּכְתָּר שֶׁל גֶ'נִיפָה נִרְגַּע, מִתְעוֹדֵד:

לַיּאָהוּד אֵין קַרְנַיִם, זְנָבָם לֹא צִמֵּחַ...

בְּשֵׁם כָּל בְּנֵי הַכְּפָר כְּנִיעָתוֹ הוּא שׁוֹטֵחַ:

"כָּל הַגַּ'יְשׁ שֶׁנּוֹתְרוּ מִתְחַבְּאִים בַּשָּׂדֶה."

הַטִּהוּר בַּשָּׂדֶה מִתְאַרְגֵּן לְאַלְתָּר.

"...תְּפַדַל, בּוֹא תִּצְטָרֵף!" – הַמּ"מ נַעֲנָה לִי...

מִתְפָּרְשִׂים, מִתְרַוְּחִים בַּיְּצִיאָה מִן הַכְּפָר,

וּשְׁפוּפִים נִכְנָסִים לִסְבַךְ נוֹף פַּסְטוֹרָלִי.

מִתְקַדְּמִים בִּנְחִישׁוּת, אַךְ לְאַט וּבָטוּחַ;

הַמִּצְרִים מְרִימִים יְדֵיהֶם בִּכְנִיעָה,

וּפִתְאֹם צְרוֹר קָצָר מִתְּעָלַת הַשְׁקָיָה;

הַחוֹבֵשׁ מְמַהֵר לְטַפֵּל בְּפָצוּעַ...

אַךְ מַצֶּבֶת הַכֹּחַ הָלְכָה וְהֶחְרִיפָה;

הַמּ"מ בְּלֵית בְּרֵרָה מְבַקֵּשׁ לְהַטִּיל

עַל שִׁכְמִי אֶת תַּפְקִיד הַלִּוּוּי, וְאוֹבִיל

אֶת נוֹשְׂאֵי הָאֲלֻנְקָה וּשְׁבוּיִים אֶל גֶ'נִיפָה.

מְצַיֵּת לַפְּקֻדָּה, מִתְקָרֵב, אַךְ בִּמְקוֹם אֶת

הַנִּצְרָה – קֹדֶם כָּל מַצְלֵמָה מְתַפְעֵל...

צִלּוּם טוּר הַשְּׁבוּיִים, הַדְּקָלִים וְהַגֹּמֶא

הִתְפַּרְסֵם אָז בְּרֹב עִתּוֹנֵי הַתֵּבֵל.

אֶל אֵזוֹר הַקְּרָבוֹת לֹא הֻתַּר עוֹד לָנוּעַ,

אָז חָלַפְנוּ בְּטֶרֶם הַלַּיְלָה הֵחֵל 

לְשַׁגֵּר קַלָּטוֹת וּסְרָטִים לְפִתּוּחַ –

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף שֶׁמֻּפְגָּז יוֹם וָלֵיל...

טֶרֶם שַׁחַר בְּרֶכֶב קְרָבִי מִשְׁתַּבֵּץ.

יוֹם מַתִּישׁ נְטוּל מַעַשׂ. הַלַּיְלָה מַגִּיעַ.

חֲשֵׁכָה. הַחְשָׁכָה. אוֹר פָּנָס דַּק מַבְלִיחַ

בַּשּׁוּחוֹת שֶׁלְּיַד הַמְּבוֹאוֹת לְסוּאֶץ.

לוֹחֲמִים הִתְקַבְּצוּ מִסְּבִיבִי בְּלִי שָׁאוֹן

הֵם סְטוּדֶנְטִים מֵחוּ"ל; מִהֲרוּ לָטוּס אַרְצָה

(אַף עַל פִּי שֶׁלְּאִישׁ מֵהֵם כְּלָל לֹא נִמְסַר צַו

עֵת פָּרַץ "יוֹם כִּפּוּר") בַּמָּטוֹס הָרִאשׁוֹן.

מְבַקְּשִׁים, מַפְצִירִים, מְיַחֲלִים שֶׁאַסְכִּים –

זֶה יִהְיֶה מַעֲשֶׂה אַךְ נָכוֹן וְנָבוֹן אִם

חִישׁ אַסְדִיר לָהֶם קֶשֶׁר לְחוּ"ל, טֶלֶפוֹנִי,

לְהַרְגִּיעַ הוֹרִים, חֲבֵרִים וְאַחִים.

אָז אָסַפְתִּי שֵׁמוֹת וּכְתוֹבוֹת מִכֻּלָּם:

"כְּבָר מָחָר זֶה יֻסְדַּר, הַאֲמִינוּ לִי, אָנָּא!

כִּי בְּטָסָה פּוֹעֵל "קוֹל צִיּוֹן לַגּוֹלָה",

וּדְרִישׁוֹת הַשָּׁלוֹם שֶׁלָּכֶם תִּשֳׁמַעְנָה;

וְשָׁכַבְתִּי לִישֹׁן עִם הַדּוֹר הַצָּעִיר,

עַל שְׂמִיכָה שֶׁמָּצָאתִי פְּרוּשָׂה וּמֻצַּעַת...

הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר – בַּחֲזִית מְצוּיִים,

אָכֵן! – פַּעַם נוֹסֶפֶת נוֹכַחְתִּי לָדַעַת.

וּכְבָר אָרִיק שָׁרוֹן בִּמְבוֹאוֹת אִסְמַעיְלִיָה,

אֻגְדַּת קַלְמָן מָגֵן בֵּין סוּאֶץ לְקָהִיר,

וְתִמְרוֹן מֶלְקָחַיִם תַּקִּיף וּמָהִיר –

אֶת הָאַרְמְיָה הַשְּׁלִישִׁית לְכַתֵּר וּלְהַכְנִיעַ.

אֲדִישָׁה לַקְּרָבוֹת שׁוּב זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ...

מִתְקָרֵב, מְצַלֵּם מְבוֹאוֹת עִיר סוּאֶץ.

לוֹחֲמִים מִתְאַבְּלִים רְבוּצִים מִלֵּיל אֶמֶשׁ –

נִסְיוֹן הַתְקָפָה אֱוִילִי הִתְנַפֵּץ.

מִתְקַשִּׁים לְחַיֵּךְ, אֶת לֵיל אֶמֶשׁ לִשְׁכֹּחַ,

וּגְוִיּוֹת הָאוֹיֵב עוֹד פְּזוּרוֹת בַּמֶּרְחָב;

מִתְנוֹצֵץ עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַמֵּת שְׁעוֹן זָהָב,

וְאֵין אִישׁ שֶׁחוֹמֵד וְחוֹשֵׁק בַּמַּלְקוֹחַ.

הֵם רוֹבְצִים דּוֹמְמִים; לֹא אָבַד לָהֶם צֶלֶם

אֱנוֹשׁ עוֹד – לְרַחֵם, לַחֲשֹׁב וְלִכְאֹב...

בָּא הַקֵּץ כָּךְ עַל עוֹד מִלְחָמָה מְקֻלֶּלֶת,

וּבְ"הֶרְקוּלֶס" טַסְתִּי הַיְשֵׁר אֶל שְׂדֵה דֹּב...

חִבּוּקִים, נְשִׁיקוֹת; שָׁעָה כֹּה מְאֻשֶּׁרֶת...

אַךְ הָיִיתִי כְּזָר בְּעֵינֵי זוּגָתִי.

...כָּל הַלַּיְלָה בְּ"זֶלְדָה" כָּלוּא וְרוֹאֶה אֶת

הַטַּנְקִיסְטִים שְׂרוּפִים בָּהּ וּמְבֹעָתִים...

מִמֻּצְּבֵי קַו בַּר-לֵב זוֹחֲלִים נִצּוֹלִים...

עַל הַגֶּשֶׁר מַבּוּל פְּגָזִים לֹא פָּסַק עוֹד...

מְדוּרוֹת מְצַלֵּם לְצַד יִגְאָל "סְטָקָטוֹ"...

הַקָּלִיעַ פּוֹגֵשׁ אֶת הַלֶּחִי שֶׁלִּי...

דְּקָלִים וּסְבַךְ גֹּמֶא יָרֹק וּמִנֶּגֶד

טוּר שְׁבוּיִים... הֲרוּגִים... חֲשֵׁכָה בַּשּׁוּחָה...

הִתְעוֹרַרְתִּי. אִשְׁתִּי מְסַפֶּרֶת דוֹאֶגֶת:

"אַתָּה זָז, מִתְהַפֵּך וְזוֹעֵק בִּשְׁנָתְךָ!"

נְזִיפָה מִשְׁתַּמַּעַת לִי בֵּין הַשִּׁיטִין...

וְעוֹדֶנִּי כַּדָּג הַלָּכוּד בִּסְבַךְ רֶשֶׁת...

כִּי שִׁגְרַת הַיּוֹמְיוֹם לְהַגִּיעַ בּוֹשֶׁשֶׁת:

צַו דָּחוּף לְשֵׁרוּת מִלּוּאִים לִי מַמְתִּין.

מִתְיַצֵּב בַּיְּחִידָה מְעֻצְבָּן וּמְתֻסְכָּל,

מְרַסֵּן כְּמֵיטָב יְכָלְתִּי אֶת הָאֵגוֹ.

מִסְמָכִים בְּרוּסִית שֶׁהוּבְאוּ כְּשָׁלָל

מְתַרְגֵּם כְּ"רוּסִיסְט" לְצִדָּם שֶׁל קוֹלֶגוֹת. 

מַאֲגַר מִסְמְכֵי הַשָּׁלָל לֹא נִגְמָר –

וַי, נוֹתַר לְתַרְגֵּם לְפָחוֹת עוֹד שָׁבוּעַ!

וְשָׁלַפְתִּי מִתּוֹךְ הַקַּרְטוֹן הַתָּפוּחַ

גְּלִיל תַּרְשִׁים שֶׁל מִקְטַע סוֹלְלַת הֶעָפָר.

חֵץ קָצָר מְקֻוְקָו. וּמִלָּה בְּמִלָּה,

מִתְרַכֵּז, מְתַרְגֵּם לְיָדוֹ אֶת הַכְּתֹבֶת:

"לְעֵת לַיִל, בִּפְרוֹס הַשִּׁשִּׁי לְאוֹקְטוֹבֶּר

יַעֲבֹר הַדַּחְפּוֹר כָּאן אֶת הַסּוֹלְלָה".

הָה, כָּעֵת זֶה בָּרוּר וְנָהִיר לְכָל פֶּתִי –

חֵרֶף הַהַכְחָשׁוֹת יֵשׁ וְיֵשׁ הוֹכָחָה:

לֹא נוֹתַר עוֹד סָפֵק עַד כַּמָּה הַסּוֹבְיֶטִים

הִשְׁתַּתְּפוּ בְּתִכְנוּן וּבְאִרְגּוּן הַצְּלִיחָה!..

פֶּתַע קָם וְשָׁאַל אָז אַחַד הַלֵּצִים:

הָא כֵּיצַד הַצְּלִיחָה בְּ"כִפּוּר" מִתְיַשֶּׁבֶת

עִם אֵימַת הַנְּסִיגָה בְּשִׁשִּׁים (כֵּן?) וְשֶׁבַע,

וּמָה אָז יָעֲצוּ לָהֶם הַיּוֹעֲצִים? - - -

שִׁנְּנוּ וְחָזְרוּ עַד אֲשֶׁר יִקְלְטוּ זֹאת,          

כִּי סוֹפָם שֶׁיִּזְכּוּ לִנְקָמָה מְתוּקָה:         

צָרִיךְ רַק לְהַמְתִּין – כְּדוֹקְטְרִינַת קוּטוּזוֹב –   

עַד לְבוֹא הַשְּׁלָגִים, בָּהֶם צַהַ"ל יִשְׁקַע...

* * *

עמוס גלבוע

רוב היהודים  בישראל רואים במרכיב הלאומי

את המשמעותי ביותר

זה חשוב מול היחלשות הזהות בקרב יהדות העולם שאינה אורתודוקסית. אבל, זהו בדיוק המרכיב שבגללו הפלסטינים לא יכולים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

יום הכיפורים תמיד מזכיר לי ויכוח שהיה לי, לפני הרבה שנים, עם אחד מגדולי הדור בזמנו,  האלוף הרב גורן ז"ל, אז  הרב הצבאי הראשי.

הרב בא להרצות בגדוד 12 של חטיבת גולני, ולפני כן נכנס לשיחה עם המג"ד, שמואל אלבק ז"ל. ואני, זאטוט, קמב"ץ הגדוד, יושב ומאזין. ואז פונה הרב אליי בשאלות על מוצאי. אני בן קיבוץ, אני משיב, חילוני, איני צם ביום הכיפורים ואיני ממלא אף מצווה הקשורה בדת היהודית, עשו לי ברית מילה, וזהו.

הרב התנפל עלי בחמת זעם: "אינך יהודי, תתבייש לך, אפילו ביום כיפורים אינך צם! עלית בכלל לתורה? אתה גוי. "

המג"ד החוויר, ואני, איני יודע מהיכן, אזרתי עוז ועניתי לרב: "אני יהודי בדיוק כמוך, אני מרגיש שכולי יהודי." והסברתי לו שאני בן העם היהודי, שאני חי את ההיסטוריה של העם, שאני מכיר היטב את הרמב"ם וענקי המשוררים היהודים של ספרד, שאני מכיר את הנביאים, שבגלל שאול טשרניחובסקי אני מאוהב במלך שאול.

לא ידעתי אז להגיד בפשטות לכבוד הרב: אני יהודי במובן הלאומי, הזהות שלי היא של לאום יהודי ותרבות יהודית. אז עוד לא ביקרתי בבתי הקברות של יהדות אשכנז בגרמניה. אילו ביקרתי הייתי אומר לו: "אני מתרגש כשאני קורא את הכתובות בעברית על קברים מלפני מאות בשנים. דמעות עמדו בעיני כשעמדתי בעיר וורמס (וורמייזה) ליד קברו של הרבי מרוטנברג, אותו רב שלא נתן שיפדו אותו משבי הקיסר הגרמני במחיר מופקע  ומת בכלא." (מה ש"רב" נתניהו לא ידע לעשות בעניינו של גלעד שליט).

מגילת העצמאות שלנו כולה רוויה עם יהודי, לאומיות יהודית, ריבונות של העם היהודי במשפחת העמים, תרבות של העם היהודי, היסטוריה של העם היהודי, זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. אין בה דגש על מצוות הדת. יש בה דגש של משפט אחד על כך שהמדינה תבטיח שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

אני מחזיק מול עיניי את הערכת המצב השנתית של "המכון לתכנון מדיניות עם יהודי". נשיאו הוא אבינועם בר יוסף ושני יושבי הראש שלו הם דניס רוס וסטוארט אייזנשטאט. בפרק הדן במרכיבי הזהות היהודית בישראל, על פי סקר המכון, הרוב רואים במרכיב הלאומי את המרכיב המשמעותי ביותר, מעטים יותר רואים במרכיב התרבותי את המרכיב המשמעותי  ועוד פחות מהם רואים את הדת כמרכיב משמעותי מאוד. על פי סקר של מכון "פיו" האמריקאי, 88 אחוזים מהיהודים בישראל אמרו שיש להם תחושה חזקה של שייכות לעם היהודי.

הנתונים הללו חשובים, כמובן בהקשר הכולל של העם היהודי: בעוד שבתפוצות, בשל נישואי התערובת, הזהות של היהודים הלא אורתודוכסים הולכת ונחלשת, הרי שבמדינת ישראל היא דווקא מתחזקת. אבל, אליה וקוץ בה. האסלאם, בצורה מובנית, מכיר רק  בדת יהודית. הוא לא ידע ולא הכיר מראשית ימיו עם יהודי. רק דת יהודית, כמו דת נוצרית. כיוון שכך, אין הוא יכול להכיר, כעיקר אמונה, שלעם היהודי מגיע זכות למדינה משלו.

ולעניין זה, מילה על מנהיגות ערביי ישראל שלא באה ללוויה של פרס. פרס רדף שלום וחלם על דו-קיום עם הפלסטינים והעולם הערבי. אבל פרס, בכל מהלך חייו פעל למען מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה. את זה הפלסטינים וכל המנהיגות הנוכחית של ערביי ישראל, אינם יכולים לקבל. זאת תהיה כפירה. האם מישהו שמע מנהיג ערבי מכריז: פתרון של שתי מדינות לשני עמים: העם היהודי והעם הפלסטיני? אני לא! 

אני בדעה שצריך להפסיק לדבר על "פתרון של שתי מדינות",  ולא להתעצל ולהוסיף תמיד, בכל פורום, בכל אירוע, בכל מקום, בכל דבר דפוס,  את התוספת הפשוטה: "לעם היהודי ולעם הפלסטיני."

לא רק זאת, בכל פורום ומקום כאשר נואם, דובר, אומר "פתרון שתי מדינות" צריך תמיד  לשאול אותו: "לאיזה מדינות כבודו מתכוון?"

* * *

הודא אבו-חמיד

סוציולוגית ופעילה חברתית

טעות גדולה, ושטות גם

ח"כ איימן עודה וחברי "הרשימה המשותפת" הפסידו אצלי הרבה נקודות. הרבה כבוד חשתי אל ח"כ עודה והרבה הערכה. למרבה צערי – לא עוד.

נדהמתי מהעובדה שראש "הרשימה המשותפת", ח"כ איימן עודה, לא לקח חלק בטקסי הפרידה משמעון פרס ז"ל. ח"כ עודה ביטא כעס וכאב בחוסר העניין של היהודים בכלל ומנהיגי המדינה בפרט בפגיעות שמהן סובלת האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אני מבינה זאת לגמרי. יש לנו עוד הרבה לשנות ולשפר בתחום הזה. אבל האם היעדרות מהלוויה של פרס ז"ל היא הדרך?

האם כך ראוי שאנחנו, ערביי ישראל, נתנהג? והאם אנחנו נזכה ליתר התחשבות, הבנה, קידום ותקציבים – בזכות העובדה שח"כ עודה וחבריו לא נתנו לשמעון פרס ז"ל כבוד בדרכו האחרונה? האם מחאה על הכבוד הגדול שזכה לו שמעון פרס מכל העולם, כמנהיג במדינת ישראל וכאיש השלום – תקדם את המטרות שהציבו לעצמם ח"כ איימן עודה וחבריו, והציבה לעצמה "הרשימה המשותפת"?

ממש לא נראה לי. לא נראה לי שאי-מתן כבוד אחרון למנהיג שעשה כה רבות למען קידום השלום ולמען שיפור מצב האוכלוסייה הערבית בישראל יכול להועיל במשהו למישהו – פרט, אולי, לאנשי הימין, שבוודאי מוחאים כפיים לח"כ איימן עודה ומודים לו מכל הלב.

נכון, שמעון פרס תמך בהקמת התנחלויות בלב השטחים שנכבשו ב-1967. נכון, הוא עמד לצד המתנחלים וסייע להם, גם כשהיו בין ראשי המדינה כאלו שהתנגדו לו – ויצחק רבין ז"ל בראשם. נכון, כשר הביטחון היה אחראי להרג בערבים בלבנון. אך במהלך השנים פרס הבין שטעה ושינה את תפיסתו – הן לגבי מדינות ערב השכנות, הן לגבי ההתנחלויות בשטחים הכבושים, והן לגבי הצורך להשיג הסדר ושלום עם הפלסטינים. ביותר מ-20 השנים האחרונות שמעון פרס פעל להשגת שלום עם הפלסטינים, כאשר הבין ששלום כזה מחייב נסיגה מהשטחים שבהם שולטת ישראל מאז 1967. בשנות נשיאותו ואחריהן פעל פרס רבות כדי לסייע לקידום שלנו, האוכלוסייה הערבית הישראלית, בתחומי החינוך, התעשייה והטכנולוגיה, וכדי לקדם קשרים בין ערבים ליהודים בתוך המדינה. ב"מרכז פרס לשלום", ששמעון פרס תיכנן, ניתנת עזרה גם לפלסטינים שנזקקים לטיפול רפואי בישראל, וניתנות מלגות לרופאים פלסטינים לצורך התמחות.

ההתחשבנות עם מעשיו הרעים של פרס בימים הרחוקים ההם, לאחר ששינה בצורה כה ברורה את כיווני החשיבה והעשייה שלו – היא טעות ושטות. דווקא העובדה שהוא שינה כך את תפיסתו ואת עשייתו – היא הסיבה שצריך להעריכו. ההתחשבנות הזו נגד הלווייתו, ועוד כאשר נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) מוכיח את אצילותו, את חוכמתו ואת אומץ ליבו – ההתחשבנות מזיקה בוודאות גם לח"כ איימן עודה ולעניינו, גם לכל חברי "הרשימה המשותפת" – וגם לכולנו ערביי ישראל!

לא במקרה הגיב חתנו של פרס, הפרופסור לרפואה רפי ולדן – שעמד בראש הארגון "רופאים למען זכויות אדם" במשך שנים רבות ופעיל כל העת לעזרה רפואית לפלסטינים – באכזבה. "ערביי ישראל הפסידו הזדמנות יוצאת מן הכלל להביע את הערכתם לאדם שעשה יותר מכל אדם אחר לקרב את השלום ואת האהבה בין יהודים לערבים" – אמר פרופ' ולדן, בעדינות האופיינית לו כל כך.

ומבחינתי – ח"כ איימן עודה וחבריו הפסידו אצלי הרבה נקודות. הרבה כבוד חשתי אל ח"כ עודה והרבה הערכה. לא עוד.

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל", המגזין של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית בעריכת נפתלי רז, ביום 6.10.16.

* * *

מנחם רהט

ועדת ישראבלוף

43 שנה למלחמת יוה"כ: את מי נועדו לשרת מימצאיה המופרכים של ועדת אגרנט?

רמז: לא את האמת

ועדת אַגְרָנָט היתה ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה לפני 43 שנים, לחקר נסיבות ההפתעה והקונספציה במלחמת יום הכיפורים תשל"ד (1973). לצידו של היו"ר הנכבד שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב. לכאורה, השפיצים שבקלמר.

הוועדה שמעה 58 עדים במשך 140 ישיבות, והניבה ב-1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, שכלל המלצות אבסורדיות, בלתי מתקבלות על הדעת. היא ניקתה לחלוטין את הדרג המדיני: ראש הממשלה גולדה מאיר שאפילו זכתה לשבחים, ושר הביטחון משה דיין שיצא טהור כבדולח. שום אחריות למחדל לא דבקה באנשי הטפלון. 

מאידך, הוטל מלוא כובד האחריות למחדל, שבעטיו איבדנו 2,297 חללים בין יום הכיפורים להפסקת האש ב-24 באוקטובר, על בכירי הדרג הצבאי: הרמטכ"ל ספג ביקורת קשה, למרות התנהלותו המצויינת, ונאלץ להתפטר; ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן-גורודיש, הודחו. על פניו היה זה סיפור חסר הוגנות והיגיון, של הרשעה גורפת מול זיכוי מוחלט.

אבל הציבור קנה את הסיפור האבסורדי שסיפרה ועדת אגרנט, מפני שלא היו בידיו כלים לוודא שלא היתה כאן מניפולציה נוראה, הטיית דין. 

עד שהתברר בימים אלה, שהוועדה הנכבדה, יותר משחתרה לחקר האמת, פעלה קודם כל "להציל את שלטון גולדה." להרחיק ממנה ומשר הביטחון דיין כל רבב, גם אם המחיר הוא הפיכת ראשי צה"ל לתרנגול כפרות.

באחרונה נחשפו רשימותיו מימי המלחמה של ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל אל"מ ד"ר אברהם אילון, ונמצא כי הם מוכיחים שהוועדה לא פעלה בניקיון כפיים, וזאת בשל נוכחותו בתוכה של נציג אישי של משה דיין. איש לא חשד אז שמשימתו היא להרחיק האשמות מדיין ומגולדה. בפועל היתה הוועדה ישראבלוף מכוער.

בין המעיינים במחברות האישיות של אילון, היה אמיר אורן, ממערכת הארץ, ששוכנע אחר עיון בהן: "דו"ח אגרנט נועד בעליל להציל את שלטונה של גולדה מאיר, ולהקריב לשם כך לציבור הזועם את הדרג המבצע: הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום וקצינים זוטרים מהם." (23.9.16). מניפולציה זולה מבית מפא"י.

הימים אז היו כזכור ימי ערב הבחירות לכנסת השמינית. למערך (איחוד מפא"י-מפ"ם) היה חשוב מאוד להציל שלטונו. עד פרוץ ההפתעה התהדר המערך בשקט הביטחוני (המדומה) ששרר אז בארץ. אפילו בעיתוני יום ו', יממה לפני פרוץ המלחמה, נאמר בפירסומי התעמולה של המערך, ש"בהנהגתה האחראית, הגבולות שקטים וחיילי צה"ל משתזפים להנאתם על גדות תעלת סואץ."

מי היא, אם כן, אותה חפרפרת שפעלה להטיית הדו"ח להצלת גולדה ודיין? – לפי אורן היה זה חבר הוועדה יגאל ידין, שנהנה אז מיוקרה רבה כזקן השבט הביטחוני, בזכות היותו רמטכ"ל בפועל במלחמת העצמאות, וב-1949 היה לרמטכ"ל השני של צה"ל. למרות שחלפו כמעט 3 עשורים מאז, הוא צורף לטראסט המוחות שניהלו מן 'הבור' בקריה את המלחמה בכל החזיתות. ההיסטוריון של צה"ל ד"ר אברהם אילון, מעיד מכלי ראשון כי לידין היתה ב'בור' עמדה ברורה בכל עניין, והוא היה שותף פעיל בניהול המלחמה. אורן: "היתה זו מעורבות כה מקוממת, שדי היה בה לפסול את תקינותה של ועדת אגרנט, אילו נודעה ברבים באותה תקופה."

על אף זאת דילג ידין באלגנטיות בלתי נתפסת במונחי זמננו, מן 'הבור' לוועדת אגרנט. וזו, אגב, לא היתה סיבה יחידה לפסול מראש את חברותו בוועדה. סיבה נוספת היתה העובדה, שידין היה מהלוחצים ערב מלחמת ששת הימים (1967) למנות  את דיין לתפקיד שר הביטחון. כבר אז היה שפוט של דיין.

אבל כשדיין וגולדה הרכיבו את הוועדה, איש לא שם לב  לזוטות הקטנות. גם הוא היה סוג של טפלון. מדהים. האם היה הציבור מקבל בשיוויון נפש, מינויו למשל של מאמן כדורגל לשמש חבר בוועדת חקירה, שתפקידה לחקור את נסיבות תבוסות קבוצתו?

בוועדת אגרנט היתה לפחות חפרפרת נוספת, מחוייבת לדיין. היה זה רא"ל חיים לסקוב, נציב קבילות החיילים, אשר מונה לתפקיד יוקרתי זה בידי שר הביטחון דיין. כשיש בוועדת חמישה שני מניפולטורים לטובת זיכויו של דיין, זה כבר מתחיל לא להריח טוב, לשון המעטה. 

אבל ההלם לאחר מלחמת יום הכיפורים היה כל כך גדול ומעיק, שבבחירות שנערכו סמוך לסיום המלחמה, העדיף העם להמשיך עם האל שאיכזב. רק כעבור 4 שנים של התפכחות והתנערות מן ההלם, ב-1977, הבין העם שעבדו עליו והשליך את השמאל כולו אל ספסלי האופוזיציה. השלטון עבר לראשונה לידי המחנה הלאומי בראשות מנחם בגין, ואילו העבודה ונספחיה נדחקו לאופוזיציה, שם הן מדשדשות ומשמאילות עד עצם היום הזה.

* * *

תגובות על השערורייה

 של פיטורי מנהל "גנזים" משה מוסק

 בידי הוועד החדש של אגודת הסופרים

לאהוד, שלום ושנה טובה,

כרגע ראיתי שהופסקה עבודתו של משה מוסק והופתעתי מאוד, אבל זה חלק מן ההתנהלות של הוועד החדש. היא החלה בסילוקו של המנכ"ל ארנון פורת, איש ישר ונקי כפיים, ובמקביל סילוקו של משה גרנות מ"מאזנים" וסילוקי מתפקיד יו"ר "גנזים".

משה מוסק הוא מקצוען לעילא ולעילא. אני מצטרף לקריאתך לעשות הכול כדי להחזירו  לאלתר לתפקידו כמנהל מוסד חשוב זה.

בברכה

אביב עקרוני

קיבלתי במייל ממך את הידיעה בדבר פיטורי משה מוסק. זה ממש איום ונורא!

נורית גוברין

אני מצטרפת לפנייה אל ראשי אגודת הסופרים ואל הממונים במשרד התרבות לבדוק את הנושא.

נורית יובל

אהוד: לצערנו איש מהתקשורת טרם פנה אלינו בעקבות פרסום השערורייה וגם לא קיבלנו שום תגובה ממשרד התרבות, שבימים ששרים אחרים עמדו בראשו היה נוהג להגיב ולפעול מיד.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.10.16

* חקירה מקצועית – אני שומע ביקורת על "חוסר הרגישות" של המשטרה, שזימנה לחקירה את הטייקון רון לאודר במפתיע, כאשר הגיע להלוויה של ידידו פרס. איני מקבל את הטענה הזאת. אילו הוזמן לבוא לארץ לחקירה, אולי לא היה מגיע. או היה ממזמז וממסמס את הגעתו ומגיע "מוכן" לחקירה, כדי לשבשה.

הטענה הזאת מזכירה לי את הטענה הנואלת של הבן של פואד – הבן שבחר לא לבוא לארץ להיפרד מאביו החולה ואח"כ לא לבוא לארץ כדי ללוות את אביו לדרכו האחרונה ולשבת עליו שבעה, וזאת כדי להתחמק מחקירה, כאחרון העבריינים הנמלטים, ואח"כ האשים בעזות מצח את המשטרה (!), על שלא התחייבה בפניו שתאפשר לו לברוח מהחקירה אחרי ההלוויה.

תפקידה של המשטרה להילחם בשחיתות, ועליה לעשות זאת במקצועיות ובנחישות.

אני מקווה מאוד שנתניהו ייצא מן הבדיקה הזאת צח כשלג, ללא רבב. אבל הבדיקה חייבת להיעשות בנחישות, במקצועיות וללא משוא פנים.

* תומכים בהחרמה – החרמת הלווייתו של פרס בידי הרשימה משותפת, מבטאת את ההתנגדות של הערבים למה שפרס סימל בהיותו נשיא וראש ממשלה של ישראל – את מדינת ישראל. הם לא החרימו את פרס האיש, אלא את המדינה שהוא עמד בראשה. המסר שלהם היה אנטי ישראלי, מסר השולל את מדינת ישראל מעיקרה, את מהותה ואת זכות קיומה.

מסיבה זאת, "הארץ" תומך בהחרמה. פשקוויל המערכת של "הארץ" הביע תמיכה בלתי מסויגת בצעד, ושיבח אותו. "הארץ" שיבח את הצעד, דווקא מתוך הבנת מהותו: "הנהגת הציבור הערבי בישראל מרדה בנרטיב של הרוב הציוני" – זה נוסח הצל"ש.

ההחרמה היא עדות חד משמעית לכך שהרשימה המשותפת אינה יכולה להיות פרטנר לאף קואליציה בראשות מפלגה ציונית, כיוון שהיא שוללת את מהות המדינה. הדבר מובן מאליו על פי כל שכל ישר. גם "הארץ" מבין זאת, אך לתפיסתו הרשימה המשותפת היא פרטנר הכרחי, אלא שהשותפות צריכה להיות בתנאים שלה – קבלת ה"נראטיב" שלה; נראטיב לפיו קיומה של מדינת ישראל הוא עוול, שמחייב את ביטול העוול, כלומר הפיכת מדינת ישראל למשהו אחר, שאינו מדינה יהודית. "רק הכרה בקיומו של סיפור ישראלי מקביל, שבמרכזו מעשים לא מוסריים של הרוב כלפי המיעוט, יכולה להיות בסיס לאזרחות משותפת ולשילוב אמיתי... האתגר הזה מונח עכשיו לפתחם של הפוליטיקאים היהודים שחולמים להחליף את שלטון הימין ולעצור את גלישת ישראל במדרון הדתי־הלאומני." מדינה יהודית, אליבא ד"הארץ", היא "מדרון דתי לאומני," והפתרון הוא החלפתה של מדינת ישראל בעיסה קוסמופוליטית דלוחה. הרי זכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולריבונות במולדתו היא זכות טבעית, בהחרגה של עם אחד – העם היהודי.

* חטאו הכבד של בוז'י הרצוג – בוז'י הרצוג הוא נכדו של הרב הראשי לישראל. אביו, הנשיא חיים הרצוג, לא חבש כיפה, אך היה מסורתי מאוד. בוז'י התחנך בבית מסורתי, וממשיך לשמור מסורת. בראיונות בעבר, תמיד סיפר שהוא נוהג להתפלל בחגים בבית הכנסת, כפי שעושים עשרות אלפי יהודים מסורתיים, שאינם חובשי כיפה, ילדיהם אינם לומדים בבתי ספר דתיים, הם אינם שומרים שבת ואינם מגדירים עצמם כדתיים.

ביום רביעי בבוקר התראיין הרצוג בערוץ 10, כדי להכחיש את הידיעה על המו"מ המתקדם לממשלת אחדות. הוא סיפר בראיון, שאת הידיעה על ההדלפה מסרו לו שעה שהתפלל בבית הכנסת.

וואהו וואהו. הרצוג הסתבך. בית כנסת?! על הפשע הנורא הזה "מבקר הטלוויזיה" רוגל אלפר לא יעבור בשתיקה: "מגרעתו הגורלית היא נטייה להתרפס בפני העם ולהתחנן לקבל ממנו צביטה בלחי... כל פוליטיקאי אחר שמתיימר להוביל מהלכים היסטוריים במזרח התיכון ולהחליף את ראש הממשלה, היה מתבייש. כי זה מביש לעשות חיקוי כל כך בוטה, צבוע, מזויף ומעושה של יאיר לפיד, שהוא בעצמו צבוע ומזויף. להיות חיקוי עלוב של זיוף, זה משהו להיות? לפיד גונב להרצוג מנדטים בסקרים. הפתרון של בוז'י: להיות לפיד 2. לפיד מלקק את מגפי העם. בוז'י מלקק את מגפי העם טוב יותר. זו לא טרחה גדולה. הוא ממילא כבר על ברכיו, המשופשפות ושותתות הדם, לכבוד נתניהו... נחוש להוכיח שלפיד 2 הוא דגם ליקוק משוכלל מהלפיד הראשון... להיות נוכח ברגע שבו מאבד אדם את שיירי כבודו העצמי בשידור חי, זה מביך. מידת החסד מחייבת להסיט את העיניים..."

חטא כבד חטא הרצוג, כאשר התפלל בראש השנה. ונשאלת השאלה האם על חטא כזה יום הכיפורים מכפר.

מה באמת עומד מאחורי פשקוויל השטנה הזה של רוגל אלפר? זו תמצית התפיסה של הפנאטים, אנשי השחור לבן. בתמונת העולם המוגבלת של אלפר, יש מקום רק לנטורי קרתא ולנטורי קרתא האנטי דתיים. כל מי שאינו בנטורי קרתא האנטי דתיים – אם אינו בנטורי קרתא הדתי, אינו "אותנטי" והוא בסך הכול "מתרפס לדתיים". לכן, רוגל אלפר, שפשקווילי "ביקורת הטלוויזיה" שלו הם לעג ובוז לכל – יצא מגדרו כדי לפאר ולהאדיר את איתמר בן גביר ה"אותנטי", שהתראיין בטלוויזיה. סוף סוף הוא ראה מולו את תמונת הראי שלו, וממש השתפך בתיאור "המהפכן" הבועט בסדר הקיים.

מי שקורא את הטוקבקים המתלהמים והמיוזעים של בריוני הימין הרדיקלי נגד ריבלין ויעלון ש"מתרפסים לסמול... מלקקים לסמול" וכו', לא יתקשה לזהות את אלפר. ההבדל הוא, שהטוקבקים המתלהמים והמיוזעים של אלפר מתפרסמים כמאמרים מכובדים ב"הארץ", מתורגמים לאנגלית ומופצים בעולם.

* שקר הנכבה – ב-1991 פרסם פרופ' בני מוריס את הספר "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינאיים", שבו הוכיח בתיעוד שלא כל ערביי א"י ברחו במלחמת השחרור, אלא חלקם גורשו. מוריס היה הראשון שהגדיר את עצמו כ"היסטוריון חדש". מאז, ספרו משמש אליבי לכל שוחרי וחובבי שקר ה"נכבה", תוך הוצאת דברים שכתב מהקשרם ויצירת סלט גמור מן העובדות, על מנת שתשרתנה את ה"נראטיב" הכוזב.

האחרון שעשה זאת היה הפוסט היסטוריון דניאל בלטמן, בפשקוויל נאצה אנטי ישראלי ב"הארץ", שבו הגדיר בעזות מצח את מלחמת השחרור של מדינת ישראל כלא פחות מאשר "טיהור אתני" ואף ציין אותו כאחד "המוצלחים שנעשו במאה ה-20." בלטמן הצדיק אפילו את הפשע הנורא – פלישתן של כל מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה, שנועדה לסכל את הקמתה, לסכל את החלטת עצרת האו"ם ולהטביע בדם את היישוב היהודי, שלוש שנים לאחר השואה, בטענת הכזב שהפלישה נועדה "להציל את אחיהם הפלשתינאים מהטיהור האתני שהיהודים החלו לבצע." כמובן שבלטמן הסתמך על ספרו של מוריס, תוך שהוא מסלף את תוכנו.

בגיליון שבת האחרון, פרסם בני מוריס מאמר תגובה, תחת הכותרת החד-משמעית: "לא היה טיהור אתני ב-1948," שבו הכניס, בצדק, את המילה "היסטוריון" למירכאות, בתיאורו את בלטמן. עיקרי טיעוניו: רוב ערביי א"י ברחו. היו מקרים של גירוש, אך לא היתה מדיניות של גירוש ולא היתה החלטה על גירוש. הפלישה של מדינות ערב תוכננה מראש ומניעיה כלל לא נגעו ל"הצלת" ערביי א"י. עוד טרם פלישתן, שלב א' של המלחמה נפתח כאשר ערביי א"י פתחו בה, בדחותם את תוכנית הפשרה של האו"ם ובמעשי האיבה שלהם נהרגו 1,800 יהודים עד הקמת המדינה. במלחמה אכן היה טיהור אתני - במקומות שאותם הערבים כבשו, כמו גוש עציון, העיר העתיקה בירושלים, מסדה, שער הגולן, משמר הירדן. בכל מקום שהם כבשו, לא נותר יהודי אחד. לעומת זאת, בשטח ישראל הקטנה, נשארו 160,000 ערבים, כחמישית מאוכלוסייתה, מה שמפריך את עלילת ה"טיהור האתני."

מוריס גם מצדיק את ההחלטה לא לאפשר לפליטים לחזור לישראל, כיוון שמדובר במי "שחודשים ושבועות קודם לכן ניסו להשמיד את המדינה שבדרך."

האמת על מלחמת השחרור ברורה: ביום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינונת יהודית פצפונת, יצא היישוב היהודי במחולות עד אור הבוקר. למחרת התנפל היישוב הערבי על היהודים במטרה להשמידם, פחות משלוש שנים אחרי השואה. לאחר שערביי א"י נכשלו במזימתם למנוע את הקמת המדינה – ביום הקמתה פלשו אליה כל מדינות ערב כדי להשמידה. מדובר כאן בתוקפנות נוראה; זו מלחמה בין צד אחד שתוקפנותו מוחלטת וצד אחד שהגן על עצמו מפני התוקפנות. התוקפן אחראי בלעדי, אחריות מוחלטת, ב-100%, על כל תוצאות תוקפנותו. נכבה? תוצרת עצמית. כל האחריות על הסבל הפלשתינאי הוא על הערבים.

זאת האמת ואין בלתה. כל הצגה אחרת היא שקר. היא שקר, גם אם השקר מכונה בכיבוסית "נראטיב".

* רון וייס השקרן – רון וייס מדהים בכל פעם מחדש, בדקלמו כתוכי את השקרים הנאלחים ביותר של המחבלים בנוגע להסכם אוסלו. כדאי לזכור – באוסלו התחייבו הפלשתינאים לחדול מהטרור והמאבק המזוין ובתמורה ישראל הכירה באש"ף ונסוגה מעזה ויריחו. ישראל מילאה את חלקה לחלוטין, עד הפסיק האחרון, ואילו הפלשתינאים רק הגבירו את פיגועי הטרור הרצחניים, כפי שלא היו מעולם. אף על פי כן ישראל חתמה עימם על הסכם אוסלו ב', שבו תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו ברגל גסה ישראל התחייבה לסגת מהערים המרכזיות ביו"ש. לאחר ההסכם הפלשתינאים העצימו עוד יותר את פיגועי הטרור, ולכן רבין, בצדק רב, הקפיא את הנסיגה. הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים," כלומר כל עוד הפלשתינאים מפרים את כל התחייבויותיהם ומפגעים בנו, ישראל לא תיסוג אך ורק כיוון שהגיע התאריך על פי ההסכם. אולם ההתנייה הזאת  נרצחה בכדורי יגאל עמיר. פרס שהחליף את רבין, נסוג מיד מן הערים, זולת חברון. בתמורה, הפלשתינאים הסלימו עוד יותר את מתקפת הטרור הרצחני ברחובותינו. נתניהו השלים את מלאכתו של פרס בהסכם חברון.

השקרן עלוב הנפש רון וייס, דובר הפלשתינאים, טוען שהפיגועים נעשו בידי "מתנגדי ההסכם" ומונה אותם – המתנחלים והחמאס. שקרן. 99% מהפיגועים נעשו בידי הפלשתינאים – ומי שעמד מאחוריהם היה ערפאת. ואילו הפיגועים שעשו ישראלים היו בודדים שבבודדים, ולא "המתנחלים" עשו אותם, ומי שמאשים את "המתנחלים" הוא שקרן ארור.

כל תיאורו שקרי שבשקרי. באוסלו ישראל מעולם לא התחייבה לנסיגה מלאה. רבין הבהיר את עמדתו בפתח המו"מ על הסדר הקבע. המסר העיקרי היה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67." והוא מנה את ירושלים השלמה וסביבותיה, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, גושי ההתנחלויות כולל גוש קטיף והתחייב להקים עוד גושים כאלה. כמובן שהוא לא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל. לעומת זאת, ברק הפנה עורף לדרכו של רבין, לדרכה של תנועת העבודה, לדרך הפשרה הטריטוריאלית והציע נסיגה מלאה עם "חילופי שטחים". ערפאת דחה על הסף ופתח במתקפת הטרור הרצחנית מכולם. כדי לנקות את ערפאת, רון וייס השקרן מאשים גם כאן את ברק.

רון וייס השקרן הוא גרופי ומליץ יושר של רב המרצחים יאסר ערפאת, רוצח היהודים מיספר אחד אחרי השואה. כדי להגן על הרוצח הזה, וייס השקרן אינו בוחל בשום שקר.

שקרן, כבר אמרנו?

* הצלחה ציונית – בשבוע שעבר מינתה הוועדה למינוי שופטים את אדנקו סבחת חיימוביץ' לשופטת שלום, ואת אסתר טפטה גרדי לשופטת תעבורה. שתי השופטות הנן ממוצא אתיופי.

חלף שבוע. ובמעבר חד – במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' נבחר צמד ההיפ-הופ "קפה שחור חזק" להרכב השנה. חברי ההרכב – אילק סהלו ואורי אלמו אף הם ממוצא אתיופי.

ולפני כחצי שנה, בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא, בלטה הנוכחות של יוצאי אתיופיה.

קהילת הטרוניה מטפטפת לנו שקליטת עולי אתיופיה היא כישלון חרוץ, שישראל גזענית כלפי עולי אתיופיה וכן הלאה. אין להכחיש שנעשו טעויות בקליטת עולי אתיופיה ואף שהיתה חזרה על שגיאות העבר בקליטת עליות אחרות. היו ועדין ישנם קשיים, יש בעיות, צריך להתמודד איתן וחזקה על מדינת ישראל שתיטיב את טיפולה בבעיות ותתקן את הכשלים.

אבל בראיה כוללת, העלייה מאתיופיה היא סיפור הצלחה ציוני מרשים ביותר. ומן הראוי שנצביע על ההצלחות כדי שתשמשנה מודל לחיקוי לבני העדה.

ובדור הבא – מיספר הנישואים של צאצאים ליוצאי אתיופיה עם צאצאי הגלויות האחרות יהיה דומה למספר הרב של נישואין הקיים היום בין יוצאי גלויות "אשכנז" וגלות "המזרח" – מציאות ההולכת ומוחקת את הגולה וההפרדה העדתית, על אפם וחמתם של עסקני הגלות בפוליטיקה ובשירה, הנבנים מן השדים העדתיים הללו.

... והשיירה הציונית עוברת.

* חידוש מרענן – עוד טרם קראתי את מאמרה המדובר של איילת שקד בכתב העת "השילוח", כך שאיני יכול לחוות עליו דעה. אולם בטרם אקרא אותו אומר, שבעידן ה"קאט דה-בולשיט" וה"קיבינימט" – עצם העובדה ששרה בממשלה מפרסמת מסה אידיאולוגית ההופכת מסד לדיון ציבורי, היא חידוש מרענן.

* סירב להשיב – מוסף "הארץ" ערך משאל בקרב 120 הח"כים על השאלה: "האם אתה מאמין באלוהים?" –  שעשועון פופוליסטי רדוד. מבין תשובות הח"כים אהבתי בעיקר את זו של ישראל אייכלר מ"יהדות התורה": "סירב להשיב." הוא לא היחיד, אבל את הסירוב שלו איש לא יתאר כהתחמקות ופחדנות (אבל אני מודה שהיו כמה תשובות מעניינות).

* חוק הברזל של השיימינג – בקבוצת ווטסאפ שאני חבר בה, קרה מקרה בלתי נעים. אחד החברים השמיץ אדם, שכל חברי הקבוצה מכירים. התגובות היו קשות והוא נאלץ למהר ולהסביר שטעה בקבוצה... התכוון לכתוב למישהו בפרטי ובטעות שלח לקבוצה.

מוסר השכל: טבעה של לשון הרע, של הרכילות, הוא לצאת משליטה, ואף להפוך לבומרנג. מי שמטיח בוץ, גם החולצה שלו מתלכלכת.

* ביד הלשון: בארי – במוצאי יום הכיפורים, ימלאו 70 שנה למבצע ההתיישבות הגדול והחשוב בתולדות הציונות – עלייתם בחשאי של 11 גרעינים ל-11 נקודות יישוב בנגב. בזכות מבצע זה, הנגב נכלל בשטח מדינת ישראל.

את הפינה אקדיש לאחד הקיבוצים, קיבוץ בארי. מה פירוש בארי? בארי היה שמו הספרותי של מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון, והקיבוץ מנציח אותו בשמו. אין להקל ראש בבחירת השם הזה – קיבוץ בארי שייך לתנועת הקיבוץ המאוחד, וגם לאחר הפילוג הוא נשאר בקיבוץ המאוחד והיה אחד הקיבוצים המובהקים של נאמני טבנקין. טבנקין וברל, בני הדודים, היו יריבים מרים, בעיקר במאבק על לב הנוער, חניכי תנועות הנוער החלוציות. העובדה שחניכיו המובהקים של טבנקין בחרו להנציח את ברל בשמם, ראויה לציון ולהערכה.

בארי לא היה שמו הראשון של הקיבוץ. תחילה הוא נקרא "בארות". למה בארות? הקיבוץ הוקם בידי שלוש קבוצות: קבוצת הנוער העובד "הסוקלים", קבוצת הצופים ב' (כלומר הגרעין השני של תנועת הצופים) ואליהן הצטרף מאוחר יותר "הגרעין הבבלי", נוער מתנועת "החלוץ" בעיראק שעלה ארצה. קבוצת "הסוקלים" שינתה את שמה ל"בארות". כשבארות התאחדה עם קבוצת הצופים, היא נקראה "קבוצת הצופים ב' בארות", ובקיצור – בארות. שם מתאים בהחלט לקיבוץ העולה להתיישבות בנגב, ואין לחבריו חלום רטוב יותר, תרתי משמע, מבארות מים.

כאמור, לאחר זמן שונה שמו של היישוב לבארי, על שם כצנלסון.

לכבוד חג השלושים לבארי, כתב פוצ'ו את השיר "י"א הנקודות". זה הפזמון של השיר, המונה את שמות כל י"א הנקודות:

עשר נקודות ונקודה

היום זה נשמע כאגדה

תקומה, קדמה, כפר דרום

משמר הנגב, איזה חום

סופות אבל ולבטים

גלאון, שובל ונבטים

אורים

נירים

וחצרים

ובארי – מול מכרות הגפרית

איזה התנחלות פראית!

היום זה נשמע כאגדה.

עשר נקודות ונקודה.

בארי?! התנחלות?!?!

טוב השיר נכתב ב-1976, כשרק התחילו לעמול על הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.

כן, כן. התנחלות!

* * *

אחרי החגים נפגשים באירוע השקה של גיליונות 3 ו-4

של כתב-העת "המסדרון"

בשל מיספר מקומות מוגבל ועל מנת שנערך בהתאם חשוב לנו לדעת

אם את/ה מגיע/ה לאירוע

ניתן יהיה לרכוש את הגיליונות במבואה במקום האירוע

או להזמינו באתר כתב-העת בקישור המצורף כאן:

http://hadarim4u.wixsite.com/hamisderon/-4----

אודה לתשובתכם

שנה טובה וחג שמח

בברכה

יאיר בן-חיים

כתב-העת 'המסדרון"

'חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית'

חדרים הוצאה לאור

[דבר המפרסם]

* * *

מתי דוד

1. דברים שראוי לדעת ולזכור בעניין הפלסטיני

דברי פרס על אבו מאזן

בשיחה עם ירון לונדון ומוטי קירשנבוים אמר בזמנו פרס: "גם אני טעיתי כשאנחנו אירגנו את התורמים הגדולים שנתנו לפלסטינים מיליארד שקל לשנה. 10 מיליארד לשנים הבאות. הכסף הזה השחית את פת"ח ולכן הוא הפסיד בבחירות. השמועה יצאה שהרשות הפלסטינית מושחתת. הפת"ח הפסיד בגלל שחיתות ולא בגלל אידיאולוגיה."

מה כתב "הארץ" על ח"כ איימן עודה

רגע לפני הבחירות האחרונות, בראיון עם ח"כ איימן עודה, כתב "הארץ" על ראש הרשימה הערבית המשותפת את הדברים האלה: "ח"כ איימן עודה הוא מנהיג כמו בן גוריון, צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג או ערפאת!"

הדימוי שניתן לאיש זה בתקשורת ובדעת הקהל כמנהיג ערבי מתון רודף שלום וסימפטי התנפץ כשהודיע שלא יבוא ללוויה של פרס, האיש שגרם לאסון הפלסטיני מ-1948. נחשפה האמת על "הצ'רצ'יל הפלסטיני". ח"כ איימן עודה וחבריו לסיעה המשותפת הורסים לדור הצעיר שלהם את העתיד.

הסופר אלי עמיר עם פרס, מובארק וסופרים מצריים בקהיר

בפגישה שהתקיימה לפני מיספר שנים בקהיר, בלשכתו של הנשיא מובארק, שאליה הוזמנו שמעון פרס, אלי עמיר, סופרים ואנשי רוח מצרים, התנהלה שיחה מאוד מתוחה ועוינת לישראל, שאותה הובילו הסופרים המצריים נגד שמעון פרס. על פי עדותו של אלי עמיר, שמעון פרס בתשובתו למצרים האשים את ערפאת כשקרן שאשם בכישלון שיחות השלום. ישנם סימנים רבים לכך שערפאת לא התכוון מלכתחילה לשלום.

הסרבנות הפלסטינית היא אסטרטגית ולא טקטית

הלקסיקון הפלסטיני דחה את כל תוכניות הפשרה מאז הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה ועד ימינו. כל הצעות הפשרה והוויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו להם בכל הוועידות, היוזמות והמשאים-והמתנים בעבר ע"י אהוד ברק. אהוד אולמרט. ציפי לבני. שמעון פרס. פרופ' שלמה בן עמי. יוסי ביילין – נדחו על ידם! הם דחו גם את הצעותיהם של הנשיאים האמריקאים בוש. קלינטון. אובמה. וגם של שר החוץ ג'ון קרי. לפלסטינים יש רק תוכנית שלום אחת – שלום תמורת זכות השיבה!

הרעיון המקורי של "2 מדינות ל-2 עמים" הומצא ע"י בריטניה

הצהרת בלפור המקורית שהעניקה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היתה חלק מכתב המנדט שנימסר לממשלת בריטניה ע"י חבר הלאומים 1920. ואולם בספטמבר 1922 הפקיע חבר הלאומים, לבקשת בריטניה, את שטחי עבר הירדן המזרחי מתחום "הבית הלאומי היהודי", ואישר את מסירתו לשליטתו של האמיר עבדאללה בן חוסיין.

ואנחנו זכינו לשטח ממערב לירדן...

ההיסטוריון מ. בר זוהר מגלה דברים מפתיעים על פרס ורבין

בראיון לעיתונאי אמנון לורד ב"מקור ראשון" [26.8.2016] מגלה מיכאל בר זוהר את דעותיהם האמיתיות של פרס, רבין וביילין. "אמרתי להם: אתם מבינים מה אתם עושים? האם הבנתם שבחתימה עם אש"פ אתם סוללים הדרך למדינה פלסטינית? שמעון פרס אמר לי: 'חשבנו על אוטונומיה מסוימת.' רבין אמר: 'אני לא אסכים לעולם להקמת מדינה ערפאתית. זה לא יהיה.' הם (פרס ורבין) לא תפסו את מה שהם עושים."

"2 מדינות ל-2 עמים" בעיני הפלסטינים, השמאל והימין הישראלי

בעיני הפלסטינים זו קנוניה של ארה"ב וישראל להעניש אותם.

בעיני השמאל זו פשרה הוגנת, אפשרית והכרחית.

בעיני הימין זו אוטופיה בלתי אפשרית ובלתי מציאותית.

האמנם יש חלופה אלטרנטיבית למדינה הפלסטינית?

בקרב המומחים למתרחש בהנהגת הרשות הפלסטינית, קיימת דעה שלפיה אבו מאזן ותומכיו הגיעו למסקנה שאין להם יכולת ואין להם רצון לקחת על עצמם אחריות להקמת מדינה, בנסיבות שנוצרו שיחייבו אותם להסכים לוויתורים לישראל, שהם בלתי אפשריים מבחינתם.

הם השלימו עם המצב, להמשיך להיות קורבן נצחי של הכיבוש הישראלי בתמורה לקבלת סיוע כספי ומדיני מהעולם שמבטיח את המשך שלטונם. מציאות המעניקה להם את היתרונות, להיות מוכרים כמדינה בעיני רוב המוסדות הבינלאומיים (למרות שאין מדינה). לזכות לכבוד, להכרה ולהערכה. כספי התרומות מספקים חמצן לחיים סבירים לאוכלוסייה. צה"ל מבטיח לרשות ולאבו מאזן ביטחון מפני השתלטות החמאס. התקווה האחרונה של הפלסטינים היא שאובמה יכין הפתעה במועצת הביטחון נגד ישראל.

המזרחן אהוד יערי על הפלסטינים

לפלסטינים אין יותר שום עניין במדינה פלסטינית בגבולות 67'. אין שום סיכויי להגיע לפתרון קבע ולקץ הסכסוך.

הם מאמינים שביבי מוכן ללכת להסדר גדול בגדה המערבית. האמונה שהפיתרון האזורי יקל על הפיתרון הפלסטיני היא אשלייה. רבים מהפלסטינים יהיו מוכנים להסדר ביניים (מבלי שיוותרו על תעודות הפליט) של פתרון כלכלי שיבטיח להם קיום עתידי. אם הקהילה הבינלאומית תתמוך בהסדר הכלכלי כפיתרון זמני, החמאס לא יוכל לטרפד אותו באלימות.

ויכוחים ערים מתנהלים בקרב הפלסטינים מי עדיף עבורם מבין הפוליטיקאים הישראלים, עם נטייה לטובת הליכוד.

מה דעת ערביי ישראל על החרמת טקס הלוויה של שמעון פרס ע"י חברי הכנסת של הרשימה המשותפת?

בסקר שערך ד"ר שקאקי בקרב 3,000 נשאלים, 60 אחוז הביעו דעתם שהחרמת טקס הלוויה של פרס ע"י הרשימה המשותפת היתה טעות.

2. ציר הרשע החדש מבצע הרג המוני בסוריה

מזה שש שנים מתבצע רצח המוני של אזרחים סורים חפים מפשע ע"י המשטר העלאווי של אסד בעזרת הרוסים ואיראן. הטריטוריה שהיתה פעם מדינה סורית הפכה לשדה קרב בינלאומי שמעורבים בו ישירות ועקיפות, הרוסים. האמריקאים. האיראנים. הסעודים. הקטארים. הטורקים. דעא"ש. הכורדים. חיזבאללה.

ציר הרשע הזה מבצע טיהור אתני טוטאלי נגד הסונים בסוריה. הרג ברברי וברוטאלי, נימשך ללא הפסקה, של פשעי מלחמה במאה ה-21. מלחמת אזרחים מתבצעת בתוך "העם הסורי" בסיוע כוחות זרים.

שפיכות דמים בלתי פוסקת של סבל, הרס ורצח. חורבות של ערים וכפרים. הפצצות על בתי חולים. בתי ספר. שווקים. פגיעה במתקני חשמל ומים. רקטות על אמבולנסים. השמדה של שיירות הומאניות של האו"ם. שימוש בגזים.

כמחצית מהאוכלוסייה הסורית (23 מיליון) עקרו מבתיהם הפכו לפליטים בארצם. בטורקיה. בירדן. בלבנון ובאירופה. למעלה ממחצית מיליון נהרגו עד כה. אסד מבצע רצח המוני של עמו כפי שעשה אביו חאפז אל-אסד בעיר חמה לפני למעלה מעשרים שנה.

מלחמת האזרחים בסוריה מזכירה במידה מסוימת את מלחמת האזרחים בזמנו בספרד. מלחמות אזרחים עם מעורבות כוחות מבחוץ.

העיר חאלב, שהתגוררו בה 4 מיליונים, הולכת ונמחקת מהמפה. המעורבות הצבאית הרוסית הכריעה כנראה את המערכה לטובת אסד. מסתבר שבמלחמה זו אין שום דבר קדוש או חסין, בדיוק כפי שעשו הרוסים בהשמדה של צ'צ'ניה.

ארה"ב והמערב הנאור שותקים ומשלימים עם התוקפנות הזו. תמונות ההרס והחורבן הן חסרות תקדים. מעגל ברוטאלי של השמדה ברברית טוטאלית של אזרחים.

אדישות העולם המערבי והערבי לטרגדיה הסורית

הטרגדיה הסורית תירשם על חשבונו של אובמה, מנהיג העולם החופשי, שנכנע לאיום הרוסי של פוטין. טרגדיה זו של מאות אלפי הרוגים ומיליונים של עקורים שהפכו לפליטים, המתחוללת בעשור השני למאה ה-21, חושפת את הפנים האמיתיות של אובמה והעולם הקרוי נאור. מדובר בכתם קולוסאלי על העולם הליברלי, ההומאני, הדמוקרטי והנאור. כישלון הדיפלומטיה הנאיבית של אובמה ושל המערב למנוע אסון בקנה מידה כה גדול. פוטין מפציץ ומכריע. אובמה נואם ונכנע. פוטין שולח מפציצים לעזרת אסד. אובמה שולח את ג'ון קרי בשם החוק הבינלאומי לנהל משא ומתן על שביתת נשק. לאן נעלמו כל ארגוני השלום וזכויות האדם?

כישלון הסולידריות המוסלמית והערבית

הטרגדיה הסורית היא גם כישלון האדישות של העולם הערבי, שהשלים עם האסון ההומאני העובר על אחיהם המוסלמים בסוריה.

"האביב הערבי" הוביל למהפכות, למלחמות ולאסונות בעולם הערבי. לאן נעלמה הליגה הערבית? לאן נעלמו כל המוסלמים המפגינים מול כל השגרירויות המערביות בגלל קריקטורה שפגעה במוחמד אבל אינם מפגינים נגד רצח אחיהם בסוריה? לאן נעלמו כל הערבים הישראליים שתמיד מפגינים נגדנו, אבל שותקים ומשלימים עם הרג המוני של אחיהם המוסלמים ע"י מוסלמים?

אהוד: הערבים הישראליים הקוראים לעצמם מטעמי נוחות "פלסטינים", יושבים על בור שומן בגן עדן לעומת כל מה שמתחולל סביבם במזרח התיכון ובעולם הערבי והמוסלמי. אבל מה לעשות שיש לחלק מהם, בייחוד להנהגה שלהם בכנסת, אופי מחורבן של שקרנים? כמו שדודי ה"גזען" ברוך היה אומר: "ערבי קם בבוקר מתחיל לדבר, מתחיל לשקר."

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל: עמנואלו מתקן פרימוסים

   בראשית ימי המדינה שגשגו פרנסות הרחוב. אלו היו בעיקר מעשי אלתור של העולים החדשים שבאו בהמוניהם לארץ וחיפשו פרנסה. גם רבים מאלה שכבר יצאו מהמעברות וקיבלו (או מצאו ברכוש הנטוש)  קורת גג – פרנסה לא מצאו. הם לא השתלבו במעגלים המצומצמים של המשרות והשירותים. בעלי המקצוע שבהם השתוקקו להמשיך בעיסוקיהם בגולה – עיסוקים שונים ומשונים, שלעיתים כלל לא התאימו לתנאים בארץ. אולם להיות עצמאיים, לשכור פינה לעבודה ולמלאכה, לא היה לאל ידם, ובלית ברירה פנו לרחוב. הרחוב אמנם לא קיבל אותם בזרועות פתוחות אבל לא דרש שכר דירה ולא מיסי עירייה וגם לא מס עסקים או ארנונה. בתמורה קיבל הרחוב מהם מוסיקה מקורית. העולים הכריזו על מקצועם/מרכולתם במיטב גרונם, בקולי קולות, ויצרו מנגינה מתמשכת, מעין קונצרט. והמנצח על הקונצרט היה לרוב ה"ז-ג-ג!" –  שהילך כשחבילת זגוגיות תחת זרועו, מכריז על מקצועו בלחן עז, אופייני רק לו.

פרנסות הרחוב וקולות זמרתן כבר פסו מן העולם – "האלטע זאכן" היו השריד האחרון –הניידות התמסדה, אבל קולות הזמר נצרבו בלב, ומי ששמעם שוב לא ישכחם.

      "האלו! האלו! מי רוצה אותי? לתקן פרימוס, פחים להלחים, אינסטלציה, כל מיני תיקונים! האלו! האלו!"

אם שמעתם קריאה זו, אות כי לפניכם עמנואלו.

הוא עולה חדש. רק לפני שלושה חודשים הגיע ארצה מאיטליה. הכניסו אותו ואת משפחתו לבית עולים. דאגות הפרנסה החלו להציק ונמאס לו ללכת בטל, ועמנואלו הלך להירשם בלשכת העבודה וחיכה לתורו. חיכה חודש, חודשיים, ועבודה טרם קיבל. הוא פנה לעזרה הסוציאלית. עברית לא ידע. הפקידים מבינים רק עברית או אידיש ולא עלה בידו לתקשר איתם וכמוהו לא הצליחו שאר הספרדים, הוא אומר.

בדרך כלל נחשב עמנואלו אדם נוח, אולם בהיזכרו בלשכת העבודה, כולו מתמלא חימה. "בושה שמושיבים פקידים שאינם יודעים לפחות שלוש שפות! הפקידים באים לשעה – ובורחים. יודעים רק לומר: 'בוא מחר-מחר. מחר.'  מה מחר? תנו או אל תתנו! מה הפלא שאנשים מתפרצים! אני אדיב. לא רוצה לריב. אם אריב יאסרו אותי וילדיי ירעבו... ובכלל, איזה עזרה אקבל? לירה לחודש? בשביל לירה לא אלכלך את שמי! לא רוצה שיירשם בפנקסים שלהם שקיבלתי מהם עזרה!"

עמנואלו החליט לחפש עבודה בעצמו. כבר היה חסר פרוטה. דמי מפתח לשכירת פינת עבודה  לשרברבות, אפילו זעירה שבזעירות, לא היו לו אפילו בחלום. הוא מכר את בגדי החג שלו ורכש בתמורה כלי מלאכה. הכניס את הכלים לארגז, הטעינו על כתפו ויצא לחפש את מזלו בחוצות תל אביב.

יצא עמנואלו, לבוש בבגדו המרופט האחד והיחיד, והחל לקרוא בקולו המתנגן: "האלו! האלו! לתקן פרימוסים..."

מיד עצר אותו שוטר: "רשיון!"

עמנואלו זעק חמס: "כל רווחי חמישים גרוש!"

והשוטר כבר שם יד על הכלים, ועמנואלו בכה: "חרפה להתנהג כך! ממה אתפרנס?"

אותה שעה עבר קצין צבא וגער בשוטר: "עזוב אותו! הוא רעב!" – והרפו מעמנואלו. מאז הוא מכריז: "האלו! האלו!" באין מפריע, עד שמזדמן לו לקוח.

אולם לקוח מזדמן בקושי. קרנם של הפרימוסים ירדה. עמנואלו מודד רחוב אחר רחוב בלי להשתכר פרוטה. אתמול, למשל, מצא לקוח ראשון רק בתשע בבוקר, אף שהסתובב בעיר כבר משבע. קראו לו לתקן אינסטלציה. הוא דרש חמישים גרוש והאישה אמרה: "שלושים. ואם לא, לך!"

עמנואלו מבקש מלכתחילה שכר נמוך, אך ניאות גם לשלושים. אחר כך מסרו לו שני פרימוסים לתיקון. אף עבורם קיבל שלושים גרוש. מזה רווח נקי שמונה גרושים לפרימוס, והשאר – הוצאות ("עין". "ואקום"). עבודה מועטה, רווחים קטנים. "משנה מקום משנה מזל," מפעם לפעם משנה עמנואלו את אזור פעילותו אולם מזלו טרם השתנה. ביום "טוב" קוראים לו תריסר פעמים והוא משתכר לירה, לירה ועשרים. אך לא במעט ימים הוא נקרא רק 3-4 פעמים, ומשתכר חצי לירה ואף פחות.

עמנואלו אוהב את מלאכתו. "מהמקצוע אוכלים. מי שלא אוהב את המקצוע שלו, אינו בן אדם... אם לא המקצוע, הייתי פושט יד!"

אביו, אזרח איטליה, היה סוחר, אך הבן סירב להיות כמותו. גם לא רצה לעסוק בפקידות או במקצוע חופשי והחליט להיות שרברב. למד בבית ספר מקצועי, עבד בבית חרושת ולאחר מכן פתח חנות בטרייסט, רכש לקוחות רבים והשתכר יפה. באה המלחמה והכול ירד לטמיון.

לדבריו כל אדם מוכשר להיות שרברב אם ילמד את המקצוע כהלכה. אך עליו להזדיין בסבלנות רבה ובראייה חדה. הנקב בפרימוס זעיר, ו"עין" עקומה בפרימוס תובעת דייקנות יתר.

למען האמת פרימוסים אינם מעניינים ביותר את עמנואלו. ידיו ורגליו רגילות להלחמה. הוא מחבב את הקשיים שבמקצוע. עבודת האינסטלציה, השרברבות, קשה. מדי שנה מתחדשים בה חידושים. עמנואלו משתוקק ללמוד הכול. בערבים הוא מעיין בספרות מקצועית, לוקח את כליו ומנסה לתקן לפי ההוראות. במרוצת הזמן, כשמזדמנת לו עבודה מעין זו שעליה קרא, הוא מתגבר עליה. הנה התבקש לתקן אמבטיה שהוקמה בשיטה חדשה. הוא לא ידע לתקנה. אמר כי לא הביא את הכלי הדרוש והלך הביתה לעיין בספר. למחרת חזר – וביצע את התיקון כהלכה.

חלומו: לפתוח בית מלאכה משלו. בבית המלאכה אתה יושב בנחת, ביום גשם הרי בכלל אי אפשר לשוטט בחוצות, והעיקר: חנות מעוררת אמון.

"בחנות אני ג'נטלמן – וברחוב קוראים לי 'האלו!' כאילו הייתי חמור. חושבים: מי שעובד ברחוב אינו ישר. הנה קראה לי גברת. לא ידעה שאני כבר מבין קצת עברית ואמרה לילד שלה: 'הסתכל! אולי הוא גנב!' – עניתי:' גברת, את בהמה ממדרגה ראשונה! למה את חושבת שאני גנב? אולי את גנבת? אם את גרה באלנבי מותר לך לדבר כך?' – ולא תיקנתי."

אולם ישנם מקרים אחרים. לפרקים מכבדים אותו בארוחת צהריים. אישה אחת ראתה שהוא נועל סנדלים בחורף ונתנה לו נעליים. גברת אחרת שמעה על תנאי חייו, דמעות זלגו מעיניה והיא העניקה לו לירה במתנה. תחילה סירב לקבל אבל נזכר באשתו החולה – וקיבל.

עמנואלו מתגורר עם משפחתו ב"גטו" הערבי בלוד. מהסוכנות קיבל חדר שורץ עכברים, ללא מים, רצפה, חלונות או דלתות. מים אין לו עד עתה, אך לאט לאט התקין את הדירה למגורי אדם, וכל יום הוא מסדר "חתיכה פה וחתיכה שם." לא היה  כל רהיט בבית – מלבד מיטות. במו ידיו בנה שולחן וספסלים וזה כל רכושו. מראש ידע מה תנאי השיכון ולא קיווה למגורים טובים יותר. הסוכנות הבטיחה לסדר את הבית ולא סידרה מאומה. אולם כשהוציא עמנואלו כמה מרצפות מבית ערבי לבדק ביתו, לא לביזנס, תבעוהו לדין וקנסו אותו בלירה וחצי. כסף לתשלום הקנס אין לו, הוא הלך למאסר.

רעייתו חולה במחלת לב. זקוקה להבראה. אולם בית ההבראה דורש לירה ליום – מעל לכוחו. בערב, כשהוא מביא טרף לבית, יורדת האישה ממיטתה ומבשלת. עמנואלו משפשף בחוזקה בסבון ובצמר פלדה את ידיו שהזדהמו בעבודה. לשווא. אחרי כל הרחצה והסבונים, הידיים נותרות שחורות. הוא יוצא לערוך קניות וחוזר עם "כיסים נקיים..."

בגמר הארוחה הולך עמנואלו לשיעור עברית. הוא לומד ערב-ערב ונחשב לטוב שבתלמידים. הוא כבר מדבר עברית כמעט באופן חופשי. ברור לו שהשפה תסייע לו בעבודה.

בחזרו מהשיעור הוא משחק עם ילדיו, בן שנתיים ובן שנה, מוציא את הגיטרה שהביא עימו מאיטליה ומנגן, והשמחה במעונם. יש פרנסה, אין פרנסה – עמנואלו מנגן. כדבריו – "ג'נטה אלגרה צילו אירטה – אם האנשים שמחים אלוהים יעזור להם."

הוא מאמין בכל נפשו ש"מוכרח להיות שמח ומוכרח להיות טוב" ובוטח בעשר אצבעותיו. כל ההתחלות קשות, אך בעוד חודש-חודשיים כבר יספר קלינט למשנהו על עמנואלו.

"היום אני סובל, מחר לא," הוא מתנחם, "כל עוד כוחי עימי אסבול, עד שאמצא מקום קבוע. אני עוד צעיר. בן שלושים וחמש."

רבים מחבריו חזרו לאיטליה. אילו ידע עמנואלו שחייו יהיו קשים כל כך, אולי לא היה בא. אך כיון שבא, פה ימות. "זו המולדת שלי," הוא אומר ,"שם יכול כל אחד לזרוק לי: 'יהודי מלוכלך!' – מי יאמר את זה כאן? טוב להרוויח חמישים גרוש בישראל ממאה לירות באיטליה!"

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

להטוטים סטטיסטיים – הפוליטיקה של ההתחממות הגלובלית

נושא התחממות כדור הארץ ממשיך לתפוס כותרות, ונמשך המאמץ לשכנע את כולנו ששואה אקלימית ממתינה לנו מעבר לפינה. אם לא ייעשה מה שהוא על מנת לקדם את פני הרעה, כך נאמר לנו, נגזר עלינו להיצלות באשו של גיהינום – להיצלות תרתי משמע. לג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, יש אפילו הצעה מעשית – לאסור על השימוש במזגני-אוויר כי, כך הוא טוען, הסכנה הנשקפת מהשימוש במזגני אוויר עולה אפילו על זו של הטרור האסלאמי!

 בין המדענים המתמחים בנושא אין תמימות דעים לגבי ממדי וחומרת הסכנה. ישנם מדענים שממשיכים לטעון שבכלל לא בטוח שאלה פני הדברים. ציבור המאמינים בשואה הממשמשת ובאה מתייחס לספקנים כאל "מכחישים". למילה "מכחיש" יש קונוטציה הרבה יותר שלילית מאשר למילה "ספקן", במיוחד לאור העובדה שגם אנשים שאין להם רקע מדעי יודעים שספקנות היא הבסיס למרבית התגליות של המדע. מאז שהנושא נכנס לזירה הפוליטית השימוש במושגים הלקוחים מהז'רגון הפוליטי הפך להיות כלי שגור בידי חוזי השחור. יתרה מזאת, בפוליטיקה לא מתייחסים לטענותיו של הצד השני. בפוליטיקה תמיד מתקיפים את הצד השני באופן אישי (ad hominem). לכן "מכחיש" ולא "ספקן". עבור אבירי המקלדת של התקשורת המושג "מכחיש" הוא מציאה, מאחר והוא כלי יעיל לקידום האג'נדה.

 הנשיא אובמה "קנה" את הסיפור ולקח על עצמו להציל את האנושות מהגורל הצפוי לה. עמדתו של קרי בנושא היא למעשה "קול אדוניו". 97 אחוזים מהמדענים, כך טוען אובמה, מכירים בכך שהסכנה אמיתית ומיידית ושיש לנקוט בצעדים דחופים למניעת האסון. ממש נחמד מצידו שהוא מכיר בכך ש-3 אחוזים מבין המדענים שחולקים על עמדת הרוב (אלה בטח תומכים של טראמפ ...)

שאלה יותר מעניינת היא איך הוא הגיע ל-97 אחוזים? הוא עשה משאל? סיפור ה-97 אחוזים הוא נושא למאמר בפני עצמו ולא אעסוק בו כאן.

 התקשורת, וכן שורה של בלוגים באינטרנט, אינם חוסכים בלשונם כשמישהו מעז לבטא בפומבי דעה שאיננה עולה בקנה אחד עם הקו הרשמי, במיוחד כאשר מדובר באישיות ציבורית. בימינו כבר לא נוהגים להעלות כופרים על המוקד (איזה מזל), אבל לדעתו של אחד מכותבי המערכת של "הניו יורק טיימס", פאול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, את הכופרים צריך להעמיד למשפט במתכונת של משפטי נירנברג.   

 על מנת להמחיש איך עובדת מכונת ההסברה של נביאי החורבן, אני מביא כאן דוגמא של מאמר שהתפרסם לאחרונה שנועד לשכנע את הציבור שאכן כצעקתה ושיש דברים בגו'. כותב המאמר תוקף את העובדה שעליית הטמפרטורה של כדור הארץ ב-20 השנים האחרונות רחוקה מאוד ממה שמתחייב על-פי המודלים השונים, המקשרים בין תחולת דו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה ועליית הטמפרטורה של כדור הארץ. בעוד שהמציאות היא שלמעשה עליית הטמפרטורה נעצרה, כותב המאמר טוען שהיתה גם היתה עלייה. זה ממש הקטע מתוך הסרט של שלישיית האחים מרקס "למי אתה מאמין יותר, למה שהעיניים השקרניות שלך רואות או למה שאני אומר לך?" 

במאמר מובאות הטמפרטורות הממוצעות של כדור-הארץ כפי שנמדדו מתחילת המאה. בשנת 2001 הטמפרטורה הממוצעת הייתה 57.97 מעלות פארנהייט, ובשנת 2015 הטמפרטורה הממוצעת הייתה 58.62 מעלות פארנהייט. עלייה של 0.65 מעלות פארנהייט במשך 15 שנים! זה לא נשמע כל כך מפחיד. מדידה של טמפרטורות בדיוק של שתי ספרות אחרי הנקודה איננה דבר של מה בכך גם בתנאי מעבדה. מדידת הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור-הארץ היא תהליך הרבה יותר מסובך. יתרה מזאת, כותב המאמר נמנע באופן אלגנטי מלציין מה הם אחוזי השגיאה של המדידות אותן הוא מביא. 

אפילו לכותב המאמר ברור שעליית טמפרטורה בשיעור של קצת יותר מחצי מעלה פארנהייט במשך 15 שנה, תתקשה לשכנע מי שהוא שמדובר בקטסטרופה. אז איך בכל זאת משיגים את היעד? יש תשובה. בהשאלה מהאמרה ידועה ש"תמונה אחת שווה אלף מלים," דהיינו הצגה גרפית משכנעת יותר מאשר סתם טבלה של מיספרים. דא עקא, עם הפרש כל כך קטן בין הטמפרטורה הגבוהה לבין הנמוכה, גם הצגה גרפית לא תשכנע.

אבל לא צריך להתייאש, גם לזה יש תשובה. הפתרון – להטוטי סטטיסטיקה – תרגיל מוכר ל"שיפור" ממצאים שאינם כל כך משכנעים. מה הסוד? משרטטים את הגרף כאשר ציר ה-X אינו בקו האפס אלא יותר גבוה. כך יוצרים את האשליה שהממצאים – שערכם נמדד על ציר ה-Y הם יותר גדולים.

במקרה שלנו כותב המאמר שירטט את הגרף כשציר ה-X עובר בגובה של 57.6 מעלות פארנהייט. בתמונה הזאת הטמפרטורה של 2015 נראית כמעט פי שלושה (!) יותר גבוהה מזו של 2001. זה באמת משכנע. לפחות את כותבי מאמרי המערכת בתקשורת. - - -

ד"ר ישראל בר ניר, "להטוטים סטטיסטיים – הפוליטיקה של התחממות הגלובלית," מגזין המזרח התיכון, 6 באוקטובר 2016.

[אב"ע: לצערנו לא מצאנו במאמר של בר ניר את ההפנייה למאמר של המדען המוזכר בסוף מאמרו שלו, ולכן ויתרנו על סוף המאמר].

* * *

אוריה באר

מורי ישראל החלוצים האלמונים

יום לאחר ראש השנה, חגגו ברחבי העולם את יום המורים העולמי. גם ברחבי ישראל נחוג החג בטקסים צנועים.

ביום זה כדאי לזכור: מדינת ישראל חבה חוב גדול  למאות, ואולי אלפי מורים אלמונים, שעבדו בצינעה, במשכורות עלובות ובתנאים קשים, לימדו את השפה העברית ודקדוקה, נתנו חינוך ראשוני לילדים, והזכירו לכולם,  כי "עם ישראל חי" וכי יש   לנו שפה ותרבות משלנו. גם אחרי אלפיים שנות גלות.

ואל יהא הדבר קל בעיניכם. עד סוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה ועשרים, מיעטו לדבר עברית. כן, גם כאן בארץ ישראל, גם  ברחבי העולם כולו. השפות המדוברות בין יהודים היו אידיש, פולנית, ערבית וספניולית. עברית היתה קיימת בתפילות, אך לא בחיי יום יום.

אודה ולא אבוש, סבתי יוכבד, אימה של אימי, שמתה בדמי ימיה, היתה מקדמת פנינו בשמחה, כשהייתי ילד פעוט, יחד  עם  סבא שלמה, והיתה מברכת אותנו בשפת האידיש. עברית הבינה, כמובן, אך העדיפה תמיד את האידיש, המקובלת עליה כשפת יום יום.

מי ששינה מציאות זו היו  כמובן מחדשי השפה העברית, כמו אליעזר בן יהודה ודומיו. אלא שהוא לא היה משיג לבדו מטרה זו, אלמלא באו לעזרתו מאות בוגרי הסמינר למורים לוינסקי, שהכשיר מורים  ומורות כמו אימא צפורה וחברותיה. הם לימדו עברית בכל רחבי  ארץ-ישראל דאז, וגם בתפוצות אליהן נשלחו.

אימא היתה שנה  מורה בבית הספר היהודי באי רודוס, אך משתכפו געגועיה לארץ, חזרה ונשלחה להיות מורה במושבה הנידחת כנרת. שם הכירה את אבי, החלוץ חסר הפרוטה, ושם נישאה לו. אימא היתה שנים ארוכות מורה במושבה הרחוקה, אך המשפחה נאלצה, במצוות הרופאים החמורה, לעזוב את המושבה בשל מחלת הקדחת הקשה, בה לקו שני אחיי הפעוטים. אנטיביוטיקה טרם היתה אז. שם, אגב, התיידדה עם המשוררת רחל, שהיתה אהודה במושבה כנרת אך דחויה בקבוצת כנרת.

       אימא וחברותיה הן אפוא הגיבורות האלמוניות של השפה העברית. החלוצות שבזכותן עברית כיום היא שפה חיה ומדוברת.

* * *

יהודה דרורי

בּלסטין כנשק נגד מדינת ישראל

כולנו יודעים כי מעולם לא היתה פה מדינה פלסטינית (אפילו שהערבים שלטו בשטח) ומעולם לא היה עם פלסטיני (ומי שאינו מסוגל לבטא כראוי את שם "עמו ומדינתו" הוא צבוע ובזוי).

מכל זוית אפשרית, נראה בבירור כי אין כיום ובעתיד כל אפשרות להקים מדינה פלסטינית. כל מדען במדעי החברה, בדמוגרפיה או בגיאוגרפיה, כל מומחה בביטחון לאומי או ביחסים בינלאומיים, אם ידבר בגילוי לב ובכנות, יצביע ברורות על האבסורד שבהקמת מדינה פלסטינית כמובלעת בתוך שטח ארץ ישראל. אפילו הנהגת אש"ף, שסירבה לאשר את הסכם אוסלו שהביא יאסר עראפתי הבינה זאת.  

מיהו הריבון בארץ-ישראל?

כאשר הקיסר הרומאי אדריאנוס ניזוק צבאית באופן חמור ביותר ממרד בר-כוכבא, כנקמה הוא הרס את ירושלים ושינה שמה לאיליה קפיטולינה. הוא גירש את כל היהודים מממלכת יהודה והחליט לשנות את השם מפרובינציית יהודה לפרובינצייה פלשתינה (אף שכבר לא נשארו פלישתים בארץ). למעשה, ארץ-ישראל היתה ללא שם עד תום מלחמת העולם הראשונה, אז הבריטים מצאו במפות נוצריות עתיקות שהיה כתוב שם "פלשתינה", וכך קראו לכל השטח ממערב וממזרח לירדן.

למזלנו, מתנת בריטניה למדען העל שלה, חיים וייצמן, היתה "הצהרת בלפור", בה הוכרה זכותו של העם היהודי להקים יישות עצמאית בארץ-ישראל. הדבר אושר פה אחד ב-1922 ע"י כל 47 המדינות החברות ב"חבר הלאומים" וכך, עד עצם היום הזה, שטח ארץ-ישראל מיועד לעצמאות יהודית בלבד.

שתי מדינות לשני עמים

ב-1924, שר המושבות הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל, פנה להנהלה הציונית בירושלים בבקשה לעזור לו לפתור בעייה שהאימפריה הבריטית לא חשבה עליה. הוא הסביר שבשעתו לורנס הבטיח לשבטים הבדואים בעבר הירדן עצמאות בתמורה לסיוע הצבאי שלהם במלחמה נגד התורכים במלחמת העולם. הוא ביקש שהיהודים יוותרו על השטח שממזרח לנהר הירדן כדי שבריטניה תוכל לקיים את הבטחתה לערבים.

ההנהלה הציונית הסכימה בלית-ברירה, וכך נוצר המצב בו הוקמה ממלכת ירדן, כאמור "2 מדינות ל-2 עמים"... כבר בוצע!   

מתי נוצרה "בּלסטין"?

ערביי ארץ-ישראל התחילו לדבר על עצמאות רק לאחר ניצחוננו ביוני 1967, אף שכאמור, כל מומחה  הסביר להם שאין סיכוי למדינה בתוך מדינת ישראל. אבל החלטתם לסלקנו מארץ-ישראל באה מכיוון שהם הבינו שאין מה לצפות להסתלקותנו או להבסתו ע"י המדינות השכנות.

"בלסטין" הינו הרעיון  שלהם ליצור "סרטן" בלב מדינת ישראל, כזה שינסה להשמיד אותנו מבפנים (ממש כמו השימור האכזרי של מחנות הפליטים שלהם...) – הם עומדים על כך לא מתוך שאיפה לעצמאות אלא כשאיפה לשכלל את "נשק הסרטן וגרורותיו" בתוך מדינת ישראל,  ולמטרה זו הם גייסו את ערביי ישראל.

הדבר נושא פרי בעיקר בגיוס חברי הכנסת הערביים,שאינם דואגים כלל לאוכלוסיית מצביעיהם אלא לתוכנית השטנית הפלסטינית לקרקע את מדינת ישראל מבפנים.

הסוד  הגדול  נחשף

להתנתקות מ"גוש קטיף" היתה משמעות חשובה ביותר עבורנו. התיאוריה של הפגיעה במדינת ישראל מתוך יישות עצמאית פלסטינית הצמודה אלינו (כמו רצועת עזה), הבהירה לנו מדוע אין לאפשר יישות עצמאית לצידנו ממזרח. כמו שהם רוצים ברעיון של "2 מדינות" – אנחנו יודעים כי הם לא יקבלו לעולם מדינה לצידנו כי אנחנו מבינים מה זה יעשה לנו מבחינה בטחונית.

בעד הרס מדינתנו

לכשעצמי, אני משוכנע כי כל אלו הדורשים כיום יישום מדינה פלסטינית עצמאית לצידנו, או שהם חסרי השכלה ומעוף ולא חוזים את העתיד הנורא של צעד כזה, או שהם מעוניינים בהרס מדינת ישראל!

לפיכך, כל מילה נוספת פה תהיה מיותרת.

מי נתן אשרת כניסה?

מי נתן אשרת כניסה למרגל חיזבאללה ח"כ לשעבר עזמי בישארה להיכנס לארה"ב? לפי תיק דבקה, איש בוושינגטון איננו יודע את התשובה לכך, או לפחות מעמיד פנים שאינו יודע כששואלים אותו.

בישארה כזכור לנו היה ח"כ שנמלט מהארץ בשנת 2007, לפני שהשב"כ עצר אותו באשמת ריגול. הוא מאז קשור לכל האירגונים האיסלאמים הקיצוניים, אויבי ישראל ואויבי... ארצות הברית. 

הוא יהיה הנואם המרכזי בוועידה, שמארגן במלון מריוט, "המרכז הערבי" של וושינגטון.  מהיותנו מודעים לקשר האמיץ שבין אנשי לשכתו של אובמה לאיסלאם הקיצוני, ברור מי נתן רשות... ומי לא יעז לעצור אותו אפילו אם נבקש זאת.. אבל פולארד ימשיך ללכת ברחוב עם צמיד אלקטרוני...

מחכים לנו מעבר לפינה...

אנחנו נמצאים כיום בתקופה מאד נזילה ומסוכנת מבחינה פוליטית בינלאומית. ארה"ב ושאר מדינות אירופה מתוסכלות מהאימפוטנטיות שלהן בסוריה + האגרסיביות ללא מעצורים של פוטין, הן מחפשות שעיר לעזאזל לתיסכוליהן, ואז "טימטום-ביבי-בנט" בא לעזרתן עם החלטות הבנייה ב"שטחים הכבושים", לתפיסתם האנטישמית... (דהיינו בשטחי ארץ-ישראל וירושלים שהם שלנו !...)

מה כל כך קשה לשבת בשקט שלושה חודשים ולתת לנבזים הללו לאכול את עצמם על כישלונותיהם? איפה הבינה הבינלאומית של ביבי והחוכמה התלמודית של בנט? אלוהים ישמור!? – לא כל כך בטוח...

בעד דונלאד טראמפ?

מתקשרים אלי חברים ושואלים כיצד אני עדיין יכול להיות בעד דונלד טראמפ? 

אז יש לי חדשות עבורכם, בכלל לא אכפת לי מה דונלד טראמפ אומר על נשים, על התחת של הבת שלו, או על מהגרים לא חוקיים ועל השמאל האמריקאי הצדקני, מותר לו לפתוח פיו וליבו כאוות נפשו. לא שאכפת לי שהילרי קלינטון בחוסר כבוד עצמי הירשתה לבעלה להזדיין עם מזכירות בחדר הסגלגל בבית הלבן, ועברה על כך לסדר היום, אבל זה משהו שמעיד על אישיות כנועה.

בעיקר מעניין אותי יותר מה עשתה ואמרה הילרי קלינטון במסיבה עם הטייקונים בוול-סטריט. מה היא שלחה באי-מיילים שפגעו בביטחון ארה"ב וכיצד הבית הלבן מנסה למחוק את האי-מיילים שמראים את כישלונותיה ובנוסף היא הוכיחה עצמה ככישלון מוחץ בתור שרת חוץ. וכיום מי שהכי קרוב אליה ולוחש על אוזנה היא העוזרת הראשית שלה: הומא עבדין מוסלמית הידועה בקשריה עם האיסלם הקיצוני.

ובניגוד לכך, מה שמוצא חן בעיני אצל טראמפ הוא דווקא יכולתו ליפול על הקרשים, לקום, להתאושש, ולהגיע להישגים – פה נבחן האדם!

אגב, לשניהם אין ניסיון נשיאותי אבל העולם צריך בוס ! בחייכם, הילרי היא בוס?

* * *

משה גרנות

זהירות, עגנון!

משקעים אטוויסטיים בסיפורי עגנון *)

לא יעלה על הדעת להימנע מלקרוא את שקספיר, דוסטוייבסקי, דיקנס – משום היגדים אנטישמיים שבכתביהם, אבל גם לא יעלה על הדעת לעבור באדישות על "הפתרון" האנטישמי ששקספיר מציע ב"הסוחר מוונציה", על ההערות האנטישמיות שכתביו של דוסטוייבסקי משובצים בהן, על הציור השטירמרי של פייגין היהודי ב"אוליבר טוויסט" של דיקנס. אם להאמין לעדותו של אביגדור המאירי בספרו "בגיהינום של מטה" (ואין סיבה לא להאמין לו) – גם לב טולסטוי הגדול לא היה מאוהבי ישראל.

אנחנו סולדים ממסרים אלה, וגאונותם אינה יכולה לחפות על המעידות הקשות האלו שלהם. כך אנחנו נוהגים בצדק במסרים האנטישמיים של היוצרים הגויים כלפינו, אך אנחנו רואים כ"טבעי" מסר אטאוויסטי כזה כאשר מופנה מצידו של יוצר יהודי כלפי הגויים. עקרונית אפשר לומר ש"מגיע להם" – הרי לאורך דורות ארוכים חשפו הגויים רשעות מבהילה כלפינו, מיררו את חיינו, עינו אותנו, גירשו אותנו, רצחו בנו, ואף עשו הכול כדי להשמידנו כליל. אלא שביצירות לא מעטות – לא רק את חטאת הגויים היוצרים מוקיעים, אלא את טבעם, את מהותם! אנחנו מרשים ליוצרים האלה לעשות בדיוק אותו הדבר שעשו הגרועים שבאנטישמים כלפינו: הם לא אמרו – "היהודי הוא רמאי משום שחסרה לו מולדת, ומשום שאיתרע מזלו לעסוק במסחר והלוואה בריבית" (ראו מאמרו החכם של אחד העם – "חצי נחמה"), אלא הם טענו שהיהודי במהות הוא רמאי, נוכל, טפיל, עלוקה, שטן, אנטיכריסט. כיון שזה טבעו – המסקנה המתבקשת היא שאין לו תקנה אלא בגירוש ובהשמדה.

אחד היוצרים שמתייחס בדיוק ביחס כזה אל הגויים, אל כל הגויים – הוא עגנון.

בעיניו של עגנון הגויים שונים במהות מהיהודים: הם נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים. מלחמות, רציחות המוניות, פרעות ועלילות דם הן לחם חוקם. הם הלומי יין ושיכר, ושכלם מוגבל. לעיתים מגיעה אליהם הארה מהעולם היהודי הנפלא, ואז הם מתפכחים מעט, אך דמויות חיוביות של גויים לא ימצא הקורא בכל יצירתו הגדולה של עגנון, להוציא, אולי, את דמותה של בריגיטה שימרמן, גיבורת הסיפור "עד הנה".

יחסו של עגנון כלפי הגויים בא לידי ביטוי תמציתי ביותר בסיפורו המפורסם "האדונית והרוכל" (הנלמד בבתי הספר), שם מתואר העולם הגויי האירופי כעולם דמוני, מפלצתי במהות. גיבורת הסיפור, האדונית, התכוונה לרצוח ולאכול את בשרו של היהודי שהתארח בביתה. היא קניבלית אשר שכחה מכבר מאכל בני אדם מהו – "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת." גסיסתה מעוררת פלצות: "פתחה הילני את עיניה והביטה בו. עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה... הרכין עצמו כנגדה. נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת."

עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשו של כל אדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי קורבן תמידי שלה, אלא מסתבר שהמסר של "האדונית והרוכל" הוא כי הגויים מטבעם הם מפלצות בעטיפה נאה (הילני היא סמל ליופי האירופי מימי יוון וטרויה). כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה, גירסה מהופכת לאפילות של אגדות הגויים על היהודי הנודד בעולם והמוצץ דמם של ילדים נוצרים. המסר של עגנון הוא מסר קדומים אטאוויסטי, שנועד להנציח את שנאת הגויים אלינו, ואת שנאתנו אליהם.

בסיפוריו האחרים (שאינם נלמדים בדרך כלל בבתי ספר) ימצא הקורא עוד "אדוניות" העושות שמות בבני הזוג היהודיים הפתאים. הן מפתות אותם ומוליכות אותם לקראת חורבנם, ואף לקראת חורבן העם היהודי כולו. בסיפור "הנעלם" ("עיר ומלואה") מסופר על יתום בשם דן אשר נכלא ועונה על ידי אדונית בעלת תאווה מטורפת עד שאיבד צלם אדם.

בסיפור "עלילות רשע" ("קורות בתינו") מסופר על יהודי בשם גבריאל שהיה יועץ לאדונית, ולאחר זמן היה למאהב שלה, והיא אף ילדה לו בן. צרות נוראות נחתו עליו בעקבות כך, וסופו שנהרג בידי בנו מהאישה הזאת.

בסיפור "כיסוי הדם" ("לפנים מהחומה") מוזכר גיבור בשם אדולף (!) שהיו לו קשרים עם אדוניות בנות ערלים, ומהן נולדו לו בנים, ואלה נוספו לשונאיהם של ישראל, אשר הביאו בסופו של דבר לחורבן בני עמו.

כדי לשכנע את הקורא עד כמה מאוס ומסוכן הוא המגע עם הגויים מזכיר עגנון בסיפורו "כיסוי הדם" שאף על היטלר עצמו, גדול צוררי היהודים, מרננים שהיה בן לאב יהודי ("לפנים מן החומה", ע' 90).

מסיפוריו של עגנון משתמע שהאסון הנורא שפקד את עם ישראל במלחמת העולם השנייה היא ההתבוללות וקשרי האישות בין יהודים לגויים. האל איננו סולח כאשר זרע קודש נטמע בזרע טמא. הוא מבקש לנטוע בקורא את האמונה שיש בעם ישראל איזה ייחוד, המעוגן ספק בגזע (אם לא נתערב בגויים!) – ספק בחינוך התורני – ייחוד המטהר אותנו ועושה אותנו טובים, מוסריים וחכמים יותר מכל הגויים.

המבקש להתרשם מדעתו הישירה של עגנון בנדון, ללא המעטה הספרותי, יקרא את חליפת המכתבים שבינו ובין אישתו – שם מוזכרת הגברת אחת בשם קלאוס שהתאסלמה. עגנון מעיר על המעשה שלה במיאוס: "מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני לא סובל, אף הקב"ה אינו סובל, לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים" ("אסתרליין יקירתי", ע' 188; וראו גם ע' 195). נקל להתרשם הן מתפיסתו האמונית הפרימיטיבית (הקב"ה מסכים עם עגנון!), והן מהאטאוויזם שביסוד שנאת הגויים של עגנון ("תמליט ערבים", "טאטא אותה אל תוך הערביים").

בהיותו קלאסיקון של הספרות העברית וחתן פרס נובל, נלמדות יצירותיו של עגנון בבתי הספר וממלאות את נפשותיהם של תלמידינו בדעות אטאוויסטיות על חיץ "אלוהי" בין ישראל לעמים, כשההעדפה "האלוהית" היא כמובן כלפי ישראל, כאילו אנחנו אמורים להיות חפים מכל פגם אם רק נלך בדרך התורה. אינני יודע לכמת את ההשפעה של עגנון לסהרוריות התוקפת את עם ישראל בימינו, אך אין לי ספק שתרומתו בנדון איננה כלל וכלל זניחה.

ולא רק זאת: המסר האחר של עגנון, ואולי העיקרי שבמסריו, הוא שאין ברה וטהורה כמו התורה, ואין אמת כאמיתה, ואף אם עובדות החיים יוכיחו בעליל  שמסרי  היסוד של המקרא בכלל, ושל התורה בפרט, הם חסרי שחר לחלוטין – אין בכך כדי לשנות את בקונצפט הטוען שהכתוב אמת, ואילו המציאות היא השתקפות מעוותת של האמת.

כמה קולמוסים השתברו על תורת הגמול המקראית, זו שכל בר-דעת מבין כי אין בינה ובין המציאות ולא כלום:  "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו" (ירמיה, י"ז 10) – יש פה הבטחה "חתומה" על ידי האל (הנביא "מצטט" את האל!), שיש השגחה פרטית, וכל אחד מקבל את השכר והעונש המגיעים לו. כל מי שעיניים בראשו, ושבחן את האירועים המתרחשים לניכחו, יודע בוודאות שההבטחה הזאת היא עורבא פרח, ואין שום קשר בין גורלו של האדם ובין מעשיו הרעים או הטובים. כופרים מושכים כתפיים בחוסר סבלנות, ואילו מאמינים מצאו להם כל מיני תשובות – אחת יותר מופרת מהשנייה (לדוגמה – העולם הבא, המשפט שאחרי תחיית המתים וכד').

בא עגנון, ורוצה לשכנע את הדורות הספקניים שלנו שהטענה המקראית שרירה וקיימת, וכי תורת הגמול המקראית מעולם לא נסדקה, ולא הועם זוהרה. את הטענה חסרת השחר הזאת הוא מבקש להביא בפני הקורא באמצעות סיפורים רבים – אני אתייחס לסיפור הנלמד בבתי-ספר, ונחשב (בצדק!) לסיפור מופת – "תהילה".

עגנון בונה דמות יפיפייה של אישה צדקת, דמות אידיאלית שכולה נתינה וחוכמת חיים, שנושאת עימה שני סודות – סוד ערירותה וסוד אריכות ימיה. סודות אלה מתגלים אט אט לקורא באמצעות "ביקוריו" של המספר אצל אותה דמות פלאית. "פלאית" אמרתי – אבל הסופר מצליח לטעת בקורא את השכנוע שמדובר באישה שהיתה בירושלים, אישה בשר ודם, ולא אידיאה. היא בנויה בקווים ריאליים משכנעים ביותר, וליתר ביטחון – יש "עד", הלא הוא המספר עצמו (!).

ועוד משהו מרמז לנו הסופר: אנחנו חיים שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה – אין לנו פרספקטיבה  היסטורית. תהילה, לעומת זאת, חיה 104 שנים! לכן היא בת-סמכא בהסתכלות אל הוויות החיים, ואם היא מוסרת לך, הקורא, מסר – הרי שהוא "בדוק", ואין טעם לערער עליו. ומהו המסר של הסיפור? המסר הוא שיש השגחה מוכחת בעולם: שני בניה מתו לפני הגיעם לגיל מצוות, בתה השתמדה לפני חופתה, שרגא הפך מחסיד למתנגד, בעלה הפך ממתנגד לחסיד – וכל זה משום שאביה של תהילה קרע את התנאים והעליב את שרגא!

והרי דברים כאלה אינם קורים במציאות! אבל הרי לא תתווכח עם תהילה, שהיא יפה וחכמה וצודקת, ונושאת עמה ניסיון של 4-5 דורות! על כורחך אתה אומר אמן לתורה חסרת השחר שמכבר התייחסנו אליה במשיכת כתף.

אבל נגיד שאנחנו פתאים חסרי תקנה, מאמינים לתהילה ולעגנון, ומקבלים את מסר הסיפור כנתינתו – מה מסתבר? מסתבר שיותר משעזר עגנון ל"תיזה" המופרכת – הוא אפילו העמיק את מופרכותה: מסתבר שאדם בעצם איננו אחראי לגורלו. לא עזרו לתהילה כל מעשי החסד שלה – היא איבדה את ילדיה בגלל חטא אביה! זה הצדק האלוהי?!  זאת ההשגחה הפרטית?! – שהנכדים ימותו בגלל חטא הסבא?!

מדובר במסר סהרורי לגמר! במקרא מתארים איך מתו כל בניו ובנותיו של איוב, ואחר כך נולדו לו ילדים חדשים! נס כזה לא הרשה עגנון לעצמו לברוא. סוף סוף, הוא סופר מודרני, ותהילה בת המאה לא יכלה ללדת בגיל מופלג כמו שרה אימנו! אבל "להרוג" את ילדיה כדי "להוכיח" צדק אלוהי – לא היתה לעגנון שום בעיה! 

מי שמאמין שתורת הגמול המקראית שרירה וקיימת – יתעלם נא מכל אשר כתבתי כאן. אבל מי שאיננו "קונה" מסרים של מקורות "קדושים" בלי לבדוק אותם נכוחה – ייטיב לעשות אם יחשוף בפני עצמו את המסרים האטאוויסטיים של עגנון, העטופים ללא כל ספק בעטיפה יפיפייה.

*) פירוט ומראי מקום ימצאו הקוראים המתעניינים בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991 ו"אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996.

* * *

דניאל גרינפילד

הבתים הקטלניים של היהודים

אתה יכול לירוק על שטיחי הבית הלבן, לגנוב את כל הזהב ביוון ולפוצץ כל דבר שמתחשק לך, אבל שלא תעז לבנות בית אחד ביהודה ובשומרון

תרגום: דן בורנשטיין

כמעט שאין כלי נשק שמצליחים להתחרות במידת הקטלניות של הבית הישראלי. כשהלבנים והמלט שלו משתלבים יחד, הבית הזה – בין אם הוא מיבנה חד-קומתי צנוע על גבעה או בניין דירות עם מים חמים וקרים בברזים – נעשה מסוכן בהרבה מכל חומר ירוק וזרחני שיוצא מהצנטריפוגות באיראן.

תשכחו מפצצת המצרר והמוקש, מהפגז הכימי, ואפילו מהווירוסים המהונדסים גנטית. ואין בעייה גם שאיראן תגיע לנשק גרעיני. כל אלה לא מרשימים אף אחד באירופה או בוושינגטון. אפילו רצח-עם הוא עניין פעוט לנוכח נשק הזוועה האולטימטיבי: משפחה ישראלית בת ארבע נפשות שעוברת להתגורר בדירה חדשה.

סודאן אמנם הקימה הר קטן של גופות אפריקניות, אבל אין לה תקווה לזכות בתשומת ליבו המלאה של העולם כל עוד היא לא עושה משהו שערורייתי באמת, כמו לבנות בית ולמלא אותו ביהודים. מאחר שיהודי סודאן נעלמו מזמן – כמו יהודי מצרים, עיראק, סוריה ואפגניסטן – סיכוייו של הקצב עומאר אל-באשיר להצליח בתעלול יח"צני כזה נמוכים למדי.

בגלל קוצר הראייה האסטרטגי שגילה העולם המוסלמי בכך שגירש את היהודים שלו מקהיר, חאלב ובגדד, הנשק האולטימטיבי בזירה העולמית מצוי בשליטתה המוחלטת של ישראל. ארסנל היהודים שנמצא בידיה צריך להדאיג את הקהילה הבינלאומית הרבה יותר ממאגר ראשי החץ הגרעיניים שרבים טוענים שהיא מחביאה במחסניה. אף אחד מלבד ישראל, ואולי ערב הסעודית, לא מודאג מהפצצה האיראנית. אבל כשישראל בונה בית, הקהילה הבינלאומית קורעת את בגדיה, מייבבת, מאיימת להחזיר את שגריריה, ומחרימה אפרסקים ישראליים.

בריטים זועמים בכאפיות אדומות מחזיקים שלטים על השואה מול חנויות קוסמטיקה יהודיות בלונדון. נוער שוליים צרפתי – כלומר מהסוג האלג'יראי והטוניסאי – משליך אבנים על בתי כנסת. ג'ון קרי מפסיק נאום על סכנות ההתחממות הגלובלית, ואחד מעוזריו מודיע לו בדחיפות על סכנה גדולה אף יותר לשלום כדור הארץ: דוד לקח משכנתא על דירת שני חדרים ביישוב גבעות.

אתה יכול לירוק על שטיחי הבית הלבן ולגנוב את כל הזהב ביוון. אתה יכול לפוצץ כל דבר שמתחשק לך ולאיים על כל אחד שלא מוצא חן בעיניך, אבל כדאי מאוד שלא תרים מקדחה ליד הגבעות, שמהן בלעם ניסה ללא הצלחה לקלל את עם ישראל. במקום שבו המכשף המסופוטמי נכשל, צאצאיו הרוחניים מהאו"ם ממשיכים את דרכו ומקללים את ישראל שבעה ימים בשבוע, בלי יום מנוחה.

אובמה עדיין לא הצליח למצוא אסטרטגיה לטיפול במדינה האיסלאמית, ולא יודע מה לעשות לגבי המהלכים של פוטין באוקראינה, אבל כשמדובר בישראל, יש תמיד פתרון אסטרטגי מוגמר בהיכון: להרוס כמה שיותר בתים של יהודים ולגרש את המשפחות החיות בהם.

הודעתה של סין על כך שלא תהיה דמוקרטיה בהונג קונג, ניצחון המדינה האיסלאמית בקרב עם כוחות צבא עיראק, וכיבוש שגרירות ארה"ב בטריפולי על-ידי טרוריסטים מוסלמים – כל אלה היו סיפורים מינוריים שטואטאו הצידה לנוכח הדיווח המזעזע שלפיו ישראל עלולה "להשתלט" על 4,000 דונם של קרקע לבנייה.

מהיקף הסיקור התקשורתי אפשר היה לחשוב שישראל כבשה את צרפת או את כוויית, ולא – שהקצתה לבנייה קרקע בשטח של חווה חקלאית ממוצעת. שלא להזכיר שהקרקע שבה מדובר היתה שייכת לישראל בלאו-הכי ולא היו עליה תביעות קודמות כלשהן. ההחלטה לגבי הקרקע נעשתה בהתאם לחוק העות'מני, כלומר חוק האימפריה המוסלמית בשעתו, שעדיין בתוקף. אבל חוקים מוסלמיים אמורים להיות מיושמים רק כשמוסלמים מרוויחים מהם. אילו קטאר היתה מחליטה לממן פרוייקט בנייה מוסלמי במקום, אף אחד לא היה משמיע ציוץ. אבל ליהודים יש כללי משחק נפרדים. תמיד היו כללים נפרדים בשאלה איפה מותר ליהודים לחיות. החוק הבינלאומי הוא הגטו החדש.

מחלקת המדינה טענה שבניית בתים "אינה עולה בקנה אחד" עם השלום. לעומת זאת, העובדה שהרשות הפלסטינית מממנת טרוריסטים אף פעם לא מוגדרת כך. רצח ישראלים מעולם לא היה מכשול לשלום. עשרים שנה של רצח כזה לא הרתיעו אף ממשלה בישראל מלשבת לשולחן המשא ומתן ולנהל דיונים מלומדים עם הרוצחים.

אבל משפחה ישראלית שחיה בבית תופסת שטח שיהיה קשה יותר למסור לידי הטרוריסטים, ביום שבו המלאכים יתקעו בחצוצרותיהם, האוקיינוסים יתייבשו והשלום יובא על מגש של כסף שאותו יחזיקו 72 בתולות.

בתים ישראליים מסכנים את מעגל השלום והאלימות שאותו מתדלקים ה"פרטנרים" וה"מתווכים", בכך שהם יוצרים "עובדות בשטח" – מושג שנמצא בשימוש, כפי הנראה, רק לבתים שבהם חיים יהודים. נראה שבתים של מוסלמים לא יוצרים שום עובדות בשטח, למרות שהם נבנים מאותם חומרים וגם הם מאכלסים אנשים.

באן קי-מון הכריז שבתים ישראליים הם "מכה כמעט אנושה" לתהליך השלום. כמובן, המכה הזאת היא רק "כמעט אנושה" מפני שאת תהליך השלום, כמו דרקולה, אי-אפשר להרוג. הבתים שבונה ישראל, עם כל הפחד שהם מטילים במרפסותיהם ובחימום הגרוע בחורף, אף פעם לא לגמרי מצליחים לחסל אותו אחת ולתמיד. כמו מפלצת בסרט אימה, תהליך השלום חוזר שוב ושוב לחיים, לא משנה כמה מכות הנחית עליו הבית הישראלי. אחרי שנה תמיד מגיע סרט ההמשך שבו הבית הישראלי נרדף מחדש על-ידי תהליך השלום כאילו לא קרה דבר.

הבתים הקטלניים, שבמקרה הנוכחי אולי לא ייבנו בחמש השנים הקרובות או בכלל, נראים מאיימים בדפוס השחור של הניו-יורק טיימס ובגינויים הנסערים של בעלי הטורים בגרדיאן, אבל הכוח האמיתי שלהם מוגבל לאיכלוס משפחות יהודיות והכעסת דיפלומטים ומשרתיהם בתקשורת.

אירופה זועמת, אובמה רותח, האו"ם בהתקפת שיגעון, ואי-שם בעיראק, הח'ליף של המדינה האסלאמית מנגב את השומן מזקנו ושואל את עצמו מה הוא יכול לעשות כדי לקבל כזאת תשומת לב אדירה. הוא רושם במהירות כמה מחשבות על מפית, אבל אחרי עוד הרהור קצר, פוסל אותן בצער כדמיוניות מדי.

לא, עם כל תשומת הלב העולמית שזה בוודאי יביא, אין שום סיכוי שהמדינה האסלאמית תוכל לבנות בתים ליהודים בישראל.

דניאל גרינפילד הוא סופר ועיתונאי אמריקני, פובליציסט ועמית במרכז החירות של דייוויד הורוביץ.  

* * *

משה כהן

ולמלשינים אל תהי תקווה

בשלהי כהונתו מאכיל אותנו חוסיין אובמה עוד ועוד צפרדעים בצורת גינויים יותר ויותר חריפים, לא ברור בדיוק על מה ולמה. 

ומי הביא עלינו את הצרה האיומה הזאת, בעקבות בג"צ, אם לא בוגד מתוכנו, שגרם לנו נזק אדיר תמורת בצע כסף מאנטישמים בינלאומיים. והוא מתהלך בתוכנו ומתראיין בטלוויזיה זחוח ועליז, האם לא הגיע הזמן לבוא איתו חשבון, להפגין מול ביתו?

ברור לכם למי הכוונה, יו"ר "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר, שתיפח רוחו. 

אין תשובה

התראיין לאחרונה הפרופסור הנודע למדע המדינה שלמה אבנרי אצל יצחק לבני ביום ו' בשעה 23 ברשת ב'. לשאלת המראיין מה צריך לעשות בעניין מהגרי העבודה מאפריקה ענה הפרופסור "כרגע אין תשובה."

ללמדנו שיש בעיות בחיים שאין להן פיתרון בית ספר.

עוד דוגמה לכך לדעתי הסכסוך שלנו. גם לו "אין תשובה," והחיים צריכים להימשך בכל זאת. חדלו לקראו ככרוכיה השכם והערב "תהליך מדיני." תרגיעו, אין כזה בנמצא. 

שנאת ישראל מנין?

עומד אני ומשתאה, מניין שנאת ישראל בעולם, שנאה במסווה דק ושקוף של זכויות הפלסטינים. בכל הצרות בעולם אשם לטענתם הסכסוך שלנו, והסכסוך שלנו נובע כולו מהבנייה בהתנחלויות. גם  כשהמזרח התיכון כולו בלהבות – שנאת ישראל בעינה עומדת. 

חשבתי שהיא נובעת מהרצון לרצות את הטרוריסטים כדי שלא תבוא אליהם הרעה. אך הנה ניחתה עליהם צרת הטרור מלוא עוזה – ושנאת ישראל בעינה עומדת.

חשבתי שהיא נובעת מישיבתנו בגוש קטיף הסמוך לרצועת עזה, אך גם אחר נסיגתנו מגוש קטיף שנאת ישראל בעינה עומדת.

חשבתי שהיא נובעת מאינטרסים כלכליים כגון מניעת עליית מחירי נפט, מציאת שווקים לתעשיית הנשק שלהם וכיו"ב. אך הנה גורמים אלה איבדו מחשיבותם  ושנאת ישראל בעינה עומדת.

שנאת ישראל פשוטה בלי כחל וסרק, חוצה עמים וארצות. 

מזעזע. ומה שלא פחות מזעזע הוא השימוש הציני שעושים פוליטיקאים אצלנו בשנאת ישראל למטרות פוליטיות צרות, לאמור – טענת האופוזיציה ששנאת ישראל נובעת מאטימותו של ביבי, גם אחרי שהכריז בנאום בר אילן שהוא מסכים להקמת מדינה פלסטינית. מכאן הסיסמא המגונה "רק לא ביבי."

באיזשהו מקום מרוויחים אנחנו את שנאת ישראל ביושר, אם כי עושה רושם שהיא תתקיים היטב ללא קשר למעשינו. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: כבר לפני עשרות שנים כתבתי וחזרתי וכתבתי במחקריי ובמאמריי הרבים כי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק ראשון של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

א. הניאניה

 הניאניה (אומנת) שלי היא הראשונה שהבדילה בין בני משפחת אבא לבני משפחת אימא. הראשונים כונו בפיה בשם "לבנבנים", והאחרונים – "שחרחרים". אכן, אלה רובם בהירי-עיניים ושיער, גבוהי-קומה, ואילו אלה רובם שחורי-עין, מסולסלי-שיער וממוצעי-קומה.

וכך היתה אומרת:

"חוזייקה! (פירושו בעלת בית. אימא גזרה על המשרתות לבל יכנוה בשם "גברת", כנהוג בבתים אחרים) – בשעת היעדרך ביקר כאן פלוני שאינני מכירה פניו, אך נראה לי שהוא מקרוביו של ה'חוזיאין' (בעל הבית).

"זו מנין לך?"

"לבנבן הוא."

 הניאניה, אלמנה קשישה היתה. משגדלו בניה, וחייה עם כלותיה קשים מנשוא, יצאה מן הכפר העירה ומצאה מקלטה בביתנו. אדוקה בדתה היתה, שומרת על ימי הצום, לבל תתגאל במאכלי בשר, מבקרת לעתים קרובות בכנסייה.

קיטון מיוחד הוקצה למגורינו, של הניאניה ושלי.

יום אחד שומעת אימא את קולו של הפעוט מבעד הדלת הפתוחה מעט כדי-סדק:

"דא בודה אוז'ה, ניאניה! דא בודה אוז'ה, ניאניה!" (בעגה אוקראינית: מספיק, ניאניה!)

ניגשה אימא אל הדלת ופתחתה לרווחה, והנה לפניה תמונה מבדחת:

הניאניה כורעת על ברכיה, מצטלבת ומשתחווה, תוך הקשת מצחה בריצפה, וחניכה הקטן אף הוא לידה, כורע ומקיש מצחו בריצפה.

כנראה ארכה התפילה בעיניו מדי, ובקש לסיימה על מנת לעבור למשחק אחר.

משראתה את אימא, נבוכה הניאניה, קמה ממקומה ואמרה מקצת שבחו של הפעוט בפניו:

"תינוק ירא שמיים הוא, כשאנו מטיילים בעיר, לא יתנני לעבור על פני כנסייה מבלי לסור לשם: 'פוידיום דו בוז'י, ניאניה!' (נלך אל האלוהים, ניאניה!)."

רבת תלאות היתה הניאניה שלי. בעלה, מוז'יק גס-רוח ושיכור, היה רודה בה ומכה אותה לעיתים קרובות. נשכה בשרה בשיניה ושתקה. והנה חלה במחלת "הקדחת הלבנה", שהיא סוף-פסוק לחולי השיכרות, והלך לעולמו. אמרה בליבה: "עתה אזקוף שכמי, אחליף רוח מעט." אך לא כן היה. בינתיים גדלו הבנים והביאו נשים הביתה, ולרוע מזלה, רגזניות וצווחניות הן. לא ארכו הימים, שמוה שומרת את הטף, אף שאר עבודות הבית הטילו עליה. ועיניהן צרות בה, משל לחם חסד היא אוכלת. יום-יום מריבות בבית. קצה נפשה ועזבה את הבית. לעיתים היתה יוצאת לבקר בכפרה, אך תמיד חוזרת כשעיניה טרוטות וליבה כבד עליה.

אישה נבונה היתה, אך הבורות עשתה סייג לפקחותה. בעצמה היתה חוזרת ומודה: "מה אנו מבינים? עם חשוך אנחנו."

יום אחד חזרה מן הכפר כשפניה חמרמרות מבכי, בימי מלחמת יפן היה הדבר, והיא מספרת לאימא:

"הינה גייסו למלחמה גם את הבן השני, את ארכיפ, והבית מלא תינוקות, והיא כריסה בין שיניה."

והימים ימי ערב מהפכה ומרי. הפליטה אימא בכעס:

"ולמה, טיפש, הלך?"

תלתה הניאניה את עיניה באימא בתמיהה:

"הכיצד זה שלא ילך? גם אחרים הולכים."

חזרה אימא: "ולמה ילכו אחרים? שיתמרדו!"

ענתה הניאניה: "אמנם כן דיברו בכפר. אך הסטארוסטה (זקן הכפר) אמר: 'אם לא נלך אנחנו לשם, יבואו היפנים הנה וישחטו את כולנו'."

כדי לשבר את האוזן מן הראוי להוסיף, שהמרחק מניקולאייב לחזית במזרח הרחוק נאמד אז בנסיעה של שלושה שבועות רצופים ברכבת מהירה, לפחות.

הניאניה התקשרה אליי מאוד, כאחד מילדיה הייתי לה. עד להגיעי לבר-מיצוה היתה באה יום אחד בשנה העירה, כדי לבקר בביתנו ולראות את פניי. יום זה "ספאס" שמו, חג הפדות של אדוניהם, השישה באבגוסט לפי המניין היוליאני, הוא יום הולדתי. כנראה ייחסה חשיבות לעצם גיחתי לעולם ביום קדוש זה, ובשל כך אף התמידה ושמרה על הקשר עם עולל טיפוחיה. זוכר אני אותה כשהיא זקנה מאוד ושחוחת-גו, עיניה דומעות ומחייכות אליי בביישנות-מה, ופיה המצומק וחסר-השיניים ממלמל בלחש: "גדל התינוק, גדל התינוק, השבח לך האל."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי היטנר: עד כמה אפשר לתת פתחון פה לרון וייס השקרן?

אהוד: רון וייס מייצג בכתיבתו חלק ניכר מהדעות של רבים מחבריי וממכריי, שבגללן אני נחשב "פאשיסט" והמכתב העיתי "ימני", לכן ראוי לתת לו פתחון פה.

* שלמי תודה לישראל זמיר שחלק עימנו הקוראים את זיכרונותיו, בעיקר מהמלחמה הקשה להגנת המדינה שאך זה קמה, וזאת באופן קולח, חי ומשתף.

תודה לאכסניה המכובדת שהעמיד אב״ע לרשותו, יבורכו!

שנה טובה,

משה בן ברוך

אהוד: ישראל זמיר מבית-אלפא, בנו-יחידו של יצחק בשביס-זינגר, הלך לעולמו בשיבה טובה לפני כשנתיים, ב-2014. את "לכבות את השמש", כמו את שאר ספריו האחרונים, ערכתי למענו, והספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" עוד בחייו, בשנת 2004, ועורר עניין רב וגם טרם אזל ואפשר להשיגו בהוצאה.

* חלק מההאשמות הפליליות נגד נתניהו דומות כשתי טיפות קקה להאשמות הפליליות נגד אולמרט בפרשת "ראשון טורס", כלומר שימוש פרטי בנקודות-זכות בחברות תעופה, נקודות שנצברו מטיסות בתפקידים ציבוריים וממשלתיים. וכמה טוב שרק השניים האלה הואשמו, ואילו כל שאר הנושאים בישראל במשרות ציבוריות וממשלתיות, הם עדיין בחזקת זכאים בנושא השימוש הפלילי בנקודות, אלא אם יריבים בעלי עניין יחליטו לשפד עוד כמה פוליטיקאים.

להתראות במעשיהו.

* אהוד היקר, קראתי את הדברים על תל-אביב וגיבוריה במציאות ובספרות, [גיליון 1182] וחשבתי איזה ביש מזל היה לאשר ברש שספרו המצוין "כעיר נצורה" ראה אור יחד עם "תמול שלשום" של עגנון. 

לאחרונה פורסם בעיתונות על ריב מכוער וקולני שאירע בין מנהלת תיאטרון בית ליסין, ציפי פינס, ובין מנהלת תיאטרון "הבימה"", אודליה פרידמן. הפמיניסטיות מבקשות שנאמין כי אילו נשים היו מנהיגות את העולם – היה שורר שלום בעולם. הנה, שתי נשים שהגיעו לשיא הקריירה בתחום שלהן, ואינן מסוגלות לסבול זו את זו.

מעניין איך היתה המדינה מתנהלת אילו חנין זועבי  או מירי רגב היו ראש ממשלה – הן נשים אמורות להיות שוחרות שלום, לא? אם זיכרוני אינו מטעני, אינדירה גנדי, גולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר לא הצטיינו בחתירה לשלום. מסתבר שבשאיפה לשלטון אין הבדל בהתנהגות בין גברים לנשים. 

שלך,

 משה גרנות

* האם הזמן שיהיה על שר הביטחון אביגדור ליברמן להקדיש לביקורים בבתי הסוהר שבהם עתידים לשבת רבים מצמרת מפלגתו ומחבריו, לא יפריע לו במילוי תפקידו כשר הביטחון?

היה פעם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, שלא עמד בפני שאלות שכאלה.

* שאלת בקיאות: מה ומתי נכתב על הרומאן האחרון של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", [2014], בעיתון "הארץ"?

* ספרך "אומץ" [1997] על משה דיין  ששלחת לי, הינו אחת הביוגרפיות היפות שקראתי עליו,  כי חייו הרי שזורים בכל ההיסטוריה של המדינה מראשית הקמתה, שגם אני הייתי עדה לה. בי זה עורר הרבה נוסטלגיה וזיכרונות. כל הכבוד ותודה שאיפשרת לי לקרוא אותו.

הדסה מור

אהוד: בדעתֵך היו גם רות דיין ורחל דיין, האחרונה, כפי שנמסר לי, גם קראה את כתב-היד לפני הידפסו.

* מתי דוד: מצאתי באינטרנט ידיעה על "הארץ" שעשויה לעניין אותך. אחד משני המשקיעים הראשיים בעיתון "הארץ", כנראה גם הוא התייאש מ"הארץ" ומוכר את מניותיו. חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט-שאוברג, המחזיקה ב 20 אחוז ממניות העיתון, מחפשת קונה. כך נימסר בדווח של "פיננשל טיימס". עמוס שוקן אישר ידיעה זאת.

כזכור "הארץ" הפסיד בזמנו כ 90 מליון לשנה לאחר ש"ישראל היום" של שלדון אדלסון הפסיק להיות מודפס בדפוס "הארץ".

* אהוד: פעם היכרתי איש שלא כתב ספר מימיו. גם לא למגירה. היה תענוג לדבר איתו כי הוא לא היה מרוכז כל הזמן בעצמו אלא האזין לזולתו.

* עכשיו כבר מותר לגלות כי המועמד לנשיאות ארה"ב דונאלד טראמפ והמשורר העברי חיימקה שפינוזה נמצאים בתחילתה של ידידות מופלאה. בעיקר הם מרבים לשוחח על נשים. למשל על התענוג לדחוף אצבע לפי הטבעת הענוג של מלכת יופי ולהביא אותה לידי אֲבִיוֹנָה אנאלית.

"אתה יודע," אמר טראמפ לחיימקה, "אני אוטומטית נמשך לנשים יפות – אני פשוט מתחיל לנשק אותן, כמו מגנט, פשוט לנשק, בלי לחכות. כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות את זה, ואתה כבר יכול לתפוס אותן בקוס שלהן."

בתגובה תירגם לו חיימקה בו-במקום את השיר "היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת" וטרמאפ השיב לו כי הוא היה מרשה רק לאנשים עם כיפות שחורות להיכנס לחורים שחורים כאלה.

* בעקבות מוצאו הספרדי של חיימקה שפינוזה, ובמסגרת "האפלייה המתקנת" של ועדת ההיסטוריון ארז ביטון, יוכנסו שיריו של שפינוזה לתוכניות הלימודים בבתי הספר בארץ. הם ילוּו בתמונות מעשה ידי הצייר היהודי האיטלקי ממשפחה יהודית ספרדית [אמיתית, לא בֶּרְבֶּרִית!] – אמדאו מודליאני, שהתמחה בציור נשים ערומות כשהן מאוננות.

* עבד ל. עזב: "הצבועים האמיתיים הם הערבים, החיים במדינת ישראל ומתרעמים לפני היהודים שהיחס כלפיהם אינו דמוקרטי, אבל כשהם חוזרים ליישוביהם הם מתנהגים על פי מנטליות של עדר, בלי שום דמוקרטיה. הם שוברים את שיאי הליברליות והשוויון המגדרי כשהם פוגשים איזו בלונדינית בהירת עיניים, אך בביתם נשותיהם יושבות בצד, נדחקות לשוליים, אם אינן נרצחות 'על רקע כבוד המשפחה.'" ["הארץ", 9.10].

* דבריו של האלוף במילואים עמירם לוין על שמעון פרס ה"שקרן" בתוכניתה של איילה חסון בערוץ 10 בליל שישי האחרון היו בושה וחרפה לה, לתוכנית, לעולם התקשורת הישראלי, וכמובן לעמירם לוין, שכפי שנמסר ביקש שלא ישדרו את דבריו.

ואין זה משנה אם יש שמץ של אמת בדבריו על פרס ואם לא. פרס לא היה "טלית שכולה תכלת." אבל העיתוי, שבוע לאחר הלווייה, והגסות של דברי לוין, הם שערוריה, ומעמידים בספק את תבונתה ואת שיקול דעתה של התקשורת הישראלית.

מעניין כיצד היתה מגיבה איילה חסון אם מישהו היה מפרסם דברים דומים עליה בקשר לעבודתה העיתונאית. למשל, שהבלונד שלה הוא שקר, הוא מלאכותי, ובעצם היא שחורדינית.

* עצה לרוכבי האופניים והאופניים החשמליים: מוטב לכם לדרוס במדרכה הולכי רגל מאשר שמכוניות תדרוסנה אתכם בכביש.

* כמה נחמד שערבי "אזרח ירושלים" ירה והרג אתמול יהודי ויהודייה בסביבות תחנת הרכבת הקלה בירושלים, זו ירושלים שארה"ב אינה מכירה בה כבירת ישראל. יש להעמיד לדין את השוטרים שהרגו את הרוצח "אזרח ירושלים" – זאת במקום לפגוע בו ברגליים ולהעמידו לדין, כי ברור שלאחר השוטר הראשון ירה בו, כל השאר כבר ירו בפצוע, וזהו כשל מוסרי מאין כמוהו, ובושה לעם ישראל!

* אהוד שלום, בגליון 1165 התייחסת, לדעתי, בחוסר כבוד לשרת התרבות. איני חושב שהיא הרוויחה את היחס שלו היא זוכה. מה שכן מושך את תשומת ליבי זו העובדה שכלל לא טורחים להקשיב לה. אולי בגלל שאין לה קופת שרצים, קשה לתפור לה ראיות. יש עליה עליהום של "אומנים" שעיקר כישרונם מתבטא ביכולתם למכור את מרכולתם לקופה הציבורית ולא לציבור הרחב. לכן פרנסתם תלויה ברוחב ידה של השרה. אם ידה תיקפץ, מטה לחמם ינזק מאוד. חלק גדול מהמפורסמים בראש המחנה עתיד יצירתם הסתיים למעשה לפני עשורים לא מעטים ומאז ועד עתה – התקציב הציבורי. משפחות וחבורות שלמות של מקורבים, מי כמוך יודע, אתה מכיר את הלכי הרוח לפני ולפנים עקב היותך צופה שנים רבות במתרחש. חלק מהרעש נגד זה כדי שהזרמת הכסף לא תיפסק, שאם כן יצהירו בכל מקום שמדובר בסתימת פיות, חופש ביטוי, פשיזם וכו'.

רק בעבר הקרוב פוטר מגלי צה"ל דודו אלהרר בגלל שלא התאימה האמירה שלו לאווירת השמאל הקיצונית שנשבה שם. למרות ששעת השידור [שלו] היתה בעת שפל, אחוזי האזנה היו מעל המקובל. 

איני זוכר שר תרבות משפיע בכלל, אולי הגיע העת. בבקשה תקשיבו לשרת התרבות במקום להתנשא עליה.

שמואל שטרן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל