| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1184
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א תשרי תשע"ז, 13 באוקטובר 2016
עם צרופות תמונותיהם של יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג, צרופת מאמרים של אורי הייטנר ליום הכיפורים, וצרופת תמונת יום כיפור של מאוריציו גוטליב
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: כָל הַכָּבוֹד לְוָתִיקִי חֲטִיבַת "הַרְאֵל" בִּמְחָאָתָם. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // יוסף אורן: מעשה הבעש"ט והנער מהכפר ביום הכיפורים. מדוע כתב ברדיצ'בסקי שני עיבודים לסיפור החסידי "החליל"? // אורי הייטנר: 1. הקול היהודי. 2. צרור הערות 12.10.16. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שני של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ב. אניוטה. // מרדכי קידר: פוטין נגד אזרחי חלבּ. [ציטוט]. // רות בקי קולודני: הכשרת קלוסובה. // אדיר כהן: קטעים מתוך פרק מספרו החדש "מכתבי אהבה", מכתבי ג'יימס ג'ויס לנורה בארנקאל: "אינני יודעת אם בעלי הוא גאון או לא, אך בוודאי יש לו ראש מלוכלך..." // כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה דרורי: האם ליברמן שוב יתקפל? // ד"ר יובל ברנדשטטר: איימן עודה והג'יהאד. [ציטוט]. // ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום הראשון. // יואל נץ: הרהורי כפירה ביום הכיפורים. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
כָל הַכָּבוֹד לְוָתִיקִי חֲטִיבַת "הַרְאֵל" בִּמְחָאָתָם
זֶה כַּמָּה שָבוּעוֹת כָּאן שֶעָוֶל מַחְפִּיר שֶהוּא פְּרִי זִכָּרוֹן סֶלֶקְטִיבִי
שֶל מִמְסָד אֲטוּם-לֵב וַחֲסַר כָּל כָּבוֹד לְנוֹפְלֵינוּ זוֹמֵם לְהַכְשִיר
הִתְעַלְּמוּת מִזִּכְרָם שֶל מְאוֹת חַלְלֵי הַפַּלְמָ"ח, שֶבְּאֹפֶן אַקְטִיבִי
עוֹרְרָה (וּבְצֶדֶק) תְּגוּבַת-מְחָאָה שֶעָלֶיהָ נָסוֹב זֶה הַשִּיר.
צָעִיר יִשְׂרְאֵלִי נוֹהֵג רִכְבּוֹ לִירוּשָלַיִם
בְּלֵיל תִּשְרֵי כְּשֶמְּנוֹעוֹ נִשְנָק בְּשִהוּקִים
מוּל חָאן שַעַר הַגַּיְא וְהוּא גוֹרֵר אֶל הַשּוּלַיִם
אֶת גּוּף מְכוֹנִיתוֹ שֶטִּרְטוּרֶיהָ מִשְתַּתְּקִים
בְּלִי שוּם הֶסְבֵּר מֵכָאנִי, אַךְ לְשֵם בְּטִיחוּת, בֵּינְתַּיִם
מַשְאִיר הוּא בִּזְהִירוּת אֶת פָּנָסֵי רִכְבּוֹ דְלוּקִים
וּמִתְיַשֵּב עַל אֶבֶן-מִיל כְּשֶלְּחַסְדֵי שָמַיִם
מַמְתִּין הוּא, הַיְנוּ: רֶכֶב זָר שֶנֶּהָגוֹ יַסְכִּים
לִבְלֹם רִכְבּוֹ פִּתְאֹם וּבְשָעָה כָּזֹאת שֶל לַיִל
לִגְרֹר אוֹתוֹ הָעִירָה לְאַחַד הַמּוּסַכִּים
לַמְרוֹת שֶהוּא מַטִּיל סָפֵק אִם יֵש כָּעֵת עֲדַיִן
מוּסָךְ אֶחָד פָּתוּחַ לְעֶזְרַת הַנִּזְקָקִים.
אַךְ נַאדָא, לֹא עוֹבֵר בַּכְּבִיש שוּם רֶכֶב, כָּךְ שֶפָּסָה
מִלֵּב צָעִיר נוֹאָש זֶה כָּל תִּקְוָה לְהֵחָלֵץ
מֵעֵסֶק-בִּיש אָרוּר זֶה כְּשֶלּוֹחֵש הוּא "אֵיזֶה בָּאסָה"
רַק שֶפִּתְאֹם קוֹלֵט הוּא (כְּשֶכִּמְעַט הוּא מִתְפַּלֵּץ)
קוֹל מְצַמְרֵר מִפִּי דוֹבֵר בִּלְתִּי-נִרְאֶה בַּחֹשֶךְ
וְקוֹל זֶה סָח לוֹ דוּגְרִי, בְּלִי יוֹתֵר מִדַּי לִשְקֹל:
"זֹאת בָּאסָה? יֵש קָשוֹת יוֹתֵר, וְלֹא צָרִיךְ לִלְחֹש אֵיךְ
לִפְתֹר אוֹתָן כִּי אִם לִזְעֹק אוֹתָן בִּמְלוֹא הַקּוֹל."
"הֵי, מִי אַתָּה?" שוֹאֵל אוֹתוֹ צָעִיר אֶת הָאוֹרֵחַ
הַלֹּא קָרוּא הַזֶּה, "וְלָמָּה לֹא רוֹאִים אוֹתְךָ?"
"שָמַעְתָּ, צוּצִיק," כָּךְ שוֹאֵל הַקּוֹל, "עַל מִסְתּוֹרֶיהָ
שֶל תּוֹפָעַת רוּחוֹת הָרְפָאִים, שֶמְּבוּכָה
גוֹרְמוֹת לְכָל מִי שֶנִּתְקָל בָּהֶן וּפַחַד כְּרוֹנִי
אָז זֶהוּ, גַם אֲנִי אֶחָד מֵהֶן, אַל תִּבַּהֵל,
מִתּוֹךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שְלוֹשִים וְעוֹד אֶחָד כָּמוֹנִי
שֶכָּאן נָפְלוּ כְּשֶלָּחֲמוּ בַּחֲטִיבַת 'הַרְאֵל'."
"אַתָּה פַּלְמַ"חְנִיק מִפּוֹרְצֵי הַכְּבִיש לִירוּשָלַיִם
בִּימֵי מִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר?" שוֹאֵל אוֹתוֹ צָעִיר.
"טוֹב שֶפַסְפוּס כָּמוֹךָ, בֵּן, זוֹכֵר אֶת זֶה עֲדַיִן
חוּץ מִשְּׂרִידֵי מְשֻרְיָנִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר,"
כָּךְ סָח לוֹ קוֹל-הָרְפָאִים שֶאֶל אָזְנָיו מַבְקִיעַ
מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה כְּמוֹ אֵיזֶה צֹפֶן לֹא כָּתוּב,
"כִּי יֵש כַּיּוֹם, חַבּוּבּ, מִי שֶטּוֹרֵחַ לְהַשְכִּיחַ
אֶת הָאֱמֶת הַזֹּאת מִתּוֹךְ פְּסִיכוֹזָה שֶל שִכְתּוּב."
"שִכְתּוּב שֶל מָה?" שוֹאֵל הַצּוּצִיק בְּנִימָה רוֹעֶדֶת
אֶת קוֹל-הָרְפָאִים שֶאֶת אָזְנָיו אֵינוֹ עוֹזֵב.
"שִכְתּוּב שֶל זִכְרוֹנָהּ הַלְּאֻמִּי שֶל הַמּוֹלֶדֶת
שֶעַל חַיֶּיהָ מַתְנוּ," סָח הַקּוֹל, "שִכְתּוּב כּוֹזֵב.
כִּי רַק מִי שֶלָּחַם כָּאן אָז בֵּין בְּרַד קְלִיעִים וּפֶרֶךְ
בְּבַּאבּ אֶל וַּאד (כַּיּוֹם: שַעַר הַגַּיְא) יוֹמָם וָלֵיל
רָאוּי לְכָךְ שֶשְּמוֹ יֻנְצַח עִם כָּל פּוֹרְצֵי הַדֶּרֶךְ
שֶנֶּהֱרְגוּ בַּמְּשֻרְיָנִים שֶל חֲטִיבַת 'הַרְאֵל'
וּרְחַבְעָם זְאֵבִי, זֹאת יוֹדֵעַ כְּבָר כָּל יֶלֶד,
הֻנְצַח כְּבָר לֹא אַחַת וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים מְאֹד:
כְּבִיש הַבִּקְעָה, גֶשֶר רָמַת הַשָּרוֹן וְהַטַּיֶּלֶת
בְּרִאשוֹן לְצִיּוֹן, בְּאַשְדוֹד, בְּאֵילַת וּבְהַר הַזֵּיתִים – וְיֵש עוֹד.
אַךְ כָּאן הוּא לֹא לָחַם כְּלָל כְּשֶהִקְרַבְנוּ כָּאן אֲנַחְנוּ
חַיִּים שֶנְּעוּרֵינוּ לֹא הִסְפִּיקוּ עוֹד לִחְיוֹת
וְאִי הַנְצָחָתֵנוּ כָּאן יוֹכִיחַ שֶנִּשְכַּחְנוּ
בִּידֵי מִמְסָד אָטוּם – וּמִסִּבּוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.
וְלֹא לַשָּוְא הִגְדִּיר וָתִיק פַּלְמָ"ח כְּמוֹ חַיִּים גּוּרִי
עַוְלָה זֹאת בְּמִלָּה אַחַת קוֹלַעַת: 'תּוֹעֵבָה'
אָז קוּמִי יִשְׂרָאֵל הַמַּצְפּוּנִית, קוּמִי וְעוּרִי
מוּל עָוֶל פְּרוֹפָּגַנְדִי זֶה שֶל הַשְכָּחַת חוֹבָהּ
שֶל הָאֻמָּה הַזֹּאת לְחַלְלֵי שַיָּרוֹתֶיהָ
שֶל הַקָּשָה בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ עַד הַיּוֹם
כִּי אֵין אָיֹם מִמּוֹת נוֹפְלִים שֶפְּתִיל-חַיִּים קוֹטֵעַ
אַךְ אִי הַנְצָחָתָם הוּא עָוֶל לֹא פָּחוֹת אָיֹם.
* * *
ברוך בן עזר (רַאבּ)
שרה
על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י
כתבים מן הארכיון המשפחתי
העתיק וערך: אהוד בן עזר
תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל
בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר
שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"
[למאה ה-20, כמובן]
אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו
ואין בו שום תוספות בידיוניות
©
כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר
הרשות לציטוט נתונה מראש
מהדורת מרס 2011
י"א.
אבשלום התחיל לספר מעשיות בדבר המידבר, גמלי רכיבה או אדם המחופש כערבי מחזר על הפתחים, ותרמילו בידו, וכדומה...
יום אחד של חודש דצמבר 1916 הגיע בנסיעה לעטלית אל אבשלום אדם צעיר מסויים, בשם יוסף לישנסקי. הוא היה חבר באירגון "השומר", ולאחר מכן נטש אותו ויסד את "המגין" [המגן] (גם כן אירגון שמירה). הוא עזר לאבשלום בהעברת דואר בזמן שהאחרון היה אסור בבאר-שבע בחודש דצמבר 1915. הוא היה בחור פשוט למדי, נמוך ובלונדיני. צעיר ובעל השכלה מעטה. אבל בעל אופי קשה, עם פנים מחייכים. הוא אכל עימנו יחד ארוחת הצהריים.
לאחר הארוחה אומרת לי שרה: "לא נעמה לחיכי ארוחת הצהריים של היום. אין אני סובלת את האיש הזה לישנסקי, אדם עם שערות בצבע הלימון ועם עיניו המימיות."
אבשלום עלה עימו אל חדרו וזמן רב ישבו שם ושוחחו. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי כי אבשלום שוגה, והוא נופל בפח עם האיש הצעיר, שהיה מאוד אנטיפטי לגביי. לא יכולתי לחכות שהם ירחיקו לכת בדרכים נלוזות. נכנסתי אל חדרם ואמרתי:
"שמעו נא ילדים, בפרט אתה, לישנסקי. אבשלום הרחיק עתה לכת בדרכים עקלקלות והוא רוצה בעזרתך בכיוון הזה. יפה מאוד מצידך שאתה מוכן להושיט את עזרתך לאבשלום. אבל עליי להגיד לך שמיותר הוא הדבר לטפס מעל עליית הגג ולהסתכן בנסיעה דרך המידבר, שבו כבר היה פעם לאבשלום ריסוק-אברים. אבשלום אינו רוצה להודות כי הינהו טועה בפיענוחו של מכתב מסויים. עליך ועל כל אדם נבון מוטלת עתה החובה להפריע לנסיעה כזו במקום לעזור לבצעה. כמובן, כל זה בתנאי שאמת הוא הדבר שאתה ידידו הטוב של אבשלום."
לישנסקי הזדקף ואמר: "ראשית, ייתכן שאבשלום כלל לא ייסע. שנית, במקרה שירצה לנסוע לא אניח לו לנסוע לבדו. אנוכי אסע עימו ביחד, והרי לך את ידי כי אתן את ראשי לפני שתיפול שערה משערות אבשלום ארצה."
אבשלום התרוצץ בחדר הלוך ושוב, ופונה אליי: "הרי יודע אתה כי לא תעזור במאומה על ידי ראשך הגרמני הקר, שרוצה להבין אך ורק כי אהרון לא נסע לאמריקה. אני מבין אחרת – כי הוא כבר נמצא באמריקה, ואעשה כפי שאני מבין."
שרה היתה שרוייה בעצבות בחודשי נובמבר ודצמבר 1916. היא היתה מחרפת את האנגלים על כך שאוניות היאכטה שלהם עוברות במעט בכל שבוע על ידינו, גם מאותתות בלילות, ובכל זאת אף פעם אינן שולחות את הסירה אל החוף. כבר נמאס לשכב לילה-לילה בתקופת החורף, בגשם ובסערה, על חוף הים, ולחכות שמא בכל זאת תישלח הסירה לחוף אי-פעם. היא היתה מאיימת מול האונייה שהיתה חולפת, וחורקת בשיניה וצוערת בצרפתית: "לַאש!" (מוגי-לב).
ביום 25 לדצמבר 1916 עברת אוניית יאכטה אנגלית עם דגל גדול על חלקה האחורי. בפעם זו האונייה אותתה במידה רבה מן הרגיל מול התחנה, היא עשתה סיבובים בצורת 0 כשמונה עד עשר פעמים. היא התרחקה כחמישה קילומטר ושוב עשתה סימנים. נעשינו בטוחים כי הטעות של התיאום שבינינו וביניהם, אשר נמשכה שנה, תוקנה עתה. אותו לילה היה סגרירי ביותר, ואפילו אנוכי, שאף פעם לא רציתי להיות אקטיבי בעבודה הזאת (לגביי זה היה ניראה בלתי ישר) – ירדתי באותו לילה עם אבשלום ביחד אל הים. שם שכבנו עד אור הבוקר ואותתנו בגפרורים. אך גם בפעם הזו זה היה ללא הועיל. לשווא קיוויתי כי עבור אבשלום תהיה הלילה הדרך הפתוחה שלו, ולא יהיה צורך שיזדחל דרך המידבר.
לפני שהאיר היום אומר לי אבשלום: "בוא ונחזור הביתה. אני מכיר כבר את אנשיי. חבל על טירחתנו, ואני מוכרח לחפש דרך אחרת."
עונה אנוכי לו ש"אני אחסום את הדרך הזו בפניך ולא אניח לך לזרוק את עצמך אל תוך האש. אין זו גבורה, זהו מעשה הפקר של מופקר חסר-אחריות. זה עסק מתאים עבור לישנסקי. אני אגלה את אוזן דודך ודודתך. במילה אחת: אעשה כל מה שבידי בכדי להפריע לך. אפילו לאחותך ואולי גם לאימך אגלה את הדבר."
לזאת הוא ענה: "נו, נו. עוד ניראה מי יתגבר על מי. שמע נא, אין אני יכול להניח לך להחניקני בזרועותיך, יהא זה אפילו מתוך אהבה. אתה רק עלול לגרום צער וכאב לכל אלה שאיימת עליי לגלות להם את הדבר, את הדבר עצמו לא תשנה כמלוא הנימה."
לחצתי על אבשלום בכל כוחותיי, אבל הוא היה נוקשה ביותר, וככה היינו נאבקים בידידות, אולם לפעמים היה הדבר מקבל צורה רצינית, עד כדי שהתגלעו ניגודים בינינו גם בעניינים אחרים. ניסיתי להפנות את שרה אל הדרך שלי כדי שתעזור לי במאבקי, אבל היא היתה מושפעת בשלימות על ידי אבשלום, והיא היתה אפילו מוכנה להשתתף במסע הרה הסכנות.
[התנגדותו של ברוך ראב בן עזר לעבודת הריגול של חבורת אהרונסון נבעה משתי סיבות עיקריות:
האחת, הערכת מצב מפוכחת כי הסיכון גדול מהסיכוי להיטיב בכך את מצבו של היישוב העברי הקטן, וחרדתו לגורלו של אבשלום הנמהר, היוצא להערכתו לשווא אל המידבר.
והשנייה – בני-משפחתנו היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בת-בריתה של תורכיה, יחד עם גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הקונסולים האוסטריים הגנו על נתיניהם בארץ, ואביו של ברוך, יהודה ראב, אף היה ראש ועד העזרה בכספים שקיבל מהם – לנתינים האוסטרו-הונגריים מקרב תושבי פתח-תקווה. יהודה התנגד בכל תוקף להשתתפותו של בנו ברוך, גם הוא בעל נתינות אוסטרו-הונגרית, אף שנולד בארץ – במה שניראה בעיניו כבגידה במלכות שהגנה ומגינה על משפחת ראב כל השנים. זה פגע בכבוד ובנאמנות ה"הונגרית" שלו, שעליהם חונך. ברוך היה גם בעל משפחה בפתח-תקווה, אישה ושתי בנות.
ברוך ראב צדק באזהרותיו ובהשערתו – ב-12 בדצמבר 1916 אהרון אהרנסון כבר הגיע לקהיר דרך אנגליה, ומשם החל לעבוד בשיתוף עם הבריטים ולנסות לחדש את הקשר הימי עם עתלית, אך בעתלית טרם ידעו על כך; וכל הסיפור שכתב אהרנסון על נסיעתו לארה"ב "להבראה" – בא כדי שהתורכים לא יֵדעו שהוא "חוצה את הקווים" ונוסע לארצות האוייב. ארה"ב היתה עדיין "כשרה" כיעד, ניטראלית, ואינה ביחסי מלחמה עם תורכיה. – אב"ע].
באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.
לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר יילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –
"נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו-קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי."
בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: "יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים."
ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – "באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!"
חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.
סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.
"שלום שרה," אמרתי, "מה פתאום השכמת קום כל כך?"
"אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר."
נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: "אני זקוק לשני סוסים ועגלה."
[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].
קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.
"יוסף!" הוא פלט צעקה אל לישנסקי, "היכנס לעגלה!"
גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.
"שלום שרה," הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.
יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.
לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: "אך! אבשלום בני! בני אבשלום!"
שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים. אף על פי כן, בעברו דרך פתח-תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: "ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו."
"לא," ענה אבשלום, "הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת."
לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: "נו, אתה בדיוק האבא של בנך!"
[יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל לוליק פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד-נפש של יהודה ראב, וליבו של יהודה לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].
זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל-עריש, קו האש היה אז בין חאן-יונס לבין אל-עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר-שבע, ומשם אל תוך המידבר.
המשך יבוא
* * *
יוסף אורן
מעשה הבעש"ט והנער מהכפר ביום הכיפורים
מדוע כתב ברדיצ'בסקי שני עיבודים לסיפור החסידי "החליל"?
אחד מסיפורי החסידות האהובים והידועים ביותר הוא הסיפור על האירוע הבא שהתרחש בבית-המדרש של הבעש"ט (1760-1700) במהלך התפילה ביום הכיפורים: בהגיע נער אחד מהכפר למצוות, החליט אביו החסיד לצרף אותו לנסיעתו אל בית-המדרש של הבעש"ט, כדי שיחווה לראשונה בחייו תפילה בציבור ביום הקדוש. מאחר שהנער לא ידע אות עברית, ישב בכל מועדי התפילה בלי יכולת להשתלב בה, אך מאחר שהמעמד עורר בו רצון עז לבטא את עצמו בדרך כלשהי, ומאחר שהחזיק בכיסו חליל קצר ופשוט, מאלה שנערים בכפר מכינים לעצמם מקנה-סוף, ביקש לתקוע בו. אביו שהבין את כוונתו, החזיק בכיס מכנסיו של בנו ומנע ממנו לחלל את קדושת היום בבית-המדרש לאורך רוב יום הצום, אך ממש לפני סיום תפילת נעילה הצליח הנער לחלץ את החליל מכיסו והפיק ממנו קול תקיעה שעורר את זעמם של המתפללים. ואלמלא נחלץ הבעל-שם-טוב לגונן על הנער, היו החסידים קורעים אותו לגזרים.
אף שלא נותרה עדות שהאירוע המסופר בסיפור החסידי הזה אכן התרחש בחיי הבעש"ט, הפך הסיפור לאהוב ולנפוץ כל-כך, הן משום ששיקף את התפקיד החשוב שמילאה החסידות החל מהמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה בחייהם של יהודי מזרח-אירופה, שחיו בפיזור בכפרים קטנים ובעוני גדול, והן משום שהאדיר את דמותו העממית אך בה-בעת גם המופלאה של מייסד החסידות. הבעש"ט הציע אז ליהודים פשוטים אלה, ל"עמך", יהדות של חסד ותקווה, כמענה למצוקתם הכלכלית הקשה ולבדידותם החברתית המעיקה, יהדות שרבני הישיבות המחמירים לא הציעו להם.
גירסת הסיפור בקובץ "אמונת צדיקים"
מבין כל העיבודים שנעשו לסיפור "החליל" על-ידי סופרים בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, שנים המוגדרות כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית החדשה, מעניינים במיוחד הם שני העיבודים שעשה לו הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב, 1921-1865), בשתי השפות שבהן פירסם עיבודים לסיפורי החסידות, היידיש והעברית.
המקור שהיה לנגד עיניו של מי"ב מהסיפור הזה היה הנוסח שנדפס בקובץ "אמונת צדיקים" תחת הכותרת: "מרבינו הבעש"ט עם נער אחד ביום הכיפורים." בקובץ זה קידם מספר יודע-כל את סיפור-המעשה בסדר כרונולוגי פשוט ובצמידות למועדי התפילה. תחילה הציג את הפרטים הנחוצים על חריגותו של הנער, שהיה נער "אטום הלב," נער ש"אינו יכול לומר מאומה." אך בהשפעת מה שראה בבית-המדרש התעורר גם בו הרצון להשתלב בתפילה בדרך היחידה שהיתה אפשרית לו: בעזרת החליל שהיה משמשו "תמיד בעת יושבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים."
בחלקו המרכזי של הסיפור עובר המספר לתאר את המאבק, הסמוי מעיני שאר המתפללים, המתרחש בין האב לבנו בכל מועד של התפילה. כך, למשל, כבר "בעת תפילת מוסף אמר (הנער) לאביו: 'יש איתי עימדי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל,' ונתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה,'"
מתפילה לתפילה מתעצם המאבק בין השניים, כי תשוקת הבן לתקוע בחלילו גוברת והולכת, ובמקביל מחמיר האב את דברי האיסור שהוא לוחש לבנו. לקראת תפילת נעילה כבר נאלץ האב ממש להיאבק עם הבן כדי למנוע ממנו לממש את חפצו.
ובסיום מביא המספר הזה את הסיפור אל שיאו בעיניו – אל מסירת תגובתו של הבעל-שם-טוב, שהזדרז להסביר למתפללים את המעשה החריג שביצע הנער קרוב לסיום התפילה: "הוא (הנער) איננו יודע לומר מאומה, וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפילת ישראל וניצוץ קודשו בערה בו כמו אש ממש - - - אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צימאונו רק לחלֵל בחליל לפניו יתברך."
מי"ב הבחין, כמובן, במגמתיות של הסיפור הזה ב"אמונת צדיקים"1), וגם זיהה גם את פגמיו הספרותיים האחרים: פשטותו המבנית, התיאור הדל של האווירה בבית-המדרש ביום הקדוש ביותר של השנה, והגילוף חסר העידון וחסר העומק של גיבורי האירוע (האב, הבן והבעש"ט). פגמים אלה תיקן מי"ב בשני העיבודים הספרותיים שהעניק לאגדה חסידית זו, הראשון ביידיש והשני בעברית.
גירסת הסיפור ביידיש
העיבוד הספרותי ביידיש של הסיפור החסידי "החליל" הוא ארוך יותר מהעיבוד שלו בעברית וגם התפרסם ראשון2). בניגוד למחבר הסיפור בקובץ "אמונת צדיקים" שהעדיף להפעיל מספר יודע-כל, הפקיד מי"ב את פעולת הסיפר של "דאס פייפעלע" בידי מספר, חסיד שנכח בבית-המדרש של הבעש"ט במזיבוז' כאשר התרחש שם האירוע עם הנער מהכפר. כמספר-עֵד הוא יודע למסור פרטי רקע חשובים על הנער ועל משפחתו. האב, שמעון, "איש יהודי פשוט וירא שמיים," התפרנס מבית-מזיגה קטן שהפעיל בכפר קטן שאין בו משפחה יהודית נוספת. בכפר הזה גידלו שמעון ואשתו את בנם היחיד – נער ש"מוחו היה כה אטום, עד כי אי-אפשר היה ללמד אותו אמירת ברכה, ומכל שכן קריאת שמע."
כבר מפתיחה זו של הסיפור ניתן לקבוע את סוג המספר שבחר מי"ב לגירסת הסיפור ביידיש. זהו מספר עממי המדבר אל הקוראים בלשונם ומגיב כאחד מהם על פרטים בסיפורו: "צערם של שמעון ואשתו לא אוכל לתאר לכם, אך כאמור, תרעומת על ריבון-העולם לא היה להם, ולא היו משיחים בפיהם על רוע מזלם. הדורות ההם ומיני הבריות של אותם ימים! – אלא שגם זו היתה בימים מלפנים, כאז כעתה – הבושה, הבושה מפני הזולת... כיוון שבאו ימים נוראים והיו נוסעים העירה, היו מתביישים לקחת את הנער עימם, בל אחטא בשפתיי. ילד יהודי, ומראהו כאילו מזרעם של גויים הינהו, ואף דיבורו דיבור-של-גוי למחצה, ממש שקץ בין שקצים..."
הערות אלה של המספר, שבהן הוא מבטא בעצם את מחשבותיהם של הקוראים, מתרבות כאשר הוא מתחיל לשלב את הבעש"ט בסיפורו: "הבעל-שם-טוב בעצמו עוד היה בחיים בעת ההיא, ועימו כל הפמליא, ותפילתו כתפילת שרפים ואופנים. - - - וכי קלה בעיניך זכייה זו, להתפלל עם הבעל-שם בצוותא. - - - והנה כבר שעת תפילת מנחה, ותפילת נעילה. שוב התייצב הבעל-שם טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול. - - - אך כלום אין כל זכויות לבעל-שם-טוב? האם נטש אותו אלוהים הפעם? אימה ופחד בבית המדרש כולו."
הצבת שאלות רטוריות היא רק אחת התחבולות שבמאגרו הספרותי של המספר העממי, כדי לשתף את הקורא בקידום הסיפור וכדי להעצים בו את המתח הציפייה להמשכו. ומיד אחריה הוא מפעיל תחבולה נוספת, והיא הזריעה של רמזים ביחס להמשך הסיפור. הרמז הראשון הוטמן בקטע המתאר את הנער: "מוחו של הנער היה מגושם ואטום, עד כי אי-אפשר היה ללמדו אמירת ברכה, כל שכן קריאת-שמע או תפילת 'מודה אני'. שמא סבורים אתם שתפס מהי עבירה, כגון האיסור לקרוע נייר בשבת, או לטלטל צרור-אבן?"
המספר בחר ביודעין להדגים באמצעות שתי עבירות זניחות אלה, קריעת נייר וטלטול אבן בשבת, מעשים שנער יהודי, שהוא "שייגעץ" שובב מהכפר, עלול להיכשל בהן. הדוגמאות האלה אמורות להכין את הקורא לקראת העובדה המפתיעה שתתברר לו בהמשך: לא נייר קרע הנער בבית-המדרש של הבעש"ט וגם לא צרור-אבן טילטל בהגיעו לשם, אלא חליל הסתיר בכיסו שבאמצעותו יבצע עבירה חמורה יותר מאלה הנסלחות שהודגמו קודם – קטיעת תפילתו של הבעש"ט בשלב המכריע ביותר ביום הכיפורים, קרוב לסיום תפילת נעילה בתקיעה בשופר.
דוגמא נוספת לזריעת רמז מטעה ביחס להמשך הסיפור נמסרת מיד אחרי זה. כבר בתפילת ערב יום-הכיפורים שרוי האב במתח ובחשש מהאפשרות שבנו יתנהג שלא כשורה במהלך התפילה: "הנער הכפרי עמד בין נרות-השעווה ובין הטליתות הצהובות המתנענעות אנה ואנה... הביט והשתאה. - - - שמעון החזיק כל הזמן את בנו על-ידו ולא גרע עין ממנו. פתאום נתפס לחשש, שמא יעלה בדעתו של הנער לכבות אחד הנרות, ובלב נשבר נתן קולו בבכי."
גם אפשרות זו, השלישית, שהאב מהרהר בה בתפילת מוסף למחרת, נשללת עד מהרה: "והנה רואה שמעון כי בנו ממשמש בכיסו ורוצה להוציא משהו משם. 'אבא,' אומר הוא, 'חליל יש לי, ורוצה אני לתקוע בו.' תארו לכם את החרדה שחרד האב. הוא נושך את שפתיו ולוחש לו: 'אל תעשה זאת, אסור - - - ' הוא מחזיק בכיסו של הנער, ובחליל שבתוכו, כי הן אסור להוציאו, מחמת מוקצה."
התיאור המדורג של המאבק בין האב ובין בנו נתמך על-ידי תיאור דרמטי מקביל של מאמצי הבעש"ט להביא את התפילה אל תכליתה. כבר בליל יום-הכיפורים היתה תפילת הבעש"ט טעונה במתח רב: "אותה שנה היתה שנת קטרוג גדול על היהודים, והבעל-שם-טוב נתעצם עד מאוד, וכפעם בפעם היה נותן קולו בשאגת ארי." והמתח התגבר בתפילות יום המחרת: "למחרת בבוקר עבר הבעל-שם-טוב בעצמו לפני התיבה, והתפלל גם שחרית וגם מוסף. - - - והנה כבר שעת תפילת מנחה, ותפילת נעילה. שוב התייצב הבעל-שם-טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול."
בשלב הזה, קרוב לסיום תפילת נעילה וממש לפני התקיעה הגדולה בשופר, התגבר הנער על אביו וביצע את התקיעה בחליל: "או אז שולף הנער את החליל מכיסו ופותח בתקיעה: טו! טו! – אימה נפלה על הקהל. משראו (המתפללים) את הנער מחזיק את החליל בפיו, מוכנים היו לשסע אותו כדג. אך הנה הפך פתאום הבעל-שם-טוב את פניו לעבר הקהל ורמז כי יניחו לנער, ושוב עמד להתפלל תפילת נעילה, ודומה – זאת הפעם אחרת לגמרי, מתוך שמחה בלב."
בניגוד לנוסח הסיפור ב"אמונת צדיקים" שהביא את תגובת הבעש"ט בו-במקום, מיד אחרי שהנער תקע בחליל בבית-המדרש, דחה מי"ב, בעיבוד של הסיפור ביידיש, את תגובת הבעש"ט למיפגש שלו עם חסידיו אחרי סיום הצום. מספר עממי לא יחמיץ הזדמנות לתאר את ההווי החסידי המיוחד שנוצר במפגשים אלה: "עד מהרה סיימו תפילת מעריב, ולאחר קידוש לבנה, ולאחר שתקעו כלונסאות לסוכות, התכנסה החבריה אל בית הבעל-שם, ורבי זאב קיציס ביקש, כמו תמיד, לשמוע מפיו פירושו של דבר. הבעל-שם העלה אש במקטרתו וסיפר על הקטרוג הגדול שנתעורר על היהודים ועל הצער הרב שנצטער במשך כל יום-הכיפורים, משראה כי אין בידו להסיר את השטנה ולהעלות את התפילות, ואולם אותו נער, שמימיו לא היה בבית-המדרש ואשר לא הבין מימיו פירושה של תיבה אחת בתפילה, אותו נער הוא שהיה מליץ-טוב... עומד הינהו בתוך הקהל ורואה כי משהו הומה כאן מסביבו, ואף הוא מבקש לעשות משהו, אלא שאינו יכול. ואז תקע בחליל שלו, ובאותה שעה היתה זו עבודת-הבורא שלו. ובזכות העבודה של נשמה פשוטה זו היתה שעת רצון בשמי מרום ונפתחו כל השערים, והתפילות באו לפני כיסא הכבוד, וליהודים נמחל הכול, ולא עוד אלא שניתנה להם שנה טובה ומבורכת וישועות ונחמות בכל תפוצות ישראל."
אין ספק, שבאמצעות הפעלת המספר העממי הכניס מי"ב שינויים בסיפור ששיפרו מאוד את הגירסה הגולמית שנדפסה בקובץ "אמונת צדיקים". גירסת מי"ב היא עשירה יותר ומעניינת יותר, ובה-בעת היא מותאמת מאוד רגשית לקהל דוברי היידיש בתחילת המאה הקודמת, שחיפשו בסיפור החסידי נחמה למצבם כיהודים בארצות הגויים ומענה לרגש האהבה שפיעם בהם כלפי דמותו האבהית אך גם הסמכותית של הבעש"ט.
גירסת הסיפור בעברית
הגירסה העברית והמאוחרת של "החליל"3), היא לא רק קצרה יותר בהשוואה לגירסה ביידיש, אלא גם עממית פחות ממנה. לתפקיד "המספר" בחר מי"ב בגירסה זו מספר יודע-כל מהימן ואובייקטיבי, מספר שהוא שונה לחלוטין מהמספר העממי שהפעיל בגירסה ביידיש, אך גם איננו דומה למספר היודע-כל שהופעל בקובץ "אמונת צדיקים". המספר היודע-כל ב"אמונת צדיקים" סיפר את עלילת הסיפור מנקודת המבט של מתעד מעמד היסטורי בחייה של קהילת חסידים שפעלה בדורו, ואילו המספר יודע-כל של הגירסה העברית של מי"ב מספר על האירוע שהתרחש ביום הכיפורים בבית-המדרש של הבעש"ט מנקודת מבט פסיכולוגית של מתעמק מודרני בנפש האדם.
לא רק שהגירסה העברית של "החליל" מתרכזת בנער יותר מאשר בגיבורי הסיפור האחרים, אלא שהנער גם מתואר אחרת מכפי שתואר בקובץ "אמונת צדיקים" וגם בגירסה ביידיש של מי"ב. כעת הוא איננו עוד נער "אטום לב" כפי שהוצג בקובץ "אמונת צדיקים" וגם לא כנער "מגושם ואטום" כפי שהוצג בגירסה של מי"ב ביידיש, אלא מוגדר כנער רגיל שגדל בטבע של הכפר ונטמע בין בני גילו, בניהם של הכפריים האחרים: "והיה לאיש ההוא בן-יחיד והוא אטום-לב ולא אבתה נפשו בלימודים, וגם את האלפא-ביתא לא יכול לקרות, ויהי כבן שאר האיכרים בכפר ללא תורה. הוא היה משקה את הבהמות כמותם ורועה את הצאן ומכה בחליל כמוהם."
כלומר: הנער היה אמנם אטום-לב ללימודים, אך בכל התחומים המעשיים של החיים תיפקד ככל הנערים בני גילו בכפר.
בהתרכזות זו בנער מתמיד "המספר" בגירסה העברית גם כשהסיפור מועתק אל זירת בית-המדרש של הבעש"ט, אך לשם הגיוון הוא מתאר את המעמד שם מנקודת התצפית של הנער עצמו: "והנער הכפרי עמד כל היום בפינה אצל אביו וירא את שפתי האנשים לוחשות דברים לא-יבינם. והנה הם מביטים בכרכי-נייר, המלאים נקודות שחורות, ובוכים בוכים בלאט. ורגש עצום אחזהו, אשר לא ידע אותו מתמול שלשום, רגש מכאיב והוא שם כמו מחנק לצווארו."
ואכן, בולטת בגירסה העברית הנטייה האפולוגטית של "המספר" במסירת התנהגותו של הנער בבית-המדרש ביום הקדוש: הנער לא ידע כי אחזקה בחליל אסורה ביום הזה ובוודאי שלא שיער שהתקיעה בחליל ביום הכיפורים היא מעשה אסור. מניעיו להשתמש בחליל במעמד שאליו הובא לראשונה על-ידי אביו היו טהורים לחלוטין, כי הרגיש צורך לבכות עם הבוכים באופן היחיד שידע: "בחצר-אלוהים של הטבע בהיותו רועה הצאן היה תוקע בחלילו שירי-מרחב - - - ובעומדו כה בעולם זר ופני האנשים מפיקים עצבת, חפץ לשפוך רוחו גם הוא, ויחפוץ לקחת החליל ולתקוע בו." ולכן, ביצע בתום-לב את המעשה, אף שאביו אסר עליו באופן מפורש להימנע מעשותו: "בבוא הערב לנעילת שערים והם טרם נפתחו, לא יכול הנער להבליג על רגשותיו הסוערים עוד, ותחזק ידו מידי אביו ויוציא את חליל ויתנהו אל פיו ויריע בו בחוזקה."
לעומת זאת צימצם מאוד "המספר" בגירסה העברית את הופעת הבעש"ט בעלילה. אחרי שהנער תקע בחליל, לא הפסיק הבעש"ט בתפילתו ולא הסביר למתפללים את מניעי הנער לתקוע בחליל בעיצומה של התפילה, אלא הסתפק בתגובה אילמת על האירוע: "וירם הבעל-שם טליתו מעליו ויורה בידו (לקהל המתפללים), כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו."
ובעוד שבגירסה ביידיש נהנה מאוד "המספר" לתאר את המעמד של התכנסות החסידים בצל קורתו של הבעש"ט כדי לשמוע את דברי ההסבר רבי המשמעות של רבם על האירוע בבית-המדרש, מעמיס "המספר" את המשימה הזו על עצמו בגירסה של הסיפור בעברית:
"משא כבד הורם מעל הבריאה. קול החליל עלה לשמי-מרום ותהי שעת רצון פתאום, ולא יכול השטן לעמוד בו. נפתחו כל השערים, ותפילות העם העברי מהיום ומדאשתקד ומכל השנים באו כולן לפני כיסא כבודו של האב הרחמן, השומע המיית כל לב, ונשמעה המילה הרבה: סלחתי כדבריך! לכל עדת בית-ישראל היתה עתה הרווחה."
מן ההסבר הזה של "המספר" בסיום הגירסה העברית של "החליל" משתמעת השקפתו לפיה ממחיש המעשה בנער מהכפר, שתקע בחליל ביום התפילה המכריע ביותר בשנה, את היחס המיוחד של אלוהים לעם העברי: אלוהים מזכה את העם העברי בהשגחתו המסתורית לאורך ההיסטוריה, ועל-ידי כך מבטיח את הישרדותו בה.
אך מבין השיטין של הסבר זה כבר מהדהד הספק של מחבר הסיפור, מי"ב, אם הבעש"ט בתפילתו ואם הנער שביטא את רגשותיו הסוערים באמצעות חלילו – הם שפתחו את שערי השמיים באותו יום-כיפורים לעם העברי. או במילים אחרות: בהסבר זה כבר נרמזת השקפתו הפחות נלהבת של מי"ב מתנועת החסידות כתנועה שתצליח לחדש את עלומיו של העם היהודי. תנועת החסידות אמנם מעניקה עדיין מענה תקופתי להזדקנותו של העם העברי, אך אין בכוחה לתרום להישרדות העם הזה מעבר לתקופת שגשוגה של התנועה בהווה.
ואמנם תחת מטריית המונחים האֶמוּניים (הבריאה, שמי-מרום, כסא הכבוד), הבליע מי"ב בסיום גירסת הסיפור "החליל" בעברית, רמז מהשקפתו המהפכנית-מרדנית המאוחרת ביחס להיסטוריה של העם היהודי וביחס לערכים של תרבותו, לפיה מוצפנים כוחות קמאיים במקורות הקדומים שהותירו הדורות – ובמיוחד באלה שנידחו ונגנזו כדי שקורותיו של העם היהודי יסופרו כהיסטוריה עקבית ואחדותית. אל המקורות האלה (שעליהם רמז ע"י השימוש בכינוי המקראי הקדום של עם ישראל: "העם העברי"), טען מי"ב, צריך לחזור, ומהם צריך להפיק את הכוחות המסוגלים להשיב לעם היהודי את נעוריו ולהבטיח את המשך הישרדותו בהיסטוריה.
הדיון המחקרי בסיפור "החליל"
מי"ב הקדיש שנים רבות מחייו לחקר האגדות של תנועת החסידות ולהפצתן בלקטים שפירסם בשלוש הלשונות שבהן כתב: העברית היידיש והגרמנית. מסירותו זו ניתנת להסבר הן ממניע אישי, כצאצא של משפחה רבנים, שהנודע ברבניה היה הרב שמואל הלוי איש הורוביץ מניקלסבורג, והן מטעם רוחני, אחרי שזיהה בסיפורי החסידים שיקוף אותנטי של תנועת החסידות כזרם חדש וחיוני ביהדות העונה למצוקתם של יהודי התקופה בהווה וגם יענה למצוקתם של היהודים בעתיד – זיהוי שהאמין בו בכל מאודו עד שלב מסויים.
לשמואל ורסס, מחשובי החוקרים של יצירת מי"ב, היו מספיק הוכחות משכנעות לקבוע את מועד השלב הזה. ועל ידי איסופן השקדני של הוכחות אלה קבע את מסקנתו, שבעשור הראשון של המאה העשרים התחולל שינוי ביחסו של ברדיצ'בסקי אל תנועת החסידות. ולכן תמוה בעיניי מדוע לא הסתפק בהוכחות אלה, אלא הוסיף עליהן בספרו "סיפור ושורשו"4) גם את ההבדל באורכן של שתי הגרסאות שכתב מי"ב לסיפור "החליל". וכך טען בהסתמכו על אורכן השונה:
הגירסה המוקדמת של הסיפור ביידיש נכתבה על "דרך ההרחבה התיאורית, מפיו של מספר-חסידי," ולכן היא משקפת את "תקופת קירבתו המוצהרת (של מי"ב) לעולם החסידות," בעוד ש"התיאור נתכווץ וחזר לריכוזו" בגירסתו העברית, מאחר שגירסה זו כתב מי"ב "בימים שנוצר חיץ בין המחבר לחסידות בלבושיה המסורתיים." (שם, עמ' 115-114).
במקרה זה, העיבודים שעשה מי"ב לסיפור "החליל" בשתי השפות הם עדות ליכולתו המגוונת להתאים את הסיפור לקהלי קוראים שונים. מאחר שאת גירסת הסיפור ביידיש הועיד לציבור קוראים עממי, קהל שקרא בשקיקה לקטים על הבעש"ט ועל ממשיכיו בדורות הראשונים של החסידות, בחר להפעיל בו מספר עממי והרחיב את מידותיו של הסיפור כדי להכיל את כל התחבולות של הסיפור העממי. באמצעות הרחבה כזו הותיר לדורות בגירסה זו תיאור חיוני של התקופה שבה פעל הבעש"ט ותיאור מרגש על הבעש"ט במפגשיו עם חסידיו. לעומת זאת הועיד מי"ב את הגירסה העברית של "החליל" לקהל שהתעניין בסיפור החסידי כענף ספרותי חדש בהתפתחות הספרות העברית לדורותיה, ולכן פעל לריכוזו ולצמצומו.
כלומר: לא ע"י ממדי העיבוד הספרותי השונה של הסיפור בשתי השפות ביטא מי"ב את השינוי ביחסו אל החסידות, אלא ע"י מאמר ביקורת בשם "הרחבה וצמצום"5) שפירסם אחרי שהגיעה לידיו הדפסה חדשה של הקובץ "שבחי הבעש"ט", שמהדיריה היללו אותו כ"הוצאה חדשה, שלמה ומתוקנת, לא יחסר כל בה." החידוש של מי"ב במאמר הזה לא היה בתגובתו על יומרתה של מהדורה זו לטעון שהיא "שלמה ומתוקנת," אלא בחשיפת מגרעותיו של הקובץ "שבחי הבעש"ט" עצמו6).
ואכן, במאמר הזה דן מי"ב באיכותם הספרותית הלא-אחידה של הסיפורים על הבעש"ט בלקט "שבחי הבעש"ט", וחשף את הסתירות ביניהם. כמו כן נימק בנימוקים ספרותיים את הסתייגותו מתנועת החסידות ומגיבוב הכתבים שהחלו להתפרסם בדורות המאוחרים שלה על מנהיגיה הראשונים – כתבים שחלקם היו בלתי מהימנים וחסרי ערך ספרותי. ולפיכך, יפה בעיניי ההסבר שנתן עמנואל בִּן-גָרְיוֹן, בנו של מי"ב, שהקדיש את חייו לקיום מורשתו הרוחנית של אביו, לתופעת "ההרחבה התיאורית" השונה בין הגירסאות שכתב מי"ב בשתי השפות לסיפור "החליל": "הנוסח העברי – תמציתי, מועט המחזיק את המרובה. ואילו הנוסח האידי – דומה – נוסח 'שבעל-פה' במלוא משמעותו, נתון בתוך מסגרתו העדתית והתקופתית. נראה כי בסיפוריו וציוריו האידיים של מי"ב נשימת המְסַפֵּר היא ארוכה מאשר בסיפוריו העבריים7).
- - - - - -
1) "ספר אמונת צדיקים" הופיע בוורשה ב-1900, עם הכיתוב המחורז הבא בפתחו: "כולל שני מאות סיפורים, מלאים מוסר ויראת ה' מדבש מתוקים, משמחים נפשות ולבבות נדכאים, כולם אהובים ובְחוּרים, ממקורות נאמנים." לקט זה הוא מדור מאוחר יותר של אוסָפי האגדות על הבעש"ט. הלקט הראשון, "שבחי הבעש"ט", התפרסם בשנת 1814 והוא פרי עמלו של ר' דב בער מלינץ, שהיה חתנו של ר' אלכסנדר שוחט, כותב הקמיעות והסגולות של הבעש"ט, ומאחר ששאב מפי חותנו חלק ניכר מהאגדות על הבעש"ט, הוא נחשב למהימן מכל הלקטים שהופיעו אחריו.
2) אף שמי"ב שקד על ניסוח כל האגדות החסידיות ביידיש בין השנים 1906-1903, התפרסם הסיפור "החליל" ("דאס פייפעלע") לראשונה בעיתון הוורשאי "הבוקר" ב-9.3.1909 יחד עם צרור סיפוריים חסידיים נוספים. סיפוריו אלה ביידיש כינס מי"ב עוד בחייו בספר "כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק," וורשה 1912, והם נדפסו שנית אחרי פטירתו, הפעם יחד עם מאמריו ביידיש, במהדורת ברלין 1924.
3) הגירסה העברית של הסיפור "החליל" נכללה ב"צפונות ואגדות", שהוא אוסף אגדות שעליו שקד מי"ב כעשור שלם בין השנים תרע"ב-תרפ"א (1921-1912), אשר הופיע בהדרתו של ע. בן-גריון בתשט"ז-1956.
4) הספר הופיע בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים העברים בישראל ב-1971. ורסס הרחיב את מסקנתו זו על השינוי ביחסו של מי"ב לחסידות בפרק נוסף שנכלל בקובץ "מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – מחקרים ותעודות" שהופיע בשנת 2002 בהוצאת מוסד ביאליק, בעריכת אבנר הולצמן.
5) ברדיצ'בסקי פירסם את המאמר ב"העתיד" בשנת 1913.
6) את השינוי הזה ביחסו של מי"ב אל "שבחי הבעש"ט" הגדיר היטב אבנר הולצמן בכותרת מחקרו לתואר דוקטור במדעי הרוח משנת 1989: "ממשכיל תורני למהפכן ספרות."
7) הציטוט לקוח מתוך "אחרית דבר" שהוסיף עמנואל בן-גריון לתרגומו של וולפובסקי ל"כתבים יהודיים מאת קרוב רחוק" משנת 1964. תרגום זה לעברית עודכן לאחרונה ע"י יצחק כפכפי והופיע ככרך ט' במסגרת המהדורה החדשה של כתבי מי"ב, מהדורת "כתבים", בעריכת אבנר הולצמן.
* * *
אורי הייטנר
1. הקול היהודי
ערב יום הכיפורים, נערכו במוקדים רבים בכל רחבי הארץ ערבי תפילה, שירה, הזדהות וזעקה עם העם הסורי הסובל, הטבוח ונגד שתיקת העולם. הכול אורגן בימים ספורים ביוזמת שיבי פרומן מן היישוב תקוע ביהודה, שחש שאי אפשר עוד לשתוק, בוודאי בעשרת ימי תשובה.
אחד המוקדים היה בגולן. אמרתי "אחד המוקדים", אך דומני שהיה זה מוקד ייחודי. אנו, תושבי הגולן, הננו השכנים של העם העקוד, הנטבח. כמעט התרגלנו לקולות הירי המלווים אותנו כבר חמש שנים. אנחנו כאן לתמיד, ותמיד נהיה השכנים שלהם, ויש משמעות מיוחדת לגילוי סולידריות עם שכנים.
מאות מתושבי הגולן, קצרינאים, קיבוצניקים ומושבניקים, דתיים וחילונים, מבוגרים, נוער וילדים, התכנסו במרכז הוולקני הסמוך לתצפית קונייטרה, מאות מטרים בלבד מן הגבול, מאזורי הקרבות המדממים. באנו לזעוק זעקה לנוכח הטבח ההמוני, שבו נרצחו כבר כחצי מיליון איש, מיליונים אבדו את ביתם, והכל מלווה במעשי אכזריות נוראיים, קורעי לב.
ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה והרבנים אביה רוזן ותמיר גרנות נשאו דברים. עינט קרמר, מייסדת ויו"ר ארגון "טבע עברי" וממארגני האירוע, הנחתה. אני קראתי את פרק קכ"ב בתהילים. עמי נגר ניגן ושר. אחד השיאים היה בשירת "אנא בכוח" – כאשר המילים "ושמע צעקתנו" לוו בתקיעות שופר קורעות שערי שמיים.
היה זה ערב מרגש מאוד, שהוסיף נופך של משמעות ליום הכיפורים השנה.
עם כל ההזדהות וההתרגשות, אני מודה שחשתי גם מבוכה מסוימת באירוע ולקראתו. כבוגר הפגנות ומאבקים רבים, היה משהו שונה בעצרת הזאת. אני אדם פוליטי, במובן של אדם בעל חשיבה פוליטית. חשיבה פוליטית, מבחינתי, היא הצורך לחולל ולהשפיע על המציאות, באמצעות מסר מוחשי, ברור; רצוי תכנית מעשית, לפחות קריאת כיוון מעשית, בוודאי דרישה ברורה שאני יודע אל מי היא מופנית ומה אני מצפה מן המען שלה.
אילו ההתרחשות בסוריה היתה רק שלטון אכזר המדכא את עמו – המסר היה ברור, תמיכה בעם העשוק נגד הדיקטטור. אילו היתה זו מלחמה בין גורם רודני לגורם דמוקרטי הנאבק על חרות וצדק, היה ברור לצד מי אני מתייצב.
לא כן במקרה זה, של מלחמת בני חושך בבני חושך. אף שסוריה מפולגת לארגונים רבים הלוחמים זה בזה, ניתן למפות זאת כמלחמה בין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הסונית לבין הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית השיעית. מישהו מהם עדיף על רעהו? האם דאע"ש עדיף על חיזבאללה ואיראן או להיפך? אלה ואלה טובחים באזרחים, בנשים, בילדים, בזקנים, במעשי רצח ואונס המוניים ואכזריים. רשע נלחם ברשע, ואת המחיר משלמים קורבנות אומללים בהמוניהם.
אני חש מבוכה כאשר אני מפגין, כשאין לי דרישה אופרטיבית מממשלת ישראל. על ישראל להמשיך לשמור על נייטרליות ולא להתערב, זולת ההתערבות ההומניטרית היפה, שמתקיימת בלאו הכי מראשית המלחמה. ואפילו הקריאה למעצמות אינה ברורה – לא ברור לי מה אני דורש מהם.
אז למה הלכתי להפגין?
כי אני מאמין שלעיתים יש קול מוסרי שחייב להישמע. אסור עוד לשתוק כאשר טבח כזה מתרחש, ובטח לא אנו, השכנים.
ומעל הכול – כיהודים, איננו יכולים להחריש. תפקידנו לזעזע את אמות הספים של העולם כולו. אנו מאמינים שבנו התברכו כל משפחות האדמה. כפי שציין הרב תמיר, ביום הכיפורים אנו קוראים על הנביא יונה – ששליחותו היתה להציל עיר של נוכרים, שעתידים להיות אויבי ישראל, אולם באותו רגע צריך היה להציל 120,000 בני אדם מחורבן, ומן השליחות הזאת יונה לא יכול להשתמט. העם היהודי, עִם ההיסטוריה הקשה שחווה, אינו יכול לחשות ולהחריש.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כל אחד ואחד מאיתנו הוא אור קטן. אנו, מאות מתושבי הגולן, התכנסנו סמוך לגבול, עוד רבים עשו זאת במקומות אחרים בארץ, ומן הראוי שהעם היהודי בארץ ובגולה יהיה נושא הבשורה: לא עוד. אסור לשתוק. על העולם להתערב כדי לשים קץ לטבח ההמוני.
2. צרור הערות 12.10.16
[נשלח לפני כניסת הצום]
* הקש – כל מי שעקב בשנה האחרונה אחרי דונלד טראמפ, הדמגוג הגזען והמיזוגין גס הרוח, לא הופתע באמת כשצפה בקלטת הלוהטת האחרונה שלו. אז מה קרה? זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל.
* הקש? – עם זאת, כדאי להציב סימן שאלה אחרי הקביעה שזה הקש ששבר את גב הגמל. סכנת טראמפ טרם חלפה. האיש הזה עלול עדין לשאת את מזוודת ההפעלה הגרעינית.
* הפתרון הראוי – אני נותן לכך סיכוי קלוש, אך יש רק פתרון סביר אחד למשבר טראמפ – שהמפלגה הרפובליקאית, מפלגתו של אברהם לינקולן, מפלגה בעלת עבר מפואר ומסורת מפוארת, תתעשת, תדיח את הדמגוג גס הרוח והגזען, תסיר מעליה את הכתם, ותציב במקומו אדם נורמטיבי.
* הסיוט של הילרי קלינטון – שהרפובליקאים ידיחו את טראמפ ויעמידו מולה מועמד אחר.
* הצד השני של הסקסיזם – קראתי פוסטים של חובבות טראמפ בישראל, הטוענות שאין שום בעייה במה שהוא אמר, "ככה מדברים כל הגברים," "איך הגברים מדברים במילואים?" וכו' וכו'.
כגבר, אני יכול לקבוע חד משמעית, שהרוב המוחלט של הגברים אינם מדברים כך. כמי ששירת למעלה מעשרים שנה במילואים, אני יכול להעיד חד משמעית שככה לא מדברים הגברים במילואים. לומר שלא שמעתי דיבורים כאלה? שמעתי. זה היה תמיד בשוליים, בוודאי לא מפי אנשים שעומדים להיות נשיאי ארה"ב.
הטענה הזאת על הגברים מבטאת שנאת גברים סקסיסטית. איני מופתע מהברית הבלתי קדושה בין שנאת גברים ושנאת נשים, שבאה לידי ביטוי בטענה הזאת.
* שילך לטיפול – גברים המדברים כמו טראמפ, אלה גברים הסובלים מבעייה עם הגבריות שלהם. שילכו לטיפול. הבית הלבן אינו הטיפול המתאים.
* סופו שיתאכזר לרחמנים – שורת המחדלים שבעטיים המחבל מסילוואן הסתובב חופשי עד שרצח את רס"מ יוסי קירמה ואת לבנה מליחי, מגלמת את חוכמת חז"ל, שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.
* האם יש גבול לטמטום? – משטרת ישראל אסרה על פרסום תמונתו של המחבל בירושלים. החלטה זו היא כמובן החלטה מבצעית/מודיעינית הנוגעת לשיקולי חקירה. אין לי כלים לדעת אם היא נכונה או שגויה. אבל ברשת מבקרים את המשטרה על כך שהיא ... מגוננת על הרוצח. כן, איינשטיין צדק, הטיפשות היא אינסופית.
* ... ויש כבר תאוריית קונספירציה – חשבתי שכבר ראיתי הכול ושכבר אי אפשר להפתיע אותי. טעיתי. עד לאיזה שפל עלולה להגיע שנאת נתניהו, נוכחתי בפוסט בפייסבוק, המסביר מדוע פני המחבל מירושלים לא הותרו לפרסום. ובכן, אין המדובר במחבל, אלא בסוכן שב"כ. כך היה גם בפיגוע בדיזנגוף ובפיגוע בשרונה. כמובן, בכל המקרים המילה פיגוע, מופיעה במירכאות. הרי זה לא באמת פיגוע, זה פיגוע מבוים. סוכני שב"כ רצחו אזרחים ישראלים. למה?
ובכן, תיאוריית הקונספירציה היא שהפיגועים משרתים את ביבי, ולכן הוא שולח סוכני שב"כ לבצע פיגועים. וכדרכן של תיאוריות קונספירציה מסוג זה, כפי שאנו מכירים מתיאוריית הקונספירציה על רצח רבין, היא מלאה ב"הסברים" ו"עובדות", והיא כל כך מובנת מאליה שרק מי שעוצם את עיניו מתעלם מן המובן מאליו. למה השוטר בפיגוע בשרונה אירח בביתו את המחבל ונתן לו מים? וכו' וכו', הכול ברור. מאיפה למחבל בירושלים היה נשק תקני? נו, ברור. וכו' וכו' וכו', בדיוק כמו בתאוריות על רצח רבין. "ההנהגה בונה על כך שרוב הציבור מבוהל ומפוחד ואינו מבחין בפרטים... הפיגועים מועילים לביבי. הנ"ל אולי יסביר לאנשים את סיפור חטיפת 3 הנערים." לא יאומן!
* מאפיינים דמוקרטיים – דבוקת שוקן, ובראשה כותב פשקוויל המערכת, התייצבה לתמיכה בהחרמת הלווייתו של נשיא מדינת ישראל בידי הרשימה המשותפת. הפעם יש חריג אחד במקהלה – אורי משגב. אחרי פתיחה מתגוננת ומתנצלת, שבה הזכיר שבדרך כלל הוא מזדהה עם מאמרי המערכת, הביע משגב התנגדות להחלטת עודה וחבריו והתייצב לצד אבו מאזן שהשתתף בהלווייה. חברו לדבוקה דימיטרי שומסקי כתב בתגובה פשקוויל שבו הסביר למשגב את ההבדל בין אבו מאזן וח"כ עודה. אבו מאזן חי תחת כיבוש והוא נאלץ להתיישר בפני הלחצים, "להתעלם מהחלק ההרסני במורשת פרס בעבור הפלסטינים, וללוותו בדרכו האחרונה, לצד אחרים מרומסי זכויות בני עמו, בתקווה לקדם בכך את יציאתו מעבדות לחירות."
אהה. לעומת זאת, האזרחות הישראלית של ערביי ישראל מספקת להם הגנה. "האזרחות הישראלית מקשה מאוד על גירוש הפלסטינים הישראלים ממולדתם." לכן הם יכולים לפעול כאנשים חופשיים.
איזה פלפול...
אבל יש כאן תקדים מעניין. בדברים אלה, חבר בדבוקת שוקן (!) הודה שישראל היא מדינה דמוקרטית (!) ושהערבים בה הם אזרחים (!). לא יאומן!
ליבי ליבי לשומסקי, כאשר אני מנסה לשער איזה סבל היה כרוך באמירה הזאת. אבל הוא נאלץ לעטוף ולרפד אותה בסיסמאות השְׁמֶרָאטיב: "הפלסטינים הישראלים הם בני חורין. גם אם איש מאנשי הרשימה המשותפת לא יודה בכך, האזרחות הישראלית – החלולה כשלעצמה בשל האפלייה המובנית בתוך ההיגיון הבלתי שיוויוני של מדינת הלאום האתני-הדתי היהודי – היא נכס פוליטי יקר מפז בעבור הפלסטינים הישראלים." אבל זה עוד כלום, הוא הודה, שימו לב, שישראל היא "מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים." ואו.
* מחלף פרס – קראתי שיש כוונה לקרוא לנתיבי איילון על שמו של פרס. כמו כן, שמעתי על הכוונה לקרוא לדרך השלום על שמו של פרס. איך יקרא, אם כן, מחלף השלום, המחבר בין דרך פרס (איילון) לדרך פרס (השלום)? יש לי רעיון מקורי – מחלף פרס. אני ממהר לרשום על זה פטנט.
וברצינות – כוונתו של נתניהו לקרוא את קמ"ג (קריית המחקר הגרעיני בדימונה) על שמו של פרס ראויה, כיוון שקמ"ג היא תרומתו החשובה ביותר למדינת ישראל.
* בעיניים ביקורתיות – בדיון בכנסת ב-22 בנובמבר 1995, על השבעת פרס לראש ממשלה ישראל, לאחר רצח רבין, אמר ח"כ דן מרידור:
"לפני זמן קצר, פחות מחודשיים, הופיע ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בשידור של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית 'שיחת ועידה' והודיע, שאם לא תשונה האמנה הפלשתינאית כפי שאנחנו דורשים, הוא יפסיק מיד את כל השיחות עם אש"ף. אני פונה לממשלה הזאת ולעומד בראשה ואני מבקש לדעת האם מר פרס מוכן לחזור על ההתחייבות של מר רבין המנוח, האם ממשלתו היא ממשלת המשך או שהיא ממשלת שינוי; האם גם הוא יודיע, שאם האמנה הפלסטינית לא תשונה כפי שערפאת התחייב לשנות אותה, ייפסקו מיד השיחות עם אש"ף? אז נדע אם נושאים את שמו של יצחק רבין באופן הגון או לשווא. שמענו מערפאת רק בימים האחרונים, שהוא לא מתכוון כלל לעמוד בהתחייבותו. מעניין אם מר פרס מתכוון לעמוד בהתחייבות הזאת שיצחק רבין נתן בפומבי לעם ישראל לפני פחות מחודשיים."
אנו יודעים מה קרה ולאן זה הוביל.
אגב, לא רק הפרת ההתחייבות לשינוי האמנה, אלא בראש ובראשונה הפרת ההתחייבות לשים קץ לטרור ואף התגברות הטרור באופן משמעותי בעקבות ההסכמים, הביאו את רבין להקפאת התהליך. כאשר הגיע מועד הנסיגה הישראלית מן הערים הפלשתינאיות ביו"ש, הכריז רבין ש"אין תאריכים קדושים" ושביצוע המחויבות של ישראל מותנה בביצוע המחויבות של הפלשתינאים.
גם בנושא הזה, פרס עשה מהפך של 180 מעלות מדרכו של רבין, והחליט על נסיגה מיידית מאותן ערים, בחסות השקט הציבורי שהובטח לו בעקבות ההלם שגרם הרצח. ואכן, הנסיגה הזאת עברה ללא כל מחאה ציבורית.
הנסיגה הזאת הביאה לגל הטרור הנורא של מרץ 1996, שבעקבותיה איבד פרס את אמון העם ואת השלטון.
קו ישר עובר בין הזלזול בהתחייבות הפלשתינאית לשינוי האמנה, לבין הבוז לדרישה שהפלשתינאים יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. זו גישה המנפנפת לשווא בדגל השלום, אך בפועל רק מרחיקה את השלום.
עם כל הכבוד לפרס, ויש כבוד והערכה לדברים רבים שעשה למען ישראל, כדאי לזכור גם את הצדדים הללו בדרכו. כדאי לזכור גם את התנגדותו להפצצת הכור העיראקי והאיום שישראל תהיה "כערער בערבה," ואף את פעולתו החתרנית לסיכול ההפצצה.
מוטב שלא ניסחף לפולחן אישיות נוסח "סיפורי צדיקים", ונבחן את ההיסטוריה ואת אישיה בעיניים ביקורתיות.
* השטחים של בן גוריון – בן גוריון, כידוע, הציע לאחר מלחמת ששת הימים לסגת במהרה מן השטחים. זה נכון, אך לא מדויק. האמת מורכבת יותר. הצעתו לנסיגה היתה חלקית. ראשית, בכל התבטאויותיו בנדון הוא הקפיד תמיד לציין "חוץ מירושלים השלמה והגולן." אולם לא אחת, כאשר פירט את הדברים יותר, הוא כלל גם את גוש עציון ואת חברון כאזורים שיש להשאיר בידי ישראל.
בישיבת מזכירות רפ"י, מפלגתו, ב-8 ביוני 1967, עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עוד טרם הקרבות על שחרור הגולן, הציע בן גוריון לדרוש מהממשלה לפעול ליישובם המיידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. "בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה, כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו."
מתוך מכתב נרגש של ב"ג לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, ב-18.12.76, לאחר ביקורו השני אצל חלוצי ההתיישבות בגולן: "הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו."
* פתחון פה – אהוד פירסם שאלה שהפניתי אליו על פתחון הפה לרון וייס. חשוב לי להסביר שאין לי בעייה עם פתחון הפה לדעותיו. הבעייה היא פתחון הפה לשקריו.
* ביד הלשון: נעמה – בפינה שהוקדשה לקיבוץ נען, הזכרתי את העובדה שהיישוב מנציח את שמו של הכפר הערבי נענֶה שבקרבתו, אך נענה הוא שיבוש שמה של העיר המקראית נעמה.
אך יש יישוב ששמו נעמה, בבקעת הירדן. סיפורו של היישוב מעניין, כיוון ששמו היה מוקד למחלוקת רבת שנים בין חברי המושב לוועדת השמות הממשלתית.
כאשר עלו חלוצי נעמה לקרקע, הם החליטו לקרוא ליישובם בשם זה, בשל קרבתו לנחל נועיימה.
ועדת השמות סירבה לאשר את השם משני טעמים. האחד, הוא שנעמה היתה עיר תנ"כית, והיא היתה באזור אחר בארץ, בשפלה. הוועדה מאשרת קריאת שם מקום על שם יישוב קדום, רק אם הוא במרחק סביר.
סיבה שנייה היא ששני אתרים בארץ (אם כי לא יישובים), כבר נשאו את השם נעמה. האחד הוא כפר נופש במפרץ שלמה שבסיני והשני הוא משק שוורץ בעמק החולה.
לפחות הסיבה השנייה, עליה סיפר יהודה זיו, מוותיקי ועדת השמות, בראיון לרוביק רוזנטל, מוזרה בעיניי. היישוב נעמה קם ב-1982, השנה שבה נעקרו יישובי סיני, כולל כפר הנופש נעמה, כך שלא זו בלבד שאין כאן כפילות, ראוי היה להנציח בשמו של המושב את שמו של כפר הנופש בסיני. יתר על כך, נעמה שבסיני נקראה כך בשל סמיכותה ליישוב הערבי נועיימה, אותו שם שבעטיו ביקשו חברי המושב להיקרא כך, והן נעמה שבסיני רחוקה מן העיר נעמה המקראית הרבה יותר.
החלטת הוועדה היתה מעניינת – לקרוא למקום נעמי. כך ישמר הצליל של נחל נועיימה, השם יהיה קרוב לשם שחברי המושב ביקשו וכך תונצח נעמי ממגילת רות, שחצתה את הירדן ממואב לישראל באותו אזור.
לאורך שנים רבות שמו הרשמי של המושב היה נעמי, וחברי המושב הקפידו לקרוא לו נעמה. על השלט הרשמי בכניסה לקיבוץ נכתב נעמי, והאות יו"ד רוססה והוארכה לה"א. כך, עד לאחר מלחמת לבנון השנייה.
במלחמת לבנון השנייה נפל בנו הבכור של המושב. משלחת של המושב שבה ונפגשה עם ועדת השמות, והיא כללה את האם השכולה. הם ביקשו מן הוועדה לאשר את שם המושב, כדי לכבד את זכר החלל, והגדירו את שם המושב כראשי תיבות של נוער עברי מחייה המדבר (ועל פי גרסה אחרת: נוער עברי מיישב הבקעה).
הפעם הוועדה נעתרה לבקשה, ונעמה היה לשמו הרשמי של המושב.
* * *
עמנואל הרוסי
הלבנבנים והשחרחרים
חלק שני של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו
ב. אניוטה
המשרתת אניוטה היתה השנייה שחצתה את קרובי משפחתנו לשני מחנות. אף היא היתה אומרת: "הלבנבנים – קרובי אבא הם, השחרחרים – קרובי אימא."
חדה היתה טביעת עינה של אניוטה. על אף היותה אנאלפביתית, ניחנה ברמה שכלית גבוהה ובלב חכם ורגיש. קשורה היתה לביתנו בכל נפשה. לאחר נישואיה, כשביקרנו בביתה שבכפר קובאליובקה, ראיתי לתימהוני את צילומי משפחתנו קבועים על הקיר במסגרות של נייר צבעוני במקום מכובד, בסמיכות לפינת האיקונין.
אביה איכר אמיד היה. בוסתן עצי פרי של עשרים דיסיאטינות לו. אף-על-פי כן הביא בעצמו את בנותיו העירה ודאג למקום עבודתן במשפחות מהוגנות, כדבריו.
אניוטה שירתה בביתנו שבע שנים תמימות, עד לנישואיה. אחריה באה אלינו אחותה הצעירה, פידורה, אף היא דומה לאחותה ביושרה ובנאמנותה, אך חמת מזג היתה אף לא טובת-לב כמוה.
אניוטה מהירת תפיסה וגם בעלת-מצפון היתה. חיש מהר למדה את חוקי המטבח הכשר, והקפידה על עצמה ועל אחרים. זכורני צעקה מרה שנזרקה מפיה, כשנטלתי פעם אחת בטעות סכין של חלב וחתכתי בו נקניק. מיד תפסה את הסכין מידי, רצה החוצה ותקעתהו בחול.
אימא היתה מספרת שבחה ברבים, אף הפליגה ואמרה, דרך היתול, שאניוטה שלה מיטיבה לדעת ולשמור על דיני טהרה וכשרות מבנותיו של הרב. אימא אהבה אותה מאוד, וכשהיתה חוזרת אניוטה מחופשתה בכפר. מקדמת פניה בצווחה של גיל ומתנשקת עמה כעם בת המשפחה. לעיתים היתה מוסיפה בבדיחות הדעת, שאניוטה ופידורה שרתו אצלה כיעקב אבינו, להבדיל, את לבן הארמי בשעתו ברחל ובלאה, ארבע-עשרה שנים תמימות.
אניוטה ופידורה – עגה דרום-רוסית בפיהן, בליל רוסית ואוקראינית. כשהחילותי לומד רוסית, ניסיתי לקרוא באוזניה של פידורה שיר אחד של פושקין. צחקה. לא תפסה אפילו מילה אחת, משל שפה זרה דברתי.
כנגד זה היטיבו השתיים לשיר. לא בלבד שהקול היה נאה, אלה שתחושת השיר היתה מלאה, לרבות ההדגשות, תוך הרמת הצליל והנמכתו, ההפסקות רבות המשקל, הרגש הכן שבהטעמת המילים. אין כאיטלקים לשירת-יחיד, אך אין כאוקראינים לשירת-צוות. לגבי האחרונים אין בילוי טוב מזימרה במקהלה, כשכל אחד ממשתתפיה משתדל שלא לעלות בקולו על קול חברו, על מנת ליהנות בעצמו מנועם התצליל הכללי.
בערבי קיץ, כשהיו יוצאות, אניוטה או פידורה, אל החצר לנוח מעט על הדרגש שליד הבית, תוך פיצוח גרעיני חמניות, עם שאר המשרתות שבחצר, מיד היו פוצחות בזמר. בדרך כלל, היתה פותחת אחת בשקט ובקול דקיק, השנייה מתלווה אליה בקול אלט בטרצה, השלישית – נכנסת לזמר בקול מיוחד משלה, והרביעית – משלה. שרות היו בעיניים עצומות למחצה ובפנים נוהרות. חשתי אז מה נהנות הן, כל אחת מן המזמרות, מקונצרט עצמי זה, ומה אוהבות הן בשעה זו אישה את רעותה.
וינה היא "עיר הוואלסים", כידוע. אך שם חוברו אלה בידי מלחינים. נראה לי, שמולדת הוואלס האמיתית היא אוקראינה. הרבה שירי-עם אוקראינים בקצב הוואלס הם מושרים. טבעי הוא שם הקצב הזה כקצב דהרת הסוס בערבה. משום כך, אולי, בוחל אני עד היום הזה בשירתו של חזן פלוני, המשחיל מילות של תפילה יהודית עתיקה בחוט של זמר-עם אוקראיני שבקצב הוואלס, מין בשאינו מינו. הרבה חוסר-טעם וקורט של חילול-הקודש יש, לדעתי, במזיגה משונה זו.
המשך יבוא
* * *
על ספריו האחרונים של משה גרנות
חברים יקרים,
אני מבקש להודות למי שקרא את הרומאן "מאריה וליאופולד" ולמי שהגיב. להלן חלק מהתגובות:
פרופ' זיוה שמיר: "קראתי את ספרו החדש של משה גרנות 'מאריה וליאופולד' בנשימה אחת, ולא הנחתי אותו מידי עד שהגעתי לשורות הסיום המפתיעות שלו."
הסופר אהוד בן עזר: "הרומאן החדש של משה גרנות 'מאריה וליאופולד' הוא ספר סוחף וחזק, מרתק עד העמוד האחרון, ממש עוצר נשימה – מומלץ מאוד לקריאה."
וכן, תגובות על שניים מספריי האחרים:
על הרומאן "הפרומושיקאים" (זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם):
פרופ' דן מירון: "התרשמתי מאוד מן הישירות, הכנות והפשטות של כל אחד מן הסיפורים, ומן התחכום והעידון שבשילובם אלה באלה. אני אוהב את הספר הזה."
על הנובלה "האי", הסופר ירון אביטוב (הארץ-ספרים): "העלילה שוטפת, והיא כוללת רגעי צחוק ודמע."
את שלושת הספרים ניתן לרכוש באתר נטבוק. את "מאריה וליאופולד" ניתן לרכוש שם גם בתבנית דיגיטלית. מי שמעדיף מענה אנושי – טל. 03-5494915; 050-3399935.
משה גרנות
[דבר המפרסם]
* * *
מרדכי קידר
פוטין נגד אזרחי חלבּ
רוסיה הורסת את סוריה ללא חשבון, וושינגטון מתלבטת. גם אם המורדים אינם פועלים על פי כללי המלחמה המקובלים, התגובה הנוראה של צבאות רוסיה וסוריה אינה עומדת בשום מבחן של סבירות.
בימים נוראים אלה העולם נדון איך יהיה עתידו בשנה שזה אך החלה, ובשמיים נפתחים ספרי החיים והמתים. בספר המתים מצוין לא רק מי ימות אלא גם איך: בחרב, בחיה, ברעב, במגיפה ובשאר מיני פורענויות, שהדמיון המפותח של החיה האנושית יודע להמציא. נראה שיש תרבויות העסוקות בהשמדה עצמית ובהשמדת האחרים יותר משהן מתעניינות בחיים ובאיכותם. בתרבויות אלה הכבוד, השליט, השליטה והמדינה, גם אם היא מלאכותית, חשובים יותר מחיי האוכלוסייה השקטה שכל רצונה הוא לחיות.
מדינת סוריה נמצאת כיום בשלב גסיסה מתקדם, אבל יש ברוסיה ובסוריה מי שחושבים שתושביה, ובעיקר אלה החיים בעיר חלבּ, אינם זכאים לחיות רק משום שכמה מורדים החליטו להתמקם ברבעים המזרחיים של העיר, המאוכלסים כיום בלמעלה מרבע מיליון גברים, נשים וטף. פוטין ואסד סבורים שחיים של 250 אלף אזרחים חשובים פחות מחיסול כמה מאות מורדים, וחשובים הרבה פחות מהקשר השלטוני בין אסד וחלבּ.
אילו היו מעוניינים באמת בפתרון הבעייה בסוריה היו מנהיגי רוסיה מניחים ליצור המלאכותי ששמו סוריה להיעלם ממפת העולם, בדיוק כמו שקרה לברית-המועצות, ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה וקודם לכן – לאימפריות העות'מנית והאוסטרו-הונגרית, שכל אחת מהן היתה צירוף של קבוצות אתניות ודתיות שמעולם לא הפכו ל"עם" מאוחד ומלוכד, ולכן כשלו ביום מבחן.
אילו רצו מנהיגי רוסיה באמת לפתור את בעיית סוריה, היו יושבים עם האמריקנים ומדינות נוספות התומכות במורדים נגד הקצב העלאווי אסד, דנים בדרכים לחסוך בחיי תושבים תוך השארת ערי סוריה כיחידות בעלות יכולת לחיות, ומגיעים למסקנה האחת והיחידה, שבמזרח התיכון לא ייתכן שעלאווי, הנחשב ככופר באיסלאם בעיני הרוב המוסלמי של האזור, ישלוט על מוסלמים. וזוהי, ולא אחרת, בעיית היסוד של סוריה, ולא מהיום. בעייה זו ממש היא שעמדה ברקע של מרד "האחים המוסלמים" נגד חאפז אלאסד, אביו של בשאר, בין 1976 ל-1982, שהפיל כ-50 אלף הרוגים. המרד הנוכחי, שהחל במארס 2010, גבה עד כה כחצי מיליון מתים, ומאיים להמשיך בקציר הדמים.
רוסיה משקיעה את כל כוחה הצבאי הקונבנציונלי (בשלב זה) כדי להנשים את משטר אסד, שאין לו יכולת חיים עצמאית במדינה שרוב תושביה אינם רוצים בו. בשבועיים האחרונים היא העלתה הילוך והיא, יחד עם חיל האוויר של אסד, מפציצים בשיטתיות את רבעיה המזרחיים של חלבּ, ובפרט את בתי החולים, שהמורדים הפכו אותם, את הפצועים שאין יכולת אמיתית לטפל בהם ואת צוותי הרפואה המדולדלים – למגינים אנושיים. גם אם המורדים אינם פועלים על פי כללי המלחמה המקובלים, התגובה הנוראה של צבאות רוסיה וסוריה אינה עומדת בשום מבחן של סבירות.
המצב בחלבּ, שבו מאות אלפי אזרחים נמצאים בסכנת רעב, מחלות והפצצות, הוציא אפילו את הממשל האמריקני משלוותו, שאיפיינה את התנהלותו מול סוריה בחמש השנים וחצי של טבח-עם. ארה"ב השעתה את השיחות עם רוסיה על עתידה של סוריה, שכן אלו לא רק שלא הביאו לרגיעה בסוריה (למעט כשבוע, לרגל חג הקורבן), אלא אף נתנו לרוסיה מעין הכשר להסלמת פעולותיה הצבאיות נגד אזרחי חלבּ. ארה"ב גם איימה, שבתגובה על הפצצת חלבּ, היא תתמוך ביתר שאת במורדים.
בתגובה, העבירו הרוסים לטרטוס מערכת טילים S-300 נגד מטוסים ונגד טילי שיוט, בטענה שמערכת זו אינה התקפית, אלא נועדה להגן על הנמל הצבאי בטרטוס. ממי בדיוק? הרי למורדים אין מטוסים. הטווח של טילים אלו הוא 200 ק"מ, וברור שהכוונה בהצבתם בטרטוס היא לכסות את כל שטחה האווירי של צפון מערב סוריה, כולל לאד'קיה וחלבּ, למקרה שמטוסים "מערביים" יפעלו באוויר נגד הפצצות של מטוסים של אסד, או של פוטין.
צעד נוסף שנקטה רוסיה הוא הפסקת השיחות עם ארה"ב בנושא צמצום מלאי הפלוטוניום של שתי המדינות. לפלוטוניום אין שום שימוש למעט שימוש צבאי, וצמצום הדדי של הכמויות שכל מדינה מחזיקה אמור לצמצם את סכנת מלחמה גרעינית בין שתי מעצמות העל. הפסקת השיחות היא איתות משמעותי מצד רוסיה על כוונתה לעשות שרירים אמיתיים מול ארה"ב.
מנגד, מעלה ארה"ב הילוך בעניין הסנקציות הכלכליות על רוסיה המוטלות עליה מזה מיספר שנים, בעקבות הפלישה לאוקראינה וסיפוח חצי-האי קרים לרוסיה. בנוסף, קיימים חשדות בקרב האמריקנים, שרוסיה מעורבת בפרויקט הגרעיני של צפון קוריאה, שלאחרונה פוצצה מתקן גרעיני בניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, כמו שהיא מעורבת גם בתעשיית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, שלא נכללו בהסכם הגרעין שסוכם לפני שנה, והושארו בידי החלטותיה העצמאיות של איראן.
לכן נראה שהפצצת חלבּ היא רק הקש ששבר את גב הגמל האמריקני, מעשה אחד יותר מדי של רוסיה, שארה"ב של שלהי כהונתו של אובמה אינה יכולה להכיל משתי סיבות עיקריות: האחת היא, שאובמה עצמו אינו מסכים שבמשמרת שלו יקופל הדגל האמריקני במזרח התיכון שיהפוך כולו לאזור ההשפעה הרוסי – מצב שעלול להציג את ארה"ב כמפסידנית שסולקה מהאזור בבושת פנים, והאמריקנים מתנגדים להשפלה כזו.
הסיבה השנייה היא הבחירות המתקרבות: אובמה וקלינטון יודעים שתבוסה אמריקנית במזרח התיכון תשחק לידיו של טראמפ ועלולה להעביר את הנשיאות לידיים רפובליקניות.
לכן הממשל האמריקני עומד בימים אלה בפני דילמה לא פשוטה: איך לגרום להפסקת חיסול חלבּ ולסיום כהונתו של בשאר אסד, מבלי להישאב למערכה הצבאית בסוריה ומבלי להיכנע לתכתיביו של פוטין בעניין השלטון העתידי בסוריה, הקשור בעניינים אחרים כמו אוקראינה, צפון קוריאה, איראן, הפלוטוניום והסנקציות הכלכליות. זאת, כשהצד האמריקני נמנע משימוש בכוח ומוכן לנקוט אמצעים דיפולומטיים בלבד, בעוד שהצד השני מפעיל כוח מסיבי.
תולדות היחסים הבינלאומיים אינם יודעים לספר על מצבים דומים בין מעצמות. כך למשל, המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות התבססה על איום אמין הדדי, שווה ערך, בהשמדה טוטאלית, בעוד נשיאי ארה"ב דיברו ופעלו בנחישות ובפעילות צבאית ברורה והחלטית, כמו במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. כיום ההתמודדות היא בין מעצמה גלובלית המשתמשת בכוחה ללא מעצורים לסייע לבעלי בריתה למען האינטרסים שלה – מול מעצמה שהחליטה לא להשתמש בכוחה ואף להפקיר חלק מבעלי בריתה. נוכח זאת אין להסכים גם עם טענתם של אנליסטים בדבר שובה של המלחמה הקרה.
מנהיגי ארה"ב גם רואים את ההרס בסוריה ויודעים מי יידרש לסייע בשיקום ההריסות. יש להם די דאגות כלכליות בחצר הפנימית שלהם, ואינם רוצים שיגישו להם את החשבון רק בשל תמיכתם באלה שמרדו באסד. אבל זה שיקול לעתיד, בעוד שכעת מה שעומד על הפרק הוא חייהם של רבע מיליון אזרחים סוריים בחלבּ. רוסיה הורסת את סוריה ללא חשבון, והעיר וושינגטון נבוכה.
מבחינת ישראל המצב מדאיג, שכן הסביבה המשברית שבה היא ניהלה עד עתה בעצמה את ענייניה, הופכת בימים אלה לזירת התגוששות בין מעצמות עולמיות, שלאחת מהן יש שאיפות להגמוניה גלובלית והאחרת מחפשת דרך לצאת ממנה תוך מיזעור הנזקים לעצמה ולאזור.
קשה מאוד, אם בכלל אפשר, לגשר בין שני דפוסים של חשיבה והתנהלות, והעדרו של גשר כזה עלול לדרדר את האזור למצב שכולם יפסידו ממנו.
חתימה טובה לכולנו.
המאמר התפרסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 398. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.
* * *
רות בקי קולודני
הכשרת קלוסובה
"שכון נשכון באוהלים \ אין מכנסיים אין תחתונים \ לא כרית ולא מיטה \ לא סיגריה בפרוטה" – על אם ההכשרות החלוציות, הכשרת קלוסובה
הידועה כ"נפלאה במהותה, אכזרית במעשיותה."
הכשרת קלוסובה, בפלך ווהלין, שימשה עמוד האש של התנועה החלוצית בפולין בין שתי מלחמות העולם, וממנה עלו מאות חברי ההתיישבות העובדת ופועלי תעשייה בערים. הכשרה זו, שחבריה כינו אותה "קיינעמלנד", ארץ שום מקום, גילמה מהפכנות קיצונית בכל תחומי החיים, מסורת, הרגלי עבודה, שפה, חיי קומונה ואהבה, ובדוגמתה קמו עשרות הכשרות, שהכינו את חבריהם לחיי הארץ.
נעוריהם חלו בימי מהפכת 1917 ברוסיה, והם העריצו את כוחם של המהפכנים, שמוטטו משטר רודנות רב-שנים ומסרו עצמם למימוש רעיונותיהם. הם גם התפעלו מהסיפורים על חלוצי "גדוד העבודה" בארץ, שסללו כבישים, בנו מיבנים, וחיו בקומונות.
קלוסובה שוכנת באזור ביצות ויערות בשפלת פולסיה בפולין, בפאתי העיירה סרני, באזור מחצבות בזלת, שבהן עבדו בעיקר אסירי פרך פליליים בפיצוץ סלעי בזלת, ריסוקם, מיונם והטענתם על קרוניות, וכן גם בכריתת עצים מיערות העד ששפלת פולסיה עשירה בהם.
אסירי עבודת הפרך, כאלפיים במיספר, קיבלו שכר זעום אחת לשבוע בימי ראשון, בזבזו את רובו על שתייה לשוכרה, ולא אחת נרצחו בידי אסירים אחרים לאחר קטטות של שיכורים.
יום אחד, באביב 1924, הגיעו שמונה צעירים יהודיים מהעיירה סרני ומהכפרים הורודץ ואנטונובקה, למחצבה בבעלות היהודי פיינשטיין, וביקשו ממנהל העבודה רשות לעבוד שם. אחד מהשמונה היה דודי שמריהו קולודני, לימים מראשוני מושב צופית ומנהל עבודה בחוות "קלמניה". לפני בואו לקלוסובה שימש מנהל עבודה במנסרה ביער שם כרתו עצים, ניסרו אותם והעבירו אגדים אגדים בנהר ההורן, יובל קטן של הדנייפר.
מנהל העבודה במחצבת קלוסובה לעג לשמונה, והסביר שלא יִסְכנו לעבודת הפרך, אך הם הפצירו בו שינסה אותם. בשל התעקשותם הסכים, אך סידר להם תחילה עבודה קלה באיסוף חצץ.
אסירי הפרך לעגו להם, ביזו אותם וכינו אותם "ידיים לבנות", אך הם התעלמו, ביצעו את עבודת היום הראשון היטב וביקשו עבודה קשה יותר, ותוך ימים אחדים הוכיחו שהם פועלים מצויינים. כולם היו חניכי תנועת "החלוץ" שעבורם עבודת כפיים סימלה ערך עליון. הם הסתפקו במועט, אירגנו לעצמם מקום שינה באחד המחסנים, ובחורה מהעיירה סרני הסמוכה בישלה עבורם ממצרכים שקיבלו בהקפה. הם עבדו חודש ועוד חודש, ובשכר הזעום שקיבלו החליטו שעליהם להסתדר לבד, ואסור להם לקבל כסף או בגדים מהבית.
כשהתקרב החורף ציפו את לוחות העץ של קירות המחסן בנייר לבן כדי לסתום את פרצי הרוח בסדקים, אך הרוח דווקא שרקה כפליים בגיליונות. האוכל היה במשורה, והיו ימים שאזל גם הלחם. בגדיהם בלו, נעליהם נקרעו והם נאלצו לעטוף רגליהם בסמרטוטים ובקרעי שקים ולקשור מעליהם חלקי צמיגים כדי שיוכלו לעבוד בשלג. האמונה שהם חוצבים בסלע, יוצרים יש מאין, והופכים את העבר הגלותי לעתיד יצרני, יצקה בהם כוחות לא שוערו.
"היה משהו מן הכוח האגדי בשמועה המהלכת שהינה אנשים פשוטים חוצבים באבן ויחד עם זאת הם שרים ורוקדים, וחיים כקומונה," כתב טבנקין, מנהיג "הקיבוץ המאוחד", "היתה זו מעין תנועה דתית, תנועת המוני יהודים המונעים בכוחה של אמונה גדולה, כאנשי תנועת החסידות בשעתם."
ווהלין, ערש ההכשרה הזו, היא כברת ארץ נרחבת ובה יערות, נהרות, ביצות ושדות תבואה מלוא האופק, ולכל עשב ועשב ניגון מיוחד משלו. הנפש אפופת יראה וכמיהה, ולא במקרה נבטה שם החסידות ושגשגה החלוציות ששימשה תחליף לדת שנחלשה ולאורחות החיים הגלותיים.
לא מעטים היו בני משפחות חסידיות מ"תחום המושב" שברחו להכשרה הזו. אחד מהם, שלימים הגיע לקיבוץ אשדות יעקב, כתב: "יתכן שגם אני הייתי ממשיך לחכות לביאת המשיח, כמו כל בחורי הישיבה שחיכו לגואל, ובינתיים דאגו לפרנסה, הקימו משפחות ובוססו בבעיות היומיום," אך הוא קיצץ את פאותיו, הוריד את הקפוטה, עזב את הבית ויצא לקלוסובה. הוא ידע שאין אוכל, אין בגדים, אין שום פינוק, אך כתב בזיכרונותיו ש"לא נולדנו בשביל לאכול, אלא לחיים עם משמעות."
גם חיילים יהודיים ב"צבא האדום" שלחמו עם מפקד הפרשים הנערץ בודיוני, באו לקלוסובה כשצמאו לפעולה כדי להיחלץ מבית המדרש, מהעוני ומכל הכבלים. צעירים רבים הגיעו להכשרת קלוסובה מהעיר הגדולה קובל, צומת רכבות בין פולין לרוסיה, עיר שהאוכלוסייה היהודית היוותה בה יותר ממחצית התושבים. קובל שימשה מרכז יהודי-ציוני, וגימנסיה "תרבות" שהוקמה בה, חינכה את התלמידים בעברית בכל המקצועות והטיפה לאהבת הארץ ולהגשמה ציונית.
סיפורי הגבורה וההתחדשות של הכשרת "קלוסובה" בווהלין, האזור המזרחי של פולין על גבול רוסיה התפשטו, ובעקבותיהם קמו הכשרות נוספות באזור, שכולן הכשירו לעבודת כפיים, ושימשו קרש קפיצה להשגת רישיונות עלייה לארץ-ישראל.
וכך תיאר את המפגש הראשון עם המחצבה שלמה קנטור, לימים חבר קיבוץ יגור: "על השולחן מונחים (סליחה שוכבים) שניים שלושה צרורות סמרטוטים, זאת אומרת אנשים עטופי סמרטוטים שחורים. הרגליים עטופות שקי חבלים גסים ונתונות בחלקי צמיגים שחורים של גלגלי מכוניות. קור וריקנות סביב משוועים עד לשמיים, עד לייאוש. הזהו הקיבוץ?"
קנטור הגיע עם ידידה ל"קיבוץ חוצבי האבנים ע"ש יוסף טרומפלדור בקלוסובה" בשעת בוקר מוקדמת, בטרם ניתן היה להבחין בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב. המראה היה מדכא, ובשחר העולה של יום החורף הקודר, נתגלתה המחצבה כמין פצע גדול ושחור בלב הגבעות. השניים ביקשו נפשם לשוב על עקבותיהם, אך הרכבת כבר זזה. הם המשיכו לעבר המחצבה, וכשהתקרבו לצריפים ראו שהחלונות שבורים ולוחות עץ סותמים אותם. צעירים אחדים הסתובבו לעברם, ואחד מהם הסתכל בנעליו של האורח ואמר שעוד שעה כבר לא יהיו שייכות לו, ובמקומן יקבל סוליות מגומי צמיגים קשור בחבל, ובכלל כדאי לו להסתלק.
מאחר שהרכבת כבר יצאה לדרכה, לא יכלו להסתלק, והמשיכו לעבר הצריף. בהיכנסם הבחינו שמהתקרה מטפטפים מים, ועל אחד הקירות תלויות תמונות דהות של בר בורוכוב ויוסף טרומפלדור, וסרטים אדומים מעופרים משתלשלים מהן. צעיר אחר שבא להכשרה ב-1926, ולימים היה חבר קיבוץ עינת, תיאר שהתגורר עם חברים באורווה שלא היה בה אף חלון, רק דלת, ובאורווה ישנו הבחורים על "נארעס" (ספסלים). הביטוי "מאך א קאנט" – או "שכב על הצד" היה קבוע. מי שהלך לישון ראשון, תפס את המקום שבחר בו, ומי שקם ראשון תפש את הבגדים שהיו באולם, ואף את נעלי הלבד הקרועות-למחצה והעטופות חלקי צמיגים. הוא גם תיאר שבאורווה הזו ישנו הבחורים על הנארעס בצד אחד והבחורות על נארעס בצד השני. המגורים המשותפים של בחורים ובחורות עוררו לא מעט מתח ארוטי אצל הצעירים שגדלו במשפחות מסורתיות, ופרשיות אהבה וקשר מיני שהתפתחו שם נסתיימו לא אחת בשברון לב ובטרגדיות. לא בכדי היו הורים שישבו "שבעה" על בנות שבאו להכשרה, ואם הבת חוותה הריון בלתי רצוי או הפלה, או כשחלתה ולא אישרו לה לצאת למשפחתה, הטרגדיה החריפה.
החוקרת רונה יונה מאוניברסיטת תל אביב, שסיימה עבודת דוקטורט על תנועת "החלוץ" בפולין, כתבה שאין הרבה עדויות על הריונות ומקרים טראגיים כי הביטאונים התנועתיים הדגישו רק את ההישגים והמהפכה האישית.
הכשרות הבנות של קלוסובה קראו לעצמם "קיבוצים", כי שאפו להכשיר עצמם לחיי שיתוף בארץ-ישראל, אף כי לא הכירו כדבעי את עקרונות הקיבוץ שדגל גם ברווחת הפרט ובחרותו האישית. לייב לויטה, השליח מעין חרוד, שביקר שם ב-1930, תיאר את השעבוד וההפקרות, את הסדרי השינה המעוותים, את המחלות הרבות ואת השיתוף המוגזם לא רק בבגדים אלא אף בממחטות. הוא כתב שכ-30% חולים באופן מתמיד ויש הרבה מחלות לב וראומטיזם, וסיכם שהרשלנות גדולה לאין שיעור, שהלכלוך וחוסר הפרטיות מזעזעים, שיש רבים שאינם עובדים רק מסתובבים ומרעישים בכל שעות היום והלילה, ושבממוצע ישנים שם שעתיים ביממה. הוא כתב שהפיונרים מתארים לעצמם שכך הם גם החיים בארץ, ומקבלים על הקיבוצים בארץ תמונה מעוותת.
ברל כצנלסון, שביקר בפולין ב-1933, התקומם נגד האכזריות של הצעירים, שלא קיבלו מושג נכון על הנעשה בארץ, וקבעו החלטות גורליות וחוקים שנבעו ללא בגרות ואחריות. ברל, ולא רק הוא, ביקר בהכשרה בעילום שם. כשהגיע, שוחח אינקוגניטו עם חברי ההכשרה בשעות היום, ובערב הגיע לאספתם הסגורה שדנה כמדי יום בנושאים הבעייתיים של מוטיבציה, מוסריות, ואחריות הדדית. ברל ישב בקצה האולם בזמן האספה וגורש כי לא הכירוהו, וראו בו אורח זר.
"מעירים לי שיש פה איש זר ואין אנו יכולים להסכים לנוכחותם של אנשים זרים באספותינו, (אמר יו"ר האסיפה), ומיד קם ברל ויצא מן האולם."
כשהתברר להם שהאורח הוא ברל כצנלסון, יצאו לחפשו ולהחזירו, אך הוא כבר נעלם. ברל גם הודאג מהעמדת הפנים של רבים מהמצטרפים, שראו בהכשרה רק אמצעי להשגת רישיון עלייה אך לא היו מעוניינים בעבודה קשה ולא בחיי שיתוף. בעקבות ביקורו הזהיר מהעמדת הפנים והצביעות שהבחין שם.
מידע חשוב מאורחות החיים בקלוסובה מסר אברהם גוברמן, לימים חבר "רמת הכובש", מנהל בית הספר ומנהל הספרייה, ואז אורח קבוע בהכשרה. הוא התפעל מהמהפכנות של החברים, מהעובדה שכל אחד שם אינדיבידואליסט קיצוני וכולם יחד חיים בשיתוף, שהחברה אנרכיסטית, שבה עושה כל אחד ככל העולה על רוחו, אך כולם נושאי מהפכה עולמית ברעיון ארץ ישראל. הרשימו אותו במיוחד הבחורות שדיברו ביניהן רוסית והזכירו לו את המהפכניות ברבולוציה הרוסית, אולם בעוד שהנארודניקיות יצאו לקדם את האיכרים בכפרים, ביצעו היהודיות שינוי בחייהן שלהן, ולא בחיי אחרים. ואמנם גם זיכרונות נוספים מתארים שהבחורות עבדו בניפוץ סלעים לחצץ וההספק שלהן היה בממוצע ארבעה קוב חצץ ליום.
גוברמן הגיע לקיינעמלאנד בשעת שחר אפרורית, ובאולם השינה ראה לפני סמרטוטים בלויים מכוסי בוץ, שלאט לאט החלו להתעורר ולנוע. כשהסתקרן ושאל אותם למניעיהם, השיבו שהם עוקרים מן השורש הרגלים מושרשים ויוצרים תחתם יחסים חדשים בקרב בני אנוש. העיקרון המרכזי שלהם, אמרו, הוא חופש ודרור לכל מי שנברא בצלם, פרט לדבר אחד: ליציאה מקיינעמלאנד, אפילו אם מוכרחים, אפילו אם חולים. "הכול רשאי הנך לעשות כאן בתוכנו. ללכת מכאן – ניעלזיא." (אסור).
גוברמן גם חיבר את הסיסמא וההמנון של קלוסובה, שהושר בלחן הימנון האנרכיסטים הרוסיים, ותורגם מיידיש בידי משה בסוק:
"מי לנו, מה לנו, אין לנו כלום פה \ סוערנו מבית מכל היקר \ פרע ראשנו הבגד פרום כה \ חברייה מופקרת רוננת בצר \ הניפו מקבת הצניחו מגובה \ ירעם וירקיע קול נפץ כביר \ אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה \ בוני החיים בעמל ובשיר."
גוברמן גם חיבר את הסיסמא של קלוסובה, שחניכיה נשאו בגעגועים כל ימיהם, ושהגדירה את ההכשרה כ"אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה." ואמנם עבורם ההתאכזרות לפרט הפכה כמעט לערך בפני עצמו, והם האמינו שההתאכזרות היא חלק ממחיר החיים החדשים.
אחד מאלה ששילמו את המחיר על חוסר האחריות והאכזריות בהכשרה, היה דב (ברל) פיש, תלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה "תרבות" בקובל, אחיה הצעיר של אימי מלכה קולודני, ששימשה לימים מראשוני המורים במדינה.
ברל פיש היה מרדן ובעל ביטחון עצמי, היטיב להתבטא בעברית ושימש מדריך של "החלוץ הצעיר" בגימנסיה "תרבות" בקובל, שם גם בהפסקות מהשיעורים היה אוסף את חניכיו ומרביץ בהם אהבת ארץ-ישראל. הוא קרא בשקיקה ספרים וביטאונים של תנועת הפועלים, וכן פרסומים שתיארו את פועלי "גדוד העבודה" בכבישים ובבניין, בגליל ובירושלים. מתחת למיטתו שמר במזוודה קטעי עיתונים אלה וכן פרסומים של "החלוץ", ובגדי טיול.
יום אחד לא הגיע לגימנסיה, ואף המזוודה שמתחת למיטה נעלמה. בני המשפחה הבינו שברח לקלוסובה, והשתדלו בכל מאודם להחזירו ללימודים אך לשווא. הכוח המניע והמלהיב של פורצי הדרך היה בני מרשק בן השבע-עשרה, שהגיע מטעם תנועת "החלוץ" לקלוסובה, כדי להפיח מרץ במשתמטים ולארגן חלוצים חדשים. זה היה שנים רבות לפני שהיה פוליטרוק של הפלמ"ח, ובקלוסובה רכש את הניסיון להניע אנשים לרעיונות שתנועתו החליטה לקדם. מרשק בא ביום גשם באוגוסט 1926, ראה את עבודתם במחצבה, והחל כבר באותו יום, בבגדיו הטובים שהביא מהבית ובנעלי הזמש המצוחצחות, לעבוד בגשם בהעברת אדני עץ עבים. הוא הפיח התלהבות ללא הרף, היה עובד מהבוקר עד הערב כדי לשמש דוגמא אישית, והפך כל קושי לאתגר וכל חולשה לבושה, אך התלהבותו חיפתה גם על חוצפה רבה וחוסר אחריות.
מרשק הגיע בחודש שבו הפסיקה ממשלת בריטניה להעניק אישורי עלייה. חברי ההכשרות שעבדו קשה כדי להיות מוכנים וראויים לעלייה התייאשו, והחלו לחזור לבתיהם. מנהיגי התנועה החליטו אז להפוך את ההכשרה לקבועה, לבית שממנו לא יוצאים עד שהבריטים יחדשו את אישורי העלייה, והוא היה אחד השליחים שפעלו לשם כך.
השוני בין הכשרה הזמנית לקבועה היה מהותי וגורלי. בקיבוצי הכשרה אחרים עבדו בעיקר בעבודות עונתיות בחקלאות, ומיד עלו לארץ או חזרו לבית ההורים בחורף. בקלוסובה, שהיתה המקום היחיד בו עבדו כל השנה במחצבות, ניתוק הקשר עם הבית היה הרסני. החברים התחייבו ונשבעו שקלוסובה היא ביתם, ולא יחזרו בשום תואנה לבית הוריהם. הרבה נשרו כי לא יכלו להסתגל לעבודה הקשה ולמחסור, ואז היו הנשארים עובדים עד שעת לילה מאוחרת כדי לעמוד בעומס ולמלא את המכסה, למרות התנאים הקשים. אחד המדריכים שם בתקופה ההיא היה אחיה של אמי דב פיש, ותפקידו היה להפיח מרץ וכוח במשתמטים. ביטחונו העצמי וכושר המנהיגות שלו השפיעו על חניכיו, והוא שימש ראש קבוצה שחבריה חויבו למלא את מכסת העבודה של אלה שעזבו. במקום יום עבודה של שמונה וחצי שעות כפי שנקבע בתקנון, היה עליהם לעבוד מחושך עד חושך.
במסמך של תנועת "החלוץ" בוורשה נכתב ש"דב פיש היה פעיל ב'החלוץ' במשך שבע שנים, עבד בהכשרת קלוסובה מיוני 1929, ואושר לעליה בדצמבר 1930."
הוא אף נשא צעירה נישואים פיקטיביים כדי שתוכל לעלות איתו. זמן מה לפני תאריך העלייה, בחורף הרוסי, יצא לעבודה למרות שהיה חולה וסבל מחום גבוה ודלקת גרון. הוא לא קיבל טיפול ראוי, ודלקת הגרון הסתבכה. חוקי המקום אסרו להחזירו לביתו, עד אשר התברר שלקה בדלקת קרום המוח, ורק אז הובילוהו למשפחתו בכפר הורודץ. המשפחה פנתה לטובי הרופאים בוורשה, אך היה כבר מאוחר מדי, וכתוצאה מהמחלה סבל שיתוק חלקי ביד שמאל. אז נשלל ממנו רישיון העלייה, שהרי ארץ-ישראל נזקקה רק לאנשים בריאים וחזקים. בשובו לבית הוריו, הפעיל את כל יכולתו לבקש שיוחזר לו אישור העלייה, והיה חוזר ומגיע למשרד "החלוץ" בוורשה, ומבהיר כי אם לא יוכל לעלות לארץ אין טעם לחייו, אך נענה בשלילה. נציגי הממסד התנערו ממנו, אך הוא המשיך להתעקש, כתב מכתבים, פנה למשרדים, הוכיח את פעילותו בעבר. המרירות בשל האטימות וחוסר האחריות של אלה שחשבם שותפים לדרך, כבשה חלק אחר חלק בנפשו, וההתפכחות הייתה מרה. רפיון רוחו וייאושו גברו, ובספטמבר 1936 שם קץ לחייו. שבוע לאחר מכן נפטר אביו משברון לב.
דב פיש לא היה הקורבן היחיד של הכשרה זו. היו אסונות נוספים במחצבה, מקרי מוות ממחלות, הפלות, אהבה נכזבת וטראגית, טביעה במעיין בלב המחצבה, ועוד. על אלה אפשר לדעת רק ממכתבים ויומנים אישיים אצל משפחות, ולא מ"ספר קלוסובה" או ממסמכים רשמיים של התנועה. "ספר קלוסובה" בעריכת חיים דן ובהוצאת "בית לוחמי הגטאות" (1978), מביא מסמכים, זיכרונות קטעי מכתבים ונאומים שכולם ספוגים בערכים, הישגים, התלהבות וגעגועים לחיי הדרור וההגשמה ב"קיינעמלנד", אך לא דברי בקורת או תיאורי טעויות ומקרים טראגיים.
חלוצי קלוסובה השלימו מושבים וקיבוצים ברחבי הארץ, והתפלאו עד כמה החיים בקיבוץ שונים מאלה שדמיינו: בקיבוץ יש מיטה שאפשר לישון בה לבד, יש אוכל, ועבודת השדה קלה מעבודת המחצבה. הם אפילו לעגו לה באומרם שאינם רוצים לעבוד ב"גרעזעלעך", (עשבים) אלא רק בסלע ובאבן.
במלאת עשר שנים להקמת קלוסובה, ב-1934, נערכה ועידה חגיגית ביגור, וכך התבטא בה טבנקין: "האבן לא היתה רק אמצעי לקבל שכר אלא אמצעי לשנות משהו באדם היהודי. את האבן חצבו למען חצוב באדם, כדי להשוותו לכובש ארץ, לאיש העבודה, לאיש הקומונה... העיקר בה הוא יצירת טיפוס האדם המהפכני שהוא אחראי לכל מהפכה."
את מחיר השינוי המהפכני הגדירה וביטאה הפרופ' אניטה שפירא כשתיארה בסיפרה "ברל" את ביקורו של ברל כצנלסון בקלוסובה ב-1933:
"מה שכאב לו לברל במיוחד, היתה האטימות וקשיחות הלב, ההקפדה ה'חנוטה' על 'קוצו של יוד' שנתגלו לעיניו. ברל נשאר הומניסט בן המאה ה-19, והקסם של תנועה המונית לא סינוור את עיניו ולא הסיט את מרכז הכובד, לדידו, מן האדם, מן היחיד: 'כשאני רואה כי גם אצלנו יש שהאדם (מודגש במקור) נדחק מפני המצווה המקודשת, הריני חושש לעתיד תנועתנו ורואה סכנה.'"
הכשרת קלוסובה טבעה את חותמה בכל משפחותינו, צאצאי פיש וקולודני.
כתבה זו מוקדשת לזכרו של שמריהו קולודני, אחיו של אבי, בן המחזור הראשון בהכשרת קלוסובה, שעלה לארץ כבר ב-1925, ופעל לאחר מכן להעלאת אֶחיו, דב, מרדכי, יעקב ואבי משה, וכך לא ניספו בשואה כמו שאר בני המשפחה. הכתבה מוקדשת גם לזכרו של דב (ברל) פיש, שנפל בקלוסובה קורבן לאטימות וקשיחות הלב.
אהוד: את דודֵך שמריהו קולודני היכרתי כאשר גרנו בשנים 1944-1947 בקלמניה ואבי ניהל את האחוזה למען הבעלים משה גרידינגר. שמריהו היה איש ממוצע-קומה, נחמד וחייכני. שופע טוב-לב. אני זוכר גם את בית המשפחה בצופית. הייתי מאוהב מאוד בבתו הבכורה דליה, היא בת-דודך, שהיתה מבוגרת ממני בשנה ויפה מאוד. למדנו יחד בבית הספר בצופית כי הכיתות היו אז קטנות ובכל כיתה ישבו בשני הצדדים שני גילאים, כך שבכיתה גימ"ל-דל"ת אצל המורה רבקה קרמר, אני הייתי בגימ"ל ודליה בדל"ת.
קשה לי לתאר את שמריהו העדין עומד בתלאות קלוסובה שאת מתארת.
* * *
אדיר כהן
קטעים מתוך פרק מספרו החדש "מכתבי אהבה"
מכתבי ג'יימס ג'ויס לנורה בארנקאל
"אינני יודעת אם בעלי הוא גאון או
לא, אך בוודאי יש לו ראש מלוכלך..."
ג'יימס ג'ויס (1941-1882) משורר ומספר אירי, מחברן של היצירות האדירות "יוליסס", "פיניגאן", "דיוקנו של האמן כאיש צעיר", "דבלינאים" וספר שירה מופלא "מוסיקה קאמרית".
בנעוריו למד בעיר הולדתו דאבלין בקולג' ישועי, שהעיק עליו בנוהגיו הנוקשים, במישמעת הקפדנית הקתולית, ובדיכוי הרוחני עד שהתמרד כנגד הקולג', מוריו והקתוליות כולה. בעוזבו את הקולג' למד באוניברסיטת דאבלין רפואה ובלשנות מודרנית והתעניין במיוחד במוסיקה ובדראמה. ב-1902 השלים לימודיו באוניברסיטה וכבר אז פירסם מסות ודברי ביקורת. ב-1904 יצא ליבשת אירופה כשהוא מחליט להקדיש את כל חייו ליצירתו.
ב-10 ביוני 1904 פגש את נורה בארנקל. הוא היה בן עשרים ושתיים והיא בת עשרים. המשיכה ביניהם היתה מיידית ובמהרה נקשרו ביניהם יחסי אהבה. הצעירה האדמונית, הנונקונפורמיסטית, האנטי-מימסדית והחופשית בדרכיה נפתחה ליחסים אירוטיים ביניהם, דבר שהיה לא מקובל באותם ימים. בהתמרדם נגד הסדר החברתי, כשעדיין אינם נשואים, עברו לשווייץ, שם ג'ויס שימש כמורה לאנגלית. היא היתה עזר כנגדו אף בכתיבתו ותמכה בו כספית בעבודת היצירה שלו.
...ב-22 באוגוסט 1909 נעשה הטון של מכתבו יותר רומאנטי, יותר מחמיא ויותר פורט על נימים אירוטיים:
"אהובתי היקרה. כמה חולה, חולה, חולה אני בדבלין! זאת העיר של כישלון, של אומללות. אני כמה להיחלץ ממנה. אני תמיד חושב עלייך כשאני עולה על מיטתי בלילה. זה סוג של עינוי לגביי. לא אכתוב לך בדף זה את כל מה שממלא את מוחי, את הטירוף של תשוקתי. אני רואה אותך באלף תנוחות, מגוחכות, מביישות, בתוליות, נרפות. תני אותך לי, יקרה מכל, כולך, כולך, כאשר ניפגש. כל מה שקדוש, נסתר מאחרים, את צריכה להעניק לי בחופשיות. אני רוצה להיות נאהב על ידי גופך ונישמתך - - - סבלנו, עמדנו בניסיון. כל צעיף של קלון או ביישנות נשר מאיתנו. האם לא נתבונן זה בעיני זו בשעות על שעות של אושר המצפות לנו?
יפי את גופך למעני, יקירה מכל שלי. היי יפהפיה ומאושרת ואוהבת ומגרה, מלאה זיכרונות, מלאה כיסופים, כאשר ניפגש. מה הם עשרה ימים או שבוע לעומת כל התענוגות שלפנינו?"
*
ב-2 בספטמבר 1909 הטון האירוטי נעשה יותר ברור והוא כותב לה:
"- - - - אני תמה אם יש בי מידה של שיגעון ואולי אהבה היא שיגעון? רגע אחד אני רואה אותך בתולה או מאדונה וברגע השני אני רואה אותך חסרת בושה, תוקפנית, עירומה למחצה, זנותית. מה את חושבת עליי בכלל? האם את נגעלת ממני?
אני זוכר את הלילה הראשון בפולה כאשר ברעש החיבוקים שלנו פלטת מילה מסויימת. זו היתה מילה של פרובוקציה, של הזמנה ואני יכול לראות את פנייך מעליי (היית מעליי אותו לילה) כאשר מילמלת אותה. היה שיגעון בעינייך ואשר לי היה גיהנום באותו רגע שלא יכולתי לעצור בתוכך. האם גם את, כמוני, רגע במרומים ככוכבים ורגע בתחתיות העמוקות ביותר?"
*
ב-7 בספטמבר 1903 כתב אליה:
"- - - עכשיו, נורה יקרה שלי, אני רוצה שתקראי שוב ושוב את כל מה שכתבתי לך. חלק מהדברים מכוער, גס וחייתי, חלק הוא טהור וקדוש ורוחני. כל אלה הם אני. ואני חושב שאת תופשת עכשיו איך אני חש כלפייך. לא תריבי איתי יותר, לא כך יקירתי? תשאירי את אהבתי תמיד חיה. אני עייף הלילה, אהובתי, ואני רוצה לישון בזרועותייך, לא לעשות לך דבר רק לישון, לישון, לישון בזרועותייך - - -
ועל אף זאת יקירתי, באיזו עדנה מתמלא ליבי כאשר אני חושב על כתפייך המעודנות ואברייך הילדותיים. איזו פירחחית את? האם כדי להיראות נערה גילחת את השיער בין רגלייך? אני רוצה שתלבשי תחתונים שחורים. אני רוצה שתלמדי עכשיו איך לספק אותי, לגרות את תשוקתי אלייך. או אז, יקירתי, תהיי מאושרת ואנחנו נהייה מאושרים."
*
למחרת שב וכתב אליה:
"ניסיתי להיזכר בפנייך אבל יכולתי לראות רק את עינייך. אני רוצה שתראי במיטבך כשאבוא - - - אני נרגש כל היום. אהבה היא מיטרד מקולל בעיקר כאשר היא מזווגת עם תאווה. זה מעורר ומגרה מאד לחשוב שאת שוכבת מחכה לי ברגע זה בקצה השני של אירופה כשאני כאן..."
*
מכתב רדף מכתב והוא שב וכתב אליה:
כשהגיעו הימים הקצרים של החורף, אפלה ירדה לפני שהספקנו לאכול כהלכה את ארוחות הערב שלנו. כשנפגשנו ברחובות הבתים הפכו קודרים. מרחבי השמיים מעלינו נצבעו בצבע סגול הולך ומשתנה כשלעברם עמודי הרחובות הניפו את מנורותיהם החלושות. האוויר הקר עקץ אותנו ושיחקנו עד שגופינו זהרו. צעקותינו הידהדו ברחוב השקט."
*
וכשנפתח המשחק והגופים זהרו והצעקות הידהדו הלכו הדברים ונעשו עזים ויוקדים בתשוקתם. והוא כותב אליה:
"זנזונת קטנה ומתוקה שלי,
נורה עשיתי כמו שאמרת לי, ילדה מלוכלכת שלי ואוננתי פעמיים כשקראתי את מכתבך. אני נהנה לראות שאת אוהבת להזדיין מאחור. כן, עכשיו אני מסוגל להיזכר באותו לילה שדפקתי אותך מאחור זמן רב כל כך. זה היה הזיון הכי מלוכלך שדפקתי אותך, אהובתי. הזיין שלי תקוע בך במשך שעות, חודר ונסוג, חודר ונסוג כשאחורייך מופנים אלי. הרגשתי בישבן השמן המזיע שלך מתחת לבטני וראיתי את פנייך הסמוקות ועינייך המטורפות. בכל זיון שזיינתי אותך לשונך חסרת הבושה פרצה משפתייך, וכשהזיון היה חזק יותר ואלים יותר נפיחות שמנות ומזוהמות פרצו מאחורייך. היה לך ישבן מלא נפיחות באותו לילה, אהובתי, ושיחררתי אותן מתוכך בזיון - - - יום אחד אפתיע אותך בשנתך. ארים את שימלתך ואפשק את השפתיים של הקוס של אהובתי. תתחילי להיאנק ולהיאנח ולהפליץ בתאווה בעודך ישנה. ואז אני אלקק את הקוס שלך מהר יותר ויותר כמו כלב גווע ברעב עד שהקוס שלך יתמלא נוזל וגופך ירטוט בפראות...
לילה טוב נורה המפליצה הקטנה, ציפור הזיונים המזוהמת הקטנה שלי! יש מלה אחת יפהפיה שסימנת במכתבך אליי שעשוייה לגרום לי לאונן ביתר עוז והצלחה. כיתבי לי עוד על כך ועלייך, מתוק יותר, מלוכלך יותר, מלוכלך יותר."
*
ב-2 בדצמבר 1909, כתב אליה באותה רוח תאוותנית:
"אהבתי אלייך מאפשרת לי להתפלל לרוח היופי הנצחית ולעדינות המשתקפות בעינייך או ממלאות אותך כולך בהיותך מתחתיי בשוכבך על בטנך הרכה כשאני דופק אותך מאחוריך כמו קורה הרוכבת על משור, כשאני מהלל ומפאר כל סירחון וזיעה העולים מישבנך, משבח את המראה של שימלתך המורמת ותחתונייך הלבנים הילדותיים ושל לחייך הסמוקות ושיערך הסבוך. זה מאפשר לי לפרוץ בדמעות של רחמים ואהבה בכל מלה קלה, לרעוד באהבה אלייך בהתנגן מיתר של מוסיקה, או לשכב מראש ועד כף רגל איתך כשאני חש באצבעותייך מלטפות ומשחקות באשכיי או נתקעות לתוכי באחוריי ושפתייך החמות מוצצות את הזיין שלי בשעה שראשי נלחץ בין ירכייך השמנות וידיי לוחצות את הכרים העגולים של ישבנך ולשוני מלקקת בתאווה את הקוס האדום שלך. לימדתי אותך כמעט להתעלף בשומעך את קולי המזמר או לוחש לנישמתך את התשוקה והעצב והמיסתורין של החיים ובאותו זמן לימדתי אותך לעשות סימנים מזוהמים אליי בשפתייך ובלשונך, לגרות ולעורר אותי בעזרת נגיעות מגונות וקולות ואפילו לעשות בנוכחותי את המעשה המביש ביותר והמלוכלך ביותר של הגוף. את זוכרת את היום בו הרמת את בגדייך והנחת לי לשכב מתחתייך ולהתבונן בך מלמטה למעלה בשעה שעשית זאת? ואז התביישת אפילו לפגוש את עיניי.
את שלי, יקרה שלי, אני אוהב אותך. כל מה שכתבתי קודם לכן אינו אלא רגע אחד או שניים של השיגעון האכזרי. הטיפה האחרונה של הזרע בקושי ניתזה אל הקוס שלך כשהכל חלף ואהבתי האמיתית אליך, אהבת השירים שלי, אהבת עיניי לעינייך המוזרות, הפתייניות, באות ונושבות בנישמתי כרוח מבושמת. הזיין שלי עדיין חם ומוצק ורועד מן המסע האכזרי האחרון שהעניק לך כשצליל חלש בוקע, בקול דק של הערצה מלאה רחמים עלייך העולם מחדרי ליבי המטושטשים.
נורה אהובתי הנאמנה, נערת בית הספר השומרת צעדיי, זונה שלי, פילגש שלי, נערת עינוגים קטנה שלי, זונת מישגלים שלי, תמיד את הפרח הנפלא בגני, יפהפיית הגשם שלי..."
ובמכתב נוסף הוא מבהיר:
"ברגעים כאלה אני חש צורך משוגע לעשות זאת בדרך מלוכלכת. לחוש את שפתייך החמות שטופות הזימה מוצצות לי, לדפוק אותך בין ירכייך הוורודות, לגמור על פנייך ולשפוך על לחייך הלוהטות ועינייך, ללכוד אותו בין צמד הירכיים של ישבנך ולזיין אותך."
*
ובאותה רוח הוא כותב לה ב-3 בדצמבר 1909:
"- - - - את הופכת אותי לחיה. זאת היית את, ילדה שובבה חסרת בושה, שבראשונה פתחת את המסע. זה לא הייתי אני שבראשונה נגע בך מזמן בדרך רינגסנד. זאת היית את שהחלקת את ידך למטה היישר לתוך מכנסיי, סילקת בעדינות את החולצה שלי ונגעת בזיין שלי באצבעותייך הארוכות והמדגדגות וכל אותו זמן מתכופפת מעליי ומתבוננת בי בעיני הקדשה שלך. היו אלה אף שפתייך שפלטו בראשונה מלים גסות. אני זוכר היטב אותו לילה במיטה בפולה.
עייפה מלשכב מתחת לגבר באחד הלילות קרעת את שימלתך בפראות ועלית עליי לרכוב עירומה עליי. דחפת את הזיין שלי לתוך הקוס שלך והתחלת לדהור עלי, עלה ורד, עלה ורד. יתכן שהכלי שלי לא היה גדול דיו בשבילך ואני זוכר שהתכופפת אלי ומלמלת 'הכנס עמוק יותר, אהובי! הכנס עמוק יותר!' "
*
ב-11 בדצמבר 1909 הוא מבהיר כי לא רק תאוותו קישרה אותו אליה אלא אהבתו הכנה:
"לא תאווה, יקירתי, לא השיגעון הברוטאלי, שמילאו את כתיבתי אלייך בימים ובלילות האחרונים, לא תשוקת החיה הפראית אל גופך אהובתי, היא שמשכה אותי אלייך ומצמידה אותי אלייך עכשיו. לא יקירתי, לא כל אלה בכלל אלא אהבה עדינה ביותר, רכה ביותר, מעריצה, מלאה חמלה לנעורייך, לרעננותך, לחולשתך. הו הכאב המתוק שגרמת לליבי. הו, המיסתורין שקולך מדבר אליי!
הלילה לא אכתוב לך כפי שכתבתי קודם לכן. כל הגברים הם גסים ואכזריים, יקירתי, אך לפחות יש בי גם דבר מה נעלה יותר לעתים - - -"
ובמכתב אחר הוא כותב בציוריות:
"שפתייך נגעו במוחי כשם שהן נגעו בשפתיי, כאילו היו מכשיר של דיבור עמום ואנו חשנו בינינו לחץ לא ידוע, הססן ומבוייש, אפל יותר מעילפון החטא, רך יותר מצליל הבושם."
*
ב-13 בדצמבר 1909 כתב לה מדבלין:
"האם את מאמינה לבסוף באהבתי, יקירתי? האמיני בה, נורה! כל מי שראה אותי מעולם יכול לקרוא את אהבתי בעיניי כאשר אני מדבר עלייך. וכפי שאימך אומרת: 'הן נדלקות כנרות בראשי.'
הזמן יעוף עכשיו, יקירתי, עד שזרועותייך האוהבות והעדינות תקפנה אותי. לעולם לא אעזוב אותך שוב. לא רק שאני רוצה את גופך (כפי שאת יודעת) אלא אני רוצה גם את חברתך, אהובתי. אני מניח שבהשוואה לאהבתך הנפלאה והנדיבה אליי היא נראית דלה מאד ומרופטת. אך היא הטובה ביותר שאני יכול לתת לך, אהובתי שלי היקרה. קחי אותה והצילי אותי ותני לי מחסה. אני ילדך, כפי שכבר אמרתי לך. ואת צריכה להקפיד איתי, אמא קטנה שלי. הענישי אותי כמה שאת רוצה. הייתי נהנה לחוש את בשרי רועד תחת ידך. האם את מבינה למה אני מתכוון, נורה יקירתי? הייתי רוצה שתכי אותי או תצליפי אותי. לא במישחק, יקירתי, אלא ברצינות ועל בשרי העירום. הייתי רוצה שתהיי חזקה מאד, יקירתי, ושיהיו לך חזה גדול מלא וגאה וירכיים גדולים ושמנים. אני אהנה להיות מוצלף על כך, נורה אהובתי! - - - הייתי רוצה שבהתקף של זעם תמשכי אותי אלייך ותשליכי אותי כשפניי כלפי מטה כשאני שכוב על ברכייך ואז לחוש את ידייך קורעות את מכנסיי - - - ולחוש אותך מצליפה, מצליפה מצליפה בי בפראות על בשרי העירום הרוטט.
- - - - - האם נעלבת מן הדברים הנוראים וחסר הבושה שכתבתי לך, יקירתי? אני מניח שכמה מן הדברים המלוכלכים שכתבתי גרמו לך להסמיק. האם נפגעת כשכתבתי שאני אוהב להתבונן בכתם החום שמכתים את התחתונים הלבנים הילדותיים שלך? אני חושב שאת רואה אותי כפירחח מלוכלך. איך תעני למכתבים אלה? אני מקווה ומצפה שגם את תכתבי לי מכתבים משוגעים יותר ומלוכלכים יותר ממכתביי שלי."
אהוד: בספרו רחב היריעה, 466 עמודים – "מכתבי אהבה", הנסמך על ביבליוגרפיה עצומה, פורש אדיר כהן בבקיאות מרתקת את חייהם האינטימיים של עשרות סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, כולם ממיטב ספרות העולם. (לא עבריים. להם הוא מתכוון לייחד כרך נוסף). זהו מעין לכסיקון לכל החפץ לדעת על היוצרים הללו דווקא מן הצד היותר אישי.
הקריאה בספר היא תערובת של סקרנות ועצב. כמעט לאיש מהיוצרים המהוללים האלה לא היו חיי אהבה ונישואים מאושרים. רובם חיו ומתו, לעיתים בייסורים נוראיים, לעיתים צעירים יחסית. כל אחד בדרכו הטראגית והקשה.
מבין הפגעים שדירדרו סופרים ומשוררים בעולם – מוזכרים זונות, עגבת ושיגעון, הימורים, אופיום וסמים קשים אחרים, וכן הרבה התאבדויות. דומה שמרבית הסופרים העבריים, גם אלה שחייהם היו קשים, בעיקר מבחינה כלכלית, וגם ידעו אהבות נכזבות—אבל כמעט שלא סבלו מהפגעים שמניתי לעיל.
* * *
כבר עבר שבוע
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כבר עבר שבוע –
מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר
אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"
בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
ולהרוג תשעה אנשים –
(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו
ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים
אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )
כבר עבר שבוע –
והמשוררת הלאומית אגי משעול
(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")
טרם פירסמה שיר קינה על מות
סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –
(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים
שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי
ליד שער ברנדנבורג בברלין)
הייתכן?
שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?
פורסם בגיליון 135 מיום 24 באפריל 2006
* * *
יהודה דרורי
האם ליברמן שוב יתקפל?
המחבל שרצח השבוע שני יהודים בירושלים ופצע שלושה – חוסל! ברור שנוצרה סביב בית המחבל חגיגה של יומיים, כולל פנטאזיה חמאסית גדולה, וזאת מהיותו איש חמאס שתודרך על ידם ופעל למענם...
השאלה הקריטית שמצפה לתשובה היא: האם ליברמן יורה על החזרת גופתו לקבורה ע"י השבאב ומשפחתו, או שיתפוס קצת אומץ לומר לחמאס-עזה: "זה איש שלכם, גופתו תמורת גופות חיילינו."
אני חושש מאוד שרפיסותו של ליברמן תימשך בנושא החזרת גופות מחבלים, שהוא מבצע לאחרונה. זה מצב המוכיח לנו, שאף שהיה נגד החזרת גופות באופן נחרץ לפני שמונה לשר... התקפל מהר לאחר המינוי.
משרד הפנים בעזה:
אתמול נולד התושב ה-2 מיליון ברצועה
ציטוט: "משרד הפנים בעזה הכריז כי אתמול נולד התושב ה-2 מיליון ברצועת עזה. שמו של התינוק וואליד שעת'. אם המיספר נכון הרי שצפיפות האוכלוסין ברצועת עזה עומדת כעת על 4,661 איש לקמ"ר."
ברצועת עזה אף אחד לא מת כבר 40 שנה... תשאלו את אונרר"א.
אובמה – צביעותו ורפיסותו בסוריה
כל הצי הרוסי בים התיכון יכול היה להיכחד תוך פחות משעה מבסיסים אמריקאים באזור, כולל הכוח האווירי הרוסי המוגן כביכול בטילי 300-S (אשר יעילותם עדיין לא הוכחה...) – ואילו חיל האוויר הסורי, העוסק בפשעי מלחמה כבר 5 שנים, היה יכול להתרסק לקרקע לוּ ארה"ב סיפקה לבני בריתה בסוריה טילי קרקע אוויר מתקדמים...
אבל נבצר מנשיא כושל לבצע צעדים אמיצים אלה, מצד המדינה החזקה בעולם (כביכול...) – מתוך אמונתו שאסור לו להסתכסך עם האיסלאם ויהי מה...
קשה לי להבין מדוע דונלד טראמפ לא תוקף אותו כעת, מכיוון שזו גם המדיניות שהילרי קלינטון פעלה לפיה... נראה לי שאובמה החליט להיות מאופק ומוסרי בפיו בלבד, עד שיושמד אחרון האזרחים הסונים בסוריה.
אהוד: אובמה עדיין עסוק באיום לשלום במזרח התיכון מצד בניית בתי היהודים במזרח ירושלים, וכידוע ארה"ב גם אינה מכירה בירושלים כולה כחלק ממדינת ישראל!
* * *
ד"ר יובל ברנדשטטר
איימן עודה והג'יהאד
איימן עודה לא סולח לשמעון פרס
על שלא היה בן חסות של האיסלאם
השמדת היהודים משנות ה-30' של המאה שעברה ואילך היא נקודת המפגש העיקרית בין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית לבין הגזענות הנאצית.
מנהיגות העולם התקבצה לירושלים עיר הקודש, ולא משנה באיזה מדינה היא (לא ישראל, על פי מחלקת המדינה האמריקנית) – כדי לחלוק כבוד אחרון לשמעון פרס. כולם היו שם, אפילו יושב ראש רשות הטרור והרצח מרמאללה. חוץ מאיימן עודה.
מבחינת העולם המערבי, שמעון פרס הוא מה שהעולם צריך להיות. נץ שהיה ליונה. איש מלחמה וביטחון שהיה לנושא הדגל של השלום, הפיוס והאחווה. חוטא שחזר בתשובה. לאומן שהיה למותג בינלאומי, על לאומי, של עתיד מזהיר שבוא יבוא גם אם יבושש. אבל מבחינתו של איימן עודה, פרס איננו אלא יהודי, פושע יהודי, נבל יהודי שהעז להרים ידו על מוסלמי, יצא מזה חי ואף מת בשיבה טובה.
עודה עוסק בג'יהאד. ג'יהאד היא המלחמה שמוסלמי מאמין מחוייב בה כדי להביא את העולם תחת שלטון האיסלאם. אוייב עיקרי שנגדו מכוון הג'יהאד, מאז ומעולם, הוא היהודים, ועוד יותר – היהודיות. הג'יהאד מתחיל כבר בספר בראשית שבו קראנו בראש השנה. עם הולדת יצחק, בנו השני של אברהם, מגורש בנו הראשון ישמעאל מן התא המשפחתי ומאבד בזאת את בכורתו. האֵם היא הקובעת את זהות היורש. לא האב.
המלחמה בין יצחק לישמעאל מתחילה במלחמה בין שרה להגר על זהותו של היורש. בספר שלנו שרה מנצחת והגר מגורשת. בספר שלנו יצחק הוא העולה לקרבן על הר המוריה, ואילו בנרטיב המוסלמי זהו ישמעאל, ומשם חג הקורבן. הג'יהאד הראשון הוא הפיכת הסיפור המקראי על ראשו, וכתיבת נרטיב שבו ישמעאל אבי הערבים הוא היורש, ואילו יצחק, אבי העברים, הוא הגנב הפושע המנסה לאורך כל הדורות לגנוב את הבכורה.
החפיפה שבין הג'יהאד המודרני לבין התנועה הנאצית היא כמעט מלאה. פרופ' פטרסון מטקסס מפרט עבורנו את החפיפה שבין תנועת "האחים המוסלמים", מייסדת כל תנועות הג'יהאד המודרני, הגזע שממנו צמחו כל ענפי הג'יהאד הפעיל בעולם, לבין הנאציזם של היטלר והרייך השלישי. הג'יהאד להשמדת היהודים משנות ה-30' של המאה שעברה ואילך הוא נקודת המפגש העיקרית בין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית לבין הגזענות הנאצית. אלא שבניגוד לנאציזם שהובס, הג'יהאד רק התבסס עוד יותר בסיועם של נאצים נמלטים.
ראש וראשון לסימביוזה שבין הג'יהאדיסטים לנאצים הוא כמובן המופתי של ירושלים אמין אלחוסייני, שהתקבל בזרועות פתוחות במצרים של פארוק כל עוד מאמציו כוונו נגד היהודים. בן טיפוחיו והיורש לתנועת הג'יהאד הזו הוא יאסר ערפאת, שותפו של שמעון פרס לשלום חודייביה (הסכם "שלום" קוראני שבעקבותיו נטבחו כל היהודים שהתפתו להאמין לשלום של מוחמד) בגרסת אוסלו. הענף שממנו צומח עודה, תנועת בל"ד, היא נצר ישיר לתנועת "האחים המוסלמים", ובמיוחד הפלג הצפוני שלה.
"המדינה האיסלאמית", נצר ל"אחים המוסלמים", הביאה את הג'יהאד לשיאים חדשים של אלימות מתוקשרת, כך שהמילה ג'יהאד מתקשרת לחלוטין לאותה אלימות. ולא היא. הגי'האד הוא מלחמה מלאה, בכל אמצעי ובכל דרך שיטילו באויב מורא ורצון להיכנע או לנוס על נפשו. שמעון פרס לא היה מה שהאיסלאם דורש ממנו. הוא לא היה כנוע כבן חסות כמו ח"כ באסל גטאס הנוצרי. פרס היה בדיוק ההפך מהיהודי הכנוע המבקש ומשלם עבור חסות האיסלאם. הוא היה יהודי שהציע שלום לא כעבד אל אדוניו, אלא מעמדה של ביטחון – פרס של מערכת הביטחון, פרס של הקמת התשתית הגרעינית של המדינה היהודית, פרס של הקמת היישוב היהודי בשומרון, פרס של מבצע "ענבי זעם". אפילו בהסכם חודייבייה דאוסלו לא העמיד פרס את עצמו כבן חסות, אלא כיהודי בטוח בעצמו שיוכל להתגבר על כל אתגר, שמעניק שלום למוסלמי מעמדה של כוח. המזרח התיכון החדש של שמעון פרס לא היה של מוסלמים מנצחים ויהודים כנועים, אלא של יהודים גאים המובילים את המהפך של המזרח התיכון מסל הצרות, היגון והאלימות בעולם, לעולם כפי שעליו להיות – ממלכת שלמה בסגנון דמוקרטי. חזון שכזה הוא פשע בלתי יסולח ועל כן הג'יהאד מחייב את הג'יהאדיסט לא לתת לו שום כבוד, אלא להגדירו כפושע בעליונות על האיסלאם.
איימן עודה לא המציא את הוקעתו הפומבית של שמעון פרס מצד האיסלאמיסטים. הקדים אותו טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה ממפלגת השוויון והצדק, עוד ענף של האחים המוסלמים, שתקף את שמעון פרס בשצף-קצף בוועידת דאבוס. כל כוונות השלום של פרס, כל נכונותו לנהל מו"מ אפילו על חלוקת הארץ וחלוקת ירושלים לא עמדו לזכותו אל מול פשעו המרכזי – היותו יהודי ריבוני. ואם הסולטן יכול לבזות בפומבי את שמעון פרס בעודו בחייו, על אחת כמה וכמה יכול איימן לעשות זאת במותו.
הג'יהאד של איימן עודה הוא התמונה האמיתית של המזרח התיכון המוסלמי. לוּ היה הדבר בידו, היה עודה עושה לתל-אביב מה שעושה בשאר אסד לעיר חלב, מה שעשתה "המדינה האיסלאמית" ליזידים, מה שעשו הטורקים לארמנים ולכלל הנוצרים של אנטוליה.
מה שתמיד עוצר את הג'יהאד אינו חוסר רצון להרוג, אלא רק חוסר יכולת. מה שמעודד את הג'יהאד הוא מפגן החולשה הפומבית מולו בישראל ובעולם. לוּ זוהתה כל פעולה אלימה ולא אלימה של הג'יהאדיסטים כנאציזם בגוון ג'יהאדיסטי, לוּ היו ננקטים אמצעי ההרתעה כפי שהג'יהאדיסטים היו עושים, כי אז היה עודה נכנס למצב של תאקייה רק כדי לשרוד. אבל בנוכחות החולשה הפומבית היהודית, אין לו בעייה לשאת את דגל הג'יהאד בראש חוצות ולהתענג על בעלי מנטליות של בני חסות מן התקשורת הישראלית המשחרים לפתחו.
לשנה טובה תחתמו.
המאמר התפרסם במגזין "מראה" 398. ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, ופובליציסט.
* * *
ברכות לאבא, רוצח רבין
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
ברכות לאבא, רוצח רבין, ולזוגתו האוהבת
על אישור ההזרעה מטעם העליון
מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית
מסיכת פניה חיוורת ושטנית
אם ילכו צאצאיהם ללמוד הלכה בישיבות
אנחנו נזוּן ונפרנס גם אותם
יאללה זרעוני-סרק, צאו כבר מהאקדח המאונן
אל נרתיק טרימְבּוֹבּוֹלְדָה הלחה
אבא שלכם יורה אתכם אליה בלי משתיק
רק עם החיוך שלו המזדיין
שראוי להירשם בשיא החצופים אצל גינֶס
ולמצהלות תינוקיו שלא חטאו נחנֵך דור צעיר –
אלה הנכדים הקטנים של יצחק רבין!
14.6.06
פורסם ב"חדשות בן עזר" 150, 15.6.06
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
שבעה ימים
בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
היום הראשון
14.3.93. יום ראשון. נתב"ג. 9.20. יושב במטוס בואינג 767 לקראת ההמראה לציריך. טיסת אל-על 347. לראשונה בחיי יוצא לחו"ל לבד. טוב, הגיע הזמן, כמו שאימא אומרת: "אתה כבר גדול."
ב-7.00 נפרד מיהודית, ונוסע עם בן, ועם בן-דודי אורי במכוניתו, לנתב"ג. נפרד מהם, מוסר את המזוודה בתקווה לראותה שוב בליסבון. מבלה שעה קלה בחנות הנעליים, לא מוצא ריבוק וקונה לי זוג אדידאס. אחר-כך חבילת טבק למקטרת, קרם-איפור ליהודית, ועוד. משאיר הכול למשמרת. פוגש את לאלה אחותי, העובדת באל על, שנכנסת ברשות לאזור הפטור ממס, יושב איתה עוד כמחצית השעה, שותים קפה.
המטוס ריק-למחצה. אני ליד החלון מימין, בירכתיים. המושב לידי ריק. שומע מוסיקה קלאסית. פרלמן, קונצרט לכינור של בטהובן. לפני כחמישים שנה, ואני ילד בן שבע או שמונה, באתי עם אבא בנסיעה במשאית של הצבא הבריטי, שבו עבד, לבקר בביתו של קצין אנגלי, שגר בשכונה הקטנה שניצבה בכביש היחיד, אז, שהוביל לבניין הראשי של שדה-התעופה לוד. לימיננו, לכיוון המסוף של ארקיע כיום, היה מגרש חנייה גדול, מרוצף, מלא מטוסי ספיטפייר בריטיים כהים. מראה שהותיר בי רושם רב למשך שנים רבות.
11.00. ארוחת-בוקר אל-עלית. נזכר בביקור אתמול, אצל חנוך ברטוב. מצב רוחו שפוף. עליו לעבור השבוע ניתוח לב פתוח, להתקנת שלושה מעקפים.
עוברים מעל רודוס. מימין חופי תורכיה, אסיה הקטנה, הרבה איים. חבל שלא לקחתי לדרך את המפה הגדולה של אירופה. אולי נעבור מעל סנטוריני? אולי אראה בהמשך את אגם בלטון שבדרום הונגריה? מודיעים ברמקול שהנוסע אהוד בן עזר מתבקש להתקשר עם אחת הדיילות. היא אומרת לי שאני מוזמן לתא-הטייס. זאת יזמה, כרגיל, דסי ריינברג, אשתו של הטייס פדרו.
על פסגות ההרים, באיי יוון, כתמים לבנים של שלג, וקצת ערפל.
12.00. חוזר מביקור בתא הטייס, אצל הקברניט גדעון שהם. גובה 37,000 רגל. משוחחים. חבר של פדרו. הוא שטילפן לדסי, בעת שפדרו נפל עם מטוסו במלחמת יום כיפור, ולא גילה לה עדיין על היעדרו, רק שאל מה מספר הטלפון שבו היא נמצאת, ואז הבינה.
אנחנו משוחחים קצת פוליטיקה. אני מספר על הכנס. נעבור סמוך לאגם בלטון. הקברניט מסביר שבגלל המלחמה בבוסניה מתארך מעט נתיב הטיסה. אין טסים מעל סארייבו אלא גבוה יותר, כלומר ממזרח-צפון – בלגראד, זאגרב, אוסטריה, גרמניה וציריך.
ביציאה מתא הטייס אני פוגש שתי דיילות. אחת מספרת שהיא גרה בבניין שבו גרים פדרו ודסי. אני מזהה בה את מרי אלגזלי, שמכירה את יהודית ואשר פעם היינו מוזמנים לדירתה, לקוסקוס. היא מכבדת אותי בבאקארדי עם קולה וקרח, ובשקדים מלוחים. אני פוגש כאן השופט לשעבר דן כהן, שהופיע בטלוויזיה. ועתה הוא עורך-דין. מתוודעת אלי רינה שלו, הדיילת, אשתו של מאיר שלו. אני משוחח איתה על כך שכדאי למאיר להיות חבר אקו"ם, זה לטובתו.
חוזר לשבת במקום. טסים עכשיו מעל יוגוסלביה, אם איני טועה. מנמנם קצת. מרי ניגשת ויושבת לידי. מביאה לי קופסית שוקולד ושקית אל-על לנסיעות. מספרת קצת על חייה. על עבודת הדיילות באל-על. רוב הטיסות חוזרות באותו יום. התאוששות החברה התאפשרה בחלקה בגלל הרעת תנאי העבודה של הדיילות.
13.20. לקראת נחיתה בקלוטן, נמל-התעופה של ציריך. עוברים את האלפים האוסטרים, השווייצרים. הארץ מכוסה ברובה שלג, אגמים קפואים. בחוץ יום שמש מקסים. אף פעם לא ראיתי את אירופה מושלגת כך – כתמי ירוק-כהה אחדים של יער, אולי היער השחור. כתמי אגמים, לעיתים גלאזורה אפורה, כמו קרח. ערים מוקפות מרחבי שלג. רק רצועות הדרכים המשחירות. כאשר ננחת תהיה השעה בציריך 13.40, ואילו לפי שעון ישראל – 14.40.
14.30. יושב באולם-ההמתנה של טיסות הטראנזיט, בנמל-התעופה קלוטן. הטיסה של 15.45, ציריך-ליסבון, טיסת TAP 521, שאמורה היתה להגיע ב-18.35 לליסבון, בוטלה. המטוס לא הגיע מניו-יורק, בגלל הסופה המתחוללת שם. אצא בטיסה מאוחרת יותר, באותה חברה.
הדיילת בדלפק-המעבר נותנת לי בינתיים קופון לארוחת-צהריים. אני מסייר קודם בחנויות. פורט 100 דולר מזומן לכסף פורטוגזי, אשקודוס. מתפתה לקנות לי מקטרת דנהיל חדשה. מחירה ב-340 פר"צ שהם 220 דולר שהם כ-600 ש"ח לערך. אחת משתי מקטרות הדנהיל שלי נחרכה ועומדת להיחרר, ואני מחליט שמגיע לי אחת חדשה. יותר לא אקנה דברים יקרים בנסיעה. בחנות אין מקבלים יורוקארד, רק ויזה. בדלפק של הבנק השוויצרי נותנת לי פקידה חייכנית פרנקים שוויצרים בכרטיס האשראי שלי, ואני רוכש באמצעותם את המקטרת.
הולך למסעדה. המלצר אומר שבאישור שקיבלתי אני יכול להזמין מה שאני רוצה. אני מזמין סטייק עגל טעים מאוד עם צ'יפס ועגבניה חרוכה בגריל. עדיין איני יודע שזו תהיה מנת הבשר הטובה ביותר שאזכה לה במשך כל השבוע. לוקח גם בירה מקומית טעימה, ואספרסו חריף. יחד החשבון עולה ל-40 פר"צ לערך. ביציאה מתברר לי שעלי להוסיף כ-12 דולר. מילא. בזאת נסתיימו בזבוזיי להיום.
מבלה בנמל-התעופה כארבע שעות. קצת משעמם. קונה גם שוקולד טובלרונה גדול. מסתכל על שעונים שווייצרים יקרים. מעשן בפעם הראשונה את מקטרת הדאנהיל החדשה. שעתיים ורבע היא בוערת ללא הפסק במנת טבק לא-גדולה. ואולם יש להיזהר שלא לחרוך אותה בתחתיתה, כפי שקרה לדאנהיל הראשונה, שאמנם החזיקה מעמד כארבע-עשרה שנה.
שתי בחורות שחורות, יפהפיות, יושבות שעה ארוכה באולם ההמתנה. אחת פושטת נעליה ונותרת בגרביים שקופות בלבד. גם הקווים בכף ידה כהים, כמו חריצי זיעה שחורה. אני חושב שהן אמריקאיות.
17.30. עדיין בקלוטן. יושב במטוס TAP, בטיסה לליסבון, לאחר שהקודמת בוטלה. במבט ראשון, הפורטוגזים ניראים קצת ערבים, כמחצית הפרצופים הם כך, גם של אנשי הצוות. השפה נשמעת מוזרה. אי-אפשר להבין בה מילה. לא כמו הספרדית או האיטלקית, שדומות לצרפתית.
המילון האנגלי-עברי, עברי-אנגלי, שקניתי בסטימצקי, מתברר כפגום. יש בו קונטרס כפול, וחסרים הערכים האחרונים בשתי השפות. מילא. אסתדר.
אני מקבל מקום מצויין, ליד החלון, ממש מאחורי מחלקת העסקים. המטוס: לוקהיד טריסטאר 500, בעל שלושה מנועים, שניים מתחת לכנפיים ואחד מתנוסס גבוה בזנב. טיסה 5245.
18.00. ממריאים מקלוטן בקו ברן-ג'נווה. המטוס עתיד לנחות בג'נווה לאסוף נוסעים. אני יושב בצד ימין-מערב. השמש מול עיניי, עוד מעט תשקע. למטה שמיכה של עננים, קרעי שלג, יערות ואגמים, שבהם משתקפת מדי פעם השמש בכתם אדום-כתום מבריק. ניראה שאיננו מגביהים טוס, רק מעל שכבת העננים הנמוכה. פנים המטוס די פשוט. אין אוזניות למוסיקה. אין מסך טלוויזיה. אין מיזוג-אוויר בשליטה אישית, אלא כללי. נוסעים בכיוון דרום-מערב.
השמש נשקפת מדי פעם, נמוכה, מבעד לקרעי עננים במערב. אנחנו עומדים לנחות בג'נווה. מנמיכים מעל אגם ג'נווה, החלק כראי, כחול-אפור ונוצץ. השמש כבר נעלמה מאחורי חומת עננים במערב.
18.25. נוחתים בג'נווה. רוב הנוסעים יורדים. יוצא לשאוף אוויר על המרפסת הקטנה שבין השרוול לדלת המטוס. אוויר חריף וקריר. הצוות מאוד סימפאטי.
19.30. המושבים מתמלאים בנוסעים חדשים, בעיקר פורטוגזים החוזרים לליסבון. ממריאים מג'נווה. מתברר שהמטוס המריא מליסבון בטיסת מאסף ציריך, ג'נווה, ועתה הוא חוזר לליסבון. כבר חושך בחוץ.
20.15. עדיין בטיסת TAP לליסבון. מגישים ארוחה טובה. פאטה כבד. שינקן מעושן שטעמו כסלומון מעושן. סלט מיונז עם אפונה. צלי עגל בתוספת שעועית ירוקה מאודה, ועליה פירורי בשר ברוטב עגבניות. יין יבש, עוגה וקפה. מביאים גם אוזניות. במקום ערוץ המוסיקה הקלאסית אני שומע את ערוץ המוסיקה הפורטוגזית, כדי להיכנס לאווירה. מוסיקה יפה, קצבית, משהו בין שאנסון צרפתי למקצב בראזילאי. לא מוכר בארץ.
לידי יושבת בחורה נחמדה, שעלתה בג'נווה. צעירה. דומה קצת לרוני שטרן. לקראת סוף הטיסה אני משוחח איתה קצת.
9.40. המטוס נוחת בליסבון. אני עובר את ביקורת הגבולות. יוצא לאולם הגדול ומוצא את הMeeting point-, שלידה נאמר לי לחכות להסעה לסינטרה. לא מוצא אף אחד בנקודת המפגש. מחכה רבע שעה, כנאמר בדף ההוראות שקיבלתי, ומחליט לצאת החוצה, לקחת מונית. מחכה בתור כרבע שעה, ויוצא לסינטרה במונית שחורה שחלקה העליון ירוק, כך המוניות כאן. נסיעה של יותר מחצי שעה, להערכתי כ-40 ק"מ. הנהג אינו יודע שום שפה מחוץ לפורטוגזית. לפחות יודע את שם המקום שאליו אני צריך להגיע: קווינטה דה ריבאפריה.
מסביב חושך. אם יקרה משהו, אני תקוע בארץ זרה עם נהג שאין אפשרות לשוחח איתו, ואשר נוסע במהירות מופרזת. עוברים את סינטרה. אפשר להבחין על ראש ההר בטירת פנה ((Pena המוארת. לבסוף ניראה השער של האחוזה, ועולים פנימה לכניסה מרוצפת. חושך. אין איש בחוץ.
אני שואל את הנהג כמה עולה הנסיעה. אי אפשר להבין את תשובתו. מאחר שיש לי כסף פורטוגזי, אני מוציא שטר של 5,000 אשקודוס, שזה להערכתי המחיר, להפתעתי הוא מבקש ממני להוסיף עוד שטרות, עד ל-7,500 אשקודוס שהם כ-55 דולר. אני משלם, ומבקש קבלה, שהרי ממילא הסכום יוחזר לי.
יוצא עם המזוודה והתיק והמעיל ומגיע לחצר הפנימית של הטירה, ולאולם הכניסה. מופיעה גברת מקומית אחת שאינה יודעת אנגלית, רק פורטוגזית. אחר-כך מופיעה גברת יותר צעירה, שמנמונת וחייכנית, מריה, האחראית על הכנס. אני מספר לה באנגלית את פרשת התשלום. היא לוקחת ממני את הקבלה ויוצאת החוצה, להתמקח עם הנהג. לאחר רגעים אחדים חוזרת שמחה. היא החזירה לו את הקבלה שלי, הצליחה להוריד את המחיר ל-5,000 אשקודוס, שילמה לו אותם, וקיבלה קבלה חדשה! – אך עכשיו, בספרה לי זאת – מתברר לה שהנהג לקח ממנה 5,000 נוספים! היא לא הבינה שכבר שילמתי. על הקבלה שנתן לה אין שום פרטים ואי אפשר לאתר את הנהג. מריה יוצאת שוב – הנהג כבר הסתלק!
בקיצור, נקודה קצת רעה לפורטוגזים, ולא מבשר טובות לגבי רמת הארגון במקום. אמנם, לאחר יום מחזירים לי את מלוא הסכום ששילמתי.
אני מקבל חדר גדול ודל, כמו במנזר. קומת קרקע. אין נוף. השירותים במסדרון. זוהי טירה עתיקה, במרחק-מה מסינטרה. ניראית מקום שכוח-אל.
ומי מקבל אותי כאן ראשון, בחיוך, וגר בחדר לידי? – זיאד הירדני. בחור צעיר, שחרחר, כמעט קירח, ניראה טוב-לב, נחמד וחייכני. לפני שאנחנו לוחצים ידיים אני אומר לו שאני מישראל, ושואל אותו אם זה בסדר מצידו, ואם אינו חושש. לאחר שהוא מאשר, אנחנו לוחצים ידיים.
אחת משאלותיו הראשונות, בעודי במסדרון, עם המזוודה: "מאין באת?"
"מישראל." אני עונה בתמיהה.
"לא, אבל מאיפה באת קודם?"
אני תופס את הכוונה ואומר לו: "איתי, זיאד, לא עושים חוכמות כאלה. אנא וואטאני. המשפחה שלי כבר יותר ממאה שנה בישראל."
תוכנית הערב, שאותה איחרתי בגלל הדחייה בטיסה, כללה פתיחת תערוכה של צייר מקומי, וכן פגישת התוודעות שבה הציג כל משתתף את עצמו.
12.00 בלילה. כבר במיטה, ב"אקדמיה" הזו ליד סינטרה. כותב את הרשמים האחרונים. עד כה, ההצדקה היחידה בעיניי למסע המוזר היא הרווח של נופים ודמויות חדשים לכתיבה. חוץ מזה זה ניראה לי העניין כמו מילואים בחו"ל. המקום ניראה רחוק מאוד מזוהרו של קונגרס מדעי שנערך במלון בעיר גדולה, או באיזור-קיט.
*
Conference: forms of Transition to democracy
Academy for Devlopment in Freedom International
Academia Internacional Libertad y Desenvolvimento
Quinta da Ribafria, Apartado 176, 2711 Sintra Codex, Portugal
3809 5372. Fax 00351/1-923 5222, 00531/1-923 Tel. 00351/1-923
טלפון נוסף: 5290 1-923/00351
המשך יבוא
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ
לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
יואל נץ
הרהורי כפירה ביום הכיפורים
המושג "אמונה", במוחותיהם של אנשים רבים, כרוך בסגידה לאל ובמילוי מצוותיו, כפי שאלה נמסרו בשרשרת הדורות בדתות השונות ובמגוון גרסותיהן. חסידי הגרסאות השונות מנהלים ביניהם, מזה אלפי שנים, מלחמות עקובות מדם באכזריות בל-תתואר, בשם ולמען הוכחת צדקת הגרסה שלהם...
אני סוגד לאמונה האומרת, כי הולך וקרב יום, בו יגלו ויפרסמו אנשי המדע אחת מן השתיים:
1. הם יוכיחו ויבארו בלשון השווה לכל נפש את מהותו של אינסוף היקום, את מהותם של הקיום והחיים, ובכך יבטלו אחת ולתמיד את הצורך במושג "אלוהים" ואת העילות למלחמות בשמו.
2. הם יוכיחו ויבארו בלשון השווה לכל נפש את קיומו של אלוהים. אלא שאז ייפתחו עיני הכול לראות, עד כמה מוטעות ומיותרות היו כל אמונות העבר למיניהן. למהוּת, שנקרא לה – שם זמני – "אלוהים", אין כל עניין באלה, אשר מתיימרים לייצג אותו עלי אדמות. שכן, מי אם לא הוא, מנהל את האבולוציה של הציוויליזציה. מי, אם לא הוא, ציווה לאבות אבותינו: "והגית בו יומם ולילה" – תהגה בכל הספרים שיקדמו את הבנתך ואת ידיעותיך (ובהם גם בספרי הגמרא, למה לא?..)
העולם יילך אז ויתפתח בקצב גובר והולך, על ידי האקוֹמוֹדציה של הידע אשר תשכלל עוד ועוד את חייו של נזר הבריאה – האדם; תרחיב את אופקיו אל סודות מרחבי היקום ואל הפרדיגמה של הבנת מהותם של הקיום והחיים.
לוּ נולדתי בדור בו תתגשמנה כל אלה, הייתי נאנח עמוקות על סבלה של האנושות בכל הדורות הקודמים, והייתי מבכה מרה את סבלו הבלתי יתואר של עמי, העם היהודי. הייתי מציין לי לזיכרם של אבותיי מועדים בשנה, כפי שהם נהגו לציין לאורך כל שנות סבלותיהם. לאות הזדהותי עימם הייתי צם ב"יום הכיפורים".
הלוואי והיתה זו אמת, אינשאללה...
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, התרשמתי מאוד מהמקאמה של יואל נץ על חוויותיו כצלם, שהיה עד לגיהינום המלחמה, וכמתרגם מרוסית את המסמכים המוכיחים את הסיוע הסובייטי למצרים. האיש הוא ממש מתנה לכתב העת. המאמר של דניאל גרינפלד חזק מאוד, וחושף את האנומאליה של יחס העולם "הנאור" אלינו. את "לכבות את השמש" של ישראל זמיר ז"ל, קראתי, ואף כתבתי עליו.
שלך,
משה גרנות
* לאהוד ולכל המשפחה המורחבת, שנה ברוכה, פורייה ויצירתית, מלאת בשורות טובות, שמחות, ובריאות מעולה. תודה על העיתון ועל כל מה שאתה עושה בלי לצפות לתמורה.
איילה זמרוני
* אהוד יקר, תודה מקרב לב לך ולכל המסייעים לך, אם בעצה ואם במעשה!
בברכת גח"ט ומועדים לשמחה –
עדה הרצברג
* אהוד יקירי, סומק עז עלה בלחיי כשקראתי את מה שפירסמת עליי ועל "גנזים" בהנהלתי. אין לי ספק שעוצמת התגובה החריפה שלך על הפסקת עבודתי, ומשמעותה לגבי המשך הניהול המקצועי של "גנזים", עשויה לערער את יסודות החלטתם הנמהרת של שני ראשי האגודה.
התגובות שקבלתי מרבים שקראו או שמעו על הידיעה שפירסמת מחממות את הלב ועל כך אני מודה לך מאוד. "גנזים" יקרה לרבים וטובים. לאלה שהפקידו את ארכיוניהם ולאלה שפוקדים את "גנזים" כחוקרים וכמעיינים והם עשויים להצטרף למחאה על ההחלטה ולשנותה. אמשיך לעדכן אותך בעניין זה. ושוב תודה מקרב לב,
משה מוסק
אהוד: לדעתי התגובות מעטות מדי ולסופרים כנראה לא איכפת, ולכן מי יודע מה יהיה גורלו של "גנזים" בלעדיך. אני מפסיק בינתיים את משלוח יתרת ארכיונה של אסתר ראב ושל ארכיוני אליהם כי אין לי אמון באנשים שהדיחו אותך.
זו גם שערוריה שהתקשורת נמנעת מלטפל בשערוריה. תאר לעצמך מה היה קורה אילו היו מדיחים איזה פלסטיני!
* אהוד ידידי שלום רב, קראתי זה עתה את הגיליון לקראת יום כיפור ואהבתי אותו במיוחד. לצד רשימותיך שתמיד מעניינות, מאמרו של עמוס גלבוע, רשימותיהם של הודא אבו חמיד, מנחם רהט, והמידע על שערוריות הפיטורין של משה מוסק – אלה ואחרות, יש לך במה להתגאות.
והערה קטנה שאינה קשורה בעיתונך אך קשורה לנושאים על סדר היום: איימן עודה עשה את שגיאתו, לדעת רבים. אולם הראיון איתו בערוץ השני בחדשות הערב היה בושה וחרפה. הכתבים שאלו אותו שאלות, ובה בעת נכנסו לדבריו ולא נתנו לו לענות או אפשרות להסביר את עצמו, בשום אופן! מה עוד שדווקא היה חשוב להקשיב לדבריו ולהתפתלויותיו ולחשוף את "המלך עירום". חוסר התרבות שלנו מכאיב ומעליב אותנו עצמנו. התייסרתי מול הריאיון מאוד-מאוד.
מיכל סנונית
* יש לנו חברים, שאומרים כי הנסיך צ'ארלס ביקר בגדה. כאשר אנחנו מתעקשים ואומרים שהוא ביקר בכנסיית מריה מגדלנה שבהר הזיתים, שבה קבורה סבתו הנסיכה אליס, החברים מתעקשים ואומרים: "לא. הוא ביקר בגדה."
אם אינננו טועים, גם בעיתון "הארץ" היה כתוב כי הוא חצה את הקו הירוק.
חברים שלנו סבורים שלֵב הבעיות במזרח התיכון הוא אקיבוש, וכי אם רק נחזור לגבולות 49', כולל ויתור על ירושלים המזרחית, לטרון, הבקעה, הגדה והרמה, שכמובן נחזיר מהן את כל המתנחלים – ישרור כאן שלום מופלא כמו זה ששרר סביבנו עד יוני 1967.
* האם ועדת ההיסטוריון ארז ביטון תמליץ גם על לימוד מורשתו של החרא הקטן רוצח רבין? הלא אי אפשר להתעלם ממנו. הוא ממוצא תימני ונדרשת כיום אפלייה מתקנת! חסר לכם שתתעלמו מהמורשת של רוצחים יהודים ממוצא תימני!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל