גיליון מס' 1185, חג סוכות שמח

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בתשרי תשע"ז, 17 באוקטובר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // אלי מייזליש: 43 שנים ליום כיפור ההוּא בפאיד. // יוסף דלומי: לא לעולם "אחרי מות, קדושים, אמור." // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שלישי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ג. אמת ואמנות. // אהוד בן עזר: ס. יזהר באוקספורד, פורים, 1998. [במלאת 100 שנים להולדתו], מתוך היומן.  // ד"ר ישראל בר-ניר: והיה אם – ארה"ב אחרי הבחירות  של נובמבר 2016. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "חיים... ל-ד. אברהמית", פורסם לראשונה במדור השבועי "ספרי דורות קודמים", "תרבות וספרות", "הארץ", 18.8.1972. // עמוס אריכא: פגיון פלשתינאי בלב ספר הספרים. // מיכל סנונית: ברררר.... איזה קור! // יהודה דרורי: להתחשבן עם מכחישי ההיסטוריה. // אהוד בן עזר: יום הולדת בפוקֵט למלך תאילנד, 2004. מתוך היומן. // אורי הייטנר: 1. קטן... מברונזה, עשרים שנה למותו של שמריה גוטמן. 2. על יריב בן-אהרון, בצרור הערות 16.10.16.  // אסי דגני: הקקה. // יצחק שויגר: תפילת ראש השנה. // משה כהן: רק באשמת נתניהו? // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום השני. // ממקורות הש"י.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

י"ב.

באותו זמן שאבשלום נסע דרומה, ימים מיספר לאחר מכן, הגיע חזרה מקונסטנטינופול הצעיר החדרתי אשר נסע עם אהרנסון כמזכירו, והוא חיים כהן [הוא ליובה שניאורסון, אשר רכש דרכון ספרדי על שם חיים כהן. – אב"ע]. עלה בידו לחזור בקשיים רבים, בתורת תורגמן של מיור גרמני טיפש בשם קלמן, בדיוק למועד שהיה מתוכנן וקבוע על ידי אהרנסון, כדי להתחיל שוב בקשרים עם האוניות האנגליות בתחנת עטלית.

חיים כהן נעשה לתושב של תחנת עטלית וגם הוא חרק שן על נסיעתו של אבשלום, אבל הדבר כבר היה אבוד. אני הייתי באותו זמן מאוד ממורמר ונרגז, ובעיקר – קודח ללא הפסק. שרה רצתה אז שאני אמלא בעטלית את מקומו של אבשלום, אבל אני לא יכולתי להסכים לעבודה [של הריגול למען האנגלים] שבאופן פרינציפיוני הייתי נגדה. אי הסכמתי להצעתה ציערה מאוד את שרה, ופעם היא אמרה לי:

"שמע, מישהו אחר יהיה מוכרח לעשות זאת, מישהו שלא יֵדע לנהל את העניין, ואז יהיה עניין ביש וכולם עלולים לסבול מזאת, ואתה תהיה האשם בכך." (אולי היא צדקה). לאחר מכן היא סנטה בי על שהשארתי אותה בודדת בעבודה, ולכשבא חיים כהן היא היתה נאלצת לפנות אליו. הוא לא שהה יותר מאשר חודש פברואר בעטלית וחיכה למשיח.

יום אחד בפברואר [1917], לפנות ערב, עברה אוניית יאכטה אנגלית ["מאנאגם" היה שמה] ליד עטלית. בתחנת עטלית לא היה איש מלבד שרה, חיים כהן ואנוכי. ישבנו שלושתנו בחדרה של שרה והרהרנו מדוע אין עדיין כל ידיעה מאבשלום ומלישנסקי? שתינו תה ועישנו.

בשעה אחת אחר חצות שמענו פתאום את צַיַד משתער בנביחות חזקות. ירדתי במדרגות לחצר עד לכביש, והנני שומע מישהו קורא:

"אדון ראב!"

"מי זה?" שואל אנוכי.

"לייבל," (הוא) עונה בקול עבה וצרוד.

"מי הוא לייבל?" שואל אני בשנייה.

"אני לייבל העגלון, האינך מכיר אותי? הלא בזמנו, לפני המלחמה, הייתי עגלון בדיליג'נס בין יפו לפתח-תקווה. אני בא כרגע מן האונייה ואדון אהרנסון ביקש שתעלה על האונייה. הא? כניראה איבדתי את הסימן אשר הוא נתן לי, זוג כפתורי חפתים מכותנתו." במששו בידיו בכיסיו הוא אמר: "לא, הם אינם בידי. הא, זהו כלל בקבוק הרום, וזה, אה, הנה האקדח. לא, אין הם נמצאים בידי."

"בוא בחור," אני אומר, והובלתי אותי אל חדרה של שרה.

הוא מסר דרישת שלום כי אבשלום ולישנסקי הגיעו בשלום למצרים (מה שהיה לא נכון, זה היה רק בכדי להרגיענו).

חיים כהן, אשר היו בידו דברים חשובים שהביא מקונסטנטינופול, התחיל להתכונן לנסיעה. היה לילה אפל מאוד. לחיים כהן היו עיניים חלשות בלילה, והוא לא הכיר את חוף הים. לייבל העגלון היה שיכור כהלכה מן הרום האנגלי, ובכן נפל הגורל עליי ללכת אל חוף הים בחשיכה, בקור, בגשם ובסערה של ליל פברואר. שרה רצתה אמנם להילוות עימנו, אבל אני לא הרשיתי לה את הדבר, והיא כעסה עליי בגלל זאת.

לקחתי את רובה הציד שלי, אשר לעיתים קרובות הייתי משוטט עימו בביצות של חוף הים כדי לצוד ברווזי-פרא. אני מוביל אפוא את לייבל ואת חיים כהן אל חוף הים. העניין היה קצת מסובך, כי היה צורך לעבור על יד פטרול תורכי שהיה עליו לשמור את חוף הים, אבל בשקט ובקור-רוח הובלתי אותם דרך הגבעה ליד "בַּאבּ-אַל-דוסטרֶה", שנחל קטן עובר בו ונגמר על חוף הים בתוך ביצה גדולה, מלאה צמחי ביצה ועשבים, וכן שיחים אשר ניראו ללייבל העגלון כגדוד שלם של חיילים תורכים.

זחלנו דרך הביצה והגענו לחוף הים האפל והסוער. הוא סער וגעש כדוד רותח. גם גשם לא חסר בשעת מעשה. אנו היינו מוכרחים לדבר בתנועות ידיים ובמריטות בבגדים וכדומה, כיוון שאסור היה לנו להתגבר בקולותינו על געש הים.

לאחר איתות בפנס החשמלי של לייבל, אשר אותתנו לעבר הים, ענו לנו גם כן באותו פנס חשמלי מתוך סירה שחנתה כחצי קילומטר מן החוף. גם האונייה שעמדה, קילומטר במרחק, העלתה פנס אדום קטן על התורן שלה. קשה היה להבחין בין הפנס ובין הכוכבים. לאחר ציפייה ממושכת התקרבה הסירה אבל לא עד החוף, כיוון שהמישברים היו מסוכנים ביותר עבורה, לכן היא נרתעה במרחק של כמאה רגל מהחוף. שני מלחים שנשלחו נחתו בשחייה עד לחוף ממש. נפחדים ורועדים מקור ניצבו שניהם כשהם ערומים ופוחדים מאנשים.

אנו הרגענו אותם כי לא נשקפת כאן שום סכנה, ולאחר שיקול קצר הוחלט כי זה בלתי אפשרי להגיע אל הסירה בבגדים יבשים עם המסמכים. שלחנו בחזרה את לייבל עם הודעה שהלילה יש סערה, ואולי נוכל מחר לעלות על האונייה עם הדואר.

לייבל התפשט מבגדיו וביחד עם שני המלחים וביניהם יצאו בשחייה אל הסירה. את בגדיו אסף חיים כהן עבורי בתוך המעיל שלי, ואנו פנינו חזרה הביתה. מעל גבי הגבעה הבטנו אחורה והבחנו כי מאותתים ללא הפסק מן האונייה בפנסי החשמל.

אני אומר לחיים כהן: "רואה אתה? סבורני כי עלינו לחזור, שמא קרה משהו."

"לא," ענה חיים כהן, "אלה הן קריאות אל הסירה."

עייפים ורטובים מן הגשם וקפואים מקור, הגענו חזרה אל חדרה של שרה, במקום שהיא ישבה וציפתה לנו בחוסר סבלנות. לאחר שנחנו במקצת ושתינו תה, ולאחר שסיפרנו לשרה איזה ים נאה היה לנו, שמענו פתאום את הקול הצרוד המוכר כשהוא קורא:

"אדון ראב!" –

קפצתי מעל למדרגות, ונדהמתי בהיעצרי ובראותי את מיודענו לייבל כשהוא עומד ערום ויחף ורועד ושיניו נוקשות זו בזו, מבלי שיוכל לדבר. מיד זרקתי עליו את מעילי ולקחתי אותו אל החדר. לאחר גמיעת קצת קוניאק וכוס תה חמה, הוא כבר היה מסוגל לדבר. הוא סיפר כיצד גל עצום גרף את שלושתם והפך את הסירה, ויותר איננו יודע מהאחרים, שכניראה טבעו, אולם הוא עלה בידו להיזרק אל חוף הים על גבי גל גדול. כיוון שלא היה יכול לחזור אל האונייה הוא רץ ערום חזרה אלינו (הסיפור הוא יפה...)

מיד עזבתי אותם וחזרתי במרוצה אל חוף הים, שמא נפלטו גם שני המלחים אל החוף, ומבלי שהם מכירים את החוף ואת הדרך אלינו, עלולים הם לזחול השד יודע לאן וליפול שבי בידי הפטרול (התורכי) ולהכשיל את כל העסק.

סיירתי קילומטרים רבים על חוף הים, במקום שיעשה זאת הפטרול התורכי... וזאת כמעט עד אור היום, שמא אמצא משהו, אבל לא מצאתי דבר וגם בדקתי אם לא שכח חיים כהן להכניס משהו מחפצי לייבל אל תוך מעילי.

חזרתי אל חדרה של שרה וביחד עימה החלטתי כי אני מוביל מיד את לייבל אל מאחורי התחנה, ולבוקר, לאחר צלצול פעמון הפועלים לארוחת-הבוקר, ייכנס אל מטבח הפועלים ויבקש אוכל, ואחר כך עזרה להשגת עבודה עבור משה (נתתי לו את הכינוי הזה, כי מן המים משיתיהו), אשר ברח מגדוד העבודה התורכי (טבור עַמַלִיה, מקום יפה אף נחמד...) אשר ליד בית-לחם.

התוכנית הצליחה יפה מאוד, ולאחר הפצרות מרובות מצד הפועלים שלי הסכמתי לקבל אותו לעבודה. הוא עבד זמן ממושך בעבודות שדה של התחנה וכן באיסוף חלוקי אבנים, עד שאירע לילה שקט אחד ולייבל עם חיים כהן הפליגו למצרים. דווקא אותו לילה שכבתי חולה בקדחת בחיפה, ולכשחזרתי לעטלית כבר פגשתי את יוסף לישנסקי בתלבושת יפה ביותר, לבוש כג'נטלמן.

המילים הראשונות שלי אליו היו:

"היכן הוא אבשלום?"

הוא קימט את אפו ואומר: "אבשלום נסע ללונדון לקורס קצינים," והוא, יוסף, נישאר כאן במקומו, ומיד הוא מראה לי הוראה רשמית על הדבר.

היה עליי עוד לגמור עבודה רבה ביומן ובדו"ח החודשי על העבודה החקלאית שלי. בשבוע השני חזר יוסף מחיפה עם פספורט ספרדי על שם יוסף טובין, ועם כרטיס ביקור: "יוסף טובין, מדען, מזכיר תחנת הניסיונות החקלאית האמריקנית".

שרה היתה מלאת התפעלות מכל המעשיות אשר יוסף סיפר על יציאת מצרים, ואז אני החלטתי סופית לעזוב את עטלית. הבחנתי אז בכעסה של שרה, אבל גם היא לא היה בכוחה לשנות את החלטתי, כיוון שנוכחתי כי למרות רצוני עליי לקחת חלק בעבודה כזאת, אשר היתה נגד מצפוני. גמרתי את היומנים שלי ואת הדו"ח החודשי, ובסוף חודש מרץ 1917 עזבתי את עטלית וחזרתי הביתה ליהודה, במצב רוח קשה ביותר.

*

[ביומניו של אהרון אהרונסון, שהתפרסמו רק לאחר מות ברוך, אך לי ולאבי הראה אותם יורם אפרתי בביקורנו בבית אהרונסון בקיץ 1964, בדרך לשרידי תחנת הניסיונות בעתלית, גם זה לאחר מותו של ברוך, כתב אהרון על פרישתו של ברוך: ""Raab got cold feet – מילים שפירושן – ברוך התמלא פחד והסתלק.

היה זה מזלו של ברוך ראב שלא ידע איזה דין חרץ עליו מורו ורבו האהוב, וכך היה יכול להמשיך ולהעריץ אותו ולחקותו כל ימיו, וגם את בנו אהרון קרא על שמו. וגם לאלכסנדר, אחיו של אהרון, התייחס ברוך כאל יורש העצר של מנהיגות הגוש של בני המושבות הראשונות, "בני בנימין", אך אלכסנדר זנח אותם לאנחות בחברת הגברת פלז מצרפת. כל זה התרחש כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בעדותו בשנת 1954 לחיה עירוני [שתובא להלן], מספר ברוך ששלח לאהרון מכתב הסבר על פרישתו, בפסח 1917 – "את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון (הוא "חיים כהן"). שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי."

אהרון אהרנסון, אז כבר בקהיר, לא הסכים עם הסיבות לפרישתו של ברוך, והן היו, כאמור – מצפונו, אזרחותו האוסטרו-הונגרית, ובעיקר חשדותיו ורתיעתו מכך שלישנסקי מרכז מעתה את עבודת הריגול, משום שמהרגע הראשון לא היה לו שמץ של אמון בלישנסקי, ודאי גם בגלל הגורל הלא-ידוע של אבשלום, ומשעה שלישנסקי "קיבל את הפיקוד" – היה ברוך בטוח שרשת הריגול תיכשל. אגב, לאהרנסון עצמו היו מריבות קשות עם לישנסקי באותה תקופה.– אב"ע].

המשך יבוא

* * *

אלי מייזליש

43 שנים ליום כיפור ההוּא בפאיד

רשמים אישיים מאחורי שדות הקטל

שבת עשר בבוקר שהיה גם יום-כיפור, אני רואה ושומע מהמרפסת שני ג'יפים צבאיים טסים 120 קמ"ש בסיבוב ונעלמים. והנה עוד ועוד אנשים ממהרים ואני פותח את הרדיו ועדיין שקט.

רק בשעה 2 ושתי דקות אני כמו כולם שומע שהתחילה מלחמה, אז הכנתי מיד את הקיטבג. בערך בשעה 4 אחה"צ איש הקשר מגיע עם צו: להתייצב מיד בבסיס פלמחים. העמסתי כל מה שיכולתי לפיאט הקטנה, וליד השער בפלמחים כבר חונות מיספר מכוניות.

במחנה, ליד הצריף שלנו, מסתובבים באי נחת כמה עשרות שהגיעו וקיבלו פלג אוהל סיירים. אני מקבל בנוסף לפלג גם רישיון נהיגה צבאי מנוקב. עוד אנחנו מסתדרים ושני פנטומים, אחד עם עשן מהזנב, נוחתים בחצור השכנה. "היו ארבעה," אומר אחד שיודע כי שניים נפלו.

כל ימי המלחמה, עד שנודע כי הצנחנים עברו את התעלה, ביזבזנו זמן לריק בפלמחים. היינו אמנם גדוד מילואים בלתי כשיר בכלל לקרב אלא רק לשמירות, אבל חשנו תיסכול.

היחידי, בכל זאת, שדחף כל-העת בפיקוד שנזוז מפלמחים "לעשות משהו," היה סגן-אלוף שאול, המג"ד עם השפם, שהיה מתרוצץ עם הג'יפ ממטה אל מטה כשאקדח ה'וובלי' תקוע לו בנרתיק צבאי על הירכיים כמו קאובוי בסרטים.  

ויום לאחר שהצנחנים עברו את התעלה, החל הגדוד במסע ללא אורות אל תחנת הביניים ג'וליס, להצטייד בדלק ורכבים אזרחיים שגוייסו בצו-חרום לצה"ל.

אני עם משאית הפורד הצבאית, מוביל 4 טון אספקה ותחמושת של הגדוד, אחרון בשיירה ולא רואה כלום. אני מאלתר ומוציא מהקיטבג סדין לבן. ממתין להפוגה בנסיעה ויורד מהמשאית וקושר את הסדין לטומבון האחורי של הפולקסווגן הכחול שנראה כבר שחור. ככה עד אל-עריש. הפסקה. הפעם היה זה הסמג"ד, גם עם אקדח על המותן אבל בנרתיק עור שחור, רץ לאורך השיירה לבדוק אם כולם הגיעו. אין לנו מכשירי קשר בכלל.

ברפידים ולתעלה

בחצות מגיעים לרפידים שחטפה הפצצת אווירית.

בבוקר, היעד הוא טַסַה אבל מ"צ עוצרים אותנו ואנו חונים באיזה סדנה. ואז כמו כל נהג, אני מנצל הזדמנות ועושה 'מיקצה שיפורים' בחלקי חילוף וממתינים לשעה 10 שהשק"ם ייפתח להצטייד ב'מצופים' – וופלות ומיץ פז. למישהו יש טרנזיסטור והחיילים, בני 40 ויותר, מתבוננים אחד בשני: "מה זה פאיד?" ואחד ביידיש: "ווס איז דוס פאיד," ושותקים.

לקראת אחר-הצהריים מקים המג"ד צוות סיור של שני ג'יפים וקומנדקר שקיבל ברפידים, ויוצאים לסיבוב מחוץ למחנה. ליד גבעה תלולה אחת הוא פוקד עלינו להמתין בג'יפים ועולה עם הקומנדקר ברעש לראש הגבעה, שם ממוקם בסיס אנטנות דמויי צלחת לוויינים, וחוזר עם קצין בדרגת סרן ומפות ומורה דרך, קצין שהיה חבר שלו.

[לימים, נודע לי כי מיד בתחילת המלחמה בחמישה לשתיים בצהריים, נפגעה הגבעה מטילים].

עוד בוקר ואנחנו מסיירים ליד הגדרות של טַסַה עם ניצרה פתוחה כי קומנדו מצרי עדיין מסתובב בחולות סביב. רק חול וחול. פתאום מגיחים במהירות בג'יפ רוסי מצרי שני חבר'ה שלנו שהם מכונאים שהספיקו ל"גייר" שלל פרטי, וכל המלחמה הוא שלהם גם מעבר לתעלה. לא רק סתם ג'יפ, במושב האחורי היו אולי 20 ג'ריקנים מלאים בנזין, עד סוף המלחמה.

מיד שהוקם גשר העץ הראשון [על התמסחים], אנו יוצאים מטסה לתעלה, המשימה ידועה לכולם: השתלטות על שדה התעופה פאיד.

בדרך הרבה 'פגרים' של טנקים מצרים פגועים ושרופים, גם 'פטונים' שלנו וגוויות שרופות על השלד המפויח. מופע האימים לא פסק, מצד שמאל, בתוך עמדת תותחים, ואני מזהה כתותחן בסדיר, את סוללת ה-175 מ"מ ארוכי הקנה, הרוסה מנותצת ומנופצת לרסיסים וכל צוותי התותחנים הרוגים מפגיעה קטלנית של טייסת 'הוקר-מטאור' עיראקית שבאה לעזור לחיל האוויר המצרי. לפי התחקיר מיד אחרי המלחמה התברר שהעיראקים הם טייסים מצויינים.

אנחנו במסע איטי על ציר החת"ם ממש מול גשר העץ הזמני שעל התעלה, ושוב המ"צ פוקדים עלינו להמתין עד ששתי חטיבות טנקים יעברו, אחת, חטיבת שלל של טנקים רוסים T-55 וT-54 והשנייה פטונים ומג"חים.

למראה המוני הטנקים מצב הרוח מנתר לשחקים ואנו מלווים את המ"טקים בתנועות ידיים צוהלות. לפתע שריקת קטיושות וכל הגדוד קופץ לתעלה מזרחית לכביש. ממתינים לשעת ערב ואז שוב שריקה הפעם של הטיל הארוך כמו עמוד טלפון, שני טילי SAM-2 עפים לכיוון שני פנטומים, האחד נפגע ונופל והשני מתגלגל ונמלט. זו פעם ראשונה שאני רואה מטוס שלנו נופל מפגיעת טיל נ"מ. [הפעם השנייה שראיתי טילי סם היתה כשהגלגל התהפך ואנו מעבר לתעלה בעמדת נ"מ מצרית כשמשאית גרר שלנו גוררת טיל חדש וכסוף כשלל לכיוון מזרח].

ואז מכביש החת"ם פונים שמאלה לכיוון התעלה. מ"ם-צדיקים עם פס אדום על השרוול מכוונים אותנו אל עבר גשר העץ הרעוע.

על גשר העץ

אני בקושי עולה עליו ונוסע במהלך ראשון ורעש אימים חצי קמ"ש לשעה. הגשר מתנדנד והגלגל הימני האחורי נתקע בחור ולא זז. מסתבר, שהטנקים שעברו עשו את החור בגשר. אני יוצא ממושב הנהג ומסמן למ"ם צדיקים שעומדים בעשרות בפתח הגשר לבוא לעזור. הם באים בריצה. "תן גז תן גז," הם אומרים ובצרחות "הופ-הופ-הופ" הגלגל עולה מהחור, עוד קצת גז ואני או-טו-טו על אדמת מצרים.

כל הטור חונה. הסמג"ד והקצין החבר שלו מעיינים במפות, למרות שיש שלטי עץ בעברית עם חץ "פאיד". השעה בין ערביים ושומעים הדי ארטילריה, וקטיושות עפות מעל הראש בשריקות ואני עדיין חושב שהכול זה סרט ולא ממש מלחמה. זו פעם ראשונה שאני שומע טילי קטיושה. ככה גם גם טילי סם-2 שעפים במהירות שלא ראיתי בחיי אבל כולנו יודעים מה זה הטיל הלבן שטס מהר פי שניים או פי שלושה מהפנטום ההוא שנפל.

אני יוצא מהמשאית לאחר כ-6 שעות של נהיגה ודבר ראשון פותח רוכסן ומשתין על אדמת מצרים להרוות אותה במים טהורים מישראל. ויאללה מיד נוסעים הלאה. עוברים את תעלת המים המתוקים ואת פסי הברזל.

כמעט אור בוקר והשיירה מגיעה לשער שדה-התעופה פאיד וחונה ליד בניין שתי קומות שהיה מגורי קצינים מצריים. חדר כמו בית-מלון ורהיטים מצופים פוליטורה מבריקה, וזוג נעלייים חצאיות שחורות ומצוחצחות עומדות דום בשולי המיטה. "איזה תנאים..." אני שומע מישהו מעיר. אבל מסתבר שהמקום הפך לבית חולים בעיקר של חטיבת הצנחנים שהמשיכה ללחום בעיר סואץ, שהפכה למבצר קטלני ובזו אחר זו מגיעים משאית או אמבולנס עם פצוע או הרוג.

הלאה. מחפשים מקום. השיירה פונה אל המסלול והסמג"ד מסמן לכל מכונית היכן לחנות. אני מוצא עצמי יורד לדת"ק [דיר תת-קרקעי] עם גג חצי עגול מקורה עם מעטפות בטון וחול לגובה רב בלתי חדיר לפצצות אלא אם כן הפצצה טסה באלכסון.

בתוך הדת"ק מוציאים החיילים מהקיטבג שקי שינה, נשכבים על רצפת הבטון ומתחילים לנחור. על המשאית, שעדיין היתה טעונה ב-4 טון תחמושת ופצצות מרגמה של כל הגדוד, נמצא גם מזרון הגומי ש'סחבתי' מאיזה חדר ברפידים, וכל החיילים צורחים: "מייזליש מייזליש יא גנב"  אבל אני רק צוחק, ככה ישנתי על מזרון עד שעזבנו את פאיד, כשבאו הסדירניקים להחליף אותנו.

בבוקר עושים המג"ד וסגנו מיסדר. הכול טיפ טופ אין פצועים ואין נעדרים ובפיהם אזהרה אחת בלבד: אסור לגעת במים. הכול בילהרציה. רק מים מג'ריקנים שחורים מפלסטיק, עד שחיל הנדסה יחבר את פאיד לצינור שמונח עכשיו מטסה לפאיד. ואז מגיעים הרקולסים בטיסה נמוכה של מטוסי קרב ומשחררים במהירות מבטן המטוס מכולות של ג'ריקנים שחורים מפלסטיק עם מים.

'שלל' מהרכבת האווירית ברפידים

שבוע עובר ואנו שומעים כי בונים גשר אמיתי, סלול, אבל בינתיים לקצין האספקה אין סבלנות ומודיע לי ש"נוסעים לרפידים." אני לבד עם קצין שאולי אינו יודע לירות ובתפקידו האזרחי הוא מורה להיסטוריה בתיכון ויש לנו על מה לדבר. אבל העוזי שלי ב'הכנס' עם שתי מחסניות, מונח לידי ואני חש איתו ביטחון ושם אותו ליד מוט ההגה מוכן לירי על אוטומט.

אני לא זוכר בחיי נסיעה כזו במדבר שממה, ולא רואה כלום חוץ מחול, וכאן השתוללה מלחמה עקובה מדם? נס. הספידומטר אינו עובד, למעשה אף שעון אינו עובד, ומרגיש במערב הפרוע. נסענו מאה ק"מ לפי השלטים, כשעתיים.

ברפידים – הקצין שהכיר את המקום מזיז אותי ממחסן למחסן שהתמלאו ב'רכבת האווירית' מארה"ב, וממלא את המשאית מכל טוב ללא קבלות או חתימות – כטוב בעיניך קח, ולקחנו. ים של משחות שיניים, גרבי צמר, כובעי צמר, גופיות צמר ארוכות שרוולים הלייבאלאך.

חופשה ראשונה

כאמור, התנועה האווירית היא בלתי פוסקת אבל גם טורדנית. ליד תחילת המסלול או ה'טרמינל', ממוקם מחסן האפסנאות שלנו, ולידו גם סניף 'דואר' שלא ברור לי עדיין איך תִּפְקֵד. אבל היה לו תפקיד כפוי טובה ומצמרר. הרבה אימהות לא ידעו כי בנם נפל והדואר התמלא בחבילות של אימא. כל חבילה שאינה מגיעה לייעדה משליכים אותה לתוך חצר מגודרת של 3 מ' והחצר מתמלאת ללא הרף. איש אינו נוגע בחבילות קרועות שנשקפות מהן שרידי עוגות ופירות.

ככה עוברים ימים ושבועות. לא מתגלחים וכמעט לא מתרחצים. בלילות אנו הופכים לחיילים קרביים ממש ושוכבים בעמדות כאמבוש עם מק"ב 0.5 ללא ניצרה לקראת קומנדו מצרי שלא הגיע. והנה באחד הימים נכנס לדת"ק השליש ומספר כי בעוד שעה ייערך מסדר על המסלול ותינתן חופשה ראשונה לנשואים פלוס ילדים. רק אחר-כך הנשואים ללא ילדים ולבסוף הרווקים.

אני זוכה ב'נגלה' ראשונה. מגיע מטוס סטרטוקרוזר ענקי בן 4 מנועי בוכנה, וכמו ב'צ'ק-אין' בנתב"ג אני מוסר לקצין את  כרטיס העלייה למטוס ושומע בנעימים את רעשי המנועים. תוך שעה אני בלוד וכל השאר כבר סופר בעיתונים.

לימים, אני מקבל מעטפה בדואר: "אות מלחמת יום-כיפור". הנחתי אותו בקופסה עם שאר האותות ליד חמשת תרמילי הצ'כי שיריתי ברמת הגולן בששת הימים.

בבית

בבית, בלילות שבת, ליד היין והחלות, הילדים היו שואלים: "אבא, מה עשית במלחמת יום-כיפור?" – "אכלתי וופלות," אמרתי.

"די! נו, ספר כבר," רטנו.

"אז הנה. תקראו."

* * *

יוסף דלומי

לא לעולם "אחרי מות, קדושים, אמור"

בטרם תמו תרועות החצוצרות הצורמות, התחילה מתקפת הנגד. מה הפלא? ההאדרה המופרכת של המנהיג שהסתלק עברה את כל הגבולות. איך זה קרה, ואיך  הוא הצליח להתחזות בצורה כה מושלמת, (כהגדרתו של אורי אבנרי)?

פרס ידע לגבש בצורה גאונית חבורות נאמנים עיוורות שסיפקו במיומנות את הנדרש מהם ביצירת תדמית  וביחסי ציבור. הושקעו בזה מיטב המשאבים הציבוריים. אפרת דובדבני, ראש הסגל, התגאתה בפני כלי התקשורת, שבערב יום ההולדת הבלתי נשכח לתשעים שנותיו של פרס, היא ברחה מבי"ח, בו ילדה ארבע שעות קודם לכן, כדי לפקח מקרוב אחר ההכנות לטקסים.

לי צרמה במיוחד עדותו הלא תיאמן של עמוס עוז על שיחותיו הארוכות עם פרס בכל שישי אחה"צ. עד כדי כך נזקק הסופר הגדול להרחיק עדותו. נראה שגם היא שייכת למעטפת הפתטית שסיפקה את יצרי האובייקט והסובייקט כאחד. ובכל זאת, השבוע שוב חמק הפְרס, שניתן ליהודי אחר. מעתה אמוֹר: "פֶּרֶס הסתלק ופְרַס בידו, ולא נותר מי שידאג לַפְרַס שלי."

דברי הסופר הביאוני, שבועיים אחרי מות, להציג בפני הקוראים שתי עדויות על בסיס התנסות "אישית", שלימדוני משהו על שיטת בניית "הכתרים", בהם התהדרו פרס ומעריציו במשך חייו הארוכים, ובמיוחד לאחר הסתלקותו.

הראשונה היתה בתקופת הזוהר של הסכמי אוסלו. מכר שלי, היה אחד מרבים ממקורבי שר החוץ דאז, אשר מונו לעסוק בשלל ההסכמים שנילוו לחוזה ההיסטורי. לצורך עבודתו הוא התמקם בלשכת השר הצנועה בקריה בתל-אביב, לשם הגעתי כמה פעמים במשך מיספר חודשים. המקום לא היה מאויש, שכן משרדי השרים שכנו בבירה.

על השולחן הגדול של השר נחו כעשרים ספרים באי סדר, ומרובם השתלשלו פתקאות לציון הדף בו עצר הקורא. הם היו בשפות שונות ובנושאים מרשימים ביותר: ספרות, פילוסופיה, היסטוריה שירה ועוד. הם העידו על בעליהם: שר עסוק שאיננו מוותר על סיפוק צרכיו האינטלקטואליים בכל תנאי. אלא מה? בכל הפעמים בהם הגעתי, מצאתי את אותם הספרים נחים על משכבם בשלום ובשלווה. איש לא נגע בהם.

והמבין יבין.

הדוגמה השנייה נוגעת ל"מרכז פרס לשלום". בימיו הראשונים הוא שכן בקומת משרד צנועה ברח' יגאל אלון בת"א. כמה מעמיתיי למקצוע עבדו שם בהתנדבות, ובשומעי את דבריהם הנלהבים מן היוזמות, קיוויתי שהן יסייעו להשגת הפיוס המיוחל. לצערי, תקוות אלו נכזבו, ודלות הפירות שהניבו עומדת בסתירה משוועת לפאר המרכז החדש שהוקם למען השלום, או אולי למען משהו אחר...

  הבניין הגרנדיוזי עומד על שטח של 4 דונם בחוף יפו. נכתבו לא מעט ביקורות על הראוותנות וגובה ההשקעה שע"פ עיתון מסויים (אוהד למדי למר פרס) הגיע ל-150 מיליון שקל. כצפוי, ביקורות אלו הושתקו במהירות. לפני כשנה ביקרתי באתר. למראה המיבנה, ובמיוחד הסביבה בה הוא הוקם, הבנתי את הסיבות להסתייגויות החריפות. נכנסתי לאולם ענק לקבלות פנים, אשר בקצהו ישבו שני פקידי קבלה. שאלתי את רשותם לביקור בבניין. הם הביטו בי כאילו הגעתי מן המאדים.

"תגיד, אם היית עכשיו ליד הבית הלבן, גם היית מעז לבקש להיכנס?" פנה אליי אחד מן השניים בנזיפה. למען האמת, נדהמתי מן הטבעיות בה הוצגה הטענה. התפתח דיון בו שאלתי האם אין משהו מעניין וראוי לביקור בכל ההיכל בן חמש הקומות? 

התשובה היתה שבקצה האולם אפשר לראות דרך מחיצת זכוכית את "ספריית השלום", ובקומות העליונות עובדים 40 איש,  אך הם סגורות לקהל. קבוצת מעוניינים אשר תגיש  בקשה מסודרת, תעבור  תחקירים מוקדמים, ואז עשויה לזכות בסיור מודרך. "האירוע" הסתיים בהופעת שני אנשי "שושו" שחקרו אותי על מטרת בואי וכדומה , ואף צילמו את תעודת הזהות שלי לתפארת מדינת ישראל והנשיא שלה במיל'.

זה היה בחג פורים, ולידי בקבלה המתין איש דתי, מלווה בשני נערים חמודים שהביא משלוח מנות למר פרס, בתיאום מוקדם עם מזכירתו שנקב בשמה. התעקשותו להגיש את השי למר פרס עצמו עלתה בהמתנה ובחקירות של יותר מחצי שעה. אין ספק, הוא היה "נשיא העם"!

האם כך היה נוהג הנשיא לשעבר נבון? מישהו  זוכר שהוא הלך לעולמו רק לפני מעט יותר משנה?

אינני מן המסתייגים הטוטאליים מפועלו של שמעון פרס, אך בהזכירי את יצחק נבון אומר בוודאות, שאילו פרס ניחן בחלקיק מן הבקיאות של קודמו בהוויית העמים שמסביבנו, ייתכן ולחלום "המזרח התיכון החדש" לא נדרשו קורבנות כה רבים.

יהי זכר שניהם ברוך.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שלישי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ג. אמת ואמנות

צדקה הניאניה שלי וצדקה גם אניוטה, שנתנו סימנים לבני משפחת אבי ולבני משפחת אימי. אכן נבדלו אלה מאלה לא רק מלבר. חיו אלה שני עולמות קוטביים, שני אקלימים פסיכולוגיים, שני מעגלות של חיים.

אלה – אמנים, ואלה – קהל.

משאני קובע כך, מן הראוי שיבינוני כהלכה. ברור שגם האמנים אינם עשויים חטיבה אחת. בקרב האמנים יש גדולים ובינונים וקטנים, ולמותר להוסיף, שיש גם אמנים גרועים. כנגד זה, יש ובקרב הקהל הרחב, קהל הצופים, נמנים אנשי-לבב בעלי רגש אמנותי, אך אין זה מגיע, ולעולם לא יגיע, לכלל ביטוי. האמן, ולו גם הפחות ביותר, חי ונושם בעולם האמנות, שעולמו הוא זה ולכך נוצר. ואלו איש הקהל, ולו גם המחונן ביותר, מוסיף לחיות את חייו השגרתיים במעגל המציאות היום-יומית. ככל שהאיש הזה הוא "נשר" בליבו, לעולם לא תצמחנה לו כנפיים לדאייתו, משום שמעצם ברייתו איננו בעל-כנף.

התיאטרון על כל פלגיו – האופרה, הבלט, הדרמה – הוא סוג האמנות הבלתי-אמצעי ביותר, כי האמן עצמו מגשים בגופו שלו את משא נפשו, ולאור כל ראמפה חדשה כנולד מחדש הוא. ומהו ייחודה של אמנות זו, אם לא בכמיהתו של האדם שהועד לכך להמשיך במעשי ילדות ולשחק, כלומר לברוח מעצמו, לפשוט צורה וללבוש צורה עד לבלי הכירו, להדהים את עין הצופה עד לדמעות (של בכי, של צחוק), ולחוש תוך כדי כך הנאה עילאית, הנאת יצירה.

ככל שהאמן מרבה לחשוב רק על עצמו, תוך חישובי דרכיו לפי מבלטים של שיגרה, ולו גם הטהורים והמוסריים ביותר, ככל שהוא משתדל להסב לב הזולת אל אישיותו שלו, כן קטנה והולכת קומתו עד שהיא מגיעה לאפס מבחינת הערך האמנותי.

   ביתר בהירות ניכר הדבר בתיאטרון. אך סדן האמנות אחד הוא. כלל זה נכון הוא גם לגבי האמן איש העט, הסופר.

   שמא תאמר אחיזת עיניים היא האמנות? חלילה. אף זוהי מציאות של ממש, אלא שמרוכזת היא עד כדי סמל, שנים ויובלות מתומצתים בה בשעה אחת קצרה. משום-כך אף חוקיה של ממשות זו שונים הם מחוקיה של המציאות היום-יומית הרגילה.

שמא תאמר בלתי מוסרית היא? חלילה, גם בעולם האמנות שרירים וקיימים עשרת הדיברות. אלא שהבדל רב הוא בין "לא תגנוב" של האמן לבין "לא תגנוב" של איש הקהל. פשיטא, איש הקהל הנוטל מה מחברו שלא ברשות ונתפס בקלקלתו – גנב הוא. אך כלום יעיז מי בר-דעת להאשים בגניבה את שקספיר על שנטל את רעיונו של סופר פלוני קטן והפכו ליצירת פאר! משל לכך אנו מוצאים בדברי קדמונינו:

"אמר לו כופר לרבן גמליאל: אלוהיכם גנב הוא, שנאמר: ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו." אמרה לו בתו: "הניחהו ואני אשיבנו." אמרה לו: "תנו לי דוכס אחד." אמר לה: "למה לך?" אמרה לו: "לסטים באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב." אמר לה: "ולוואי שיבוא עלינו בכל יום!" – "ולא יפה היה לו לאדם הראשון, שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?"

איש הקהל נוטל לו אמיתות מן המוכן, מתוך הכספת השמורה בשבילו באוצר המוסר האנושי העליון, והוא פורט אותן למעות ולאסימונים. אם ינהג כן בדביקות כל ימי חייו ולא יסטה – יזכה בסוף דרכו להספד ציבורי נאה על קברו.

 איש האמנות, באמן אמת הכתוב מדבר, איננו מחקה איש. רק את האחד מותר לו לחקות, את עליון העליונים. כי האמנות היא יצירה, ואין יצירה אלא בבחינת יש מאין. מתוך התוהו ובוהו נוטל היוצר את היסודות הנחוצים לו ליצירתו, שגם את אלה ברא במו ידיו – אור, חושך, ארץ, שמיים, אש, מים – ויוצר את הדמות שחשק בה בחזונו. ככל שגדול הוא האמן, כן גדולה מידת האובייקטיביות שלו, כן נעלמת והולכת דמותו האינדיווידואלית מתוך מסגרת יצירתו.

יש דפים בספריו של ל. נ. טולסטוי, שבקראך בהם הנך שוכח לגמרי, שאדם חי הוא אשר חיברם וכתבם. נידמה לך, שהדברים נכתבו מעצמם.

ומי כתב את התורה? "ומי ברא את כל אלה?" זועקים המאמינים. לפעמים נדמה לי, שחוסר האמונה, הנובע מחוסר יכולתנו לתפוס באופן מוחשי את מציאותו של היוצר עצמו בתוך יצירתו, דווקא בו ההוכחה הניצחת לקיומו.

אימא הייתה בת נאמנה למשפחתה, ומשפחתה היתה קהל. משום-כך לא הבינה את בני משפחת אבי, ומשלא הבינה לא אהבה אותם, פרט למועטים ביניהם. היא האשימה אותם שפיהם וליבם אינם שווים, שאוהבי פוזה הם, ששחקנים הם. "נובוגרבלסקי ארטיסטיצ'סקי זאווד" – בשם עוקצני זה היתה מכנה אותם, ותרגומו: "חווה לגידול שחקנים של משפחת נובוגרבלסקי."

אמרתי זאת במקום אחר, והריני רואה צורך לחזור על כך גם כאן: כל אדם הוא שחקן מטבעו, שכן עד לזקנותו הוא מוסיף לשמור על הזיקה לילדותו, שהכמיהה למשחק היא סימנה המובהק. גם בקרב בני משפחת אימי לא מעטים היו השחקנים. אך לא היו אלה אלא חקיינים, חובבים לשעה קלה, במישור אחד עם הקהל שיחקו, בנוח עליהם הרוח.

לא כן בני משפחת אבי ששחקני אמת היו, תמיד עמדו על הבמה, את עצמם שיחקו בדמויות שונות. מכאן שהיו תמימים יותר, ילדותיים במהותם. האדם הרגיל – יצר הילדות שבו נעשה מבויש ומוצנע עם גילו. היפוכו האמן, שככל שהוא מתבגר והולך, כן מתפתח בו יצר זה, שבו הכוח המניע העיקרי ליצירתו. ככל שהאמן גדול – יצרו זה גדול הימנו. במילים פשוטות: ככל שהאמן גדול, כן תינוק גדול הוא בעצם מהותו.

קיצונית היתה אימא בחשדותיה לגבי כל מה שמחוץ לדלת אמותיה של חב"ד, בייחוד לגבי חסידי פולין, שכולם כמתחסדים היו בעיניה. מן הראוי לפרש. שלא נתכוונה אימא למלכות פולין אלא לאותו חבל ארץ שמימין לנהר הדנייפר, הפלכים של ווהלין, קיוב ופודוליה, לרבות הכרך אודיסה.

האמת היתה – חב"ד, אביה, אימה, אחיה ואחיותיה, וגם טולסטוי וצ'כוב והשחקנית קומיסארז'בסקיה בכללם. צימאונה לספרות יפה קילקל מעט את שורתה, שאילולא זאת ודאי היתה פוסלת גם את הסופרים ואת השחקנית הדגולה, כדרך שפסלום אחיה. אף-על-פי כן העמידה חיץ בין אמני במה ידועי-שם לבין בני משפחת אבי. הראשונים – רחוקים היו ממנה, ואלו האחרונים – קרובים, הראשונים – על הבמה עמדו, ואלו האחרונים – מאחורי הקלעים, במטחווי ידה ממש.

בני משפחת אבי ניחנו בשמיעה מוסיקאלית טובה ובקולות שירה נעימים. מסורת היתה שמורה עמהם מאבות אבותיהם לירד לפני התיבה. על מסורת זו הקפידו, ולעתים היו מגיעים הדברים עד כדי מריבה קשה, אם הקדים מי ותפש מקומם זה. שניים מאחיו של אבא זמרים וחזנים היו, ואחות אחת – שחקנית מקצועית.

אך לא רק על הבמה פשטו צורה ולבשו צורה, לא רק לאור הראמפה.

אחיו של סבא, ישראל-נחמן, ענק טוב-לב, שעיני תכלת קטנות וצוחקות לו, לווה יום אחד סכום-מה מן המיליונר קליינמן, שבמשרד היבוא שלו עבד אבא בצעירותו כרואה חשבון, לווה ולא החזיר למועד. נכנס הגביר למשרד סר וזועף, כדרכו, ופנה אל אבי בכעס:

"אמור לדודך, שאם יתמהמה ולא יחזיר לי מיד את החוב, ארקיב עצמותיו בבית-הסוהר, לסיביר אשלחנו."

קליינמן זה בעל שיגיונות היה, נוח לכעוס ומהיר להרע, ויד תקיפה לו בחוגי השררה.

נבהל אבא ורץ אל הדוד בלי נשימה ומסר לו את הדברים. נתחייך הדוד ישראל-נחמן בשלווה וענה:

"לעג לאיומיו של המטורף. הירגע. אני אשוחח עימו."

למחרת נכנס המיליונר אל המשרד, כשכולו קורן הנאה וטוב-לב, ניגש אל אבא, טפח על שכמו בחיבה, ואמר:

"אכן, יש לך דוד מדודים. מה חמוד הוא אדם זה, אין דוגמתו!"

אורו פניו של אבא ושאל:

"ההחזיר את החוב?"

"לא," ענה הגביר, "לא החזיר. הוא ניגש אליי הבוקר בבורסה, והתדע מה אמר לי?"

"מה?"

"'מסייה קליינמן,' אמר לי, 'כשם שאני יהודי, אין לי בכיסי אפילו פרוטה אחת לפורטה...' כשם שאני יהודי!... אח, מה נחמד הוא אדם זה!"

   צעיר אחיו של אבא, איציק, נכנס בריב עם שכנה אחת בשל המשרתת שעזבה את ביתו ועברה לשרת אצלה. הוא עמד באמצע רחובה של ווארווארובקה כאותלו שנפגע בציפור נפשו, ובנשאו כפיו אל על זעק:

"בלוט וועט זיך גיסן אין די גאסן, אבער די שיקסע וועט זיין מיינע!" (דם יישפך ברחובות, אך השיקסה תהיה לי...)

הרבה דמים זרמו מאז אותו מעמד ומחקו כל זכר מבתי המשפחות וממצבות קבריהם, אך המשפט הזה נשאר רענן עד היום הזה בזוהרו הקומי, וכאימרת-כנף הוא שמור בקרב שרידי המשפחה.

אחי אבא, דודי שמעון-זאוול, שרת כרואה חשבון ראשי בבית מסחר "כל בו" הידוע של הלפרין באודיסה. על כך העיר גם כרטיס הביקור שבידו. אך היה לו עוד כרטיס ביקור אחר וזו לשונו:

סמיון מארקוביץ

בלסקי

זמר ומורה לזמרה

בשבתות היה עולה אל התיבה כחזן מקצועי בבתי כנסת באודיסה ובסביבתה הקרובה והרחוקה. כמה פעמים הופיע בקונצרטים וברסיטאלים כזמר.

בראשית שנת העשרים, בימים הראשונים לכניסת הבולשביקים לאודיסה, הלכתי ברחוב אוספנסקיה.

מעבר לכביש, על המדרכה השנייה צעד אחד ברנש, שההולכים ושבים פינו לו דרך ביראה. גבוה, רחב כתפיים, כובע ספנים בראשו המגולח וכתונת פסים של מלח על חזהו הרחב, והוא מהלך, כדרך הימאים, בנדנוד קל.

לפתע שומע אני קול שריקה עזה. עמדתי. מסתבר שהברנש קורא לי. היססתי רגע, אחר כך ניגשתי, הדוד שמעון.

"הולך אני אל הוועד הגלילי של המפלגה הקומוניסטית. אולי תארח לי לחברה?"

הלכתי עימו. נכנסנו לבית. לא גרעתי עין ממנו. והוא בצעדים מאוששים של "הילוך נחשולי", בפנים זעומות, כשעיניו צוחקות, ניגש אל המזכירה הצעירה:

"החבר חליבניקוב ישנו?"

והצליל – רוסי טהור, ועימו יריקה כהלכה, בעד השיניים, בזווית הפה, בול.

זו, חרדה, מנתרת-נבהלת ממקומה, אצה לחפש את החבר חליבניקוב.

לאחר זמן-מה היא שבה בארשת הצטדקות. צר לה, חבר, אך החבר חליבניקוב איננו. שמא ברצונו של החבר להשאיר הודעה?...

לא, אין צורך. פשוט ביקש לראות חבר ותיק. "אין דבר! אין דבר!" הוא מנחם את המזכירה הנבוכה. אין היא מכירה עדיין את האנשים. זה עתה החלו יוצאים מן המחתרת. ומי יודע חשיבותו של ימאי זה מהי?...

ו"הימאי" חוזר על היריקה האמנותית, קורץ לי בעינו, ואנו יוצאים אל הרחוב.

עד היום אינני יודע, אם "החבר חליבניקוב" היה קיים במציאות או יצור דמיוני. דבר אחד ברור לי: התלהב דודי למראיהם של כובשי העיר החדשים, והתחשק לו להיות כאחד מהם. סיגל לעצמו דמות של יורד-ים ותיק ושיחק אותה בנאמנות רבה.

היתה זו פגישתי האחרונה עם דודי. ימים ספורים לאחריה התחמק מאודיסה, עבר את הגבול בבסרביה ויצא לאמריקה. שם כיהן שנים אחדות כחזן עד לפטירתו.

* * *

אהוד בן עזר

ס. יזהר באוקספורד, פורים, 1998

[במלאת 100 שנים להולדתו]

11.3.1998. יום רביעי. ה-23 בירנטון. תענית אסתר. בחוץ רוח קרה וגשם דק ואין אפשרות לצאת לצעוד, ואין גם מי שיגיד שצריך לצעוד. אני קם מוקדם, מכין לעצמי ארוחת-בוקר ויושב לעבוד על הרומאן ["המושבה שלי"]. עדיין משלב בו קטעי פולקלור פתח-תקוואי מעזבונו הספרותי של אבא, אבל בשלב מסויים אסיים עבודה זאת ואתחיל להלחים ולפתח מבפנים. האמת שיכולתי לעשות כל זאת גם בתל-אביב, וזאת סתם התפנקות לשבת כאן ולכתוב, אבל מה איכפת לי. יחד עם האפשרויות של המחשב הנייד, אני מרגיש כמו ילד שעזבו אותו לשחק כאוות-נפשו באחוזה המזכירה לו את אחוזת ילדותו, בקלמניה.

ב-11.00 אני הולך לשתות קפה בקומון-רום ולקרוא עיתונים מהארץ. הידיעות הפוליטיות ניראות לא-מעניינות וחוזרות על עצמן. המציאות הממשית היחידה היא שחיילים ממשיכים להיהרג, וגם נפל מטוס בטיסת אימונים נמוכה ליד שכם.

גיטה פוגשת אותי ומציעה שאסע איתה ועם תמרה שכנתה להרצאה של ס. יזהר בסנט קרוס קולג', ואחר כך נלך לבית-הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. תחילה אני מסרב לחלק השני, שהרי מעודי אינני הולך לבית-כנסת, והפעם האחרונה שהייתי בבית-כנסת היתה בבוקר השבת שבמוצאיה נרצח רבין. אך במשך היום אני מחליט שזו יכולה להיות התנסות מעניינת וחד-פעמית, ואם כבר הגעתי למקום חדש, בבואך לרומא, התנהג כרומאי – מוטב לספוג ולהתרשם מדברים רבים ככל האפשר, כולל הקיום היהודי בגולת הזהב של אנגליה.

השמש יוצאת, ולמרות הקור אני עושה סיבוב לחילוץ עצמות ולעישון מקטרת בסימטאות הכפר ירנטון. בבוקר בישלתי מרק ירקות עם שלוש קוביות OXO שמחזירות אותי אל נעוריי, כאשר אלה היו תמציות המרק היחידות שהיכרנו, מרק בשר, בקופסאות-פח אדומות שבהן הייתי מאחסן את הבולים שלי. בצהריים אני מרכיב ארוחה מהמרק וכן מקופסת הקורנביף שפתחתי אתמול, בצירוף קופסת גרגירי תירס וסלט חי. אני משתדל לאכול הרבה ירקות.

תנומה תופסת אותי במיטה למעלה, ואני מתעורר לצלצול טלפון, איני יודע ממי. מתלבש, ומאוחר יותר מצטרף לגיטה ולתמרה בנסיעה לסנט קרוס קולג'. אנחנו עולים לאולם לא גדול הנקרא בשם הודס רום, ובו צלב גדול, משובץ אבני-חן, הניצב מעל לקמין, מאחורי מקומו של המרצה, ועל האיצטבאות ספרים עבים וישנים.

יוצא לי לשבת ליד דייוויד פטרסון [מייסד המרכז] ואנחנו מדברים עברית. הוא מספר לי בדיחה על זוג ישראלים שישבו בתחתית בלונדון לפני שנים רבות, בטרם "נכבשה" העיר בידי תיירים ישראלים. לפתע הם רואים אישה שמנה מאוד עומדת מעליהם. אומר הבחור לבחורה: "בואי ניתן לפרה השמנה הזאת לשבת!" אומרת האישה: "הפרה השמנה יכולה לעמוד."

נכנס יזהר, זקוף כתמיד ובבלורית-שיבה, עם אשתו נעמי. לגבי שמונים ושלוש שנותיו הוא ניראה מצויין. משהו ממראה הבחור הצעיר עדיין נותר בו. אני מציג את עצמי, כי הוא כמובן לא זוכר איך אני ניראה. הוא גם לא מבין בדיוק מה אני עושה כאן וניראה שלא שמע כלל על מילגת הסופר העברי בירנטון, כי הוא נשמע מופתע. ההזמנה והאירוח שלו לא נעשו בידי המרכז בירנטון אלא על-ידי גלנדה אברמסון, האחראית על לימודי העברית באוכספורד, במסגרת מה שהם מכנים כאן המכון למדעי המזרח.

יזהר אומר ששמע שהוצאתי את הביוגראפיה של אסתר, אך טרם ראה את הספר. אני אומר לו שגם הוא מוזכר בספר. הוא מאשר שאת "כל הפרוזה" שלה, ששלחתי לו בשעתו, קיבל. אני לא מבטיח לו את "ימים של לענה ודבש" כי אין ביכולתי לשלוח לכולם.

נושא הרצאתו הוא "שירה ואוטופיה, 50 שנה של כתיבה ישראלית". היות שההרצאה מתורגמת לאנגלית, קוראת אותה גברת בשם חנה טננבאום, זאת לאחר שגלנדה אברמסון פותחת את המיפגש, ומדגישה בדבריה שאינה יודעת איך בדיוק לקרוא לו, סמ"ך יזהר או יזהר סמילנסקי. יזהר אמור רק לענות לשאלות לאחר שתיקרא הרצאתו האנגלית.

כבר מתחילת ההקראה אני מרגיש שזו הולכת להיות סמטוכה גדולה, אם כי הקוראת וכן התרגום האנגלי, מצויינים. ההרצאה פותחת בציטוט מתוך "לא שרתי לך ארצי" של רחל ומסבירה אותו כך: לרחל ולדורה היתה אוטופיה, היה חזון, הם רצו יותר, הם רצו לשנות, הם רצו להתגבר על השממה ולבנות את הארץ. לטעת עץ בתוך השממה, זה החיוב לעומת השלילה, שהיא השממה שהיתה כאן. הם הזדהו עם הקולקטיב. ומה שמובן מכך, ואמנם לא נאמר בהרצאה – שהנוף הארצישראלי היה מעין אוייב, אשר בעלי החזון, שהם האנשים החיוביים, מסרו את נפשם כדי לשנות אותו. לבנות ולטעת עליו וככה למחוק את השממה, זו הפעולה החיובית של דור האוטופיסטים.

אסתר ראב אינה נזכרת כלל, גם לא נזכרת הקינה של יזהר עצמו על חורבן נופי המושבה והטבע הארצישראלי שלו, קינה שהיא ההיפך הגמור מן הרעיון המעוות שהוא מפתח כאן.

ההרצאה מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ, ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכול באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.

ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?

מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות [שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח] והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר.

זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכול ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירה לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.

אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתי תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאשר מגיע תור השאלות. מרגע שהוא פותח סוף-סוף את פיו, ובאנגלית, מיד נשמע משהו שלא היה אפשר לזהות אצלו בדברו בעברית הנמלצת שלו – מופיע החברמן הפשטני, השחצן והלא-חכם של דור הפלמ"ח, שכמו יצא מילקוט הכזבים, זה שמסביר את העולם במושגים של מסחה, אבל נידמה לי שיגאל אלון היה משכיל ממנו, אף כי מדהים לשמוע את האנגלית הצברית של אלון מתנגנת מבעד לאקצנט הצברי האנגלי של יזהר.

אני לא יודע אם האנגלית הישראלית שלנו היא שעושה אותנו כאלה טיפשים ופשטנים. ודאי גם אני נשמע כך. אבל כל תשובה של יזהר נשמעת יותר מטומטמת מקודמתה, כל הגיג יותר נלעג. כל מה שאמיתי בדבריו, אינו מקורי. וכל מה שמקורי בדבריו, אינו אמיתי. דבר דומה קורה אגב גם אצל עמוס עוז, אבל באנגלית יוצאת מן הכלל. ואני כאן, אני שומע ואיני יודע לאן להפנות את מבטיי מרוב בושה.

אבל כניראה שאני היחיד, כי השאר, רובם צעירים, לא כל כך מבינים את העניין. הם כניראה חושבים שבאמת היתה פעם בישראל תקופה שכולה רק הירואית ואנשים טובים שרצו לשנות את העולם רק חיפשו הזדמנות למסור את נפשם לשם כך, ובכלל – כל מי שנהרג והורג למען האוטופיה שלו הוא אדם חיובי ונפלא, ואילו עכשיו יש דור של גמדים אגואיסטים כמו נתן זך, דליה רביקוביץ דומיהם.

הקינה שלו על הדור הנוכחי הזכירה לי את הצביעות והשקר שהיו בקינה שלו על "דור האספרסו" בראשית שנות השישים – עוול עשו, שתו אספרסו ולא קפה מפינג'אן סביב המדורה עם הצ'יזבאטים ספוגי התרבות והרוחניות ברמה של ילקוט הכזבים ועם ההומור האכזרי של לעג לציונות ולזקנים ולעברית שלהם, ועם גניבת התרנגולות בקיבוצים, ועם הגרפצים – עד שבאה מלחמת יוני 67', שרבים מ"דור האספרסו" נהרגו בה, וגם לחמו בגבורה – ואז, סטופ, גם הדור הזה קיבל ריהאביליטציה, ונשכחה אווילותו של ממציא הכינוי המעליב, שהרי כל מה שהוא אומר הוא מפי הגבורה ותמצית המוסריות, ולא ייתכן שהוא טועה – ועכשיו הוא מחפש דורות חדשים לקונן עליהם.

אביא כמה פנינים מדבריו: "שום אוטופיה לא הצליחה. הנה פרויד, בתחילת המאה, הבטיח לנו שבאמצעות הפסיכואנאליזה האדם יתגבר על הצער ויהיה מאושר תמיד. איפה זה קרה? הפסיכואנאליזה לא הצליחה לרפא אפילו אדם אחד במשך כל השנים!"

 "התקווה היחידה היא שהאדם יזכה באיזה יופי אישי ויאמר שהוא רוצה שהרגע הזה לא יחלוף," כשאני שומע זאת מפיו אני לוחש בעברית לפטרסון, מייסד המרכז בירנטון, שזה בדיוק מה שמפיסטו אמר לפאוסט, ובתרגום של יעקב כהן: לומר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך!"

בסוף השאלות של האחרים מבקש פטרסון את רשות הדיבור, מצטט משהו מהמשורר פרסי שלי על היופי, וכן מצטט בגרמנית את המשפט שהבאתי מפאוסט ומסביר אותו. יזהר לא ניראה כמבין את המשמעות, שמתאימה בעצם לדבריו, כי השלמת פאוסט עם יופיו ותענוגיו של הרגע עתידה להיות ההיפך לרוחו השואפת תמיד ליותר. כניראה שבפלמ"ח לא לימדו את פאוסט. זאת לימדה רק טוני הלה, ב"תיכון חדש". אבל התשובה של יזהר, בביטחון צברי של פלמ"חניק יודע-כל, שמצפצף על כל העולם: "כן, אבל איפה שלי (המשורר האנגלי) היום?"

תשובה דומה הוא משיב קודם לבחור שמזכיר את ברנר: "איפה ברנר היום?" והוא מנסה להסביר את ה"אף-על-פי-כן" של ברנר לא כתקווה שלאחר ייאוש וכביקורת אכזרית על הכול, כולל המפעל הציוני, השוגה באוטופיות (כי גם את ברנר הוא לא מבין) – אלא כאוטופיה חיובית, כמין תאומה של האוטופיה הקומוניסטית, שאותה שנא וממנה סלד ברנר במיוחד.

בעיניי דבריו של יזהר הם מעין בגידה, בגידה של בן-איכרים, בן-הארץ, בן הנוף הארצישראלי, שמתנכר לעצמו ולנופיו, ולמשוררים ולסופרים שהביעו אותו, לא פעם הרבה יותר טוב ממנו – והוא מזדהה עם אוטופיות זרות לנו (חסר היה רק שלפי אותו הגיון יקונן גם על כשלון האוטופיה הנאצית של הגזע העליון), – אדם שמבין בצורה מעוותת אפילו את תנועת העבודה, שכל-כולה היתה פראגמאטיות ולא אוטופית. אדם שמדבר כאילו לשורשיו אין כל שורש בארץ, בהיסטוריה, בתרבות ובספרות שלה. אדם מזדקן שלא מפרגן לשום דבר שאינו דומה לתמונה הנוסטאלגית והמזוייפת-ברובה שהוא מצייר לגבי העבר, אדם השקוע בפשיטת רגל רוחנית וסבור שרק לדתיים יש אוטופיה מסויימת, אבל, באותה טמבליות פלמ"חניקית הוא מסביר: "רק מי שמאמין באלוהים יכול לקחת חלק בסוג הזה של אוטופיה."

כלומר, לחילונים אין אלוהים, אבל לכל הדתיים יש. שם כולם חיוביים מפני שהם אוטופיסטים, כולל ודאי גם רוצחו של רבין, בעוד אשר לרבין, שאותו כמובן לא הזכיר – לרבין לא היו אוטופיות, אלא אלה הן, לדבריו, רק שיחות שלום בין שני העמים, במסגרת הבשורה החדשה שלו בדבר הצורך לקבל טוב יותר את עצמך ואת זולתך. בנקודה זו הוא מפתח קאריקאטורה רגשנית של "אני ואתה" של בובר, ומביא אותה כרעיון עמוק שלו, מבלי לדעת שכל זה כבר נהגה ונאמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.

ויש לו עוד תבנית מטומטמת הבנוייה על שלושה דורות: דור ראשון של מייסדים עם אוטופיה. דור שני של בנים שאמנם מתמרדים אבל ממשיכים וגם נעקדים כי חונכו על ערכים ואוטופיה. ודור שלישי שכבר לא איכפת לו כלום. זהו. ככה ההיסטוריה, יעני.

מילא, אם הייאוש היה קשור למצבה הפיסי והחברתי של ישראל: האיום האיראני והעיראקי, גם הסורי, השתלטות הדתיים, הטמטום של האוחזים בהגה השלטון – כל אלה בעיות ממשיות שעלולות לסכן את עצם קיומה של המדינה או להמאיס אותה על חלק מאזרחיה. אך לא. על פוליטיקה סירב לדבר. רק על הייאוש התהומי הנובע מכך שכל האוטופיות הכזיבו ופסו מן העולם, כולל הפסיכואנאליזה והקומוניזם...

אני לא שואל מאומה. אסתר ראב אינה קיימת בהרצאתו על 50 שנות השירה העברית האחרונות. היא, שקרובה לנופיו יותר מכל המשוררים שאותם הזכיר, אז מה יש לי להעיר בכלל? אנחנו לא משדרים על אותו גל. אני לא שותף לפסימיות התהומית שלו. לטמבליות הזו, הסבורה שאם הציונות לא נתנה מענה מיטאפיסי לסוד קיומו של האדם, לבדידותו האכסיסטנציאלית, לכל השאלות הגדולות שהפילוסופיה והספרות עוסקות בהן, כגון החיים מול החידלון – אזיי היא איבדה את חזונה ונכשלה כשם שהקומוניזם והפסיכואנאליזה נכשלו.

יכול היה לטעון באותה מידה שהאי הבריטי נכשל מכיוון שרוב האנגלים שחיים בו אין להם אוטופיה ורצון לשנות ולהתחדש אלא הם שמחים לשמר את הקיים ולחיות בסביבה, שהיא אגב הרבה יותר תרבותית ונוחה מאשר ישראל היתה שרויה בשכמותה מעודה, אפילו בימי החלוציות הזוהרים שלה, ששאפו לתיקון האדם, ושעל דימויים המזוייף הוא מתרפק שוב ושוב.

 אגב, גם אותי, הסופר העברי היחיד חוץ ממנו, באולם הזה, הוא אינו מזכיר במילה. אני מניח שלא קרא שום דבר משלי.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

והיה אִם – ארה"ב אחרי הבחירות

 של נובמבר 2016

זהו המאמר השלישי בסדרת המאמרים על המאבק לנשיאות ארה"ב, לא עוסק בתחזיות. הנושא הוא דמותה של ארה"ב עם הנשיא החדש שייבחר. טראמפ צימצם את הפער באופן משמעותי ברמה הלאומית, אבל סיכוייה של הילארי לנצח עדיין יותר טובים מאלה של טראמפ בגלל היתרון שיש לה כרגע במספר האלקטורים.

1. מבוא – ארצות-הברית והעולם

האמריקאים מצטיינים בחוסר הבנה למתרחש מחוץ לגבולות ארצם. הם חיים בתוך בועה ומצפים שהעולם יתנהג לפי הנורמות שלהם. הגישה הזאת מאפיינת את כל המגעים שלהם עם ארצות אחרות, לא רק עם ארצות העולם השלישי, איתן יש הבדלים תרבותיים תהומיים, אלא גם עם ארצות אירופה, איתן השוני התרבותי איננו כל כך גדול. התוצאה היא שכמעט בכל מו"מ בינלאומי שהאמריקאים מעורבים בו, הם יוצאים כשידם על התחתונה. אחד המאפיינים של האמריקאים הוא חוסר שליטה בשפות זרות. מעט אמריקאים שולטים בשפה זרה כל שהיא במידה המאפשרת יותר מניהול שיחה ברמה אלמנטארית. ידיעת שפה כשלעצמה איננה מבטיחה יכולת להבין עם אחר, אבל זה תנאי הכרחי.

 אפיזודה מהימים האחרונים תמחיש את רמת הפרובינציאליות של האמריקאים וחוסר הידע שלהם על הנעשה בעולם. במהלך ראיון טלוויזיוני של המועמד לנשיאות מטעם ה"בלתי תלויים", האיש נשאל מה דעתו על המתרחש ב-Aleppo (השם האנגלי של העיר חאלב בסוריה).

תגובת המועמד, שכיהן בעבר כסנאטור, היתה: "מה זה Aleppo?"

המראיין שאל אותו "אתה רציני?"

אחרי שהמועמד שיכנע את המראיין שהוא באמת לא יודע, הסבירו לו במה מדובר. התקשורת כמובן חגגה. אבל זה לא סוף הסיפור. "הניו יורק טיימס" פירסם מאמר שלם בו הוא עושה צחוק מהמועמד. כמה שעות לאחר פירסום המאמר, "הניו יורק טיימס" פירסם תיקון למאמר: "אנו מצטערים על הטעות שנפלה בדיווח הקודם, חאלב איננה בירת המדינה-האסלאמית (דעא"ש). בירת המדינה האסלאמית היא אל-ראקה. חאלב היא בירת סוריה."

עברו עוד כמה שעות ו"הניו יורק טיימס" פירסם הודעת תיקון לתיקון: "אנו מצטערים על הטעות שנפלה בתיקון הקודם, חאלב איננה בירת סוריה. בירת סוריה היא דמשק."

נו, אם בארזים נפלה שלהבת. "הניו יורק טיימס" הוא מהמובילים בהוקעת טראמפ על חוסר ההתמצאות שלו בזירה הבינלאומית.

 חשוב לציין שחוסר-ההבנה הוא הדדי. אנשים שאינם חיים בארה"ב מתקשים להבין את מהות הדמוקרטיה האמריקאית. התוצאה היא דו-שיח של חרשים.  

 "הישגיו" של אובמה בזירה הבינלאומית הביאו להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ארה"ב במהלך שמונה שנות כהונתו של אובמה. ממשל אובמה מסרב להכיר בכך, אבל מעטים בלבד עדיין רואים בארה"ב מעצמת על של ממש. ההתגרויות היומיומיות, לסירוגין, של ספינות טילים איראניות באוניות הצי האמריקאי מדברות בעד עצמן.

 אובמה איננו "יחיד בדורו". היקף הנזק שאובמה גרם בזירה הבינלאומית עולה על זה של קודמיו, אבל אף אחד מהנשיאים שקדמו לו, לא היה סיפור הצלחה. סדרה בת שישה פרקים, מאת הסופרת אליזבט רימיני, סוקרת את ביצועיהם של כל נשיאי ארה"ב, החל מהנשיא וילסון במלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו. הסדרה, שכותרתה: מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב, התפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה". המחברת עוסקת בזירה הבינלאומית בלבד, ובוחנת את התנהלותם של הנשיאים השונים במשברים אתם הם נאלצו להתמודד. אסתפק כאן בהערת הסיכום של המחברת: 

פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא את הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות-בריתה של ארצות-הברית. האם זה מקרי? האם ארצות-הברית יכולה לבחור כעת נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח – כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

 ונקודה למחשבה: כמה יותר גרוע כבר יכול להיות אם לנשיאות ייבחר דונלד טראמפ? 

2. מורשת אובמה

הנשיא שייבחר בנובמבר 2016 יצטרך להתמודד עם מורשת אובמה. זאת תהיה משימה לא קלה. הוא ימצא את עצמו במצב של אדם שהוזמן לארוחת שחיתות במסעדה יוקרתית מפוארת, ובתום הארוחה גילה שהמארח הסתלק והשאיר לו לשלם את החשבון.

 בזירה הבינלאומית אובמה מותיר אחריו תוהו ובוהו פנומנאלי. זה בולט במיוחד במזרח התיכון. ספק אם הוועדה שהעניקה לאובמה פרס נובל לשלום "על החשבון", בראשית כהונתו, צפתה לתוצאות האלו – מאות אלפי קורבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית ומיליוני פליטים שנותרו בחוסר כל, המציפים את ארצות אירופה.

 אולי הוא לא התכוון לזה, אבל תיאור הולם לסדר העולמי החדש, שאובמה יצר, נמצא בשורות הבאות מתוך הסיפור לילדים של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות":

הַמְפְּטִי-דַמְפְּטִי יָשַׁב עַל חוֹמָה

מְפְּטִי-דַמְפְּטִי נָפַל וְנֶחְבַּל וְחוֹלֵל מְהוּמָה                                  

וְכָל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶך, וְכָל פָּרָשָׁיו                        

חוֹבְשִׁים עַכְשָׁיו אֶת שְׁבָרָיו, אַךְ לַשָׁוְא

(תרגום לעברית --- יורם שובל)

המצב איננו שונה בהרבה בזירה הפנימית. במהלך כהונתו של אובמה, החוב-הלאומי תפח לממדים מפלצתיים. "תרומתו" של אובמה לגידול החוב עולה על זו של כל הנשיאים שקדמו לו ביחד – וזה כולל את מלחמת האזרחים ושתי מלחמות עולם.

ביחסי הגזעים חלה החמרה משמעותית, למרות שבחירת נשיא כושי היתה צפויה להביא לשיפור. רמת ההכנסות של המעמד הבינוני (רוב האוכלוסייה) ירדה או, במקרה הטוב, קפאה. רפורמת הבריאות, שהיתה אמורה להביא לאובמה תהילת נצח, על סף פשיטת רגל. שיעור הצמיחה הכלכלית הוא הנמוך ביותר מאז תום מלחמת-העולם השנייה. קיצוצים דרסטיים בגודל הכוחות המזויינים מעמידים בסימן שאלה את יכולתה של ארה"ב להתמודד עם אתגרים של ממש ממעצמות כמו סין או רוסיה.

 במאמר מוסגר, ביקורת חריפה מכל הצדדים נמתחה על טראמפ בעקבות הערתו שאם הוא ייבחר הוא לא מתחייב להגן על המדינות שהיו בעבר חלק מהגוש הקומוניסטי בפני התקפה רוסית. המבקרים מתעלמים מהשאלה אם במצבם הנוכחי של הכוחות המזויינים של ארה"ב יהיה כיסוי להתחייבות כזאת. 

לאחרונה נוספו אתגרים פוטנציאליים מאיראן ומצפון קוריאה גרעיניות. לדייר החדש בבית הלבן ממתין סדר יום עמוס ביותר מהרגע הראשון.  

 בחודשים שנותרו עד שאובמה יפנה את הבית הלבן ליורשו/תו, הוא יוכל לעשות "השלמות". בשני החודשים האחרונים, תקופת המעבר מיום הבחירות בראשית נובמבר ועד למועד חילופי המשמרות ב-20 בינואר 2017, הוא יהיה משוחרר מכל מגבלות ויוכל לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה בלי להתחשב בקונגרס. זאת מסורת שנשיא בתקופת המעבר איננו נוקט ביוזמות כל שהן למעט מקרי חרום, אבל אצל אובמה אי אפשר לדעת. מסורת איננה הצד החזק שלו.

לסיום הפרק, מיספר מלים על ההיבט הישראלי:

 לדברי ג'ו ביידן, בבית-הלבן שוררת אווירת תחושה של "תסכול משווע". הסיבה? ניחשתם נכון – נתניהו. סגן-הנשיא אמר את הדברים האלה במהלך הופעה בפני השדולה היהודית האנטי ישראלית J-Street, בחודש אפריל האחרון.

לתסכול הזה יש סיבה טובה – עקב סירובו העיקש של נתניהו להתקפל תחת לחציו של אובמה – מדינת-ישראל היא המקום היחיד בו הוא נכשל. מדינת-ישראל היא המדינה היחידה באזור בה אובמה לא הצליח לערער את המשטר, והיא נותרה אי של יציבות יחסית בתוך התוהו ובוהו שמדיניות אובמה יצרה במזרח-התיכון. יתרה מזאת, נתניהו ממשיך לכהן כראש ממשלה בלי שיהיה איום ממשי על המשך שלטונו.

שני אלה הם פצע פתוח במורשת אובמה. בהופעתו בבנייני האומה, בעת ביקורו בישראל במרץ 2013, אובמה קרא לקהל "לקחת דוגמא" מההתרחשויות בכיכר תחריר. במהלך הבחירות של 2015, ממשל אובמה מימן פעילויות של מתנגדי נתניהו.

 מה שבמיוחד מביא לאובמה את הסעיף, הוא כישלונו להביא לעזתיזציה של יהודה ושומרון, יעד אליו הוא חתר מיום כניסתו לבית הלבן. בהופעתו הראשונה בפני עצרת האו"ם, בסתיו 2009, אובמה הצהיר חגיגית "בשנה הבאה תשב כאן מדינה חברה נוספת – מדינת פלשתין." 

אובמה לא שוכח ולא סולח והוא אף פעם לא אומר נואש. בהזדמנות הראשונה שבאה לו אחרי שהוא נכשל במה שהוא, הוא מנסה ל"תקן" את ה"עוול" שנגרם לו והוא אינו בוחל באמצעים על מנת להשיג את מטרתו. איך ומה הוא יעשה לתיקון כישלונו ל"כופף" את נתניהו, אינני יודע. דבר אחד בטוח – המורשת שהוא יותיר למדינת ישראל תיזכר לרע.

3. היום שלמחרת

פראיירים, תודה שהצבעתם עבורי, להתראות בעוד ארבע שנים. את המשפט הזה לא תשמעו אף פעם מפיו של מועמד שניצח בבחירות, אפילו לא אחרי שספירת הקולות הסתיימה. אבל זה מה שחושב בליבו כל פוליטיקאי אחרי שניצח בבחירות. 

למען הדיוק, הילארי אמרה דברים ברוח דומה למרות שמסע הבחירות עדיין לא הסתיים. הדברים לא נועדו לפרסום, אבל ע"פ מסמכים שהודלפו מהפגישות הסגורות שהיא קיימה עם איילי ההון המממנים את מסע הבחירות שלה, היא אמרה להם "לא להתרגש" ממה שהיא מבטיחה באספות הבחירות הפתוחות, אלה רק דברים שנועדו לפראיירים ואין כל כוונה לקיים אותם.  

 במהלך מערכת הבחירות, כל אחד מהמתחרים מציג לציבור הבוחרים סופרמרקט של אשליות. עם תום ספירת הקולות, כשדלתות הסופרמרקט נפתחות, הציבור מגלה שמכל ההבטחות שמילאו את חלונות הראווה, מה שנותר על המדפים זו סחורה ממוחזרת – סחורה שבמרבית המקרים כבר מזמן סיימה את חיי המדף שלה. יתירה מזאת, המבחר רחוק מלענות על הציפיות. אין זה משנה מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2017, כל דמיון בין מה שהובטח לבין מה שיבוצע בפועל יהיה מקרי בלבד.

להלן ננסה לתאר מה מצפה לבוחרים בארבע השנים הבאות בסופר מרקט אותו הם יבחרו בנובמבר 2016. כמו כל תחזית, זו ספקולציה. אבל בפוליטיקה, בהשאלה מדברי החכם מכל אדם, מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה - זו אקסיומה ולא ספקולציה. 

לפני שנמשיך, למרות שלא התכוונתי לעסוק בתחזיות, אי אפשר לא להתייחס למצב המרוץ לנשיאות. הסקרים מורים על תזוזה משמעותית במעמדו של טראמפ, אבל להילארי יש עדיין יתרון בולט שקשה לראות איך טראמפ יוכל לסגור אותו. תוצאות הבחירות אינן נקבעות ע"פ מספר הקולות שמועמד מקבל אלא ע"פ מספר האלקטורים שנשלחים מהמדינות השונות. לכל מדינה מוקצב מספר אלקטורים הנקבע ע"פ גודלה. מספר הקסם המבטיח את הניצחון הוא 270 אלקטורים. להילארי יש יתרון משמעותי, כי ברוב המדינות הגדולות היא מובילה. ללא אירוע דרסטי במיוחד, שיגרום לשינוי בתוצאות הבחירות בתוך המדינות, קשה לראות איך ניתן יהיה למנוע את ניצחונה של הילארי. אבל גם אירוע כזה אם אכן יתרחש, לא ישפיע בהכרח על התוצאות הסופיות. חלק ניכר מהציבור מצביע לפני מועד הבחירות בנובמבר – בדואר או בקלפיות שנפתחות במועד מוקדם (במיספר מדינות ההצבעה המוקדמת כבר החלה).

ב-2012 כ-20% מהבוחרים הצביעו לפני יום הבחירות. הצפי הוא שהשנה מיספר הבוחרים שיצביע לפני יום הבחירות יהיה הרבה יותר גבוה – אולי כפול. את ההצבעות האלו לא ניתן לשנות אפילו אם מסיבה כלשהי מי שכבר הצביע משנה את דעתו. כך שגם אם ערב יום הבחירות יקרה מה שהוא דרסטי, הקולות של אלה שהקדימו להצביע יישארו בעינם.

4. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?

שאלת המפתח היא אם ובמה אמריקה של הילארי תהיה שונה מזו של אובמה. לא כאן המקום לדון בפרטים ספציפיים לכן הדיון יתרכז במגמות או, למען הדיוק, בשאלה הכללית לאן פניה של ארה"ב מועדות. 

ב-2008 אובמה הבטיח לבוחריו שינוי (Change). מאחר שהוא לא התחייב אף פעם במה בדיוק השינוי יתבטא, אפשר לקבוע שהוא קיים את הבטחתו במלואה. ארה"ב שאובמה מותיר אחריו שונה מאוד מזאת שהוא קיבל ב-2009. ספק אם זה מה שהבוחרים ציפו לו.

 האם הילארי בבית הלבן תהיה כהונה שלישית של אובמה או, למען הדיוק, כהונה שלישית של מדיניות אובמה? הפסוק מספר ירמיהו שבכותרת הפרק נותן תשובה חד משמעית – לא יהיה שינוי של ממש. מי שמאמין שפוליטיקאי עם עבר של 30 שנה יכול "להתגלות מחדש" צפוי לאכזבה גדולה.

 תוצאות הבחירות תהיינה למעשה הצבעת אמון או אי אמון על מדיניותו של אובמה.

הילארי מייצגת המשכיות. המשך הקיים, המשך מדיניות אובמה, זה המוטיב המרכזי בתעמולת הבחירות שלה. לתקווה שהיא תתגלה כמי שהיא שונה ממה שהיא היתה לאורך כל החיים הפוליטיים שלה אין כל בסיס. 

אין ספק שבגדול ארה"ב של הילארי לא תהיה שונה בהרבה מזו של אובמה. יהיו שינויים מינוריים בשל השוני באישיותם של השניים, אבל המגמה הכללית תישאר בעינה – אולי אפילו תואץ (בנושא ההגירה הבלתי חוקית למשל). 

הבעייה היא שמדיניותו של אובמה העלתה את ארה"ב על דרך חתחתים שסופה מי ישורנו. זה נושא שאף אחד לא מתייחס אליו במערכת הבחירות הנוכחית, אבל אובמה חתר, ובמידה לא מעטה אף הצליח, לשנות את מהות הדמוקרטיה האמריקאית בכך שהוא עקף את הקונגרס ולקח לעצמו סמכויות שהחוקה בפירוש העניקה אותן לקונגרס ולא לנשיא. אינני בטוח שהילארי מתוחכמת כמו אובמה, ושהיא תצליח לתעתע בקונגרס באותה מידה, אבל אם התהליך הזה לא ייבלם עתידה של הדמוקרטיה בארה"ב בסכנה. 

ומילה אחרונה לסיום. כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה על טראמפ – על אופיו ועל מידת כשירותו להיות נשיא. אבל עם הילארי בבית הלבן, בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה"ב, על כס הנשיא יישב פושע שהסיבה היחידה שהוא לא בבית הסוהר היא שלא הוגשה נגדו תביעה (An unindicted criminal).  

ד"ר ישראל בר-ניר, "והיה אם – ארה"ב אחרי הבחירות של נובמבר 2016", מגזין המזרח התיכון, 13 באוקטובר 2016.

* * *

אהוד בן עזר

"חיים... ל-ד. אברהמית"

במדורי השבועי "ספרי דורות קודמים"

"תרבות וספרות", "הארץ", 18.8.1972

[במחקרה שהתפרסם ב"תרבות וספרות" ב"הארץ" מיום 11.10.16 – "צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי", על הסופרת דורה אברהמית, כותבת רות בקי-קולודני:

"אהוד בן עזר שאל אותו (את שלונסקי) לימים ("הארץ", 18.8.1972) כיצד ומדוע תירגם את 'חיים', ושלונסקי השיב לו שדורה היתה מאנשי חוגו של ברנר ומיודדת עימו, והיתה בנעוריה יפה ובת זוג של מהפכן יהודי-רוסי שיחסו אל הנשים לא היה מוסרי וגרם לה הרבה צרות."

אני לא סתם שאלתי אותו, אלא הדברים האלה מצוטטים מתוך רשימה ארוכה ונוגעת ללב שכתבתי על ד. אברהמית במדורי השבועי ב"תרבות וספרות" – "ספרי דורות קודמים", שהתפרסם בעיתון "הארץ" – בתקופה שבה טרם הייתי מוחרם בעיתון, זאת במסגרת חגיגת הטירוף של חלק ניכר מעורכיו, והיה לי מדור פופולארי שעורר תגובות רבות, ובמשך שנים כתבתי שם על עשרות סופרים נשכחים שחלקם "התגלו" לימים על ידי אחרים מבלי להזכיר שאני כבר כתבתי עליהם.

הנה הרשימה שלי מלפני 44 שנים, שמצויים בה הרבה דברים מעניינים שחלקם גם מתגלים-מחדש  במחקרה המפורט של רות בקי-קולודני]:

אישה מרה וקשת-יום היתה, כניראה, ד. אברהמית. היא באה ארצה עם ילדיה, פליטת חיים מסוערים ונכזבים, וביקשה לעצמה פורקן בכתיבת ספר, ספרה היחיד, בשפה הרוסית, שפת מולדתה.

במבוא לספרה היא כמו מתנצלת: "אמרתי בליבי: אכתוב נא קורות רומאן אחד הידוע לי, רומאן מן העבר הרחוק, ואף-על-פי-כן פראי, פראי לגבי הזמן, ולפי יכולתי וכוחותיי אתאר אותו על כל עקלקלותיו וטלטלותיו. הנה מקרה מוזר, מקרה חיים בלתי מאושרים של משפחה ידועה לי, מנקר במוחי בלי הרף ותובע תשובה: מי אשם?"

ד. אברהמית מזכירה שהדברים המסופרים בספרה אירעו לפני שמונה-עשרה שנה, והתקופה הנזכרת בספר תחילתה בשנת 1905, משמע שהספר נכתב בשנת 1923 לערך.

היא כתבה את ספרה בגוף ראשון ובצורה וידויית, שיש בה העזה רבה לא רק לגבי אישה. תחילתו של הסיפור בתיאור חייה של הגיבורה, בתיה או ברטה, באודיסה. היא חברה שם לאגודת סוציאליסטים יהודיים, קרובה גם לאנארכיסטים, ועוסקת בפעולות תעמולה אסורה והחבאת נשק. תוך כדי העבודה המשותפת היא מתאהבת בבוריס, המנהיג הצעיר של הקבוצה המהפכנית. הוא מדבר גבוהה-גבוהה על המהפכה ועל האהבה החופשית, וערב אחד הוא מקיש על דלת חדרה נקישה קונספירטיבית ונכנס לבקרה.

תיאור הפגישה הראשונה הזאת הוא הפרק הנועז והיפה ביותר בספר, ואותה פגישה היא המשנה כליל את חייה של בתיה. בוריס מתוודה בפניה על אהבתו ונושק לה, "באותה נשיקה שאינה חוזרת, אשר בה מתמכרת נשמת הנערה לצמיתות למיועד לה." (עמ' 9). בתיה מהססת להיעתר למנהגו החופשי של בוריס. ואולם הוא יודע חלקת לשון בדבריו אל נשים:

"וכי מה הוא כוחי לעומתך? האם אינני ילדך חדל-האונים? הלא אימי את, אימי הגדולה והחזקה, את ילדת אותי בשעה שראיתיך לראשונה, והנני מאושר, כי שלך אני." (שם). ומיד הוא מכריז: "כלום אין אנו בני-חורין הרשאים לקדש את נשמותינו וגופינו בטבעת האהבה החופשית?"

[והלאה, ציטוט מתוך הספר:]

הצצתי בו: פניו הפיקו אהבה רבה, עיניו ומצחו התרחבו. לא העיזותי להמרות את פיו. הוא נשאני בזרועותיו. ושוב ישבנו על המיטה. לאט לאט הפשיטני, נשקני, בלי הרף, השאירני בכותנתי ולחש:

"מה גמישה את!"

ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדיי וקפא. פניו הסמיקו, עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עליי. חפצתי להיחלץ. אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו (כאומר: לא! לא תתחמקי!). ומיד פער את פיו מרחוק ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי.

כעבור זמן-מה שבה אליו רוחו, הוא הירפה ממני ונשם לרווחה. ישב כמעט רגע בראש מושפל, ואחר כך, בשובו מהעור הקשה של החיה אל מטווה המשי של האדם, לבש את מראהו הקודם. הוא החליק על ראשי, נשק את עיניי ואפילו כיסה את כתפיי.

"לא!" אמר, "תום כזה לא ראיתי עדיין. ילדתי, את אוהבת אותי, ונתת גם לי את הזכות לאהוב אותך. נישואינו חופשיים ללא כל כפייה."

רגש אהבה מילא את ליבי. בפעם הראשונה חיבקתי בידיי את צווארו ובלי בושה כבשתי את פניי בחזהו השעיר.

הייתי לו לאישה.

חצות. בחדרי הקטן שררה אפלולית. מנורת זכוכית "מס' 8" דלקה מתחת לסוכך ירוק עשוי נייר סופג מעשה ידי בעלי בהיותו עוד חתני מהשעה השמינית עד השעה השתים-עשרה. בשעות הנישואין הספקנו לדבר על עניינים רבים ואפילו לשתות תה. בשעת שתיית התה מצא חתני, כי הנני הרבה יותר מעניינת מכפי שהיכירני. ---

השעה כבר לאחר חצות.

הנני שוכבת ערומה לגמרי על גבי המיטה וחשה את עצמי כאילו טולטלתי לתהום. בעלי האוהב אותי פעם הוא מיישר את רגליי, פעם מתיר את שערותיי ופעם לוחץ עד כאב את אברֵי גופי או מוצץ את שדיי ושוב מתאדם ושוב עיניו נערכות ומביטות בי בלי כל הבעה, ושוב שופע עליי קילוח של נשימה חמה.

ואחרי כחצי שעה – הפסקה, לטיפות שקטות וחביבות, בקשות, הבטחות. מלבושים שאני שוכבת עליהם מלוכלכים בדם. בעלי מסתכל ושוב חובקני בכוח ושוב תוקפו שיגעון. אני חשה כאב ובושה ורוצה להיחלץ ולברוח. אהה! שוב קילוח הנשימה שאין לשאתה. וחוזר חלילה. ומי יודע כמה פעמים היה חוזר על עינוי האהבה אלמלא בא לפדותני בוקר אביב רך אשר סינן מבעד לסדקי התריסים את קווי אורו החריף.

(עמ' 10-12).

באותו בוקר גם מגלה לה בוריס כי עין המשטרה פקוחה עליו והוא מצפה למשפט, אלא השתחרר בערבות אביו העשיר, בעל בית חרושת לכסיות. היא מפציה בו לנסוע מאודיסה בהקדם האפשרי ולעבור בהיחבא את הגבול. כל היום הם נשארים יחד בחדרה, ובערב נפרדים כבעל ואישה.

ומאותו לילה מתחילה פרשת ייסוריה של בתיה. בל חום ליבה המהפכני הרומאנטי היא רואה עצמה נשואה לבוריס ואינה מוכנה להיעתר לשום גבר אחר.

אוהב אותה מאוד, עד לשיגעון, חבר מהפכן, אנארכיסט הוזה, בשם סאשה, והיא מסרבת לו בכל תוקף! "אל תיגע בי! אתה מנשק את אשת רעך! הנני אשת איש. הייתי לאחר." (עמ' 27).

היא משתתפת בהפגנה בשעת ההלוויה של אחד המהפכנים הצעירים. היא נאסרת. חולה בטיפוס. סאשה הטוב מטפל בה. שומר על קשר המכתבים עם בוריס. היא בורחת אל אימה בעיירה הקטנה, שם מסתכלים עליה כעל משומדת. היא חוזרת לעיר, מסתבכת בעניינים פוליטיים מחתרתיים ומגיעה למסקנה שעליה לברוח מעבר לגבול, אל בוריס.

היא משאירה מאחוריה את סאשה שבור הלב, המבקש לזכות בגופה ולו רק פעם אחת, ומשעה שהיא פוגשת בבוריס, "בעלה", מתחילה פרשת ייסורים חדשה. קסמו של הלילה הראשון אינו חוזר. בוריס מתראה כמתקנא לאהבתו של סאשה אליה ובעצם אינו אלא מחפש תואנה.

היא יולדת לו ילד, והוא שוקע בשיכרות ובאכזבה. הם חיים בעוני נורא בווינה, ושם נולדת להם גם בת. חייהם מגיעים לידי משבר, בוריס עוקר לפאריס והיא חוזרת עם שני ילדיה לרוסיה.

בתחנת המכס מוצאים בסל שלה ספרות מחתרתית אסורה שנדפסה בחו"ל, ועוברת עליה תקופה נוראה של נדודים בקרונות רכבת מבית-סוהר לבית-סוהר עם שני ילדיה, עד שהיא מגיעה לעיירתה ומשתחררת, ושם גם יולדת לבוריס את ילדם השלישי.

מכתביו של בוריס מפאריס הם בתחילה מלאי געגועים, אך לאט-לאט הם נעשים נדירים, ובאחד מהם הוא כותב: "הנני מרגיש עצמי בכי טוב, הנני אוכל ושותה לזכר החברים אשר נפלו קורבן בעד החופש מתוך עוז רוח." (עמ' 131).

מכתב זה מביא בליבה החלטה לנסוע אליו עם ילדיהם לפאריס. בפאריס מצפה לה כוס-התרעלה האחרונה של חייה. בוריס אינו מסוגל לחיי משפחה, הוא מוכן רק לקבל את מתנת גופה, נוטה שיכרות, מתבטל, והמשפחה אינה מעניינת אותו. בתיה בושה – מה יחשוב עליה ילדהּ, כיצד יוכל להבין "איך זה הסכימה – היא הבריאה, המסוגלת לעבודה – להתקשר אל גבר ריק ופוחז? איך זה אין היא סולדת לרחוץ אותו ולהשכיבו עימה? יצור עלוב, היא האישה." (עמ' 141), והיא מחליטה לעזוב את בוריס ואת פאריס ולנסוע לאסיה, כלומר לארץ-ישראל.

אין זה ספר גדול, ועיקר כוחו בהתפרצות הווידויית אשר במחציתו הראשונה. פרשת חיים של עוז-רוח, תמימות, רומאנטיקה וייסורים. אנשים ונשים כמו אלו, שחיו לפני כשבעים שנה, מטולטלים בסערות חיים, בהקרבה ובבוז למוסכמות – מה עלובה לעומתם ה"מתירנות" בת-ימינו, שאינה אלא מסווה של בידור בלתי-מחייב בלב נשמות זעיר-בורגניות ושמרניות של צעירים חסרי העזה אמיתית. וכי איזו צעירה תלד ותגדל בימינו, בלא חופה וקידושין, שלושה ילדים למהפכן שיכור ובעל שפם?

שאלתי את אברהם שלונסקי, מה זכור לו על מספרת נשכחת זו, שאת ספרה תירגם. והוא אמר שהאישה היתה מאנשי חוגו של ברנר וגם מיודדת עימו, והיו לה, כנראה, גם קטעי זיכרונות נוספים מחייה בארץ, אלא שרמתם היתה פחותה ולא זכור לו מה עלה בגורלם. היא היתה אישה טיפוסית לסוציאליסטיות היהודיות ברוסיה, והיתה, כניראה, גם יפה, אם כי הזמן והצרות נתנו בה את אותותיהם. היתה לה פרשת-אהבה עם אחד ממנהיגי הסוציאליזם היהודי-הרוסי בתקופת מהפכת 1905 ובשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. האיש היה, כניראה, דמות ידועה במחתרת הסוציאליסטית, אלא שיחסו אל הנשים, ובעיקר אליה, לא עמד על הגובה המוסרי הראוי, והיא חשה צורך לפצות את עצמה על ידי כתיבת הספר, ואולי גם כנקמה באותו אדם על הצרות שגרם לה. [עד כאן מדברי שלונסקי].

----------

ד. אברהמית: חיים... תירגם מכתב-יד א. שלונסקי. הוצאת "כתובים", תל-אביב, תרפ"ט, 1929, ספרית העולם, הוצאת מצפה, תל-אביב, 150 עמ'.

* * *

עמוס אריכא

פגיון פלשתינאי בלב ספר הספרים

מכבר חששתי מרגע בו תתברר הכוונה הנכונה של הפלשתינאים והעולם הערבי לגבי גורל השטח שבין הירדן לים התיכון. חרדתי מהרגע בו תפרוץ להבה כופרת בערך ההיסטוריה. אכן, בבוא ההצהרה השערורייתית של אונסק"ו על כולנו להגיב ולהתמודד עם הכווייה הזו בה צרבו אותנו אלה שאנחנו עמלים לחלוק עימם את אדמתנו תוך ויתורים.

אולם מתוך כוונתם להעלות אותנו על המוקד, אני בא ומסמן בעיגול אדום את שיתוף הפעולה של ירדן עם הפלשתינאים באונסק"ו, היכן שהתקבלה החלטה אנטישמית חריפה ביותר וצופה בבירור ללב עתיד קרוב בו לא יהיה מקום לנו לא כפרטים לא כמדינה.

אם חשבנו בתמימותנו כי מדובר רק במחלוקת באשר לשטחי אדמה לכאן או לכאן, מתברר כי החששות שלנו מהערמומיות הטמונה בכוונות הפלשתינאיות מתממשות בצורה האוכלת את בשרנו; הם מעולם לא התכוונו לחלק איתנו אדמה. הם עושים כל שביכולתם לגנוב גם את המורשת שלנו – ומשמעות ההצהרה אנטישמית של אונסק"ו היא הישג מדהים לעולם הערבי.

אני משער שאינני בודד בתחושה המעיקה שהפלשתינאים נחשפו ופירושו של דבר שאנחנו מתחייבים בשידוד מערכות חשיבתנו – מנקודת אפס. אם מחפשי צדק אנחנו לשני העמים, עלינו להישמר מכל משמר מתעתועי הלשון הערבית, שמילים רבות בה בעלות משמעויות נכפלות, וכלל אינן מתיישרות עם הפרשנויות שלנו. 

אולם לאור ההחלטה האומללה והמרתיחה של אונסק"ו, החלטה אנטישמית כה-גסה, הקובעת כי לעם היהודי אין זכות על הר הבית, אף לא על הכותל המערבי, בדיוק כתביעתם של הפלשתינאים ובית המלוכה הירדני, השמש שתעלה מחר כבר לא תהיה אותה שמש.

 אונסק"ו, הקיים לשם שמירת ערכי החינוך, המדע והתרבות, נחשף ואיננו אלא קן צרעות פוליטי ארסי, שאינו עומד בהגדרות קיומו, ואינו מהסס לא רק להתעלם מהיסטוריה בת אלפי שנים של העם העברי, אלא להעביר את מורשתו, לב ליבה של המורשת הזאת, לידי הפלשתינאים ותומכם מלך ירדן שמלכותו קמה בחסד הבריטים לפני פחות ממאה שנים!

אכן, יש לנו די משלנו בצרות מבית של שרים בממשלת ישראל, כולל ראש הממשלה, שעושים כל שעולה בקצה  דעתם המסוכסכת כדי להקשות עלינו בכל זירה אפשרית. על כך אנחנו נוכחים מדי יום במעשיה הקיצוניים של הממשלה הגזענית הזאת. עדות קשה למצב מכשיל זה, אפשר למצוא במניפסט המטופש והחשוך שיילדה מקצה דעתה המצומצמת שרת המשפטים לפני ימים אחדים, והוכיחה כי אין לה שמץ של מושג על העולם העתיק שאנחנו היינו ונשארנו חלק בלתי נפרד ממנו, ומהתרבות העשירה שנוצרה בו מאות ואולי אלפי שנים לפני שיצאנו ועלינו מהמדבר. איילת שקד גם נצבעה בבורות מבישה כשקבעה אותנו בהבליה כעם שהביא לעולם את יסודות הדמוקרטיה.

אלה דברי הבל מוחלטים שהם גם אמירה מעוותת היסטוריה לא פחות מהצהרת הבלע אונסק"ו. מתחילתנו היינו כנועים כעדרי צאן לטבח. פעם נתונים למרות שופטים ומלכים, ואחר כך נשלטים בידי כוהנים ולוויים ובגלות משלו בנו גאוני התלמוד שהצמיחו את השכבה הרבנית הטפילית שהתפשטה כמגפה אוכלת באירופה המזרחית והגיעה לממדים תפלצתיים במדינת ישראל.

חובת כולנו לשקול את הקו המסוכן שבין אמת לשקר.

הפעם הראשונה שטעמנו מהי דמוקרטיה אמתית, היתה במאה העשרים, והיא חלק משמעותי בתרבות העברית של התנועה הציונית.  כיום זו דמוקרטיה המצויה במגננה ונאבקת על חייה מול ממשלה ימנית חולה ויהודים קיצוניים שטופי רוח-רעה.

אולם על אף תרומתנו לסילופים היסטוריים, מחובת כולנו לקום כנגד הניסיון לגזול את מורשתנו – מורשת אבות. הפעם מדובר בחובת התרסה של כולנו, מכל צבעי המפה הפוליטית. ההחלטה המרושעת הזאת, המכחישה את זכותנו ההיסטורית להר הבית ולכותל המערבי ומעניקה זכות זאת לפלשתינאים בלבד, בעצם פוסלת את התנ"ך כולו כספר העדות שאין לעם מלבדנו בדבר זכותנו הבלתי מעורערת על הארץ הזאת. על-כך אין לעבור לסדר יום. דבר נבלה נפל בין הגויים, והמתעלם ממנו מתכחש למורשת אבות אבותינו בימים ההם ובזמן הזה. אכן לא רק באדמה נחלקת מדובר מעתה, אלא בשוד אלים של נפשנו.

* * *

מיכל סנונית

ברררר.... איזה קור! 

על הרשימה "איזה אנשים קרים אתם" (מוסף הארץ 30 בספטמבר) אני יכולה רק לומר, הקור הוא בעיני (בלב) המסתכל. נולדתי בקבוץ (עין-החורש, ביתי עד היום גם בהיותי תל-אביבית). גדלתי תחת שמיכה של אהבה, גם אם מאופקת, כדרך אותם ימים. זיכרוני הראשון הוא הוריי המתגוררים בצריף דל עם תאורת מנורת נפט, אחר כך חדר בנוי קטן-מידות עם  שירותים בחוץ ולבסוף, במשך עשרות שנים, עד סוף חייהם, זכו לגור בדירה בת חדר וחצי מרוהטת בצניעות כמעט נזירית.

חברי הקיבוץ, כרבים מתושבי הארץ באותם ימים, נדרשו לעבוד עבודת כפיים מפרכת מבוקר עד ערב. האוכל היה במשורה אבל החיוך לא מש מהשפתיים, ובערבים ההורה הסוערת ומלאת שמחת החיים גירשה את החשיכה שבחוץ. כאשר הותרו "הריקודים הסלוניים", רק בשנות השישים של המאה העשרים, כי עד אז הם נחשבו לסממנים של החברה הבורגנית בה מרדו כשעלו ארצה כשלושים שנה קודם לכן,  היטיבו כולם להתחבק ולפזז זוגות-זוגות בחדר האוכל הציבורי רחב המידות.

והיה גם הבכי כי כשלא טוב לך, אתה בוכה. והיו גם בעיות, אישיות וחברתיות. והיו הצלחות והיו כישלונות, כפי שקיימים בכל מסגרת של חברה אנושית, גם אם היא מתיימרת להיות חברה אידילית ואידאלית.

אנו הילדים, גדלנו בבתי ילדים. זאת היתה תפיסה אידאולוגית שעם הזמן עברה מהעולם. ותאמינו או לא, אני – ואיתי שאר חברי לכיתה – זכינו במורים ומחנכים דגולים, עליהם נמנה גם מורי ורבי הסופר חנוך ברטוב. והיו לצידנו מטפלות מסורות. במיוחד זכורה לי המטפלת לנה שהיתה לנו לנחמה גדולה – ללא מילים וחיבוקים – בשנות הנעורים הסוערות והמבולבלות.

יחד בכינו כולנו בלוויות, שמחנו בחגים, בימי הולדת, בשמחות אישיות קטנות וגדולות. אהבנו, שנאנו, קינאנו, פירגנו, הכול(!) כדרכם של בני אנוש בכל מקום אחר, עיר וכפר, עיירת גבול ופיתוח.

אבל קור לא היה שם. חומרה כן. מי שעזב, נחשב לבוגד – זה היה לפני שנות דור. אבל זה היה מתוך אמונה לוהטת ואהבת המקום. אני רואה זאת כמחלת ילדות שמזמן עברה וחלפה. הסבל היה אישי או כללי, אך בוודאי לא ייחודי לחברה הקיבוצית.  ואם היתה צרות עין, הרי שתמיד יש צרות עין בכל חברה ובכל מקום.

כיום עבר הקיבוץ תהפוכות. השותפות הקולקטיבית הופרטה. איש-איש עושה לביתו וחי את חייו. הורחבו הדירות ורווח לדייריהן. אוי לדברים שאינם משתנים עם הזמן. זהו הכרח בל יגונה. ולא נשכח את תקרת ההגנה בסכום כסף מסויים שהקיבוץ מספק לחבריו – למקרה שאינם מוצאים עבודה לפרנסתם. שלא לדבר על היחס הלא ישוער לקשישים ונזקקי תמיכה בריאותית, אותה מעניק  הקיבוץ ללא התחשבנות.

 הוא שאמרתי, הכול בעיני המסתכל. אני מוכנה להישבע בנקיטת חפץ, קור לא היה שם. אני חוזרת: היתה חומרה שאצרה בתוכה אהבה  גדולה. והראיה: אנו, בני דור ההמשך, שנשארנו או עזבנו את הקיבוץ, קיבלנו צידה לחיים ששמה, בלי מרכאות: ערכים, יושר, אהבת הזולת ואהבת הארץ ומעל לכל, נכונות לתת הרבה מעבר לרצון ולדרישה לקבל.

נ.ב. לא מעטים הם בני הקיבוץ שדעתם אחרת. קָטְנָה אצבעי מלסתום בהזדמנות זו את החור שבסכר.

*

אהוד ידידי שלום רב,

לפני שבועיים ב-30.10 התפרסמה רשימתו של בני ציפר במוסף "הארץ" על הקיבוצים תחת הכותרת: "איזה אנשים קרים אתם."

מתברר מאותה רשימה שהכותב חי מזה חצי שנה בקיבוץ חפציבה וגם היה לאחרונה בלוויה של חבר שלו בקיבוץ כפר גלעדי. בעקבות זאת נטען ברשימה שחברי ובני הקיבוץ, מאז היווסדו  ועד ימינו אלה, הם אנשים קרים ומנוכרים, אינם יודעים לבכות, או להסביר פנים, גם לא לשמוח – אנשים נטולי רגישות ורגשות. אני מצטטת: "...ענווה קיצונית, המתבטאת בדיבור גולמני ואי יכולת או אי רצון להביע רגשות. חברה שהטילה על עצמה את נדר השתיקה, זה הקיבוץ..." ובמקום אחר: "לעולם לא תהיה קיבוצניק אם תמשיך למשוך באף ולבכות כמו הומו..."

וזה עוד כלום לעומת כל מה שנאמר שם. טוב, כמו שאומרים: "קפץ לי הפיוז," וכתבתי רשימת תגובה שאולי לא במקרה לא פורסמה. על מנת שדבריי לא יירדו לטמיון, לא משום שאני מחשיבה אותם אלא מפני שנעשה כאן לציבור גדול עוול גדול, אודה לך אם תפרסם אותה בעיתונך.

שלך בתודה

מיכל סנונית

אהוד: חלק ניכר ממיטב הדברים שמתפרסמים במכתב העיתי – נפסל לפרסום בעיתון "הארץ" או שמראש לא נשלח אליו, מהכרת הכותבים את הקו ההזוי, והייתי אומר גם הבזוי – של מרבית עורכי העיתון בתקופתו הנוכחית.

* * *

יהודה דרורי

להתחשבן עם מכחישי ההיסטוריה

28 מדינות בעולם הצביעו בעד ההחלטה המבישה של אונסקו לגבי ניתוק ההיסטוריה היהודית מהר הבית. חצי ממדינות אלו, עמדתם המוסלמית ברורה (איראן, לבנון, מלזיה, מרוקו, מצרים, עומאן, מאוריציוס, בנגלדש, סנגל, ניגריה, פקיסטן, קטאר, מוזמביק). כמו כן אנו מוצאים בקבוצת ה"מצביעים מכחישי ההיסטוריה" גם מדינות אשר מקיימות יחסים דיפלומטיים קרירים עם מדינת ישראל, אבל גם מקבלות סיוע ישראלי בצורה זו או אחרת (דרום אפריקה, ניקרגואה, הרפובליקה הדומיניקנית, מקסיקו, וייטנאם, סודן, ניגריה ומצרים).

סיוע זה חייב להפסק ומיד! יחד עם הסבר מדוע עשינו זאת. ויש גם להוריד מיד את רמת הקשרים הדיפלומטיים עם מדינות אלו. לגבי מעצמות אזוריות כמו סין, רוסיה, וברזיל, עלינו לנקוט נגדם עמדה שלילית במישור הבינלאומי בהקשר לשאלות בינלאומיות שהינן חשובות עבורן.

כבוד לאומי יהודי הינו מצרך חשוב שאין לוותר עליו בגלל "אינטרסים בינלאומיים"... נכון מר נתניהו? נכון מר ליברמן?

בנט רוצה את כל ארץ-ישראל...

השר בנט בנאומו בשבוע שעבר הביע את חזונו למדינה אחת בין הירדן לים והיא מדינת ישראל. יצא עליו קיצפו של עוה"ד גדעון רוזנבלום אשר פירסם פשקוויל שבו הוא "קורע לגזרים" חזון זה בטיעונים הקשורים למשיחיות דתית של בנט, להיותנו עם-כובש ולעתיד שליטתנו על עוד כ-2 מיליון ערבים ביו"ש. (כיום אנחנו שולטים על מיליון ורבע ערבים בתחום מדינת ישראל ואין כל רע...)

המעניין הוא, שדרישתו של בנט הינה הגיונית וגם חוקית, אולי לא מעשית בשלב זה אולם כל פתרון אחר אינו בא בחשבון מבחינתם ומבחינתנו. מה שעורך הדין הזה לא מבין הוא שביו"ש אנחנו לא במעמד של כיבוש – כי עם לא יכול להיות כובש בארצו! כל השטח שבין הים לירדן ניתן ליהודים בהחלטה בינלאומית שאין-בילתה, החלטה פה אחד של חבר הלאומים ב-1922 לאמץ את הצהרת בלפור, ולאחר מכן, למען הצדק הבריטי הידוע לשימצה, נקרעה מהחלטה זו כל החלק המזרחי של "פלשתינה" וניתנה לערבים להקמת מדינה (היא: ירדן!) ובכך בוצע ה"חזון" העולמי הנוכחי של: בוש-אובמה (ועו"ד רוזנבלום) של "שתי מדינות ל-2 עמים".

סיפוח חוקי

לאחרונה ועדת השופט העליון אדמונד לוי אישרה מעמד זה של יהודה ושומרון, לפיכך יהיה זה חוקי לחלוטין "לספח" למדינת ישראל את יו"ש (המסופחת כבר אלינו למעשה ובדין), עם כל האוכלוסייה הערבית שם וליצור במדינת ישראל שיוויון בין כל האזרחים, (עם אפשרות של אדמיניסטרציה נפרדת תרבותית, חינוכית וחברתית לשליש מהאוכלוסייה שהם ערבים מוסלמים)  – אז יהיו במדינתנו  7 מיליון יהודים ושלושה וחצי מיליון הערבים, אשר ינסו לקדם עצמם כלכלית לרמה של היהודים כפי שאינם יכולים כיום, וללמוד לחיות לצידנו, לא באהבה אולי, אבל בהשלמה...

מהבחינה הביטחונית, יהיה זה גם המצב הכי בטוח עבורנו, בעיקר משום שזה יקל עלינו מהרגע שנעקור את ההסתה והמסיתים המוסלמים ונדביר את הקיצונים, ואילו במצב שמציע מר רוזנבלום, מדינה פלסטינית לצידנו תהפוך למדינת חמאס ענייה, תנפח את עצמה במאות אלפי פליטים מוסלמים, תפתח שינאה ואלימות רק על מנת לפגוע בנו.האם זה החזון של עוה"ד רוזנבלום?

לבד אולי מפתרון חסר תוחלת של סיפוח יו"ש לירדן, זהו הפתרון הכי ריאלי למצב הקיים. לא אנחנו ולא הפלסטינים רוצים מדינה עויינת זו בצד זו כשבאופן גיאוגרפי, למדינה הפלסטינית אין זכות קיום פוליטי וכלכלי. המונח "מדינה פלסטינית" שהומצא בעשורים האחרונים, נועד להיות נשק לקעקע את יסודות מדינת ישראל, ותו-לא!

לפיכך מדינה פלסטינית לעולם לא תקום מהיותה חזון עיוועים דתי של המוסלמים נגד היהודים ונגד ישראל. בנט אולי מדבר מוקדם מדי על פתרון המדינה האחת, למרות שכל מי שקורא נכון את המצב, מבין שבסופו של דבר זהו כנראה הפתרון היחידי הריאלי, ואינו נובע מתפיסה דתית-יהודית-משיחית אלא מהגיון פשוט, חד וברור.

הזבל הביתי שלנו באונסק"ו

מנכ"ל "בצלם" למועצת הביטחון של האו"ם: "מפציר בכם לנקוט בפעולה ועכשיו"

פורסם ב-14.10.16 ב- YNET

לא די לנו ב"היסטוריונים" המוסלמים ותומכיהם המנוולים היושבים באונסק"ו, יש לנו גם את הזבל הביתי שבא לאו"מ לפגוע בנו... אנחנו במלחמה, ואנשים מסוגו של מנכ"ל "בצלם" חייבים ללכת לבית-סוהר באשמת בגידה. זו לא דמוקרטיה פה, זוהי אנרכיה של השלטון, אשר לא יודע להתמודד עם חריונים כ"שלום עכשיו", "בצלם" ו"שוברים שתיקה", אשר הם ודומיהם משמשים שטינקרים של הפלשתינים ומשת"פים של כל שונא ישראל.

לנתק את ירדן מהר הבית

בהמשך להצבעה הירדנית באונסק"ו, המכחישה כל קשר בין הר הבית להיסטוריה היהודית, ובהמשך להתבטאויות חריפות יותר משרים ירדניים, אני חושב שעל מדינת ישראל לנתק את קשרי הווקף הירדני להר הבית. הגיע הזמן שנראה את כוחנו בנושא ונציע, בנוסף, כי לנוכח הטענות המנוגדות בנושא, צריכה לקום ועדה בינלאומית שהיא זו שתנהל את הר הבית ולא הם או הווקף הפלסטיני.

לגבי כל אלו שיקפצו לי עם הטענה של ערעור הקשרים שלנו עם ירדן, אוכל רק לומר שמי שיפסיד מערעור יחסים פה תהיה ירדן המאויימת ע"י דאע"ש מבחוץ, וארגונים איסלאמיים קיצונים מבית. אנחנו כבר עשרות שנים "חברת הביטוח" של ממלכת ירדן, וישנם שם כאלו שנוטים לשכוח זאת וצריך להזכירם!

אגב, אם היו למנהיגות שלנו "ביצים", היינו פונים לאונסק"ו להכריז על מערת המכפלה כאתר קדוש ליהודים בלבד!  כי הקשר המוסלמי למקום מבוסס על ההיסטוריה היהודית, שהם מכחישים את קיומה... (מעניין אם מישהו התעניין אם גם "אביהם איברהים" היה צאצא של קוף או חזיר?...)

* * *

אהוד בן עזר

יום הולדת בפוקט למלך תאילנד, 2004

מתוך היומן

5.12.04. יום ראשון. פוקט. תאילנד. (מלון הילטון ארקדיה). [---] בחדר מחכה לנו בחדר הודעה מודפסת מהנהלת המלון: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים הטקס לציון יום הולדתו של מלך תאילנד בומיבול. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה יותר מתמיד.

חרף עייפותנו [הטיול בספינה לגן-העדן של קו-פיפי וחזרה] אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי, כדי שלא להחמיץ את החווייה הזו. האמת שחשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל נראה שככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית, אבל מטבעם הם לא יוצאים מגדרם.

ואכן, גם הטקס צנוע יחסית. התאספנו בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת. שניצבה על במה לא-גבוהה, בצד הדשא הפונה לדרך הכניסה למבואת המלון, ולידה מכשיר טלוויזיה שהעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, כאן הוא בז'אקט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו הימנית כמתכונן להרימה לצילום. סיפרו לנו שהוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

בצד ימין, לפני התמונה, ניצבו מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, אין כאן עובד ללא מדים, לפי תפקידו, ובלטו עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עמדנו אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון, לא רבים באו. מנהל המלון עמד מולנו, על רקע תמונת המלך שניצבה על הדשא מעל לבמה הלא-גבוהה, במה עטורת זרי הפרחים ופנסים הצבעוניים – ונאם קצרות באנגלית ובתאית. חילקו פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם הדלקנו, יומיים לפני נר ראשון של חנוכה. חילקו לנו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה. לאחר נאום המנהל, שר הקהל המקומי את שני השירים, כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, באוזנינו, והדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת "איכה", נראתה שונה מכל הימנון לאומי ששמענו מעודנו. לא קצב המארש ואף לא הדגשות המילים מלאות התקווה בהימנון שלנו. נראה שההימנון התאי מתאים לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה.

בזאת הסתיים הטקס הקצר. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מהקנים (קני-סוף) שנתקעו מבעוד יום בשורה כחיילים לפני תמונת המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שכולנו עזבנו את המקום. שום זיקוקין די-נור. שום ברכות נוספות. אבל היינו גאים שזו פעם ראשונה בחיינו שחגגנו יום הולדתו של מלך. אמנם, מילדותי זוכר יום חופש או קיצור לימודים בבית-הספר העממי בצופית לרגל יום הולדתו של מלכנו קינג ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת.

בערב אנחנו מתעצלים ללכת ברגל מחוץ למלון ואוכלים שוב במסעדה המופלאה סיילס, אלא שהפעם לא ארוחת בופט יקרה ומפטמת אלא לפי התפריט. מביאים לי מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו, ואחר-כך סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים ועם קערית זעירה של סלט שעיקרו עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים.

בפינת הפירות ניצב אבטיח-פרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. מסתבר שזוהי אמנות מאוד נפוצה כאן, פיסול בפירות. אנחנו רואים זאת לראשונה אבל אותו אבטיח-פרח הופיע גם בספר בישול תאילנדי שאנו עתידים לקנות לפני הנסיעה חזרה, בבנגקוק. המפסל השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה מבחוץ, החלק הלבן של מבפנים, וציפה האדומה, כדי ליצור מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. עבודה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח ומופיע הטבח התאי הצנום במדים לבנים עם סמל הילטון על הכיס וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטים ישנים, ממנו בולטות אוזניו לשני הצדדים, ויהודית מצלמת אותו מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח המפוסל ומצידו השני פסל קיטשי צבעוני ומוזהב של אלה צעירה.

ושזופים ועייפים מאוד אנחנו הולכים לישון אחר היום הגדוש הרפתקאות.

*

["הארץ" באינטרנט, 13.10]: מלך תאילנד בהומיבול אדוליאדג' מת אתמול [12.10] בגיל 88, לאחר שכיהן בתפקידו במשך שבעה עשורים, שבהם הפך דמות אב מאחדת ומקור נדיר של יציבות במדינה שחוותה עשרות הפיכות וניסיונות הפיכה מאז עלה לשלטון ב-1946, כשהיה בן 18 בלבד.

* * *

אורי הייטנר

1. קטן... מברונזה

עשרים שנה למותו של שמריה גוטמן

בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הפיק ועד יישובי הגולן מיזם יפה – מיצג הגולן. היה זה מיצג אורקולי מרהיב ביופיו, פאר הטכנולוגיה של התקופה, בתוך מבנה יפה ובו העברנו את מסרינו במאבק. המיצג נדד ברחבי הארץ ולאחר מכן קבע את מקומו בקצרין העתיקה.

פעילי הוועד, מי שהדריכו את הקבוצות והמבקרים במיצג והרבו לקחת חלק בפעילות בו, הכירו את הסרטון על פה. עד היום, עשור וחצי אחרי, אני יכול לדקלם אותו. אחד משיאיו, "גנוב" ממיצג אורקולי אחר, המיצג על גמלא במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין.

מופיע שם חושף גמלא, הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן. הוא עומד באתר גמלא, בלוריתו הבן-גוריונית מתבדרת ברוח, ובפאתוס שאיפיין אותו הוא סיפר, כשפאוזה מפרידה בין מילה למילה, על אותו "מטבע... קטן... מברונזה," והקהל שכבר מכיר מדקלם את המילים יחד איתו. "ועליו מופיעה הכתובת לגאולת ירושלים הקדושה."

האמת היא שהיום קיים ספק בקרב החוקרים האם אכן זה הפיענוח המדויק של הכתובת. אך הביטחון של שמריה היה מוחלט. "ונדהמתי ממש," הוא אמר, כמעט בזעקה, כאילו ברגע זה נחשף למטבע לראשונה. "והבנתי שלא רק על עירם, על יישובם, נלחמו אנשי גמלא, אלא לגאולת ירושלים."

כולנו נסחפנו ברגש הזה. הרי גם אנו, במאבקנו, לא נאבקנו רק על ביתנו, על יישובנו הפרטי, אלא על הבית הלאומי, על גבולותיה של מדינת ישראל, על ערכי החברה הישראלית, על עתיד הציונות. בדיוק כמו לוחמי גמלא. לא בכדי, בגמלא נערכה שביתת הרעב בת 19 הימים נגד הנסיגה מהגולן. לא בכדי, מסע הטרקטורים המתוקשר בן ארבעת הימים, עם 32 טרקטורים של כל אחד מיישובינו, רתומים לעגלות ועליהן מיצג עם שם היישוב ו"העם עם הגולן", נהוגים בידי טרקטוריסטים מכל אחד מן היישובים, היה מסע מגמלא לירושלים, לביטוי הקשר בין המאבק על הגולן למאבק על מדינת ישראל כולה.

לא בכדי, צעירי הגולן נהגו להוסיף בעת שבירת הכוס מתחת לחופה, ל"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" את "שנית גמלא לא תיפול". וכשקיימנו מבצע התרמה גדול למימון המאבק, הוא נקרא "מגן הגולן" והתורמים קיבלו כתשורה מגן ובתוכו שחזור של המטבע. וכך עד היום. בטקס הסיום של מבצע "בעקבות לוחמים" באחמדיה, לפני שבועות אחדים, העניק ראש המועצה אלי מלכה את המטבע כתשורה לעמיקם סבירסקי, ראש האגף למשימות לאומיות במשרד הביטחון היוצא, וסיפר לקהל התלמידים והחיילים את סיפורו של המטבע. ולא שייך לציין, כמובן, "קטן מברונזה."

את המורשת הזאת הנחיל לנו שמריה גוטמן, מורנו ורבנו. בימים אלה אנו מציינים עשרים שנה למותו.

שמריה היה דמות מופת – סייר, ארכיאולוג, מחנך, איש ספר ובעיקר אוהב א"י, איש הקיבוץ והתנועה בכל רמ"ח ושס"ה, חתן פרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי ופרס יצחק בן צבי.

הוא נולד בסקוטלנד ב-1909. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה במושב מרחביה. שמריה היה ממייסדי תנועת הנוער העובד, ומראשוני וראשי מדריכיה ומנהיגיה.  הוא נמנה על מייסדי קיבוץ נען, ראשון קיבוצי הנוער העובד, שהוקם בידי קבוצה שבה כמה מהמנהיגים הבולטים של התקופה, מנהיגים פוליטיים וביטחוניים ומנהיגים חינוכיים ותרבותיים, והוא היה מעמודי התווך של החבורה.

שמריה היה פעיל מרכזי ב"הגנה", איש הש"י (שרות הידיעות) – יחידת המודיעין של "ההגנה". בשליחות "ההגנה" יצא לעיראק בראשית שנות הארבעים והקים את המחתרת היהודית, שפעלה להגנה עצמית ולעליה לא"י. מראשוני הסיירים בתנועות הנוער, ממגלי מצדה, חושף ומשקם שביל הנחש, יוזם החיבור של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה, יוזם החפירות במצדה ומהבולטים שבחופרים. ולאחר מלחמת ששת הימים, חופר בית הכנסת בסוסיא שבהר חברון. גולת הכותרת של מפעל חייו – חופר גמלא.

מן הראוי לציין שהאיש שגילה את גמלא היה יצחקי גל, ממשתתפי הסקר הארכיאולוגי של הגולן. אך שמריה היה הסמכות המדעית שאוששה את הזיהוי ולאחר מכן ניהל את החפירה. שמריה חפר בגמלא 14 שנה.

על קברו של שמריה נכתב "איש מצדה," ומלבד יגאל ידין, הוא המזוהה ביותר עם מצדה. ואף על פי כן, כאשר ניתן לגמלא, לאחר גילויה, הכינוי "מצדה של הגולן" או "מצדה של הגליל", הוא התקומם. הוא ותלמידיו (אני זכיתי ללמוד מתלמידיו) הנחילו לנו את התובנה, שגמלא לא היתה מבצר צבאי, אלא עיר אזרחית במשך כ-200 שנה. החפירות הארכיאולוגיות ממחישות לנו שמדובר בעיר חיה, תוססת ומיושבת. הוא גם הבהיר שסופה של גמלא, להבדיל מסופה של מצדה, לא היה התאבדות, אלא נפילה בקרב – הנצורים נדחקו בידי האוייב עד המצוק ונפלו בו. הם לחמו עד הרגע האחרון.

הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר ז"ל, חפר עם שמריה בסוסיה, והמשיך לחפור בסוסיה גם אחרי ששמריה עבר לחפור בגמלא. בדברים לזכרו של שמריה, הוא כתב בין השאר את הדברים הבאים, המעידים על מהות תפיסתו המחקרית של שמריה, שלא התיימרה להיות מדע נייטרלי, אלא היו מעורבים בה רגש, נשמה ואידיאה:

"את מרבית שנות קיומו של בית הכנסת בסוסיה ניתן לשייך לתקופה המכונה בפי הארכיאולוגים כתקופה הביזנטית. שמריה היה מתקומם: הרי כאן ישבו יהודים. מדוע לקרוא לתקופה זו על שם הנזירים והתושבים הביזנטים ולא לכנותה כ'תקופת המשנה והתלמוד'. דומני כי יש למצוא בכך את תמצית גישתו למחקרה של ארץ ישראל... העבר היהודי היה הגורם המדרבן לכל השעות, הימים, השבועות והשנים שהקדיש שמריה למחקר הארץ."

בספרה "פתאום נולדה", מספרת אפרת בדיחי, שהיתה שותפה לקבוצה קטנה שערכה עם שמריה סקר ארכיאולוגי שתוצאותיו הובילו להחלטה לקיים את החפירה בגמלא:

"'קינדערלאך,' כך היה שמריה פונה אלינו: 'ילדים.' אנחנו נסייר מסביב לגמלא, אבל לא נתפתה לחפור. ארבעה צעירים וישיש אחד הם לא בדיוק צוות חפירה. בסדר? סיכמנו?

אנחנו רק הנהנו כמסכימים, אבל לא התחייבנו... וגם היה ברור לנו, את מי שבאמת יהיה צריך לעצור מלהתפתות לאיזושהי חפירה קטנטונת – זה את 'סבא' שמריה בעצמו."

והשאר – היסטוריה. או ליתר דיוק – ארכיאולוגיה.

לפני חודשים אחדים זכיתי להיות יו"ר מושב שיזמתי בכנס קצרין לארכיאולוגיה, שהוקדש למלאת ארבעים שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של שמריה.

אחד הסיפורים שסופרו בכנס, ממחיש מי היה שמריה.

בבוקר שלמחרת חילוץ החטופים באנטבה, כינס שמריה את החופרים בגמלא, ולעיניהם המשתאות חולל בנל"ן – הטלפון הצבאי הפרימיטיבי, לאוגדת הגולן, ודרש לדבר בדחיפות עם מפקד האוגדה. המפקד יצא מישיבה חשובה, כנראה קרה משהו. ואז אמר לו שמריה בפאתוס וברצינות תהומית:

"בשם לוחמי גמלא לפני 1910 שנים, אני מצדיע ללוחמי צה"ל על פעולתם באנטבה."

2. צרור הערות 16.10.16

* יריב בן אהרון – בכאב רב קיבלתי את ההודעה המצערת על פטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, שנפטר בשבת בצהריים. בן 82 היה במותו. יריב היה איש רוח במובן האמיתי ביותר של המילה – בר אוריין, אינטלקטואל סקרן ויצירתי, אכפתניק אמיתי, איש מוסר, אדם שפיו וליבו שווים. מראשוני וממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית. מחנך, סופר, חוקר ומסאי. אדם שאינו מעגל פינות, אומר את דעתו בלי לחשב חישובים זרים של "איך זה יתקבל," אינו חושב בקונבנציות המוכרות, אדם השובר באישיותו ובאורח חשיבתו את הדוגמות המוכרות של שמאל / ימין, חילוני / דתי.

למדתי ממנו המון. קיבלתי ממנו המון. ידיעה קשה, ערב סוכות.

יהי זכרו ברוך!

* "מייל" ליריב – בשבת בבוקר כתבתי על "ליל חנייה", ומיד חשבתי לשלוח את הדברים ליריב. איך שולחים ליריב? כיוון שטכנולוגית הוא נשאר תקוע במאה ה-20, משתמשים בחומרים כמו מעטפה, בול, רוק, שהשימוש היחיד שלי בהם הוא ב"מיילים" ששלחתי ליריב.

* העמיד תלמידים הרבה – בחודשים האחרונים איבדה תנועת ההתחדשות היהודית כמה ממורי דרכה – מיכאל בהט, בארי צימרמן, מורדי שטיין, קובי וינר, במבי שלג ועכשיו יריב בן אהרון. זו מכה קשה.

הנחמה על מותו של יריב, היא הידיעה שהוא העמיד באופן אישי מאות תלמידים, ובהם תלמידים שהעמידו בעצמם מאות תלמידים כל אחד.

התנועה שיריב היה בין מחולליה, תמשיך ותגבר והשפעתה על החברה הישראלית והתרבות היהודית תלך ותתעצם.

* תורת ארץ-ישראל – יריב בן אהרון היה מאחרוני המוהיקנים של הציונות הסוציאליסטית, במובן של הזדהות בכל נימי נפשו הן עם הלאומיות היהודית, הציונות, והן עם הסוציאליזם הדמוקרטי. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי מפלגת העבודה, בשל התרחקותה הן מן הסוציאליזם והן מן הלאומיות והיגררותה אחרי מה שכינה "השמאל המתבולל".

הוא דגל בעמדות לא מקובלות היום, כמו שלילת הגלות, העמדת מצדה ובר כוכבא כמופת ועוד. לכן הוא ניסה בכל מאודו להוציא מתהום הנשייה יצירות ציוניות נשכחות כמו "מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן, שכה האמין במסרים שלהם ובאקטואליות שלהם לימינו. הוא כתב עליהם מדרשים חדשים והוציא אותם לאור, אך התאכזב שלא הצליח להשפיע באמצעותם על התודעה. אחרי מותו של בארי צימרמן, הוא ציין באוזניי שמוקי צור, בארי ואני היינו היחידים שהתייחסו למסכת שכתב על "שירי עיר היונה". הודה לי מאוד על כך שכתבתי על היצירות הללו, ודירבן אותי לעשות זאת ביתר שאת.

היתה לו גישה ייחודית גם לחקר התלמוד, שאף היא נבעה מתפיסתו הציונית הארצישראלית. הוא ביכר את התלמוד הירושלמי על הבבלי, כיוון שהוא ארצישראלי, נכתב בארץ ישראל ומבטא את תורת ארץ-ישראל, להבדיל מן התלמוד הבבלי, שהוא תורת הגלות. הוא טען שהבכורה של התלמוד הבבלי נובעת מכך ששם היה הכוח הפוליטי, וטען שעם חזרתנו לארץ-ישראל עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את תורת ארץ ישראל.

* סלילים של אובדן דרך – שיחות רבות קיימתי עם יריב בן אהרון לאורך השנים. אחת מהן הייתה בעקבות מאמר שכתבתי בגנות סרטה של מור לושי "שיח לוחמים: הסרטים הגנוזים." סרטה היה מניפולציה – היא עברה על מאות שעות ההקלטה, קיבצה ריכוז של דברים על פשעי מלחמה שלא נכנסו לעריכה הסופית של הספר והציגה מצג שווא על פיו הספר צִינזר את רוב החומר, שהיה חומר מרשיע נגד צה"ל.

יריב, שהיה מיוזמי הספר, היה אחד מצוות המראיינים וכתב את ההקדמה לשיח (לצד הקדמה נוספת שכתב מוקי צור), התקשר להודות לי על המאמר. יריב הגיב בכעס רב למניפולציה של לושי ולתיאורים השקריים והמגמתיים שלה. לטענתו, לושי סילפה את רוח "שיח לוחמים", מתוך מגמה פוליטית רדיקלית.

* דבק באמת – עם יצירה אחת של יריב בן אהרון, לא היה לי קל. היה זה הספר "פלג", רומן שבו התחשבן יריב עם אביו, יצחק בן אהרון, כאבא וכבן זוג. היה לי קשה לקבל את ההתערטלות הפומבית הזאת של הכביסה המשפחתית.

לימים, ככל שהכרתי את יריב באופן אישי וככל שהתקרבנו, הבנתי שהוא פשוט אינו יכול אחרת. את האמת שלו הוא חייב לומר והוא אינו יודע לעגל פינות.

* ניצחון האמנות – הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן – מפתיעה ומרגשת. בעיניי הוא ראוי לפרס נובל לשלום, על כך שהוא מצפצף על טרור ה-BDS ובכך נותן השראה לאמנים רבים ללכת בעקבותיו, ולמרות הלחצים הברוטליים, להופיע בישראל. מעשה זה הוא ניצחון הטוב על הרע, ניצחון האמנות על השנאה והאנטישמיות. בוב דילן – יהודי, אוהב ישראל, מבקש שלום ורודפהו.

* גיס חמישי – חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", הופיע מטעם האויב הפלשתינאי בדיון במועצת הביטחון, במסגרת יוזמה אנטי ישראלית לגינויה של מדינת ישראל, והטיף לאו"ם לפעול נגד מדינתו. מבחינה מוסרית אין הבדל בינו לבין חייל שבעיצומו של קרב ערק לאוייב והחל לירות על כוחותינו.

* על אוטומט – הרוב האוטומטי באונסק"ו קיבל "החלטה" על פיה אין לעם היהודי זיקה להר הבית. אם תובא לפורום החלטה האוסרת על השמש לזרוח בישראל, הרוב האוטומטי יתמוך בה. ומנכ"ל "בצלם" ינאם בזכותה.

* ההצגה הכי טובה בעיר – הבריון אחמד טיבי הוזמן להתפרע ולהשתולל באולפן ערוץ 2. כנראה שזה טוב לרייטינג.

במהלך התפרעותו שיבח הבריון את הפשע הברברי נגד התרבות – ההרס השיטתי של שרידי בית המקדש בידי הוואקף, והגדיר זאת כדבר הטוב ביותר שנעשה בהר הבית, או בלשונו – במסגד אל אקצא.

* איפוק – אני מעריץ את יכולת האיפוק של רוני דניאל, שלא העיף סטירה לטיבי.

* הכו ביהודי – דבוקת שוקן מתוסכלת ומאוכזבת מהממשל האמריקאי. "אנא, בכוח" התחנן גדעון לוי בראשית נשיאותו של אובמה, בתביעה חד משמעית לכפות על ישראל בכוח את האג'נדה השוקניסטית. הממשל האמריקאי מאכזב. הוא אינו רוקד על פי החליל של שוקן. כך יהיה גם בתקופת נשיאותה הצפויה של הילרי קלינטון.

עובדה זו מוציאה מהם את השד האוטו-אנטישמי – האשמת ההון היהודי הבינלאומי בכך שהוא מנהל את העולם. "ראש הממשלה של מדינת היהודים העולמית," מכנה אורי משגב, בסגנון מובהק של הפרוטוקולים של זקני ציון, את חיים סבן, שלכאורה קלינטון היא פיון שלו, והוא מכתיב לה מדיניות פרו ישראלית. "סבן נחשב לתורם המרכזי של הקלינטונים בחצי היובל האחרון. בעל המאה, ומתברר שגם בעל הדעה... סבן מתווה, קלינטון מבצעת..."

ועל מה מסתמך משגב? על יירוט מיילים של סבן לקלינטון, שבהם הוא קורא לה לצאת נגד האנטישמיות ולהתנגד לחרם על ישראל.

* הפרוטוקולים של זקנֵי – אל קמפיין הקונספירציה הדוסופובי על "ההדתה" של צה"ל, הוסיף "הארץ" קמפיין חדש, קמפיין קונספירציה דוסופובי על ה"הדתה" של המשטרה, שגם עליה החליטו הדתיים להשתלט.

אחר כך הם יכתבו על "האחר", הרי הם מאוד ליברלים.

העליהום הדוסופובי הזה בא לידי ביטוי גם במשאל הח"כים – האם הם מאמינים באלוהים. המסר היה שאמונה באלוהים הוא משהו מאיים, מפחיד, מסוכן ומסכן. מצופה מהח"כים שיעמדו מולו. והנה, הם משתמטים מן המערכה. מה פתאום ח"כים חילונים מצהירים שהם מאמינים באלוהים? ברור, מתוך פחד. למה הם "מתפתלים" ולא מצהירים שהם אתאיסטים? וח"כ שאינו רוצה להשתתף ברדוּדוֹן הזה, הוא פחדן, שמפחד לומר שהוא אתאיסט. ושיא הבוז הוא ליאיר לפיד, שכיכב בעמוד השער כמי שסרב להשיב, כלומר הוא עריק פחדן, שהשתמט מן המערכה.

המערכה הזו היא מערכה של חרחור מדנים בין ציבור לציבור בישראל, הפצת שנאה ובוז כלפי הדתיים והדת. ובעיקר יצירת היסטריה על "הדתיים המשתלטים על חיינו" באמצעות הדתה-שמדתה של צה"ל, של המשטרה, של הפוליטיקה.

לכאורה, הם יוצאים נגד הדתיים. למעשה הם יוצאים נגד הממלכתיות, נגד הציונות, נגד הרעיון של גיבוש העם היהודי כעם אחד מאוחד, למרות שיש בתוכו גוונים וזרמים רבים, ופירוקו לגורמים שנלחמים זה בזה. ובכך, יש דמיון רב בינם לבין מקביליהם הקיצוניים בקרב הדתיים ובקרב הימין.

* מחלת הקונספציה – כשאורי שגיא היה ראש אמ"ן הוא נדבק לקונספציה הזויה, על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית של שלום עם ישראל. לכן, האינטרס הישראלי הוא לתת לו את מבוקשו – הגולן. מאז הוא מכהן כשגריר בפועל של סוריה בישראל, ואפילו היום, כשרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה, הוא עדין דבק בקונספציה, וטוען שאילו ישראל מסרה לרודן הסורי את הגולן – סוריה היתה היום דמוקרטיה ליברלית מערבית מתקדמת ושוחרת שלום. שגיא הוא הגורו של קומץ סרבני ההתפכחות שעדין מדקלמים את הקשקוש הזה.

בערב יום כיפור קראתי ראיון עם ראש אמ"ן לשעבר שלמה גזית, ומסתבר שהוא דבק בקונספציה שערפאת חתר לשלום עם ישראל ולכן צריך היה לסגור עסקה איתו (איזו? יותר ממה שברק הציע לו והוא דחה בדם ואש ותמרות עשן? הרי ברק הציע לו הכול).

כשאני קורא את הדברים האלה אני מבין טוב יותר את מחדל יום הכיפורים. איך המודיעין מתאהב בקונספציה ודבק בה בלי לתת לעובדות להשפיע עליו. ההבדל הוא, שאחרי מלחמת יום הכיפורים היינו אמורים להירפא מהמחלה הזאת.

* מתי כספי צדק – המתיחות בין ארה"ב לרוסיה הגיעה לשיא שלא היה כמותו 43 שנים. זאת, דווקא בקדנציה של חתן פרס נובל לשלום, איש שלום, אדם שמאמין בשלום, נושא דגל השלום, אדם שנבחר לנשיאות כדי לקדם שלום בעולם. אלא שדרכו להשיג שלום היתה הדרך היוֹנית, דרך הוותרנות והפייסנות. פייסנות כלפי האסלאם הרדיקלי ובעיקר כלפי איראן, ותרנות כלפי הרוסים. וזאת התוצאה.

מי כמונו, הישראלים, מכירים את התופעה. איך סיים מתי כספי את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים"? – "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"

* ביד הלשון: הבל ורעות רוח – המגילה שאנו קוראים בסוכות היא מגילת קהלת. מתוך המגילה אציג ביטוי שקנה שבת גם בעברית המודרנית – הבל ורעות רוח. הכוונה לדברים בטלים וחסרי חשיבות. ההבל הם האדים היוצאים מן הפה. רעות רוח היא הוצאת הרוח למרעה – מעשה שטותי של בזבוז זמן על קשקוש.

הביטוי רווח בקהלת:

"רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת א, יד).

"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת ד, ד).

"טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ." (קהלת ו, ט).

נתן אלתרמן, ביצירת המופת שלו, אחת הפסגות הגבוהות בשירה העברית – ליל חניה, מתוך "שירי עיר היונה", נתן לביטוי אינטרפציה גאונית, הפוכה למשמעותו המקורית.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים.

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

כאן רעות הרוח היא במובן של רעות, חברות; רוח במובן של נפש. רעות רוח, חברות נפש, בין הלוחמים, שהיא מעין כישוף, בבניינה של הממלכה על יסוד הערך הזה.

יצירתו האחרונה של יריב בן אהרון, שהלך לעולמו בשבת, היתה מסכת נפלאה על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

* * *

אסי דגני

הקקה

 השיר הזה מוקדש תוך מחאה לבעלי הכלבים שאינם מניחים עיתון ישן מתחת לחיות המחמד שלהם בטיולם היומי, על מנת לאסוף ולהשליך את צואתם לפחי האשפה:

הַקָּקָה הָיָה טָרִי עַל הַמִּדְרָכָה

שָׁזוּף וּמְחֻדָּד בְּקָצֵהוּ

הַנּוֹטֶה לַכִּוּוּן שֶׁבּוֹ הִסְתַּלֵּק הַכֶּלֶב.

הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה תִּשְׁזְפֶנּוּ,

רֶגֶל תִּדְרֹך, נַעַל תִּמְעַךְ,

צַעַד יִשְׁחַק, סֻלְיָה תִּמְרַח

וְהָרוּחַ תִּשָּׂא אֶת רֵיחוֹ וְאֵינֶנּוּ.

אהוד: תגיד תודה שזה לא היה שלשול, וכי בשעה שהתבוננת בזה לא עלו עליך אופניים רגילים או חשמליים.

* * *

יצחק שויגר

תפילת ראש השנה

תפילת השחרית ביומו הראשון של ראש השנה העירה במחשבתו, מחשבות ומאוויים כמוסים שאותם  היה מחביא כל השנה. דווקא בתפילת ראש השנה, שעה שהיה אמור להתייחד עם אלוהיו, פרצו ועלו מחשבות ואירועים שונים מהשנה שעברה לה וטרדו את מנוחתו. אף התפילה לא עברה בשקט ואולי היתה דווקא זו שהעירה מרבצן מחשבות ששכנו להם בשקט במוחו ולא ניעורו אלא בתפילה.

איש צנוע היה, גם בחייו וגם בעבודתו. איש שקט. אפילו שהיה בהכשרתו רואה חשבון מדופלם, לא עבד אלא כמנהל חשבונות בחברה לא גדולה. האמת, יכול היה להעז, לפי ניסיונו וכישרונותיו, לקבל משרה בחברה גדולה יותר, ואולי אף להיות ממש רואה חשבון של החברה  ואולי אפילו להעז יותר ולהיות ממש רואה חשבון עצמאי  ולנהל משרד עם לקוחות ועובדים ומי יודע אולי אפילו מספר שותפים. אבל כשהיה עושה חשבון סופי, מה שהוא קרא לו "טוכס אוף אנ טיש," אף פעם הוא לא עזב ולא ניסה.  "איני בנוי לזה," הוא היה אומר לעצמו מבלי שאף אחד שאל אותו.

בבוקר היום הראשון לתפילת הבוקר של ראש השנה,  הקיץ משנתו, נפרד מאשתו,  לבש בגדי לבן ומיד בתחילת התפילה, ממש בשעה שמונה, התייצב, עם ראשוני המתפללים ואף קידם את ראש הגבאים בבוקר טוב לבבי ובברכת שנה טובה ומתוקה.

התפילה החלה וראש הגבאים, שבוודאי הבחין בו ואף ענה לו בשנה טובה אמנם בשפה רפה, אבל ענה, ממש החל להתעלם ממנו. והכיצד? מיד בסמוך לסוף תפילת השחרית הגבאי מתחיל לכבד את המתפללים בפתקים שונים שאותם הוא מכין מבעוד יום. חלקם מזמין את המתפלל לעלייה לתורה ואף נוקב באיזה מיספר יעלה, כשהראשון הוא תמיד קבוע-כמעט בשל מיספר הכוהנים המצומצם בבית הכנסת. ואחרים מקבלים פתיחת הארון, שאף זה כיבוד, שבו כתוב באיזה פיסקה בסידור תהיה פתיחת ארון הקודש וגם מצוין בה מספר העמוד, במחזור התפילה האחיד, שהיה נהוג בבית הכנסת בקידוש.

הגבאי עבר על פניו מיספר פעמים ולא זיכה אותו בפתק אחד. פתיחת ארון הקודש, הוצאת הספרים וקריאת התורה ואפילו ההגבהות והגלילות של הספרים עברו על פניו ללא כיבוד וללא השתתפותו. בשל המיספר המועט של המתפללים, שמרביתם באים באמצע קריאת התורה לפני תפילת מוסף ותקיעת שופר, ששמיעתו, היא הגדולה במצוות – היה נדמה לו שכמעט כל המתפללים נטלו חלק פעיל בתפילה, מלבדו.

תפילת המוסף החלה והגבאי המשיך לחלק את כרטיסי פתיחות הארון. כמו כרטיסי מפעל הפיס חולקו הפתקים וכל הזוכים בהם זכו לחיוך של קינאה משכניהם ולברכות "תזכה לשנה הבאה," או "יישר כוח," מיד לאחר שסגרו את הארון וחזרו למקומם, משל זכו בכרטיס פיס בסכום ניכר. ורק שמחת החג שלו הלכה ודעכה ככל שהתפילה הלכה ונגמרה.

מיד נזכר איך בקידוש, שהיו נוהגים לערוך בבית הכנסת ב"שבת נחמו," שהיא השבת לאחר תשעה באב, היתה לו הרגשה דומה. לפי המנהג היו הנשים מביאות לקידוש עוגות מעשה ידן. וכך, מיד לאחר התפילה, היו המתפללים עוברים לאולם הקטן שם ניצבה לה שדרה של עוגות, ולאחר שהרב קידש על היין, עטו המתפללים על העוגות, והנשים שנוהגות להתגאות ביכולת האפייה שלהם היו עומדות ומזרזות את האוכלים לטעום מהעוגה שאפו, ופעמים שמיספר העוגות היה רב ממספר האוכלים.

אשתו היתה צנועה כמוהו אבל ידעה לאפות, והעוגה שהביאה היתה טובה לחיך וטובה לעין וריחה נישא למרחוק. אך כאשר המתפללים עברו וטעמו מהעוגות השונות שהיו מוצעות על השולחן וצקצקו בלשונם ופירורים רבים נשרו מפיהם, והעוגה של אשתו נשארה מיותמת, נכמר ליבו. עיניה הכלות של אשתו ניבטו באוכלים וצערה ניכר היטב. ואף הוא ניסה לעזור במשהו שעה שבצע מהעוגה ומלמל "אח איזה עוגה טעימה, מזמן לא אכלתי כזאת עוגה שמזכירה את העוגות שהיתה אופה אימי ושהיו עוגותיה נודעות בכל העיר."

אבל משנגמר הקידוש, וניכר היה שהעוגה של אשתו נשארה מיותמת ,חוט של עצב נמתח על פניה. "לא נורא," אמר לה כשהסבה את תשומת ליבו לכך. "לאחר  החג, העוגות שנשארו יוצעו לתלמידי הכולל שלומדים שם בבוקר, ואלו טורפים ובולעים הכול לא משאירים שריד, וכך יהיה להם יותר מן העוגות הטובות ופחות מן האחרות. יותר טוב להאכיל תלמידים רעבים ונצרכים מאשר בעלי בתים שמנים ויחסנים."

"אתה איש טוב," אמרה לו.

ערב החג השני, לאחר הקידוש והארוחה, הקדים לישון. בבוקר השכים קום והיה הראשון למתפללים.  אפילו הקדים את השמש ובוודאי  שהקדים את הגבאי הראשי. נכנס, עמד על מקומו עטף ראשו בטלית והרכין ראשו מול ארון הקודש.

לפתע יד אחזה בכתפו. הגבאי הראשי הניח ידו הכבדה והחמה על כתפו. "הקדמת קום היום, יפה נהגת, כפי שנאמר, יתגבר כארי לעבודת הבורא."

 "כן," חייך חיוך של מבוכה, "היום אני מרגיש הרגשה מיוחדת של ראש השנה, כאילו נפתח איזה שהוא חלון בשבילי בשמיים," אמר.

הגבאי הסתכל בו בתמיהה, חייך אליו והלך לעיסוקיו. התפילה החלה. המתפללים החלו להתאסף וככל שהתקדמה תפילת השחרית, החל הגבאי הראשי לחלק את פתקאות הכיבודים. קריאת התורה עברה בלי כיבוד של "עלייה", אולם לקראת סוף קריאת התורה, ממש לפני תחילת תפילת המוסף, ניגש אליו  הגבאי הראשי ונתן לו את הכרטיס הזוכה. פתיחת הארון בתחילת חזרת הש"ץ.  פתיחת כל הפתיחות. שם נמצאים עיקר המזמורים. וכשהחזן שר את תפילת "נתנה תוקף קדושת היום" ואומר "ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו," מיד עלו וצפו במחשבותיו כל הזיכרונות וכל העלבונות שעלבו בו כל השנה כל ההיסוסים וכל ההשפלות כל ההתאפקויות וכל החיוכים המאולצים, כל הוויתורים וכל ההתחשבויות,  ובהמשך, שר החזן, " וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון," כולם שווים, חשב, "כן תעביר ותפקוד ותמנה ותחתוך קצבה לכל בריותיך" וכך הפליג במחשבותיו וטליתו על ראשו ולא שם ליבו שהגיע הקטע "ואתה הוא מלך חי אל חי וקיים." שבו היה אמור לסגור את הארון. 

לפתע, הרגיש בפעם השנייה את נגיעתו של הגבאי הראשי בכתפו ועתה היו פניו מאירות ולחש לו "תסגור את הארון עכשיו, כבר זמן."

מיד ניעור וביד בוטחת הסיט וסגר את וילון ארון הקודש וקד בפני הארון וירד לאחוריו במדרגות. בדרכו חזרה למקומו, עמדו כל המתפללים ובירכו אותו ב"תזכה לשנים רבות," ו"יישר כוחך," וחלקם אף חיבקו אותו, דבר שלא עשו מעולם.

קרן של שמש חדרה באותה עת דרך החלון הקטן שמעל ארון קודש והאירה על ראשו. אווירה של קדושה היתה באותה עת בבית הכנסת. מי יודע, חשב בליבו אולי הגיע תורי. שהרי בסוף התפילה נאמר "מי ישפל ומי ירום."

עכשיו אני בטוח, זאת תהיה השנה שלי, חשב.        

* * *

משה כהן

רק באשמת נתניהו?

המחנה הנאור טוען שנתניהו מקלקל את מעמדנו הבינלאומי בסירובו לסגת מהשטחים בכל מחיר. והנה רואים אנו שארגון אונסק"ו מכחיש את הקשר של העם היהודים להר הבית. האם עלינו לסגת גם מהר הבית? האם האנטישמיות של האו"ם רק באשמת נתניהו? נו, באמת.

בשנה שעברה פנה הנציג הערבי גיבריל רגוב לפיפ"א בדרישה להחרים את ישראל. באותה הזדמנות הוא קיטרג, ניאץ והכפיש את ישראל. 

אותנו ייצג באותה ישיבה עופר עיני. ציפיתי לתגובה ראויה, אך תגובתו הייתה התרפסות מבישה בפני הצורר ולחיצת ידו.

והנה השנה שוב דורש אותו גיבריל את החרמתה של ישראל בפיפ"א. אז לשם מה להתרפס, עופר עיני? אין לך מה להגיד לזכותה של ישראל להשתתף בפיפ"א? האם אין בישראל נציג המסוגל לייצג את מדינת ישראל בכבוד בפיפ"א?

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

היום השני

15.3.93. יום שני. קווינטה דה ריבאפריה. קם ב-7.00, מתרחץ, לובש ז'אקט, עונב את העניבה בקשר שיהודית הכינה לי, ועורך טיול של כחצי שעה במרחבי האחוזה, רואה אותה לראשונה באור-יום. מסלול ריצה אובאלי שאורכו קילומטר והוא כמין מעגל פנימי. מערכת אנטיליה ובריכת מים. בריכת שחייה. עצים רבים. התפוזים והאשכוליות ניראים נורא. קטנים, צמוקים, חולים; העצים מלאים כתמים בולטים של פטריות עובש ירוקות. הטל כבד. העשב רטוב עדיין. השמש כבר מאירה. שמיים כחולים ללא ענן.

8.30. ארוחת בוקר צנועה. אין אפילו מיץ תפוזים, רק מסחטה לתפוזים חסרי הצורה והצמוקים, שכניראה נקטפו מעצי הגן. פרוסות נקניק ושינקן, גבינה צהובה מסוג אחד, גבינת מריחה, ריבה. טעימים רק הלחם השחור הטרי והקפה.

אחרי הארוחה אני עומד בחצר המרוצפת, בשמש, ומשוחח עם פרופ' גבריאל רמירז, סוציולוג ממכסיקו-סיטי, שהגיע אתמול בלילה ממש אחריי. הוא בחור מעניין ולבבי. תוך כדי שיחה מופיע מנהל הפרוייקט ומתוודע אלינו. אני סבור שזהו דירק פטרס, המנהל הגרמני החתום על ההזמנה. לאחר זמן יתברר לי שזהו פרופ' ג'ואו בטנקורט דה-קאמארה, פורטוגזי. מדבריו אני מבין ששני מועמדים מישראל התחרטו וכך הגיעו אליי, ברגע האחרון. הוא כמובן בטוח שאני המועמד הטוב ביותר. אמנם לא התבקשתי להרצות, אבל ודאי אעשיר את הדיונים מנקודת מבטי כסופר.

לאחר כיומיים, כטוב ליבנו ביין, יתברר לי הסיפור במלואו.

9.30. נכנס לאולם הישיבות ומוצא עצמי יושב בין זיאד אלאונה מירדן לבין יאנוש גיורגיאק מהונגריה, מאוד סמלי. לשמאלי גבול ירדן, לימיני הארץ שממנה באה משפחתי. מתברר שיושבים לפי סדר אלפא-ביתי של שמות המדינות, ישראל היא אחרי הונגריה ולפני ירדן.

כשאני מתיישב במקומי, זיאד, לשמאלי, מיד שואל אותי: "אתה בעד החזרת השטחים? מה דעתך על הסכסוך? אם אפשר, במשפט אחד."

אני עונה לו: "כן, אבל – והאבל מצריך הרצאה שלימה ושיחה ארוכה יותר."

תשובתי מאכזבת אותו. "אוה, אני כבר רואה שאתה נגד השלום." הוא מקטלג אותי.

 ההרצאה הראשונה היא של פרופ' אוסקר אורוויולה, מפרו: "דיקטטורה וקוסמטיקה דימוקראטית". יש תרגום סימולטני. הוא מדבר ספרדית. מספר על השחיתות הכללית והשחיתות הפוליטית בארצו. לא ידעתי שהסופר מריו וארגס יוסה עמד בראש מפלגה בפרו, והיה מועמד מכובד לנשיאות.

מהבעיות בפרו: דראג-דולארס. ביום שסוחרי הסמים מחליפים סכומי דולרים, שנתקבלו תמורת המשלוח – משתנה שער החליפין של המטבע בפרו, כה גדולים הם הסכומים.

אלימות. תנועות הממומנות על ידי סוחרי הסמים. יש קשר בין העברת הסמים לבין הטירוריזם. ההרכב ההטרוגני האתני של פרו. אין חיי לילה ברובע התיירים בלימה, בירת פרו, בגלל מצב הביטחון. המרצה אינו מזכיר את לכידת הטירוריסט גוסמן. לדבריו אינו רוצה להיכנס לפרטים. הנשיא – פוג'ימורי. אני נרדם. צנזורה עצמית בפרו, הגבלה מרצון, זה מה שקורה שם עכשיו, הבעייה רצינית, המדיה ממוסחרת בידי אלה שחושבים שהם יודעים מה אנשים רוצים לדעת, איך לתת להם זאת, ואיך לא לתת מידע על מה שבאמת קורה.

10.30 ההרצאה כבר הסתיימה, אלה התשובות לשאלות. משעמם עד מוות. אולי נקלעתי או נכלאתי כאן בטעות? אם איני טועה אני כאן הזקן ביותר. יש גם משתתף מצרי, יוסרי. כולם צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. מנהלי אירגונים, מורים באוניברסיטאות, בעיקר בתחום המחקר הפוליטי והחברתי.

11.00. הפסקת קפה. מגישים קפה, תה, כד אחד מיץ, ביסקוויטים ועוגיות יבשות. אני ניגש למשרד, שמעבר לכיכר הכניסה לבניין-האחוזה. מטלפן ליהודית לעבודה, בתל-השומר, תפוס. מטלפן לאמא בפתח-תקוה ומבקש ממנה שתמסור כי הגעתי בשלום והכל בסדר.

11.30. לאחר ההפסקה מרצה רנטו דה אנדראדה לסה, מברזיל. מספר על הדימוקרטיה ועל המצב הפוליטי בברזיל. יש שם אפילו מפלגה מונארכיסטית! כל מאה איש יכולים להקים מפלגה. אין נאמנות למפלגות. ההרצאה באנגלית, מהכתב, אך די קשה להבנה. גם כאשר הבחירות הכלליות נאסרו, בחירות מקומיות היו מותרות, אפילו תחת המשטר הצבאי. במשך שלושים שנה, מאז 1960, לא היו בחירות כלליות לנשיאות. לכן כשנערכו, ב-1989, לא היה ניסיון רב. אין בעיות של ספאראטיזם, אלא של ההבדלים הרבים בין העניים לעשירים. אין הפרדה על רקע אתני, אין גזענות בין לבנים לצבעונים.

אני כאן היחיד בעל שיער שיבה, אף כי ישנן כמה וכמה קרחות על ראשים צעירים-יחסית. אני שואל את עצמי אם רק אני משתעמם או כך גם היתר. מאחר שלא נעים לי להוריד את אוזניות התרגום, כאשר מדברים בשפה שאינני מבין, אני מקטין את עוצמת הקול, ומוותר על שמיעתו.

13.00. צהריים. אני יושב לשולחן עם יאנוש גיורגיאק ההונגרי, איוואן זגדה הבוליביאני ודיין קיוראנוב הבולגרי. מתפתחת שיחה מעניינת עם יאנוש ההונגרי. אני מספר לו על הסמליות שביושבי בין הירדני להונגרי, וקצת על תולדות משפחת ראב שבאה מהונגריה, ועל כך שהלאומיות ההונגרית, שהתעוררה עם לאיוש קושוט ועם השלטון העצמי ב-1869 – "אשמה" בהתעוררות הלאומית של מייסדי פתח-תקווה.

הוא די בקיא בנושא, יודע אפילו שכל זה קרה אפוא "לפני הציונות". יאנוש צנום, קטן, משקפי-מתכת דקות בצבע כסף, כמו של מהפכן רוסי. שיער חום מתולתל. שפם, שכל גבר הונגרי, אפילו הוא ניראה כרבע-עוף, מתגדר בו. דומה ליורם צורי מעין-גדי, או למניה שוחט בצילומיה מתקופת היותה מהפכנית ברוסיה. יש בי חשד שהוא ממוצא יהודי, ושהוא מסתיר זאת תחת מעטה של גאווה לאומית הונגרית. קצת מתנשא. מרוחק. פוחד מכל גילוי רגשי שעלול להביך אותו. הרושם הזה מתחזק בי כלפיו בימים הבאים.

מתברר שיאנוש עובד בהוצאת ספרים גדולה בבודאפשט, וישמח לקבל את כתב-היד האנגלי של "פרשים על הירקון". אני רושם לעצמי לבקש מנילי כהן, מהמכון לתרגום ספרות עברית, לשלוח לו עותק של התרגום, ואני אשלח לו את התוכנית לביקור בהונגריה ולסרט דוקומנטארי על תולדות משפחת ראב מהונגריה לארץ-ישראל.

יאנוש מספר שהוא עומד להוציא בהונגרית ספר של פרופ' שלמה אבינרי "מבוא לרעיון הציוני". אני משבח מאוד את הספר, ודיין הבולגרי מעיר שהוא מכיר את עבודותיו של אבינרי, והסתמך עליהן.

 "על מארכס?" אני שואל. "הוא נחשב מומחה בינלאומי."

 "די קרוב. על המאטריאליזם הגרמני."

אחרי הארוחה, טיול בשדרה, יחד עם דיין הבולגרי, בין עצי התפוז העלובים, אך באווירה של צעידה בינות לעמודים של הסטואה. אנחנו מגיעים עד לבריכה ולמזרקה שבקיר המזרחי של האחוזה. משוחחים על יהודי בולגריה ויהודי מקדוניה. דיין מאוד ביקורתי לגבי עמדתם של הבולגרים בתקופת השואה, זאת לאחר שאני משבח אותם. הוא מספר שרק לאחרונה עלה לדיון פומבי עניין הסגרת יהודי מקדוניה לידי הגרמנים. לדבריו אותם אלה שהם היום בשלטון, חלקם צאצאי המשפחות שהיו מעורבות אז בהסגרה, ולא פלא שהם משתדלים להשתיק את הנושא.

15.00. אני חוזר מהחדר להרצאה של אחר-הצהריים. באולם המבוא, שהוא גם מעין חדר-מדרגות לקומה השנייה, מודיעים לי שיש לי טלפון. יהודית מתקשרת, כבר מהבית. יש הפרש של שעה, בישראל עכשיו כבר קרוב ל-16.00. גם בן מדבר. אני מתאר בקצרה את המצב כאן. יהודית מספרת שקיבלתי סכום גדול, החזר מהביטוח הלאומי. אני מניח שזה יכסה לי את חשבון כרטיס האשראי, כשאחזור, כולל מקטרת הדאנהיל החדשה.

הרצאה של פרופ' גבריאל דיאז על מקסיקו. מדבר ספרדית. התרגום סימולטאני. אותה מפלגה נמצאת בשלטון מאז המהפכה שהתחוללה ב-1910. מפלגת המהפכה הממוסדת, הוא מכנה אותה, הוותיקה ביותר בעולם, מלפני המהפכה הרוסית. מקסיקו היא דימוקראטיה טוטאליטארית או טוטאליטאריות דימוקראטית. שניהם יחד. יוסה כינה את המישטר במקסיקו – טוטאליטאריות, או דיקטטורה – מושלמת.

היתה תקופת הפלא המקסיקני, הבום כלכלי והיציבות הפוליטית. ב-1988 בא המשבר הכלכלי, לאחר כ-40 שנות פריחה, וזה נגמר. השחיתות היא חלק מהשיטה הפוליטית. הצורך בנשיא. בשלטון חזק ומרכזי. כמעט שאין אופוזיציה. הנשיא הוא ראש המדינה וראש המפלגה כאחת. לא צפוי שינוי פוליטי.

אחריו מדבר בספרדית רפאל גואידו ואג'ר, מאל-סאלוואדור. קשה להבין את דבריו, למרות התרגום הסימולטאני. ההרצאה משעממת. עד כה רק ההרצאה של גבריאל היתה מעניינת. מתברר שאין דימוקראטיה באל-סלוואדור.

מתחיל הדיון בשתי ההרצאות. כדי לצאת ידי חובה, גם אני שואל שאלה. בהזדמנות זו עליי להציג עצמי, כפי שנהגו כל אלה שלא נכחו אתמול בישיבת ההיכרות.

 "אני סופר עברי, מישראל, חבר מועצת שינוי, שהיא מפלגה ליבראלית שמאלית, וחלק מהקואליציה ששולטת בישראל עכשיו."

אני שואל את גבריאל לגבי הצנזורה העצמית של התקשורת במקסיקו. נושא שעליו דיברנו הבוקר בשיחה מוקדמת, בחצר המרוצפת שבכניסה. זה מעניין את זקנתי, אבל עוד מעט מסתיים היום הראשון, וצריך להראות נוכחות. שאר החברה, הצעירים, דופקים שאלות כמו כרטיס בשעון נוכחות בעבודה. קלוץ-קאשס. "מה מצב זכויות האדם אצלך?" – "אולי תוכל להאיר יותר את מעמד האישה?" – "היש סיכוי שמפלגתך תנצח בבחירות הבאות?"

אחד המשתתפים החרוצים, השואל ראשון בכל דיון, ארתורו הארגנטינאי, יושב קיצוני בשולחן מימין, לפי סדר האלפא-ביתא. צעיר למדי, מזוקן, מדבר בהתלהבות.

16.30. הפסקת קפה. אני מנצל אותה לעשות צילומים אחדים בחוץ, בגן היפה של האחוזה, ובכניסה לחצר המרוצפת. (תמונות 7-0. בתמונה 4 רואים את יוסרי המצרי וגבריאל המקסיקני בחצר הפנימית, היכן שצולמנו לפני הצהריים לתמונה הקבוצתית).

17.00. לאחר הפסקת קפה, הרצאה בספרדית של הבוליוויאני איוואן זגדה. בוליביה הוכרזה כריפובליקה בשנת 1825, מאז היו לה 18 חוקות. בתקופה הדימוקראטית, עכשיו, אין שלטון צבאי בארצו, אך היפר-אינפלאציה של 35% בחודש. יש יותר שחיתות מאשר היתה קודם, תחת המשטר הצבאי. הדימוקראטיה כשלעצמה אינה תרופת-פלאים. צריך לעבוד כדי שתצליח. הוא מדגיש את השפעת הסמים על מדינות אמריקה הלטינית. משתמש במונח – Narcotrafico. 75% מהאוכלוסיה בארצו הם אנאלפאבתים.

בשעת ההרצאה אני רואה שדיין הבולגרי, המזוקן והשמן, המרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות, קורא את הסיפור שלי, "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שנתתי לו בתרגום האנגלי. לקראת הנסיעה הכנתי צילומים אחדים של הסיפור מהתרגומים שישנם בידי – אנגלית, ספרדית, גרמנית, רוסית וערבית, כדי שיהיה לי מה להראות למשתתפים. ליוסרי ולזיאד נתתי אחר-הצהריים את הסיפור בתרגומו הערבי של מחמוד עבאסי, צילום מחוברת "מיפגש".

18.00. נסתיימו הדיונים להיום. אני נישאר עם זיאד הירדני, בעמידה, לשיחה ממושכת, בעקבות שאלתו מהבוקר. תחילה אני מברר אם הוא ממוצא פלשתיני. לא. הוא מהעיירה אלאונה, בצפון ירדן, שכל יוצאיה נושאים שם משפחה זה, אך בה-עצמה הם מכונים בשמות אחרים, כדי להבדיל ביניהם.

לדעתו עלינו רק להחזיר את כל השטחים, ואז יחזור הכול להיות על מקומו בשלום. אבל אפילו לישראל של 1948 הוא קורא בשם Occupied teritories. הוא מוכן בדוחק להכיר בגבולות החלוקה של 1947, גם זאת, בשפה רפה, ולאחר שנחזיר את כל השאר, שהרי כל האשמה נעוצה בתוקפנות שלנו.

 "מה אתם מפחדים כל כך לחזור לגבולות האלה?" הוא שואל.

 "כבר היינו באופרה הזו, לפני מלחמת יוני 67'. מדוע אז לא הסתפקו הערבים בגבולותיה של ישראל, לא הכירו בה ולא כרתו עימה ברית שלום?"

 "היום המצב שונה." הוא קובע בביטחון, ובנשימה אחת: "אין לכם עתיד. זה ברור, הריבוי הטבעי של הערבים יכריע אתכם. כמה עולים שלא תביאו מרוסיה – לא תתגברו על זה. איך תתגברו על זה? תגיד לי, איך?" הוא אומר בנימת ניצחון שיש בה גם שמחה-לאיד, "ייקח עוד עשרים שנה, עוד מאה שנה, כך זה היה גם עם הצלבנים."

אני רואה עם מי יש לי עסק, ועונה לו בנוסח השיחות שכתבתי ב"ג'דע", הספר על אברהם שפירא:

 "שמע זיאד, מה אגיד לך – שיכנעת אותי. כאשר אחזור לישראל, אציע לבני עמי לבצע התאבדות קולקטיבית. נמלא את כיסינו אבנים כבדות, נלך לים, ונטבע כולנו יחד. ודי, לא תהיה מדינת ישראל, ושלום מושלם ונצחי ישרור מעתה במזרח התיכון. סאדאם חוסיין לא יפלוש לכווית ולא יהרוג שם ערבים, הכוויתים לא יהרגו בתגובה פלשתינאים, בלבנון לא תהיה מלחמת אזרחים, האחים המוסלמים לא ינסו לקעקע את משטרו של מובארק במצרים, איראן לא תאיים על שאר מדינות ערב."

תחילה הוא משתתק לרגע, נבוך, אך מיד מתעשת ומשיב: "אתם שיגעתם את סאדאם חוסיין." ומוסיף בשמחה: "מובארק – הוא יפול. ירצחו אותו מפני שהוא נגד הדימוקראטיה במצרים!"

 "זיאד, האחים המוסלמים זאת דימוקראטיה? הם רוצים רק להרוס את המישטר הקיים!"

פרופ' דה קאמארה עובר ומחייך בראותו אותנו מתווכחים. אני מסביר לו שאנחנו מנסים להגיע להסכם שלום.

חוזר לחדר. מתרחץ. בבית-השימוש יש גם בידה. נקי, אבל מאוד פשוט. אין אמבטיה, רק פינת מקלחת. לא ניראה שיש כאן משתמשים רבים בשירותי הרחצה. איתי במסדרון רק ראג'יווה מסרי-לאנקה, וזיאד.

19.30. ארוחת ערב. יושב בין יוסרי המצרי, לבין מנהל הכנס, או מנחה הסמינר, שחשבתיו עד כה בטעות לגרמני, ומתברר שהוא פורטוגזי, ושמו דה קאמארה. הוא מתפלא שיכולתי לטעות בזיהויו. את המנהל הגרמני, דירק פטרס, החתום על ההזמנה, אין אנו פוגשים כלל.

כאשר השיחה מתחממת. אני מבקש מדה קאמארה להמליץ בפניי על מיטב התוצרת של ארצו בארבעה תחומים: זמרי פאדו, עוגיות, יינות, וגבינות. הנה רשימתו, שאותה נתן לי בכתב-ידו ובגאווה רבה, ולפיה אני משתדל מאוחר יותר לכוון את קניותיי:

קלטות פאדו

.Amalia Rodrigues. D. Vicente da Camara. Nuno da Camara Pereira

עוגיות

סינטרה: (Queijadas de Sintra (Piriqvita

ליסבון: Pasteis de Belem. Pasteis de Cervesta

יינות

.Red: Mouchao. Tapaoa do chaves

.Green: Aveleda

.White: Esporao. colares Velao. Porto. Madeira

גבינות

. Queijo do Zekka. Queijo do Serpa

אני נישאר בשולחן לשיחה ארוכה עם יוסרי. אני מספר לו על ביקורנו בקהיר, בלוקסור, באסואן ובאבו-סימבל. הוא מאוד לבבי אבל אינו מעמיק. מדבר בעיקר על קורס וידאו וקולנוע שסיים לאחרונה.

אחרי הארוחה אני יורד עם יוסרי, ועם פיליס מטאיוואן, אל הבר, שנמצא בבניין השומר, בכניסה לאחוזה, ליד השער. יש כאן דלפק משקאות. מוזגים בו יין אדום מבקבוק נושא תווית של האקדמיה. יש גם יינות אחרים, כולם מקומיים, וכן בירה, טקילה, ויסקי ועוד ליקרים. שלושה חדרים לא-גדולים ובהם ספסלי-עץ כבדים. באחד החדרים שולחן-כדורגל שמופעל בידיות, משחק שזה שנים נעלם אצלנו בגלל המשחקים האלקטרוניים. אחדים ממשתתפי הסמינר משחקים כאן בהתלהבות רבה, והחבטות הנלהבות בכדורון הקשיח, מרעישות למרחוק.

יוסרי מביא עימו קלטת וידאו של סרט-גמר שערך בסיום הקורס בקהיר. קצב העריכה הוא של ה-CNN, אך המעברים הם של חובבים שגילו לראשונה את אפשרויות המצלמה. נוגע ללב מראה הסטודנטיות המצריות, שחובשות על ראשן שביסים כמו החרדיות אצלנו. סטודנטית אחת, שמנמונת ומלאת חיים, רוקדת מול המצלמה לקצב מוסיקה מערבית, ניראית כמיצבור או כדינאמו של יצרים בלומים, כמהה לשיחרור, אבל אינה מסירה את השביס מעל ראשה, וכל המעמד מקבל אופי גרוטסקי, כהשתוללות רגעית של תלמידות מנזר. יוסרי מחליק את הדברים – זו אינה חובה עליהן לחבוש את השביס, אבל הן רוצות בכך.

יושב בחדר אחר בבר לשיחה ממושכת עם קז'ישטוף הפולני ופטר הצ'כי, כאשר לידינו יושבים זוראן הסלובני הגבוה וזוראן הקרואטי רחב-הגוף והישנוני. אני מוצא שפה משותפת בעיקר עם המזרח-אירופים, למעט הרוסי הממוסד וההונגרי הסנוב. מתעניינים בנעשה בישראל. קז'ישטוף מדבר על היהודים בפולניה. פטר מספר על אוצרות של יהדות שמצויים במוזיאונים בצ'כיה, לשם אספו אותם הנאצים כדי לייסד מוזיאון היסטורי ליהדות אירופה, לאחר השמדתה. לדבריו דורשת ישראל את הרכוש הזה, אך זו טעות. בישראל לא חסרים תשמישי קדושה, ואילו בהישארם בצ'כיה, היכן שכבר כמעט אין יהודים, הם ישמשו מזכרת ועדות לנוכחות היהודית.

12.00 בלילה. חזרה בחדר. המיטה באמצע. ארון עץ חום, ישן וגבוה, כמו אצל סבא שלי. שולחן כתיבה. כורסה. אין רדיו. אין טלוויזיה. יש מכשיר טלפון, אבל שיחות חוץ אפשר לטלפן רק במשך היום, מהמשרד. אני רושם את הרשמים האחרונים. תם היום הראשון לשהותי כאן.

*

בשלב זה עדיין אין המשתתפים מוכרים היטב זה לזה. כולנו מסתובבים עם תווית השם על כיס הז'אקט, יושבים במקומות קבועים לפי סדר המדינות, במלבן גדול, כאשר הצלע הפונה לגן היא שולחן המרצים. אני יושב באמצע מול שולחן המרצים, ומאחוריי תאי המתורגמניות הסימולטאניות.

במשך הישיבות, או המושבים, אני רושם לעצמי, בתיק החומר שקיבלתי, הערות בעברית ליד שמו של כל אחד מהמשתתפים, למעט הירדני והמצרי. אמנם אין כאן איש הקורא עברית, ובכל זאת אני נזהר.

כדי להכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות, הריני להציגן בשלב מוקדם, אף שמלוא איפיונן יתברר לי רק בהמשך השבוע:

פרופ' ארתורו פלייר ((Arturo Flier, פרופיסור באוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה. כבן שלושים ויותר. וכפי שיתברר לי מאוחר יותר – יהודי. אימו באה מפולניה. הוא דומה קצת ליואל בן-נון, או לפופיק ארנון בטרם חזר בתשובה. קנאי אידאולוגי כמוהם, אבל "טרוצקיסט". נלהב. מנסה להבין את העולם רק מתוך הכללות. בוקר אחד אני שם לב שהוא אינו אוכל בשר. הוא מתנצל. לא מתוך כשרות. פשוט, הוא צמחוני. נידמה לי שבארוחות הצהריים והערב הוא אינו צמחוני.

סיגמה הודה ((Sigma Hudaמבאנגלדש. מופיעה רק ביום החמישי, יחד עם בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה בממשלת בנגלדש. הודה היא המזכירה הכללית של האגודה לזכויות האדם ושל ארגון עורכות-הדין בארצה. ניראית כמו מאשה לובלסקי, אבל כהה. לבושה בגלימה לאומית ובסנדלים. מתנשאת בהרצאתה. דברנית. פעלתנית. קצת מפחידה. ואולם בשיחה אישית היא נעימה יותר.

איוואן זגאדה ((Ivan Zegada מבוליביה. כבן ארבעים. מזכיר כללי של המפלגה הדימוקראטית בארצו. לא מבריק אבל רקדן מעולה וחתיך. בחור נחמד וסימפאטי. חרוץ מאוד. בעל חיוך כובש לב. הוא רושם כל הזמן בספרדית, בכתב-יד מעולה. קשה לעמוד על טיבו.

פרופ' רנאטו דה אנדראדה לסה ((Renato de Andrade Lessa מברזיל. כבן ארבעים ויותר. חוקר בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפדראלית של ריו דה ז'אנרו. תחילה ניראה לי אדם קצת סגור. פרווה. בעל פנים עגולים. קירח וחייכן. מאוחר יותר יתברר לי, מדבריו, שהוא נשוי ליהודיה, ילדיו נחשבים יהודים. הוא עצמו בא מבית לא-יהודי וחילוני, ולכן החגים היחידים בביתו הם החגים היהודיים. אוהד ישראל, וחש עצמו חצי-יהודי.

ד"ר דיין קיוראנוב ((Deyan Kiuranov מבולגריה. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדע המדינה ויועץ קרן פרידריך נאומן בסופיה. שמן מאוד. מסורבל. הליכה דובית וכבדה. מזוקן. ממושקף בעדשות עבות. לבוש בפשטות רבה, מהיום הראשון. האישיות בעלת הרמה הגבוהה ביותר בכנס. בעל נפש, ידיעות בספרות. גם הרצאתו טובה מאוד, אולי הטובה ביותר. אני מתיידד איתו, אם כי יש בו יסוד מפחיד במקצת, סלאבי. מעין חוטא קדוש של דוסטוייבסקי.

ליליאנה ורגאל קאנאל ((Liliana Vergel Canal מקולומביה. כבת שלושים ואולי צעירה יותר. מתאמת פרוייקטים נשיאותיים בתחום הנוער והמשפחה בארצה. פנים בהירות ושיער שחור חלק. הבחורה הכי נחמדה בכנס. היא לא מבריקה. מדברת בדיונים רק בהכללות ושואלת שאלות כלליות ויבשות. אני נותן לה, לבקשתה, עותק של הסיפור, בספרדית.

זוראן באטושיק ((Zoran Batusic מקרואטיה. כבן שלושים. אם קוראים את שמו מבלי לדעת כיצד הוא מבטאו, יוצא – "בתוסיק". הוא עוסק בהיסטוריה ובסוציולוגיה. ניראה כמו פוגרומניק. נפש של איכר. בחור טוב. קצת מנומנם. מתנהל באיטיות. מדבר לאט, ולכן נשמע לעיתים כמלגלג, אבל לא. דומה קצת לחבר שלי, שרגא רבין.

ד"ר פטר שולר ((Petr Suler מצ'כיה. כבן ארבעים. היסטוריון ומנהל רשת מוזיאונים בדרום מוראביה. משכיל, סימפאטי. תחילה אני סבור שהוא ממוצא יהודי. אבל הוא צ'כי, אם כי בעל ידע ביהדות בגלל תחומי מקצועו. קרוב לדעתי בנושאים רבים, אך חושש להביע את דעתו גם כשהוא יודע שהצדק איתו, והאחרים טועים.

יוסרי פאודה ((Yosri Fouda ממצרים. כבן שלושים. פרופיסור-עוזר באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ויועץ קרן פרידריך נאומן בקהיר. בחור צעיר מאוד, רזה, כהה-עור, ספורטיבי ואוהב לבלות. עיקר התמחותו בתחום התקשורת. מביא עימו קלטת סיום של קורס טלוויזיה שנערך באוניברסיטה בהדרכת מורים זרים, אחד מהם מה-CNN. הוא מאוד חביב כלפיי, אבל משקל קל. די שטחי, וכך גם שאלותיו.

רפאל גואידו וג'אר ((Rafael Guido Vejar מאל-סלוואדור. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדעי החברה. כהה ובעל זקן דק. שתקן. סגור. איני עומד על טיבו.

מריו ארתורו לופז אריווילאגה ((Mario Arturo Lopez Arrivilaga מגווטאמאלה. יועץ לנשיא. כבן ארבעים. בחור בעל לב פתוח. שהה כשמונה חודשים בישראל, בהשפעת ידידים יהודים. שהה בגבעת השלושה ובהחותרים. נתתי לו סיפור בספרדית עם הקדשה, שייזכר בישראל.

יאנוש גיורגיאק ((Janos Gyurgyak מהונגריה. כבן שלושים ויותר. מרצה במדע המדינה ועורך שבועון ובית-הוצאה בתחום מדעי המדינה. תיאור מפורט שלו כבר הבאתי לעיל.

אהוד בן עזר (Ehud ben-Ezer)מישראל. "חבר המפלגה הליבראלית שינוי" (זה מה שנכתב עליי ברשימת המשתתפים).

זיאד אלאונה ((Ziad Alawneh מירדן. כבן שלושים ויותר. מנהל החברה הירדנית לפיקוח על הזיהום הסביבתי. לא חכם. מנסה כל הזמן להקניט אותי בנושא השלום.

פיוס ניאמורה ((Pius Nyamora מקניה. כבן ארבעים. שחור. מו"ל ועורך שבועון אופוזיציוני בארצו. אדם חביב. ניראה קצת מגוחך, כמו מהדורה צעירה של הדוד תום. עובד הרבה. שואל כמו תלמיד חרוץ. מספר היטב על תלאותיו כמו"ל של שבועון לוחם. מתברר כאחד האנשים הרציניים בכנס.

קים דא-סונג (Kim Dae Sung)  מדרום-קוריאה. כבן ארבעים, ואולי יותר. מזכיר כללי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה, שנכשלה בבחירות האחרונות. יעיל כמו מחשב. סגור ומרוחק. ניראה הגון מאוד. בעל פוטנציאל שכלי המסביר את הצלחת ארצו. במבט נוסף, לאחר הדיון המסכם בהחלטות, הוא לא כל כך חכם. רק יעיל. ואולי הרושם הוא בגלל שליטתו המוגבלת באנגלית.

פרופ' גבריאל דיאז ((Gabriel Diaz ממקסיקו. כבן ארבעים ויותר. עומד בראש מרכז של מחקר אקדמי כלכלי במקסיקו-סיטי. בחור חביב. נמוך וקטן. מזוקן. לבבי וידידותי. מרצה טוב, אפילו מעולה. ראש פתוח. מזמין אותי לבוא למקסיקו. נותן לו את הסיפור, בספרדית, הוא קורא ונהנה מאוד.

פרופ' אוסקר אורוויולה ((Oscar Urviola מפרו. כבן ארבעים ויותר. פרופיסור למשפטים באוניברסיטה הקתולית של סנטה מאריה. קצת סגור. אומרים לי שהוא ממוצא פלסטיני. אני שואל אותו. מתברר שאימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו כבר נולד וגדל בפרו.

קז'יסטוף פודמסקי (Krzysztof Podemski) מפולניה, פוזן. סוציולוג. חבר באיחוד הדימוקראטי. כבן שלושים ויותר. אני שותה איתו רבות. איש פתוח. אינטלקטואל פולני. ריח יין מהפה. ישן הרבה, וניראה ישנוני. מבט של שיכור-למחצה. לבוש פשוט שערו הצהבהב, הקלוש, מתבדר פרוע סביב קרחת מתקדמת. מזכיר קצת את דן צלקה. היחיד שכבר לא נמצא לו מקום באחוזה, גר במלון בסינטרה, מופיע מדי יום וחוזר בלילה.

איגור קאפירין ((Igor Kapyrin מרוסיה. "מומחה" וסגן-שר ראשון במשרד החוץ. כבן ארבעים. ניראה ומדבר כאיש מימסד. מדבר פורטוגזית שוטפת. מתברר שאומן בשפה הזו ושימש שנים אחדות בשגרירות רוסיה בפורטוגל וכאן גם נולדו ילדיו. סגור וחלקלק. ניראה כאיש קג"ב, כחוקר. זו אינה רק התרשמות שלי. המשתתפים המזרח-אירופים האחרים מסתייגים ממנו ואפילו קצת נזהרים מפניו.

זוראן טאלר ((Zoran Thaler מסלובניה. חבר הפארלאמנט. פטריוט של מולדתו הקטנה. נלהב. תמים. בודק מדי פעם באטלס-כיס, כניראה כדי לראות אם מולדתו עדיין קיימת. שטחה גדול במקצת משל ישראל ויש בה רק שני מיליון סלובנים, דוברי סלובנית. שלדבריו הם העם הקטן ביותר באירופה.

ד"ר ראג'יווה ויז'סינהא ((Rajiva Wijesinha מסרי-לאנקה. נשיא המפלגה הליבראלית של סרי-לאנקה. כבן ארבעים. דובר אנגלית מושלמת בניגון מיוחד, שר את סופי המשפטים בהטעמה מלעילית. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי. שאלותיו מוכיחות בקיאות רבה, בייחוד במצב הפוליטי בארצות המתפתחות ובדרום-אסיה. תחילה אני חושב שהוא מתנשא בידיעותיו, אך הוא מתגלה כמאוד לבבי, ראש פתוח, אוהד ישראל.

מקס מאמאסה ((Max Mamasa מדרום-אפריקה. כבן חמישים. שחור. מזכיר הארגון הדרום-אפריקאי לזכויות האזרח. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פיליס הואנג ((Phyllis Hwang מטאיוואן. ממחלקת המחקר של משרד החוץ בטאיוואן ומהמפלגה הדימוקראטית הפרוגרסיבית. בת שלושים ויותר. נמוכה. עיניים שחורות בולטות ופנים עגולות בגון שנהב. מדברת אנגלית מושלמת בקצב של מכונת-ירייה. כולה מוח. חריצות. בקיאות. מיומנות. אבל משהו מקורי חסר. כאילו אינה מכניסה דבר משל עצמה לעולם המודרני שבו היא משתמשת. מאוחר יותר, לאחר הרצאתה, מתברר לי שגדלה כל שנותיה בארה"ב, ונמצאת רק שנה בטאיוואן. יש משהו פאתטי, רווקותי, בהווייתה.

נאפאפורן אטיוואנישאיאפונג ((Napaporn Ativanichayapong מתאילנד. כבת שלושים. דקה עד שכמעט אין רואים אותה. איני עומד על טיבה. בקושי אפשר להבין את שאלותיה כי היא מדברת בלחש ובקול לא ברור. קוראים לה כאן נאפא. ניראית כנערה שהתפתחותה נעצרה.

פרופ' גראהם לוק ((Grahame Lock מאנגליה. כבן חמישים. פרופיסור-חבר בקווין-קולג', אוכספורד, ופרופיסור למדע המדינה באוניברסיטאות אחרות. מגיע לכנס רק ביום רביעי בערב, לארוחת-הערב. פרופיסור אנגלי ציני וצחקן. דברן. חביב. משקל קל. מעניין יותר בשיחה מאשר בהרצאה. דומה לוודי אלן, אך לא ניראה לי שהוא ממוצא יהודי. נמוך, פני ילד, בהיר שיער, דליל ומקריח.

מרקוס קוצ'יארארו ((Marcos Conchiararo מאורגוואי. מהמפלגה הלאומית. כבן שלושים ויותר. גבוה ובהיר. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פרופ' ד"ר ג'ואו בטנקורט דה קאמארה ((Joao Bettencourt da Camara מפורטוגל. מנחה הסמינר. צנום, צולע במקצת. לבוש בקפידה. פניו קצת כהים. חייכני. כבן חמישים ויותר. משופשף. מתנהג כדיפלומט. לעיתים נוטה להאריך בדבריו, להתפלסף ולהראות בקיאות אקדמית, בייחוד בנושא קץ ההיסטוריה של פוקויאמה. לומד מיד את שמות כל המשתתפים ותולדותיהם ויודע ליצור יחס אישי עם כל אחד מהם כאילו הכירו מימים-ימימה. מזכיר במקצועיות שלו את רן קידר. נידמה לי שאני מתיידד איתו אך יש לקחת בחשבון שהארת-הפנים היא חלק מעבודתו המקצועית. ביום שלפני-האחרון הוא מביא לי חבילה קטנה ובה שתי חפיסות של עוגיות קייג'אדה, שעליהן תפארתה של סינטרה. אולי כבשתי את ליבו בכך שבאחת הארוחות לקחתי ממנו רשימה מפורטת של היינות, הגבינות, קלטות הפאדו והעוגיות המומלצות ביותר על ידו, מתוצרת פורטוגל.

*

בדפי ההסבר, שאנו מקבלים בתיק המשתתף, אני קורא פרטים על קווינטה דה ריבאפריה. העמק שבו מצויה האחוזה, ליד סינטרה, מיושב ברציפות זה כ-2,500 שנים. לפי החפירות שנערכו במקום, החל היישוב בתקופת הרומאים. האחוזה נכבשה בשנת 750 על-ידי המוסלמים, ואלה גורשו ב-1150. בית האחוזה שימש מעון-קיץ למלכי פורטוגל, וסבל נזקים חמורים ברעידת-האדמה של 1344. משפחת ריבאפריה ((Ribafria מפורסמת בגנראלים ובמדינאים שהוציאה מקירבה, וקיבלה את האחוזה כאות הוקרה על שירותיה לפורטוגל. משפחה זו התקיימה עד למאה ה-18, ומ-1540 שקדו בניה על בניית האחוזה, והפכוה לאחת היפות באיזור. סגנון בנייתה, שאינו שונה בהרבה מצורתה כיום, היה אחת הדוגמאות היפות ביותר בפורטוגל לסגנון הבנייה של המאה ה-16.

רעידת-האדמה של 1755 הרסה כמעט לגמרי את האחוזה. רק קטע אחד, המדרגות אל החצר הפנימית, וחלק מהמגדל, שרדו. לאחר רעידת-האדמה שוקמה האחוזה, הפעם בבעלותו של המרקיז מפומבאל ((Marques of Pombal, שהיה ראש הממשלה שאירגן את שיקומה של ליסבון אחרי הרעש. האחוזה, על גניה, נחשבה דוגמה מובהקת לסגנון הפרה-נפוליוני.

בתקופת מלחמות נפוליון סבלה האחוזה נזקים חמורים, ועברה לבעלותה של משפחת מלו ((Mello, שהשתמשה בה כמקום-מגורים קבוע. בתחילת המאה עדיין נחשבה קווינטה דה ריבאפריה לפנינת חמד, אם כי הרוסה-למחצה. משפחת מלו, משפחת תעשיינים מהעשירות בפורטוגל, חידשה את האחוזה.

מ-1949 מצוייה האחוזה ברשימת האתרים הלאומיים, ובתור שכזו היא מוגנת. אם כי סלילת כביש בינעירוני על גבולה הצפוני שינתה את השימוש בשערה ההיסטורי, המצוי ממול המגדל, שער זה סגור כיום.

ב-1957 עברה האחוזה שיפוץ נוסף, בהשגחת הרשות הממשלתית לשימור אתרים היסטוריים. כל השיפוצים נעשו בסגנון ובחומרים של המאה ה-16, כל אחת-עשרה המזרקות ניבנו מחדש, וכן מערכת אספקת המים על תעלותיה וצינורותיה. נחפרה באר המבטיחה את אספקת המים, וצורפה לה הבאר שתחת המיטבח. ניבנו בריכת שחייה ומגרש טניס, חודש הגן, והוכנסה הסקה מרכזית לבניינים.

כאשר ניבנה נמל-התעופה של ליסבון, היה צורך להרוס בשטחו מזרקה עם בריכה עתיקה. אלה הועברו בשלימותן, אבן אחר אבן, והותקנו מחדש בקיר המזרחי של גן האחוזה. זוהי אחת הדוגמאות היפות ביותר למזרקה מתקופת הבארוק.

ב-25 באפריל 1974 נסתיימה תקופת הדיקטאטורה של סאלאזאר. בעליה של האחוזה עזבו אותה, ולמשך 14 שנים נותרה ללא שימוש. ב-1988 רכשה קרן פרידריך נאומן את האחוזה, שיפצה אותה במתכונת של בית-הארחה, האולמות בבניין הראשי הפכו לאולמות הרצאה, האורוות – לבניין משרדים, כל זאת מבלי לפגוע ביופי החיצוני של הטירה העתיקה. באביב 1989 החלה "האקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש" לפעול במקום.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד וכל יקיריך, ברכת שנים טובות ורבות להמשך יצירתך הברוכה! תודה לך על צירוף הציור המרשים של מאוריציו גוטליב בחב"ע 1184. וכמתואר בהסבר, הצעיר שעומד ומצטער מעל הרב, הוא מאוריציו הצייר, המאוכזב  על שהאישה מעליו בעזרת הנשים, האם של אהובתו העומדת לידה, אינה מרשה לה להינשא למאוריציו הצעיר, שהתאבד בשל כך לאחר כמה שבועות.

בהגדלת התמונה תראו את הכיתוב על כיסוי ספר התורה, ו'יודעי דבר' מספרים שבמהלך הציור הוא תיכנן את התאבדותו, ולכן רשם באותיות זהב משהו כמו: "נדבה לזכרון משה גאטליעב זצ"ל" שזה היה שמו העברי, וכן תאריך משוער של מותו.

בהערכה מיוחדת,

ברוך תירוש

* ויקיפדיה: "בוב דילן נולד כרוברט אלן צימרמן ב-24 במאי. הוא זמר-יוצר יהודי אמריקאי, הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2016."

אנחנו מקווים שיבוא היום שבו יינתן פרס נובל בספרות לעוד יוצר יהודי, אבל הוא יהיה סופר עברי ולא הבא-בתור ליאונרד כהן, למשל.

* 14.10.16. יום שישי. על רקע הפצצות הג'נוסייד של מטוסי סוריה ורוסיה בחאלב, ומחיקת בתי-חולים בעיר מעל פני הקרקע –  "מועצת הביטחון של האו"ם מקיימת כעת דיון מיוחד שעוסק בבנייה בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. הדיון המיוחד מתקיים ביוזמת מצרים, ונצואלה, מלזיה, סנגל ואנגולה, שמשמשות כחברות במועצת הביטחון, ובדחיפה של הפלסטינים. ישראל מחרימה את הדיון, אך משתתפים בו נציגי זכויות אדם ישראליים." ["הארץ" באינטרנט, 14.10.16].

בדיון משתתפים חגי אל-עד, מנכ"ל ארגון "בצלם" [שצלם פלסטיני בחברון, מטעם אירגונו, תרם להפללת הסמל אלאור אזריה] וכן לארה פרידמן, נציגת ידידי "שלום עכשיו" בארה"ב.

ישראל מחרימה את הדיון.

ייזכר לדיראון שמם של יהודים וישראלים אלה ואחרים, המשתפים פעולה עם אויבינו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל