| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1186
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ז, 20 באוקטובר 2016
עם הצרופה המקורית לסיפורו של יוסי גמזו "סכך לסוכות" (סיפור אמיתי).
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [המשך]. // סגירת "מראה" – אבידה גדולה לעיתונות החופשית בישראל. // עמוס גלבוע: מוסול תיפול בסוף בידי הקואליציה השיעית-כורדית. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל: חמישה סבלים תימניים בשנת 1949. // "מותו של אורי פלד" לשמאי גולן, באנגלית באתר "אמזון". // מרדכי קידר: התקווה, לא הייאוש, היא הגורם לטרור הערבי-איסלאמי בירושלים. [ציטוט]. // הדסה מור: חוויה לעין, ללב ולנשמה, המחזמר "עלובי החיים" בתיאטרון הבימה. // אורי הייטנר: 1. מחויבותה של המדינה היהודית. 2. 130 שנה להולדת בן גוריון. 3. צרור הערות 19.10.16. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. // יואל נץ: פרס נובל לספרות – ולדימיר ויסוצקי? // נעמן כהן: יוגוסלביה – מדינות הסלאבים הדרומיים. 2. על קור וחום – הטעות של בני ציפר ומיכל סנונית. // אהוד בן עזר: 2 סעודות ל-3 סועדים ב-576 שקל לפני הטיפ, ב"דלאל" בצהרי חול המועד סוכות. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים. ד. אל קבר אבות. // משה כהן: לא חברים, זה לא גשם, זו יריקה בפנים. // יצחק שויגר: טיול לאומבריה שבצפון איטליה. // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום השלישי. // ממקורות הש"י.
* * *
ברוך בן עזר (רַאבּ)
שרה
על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י
כתבים מן הארכיון המשפחתי
העתיק וערך: אהוד בן עזר
תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל
בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר
שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"
[למאה ה-20, כמובן]
אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו
ואין בו שום תוספות בידיוניות
©
כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר
הרשות לציטוט נתונה מראש
מהדורת מרס 2011
י"ג.
ג'מל פשה, הדיקטטור של החזית המצרית, התחיל להתייחס רע מאוד אל היהודים, כידוע מתוך הגירוש הגדול של יהודי יפו [ותל אביב, בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917].
בחודש אפריל 1917 שוטטה שרה בלוויית לישנסקי בירושלים וביפו, ובתמידות אספה חומר, ואז רק אז נכנסה שרה בראשה ורובה אל תוך העבודה ונעשתה למנהיג של כל העסק.
בחודש מאי היא הפליגה ביחד עם לישנסקי באוניית יאכטה אנגלית למצרים, ושם היה אחיה אהרון אהרונסון בוועד המיוחד, בתפקיד יועץ ראשי אצל השלטונות האנגליים. שרה הביאה למצרים חומר חשוב ביותר עבור השלטונות האנגליים. לאחר ששהתה שבועות מיספר במצרים יחד עם אחיה בהוטל קונטיננטל בקהיר, התייצב אצלה לביקור קולונל המחלקה הראשית של האינטיליג'נס [כניראה וינדהם דידס. – אב"ע]. היו נוכחים אהרון אהרונסון, שרה, הקולונל, וידיד אחד שלי פ.פ. (הוא שסיפר לי על כך). [הוא פרץ פסקל מפתח-תקווה ששהה אותה תקופה במצרים והיה עוזרו של אהרון אהרנסון. – אב"ע].
הקולונל התקבל אחרי הצהריים לתה, ביחד עם ידידי פ.פ. אשר היה נמצא תמיד בחברתם. גם הוא היה ארץ-ישראלי וגם הוא חבר של הוועד המיוחד.
הקולונל אמר לשרה: "הוטל עליי בשם הממשלה האנגלית לבוא אלייך ולדרוש בשלומך, ולמסור לך כי משך כל תקופת מלחמת העולם עוד לא ראינו בכל מחלקות האינטיליג'נס שלנו עבודה שכזאת, וגם לא יכלה להיות לנו. קבלי בינתיים זמנית את תודתנו, התודה הממשית עוד תבוא לאחר המלחמה. שוב, בידי להודיעך שאת כבר פעלת יותר מן הדרוש, וערכך האישי אצל הממשלה האנגלית אינו מרשה לנו לסכן אותך יותר ולמלא את בקשתך להרשותך לחזור לפלשתינה."
שרה האדימה והזדקפה על רגליה, ואמרה אל הקולונל:
"ראשית, תודיע לממשלה שלך, שלא עשיתי מה שעשיתי לשם קבלת תודות, ועוד יותר מזה: לא עבור כסף. אין לכם מספיק כסף בקופתכם לשלם לי את התמורה. עשיתי זאת ואעשה זאת הלאה בשביל עמי ובשביל ארצי, ארץ-ישראל.
"שנית, לזה שאין אתם רוצים להרשות לי לנסוע חזרה לפלשתינה – אני חוללתי מפעל, ועליי להיות על ידו עד הסוף. כי באם, ישמור האל, יתגלה העניין, עליי אז לשלם בראשי, ולא לתת לחפים מפשע לסבול." (כאילו ניבא לה ליבה מה שניבא).
הקולונל קרא בקול נרגש אל שני הגברים שהיו נוכחים: "כן! אם קיימים אצל היהודים טיפוסים כאלה, בטוח הנני בניצחונכם, ובוודאי שאתם תשיגו את שלכם. עם שיכול לגדל גידולים כאלה מוכרח לנצֵח, אני מאחל לכם הצלחה בעתידכם."
לאחר לחיצות-ידיים חמות, הוא ירד נבוך מן המדרגות של המלון ביחד עם ידידי פ.פ. – "אני זועזעתי מן האישה הזאת," – הוא אמר לידידי בלכתם.
בסוף יוני 1917 חזרה שרה לארץ-ישראל באותה הדרך שנסעה [בספינה האנגלית לחוף עתלית, ואולם הפעם גם דרך קפריסין, בגלל מזג-האוויר. – אב"ע]. היא שוטטה בתמידות בכל הארץ, ובכל עת שהיתה עוברת דרך יהודה היתה מבקרת אותי [בפתח-תקווה]. ככה היתה אצלי כמה פעמים בחודשי האחרונים של קיץ 1917. היא אפילו ניסתה פעם לדרוש ממני שאחזור שוב לעטלית.
בפעם האחרונה ביקרה אצלי בחודש ספטמבר 1917. היא הראתה לי אקדח מאוזר קטן שהשיגה בראשון-לציון, אלא שלא היו לה קליעים [כדורים] עבורו. היא ביקשה מאיתי שאתן לה מיספר קליעים מאקדח המאוזר שלי.
משולחן-הכתיבה שלי הוצאתי קופסה עם עשרה קליעים ומסרתים לידה. (עם אחד הקליעים האלה היא אחר כך ירתה בעצמה).
חל שינוי רב בהתנהגותה ושאלתי אותה:
"הגידי לי שרה מה סיבת השינוי שחל בך מאז הינך נמצאת ביחד עם לישנסקי בעבודה?"
שאלתיה גם על אבשלום ואם יש שמץ ידיעה על אודותיו.
היא נאנחה אנחה עצורה ולא סיפרה, או שלא יכלה להודות, שכבר מזה זמן רב שהוא מת, וזוהי סיבת השינוי שחל בה.
*
ביום 21 לינואר 1917 נהרג אבשלום בין קווי החזית של התורכים והאנגלים ליד רפיח ולא בא לקבר ישראל. איך? מדוע? זה נישאר בגדר סוד כמוס שיוסף לישנסקי, היחידי שהיה עימו ביחד, הוריד עימו לקברו-הוא כאשר נהדק עליו חבל התלייה המסובן של התורכים, ביום ראשון אחד, בדמשק, 15 לדצמבר 1917.
העובדה כמות שהיתה היא שיוסף לישנסקי הגיע לבדו, בלי אבשלום, אל הפטרולים האנגליים עם פצע כדור בכתפו, ובמצרים הוא סיפר לכל אחד סיפור שונה. אומרים שבדמשק [כלומר, בהיותו כבר כלוא בבית הסוהר ונידון לתלייה. – אב"ע] הוא התפאר כי הוא ירה באבשלום והרגו. לצערי, הנבואה שלי התקיימה).
המשך יבוא
* * *
סגירת "מראה":
"אבידה גדולה לעיתונות החופשית בישראל"
[ציטוט] ידידים וקוראים יקרים,
מגזין "מראה" מתקרב לסוף דרכו, והגיליון הבא, ה-400, יהיה גיליונו האחרון.
במשך שמונה השנים האחרונות שימש המגזין במה לשיח ציבורי אקטואלי-פוליטי, אידיאי ותרבותי – משוחרר מכבליה של התקינות הפוליטית.
למען ישראל ציונית, חופשית ועצמאית, נידבו במשך שמונה שנים עשרות כותבים את זמנם ואת כישרונם לפרסום מאמרי דעת ודעה ב"מראה" במסירות והתמדה, ואנו מודים להם מעומק הלב.
המאמרים יישארו רלוונטים גם בעתיד, ועל כן יישמרו בארכיון האתר שיישאר נגיש לכל.
ניתן וצריך לעשות עוד הרבה להרחבת השיח האידיאי ולהעמקתו, הן בארץ והן מחוצה לה, ולקידום התמיכה וההגנה על הרעיון של עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
לא נותר אפוא אלא לקוות כי ניתן יהיה להמשיך ולקרוא את מאמריהם של כותבי "מראה" בבמות אחרות.
מערכת "מראה"
למערכת "מראה" שלום רב,
קיבלנו בצער רב את הודעתכם על סיום הופעת מגזין "מראה". חשיבותו, גם לנו במכתב העיתי, היתה רבה ביותר, והבאנו ממנו מאמרים מרתקים וחשובים. זוהי אבידה גדולה לעיתונות החופשית בישראל.
הרבה תודה על כל השנים המרתקות שבהן הופיעו גיליונותיכם ומהם הבאנו אוצרות של מאמרים ברמה גבוהה ביותר לנמענים שלנו. הייתם כמגדלור בין החוחים.
אהוד בן עזר
* * *
עמוס גלבוע
מוסול תיפול בסוף בידי הקואליציה
השיעית-כורדית
ודאי שיהיה שם מרחץ דמים וחורבן. לא ודאי בכלל מי ישלוט בעיר אחרי דאע"ש. על כן יש לצפות למרחצי דמים נוספים. ודאי שסילוק דאע"ש ממוסול לא יחסל אותו ולא יפחית טרור. לוחמת הגרילה תיהפך לנשק העיקרי שלו
שתי הערים המוסלמיות סוניות הגדולות של צפון הסהר הפורה, חאלב שבסוריה, ומוסול שבעיראק, עומדות בפני סכנת נפילה בידי השיעים, בהובלת המעצמה האיראנית השיעית.
בחאלב חיל האוויר הרוסי עוזר להחריב את העיר על מנת "לשחררה"; במוסול חיל האוויר האמריקאי יעשה את עבודת החורבן על מנת ל"שחררה" מדאע"ש .
אני רוצה להתמקד במוסול, בת למעלה ממיליון נפש, רובם המכריע – סונים. שיעים וכורדים מעולם לא היו שם. דאע"ש כבש את העיר לפני שנתיים וחצי עם כמה מאות לוחמים. השבוע, החלה קואליציה של צבא עיראקי, שהוא צבא שיעי, מליציות שיעיות רצחניות, צבא כורדי עיראקי, מליציות כורדיות מסוריה ומתורכיה, וחיל אוויר אמריקאי – במהלך לכיבוש העיר מידי דאע"ש. והרי כמה שאלות וניסיון לענות עליהן:
הראשונה, האם יעלה בידי הקואליציה הזאת לכבוש את מוסול?
בוודאות יצליחו להחריב אין ספור מבנים ולהרוג הרבה אזרחים, אך בסופו של דבר יכבשו אותה, גם אם זה יארך חודשים. יחסי הכוחות הם של כ-5000 לוחמים של דאע"ש מול למעלה מ-50 אלף של הקואליציה, עם סיוע אווירי מאסיבי. צפו להרבה דיסאינפורמציה על הקרבות הן מפי העיראקים והן מפי האמריקאים.
השאלה השנייה, קשה יותר: מה יהיה אחרי הכיבוש?
ודאי שיהיו שם ביזה ואונס והרג בממדים גדולים ביותר. אבל, מי ישלוט בעיר? הממשלה העיראקית השיעית שבבגדאד? היא תשלוט באוכלוסייה סונית שמעולם לא ראתה שיעים? ומה יגידו הכורדים? האם הם יתנו יד למימשל מטעם בגדאד? להערכתי הם ירצו לספח את העיר לחבל הכורדי האוטונומי של עיראק. האם הממשל בבגדד ייתן להם?
ומה תגיד תורכיה? היא תאפשר לכורדים להשתלט על מוסול, או תסכים לשלטון שיעי? יש להניח שלא. אז האם גם היא תנסה להשתלט על מוסול? במילים אחרות, ייווצר וואקום שיכניס את העיר והאזור כולו למאבקי דמים ונקמות. אם תחת שלטון האימים של דאע"ש היתה בעיר לפחות יציבות מסוימת, די ברור שבמקומה תבוא אנדרלמוסיה.
השאלה השלישית: מה יהיה עם דאע"ש בעיראק?
ובכן, ברור שדאע"ש לא יחוסל ולא ייעלם. הוא יחזור ל"מימדיו הטבעיים". כלומר, ארגון גרילה גי'האדיסטי, שאינו שולט בשטח אורבאני אלא מפוזר במדבר, בכפרים קטנים, חסין מפני הפצצות. הוא יחזור שם למה שהיה לפני שכבש את מוסול.
השאלה הרביעית: האם יימשך הטרור?
בוודאות יימשך, עם מוטיבציה גבוהה יותר כי לא רק דאע"ש מפעיל טרור אלא גם ארגונים ג'יהאדיסטים אחרים.
ובהקשר הרחב יותר: מכיוון שדאע"ש הוא בראש ובראשונה רעיון, אידיאולוגיה קיצונית שכובשת לבבות שונים, ייתכן מאוד כי לזמן מה תרד היוקרה שלו, אך כוח המשיכה יימשך. והסיבה המרכזית לכך היא זאת, לדעתי: דאע"ש הוא הסימפטום, דאע"ש אינו הביצה; דאע"ש צמח מתוך התמוטטות החברות בסהר הפורה, ועליית המתח הסוני-שיעי.
אם יש לקח מרכזי אחד שניתן כבר עכשיו ללמוד הרי הוא שארגון ג'יהאדיסטי עדיין אינו יכול למשול על טריטוריה ולשאת באחריות לחיי האזרחים שבטריטוריה שלו. הכרזת הח'ליפות היתה מוקדמת. אומנם עדיין עיר הבירה של הח'ליף היא ראקה, שעל גדות הפרת בסוריה. אותה יהיה קשה לכבוש, אבל העתיד לדעתי כבר מסומן: דאע"ש יעזוב/יסולק מהשטחים העירוניים, יחזור ללוחמת גרילה מתוך המדבר הסורי הגדול, וימשיך להפיץ את תורתו הקיצונית.
* * *
תקוה וינשטוק
פרנסות בישראל: חמישה סבלים תימניים
בשנת 1949
את קבוצת הסבלים התימנים הזו פגשתי בסוף שנת 1949 וכתבתי עליה בסדרת רשימותיי "פרנסות בישראל" ב"מעריב".
המבצע האדיר של "על כנפי נשרים" מתימן אך זה הסתיים. לארץ עלה שבט יהודי שלם, שחום עור ואקזוטי. רק ירדו מהמטוס כרעו כל אנשיו ונשקו לאדמת ארץ הקודש. חלום חייהם הוגשם.
לאורך כל הדורות שמרו יהודי תימן על יהדותם בארץ המוסלמית הרחוקה והמפגרת, פנו בשאלות לגדולי היהדות, קיבלו מהרמב"ם את "אגרת תימן"; כולם היו עניים מרודים. לילדים ב"כותאב" ("החדר") לא היו אפילו די ספרי קודש ללמוד מהם, ושני ילדים למדו בספר אחד, זה יושב מול הספר, כרגיל, וזה קורא בו במהופך.
בארץ, ללא פרוטה, ללא השכלה כללית, ללא מקצועות נדרשים, ללא קרובי משפחה ותיקים, הצטופפו במעברות, מהן נשלחו לעבודות דחק, בעיקר בנטיעות, להקמת מושבים. בערים ובמושבות היו שכירי יום, מסתפקים לרוב בשכר נמוך מהמקובל. לא התלוננו, לא באו בטענות ומענות וקיבלו הכול באהבה – וזכו לאהבתם של הוותיקים.
בימינו, בדור השני והשלישי לאותה עלייה, בניהם ונכדיהם של באי תימן הם בתוככי החיים והעשייה בארץ. איש לא ירים גבה אם יתממש חלומו של בן גוריון על רמטכ"ל תימני. הם התחתנו והתמזגו עם כל גלויות ישראל. גם מראיהם השתנה. יותר בהירי עור, יותר בעלי גוף. כבר אינם אקזוטיים.
חמשת הסבלים התימניים היו בני הדור הראשון.
קניתי ברחוב הרצל נברשת ארוכת רגל ורציתי להעבירה הביתה. חלף סבל. קראתי לו. הסבל, תימני, ביקש עשרים גרוש. אחרי משא ומתן קצר ירד ל-15 גרוש והעיר : "עבודה קשה ורווח מעט..."
ואני: "שמעתי כי הסבלים משתכרים דווקא סכומים גדולים מדי יום ביומו!"
"בואי ותראי," הציע.
הוא הוביל אותי לנחלת בנימין, לחבורת סבלים תימניים. למחרת בבוקר חזרתי ועמדתי לידם וראיתי מה פרנסתם של חמישה סבלים תימניים.
חמשתם היו בגיל העמידה, פיאות, זקנקנים, בגדי קרעים. התברר שלכולם אותן בעיות בעבודה ומחוצה לה. אותם תנאי שיכון, אותם מאכלים, אפילו מיספר ילדיהם דומה. כולם בני הדור התימני הראשון שהגיע לארץ.
בשמונה בבוקר התייצבו בפינת רחוב יפו-תל אביב על עגלות הארגז שלהם. זה מקומם הקבוע. לכל סבל בעיר "חזקת מקום" משלו. אם יעבור לתחום השייך לאחר יגורש בידי החברים. כאן, במרכז המסחרי של העיר, ניצבו סבלים בכל הרחובות. אשכנזים על אופניים, סלוניקאים שכוחם במותניהם ותימנים שדופים.
עיניהם תרו סביבם בלי הרף, מצפות ללקוחות.
והנה יצאה פקידה וביקשה סבל. יפת קם ראשון אך ישעיה צעק שהתכוונו לו, והמריבה עברה למכות. יפת חמק, קיבל את החבילה והובילה לרכבת. הרוויח שלושים גרוש.
אחר כך התמזל המזל לשלמה להוביל גלילי בד לחנות ברחוב השוק. לחנות היה סבל משלה, אדם בריא גוף שרכב על אופניים, [כנראה תלת-אופן להובלת משאות], אך משאות כבדים מסרו לתימני הצמוק. בעל האופניים לקח מארז של תיבות גפרורים, ושלמה העמיס על עגלתו עשרות חבילות ועליהן ארגז כבד. רוכב האופניים התקדם במהירות, זקוף קומה, והתימני צעד לאיטו, עקב בצד אגודל. כולו כפוף ומעוקם והעגלה נגררת לפניו בכבדות.
"אל תעמוד כמו גולם!" צעק רוכב האופניים.
שלמה ניסה להעביר את עגלת הבראשית[?] שלו בין כלי הרכב המודרניים, וכמעט נקלע בין גלגלי כלי הרכב. בלי להסתכל לצדדים חצה את הכביש ההומה ואץ בעקבות האופניים.
כשהגיע למטרתו כבר פרק הסבל השמן את מטענו והסתלק. שלמה סידר את החבילות הארוכות בפינת החנות, כשהסוחר מקפיד שיערוך הכול בדיוק.
שלמה דרש שלושים וחמישה גרוש.
"שלושים וחמישה?" רגז בעל החנות על המחיר האסטרונומי. "למה לא לירה?"
הוא נתן עשרים גרוש והוסיף עוד חמישה, מפטיר: "אף פרוטה לא יותר!"
שלמה חשב כי החנות המלאה כל טוב גורמת לו עוול. על המחירים במרכול אין ויכוחים. לעיתים מערערים קצת על המחיר במכולת, אך שכרו של בעל המלאכה נתון תמיד למשא ומתן ובדרך כלל, אם הוא נראה נצרך יותר, יקבל פחות.
בינתיים נקראו ישעיהו וסעדיה להעלות פחי שמן למשרד בקומה שלישית. עשרים פעם עלו והעבירו ארבעים פחים וכל אחד קבל שלושים גרוש.
זכריה הוביל ארבע חבילות לארבעה עוברים ושבים ועבור כל חבילה קיבל עשרה גרוש. כל הטרנסאקציות הללו של שרירים תמורת כסף נעשו בפרוטות נחושת. חצי לירה בתשלום אחד נחשבה למאורע חגיגי, וחגים יש רק פעמים ספורות בשנה.
עד שעה אחת בצהריים קיבל כל סבל שלוש-ארבע קריאות. בהפסקות בין העבודות סבבו הסבלים בין החנויות שמא יזדקקו להם. בצהרים, כשהחנויות נסגרו, ירדו סיכויי העבודה כמעט לאפס. ישעיהו ושלמה מנו את כספם והחליטו כי לאל ידם ללכת למסעדה. היתר קנו רבע כיכר לחם ועגבניות ואכלו על המדרכה. "נראה מה ייפול בגורלנו אחר הצהריים," אמרו. "אולי השם יתברך יעזור..."
אולם גם אחרי הצהריים לא עלה שום לוויתן בחכה ואף דגי הרקק היו מועטים מאוד. פה ושם חבילה, לפעמים סל כבד. רוב הבריות שכרו מוניות למטענים קלים ואת המשאות הכבדים מסרו לסלוניקאים. התימנים התכנסו לתוך עגלותיהם, וככל שדעך היום דעך שביב התקווה באישוניהם. בשעה ארבע כבר הסתכלו סביבם באדישות. היה ברור ש"הכול כבר אבוד ואפשר לארוז את התרמילים."
סיכמתי את יום העבודה שלהם. כל אחד מהחמישה נאבק שמונה שעות בשוק העבודה. כולם יחד הציעו ארבעים שעות עבודה ותמורתם יביאו יחד הביתה שכר רעב, לא לחיות ולא למות, 2.850 ל"י. חמשתם מפרנסים לפחות ארבעים נפש (ודאי יותר – הורים זקנים וקרובים דלפונים) וחיים מהיד לפה.
חשבתי: מקרה הוא. אולם הסבלים הבטיחוני נאמנה כי זו השתכרותם הרגילה וכך המצב עתה. לכול הסבלים מתימן אין פרנסה. יש ימים שלא מרוויחים כלום. אפס.
האם חשבו פעם על עבודה אחרת?
"איזו עבודה?" שואל ישעיה. "אנחנו חלשים, לא מסוגלים לעבוד קשה. לבניין אין כוח. לקרוא ולכתוב לא יודעים – וכמה יש פקיד תימני? אחד באלף. בשום מקום לא מקבלים אותנו. אנחנו כמו הגבעונים – חוטבי עצים ושואבי מים."*
"אולי בבית חרושת?" לרגע חשבו שאני מציעה להם עבודה ועיניהם אורו. "יש לך? איפה?" מיד הבינו ומחו בידיהם. "אין."
הוצאתי מאמתחתי את התרופה הציונית הבדוקה: התיישבות.
"אנחנו אין כוח למעדר," משיב סעדיה. "ויש לנו תינוקות הרבה. איך נצא איתם להתיישבות?"
"בשביל התיישבות צריך כסף," אומר שלמה. "מי יסדר לנו התיישבות? מי דואג לנו? עם מי נדבר? הקרן קימת עשתה בתים בשביל פקידים ואדונים ואנחנו מתגלגלים כאן..."
"לו היינו בהסתדרות לא היו זורקים אותנו מכל משרד. אבל מי יכול לשלם את המיסים שלהם? השם יצילנו ממפלגות! נלחמים על דברים בטלים. אבל מה נעשה? עכשיו אין עבודה. משבר נורא. אנחנו במצור ואין ממה להצטמצם. וסבלים יש בלי סוף. כמו זבל. כל העלייה החדשה מתימן – סבלים."
הם החלו לחזור – לשכונת התקווה, לסלמה, לפתח-תקווה. ליוויתי את יפת לביתו. הוא חלף ברחובות במרוצה. אשתו חולה, הלכה למרפאה והתינוקת נשארת יחידה סגורה על מנעול. "הבית" הוא חדר מחניק בצריף, ארבע מיטות לשמונה נפשות. כמה ארגזים ריקים, ארון, שולחן ושני כסאות – ושפע עכברים. "כל יום הורג יותר מעשרה, בלי יוצא מהכלל."
התינוקת שכבה רטובה. אף אחת מהשכנות לא תעזור. "כאן ארץ קשה מאוד."
הופיעה הילדה מהגן, שמלתה ישנה, נעליה קרועות. "הגננת אמרה שאבוא לבושה נקי," סיפרה לאבא.
יפת שפך עליה את מרי זעמו. "מה אתם עושים לי מוות, הממזרים שלי! כל יום דבר חדש – ציוד וכסף! שיפתחו בתי ספר מיוחדים לבני העניים! מה לעשות, לפשוט את עורי מעליי? להרוג את הילדים? מצפים לנס... אבל מי יעשה נס? כבר כתבתי לבן גוריון. לא ענה. נמאס...רק לזרוק את עצמי לים."
עוד ילדה הגיעה מהגן. הילדות אכלו לחם ולבּן והוא חיכה לגדולים מבית הספר. הוציא חומש ולמד לאור הנפט. ליווה אותי לפתח והצביע על הבתים מסביב:
"את חושבת שרק אני ככה? כל בני שכונת העוני הזאת הם כאלה. השכן ממול – המוח שלו מסתובב, השתגע מרוב צרות. השכן מימין – ילדיו מתגלגלים בחוצות. כל המשפחות מתכרסמות. ארבעים אלף איש בתל אביב נרקבים כמוני וחיים ככלבים."
* אהוד: לא ייתכן שתימנים, ובייחוד גברים, שעלו ארצה ב-1949 – לא ידעו קרוא-וכתוב. זו עלילה אשכנזית גזענית מטומטמת שאותה כבר הפריכו הרב הקדוש עוזי משולם זצוק"ל, ויבדל"א ההיסטוריון ארז ביטון.
* * *
"מותו של אורי פלד" באנגלית
באתר amazon
בימים אלה ראה אור באנגלית, בתרגומו של ראובן בן-יוסף [ז"ל], בהוצאה הדיגיטלית – "אמזון", ספרו של שמאי גולן "מותו של אורי פלד". הרומאן הופיע במקור בהוצאת עם עובד, "הספריה לעם", בשנת 1971, וזכה לתשומת לב משום שהיתה בו הארה חדשה ומקורית של מלחמת ששת הימים ושל התודעה הציבורית הביטחונית בישראל בכלל באותה תקופה מכריעה. ייחודו של הרומן היה בכך, שנכרכו בו אירועים רבי משמעות לכולנו, אך הם הפכו חלק מעולמו הפרטי ביותר של אדם צעיר אחד על רקע ההיסטוריה האישית והייצוגית שלו.
"מותו של אורי פלד" אף זכה ב"פרס רמת-גן לספרות".
אורי, גיבורו של הרומן, הוא ניצול שואה כנער, ששם לו יעד להיאחז בארץ-ישראל. הוא עולה בעלייה הבלתי לגאלית. הוא יודע אהבה סוערת אך מורכבת לבת הארץ הזאת, יחסים מורכבים עם השירות הצבאי לאחר שהוא מתגייס לצבא הקבע, משתחרר ומגיע לתחנה משמעותית נוספת, הלא היא האוניברסיטה העברית בירושלים, ומתחיל לפרוש כנפיים אינטלקטואליות, ואף נאחז בחקר חורבנו של עמו. אך בכך מונע מעצמו שחרור פנימי והתערות שלמה. כל הקונפליקטים הללו סופם שהם מוליכים את הצעיר הנועז, הלוחם אך מתייסר, אל הפיתרון הטראגי, הנרמז בשמו של הספר. הארת התחנות שאורי. הלא הוא יוזק מפולניה, עובר במסעו הנפשי והרוחני, וגם בעקבות אהבתו הגדולה לבת הארץ הזאת, נבנית מסכת מרתקת הבאה לביטוי ברומן. הספר עשוי למצוא לו קוראים מתעניינים גם בשפה האנגלית.
בשעתו, עם הופעת הרומן, פורסמו על אודותיו יותר מ-15 מאמרי ביקורת וסקירות, וכונסו בספרו של שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח ליצור", שבו נאספו רוב הדברים שנכתבו על יצירותיו (2013). היה זה הרומן השלישי של שמאי גולן, לאחר "באשמורת אחרונה" ו"אשמים", ולאחריו באו רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, תסכיתים, תסריט, וכן מאמרים על יצירותיהם המתורגמות לעברית של סופרים ידועי-שם. ["ואם אתה מוכרח ליצור", "הדים" 2013, טל. 054-7542184].
שמאי גולן גם ערך את האנתולוגיה "השואה – פרקי עדות וספרות", בהוצאת "יד ושם" וספריית פועלים. הוא כיהן כיו"ר אגודת הסופרים העברים, ונבחר 4 פעמים (לסירוגין) לתפקיד זה, שבו ראה חשיבות רבה למעמדו של הסופר הישראלי ולרווחתו. כמו כן כיהן כנספח לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה בשנים 1994-1999, ועשור קודם לכן כיהן בתפקיד זה במקסיקו.
אפשר לקרוא את הספר חינם באתר אמזון על פי:
https://www.amazon.com/Death-Uri-Peled-written-soldier-ebook/dp/B01M11L4RY/ref=sr_1_1?s…
* * *
מרדכי קידר
התקווה, לא הייאוש, היא הגורם
לטרור הערבי-איסלאמי בירושלים
בהבדל מערביי ערים מעורבות אחרות, ערביי ירושלים מקבלים עידוד מיהודים, ארגונים ומדינות – שירושלים תהיה בירתם.
שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו כי לטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם.
עיון קליל במפת הטרור הערבי-איסלאמי נגד יהודים מעלה תמונה ברורה: הטרור בירושלים נפוץ, מסובך ואינטנסיבי בעיר זו – הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בישראל, שבהם גרה אוכלוסייה ערבית-איסלאמית, דוגמת יפו, נצרת, עכו וחיפה. מאליה עולה השאלה: למה דווקא בירושלים? מה הופך את העיר הזו למטרה מושכת כל כך לטרוריסטים ולטרור?
בעבר עמדנו על המרכיב ההיסטורי והדתי של הסכסוך בין ישראל ושכניה, שקיומה של מדינת ישראל ובירתה ירושלים מהווה עבורם אתגר דתי. זאת, בשל ראייתם את האיסלאם כ"דת אמת" ואילו היהדות (כמו הנצרות) היא בעיניהם "דת שקר". שיבת היהודים לארצם ולעיר בירתם ההיסטורית נתפסת באיסלאם כחזרת היהדות להיות "דת אמת", ולכן היא אתגר למעמד של האיסלאם בעולם.
בנוסף למרכיב הדתי יש גם מרכיב לאומי: קיומה של מדינת ישראל הוא תמונת מראה של כישלון הערבים במניעת הקמתה בשנת 1948 וכישלונות נוספים של האומה הערבית בכל המלחמות, שמטרתן העיקרית היתה להשמיד את מדינת ישראל כולה. הכישלון המיט בושה על האומה הערבית, ולכן שלום עם ישראל הוא מבחינת הערבים הודאה בכישלונם והנצחת הבושה שנגרמה להם מעצם קיומה של מדינת ישראל.
אבל כל זה אינו מסביר מדוע ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו אינם עוסקים בטרור, ואילו ערבים רבים הגרים בירושלים עסוקים בו יומם ולילה.
יש מי שמנסה להסביר את ההבדל בנוכחותו של "מסגד אלאקצא", אבל גם זה לא נכון, כי המוסלמים ביפו ובנצרת רואים ב"אלאקצא" מקום קדוש לא פחות מאלה המתגוררים בירושלים, ובכל זאת הם לא מפגעים ואילו הירושלמים – כן.
יהיה מי שיטען שההבדל בין הערבים של יפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, ושל ירושלים מצד שני, נובע מאורך התקופה שישראל מחזיקה בערים אלו: ארבע הערים הן כבר 68 שנה בתחומי מדינת ישראל, ואילו ירושלים – "רק" 50 שנה.
אך ארבע הערים היו שקטות ושלוות, ללא טרור, הרבה לפני שמדינת ישראל היתה בת 50 שנה, אז למה בירושלים 50 שנה לא הספיקו להרגיע את תושביה הערבים-מוסלמים?
התשובה פשוטה: יש הבדל עקרוני בין השליטה הישראלית ביפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, ובין ירושלים מצד שני, והוא סופיות השליטה הישראלית: מאז חתימת הסכמי הפסקת האש – לא שלום! – בין ישראל ושכנותיה הערביות ברודוס ביולי 1949, הבינו הערבים המתגוררים בארבע הערים כי הם הפכו, בעל כורחם, לאזרחים במדינת ישראל, ומצבם זה הוא סופי, לפחות עד שתחוסל (אינשאללה) מדינת ישראל. אבל כל עוד היא קיימת, אין להם שום אפשרות אחרת. מבחינתם ההסכמים הללו היו סוף המאבק, ומכאן ואילך עליהם לחיות, כך או אחרת, תחת שלטון ישראלי, בין אם ירצו בו ובין אם לאו.
"ממשלת תל-אביב"
ההכרה הערבית דה-פקטו במדינת ישראל ב-1949 המחישה להם את בגידת העולם הערבי בהם, ותקוותם לשחרור על ידי מדינות ערב נגוזה. ההכרה הבינלאומית בשליטה הישראלית על עריהם הגבירה את תחושת אין-האונים שלהם מול מדינת ישראל, והם קיבלו עליהם את כללי המשחק החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה, לא מאהבה, אלא כיוון שאין משחק פוליטי אחר שהם יכולים להשתתף בו. אבל חשוב מכול: הם מעולם לא שמעו אף ישראלי, מקצווי הימין עד קצווי השמאל, הקורא למדינת ישראל לוותר על יפו, חיפה, עכו ונצרת ולמסור אותן לשליטה ערבית. מול אחדות ישראלית המגובה במדינות ערב והקהילה הבינלאומית, הם הבינו שהמאבק נכשל, וכי מעתה עליהם לנווט את חייהם ולקדם את ענייניהם בתוך מדינת ישראל ואיתה.
לעומתם, ערביי ירושלים חיים במצב נפשי אחר לחלוטין, שבמרכזו התודעה כי שליטת ישראל במזרח ירושלים אינה סוף פסוק.
יש לכך גורמים רבים: מצד אחד, הם שומעים השכם והערב ישראלים המציגים את עצמם כציונים, הקוראים לחלק את ירושלים ולהקים בחלקה המזרחי – המקודש ליהדות למעלה משלושת אלפי שנים – בירה למדינה פלסטינית. הם רואים עמותות כמו "עיר עמים", שהאג'נדה שלהן מכירה בזכות הערבים להקים בירה בירושלים, אף על פי שירושלים מעולם לא היתה בירה של שום מדינה ערבית או איסלאמית; הם רואים שממשלות ישראל מאז 1993 לא התנגדו לשים את ירושלים על שולחן המשא ומתן; הם רואים את הפעילות הרשמית (!) של הרשות הפלסטינית בירושלים; הם רואים שבתי הספר במזרח ירושלים פועלים על פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית הנלמדת מספרי הלימוד שזו מייצרת, שבהם מדינת ישראל אינה מופיעה כלל על מפותיהם; הם רואים את ההזנחה הסביבתית במזרח העיר בניגוד להשקעה בחזות העיר המערבית; הם רואים שאוניברסיטת אלקודס אינה כפופה למועצה להשכלה גבוהה של ישראל; והם רואים עוד ועוד הוכחות לכך שישראל אינה רצינית בכוונתה לספח באמת את מזרח ירושלים לשטחה, למרות שעברו כמעט 50 שנה מאז ש"כבשה" אותה.
ערביי ירושלים רואים שבניגוד להסכמי רודוס של 1949, שבהם עמדה ישראל על הכרה ערבית בשליטתה על יפו, חיפה, נצרת ועכו, ישראל לא עמדה כך שמצרים וירדן – שחתמו איתה על הסכמי שלום בשנים 1979 ו-1994 – יכירו בירושלים המאוחדת כבירת ישראל. הם גם רואים איך ישראל מאפשרת לכל המחזיק מצלמה ומיקרופון לעמוד בירושלים ולכנות אותה "אלקודס הכבושה", לעשות זאת ללא הפרעה ולנהל מתוכה את הג'יהאד התקשורתי שלו נגדה. הכוונה היא במיוחד לערוץ הג'יהאד "אלג'זירה" הממומן בכספי הגז של ממשלת קטר.
ערביי ירושלים שומעים איך הבי. בי. סי. המשדר מלונדון מכנה את ממשלת ישראל "ממשלת תל-אביב", כלומר מזייף את המציאות, כדי לא "להכיר" בירושלים כבירת ישראל; הם רואים איך אפילו הנשיאים האמריקנים – התומכים בישראל בכל דרך אפשרית – מתנגדים להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים המערבית, לא המזרחית, אפילו שהשגרירות כבר רכשה בה קרקע ובנתה כבר את בנייני המגורים לאנשי הסגל; הם רואים שברישומי מחלקת-המדינה האמריקנית לא מצוין שהקונסוליה האמריקנית בירושלים היא בישראל; הם קוראים בעיתון שמחלקת המדינה האמריקנית מתנגדת לרישום בתעודת לידה של ילדים בעלי אזרחות אמריקנית שנולדו בירושלים, כי הם נולדו בירושלים, ישראל, אלא רק בירושלים, כאילו שעיר זו נמצאת בחלל; ולאחרונה הם למדו ממחלקת המדינה האמריקנית כי הנשיא האמריקני היה בהלוויית שמעון פרס בירושלים, לא בישראל.
ערביי ירושלים שומעים שיש אפילו יהודים בארה"ב ובאירופה, חברים בארגונים אמריקניים כמו J-Street, ו- Jewish Voice for Peace,-ואירופיים כמו J-Call וJews for Justice for Palestine , – המקדמים ויתורים של ישראל במזרח ירושלים; כמו שהם שומעים כי גם בבתי "הילל" בכמה אוניברסיטאות אמריקניות אין מרשים לסטודנטים היהודיים לקיים אירועים ביום ירושלים, בנימוק כי העניין "שנוי במחלוקת"; וגם הקרן החדשה לישראל פועלת מתוך ישראל לקדם אג'נדה זו.
ערביי ירושלים שומעים שהעמים האירופיים גם הם, למרות חטאיהם הנוראים נגד היהודים לאורך דורות רבים, כולל במלחמת העולם השנייה, אינם מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, ואפילו מדינות שהן ידידות חמות של ישראל מחזיקות שגרירויות בתל-אביב, לא בירושלים.
כל הדברים הללו ביחד – החל מהיחס של ישראל ויהודים לירושלים, דרך יחס העולם הערבי וכלה ביחסו של העולם הרחב לבירת ישראל – יוצרים אצל תושבי ירושלים הערביים את התחושה שאם יפגעו, ירצחו, ידרסו, ישרפו – ובקיצור: יתנגדו ויפעילו טרור, יגיע יום והישראלים יתעייפו, יתייאשו, ירימו ידיים ויעזבו את אלקודס לערבים-המוסלמים, כפי שהיתה מאז שכבשו אותה מהביזנטים בשנת 638 לספירה עד לכיבוש הבריטי ב-1917, וכמו שהיתה תחת הכיבוש הירדני הבלתי חוקי ולא לגיטימי בין 1948 ו-1967.
ערביי ירושלים עדיין לא השתכנעו שתבוסת 1967 היא סופית. דוחפת אותם התקווה – לא הייאוש – והיא הגורם לטרור האבנים, הבקבוקים, הסכינים, הפיצוצים, הדריסות והיריות בירושלים. מי שנוטע בהם את התקווה הם חלק מהישראלים והיהודים, כל הערבים, וחלק מהאמריקנים ושאר "ידידי" ישראל ברחבי העולם, שלא מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית.
ביום שישראל תהיה מאוחדת בעניין ירושלים, ותשכנע את שאר העולם לקבל את שחרור ירושלים ב-1967 כמו שקיבלו את שחרור יפו, חיפה, נצרת ועכו 18 שנה קודם לכן, אז ערביי ירושלים יתייאשו ויקבלו עליהם את הדין, בדיוק כמו שקרה לערביי הערים האחרות, ויחפשו כמוהם – וימצאו – את הדרכים לחיות עם ישראל בשלום.
שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו כי לטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זהו השלום היחיד שיש באזור הזה, וככל שישראל תקדים להבין זאת, כך היא תקצר את ייסוריה ואת דרכה להתקיים בשלום באזור משברי זה. סוגיית ירושלים אינה יוצאת מהכלל
חתימה טובה וחג שמח לכולנו.
המאמר פורסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 399.
* * *
הדסה מור
חווייה לעין, ללב ולנשמה
המחזמר "עלובי החיים" בתיאטרון הבימה
כבר מזמן לא נראה קהל התיאטרון נעמד על רגליו עם תום ההצגה או המופע ומריע בהתרגשות ובהתלהבות ובהכרת תודה, לשחקנים העומדים על הבמה המשתחווים לעומתם.
על פי ספרו המונומנטלי של ויקטור הוגו, "עלובי החיים", שפורסם בשנת 1867, בו הוא מתאר סיפור מדהים, שמתרחש במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, כשפריז היתה עדיין עיר עלובה מימי הביניים, לפני שמושל העיר, הברון אוסמן, הפך אותה לעיר האורות המפוארת של היום – נכתבו והופקו מחזות זמר רבים שנעשו על פי הספר הזה, אך דומה שתיאטרון הבימה המעלה בימים אלה את המחזמר "עלובי החיים" התעלה על עצמו ועל כל ההפקות שקדמו לו. שלמות מבצעית מאפיינת את ההפקה המושקעת הזאת בכל התחומים האפשריים:
הבימוי של הבמאי משה קפטן הינו מלאכת מחשבת של שילוב בין כל המרכיבים המורכבים של המחזמר הזה, אותו כתבו אלן בובליל על המילים, ואלן קלוד שונברג על המוסיקה.
מכאן, שלא רק שחקנים צריך לביים. מאחר שכל תוכן המחזה מושר בפזמונים, נבחרה קשת רחבה של זמרים-שחקנים ידועים להשתתף במופע הגרנדיוזי הזה.
את דמותו של ז'אן ולז'אן, שמופיע בסצינה הראשונה כאסיר שעומד להשתחרר לאחר תשע עשרה שנה בכלא, בגין גניבת שני כיכרות לחם עבור אחיינו החולה, מגלם לאורך כל ההצגה, אמיר דדון, שהוא גם בעל גוף גדל מימדים וכריזמטי, וגם שחקן וגם זמר מעולה. את השחרור, בשנת 1815, הוא מקבל על תנאי מידי מפקח המשטרה ז'אבר, אותו מגלם הזמר המצוין יגאל שדה, שנותן בידיו כרטיס צהוב אותו עליו להציג בפני כול.
הכרטיס הבעייתי הזה גורם לדחייתו מעל פני כולם ולרתיעה ממנו, והוא אינו יכול להשיג מקום עבודה או אפילו לינה. כשהוא חבול ומוכה על ידי ההמון, מגיע ולז'אן לביתו של הבישוף, אותו מגלם נועם טלמון, שאוסף אותו ברחמים לביתו ומאכילו ומשקהו ברוב חסד, אולם ולז'אן אינו עומד בפיתוי וגונב משולחנו של הבישוף כלי כסף. השוטרים עוצרים אותו בעוון גניבה אך הבישוף, שהוזעק להעיד נגדו, חס עליו ומספר לשוטרים כי נתן לו את כלי הכסף במתנה ואף העניק לוולז'אן באותו מעמד עוד זוג פמוטים.
המחווה המרגשת הזאת מחוללת מהפך בלבו של ולז'אן, הוא קורע את הכרטיס הצהוב ויוצא לחיים חדשים בדרך הישר.
שמונה שנים לאחר מכן, ולז'אן הופך לראש עיריית מונטריי והוא מנהל בית חרושת בעיר מוכת העוני, שגם מקבלי העבודה חיים בה בדוחק, וביניהם עובדת במפעל גם פנטין, אותה מגלמת מירי מסיקה, אישה קשת יום שמגדלת בסתר את בתה קוזט, אותה מסרה לידי זוג פונדקאים, שיגדלו אותה תמורת סכומי כסף שהיתה שולחת להם משכרה הזעום, עד שיום אחד מגלות העובדות במפעל את סוד קיומה של הבת, ופנטין מואשמת בעבודה נוספת בזנות והיא מוחרמת על ידי כולם, מפוטרת מעבודתה ונזרקת לרחוב.
את הדרמה הזאת מבצעת לעילא הזמרת מירי מסיקה, שהשיר הידוע אותו היא שרה לאחר פיטוריה, מרעיד לבבות. כשהיא נואשת, מגיעה פנטין לרובע הזונות המפוקפק, נאלצת למכור את תכשיטיה ואף את שערה השופע ובלית ברירה גם את גופה. כשהיא מסרבת להתמסר ללקוח עשיר, מתפתחת ביניהם תיגרה ולמקום מגיע המפקח ז'אבר שמחליט לעצור את פנטין.
ולז'אן, שאף הוא נקלע למקום, לאחר שהוא שומע את סיפורה של פנטין, פוקד על ז'אבר שלא לעצור אותה כי אם להעבירה לבית חולים, וז'אבר מציית באי-רצון. אלא שכאן מתגולל הגורל המר וזהותו של ולז'אן נחשפת בפני ז'אבר, כאשר כרכרה כבדה חולפת במקום ומוחצת אדם מתחת לגלגליה. ולז'אן נחלץ לעזרתו, מפשיל את שרווליו ומרים את הכרכרה תוך הפעלת כל שרירי גופו החזקים והנמחץ נגרר החוצה וניצל. אולם הנורה האדומה נדלקת במוחו של ז'אבר והוא פונה לוולז'אן באמרו כי הוא מכיר רק אדם אחד שמסוגל להרים משא כה כבד, מצביע עליו כפושע נמלט ומיד האשימו בהפרת צו המעצר שניתן בידו ומבקש לעצרו.
ולז'אן מסתלק מהמקום וממהר לבית החולים לבקר את פנטין החולה, וזו, על ערש דווי, מפצירה בו לדאוג לבתה קוזט ולקחת אותה תחת חסותו. היא מקבלת את הבטחתו של ולז'אן ונופחת את נשמתה. ז'אבר אינו מוכן לוותר על קורבנו ולהניח לוולז'אן להימלט שוב, אך לאחר עימות בין השניים, ולז'אן מצליח להכריע את ז'אבר ולהימלט, כשמשימתו היא למצוא את קוזט.
הוא מגיע לפונדק בו קוזט מוחזקת, וכאן מתגלה לעיני הצופים אחת הסצינות המבדרות והמצחיקות ובד בבד הדרמטיות במחזה, כאשר זוג הפונדקאים טנארדייה, הבעל המגולם בידי לא אחר מאשר אבי קושניר והאישה מגולמת בידי חנה לסלאו, אותה מחליפה לסירוגין מיקי קם. שתי בדרניות מהדרגה הראשונה, זמרות ושחקניות בחסד, מבצעות בכישרון את אחד התפקידים המרכזיים במחזה, על הגנבנות מתיקי הלקוחות, על הפינוק של בתם האמיתית אפונין לעומת שיעבודה של בת החסות קוזט.
כשהוא מזועזע מהיחס לקוזט, נדרש ולז'אן לשלם לזוג הפונדקאים סכום גבוה תמורת לקיחתה מידיהם. כל זה בליווי מוזיקה ושירים בריבוי משתתפים, המהווים פנינה אמנותית מהנה ומבדרת.
העלילה ממשיכה להתפתח, חולפות שנים, וקוזט שהפכה לנערה עשירה ויפה, שגדלה כבתו של ולז'אן בלי שידעה את זהותו האמיתית, אותה מגלמת טל ברגמן, מאוהבת במריוס, שאותו מגלם הראל סקעת, שבו מאוהבת גם אפונין, בתם של בעלי הפונדק, אך מריוס אוהב את קוזט.
כשהוא נפצע במרד הסטודנטים, שבנו בריקדות מכל הבא ליד ולחמו נגד השלטון, סצינה המלווה בשירים ומנגינה ידועה, שדרמה נוספת מתחוללת באותו מעמד, כשהסטודנטים כובלים את המפקח ז'אבר שחדר למתחם בעורמה כדי להכשיל את המרד, אך ולז'אן, במחווה של רצון טוב כלפיו, אינו נוקם בו כי אם משחרר את ז'אבר ומשלחו לחופשי. המחווה הזאת גורמת לז'אבר רגשי אשם וחרטה, ובסצינה מדהימה ביופייה הוא מתאבד בקפיצה מעל הגשר.
בה בעת ולז'אן, שהתגייס לצד המורדים, נפצע אף הוא אך כשהמרד נכשל וכל הלוחמים נהרגים, הוא מגלה את מריוס בין הפצועים וגורר אותו ממתחם הבריקדות ומציל את חייו – למען קוזט. ואז נערכת החתונה הגרנדיוזית של מריוס וקוזט, שאליה מסתננים זוג הפונדקאים שרוצים לקבל לידם בחזרה את קוזט, וקושניר ולסלאו עושים סצנות מבדרות במהלך החתונה הזאת, ושבמהלכה מגלה מריוס שוולז'אן הוא זה שהציל את חייו.
כל זה מבוצע בלי אף מילת דיאלוג אחת, הכול בשירים יפהפיים, מוסיקה מקסימה, בתפאורה מפוארת שמתחלפת בתכיפות עם כל סצינה, אותה יצר ערן עצמון, עם תלבושות מותאמות לתקופה ולכל מעמד, פרי יצירתה של ילנה קלריך, ועם הפיאות שיצרה אסנת שגיא ושלל הצבעים והתנועות בהדרכתה של מירי לזר. ועל כל אלה מנצח באופן מושלם הבמאי משה קפטן. זוהי פנינה אמיתית של מופע, שגורם להתרגשות ולהנאה בלתי נשכחים.
[אהוד: תרגום המחזמר הוא של אהוד מנור ז"ל, להפקה הקודמת של המחזמר בתיאטרון הקאמרי ב-1987].
* * *
אורי הייטנר
1. מחויבותה של המדינה היהודית
פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, המומחה מספר אחד בעולם לדמוגרפיה של העם היהודי, מזהיר כבר שנים רבות, מפני הצטמקות עד היעלמות תפוצות העם היהודי, בשל ההתבוללות המואצת במערב, ונישואי התערובת, שבארה"ב מתקרבים ל-60%. לטענתו, בתוך 300 שנה לא תהיה עוד יהדות בארה"ב, לא יהיו בה יהודים.
תחזיות אינן מדע מדויק, אך קשה להתווכח עם המגמה עליה מצביע דלה-פרגולה. כדי למנוע את האסון הזה, על ישראל – מדינת העם היהודי, לראות בכך בעייה אסטרטגית ראשונה במעלה, המחייבת אותה לקחת אחריות כדי להתמודד עם המצב.
המסקנות מן התחזית הזאת הן שלוש.
א. הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, הצילה את העם היהודי מכלייה. בעידן החילוני, רק תנועה לאומית מבטיחה את קיומו של העם היהודי. בלעדיה היו, במקרה הטוב, קהילות דתיות יהודיות פה ושם.
ב. קיומה של מדינת ישראל מבטיח את עתידו וקיומו של העם היהודי, ואת יהדותם של היהודים החיים בה.
ג. שני גורמים הם המחסום הגדול ביותר בפני ההתבוללות של יהדות ארה"ב: קיומה של מדינת ישראל והמרכזיות שלה, וקיומם של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שבזכותם מיליוני יהודים בארה"ב נשארו במסגרת העם היהודי. אולם הגורמים הללו מאטים את התהליך ודוחים אותו, ואין בכוחם לשנות את המגמה.
כמדינת הלאום של העם היהודי, המחויבות העליונה של ישראל היא הבטחת עתידו של העם. מן המחויבות הזאת, נגזרת האסטרטגיה להצלת העם היהודי.
המרכיב המרכזי באסטרטגיה, הוא התובנה שעתידו של העם היהודי מותנה בכך שמקסימום יהודים יחיו בישראל. לכן, מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, מחויבת לפעול בכל דרך אפשרית לעידוד העלייה לארץ ולמניעת הירידה מן הארץ. למרות החשש מפגיעה ביחסי החוץ של ישראל, כתוצאה מפעולה אקטיבית בקרב אזרחיהן היהודיים של מדינות ידידותיות, חובתה של ישראל לעשות כן, ולהפעיל לשם כך משאבי כוח אדם איכותי ומשאבים כספיים רבים.
מרכיב שני הוא חיזוק והעמקה של הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה והעמקת זיקתן ליהדות, לתרבות ישראל, לשפה העברית ולמדינת ישראל. לכאורה, יש סתירה בין עידוד העלייה לארץ לבין פעולה לחיזוק יהדותם של יהודי התפוצות, אך הסתירה היא מדומה. היעד הסופי הוא עלייה לארץ, אך אם לא יהיו יהודים, לא תהיה עלייה. לכן, יש חשיבות רבה בהעמקת הזהות והתודעה היהודית בקהילות הגולה. האוריינטציה של התודעה הזאת, חייבת להיות ציונית, עם הפנים לישראל, דוגמת מיזם "תגלית" ושכמותו.
מרכיב שלישי הוא שינוי דרסטי ביחסה של מדינת ישראל לזרמים הלא אורתודוכסיים, שהם רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, ו-90% מיהדות ארה"ב. הפניית העורף ליהדות העולם היא מעילה של מדינת ישראל בייעודה ובתפקידה. ההתנכלות של המדינה ליהדות העולם, מתוך כניעה לכוחו הפוליטי של המיעוט החרדי, חייבת להיפסק. לשם כך, יש צורך בשידוד מערכות פוליטי חדש, שבו לא תהיה עוד תלות בחרדים. הדבר ייתכן, אם המפלגות הציוניות תראינה בעתיד העם היהודי יעד מרכזי, המחייב אותן לשתף פעולה גם אם הן חלוקות ביניהן בתחומים אחרים.
מרכיב רביעי הוא הבטחת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודי לדורות, בין השאר באמצעות עיגון מהות זו בחוק יסוד. עלינו להבין, שקיומה של מדינת ישראל – מדינת הלאום היהודי, היא הערובה לעצם קיומו של העם היהודי ולעצם קיומה של היהדות. לכן, יש לבלום את המתקפה הפוסט-ציונית, המתכסה בסיסמאות-שווא מטעות של "מדינת כל אזרחיה", שנועדו לבטל את מהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.
יש לעצב את גבולות המדינה, כך שיבטיחו רוב יהודי מאסיבי, גם במחיר ויתור על אזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית בא"י. יש לעצב את מדינת ישראל כחברת מופת, שתהווה אבן שואבת לצעירים היהודיים בעולם.
2. 130 שנה להולדת בן גוריון
130 שנה מלאו היום [16.10.2016] להולדתו של דוד בן גוריון [16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז] – גדול מנהיגי ישראל, מייסד המדינה. כדי להמחיש את גדולת מנהיגותו, אביא חלקים מנאום שנשא בוועד הביטחון בעיצומה של מלחמה השחרור, ב-3 בפברואר 1948, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה.
ידוע הוויכוח שקדם להחלטה הנועזת להכריז על המדינה, תוך ידיעה שכל צבאות ערב יפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביעהּ בדם, כאשר מפקדי "ההגנה" הציגו את הסיכויים לנצח כ"פיפטי פיפטי" וכאשר ארה"ב הפעילה לחץ מאסיבי לדחות את ההכרזה. בן גוריון, בחושיו ההיסטוריים הנדירים ובכושר מנהיגותו יוצא הדופן, הבין שזה "עכשיו – או לעולם לא," הכריע, הטיל את כל כובד משקלו ומנהלת העם קיבלה את ההחלטה. בנאום שאביא כאן, התייחס ב"ג לגישת ה"ריאליסטים" שטענו שהמאמץ לשחרר את הנגב הוא מאמץ סרק שמסכן את הקיים, וקראו לקצר את החזית כדי להגן על הקיים. וכה אמר ב"ג:
... נאמר כאן שעלינו לשמור על הקיים, ואסור לבזבז כוחות על כיבוש המדבר שאינו בידינו. ועוד אומרים: הנגב "לא יברח", והיישוב הקיים עומד בסכנה, ועל כן – כל הכוחות להגנת הקיים.
אני חולק על גישה זו ושולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים. אמנם, אנחנו מגִנים, כאז כן עתה, על כל נקודה יישובית, אבל הפעם אין זו מגמת התגוננותנו. אין זה ויכוח תיאורטי. בקביעת מגמת מלחמתנו תלוי, לדעתי, הכול: גם המאמץ שייעשה וגם התוצאות שיושגו.
עלינו לראות בבהירות מלאה מהי מטרתו של האוייב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במיספר יישובים, או אפילו ביישוב כולו. האוייב מבקש הפעם לעקור את "הסכנה הציונית" הצפויה לפלשתינה כחלק משטחי ערב, ומנקודת מבטו הוא רואה את הדבר נכוחה. ואף מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של היישוב. זהו הכיוון של מלחמתנו, אם כי דרכיה ישתנו מזמן לזמן. איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישָׁנוּ כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד זה.
מלחמתנו אינה הגנה על הקיים – כי לדעתי אין "קיים" בארץ, במובן ההיסטורי של מילה זו. הקיים – אם עליו בלבד נגן – אינו אלא בית קלפים שיתפזר על ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. לא אוכל לקבל הצעה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל-אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל-אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. הראיה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יהיה קיים בארץ אם לא נבטיח ניצחונה של הציונות. הוצאת שנים עשר מיליון דונם אדמת מִדבר מהחשבון – הוא חשבון לא ציוני, והמגִנים מגִנים על הציונות, לא פחות ולא יותר. טעות היא להניח שהנגב "לא יברח" – ועלינו עכשיו לקיים בידינו מה שבידינו, כפי שסבורים פלוני ופלוני מהיושבים כאן. אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב "יברח", אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל-אביב. השאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינן הנגב, ואם לא נשלח כוח מספיק לנגב, פירוש הדבר שאנו עוזבים אותו. אם אנחנו לא נהיה שם – הם ייקחו אותו באפס-יד, ואין זו אלא אשליה ריקה שלאחר זמן ייתנוהו לנו.
אין הבדל מבחינה זו בין מפעל ההגנה ובין כל מפעלנו ההתיישבותי בארץ. כל מי שעלה לארץ, לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורי שבאו לארץ – לא באו ליהנות מתל-אביב, כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח-תקווה כי אף היא לא הייתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיון זה – ולא הקיים למעשה – היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגִנינו, הבחורים העומדים לילה לילה להגן על שכונת התקווה – לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגִנים על השכונה הם מגִנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל-אביב.
...נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעל למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הכוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח.
3. צרור הערות 19.10.16
* מצווה לשמוח – בסוכות אנו מצווים לשמוח. ונשאלת השאלה – האם אדם יכול לשמוח או להיעצב על פי החלטה? זה לא פשוט, כמובן. לא טבעי. ואף על פי כן, יש כאן מסר חשוב. מסר של בחירה. האדם אינו נסחף בפאסיביות, גם לא אחרי רגשותיו. האדם אקטיבי ובוחר, וגם ברגשות יש רמה מסוימת של בחירה. ברור שאין הכוונה להחלטה של אדם לשמוח על בשורת איוב. אבל אדם יכול להחליט שאינו שוקע בצער, לבחור לא להיות תקוע בעצב, לבחור להרים ראש, לבחור בחיים, לבחור בשמחה.
לא, זו לא החלטה של לחיצת כפתור. זה לא שאדם מחליט לשמוח והוא שמח. אבל עצם ההחלטה של אדם שראוי לשמוח, היא הבחירה בחיים.
כל חג וכל מועד מאירים בזרקור ערכים מסוימים, לא כדי לכלוא אותם בתאריך המסוים של החג, אלא כדי להאיר ולהשליך מהם על השנה כולה.
וכפי שחשבון הנפש ובקשת הסליחה ביום הכיפורים לא נועדו להפוך אותו לאי של חרטה בשנה של התנהגות שלילית, אלא למקד ביום זה את הערכים הללו, כדי להאיר בהם את הדרך לשנה כולה, כך גם הבחירה לשמוח בסוכות.
* התלוש – בדרך כלל אני חש כלפי רוגל אלפר רגשות של בוז, תעוב, סלידה עמוקה ושאט נפש. אולם מאמרו האחרון עורר בי בעיקר רגשות רחמים. הבנאדם פשוט מסכן, אומלל, חסר תקווה. הוא התלוש המוחלט, אדם שאינו חלק ממשהו, אדם חף משייכות, יצור שחייו עלובים.
"אוקטובר השחור" הוא כינה את הבליל האחרון שפירסם. למה שחור? בגלל החגים, שאין לו שום זיקה אליהם, שום קשר אליהם, הם מעיקים עליו ומציקים לו.
"אוקטובר 2016 הוא מסוג החודשים שמבהירים לאזרח הישראלי, שאם הוא לא לאומן יהודי דתי, אין לו סיכוי לכונן בישראל שגרת חיים שמשקפת את השקפת עולמו. קשה להחליט מה באוקטובר הזה מייצר בלבי ניכור גדול ועמוק יותר. השנה שלי מתחילה ב-1 בינואר. אינני יודע מה התאריך העברי היום. אינני יודע באיזו שנה אנו חיים עכשיו לפי לוח השנה העברי, איזו שנה החלה ב-3 באוקטובר. ראש השנה שלי לא חל ב-3 באוקטובר. אין לי מושג למה הפיד שלי ברשתות החברתיות התמלא בקשות סליחה של חילונים מתקרנפים, בפוסטים שתמיד מנוסחים במונחים כלליים מאוד – התנצלויות לפני כל מי שנפגעו מהם, מלוות בהצהרות אהבה. זה פתטי. לא הקדשתי שנייה (לא, אפילו לא שנייה) לחשבון נפש מיוחד ביום כיפור, לא ביקשתי סליחה מאף אחד דווקא ביום הזה, זה מנהג טיפשי... לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אליי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למילים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות. לא קישטתי סוכה. לא בניתי סוכה. 'שלומית בונה סוכה' הוא בעיני השיר הכי דיכאוני בשפה העברית. אין לי שום כוונה להתארח בסוכה ובוודאי שלא לישון באחת. לא קניתי אף אחד מארבעת המינים, ואני לא זוכר מה הם מסמלים. קשה לי מאוד להסביר למה חוגגים את סוכות. למדתי פעם. שכחתי. לא עניין אותי..."
וכן הלאה וכן הלאה. מסכן. פשוט מסכן.
עכשיו אני מבין למה בראשית מתקפת הטרור הוא כתב מאמר שבו ממש התחנן בפני מחבל פלשתינאי לדקור אותו למוות. הוא נימק זאת בהזדהות עם הסבל הפלשתינאי. אבל נראה לי שהוא פשוט קץ בחייו האומללים, התלושים, חסרי הטעם, חסרי הערך. מסכן. פשוט מסכן.
[אהוד: את רוגל אלפר אני קורא רק בציטוטים שלך, כי בעיתון "הארץ" אני מדלג עליו].
* משחק לידי החלאה – יובל מור מוסלי, פעיל מרכזי במפלגת העבודה, המתמודד על תפקיד מזכ"ל המפלגה, הגיש תלונה במשטרה נגד מנכ"ל בצלם חגי אלעד (להלן – החלאה), בעקבות נאומו הבוגדני במועצת הביטחון של האו"ם, בו הפציר במועצת הביטחון לפגוע במדינת ישראל ולהפעיל נגדה צעדים אופרטיביים.
אני מבין ללבו של מוסלי, וברור לי שהמטרה שלו היא להציב קו אדום ברור, הקובע שמעשים מסוג זה הם בלתי לגיטימיים ומחוץ לתחום. אולם הוא שגה במעשה ואף שיחק לידיו של החלאה.
ראשית, הוא מאפשר לחלאה להציג את עצמו כקדוש מעונה, בנוסח הקוזאק הנגזל.
שנית, זוהי תלונת סרק. מבחינת החוק היבש, הפורמלי, החלאה לא עבר עבירה. לכן, לא ייצא שום דבר מעשי מהתלונה הזאת, והחלאה יוכל לחגוג שהחוק לצידו, או במילים אחרות – נבל ברשות החוק.
התלונה הזאת נובעת מנורמת המשפטיזציה והפליליזציה של השיח הציבורי בישראל בעשרים השנים האחרונות. הכול נמדד על פי אמת המידה הפלילית, בדיון משפטי. וכך, כל מה שאינו פלילי – הוא כביכול כשר. אין דיון מוסרי, אין דיון ערכי, אין דיון נורמטיבי; הכול נשפט בעיניים פליליות. על כל דבר, רצים להגיש תלונות במשטרה, לעתור לבתי המשפט וכו'.
הגישה הזאת שלילית ופוגעת בחברה הישראלית. הבעייה במעשהו של החלאה אינה במישור של הלגאליות אלא של הלגיטימיות. המעשה הוא לגאלי אך בלתי לגיטימי. מה שיש לעשות הוא להוקיע אותו, לגנות אותו ולהקיא אותו.
במקום להגיש תלונת שווא במשטרה, טוב היה עושה מוסלי, אילו נאבק על כך שהמחנ"צ יוקיע באופן ברור וחד משמעי את מעשהו של החלאה, ואת מרצ על התייצבותה לצד המעשה המחפיר.
* שירות של איזה לאום? – הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל ארגון כמו "בצלם", עם כל הנזק שהוא גורם לה. אבל... שירות לאומי (!) בארגון הזה? שירות לאומי, כשמו כן הוא – שירות למען הלאום, כתחליף לשירות צבאי, למי שמסיבות אלו או אחרות אינו יכול לבצע את השירות הצבאי. את איזה לאום משרת ארגון שמנכ"לו החלאה נואם במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול באופן מעשי נגד מדינתו?
שירות "לאומי" ב"בצלם" הוא כמו שירות צבאי בצבא אוייב או בארגון מחבלים.
* הפשקוויל – ו... כמעט מיותר לציין שפשקוויל המערכת של "הארץ" יצא מגדרו לשבח את החלאה על מעשהו "האמיץ", שלא היה רק זכותו אלא חובתו... "אמיץ"... עיטור הגבורה.
* בעיני נביא – כבר בגיליון החגיגי של "דבר" לאחד במאי 1936, מיהר ברל כצנלסון, הרואה למרחוק, להגיב על מופע האימים הבוגדני של החלאה במועצת הביטחון. כך כתב הנביא ברל, בדברי התוכחה והאמת:
"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...
וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."
* אשר בניו – ולפני שחמורים יקפצו בראש כלפי דברי ברל, כפי שקפצו על דברי הנשיא ריבלין אחרי הטבח בדומא, נמהר להבהיר. כאשר ברל כתב "עם בעמים אשר בניו," הוא ממש לא התכוון לכך שכאלה הם בניו של עם ישראל, אלא שבקרב עם ישראל יש, למרבה הצער והבושה, בנים כאלה.
* אדמה חרוכה – מה עומד מאחורי ההסתה של טראמפ ובניית התאוריה על גניבת הבחירות, כביכול? יש כאן תירוץ מראש להפסדו הצפוי, זה ברור. יש כאן היאחזות נואשת של מועמד שגבו אל הקיר, שאין לו עוד מה להפסיד, בכל דרך שאולי תשנה את המגמה. גם זה ברור.
אבל ההסברים הללו מחמיצים את העיקר. הרי מה בנה את טראמפ? מה בנה את מנהיגותו? הרי אין לו שום מסר פוזיטיבי. המסר שלו הוא נגטיבי לחלוטין – נגד המדינה, נגד מוסדותיה, נגד המסורת שלה, נגד מפלגתו, נגד המפלגה היריבה וכו'. הגאווה שלו בהעלמות המס, היא חלק מן המסר. "אני חכם" – איני משלם "להם". ההסתה שלו נגד הכרעת הבוחר הצפויה, תוך הצגת הבחירות כגנובות, היא חלק מן המסר, היא היא המסר.
דרכו אינה צריכה להפתיע כל מי שמכיר את דרכם של מנהיגים דמגוגים פופוליסטיים, פשיסטים או פשיסטים-למחצה באירופה ובדרום אמריקה.
טראמפ מנסה להשאיר אחריו אדמה חרוכה, כי רק על אדמה כזאת יכולה לצמוח מנהיגות כשלו.
* שכחו מה זה להיות יהודי – לפני חודשים אחדים כתבתי דברים נגד מארין לה-פן והבעתי חרדה מפני עליית כוחה. נדהמתי לקבל תשובות של ישראלים, יהודים (!), התומכים בה. הם לעגו לי על כך שאיני מעודכן. שאיני מבין שהיא שונה מאביה. שהיא אינה אנטישמית אלא אף אוהדת ישראל והיא תבלום את האסלאם, האויב המשותף שלנו.
הרעיון של יהודים התומכים במנהיג פשיסט וגזען, ואף מתלהבים מגזענותו כיוון שהיא מופנית לאחר, מעורר בי חלחלה. והנה, השבוע הכריזה לה-פן, שאם תבחר לנשיאה היא תאסור על יהודים לחבוש כיפה.
גם תמיכת יהודים בטראמפ מזעזעת.
* ביד הלשון: עראי – הסוכה, כידוע, היא בית ארעי. אז למה כתוב במשנה (סוכה ב, יט): "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עֲרַאי"?
ארעי או עראי? התשובה היא כן.
כלומר, שתי הצורות נכונות, ופירושן אחד: זמני, בלתי קבוע.
* * *
בימת מופעי הספרות
צוותא, תל אביב
גַּלַּאי האור
מופע ספרות מיצירות בנימין גלאי
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
בהשתתפות: חיים גורי
והשחקנים: אלכס אנסקי, דן כנר, הילה די קאסטרו, יואב יפת, איציק גבאי, יפתח קמינר
צוותא, יום רביעי, ח' בחשון תשע"ז, 9-11-2016 בשעה 20:30
בנימין גלאי, הידוע גם בשמו ג. בנימין, יצר בעברית עשירה ודשנה. היצירה שלו גדושה בידע, וליכולתו הספרותית המיוחדת שלו אין ממשיכים ברמתו. המדור שלו "קפה הפוך" במעריב היה לשיא של כתיבה מרהיבה וחדות ראייה. הרומן שלו "דברי ימי גמיני" הוא עלילה רבת דמיון מימי הביניים בה לוקחים חלק אבירים ויהודים, ספרי שיריו רגישים ומדוייקים, ספרו "המילים שבחיינו" על משמעות המילים מרתק ושנון, יצירתו "האח האובד" ועוד יצירות הן הנאה צרופה. במופע נעלה קטעים מספריו, מחזותיו ושיריו.
כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157 ובאתר צוותא.
המחיר 90 ₪. מחיר בהנחה מיוחדת למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד.
נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708
לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [81]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
תוכנית אלוהית
הנה עברו עלינו הימים הנוראים וחלק מחג הסוכות בשלום, אך תוך מתח ביטחוני ניכר, במיוחד בירושלים.
תושבי העיר הערבים-הפלשתינים מן השכונות הסובבות את עיר הבירה, בעלי תעודות-זהות כחולות [אך בעלי עוינות שחורה משחור] ניסו כל הזמן לפרוץ לעיר ולבצע בה פיגועים נגד היהודים החוגגים. רק שמירה מסיבית והדוקה של חיילים ושוטרים, מג"ב ואנשי ביטחון אחרים – גברים ונשים מסורים ועירניים – שנמנע מהם לחגוג בחוג ביתם ומשפחתם – רק הם הבטיחו את הביטחון והרגשת החג בבירה, ובארץ כולה.
כך במיוחד בירושלים, שאנו מתעקשים לקרוא לה "המאוחדת", והיא אינה מאוחדת כלל וכלל, וכך גם ביו"ש.
עכשיו נתאר לעצמנו מה עלול לקרות, אם יוחלט [חלילה] להכיל את הריבונות הישראלית על ארץ-ישראל כולה. כמה אוגדות, חטיבות וגדודים יהיה צורך להציב ביו"ש על כל מטר מרובע, כפי שהדבר נעשה בירושלים. איך אפשר לעמוד בזה לאורך זמן?
כמובן, לכולנו יש רגש עמוק אל חלקי המולדת, אל כל מקום ואתר שכבשו אבות-אבותינו לפני 3000 שנה, בהנהגתו של יהושע בן-נון, תוך השמדה כמעט טוטלית של יושבי ארץ כנען בימים ההם.
אבל אז, בימים הקדומים, זו היתה הנורמה בעולם העתיק, ועמנו, בני-ישראל שיצאו ממצרים, כבשו את הארץ הזאת מתוך אמונה עמוקה בהבטחה האלוהית: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹך כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם נְתַתִּיו, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. [יהושע א' ג'].
בעינינו, בימינו, הדבר הזה ניראה מאוד לא מוסרי [פרט ללאומנים קיצונים ודתיים חרדים, בלתי מתפשרים, עיוורים למציאות, שאינם מוכנים להרהר או לערער על שום תו ופסיק שנאמר בתנ"ך ובכתבי הקודש בכלל].
והנה בימינו, לאחר מלחמות קשות, עקובות מדם – שלנו ושל אויבינו – זכינו וכבשנו את ארץ-ישראל כולה, לפני 49 שנים.
אין יהודי אחד שליבו לא התרחב והתרונן על כך ששבנו למחוזות המולדת העתיקה שלנו, אל הכותל המערבי ואל הר הבית [שהאווילים והאנטישמים באו"ם החליטו שזה שטח ערבי-מוסלמי בלבד, וליהודים אין כל חלק ונחלה וכל זיקה למקומות היסטוריים אלה].
הקיצוניים שבנו, שאהבת ארץ-ישראל בוערת בקרבם, הסתערו על השטחים המשוחררים הללו והקימו בהם התנחלויות – ערים וכפרים וישובים פורחים לתפארת, וכן מאחזים, שקיומם המשפטי שנוי במחלוקת. כאילו נשכח מהם או טחו עיניהם מלראות, שבשטחים אלה חיים מאות אלפי ערבים-פלשתינים – עוינים, חדורי שנאה, מתקוממים ומפַגעים, אך בעלי זכויות רשומות בטאבו, על שדות ובוסתנים ובתים. אכן, בעייה.
אז מה? נשמיד את כולם, כמו בימי יהושע בן-נון? נעמיס אותם על משאיות ונסיע אותם אל מעבר לירדן? או שמא נחיל עליהם את הריבונות הישראלית, תוך הפיכתם לאזרחים שווי-זכויות, עם כל המשתמע מכך?
אילו הייתי חובש כיפה וירא שמיים, הייתי חושב מחשבה כזאת: לו רצה הקב"ה להנחיל לנו את ארץ-ישראל השלמה בימינו, הרי לא נבצר ממנו, הכול-יכול, לעשות זאת ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אבל מתברר שזה לא כך. תוכניותיו של אלוהים מי יידע, ומי אנחנו ש"נעלה בחומה" ונפעל כדי לשנות את הקביעה האלוהית, שאינה נראית לנו?
אם הוא ירצה, אלוהינו שבשמיים, הוא יחולל זאת בימינו, לעינינו, וינחיל לנו את הארץ כולה, ריקה מכנענים, מפלישתים ומפלשתינים...
אך אם זה לא יקרה במהרה בימינו, אין לנו ברירה אלא לחכות לימות המשיח.
אין כמעט יהודי אחד בעל הכרה היסטורית-לאומית, שאין לו יחס נפשי לכל אתר ואתר בארץ-ישראל, אבל אולי עוד לא הגיע הזמן לשלוט בכולם בפועל, ואין לנו ברירה אלא לוותר זמנית על חלק מהם.
לכשיגיע, אם יגיע, הסדר כלשהו עם הפלשתינים, שלפיו נוותר על חלק גדול מיו"ש ונאפשר להם להקים לעצמם מדינה עצמאית, בבחינת "שתי מדינות לשני עמים", קשה להאמין שיהיה זה הסכם שלום של ממש. נצטרך להסתפק בהסדר כלשהו של אי-לוחמה, ומניעת פגיעה בנו מעבר לגבול שייקבע.
כנראה, להוותנו, נגזר עלינו לחיות כל חיינו על חרבנו. אבל אולי נמצא דרך ואפשרות שלא להשתמש בה לעיתים קרובות.
לעם היהודי ישנה זיקה עמוקה להר סיני, שעליו ניתנה לנו התורה. אבל האם אנו יושבים עליו בפועל? האם בנוי עליו בית-כנסת או מקווה?
הרי לא ידוע היכן בדיוק נמצא אותו הר קדוש, אי-שם ברחבי מדבר סיני. אבל הוא שוכן בליבנו, ודי לנו בכך.
בהתאם, לא חייבים לממש את זיקתנו לאתרים הלאומיים-ההיסטוריים שלנו ברגלינו ממש ולהתנחל בהם בפועל. בינתיים נסתפק בהתנחלותם של אלה בליבנו.
כאן המקום להביא את שירי "אבן מקיר", מתוך ספרי החדש, "נוכחים נפקדים", שיצא לאור לפני כמה שבועות:
אֶבֶן מִקִיר
יָצָאתִי לִכְבֹּשׁ מֵחָדָשׁ
נְתִיבִים קְדוּמִים,
זוֹכְרִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם
שֶׁל רוֹעִים, נְבִיאִים, מְלָכִים
בָּאָרֶץ הַטַרְשִׁית הַזֹּאת –
נַחֲלַת אָבוֹת.
בְּאֶצְבָּעוֹת מְדַמְּמוֹת חָפַרְתִּי בֶּעָפָר
לַחֲשֹׂף שְׂרִידֵי חוֹמוֹת וְאַרְמוֹנוֹת,
עֵדֵי תִּפְאֶרֶת הֶעָבָר.
אַךְ אֶת פָּנַי קִדְּמוּ בְּזַעַף
פָּנִים רְעוּלוֹת בְּכָּפִיּוֹת-עוֹיְנוּת,
אִישׁוֹנִים רוֹשְׁפֵי אֵשׁ-שֶׁל-שִׂנְאָה,
יָדַיִם מְיַדּוֹת בִּי בִּקְלָלָה
אַבְנֵי קֶלַע כְּקֶלַע דָּוִד.
מֵאַבְנֵי הַזַּעַם הַיּוֹקְדוֹת
בָּנִיתִי לִי חוֹמָה וְקִיר וּבַיִת
עַל גִּבְעָה חֲשׂוּפָה,
צוֹפָה פְּנֵי נַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן.
אֶת קִירוֹת בֵּיתִי סָפַנְתִּי
עֲצֵי זַיִת כְּרוּתִים;
מִגְדָם בָּא כְּשֶׁמֶן בְּעַצְמוֹתַי.
כָּאן אִוִּיתִי לִמְצֹא לִי מַרְגּוֹעַ
בְּצֵל הַתְּאֵנָה, הַגֶּפֶן וְהַזַּיִת.
אֲבָל הָאֲבָנִים זוֹעֲקוֹת אֵלַי מִן הַקִּיר:
הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת!
טבלת הנצחה
התופעה המחרידה הזאת, של 40 פועלי בניין שנפלו את מותם מן הפיגומים שבהם עבדו, היא שערורייה שאין כמוה. פועלים "שקופים", זרים, שבאו מארצות רחוקות לעבוד אצלנו ולהרוויח את לחמם בעבודה קשה בבטון ובלבֵנים [עבודה שיהודים לא רוצים לעבוד בה], כדי לפרנס את משפחותיהם, והם נופלים מן המגדלים הגבוהים שהם בונים לנו, בשל אי-הקפדה על כללי הבטיחות ועל אמצעי ההגנה באתרי הבניין.
ואיש ממעבידיהם לא נדרש לתת את הדין – לא היזם, לא הקבלן, לא מנהל העבודה ולא מפקח הבטיחות באתר הבנייה. 18 פקחי בניה על 3000 אתרי בנייה בארץ, הרי זה לעג לרש. איזו שערורייה! איזה חוסר איכפתיות!
כמובן, אמצעי הגנה ובטיחות לעובדים עולים כסף רב, ואם אפשר לחסוך אותו – על חשבון חייהם ובריאותם של העובדים, למה לא? וכמובן, למשרד העבודה [והבינוי] ולמפקח הארצי על הבטיחות, הרי חשוב לחסוך הוצאה "מיותרת" של משכורות ל-170-180 מפקחים שדרושים לענף.
וכך הדבר גם אצל בעלי עניין אחרים, שאין להם עניין בחייהם של העובדים הללו, למה להם להתאמץ ולדאוג לכך?
ולמה שחברי הכנסת יחקקו "חוק בטיחות פועלי הבניין" ויקבעו קנסות כבדים ותשלום פיצויים נאותים לנפגעים – פצועים ונכים, ולמשפחות ההרוגים? הם לא אזרחים שלנו וכמובן – לא יהודים.
אז אולי, בכל-זאת, שר הבינוי והשיכון ו/או שר העבודה יקבעו תקנה, שעל כל בניין שממנו נפל פועל בעת בנייתו, תיקבע טבלת שיש בחזית הבניין, ועליה יצויין: מבניין זה נפל ונפצע / נהרג פועל פלוני אלמוני, מעיר זו וזו, מארץ זו וזו [וכמובן פועל מהשטחים]. יהי זכרו ברוך.
חסד של אמת לפועל "שקוף", שגורלו לא עניין איש ממעסיקיו בימי חייו. מעט חמלה אנושית. לפחות זה.
שאלה הלכתית
כאשר מתפללים בראש השנה וביום-כיפור את תפילת "אבינו מלכנו", ישנה שורה האומרת: אבינו מלכנו, כותבנו בספר פרנסה וכלכלה. תפילה ובקשה מובנת.
אך מה דינה של תפילת נהג אמבולנס? האם המשמעות היא, שתהיינה הרבה תאונות? ובקשת רופא – שיהיו הרבה חולים לטפל בהם? ולהבדיל, לא עלינו – קברן או בונה מצבות, שזאת פרנסתם, האם הכוונה שיהיו הרבה מתים?
יסבירו נא רבותינו, מורי ההלכה ויתרצו את הקושיה הזאת.
שלושה נפלאו ממני
שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: תיאוריית חוק היחסות של איינשטיין, פיצוח הגֶנום האנושי, ו-מדוע נוהגים צעירים בימינו ללבוש מכנסי ג'ינס מרובבים וקרועים בכוונה? אכן תמיהה.
* * *
יואל נץ
פרס נובל לספרות – ולדימיר ויסוצקי?
מכול יוצרי הספרות הדגולים החיים עימנו כיום, בחרה הוועדה המלכותית השוודית בבוב דילן, יוצר המוזיקה והשירה, האיש שמחשמל את קהלו מעל הבמות – כזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016.
רבות נכתב על סגולותיו של יוצר זה, ומדוע הוא ראוי גם ראוי לפרס נובל.
אני מבקש ברשותכם, להסב כאן את תשומת הלב לבן דמותו הרוסי של בוב דילן, הלוא הוא ולדימיר ויסוצקי, שהיה אף הוא יהודי, משורר, מלחין וטרובדור מבצע שירה נפלאה, גם הוא – בקול מחוספס. אבל, שלא כפרסומו של בוב דילן, יצירותיו של ולדימיר ויסוצקי נפוצו מפה לאוזן על גבי סרטים מגנטיים כמעט במחתרת, מחמת רדיפתו על ידי השלטונות הסובייטיים. ולמרות ששירתו לא הושמעה מעל הבמות ויצירותיו לא הודפסו בספרים ובעיתונים – בכל בית כמעט שברוסיה הסובייטית ומחוצה לה שרים היו בהערצה ובאהבה גדולה את שיריו. היוצאים מכלל זה היו שירים פרי עטו אשר השמיע בסרטי קולנוע רבים, בהם השתתף כשחקן מפורסם ומוערך מאוד. הוא היה בראש ובראשונה שחקן פעיל בתיאטראות המובילים במוסקבה. שיחק, בין השאר, את אותלו בתיאטרון "טגנקה".
הרשו נא לי להציג כאן שתי טעימות מיצירתו של ולדימיר ויסוצקי.
שירו של הזמר מול פני המיקרופון / ו. ויסוצקי
עֵינֵי כֹּל בִּי, הָאוֹר עַל הַפָּנִים.
עוֹד הוֹפָעָה לִי זוֹ, וְלֹא יוֹתֵר הִיא:
מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין.
לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!
הַמִּיקְרוֹפוֹן אוֹתִי לֹא מְחַבֵּב –
צְרִידוּת קוֹלִי עַל אִישׁ אֵינָהּ נֶחְשֶׁקֶת.
אִם רַק אֵי-שָׁם כְּטֶפַח אֲזַיֵּף –
בְּלִי רַחֲמִים יַגְבִּיר לִי אֶת הַשֶּׁקֶר.
אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,
גּוּפִי דּוֹאֵב, נִצְרָב מִן הַקַּרְנַיִם,
לְכָל הַזַּרְקוֹרִים אֲנִי מוֹקֵד,
וְלוֹהֵט!.. לוֹהֵט!
הוּא, שְׁמִיעָתוֹ חַדָּה מִן הַסַּכִּין.
וְלֹא אִכְפַּת לוֹ אִם אֲנִי בְּכֹשֶׁר.
הַמְּנֻוָּל יָנִיחַ לִי, רַק אִם
כָּל צְלִיל מֵגִיחַ מִגְּרוֹנִי בְּיֹשֶׁר.
צָרוּד קוֹלִי בְּאֹפֶן מְיֻחָד,
אַךְ לֹא אָעֵז מִנִּי סִגְנוֹן טוֹנָלִי
לִסְטוֹת הַיּוֹם וְלוּ רַק בְּמִקְצָת,
וָלֹא – יִהְיֶה סוֹפִי אַךְ מַר וָרַע לִי.
אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,...
הַמִּיקְרוֹפוֹן כְּמוֹ עַל צַוָּאר גָּמִישׁ
כְּמוֹ רֹאשׁ נָחָשׁ שֶׁלֶּקַח יְלַמְּדֵנִי
אִם אֶשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע – הוּא יַכִּישׁ,
חַיָּב לָשִׁיר – אַחֶרֶת יְמִיתֵנִי!
עֲצֹר וְאַל תָּנוּעַ, שְׂנוּא נַפְשִׁי:
אַתָּה אַרְסִי, הַכָּשָׁתְךָ – מַכְאוֹב רַע !
אֲנִי הַיּוֹם מַשְׁבִּיעַ נְחָשִׁים.
אֲנִי לֹא שָׁר – אֲנִי מַשְׁבִּיעַ קוֹבְּרָה.
אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,...
אֶת הַצְּלִילִים חוֹטֵף הוּא בְּמַקּוֹר
גּוֹזָל מֻרְעָב מֵעֹמֶק הַגַּרְגֶּרֶת.
כְּשֶׁהַגִּיטָרָה אֶת יָדַי תִּקְשֹׁר
יִתְקַע הוּא בְּרֹאשִׁי כַּדּוּר עוֹפֶרֶת!
וְשׁוּב!.. אֵין קֵץ לְכָךְ, אֵין סוֹף, אֵין דַּי!
מַה מִיקְרוֹפוֹן הוּא – מִי בָּכֶם יוֹדֵעַ?
לְפֶתַע הוּא לַמְפָּד אֶל מוּל פָּנַי
אֵינִי קָדוֹשׁ, אֵין מִיקְרוֹפוֹן זוֹרֵחַ.
אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,...
נְעִימוֹתַי פְּשׁוּטוֹת כְּמוֹ "הַךְ בַּתֹּף!"
אַךְ אִם מִצְּלִיל אֱמֶת אֶסְטֶה כְּזַיִת –
מִצֵּל הַמִּיקְרוֹפוֹן מִיָּד אֶחְטֹף
סְטִירוֹת צוֹרְבוֹת עַל שְׁתֵּי הַלְּחָיַיִם.
אֲנִי מוּאָר, הָאוֹר עַל הַפָּנִים
מַה לְצַפּוֹת – לְשֶׁקֶט אוֹ לְמֶרִי?
מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין
לֹא-לֹא, הַיּוֹם – כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!
תרגום מרוסית: יואל נץ
סוּסִים אִסְטְנִיסִים / ו. ויסוצקי
עַל גַּב שְׂפַת הַמִּדְרוֹן, עַל סִפָּהּ שֶׁל תְּהוֹם, הוֹד וּבַעַת,
הַצְלָפָה בְּמַגְלֵב אֶת סוּסַי מַמְרִיצָה – מְשַׁגַּעַת;
אֵין אֲוִיר לִנְשִׁימָה לִי, אֲנִי רוּחַ בּוֹלֵעַ לָדַעַת,
מִתְעַרְפֵּל מְשֻׁלְהָב – וַי, הִנֵּה שְׁעָתִי כְּבָר מַגַּעַת!
בִּי, הָאֵטּוּ, הָאֵטּוּ סוּסַי, מְבַקֵּשׁ מִכֶּם – אָנָּא, הָאֵטּוּ!
אַל תָּשִׁיתוּ לִבְּכֶם אֶל הַשּׁוֹט!
הִזְדַּמְּנוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים – וּמוֹפֵת הוּא –
לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת, לֹא לָשִׁיר עֲדֵי כְּלוֹת!
אֶת סוּסַי אֲשַׁכֵּר,
אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר,
לוּ עוֹד רֶגַע עַל פִּי הַתְּהוֹם אִוָּתֵר!
אֶת נַפְשִׁי, כִּפְלוּמָה מִכַּף יָד הוּרִיקָן יַשְׁלִיכֶנָּה,
לְעֵת בֹּקֶר גּוּפִי יִגָּרֵר בְּמִזְחֶלֶת דּוֹהֶרֶת...
מְתוּנוֹת תִּפְסְעוּ נָא סוּסַי עֲדֵי קְצֵה הַקָּצֶה, נָא!
הַאֲרִיכוּ וְלוּ בְּמִקְצָת אֶל הַקֵּץ אֶת הַדֶּרֶךְ!
קְצָת לְאַט לָכֶם סוּסַי, בְּמָטוּתָא, קְצָת הָאֵטּוּ!
הִתְעַלְּמוּ נָא מִמַּגְלֵב וּמִשּׁוֹט!
הִזְדַּמְּנוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים – וּמוֹפֵת הוּא –
לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת, לֹא לָשִׁיר עֲדֵי כְּלוֹת!
אֶת סוּסַי אֲשַּׁכֵּר,
אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר,
לוּ עוֹד רֶגַע עַל פִּי הַתְּהוֹם אִוָּתֵר!
לֹא אֵחַרְנוּ – לָבוֹא אֶל הָאֵל הַשָּׁעָה לֹא דּוֹחֶקֶת.
אָז עַל מַה מַקְהֵלַת מַלְאָכִים בְּזָדוֹן מְיַלֶּלֶת?
שֶׁמָּא הַפַּעֲמוֹן הַמְּיַלֵּל – הוּא מֵפֵר אֶת הַשֶּׁקֶט?
אוֹ אֲנִי, הַבּוֹלֵם אֶת סוּסַי מִלְהָאִיץ הַמִּזְחֶלֶת?
קְצָת לְאַט לָכֶם סוּסַי, בְּמָטוּתָא, קְצָת הָאֵטּוּ!
קוֹנָם מְבַקֵּשׁ, מִתְחַנֵּן - לֹא לִדְהֹר!
הִזְדַּמְּנוּ לִי סוּסִים אִסְטְנִיסִים – וּמוֹפֵת הוּא –
לֹא הִסְפַּקְתִּי לִחְיוֹת – אֶת הַשִּׁיר לוּ אֶגְמֹר!
אֶת סוּסַי אֲשַּׁכֵּר,
אַשְׁלִים בַּיִת חוֹזֵר...
עוֹד שְׁנִיּוֹנֶת עַל פִּי הַתְּהוֹם, לֹא יוֹתֵר!
תרגום מרוסית: יואל נץ
הסוסים האסטניסים שבשיר הזה, הם למיטב הבנתי, האלכוהול והסמים, אשר, אכן, החישו את דהירתו אל תהום מותו בגיל צעיר.
* * *
נעמן כהן
1. יוגוסלביה – מדינות הסלאבים הדרומיים
הטיסה של איר-סרביה מתל אביב לבלגרד היתה מלאה עד אפס מקום בישראלים.
"הרפובליקה של סרביה" היתה בעבר חלק מ"הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה". לאחר פירוקה הפכה סרביה, יחד עם מונטנגרו, ל"רפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" ואחר כך ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו." לאחר שגם איחוד זה התפרק בעקבות משאל עם במונטנגרו, הכריזה המדינה על עצמאותה ב-5 ביוני 2006.
יוגוסלביה, מדינת הסלבים הדרומיים, היתה מדינה אחת עם שפה אחת, מדינה שהתפרקה למרכיביה הדתיים. הנה ההוכחה שצדק מקס ובר בוויכוח עם מרקס, התודעה היא הקובעת את ההווייה. וכאן גם העניין שלנו בגורל מדינות הסלאבים הדרומיים.
אוכלוסיית סרביה דומה לישראל, כ-7 מיליון, אך על שטח גדול בהרבה 77,474 קמ"ר. כ-83 אחוז מאזרחי המדינה הם סרבים, והשאר מיעוטים שונים. לעומת זאת, אוכלוסייה סרבית גדולה נמצאת גם בשאר המדינות שפרשו מיוגוסלביה,והיא בעצם הסיבה למלחמות.
ב-2008 הכריז חבל קוסובו, החשוב היסטורית לסרבים (בדומה ליהודה ושומרון ליהודים) אך בעל רוב אלבני-מוסלמי, באופן חד צדדי, על עצמאות מסרביה, אך האו"ם לא הכיר בו כמדינה עצמאית. (בניגוד למדינה הפלישתינאית, שקיבלה את ההכרה של האו"ם אך לא מתפקדת כמדינה).
בדומה לרוסים, הסרבים הם נוצרים-אורתודוכסים. תמיכת רוסיה בסרבים מונעת הכרה בקוסובו. רוסיה הינה היחידה (גם אריק שרון) שעמדה לצידם של הסרבים במלחמות האחרונות, מלחמות שבדומה לאזורנו, בבסיסן היו מלחמות דתיות. אין פלא שבכל חנויות המזכרות בבלגרד מוכרים את דיוקנו של פוטין.
מה בין "העיר הלבנה" בלגרד ל"עיר הלבנה" תל אביב
אלטנוילנד של הרצל
בדומה לתל אביב גם בירת יוגוסלביה לשעבר והיום בירת סרביה נקראת "העיר הלבנה" – בל – לבן גרד – עיר. בלגרד – עיר לבנה. חיצונית העיר דווקא אפורה למדי.
העיר צמחה ממבצר בלגרד שנבנה על המפגש בין נהר הסבא לנהר הדנובה. האגדה מספרת שאטילה ההוני קבור מתחתיה. מאז עברו שליטים רבים בעיר הרומאים, הבולגרים, ההונגרים, העות'מאניים, הגרמנים ועוד.
לפני המבצר לוקח אותנו המדריך הסרבי למצבה של גיבורי האומה היוגוסלבית הסוציאליסטית יוסף ברוז טיטו (טיטו – הוא השם הרומי טיטוס בסרבו-קרואטית. אביו קרואטי ואמו סלובנית), וסגניו, וביניהם משה פיאדה, שפסל עם פניו העטורים בשפם עבות נמצא במקום.
משה פיאדה (1890-1957), נולד למשפחה יהודית ספרדית בבלגרד. סבו עוזיאל יוסף פיאדה היה יהודי שומר מצוות, ומשפחתו חגגה את החגים היהודיים ודיברו בביתם לאדינו. היה ממקימי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית ותירגם לסרבו-קרואטית את כתביו של קרל מרכס. הוא התיידד עם יוסיף ברוז טיטו ונוצרה ביניהם ידידות אישית עמוקה. עם כיבושה של יוגוסלביה באפריל 1941, נמלט פיאדה מבלגרד למונטנגרו, וכל משפחתו הושמדה בשואה.
בראשית 1942 צורף פיאדה כחבר בפיקוד הפרטיזני העליון בראשותו של טיטו. הוא מונה לראש אגף הכלכלה והאספקה. הוא היה אחראי גם להסברה וכן למגעים עם בנות הברית. כינוי החיבה המחתרתי שלו היה "צ'יצ'ה" הדוד יאנקו – (Čiča Janko) בקרב הפרטיזנים פיאדה היה דמות פופולארית ונואם מלהיב ומבוקש. דבר שהשתקף גם בשירי-עם ששרו אז הפרטיזנים:
"בא משה מסרביה
עובר את הרי רומניה
להכות בשוואבים (בגרמנים).
יהדותו של פיאדה נוצלה ע"י התעמולה הנאצית והם עשו מאמצים עילאיים לתפוס את פיאדה "היהודי". הוקצב פרס גבוה "למי שיביא אותו חי או מת."
בהיותו חבר במטה הפרטיזנים העליון של טיטו, הוענקה למשה פיאדה דרגת גנרל-מאיור, אף שלא היו לו תפקידים צבאיים מובהקים. הוא היה גם בין הראשונים שזכה לתואר הגבוה של "גיבור לאומי של עמי יוגוסלביה".
בהתערבותו איפשרה הצמרת היוגוסלבית מעבר לכ-50 אלף שארית הפליטה יהודים ממזרח אירופה בדרכם לישראל במסגרת עלייה ב'. ובתקופת מלחמת השחרור עבר ודרך שטחה של יוגוסלביה לישראל הנשק והמטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה.
בשנים 1948-50 ניתן ליהודי יוגוסלביה, שרצו בכך, לעלות לישראל. ואכן, בשנים אלה עלו לישראל כ-7,500 מיהודי יוגוסלביה, למעלה ממחצית הקהילה היהודית שנותרה שם אחרי השואה.
מ-1953 ועד למותו ב-1957 שימש פיאדה כיו"ר הפרלמנט היוגוסלבי הפדראלי.
בדבר אחד הוא לא הצליח. בניגוד לברית המועצות, אוקראינה, בלארוס, פולניה, צ'כוסלובקיה שהצביעו – בעד הקמת מדינת היהודים. יוגוסלביה נמנעה.
אנחנו ממשיכים בסיור. המדריך הסרבי, שמסביר על המבצר, מצביע על הבתים של זמלין, בזמנו עיירה נפרדת והיום חלק מבלגרד. אביו של תיאודור הרצל, יעקב הרצל, היה יליד המקום (1835). הוא היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי, שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית-ספרדית ומפוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. המדריך מספר שבניין בית הכנסת עומד עדיין על תילו.
מעניין שמה שיודע המדריך הסרבי לא שמע אף ישראלי. שהרי בארץ נחשבים לספרדים רק מתחזים לספרדים כעבדאללה יוסף וכמכלוף דרעי. הרצל לעומתם, שהיה ממוצא ספרדי אמיתי, ידוע בארץ כאשכנזי.
ואז עובר המדריך ומספר על "מחנה זמלין". ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, הוקם "מחנה זֶמְלִין", בגרמנית: Lager Semlin – ובמהלך יולי ואוגוסט 1942 גורשו יהודי זמלין למחנות ההשמדה יאסנובאץ וסטארה גרדישקה. שם גם נרדפו ונרצחו גם המוני סרבים.
אסור אף פעם לשכוח – הקרואטים והבוסנים היו בעת מלחמת העולם השנייה אויבי היהודים והסרבים.
זאגרב – בית קברות משותף ליהודים ולטוג'מן שר"י
העיר זאגרב (בקרואטית "מאחורי הצוק") – היא עיר הבירה של קרואטיה והעיר הגדולה ביותר בה. הוקמה ככל הנראה בשנת 1094 ע"י ההונגרים.
חיים ברוצלבסקי-ברלב נולד בווינה ב-1924. בן ארבע היגר עם משפחתו לזגרב ומשם עלה לארץ.
אנחנו מגיעים לאחת המקומות המפורסמים בעיר, בית העלמין מירוגוי (Mirogoj) המשותף לשלושת הדתות. נצרות, יהדות, איסלאם.
בית הקברות הוקם ב-1876 ע"י אנשי "התנועה האילירית", תנועה קרואטית לאומית שמטרתה היתה להפוך את השפה והמנהגים הקרואטיים לרשמיים. מנהיג התנועה האילירית, ליודביט גאי –– Ljudevit היה בעל קרקעות רבות והוא החליט לתרום כמה מאות דונמים להקמת בית עלמין משותף בטענה כי בחייהם הם נבדלים זה מזה, אך במותם הם דומים איש לרעהו.
חומת בית הקברות מרהיבה ומוקפת מבנים עם קשתות וכיפות בסגנון ניאו קלסי, שילוב אלמנטים יווניים ורומיים. בין המצבות ניצבים פסלים פרי עבודתם של טובי הפַסלים בקרואטיה. בחלקה היהודית אנו רואים קברים רבים כשעל המצבות סימני מגן דוד וצלב. מן הסתם משפחות מעורבות. כיום מחיר חלקת קבר עולה על מאה אלף דולר. יקר אף יותר מבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
ב- 1999 נקבר בבית העלמין הנשיא הראשון של קרואטיה העצמאית בין השנים 1990-1999, חותם הסכם דייטון, וראש מפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי, פראניו טוג'מן שר"י. כיורש אידיאולוגי של התנועה הלאומנית הקרואטית-קתולית אוסטאשה, בקרואטית:– Ustaše לא האמין טוג'מן שר"י במוות משותף. הוא תמך במוות של סרבים ויהודים. המדינה הקרואטית בראשות האוסטאשה והנאצים ביצעה רצח המוני ביהודים, בצוענים ובייחוד בסרבים. בכמה מחנות ריכוז שבנו, שהמפורסם שבהם והידוע ביותר לשמצה היה יאסנובאץ, נספו כ-32,000 יהודים כ-40,000 צוענים, ובין כ-300,000 ל-700,000 קורבנות סרבים.
בשנת 1989 הוציא טוג'מן ספר אנטישמי המכחיש את השואה בשם: "זוועות המלחמה או השממה של המציאות ההיסטורית." טוג'מן ניסה למזער את חלקם של הקרואטים ברצח-העם שבוצע בקרואטיה נגד יהודים, צוענים וסרבים. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "השואה הקרואטית" שביצעו הפרטיזנים של טיטו בקרואטים.
טוג'מן הכריז כי הוא אינו מאמין ש"5-6 מיליון" יהודים נספו במלחמת-העולם השנייה וטען שהיהודים מילאו חלק בניהול מחנות ריכוז. "היהודים החזיקו בידם את השלטון במחנה עד 1944 בהתאם למורשת היהודית בת האלפיים המתבטאת בתנ"ך: "היהודים מעוררים קנאה ושנאה אך למעשה הם 'האומה האומללה ביותר בעולם' וכל מי שמנסה להראות שהם עצמם מהווים את מקור הטרגדיה שלהם מתוייג כאנטישמי ומשמש מושא לשנאת היהודים."
בקשר למחנה יאסנובאץ, טען טוג'מן, כי במחנה היו 5-8 פעמים יהודים יותר מסרבים... הסרבים, בנוסף לסבלותיהם מן האוטאשה, סבלו מן היהודים: "יהודי נותר יהודי, גם ביאסנובאץ. במחנה הם שימרו את פגמיהם, שערו בהם עד היסוד: האנוכיות, התככים, היעדר-האמון, הקמצנות, והן סודיות ומיאון, הם תכונות המפתח שלהם... כמה מהפקידים במחנה היו יהודים, וכן היו חמושים ואף נטלו חלק ברציחות. יתרה מזאת, בידם החזיקו לא אחת "מטלות סלקציה", לאמור: סלקצית האסירים המיועדים לחיסול וגם להוצאה-להורג עצמה."
טוג'מן האשים את ישראל ברצח-עם של פלסטינים, וסירב לקשרים רשמיים ישירים עימה.
תיכננתי לירוק ג' פעמים על קברו של הרשע אך הסתבר שהוא קבור רחוק מהחלקה היהודית. בלי כוונה קיימו חסידיו את ההלכה: "אין קוברין צדיק עם רשע."
המעבר לאיחוד האירופי, סלובניה כגלויית נוף
המעבר מקרואטיה לסלובניה לוקח שעות. סלובניה היא חברת האיחוד האירופי ומקפידים לבל ייכנסו אליה פליטים או מהגרים. החזרה לקרואטיה תהיה הרבה יותר קלה.
די למטבע הדינר הסרבי ולקונה הקרואטית, בסלובניה יחי האירו.
סלובניה כולה נראית כגלוית נוף. בייחוד אגם בלד ומעליו טירת בלד הציורית. בגלל מיספר התיירים הגדול מישראל מחלקים בטירה חוברת הסבר בעברית.
במקום נמצאת קונדיטוריה המפורסמת בעוגות הקרם-שניט שלה. בשפת המקום קרמשניטה. אנחנו אוכלים את העוגה. מה אומר, הטעם לא כזה שמשאיר רושם כמו עוגת המדליין המפורסמת של פרוסט...
כגלויית נוף נראים גם אגם בוהין עם הברבורים השטים בו והפסגה של הר פוגל כשהעמקים וההרים נשקפים ממנו.
גם סלובניה שמתחת לאדמה מרהיבה. "מערת פוסטוינה" היא מערכת מערות באזור שנקרא "קארסט" ומשמו נגזרה התופעה הגיאולוגית המאופיינת על ידי מערכת ניקוז תת-קרקעית.
נוסעים ברכבת אל מעבה האדמה. את מסלול הרכבת עשה לראשונה הקיר"ה פרנץ יוזף. משם ממשיכים בסיור רגלי אל מחזה מרהיב של אלפי זקיפים ונטיפים.
בירת סלובניה והעיר לובליאנה גם היא מתוקתקת כעיר אוסטרית-גרמנית. בעיר פחי מזור לכל סוג והניקיון מופתי. הכנסייה הוורודה שעומדת במרכז העיר היא העתק מדויק של כנסיית פטרוס הקדוש ביפו, או להיפך.
הכול בגלל מסמר קטן, הכול בגלל מסמר
הכפר הקטן קרופה (Kropa) שנוסד ב-1498 נודע ככפר של נפחים. כל תושבי הכפר עסקו בעיקר בייצור מסמרים מכל הגדלים.
בניגוד להוגה הדעות (האנטישמיות) הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שהוא שונא ישראל מובהק, מזהה את הציונות עם הנאציזם, ותומך בחרם על ישראל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336663,00.html
אנחנו מתקבלים בכפר במאור פנים ע"י אוהבת ישראל מוצהרת.
במוזיאון הכפר מקבלת את פנינו ג'ינג'ית אנרגטית המספרת לנו על ייצור המסמרים. היא מתארת את החיים הקשים של העובדים בעבר, מספרת על מחלת השחפת שפשתה בקרב העובדים, ועל הישגי הייצור.
מסתבר שהג'ינג'ית החביבה היא חובבת גדולה של כדורסל בכלל, ובעקבות כך גם אוהבת את ישראל ואת מכבי תל אביב. היא מספרת לנו שיש לה חברים בקיבוץ, והיא ביקרה בישראל פעמים רבות, ומתעתדת בקרוב לנסוע פעם נוספת לארץ.
אני מציע לה שתבקש מחבריה בקיבוץ שילמדוה את השיר "הכול בגלל מסמר קטן."
היא מיד עונה לי: "זהו באמת שיר טוב כי יש בו גם את המילה 'מסמר', וגם את המילה 'פרסה', ומיד מתחילה לשיר בקול בעברית צחה: "פרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר..." וממשיכה את כל מילות השיר.
הכול בגלל מסמר קטן: השיר נעמי שמר, ביצוע אריק לביא
https://www.youtube.com/watch?v=jzNR8qjyIXw
במוזיאון לא נפקד הצֶלֶם של ישו התלוי ממוסמר על הצלב. אני מעיר לה שאנחנו ידענו כבר לפני אלפיים שנה לייצר מסמרים, אבל לא אנחנו מסמרנו אותו על הצלב...
לסלבוי ז'יז'ק זה הרי לא משנה...
רומא פולה קיסריה נים
בחזרה לקרואטיה.
אנחנו מגיעים לחצי האי איסטריה. בעיר פּוּלָה נמצא אמפיתיאטרון רומי הנחשב לשישי בגודלו בעולם. האמפיתיאטרון נבנה בין 27-68 לפנה״ס, קצת לפני בניית הקולוסיאום ברומא, שנבנה ע"י עשרת אלפים עבדים יהודיים בין שנת 70 ל-80.
בעיר נמצא גם מקדש לאוגוסטוס הדומה עד למאוד למקדש בנים.
דומה שאצל הרומאים כל האמפיתיאטרונים דומים. ראית אחד ראית את כולם. אותו דבר ברומא, פולה, או בנים.
מים מים בששון
ממשיכים בקרואטיה. שמורת הטבע פליטביצה משתרעת על פני שטח של כ-195 קילומטרים רבועים וכוללת 16 אגמים יפהפיים המחוברים זה לזה בסדרת מפלים מרהיבים. אנחנו מטיילים בין אגמי השמורה בינות לגשרי העץ והשבילים המתפתלים העוברים גם ביער שבשמורה. בסוף שטים בסירה.
אלוהים כמה מים נתת לגויים בשעה שהכנרת מגיעה מתחת לקו האדום.
לאן נעלמו האיטלקים? מפיומה לרייקה
כשהוקמה יוגוסלביה הוחלט להעביר את עיר הנמל פיומה מאיטליה ליוגוסלביה.
המשורר האיטלקי החשוב של סוף המאה התשע עשרה, גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863), שנתן ביטוי בשירתו לאמונתו הניטשיאנית באידיאל ההֵרואי של המשורר כמנהיג (בכך הוא השפיע גם על ז'בוטינסקי שתירגם אותו לעברית), שירה שהביאה אותו גם לעשייה פוליטית וצבאית כאשר קרא לאיטליה להצטרף למלחמת העולם, הנהיג בסוף המלחמה מסע להחזרת עיר הנמל פיומה (Fiume) לשלטונה של איטליה.
בחודש ספטמבר 1919 עלה ד'אנונציו, בראש גדודים של חיילים שנתקבצו סביבו, וכבש את העיר פיומה. הוא הקים בה סוג של מדינה עצמאית, והנהיג בה משטר שבו יש סממנים של טוטליטאריות והערצת המנהיג. מאוחר יותר, כשסולק מהעיר, הצטרף לתנועה הפשיסטית של מוסוליני.
עיר החוף האיטלקית פיומה שינתה את שמה לרייקה היוגוסלבית. העיר שומרת עדיין על אופי איטלקי אך אין בה כמעט איטלקים. כולם היגרו לאיטליה.
באיטליה של ימינו אין מדברים על "זכות השיבה".
ספליט – בין הקיסר דיוקלטיאנוס ושמעון פרסקי-פרס
בכניסה לארמון דיוקלטיאנוס בספליט מחכה לנו המדריך הקרואטי. המדריך המיתמר לגובה של שני מטר ועשרה, דומה להפליא לכדורסלן העבר של קבוצת גבת-יגור, בועז ינאי. (בכלל מה יש שם ביוגוסלביה שהם כל כך גבוהים. כולם נראים כדורסלנים וכדורסלניות).
מקובל לראות בבנייתו של ארמון דיוקלטיאנוס בשלהי המאה ה-3 את ייסוד העיר ספליט. הארמון ענקי. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. צידו הדרומי פונה לים האדריאטי. בשיאו התגוררו בארמון כ-9,000 איש.
ב-293 החלו העבודות על הארמון שיועד להיות משכנו לאחר פרישתו מפוליטיקה ב-305. דיוקלטיאנוס היה קיסר רומא בין השנים 284 ו-305. הוא התנגד בנחרצות לנוצרים ורדף אותם ביד ברזל. כקיסר הוא הגיע לשיא השליטה ברומא. הוא אפילו לקח לעצמו את התואר Dominus et Deus – שליט ואלוהים. אבל הוא היה השליט הרומאי היחיד שמאס בפוליטיקה והחליט לוותר על השלטון מרצונו. הוא פשוט נהנה לשבת בביתו לגדל ירקות.
כשנתבקש לחזור לתפקיד הקיסר לאחר פרישתו סירב לעשות כן, ואמר: "אילו ראיתם איזה כרוב נפלא אני מגדל בגני, לא הייתם פונים אלי בהצעה כזו."
באופן אירוני אנחנו מבקרים בארמונו של דיוקלטיאנוס ביום בו היתה הלוויית הענק של שמעון פרסקי-פרס, שמעולם מעולם לא ויתר על השלטון והשררה. וכי מה יעשה בבית? – תמיד אמר.
החומה הסינית של סטון
בעיירה סטון, בפתחו של חצי האי פלישץ – השני בגודלו בקרואטיה – יש מרכז להפקת מלח הקיים מהמאה ה- 14. היום יש בה גם מרכז גידול לצדפות למאכל. העיירה מוקפת בחומה שמרחוק נדמית ממש לחומה הסינית. החומה משתרעת לאורך 5.5 ק"מ. והיא הארוכה ביותר באירופה.
דוברובניק – פרנציסקנים תרופות ורצח
העיר רָגוּזָה, כפי שנקראה באיטלקית עד מלחמת העולם הראשונה, וכיום דוברובניק (חורש בסרבו-קרואטית) מכונה פנינת הים האדריאטי, ואכן היא ראויה לתואר. חומותיה משוות לעיר משהו המזכיר את עכו אך היא עיר מטופחת להפליא. בעיר העתיקה סמטאות צרות, מזרקות וחצרות, שלל פניני ארכיטקטורה – ארמונות ומנזרים אשר מכונסים לתחומי החומה העתיקה והיפהפייה.
חומות העיר, שנבנו בין המאה ה-13 למאה ה-16, הן ממערכות הביצורים השמורות ביותר באירופה. במאה ה-14 נקבעו 15 מגדלי שמירה בחומות, ועל אלה נוספו מיספר מגדלים במאה ה-15 מחשש לפלישה עות'מאנית. אורכן של החומות הוא 1,940 מטר, ורוחבן עד שישה מטרים בצד הפונה אל היבשה ומטר וחצי עד שלושה מטרים בצד הפונה אל הים. גובה החומות עד 25 מטר. הסיור על החומות הוא חווייה מהנה למרות קשיי הטיפוס.
מטופח גם הרחוב היהודי בו נמצא בית הכנסת הספרדי העתיק ביותר באירופה שעדיין פועל. "בית הכנסת הישן" בלדינו La Antika Esnoga de Dubrovnik הוקם ככל הנראה עם הקהילה המקומית בשנת 1352 אך הפולחן הדתי היהודי זכה במעמד רשמי משלטונות העיר בשנת 1408. הוא נמצא בבית טיפוסי לבתי דוברובניק מן המאה ה-14 ונחנך כבית כנסת ספרדי ככל הנראה בשנת 1548. הוא נמצא בבעלות הקהילה היהודית המקומית.
בארון הקודש של בית הכנסת שמורים ספרי תורה עתיקים ויקרי ערך מתקופת ימי הביניים, ביניהם ספר תורה שנכתב מלפני גירוש ספרד. על המדרגות העולות אל הארון פרוס שטיח מורי מן המאה ה-13.
אנו עולים במדרגות. הקומה השלישית שלו משמשת עדיין לתפילה בחגים היהודים ובהזדמנויות מיוחדות. במקום גם מוזיאון קטן של יהודי העיר, עם תעודות ודברי יודאיקה עתיקים. אני שואל את הפקיד שמוכר את הכרטיסים מדוע אין כתוביות בעברית? הוא עונה לי שהוא לא יודע. הוא קרואטי שכיר שאינו יודע עברית.
אנחנו מגיעים לקומפלקס הגדול של המנזר הפרנציסקני שנבנה במאה ה-13. למנזר קלויסטר יפהפה הבנוי מעמודים דקיקים. העמודים נפלו ברעידת אדמה אך שוקמו. לידו נמצא בניין בית המרקחת שנבנה ב-1317, ונחשב לבית המרקחת השלישי בעתיקותו בעולם, הפועל עד ימינו.
במלחמת 1991 ניזוקו הספרייה ומגדל הפעמונים. חללי המלחמה הפרנציסקנים מונצחים שם.
אני שואל את המדריכה מדוע אין הנצחה לקורבנות הרצח של הפרנציסקנים? היא ענתה לי שהיא מודעת לכך אך אין לה תשובה.
מפורסם בעיקר הנזיר הפרנציסקני מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ'. הוא היה נזיר ששימש ככומר צבאי. בניגוד לתורתו של פרנציסקוס מאסיזי, מעשיו בשירות האוסטאשה היו מזוויעים עד כדי כך שהועמד לדין בידי בית משפט נאצי ונשלח לכלא, משם הועבר למחנה יאסנובאץ כ"מודיע" – אסיר שסייע לאוסטאשים, ונהיה לראש הסוהרים האוסטאשי. הוא הודה ששחט בעצמו כ-100 איש במחנות יאסנובאץ וסטארה גראדישקה, אבל ידוע שמיספר הקורבנות שרצח היה גבוה בהרבה. בתקופת פעילותו נרצחו בין 20 ל-30 אלף איש. ביניהם כעשרת אלפים ילדים. בחג המולד 1942 הוא רצח כמה מאות אסירים. לבסוף הוא נתפס על ידי כוחות יוגוסלביים קומוניסטיים, נשפט, הודה בחלק מפשעיו, והוצא להורג ב-1946.
הנוף הירוק והכחול של ההרים השחורים
מקרואטיה אנחנו עוברים את הגבול למונטנגרו, המדינה הקטנה ביותר שהתפלגה מיוגוסלביה. 13,812 קמ"ר ואוכלוסייה של כ-672,180 איש.
מונטה-נגרו באיטלקית, או צְרְנַה גוֹרַא בסרבו-קרואטית – ההר השחור. הכוונה ליער שהיה בצבע שחור.
בשנים 1918-1878 היתה מונטנגרו מדינה עצמאית, אחר כך הצטרפה ליוגוסלביה, ולאחר שזו התפרקה בתחילת שנות התשעים, נשארה מונטנגרו רק עם סרביה באיחוד הפדראלי. בשנת 2006 פרשה מונטנגרו מהאיחוד והכריזה שוב על עצמאותה.
במונטנגרו מתקיימת זהות ייחודית אך לה גם שפה, דת והיסטוריה משותפות עם סרביה.
אנחנו מגיעים לעיר קוטור ונכנסים עם נחילי התיירים דרך שער הים – שער הכניסה הראשי לעיר העתיקה. השער שממוקם בחומה המערבית אל מול מפרץ הים, הוקם בשנת 1555 בסגנון הרנסאנס בתקופת שלטון ונציה (1420-1797) ושימש בעיקר את הדייגים, יורדי הים, נוסעים וסוחרי העיר למיניהם.
העיר קוטור שוכנת על גדת נהר סקורדה (SKURDA) ולחוף מפרץ ים החודר עמוק אל ההרים בחבל ארץ מקסים ומדהים ביופיו הנקרא בוקה-קוטורסקה. מפרץ קוטור הוא הפיורד הגדול ביותר בדרום אירופה. מול השער נמצא עמוד הקלון וצורתו פירמידה אליו היו קושרים באזיקים אסירים שנשפטו ונדונו למלקות או עינויים בפני הציבור. אל הכיכר הגיעו גם הסחורות והמטענים השונים, ושם נפרקו והוצגו למכירה. בכיכר זו התנהלו עיקר חיי המסחר, הכלכלה, הציבור והמינהל של העיר.
העיר קוטור מאופיינת בתכנון וסגנון אדריכלי צבאי ייחודי. התכנון ואופן הבנייה וסגנונם של שערי העיר, הכיכרות והסמטאות, הכנסיות, מבני הציבור, בתי המגורים והחומות, יוצרים קומפוזיציה מושלמת לניהול חיי שיגרה עירוניים ביום יום, אך בו בזמן מוכנים למלחמה ומצור ממושך. חומות העיר העתיקה, אשר נבנו למן המאה ה-9 ועד המאה ה-18, מתנשאות לגובה של כעשרים מטרים.
משם אנחנו ממשיכים ומטפסים בהרים בנוף נפלא עד שגולשים חזרה למטה ומגיעים לעיר הנופש בודווה. עיר עם רצועת חוף של 35 ק"מ המכונה הריביירה של בודווה.
בודווה היא מרכז התיירות במונטנגרו. העיר העתיקה בנויה על חצי אי ומוקפת בחומה. בתים, חלונות ומרפסות בנוסח ונציאני. רחובות צרים וסימטאות ציוריות. וילות מפוארות של מיליונרים, בעיקר מרוסיה, איטליה ואוסטריה, מחליפות את הבתים הישנים. בודווה מכונה "כווית של מונטנגרו". יאכטות מפוארות עוגנות במרינה.
אני שואל את המדריך איך זה שלמרות שהמונטנגרים הם בעצם סרבים, כלומר נוצרים אורתודוכסים, כל הכתובות כתובות בכתב הלטיני ולא בקירילית?
הוא עונה לי שזה בזכות התיירות. בבית הספר הם לומדים את שני סוגי האלף בית. הנה הוכחה שההוויה בכל זאת קובעת את ההכרה.
מוסטר – כל העיר כולה גשר צר מאוד
שבעה קילומטר של חוף קיבלה מדינת בוסניה הרצגובינה מקרואטיה. הנקודה שייכת להרצגובינים. שליט האזור נקרא בעבר הרצוג – תואר אצולה. (תואר שגם יצחק בוז'י הרצוג, שמקור משפחתו בפולניה, מתנאה בו).
אנחנו עוברים פעמיים את הגבול ברצועת החוף. מקרואטיה לבוסניה הרצגובינה, ובחזרה לקרואטיה ומשם ממשיכים לנקודת הגבול לבוסניה הרצגובינה.
רואים מיד. בוסניה היא יותר תורכיה מאירופה. צריחי מסגדים בכל מקום, קריאות מואזין, ולכלוך. בדלי סיגריות ברחובות כמו בישראל.
מגיעים לעיר מוסטר.
בוסניה והרצגובינה על שטח של כ-51,129 קמ"ר ואוכלוסייה של כ- 3,871,643 היא מדינה הכוללת אנשים משלושה לאומים: סרבים (נוצרים אורתודוקסים), בוסניאקים (מוסלמים סונים) וקרואטים (קתולים); שלושה לאומים אלה מכונים גם בשם "העמים המרכיבים". אזרחי המדינה בכללותם נקראים בוסנים. המדינה מורכבת משתי ישויות בעלות ניהול עצמי רחב: הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ורפובליקה סרפסקה.
הרפובליקה סרפסקה משתרעת על פני 49% משטחה של בוסניה והרצגובינה, ומתגוררים בה כשליש מאוכלוסייתה. כ-1,479,634 תושבים, מתוכם 88.4% סרבים (נוצרים אורתודוקסים), 10.7% בוסניאקים (מוסלמים סונים), ו-0.9% קרואטים (נוצרים קתולים).
האם ניתן ללמוד משהו ממנה על סוג של משטר משותף גם בארץ?
בראש רפובליקת סרפסקה עומד מילורד דודיק החבר לעסקים של איווט-אביגדור ליברמן, וגם של מחמוד דחלאן, שכיועץ אֶמיר אבו דאבי קיבל אזרחות סרבית ווילה בסרביה על תרומתו ליחסים של סרביה עם איחוד האמירויות. זה מהות הקשר שעדיין נסתר בין ליברמן לדחלאן.
העיר מוסטר מפורסמת בדבר אחד: הגשר הישן (Stari Most) הגשר המקומר עשוי מאבן וחוצה את נהר הנרטבה. הגשר נבנה בזמן האימפריה העות'מאנית באזור ב-1567.
במהלך המלחמה בבוסניה נהרס הגשר על ידי כוחות מועצת ההגנה הקרואטית, ולאחר תום המלחמה הגשר שוקם על ידי חברה טורקית תחת ניצוחו של ארגון אונסק"ו ובמימון בינלאומי, בעיקר של ממשלת לוקסמבורג. 1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת, עוצבו בהתאם לטכניקה המקורית, ועלות ההקמה עמדה על 12 מיליון אירו. הגשר נפתח מחדש בטקס חגיגי ביום 23 ביולי 2004, ובשנת 2005 הוא הוכלל, יחד עם הרחובות הסמוכים לו ומיספר מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר.
למרגלות הגשר אבן ועליה כתוב: "אל תשכחו את 1993." כלומר את מועד הריסתו.
אנחנו מעדיפים לזכור את קורבנות הבוסניאקים.
מאחורי הגשר איזור של חנויות מזכרות, ולא רחוק ממנו השרידים של בית הכנסת הנטוש וההרוס.
סרייבו – פרינציפ מוסלמים ויהודים
"ובכן הרגו לנו את הפרדיננד" כך מתחיל ספרו האלמותי של ירוסלב האשק החייל האמיץ שוויק. ובאמת המלחמה שהתחילה בפרינציפ הביאה את השם סרייבו לעולם כולו.
ב-28 ביוני 1914 התנקש הלאומן הסרבי הצעיר גברילו פרינציפ כחלק ממחתרת "כף היד השחורה (Crna Ruka) ביורש העצר הארכידוכס של אוסטריה פרנץ פרדיננד ובאשתו סופי בעת ביקורם בסרייבו, שהיתה תחת שליטת אוסרו-הונגריה. ההתנקשות היתה הניצוץ שהצית את האש במלחמת העולם הראשונה.
מקום ההתנקשות בעיר מסומן ולצד הדרך תמונות של גיבורי האירוע.
בהשראת הרצח גם הטרוריסט הסורי עז א-דין אל-קאסם קרא לארגונו "כף היד השחורה".
סָרָיֶיבוֹ הבירה, והעיר הגדולה ביותר בבוסניה והרצגובינה ובפדרציה של בוסניה והרצגובינה, אחת משתי הישויות הפדרליות של בוסניה והרצגובינה לצד רפובליקה סרפסקה.
העיר נוסדה על ידי העות'מאנים בשנת 1461 עת שהמושל העות'מאני של בוסניה, איסה בק איסקוביק, הפך את הכפר שהיה במקום לעיר הבירה האזורית ובנה בה מסגד, באזאר מקורה וסארייה – ארמון מושל, אשר על שמו נקראת העיר סרייבו. במאה ה-17 הייתה סרייבו העיר השנייה בחשיבותה בבלקנים, אחרי איסטנבול.
הבוסנים הם בעצם סרבים נוצרים-אורתודוכסים שהתאסלמו והתעת'מנו, וכך רואים אותם הסרבים. (לאחר כיבוש בוסניה ע"י אוסטריה, היגרו בוסניאקים רבים לאימפריה העותומנית. מתוכם הגיעו גם לארץ ישראל לכפר יאנון, ולקיסריה, שם הקימו ,ישוב שפונה במלחמת השחרור. הבוסניאקים הסתערבו והתבוללו עם הערבים. חלקם שיתפו פעולה עם הערבים במאבקם נגד היהודים).
בסרייבו מתגוררים כיום כ-310,605 תושבים, בוסנים – 77.4% מתושבי העיר (230,000 תושבים). סרבים 35,000 תושבים (12% מהתושבים). הקרואטים – 9,283 תושבים (3.1% מהתושבים). היתרה (7.5% מהתושבים) הם צוענים, יהודים ממוצא ספרדי, ולאחרונה פליטים ערבים ממקומות שונים.
אנחנו מטיילים בעיר העתיקה. מטיילים בבאזאר. הכול דומה לתורכיה. במסגדים מתפללים ומתפללות עם כיסויי ראש. על לוחות המודעות פרסומות בערבית.
בשנת 1984 נערכו בעיר משחקי החורף האולימפיים. ב-6 באפריל 1992 צרו כוחות סרביים על העיר ותקפו אותה. המצור על העיר נמשך עד שנת 1995 והוביל להרס מרביתה. בשנת 2003 הסתיים שיקומה של העיר, מלבד כמה אתרים קטנים במרכז העיר שטרם שוקמו.
היהודים הראשונים הגיעו לעיר מסלוניקי. הסולטאן באיזיט השני עודד את מגורשי ספרד להתיישב בשטחי האימפריה ואף פירסם פירמאן שהנחה לסייע ליהודים.
היהודים שהיו אוריינים ברובם, רב-לשוניים, ומהם נמנו אומנים רבים, השתלבו במערכת הכלכלית העות'מאנית. עם הגיעם התיישבו בעיקר בשלוש ערים מרכזיות: קונסטנטינופול, אדירנה וסלוניקי, וייסדו בהן מרכזי הלכה. לאחר התבססותם החלו בני הקהילות השונות להתפזר ברחבי הבלקן, בתחילה כסוחרים-נודדים ובהמשך גם כמתיישבי קבע, והם השתלבו במערכת המסחר והפקידות המקומית. במהלך המאה ה-17 הגיעו לעיר פליטים יהודיים ממוצא אשכנזי והקימו בעיר קהילה אשכנזית קטנה. ב-1940 הגיעה הקהילה היהודית לשיא גודלה, מנתה 9,000 נפשות והיתה השלישית בגודלה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה לאחר בלגרד וזאגרב.
דוד אלעזר נולד ב-1925 בסרייבו למשפחה שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אימו זהבה נפטרה כשהיה בן שש ובהמשך גדל אצל סבתותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.
ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, בשיתוף פעולה עם גורמים בוסניים, הוחל ביישום הפתרון הסופי ביהודי העיר. בין ספטמבר לאוקטובר 1941, נעצרו יהודי העיר וגורשו אל מחנות ההשמדה. תפקיד לא מבוטל בתהליך ההשמדה ביצע המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני שקיבל מהיטלר דרגת גנרל ס.ס. גרופנפיהרר.
האוסטאשה, שהיו בני ברית של הבוסנים נגד הסרבים והיהודים, טענו שהבוסנים המוסלמים הינם במוצאם קרואטים, שאבותיהם המירו דתם לאסלאם.
הבוסנים המוסלמים הצטרפו לנאצים ולכוחות האוסטאשה, כחלק מיחידות הוואפן אס אס, הדיוויזיה ההררית ה-13 האנדשכאר 13the SS Mountain Division Handschar בבוסניה המוסלמית שאת הפיקוד עליה קיבל גנרל ס.ס. גרופנפיהרר מוחמד אל חוסייני שגם סייע להקים את "הלגיון הערבי החופשי". יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט. היינריך הימלר עצמו הוא שיזם את הקמת הדיוויזיה. בכל אחד מגדודי (בטליונים) הדיוויזיה היה אימאם ובכל אחד מהרגימנטים, מולא.
רק כ-2,400 מתוך 9,000 יהודי העיר ניצלו ממחנות ההשמדה, וחלקם הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו.
דת ומדינה
המדריכה בסרייבו מתנאה בכך שהיא באה ממשפחה מעורבת. בעלה מוסלמי. אפילו כתבו עליה, היא מספרת, כתבה בעיתון הגרמני דר שפיגל.
אני שואל אותה אם בהינתן שהיא סרבית נוצרית אורתודוכסית ובעלה בוסני-מוסלמי מה היא הזהות של הילדים? השאלה לא נוחה לה והיא עונה ששניהם חילונים ושיש רק אל אחד.
אני מקשה עליה. אין אל אחד לכל הדתות, אני אומר לה, לכל דת יש אל אחר. אין דומה אלוהי ישראל לאל הנוצרי – השילוש, ואין דומה השילוש לאללה – אלוהים הערבי, או לגַנֶש האל ההינדי. ובתוך כל דת גם לכל אחד יש אל שונה. יש אל נוצרי-אורתודוכסי, ויש אל נוצרי קתולי וכד'. או אללה סוני או שיעי. לכל אדם יש אלוהים שלו, וכאן ביוגוסלביה הדת קובעת את הלאומיות, אם האדם הוא נוצרי-אורתודוכסי הוא יהיה סרבי. אם נוצרי-קתולי הוא יהיה קרואטי, ואם מוסלמי הוא יהיה בוסני.
הילדים, היא בכל זאת עונה לי, הולכים ע"פ האבא...
אנחנו מבקרים בבית הכנסת הספרדי העתיק של סרייבו. "קהל ישן" – לאדינו Kal viejo בית הכנסת נחנך ב-1581 בתוך מתחם השכונה היהודית "אל קורטיז'ו". במבנה שולבו עמודים תומכים וקשתות. במהלך מלחמת העולם השנייה הושחת בית הכנסת, נבזז והופקע. הוא שימש בית מעצר ובהמשך מחסן ומאוחר יותר ננטש. לאחר המלחמה שופץ הבניין וב-15 באוקטובר 1966 נחנך בו "המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה".
במהלך מלחמת בוסניה נסגר המוזיאון היהודי. ב-2004 נחנך מחדש תחת המוזיאון ההיסטורי של סרייבו וקיים בו גם חדר תפילה. בבית הכנסת מתקיימת תפילה אחת בשנה, ערבית של יום א' של ראש השנה. בשאר הזמנים הם מתפללים בבית הכנסת האשכנזי של העיר.
בבית הכנסת מקבל אותנו יהודי בשם קביליו. הוא עלה לארץ עם תחילת המלחמה ביוגוסלביה עת חולצו יהודי סרייבו. בתו אף שירתה בצבא, אך אחרי עשר שנים החליט לחזור.
קביליו נותן הסברים על בית הכנסת בעברית טובה. המוזיאון מתמקד בהצגת תולדות יהדות סרייבו ויש בו שלוש קומות. מוצגים תשמישי קדושה פרטי לבוש ומידע על אנשי הקהילה. אישה בשם לאורה פאפו מוצגת כמשכילה הראשונה בעיר שכתבה סיפורים, שירים ומחזות.
בקומה העליונה תלוי על וו בתקרה ספר גדול ובו רשומים שמות כל היהודים שנרצחו בשואה.
בבית הכנסת מוצג גם עותק של הגדת סרייבו המפורסמת שנכתבה ככל הנראה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. ההגדה המקורית מוצגת היום במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה שבסראייבו.
אני שואל את קביליו אם היהודים בסרייבו מעדיפים קיום של מדינה מוסלמית עצמאית או שלטון סרבי?
הוא עונה לי בדיפלומטיות שהמוסלמים הם שאיפשרו לקהילה היהודית הספרדית להגיע למקום.
לאור התגברות הפעילות המוסלמית בסרייבו מצד מדינות ערב, תורכיה ואיראן, מעניין יהיה לראות אם הברית בין הקרואטים לבוסנים תישמר או שהקרואטים יחברו לסרבים נגד הבוסנים. ימים יגידו.
לסיום הביקור בסרייבו אנחנו מבקרים במוזיאון "המנהרה". בזמן המצור על סרייבו בין 1992 -1996 הקימו הבוסנים מנהרה מתחת לשדה התעופה כדי להביא לעיר אספקת מזון. לזכר זאת והקימו מוזיאון המנציח את הפעולה. אנחנו צועדים כעשרים מטר בתוך המנהרה.
המנהרה באורך 250 מטר, שחפרו היהודים בגטו נובוגרודק, שדרכה הצליחו להימלט ליער ולהצטרף לפרטיזנים, שביקרתי בה לפני שנה, ריגשה אותי יותר.
משם נסענו במסע ארוך דרך רפובליקת סרפסקה לעיר הלבנה בל-גרד ומשם בטיסה לעיר הלבנה תל אביב.
ושוב, סרביה נמנעה בהחלטה מבזה לפיה אין קשר בין היהודים לבית המקדש בירושלים.
2. על קור וחום – הטעות של בני ציפר
ומיכל סנונית
קראתי בעניין רב את הוויכוח על הטמפרטורות האנושיות בין כתב "הארץ" בני ציפר הטוען ש"חברי ובני הקיבוץ, מאז היווסדו ועד ימינו אלה, הם אנשים קרים ומנוכרים, אינם יודעים לבכות, או להסביר פנים, גם לא לשמוח – אנשים נטולי רגישות ורגשות" – לבין מיכל סנונית הקיבוצניקית לשעבר הטוענת ש"קור לא היה שם." ("חדשות בן עזר" גיליון 1185).
שני הטיעונים נראים לי מגוחכים.
בדומה למיכל סנונית גם אני גדלתי בקיבוץ בחינוך המשותף וכעת אני גר בתל אביב. אני חותם על כל מילה שמיכל סנונית כתבה בתיאורה את הקיבוץ ומזדהה עם דבריה, דא עקא, נער הייתי וגם זקנתי ולא מצאתי קור או חום במקום כלשהו, מצאתי כאלה רק באנשים.
אז יש לי חדשות בשבילכם. בקיבוץ היו (וישנם) אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, חמים וקרים. בדיוק כשם שבתל אביב יש אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, חמים וקרים. הכול תלוי באישיות האדם ולא במקום.
נכון, בקיבוץ היתה חברה אידיאליסטית. לא היו (כמעט) רוצחים וגנבים (אנסים היו), אבל הרי גם הם, הפושעים, יכולים להיות מה שקרוי "אנשים חמים".
האם אידיאליסטים חייבים להיות "אנשים קרים"? ודאי שלא. למשל בקיבוץ הארצי-השוה"צ תמיד דיברו על כך שיעקב חזן הוא "איש חם" ואילו מאיר ולד-יערי הוא "איש קר".
איני יודע אם בני ציפר ומיכל סנונית הם אנשים חמים או קרים, אבל לעובדת היותם כאלו אין כל קשר לעובדה שהם מתל אביב או מהקיבוץ.
כאן אי אפשר שלא להזכיר סטראוטיפ שקרי נוסף הרווח בארץ לפיו האשכנזים, למשל הפולנים (והפולניות), הם אנשים קרים, ולעומתם היהודים-הערבים הם אנשים חמים.
זה כמובן הבל.
יש פולנים (ופולניות) חמים ויש קרים בדיוק כשם שיש יהודים-ערבים חמים וקרים. הכול תלוי באישיות של האדם.
* * *
אהוד בן עזר
2 סעודות ל-3 סועדים ב-576 שקל לפני הטיפ ב"דלאל" בצהרי חול המועד סוכות
1 בקבוק הייניקן 28 שקל.
1 בקבוק גולדסטאר 24 שקל.
1 בקבוק קולה זרו 14 שקל.
1 ארטישוקים צלויים למנה ראשונה 62 שקל.
1 קרפצ'יו פילה בקר למנה ראשונה 68 שקל.
1 דג מוסר ים למנה עיקרית 128 שקל.
1 שיפוד פילה בקר [*] על מצע פירה ובצד פטריות, למנה עיקרית [לשני סועדים] 124 שקל.
1 סלסלת לחמים עם קערית זעירה של חמאה 14 שקל.
1 נוגט גלסֶה למנה אחרונה 48 שקל.
1 מילפֵיי פיסטוק למנה אחרונה [לשני סועדים] 54 שקל.
1 קפוצ'ינו 12 שקל.
ס"ה 576 שקל לפני תוספת טיפ בסך 70 שקל = 646 שקל [רק 2 מנות עיקריות].
האוכל היה טעים. המסעדה היתה מלאה ורועשת בגלל הצטברות קהל קולני ומוסיקת רקע של תופים. היה קשה לשוחח, היה קשה גם לקרוא את האותיות הזעירות של התפריט. השירות היה טוב מאוד ומוקפד מאוד. יש הרבה מלצריות וניתנת תשומת לב רבה לסועדים.
כתובת: דלאל, שבזי 10, בשיפולי נווה-צדק, תל-אביב. 03-5109292. כדאי להזמין מקומות מראש.
[אגב, ב-646 שקלים אנחנו אוכלים 3 פעמים 3 ארוחות (יחד 9 ארוחות) סיניות טעימות ומשביעות מאוד ב"צ'יינה קורט" ברחוב שלום עליכם. אמנם, מדובר בעיקר בארוחות עסקיות בימי חול ולא צהריים בחול המועד].
[*] 180 גרם.
* * *
עמנואל הרוסי
הלבנבנים והשחרחרים
חלק רביעי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו
ד. אל קבר אבות
רחוקה ורבת-תלאות היתה הדרך ממולדת אבות אבותיי, וורווארובקה, עד למקום נוחם של אבות האומה, חברון. דרך זו עשה במחצית המאה שעברה סבו של סבא, אבי אימו, רבי אהרון-בר החסיד. חסיד על שום-מה? על שום שמימיו לא פשט בגדיו בשכבו, כדי שיהיה מוכן בכל שעה לקדם את פני הגואל. תכונה זו הוריש ליוצאי חלציו. לא בכדי היה סבא מאיר, כשהוא מסב ב"קיטל" הלבן בליל הסדר, מסרס דרך היתול תיבה אחת בפזמון "חסל סידור פסח" ותחת "פדויים לציון ברינה" שר "פוידים לציון ברינה", שתרגומה ברוסית – לכו ונלכה.
אל-נא יטעה הקורא בן זמננו, שסבי היה ציוני. היפוכו של דבר: מתנגד קיצוני היה לציונות, בייחוד לשיטת הלימוד העברי שהביאה עימה. אמנם לא הגיע בקיצוניותו לזו של אחֵי אימא, חסידי חב"ד, אלא שלעג לה, אף גילה מורת רוחו לאבי, על שהינחני בדרך נלוזה זו. לא הרי הצפייה למשיח כהרי הציונות. הראשונה ארוכת נשימה היא וממשית עד כדי דאגה עניינית, ושליבה מראש לאתרוג מהודר ולסוכה כשרה, ואלו השנייה רוחה קצרה, חפוזה היא וסוערת, אחיזת עיניים עימה, אין בה ממש.
כך סבר סבי, וכזאת היתה דעתם של היהודים החרדים הזכורים לי מימי ילדותי, פרט ליחידי סגולה מועטים, כרבי שלום פלדבאום, השו"ב בכפר גולאיה פריסטאן שבפלך טאבריה. יקר לי זכרו של האיש הזה. אם תשחק לי השעה עוד אחזור ואספר עליו, ואם לא, יהי-נא שמו בלבד רשום בזה כזיכרון תודה לפחות.
רבי אהרון-בר החסיד אהוב היה על כל מיודעיו, כדבר שליח הציבור בתפילת הימים הנוראים, "פרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." היה זה איש מידות יפה-תואר עם עיני תכלת חייכניות, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו ופיאותיו הארוכות כתפיים תישקנה. לבוש היה גלום [?] ארוך, חגור המיין [?] ומכנסיו נתונים בפוזמקאות לבנים. דיבורו והליכותיו בנחת. איש אמיד היה. נעלם ממני מקור פרנסתו. אף-על-פי כן אינני סבור שנימנה עם המלווים בריבית, ולו גם מתוך "היתר עיסקא" ו"לנכרי תשיך" – תמים היה מדי והרבה לעשות חסד עם הזולת. אך גם תלמיד-חכם לא היה.
מעשה בסבי, אבי אימי, ר' פינחס טודרוס, ליטאי בר-אוריין, שניקלע לראשונה לוורווארובקה. לאן יפנה בחור יהודי בהגיעו למקום זר? לפי הכתובת המובהקת של בית המדרש. ומה יעשה שם? נוטל הוא גמרא מתוך ארון הספרים, מסמיך עצמו לעמוד ושונה. והנה נתקל בסוגיה קשה. מהפך ומהפך ב"שיטה המקובצת" ובהרי"ף,בהרא"ש ובמהרש"א, ברבנו חננאל וברבנו גרשום, ורש'י פה ותוספות שם, כנהוג, ונחת אין. הפקעת מסתבכת והולכת עד שאין להתירה.
פנה כה וכה, והנה נכנס לאיטו לבית-המדרש יהודי זקן נשוא פנים "כפני מלאך אלוקים." אמר הבחור הליטאי בליבו: "ודאי אחד גדול בתורה הוא זה. הוא שינחני בדרך הנכונה."
ניגש אליו ביראת כבוד. אורו פניו של הנכנס והושיט ידו לזר בברכת "שלום עליכם." אחר שאל "מנין בא יהודי?"
כמקובל, ענה הצעיר מה שענה, ומיד ביקש את הזקן לעזור לו במצוקתו. בקוצר רוחו לא חיכה לתשובתו, החל מרצה לפניו שעה ארוכה את הבעייה.
האזין הזקן לדבריו באורך-רוח, כשחיוך של טוב-לב נסוך על פניו. משסיים, אמר לו: "בני היקר, רואה אני בך שרב כוחך בתורה, האמן לי, קצרה דעתי מהבין את דבריך."
אימא, מפיה שמעתי את הסיפור הזה, היתה מוסיפה ואומרת: "אבי עליו השלום, שבז לעמי הארץ, אהב את רבי אהרון-בר החסיד אהבת נפש, מפני שליבו לב זהב, ומפני ששלם היה עם הבורא ועם ברואיו."
בת יחידה היתה לו, היא אם סבי, טובה. היפוכו של אביה היתה: אישה גוצה ונאה כבובת חרסינה, אך סוערת ורתחנית.
משהשיא את בתו – והוא עצמו אלמן זה שנים – החל טורח ומתכונן לקראת דרכו האחרונה, העלייה לארץ-ישראל. משסיים וצרר כספו וזהבו באמתחתו – יצא, כשכל אנשי וורווארובקה מלווים אותו בדמעות, שצער הפרידה ורחשי הדרת קודש מהולים בהן.
איך נסע ומה היו תמרורי נתיבותיו – על כך יש רק לשער. ודאי נתגלגל בסירות מפרש ממדינה למדינה ומנמל לנמל עד שבסופו של דבר, לאחר טלטולים-רבים, הגיע לקושטא. שם שהה זמן ממושך, ושם גם נשא לו לאישה אלמנה אחת כבודה, שאף היא התעתדה לעלות לארץ להשתטח על קברי הקדושים. ושוב כהלכות גוברין יהודאין נהג, שאין זה מנוהגו של עולם, שיהודי יעלה לארץ בגפו.
עודנו שמח על קיום המצוות, ופתאום לפתע שוד ושבר!
יום אחד נעלמה האישה, נעלמה ואיננה, עם אמתחת כספו וזהבו גם יחד.
לאחר ככלות הכול נודע לו, כי פושעת מועדת היתה שהבולשת בעקבותיה מכבר.
כששמעתי את הסיפור הזה – ואימא חוזרת לפעמים עליו – הייתי מתאר לעצמי את האישה הזאת כנפש פעילה מתוך "מיסתרי פריז" של אייז'ן סי (בתרגומו של קלמן שולמן) או מתוך האופרטות של גולדפאדן.
נותר רבי אהרון-בר החסיד בכרך הגדול והזר קושטא כערער בערבה, עני וחסר-כל. ירחים ארוכים עברו עליו עד שהגיע קול שוועתו אל בני משפחתו בוורווארובקה ועד שנחלצו אלה לאסוף כספים ולשלחם לישיש.
משקיבל את הכסף, עלה סוף-סוף לארץ-ישראל והשתקע בחברון. שם נפטר בבוא יומו, ושם הובא למנוחות.
המשך יבוא
* * *
משה כהן
לא חברים, זה לא גשם, זו יריקה בפנים.
"ראפר" ערבי רואה שליחות לאומית להסית ולנאץ נגד מדינת ישראל. זכותו.
אבל רגע, מי מזמין אותו להופיע בפסטיבל סוכות? ניחשתם, עיריית חיפה.
ומי מממנת את הופעתו – ניחשתם, עיריית חיפה. ועל שולחנה של מי סמוכה עיריית חיפה – כמובן מדינת ישראל. ומה אומרת על כך מדינת ישראל ושרת התרבות – יש חופש המימון, אין חובה ציבורית לממן הסתה אנטי ישראלית. ומה אומר ראש העיר חיפה, כן, הוא יממן את המסית על אפה ועל חמתה של שרת התרבות, שעל שולחנה הם סמוכים.
חברים, זו יריקה בפרצופה של המדינה.
הא לכם עוד דוגמה איך השמאל אצלנו עושה יד אחת עם הערבים הצוררים הרצחניים כדי להפקיע את הריבונות מהמדינה.
חוכמה לאחר מעשה
המחקר של מלחמת יום הכיפורים אינו קופא על שמריו. יצא לאחרונה מחקרו הגדול של קיפניס, המאשר פעם נוספת שמי שלא מנעה את מלחמת יום הכיפורים האיומה היתה ראש הממשלה גולדה מאיר. הנשיא המצרי סאדאת הציע הסדר תמורת נסיגה ישראלית מסיני. גולדה באטימותה דחתה את הצעותיו הנדיבות של נשיא מצרים. היא האיש הרע בכל הסיפור.
יופי, חוכמה לאחר מעשה. איזו סיבה היתה באותם הימים לגולדה לסגת מסיני? לתת פרס למצרים על שלוש התקפות על ישראל?
ומה היתה התחזית הצבאית? כל הגנרלים קבעו שצה"ל יכול להביס את צבאות ערב בהליכה. איך יכלה גולדה לדעת שצה"ל ינחל מפלה כבדה כל כך? איך? אז למה שתסכים גולדה לסגת מחצי האי סיני?
עושים לגולדה מאיר, האישה הגדולה, עוול בל יכופר על ידי שפיטה לאחר מעשה. וזה נובע מהתפיסה הכפייתית של המחנה הנאור על הסדר בכול מחיר, וגם במבט לאחור. זה לא פייר. זה לא מגיע לה כי רק טובת המדינה היתה לנגד עיניה, והיא עשתה כמיטב יכולתה בנתונים שהיו לפניה. יהי זכרה ברוך.
משה כהן
ירושלים
* * *
יצחק שויגר
טיול לאומבריה שבצפון איטליה
כל פעם אומרים לאשתי ולי, למה לא תיסעו לטוסקנה, תשכרו שם איזה בית בין הכרמים והשדות, תשבו שם כל הקיץ, זה תענוג לא רגיל. שדות כרמים ובוסתנים. גבינות ויין, ערים עתיקות, מה רע? באמת, לא רע. וכשהציעו לנו להצטרף לטיול לנפת אומבריה שבאיטליה, בדקנו ומצאנו שאמנם זה בחלק הצפוני של האזור שחטף רעידת אדמה אבל לא ממש על יד. וגם בשכנות לטוסקנה היפה והפופולארית, והטיול מאורגן ולא צריך להתאמץ, לוקחים אותך, מראים לך, מסיעים אותך, מסבירים לך, רק תרצה ו...תשלם. מיד הסכמנו.
אז הנה אנו קמים בארבע בבוקר, כלום בשבילנו. קמים בארבע יוצאים בחמש וחצי, בשמונה במטוס, ישנים שלוש שעות במטוס ואנחנו ברומא. שום כלום.
היום מתחיל רע. קודם כול הבורדינג לא מתחיל כמו שאמרו. טוב, זה הרי צפוי. זה אל על, לא? אחר כך אומרים שמחליפים מטוס. אני ממתין עד לשמונה ליד השער המקורי ואז נזכרים להגיד לי. "אתה בשער הלא נכון." אני רץ עם הטרולי לשער המחליף, מגיע מתנשף. אל תדאג, אומרים לי יוצאים רק בעשר. מה קרה, אתה ממהר?
שעתיים אחרי הזמן, מתחילים להכניס את הנוסעים העייפים. כרגיל, ברדק בכניסה ומחליפים לנו מקומות. אבל לא להאמין, יצא לנו שדרוג לביזנס. כבר היה שווה. אני מתכרבל בהנאה במושב המרווח ומנסה להחזיר את שעות השינה החסרות. הדיילים מחלקים ארוחת בוקר. אם אתה נוסע משודרג אתה מקבל סנדוויץ' בשקית וקפה בכוס מנייר. אם אתה ביזנס מקורי אתה מקבל ארוחה של הביזנס. זה נשמע קצת יחנוני אבל האמת אין להם לב. אם כבר שדרגתם, כי אין לכם מקום, איחרתם בשעתיים והרגתם לי את הבוקר, אז לא מגיע לי איזה חביתה יבשה ולבן וקפה בספל? למה מה, אין לכם כבוד לנוסע המתמיד שלכם, ששופך לכיס שלכם אלפי דולרים כל שנה?
אומרים לי. אל תקטר, פעם שנייה תקנה כרטיס ביזנס מראש ואני חושב, אולי הם צודקים, אקנה, אבל לא באל על.
מגיעים. נס גלוי. המזוודות מגיעות, למרות השינוי של המטוס. עומדים איזה שעה בכניסה של הפספורטים עם המצורעים שאין להם פספורט אירופאי. אצל יהודים כל עמידה בתור ארוך וצפוף, נותנת שיגור דמיוני השוואתי ומיידי של טרנספורט למשרפות. עומדים בשקט ובפחד. מה לעשות זה ב-די-אנ-אי שלנו. אחרי שעה, הסיוט נגמר ומאושרים נפגשנו עם האוטובוס.
נוסעים לתחנה הראשונה באורבייטו. עיר עתיקה שבנו אותה בראש צוק. המדריכה שבאה איתנו מהארץ מסבירה שבנו את הערים העתיקות בימי הביניים בראשי ההרים, בגלל השבטים הרוצחים שהסתובבו באזור באותה עת. ואני חושב שזה גם בגלל מזג האוויר. מה לעשות, חם, גם באיטליה.
עולים בפוניקולר, שמן הסתם לא עמד לרשות התושבים המקוריים. מי יודע איך הם ירדו לבקר את הקרובים שלהם שגרו בעיר אחרת. זה בטח פגע ביחסי המשפחה ועודד יחסי קירבה עם השכנים ובתוך המשפחה ומי יודע איזה השפעה היתה לזה על איכות הדור הצעיר.
הקתדרלה במרכז העיר מרשימה. המדריכה מתארת בפירוט את כל ההסברים על התבליטים בחזית הקתדרלה ובפנים ועל ציורי הקיר הרבים שמעטרים את הקירות. כולם סיפורים תנ"כיים, תיאורי גן העדן וקץ העולם. אכן תנ"ך בתמונות על הקירות.
ולמה דווקא בעיר הקטנה הזאת? הנה הסבר פלאי. בקפלה האחרונה שבתוך הכנסייה, מסבירה המדריכה מדוע בנו את הקתדרלה בעיר הקטנה הזאת. זה סיפור על איזה נזיר הונגרי ממוצא פולני שעבר במקום ובלילה נרדם, נעבך. וחלם, שדמו של ישו נזל על מטפחת האף שלו. ובבוקר הוא קם והנה קרה לו נס. באמת היה דם על המטפחת. כמובן שלא היוו אז בדיקות די -אנ-אי ולא בדקו שהוא לא חטף איזה זאפטה באף ההונגרי השמן שלו ושלא נזל לו דם מהאף או אולי שכתוצאה מזה שהוא חיטט באף בהיחבא כמו כל פולני ראוי שלפני השינה, מנקה את החדרים. ומיד הכריזו עליו בתור מחולל ניסים ובנו קתדרלה לציון נס הדם מהאף שהוא דמו של ישו.
קשה להמציא שטות גדולה מזאת. אבל יש ציור קיר ובו מתוארים כל אלו שהשתתפו בטקס המטפחת עם הדם. ואפילו שומרים את שרידי מטפחת האף, עם הדם והסמרק של הנזיר, שכבר מת מאות שנים. הנזיר ממציא הנס כבר מת מזמן והוא אכן חולל נס תיירותי לדורות, לעיר הזאת, נס שחי עד היום. מי היה עולה לעיר הזאת בחום הזה, כדי לאכול גלידה? ומי היה בונה שם פוניקולר ? גאוני. הגלידה שאחרי היתה מרשימה לא פחות.
לאחר הביקור והגלידה נסענו הרוגים למלון שלנו. בכל זאת היה יום קשה. המלון המיועד ,BORGO DEI CONTI RESORT בו שהינו כל השבוע, הוא ברשת "רלה שאטו" והוא טירה עתיקה מחודשת ויפה והחדרים מרשימים ונוחים. הכול מסביב יער ירוק, משהו יפה.
יורדים רחוצים ומאושרים לארוחת פאר ראשונה באיטליה, במסעדת המלון שמאוזכרת אפילו בחוברות רבות כמסעדה ייצוגית לאוכל האיטלקי. קשה להאמין איזה אוכל מחורבן הגישו שם. רב המנות לא היו אכילות ורב החברים בקבוצה החזירו את האוכל לטבח או השאירו על השולחן. זה אפילו לא עשה עליהם רושם. כנראה שהטבח היה בחופש ומי שבישל היה המנקה או פקידת הקבלה. משהו לא ברור! מה שהשפיע קשות על המשך הטיול, ומנהלת הקבוצה החליטה בהחלטה נכונה ומהירה להדיר רגלינו מחדר האוכל ולא לתת לטבח צ'אנס שני. ובערבים לאחר מכן כבר לא אכלנו אלא במסעדות בערים השונות שביקרנו בהן, ואף העדפנו ערב אחד לקנות בסופרמרקט כל מיני מטעמים ולאכול בחדר ולא להיכנס בשנית למלכודת המופלצת הזאת של המסעדה במלון.
ארוחת הבוקר לעומת זה מהווה תיקון דרמטי לארוחת הערב. שפע של פרודוקטים וכל אחד יכול להשתגע איתם איך שבא לו. אתה מעמיס סלט וחביתה נקניקים וגבינות עוגות וקפה טוב וזה עושה טוב בבטן ואתה מגהק בהנאה כל היום.
אנו יוצאים ליום השני של הטיול.
היום אנו נוסעים לבקר בטוסקנה, שכנתה הירוקה והטובה של אומבריה. אנו נוסעים לעיר קורטונה, עיר קטנה, כמה רחובות, מהמאה השלוש עשרה, שוק של שמאטעס, גלידה טובה, חנות תיקים, שאשתי אומרת ש"שם היה בדיוק, מה שהיה חסר לה ועכשיו, ברוך השם כבר לא חסר."
לאחר הקניות, נוסעים אל עמק אורצ'ה, שם בין הכרמים הרבים, מצאה המדריכה שלנו מבעוד יום יצרן גבינת פקורינו ושמן זית, שעושה השלמת הכנסה מאירוח תיירים רעבים ותאבי קניות והוא פותח לנו שולחן ומגיש לנו יין גבינות ושמן זית ונקניקים מכבש נמוך.
השמחה רבה, אי אפשר להאמין, שרק לפני שעות ספורות אכלנו ארוחת בוקר מפוארת. הרעב תפס את כולנו, ובעוד בעל הבית מגיש עוד ועוד ועוד מגשים, חברי הקבוצה מכלים זעמם בתקרובת ומכלים אותה בכמויות מסחריות. כדי שבעל הבית לא יתבאס ולא יגיע למסקנות אנטישמיות על החזירות היהודית, הלכנו לבקר גם את חנות התוצרת של המשק וכמה מחברי הקבוצה קנו קצת פרודוקטים כדי שלא יחסר דבר ושיאזן את חשבון הזלילה וישפר את המוניטין הקבוצתי.
משם עלינו לבקר במונטפולצ'אנו. עיר יפה. לוקחים אוויר בפיאצה דומו והולכים לבקר ביקב היסטורי ששייך למשפחת אצילים. הירידה ליקב קצת מפחידה. יורדים לבטן האדמה לפחות ארבע קומות במדרגות חצובות. צריך לזכור שזה נמצא באזור ההררי שלפני כחודש היתה בו רעידת אדמה לא רחוק משם. מה יהיה אם יהיה עוד פעם טלטול טקטוני?
אנו מגיעים לבטן האדמה ונכנסים למערה ששם היתה גרה משפחה אטרוסקית לפני אלפיים שנה. העם האציל הזה קדם לאומבריאנים, שהשמידו אותם. מה שנשאר זה קצת מערות וקצת ציורי קיר. על פי הסיפור שוכני המערה הזאת ניצלו מההרג בשל יכולתם לחזות את מזג האוויר. קשה להבין מה זה קשור ליין שמיצרים שם. זה עוד פחות מובן למה דווקא על המערה בנו האומבריאנים יקב גדול ושם הם מייצרים כמה סוגים, ביניהם, את היין הנחשב ליין של אצילים, וינו נובילה. יין של אצילים, שחשבו שיש להם דם כחול.
המדריכה ההולנדית הנאה הגישה לנו את היין בכוסות נאות. אנו טעמנו ולא נפלנו מהרגליים ולא הרשמנו גם את החנות של היקב. היה חסר משהו בעפיצות שלו וגם לא התגלגל טוב על החך, אפילו שהטעם הפירותי היה קצת עמום וטעם הפטל היה בולט מדי מה שיצר קצת עקצוץ בחך.
השירותים היו נקיים למדי וכולנו עשינו בהם שימוש בשמחה רבה תוך התייחסות לפסל יפה של ישו מושיענו ובן עמנו, שהיה מעל הכניסה.
האמת שצריך להיות קצת אידיוט לרדת לעומק האדמה בשביל איזה כוס יין שאם באותו רגע האדמה זזה, לא יהיה מי שיציל אותך ואפילו לא יהיה מי שידע שנפלת. שמחנו לצאת ולהירגע בקפה גרנדה, לכוס אספרסו בגלידה. תאווה לעין ולחך.
בדרך לאוטובוס המלווה אותנו במסירות, נעצרנו אצל הבבא סאלי שהוא הנפח המקומי שיושב ממש בכניסה לעיר והמציא לעצמו מוניטין של מומחה לפריון. אתה קונה אצלו מטבע ומבקש ברכה והוא מברך אותך ואתה זוכה לפרי בטן. משהו טוב בשביל יהודים כמו אלו שהולכות לעמוקה למצוא שידוך. שאלנו בבר שכן, האם הסיפור נכון והם קצת גיחכו. אבל לא רצו לקלקל לשכן את הפרנסה. מה כבר הוא יכול להרוויח ממכירת כמה מאפרות נחושת ומטבעות. אז הוא מוסיף ברכה מפוקפקת ואם הבנות מתעברות ושמחות, אז מה רע?
חזרנו למלון בערב, לאחר שקנינו פרודוקטים בסופרמרקט לארוחה מאולתרת. אחרי העלבון והחרבון בערב הראשון, על מסעדת המלון מעדיפים לוותר וכל אחד קנה משהו והלך לישון לאחר ארוחה טובה, שמחים עייפים ושבעים.
למחרת בבוקר נוסעים לדרוטה. שם נכנסים לסדנת קרמיקה. ואחד העובדים מראה לנו איך מייצרים את כדי הקרמיקה היפים שממלאים את החנויות בכמויות עצומות. מישהו, לא מתאים כנראה את היצור למכירות. נראה שהקונים כבר עייפים מהצלחות והכדים ומסתפקים בראייה ולא מכניסים את היד לכיס. ולכן גם אלו עושים השלמת הכנסה מסדנאות מתיירים פתאים. נותנים לנו לנסות את האבנים החשמליות. ותחילת היצירה של הכד בה מחזיקים בשתי ידיים גוש חימר שמתרומם לו באופן חשוד מעוררת יצרים מיניים אפלים אצל המתבוננים. אחת החברות ניסתה והגרגורים לא פסקו. פויה.
משם נסענו לספולטו. שם גם אכלנו גלידה וגם ראינו גשר עמודים רומי עתיק וגבוה שיורד אל תוך העמק. שוטטנו ברחובות ומשם נסענו למפלי השיש. אחרי המפלים בארגנטינה בברזיל וארצות הברית שכולנו ראינו, זה ניראה כמו מפל של הירקון. מזל שבאנו בזמן וגם ראינו את המים. המדריכה הסבירה שחברת החשמל המקומית אחראית על האתר וכשהיא רוצה היא סוגרת את המים ואין מפל, כי המים מייצרים חשמל. וכך אנו רואים אחד מפלאי עולם, שהוא שיתוף פעולה בין משרד התיירות וחברת החשמל המקומית. תארו לכם שזה היה אצלנו. תיכף היה בג"צ והממונה על הגבלים עסקיים ומשרד הפנים ואפילו מינוי של משגיח כשרות מטעם ש"ס לא היה מצליח להתיר את הפלונטר ולחייב את החברה לעזור לתיירות המקומית. כי בלי המים אין מה לעשות שם ואיש לא יבוא.
בערב ארוחה במסעדה וגם לפני כן קצת קניות בחנות הסמוכה למסעדה. שם אשתי קובעת שיא עולמי ברכישות ביגוד. אפילו יוסיין בולט, האלוף האולימפי בריצה, לא היה מספיק לקנות בעשרים דקות מה שהיא הצליחה.
למחרת המשכנו. טיול קשה, אין יום חופש. הבוקר נוסעים לבוואינה, עיר שקיימת משנת 1300. הבתים אמנם ישנים וגם האנשים שגרים בה, מטעמי חיסכון ונוחיות, נראים ישנים. זה חסכוני לגור בבתים שאין בהם מעליות ואין ועד בית ובטח שאין ארנונה. כי על בתים כאלה בטח יש פטור. אז ממה חיים? מהתיירים. ואיך מביאים אותם? מועצת העיר המציאה משהו חדשני. בואו נזכיר לאנשים ארבע מלאכות שעשו פעם. סטארט אפ נוסח אומבריה.
הרחובות צרים כדי שמכוניות לא יוכלו לעבור בהם, וכך שני אנשים יכולים לעמוד כתף אל כתף וזה גם מהווה חסימה יעילה לגובי המס או לאורחים לא רצויים. כך מסביר לנו המדריך המקומי מטעם העיריה. המקום הראשון, ייצור בדי משי. מזכיר קצת את הילדות, שאז גידלנו תולעי משי שאכלו רק מעלי עץ התות שגדל בחצר של השכנים, ואת הפקעות שמרנו וכשיצא הזחל והפרפר זרקנו אותם ולא ידענו איזה אוצר היה לנו ביד.
מכל פקעת מוציאים חוט של 600 מטר ואוספים שישה גידים כאלה ומלפפים אותם לחוט אחד אותו מלפפים על גלגל עץ ואחרי שאוספים 50 חוטים כאלה מכניסים אותם למכונה גדולה שנראית כמו מכונת עינויים נוסח האינקוויזיציה שהייתה מציבה שמה כופרים שהלכו אחורה סביב עם המכונה המוזרה הזאת עד שהגידים היו לחוטים. מאז שנת 1300, ואחרי שני מיליון תיירים ואחרי שאוספים 50 גלילים, הם הצליחו לטוות ממנו מטר בד. לא רע. בסין הם מייצרים באותה שיטה סדינים ומפות בקצב של סדין לשעה, שם הביזנס זאת התוצרת ולא התיירים. עניין של השקפת עולם. בעיניי ראיתי, בביקורי שם.
הלאה. מחסן לייצור נרות. לכאורה העניין פשוט. לוקחים שני חוטי פשתן מוזגים מעליהם שעווה מותכת מופקת מדונג של דבורים, וכשהיא מתייבשת יש לך נר. משלבים שני נרות ויש לך נר משולב. הפיתוח היהודי משלב שלושה ויוצא נר לברכת הבדלה. הכול מאוד פשוט. בשביל האוטנטיות, לא סיידו את הקירות והתקרה מאות שנים. גם חסכו כסף. המדריך מסביר שעולי הרגל והסוחרים שהיו בדרך מוונציה לרומא, היו רואים את האורות של הנרות ונמשכו אליהם וכך הם באו לחניית לילה במלונות שהוצעו להם. לנו הנרות לא הבהיקו, אבל בכל זאת משכו אותנו.
ליד יצרן הנרות יש בית מרקחת עתיק שבתוכן מבחר מאיים של צנצנות עם כל מיני סמי מרפא ומאחור מכונה מוזרה שוודאי שימשה להקזת דם. לפי הפרצוף המאיים של המדריך, שלא נתן לנו להיכנס, כנראה המכונה עדיין בשימוש, אולי לגביית חובות לחייבים של המאפיה.
משם הלכנו ליצרן מטבעות. עניין פשוט. מחממים מתכת רוקעים על שטנץ ונוצר מטבע. המדגים, הוא סטודנט משועמם, שזו עבודה חלקית שלו. אם היו נותנים לו לייצר מטבעות של יורו הוא לא היה מפסיק לייצר. כנראה צריך גם פה קשרים בבנק המרכזי.
משם ליצרן הנייר, זה ממש סטארט-אפ. מפעל מיחזור משנת 1300 – מי היה מאמין? הוא מייצר נייר מסמרטוטים. עד שמייצרים חוטי כותנה (שזה אותו תהליך כמו מהמשי רק מכותנה), ומהם בדים ומהם שמלות ולובשים מאה שנה. (בכל זאת גם אשתי לא קונה בגדים חד פעמיים). וכשיש חורים וגם לא נעים לבוא לחתונה פעמיים עם אותו בגד וגם אי אפשר כבר לתקן, וגם יצא מהמודה, אז ממחזרים. מביאים למפעל הנייר למחזור. הוא כותש את הבגדים לפרודות בעזרת מערכת פטישים מעץ שמופעלת ידנית על ידי אסירי עולם ולאחר עשרים וארבע שעות של עבודה, הבגדים הישנים הופכים לגרגרים, אותם מערבבים במים. מדי פעם שולים כזרת חומר מהמיכל עם מסננת בגודל דף פוליו, המעט מהחומר זה שנשאר על המסננת משתטח ועובר יבוש ונמרח בדבק שמיוצר מעצמות אסירי העולם, שלא רוצים לכתוש את הבגדים הממוחזרים. והנה יש לכם נייר מבד.
כמה טיפשים היו המצרים הקדמונים שיצרו נייר מתאית שייצרו מגומא טחון וקראו לו פפירוס. בטח הם יצרו שקים מהבגדים הישנים שלהם. כמה עלובים המצרים הקדמונים לעומת האיטלקים החכמים.
בגן בחוץ עמד מתקן שיימינג עתיק שבו האסיר מניח את ידיו וצווארו וסוגרים עליו עם קורה מעץ. אחת מהקבוצה ניסתה וזה לא עשה לה טוב. לפי הפרצוף של המדריך נראה לי שהוא היה כולא שם תיירים שלא קנו את בדי הנייר שלו, עד שהיו משלמים. אנחנו שילמנו מראש ולכן עברנו בשלום.
ההמשך היה יותר מלהיב. נסענו לראות יקב מודרני שהוקם על מגרש משנת 1300. גם המלצרית המארחת היתה מודל חדש, אפילו בשבילנו. משהו עם עיניים ירוקות וגזרה מתבדרת. הלחם בסגנון עתיק שהוגש יחד עם הגבינות והנקניק וטעימות היין היו תפאורה מושלמת לעיניה הירוקות של המלצרית שהיו מתאבן מדהים.
שיכורים משלל טעימות היין והגראפה החריפה לסיום, התגלגלנו למפעל יצור השוקולד באצ'י. הלומי עין הבטנו בהסבריה המלנכוליים של מדריכת הסיור וחיכינו בסבלנות לסוף המתוק של הסיור בו פתחו המארחים את ליבם והציעו לנו מבחר מוצריהם בחינם וכשזה לא עולה, אוכלים עד סף ההקאה. ככה זה כולנו ילדים ואוהבים מתנות.
אחרי הזלילה המוגזמת, עברנו במסלול ייסורים של צפייה באולמי הייצור שהיו ריקים וכך ראינו מכונות ליצור שוקולד בשביתה איטלקית. אם היו מציעים את השוקולד לפני הסיור אולי היינו מוותרים עליו. ממזרים האיטלקים האלו.
לאחריה אנו עולים לפרוג'ה. עיר יפה. עולים ברכבל שנראה כמו הכרמלית מחיפה. המטיילים כולם מתפזרים בחנויות וחלק קטן מהם נשאר עם המדריכה קונסטנסה הצעירה והיפה, אותה נפגוש גם באסיסי יותר מאוחר. היא מסבירה מה רואים בתמונות של קירות מרכז הסחר המקומי וגם מה רואים על התבליטים שבמזרקה. הקהל מועט. רובו מפוזר בחנויות והם חוזרים עם שלל רכישות שהקל את המתח והשאיר מקום לפיצה טובה בסיומו של יום.
למחרת בבוקר אנו נוסעים לראות איך מוצאים פטריות טרטופו. המטעם שמחירו הלא יאומן, שמגיע לאלפי דולרים, מסקרן אותנו. נוסעים לאיזו טירה בלב אזור ההר שמוקפת ביער. מקום יפהפה. אפשר לגור שם לתמיד ולהשתגע מהשקט ומהפסטורליה. ובאמת ראינו שם זוג מוזר שגר שם, שנראים כמי שהאלטרנטיבה שלהם היתה או שם, או אברבנאל. אנו יוצאם לצוד טרטופו בעזרת הכלבה סטלה, שהחליפה את החזירים המקומיים שבמשך דורות עשו את המלאכה. המדריך מסביר גם שהכלבים יותר יעילים וגם לא אוכלים אותם, אז לא צריך לאמן כל פעם חיל חיפושים חדש.
המדריך, שהוא החצרן המקומי, מוביל ומאלף הכלב שנראה כמישהו מבני דודנו שהגיע בנחשול הפליטים האחרון מהאזור שלנו. הוא הולך עם הכלבה, היא מתחילה לחפור ואז הוא מגרש אותה וחופר 5 ס"מ ומוציא טרטופו שעולה איזה 500 דולר אחד. שוויון הנפש של שני השרלטנים האלו במציאת הטרטופו הראה בבירור שהם החביאו את זה קודם. ברבע שעה הם מצאו כחמש פטריות שזה משהו כמו 2500 דולר. בקצב מציאות כזה הם היו מזמן מוכרים את הטירה ובורחים ללאס ואגס ובטח לא היו מפסיקים לעבוד אפילו דקה.
אימי ז"ל היתה נוהגת כך בערב פסח. אבי המנוח היה מדליק נר ומחפש את החמץ שאימא החביאה מבעוד יום. מה פתאום שתהיה פרוסת לחם בין הסדינים של הארון בחדר השינה? ממתי אבי היה מעז להכניס שם פירור? אבל מצווה של ביעור חמץ היא מצווה גדולה וכך קיימו אותה בביתנו. וכך קיימו אותה גם בטירה. ההבדל הוא שאבי ידע שאימי שתלה את החמץ והיא בוודאי ידעה היכן היא טמנה אותו, ואילו החצרן והמאלף של סטלה חושבים שאנו מאמינים להם. ככה זה כשנוצרי איטלקי עושה יד אחד עם ערבי ועם כלב, כדי לרמות חבורה של יהודים מארץ הקודש.
לאחר ההצגה היפה הוזמנו לארוחת מלכים בטירה. טעימה נהדרת עם טרטופו בטעם של טרטופו ואם לא אכלתם, לא תדעו מה טעמו.
משם נוסעים לגוביו היושבת למרגלות הר אינג'ינו. ולראשו עולים עם רכבל של סלים שנראה מפחיד אבל הוא מאוד ידידותי. משם עולים לפיאצות ויורדים בדרך ארוכה בסמטאות המציעות מזכרות בחנויות קטנות. בקתדרלה המקומית בראש ההר רואים את מייסדה כשהוא שוכב בארון זכוכית שם חנטו אותו למזכרת. לידו עומדים שלושה עמודי ענק שנראים כארונות מתים כבדים. בני המקום מקיימים פסטיבל אחת שנה שבו הם מתחלקים לשלוש קבוצות המתחרות ביניהן בריצה עם הארונות האלו במעלה ההר עד לקתדרלה. עניין מטופש ולא ברור. אבל כנראה השעמום שמכה את בני העיר והצורך לייצר מפעלי תיירות, הביא להם רעיון מקומי מקורי. זה נראה פחות פסיכי מהמרוץ שמקיימים הספרדים בפמפלונה, כאשר הם משמשים בשר תותחים לשוורים מוטרפים. בתקווה לבאות. גם את הערב הזה מסיימים בפיצרייה מקומית משובחת.
ממשיכים למחרת. המשך הטיול היה לכיוון העיר היפה אסיסי שידועה בקתדרלה המפוארת שלה. לפני כן ביקרנו במטע זיתים יפה שבעלת הבית שלו הסבירה לנו איך מזהים שמן זית טוב ומה לא לקנות בסופר. טעמנו, גלגלנו על החך, שרף לנו בגרון ומעכשיו נבקש בסופרמרקט לפתוח לנו את הבקבוק לטעימה, לפני שנקנה. נראה אותם אומרים לנו לא. מה, נקנה חתול בשק?
ההמשך באסיסי היה יפה. בקתדרלה היפה והגדולה שוב כיכבו ציורי הקיר של התנ"ך. המדריכה קונסטנסה היפה מסבירה בקולה השקט דרך המיקרופון לפרטי פרטים את נושא הציורים. קולה הנעים מרדים אותי ואם אתה מנתק את החוט אתה יכול לבהות בציורים ולעשות כאילו אתה שומע. וככה לא נכנסים לך למוח הזקן כל מיני פרטים שתשכח בין כה וכה. ופעם נוספת אני שואל את עצמי איך הצליחו אנשי הכנסייה למכור לציבור את התנ"ך בתמונות ואילו היהודים לא מצליחים למכור את המקור. במקום לראות את ירושלים בדמיון של ציירים שמעולם לא היו בה, בואו לראות את ירושלים של היום. משהו מוחשי.
אבל יש גם מוסר השכל ותובנה יפה. בעוד שהכמרים הנוצרים הנציחו את הבערות ולימדו את המוני העם לראות את התנ"ך בתמונות על קירות הקתדרלות בציור ובתבליט, השכילו הרבנים היהודים ללמד את העם לקרוא את התנ"ך וללמוד לקרוא ולכתוב וליצור את עם הספר. ככה זה כשנותנים לך מצווה "והגית בו יומם ולילה" וגם מקיימים אותה. בניגוד למצוות אחרות שמתעלמים מהן.
לאחר הקתדרלה והגלידה המשכנו קצת לטייל ברחובות ושם ביקרנו בחנות שבה נמצאים מכונת הדפוס שבה הדפיסו תושבי אסיסי, הזכורים לטוב, מסמכי זהות מזויפים ליהודי המקום, בזמן שלטון הנאצים ימ"ש, ואפילו העבירו אותם כבלדרים מוכמנים בתוך מסגרות האופניים שרוכבי אופנים היו מעבירים ומבריחים אותם וכך הצילו אותם מציפורני הטורפים האכזרים. כל ישראלי באשר הוא, צריך לבקר שם. אנדרטה קטנה לכמה יפי נפש, שצריך לזכור אותם לתמיד.
את היום חתמנו בארוחה מפוארת ממיטב המטבח האיטלקי. הארוחה אורגנה למופת על ידי המדריכה וכולם לעסו ובלעו בהנאה וגם התנהגו יפה. בקיצור, אפשר ללכת עם החברה האלה גם למסעדות טובות.
זהו. ריח של סוף. בבוקר נוסעים לרומא. עושם סיור קצר בנפלאות העיר, המדרגות הספרדיות, המזרקות, חנויות הנעליים והבגדים עושות את שלהן. הבעלים ממתינים בכניסות של החנויות, חורקים שיניים והנשים מפזרות אלפיים. כמו בתפילת הימים הנוראים המשמשים ובאים. "מי במים ומי באש, וכו'" ואצלנו: "מי בנעל ומי בארנק. מי בחולצה ומי בחליפה."
שמחים ועייפים, עמוסי שקיות המרכולת, אנו נפגשים בפיאצה נבונה היפה ומשם, לטיסה של אל על, שאיך לא, מאחרת בשעתיים. התחלנו וגמרנו באיחורים וכמו פתאים, נטוס איתם עוד פעם. "כי אין לנו ארץ אחרת."
לחברי אגודת הסופרים העברים, שלום רב,
הנכם מוזמנים לאסיפה כללית
ביום חמישי 27.10.16 בשעה 18:00, בבית הסופר.
על סדר היום:
בחירת יו"ר ומזכיר לאסיפה
דבר יו"ר אגודת הסופרים העברים
דין וחשבון מ"מ וסגן יו"ר האגודה
דו"ח ועדת ביקורת
הבהרות רואה החשבון, אריה חנן
אישור הדוחות הכספיים לשנת 2015
שונות
בברכת שנה טובה ומבורכת,
צביקה ניר
יו"ר אגודת הסופרים העברים
*
אבקש לקראת האסיפה, לקבל הסבר
מדוע פוטר מנהל "גנזים" משה מוסֵק?
בברכה
אהוד בן עזר
* * *
אהוד בן עזר
שבעה ימים
בקווינטה דה ריבאפריה
מסע לפורטוגל, מרס 1993
היום השלישי
16.3.92. יום שלישי. קווינטה דה ריבאפריה. בבוקר אני צועד בטרנינג, חבוש כובע-מלחים שחור, עם המצלמה. עולה לכנסייה הקטנה, הקאפלה, המסתתרת בחורש, במעבה העצים. מצלם, אך אולי אין די אור. האחוזה משתרעת לרגלי מדרון גבוה, הטירה נמצאת בחלק הגבוה יותר, אך מעליה מתנוסס רכס גבעות מיוער. אני ממשיך במסלול הסובב את האחוזה מבפנים. שדרת עמודים, מראה האחוזה מצפון לדרום, הכניסה לחצר הפנימית של האחוזה, רשת תעלות מים עשויות אבן, חלקן ממש לאורך הקירות שבין טראסה לטראסה, וחלקן על פני האדמה. המים זורמים בכוח הכובד לכל חלקי האחוזה. מצטלם עם גבריאל בחצר הפנימית.
8.30. ארוחת-בוקר עם זיאד ועם ראג'יווה מסרי-לאנקה. האנגלית של ראג'יווה מצויינת. איש נעים. שחור לגמרי, ויפה. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי שהתקיים לפני שנים אחדות ובו השתתפו מישראל גם ארצי וננר. מביע הערכה רבה להופעתו של רובינשטיין. כאשר אני מחמיא לו על האנגלית המושלמת שלו, הוא עונה בצחוק: "זה תודות לקולוניאליזם!"
בשיחה ליד השולחן, בה משתתף גם זיאד הירדני, עולה שמו של נגיב מחפוז. אני מספר לזיאד כי בישראל מעריכים מאוד את מחפוז. כאשר קיבל את פרס נובל היו יותר תרגומים מספריו לעברית מאשר לאנגלית.
זיאד אומר: "נתנו לו את הפרס רק מפני שהיה בעד השלום החלקי, המזוייף."
"אתה חושב שלא מגיע לו?"
"הוא לא היה מקבל לולא התמיכה שלו בשלום."
"זיאד, אתה חושב שאנחנו, היהודים, שולטים גם בפרס נובל?"
הוא שותק.
"אם כך היה," אני ממשיך, "היינו מעניקים את הפרס לעמוס עוז ולא לנגיב מחפוז!"
אנחנו פוסעים מחדר-האוכל לעבר אולם-הישיבות, ובמהלך השיחה אני עונה לשאלת זיאד ואומר שאכן ברצוננו להביא את כל היהודים לישראל.
"גם בקוראן יש פסוק," הוא אומר לי, "על כך שכל היהודים יגיעו לישראל, אבל יותר טוב שלא תדע את הסוף של הפסוק הזה." והוא מחייך.
אני כבר מתאר לי מה הסוף.
9.50. חם למדי. המשתתפים מתחילים לבוא בלבוש פחות רשמי. אני עדיין לא, אלא בז'אקט ובעניבה.
הפגישה הבוקר מתחילה עם הרצאה של יאנוש ההונגרי. מדבר על החלפת הזיקה לרוסיה בזיקה למערב-אירופה. אחת הדוגמאות שהוא מביא להשפעה הרוסית על הונגריה היא ההתנשקות. מתברר שההונגרים סולדים מנשיקות, אבל הרוסים השליטו אצלם את מנהג הנשיקות לברכת שלום ופרידה.
אני שואל, בתורי, על מצב היהודים בפוליטיקה ההונגרית כיום. הוא מספר שלפני מלחמת העולם השנייה, חצי מיליון יהודי הונגריה ניהלו את כל המסחר והכספים, וההונגרים היו רגילים להיות רק בעלי משרות. עתה יש צורך לבנות מחדש את הכלכלה והמסחר, בלעדם. אך גם היום יש ליהודים משקל רב, והוא יכול להרחיב על כך את הדיבור בשיחה נוספת. היה לי רושם שאינו שש לדבר על כך בפומבי.
בהפסקה אני מספר לו כי פתר לי חידה. כל ימי ילדותי היתה משפחתי מצד אבי, משפחת ראב, סולדת מנשיקות פומביות, ומלגלגלת על הצד הפולני, שאינו חדל להתנשק. עכשיו הבנתי את המקור: ההונגרים אינם מתנשקים!
11.30. הרצאה של דיין קיוראנוב, הבולגרי. הוא פותח ואומר כי מי שהיה לו שכל בראשו, לא ציפה רבות לאחר 1989. דימוקראטיה לא היתה בבולגריה במשך חמישים שנה, עד 1989. וגם לפני כן לא היו לארצו יותר משישים שנה של עצמאות. קודם לכן היתה תחת שלטון האימפריה העות'מנית.
הוא שואל מדוע על מזרח-אירופה לקחת כנורמה את הדוגמה האנגלו-סכסית? בולגריה חיקתה בנאמנות את בריה"מ, והתוצאות היו גרועות. האם מפני כן עליה לחקות עתה את ארה"ב? 8% מן הבולגרים הם תורכים, האם לחקות את הגזענות האמריקאית ביחס אליהם?
האינטלקטואלים ממזרח-אירופה מושפעים מהמערב. אך הכלים המערביים אינם מתאימים לניתוח המציאות במדינות מזרח-אירופה, או קובה, וכדומה.
מטרתה של בולגריה כיום היא להתרחק מהקומוניזם, תוכנית שעיקרה שלילה, אך מה בעתיד? ב-1989 חל המיפנה. הקומוניסטים הריפורמים הגיעו למסקנות דומות לאלה של האופוזיציה: שוק חופשי, וכדומה. המלחמה בין המפלגות השונות היתה רק על כוח, לא על עקרונות.
בבחירות 1990 עמדה השאלה – מי ישלוט, האופוזיציה או הקומוניזם הריפורמי? בבחירות נוצחה האופוזיציה, והקומוניסטים ניצחו. אבל הם התנהגו כמפלגה שהפסידה. קראו לעצמם סוציאליסטים. בתוך חודשים אחדים הם איבדו את הנשיאות והיו מוכרחים לבחור נשיא מטעם האופוזיציה. וכך גם לגבי הממשלה. כתוצאה קמה קואליציה.
לפני הבחירות אנשים פחדו. אחריהן כבר לא. האיכרים עדיין הצביעו עבור הסוציאליסטים, אך הם כבר אינם כוח פוליטי, ומצויים עתה בוואקום אידיאולוגי. אינם יודעים מהו סוציאליזם דימוקראטי.
יש איחוד של הכוחות הדימוקראטים, כל הקבוצות האופוזיציוניות. נולדו מחדש מפלגות משנות ה-20, כאילו לא חלפו 50 שנה. מפלגה תורכית אתנית, מושתתת על מוסלמיות. היה מאבק על הליגאליות של מפלגה זו. הריפורמה החלה בחוקה חדשה. נגד קיום מפלגה דתית. אך חוקי הבחירות איפשרו את קיום המפלגה התורכית. מיליון מתוך תשעה מיליון אזרחי בולגריה הם מוסלמים. אך אין התפרצות לאומית. התורכים חשים בטוחים וליגאליים.
הדימוקראטיזאציה החלה באופן ליגאליסטי, מכנה משותף אנטי-קומוניסטי. ללא אלימות. דיוני הפארלאמנט משודרים יומית ברדיו ובטלוויזיה. זה שיעור במימשל. גם המשפטים נגד הקומוניסטים התנהלו באופן חוקי, ולכן לא היו חמורים. העדיפו בהם חוקיות על פני צדק פיוטי.
כיום הממשלה מתונה. המפלגה התורכית והסוציאליסטים מנסים לבצע מה שגם הקומוניסטים הריפורמים שבאופוזיציה הציעו – שוק חופשי, הפרטה, החזרת רכוש למצב שלפני ההלאמה.
הבעיות של היום הן משבר המנהיגות הכרוני. מפלגה בבולגריה מוגדרת בעיקר אם היא בשלטון או באופוזיציה. המפלגות שבשלטון או באופוזיציה דומות זו לזו. הן אינן מייצגות אלא אינטרסים של אנשים שרוצים כוח עבור עצמם ומקורביהם. החרמת ממון של הציבור וניצולו לטובתם, באופן חוקי ולא חוקי. זוהי דימוקראטיה מאיכות נמוכה מאוד, בגלל עמדתם כלפי הכוח.
עוד הוא מספר שהאופוזיציה התחילה באיכות סביבה ובחוגי ויכוחים וכדומה. עם נפילת המשטר החליטו אלה להיות מפלגה. עד 1968 האמינו לפחות בשיוויון. יכולת לדבר על חוגי אינטליגנציה. אחר-כך כבר לא. יש בולגרים שלא מוצא חן בעיניהם שהקואליציה היא עם המפלגה התורכית. חזרו ביטויי לשון משנות ה-20, מן התקופה הטרום-קומוניסטית.
אני שואל את דיין אם הוא אכן יכול לשרטט אידיאולוגיה שלישית, שאינה קומוניזם אך גם לא דימוקראטיה מערבית. הוא עונה שלא, אך נבהל גם מעצם השימוש במילה אידאולוגיה, שאותה אין רוצים לשמוע יותר במזרח אירופה. אחר-כך, בשיחה בשניים, הוא מסכים איתי שגם דימוקראטיה היא סוג של אידאולוגיה, במובן שיטה שיש לה יסודות פילוסופיים.
13.00. צהריים. היפה בארוחות הוא לא המזון אלא החברה. אתה יכול לבחור לאיזה שולחן להצטרף, כאילו נסעת לארץ אחרת. אמנם, אם נפלת ללטינו-אמריקאים, לא תבין מילה כי הם מדברים ביניהם ספרדית. אני בשולחן עם זיאד ודיין. מישהו שואל את זיאד:
"תגיד, בן כמה המלך שלכם?"
"בערך שישים." הוא עונה.
"לא בדיוק," אני מתקן אותו. "חוסיין ואני בני גיל אחד, ילידי שלושים-ושש. [בני 57 כיום]. אימא שלי אומרת – תיראה לאן הגיע חוסיין, ומה יצא ממך!"
זיאד מתפשר על כך שחוסיין נולד ב-1935. קשה להבין כיצד אינו יודע מה הגיל של מלכו.
אחרי הארוחה מציע דיין טיול. אני עם המצלמה, נעלי מגף שחורות מעור. עניבה וז'אקט. שנינו יורדים לעבר השער. אני מצלם את מערכת האנטיליה. פונים שמאלה בשדרת העמודים, המשרה אווירה של רצינות כמו האגורה באתונה, ויוצאים בחורשה משטח האחוזה בכיוון מערב. מטפסים על גבעה תלולה מאוד, משם ניראה כל הנוף. יום שמש חם, אנחנו לבושים קצת חורפי מדי. אני מתנשם. דיין השמן מטפס בקלות. בדרך אני מבחין בנחש קטן מתנמנם, מתחמם, בשדה הירוק. מצלם אותו.
מגב הרכס שאליו אנו מגיעים נשקף מראה יפה על הסביבה, לרגלינו צפונה קווינטה דה ריבאפריה, בדרום נשקף קו-הרכס של סינטרה ועליו טירת פנה ((Pena, שאליה טרם הגעתי. אנחנו הולכים גבוה מעל לאחוזה אך איננו מוצאים דרך לרדת אליה כי המדרון תלול והגדר גבוהה, ללא פתחים. סובבים את כל האחוזה רחבת-הידיים. בדרך דיין מצלם אותי. מבט על מגדל האחוזה מלמעלה. בגמר הסיבוב חוצים את הנחל, העובר על גבולה הצפוני של האחוזה, במקביל לכביש. לפתע אני מבחין שאיבדתי את מיכסה העדשה של המצלמה. נפרד מדיין ועושה שוב חלק מהדרך חזרה אך כניראה המיכסה נפל כאשר חצינו את הנחל. מילא. אשיג חדש בארץ. חוזר לאורך הכביש ומצלם את שער הכניסה לאחוזה.
15.00. אני מאחר קצת למושב הראשון של אחר-הצהריים, אבל מחליט בכל זאת לא להפסידו. שותה המון מים. על השולחנות, המכוסים מפות ירוקות, ניצבים קנקני זכוכית מלאים מים, וכוסות. לכל משתתף יש זוג אוזניות לתרגום, ובין כל שניים – מערכת מיקרופון שפועלת כאשר לוחצים על כפתור ונדלקת נורית אדומה. לפני כל אחד מונח תיק משתתף לבן, עב-כרס, ובו תוכנית הכנס, שמות המשתתפים, ועוד מידע על האקדמיה ועל קווינטה דה ריבאפריה.
המושב מוקדש עכשיו לסלובניה ולקרואטיה. אתמול היה יומה של אמריקה הלאטינית, היום – מזרח-אירופה. מדברים זוראן טאלר הגבוה מסלובניה וזוראן באטושיק המגושם מקרואטיה. בדיון אני מעיר כי אולי לי כישראלי אסור לומר מה שאני עתיד לומר, כי אנחנו בעד הגדרה עצמית לכל מדינה קטנה, כמו ישראל, אבל מה שקורה ביוגוסלאביה מפחיד אותנו, זאת לאחר שהיינו מלאי הערצה ליוגוסלאביה זו, שנלחמה בגרמנים והיתה עצמאית גם בימי הקומוניזם. אני מביע חשש מפני גרמניה מאוחדת כמו לפני מלחמת העולם השנייה, באלקאניזאציה כמו לפני מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הסובייטית, שעלולה להתפורר כמו יוגוסלאביה, והארסנל הגרעיני הרוסי שעלול להגיע לידיים מסוכנות, למדינות כמו איראן, ומכאן עולה חשש לשואה גרעינית ולמלחמת עולם שלישית.
האמירה שלי קצת מעוררת, אבל הרוב כאן, צעירים, ממשיכים לשאול זה את זה שאלות שגרתיות בנושאי דימוקראטיה וזכויות האדם. "מה מצב זכויות האדם בארצך?"
רק גבריאל דיאז, המקסיקני, ממשיך בקו שלי. הוא מעיר כי לפי העקרון הלאומי ששמע מפי שני הדוברים – יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו. הבעיות של ארצו הן אחרות.
זוראן טאלר, בתשובתו, עוקץ קצת את ישראל באומרו ששטחה של סלובניה אינו גדול בהרבה משטחה של ישראל, בלי השטחים המוחזקים. בהפסקה אני משוחח עימו. הוא מספר לי שהם העם הקטן ביותר באירופה, שני מיליון תושבים הדוברים סלובנית, ויש להם שפה וספרות משלהם. הוא מחלק חוברות תיירות צבעוניות של מדינת סלובניה. אני מבין שביטחונם נסמך על כך שבינם לבין סרביה נמצאת קרואטיה.
דיין הבולגרי, האיש המעמיק ביותר בכנס, מעלה בדיון שאלה מעניינת: "האם אפשר לומר שאותה שכבת מנהיגות קומוניסטית-לשעבר במדינות מזרח-אירופה משתמשת עכשיו בעניין הלאומי או הלאומני כדי להמשיך לשלוט – ללא דימוקראטיה, כמו שהיה גם שלטונם בעבר, ללא דימוקראטיה?"
אני זוכר, ורושם כאן בעיקר דברים שאני אומר, וכמובן באנגלית לא הכי טובה, או מעט דברים בעלי טעם שאני שומע מפי משתתפים אחרים, אך כל זה בטל בשישים. רוב הזמן עובר תוך ברבור מילים בלתי-רגיל, ומעייף.
17.30. הנציג הרוסי, איגור קאפירין, מדבר פורטוגזית שוטפת. צעיר. בטוח-בעצמו. ניראה כרפראנט של הקג"ב לענייני פורטוגל או בראזיל. הכתב שלנו במוסקבה, דימיטרי פרוקופייב, מסביר טוב ממנו את מצב העניינים ברוסיה. אצל קאפירין זוהי תשפוכת מילים חסרות משמעות. מגן היטב על המימסד, וטוען שנחוצות לרוסיה כחמש-עשרה שנים כדי להשתקם.
בדיון הפעם אני מאריך בדבריי: "ב'במדור הראשון' של סולז'ניצין (לצערי איני זוכר בדיוק את השם באנגלית, ואומר – באחד מספריו) מתוארת שיחה בכלא במוסקבה. היהודי לייב רובין עדיין מאמין ברעיון הקומוניסטי האינטרנאציונאלי, שמאפשר גם ליהודים לקחת חלק ברוסיה. הבעייה בעיניו היא שהקומוניזם נפל בידי באנדיטים, אבל הרעיון עצמו צודק. ואילו נרז'ין הרוסי, בן-דמותו של סולז'יניצין, טוען שעצם רעיון הקומוניזם זר לרוסיה, שמושתתת על רעיון לאומי רוסי, פראבוסלאבי, ובעצם משתמע מדבריו שאין מקום ליהודים ברוסיה אלא עליהם ללכת לארצם-שלהם.
"יש ברוסיה כיום כשלושה או ארבעה מיליוני יהודים. ואצלנו יש מושג – הציונות האכזרית, ופירושו שככל שרע ליהודים, יותר ויותר מהם יבואו לישראל. ואנחנו בדילמה. מצד אחד אנחנו רוצים שהיהודים יבואו לישראל, מצד שני אנחנו מאחלים להם, ולרוסיה, כל הטוב שבעולם, שהמצב הכלכלי יהיה טוב, ולא יהיו גילויי אנטישמיות ושהיהודים יחיו ברוסיה כמו שהם חיים בארה"ב. אבל עליכם לדעת," אני פונה אליו ישירות, "שאם המצב יורע, גם מבחינת האנטישמיות – אנחנו אולי נרוויח, אבל אתם תפסידו את יהודי רוסיה, וזה חבל, עבורכם. ראו את התפקיד שהיהודים ממלאים בארה"ב."
על כך איגור קאפירין עונה לי בקצרה, וכמי שכפאו שד, שבעייה דומה יש ברוסיה עם הגרמנים שעל הוולגה, והפתרון הוא שגרמניה עוזרת להם כלכלית כדי שיישארו במקומם ולא ייתווספו אל המהגרים אליה.
21.30. ערב הווי פורטוגזי. אל אולם-האוכל, שמרכזו פונה, נכנסת מבחוץ בתהלוכה להקת מחול מיוחדת במינה, נושאת שלט עץ שעליו כתוב:
RANCHO FOLCLORICO DA JUVENTUDE SALOIA DA VILA VERDE
SINTRA - FUNDADO - 1-3-78
הם צועדים במעגל בתוך החדר הגדול, שרים, ומלווים בתזמורת בת ארבעה נגנים: צעיר משופם נושא אקורדיאון. זקן שפניו צבועים חימר אדמדם, פיאות לחייו ארוכות, מחזיק מקל חלול כפול, אשר בתנועות קירוב וריחוק של כפות ידיו – נותן בקצב נקישות כשל חובט-אבק. אחד מצלצל במשולש. לשלושת הגברים מצנפות כהות. עימם סבתא במשקפיים המכה בטנבור. התזמורת מוצאת לעצמה מקום ליד שולחן אבן הצמוד לקיר, שעליו מונחים בדרך-כלל המאכלים, בשיטת השירות העצמי, והוא ניראה כמיטת עינויים של האינקוויזיציה.
ליד התזמורת ניצב זוג, גבר שחרחר יפה, הנירא כמאהב צועני באופרה, ולצידו בחורה. הם אינם משתתפים בריקוד אלא שרים. הוא צועד זקוף וגבוה, ומתנהג כמנהל הלהקה.
הלהקה הסובבת במעגל כוללת בחורים צעירים, אישה אחת שמנה מאוד, בחורות אחדות, וילדה. לבושים בסגנון כפרי ישן, כאילו באו אלינו מלפני חמש מאות שנה, ולולא התמימות הנסוכה עליהם אפשר היה לומר – מסרט של פליני או של אינגמר ברגמן. לבחורים ולנערים נעליים גבוהות, אחד או שניים עם חותלות עשויות שק. חלקם במצנפות וחלקם במגבעות שחורות רחבות תיתורה. מקלות בידיהם. הנשים במטפחות על כתפיהן, בחצאיות ובשמלות רחבות וארוכות, צבעוניות, ובנעליים גבוהות. נושאות כדים וטנאים מלאי פרי מלאכותי. אצל חלקן השיער אסוף במטפחת, ואצל האחרות הוא משוך ואסוף לפקעת בולטת מאחור.
חם. אך אין פותחים את החלונות. הריקודים קצרים, אך מושקע בהם מאמץ אדיר. בחורה ממושקפת ושמנמנה מכריזה לפני כל ריקוד את שמו והסבר קצר, ודה קאמארה מתרגם לנו לאנגלית. הם רוקדים בצורה לא-מהוקצעת, לא מקצועית, אך יפה להפליא. כאילו אינם משחקים כלל אלא הם הדבר-עצמו. מזכיר לי את תיאור התרשמות של קאפקא מהפגישה הראשונה שלו עם שחקני תיאטרון האידיש המזרח-אירופי.
המנגינות, הנגינה, המקצב – ממש סוחפים. ריקוד אחד ללא כל ליווי. הרוקדים שרים בעצמם ונותנים את הקצב במחיאות כפיים.
הם רוקדים במעגל ובזוגות, מתחלפים בזוגות תוך כדי ריקוד, או יוצרים טבעת משולבת של זרועות וידיים. הם מתנשמים, מזיעים. בחורה אחת או שתיים כבר עומדות בקושי על רגליהן, כאילו קיבלו יבלות בגלל הריקוד הכבד על הרצפה הקשה, העשוייה אריחי אבן רחבים.
בתום כל ריקוד הם ממשיכים לצעוד במעגל, ועוצרים רק לפני תחילת הריקוד הבא.
בריקודים האחרונים, הבנות מזמינות גברים מבינינו, ומלמדות אותם, הבחורים מזמינים את שלוש הבחורות, ומדריכים אותן. הדרום-אמריקאים מצטיינים בריקוד, בייחוד איוואן מבוליביה, הוא מרחף מלא חן, ובחורה מקומית בזרועותיו. אני לא רוקד, זה מסובך מדי עבורי.
למרות שנמצאות כמה בחורות יפות, אמנם שמנמנות, אין שמץ של מיניות באוויר. הן עטופות מאוד, ומשדרות רק התלהבות תמימה של בנות-איכרים. בכלל, פורטוגל שאני פוגש בביקור הזה היא ארץ נטולת מיניות. אין כאן שום דבר מגרה. חושפני. החן של הלהקה הוא בכך שלא הושחתו על ידי המקצועיות. רקדני הפלמנקו בספרד מהוקצעים לאין-ערוך, ראינו בשעתו הופעה של ערב שלם במדריד, אבל היופי כאן הוא בתמימות המחוספסת ובהתלהבות הראשונית.
אני מצלם הרבה. אנו עומדים בחוץ עם אחדים מהלהקה. דה קאמארה מסביר ומתרגם. הם להקת פולקלור ששמה לה מטרה להחיות את הריקודים הכפריים הישנים, ולשם כך ריאיינו בכפרים אנשים זקנים מאוד, שעדיין זוכרים מנגינות וריקודים מן העבר.
מאוחר יותר – שבת אחים בבר על בקבוקי יין, עם המזרח-אירופים.
המשך יבוא
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ
לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד גמר טוב התחלה טובה.
כשהייתי ילד ועולה חדש התביישתי להודות בעלייתי מרומניה וכיוון ששפת הבית היתה הונגרית סיפרתי שעליתי משם. לאחר זמן נרפאתי וחזרתי להכריז שמוצאי רומני, למרות שאיני דובר ואיני קורא לצערי רומנית, שהיתה ודאי עוזרת לי יותר מהונגרית בלימוד שפות לטיניות אחרות.
וכל ההקדמה הזו בגלל רגשי התסכול והזעם שחשתי בקוראי את גיליון 1183 בו הופיעה רשימה שהייתי משנה כותרתה: ל"משקעים אנטישמיים בביקורתו הספרותית של משה גרנות", שבעקבותיה חזרתי להתבייש במוצאנו המשותף.
כי זאת לזכור, לאנטישמיות היו דוברים ענקים שלא מבני ברית, שאחדים מהם גרנות טרח למנות, אך הגרועים שבהם ולאו דווקא בתחום הספרות, נולדו לאימהות ולסבתות יהודיות, ראה קרל מרקס ובימינו בובי פישר, והרשימה ארוכה, וייחודה שנאה ללא גבול לקיומה של תרבות יהודית ייחודית וייעודית.
והתרבות הזו כללה מקרא ותלמוד ופרשנויות מקרא ותלמוד ופסיקות בתחומי חיים שונים, וספרותו של עגנון צמחה מכותלי בית המדרש ובכך ייחודה. ושפת בית המדרש אינה פוליטיקלי קורקט ואינה אוהבת כל אדם ואינה מפחדת לתלות אסון בעונש משמיים, והרב מזוז, שתלה אובדן החניון ואופק שש בחילול שבת, לא חידש דבר לעומת פוסק ענק כחתם סופר שתלה הפגזת צבא נפוליון על עירו פרשבורג, היא ברטיסלבה, בשנת 1810, בשלוש עוונות כולל עריות וגילוח הזקן בחול המועד.
אבל יילך לו גרנות בירושלים ובבני ברק ובקיבוצים רבים כולל מחללי שבת, וימצא בכולם צאצאים של השומעים לקולו של החתם סופר, ואילו את צאצאי המגולחים שנותרו היום, 206 שנים לאחר הדרשה ההיא, ימצא בעיקר בין האנטישמים שנותרו בברטיסלבה.
והשכלתו הקומוניסטית של מחבר הרשימה היתה צריכה ללמדו כי ססמאות מבטיחות אהבת עולם ואהבת אדם ששמע אצל גיורגיו דז ואצל צאוצסקו לא הפכו אותם לטובים מאנטנוסקו לא מבחינת יחסם ליהודים אלא לבני עמם.
ונדמה לי לכן שביקורתו של גרנות נגד פסוקי תנ"ך וקטעי ספרי עגנון מעמידה אותו בשורה אחת עם האנטישמיות הגולמית של גדולי הספרות העולמית שהזכיר ומזכה אותו במעמד כבוד במסדרו של אנטונסקו.
והמוזר שהאיש המשכיל הזה טורח ללמדנו עד כמה בלתי משוכללים דברי התנ"ך ועד כמה שלל עגנון התבוללות והוא כמו עיוור הלך ברח ממקום לידתו מארצו הנפלאה וזכת המים לארץ הרעה הזו שאפילו סופריה המהוללים אינם מהללים נפש כל חי וחושבים שנפשם ומוסרם עדיף, וחבל שהשחית חייו כי שם דברים אלה היו זוכים למחיאות כפיים למרות שמעטים היהודים שנותרו שם. כי אנטישמיות אינה זקוקה ליהודים ואינה זקוקה לציטוטים ספרותיים. ניתן לראות ולהרגיש אנשטימיות במקומות כספרד שחמש מאות שנים לא באו בקשר ישיר עם יהודים וניתן לראות אנטישמיות בינינו כשרובנו יהודים כי אנטישמיות היא מחלה ממארת שביטויה ביקורת הרסנית נגד תרבות שונה שאינה מושלמת אבל אינה נחותה לעומת תרבויות נאורות.
אהוד יש בארץ כמה עיתונים של המסדר ההוא שהפסקתי להיות חתום עליהם, אנא הפעל חושיך וכבודך כעורך ואל תתן במה לאנטישמים פוליטיים וספרותיים, שהרי גם כך הם זוכים לחשיפה גדולה פי עשר לפחות ממספרם ותרומתם למציאות החיים כאן.
ד"ר משה בר-יוסף
אהוד: אני חושש שלא הבנת נכון את מאמרו של משה גרנות, ולחינם אתה מזדעק.
* האקדמיה לזיונים: חסידי ברסלב שבאו במגע עם ערליות אוקראיניות והשער ערווה שלהן מתבקשים לגשת דחוף לקופת חולים לבדיקה מפני חשש מונדיבושקס ר"ל –ישמור השם הנשים שלהם במקום התורף שלא תתגרדנה גם הן.
* הדו"ח על מבצע "צוק איתן" קובע כי החמאס היו בסדר גמור. במשך שנים השקיעו את כספי הסיוע ל"פליטים" בבניית מנהרות-תקיפה, השתמשו באזרחים שלהם ובבתי החולים כמגן אנושי והמשיכו לשלוח עשרות טילים כדי לרצוח את אזרחי ישראל עד ליום הלחימה האחרון.
ואילו מפקדי צה"ל לא השכילו להמציא מבעוד מועד תרופת פלאים שהיתה מגלה, אוטמת וממוטטת בבת אחת את כל מנהרות האוייב – כמו בסרט קולנוע. ברוסיה היו מעמידים אותם אל הקיר או שולחים לסיביר.
* לאהוד בן עזר שלום רב, אודה לך אם תוכל לצרף את התגובה הבאה למכתב העיתי: כל זמן שאורי הייטנר כותב על הפוליטיקה המקומית והאנשים הפועלים בה, כתיבתו היא טובה ואף למעלה מזה, מבוססת על עובדות וידע רב, ומציגה דעות שניתן לשייכן (ברוב המקרים) לזרם המרכזי הציוני.
לעומת זאת, ההתנפלות הקבועה שלו על המועמד הרפובליקני דונאלד טראמפ, עם קצף על השפתיים ושלל כינויי גנאי, היא מופת של שרלטנות רצופה אי-דיוקים ואף שקרים בוטים ("אין לו שום מסר פוזיטיבי"). שמעתי עשרות נאומים של טראמפ בשפת המקור וללא תרגום ולא נתקלתי ולו בביטוי גזעני אחד. המסרים שלו, הנוגעים לביטחון הגבולות, ההגירה, מצב התעסוקה והעוני הכרוני של הקהילה השחורה, הם חיוביים ביותר ומעוררי השראה. עד כדי כך שעולה בי החשד שהייטנר יוצר את תמונת עולמו, בעניין זה, ע"פ הנכתב בעברית בעיתונות הזבל המקומית.
תודה,
דורון גולדברג
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל