הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1187 בשמחת תורה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תשע"ז, 24 באוקטובר 2016

עם צרופות התמונות של שרה אהרנסון,  יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סָבָּא שְׂרוּלִיק. // ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י. [סיום]. // אוריה באר: אנשי ניל"י. // פוצ'ו: "בחיי [הסיבוב השלישי]", א. באומץ לב אל הלוח. // אברהם כץ עוז: לדעת מפא"יניק ותיק. // מנחם רהט: שרת המשפטים נאה דורשת, המציאות תוכיח אם תהיה גם נאה מקיימת. // יהודה דרורי: 1. להתנער מה"שמאל". 2. הבשורה לנוצרים מהשליח דרורי. // מתי דוד: 1. מי אתה בנימין נתניהו? 2. העולם האידאלי לא קיים בעולם הריאלי. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.10.16. // משה כהן: מיהו הצורר? // נעמן כהן: צרפת היא ארץ ערבית-מוסלמית, נוטרדאם הוא מסגד. // אלי מייזליש: גסיסתה של המדינה הפלסטינית טרם הקמתה. // ד"ר מרדכי ניסן: אמת ואזרחות של ערבים בישראל. // מרדכי קידר: אונסק"ו: גזר דין מוות לתל-אביב. קדושת הבאוהאוס ועיכוב תוכניות התחדשות הבנייה מסכנות את תושבי העיר המזדקנת. // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום הרביעי. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סָבָּא שְׂרוּלִיק

 

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

 

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.        

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.

 

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סָבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

 

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה

שֶהֵגֵנָה עַל סָבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.

 

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סָבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

 

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

 

לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק

בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.

 

 

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו של ברוך, בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

 

©

כל הזכויות שמורות בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

מהדורת מרס 2011

 

 

י"ד.

 

בסוף הקיץ 1917, בבוקרו של יום צום גדליהו, למחרת ראש השנה, נסעתי לרגלי עניינים שלי לדמשק. בדמשק נודע לי כי בארץ-ישראל באה השואה. [נעמן] בלקינד (בן-דודו של אבשלום) נאסר בבאר-שבע בתורת מרגל. צעיר זה לא היה אישיות חזקה ביותר, אולם אהבתו לבן-דודו אבשלום היתה עצומה, ובמשך כל הזמן שירת אותו ולאחר מכן את יוסף לישנסקי, כסוכן ידיעות על תנועות הצבא התורכי ועל מחנותיו בסביבות ראשון-לציון.

במשך כל הזמן ההוא הציק ללישנסקי בבקשת ידיעות על גורלו של אבשלום, ועל כך שאין כל ידיעות ישירות ממנו. כמובן, הסתיר זאת מפניו יוסף לישנסקי. הוא [נעמן] התחיל להיכנס למריבות עם יוסף, אשר במשך כל הקיץ 1917 לא הניח לו לעלות האונייה [מאנאגם] באחד מביקוריה בעטלית ולהפליג למצרים כדי להיפגש עם אבשלום או למצוא איזה קשר אליו.

בסופו של דבר הם באו לידי קטטה חריפה, ובלקינד החל לחפש לו דרך אחרת להגיע מצרימה. הוא השיג לו חליפת בגדים בידואיים וכן מורה-דרך בידואי בשם: אַבּוּ-סִיטִי, וכדי להכעיס את יוסף הוא פנה אל המידבר בדרך למצרים. כיוון שלא היה נוסע מידבר מנוסה, הוא סבל בדרכו מאוד מצמא, וביום חם מאוד אחד בנסיעתו, הוא הניע את מורה-הדרך שלו לפנות אל מאהל בידואי שניראה מרחוק. מורה-הדרך אמנם לא רצה בכך, באומרו שהמקום הוא עדיין בגדר סכנה, אולם בלקינד פשוט פרץ בבכי מרוב סבלו מצמא ומחולשה. הם פנו אל המאהל הבידואי. למרות שבלקינד היה לבוש כבידואי, זיהו אותו הבידואים הערומים ומיד תפשוהו ומסרוהו לשלטונות התורכיים של באר-שבע, כמרגל.

לא הוברר הדבר באיזה אופן נשבר בלקינד ומסר את כל המחתרת. ישנן ידיעות ודעות שונות על כך. דעה אחת אומרת כי באיומים והפחדות התלייה, ובאמצעות דיברת-כבוד של המפקד הגרמני הראשי פון-קרס [קרס פון-קרסנשטיין], כי חייו יינתנו לו במתנה באם ייתן הודאה, הוקיע בלקינד את שונאו יוסף לישנסקי.

דעה שנייה אומרת כי באותה תקופה כבר היו בבאר-שבע בתי-חולים גרמניים עם רופאים גדולים, ופשוט, באמצעות רופא אחד, מהפנט גדול, שאבו מבלקינד את כל הדרוש להם.

ביום ראש-השנה [תרע"ח, עדיין 1917] הוא כבר היה אסור. לשרה נודע הדבר מיד, והיא הבינה כי השואה הולכת וקרבה.

בחודש אוקטובר 1917, בליל יום הכיפורים, ליוותה שרה, ביחד עם יוסף, את גיסתה ובנה הקטן אל סיפון אוניית היאכטה האנגלית, אשר באה לקבל דואר. לאחר שהיא מסרה את הכול, ועשתה את הסידורים הדרושים עבור הפלגת גיסתה, היא קראה בקול:

"יוסף! נרד! נחזור לעטלית, אין ספק שכל המעשה נתגלה עכשיו על ידי בלקינד, ולכן עלינו להישאר על משמרתנו בארץ-ישראל. אסור לנו להישאר על האונייה ולנסוע אל מצרים הבטוחה."

בצעדים מהירים היא ירדה אל הסירה הקטנה, וביחד עם יוסף היא הובלה בסירה אל החוף של עטלית.

 

כעבור חמישה ימים כבר היתה המושבה זיכרון-יעקב מוקפת חיילים, סביב-סביב, ואין יוצא ואין בא. יוסף, שהיה אז בזיכרון-יעקב, התחמק דרך משמרות החיילים ועבר אל עבי החורש של המושבה מַרַח [כרכור? – אב"ע]. שם הוא נפגש עם שני חברים מ"השומר", צ.נ. ו-ש.ה. [השמות המלאים: צבי נדב ושמואל הפטר. – אב"ע] – אשר נסעו בעגלה מיהודה אל הגליל. שני הצעירים היו חבריו-לשעבר, מימי היותו ב"השומר". יוסף התגלה לפניהם ממחבואו והסביר להם את מצבו. ומתוך תקווה כי הוא יקבל עזרה מאת חבריו לשעבר, הוא הסגיר להם את עצמו.

הם לקחוהו עימם בעגלתם ונסעו הגלילה. הם הסתירו אותו אצלם זמן-מה, והוא נתן להם סימנים שלפיהם מוטמנים מתחת לעץ מסויים בסביבת זיכרון-יעקב 2,000 פונטים זהב [לירות אנגליות], במטרה שישתמשו בכסף הזה להצלת שרה מן התורכים, בתורת בקשיש.

הם, כמובן, חזרו אליו עם ידיעות רעות, וכי יש צורך בעוד ועוד כסף.

בסופו של דבר – הם החזיקוהו במחבוא במושבה מטולה, המושבה בצפון הקיצוני ביותר של ארץ-ישראל. תוכנן, כביכול, שיש הכרח בדבר להעבירו בלילה למקום אחר. חבר אחד, ק. [מאיר קוזלובסקי], שהה עימו במשך כל היום החולף כשהוא קודח, ויוסף, במשך כל היום, הניח תחבושות על ראשו ועל חזהו. מאוחר בלילה יצאו החבר ק. החולה עם יוסף מן המחבוא שלהם, ועברו את המטעים בדרך צדדית בין שני הרים, ושם עשוייה היתה לחכות להם עגלה כדי להעבירם למקום מחבוא אחר. הסיסמא היתה, כי כאשר תעבור העגלה סמוך למקום שנקבע, תישמע שלוש פעמים יללת "מיַאוּ", ועל על יוסף וחברו לצאת לכביש, אל העגלה.

הכול התנהל כמתוכנן, אפילו יללת ה"מיאו", אך במקום שה"חולה" (או החולה המדומה) ק. יתחיל לזוז לעבר הכביש, הוא ירה מיד ביוסף. הוא, ה"מסכן", התכוון אמנם לקלוע ביוסף כהלכה, אבל החטיא את המטרה, ובמקום לפגוע בליבו של יוסף הוא פגע בכתפו השמאלית. יוסף נפל מיד, והחבר ק. ה"חולה" עלה על העגלה והסתלק עם יתר החברים.

זמן ממושך שכב יוסף בתעלה כשהוא מחוסר הכרה, והתעורר לפנות-בוקר כשהוא מבוסס בנחל דמו. הוא היה חלוש ביותר, ובסחבה סתם את הפצע הפעור והחל לזוז ולברוח, לאחר הטיפול היפה שקיבל...

הוא הצליח להגיע ליהודה עם פצע איום בכתפו, וחלוש ביותר מפאת איבוד דם מרובה. הוא הגיע אל אשתו של ידידי פ.פ. [פרץ פסקל איש פתח-תקווה. פסקל עצמו שהה אז בקהיר. – אב"ע], שהינה אישה נועזת ואמיצת-לב, ואם כי ריחפה סכנה איומה על כל מי שיודע שמץ דבר על יוסף לישנסקי מבלי להסגירו – היא החביאה אותו, הזינה אותו וריפאה את הפצע שלו. כשהוא מחופש כאישה היא [מרים] עברה איתו [בכרכרה] דרך רחובות המושבה פתח-תקווה.

ואז החליט יוסף לחתור הלאה דרומה, כדי לגנוב את הגבול למצרים. בקרבת הדיונות של ראשון-לציון תפסו אותו בידואים, כשהוא מנסה לגנוב גמל מתוך כוונה לרכוב עליו דרך המידבר, ולהגיע למצרים. הבידואים זיהו אותו. הוא לא היה זר להם, מאותה תקופה ששירת כשומר בראשון-לציון מטעם "השומר". הם מסרו אותו לשלטונות התורכיים, שניפו אז בנפה את כל ארץ-ישראל בחיפושיהם הקפדניים אחריו.

השלטונות שלחוהו משם לדמשק, בשיירות הרבות של הטרנספורטים של מאות יהודים אשר נאסרו כפאראר (עריקים) בחלקם, וכנאשמים בריגול בחלקם. לישנסקי ישב אסור ביחד עם בלקינד ועוד חברים רבים מן "השומר", אשר הוא נקם בהם על הטיפול היפה שטיפלו בו. גם מיספר הגון של חפים משפע הובאו אז לדמשק, והושיבום בבית הסוהר המפורסם "חאן-בַּאשָׁא".

ביום ראשון אחד, בתאריך 15 לדצמבר 1917, הגעתי מן הלבנון בשעה 9.30 לפני-הצהריים, ולעיניי התגלו השניים המוכרים לי היטב, כשהם תלויים ברחבה המרכזית של דמשק, רחבת ה"מַרְג'".

מכר אחד שלי אשר היה נוכח במאורע הטראגי של ביצוע התלייה, סיפר לי כדי דבריו האחרונים של יוסף היו: "שרה! שרה!"

 

*

[כאשר התגלה דבר הריגול, חש ברוך צורך לעזוב את פתח-תקווה פן ייאסר גם הוא. הוא הגיע לדמשק ושם הצליח לקבל משרת צייד בלבנון אצל הזואולוג ישראל אהרוני, (הוא ארז"ף, אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה ב"תמול שלשום" של עגנון) – וזאת כדי לצוד חיות לצורך פיחלוצן למוזיאון שביקש ג'מל פשה מאהרוני להקים לו בלבנון! – טלגרמה שקיבל מפתח-תקווה בדבר הגירוש – האיצה בו לחזור למושבה, וכך הגיע בדרכו לדמשק, משם יצאה הרכבת לארץ-ישראל. אבל כל זה הוא כבר סיפור אחר, שאפשר לקרוא חלק ממנו בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש".

לפי הרשום בפנקסו-יומנו, ברוך עצמו הגיע ביום התלייה לכיכר המארג' המרכזית בדמשק וראה את גופות יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתנודדות על עמוד התלייה. מטעמי ביטחון רשם רק:

 

יום ו. 13.12.17

היום צדתי את העכברושי פעם שנית ואתו ציפור אחת.

בשובי הביתה [זה מקום מושבו הזמני בלבנון] קיבלתי תלגרמה ע"י מר אפלבום, חתום רקח (רוקח), כי משפחתי בתול כרם ועלי לבוא תיכף לקחתה, השמועה הזאת הממתני ולא אדע נפשי?

יום ז. 14.12.17.

היום באתי לטניל (עיירה בלבנון) לעשות לי הניירות והרשות לנסיעתי.

יום א. 15.12.17

נסעתי לדמשק.

הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה.

 

עד כאן מהפנקס-היומן של ברוך ראב. – אב"ע].

 

 

*

שרה נישארה אצל אביה, בביתו בזיכרון-יעקב, וחיכתה לגורלה. החיילים התורכיים, צאצאי היַאניצַ'ארים, החלו לבצע את הפקודות של הקומנדנט אשר נשלח מדמשק. אין אפשרות לתאר בכתב אפילו חלק זעיר מן הפאניקה, הבהלה והמועקה באווירה בזיכרון. איש לא יצא מפתח ביתו, ופרט לילדים קטנים אי אפשר היה לפגוש איש ברחוב, אלא כשהשבטים של התורכים חובטים בהם מאחור. התחילו להוציא את האנשים מן הבתים לחקירה, שהיתה אינקוויזיציה אמיתית, של מכות ועינויים.

את שרה הביאו לחקירה, והיא נשאלה – מי הם שותפיה לעבודה? ובייחוד – "היכן נמצא יוסף?" – הם ניסו להסביר לה כי יתנו לה את חייה במתנה, ועוד פיתויים דומים, אם תגלה.

"אני צוחקת לכם!" – היא פרצה בצעקה, "אני! אני! ולא אחרת – קברתי אתכם. קברכם מוכן. לא מישהו אחר ורק אנוכי לבדי, מפני שאני שונאת אתכם, מפני שנסעתי ברכבת אשר דרסתם בה את הארמנים המסכנים, ואברי ידיהם ורגליהם הכרותים נחבטו בחלונות הרכבת. את כל זה אני עשיתי לכם, ויכולים אתם עכשיו לעשות לי מה שתרצו. אולם גורלכם נחרץ וקברכם כבר נכרה ובמהרה תיכנסו אליו ותמלאוהו. אותי אתם יכולים לתלות, כי אני את שלי גמרתי."

הם התחילו לייסרה, וגופה ענוג שתת דם תחת שבטי היאניצ'ארים.

"הכו, הכו!" – היא צעקה, "בגופי הנכם יכולים לעשות כאוות-נפשכם, אבל לא במצפוני. גם הספרדים עשו כמוכם בזמן האינקוויזיציה. אנו היהודים רגילים כבר לכך, ובשקט הננו יכולים לעלות למוקד על קידוש מצפוננו."

את אביה הזקן של שרה [אפרים-פישל אהרנסון] השכיבו על הרצפה וחבטו בשבטים על כפות רגליו, והריחו את שרה ואת אחיה [צבי] להחזיק ברגליו המורמות בשעת מעשה. הזקן זעק עם כל חבטה: "שמע ישראל!"

"אל תזעק, אבא," גערה בו שרה, "לא איכפת אבא, הינך כבר בן שבעים וחיית דייך. עתה הינך האדם המאושר בתבל, כי הינך מת על קידוש-השם!"

האיש הזקן נשך בשפתיו עד זוב דם עד אשר איבד את חושיו, אולם אף מילה לא הצליחו השבטים של היאניצ'ארים להוציא ממנו, אף מילה אחת ויחידה!

פעמיים-שלוש ביום הובילו את שרה מביתה לחקירה אצל הקומנדנט [עוסמן ביי], אשר התאכסן בבית המלון וניהל שם את החקירות. היה היתה מובלת בין ארבעה יאניצ'ארים עם רובים מכודנים. כולם היו מתחבאים בשעת מעשה בבתיהם בכדי להימנע מהמראה הזה. אבל היא היתה עוברת את הרחוב שקטה, כאילו מטיילת, וכאילו על ידה לא צעדו כלל חיילים עם רובים מכודנים. וכאשר היתה פוגשת את אחד הילדים, היתה נפשה מתרעננת והיתה אומרת לילד: "שלום! מה שלום אימא? מה שלום כל בני הבית?"

התורכים סיימו את עבודתם, לאחר שאסרו אנשים רבים, וזאת – ביחד עם קבלת הרבה בקשיש. אבל – הם לא יכלו להוציא מאיש שום הודאה, והם החליטו להעביר את כולם, ביחד עם שרה, לנצרת. בנצרת היתה המפקדה הראשית של האינקוויזיציה. שמה עקרו את הציפורניים מן האצבעות, תלשו את הלשונות מן הפה במלקחיים, הניחו ביצים שלוקות תחת בתי-השחי, ועוד מעשים נאים כאלה, נוסף לשבטים ולמכות שהיו בלי גבול.

היו כאלה שקיבלו כל יום מאה מלקות, ונוסף לכך הושמו שלשלאות ברזל על הידיים ועל הרגליים. זה היה כל כך נורא וכל כך ללא נשוא, עד שהצעיר שווארץ, שהיה פקיד בעטלית, מרוב ייסורים שלא היה יכול כבר לעמוד בהם, תלה את עצמו על סורג חלון תאו הקטן, בכתפיות מכנסיו.

למקום נחמד זה החליטו להוביל את שרה, אבל היא ידעה את המצפה לה, ובתור אישה עלה בידה לקבל רשות מקצין המישמר, להיכנס לחדרה בכדי להחליף את בגדיה. מבלי לאבד רגע היא הוציאה מתוך מגירה אקדח מאוזר קטן וירתה בצווארה. היא נפלה כמובן מיד ארצה, על המקום, והחייל המצווה הודיע מיד לקומנדנט על המקרה.

במהרה הגיע הקומנדנדט במרוצה, ביחד עם רופא המושבה זיכרון-יעקב, שקיבל פקודה להציל מיד את שרה. הרופא הזקן, ד"ר הלל יפה, שהכיר את שרה מילדותה, היה נאלץ למרות רצונו להשיבה לתחייה ולטפל בפצע שלה. כאשר חזרה להכרתה ופקחה את עיניה, היא בקושי יכלה להניע את שפתיה, ובעברית היא לחשה:

"הה, דוקטור, מדוע החזרתני לתחייה, האינך יודע כי מותי הוא חשוב יותר מחיי? הה, דוקטור, כמה אני אומללה שלא עולה בידי לעשות מלאכה בשלימות, לא יריתי כהלכה, הה כמה חבל! התורכים עוד יובילו אותי לנצרת, במקום שיובילו אותי, כמו שהחלטתי, אל המקום אשר מול הגורן, ליד קבר אימי..."

 

לאחר שני ימים של תלאות ויסורים נוראים, ומאבקים בגלל כך שלא הסכימה לקבל אל פיה לא כוס חלב ולא כל תרופה, לאחר שני ימים כאלה, דעכה נשמתה הקדושה.

הקומנדנט, אשר היה מבקרה פעמיים ביום ואשר ציפה כי היא עוד תחלים, בכדי שיהיה לו את מי להביא לנצרת או לדמשק, הירשה בכל זאת לערוך לה לווייה. בהלווייתה הלכו אפילו מלאכי המוות שלה, מפקדי היאניצ'ארים, וגם הם בכו, "חבל, חבל, אַמַאן אַמַאן," הם קראו ונאנחו, "אַה-אַמאן-בּוּ-שרה-חַאנֶם-אֶפֶנְדִי-אִיל-גַאזִי" (אויה, אויה, זו היא הגברת שרה הגיבורה!)

 

על פסגת ההר, מתחת לעצים של הכיכר המוקפת חומה, ניצבת שרה ליד קבר אימה. עם כל רוח קלה מרחפת הנשמה הקדושה על כל ארץ-ישראל. אולם לא כל עיני בשר רואים אותה ולא כל אף יכול להתבשם מן הניחוח שלה, אשר נמוג בתוך האיריסים הכחולים...

 

סוף

 

 

*

ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן אחיו הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו "שר החוץ" של "נטורי קרתא", ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר, וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).

שעה שכתב את דבריו על שרה אהרנסון, בראשית שנות ה-20 לערך, ברוך היה היחיד שנשאר בחיים מבין ארבע הדמויות שאותן הכיר מקרוב: אהרון, שרה, אבשלום, ויוסף לישנסקי, וזאת לאחר שאהרון נספה בתאונת מטוס מעל תעלת הלאמאנש בחודש מאי 1919.

ההערות בטקסט בסוגריים רגילים הם של ברוך בן עזר ואילו בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר.

 

אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", העורך הראשי: אליעזר ליבנה. חברי המערכת: ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"א, 1961.408 עמ'. מהספר הזה לקוחות התמונות שהוספנו לחוברת.

 

 

*

העתק מכתב של ברוך ראב המספר כנראה על גורל העגלה שבה נסעו אבשלום ולישנסקי ליפו:

 

עתלית. 14.1.17

כבוד מר אפפעלרוט

בבקשה לסלק החשבון של תקון העגלה בפעם הזאת, מפני שהעגלה שבה הפעם מנסיעה ליפו שבורה ומרוסקה שאי אפשר היה לעזבה כך.

בכבוד

ברוך ראב

 

 

* * *

אוריה באר

אנשי ניל"י

יפה עושה אהוד בן עזר כשהוא עורך דברי ראשונים המספרים בפירוט  את פרשת  אנשי ניל"י ובראשם שרה אהרנסון, ולא ייפקד שמם של אבשלום פיינברג ורעיו. זאת פרשה נשכחת בתולדות היישוב במלחמת העולם הראשונה, עת שלט כאן השלטון העות'מני.

סיפורם אנשי ניל"י הוא בגדר פרשייה יוצאת דופן של אומץ לב, הקרבה, דבקות במטרה, וסיכון עצמי עצום. שכן העות'מנים היו ידועים באכזריותם ובחוסר התחשבותם בחי אדם.

לא אכביר במילים, יעשה זאת בהרחבה המעתיק. אענה רק על השאלה ששואלים ושאלו רבים: האם אנשי ניל"י תרמו בפעילות הריגול שלהם, ובמסירת המידע לבריטים, תרומה כלשהי למאמץ המלחמתי הבריטי ולכיבוש הארץ על ידם?

תשובת מרבית ההיסטוריונים היא חיובית. אם כי יש מעטים המסתייגים.

לדעת המחייבים והמשבחים את פעולות אנשי ניל"י, הרי חייהם של לא פחות משלושים אלף חיילים בריטים ניצלו הודות למידע המדויק על היערכות הכוחות התורכיים. ראשי השלטון בבריטניה ידעו להעריך זאת.

 נוסף לכך, פעלו אנשי ניל"י להעברת כספים לאנשי היישוב היהודי, שהיו כאן במצב כלכלי קשה ושגורשו מתל אביב ויפו לגליל ולמצרים. בין המגורשים גם סבתי, אימי הקטנה ואחיה. סבי גורש למצרים.

ואחרון אחרון: המעשים של חברי ניל"י העלו לאין ערוך את יוקרת בני היישוב העברי. בייחוד בבריטניה. ואולי בעקיפין סייעו גם להכרזת בלפור בשנת 1917.

ולגבי הביקורת נגדם: אכן, לא כל אנשי ניל"י פעלו במקצועיות הנדרשת. ליחידת 8200 של היום לא היו מקבלים כיום את כולם. אך הם חיפו על חוסר המקצועיות – באומץ, במסירות ובהתלהבות. הבה נעלה את זכרם במלאות מאה שנים לפועלם.

 

[אהוד: בשעתה הביקורת הקשה נגדם היתה לא על חוסר מקצועיותם אלא על כך שבמעשיהם הם מסכנים את כלל היישוב העברי ואת זיכרון יעקב בפרט, ואם יתגלו, צפוי ליהודי ארץ-ישראל הגורל של הארמנים באנטליה].

 

 

* * *

פוצ'ו: "בחיי [הסיבוב השלישי]"

א. באומץ לב אל הלוח

 

היה זה  בוקר אפלולי של תחילת האביב, שבו הקדמתי את השמש ויצאתי כמו גנב מצריף העץ שלי בקיבוץ. בידי האחת אחזתי מזוודה כבדה, המכילה בעיקר ספרים ומחברות, ובשנייה את הרצועה של עומר, כלבי המסור, שהחליט לעזוב את המשק יחד איתי.

למטה על הכביש, למרגלות השער של קיבוץ נתיב הל"ה, המתינה לי מכונית הפיאט הכחולה של אבי. לא היה לי נעים לנטוש את הקיבוץ כשכולם עומדים ומסתכלים בי, וביקשתי מאבי  שיגיע אליי לפני שהחבר'ה יוצאים לעבודה.

לאבי, אשר חיכה בסבלנות  לרגע הגדול  הזה, לא היה אכפת לקום  בארבע לפנות בוקר, כדי להגיע אליי בחשכה ולחסוך לי את המבוכה שבמפגש עם משכימי הקום. אחר כך, כשישבתי ברכב  החוצה את עמק האלה  ומרחיק אותי מהמקום שהיה ביתי בארבע השנים האחרונות, לא חשבתי לרגע  שהצעד הבא שלי יהיה באוניברסיטה. ידעתי שאבי מתכונן  לעשותני ממשיך דרכו במפעל התריסים ובקבלנות הבניין, אבל לי היו חלומות אחרים. קודם כל לשבת לכתוב ספרים ומחזות שקיננו בבטני מאז שלמדתי לכתוב, ויחד עם זאת לבנות בית בכפר ברוח החלוציות שעליה חונכתי.

כשאני כותב עכשיו את המילים הבומבסטיות "החלוציות שעליה חונכתי" אני שואל את עצמי מי היו אלה שחינכו אותי לכך?  אלה לא היו הוריי, לא מוריי וגם לא מדריכיי בתנועת הנוער. לכל אלה היתה אולי השפעה מקומית, עכשווית, אבל לא השפעה שניתבה את חיי ובנתה את עתידי.

אז מי היו המשפיעים על חיי? מי אם לא – הספרים. הם אלה שבנו את עולמי וכיוונו את צעדיי מאז שנרשמתי לספרייה.

בין כל הספרים שאותם בלעתי בצימאון היו שניים, שכבשו את ליבי יותר מכל האחרים . האחד היה  "קובץ השומר" על חבורת השומרים בגליל, והאחר, או האחרים, "כל כתבי שלום עליכם". הראשון היה  ספר עב כרס שכל מי שהיתה לו בר מצווה קיבל אותו במתנה. קראתי את הספר כמה פעמים, היכרתי את שמות כל השומרים, ודיוקנאותיהם, כפי שנראו בתמונות הספר, ניצבות מול עיניי בשחור לבן עד היום. כמו כל השומרים, חלמתי גם אני לרכוב על סוס אציל, לעטות כְּפִיָּה על ראשי  ולשמור על המולדת עם רובה וחגורת כדורים היורדת מהצוואר.

הסופרת דבורה עומר גילתה לי שבנעוריה "קובץ השומר" היה הספר המכונן של חייה, וכמה הצטערה שהיא בת ונבצר ממנה לעולל עלילות גבורה. את תִּסכולה בשטח זה הטביעה בספרי הגיבורים שהרבתה לכתוב, החל בשרה גיבורת ניל"י וכלה  בספרים על זהרה לביטוב ועל מניה שוחט. 

"כל כתבי שלום עליכם" היפנו אותי לכיוון אחר לגמרי. הכיוון ההומוריסטי שבהן שובצו כל עלילות ספריו של היהודי הגלותי הזה.

עם הספרים האלה לא  הייתי צריך לחכות לבר המצווה.  גיליתי אותם עוד קודם לכן בספרייה של שמואל שכטר שהיה נשוי לדבורה, בתה של דודה שיינדל, אחותו של אבי. שמואל היה איש חרוץ, שהיה קם עם חשכה ויוצא לחלק חלב בפתחי הבתים של תל אביב. בסביבות השעה עשר היה מסיים את עבודתו ובשאר שעות היום, היה קורא ספרים. הוא היה תלמיד חכם במלוא מובן המילה, ועל כל שאלה שהייתי שואל אותו, היה משיב לי בהרצאה שלמה. בתו ברוריה היתה מוכשרת כמוהו, אבל לעומתה אחותה הקטנה, טובה, היתה פרא אדם, טיפסה על עצים, הסתובבה יותר ברחובות מאשר בבית. היא התנדבה לפלמח יחד עם הגרעין שלה ב"שומר הצעיר", והיתה חובשת קרבית בחטיבת הראל.

את חלום הכתיבה בעקבות שלום עליכם, ניסיתי לממש יום-יום מראשית ימיי בבית הספר, אבל לקבל הכרה כאיש כותב, לא זכיתי לא בבית הספר היסודי ולא בתיכון. אף פעם לא  התבקשתי לקרוא חיבור  בכיתה. בחמישית, הציון השלילי היחיד  שקיבלתי – היה  בחיבור. העניקה לי אותו המורה שרונה, שהיתה המורה הכי משעממת בגימנסיה הרצליה, וסליחה אם דילגתי על אחרים. 

כשחזרתי לבית הוריי, אחרי שסיימתי את פרק הקיבוץ, זכיתי לחדר משלי בדירתנו ברחוב שמריהו לוין 16. בחדר זה עברו עליי מרבית ימי נעוריי יחד עם אחיותיי – אביגיל ואביבה. כשאביגיל התחתנה בגיל 21, מיהרה אימי לשכן במיטתה את סבתי – חיה יורמן, שעד יומה האחרון לא הצליחה ללמוד לדבר עברית.

כשעזבתי את הקיבוץ וחזרתי לבית הוריי, זכיתי לראשונה בחיי – איזו הפתעה בלתי אפשרית –  לקבל  חדר פרטי משלי. הסבתא מתה ואחותי אביבה היתה בקיבוץ גונן. מתנה גדולה מזו לא יכולתי לקבל. עד מהרה עלו מהחדר קולות התקתוק של מכונת הכתיבה  הישנה של אבי,  שהיה כותב בה, בממוצע, פעם אחת בשנה. באותה פעם שהיה כותב, היה מזעיק אותי מעת לעת שאבוא לעזור לו למצוא איזו אות שנעלמה לו מהמקלדת. עכשיו, כשהיה לי חדר פרטי, יכולתי לכתוב כאוות נפשי בלי שאיש יפריע או ישאל מה אני כותב.

הבעייה העיקרית היתה שדווקא עכשיו, כשאני יכול, אין לי למי לכתוב. עלון המשק עבר לידיהן של אראלה ונעמי, שירים ומערכונים למסיבות איש לא ביקש ממני, ואת הספר "שחיטה בלתי חוקית"  לא חשבתי להציע לאף הוצאה. הרי "בקיבוץ המאוחד" אמרו לי שאני צעיר מדי מכדי להיות סופר.

האפשרות היחידה שנותרה לי, בלי שהתבקשתי, היתה לשלוח חומר לעיתונות ולתיאטרונים, וזה מה שעשיתי. שלחתי את החומר בדואר, או בעיקר על ידי דיוור עצמאי. הייתי עולה על האופנוע עם ילקוט צד שבו מעטפות הנושאות את כתובת הנמען. את המעטפה המתאימה הייתי משלשל לתיבה המתאימה ונמלט מהמקום בשיא המהירות, לפני  שמישהו ישאל את מי אני מחפש. 

מאחר שהתשובות למכתביי לא מיהרו להגיע, ונמאס להגיד "שום דבר" לכל מי ששאל אותי מה אני עושה, נזכרתי שיש תעודה של גימנסיה הרצליה, שבתחתיתה היה רשום "רשאי להתקבל לאוניברסיטה בלי בחינות כניסה" ואכן נסעתי לירושלים ונרשמתי בלי בעיות.

יום לאחר שקיבלתי את התשובה החיובית מהאוניברסיטה, קיבלתי תשובה חיובית משבועון "העולם הזה". לו היתה מקדימה ביומיים יש להניח שלא הייתי נוסע לירושלים וב"חיי" [3] לא הייתם מוצאים אף מילה על הפקולטה לחקלאות. כך קרה שבלי שתיכננתי זאת, מצאתי את עצמי כסטודנט מן המניין בירושלים. מי שעזר לי לעבור את השבוע הראשון בעיר הקודש, היה ציקה, חברי מהקיבוץ, שהחליט להצטרף אליי לאוניברסיטה, וישן בחדרי על הרצפה, עד שיתפנה לו מקום בשיכון הסטודנטים מוסררה, ליד החומה.

חלפו שבועיים מתחילת הלימודים, עד  שהגיע הרגע בו כמעט מרטתי את שערותיי, כשהבנתי איזה אסון המטתי על עצמי. במקום ללמוד איך לשתול בצלים באדמה, או איך לגדל זיתים על אדמת ההר, התחילו ללמד אותנו נוסחאות של כימיה אורגנית או שיעורי סטטיסטיקה שעיקרם תרגילי מתמטיקה. לא רק מיספרים או נוסחאות היו רחוקים ממני ת"ק פרסה, גם השפה האנגלית שנידרשה למקצוע, היתה בשבילי סוג של חומר שלא מסוגל לעבור את שומרי הסף, שעמדו בכניסה לתאי המוח האפורים שלי.

כעת מי יודע – חשבתי – אם אותן עיניים חדות שבאו לעזרתי בגימנסיה, והודות להן הצלחתי לקבל את תעודת הבגרות, יעמדו לצידי גם במבחנים של האוניברסיטה העברית בירושלים? מכל השיעורים שהוטלו עלינו היתה המתמטיקה הנוראה ביותר. בימינו, כל אחד יודע שיש ילדים דיסלקטים שלא יודעים לקרוא, אבל  פחות יודעים שיש גם דיסקלקוליה, ולכן יש ילדים שלא קולטים את שפת המספרים.

את תרגילי המתמטיקה העביר סטודנט גאון שנודע רק בשם משפחתו – פרידמן. פרידמן היה בחור נחמד למראה, מרבה לחייך ונראה לא מפחיד, עד שהיה פותח את פיו. היה לו קול חד ונמרץ שאף פעם לא הופרע על ידי היסוס כלשהו. הוא  היה יותר צעיר מרובנו, ואם אני לא טועה, הקדים ללכת לאוניברסיטה לפני הצבא. החיסרון הכמעט יחיד שלו היה, שלא היה מסוגל להאמין שיש תלמידים שהמיספרים והנוסחאות לא מושכים את ליבם. בתחילת השנה, כשעוד לא הכיר אותנו, היה בטוח שיש לו כיתת מחוננים כמוהו. לרגע לא העלה על דעתו שהיחיד בכיתה המבין את שיעוריו הוא יואל אורן הגאון, וכי כל התלמידים האחרים פשוט מעתיקים ממנו או ממני את השיעורים.

מה פתאום ממני? הרי אני הבנתי מתמטיקה כמו שחמור מבין במרק פירות! הסיבה פשוטה, בגלל מזלי הטוב (לפעמים היה לי כזה) הכרתי את יואליק לפני כולם, כי בגימנסיה הוא היה חניך שלי בחג"ם וכבר אז דיברו עליו גדולות. לכן, כשגיליתי שגם הוא נרשם לפקולטה לחקלאות, מיהרתי לשבת לידו בשיעורי המתמטיקה, והשאר היה כבר יותר פשוט. לקראת סוף כל שיעור היה פרידמן נותן לנו תרגילים לפתור בבית, ובעוד כולנו טורחים להעתיק אותם למחברת מהלוח, היה יואליק מעתיק ומיד פותר אותם במקום. את המחברת עם התרגילים הפתורים היה נותן לי ברצון ואני הייתי מחזיר לו אותה מיד בשיעור הבא. ממני היו התרגילים עוברים בלי בעיות לכל תלמידי הכיתה, ופרידמן היה גאה לעבור על המחברות ולחשוב איזה מורה מצוין הוא.

הדבר היה אולי יכול להימשך כך עד סוף הסמסטר, להנאת כל הצדדים, אלמלא קרה אסון. יואליק חטף שפעת ונעדר משיעור אחד. בדלית ברירה העתקתי את התרגילים מאשל ברסלר, קיבוצניק מגבעת השלושה שהספיק להיות בפלמח, והיה תלמיד לא רע. הבעייה שלו היתה, שכתב ידו לא היה ברור כל כך, ושני תרגילים פתרתי עם שגיאות.

פרידמן המורה החרוץ עבר על כל התרגילים ונדהם למצוא בכל המחברות שבדק את אותן שתי שגיאות. מרצה אחר היה אולי מסתפק בהורדת הציון לכל השוגים, אבל לא  מורה כפרידמן יעבור על כך לסדר היום. הוא חייב היה למצוא מיהו התלמיד שממנו כל הכיתה העתיקה.

מה עשה? את תחילת השיעור הבא פתח בהנחתה: "כל מי שלא פתר את התרגילים שנתתי הביתה – שיצביע! "

איש לא הצביע.

הוא החליק מבט על כל היושבים ואמר בקולו הנמרץ: "כל המחברות אליי!"

עד מהרה התרוממה ערימה של מחברות על שולחנו. פרידמן לקח את המחברת העליונה וקרא לעדינה צפוני לגשת ללוח ולפתור את התרגיל שפתרה במחברת בבית. היה זה תרגיל מסובך, שכלל כמה שורות של מיספרים עם משוואות ופונקציות מבלבלות. עדינה, תלמידה  קטנת קומה, עם שיער חלודה חלק העוטר פנים נאות, האדימה מרוב התרגשות ולא זזה ממקומה.

כשפרידמן חזר על דרישתו עדינה התרוממה ואמרה: "המורה, אני לא מרגישה טוב. כשאני עומדת יש לי סחרחורת." 

"אז תפתרי בישיבה!" – התעקש פרידמן – "אני רואה שבבית פתרת נכון."

"כן, בבית אני פותרת יופי," – הסכימה עדינה – "אבל ליד הלוח אני מתרגשת."

פרידמן נכנע, רשם משהו בפנקסו ופתח את המחברת הבאה בתור, אחריה את השלישית, הרביעית והחמישית. קרא לכל בעלי המחברות לבוא ללוח ולפתור את אותו תרגיל שפתרו בבית. להפתעתו שמע מכל אחד מהם, שהיום זה בלתי אפשרי. לזה היד רועדת, לזה העיניים דומעות, לאחרים יש בחילה נוראה ובקושי באו ללמוד.

כך עבר קרוב לעשרה תלמידים ולא הבין למה גם יש כאלה שרק המחברות שלהם הגיעו, ואילו בעליהם הפכו לבלתי נראים ובלתי נשמעים. הוא ספר את המחברות וספר את התלמידים, והופתע לראות שיש יותר מחברות מתלמידים. בכל זאת לא התייאש, והמשיך להרים מחברות מתוך הערימה ולקרוא לבעליהן.

התקווה שלי היתה שעד שיגיע למחברת שלי, תיפול פצצה על הבית, או תהיה רעידת אדמה. הייתי מוכן אפילו להסתפק בהתקף לב שפרידמן יקבל, אבל הוא  אפילו לרגע לא חשב לעשות לי את הטובה הזאת. מי שקיבלו  כמעט התקף לב, היו כל התלמידים בכיתה, כששמעו אותו קורא את השם "ישראל ויסלר," וראו אותי קם ללא מילת סירוב אחת וניגש לעבר הלוח בצעדי לוחם ללא חת. 

"אני רואה שפתרת את התרגילים ללא דופי," – אמר לי פרידמן תוך הצצה למחברת  (בינתיים יואליק כבר הבריא)  – "תפתור אותם  עכשיו על הלוח ותסביר כל צעד שאתה עושה." 

ההסבר היחיד שיש לי היום לתופעת אומץ הלב שאחז בי, הוא ביטחוני הרב  שעד אשר אגיע ללוח תתחולל רעידת האדמה, שאליה התפללתי ותציל אותי. לדאבוני היתה זו תפילת שווא, כדור הארץ לא התנדנד כהוא זה ואני, בדלית ברירה, נטלתי את הגיר שפרידמן הגיש לי כשהוא אומר קבל עם: "אני שמח שנמצא התלמיד שהציל את כבוד הכיתה."

התלמיד שהציל את כבוד הכיתה הרים את כפו האוחזת בגיר שלח אותה לעבר הלוח וכתב ללא שגיאה אחת את המספרים והאותיות שפרידמן הכתיב לו. 

"עד כאן יפה מאוד," – אמר לי פרידמן – "עכשיו פתור בדיוק כמו שפתרת במחברת." 

ניסיתי להעיף מבט אל המחברת, אך הוא מיהר להצמידה לחזהו. לא נואשתי, הישרתי  עיניי אל הלוח השחור ורשמתי שני קווי משוואה = ומתחתי אחריהם קו שבר, וברגע זה תפס אותי שעול איום ונורא שהרעיד את כל גופי ובעיקר את ידי האוחזת בגיר.

היתה זו כנראה ידו של אלוהים שהביאה לי את השיעול המושיע הזה  בזמן הנכון. אלוהים אולי התכוון לשיעול נימוסין קצר של ארבעה או חמישה כחכוחים, אבל אני תפשתי שזאת ההזדמנות של חיי ולא הפסקתי להשתעל. כל פעם כשהשיעול יצא להפסקת התנשמות ואני הרמתי יד לעבר המשוואה, חזר השיעול להשתולל ומנע ממני מלכתוב.

אני חושב שהיה זה השיעול הכי ארוך שנשמע בעולם מאז המצאת השיעולים. השתעלתי בלי הפסק, אולי כרבע שעה, ואם פרידמן המודאג לא היה שולח אותי לשתות מים, אני לא בטוח שלא הייתי נשאר לעמוד ליד הלוח עד לרגע זה.

מאז לא חזרתי ללמוד בשיעורי המתמטיקה בטענה שיש לי אלרגיה לגירים. בשנה השלישית באוניברסיטה, כאשר למדנו כבר ברחובות, קיבלתי מכתב תזכורת שחסר לי ציון במקצוע המתמטיקה.

 כתבתי  להם מכתב תשובה מנומק עם הבטחה להשלים את החסר, אבל ליתר ביטחון לא שלחתי את המכתב.

היום אני שואל את עצמי, מה אעשה אם מישהו מהאוניברסיטה יקרא את הפרק הזה, ואני אקבל דרישה להחזיר לה  את תעודת האגרונום, החבויה בביתי במגירת קורי העכביש?

 

המשך יבוא

 

אהוד:  לי קרה אותו דבר עם שיעור ההתעמלות שהיה חלק מהלימודים לב"א באוניברסיטה העברית בירושלים. מתוך עקרון לא הלכתי לשיעור הזה, ולהפתעתי קיבלתי את תעודת הב"א לאחר כשלוש שנים, בלי שום דרישה להשלים את שיעורי ההתעמלות. יכול להיות שמלכתחילה הם לא היו בגדר שיעורי חובה אבל העלימו זאת מהסטודנטים כדי להפחיד אותם ולגרום להם שישתתפו בשיעורי ההתעמלות, שגם היו מקור פרנסה למדריכי הספורט.

 

 

* * *

אירוע לכבוד צאת ספרו של משה גרנות

"מאריה וליאופולד"

 בהוצאת "ספרי צמרת"

ברכות:

ד"ר צדוק עלון, יו"ר ועדת האירועים של אגודת הסופרים

משה ראובני, מו"ל "ספרי צמרת"

דברים:

פרופ' זיוה שמיר

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)

מחבר הספר משה גרנות

מנחה: המשורר יעקב ברזילי

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שלישי, ג' בחשון תשע"ז, 8.11.2016

התכנסות וכיבוד קל בשעה 19.30

חניה ללא תשלום בחניון לאונרדו דה וינצ'י מ 19.00

הכניסה חופשית

 

 

* * *

אברהם כץ עוז

לדעת מפא"יניק ותיק

 

טראמפ. האיש נראה לי  בּוֹק מוחלט. אבל  לפי  המיבנה  הדמוגרפי של ארה"ב יש לו לדעתי סיכוי לא  קטן לזכות. אנחנו  שוכחים, שכשאנחנו אומרים  ארה"ב, רובנו מתכוונים בעיקר לניו יורק וללוס אנגלס, ששם חיים כ-100 מיליון אמריקנים, (וכ-3 מיליון יהודים) אבל יש  עוד 200 מיליון אמריקנים שאנחנו לא מכירים, רובם  הגדול דתיים, לא עשירים, הולכים כל יום ראשון לכנסיה, חלק מהם לא ראה מעולם ים, הם  לא כל כך אוהבים את  אנשי החוף  המזרחי והמערבי. אבל  הם  הרוב.

לכן, עם כל שואת הנפש שהטרמפ הזה יוצר, לא  בטוח שהוא המפסיד. נחכה ונראה.

 

מולדת נוער הגבעות ו"בצלם". הבעייה  העיקרית שלי ושל שכמותי היא הקיצוניות של "בצלם" מצד אחד, ומצד שני של נערי הגבעות, שכל מה שהם עושים, לדעתם זה במצוות ריבונו של עולם, ושום חוק של בני אדם במדינה דמוקרטית לא חשוב להם ואינם נשמעים לו. הם הקצה של הקצה הימני של המפה הפוליטית, יחד עם נטורי קרתא שונאי  המדינה מקדמת  דנא. הם אלה שפעולות תג מחיר, הן  תרומתם למדינה, הם אלה שלא למדו ולא ידעו שמה שהם עושים זה בדיוק אותן הפרעות שעברו דורות של יהודים בכל ארצות גלויותיהם. נערי הגבעות הם הזיבורית של הציונות הדתית. הם  גם אלה שחושבים שחנן  פורת  והציונות  הדתית המציאו והקימו את ההתיישבות  ביהודה ובשומרון, כי לא סיפרו להם שאת מעלה אדומים, וגוש עציון, וקריית ארבע, וגבעת זאב, ונווה יעקב, וגילה, ואריאל, וקריית ספר וביתר עלית, וגוש קטיף, וכל ההתיישבות של בקעת הירדן וצפון ים המלח, ומעלה אפרים, והגולן, ופתחת ימית ועוד ישובים רבים אחרים, הקימו ממשלות המערך בראשותם של אשכול, גולדה ורבין. כדאי שנדע כי אם חיים כיום מחוץ לגבולות הקו הירוק כ-400 אלף ישראלים, לבטח כ-320-340 אלף מהם חיים באותם יישובים שהוקמו על ידי מפא"י, רק 70-60 אלף חיים במה שנקרא ההתנחלויות. וכדאי גם להזכיר שבתקופת מפא"י לא  הוסר  שום  יישוב, רק הוקמו יישובים, ואילו בתקופת הליכוד הורדו כ-35 ישובים, לרבות העיר ימית, היישוב של שארם א-שיח' בסיני, ועוד הורדו כ-15 יישובי גוש קטיף.

על כן  כדאי פשוט  לזכור שיש מי  שעושה ויש מי שמדבר  ומצהיר  הצהרות.

 

ירושלים ואונסקו. ירושלים היא המקום החשוב והקדוש על פי הדת היהודית, היתה בעבר וכך היא עד היום, והחלטת אונסקו היא בושה לאונסקו, בושה לדת הנוצרית ובושה לדת המוסלמית. מאימתי יכול ארגון מדיני לקבל החלטות בנושאים דתיים?  

לדעתי, על פי השינוי בעמדה של מיספר מדינות כיום, נראה כי מי שמייצג את ישראל  באונסקו, לא עשה בזמן את מה שהיה עליו לעשות, להידבר עם כולם, ללחוץ ולשנות את עמדתן לא אחרי אלא לפני. כי  בפריז יש כנראה  המון  דברים מעניינים אחרים.

 

[אהוד: דבריך קנטרניים. אנשינו עושים את המירב אל מול קיר אטום קבוע של הסכמה מדינית אנטי ישראלית ביוזמת מדינות ערב והעולם המוסלמי. כל מי שפועל למען ישראל בפורומים בינלאומיים יודע זאת].

 

עכשיו ל"בצלם" – אינני יודע מי מממן את "בצלם", זה  גם לא  איכפת לי, זה ארגון  אנטי ישראלי ואנטי ציוני  בבירור, ואם  הם  נוהגים להשמיץ את ישראל כפי שעשו בטיפשותם לאחרונה  באו"ם, פשוט על רשם העמותות  לקחת מהם את רישיון הפעילות, שכן לעמותה יש תקנון מאושר ואם הם חורגים ממנו, יש לקחת להם את האישור וזה הכול.

יש עוד ארגונים קיצוניים שמאלניים שפעילותם רעה לישראל, כמו גם פעילותם של הקצוות הימניים, יש לטפל בהם  מנהלית ולא בתקשורת.

 

מולדת. ולסיום כדאי לזכור מה ההבדל בין הליכוד והבית היהודי לבין מפא"י והעבודה. לא קיים כל הבדל באהבת הארץ ובתחושת השייכות למולדת כולה. גליל ונגב ושומרון ושרון ויהודה ובנימין והדרום והשפלה וכמובן ירושלים, זו מולדת עמנו, זו ארצנו, ואין הבדל בין אזור אחד לאחר.  עוד לא סיימנו את מאבקנו לחזור ולחיות  כעם   עצמאי וחופשי במולדתו  ההיסטורית.

ועל כן אין פלא שעל אף ההכרזות של בנט וביבי, מי שבונה וממשיך לבנות את  ארץ מולדתנו הם בעיקר  השפויים ולא אנשי הקצוות, לא מימין ולא משמאל, "בצלם" ונערי תג מחיר הם  שוליים רעים באותה מידה.

מדינת ישראל הוקמה על בסיס ההנחה שאנו מסכימים לבנות מדינה עצמאית על חלק ממולדתנו ההיסטורית. הסכמנו בכאב, מתוך שהבינונו שיש כאן עוד אוכלוסייה שחיה כאן  מעל 1000 שנים, ואיננו מתכוונים להשמידם או לזרוק אותם לים. לדאבוננו  הם לא  הסכימו להחלטת  העולם, ונלחמים  בנו  שוב ושוב ומפסידים.

ההבדל במו"מ לשלום הוא שמפא"י אומרת מראש שהגבול ייקבע בינינו לבין  הפלשתינאים על פי מה שנחליט בהסכם ולא על פי מתווה של מקומות התיישבות והתנחלות שנעשו כאילו בשם אלוהים. כי אם  זה  בשם  אלוהים איך אפשר לוותר? וגם לא צריך לוותר, יישובים שיישארו מחוץ לקו ההסכם, יועתקו לישראל או יישארו  במדינה  הפלשתינאית כמיעוט בעל זכויות כמו הערבים  בישראל. אלוהים לא אוסר  זאת.

 

כחלון=כישלון. אחרי ההרס של מחירי הדיור, כאשר שר האוצר נמנע מלהכיר  בטעויותיו, ומחירי הדירות  ממשיכים לעלות  כל חודש, נראה שהחליט השר  גם לחסל את חקלאות ישראל.

אני מניח שהוא חושב את עצמו לציוני, אבל פועל בניגוד  מוחלט לתפיסה  הציונית. כי עבודת הכפיים, החקלאות, היצירתיות, ההתיישבות העובדת, הפרחת שממות המולדת, הפיכת מדבר לארץ נושבת, לכסות את ארצנו בירוק של יער ושדות ירוקים – כל אלה הינם חלק של ערכי  הציונות שעליהם ואיתם  נבנתה  המדינה. לכן יש כ-1000 יישובים בארץ, לכן יש פריפריה, לכן אנו  רוצים ליישב את הנגב והגליל, להגדיל ייצור ופעילות יצרנית.

מי שחושב רק על מחיר  הבשר  והירקות והפירות, הביצים והדגים, ועושה הכול על מנת לחסל את הענפים  החקלאיים  האלה – הוא  אנטי ציוני, אנטי ישראלי וגם  שוגה  מבחינה כלכלית. כי בסוף ישלם יותר.

על  השר ועוזריו ללמוד כיצד פועלות מדינות אירופה, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה ועוד ארצות רבות. הן לא מחסלות את החקלאות אלא מסייעות לקיומה ולקיומו של סקטור חקלאי יציב. את הכלכלה הלאומית מנהלים שם תוך כדי דאגה שלא לפגוע בייצור המקומי ובחקלאים. אבל לדאבוננו השר כחלון לא יודע מה זו ציונות ומדינה עצמאית לעם חוזר לארצו, ויועציו אינם לומדים כלום מכל הארצות  המפותחות בתחום המדיניות למגזר  החקלאי.

כל טוב וחג שמח וגמר חתימה טובה,

אברהם  כץ עוז

שר  חקלאות וחבר כנסת לשעבר

מפא"יניק ותיק

 

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק חמישי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

 

ה. לא תרצח

 

חתנו של רבי אהרון-בר החסיד, בעלה של בתו יחידתו טובה, רפאל, אף הוא בן יחיד להוריו היה, ופלא הדבר, יותר משדמה לאביו מולידו דמה, במידות גופו ובמראהו, לחמיו דווקא. כמוהו היה גבה קומה ויפה תואר. ברם מלגו היה שונה ממנו תכלית שינוי, לא טוב-לב אף לא תמים. פיקח היה. בפיקחותו הצליח למצוא נתיבות אל לב מיודעיו. בהומור רב, המצופה לעתים שכבת חנופה דקה, ידע להכריע לזכותו גם את דעת יריביו. כן, למשל, ברצותו להתחבב על אנשי חב"ד, שזילזלו בחסידי אוקראינה, אמר פעם אחת לאבי אימי:

"אילו ידעתי אי מקום מחציתי 'הפולנית', הייתי חותך ועוקר אותה ממני בסכין."

אגדות היו מהלכות על כוחו הגופני הרב. בכף ידו היה ממעך רובל של כסף. אך מעולם לא הרים יד על זולתו, והוא נוח לכעוס מטבעו. משהתריס כנגדו מי מבעל דבבו, אם בענייני עסקים ואם בענייני קהילה, היה עומד מולו כאלון בסער, כפות ידיו דבוקות זו בזו מאחורי גבו ועל פניו בת-צחוק רפויה. לפעמים היה רק מחוויר מעט. אם לא הניח לו האיש להחזיר תשובה, והיה נכנס בשצף לדבריו, מיד היה משתתק, עומד דומם ומאזין לגידופים, שומע חרפתו בסבלנות, עד שהיה היריב מסיים סוף-סוף את דברי קיטרוגו ופורש.

לגבי רעייתו הקטנה שינה במקצת מן הנוהג. טובת-לב היתה זו כאביה, אך סערת רוחה היתה מעבירה אותה על דעתה. לעיתים הטיחה דברים קשים כלפי בעלה. אף לה לא היה עונה דבר, מקשיב ומחייך. אם בחוץ התקיפתו, והיא מתרתחת והולכת ואין קץ, היה גוחן אליה, נוטלה על זרועותיו כתינוקת, מכניסה הביתה, משכיבה במיטה, ופורש לעסקיו בבת-צחוק.

   הרבי מראכמיסטריבקה (רוטמיסטרובקה בשפת המדינה) הוא שגזר עליו לבל ירים יד להכות איש לעולם.

   מעשה שהיה כך היה.

   בעלומיו, אי-שם בעיירה סטאווישצ'י שבפלך קיוב, מקום מגורי הוריו, והוא נער כבן ט"ו-ט"ז, יצא שמעו בכל הסביבה שפגיעת ידו חמורה. משום-כך כיבדוהו נערי הערלים ונזהרו מפניו.

יום אחד רב אביו עם גוי אחד, שכנו, בענייני מסחר. משהניף הגוי את ידו על אביו וביקש להכותו, והנער רואה, הקדימו והנחית לו מכת אגרוף על גולגולתו. האיש כרע-נפל ונפח נשמתו במקום.

האסון הפך בבת-אחת את כל סדרי החיים על פיהם. פתאום לפתע נתערער מעמדה של המשפחה, שהעמיקה שרשיה זה דורות בחופו הימני של הדנייפר והגיעה לאמידות ולשם טוב בכל הסביבה. זאת אף זאת. ישראל ערבים זה בזה. נמצא רבב על אחד מהם, יצא הקצף על כל העדה. כך בכל מקום, כל שכן באוקראינה, ששנאת ישראל מסורת אבות עימה.

החלו הערלים מתקהלים מסביב לגוויית החלל, וקול המונם נישא למרחקים. הסכנה היתה רבה. הכרח היה למצוא דרך לחיסול הפרשה ללא השהייה, בטרם יובא ההרוג לקבורה, בטרם תושק הכוס בסעודת ההבראה. לאחר מכן לא יעמוד עוד שום סכר בפני גאות הזעם.

מיד נתכנסו היהודים והחלו מטכסים עצה כיצד מעבירים את רוע הגזירה. נמצאו בעלי תושייה, שבאו בדברים עם זקני המקום ועם קרובי החלל. סופו של דבר נמצאה פשרה. הוציא האב את כל כספו שנחסך במשך שנים רבות. מקצתו נתן שלמונים לרשות, ורובו – כופר דמים לאלמנה וליתומים.

משנסתיימה הפרשה, נטל האב את בנו אל הרבי. פרשה זו היתה, כנראה, גם הסיבה לעקירתה של המשפחה אל חבל הדרום שבחופי הים השחור. הערבה הנוהאית, שהפליאו לתארה האוקראיני המתבולל, גוגול, והפולני חובב האוקראינים, סנקביץ', שימשה במאה שעברה כתרשיש אגדי לפזורי ישראל מכל קצווי ארץ. לשם נדדו מכל אתר ואתר שברחבי קיסרות רוסיה ומעבר לה בעלי דמיונות ובעלי ייסורים בני עמים שונים – גרמנים, בולגרים, יוונים, תורכים, פולנים, ועל כולם, כמובן, אוקראינים ורוסים. גם יהודים באו לשם, מי בכוח ברכתו של הרבי שלו, מי בכוח מצוקתו שלו בלבד.

לפני שנים מועטות הגיע לידי מכתב מאדם בלתי ידוע לי המתגורר באחת המדינות הרחוקות שבצפון-מערב ארצות הברית. מתוך המכתב שמחתי לדעת, שכותבו הוא דודני, בן דודי יעקב, אחי אבי, שהיגר לאמריקה בסוף המאה שעברה, ובמרוצת השנים נותקו הקשרים עימו. רק עתה נודע לי, שדודי זה שימש כחזן במדינות שלאורך חוף האוקיינוס השקט, וניספה שם בשנת תרע"ה בתאונת דרכים. יום אחד יצא בעגלתו הרתומה לסוס אל הרינה ואל התפילה באחת העיירות שבסביבה. בעברו בשבילי ההרים, התחלק הסוס על פי התהום ונידרדר עם העגלה לגיא העמוק. שלושה ימים רצופים עמלו עד שהצליחו להעלות את הגויה המרוטשת.

הבן לא הכיר את אביו. בן שנתיים היה בשעת האסון. הוא גדל בסביבה זו הרחוקה ממרכזי היהדות, מעולם לא ביקר בבית-ספר יהודי, איננו יודע צורת אלף. במקרה נודע לו על שקרוב יש לו בישראל.

הוא שלח לי את תמונתו ואת תמונת רעייתו. "כשנשאתי אותה לי לאשה, היתה נוצרייה, אך לאחר שנשאתיה נתגיירה." עם זאת הוא מוסיף פרטים: גובהו – 194 ס"מ, משקלו – 120 ק"ג (אגב, רעייתו היא קטנה, כ-150 ס"מ גובהה). כעשר שנים, עד מלחמת העולם השנייה, היה מתגושש מקצועי. גויס לצבא. השתתף בקרבות בדרום האוקיינוס השקט. משחזר מן המלחמה, נטש את מקצועו ופנה למסחר בחלקי חילוף של מכונות. מכל חגי ישראל הוא יודע רק על חג הפסח, אז הוא קונה מצות. הוא גאה על השתייכותו לעם היהודי הקטן, והריהו מאושר שעמו זכה במדינה משלו. אם יצליח לאסוף אמצעים להוצאות הדרך, לא יחסוך מאמץ ויבקר בארץ.

שמו של דודני – ראלף. אין לי ספק ששם זה איננו אלא גלגולו של השם רפאל.

עניתי לו, ששמחתי למכתבו מלווה גם צער. מה חבל שלא גדלנו יחד. או-אז, בילדותי, הייתי יכול להתרות ביריביי לבל יעזו להתגרות בי, שאם לא כן הריני רץ מיד ומספר על כך לאחי, והוא...

ראלף הוא, כאמור, סוחר. אך תחביבו – מעשי להטים. הוא כתב לי, שבשעת ביקורו האחרון בבואנוס איירס (בימי חופשתו השנתית, כדי לראות את דודתנו היושבת שם), הוזמן להופעה בטלוויזיה, כעושה להטים חובבן, וזכה לביקורת טובה.

 

המשך יבוא

 

* * *

מנחם רהט

Shoot! Don't talk!

המאמר הפרוגרמטי ב'השילוח' הוכיח, כי שרת המשפטים נאה דורשת. המציאות תוכיח אם תהיה גם נאה מקיימת

אחת הסצנות המיתולוגיות בעולם הקולנוע, מנציחה אמירה מתוך 'הטוב, הרע והמכוער': When you have to shoot, shoot! Don't talk!, לאמור: כשאתה צריך לירות, תירה! אל תדבר!

נזכרנו באמירה זו בעקבות מאמרה המאלף של שרת המשפטים איילת שקד, 'הדרך אל הדמוקרטיה' שראה אור בגיליון הראשון של כתב העת החדש 'השילוח', בעריכת יואב שורק. 7,217 מילותיו תומצתו בכותרת המשנה: "פחות חקיקה, יותר הפרדת רשויות, פחות ניגוח בין יהדות לדמוקרטיה." מומלץ לקרוא. ניתן למצוא באתר 'השילוח'.

הנה תמציתו בקצירת האומר: בניגוד לעמדה המקובלת בשמאל, אפילו המתון, שקיימת סתירה בין הגדרות המדינה כיהודית וכדמוקרטית, טוענת שקד שההיפך הוא הנכון: "הזהויות האלה בפירוש אינן סותרות האחת את רעותה... הן מחזקות זו את זו. אני מאמינה שנהיה למדינה דמוקרטית יותר, ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר." קוֹשט דברי אמת.

ובהמשך: "לצד התיאור הרואה את היחס בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' כמאבק מתמיד, אני חושבת שניתן להציע מודל אחר. אינני מוכנה לקבל את התפיסה שלפיה מדובר במסורות שונות עד כדי כך... מסלול נסיעתה של רכבת המשפט הישראלית חייב להביא בחשבון את יהדותה של המדינה. עליו לעשות זאת באופן אמיתי: לא כסמל בלבד, אלא כעניין הגוזר משמעויות קונקרטיות."

וכן: "משילות טובה נמדדת קודם כל, במידת האפשרות שבידי שרי הממשלה, לקבוע את היעדים עצמם. תפקידו הקלאסי של בית המשפט הוא להגן על מי שנפגע באופן ישיר מן הרשויות, ולא להכריע בעניינים ציבוריים כלליים... [במיתווה הגז] הפך עצמו בית המשפט העליון לזירה שבה מתבררות שאלות פוליטיות ומאקרו-כלכליות מזוקקות, שאמורות להיות מוכרעות בקלפיות."

אכן, מלאכת מחשבת. נאה דורשת. חשיבה לעומק, ומופת של גילוי לב, דווקא על רקע חששותיהם של שאר מנהיגינו לחשוף הגיגיהם. (נתניהו אמנם חשף בספריו הגיגים בסוגיות לאומיות, אך מאז נחת בכורסת ראש הממשלה, הוא פועל ממש הפוך, ברוח דברים שרואים מכאן וגו').

ב-17 חודשי כהונתה בראשות משרד המשפטים, עשתה שקד רבות לקימום מערכת שנתפסת בציבור מסואבת עד כדי אובדן אמון הציבור, כמערכת שאיבדה את המצפן ואת המצפון.

יש לה קבלות. למשל פעילותה למינוי 26 שופטים חדשים, שחלקם אינם באים מהמילייה הנאור: שני ערבים, שתי יוצאות אתיופיה וחרדי אחד (וגם 14 נשים); חיזוק האגף הציוני-דתי הליברלי בבתיה"ד הרבניים; מלחמתה ב-BDS; כושרה לייצג בכבוד את ישראל במילייה המשפטי בעולם, ובכלל. ויש עוד.

אבל מה עם העניינים הכי מכריעים בחיינו? הבג"ץ מפטיר כאשתקד, עד שלעיתים נדמה, שהשופטים פושטים את הגלימה ומתייצבים בצידם של העותרים. מומחי משפט סבורים ש"הנשיאה נאור נתפסת כמי שלא בתוך עמה יושבת, כמשפטנית מנותקת, שמחילה אוטופיות מסוכנות על המציאות, מבלי לשאת באחריות." (ד"ר יהודה יפרח, "מקור ראשון", 7.10.16). לעיתים נדמה, כמו בפרשיות עמונה, עפרה ונתיב האבות, שהאמת והצדק, היהדות והציונות, עוברות אונס קבוצתי בידי המערכת האכזרית, ואין פוצה פה. 

שקד אמנם מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ולמשפטיזציה, המשבשת פעילותן של מערכות המדינה וביטחונה. אבל עדיין, 17 חודש לאחר כניסתה לתפקיד, שלטת בחיינו דת המשפט האליטיסטית. והעתיד מפחיד יותר: את הנשיאה הסוּפר-אקטיביסטית נאור, שמייסרת אותנו בשוטים, אמורה להחליף השופטת אסתר חיות, תואמת ברק, מגה-אקטיביסטית, שתייסר אותנו בעקרבים. והבג"ץ עדיין חותר ברגל גסה תחת עיקרון הפרדת הרשויות, מנכס לעצמו סמכויות לא לו, ומציב עצמו מעל לשאר הרשויות ומעל לחוקי הכנסת.

שקד סברה אמנם, שמוסד היועמ"ש נטל לעצמו סמכויות שמעולם לא הוקנו לו, כולל הטלת וטו על מדיניות הממשלה, והפיכתו מכוח עצמו מגורם מייעץ לממשלה למימוש מדיניותה, לגוף שמציב עצמו מעליה ופוסל החלטותיה. ועל אף זאת לא עלה בידיה למנוע מינויו של יועמ"ש חדש, אביחי מנדלבליט, שמיישם מדיניות בדיוק הפוכה ב-180 מעלות, כמו למשל מאמציו לטרפד את חוק ההסדרה, המוצדק מאין כמוהו. ועוד: היא נכנעה לעמדת היועהמ"ש להגיש ניסוח מתון, חסר שיניים, להצעת חוק לביקורת קונסטרוקטיבית על הפרקליטות והיועמ"ש – והמערכת חוגגת, עם הצעת חוק מעוקרת, שמוטב היה שלא באה לעולם. 

שקד לא הצליחה לרסן את תאוות הכוחנות של המִשְנים ליוהמ"ש (דינה זילבר, כבר אמרנו?), ולא עשתה לניקוי אורוות הפרקליטות, שנוהגת מפעם לפעם להתעלל בעובדות, לשם השגת הרשעות מפוקפקות.

ועוד עובדה מפתיעה: מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, שמונתה בידי השרה הקודמת ציפי לבני, לא הוחלפה. מפטירין כאשתקד.  

מפטירין כאשתקד גם בסוגית החורבן האכזרי האורב לעשרות יישובים ביו"ש, בין היתר בשל התנגדויות חתרניות לחוק ההסדרה, שמגיעות דווקא מן המשרד ששקד מופקדת עליו. 

בקיצור, המערכת זקוקה לטלטלה עזה, בנוסף למאמרים מלוטשים. מאמר מבריק כשלעצמו, לא ישחרר את המערכת מלפיתת החנק המתעלקת של השמאל הסהרורי.

Shoot! Don't talk!

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. להתנער מה"שמאל"

לערכים הפוליטיים של "ימין" ו"שמאל" ישנם כיום משמעויות אחרות לגמרי מאשר לפני 100 שנה, 60 שנה או 30 שנה.

לפני 100 שנה השמאל היה בעיקרו סוציאליסטי. מה"עלייה השנייה" עד מלחמת ששת הימים, היו ל"שמאל" גוונים שונים של אדום... מ-מק"י הקומוניסטית והאנטי-ציונית ועד מפא"י של רבין ,ה"שמאל" רכב על התפישה המרכזית האוניברסלית וסיסמאות של ליברליות, קידמה, רווחה להמונים, ונגד: ה"קפיטליזם"... מפלגות השמאל היוו את הרוב במדינה, הם היוו את מרבית החלוצים והבונים, הם היו מקימי הקיבוצים וחלק הגדול של המושבים, והנוער היה מאורגן ברובו בתנועות נוער שחינכו להגשמה חלוצית והתיישבותית ברוח-סוציאליסטית פוליטית ברורה.

מצד שני, נוער ה"ימין" היה קטן וחלש. מאורגן בתנועות הנוער של בית"ר ומכבי שהיו תנועות קטנות מאוד ולא חינכו להתיישבות (לבד מ"הצופים" שלא נחשבו שמאל). ורק בני עקיבא הדתית היתה לא שמאלנית, ולאט לאט ובשקט תפסה תאוצה בארץ, וזאת, ככל שמפלגות הציונות הדתית התחזקו וגדלו בעקבות מלחמת העולם השנייה (מה שלא קרה בשנות ה-20 וה-30.של המאה הקודמת).

הזעזוע של יוני 1967

פסיכולוגים ואנתרופולוגים-חברתיים הם אולי אלו שינתחו נכונה את הסיבות לירידת ה"שמאל" לאחר יוני 67', לי נראה שהיתה זו הרגשת הניצחון המוחלט, כי הנה גברנו בקלות על כל אויבינו, הסרנו את הסכנות הביטחוניות  ולבטח יגיע השלום (וכך גם שרנו...) – לכן מעכשיו: "יילך איש לביתו ולמשפחתו ולעיסוקו" ושלום על ישראל...

מהר מאוד התברר לכולנו עד כמה תפישה זו היתה בטעות יסודה. האוייבים מסביב והפלסטינים החלו לפגוע בנו וזה הביא ללוויות יום-יומיות של בנינו והביא את כולנו לכעס ואפילו לקשיחות בכל התפישה הליברלית של עולם טוב יותר ושל שלום, ומכאן ה"שמאל" כבר לא היה נכס...

תרמו לכך ההתפרקות הכלכלית של קיבוצים רבים וגם כוחן של תנועות הנוער נחלש משמעותית, (היחלשות שהחלה מעלילת הרופאים היהודיים של סטלין וגברה ככל שברה"מ עזרה לאוייבינו).

התעוררות הציונות הדתית

מנהיגי הציונות הדתית הבינו, לאחר ניצחון יוני 67', שזו שעת הכושר שלהם להראות את תרומתם לבניין הארץ, ואלפי בני הנוער שלהם, שחונכו כ"גרעיני התיישבות" בבני עקיבא, הופנו להתיישב ביהודה ובשומרון, בשטחים ששוחררו מכיבוש הלגיון הערבי, וזאת מהיותם מודעים לעובדה החוקית-הבינלאומית שכל השטח בין הים לירדן נמסר ליהודים ע"י חבר הלאומים, וגם מהיותם חדורים באש פנימית דתית שלהם אודות חזקת היהודים על כל ארץ התנ"ך.

הם החלו בהתנחלויות כאשר ממשלת המהפך (בו ה"ימין" תפס את השלטון מה"שמאל") מאשרת וגם מעודדת זאת. כל שנשאר ל"שמאל" לעשות הוא להתנגד לכך, להילחם בכך בכנסת ובכיכרות, להקים ארגונים שונים שיפגעו, בארץ ובחו"ל, בכיוון הציוני-התיישבותי הזה, ולגרום לכך שה"שמאל" יהפוך למיעוט שנוא ומבוטל כיום במדינה, ועל כך אין עוררין.

 

האם ה"שמאל" יכול להתעורר?

אם השמאל הישראלי המתון רוצה לשרוד ואף להתפתח בעתיד, עליו לזכור שהמילה "שמאל" הפכה לקללה בארץ ובעולם. מעשי הזוועות של הקומונזים בעולם בכלל, והסיני והסובייטי בפרט, הביאו מושג זה לרמת השינאה כמו ל"פשיזם" (בגלל היטלר ודומיו), ולכן יש להיפטר ממנו.

אם לא "מרכז" – השמאל חייב להיות "סוציאל-דמוקרטי" ללא מרכיבי השמאל ה"קלאסי", זה הנושא את דגל השינאה לקפיטליזם (כי זו כלכלת ישראל, שהינה מוצלחת הרבה יותר מכלכלת ה"שמאל"בשעתה), וזוהי גם התאוריה כיום להצלחה של מרבית הכלכלות בעולם.

בקיצור, השמאל "פשט את הרגל" ויש להתרחק ממנו. לפיכך, טוב תעשה "מפלגת העבודה" אם תיפנה לשנות משמעותית את מצעה, לטפח את הנוער החילוני שביכולתה לארגן לתנועות נוער, הפועלות בכיוון הציוני החיובי של בניין הארץ וכלכלתה, ללא השינאה והביזוי ל"אחר", ועם ההבנה שיש גם ציונות אחרת.

 

2. הבשורה לנוצרים מהשליח דרורי

הקשיבו ושימעו כל ידידי הנוצרים! כל אמונתכם הינה שקר והבל על פי החלטת אונסקו... מכיוון ששם הוחלט ברוב גדול באו"ם שאין קשר בין הר-הבית (ובית המקדש של והיהודים), הרי שמייסדכם  ישו מנצרת, לא היה יכול להטיף לחסידיו על מדרגות בית המקדש, ולכן הוא ושליחיו (שהיו יהודים...) בכלל לא נמצאו באזור ומכאן שהכול שקר וכזב וכנראה שישו ושליחיו בכלל לא היה קיימים.

בנוסף, אם היהודים לא היו בירושלים (כי הרי אם היו שם הם היו בונים את בית המקדש), והרי ישו ושליחיו, כולם היו יהודים (דהיינו – צאצאים של קופים וחזירים ע"פ מייסד האמונה באל אחד – מוחמד), המסקנה הברורה היא: שאין בכלל נוצרים בעולם, והינכם לבטח יהודים-וכופרים שיש להשמידם ע"פ האיסלם...

חייבים בוותיקן להבהיר למבקרים ברומא שכל כלי המקדש המוצגים על שער-טיטוס ברומא, הינם שקר וכזב, כי בית המקדש לא היה קיים וגם והרומאים בכלל לא היו בירושלים ולכן לא היו יכולים להילחם ביהודים כי הרי בירושלים לא היו יהודים (וירושלים לא היתה כלל ידועה בקוראן... משמע – לא הייתה קיימת) ולכן הר הבית נשמר ע"י אללה רק עבור מוחמד וסוסו כדי שיקימו במקום את אל-אקצה...

חשוב להבהיר לכולנו שעל-פי דוברי "האמת האוניברסלית" (המוסלמים!) – היהודים בכלל לא היו קיימים בארץ-ישראל (זו תהיה ההחלטה הבאה של אונסקו...)

לכן מערת המכפלה הופכת להיות שקר כי אבי הישמעאלים – אברהם, לא היה קיים, וגם לא רחל אימנו, ולכן שני הקברים דינם להיהרס, וזה יבוצע בדיוק כמו שעושים כיום מוסלמים אמיתיים בדאע"ש לכל האתרים הארכיאולוגים שהם כובשים – כי הרי לפני מוחמד לא היו דתות אחרות... אז הוא לא גנב דבר מהתנ"ך ומהברית החדשה כי הם לא היו קיימים, ולכן רק הקוראן הוא "ספר הספרים".

בקיצור אחיי הנוצרים, אתם לא קיימים, אתם כנראה נשארתם יהודים ולפיכך אלו מכן שהינם אנטישמים יכולים לחדול מכך, כי זו סתם תהיה שינאה עצמית...

שימו מבטחכם באו"ם ובאונסקו שיבהירו לכולנו מי בעצם אנו... ואנו ננצור בליבנו מה אנחנו חושבים על מי שהם...

 

* * *

מתי דוד

1. מי אתה בנימין נתניהו?

לאחר שלוש קדנציות ושבע שנים רצופות בכהונתו כראש הממשלה, בנימין נתניהו עומד במוקד השיח הציבורי והביקורתי שעוסק באישיותו, בהתנהלותו, בדעותיו, בכישוריו, במדיניותו ובהחלטותיו.

לא ניתן לבטל את העובדה, שבמהלך שנות כהונתו כראש ממשלה וכמנהיג הימין הלאומי, פורסמו מאות רבות של מאמרי דעה ופרשנות של ביקורת קיצונית נגד אישיותו ונגד מדיניותו.

חלק מהעיתונאים מנהלים נגדו מסע שנאה אישי בלתי פוסק שאיבד כל רסן של אמות מידה מקובלות של הגינות ואתיקה עיתונאית. עיתונאים שהעזו לבקר את עמיתיהם על מסע ההסתה הלא הוגן נגד נתניהו האדם והפוליטיקאי, נפסלו ע"י "הברנג'ה המקצועית". חלק מהעיתונאים הפכו מזמן לפוליטיקאים מתוסכלים שאינם מסוגלים להשלים עם שלטונו של נתניהו וממשיכים "לפרש" אותו כאדם וכפוליטיקאי שלילי שאין לו אפילו תכונה חיובית אחת. ההתקפות האישיות נגדו הפכו לאובססיה אצל חלק מהעיתונאים. התקפות מוטות, חסרות רסן, נוהלו נגדו בתקשורת.

ראוי להזכיר לכולנו עובדות ידועות שלפיהן מחלוקות פוליטיות גולשות לרוב מנתיב של ויכוח עניני ורעיוני לעבר מסעות של שנאה אישית. ידועה העובדה שהיועצים הפוליטיים הקרויים יועצים אסטרטגיים, נוהגים להמליץ לפוליטיקאים עבורם הם עובדים, לנהל מסעות ביקורתיים נגטיביים נגד יריביהם, כדי להשחיר את דמותם ע"י השמצות ועלילות בחסות "פרשנויות" עיתונאיות כביכול.

לעיתים בחירות לא מוכרעות בקלפיות, אלא במסע תעמולה נגטיבי של השמצות ועלילות בסיוע תקשורת שמשרתת אינטרסים פוליטיים ואישיים ולא את האינטרס הציבורי של קבלת מידע אמיתי ללא "פרשנות" אינטרסנטית.

 

מדוע נתניהו כל כך שלילי בעיני יריביו ושונאיו ?

להלן לקט של כמה מביטויי הביקורת השליליים ביותר נגד בנימין נתניהו, שפורסמו ע"י הפרשנים ובעלי הדעה.

מנהיגותו של נתניהו מובילה לייאוש טוטאלי ועתיד קטסטרופאלי למדינה.

לנתניהו אין עמדות מוצקות אלא רק תחבולות. הוא דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא דואג לענייני המדינה. הוא טקטיקן פוליטי אבל כישלון אסטרטגי. הוא החדיר לשיח הציבורי את תרבות השקר כמודל למנהיגות. הוא רימה את מנהיגי המחאה החברתית וגם את פרופ' טרכטנברג כשמינה אותו לעמוד בראש הוועדה. הוא מרחיק בשיטתיות את כל מקורביו: (גדעון סהר. משה כחלון. עוזי ארד. משה יעלון. איציק מרדכי). בעיני יריביו ומבקריו נתניהו הוא דמות של אדם יהיר. מתנשא. נהנתן. שקרן. לחוץ. אופורטוניסט. מנותק מהעם. מנהל מדיניות של פגיעה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון. גרם לנזק ביחסים עם ארה"ב בגלל יחסיו והתנהלותו נגד אובמה. הפר הבטחות שלטוניות רבות. לא יוזם מהלך מדיני לפתרון הסכסוך. מתנער מהבטחתו להקמת מדינה פלסטינית.

 

מדוע נתניהו כל כך חיובי בעיני תומכיו ואוהביו ?

נואם מזהיר והמסבירן הציוני המדיני הלאומי הטוב יותר. אדם חכם בעל רמה שכלית גבוהה בכל קנה מידה אנושי. למרות כל נבואות החורבן של יריביו ושונאיו, הצליח לנהל מדינה שהגיעה בזכותו להישגים מופלאים בכל התחומים. אחד המנהיגים המבריקים שהצמיח הימין. הוא מזכיר באיכות ובעוצמה שלו את בן גוריון ואת יצחק רבין. מחזיק בתפיסת עולם סדורה ומגובשת. מנהיג לאומי נחוש שיודע להציב קווי גבול ברורים להגנת מדינתו.

אחד המנהיגים המערביים הבודדים שהעז לקרוא תגר על הסדר העולמי המזויף של האו"ם. מנהיג שהעז להציב מראה ריאליסטית מול האו"ם ותוקף את היומרה של מוסדות האו"ם לקדם צדק ושלום. העז לכנות את מועצת זכויות האדם – "בדיחה". הצליח להדוף את כל הלחצים לנסיגות מהשטחים ולהקמת המדינה הפלסטינית.

 

תקציר ההישגים של ישראל בעת האחרונה

מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל כיום הוא הטוב ביותר בהשוואה לעבר. מדינות האוייב כמו עיראק וסוריה איבדו את עוצמתן והן מצויות בתהליך של הרס והתפרקות פנימית. היחסים עם המנהיג המצרי, גנרל אסיסי, הולכים ומתחממים, על רקע זהות אינטרסים ביחס לחמאס ולרצועת עזה. מצרים וישראל משתפות פעולה מודיעינית וצבאית ביחס למלחמה נגד הטרור של דעאש בסיני. השגריר המצרי שב לישראל. בריתות שקטות מתגבשות בין ישראל לסעודיה ולמדינות המפרץ.

חודשו היחסים עם טורקיה, בעקבות הסכם הפיוס לאחר פרשת ספינת "המרמרה" ותשלום הפיצויים לאלו שנהרגו על הספינה.

הוקמה הברית הים תיכונית בין ישראל, יוון וקפריסין. נחתמה עסקת ענק עם ירדן, שבמסגרתה תייצא ישראל לירדן גז טבעי בשווי 10 מיליארד דולר בשנים הקרובות.

נחתם ההסכם של הסיוע הביטחוני האמריקאי בשווי כ-40 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, למרות המתיחות וחילוקי הדעות בין ביבי לנשיא הפורש אובמה. שני המועמדים המתמודדים על הנשיאות בארה"ב, קלינטון וטראמפ הצהירו על מחוייבותם לתמוך בישראל.

היחסים עם סין הולכים ומתחממים בכל התחומים. הודו נפתחה לישראל במגוון רחב של תחומים בהיקפים חסרי תקדים. היחסים עם שבע מדינות אפריקה התגברו לאחר מסעו של נתניהו לאפריקה. חודשו גם הקשרים עם ארגנטינה וברזיל. הועמקו הקשרים הטובים עם מדינות מזרח אירופה וכן עם אוקראינה. הועמקו הקשרים האישיים בין נתניהו לפוטין.

השנה החולפת היתה לא רעה גם מהבחינה הביטחונית, למרות פיגועי היחידים. הגבולות בעזה, בסוריה, בלבנון ובירדן היו שקטים. גם האחיזה המודיעינית של השב"כ וצה"ל ביהודה ובשומרון היתה טובה. רבים מהאירועים והמהלכים החיוביים המודיעיניים עם מדינות האזור, לא ניתן לדווח עליהם. השנה החולפת היתה משופעת בהישגים מדיניים, כלכליים ודיפלומטיים.

מקצת מהעיתונאים (הידועים) ומקצת מהפוליטיקאים (המוכרים) מנהלים מזה חודשים רבים מסע תקשורתי, בניסיון לעצב הלכי רוח פסימיים ודעת קהל ביקורתית (לגיטימית) נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה. המאמץ שלהם בנידון הוביל אותם לקיצוניות בלתי רציונאלית שלפיה הייאוש בעם מהממשלה הוא טוטאלי והעתיד של המדינה הוא קטסטרופלי, בגלל המדיניות של הממשלה והעומד בראשה.

ערוצי הטלוויזיה המסחרית והעיתונות, משדרים וכותבים כמעט מדי יום דעות קיצוניות פסקניות הקובעות: שהמדינה מבודדת (מדינית). הכלכלה קורסת. החברה מתפוררת. ואולם דעתם של הישראלים על חייהם ועל מדינתם חיובית ביותר. עובדות החיים בכל שלושת התחומים, המדיני, הכלכלי והחברתי, שונות לחלוטין מהמסקנות הביקורתיות הקיצוניות של העיתונאים והפוליטיקאים. הסיסמוגרף של הלכי הרוח, בקרב האוכלוסייה היהודית, בישראל מוכיח שהיא מרוצה למדי ממצבה, למרות התמונה המשתקפת בתקשורת.

סקר שבוצע ע"י חברת "הגל החדש", שפורסם בגיליון החג של העיתון "ישראל היום", חושף תמונה אופטימית של גאווה ישראלית שסותרת את הנאמר בתקשורת. להלן כמה נתונים מהסקר:

81% גאים להיות ישראלים. 75% חשים שהכי בטוח לגור בישראל. 69% מהישראלים בטוחים שישראל היא מדינה שטוב לחיות בה. 59% מגדירים את עצמם כאנשים מאושרים. 58% טיילו בשנה החולפת בחוץ לארץ.

הסקר מביא גם את הדברים הבעייתיים, שבהם הישראלים מתמודדים ולא מרוצים כמו מחירי הדיור ויוקר המחייה.

 

2. העולם האידאלי לא קיים בעולם הריאלי

לעולם לא עוד כניעה לתמימות העולם הנאור

אילו במלחמת העולם השנייה היו פועלים "ארגוני שלום" ו"זכויות אדם" בחופשיות ובעוצמה, מהסוג שפועלים בתוכנו, על רקע מלחמתנו נגד הטרור האסלאמי והפלסטיני, היטלר היה מנצח.

אילו במלחמת העולם השנייה היו פועלות ועדות חקירה נגד "פשעי מלחמה", מהסוג של גולדסטון, נגד הצבא האדום שהחריב את ברלין, ונגד האנגלים שהחריבו את דרזדן, ונגד האמריקנים שהשמידו את הירושימה ונגסאקי, היטלר היה מנצח.

אילו במלחמת העולם השנייה היה פועל בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה נגד הגנרלים של צבאות בנות הברית, במהלך המלחמה נגד הנאצים, היטלר היה מנצח.

אילו במלחמת העולם השנייה היתה תקשורת מופקרת ללא מגבלות וסודות, בסיסמה זכות הציבור לדעת עד לאיבוד הדעת, כפי שהיא פועלת אצלנו, במהלך המאבק הבלתי פוסק נגד הטרור האסלאמי והפלסטיני, היטלר היה מנצח.

אילו העולם היה בנוי אך ורק על עקרונות הומאניים וערכים אידיאליים, מעולם לא היו מלחמות והיינו חיים בגן עדן וירטואלי ולא ריאלי.

עם הרוצה לשרוד ולהפיק לקחים מהשואה ומאירועי מלחמת העולם השנייה, חייב לשמור על התקומה – אותה השיג בדם יזע ודמעות – על פי הריאליה ולא על פי חלומות הווירטואליה.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.10.16

 

* והעולם שותק – כל העולם הזדעזע כשדאע"ש החריב שכיות חמדה ארכיאולוגיות בתדמור, וכשטליבאן עשה זאת באפגניסטן. אולם כאשר הארגון המקביל להם, הוואקפ, עשה אותו פשע ברברי נגד התרבות, בהחריבו באופן שיטתי את שרידי בית המקדש בהר הבית – העולם שותק. אילו אונסק"ו היה באמת ארגון לחינוך ולתרבות, הוא היה פועל נגד הפשע. אולם הוא לא השמיע אפילו גיהוקון של הסתייגות.

וח"כ אחמד טיבי, במופע האימים הביריוני שלו בערוץ 2, אמר על הפשע הברברי הזה שהוא הדבר הטוב ביותר שנעשה ב"אל אקצא" (כפי שהוא מכנה בחוצפתו ובבורותו את הר הבית. לא, הוא לא מתכוון למסגד, אלא להר).

 

* פעולה יפה – הצעדה וההפגנה של "נשים עושות שלום" היא פעולה יפה, לדעתי. מדוע אני מגדיר פעולה שנועדה לקדם דרך פוליטית שאני מתנגד לה, כ"פעולה יפה"? הרי, בעיניי, אותן נשים עיוורות למציאות, אינן מציעות שום פתרון ריאלי והחיצים שלהן מכוונים ליעד הלא נכון. אז מה יפה בזה?

מה שיפה בזה, זו יופייה של הדמוקרטיה. יופיו של מאבק דמוקרטי. היופי בכך שאזרחים שאיכפת להם פועלים לקידום השקפת עולמם, במאבק דמוקרטי, מכובד, על פי חוק; פועלים להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות.

פעולתן של "נשים עושות שלום" היא היפוכו המוחלט של המעשה הבוגדני האנטי דמוקרטי והמכוער של המנוול מ"בצלם". הוא לא פעל להשפיע על דעת הקהל בישראל, תוך שימוש בכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותו. הוא הלך למועצת הביטחון ודרש ממנה לפעול נגד ישראל ולכפות עליה בכוח את דרכו, בניגוד להכרעות הדמוקרטיות שלה, אותן הוא מסרב לקבל.

סביר להניח שרבות מן המפגינות שותפות לדעותיו של המנוול. אולי חלקן אף תומכות במעשהו הנלוז. אך הפעולה הדמוקרטית שלהן הפוכה במהותה מהפעולה האנטי דמוקרטית שלו.

 

* אנסה להסביר לאט – נוסח המודעה השבועית של "גוש שלום" ב"הארץ" (בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" סיפר אורי אבנרי, מנהיג "גוש שלום", שהמודעה השבועית היא מתנה של שוקן, כמעט בחינם): "'מדוע הלך מנכ"ל "בצלם" לניו יורק לדבר באו"ם במקום כאן בישראל?' כך התלונן ראש הממשלה – אותו ראש הממשלה שהתעקש בתוקף לנסוע לוושינגטון ולנאום בקונגרס."

הם מיתממים או שהם באמת לא מבינים? הנה, אנסה להסביר לאט. נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. הוא נבחר בידי הציבור הישראלי בבחירות דמוקרטיות וקיבל ממנו מנדט להוביל את מדיניות ישראל. זה תפקידו, זאת משימתו, זאת אחריותו. אפשר להתווכח על מדיניותו. אפשר לחלוק על צדקת הנאום בקונגרס. אך זה תפקידו.

איך אפשר להשוות זאת לאזרח פרטי, שדעתו הפוליטית הפוכה להכרעת הבוחר, ההולך למועצת הביטחון של האו"ם ומפציר בה לפעול באמצעים מעשיים נגד מדינתו?

למה הדבר דומה? ממשלת ישראל מוסמכת להטיל על צה"ל לבצע פעולה צבאית. אזרח, שבטוח שצריך לצאת לפעולה צבאית, אינו מוסמך לארגן יחידה צבאית ועל דעת עצמו להוציא אותה לקרב (וכדי שההשוואה תהיה מדויקת, ראוי לציין שמדובר בפעולה צבאית נגד כוחותינו).

מודעה הזויה, של אנשים הזויים בעיתון הזוי. 

 

* אידיוטיזם שימושי – הספין המגוחך של ח"כ ביטן על פיו הוא "ישקול לבטל את אזרחותו של מנכ"ל 'בצלם'," נועד לפאר את עצמו, אך בפועל הוא רק משחק לידי המנוול, ומסייע לו להציג את עצמו בעולם כקדוש מעונה, הנרדף בידי המדינה השנואה עליו כל כך.

 

* תפיסת הממלכתיות – כאשר ח"כ ביטן, נער השליחויות של נתניהו, אומר שביטול תאגיד השידור הציבורי יחסוך מיליארדי שקלים, הוא מתכוון שביטול תאגיד השידור הציבורי יעלה מיליארדי שקלים.

כאשר ח"כ ביטן, נער השליחויות של נתניהו, קורא לשר ארדן להתייצב לצד הימין ולא לצד "חבריו בתקשורת," הוא מתכוון שעל השר ארדן להיות לא ממלכתי, ולהעדיף אינטרס פוליטי כיתתי צר על האינטרס הציבורי.

 

* תפיסת המנהיגות – כאשר שטייניץ אומר שיעלון וגנץ אחראים למנהרות, פירוש הוא שנתניהו זורק את האחריות על יעלון וגנץ. כן, כן, זאת תפיסת האחריות שלו. זאת תפיסת המנהיגות שלו. זה חדש?

 

* לאומית ליברלית – במלאת 50 שנה לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת, המתעדת את המאבק שניהלה תנועת החירות בהנהגתו של בגין נגד הממשל, בשם הדמוקרטיה, הליברליזם ושוויון הזכויות. חשוב מאוד שמרכז, שנועד להנחיל את מורשת בגין, מוציא פרסום כזה, המציג את דרכה המסורתית של חירות, כתנועה לאומית ליברלית, ולנוכח הרוח הרעה הנושבת בליכוד של היום. רובי ריבלין, בני בגין וגילה גמליאל הם המוהיקנים האחרונים, היום, של מורשת זו.

 

* הדמוקרטיה על פי טראמפ – תמצית הדמוקרטיה נוסח טראמפ: "אכבד את תוצאות הבחירות – אם אנצח."

 

* גיבורו של רוגל אלפר – לפני חודשים אחדים כתב רוגל אלפר "ביקורת טלוויזיה" בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. היה זה מאמר הלל ושבח לבן גביר. היה איזה משפט עד כמה הוא רחוק ממנו, כמובן, אך כל המאמר היה הערצה למהפכן, שובר המוסכמות, הרדיקלי. הוא ראה בו את הדמות שהוא מנסה לראות בעצמו – מי שמצליח להיכנס לחדר ולחרבן בו ולהשתין לכל עבר, לשבור ולנתץ את המהוגנות הבורגנית של החברה הישראלית והציונות.

ביום שישי הוא כתב "ביקורת טלוויזיה" בעקבות העימות בין טראמפ וקלינטון. היה לו איזה משפט על כך שטראמפ אינו כשיר לנשיאות כי נשיא צריך למשול, אם כי מבחינתו זו כנראה מחמאה, כי ממשל הוא דבר שלילי. מעבר לכך, המאמר מעריץ את טראמפ.

"הוא האיש שחירבן באמצע החדר, ואז גם עשה ביד והשפריץ לכל עבר. כבר עשרות שנים מרגיש העם שוושינגטון דופקת אותו. בא טראמפ ובחוש שישי התניע תנועת מהפכה עממית... הרגע המפעים שבו סירב טראמפ להכריז שיכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד (מי שראה לעולם לא ישכח, זה מסוג הרגעים הגאוניים שטראמפ מאלתר בטבעיות) מעיד על מחויבותו למהפכה. הוא מנוע מלהכיר בתוצאות הבחירות. הכרה בתוצאות כמוה כבגידה במהפכה. תומכי טראמפ לא מכירים בשיטה. הם רק רוצים להשתמש בה כדי לחרב אותה. למישהו יש ספק שהמהפכה הזו לא תיגמר בהפסד של טראמפ? ההפסד שלו יהיה רק ההתחלה.

טראמפ שינה את הפוליטיקה האמריקאית. שינוי עמוק. יותר מכל מועמד לפניו. גם יותר מכל נשיא."

... כל כך לא מפתיע.

 

* מלחמת בני חושך בבני חושך – החדשות הטובות: מוסול תשוחרר, כנראה, מידי דאע"ש. החדשות הרעות: מי שישתלט על מוסול, קרוב לוודאי, יהיו שליחי איראן. מה גרוע יותר? כלל לא ברור. דבר אחד בטוח – במלחמת בני חושך בבני חושך זו, יהרגו, ייפצעו וייאבדו את בתיהם המוני אנשים.

 

* הרצח הכפול – החודש, ב-6 באוקטובר, מלאו 35 שנה לרצח הכפול. הרצח הכפול הוא הרצח של נשיא מצרים סאדאת ושל השלום בין ישראל ומצרים. את סאדאת רצחו מחבלים מארגון "הג'יהאד המצרי". את השלום רצח סגנו של סאדאת ויורשו, חוסני מובארק.

מובארק לא ביטל פורמלית את הסכם השלום, אך הוא רוקן אותו מתוכן. מציאות השלום בתקופתו, הייתה רחוקה ת"ק פרסה מרוח חוזה השלום, שתמורתו ישראל נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה.

הביטוי הסמלי לכך הוא הביקורים בישראל. במשך פחות מארבע השנים טרם רציחתו, ביקר הנשיא סאדאת בישראל 5 פעמים. במשך 30 שנות שלטונו לא ביקר מובארק בישראל אף לא פעם אחת (למעט קפיצונת להלוויית רבין, שכנראה מבחינה בינלאומית לא יכול להרשות לעצמו להיעדר ממנה).

הסכם השלום בין ישראל ומצרים אמור היה ליצור בין המדינות יחסי ידידות ברוח השלום בין מדינות אירופה. בין המדינות נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים. את כולן הפר מובארק ברגל גסה, והפך את הנורמליזציה למילה גסה.

תחת הסיסמה "שלום קר" הפך מובארק שלום חם למלחמה קרה. מצרים היתה המובילה בכל צעד מדיני אנטי ישראלי, והיא הובילה אף את ועידת דרבן – הוועידה הגזענית והאנטישמית שפתחה את מהלך הדה-לגיטימציה לישראל, במטרה למוטט אותה על פי מודל דרום אפריקה.

ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בתקשורת המצרית, שכולה נשלטה בידי מובארק, ובמערכת החינוך המצרית, היתה איומה ונוראה.

אפילו היחסים הדיפלומטיים, הפכו בני ערובה בידיו. תקופות ארוכות במהלך השנים, לא היה שגריר מצרי בישראל, תוך הפרה בוטה של ההסכם, בכל פעם בשל תירוץ אחר.

הדבר היחיד שנשמר, ואין לזלזל בו כמובן, הוא הנספח הצבאי של ההסכם. הוא נשמר בשל ההרתעה של צה"ל, וההבנה שעל הפרתו ישראל לא תשתוק, ותגובתה תסכן את שלטונו. הוא נשמר גם, כיוון שמובארק הבין שהפרתו תשים קץ לסיוע הכלכלי המאסיבי של ארה"ב למצרים.

ובכלל, שלטון מובארק התאפיין בדה-סאדאתיזציה בכל תחומי החיים. מכל הרפורמות המהפכניות שסאדאת חולל או החל לחולל, לא נותר דבר. מובארק עסק בכל שלושים שנות שלטונו רק בהישרדות, באמצעות השלטת דיקטטורה קשה על מדינתו.

הדבר הטוב היחיד שניתן לומר לזכותו, הוא שלעומת "האחים המוסלמים" שעלו לשלטון אחרי המהפכה, הוא חיובי.

אני מתרשם שא-סיסי חותר להיות סאדאת, אם כי הוא לא ממש מעז להתרחק ממורשת מובארק, לפחות במישור הגלוי.

 

* אירופה החדשה – מתוך הרצאה של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במכללה לביטחון לאומי, ב-8 ביולי 1993, לפני 23 שנים. המסמך סווג כ"סודי".

בהתייחסו לסכנה האיראנית וסכנת הקשר בין איראן לאסלאם הפונדמנטליסטי מחוץ לאיראן, אמר רבין:

"...לא אגיד את זה בפומבי. אינני יודע איזה תשתיות יש באירופה [הכוונה לתשתיות טרור אסלאמי א.ה.]. הייתי באירופה. אירופה מוצפת היום מוסלמים, שבאו ממדינות ערב, העובדים הזרים. ראש ממשלת הולנד אמר לי, תראה: לפני 8 שנים היה לנו מסגד אחד בהולנד. היום יש 300. אנחנו רואים מה קורה. איך האסלאם הזה עובד. קודם כל המוקד הוא המסגד, האימאם. הוא המטיף להם פירוש קיצוני ביותר של האסלאם. סביב המסגד בונים בית ספר, גן ילדים, מרפאה, עושים עבודה סוציאלית. תראו מה קורה, איך החמאס עובד בשטחים. בדיוק אותו הדבר. איך התנועה האסלאמית עובדת באום אל פחם, ברהט. כך הם עובדים. זו שיטה."

לפני 23 שנים!

 

* אני לא רופא – לפני חודשים אחדים קיבלתי מייל מאחת המכללות, ובה תשובה שקיבלו את הצעתי להרצאה בכנס מדעי, על מחקר שעשיתי. המכתב מוען "לכבוד ד"ר אורי הייטנר".

מיד מיהרתי לתקן את טעותם, ולהבהיר שאיני דוקטור. הם הודיעו שרשמו לפניהם ויתקנו. חלפו שבועות אחדים, ונשלחה לי הזמנה לאירוע. ובתוכנית אני מוצג כ"ד"ר אורי הייטנר."

שבתי והזכרתי להם שזאת טעות, וניהלנו תכתובת שבה הם הבהירו שזאת בסך הכול טיוטה, והדבר יתוקן. אך כשיצא הפרסום, שוב הופעתי בו כ"ד"ר אורי הייטנר."

הפעם זה היה מביך במיוחד, כי זה כבר היה פומבי, והתחלתי לקבל ברכות, שאיני ראוי להן. שוב פניתי אליהם, הפעם כבר באמת בכעס, והזכרתי להם את התכתובת הקודמת. הם השיבו לי שכבר היה מאוחר לתקן, אך הדבר תוקן בחוברת התקצירים.

האמת? זה ממש מביך.

 

[אהוד: אילו היית משורר או סופרת עברית באוניברסיטת חיפה או באר-שבע כבר היית בוודאי פרופיסור אורי הייטנר. אני, למשל, בזכות היותי בנעוריי חבר באגודת "עזיזה" לגידול עיזי בית, מכהן זה כבר שנים אחדות כפרופסור-אורח לגידול עיזי בית לבנות באוניברסיטת בת שלמה רבתי, שבראשה עומד הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר].

 

* ... ואני חי ובועט – ביום רביעי, בסביבות 19:15 היתה לי תאונת דרכים, בכביש 6, בין שתי המנהרות מדרום למחלף עין תות. תאונת שרשרת. כרית האוויר פעלה היטב. אני בסדר גמור – קצת מכות יבשות, קצת שריטות, לא משהו שיפריע לתפקודי. הרכב, לעומת זאת, אללה ירחמו. גם בשתי המכוניות האחרות אין נפגעים. כהרגלי, במצבים בעייתיים, הייתי רגוע וקר רוח לחלוטין. רק חבל שהפסדתי למחרת את פסטיבל "הקהל".

 

[אהוד: שתהיה בריא ותשתדל שתמיד יסיעו אותך. אני כל ימיי לא למדתי לנהוג והתניתי כל הזמנה שלי להרצאה או לפגישה בכך שישלחו מונית לקחת ולהחזיר אותי, אבל באביב 1972 נפצעתי בתאונת-דרכים קשה בדרך חזרה מעין-יהב לבאר-שבע, בלילה, לאחר הרצאה במסגרת המילואים].

 

* ביד הלשון: כפר גלעדי – בשמחת תורה ימלאו מאה שנים להקמת קיבוץ כפר גלעדי, באצבע הגליל. כפר גלעדי הוא מופת של משימתיות ואקטיביזם ציוני, בהתיישבות, בביטחון ובעלייה. הקיבוץ הוקם בידי ארגון "השומר" ומיום הקמתו התאפיין כיישוב ביטחוניסטי מאוד, מעוז ביטחון של "השומר", "ההגנה" וצה"ל. בין בניו 27 טייסי קרב בחיל האוויר וגם האחרים שירתו ביחידות הטובות ביותר בצה"ל. לצד מטולה ותל-חי, כפר גלעדי עיצב את גבולה הצפוני של המדינה ואת הכללת אצבע הגליל בתוכה (למרות שפוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את האמת הזאת) וסייע בהקמת יישובים רבים בגליל העליון. הקיבוץ נרתם להעפלה הבלתי לגאלית והעלה אלפי יהודים בהעפלה ברגל מסוריה, או ממדינות ערביות אחרות דרך סוריה.

שמו הראשון של הקיבוץ היה "בר גיורא", על שם ארגון הביטחון החשאי שממנו צמח "השומר". שנתיים לאחר הקמתו, הסב הקיבוץ את שמו לכפר גלעדי, כדי להנציח את זכרו של ישראל גלעדי, איש העלייה השנייה, ממייסדי "השומר" והקיבוץ ומנהיגו הבלתי מעורער של הקיבוץ, שנפטר בגיל 32.

שמו המקורי של גלעדי היה ישראל בוטרברוט, אך הוא עיבר אותו לגלעדי, שם המציין את תפיסת ארץ ישראל של חלוצי העליות הראשונות, שראו בגלעד שבעבר הירדן המזרחי (היום בירדן) חלק אינטגרלי מארץ ישראל.

 

                                                      

* * *

משה כהן

מיהו הצורר?

הציבור הישראלי נסער וזועם על ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו השוללת את הקשר של העם היהודי להר הבית. 

אבל רגע, מניין זה מגיע, זה לא בא מעצמו, מי הגיש את הצעת ההחלטה, מי שיכנע את הנציגים להצביע?

הניחוש שלי, זהו מיודענו אבו מאזן.

אז אני שואל האם אין למדינת ישראל שום אמצעי נגד? האם זהו הפרטנר לשלום, שאליו עולים לרגל ומוסיפים להזרים לו כסף? יקיר השמאל?

תמהני. 

 

שמחה מה זו עושה?

הנשיא אובמה דאג למחוק בהפגנתיות את השם ישראל ליד השם ירושלים במעמד ההלווייה של שמעון פרס. וזה אינו מטריד איש אצלנו, זה בסדר.  אותו נשיא אינו חדל לגנות את ישראל על בנייה בהתנחלויות ולהילחם למען מדינה פלשתינית. זו גם היתה דרכו של הנשיא ביל קלינטון שגם התחבק עם ערפאת. 

והנה מועמדת עכשיו לנשיאות ארה"ב גב' קלינטון, אשתו, וממשיכת דרכו של ברק אובמה.

לעומתה מתמודד דונלד טראמפ, המצהיר קבל עם ועדה שבסכסוך במזרח התיכון הוא לצד ישראל  והוא מכיר בבירתה ירושלים.

לפי המסתמן לכאורה כיום, אם כי טרם הוכרע, צפוי ניצחון לגב' קלינטון. אלו חדשות מטרידות ומדאיגות למדינת ישראל.

אינני מבין את צהלות השמחה אצלנו על כך. זהו ניצחון לאויבינו. איפה האיזון בתקשורת המוחאת כפיים בקול אחד לגבי קלינטון.  

שוב התכונה היהודית השפלה לנשק את היד המכה אותנו. 

משה כהן

ירושלים      

 

 

* * *

נעמן כהן

צרפת היא ארץ ערבית-מוסלמית

נוטרדאם הוא מסגד

מעל שלושת שערי הכניסה הגדולים הנמצאים בחזית קתדרלת נוטר דם בפריס מוצבים עשרים ושמונה פסלים של מלכי יהודה וישראל הנחשבים לשושלת ממנה נולד ישו.

http://www.paristoric.com/index.php/musees-et-religions/notre-dame-de-paris/937-notre-dame-la-galerie-des-rois

דמויות אלו נתפסו בזמן המהפכה הצרפתית ע"י ההמונים כמייצגות את מלכי צרפת ולכן ראשיהם של הפסלים נכרתו כסמל לניסיון של הצרפתים להיפטר מהמלוכה. הפסלים הנמצאים היום בקתדרלה הם משוחזרים.

הפסלים השבורים נותרו במשך 3 שנים עזובים ברחבה שמול הקתדרלה עד שבשנת 1797, נלקחו כ-300 חלקי פסלים שהפכו לחומר גלם לשם בניית אורווה. מאוחר יותר, במקום האורווה נבנתה אחוזה פרטית, "אחוזת מורו".

בשנת 1977, בזמן שפועלים שיפצו את אחוזת מורו (Moreau), הם גילו פסלי אבן של פני אדם העטורים כתרים. הם קראו מיד להיסטוריונים ולארכיאולוגים והם זיהו את ראשיהם של מלכי יהודה שפוסלו במאה ה-13 ונמצאו בחזית קתדרלת נוטר-דם בפריז.

בין הראשים המפוסלים, בלט ראש אחד: ראשו של המלך דוד. שידוע היה שגופו היה נמוך מזה של המלכים האחרים ושעמד על אריה.

הפסלים המקוריים נמצאים היום במוזיאון קלוני Cluny שברובע לטיני.

יש לשער שבעתיד בקרוב יתכנס ארגון אונסק"ו היושב בפריס ויכריז כי מלכי יהודה וישראל הנמצאים בחזית קתדרלת נוטרדאם הם בעצם מלכים ערבים-מוסלמים (שהרי המלך דאוד הוא נביא מוסלמי) ולכן כנסיית הנוטר דאם היא בעצם מסגד מוסלמי שאין לו כל קשר לצרפת.

נשיא צרפת פרנסואה (שוודאי כבר יחליף את שמו למוחמד) הולנד, לא יימנע מההצבעה על כך כפי שעשה במקרה של ישראל, אלא יתמוך בה.

 

הטעות של הפיליסטינית אירנה בוקובה

המנכ"לית של אונסק"ו, ארגון החינוך המדע והתרבות, הבולגרית אירינה בוקובה, פירסמה הודעה שלפיה היא אישית עומדת בניגוד להחלטת המוסד אותו היא מנהלת, השוללת את הקשר היהודי לבית המקדש, ולדבריה: "ירושלים קדושה לשלוש הדתות, יהדות, נצרות ואסלאם."

 היא הוסיפה ש"המורשת של ירושלים אינה ניתנת לחלוקה, ולכל הקהילות בה יש זכות להכרה בהיסטוריה שלהן ובקשר שלהן לעיר. הכחשה, הסתרה או מחיקה של המסורת היהודית, הנוצרית או המוסלמית בעיר חותרות תחת שלמותה" וכי "מסגד אל־אקצא או חראם א־שריף, שקדוש למוסלמים, הוא גם הר הבית, שהכותל המערבי שלו הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים."

בימינו אלו כבר אין פלא שבראש ארגון תרבות עולמי עומדת אישה פיליסטינית חסרת תרבות, אבל יש לתקן את גברת בוקובה ולהעמידה על טעותה. הכותל המערבי איננו המקום הקדוש ביותר ליהודים (גם לא הכותל הדרומי) הכותל הוא רק גדר חיצונית של מתחם בית המקדש, שם היו קושרים את הסוסים והחמורים שיאכלו ויחרבנו. המקום הקדוש ליהודים הוא בית המקדש שעקב כיבוש ערבי-מוסלמי מונע גישה ליהודים.

הכותל הוא המקום היחיד שבו נותן שלטון הכיבוש המוסלמי רשות ליהודים בני החסות המושפלים להתפלל.

 

הַקְּדֻשָּׁה בָּעִיר הַכְּבוּשָׁה

כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) היה יהודי תימני משומד שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר. כַּעְבּ ליווה את עומר והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו את פניהם למֶּכָּה ואת אחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה היתה עשויה להיות שונה.

 

הִנֵּה תַּם הַכִּבּוּשׁ וְנִשְׁלַם

וְנִכְנַס הֶחַ'לִיף אֶל הָעִיר

עוֹד מְעַט וְהַיּוֹם כְּבָר יִתָם

עֲרֵימוֹת אַשְׁפָּה לְמַכְבִּיר

 

אַיֵּה הַמִּסְגָּד שֶׁל דָאוּד?

עוֹד מְעַט וְהָעֶרֶב עָבַר

קָרְאוּ מִיָּד לְאַל-יָהוּד!

הֵיכָן הוּא כַּעְבּ אל-אח'בַּאר?

 

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

 

                *

אַתָּה הֶחַ'לִיף עוֹמָר

הִנֵּה רַק לְךָ זֶה אֹמַר:

 

אָל-יָהוּד בְּתֵּימָן מֻשְׁפָּלִים

לְנַקּוֹת מַחְרָאוֹת מְצֻוִּים

 

לָכֵן הֵמַרְתִּי דָּתִי בְּלִי הִסּוּס

כִּי רַק מוּסְלֶם יִרְכַּב עַל הַסּוּס

 

דֵּי קַל לְשַׁנּוֹת הַגּוֹרָל

צָרִיךְ לֶאֱכֹל רַק גָּמָל

 

הֵיכָן זֶה עָמַד הַמִּקְדָּשׁ?

כְּדֵי לִבְנוֹתֹו מֵחָדָשׁ?

 

הִנֵּה זֶה הַסֶּלַע הָרָם!

יְסוֹד הַתַּשְׁתִּית לָעוֹלָם

 

מְקוֹם מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל דָּוִד

יְפָאֵר אֶת שִׁמְךָ בָּעָתִיד

 

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

 

          *

מַדּוּעַ חָלַצְתָּ הַנַּעַל?

יְהוּדִי נָטוּל כֹּל בּוּשָׁה!

אֱמֹר נָא מִיָּד לְלֹא מָעַל

הַאִם זוֹ בִּגְלַל הַקְּדֻשָּׁה?

 

הֵן שִׁנָּה הַנָּבִיא לְפָנִים

את כִּוּוּן הַתְּפִלָּה בְּאַמְתַּחַת

לַיְּהוּדִים תִּמָּחֵק צוּרַת הַפָּנִים

פַּרְצוּפָם יְקַבֵּל צוּרַת תַּחַת*

 

כִּי מוֹרִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ

וְאֵין גַּם בְּפִי דִּבְרֵי בֶּלַע

אֲבָל הַפַּרְצוּף אֱלֵי מֶּכָּה!

בְּעוֹד הַיַשְׁבָן אֶל הַסֶלַע...

 

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

 

* סורה 4 פסוק 47

 

נתן אלתרמן והניסיון הערבי-מוסלמי

 להעלים את הקשר היהודי לארץ ישראל

השבוע טען "ההיסטוריון" הערבי-מוסלמי אחמד טיבי שאין קשר בין היהודים לבית המקדש. טענה זו של טיבי לשלילת הקשר בין היהודים לישראל היא טענה ערבית ישנה. (במאמר מוסגר אעיר שהיא סותרת את דברי אללה, אלוהים הערבי-מוסלמי, לפיו כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לערבים, או לפלישתים, שהוא אינו מכיר כלל. (סורה 7 פסוק 132)

ב-1946 בתגובה לגילוי דעת ערבי בו נאמר: "פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה." כותב המשורר נתן אלתרמן את השיר הבא:

 

ארץ ערבית – נתן אלתרמן

 

לילה צח, אילנות מניעים

את גופם בלחישה אוורירית.

ממרום כוכבי-ליל ערביים

נוצצים עלי ארץ ערבית.

 

נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ

וזורעים את אורם הרעוד

על העיר השוקטת אל-קודס

שחנה בה המלך דאוד.

 

ומשם הם צופים ורואים

את העיר אל-חליל ממרחק.

עיר קברו של האב אברהים.

אברהים שהוליד את אסחק.

 

ומשם קו אורם השנון

אץ לצבוע בזהב-אורו

את מימי הנהר אל-אורדן

שיעקוב במקלו עברו.

 

לילה צח, ברמיזה אוורירית

נוצצים כוכבי-ליל כחוק

על הריה של ארץ ערבית

אשר מוסה ראה מרחוק.

 

למרבה הצער ישנם יהודים לא מעטים המזדהים דווקא עם מה שקורא טיבי "הנאראטיב" הערבי-מוסלמי.

בניגוד לעקיבא-כעב, אותו משומד יהודי-תימני, שהראה לעומר את מקום המקדש, יהודי תימן הנאמנים לעמם ודתם עברו שנים של גזירות ורדיפות.

בתקופת הרמב"ם הם עברו איסלום בכוח. את יתומיהם היו מאסלמים בכפייה. לפי חוקי ההשפלה של "בני החסות" הם הוכרחו לנקות את המחראות של התימנים. למרות כל זאת יהודי תימן שמרו באומץ על יהדותם, ותמיד היו מוסיפים למכתביהם את ה"ברכה": "מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן."

 והנה לאחרונה קם יהודי בן למשפחה של יוצאי תימן, שלמה חתוכה, המתנאה בהיותו "משורר, פעיל חברתי, החבר בקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה'.״ ובגלל גזענותו האנטי אשכנזית הוא מנגיד את התקווה לחורבן תימן של אבותיו עם תקוותו שלו לחורבן ירושלים היהודית. וכך הוא כותב: שלמה חתוכה, "ירושלים של מטה":

 

 "שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם, כָּתַבְתִּי שָׁם: שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד."

 

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2134490

 

בזמן שהתימנים-החותים מסיימים כל הפגנה או כינוס בקריאה מוות לישראל! – קובע הגזען האנטי-אשכנזי, המערבי-מוגרבי, ארז ביטון, שעל תלמידי ישראל החובה ללמוד את שיריו של שלמה חתוכה המתפלל להרס ירושלים – רק בגלל היותו יהודי-ערבי-תימני.

 

על  אנטישמיות ואהבת ישראל

בין פרנסואה וולטר, ד"ר משה גרנות, וד"ר משה בר-יוסף

איש "ההשכלה" והנאורות, הוגה הדעות הצרפתי, פרנסואה מארי ארואה וולטר (1694-1778), נלחם כל חייו בדעות החשוכות של הכנסייה הקתולית. את כל מכתביו נהג לסיים באימרה: Écraser l'Infâme – למחוץ את המנוולת! (הכנסייה).

מלחמתו בכנסייה הביאה אותו לאנטישמיות שהרי לתפיסתו ממי קיבלה הנצרות את אמונות ההבל שלה? כמובן מהיהודים.

במילון הפילוסופי שחיבר, בערך "יהודים", הוא מביא ראיה מהתוכחות של נביאי ישראל שכבר היהודים הקדמונים היו אנשים רעים וחטאים, רודפי שלמונים, סרסורים ונושכי נשך, וטוב עשו הרומאים כשהחריבו את מדינת היהודים. לדעתו, משאת נפשם של היהודים בגולה היא להרבות צאצאים ולצבור כסף, רק בכך מתגלים כישרונותיהם, ואין בהם משוררים, ציירים או פילוסופים.

וולטר הגדיל להסיק עוד מהתורה, למשל שהיהודים מקיימים יחסים עם בהמות, שהרי אילולי כן הם לא היו קובעים חוק בתורה שמעשה זה אסור.

יהודי פורטוגזי בשם יצחק דה פינטו התפלמס עימו ואמר לו: "מֶסייֶה וולטר, כל מה שכתבת על היהודים נכון. הם באמת בורים ומלוכלכים וחסרי השכלה, אבל אתה התכוונת לאשכנזים בלבד. שהרי היהודים הספרדים הם תרבותיים ומשכילים..."

במכתב תשובה הודה וולטר כי "שגיתי כשייחסתי את פשעי היחידים לעם שלם," והבטיח לתקן במהדורות הבאות, אך בו זמנית המשיך לבקר את אבות אבותיו של פינטו: "כאדם מבני העלייה ודאי לא היית הורג עשרים וארבעה אלף איש רק מפני שנזדווגו עם נשים מדייניות."

נזכרתי בסיפור זה כשקראתי את דבריו המגוחכים של ד"ר משה בר-יוסף המאשים ר"ל את ד"ר משה גרנות באנטישמיות ("חדשות בן עזר" 1186).

תפיסה אנטישמית היא למשל תפיסה ביקורתית על טקסטים יהודיים בין אם טקסטים מהתנ"ך או מהספרות, והשלכתם על כלל העם היהודי, כפי שעשה וולטר. (או תפיסה אוטו-אנטישמית כמרקס שקבע ש"האלוהים של היהודים הוא הממון").

ד"ר משה גרינברג-גרנות הוא חוקר מובהק הבקי בתנ"ך ובספרות בנוסף להיותו סופר. את מה שהוא מוצא במחקריו הוא אינו משליך על כלל עם ישראל נהפוך הוא.

התפיסה שביקורת מדעית על תנ"ך או על ספרות כגון סיפוריו של צ'צ'קס-עגנון כשלעצמה יש בה משום אנטישמיות, היא אווילית ומגוחכת ודומה יותר לתפיסת האיסלאם הרדיקלי. (ראו מקרה סלמן רושדי שעד היום מתרגמו לעברית שומר בסוד על זהותו לבל יירצח).

לפי תפיסתו של ד"ר משה בר-יוסף ודאי גם הסופר מנדלי בביקורתו על היהודים הוא סופר אנטישמי, שלא לדבר על ביאליק האומר ""כאשר שנוררתם תשנוררו!" שגם הוא ודאי נתפס אצלו כאנטישמי.

יילך נא בר-יוסף ויקרא לכל הפחות את יצירותיו הספרותיות של ד"ר משה גרינברג-גרנות ויראה שם את אהבת ישראל של המחבר דרך דמויותיו. רצוי שיקרא לפחות את ספרי הילדים שלו: "הנער מתל עדשים" – פרקים מחייו של רפאל איתן, או "הנער שחלם לעוף" – סיפורו של אילן רמון האסטרונאוט הישראלי הראשון. יקרא וילמד מהי אהבת ישראל.

מוזרה גם מאד בחירתו של בר-יוסף דווקא בדמותו של הרב משה שרייבר-סופר  (1762-1839), שנודע בכינוי "חת"ם סופר" על שם ספרו "חידושי תורת משה".

הרב שרייבר-סופר היה ידוע כרב חשוך וקנאי בעל דעות ריאקציונריות. ידועה אימרתו: "חדש אסור מן התורה!" – לשיטתו כל חידוש בחיים היהודיים אסור מן התורה. הוא התנגד לכל השכלה ורפורמה בעם היהודי וקרא להתעמת עם כל יהודי משכיל, ואסר אף נישואין עימם.

וטועה בר-יוסף עוד טעות חמורה. יילך נא ויבדוק היטב ויראה שמייסדי המדינה החלוצים הציונים לא היו מתלמידיו של הקנאי והחשוך שבוודאי היה מתנגד לציונות ולהקמת מדינת היהודים שהיא "חידוש" לטעמו.

במחשבה נוספת דווקא אותו רב קנאי וחסידו החדש בר-יוסף, הם-הם בעצם האנטישמים האמיתיים מפני שהם שוללים ושונאים את קיומם וערכם של מרבית היהודים בזמננו.

לסיום אני חוזר לוולטר שהתפרסם בעוד אימרה מפורסמת: "אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם." אבל בשביל ד"ר משה בר-יוסף נוסיף גם את אמרת חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע עמוד ב).

 

חגי אלעד מחרחר מלחמה

בהופעה בפני מועצת הביטחון של האו"ם קרא האקטיביסט הפרו-איסלאמי, הלוחם למען כיבוש ערבי-מוסלמי, חגי אלעד, לאו"ם לפעול נגד מדינת ישראל ואזרחיה (הוא לא פירט באילו אמצעים) למען כיבוש ערבי-מוסלמי. (הוא לא פירט את שטחי הכיבוש המוסלמי).

החמור בפעולתו של אלעד הוא שהוא אינו תובע "שטחים תמורת שלום" ע"פ הנוסחה הידועה, אלא הוא תובע קבלת שטחים תמורת כלום. משמע לא שלום אלא המשך המלחמה.

בכך חגי אלעד אינו פועל למען השלום אלא הוא מחרחר מלחמה.

בעוד החמאס והמופתי של אש"פ מכריזים שמטרתם היא חיסול מדינת היהודים ורצח כל היהודים בעולם אומר חגי אלעד שהוא רואה בחמאס ארגון שחרור, ולא ארגון טרור (כמה אירוני על רקע הקריירה הקודמת של אלעד כראש ארגון של להט"בים, לוטים בערבית), ולא תובע מהם להגיע לשלום עם ישראל.

בפעולתו מעודד אלעד את האוייב להמשיך במלחמה ולא להגיע לשלום. חגי אלעד מחרחר מלחמה! כבר אמרנו.

 

זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל

ממשיך לסכן את הדמוקרטיה ולחרחר מלחמה

מדען המדינה, פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, תומך במעשהו של חגי אלעד.

כזכור בעבר, שימש פרופ' זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל, יועץ לענייני טרור של עראפת כאשר יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

למרבה צערו הסתבר לו כי מעשי הרצח הרבים של יהודים אינו מספיק דיו כדי להביא לכיבוש ערבי-מוסלמי, ולכן הוא עבר לתמיכה בשימוש בנשק חדש: כפיית כיבוש ערבי-מוסלמי ע"י האו"ם.

במאמר בעיתון ה"ארץ" ("'בצלם' הוא הפטריוט האמיתי", "הארץ" 21..10.16) תומך שטרנהל חוקר הפאשיזם בשלילת הסמכות הדמוקרטית של רוב אזרחי ישראל בטענה כי "הרוב היהודי אינו זכאי להפר בגסות את זכויות האדם של הפלסטינים ולמנוע מהם את זכות ההגדרה העצמית. אין לרוב לא זכות מוסרית ולא זכות משפטית לעשות את כל מה שעולה על דעתו. כאשר הרוב מתעלל בעקרונות יסוד של זכויות האדם הוא מאבד את הלגיטימיות שלו." (ודוק: לדעתו של מדען המדינה לרוב אין זכות לגיטימית להיאבק על זכותו לחיות).

מדען המדינה שטרנהל מזכיר בתורתו המדינית את מה שכינה ההיסטוריון יעקב טלמון "הדמוקרטיה הטוטליטרית".

"הדמוקרטיה הטוטליטרית החלה עם 'הרצון הכללי' המושג של רוסו, ועברה לתפיסה הקומוניסטית, הפאשיסטית, והנאצית. איש אחד (ראש המפלגה, או הדוצ'ה, או הפיהרר), יקבע מהי הדעה הכללית המותרת, ואין צורך ברצון הפרטי של האזרחים וברוב דמוקרטי."

לכן הפתרון הסופי לדידו של מדען המדינה שטרנהל (הקובע מהו צדק ואיך לממש אותו) יוכל לבוא רק אם יופעל על אזרחי ישראל (הרוב והמיעוט) "מכבש לחצים שסנקציות כבדות בצידו" ומכאן, "פנייה למועצת הביטחון של האו"ם, גוף שמחזיק בידיו סמכויות ממשיות של אכיפה, הינה לא רק לגיטימית, אלא מעשה פטריוטי למופת."

בדומה למה שנאמר לגבי חגי אלעד נאמר ברורות. כל תביעה לכפיית כיבוש ערבי-מוסלמי ללא תביעה לשלום היא חרחור מלחמה. כל קריאה כזו היא עידוד לאוייב להמשיך במלחמתו להריסת מדינת היהודים ולרצח היהודים בעולם.

מכאן ברור. מדען המדינה, פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, אינו מהווה רק סכנה לדמוקרטיה הישראלית בשלילתו את שלטון הרוב, הוא גם מהווה סכנה לקיום היהודי כי הוא אינו פעיל שלום, הוא מחרחר מלחמה.

[וגם חתן פרס ישראל. – אב"ע].

 

"ברכת המין"

התעמלן הפרו-איסלאמי, הלוחם למען כיבוש ערבי-מוסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (המתחזה ללוי), מאחל לנתניהו יום הולדת שמח ושואל אותו "אתה באמת מתגאה להיות ראש ממשלת האפרטהייד? אתה באמת חושב שכל העולם טועה ורק אתה צודק?" ("יום הולדת שמח", "הארץ", 20.10.16).

אנחנו תוהים באמת מי צודק, כל העולם או נתניהו?

והנה התשובה:

פרדוקס הכיבוש והצדק

אילו הצליחו היהודים לכבוש כ-13 מיליון קמ"ר ולהקים בשטחים הכבושים 23 מדינות יהודיות, והיתה בעולם רק מדינה ערבית אחת, אף אחד בעולם לא היה מדבר על הכיבוש היהודי.

רק מפני שהיהודים אינם מצליחים לכבוש שטחים (בקושי חמשת אלפים קמ"ר) כל העולם מדבר על הכיבוש היהודי.

יש תמיד לזכור כי שטחי הכיבוש הערבי היו גדולים בהרבה ורק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים, הדרום סודנים, והכורדים –  הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.

אז מי צודק בקשר לכיבוש – העולם או היהודים?

 

אימן עודה הגזען האחמדי החכם

בגלוי דעת מפוקח אומר אימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שהוא יישאר אזרח ישראלי גם כשתקום מדינה פלסטינית.

http://rotter.net/forum/scoops1/352990.shtml

למרות שהגזען אימן עודה אינו מכיר בקיומו ובזכות קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה והוא פועל לחיסול מדינת היהודים, הוא מודע לעובדה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, וגם במדינה הפלישתינאית העצמאית הקיימת כרגע בעזה ובזו העתידה לתקוותו לקום ביו"ש, לא יכולים האחמדים להתקיים.

כאחמדי יודע עודה היטב שאחמדים יכולים לחיות אך ורק תחת שלטון כיבוש יהודי, ולכן הוא מבין שהכרח קיומי לו, הוא להישאר תחת שלטון כיבוש יהודי במדינת ישראל.

 

 

* * *

אלי מייזליש

גסיסתה של המדינה הפלסטינית טרם הקמתה

רבים מאיתנו בארץ וגם מעטים בגולה, אינם עוקבים אחר התנהלותם של הפלסטינים לנסות להקים מדינה של ממש ולא הבל פה. הא כיצד? 

הרי עשרות עסקנים פלסטינים ופקידים גבוהים בחליפות שחורות, מלווים תמיד את הראיס אבו-מאזן לקראת כל הופעה בינלאומית, ואין לו הופעה ללא השחרת והשפלת ישראל.

אז נדמה להם, כי המופעים הללו הם תחליף למדינה. ויכולים הם להניף אלפי דגלים [אפילו על בתים רבים בוואדי ערה ואיני מבין את הרשויות שלנו שדוממים כמו דגיגי נוי] ועדיין גם באופק טרם נראה ניצוץ של מדינה.  

גם החוצפה לעלות על כל במה בינלאומית ולהאדיר את ההשפלות הם רואים כסממן לעצמאותם, כי אף אחד אינו מעניש אותם בשל פורענות זו. והתחליף של אמירת כזבים מלמד על אימפוטנטיות מדינית, וניתן לומר כי הם אלופי עולם של האימפוטנטים.

כך גם מלחמתם בנו כ-100 שנה אינה מלמדת דווקא על רצונם במדינה אלא להרוג ולרצוח יהודים.

צא וראה שמאז ימי המנדט הראשונים, יום או יומיים לאחר שבריטניה קיבלה בוועידת קהיר ב-1921 את המנדט [האזרחי] על ארץ-ישראל, ומי שהיה אז שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, שבא ארצה לאחר הוועידה לממש את ההחלטות, באו אליו לחיפה נציגי הערבים ודרשו ממנו לבטל את הצהרת בלפור ולהקים בכל שטחי המנדט את 'פלסטין' מבלי לספור אותנו, אז ה'בולדוג' דחה אותם בבוז. כלומר, הערבים אינם עייפים מזה כ-100 שנים לטעון כי "כולה שלי" ולהדחיק את קיומם של היהודים כאן. ועל כן "תפסת מרובה – לא תפסת."   

הם גם מדחיקים את העובדה כי אף אחת מ-200 החברות באו"ם לא קמה בהבל פה. והניסיון הפתטי שלהם מאז ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 "לזרוק את היהודים לים" פעל נגדם כבומרנג – והם-הם שנזרקו פעם אחר פעם אחורה מהשפלה אל ראשי ההרים או מעבר לירדן. והם גם יודעים היטב, כי לא ניתן לחקות אותנו.

וגם לא ניתן לשכנעם שיקבלו את מה שאפשרי מבחינתנו. למרות העיוורון של כמה ממנהיגי אירופה שמדקלמים "מדינה פלסטינית" או שהכירו בה באו"ם והרי הכול הבל הבלים.

ונתון אחד שלא שמישהו שם לב: בבתי סוהר כלואים 7000 עצורים ואסירים [גברים]. ולולי היו במעצר, כל שנה היו נוספים לפלסטינים כ-7000 נפש, והחוק הדמוגרפי פועל כאן ללא רחם. והחלום של עארפת ש'הרחם הפלסטינית' היא היא שתכה את היהודים, חלום זה הוא חלום. ולא רק, בכל שנה נהרגים כמה מאות מחבלים שניתן לחבר ולספור יחד עם הכלואים במאסר עולם.

וזאת לעומת "הבית הלאומי" שלנו שהיו נוספים אליו בכל שנה אלפי מעפילים ובכך התחזקנו.

כשנציג ערבי עומד מעל הדוכן באו"ם ואומר שם מאה פעמים 'פלסטין' לא ברור לו כי בהבל פה לא מקימים מדינה? ואפילו ירקדו 'דבקה' 200 שעות רצופות.

ואם טענתם העיקרית היא שהרי אנו והם חיים בחבל ארץ אחד ששמו פלסטינה, ומדוע יגרע חלקם כילידי פלסטינה, כי אם לנו יש מדינה למה להם לא, הם ימצאו אוזן קשבת רק אצל ה'עוֹילֶם גוֹילֶם', המפגינים בפריז עם דגל פלסטין ועליהם כרזות FREE PALSTIN – אז זה בסה"כ הכול: הפגנות.

גרוע מכך: עם הופעת דאע"ש במרחב, מבינים באירופה עבור מה יש להתאמץ ולתת את הדעת, ולא הצהרות כזב שאין מאחורי זה שום סנט למאזן הסחר האירופי ואו שק מלט אחד לבניית פלסטין. פצוע טרור אחד בבריסל מורח את כל כותרות העיתונים שם לשבוע שלם, ופלסטין עוברת אל העמוד האחרון במדור הספרותי של סופ"ש.

יסודות פלסטין עדיין לא הונחו. יתרה מזה, אין להם כוח מוסרי להניח אבן אחת באמת. כי כל כוחם בדמגוגיה, בשקרים וביוהרה. יכולים הם להסתובב בגדה ובניו-יורק בלימוזונות ארוכות ושחורות ועדיין המשיח שלהם לא בא.

ולכן, כל עוד פלסטין האמיתית עדיין לא שמה אבן אחת ביסודותיה, ובעתיד הנראה לעין אין לכך סיכוי, כדאי לישראל להחזיק היא באבניה שנצוקו במלט ובברזל ביסודותיה.

 

למה אוכלים בחג כל כך הרבה בשר?

היה זה ערב חג [הסוכות] ולפתע צלצול טלפון. בחיי אלוהים, האיש הזה לא דיבר איתי יותר מעשר שנים, מאז היינו יחד באילת, סתם ב'דיל' של מלון פשוט. והרי אני איש שנותן כבוד לבן-אדם, אז הייתי נימוסי והסכמתי לבוא לארוחת צהריים פונקט בשעה אחת. ואכן בסוכה ומחוצה לה ישבו אולי 30 אנשים והכרתי רק מעטים מהם. אז מה? מתחילים במנת 'פתיחה' ישראלית ידועה: חומוס וטחינה סלט חצילים סלט כרוב סגול עם מיונז, וכמובן סלט ירקות ועוד קשקושים בצלוחיות רבות: זיתים, חריף אדום וירוק, ופיתות סתם וגם עיראקיות בתנור גריל ממתכת לבנה שהיה בחצר והשד יודע מה היה שם עוד בערימות של קופסאות הפלסטיק.

ואז: ברררררר, ארבעה או חמישה מלצרים בהתנדבות מגישים טסים בוהקים מלאים שיפודים, ויאללה לקרוא: קבב, שישליק, פרגיות, בבות, ריבועים של חזה-הודו בפפריקה חריפה ממש, קציצות קטנות עגולות ושרופות, סטייקים ענקיים מסינטה ואנטריקוט [ריפ פלייש] והפרוסות בגודל בלטה, כנפיים[עם שרידי נוצות] שרופות היטב, ולא שכחנו בקבוקי בירה לבנה וקרה גם גולדסטאר מכאן וגם משהו בלגי או הולנדי, לא זוכר. ומה לא. והשתייה כדת אין אונס.

אני רואה תינוק דבית רבן בן שלוש או ארבע עם שיפוד בתוך הפה הקטן אבל לועס בשר כמו חמור את התבן. לידי על כיסא פלסטיק לבן יושב מישהו שהכרתי פעם בחתונה ונורא-נורא שמח לשבת לידי ומתחיל להפציץ ב'קלוץ-קאשעס': נו מה אתה אומר על הטראמפ הזה? ההא? סוס מת אני עונה. ידעתי, כמעט צרח לי באוזן. ידעתי, וחייך כאילו קיבל מחמאה מאישה שישבה מולו וחשפה לו את הבליטות במחשוף. אני דווקא אהבתי את הצעירה עם החולצה הלבנה ההדוקה שהסתובבה ללא הרף ושראו אפילו את בליטות הפיטמות. הצגה מהלכת.

ונראה לכם שמישהו כבר שבע? הבעל בית, נקרא לו נמרוד, מביא מהגריל עוד טס מלא בשר והדרך עדיין ארוכה, ומישהו שנראה קיבוצניק שואל: "נמרוד, רוקנת את הסוּפֶּר?" אין תשובה, כנראה שהנמרוד הזה רוקן את כל העיר. העניין הוא שהכול היה טעים והמחמאות עפו ללא הרף והיה שָמֵיח עד השמיים. ובעצם למה לא? אם שמח אז שמח, אל תרטנו. רק חיכיתי שמישהו ובעיקר אותה מישהי שמנה שעומדת לה על קצה הלשון טרוניה כמו תמיד תסתום כבר. הייתי מוריד לה על הראש צלחת כרוב. אבל לשווא. ראשה היה טמון בצלחת לזיהוי פיסת הבשר טרם הכנסתה ללעיסה בפה ולא סותמת את הפה.

אז ככה. 30 איש ועוד כ-20 ילדים אוכלים שיפודי בשר, סתם פיסות בשר עם פיתה, טועמים מסלט זה האדום או הירוק וגם לפעמים מישהו תוקע איזה בדיחה. ההצלחה הגדולה היתה של הנודניק שהכיסא שלו נתקע קצת עמוק באדמה הלחה והוא לא פסק מלהעביר נושאים מכאן לחו"ל: "אז מתי היית בפעם האחרונה בחו"ל?"

לו היית עונה כי ממש לפני שבוע הייתי ברומא, היה נדלק עליי וקובע שאנו ממש חברים כי גם הוא היה. אבל הדהמתי אותו: "אני – כבר עשר שנים אסור לי לטוס לחו"ל בגלל הרופא שלי..."

אבל הוא לא נכנע. הוא יודע כי פעם כתבתי באיזה עיתון וראיינתי את נתניהו, אז הוא חייך אליי ככה: "תגיד לי את האמת, אלי, הביבי הזה באמת שקרן ורמאי או שמלכלכים עליו – אני יודע שתגיד את האמת."

כשקלטתי את הבן אדם ששואל משהו שלא בתחומו, ונניח שהיה מקבל ממני תשובה חד משמעית: "לא," – היה נרגע? ולו הייתי עושה אחרת, ככה: "האמת שסתם מלכלכים עליו," אז מה האיש היה מגיב.

עניתי לו: "אין לי מושג." והלכתי להשתין. כנראה היה לי בבטן מחסן מבַּרְבֶּר מהמון בירה, וההתרוקנות היתה בהתאם. ועד שיצאתי האיש נעלם.

ראיתי שעוד איש נעלם. הנשים צרחו: "מה אתם הולכים יש עכשיו עוגות, גלידה, ארטיקים וקרמבואים לילדים, עוד מעט נחליף מפה ונביא קומקומים קפה ותה."

אחד השולחנות נותק ממערכת המתוקים והצטברו עליו כל חלקי הבשר שנשארו, גם קצת סלטים וכמה פיתות. ועדיין ניגשו שני גברים ובלסו את הבשר כאילו לא גרגרו קודם כמה סטייקים ושיפודים לרוב.

ואני מסתכל ומסתכל רוצה למדוד בעיניים איזה כרס יש להם. ולמה שוב פעם בשר, למה הרבה בשר, ואחד מהם השוויץ כי באמריקה מביאים במסעדה לשולחן נתח קצבים ענק והוא בא ושואל מאיזה צד וכמה משקל: המינימום זה קילו. אז שניים שלושה שיפודים ועוד איזה סטייק זה העניין?

בדרך חזרה הסתכלתי אחורה ושאלתי – ריבונו של עולם, למה אנשים אוכלים המון בשר.  

 

 

  * * *

ד"ר מרדכי ניסן

אמת ואזרחות של ערבים בישראל

נאומו של הנשיא ריבלין בחודש יוני 2015 על ארבעת השבטים הישראלים היכה גלים ועורר התייחסות. ברוח הקריאה המתמדת והכללית לאורך כמה עשרות שנים לחזק את הדמוקרטיה ולתקן מוקדים של אי שוויון בחברה, דברי ריבלין השתלבו בשיח הזה היטב. למעשה הוא הוסיף קומה נוספת להגדרתה של ישראל מיישות של יחידים לישות של קבוצות, ולכולן, זכויות שוות וראויות.

1.

פסטיבל הדמוקרטיה והשוויון נחגג בישראל כל יום וכל שעה. הוא ממלא את גלי האתר ובוקע מכל שידור ותוכנית, ואף אחד לא פוצה פה ומוחה כאילו הדמוקרטיה בסכנה, כאילו הדמוקרטיה היתה איתנה יותר בתקופת בן-גוריון.

הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם ובשאר דבריו והצהרותיו אינו מעלה אפשרות שהפגם בדמוקרטיה הישראלית איננו בקיפוח הציבור הערבי או בהזנחת המגזר החרדי אלא במקום אחר לגמרי. 

כל סוג של משטר דמוקרטי תקין, כדגם תנ"כי כלשהו, יווני קלאסי, אנגלי צרפתי ואמריקאי מודרני, בנוי על היסוד המוסרי והאנושי של זיקה בין זכויות וחובות כאחד. זו מהות השוויון ללא כחל וסרק. מבלי להתיך זכויות עם חובות כמקשה אחת תהיה דמוקרטיה כשלטון חסר צדק בעליל. מציאות כזו אכן מאפיינת את מדינת ישראל.

היו שתי פעמים (לפחות) שבהן בנימין נתניהו השמיע את עיקרון הזיקה בין נתינה וקבלה: פעם, כשהוא התנה מחוות לפלשתינים בנכונותם למלא אחרי התחייבויותיהם, בהכרזת "יתנו יקבלו"; ובפעם השנייה, לאחר התקפת הרצח הטרוריסטית בתל-אביב על ידי אזרח ישראלי, דיבר ראש הממשלה כלפי המגזר הערבי שעליו להיכנס למשוואה של זכויות וחובות.

ממשלת נתניהו החליט על השקעה של 15 מיליארד שקלים לשלל שירותים ותשתיות במגזר הערבי. תגובתו של ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, כללה החרמת אירוע בניו-יורק בגלל דגל ישראל שהתנוסס במקום, וביקורו אצל הטרוריסט הפלשתיני מרוואן ברגותי בכלאו.  שותפתו למפלגה  זכתה לתשומת לב רבה עקב הצטרפות ח"כ חנין זועבי ב-2009 למשט "המרמרה" האנטי-ישראלי לעזה. נתניהו נתן – וקיבל מכות ועלבונות.

 

2.

הפגם הבולט לעין של המכונה "הדמוקרטיה הישראלית" מומחש באופן צורם זה עשרות שנים בהפגנות המיליטנטיות הנערכות בפרקי זמן לא מעטים בחוצות כפר סכנין בגליל העליון, אך גם ביפו. אזרחי ישראל ערבים ולא מעטים מבניהם מניפים דגלי פלשתין, משמיצים את המדינה היהודית שבה הם חווים חיים שוקקים ובשפתם הערבית, תוך שמחצינים בבוטות את מוקד הזדהותם הלאומית הפלשתינית  והאסלאמית הדתית. למעשה, כאויבי המדינה אידיאולוגים הם לנו, ואין כאן מסקנה פשטנית אלא הכללה נוקבת.

בכל פעם שמתקיימת מערכת בחירות כללית בישראל, אוהבי המדינה ושונאיה מצביעים באופן שווה. כל יום חול סוחבים חיילי צה"ל את המדינה על כתפיהם, ואלה שמתעבים את המדינה מחייכים בלעג על צה"ל כצבא כיבוש ואכזרי. הפילוסוף ג'ון סטיורט מיל חשש שהרוב בדמוקרטיה לא יאפשר למיעוט בחברה להביע את דאגותיו ולהגן על האינטרסים שלו. זה בכלל לא המצב בישראל. מיל גם ציין, שמשטר דמוקרטי יוכל לפסול אדם או אזרח ליהנות  מפריווילגיה או זכות עקב מעשה פסול שעשה.   

אין שוויון בישראל בסוגיית הזכויות והחובות. לשבט הערבי יש את כל הזכויות בלי למלא חובות בסיסיות – כמו שירות צבאי או אזרחי או להראות הזדהות או תמיכה במדינה, או אפילו לדבר לטובת המדינה בפורומים בארץ ועל במות בחו"ל. כל זה בלי שהזכרנו את פועלה החתרנית והפלילית של התנועה האסלאמית והשפעתה ההרסנית על צעירים ערבים, שביניהם גילו הזדהות עם דאע"ש ואף התגייסו במלחמתו בסוריה.

כל מי שמוכן להודות באמת ולא לשקר עוד יודע – ודי להתבונן בח"כים הערבים של הרשימה המשותפת – שהשבט הערבי רובו ככולו לא זז מילימטר בתודעתם הקולקטיבית הכופרת במדינת ישראל כמדינה יהודית. לא זזו מילימטר בהשקפתם כי בשבילם זו פלשתין של הערבים והמוסלמים שאליה פלשו הציונים ככוח חלוץ של אימפריאליזם במזרח התיכון. סקרי דעת קהל מסלפים נתונים ותוצאות  כדי להציג את השבט הערבי כאילו עבר שינוי וכבר  משלים ומקבל את מדינת ישראל, אך זה פשוט לא אמת. הערבים מודים במציאות קיומה של מדינת ישראל ועל רצונם להישאר בה אבל לא מסכימים להכיר בצדקת הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.

 

3.

בשנותיה הראשונות של המדינה לא קיבלו הערבים את כל סל הזכויות, ונחסך מהם מילוי חובות כלשהן. עכשיו זכו לסל הזכויות מבלי שקיבלו על עצמם חובות בסיסיות. מצב א-סימטרי זה עושה עוול נוראי לציבור היהודי וגם לנלווים אליו מבין קבוצות לא יהודיות בישראל. אם אפשר לקבל זכויות בלי לטרוח ולהזיע, להשקיע ולהקריב למען המדינה, והכול מגיע כמובן מעליו על בסיס העיוות שדמוקרטיה = זכויות ותו לא, אזי למה שאזרחים בעלי מצפון ועקרון יהיו מוכנים לטרוח ולהזיע, להשקיע ולהקריב למען המדינה?

יחליטו כולם שהדרך הקצרה והמועדפת להתנהל כאזרח ישראלי, זו לקבל ולא לתת. חִלחול מחשבה כזאת אצל כלל האזרחים ימיט כיליון על המדינה בהמשך הדרך. אכן הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו הסביר בסוגיית אהבת המולדת נקודה חשובה: אם המדינה נותנת לאזרחיה האוהבים אותה לא יותר ממה שהיא נותנת לזרים, לא מובן שאוהביה יתמידו באהבתם ועשייתם למענה.

בדיון שלנו ברור שהערבים משמשים כזרים – זרים לאתוס של מדינת ישראל. כאשר אנשים סובלים תחת ממשלה או מדינה שעושקת אותם עד עפר, בידיהם הזכות האנושית והאזרחית להתקומם כדי להשיג את החירות והכבוד. אבל המצב בישראל אינו כך: אין אדונים ואין עבדים, רק אזרחים שווי זכויות יסוד – של חופש דיבור, דת והתארגנות, הצבעה ובחירה – במשטר דמוקרטי. ללא רגש פטריוטי כלפי ישראל נשארים הערבים כגוף זר ומנוכר במרקם החברה הישראלית.

האזרחים הערבים מסרבים לכרות ברית נאמנות עם מדינת ישראל הציונית. הם דוחים בקול רועם אמנה חברתית כלשהי עם הציבור היהודי, ורואים בישראל שטח של פלשתין ההיסטורית והשדודה. מתלוננים, מוחים, דורשים, צועקים, משמיצים ותוקפים ללא הרף. הם ספגו תבוסה צבאית ב-1948 ומחזיקים בחזון של שיבת פליטי הנכבה והמרת הרוב היהודי במדינה לרוב ערבי מכריע. ככה תיהפך ישראל למדינה דו-לאומית וגם למדינה של אזרחיה. לבסוף אמורה ישראל להשיל מעליה את האתוס הציוני, לבטל את חוק השבות, ולתת לשפה הערבית בכל מסגרות החברה, ערוצי התקשורת ומוסדות המדינה מעמד שוות-ערך לזה של עברית. יאללה-הלאה מדינת ישראל!

 

4.

לאור הגדרת האזרח אצל אריסטו, הערבי בישראל אינו שותף במעשה המדינה וטובתה. חיי שותפות אזרחית, הסביר הגל במאה ה-19, נשענים על תודעה קולקטיבית שמחברת בין כל האזרחים במדינה. ברור שזה איננו המצב בישראל ביחס לאזרחים הערבים והיהודים. אפלטון יוסיף שהנאמנות למדינה מכוונת את לב האזרחים לראות, בין השאר, במדינה זרה כאוייב פוטנציאלי. הציבור הערבי נוקט בקו הפוך: ישראל בה חיים הערבים היא מדינת האוייב שמתעמתת בכל היקר שלהם – פלשתיניות, ערביות ואסלאם. ישראל נלחמה בחיזבאללה אך טילי הארגון שנורו אל שטח ישראל וגרמו להרג אזרחיה עוררו אצל ערבי המדינה  – כמו טילי עיראק ב-1991 –  הזדהות, שמחה ותקווה. זו תשובת הערבים לשאלת: "הלנו אתה אם לצרינו?"   

המסקנה היא שערבי הגליל, המשולש והנגב אינם מיעוט מקופח אלא מיעוט סולד, מתקומם ומאיים על שלמותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם בישראל, ובליבם פלשתין.

ראוי שהנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו יבהירו את מצב הערבים לאשורו, ויזמינו אותם לנטוש את דימוי "המסכן" "והזר" לטובת קבלת ישראל כהווייתה וכצביונה. כדי לדרבן את האזרחים הערבים להתייחס ולהתנהל כשבט חיובי וכמרכיב תומך של המדינה, על מנהיגי המדינה להקדים סדרת חינוך נוקב בטרם שפיכת כסף רב שלא במקום הראוי.

 

* ד"ר מרדכי ניסן כותב ומרצה על ענייני ישראל והמזרח-התיכון.

 

 

 

  * * *

מרדכי קידר

אונסק"ו: גזר דין מוות לתל-אביב

קדושת הבאוהאוס ועיכוב תוכניות התחדשות הבנייה מסכנות את תושבי העיר המזדקנת

יש לנקוט כל צעד אפשרי שיגרום לביורוקרטיה של תל-אביב לא רק שלא תעכב התחדשות עירונית, אלא תעודד אותה. לבעלי דירות ודיירים בתל-אביב (ואני ביניהם), ידועה בעיית תמ"א 38, שבתל-אביב היא תקועה בגלל כמה סיבות. אלפי בנייני-מגורים בעיר נבנו במאה שעברה בסטנדרטים נמוכים מאוד של בנייה וללא ממ"דים, דבר שיהפוך אותם למלכודות מוות במקרה של רעידת אדמה חזקה, כזו המתרחשת בארץ מדי כמה עשרות שנים, או פגיעת טיל, שגם הוא אירוע לא נדיר במקומותינו.

בנוסף לכך, מרבית בתי המגורים בעיר נבנו ללא פתרונות חנייה, ומצוקת החנייה בעיר היא נוראה. הרחובות צרים, ועלולים להפוך למלכודות מוות בשעת חירום. תשתיות העיר רקובות, הביוב מיושן, הצנרת דולפת, העיר הולכת ומזדקנת, וחלקים מתרחבים והולכים בה הופכים לשכונות עוני מוזנחות. היחידים ששומרים על ממוצע גיל נמוך הם הצעירים השוכרים את דירות הנפטרים (כמו של הוריי ז"ל), והעכברים והתיקנים המתרבים בקצב אקספוננציאלי.

כדי להפוך את בתי העיר מקברים פוטנציאליים למקומות מגינים, בא המחוקק ופתח פתח להתחדשות עירונית, ופתח בה אפשרות, בעזרת תוכניות כמו תמ"א 38 ותוכנית פינוי-בינוי, לשפץ בתים קיימים, לחזקם ולשכללם או להרסם כליל ולהקים על מקומם בניינים חדשים עם חנייה תת-קרקעית וממ"ד לכל דירה.

אלא שכאן בא אונסק"ו, ארגון שרק השבוע הוכיח את גישתו האנטי-יהודית בהחלטה בזוייה והזוייה על ירושלים, והכריז על "העיר הלבנה" (לבנה? מה, הם עיוורי צבעים?) כ"אתר מורשת עולמי", כזה שחשוב (למי?) לשמר אותו, כלומר למנוע התחדשות עירונית בחלקים לא מבוטלים של העיר, למנוע חיזוק בניינים ולמנוע הקמת ממ"דים.

בכך מכריז למעשה אונסק"ו כי חייהם של תושבי תל-אביב ושרידותם ברעידת אדמה ומלחמה חשובים פחות מצורת מבני-מגוריהם, שרובם מכוערים ודוחים למדי בשל הזדקנותם, התקלפות הטיח מהם, תוספות מכוערות ומזגנים שהוספו להם לאורך השנים.

אז טוענים שבניינים רבים נבנו בסגנון הבאוהאוס, שמצווה מדאורייתא לשמר אותו לעולמי עד ולנצח נצחים. יפה. אפשר להכתיב לאדריכלי ההתחדשות העירונית שכל בניין ישן שנבנה בסגנון זה וייהרס כדי לבנות חדש במקומו, יהיה חייב להיבנות בצורה חיצונית כמו הבניין הישן. ההבדל היחיד יהיה שהבניין הישן היה בן שלוש או ארבע קומות והחדש יהיה שש קומות או יותר, כפי שייקבע, והתוספת תממן גם את הבנייה, כולל את החניון התת-קרקעי. האם זה יחסל את סגנון הבאוהאוס המקודש?

אדרבא, בתי הבאוהאוס שנבנו לפני 80 שנה מצופים בטיח רך, שאם אינו מתקלף ונופל, הוא סופג את הפיח והאבק וצבעו מתכהה ומתלכלך לאורך השנים. את הבניינים המחודשים שייבנו, בצורה המשמרת את סגנון הבאוהאוס כמובן, ניתן לצפות בחומרים חדשים ועמידים שיישארו לבנים לאורך ימים ושנים. יתר על כן, אפשר לחייב את המתכננים למצוא פתרונות מיזוג מוסתרים כדי שלא נראה שוב את יער המזגנים המכער את הקירות החיצוניים של בנייני המגורים.

ואז טוענים כי אין די בתי ספר לאוכלוסייה שתגדל. זו טענה לא רצינית, כי מי שיוכלו לרכוש את הדירות החדשות ממילא יהיו זוגות לא צעירים, ולכן הם לא יזדקקו למיספר בתי ספר כמו בערי הלוויין. ואם האוכלוסייה של תל-אביב תישאר בחלקה צעירים שאינם נשואים כפי שהיא כיום, גם אז לא תהיה שפעת ילדים שיזדקקו לבתי ספר רבים.

ואז טוענים שכל המוטיבציה של בעלי הדירות והקבלנים היא כלכלית, ולא בטיחותית. אדרבא, יישבו נא פרנסי עיריית תל-אביב עם בעלי מקצוע וימצאו את הנקודה שבה פרוייקט ההתחדשות הוא כלכלי ובר-ביצוע מצד אחד ואינו יקר מדי מצד שני, וזו תהיה נקודת המוצא לשיעור הרחבות הבנייה האמורות לממן את ההתחדשות.

פתרון אפשרי הוא מה שאני מכנה "תוכנית המלבנים". מלבן הוא קבוצת בתים המתוחמת בארבעה רחובות. הרעיון הוא לעודד חידוש של מלבנים בשלמותם באמצעות הריסת כל הבניינים שבמלבן, הקמת חניון תת-קרקעי דו-קומתי מתחת לכל שטח המלבן שיהיו לו כמה כניסות ויציאות הן לרכב והן להולכי רגל. מעליו תיבנה קבוצת בניינים מודרניים שתשלב דירות, משרדים, חנויות, מסעדות ושטחים ירוקים, גם אם קטנים. מלבן כזה יספק מגורים, מקומות עבודה ובילוי במכלול אחד, ויאפשר לאנשים לגור במרחק עשרות מטרים ממקום העבודה והבילוי שלהם. הדבר יקל מאוד על התחבורה בעיר, יוריד את זיהום האוויר ויעלה את איכות החיים של תושביה. ניתן גם להתנות את ביצוע תוכנית המלבנים בהרחבה מסוימת של הרחובות שסביב המלבן על חשבון שטח המלבן, וכך גם תוקל מצוקת התחבורה בתל-אביב. (אם מישהו בעבר הגה את תוכנית המלבנים, אני מתנצל בפניו על שאיני מצטט אותו.

הדבר העיקרי החייב להדריך את פרנסי תל-אביב הוא חייהם של תושבי העיר, החשובים בהרבה יותר מהחלטותיו של ארגון אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני ואנטי-יהודי כמו אונסק"ו, ששרידותם של ישראלים ברעידות אדמה ובמלחמות, שלא לדבר על איכות חייהם, חשובה בעיניו כקליפת השום.

יש לנקוט כל צעד אפשרי שיגרום לביורוקרטיה של תל-אביב לא רק שלא תעכב התחדשות עירונית, אלא תעודד אותה, ואת בעלי הדירות בתל-אביב להיכנס לתהליך לא פשוט זה.

 

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

 

אהוד: אני חושש מאוד שאתה מגזים. גם לבניין שלנו, שיש בו מקלט גדול ומסודר, וחנייה, הציעו שידרוג עם תוספת קומה במסגרת תמ"א 38, בטענה שהבניין, [שבנה אותו בשעתו אחד הקבלנים המהימנים ביותר בתל-אביב, שהיה מבוני "גן העיר"] – עתיד להיהרס ברעידת אדמה מהר יותר מכל הבניינים הישנים בדרום העיר. הבנו שנצטרך לחיות חודשים ארוכים מוקפים בפיגומים, ללא חנייה, וכי כל תחתית הבניין תיחפר לעומק למען חניון חדש. הרגשנו שעובדים עלינו, וכי אחרי שידרוג שכזה, עם חפירה לעומק תחת היסודות, הבניין יהיה פחות בטוח, וסירבנו. לא באנו לגור כאן כדי לחיות שנים ארוכות ברעש ובצל פיגומים.

הבעייה האמיתית של תל אביב היא הבניינים מהמרכז דרומה המוחזקים עד היום ב"דמי מפתח" והולכים ומתפוררים.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

 

היום הרביעי

 

17.3.93. יום רביעי. קווינטה דה ריבאפריה. אני עורך צעדת בוקר במסלול הפנימי של האחוזה. לא רגיל לירק רב כל כך, טחב על גזעי העצים. שקט. אמנם, קצת משעמם. אבל כשאיזכר בטיול ודאי ייראה יפה כפליים.

 

8.30. ארוחת-בוקר. חבריו הלטינו-אמריקאים של ארתורו פלייר, מבואנוס איירס, מספרים לי שהוא יהודי, זאת בהקשר שהוא רואה עצמו כארגנטינאי ולא כיהודי. אני משוחח איתו. מתברר שאימו נולדה בפולניה, בעיירה ליד לודז', העיר שבה נולדה אימי. מספר לו כי לאימהּ של יהודית יש אחות ומשפחה בבואנוס-איירס. זה הבחור התוסס, המגיב בשאלות אחר כל מרצה. מזוקן. לא-גבוה. מזכיר במקצת את יואל בן-נון או את פופיק ארנון, לפני שחזר בתשובה.

אנחנו נישארים אחרונים ליד השולחן. בשיחת פנים-אל-פנים ארתורו מרשה לעצמו להעיר לי שאיני נוהג בחוכמה בכך שאני מדגיש בכל התייחסויותיי את הנקודה היהודית, משום שזה עלול להיראות פטרוני, התנשאותי או חד-צדדי באוזני שאר המשתתפים, ומשתמע מדבריו כאילו רק גורלם של היהודים חשוב לי.

אכן, הוא עצמו אינו מעלה שום נקודה יהודית בדיונים. הרוב אינו יודע כלל שהוא יהודי, וכניראה שנוח לארתורו בכך. אני שומע את דבריו וחושב לעצמי כיצד להגיב עליהם. איני רוצה להיתפס מיד להכללות, שכך עמדתו של "יהודי גלותי", ולשלוף תשובה תוקפנית או מתגוננת. אם הוא חושב כך, עליי להרהר בנושא. אולי באמת אני חד-צדדי מדי? כלומר, נורמאלי, דואג לבני-עמי כפי שכל נציג אחר דואג לבני-עמו שלו? אולי איני משלם את מס הבירבור על זכויות האדם, כל הפראזיולוגיה הנבובה הזו.

 

9.30. מדבר מקס מאמאסה מדרום-אפריקה. הרבה עובדות, אך אין תמונה כללית. הרצאה משעממת. באנגלית. מהכתב. בינתיים אני משלים קטעים ביומן על יום אתמול, והבוקר. לדברי מקס, בדרום-אפריקה 20% לבנים, זו השיכבה המשכילה. בקרב השחורים – 40% אנאלפאביתים. השחורים אינם רוצים לזכות בבתיהם המרווחים של הלבנים, בעלי מיספר הילדים המועט, אלא הם רוצים תוכניות בנייה חדשה לשחורים.

לאחר הרצאתו, שאלות רגילות של צביעות. מצב הצעירים. סדר עדיפיות, וכדומה. מוטב שאני לא אשאל את הדרום-אפריקאי. אני מבחין בדבריו נימה לא סימפטאית: הוא מקווה שתהיה חלוקה הוגנת של הקרקעות. הוא אינו בעד גירוש הלבנים, מדוע? – כי ללבנים שבארצו אין לאן לחזור.

 

11.30. הפסקת קפה. כד מיץ. ביסקטוויטים, קפה ותה. אני ניגש למקס ושואל אותו מה הם הדברים שהיה רוצה לספר לקהל ישראלי, אם אכתוב על הכנס. הוא מדגיש את הבחירות שתיערכנה על-ידי המועצה המכינה, המשותפת ללבנים ולשחורים, בתוך 18 חודשים עד 5 שנים, מועצה שגם תעבד את החוקה. הוא אופטימיסט. גם הימין הלבן וגם הקיצונים השחורים קיבלו עליהם דרך זו, לדבריו.

אני אומר לו, בגלוי, מה לא אהבתי בדבריו: האם ללבנים בדרום-אפריקה יש זכות להישאר רק משום שאין להם לאן לחזור? ואילו היה להם, לא הייתם מכירים בזכותם? אני לא מקבל דרך הנמקה כזו, משום שכך גישתם של חלק ניכר מהערבים כלפי זכות היהודים לחיות בישראל.

הוא מבטיח לי שלא התכוון בשום אופן לכפור בזכות הלבנים לחיות בדרום-אפריקה, וכי לא זו המסקנה שעלי להסיק מהתבטאותו.

 

בהפסקה אני קופץ למשרד, לסדר את האישור על הטיסה חזרה. הם מבקשים את הכרטיס, ועתידים להחזיקו אצלם, כאילו חוששים שיברחו להם.

בחוזרי אני מחפש שירותים, ומגלה שמאולם המבוא יש גרם-מדרגות למטה. היתה לי הרגשה שלא ייתכן שלטירה כזו לא יהיה מרתף. ואכן, למטה נמצאת קומת מרתף שלימה, ובה השירותים וחדרים נוספים, וממנה פתח גדול, אולי חדיש, החוצה. הכל בנוי מבפנים בצורה מודרנית, אבל כשאני משתין יש לי הרגשה מוזרה שגיליתי את החלל שבו עמדו בשעתם מכשירי האינקוויזיציה.

 

11.30. פיוס ניאמורה מקניה: נגד ג'ומו קניאטה לא היתה ביקורת. הוא היה מכובד על הכל. הוא מת ב-1978.

בקניה, באפריקה, יש מסורת לא לתקוף את האב, את הנשיא, למרות שיש דימוקראטיה מלאה. אבל ממשיכיו של קניאטה אינם כמוהו, ולכן מוכרחים לבקר אותם. למשל, אין אפשרות לעזוב את המפלגה מבלי לאבד את מקומך בפארלאמנט. לכן הנבחרים נעשים רובוטים. אומרי-כן ללא הבחנה.

בבחירות, התור להצבעה נחלק לפי שמות הנבחרים, ואז הבוחרים חוששים לעמוד בתור המצביע על כך שלא תצביע עבור המועמד, שכופים אותך להצביע עבורו.

ב-1990 חל בקניה Second liberation בהשפעת ההתפחויות במזרח-אירופה. לא רוצים עוד בשיטת מפלגה אחת. ב-1992 החוק הוחזר לשיטה רב-מפלגתית.

יש שלושה עיתונים יומיים. שניים ממומנים על ידי חברות ענק. לאו דווקא מו"לים אלא בעסקי מכוניות וכדומה.

פיוס יסד שבועון שתומך באופוזיציה. כאשר ביקר שבועונו את הנשיא מוי, תפוצתו עלתה. עיתונאים אינם יכולים לפעול באופן חופשי. אי אפשר לשאול שר על ענייני שחיתות ואלימות. השר יכול לקרוא מיד למשטרה ולאסור את העיתונאי שהעיז לשאול אותו. לכן לא שואלים, ומפרסמים סיפורים חד-צדדיים.

ב-1991 אספה המשטרה את כל גליונות שבועונו "Society" מהדוכנים. גם מוכרי העיתונים סירבו להחזיק אותם בדוכניהם, בגלל לחץ המשטרה. פיוס נתן להם גליונות חינם, לפצותם.

בינואר 1992 שלחו משטרה שהחרימה את כל 30,000 העותקים. לקחו אותם ביום ראשון. העיתון מופיע בימי שני. לקחו לא בצו משפטי. החוקה אינה מרשה איסור-מראש, אלא רק תפיסה ותביעת-דיבה לאחר ההפצה.

פיוס התקשה למצוא בית דפוס. לבסוף מצא דפוס, והדפיסו שוב, רק 10,000 עותקים. לכן נאלץ להעלות את מחיר הגליון, וכך רק העשירים יכלו לקנותו.

לבסוף נאסר פיוס עצמו, ברצותו לקבל דרכון כדי לבקר בזאיר. אסרו את כל חברי-המערכת של שבועונו, לקחו אותם לתחנות-משטרה שונות ומרוחקות, זרקו אותם על רצפות ביטון, ללא אפשרות להתרחץ. חמישה ימים. הם הועברו למרחק 500 ק"מ מניירובי. הכוונה היתה שיהא עליהם להוציא הרבה כסף כדי להמשיך לפעול.

הם חזרו לניירובי והמשיכו להדפיס את השבועון. ביוני 1992 פוצצו להם את משרד המערכת, והם עברו למשרד חדש. עתה הורידו את התפוצה ל-6,000 גליונות. הוא פנה לעזרת תורמים מבחוץ. גופים בינלאומיים, כניראה. אך אלה טענו שהוא מו"ל פרטי, והם אינם עוזרים למפעלים פרטיים, שנוסדו על מנת לעשות ריווח. היה עליו למכור את ביתו, שקנה מעבודתו הקודמת באחד העיתונים הגדולים. מכר גם בית שני, ועתה הוא תקוע עם שלישי. הבעייה של מו"ל פרטי כמוהו היא שעליו להקריב את עצמו, ואת צורכי משפחתו. לדעתו על התורמים לשנות את גישתם. גם תמיכה בעיתון פרטי לוחם היא תמיכה בדימוקראטיה.

ההרצאה שלו שונה מכל השאר. זהו סיפור אנושי פשוט ומרתק. מוגש בהתלהבות. לא מתבייש לדבר על עצמו. הגם שאנגלית היא שפת השבועון שהוא עורך, הוא יושב עם מילון עב-כרס, מנסח בכתב כל שאלה שהוא שואל. אינו חדל ללמוד כל הזמן.

אני שואל אותו מדוע אמר שהוא מוותר על פרסומת של נותני-חסות. מתברר שלא הובן. לא מרצונו הוא מוותר, אלא כל גוף כלכלי שנותן פרסומת לשבועונו נתקל בקשיים, כגון בשיחרור סחורות ממכס, וכך הוטל למעשה חרם מודעות עליו.

 

14.30. אחר-הצהריים אנחנו יוצאים באוטובוס-תיירים לטיול המתוכנן לליסבון. נוסעים דרך סינטרה ((Sintra, קאשקאיש ((Cascais, כפר דייגים שהפך לעיירת נופש מפורסמת. אחר-כך לאורך החוף, מערבה; רואה לראשונה בטיול זה את האוקייאנוס האטלנטי, המתמזג בשפכו הרחב של הנהר טאחו או טאגוס, שעל גדתו הצפונית שוכנת ליסבון. חם ואני מנמנם.

מגיעים לליסבון. תחנה ראשונה – Mosteiro dos Jeronimos, מנזר ז'רונימוס, אחד הבניינים היפים בפורטוגל, שנבנה בתחילת המאה ה-16 על- ידי המלך מנואל הראשון, שקבור בו. הוא בנוי בסגנון הנקרא "מנואלי", על שם המלך, שאופייני לפורטוגל בלבד ופוגשים בו במקומות רבים; משלב שימוש במוטיבים ימיים בתור קישוטי-בנייה: עוגנים, קונכיות, חבלים ושאר אבזרים, עשויים אבן.

אני קונה פילם בחנות המנזר. נכנסים לכנסיה של המנזר. זו מרשימה ביופייה ובגודלה. בכניסה משמאל – קברו של ואסקו דה גאמה, ששרידיו הובאו מהודו לפני שנים רבות. אני מצלם אותו. לא כל יום אתה ניצב ליד שרידי אישיות מפורסמת כמוהו. ארון האבן של מנואל הראשון ניצב על פילים עשויים שיש שחור. מדריכה מקומית, שמלווה אותנו כל הדרך, מסבירה באנגלית ובספרדית. בחורה כהת-פנים ולא יפה, עורה מלא חטטים, אבל מאוד לבבית. עוד צילומים בכנסיה.

נכנסים לחצר המנזר, רחבה ומרובעת, יפה להפליא. מלאה אור בשעה זו של אחר-הצהריים. שמיים כחולים. במרכז גן סימטרי לא-גדול, וסביב-סביב שתי קומות בנויות אבן, עמודים, מרפסות, פיתוחי-אבן מקסימים, שחוזרים בהם המוטיבים הימיים, שמקבלים משמעות נוצרית: עוגן שהוא גם צלב. בחדרים פנימה יש תצוגה מרהיבה של ספרים עתיקים, מצויירים ביד. יוסרי, פיליס ואני הולכים לאיבוד במסדרונות ולא מוצאים את הקבוצה.

לבסוף מתברר שכולם מחכים לנו באוטובוס ואנחנו נוסעים למגדל בלם, על הים. Torre de Belem. מצודה קטנה ויפה, שנבנתה להגנת העיר בראשית המאה ה-16 בסיגנון "מנואלי". ברחבה לפני המצודה, המטוס הפורטוגלי הראשון שחצה את האוקיאנוס לברזיל.

ארתורו מצליח לסדר, בספרדית, שירשו לנו לעלות לדקות אחדות אל גג המצודה, ללא תשלום. מדבר ספרדית תוססת ופעלתנית.

אני מצלם את המצודה והמגדל של בלם. איננו נכנסים לשום מוזיאון אלא נוסעים באוטובוס לאורך הנהר, עוברים ליד הגשר הגדול, "ה-25 באפריל" שהוא הגשר השני בגודלו באירופה, לאחר הגשר המקשר בין אירופה לאסיה, מעל לבוספורוס. אורכו יותר משלושה קילומטר, מזה שניים מעל פני המים. גובהו מדהים. הוא מיועד לכלי-רכב בלבד, וכאשר יש רוח חזקה, נאסרת התנועה עליו כי הוא מתנודד. מעבר לגשר, בצידו השני של הנהר, נשקף פסל גבוה של ישו, חיקוי לפסל המפורסם שמעל ריו דה ז'אנרו.

עוברים על פני ארמון הנשיא, על פני הכיכר המרכזית של העיר התחתית Praca do Comercio. ימינה לנו הנמל, ומעגן ספינות-המעבורת, אליהן זורם נהר-אדם החוזר בשעה זו מעבודתו בעיר וחוצה את הנהר דרומה.

האוטובוס מעלה אותנו עד סמוך למבצר ז'ורז' הקדוש שבמרומי העיר, Castello de S Jorge, בדרך אליו נשקף מראה יפה כלפי העיר והנהר למטה, שכמו פרושים על כף היד. זהו המיבנה העתיק ביותר בליסבון, וככל הניראה העיר התפתחה סביב למבצר. הוא ניבנה עוד לפני בוא הרומאים, ושימש מקום מושבם של השליטים בדורות הקדומים. רובו ככולו נהרס ברעידת האדמה הגדולה ב-1755, ומה שעומד על תילו הוא בעיקר תוצאה של שיחזור. מצטלם בכניסה למנזר. המדריכה מראה לנו למטה בעיר מיבנה הרוס של כנסיה, זכר לאותו רעש. בגינת המבצר מסתובבים טווסים ותרנגולי-הודו.

אני שואל את המדריכה אם יש גם בית-כנסת עתיק בעיר והיא אומרת שהוא רק מסוף המאה שעברה. עלי לדעת שבמשך כמה מאות שנים לא גרו יהודים בפורטוגל. אנחנו משוחחים מעט על האנוסים, ועל העיירה בלמונטה, שבה חזרה קהילה ליהדות. יש עימי מאמר שהתפרסם ב"מעריב" ב-5.3.93, "יוצאים מהמרתף" מאת שפרה הורן, שמתארת את ביקורה בקהילת האנוסים בבלמונטה. אצטרך לבוא לשם כך פעם נוספת לפורטוגל. קשה להאמין שפורטוגזים שקטים וצנועים אלה הם צאצאי אותם אינקוויזיטורים שרדפו את האנוסים. אולי רבים כאן הם דווקא צאצאי האנוסים?

אני מצלם את העיר מהמבצר. ביציאה קונה מפות של פורטוגל ושל ליסבון. חנויות המזכרות די עלובות. אפילו איכות הגלויות. אנחנו יורדים ונוסעים באוטובוס, דרך הכיכר המרכזית של העיר, שדרת העצמאות, ועוד רחובות ראשיים, עד למרכז הקניות החדיש בכיכר רוזיו ((Rossio, שעליו כניראה גאוות הפורטוגזים.

אני רוכש שתי קלטות Fado של עמליה רודריגז, ואחת של נונו דה קאמארה פרירה, שעליהן המליץ דה קאמארה. הזמן קצר. פחות משעה. מצטער שקניתי אדידאס בלוד כי כאן יש שפע של נעלי ריבוק. מחפש לבן נעלי דיסק. יש רק פומה ב-128 דולר, שניראות עלובות למדי. אולי אמצא בפראנקפורט. לזכור לקנות גם שעון סווטש ליהודית. שואל ולא מוצא את העוגיות שברשימה. לא מוצא חנות לדברי טבק כדי לקנות כיס-עור לטבק למקטרת. גם לא מוצא מוקסינים יפים. לא מוצא אפילו תיון. נכנס לסופרמארקט, לא מי-יודע-מה. גם כאן התפוזים ניראים נורא, הירקות והפירות לא כמו בארץ. לבסוף קונה רק כמה קופסאות של סרדינים ופרי-ים.

חוזר לנקודת האיסוף. שיחה עם ארתורו הארגנטינאי. הוא ניחש שקניתי מזון. "זו תכונה יהודית," הוא אומר בצחוק. "יהודים תמיד מודאגים שמא לא יהיה להם אוכל."

אני עונה שגם בו גיליתי היום תכונה "יהודית" טיפוסית – החוצפה והכישרון שבהתמקחות עם השומרים במצודת בלם, שירשו לנו לעלות למעלה ללא תשלום.

 

מחשיך. נוסעים חזרה באוטובוס, חולפים על פני גן מונסנטו הענק, שבו עובר אקוואדוקט גבוה שמספק עד היום מים לליסבון. מכאן לאורך כביש החוף, למסעדת "פרגולה" Pergula Estrada Marginal הנמצאת באואריאס ((Oeiras. המסעדה צופה לים. כבר חושך. האוכל די בינוני. הבשר – חצי סטיק חצי צלי, קשה. רק היין משובח, ובשפע.

מצטרף פרופיסור אנגלי מאוקספורד, גראהם לוק, שבא רק היום. הוא יושב לשמאלי. מולי יושב מריו מגוואטאמאלה, שביקר בישראל והוא חביב אליי במיוחד. לצידו, מול גראהם, יושב פרופ' דה קאמארה הפורטוגזי. אנחנו שותים הרבה יין ומתלוצצים ללא הרף. אני מתאר את החופים הנודיסטים במיקונוס, כיצד צללתי ערום במשקפיים ומולי באה בחורה ערומה לגמרי, מוקפת ענן של דגיגים. מפתח תיאוריה על תפקיד הפורנוגראפיה במעבר לחופש ולדימוקראטיה. דה קאמארה וגראהם צוחקים עד דמעות. ניראה לי שאינם רגילים לדיבור חופשי כזה. דה קאמארה מציע כנס על ציצים. אני גם מספר לדה קאמארה שאשתי הזהירה אותי שבכנסים צריך לחזור על מילים יפות אך לא לומר שום דבר ממשי, מה שאיני מקיים. הוא ניראה קצת מבוהל, ומתעניין איך אפשר לנהוג כך בקונגרסים רפואיים.

גראהם ניראה כמו וודי אלן, מצחיק מאוד וציני. הוא מספר בדיחות על כנסים מדעיים ועל אנשי אקדמיה כמוהו, שנוסעים מכנס לכנס עד שהנסיעות הללו הופכות לעיסוקם העיקרי.

כטוב ליבו ביין מגלה לי דה קאמארה כיצד הגעתי לכנס. תחילה היתה מוזמנת גברת ממזרח-ירושלים, (את שמה ראיתי בחוזר הראשון, שנשלח אלי על-ידי אולריך ואקר מקרן פרידריך נאומן בירושלים), ואולם היא לא יכלה לבוא, או אולי החליטה כך לאחר שהתברר שעומדים על כך שמישראל יהיה גם נציג ישראלי. המליצו בפני ואקר על מזכיר סיעת שינוי בכנסת, בחור כבן 25, אך כשהגיעו בפקס תולדות-חייו, לא ניראה מתאים. אז פנו כאן אליי. וכאשר הגיעו בפקס דפי המכון לתרגום ספרות עברית, על ספריי ועליי, אותם שלחתי לוואקר, לבקשתו, במקום תולדות-חיים, מיד החליט דה קאמארה שאני מתאים.

 

חוזרים באוטובוס לקווינטה דה ריבאפריה. אני יושב מאחור, ובספסל לידי, זיאד. בנסיעה התרכך קצת ואפילו הציע לי מסטיק. אני תורם לו ביטוי ערבי מפתח-תקוה: "בשוף א-נאר מן תיז מרתו!" – כלומר, מי שתלוי באשתו עד שרואה את אור העולם רק מבעד לחור שבעכוזה. זיאד לא שמע מימיו אמירה זו, אבל יש לו משהו דומה. על מישהו שפשט את הרגל אומרים בערבית שמהתחת שלו אפשר לראות את פריס! – כל כך ריק.

עוברים שוב את סינטרה, שכניראה לא אזכה לראותה. אמנם, ממבט חטוף לא ניראה המקום מי-יודע-מה.

 

בדרך לחדר עוברים במידרכה ובה שלוש מדרגות חשוכות. כשאני יוצא לאירוע שממנו אחזור בערב, אני מניח בתיק פנס-כיס קטן וחזק. זיאד צועד איתי יחד, הוא גר בחדר לידי. אנחנו מגיעים לקרבת המדרגות החשוכות, ואני שולף את פנס-הכיס ומאיר לזיאד את דרכו.

 "Oh, you, the Israelis"...

הוא אומר בשמץ של הפתעה והשתאות.

"Yes, we are well equipped. Who knows what can happen?"

 "You have a gun! I am sure, you have a gun. Tell me the truth!"

"זיאד," אני עונה לו. "מה איתך? אין לי. אני מבטיח לך. איך היו נותנים לי לטוס עם נשק?"

 "לא. לא. אני בטוח שיש לך! אתה מסתיר."

 

אני מתרחץ ויושב להעלות נקודות אחדות של סיכום-ביניים, לכנס. כותב בעברית, בבלוק היפה שבתיק הכנס. הן תשמשנה אותי לעבודת סיכום, אם יהא צורך, וכן לכתיבת רשימה ורשמים, בשובי לארץ.

אני מכין גם הקדשה היתולית על הנוסח האנגלי של "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", לדה קאמארה: "תודה על ההשתתפות בכנס המעבר לדימוקראטיה. מקווה להתראות בכנס הבא: "הפורנוגראפיה בשירות החופש והדימוקראטיה".

 

המשך יבוא

 

 

* * *

נמצאו עדויות חומריות (ממצאים ארכיאולוגיים) לקרב ההבקעה שניהלו הרומאים מול פינת החומה השלישית של ירושלים בסוף ימי הבית השני. 

https://www.youtube.com/watch?v=wqT9lFbFT4M

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציצִיס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

 

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגָה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

 

למורם מן העם מתרומם גם הזובּי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובּי

שמחמיא לה בטַקט של צייד תשמישים

 

כי בבית האבות, קַקַמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

 

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בךְ

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

 

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

 

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

 

נדפס לראשונה בגיליון 162 מיום 27.7.06

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד יקירי, אני נהנה לקבל את הגיליון, הוא מאתגר ולא פעם מחוץ לקופסה וזה נהדר. 

חג שמח, בריאות ופוריות, 

שלך 

אלי עמיר

 

* אהוד היקר, חזרתי מחו"ל, ולכן אני קורא את כתב העת שלך באיחור. אני מסכים איתך שס' יזהר אמר וכתב הרבה דברים חסרי שחר, ביכולת הרטורית שלו שלא היו לו מתחרים. אבל לוּ רק עבור יצירה גאונית אחת שלו – הוא ראוי לכל השבחים. אני מתכוון ל"חירבת חיזעה", שם נחשף אתוס גדול ביכולת ספרותית מעולה.

באשר למיכל סנונית המלבבת, אני מסכים עם כל מילה שלה בעניין הקיבוצים. אני למדתי זמן קצר בגבע, ויש לי רק שבחים על בני הקבוצה הקטנה הזאת.

 שלך,

 משה גרנות

 

* אהוד, ראיתי את תגובתך לדבריי ["אהוד: אני חושש שלא הבנת נכון את מאמרו של משה גרנות, ולחינם אתה מזדעק." גיליון 1186] והיא מוכיחה כמדומני שלא קראת את מה שגרנות כתב – ואם קראת לא הבנת מה פרוש המילה אטוויסם.

ד"ר משה בר יוסף

 

* משה גרנות: אהוד, אני פונה אליך שוב באיחור, בשל אותה סיבה (חזרתי מחו"ל): תגיד לי, בבקשה, אותו ד"ר משה בר-יוסף שמכנה אותי "אנטישמי", "קומוניסט" וכו' – הוא הגיע לדרגת דוקטור בלי לדעת לקרוא?! האיש כנראה חסר בינה לחלוטין אם הוא יכול לכתוב שטויות כאלו. זה מזכיר מטיף מוסלמי שטען כי משה (מוסא) הוציא את המוסלמים ממצרים וכבש את פלסטין. מי צריך עובדות?

אילו ידע אותו דוקטור לקרוא, הייתי מציע לו לקרוא קצת מספריי בנדון: "התנ"ך – כף החובה", "אדיפוס ואבשלום", "שיחות עם חוזר בתשובה", "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", "עגנון ללא מסווה".

אני מתפלא עליך, כעורך – בדרך כלל אתה מצנזר דברי בלע, והפעם הסתפקת בהערה שאולי הוא לא הבין אותי. האיש הרי לא מבין בכלל!

 שלך,

 משה גרנות

 

[אהוד: אני לא "מצנזר" אבל משמיט דברים שעוברים את גבולות הטעם הטוב או שמעמידים את המכתב העיתי בחשש של תביעת דיבה. "חדשות בן עזר" אינו פלטפורמה להשמצות. אבל אם כותבים לנו בסגנון סאטירי, פארודי או הומוריסטי אזיי כמעט הכול מותר. לכן, למשל, אני לא "מצנזר" את שירי חיימקה שפינוזה, מה עוד שהוא ממוצא ספרדי!]

 

* משחתת של הצי המלכותי הבריטי מבחינה בסירת משוטים עם 4 מוסלמים בתוכה החותרת מערבה.

"לאן פניכם מועדות?" שואג קפיטן המשחתת ברמקול.

אחד המוסלמים נעמד ועונה לו: "אנחנו כובשים את אנגליה!"

כל צוות המשחתת מתפקע מצחוק ובסוף הקפיטן שואל ברמקול:

"רק ארבעתכם?"

המוסלמי עומד בסירה ומשיב: "אנחנו ארבעת האחרונים. היתר כבר באנגליה..."

 

* כל זמן שטראמפ משתלח במסתננים לארה"ב, בשחורים, בהיספאנים, במוסלמים, בנשים, ובעוד ציבורים אחרים, וכל זמן שהימין הקיצוני המתחזק באירופה משתלח בפליטים המוסלמיים הממלאים את היבשת במיליוניהם, אנחנו, היהודים, הישראלים – עומדים כביכול מן הצד ואפילו איננו יודעים במי מן הצדדים ראוי לנו לצדד, כי כמעט שניהם רובם גזענים ועוינים לנו.

אבל בהמשכו של תהליך שנאת הזרים באירופה ובארה"ב – עלול להסתבר כי חמתם של כל הצדדים תופנה לאפיק המוכר כמו תמיד – האשמת היהודים, שנאת היהודים, אנטישמיות. הכה ביהודים והצל את המדינה.

וכך, אחרי יהודי צרפת, אולי נצטרך להכין מקום גם ליהודים מארה"ב. לא נורא. הנגב גדול ורובו עדיין ריק. לא לחינם התעקש עליו דוד בן-גוריון. 

 

* האקדמיה לזיונים: איגוד המששנים הישראלי מביע תמיכתו בדונאלד טראמפ ומבקש להפוך לחוקית את מששנות הנשים במקומות ציבוריים כמו אוטובוסים, מוניות, בריכות שחייה ותורים לקופות בסופרמרקטים, רק שלא לדחוף אצבעות ישר לתוך הכּוּס, כי זה שטח פרטי מבחינת הנדל"ן.

 

* פרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל: "ארגון 'בצלם' וידידי שלום עכשיו בארה"ב ראויים לכל תמיכה על הופעתם האמיצה במועצת הביטחון. מי שמכריח את גופי החברה האזרחית לפנות לדעת הקהל העולמית ולמוסדות בינלאומיים היא הממשלה עצמה, סרבנית שלום עיקשת וקיצונית. רק היא, והכוחות שהיא מייצגת, מעוניינים לשמור את הכביסה המלוכלכת מוסתרת מעין חיצונית. מבחינתם, הכיבוש וההתנחלות חייבים להישאר עניין פנימי המוגן על ידי כסות מזויפת של פטריוטיות, כי רק כך אפשר להנציחם." ["הארץ" באינטרנט, 21.10].

לא רק הוא, גם הסופרת החשובה ועטורת הפרסים רונית מטלון [בקרוב בטקס בנוכחות ראש הממשלה] – סבורה שהפאשיזם שולט בארץ, ובקרוב אולי גם היא תקבל את פרס ישראל – כי ככל שאת משתינה יותר על ישראל כך גם מתרבים סיכוייךְ לזכות בפרס ישראל, וכאשר אישה משתינה על המדינה זה עוד הרבה יותר תקשורתי וסקסי.

 

* חלק מהמכרים שלי סבור שכל הבעייה עם הפלסטינים היא החזרת השטחים, כלומר, "אקיבוש", וכי החמאס, למשל, אם רק יוכל לשלוט גם בעיר הפליטים הפלסטיניים המסכנים המשועבדים קלקיליה, ולשלוח משם פגזי מרגמות ידידותיים גם על כפר-סבא ולא רק לעוטף עזה – אנחנו נזכה בשלום הנצחי.

או כמו שנכתב במאמר המערכת של העיתון ההזוי "הארץ", אתמול, "כולנו חגי אלעד":

"הנאום של מנכ״ל 'בצלם', חגי אלעד, במועצת הביטחון של האו"ם, צריך להיות המצע המעודכן של האופוזיציה לממשלת הכיבוש והסיפוח של בנימין נתניהו. אלעד נגע בלב העניין: הכיבוש חייב להסתיים. 49 שנות עוול ודיכוי של הפלסטינים והתפשטות ללא שובע של ההתנחלות הישראלית צריכות להגיע לקיצן. אין נושא לאומי חשוב יותר, ואין בכלל נושא אחר שראוי ללכד את מתנגדי הממשלה הנוכחית. כולם צריכים לשנן רק דבר אחד: די לכיבוש."

תגידו, איך אפשר להיות אידיוטים כאלה? אנחנו רוצים "כיבוש"? לא! אנחנו רוצים שלום, אבל אנחנו לא רוצים חמאס צמא דם יהודי, ושאר אירגונים של טרור מוסלמי, על גבול נתניה, כאשר המרחב הערבי הרצחני מסביב בוער וחלקו עומד להתמוטט.

 

* מתלוננת 11 נגד טראמפ: "נישק אותי בניגוד לרצוני." אישה נוספת, 11 במספר, התלוננה שדונלד טראמפ תקף אותה מינית. ג'סיקה דרייק, שעבדה בתעשיית הפורנו, סיפרה הלילה במסיבת עיתונאים כי המועמד הרפובליקאי הציע לה לבוא לחדרו במלון לפני עשור, לאחר שהשניים נפגשו בטורניר גולף באגם טאהו על גבול קליפורניה ונוואדה. היא הגיעה עם שתי חברותיה ולדבריה הוא נישק אותן בניגוד לרצונן. דרייק סיפרה כי היא עזבה את חדרו כעבור כחצי שעה, אולם לאחר מכן נציגיו של טראמפ יצרו קשר עימה והציעו לה עשרת אלפים דולר וטיסה במטוסו הפרטי אם תשוב. במסיבת העיתונאים הוצגה תמונה של דרייק וטראמפ יחד. ["הארץ" באינטרנט. 23.10].

בתמונה המשותפת, הנילווית לכתבה, נראית  כוכבת הפורנו היפה ג'סיקה דרייק מצמידה חזק את השד הימני שלה, החשוף-למחצה וטיפה מגרה – אל  הזרוע השמאלית של טראמפ.

ונשאלת השאלה: מה השניים עשו במחצית השעה שבה שהתה "עובדת תעשיית הפורנו" מרצונה בחדרו? והאם היא קיבלה תשלום מקצועי עבור מחצית השעה הזו או שהתה שם בהתנדבות?

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל