הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1188

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תשע"ז, 27 באוקטובר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ שֶקֶר שֶל "אוּנֶסְק"וֹ" אֶת הָאֱמֶת אוֹנֵס כֹּה... // ברוך בן עזר (ראב): זר פרחים על קברה של שרה אהרונזון ליום השנה. [נכתב בפתח-תקווה בתשרי תרפ"ד, שלהי 1923]. // אבשלום פינברג: גם בעברית אפשר... // דניה מיכלין עמיחי: הרוקח ד"ר יעקב מיכלין היה עד לעינויי חברי ניל"י בנצרת. // עמוס גלבוע: עולות הצעות ליוזמה שלנו בסוריה. // אני מחרבן על האשכנזים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: בחיי [3], ב. שבת בשכונת יגיע כפיים, בירושלים. // ליהורם גאון מאלוני זמורה. // מתי דוד: 1. ההופעה של מזכ"ל "בצלם" באו"ם היא חרפה ובגידה. 2. התרחיש הצפוי במדינה הפלסטינית לכשתקום. // יוסף אורן: האמת על מצבה של סיפורת המקור שלנו. // מנחם רהט: ביריון השכונה של בוב דילן. // אורי הייטנר: 1. ניצחון התרבות על השנאה. 2. צרור הערות 26.10.16. // יהודה דרורי: היכן תהיה הנאמנות? // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל: ג'וני מאלף החיות. // משה כהן: לזכור למשה כחלון ביום הבוחר. // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום החמישי. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ שֶקֶר שֶל "אוּנֶסְק"וֹ" אֶת הָאֱמֶת אוֹנֵס כֹּה...

 

לְעֵדֶר קַרְנַפֵּי הַמַּחֲזַאי אִיזֶ'ן יוּנֶסְקוֹ

נוֹסַף לָאַחְרוֹנָה קַרְנָף אִידְיוֹטִי וּבָהוּם

שֶכִּבְאַמְבַּטְיַת-בֹּץ בִּסְחִי הַבְּלוֹף הוּא מִתְבּוֹסֵס כֹּה 

מַמָּש כְּמוֹ הִתְנַוְּנוּת אִרְגּוּן-הָאֵם שֶלּוֹ, הָאוּ"ם.

 

כִּי מֵאִרְגּוּן חִנּוּךְ, מַדָּע וְגַם תַּרְבּוּת, בְּכֵפֶל-

הִתְקַרְנְפוּת הִצְלִיחַ כְּבָר לְהִתְדַּרְדֵּר עָמֹק

כְּמוֹ כָּל אוֹתוֹ אוּ"ם-שְמוּם עַצְמוֹ לְתַחְתִּיּוֹת שֶל שֵפֶל-

הַמַּדְרֵגָה הָאַנְטִישֵמִית הָעוֹשָׂה לִצְחוֹק

 

אֶת כָּל מָה שֶהָאוּ"ם אָמוּר בְּעֶצֶם לְיַצֵּג פֹּה

 וּכְבָר מִזְּמַן לֹא מֱיַצֵּג, כִּי הוּא מִזְּמַן סָטָה

לִסְטַאדְיָה בָּהּ חַיְדַּק שִׂנְאַת הַיְּהוּדִים חוֹגֵג פֹּה

יַלְקוּט-כְּזָבִים שָלֵם שֶל הַשְמָצוֹת וַהֲסָתָה.

 

אַךְ לֹא פָּחוֹת מִכָּל אוֹתָהּ הִסְתַּאֲבוּת טוֹטָאלִית

 שֶל אוּ"ם וּשְלוּחוֹתָיו שֶבְּגָלוּי וּבְלִי הֶסְתֵּר

שָׂמִים לְלַעַג מַר כָּל עִקָּרוֹן פוּנְדָּמֶנְטָאלִי

שֶל מְגִלַּת יִסּוּד הָאוּ"ם וְכָךְ עוֹשִׂים פְּלַסְתֵּר 

 

אֶת כָּל מָה שֶּלִּשְמוֹ נוֹסְדוּ וְחַבְרוֹתָיו זוֹרְקוֹת אֶל

פַּח-הָאַשְפָּה שֶל הַבּוּרוּת גַּם שֶקֶר וְגַם בְּדוּת

שֶאֵין לַאֲתָרִים כְּמוֹ הַר-הַבַּיִת וְהַכֹּתֶל

כָּל שְבִיב זִקָּה הִיסְטוֹרִית לְתוֹלְדוֹת הַיַּהֲדוּת.

 

וְלֹא פָּחוֹת צְבוּעָה הִיא עֶמְדָּתָן הַהִיפּוֹקְרִיטִית

שֶל רֹב אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה שֶבִּמְקוֹם דְּחִיָּה קָשָה

שֶל שֶקֶר זֶה נוֹקְטוֹת הֵן בְּקוֹרֶקְטִיּוּת פּוֹלִיטִית

וְנִמְנָעוֹת מֵהַצְבָּעָה בְּזוּיָה זוֹ בְּלִי בּוּשָה.

 

כִּי בַּאֲשֶר לְעֶצֶם טַעֲנַת הַ"וַּאקְף", כְּאִלּוּ

מִסְגַּד אֶל-אַקְצָא שֶלְּהַר-הַבַּיִת מַקְנֶה הוֹד

מֻזְכָּר כְּבָר בַּקּוֹרְאָן, יֵש לְהַזְכִּיר כָּאן כִּי אֲפִלּוּ

שְנֵי הִיסְטוֹרְיוֹנִים עַרְבִיִּים שֶשְּמָם נֶחְשָב מְאֹד,

 

חַוַּאגָ'ה אֶל-וַּאקִידִי  וְחַוַּאגָ'ה אֶל-אַזְרָקִי

קָבְעוּ מִזְּמַן עַל סְמַךְ מֶחְקְרֵיהֶם בְּתֹקֶף רָב

שֶהַמִּקּוּם הַיְּרוּשַלְמִי הוּא טָעוּת גְּמוּרָה, כִּי

מִסְגַּד אֶל-אַקְצָא הַמֻּזְכָּר שָם הוּא בִּתְחוּם עֲרָב

 

וּמִקּוּמוֹ מָצוּי מִילִין סְפוּרִים בִּלְבַד מִמֶּכָּה

וּשְמוֹ "מִסְגַּד אֶל-אַקְצָא" כִּי עוֹמֵד הוּא בַּקָּצֶה

שֶל תְּחוּם-שִפּוּט עִיר זֹאת וְכָל מִי שֶבָּקִי בָּרֶקַע

שֶל דַּת מוּחַמַד כְּבָר זוֹכֵר, יִרְצֶה אוֹ לֹא יִרְצֶה,

 

שֶמִּסְגָּדִים רַבִּים קְרוּיִים "אֶל-אַקְצָא", כַּךְ שֶאֵין לוֹ

לְזֶה שֶבַּקּוֹרְאָן מֻזְכָּר – כָּל קֶשֶר לִמְקוֹמוֹ

שֶל הַמִּסְגָּד "אֶל-אַקְצָא" הָאַחֵר, זֶה הַשּוֹכֵן לוֹ

בְּשֶטַח הַר-הַבַּיִת וְגַם הוּא קָרוּי בִּשְמוֹ,

 

מָה גַּם שֶהוּא הוּקַם (וְהַהִיסְטוֹרְיָה כַּךְ קוֹבַעַת)

מְאוֹת שָנִים אַחַר בַּיִת רִאשוֹן עַתִּיק-הָעֵת

אַךְ כְּשֶאִרְגּוּן "אוּנֶסְק"וֹ" מְקַרְנֵף עַצְמוֹ לָדַעַת

לְמִי מִכָּל צְבוּעֵי הָאוּ"ם אִכְפַּת מָה הָאֱמֶת?

 

 

* * *

ברוך בן עזר (ראב)

זר פרחים

על קברה של שרה אהרונזון ליום השנה

 

[נכתב בפתח-תקווה בתשרי תרפ"ד, שלהי 1923( או ב-1922, תרפ"ג)]

 

חמש שנים עברו מהיום הגדול שבו הוכיחה

בת ארץ ישראל הגיבורה שרה אהרונזון את מורשת האבות

ביום ההוא המשיכה וחידשה את חוט הקיום של

האומה עתיקת-היומין, והוסיפה עוד פרק על

דבורה, יעל, ויהודית,

לא חלום, ולא אגדה, כי אם עובדה מעשה והופעה

בתולדות חיי עמנו השב לתחייה,

גם לא מקרה ואומץ לב בלבד היה הדבר הזה

כי אם הקרבה עצמית בהכרה לגאולת הארץ

ותחיית העם וקידוש-השם,

ובימים האחרונים של חג הסוכות ההוא, שמה

קץ למלאכת בני-התופת, ומסרה את נשמתה

הזכה והטהורה אל על, חזרה לשמי התכלת.

 

*

 

איכרים זקנים לבני-זקן ושזופי פנים "מיטה" נושאים

גופת שרה בידיהם, ודמעות זולגות עיניהם,

את שרה בת מושבתם הם מבכים,

 

מסובבים משמר תורכים-יניטשרים שולפי פגיונים

כך את שרה הגיבורה לקבורה מובילים,

אל בית מועד לכל חי פניהם מועדות

הם הולכים ובוכים, הולכים ובוכים,

לקבור את שרלה הם הולכים,

 

השמש נטה ימה והאדים ראשי האזדרכת והבכאים

רשרוש רוח-קודש מנפנף מעל לראשי הבכאים,

 

ים התכלת התקצף ויכה גלים

גם מראהו כעופרת ומימיו דלוחים וערוכים,

 

בשער בית-הקברות עמדו כנטועים מחרדת קודש

רוח של קידוש-השם מרחפת מעל לראשם,

 

גם מעניה היניטשרים עומדים ובוכים

אַמַן! אַמַן! שרה חַנֶם-אֶפֶנְדִי אִל עַ'ִזי!

[אויה, אויה, זו היא הגברת שרה הגיבורה!]

 

על-יד קבר האם חצבו לה מקום מנוחת עולמים

והזקנים רחבי-הכתפיים אל הבור את גופתה מורידים

מורידים בדמעות את הגופה המעונה ממכות ומיסורי מענים,

 

סביב הבור כסוכה סוככים ראשי הזקנים

ומבט אחרון עליה הם מביטים,

 

רוח ים מנפנף בזקני הזקנים

ודמעותיהם אל הבור הם מזילים

ומתערבבים הדמעות עם רגבי עפר

עלים נושרים עם חצץ ואבנים,

 

הגוף נקבר זה חמש שנים

מצבה על קברה לא הועמדה

גם ספר יזכור עליה לא נכתב.

 

אך רוחה כיונת-הים לבנה וצחורה

נשארה מרחפת בין עלי הברושים והבכאים,

 

ובַלַיִל בין אשמורת השנייה והשלישית

עת רוחות צפון ותימן מתעוררים

ינועו כנפיה, ובאבריה תלווה כל רוח

רוח-קודש זה מהכרמל אל הים

ומהתבור אל הירדן

ומהאשדות אל הנחלים

 

ומסוכת-כרם, ומערמת-גורן, וממלונת-מקשה,

ומתחת צמרת כל חרוב וכל ענף תאנה

בהתפזר הרקיע כוכבים נוצצים מבריקים

ישכב לו כל בחור וכל בחורה, ויביטו למעלה ויאזינו

וראו יונת-הים הצחורה עוברת ברשרוש קודש

וינשמו את ריחה שעזבה אחריה

ריחח של "אִירִיס" ששרה אהבתה תמיד.

 

רק נאמנים יזכו ויראו ויריחו ותזדכך נשמתם

וזדים יסובו עיניהם מראות, ויאטמו אוזנם משמוע

ולהם חרוק השיניים,

 

לכן כה אמר ד' אל בית יעקב

לא עתה ייבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו,

כי בראותו ילדיו מקדישים את שמי

והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל.

 

אבו הרון

 

פתח תקוה, מוצאי הכפורים תרפ"ד

 

[אַבּוּ-הָרוּן, אבי אהרון, היה כנראה כינויו של ברוך ראב בפי ידידיו הערבים משעה שנולד לו בנו, אהרון בן עזר, 1919-1995. (לאבי בנימין נהגו לקרוא אַבּוּ-א­וֹ­­דִי). שרה אהרונסון מתה ב-9.10.1917, כ"ג בתשרי תרע"ח, כלומר לפני 99 שנים. – אב"ע].

 

* * *

אבשלום פינברג

גם בעברית אפשר.....

 

ללוי שניאורסון.

 

לוא שבע שמשות במרום תליתי

נפשי סובאת האור לא יכולת רוית

ח.נ. ביליק

 

לוא עשר בחורות לי נתת

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת

 

לוא מאה לבבות בחזי שמת

תאותי ברגשות עוד לא ספקת.

 

לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת

תאות אוד ואהבה, עוד לא השתקת

 

ולבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים

להעלות ולהבקיע עד לב השמים

 

שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו

והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו

 

ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקר

 

ולוא גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב

 

ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב

 

לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים

אבל לנו הן יהיו, שמים! שמים!

 

ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב

 

אבשלום פינברג.

 

 

נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.

 

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

הרוקח ד"ר יעקב מיכלין היה עֵד

לעינויי חברי ניל"י בנצרת

אהוד שלום,

כתוספת לזיכרונות על שרה אהרנסון של ברוך בן עזר ראב, שפירסמת בגיליונותיך האחרונים, אני רוצה להוסיף על הנושא מארכיון המשפחה שלנו.

אבי, ד"ר יעקב מיכלין ז"ל,  גוייס לצבא העות'מאני, נשלח לקורס קצינים, ובשנת 1917 הוצב במרכז הרפואי הצבאי בנצרת. בראש היחידה הרפואית עמד כירורג צבאי טורקי, ד"ר חסן ביי, שונא ישראל וסדיסט ידוע.

היות שאבי שלט בשש שפות, ביניהן טורקית, אולץ לשמש כמתורגמן בחקירת אנשי ניל"י המעונים, לימים התוודה שאלה היו השעות הקשות בחייו.

אליהו אלישר, בספרו 'לחיות עם יהודים', בפרק על ארגון ניל"י, כתב: "המתרגם העיקרי היה יעקב מיכלין, הרוקח. שנינו סבלנו נוראות. פעם חזר מיכלין הביתה לאחר חצות הלילה כתום חקירה ממושכת של אסיר, אחוז סחרחורת והחל להקיא... את שרה לא ראינו בנצרת, אבל היה ידוע שחסן בק ניהל את החקירה בעצמו. לא מיכלין ולא אני נתבקשנו להצטרף לאותה חקירה, אבל הדים מעינוייה של שרה הגיעו אלינו. בינתיים הגיעה אלינו הבשורה המרה ששרה אהרונסון שלחה יד בנפשה מעוצם העינויים שעינוה. לאחר זמן, באחת השיחות החופשיות עם חסן בק, העזתי לשאול אותו פרטים על שרה, השיב לי אותו עריץ: 'היא היתה צעירה ויפה, אמיצה וחזקה. הלוואי שגם לתורכים ולערבים היו בנות כמותה.'"

אבי הספיד את שרה אהרנסון ועל כך כתב ש. ארנסט בדצמבר 1945: "בזיכרון יעקב, על קבר שרה, בשנה שעברה, היה הד"ר מיכלין הנואם המרכזי ונאומו הנלהב והנפשי היה אח"כ לשיחה בפי כל אלה שביקרו ביום הזיכרון הזה בבית-העלמין הזיכרוני וגם בפי כל בני המושבה. 'מדוע?' שאג הד"ר מיכלין על הקבר, 'ידעו שילר הגרמני וגדולי הסופרים וענקי-הרוח של עמים אחרים לנצל את גבורת יאן דארק הצרפתייה, ביצירותיהם המונומנטליסטיות, ורק סופרינו ומשוררינו האפיים לא חשבו אף לרגע על יאן דארק שלנו, הציונית הטמונה כאן, ועל האגדה היפה הזאת אשר נתרקמה במושבה זו. כיצד עברו מחנכינו ועסקנינו," המשיך הנואם, "על עלילת-גבורה זו שיכולה לשמש מקורות-יניקה והשראה, התלהבות ואמונה ציונית לנוער ולמבוגר גם יחד."

בברכה,

דניה מיכלין עמיחי

 

 

* * *

אנחנו משתתפים בצערו של בועז עברון

במות עליו בנו גלעד

 

 

* * *

עמוס גלבוע

עולות הצעות ליוזמה שלנו בסוריה

אויה לנו אם ניזום או נתערב בסוריה. אין לנו חלק ונחלה ב"מלחמות הערבים-האיראנים-הטורקים, הכורדים. העולם לא יוזם, אז ישראל תכניס הראש שלה למאורת הצפעונים?

בתקופת החגים, רוויית הראיונות, התפרסם ראיון עם אלוף בדימוס, רב זכויות. בין השאר הוא המליץ ליזום בסוריה, "להיכנס פנימה וליצור מערכת יחסים חדשה עם העם הסורי," הוא פרט, ואני מצטט:

"ניכנס לא כדי להילחם או לכבוש, אלא כדי להציל את העם הסורי. תן לכל מיליון הפליטים לחזור לבתיהם, חבר אותם למים, חשמל, הגן עליהם. צור יחסים חדשים עם חלקים חשובים של האוכלוסייה. אנחנו רוצים להמשיך ולהילחם איתם? אם לא, אז למה לא יוזמים? כי אין מדיניות. יש לנו עוצמה הצבאית, הכלכלית והאזרחית לשנות מהותית את מצבנו ואת מצב האזור כולו. יש סיכונים אבל צריך לשקול אותם מול ההזדמנויות המדיניות."

האמת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חיכיתי שהמראיין ישאל אותו, לפחות : "אז איך עושים זאת?" "מי זה העם הסורי?" ועוד שורת שאלות תם. הוא כמובן לא שאל. אין שום טעם להתייחס  לגופה של ההצעה, אבל היא מעלה כמה סוגיות עקרוניות שחוזרות ועולות אצלנו בהקשר  למתרחש באזור.

ראשית, הכמיהה ליוזמה. יש אמונה דתית שעצם היוזמה תעניק לישראל יתרונות והישגים. בסוגייה הסורית, כל יוזמה שלנו היא, לדעתי, בגדר קטסטרופה. אין לנו שום חלק ונחלה במאבקי האיתנים שמתחוללים  במזרח התיכון. אסור לנו בתכלית האיסור למקם את עצמנו בגלוי עם אחד הצדדים, לא  ערבים סונים, לא כורדים סונים, לא איראנים שיעים, נכון שיש אינטרס משותף בינינו לבין המדינות הסוניות מול איראן, אך הוא נזיל ובוגדני. אנחנו לא סונים ולא חלק מהמאבק הטיטאני בין השיעים לבין הסונים. ושימו לב לכך שהמדינות הסוניות רבות בינן לבין עצמן, והן אלו שעומדות בראש המאבק המדיני נגדנו בכל ארגון בינלאומי. ובהקשר היותר צר ו"המקומי", אסור לנו, לדעתי, להתערב בגלוי לטובת הדרוזים בסוריה, תומכי משטר הרצח של אסד, למרות לחצים פנימיים.

חוויתי אישית את הטרגדיה הלבנונית, מראשיתה.  הכנסנו את הראש שלנו  למלחמת האזרחים הלבנונית, צידדנו בצד אחד, שבגד בנו ברגע שזה השתלם לו.

שנית, יש אצל לא מעטים בתוכנו אמונה כי אנו מעצמה אדירה, שאם רק תעז, אזי היא תשפיע על עיצוב כל האזור. לא הרוסים, לא האמריקאים, אנחנו הישראלים נשפיע!

זוהי התייהרות חסרת שחר שאינה שונה בהרבה מהיהירות ערב מלחמת יום הכיפורים. בואו ונהיה יותר צנועים וענווים, ונראה אותנו מעצבים קודם כל את הבעיות הפנימיות בחברה שלנו.

שלישית, הסוגייה המוסרית.  בסוריה  מתבצע עכשיו רצח עם ע"י השליט שלו בעזרת הרוסים. אפילו בסוכנויות האו"ם כבר הסכימו להגדיר את מה שמתחולל שם כאחד מפשעי המלחמה החמורים ביותר בהיסטוריה. אבל, האם מישהו שמע את נשיא ארה"ב אומר מילה אחת, ציוץ אחד? מישהו שמע את מרקל, שכנראה נמצאת בצום?

לא אנחנו צריכים ליזום, העולם החופשי (עדיין) הוא שצריך ליזום משהו.  הוא לא יעשה כלום, בקושי יזיל דמעה.  על רקע חולשה אמריקאית מופגנת, כולם מפחדים מפוטין המהמר עם האקדח. 

ושתי שאלות עולות: האחת, מהותית וקריטית: מה יעשו הנשיא/הנשיאה האמריקאיים מול פוטין ופשעי המלחמה?

השנייה, מצומצמת יותר: מה יעניין יותר את אובמה בין נובמבר 2016 לינואר 2017: לנסות ולמתן את טבח העם הסורי או ל"התנקם" בנתניהו?

 

 

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

יחס הברית החדשה והקוראן ליהודים *)

הרצאה שנייה בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

נקל להבחין שאצל עמים אליליים (הינדים, סינים, יפנים וכו') לא התפתחה האנטישמיות, ודווקא בדתות הנקראות מונותיאיסטיות – הנצרות והאיסלאם - המציגות עצמן כממשיכות היהדות – דווקא אצל מאמיניהם נולדה והתפתחה לממדים מבהילים שנאת היהודים. שורש השנאה הזאת מצוי בברית החדשה ובקוראן, כפי שהמרצה ינסה להוכיח בהרצאתו.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 7.11.2016 בשעה 17.30 בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

*) ראו חוברת "תרבות פלוס" לחודש ספטמבר 2016

 

 

* * *

אני מחרבן על האשכנזים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

אני "ספרדי"

לכן אני יכול להגיד

שאני מחרבן על האשכנזים

אבל אם הייתי אשכנזי

לא הייתי יכול להגיד

שאני מחרבן על ה"ספרדים"

 

אני משורר "ספרדי"

לכן אני יכול לכתוב

שאני מחרבן על האשכנזים

אבל אם הייתי משורר אשכנזי

לא הייתי יכול לכתוב

שאני מחרבן על ה"ספרדים"

 

אני משוררת "ספרדייה"

לכן אני יכולה לכתוב

שאני מחרבנת על האשכנזים

אבל אם הייתי משוררת אשכנזייה

לא הייתי יכולה לכתוב

שאני מחרבנת על ה"ספרדים"

 

בקרוב אנחנו ה"ספרדים"

נקבל את פרס ישראל

נלמֵד באוניברסיטאות

אפילו שחלקנו בורים ועמי ארצות

ומקצתנו גרפומנים

והכול בזכות האפלייה המתקנת

וחצוצרת הדמגוגיה של

א. ביטון ו-מ. מסיקה-רגב

 

* * *

פוצ'ו: בחיי [3]

ב. שבת בשכונת יגיע כפיים, בירושלים

השנה הראשונה שלי בירושלים היתה בשבילי עונש שכנראה הגיע לי בלי שאדע למה. באותה שנה הייתי שובר את הראש מול נוסחאות בכימיה  ותרגילים במתמטיקה ולא מבין מה הפרופסורים המכובדים רוצים מהחיים שלי ולמה הם גודשים אותי במיספרים שלא אומרים לי כלום, בעוד כל מה שאני רוצה זה לשבת בשקט מול החלון המרושת ולכתוב סיפורים.

במוצ"ש אחד בשיכון דן, אחרי שנפרדתי בחיבוק ממושך מחברתי בתיה המתוקה, אמרתי לה שבשבת הבאה אני מתכונן להישאר בירושלים כי אני רוצה לגמור את ספר המערכונים שלי.

היא התחננה שלא אשאר שם ושאכתוב בתל אביב.

הסברתי לה שמכונת הכתיבה נמצאת בירושלים, ולא בא לי לגרור אותה באוטובוס הלוך וחזור.

היא ממש  התחננה שאדחה את הרעיון לשבוע הבא, כי הוריה בדיוק יוצאים להצגה והיא שונאת להישאר לבד בבית עם אחיה הנודניק.

משום מה התעקשתי, הרגשתי שאני חייב אחת ולתמיד להשלים את ריכוז כל המערכונים שכתבתי. משלא חדלה להפציר אמרתי לה: "בסדר אשתדל לבוא."

היא נתלתה על צווארי והעניקה לי נשיקה חמה כמתנת תודה.

כשהגעתי לעיר הקודש, הדבר הראשון שעשיתי, היה לכתוב לה מכתב התנצלות, על שבכל זאת החלטתי להישאר בירושלים, כי אני מרגיש צורך לשבת ולכתוב. כפיצוי, כך כתבתי לה, היא תקבל בחזרה את הנשיקה שקיבלתי שלא בצדק, ואוסיף לה ריבית  דריבית (את המתמטיקה הזאת עוד איכשהו הבנתי).

ביום שישי, כשכל חברי הכיתה התארגנו לחזור לשפלה, אחזו בי געגועים לילדה שהשארתי בעיר החוף, אבל האופי המחורבן שלי לא נתן לי להצטרף אל כולם, אחרי שכתבתי לה שלא אבוא. בלב כבד נשארתי בחדרון העלוב שלי בירושלים, ולולי ילדי השכנים שדאגו לשעשע אותי, הייתי  יכול לרשום את השבת הזאת כאחת העצובות בחיי.

בבוקרה של אותה שבת פתחתי את מכונת הכתיבה "אימפריאל" והתחלתי לכתוב. מי שחיזק אותי להתרכז בכתיבת מערכונים דווקא, היה שבועון "העולם הזה", שהיה העיתון הראשון שהדפיס מערכון שלי וגם שילם לי שכר סופרים כפול ומכופל. היה זה השכ"ס הכי גבוה  שקיבלתי מימיי.

המערכון ששלחתי נקרא "הצד השני של הדלת", ולימים שובץ בספר "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה". מי  שהוא היום בגילי, ודאי ירים גבה וישאל איך העולם הזה, שנחשב לאחד העיתונים העניים, שילם לי שכ"ס כל כך גבוה?

אסביר: עורך העולם הזה  בכלל לא רצה לשלם לי. היתה לו תיאוריה שכותבים חדשים צריכים להגיד תודה אם מדפיסים משהו שלהם. תוך התכתבות עם מזכירת המערכת, הגענו להסכם שהם לא ישלמו לי, אבל יתנו לי מנוי של שנה על השבועון. השנה חלפה והעיתון המשיך להגיע אליי, בלי שמישהו ישים לב שתוקף ההסכם פג. השבועון היה אולי ממשיך להגיע לביתי לנצח, אם הוריי לא היו מחליפים דירה, ואם אני, ברוב טיפשותי, לא הייתי שולח מכתב עם  בקשה לשלוח את השבועון לכתובת החדשה. אני בטוח שאם מזכירת המערכת רחל, שאיתה היו לי קשרים חמים, היתה ממשיכה לעבוד שם, הייתי ממשיך לקבל את השבועון גם  לכתובת החדשה, אבל היא התחתנה ועזבה, והמזכירה החדשה גילתה שהם שולחים לי את השבועון שלוש שנים יותר מהמוסכם והיא מבקשת שאחזיר את דמי המינוי העודפים.

מובן שלא השתגעתי להחזיר וכך זכיתי להיות הכתב שקיבל את שכר הסופרים הכי גבוה שהשבועון שילם אי פעם.

באותה שבת ירושלמית השכמתי קום כדרכי, וכתבתי כשעתיים ללא הפרעה. יותר מאוחר, כשכל דיירי הסביבה החלו יוצאים לבית הכנסת עם טליתות בתוך תיקי משי צבעוניים, החלו חמישה מילדי השכנים להתקבץ מול חלוני ולצעוק לי: "שעבס!"

צעקתי אליהם בחזרה: "שעבס בתחת שלכם!" והמשכתי לכתוב.

הקריאות  הנגדיות שלי כנראה מצאו חן בעיניהם, כי הם המשיכו לצעוק ולא פסקו, עד שיצאתי אליהם עם מטאטא ביד. הם נמלטו תוך קריאות בהלה ואני חזרתי לכתוב.

כמה דקות הצלחתי לכתוב עד שחזרו  עם הקריאות "שעבס!"

כשלוש פעמים חזר הסיפור עם הצעקות שלהם והמטאטא שלי, עד שהבנתי שלא יהיה לזה סוף והגיתי רעיון הצלה אחר. סגרתי את מכונת הכתיבה, נשכבתי על המיטה ולקחתי ספר לקרוא. הם ראו בזאת את מפלתי  והסתלקו בשאגות ניצחון. ידעתי שהשובבים האלה  לא יוותרו לי בקלות ובטח יישובו לבדוק אם לא חזרתי לחטוא לאלוהים. מה עשיתי? משהסתלקו קמתי מהמיטה, הוצאתי מחדרון המטבח את צינורית הגומי ששימשה לי כמקלחת והשחלתי אותה לתוך חור שהיה במעלה החלון המרושת. על השולחן לידי הצבתי כוס מים. לקחתי לגימה הגונה וכשהמים שמורים בפי, חזרתי לכתוב.

למשמע הנקישות חזרו הילדים לחצר והחלו לזעוק שוב "שעבס!"

זעקו  שוב ושוב כשהם אוזרים עוז ומתקרבים אט אט אל החלון.

נתתי להם להתקרב, וכשעמדו ממש מתחת לחלון, מיהרתי להכניס את קצה הצינורית לפי והתזתי על ראשם קילוח הגון.

הם  הופתעו וברחו. אחר נעמדו צוהלים בטווח ביטחון, כשהם צוחקים על ילדון צהוב שיער שספג הכי הרבה מים.

מיהרתי למלא שוב את פי במים וחיכיתי שהם יתקרבו שוב. אבל הם לא, להפך, הסתלקו ואני שמחתי לחזור לכתוב.

אם חשבתי  שניצחתי, הרי טעיתי טעות מרה. לא חלפו כמה דקות, החמישייה שלי חזרה, והפעם עם תגבורת של עוד חמישה ילדים. מיהרתי למלא את פי מים חדשים והמשכתי לכתוב. כל העשרה פצחו במקהלה עם קריאות ה"שבעס!" כשהוותיקים מעודדים את החדשים להתקרב לחלון. צהוב השיער אפילו רמז לי בקריצה להתיז עליהם.

מובן שלא רציתי להכזיב את שכני לבית. המים היו מוכנים בפי ואני לא איחרתי להשפריץ. הצהלה היתה הדדית, הם צחקו ואני מחאתי להם כף. השבת הזאת התגלתה כאחת העליזות בחיי וכנראה גם בחיי ילדי השכונה. אני הייתי ממשיך לכתוב והם מביאים כל פעם חברים חדשים שיצעקו "שבעס!" 

מאז אני וילדי הבית נהפכנו לחברים, וכשהיינו נפגשים בהמתנה ליד בית השימוש של  הקומה, הם היו  מתלוננים על כך שאני לא נשאר יותר בשבתות. אחד השכנים סיפר לי שבשבת שאחרי זאת הראשונה, הגיעו לחצר הבית כל ילדי "מאה שערים" וצעקו "שבעס!" לעבר חלוני הסגור, עד שאחת השכנות מלמעלה, לקחה יוזמה ושפכה עליהם דלי מים מהמרפסת שלה.

בסופו של דבר, אחרי עוד כמה שבועות של כתיבה (לא בשבת), הצלחתי  לרכז את כל המערכונים לחוברת אחת שקראתי לה "חשקונס – מח...חה...חה...זות " והלכתי להוצאת הספרים הירושלמית של ראובן מס.

היכרתי את האיש הנחמד והעצוב הזה, כשהיה בא לנתיב הל"ה יחד עם כל הורי הל"ה, שהגיעו  בכל ה' בשבט לקיבוץ כדי להתגעגע ביחד לילדיהם שנפלו בדרך לגוש עציון. ראובן מס, כמו בנו דני מס, היה המנהיג של החבורה הדואבת הזאת, ואני כחבר ועדת תרבות, וכיערן הממונה על 35 הברושים שנטענו לזכר הל"ה (ומתו אחרי שעזבתי), יצרתי איתו קשר קרוב. חשבתי שהוא בטח ידפיס את הספר שאציע ולו רק מתוך נימוס. קיבצתי את כל דפי הספר לחוברת כרוכה בצורה חובבנית, הלכתי לביתו והנחתי את החוברת, כהרגלי, בתיבת הדואר של הנמען בלי לצלצל בדלת. לחוברת צרפתי דף ובו כתבתי שבעוד שבועיים אבוא לשמוע את גזר דיני.

כשהגעתי לביתו אחרי שבועיים מורטי עצבים, פגשתי אותו יוצא מביתו  עם אשתו, שגם אותה היכרתי. הוא זיהה אותי, חייך אליי, טפח על שכמי ואמר:

"תשמע, קראתי את החומר, יש בו  דברים מצויינים, מערכונים נהדרים! רואים שאתה יודע לכתוב. מה שאני מציע לך, שתשלח את כל הסיפורים האלה להוצאת ספריית הפועלים. הם מתמחים בהעלאת מחזות וזה יתאים להם מאוד..."

אמרתי לו תודה, קיבלתי חזרה את החוברת והלכתי משם שמח ומאושר על שהייתי כל כך חכם ולא סיפרתי לאף אחד, שמסרתי ספר להוצאת ספרים, ועכשיו אין לי שום סכנה שמישהו ישאל אותי מתי הספר יצא. מי בכלל  צריך בארץ כל כך הרבה סופרים? כל מי שיודע לחבר שתי מילים חושב שהוא כבר סופר. מה שחשוב למולדת זה התיישבות ובניין הארץ, ומה יותר טוב מאשר לרכוש באוניברסיטה את מקצוע החקלאות ולהיות אגרונום בישראל. זהו, חשבתי, עכשיו אקדיש את כל זמני ללימודים...

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ליהורם גאון

מאלוני זמורה

שלום יהורם גאון,

צפיתי הערב, ערב שמחת תורה 2016,  בסרט הטלוויזיה שלך על ירושלים עירך שהיא גם ירושלים שלי. האכזבה והתסכול שלי מסרטך רבים מספור. אשתדל למנות אותם אחד לאחד:

צר לי עליך שהניתוק שלך מירושלים הוא לא רק פיסי, הוא גם בתחום הרגשי. בסרט זה איבדת את הקסם והאהבה שהיו לך לירושלים בעבר (ראה לדוגמה את שירך הנפלא על משה מונטיפיורי ומרכבתו). אתה כאילו התנתקת רגשית מהעיר הקסומה וכאילו היית מהאו"ם או כתב של ה-CNN.

בחירת המרואיינים היתה יותר מאומללה: לדוגמה, בחרת את שחקנית העבר עליזה רוזן, ששום דבר טוב לא היה לה להגיד על עירה, ושבסוף דבריה גם ציינה שהיא חוששת לחוות גלות שנייה מירושלים (כמו גלות בבל...)

בחרת את האיש של ביתר ירושלים, שרוב אוהדיה כיום הם אכולי שנאה לערבים, ומתנהגים כאספסוף. הם אינם חזות הכול. שוב ביתר ירושלים, ושוב ביתר ירושלים...

בחרת את הפרופסור הנכבד שכתב ספר על "סינדרום ירושלים", תופעה מעניינת לכשעצמה (גם לי יש סינדרום ירושלים...) אבל הוא איננו בקי בארכאולוגיה של ירושלים, ואם נתת לו פרסום, ייתכן שגם אתה לוקה בכך. לדוגמה רק אציין שהכותל המערבי איננו סתם קיר-תמך להר הבית,  הכותל המערבי הוא  חלק מהחומה ההרודיאנית המדהימה שהמלך הורדוס בנה על מנת לתמוך ברחבת בית המקדש. רחבת הר הבית נבנתה בתקופה בה שלטו היהודים בירושלים ועליה בנו את בית המקדש שנחרב.

מסגד אל אקצה נבנה על ידי המוסלמים בעקבות חלום בו מסופר כי למוחמד הייתה סוסה פלאית עם כנפיים בשם "אל-בורק", עליה הוא עופף והגיע לקצה העיר. שמה של העיר לא מוזכר כלל בספר הקוראן. (לעומת זאת בספר התנ"ך ירושלים מוזכרת למעלה מ-700 פעמים, ובלי סוף בכינויי חיבה).

דוגמה נוספת לטעות בפרשנות: ביחס לבית הקברות המוסלמי שנבנה למרגלות שער הרחמים. המוסלמים אטמו את שער הרחמים והציבו בית קברות על מנת שהמשיח, שע"פ המסורת היהודית הוא כהן, לא יוכל לעבור דרך שער הרחמים. ובכך גאולת המשיח היהודי לא תגיע לעולם.

המפגש עם נאשביבי הישיש היה מעניין אבל הדיון איתו איננו אישי בינך כיליד ירושלים לבינו. יפה מאוד שהוא ירשה לך להישאר בירושלים, אבל מידו כל היהודים האחרים בירושלים ובפתח תקווה יכולים ללכת לעזאזל. לא ידעת לנהל איתו דיון מעמיק יותר.

אחי היקר יהורם גאון, ספרו של אביך מ.ד. גאון מונח דרך קבע בספרייתי ואני גאה במורשת שהוא הניח אחריו. נכון שהמצב הפוליטי  בירושלים מורכב ומסובך, אבל אתה עשית לעצמך חיים קלים ובמקום לסיים בשביבים של תקווה, גרם סרטך לגול נוסף לתוך שערה של ביתר ירושלים.

בברכה נאמנה

איש ירושלים ואוהבה

אלוני זמורה

 

* * *

מתי דוד

1. ההופעה של מזכ"ל "בצלם" באו"ם

היא חרפה ובגידה

חגי אלעד, מזכ"ל "בצלם", הולך בדרכם של "שוברים שתיקה". אלה הן חבורות של סיירות מלשינים בשירות תעמולת האוייב הפלשתיני, וסיוע לשונאינו בעולם המוסלמי ובשמאל הרדיקאלי באירופה ובארה"ב.

מדובר באנשים המשתייכים לפלג קיצוני שבז לעמו ולמדינתו. חגי אלעד ותומכיו האנרכיסטים, מספקים לאויבינו אליבי, שבעזרתו מקווים הם להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל להיכנע לתביעות לנסיגה מכל השטחים "הכבושים", ללא שום תמורה וללא שום פשרה.

חגי אלעד ותומכיו בשמאל הקיצוני האנטי ציוני, הרימו תרומה לתעמולה הארסית נגד ישראל. נאומו באו"ם היא זריקת עידוד לרוב החשוך השולט באו"ם, שאין לו שום עניין בשלום. "בצלם" ו"שוברים שתיקה" חברו לארגוני ה-BDS האנטישמיים כדי לנסות לכופף את ישראל מבחוץ.

צדק נתניהו שהגדיר את "בצלם" כארגון קיצוני והזוי שמריץ שקרים.

צדק יאיר לפיד שקבע כי בנאומו של מזכ"ל בצלם באו"ם הוא נתן גט כריתות של השמאל הקיצוני מהציונות.

בנאומו באו"ם הוא תבע במפגיע פעולה דחופה מצד מועצת הביטחון לסיום "הכיבוש". הוא האשים את כל ממשלות ישראל לדורותיהן בדיכוי ובסבל הפלשתיני, תוך התעלמות מוחלטת מהסרבנות הפלשתינית להיענות לכל הצעות הפשרות שהוגשו להם ע"י אולמרט, ברק, לבני, שלמה בן עמי, יוסי ביילין, קלינטון, בוש וג'ון קרי.

נאומו של מזכ"ל "בצלם" באו"ם, מזכיר את הנאומים של הלורד הבריטי שכונה "הלורד האו האו", שבגד במולדתו ושידר תעמולה נאצית ברדיו ברלין במלחמת העולם השנייה. "בצלם" הוא ארגון שניתן לסווגו כגיס חמישי. 

העיסוק הבינלאומי בהתנהלות הישראלית בגדה, תוך התעלמות מוחלטת מהטרגדיה האנושית בסוריה – היא הסחת דעת מצד הצביעות והשקר של הדיפלומטיה המערבית, שאינם מסוגלים להתמודד עם טרור הג'יהאד האיסלמי שגרם לאסון הומניטארי בקנה מידה עולמי.

הפלשתינים יכלו לקבל מדינה מזמן לו הסכימו לפשרות שהוצעו להם, ואת כולו הם דחו. הסרבנות הפלשתינית היא אסטרטגית ולא טקטית. הם מחכים לקבל מדינה ללא משא ומתן וללא שום ויתורים מצידם. הרשות הפלשתינית מתקיימת בזכות "הכיבוש" הישראלי שמספק לה ביטחון מפני השתלטות החמאס.

הפלשתינים אינם רוצים לקחת אחריות להקמת מדינה. נוח להם להיות קורבן ניצחי שזוכה לקבל מהעולם סיוע כספי של 2.5 מיליארד דולר בשנה, וגיבוי, סיוע והכרה מדינית. ולפלשתינים יש בפועל אוטונומיה מורחבת.

"בצלם" ו"שוברים שתיקה", ותומכיהם בשמאל הרדיקאלי בישראל ובעולם, המצוי בנסיגה, אינם מבינים שבאמת "אין עם מי לדבר" וגובר הייאוש מהמנהיגות הערבית והפלשתינית.

 

2. התרחיש הצפוי במדינה הפלסטינית לכשתקום

המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מפוצלת גיאוגרפית ופוליטית בין החמאס לפת"ח. הסכסוך לא יסתיים. בעיית הפליטים לא תיפתר.

הם ימשיכו לתבוע את "זכות השיבה". המדינה המפוצלת והמבודדת תתקשה להתקיים כלכלית. התביעות מישראל לסייע יתגברו. היציבות והביטחון הצפוי לא יתממשו. הסכסוך יתפרץ מחדש על רקע פוליטי, דתי וכלכלי. המדינה הפלסטינית תעלה דרישות חדשות. למרות, כביכול, "הסכם השלום", ישראל תואשם בכישלון המדינה הפלסטינית שאינה מסוגלת להתקיים.

ברגע שתקום המדינה הפלסטינית, צפוי גל ענק של פליטים פלסטינים מהמחנות בלבנון ובסוריה להגיע ל"מולדת" הפלסטינית. חלום זכות השיבה (הזמני) יתממש בשלב הראשון שלו. מאות אלפי הפלסטינים יימלטו מהחורבן, ההרג וההרס, בתקווה למצוא ביטחון וחיים טובים בקרב אחיהם בפלסטין. הרשות הפלסטינית, שתיהפך לממשלה הריבונית של המדינה החדשה, לא תוכל למנוע כניסתם של ההמונים שיציפו ויטביעו אותה.

צפויה התנגשות אלימה בין המוני הפליטים לבין רשויות המדינה הפלסטינית, שלא יהיו מסוגלים לקלוט אותם, מחוסר תשתיות סבירות של מחסה, מזון ורפואה.

האכזבה והסבל של הפליטים יחוללו הפגנות ענק נגד הרשות-הממשלה הפלסטינית שתואשם בבגידה בזכויות הלגיטימיות.

הפיצוץ שיתחולל ינוצל ע"י החמאס שישתלט בכוח על הרשות ברמאללה, בדיוק כפי שהשתלט בעזה. "העולם הנאור" באיחוד האירופי ישתוק ויתעלם מהעובדה שמדינת פלסטין נכבשה בכוח, בניגוד לחוק הבינלאומי. גם החמאס לא יצליח לשלוט ולעשות סדר. אנרכיה ותוהו ובוהו ישתלט על כולם.

מכאן ואילך, ממשלת החמאס של פלסטין תאחד את כל ארגוני הטרור תחת שליטתה ותקים את צבא פלסטין המאוחד לשחרור המולדת מהכיבוש הציוני. מכאן יחל השלב השני של זכות השיבה.

הזעם והלחץ הפנימי יופנה ע"י החמאס נגד הכיבוש הציוני.

כל אחד מהארגונים יקבל משימה אזורית לתקוף את ישראל.

מרכז הארץ יהיה חשוף לטרור ולרקטות. פיגועים, מסתננים, וטרור בהיקפים ובעוצמה יתפשטו לאורך כל גבולות ישראל.

החיים בישראל יהפכו לבלתי נסבלים. הסבל של יישובי עוטף עזה שהיכרנו בעבר, יהפוך למציאות בכל מרכז הארץ. החמאס יארגן מצעד של מיליון פלסטינים אל עבר גבולות ישראל. לא ירחק הזמן מתגובת צה"ל שייצא למלחמה כוללת לחיסול המדינה הפלסטינית, בהנהגתה של ממשלת ישראל. ממשלת התפכחות ואחדות לאומית.

מועצת הביטחון והאיחוד האירופי יגנו את "התוקפנות הישראלית".

משלחת של הקווארטט תגיע לישראל כדי לתבוע ממנה לסגת אל עבר "הגבול הבינלאומי".

"שלום עכשיו" ושאר ארגוני "השלום והזכויות" יפגינו נגד הממשלה הימנית קיצונית.

ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ" יתבעו ליזום ועידת שלום אזורית.

 

 

 

* * *

יוסף אורן

האמת על מצבה של סיפורת המקור שלנו

הסיכומים המסורתיים בראשי-השנה האחרונים על מצב סיפורת המקור היו מדכדכים מאוד. וכדי להעלים עובדה מרה זו המציאו עורכי המוספים הספרותיים פתרונות שונים להעלים מהקוראים את מצבה האמיתי של הסיפורת העברית בעת הזאת.

במקום סיכום ההישגים בסיום השנה, שילבו עוד קודם לכן, במהלך השנה, אחד מהתחליפים הבאים: יזמו משאל סופרים על יצירת הביכורים שלהם, הזמינו סופרים להמליץ על ספר של כותב אחר, הדפיסו קטעים מספרים שיופיעו במהלך השנה החדשה, פירסמו קטעי-סיפורת על נושא רב-עוֹנָתי כלשהו (הטבע, הילדות, האהבה), וגם יזמו משאל של כותבים ישראליים המתגוררים בחו"ל על כתיבה בשפה העברית בניכר.

תחליפים אלה יצרו הרגשת שפע וערך שלא תאמו את מצבה המציאותי של סיפורת המקור, וחמור מכך – הם העלימו את העובדה המרה, שמזה למעלה מעשור גם הידועים מבין סופרי הדור שיחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות, לא בהשוואה ליצירות המופת של הטובים מבין סופרי התחייה והעליות, אלא בהשוואה להישגי עצמם בספרים שפירסמו בעבר.

יעידו על כך הרומאנים המביכים שהוסיפו הסופרים הללו בשנים האחרונות למדפם האישי: רומאן אַלִּים ומבעית כמו "שתיים דובים" של מאיר שלו, רומאן אוֹפֶּרָאִי מאולץ כמו "ניצבת" של א"ב יהושע, רומאן מעורפל-מטרה כמו "הבשורה על-פי יהודה" של עמוס עוז, רומאן לַהֲטוּטי-סְטֶנְדַפּיסטי כמו "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן, רומאן בוסר דו-עלילתי כמו "כְּאֵב" של צרויה שלו, רומאן תומך נראטיב-פלסטיני כמו "גדר חיה" של דורית רביניאן, ורומאן שְׁטוּתִי ומייגע כמו "המִקְוֶה האחרון בסיביר" של אשכול נבו. ספריהם של ותיקים אלה לא נבדלו הרבה באיכותם מספריהם הדיסטופיים וזורעי-ייאוש של כותבים בתחילת דרכם, החל מ"אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול ועד "השלישי" של ישי שריד. 

מציאות ספרותית כזו, שבה סופרים שהתמודדו בעבר עם משימות כתיבה מאתגרות, אם בנושאים ואם בדרכי הכתיבה, שהניבו ספרים אשר הפכו אותם לסופרים מוערכים, מנכיחים את עצמם כיום כסופרים שעודם פעילים באמצעות פירסום ספר חדש מדי שנתיים-שלוש גם אם אינו עומד ברף הדרישות הגבוה שהציבו לעצמם לפני שנים – מציאות כזו מצמיחה גם כותבים חדשים שמזדרזים לפרסם ספרי ביכורים בוסריים כשהם מסתמכים על מהפכים פשטניים בחיי הגיבורים בהשפעת פיענוח סודות משפחתיים שלא ידעו על קיומם קודם לכן.

עמרי הרצוג, מבקר הספרות החרוץ והמוכשר של עיתון "הארץ", ביטא בסיכום הבא את ייאושו מרמת הספרים שמטילים עליו לכתוב עליהם במוסף "ספרים", ואגב כך הוסיף מאפיינים נוספים של ספרי הכותבים החדשים: "אני קורא ספרי ביכורים ישראליים לא מעטים, ונדמה כי נוצקו בתבנית אחת, המעידה יותר מכל על הקיפאון ועל הקיבעון של הספרות הישראלית החדשה ושלל הוצאות הספרים שמופקדות עליה: הם נדרשים ל'מסחריות', ולפיכך מחקים בסרבול את סגנון הכתיבה של אשכול נבו, או של אמיר גוטפרוינד – דרמות חנפות ועתירות רגש, מעוכלות יתר על המידה, שעוסקות במשבר משפחתי בשילוב של עודפות מטאפורית וכובד ראש יומרני." ("ספרים" מיום 16.10.2015).

אך לא רק הרציפות הבלתי-מַפְרה בין המשמרות תרמה למצב העגום הזה של סיפורת המקור, אלא גם נזקם של גלים הרסניים שפקדו אותה וערערו את יסודותיה כספרות לאומית יהודית-ציונית. מאחר שגלים אלה, שראשיתם בהשפעת תוצאותיה של מלחמת יום-הכיפורים על החלשת העמידוּת הרעיונית של הסופרים, העמיסו בשיאם, אחרי רצף האינתיפאדות, על מדפי הסיפורת שלנו ספרים מביכים בתוכנם הרעיוני וּבְדַלוּת ערכם הספרותי, כדאי להציג אותם בקצרה:

הגל הדֶפיטיסטי, שבעיקרו הוא מבטא את תמיכת השמאל הפוליטי בנסיגה מחלקים מכריעים בחזון הציוני בהווה, למען סיכוי לא-מובטח להשיג שלום עם המתנגדים במזרח-התיכון לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל בעתיד.

הגל הדיסטופי, שבמהותו מבטא ייאוש קיומי מההווה על-ידי המחשת עתיד מחריד: אַלּים, שרירותי ומטיל אימה.

הגל האסקפיסטי, שברוח הפוסט-מודרניזם מגלה נטייה דֶקַדֶנְטית, המערערת על נורמות ועל ערכים תובעניים בשם זכותו של הפרט לממש את הנאותיו הפרטיות בשלמותן, וכל עוד אינן פליליות גם ללא כל הגבלות. 

גלים כאלה מניבים לבסוף סיפורת רדודה וממוסחרת הנכתבת על-ידי כותבים שזחיחות-דעת, עצְלוּת ולֵאוּת משתלטים עליהם כשהם מתיישבים לממש את ייעודם בחיים – לספק לקורא העברי במיטב הניסוח את העמוקים ברגשות ואת המקוריות במחשבות על גורלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, על מצוקת זהותו בהווה ועל התרומה המובטחת של חזונו היהודי-ציוני להישרדותו בעתיד.

סיפורת ממוסחרת נאמנה לתכונתה – היא מפרסמת יריעות-סיפור נחותות בשפתן הדיבורית, במורכבותן המבנית ובעומקן המחשבתי, שהרי נועדו מראש לבדֵר את הקוראים, ולא נכתבו כדי להעשיר את דמיונם וכדי להנביט בהם רצון להגשים שאיפות אישיות וחברתיות גבוהות מאלה שהיו להם לפני שנטלו ספר ליד.

כאשר סיפורת ממוסחרת כזו משתלטת על ספרות לאומית היא מרחיקה ממדפיה את מאגר קוראיה הטבעי, קוראים שהעברית היא שפת אימם וגם שפת ערכיהם, והללו פונים לחפש מענה לרעבונם הרוחני  בסיפורת המתורגמת מהעולם האוניברסלי עם אלף הגוונים של הבליו.

וכזו היא בתמצית האמת על מצבה כיום של סיפורת המקור בקִרְיַת ספר שלנו.

 

 

אהוד: מאחר שהרומאן האחרון שלי "והארץ תרעד" [2014], שמעטים כמוהו נכתבו בספרות העברית – לא זכה כמעט לשום התייחסות והערכה ביקורתית ותקשורתית מחוץ ל"חדשות בן עזר", גם לא מצידך [ואם קראת, אולי זו גם דעתך עליי: "מזה למעלה מעשור גם הידועים מבין סופרי הדור שיחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות, לא בהשוואה ... להישגי עצמם ביצירות שפירסמו בעבר."] – לא זכה, וזאת לבד ממאמר מצויין אחד עליו שכתבה ארנה גולן ופורסם גם ב"מאזניים" עוד בטרם העיפו משם את העורך משה גרנות – אני שמח שאתה עדיין עוקב אחר הבלי סיפורת המקור שלנו, שחלק גדול מכותביה, גם "החשובים", היה יכול צחצח לי את הנעליים.

אני משוכנע שגם בעוד מאה שנה, הרומאן ההיסטורי "והארץ תרעד", שפורסם ב"עשור המר" הזה שאתה מקונן עליו – לא יאבד מערכו וממקומו בספרות העברית לדורותיה – גם כאשר מרבית הסופרים והספרים בני דורך יישכחו כליל.

האם לא הגיע הזמן שגם אתה תקרא את "והארץ תרעד" לפני שאתה ממטיר הכללות פסקניות  כמו אלה, שלדעתי הן קצת חצופות ונגועות בחוסר בקיאות – או אולי כבר עששו עיניך מראות ואתה מסוגל לקרוא רק שטויות?

 

 

 

* * *

מנחם רהט

ביריון השכונה של בוב דילן

לאן נעלמו מצקצקי זכות הציבור לדעת, שמסתירים מאיתנו מידע חשוב בקשר לזיקתו ליהדות ולישראל, של זוכה פרס נובל לספרות בוב דילן?

החלטתה הבלתי צפויה של ועדת פרס נוֹבֵּל להענקת פרס נובל לספרות לשנה זו למשורר, היוצר וזמר המחאה בוב דילן, גרמה להרמת גבות לא מעטות בישראל ובעולם. למרות ששום דבר כבר לא צריך להפתיע בתחום פרסי הנובל, מאז הוענק פרס נובל לסוחרי אשליות רחפנים, דוגמת ערפאת, אובמה ופרס. אז למה להיות מופתע דווקא מכך שפרס נובל לספרות מוענק לטרובדור אמריקני עממי, מהפכן שמזוהה עם השמאל, אבל אינו מתנכר לשורשיו היהודיים, ושומר בליבו פינה חמה למדינת ישראל? 

טהרני הספרות מסרבים להשלים עם הצבתו של מהפכן מוסיקלי, לצד יוצרים ענקיים כמו המינגוויי, טאגור, סולז'ניצין, קיפלינג, ואחרים. אבל ועדת הפרס החליטה: "דילן יצר דרכי ביטוי פואטיות חדשות במסורת השירה האמריקנית... מבחינה פואטית הוא המציא את עצמו לאורך 54 שנות יצירה. הוא חיבר שפה אמריקנית פואטית חדשה, בתוך מסורת השירה האמריקנית."

מעטים יודעים שדילן הוא בעצם שבתאי זיסל צימרמן, שנולד במיניסוטה, לאברהם צימרמן ורחל לבית רבולבסקי. בביה"ס הוא נקרא רוברט אלן צימרמן, אך לימים בחר שם בעל צליל פחות יהודי. מאז שנות ה-60 הוא ביקר בארץ הקודש מיספר פעמים, ויש אומרים שהוא החזיק אז דירה בישראל. "אני יהודי. זה נוגע בשירתי ובחיי בדרכים שאיני יכול לתאר," אמר לרב בישיבת 'הר ציון' בירושלים.

ב-1971 הגיע לקיבוץ נווה-איתן שבבקעת בית-שאן, ועם שובו לניו-יורק הגיש בקשה להתגורר בקיבוץ במשך שנה, שבסופה יחליט אם ברצונו להפוך לחבר מן המניין. אולם בנווה-איתן לא התלהבו מההצעה. חלק מהחברים חששו מתשומת הלב התקשורתית סביב הזמר המפורסם, ומפגיעה מפרטיותם. טענו גם שילדיו של דילן אינם מתאימים לשאר ילדי הקיבוץ מבחינת הגילאים. דילן גם התקשר לקיבוץ נוסף, מחניים שבצפון, בו התארח מיספר פעמים.

לצד אהדתו לישראל הוא פיתח זיקה חדשה ליהדותו, עד כדי התחברות עם אישים אורתודוקסים. ב-1970 קיים דילן קשרים עם הרב מאיר כהנא ו'הליגה להגנה יהודית' שלו. הוא נפגש עם כהנא ואנשיו מיספר פעמים, והיו שמועות כי תרם להם מכספו. אחר כך ניתק מגע אך הכריז על עצמו כנאמן לדרך התנ"ך, והפך אותו למקור השראה ספרותי. הוא ראה בתנ"ך יצירה על-אנושית, ומכאן השפעתו הגוברת של סיפורי התנ"ך על יצירתו. כך למשל הוא יצר באחד משיריו הקבלה בין עקידת יצחק ובגידת ארה"ב בשכבות החלשות.

בשלהי שנות ה-80 החל לפקוד את תפילות השבת של קהילת חב"ד בקראון-הייטס שבברוקלין, ואף נפגש ביחידות עם הרבי מלובאוויטש, מידיו קיבל דולר עם ברכה. באותה תקופה הוא שר בהופעותיו בארה"ב את תפילות הימים הנוראים של חב"ד. ב-1988 השתתף באירוע התרמה של חב"ד, וניגן במפוחית לצלילי השיר 'הבה נגילה'. כעבור שלוש שנים הוא הופיע בתוכנית טלוויזיה שבה קרא למנהיגי ברית המועצות להחזיר לחסידות אוסף ספרים שנגנזו בספריית לנין במוסקבה. שמועות סיפרו  שהוא הפיק אלבום של ניגונים חסידיים, שלא יצא לשוק.

היתה אמנם בחייו גם 'סצנה נוצרית' קצרה, אך הוא ברח ממנה וחזר לשורשים. כך למשל חגג ב-2009 את ליל הסדר כאן בארץ, בחברת הארווי ברוקס, נגן רוקנרול אגדי, שעלה ארצה והשתקע בירושלים. 26 שנה קודם לכן, ב-1983, הגיע דילן עם בנו, ג'ייקוב, להניח תפילין ולחגוג בר מצווה כותל המערבי. דילן והבן הגיעו עד לכותל המערבי ללא כל סיקור תקשורתי, אך צלם צעיר בשם זבי כהן, הצליח לצלם את דילן עטור תפילין, ומכר את התמונה לעיתונים זרים. בצילום שהתפרסם בעיתוני חו"ל נראה הבן עם תפילין, ודילן ניצב לידו, עטוף טלית וחמוש בתפילין.

מספרים, שגם כיום הוא מחפש לא פעם בית כנסת אורתודוקסי פעיל, או 'שטיבל' חסידי קטן, כדי לחטוף על הדרך חתיכת מצווה – מנחה בציבור או הנחת תפילין.

דילן, על אף מהפכנותו והימצאותו במחנה השמאל, מודע היטב למצבה הביטחוני של ישראל. הוא מבין טוב יותר מהרבה 'פעילי שלום' מקומיים, שאין לה לסמוך על אף אחד. שכדי להישרד חייבים להיות ביריון שכונתי. אפילו נתניהו בנאומיו באו"ם, לא היה מנסח זאת טוב יותר. הנה 'ביריון השכונה', שכתב והלחין דילן, בתרגומו של אורן פרבר:

 

"ביריון השכונה, הוא בסך הכל, אחד./ אוייביו טוענים: 'אדמותינו שדד'./ הקיפוהו בערך מיליון לאחד / אין לו לאן לברוח, הוא תמיד לבד / הוא ביריון השכונה.

"ביריון השכונה רק לשרוד מתאמץ / מושמץ ומגונה כי עדיין לא מת / להילחם לא אמור, הוא צריך עור של פיל / רק לשכב ולמות כשאת דלתו כל איש מפיל. הוא ביריון השכונה.

"ביריון השכונה, גורש מכל מקום / נדד כפליט, מוכה ועירום / משפחתו התפזרה, עמו נרדף נרדף והושמד / עומד למשפט, רק על כך שנולד – הוא ביריון השכונה.

"כנופיית לינץ' חיסל, הנשיא מיד צילצל / נשים זקנות גינו אותו, דרשו שיתנצל / כשהשמיד ת'פצצות שאליו נועדו / אף אחד לא שמח. / 'באשמתך!', הם אמרו לביריון השכונה.

"לא כדאי להמר, הסיכויים די קלושים / שיציית לחוקים שאותם הם קובעים / כי גרדום לפניו, קנה אקדח בגבו / ולכל מטורף יש רשיון להורגו, ביריון השכונה.

"אין לו בן ברית, שיגיד מילה טובה / כל דבר בא עם מחיר, בשבילו אין אהבה / 'קח נשק מיושן,' הם זורקים לעברו / אבל לא תמצא אחד שיבוא ללחום לצידו. הוא ביריון השכונה.

"הוא מוקף פציפיסטים שחולמים על שלום / 'רק לא עוד דם!', זועקים למרום, / בזבוב לא פוגעים / אם פגעו חיש בוכים, / 'שהביריון כבר יירדם,' הם יושבים ומחכים. הוא ביריון השכונה.

"כל ממלכה ששיעבדה אותו חלפה, / מצרים ורומא, גם בבל הגדולה / במדבר יצר גן-עדן, הפריח שממות / במיטה רק עם עצמו, / בו איש לא ישלוט. הוא ביריון השכונה.

"ספריו הקדושים נרמסו זה מכבר / כל חוזה שחתם לא שווה ת'נייר / מכל מה שהושלך הוא יצר הצלחה / לקח חולי ומכאוב ועשה מהם ברכה. הוא ביריון השכונה.

"אימרו לי כעת, אינכם חבים לו דבר מה? / 'כלום,' הם קוראים, 'הוא רק רוצה מלחמה!' / גאווה, דעה קדומה, טיפשות למכביר, / לטורפו הם אורבים ככלבים זבי ריר. ביריון השכונה.

"מה כל פשעו, שצלקות הוא עוטה? / המזהם הוא כוכבים?? נחלים הוא מטה?? / ביריון השכונה, על הגבעה ניצב / עוצר את השעון, הזמן עומד עכשיו. ביריון השכונה."

 

מסתבר שדילן מבין את מצבה הגיאופוליטי של ישראל הרבה יותר טוב ממלחכי הפינכה היודו-קוויזלינגים, שמתבכיינים באו"ם וקוראים לעולם להטיל סנקציות על ארצם. 

אני, רק שאלה: מדוע מאז נודעה זכייתו בנובל, נמנעה התקשורת – שהקדישה יריעות ארוכות של כתבות  לזכייה עצמה ולאישיותו של דילן – מליידע את הישראלים בדבר הצדדים היהודיים שבאישיותו? מדוע לא סיפרה בהרחבה על 'ביריון השכונה'? האין זו זכותו של צרכן החדשות הישראלי, שבו השיר מדבר, להכיר מקרוב את השיר במלואו ובתרגומו העברי? מעניין לאן נעלמו פתאום כל מצקצקי זכות הציבור לדעת.

 

* * *

אורי הייטנר

1. ניצחון התרבות על השנאה

הצגת תיאטרון "הבימה" בקריית ארבע היא בשורה משמחת. וזה עצוב. עצוב, שהמובן מאליו הוא בשורה משמחת. עצוב שההתייחסות להופעת תיאטרון בקריית ארבע שונה מההתייחסות להופעה בראשון לציון, למשל. לא, איני מתעלם מן המחלוקת הציבורית על עצם ההתיישבות בקריית ארבע. זו מחלוקת לגיטימית וכל העמדות בה לגיטימיות. אלא שאין ואסור שיהיה קשר בין המחלוקת הזאת, לבין הופעת התיאטרון ביישוב ישראלי, בפני אזרחים ישראליים. לא כל שכן, כשמדובר בתיאטרון הלאומי.

מה עמדתו של כל שחקן, במאי ומנהל בתיאטרון "הבימה", על אודות ישיבתנו ביו"ש וקיומה של קריית ארבע? זו שאלה חשובה. היא חשובה כיוון שאותם שחקנים ומנהלים הם אזרחי ישראל, ועמדתו של כל אזרח בדמוקרטיה היא עמדה חשובה. אולם היא אינה רלוונטית כהוא זה לשאלת קיום ההצגה בקריית ארבע. עתידה של קריית ארבע יוכרע בהכרעה דמוקרטית, כאשר ייקבעו גבולות הקבע של מדינת ישראל, בהסדר שלום או בלעדיו. אבל קריית ארבע היא יישוב קיים, ומובן מאליו שחרם על יישוב, בוודאי חרם של אמנים, הוא רעיון בלתי נסבל. ובעיקר – זהו רעיון אנטי תרבותי ואנטי אמנותי.

האינסטינקט של אמן הוא להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עימו לכל אדם ולקיים עימו דיאלוג. האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה. האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.

 האינסטינקט של כל אמן אמיתי, הוא הרצון והשאיפה להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע בקריית ארבע, כמו בכל מקום אחר. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם, ומטיפים לחרם? איך קורה שאמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים לרעיון אנטי תרבותי של חרם על קהל?

 כנראה שעשרות שנות דה-הומניזציה כלפי המתנחלים עשו את שלהן. עשרות שנים שבהן המתנחלים אינם מוצגים כבני אדם אלא כמפלצות – גורמים לאמנים לא להתייחס אליהם כאל בני אדם, ולכן לא לרצות להופיע בפניהם.

אותם אמנים הם קורבנות השנאה התהומית אותם הם עצמם הפיצו במשך שנים: שנאה שעיוורה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. הופעת "הבימה" בקריית ארבע היא ניצחון התרבות והאמנות על השנאה.

 

2. צרור הערות 26.10.16

* לא אתקרנף – כמה מטובי חבריי מתפלאים על כך שאני מגדיר את ההליכה של ישראלי למועצת הביטחון בתביעה לפעול נגד מדינתו, ולעבור מדיבורים למעשים – כמעשה בוגדני. ואם לא אגדיר אותו כמעשה בוגדני, הוא לא יהיה מעשה בוגדני? אם אתם רוצים להתקרנף – תתקרנפו. אני אומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזניכם.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. ישעיהו ה', כ.

 

* לקרוא לילד בשמו – ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, אנטישמית. במקום שכולנו, ללא הבדל השקפה פוליטית, נצא למתקפת נגד, לא זו בלבד שאנשים מתוכנו הם בין מובילי המתקפה, עוד רבים מגוננים עליה, ומחליטים "להזדעזע" כאשר מכנים את הילד בשמו.

המתקפה הזאת ופיגועי הטרור הם אותה מלחמה, כשהאמצעים השונים נועדו לסייע זה לזה, כדי שהמתקפה תהיה אפקטיבית. אלה כלים שלובים. ישראלי שמסייע בפועל לטרור, וישראלי שמסייע בפועל לטרור הדה-לגיטימציה, עושים בדיוק אותה פעולה. איזו פעולה מזיקה יותר? כלל איני בטוח.

 

* מיינסטרים חדש – אני רואה דמיון רב בין התגובה הציבורית לפרשת אלאור אזריה לבין התגובה הציבורית לפרשת חגי אלעד.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו של אזריה, יום לפני מעשהו, מה דעתם על אירוע שבו חייל יירה בראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי שנוטרל ואינו מהווה עוד סכנה, רובם המוחלט היו משיבים שבצה"ל לא יכול לקרות מעשה כזה, והוא לבטח עוד עלילת דם של "שוברים שתיקה". ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית שמעשה כזה יקרה, הם היו משיבים שיש להעמיד את החייל לדין ולדון אותו בחומרה.

אילו שאלנו את גדודי תומכיו ומגִניו של חגי אלעד יום לפני האירוע, על האפשרות שאזרח ישראלי ינאם במועצת הביטחון ויפציר בה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול נגד מדינת ישראל, הם היו טוענים שלא ייתכן אירוע כזה, ומדובר בתסריט הסתה של "אם תרצו" כדי להכפיש את השמאל. ואילו לחצנו עליהם להתייחס לאפשרות התיאורטית, הם היו טוענים שמדובר במעשה בוגדני שפל והנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית, ומי שעשה אותו חצה את כל הקווים האדומים והוציא את עצמו מן החברה הישראלית.

אז מה השתבש, שכל אחד מן השניים נהנה מתמיכה רבתי? התשובה לכך, לדעתי, היא משטר המחנות השבטיים המחרב את החברה הישראלית. את מקום ההשתייכות והסולידריות הלאומית, מחליפה השתייכות וסולידריות שבטית. וכך, כל שבט מתייצב אחרי מי מחבריו, שמותקף בידי "השבט השני". הדבר גורם להתייצבות כאוטומטים של כל שבט אחרי הקיצונים והפנאטיים שבשוליו. כך הזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו, בחברה הישראלית.

זוהי סכנה חמורה, אולי הסכנה החמורה ביותר לחברה הישראלית ולעתידה. יש ליצור מיינסטרים ציוני דמוקרטי חדש, שישבור את משטר המחנאות השבטית הזאת, המכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

 

* הפה הגדול של הראש הקטן – כבר הבנו שח"כ ביטן אינו העיפרון המחודד ביותר בקלמר. עמדנו גם על הפער בין הפה הגדול לראש הקטן, המאפיין אותו. יוזמות החקיקה החדשות שלו, לאיסור על הופעות של ישראלים באו"ם ואיסור הצעה לסנקציות על ישראל וכד', הן הצעות טיפשיות. למה? כי נזקן עולה על תועלתן. מה הנזק באירועים כמו הופעת המנוול מ"בצלם" במועצת הביטחון? נזק מדיני ותדמיתי לישראל. אולם אם הצעותיו של ביטן תתקבלנה, הנזק התדמיתי וכתוצאה ממנו – המדיני, יהיה גדול יותר. למעשה, מדובר באידיוטיזם שימושי בשירות המנוול ושכמותו, שחוגגים בפני העולם ב"הוכחה" עד כמה המדינה השנואה עליהם "רודפת" אותם, ואיזה קדושים מעונים הם, מה שרק יעצים אותם.

המאבק בתופעה שמייצג המנוול מ"בצלם" אינה במישור החוקי והמשפטי, אלא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי. אין להתמודד עימה באמצעות דה-לגליזציה, שתשיג תוצאה הפוכה, אלא באמצעות דה-לגיטימציה מוסרית, ציבורית, חברתית. יש להוקיע ולגנות את התופעה הבוגדנית, וליצור אווירה ציבורית המבהירה שהאיש הוציא את עצמו מחוץ לחברה הישראלית. לא מחוץ לאזרחות, לא מחוץ לזכויות האזרח, לא מחוץ לחוק – מחוץ לחברה. יש ליצור אווירה שבה החברה תתייחס לאדם העושה מעשה כזה כאל מצורע, המוקע אל מחוץ למחנה.

ובכלל, השיטה של הצעות חוק בעקבות הכותרת של אתמול למען הכותרת של מחר, היא גישה קלוקלת, המוזילה את עבודת הכנסת. זו שיטה שנוהגים בה לרוב יושבי הספסלים האחוריים, הכמהים לבדל סיקור. בוודאי שהתנהלות כזו אינה ראויה למי שנושא בתפקיד הבכיר של יו"ר הקואליציה.

 

* אנטי ישראלי – "כולנו חגי אלעד" – זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" ערב שמחת תורה. חגי אלעד הוא המנוול שהופיע בפני מועצת הביטחון ותבע ממנה לפעול נגד מדינתו. זהו מעשה בוגדני שפל, והמעשה הזה זוכה להזדהות מוחלטת של "הארץ". "הארץ", שבמשך עשרות שנים היה עיתון ציוני, הפך לפוסט ציוני וכעת הוא התייצב כאנטי ישראלי.

 

* תמונת ראי – המעשה הבוגדני שעשה מנכ"ל "בצלם" אינו "השמאל" ואינו מייצג את "השמאל". למה הטענה דומה? לטענה שהמעשים של מטורפי נוער הגבעות מייצגים את "המתנחלים". בשני המקרים מדובר בעלילה. אגב, יש דמיון בין מעשהו של מנכ"ל "בצלם" לחלק מן המעשים של מטורפי הגבעות. מי שפוגעים בחיילי צה"ל, מיידים אבנים בחיילי צה"ל, תוקפים קציני צה"ל, חודרים לבסיס של צה"ל ועושים בו מעשי ונדליזם, הם בוגדים בדיוק כמו מנכ"ל "בצלם". ובשני המקרים, רוב ה"שמאל" ורוב ה"ימין" אינם נחלצים להוקיע ולגנות באופן חד משמעי, בלי "אבל" ובלי "מצד שני" ובלי מכבסות מילים, את המעשים ולנער חוצניהם מן העושים, ובכך יוצרים מעין לגיטימציה לפנאטים.

 

* לכבד את החוק -– לעיתים קרובות סונטים גדעון לוי וחבר מרעיו בבית המשפט העליון, על כך שהוא "הכשיר" את אקיבוש ואת מפעל ההתנחלות, שהוא "כלי שרת" של אקיבוש וכו'. כמובן שאלה קשקושים. בית המשפט העליון לא הכשיר את מפעל ההתנחלות, כיוון שאין זה מתפקידו להכשיר את מדיניות ההתיישבות, שהיא בסמכות הממשלה הנבחרת של ישראל.

אולם נכון שבית המשפט העליון דוחה שוב ושוב, כבר 50 שנה, את הניסיונות החוזרים ונשנים לקעקע את חוקיות ההתיישבות, בטענות סרק משפטפטניות, שאינן מחזיקות מים. ולכן, לשיטתם, צודקים גדעון לוי וחבר מרעיו בהתבכיינותם.

לעומת זאת טועים טעות חמורה אנשי ה"ימין" המציגים את בג"ץ כ"אויב ההתנחלות", כיוון שאין לכך שחר. בית המשפט התערב, בצדק, רק כאשר ההתיישבות נעשתה על אדמות פרטיות. אכן, זה תפקידו של בית המשפט, להגן על זכות הקניין של בעל האדמות, מפני הרשות. זה בדיוק המקרה עליו אמר בגין "יש שופטים בירושלים," כאשר בית המשפט העליון הורה להעתיק ממקומו את היישוב אלון מורה, שהוקם תחילה על אדמה פרטית (ועובדה, שאחרי שאותן אדמות נרכשו כחוק, הוקם בהם היישוב איתמר, ללא כל בעיה משפטית).

בית המשפט העליון הורה לפרק מיבנים בעמונה, לא כיוון שהוא נגד ההתנחלות (הוא גם לא בעד ההתנחלויות. אין זה מעניינו), אלא כיוון שהן נבנו שלא כחוק על קרקע פרטית. אילו בית המשפט היה אוסר על התיישבות ביו"ש, לא היו בו היום כמעט חצי מיליון ישראלים. ולכן, יש לפרק את המיבנים הבלתי חוקיים, ולדון בהקדם עם הממשלה על אתר חלופי, חוקי, על קרקע מדינה.

ובוודאי שיש להפסיק להלך אימים ולאיים על המדינה באלימות, חלילה, כלפי כוחות הביטחון שיבואו לאכוף את החוק. מוטב לא להגיע כלל למצב שבו יש צורך להפעיל לשם כך את כוחות הביטחון. על המתיישבים עצמם לכבד את פסק הדין, ולפעול על פיו.

 

* פיתוח תמורת פירוז – שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר בראיון לעיתון הפלשתינאי "אל-קודס" שאם הפלשתינאים יפסיקו לחפור מנהרות, להתחמש ולירות לעבר ישראל, ישראל תשקיע ברצועה ותאפשר הקמת שדה תעופה. אני מסכים איתו. יתר על כן, אני בעד מו"מ עם ממשלת עזה (חמאס) על הסדר ביניים, של פירוז הרצועה, הפסקת הטרור ופיתוח רבתי.

אילו אחרי ההתנתקות, הפלשתינאים היו משקיעים בפיתוח אזרחי של הרצועה, ולא בהפיכתה לבסיס של טרור וטילים נגד אזרחי ישראל, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי להפוך את רצועת עזה לגן עדן כלכלי. יתר על כן, אילו הם נהגו כך, רוב גדול בישראל היה תומך בהתנתקות דומה ממרבית יו"ש.

הבעייה היא שבכל נסיגה ישראלית – בהסכם (אוסלו) וללא הסכם (ההתנתקות), הפלשתינאים הפכו את השטח ממנו ישראל נסוגה לבסיס טרור.

למה? כי הם טרם השלימו עם זכות קיומה של ישראל.

 

* ושמחת בחגך והיית אך שמח – אני שמח לקרוא על עוד מנהרה ועוד מנהרה שקרסה ברצועת עזה על המחבלים שהיו בה, לגמרי לגמרי במקרה.

 

* מזעזע – מעבר לכאב הכבד על עצם אובדן חיי אדם – העובדה שמשרד הביטחון מעסיק נער בן 15 כעובד קבלן – מזעזעת (וככל הידוע לי – בלתי חוקית).

 

* ביזיון ושמו אורן חזן – אדם שבית המשפט קבע שצרך סמים קשים וניהל קזינו שהעניק שירותי סרסרות, הוא עדיין חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המפקחת על צה"ל וכוחות הביטחון.

 

* על התג כתוב: אוהבת ספר – יש לכם את ספרה החדש של הלית ישורון "איך עשית את זה"?

– רגע... אני אבדוק... איך אתה כותב אישורון? באל"ף?

 

* דו"ח רפואי – ובאשר לתוצאות התאונה, לכל המתעניינים. אני שמח לספר שאני חש בכאבים רק כשאני נושם.

 

* ביד הלשון: מוצא חן – כשאנו רוצים לבטא חיבה, אהדה, שביעות רצון ממעשה, חפץ, אדם או תופעה, אנו אומרים שהנ"ל מוצא חן בעינינו.

צירוף המילים לקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת "בראשית", מן הפסוק האחרון, שהוא הקדימון לפרשה הבאה, פרשת נוח: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'."

חן, פירושו יופי. בלשון המקרא הוא מתקשר גם לחסד ולרחמים, ובתפילה נאמר במפורש: "חן וחסד ורחמים."

ביטוי מקביל – נושא חן.

 

* * *

יהודה דרורי

היכן תהיה הנאמנות?

ח"כים ערביים יצאו נגד רמיזותיו של השר ליברמן על האפשרות לאיבוד האזרחות הישראלית לטובת אזרחות פלסטינית – הכצעקתה?

הבסיס לכל אזרחות שהיא, היא נאמנות למדינה בה ניתנה לאדם האזרחות, ועל כך אין עוררין, מלבד חברי-כנסת ערביים ומנהיגים ערביים מקומיים הגורסים שהם נאמנים למדינה הפלסטינית, (ומותר להם מסיבות כלכליות...) להמשיך ולהחזיק באזרחות ישראלית...

זהו מצב אבסורדי שיש להפסיק אותו ע"י פסיקה בכנסת בנושא, ואם יהיה צורך, אפילו בעוקף בג"צ. מותר בהחלט למדינה בכל עת לדרוש מאזרח הצהרת נאמנות, ואם יסרב, יקבל מעמד של תושב בלבד – כזה אשר אינו מקבל שירותים והטבות מהמדינה, אינו מחוייב לשרת בצבא או בשירות לאומי ואין לו זכות לבחור או להיבחר.

לכן על המדינה לדרוש מכל אזרח כיום לחתום על הצהרת נאמנות עם קבלת רשיון הנהיגה, רשיון רכב, דרכון, תעודת הזהות וכל הטבה אחרת מהמדינה. יסרב, לא יגורש חלילה אלא יהפוך לתושב. כך נדע מי איתנו ומי לצרינו.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל: ג'וני מאלף החיות

בשנות הארבעים, החמישים, השישים ואף השבעים של המאה שעברה היה ג'וני סושיה אחת הדמויות הנערצות על ילדי תל אביב, ממש גיבור העיר. ג'וני היה המטפל הראשי הראשון  של גן החיות התל-אביבי. העיר עדיין היתה קטנה יחסית, אתרי הבילוי והשעשוע בה לא היו רבים, וגן החיות היה אחד החביבים שבהם. הגן היה קטן בהשוואה לגני חיות בעולם, אבל זו היתה גם מעלתו הגדולה: המבקרים זכו לקירבה עם בעלי החיים – היו שהכירו את החיות בשמותיהם –והכירו אישית את עובדי הגן. בני נוער חלמו שכשיהיו גדולים יידעו "לדבר עם החיות כמו ג'וני..."

גו'ני סושיה נולד בגרמניה ב-1905 למשפחה ממוצא הוגונוטי (צרפתים קתוליים שבמאות ה- 16-17 תמכו ברפורמות בדת). הוא למד וטרינריה והחל לעבוד בגן החיות בהמבורג. ב-1935, כשעלה היטלר לשלטון, עזב ג'וני במחאה את גרמניה, התגייר, עלה לארץ היהודים והחל לעבוד בגן החיות הצעיר בתל אביב.

הגן שכן ב"גן הדסה" (כיום "גן העיר"), בקצה המזרחי של שדרות בן גוריון (אז: שדרות קרן קיימת). כאן עבד עד שנת 1980, עד שגן החיות עבר לספארי ברמת גן. מעולם לא לקח חופש, גם לא חופשת מחלה עבד אף בשבתות ובחגים. כדבריו "תמיד רוצות החיות לאכול!"

הוא ובת זוגו עוד בגרמניה, נורה, אף היא מטפלת בבעלי חיים, בעיקר בגורים, התגוררו בדירת חדר בתוך הגן. חדר מלא צילומי חיות וספרים על חיות, ביצי יען ונוצות טווס. 

נלוויתי לג'וני ליום עבודה. זה היה בקיץ 1950. יום עבודה אצל ג'וני אינו סתם יום של חול. כל יום והרפתקאותיו, סכנותיו ושמחותיו. כשבאתי לגן, בעשר בבוקר, עסק בניקוי המכלאות של הטורפים. מאחוריו כבר היו הרבה שעות עבודה. השכם בבוקר, בעוד אין איש בגן, יוצא ג'וני עם  נורה לשחרר בעלי חיים מסוגריהם לחילוץ עצמות. ראשונים בתור היו  שלושת הזאבים: גילדה, מקס ומוריץ. אלה כבר מצפים בקוצר רוח לשעה זו ונכונים להשתובב עד בלי די. לאחר מכן הוא משחרר את הברדלסים מכלובם, קושרם בשלשלאות ומוציאם לטיול. הברדלסים עודם גורים, ולעיתים מסרבים ללכת, וזוג המטפלים נושא אותם על כפיים, כמו תינוקות.

אחרי ששוטט בין הכלובים ופקד את שלום יושביהם, מתפנה ג'וני סוף סוף לארוחת הבוקר שלו, ומיד אחריה מתחיל בפרשת הסידורים למיניהם בגן: השגחה, אספקה ,הוצאות וכו'. ותמיד ישנו  מבצע מיוחד. כשראיינתי אותו היה עליו להעביר יען לכלוב חדש. היען בעט והשתולל וג'וני חבש לראשו הקטן של היען מעין כובע צמר של תינוקות שכיסה את עיניו, ודחף אותו מאחור במטאטא. כך הלך הלוך ודחוף עד שהכניס את העוף העצום לכלוב.

עתה הגיע תור הניקיון. מדי יום מנקה ג'וני  תריסר כלובי טורפים. רוטינה התובעת ריכוז מירבי ושליטה בכל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים.

"אינך חושש להיכנס לכלובים?" איני תופשת.

"אני משתדל ליצור בחיות יחס כבוד אליי," מסביר המטפל שהוא גם מאלף החיות. "גם מורה בבית הספר משתלט על תלמידיו ברגע שהוא רוכש את ההוקרה שלהם. בעלי החיים תופשים מיד אם הינך בטוח בעצמך או ירא מפניהם. כשאני נכנס לכלוב של טורפים אני מדבר בקול נמוך ושקט וגם מראה לחיות אותות חיבה – והן מבינות שאני ידיד. ביום שאני מרוגז או שמחשבותיי עסוקות בעניין אחר, אינני נכנס לכלובים."

ג'וני התחיל לנקות כלוב זאבים. כאן יכול היה להעביר את הזאבים לתא סמוך ולנקות שלא בנוכחותם. הוא החליף את מי השתייה, ובצינור מים ומברשת קירצף את הרצפה כעקרת בית קפדנית. הניקיון חשוב לחיות לא פחות מאשר לבני האדם, ברור לג'וני. כשהיה הכלוב ללא רבב פתח את התא הסמוך ושלושת הזאבים פרצו במרוצה לתאם הניחו כפותיהם על מותני המאמן וחיכו שילטף אותם. הזאבה לא הסתפקה בכך ודרשה עוד וג'וני לחש לה סוד – קרב את פיו ונשק לה. אולם כשעמד לצאת הסתערו הזאבים אחריו בזעם והיה עליו לנוע במהירות הבזק כדי לסגור את הדלת לפני אפם. רגעי היציאה הם הקשים ביותר. גבך לחיות ואתה נעדר כל הגנה.

שניִים בתור היו הפילים. ג'וני ניקה את התא והבריכה שלהם, כשבנקרי הפיל השובב לא גורע ממנו עין. לעולם אין לדעת מה בדעתו של זה לעולל. פעם הניף את החדק שלו סתם, לשעשוע, והחל לתלוש קווצות-קווצות משערו של ג'וני ולעשות לו מסג'... ג'וני צעק מכאב והפיל הריע תרועת ניצחון וקולו כקול החצוצרה.

לאחר מכן נכנס למכלאת שלושת הדובים. כאן הזוהמה רבה וכעשרים דקות גרף שיירי עצמות, אוכל והפרשות, בעוד הדובים מסתודדים ביניהם.

"תמיד הם חומדים את משקל קילוגרמי הבשר של גופי," ברור לג'וני.

לפתע נבדל הדוב הסורי מהחבורה והניף את כפו הגדולה ממש מעל לראשו של המאלף. ג'וני גער בו, היכה באלת הגומי שלו על דפנות הבריכה והדוב היכה אף הוא על הדפנות. מין תמרון שעבר הפעם בשלום.

בתא הסמוך התרוצצו פנתר וברדלס, חיות מרושעות וגמישות ביותר. ידיו תפושות בכלי הניקוי, אדיש כלפי חוץ אך נרגש מאוד בנפשו, בלי להניד עפעף, הסתכל ג'וני ישר בעיניו הצהובות של הברדלס. זה  זינק על האצטבה, כולו מתוח כקפיץ, כפשע בינו לבין האדם. אך לקפוץ את הקפיצה האחרונה לא הרהיב. הקהל, שכבר התאסף בגן, החל להאמין בהיפנוזה.

לעיתים ניקוי הכלוב הוא עניין של לחיות או לחדול. 

"יום אחד," סיפר ג'וני, "תפש אחד הדובים ברגלי והפיל אותי ארצה. מיד בא השני והניח את כפו על ראשי. דוב משקלו כ 150 קילו... דרכתי את שרירי ותפשתי את האחד בלסת שלו והחזקתיו נטוי לצד עד שידי נרדמה וכמעט נתקה מכובד המשא. הזזתי את רגלי כמו מתחת להר וניסיתי לפגוע בדוב השני. ההוא ,בראותו כי עודני מראה סימני חיים, עטה עליי מחדש. המשחק מצא חן בעיניו... 'נו, ג'וני,' חשבתי לי, 'זה הסוף. הפעם לא תימלט.'

"כעשרים דקות פירפרתי בין החיים והמוות ובחוץ, בגן, עמדו ילדים וחשבו שלפניהם הצגה: 'ג'וני הגיבור! יחי!' הריעו...

"היה נורא לחשוב שאיאכל חי לצלילי התזמורת הזו. אזרתי את כל כוחותיי והדפתי ממני את הדוב, וכשהירפה מרגלי תפשתי בכפותיו הכיתי אותו בקיר והתרוממתי בקפיצה. מן הרגע שעמדתי על רגלי שוב הייתי אני השליט."

השעה היתה 12. ג'וני הלך להפסקת צהריים של שעתיים, אך כרגיל כעבור זמן-מה כבר נקרא לפשוט את העור מפגר פרה, ומנוחתו הצטמקה. הוא התחיל להכין אוכל לחיות. ניתח פגרי חמורים וסוסים כאשר מסביב ענני זבובים ו"ריחות ניחוח", ואותם סידר במנות, כל חיה והמנה שלה.

לפני "הצנע "אכלו הטורפות בשר פעמיים ביום. עכשיו חל הקיצוב גם עליהן. גם הפגרים אינם נמכרים בחופשיות אלא בניקוד, וחיות הטרף נהנות מבשר רק פעם ביום, ופעמיים בשבוע אפילו לא פעם אחת. כל הגן סובל מירידה בתזונה, הירקות והפירות נתמעטו אף הם. הכול בצמצום. מזלם של הדובים שהם ממשיכים לקבל את הדייסה במיץ פטל שלהם...

פגר הפרה שביתר ג'וני ביום ביקורי היה מתנה בלתי צפויה, מחוץ למניין הנקודות. ג'וני ערך את הסיבוב היומי השני בגן עם מריצה מלאה בשר, וחיות הטרף, שהיו בבולמוס רעב, התרוצצו בתאיהן בחמת שיגעון: ריח הבשר עלה באפן והן השליכו את עצמן על דלתות הברזל והד החבטות נשמע ברחבי הגן. אפילו ג'וני לא העז להיכנס לתא הפנתר. הוא זרק לו את הבשר פנימה מבעד לחרך קטן בדלת התא ונמלט על נפשו. הפנתר עט על הבשר והעצמות בעודם באוויר. פצח, שבר, לעס, וכעבור זמן קצר לא נותר זכר לפגר – ושוב התהלך הפנתר במבע זועף ומאיים.

ג'וני העיף נתחים-נתחים לכל הטורפים והם שקעו בין רגע בפולחן של פיצוח וכירסום. רק נמר אחד – אולי חולה – לא השתתף בחינגה ונותר בודד בפינתו. ג'וני התעצב, התרפק על הנמר ולקחו בזרועותיו – ורק אז קרבה החיה לבשר הטרף. גם את האהבה הזאת ראיתי.

בשבע חזר הביתה. נורה אפתה עוגה וג'וני פרס אותה וכיבד בה את בעלי החיים האהובים עליו במיוחד—לדובה ריץ, לדביבון הרוחץ, לכמה גורי אריות. לו ולנורה הותיר זוג פרוסות דקות. מסביב נישאו שאגות אריות, קולות נמרים, פטפוטי תוכים, צריחות שקנאים, נהמות דובים. זו  המוסיקה האהובה עליו, קולות ששידרו אליו אולי יותר מקולות אדם. עצביו המרוטים נרגעו קמעה. אף ילד לא התקרב מדי לכלובים ולא נושך, שום חיה לא ברחה מהגן. היום עבר בשלום.

 

 

* * *

משה כהן

לזכור למשה כחלון ביום הבוחר

תושבי דרום תל אביב סובלים מהצפה על ידי מסתננים מאפריקה ולא תמיד הם יודעים למי לפנות.

ובכן, כדאי לדעת, הממשלה רוצה להעביר את המסתננים לנגב, אך נתקלת באיסור של בג"ץ. 

הממשלה רוצה להעביר חוקים עוקפי בג"ץ אך אינה יכולה, כי שר אחד מטיל וטו והסיעה שלו אינה תומכת בחוק. ומיהו אותו שר, לא אחר מאשר משה כחלון. 

אז כעת אתם יודעים משה כחלון הוא הכתובת להפגנות נגד פלישת המסתננים, ויש לזכור לו את זה ביום הבוחר. 

 

פרטנרים לשלום

החלטות האו"ם השוללות את הקשר של העם היהודי להר הבית לא ירדו מהשמיים. יזמו ודחפו אותן הפרטנרים שלנו לשלום, ירדן והפלסטינים.

האם אין לישראל סנקציות נגדיות, הרי ישראל מזרימה להם מים, כספים, סיוע רפואי, סיוע חקלאי ועוד. למה ישראל אינה מגיבה? 

פרטנרים שכאלה. אלוהים ישמור. 

משה כהן

ירושלים

 

* * *

הרהורים על ספרות ורפואה

דילמות ביחסי רופא-חולה

ד"ר לימור שריר

4 כרכים, בהוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת"א

ספר הגות זה, על ארבעת כרכיו ועשרת שעריו, מהווה מאגר אנציקלופדי של ידע ומחקר המציג את הזיקה שבין ספרות ורפואה מנקודת מבטה הייחודית של המחברת, רופאה בהכשרתה המקצועית, אשר בשנים האחרונות עוסקת בכתיבת ספרי פרוזה והגות. הספר דן בספרות ורפואה מנקודת מבטם של סופרים, משוררים, הוגי דעות ורופאים, ונכתב בעקבות התנסותה של המחברת בקורס ספרות ורפואה שאותו יזמה ותכננה במיוחד לסטודנטים לרפואה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, בהיותה בוגרת שלה, ושאותו היא מלמדת  משנת 2010 (ניתן לצפות בהרצאות קורס ספרות ורפואה באינטרנט).

בהיבט הרפואי-מדעי כוללת המחברת בספר סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות, עם ניסיונות לבאר את פשרן בראי התקופה, לצד ניתוח אספקטים רפואיים חדשניים.

הספר מציג היבטים רפואיים-מדעיים ואתיים משולבים קטעים פואטיים וסוקר השתקפויות של נושאים אלה בעולם העתיק, בקורפוס ההיפוקרטי ובכתבי גלנוס, כמו גם בימי הביניים, בתקופתם של אבן סינא והרמב"ם. כמו כן נסקרת התפתחותם בתרבות היהודית והעברית ובחוקי המדינה-שער האתיקה הרפואית. במסגרת זו מופיעים הדיונים המוכרים במוות, המתות חסד, אתיקה רפואית, ההתייחסות המשפטית למוות (חוק החולה הנוטה למות, חוק זכויות החולה, אמנות אתיות בין רופאים לחברות תרופות, ועוד).

עם שערי הספר נמנים גם שער נרחב העוסק בפסיכיאטריה ושער העוסק ברופאים במלחמת העולם השנייה.

בנושא הפסיכיאטריה – לצד סקירה היסטורית והתייחסות מעמיקה שמופיעה בספר מצד בכירי התחום מופיעה התייחסות לאסכולת האנטי פסיכיאטריה, המציגה את הממד האחר בבחינת תחום מורכב זה. המחברת טוענת שלמרות ההתקדמות שחלה בתחום בהתבסס על המודל הביו-רפואי, תוך התמקדות בהיבטים הגנטיים והכימיים של הסיבות למחלות הנפש, הרי גם כיום כל חברה נוהגת על פי נורמות, השקפות עולם, אמונות וכללי התנהגות המתאימים לה, המסדירים את החיים בצוותא ומגדירים את שפיותה. סטייה ממערכת נורמטיבית זו מהווה איום על החברה המגיבה בדחייתם ואכיפת הערכים הנראים בעיניה כהתנהגות נורמטיבית, לעתים אף בכוח. לדעתה: "חולה הנפש שבוי עדיין בידי התבונה."

גישתה הרב-ממדית של המחברת ביחס לדמותו של הרופא נבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות כאשר לצד ההיבטים ההומניסטים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטים והגדולה שבדמותו (הרמב"ם), נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס (עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד), על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו (בולגקוב), על מצב בריאותו (רבלה), על חמדנותו (מולייר), על נטייתו הפטרנליסטית (קרלוס ויליאמס), על אכזריותו (פוקו) ועוד. באופן זה המחברת מרחיבה את מחקרה לא רק לדמותו של הרופא בעיני מטופליו אלא גם כיצד הוא נבחנן בעיני עצמו וביחס למקום שהוא תופס בחברה בתקופות היסטוריות שונות.

הדילמות שביחסי רופא-חולה נדונות תוך התייחסות לטקסטים של סופרים קנוניים הבולטים בסצנת הספרות המקומית והעולמית לרבות מחקר הייצוג הרפואי ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי, אלי עמיר, וכן ביצירות פרי עטה של המחברת.

מעניינת היא  ההתייחסות בספר למה שנחשב כיום עתידה של הרפואה המודרנית: הרפואה המותאמת אישית. רופאים שיקראו בספר יופתעו ל להיווכח כי דילמות שהעסיקו את הרופאים במהלך ההיסטוריה רלוונטיות גם בימינו.

 

"ד"ר לימור שריר מיטיבה לגייס בעבורכם את אונה במיטבה כשהיא מביאה לידיכם את משמעות מקצוע הרפואה באיור מספר רב של יצירות ספרותיות הנותנות משמעות למקצוע הרפואה. אין ספק שספר זה יהווה כיוון דרך למחשבה כיצד למצוא משמעות לעיסוק במקצוע הרפואה, גם בעתות קשות ועל סף הייאוש. אך לא זו בלבד, יש בספר זה הארה הומניסטית ופילוסופית על אודות משמעות החיים ועל הצורך של הרופא להיות אידיאליסט ואידיאולוג, כי הרי בבסיס מקצוע הרפואה מצויות השאלות האתיות, והרופא, כאיש מוסר, ימצא הרבה כיווני דרך והכוונות מאירות עיניים בספר מחונן, מבריק ובהיר זה".

 פרופ' שלמה גיורא שוהם

 

" נוכחתי לדעת עד כמה חשוב ספר מחקרי זה של ד"ר לימור שריר שנכתב  כהמשכו של קורס ספרות ורפואה פרי תכנונה וניהולה, שכן הוא פותח בפני רופאים לעתיד דילמות  מוסריות ורגשיות במגע בין חולה לרופא וזאת באמצעות יצירות ספרות משמעותיות. הספר חשוב ומועיל לסטודנטים לרפואה, לרופאים ואף לקהל הרחב."

 א"ב יהושע 

 

השקת הספר תיערך ביום חמישי ה-24.11.16 בשעה 14.00 בבניין הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, באולם ע"ש דולפי. (כניסה ברגל מרח' קלאוזנר)

 

לרכישת ספרים מודפסים: הוצאת כרמל, ירושלים

מייל: carmel@zahav.net.il טל: 02-6540578

לרכישת ספרים דיגיטליים : info@epublish.co.il טל: 09-7684441

 

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

 

היום החמישי

 

18.3.93. יום חמישי. קווינטה דה ריבאפריה. בלילה חלמתי שאני נוסע באוטובוס לשרת במילואים, וחוזר באמצע הדרך כי אנחנו נוסעים לצפון הארץ במקום לדרום.

הבוקר אני מתעצל, קצת עייף לאחר הטיול של אתמול, לכן איני יוצא לצעדה. מזג-האוויר במשך כל השבוע חמים יותר מאשר בארץ.

 

9.30. מרצה קים מדרום-קוריאה. הוא מזכיר ראשי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה. לדבריו אין קשר בין שתי הקוריאות. לא יכולים לבקר אלה את אלה. הדיקטטורה מתקיימת בשני אופנים – הסתמכות השלטון על הרגיונאליזם, והאשמת האופוזיציה בנטייה לקומוניזם.

מודרניזאציה בדרום-קוריאה – רק של החברות המערביות העושות עסקים גדולים, ולא של ההמונים המנוכרים. מודרניזאציה היא סיסמה של השלטון, אך לא למרבית האזרחים, לא למעמדות המנוכרים. ההקלות בעיקר למשקיעים. אפשר לרשום חברות על כל שם, וכך לחמוק ממיסים.

ההיעזרות של מפלגת האופוזיציה, שקים נימנה עליה – באיגודים המקצועיים, היתה בין הסיבות למפלתה, כי איגודים אלה, חלקם נחשבים לתומכי צפון-קוריאה, לקומוניסטים. המפלגה הדימוקראטית שלו דומה לזו שבארה"ב. מנהיגה, שעליו הוא מדבר בהערצה רבה, פרש מהחיים הפוליטיים לאחר כישלונו בבחירות האחרונות, והשתקע בקמברידג', או באוכספורד, ללמוד או גם ללמד.

קים מקצר מאוד בדבריו, ומפנה אותנו לתקציר אנגלי של הרצאתו. ניראה שקשה לו לדבר אנגלית.

 

10.00 מרצה פיליס ואנג מטאיוואן. לדבריה חלק גדול מהפארלאמנט, מהאסיפה הלאומית – הם עדיין נציגי מחוזות סין מהתקופה שלפני 1948. וכך גם באסיפה המחוקקת. זה עוזר לשלטון. רק 15% מהטאיוואנים הם סינים מ-1948. ב-1947 נערך טבח של אינטלקטואלים טאיוואנים על ידי הסינים של צ'אן קאי שיק. ב-1988 מת בנו של צ'אן קאי שיק. כיום מערערים גם בבית, בטאיוואן, על המשך התביעה על זכות השליטה בסין. כיום יש לטאייוואן אינטרס להוכיח שהיא ארץ דימוקראטית. לשפר תדמית. יש תחרות עם הרוחות החדשות שמנשבות בסין. הרצאתה מהירה, יעילה אך אינה מובנת בכל פרטיה.

 

11.00. בהפסקת הקפה אני נותן לדה קאמארה את הסיפור עם ההקדשה, וכן שני מאמרים שלי, באנגלית, בנושא הערבי בספרות העברית, שהבאתי איתי אך ניראה לי שלא יהיה לי צורך בהם כי אינם קשורים לנושא הכנס ואיני נדרש להרצות כאן על נושא ייחודי.

 

11.30. מדברת סיגמה הודה, ואחריה בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה או גם התקשורת בממשלת בנגלדש. היא המזכיר הכללי של האגודה לזכויות האזרח בארצה. הגיעו רק היום בבוקר. הרצאתה מלאה עובדות שכמעט אינן אומרות לנו דבר. לדבריה, כיום, הדימוקראטיה בארצה מאוזנת. ראש הממשלה וראש האופוזיציה – שתיהן נשים. זה לא מפני שהפמיניזם ניצח אלא שתיהן יורשות המעמד של אבותיהן. סיגמה מדברת כמו מאשה לובלסקי, אבל מזרחית, כהת-עור ועגלגלה. קוראת את חיבורה כתלמידה שקדנית, המחקה מורה.

שיח' מוג'יב אל רחמן, הוא ובני משפחתו נרצחו כולם. כיום בתו, שהיתה אז בגרמניה ולכן ניצלה – היא ראש האופוזיציה. עבורה זוהי שאלה רגשית. אנשי בנגלדש רצחו את אביה. הרוצחים לא הובאו למשפט. היא חזקה למדי. גם בפארלאמנט. קוראת לשביתות המטרפדות את הצעדים הכלכליים של הממשלה. הם כופים אנשים לשבות. לא שביתות מקצועיות אלא פוליטיות, שמשתקות את המדינה.

סיגמה מספרת על מקרה של גרושה מוסלמית שהתאבדה. כהן דת רצה לשאתה לאישה וסירבה. לכן טען שגירושיה אינם תקפים, ואיים עליה בעונש מוות.

 

אחריה מדבר בעלה, נז'מול הודה, בהופעת אורח. הוא מצייר תמונת מצב פשוטה בתכלית: כאשר המפלגה הקודמת היתה בשלטון, ושלטה גם בטלוויזיה, לא היתה דימוקראטיה. כעת, כאשר הוא שר ההסברה ושולט בטלוויזיה, יש דימוקראטיה, והא ראייה – את אחת התוכניות החשובות לזכויות האזרח מגישה אשתו. בנגלדש פתוחה גם לשידורי טלוויזיה בכבלים, ולכן אין ערך לצנזורה, ויש תחרות עם ערוצים חופשיים עולמיים. את היריבות בין שתי הנשים הוא מייחס לתחושת נקמנות נשית אופיינית, שאינו מביא ברכה לארצו.

דבריו מעוררים מחאה נרגשת מצד אשתו. בסיימה את דבריה אני מתחיל למחוא לה כפיים באופן הפגנתי, ואחריי כל היתר. יש לי רושם שבבית היא השולטת בו. הוא ממוצע קומה, כהה-עור, ממושקף וחייכן. ניראה כמו פקיד בנק זוטר ממוצא עיראקי.

 

13.00. צהריים. אני יושב שוב ליד דה קאמארה. למנה אחרונה מביאות המבשלות קערה גדולה ובה תפיחת-פודינג צהבהבה עשוייה מחלב מרוכז, ומכוסה בערימות של אבקת ביסקוויטים טחונים. משהו דומה לקרם באוואריה. אני מתפתה לאכול שתי מנות. טעות גורלית. בעתיד, עצם ההיזכרות במנה הזו תעורר בי בחילה.

 

15.00. הרצאה של פרופ' גראהם לוק האנגלי. מאכזב. בשיחה על כוס יין, בארוחה, היה הרבה יותר משעשע. עכשיו הוא מתפלסף. נשמע קצת פטפטן. מרבה בציטוטים גם לשם קביעות טריוויאליות. דבריו מזכירים לי את שיעורי המבוא לתורת המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים לפני יותר מ-35 שנה. הדבר היחיד החזק בהרצאתו היא האנגלית השוטפת שלו. אם זו לא פטרונות? שעה שלימה הוא מדבר בהתלהבות, ולדעתי אינו אומר דבר.

 

אני שם לב כי קים הקוריאני, ואוסקאר מפרו, הם היחידים שנותרו חנוטים בז'אקטים ובעניבות. כל השאר, גם אני, כבר לבושים בגדי ספורט קלים, ללא שמץ רשמיות. רק מי שתורו להרצות, ודה קאמארה, שוקדים להיות לבושים באופן רשמי.

 

17.00. תמו הדיונים הרשמיים. אנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות. כל קבוצה תתחיל היום ותסיים מחר לדון ולנסח מעין החלטות או מסקנות, ותמנה נציג מטעמה. נציגי שלוש הקבוצות יתאספו מחר ויציגו את סיכומי הקבוצות, ואחר-כך יסכמו ביניהם הצעת החלטה משותפת שתובא לפורום כולו.

הקבוצה שבה אני משתתף כוללת את קים הקוריאני, גראהם האנגלי, ארתורו הארגנטינאי, איוואן הבוליביאני, ליליאנה הקולמביאנית, פטר הצ'כי, רפאל האל-סאלוואדורי וזיאד הירדני. אנחנו יושבים באולם הדיונים עצמו אבל מוותרים בינתיים על התרגום הסימולטאני, שכבר נסתיים להיום, ומדברים אנגלית.

אני פותח את הדיון הקבוצתי ומציג, תוך תרגום חופשי ממה שכתבתי אתמול בעברית, את הנקודות שלי. גראהם, היושב לימיני, מסתכל בעניין רב כיצד הקווקווים העבריים, שממלאים דף שלם, הופכים לניסוחים באנגלית. בשובי לארץ אני מעבד את הנקודות הללו למאמר בשם "המעבר לדימוקראטיה". תחילה אני מביא בו דברי-פתיחה, שאותם לא אמרתי בדיון הקבוצתי:

 

השתתפתי לאחרונה בכנס, שנערך ב"אקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש", בפורטוגל. האקדמיה פועלת בבית אחוזה עתיק ויפה, מוקף חורשות וכרי-דשא – קווינטה דה ריבאפריה, ליד העיירה סינטרה, שליד ליסבון, והיא מופעלת מטעם קרן פרידריך נאומן.

נושא הכנס היה "המעבר לדימוקראטיה", והשתתפו בו, אחד מכל מדינה, נציגים מארגנטינה, בנגלדש, בוליביה, בראזיל, בולגריה, קולומביה, קרואטיה, צ'כיה, מצרים, אל-סלבאדור, גואטאמאלה, הונגריה, ישראל, ירדן, קניה, דרום-קוריאה, מקסיקו, פרו, פולניה, רוסיה, סלובניה, סרי- לאנקה, דרום-אפריקה, טאיוואן, תאילנד, אנגליה ואוראגוואי.

מרבית המשתתפים היו צעירים-יחסית, אנשי תנועות דימוקראטיות וליבראליות בארצותיהם, הנתונות במאבק לדימוקראטיה. הדיונים הממושכים והמרוכזים היו מעניינים בעיקר בגלל ההזדמנות להכיר אנשים כה שונים, לשוחח איתם וללמוד מהם. לבד מהנציג הירדני (שהייתי הישראלי הראשון שפגש מימיו) – חשתי בכנס אהדה רבה לישראל. אמנם, נושא המזרח התיכון לא היה על סדר-היום, שהוקדש כולו למעבר לדימוקרטיה בארצות מתפתחות.

 

רק שתי "מעצמות" – פרופיסור אנגלי שניראה כמו וודי אלן, ואני, ייצגנו דימוקראטיות מלאות. השאר, כולל הרוסי, ייצגו ארצות המתפתחות לקראת דימוקראטיה, וארצות שבהן הדימוקראטיה נתונה בצרות לא-קטנות או שאינה קיימת כלל. כמקובל הסתיים הכנס בשורה של הצהרות מלאות כוונות טובות, ואולם "הערך המוסף" היה דווקא במה שלא הוחלט אלא בא לביטוי או השתמע מדברי אחדים מן המשתתפים.

 

אחר כך אני מונה במאמר אחת לאחת את הנקודות שחלקן העליתי בדיון וחלקן הובהרו תוך כדי ויכוח:

 

המעבר מהאידאולוגיה הטוטאליטרית של הקומוניזם לאידאולוגיה הלאומית במדינות החדשות והמשתחררות במזרח-אירופה – לא תמיד כרוך גם במעבר לדימוקראטיה. לעיתים זוהי אותה שכבת מנהיגות קודמת שנישארה בשלטון, והיא משתמשת עתה באידאולוגיה הלאומית כפי שהשתמשה קודם בקומוניזם.

 

ההתנגדות לקומוניזם איחדה עמים שונים ולעיתים מנוגדים, כפי שהיה בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה; השחרור מעולו זירז את מגמות הפירוד לפי לאומים.

 

דווקא מפני המצב הטראגי של אותן מדינות, שבאו במקום מה שהיתה פעם יוגוסלביה, חשוב להדגיש דוגמאות חיוביות לתהליך, כגון הדרך השקטה שבה נפרדו צ'כיה וסלובקיה, או רוסיה ואוקראינה.

 

העקרון של זהות לאומית, אתנית או גזעית לכל מרכיב במדינות שהיו רב-לאומיות – הוא חשוב מאוד, אבל, לא זה מה שנחשב ראשון-במעלה, למשל, בעיני הלטינו-אמריקאים – אלא המאבק החברתי נגד העוני, הבורות, והסמים, ובעד הדימוקראטיה. נציג פרו סיפר על הנרקודולארים, שפידיונם קובע את שער המטבע היומי בארצו. הנציג המקסיקני, לאחר ששמע בתשומת לב את דברי הנציגים מקרואטיה ומסלובניה, העיר כי לפי העקרון הלאומי שלהם יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו.

 

אחת הסכנות הגדולות ביותר, האורבות או הרובצות לפתחו של שלטון דימוקראטי, בעיקר בארצות המתפתחות – היא שבהחליפו שלטון דיקטאטורי הוא אינו מצליח להתגבר על בעיות כלכליות וחברתיות קשות. להיפך – השחיתות מתגברת, והאזרחים מזהים את הדימוקראטיה עם אנארכיה ושחיתות, ומתגעגעים לאיש החזק, לדיקטטור, שישוב להשליט סדר.

 

טוב היה אילו היתה זהות גמורה בין תהליך הדימוקראטיה לתהליכי המודרניזאציה והפריחה הכלכלית. אך המצב אינו בדיוק כך. יכולת לחוש קינאה בדברי נציגים ממדינות מזרח-אירופיות, או לטינו-אמריקאיות, כלפי נציגי דרום-קוריאה או טאייוואן – "כיצד זה אתם מצליחים בתהליך המודרניזאציה, ומצבכם הכלכלי טוב, למרות שהדימוקראטיה אינה הצד החזק בארצותיכם? גלו לנו את הסוד! האם יש נוסחת-פלא להגיע למודרניזאציה ולשגשוג כלכלי גם בלי דימוקראטיה?"

 

וניתן היה לחוש בסוג נוסף של קינאה. היו נציגים, בעיקר לטינו-אמריקאים, שביקשו להגדיר את הדימוקראטיה כאוטופיה, כלומר – מטרה שלעולם לא תושג בשלמות, וכל מימוש שלה יהיה חלקי ופגום. הגישה הנגדית טענה שזוהי הגדרה תבוסתנית; הדימוקראטיה, מעצם מהותה, אינה אוטופיה, אינה מצב אידאלי, אלא שיטת מימשל שיש לפעול במסגרתה באופן יומיומי, וגם לשלם את המחיר – פשרות, סחטנות של המיעוט, וכדומה. אך מחיר הדימוקראטיה, כל מחיר – עדיף תמיד על דיקטאטורה מכל סוג שהוא.

 

אחדים מהמשתתפים העלו תביעה מהמדינות העשירות והמבוססות, בעיקר כמובן מארה"ב – "לכפות" עליהם דימוקראטיה, זאת על ידי התניית כל סיוע מבחוץ – בחיזוק הדימוקראטיה המקומית. לעיתים דומה היה שגישה זו נובעת גם מן הייאוש מן האפשרות להצמיח דימוקראטיה מבפנים, וכי הסיכוי היחיד שנותר הוא לייבא אותה מבחוץ.

 

התקשורת הבינלאומית, דרך אנטינות-הצלחת ורשתות הכבלים, כגון CNN וסקיי ניוז, הופכת סוגים מסויימים של צנזורה מקומית על אמצעי התקשורת – למגוחכת ולבלתי-יעילה. מתברר שהתחזית האורווליאנית, שככל שהתקשורת תתחזק ותתרחב כן תגבר העריצות וידוכא היחיד – לא רק שאינה נכונה אלא היפוכה הוא המתקיים עתה – ככל שהעולם נעשה יותר ויותר לעיר תקשורתית אחת, כן מתחזקים הביקורת על משטרים טוטאליטאריים, וחופש הביטוי, והלחץ למעורבות בינלאומית למען איזורים הנתונים במצוקה. הטלוויזיה אף מכניסה מימד של שינוי חברתי ומושגים חדשים שלא היו נפוצים קודם בחברות מסורתיות ומרוחקות, כגון שידורי פורנו ברשתות הכבלים. רשתות-ענק אלו, הגם שהן פועלות מתוך אינטרסים מסחריים ברורים, ראויות לעידוד בגלל תרומתן לחופש המידע ולדימוקראטיה.

 

קבוצות מיעוט בעלות אופי דתי, כגון ההינדים בבנגלה-דש, או המוסלמים בהודו, אינן יכולות להתחדש מבחינה הלכתית מעצם היותן מיעוט הנתון במאבק עם הרוב, ומפני החשש של הרוב לכפות עליהן שינויים מבחוץ. משום כך הן נישארות עם חוקים מיושנים, ארכאים, שחלקם אינו נהוג עוד במדינות שבהן דתו של מיעוט זה היא דת הרוב. נציגת בנגלה-דש אמרה שמבחינה דתית המיעוט ההינדי בארצה מצוי כארבע מאות שנה אחרי הנעשה בהודו. וכך ישנן קבוצות מיעוט שהתעקשותן אינה על יותר זכויות אזרח אלא להיפך, על שימור אורח חיים שיש בו פחות זכויות אזרח ויותר כפייה דתית או לאומית כלפי הפרט בחברתן.

 

תנועות דתיות, הלוקחות חלק בדימוקראטיה בתור מפלגות פוליטיות, פועלות לכאורה לפי כלליה, אך האם הן מוכנות לקבל את מקור הסמכות שלה, החילוני ביסודו, או שגישתן דומה לגישה של קבוצות פוליטיות אחרות, שמנצלות את הדימוקראטיה כדי לצבור בה כוח ולהרוס אותה מבפנים על ידי השלטת צורת שלטון היונקת את מקור סמכותה מתפיסות אנטי-דימוקראטיות?

 

בכך מסתיים המאמר, אך בשיחה עם הקבוצה אני מעלה נקודה נוספת, הנוגעת להתכנסות עצמה. כאשר יש החלפת דיעות בין נציגים של תנועות ליבראליות ודימוקראטיות מכל קצות הועלם, כמו במיפגש הזה – קשה מאוד לעקוב אחר הפרטים משום שהמציאות של כל מדינה זרה ורחוקה למשתתפים ממדינות אחרות. מה שנדרש מהמרצים הוא אחד מהשניים: או להביא סיפורים אישיים חזקים שימחישו את המציאות, כמו סיפורו של פיוס מקניה, או לנסות מההתחלה לתאר רק תהליכים כלליים מנקודת מבט פילוסופית, אינטלקטואלית.

כמו כן אני מספר על בעיות בדימוקראטיה הישראלית, שיש בה מפלגות דתיות שבעצם אינן מקבלות את מקור הסמכות החילוני של הדימוקראטיה אלא רק משתמשות בה, ואילו היה להן רוב, לא היו נוהגות על פיה אלא על פי מה מקור הסמכות הדתית שלהן.

 

הקבוצה שומעת את דבריי, אך קשה לי לעמוד על התגובות. יש עוד כמה התבטאויות. זיאד, שאינו מעיז להעלות את המילה דימוקראטיה על דל שפתיו, מציע שנתרכז בעיקר בחינוך, תהליך שנמשך שנים ארוכות ומביא לשיפור.

כשאני מביא את ישראל כדוגמה לדימוקראטיה שכבר פועלת, הוא מבטל אותי וטוען שאין זו דימוקראטיה אמיתית אלא שלטון כיבוש. אף אחד לא שואל אותו איזו מידה של דימוקראטיה יש בירדן. חסים עליו ונמנעים מלהביכו. אני שומר שאלה זו למקרה שינסה להעלות הצעת החלטה אנטי-ישראלית. אין טעם לדחוף אותו לקיצוניות כל זמן שאינו מעלה הצעה כזו. ואכן, עניין ישראל אינו נזכר כלל בכנס, וגם ההחלטות עתידות להיות כוללניות.

 

אנחנו קובעים להיפגש שוב למחרת בבוקר, לפי התוכנית של הכנס. יש לי הרגשה שפועלת בנו רוח צוות מיוחדת, קצת יותר עניינית, השיחה קולחת, נעימה. משהו יותר פראקטי, ישיר וישראלי, תוך החלפת דיעות פתוחה שיש בה גם ניגודים מעניינים: התיזה של ארתורו, שדימוקראטיה היא אוטופיה שלעולם אי-אפשר להשיגה בשלמות; או האזהרה למזרח-אירופים שלא להתפתות להצלחה הכלכלית של המזרח-הרחוק על חשבון הדימוקראטיה, וכי אפילו דימוקראטיה מושחתת עדיפה על פני דיקטאטורה. גראהם משועשע מן הוויכוח. איוואן רושם כל הזמן בנאמנות. הוא וארתורו נקבעו כנציגים שלנו.

ביציאה מהאולם עולה ריח נורא של דגים מטוגנים מכיוון חדר-האוכל והמיטבח, הסמוכים ליציאה.

 

18.00 כאשר אני חוזר לחדר, אני מתחיל לחוש בחילה וכאב בטן. עצם ההיזכרות במנה אחרונה מעוררת בי רצון להקיא. כאילו הרעלתי את עצמי. אני מתרחץ ומתלבש. מדי ערב אני מקפיד על ז'אקט ועניבה. יוצא לשאוף אוויר. אין לי תיאבון לארוחת-ערב, מה עוד שהנסיון להתקרב לחדר-האוכל אינו עולה יפה בגלל הריח הנורא של הדגים המטוגנים. אני יורד לטייל בשדרה המובילה אל שער היציאה. עדיין אור. אני אומר לעצמי: בעצם, מדוע שלא תעלה לאוטובוס ותקפוץ לסינטרה?

מגיע לכביש, יש תחנת אוטובוס. מחכה רק רגעים אחדים, והאוטובוס מגיע. עולה. הנסיעה נמשכת לא יותר מעשר דקות. מגיע לסינטרה לפני חשיכה. יורד וקונה במגדניה חמש חבילות עטופות נייר של עוגיות סינטרה, לפי הרשימה שנתן לי דה קאמארה. לעוגיות הללו קוראים קיז'אדה, והן עשויות על בסיס של גבינה. המוכר נותן לי לטעום אחת. זה לא מיטיב להרגשת הבטן שלי.

אני עורך טיול רגלי על שפת גיא תלול וירוק, עד לארמון המואר שבכיכר המרכזית של העיר. הארמון שימש במשך מאות שנים את בתי-המלוכה של פורטוגל. חלקים ממנו ניבנו בהשפעת הסיגנון המאורי. הדבר המאפיין אותו הן שתי "ארובות" מוזרות, הניראות מרחוק. מקרוב ניראה המקום די מוזנח וחסר הדר, כמו בית-ספר ציבורי ישן.

החנויות בכיכר ובסימטאות שמעליה, סגורות. יש מעט מאוד תיירים. די שומם. טירת פנה ((Pena על הרכס למעלה מוארת אך אין טעם לשכור מונית ולעלות לשם בלילה, כי לא יהיה אפשר לראות משם את הנוף. מתחיל לרדת גשם דק. במקום לחכות לאוטובוס, חזרה, אני חוזר במונית לקווינטה דה ריבאפריה. הפעם אני שואל מראש למחיר – 800 אשקודוס שהם כ-5.5 דולר, סכום סביר.

אני הולך לישון מוקדם, עם בטן כואבת, סובל מצרבת חזקה כל הלילה. לוקח אמודיום. מקלל את הפודינג של הצהריים, ואת הגרגרנות שלי.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד יקר, אני רוצה להצטרף לדברים על ס. יזהר. מאמריו על החינוך, דור האספרסו וכדומה, היו מאתגרים לשעתם. כיום – חלקם נשמעים מופרכים.

מי שכתב (וכתבו) שהיה אדם עניו וצנוע, לא ידע את אשר הוא סח. יזהר לא היה אדם צנוע כלל ועיקר – ובצדק שכך. הוא ידע את ערכו, אהב את הופעתו שהיתה מרשימה מכל בחינה, "תפס מקום" והיה בעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

אבל גם אם נניח לכל זאת, לדעתי והיא מוחלטת (לפחות בעיניי) הוא היה גדול הסופרים הישראלים בימינו. פרוזאיקון-משורר משכמו ומעלה ועדיין לא קמו לו יורשים ולא צל של יורשים. לא רק חירבת חיזעה, לא רק ימי ציקלג, הטרילוגיה מקדמות, צלהבים וכל ספריו הלאה, ולא נשכח את מלקומיה יפיפייה החד-פעמי ביופיו, הקשים לקריאה אך מדהימים ברמתם הספרותית, באמירה מרובת השכבות והמשמעותיות, בעלת ייחודיות יזהרית. ואי אפשר שלא לציין כיצד הוא מתנה אהבים עם הטבע בצורה כה מרהיבה! הוא היה ראוי לפרס נובל יותר ממרבית זוכי הפרס לספרות באשר הם, זאת, כמובן, לעניות דעתי. אינני כורכת בדירוג הזה את עגנון שהיה תופעה כשלעצמה כממשיך המסורת היהודית לצד ספרות אוניברסלית במיטבה.

ולבסוף, אהוד, כאשר ס. יזהר פגש אותך בהרצאתו באוכספורד, מן הראוי היה שיציין זאת בפני הקהל ולא רק מסיבות נימוס אלא כקולגה מכובד בפני עצמו. אבל כזה היה כנראה גם פן נוסף אצל ס. יזהר.

ותודה למשה גרנות על המילים הטובות שכתב על רשימתי על הקיבוצים. קיבלתי עליה תגובות רבות, דבר ששימחני עד מאוד.

מיכל סנונית

 

אהוד: אף לרגע לא עלה על דעתי שנעלבתי מכך שלא הזכיר אותי. לא. אני פשוט התביישתי נוכח גילויי הטיפשות והשטחיות בדבריו באותה הרצאה באוכספורד ובתשובות לשאלות שנתן לאחריה.

 

* פוצ'ו: כמה צחקתי למקרא הערתך שאתה לא מצנזר אפילו את שיריו של שפינוזה, למרות שהוא ספרדי. לפעמים יש לך יציאות שהורגות אותי.

 

אהוד: אולי לא ניסחת נכון את דבריך. הסיבה שאני לא מצנזר את שיריו של חיימקה שפינוזה – היא בגלל שהוא ספרדי, ונכלל בקטגוריה של אפלייה מתקנת ודמגוגיה עדתית, וממש כמו המשוררים החשובים שלומי חתוכה ורועי חסן – מותר לו לחרבן על האשכנזים.

 

* ליבנו לסמל אלאור אזריה שגוייס בשליחות עם ישראל להגן עלינו ואנחנו מקווים שייצא זכאי במשפט המיותר שנכפה עליו בין השאר בגלל צלם-מרגל פלסטיני שכיר מטעם ארגון הבוגדים הישראלי "בצלם".

 

* שני הפרסים הגדולים של פסטיבל הסרטים חיפה הוענקו היום (ראשון, 23.10) לסרטים דוברי ערבית: "עניינים אישיים", סרטה של מהא חאג', זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, ואילו "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר. שתי הבמאיות מגדירות עצמן פלסטיניות. ["הארץ" באינטרנט, 25.10].

לדעתנו, אם הן ערביות אזרחיות ישראל, אז שלא תכנינה את עצמן "פלסטיניות" כי תחת התואר הזה, הכולל גם את הטרור נגדנו, הן לא ראויות לקבל שום פרס בישראל!

ואם הן מגדירות עצמן  דווקא כ"פלסטיניות" – אז שתעבורנה לייצר סרטים מסובסדים בעזה או בגדה, ושם תוכלנה לקרוא לעצמן "פלסטיניות" – בלי ההגדרה הטמאה של "ישראליוֹת"!

כי שערוריה היא לתת פרסים ציבוריים של מדינת ישראל לפרזיטיות אידיאולוגיות המגדירות עצמן כשייכות לאויבי המדינה אבל ניהנות במצח נחושה מקרנות התרבות והפרסים שלנו!

ואנחנו כותבים את הדברים האלה בצער, באמת בצער – כי אם לא היו השתיים משתדלות להתפרסם כ"גיס חמישי" תרבותי המכוּון בתוכנו נגדנו – היה אפשר להתגאות בהישגיהן כחלק ממרקם יחסים מוצלח בין רוב היהודים לרוב הערבים בישראל הדמוקרטית, ולהתגאות גם בנשים ערביות בישראל, שהן לא רק נרצחות על "כבוד המשפחה" אלא גם במאיות סרטים, לעומת סעודיה, למשל, ששם את הסרט הסעודי היחיד והיפה שנוצר עד כה, "וואג'דה", ביימה במאית סעודית [או גרמנייה?] מתוך קרון סגור: "נאלצתי לתת הוראות מתוך רכב הצילום, כשהמסך מולי – והם מצלמים בחוץ," סיפרה.

ומעניין שהתופעה החצופה הזו של השתנה ערבית-ישראלית עלינו בטקס הפרסים כלל לא מזיזה לאירגוני הנשים בישראל. מה שמרגיז אותן זה שהפרס ניתן בפסטיבל לגבר יהודי ישראלי מוכשר, השחקן משה איבגי, שטרם הורשע בשום הטרדה מינית!

איבגי בטח לא הספיק לעשות אפילו אלפית האחוז ממה שקרה וקורה יום-יום במשך עשרות שנים לאלפי שחקניות צעירות בהוליווד, ובייחוד עם מפיקים שיודעים להפיק מגופן של היפהפיות השאפתניות זיונים אינטימיים נהדרים, שאחרת כיצד היתה קיימת תעשיית הקולנוע בארה"ב, שלא לדבר על תעשיית סרטי הפורנו המשגשגת שם?

 

* שלום לחברי גרעין שדמות, תזכורת: ביום שישי הקרוב, 28.10.16, תתקיים בעין גדי אזכרה לחוה ולמאיר רון ז"ל.

בשעה 13.00 עליה לבית הקברות, ואח"כ התכנסות במועדון העגול.

הבאים לאזכרה יכולים לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ, החל משעה 11.30, במחיר מיוחד.

דליה, בשם משפחת רון

 

* אהוד שלום. לאחר שקראתי את תגובתם מלאת הקצף של נעמן כהן ושל גרנות הבנתי שאטוויסם בספירה הפובליציסטית-ספרותית  בעלת משמעות שונה לחלוטין מזו המוכרת לי בביוספרה. בביוספרה אטוויסם מוגדר כחזרה לביטוי גנטי שהיה קיים בדור הורה(ים) קודם.

כבן למשפחת פרדסנים אזכיר לך כי לאטוויסם מייחסים תופעה נדירה למדי של הופעת פירות הדומים לזן התפוזים בלדי (שפריו עגול והוא בעל זרעים רבים) על עץ שמוטי שהורכב במקור ברכב שנלקח מענף שמוטי. על בסיס ממצאים נדירים של עצים כאלה הניחו כי מקורו של השמוטי במוטציה בעץ בלדי שגרמה לשינוי גנטי מאוד ניכר שהרי השמוטי שונה מהבלדי לא רק בצורת ובטעם הפרי אלא אפילו במבנה העלה.

 ולא אכנס לפרטים הטכניים כיצד מוטציה יחידה יכולה לגרום לשינוי קיצוני כל כך אבל אציין רק שרוב המוטציות בעלות אפקטים מזעריים (שינויים נקודתיים)  וחלקם הגדול מאוד של אלה חסרות השפעה כלשהי.

וכעת שניסיתי להסביר מה קורה באטוויסם הביולוגי אנסה להבהיר לקוראים שלך מהו אטוויסם ספרותי זה לפרסם אצלך ח-ה סס של ביקורת על עגנון לאחר שכבר פרסם ח-ה סס בספרו התנך כף החובה.

שהרי כך כתב משה גרנות ברשימה אצלך עגנון הוא אומנם סופר גדול אבל כסופרים גדולים אחרים גם  עגנון  חטא הרבה   בפשע השנאה. ומסקנת הקורא שפשעי השנאה של עגנון  גדולים במיוחד  שהרי סופרי העולם הגדולים הגבילו שנאתם ליהודים בלבד ואילו שנאתו של עגנון הקיפה את כל אומות הגויים בעולם.

 ועל מה הוא מבסס את קביעתו שעגנון חטא כאותם אנטישמים משכילים ששפכו רירם על היהודים כאחרוני הקלגסים שספגו שנאתם עם חלב אמותיהם? על ציטוטים מפרקים מהם משתמע שעגנון שנא את מי שהשתמד וגם על מכתב שכתב לאשתו ובו הוא הוקיע אישה ירושלמית יהודייה שהתחתנה עם מוסלמי וניבא שבניה עלולים להפוך באחד הימים למחבלים.

ובאהבתו הרבה של גרנות לכל באי עולם (מסכן גם זו מורשת יהודית שמנפצת את הסטיגמה שגרנות מיחס לבני עמו שהרי בחג הסוכות הקריבו שבעים פרים לשלומם של שבעים אומות העולם) התעלם גרנות מכרוניקה ירושלמית כואבת מהעבר הלא רחוק שדיווחה שחלק מהמרצחים  אכן נולדו לאימהות יהודיות נשואות לאבות מוסלמים וצריך רק מעט מידע סוציולוגי בחברה הערבית להבין למה בני האישה (היהודייה) ינסו להוכיח כי נאמנותם נתונה לדרכם של בני משפחת אביהם המוסלמי.

אבל אהבה חובקת עולם בזה לקטנות כגון הרגישות היהודית לנישואי תערובת ולעוד פרטים הלכתיים-טכניים חסרי פשר ביוכימי שייחדו את חיי היהודים לאורך הדורות. ולא אבוא בחשבון היסטורי עם חסידו השוטה של גרנות מר נעמן כהן שהזכיר שמייסדי המדינה החלוצים הציונים לא היו מתלמידיו של הקנאי והחשוך  שבוודאי היה מתנגד לציונות ולהקמת מדינת היהודים שהיא "חידוש" לטעמו.  וכאן מתגלה לא טעמו אלא קוצר הבנתו החברתי וההסטורי של המומחה הגדול לביקורת מלומדת שבעיקרה מתבססת על אומנות המיחזור של שמות האנשים אליהם הוא נטפל. ושכח האיש כי למורים דגולים גם אם הם קנאים וחשוכים יש לא רק תלמידים קנאים וחשוכים אלא גם תלמידים מורדים ומישיבת פרשבורג ומישיבת וולוזין יצאו והגיעו לכאן הרבה יותר חלוצים מאשר מכל חוגי הרפורמה ההונגרית והגרמנית גם יחד. ואוסיף על קוצר הראיה והעצמת ההשכחה שראשוני ראש פינה וראשוני זכרון ועקרון ואני משאיר לאהוד לקבוע את שיעורם בפתח תקווה היו שומרי תורה מצוות וכך גם התלמידים המעטים הראשונים במקווה ישראל. ולא רק שהעלייה הראשונה כללה בעיקר יהודים דתיים אלא גם רוב בני ובנות העלייה השנייה, זו שמרדה וזו שהדחיקה את זיקתה לדת ישראל, חזרו לכאן כיוון שאימותיהם היו יהודיות וכילדים למדו בחדרים חשוכים ובישיבות ומהיכרותי האישית עם מעטים מהם אני יכול להעיד שגם כשגילו את האור הגדול של ההשכלה והמהפכה עדיין נשאו בתוכם תוכן יהודי, וכשהצטרף לסדר שערכנו חלוץ כזה לאחר שישים שנים בהם התרחק מכל עניין דתי  הוא שמח לפרש עבורי קטעי הגדה שלמד עד שנתו ה-17 כאשר הוסמך כבר לרבנות. 

 וכשאזל המטען הזה אצל רבים מבני העליות בהשפעות הנאורות הסוצאליסטית המשתקפת בתנ"ך כף החובה ובניהם פגשו את המתנדבות זהובות השער הם נדדו בעקבותיהן לארצות מוצאן  והשאירו את החלוציות והציונות לנותרים שמרדו בהוריהם הנאורים דוגמת יריב בו אהרון ז'ל ואנשי חוגו הרבים המבכים את מותו.  וצריך להיות עיוור כדי לא להבחין כי מרוץ השליחים ממשיך וממשיכים ונושאים אותו בהקרבה רבה מתנחלים ובני המתנחלים שזיקתם לארץ היא חשוכה ברוח החתם סופר והנודע ביהודה והרב אלקעי שהיה רב בקהילתו של סבו של הרצל ושל הרב קוק ושל רבנים שהתנך ומפרשיו ממשיכים לשמש עבורם כמעיין המים הזכים ממנו הם שואבים את אהבתם לארץ הזו.

בימי התנ"ך בגוש עציון ניתן למצוא קהל אלפים שהשכלתו הכללית רחבה כשל מנויי הפילהרמונית והבימה והם נוסעים עשרות ומאות קילומטרים ולומדים פרקי תנ"ך וסוגיות תנ"כיות בהקשרן הדתי ההיסטורי והספרותי ובבתי הכנסת בראש השנה ניתן למצוא מתפללים המעיינים בספרו של עגנון ימים נוראים והם שואבים משם לא שנאה ולא קנאה אלא אהבה למסורת יהודית שבולשביקים ניסו לעקור מהשורש תוך שהם מנפנפים בסיסמאות סוציאליסטיות שלימים הסתבר שהיו כיסוי לעולם רע ואכזר שהצמיח את משפטי הרופאים שהיו אטוויסם להאשמת היהודים בהרעלת הבארות ובגרימת המגפה השחורה.

מבקר ספרות מכובד ככל שיהיה חייב להיות זהיר בכתיבתו וחשוב מכך צנוע בשיפוטו להכתיר את עגנון כשונא כל מה שלא יהודי זה מתן לגיטמציה לכל אנטישמי וצריך להיות עיוור הסטורית וחברתית כדי לא להבין זאת. לאנטישמיות צורות שונות ורבות והיא נפוצה בארצות שונות ורשימתו המיותרת של גרנות לא הוסיפה טיפת אהבה לגויים אבל העניקה לשונאינו את מה שאנשי "בצלם" העניקו לאויבי ישראל בעולם. 

ואגב, מומחיותי וירוסים של צמחים והייתי מנהל מעבדה ע"ש שמואל טולקובסקי במכון וולקני ופרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון והווירוסים הללו דומים מבחינה ביוכימית לנגיפים תוקפים בני אדם וחיות בית והמילה וירוס במקור מלשון ארס ואם המבקרים המכובדים שלך ימשיכו בשפתם הארסית אשמח לענות להם בשפת הווירוסים.

 

אהוד: הבאתי את דבריך כלשונם, ללא עריכה, ולא הייתי ממליץ למבוקריך להמשיך את הוויכוח איתך – כי אתה חי כנראה בעולם בעל כללים ומושגים משלך, וזאת אני אומר לך כבן למשפחת פרדסנים מפתח-תקווה.

 

שושנה צוריאל: בתגובה לדעתו של מפא"יניק ותיק – אברהם כץ עוז, בדבר 200 מיליון האמריקאים שאנחנו לא מכירים ויתכן מאוד שהם יצביעו בבחירות עבור טראמפ, והוא עוד עלול להיבחר כנשיא ארה"ב. הנה הסיפור שלי כיצד נפל בחלקי הכבוד לפגוש בהם ולהכיר אותם בביתי הפרטי.

הזדמן לי פעם להכיר כמה מהם: אל העיר בו התגוררנו בעבר, נהריה, הגיעה קבוצת תיירים מארה"ב לביקור, ראש העיריה החליט לחלק אותם לבתי תושבים דוברי אנגלית לארוחת ערב ובילוי משותף בחיק משפחה ישראלית על מנת שילמדו על החיים בישראל ועל כל מה שמתרחש בארץ. זו היתה קבוצת תיירים שכללה עובדי רכבת מהפריפריה של ארה"ב, שמקום העבודה בשיתוף עם הכנסייה ארגנו להם 'סיור מאורגן' במקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, הם היו דתיים מאד ונהגו ללכת לכנסייה בכל יום ראשון באופן קבוע.

וכך הגיעו אלינו זוג אמריקאי כדי לבלות במחיצתנו כל אותו הערב. שוחחנו איתם, ואז בעקבות איזה סרט מעולה שעלה על הבד באותה תקופה, שוחחנו על הוליווד – מרכז תעשיית הסרטים בארה"ב.

ופתאום הם פתחו פה אנטישמי ומרושע והאשימו את היהודים על שהם משתלטים ברוב חוצפתם על תעשיית הסרטים בהוליווד.

ואז גם התברר לנו, לתימהוננו, שהאנשים הבורים האלה אינם מודעים לעובדה שיהודים וישראלים הם אותו עם, הם לא היו אנשים משכילים והם סברו שלישראלים במדינת ישראל אין כל קשר עם יהודים באשר הם.

ובהמשך, למרבה התימהון, הם שאלו אותנו בתום לב, האם אנו ישראלים קתוליים או ישראלים פרוטסטנטיים?

כך שאברהם כץ עוז צודק בהחלט באומרו שהוא לא בטוח שטראמפ יהיה המפסיד בבחירות, כאשר בוחרים מסוג זה יצביעו עבורו בקלפי.

 

* ישנן שמועות יחצ"ניות כי פרס נובל יינתן בקרוב לאייל שני בקטגוריה של כרובית בטחינה בפיתה כי כאשר מדובר בכרובית, הכול אפשרי.

 

* נמענים שקיבלו מאיתנו קבצים שיש בעיות בפתיחתם מתבקשים לפנות אלינו שוב ונשתדל לשלוח להם קובץ בצורה טובה יותר לקריאה.

מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת

ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל