גיליון מס' 1189

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תשע"ז, 31 באוקטובר 2016

עם צרופות תמונת ברוך בן עזר ראב, ואיטה טיטלבוים בת חמש באסטרחן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָמוֹנְקִי בִּיזְנֶס... // ברוך בן עזר (רַאבּ): ניל"י, נרשם על-ידי חיה עירוני, פתח-תקווה, 1.9.1954. עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה. העתיק וערך: אהוד בן עזר. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ג. איך כמעט עברתי את הבחינה אצל פרופ' קירזון. // מתי דוד: 1. רשמי ביקור בלוכסמבורג. 2. חיים רמון מתיימר להיות המתריע והמושיע הלאומי. // עמוס לויתן: מכתב למערכת "הארץ" שלא התפרסם: רגל על לשונו. // יהודה דרורי: 1. כך יש להגיב להחלטת אונסקו. 2. השמאל המגוחך הזה... // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שישי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו, ו. אהרון. // אהוד בן עזר: נטרא, באך, מוצרט וחטיה בוניאטישבילי בלי מהטה במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר". // אורי הייטנר: 1. סדר יהודי חדש. 2. צרור הערות 30.10.16. // רון גרא: 4 שירים. // איטה טיטלבוים [יהודית בן עזר]: השוקולד הראשון שלי. // נעמן כהן: רכבת העמק אחרי תשעים שנה. // אלי מייזליש: הבית הלבן מגיב בעניין פינוי עתידי של התנחלויות ומאחזים. // אני מחרבן על האשכנזים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. גירסה מתוקנת. // אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום השישי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מָמוֹנְקִי בִּיזְנֶס...

אֶתְמוֹל, בִּכְלוּב בַּגַּן הַתָּנָ"כִי בִּירוּשָלַיִם

רָאִיתִי שְלִישִּיַּת קוֹפִים, כָּל קוֹף בְּמִקּוּמוֹ.

אֶחָד כִּסָּה אֶת שְתֵּי עֵינָיו, שֵנִי – אֶת הָאָזְנַיִם 

וְהַשְּלִישִי – אֶת פִּיו, כְּמִין צֶנְזוּרָה שֶל עַצְמוֹ.

וְזֶה הִזְכִּיר לִי תֶכֶף אֶת אוֹתוֹ פִּסְלוֹן יָדוּעַ

שֶל "לֹא רָאִיתִי", "לֹא שָמַעְתִּי", "לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם",

אֲבָל פִּתְאֹם שוֹמֵר גַּן הַחַיּוֹת, בְּאַקְט תָּמוּהַּ 

תִרְגֵּם לִי פַּנְטוֹמִימָה מוֹנְקִית זוֹ בְּמִין דִּקְלוּם

שֶלֹּא בִּקַּשְתִּי כְּלָל לְדַקְלְמוֹ לִי, אַךְ גִּלִּיתִי

שֶלְּמַרְבֵּה הַפְתָּעָתִי יֶשְנָם כַּמָּה קוֹפִים

הַמִּתְמַצְּאִים בְּכָל שְבִילֵי הַגּוּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי

שֶלָּנוּ, לּא פָּחוֹת מִמַּאכֶערִים מְשֻפְשָפִים

וּכְשֶאֲנִי שוֹאֵל מֻמְחִים: "כֵּיצַד זֶה, חֵי שָמַיִם

בֵּין קוֹף לְמַאכֶער יֵש  קַוֵּי דִּמְיוֹן מְשֻתָּפִים?"

אוֹמְרִים לִי כִּי יֵש מוֹנְקִי בִּיזְנֶס שֶפּוֹלִיטִיקָאִים

לֹא מְעַטִּים אֶצְלֵנוּ כָּאן לָמְדוּ מִן הַקּוֹפִים.

כָּךְ לְמָשָל: לַמְרוֹת שֶהַשּוֹפְטִים חָשְׁפוּ רֹב חֶשֶׂף

שֶהֻזְרְמוּ כַּסְפֵּי צִבּוּר לְכִיס פְּרָטִי מְאֹד

שָמַעְנוּ "לֹא רָאִיתִי כְּלָל מַעֲטָפוֹת עִם כֶּסֶף

וּמֵעוֹלָם כְּלָל לֹא קָרָה לִי  בְּדַרְכִּי לִמְעֹד

מִדֶּרֶךְ הַיָּשָר לְדֶרֶךְ הַמָּמוֹנְקִי בִּיזְנֶס

וְלֹא מָסַרְתִּי לִידֵי שוּלָה שוּם מַעֲטָפָה." 

אַךְ לָאוֹמֵר זֹאת לֹא חוֹלֵל עוֹד שוּם פְּרַקְלִיט זָרִיז נֵס

שֶיְּקַצֵּר אֶת זְמַן שִבְתּוֹ בַּכֶּלֶא בִּתְקוּפָה.

לְהֶפֶךְ: לֹא מִזְּמַן שָמַעְנוּ דוּגְרִי כָּאן כֻּלָּנו

כִּי הָאֳרְכָה אוֹתָהּ תְקוּפָה בִּמְקוֹם שֶתְּקֻצַּר

וְכִי, כְּפִי שֶקָּבַע כְּבָר בֵּית מִשְפָּט עֶלְיוֹן שֶלָּנוּ,

הָיוּ שָם גַּם הָיוּ מַעֲטָפוֹת, מַמָּש אוֹצָר...

וְעוֹד סִפּוּר מָמוֹנְקִי בִּיזְנֶס צָץ כָּאן כַּיָדוּעַ

עַל מִפְלָגָה שֶעַל בְּכִירֶיהָ יֵש כִּתְבֵי-אִשּוּם

וְחוֹתָמוֹ הָרִכּוּזִי שֶל מַנְהִיגָהּ טָבוּעַ

עַל כָּל הַפוֹיְלֶע-שְטִיקִים שֶל כְּפוּפָיו, אֲבָל בְּשוּם

פָּנִים "אֵין לוֹ מֻשָּׂג" אֵיךְ מָעֲלוּ וּפָעֲלוּ שָם

כָּל הַסָּרִים לְמָרוּתוֹ הַדְּרַסְטִית שֶל הַ"בּוֹס"

וְהוּא, שֶלֹּא כְּרֹב נוֹשְׂאֵי-כֵּלָיו שֶהֻפְלְלוּ שָם,

נָקִי מִכָּל חֲשָד כְּשֶהֵם, רַק הֵם חוֹטפים שָם שוֹס.

וּמִתְבַּקֶּשֶת כָּאן תְּמִיהָה שֶעַד עַכְשָיו לֹא גָזוּ

כָּל נִמּוּקֶיהָ, צִדּוּקֶיהָ וּזְכוּתָהּ לִשְאֹל:

אֵיךְ תִּתָּכֵן שְחִיתוּת-עֲנָק כָּזֹאת בְֹמִפְלָגָה זוֹ

שֶכָּל הַמִּתְרַחֵש בָּהּ, אִם קָטָן וְאִם גָּדוֹל,

מֻתְנֶה בְּהַסְכָּמַת הַ"בּוֹס" הָאוֹטוֹרִיטָטִיבִי

שֶכְּלוּם בְּלִי אִשּוּרוֹ וִידִיעָתוֹ לֹא נַעֲשֶׂה 

וְרֹב כְּפוּפָיו צְפוּיִים בְּבֵית-הַדִּין לִבְּרוֹךְ אַקְטִיבִי  

אַךְ הוּא בִּלְבַד כָּאן צַח כַּשֶּלֶג וְתָמִים כְּשֶׂה?

עַל כָּךְ מֵשִיב שוֹמֵר הַגַּן כְּמִי שֶמִּתְלוֹצֵץ בָּהּ

בַּשְּאֵלָה הַזֹּאת וְשָׂם מִתַּחַת לְעֵינוֹ

בְּזֶ'סְטָה מִזְרָחִית שֶשְּמָהּ "עָלֵינָא?" אֶת הָאֶצְבַּע

בָּהּ חִיש מַצְבִּיעַ הוּא עַל שְלוֹשֶת דַּיָּרֵי גַּנּוֹ

וְסָח לִי: "מִי שֶכָּאן חוֹזֵר בְּאֹפֶן סִיסְטֵמָתִי

עַל הַתֵּרוּץ שֶל "לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם" כְּמוֹ הַקּוֹפִים

שֶל "לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם" וְ"לֹא רָאִיתִי", "לֹא שָמַעְתִּי"

חָשוּד בְּמוֹנְקִי בִּיזְנֶס –  אֲבָל שֹחַד בִּכְסָפִים

זֶה כְּבָר מָמוֹנְקִי בִּיזְנֶס וּכְשֶעֵדֶר צֹאן חוֹמֵס אֶת

שְׂדוֹתָיו שֶל הַצִּבּוּר בְּאַקְט פְּלִילִי אֲנִי תוֹהֶה 

אִם דַּעַת-הַקָּהָל שֶל עַם שָפוּי סוֹף-סוֹף גוֹרֶסֶת

שֶכְּשֶכְּבָשִׂים גּוֹנְבוֹת אֵין אַחְרָיוּת עַל הָרוֹעֶה...

אהוד: זה נורא נחמד להכות על "חטאיו" של אהוד אולמרט, מה שעושה את כולנו טובים יותר וממש צדיקים. ראש עירייה אחר של ירושלים, טדי קולק, היה חוזר מחו"ל ובכיסיו מעטפות מלאות כספים שקיבל כתרומות, וזה היה בסדר גמור. וקולק לא היה ראש העיר ירושלים בתקופה קשה כמו האינתיפאדה השנייה, שבה היה אולמרט ראש העיר וזכה לכל השבחים על תיפקודו ועל מסירותו ואומץ ליבו. אבל זה נורא נחמד להכות על חטאיו של אולמרט – כי אז חטאינו שלנו, של כולנו, מלבינים כשלג, כולל "ביבי טורס" אחרי "ראשון טורס".

* * *

מבט נהדר על ישראל מהשמיים

https://www.youtube.com/embed/vtdpP0_kBMw?rel=0

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

ניל"י

נרשם על-ידי חיה עירוני

פתח-תקווה, 1.9.1954

דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה,

או לארכיון של ספר תולדות ההגנה

(וזאת כ-30 שנה אחרי כתיבת הזיכרונות על שרה ופרשת ניל"י)

על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

ידידות יפה שררה בין משפחתנו לבין הפיינברגים והבלקינדים, עוד מאז נשלח אבא [יהודה ראב] לראשון-לציון להדריך את המתיישבים החדשים. הוא הכיר אז את משפחת בלקינד והתיידד עם אימו של אבשלום [בת משפחת בלקינד], וידידות זו בין המשפחות עברה גם לדור שני. כך שאני היכרתי את אבשלום עוד בהיותנו ילדים ואהבתיו כאח.

ואם, למשל, מצאתיו בבית-קפה ערבי על שפת-הים ביפו "עסוק" בתגרה עם ה"בחריה" [הספנים הערביים של יפו. – אב"ע], עמדתי מיד על ידו ועזרתי לו להרביץ. ייתכן מאוד שהוא היה אשם בתגרה והוא שהתחיל, אבל, עמדתי לצידו וזרקתי כיסאות. וזוכר אני שאבשלום אמר אז בלשון המליצית שלו:

"כך יאות. הדור השני נלחם כמו הדור הראשון..."

הוא היה "פנטזיר" – בעל דמיון, נלהב וסוער, והיה אומר: "ברית דמים היא לנו היום..."

בין צעירי חדרה וצעירי זיכרון היה הוא היחידי שנמשך לבית האהרונסונים והגדעונים, עד שהוכתר בתואר מזכיר מדעי של תחנת הניסיונות בעתלית. וכאשר הארבה בא ב-1915 וג'מל פחה מינה את אהרנסון ל"מצביא הלוחמים בארבה", מינה אותי אבשלום למפקח ראשי במלחמה בארבה במחוז עזה ובאר-שבע. בדו"ח על תצפיותיי וסיוריי בקשר לארבה, שהייתי שולח לאהרנסון, לא חסרו הערות שחרגו ממסגרת ההסתכלות בארבה, כמו למשל – שמצאתי משוכת צבר בלי קוצים ב"וואדי-סוחב", שעל יד אשקלון, או הערה שהלטאות בסביבות באר-שבע ניראות יותר כהות וקצרות-זנב, וכו'.

ניראה לי שדיווחים (או – שדו"חות) אלו עשו רושם על אהרון, ואמנם לאחר זאת הזמין אותי למשְׂרת מרכז העבודה לעתלית, וקיבלני לעבודה.

הארבה חלף באחרית מאי 1915. בספטמבר הוזמנתי לביקור בזיכרון ובעתלית. אחרי זה הוזמנתי לחיפה, ובלכתי ברחוב פגשתי את אבשלום בעגלה ושמעתי מפיו שהוא מפליג למצרים באונייה אמריקאית שעגנה בחיפה. ליוויתי אותו לנמל, בלא לדעת במה העניין. לפני כן יצא אלכס [אלכסנדר אהרנסון] לאמריקה, והתחיל מפרסם מאמרים בשם: "סֵיפַכְּ אַחְמַר יַא-שׂוּלְטָן" (חרבך, 'קיסר', אדומה...). גם רבקה נסעה, וגם סם [שמואל אהרנסון].

כשבאתי בנובמבר-דצמבר לתחנה מצאתי את אהרון ואבשלום, ושרה באה גם היא, מקושטא. בספטמבר הפליג אבשלום למצרים, ובנובמבר כבר מצאתיו בעתלית. הוא ירד בלילה מאונייה מול עתלית. לא ידעתי דבר, אבל התפלאתי מאוד ואמרתי לו: "הצולל ועולה..." – את הסוד לא גילו לי...

לאחר זמן-מה סיפר לי אבשלום שהוא הספיק לקשור קשרים עם הצבא האנגלי במצרים, והואיל ובניין התחנה צופה אל פני הים, ניתן לנצלו לשם קשר עם האוניות הבריטיות. ואכן – על משקוף הדלת בקומה העליונה, העשוייה אבנים מסותתות לבנות – היו תולים לוחות שחורים קטנים, כדוגמת לוחות בתי-הספר, ועליהם רושמים כביכול תצפיות של מזג-אוויר: טמפרטורה, לחץ [ברומטר], רטיבות וכו', אלא שלמעשה לא שימשו לוחות אלה אלא כאותות לאוניות. (המרחק מהתחנה היה שניים-שלושה קילומטר). ספינות אנגליות קטנות היו מפליגות מדרום לצפון וחזרה תחת דגל כחול, ועלינו הוטל לצפות ולעקוב אחרי תנועתן וכיוונן. את פרטי התצפיות היו מוסרים למשרד לזיכרון, לאהרון או לאבשלום.

*

בבואי לעתלית עדיין היה שם חיליק ויצמן, אולם הוא עבר אחרי חודש-חודשיים לחיפה. [חיליק, יחיאל ויצמן, היה ידידו הטוב של ברוך, ואביו של עזר. דמותו של חיליק בחיפה מופיעה בשם בדוי, ברומאן האוטוביוגראפי שכתב אחיינו של ברוך, יצחק ראב, "עלה ברוח", בהוצאת ספריית פועלים. לאחר מותו של ברוך מסר בנו, אהרון בן עזר, לעזר ויצמן – צרור חילופי מכתבים אינטימיים של אביו חיליק ויצמן, שהעדיף לאחסנם אצל ידידו ברוך בפתח-תקווה ולא בביתו-שלו! – אב"ע]. מה טעם הביאו אותי לעתלית – האם זה במקומו של חיליק שרצו להיפטר ממנו, או טעם אחר, אינני יודע...

בערך בדצמבר 1951 – ינואר 1916, סיפר לי אבשלום על הקשרים, אבל לא היו לי תפקידים מיוחדים מחוץ לתצפיות, הסתכלויות וביקורים קצרים בחוף הים לראות אם ירד מישהו או אולי הגיעו בקבוקי דואר.

הלכתי לביצה לצוד ברווזים, ובכדי שההסוואה תהיה מלאה, קשרתי קשרי ידידות עם הצ'וויש בנוקטה הסמוכה לחוף הים – ביר בדואיה – בה היו 3-5 שוטרים, וכשפגעתי בברווז היה "ידידי" חולץ את נעליו הקרועות ונכנס לביצה ומוציא את הציד. ליתר ביטחון שלחתי מדי פעם בפעם כמה ברווזי-בר לקימאקם של חיפה, שצדתים בביצה...

רעיון ניל"י קסם לי ומצא הד בליבי והשיחות עם שרה עוררו את האמונה בצדקת הפעולה. בשיחותיה איתי היתה שרה מסבירה שכוונת התורכים לחסל אותנו כשם שחיסלו את הארמנים. כך התבטא ג'מל פשה. והיה ברור שצריך לקיים קשר עם האנגלים, להכין נשק ולהודיע להם על הנעשה פה, וכן להביא כסף לקנות חיטה לגרושי יפו וכו'.

ביום חורף אחד מצאתי מכתב תלוי על הרולו (מכבש) שעמד בצד הדרך. במכתב שהיה כתוב אנגלית נאמר ש"הידידים רוצים לשמוע מה שלומכם, כי מזה זמן רב לא שמעו דבר..."

את המכתב הזה הוריד באישון לילה רבין – עגלון מפתח-תקווה. זה היה בחור בן 25-26, מנתיני רוסיה ומגורשי יפו, שירד מהאונייה בלילה וקשר את המכתב.

מאז קבלת המכתב ארבתי בלילות במשך שבועות על ידי הרולו כדי לתת את מכתב התשובה, בהנחה שה"דוור" יבוא שנית, אבל כנראה שהסימנים והאותות הכזיבו או היטעו, והקשר נותק...

עוד לפני קבלת המכתב ניסה אבשלום לעבור דרך המידבר למצרים בכדי לחדש את הקשר, אבל נתפס מדרום לבאר-שבע, הובא בפני בית-דין צבאי וקיבל "פלקות" ברגליים. נמצא אצלו מכתב חתום על-ידי מ.פ. (מרים פסקל) אל בעלה [פרץ פסקל] במצרים. על השאלה על ידי מי נכתב המכתב ענה אבשלום שהוא קיבלו מאהובתו, אבל מי היא סירב לגלות.

הוא חזר לתחנה והחליט לנסות מזלו בצפון. הוא נסע, אפוא, לקושטה ומשם חשב לעבור לרומניה. אבל בהיותו בקושטה מצאנו את המכתב על יד הרולו, ואז שלחנו לו טלגרמה שיחזור, הוא חזר וחיכה לחידוש הקשר, אבל לאכזבתנו לא שמענו דבר. ואז תיכנן אבשלום שנית לצאת לדרום והשתמש הפעם ביוסף לישנסקי.

עוד לפני זה, ב-15 ביוני 1916, משראה שאין קשר – נסע אהרון לקושטה ומשם לגרמניה, כאילו להתראות עם אנשי מדע. מגרמניה נסע לנורווגיה, ומשם פנה לגרמניה וביקש רישיון לנסוע לאמריקה. ואז באה השאלה בקונסוליה הגרמנית בחיפה אם להרשות לו לצאת או לא. ואני, בתור בעל פספורט אוסטרי וקשרים עם גרמנים, נסעתי לקונסוליה לענות על השאלות.

באתי בחוצפתי הצברית, וכשנשאלתי לשם מה נסע אהרון, עניתי: "לחקור בענייני החיטה הפראית וכו'," והרישיון ניתן.

וכאן אירע מה שאירע. אהרון התקשר עם הצירות האנגלית, אבל בהיותו באונייה בלב-ים, באה אוניית-משחית אנגלית והורידה אותו והובילוהו ישר לאלכס. [הכוונה לאלכסנדריה. – אב"ע]. בשביל הצנזורה כתב אהרון שהוא נוסע לאמריקה להתראות עם ידידיו. אבשלום כעס ואמר: "החזיר הזה, נוסע לתענוגות לאמריקה ומשאיר אותנו פה..."

וכאן יש לתאר את ההתנגשות שלי עם אבשלום. אני אמרתי שאהרון כתב זאת רק בכדי להטעות את הצנזורה [התורכית], ואילו אבשלום קיבל את הדברים כהווייתם והאמין. אותו זמן החליט על דעת עצמו לעבור למצרים ויצא עם יוסף.

אבשלום ואני רבנו פעם לילה שלם, עד שאבשלום יצא מכליו, שלף את האקדח ואמר: "בוא לדו-קרב!" –

אמרתי לו להסתיר את האקדח ולשמור אותו להזדמנויות אחרות. "אני לא אשלוף את אקדחי נגדך..." –

והנה מצלצל הפעמון לעבודת הבוקר... וירדתי למטה. חדרה של שרה היה סמוך לחדרנו, וכשעליתי חזרה מצאתיה אדומת-עיניים. היא סיפרה שלא עצמה עין כל אותו לילה, כי שמעה את הוויכוח בינינו אבל לא יכלה להחליט מי הצודק בינינו. הוויכוח נסב בין היתר גם על השאלה אם הוא רשאי לסכן את עצמו או לא.

אחרי מותו של אבשלום הגיע אהרון לעתלית באונייה. [עלינו – מחוק] עלו אז להתראות איתו, ויוסף לישנסקי ירד אלינו בתור ממלא מקומו של אבשלום ומכוון הפעולה. יוסף לא סיפר על מותו של אבשלום. תעלומת סופו של אבשלום עוררה את נעמן ללכת למידבר ולגלות את האמת. (יוסף סיפר שאבשלום נשלח כאילו לאנגליה לבית-ספר לקצינים).

*

פרשתי מניל"י מאחר שלא הסכמתי לדרכיו של יוסף. הוא התחיל להביא חבילות שהכילו נעליים לנערות מבתי-מסחר במצרים, ושוקולד "קֶדְבּוּרִי" [אנגלי].

אמרתי שאין זה נחוץ וכי "בשביל זה אין לסכן אף ציפורן אחת של אדם..."

אני זוכר שפעם בשבת הזמין אותנו חותנו של ראובן שוורץ, אותי ואת ראובן לטיול לגורן. זה היה בשבת, ותוך כדי טיול אמר לנו בזו הלשון: "היבדלו מהעדה הרעה הזאת..." – הוא התנגד לכל העניין...

עניתי לו שאינני יודע אם צריך להיבדל או לא, אבל אני בין כה וכה חוזר, כי אבא קורא לי הביתה... אבל האמת היא – שלא עצת שוורץ ולא גזירת אבא הניעו אותי לעזוב את ניל"י, כי אם התנגדותי לדרכי יוסף.

כתבתי אז מכתב לאהרון והסברתי מדוע אני עוזב את עתלית וסיימתי: "ואני חוזר לבית-אבא ואתנהלה לאיטי – עד בוא הגאולה."

ברור שנקטתי לשון סתרים וכתבתי שהתחנה הפכה ל"בית מלון, וכו'." התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא-חשבון. הוא נהג בזבוז בכספים, נכנס לבתי-מלון, נסע בכרכרות ועורר בכך תשומת-לב. שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה קבצן ופה לפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות. ומניין, אפוא, לקח כסף?

הוא סידר לו פספורט על שם יוסף טובין. אבל כולם הכירוהו וידעו מיהו. לא הסכמתי לדרכים אלה. אמרתי שעליו לשבת בתחנה ואל לו להסתובב.

עזבתי את עתלית בפסח 1917, אחרי גירוש תל-אביב. שרה ניסתה לעכבני.

אחרי הטיול בגורן אמר לי ראובן שוורץ: "ואתה חושב שתימלט? ואם ישימו יד עלינו?"

אמרתי: "לא הפחד מגרש אותי. אינני מנסה למלט את נפשי..."

ויכוחים עם יוסף לא היו לי. ניסיתי כמה פעמים להוכיח אותו, אבל לא היתה לדבריי השפעה. הוא היה עונה לי להגנתו שהינה בא מגנרל זה או אחר, מאנשים חשובים וגדולים, כלומר – שהוא פעיל ועסוק...

עוד לפני בואו של יוסף דפק לילה אחד על הדלת בחור אדמוני, ממושקף, שירד מהאונייה והביא מכתב מאהרון. סיפר שאבדה לו גרב על שפת הים, ואני יצאתי לחוף, מצאתי את הגרב, וכיוון שאלה היו גרביים אנגליות, – שרפתי את שתיהן, וכן הוצאתי מכיסיו את הסיגריות האנגליות. את הבחור סידרתי בעבודה, כאילו היה עריק מה"שוכרה" בבאר-שבע, ויעצתי לו להיזהר ולמעט שחה עם הפועלים וכו'. הוא שהה אצלנו מיספר חודשים עד שבאה האונייה והוא חזר [למצרים].

על אותה אונייה עלה גם ליובה שניאורסון ונסע למצרים. אבולעפיה רפאל היה בשירות במצרים וגם כן בא כמה פעמים לעתלית. אבל זה היה כבר בקיץ, כשלא הייתי שם. את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון. שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.

*

חזרתי לפתח-תקווה ונישארתי שם עד סוכות [תרע"ח, שלהי 1917]. עבדתי בפרדס. אבל בינתיים פורסם עניין ניל"י וכל האנקורים על הגגות צייצו על המרגלים, והדברים הגיעו ליד כך שספרדי אחד בפתח-תקווה התפאר שירד מהאונייה, וכשאסרוהו התורכים התברר ש"להד"ם".

בסוכות נתפסו יונים שהגיעו לקיסריה במקום לעתלית. המודיר תפס את היונים, אבל לא היה יכול לפענח את המכתבים שהיו כתובים בכתב-סתר.

ראיתי ש"האווירה" חמה וכי מסוכן להישאר – וקמתי ונסעתי לדמשק. קיבלתי עבודה אצל גריגור וילבושביץ, מהנדס של ג'מל פשה, ועבדתי אצלו כמנהל עבודה. כשהתחילו להגיע מהגרים והביאו את האסורים הראשונים, הרגשתי שגם בדמשק האווירה דחוסה בשבילי, וכשבא [ישראל] אהרוני לדמשק לחפש צייד בשביל המוזיאון הזואולוגי שלו בלבנון, בטניל (מפעולות ג'מל פשה), הצעתי את עצמי למישרה זו ועברתי לקסרה – המנזר של הפרֵיר. שם הייתי עד סוף 1917. סיפרו לי שצעירים מ"ועד-ההגירה" חיפשו בביתי את יוסף. אחרים אמרו שבאו לחפש אותי. כששוורץ נחקר על לישנסקי, אמר שהכיר אדם בשם זה שבא לתחנה אל פיינברג וראב, אבל מזמן שהם עזבו – לא בא יותר.

על זה ענה הקימקם החיפאי: "שתי הציפורים, כלומר – פיינברג וראב – כבר נמצאים מזמן במצרים." וייתכן שמשום כך לא חיפשו אותי.

אותו זמן כבר התקדמו הבריטים, התחילו הגירושים גם מפתח-תקווה, וקיבלתי טלגרמה משמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח) מתול-כרם, לבוא לקבל את משפחתי, כיוון שהכול זזים צפונה. נסעתי במכוניתו של קומנדנט גרמני לדמשק. הגעתי לדמשק באותו בוקר בו ניתלו יוסף ונעמן, וראיתי אותם תלויים – על המרג'ה בכיכר מרכז העיר, וזיהיתים, כמובן. הגרמני שאל אותי אם אלה ערבים. אמרתי: "אולי ארמנים ואולי ערבים, אינני יודע."

*

[שייך לתקופה מוקדמת יותר, לפני נסיעתו לדמשק – אב"ע]. בהיותי בפתח-תקווה, באה אלינו שרה ואכלה אצלנו ארוחת-צהריים. היא היתה ידידה של אשתי [רבקה] ושלי. היא ביקשה אז ממני לחזור לעתלית באמרה שיש די כסף והמצב שופר. בשעה שאני הייתי בעתלית אכלנו דורה. אמרה שהתחנה הולכת לאיבוד וזקוקה לאדם. כניראה שחשה עצמה מבודדת אחרי מות אבשלום. החשבה שאצילה מיוסף, שלא אהבה אותו ביותר, או מחשבה אחרת – אינני יודע. אבל לא נעניתי. אמרתי לה שלא התנאים הרעים הבריחו אותי מעתלית, כי אם יוסף שדרכו ודרכי שונות, וכיוון שהוא עומד בראש – עליי לעזוב.

היא היתה אז בדרכה מירושלים יחד עם יוסף. בדרך נכנסו לראשון, ואחר-כך התעכבו בפתח-תקווה. יוסף הלך לגברת [מרים] ] פסקל למסור דרישת-שלום מבעלה [פרץ, הנמצא בקהיר], והיא (שרה) באה אלינו. אגב – סיפרה לי אז שקיבלה אקדח חצי-מאוזר ושאלה אם יש לי כדורים, ונתתי לה. בכדורים אלה איבדה את עצמה לדעת.

לא ייתכן שיוסף הרג את אבשלום. אינני זוכר באיזה רושם הייתי אז, אבל עכשיו ברור לי שלא. וזה למרות שלא אהבתי את יוסף [וראיתי כאיש הפקר – מחוק].

*

[דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה. על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים. אב"ע].

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ג. איך כמעט עברתי את הבחינה אצל פרופ' קירזון

בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה גרתי לבד בחדר לפי בחירתי, כי רציתי לכתוב. רק בשבועיים הראשונים גר איתי ציקה, חברי מהקיבוץ, שישן  בשק שינה לצידי על הרצפה הקרה.  הוא  היה מוכן להמשיך לגור איתי באותם תנאים כל השנה אבל אני, איש המעשה, רציתי להקדיש את זמני לכתיבה ועזרתי לו למצוא חדר במוסררה , בשיכון הסטודנטים עם סטודנט חובש כיפה.

פרט לכתיבה היו לי גם מחשבות רציניות – עד כמה שזה לא יראה אמין – בקשר ללימודים. המחשבות האלה קיננו בי לפני שהתחלתי לשמוע הרצאות באוניברסיטה. עד אז  ידעתי אמנם שאני לא מטומטם, אבל לא ידעתי שלמוח שלנו יש זכות בחירה משלו. אצלי הוא נמלט מכל מה שקשור למתמטיקה ומכל שפה לועזית הנכתבת משמאל לימין. עובדה שבערבית, הנרשמת כעברית מימין לשמאל, דווקא היו לי ציונים טובים. ( עכשיו אני חושב שחבל שלא למדתי סינית, כי יש להניח שגם בשפות הנכתבות מלמעלה למטה, הייתי יכול להתגלות כתלמיד עם עתיד). 

לאחרונה, כשעשיתי סדר בארגז המכתבים שלי, מצאתי מעטפה תפוחה שעליה כתוב: "פתרון התעלומה המסבירה איך הצלחתי לקבל תעודת אגרונום." לא זכרתי במה מדובר, עד שפתחתי בזהירות את המעטפה ומצאתי בה שלל פתקים המקופלים בצורת קונצרטינות. בפתקים, הרשומים בכתב יד זעיר מאין כמוהו, מצאתי את כל הנוסחאות בכימיה ובמתמטיקה ואת כל המילים  הנדרשות להיכתב בשפת לעז.

בשנים הראשונות הייתי כותב את ההרצאות במחברת וממנה מעתיק בכתב זעיר לפתקים, שבלעדיהם לא הייתי ניגש לאף בחינה. בשנות הלימוד האחרונות כבר הייתי יותר חכם, ובמקום לכתוב את ההרצאה למחברת ואח"כ להעתיק לפתק, הייתי כותב את עיקר ההרצאות ישר לפתק וחסכתי המון זמן. כל מה שהייתי צריך, זה רק למספר את הפתקים ולזכור בעת הבחינה לאיזה כיס הכנסתי את הנושא שעליו נשאלתי במבחן.

מזל מיוחד היה לנו עם פרופ' פטנקין, שלימד כלכלה את כל תלמידי השנה הראשונה במדעי הטבע.

באחד הסיפורים שסופרו עליו, נאמר שהגאון הזה ביקש באחד מהשיעורים הראשונים  שלו, מתנדב שייגש ללוח. איש לא הצביע. בפעם השלישית כשאמר:

"אני לא מבין, איך אתם, גיבורי מלחמת השחרור, מפחדים ללכת ללוח?"

קם פלמחניק אחד, פנחס זוסמן (המכונה סיקו), וניגש ללוח. סיקו היה מפקד הפלוגה שלי במלחמה ונחשב לאחד הלוחמים הנועזים והנערצים. פטנקין הכתיב לו תרגיל על הלוח וביקש שיפתור. סיקו הסתכל על הלוח, הסתכל והסתכל היפנה את הראש ימינה ושמאלה, ולא הבין למה בעצם הוא רץ ללוח.

פטנקין  תפס מיד  שחבל על הזמן ושאל אותו באיזו מגמה הוא לומד.

סיקו השפיל את עיניו והודה: "בפקולטה לחקלאות."

פטנקין מלמל: "תיארתי לעצמי," היפנה את עיניו לעבר אולם ההרצאות, שהיה מלא מפה לפה ושאל: "מי עוד שייך לפקולטה לחקלאות?"

כעשרים  אצבעות התרוממו בהססנות. פטנקין העיף מבט חטוף בבעלי אותן אצבעות והכריז: "כל תלמידי החקלאות משוחררים מהשיעורים שלי!" 

נשמעו קולות צהלה וכל הסטודנטים לחקלאות פרצו החוצה, גם אלה שקודם פחדו להרים יד.

אי אפשר לגמור את הסיפור על סיקו בלי לציין שברבות הימים הוא הפך להיות פרופיסור ומרצה בכיר לכלכלה בפקולטה לחקלאות ושימש גם כיועץ כלכלי למשרד החקלאות. יש להניח שפטנקין היה גאה בו מאוד ואולי אפילו ציין לא פעם שסיקו היה תלמידו.  

 כארבע שנים לאחר אותה חגיגה, כשהמחזור שלי נכנס לשיעור הראשון בכלכלה אצל פטנקין, העיף הפרופסור הנכבד מבט מודאג על הסטודנטים שמילאו את האולם והודיע:

"תלמידי הפקולטה לחקלאות חופשים לצאת!"

נדמה לי שהייתי הראשון שיצא בריצה מהחדר.  בעקבותיי רצו  גם כל האחרים, וכל זאת בלי שצעקתי: "אחריי!"

בתעודה שקיבלתי בתום חמש שנות לימוד נעדר המקצוע כלכלה, אולי מפני שפטנקין לא ידע איך רושמים ציון שהוא נמוך יותר מים המלח. 

הבחינה שהכי הפחידה אותי, היתה זו של פרופ' קירזון שלימד אותנו כימיה. מקצוע הכימיה היה בשבילי תעלומה שאינה ניתנת לפתרון. עד היום אני לא מאמין שיש דברים כל כך זעירים כמו מולקולות. נכון שבמיקרוסקופ משוכלל אפשר לראות כל מיני דברים קטנים כאלה שלפעמים אפילו זזים, אבל זה שבתוך הדברים הקטנים האלה יש דברים עוד יותר קטנים שנקראים אטומים, זה בכלל נראה בעיני כלא בא בחשבון, וכל מה שקשור לחשבון – כבר אמרתי –  לא שייך לסביבה שלי.

אם לא די בכך, הנה הוסיפו לדברים הבלתי נראים  האלה צרה נוספת, כשהעניקו להם  כינויים באותיות לועזיות כמו  H2O אוCO2, ועוד רוצים שנדע גם מה קורה כשמחברים אותם לH2SO4-  או ל-Fe2O3.

טוב, לא נעשה עניין מאטומים או מולקולות, אבל לא תוכלו לשכנע אותי שבתוך האוויר, שאותו אפילו אי אפשר לראות במיקרוסקופ, יש כל מיני חלקים כמו חמצן ומימן ופחמן, שאפשר לערבב אותם בלי שהם נראים בכלל.

כבר בגימנסיה הרצליה, כאשר  המורה הנערץ כרמי יוגב, הביא לנו כל מיני כדורים צבעוניים וקרא להם בכל מיני שמות לועזיים, ידעתי שהוא סתם ממציא דברים, כדי לבלבל לנו  את המוח. כל מה שעניין אותי  באותם שעורי כימיה, ואולי גם את רוב התלמידים, זה  לדעת אם יש לו קשר כימי לזרובבלה היפה מהספרותית. היתה זו שמועה שעברה מפה לאוזן  וסיקרנה אותנו יותר מכל דבר אחר בגימנסיה.

עם פרופסור קירזון מהאוניברסיטה  לא היו לי אף פעם הרהורים כאלה. הוא היה קטן קומה ומצומק, ואף פעם לא  ניסיתי לברר אם יש לו בצד איזו סטודנטית מתמחה או לא. מה גם, שאמרו עליו שהוא איש כל כך טוב לב, עד שאצלו עוד אף תלמיד לא הצליח להיכשל בבחינות.

באותו בוקר בו צעדתי לרחוב ממילא להיבחן בכימיה, פסע לצידי איתן שינהויז, אחד התלמידים הקולניים של הכיתה, שחלום חייו היה להיות רועה צאן בגליל. לאיתן היתה אצבע אחת קטועה מאז ימי הצבא, ואף פעם לא סיפר לנו אם מדובר ברימון שהתפוצץ לו ביד, או בסכין חדה שהחזיק בידו כאשר קילף תפוחי אדמה. כשצעדנו  לאולם הבחינה ניסה להרגיע אותי ואמר שמדובר באחת הבחינות הקלות. אני לא הייתי בטוח בעצמי באותו יום, כי לא הספקתי להכין פתקים על כל החומר, והכול בגלל בתיה. כשישבנו על מדרגות ביתה, אחרי שהתגלגלנו חבוקים על חלקת הדשא החשוכה  בחצר ביתה, אמרתי לה שמחר אני נשאר בערב בביתי כדי להתכונן לבחינה בכימיה.

אמרה לי: "אז בוא תתכונן אצלי בבית, גם לי יש שיעורים להכין."

אמרתי לה: "אבל את יודעת שאצלך קשה לי להתרכז."

אמרה לי: "להפך, אם תהיה אצלי אני אעזור לך, כימיה זה נורא קל."

לך תסביר לה שמה שקל לה, אצלי זו קריעת ים סוף. בסוף לא יכולתי לעמוד בפני הפצרותיה, ובבוא הערב באתי אליה עם המחברות ועם פתקים מקופלים, האמורים להתמלא באותיות קטנטנות.

כשההורים של בתיה ראו שבאתי ללמוד, קפצו על ההזדמנות ויצאו לראות סרט. עד שיצאו, ניסיתי לשנן וללמוד כמה נוסחאות בעל פה, כי פחדתי שישאלו אותי למה אני כותב באותיות כאלה קטנות. רק אחרי שיצאו התחלתי ללמוד ברצינות והשארתי לבתיה את  מלאכת הגירוש של יוסי הקטן, שרק רצה לשחק אתי בדמקה.

בסופו של דבר הספקתי להתכונן רק על רבע מהחומר עד שההורים שלה חזרו. חשבתי שאחזור לביתי הקרוב ואספיק לעבור על יתרת החומר, אבל בתיה התעקשה ללוות אותי. הרשיתי לה ללכת עד הספסל בפינת הרחוב ושם התיישבנו כדי להיפרד סופית. מעל הספסל היתה פעם מנורה, שאחד מצעירי השכונה מצא לנכון לנפץ אותה. בתיה ניצלה את האפלולית והניחה יד על ירכי. הייתי אמנם רווי ומרוקן אחרי הגלגולים של אמש, אבל לבתיה היתה כף יד מחוללת פלאים. ברגע אחד גזו כל הגזים  שדחסתי לראשי. החנקן יחד עם  החומצה הגפריתנית ועם דו תחמוצת  הזרחן הפכו לנעלמים  בלתי מושגים, ונחש המכנסים שלי הפך לנושא הדקל. כדי שלא אחוש את עצמי כפוי טובה, תפסה בתיה את ידי והניחה אותה לנפשה על ירכה ענוגת השרירים. רמז יותר עבה מזה לא יכולתי לקבל. עד מהרה הייתה אצבעי מחטטת לתוך מעמקיה, בעוד  ידה מפלסת דרך  כפתורי מכנסיי  כדי לעטוף ברחמים רבים  את שומר הסף.  איני יודע כמה זמן ישבנו ככה ללא אומר, עד שנגמר כל החומר ואני ידעתי שאצטרך להתגנב הביתה בזהירות, ולא לתת לאימי הזדמנות להביט לעבר מכנסיי.

למחרת בבוקר, כשצעדתי  לצידו של איתן ברחוב ממילא, הבעתי לפניו את חששי שאני עם המזל שלי, בטח אקבל שאלות על החומר שלא הספקתי להתכונן אליו.

איתן הציע לי התערבות. אם אכשל הוא מזמין אותי לצהרים במנזה, ואם אעבור את הבחינה, אני אזמין אותו.

הסכמתי, כי הייתי בטוח שאנצח בהתערבות. הבחינה התחילה ברגל שמאל. כאשר הגענו לאולם מצאנו שהוא כבר מלא וכל המקומות ליד התלמידים הטובים, כבר תפוסים. בלית ברירה התיישבתי בשורה הרביעית ליד תלמידים שאני לא מכיר. התפללתי לטוב, אבל  התפילה כנראה לא היתה מספיק  עמוקה, כי כשהסתכלתי על השאלות, ראיתי שאין הפתעות. שום שאלה לא התאימה לפתקים שהספקתי להכין. הנס היחיד שקרה לי בא מתלמיד שישב מאחוריי. הוא נגע בכתפי והושיט לי פתק שהיה מיועד לתלמיד שישב לפניי. בפתק היה רשום: "שאלה מס. 2".  העברתי את הפתק לנמען, ואחרי שתי דקות ראיתי את כף ידו מגרדת את כתפו ובין אצבעותיה הפתק הנדרש. מיהרתי לקחת אותו, ולפני שהעברתי אותו אחורה, הזדרזתי להעתיק את התשובה לדף שלי. אחרי כמה רגעים שוב טפיחה על השכם  עם פתק נוסף שבו רשום: "שאלה מס. 3".

 שוב מיהרתי להעביר את הפתק קדימה, וכאשר החנון שישב לפניי החזיר לי את הדף עם התשובה, הוא נלכד על ידי המשגיח אשר פנה אליי ואמר: "תן לי את הנייר."

ניסיתי להתגונן ואמרתי: "הוא לא שלי."

הוא לא התחשב וחטף  אותו ממני לפני שהספקתי לראות את התשובה. 

חשבתי שבזאת הסתיימה הפרשה,  אבל הוא לא חשב כמוני. אחרי  שהציץ בפתק אמר לי לקום ולעבור לשורה הראשונה. הייתי מוכן לקיים את פסק הדין, שהיה הרע במיעוטו, אבל היתה לי בעייה. מאחר שלא הספקתי להכין פתקים לכל החומר, לא היתה לי ברירה אלא להשתמש במחברת הכימיה שלי, שעליה התיישבתי. המחברת היתה פתוחה במרכזה  ואני תיכננתי לדפדף בה לכשאזדקק לחומר הרשום בה. בבית כבר ניסיתי את הדבר, וגיליתי שכאשר אני מפסק את ברכיי, נוצר רווח שמאפשר לי לראות קטע ניכר מדף המחברת. היתה זו שיטת העתקה מסוכנת, כי היא הצריכה להפוך דפים לעתים מזומנות  והמשגיח הסקרן , עלול לשאול את עצמו למה הבחור הזה מנסה כל הזמן לגרד בביצים.

עכשיו, כשהמשגיח אמר לי לקום, חששתי שהוא יבחין על מה ישבתי, שלא לדבר על זה שרציתי לקחת את המחברת לאן שאלך. כיוון שכך ניסיתי להרוויח זמן על ידי התמקחות, כי אחרי הכול, אני לא אשם אם התלמיד שישב מאחוריי לא הצליח להגיע עם היד אל היושב לפניי, ומישהו היה צריך לעזור לו.

קיוויתי גם שבמהלך הוויכוח, הפושע יקום ויודה שהוא רצה רק להשוות אם פתר נכון. מסתבר שהוא אפילו לא חשב על כך ואני הייתי בצרות, כי עד לרגע זה אף פעם לא נתפסתי בהעתקה, והנה אני הולך לאבד את שמי הטוב.

למזלי, מישהו הצביע ואמר שנגמר לו הנייר.  המשגיח אמר שיש ניירות על שולחן המורה ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לקום בזריזות ולהעלים את המחברת מאחורי ילקוטי, שהיה מונח לרגליי.

בשורה הראשונה לא היתה לי עבודה, כי היא היתה כמעט ריקה, ומרחק של שלושה כסאות הפריד ביני ובין היושב הכי קרוב, שלא לדבר על זה  שראיתי שהוא מנסה להציץ ולראות מה אני כותב.

הייתי מיואש, כי אפילו כדי שקירזון יוכל להעביר אותי, צריך להיות משהו כתוב על הדף.

וכאן קרה לי עוד נס. תלמידים מחוננים, בעיקר של החוג לרפואה, גמרו לענות על השאלות והניחו את הדפים הפתורים  על השולחן, ליד חבילת הדפים הריקים. זאת היתה ההזדמנות שלי לקום ולקחת דף נקי ובאותו משלוח יד, גם לקחת דף מערימת המבחנים הגמורים. 

חזרתי בשלום למקומי ושמחתי לראות שאיש מהמשגיחים לא חש במעשיי. ידעתי שעכשיו אני אפסיד בהתערבות עם איתן, אבל הייתי מוכן לקבל את הדין, אם זה ישחרר אותי מלהיבחן במועד ב'.

כשהתחלתי לבדוק את הדף שגנבתי בחירוף נפש,  כמעט רציתי לבלוע את הכובע שלא היה לי. המנוול הזה שהקדים להחזיר את הבחינה, ענה רק על מחצית התרגילים. מה הוא ממהר להחזיר את המבחן, אם יש לו עוד רבע שעה עד הצלצול? ממש רציתי להרוג אותו, אבל כבר לא היה זמן ולא יכולתי לחזור לשולחן ולקחת מבחן אחר. בדלית ברירה העתקתי לנקי את אותם תרגילים שפתר, והחזרתי את שני הדפים בדיוק ברגע שנשמע הצלצול.

עד היום אני לא יודע מי היה התלמיד שאת הדף שלו לקחתי, אבל אם הייתי יודע, הוא לא היה יוצא ממני חי, כי גם את החלק שפתר – פתר בשגיאות, ובגללו הצלחתי להזים את המימרה שאצל קירזון אי אפשר להיכשל. אפשר ועוד איך אפשר...

המשך יבוא

* * *

באבל על מותו של חברנו

אהרן כהן

איש מקסים רב פעלים ושבע ימים

באל על, ב'טאג'-מאהל' ביפו

וגם בצפת

תנחומים לעדנה ולכל בני המשפחה

* * *

מתי דוד

1. רשמי ביקור בלוכסמבורג

במסגרת טיול בגרמניה, ממוקד בעמק נהר הריין ובעמק נהר המוזל, הזדמנתי במחצית חודש אוקטובר (מזג אוויר קריר ונפלא ללא גשם) לעיר לוכסמבורג, ומה רבה היתה הפתעתי מעיר הבירה היפיפייה של המדינה הקטנטונת החבויה בין גרמניה, צרפת ובלגיה.

בזכות האתרים והנופים שנגלו לעיניי, בזכת מדריכה מקומית סימפטית ויעילה ובזכות מזג האוויר הנפלא והמפתיע, גיליתי עיר יפיפייה השוכנת בראש צוק מעל שני עמקים.

שמה של העיר לוכסמבורג כשמה של המדינה לוכסמבורג המכונה הדוכסות הגדולה. היא זכתה לכמה כינויים מעניינים: "גיברלטר של הצפון." "המרפסת של אירופה." "הלב הירוק של אירופה." לשכת התיירות מכנה את לוכסמבורג כ"הסוד הכמוס ביותר של אירופה."

לוכסמבורג היא אחת משלוש המדינות העשירות בעולם (קטאר. סינגפור. לוכסמבורג). תחילתה כמצודה צבאית, שהוקמה בראשית המאה ה-10. מאז עברו עליה שליטים וכיבושים רבים. עברה מיד ליד של גרמנים, צרפתים והולנדים. עצמאותה, ריבונותה וגבולה של לוכסמבורג הוכרו בהסכם לונדון ב-1839.

שטחה הכולל כ-2600 קמ"ר. חיים בה כ-600 אלף תושבים. 40% מהם זרים. הקבוצה הגדולה של הזרים הם פורטוגלים וכן צרפתים, גרמנים ואיטלקים. בנוסף לאלה באים ללוכסמבורג מדי יום מגרמניה ומצרפת כמה עשרות אלפים לעבודה וחוזרים מדי יום לביתם לארצותיהם.

בנוסף חיים ועובדים בעיר הבירה כמה אלפי נציגים ופקידים, הבאים מ-28 המדינות החברות באיחוד האירופי שמשרדיהם ממוקמים בעיר לוכסמבורג שהיא אחת משלוש בירות אירופה.

לוכסמבורג היא דמוקרטיה פרלמנטארית (60 חברים בפרלמנט), במסגרת מלוכה קונסטיטוציונית. נשיא הנסיכות הוא הומו מוכר. קיימות שלוש שפות רשמיות: גרמנית. צרפתית. ו"השפה הלוכסמבורגית."

העיר לוכסמבורג היא אחת משלוש בירות אירופה (בנוסף לבריסל ולשטרסבורג).

העיר מתאפיינת בשני אזורים שונים: הרובעים העתיקים והביצורים. הרובע החדש הבינלאומי בשם קירשברג, שבו שוכנים רוב המוסדות והארגונים של האיחוד האירופי (EV) שבהם בניינים מודרניים, רבי קומות, ואולמות התכנסויות של האיחוד האירופי.

60% מתושבי העיר (400 אלף) הם זרים שהגיעו מ-140 מדינות שונות. קהילת הזרים הגדולה ביותר (הם כשישית) הם פורטוגזים, ואחריהם צרפתים, גרמנים, בלגים, איטלקים, ספרדים, שוודים, יוצאי יוגוסלביה.

הרובע קירשברג – מיקרוקוסמוס של חיים משותפים

 ל-28 עמים ומדינות

רובע מודרני שנמצא בבנייה רבת היקף של מוסדות נוספים. ברובע זה מצויים הבניינים והמשרדים של מזכירות הפרלמנט האירופי. בית הדין לצדק ולזכויות אדם. בית המשפט האירופי. בנק ההשקעות. ההוצאה לאור של האיחוד האירופי. הספרייה המשפטית הגדולה בעולם. מדובר ברובע מודרני עם בנינים רבי קומות. בית הספר האירופי עבור ילדי נציגי 28 מדינות האיחוד. במקום עובדים כ-13,000 אנשים. ברובע מצויה גם בריכה אולימפית. בניין הפילהרמונית. קומפלקס מסחרי. הרובע הבינלאומי הוא הניסיון להגשמת החזון של האיחוד האירופי. במוסדות האיחוד עובדים כמה מאות של מתורגמנים.

הרובע העתיק ומערכת הביצורים

מרכז העיר הוא מקבץ של מדרחובים וכמה כיכרות (בשיפוצים), שפע חנויות ומסעדות. באזור נמצא בניין העירייה שבו נחתם הסכם השילומים עם גרמניה. מכיכר החוקה יש תצפית מרהיבה. הליכה קצרה מובילה לטיילת המכונה המרפסת של אירופה שממנו נשקף נוף עוצר נשימה לעמק ציורי שבו נהר ובו מצוק המכיל מערכת מערות שנחצבו בסלע לאורך 23 ק"מ. במקום גנים יפים, חומות וגשרים ציוריים. כמובן הארמון המלכותי ושפע של מוסדות תרבות ומוזיאונים. המיוחד מוזיאון לתולדות הטבע.

לוכסמבורג בירת האיחוד האירופי

העיר לוכסמבורג היא מרכז כלכלי ופיננסי עולמי של האיחוד האירופי (EU) שחברות בו 28 מדינות שבהן חיים כ-500 מיליון. בעיר פועלות נציגויות של 140 בנקים בעולם. במקום פועלת הבורסה השלישית בגודלה בעולם. 50 אלף חברות מהעולם רשומות בעיר. ליד שדה התעופה קיים אזור סחר חופשי. העיר משמשת מרכז פיננסי ובנקאי עולמי.

קרנות איסלאמיות וסיניות משקיעות במוסדות הפיננסים המקומיים של האיחוד האירופי. העיר נמצאת במיקום גיאוגרפי מצוין לעסקים, בקרבה לשתי ערי הנמל רוטרדם ואנטוורפן. לוכסמבורג חברה בברית נאט"ו. 

היוזם והמייסד של האיחוד האירופי – רוברט שומן

הוא יליד לוכסמבורג שקיבל השכלה גרמנית וצרפתית. כיהן כשר החוץ של צרפת. הוא יזם את הרשות האירופית לפחם וברזל, המוסד שקדם להקמת השוק האירופי (בריסל) והפרלמנט האירופי 750 נציגים (שטרסבורג). במלחמ"ע השנייה נעצר וישב בכלא הגרמני שממנו ברח והצטרף למחתרת הצרפתית. הוא היה האב המייסד של האיחוד וכיהן כיו"ר הפרלמנט האירופי הראשון.

כלכלת לוכסמבורג מבוססת על בנקאות, תעשיית פלדה ופיננסים. האבטלה נמוכה מאוד. האינפלציה נמוכה. רמת חיים והכנסה גבוהות מאוד. מדיניות ההגירה גמישה. פליטים מוסלמים לא מגיעים ללוכסמבורג. מערכת החינוך מבוססת על רב לשוניות ורב תרבותיות – מערכת מסובכת מאוד שאמורה לתת פיתרון ל 21,000 תלמידים של משפחות הדיפלומטים ממדינות ה-.EU בפרלמנט מדברים באחת מהשפות המוכרות: "לוכסמבורגית", גרמנית וצרפתית. במסחר, בבתי מלון ומסעדות מדברים בעיקר בצרפתית. ברחוב אפשר לשמוע שפות זרות רבות.

יהודי לוכסמבורג

במלחה"ע השנייה לוכסמבורג נכבשה ע"י הגרמנים. כל היהודים של הקהילה הקטנה שחיה בה גורשו והועברו לגטו לודז' בפולין ומשם כמו כל היהודים הושמדו בתאי הגזים. רק 12 יהודים שרדו. בחודש אוקטובר השנה התקיים טכס זיכרון בפרלמנט.

כפי שהזכרנו, הסכם השילומים בין נשיא גרמניה קונרד אדנאאואר לבין דוד בן גוריון, נחתם בבניין העירייה בלוכסמבורג. בישראל קיימת נציגות מסחרית של לוכסמבורג.

2. חיים רמון מתיימר להיות

המתריע והמושיע הלאומי

בגיליון חג הסוכות (21.10.16) פורסם ב"ידיעות אחרונות" מאמרו של חיים רמון על עמוד שלם בכותרת: "זה לא נתניהו זה אתם."

חיים רמון יוצא במסע אשמה אישי נגד כל הפוליטיקאים וכל המפלגות ששיתפו פעולה עם נתניהו, במקום להיאבק ולהוקיע אותו. הוא מאשים את שמעון פרס, את אהוד ברק, את יאיר לפיד, את ציפי לבני, ואת בוז'י הרצוג, שהעדיפו לעסוק בסידור הכיסאות לעצמם, בממשלות בראשותו של נתניהו, במקום להיאבק נגדו, שמוביל את ספינת מדינת ישראל להתרסק ולתבוע כמו הטיטניק.

רמון מתיימר להיות המתריע הלאומי, כדי להושיע את ישראל מפני נתניהו, שמוביל את ישראל לכישלון ולאסון. הוא מאשים את כל מנהיגי השמאל והמרכז שהיו משתפי פעולה עם נתניהו ומעלו בתפקידם כביכול כראשי מחנה השלום.

היומרה וההתנשאות של רמון, שהיה אחד הפוליטיקאים הכושלים ביותר, היא בלתי נסבלת. הוא היה שותף לכל המניפולציות הפוליטיות המלוכלכות ביותר, יחד עם חבריו הטובים, אולמרט ובורג.

הוא הקים את מפלגת "עם אחד" לאחר שפרש ממפלגת העבודה. הוא פרש ממפלגת העבודה פעם שנייה יחד עם שמעון פרס ודליה איציק כדי להצטרף לאריק שרון ולמפלגת "קדימה". הוא היה שותף לציפי לבני בחיסולה של "קדימה" והקמת "התנועה". הוא היה גם הקברן של הפועל ת"א. מפעם לפעם הוא "מקים" מפלגות להצלת ירושלים ויוזם "תוכניות שלום" בניסיונות הכושלים להישאר בתודעה הציבורית. מוני מוזס, המו"ל של ידיעות אחרונות, נותן לו במה בעיתון כחוב של חבר שהאמין בזמנו שרמון נועד לגדולות.

להלן תקציר "האני מאשים" של רמון נגד הפוליטיקאים:

רמון "מאשים" את שמעון פרס: "פרס הפך למליץ היושר של נתניהו בארץ וברחבי העולם. מעל כל במה הסביר פרס שנתניהו פועל בכנות להשגת הסדר מדיני עם הפלסטינים."

רמון "מאשים" את אהוד ברק: "ברק העניק גושפנקא לנתניהו. הקנה לו תדמית מתונה ונימק הצטרפותו לקואליציה בכך שהוא ונתניהו יובילו יחדיו לתהליך שלום."

רמון "מאשים" את יאיר לפיד: "אחרי הבחירות 2013 הכריע בעד ממשלה בראשותו של נתניהו. מסר לידי הבית היהודי את כל עמדות המפתח בממשלה הנוגעות להתיישבות. הוא ביצר את עתידן של ההתנחלויות, שמטרתן למנוע פיתרון שתי המדינות."

רמון "מאשים" את ציפי לבני: "מנהיגת התנועה הצטרפה לקואליציה בראשות נתניהו ותרמה לקונצפציה חסרת השחר כי נתניהו הינו פרטנר לתהליך מדיני. היא הישלתה את עצמה שיש טעם לתת הזדמנות נוספת לנתניהו וניהלה בשמו משא ומתן מדיני שהסתיים בלא כלום."

רמון "מאשים" את בוז'י הרצוג: "הרצוג, ראש האופוזיציה, פועל ללא הרף על מנת להצטרף לממשלה, בטענה שנתניהו מבקש להוביל יוזמות מדיניות שמותנות בחבירת הרצוג לממשלה. התנהלות הרצוג ולפיד מרסקת לחלוטין את האופוזיציה המדינית לנתניהו."

כמה מסקנות אפשריות עולות מהאשמותיו של חיים רמון נגד שורת דמויות המפתח בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות.

האמנם נתניהו הוא כל כך מוכשר שהוא הצליח לאחז עיניים ולשכנע את כולם לשתף איתו פעולה?

האומנם כל הפוליטיקאים, אותם מבקר רמון, הם כל כך תמימים ונאיביים עד כדי כך, שנתניהו הצליח לשטות בהם מבלי שהבינו זאת?

ואולם תיתכן גם אמת אחרת. 

ייתכן שגם נתניהו וגם הפוליטיקאים אותם מבקר חיים רמון, האמינו, פעלו וחתרו ביושר ובכנות לקידום פיתרון אפשרי לסכסוך עם הפלסטינים, שנכשל בגלל הסרבנות של הפלסטינים לפשרות ולא בגלל נתניהו.

ניסיונו של רמון להראות רטרואקטיבית כמנהיג יחיד בדורו, גאון הדור שראה את הנולד וקבע את "נוסחת הגאולה" לישראל, באמצעות הדחתו של נתניהו והמלכתו של המושיע – חיים רמון, מגוחכת ומופרכת.

* * *

עמוס לויתן

מכתב למערכת "הארץ" שלא התפרסם

רגל על לשונו

תהילים פרק ט"ו שואל: "יהוה, מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קודשך?" ומשיב: "הולך תמים ופועל צדק. לא רָגַל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה." מילון אבן שושן מגדיר: רָגַל – הלך רכיל, הלשין, הוציא דיבה.

רוגל (אלפר) הוא משורש רגל, אבל אי אפשר לומר שהוא "הולך תמים אשר לא רגל על לשונו." נהפוך הוא. על פי המשפט הלטיני nomen est omen שתירגומו הוא "שֵם הוא סימן" ומשמעותו היא "השם הוא האדם", רוגל מקיים את מלוא משמעות שמו המילונית דלעיל.

טור הטלוויזיה שלו "האם הרב עובדיה היה גאון?" (הארץ 05.10.16) הוא דוגמה אחת מיני רבות (ולא הבוטה שבהן) לכתיבתו. הנה כמה דוגמאות מטור זה:

"קשה להבין איך אדם שמאמין שאלוהים בחר את היהודים, הוא חכם."

"צר עולמו כעולם נמלה ... נמלה אינה חיה חכמה."

"מדובר באובססיה שהיא סוג של טמטום קיומי."

"האיש היה קדם מודרני, את כל חייו חי במערה עתיקה."

בטור מאוחר יותר, "אבי האומה" על הרב קוק (הארץ 13.10.16) כתב:

"בעינֵי קוק עַם הוא גוף אורגני. לפי הטקסט הזה גם אני תוכן חייו של קוק ובתוכי הוא חי. אִיכְס."

"קוק הוא פשיסט קלאסי. הוא התווה את הדרך שבה הולכת ישראל כיום. דרך הג'יהאד."

כשזה הסגנון אין טעם להתווכח עימו על התוכן.

עמוס לויתן

תל אביב

אהוד: רוגל אלפר הוא סימפטום לטירוף המערכות בעיתון "הארץ", והחרם עלינו הוא חלק ממנו.

* * *

יהודה דרורי

1. כך יש להגיב להחלטת אונסקו

החלטת אונסקו מחייבת תגובה מוחצת מצד ממשלת ישראל כנגד הפלסטינים/המוסלמים  ובני בריתם. כל תגובה דיפלומטית או מחאתית גרידא מצידנו, רק תזמין עוד ועוד החלטות דומות נגדנו בפורומים בינלאומיים – וזאת  מכיוון שהערבים למדו שיש להם כוח תעמולתי בידיהם, שאנחנו כביכול לא מסוגלים להתמודד איתו, לפיכך על ממשלת ישראל לפעול מיד בצורה ברורה והחלטית ולקחת שליטה מוחלטת על הר הבית מהווקף (הירדני והפלסטיני)! אנחנו חייבים להראות לכול מי פה הבוס, וכי לא ניתן לזעזע את הסטטוס-קוו באזורנו מבלי שהצד המפר משלם על כך מחיר יקר.

אין ספק שצעד מעין זה יעורר את כל העולם המוסלמי (בעיקר) נגדנו, ואנחנו מצידנו חייבים להראות שאנחנו "מצפצפים עליהם" –  כי הם לא יכולים לעשות דבר בשלב זה חוץ מלהרוג אחד את השני... הם ירוצו לארה"ב ולרוסיה שישפיעו עלינו לסגת מצעד זה, אבל פה אנחנו יושבים בעמדת כוח שאנו אולי נהיה מוכנים בסוף ל"ויתורים מסויימים" בנושא, בתמורה להפסקת מערכת התעמולה נגדנו.

אף שגם כל מנהיגי העולם (הלא מוסלמי) יתקוממו נגד צעד כזה מצידנו (במסגרת מס השפתיים למדינות האיסלאם) הם יודעים היטב שהצדק איתנו ויודעים גם שיש לנו מספיק כוח לפעול בנושא כרצוננו. אני מניח שגם הכנסיות הנוצריות השונות, במסגרת האנטישמית הטבועה בהן עמוקות, יפנו נגדנו, ואני מציע שאז על הממשלה לרמוז להם שהצעד הבא מצידנו יהיה להלאים את כנסיית הקבר ואתרים נוצריים אחרים, ולהעבירם לשליטה של ועדה בינלאומית... הם מאוד מאוד לא יאהבו זאת...

יש לצפות  למעורבות בינלאומית מצד ארצות שונות ומוסדות בינלאומיים. להרגעת המצב, אני מאמין שבסופו של דבר נסכים להעביר את השליטה בהר הבית לוועדה בינלאומית מטעם האו"ם... ושוב, בתנאי הברור של ביטול ההחלטות נגד היהודים וירושלים באונסקו!

במלחמה, כמו במלחמה, יש לתקוף מה שיותר מהר, ולהעביר את המלחמה לשטח האוייב, ולא להתקפד במיגננה. האויב המוסלמי יודע שלא יוכל לנו בשדה הקרב ולכן פנה מזה זמן רב לשדה הקרב התעמולתי, שבשיאו יוצאות החלטות מאד מזיקות. אסור לתת להם אפילו ניצחון אחד! רק סטירת לחי מצלצלת תעמיד אותם על מצב הדברים האמיתי, שאנחנו אדוני הארץ הזו, ואנחנו אלו ששולטים בשטח, וכל פעילות נגדנו, בין תעמולתית הסתתית ובין צבאית, תיענה בכל העוצמה האפשרית.

2. השמאל המגוחך הזה...

כאשר הממשלה בראשות נתניהו החליטה על הקמת תאגיד השידור הציבורי, האופוזיציה בארצנו קפצה עליו על כך שהוא כביכול פועל  כדי לשעבד את השידור הציבורי למען מטרותיו הפוליטיות של הימין בכלל ושלו בפרט.

והנה, מביני עניין הביאו בפניו את הכשלים והביזבוזים המתבררים עם הקמת האיגוד הזה, לכן הוא הבין שנעשתה פה כנראה שגיאה, והחליט לחזור מהרעיון ולהשאיר את רשות השידור הקיימת (כשידור הציבורי) כמות שהיא (עם ייעול מתבקש).

אז קופייץ עכשיו השמאל ביללה נוראית כאילו נתניהו במקום להקים תאגיד שידור ציבורי, הוא משאיר את המצב הקיים שכאילו משרת אותו ואת ממשלתו ואת הימין. מהסתכלות בערוצים הציבוריים הקיימים אני מוצא דווקא כיום יותר נטייה לשמאל מאשר לימין ("בזכות" השדרנים למיניהם...)

אז על מה הצעקה?

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שישי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ו. אהרון

שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת, ילדה סבתה טובה הקטנה לסבא רפאל, אנשי מידות ויפי תואר, מאיר וישראל-נחמן וגיטל, ושלושתם הקימו את בתיהם בווארווארובקה. בתים אלה נבדלו זה מזה בצורתם החיצונית ובתוכנם הפנימי. העשיר משלושתם היה ביתה של הדודה גיטל. בעצם גגו העשוי לוחות פח ירקרק-תכלכל, שלא כשאר הבתים במקום שגגותיהם קש, הכריז הבית על יחסנות יושביו. שאר הבתים – גדר אבנים נמוכה מסביב לחצרותיהם, ושני פתחים לכל חצר, האחד רחב, לצורך הבא לשם ברכבו, והאחד צר, לצורך הבאים ברגל. ביתה של הדודה גיטל – גדר אבנים גבוהה מסביב לו, והיא עטורה שברי זכוכית, ושער ברזל לו, אף הוא צבעו ירוק, ופשפש ברזל מעשה סורג, ממנו מוביל שביל מרוצף עד לדלת הכניסה הראשית של הבית. והבית, אין אתה נכנס בו במישרין, אלא קודם כל מתקין עצמך בשפשפת שליד הפתח, ואחר כך בפרוזדור נאה, שמראה גדולה וקולב ללבוש עליון בו, ורק לבסוף הרשות בידך לפנות – לפי ערכך – אם לחדר האוכל המרווח ואם לחדר האורחים – ששטיחים בו ופסנתר-כנף גדול ומבריק משקף את בבואך בו בשתיקה רבת-משמעות וזרות. בית זה היה בו משום חיקוי לבתיהם של בעלי האחוזות, עימם נשא ונתן בעלה של גיטל, הדוד אידל.

   אידל – שחרחר, עבדקן, עיניו מתרוצצות בחוריהן כעכברים, חדות וחודרות כמחטים, וחוטמו הארוך נע וכמריח תמיד.

"זזזזהו סרסור חסר מצפון," הייתה אומרת אימי בקמיטת פנים, "גם הפסנתר הזה נפל לו בירושה מאחד בעל-אחוזה ששמט בגללו."

"המעלה" היחידה, כביכול, שמצאה בו היא ש"תוכו כברו", כלומר שבראותך את ברו, מיד ניתן לך לעמוד על תוכו.

אל הדודה גיטל התייחסה אימי בזילזול שמתוך רחמנות-מה: חסרת אופי היא, מין "פארווע" (כשר למאכלי בשר וחלב) שכזאת, "חאטש לעג איר צו צו א מכה" (ולו רק לשים אותה כרטייה על גבי הפצע), אם היא נושאת בשלווה בכול אלה. עדות של תביעה מובהקת היתה זו, ומשום-כך חד-צדדית.

אני כשלעצמי נטיתי חיבה אל הדודה גיטל. גדולה ויפה ואימהית היתה, מאירה עיני תכלת לקראת הבא בצל קורתה ומכבדת אותו במיני מרקחת ומאפה טעימים מעשי ידיה להתפאר. אף הסוכרייה שהיתה נותנת לילד היתה תמיד מן הסוג המשובח.

   שתי בנות ובן אחד היו לה. בת אחת, חיוורת וקיפחת, נטולת אופי ונטולת חן, עצם נוכחותה מטילה בך שעמום, ספק בת-ישראל כשרה ספק "בארישניה" (ריבה מבנות האצולה). לכבודה, כנראה, נרכש בשעתו הפסנתר הידוע. אינני יודע אם מעולם ניסתה לפרוט בו. סגורה בתוך עצמה ושתקנית היתה כפסנתר הזה. לימים השיאוה למי שהשיאוה ונעלמה מאופקי.

השנייה – ממוצעת קומה, מוצקה, שחרחורת, אפה סולד ולחייה סמוקות מאוד, לא יפה אך עירנית ופעלתנית, למדה בגימנסיה לבנות בניקולאייב, ואחר – רפואה באוניברסיטה של דרפט (יורייב). אף עקבותיה נעלמו ממני.

אהרון, בכורה ויחידה של הדודה גיטל, שני עולמות קוטביים קיננו בליבו. קומתו למטה במקצת מן הממוצע, אך מבנה גופו עשוי בהתאמה רבה. עיניו תכלת ואורן הנבון מנצנץ מבעד לזכוכיות משקפיו וחודר אל נפש זולתו. זקנקן בלונדי מטופח לו, הדור בלבושו ובנימוסיו. ביקש – היה שתקן עד כדי קשיחות, סגור על מפתח ובריח, ועיניו אז לגלגניות וקוטלות. ביקש – היה איש שיחה מעניין ואיש רעים להתרועע, שובה לבבות בהבהוב עין מבודחת.

אשתו, נפש עלובה ותמימה, הייה מאוהבת בו ושונאת אותו כאחת. כתעלומה היה בעלה בעיניה. היתה שופכת מרי שיחה לפני אימי על שתיקתו המפחידה אותה. הנה הוא נעלם לפתע מן הבית למיספר ימים, והיא ליבה יוצא אחריו מחששות כבדים. כשם שיצא מבלי לומר דבר, כן חזר. החלה מטיחה דברים כלפיו, והוא שותק. החלה בוכה מכעס ועלבון, והוא איננו עונה דבר. אין היא מסוגלת עוד לעמוד בניסיון זה, את נפשה תטרוף בכפיה. אמר לה מי שאמר, שמוטב לה להיפרד ממנו. תשובת העלובה הייתה בהתייפחות רמה: הכיצד זה, הרי היא אוהבת אותו, אוהבת, אוהבת...

ערב אחד, שנים מיספר לפני מלחמת העולם הראשונה, נתכנסה בחדר האוכל המרווח שבביתנו חבורה גדולה להאזין לקריאת אחד מסיפוריו החדשים של טוביה החולב, על בתו הודיל, דומני. סיפורים אלה היו מופיעים אז בחוברות בודדות. כמשונה נשמע הדבר היום, אך בשעתו, על אף החיבה לשלום-עליכם ועל אף פרסומו הרב, התייחסו אליו בחוגי האינטליגנציה היהודית בניקולאייב לא כאל סופר של ממש אלא כאל אחד בדרן עתיר כשרון, משל היו דמויותיו שרירות וקיימות בזכות עצמן, ואלו האיש רק מציגן לפני הקורא. כפי שכבר ציינו לעיל, האובייקטיביות של האמן מעידה על גדלותו. אך אלה, שצחקו לבדיחותיו והזילו דמעות לצרותיו, לא ירדו לעומק מהותו ולא העריכוהו כראוי. אולי עצם הכתיבה בשפת "הז'רגון", הבזויה בדרום רוסיה, היא שגרמה לגישה מוטעית וכפוית טובה זו.

לאחר מזיגת התה הכללית, הושלך הס בחדר, ולייבל סטראטייבסקי, אברך מפולפל וממולח, עליז ורב הומור, שנודע כקריין מובהק של שלום-עליכם, נטל את החוברת הדקה ופתח בקריאה. ילד הייתי ולא שמעתי אידיש, רק הסתכלתי בשבע עיניים בשומעים. אחת ידעתי, אם קוראים את שלום-עליכם, הרי – שעוד מעט, עוד מעט – וצחוק אדיר ימלא את חללו של החדר. ואז מה רב העניין לעקוב אחר צחוקו של כל איש ואיש. אבא צוחק מתוך חזהו בקול רעם, כשגופו משוך לאחוריו, והגותו הא-הא-הא; חברו של אבא, אברהם מייזלין, צחוקו כופפו לשניים, משל בטנו כואבת לו, ומפיו נזרקות הברות מקוטעות, מעין היא-היא-היא; שלישי, אין פיו משמיע כל קול שהוא, אלא כתפיו רועדות, כמי שבוכה בדממה ועיניו זולגות דמעות.

קיצורו של דבר, צפיתי למחזה הצחוק. אך הצחוק לא בא. לתימהוני גברה והלכה הדומייה, והנה פה ושם פלוני מקנח חוטמו... מה קרה?... לפתע משתתק הקריין. הדמעות חונקות את גרונו. אין הוא מסוגל להמשיך...

לועג אבא לרכרוכיותו של לייבל, שלב אישה ליבו, נוטל את החוברת לידיו ומנסה להמשיך בקריאה במקום שהלה הפסיק. אך אין גם הוא מסוגל להוציא מפיו אלא משפט אחד קצר ומרוסק, ואף הוא נאלם... בושה, אין בכוחו של אדם מגודל זה לעבור במיצרי הייסורים של טוביה החולב.

"הבו לי ואקרא!" – אומר אז דודנו של אבא, בנה של הדודה גיטל, אהרון, והוא קם ממקומו וזורע סביבו קרני תכלת בדוחים. אני – לב קשוח לי מלידה.

   אגב כך הוא מספר, שבשעתו, כשהיה ילד בן שש, קרה לו מקרה מזעזע. כל השנים שמרוֹ בליבו, והריהו מגלה אותו זו לראשונה. בביתו של הרבי, ב"חדר", קרה הדבר. ערב אחד הלך הרבי לשעה קלה לתפילת מנחה לבית-המדרש, וכל הילדים יצאו לשחק ברחוב. צריכה היתה גם הרבנית לצאת לקנות מה בחנות המכולת, ותינוק לה בעריסה, והיא מפחדת להשאירו לבדו. קראה אותו וביקשה ממנו שישגיח על התינוק, ואם יבכה – שינענע את העריסה. נענה לה, והיא יצאה מן הבית. ישב על יד התינוק. פתח זה בבכי. החל מנענע את העריסה, מנענע ומנענע, אך התינוק איננו משתתק, בכיו גובר והולך. החל מנענע את העריסה בכוח עד שנישמט התינוק ונפל  לארץ, נפל ונשתתק. הרימו בזהירות והניחו בחזרה בעריסה.

לאחר רגעים מספר שבה האישה ושאלה לשלום התינוק. ענה לה, שקודם בכה, ואחר כך נשתתק. נחה דעתה. עם שוב הרבי, נכנסו הילדים מן הרחוב וישבו מסביב לשולחן. לפתע פלח קול צווחה את הבית. היה זה קולה של אשת הרבי, שנטלה את התינוק להניקו – והנה אין בו רוח חיים. מיד הבהילו את הרופא. בא הלה וקבע שהתינוק מת. נטפלו אליו והחלו חוקרים אותו שעה ארוכה, חוזרים וחוזרים על החקירה בבית וברחוב, אך הוא שתק. אין הוא יודע דבר. משך כתפיו ושתק. כל ימי חייו שתק. עד לשעה זו...

אחר-כך לקח בידיו את החוברת והחל קורא בקול הבריטון שלו, הרך והנעים. אך גם הוא לא הצליח לסיים את הסיפור, לפתע נשתנק ונדם. ראיתי דמעה גדולה מזדלגת ונשמטת לו על חזיתו. כך לא הצליח איש באותו ערב לסיים את קריאת סיפורו של שלום-עליכם.

יום אחד נעלם אהרון. נוקפים ימים, שבועות – איננו. מתרוצצת אשתו בין קרובים ורחוקים ומנסה למצוא חוט של טעם לבריחתו התמוהה. סוף-סוף, כחודשיים לאחר היעלמו, מגיעה אליה גלוית-דואר מהאמבורג. בשנים-שלושה משפטים קצרים הוא מודיע לה, שהסתבך בעסקיו, ומשלא הצליח למצוא פתרון מניח את הדעת, החליט להגר לאמריקה. לאחר שיסתדר שם – ישלח לה כרטיס אונייה שתבוא אליו.

כשנתיים ימים לפני הבריחה עבד כמנהל בית המסחר הגדול לנעליים (שתעשיית נעליים עימו) של אגא. שמא מעל באימון בעליו? אגב, גם בעיתון המקומי "טרודובאיה גאזיטה" מופיעה כתבה המרמזת על כך. אגא זה מעשירי העיר היה, מנכבדי עדת הקראים, אדם שקט, גוץ וקרח.  פנה אבי אליו, והנה, כמסתבר, אף הוא תמה ומצטער על בריחתו של עובדו זה. רגז על הפרסום המסולף שבעיתון. בקופה לא חסר דבר. אילו אמר לו שהוא נתון במצוקה, היה עוזר לו ברצון, ובלבד שיישאר במקומו. חביב היה עליו, ומה שחשוב מזה, חביב היה על הלקוחות. די היה לו לצאת מחדר עבודתו לשעה קלה אל החנות, ומיד נוצרה אווירה נעימה וקלה. כאן בדיחה משעשעת, וכאן לחיצת יד ידידותית – הכול לפי המקום והשעה. אדם נפלא הוא – כך הטעים הקראי הקטן, והוסיף לטעון: מה לו ולשטות זו, והוא כל כך נבון!

חזר אבא בלב שקט הביתה וסיפר על שיחתו זו ברבים. אך דבר יושרו של אהרון לא הניח דעתה של אשתו. אם כן, טענה, עסקים אחרים ולא פחות חמורים הם שסיבכוהו. ונמצאים, כרגיל, גם ידידים טובים, המספרים לה, שפעם אחת ראוהו נכנס לדירתה של פלונית, שמוניטין יצאו לה כמי שדעתה קלה, ופעם אחרת פגשוהו בחברת מבלי עולם חשודים.

כשנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה יצא האיש.

סמוך לראשית המלחמה הלכה אחריו אשתו עם בנם הקטן, ילד כבן חמש-שש, שדמה דמיון מפליא לאביו, שקט ומסוגר בתוך עצמו. הילד החל אז לומד עברית. מפיו שמעתי לראשונה את השם "סוסיק" ככינוי לסייח. הוא גם צייר יפה. מפי השמועה נודע לי, ששנים לאחר מכן הצליח כצייר באמריקה. אהרון לא הצליח. הוא לקה שם במחלה ממארת, לא האריך ימים ונפטר בעינויים רבים.

* * *

אהוד בן עזר

נטרא, באך, מוצרט וחטיה בוניאטישבילי

בלי מהטה במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

הפתעת הערב היתה ללא ספק הפרק הראשון מתוך "הסימפוניה באדום, כחול, צהוב וירוק" מאת סרג'ו נטרא בן ה-92, שגם קיבל את תשואות הקהל הנלהבות ממקום שבתו למטה באולם בכיסא גלגלים כשהוא מוחא כפיים וכולם, גם התזמורת, מוחאים כפיים בהתלהבות לכבודו. התזמורת היתה בהרכב מלא. המוסיקה היתה מסעירה, סוחפת, מלאת עוצמה אך גם רכות בקטעים השקטים. אני מכיר את סרג'ו נטרא שנים רבות מישיבה משותפת שהיתה לנו בהנהלת אקו"ם, הוא היה נציג המלחינים הרציניים ואני מטעם הספרות הרצינית. איש נפלא. קורן אור וחיוך. שייך תמיד לעולם קצת אחר. אך זו פעם ראשונה ששמעתי ביצוע תזמורתי מלא של פרק מסימפוניה שלו, והערכתי אליו לאחור לאורך כל שנות היכרותנו גברה פלאים. ראוי היה, ללא ספק, לזכותו בפרס ישראל.

היינו מלאי ציפייה לחלק הבא של הקונצרט בזכות הפסנתרנית, אותה שמענו ועליה כתבנו כאן ב-6.7.2015:

"לאחת החוויות המוסיקאליות המדהימות של העונה זכו במוצ"ש האחרון בהיכל התרבות המאזינים ל-22 הדקות של הקונצ'רטו מס' 2 בלה מג'ור לפסנתר ולתזמורת של פרנץ ליסט בנגינתה של הפסנרתנית הגיאורגית האשפית בת ה-28 – חטיה בוניאטישבילי. כל כמה מילות שבח שנגייס לטובת חטיה בוניאטישבילי – לא תספקנה לתאר את גאוניותה. היא נחשבת כיום לאחת הפסנתרניות הטובות בעולם. היא אשפית בנגינתה, מלאת מרץ, בוטחת, עירנית בכל גופה, מדוייקת, סוחפת ומפליאה בייחוד בקטעים שדומה כי לא ייתכן שהם קיימים בכלל האפשרויות של פסנתר. הקהל הגיב בהתלהבות בלתי-רגילה וגם זכה בהדרן שקט."

אז ניצח זובין מהטה על הקונצרט. הפעם נבצר ממנו לבוא ואת מקומו מילא ירון גוטפריד. אבל אולי לא זו הסיבה. הקונצ'רטו מס' 24 ב-דו מינור לפסנתר ולתזמורת ק' 491 של מוצרט הוא יצירה קצת עצובה וקצת איטית, ולא נעים לומר, גם קצת משעממת. נגינתה המדוייקת של חטיה בוניאטישבילי לא הצליחה לסחוף, לפחות אותנו, ונשמעה כבזבוז של כישרונה הגדול על יצירה שאינה מתאימה לטמפרמנט שלה. וההוכחה היתה בהדרן שנתנה –  קטע סוחף, וירטואוזי, מדהים, איננו יודעים של מי – שאיפשר לה להדגים את כישרונה הגדול, והקהל ממש יצא מכליו בתשואות. זה היה  יותר מוצלח ומהנה ממוצרט שלפניו. והיתה איזו הרגשה שאילו מהטה היה מנצח על מוצרט, היה אולי הקצב קצת מלהיב יותר, והתזמורת לא היתה מנגנת כמשועממת.

בחלק השני של הקונצרט הופיעה המקהלה הפילהרמונית הנפלאה מפראג במגניפיקט ברה-מג'ור ליוהן סבסטיאן באך. שלוש הזמרות ושני הזמרים לא הלהיבו ביותר ולא הצליחו למלא את חלל ההיכל ולהרעידו, אבל קטעי המקהלה היו יוצאים מן הכלל, נהדרים, ולמענם בלבד היה כדאי להאזין ליצירה בת 30 הדקות הזו.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

הַכּוֹתֵב

"אָסוּר לִי לְפַסְפֵס

שׁוּם פִסְפוּס

שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יָדִי,"

חָשַׁב לְעַצְמוֹ,

שֶׁמָּא מֵהַפִסְפוּס יֵצֵא מַשֶּׁהוּ.

קפה הפוך

(א)

יָשַׁבְתִּי

שָׁתִיתִי

הָלַכְתִּי

(ב)

הַבַּארְמֵן שָׁאַל אֶת הַלָּקוֹחַ הַוָּתִיק

אִם הַכֹּל בְּסֵדֶר

וְהַלָּה עָנָה: עוֹד מְעַט נֵדַע,

עַל פִּי הַקָּפֶה הֶהָפוּךְ שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי

יִשַּׁק דָּבָר.

(ג)

– לְפַנּוֹת לְךָ אֶת הַקָּפֶה?

שָׁאֲלָה הַמֶּלְצָרִית אֶת הַקְּלִיֶנְט הַוָּתִיק.

– לֹא, לֹא, הֵגִיב כִּנְשׁוּךְ נָחָשׁ,

– אִם תְּפַנִּי אַרְגִּישׁ מְגֹרָשׁ.

*

הֵם הִתְגַּלְגְּלוּ בַּמִּטָּה

וְלִהֲגוּ, עַד שֶׁהִיא

מָשְׁחָה אֶת אֵבָרוֹ לְמֶלֶךְ,

וְאָז בָּא בִּשְׁעָרֶיהָ בְּאוֹן וּבְגָאוֹן.

חושבים

(א)

חָשְׁבָה הָאִשָּׁה:

מְבֻגָּר

לֹא מְכֹעָר

מֻכְשָׁר

אֶפְשָׁר.

(ב)

חָשַׁב הָאִישׁ:

זֹאת חֲתִיכַת חֲתִיכָה

שֶׁגּוֹרֶרֶת מִזְוָדָה כְּבֵדָה,

בְּרָצוֹן הָיִיתִי

מֵרִים אוֹתָהּ.

*

הַשְּׁכִינָה מֵעַל

הַשְּׁכֵנָה מִמּוּל.

*

יִתְרוֹן גָּדוֹל, חָשַׁב הָאִישׁ,

לְהִטָּמֵן בְּבֵית קְבָרוֹת קָטָן

בַּנֻּסָּח הַיָּשָׁן,

בְּלַוּוֹתוֹ מַכָּר שֶׁנִּקְבַּר

בְּקִיר מְנֻכָּר.

דִּיּוּר מוגן

קְרוֹבָה זְקֵנָה שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים

לְהוֹצִיאָהּ בְּיוֹם שַׁבָּת

לְבֵית קָפֶה כְּדֵי לִשְׁתּוֹת

וְלִשְׁכֹּחַ לְשָׁעָה קַלָּה

שֶׁהִיא בְּבֵית אָבוֹת,

לִפְנֵי חֹדֶשׁ עוֹד יָשְׁבָה

בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן וְשִׁלְּמָה בְּעַד כֻּלָּם –

עַתָּה חֲסֵרָה לָנוּ מְאֹד

דְּמוּתָהּ הַגּוּצָה הָאָצָה רָצָה

וּבְגָדֶיהָ, בְּגָדֶיהָ הַנֶּאֱסָפִים כָּעֵת בַּעֲרֵמוֹת

אַחֲרֵי מוֹת.
 

יתום

הָאִישׁ זַ"ל שֶׁבַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר

הָיָה עִם הָאִשָּׁה זַ"ל

שֶׁבַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר שֶׁמִּמּוּל

וְכָךְ אֲנִי נוֹלַדְתִּי.

*

נְמָלָה הִתְרוֹצְצָה אָצָה רָצָה

מִכָּאן לְשָׁם וּמִשָּׁם לְכָאן

וַאֲנִי, הֶחָכָם כִּבְיָכוֹל,

לֹא מַצְלִיחַ לְהָבִין

מַה הִיא רוֹצָה.

עַל דְּאָבְדִין

הַדֹּאַר שֶׁמַּמְשִׁיךְ לְהַגִּיעַ

אַחֲרֵי מוֹת

כְּשֶׁלְּרֶגַע אַתָּה שׁוֹגֶה בְּאַשְׁלָיוֹת

* * *

אורי הייטנר

1. סדר יהודי חדש

בשנה האחרונה הלכו לעולמם אחדים ממורי הדרך של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל – מיכאל בהט, בארי צימרמן, קובי וינר, מורדי שטיין, במבי שלג ולאחרונה – יריב בן אהרון.

כל אחד מאנשים אלה שייך לקהילה, שייך לזרם ביהדות ובישראליות, אך כל אחד מהם פרץ דרך, שבר מחיצות, מרד במובנים רבים במסגרת אליה השתייך, אך בלי לשבור כלים, בלי לנטוש את כור מחצבתו, בלי "לחצות את הקווים" ולעבור לצד האחר – מתוך הבנה שאין כאן דיכוטומיה בין "אנחנו" ו"הם", בין "חילונים" ל"דתיים". איש מהם לא בחר בדרך של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," בשום אופן לא. אך איש מהם לא בחר בדרך של "מה שהיה הוא שיהיה."

מיכאל בהט הנהיג את בית הכנסת בקיבוץ כפר בלום שהיה גאוותו וחינך דורות רבים על ברכי אהבת התנ"ך ובפרט ספרי הנביאים, והצהיר על אמונתו באלוהים, שלבטח אינה האמונה באלוהים במובנה הדתי האורתודוכסי המקובל, והרי הוא לא היה "דתי" ולא אורתודוכסי. אבל הוא גם לא היה "חילוני".

קובי וינר, חבר קיבוץ השומר הצעיר מזרע, הקיבוץ הידוע בציבור בזכות המפעל המייצר "דבר אחר" – מחנך ומשורר, היה רב. הסמכתו היתה כ"רב חילוני", הגדרה שכשלעצמה נחשבת לאוקסימורון בשיח הישראלי המקובל, אך הוא העדיף הגדרה אחרת, שה"חילוניות" הושמטה ממנה – "רב אנוש".

מורדי שטיין, חבר קיבוץ מעלה גלבוע, שייך לציונות הדתית, לקיבוץ הדתי. אך הוא בחר לפעול וליצור במשך שנים רבות דווקא במכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. הוא האמין שדווקא שם יש לו יותר מה לתת ולא פחות מכך – יותר מה לקבל. ודווקא השיח והלימוד עם אנשים כבוג'ה, אבי זעירא וחבריהם, הוא החברותא היוצרת והיצירתית ביותר, שממנה תצא תורה.

גם במבי שלג, הפובליציסטית והעורכת, צמחה בלב הציונות הדתית ומעולם לא פרשה ממנה, אך השמיעה קול עצמאי לחלוטין, הציבה סדרי עדיפויות יהודיים ישראליים שונים משל הציבור בו צמחה, ולא היססה לבקר אותו. היא פיתחה תיאוריה על הזיקה בין ההנהגות הרוחניות התרבותיות הנפגשות במסגרת תנועת ההתחדשות היהודית, המקרבת ביניהם יותר מאשר בין כל אחד לעמדות המוצא של המגזר אליו הוא משתייך.

יריב בן אהרון, מורי ורבי, גדל על ברכי המרקסיזם והפניית העורף למסורת היהודית. כל חייו השתייך לציונות הסוציאליסטית, כל ימיו היה חבר קיבוץ, אולם הוא מרד במרקסיזם, מרד במרד של אביו ביהדות, התחבר בכל נימי נפשו אל מקורות התרבות היהודית, ובפרט התרבות היהודית שנכתבה בארץ ישראל, לא מתוך סקרנות אינטלקטואלית של אפיקורס, אלא מתוך תפיסה אקזיסטנציאלית, הרואה במקורות הללו את מקורות היניקה של המעשה הציוני, ואת המצפן הרעיוני והחינוכי של הציונות הסוציאליסטית, של הקיבוץ ובעיקר – שלו עצמו. את הסוציאליזם שלו לא שאב ממרקס ולנין, אלא מישעיהו ועמוס, מן התרבות הירושלמית ומן הרמב"ם. יריב סלד מן התופעות אותן הגדיר כ"שמאל ליברלי מתבולל," ובמיוחד כאשר הוא הופיע בתוך (גם אם בשולי) תנועת ההתחדשות היהודית. הוא העלה מתהום הנשייה את הספרות הציונית המקורית, מתוך תקווה שתהווה עמוד האש של החברה הישראלית, במסכתות שכתב על ספרים כ"מסדה" של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן.

בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, נשא את דגל אימוץ הסמלים היהודיים והטקסטים היהודיים, תוך יציקת תוכן חדש בתוכן באמצעות פרשנות ומדרש. לכן, למשל, הוא יצא נגד ההגדה הקיבוצית של פסח, ודגל בדבקות בהגדה המסורתית, כסמל יהודי שיש לשמור אותו ועליו, ולפרש ולדרוש אותו על פי דרכנו. הוא סבר שעלינו לאמץ לחיינו את הטקסטים היהודיים כולם, אך לא היסס להתווכח איתם. למשל, הוא יצא חוצץ נגד הרעיון של הנביאים, ובמיוחד של הנביא ירמיהו, על פיו הריבונות היהודית היא מותנית, תלויה בהתנהגות העם. הוא טען שהעם היהודי ששב לארצו, אחרי חוויות הגלות הנוראות, אינו יכול בשום אופן לקבל את המסר הזה. הריבונות – אסור שתהיה מותנית, והדרך להתמודד עם הפגמים בחברה היא דרך התיקון, ולא דרך ההתניה והחורבן.

בכך הוא הציג תפיסה הפוכה בתכלית מזו של מיכאל בהט, שעימו פתחתי את הסקירה, שהִדְהֵד את נבואות החורבן של נביאי ישראל כצופה ומתריע ומוכיח בשער, עד יומו האחרון, בגיל מאה. ללמדך – שעולם ההתחדשות היהודית אינו מיקשה אחת. המשותף לכל אותם אישים, הוא היותם פורצי דרך ושוברי מחיצות, ובכך הם שותפים ליצירת סדר יהודי חדש, תחת הסדר הישן, המדכא, ההרסני, של החלוקות הישנות בין "חילונים" ו"דתיים", בין "ימין" ו"שמאל", בין "אשכנזים" ו"מזרחים" וכן הלאה.

בארי צימרמן נהג להגדיר את עצמו כ"דתילוני"; כמי שיש בו מן הדתי ומין החילוני, ואין הוא מוכן להיפרד לא מן הדתי שבו ולא מן החילוני שבו, אך גם לא לסגור עצמו באחת משתי ההגדרות. הגדרה אחת שנתן לעצמו, הוא "יהודי חלוני". וכך כתב: 

"אני לא 'חילוני'. המילה הזאת צורמת באוזניי. עם זאת, אני גם לא בדיוק 'דתי'. יש יהודים 'דתיים' שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים 'חילוניים' שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה, קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני".

לפני שנים אחדות, קיבלתי פנייה להשתתף ברב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שנערך במכללת "אוהלו". ברב שיח השתתפו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית, ואני התבקשתי לייצג את "היהדות החילונית". "אשמח להשתתף בפאנל," אמרתי לד"ר רינה חבלין שהזמינה אותי, "אבל יש בעייה. איני מגדיר את עצמי כחילוני."

"לא חשוב," היא השיבה, "בוא ותגדיר את עצמך."

"למה אינך מגדיר את עצמך כחילוני?" שאלה אותי רינה, מנחת השיח.

אמרתי שאני מזמין את הסטודנטים, שרובם הגדול מגדירים עצמם כחילונים, לתרגיל קצר. "הגדירו מהו חילוני," ביקשתי. אספתי עשר הגדרות. מתוך העשר, תשע נפתחו במילה "לא": "לא שומר שבת," "לא שומרת כשרות," "לא מניח תפילין" וכו'. ההגדרה שלא נפתחה במילה "לא", היתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי, ואפילו ביום שני. מה המיוחד בכך שהוא נוסע בשבת? שהוא לא לא-נוסע בשבת.

כל עשר ההגדרות הן על דרך השלילה. ובאמת, מה משותף לכל המגדירים עצמם חילונים? העובדה שאינם דתיים. וכפי שאיני מגדיר את עצמי כ"לא אישה", כ"לא צרפתי" וכ"לא נוצרי", כך איני מגדיר את עצמי לא דתי או חילוני. אני מגדיר את עצמי כיהודי, כציוני, כישראלי, כחבר קיבוץ, כתושב הגולן, כחבר אורטל ועוד. אני מסרב להשתבץ בתיוגים חסרי משמעות בעיניי; תיוגים מיושנים וחסרי ערך כמו "שמאל ימין", "דתי חילוני", "אשכנזי מזרחי". אלה תיוגים שאיני מזדהה אתם והם לבטח אינם מגדירים אותי.

על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות אני "חילוני". אך ההגדרות הסוציולוגיות הללו אינן מקובלות עליי. אני לא חילוני. אני לא דתי. אני יהודי. יהודי סתם. יהודי ישראלי. יהודי ציוני. מאסתי בהגדרות המיושנות. הן היו לי לזרא.

מה שמשמעותי בעבורי הוא הגדרתי כיהודי. אני יהודי בכך שאני רואה בהיותי בן לעם היהודי את המרכיב המרכזי בזהותי. אני מחובר להיסטוריה היהודית ומחויב לעתיד העם היהודי ולקיומו. אין דבר החשוב לי בחיי יותר ממחויבות זו, שבשמה בחרתי לשרת לאורך שנים בסדיר ובמילואים ביחידה קרבית, מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי למען קיום העם

היהודי וביטחון מדינתו. אני בן לתרבות היהודית, שואף לדעת ולהכיר אותה ולהנחיל אותה לילדיי ולקהילתי. אני רואה חשיבות עליונה בקיום החגים והטקסים היהודיים ובחיבור לאוקיינוס הבלתי נדלה של היצירה היהודית לאורך הדורות, גם אם איני חושב שהדרך היחידה לקיימם היא הדרך האורתודוכסית. אני מחויב להתחדשות יהודית, הן כדי להנחיל את מורשת היהדות בקרב החברה ולהשתיתה על ערכי היהדות והן כדי להמשיך את התפתחות היצירה היהודית, לבל תתאבן בשמרנות ותתקבע בגישה צרה ומצמצמת. אני מחויב לערכי היהדות, על פי הכרתי – הערכים החברתיים של תיקון עולם, של סולידריות, של צדק חברתי, של משפט צדק, של שוויון ערך האדם, של שוויון בפני החוק, של קהילתיות, של רעות וערבות הדדית וערכים לאומיים כמו סולידריות יהודית, זכותנו על א"י ומחויבותנו ליישבה, קיומה של מדינה יהודית, שלילת הגולה ועוד.

 נכון, השקפתי היהודית אינה מעמידה במרכזה את האלוהים, ומחויבותי היהודית אינה מתבטאת בכפיפות להלכה, אולם אני מאמין שעתיד היהדות הוא בפלורליזם, בכך שהיא תתפתח לכיוונים שונים, לגישות שונות ולדעות שונות ולאו דווקא לכיוון הדתי האורתודוכסי. נכון, מחויבותי לתרבות היהודית אינה מתבטאת בדבקות בפולחן הדתי, אך אני רואה בפולחן הזה דבר שולי. לא בכדי אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים את דברי הנביא:

"וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').

 החלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית בין "דתיים" ל"חילונים" היא בעיניי קלקול גדול. היא גורמת ל"חילונים" רבים להתרחקות מן היהדות, כיוון שהיא שייכת ל"דתיים", ובכך נוצר ריק תרבותי, רוחני וערכי גדול בקרב חלק ניכר מהציבור החילוני; נוצרת שממה של בורות. ואילו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי קיימת תופעה של העמדת הפולחן בראש סולם הערכים.

 הצגתי קודם את הבעייתיות בהגדרת החילוניות על דרך השלילה. הדתיות מגדירה עצמה על דרך החיוב. אולם במה היא מתבטאת? כיצד מצטיירת הגדרת הדתיות בסוציולוגיה הישראלית? בשמירת שבת וכשרות, בלבוש וחבישת כיפה וכד'. בקיצור – במצוות שבין אדם למקום.

 ומה באשר למצוות בין אדם לחברו? האם ייתכן מצב שבו אדם דתי ינהג בשבת? לא. אם הוא ינהג בשבת יהיה ברור שהוא הפסיק להיות דתי. לא יתכן שאדם דתי יאכל טריפה, כיוון שבכך הוא יגדיר עצמו כחילוני.

 האם ייתכן שאדם דתי ייקח שוחד? האם יתכן שאדם דתי יגנוב? האם אדם שייקח שוחד, ויעבור בכך על אחד האיסורים החמורים ביותר ביהדות, יחשב לדתי? אם הוא ישמור על שבת וכשרות, הוא יחשב לדתי. למה? למה ברור שמי שיאכל שפן לעולם לא יחשב לרב בישראל, אבל מי שלקח שוחד יכול להיות הרב הראשי ומי שגנב ולקח שוחד יכול להיות מנהיגה הנערץ של מפלגה דתית?

במדד המקובל של הדתיות, אדם דתי הוא יותר יהודי מחילוני, וחרדי – יותר יהודי מדתי. במה חרדי המתנער ממחויבותו לעצם הקיום הפיסי של העם היהודי ומדינתו ומשתמט מחובת הסולידריות היהודית הבסיסית שבשרות בצה"ל – "כל ישראל ערבין זה בזה," הוא יותר יהודי מחילוני או מדתי לאומי המוסר את נפשו על העם והארץ? והרי הרמב"ם כתב:

"הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא."

 אני מציע שנקרא תגר על החלוקה הסוציולוגית המעוותת הזאת בין חילונים לדתיים. היהדות היא של כולנו. היהדות אינה מצומצמת לפולחן, אלא היא נושאת ערכי מוסר עילאיים שמן הראוי שכולנו נהיה מכוונים אליהם. את "מדד היהודי הטוב" המקובל הזה יש לעקור מן היסוד, ולהציב מדד חדש שכוכב הצפון שלו הוא:

"מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו).

מדד שהאידאל שלו הוא: "מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם." (תהילים טו).

2. צרור הערות 30.10.16

* מבחנו של כחלון – בבחירות האחרונות הצבעתי בעד "כולנו". הצבעתי כך, כדי לתת לכחלון מנדט להיות הדמות הבוגרת, האחראית, הרצינית, השפויה, השקולה, המתונה והממתנת בממשלה (בין אם תהיה זו ממשלה בראשות נתניהו או בראשות הרצוג).

דומה שלא בחרתי בו, אלא למען המבחן שבפניו הוא ניצב בימים אלה. הוא האיש שיכול לבלום את ההתנקשות של נתניהו בשידור הציבורי בישראל, בניסיון להפוך אותו לשופר שלטוני ופרטי שלו.

אני מקווה מאוד שכחלון לא ייכנע למכבש הלחצים, האיומים וההבטחות של נתניהו ויעמוד איתן על האינטרס הציבורי.

"וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת."

* בובת פיתום – צפיתי בראיון המדהים של דוד ביטן, נער השליחויות של נתניהו, בחדשות הערוץ השני. ביטן מספיק טמבל כדי לומר בגלוי את מה שנתניהו חושב, ומסתיר בתחכום. הוא כמו בובת פיתום של נתניהו, המביע בגלוי את סדר היום הסמוי של בעליו. סדר היום של נתניהו הוא לחרב את השידור הציבורי בישראל, או לאלף אותו להיות שופרו.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה האנטישמית השערורייתית שהגדירה את הציונות כגזענות, כינס ראש הממשלה יצחק רבין ישיבת ממשלה מיוחדת, לקבלת החלטה על תגובת ישראל. המסר של רבין היה: הם מגנים את הציונות – אנו ממשיכים להגשים את הציונות. הממשלה החליטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן.

החלטת העצרת כבר מזמן הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו היישובים מעלה גמלא, יונתן, שעל ואודם חיים, קיימים, תוססים וימשיכו להתקיים עוד דורות רבים.

מן הראוי שבנימין נתניהו יאמץ את מורשת רבין, ותגובתו להחלטה האנטישמית השערורייתית של אונסק"ו תהיה באותה רוח: החלטה על בנייה יהודית מאסיבית בירושלים רבתי.

* פרס לאוייב - לאחר קבלת החלטת עצרת האו"ם, שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג קרע את ההחלטה בהפגנתיות. אולם ישראל לא עזבה את האו"ם. היא לא נתנה לאויב פרס שכזה.

אני שומע קריאות לעזיבת אונסק"ו. החלטה כזאת תהיה פרס לאוייב, המנסה לנשל את ישראל ולהרחיקה מכל מוסד בינלאומי. אל לנו לספק להם את תאוותם. עלינו להישאר בכל מוסד בינלאומי, על אפם וחמתם, ולהיאבק.

החלטת עצרת האו"ם בוטלה וגם החלטת אונסק"ו תבוטל.

* ההיסטוריון – בראיון לרשת ב' הצהיר אחמד טיבי שלא היה בית מקדש יהודי ב"מה שאתם קוראים לו הר הבית."

אני מקווה שבגיניקולוגיה הוא מבין קצת יותר.

* העוינות של פוטין – רוסיה הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית באונסק"ו, כפי שבדרך כלל היא חלק מן הרוב האוטומטי המעביר כל החלטה אנטישמית הזויה במוסדות האו"ם.

עם כל הביקורת על מדיניותו של אובמה במזה"ת, אין להשוות את מחויבותו וידידותו לישראל, לעוינות של פוטין.

אני תומך בהחלט במדיניות הידוק היחסים עם רוסיה, שמוביל נתניהו. ישראל חתרה תמיד ליחסים הדוקים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם מעצמות חזקות, ובוודאי עם מדינות שחיים בהם יהודים רבים. זאת המדיניות הישראלית שעוצבה בידי בן גוריון ושרת עם קום המדינה ואני שמח שנתניהו מתמיד בה ואף קוצר הצלחות.

אולם אל לנו להתבלבל, אין כל הצדקה לרגשי ההערצה של ישראלים לפוטין ולרצון של ישראלים שעושה דברו של פוטין יישב בבית הלבן.

* פרשה מדאיגה – פרשת המיילים של הילרי קלינטון מדאיגה מאוד. הפרשה מהווה סכנה חמורה לשלום ארה"ב והעולם החופשי. עיקר הסכנה, היא שהפרשה תכניס את טראמפ לבית הלבן.

* מבחן הכשירות – אם דונלד טראמפ כשיר להיות נשיא ארה"ב – אורן חזן כשיר להיות ראש ממשלת ישראל.

* סרסור כנבחר הציבור – על פי החוק, אין אפשרות להדיח חבר כנסת שלא הורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון. אמירות, נוקבות וחד משמעיות ככל שתהיינה, של שופט במשפט תביעה אזרחי, אינן בגדר הרשעה פלילית.

ראוי לבדוק מה האפשרויות לפתוח בהליך פלילי נגד אורן חזן, בעקבות דחיית ערעורו ועל סמך הפסיקה של השופט בדין זה.

אולם גם אם אי אפשר להדיחו, יש כלים לפעול נגדו, בעיקר לסיעתו, סיעת הליכוד. והיום, כאשר הקואליציה אינה עוד קואליציה של 61 ח"כים, אין כל תירוץ להשתמט מהן. מן הראוי שהליכוד ידיח את חזן מכל הוועדות בהן הוא חבר, וישלול ממנו את רשות הדיבור במליאה מטעמו, את הזכות להעלות הצעות חוק וכד'.

מן הראוי שסיעת הליכוד תקבל פה אחד החלטה הדורשת מאורן חזן להתפטר מהכנסת. אמנם אין סיכוי שהנ"ל, שיש לו עור של פיל, יעשה זאת, אבל מבחינה ציבורית ומוסרית, תהיה זו הצהרה חשובה מאוד.

גם על ועדת האתיקה של הכנסת, אם לא תשתמט מאחריותה, להפעיל כל סנקציה אפשרית כדי לשלול את יכולת הפעולה של חזן בכנסת.

* מולך הרייטינג – אני אוהב מאוד את חנוך דאום, את כתיבתו, את יצירתיותו, את צורת המחשבה המקורית, הבלתי שגרתית שלו, את ההומור שלו. אולם הסידרה, שבה הוא מתהולל עם שני הטינופות – הסרסור אורן חזן והפרובוקטור האנטישמי אמיר חצרוני, מעניק להם לגיטימציה ובונה אותם מבחינה ציבורית, היא ביזיון, והכפפת כל שיקול דעת ציבורי ומוסרי למולך הרייטינג.

* התובנה העלאווית – במכללת "אוהלו" בקצרין נערך השבוע כנס מדעי רב תחומי – חברה, היסטוריה, חקלאות וסביבה בגולן ובחרמון: חידושים במחקר. יש לציין: הכנס הראשון. למה יש לציין זאת? כי יהיו גם שני, שלישי, עשירי וכו'. הכנס היה משותף למכללת "אוהלו", מכון שמיר למחקר (שבו אני חוקר) ומו"פ צפון-מיגל (המו"פ החקלאי של הגליל והגולן).

הכנס היה מרתק. היו בו מליאת פתיחה ומליאת סיום ושני סבבים של מושבים מקבילים. על פי תחומי העניין שלי, המושבים בהם ביליתי היו: היסטוריה וארכיאולוגיה, וסביבה אנושית בגולן (שבו גם הרציתי).

ההרצאה שלי היתה על מחקר שערכתי על הקמת קצרין ביוזמה ודחיפה של היישובים הכפריים בגולן, ועל התפיסה החברתית שעמדה מאחורי היוזמה.

נהניתי ממגוון של הרצאות מרתקות, ואציין רק אחדות מתוכן: הרצאתו של פרופ' חיים בן דוד על ההיסטוריה של המחקר הארכיאולוגי בגולן, של ד"ר אודי מנור על "ה'שיגעון' הדרוזי של יגאל אלון ועמדתו הכלל ערבית של חאלד קוטמא", של הארכיאולוג ערן מאיר על "גוג ומגוג בגולן" ועוד הרצאות רבות ומעניינות.

מרתקת במיוחד הייתה הרצאתו של פרופ' חאלד סינדאווי, אחד החוקרים החשובים בארץ של האסלאם השיעי, על זהותם הדתית של העלאווים בכפר ע'ג'ר. הרצאתו המחישה והבהירה לי עובדה שהייתה ידועה לי באופן כללי, עד כמה העלאווים שנואים בעולם המוסלמי ובפרט בקרב הרוב הסוני (עם השיעים יש ביניהם שיתוף אינטרס בין מיעוטים נרדפים). הסונים רואים בעלאווים כופרים פגאנים, ואינם מכירים בהם כמוסלמים.

בעקבות ההרצאה, חשבתי על ההשלכות של עובדה זו על המלחמה בסוריה. במשך כמעט 50 שנה, שולטת בסוריה דיקטטורה אכזרית ורצחנית של שושלת אסד, השייכת למיעוט העלאווי הקטן והשנוא. השילוב בין השנאה המהותית כלפי העדה העלאווית ובין שאיפת הנקם בדיקטטורים, גורם לכך שאסד מבין, שאם ירפה מרסן השלטון, ולו על חלק מסוריה, צפויה לא פחות מהשמדת עם של העלאווים בסוריה. לכן, אין כל סיכוי שהוא יהיה מוכן לפשרה כלשהי על שלטונו. משמעות הדבר, היא המשך שפיכות הדמים הנוראה עוד שנים רבות.

ותובנה נוספת, היא עוד הוכחה עד כמה אידיוטית התיאוריה ההזויה של אורי שגיא, לשעבר ראש אמ"ן (!) בצה"ל, לפיה אילו ישראל נסוגה מהגולן סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ומלחמת האזרחים היתה נמנעת. באמת?! אחרי עשרות שנות דיקטטורה אסד היה הולך לבחירות חופשיות ונהנה מאמון העם? איזו איוולת ואי הבנת המזרח התיכון.

* סרבני התפכחות – ב"מאקו" התפרסמה כתבה על המאבק נגד נסיגה מהגולן, בפרספקטיבה של 20 שנה. רוח הכתבה ביטאה את ההיגיון הבריא של האדם הסביר: שהיום ברור מי צדק במחלוקת על הנסיגה.

בכתבה שתי תמונות גדולות של הסטיקר שלנו "העם עם הגולן" ואף קישור לסרטון של מיצג הגולן. יפה ומרשים. הכתב, דוד סער, שהיה ילד קטן באותם ימים, ראיין את ראשי המאבק, ואותי ביניהם. ובכתבה היה גם פסק-זמן קומי – ראיונות הזויים עם המזרחן משה מעוז וח"כ זהבה גלאון. מעוז הוא הביוגרף של חאפז אסד, שהתאהב במושא הביוגרפיה שלו ובשנות המאבק תיפקד, לפחות בתקשורת הישראלית, כשגריר סוריה בישראל. האיש דבק בטעויותיו ההיסטוריות ובאי הבנת המציאות, הקיצונית שלו.

דבריה של זהבה גלאון, ראויים במקרה הטוב למדור הסאטירי של העיתון. "אני חושבת שמי שלא תמך אז בערוץ המדיני מכיר כיום בכך שאנחנו ראינו בצורה מפוכחת ומדויקת יותר לאן המגמות באזור יובילו. היתה אז הזדמנות מדינית חשובה שהיתה יכולה להחליש את איראן ולהקטין את הסיכוי שג'יהאדיסטים מכל מיני סוגים יירו על ישראל מדרום סוריה. אבל אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אל נוכח המאורעות האיומים ומרחץ הדמים בסוריה היום, ההחמצה הזו כואבת במיוחד."

ואו. פשוט לא להאמין איזה טמטום, איזה ניתוק, היא חיה בלהלהלנד. כאילו, אם ישראל הייתה מוסרת לסורים את הגולן, הרוב הסוני היה מקבל את הדיקטטורה הרצחנית של המיעוט העלאווי השנוא, וסוריה הייה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, שלא הולכת אחרי ה"קיצונים". כלומר, זה היה קורה אילו בנוסף לכל הגולן שממשלות ישראליות הציעו לסורים בחוסר אחריות משווע, היתה מוצעת להם גם שליטה על צפון מזרח הכינרת. הטענה הזאת פשוט הזויה. זה מה שקורה למי שאינו מסוגל להוציא מפיו את המילה הקטנה "טעיתי".

סער הזכיר בכתבה את "כתבותיו" באותן שנים של בועז ביסמוט, היום ראש דסק החוץ ב"ישראל היום". באותם ימים, הוא ערך בחסות דרכונו הזר ביקורים בסוריה, ופרסם ב"ידיעות אחרונות" כתבות נוטפות דבש על הסורים המצפים לשלום המיוחל. "כתבות" תעמולה יחצ"ניות למען הנסיגה. הוא לעולם לא יהיה בעיניי עיתונאי.

היום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שבמאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אילו חלילה ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום היתה אם הכינרת תהיה בשליטת חיזבאללה או דאעש.

* ניתוח מוטה – הסיבה העיקרית למאבקנו היתה ציונית – גם אילו באמת היה מדובר בשלום, היינו מתנגדים בכל תוקף לנסיגה ונאבקים נגדה. אולם נאמנים לאמת, הזהרנו שאין סיכוי שהנסיגה תביא לשלום. ידענו זאת, על סמך ניתוח ריאלי של המצב. יריבינו טענו כלפינו, שהניתוח שלנו מוּטֶה אידיאולוגית; שאנו אונסים את המפה כדי שתשרת המטרה שלנו. היום, כשברור שצדקנו, ניתן לשאול – הניתוח של מי היה מוטה אידיאולוגית? מי התעלמו מן המציאות ואנסו את המפה כדי שתשרת את המטרה שלהם?

* צרפת תמכה – המלצת השבת שלי בעיתוני סופשבוע היא על מסה של פרופ' שלמה אבינרי על מלחמת סיני, שהתפרסמה ב"הארץ". מסה מבריקה, המנתחת בצורה חכמה את המלחמה, את הצלחותיה וכשליה, את המדיניות שקדמה לה ובאה בעקבותיה, ואת מנהיגותו מעוררת ההשראה של בן גוריון. אין זה מאמר המציג את ישראל ככלי שרת של הקולוניאליזם, כפי שמקובל להציגו בבמה שבה כתב אבינרי את המאמר, אך גם אין בה רק התבשמות מההישג הצבאי של צה"ל, אלא גם ראיה ביקורתית של המלחמה.

הופתעתי למצוא במאמר טעות מביכה, שממש אינה מתאימה לאבינרי. בבואו לציין ולהדגיש את העובדה שהשותפות בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במלחמה הזאת, נעשתה בשל סיטואציה שבה האינטרסים השונים של שני הצדדים התחברו, אך האינטרסים היו שונים בתכלית, הוא טען שצרפת ובריטניה לא תמכו בתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר. לגבי בריטניה הוא צדק, כמובן. לא זו בלבד שבריטניה לא תמכה בהצעה (היא נמנעה) היא אף עשתה מאמצים רבים לסכלה. אולם צרפת תמכה בתכנית.

* ביד הלשון: אלון – בפינה שהוקדשה לכפר גלעדי, ציינתי שבחירתו של ישראל גלעדי בשם משפחתו העברי, מבטאת את התפיסה של החלוצים, שראו בגלעד, שבעבר הירדן המזרחי, חלק אינטגרלי של ארץ ישראל.

מה שהזכיר לי את הסיפור הבא. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון דרש ממפקדי צה"ל לעברת את שמות המשפחה שלהם. בשיחה עם יגאל פייקוביץ' (אלון), הוא הציע לו את השם יגאל הגלעדי, "כי אתה עוד תכבוש את הגלעד."

אלון השיב: "ואם אכבוש את שכם, יקראו לי יגאל הנבלוסי?"

ומדוע בחר יגאל בשם המשפחה אלון? בשל החוויה המכוננת הבאה, אותה אני מביא כלשונה, מתוך ספרו של אלון "בית אבי":

כשהגעתי לגיל בר-מצווה, קרא לי אבא למחסן התבואות שבחצר, ואמר: בהנחת תפילין עוד לא  הגשמת את כל המצוות. אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך.

בדברו הוציא אקדח, הושיטו לי ואמר: "הוא שלך. שמור עליו, נקה אותו, והסתר מפני עין-רעה..."

התרגשתי מאוד. ליום הזה ציפיתי. מעתה יהיה לי נשק, כלאחיי הבוגרים, כלאבא.

ואבא הוסיף: "הערב תצא לשמור על שארית התבואה הקצורה, בחלקת ה"בלוט" (עץ אלון) שלנו."

עם השקיעה, פניתי ללכת לכיוון חלקת ה"בלוט" בה צמחו עצי אלון יפים. ליד החלקה עברה הדרך מעמק הירדן לנצרת, בה הלכו ונסעו עוברי-אורח.

הייתי נרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני יוצא לשמירה לבדי, בלילה. ככל שרחקתי מהכפר גברו התרגשותי ופחדי. הגעתי לחלקה, התמקמתי תחת אחד מעצי האלון, מאחורי סלע גדול. הציפורים עדיין הכינו עצמן לשנת הלילה וצפצופן הגביר את פחדי... רק משהשתרר שקט, נרגעתי מעט, התחלתי להקשיב לקולות הלילה והתפללתי שהלילה לא יגיעו הגנבים.

אולם מאוחר יותר, הבחנתי בכמה רוכבי-סוסים שנכנסו לשדה והחלו לאסוף את התבואה לשקיהם.

כפי שאבא הורה לי, הנחתי להם תחילה לשקוע בעבודה ואז קראתי אליהם קריאת-אזהרה: "ענדק!"

הקריאה לא הרתיעה אותם, והם המשיכו באיסוף.

דרכתי את הנשק בתקווה שקול הדריכה יבריחם,  וזה לא קרה. הרמתי את האקדח ויריתי באוויר – הם תפסו עמדות, ודרכו את נשקם.

שאלתי את עצמי: מה עכשיו? לירות בהם ממש? לברוח? ומה אם איהרג? המחשבות חלפו בי במהירות, אבל תוך כדי שבריר שניה שמעתי לפתע מאחורי קולות וקללות נמרצות בערבית, ומיד אחריהן יריות באוויר מעל לראשי הגנבים, שקפצו על סוסיהם ונעלמו בחשיכה, בהשאירם את שקי התבואה. אבן נגולה מעל ליבי. אבא, הוא שהגיח לקראתי מירכתי השדה.

כן. הוא העמיד אותי במבחן, אך לא הניח לנער בן 13 לעמוד בכך לבדו. ברגע המכריע היה שם, וגירש את הגנבים. שמחתי היתה כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא שאבא ראה אותי בעמידתי.

שאלתי את אבא אח"כ: "הרי היה ברשותך נשק, מדוע לא ירית בהם?"

תשובתו היתה: "ירייה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן, אִיתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך."

יישוב וחצי קרויים על שמו של יגאל אלון, ועוד אחזור אליהם בפינות הקרובות.

* * *

רון גרא / 4 שירים

אָדָם נוֹלַד יָדָיו קְפוּצוֹת

וּבְלֶכְתּוֹ יָדָיו פְּתוּחוֹת

וּכְשֶׁהוּא  פּוֹרְשָׁן

יֵשׁ הַסְכָּמָה שֶׁל הֲבָנָה

כְּשֶׁמְּשַׁלְּבָן, חוֹשֵׁב

וְאוּלַי מְבַכֶּה מָרָה.

עַד מָתַי תִּדְבַּק בּוֹ התשוקה

הרעבה?

אדם

פַּעַם פֹּה

פַּעַם שָׁם

פַּעַם הוּא פֶּה שֶׁל

חַיָּיו

פַּעַם כּוֹכָב מִשְׁנֵה

בְּמִשְׂחַק יָמָיו.

פַּעַם הוּא תְּמִסָּה

רְווּיָה שֶׁל שִׂמְחָה

וּפַעַם שֶׁל כְּאֵב.

פַּעַם הוּא פֹּה

וּפַעַם הָיָה

וְאֵינוֹ.

אֹשֶׁר

הֵן רַק אֶרְצֶה לָדַעַת

הֵיכָן הָאֹשֶׁר מִתְכַּרְבֵּל.

אוּלַי בֵּין הַכְּרִיזַנְטֶמוֹת

מִכֹּבֶד הַפְּאֵר.

הוֹגֶה אֲנִי בֶּחָלוּמִי

אוּלַי עָלַי וִתֵּר.

אוּלַי אֲנִי עָלָיו.

הֵיכָן נֶחְבָּא הוּא,

אִם בְּתוֹךְ שִׁנֵּי

זָהָב?

אוֹ

בְּאֹהֶל עֲנִיִּים

בֵּין קְשָׁיֵי יוֹם לֵאִים

יִשָּׂא עֵינָיו.

וְאוּלַי רַק בֵּין אֵלֶּה

הַיּוֹדְעִים

דְּבַר מָה

בִּדְבַר תִּקּוּן הַלֵּב-

יִרְקֹם חֲלוֹמוֹתָיו.

בֹּקֶר

שׁוּב אֹבֶךְ

רוּחוֹת קָרוֹת נוֹשְׁבוֹת.

סתו שֶׁנָּסוֹג

חוֹמֵק בֵּין טִפּוֹת

חוֹמְקוֹת.

אֵינְךָ יוֹצֵא נָקִי.

צְלָלִים מְחַבְּלִים

נוֹשְׁכִים אֶת הַבֹּקֶר

הוֹלְכִים וּמִתְעַבִּים

לוֹפְתִים.

קָשִׁישׁ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר

בְּפֶתַח בֵּית הַחוֹלִים.

גַּם לִצְלִילָיו

צְלִילוּת מִשֶּׁלּוֹ.

* * *

איטה טיטלבוים [יהודית בן עזר]

השוקולד הראשון שלי

אבא אמר לאמא שהמלחמה נגמרה. אני בת שש. לא ידעתי שהיתה מלחמה. גם לא ידעתי שיש שוקולד וצעצועים למיניהם. לא חסר לי שום דבר. כל מה שרציתי קיבלתי. רציתי שיתלו על צווארי צלב כמו לחברותיי בגן (אבא נקב חור במטבע והשחיל בו חבל דק ותלה על צווארי), וגם ביקשתי שישימו תמונה של מריה הקדושה באחת מפינות החדר כדי שאוכל לכרוע על ברכיי ולהתפלל.

 גרנו בכפר קטן ברוסיה. את שם הכפר אינני יודעת עד היום. שנים רבות עברו עד שידעתי שהכפר שכן במחוז אסטרחן על יד הוולגה. (יש 420 כפרים ועיירות במחוז אסטרחן).

החיים בכפר היו שלווים עבורי. אבא ואמא עבדו. אבא היה איש התחזוקה של המאפייה המקומית (רוב הגברים המקומיים היו מגוייסים) והיה מביא בצק תפוח מוכן לאפיית לחם. אמא עבדה בבית חרושת לדגים. בגיל המתאים הייתי בגן, ילדה יהודייה יחידה. ילדה בהירת שיער שמנמנה ועם לחיים אדומות.

אהבתי את הגן ובעיקר את הגננת היפה, שמלחים צחורי מדים היו באים לבקר אותה ונושאים אותי בזרועותיהם. אותי, הילדה היהודייה הבלונדינית.

לא זכור לי שדיברו איתי על מלחמה. גם לא סיפרו לי שאנחנו גרים בכפר הקטן בגלל שברחנו מווארשה הכבושה על ידי הגרמנים. אבא אמר שהגרמנים הורגים אנשים ושיהרגו גם אותנו אם לא נברח משם. אמא, בחוסר רצון, ואבא – ארזו את מעט החפצים שהיו ברשותם, ארזו גם אותי בתוך כר ונדדו שנים ברחבי רוסיה עד שהדרימו והתיישבו בכפר הקטן.

ואולי כן ידעתי שיש מלחמה. באחד הלילות, עוד בטרם הגענו לכפר, הרכיב אותי אבא על כתפיו ויצאנו לצפות באורות הגדולים "בכוכבים הנופלים". סטלינגרד הופצצה קשות ואנחנו היינו במרחק מספיק כי לראות זאת בלילה.

כנראה שבעמקי ליבי בן החמש ידעתי שמשהו לא טוב מתרחש, כשחברתי מהגן הזמינה אותי לביתה לראות את אביה שחזר מהמלחמה קטוע רגל. כי בדרך בחזרה הביתה ידעתי שאני צפויה לעונש כי לא חיכית לאימי על יד ביתנו בשובי מהגן. והדרך היתה קשה, ובכיתי. בכיתי אולי מרחמים על אביה של חברתי או כי הרגשתי שאני עצובה. ואז הגיעו "המחפשים", אמא ואבא, והעונש איתם. הישבן האדים. לא סלחתי על העונש.

אבא אמר שכנראה נעזוב את הכפר בזמן הקרוב. לא אלך יותר לגן ולא אראה את הגננת האהובה עליי אבל גם לא יחפפו כל ערב את ראשי בנפט כדי להפטר מהכינים הענקיות שהיו שורצות בשערותיי במשך היום.

הגיע מכתב מדודי בונים באמריקה. הוא חיפש דרך הצלב האדום את שני אחיו ואחותו שנותרו באירופה ומצא רק אותנו. כעבור זמן לא רב הגיעה גם ה"חבילה" הראשונה. שק יוטה ובתוכו חבילה מתפוררת. ה"חבילה" נדדה כשישה חודשים ברחבי רוסיה כשתכולתה מתמעטת. כשהגיעה אלינו ופרמנו את השק התפזרו מתוכו סוכריות צבעוניות בטעם שלא הכרתי. טעם שוקולד.

ה"חבילות" ליוו אותנו הרבה שנים. בעיקר אהבתי את הסוכריות הצבעוניות. (לימים ידעתי שאלה היו סוכריות (M&M's. ה"חבילות" ליוו אותנו שנתיים במחנות העקורים בגרמניה, ובתקופת הצנע בישראל. דודי בונים לא היה עשיר גדול אבל דאג שנאכל טוב, שנתלבש יפה, שנקרא את עיתון ה"פֿאָרװערטס", וכמובן שננשנש את הממתקים הצבעוניים שעד היום טעמם אינו דומה לאלו שהגיעו ב"חבילה".

פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 594 מיום 25.11.10

[ר' צרופת התמונה של הכותבת בת חמש באסטרחן].

* * *

נעמן כהן

רכבת העמק אחרי תשעים שנה

לפני תשעים שנה, ב-1926, עלה בחור צעיר בן תשע-עשרה לראשונה על רכבת העמק. הבחור הצעיר בן התשע-עשרה נסע מחיפה לתחנת תל שמאם במטרה להקים יישוב חדש בעמק שנקרא "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" ולימים קיבוץ גבת.

הנוסע היה אבי, חיים כהן ז"ל.

לזכר אותה נסיעה החלטתי להיענות להזמנתו הנדיבה של שר התחבורה ישראל כץ לנסוע חינם ברכבת העמק, ולחזור חינם לכל מקום בארץ. יום רביעי לאחר החג. אנחנו מחכים בתחנת "חוף הכרמל" בחיפה ליציאת הרכבת.

הרכבת היוצאת מתחנת עתלית מגיעה לתחנה. קיווינו שאחרי החג הרכבת תהיה ריקה, אך להפתעתנו הרכבת מגיעה והיא מתמלאת בקהל רב. אנשים מכל הסוגים. צעירים ומבוגרים, גם משפחות עם ילדים ודתיים. כנראה שכולם מנצלים את ההזמנה הנדיבה של ישראל כץ. קבוצה גדולה מאד של נשים מבוגרות עולה לרכבת. אולי סיור מודרך של בית אבות?

הרכבת החדשה והמצוחצחת יוצאת לדרך. במהרה עוברים את תחנת בת גלים, תחנת חיפה מרכז, ואנחנו כבר מול יגור. התחנה ההיסטורית בוטלה.

ברכבת העמק המקורית היו עד בית שאן 26 תחנות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%A7

ברכבת העמק החדשה יש רק ארבע תחנות.

בניגוד לרכבת העמק ההיסטורית, שנסעה לפי הסיפורים לאט וניתן היה להשיגה בהליכה, הרכבת החדשה נוסעת מהר.

לפנינו פתוחים נופים חדשים. נופי העמק. הצבע השולט חום וצהוב. אנחנו בסוף הקיץ. השדות חרושים וזרועים ומוכנים לעונת הגשמים.

עוברים את קריית חרושת ואלרואי ומגיעים לתחנת כפר יהושע-יקנעם.

התחנה החדשה לא נמצאת במקום בו היתה התחנה הישנה שנקראה "תל שמאם" (שאליה הגיע אבי לפני תשעים שנה) ששוחזרה כבר לפני כמה שנים, והוקם בה מוזיאון הרכבת:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_%D7%9B%D7%A4%D7%A8_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2

מיקום התחנה החדשה רחוק מאוד הן מכפר יהושע והן מיוקנעם. מי ישתמש בה? אני תוהה.

אנחנו ממשיכים לנסוע. נופי העמק היפה נראים מכל צד, והנה מגיעים לתחנת כפר ברוך-מגדל העמק. תחנת כפר ברוך היתה קיימת גם ברכבת העמק הישנה.

דודתי, דודה חיה, תמיד סיפרה איך בזמן המאורעות היא ירדה ברגל מהדר לעיר התחתית ונסעה ברכבת העמק לכפר ברוך, ומשם הלכה ברגל לגבת. אני מנסה לראות את גבת מחלון הרכבת. המראה מטושטש קשה לראות.

והנה לא עובר זמן קצר ואנחנו בעפולה. גם כאן התחנה החדשה רחוקה מאד מהתחנה ההיסטורית שנמצאה במרכז העיר. התחנה נבנתה רחוק ממרכז העיר עפולה, בדיוק באמצע הדרך בין עפולה לעפולה עילית. ושנית אני תוהה מי ישתמש בה?

ממול אני מבחין בגבעת המורה ובבית חולים העמק, שם סיפרו לי שנולדתי. והנה הרכבת נכנסת למנהרה כמו באלפים ונוסעים בחושך. לא ברור לי למה בעמק צריך מנהרה. הרכבת יוצאת לאור היום וממשיכה לדרכה.

מולי בקרון יושבות שתי מורות, רחלה, והגר. אני שם לב שיותר משהן עסוקות בהתפעלות מהנוף המרהיב של העמק הנשקף מהרכבת, הן עסוקות בסמרטפון שלהן. הן מקבלות הודעות, ושולחות הודעות. לעיתים הן אף מצלמות תמונות מהדרך ומיד מעלות אותן ל"ספר הפנים" שלהן.

אני שם לב שרבים מן הנוסעים מקדישים זמן רב יותר להסתכל על צג הסמרטפון מאשר בחלון הרכבת.

הנופים מקבלים צבע עז יותר. מופיע גם הצבע הירוק. שדות מעובדים, מטעי זיתים. עוברים את כלא שאטה, ובריכות המים סביבו, בית השיטה עין חרוד, תל יוסף.

והנה הרכבת מגיעה לתחנת בית שאן.

אבוי. גם כאן התחנה רחוקה מאד ממרכז העיר. יש צורך לקחת אוטובוס או מונית למרכז העיר.

היות שבגן הלאומי עם העתיקות והאמפיתיאטרון כבר ביקרנו, החלטנו לבקר במרכז העיר בבית הסראיה ובמוזיאון המקומי:

http://www.betshean-museum.co.il/

הנוסעים יורדים מהרכבת לרציף, ומהרציף לתחנה החדישה והנוצצת.

אבוי. יש רק תא שירותים אחד לגברים, ותא אחד לנשים. תור ארוך כאורך הגלות של נשים משתרך מול תא השירותים היחיד לנשים. בעייה רווחת בכל העולם. עתה מובנת לי הברכה "ברוך שלא עשני אישה."

בחוץ ממתין אוטובוס חדיש לקהל הנוסעים שנדחף לעברו. גם מערכת התיקוף של הרב-קו היא חדשה, והנהג מתקשה להפעילה. לוקח לו כחמש דקות לכל נוסע.

האוטובוס הראשון מתמלא והנה בא אוטובוס חדש אבל אכזבה, האוטובוס נוסע רק למרכז קניות חדש שנבנה בעיר.

מחכים קצת, והנה מגיע אוטובוס נוסף. גם כאן הנהג מתקשה בהפעלת הרב-תו אבל הנה הפתעה המחיר רק 2.5 שקלים. בתל אביב ובחיפה 5.90 שקלים.

"אתה מגיע למוזיאון?" אנחנו שואלים את הנהג.

"לא יודע," הוא עונה, "יש כאן בכלל מוזיאון?"

 האוטובוס מתחיל לנסוע. העיר נפרשת על שטח גדול. בניינים נמוכים הרבה בתים פרטיים. בהתחלה שכונה קצת פחות מטופחת. עוברים ליד כיכר יפה שבמרכזה עתיקות.

הכרוז האוטומטי באוטובוס מכריז על התחנות, והנה הגענו לבית העירייה. החלטנו לרדת בהנחה שהמוזיאון יימצא ודאי לא רחוק.

השעה 13:00 בצהרים. ברחוב אין נפש חיה. והנה עוברת אישה מלקקת גלידה. "סליחה אולי את יודעת איפה המוזיאון?"

"מצטערת אני לא מכאן," היא עונה, "אני מקיבוץ בעמק. תשאלו את בעל הגלידריה."

הצעיר הרוסי שמוכר בגלידריה הריקה גם הוא לא שמע מעולם על מוזיאון בית שאן. ואז עבר בחור צעיר שעובד במחלקת המים. הבנו שיש לנסח את השאלה אחרת.

"סליחה אתה יודע איפה הסראיה?"

"כן," הוא עונה, "זה קרוב, לכו ישר וימינה."

אנחנו עוברים על איזור של עתיקות מוזנחות ומגיעים מול בית הסראיה – בית השלטון העות'מני. השם "סראיה" מזכיר לי את שמה של בירת בוסניה, העיר סרייבו, בה ביקרתי לפני זמן קצר, שבא מהמילה סראיה.

 הבניין היפה של הסראיה עומד סגור בשיממונו אבל מולו אנחנו רואים שלט "לשכת התיירות". אנחנו נכנסים למשרד יפה וממוזג. בחורה צעירה מקבלת אותנו במאור פנים.

"היכן מוזיאון העיר?" אנחנו שואלים.

"הוא כאן מעבר הפינה," היא עונה, "אבל אני חושבת שהמוזיאון סגור, צריך להזמין ביקור מראש."

אבוי. "ומה את ממליצה לראות בעיר במקומו?"

"את הגן הלאומי," היא עונה.

"את זה כבר ראינו, יש משהו נוסף?"

"אין."

"אז על איזה מסעדה את ממליצה? "

היא ממליצה על כמה מסעדות.

אנחנו יוצאים ורואים ממול שלט: "קניון בנימין" שעליו שלט "מקדונלד". בירור קצר בגוגל מלמד שהקניון מוזנח ונטוש וחוץ ממקדונלד אין בו דבר.

אנחנו מגיעים למוזיאון. יש עליו שלט האומר שהמוזיאון פתוח עד 12:00 ואחר כך מ-16:00. חבל, אבל לא נחכה כאן עד ארבע.

ממול אנחנו רואים שלט "מסעדת רוזליה", נזכרנו שזו אחת מהמסעדות שהומלצו ע"י עובדת לשכת התיירות. המסעדה ממוקמת בבניין יפה מאבנים שחורות. אנחנו נכנסים. המקום ריק. נכנסים לחדר נוסף יושבות שם שתי נשים.

אנחנו מתיישבים, והנה מגיעה מפעילת המקום, בחורה צעירה וסימפטית, המספרת לנו על המקום. המסעדה נוסדה ע"י רוזליה, עולה מטרנסילבניה שפתחה בבית שאן בית קפה וקונדיטוריה. משפחתה עדיין בעלת המקום, ותמונותיה מוצגות בכניסה.

הבחורה הצעירה והנחמדה מספרת לנו שהיא סיימה תואר ראשון במכללת כנרת ועתה היא לומדת לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. בין לבין היא עובדת במסעדה עם בן זוגה שהוא במקור מנווה שאנן בחיפה.

אני מזמין מרק ארטישוק וערמונים. וסלט בריאות המורכב בין שאר הירקות מחמוציות ועדשים שחורות ברוטב סילאן ובלסמי. שניהם מוגשים עם לחם וחמאה.

המרק יוצא מן הכלל טעים. הסלט גם הוא מיוחד. מולי מזמינים ארוחת בוקר שלמה, שתי ביצים, שבעה מטבלים שונים ושתייה קרה וחמה כמו בתל אביב.

בניגוד למחירי הנסיעה הזולים בעיר, המחירים כאן הם תלאביביים ופלוס.

מסעדת רוזליה:

http://www.dkatom.co.il/rosalia

לאחר האוכל אנחנו משוטטים קצת בסביבה. אנחנו הולכים לראות את הנוף היפה של הרי הגלעד הנשקף ממול.

כבוגר "החינוך המשותף" בעבר, וכשכן של אריק איינשטיין ז"ל בהווה, איני יכול שלא להיזכר בשירה היפה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד".

לאה גולדברג שביקרה בקיבוץ אפיקים בגן הילדים, כתבה את השיר שנתפס כביקורת על "החינוך המשותף" ו"הלינה המשותפת" בקיבוץ.

"ערב מול הגלעד"

האילנות כל כך כבדים,

כופף הפרי את הבדים,

זו השעה המרגיעה,

בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד

טלה שחור ורך ירד,

כבשה פועה בוכה בדיר –

זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,

ישכב בדיר ויירדם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים

והנביא הגלעדי

יורד דומם אל הבקעה

לחזות בשנת הילדים.

אריק איינשטיין

https://www.youtube.com/watch?v=9ox603IYU7U

(היום מן הסתם היו מחרימים את השיר מפני שהוא מביע כמיהה אל הגלעד הכבוש "חוקית" ע"י העבר-ירדנים).

אנחנו עולים על האוטובוס לחזור אל תחנת הרכבת. הפעם הדרך מתארכת. האוטובוס מסובב את שכונות העיר כשלושת רבעי שעה. עוברים בשכונות יפות עם בתי מידות מפוארים. שדרת דקלים ארוכה ויפהפייה.

ברגע האחרון אנו מספיקים להגיע לרכבת ולקפוץ עליה. מזל שלקחנו את כרטיסי החזור כשיצאנו.

השמש יורדת והצבע של השדות בצפון העמק נעשה עז יותר, ויפה יותר.

שעה ואנחנו בחיפה ועוד שעה אני בתל אביב והכל על חשבונו של ישראל כץ.

לסיכום: אני תוהה מי ישלם על הנסיעה ברכבת העמק? כנראה שללא רכבת מטענים מעבר הירדן לנמל חיפה, לרכבת העמק לא תהיה היתכנות כלכלית.

לפני תשעים שנה

המסע של אבי חיים כהן מירושלים לעמק

(מתוך על האוטופיה – עלייתה ונפילתה

של קבוצת קדושי פינסק)

חיים כהן נטל את מעט הבגדים והחפצים האישיים שהיו לו, והלך ברגל מ"מקור ברוך" לתחנת הרכבת של ירושלים, ולקח את הרכבת ליפו.

מסילת הרכבת יורדת בעמק רפאים על פני המושבה הגרמנית. מרחוק נראית תלפיות. הרכבת התפתלה בין ההרים. אחרי נסיעה של חצי שעה באה הרכבת אל תחנת ביתר. על מורד ההר נראה הכפר הערבי ביתיר. למטה נראים גינות ירק יפות המספקות ירקות לשוקי ירושלים.

בימי קדם היתה פה העיר ביתר הידועה ממרד בר כוכבא. מביתר ירדה הרכבת באפיקו של ערוץ המתפתל בין הרי יהודה והמסילה בנויה בצידו. הרכבת יצאה מבין ההרים, והגיעה אל בקעה שבה נראו בתי המושבה הרטוב. מתחנת הרטוב עברה הרכבת לאורך נחל שורק ומשם התחילה לצאת מאזור ההרים ולנסוע בגבולות השפלה. עברה את תחנת נענה, חלפה ועברה ברמלה, והגיעה ללוד. בלוד יש להחליף רכבת לחיפה.

בלוד חיכה כמה שעות לבוא הרכבת הנוסעת בקו קנטרה חיפה. הגיעה הרכבת. הרכבת נראתה מפוארת למדי. הקרונות היו רחבים ומאווררים, המושבים רחבים ומרופדים בנוחות. לקרונות הייתה תקרה כפולה, עם חלל בתוכה לצורך איוורור. הארוחות הוגשו בקרון המסעדה, אך הוא הסתפק בפרוסת הלחם שהביא עימו.                 

מלוד לחיפה 110 ק"מ. הרכבת יצאה אל מישור רחב ידיים. משמאל נראתה המושבה הגרמנית וילהלמה – על שם הקיסר הגרמני  וילהלם השני שביקר בארץ. לאחר זמן עברה הרכבת את ראש העין והמשיכה צפונה. בצד שמאל השתרע השרון. חלפה על המושבות מגדיאל וכפר סבא. מימין נראו הרי השומרון. הרכבת עצרה בקלקיליה ואחר בטול כרם, והנה הגיעה לחדרה. הרכבת המשיכה בין הפרדסים לבנימינה ומשם לזיכרון יעקב, ותחנת עתלית. מהחלון נראה המבצר הצלבני ההרוס. הרכבת סבבה את ראש הכרמל עברה על פני השכונה העברית בת גלים והגיעה אל התחנה מול הנמל.

חיים ירד והחל להלך בעיר התחתית. הוא התבונן בסוחרים הרבים, הערבים והיהודים שמלאו את חלל האוויר בקולותיהם. היה חורף, עננים כבדים העידו על סכנת גשם. הלילה ירד מוקדם. למחרת בבוקר ייקח את רכבת העמק. הוא התכרבל על הספסל. הלילה עבר לאט. כל הלילה שמע את זרזיפי הגשם שירד.

בבוקר התעורר מקולות העוברים ושבים. עלה על הרכבת, שילם לקונדוקטור, וישב והביט בחלון. הרכבת עברה במהרה את בלד א-שייך והגיעה לתחנת תל א-שמאם (כפר יהושע). הוא ירד מהרכבת, ומשם המשיך ללכת ברגל. זו היתה לו הפגישה הראשונה עם העמק. החל לרדת גשם קל. ממעל היו עננים כבדים שנעו ממערב למזרח, צריך היה למהר להגיע ולתפוס מסתור.

הדרך היתה בוצית וצריך היה ללכת בשולי השלוליות. הביצה היתה אמנם קטנה לעומת ה"פינסקער בלאטעס" – הביצות של פינסק, אבל גם כאן הנעליים התמלאו בבוץ. לעיתים הבוץ היה סמיך כל כך שהנעלים שקעו בו כל כך עמוק עד שמשיכתן החוצה הביאה לחליצת הרגל, והנעל נשארה תקועה בבוץ. הנעליים התלכלכו בבוץ וברפש וכן גם המכנסיים. בתעלות שלצידי הדרך זרמו מי הגשם. הוא נזכר בפסוק מקהלת: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכול הבל." הסופר שלום עליכם תרגם זאת ליידיש עסיסית: "בלאטע שבבלאטע זאגט קהלת, (בִּיצָּה שְׂבּבִּיצָּה אמר קהלת) וואס קומט ארויס דעם מענטשן פון זיין גאנצן טאראראם..."  מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל...

הוא ידע את הכיוון הכללי בלבד. ללכת מזרחה. השמש שקעה מוקדם עוד מעט חשכה. מבעד לחושך נראו לו פתאום אנשים מוזרים עם זקנים ארוכים, הסתבר שאלו חברי קבוצת "השרון" הם הראו לו את הדרך מזרחה.

כשהגיע לנקודה ראה כמה חברים מכניסים את הפרדות לחצר. סוף סוף הגיע למקום מבטחים. החברים קיבלו אותו בשמחה ונתנו לו לאכול, וסיפרו לו על כל המוצאות אותם. בערב ישבו כולם בחדר האוכל. לאור פנסי רוח אחדים, ישבו צפופים ושרו בדבקות מרובה שירים חסידיים. שירים מבית אבא, משירת פינסק-קארלין, שכולם הסתיימו באוי יוי יוי יוי יוי. מחר יום עבודה. הוא פרש והלך לישון באחד האוהלים.

בבוקר, באור יום, עשה סיור במקום. "בית השייך" היה בניין בן שתי קומות. בקומת הקרקע, ארבעה חדרי מגורים, בהם גרו משפחות. שער הכניסה לחצר היה קרוב אל בית השייך. בתוך השער נפתח פתח למעבר להולכי רגל. אחד המבנים שהיה בחצר שימש לאורווה. ממערב לאורווה הייתה המקלחת. צינורות המים והברז שהותקנו בה היו מחוברים לחבית שהתרוקנה מדלק. החבית עמדה על מגדל בנוי מקרשים מחוץ לחצר, ומולאה מדי ערב במים שהובאו בעגלה מן הבאר. ליד שער הכניסה לחצר היה מבנה ששימש למסגרייה ולמחסן כלי עבודה. מחוץ לחצר היו נטויים אוהלים.

הוא עלה לחדר העלייה משם הייתה תצפית מרהיבה על אדמות העמק. ההתיישבות על הקרקע בעמק יזרעאל עוררה בו התרגשות. הוא נזכר בסיפורים שלמד ב"חדר": הוא הביט למזרח. שם זכר, היה הכרם של נבות היזרעאלי בו חשק המלך אחאב. כשנבות סירב לתת לו את הכרם, רקחה איזבל המלכה משפט מבוים, והעלילה על נבות שהוא בוגד במלכות, וכופר באלוהים. נבות הומת בסקילה, והכרם עם כל רכושו עבר לידי המלך אחאב. אז בא אליהו הנביא והוכיח את אחאב: "הרצחת וגם ירשת?!"

במערב העמק נראה הר הכרמל. הוא נזכר ששם נלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל: אליהו שאל את עם ישראל: "עד מתיי אתם פוסחים על-שתי הסעיפים-אם-יהוה האלוהים, לכו אחריו, ואם-הבעל, לכו אחריו!"

בינתיים המציאות נראתה שונה: התצפית על העמק הראתה שלכל מלא העין נחו בדומייתם שדות מכוסים ביערות של קוצים, חרולים, ודרדרים, שמאז ימיה של גבתא התלמודית, עלו וצמחו באין מפריע. עץ אחד לא נראה באופק.

כל השטח הגדול מסביב נראה שומם ועזוב. כל כך שונה ממה שדימה בפינסק בשעה שחזה בתמונתו של ליליאן שהייתה תלויה על הקיר. בתמונה נראה הרצל מביט לעבר שדות מעובדים עד קצות האופק. במזרח זורחת השמש כשעליה הכתובת "ציון". איכרים יהודים חורשים את האדמה. שני סוסים נושאים את המחרשה. הארץ היא גדולה ועשירה. השדה המעובד נמשך עד האופק. בתחתית התמונה כתובת: "אויב איהר ווילט איז דאס קיין לעגענדע" "אם תרצו אין זו אגדה." כמה שונה האגדה מהמציאות. כמה שונה התמונה מהמראה בשטח. עבודה רבה תידרש כדי להפוך את האגדה למציאות.

החברים התארגנו מהר לעבודה של ממש. צריך היה לעלות ולפלח את האדמה ולהחיותה משממת הדורות. החורף עמד בעיצומו. הגשם היה עלול לרדת יום יום. על יד הנקודה – במדרוני הגבעה, השתרע שטח שצריך היה להחיש את זריעתו. חיים כהן הפך לפלח.

הרליגיוזיות של ד"ר משה בר יוסף

בין שרייבר-סופר לשמירת הלשון של "החפץ חיים"

ממש כבלעם שיצא לקלל ונמצא מברך, בהתקפתו עליי מאשש ד"ר משה בר-יוסף את דבריי. ("חדשות בן עזר" 1188).

ד"ר בר-יוסף כותב: "לא אבוא בחשבון היסטורי עם חסידו השוטה של גרנות מר נעמן כהן," (ומיד כמו בבדיחה על הפולנייה הוא כן בא בחשבון...) ובחשבון ההיסטורי שהוא עושה הוא מעיד על עצמו שהוא "חסידו השוטה" (מעולם איני משתמש בשפה כזו אבל כאן זו פאראפרזה לדבריו) של הרב החשוך והקנאי שרייבר-סופר שהתנגד לכל השכלה, נטש את תורתו ורכש לעצמו השכלה.

בר-יוסף אינו רק מתנאה בהשכלתו "הייתי מנהל מעבדה ע"ש שמואל טולקובסקי במכון וולקני ופרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון," (ובכך הוא מוכיח את התנערותו מאותו שרייבר-סופר שאסר על כל לימוד ורכישת השכלה), אלא בנוסף הוא גם מתנאה בקהל אלפים של יהודים דתיים בגוש עציון שנטשו את תורתו של שרייבר-סופר החשוך ורכשו השכלה: "קהל אלפים שהשכלתו הכללית רחבה כשל מנויי הפילהרמונית והבימה." הידד!

הנה ההוכחה שההשכלה והציונות ניצחו את תורתו החשוכה של שרייבר-סופר.

מאד מצער שמבחינה אישיותית משווה עצמו ד"ר בר-יוסף למושאי מחקרו הווירוסים, כאשר הוא מאיים: "הווירוסים דומים מבחינה ביוכימית לנגיפים תוקפים בני אדם וחיות בית והמילה וירוס במקור מלשון ארס ואם המבקרים המכובדים שלך ימשיכו בשפתם הארסית אשמח לענות להם בשפת הווירוסים."

לכן נעיר לו שלאור דברי הבלע שדיבר כלפי ד"ר משה גרנות, ולאור איומיו הארסיים להבא ראוי לו שבמקום לאמץ ז'רגון של איומים בנוסח היטלריסטי-נאצי המשווה בני אדם לווירוסים, ישים את ליבו שהרליגוזיות שלו, שהובילה אותו לנטוש את תורתו של הרב הקנאי והחשוך אוייב ההשכלה שרייבר-סופר, תוביל אותו אל תורתו של הרב ישראל מאיר הכהן  בעל הספר "החפץ חיים", ובמקום לראות בעצמו וירוס ארסי, ולומר דברי בלע, ילמד את הלכות לשון הרע של "החפץ חיים", וישקוד על שמירת הלשון.

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". (תהילים לד, 13)

האנדרטה החדשה של אלטלנה

מיליקובסקי-נתניהו ממשיך את מסע השקר

ב-27 לאוקטובר 2016 נחנכה אנדרטה חדשה לחלק מחללי אלטלנה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4871074,00.html

האנדרטה החדשה, אשר אושרה באופן אישי על ידי ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, עשויה מבטון ומצופה מתכת מספינת האלטלנה.

וכמובן מי לא הונצח באנדרטה? כמובן, שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל:

פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן  19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

זה שנים אני מנהל מאבק להנצחת חיילי צה"ל אלו, ולצערי ללא תוצאות.

נראה שמיליקובסקי-נתניהו למד מאחמד טיבי את המושג "נאראטיב", ובהשראת המושג הזה נכתב על האנדרטה המשפט השקרי (הנאראטיב) של מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא".

ודוק: בגין לא מנע מלחמת אחים, אלא החל בה כאשר ביצע פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור.

חלק ניכר מאנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה, היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר.

העובדה המזעזעת שאותם עריקים שחלקם ערקו מהחזית המצרית מונצחים ואילו שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י חיילי האצ"ל אינם מונצחים זועקת לשמים.

"לנאראטיב" השקרי הזה יש השפעה. אפילו כאן, בעיתון "חדשות בן עזר", בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסי אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני, ומתפשטת בחוגים רבים שהאמת מהם והלאה.

תמיהה גדולה אחת עדיין קיימת עבורי. אם הגיוני שראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ונשיא חצי העם ראובן ריבלין ממחנה הפוטשיסטים של האצ"ל מסרבים להנציח את חיילי צה"ל מטעמים פוליטיים:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

איך ניתן להסביר את העובדה שאיש תנועת העבודה, ראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, חבר קיבוץ חולדה בעברו, מסרב זה שנים להנציח על האנדרטה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל. איך הוא משתף עצמו עם החרפה?

אנחנו נמשיך במאבק להנצחת חיילי צה"ל.

מה לא נכתב על המצבה של שמעון פרסקי-פרס?

כיאה לדימוי שבנה לעצמו כאיש שלום (קיבל פרס נובל לשלום יחד עם יאסר ערפאת) דאגו בני משפחתו של שמעון פרסקי-פרס ז"ל לחרוט על מצבתו את היותו בעל פרס השלום ואת נבואת השלום של ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב ד)

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-561374

מובן אם כן מדוע לאור חזון "המזרח התיכון החדש" של המנוח לא הוזכר על המצבה הסברו של ישעיהו הנביא על הדרך בה יבוא אותו שלום נצחי?

השלום הנצחי ע"פ נבואת ישעיהו יבוא רק לאחר פתרון הבעיה הפלישתינאית. רק לאחר חיסולם של הפלישתינאים (הם יעופו לים) ועוד עמים ייתכן השלום הנצחי: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.  ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.  ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה...   יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה..". (ישעיהו פרק יא)

הדומה והשונה

שישים שנה לטבח כפר קאסם

1389 לטבח יהודי ערב

באוקטובר 1956 ירו חיילי משמר הגבול והרגו 49 מתושבי כפר קאסם.

בטקס לזכר שישים שנה לטבח כפר קאסם, בו השתתפו אלפי ערבים-מוסלמים-סונים, אמר ראש העיר כפר קאסם, עאדל בדיר: "אנו תושבים שלא אוהבים לנקום. לא נשכח ולא נסלח לרצח החללים שלנו. שוב אנו דורשים מממשלת ישראל להכיר בטבח ולחשוף את המניע שגרם לרצוח 49 בני אדם בדם קר."

ראש ועדת המעקב לאוכלוסייה הערבית, הגזען המוסלמי מחמד ברכה, סתר את עצמו כאשר אמר: "אנחנו דורשים מממשלת ישראל, בשם כל האזרחים הערבים, להכיר באחריותה המלאה והרשמית בטבח בכפר קאסם ולא רק להתנצל. אנחנו מוותרים על התנצלותכם. זאת דרישה של השהידים וכל החברה הערבית. לא נפקיר את דם השהידים." (לא ברור, הוא רוצה התנצלות או לא רוצה).

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4871074,00.html

בניגוד לנאמר ,ממשלת ישראל בשם עם ישראל, הכירה באחריות לטבח הנורא והתנצלה עליו. ויותר מכך, בינואר 1957 הועמדו לדין 11 קצינים וחוגרים שהיו מעורבים בטבח בכפר קאסם. התובעים במשפט היו התובע הצבאי הראשי, משה דוד, ולצדו המשפטן קולין גילון. פסק הדין ניתן באוקטובר 1958 בבית הדין הצבאי המחוזי בירושלים בראשותו של בנימין הלוי. בפסק דינו שנקבע כתקדים משפטי קבע השופט בנימין הלוי שביצוע הטבח הוא "פקודה בלתי חוקית בעליל," שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו.

ב-7 בדצמבר 1956 הקדיש נתן אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו. בין השאר כתב:

לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מחוץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים. (נתן א, תחום המשולש, דבר, 7 בדצמבר 1956).

אני מעז להכריז ולומר שאין בנמצא יהודי הרואה בטבח ערביי כפר קאסם מעשה מוסרי. כולם רואים בו כתם מוסרי.

בשנת 627 לספירה ביצע מוחמד טבח ביהודי ערב. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות (חוץ משתי נשים שמוחמד שמר לעצמו כשלל מלחמה).

לא רק שמאז שום ערבי-מוסלמי לא ראה את טבח היהודים ע"י מוחמד כמעשה בלתי מוסרי אלא כולם (כולל כל תושבי כפר קאסם) רואים אותו כמופת מוסרי.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שרואה בפקודת מוחמד לרצוח יהודים פקודה בלתי חוקית בעליל.

בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, תנועת החמאס שקיבלה רוב קולות מקרב הפלישתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואה את חיסול היהודים ע"י מוחמד כמופת מוסרי, ומפרסמת בהתאם לאותו מופת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים. (אמנת החמאס סעיף 7)

גם המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין (מינוי אישי של אבו מאזן) קורא בגלוי לחסל את כל היהודים בני הקופים והחזירים ע"פ תורת מוחמד:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

אני מעז להכריז ולומר שבניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס –  לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

טל"ח ב"לה פטי לארוס"

רב המכר הגדול ביותר בצרפת הוא "לה פטי לארוס", הלארוס הקטן, המילון הצרפתי האולטימטיבי. התפוצה שלו היא כשני מיליון וחצי עותקים בשנה. יותר מאשר כל ספרי ההוצאות הספרותיות בצרפת גם יחד. סביב המילון יש ימי עיון ובדיחות ומגזינים ופרודיות ותוכניות טלוויזיה.

לאחר קריאת הפרטים הללו בכתבתו המשעשעת של דב חלפון, "טל"ח בארמון", ("מוסף "הארץ" 14.10.16) כתבה המביאה סיפור משעשע על אי ידיעתו של פרנסואה הולנד את השפה הצרפתית, ואת הדרך להשתמש במילון, נתקפתי בנוסטלגיה והצצתי בכרך ישן של לה פטי לארוס המאויר, מהדורת 1958, שאימי ז"ל קיבלה לפני שנים מצרפת ובתור ילד הייתי נהנה להסתכל בתמונות.

מתוך סקרנות הצצתי במילון בערך "יהודי"-"יהודית" והנה ההגדרה: "נולד ביהודה או צאצא אותה ארץ." "היהודים מרדו באספסינוס שהתנגד לדת היהודית." "קיימים הרבה יהודים בפולניה."

אופס. בדקתי שוב את שנת ההוצאה. אכן 1958. שלוש עשרה שנים אחרי השואה. בפולניה כבר אין בכלל יהודים אבל מערכת לארוס אינה חשה בצורך לעדכן את המהדורות. טל"ח.

טעות לעולם חוזרת? לא. יש טעויות שנשארות. הרי לפי הצרפתים היום גם להר הבית אין קשר ליהודים. במילון הישן אגב עדיין יש.

* * *

אלי מייזליש

הבית הלבן מגיב בעניין פינוי עתידי של התנחלויות ומאחזים [ומה קרה ל'ליברטי'?]

להלן כותרת מהעיתונות אצלנו מהימים האחרונים:

"גינוי חריף במיוחד מוושינגטון נגד הבנייה למפוני עמונה."

הרחבת הידיעה הזו בשל מה? כי ההרחבה שנדרשה אליה אותה עיתונאית ותיקה, בשם דנה סמברג: "גינוי חריף במיוחד." קרי, לא סתם גינוי, אלא כפול ומשולש הוא להזהיר את הציבור מפני רעה-חולה שאם זה לא סנקציות של ממש אז לפחות לעשות עלינו האפצי' בפרצוף.

אז בשם אלוהים ומדוע זקוק כלי תקשורת ישראלי להכניס בפניקה את הציבור? לשם מה? הרי האמריקאים לא השתמשו עם שום ביטוי חריף ולא מאיים כלל, אלא מכתב נוסף למאות מכתבים כאלה שכבר נשלחו אלינו מנשיאים רבים בעבר, והנה לא מת העולם.

היום – כשבועיים אחרי פרסום הידיעה, איש אינו זוכר: לא גינוי ולא חריף ולא פלפל ארוך וירוק ולא כלום והחיים ממשיכים כרגיל – כשאיטליה נחרבת וכשאמריקה עצמה על סף מלחמת אחים בשל השחיתות של המועמדים לנשיאות.

יכולה היתה הגב' סמברג להסתפק בכרוניקה. אבל לא מתאים לה, היא הרי עיתונאית בכירה אז היא חייבת לעשות סקנדל מכלום ולא היה קורה מאומה לו הידיעה היתה זוכה ל-3 שורות בתחתית העמוד האחרון, ואז היו מבינים האמריקאים לאן הידרדר המסר שלהם שנפל לשוליים. ונניח אפילו שזה גינוי, אז הוא מן השפה ולחוץ. והאם בשל כך יהרסו בהתנחלויות ולו בית אחד?

היום שקוע הבית הלבן ברפש הבחירות וכל אחד מאיים בגילויי מסמכים מרשיעים אחד על השני.

ועל כן כותרת זו אינה עושה עלינו שום רושם, כמו למשל ש"מחיר תפוחי האדמה עלה בחצי שקל לקילו." ואז אולי היו שוקלים להפחית את הפאניקה עם "הודעת גינוי" – שאין בה כלום.

אבל כפי שפורסם, האמריקאים עשו עבודה טובה וכל הישראלים עכשיו משקשקים מפחד 'אוי וויי צו מיר' – אמריקה מגנה ולכן לא נשים אפילו בלטה אחת בהתנחלויות.

אבל האמת היא שהציבור בישראל מצפצף לא רק על דובר הבית הלבן אלא על הסגנון המעליב מדינה ריבונית. אולי כמה שמאלנים ייהנו ויילכו לשתות בירה כבר בשש בבוקר כי אמריקה לצידם, אבל רוב הציבור בארץ רק מגחך מול המאמץ הילדותי של דובר הבית הלבן העושה מעצמו טיפש, כאילו שמכתב כזה תורם ליחסים בין ישראל לארה"ב. הדובר שם אינו מבין שהוא רק מגחיך את עצמו ואת הממשלה שלו בניסיונות נלוזים אלה.

הבעייה של הבית הלבן באזור הוא לא בניית בית בהתנחלות, אלא המצב הרעוע באזור כולו כשהטנדרים עם המקלעים הכבדים של דאע"ש מסיירים חופשי-חופשי במדבריות עיראק וסוריה. כי ע"פ דנה סמברג הבית הלבן עושה לעצמו מלאכה קלה ומטיל את כובד משקלו לנעשה בפלשתינה... כי עדיין לא ערפו את ראשו של אמריקאי אחד שנפל בשבי שלהם – וזה עלול להגיע.

לו הבית הלבן היה יודע מראש כי דנה סמברג היתה כותבת את המילה "גינוי" אני בספק אם הם היו שולחים לנו איגרת זו. חברים או לא? ככה? זה חברים דמיקולו. ואני מחכה עכשיו לראות את הצעד הבא של ידידתנו הגדולה והמתרברבת מוושינגטון. וזה יהיה זמן רב לאחר הבחירות, כי אמריקה תהיה אז שרוייה בכאוס שהמיטה עליה מערכת בחירות זו.

הבעייה היא שהם עושים לעצמם מלאכה קלה, כי הם שכחו לגמרי את  8 השנים של אובמה, שתחת שרביטו אין להם מושג בגרוש מה נעשה סביבנו כאן ומהן באמת הבעיות הקשות כיום במזה"ת. שלבנון, שהיתה פעם פרו-מערבית, היא כיום אפילו לא רבע מדינה כי החיזבאללה ויתר הארגונים החמושים שולטים על מרבית השטחים. וככה סוריה המפוררת וההרוסה, וככה עיראק שנמשכת בה עדיין מלחמת עדות וסיעות ההורגים אלה באלה ובעיקר דאע"ש ששוחט שם אנשים בלי חשבון.

וכאן? שימו לב: הממשלה הריבונית שלנו פינתה כמה מינים בהתנחלות בהתאם לפסיקת בג"ץ, והם מפונים כחוק. כולו כמה מבנים. לא הריסה, לא הריגה, אלא אזרחות טובה. אבל מה – נשאיר עכשיו בגשם אימהות וילדים? אז הממשלה בונה להם בתי מגורים לפי חוק באתר אחר בהתנחלות.

ועל זה ה"גינוי חריף"? וארה"ב באמת חושבת שהגינוי הזה מפחיד כמו שייטת קרב של 20 נושאות מטוסים? הרי היא יודעת מה עלה בששת הימים, כששלחה לכאן את  ה"ליברטי", ספינת הריגול –  'לא בכוונה לרגל', קשקשו האמריקאים. כי מה עושה ליד החוף שלנו ספינה עם לוחמים שמקצועם האזנה לאוייב. מי אנחנו היינו אז – אוייב של אמריקה? מה השתגעתם לרגל אחר מסע פיקוד דרום לצפון סיני? אלא אם-כן הם פעלו כגנבים במחתרת ולפי דין תורה נאמר במפורש  דינו מוות, כך; אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים.

לסיכום; מה בעצם תעשה ארה"ב עם הגינוי הנ"ל? מה? היא לא תמכור או תיתן לנו חלקי חילוף ל-F-16? היא תפציץ את הכור בדימונה? ונניח כי היא תצביע עם כל הגויים האנטישמים ועם הערבים כולל סוריה וסודאן ולוב נגדנו, והיד של השגריר שם לא תקפא כמו אשת לוט, או כמו שנאמר 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה'?

הרי כל מה שארה"ב עושה באזור כאן – למען עצמה היא עושה זאת. וללא ישראל, היא כבר לא היתה באזור מאז ימי נאצר. כי איזה דגל שורפים בטהרן ובמזרח ירושלים? רק דגל ארה"ב. מי שמטאטא כאן את האבק של אמריקה, אלה אנחנו. כמו במתקן לרחיצת מכוניות, הדוד סם יושב לו בפונטיאק או קדילק עם סיגר והמכונה מתיזה מים ממתקן ההתפלה שבאשדוד. כי זה ביג סם אין א ביג קאר.

פעם נסעתי לארה"ב לביקור משפחתי. הבן דוד שלי שם , שהיה בחור בגיל ה-20, נהג בקאדילק ענקי שחור ומבריק, וכולו חשמלאי ביתי, וכל הכלים, כולל שקיות גבס או חלקי צינורות חשמל פלאיירים וכו' – שכבו על המושב האחורי שהיה מעור שחור וגרם לשריטות רבות.

שאלתי אותו למה אתה הורס את המכונית ולא משתמש בטנדר כמו אצלנו ובעולם כולו?

ענה לי: "איי לייק א ביג קאר. ביג."

וזה קרה כמה ימים לאחר מבצע סיני. ראיתי כותרת ענק בעיתון כי הנשיא אייזנהאואר הזהיר את ישראל לפינוי מיידי של סיני. אמרתי: [ביידיש]: "טאטע, דער אמריקאנער פרזידנט האט אונז מזהיר ארוייס-צוגען פון סיני."

ענה לי אבי: "איך קאק זיי און."

וזהו.

מלבד זאת אני סבור [קאטו הזקן] שיש לחסל את הטרור.

* * *

אני מחרבן על האשכנזים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני "ספרדי"

לכן אני יכול להגיד

שאני מחרבן על האשכנזים

אבל אם הייתי אשכנזי

לא הייתי יכול להגיד

שאני מחרבן על ה"ספרדים"

אני משורר "ספרדי"

לכן אני יכול לכתוב

שאני מחרבן על האשכנזים

אבל אם הייתי משורר אשכנזי

לא הייתי יכול לכתוב

שאני מחרבן על ה"ספרדים"

אני משוררת "ספרדייה"

לכן אני יכולה לכתוב

שאני מחרבנת על האשכנזים

אבל אם הייתי משוררת אשכנזייה

לא הייתי יכולה לכתוב

שאני מחרבנת על ה"ספרדים"

בקרוב אנחנו ה"ספרדים"

נקבל את פרס ישראל

נלמֵד באוניברסיטאות

אפילו שחלקנו בורים ועמי ארצות

ומקצתנו גרפומנים

והכול בזכות האפלייה המתקנת

וחצוצרת הדמגוגיה של

א. ביטון ו-מ. סיבוני-רגב

תוספת:

אני מצאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתגיירו

אמנם יהודי אבל לא "ספרדי"

ובכל זאת אני יכול להגיד

שאני מחרבן על האשכנזים

למרות שרבים מהם צאצאי יהודים

שהיגרו לאירופה שצפונית לספרד

אבל אם הייתי אשכנזי

לא הייתי יכול להגיד

שאני מחרבן על ה"ספרדים"

אפילו לא יכולתי להגיד שאני מחרבן

על צאצאי הבֶּרבֶּרים שהתגיירו

ומתחזים ל"ספרדים"

הערה: קיבלנו את התוספת לשיר מהיסטוריון יפני הקורא עברית, ויש גם תיקון קל, סיבוני, לנוסח הקודם.

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

היום השישי

19.3.93. יום שישי. קווינטה דה ריבאפריה. קם בבוקר ומשלשל שלוש פעמים ולוקח שוב אמודיום. בארוחת-הבוקר שותה רק תה, ואוכל צנים אחד עם ריבה. לא יכול להסתכל על הנקניקים והגבינה הצהובה.

דה קאמארה מופיע, כולו שופע חיוכים, ומביא לי צרור לא-גדול עטוף נייר – שתי חבילות של עוגיות קיז'אדה, מתוצרת סינטרה. לפי הכתוב אני רואה שיש עליהן חותמת תפוגה, והן כניראה ממוצא יותר מיוחס מהעוגיות הפשוטות שקניתי אתמול בערב. איני מספר לו שכבר קניתי, כדי שלא לצערו. אינני פותח אותן כי התיאבון טרם חזר אליי. אטעם אותן בבית.

9.30. לאחר הארוחה מתכנסת שוב הקבוצה לדיון. מתברר שבלילה ישבו ארתורו הארגנטינאי, רפאל הסאן-סאלוואדורי ואיוון הבוליביאני, והכינו פלאטפורמה, מצע רעיוני, הנשמע כהכרזה של מפלגת מהפכנים אינטלקטואלים. ארתורו קורא את הטראקטאט בספרדית במשך כחצי שעה. יש גם תרגום, הפעם לא סימולטאני, אלא שתי מתרגמות יושבות איתנו, רושמות בקצרנות, ומדי כמה משפטים הן מתרגמות, אחת מספרדית לאנגלית, שנייה מאנגלית לספרדית. אני מלא התפעלות מהיכולת שלהן להבין את הבירבורים הפסוידו-מדעיים, את הבבל"ת התיאורטי, את ההתפלספות הדומה להמצאת הגלגל. הן נחמדות מאוד, עדינות ובעלות הבנה בלתי-רגילה, יותר ממרבית הדוברים בכנס. גראהם מתווכח עם ארתורו. שני פרופיסורים למדע המדינה מקשקשים טרמינולוגיה נבובה במשך שעה ארוכה. הסובלות העיקריות, מלבדנו, הן המתורגמניות.

אני משתדל להחזיר את הדיון לנקודות המעשיות, אך יש לי הרגשה שאני שייך לאופרה אחרת.

אנחנו מתפזרים להפסקת הקפה, במהלכה אמורים איוואן וארתורו לכתוב הקדמה כללית בנוסח התיזות שלהם, ואחר כך לכלול נקודות מעשיות שהעלו חברים, כולל אלה שלי. אני עולה לצלם עוד זווית של הטירה מצפון למעלה. ומצטלם בחצר בפנימית, על רקע הכניסה לאולם המבוא, עם דה קאמארה, מריו הגוואטאמאלי, זוראן הקרואטי, דיין הבולגרי וגרהם האנגלי.

11.30. לאחר ההפסקה אנו מוזמנים להיכנס ולשמוע. ארתורו שוב קורא בספרדית, התרגום מתנהל לאיטו, למרות שכולם יודעים אנגלית ואפשר לדבר בלי בעיות. מתברר שהכין פלאטפורמה של כעשר נקודות בסגנון הפלאטפורמה הרמלאית של פועלי-ציון בשנות ה-20. אנחנו כבר מכנים בינינו את ארתורו בשם "הטרוצקיסט".

בהפסקה נשבע בפניי גבריאל דיאז המקסיקני כי לא כל האינטלקטואלים של אמריקה הלאטינית חולים בגישה אוואנגארדית מהפכנית שכזו, שאינה מסוגלת להתייחס למציאות אלא כנגזרת מאידאולוגיה. וזה בעצם שורש הוויכוח שלי עם ארתורו. הוא נגד כל גישה פראגמאטית, נגד כל העלאת נקודה ייחודית, בעלת משמעות מפורטת. אין בעיניו התייחסות למציאות אלא בדרך של קביעת עקרונות אידאולוגיים א-פריוריים.

אני מתנגד להגדרתו את הדימוקראטיה כאוטופיה. אוטופיה קיימת ב"מדינה" אפלטון, אך אפלטון לא היה חסיד הדימוקראטיה אלא סבר שעל הפילוסופים לשלוט, כי העולם נגזר מאידאות. לדעתי אין דימוקראטיה אוטופית, כי כל האומר שהיא אוטופיה, סובר שאפשר לכוון את חיי האזרחים מלמעלה, לגזור אותם מהאידאה. אבל מעצם מהותה כוללת הדימוקראטיה את המחיר שלה, את ה"לכלוך", את היותה תהליך מתמשך שנותן ביטוי לרצונות מנוגדים. זו השלימות האחת והיחידה שלה, בתוך הביצוע. מי שמכנה אותה אוטופיה אומר שאינו מאמין שאפשר להגיע אליה אי-פעם, וזה לא נכון.

גראהם האנגלי הוא בדעתי, הוא בא מארץ דימוקראטית, אך הוא משועשע לראות את הנייטיבס, או את שני היהודים הנלהבים, מתווכחים, ואינו לוקח חלק בסיכומים. איני יודע אפילו אם הוא יודע שארתורו יהודי. פטר הצ'כי הוא בדעתי, אבל חושש להתווכח. מין שווייק שכזה. אני מביע שוב ושוב את התנגדויותיי, אבל נותר במיעוט. עיקר הדיון כבר מתנהל ביני לבין ארתורו, ששואל בחיוך להסכמתי, לאחר שקורא כל סעיף.

13.00. צהריים. אוכל רק שתי צלחות מרק. ממילא אין משהו מיוחד לאכול. איזו תבנית גדולה ובה שוחות ביצי-עין על גרגירי אפונה ירוקה ברוטב.

15.00. אחר הארוחה מתכנסות שלוש הקבוצות באולם הישיבות. פיוס מקניה, ראג'יווה מסרי-לאנקה, וארתורו – קוראים כל אחד את הסיכום של קבוצתו. ארתורו במצע האידאולוגי התלוש, בספרדית, ואילו שני השחורים, פיוס וראג'יווה, באנגלית, במצעים קצת יותר קונקרטיים, הנשמעים כסיכום דיון בקלוב ויכוחים פוליטי, בקולג' בריטי. אנחנו שוב מתפזרים, והשלושה נישארים לסכם מצע משותף אחד.

התיאבון טרם חזר אליי. אחר-הצהריים אני מטלפן ליהודית ולבן, להודיע שהחזרה לארץ תתבצע כמתוכנן.

כאשר אנחנו יושבים בחצר, מביאה ליליאנה צרורות עטופים נייר, מזכרות מקולומביה, ומעניקה גם לי מתנה – מכונית כפרית קטנה, עשוייה חימר צבוע, כמכוניות הפלסטלינה שהייתי בונה בילדותי. אני מצטלם עם ליליאנה הנחמדה, כשהמכונית על ברכי. (תמונה 21). התצלום עתיד לעזור לי להדביק בארץ חלקים שיפלו מהמכונית.

אוסקר הפרואני מעניק לי מחזיק מפתחות בסגנון עממי. חבל שלא הבאתי איתי מזכרות. אפילו סתם מטבעות ישראליות. יש לי רק שקל אחד, אותו אני נותן למריו הברזילאי, לבקשתו. אבל איני יכול להיענות לאחרים.

17.00. חוזרים לאולם הישיבות. ראג'יווה קורא את נוסח ההחלטות המשותף. לא נותר בהן כמעט מאומה מהפראזיולוגיה הנבובה של ארתורו, אך עודן כוללניות מאוד. דיין הבולגרי, היחיד כאן שהוא בעל נשמה והשכלה ספרותית ופילוסופית, שואל מה מטרת ההחלטות, מה יעשו בהן. דה קאמארה אינו מבין את השאלה. דיין אומר באירוניה שעצם אי-ההבנה היא עבורו תשובה לשאלתו. דה קאמארה לא ניראה כמבין את האירוניה.

לפתע מתברר שיש הצבעה. דה קאמארה שואל:

 "מי נגד ההצעה?"

איש אינו מרים ידו.

הוא שואל: יש נמנעים?"

אני מרים את ידי. יחידי.

 "אתה מתנגד?" הוא שואל, כמאוכזב ממני, לאחר שהתיידדנו.

 "לא." אני עונה באנגלית הלא-כל-כך מבריקה שלי. "כל איש ואישה בעלי כוונות טובות צריכים לתמוך בהצעות האלה, הן כמו מגילת זכויות האדם. (במקום Declaration אני משתמש במילה (Scroll. אבל לדעתי הדברים האלה כלליים מדי. חסרים לי ניסוחים יותר ספציפיים, ייחודיים, הבחנות שהתחדשו כאן, תוך כדי מה ששמענו בדיונים. אבל לא אאריך בדבר כי אין טעם לפתוח את כל תהליך הכנת ההחלטות מההתחלה."

דיין מצביע שוב.

 "גם אתה נמנע?" שואל דה קאמארה באירוניה אקדמית.

 "לא, אני לא נמנע. אני פשוט מבקש להיחשב כנעדר. אני לא לוקח חלק במשחק הזה."

וכך, עם נמנע אחד ונעדר אחד, מכריז דה קאמארה כי ההחלטות התקבלו על דעת כל שאר המשתתפים, הן תתורגמנה גם לספרדית, ותישלחנה אלינו במועד מאוחר יותר. תוכן ההחלטות אינו זכור לי, משהו כמו הצהרה תקיפה בזכות הדימוקראטיה ובצורך לעזור לה. אין בהן משפט אחד שלא נכתב ונאמר כבר עשרות ומאות פעמים לפני כן. היה אפשר לחסוך זמן ולמצוא אותן מנוסחות בהחלטות הסמינרים הקודמים שנערכו כאן.

לאחר הסיום הרשמי של הדיונים אנחנו מקבלים למלא שאלונים. התשובות ברובן בדרך של דירוג מ-1 עד 5. מתברר שהרוב, כולל אני, מעניק לאוכל דירוג של 3, גם זאת מתוך התחשבות במסירותן של עובדות המיטבח, אחרת היו נותנים 2. ולעבודתו של דה קאמארה אני מעניק 5 בכול. הוא בהחלט מקצועי. בהצעות לסמינרים נוספים אני רושם: "תקשורת, חופש ודימוקראטיה", "דת, חופש ודימוקראטיה", "המקורות ההיסטוריים והתרבותיים של הדימוקראטיה". אפשר לחתום על השאלונים ואפשר למוסרם באופן אנונימי. אני חותם את שמי.

לאחר מילוי השאלונים אני מצלם קצת, מחלון חדר-הישיבות, כלפי הגן והבריכה שבה דגים וברווזים. בחדר אני אורז את המזוודה והתיק. מתרחץ, לובש ז'אקט ועונב עניבה, וחוזר לחצר, לקראת ארוחת הערב החגיגית.

19.00. שיחה בחצר עם שגריר בנגלדש בפורטוגל, שנקלע למקום בלוותו את שר ההסברה, שניהם מוזמנים לסעודה. אני משוחח עם בחור צעיר, עוזרו של השגריר. ראג'יווה משוחח עם גרמני גבוה וכבד-גוף, הדומה לקורט יורגנס, שבא בפמליה של השגריר. הגרמני מספר שהוא נשוי לפורטוגזית, ובנו עומד לכהן כשגריר פורטוגל בסרי-לאנקה. הוא מספר בקול באס עמוק וסמכותי על העקבות שהותירה פורטוגל בסרי-לאנקה. למשל, יש בניינים בקולומבו שלא רק בנויים בסגנון פורטוגזי אלא האבנים עצמן הובאו מפורטוגל ממוספרות, ותפקידן היה לשמש כנטל, משקל מייצב לאוניות, ששבו לפורטוגל עם סחורות מציילון.

הגרמני המבוגר מעורר בי איזו הרגשה לא-נוחה. יכול היה להיות בנקל גנרל. יש בו איזו סמכותיות כובשת ומשעבדת.

הכול מתאספים להרים כוסית באולם המבוא. דה קאמארה עולה על המדרגות האלכסוניות, המובילות לקומה העליונה, ונואם נאום קצר. אני מצלם אותו. אנחנו מקבלים גם תעודות השתתפות בסמינר, צילום קבוצתי למזכרת, יחד עם צילום הטירה, סיכה לענוד בדש הבגד, ואריח קראמיקה כחול-לבן אופייני.

נכנסים לחדר-האוכל. על השולחן המרכזי שפע מאכלים, לא כמו בארוחות-הערב הקודמות. אבל אני נזהר, וגם התיאבון שלי לא רב. טועם רק מהגבינות, שעליהן ממליץ דה קאמארה, בייחוד גבינה אחת שנתונה בחריץ עגול כמו גבינה צהובה רגילה, אבל היא רכה מבפנים, ממש נוזלת, מוציאים אותה בכף, מחתך שעושים באמצע החריץ. אני טועם גם קצת פירות. לא נוגע בבשרים וכמובן לא בשפע פרי-הים, בעוגות התפוחות ובפודינגים המפחידים. יהודית ובן היו נהנים. אני מצלם למזכרת צילומים אחרונים.

אחרי הארוחה אנחנו יורדים פעם אחרונה לבר שבכניסה לאחוזה. הצעירים, כולם כאן צעירים, רוקדים עם מריה המזכירה, עם חברה שלה, ועם ליליאנה. שותים הרבה יין, לאחר שגם בארוחה לא חסר. יוסרי מביא קלטת של מוסיקה מצרית. אחרים שמים קלטות של מוסיקה דרום-אמריקאית. גם אני רוקד קצת, אבל זה לא בשבילי. שותה רק קולה. אבד לי הטעם ליין. חבל.

דיין, שישב לידי, קם לפתע ורוקד בכבדות מפחידה, כמו דוב. הוא שמן ומסורבל. ממושקף. יש בכל זאת משהו דוסטוייבסקאי ומפחיד בהווייתו. מי יודע מה הוא מסוגל לעולל כאשר היצר הרע מתגבר עליו.

אני יושב בחדר צדדי עם פטר הצ'כי ופיוס הקניאתי. פיוס מרחיב קצת על הנעשה בארצו, אבל קשה לשמוע אותו בגלל רעש המוסיקה. אני מספר לו שקראתי בשבועונו שחילק לנו, מראשית ינואר, כי הוא ממליץ לבחור באחד משלושה מועמדים לנשיאות, בהם הנשיא דניאל אראפ מוי, אבל לא במועמדים האחרים.

הוא מסביר שכל האחרים נגועים בשבטיות, וגרועים אפילו ממוי.

אני משוחח גם עם אוסקר הפרואני. מאוד לבבי. אימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו נולד כבר בפרו. אביו מקומי, פרואני.

על שולחן בכניסה לבר מונחים דפים מצולמים של כתובות המשתתפים, כפי שרשמנו בעצמנו. למרבה הצער חלק מהכתובות משובש, וכל הארגון של העניין ניראה לקוי. אני לוקח סט דפים, ויוצא. מעדיף להסתלק בעוד כל השאר מבלים, כדי שאזכור אותם כאילו הם עודם שם, תמיד, שותים ורוקדים.

חוזר לחדר ומכין סופית את המזוודה לנסיעה מחר. טוב שכבר חוזרים. אין לי חשק לטייל לבד בפאריס או בעיר אחרת. היו אמנם אחדים ששינו את מועדי הכרטיס שלהם כבר מכאן, והוסיפו לעצמם ביקור במקום אחר, על חשבונם, כמובן. החישוב שלי הוא ששבוע של שהייה לבד במלון, בליסבון או בפאריס, יעלה לי כמעט כמו שבוע עם יהודית, ומוטב לחסוך את הכסף לטיול בשניים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, זה כמה שבועות אני קוראת את מה שאתה מפרסם על שרה אהרנסון ועל גיבורי ניל"י. קוראת ובוכה, קוראת ודומעת, קוראת וכואבת ומשתאה למשמע כל הגבורה הזאת. בחייהם הקצרים ובמותם בטרם עת – ציוו לנו את החיים.

איילה זמרוני

* מותר לשאול בקול רם, מי ומה עוד עומדים מאחורי תלונתה של העיתונאית היהודייה האמריקאית היפה דניאל ברין על הטרדה מינית מצד העיתונאי הישראלי ארי שביט, וזאת שנתיים וחצי לאחר שנפגשה עימו? האם יש מישהו שהיה מעוניין לחסל אותו בדרך זו? להרוס את משפחתו? האם הגילוי הזה קשור לדיעותיו שאינן עולות בקנה אחד עם טירוף המערכות הפוליטי של עיתונו "הארץ"? האם מישהו בעל אינטרס עזר לדניאל ברין היפה לרענן את זיכרונה וכך לפתוח את מחול השדים נגדו?

האם כל אישה שמישהו ניסה או לא ניסה אי-פעם להתעסק איתה, אולי גם בעידודה הגלוי או הסמוי או בעצם הופעתה המגרה [פעם היו קוראים לכך פלירט] – יכולה להרוס בהבל פיה קאריירה רבת שנים של כל גבר? והלא כמעט אין גבר נורמאלי שלא ניסה להתעסק עם נשים ולשלוח ידיים במהלך חייו, מה עוד שלא מדובר כאן במעשה אונס! – פעם קראו לכך חיזור, וחיזור לפעמים – גם אם הוא נשיקה או יד שנדחתה, איננו אונס! הוא לכל היותר – "חיזור מגושם שלא צלח" ונשים היו לא פעם מתפארות בשכמותו: מי כל כך חשוב כל כך רצה אותן, אפילו רק להשכיב, ואת מי דחו!

פעם, אישה שבפגישה אינטימית עם גבר, הוא לא ניסה להתעסק איתה, היתה חושבת שהיא דוחה ומכוערת או שפגשה הומו.

ובינתיים הפכה התופעה ל"ספורט פמיניסטי". מתברר שעוד עיתונאית אמריקאית, אביטל צ'יז'יק, נזכרה להתלונן על הטרדה מינית בעברה מצד עוד עיתונאי ישראלי [נחום ברנע? חיים יבין? רוגל אלפר? מיכאל אוהד? בני ציפר? אורי קיסרי? אורי אבנרי? גיל חובב? עזריאל קרליבך? סייד קשוע? סבר פלוצקר? גיא פינס? כרמלה מנשה?]

ואולי זה מתפשט כמגיפה בעקבות החשיפה האוהדת לה זוכות המתלוננות על הטרדות מיניות מצד טראמפ?

זוכרים את פרשת ד"ר אורלי אינס וכיצד התערערו סיכוייו של ניצב אורי בר לב להתמנות למפכ"ל משטרת ישראל?

* במאמרה "המזרחי הראשון" כותבת ורד לי על סמי מיכאל ["ספרים", "הארץ", 29.10.16]: "ספרו הראשון בעברית 'שווים ושווים יותר' יצא לאור ב-1974. כשם ש'מבין קפלי האדרת של גוגול יצאו גדולי האמנים של רוסיה' כך מבין קפלי האדרת של מיכאל התפתחו הספרות המזרחית והשיח המזרחי הרדיקלי האינטלקטואלי והספרותי, שחילחל למאבק של בני הדור השני והשלישי ב'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. את הדהודו אפשר לזהות גם כיום בשירת 'ערס־פואטיקה' (רועי חסן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, תהילה חכימי, ישראל דדון). 'שווים ושווים יותר' לא היה הראשון שתיעד את חיי המעברה (קדמו לו 'שש כנפיים לאחד' של חנוך ברטוב ב-1954, 'המחצבה' של אהוד בן עזר ב-1963 ו"המעברה" של שמעון בלס ב-1964), 'אבל אף אחד,' כפי שמשחזר מיכאל, 'לא קומם עליו את הציבוריות הוותיקה בסערת תגובות זועמות כל כך.'

ובכן, כמה תיקוני טעויות. ספרו של ברטוב אינו מתאר מעברה אלא שכונה בירושלים. "המחצבה" אינו מתאר מעברה אלא יישוב-עולים ליד מחצבה, שתושביו עובדים בה. רק "המעברה" של שמעון בלס עוסק ממש במעברה, אבל שלושתם כמובן עוסקים בתקופת העליות ההמוניות של ראשית שנות ה-50.

ואם כבר הכותבת מבקשת לדייק, הרי קדם לכולם ספרו של שלמה שבא "אנשים חדשים בהרים הגבוהים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953.

הרומאן "המחצבה" אמנם לא קומם עליו "סערת תגובות זועמות" אבל הוא עורר הד רב מיד לאחר הופעתו, נדפס בכמה מהדורות בעשרות אלפי עותקים, תוסכת ל"קול ישראל", הומחז ולימים גם הפך לסרט קולנוע. הצגתו בתיאטרון "זוטא" בשנת 1964 הופסקה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות בגלל תוכנו ה"מרדני", שנתפס כהתרסה נגד היישוב הוותיק ומפא"י של אז! – לימים הוא הוצא מתוכנית הקריאה המורחבת של בתי הספר התיכוניים מפני שהתברר שמחברו "אשכנזי".

מכל מקום, עדיין יש קהל קוראים חי שיודע על "המחצבה" אולי לא פחות משיודע על "שווים ושווים יותר".

זאת ועוד, אני, במקום ידידי הטוב סמי מיכאל, הייתי נפגע מאוד אילו היו אומרים לי שספריי השפיעו על חבורת הגרפומנים העדתיים של "ארס פואטיקה".

יש כמובן לא מעט גרפומנים-משוררות-ומשוררים "אשכנזיים" אבל אין להם דגל עדתי כדי לכפות את עצמם באמצעותו על השיח הציבורי ועל התקשורת.

* לפני שנים פנו אליי שניים מהשגרירות המצרית בתל אביב והתעניינו במחקרי על דמות הערבי בספרות העברית. נפגשנו בבית קפה פעם או פעמיים על גג גן העיר והם התעקשו להקליט את השיחה בינינו, שהיתה למעשה הרצאה שלי. אם אינני טועה בעברית, כי השניים ידעו עברית. היתה לי הרגשה שהם מאוד רוצים להראות לממונים עליהם שהם פעילים. שיש להם "חומר". ביררתי היכן שצריך ונאמר לי שאין כל חשש ביטחוני בפגישות איתם. אבל לא אתפלא אם יום אחד ייחשפו מסמכי שירות הריגול המצרי ויתברר מהם שאחד הסוכנים שלהם בתל אביב היה הסופר אהוד בן עזר.

זאת אפרופו לסדרת מאמריו של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", סדרה שיש בה לא מעט רוב מהומה על לא מאומה, על כל פנים, לא הרבה דברים שלא היו ידועים או משוערים קודם.

* יש לנו חבר סופר שכתב רומאן על עיתונאי ישראלי שמסתבך עם שדרנית טלוויזיה בעלת שדיים גדולים וכהים שעובדת בשב"כ, הכוס שלה שחור-שפתיים, אימא שלה אתיופית, ויש לה גישה לחשבונות הכביסה של בית ראש הממשלה.

שבועות אחדים לפני צאת הספר לאור, ליתר ביטחון, חברי תפס בשדיה הקטנים של תחקירנית טלוויזיה ידועה שבאה לראיין אותו עד שהיא ביקשה ממנו להפסיק כי כבר כואב לה והפטמות מזדקרות כמו מסמרים. שמח וטוב לב ציפה לתלונתה על הטרדה מינית, שתהפוך בתקשורת את ספרו החדש  החדשני המקורי והמרתק, לרב-מכר.

להפתעתו לא נשמע שום ציוץ מצידה, גם לא ברשתות החברתיות. הוא ביקש מהיחצ"נית של ההוצאה לברר מה קרה. היא התקשרה לתחקירנית וזו אמרה לה: "למה ללכלך? דווקא נהניתי."

[בדיוק כמילים האלה אמרה בשעתה בחורה אחת לסופר עברי אחד על רומאן שהיה לה עם רב אחד].

הספר כמובן נכשל, וחברי הסופר הממורמר לא מפסיק למלמל: "הייתי צריך לתת לה סטירת לחי! הייתי צריך לתת לה סטירת לחי!"

* מעוללות השלום הנכסף וכמובן באשמת אקיבוש: "אתמול [27.10] בצהריים הותקפו צוותי כבאות שפעלו לכיבוי שריפה ולחילוץ משפחה בכפר עיסוויה שבמזרח ירושלים. חמישה צוותי כיבוי הוזעקו לשכונה בשל שריפה שפרצה בבית מגורים. הם חילצו מהמבנה אם וארבעה ילדים, חלקם נפגעו משאיפת עשן ונזקקו לטיפול. עם סיום פעולות הכיבוי החלו צעירים לידות אבנים לעבר הכבאים וכוח משטרה שליווה אותם. לא היו נפגעים אך נזק נגרם לניידת." ["הארץ" באינטרנט, 28.10].

* שדולות הנשים והתקינוּת הפוליטית החליטו להוציא מן העברית את המילה – חירמנה. אין דבר כזה חירמנה. נשים לא מחרמנות. זה רק לגברים יש זין בראש.

* אקיבוש לא "משחית" אותנו. הוא רק מרחיק את סכנת הטרור הפלסטיני הרצחני מרצועת החוף שבה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית של ישראל.

* בין טראמפ להילארי, מזל שבראש המדינה שלנו עומדים האנשים שעומדים בראשה. הרבה אמריקאים היו ודאי שמחים להתחלף איתנו בהנהגה, עכשיו ובשנים הקרובות. קרקס כזה לא ייתכן אצלנו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל