גיליון מס' 1191

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ה' בחשון תשע"ז, 6 בנובמבר 2016

עם צרופת המתכון האמיתי להכנת זיתים דפוקים, פעמיים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חַפֵּשֹ אֶת הָאִשָּה. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין. // מתוך מכתב מאהוד בן עזר לגבריאלה אביגור רותם לאחר ששלחה לו מכתב של ברוך ראבּ לשרה ואבשלום משנת 1916 וביקשה את פיענוחו. // פוצ'ו: "בחיי [3]"  ה. "הלהקה החקלאית". // יואל נץ: 1. הטרדה מינית. 2. הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת! // רות ירדני כץ: אוכל רבותיי אוכל. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שמיני של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ח. האחים. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.11.16. // מתי דוד: העיתונאים הם האחראים לפוליטיזציה של התקשורת. // משה גרנות: על הרומאן "קוו ואדיס" של הנריק סינקביץ'. // אלי מייזליש: למה תמיד לפני בחירות בארה"ב אנו שואלים: "האם הוא טוב ליהודים?" // יהודה דרורי: להדביר את ההסתה המוסלמית. // אוריה באר: סרג'יו ושרית. // אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים). // אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994. היום הראשון. // ממקורות הש"י.

הודעה: גיליון 1192 יופיע ביום חמישי, 10.11.16 או קצת יותר מאוחר.

לכותבינו הקבועים: נא להיערך בהתאם!

* * *

יוסי גמזו

חַפֵּשׂ אֶת הָאִשָּה

בָּעוֹלָם הַתַּרְבּוּתִי מִזְּמַן שְגוּרָה עַל כָּל שְׂפָתַיִם

הָאִמְרָה הַצַּרְפָתִית "שֶרְשֶה לָה פָם" הַלֹּא שְכוּחָה

שֶפִּשְרָהּ ("חַפֵּש אֶת הָאִשָּה") תָקֵף מְאֹד עֲדַיִן

גַּם כַּיּוֹם וְגַם אֶצְלֵנוּ, בְּאַרְצֵנוּ הַבְּרוּכָה.

אַךְ אֶצְלֵנוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הָאִשָּה כְּבָר אֵין כָּל צֹרֶךְ

כִּי לְמַעְלָה מִשְּבוּעַיִם הִיא בְּתֹקֶף מוֹכִיחָה

בְּעֹז-רוּחַ אָסֶרְטִיבִי לְלֹא שוּם הִסּוּס וּמֹרֶךְ 

שֶאֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּש אוֹתָהּ, הִיא כָּאן, בִּמְלֹא כּוֹחָהּ.

כִּי נָשִים שֶמּוֹצָאָן גַּם יְהוּדִי, גַם פָּלֶסְטִינִי

צָעֲדוּ לִירוּשָלַיִם בְּדְרִישַת שִׂיחוֹת-שָלוֹם 

בְּשָעָה שֶמַּנְהִיגֵי שְנֵי הָעַמִּים, בִּשְטַנְץ רוּטִינִי,

לֹא הִצְלִיחוּ עַד יָמֵינוּ לְמַמֵּש אֶת הַחֲלוֹם

הַנִּרְאֶה כַּיּוֹם אוּטוֹפִּי וְגוֹבֶה מַמָּש בְּלִי הֶרֶף 

מַס-דָּמִים כָּבֵד שֶל שְכוֹל מִבְּנֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

וְגוֹזֵר בְּלִי שוּם מוֹצָא כִּי לְעוֹלָם תֹּאכַל פֹּה חֶרֶב

וְלָנֵצַח מִגּוֹרָל זֶה לֹא נִזְכֶּה לְהִגָּאֵל.

אֲבָל מִי כָּאִמָּהוֹת שֶבִּכְאֵב יָלְדוּ כָּאן יֶלֶד

וְגִדְּלוּהוּ עַד הֱיוֹת אוֹתוֹ הַיֶּלֶד אִיש צָעִיר

מְבִינוֹת מָה שֶחוֹוָה כָּל אִמָּא שַכּוּלָה אֻמְלֶלֶת

כְּשֶנּוֹקֶשֶת עַל דַּלְתָּהּ בְּשׂוֹרַת-אִיּוֹב מִקְּצִין-הָעִיר.

וְאִם עַד עַכְשָיו גָּרְסוּ בְּנוֹת פָּלֶסְטִין בְּטוֹן מוֹרְבִּידִי

כִּי אִם בְּנָן הַמְּחַבֵּל נִקְטָל – זוֹכֶה הוּא  לַעֲלוֹת

לְמָקוֹם שָמוּר "פֶרְסְט קְלָאס" בְּגַן-עֶדֶן הַשָּאהִידִי 

בּוֹ צְפוּיָה לוֹ כַּמֻּבְטָח קוֹלֶקְצְיָה שֶל שִבְעִים בְּתוּלוֹת, –

אָז עַתָּה – הַפְלֵא וָפֶלֶא – אֲלָפִים מֵהֶן, בְּאֹמֶץ

הִתְפַּכְחוּ מִשְּטִיפַת-מוֹחַ זוֹ וְיַחַד הִצְטָרְפוּ

לְנָשִים וְאִמָּהוֹת יְהוּדִיּוֹת, לֹא, כְּלָל לֹא קֹמֶץ,

אֶלָּא חֲמִשָה-עָשָׂר אַלְפֵי נָשִים שֶהִשְתַּתְּפוּ

בַּעֲצֶרֶת-הָעֲנָק שֶכָּל דְּבְרֵי הַצִּינִיקָנִים

הַסֶּקְסִיסְטִיִּים פָּשוּט שָם לֹא יָכְלוּ לְהַכְשִילָה 

כְּשֶבְּנוֹת שְׂמֹאל וּבְנוֹת יָמִין שָם סָעֲרוּ כְּהוּרִיקָנִים

וּמָחוּ עַל דֶּד-לוֹק זֶה אֶל מוּל בֵּית רֹאש-הַמֶּמְשָלָה.

שָם חָבְרוּ מִתְנַחֲלוֹת שוֹמְרוֹת-מִצְווֹת כְּמָאסָה קְרִיטִית

עִם נָשִים מֻסְלְמִיּוֹת וְנוֹצְרִיּוֹת מִן הַמִּגְזָר

הָעַרְבִי שֶלֹּא שִעֵר כִּי לְנָשָיו יֵש חוּש פּוֹלִיטִי

שֶאֵינֶנּוּ מִפְלַגְתִּי בְּשוּם פָּנִים, אַךְ גַּם לֹא זָר

לְנָשִים יְהוּדִיּוֹת מַמָּש מִכָּל קַצְוֵי הַקֶּשֶת

וְלַמְרוֹת שֶזֹּאת וָדַּאי רַק רֵאשִיתוֹ שֶל תַּהֲלִיךְ

שֶצַּמֶּרֶת הַשִּלְטוֹן מַפְנָה לוֹ הִתְעַלְּמוּת עִקֶּשֶת

הוּא צוֹבֵר יוֹם-יוֹם מוֹמֶנְטוּם וּבְיוֹם בָּהִיר יַשְלִיךְ

אֶת כְּבוּלֵי הַקִּבָּעוֹן הַמְּאֻבָּן וְהַפָטָאלִי

שֶעוֹדֶנוּ מְשֻתָּף פֹּה, אִם צְרִיכִים כָּאן הוֹכָחוֹת

בְּסְקְלֶרוֹזָה מְדִינִית וְהִסְתַּיְּדוּת עוֹרְקִים מֶנְטָאלִית

לֶחָמָאס, לְאַבּוּ-מָאזֶן וְגַם לָנוּ לֹא פָּחוֹת.

כִּי נָשִים חִסְּלוּ שְנוֹת-קֶטֶל בֵּין אָתוּנָה וּבֵין סְפַּרְטָה

בַּקּוֹמֶדְיָה "לִיזִיסְטְרָטָה" שֶחִבֵּר הַפָּּצִיפִיסְט

הַקָּרוּי אָרִיסְטוֹפָנֶס וִיצִירָה זוֹ הִיא אַנְדַּרְטָה

רֵלֵוַנְטִית עַד הַיּוֹם גַּם לַמַצָּב בַּמִּידְל אִיסְט.

וְנָשִים עָשׂוּ שָלוֹם בֵּין פְּרוֹטֶסְטַנְטִים לְקָתוֹלִים

אַחַר שְנוֹת מֶרְחַץ-דָּמִים בְּאִירְלַנְדּ וְאַלְפֵי קְבָרִים

וְאוּלַי הֵן גַּם אוֹתָנוּ יְרַפְּאוּ כָּאן מִן הַחֹלִי

שֶמִּמֶּנּוּ לֹא רִפְּאוּ אוֹתָנוּ מַנְהִיגִים גְּבָרִים.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, יִישַר כּוֹחָן הָעַז שֶל נְשוֹת-חַיִל אֵלֶּה

עַרְבִיּוֹת וִיהוּדִיּוֹת, יְמָנִיּוֹת וּשְׂמָאלִיּוֹת

שֶשִּלְּבוּ יַחְדָיו יָדַיִם וּפָרְצוּ אֶת סְגוֹר-הָאֵלֶם

וּמַרְאוֹת לִשְנֵי עַמֵּינוּ אֵיךְ אֶפְשָר סוֹף-סוֹף לִחְיוֹת.

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין, התפרסמה הרשימה שלי "עוד נתגעגע לרבין" שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה].

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

* * *

מתוך מכתב מאהוד בן עזר לגבריאלה אביגור רותם לאחר ששלחה לו מכתב של ברוך ראב לשרה ואבשלום משנת 1916 וביקשה את פיענוחו

למרבה הצער לא הצלחנו עדיין לאתר בארכיוננו את מכתבה של אביגור רותם אלינו וגם לא את תצלום או את העתקת המכתב המקורי של ברוך ראב בן עזר, ששלחה לנו לפיענוח.

25.2.03

לגבריאלה אביגור-רותם היקרה שלום רב,

בוש ונכלם אני שעד היום לא עניתי לך על מכתבך המעניין מיום 24.10.02. קודם הייתי טרוד בצאת ספרי המחתרתי החדש "להסביר לדגים", עדות על פנחס שדה, שהופץ בחמישים עותקים ברחבי חנויות סטימצקי בארץ. ---

ועכשיו, אם לא קפאת בשלגי הגליל, אענה לך על מכתבך ההוא וגם אוסיף את פיענוח מכתבו של דודי ברוך בן עזר (ראב), שנשלח מעתלית ביום 13.9.1916.

המכתב נשלח אל שרלה, שרה אברהם (אהרונסון), ואבשלומקה, אבשלום פיינברג ואל משפחת אהרונסון כולה, ונשלח מעתלית לזכרון-יעקב בעגלה הגדולה, כניראה הנוחה יותר, של תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אשר דודי ברוך שימש בה באותה תקופה כמנהל העבודות החקלאיות. אם איני טועה, בתקופה זו אהרון אהרונסון כבר לא היה בארץ.

תפוחי-הזהב שהתקבלו הם כניראה מפרדס משפחת פיינברג בחדרה, שהרי בזיכרון לא היו פרדסים אלא בעיקר כרמים. הבנות ששמחו על התפוזים הן שמחה ומרים, בנות-דודי, שהריחו בהם את ריח פרדסי פתח-תקווה. גברת ראב הנזכרת, שמצצה את התפוז בחשק נמרץ, היא אשת דודי, רבקה לבית שלנק מירושלים, שיש למשפחתה ייחוס גדול עד לר' יעקב עמדן, וגם ותק רב יותר בארץ אפילו ממשפחת ראב. בגלל המצב הכלכלי הקשה העדיף דודי להביא לתקופת זמן את משפחתו לתחנת הניסיונות, ושמעתי על כך זיכרונות גם מבת-דודי מרים גיסין ז"ל, שזכרה את שרה.

כאשר דודי אומר על אשתו שהתענוג היחידי שלה הוא שהיא כובסת, מיד לאחר שהחלימה ממחלתה, הוא אינו מגזים. היה לה שיגעון לניקיון --- ואילו הוא מצא נחמה בפלירטים עם נשים אחרות כי היה גבר גבוה, יפה, שחום עור ואיש שיחה מבריק, סמל של בן הארץ. לאחר זמן לא רב חזרו האישה והבנות לפתח-תקווה, אולי גם בגלל תחילת הלימודים, ואילו דודי העדיף להיות בעתלית בגפו, מאותן סיבות מובנות.

ועכשיו לקטע המעניין, העדות שחיפשת – בפירוש הוא כותב לשרה ואבשלום: "עגום פה קצת בהביטי לפתח דלתיכם כשהיא סגורה, אני אינני נשמר וכותב זאת אף שאת מכתבי זה הנני שולח על-ידי הצנזור של עתלית..." – הנה לך עדות ברורה לכך ששרה ואבשלום התגוררו יחד בסגנון של אהבה חופשית (והיא הלא היתה אישה נשואה!) בחדר אחד בעתלית, וכאשר ביקרתי באותה חצר עם אבי בנימין (בשנת 1964 לערך) שגם הוא (יליד 1904) שהה בה תקופה קצרה בעודו נער, הוא הראה לי את פתח החדר האמצעי לצד ימין מתוך ארבעה, אם אינני טועה, שבו גרו יחד אבשלום ושרה, וגם אמר לי שההעזה הזו עשתה רושם רב באותה תקופה, משום שרק במקום חופשי יחסית כתחנת הניסיונות הם יכלו להעז לחיות כך יחד בפרהסיה.

מיהו הצנזור אינני יודע. סביר להניח שהוא העגלון המקשר בין זיכרון לתחנה בעתלית, ואני צריך לבדוק ביומנים של דודי מאותה תקופה, ואולי בספר על ניל"י של ליבנה ונדבה, כדי לראות מי נזכר שם כעגלון. נדמה לי אחר בשם לייבל.

אני חושב שדודי, שאהב גם הוא את שרה, מתגרה קצת בשניהם כאשר הוא חושף משהו מסודם במכתב הנשלח לבית ההורים בזיכרון (פ. אהרונסון הוא האב, פישל). את השיר על הצנזור טרם פיענחתי, יש בו כניראה רמזים להווי של התחנה. לפי התיאור השלילי של הצנזור, זה יכול להיות יוסף לישנסקי, אבל צריך לבדוק אם באותו תאריך הוא כבר לוקח חלק בעבודת הריגול והתחנה, גם זאת לפי ליבנה-נדבה. מכל מקום, לאחר שאבשלום יצא לשליחות שממנה לא שב, ולישנסקי, שחזר ממצרים, תפס את מקומו, עזב דודי את העבודה וחזר לפתח-תקווה משום שראה בחוש כיצד פטפטן לא זהיר ולא ישר (דו פרצופי והפכפך) כלישנסקי עתיד להפיל את כל הרשת בפח. וייתכן שגם בו קינא דודי, שהרי שרה, בייאושה, השליכה את כל יהבה על לישנסקי לשם המשך עבודת הריגול.

עכשיו אני עובר למכתבך-שלך. ודאי שלא מצאת חומר כתוב, לבד מהמכתב של דודי שמצאת, וזאת משום שהאנשים הקשורים לבית אהרונסון כיום, ובוודאי בעבר, כמו רבקה אהרונסון שאהבה את אבשלום, היתה ארוסתו, ולמענה ויתרה עליו שרה והתחתנה עם אותו יהודי חיים אברהם מתורכיה – היא, רבקה, ובני-המשפחה האחרים, ודאי עשו הכול כדי שלא לתת פומבי לאותו רומאן קצר וטראגי בין שרה הנשואה, שחזרה ארצה וראתה בדרך את רצח הארמנים, לבין אבשלום, הארוס של אחותה רבקה השוהה באמריקה – שבער ברצונו לעבור את המידבר למצרים, ושם גם נהרג כעבור זמן לא רב.

אני סומך במאה אחוז על עדויותיו של דודי, שלא היו בגדר זיכרונות רחוקים וגם לא יומן שאי אפשר לכתוב בו הכול, אלא נכתבו שנים אחדות בלבד לאחר שהתרחשו כל הדברים האלה. הוא באמת אהב גם את אבשלום, אבותיהם היו ידידים, ודודי נבהל מההרפתקנות של אבשלום ודרש ממנו שלא לצאת לסיני. ואכן, אילו חיכה אבשלום עוד ימים אחדים, היה מתחדש הקשר דרך הספינה עם אהרון, שכבר היה במצרים. את לילו האחרון עשה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בפתח-תקווה, ושם גם סבי ביקש לעצור בעדו, וזאת גם בגלל הנאמנות של סבי לקיסרות האוסטרו-הונגרית, שעדיין הוא ומשפחתו היו נתיניה ונעזרו על ידי הקונסוליה שלה בתקופת המלחמה, ולכן התנגד סבי גם להשתתפות של בנו ברוך בריגול ודרש ממנו לחזור למושבה.

אני לא סומך על כל עדויותיהם של בני משפחת אהרונסון, בייחוד לא של רן אהרונסון, שניראה לי היסטוריון מפוקפק ומגמתי. לעומת זאת, הספר של ליבנה ונדבה ניראה לי עד היום כספר הרציני והמדוייק ביותר על תולדותיה של אותה העזה מדינית, ניל"י.

אמנם לישנסקי לא רצח את אבשלום במידבר, אבל העובדה שלישנסקי נפצע בכתפו, כלומר בעת מנוסה, היא שהעמידה אותו באור מפוקפק, והוכיחה שכניראה עזב את אבשלום הפצוע לנפשו וברח משם. מה שעתיד לחזור אצלו ביתר שאת לאחד גילוי הרשת, והתאבדותה של שרה. לישנסקי בורח, ולא איכפת לו לסכן את כל היישוב היהודי בארץ, שימותו כולם ובלבד שהוא יציל את נפשו.

אני מקווה שהמכתב ההיסטורי הזה יפענח לך תעלומות ואולי גם יעזור לך להבין את המניעים האנושיים שהיו שלובים באותה פרשה היסטורית מרתקת.

אומר לך עוד דבר לגבי אותה תקופה, שאותו שמעתי מפי אבי ולאו-דווקא על שרה אהרונסון. לדבריו, הבחורות שמרו באותה תקופה על בתוליהן, ונדיר היה שקיימו יחסים מלאים לפני הנישואים. לא היתה ברירה לבחורים אלא להתעסק – עם נשים נשואות... שהן כבר פתוחות ומזומנות... ולעיתים משודכות על-כורחן לבעלים שאותם הן לא אהבו... כתבתי על כך קצת ברומאן "המושבה שלי". אני מניח שרבקה אהרונסון נותרה בתולה כל ימיה, וכי אבשלום לא העז לשכב איתה. ואילו שרה, האישה הנשואה, היתה זמינה, וכבר לא בתולה... אם כי, מי יודע, עובדה שלהריון לא נכנסה מבעלה, וגם לא אהבה אותו. אולי הניחה לו לבעול רק כדרך התורכים, ושמרה את עצמה ובתוליה למי שאותו באמת אהבה, לאבשלום? זה, אי קיום יחסים עם הבעל הלא אהוב כדי לשמור עצמה לאהוב-ליבה לאחר מות הבעל או הגירושים ממנו – זה קורה פעם אחר פעם לגבריאלה ספאניק בטלנובלות הנהדרות שבהן היא מככבת... וכולנו, הצופים, שמחים שהיא נשמרת כל הזמן טהורה (אמנם לא בטכניקות התורכיות אלא בתירוצים אחרים) ושוכבת לבסוף רק עם הגבר שאותו היא אוהבת וכמובן גם נישאת לו בפרק המאה שלושים וחמש של הסידרה.

ככה שעל שרה, שהיא כבר פתוחה ומותרת, וגם ג'ינג'ית טובת לב, ונועזת, ואמיצת-לב, ומוכנה להקריב את עצמה למען העם – עטו כזבובים על הדבש אבשלום, דודי (הנשוי) וגם יוסף לישנסקי (הנשוי)...

הרי לך חומר למחשבה ולדימיון.

                                                                           בברכת ידידות,

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

 ה. "הלהקה החקלאית"

מי שסידר  לי עבודה ששכרה בצידה, היה שוב ידידי מנתיב הל"ה, אהרון הראל.

כמה חודשים אחרי  שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הוא כבר לא היה בקיבוץ. הוא, שהיה אולי האידיאליסט הכי שרוף של המשק, לא היה יכול לעמוד בפני הגיונה הפשוט והישר של נירה, שעימה עמד להתחתן. בשיחה ארוכה שהיתה לו עימה, הצליחה היא, שלא מכבר סיימה את בחינות הבגרות, לשכנע אותו שהליכתם לקיבוץ נדונה לכישלון מראש.

"תראה," אמרה לו, "נניח שאני שומעת בקולך והולכת איתך לקיבוץ, ומה קורה אז? קורה שאתה, שאוהב את הקיבוץ ומאמין בדרכו, מסתובב כל היום בחוץ, יוצא כל הזמן לשליחויות, ואני ששונאת את הקיבוץ, עובדת שם במטבח, או בגן הירק ומחכה לך כל ערב, בלי לדעת אם תחזור או לא. זה צודק?"  

לאהרלה, שהצדק היה נר לרגליו, לא  היתה תשובה.

חלפו כמה ימים עד שקיבל אומץ והודיע למזכירות המשק שהוא עוזב.

מבחינה מצפונית הרגיש צורך להתפטר גם מראשות המועצה בלי להתחשב בציקה ובי, שכבר עשינו תוכניות  לקבל  על עצמנו את הטיפול העתידי בחורשת קיסילוב, בקבלנות כמובן.  

אהרלה לא נשאר מחוסר עבודה. לא חלף חודש מאז שהתפטר מראשות המועצה, וכבר התבשרנו שהוא התמנה לעמוד בראש מנהל ההסברה של אזור ירושלים.

"אם תרצה," אמר לי, "אני יכול לסדר לך הופעות ביישובי העולים של כל הסביבה." 

נזכרתי בימים שהייתי מקבל מדי פעם את פניהם של שחקני  תיאטרון שבאו לנתיב הל"ה  לטרוף ארוחת ערב, הכוללת רבע חבילת חלבה של יום שישי, ועוד לקבל שכר, שעזר להם לגמור את השבוע. אחרי הארוחה היינו חוזרים שוב לחדר האוכל כדי לשמוע אותם קוראים לנו קטעים מעגנון ושלום עליכם, או מציגים לנו מונולוגים ארוכים כאורך הגלות שהיו מפילים עלינו  תרדמה. התרדמה הזאת אף פעם לא  הפריעה לשחקן, שהיה ממשיך בהופעה כל זמן שחברנו נתן לוין, המכונה פושקין, היה מצליח להחזיק מעמד ולהישאר ער. לפושקין  היו  נחירות שהיו מסתיימות בסלסול שהיה  מעורר צחוק רב, ואין שחקן שלא נפגע, כשהוא רואה שמישהו אחר מצחיק יותר ממנו.

חוץ משחקנים היו מגיעים אלינו לקיבוץ גם סטודנטים רעבים ללחם, ונתנו לנו הרצאות אקדמאיות. עם שניים מהם יצרתי יחסים קרובים שנמשכו שנים אחרי שעזבתי את המשק. האחד היה הבוטנאי נגה הראובני והשני היה ההיסטוריון צבי יעבץ.

לימים, כאשר בתי עדנה התחתנה עם הבן של פרופ' סימונסון, פגשתי אותו בחתונה. הוא הוזמן מצד החתן ולא ידע שאני האב של הכלה. נפלנו זה על כתפי זה והתחבקנו שעה ארוכה לעיניו של אבי החתן. אחר כך, כשהתחשבנתי על עלות החתונה עם פרופ' סימונסון, שהקמצנות היתה טבועה בדמו, הוא טען בהומור שאת יעבץ יש לחשב ברשימת האורחים שלי. לא התווכחתי איתו, כי חשבתי שהוא מתלוצץ. אני והמחשבות המוטעות שלי... 

עכשיו, כשאהר'לה הציע לי להופיע כשחקן ביישובי העולים, התהפכו התפקידים,  אני  הייתי האמן הנכבד המואיל בטובו להיטלטל בדרכים, ומישהו אחר היה צריך לרוץ להוציא חברים מהמיטות שיבואו למלא את האולם. ההבדל היה, שהפעם מדובר במושבי עולים שרובם דתיים, וההופעות היו באמצע השבוע, בלי תוספת של ארוחת ערב. 

סיפרתי על הצעת העבודה החדשה לאיתן שינהויז, שלמד איתי בכיתה והיתה לו נטייה להופיע קבל עם. איתן התלהב מאד מכך שניתנת לו אפשרות לעלות על הבמה ועוד לקבל כסף, ומיד הסכים. הוצאתי מהארכיון שלי כמה מערכונים שנראו לי מתאימים. הודעתי לאהר'לה שהקמתי להקה מצומצמת בשם "הלהקה החקלאית", ואנחנו מוכנים לצאת לכבוש את הארץ.

כבר באותו שבוע סידר לנו אהר'לה הופעה בבית מאיר (המסרק) בהרי ירושלים, ואנו נסענו לשם בטנדר של מִנְהָל ההסברה. בדרך אסף הטנדר עוד בחורה אחת שעלתה על הטנדר עם אקורדיון,  אמרה ששמה דרורה, שהיתה בלהקת הנח"ל ושהיא תלמד את העולים את שירי ארץ ישראל. דרורה הודתה שלא שמעה מעולם  על הלהקה החקלאית, ואנחנו  התנצלנו  שגם אנו לא שמענו עליה שום דבר. היה לה שיער חום מדובלל, עם  פנים מאירות, אבל באפלולית של הטנדר לא הצלחתי לקבוע אם היא מהסוג של אלו שהייתי מתאהב בהן ממבט ראשון.

איתן, שהיה גבוה ונאה עם ביטחון עצמי כפול משלי, היה פחות בררן ממני, לא בדק אותה בציציות ופיטפט איתה כל הדרך. הבנתי שאין לי סיכויים, ולא ניסיתי להתחלק עימו במאמץ .

המערכונים שהצגנו לפני הקהל, שהיה מורכב בעיקר מנשים מבוגרות ושמנות, התקבלו בעיקר באי הבנה. מסתבר שמה שהצחיק את החבר'ה שלי בקיבוץ, הובן כאן  כחומר רציני, והקהל השתדל שלא לצחוק פן יעליב אותנו. איתן, עם כל רצונו הטוב, לא נועד להיות שחקן, כשהיה צריך לעורר רחמים, יצא לו פרצוף מחייך, כשניסה להצחיק נראה מפחיד. לאנשים העייפים שבהו בנו, זה לא שינה דבר, כי ממילא לא הבינו מה אנחנו רוצים מהחיים שלהם.

לעומתנו, דרורה דווקא הצליחה לעורר את הקהל לחיים. היא למדה אותם לשיר "לה לה לה..." בפזמון החוזר, הם שרו בהתלהבות ואני הרגשתי איך היא מצליחה להמס את ליבי, ואיך לא תהיה לי בעייה להתאהב בה,למרות שלא הייתי בטוח שאני מספיק טוב בשבילה. חשבתי גם שזה לא יהיה הוגן מצידי לכבוש את ליבה כשיש לי בתל אביב את בתיה החמודה, אבל מה אני אשם אם משאלתו של כל גבר שתהיה לו חברה נוספת, על כל צרה שלא תבוא.

בדרך חזרה דרורה נרדמה תכף בתחילת הנסיעה, והתעוררה כל פעם כשאיתן ניסה לשלוח אליה יד. ראיתי שהיא מאלה שמתעוררות בקלות ולא ניסיתי ללכת בעקבותיו, למרות שישבתי מצידה השני ומכנסיי נגעו במכנסיה.

לעומת זאת, כשהטנדר הגיע לביתה, הוכחתי אדיבות פלמחאית, ובמקום להגיש לה את האקורדיון, ירדתי יחד איתו וליוויתי אותה עד חדר המדרגות. כשאמרתי לה שלום אמרה:

"רגע אל תברח, אתה רוקד ריקודי עם?"

אמרתי פחות או יותר.

"אז אתה רוצה לבוא איתי מחר לרקוד?"

אמרתי "בטח!"

אמרה: "אז תבוא אליי מחר בשבע וחצי, אני גרה בקומה השנייה, על הדלת כתוב: חבקין."

למחרת בשבע ורבע כבר הייתי מול ביתה, אבל מאחר שאני מהדייקנים חיכיתי בחוץ עד שבע וחצי וקצת, ורק אז עליתי וצלצלתי.

האישה  המבוגרת שפתחה לי את הדלת הזמינה אותי להיכנס לסלון ואמרה שדרורה במקלחת ותכף תכנס. גם אני התקלחתי במקלחת לפני שיצאתי מהבית, וראיתי בזאת סימן טוב לשנינו.

בדרך למועדון הריקודים, שהיה לא רחוק מביתה, סיפרה שמדריך הריקודים הוא רקדן  מעולה, אבל סנוב כזה שקשה לדבר איתו. חושב שאם היה בפלמח אז מגיע לו הכול.

אמרתי לה שגם אני הייתי בפלמח, אבל אני לא חושב שמגיע לי משהו, נלחמנו פשוט מפני שלא היתה ברירה אחרת.

דרורה קיבלה את נאומי הרציני ברצינות והסכימה איתי בלי בעיות. הרגשתי שלא רחוק הרגע, שבו איתן שיינהויז יתפוצץ מקנאה וישאל אותי איך עשית את זה.

כשהגענו למועדון כבר עלו ממנו  צלילי מחולות. דרורה תפשה בידי וגררה אותי למעגל המחוללים. מזל שהיה זה צ'רקסייה כפולה, אחד הריקודים הבודדים שידעתי לא רע. אחרי כמה סיבובים, אני שומע את קולו של המדריך צועק:

"עצור!"

אני מסתכל עליו וכמעט מתעלף. המדריך לא היה אחר מאשר מרדכי שניידר, הקרוי מימי, שהיה הפקוד שלי בצוות הפיאט. לא אמרתי לו כלום ונתתי לו להסביר את המחול הבא, שהלכנו ללמוד. עוד אנחנו עומדים ומקשיבים, ופתאום הוא נעצר באמצע המילה ואומר:

"פוצ'ו! מה אתה עושה פה?"

כולם היפנו אליי מבט ואני רציתי לענות לו "מנסה להתחיל עם דרורה חבקין" אבל מתוך ביישנות אמרתי שאני לומד בפקולטה לחקלאות ושאלתי: "ואתה?" 

במקום לענות, אמר לי:

"נדבר אחר כך, עכשיו רוקדים."

חזרנו לרקוד בזוגות והרגשתי שכבודי עלה בעיני דרורה, למרות שדרכתי לה כמה פעמים על הרגלים. 

בהפסקה ניגשתי אל מימי, ואחרי שהחלפנו טפיחות כתף, הצגתי לו את דרורה והיא, בלי בעיות, שאלה אותו למה הוא שוויצר כזה.

"אני שוויצר?" אמר, וכולו השתוממות "מה פתאום?"

"כי לא נאה לך לדבר איתי."

"מי אומר," אמר, "באמצע הריקודים  בטח שאני לא מדבר, היית צריכה לדבר איתי בהפסקה."

"אבל בהפסקה אי אפשר לדבר איתך. אתה מוקף..."

בסופו של אותו ערב ריקודים, מי שליווה את דרורה לביתה –  היה מימי. אני חזרתי לבדי לחדרי הדל ובדרך החלטתי שאין בחורה יותר נחמדה מבתיה, ומי אומר שאני צריך שתהיה לי בחורה בכל עיר? צריך להשאיר גם כמה בנות לאחרים...  

המשך יבוא

* * *

יואל נץ

1. הטרדה מינית

שותף אני לדעה, כי הנשים מרבות להתלבש, להתאפר, להזריק בוטוקס, ולהופיע כך ברשות הרבים על מנת לפתות גברים. רק שלמיטב שיפוטי, הן נוהגות כך בדין, בצדק ובזכות. שכן, כשאר תוצרי האבולוציה בטבע הן מתחרות על תשומת לב הזכרים.

איפכא לאו מסתברא, שאלמלא היו הנשים כביכול, נוהגות כך – הן לא היו מפתות גברים. עדות חותכת, כי הדבר איננו כך, מספקות לנו הארצות, בהן מדכאים את הנשים עד חורמה ומאלצים אותן ללבוש כסות "טאליבן" לסוגיו. שהרי חרף הכסות, אין מרשים להן להופיע בפומבי בלא ליווי גבר שהוא בעל, אח, או אב! וד"ל...

בארצות החופש הנשים כמו מתחרות זו בזו ומתייפות כדי לרמוז לו לגבר: בוא, בוא אליי, אני יפה יותר, אני יותר חתיכה. אלא שלא למשל, כאותן פרִיחות של צמחים, שפרחיהם לובשים צורות מופלאות ושלל צבעים, והן מארחות בקירבן בשמחה כל זבוב וכל שרץ – רוב רובן של הנשים נוהגות לברור, ולהיענות לחיזוריהם של גברים מסוימים בלבד, ולדחות מעליהן את האחרים. 

אלא מאי? הגבר-הזכר אין לו כל דרך לדעת באם הוא נמנה על הרצויים או שמא על הדחויים, לפני שהוא מעמיד במבחן את מזלו. וכמיספר הגברים, כך מסיפר דרכי החיזור בהם נוקט הגבר על מנת להעמיד את מזלו במבחן. תחום זה הוא נרחב למדי, ובעידן הישגי הפמיניזם, הוא מקור לדרמות ולטרגדיות קשות הפוקדות את הגברים "הדחויים", לפעמים, אף, אחרי שחלפו שנים רבות מאירוע הדחייה בעקבות חיזור שהיה מגושם יתר על המידה.

לית מאן דפליג, כי מעשי אונס ייחשבו באורח חד-משמעי מחוץ לכל הגדרה של חיזור, והם ראויים גם ראויים לעונשים כבדים. אבל כיצד יוגדר חיזור ראוי ולגיטימי? אם נסכים על דירוג של מ-1 עד 10, ונגדיר כמספר 9 מקרה, בו חופן הגבר בידו ישבן של אישה (אכן – יש גם מיספר 10...) –  ובמספר 1 – בו מניח הגבר קלות את ידו על כתפה של אישה, אז היכן מצוי מס' 5 שהוא עדיין נסבל ואיננו בר עונשין? דילמה.

אבל אנה אנו באים, כאשר הגבר משמיע מחמאה מחניפה, למיטב שיפוטו, באוזניה של אישה, והמחמאה נחשבת כהטרדה מינית? ויש שדי בו במבט עורג כדי שיפול לתוך הקטגוריה הזו...

2. הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!..

(זהירות: השיר איננו "פוליטקלי קורקט)

זֶה עֲדַיִן אֱמֶת וְיַצִּיב: הַזָּהָב – לֹא כָּל מַה שֶׁנּוֹצֵץ, אַךְ

אַף שֶׁדּוֹר מַמְזֵרִים הַמְּשַׁנִּים אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק מִתְחַלֵּף –

גִּבּוֹרֵי הַשִּׁירִים הַיְּשָׁנִים נִשְׁאָרִים צְעִירִים עֲדֵי נֶצַח

(וּכְמוֹתָם, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ, לְמַרְבֵּה הַכְּאֵב).

הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים, כָּאָמוּר, כָּל תְּקוּפָה וּתְקוּפָה וְאֶתְגָּר בָּהּ;

לְרוּחוֹת הָעִדָּן הֶחָדָשׁ תוֹאֲמִים גַּם מִינֵי תַרְחִישִׁים...

מַעֲשֶׂה שֶׁקָּרָה לָהּ לְדִינָה לְבֵית בַּרְזִלַּי כַּיּוֹם (אַרְבַּע

תֵּשַׁע שֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת – מִסְפָּרָהּ הָאִישִׁי):

כַּמָּה, כַּמָּה שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ? – זֶה בְּעֶצֶם כְּלָל לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

רְאוּ: דִּינָה נוֹתְרָה עַד הַיּוֹם חֲתִיכָה מַגְנִיבָה, וְעוֹד אֵיךְ!..

הַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת לָחֲשׁוּ לָהּ בְּסוֹד: "סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי

מְפַשְׁפֵּשׁ מְשֻׁלְהָב נִמְרָצוֹת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּתִיקֵךְ!"

(בַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת לֹא פִּלֵּל – אֵיזֶה "בְּרוֹךְ" מְצַפֶּה לוֹ, לַסֶּגֶן!..)

דִּינָה לֹא הִתְרַשְּׁמָה: "זֶה שְׁטֻיּוֹת בָּרִבּוּעַ" אָמְרָה, וּבְכָל זֹאת,

הַנְּשָׁמוֹת לָחֲצוּ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד עוֹד מִנֶּגֶד,

וְהִגִּישָׁה תְּלוּנָה נֶגֶד גָּדִי בְּגִין הַטְרָדוֹת מִינִיּוֹת.

 גָּד חָזַר וְנִשְׁבַּע וְחָזַר כָּל עֵת הַחֲקִירָה הַנּוֹקֶבֶת,

שֶׁהָיָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתִיקָהּ רַק מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת – בְּפֵרוּשׁ!

סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי פֻּטַּר, בִּמְחִילָה, מִשֵּׁרוּת בִּצְבָא קֶבַע,

לֹא לִפְנֵי שֶׁטָּעַם, לֹא עָלֵינוּ, שָׁבוּעַ יָמִים קָלָבּוּשׁ.

כְּשֶׁסִּפְּרוּ לָהּ אֶת מַה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, הִיא לֹא הֶאֱמִינָה:

"אִישׁ חַיְּכָן וְאָדִיב, מִתְחַשֵּׁב – הוּא הָיָה דַּוְקָא סֶגֶן נֶחְמָד..."

זֶהוּ, זֶה הַסִּפּוּר הַמּוּזָר שֶׁקָּרָה בְּיָמֵינוּ לְדִינָה

בַּרְזִלַּי – אַרְבַּע תֵּשַׁע וְשֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת.

הוֹ, דִּינָה, דִּינָה בַּרְזִלַּי!..

* * *

רות ירדני כץ

אוכל רבותיי אוכל

מאיר אדוני השף סוגר שתיים ממסעדותיו, מטפח את שאר המסעדות שיש לו במלונות וגם עובר למנהטן. לא, אין סיבה לקרוע את הבגדים ולשבת שבעה.

יונתן רושפלד גם כן פתח, סגר, ועוד פעם פתח וסגר ועכשיו הוא בטלוויזיה. שם יש יותר כסף.

עשרות רבות של מסעדות נסגרו בתקופה האחרונה אחת הסיבות היא מפני שכל אחד שיש לו חודש ניסיון במטבח חושב שהוא שף ויכול לפתוח מסעדה. הוא לווה כסף מכל מי שהוא יכול, פותח מסעדה, ואחרי כמה חודשים הכול הלך לזבל.

יש עוד סיבות למה לפתוח מסעדה ולמה לסגור אותה: חוסר בעובדים, העלות של שכירות, וכל המסביב. רק לומר בוקר טוב למסעדה יוקרתית זה בערך 100 אלף שקלים.

כאשר נושא האוכל קיבל התייחסות וכבוד בארץ (לא רק אצלנו) באמצע שנות השבעים של המאה שעברה, גדל אצלנו דור של שפים מצויינים. הראשון שהעלה אותנו על המפה היה שלום קדוש, שבישל לכל הגדולים שבאו לארץ, ואחריו ישראל אהרוני.

השפים החדשים ראו  כי טוב ולא הסתפקו במסעדה אחת, הם פתחו מסעדות נוספות וחשבו שלעולם חוסן. העניין הוא שלכל אופנה יש זמן משלה ושום אופנה היא לא לנצח, לא מחזיקה שנים, האופנה מתחלפת וכך עם מסעדות היוקרה. עד לא מזמן שיחת יום שישי בערב היתה איפה אכלנו, איך אכלנו, כמה נהנינו או לא, וכמה שילמנו. 

שפים פתחו יחד עם משקיעים ובלי משקיעים כמה מסעדות ונכנסו לחובות גדולים וכדי לכסות אותם הם אפילו מכרו את ביתם, עשו קייטרינג, ארוחות פרטיות וכל מיני חלטורות. מי שהצליח  להיכנס לטלוויזיה ולהתפרסם עוד יותר, מה טוב. שם הכסף. אבל מי שלא יודע, רוב השפים שמופיעים בתוכניות הבישול בטלוויזיה, קונים את המקום ומשלמים הון כדי שיראו אותם מבשלים.

לעומת זאת, מסעדות הפועלים נשארו, הן קיימות ונושמות עשרות שנים כמו בירושלים: רחמו, יהודית (השיפודיה), טעמי, פינתי ועוד. ועכשיו נוסף טרנד חדש והוא אוכל רחוב. גם אצלנו יש אוכל רחוב כמו השווארמה והפלאפל ואפילו אפשר לקבל שניצל בפיתה. בעולם הגדול אוכל הרחוב הוא באופנה. הופכים אוטובוס או משאית למטבח ומוכרים לעוברים ושבים את המנה המנצחת שלהם. אצלנו עדיין לא רואים את זה אבל לדעתי זה עניין של זמן.

[אהוד: לא "מסעדות פועלים" אלא מסעדות עממיות. שתי "מסעדות הפועלים" הידועות גם בשם "המסעדה הקואופראטיבית", בירושלים ובתל-אביב, כבר שנים שאינן קיימות. והמושג "מסעדת פועלים" לא נהוג כיום בארץ, אולי משום שכמעט אין פועלים יהודיים.

באשר לשפים, יש שף ישראלי אחד, מאחז עיניים, שאני לעולם לא אחזור לאכול אצלו. לעומת זאת אני נהנה מאוד מתוכניות המסע הקולינרי של אהרוני וגידי בטלוויזיה].

גלעד ארדן איפה אתה?

גלעד ארדן, אתה שיזמת, שהובלת, שהצלחת להעביר את ההחלטה לסגור את רשות השידור ולפתוח את התאגיד, וכל זה בגיבוי ראש הממשלה. פתאום הכול נפל. ראש הממשלה החליט שזה לא מתאים לו. איפה אתה מאמי, כפרה, נשמה. איך זה שלא שומעים אותך? 

לחצן מצוקה

בתיה קמה בבוקר שמחה וטובת לב, האכילה את כלבה וחתולתה, סידרה פה ושם, ניקתה שם ופה ויצאה לקניות. הגיע לשוק והלכה ישר ל״תחנות״ הקבועות שלה. התחילה בבשר ובדגים, עברה לירקות ופירות, גבינות ופיצוחים. העגלה היתה עמוסה בכל טוב. בשמחה גדולה עשתה דרכה לדירתה ובדרך חשבה מה תבשל? כאשר הגיעה לרחוב שלה החנתה את מכוניתה, יצאה וראתה מכוניות משטרה, אמבולנסים המון סקרן שעמד וציפה מה יגידו כוחות ההצלה. בתיה שאלה מישהו שעמד לידה: ״מה קרה?״

הוא: ״אני לא כל-כך יודע. אבל בדירה למעלה קרה משהו.״

היא: ״איזה דירה מלמעלה?״

הוא: ״זאת שמשמאל.״ 

בתיה דחפה את כל האנשים במרפקיה והגיעה לשוטרים.

היא: "מה קרה בדירה למעלה?״

שוטר: ״למה את שואלת?״

היא: ״כי זאת הדירה שלי. ואימא שלי שם.״

שוטר: ״זאת הדירה שלך ואת לא היית בבית ומישהו הזעיק את שירותי ההצלה.״ 

בתיה זינקה קדימה, עלתה את מדרגות הקומות עד לדירתה, פתחה דלת, רצה לחדר שינה וראתה את החתולה טוני יושבת ליד לחצן המצוקה ומייללת מיאו מיאו, ואימה ישנה שינה עמוקה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שמיני של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ח. האחים

סבא מאיר לא הטריח עצמו הרבה בחינוך בניו, פרט לשניים הגדולים, אבי ואחיו שמעון-זאוול. בשביל שניים אלה היה מזמין ממרחקים, מליטא, מלמד תורני, אף זאת לאחר שסיימו אלה את חוק לימודיהם אצל מלמדים מן המניין, ולמדו כבר בעצמם בבית המדרש.

מעניין הוא הצירוף המיוחד של בית-כנסת ובית-מדרש, של תפילה ולימודים גם יחד, שאין משלו בשום אומה ולשון. גם הגויים-השכנים היו קוראים את בית הכנסת בווארווארובקה בשם "שקולה" שתרגומו: בית-ספר. באוזניי, אוזני ילד ששפת אימו רוסית, היה צלצולו של שם זה משונה עד כדי בידוח, ביחוד כשסבתא היתה אומרת לפלוני נוכרי, הבא ומבקש לראות את פני סבא: "ווין פוישוב דו שקולה" (באוקראינית: הוא הלך לבית-הספר).

בעיר הייתי רגיל שבית-הכנסת תרגומו לרוסית "סינאגוגה", ואלו כאן, מעשה צחוק, סבא, בעל זקן ארוך ואפור, הולך לו לבית-ספר, כמו זאטוט.

   בבית המדרש היה המלמד החדש נותן שיעוריו לשני הבנים, שאליהם צורפו עוד מיספר בחורים מגודלים.

   עצם בואו של המלמד היה כיום חג לסבתא רחל. בת כפר פשוטה היתה, ולפני בר-אוריין עמדה ביראת כבוד, אם לא למעלה מזה, ברטט של קדושה.

לקראת בואו של האורח החשוב היו מנקים את הבית, כמו בערב פסח, ומייחדים לו יצוע בחדר האורחים. וכשהגיע הלה, היתה סבתא מכינה מטעמי מועד, ומעניקה וחוזרת ומעניקה לו כל נתח טוב, וטוב פירושו בווארווארובקה – שמן. המלמד הליטאי היה בדרך כלל יצור רזה, חוורוור וחלוש, פרט שהמריץ את סבתא להחיש פיטומו, והאיש, שלא היה רגיל בלחם לבן ובמאכלי בשר ודגים בימות החולין, תחילה יצרו גובר עליו והוא אוכל שלא לפי אוכלו. אך דא עקא, שמיד הוא חש במעיו, ומחושיו אינם מרפים ממנו כל "הזמן". מכאן ואילך נאלצה סבתא, והיא מסכנה כמבוישת, לדאוג ל"דיאטה" מיוחדת בשבילו, שעיקרה דייסה תפלה וחלב. ואין הדבר פשוט, כשהתנור מלא על גדותיו קדרות ומרחשות של בשר.

סיפר אבא: "בוקר אחד, ואני נער כבן ט"ו, עמדתי לבדי ליד העמוד ולמדתי. אחי הצעיר,  זאוול, נסתלק לו, כדרכו, שובב היה. והנה נכנס לבית המדרש אחד יהודי שאיני מכיר פניו, זלדקן, גוץ וצנום, ושואלני אם אינני בנו של ר' מאיר. משהנהנתי לו, הושיט לי ידו והציג עצמו כמלמדי החדש. ומיד ללא אתנחתא, שואלני במה אני עוסק.

"עניתי לו שאני עוסק בפלוגתא מסוימת שבמסכת פלונית.

"ישב הרבי על הספסל, עצם עיניו, ואמר לי: 'פתח ואמור!'

"תמהתי ואמרתי, 'שמא אביא לרבי עוד ספר גמרא מן הארון?'

"אמר לי: 'אין צורך בכך, סוגיא זו שמורה עימי בזיכרוני.'

"התחלתי אומר לפניו את השיעור, ודעתי זחוחה עליי, מפני שהטבתי לרדת לעומקה של הסוגיא. משסיימתי, חיכיתי לדברי שבח, כפי שרגיל הייתי בלמדי עם רבותי הקודמים. אך הרבי שתק שעה ארוכה, אחר סקרני באחת מעיניו בשמינית של גיחוך, ולבסוף אמר: 'עכשיו, בחורי, עשה אוזנך כאפרכסת ושמעני!' החל חוזר בניחותא על כל אותה הסוגיא, ומשסיים – אהה, בוקה ומבולקה! – הסיכום הוא הפוך מסיכומי, אליו הגעתי בסופה של דרך יגעה שארכה שבוע ימים. עמדתי נבוך ואובד עצות.

"שוב זרק בי הרבי עין מבודחת, ואמר: 'הקשב, שוב אחזור על דבריי.' עצם עיניו והחל חוזר על השיעור, והנה פלא! – המסקנה הסופית שלו כמסקנתי שלי לכתחילה. גאוותי ברחה ממני מכבר, נתבלבלתי לגמרי, חדלתי מלהבין דבר, ועיניי החלו זולגות דמעות. שוב שחק הרבי, עד שלבסוף הניע בראשו, הביט אלי ברחמים ואמר: 'בור מדאורייתא, עם הארץ אתה. אמרתי לך, שתעשה אוזנך כאפרכסת, ואילו אוזנך סתומה היא. ודאי שגירסתך הראשונה היתה נכונה, אלא שאני בכוונה תחילה הכנסתי דבר טעות בגירסתי על מנת לבחון תפיסתך, ומחובתך היה להעמידני מיד על טעות זו.'

"אני, שבאותו פרק זמן יצא שמעי למרחוק, כאחד נער עילוי, עמדתי לפני רבי אבל וחפוי ראש. בינתיים נודע דבר בואו של הרבי ברחוב, ואחי עם שאר הבחורים, שנמנו עם קבוצתנו, הגיעו בבהלה לבית-המדרש. עתה פתח הרבי בשיעורו הראשון, כשהוא "מנגן" במיספר מסכתות בבת-אחת ומזמין לשולחן כאושפיזין קדמונים ואחרונים. משסיימנו את השיעור, ושעת הצהריים הגיעה, קם הרבי והלך, כשאני צועד אחריו וראשי כבוש בקרקע. משהגענו הביתה, פגשו אבי ב'שלום עליכם' של שמחה, ואחר התייחד עימו שעה קלה בחדר משכיתו. אימי הגישה לשם תקרובת קלה שלפני הארוחה. והנה היא חוזרת משם, כשפניה נוהרות, ולוחשת לי: 'הרבי מתפעל ממך. הוא אמר שראש מצוין לך.' – ומיד שמה בפי משהו טעים.

"הרבי הזה לא האריך שבתו בווארווארובקה. מיד לבואו החל חש במעיו, כאמור, בקושי החזיק מעמד עד לסיומו של 'הזמן', וחזר למקומו. אז עשה לו אבי רב, הרב דמתא בניקולאייב, שגאוות בני העיר עליו והנודע בפיהם בשם 'הרב הפולני הגדול', רבי ישראל אייזנשטיין. שני רבנים כיהנו אז בעיר. האחד – רבי אברהם-דויד לאוט, שהוכתר מטעם אנשי חב"ד, והאחד – רבו של אבי, שהכתירוהו 'הפולנים', רוצה לומר, יוצאי קיוב ופודוליה. יום-יום היה אבא הולך בלוויית שניים מחבריו לשמוע תורה מפיו. בהערצה רבה היה אבי מספר על רבו, שגדול היה בתורה ועניו בנוהגו, אף התגאה שזכה להימנות עם שומעי לקחו. הרב הזה רשם את שמו בביבליוגרפיה התלמודית בספר שאלות ותשובות שלו בשם 'עמודי אש'. כששאלוהו מה פשר השם הזה, ענה בבת-צחוק: 'שם זה הוא נוטריקון – עני ממעש וקטון דעת ישראל אייזן שטיין.'

   "כשנתיים ימים למד אבא מפי הרב הזה, עד שהגיע לפרק גיוסו, והוא כבן שבע-עשרה. ברוסיה הצארית היו נקראים לגיוס בני עשרים ואחת. סבא החליט שכדאי לו לבנו בכורו שיקדים להתייצב בעודו רך בשנים, ואז יגדלו הסיכויים לשחרורו מן החובה. בעזרת יודעי דבר שונו הפרטים בתעודת הלידה, והוא התייצב כחוק, אמנם פוטר אבא מחובת הגיוס, אך לא בשל מצב בריאותו אף לא בשל מראהו החיצוני – גבוה ורחב היה מבני גילו וזקנו מגודל – אלא בשל קוצר ראיה. פגם זה תורשתי היה, ומשום מה רק לבכורי המשפחה נדבק. סבא חבש משקפי-צבת של זהב, וכן אבא. שאר אחיו ואחיותיו פטורים היו מזה.

"משפוטר אבא מגיוס, החלו מדברים בו נכבדות. סבא היה מכבד עשירים. סוף-סוף מצא לו איש כלבבו, יהודי עשיר מופלג וגם חסיד וירא שמים, תושב העיר ווזניסנסק שבמעלה הנהר בוג הדרומי, כמאה קילומטרים מווארווארובקה, והכלה – בת יחידה היא לו. אמנם יצאה הברה שגימחונית היא ואינה מיושבת בדעתה, אך, שטויות, מי שם לב לפרטים טפלים אלה! צעירה היא, בת ט"ו-ט"ז, עוד תגדל ותתפתח. אמנם, לשונות רעות חורצות, שאין היא גדולה בנוי, ויש אומרים שפשוט מכוערת היא, אך 'הבל היופי'. קיצורו של דבר, באו המחותנים בהסכם בדבר הנדוניה, אמרו לדבק טוב, שיברו צלחות, הועידו יום לחופה, תפרו בגדי חג חדשים לחתן ולכל בני המשפחה, יצאו ברוב עם והדר לווזניסנסק, שם הוקמה חופה מפוארת עם תזמורת וקבצנים וקול צהלה ותרועה שבוע ימים.

"אך הסוף היה מר ונמהר. לא הספיקו בני הבית לחזור למקומם ולהחליף בגדי תפארתם, עוד סבא מהלך בביתו בזחיחות הדעת ורוחו טובה עליו – נפתחת הדלת, ובפתח – החתן. נבהלו לקראתו, הקיפוהו ותלו עיניהם בו באלם של פחד ותימהון. והוא נכלם ונבוך מגמגם: 'אי-אפשי בה... מטורפת היא... קצתי בחיי...'

"משעברה התדהמה, חתך את הדממה קולו של סבא: 'גוזרני עליך שתחזור אליה מיד!'

"נתקשרו הדמעות בעיניו של הבחור המגודל וגעה בבכי: 'איני יכול... טוב מותי מחיי... לא אחזור.'

"תפס סבא בבנו המורד ודחפו החוצה, כשקולו רועם והולך מסוף ווארווארובקה ועד סופה: 'חזור לאשתך!... ואם אינך חוזר – לא תדרוך עוד רגלך על סף הבית הזה!'

"הבחור עמד במריו ולא חזר. אך גם לבית אביו לא בא עוד. גירושו מן הבית חישלו והבגירו, שכן על-כורחו החל עומד ברשות עצמו. המיפנה הזה גרם גם התרחקותו מאורח החיים הדתי, שבמסגרתו חונך ושעל סייגיו הקפיד סבא בקיצוניות. לאחר שנים רבות, כשטיפסתי ועליתי יום אחד לעליית ביתו של סבא, מצאתי שם בפינה חבויה כמה גיליונות בכתב ידו המהודר של אבא, וביניהם העתקים משיריו של יל"ג. במחתרת העתיקם מעינו הבולשת של אביו. אך מיום גירושו ואילך, התיר לעצמו שבירת כלים בפרהסיא, החל שוקד על לימודה של שפת המדינה ושאר לימודי חול, נכנס ובא בחוג 'חובבי-ציון'. סוף פסוק: 'יצא לתרבות רעה, וסופו יהיה רע ומר, ניערתי חוצני ממנו...' – גזר סבא, ולא נחה עליו דעתו.

"מריבה זו נמשכה שנים. כעבור שש שנים, ואבא בן עשרים ושלוש, נשא לאישה את אימי, והיא בחורה 'זקנה', גדולה ממנו בשנתיים, בתה של אלמנה ענייה, הנאבקת קשה יחד עם בנותיה על קיום משפחתה במאפייתה הקטנה. ולא זו בלבד שבת עניים היתה, הנה גם לקתה בעיניה, משקפי-צבת שחורים היא חובשת. היו גם שני בנים, אך אלה חובשי בית-המדרש היו, ואחד עד ללובביטש הרחוקה נדד.

"סבא לא בא לחופה. כששמע על נישואי בנו הקרובים, הפליט ברשעות: 'אכן יהא זה זיווג מן השמיים. הוא רעב ללחם, והיא עיוורת ומיטיבה לשיר. פרנסה קבועה מזומנת לצמד זה – יחדיו יחזרו על הפתחים.'

"כשניגש אליו בבית-המדרש אחיה של אימי ובירכו ב'מזל-טוב', השיב לו מה שהשיב והלבין פניו ברבים. לא יכול היה סבא להשלים עם הרבב שהטיל בגאוותו בנו בכורו בשעתו.

"משום-כך, אולי, השפיע רב חסד לבנו השני, שמעון-זאוול, ובייחוד, ובייחוד לאשתו הצעירה של זה, ריבה נטולת-חן ושחורה כצוענייה, שבת אמידים היתה. דודי שנא את אשתו מאז פגישתו הראשונה עימה עד לסוף ימיו. אותה שעה שיחק, כנראה, את תפקיד הבן הנאמן והצייתן, ואין זה מן הנמנע, שגם הגמול ששקל אחיו הרתיעו ממרי. אגב, שתי המשפחות של אבי ושל אימי, היו קשורות קשרי רעות טובה שנים רבות, מאז הגיע הסב של אימי, ר' מאיר השו"ב, לניקולאייב. כילדים שיחקו אבי ואימי בחברת זאטוטים אחת. 'יום אחד שיחקנו במחבואים,' סיפרה אימא, 'וכשרצנו למחבוא, אמר לי זאוול תוך ריצה: "המסכימה את להיות כלה שלי?" – עניתי לו מניה וביה: "לא, אני אהיה כלתו של בנצ'יק."

"בנצ'יק, זה אבי, היה ילד תימהוני, איטי וכבד תנועה, ותוך כדי משחק שוקע פתאום במחשבות, וכשהיו פונים אליו, היה כניעור משנתו. הילדים היו מקניטים אותו בשל פיזור-נפש זה, ועל כולם עלתה בליגלוגה הילדה, חדת הלשון וצלולת הצחוק, שהיתה מטיבה לחקות את הליכתו הדובית ואת שאר זרויותיו.

"אך מי שהפנקס פתוח לפניו תמיד, מחזאי העולם, החליט לסיים את הדרמה הזאת ב'מוסר השכל', שעם כל שיגרתיותו, אמת נוקבת בו. בסוף ימיו, בשנת תרע"ט, כשסבא זקן ובודד, באו פורעי מאכנו, שדדוהו והציתו את ביתו. הוא הצליח להימלט, כותנתו לעורו, והגיע לאודיסה. בבואו פנה במישרין אל בנו ואשתו החביבים עליו, מתוך אמונה שלמה שיזכה לקבלת פנים כיאות. לשברון ליבו, היתה קבלת הפנים לא בלבד צוננת אלא מקפיאה באכזריותה הפתאומית והבלתי אנושית. אשתו של דודי הודיעה לו שמקומו לא יכירנו בביתה. בלית ברירה הלך לביתנו – אותה תקופה התגוררה משפחתנו באודיסה. אימא אספה אותו ברחמים רבים, הקצתה לו חדר בביתנו ודאגה לכל מחסורו. הוא ישב עימנו כשלוש שנים ונפטר בימי הרעב הגדול. הוא עצמו לא ידע רעב. בתו השחקנית, שאף היא שהתה באותן השנים באודיסה, היתה מביאה לו כפעם בפעם מצרכי מזון. לביתנו היתה באה בליווית בעלה – קצין הצאר שגוייס לצבא האדום –ופונה מיד לחדרו של סבא. לחדרינו לא היתה נכנסת בשל אימא, אשר ציוותה עליה לבל תעבור על סף ביתנו. בימי מצוקה קשים מנשוא נפטר סבא. בימיו האחרונים לא ירד ממיטתו, ואימא היתה מטפלת בו כבתינוק. יום אחד, כשגחנה מעליו, נטל את ידה ונשקה, כשדמעות מתקשרות בעיניו, מבלי לומר דבר. ראיתי את אימא, כשהיא יוצאת מחדרו ועיניה אדומות. שאלתיה מה פשר הדבר. פטרה אותי בלא כלום. רק לאחר זמן סיפרה לי.

"בשעה שנפטר סבא, באה במקרה לביקור דודתי השחקנית עם בעלה. נכנסה אימא לחדר האוכל ופנתה אל אבי בקמיצת פה: 'היכנס לשם, טול את גופת המת והניחנה על הריצפה. שמא מסכים אתה, שהגוי יעשה זאת?...'

"נשאנו את גופת סבא – אבא, אני ושני דודניי – במיטה בלה דרך ארוכה של קילומטרים מביתנו אל בית הקברות היהודי השני שבאודיסה. עם כל דלותה, נראתה הלוויה אותה שעה מכובדת, שכן אז רבו המתים בבתיהם, כשאין איש עימם בשעת פטירתם, ורק כעבור ימים היו מובלים לקבורה בעומרים בקרוניות-יד.

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.11.16

* לתקן או לנצח – במאמרי "לא לעולם חוסן", יצאתי נגד ניסיונה הדורסני של איילת שקד להפר את כללי המשחק שנקבעו לפני שנים אחדות בשיטת המינוי של שופטי בית המשפט העליון. אחרי שנים שבהן היה רוב אוטומטי לשופטים בוועדה, יזמו גדעון סער ודניאל פרידמן שיטה חלופית, המונעת מאיוריזציה אוטומטית, ומחייבת בחירת השופטים בהסכמה ובהידברות, בכך שנדרש רוב של 7 מתוך תשעת חברי הוועדה, כדי למנות שופטים לעליון.

למה שקד עושה זאת? כי היא יכולה. כרגע יש לה רוב בוועדה, ולכן היא מנסה לנצל את הרוב בכנסת, כדי לאפשר לה לכפות את מועמדיה.

בניגוד להצגה השקרית של תומכי השינוי, המצב הנוכחי אינו של "זכות וטו לשופטים". זכות הווטו קיימת לכל שלושה חברים בוועדה שיש להם דעה אחת. זה המנגנון שנועד להבטיח שבחירת השופטים תהיה הוגנת, בהסכמה, מתוך הידברות. זה השינוי שפרידמן וסער יצרו כאשר היתה סיטואציה אחרת, שבה היה רוב לצד השני.

הצעתם של סער ופרידמן נועדה למנוע את משחק החבטות הזה, שבו כל מי שיש לו רוב בעת זו או אחרת, ינצל אותו כדי ליצור בית משפט בצלמו וכדמותו באופן כוחני ודורסני. מה שהשרה עושה חמור יותר, כי היא מנסה לשנות את כללי המשחק, בשל קוניוקטורה שיש בה רוב. הרי אחרי המהפך הבא, כל תומכי ההצעה הדורסנית שלה יהיו הראשונים להתבכיין וליילל. תרגיעו. סוף סוף הגענו למודוס ויוונדי טוב, ראוי, הגון, צריך לשמור עליו. לכבד אותו.

התגובות שקיבלתי בפייסבוק על המאמר, והדיון שנוצר בנדון, ממש מייאשים, כי הם מעידים על הידרדרות הציבוריות הישראלית. במקום חיפוש פתרונות ראויים והוגנים, יש התייצבות אוטומטית של "המחנה", של כל מחנה. התייצבות למלחמה. התייצבות – כאילו בית המשפט הוא האוייב, ובמלחמה כמו במלחמה, ובמלחמה – "הבה נתחכמה לו."

כל מי שתמכו, בצדק, בהצעה של סער, (כנראה מן הסיבות הלא הנכונות – לא כי זו הדרך הראויה, אלא כיוון שהם ראו בה דרך להחלשת בית המשפט), תומכים היום בהצעה לחזור לשיטה הקודמת, כיוון שבקוניוקטורה של היום הם רואים בה את היכולת לפגוע בבית המשפט. אבל סער לא הציע לפגוע בבית המשפט. הוא ניסה לתקן. ואלה שהתנגדו להצעתו, היו אוטומטים, תמונת הראי של אלה שתומכים היום בהצעת שקד. גם הם ראו את עצמם במלחמה, ולא ניסו לפתור אלא לנצח.

אני שומע טענה עוד יותר מרחיקת לכת, על פיה רק נבחרי הציבור צריכים לבחור את השופטים. דרך זו תהפוך את בית המשפט לסניף מפלגה. יש מקום לאיזון – והיום כשהאיזון קיים, מי שמנסים לערער אותו, אינם עושים זאת בידיים נקיות. הם אינם עושים זאת כי הם חושבים שזאת הדרך הנכונה, אלא כי הם רואים זאת כדרך "לנצח". כל הגישה הדורסנית הזאת הרסנית לחברה הישראלית.

לאורך שנים אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, דווקא מתוך רצון לחזק את בית המשפט ואת מערכת המשפט. אולם בשיח המטורף הקיים היום, כפי שבא לידי ביטוי בתגובות למאמרי, כנראה שאין קשב לאנשים כמוני, שגישתם מורכבת. יש מקום רק לשחור לבן, רק למתלהמים ושונאים, רק למי שרוצים "לנצח", לנצח בכל מחיר, לנצח בדורסנות, בכוחנות. לנצל כל קוניוקטורה פוליטית כדי להביס את "האויב". זה שיח מייאש.

* עוד יתגעגעו לפרידמן – אני מתנגד לכוונתה של שרת המשפטים לקלקל את שיטת בחירת השופטים, אך אין מקום לאופי התגובה של נשיאת בית המשפט. אלמלא נהגתי כבוד רב במרים נאור כנשיאה וכשופטת, הייתי מכנה את התגובה ילדותית.

להגנתה של הנשיאה, ניתן לומר שהיא נהגה על פי הגישה של "כוח ייענה בכוח", אולם בסופו של דבר, הרי מישהי צריכה להיות המבוגרת האחראית.

האמת היא, שעל בית המשפט העליון לעשות את חשבון הנפש שלו – מי גרם ללעומתיות הזאת בין בית המשפט והמערכת הפוליטית? מי הפך את בית המשפט למותג שלילי בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית? מי גרם לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט ובכך החליש את בית המשפט ואת שלטון החוק? מי אם לא בית המשפט העליון, בעיקר בתקופת נשיאותם של אהרון ברק ודורית בייניש.

הם עשו זאת באקטיביזם השיפוטי. הם עשו זאת ביהירות של "הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט." הם עשו זאת בהתנשאות של "האזרח הסביר". הם עשו זאת בכוחנות שהגיעה לשיאה במניעת בחירתה של כלת פרס ישראל רות גביזון לעליון. הם עשו זאת בהתנפלות על שר המשפטים דניאל פרידמן ובהצגת הרפורמות שהציע לתיקון המערכת כ"פגיעה בבית המשפט.

הם התנגדו להצעתם של סער ופרידמן לשינוי שיטת הבחירה; אותה שיטה שהיום הם עומדים על הרגליים האחוריות, בצדק, כדי להגן עליה. אותה שיטה היא התגלמות הרפורמות של פרידמן. פרידמן לא ניסה לבצע מהפך כוחני, ולהחליף כוחנות של המערכת המשפטית בכוחנות של המערכת הפוליטית. הוא הציע רפורמות לתיקון המערכת, למיתונה, ליצירת איזונים ובלמים בתוכה.

מי שדחו את הרפורמות שלו וסיכלו אותן, מי שהציגו אותו כאוייב שלטון החוק במקום להבין שמטרתו היתה להגן על שלטון החוק, מי שנאבקו נגדו במקום לפעול יחד אתו בגיבוש מוסכם של הרפורמות – עוד יתגעגעו לדניאל פרידמן, כפי שהם נאבקים היום להגנת אחת הרפורמות היחידות שהוא הצליח להעביר.

* נביא האקטיביזם השיפוטי – נביא האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. האקטיביזם השיפוטי נוסח ברק, הוא נוסחה ממותנת של רעיון "עליונות המשפט" של בגין.

איני תומך באקטיביזם בנוסח ברק, ולא כל שכן בנוסח בגין. אולם היום, כאשר בנושאים רבים ממשלת הליכוד פועלת בדיוק כפי שבגין הזהיר אותנו מפני האופן שבו השלטון עלול לפעול, הדברים נשמעים כתמרור אזהרה שאסור לזלזל בו.

הגישה של "אני הרוב, לי הכוח, ולכן אני יכול לעשות כל מה שבא לי" היא עיוות של הדמוקרטיה.

* והרי התחזית – הקמת הוועדה לבחינת השידור הציבורי, קברה את ניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי, באמצעות נער השליחויות הלא כל כך חכם שלו (אם לנקוט לשון המעטה) דוד ביטן. עמידתו הנחרצת של כחלון, הצילה את השידור הציבורי בישראל.

כן, אני יודע. התוצאה יכולה להיות גם הפוכה. אבל זו התחזית שלי. גזרו ושמרו!

* עזות מצח – בנימין נתניהו ראוי לשבח על מהלך חשוב שהוביל בשנים האחרונות. הוא הוביל מהלך של הידברות ופשרה במחלוקת על זכות התפילה לכל היהודים והיהודיות בכותל. כבכל פשרה, אף צד במחלוקת לא יצא וכל תאוותו בידו, אך די היה בה כדי לממש את מהותו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, ולא איזה שטיבל חרדי. בהידברות ארוכה הגיעו הצדדים להסכמות, שהיו להחלטת ממשלה. החלטה היסטורית, חשובה וראויה, החלטה ציונית של ממשלה ציונית, המממשת את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ובכך זה נגמר. חלף שבוע, חלף חודש, חלפו חודשים רבים, והחלטת הממשלה לא בוצעה, כיוון שנתניהו נבהל, השתפן ונכנע לבריונות החרדית.

וכשהיום הוא מטיף לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי על כך שצריך לפתור את הבעיות בהידברות, אין לכך כל הגדרה זולת עזות מצח.

* החטא ועונשו – עוד יבוא זמן המאזן לכהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב. הוא גרם לנזקים רבים, אך יתכן שהנזק הגדול ביותר של כהונתו הוא תופעת טראמפ. טראמפ הוא ריאקציה של ההזייה שאובמה מייצג.

אני מקווה מאוד שטראמפ לא ייבחר לנשיא, אך עצם העובדה שאדם כמוהו נבחר בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית והוא מועמד ריאלי לנשיאות ארה"ב, היא תופעה שלפני 3-4 שנים הייתה בלתי נתפסת. זה לא היה קורה אלמלא דרכו של אובמה. אובמה הוא החטא וטראמפ הוא העונש.

* ריאקציה לפוליטיקלי קורקט – את תיאוריית "החטא ועונשו", אמחיש באמצעות דוגמה – הפוליטיקלי קורקט. אובמה לקח את הפוליטיקלי קורקט עד הקצה, עד כדי חוסר יכולת להוציא מבדל שפתיו את צמד המילים טרור איסלמי. כלומר, יש לארה"ב ולציוויליזציה המערבית אוייב נורא, הטרור האיסלמי. הוא אפילו אינו מסוגל להגדיר את האוייב, ולכן ודאי שהוא אינו מסוגל להילחם בו. הריאקציה היא הליכה לקצה של הקצה של היעדר פוליטיקלי קורקט – לגו'רה חסרת הסינון של טראמפ, המדבר מהבטן ללא כל סינון של תרבות, של נימוס, של מותר האדם מן הבהמה. וההמון מריע – סוף סוף יש לנו מישהו דוגרי, שאומר מה שהוא חושב בלה בלה בלה. וכך, אדם בלתי אמין ברמות שלא תיאמנה, שהפיץ בכל מערכת הבחירות שקרים וקונספירציות מופרכות בלי להניד עפעף, נתפס כ"אמין" כי הנה, הוא לא מסנן, הוא דוגרי. אדם כזה היה נשאר קוריוז, אלמלא המיאוס מעריצות הפוליטיקלי קורקט. מי שאינו מסוגל להגיד "טרור אסלמי" קוצר את הסופה של מועמד ריאלי גזען.

* יפקיר, יפקיר – בגיליון האחרון הצגתי את לקסיקון רבין. בלטה בהעדרה מן הלקסיקון הצהרתו החשובה של רבין, סמוך לבחירות 1992, בהן נבחר לראשות הממשלה: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

איך שכחתי את ההצהרה החשובה כל כך? לא שכחתי. לא הכנסתי אותה, מאותה סיבה  שלא הכנסתי גם את ההצהרה המדינית האחרונה שלו, שבה פרט את תוכנית הסדר הקבע שלו, שנפתחה במילים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967."

לא הכנסתי את המשפטים הללו ועוד רבים אחרים, בשל אופיו של הלקסיקון – לקסיקון של אמרות השפר של רבין, אמירות מושחזות, לא פוליטיקלי קורקט, לעתים קצת מרושעות. זה לא היה לקסיקון של הצהרות מדיניות.

זאת, ורק זאת, הסיבה לכך שלא הכנסתי ללקסיקון את הצהרתו החשובה כל כך של רבין: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל."

אכן, לא יעלה על הדעת.

      * ביד הלשון: אלון – בפינה שהקדשתי לשם משפחתו של יגאל אלון, הבטחתי לכתוב על יישוב וחצי, המנציחים את שמו. את החצי נשאיר לפעם אחרת והיום נכתוב על הישוב אלון.

אלון הוא יישוב קהילתי משותף לחילונים, דתיים ומה שביניהם, מתוך אידיאולוגיה של שבירת המחיצות המאוסות הללו. באלון פועלת מדרשת עין פרת למנהיגות חברתית – הכוללת מכינה קדם צבאית ומדרשה ותוכניות לבוגרי צבא; זהו אחד המוסדות החשובים והמוצלחים במפעל החשוב של התחדשות יהודית וציונית בישראל.

היישוב ממוקם במדבר יהודה, על גדת נחל פרת (או בשמו הערבי ואדי קלט). בראשית דרכו הוא היה הרחבה של היישוב כפר אדומים – הראשון ביישובים המשותפים של חילונים ודתיים, אך לימים נפרד והיה ליישוב עצמאי.

היישוב נקרא אלון, על שמו של יגאל אלון, ולא בכדי. הוא ממוקם בתחילתו של כביש אלון, שלא רק מנציח את יגאל אלון, אלא מסמן את גבול הפשרה הטריטוריאלית על פי תוכנית אלון. ממנו ומזרחה, עד הירדן – אזורים ממועטים באוכלוסייה פלשתינאית, מיועדים לריבונות ישראל. ממערב לו – אזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, מיועדים לריבונות ערבית. בעבר נקרא הכביש "דרך ארץ המרדפים".

היישוב אלון הוא הדרומי מבין 14 יישובים לאורך כביש אלון.

* * *

מתי דוד

העיתונאים הם האחראים

לפוליטיזציה של התקשורת

הגיע הזמן לנפץ את העלילה ולחשוף את האמת מי הם האשמים האמיתיים של הפוליטיזציה בתקשורת. העיתונאים הלוחמים נגד הפוליטיקאים, המואשמים על ידם ב"פוליטיזציה" בתקשורת, הם הם הנאשמים שיוצרים יום יום את הפוליטיזציה האמיתית בתקשורת.

העיתונאים הצליחו לנפח בציבור אגדה שקרית שלפיה הפוליטיקאים מורידים כביכול הנחיות לעורכי החדשות את מה לשדר ואת מי לזמן לראיונות ולפרשנויות. אלה האשמות כזב של הבל הבלים. עיתונאים אמינים ברשות השידור כמו יעקב אחימאיר, אריה גולן, עודד שחר, ואורי לוי וכן בכירים מערוצי הטלוויזיה המסחרית, הביעו דעתם לא פעם ובגלוי שמעולם לא הופעלו עליהם שום לחצים פוליטיים.

רבים מהעיתונאים, במיוחד אלה שעוסקים באקטואליה ובתקשורת, הפכו בפועל לפוליטיקאים – חלקם גלויים וחלקם מוסווים – שקובעים את הטון בכל שלטון, בזכות שליטתם על התמונות והמילים שמשודרות והנאמרות על ידם, כביכול אך ורק "משיקולים מקצועיים."

זו היא הפוליטיזציה.

תחת המסווה והאליבי של העיתונאים שכביכול "שיקולי העריכה" שלהם הם אך ורק "מקצועיים" נטו, הם מצליחים להביע דעותיהם האישיות הפוליטיות. בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו.

זו היא הפוליטיזציה האמיתית.

רבים מהעיתונאים שהפכו לפוליטיקאים של "מפלגת התקשורת" מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת ולשופטת. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם פוסקי הדור הכול יכול בין ימין לשמאל. הם מתיימרים "לעשות סדר" אצל הפוליטיקאים.

זו היא הפוליטיזציה האמיתית.

חלק מהתקשורת ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה המסחרית, הפכו לגוף פוליטי בחסות האליבי כביכול "מקצועי נטו". תקשורת מפלגתית זו, שחבריה מראיינים איש את רעהו, כביכול "בשם" קשת הדעות בעם, רואים את עצמם "כרשות הפוסקת" העליונה במדינה.

זו היא הפוליטיזציה האמיתית.

"מפלגת התקשורת" הפכה לכוח דומיננטי אלטרנטיבי לפוליטיקאים. כוח פוליטי תקשורתי שגובר על כל ביקורת אזרחית, מגמד ומבטל כל ביקורת ממסדית שלטונית ריבונית. הפוליטיקאים מנהלים את המדינה מהכנסת ומהממשלה. העיתונאים מנהלים את המדינה מהאולפן ומחדר החדשות.

זו היא הפוליטיזציה האמיתית.

סעיף בחוק השידור הציבורי החדש קובע: "התוכן שיספק תאגיד השידור החדש ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ומורשתה, וייתן ביטוי הוגן שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל."

סעיפים דומים ישנם בחוק הרשות השנייה ובחוק רשות השידור.

הבל הבלים. יופי של ניסוחים. הם לא מקויימים באף אחת מהרשתות למרות שהם מעוגנים בחוק. הם גם לא יהיו מקויימים בעתיד.

כדי שעקרונות אלה יתממשו, יש צורך בעורכים, בפרשנים ובמראיינים בעלי מגוון דעות אמיתי ולא כפי שזה קיים היום. יש למנוע את הבלעדיות המונופוליסטית של חבורת העיתונאים השולטים היום בפועל בכל ערוצי הטלוויזיה המסחרית ובגלי צה"ל.

רשימת העיתונאים המקצועיים, שעל פי דעותיהם ומאמריהם הם "פוליטיקאים מוסווים" – בפועל גלויים: בן כספית (מעריב). שמעון שיפר (ידיעות). גדעון לוי (הארץ). אמנון אברמוביץ' (ערוץ 2 וידיעות). רביב דרוקר (ערוץ 10 והארץ). אמנון לורד (מקור ראשון). חגי סגל (מקור ראשון וערוץ הכנסת). רזי ברקאי (גלצ). רינה מצליח (ערוץ 2). אראל סגל (גלצ וערוץ 20).

למרות שיש ביניהם חילוקי דעות, כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם כיצד לנהל את המדינה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד לטפח רווחה וחינוך. הם מבקרים את כולם. הם מאשימים את הפוליטיקאים ב"פוליטיזציה". אבל הם מעלימים מהציבור את האמת שהם אלה שמטפחים את הפוליטיזציה בתקשורת.

כשעיתונאים אלה ממשיכים לטפח את העלילה שהפוליטיקאים הם האשמים "בפוליטיזציה" בתקשורת ולא הם עצמם האחראים לה, הם זוכים לתמיכה אוטומטית של חבריהם "במפלגת התקשורת" שעשו הסבה מקצועית והפכו לפוליטיקאים בתואר ובתפקיד מלא כחברי כנסת: הכוונה לשלי יחימוביץ'. נחמן שי. מיקי רוזנטל. מירב מיכאלי. סתיו שפיר. יאיר לפיד. עופר שלח.

זו היא הפוליטיזציה האמיתית.

* * *

משה גרנות

ספרים מן העבר

בכל זאת, יצירת מופת

על הרומאן "קוו ואדיס" של הנריק סינקביץ'

תרגום: ד' ש' בן אברם

הוצאת נ' טברסקי, תשי"ב, 2 כרכים, 625 עמ'

אני חייב הסבר למילים "בכל זאת" – קודם כול על כך שבחרתי בתרגום העתיק, הערוך ברשלנות והמלא שגיאות דפוס, על פני התרגום החדש של אורי אורלב משנת 2003 – וזאת משום טעם נוסטלגי: את התרגום הזה קראתי בנעוריי, כאשר הופק הסרט הגרנדיוזי על סמך הספר של הנריק סינקביץ' מ-1895, סופר בעל שם עולמי וחתן פרס נובל לשנת 1905. הסרט היה גדוש בשחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם – רוברט טיילור, דבורה קר, פיטר יוסטינוב (כקיסר נירון), סופיה לורן, אליזבת טיילור ועוד. הסרט היה מועמד לאוסקר ב-8 קטגוריות, ולא זכה באף אחת, אבל פיטר יוסטינוב זכה בפרס גלובוס הזהב.

זה באשר ל"בכל זאת" אחד, אבל יש "בכל זאת" יותר משמעותי: הנריק סינקביץ' היה סופר פולני אנטישמי, וההערות אנטישמיות מופיעות במרבית ספריו (בניגוד לבן ארצו, המשורר אדם מיצקביץ', שבאפוס "פאן טדיאוש" שחיבר, מופיע גיבור יהודי חיובי).

ובכן, בספר שלפנינו רבנים יהודים מופיעים אצל נירון קיסר ומוציאים דיבתם של הנוצרים רעה, כאילו הם מרעילי בארות, שונאי האנושות ומייחלים לחורבנה של רומא (ראו הערות אנטישמיות בעמ' 165, 169, 171, 193, 404, 423, 437), והרי לא היה סיכוי שרבנים יהודים יופיעו בפני הקיסר. סינקביץ' בוודאי הסתמך על הכתוב בברית החדשה (מעשי השליחים, 12, 18-16), שיהודים הוציאו דיבתו של פאולוס בפני הפרפקט של קורינתוס.

סינקביץ' איננו בודד בעניין הזה, הוא נמצא ברשימה ארוכה של יוצרים וירטואוזיים ששנאו יהודים: שקספיר (שיילוק), דיקנס (פייגין), דוסטוייבסקי (לוזין שדומה לז'יד), גינתר גראס (היהודי ב"תוף הפח"), ואם להאמין לאביגדור המאירי, גם לב טולסטוי לא היה מאוהבי עמנו ("בגיהינום של מטה").

אל ה"בכל זאת" מצטרפת הערצת המחבר ללא גבול לבשורת הנצרות, ולנוצרים המוצאים להורג בעינויים נוראים בהמוניהם. לא נעלם בוודאי מעיניו של סינקביץ', כי כאשר הנצרות השתלטה על העולם – היא לא פעלה ממש באהבה וברחמים, אלא דווקא ברשעות לא פחות מזוויעה מזאת של נירון. איגנציו סילונה, הסופר והפילוסוף האיטלקי שהתפכח מהקומוניזם, כבר הבין שמהפכות (כולל המהפכה הנוצרית) המתחילות כתנועות שחרור – מסיימות בשלטון עריץ ומדכא.

לאחר שהבהרתי (בקיצור!) את ה"בכל זאת", אני מבקש לאשש את מה שהביקורת והמחקר הספרותי קבעו: "קוו ואדיס" היא יצירת מופת. ראשית, משום שסינקביץ', שערך תחקיר אדיר על האימפריה הרומית בכלל, ועל קיסרותו של נירון בפרט, מביא בפני הקורא בצורה חיה ביותר את ההווי הרומאי לפרטיו ודקדוקיו – הקורא חש שהסופר מכיר לפניי ולפנים את כל הרבעים, האתרים, הרחובות, הסמטאות ברומא. הוא מתאר בצורה חיה את הבניינים, החדרים השונים בבתיהם של הפטריצים, את בגדיהם, קישוטיהם, הבשמים שלהם וצורת האמבטיה (פופיאה, אשת הקיסר, מתרחצת בחלב אתונות, לכן לכל מקום שהיא מגיעה, צריך להביא מאות אתונות לחליבה...), את סוגי החיילים, הסוהרים, העבדים. הוא מתאר לפרטיהם את תולדותיהם של הגיבורים, וממש מקפיד על כל פרט היסטורי.

כל מה שכתב על נירון (רוצח אימו , אישתו, אחיו, אוהדיו וחבריו, ולימים – רוצח המונים), על פופיאה שהסיתה אותו לרציחותיו, על טיגלינוס, ראש הפרטוריאנים (משמר שומרי הראש של הקיסר) המטומטם והמרושע, על פטרוניוס המלבב, אוהב האמנות והחיים הטובים, שמאבד עצמו לדעת, כדי לא לתת סיפוק לנירון ולטיגלינוס שמבקשים להוציאו להורג בתואנת שווא כאילו השתתף במרד של פיזון – כל אלה, ורבים אחרים, מופיעים ביצירה בצורה חיה ומרתקת.

מדהימים ביכולת התיאור של סינקביץ' הם תיאוריו לשריפה שפרצה ברומא (לפי ההיסטוריונים הרומים ולפי רומאן זה – באשמת נירון שרצה לחבר שירה על חורבן רומא בחיקוי להומרוס שכתב על חורבן טרויה). מדהימים הם תיאוריו לעינויי המוות שנועדו לנוצרים (שהואשמו בשריפת רומא): הם נטרפים בזירה על ידי כלבים טורפים, אריות, נמרים וחיות טורפות אחרות, מוקעים על הצלב, נשרפים חיים על המוקד.

הסיפור מתרכז בוויניציוס (טריבון בעל זכויות שנלחם נגד הארמנים), אחיינו של פטרוניוס, שמתאהב נואשות בליגיה, בת מלך הברברים הליגאים, שנאלץ למסור אותה ואת אימה כבנות ערובה לקיסר כדי להבטיח אי לוחמה.

פטרוניוס הוגה תחבולה כדי לגרום לקיסר למסור אותה לוויניציוס, אלא שאורסוס, משרתה הענק של ליגיה (הנוצרית בסתר) מצליח להביא המון נוצרים כדי לחטוף אותה ולהחביאה. ויניציוס, האמון על האכזריות הרומית, הורג את העבד שמודיע לו על החטיפה, ומעניש באכזריות את העבדים האחרים. בניסיון החטיפה השני הוא מגיע עם בריון בשם קרוטון, אבל אורסוס מצליח לחנוק אותו למוות, וכמעט הרג גם את ויניציוס, לולא ליגיה הזהירה אותו שיש צו קטגורי שאסור לרצוח. ויניציוס שיצא מההרפתקה נקוע וחבול, נדהם מכך שהנוצרים במקום להורגו על מעשיו, הם מטפלים בו במסירות ובאהבה. הוא נוכח בהתכנסויות הסודיות של הנוצרים, ולאט לאט משתכנע שזאת האמונה הנכונה, ולבסוף אף מוטבל לנצרות על ידי פטרוס.

אחרי השריפה הגדולה קמה אנדרלמוסיה ענקית ברומא, שוד ורצח והתקוממות העם הדורש למצות את הדין עם האשמים. נירון מחפש קורבן קודם כול בין צוות פקודיו וחבריו, ואז נמצא לו הקורבן על ידי הרבנים ועל ידי חילון, יווני נוכל וציני, אשר תוך כדי שרתו את ויניציוס לקבל מידע על מקום מחבואה של ליגיה, מתוודע אל הנוצרים. חילון מביא את דיבתם רעה (מרעילי בארות, רוצחי ילדים, שונאי האנושות), וזוכה לעושר בעקבות גילויים של ריכוזי הנוצרים, וביניהם – ליגיה ואורסוס.

בעטיים של אישיותו האכזרית והרצון העז להתנקם בפטרוניוס החכם והידען – מחליט נירון להכין דווקא לליגיה מוות אכזרי למדיי. פטרוניוס וויניציוס עושים מעשי ייאוש כדי לשחרר את ליגיה מהגורל האכזר שנועד לה – הם משתדלים אצל קרובי הקיסר, מנסים תחבולה מסוכנת (להוציא את ליגיה בארון מתים מתוך בית האסורים), וויניציוס הטריבון הפטריצי, שעד לא מכבר היה מתעלל בעבדיו, משחד את הממונה על הוצאת המתים מתוך בית הסוהר, כדי שירשה לו להתחפש לעבד המטפל בגופות המתים, ובדרך זאת שתתאפשר לו קירבה לליגיה.

קודם, כאמור, מתוארת אורגיה נוראה של מוות ורצח – הנוצרים נזרקים לזירת החיות הטורפות, מוקעים על צלבים ונשרפים חיים על עמודים מרוחים בזפת. לנערות הנוצריות נועד גורל יותר נורא: לפני המוות בעינויים, הן נידונות לאונס בידי הסוהרים. הנוצרים מקבילים את פני המוות בהכנעה מוחלטת, בתפילה ובזמרה, כשהם מאמינים כי במותם בעינויים הם מתאחדים עם ישו, ויזכו לחיי נצח בשמיים.

בסופו של דבר אורסוס (שקיבל השראה מישו – איך אפשר אחרת?) מצליח להציל את ליגיה. לא אפרט איך, כי הסצינה הזאת (הפנטסטית!) היא בהחלט מלאכת מחשבת (במובן הספרותי הרומנטי) שראוי לקרוא אותה כלשונה, ולא על ידי סיכום ברצנזיה. ויניציוס וליגיה חיים חיי אושר בסיציליה. הם מיישמים את אורחות הנצרות האוהבת והרחמנית ביחס לעובדיהם ועבדיהם, ומייחלים כי גם פטרוניוס יצטרף אליהם ואל האמונה הנוצרית.

אבל אישיותו של פטרוניוס מושרשת במסורת היוונית-רומאית המבכרת יופי, אהבה ארצית וגבורה על פני אמונה המבקשת לאהוב את ישו ואת כל באי עולם. הוא מבכר להתאבד כרומאי, כשהוא מוקף באוהביו במשתה מפואר, וכשהוא קורא בפני קרואיו את המכתב ששלח לנירון, בו הוא מאשים אותו ברציחות, בשריפת רומא, ועיקר העיקרים – שהוא משורר של פרברים וגרפומן. נירון שמאמין שעם מותו (הוא מתאבד לאחר ששומריו נוטשים אותו לזעם ההמון) ייעלם אחד האמנים הגדולים שהיו אי פעם בתבל – מצא את דבריו אלה של פטרוניוס – שתמיד העריך אותו כידען גדול באמנות ובשירה – כפוגעים ביותר, יותר מהאשמתו כרוצח המונים, ויותר כאשם בחורבן רומא בשריפה.

עלילת הספר סוחפת ומרתקת, והגיבורים בנויים לתלפיות. אתרכז בשתי דמויות שעיצובן הוא ממש מלאכת מחשבת: פטרוניוס וחילון.

פטרוניוס (שאגב, הוא דמות היסטורית, כמו כן גם טיגלינוס) מתואר כידיד לקיסר, וכמבקר שירתו. הוא משבח את "יצירתיו" של נירון, הגם שהוא בז לו ומתעב אותו. יחד עם זאת, כאשר הוא נוכח באהבה האדירה של ויניציוס אחיינו לליגיה, הוא מתחבל תחבולות להופכה לפילגשו. כאשר תחבולה זאת נכשלת (אורסוס והנוצרים חוטפים אותה מעבדי ויניציוס), ולאחר שליגיה הנוצרייה נאסרת, הוא מחפש דרכים שונות, אחת יותר מסוכנת מהשנייה, כדי לשחררה. הוא מסכן את חייו כדי להציל ברברית שאמונתה קוטבית לשלו – וכל זאת מתוך אבירות של מי שמעריך אהבה גשמית (לא נוצרית!) ומחויבות כלפי בני חסותו. סופו מדהים, והקורא ממש מתפעל מכוחות הנפש של כוהן היופי הזה.

הדמות השנייה, שאת עיצובה המיוחד אבקש לציין, היא דמותו של חילון, יווני המעיד על עצמו שהוא פילוסוף, אבל איננו אלא נוכל ציני ואופורטוניסט. הוא התנכל לרופא בשם גלוקוס, גרם לפציעתו ולמות משפחתו. חילון מעליל עליו עלילות בפני אורסוס הנוצרי, כשהוא טוען שגלוקוס יותר גרוע מיהודה איש קריות, ויש לחסלו. 

חילון, שקיבל טובות הנאה וכסף רב מוויציניוס כדי למצוא את ליגיה, הוא זה שמסגיר את הנוצרים לחייליו של נירון, כביכול כנקמה על כך שוויניציוס הורה להלקות אותו. אבל כשמכריחים אותו לראות את הזוועות שמעוללים לנוצרים בזירה, בצלבים ובמוקדי האש, הוא מתחלחל, ומבין איזה חטא נורא רובץ עליו. הוא מתחנן לסליחה מגלוקוס הנשרף על המוקד, ובניגוד לפחדנות ולבוגדנות שאיפיינה אותו קודם, הוא מאשים בצורה גלויה את הקיסר בשריפת רומא ומצהיר שהנוצרים חפים מפשע. דברים אלה מובילים להוקעתו על הצלב, לא לפני שהוא נטבל לנצרות על ידי פאולוס, וזוכה למחילה נוצרית. ברור שיש כאן אינדוקטרינציה נוצרית, אבל אין מה לעשות – הדמות בנויה לתלפיות.

החולשה הגדולה של הספר היא החלוקה הדיכוטומית לקטבים: מצד אחד ההווי הרומאי: משתאות מפוארים עם מאכלים נדירים בכלי זהב, אורגיות, שכרות עד להתגלגלות מתחת לשולחנות והקאת כל מה שדחסו לקיבה; הנאה של ההמון למראה העינויים של הקורבנות בזירה, הנאה מהקרבות שמסתיימים בשחיטתו של המפסיד מבין הלודרים, בזבוז אדיר של אוצרות שבאו משוד הארצות בהן שלטה רומא וכו'. לעומת זאת, הנוצרים הם ממש מלאכים – סולחים לאלה שהרעו להם, מביעים אהבה לכל באי עולם, ועיקר העיקרים – הולכים אל המוות בעינויים כשתפילה על השפתיים ובהבעת אושר על כך שהם הולכים בעקבות בן האלוהים.

שם הספר נגזר משאלתו של פטרוס את ישו שנראה לו בחיזיון – הוא שואל: קוו ואדיס, דומיני? לאמור: לאן פניך מועדות, אדוני? וישו עונה שהוא מתכוון לבוא לרומא ולהיצלב שוב. תשובתו של מי שנחשב לבן האלוהים משכנעת את פטרוס לא לברוח מרומא, אלא לחזור אליה כדי להיצלב במו מורו הנערץ.

יש בספר הזה תעמולה נוצרית ברורה, אבל העלילה ועיצוב הדמויות מובאים בפני הקורא בווירטואוזיות. איזון מה לתעמולה הזאת נמצא בעיצוב דמותו של פטרוניוס, איש המסמל את כל היפה האבירי והצודק בתרבות היוונית-רומית, תרבות שהיא קוטבית לנצרות.

* * *

אלי מייזליש

1. למה תמיד לפני בחירות בארה"ב אנו שואלים: "האם הוא טוב ליהודים?"

למה הוא צריך דווקא תמיד להיות בלפור מס' 2?

האם יש עוד מדינה אחת בעולם שהעיתונים כותבים שם, למשל באינדונזיה: "קלה-קלהלופר פרזידנט אמיריקה גוד אינדונזיה?"

לא תשמעו זאת אפילו בהינדית או בסינית. רק בעברית. כאן ואצלנו.

לי נמאס מזה ולא איכפת לי אם הנשיא שם לא ייתן לנו גרוש או לא ימכור לנו מטוסים. ה"לביא" סיפר להם את הסוד הנורא, כי אנו יכולים לבנות מטוס טוב יותר, אז הם פחדו והתקפלו ומוכרים לנו לפני כולם. חוץ מזה, יש לנו היום המון נשק מכל הסוגים, כולל טילים שארה"ב בעצמה אינה מייצרת. וצריך כבר להפסיק אחת ולתמיד להיות שלעפערס. לרוץ לשם להתחנן לעוד כמה דולרים.

בסופו של יום התברר כי כולם [הנשיאים] שם אותו דבר, לא מעניין אותם, מישראל, ותעיד העובדה שהם ראשונים לגנות את ישראל כשהיא בונה בניין מגורים בגילה – ירושלים, ככה: "וושינגטון מגנה את תוספת הבנייה להתנחלות גילה בגדה המערבית." ככה בדיוק. לא ירושלים אלא "הגדה", שהיא מילת גנאי כיום. כי מהגדה באים כל המרצחים, וצריך יום אחד להגיב.

בהגדה של פסח יש משפט נוראי כלפיהם, ככה: "רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזו בהתנחלויות? ואתה הקהה את שיניו..." ממש כמו לביריון, לשבור להם את השיניים ואת הפרצוף – ואולי יבינו את הרמז שאנו עצמאים.

ונמאס לי מאיתן הבר שאומר כי ישראל לא תחזיק מעמד רבע שעה ללא סיוע מיידי מארה"ב... או מאותו אלוף כוכבי [היום סגן הרמטכ"ל] לפני שנתיים: "170 אלף טילים מאיימים עכשיו על ישראל." ממש. [נו ומה חשבת כוכבי, כי ישראל תמתין עד שחיזבאללה ישלח אפילו 50 טילים... או שנמחק אותם מיד].     

ונחזור לטראמפ: יש לי ניחוש די טוב כי אם טראמפ ינצח, כל עניין ההתנחלויות כאן לא יזיז לו בקצה הציפורן ולא יגיד אף מילה אחת בנושא. כי למה לו? יש לו מיליון עניינים יותר חשובים. 

ולגבי הגב' קלינטון אם תנצח, היא כל הזמן תתעסק במשפטי הדיבה והמיילים וכל מה ששמענו עליה בחצי השנה האחרונה.

אז רדו מהעניין. תנו להם לאכול שם את הדייסה שהם בישלו. ולפי המידע שלי הדייסה תהיה כה ענקית שייקח להם שנים לסיימה.

שבו בשקט.

2. מי מבין ומי יודע מה רוצה המחנה הציוני

מעצמו או מאיתנו?

הנה חלק מהמצע שלו לפני הבחירות האחרונות ונא לשים לב לדגשים:

"המחנה הציוני מתחייב לשמר ולחזק את כוח ההרתעה של מדינת ישראל ואת חוסנו של צבא ההגנה לישראל ולקדם את המשא והמתן המדיני על בסיס העיקרון של שתי מדינות לאום לשני עמים תוך חיזוק הקשרים עם מדינות ערב המתונות ושיקום מעמדה הבינלאומי של ישראל."

מה זה? מישהו יכול לנחש מה זה מתחייב ומי מתחייב? אז ככה נחזור על המשפט; "לקדם מו"מ על בסיס עיקרון שתי מדינות לאום..." – אז לא סתם 'מדינות' אלא מדינות לאום. איזה? פלסטיני? ממתי אתה בוז'י הרצוג קובע שהפלסטינים הם לאום. פתחתי מילון אבן שושן וכך כתוב מילה במילה: לְאוֹם. עַם, אומה, קיבוץ גדול של בני אדם אשר מוצא אחד להם, גורל משותף בתולדותיהם... וארץ מושב עיקרית אחת. אין אצלם אף פרמטר אחד לגבי לאום.

ועוד משהו: מה זה 'חיזוק הקשרים עם מדינות ערב המתונות....'? מי הן? זה סוד? זאת  סעודיה ? קשרים לשם מה? שיצביעו עבורנו באו"ם? שיקנו אצלנו עגבניות שרי או תותחים? או בולשיט. שהרי אף מדינה ערבית אפילו עם חוזי שלום על הדשא בבית הלבן לא תזוז מילימטר מהאיבה כלפינו.

ככה גם שרת החוץ שלו ציפי לבני [כשהם ינצחו בבחירות, אז...] "נקדם מגעים לקראת חיזוק הקשרים" בלה בלה בלה.... איך אמרה? "נקדם". איך מקדמים מגעים? נניח שאנו גבר והערבים אישה, אז איך מקדמים 'מגעים'? בליטופים ואחר כך מזיינים? מה זה מגע בכלל אם לא ביחסי מין? בוא נניח שפּוטין מקיים מגעים עם דונלד טראמפ? מי נוגע במי.

אי אפשר לומר: שיחות? נקיים שיחות? נשלח שליחים למו"מ? או שהם ישלחו מתווכים? לא אמרו כל הזמן ששולחים שליחים למזה"ת? ברנדוט לא היה "שליח למזה"ת"? גונאר יארינג לא היה? נשיא בורמה או-נו לא היה? שרי חוץ אמריקנים לא היו? קיסינג'ר לא היה? הם לא "קידמו" מו"מ או שהם היו המשא והמתן. אז נחזור ונשאל: איך "לקדם את המו"מ..."? הערבים בכלל מוכנים לדבר הזה? או שאין להם עניין ורק את פלסטין כולה מהים לירדן.

עכשיו בוז'י אינך מבין למה הפסדת? גם את ציפי. גם את. 

זה בעניין הפוליטי. והנה בעניין החברתי-כלכלי, מציע הרצוג לתמוך במשפחות החלשות. תגיד הרצוג, וכי עכשיו ומאז קום המדינה לא תומכים בחלשים?  זה חידוש מקורי שלך לתמוך בחלשים? כמה תיתן יותר למשפחה ממה שנתניהו וכחלון נותנים? תיתן עוד 100 לחודש? או עוד 300 לחודש? כמה? הרי כחלון הוא השר הכי הכי חברתי מאז ומעולם בעניין זה. גרת פעם בצריף? במעברה? או בבית של גנרל בצהלה או בבית הנשיא. אכלת פעם פרוסה לחם שחור עם מרגרינה בבוקר או טוסט? מי מאמין לך? הרי 100% של המצביעים שלך הם עשירים או אמידים או בעלי יאכטות. אז מה הקשקוש הזה "חברתי"?

ככה גם שאם אי פעם תנהל מו"מ עם ערבים. ראית פעם ערבי עם לבן בעיניים? שכבת פעם במארב עם סיירת מטכ"ל  בדרום לבנון.... ירית פעם פגז 155 מ"מ?

מי סומך עליך בענייני ביטחון? והאליבי שיהיה לך שר ביטחון גנרל [מיל.] כמו נניח ברק או יעלון או אשכנזי, זה סכין בגב.

והגיע גם הזמן שאפילו 'הארץ' יפסיק ללעוג לך.

ועוד. 80% מהמילים שאתה אומר מעל הדוכן בכנסת זה הכפשות על נתניהו; "אתה שקרן" אתה צורח ומצביע עם אצבע אל מרכז שולחן הממשלה; שקרן. ועוד פעם שקרן ועוד שש פעמים שקרן. אז נמאס.  

3. סוף עידן העגלות

כשאומרים 'עגלות' מתכוונים לישראלים שיש להם דוכן על גלגלים בקניונים, והם מוכרים שם בקבוקים ומשחות מים המלח כתרופה נגד מחלות עור ועוד.

והנה, בסוף שבוע שעבר עצרה המשטרה באמריקה את המנכ"ל הישראלי [יוצא סיירת מטכ"ל], של העסק הזה והחרימה כמה מיליוני דולרים 'שחורים' שלא הוצהר עליהם ועל זה נאמר סוף גנב לתלייה.

מלבד זאת אני סבור [קאטו הזקן] שיש לחסל את הטרור.

* * *

יהודה דרורי

להדביר את ההסתה המוסלמית

ההסתה המוסלמית נגדנו הינה חלק חשוב במאבק שלהם לחסל את מדינת ישראל  והיהודים החיים בה. ההסתה הינה המנוע העיקרי לאלימות ולטרור נגדנו –  ואף שאנחנו מודעים לכך, מעט מאד נעשה ע"י מערכת החוק שלנו לנטרל הסתות אלו.

לפי YNET השבוע, שר הפנים של  צרפת הורה על סגירת ארבעה מסגדים בשל "הפצת תעמולה קיצונית". השר ברנרד קזנב הורה לסגור את ארבעת המסגדים (באזור פריז!) מפני ש"תחת מעטה הדת, אותם מקומות אירחו מפגשים שנועדו להפיץ אידאולוגיה קיצונית."

בעקבות הפיגועים בצרפת הוכרז שם מצב חירום, שבמסגרתו ניתן לסגור בתי תפילה שחשודים בהסתה לאלימות, טרור והפצת שנאה. ואכן , בהמשך לכך, לפני מיספר ימים, ממשלת צרפת הפסיקה מימוני חוץ למסגדים בשטחה מהיותם ע"פ הודעת הממשלה "מקור האלימות האיסלאמית", דהיינו, ההסתה במסגדים.    

אנחנו מזהים כבר עשרות שנים שעיקר ההסתה נגדנו בכל שטחי ארץ ישראל,  נעשית בעיקר על-ידי  האימאמים והדרשנים השונים במסגדים. בעבר, מדי פעם, ניסתה מדינת-ישראל (בלא הצלחה יתרה...) להביא דרשן זה או אחר למשפט בגין הסתה, ואלו התחכמו בספרם לשופטינו שבמסגרת הדמוקרטיה וחופש הדיבור הם "רק קוראים להמונים פסוקים מהקוראן..."  (דווקא את כל הפסוקים המסיתים לרצח "כופרים" ויהודים...)

אנו מצאנו במבצע "צוק איתן" שהמסגדים שימשו מרכזי ציוד ותחמושת ופתחי מנהרות, ומהיותם חלק מהמערך הקרבי של החמאס, לא היססנו להרוס מסגדים רבים. הסתה הינה חלק מהמלחמה ולכן כאן המקום להזכיר כי בעבר, במדינות כמו אלבניה ומרכז ברית המועצות, נסגרו המסגדים כליל בפני מוסלמים בגין ההסתה הכרונית נגד כל מי שאינו מוסלמי.

אני לא חושב שבכוחה של מדינת-ישראלי במישור האזורי והבינלאומיי לעשות צעד שכזה  (כמו סגירת מסגדים). אבל מכיוון אחר, ניתן בהחלט ב"הוראת שעה" או ב"הוראות לשעת חרום" להפסיק את ההטפות במסגדים, לחסום את דברי הבלע וההסתה הנישאים ע"י מטיפים דתיים מוסלמים במסגדים אלו וגם במקומות המוניים אחרים, מכיוון שכאמור, באופן מתמיד מהטפות מסיתות אלו מתפתחת האלימות כלפינו.

ברור שפתרון זה, פשוט ככל שיהיה, יעורר נגדנו תרעומת בעולם האיסלאמי, אבל לנוכח חוזקנו, והטרור האיסלאמי התוקף את העולם והיוצא מהסתות במסגדים במרחב הערבי והאירופי, ניתן לשער שהעולם המערבי יקבל בהבנה צעד ישראלי כזה ואפילו יפעל כמונו  ואולי כמו... צרפת, זו אבירת הדמוקרטיה המערבית...

* * *

אוריה באר

סרג'יו ושרית

הוא הושיט לעברי יד קצרה שזופה ושמנה כלשהו. אחר חייך ואמר: "שלום. שמי סרגיי. אבל בבית קראו לי סרג'יו. כך ככה קוראים לי כולם. אז קרא לי סרג'יו."

לחצתי את ידו בחיבה.

היה זה היום הראשון לטירונות שלנו בבסיס הקטן של חיל התותחנים בצפון. היינו קבוצה מעורבת של ותיקים, ילידי הארץ ועולים חדשים, שכבר התערו קצת בארץ במשך מיספר שנים. הוא נמנה על  הוותיקים. למד בתיכון ודיבר עברית, אם כי בשגיאות.

אחר עמדנו זה מול זה בפתח האוהל והוא שאל אותי בנימוס מופרז, כמי שממעט בערך עצמו לפניי:

"איזה מיטה אתה רוצה, בכניסה או שם בקצה?"

הופתעתי לרגע מאדיבותו, אך התאוששתי עד מהרה.

"כאן, ליד הפתח, בסדר?"

"איך שאתה רוצה", השיב.

מכאן ואילך הפכנו לידידים. הוא היה עוזר לי בהתאמת חגור הקרב הגדול על גופי, בקשירה וברכיסת כל הכפתורים למיניהם. הוא גם סייע בידי להציב ולפרק את המקלע, שכן בזה היה טוב ממני בשל החוש הטכני שבו ניחן. ואני עודדתי אותו בריצות ובאימונים הקשים.

דא עקא, שלמרות מעלותיו, לא רחשו לו הטירונים האחרים כבוד וגם לא המדריכים. אלה זילזלו בו במפגיע. זאת, משום שהיה מסורבל בתנועותיו והתקשה לקפוץ ולהסתער ואפילו לעמוד במסדר שעה ארוכה.

"סרג'ופ," היה רב"ט עזרא, אחד המדריכים, מסרס את שמו הרומני בכוונה תחילה. "סרג'ופ, מדוע אתה תמיד אחרון? תזיז כבר את התחת."

כך נהגו בו גם המדריכים האחרים.

הוא לא היה עונה. היה חורק שינים, נושם עמוקות וממשיך לרוץ בשארית כוחותיו.

הידידות בינינו הלכה והתהדקה ככל שחלפו ימי הטירונות הקשים. הוא אהב לשבת לידי על המיטה ממול ולספר לי על הימים הקשים של רדיפות היהודים ברומניה בתקופת השואה. איך עברו מכפר לכפר, איך התפרנסו כמעט ממאומה, ואיך ניצלו שוב ושוב בניסי ניסים ממלשינים ומאנטישמים למיניהם.

לימים אף החל לספר לי, בלא שביקשתי, על יחסיו האינטימיים עם נשים שונות, ובתוכן נערות רבות. וכך, לתימהוני, ובעברית עילגת משהו, כתב עבורי מעין יומן על  הרומן שהיה לו עם הנערה האחרונה שהכיר, ואפילו בפרטי פרטים  שהביכו אותי.

ערב אחד, לאחר אימון ארוך, אחז בידי ואמר חרש. "בוא נשב בפינה, יש לי משהו לומר לך."

נעניתי לו, ושנינו ישבנו על  לוח עץ גדול, ששימש מעין ספסל.

"שמע," אמר, כשהוא נועץ בי בחיבה את עיניו. "שמתי לב שאתה ירוק בעניינים האלה, בין גבר לאישה. אז תשמע, סידרתי לך פגישה עם בחורה צעירה שאני מכיר, כן, ידידת משפחה. משהו בערך. בחורה טובה בת תשע עשרה. ככה דתית. אבל לא נורא. דיברתי כבר איתה. היא מוכנה להכיר אותך. אז בחופשה  הבאה שלנו. בשבוע הבא, תבוא אליה. קוראים לה שרית, והיא נורא נחמדה, כן, כבר קבעתי יום ושעה. אז תבוא, טוב?"

התפלאתי על החירות שנטל לעצמו לקבוע את כל הפרטים מבלי ליטול ממני הסכמה מראש, אך  נעניתי לו. ייחסתי זאת לרצונו העז לעשות לי טוב, כיאה  לחבר טוב.

וכך, ביום המיועד, הגעתי לביתה, ששכן על הכרמל, בסביבה בה גרו אנשים בעלי אמצעים. נערה צעירה נאה וחייכנית פתחה לי את הדלת.

"יואל?" שאלה, כאילו רצתה לאמת שאכן אני הוא האורח.

"כן, זה אני ולא אחר," אמרתי בבדיחות.

"אז בוא היכנס," הראתה לי את החדר הקרוב.

התפלאתי שלא לחצה את ידי המושטת, ותמהתי לרגע, על שהקפידה להשאיר את הדלת לחדרה פתוחה. היא הושיבה אותי על ספה מולה, והיא עצמה ישבה על כיסא, כמו מעוניינת בחברתי, אך שומרת על ריחוק-מה.

"קפה?" הציעה, וקירבה ראשה הזהוב אליי, לראשונה מזה כעשר דקות.

"כן," השבתי בנימוס, מנסה לבחון אם נוכחותי נעימה לה.

לאחר הקפה המשיכה שיחתנו לגלוש. שמתי לב שהיא נערה פקחית, בעל מענה לשון חריף וחוש בקורת מפותח. אך עם זאת, המשיכה להקפיד על מרחק, ונרתעה אחורה, כאשר ידי התקרבה יתר על המידה לכף ידה. אביה, חובש הכיפה, הציץ לעברנו פעם ופעמיים, אך לא אמר דבר.

חשתי שהיא מוצאת בי עניין. היא הביטה בהערכה במדיי הירוקים, והתרשמתי שאני מוצא חן בעיניה. אך לאחר כשעה, קמתי ממקומי, הודיתי לה על הקפה ופניתי ללכת.

"בוא שוב," הזמינה אותי בחיוך מושך. "היה נעים לשוחח איתך."

"את מתכוונת ברצינות?" חמדתי לצון.

"כן בהחלט," השיבה בקול מעודד. "צלצל אליי."

באתי אליה שוב כעבור שבועיים, בחופשתי הבאה. ושוב התפתחה שיחה ערה בינינו. ושוב חשתי ששנינו מוצאים חן זה בעיני זו, אם כי למגע פיזי של ממש לא הגענו. גם לא לנגיעת אצבעות זה בזה.

כעשרה ימים לאחר מכן הסתיימה הטירונות. בפגישה אישית עם כל אחד מאיתנו, הודיע לנו מפקד הסוללה, לאן ישלח. אני נשלחתי לקורס מפקדי צוותי תותח. ואילו סרג'יו נשלח לקורס אפסנאים בצריפין. לא מעט למורת רוחו. ערב הפרידה, לחצנו בחום איש את ידו של חברו, ואף טפחנו זה על כתפו של זה בחמימות.

"תמשיך לבקר את שרית," העיר סרג'יו הערה אחרונה. "אני חושב שהיא קצת מאוהבת בך. חושבת עליך ברצינות. וכדאי לך. אביה עשיר לא קטן. יש לו מפעל זכוכית גדול במפרץ. תחשוב על זה ו... שמור קשר..."

אלא שהקשר בינינו לא נשמר. נראה שלאחר קורס האפסנאים הקצר בצריפין, הועבר סרג'יו לבסיס מרוחק בדרום. הוא ניסה להתקשר איתי פעם ופעמיים בטלפון המשובש של אותם ימים, ואף אני ניסיתי ליצור קשר עימו. אך הקשר לא נוצר,  ונותק באכזריות. כתבתי לו, אך הוא לא ענה משום מה, וכך, בדומה להרבה סוגי ידידות שנוצרים בצבא, אך לא נמשכים לנצח, נותק גם קשר זה עם סרג'יו החביב, וזאת לשנים רבות.

באתי כמתוך שגרה בפעם השלישית לבקר את שרית. ולאחר מכן שוב ושוב ככל שנמשך קורס המפקדים. בני המשפחה כבר הכירו אותי, וגם אביה החל להאיר פנים, והיה מתעכב מפעם לפעם לידינו, דורש בשלומי ומפליט פה ושם משפטים שהביעו אהדה. אלא שכל בקשותיי לשרית, לצאת עימי לקולנוע, או אפילו רק לטיול קצר בנופי הכרמל, לא צלחו.

"לא, זה לא מקובל אצלנו," ביטלה כל הצעה בחיוך. "כן, אתה מבין, אני בחורה דתית. אינני יכולה..."

אלא שלפתע גחנה אליי, אחזה בעווית בכף ידי ושאלה אותי ברעדה:

"תגיד, אתה אוהב אותי? רוצה  בי?"

"אני חושב שכן," גמגמתי בהפתעה. "אבל..."

היא לא הניחה לי לסיים את המשפט, פניה צהלו, והיא אמרה, כמעט קראה, "אז אני אגיד לאבא... הוא נורא ישמח..."

או אז התרוממה ממקומה, נפלה על צווארי ונישקה אותי לתדהמתי על פי.

לאחר חודש מאומץ נוסף, סיימנו את קורס המפקדים בצבא בטקס צנוע, ענדו לי ולחבריי המסיימים דרגות רב-טוראי, ואף העניקו לנו חופשה של שלושה ימים. יצאתי מהבסיס לכיוון ביתי בתל אביב בהרגשה מרוממת אלא שבדרך חככתי בדעתי. אסע קודם לשרית, גמרתי אומר, היא בוודאי תשמח לראותי.

אמרתי ועשיתי.

שרית קיבלה את פני בעליצות. עתה כבר הניחה בחופשיות ידה על ידי, הביטה בי בערגה וציפתה כל הזמן לדבריי. לא היה בכוונתי להישאר זמן רב, בשל השבת המתקרבת ורצוני להגיע להוריי בהקדם, אך בקומי עצרה אותי  שרית.

"בוא אלינו  ביום ראשון הבא בערב... נשמח לראות אותך שוב. טוב?"

הייתי קצת במבוכה, אך לא התנגדתי.

"כן, אבוא," הבטחתי. נפרדנו בחיוך.

באתי לבית היפה בכרמל, אחרי נסיעה ארוכה באוטובוסים. כבר בהתקרבי לבית, חשתי פליאה. היא גדלה עד למאוד כשנכנסתי לדירה, ולאחר ששרית קיבלה אותי בפתח במאור פנים ובחיוך שהביע שמחה גדולה, הוליכה אותי למרבה תימהוני לחדר האורחים, שהואר באור נגוהות. ליד שולחן האורחים הגדול ישב כבר אביה בחליפה נאה, ועל השולחן היו מוכנות צלחות לרוב.

"מה קורה שרית?" שאלתי. "יש חגיגה מיוחדת?"

"אבא חושב שכן," אמרה בשמחה. "זה לכבודך..."

"אבל שרית," מחיתי. "אני לא מבין כלום."

"אבא כבר יסביר," אמרה בחיוך רחב. "עוד דקה."

ואמנם, כעבור שניות מעטות קרב אליי אביה, הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בחוזקה. "זה לכבודך," אמר בחיוך רחב, מצביע  על  מוצרי המזון הרבים שעל השולחן.

"אבל אני לא מבין,"  מלמלתי. "מה פתאום?"

"מה פתאום?" גיחך אביה. "סעודה של טרום אירוסין. הרי..."

"הרי מה?" הרהבתי עוז.

"הרי מה. הרי מה." גיחך אביה. "הרי אתם רוצים להתחתן. אז נתחיל בסעודה של טרום אירוסין. ברור שאינך נגד."

חשתי מבוכה רבה. לכך לא ציפיתי. "עוד לא. אדון מלכין..." מלמלתי.

"מה עוד לא?" השיב בכעס. "מה עוד לא?"

"עוד לא אירוסין, מר מלכין. ו... חתונה... אני עוד צעיר. רק בן תשע עשרה ומשהו... ואני בצבא..."

"זה לא חשוב," שיסע אותי אביה של שרית, "תתחתנו ותמשיך בצבא. זה מקובל אצלנו. ואני," חייך חיוך רחב, "אני כמובן אעזור לכם. הרבה."

"מר מלכין," הרהבתי עוז, "עוד לא... אני מרגיש נורא צעיר... ואחרי הצבא, אני עוד רוצה לנסוע לטיול בחוץ לארץ... רק אחר כך..."

"מה?!" צעקתו של האב החרידה את שלוות הבית. גם אימה של שרית התפרצה לחדר בתדהמה.

"מה קרה?" שאלה.

"מה קרה? יפעת?" פנה לאשתו בזעם, "הוא עושה צחוק מאיתנו... חושב שאנחנו שוטים גמורים. בא לכאן ומבלבל את המוח לשרית. סתם."

פניו של האב הסמיקו מזעם. קמתי ממקומי כולי מופתע.

"לא דויד," ניסתה האם להרגיע את בעלה הרותח מכעס."אולי הוא עוד לא מוכן לכך... נחכה..."

"לא." צרח האב דוד. "הוא מתחזה. לא רציני בכלל. סתם בא לכאן."

"אבא. די..." ניסתה שרית להרגיע גם היא את אביה. "נו באמת. מה איתך?"

"לא. שיילך. שיעזוב אותך במנוחה. זה ממש לא ייתכן, אחרי כל מה שאני התכונתי לתת לו..."

פערתי  פי בתדהמה. לא ציפיתי להתקפה שכזו.  לצעקות אֵימה שכאלה. מעולם לא צרחו עליי כך. אפילו אבי חם המזג. אפילו בצבא...

"טוב, אני הולך," אמרתי בשקט. "שלום שרית..."

"לא חכה," זעקת בכי גדולה פרצה מפיה. היא רצה לעברי, מנסה לחסום בפניי את היציאה. אך אני דחיתי אותה קלות ורצתי לעבר המדרגות, דחוי ומושפל עד עמקי נשמתי.

יותר לא באתי לביתם לעולם.

נסער כולי, ניסיתי להתקשר למחרת היום לסרג'יו ולספר לו על מה שאירע. אך לא הצלחתי להשיגו. הוא שירת עתה כאפסנאי בגדוד סמוך לאילת, והקשר עימו היה רופף. סרג'יו לא ענה. ניסיתי שוב ושוב, אך מעשה שטן, סרג'יו לא התקשר. הוא נעלם כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. יותר לא שמעתי ממנו שנים ארוכות.

חלפו כעשרים שנה. הקמתי משפחה עם האישה שהיכרתי ואהבתי, נולדו לי שלושה ילדים נהדרים, והפכתי לאיש עסקים קטן ומצליח.

יום אחד הלך אבי לעולמו. כשבוע לפני מותו, קרא לי  ולאימי, והשביע אותי שאומר "קדיש" עליו אחד עשר חודשים. שלא אחסיר אפילו יום אחד.

אחזתי בידו הלבנה הרועדת ונשבעתי.

לאחר השלושים, נקלעתי לרגל עסקיי ללקוח בכרמל שבחיפה. השיחה התארכה זמן רב. או אז, העפתי מבט על השעון ונוכחתי שהגיע זמן תפילת מנחה, ולאחריה  תפילת מעריב, וכי עליי   ללכת מיד לבית כנסת סמוך ולומר "קדיש". ביקשתי אפוא סליחה ממארחי החילוני, שאלתי אותו היכן בית הכנסת הקרוב, התנצלתי קלות וסרתי מיד לבית הכנסת אליו הופניתי.

נכנסתי לבית כנסת קטן, אינטימי ומקושט בטוב טעם. היו בו כמניין מתפללים, לבושים כהלכה בחליפות תואמות. נראה שכולם לא היו חסרי אמצעים. כמה מהם הביטו בי בסקרנות. אך דווקא זה שלידי, שלא הבחין בי, והקפיד לקרוא בסידור שבידו, ודווקא הוא משך את תשומת לבי. הוא אמר לי שלום חטוף, לחץ את ידי  מעשה שיגרה, ושב לעיין בספר התפילות. שבידו.

שבתי ובחנתי אותו רגע ארוך.

"סרג'יו!" קראתי לבסוף בהפתעה. "סרג'יו, זה  אני...."

הוא הביט בי רגע כלא מאמין, ואחר פרש ידיו וחיבק אותי.

"יואל... לא הייתי מאמין. כמה אני שמח לראות אותך. אחרי כל השנים... איזו הפתעה. איך הגעת לכאן?" חייך בשמחה. "מה אתה עושה כאן?"

רציתי להמשיך ולדבר, אך הגבאי והמתפללים האחרים הביטו בו במורת רוח.

"טוב נתפלל יחד," מילמל סרג'יו, "ואחר התפילה תספר הכול."

התפללתי בהתרגשות רבה, ובדבקות אמרתי "קדיש" על אבי המנוח, ובסיום התפילה ציפיתי רגע קל לחברי, שהאריך בתפילה.

"מה עכשיו סרג'יו?" שאלתי. "מה אתה עושה כאן בשכונה המהודרת הזו? ספר הכול."

הוא נענה בראשו בחיוך קל, והפנה אותי לבית קפה סמוך. "בוא חברי הטוב," אמר בחיבה וטפח על כתפי. "כן, אספר לך הכול."

התיישבנו בבית קפה נאה ומקושט בטוב טעם, ששכן ליד בית הכנסת. הבטתי ארוכות בסרג'יו וחיכיתי למוצא פיו. כשהאריך בשתיקה מחמת המבוכה, ורק לחץ ידי והחזיקה בחיבה, שאלתי בפתאומיות: "סרג'יו, מה אתה עושה פה. הרי זו שכונה של עשירים?"

הוא ציחקק קלות.

"אני עשיר עכשי , יואלי," פלט בטון מתגרה. "כן, אדם עשיר. מאמין?"

"אבל איך פתאום?" תמהתי.

"לא פתאום," הצטחק. "רק מאז התחתנתי עם שרית. זוכר אותה?"

"אני לא מאמין," פלטתי. "עם  שרית?... והרי..." כמעט נפלתי מכיסאי מרוב תדהמה.

"כן, עם שרית," הצטחק. "רוצה לשמוע את הסיפור כולו?"

"עוד איך," פסקתי, והיטיתי אוזן.

"ובכן זה היה כך. אחרי שהשתחררתי, רציתי לעשות כסף והרבה ובמהירות. מין שטות כזו שנכנסה  בי. עבדתי כמחסנאי בחברה גדולה והרווחתי לא רע. אבל במקום לחסוך, להתקדם לאט לאט ולהגיע להישגים ולהסתדר בחיים, התחלתי בזמני הפנוי להמר. כן, לנסות לעשות הרבה כסף ומהר. בתחילה עשיתי כסף והצלחתי מאוד. אלא שברוב טיפשותי, במקום לחסוך את הכסף, להפקיד אתו בבנק, המשכתי להמר וביתר נועזות. כן, ממש בהפקרות. לבסוף הפסדתי את כל כספי, ועוד נקלעתי לחובות מעיקים. היה קשה. אז מי יבוא לעזרי?

"חשבתי על כך ימים ארוכים, ולבסוף, לאחר התלבטות, כמו שאומרים בעברית  יפה, הרהבתי עוז. פניתי לאבא של שרית, כן, אותו יהודי חמור סבר שהיתה לך פרשה לא נעימה איתו. וכי מי זולתו יסכים לעזור לי? והרי אנחנו קרובי משפחה. אז באחד הימים, עליתי כאן לכרמל, ובאתי לביתו היפה. סיפרתי לו במבוכה את הסיפור של נפילתי, וציפיתי לזרם של נזיפות ועלבונות. אבל הוא רק חייך והניע ראשו.

"'שמע, אז ככה.' אמר בפסקנות. 'אני אעזור לך. אבל... ראשית, אתה משנה לחלוטין את אורח החיים הפרוע שלך והופך להיות אחד משלנו. ושנית. אתה מתחתן עם שרית.'

"'שרית?' נדהמתי. 'הרי אנחנו קרובי משפחה... והלא...לא מר מלכין, אתה לא רציני."

"'דווקא כן,' אמר ונעץ בי עיניים קשות, 'דווקא כן. שמע,' המשיך. 'שרית נפגעה לפני שנה בתאונת דרכים קשה. היא עברה במעבר חצייה, ונהגת חסרת אחריות פגעה בה. היה לה אשפוז ארוך. חייה ניצלו, אבל היא נותרה צולעת לכל החיים. כן, מכלה מבוקשת במגזר שלנו, היא הפכה לאחת שאיש לא רוצה בה. אבל היא בריאה למרות הצליעה הקשה שלה, בכל יתר המובנים. וחזקה. וחוץ ממרירות שנשארה אצלה, היא בסדר גמור. אתה בחור טוב, למרות השטויות שעשית. ואתה בן דוד רחוק, אבל זה בסדר. אתם יכולים להתחתן.... אז... אם תבטיח שתפסיק עם השטויות, אני אתן לכם הכול. דירה, פרנסה טובה בעסק שלי, הכנסה  ראויה בהתחלה. ואחר כך... השמיים פתוחים. אני אוהב מאוד את הבת שלי. אז אם אתה מבין, ואם אתה מסכים. אז...תחליט...'

"נשארתי דקה ארוכה בפה פתוח, אובד עצות. האמת, לא אהבתי את שרית. היא נראתה לי חכמה ממני, חריפה, עוקצנית ודעתנית מדי. לא בדיוק הבחירה הראשונה שלי. אבל מצד שני, שקלתי במהירות את מצבי. הייתי חסר פרוטה, עמוס חובות, מבוקש על ידי בריוני השוק האפור שרדפו אחריי. כן, כמעט בסכנת חיים, בגלל איומים, שאחזיר מיד את חובותיי. לכן. לא היו לי הרבה ברירות.

"'ושרית. היא. היא מסכימה?' שאלתי.

"'היא תסכים,' אישר האב בהנעת ראש. 'אדאג לכך.'

"טוב, לא ארבה במילים ובתיאורים. אחרי פחות משלושה חדשים, מצאתי עצמי תחת החופה עם שרית. היא גם לא התלהבה ממני, אבל במשך הזמן הסתדרנו יחד ומין שלום מוזר כזה שולט בינינו. יש לנו שלושה ילדים מוכשרים, ומבחינה זו הצלחתי. חוש לעסקים היה לי תמיד, למרות השטויות שעשיתי. אז הפסקתי לחלוטין את ההימורים, חזרתי בתשובה, ונעשיתי בן בריתו הצמוד של אביה. מדהים, לא? אלא שאלה העובדות. לפני מיספר שנים הלך אביה של שרית לעולמו, גם אימה, אותה אהבתי מאוד, הלכה בעקבותיו. שרית, הבת היחידה, ירשה הכול. נעשינו אנשים עשירים. אני כעת בעלים של מפעל גדול לזכוכית. העסקים פורחים. כן, אני גם אדם דתי. הולך יום יום לבית הכנסת, ומוצא ענין רב בדת. לכן גם נפגשנו כאן, בבית הכנסת," הוא שב  וחייך את חיוכו הרחב, טוב הלב, פשט את ידו וליטף אותי שוב ושוב.

"נהדר," אמרתי בשמחה. "נהדר ופשוט לא ייאמן. כמה אני שמח סרג'יו. כמה אני שמח. ממש מאושר בשבילך. הכול  מושלם."

הוא הניע ראשו לאות שלילה וחייך חיוך קטן שהיה בו הרבה צער.

"לא,  לא הכול מושלם, יואל, יש עוד משהו. משהו שמעיב על השמחה שלי מפעם לפעם."

"והוא?" שאלתי בסקרנות.

"והוא?" חזר בשאלה, "תתפלא אבל זה אתה."

"אני?" תמיהתי גברה.

"כן, אתה חביבי." אישר בהנעת ראש. "אתה. כי בכל פעם שאנחנו רבים, וזה קורה לעיתים תכופות בשנים האחרונות, היא שבה ומעלה זיכרונות. מזכירה את שמך ושוקעת בהרהורים. ואחר כך היא אומרת: 'אילו התחתנתי עם... יואלי... הייתי עכשיו מאושרת... אבל איתך...'"

אני מקשיב בכאב ושותק.

"ככה זה חוזר על עצמו."

 הוא התעטף בשתיקה ארוכה ולרגע ארוך לא הוציא הגה מפיו. "אבל זה לא חשוב. כעת. אנחנו נמשיך להיפגש. כל פעם שתגיע לכרמל. כל פעם שתהיה בסביבה. אז תיכנס כאן, לבית הכנסת הזה. נתפלל ביחד, ואחר כך נשב שעה ארוכה ונעלה זיכרונות."

"זוכר את החגור הכבד שעזרת לי תמיד לקשור לגב?" שאלתי וטפחתי על כתפו.

"ועוד איך זוכר," אישר. "איך אפשר לשכוח?"

"אז  נפגש כאן. ולא בביתי. רק בבית הכנסת... כי אתה מבין. שרית..."

הנעתי בראשי לאות הבנה, לחצנו ידיים דקה ארוכה שדמתה לנצח. אחר התחבקנו  ונפרדנו.

בפתח בית הכנסת עמדו נשים אחדות שחיכו לבעליהן. אחת מהן משכה את תשומת ליבי. היו לה פנים קמוטות ושיער מכסיף. אך נראה שהיתה פעם אישה יפה ומושכת. היא נשענה על קב של נכים, והתקשתה לעמוד. מבטינו נפגשו. היא נעצה בי לרגע ארוך את עיניה הקשות. מבטה הביע תמיהה אין קץ. כאילו אמר "מה אתה עושה כאן חביבי? האם זה אתה?"

       הסבתי פניי ממנה במבוכה ונחפזתי לעבר מכוניתי בחניון הסמוך.

***

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

[ר' גם בצרופות]

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. לא להשתמש במכלים מפלסטיק!

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

***

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

היום הראשון

20.11.94. יום ראשון. תל-אביב – קווינטה דה ריבאפרייה. מתעורר ב-3.00 לפנות-בוקר ונוסע במונית "קסטל" לנתב"ג. בן עדיין ישן ויהודית מלווה אותי למטה. מסירת המזוודה בדוכן אייר-פראנס עוברת מהר, ואני עולה למעלה. קונה ליהודית נעלי קדס לבנות. בקבוק ליקר שרי הרינג, פלסטי, לדרך. ולעצמי זוג נעלי ריבוק שחורות, שלא להיות תלוי כל הזמן בזוג נעלי הספורט הלבנות, גם לערב.

ב-6.20, איחור של כעשר דקות, יוצאת טיסת אייר-פראנס 1761 AF, ממש עם הזריחה. ארוחת-הבוקר כשרה, רק לסלומון המעושן יש טעם. הטיסה נמשכת כארבע שעות וארבעים דקות. אני יושב ליד החלון ולצידי שני מושבים ריקים. המטוס מסוג איירבוס. מן המראות המעניינים בדרך: קצה איטליה, סיציליה, קורסיקה וסרדיניה, אם איני טועה. אחר-כך האלפים הצרפתיים עם המון בלאן, שקשה לזהותו כי יש הרבה פסגות מושלגות.

כאשר אני נוחת בפריס, בדה-גול, השעה 9.50 זמן מקומי, ומתברר שהמטוס הגיע עשרים דקות לפני הזמן הנקוב. בארץ השעה עתה 10.50. מתברר לי שיכולתי בנקל להספיק לטיסה לליסבון היוצאת ב-11.00, ממש בדלפק הסמוך, אני שואל על כך, אבל כבר מאוחר לשנות.

נותר לי לחכות עד לשעה 13.30. אני משוטט בחנויות. בודק את הגבינות והיינות. קורא עיתון אנגלי ועיתון צרפתי. שותה קפה עם קרואסון. הזמן עובר מאוד לאט ואין מה לעשות.

ב-14.00 אני יוצא בטיסת אייר-פראנס 1290 AF. לפני העלייה למטוס לוקחים ממני את האולר השוויצרי האדום, יחזירו לי אותו בליסבון. זו פעם ראשונה שכך קורה לי.

לאחר ההמראה אני רואה מלמעלה את פאריס – טור אייפל, הסינה. חבל שאינני מבקר בעיר הזו. אבל מזג-האוויר בה די מעונן וגשום. עתה הארוחה טובה יותר. פסטה עם פרי-ים במיונז, די טעים. צלי. גבינה. עוגה טובה. יין טוב. אני משתדל לא לזלול.

נוחת בליסבון ב-16.30 לערך. בכניסה מתייחסים השוטרים לכל זר כאילו הוא זקוק עדיין לוויזה. אחר-כך אני מחכה שיביאו את האולר, וכמוני מחכים עוד שניים-שלושה, שגם מהם לקחו את האולרים. הם מגיעים במעטפות גדולות.

מתוך ניסיון מהפעם הקודמת אני ניגש למיטינג פוינט, לחכות להסעה לאקדמיה. אני פוגש שם נציג של האקדמיה, שמצרף אליי עוד שני משתתפים שמגיעים באותו זמן – קים דא סונג מדרום-קוריאה, וברונו טייסברומל מגרמניה. קים היה איתי בסמינר במרס 1993.

נהג המונית הפורטוגזי ניראה מוזר מאוד. אולי הוא רוצה לפצות את עצמו על שהוא מסיע שלושה נוסעים עם מזוודותיהם. הוא מאריך את הדרך לקראת סינטרה, וכשמגיעים לסינטרה הוא לוקח נתיב לא נכון, קצת גם באשמתי. אני יושב מאחור וקשה לי לראות את הכיוון, וכך אנחנו עורכים סיבוב של כשעה בכל כפרי הסביבה עד שמגיעים לקווינטה, מהכיוון השני.

שם הסמינר שאליו אני מגיע, והכתובת, הם:

Conference: "Human Rights, Fifty years after the Creation of the UN"

Academy for Devlopment in Freedom International

Academia Internacional Libertad y Desenvolvimento

Quinta da Ribafaria, Apartado 176, 2711 Sintra Codex, Portugal

3809 5372. Fax 00351/1-923 5222, 00351/1-923 Tel. 00351/1-923

טלפון נוסף: 5290 1-923/00351

כאשר אני יורד מהמונית, עדיין אור של בין-ערביים, ואני רואה את דה קאמארה בחצר הפנימית והוא ניגש ומחבק אותי בחום, ואני אותו, וישר אנחנו נופלים לפתיחת תערוכה של פסל נורווגי, גירט דה קלודט, שחי בליסבון עם אשתו, וכפי שמתברר לי מאוחר יותר, יש להם גם מסעדה. ומשם, לארוחת-הערב עוד בטרם יש סיפק בידינו להתרחץ ולקבל חדר.

אחר-כך, באותה תנופה, ישיבה ראשונה של התוודעות, באולם הכנס המוכר לי. כצפוי גם הפעם אני הסופר היחיד. מבין שאר המשתתפים, מתברר, אחדים שהיו או הם עכשיו שגרירים, שרים וממלאי תפקידים בכירים בארצותיהם. כל אחד מציג את עצמו. הפעם אני לא רושם כי אינני מתכוון להוציא יומן "שבעה ימים בפורטוגל" מיספר שתיים. לגבי עצמי אני מזכיר רק את היותי חבר מועצת שינוי, את היותי סופר, את הרומאן שכתבתי על שהותי הקודמת במקום [הוא גנוז עימדי עד היום], וכן שלא ידעתי שדה קאמארה הוא גם משורר. הוא, בהערה לדבריי, מספר שתירגמתי שני שירים שלו לעברית אך אינו בטוח אם אלה עדיין אותם שירים. קשה להבין את האנגלית שלו. הוא בולע סופי משפטים ומיד מתחיל לצחוק למשמע ההומור של עצמו.

סאבירה ((Sabiraכהת-העור, אולי ממשפחה שבאה ממושבה פורטוגזית-לשעבר, מביאה אותי סוף-סוף לחדר מיספר 10, בבניין האחוזה עצמו ולא מסביב, כמו בפעם הקודמת. ההבדל רב. שתי מיטות. שירותים צמודים עם תקרה יפהפיה עשוייה אריחים מקומיים בכחול על לבן. הכל מרווח, נוח ומחומם. תענוג.

אני מתרחץ ויורד לבר שבכניסה לאחוזה. עצים דולקים באח. אני יושב עם אווה הפולנייה ((Ewa Matuszewska, עו"ד, עובדת במרכז הפולני להגנה על זכויות האדם [אנחנו עתידים להתיידד מאוד ולהיפגש בשנים הבאות, פעם בביקור, אני עם יהודית, והיא עם חברה, בפאריס; ופעם בנסיעה עם יהודית ועם הדסה ויגאל וישליצקי לפולין], בו המרוקאי ((Bou Imajdil עומד בראש היחסים הבינלאומיים במשרד לזכויות אדם בארצו, וראול הצ'יליאני ((Raul Droguett, פרופיסור צעיר למשפט בינלאומי ויועץ ממשלתי בתחומו. השיחה מאוד מעניינת, בייחוד בזכות הטמפרמנט של אווה.

אני מספר להם את הסיפור על ההונגרים, שהרוסים הכריחו אותם להתחבק. אווה קוראת לי לעמוד ליד האח כדי להראות לי איך הרוסים היו מתחבקים ופורשת ידיים באלכסון לצדדים. אנחנו מתחבקים ואני מנשק אותה בחביבות על לחייה. החולצה שלי נודפת אחר-כך ריח עשן של עצי אורן, דומני.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיים נחמני בן חמישים ואחת מרחוב גאולים 7 ברמת גן הגיש תלונה נגד שופטת השלום ורדינה חיימסון בת שישים ושלוש מרחוב אסתר ראב 11 בתל אביב על כך שלפני עשרים שנה, כאשר עמדה לפניו בתור לקופה בשופרסל ברחוב ארלוזורוב, היא ניענעה בכוונה ובמופגן את אחוריה הבולטים [שהתחת שלה בולט זו עובדה ידועה בחוגי הפרקליטות שגם אומרים שאפשר להניח עליו כוס תה מאחור ולא תישפך] – ואחוריה הבולטים האלה גרמו לו גירוי עז ופליטת זרע שמלבד הבושה גם נזקקו מכנסיו לניקוי יבש.

הוא ראה ועדיין רואה בכך סוג של הטרדה מינית מהתוחעס – לא פחות חמורה מההטרדות של ארי שביט, משה איבגי, אורי בר-לב, ברט ראטנר, אלפרד היצ'קוק, יצחק מרדכי, חיימקה שפינוזה, הָר מנדל האילם שפירא, דוד המלך וסילבן שלום.

 לשאלה מה ראה להתלונן אחרי עשרים שנה ענה חיים נחמני בבדיחה חבוטה: "לפעמים נעים להיזכר, לא?"

אבל התלונה שלו נדחתה לאחר שהתברר כי הוא מאונן סידרתי וגם אכסהיביציוניסט שמתחשף במקומות שבהם מסתובבות ילדות, נערות ונשים עד גיל שלושים ותחת.

* למדור כותבים במכתב העיתי חג שמח, ברצוני להעביר למר משה כהן את הזדהותי עם  דברי ההוקרה לגולדה מאיר. גם לי כואב שהפכו את גולדה לדמות מקוללת על חלקה המכריע כביכול במחדל יום כיפור. ואין זוכרים לה חסד ימי תפארתה למען מדינת ישראל. לי בבית יש גלויה על המדף, עם תמונתה של  גולדה מאיר. כאות הוקרה. כנגד כל המשמיצים ומכפישי זכרה.

שמעתי ראיון עם ד"ר קיפניס  ברשת א' [בשידור חוזר ]. בראיון הוא מסביר כיצד גולדה מאיר ביוהרתה ובעיקשותה דחתה את הצעות סאדאת לנסיגה תמורת שלום. סאדאת גם הקציב זמן לנסיגה [אולטימטום] ותוך כדי כך התכונן למלחמה. ולכן גולדה היא האשמה בפרוץ המלחמה, ובקורבנותיה הרבים. ואף מילה טובה על תיפקודה לא היתה לו להגיד על האשה הגדולה הזאת.

אלא מה? חיכיתי במשך כל הראיון לתשובתו של קיפניס: מה היו הצעות סאדאת המלאות  להסדר שלום בינינו ללא פתיחה במלחמה? ולא קבלתי תשובה! תשובתו לשאלת המראיין [ברוך אסקרוב] היתה חלקית ועמומה.

מבחינתי, החוקר קיפניס מעל ביושרתו המקצועית, וכל הראיון איתו היה פוליטי ולא רציני. חשתי שהוא מסר רק חצי אמת. לפי השקפתו. קשה לי להאמין שגולדה היתה דוחה הצעת שלום רצינית והגיונית ומעדיפה על פניה מלחמה וקורבנות. גולדה היתה  אדם רגיש ואימהי, כלפי בני אדם, ובני עמה.

אני מניחה שהצעות סאדאת כללו דרישות נסיגה מרחיקות לכת ללא שום ערובה ביטחונית. ולזה גולדה לא היתה יכולה להסכים ובצדק.

על פרטים חשובים אלו [דרישות סאדאת המפורטות] דילג  קיפניס בקלילות, ו"חטא" בהכללות ובסברות עמומות, כי אלמלא כן, כל התיאוריה שלו היתה מתמוטטת, ולא היה צורך בספרו.

חוה ליבוביץ

* אהוד שלום. הערתך אינה מקובלת עליי. ההבדל המאוד עקרוני הוא שחיילי צה"ל תקפו ורצחו יהודים וגיבורי  האצ"ל התגוננו ונרצחו על כבוד העם ומניעת מלחמת אחים.

אביאל לטר

אהוד: מה לעשות שאתה אינך מוכן להודות בעובדות: "גיבורי אצ"ל" הרגו שלושה חיילי צה"ל באותה פרשת "אלטלנה". כנראה דיעותיך גם מונעות ממך להודות לדוד בן גוריון שקבע אז לדורות שיש רק צבא הגנה לישראל אחד, ותחת פיקוד עליון אחד, ואין צבאות פרטיים – לא אצ"ל, לא לח"י ולא פלמ"ח!

* חבורת זקני הקופים ששיפשפו זרגים אדומים בכלוב בגן החיות הישן בשדרות קרן קיימת בתל אביב עומדת לחגוג בקרוב בשמחה קופית קולנית ועם הרבה פיסטוקים ובננות – מלאת 50 שנה לבואו של חברם הסופר הנידח א. בן עזר לגור בתל אביב, בשלהי קיץ 1966.

* לעורך שלום רב, לא רציתי להימנות על העצלים שהוזכרו בספר משלי ולכן חיפשתי את השיר המקורי בעצמי [בוב דילן: הגנגסטר של השכונה]:

http://www.azlyrics.com/lyrics/bobdylan/neighborhoodbully.html

אהוד היקר העיתון שלך יופי.

חבל לנו מאד שבונים מחדש את רכבת העמק. יותר טוב אם היתה נשארת כאגדה נוסטאלגית וכל מדריכי התיירים מתפרנסים ממנה עם כל הסיפורים והבדיחות שנקשרו אליה. כעת תקום מחדש וכל הסיפורים ילכו לתהום הנשייה. והלא הסיפורים חשובים יותר מן המציאות.

בברכה,

י"ז

* סייד קשוע, הערבי הישראלי האמריקאי, על סיכוייו של טרמפ לזכות בבחירות בארה"ב:

"ובבוקר שלמחרת עליתי למונית שתסיע אותי לגראנוויל, והנהג המבוגר לקח אותי בדרך הקצרה שעוברת בין עיירות ספר באוהיו עד לקולג' המהודר הבא. ובין עצי הסתיו היפים והעצובים מבצבצים בתי עץ קטנים ורעועים, ולכולם מרפסות שבהן נתלו דגלים אמריקאיים בגדלים שונים. ככל שהבתים קטנים יותר וצבעם דהוי יותר, כך הדגלים גדולים יותר ומבריקים יותר. לאורך הכביש שעובר בין העיירות, תלו התושבים המון שלטי בחירות שכולם טראמפ. לא, זה אינו מעמד הביניים הלבן, אלא מעמד הפועלים, אותו מעמד אסור לחלוטין בתקשורת האמריקאית, מעמד מביש שאין לו מקום על המרקע בהיתפסו כלא טבעי, לא נורמלי, כמעט חטא במסגרת אותה הישגיות של חלום אמריקאי. וכמה עצובה התחושה שאינך יכול לבחור במועמד המועדף על מרבית העניים, וכמה אומללה המציאות הפוליטית שבה קורבנות השיטה רואים תקווה באיש שנולד עשיר, שפורט על הדימוי 'אמריקה' ומבטיח למצביעיו כי הם רשאים לחלום, לחלום בגדול." ["הארץ", 4.11.16].

* "קרן קלינטון אישרה היום [4.6] כי היא קיבלה מיליון דולר מקטאר כמתנה בזמן שהמועמדת הדמוקרטית כיהנה כשרת החוץ, מבלי שדווחו למחלקת המדינה. זאת, למרות שקלינטון הבטיחה להעניק לסוכנות סקירה של תרומותיה החדשות מממשלות זרות." ["הארץ" באינטרנט, 4.11].

אהוד: זה כמובן פסיק לעומת מיליוני הדולרים שקיבל במעטפות מהז'וליק טלנסקי – הפושע אהוד אולמרט ואשר על כך הוא יושב כיום במעשיהו. וזה אולי גם מסביר במקצת את העוינות של מזכירת המדינה (שרת החוץ) של ארה"ב הילארי קלינטון, בקדנציה הראשונה של הנשיא באראכ חוסיין אובמה – לנתניהו, ועוינותה לישראל בכלל, וזה לא מבשר טובות לתקופה שבה קלינטון אולי תהיה נשיאת ארה"ב, משוחדת בידי קטאר.

* האם העיתונאית היהודייה האמריקאית היפה, שהרסה את הקריירה של ארי שביט, היא מתלוננת סדרתית שמחרמנת את מרואייניה ואחר כך משמיצה אותם?

"המאמר על ארי שביט לא היה הפעם הראשונה שבה חשפה דניאל ברין אירוע טראומטי שקרה לה עם מרואיין. באוקטובר 2008 פירסמה ב'ג'ואיש ג'ורנל' כתבה רחבת יריעה על הבמאי והמפיק האמריקאי-היהודי ברט ראטנר... 'כשאני לכודה בפינה במרתף הדיסקו המוזהב בביתו של ברט ראטנר, הוא מתחיל איתי,' כותבת ברין מיד בפתיחת הכתבה. 'ההתעקשות שלו מרמזת על כך שהוא רגיל להשיג את רצונו, ואני מנסה לא לחשוב על הסביבה... "אנחנו יכולים לצאת לדייט?" הוא שואל, מתקרב אליי, "אימא שלי אוהבת אותך." ...'

"בהמשך היא מתארת כיצד הוא הזמין אותה לצפות בסרט עם חבריו והתעקש שתשב לידו. 'ראטנר כרך את זרועו מסביבי וניסה לאחוז בידי. בדרך כלל אני יכולה להיחלץ את עצמי ממצבים לא נעימים, אבל פה, אני מודה, נכשלתי.'"

תגובת ראטנר, שם: "לא התחלתי איתה. פלירטטתי איתה, אבל זה לא היה רע כמו שהיא גרמה לזה להיראות. אני לא זוכר שהייתי אגרסיבי עד כדי כך. אני מתכוון, פלירטוט זה רק פלירטוט. אני חושב שהיא מאוד הגזימה, אולי בגלל שהיא ניסתה לגרום לבחור שלה לקנא."

["ידיעות אחרונות", "7 ימים", 4.11.16].

גברים! היזהרו במראיינות מחרמנות כי מהן תצא רעה, ובייחוד אם הן יהודיות וגם יפות, שאז אי אפשר לומר עליהן שהן אנטישמיות או נירגנות על רקע של תסכול אירוטי.

* יוסי שדה: סיפור על נקמת השיח' החכם, שסיפר לי אבי. שיח' בידואי חשד שאישתו בוגדת בו עם אחד ממשרתיו. השיח' המתין שנה, ואז מכר את משרתו להורי אשתו, הגרים בכפר מרוחק.

לאחר שנה נוספת, הוא מבקש מאשתו ללכת לכפר בית הוריה, בטענת שווא, שהוא היכה אותה, והיא הולכת.

לאחר שנתיים נוספות, מוצא אחיה של האישה את אחותו מתייחדת עם המשרת, ורוצח את שניהם – כבוד המשפחה.

אז מגיע השיח' לאבי אשתו המנוחה, ואומר לו: "טהורה היתה אשתי כאשר היא הגיעה למאהל שלך, ואצלך זנתה. החזר לי את המוהר ששילמתי עבורה!"

והאב שילם.

כך נוקם החכם.

כן, אבל למי יש היום סבלנות, כמו לשיח' הבידואי, לחכות שנים לפיצויים, מוגדלים כככל שיהיו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל