גיליון מס' 1192

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תשע"ז, 10 בנובמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // עמוס גלבוע: ניצחון טראמפ – "אביב אמריקאי". // ד"ר ישראל בר-ניר: כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת –  היקיצה המרה. [ציטוט]. // יהודה דרורי: כשטיפשות ושחצנות חוגגים.. // אורי הייטנר: 1. בעד הנגד. 2. צרור הערות 9.11.16. 3. בהשראת סבתא מסעודה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ו. צער  בעלי חיות. // מנחם רהט: שבוע של דייניות. // משה גרנות: הכמיהה לאל חי ושברה.  // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק תשיעי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ט. התיאטרון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה, עוֹנַת גְּשָמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵש וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּרוּ בְּשוּם פָּנִים עִם שוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּש שֶל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

אֶל מוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִיש הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְמִיעִים שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּלֶכֶת בַּנְּשִירִים לוֹבֶשֶת פָּז וּשְחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהַד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים, שֶשָּם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּש נִסְתָּר שֶאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶבּוֹ יֻטְבַּע שִטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לא רק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶל הַשְּלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת תִּשְרֵי כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְחִירִים

כְּרִשּוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָאז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַחַר אוֹ שְקִיעַת שִמְשוֹ שֶל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶל מַסְטֶרְפִּיס שְמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶל זְמַן מַבְשִיל גּוּיָאבוֹת, זְמַן שֶל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם,

שֶל זְמַן שֶיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשוּחַ

שֶל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶל לֵב מְשוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶהוּא מָשוּחַ

בְּשִקּוּיֵי קְסָמָיו שֶל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶשְּמוֹ סְתָיו...

* * *

עמוס גלבוע

ניצחון טראמפ – "אביב אמריקאי"

תוצאות הבחירות משקפות מכה קשה ל"מורשת" אובמה, בעיקר תרבות ה"פוליטיקלי קורקט". אבל,  האליטות לא ירימו ידיים, וישיבו מלחמה.

בספר  של ההיסטוריון ואן לון,"סיפור האנושות" בפרק על המהפכה הצרפתית, הוא מביא את התיאור הבא: באולם הנשפים של ארמון וורסיי רקדה האצולה הצרפתית. ואז נשמעו קולות: אש בוערת מתחת לרצפה, כי מתחת לרצפה הצטברה זוהמה של דורות. אבל המחוללים לא שמעו. והצעקות גברו, והמחוללים המשיכו בריקודם. הקולות הפכו לשאגה, ואז פרצו לשונות האש  מעל לרצפה ומילאו את כל האולם, והמהפכה פרצה.

זה מה שקרה לכל החזאים והפרשנים והסוקרים. הם לא יכלו לראות את האש, הם לא יכלו לחשוב על ניצחון של טראמפ, כי כל עולמם היה נגד החשיבה הזאת, ואוזניהם היו אטומות ועיניהם כהות  לכל בדל של סימן לטובת טראמפ.  היהירות והביטחון העצמי שהפגינו, עיוורו אותם עוד יותר. אין חדש תחת השמש.

המאבק האמיתי לדעתי בבחירות הללו היה על זהותה ודמותה של ארה"ב, או במילים אחרות: המאבק על מורשת אובמה. לא לחינם הנשיא אובמה (בניגוד לכל נשיא מכהן אחר בעבר) נטל עם רעייתו חלק פעיל בבחירות. הוא אפילו הצהיר בפני קהל אפרו-אמריקאי, בצפון קרולינה, כי עליהם להצביע בעד הילארי, כי אם לא, אזי מורשתו תלך לאיבוד.

מקצת מרכיבים ממורשת אובמה, כפי שאני מבין אותה:

ראשית ומעל לכל תרבות ה"פוליטיקלי קורקט". זה אומר קודם כל שהאזרח כלוא בתוך מכונה המייצרת עבורו מכבסת מילים ומושגים מקודשים, שאסור לו לסטות מהם. המילים והמושגים הללו צריכים לעצב את דעותיו של האזרח על פי רצון האליטות המקדשות את ה"פוליטיקלי קורקט". תפקיד התקשורת הוא יותר לקדם את הרעיונות ה"נכונים" מאשר לדווח בצורה אובייקטיבית.  האליטות הן אבות ה"פוליטיקלי קורקט".

בתרבות הזאת  טובת החברה באה לפני טובת הפרט. טובת הכלל היא זאת שתתרום לפרט; בתרבות הזאת ישנם "חזקים" ו"מדכאים", וישנם "חלשים" ומדוכאים". חובה להחליש את החזקים ולחזק את החלשים גם אם אינם צודקים

שנית, האיסלאם הוא כוח גדול, רודף שלום, ודתו דת שלום. עדיפים "אחים מוסלמים" מתונים כבעלי ברית על פני רודנים נאמנים לארה"ב.

שלישית, "אובמה קר". אבטחת רפואה לכל אזרחי ארה"ב. אובמה הצליח במה שנשיאים אמריקאים רבים ניסו לפניו ולא הצליחו. להערכתי, חרף המגרעות שלה, זאת המורשת המוחשית היקרה ביותר לאובמה.

רביעית, מדיניות הגירה ליברלית וחתירה להעניק חנינה ל-12 מיליון איש שנולדו למהגרים בלתי חוקיים בארה"ב, ולהפכם לאזרחי ארה"ב. זה בער בעצמותיו ותקוותו היתה שהילארי תכניס לבית המשפט העליון שופטת כלבבו, ואז יוכל בית המשפט העליון להכשיר את החנינה, ולהוסיף למעשה מיליוני קולות למפלגה הדמוקראטית ולשנות עוד יותר את המאזן הדמוגראפי לרעת האדם הלבן.

חמישית, ארה"ב  אינה מובילה יותר את העולם, אינה רוצה בכך. היא יותר זורמת עם הצד ההיסטורי  "הנכון", מאשר מנסה להשפיע עליו ולעצבו.

הרוב שהשיג טראמפ מייצג את כל אותם פרטים וארגונים בחברה האמריקאית  שנקעה נפשם מתרבות "הפוליטיקלי קורקט" הכובלת, שרואים בזר סכנה לפרנסתם וזהותם. זאת, לדעתי הצבעת מחאה, המשקפת מגמה גלובלית. במובן זה נראה לי שתוצאות הבחירות הם בבחינת תחילתו של "אביב אמריקאי", על צדדיו הטובים והרעים. האם זה מביא סוף לעידן ה"פוליטיקלי קורקט?" – איני סבור כך. אבל הוא נתן לו מכה חזקה. האליטות של ה"פוליטיקלי קורקט" לא ירימו ידיים, ישיבו מלחמה, תהיה ריאקציה. לדעתי זהו התהליך.

והשאלה הכי מסקרנת במסגרת הזאת: מה יעשה אובמה ב-60 ימי השלטון שנותרו לו? בין השאר ישאיר "מורשת קטנטנה" שלילית לישראל בדמות החלטה במועצת הביטחון?

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת –

 היקיצה המרה

1. המהמרים

אימרה מקובלת בארה"ב היא: "אי אפשר להפסיד כאשר מהמרים על טיפשותו של הציבור האמריקאי." ה-8 בנובמבר 2016, הוא היום בו שורה ארוכה של איילי הון למדו על בשרם שאפשר, ועוד איך אפשר, להפסיד – ובגדול. 

 עם פתיחת הקלפיות ותחילת מניין הקולות, המגה-תורמים שהימרו על ניצחונה של הילארי קלינטון בבחירות מצאו את עצמם בפני שוקת שבורה.  בעיניים כלות הם ראו איך השקעות, בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, יורדות לטמיון, תהליך שקיבל תאוצה ככל שגדל מיספר הקולות שנספרו.  הבעיה איננה ההיבט הכלכלי – המגה-תורמים יכולים לספוג הפסדים בהיקפים כאלה בלי שזה ישפיע על מצבם שימשיך להיות איתן.  הבעיה היא יותר במישור הפסיכולוגי.  אלה אנשים שאינם רגילים להפסיד בהימורים.  הם אינם לוקחים סיכונים.  הם מהמרים רק על "סוסים בטוחים".  פספוס כזה הוא פגיעה קשה באגו.  בנוסף לפגיעה באגו ישנן הצפיות לתמורה, צפיות שנגוזו כעשן.  בארבע השנים הבאות בבית הלבן ישב אדם שאיננו חייב לתגמל אף אחד על הצלחתו.  אדם שיוכל לקבל החלטות בלי לחשוב מה יגידו בוול-סטריט ומה יכתבו עליו ב"ניו יורק טיימס".  

את התשובה לשאלה אם טראמפ הוא נשיא טוב או רע נדע רק בעוד ארבע שנים.  בכל מקרה, יותר גרוע מאובמה הוא לא יוכל להיות (זו למעשה משימה בלתי אפשרית).  בטווח הקצר טראמפ יכול לרשום לזכותו מספר הישגים – בראש ובראשונה מניעת השתלטות מערך השחיתות של משפחת קלינטון על הבית הלבן.  הישג לא פחות חשוב הוא פיצוץ בועת הפוליטיקלי קורקט (Political Correctness) שאוכלת כל חלקה טובה בחיים הציבוריים בארה"ב.  הישג נוסף הוא עצירת ההידרדרות במעמדה של ארה"ב.  ימים יגידו אם טראמפ יצליח להשיב לארה"ב את מעמדה כמעצמת על, אבל לפחות נבלמה הגלישה במדרון החלקלק (slippery slope), לה גרמה מדיניותו של אובמה. 

מערכת הבחירות לנשיאות של 2016 היתה היקרה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.  הילארי לבד הוציאה יותר ממיליארד דולר (בבחירות של 2012 שני המועמדים ביחד הגיעו בקושי לסכום הזה!) וזה לא כולל את התמיכה המאסיבית אותה היא קיבלה ללא תמורה מהתקשורת הממוסדת.  הוצאותיו של טראמפ מגיעות בקושי למחצית הסכום הזה שאת מרביתו הוא הוציא מכיסו.  הילארי לעומת זאת לא הוציאה אפילו אגורה שחוקה מכיסה.  המימון של מערכת הבחירות של הילארי היה בנוי על תורמים שרובם ככולם שייכים לאצולת הממון של ארה"ב.  המונח "תורמים" הוא מטעה, כי למעשה מדובר במשקיעים לכל דבר, אנשים המצפים לתמורה עבור השקעתם.  במבחן התמורה על השקעה (Return on Investment או ROI), השקעה במערכת הבחירות של הילארי היתה כישלון עסקי לעילא ולעילא.

לסיום הפרק, הערה בנושא הימורים ובחירות.  השמועות מספרות שבלאס וגאס לא מהמרים על בחירות.  זה לא חוק כתוב, אבל זו מסורת הנשמרת מאז הפיאסקו התחזיתי/סקירתי של מערכת הבחירות לנשיאות ב-1948 – העיתונים כבר יצאו עם כותרות "דיואי ניצח".  לא היה מזיק אם המהמרים/משקיעים של ימינו היו מאמצים את המסורת הזאת.    

2.  כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאִי אֶת הַבַּיּת הַלָּבָן, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹאִי.

כישלונה של הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ארה"ב מקנה משמעות חדשה למשפט "פסק דינו של הבוחר".  הילארי היתה המועמדת לנשיאות המושחתת ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.  אחרי שלושים שנה בפוליטיקה האמריקאית, ה"הישג" היחיד אותו היא הביאה למערכת הבחירות היה קופת שרצים המכילה שורה של עבירות פליליות שעל כל אחת מהן, אזרח מהשורה היה נידון לכמה שנים מאחורי סורג-ובריח. 

 ממשל אובמה, במסגרת מאבקו להבטיח את זכייתה של הילארי בבחירות, שבר את כל המוסכמות והתערב בצורה חסרת תקדים בהליכים המשפטיים על מנת למנוע את העמדתה לדין. וכך, במקום לתת ל-12 מושבעים לחרוץ את גורלה של הילארי בבית המשפט, הכדור נמסר לידי ציבור הבוחרים.  פסק הדין היה חד משמעי – guilty as charged (בתרגום חופשי – אשמה ועוד איך).  גזר-הדין, כפי שהוא מופיע בכותרת הפרק שהיא פרפראזה על מה שנאמר למשה רבנו בהגיעו לארץ כנען, היה חמור לא פחות.  כמאמר חז"ל – מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.  

3.   מדבר סקר תרחק

מערכת הבחירות של 2016 הייתה שעתם היפה של מגידי עתידות, יידעונים, איצטגנינים, מעלים-באוב, קוראים-בקפה ושורה ארוכה של עוסקים בפענוח צפונות העתיד.  השעה הזאת נמשכה למעלה משנה וחצי.  במשך שנה וחצי הם עסקו יומם וליל בהפקת ניחושים, תחזיות וסקרים.  מלאכת העתידנות איננה קלה כי זה לא פשוט להתנבא מדי שבוע, ולהעלות יומיום באוב דבר מה חדש (מתוך שיר "המכשפות" מאת נעמי שמר).  אפשר להבין את התסכול כאשר מאמץ ממושך כזה מסתיים במפח נפש וכל מה שנותר זה למצוא הסברים לפספוס. 

 תחזיות נכשלות מסיבה פשוטה – קשה לחזות, בייחוד את העתיד (מאמרות השפר של מאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה).  פעם אחר פעם, עתידנים שוכחים את האמת הזאת ומתייחסים לתחזיות שלהם כאל אמת שאין לערער עליה.  כדאי שהם יחשבו על כך בעתיד.  

4.   דוד וגוליית

מערכת הבחירות של טראמפ היתה מאבק של דוד מול גוליית במלוא מובן המילה.  היה פער עצום במשאבים כלכליים ובכוח אדם שהופעלו ע"י הילארי לעומת אלה של טראמפ.  טראמפ וקומץ תומכיו נאלצו לנהל מערכה בשלוש חזיתות – מול המפלגה הדמוקרטית, שהתייצבה כאיש אחד מאחורי הילארי, למרות שקופת השרצים שהיא נושאת לא הייתה בחזקת סוד; מול התקשורת, שלמעט חריגים בודדים, תפקדה כסניף של המפלגה הדמוקרטית; ומול המפלגה הרפובליקנית שרבים מתוכה לא השלימו עם מועמדותו של טראמפ והצהירו בריש גלי על העדפתם את הילארי.  למעשה היתה גם חזית רביעית – התמיכה האקטיבית של ממשל אובמה במועמדותה של הילארי.  זה טבעי שנשיא יתמוך במועמד של המפלגה שלו, אבל בעבר נשיאים סייגו את הפעילות הזאת ולא התנהגו כאילו הנשיא הוא של המפלגה השלטת בלבד ולא של כל האומה.

אין ספק שהצלחתו של טראמפ היא הישג חסר תקדים. אני חושב שהישגו של טראמפ איננו פחות מרשים מאשר זה של אובמה לפני שמונה שנים כשהיה הכושי הראשון שהגיע לבית הלבן. צריך להסיר את הכובע ולאחל לו הצלחה.

ד"ר ישראל בר-ניר, "כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה", מגזין המזרח התיכון, 9 בנובמבר 2016.

* * *

יהודה דרורי

1. כשטיפשות ושחצנות חוגגים...

בהקשר לניצחונו של טראמפ – הכי קל לי להגיד: "אמרתי לכם !" ניסיתי להסביר מעל אתר זה מספר פעמים בחודשים האחרונים שהסקרים משקרים בכוונה תחילה בעיקר בעיתונות הראשית בארה"ב, במגמה לקדם את הילרי קלינטון בעיני הציבור. כמו-כן, שהסקרים נערכים בדרך כלל באיזורים בהם גרים בוחרים דמוקרטים, ושמתעלמים מסקרים עצמאיים המראים את יתרונו של טראמפ, וכי כתבי העיתונות והטלוויזיה מתעלמים בשחצנות ליברלית טיפוסית ממצב הרוח הציבורי הירוד בארה"ב שלבטח ייתן אותותיו בבחירות. עוד יכתבו עבודות מחקר רבות בפקולטות למדעי המדינה בארה"ב שינסו להסביר מה קרה פה? איך זה קרה שאיזה מיליונר אקסצנטרי ובוטה החליט להיות נשיא ארה"ב וכנגד כל הסיכויים עשה זאת – ובגדול! הם יתרכזו  בו, יקראו לכך "מקריות חסרת מזל" במקום להבין מדוע באמת נבחר.

בשנים האחרונות אני מנחה מספר "פרלמנטים" לגיל הזהב. יש לי ניסיון של 15 שנה בארה"ב, הן כסטודנט והן כשליח המדינה – מותר לי לומר למאזיניי, שארצות הברית הינה 50 מדינות שונות בהחלט זו מזו ובכלל לא ניתן לבצע סקר ארצי כלשהו. יותר מכך, לכל מדינה בעיות משלה ואין אדם אחד יכול להושיע את הבעיות בכל 50 המדינות. ובכל זאת כיצד בחרו רוב האמריקאים ברוב המדינות, בדונלד טראמפ , זה החסר כל ניסיון אירגוני-פוליטי, ביטחוני, כלכלי או בינלאומי?

התשובה: הם הצביעו הצבעת מחאה נגד הממסד הקיים!

הילרי קלינטון סימלה את המימסד שתחת שלטונו של הנשיא אובמה, ארה"ב ירדה בחשיבותה בעולם למקום שני אחרי פוטין, למדינה שלמרות שניסתה ללכת לקראת האיסלם, האיסלם המשיך לזלזל ולפגוע בה, למדינה בה כבר 2 עשורים לא הוקמו מפעלים להעסקת מובטלים, למדינה שמאות אלפי מהגרים לא חוקיים הגיעו אליה מידי שנה והכבידו על כלכלתה וביטחון אזרחיה, מדינה שסועה שאזרחיה חסרי ביטחון כלכלי, מדינה שאינה מספקת לאזרחיה שירותי בריאות סבירים.

ואפילו יותר מכך, האלמנט העיקרי שהניע את הבוחר האמריקאי הממוצע (ה"לבן")  להטיל  בקלפי פתק מחאה, משום שהוא עמד על כך שה"רוב" שלו מצטמצם, ועכשיו הוא רק קצת יותר מ-60% מהאוכלוסייה! האמריקאי הממוצע מרגיש ש"גונבים לו את אמריקה" – זו החזקה, הבוטחת והפורחת כלכלית... לא עוד! אמרו, ושמו פתק לטראמפ, אולי הישועה תבוא ממנו ולא מאשת המימסד זקנה הנושאת על גבה "קופת שרצים" ביטחוניים והחשודה במחלות המקננות בה.

אני מניח שהחוקרים את האירועים שהובילו לבחירת טראמפ, יתעלמו מהעובדה שהשמאל הליברלי בתקשורת בארה"ב (וגם בארצנו!) היה כל כך טיפש עד שלא הבין את הלכי הרוח של הבוחרים, ובשחצנותם האינטלקטואלית הכול-כך מוכרת, "לא ראו אותו ממטר"  וביטלו את קיומו של טראמפ כאפיזודה חולפת בעוד הם בטוחים שהנשיאות ניתנת ליקירתם הילרי קלינטון על מגש של כסף...

אז אני אומר: הוי כמה שהם טעו וכמה שזה טוב ומגיע להם כיום להיכנס לדפרסיה אידיאולוגית הכרחית.

2. רצח רבין לבטח – לא פוליטי!

רצח יצחק רבין היה ללא  ספק רצח  דתי, הוא בוצע על-ידי  קנאי דתי ולא  בידי  שליח פוליטי (ומסיבה דתית..). שום מפלגה פוליטית לא היתה מעורבת ורק השמאל הישראלי ניצל את הרצח המתועב הזה כקרדום לחפור בו, כנשק נגד הימין בכלל ונגד נתניהו בפרט.

רבין גם לא היה איש שמאל, וזכור לכל כי סירב להצטרף עם פירוק הפלמ"ח לקבוצת מפקדי הפלמ"ח השמאלנים  ש"ערקו" מצה"ל.

כיום מנסים הנבלים למיניהם בשמאל המפה הפוליטית לקחת חסות על רבין כמנהיג שמאל וליצור מצג שיקרי לציבור לגבי אישיותו בעוד הם הופכים בנבזותם את ביבי כרוצח רבין....

3. נתניהו ענה כהלכה לאילנה דיין

אף שיש לי אישית בקורת נגד ראש הממשלה ונגד רעייתו בנושאים מסויימים, מצאתי את כתבתה של אילנה דיין ב"עובדה" כרכלנית, מרושעת וחד צדדית בצורה המבישה כל עיתונאי המכבד את עצמו.

תגובתו של נתניהו זיהתה את אילנה דיין לבטח כשייכת לשמאל הקיצוני, לזיבורית שבעם, למשתפי הפעולה עם הפלסטינים. כמובן שאין לה תשובה לעובדות שהוצגו אודותיה שהביא ראש הממשלה בתשובתו וזה אומר לנו הכול...

אז אל תסתמו את פיה, יש לנו דמוקרטיה, וחלק חשוב ממנה הוא פשוט להתעלם מעיתונאים כמוה ולעבור לערוץ שבו היא לא מופיעה...

* * *

אורי הייטנר

1. בעד הנגד

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של אחרי מערכת הבחירות, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון היתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכול, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני רוב הציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המיסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית היתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונות בממסד גורם לו להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת היתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות: בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אולם מרגע שהוא נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

יש לקוות שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. יש לקוות שגישה זו היא סימן לבאות.

2. צרור הערות 9.11.16

* הפתיל של טראמפ – בבוקר שלמחרת בחירות בישראל, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של ראש הממשלה הנבחר, גם אם התנגדתי לו. הסיבה לכך, היא שמי שנבחר, הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלי. הצלחתו היא הצלחת מדינת ישראל.

ארה"ב אינה מדינתי. אבל כאזרח העולם החופשי וכאזרח בעלת הברית הקרובה של ארה"ב, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של טראמפ כנשיא ארה"ב, על אף סלידתי ממנו.

אולם כדי שהוא יצליח כנשיא, עליו לבצע הרבה יותר מניתוח להארכת הפתיל. עליו לעבור שינוי דרסטי לעומת דמותו כמועמד לנשיאות – עליו להמיר כל מה שאפיין אותו: הדמגוגיה, הפופוליזם, הגזענות, המיזוגינות, הפראות, הביריונות, גסות הרוח, השקרנות; את כל אלה עליו להמיר באחריות.

האם הוא יעמוד במבחן? הלוואי.

עם זאת, יש לומר את האמת – העם האמריקאי בחר בטראמפ המועמד, עם כל המאפיינים שציינתי.

* הפרחים לאובמה – טראמפ צריך להודות לאובמה על ניצחונו המפתיע. מדיניותו הקיצונית של אובמה יצרה את הריאקציה שגרמה לתופעת טראמפ והפכה אותו לנשיא ארה"ב.

* ללא משוא פנים – עד לפני שבוע וחצי טענו טראמפ ואנשיו שה-FBI מוטה לטובת קלינטון ומסייע לה, ולכן סגר את החקירה בעניינה. לפני שבוע וחצי, כשראש ה-FBI קומי הודיע על פתיחת חקירה חדשה נגד קלינטון, האשימו קלינטון ואנשיה את ה-FBI בהטיה לטובת טראמפ. ולאחר שה-FBI הודיע שלא נמצא דבר בחקירה, שוב האשימו אותו טראמפ ואנשיו בהטייה.

מה שמעיד על קומי, שהוא פעל באובייקטיביות, על פי שיקול דעת מקצועי, ללא משוא פנים.

ייתכן שהוא שגה בהחלטה זו או אחרת, אך לכל תאוריות הקונספירציה, משני צדי המתרס, לא היה על מה להתבסס.

* השמאלימין הרדיקלי – למחרת עצרת הזיכרון לרבין, הופצה ברשתות תמונה של אורי אבנרי בעצרת, ובידיו כרזת תועבה מזעזעת: תמונה של חיילי צה"ל והכתובת "רוצחים במדים,"

מעבר לזעזוע מעצם הכרזה הנוראית, הזדעזעתי מכך שהיא הונפה בעצרת לזכר רבין, שכה סלד מהבזויים האלה, עד יומו האחרון.

פירסמתי בפייסבוק פוסט בזו הלשון:

"בתמונה מעצרת הזיכרון לרבין, נראה אורי אבנרי מניף שלט שעליו נכתב, בהתייחס לחיילי צה"ל: 'רוצחים במדים'.

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת טקס חלוקת פרסי ישראל 1993, כיוון שסירב ללחוץ את ידיו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות וכיוון שגידף את צה"ל וכינה אותו 'צבא יהודו-נאצי'. בתגובה ויתר ליבוביץ' על הפרס.

לשאת כרזת תועבה כזאת בעצרת לזכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית".

מתברר שנפלתי קורבן לעלילה וספין של בני דמותם של אנשי השמאל הרדיקלי – אנשי הימין הרדיקלי. הם לקחו תמונה ישנה, מהפגנה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, והפיצו אותה במזיד, כאילו היא לקוחה מהעצרת לזכר רבין. אני בטוח שלפחות 99% ממשתתפי העצרת סולדים מן הכרזה ומתוכנה, ומעלילי העלילה בצעו את הספין כדי להכפיש. להדביק תמונה של כרזת תועבה כזאת על עצרת לזכרו של רבין, כדי להכפיש את משתתפיה ובעצם גם את זכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית.

חוק הרדיקלים השלובים – השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי מפרנסים זה את זה, נבנים זה מזה, מלבים זה את השריפות שזה מצית, ויחד עושים הכול כדי להרוס את החברה הישראלית.

* ייצוג למטומטמים – דוד ביטן מתחרה עם עצמו על תואר הח"כ הטיפש – ותמיד מפסיד. השטות האחרונה: "רצח רבין לא היה רצח פוליטי." (אגב, זה בסדר, בדמוקרטיה ייצוגית ראוי שיהיה ייצוג בכנסת גם למטומטמים).

* שכתוב ההיסטריה – "רצח רבין לא היה רצח פוליטי" אמר ח"כ ביטן, והתגובות האוטומטיות היו: "הסתה", "שכתוב ההיסטוריה".

ותרגיעו! זו לא הסתה ולא שכתוב ההיסטוריה, וההיסטריה מלאכותית. בסך הכל מדובר בדבר הבל של אדם שמה שנמצא בין כתפיו אינו הצד החזק שלו.

מה הוא אמר? המשפט הראשון היה שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. המשפט השני היה שרבין נרצח בידי אדם שרצה לעצור תהליך. מהו רצח של פוליטיקאי שרצה לעצור תהליך פוליטי? רצח פוליטי. כלומר, למעשה ביטן אמר על הרצח שהוא היה רצח פוליטי. אז למה הוא אמר שזה לא היה רצח פוליטי? התשובה לכך נמצאת במשפט השלישי. הוא אמר שפוליטיקאים לא היו מעורבים ברצח. כלומר, הוא פשוט לא מבין. הוא חושב שרצח פוליטי, הוא רצח שמבוצע בידי ח"כ. להבנתו, רצח רבין היה רצח סטודנטיאלי, כי הוא נרצח בידי סטודנט.

בקיצור זה בדיוק מסוג המקרים עליהם נכון לומר: זו לא סדום, זאת חלם.

ביטן מסוכן בתפקידו כנער השליחויות של נתניהו, כמו בפרשת השידור הציבורי. נתניהו יודע למה הוא בוחר דווקא בו כנער שליחויות. הוא לא שואל שאלות. הוא לא ממש מבין מה הוא עושה, ולכן הוא יבצע כל מה שנתניהו יורה לו, עד שנתניהו יסיים את השימוש בו ויזרוק גם אותו.

בדבריו על רצח רבין הוא לא היה שליח של נתניהו. כמובן שנתניהו אינו חושב כך, ואני בטוח שנתניהו ספק את ראשו בכפיו כששמע את השטות.

במקרה הזה, צריך פשוט להניד ראש בחמלה.

* להגביל את אורך הכהונה – עד לאחרונה התנגדתי להצעות להגביל את משך כהונת ראש הממשלה. חשבתי, שבדמוקרטיה ראוי לתת לעם לבחור – אם הוא רוצה לבחור אדם אחד כל חייו, זכותו. התנהלותו של נתניהו בקדנציה הנוכחית שיכנעה אותי לתמוך בהגבלת קדנציות. מנהיג היושב זמן רב מדי בתפקידו, מתחיל להאמין באמת ובתמים ב"המדינה זה אני", מתחיל להאמין באמת שביקורת עליו היא פגיעה במדינה, מאבד את הרסן ואת הגבולות. ומה שחמור יותר – גם רבים מחסידיו מתחילים לחשוב כך. במנהיגות מוגבלת בקדנציות, המנהיג לא ידחק החוצה את כל הטובים והמוכשרים במפלגתו, כיוון שיראה בהם איום, כפי שנהג ונוהג נתניהו, אלא יטפח אותם כממשיכי הדרך.

* אחרון הטוקבקיסטים – נער השליחויות של נתניהו, דוד ביטן, איים בפרסום תכתובות ש"אנשיו" דלו מהפייסבוק של אנשי תאגיד השידור הציבורי. אגודת העיתונאים טענה שציטוט מן הפייסבוק הוא פגיעה בפרטיות. בתגובה הזכיר ביטן את הציטוטים שנדלו מן הפייסבוק של רן ברץ ואחרים.

צודק. אכן, הפייסבוק הוא מדיה גלויה ולכן לגאלי לצטט ממנו. אבל לא לגיטימי לרדוף עיתונאים בצורה מקארתיסטית, בניסיון לאלף אותם להיות צייתנים לראש הממשלה. המכתב המקארתיסטי של אחרון הטוקבקיסטים, ראש הממשלה ושר התקשורת, שהתגולל על אילנה דיין, במקום תגובה עניינית לתחקיר החשוב על האופן המבהיל של ניהול המדינה בידי משפחתו, הוא דוגמה לחזיון העוועים הפוקד אותנו. הצרה היא שגדודי חסידיו השוטים של הטוקבקיסט הנ"ל, התייחסו לטוקבק המקארתיסטי כאל אמת שנאמרה מפי הגבורה, ואל כל התחקיר, שכל המרואיינים בו אינם חשודים כאנשי "שמאל" והם מכירים מקרוב את המציאות שתיארו, כאל "תעמולה ססססססמולנית".

* ללא תודעה אזרחית – מכתבו המבהיל והמקארתיסטי של נתניהו, שהתגולל על אילנה דיין, אמור להדאיג את אזרחי ישראל יותר מכל העדויות, המדאיגות כשלעצמן, על התנהלותו, כפי שעלו בתחקיר "עובדה". המכתב אמור להדאיג אזרחים אמתיים, בעלי תודעה אזרחית, ובראש ובראשונה את בוחרי נתניהו, כיוון שלמיטב הכרתי המבקרים העיקריים של נבחר ציבור, אמורים להיות בוחריו הישירים. אולם למרבה הצער, רבים מן המצביעים אינם בעלי תודעה אזרחית ואינם רואים בנבחריהם את משרתי הציבור, אלא את שליטיו. וכך, שעה שהמכתב הוקרא, הוא רק טען אותם במטעני השנאה וההסתה שנתניהו, בציניות מקפיאת דם, ניסה לטעון אותם.

* הכל ממוחזר – בראיון עם דימיטרי מדוודב, ראש ממשלת רוסיה, בערוץ השני במוצ"ש, שאלה אותו יונת לוי על ההצבעה של רוסיה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו. הוא השיב שבוודאי שרוסיה מכירה בקשר המיוחד של העם היהודי לירושלים, לכותל המערבי ולהר הבית. היא הקשתה: אם כך, למה הצבעתם בעד? תשובתו הייתה מדהימה: "סתם מנפחים את ההצבעה הזאת. זאת כבר הפעם העשירית שהיא מתקבלת." וכשהיא הקשתה שוב, הוא שוב אמר שזאת הפעם העשירית שהיא מתקבלת...

וזה מזכיר לי את חסידי נתניהו שטוענים להגנתו: "אין שום דבר חדש בתחקיר 'עובדה'. הכול כבר התפרסם בעבר..."

* רדיפה דו-כיוונית – אילנה דיין עומדת במתקפה דו כיוונית. מאז תחקירה על "תעאיוש" ועזרא נאווי, היא נרדפת באלימות מילולית נוראית בידי ה"שמאל" הרדיקלי בראשות דבוקת שוקן. וכעת היא נרדפת בידי ראש הממשלה.

ברור שרדיפה של עיתונאי שביצע את חובתו המקצועית והדמוקרטית וחשף התנהלות חמורה במשרד רוה"מ, בידי ראש הממשלה, חמורה יותר. אבל הרדיפה מצד ה"שמאל" הרדיקלי עלולה להזיק יותר. אדם קרוב אצל המיליה שלו. במיליה שלה, פשקוויל הנאצה של נתניהו לא יזיק לה, להיפך. אולם הרדיפה של "הארץ" היא רדיפה בתוך המיליה, ולכן היא הרבה יותר מאיימת. אין מצב שדיין תהסס להמשיך לפרסם תחקירים על השלטון בעקבות הפשקוויל של נתניהו, אך בהחלט יתכן שהיא, ואם לא היא – עיתונאים בעלי מעמד פחות איתן, יחששו לבצע תחקירים שיחשפו את זוועות השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי.

* החוקרת הרעה – "הארץ" אוהב להציג את עצמו כעיתון נשכני. הוא באמת כזה? תלוי. לפעמים הוא רוטוויילר, לעתים הוא חתלתולת מחמד. כך, למשל, בראיון של גדעון לוי עם אחד הגרועים במטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס, לא מכבר. ראיון? זה היה יותר התוועדות של חסיד שוטה עם הדום רגלי אדמו"רו. תשכחו משאלות עיתונאיות.

ואילו במוסף "הארץ" האחרון, הופיע ראיון עם אילנה דיין. ראיון? חקירת שב"כ. אילנה דיין חטאה חטא נורא ואיום, כאשר בתכנית "עובדה" חשפה פעילות של פעיל "זכויות אדם", עזרא נאווי, שפעל להסגרת ערבי שעבר על החוק האנטישמי האוסר מכירת קרקעות ליהודים, לידי הרשות, שם הוא צפוי להוצאה להורג בעינויים קשים. החשיפה הזאת היא חטא בלתי נסלח, ומאז היא מסומנת כבוגדת וכאויבת בידי דבוקת שוקן. אמינותה המקצועית מקועקעת, התחקיר הוצג כקונספירציה, ונכתב עליה שהיא איבדה את המצפון. עיתונות נשכנית? דבוקת שוקן רדפה אחריה כלהקת כלבים מוכי כלבת.

בחקירתה, התעללה בה החוקרת רווית הכט שסנטה בה שוב ושוב על התחקיר האכזרי ובכלל על כך שאינה עושה עבודה עיתונאית אמיתית כיוון שהיא "נוטה לאיזון".

האמת היא, שבחקירה כזאת מה שחשוב באמת אינו התשובות האפולוגטיות של הנחקרת, אלא השאלות של החוקרת. ובכל זאת אציג תשובה של הנחקרת, המעידה לא רק על השאלה של החוקרת, אלא על תפיסת העולם של "הארץ". "אני לא שוכחת שבתוך בית החולים הזה שכב מחבל שרצח זוג הורים לעיני ארבעת ילדיהם." זאת תשובתה ל"שאלה", כלומר לנזיפה של הכט בדיין על כתבה ששיחזרה באור חיובי פשיטה של הימ"מ על בית חולים פלשתינאי. המדהים הוא, שהחוקרת עיוורת לחלוטין לעובדה זו. מבחינתה, אין מחבל, אין זוג הורים, אין ארבעה ילדים. מבחינתה יש פשיטה של ימ"מ על בית חולים.

וזאת תמצית תפיסת העיתונות השוקניסטית. 

* מצדיקת האנטישמיות – שמואל רוזנר הוא אינטלקטואל אמיתי. הוא עיתונאי, חוקר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר", ובעל טור בעיתונים "ניו יורק טיימס", "ג'ואיש ג'ורנל" ו"מעריב". בעבר, הוא היה עורך החדשות ב"הארץ". היה זה בתקופה ש"הארץ" היה עיתון שביטא את הצד היוני בקשת הציונית. ב"הארץ" של היום, עם ההגמוניה הברורה של דבוקת שוקן, הוא לא היה מוצא את מקומו.

לאחרונה יצא ספרו של רוזנר: "היהודים: 7 שאלות נפוצות". כיוון שלא קראתי את הספר, איני יכול להעיד עליו. אולם קראתי את הביקורת שכתבה עליו קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן, שבה היא קטלה אותו. היא לא קטלה אותו על איכותו הספרותית או המחקרית, אלא על מסריו האידיאולוגיים.

בראשית מאמרה היא ציטטה את נקודת המוצא של הספר: "ייחודו של העם היהודי הוא בכך שהוא מתקדם מפריצת דרך לשבר, ומחורבן לתקומה. כל טלטלה משנה אותו, מחוללת תפנית, לעיתים מהפכה, בתרבותו הדתית והמדינית. אבל אפילו המהפכות לא קוטעות את הרצף."

ציטוט זה בהחלט מושך אותי לקרוא את הספר (בנוסף להערכתי את רוזנר ואת איכות כתיבתו והעניין שלי בנושא הספר).

לנדסמן מגדירה את הספר "התגייסות אינטלקטואלית לפרוייקט שכתוב ההיסטוריה של הימין היהודי." איני אוהב את ההגדרות של "שמאל" ו"ימין", אולם אם לא חל מהפך חד בדעותיו של רוזנר, הוא בהחלט אינו שייך למשבצת המקובלת כ"ימין". אבל הכול יחסי. בעיני דבוקת שוקן, כל מה שמדיף ריח ציונות, הוא "ימני", רחמנא לצלן. ואיך יוגדר מי שכותב: "הקמתה הפלאית של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל – לראשונה מאז ממלכת בית חשמונאי"?

ועל מה יוצא עיקר קצפה של לנדסמן? אחד הנושאים שבהם עוסק רוזנר הוא האנטישמיות. ומתברר שבטיפולו באנטישמיות, הוא מעז לא להסביר שהסיבה לאנטישמיות היא... "אקיבוש". חוצפה! "חוצפה" אמרתי? לא, "חוצפה" ציטטתי. כן, הימנעותו של רוזנר מלהצדיק את האנטישמית כתגובה ל"אקיבוש" מוגדרת בפיה בפשקוויל במילה: "חוצפה". "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסתפק ב'עצם נוכחותה' ו'עצם קיומה' כהסברים לשנאת ישראל, בלי לומר מילה על התנהגותה ואופיה של ישראל."

הנה עוד כמה פנינים מן הפשקוויל: "יש בזה מעשה רמייה... חוסר כנות המתחפש לכנות... איך ייתכן שהביקורת האקטואלית על מדינת היהודים זה כמעט 50 שנה – היותה כובשת בכוח של עם אחר – הושמטה מחשבון הנפש? ... האם לא פשוט יותר לשאול על חלקם של היהודים בשנאה המופנית אליהם כיום? רונזר התמודד עם השאלה באותה כנות שבה מועמד למשרה המתבקש לענות לשאלה 'מה המגרעות שלך?' בראיון עבודה עונה: 'פרפקציוניזם'. ... השמטת הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור א.ה.] תמוהה במיוחד... הכול מגויס להכחשת מצבם האמיתי של היהודים כיום: היותם שקועים בכיבוש..."

בקיצור, בעיניה של ה"מבקרת" הספר לא שווה כלום, כי הוא לא מעביר את המסר "הנכון" היחיד – האנטישמיות מוצדקת בגלל אקיבוש.

ואם זו אינה אוטו-אנטישמיות – אוטו-אנטישמיות מהי?

* ההיגיון הלנדסמני – על פי ההיגיון של הצדקת האנטישמיות ב"התנהגותה ואופייה" של ישראל, ניתן לכתוב את המשפט הבא: "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסביר את האונס, בלי לומר מילה על כך שהנאנסת לבשה מיני."

* זכויות הילדים – אבו מאזן גינה את החלטת בית המשפט הישראלי לגזור 12 שנות מאסר למחבל בן ה-14 על שני ניסיונות רצח. מכחיש השואה, שהוא גם מכחיש טרור, האשים את ישראל בהפרת האמנות לשמירה על זכויות הילדים.

ילדים... מעניין שהילד הזה מספיק גדול כדי לרצוח אבל לא מספיק גדול כדי להיענש.

* והארץ הייתה תוהו ובוהו – צפיתי בהנאה רבה בפרק הראשון, המעשיר, המחכים והנפלא, של הסדרה "והארץ היתה תוהו ובוהו" – סדרת התעודה על תולדות ארץ ישראל, ואני מצפה בדריכות ליום א' הבא, לפרק השני. איפה? בערוץ הראשון. כן, יש דבר כזה.

רק השידור הציבורי יוצר איכות כזאת, בתוך הבלי הריאליטי, תחרויות הבישול ופולחן הרייטינג למינהו. ואם כך כשמדובר בשידור ציבורי דל במשאבים ותחת איום – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בשידור ציבורי חזק ורב משאבים.

שידור ציבורי איכותי חייב להיות עצמאי ובלתי תלוי. זה האינטרס הציבורי. נגד זה נלחם שר התקשורת.

* אחת הטעויות וההטיות הגדולות – בעת לימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית (גם הלימודים עצמם הם כבר היסטוריה, חלפו מאז כ-25 שנים), ניהלתי ויכוח מתמשך עם מוריי בסוגיית הלאומיות. לא קיבלתי את גישתם המודרניסטית, הרואה בלאומיות תופעה מודרנית מאוחרת, מהונדסת ופוליטית ועמדתי על דעתי שהלאומיות היא תופעה עתיקת יומין, שרווחה בעת העתיקה ובימי הביניים, שפושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לטכנולוגיות המשתנות ושינויים חברתיים כמו התפתחות השכלת ההמונים ועוד, אך מהותה נותרה כשהיתה. הדבר נכון בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של עמים אחרים. יש לציין, שאותם מורים היו מודרניסטיים, רחוקים מאוד מאופנות הפוסט מודרניזם, פוסט לאומיות ופוסט ציונות ושאר רעות חולות, כלומר לא היתה זו מחלוקת עם מי ששללו את הלאומיות, אלא עם מי שראו בה תופעה חיובית. 

במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסמה מסה היסטורית מרתקת של פרופ' עזר גת, היסטוריון צבאי ואיש מדע המדינה, לשעבר ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א, תחת הכותרת "האם הלאומיות מומצאת?" שבה הוא מתעמת עם אותה גישה מודרניסטית. במאמרו הוא מוכיח את עתיקותן של הלאומיות ושל מדינת הלאום, הן באירופה ובוודאי באסיה, בעת העתיקה ובימי הביניים. את התאוריה על כך שהלאומיות היא תופעה מודרנית הוא הציג כתאוריה של מעבדה המנותקת מן העובדות ההיסטוריות.

הנה כמה ציטוטים מן המאמר: "כמובן שהמדינה מצידה חיזקה מאוד את ההומוגניות האתנית בתחומה. האתניות עיצבה את המדינה והמדינה עיצבה את האתניות בתהליך הדדי חוזר. שני קווי הסיבתיות הללו מלמדים עד כמה האתניות תמיד היתה פוליטית באופן עמוק. מדוע ניסתה המדינה למזג ולהאחיד את האוכלוסייה בתחומה – כל כמה שהדבר היה אפשרי ומעשי – אם לא עקב העובדה שתחושה של זהות משותפת חיזקה לאין שיעור את נאמנות העם, האצילה לגיטימיות של השליטים וסייעה לשמר את שלמותה ועצמאותה של המדינה?

בניגוד להשקפה האופנתית, בניין מדינה במרחב אתני קיים היה לאין שיעור קל יותר מאשר בניין אומה מיסודות הנטולים תפישה עצמית של קירבה ותרבות משותפים.

"... לאחר כל הערעור הנחוץ של המיתוסים הלאומיים, נשארת בעינה העובדה שהרוב המכריע של העמים והאומות האירופיים הציגו עמידות מרשימה שהולכת אחורה עד לראשית התגבשותן של חברות מדינה בימי הביניים, על בסיס ישויות אתניות בנות הזמן.

"מיתוסים רווחים בשיח הלאומי וטיפוסיים לו, אבל לא פחות מהם משגשגים מיתוסים מודרניסטיים נגדיים. קהילות מדומיינות אין משמעותן מומצאות, ומה שקרוי מסורת מומצאת אינו בהכרח חסר בסיס היסטורי לחלוטין. הסיסמאות האופנתיות שנהפכו לדומיננטיות במדעי החברה מעמעמות את העובדה שתופעות חברתיות נוטות להיות הן מושרשות עמוק בנטיות אנושיות טבעיות והן מובנות חברתית. אין כל סתירה בין השתיים.

"... הרעיון שמושג האומה היה בלתי ידוע, בלתי חשוב, או נטול משמעות פוליטית בעולם הטרום מודרני, הוא אחת הטעויות וההטיות הגדולות ביותר של התיאוריה החברתית המודרנית."

כאמור, עיקר מאמרו של גת היה דוגמאות והוכחות היסטוריות לטענתו.

* היהדות על פי דרעי – "הרפורמים מביאים חורבן על היהדות" – זאת תמצית תשפוכת הבורות והשנאה בנאום של אריה דרעי בכנסת. מעניין מהי היהדות שלו. מה, למשל, הוא חושב, כאשר הוא קורא בהפטרה שלפני תשעה באב את הפסוק: " שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים"?

[אהוד: הוא חשוב שמדובר רק ב"אשכנזים" כמו אולמרט ולא ב"ספרדים" יושבי כלא מעשיהו כמוהו].

* המים נוזלים – זמן רב ציפיתי לצאת הביוגרפיה של מאיר אריאל, מאת ניסים קלדרון. רק שמעתי שהספר יצא, ולמחרת מיהרתי להתייצב ב"סטימצקי" ולרכוש אותו.

עוד טרם התחלתי לקרוא אותו. בינתיים קראתי את הראיון עם ניסים קלדרון ב"ידיעות אחרונות". הוא סיפר שם על התנגדותו של מאיר אריאל לכיבוש, וכהוכחה ציין שהוא פלט בלעג "בהיאחזות הנח"ל מלכישוע."

מה שקלדרון כנראה אינו יודע, הוא שמלכישוע אינה מעבר לקו הירוק. היא על הגלבוע, בצידו הישראלי של מה שהיה הקו הירוק, שייכת למועצה האזורית עמק המעיינות (לשעבר מועצה אזורית עמק בית שאן).

הציטוט לקוח משירו של אריאל "דאווין של שיר מחאה", שהוא לעג לטרנדים של מחאה, של מי שמוחים כי צריך, ולא ממש מבינים על מה הם מוחים ובוודאי אינם מזדהים באמת עם מחאתם הבלתי אותנטית בעליל. ולכן הוא מדמה את שירי המחאה שלהם, למה שמורידים המים היורדים בשירותים.

* ביד הלשון: אחרי רבים להטות – אנו בשבוע של בחירות. אמנם לא בישראל, אך לא זכורות לי בחירות בארה"ב, שעוררו בישראל עניין וויכוחים כמו אלו; כמעט כאילו היו אלו בחירות בישראל.

במקורותינו נאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת," כביטוי למהות הדמוקרטית ביהדות, ולכך שהקדמנו בדורות רבים את הדמוקרטיה המערבית, ביסודות דמוקרטיים במקורותינו.

זה נכון, אבל מקורו של הביטוי דווקא מזהיר מפני אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת ושולל את ההטייה אחרי הרבים.

כך נאמר בפסוק המקורי שבו מופיע צירוף המילים, שמות כ"ג, ב': "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."

הפסוק מדבר על האפשרות שהרוב יוביל דווקא לדרך רעה, ומזהיר מפני היסחפות אחרי הדרך הזאת ואחרי הרוב, בכל מקרה. הוא גם מזהיר מפני הנטייה לאמץ את עמדת הרוב, ולא לדבוק בעמדה האמיתית, האינדיבידואלית של האדם. זו אזהרה מפני פופוליזם ומפני התקרנפות.

אז איך הפך הביטוי אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת למותג חיובי, דמוקרטי?

חז"ל היו אמני הוצאת דברים מהקשרם. זאת תרבות המדרש במלוא הדרה. כיוון שאין בתורה מילה מיותרת או חסרה, אך בידינו לפרש את התורה בדרכים שונות, חז"ל לא ראו בעייה באימוץ חלק מפסוק, ולפרש אותו כפשוטו, גם אם הקשרו הרחב אומר ההיפך.

נכון, הפסוק מזהיר אותנו "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים... לְהַטֹּת," אך אם בתוך הפסוק מופיע הצירוף "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת," אפשר להתייחס אליו כעומד בפני עצמו, כאילו זה היה הציווי. ועל פי הציווי הזה, הם קבעו דרך דמוקרטית לקבלת החלטות – על פי דעת הרוב.

המסר המרכזי של הסיפור התלמודי הנפלא על תנורו של עכנאי, מתוך מסכת בבא מציעא, הוא "לא בשמיים היא," במובן שמרגע שניתנה לנו התורה, השמיים אינם מתערבים יותר, וזכות הפרשנות והפסיקה היא של בני אדם, חכמי התקופה, על פי הבנתם. מסר המשנֶה של הסיפור הוא כיצד מקבלים החכמים את הכרעותיהם: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא.

מאי "לא בשמים היא"? – אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני.

אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת."

ומן הראוי שאנו נאמץ את הפסוק הן ברוח המקרא והן ברוח התלמוד. ברוח התלמוד – בקבלה והפנמה של השיטה הדמוקרטית, של כיבוד הכרעת הרוב. ברוח התורה – כאזהרה מפני פופוליזם.

ודומה שהאזהרה הזאת תקפה מאוד בבחירות הנוכחיות בארה"ב.

3. בהשראת סבתא מסעודה

סיפור חסידי ידוע מספר על האחים האדמו"רים, רבי אלימלך ורבי זושא, שהיו מרגישים את קדושת השבת במהלך כל השבת, ובייחוד בשעה שישבו בסעודת השבת עם תלמידיהם ואמרו בפניהם דברי תורה.

פעם אחת, כשנפגשו השניים, אמר רבי אלימלך לאחיו: "אחי, אימה תוקפת אותי לעיתים, שמא הרגשָׁתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית, אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את ה' איננה עבודה אמיתית."

הסכים איתו אחיו, רבי זושא, והציע שעל מנת לבדוק את הנושא לעומקו, יערוך כל אחד ביום חול סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ויאמר בה לפני תלמידיו דברי תורה. והיה – אם במהלך הסעודה ירגיש את קדושת השבת, סימן שכל הרגשותיו הן דמיונות, אך אם לא ירגיש כלום – הרי זו ההוכחה שהרגשת השבת שלו היא הרגשה אמתית.

ביצעו שני האחים את החלטתם. באחד מימות החול, לבשו את בגדי השבת, ערכו סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ואמרו דברי תורה בפני תלמידיהם. והנה, מיד כשלבשו בגדי שבת, בא לליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבת.

כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: "אם כך הדבר, מה נעשה?"

הלכו השניים לרבם המגיד ממעזריטש לספר לו את סיפורם ואת תחושותיהם. אמר להם הרב המגיד:

"אם לבשתם מלבושי שבת, בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן יש בכוחם של מלבושי השבת להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. לפיכך, אינכם צריכים לחשוש כלל."

זכיתי לחוש את התחושה הזאת בשבוע שעבר, כאשר קיבלתי את השבת ביום שלישי. ביום שלישי התארח קובי אוז באולם הספורט בקצרין במופע החדש שלו: "סולם יעקב". מופע זה, העוסק בשבת המלכה, דרך שירים, סיפורים, הגיגים ומחשבות, מכניס את הצופה בו לאווירת השבת, "אפילו אם יוצא יום שלישי," כמאמר "הגשש החיוור".

היה זה קובי אוז במיטבו. את קובי אוז אני אוהב בכל מצב צבירה: כזמר, כמלחין, כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכמפיק. את קובי אוז של "טיפקס" (ואני ממליץ בחום על תקליטם החדש), קובי אוז של שיריו האישיים האינטימיים ב"דמעות וים", קובי אוז של גרסאות הכיסוי בעיבוד מזרחי לשירי אריק איינשטיין, אך מעל הכול אני אוהב את קובי אוז של "מזמורי נבוכים". זהו קובי אוז הפועל לתיקון עולם, לתיקון החברה הישראלית, באמצעות החיבור בין הישראלי והיהודי, בין מקורות ישראל לבין התרבות המודרנית, בין תרבות יהדות המזרח לבין התרבות המערבית. המופע "סולם יעקב" הוא התפתחות של "מזמורי נבוכים".

במופע הזה עוסק קובי בשבת. אין תופעה יהודית מזוקקת יותר מהשבת. אך השבת – פנים רבות לה. יש דרכים שונות לחוות את השבת, כפי שיש דרכים רבות להיות יהודי – ובלבד שאין היא סתם יום ז' בשבוע, אלא אנו מעניקים לה משמעות.

קובי מספר בדרכו על המשמעות שהוא ומשפחתו מעניקים לשבת. יש לו משחת שיניים מיוחדת לשבת. יש לו נס קפה מיוחד, רק לשבת. כאשר המשפחה נוסעת בשבת, אין היא נוסעת בדרך הרגילה, אלא בדרכי טיול עוקפות, שקטות, שמקנות להם את עונג השבת. וקובי אוז, הלומד עם חבריו מידי בוקר גמרא, נח בשבת מהלימוד, "כי אנחנו חילונים."

אז מה היא השבת? את החידה הזאת מנסה קובי לפענח במופע. בעצם, אין הוא מנסה לפענח אותה. הוא משאיר אותה פתוחה. ברוח "מזמורי נבוכים", קובי הנבוך, שאינו יודע "איך לקרוא לך, אלוהים או אלוקים" וברוח "בזכות המבוכה" של ברל כצנלסון, מקפיד להישאר עם המבוכה, ולהשאיר אותה פתוחה גם לקהלו. מה בוער לגדור גדרות ולקבוע מסמרות, אם אפשר להשאיר את השאלה פתוחה לשיג ושיח, לפיתוח ולטיפוח?

קובי אוז מופיע עם קבוצת נגנים, ובהם ה-מסמר המלווה אותו כבר שנים רבות, אדם מדר. אדם הוא מהשכונה שלנו, בן כפר הנשיא – מוסיקאי בחסד, וירטואוז, המנגן בכישרון אדיר על שלל כלים, ובהם שוליים ואיזוטריים, מפליא בליווי ובקולות ובעיקר בשריקה. הוא אפילו שורק חזנות.

במופע מארח קובי את ישי ריבו, זמר צעיר, חובש כיפה שחורה. הקהל, שברובו היה דתי, מכיר ואוהב אותו ואת שיריו. לבושתי הרבה, לא הכרתי אותו עד המופע. הוא שר מקסים ושיריו נפלאים, חכמים, דורשים את המקורות בחיבור יפהפה בין פסוקים שונים, בהקשרים חכמים. היה שווה לבוא למופע, ולו כדי להכירו.

החלק הפחות מוצלח במופע, היה כאשר קובי אוז ראיין את ישי. ישי ביישן, לא איש דיבורים, היה קצת מופתע ונבוך, ולא זרם. הראיון היה מאולץ, אך לקובי לקח קצת יותר מדי זמן להבין את הרמז.

למרות אפיזודה זו, המופע היה נפלא.

דמות מרכזית נוספת במופע, כמו ב"מזמורי נבוכים", הוא סבא של קובי אוז מצד אימו, הרב ניסים מסיקה, גדול פייטני תוניס. גם אחרי ששמעתי את הסיפור פעמים רבות, לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות כאשר הוא שב וסיפר את סיפורו, את סיפור בר המצווה ומרידתו הקטנה כשלא שר את ההפטרה, ואת התיקון שעשה ביום הולדתו הארבעים. הפעם, לווה השיר "אלוהיי", שבו מקיים אוז דואט עם הקלטת פיוט של סבא שלו, בקליפ שעיקרו סרט של הסבא במסיבת בר המצווה של קובי. במקום אחר בהופעה, הוא השמיע הקלטה של ההבדלה, בקולו של סבא שלו, כשקובי עונה "אמן" בקולו הילדותי.

קובי סיפר איך בילדותו נמשך אחרי הבל הפופולריות של הפופ המערבי ולא הבחין במתנה הגדולה שבחיקו – הקלטות הפיוטים בפי סבו, שהקליט טרם מותו את כל פיוטי תוניס על "טייפ הסלילים הראשון בשדרות." לקח זמן עד שהוא קלט שהצעקני וההמוני הוא הזול, והייחודי והעמוק הוא יקר הערך. הוא סיפר על הופעותיו בבתי ספר ובפני בני נוער בכל רחבי הארץ, ועד כמה הוא שמח להנחיל לנוער את המסר הזה (אני נכחתי במופע כזה שלו בפני בני נוער, ולמופע בקצרין התלוו אליי ילדיי).

הפעם נכחה גם סבתא שלו מצד אביו, סבתא מסעודה. את סבתא מסעודה קובי לא הכיר. הוא מכיר את הסיפור עליה. היא "סבתא חד סיפורית" הוא אמר, יש עליה רק סיפור אחד.

כל בני דודיו מצד אביו, סיפר קובי, הם בעייתיים באוכל. האחד אינו אוכל את התבלין הזה, השני לא אוכל את הרוטב האחר, השלישי לא אוהב בשר והרביעי לא טועם דגים וכן הלאה. וכשכולם ישבו לשולחן השבת של סבתא מסעודה, כל אחד קיבל בדיוק את מה שהוא אוהב, וחש שכל הסעודה הזאת הוסעדה בידי סבתא מסעודה במיוחד למענו.

ואז אמר קובי, שהוא בוטח במנהיגים שיודעים לטפל בענייני הביטחון והמדיניות, אבל הוא היה רוצה שיהיה להם קצת מסבתא מסעודה, קצת מאותו חסד ומאותה יכולת לפנות לכל חלקי העם, מעל לכל המחלוקות, ולתת לכולם את תחושת הבית והשייכות, את התחושה שהם רצויים.

לאחר מכן הוא שר את "תפילת החילוני", שיר שבו מתקבצים היהודים בני כל הסוגים והזרמים לבית תפילה משותף, כשכל אחד מתפלל על פי דרכו. כל אחד בא למקום, כשהוא נושא על גבו את כל הסטריאוטיפים של המגזר שלו בעיני המגזרים האחרים, והסטריאוטיפים הללו על החילונים התל-אביביים, על החרדים, על הרפורמים, על הדתיים לאומיים, על האשכנזים, מופיעים בשיר במלוא ארסיותם. אולם התפילה המשותפת מלמדת אותם להתגבר על המשקעים ולמצוא את המאוחד, כי זו הדרך ליצור כאן חברת מופת.

ובעצם, כל מפעלו התרבותי של קובי אוז, וכך גם המופע הזה, הוא בהשראת סיפורה של הסבתא החד-סיפורית, סבתא מסעודה. שמעתי את הסיפור המרגש, את הכמיהה למנהיגות מסעודית, וחשבתי על נתניהו.

על נתניהו, שערב קודם לכן, במשך שש דקות ברציפות, הוקרא בטלוויזיה פשקוויל שטנה והסתה שלו נגד עיתונאית, שמילאה את שליחותה העיתונאית בתחקיר על התנהלותו; מכתב נאצה כשל אחרון הטוקבקיסטים, תחליף לתשובות על הבעיות שעלו בתחקיר. חשבתי על מנהיג שבמקום להבין שתפקידו לאחד את העם, להיות ממלכתי, מכבד ומקבל, הוא מעדיף להיבנות מ"הפרד ומשול", מליבוי וחרחור שנאת אחים.

חשבתי גם על ריבלין, נשיא המדינה, שכל מעייניו הם להיות סבתא מסעודה של עם ישראל – לחבר בין השבטים והמחנות כדי לגבש אומה וחברה.

והבנתי למה נתניהו וחסידיו כל כך מתעבים את ריבלין ומסיתים נגדו – כי הוא מייצג את אותה ממלכתיות ואותה אחדות, שממנה הם סולדים כל כך.

מי ייתן ונזכה להנהגה בהשראת סבתא מסעודה. אך הנהגה אינה רק הנהגה פוליטית. גם אמנים המדברים עם קהל, המופיעים בפני קהל, המעבירים לקהל מסרים, אף הם סוג של הנהגה. וכאשר אמן כקובי אוז מופיע ברחבי הארץ, מופיע בבתי ספר, מעביר את בשורתו – בשורתה של סבתא מסעודה, הוא תורם תרומה גדולה לבניין האומה ולתיקון עולם, שמהווה במידה מסוימת משקל נגד, לאלה הנבנים מהשנאה והפירוד.

* * *

חברי סומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל

אבלים על מות חברתם

הסופרת תמר ברגמן

נולדה בינואר 1939 בתל-אביב לאביה כתריאל יפה, מפקד סירת הכ"ג של הפלמ"ח, שאבדה ב-1941. עליו כתבה לימים את ספרה: "רב חובל שב אלייך: סיפורו של כתריאל יפה" 1990). אחותו של כתריאל יפה, דורה, היתה אשת הצייר והסופר נחום גוטמן, וכך היו דורה ונחום דודים של תמר.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ו. צער  בעלי חיות

המקצוע שאיתו הצלחתי להתמודד באוניברסיטה יותר מהאחרים, היה הזואולוגיה. לימד אותו פרופ' שולוב, שיזם וניהל גם את גן החיות התנ"כי בירושלים. סיפורי החיות שלו היו לפעמים מרתקים, ובניגוד לדעת רבים מהתלמידים, היתה לי דעה טובה על שיעוריו, בייחוד על שלא כלל בהם מיספרים או נוסחאות כימיות.

הרבה שיעורים הקדיש לסיפורי עכבישים, והודות לכך, היו פינות חדרי הקטן בשכונת "יגיע כפיים", מרופדות תמיד בקורי עכביש שלא נתתי לאיש לגעת בהם. לפעמים, בנוח עליי הרוח, הייתי מהתל בעכבישים, זורק לתוך הקורים שלהם פיסת נייר מכודרת ושמח לראות איך הם  מזנקים עליה ומופתעים להיווכח שמדובר בחיה שאין מה למצוץ מגופה. היה לי באחת הפינות עכביש שמן ומטומטם, ניסיתי פעם  לזרוק לקוריו אולי מאה כדורי נייר, והטמבל הזה היה רץ אל הכדור כל פעם בלי להתייאש. 

יום אחד סיפר לנו פרופ' שולוב שלעכביש אין חוש שובע והוא יכול למצוץ את דם החיה  הניצודה עד שיתפוצץ. הדבר עורר בי עניין,  ולא נחתי עד שהצלחתי לתפוס זבוב גדול, מאלה הענקים, וזרקתי אותו תלוש כנפיים לתוך הרשת. העכביש הופתע ברגע הראשון,  כשהרגיש  שהפעם זה לא נייר, והתחיל למצוץ בתאבון את הטרף. מצץ ומצץ, אפילו ראיתי איך הוא מתמלא, אבל לא התפוצץ. כנראה שיצא לשירותים כאשר פרופ' שולוב  דיבר על הסגולה הזאת של העכבישים.

את החדירה למבנה האנטומי של בעלי חוליות התחלנו עם צפרדעים. האסיסטנט של שולוב היה מביא סל מלא צפרדעים, וכל זוג קיבל צפרדע כדי ללמוד על פנימיותה. אני מוכרח להודות  שמבפנים הצפרדע לא נראית מגעילה, ושרירי הרגלים האחוריות שלה, אחרי שמורידים מהן את העור המחוספס, מצדיקים את משיכת הצרפתים אניני הטעם למטעמי צפרדעים.

אורי נהרי מרמת השרון נחשב לאחד המנתחים הטובים של צפרדעים ולטאות בזכות הניסיון שרכש בנח"ל, כשהיה גונב תרנגולות לקומזיצים של החבר'ה. יום אחד ביקש ממנו פרופ' שולוב חמור הפנים, שייגש אליו אחרי השיעור. אורי הקטן והממושקף, כמעט עשה במכנסיים מרוב פחד, כי בשיעור הקודם, הוא העביר פתקים לרותיק מכנרת, והיה בטוח שעכשיו הוא יקבל על הראש.

כשניגש לפרופסור בפיק ברכיים ובראש מושפל, אמר לו המרצה:

"טוב שבאת, בשיעור הבא במעבדה אני מקיים את מה שהבטחתי לך – ניתוח כלב."

"יופי!" – אמר אורי, כשהוא לא מבין מה זה שייך לפתקים.

"אז אני נותן לך עכשיו פתק שתמסור ליהושע במכון הווטרינרי, ותגיד שפרופסור שולוב שלח אותך לבקש כלב מתאים. הם יתנו לך ואתה תביא אותו לשיעור הבא. בסדר?"

"בסדר גמור." אמר אורי כשהוא מצליח בקושי לבלום את אנחת הרווחה שעמדה בקצה גרונו. 

כבר למחרת בבוקר ניגש למכון הווטרינרי ויחד עם האיש הממונה על הניקיון, בחר כלב כנעני קטן שחור זנב, ששכב בפינת התא עם עיניים עצובות, ולא רצה לאכול ולא לדבר עם אף אחד.

אורי הקטן לקח את הכלב הקטן לחדרו במחנה אלנבי ונתן לו מים. הכלב שתה ברצון, ולאור ההצלחה,  נתן לו גם  שלוש פרוסות נקניק שאימו שמה בתיקו , כדי שיעשה לעצמו סנדוויצ'ים כשיילך ללמוד. הכנעני הקטן חיסל את השלוש בשני ביסים גדולים, ואורי המאושר נתן לו לגמור את כל מנות הנקניק שאימו הכינה לו עד לסוף השבוע.

עם רדת החשכה, הוציא אורי את הכלבלב לטיול פיפי, ובהזדמנות זאת הצטרף אליו ועזר לו  להשקות את עץ האיקליפטוס  שגדל  בפאתי המחנה, בלי לראות שאני יושב בקרבת מקום על ארגז הפוך, מחובק  עם חיה יעקובסון סטודנטית לכימיה.

למחרת בצהריים במקום ללכת לקנות פלאפל, הלך אורי לאכול במנזה של הסטודנטים  והזמין עוף עם הרבה עצמות. לעוף לא היו יותר מדי עצמות ואורי החליט להתגבר על ביישנותו, עבר בין השולחנות  כשעיתון הסטודנטים, שחולק בחינם, פרוש בידיו. כך התחיל לאסוף את השאריות  מהצלחות, כשהוא מחייך באדיבות למשמע הבדיחה החוזרת: "בטח תגיד שזה בשביל הכלב."

אורי היה בטוח שהמנה הגדושה שהביא תספיק לכלב לשלושת הימים שנותרו עד ליום הניתוח, אבל שולוב (זה השם שאורי בחר לכלב)  גמר את כל המנה  בפעם אחת וכשכש בזנבו בחדווה. כיוון שכך, המשיך אורי  לאסוף את השאריות  גם ביומיים הבאים, ושולוב הפך מכלב מדוכדך ועלוב נפש, לכלבלב  עליז ובוטח ההולך אחרי אדונו באשר יילך.

לא פעם הייתי פוגש  את השניים צועדים בשבילי מחנה אלנבי, אורי היה מתגאה בחוכמתו של שולוב , הראה לי איך הוא מתיישב כשהוא אומר לו ארצה, ואיך הכלב לא זז ממקומו כשהוא מתרחק ורק כשהוא נעצר ושורק את "מסביב יהום הסער", הכלב פותח בריצה ומסתער היישר לזרועותיו.   

ביום שלישי, יום הדין, הסיר אורי את חגורת העור שלו ממכנסיו, הפך אותה לרצועה,  והביא את שולוב לטלביה , לצריף הירוק  שבו התנהלו שעורי הזואולוגיה.

אותו בוקר לפני השיעור, כשליטפתי את שולוב, שזכר אותי ממחנה אלנבי, הוריד אורי את משקפיו, מחה את הדמעות שנזלו על לחייו, אמר לי  שהוא לא מסוגל לראות איך שולוב מזריק לשולוב את זריקת ההרדמה, ביקש ממני להחזיק את הכלב והוא יוצא לחצר.

גם לי הדבר לא היה קל, אבל הבנתי שלממושקף הקטן  קשה פי כמה, והעליתי את הכלב על שולחן הניתוחים. ברגע זה נשמעה פתאום שריקת המנון הפלמח, ושולוב  זינק מתוך ידיי, שלא התעקשו להחזיק בו בחוזקה, ורץ לעבר הדלת הפונה לחצר. מישהו מבחוץ פתח את הדלת ושולוב נעלם מאחוריה.

הייתי הראשון שהבין מה קורה ורצתי אחרי הכלב. בחוץ, ראיתי את אורי מחזיק בשק, שמשהו מפרפר בתוכו ואת שולוב הנובח עליו. אורי הושיט לי את השק במהירות, כשהוא אומר:

"זה החתול הג'ינג'י, תן אותו לשולוב במקום שולוב." 

החתול הג'ינג'י השתייך ללהקת החתולים שאימצה את הצריף הירוק מתוך אהבה לשרידי הצפרדעים המנותחים. הג'ינג'י היה הנועז מכולם ולא פחד להתחכך ברגלינו ולשגע אותנו ביללות התובעות נתחי צפרדעים או  סנדוויצ'ים.

לפרופ' שולוב לא היה אכפת שבמקום כלב הבאתי  חתול, ובעזרת המזרק , שעדיין היה בידו, הרדים את הג'ינג'י בתוך השק.

רצה המקרה, ובאותו ערב הוזמן אורי לחתונה של חבר ילדות, והחליט לקחת את שולוב  איתו כדי לתתו במתנה לאחותו שאהבה כלבים.

החתונה היתה בבית המהנדס ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אורי קשר את  שולוב  לגדר ליד פחי האשפה והלך להגיד מזל טוב לחתן. אחר כך, כשהגיעו מנות הבשר, הוא בחר מנת שניצל ענקית, חתך אותה לשתיים והביא את החצי הגדול  לשולוב.

בשולחן של אורי ישבה בחורה עם קוקו צהוב, שעוררה את בטחונו העצמי, כי היא היתה ממושקפת וגם יותר נמוכה ממנו . אחרי  שביקש ממנה בהצלחה את המלח, העז לפתוח עימה בשיחה וגילה שתי עובדות משמחות. האחת, שגם היא מצד החתן, והשנייה, שגם היא גרה ברמת השרון. כשאורי שמע זאת,  תכף הבין שהגורל עצמו הוא שהפגיש ביניהם, ובתור ג'נטלמן אמיתי, הציע שיחזרו יחד באותו אוטובוס. 

"למה באוטובוס?" שאלה נערת הקוקו "יש לי פורד של אבא שלי."

על זה אורי לא חלם. "ותוכלי לקחת אותי?" 

"אין בעיות." אמרה, "אם אנחנו באותו כיוון למה לא?"   

כשיצאו  מהאולם והגיעו לפורד 10  חדש, נזכר אורי ששולוב מחכה לו ליד פחי האשפה. אמר לה שהוא רץ להביא משהו ששכח וכבר חוזר. כשחזר עם  הכלב, נבהלה הנהגת ואמרה:

 "זה לא!  הכלב לא נכנס לאוטו החדש." 

אורי ניסה  להסביר לה שזה כלב מדעי, שניצל ממוות בטוח, ועכשיו הוא מביא אותו לאחותו, שיש לה  בדיוק יום הולדת. לא עזרו כל הדיבורים,  הבחורה לא הסכימה להכניס את הכלב לאוטו. אורי רצה לוותר על הבחורה ולחפש אוטובוס, אבל כשנזכר שנהג האוטובוס מירושלים, דרש בעד הכלב כסף מלא, ולא היה מוכן אפילו לתת לכלב הנחה של סטודנט, החליט להתעקש והבטיח לבחורה שיחזיק את הכלב על ברכיו ואפילו שערה אחת שלו לא תיגע בריפוד החדש.

בסוף היא נשברה, אמרה לאורי לשבת על הכיסא האחורי, ולא דיברה איתו כל הדרך.

אורי התנהג בנימוס , לא נתן ל"שולוב" לרדת מברכיו, ורק כשראה פתאום שעברו את הרחוב שלו, צעק:  "עצור!" 

היא עצרה בבהלה, הכלב עף קדימה היישר על המושב החדש, ושם הקיא על הריפוד את כל השניצל שהפך לעיסה  מעורבבת במיצי קיבה.

את הסיפור הזה, שהפך לסיפור המרכזי של שנת הלימוד הראשונה,  סיפר לי אורי נהרי כשחזר לירושלים אחרי השבת  ולא הבין למה אני כמעט עושה במכנסיים מרוב צחוק.

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

שבוע של דייניות

שתי דייניות עמדו השבוע במוקד השערוריות התורניות,

ולא בטוח שזה בא להן בטוב

קשה להתנתק מן הארץ, אף לא לזמן קצרצר. יוצא לו אזרח מצוי לשבוע ימים בלבד, לכל הדעות פרק זמן קצר, למטרות נופש, לימוד ותיירות, מתנתק מרצון ובששון מהאינפוזיה התקשורתית הממוסדת והלא ממוסדת (כלומר הרשתות החברתיות למיניהן), ומוצא בשובו עולם אחר: סערות  שערורייתיות חדשות, שלא שיערום אבותינו, והשמחה רבה.

הפעם גיליתי בשובי מן ההתנתקות הקצרצרה, שתי שערוריות תורניות, שאינן קשורות זו בזו, זולת המכנה המשותף המקרי: שתיהן עוסקות בנסיכות שהן דייניות.  

הדיינית האחת היא ד"ר אילנה דיין, שהעלתה בתחקיר במסגרת 'עובדה', לא מעט סימני שאלה וקריאה מביכים ומדאיגים לגבי התנהלותה הבעייתית של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, ובסיומו גם תגובה תקיפה מבית נתניהו, שמציגה את דיין "אשת שמאל קיצונית שכל מאווייה הם להפיל את ממשלת הימין."

כמי שלא 'זכה' לראות את התשדיר (אף שניתן לראותו ביו טיוב), למדתי מן ההתייחסות התקשורתית והציבורית ל'אירוע הלאומי' התורן, וזה ממש לא מפתיע, שהמגיבים למיניהם נחלקים על פי שיוכם השבטי. אמור לי למי אתה שייך, ואומר לך מה התייחסותך לאירוע. באופוזיציה חגגו: "אמרנו לכם שמדובר בקן של צרעות שמשבש את הליכותיו ויכולת ההנהגה של נתניהו," ובימין התרפקו על התגובה הנמרצת, התקיפה והתוקפניות, שנזקקה ל-697 מלים (כלומר, ארוכה יותר מכל הטור הזה שלנגד עיני הקורא), על מנת לבטא את שאט הנפש של משפחת נתניהו מן התחקיר המביך.

על מנת להעלות תרומה קונסטרוקטיבית קטנה להרגעת הרוחות, הנה תזכורת לימים עברו: לא היה בישראל ראש ממשלה אחד, שלא שוּפד בידי הברקודות התקשורתיות, ולא היה ראש ממשלה בישראל (ומן הסתם גם בעולם) שלא ראה בתקשורת גוף לְעומתי, עויין, אנטי ממלכתי, שתכליתו לחבל בפעילותו / באגו הנפוח שלו / בביטחון המדינה / ביחסי החוץ שלה / בכלכלתה / במיבנה החברתי שלה (מחק את המיותר, או הוסף תחומים כהנה וכהנה).

אפילו בן גוריון, שהתקשורת באמת העריצה, סבל לא פעם מנחת זרועה. כך למשל הזעיק אליו ב"ג את ד"ר עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו המיתולוגי של 'מעריב' בימי גדולתו, כדי למחות באזניו על ביקורת שהטיח בו מאמר המערכת. קרליבך האזין בסבלנות, והפטיר בנימוס: "אדוני ראש הממשלה, אתה נבחר פעם אחת לארבע שנים; אנחנו נבחנים ונבחרים מידי יום מחדש." (זה הבסיס הערכי לעמדה הגורסת, שמי שמממן בכספו עיתון שמייצג עמדה הפוכה משלו, למשל 'הארץ' או 'ידיעות', הוא סתם מזוכיסט חסר תקנה).

כל 11 יורשיו של ב"ג בתפקיד, נקרעו גם הם לגזרים בידי התקשורת והציבור. זוהי, חברים, מהותה של הדמוקרטיה. כך היא עובדת. זו תמצית זכות הציבור לערער ולבקר את בעלי הדם הכחול, שתמיד חושבים שכל החוכמה נמצאת רק אצלם.

תובנה חשובה נוספת מפרשת 'דיין 1' היא, שנתניהו יכול היה להסיר מעליו בקלות את הביקורת המנאצת, האובססיבית, ולהפוך את השנאה היוקדת כלפיו לגן של שושנים, אילו הלך בדרכו הנפסדת של שרון, שהפך מפוליטיקאי רדוף ומנודה, לאתרוג בתוך פקעת מגוננת של צמר גפן. די בכניעה קטנה מצידו של נתניהו לגחמות אובמה / האיחוד האירופי / הערבים / האו"ם ושאר דורשי רעתנו, וגם הוא יוכל לזכות בתהילת עולם אתרוגית. העובדה שאינו נוקט במהלך זה, עומדת בהחלט לזכותו.

נחזור לדמוקרטיה ולשערורייה אחרת, שבמרכזה דיינית אחרת, היא נשיאת העליון מרים נאור. פרשת 'דיין 2', מעידה שהגברת הנאורה לא היתה כל כך נאורה, כשהטיחה בשרת המשפטים איילת שקד, האשמות הלקוחות מלקסיקון המאפייה: "אקדח על השולחן."

לבד מן השימוש בלשון ביבים, נטולת מזג שיפוטי, התברר השבוע למי שנשאר בארץ, שלפעמים גם שופט עליון מאיים בהצעות שאי אפשר לסרב להם, בנוסח המאפייה, אם תתקבל בניגוד לדעתו הנוסחה היותר דמוקרטית וצודקת לבחירת שופטים, שנועדה ע"י שקד לתקן מעט את שיטת השיבוט העצמי המעוותת, שהיא הכי בלתי דמוקרטית בעולם, כפי שהוכיח פרופ' (למשפטים) מני מאוטנר (הארץ, 8.11.16).

עם כל הכבוד לנשיאת הבג"ץ, הגיע הזמן שגם בבג"ץ יבינו מה שמבין כל סטודנט שנה א' במדע המדינה ומשפטים, באשר לעקרון הצודק של חלוקת הרשויות, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי. אוי לאותו ביזיון, שדווקא עקרון-על זה, שתפקידו לייצר בלמים ואיזונים למניעת עריצות פסולה מכל סוג, נרמס בזדון ובהתנשאות ברוח 'אני האדם הנאור', ברגלי הרשות שאמורה להגן על עקרון זה.

במציאות העגומה השוררת במקומותינו, מחוייבת שרת המשפטים, לציבור ולדמוקרטיה, לדחות בבוז ובשאט נפש דימויים ומעשים מהווי המאפייה, שנועדו להפחיד (לשווא) ולהנציח עריצות משפטית בלתי נאורה.

* * *

משה גרנות

הכמיהה לאל חי ושברה

התמונה הראשונה שעולה בזיכרוני מילדותי – אני יושב מכורבל בשמיכה, רגליי הקפואות נוגעות בבקבוק (בקבוק זכוכית ממש!), שהיה חם, שאימי הכינה לפני שיצאה בסכנת נפשות להשיג אוכל נפש לשני גוזליה. קירות המרתף, בו התגוררנו, מכוסים בטחב חום ירקרק, ועל החלון הקטן, כצוהר בתיבתו של נוח, הכפור שרטט צורות סימטריות והיכהה את מעט האור שחדר פנימה. אבא נשלח למחנה לעבודות כפייה, ואחי הגדול (שהיה אז, כמדומני, בכיתה ה') היה מתגנב עם בוקר לבית הכנסת, כי שם– מלבד פרוסת הלחם שהגבאי היה מחלק לילדים – שם התכנסו המורים היהודיים שפוטרו מעבודתם, והם לימדו את צמאי הדעת מבין הילדים היהודיים שנזרקו מבתי הספר. אני הייתי נותר לבדי במרתף הקר והטחוב במשך שעות רבות, ולפעמים אפילו ימים שלמים. היציאה מהמרתף היתה כרוכה בסכנת נפשות, עליה הוזהרתי אינספור פעמים על-ידי אימא. במה יכולתי להעסיק את עצמי באותן שעות ארוכות שרעדתי מקור? סיפרתי לעצמי סיפורים, ו... שוחחתי עם אלוהים. אני שאלתי אם הוא יודע שבמרתף הטחוב יושב לו מוני הקטן, מכורבל בתוך שמיכה שאינה מחממת, והוא כמה לראות ילדים, לגלוש על הקרח במגלשת, ובכלל – לראות את השמש במו עיניו. ואני גם עניתי לעצמי בשמו, והבטחתי שמש ומגלשת, ושמחה וילדים, ולחם חם שריחו כריח גן-עדן.

באותו קומפלקס דירות גרו מעלינו בצפיפות גם סבא וסבתא ושתי דודותיי, שגם בעליהן נשלחו לעבודות כפייה. כולנו גורשנו מהעיירה בה גרנו – אל עיר המחוז, הלא היא בוטושאני בצפון רומניה – וכל זאת מתוך כוונה לשלוח אותנו מכאן הלאה – מי יודע לאן. בינתיים הרוסים התקדמו, ופצצות נפלו בחצרות, על הבתים, על תחנת הכוח, על "בית החקלאי" שאגר מעט תבואה בימי הרעב הנורא. סבא, שהיה חייט,  נאלץ לפרנס את שתי בנותיו ואת ילדיהן. אימא לא הסכימה להוסיף עול על צווארו של אביה, והיא השכירה עצמה למלאכות הבזויות ביותר כדי להביא קערת אורז וחצי בקבוק חלב לשני ילדיה.

סבא היה עובד ליד החלון היחיד בחדר הדחוס עד שעות הדמדומים כדי לחסוך בנפט העששית, והוא היה מודאג כי עיניו הלכו וכהו, העיניים שכל פרנסת משפחתו הייתה תלויה בהן.

סבתא אתל הכינה לסבא כוס תה, ושמה לו ביד חצי קוביית סוכר:

"קום, יעקב, שתה, תנוח קצת ותן מנוחה לעיניים."

סבא קם ממקומו וקירב את הכוס אל פיו, ובאותו הרגע נפלה פצצה בחצר – החלון על משקופו נחבט בחוזקה על השולחן שסבא היה רכון עליו רגע קודם. לולא כוס התה שסבתא הגישה לו – ספק אם היה נשאר בחיים. כוס התה נפלה מידיו ונשברה, ופיו נפער בתדהמה.

כשהתעשת מההלם, הוא נישק לידה של סבתא:

"אתל, את הצלת את חיי!"

"זה לא אני, יעקב, זה הקדוש ברוך הוא ששומר עליך – צריך לברך 'הגומל'."

סבא הדיר רגליו מבית הכנסת, בעיקר בשבת, כי בדרך לשם חיכו בריונים וסתם פרחחים כדי להציק ליהודים שנשאו על בגדיהם את הטלאי המזהה. הוא היה מתפלל ביחידות בחדר הקטן והדחוס, מקווה שבשמיים ימחלו לו. הנס קרה ביום שני. הוא החליט שחובה עליו להתפלל במניין ולברך את הברכה בשעת העלייה לתורה. בדרך לבית הכנסת לא נטפל אליו איש, אבל שם אחז בו קבצן אחד ודרש מעות. סבא נתן לו, והוא ביקש עוד, ממש אחז בבגדיו בייאוש ולא הרפה. כשחזר הביתה, הוא חש בראשו, וחומו עלה. סבתא הבחינה בכינים שדבקו בבגדיו ובגופו, ומיד הפשיטה אותו, הרתיחה את הבגדים, וציוותה על סבא לרחוץ במים חמים. שום דבר לא הועיל – סבא נדבק בטיפוס. דוקטור שוורץ ציווה להעביר אותו מיד לבידוד בבית חולים, והכול ידעו שזאת התחנה האחרונה לפני בית הקברות.

אין מילים לתאר את האבל של שלוש האחיות. זה היה יגון קודר שהטביע את חותמו על נפשי לכל חיי. כשהאחיות ליוו את אביהן לדרכו האחרונה, נשארנו, אחי ואני, במרתף שהחל אז להפשיר מעט.

"בני, תסביר לי, תסביר לי איך... איך אלוהים... הרי סבא הלך להתפלל... אז איך?"

אחי כאילו חיכה לשאלה הזאת, והוא לחש, למרות שלא היה איתנו איש במרתף:

"מוני, אין אלוהים, פשוט אין!"

הלם!

מצד אחד, אני הערצתי את בני אחי – למרות שהוא היה בעצמו עוד ילד, הוא היה עבורי בר-סמכא לכל דבר – לא היתה שאלה ששאלתי אותו, והוא לא ענה לי עליה בצורה סדורה ומשכנעת. הוא בלע ספרים בכמויות, והוכיח בקיאות במדע פופולארי, בדברי הימים, במסתרי המין... מצד שני, איך? איך אני פתאום בלי אלוהים? איך העולם יכול להתקיים אפילו רגע בלי אלוהים שברא אותו ומשגיח עליו? וחוץ מזה, הרי אני והוא...

במשך שנים פסחתי על שתי הסעיפים: בשיחות עם חברים החזקתי בדעתו של אחי: האמונה היא המצאה אנושית שבאה להרגיע אנשים תמימים וילדים טיפשים; אבל ביני ובין עצמי, ברגעים של עצב עמוק וייאוש (ואינספור רגעים כאלה יש לנפש צעירה!) התפללתי בדביקות לאלוהים שישמע קולי ויושיעני.

כשמלאו לי שתים-עשרה, עלתה משפחתנו ארצה, בעור שינינו עלינו (ולא כאן המקום לפרט), והמדינה, שלא מכבר שכלה 6000 מבניה, והיתה במשבר כלכלי נורא – נתנה לנו מעונייה הרב מיטות, מזרנים ושמיכות – וגם אוהל שהצל עלינו, עד שסופת החול הראשונה העיפה אותו למרחקים. בעיקר הייתי אסיר תודה למדינתי על שהמירה את מבט הילד המפוחד שלי למבט של אדם חופשי הנושם חירות.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר, נתקלתי לראשונה בלימוד התנ"ך. סבי המנוח היה מספר לי על יוסף ואחיו, על מלכות דוד ועל גיבורי דוד, אך מעולם לא קישרתי את הסיפורים האלה עם ספר מסוים, שהוא מין מורשת קדושה לעם היהודי. כשהתחלתי להבין את המילים הקשות – נפעמתי מהעוצמה שבכתובים, מהשכנוע הפנימי שכל  האמת ידועה רק לשליחי האלוה שנושאים את דבריהם בפני בני ישראל ( בני ישראל שתדיר חוטאים!), מיופייה של השפה, מהסיפורים, שחלקם חכמים לא פחות מאלו שביצירות שקספיר, מהשירה המוסרית של הנביאים. לא ייתכן שדברים נעלים כאלה לא נכתבו בהשראה אלוהית. אין ספק, חשבתי, שיש סוד גדול מאחורי היקום, סוד שאני טרם עמדתי על סף סיפו, וכדאי, ואולי אף חובה, להתקרב אל הסוד הזה, ואף לחיות עימו – נתפסתי למעין חשיבה דתית בנוסח משנתו של מרטין בובר.

לימים התמסרתי ללימוד המקרא, ואז הסתבר לי שרוב הכתובים בו הם פרי התחזות, ואולי גרוע מכך: בני אדם, כמוני וכמוך, מכריזים שאלוהים התגלה להם, ושהם מצטטים אותו למילותיו.

הספר הראשון שהיה עבורי תמרור לחיפוש אחר התחזויותיהם של מחברי הכתובים היה ספר דניאל: דניאל אמור לחיות בימי סוף מלכות בבל ובתחילת מלכות פרס. הוא מספר על עצמו ניסים ונפלאות: הוא נכנס, כביכול, לכבשן האש ולגוב האריות, ויוצא משניהם בשלום, והוא יודע לחזות את העתיד להתרחש באמצעות חזיונות שהוא רואה, ורואים אחרים. בדיקת הנבואות שלו מוכיחה שהאופק ההיסטורי שלהן נעצר תמיד בימי אנטיוכוס אפיפנס ויהודה המכבי, כאילו שם הוא סוף ההיסטוריה. מלכות החשמונאים אמורה לא להסתיים לעולם, וההיסטוריה תגיע לפתרון מאושר נצחי. אבל כשבודקים את הכרוניקות החזויות של דניאל, מיד שמים לב, שדניאל היה בקי מאוד בתולדותיה של סוף התקופה הסלווקית בארץ ישראל, אבל היה בור מוחלט בכל הנוגע לקורותיה של מלכות בבל, ושל פרס ומדי, שבהן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. הבורות שלו בתקופה שבה הוא היה אמור לחיות – מזה, והבקיאות שלו במה שהתרחש בימי יהודה המכבי, והיעדר כל נבואה אל מעבר לאופק זה, והעובדה שגיבוריו מימי מלכות בבל, כביכול, פולטים מילים יווניות – כל אלה מצביעים בעליל על כך שהאיש המציא נבואות בדיעבד. והרי זאת מהותן של מרבית הנבואות שבתנ"ך – פלוני מאוחר מכניס לפיו של איש אלוהים קדום נבואה שמתייחסת לזמנו שלו – והרי זאת רמאות לשם שמיים.

ספר אחר הנוקט שיטת זיופים לשם שמיים הוא ספר דברי הימים. מתוך עשרות דוגמאות – אביא אחת בולטת במיוחד: יואש, אמציה ויאשיהו נחשבים למלכי יהודה שעשו הישר בעיני ה', ושלושתם נרצחו! לעומת זאת, על מנשה נאמר שהיה המלך הרשע ביותר שקם לישראל, ובגללו גלתה יהודה, והמקדש נחרב – ודווקא עליו נאמר שמלך יותר מכל מלך ביהודה ובישראל – חמישים וחמש שנה, ונאסף אל עמיו בשלום! זה הרי נוגד את סכימת תורת הגמול.

מה עושה בעל דברי הימים? הוא מנפק חטאים לכל אחד מהמלכים הצדיקים, ואילו את מנשה הוא "מחזיר בתשובה". ברור שהמרחק הכרונולוגי שבין המאורעות המסופרים בספר מלכים ובין זמנו של בעל דברי הימים – "הירשה" לו לתקן ולהתאים את ההיסטוריה לסכימה הדתית – שוב, בפשטות – רמאות לשם שמיים.

אחד ממוריי באוניברסיטה, חובש כיפה, הודיע לי שמצידו אני יכול להטיל ספק כראות עיניי בכל הנוגע לנביאים ולכתובים, אבל להיזהר בדיוני בתורה, שלטעמו (בעקבות חז"ל, כמובן) היא אלוהית, וניתנה למשה בסיני. ותמהתי על כך שכן כבר אברהם אבן-עזרא הטיל ספק בכך, והציע לכל מי שחושב כמוהו שיידום.

התורה הרי זועקת שהיא נתחברה על ידי בני אדם, ורובם מאוחרים במאות שנים לימיו של משה רבנו. ניקח לדוגמה את עשרת הדיברות – מסופר שהעם שמע את עשרת הדיברות מפי האל במעמד הר סיני, ור' יהודה הלוי רואה בהתכנסות הזאת של שישים ריבוא מול ההר הוכחה לאמיתותה של התורה; אבל באמת אם האל היחיד כתב את המסמך הקדוש הזה – איך ייתכן שיש לו שתי גירסאות שונות זו מזו? בשמות כ' מוסברת השבת כזיכרון מנוחתו של האל ביום השביעי לבריאה, ואילו בדברים פרק ה' המצווה היא זיכרון העבדות במצרים. הדיבר "לא תחמוד" הוא שונה לחלוטין בשתי הגירסאות – בשמות כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך," ואילו בדברים ה' כתוב: "ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו..." יש פה הבדל תהומי בין שתי הגירסאות – לפי הגירסה בשמות האישה היא קניין, השווה פחות מבית, ויותר מעבד. בדברים האישה שווה יותר מהבית ומהשדה. האיש שכתב זאת סובר שלחמוד אישה זה משהו שונה מלחמוד נדל"ן, ולכן הוא משתמש במילה "תתאווה".

אלו רק ההבדלים הגדולים, אבל יש עוד כחמישה-עשר הבדלים קטנים נוספים. איך ייתכן?! הרי לא היה אלא עותק אחד של עשרת הדיברות בארון הקודש – אחד ואין בלתו! הטענה של חז"ל שאלוהים דיבר בסטריאו "שמור וזכור בדיבור אחד" יכולה להרגיע את מי שממילא מאמין לכל שקר מפי אנשים המדברים בשם האל. ברור כשמש שהיו שני מחברים של הטקסט הזה, שחיו בתקופות שונות, ולכל אחד מהם הייתה השקפת עולם שונה. ברור גם כן, שאף אחד מהם לא ראה במו עיניו את עשרת הדיברות כתובים בכתב אלוהים, שאילו ראו – לא היו מעיזים לשנות. ברור שלפחות אחד מן השניים משקר.

ועוד דבר: אם אלה דברי אלוהים, כפי שמתיימרת התורה לטעון, איך זה שהם נכשלים בתחום הלוגיקה הדתית עצמה – הרי מצפים שבדברי אלוהים לא יהיה כל כשל לוגי. כתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – הטקסט נשמע כאילו מחזק את הצו המונותיאיסטי לעבוד רק אל אחד, אבל זה רק לכאורה, כי רשלנותו התמימה של הכותב גרמה לכך שהפסוק משתמע במהופך מהכוונה – לפי הניסוח הזה מסתבר שיש הרבה אלים, ויש להם תוקף, כמו לאלוהים, אלא שלך, המאמין, הם אסורים! בלי ספק הכותב (האנושי!) לא התכוון לכך, אך הוא מעמיס על האל את חוסר היכולת שלו לנסח כהלכה צווים מקודשים.

ולא רק זאת, מסתבר שיש עשרות כתובים בתורה המעידים בצורה הברורה ביותר שמשה לא אמר, ובוודאי לא כתב, את הדברים. אביא חמש דוגמאות מתוך עשרות:

בבראשית י"ב מתואר תיורו של אברם בארץ, ובסוגריים יש הערה – "והכנעני אז בארץ." כלומר, כאשר דברים אלה נאמרו – הכנעני כבר לא היה בארץ, והרי היעדר כנענים בארץ יכול היה להתקיים לכל המוקדם בימי דוד המלך!

בבראשית י"ד כתוב שאברהם רדף אחרי שוביו של לוט עד דן; מכאן שהכותב פלט לא בכוונה שהוא חי לפחות בימי שפוט השופטים, כאשר שבט דן עלה צפונה ונתן למקום את שם שבטם. האיש שכתב את הדברים כבר לא זכר ששם המקום בימי משה היה ליש.

בבראשית פרק כ"ב מסופר כי לאחר שיצחק ניצל מהעקידה, ואברהם זכה בגמול על נכונותו להרוג את בנו, מעיר המספר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה". כלומר, מחבר הדברים חי בתקופה שבית המקדש כבר היה קיים, ולא בימי משה.

בפתיחתו של ספר דברים כתוב: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף..." כלומר, הדובר כאן חי בעבר הירדן המערבי, ומכאן שמשה לא יכול היה להיות מחברם של הדברים.

בפרשת תלונתה של מרים במשה בספר במדבר י"ב, מעיר הסופר: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה." ברור ששבח כזה לא יכול משה להעניק לעצמו, שאילו עשה כן – זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה.

מסתבר שלאנשי אלוהים, כאלה הנחשבים לאושיות האמונה הישראלית, שחיו מאות שנים אחרי משה – לא היה להם בכלל מושג שהתורה קיימת – וכל כך למה? משום שבאמת באמת לא היתה קיימת, ומעצבי האמונה המאוחרים הוליכו שולל את המאמינים כאילו הדברים שהם בדו מליבם – יצאו מפיו של משה, הנביא  שהיה לו שיג ושיח ישיר עם אלוהים ("פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט..." – במדבר י"ב). שוב, אני מביא מעט דוגמאות מתוך עשרות:

דוד, שבוודאי היה מאמין בכל נימי נפשו, הולך טמא מת אל בית ה' (שמואל ב' י"ב 19-20), בניגוד מוחלט לכתוב בתורה (במדבר י"ט 14). אילו ידע הוא, או אילו ידע מחבר הסיפור את האיסור מהתורה – אין ספק שהמעשה הזה לא היה נעשה, או לפחות לא היה מסופר.

דוד מחזיר לעצמו את מיכל בת שאול, שניתנה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 13-16) בניגוד לחוק מפורש בתורה האוסר לחזור אל אותה אישה אשר "הוטמאה" על ידי גבר אחר (דברים כ"ד 1-4).

למרות השבועה שדוד נשבע לשאול, הוא מוצא אמתלה להרוג שבעה מצאצאיו ומשאיר את גוויותיהם מוקעות בהר במשך חודשים רבים, ולולא מעשה החסד המרטיט של רצפה בת איה, האם השכולה האומללה, לא היה עולה בדעתו לקבור את המתים (שמואל ב' כ"א 1-14), בניגוד חריף לצו התורה המחייב קבורת המת בו ביום (דברים כ"א 22-23).

גדעון משבט מנשה, מנוח משבט דן, שמואל משבט אפרים, דוד ושלמה משבט יהודה, אליהו התשבי – מקריבים קורבנות (שופטים ו' 2-26, י"ג 19, שמואל א' ז' 9-10, ט' 13, י"ג 8-14, שמואל ב' ו' 13-1, 17-18, ח' 18, כ' 26, מלכים א' ח' 22, 54, 62-64, ט' 25, י"ח 30-38), בניגוד לחוקים מפורשים בתורה המייחדים עבודת אלוהים זאת לכוהנים משבט לוי (במדבר ג' 10, ט"ז 8-10, 28-35); וקורבנות אלה מוקרבים במקומות שונים בארץ, בניגוד לצו להעלות את העולות רק "במקום אשר יבחר ה' " (דברים י"ב 13-14).

שפן הסופר קורא בפני המלך יאשיהו מתוך ספר תורה שנמצא בבית ה'. כשהמלך שומע את הכתוב בו – הוא קורע את בגדיו מרוב תדהמה (מלכים ב' כ"ב 8-11). אילו ספר התורה היה ידוע בציבור, או לפחות בחצר המלך – קריאה ממנו לא יכלה לגרום לתגובה כזאת. אלא שבאמת ספר התורה על גירסאותיו השונות, התחבר מאות שנים אחרי משה, וכל החוקים (חלקם הגדול – גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן) יוחסו למשה מפי האל.

החוויה הדתית היא תופעה כלל עולמית – אינספור דתות יש בעולם – וכולן יחד, וכל אחת לחוד, מבקשות לענות על צורך נפשי עמוק של האדם כי תהיה לחיים עלי אדמות איזו משמעות, כי מאחורי התופעות הריאליות, "האדישות" לכמיהות האדם – יהיה כוח מנהל  ומסדיר ומשגיח. הדתות נותנות מענה לצורך האדיר הזה, אך כיוון שלא ניתן בשום אופן להגיע אל הוכחת מציאותו של האל – לא באמצעות הניסוי המדעי (תופעה מאוחרת מאוד בתולדות האדם), ולא באמצעות השכל הישר – לא נותר אלא לתת לדמיון דרור. ובאמת כל דת עיצבה את האל שלה על פי דמותה של האוכלוסייה שבה פעלה. היוונים, למשל, בראו אלים יפים, יצריים, גחמנים, נהנתנים הסרים למרותן של המוירות, אלילות המזל; ההודים יצרו אלים בעלי אינספור התגלויות וגלגולים; הנוצרים יצרו אל מתייסר וקם לתחייה, שנועד לשפוט את כל באי תבל,  וכן הלאה.

בד בבד עם בניין דמותו של האל מתחבר בלב המאמין, ואחר כך בכתבי הקודש של אותה הדת – הסכם עם אותה דמות דמיונית: אני האדם תולעה אתפלל אליך, האל, אקריב לך קורבנות, אביא לך ממיטב המתנות, אהלל ואשבח אותך, אמלא אחרי ציוויי כלי קודשך – ואתה בתמורה תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, תגן עליי מפני אויביי, תוריד גשמים בעיתם ותרבה את תנובת השדה ומשק החי. "הסכמים" כאלה מוזכרים במפורש וברמז בכל ספרי הקודש בעולם. סוג קדום של הסכם עם האל הוא האכילה המשותפת מאותו הבשר: המאמין שורף חלק מהקורבן שנועד לאל, ואילו את החלק האחר אוכל המאמין ובני ביתו. ברגע ששני הצדדים אוכלים מאותו הבשר – הם הופכים אוטומטית לבעלי ברית, ולכן האל, שנכפתה עליו "האכילה" – "אנוס" להישמע לבקשות המאמין.

בתחילתם ההסכמים "חייבו" בעיקר את האל – והדוגמה הקלאסית היא דרישתו של אברם לערובה מהאל שיקיים את הבטחותיו: "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית ט"ו 8), ואז האל "ביוזמתו" מציע לאברם להכין את בעלי החיים לברית בין הבתרים, שהיא ברית בה מתחייב האל בפני האדם.

לאחר שיעקב חלם את חלומו, בלכתו מבאר-שבע לחרן, הוא נודר נדר בזו הלשון: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים" (בראשית כ"ח 20-21). "כדאי" לו לאל להיענות לבקשות של יעקב, כי כך יזכה במאמין חשוב!

דוד מתלונן בפני שאול המלך על כך שהוא נרדף על-ידו על לא עוול בכפו, ובין השאר הוא אומר: "ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה, ואם בני האדם – ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים." (שמואל א' כ"ו 19). נתעלם בינתיים מכך שמדברי דוד משתמע שהוא האמין כי לכל כברת ארץ יש אלוה בעל תוקף לאותו המקום, ונתרכז בהסכם המשתמע שבין האדם לאל: האל צריך את הקורבן שלו – היעדרו יכול לגרום לכעסו, לכן על האדם למלא את הצד שלו ב"הסכם" ולהקריב קורבן לאל, וכך תשכך חמתו.

תפקידה של התפילה, שבאה לעולם במקביל לשאר פולחן (טקסים, קורבנות מנחות ונסכים), ואשר לימים הייתה לעיקר הפולחן – תפקידה הוא גם כן לשמש למילוי התחייבותו של האדם כלפי האל, ולהזכיר לאל מהן התחייבויותיו כלפי האדם. על כך ניתן להתרשם מהתפילה ארוכה של שלמה בחנוכת המקדש, תפילה שהיא רצופה בקשות, המסתיימות במילים " ושמעת השמיים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם" (מלכים א'  ח' 49, וראו את כל התפילה – שם פס' 22-53). אלא שחובת הצד האנושי הולכת וגדלה עם השנים, והאל "משתחרר" מחובותיו, והוא מתבקש כי למרות נחיתותו של האדם בהסכם – יתרצה ויעניק חסד למאמין, הגם שלא ממש מגיע לו. התפילה נעשית יותר ויותר רצופה בווידויים על חטאים, בהלל ושבח מופלגים לאל – כל זאת כדי להמעיט בערכן של הבקשות האנושיות. הדברים כתובים שחור על גבי לבן בסידור ובמחזור, ומכל המאמינים רק ישעיהו ליבוביץ' מכחיש (לטעמי, בלי שום בסיס) את האופי ההסכמי שבכל הפולחן, ובוודאי שבתפילה.

כתבתי לעיל כי כל אוכלוסיית מאמינים עיצבה את דמותו של אלוהיה בצלמה ובדמותה, כך עשו גם מעצבי אמונת הייחוד בעם ישראל. מסתבר שהאיפיון המקראי לאלוהי ישראל הוא ממש מעורר פלצות: היחסים בין האל לעם ישראל מושווים במקרא ליחסים בין גבר לאישתו, או לנשותיו. העובדה ש"אישתו" עוגבת על אלילים אחרים או על מעצמות זרות מעוררת קנאה מטורפת ממש. המעשים ש"הגבר" הקנאי עושה ב"אישה" החוטאת גובלים בסאדיזם מזעזע. הקורא את יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע א' 2-9, ב' 1-20, ועוד מקומות רבים בישעיהו ובירמיהו – איננו יכול להשתחרר מהמחשבה שרק נשמות מסוכסכות עד היסוד יכולות לצייר ציורים מזעזעים כל כך. הרי כתובים אלה ייחסו לאל את המידות האפלות ביותר של האדם!

אחת החולשות המוזרות ביותר (האנושיות מאוד!) המיוחסות לאלוהים, היא הקפדתו האובססיבית על יוקרתו: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל, ויאמר: כה אמר ה', יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'" (מלכים א' כ' 28). אין זה מהותי מי הצודק בין שני המחנות הניצים – המחנה שפגע ביוקרתו של האל – גורלו נחרץ!

מסתבר שעל המלחמה הבלתי פוסקת של האל באלילים קמה ונופלת האמונה בה'. המאמין נדרש להידמות לאל בקנאה הזאת ולהשמיד, להרוג ולאבד כל זכר לאמונה אחרת (דברים, י"ב 2-3, י"ג  7- 18 י"ז 2-7, י"ח 20 ועוד כתובים רבים מספור). המקרא מדגיש את אכזריותו של האל, הגאה על בגדיו המגואלים בדם, על רוב הגוויות שהוא משאיר אחריו, על בשר אדם שהוא אוכל ועל עוללים שהוא ממית (דברים ל"ב 42, ישעיהו ל"ד, מ"ט 26, ס"ג 1-3, הושע ט', צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, ק"י 5-7 ועוד רבים).

מה הפלא, אם כן, שנושאי לפיד האמונה הישראלית הם אברהם, המוכן לרצוח את בנו על מזבח האמונה, שמואל המצווה להשמיד עם שלם וההורג במו ידיו את מלכם השבוי, אליהו הרוצח מאות כוהני הבעל, ויהוא, שאת גולגלות נרצחיו הוא מניח באדישות ובאטימות ליד פתח השער עד הבוקר, נחשב כמי שהיטיב לעשות הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). מה נאמר ומה נדבר – רוצח המונים אטום זה נחשב לשליח  האל!

כאמור, אלוהי כל הדתות הם פרי רוחם של מעצבי האמונה, והמאמינים פשוט אינם מוכנים לגשת אל מושא אמונתם בכלים הבסיסיים שהטבע חנן אותם: הניסוי וההיקש ההגיוני. הם כל כך כמהים שתהיה איזו תכלית למציאות ולחיים – כל כך כמהים שיהיה כוח שיסדיר את התוהו ובוהו שבמאבק ההישרדות שבטבע – עד כי הם מוכנים להאמין בכל בדייה, בכל שקר, וכלי הקודש מאז ומעולם נבנו ונשכרו מתמימותם חסרת התקנה של המאמינים – די להזכיר אצלנו את מוכרי בקבוקי המים הקדושים, הקמיעות וכן את ההילולות סביב קברי הצדיקים.

במקרא שלנו (הספר הראשון בהיסטוריה של הדתות שמצהיר על קיומו של אל אחד בלתי נראה) מצויות שלוש בדיות יסודיות שהפכו לדוגמות, ואשר קבעו את גורלנו של עמנו לשבט לאורך מאות ואלפי שנים:

בדייה ראשונה – שיש אנשים אשר רשאים לצטט את אלוהים ולומר בשמו "אנוכי ה' אלוהיך" ו"כה אמר ה'". שום ספר שקדם למקרא לא אמר אמירה דומה. השכנוע של המאמין שבתנ"ך מצוטט למילותיו ולאותיותיו דבר האל – גורם לכך שלא ניתן לערער אפילו על הדברים האבסורדיים ביותר שבאמירות "האלוהיות" – לכל היותר ניתן לפרש ולרכך. כללי המוסר וחוקי המדינה הם טפלים לחלוטין לדבר האל המצוטט מפיו ממש. מכאן שחובה לרצוח בני אמונה אחרת, לשדוד את הגר והתושב, להשמיד ולאבד כל מי שמסומן על ידי דבר האל. על-כן, הדמוקרטיה, שהיא הדרך היחידה בה אנשים בני אמונות שונות ומעמדות שונים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת – נחשבת בעיניהם למוקצה מחמת מיאוס.

בדייה שנייה – שיש השגחה פרטית ולאומית מוכחת, וכל אחד מקבל שכר או עונש על פי מעשיו. הטענה חסרת השחר הזאת מצויה בעשרות מקומות במקרא, אך ניסח אותה באופן ברור במיוחד ירמיהו: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (י"ז 10). הרי לא יכול להיות היגד יותר מופרך מזה: וכי מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה קיבלו "כפרי מעלליהם"? האם מאות האלפים שנהרגו בפצצת האטום בהירושימה ונגסקי – כולם היו חטאים? האם מאות אלפים שנספו בצונאמים וברעידות אדמה – קיבלו עונש על פשעיהם? וסתם בן אדם שעובר במעבר חצייה, ונהג שיכור דורס אותו – על מה הוא נענש?

קראתי ושמעתי בעניין הזה טענות מסמרות שיער – שהיהודים נרצחו על-ידי הנאצים כי דיברו בשעת התפילה בבית הכנסת, כי התבוללו, כי "עלו בחומה" והיו לציונים. יש הטוענים שהקדוש ברוך הוא עשה עם יהודים אלה חסד, שכן הם לקו בעולם הזה – במקום ללקות בצורה הרבה יותר גרועה בעולם הבא. מסתבר שאין גבול לאבסורדים אליהם מובילה החשיבה הדתית.

בדייה שלישית – שעם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ" (שמות י"ט 5), ובגירסה משופרת: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' 2). כיוון שאין סיכוי לקיים את כל החוקים הדרקוניים שבתורה – הבטחת הנבחרות נותרת במצב של אי-הגשמה נצחית, אבל עובדה זאת איננה מפחיתה מ"גאוות היחידה", זאת המביטה בזלזול אל "עם החמור" – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היא נדרשת להשמיד עמים שהאל ברא מראש כדי שיושמדו מאיש ועד אישה, מזקן ועד יונק (דברים כ' 16-18).

במסגרת "הנבחרות" הזאת מקבלים בני ישראל אישור, ואף פקודה לעולל זוועות: הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם (מלכים ב' כ"ג 20, וראו את כל הפרק);  עזרא, המנהיג הדתי של העם בימי שיבת ציון, דורש מהמאמינים לגרש את הנשים הנוכריות, ואלה נענים ומכתימים את קורות עם ישראל באחת העוולות הנוראות ביותר – והכול בשמה של "הנבחרות" (עזרא ט'-י'). כל מי שמביט אל קורות העמים, מבחין אילו זוועות המיטו העמים "הנבחרים" על העולם, והעובדה שאחרי חתימת התנ"ך כמעט שלא הידרדרנו לכך, נעוצה בזה שרוב התקופה לא זכינו בה לעצמאות. לא ניתן לחיות במשפחת העמים אם מצהירים על "נבחרות", אפילו תהיה זאת בנוסח של עמוס הנביא. וגם נראה לי שאין זכות לאנשי הדת להתפאר במספר הרב של הגאונים היהודיים בעולם, כי הם לא התבלטו בזכות התורה, שהרי, כידוע, רובם ככולם היו יהודים מתבוללים.

שלוש הבדיות האלו, שהפכו לדוגמות בדת ישראל, הפכו את עמנו לעם סהרורי שאיננו מבחין בין עובדות למשאלת נפש. תעודות היסטוריות לא מעניינות את החרדים, המדע הוא כמעט מוקצה, התקשורת החופשית היא אוייב. הדת מתנגדת לכל קדמה, והמביט ללא פניות בארצות הנשלטות על ידי ממסד דתי – ימצא שם נחשלות ועוני מבהילים, משפט ברברי, והיעדר מינימלי של חופש הפרט.

בפועל ממש הרי לא ניתן לקיים את מצוות התורה בלי עבדים נוכרים, בלי גויים של שבת, או למצער יהודים חילוניים "מקולקלים", אשר ישמשו כ"חמור" לקראת ביאת המשיח. יהודים אינם יכולים להפעיל טורבינות כוח בשבת, להטיס מטוסים בשבת, להשגיח על חוק השבת – לכל אלה אנו זקוקים לגוי. את הירקות והפירות בשנת שמיטה צריך לקנות מגוי, ואלה המקילים מבין אחינו הדתיים – מוכנים שגוי יקנה את כל יבול הארץ באופן פיקטיבי, כפי שהוא אמור לקנות גם את החמץ בפסח. ולא רק זאת, מאות אלפי אנשים (יהודים וגויים, כוהנים וגרושות) אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, כי הנישואין נתונים לחסדם של המוסדות הדתיים. אין עוד מדינה נאורה בעולם שזוג פנויים לא יכולים להינשא בגלל איסורים דתיים. מסתבר שהדתיים, ובעיקר החרדים, אינם רואים כאן שום תקלה, ואם היינו נשמעים לעצותיהם – היינו מגרשים את כל הנוכרים מהארץ, כמו בימי עזרא ונחמיה.

המחנה הדתי, המרבה לדבר גבוהה גבוהה על אהבת ישראל, הוא למעשה המחנה הכי מפולג במדינה – אלה שונאים את אלה, מחרימים זה את זה, מפרסמים זה על זה כתבי שטנה. הדתיים הלאומיים מושמצים על ידי החרדים שאינם מכירים במדינה; הפוסחים על שתי הסעיפים, שאינם מכירים במדינה, אך מוכנים לעשות לה טובה וליהנות מכספיה ושירותיה – אלה מושמצים על ידי שני המחנות. אחר כך יש ליטאים ויש חסידים, ובתוך הליטאים יש אנשי החזון אי"ש ואנשי בריסק, ובתוך החסידות יש חלוקה בין חסידי פולין לחסידי גליציה, הונגריה ורומניה – ולא ניתן למנות את כל החצרות, ורק לשם הטעימה אזכיר את ויז'ניץ וגור ורוז'ין, תולדות אהרן וברסלב ולובביץ' וסאטמר וספינקא ובבא ברוך ו"הרנטגן". אחד מעליל על השני ומלשין על השני בפני הרשות כאן ובחו"ל, ולעיתים מתחוללות קטטות המוניות – הכול לשם שמיים – הכול כדי לקיים את הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת!" (במדבר ט"ז 21). ועיקר שכחתי – מרוב אהבת ישראל, מופרדים במגזר הדתי תלמידים אשכנזים מתלמידים ספרדים.

אחינו הדתיים מתהדרים תמיד בייחודה של המשפחה היהודית שהגויים בעצמם מוקירים אותה ורואים בה דוגמה ומופת. אלא ש"פנינה חברתית" זאת נגזרת מעבדותה מרצון של האישה העברייה. על פי התורה, האישה היא רכושו של הגבר, כמו העבד, השור והחמור (שמות כ' 14; אגב בשום תעודה מקראית אין רמז שאי פעם בעתיד תיפסק החרפה הזאת שאדם קונה אדם ועושה בו כרצונו).

המקרא  מחייב טקס משפיל ומבהיל כלפי אישה הנחשדת (בלי ראיות!!!) בניאוף. ארוסה שלא נמצאו לה בתולים – סוקלים אותה, אישה אלמנה שהרה מבלי להינשא מחדש – שורפים אותה. חז"ל תיקנו רבות מהעוולות האלו וצימצמו מאוד את העונשים הדרקוניים, אך עשו לאישה עוול נורא מבחינה אינטלקטואלית –אסרו על הנשים לעסוק בתורה – רבי אליעזר קבע במסכת סוטה שהמלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות – יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים! ההלכה נקבעה כרבי אליעזר, והרמב"ם ושאר גדולי התורה (עד היום!) קיבלו את הדין הזה כהלכה למשה מסיני.

במסכת שבת דף קנ"ב ע"א כתוב הפסוק הנורא הבא: "...אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה..." האישה, כמו קטין שוטה, אינה יכולה לשמש עדה, בוודאי שאין להעלות על הדעת שתהיה רב, ומקומה בבית האלוהים מאחורי פרגוד, ובצד האחורי של אוטובוסי המהדרין.

במאות השנים האחרונות הוסיפו על האישה גזירות שונות כדי לדכא אותה עד עפר: הנדוניה היתה מוטלת על הורי הכלה, וכן כלכלת הזוג הצעיר בשנות הנישואין הראשונות. עד שהזוג עמד ברשות עצמו, האישה (למעשה, עדיין נערה!) היתה כבר מטופלת בשניים שלושה ילדים, ואז כל עול הפרנסה נפל עליה, שכן הבעל יועד ללמוד תורה. בזכות עמלה זה אמורה האישה לזכות לשבת בגן עדן להדום רגליו של בעלה...

לא לחינם מתפלל המאמין כל בוקר "ברוך... שלא עשני אישה", "שלא עשני עבד", "שלא עשני נוכרי" – הכול בנשימה אחת – כי האישה בחברה הדתית היתה במשך דורות, והינה עד היום, עשוקה ומנוצלת בצורה אכזרית. עד היום בחברה החרדית האישה מטפלת בילדים ומפרנסת את הבעל שלומד ב"כולל". הגברים, שאינם משרתים בצבא, "נהרגים באוהלה של תורה," שלימודם ותפילותיהם, כביכול, מגינים עלינו יותר מכל צה"ל (ראינו איך הלימוד התפילות עזרו במלחמת העולם השנייה!) חיים על חשבון החברה (קצבאות של המדינה, תרומות ונדבות) ועל חשבון האישה, שאמורה להיות "סופרוומן" כדי לשרוד את הגורל שיועד לה.

עבור העומד מן הצד כמוני החיים האלה של אחינו הדתיים יכולים למלא את הלב כעס, אבל לא תשוקה לחוות את אותה חוויה דתית במחיר של חוסר מוסריות מופלגת. גם המגזר הדתי לאומי איננו מעורר אהדה גדולה באובססיביות המשיחית שלו שעל מזבחה הם מוכנים לדרוס ברגל גסה את חוקי המדינה ואת שליחיה. נציגיה הנפלאים של "תורה עם דרך ארץ" בדמותם של ד"ר יוסף בורג ז"ל והרב מלכיאור יבל"א הולכים ומתמעטים, וכבר שנים שלא הצליחו לתת לדעותיהם ביטוי פוליטי. משני צידיהם חוגגת הקיצוניות – שהיא כולה תוצאתה הבלתי ברוכה של החוויה הדתית.

דרך ארוכה עברתי מאותו גילוי מדהים של אחי, והכמיהה לאל חי, שפיעמה בי במשך שנים, הלכה והתפוגגה לנוכח העובדות שטפחו על פניי, ואשר רק את חלקן הזכרתי בדבריי כאן.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק תשיעי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ט. התיאטרון

האמפלואה של דודתי השחקנית – זקנות קומיות. בייחוד היטיבה לעצב דמותן של אימהות יהודיות, והיא עצמה, בחיי יום-יום, דמות מרשימה של יפהפייה רוסית טיפוסית: גבוהה, כבדת-בשר, ועם זאת קלת תנועה, עיניה – תכלת בהירה – צוחקות ואפה סולד.

מילדותה נמשכה משיכה עזה אל התיאטרון. גרם זאת היצר התורשתי, כאמור, וגם הסביבה. אודיסה העתיקה היתה מצויינת בחיבתה אל האופרה (בבית האופרה שם היו שמורים כסאות-כבוד למספר ניכר של מלומאנים, שלא החסירו אפילו ביקור של הצגה אחת ברציפות במשך שנים רבות.) כנגד זה, הייתה ניקולאייב (ועמה ווארווארובקה) אחוזה בולמוס של תיאטרון דרמתי. להקות רבות היו מזדמנות לשם, אף המפורסמות שבהן שמערי הבירה לא פסחו עליה. הוא הדין גם בלהקות של חובבים. אך על הכול, רבו להקות החובבים בתוכה עצמה.

אדולף רובינשטיין (הוא יהודה רובינשטיין מראשוני "הבימה") הקים בנעוריו בחצר ביתם הגדולה שברחוב סלובודסקיה במה של ממש על כל אביזריה, וניהל חוג של חובבים קבוע. אך הוא לא יחיד היה בכך. הבולמוס הדרמתי הדביק גם את הילדים. אחד המשחקים החביבים עליהם ביותר היה המשחק בתיאטרון. היו מחברים בעצמם את הטכסט, שוקדים על החזרות, ולבסוף מזמינים הורים ושכנים, בכרטיסי-הזמנות כתובים ביד, לחזות בהצגה. כך נהגו בהרבה חצרות. הציגו בחצרות, בפרוזדורים של הדירות, ולעתים אף בעליות שנועדו, בדרך כלל, לתליית כבסים. המבוגרים היו נענים ובאים להצגת הילדים בארשת של גיחוך סלחני, אך לאט-לאט נאחזים בהתלהבות הכללית ומתחילים להגיב תגובה של אמת. כך, למשל, הציגו ילדים בחצרנו מחזה אחד שחובר בידי אחותי, יהודית. הימים היו לאחר מלחמת יפן. והסיפור פשוט: איש חייל חוזר מן החזית לביתו. אשתו פוגשת אותו בשמחה. אך פתאום היא רואה ששרוולו האחד ריק. ידו נגדעה. אחותי, והיא ילדה קטנה שיחקה את האישה. משראתה את השרוול – נצטווחה באימה. לאחר מכן נשאה עיניה למרום ואמרה בשקט: "אלוהים, אי מצפונך!"

פרט מבדח: טעות דקדוקית מצערת ניטפלה למשפט טראגי זה. המילה "מצפון" ברוסית היא מין נקבה, ואלו אחותי אמרה אותה במין זכר: "בוג, גדיי טווי סוביסט!" היה זה כמובן, מצחיק. אך כה רב היה הרגש האמתי במשחקה של הילדה, עד שהצופים צחקו ובכו גם יחד.

לימים הקים יהודה רובינשטיין להקת חובבים עברית. באחת ההצגות השתתפה גם אחותי, והיא אז סטודנטית בפקולטה לרפואה. היה זה בשנת תרע"ט [1919] באודיסה, בימי שלטונם הראשון של הבולשביקים בעיר. זכורני, מה התלהב רובינשטיין מאותו פקיד סובייטי, שענייני התיאטרון היו בסמכותו ואשר מידיו צריכים היו לקבל את הרישיון להצגה, באיזו חמימות קיבלו, ואיך נענה לבקשה והתיר את ההצגה ללא השהיה. הפקיד הזה היה יהושע ברטונוב, שכעבור שנים מועטות הצטרף בעצמו אל "הבימה" במוסקבה. את הביקורת על ההצגה הזאת – תוך ציונם לשבח של בן-חיים, אף הוא איש "הבימה", ושל אחותי – קרא מן הכתב המשורר אביגדור פויירשטיין (הוא המאירי) ב"עיתון שבעל-פה" עברי בפני קהל רב שמילא את האולם בבית המדרש לגננות עבריות של הלפרין (אביהם של יונתן רטוש ועוזי אורנן).

אגב, אחותי שחקה אז בשם מעברא-חדתא, תרגום מלולי של שם משפחתנו. בשם זה בחר אבא, כמובן, ואף פעם חתם בו, כשפרסם רשימתו בעתון "העם".

סבא ראה בעין רעה את התיאטרון, כפתח של יציאה לתרבות רעה. יום אחד ביקרה בווארווארובקה להקת חובבים. ההצגה נערכה במחסן גדול שהותקן לצורך זה. דודתי והיא נערה כבת ט"ו אז, יצאה בחשאי לראות בהצגה. משנודע הדבר לסבא, בא לשם ובשוט שבידו הצליף על בתו וגרשה משם.

חינוך קפדני זה, למניעת כל סטייה מסייגי מסורת אבות חמורה, לא אחר להביא פירותיו. לא עברו ימים רבים לאחר מקרה ביש זה, ודודתי ברחה מבית הוריה. תחילה הצטרפה אל להקות חובבים, ובמרוצת השנים – אל התיאטרון המקצועי. זמן-מה שיחקה בלהקות יהודיות באידיש, אף הצטרפה לבמה האידיאית המכובדת, שניסה להקים בשעתו המשורר פרץ הירשביין, ניסיון שלא האריך ימים. אך, בעיקר שיחקה בלהקות רוסיות.

כשהייתה דודתי באה להצגות בניקולאייב, נקבע אירוחה בביתנו. ביראת כבוד הייתי נושא אחריה את תיבת האיפור שלה. אז גם עמדתי מקרוב על העולם הפלאי הנודע בשם תיאטרון ודבקתי בו. אהבתיו ושנאתיו גם יחד. נכון מזה: אהבתי את הבמה ושנאתי את כל מה שמאחוריה. על הבמה דיברו השחקנים שפת-אמת, ואלו מאחורי הקלעים היה ניבם מצלצל כמזויף. הפגישה בין שתי שחקניות מתחרות, החיבוקים והנשיקות, הפאתוס שנתלווה לכל משפט שיגרתי – כל אלה ריח של שקר נדף מהם למרהקים.

אימא לא חיבבה את דודתי השחקנית וטענה שאין תוכה כברה, אף ביקרה קשה את סבא, שבסוף ימיו נאות לקבל עזרה ממנה. בדרך נדודיה נישאה דודתי לשאינו בן-ברית. צעדה זה הגדיש את הסאה, ודלת ביתנו ננעלה בפניה.

לא היכרתי את בעלה של דודתי אלא מרחוק, ומעולם לא החלפתי דברים עימו. אך, כנראה, היה זה אדם טוב. מעשה באחד מחברי דודתי מימי ילדותה, שקומוניסט היה. בשנת 1919, בעוד הקונטר-ראזווידקה (הבולשת) הלבנה משתוללת באודיסה, תופסת את כל החשוד ורוצחת אותו במרתפי העינויים – איקלע האיש לעיר זו, כשהבולשת בעקבותיו. אז גרה דודתי בבית-מלון גדול, ובעלה קצין בצבא הלבן. בא האיש לחדרה של דודתי וביקש להחביאו. במשך שלושה שבועות רצופים התחבא בחדרם, ובמשך כל הזמן – ימים ולילות – לא פשט בעלה של דודתי את מדיו, והיה ממהר לקראת כל דפיקה על הדלת, מוכן לפגוש את פני הרעה.

וצבת בצבת עשויה. מערכה ב' במחזה הגורל. לימים חלה בעלה של דודתי ומת. קם אחיו הצעיר ממנו, אף הוא קצין בצבא הקבע, ונשאה. הלעיגה אימא על כך בלגלוג של זעם: "אין זאת אלא שמקפידה משפחת רומאנינקו על הלכות חליצה ויבום".

מאז פטירת סבא נעלמו דרכיה ממני. רק לאחרונה הגיעה לאוזניי השמועה שהיא נפטרה, זקנה גלמודה, בלנינגרד. לפי הסיפור, הופיעו בחדרה שתי נזירות פראווסלאביות ליטול גופתה, אך אותה שעה באו לשם שני אחייניה, השניים רפאל שמם, ומנעו את הנזירות מליטול את הגופה, בטענם שהנפטרת הייתה יהודייה ומעולם לא המירה דתה. לאחר דין ודברים ארוך, הייתה ידם על העליונה והובילוה לקבר ישראל. גם שניים אלה שחקנים מקצועיים הם על הבמה הרוסית.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* גיא בכור: מבחינת ה"יהודים" של ארה"ב טרמאפ הוא אסון. אך מבחינת היהודים ומבחינתנו [כנראה גם בישראל] – הצלה.

* אהוד: יש לנו עצה צנועה לנשיא היוצא של ארה"ב – אנא השתמש ולו לפחות פעם אחת בצירוף המילים "טרור איסלאמי" טרם פרישתך הברוכה, אחרת יהיה הנשיא הבא אחריך הראשון בבית הלבן לאחר שמונה שנים שישתמש במילים "טרור איסלאמי".

* שני אייקונים הופיעו אתמול בתקשורת והכזבו ברמתם הנמוכה. אפשר היה לצפות מעיתונאית בעלת יומרה כאילנה דיין שתביא תחקיר רציני ומבוסס, ומה קיבלנו, תת רמה, תחקיר לא מבוסס, לא משמעותי, נקמני וקטנוני ומרושע.

בשנה א' באוניברסיטה לומדים שאי אפשר לבסס תחקיר על עדויותיהם של אנשים בעלי אינטרס בלבד, אנשים שפוטרו מעבודתם המנצלים כל הזדמנות להיפרע מנתניהו. אחד כזה הוא עוזי ארד, שהעלה האשמות מופרכות לחלוטין, שנתניהו ביטל ביקור בגרמניה בגלל שרה, בלי שום הוכחה! האיש היה חולה, זה יכול לקרות. סתם השמצה. כן טוען פרופ' ארד שהגב' נתניהו מפריעה לבעלה להתכונן לפגישותיו בחו"ל כי הוא לא ראה אותו קורא במטוס. טענה מופרכת לחלוטין, כל ההופעות של נתניהו מצטיינות בשליטה מושלמת בחומר, ואם הוא לא קרא במטוס חזקה עליו שקרא מקודם. אדרבה, אישתו דואגת לו ונותנת לו תמיכה רגשית. 

ועוד הופעה מביכה, הופעתו של עמוס עוז בבאר שבע לרגל מתן הפרס ההזוי ל"שוברים שתיקה" ולב"צלם". הוא גאה להיות ישראלי בזכות ארגונים אלה. ואני חשבתי שיש עוד סיבות לגאווה, כגון הישגינו במדע וטכנולוגיה, הסיוע לאזורי אסון המוני כמו בהאיטי, משטר דמוקרטי, שלטון החוק, חופש הביטוי. מר עוז הגדיל לעשות והשווה את הארגונים לנביאי ישראל, נו, באמת, אלה חבורה של רודפי בצע המוכרים את נפשם לשטן האנטישמי. תת רמה. 

ביום 7 בנובמבר בשעה 11 בגלי צה"ל שודר ראייון עם מרצה באוניברסיטה העברית שסיפרה שהיא ניסתה לארגן קורס ביישוב סכסוכים בהקשר לסכסוך שלנו, במטרה להביא מסגרת לדיון פתוח המאפשר לכל צד להציג את טיעוניו. האישה פרסמה, תלתה מודעות אך ללא הועיל. לא חסרו סטודנטים יהודים שרצו להשתתף, אך מי לא בא, הערבים. 

מי אמר שאין פרטנר לשלום?

משה כהן

ירושלים 

* מכובדי, הסופר הנידח, ברצוני להתייחס לשירו המתמוגג של יוסי גמזו מצעדת הנשים עושות השלום, בחב"ע 1191.

עד כמה שהבנתי הן מתכננות להעמיד משמרת מחאה מול הכנסת אחת לשבוע ומשמרות דומות בצמתים ראשיים ברחבי הארץ. כמו כן הן יוזמות חוגי בית ולא עוצרות עד הבאת הסכם מדיני.

שאלתי ובקשתי היא לדעת האם הן הציבו או מתכננות להציב משמרות מחאה דומות גם מול המוקטעה ברמאללה וגם בצמתים ראשיים ביהודה ושומרון, וגם לארגן שם חוגי בית? אם התשובה שלהן לשאלה שלי תהיה שלילית, מה אם כן מביא את יוסי שלנו להתמוגג כל-כך?

[ברח לנו שם הכותב]

* שלום לידידי אבניאל. קביעתך ש"חיילי צה"ל תקפו ורצחו יהודים וגיבורי  האצ"ל התגוננו ונרצחו על כבוד העם" הינה מוטעית וקנטרנית. לידיעתך, ארגון העמסת 'אלטלנה' והבאתה לעבר חופי הארץ בניגוד להוראות הממשלה, נעשה בתחילה ע"י חבורה, אולי בהנהגת אברהם סטסבקי, שהתנגדו ל'ממלכתיותו" של ה'מפקד', וללא  ידיעתו. מנחם בגין. מיד עם היוודע לו דבר הגעת הספינה, התקשר עם פיקוד ההגנה, וסיכם על העברת 'אלטלנה' לחוף כפר ויתקין, שם הורדו באורח מסודר כל העולים והציוד הצבאי, שרק חלקו הזניח היה מקולקל ונשאר על הספינה.  

לקראת סיום הפריקה, עם מנחם בגין על הסיפון, התמרד עמיחי פאגלין והורה על הסתלקות הספינה מהחוף, תוך שאנשיו יורים על חיילי צה"ל שניסו למנוע התנתקות 'אלטלנה' מהמזח הקטן, ועי"כ נהרגו שני חיילי צה"ל. גם על מטה הפלמ"ח בבית 'האדום' בחוף תל אביב נורו יריות ונהרג מעפיל, נצר אחרון ממשפחתו,שאמור היה להחלים שם מפציעתו בקרב הקסטל. רבים מ"גיבורי האצ"ל" היו אלה שזנחו לקריאת עמיחי פאגלין את עמדותיהם בשורות צה"ל בחזית המרכז, והיו מוכנים למלחמת אחים שנמנעה בעיקר באצילותו של מנחם בגין.  

ההכפשה  נגד עמידת צה"ל בשירות האומה והנהגתה הנבחרת, נמשכת כל השנים, וגם נשיא המדינה, ראובן ריבלין התמיד בכך בעבר. 

לפני כשנה הוא הפליא, בשידור טלביזיוני בחוף תל אביב, לתנות את תלאות 'גיבורי' אלטלנה מידי חיילי המדינה, עד שחברתנו רבקל'ה מהפלמ"ח שאלה אותו בקול:

"אדוני הנשיא, לו אתה היום ראש הממשלה ושומע על הגעת ספינה עם נשק ל'נוער הגבעות', האם אתה מרשה להם לפרוק את הנשק לפעילותם?"

הנשיא נאלם דום, חיבק את רבקל'ה, ויותר לא אמר מילה בנושא, וד"ל.

בידידות,

ברוך תירוש

* ובעניין יוסי שדה והסיפור מפי אביו על השיח' [גיליון 1191] – הסיפור מופיע במלואו בספרו "מסיפורי ערב" של אליהו נאוי ( הוא דאוד אל נטור) ושם הסיפור: "ניקמת החכם".

עמנואל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל