גיליון מס' 1193

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בחשון תשע"ז, 14 בנובמבר 2016

עם צרופת השיר והתווים "להורתנו – הורה!" למלאת 70 שנה לפתח-תקווה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה

אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ.

ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל,

כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עֶשְׂרִים ואחת שָנִים לְרֶצַח רַבִּין.

ברוך בן עזר (ראבּ): הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל.

א. ש. כותב מניו יורק: טראמפ, ותשובת אהוד בן עזר.

 ד"ר יוחאי סלע: טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם. [ציטוט].

מיכאל רייך: קַיִן הַמּוֹדֶרְנִי.

פוצ'ו: "בחיי [3]", ז. סכנת חיים במאה שערים.

אורי הייטנר: 1. מחוץ לתחום. 2. צרור הערות 13.11.16.

3. הפשיעה החקלאית – פלילית ולאומנית.

 יהודה דרורי: 1. מארגנים הפגנות "ספונטניות". 2. חייל הותקף בידי חרדים.

3. שתי מדינות ל-2 עמים – זה לא 3 מדינות ל-2 עמים.

 משה כהן: למה נפלו פניכם?

תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל 1951, "עגלון זקן מוכרח למות ליד הסוס".

משה גרנות: הבועטים בנס.

יהודה גור-אריה: הערות שוליים [82], הגיגים קלים על נושאים כבדים.

מיכאל מעוז: האמנם מילים הורגות רק בכיוון אחד?

עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק עשירי של סיפור שכתב עמנואל הרוס

י על תולדות משפחתו. י. דודתי הצעירה. (מאיה).

דן (דני) יערי: כנס לציון 130 שנים להיווסדו של בית הספר פיק"א בפתח תקווה. 

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל,  מהם שבעה ימים בקווינטה דה רִיבַּאפָרִיָה,

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השני

ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עֶשְׂרִים וְאַחַת שָנִים לְרֶצַח רַבִּין

כ"א שְנוֹת יִזְכֹּר מֵאָז לֵילוֹ שֶל רֶצַח רַבִּין,

מֵאָז הוּטַח בָּנוּ הַהֶלֶם הָאָיֹם 

וְהַזְּוָעָה הַזֹּאת מֵאָז יוֹם-יוֹם מַתְרָה בִּי

עַל סַכָּנוֹת שֶעוֹד אוֹרְבוֹת לָנוּ כַּיּוֹם.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַכָּזָב הַגַּס, הַקְּרִיטִי

אוֹתוֹ שָמַעְנוּ רַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים

שֶרֶצַח זֶה הָיָה דָתִי וְלֹא פּוֹלִיטִי

וְאֵין טִמְטוּם גָּדוֹל מִזֶּה אִם רַק זוֹכְרִים

שֶ"לֹּא תִרְצַח" הוּא כָּאן, בָּאֶתוֹס שֶל דָּתֵנוּ,

אִסּוּר חָמוּר, וְשוּם אִיש-דָּת מְסוֹרָתִי

לֹא יְחַלֵּל אֶת הַדִּבֵּר הַזֶּה אֶצְלֵנוּ

כָּךְ שֶהָרֶצַח בֶּטַח לֹא הָיֶה דָתִי. 

וְזֹאת אִשֵּר בְּרֵיש גְּלֵי אִם לֹא טָעִיתִי

רֹאש מֶמְשַלְתָּהּ הַנּוֹכְחִי שֶל יִשְׂרָאֵל

אֲשֶר הִדְגִּיש כִּי רֶצַח זֶה הָיָה פּוֹלִיטִי

וְאִם זֶה כָּךְ, אָז כָּל אֶזְרָח יָשָר שוֹאֵל:

מָה עִם אוֹתָהּ הַהֲסָתָה לִפְנֵי הָרֶצַח

שֶל דִּין רוֹדֵף וּתְמוּנַת רַבִּין בְּמַדִּים

שֶל הָ"אֶס-אֶס"? אֵיךְ רַבָּנִים שֶל עַם-הַנֵּצַח

לֹא הִתְבַּיְּשוּ לְהַכְלִילוֹ בֵּין הַבּוֹגְדִים?

וּמָה עִם כָּל אוֹתָם צְבוּעִים פּוֹלִיטִיקָאִים

שֶלֹּא פָּסְקוּ מֵהֲסָתָה זוֹ, וְאַחַר

שֶרַבִּין מֵת הִצִּיגוּ כָּאן "נִקְיוֹן כַּפַּיִם"

שֶעוֹרֵר גֹּעַל בְּלֵב כָּל אֶזְרָח יָשָר?

כִּי עַם בְּלִי "לֹא!" לָאַלִּימוּת הוּא עַם בְּלִי כּוֹחַ

לָצֵאת חוֹצֵץ מוּל הָרִשְעוּת הַחֲשוּכָה

וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר לָעָם הַזֶּה לִשְכֹּחַ

אֶת עֲלִילַת-הַדָּם הַזֹּאת וְאֶת לִקְחָהּ:

בְּשֶל שִׂנְאַת-חִנָּם אֵרַע חֻרְבַּן-הַבַּיִת,

בְּשֶל אַחְדוּת נִבְנָה הַבַּיִת הַשְּלִישִי, 

וְכָאן כֻּלָּנוּ נֵאָבֵק בְּצִפָּרְנַיִם  

עַל דְּמוּת הָעָם הַזֶּה, טָהוֹר וֶאֱנוֹשִי.

כִּי רָם הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת וְרַב-תֹּקֶף

אַךְ הַמְּשֻתָּף בֵּינֵינוּ עַז יוֹתֵר וָרָם

וְזֶה הַסֶּלַע שֶיִּגְבַּר עַל כָּל מַחְלֹקֶת

מוּל מַשְחִיתֵי צֶלֶם הָעָם וְהָאָדָם.

אִם הַמְּדִינָה, שֶבָּהּ מִפְלַס-הַקֶּטֶל קְרִיטִי

וְרַף-זִילוּת-חַיֵּי-אֱנוֹש בָּהּ כְּבָר נִכָּר 

גַּם בַּמִּישוֹר הַחֶבְרָתִי גַם בַּפּוֹלִיטִי

כְּלוּם לֹא לָמְדָה מֵאָז הָרֶצַח בַּכִּכָּר –

אָז בְּלִי בִּעוּר-הָאַלִּימוּת שֶיְּפַצֵּחַ

אֶת חֹק הַגּ'וּנְגֶּל הַמַּרְחִיב אֶת מְמַדָּיו,

בְּלִי הַצֵּרוּף הָעַז הַזֶּה, הַמְּנַצֵּחַ

שֶבּוֹ לֵב עַם וּתְבוּנָתוֹ חוֹבְרִים יַחְדָּיו

לְהֵחָלְצוּת מוּל כָּל הִתְקַרְנְפוּת נוֹסֶפֶת

בָּהּ אֵין לְאִיש יוֹתֵר כָּל בִּטָּחוֹן אִישִי

בִּמְדִינָתוֹ, כְּשֶמוּל עֵינֵינוּ כָּאן נֶחְשֶׂפֶת

הַסַּכָּנָה לִשְלוֹם חֶבְרָה שֶל עַם חָפְשִי,

נִסְבֹּל כֻּלָּנוּ כָּאן מֵהֵעָדֵר הַכּוֹחַ

לְהִתְעַמֵּת עִם אֶתְגָּרָיו שֶל הֶעָתִיד

וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק הַהִיא, שֶזֶּה מֵעִיד 

עַל סַכָּנָה, שֶתְּקֵפוּתָהּ כָּל-כָּךְ מוּכַחַת

כָּאן גַּם הַיּוֹם, כְּשֶמְטַיְּחִים הֵם אֶת חֶטְאָם

וְעַל תּוֹמְכָיו וּמִתְנַגְדָּיו, כֻּלָּם גַּם יַחַד,

חוֹבָה לִלְחֹם בַּמַּכְחִישִים אֶת אַשְמָתָם.

* * *

יוסי גמזו

במלאות שבוע למותו של לאונרד כהן

שירתו של לאונרד כהן, טרובדור מודרני זה, מינסטרל ובּארד של שירת-המחאה בעולם המערבי – זכתה לפופולאריות ולמוניטין שאין להם כמעט אח ודוגמה  בתקופתנו. אִם "חיפושיות הקצב", "האבנים המתגלגלות", "האבות והאימהות" ודומיהן, סחפו מיליוני צעירים מיבשת ליבשת, בכוח המיקצב המאגי-חושני, שנעשה סימן-היכר לטעמו של דור בשׂדה  הזמר והמוסיקה  העממית; אִם זמרי-מחאה מגוייסים, כפיט סיגר, ג'ואן באאז', בוב דילן, סיימון וגורפינקל ודומיהם קנו להם מעריצים למיליונים בכוח המחאה האנטי-מלחמתית, האנטי-גִזענית והאנטי-מימסדית – הרי ששירתו של המשורר-מלחין-זַמָּר היהודי ממונטריאול קנתה לה חסידים מרובים כל-כך לא רק בזכות כל אלה, אלא גם (ואולי: בעיקר) בזכות נימה אישית חמה, לא מתיימרת וכובשת-לב.

לאונרד כהן, שהלך לעולמו כשהוא בתחילת העשׂור השמיני לחייו, הגיע לתודעתו של הקהל הרחב, שוחר הזֶּמֶר-והפיוט, בשל שיריו המולחנים והמזומרים בעיקר, ולאו דווקא בשל שירתו הכתובה. על אף העובדה שלהיטיו אינם מתבלטים בברק המצאה קומפוזיציוני מיוחד והם מונוטוניים למדי – הוא הִשמיעם באותו קול ניחר, שתוי-מסומם כמעט, הנעדר אף שמץ קל של  פרטנזיות אופראיות וירטואוזיות וכל כולו כמסיח לפי תומו, לפי תוגתו וייאושו העייף, את האירוניה העצמית הזרוקה-מרופטת שלו, כמו ג'ינס קרוע ושחוּק.

הוא גם היה מוּכָּר בקרב חוג צנוע בהרבה בהיקפו ממעריצי מופעי-האיצטדיונים הענקיים שלו, כמשורר, מחברם של כמה קובצי-שירה וכפרוזאיקן החתום על כמה רומאנים, בקרב דור האינטלקטואלים האמריקניים, דור הקמפוסים וה"וילֶג'ים", המעדיף את המילה הכתובה, או זו המדוקלמת, על סאונה מחריש-האוזניים של סצינת הדיסקוטקים, שירה המיועדת מטבע בריאתה למבוגרים יותר ולרעשניים פחות. מלבד הווידוי האישי כל-כך של כהן המוקדם:

כְּצִפּוֹר עַל הַתַּיִל, 

כְּשִכּוֹר בְּמִקְהֶלֶת-לַיִל

דְּרוֹר בִּקַּשְתִּי, חָפְשִי וּמְשֻלָּח.

כְּבַסֵּפֶר – הָעָש,

כְּאָבִּיר מִסֵּפֶר לֹא חָדָש

כָּל חַיַּי לָךְ הִצַּלְתִּי, רַק לָךְ.

                                        ("כציפור על התיל")

אתה שומע בשירתו את הד-קולן של כל אותן נימות בנות-תקופתו כגון הפציפיזם הזועם על מלחמת וייטנאם:

הוֹ, אַתֶּם, בּוֹנֵי מִזְבֵּחַ,

מַקְרִיבֵי בָּנִים לַמֹּלֶךְ,

שוּב אַל אִיש זֹאת יְעוֹלֵל!

כִּי לֹא בְּרִית-בֵּין-הַבְּתָרִים הוּא

עוֹר-אָדָם, וְלֹא הֻקְדַּשְתֶּם

לֹא לַדֶּמוֹן, לֹא לָאֵל.

                                   ("סיפורו של יצחק")

או המחאה האנטי-גִזענית:

בּוֹא נִמָּלֵט מִן הַכְּרָךְ הַגָּדוֹל הַזֶּה

לְעִיר קְטַנָּה יוֹתֵר, הוֹלֶמֶת יוֹתֵר אֶת מִדּוֹת לִבִּי;

בּוֹא נַחֲלֹף עַל פְּנֵי בְּרֵכוֹת-הַשְּׂחִיָּה שֶל מַיַאמִי-בִּיץ',

אַתָּה – בְּמוֹשַב-הַנֶּהָג, אֲנִי –  כַּמָּה מוֹשָבִים מֵאָחוֹר,

אַךְ בֶּעָרִים הַגִּזְעָנִיּוֹת הַחֲלֵף נַחֲלִיף מְקוֹמוֹתֵינוּ

לְמַעַן יֵרָאֶה מַה שָּפַר חֶלְקְךָ בַּצָּפוֹן, שָם, לְמַעְלָה,

                                                                              ("האוטובוס")

או הבעיטה בתמימותו של עולם-האתמול המסורתי, הרליגיוזי:

לְהִתְפַּלֵּל לַמַּלְאָכִים שָכַחְתִּי

וְהֵם – עָלֵינוּ –  שָכְחוּ אַף הֵם.

                                                 ("להִת', מריאן")

או הציפצוף הניהיליסטי-לתיאבון על מוסכמות מוסד-הנישׂואין וקוֹדֶקְס-הנאמנוּת-והבגידה המתחייב ומשתמע מִכּלליו:

אִישִית, אֵינֶנִי שָׂם קָצוּץ מִי הִתְלַבֵּש עַל מִי:

לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי תוֹהֶה אִם מַשֶּהוּ אִכְפַּת לִי.

אֲבָל הַבֶּנְאָדָם חַיֶּב לוֹמַר דְּבַר-מָה.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, בִּקְבַּקְתָּ לְתוֹכָהּ 5 בַּקְבּוּקֵי "מֶקְיוּאֶן",

נָטַלְתָּ אוֹתָהּ אֶל חַדְרְךָ, הִנַּחְתָּ אֶת הַתַּקְלִיטִים הַנְּכוֹנִים

וְתוֹךְ שָעָה-שְעָתַיִם הָיָה הַדָּבָר עָשׂוּי.

אַךְ מַה שֶּחָשוּב הָיָה: לְקַרְנֵן אֶת לֵאוֹנַרְדּ כֹּהֵן.

                                                                     ("שירו של קַרְנָן")

או הסרקאזם הבוטה על כל-יכולתו של הממון אף בשווקי-המין, בסופרמרקט-האהבה: 

נָכוֹן שֶכָּל הַפַּרְצוּפִים

אֲשֶר יָדַעְתְּ – הָיוּ שְטוּפִים

בַּעֲסָקִים, כָּל פַּעַם שֶחָסוּ בָּךְ;

מַכִּיר כְּבָר אֶת הַסּוּג הַזֶּה,

קָשֶה בְּכַף-יָדָם הַחְזֵק:

רוֹצִים שְחָקִים – לְמַעַן יִמְאֲסוּ בָּם.

                                                     ("שירו של נוכרי")

אך בעיקרה, במיטבה, הִמשיכה שירתו של לאונרד כהן את מחאתם של משוררי-מחאה ותיקים כמו אלן גינסברג, גרגורי קורסו ולורנס פּרלינגאטי ואת זו של  פיט סיגר, בוב דילן, סיימון וגורפינקל, ג'ואן באאז ו"חיפושיות הקצב" – באיזו המייה מתוסכלת ועייפה משלו; אנרגטית הרבה פחות, פטאליסטית-נוגה הרבה יותר: sorry, אין סיכוי כי נצליח לשנות את מִפלצות-הבטון וה- smogשהקימונו  –  יש רק סיכוי, אף הוא קלוש ואסקייפּיסטי, כי נִמָּלֵט מהן, אולי... אפילו האהבה איננה עוד מעגן-של-ממש, חוף ובית; לכל היותר הריהי רציף של תחנת-רכבת, של סעודות-ארעי אמוציונאליות, מלון-אורחים, מיקלט-לשעה, הרפתקה קִצרת-מועד. ועם זאת, למרות אי-היותה שירה גדולה, נוסקת-גבהים, יש בה בשירת לאונרד כהן ביטוי אותנטי לרחשי ליבם של מיליוני אדם, כאן ובכל מקום, עכשיו ובכל שעה.

לנו, כישראלים, יקר ורב-עניין כשלעצמו הוא המוטיב היהודי שבשירתו, שהִתמצה באופן חזק כל-כך בהופעותיו של לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשאמר שם, במלעיל אשכנזי שיָרַש בלי ספק בבית אבא, את "בִּרכּת הכוהנים".  זאת – ולא פחות מכך בשירו הנודע, "הללויה", אותה מילה עברית שהמוני מאזינים שאינם יודעים עברית ואינם מעלים על קצה דעתם שהיא מילה עברית, יזכרו אותה לא במעט בזכותו. מה שהתחיל אצל אלן גינסברג בפואמה "קדיש" מבליח אצל לאונרד כהן לא רק בתמטיקה המִקראית שבשירו האנטי-מיליטריסטי "סיפורו של יצחק" – אלא גם בשירו המוקדש לצייר היהודי המהולל מארק שאגאל:

בִּמְעִיל-מֶשֶי צָחוֹר

מְרַקֵּד לוֹ רַבֵּנוּ בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב

בַּעֲטוֹתוֹ אֶת אֲפָרֵינוּ כְּטַלִּית יְרַקְרַקָּה

וּבְנוֹפְפוֹ בָּתִּים כְּנוֹפֵף דִּגְלֵי כֶּסֶף.

                                                  ("מארצות השמיים")

לא, אין זו שירה חושנית-מהפכנית ב"אני מאמין" הפיוטי-צורני שלה, ממש כשם שאין בשׂורתו של השיר נבדלת במהותה מִבּשׂורות-מחאה דומות. אך בעצם בּנאליוּתה כביכול, במוּדעוּתה הגלויה והכּנה  לחוסר-החידוש הגמור שבּה, אתה שומע רחש של אמת:

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ בַּבֹּקֶר,

נָשַקְנוּ עָמֹק וְחַם.

רֹאשֵךְ עַל הַכַּר – כְּסוּפָה הוּא,

סוּפָה שֶל זָהָב שֶנִּרְדַּם.

כֵּן, רַבִּים אָהֲבוּ לְפָנֵינוּ,

לֹא חִדַּשְנוּ, יָדַעְתִּי, דָבָר;

הֵם בָּעִיר וּבַיַּעַר, כָּמוֹנִי

וְכָמוֹךְ הִתְחַיְּכוּ מִשֶּכְּבָר.

                                      ("הֵי, לא ככה אומרים לי שלום")      

ואפשר שכבר כאן, בשיר מוקדם זה, נטמן הזרע שהִצמיח בקונצרטים רבי הצופים והמאזינים שלו בשנותיו האחרונות את הלהיט המפורסם של לאונרד כהן "הרקידי אותי עד לִקצה האהבה".

אחרי ז'אק ברל, ז'ורז' ברסאנס ואצלנו מאיר אריאל, טרובדורים אמיתיים שקיבלו לצערנו צו-תנועה לישיבה של מעלה, הצטרף בימים אלה גם הבּארד היהודי ממונטריאול לאנסמבל המחונן הזה ואפשר שממש ברגעים אלה הוא עורך איתם חזרה למופע צובט-הלב שאותו ישמעו רק מלאכי עליון.

(כל קטעי השירים המצוטטים כאן לקוחים מספר שירי לאונרד כהן "כציפור על התיל" שראה אור ב-1973 בהוצאת "רשפים" בתרגומו של כותב רשימה זו).

* * *

ברוך בן עזר (ראב)

הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל

בערב חג הסוכות התש"ז [1946] נאסף אל עמו הזואולוג הארצישראלי הגדול ר' ישראל אהרוני ז"ל, שהיה מנהל המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. רק בן 67 היה במותו ורק בזמן האחרון התחיל לרכז את תוצאות חקירותיו, שעשה במשך כל כך הרבה שנים.

בעודנו מלא מרץ נלקח מאיתנו אחד מאנשי המדע הגדולים. לעם ישראל היו אמנם הרבה אנשים מאורות גדולים בתורה ובחוכמה ובענפי המדע השונים, אך מועטים היו לנו "חוקרי טבע"; ורק בשוב ישראל למולדתו הורגש החוסר בזה; ובאמת בארץ-ישראל קמו לנו חוקרים גדולים במדעי הטבע: א. אהרנסון ז"ל, חוקר דגול בבוטניקה, וישראל אהרוני ז"ל חוקר טבע וזואולוג. שניהם היו דגולים וידועים בכל עולם המדע ושניהם הגיעו למדרגתם הרמה הודות לאהבתם הרבה לארץ-ישראל, לבעלי החיים ולצמחייה שלה.

עם ישראל אינו ככל העמים אשר בניו הדגולים נולדים במולדתם ומילדותם קולטים הם הדי הטבע ומהטבע הם באים ללימוד, לחקירה ולעיון; מה שאין כן אצלנו. המנוח אהרוני עשה את הדרך להיפך – מהעיון והחקירה בא אל הטבע.

הוא נולד בעיירה בחו"ל [נולד בליטא, 1882-1946] ונתחנך חינוך יהודי מסורתי ומתוך הלימודים התורניים ומתוך התעמקותו בא לעיון וחקירה ומהם אל הטבע. אמנם קשה מאוד היתה דרכו בחיים, לא יליד הטבע, לא גיבור חיל ולא אמיץ היה המנוח, כפי שהוא מעיד על עצמו בזיכרונותיו, כי אם איש תורני חלש, וסבל הרבה בעבודתו בכל דרך חייו, אך הרצון החזק וההתמדה והמסורת היהודית של לימוד תורה במסירות נפש – הם שעמדו לו להתגבר על כל המכשולים ולהגיע למדרגה של חוקר זואולוג גדול בעמיו.

בסוף חודש דצמבר 1915, בזמן היותי מנהל עבודה בתחנה לנסיונות חקלאיים בעתלית, שלחתי למנוח לבדיקה תולעת קטנה שחורה התוקפת בשנות חוסר גשמים את שדות התבואות בעודן באיבן, בייחוד את השדות שנזרעו על כרב של דורה, שהיא נכנסת בחוט השדרה מקצה העלה ויורדת עד למטה, ובמשך זמן קצר נהפך השדה מירוק ללבן-צהוב, אשר מרחוק נראה כשדה קמה שכבר הבשילה. אז כבר הגדיר המנוח את המזיק הזה וקבע את אמצעי המלחמה נגדו.

מעודו לא ירה ירייה אחת בציפור, היו לו ציידים. בראשונה עבד איתו חבר "השומר" יחזקאל חנקין ז"ל ונוצרי אחד מתדמור בשם ג'ורג'; גם לכותב הטורים האלה היתה הזכות לעבוד איתו בתוד צייד בלבנון בשנת 1917, בזמן שהמנוח היה המנהל של המוזיאון הזואולוגי התורכי, שיסד המפקד ג'מל פשה בלבנון בימי המלחמה העולמית הראשונה.

  המנוח היה לומד יום ולילה. נזכר אני בימים שנמצאתי אצלו ב"קסרה" אשר בלבנון, כשהתעוררתי אחרי חצות הלילה והנה אהרוני יושב על יד שולחן ולאור עששית קטנה של שמן הוא מתנועע ולומד בניגון העתיק שהיה רגיל בו, ניגון הגמרא. ומה הופתעתי שלפניו היה מונח ספרו של הזואולוג הגרמני הידוע בשם "נוימן", והוא לומד בו כל הלילה.

המנוח חי היה בתוך המקצוע שלו וממנו שאב חיים; וע=כשנזדמנו לו ציפור, רמש או פרפר בלתי רגיל, היה רוקד מתוך שמחה כילד.

ביום 11.12 וביום 13.12 שנת 1917*) צדתי שני "קוליברים" חומים קצרי הזנב. גודלם בסך הכול כגודל מטבע של 100 מא"י [מיל ארץ-ישראלי]. זוהי ציפור נדירה. ומי שלא ראה את אהרוני באותה שעה, לא ראה אדם מאושר מימיו: הוא רקד, קפץ, רקע ברגליו, מחא כף ובכה כאחד... כי האיש מסר את נפשו על תורתו ועל מקצועו החביב עליו מחייו.

המנוח עשה הרבה מאוד בשדה חקירת הטבע והמדעה בארצנו. עוד בשנת 1908 היה בין המלווים את הוועדה המדעית של הפרופיסור "בלנקנהורן" לחקירת ים-המלח ועמק-הירדן, ואהורני מילא בקו"ח את החלק הזואולוגי; הדו"ח שלו נדפס אחר כך בתוך ספרו של הפרופיסור בלנקנהורן, שהופיע בהוצאת פרידלננד ברלין, 1912. חלק גדול ממחקריו ראה אור בספריו: 1) תורת החי (שלושה חלקים): יונקים, עופות, זוחלים); 2) הארבה; 3) מזכרונותיו של זואולוג (2 חלקים). מלבד זאת פרסם הרבה מאמרים בעיתונות הארץ (כללית ומקצועית).

עוד בדצמבר 1945 עשה אהרוני סיבוב בהרבה נקודות בארץ, מטעם שוחרי האוניברסיטה, והרצה על עולם החי בתנ"ך. הרבה מקומות סתומים בתנ"ך קיבלו את פירושם הנכון לאור הסברותיו של המנוח. כמה היה חי וער בהרצאותיו ומשך את כל תשומת ליבם של כל המקשיבים אל תוך תוכם של העניינים. הוא אף התעניין בפרטות בכל בעל חיים נדיר, שנודע לו על מציאותו באיזה מקום שהוא בארצנו. במכתבו האחרון אליי מיום 11 ביולי שנה זו הוא מבקשני לשמור על הקן של יונק-הדבש (ציניריס) הנמצא בגני שעל-יד ביתי...

נמנוח עבד בכל השטחים של הטבע. בשטח הבריאות חינך אנשים ולימדם לגדל שפני ניסיון לניסיונות רפואיים, בשטח החקלאות או דיג – כל דבר שלא ידעו פנו אליו; הוא גילה גם הרבה מיני ציפורים ובעלי-חיי שטרם נודעו בעולם, וכן גם נקראו על שמו.

במותו אבדה אבידה שאינה חוזרת לעמנו ולעולם המדע בכלל, ולחקלאות שלנו בפרט.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך בן-עזר (רב).

פ"ת, אוקטובר 1946.

*) לפי רשימותיי השמורות אצלי עד היום.

[פנקסו של ברוך בן עזר ראב מאותה תקופה שמור בארכיון המשפחה, וממנו כבר צוטט לעיל בקשר לתלייתם של לישנסקי ובלקינד. – אב"ע].

* * *

א. ש. כותב מניו יורק

טראמפ

Dear Udi,

   I don't truly understand what goes on in Israel because I don't live there, in spite of reading everything I can about the country. Likewise the writers in your newsletter don't truly understand what goes on here because they don't live here. Their opinions are misleading at best and dangerous at worse because they are the same as the lies and propaganda of Fox News. Fox News is the organ of racists and antisemites. Trumps chief advisor is Bannon, a virulent antisemite. He has surrounded himself with others of that ilk. Do your writers truly know who Trump is? I wonder. Do they know what he is and what he represents? They seem to buy the lies and propaganda of Fox News about Hilary. It's a tragedy for America and the world that she didn't get elected but Trump.

U.

אהוד: אנשים כאן בישראל כלל אינם מקבלים את טראמפ בשמחה אלא בבחינת "כבדהו וחשדהו." איש אינו יכול לצְפות את מהלכיו ואת השפעתם על הסכסוך באזורנו, למרות שטראמפ נשמע גם פרו-ישראלי מאוד.

מצד שני הילארי קלינטון נחשבה כאן כממשיכת דרכו הנלוזה של אובמה, נשיא גרוע שדירדר את מצבה הבינלאומי של ארה"ב ולא הבין את בעיות המזרח התיכון, את האיזור שנעשה בתקופתו שטוף אכזריות ודם בין מוסלמים לבין עצמם, וגם יצר את בעיית הפליטים המוסלמיים השוטפים את אירופה ועלולים לגרום גם שם לעליית מנהיגים קיצוניים ושונאי זרים.

אובמה הוא נשיא שבטיפשותו תמך בהדחת מובאראכ ולימים לא הבין את חשיבותו של הנשיא החדש א-סיסי בתיקון מצבה הנורא של מצרים וחילוצה מ"האחים המוסלמים". רק בדבר אחד נשאר נאמן לישראל, והוא התמיכה הכספית באפשרות רכישות הנשק שלנו בארה"ב.

וייתכן גם שארה"ב אינה הארץ המובטחת, כפי שהיא נראית לך ולעשרות אלפי ישראלים שמהגרים אליה בתקווה לחיים טובים יותר מאשר בישראל. ייתכן שיש בארה"ב הרבה זרמי מעמקים, כאלה שתמכו בטראמפ, ושעדיין לא אמרו את המילה האחרונה בנושא של שנאת זרים, כולל שנאת יהודים.

ייתכן שגם מארה"ב נתחיל לראות עלייה מואצת של יהודים לישראל, כמו מצרפת הנעשית מוסלמית, וזאת כאשר יבינו שאין עוד מקום בעולם שבו יהודים יכולים להיות חופשיים ואדונים לגורלם כמו בישראל; וזאת למרות היללות ודמעות התנין של התקשורת הישראלית, השמאלנית ברובה, בעיקר במהדורה האנגלית של עיתון "הארץ", שנותנים בו את הטון וכותבים בו הרבה אנשים מופרעים, שונאי ישראל מהסוג החולני של האוטו-אנטישמיים.

מרבית האוכלוסייה בישראל רואה ב"הארץ" מעין קוריוז של שיתוף פעולה עם האויבים שלנו ואל לך לראות בו שיקוף המציאות האמיתית בישראל.

מוזר שארה"ב הגדולה לא הצליחה להעמיד לבחירה שני מועמדים מוצלחים יותר. אבל דע לך שבעיני רבים פה – טראמפ לא פחות גרוע מאשר אילו נבחרה קלינטון לנשיאה.

Dear Udi,

  You can add the following: Do your readers know that Hilary won the popular vote but lost the electoral college. Do they know the difference? Do they understand how the US government is structured? Do they know the three branches – the executive, the legislative, and the judicial of the US?

  This election was an earthquake. Republicans are now in control of all three branches of the government. This will affect the checks and balances. People are in shock, angry, and sad. There are demonstrations in cities throughout the country against Trump. There's no equivalence between Hilary and Trump.

U.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה,

העולם בהלם

ב-5 בנובמבר 2016, ביום הזיכרון ה-21 לרצח יצחק רבין, נערכה עצרת לזכרו בכיכר רבין ביוזמתה של מפלגת-העבודה ובמימונה. כל מי שחשב שאנחנו נשמע סוג של שיח שמגשר בין המחנות והפלגים, טעה טעות חמורה ואיומה. מסתבר, שמפלגת-העבודה מתנהלת בעולם של אלימות מילולית בלתי-מרוסנת והסתה שלוחת-רסן כדי לחפות על דלות המחשבה האידיאולוגית שלה ועל דלדול חבריה ואוהדיה. זה שהיו בכיכר כמה עשרות-אלפי בני-אדם שבאו להוקיר את זכרו של רבין, זה לא אומר שרובם באמת הזדהו עם העקרונות המנחים של מפלגת-העובדה או באו מתוך ציפייה דרוכה לשמוע דברי הסתה מצד ראשי מפלגת-העבודה. דברי ההבל שנאמרו מפי יצחק הרצוג וציפי לבני, חשפו פעם נוספת את האידיאולוגיה האמיתית של המפלגה המתחזה ל"מחנה הציוני". ציפי לבני לא רק נשמעה כמו אחרונת המסיתים, אלא היא גם מתעקשת להפיץ היסטריה הציבורית מתוך כוונת מכוון.

 לדברי יצחק הרצוג, "הערב אנחנו יוצאים למלחמה על הדמוקרטיה, על הבית, על המדינה." אנחנו כבר רואים את המיליציות החמושות של מפלגת העבודה בגיבוי הכנופיות הערביות מנהלות "מלחמת-חורמה" נגד כל מי שלא חושב כמוה. המופע הסהרורי של מפלגת-העבודה בכיכר היה מביש, אלים, מיוזע, נמוך וברברי. רבים מהאנשים שם חשו מועקה לנוכח הקצף שהיה על שפתיהם של יצחק הרצוג וציפי לבני המסיתים. ההצגה המבישה הזו, הראתה בעליל שמפלגת-העבודה לא למדה מאומה ממה שהתנהל במהלך מערכת הבחירות של חודש מרץ 2015. אם מפלגת-העבודה רוצה להתחזות לארגון רדיקלי ולהקים מיליציות חמושות בדומה למיליציות הקיימות במזרח-התיכון, אפשר לסכם את העניין במשפט הבא: "להתראות בבחירות הבאות." אין ספק שהמופע ההיסטרי של הרצוג ולבני יככב בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות הבאות. 

בשני המאמרים הקודמים שכתבתי על מערכת הבחירות האמריקאית, ציינתי שלדונלד טראמפ אין סיכוי להיבחר לכהונת הנשיא. ההערכה זו התבססה של שני פרמטרים עיקריים שיכלו גם להיחשב בנסיבות אחרות כהערכה סבירה. אולם, הנתיב של האירועים היה פחות או יותר די ברור במשך השבועות האחרונים:

א)  מיספר האלקטורים של מפלגה הדמוקרטית נשאר יציב, פחות או יותר, לאורך כל השנה האחרונה, בעיקר מאז שהסתיימו הוועידה הדמוקרטית והוועידה הרפובליקנית.

ב)  לתקשורת האמריקאית היה תפקיד די מכריע ב"ניפוח" תדמיתו של טראמפ הרבה מעבר לכושרו האמיתי לנהל דיון ענייני עם קהלים מחוץ למעגל הקשוח של אוהדי המפלגה הרפובליקנית. העניין הזה, "הניפוח", היה משותף גם לתקשורת "הליבראלית" האמריקאית וגם לתקשורת "השמרנית" האמריקאית. מסתבר, שגם בעניין הזה טראמפ הפתיע את כולם. אוהדיו הצליחו להתעלם מ"רעשי הרקע" האלה, והם בחנו אותו על-פי המסרים שהוא העביר להם בענייני תעסוקה, כלכלה, משכורת, תשתיות וגאווה לאומית.

 עם הסתייגויות אחדות, התחושה היתה, שהתקשורת האמריקאית משחקת תפקיד תלוש מהמציאות בדומה לתפקידה של התקשורת הישראלית שרוממה ופיארה כל קשקוש של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרץ 2015.  התקשורת הישראלית עדיין לא למדה את הלקח – והדבר כמובן יבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות בישראל. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תלמד את הלקח הראוי? ספק רב. משום התקשורת המודרנית אינה מוכרת "סיפור" אלא היא מוכרת פרסומות. לפיכך, "הסיפור" ימשיך לעמוד בקטגוריה של "כמה כסף אפשר להוציא ממנו."

ההיבט הכלכלי הזה הנובע כולו מיצר-הישרדות די הגיוני, המשותף למרבית אמצעי-התקשורת במדינות הדמוקרטיות, המתחרים על קהל הולך ומצטמצם של צופים וקוראים. מכון מחקר אמריקאי העריך שהסיקור של דונלד טראמפ הכניס לרשתות המסחריות כ-4.1 מיליארד דולר במהלך השנה האחרונה. גם ערוצי החדשות הטלוויזיוניים בארה"ב זכו לרייטינג יוצא-מהכלל בעקבות הסיקור האינטנסיבי על טראמפ ומעלליו. טראמפ נתן הופעה לתקשורת כפי שהיא ציפתה ממנו, וכך נוצר מעגל סגור של אינטרס משותף, לכאורה, על חשבון הציבור משום שלא נערך דיון אמיתי על הבעיות של ארה"ב ופתרונן בידי המועמדים לבחירות. כולם גינו, לכאורה, את ההכפשות ההדדיות, אך התקשורת האמריקאית הרוויחה ממון רב מכל שערורייה קטנה שהתגלתה לאורך המרוץ לנשיאות.  

דבר נוסף אפשר לציין העומד לזכותו של דונלד טראמפ: הוא הצליח להפוך את ברק אובמה ואת מישל אובמה, וכן גם חלקים רחבים במפלגה הדמוקרטית לפטריוטים אמריקאים מן המעלה הראשונה. וזאת, בעקבות מסע ההפחדה שלו בנוגע לארה"ב המתפוררת, הכושלת, המושחתת שאזרחיה קורסים בשל הכישלון הכלכלי והתפקודי של הממשל הנוכחי. לפתע פתאום, הנציגים הרדיקליים של אמריקה השחורה והלבנה ניסו לשכנע את שומעיהם ש"לא הכול שחור באמריקה." הדמוקרטים החלו לדבר כמו הרפובליקנים, והרפובליקנים החלו לדבר כמו נציגים של השמאל האמריקאי הרדיקלי.

האם לאור מערכת הבחירות הקשה שנערכה עד ה-8 בנובמבר 2016, תהיה לכך השפעה על ארה"ב גם למשך השנים הבאות? האם הדמוקרטיה האמריקאית נפגעה כפי שרבים ברחבי-העולם משערים?

להרבה מאוד מנהיגים ברחבי-העולם היה מה להגיד על מערכת-הבחירות האמריקאית. כך למשל, ימים אחדים לפני סיום מערכת-הבחירות האמריקאית, נשיא גרמניה, יואכים גאוק, טען שהוא "מאוד מודאג ממה שיקרה בעקבות הבחירות." רבים ממנהיגי העולם היו מודאגים כמוהו, ברמות כאלה ואחרות, אולם אף אחד מהם לא באמת רוצה לראות את החטוטרת של מדינתו – בוודאי שלא בגרמניה, לא ברוסיה, לא בצרפת ובוודאי לא בטורקיה ובעולם הערבי והמוסלמי. 

 הרבה דברים אפשר להגיד על ארה"ב. אולם, סך-כל מעלותיה עולה בעשרות מונים על חסרונותיה. למרות כל עשרות מיליוני האמריקאים החיים, לכאורה, בשולי "החלום האמריקאי", עדיין היא מהווה יעד מספר אחד למהגרים מכל העולם. אנחנו לא רואים מיליוני מהגרים שנוהרים לעבר רוסיה או לטורקיה כדי לממש את חלומותיהם לחיים טובים יותר. לכול היותר, המדינות הללו מהוות בסך-הכול תחנת-ביניים לעבר היעד הנכסף – שהיה ונותר ארה"ב של אמריקה. במקום שהיתה דרושה צניעות מנהיגותית ברחבי-העולם, צצה לה שמחה-לאיד מופגנת שנבעה בעיקר מקנאה בשל עוצמתה ומקור משיכתה של ארה"ב בעיני רבים ברחבי-העולם. ארה"ב עדיין מהווה מקור של השראה בכלכלה, בתרבות, במחקר, באוניברסיטאות הרבות שבה ובתחומים רבים נוספים ומגוונים. העניין הזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות.

 דונלד טראמפ יצטרך למצוא נתיבים הגיוניים יותר של שיח-הולם עם כ-50 אחוזים מהציבור האמריקאי שהחליט להצביע עבור הילארי קלינטון. להם יש מכנה-משותף עם הרפובליקנים – דהיינו, רבים מהם חשים שארה"ב כמותג היסטורי נעלמת לאט לאט מול גודש הבעיות הכלכליות, ההגירה, הביטחון-האישי וחוסר-היכולת של המנהיגות לספק את הצרכים הבסיסים של האזרחים. 

למען ההגינות, זו תופעה אזרחית המשותפת לכלל המדינות הדמוקרטיות כיום. רבים מהאזרחים בעולם-הדמוקרטי שרויים בחוסר-שביעות רצון בשל אי-יכולתם לממש את כישוריהם ורצונותיהם בשל קשיים כלכליים הנובעים בין היתר ממחסור חמור בדירות, במקומות עבודה ראויים, בשל השכר הנמוך ולאור התשתיות המתפוררות או הגדושות מדי. אפשר להסתובב מקומות רבים בגרמניה או בצרפת למשל, ולא להאמין שרואים מראות כאלה במדינות הנחשבות לחזקות ועשירות. הפער הזה מטריד מאוד את האזרחים, ומכאן גם נובעת התחושה שהמדינה הדמוקרטית חייבת לעשות שינויים מערכתיים עמוקים הקשורים ליכולת ולאמצעים הדרושים לנהל מדינה – דהיינו, לא בעזרתו של מנהיג אחד נבחר אלא בעזרתם של מנהיגים אחדים שינהלו את המדינה הטריטוריאלית.

 האם מישהו צפה בוודאות את הניצחון המדהים של טראמפ? מעטים מאוד. אפילו רשת "פוקס ניוז" השמרנית לא זיהתה באופן ברור את המגמה כפי שזו באה לידי ביטוי בתוצאות הבחירות. בליל הבחירות היה אפשר להרגיש את ההלם שעבר על השדרנים בתחנה – כמי שאינם מאמינים למראה עיניהם. ההסברים שלהם נתקעו עם מלל של חוסר-אמון למה שמתחולל. בשלב מסוים, הם העלו לשידור באמצעות הטלפון את שון האניטי – השדרן האולטרה-שמרן של הרשת – כדי להסביר את המהפך המדהים שהתחולל בבחירות. האניטי העניק הסברים הגיוניים – אלה אותם הסברים שכרגע כל הפרשנים והעיתונאים ברחבי-העולם מאמצים לליבם כדי להבין את גודלו של הניצחון של טראמפ בהשוואה לתבוסתה המחפירה של קלינטון. אתם יכולים לשער שאלפי מאמרים נכתבו בטרם-עת לקראת ניצחונה של קלינטון. אלפי כתבות היו מוכנות ומאות שערי-העיתונים היו מוכנים לקראת הרגע הגדול של קלינטון. אולם, כל זה נזרק לפח כ-5 שעות לאחר סיום ההצבעה.  

אני מאוד מקנא ברשת "פוקס ניוז" האמריקאית: היא מביאה את הקולות והצבעים של אמריקה המסורתית, הכפרית, העובדת, הפטריוטית, זו שאינה מתביישת בערכיה או במה שהיא. אלה לא "לבנים חסרי-השכלה" כפי שתקשורת הישראלית אוהבת לצייר אותם בהתנשאות מחרידה.

שוב, מסתבר, שהתהדרות בתואר אקדמי כתכשיט אינה מבשרת בהכרח על הבנה נכונה של המציאות. אני מייחל שגם לנו בישראל תהייה רשת כזו – ולא חיקוי כושל למה שמתחולל למשל בערוץ 20 בכבלים. ארה"ב היא לא רק הוליווד, אוניברסיטת ברקלי, וושינגטון וניו-יורק. היא גם הערים הקטנות והעיירות המאכלסות עשרות מיליוני אמריקאים המנהלים אורח-חיים המעורר קנאה בקרב מאות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם. זו אותה אמריקה שכולם נזכרים בה כרגע לאור מה שטראמפ הצליח לחולל. טראמפ טען שהוא יצר "תנועה" – יכול להיות שהוא צודק. לתופעה הזו כנראה יהיו השלכות גם על אירופה משום שלרבים מהאזרחים במדינות הדמוקרטיות נמאס כנראה להיות שפני ניסיונות לכול מיני אופנות כלכליות, פוליטיות או חברתיות על-פי גחמותיהם של מנהיגיהם. הלקח הזה אינו צריך להילמד רק בקרב המפלגות השמאלניות אלא גם בקרב המפלגות השמרניות, בארץ ובעולם. 

ד"ר יוחאי סלע, "טראמפ ניצח, מפלגת-העבודה הפסידה, העולם בהלם", מגזין המזרח התיכון, 10 בנובמבר 2016.

* * *

מאמר מעניין של ד"ר גיא בכור על הבחירות בארה"ב

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3718

* * *

מיכאל רייך

קַיִן הַמּוֹדֶרְנִי

בֵּין טִפּוֹת הַטַּל, הַיַּיִן וְהַדָּם

דּוֹמֶה שֶׁקַּיִן הַנִּצְחִי סוֹבֵב לוֹ בָּעוֹלָם,

וּכְמוֹ מוּטַצְיָה הַמְּהַתֶּלֶת בָּרוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ

גַּם קַיִן הַמְּשַׁנֶּה פָּנָיו, מֵמִית בְּאֵין מַפְרִיעַ,

הָאוֹת שֶׁעַל מִצְחוֹ הָפַךְ תַּרְמִית רוֹדֵף שָׁלוֹם,

זוֹ אַשְׁמָתוֹ – אוֹמֵר הָאִישׁ

עַל רֶגֶב בְּאָדֹם

רַבִּים הֵם בְּנֵי נִינָיו שֶׁל קַיִן

הַמִּתְהַלְּכִים בֵּינֵינוּ,

אִישׁ לֹא יַכִּירֵם ...

אַנְשֵׁי דָּמִים הֵם, לֹא עָלֵינוּ,

עַזּוּת אוֹת-קַיִן בְּמִצְחָם טִיְחָה וְהֶעֱלִימָה

עֵת הִזְדַּחֵל לוֹ הַסִּימָן אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ פְּנִימָה

כָּל-כָּך עָמֹק שָׁקַע הָאוֹת, רָחַב וְהִתְרַוֵּחַ

שֶׁהָעוֹלָם בַּעֲבוּרָם

הָפַךְ קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ז. סכנת חיים במאה שערים

בשנת הלימוד הראשונה שלי בפקולטה, נשארתי בירושלים אולי שלוש שבתות בלבד. היה זה בעיקר בזכות בתיה חברתי שתמיד הצליחה לשכנע אותי שלא להישאר בירושלים, ולהיות איתה. באחת משלוש הפעמים האלה, כמעט קיפחתי את חיי כאשר  חיללתי את השבת ברחוב מאה שערים בירושלים. 

בדרך כלל, כאשר אני הייתי נשאר בעיר הקודש, היה גם ציקה  נשאר, אם כדי ללמוד ביחד לקראת איזו בחינה, או כדי להשתתף במסיבת סטודנטים.

ציקה גר בשיכון הסטודנטים בשכונת מוצררה, יחד עם  בחור קשיש חובש כיפה שלמד  את מקצועות התורה כדי להיות מורה לתנ"ך.

אותה שבת בא אליי ציקה על אופניו,  ובצהריים,  כשיצא לחזור לשיכון שלו, החלטתי להצטרף אליו ועליתי על זוג האופניים שלי. היו אלה אופניים ישנים של גיסי , שהבאתי מתל אביב עוד בתחילת הלימודים ובזכותם לא איחרתי לאף שיעור.  בימי השבוע, כשציקה היה בא אליי, היה נוסע דרך רחוב מאה שערים, אבל בשבתות היה עושה עיקוף לבל יסתכן בהיתקלות עם חרדים.

שנינו זכרנו את  המכות והמלחמות שהיו לטנדר של נתיב הל"ה  שהיה מביא חלב במוצאי שבת לתנובה, הקרובה למאה שערים. חרדי מאה שערים היו מחכים לו  ברחוב ואם היה מגיע לפני שנראו שלושה כוכבים בשמיים, היו מתנפלים עליו באבנים ובמקלות תוך קריאת המלחמה "שבעס!"

פעם אחת החלטנו ללמד אותם לקח. במקום הטנדר לקחנו את המשאית והתחבאנו בה כעשרה חבר'ה עם מקלות. כשהמשאית  הגיעה לתנובה חיכו לנו שם כשלושים נערים עם אבנים, המשאית האטה, נתנו להם להתקרב ואז פרצנו עליהם עם המקלות והם ברחו בצרחות מחרישות אוזניים. בזמן שפרקנו את החלב,  הם אזרו אומץ וחזרו אלינו עם תגבורות של אולי אלף לובשי גלימות שחורות. זה לא היה שוויון כוחות הוגן, טילפנו למשטרה ויצאנו מירושלים בחסות השוטרים.

כשיצאתי עם ציקה לא נדברנו איך ניסע. עברנו בשלום את שכונת "יגיע כפיים" שחרדיה היו מתונים, אבל כשהתקרבנו להצטלבות של מאה שערים ראיתי אותו מפנה את אופניו לעלייה של בית שטראוס. לא התחשק לי להאריך את הדרך, ועוד בעלייה, וצעקתי לו שאני נוסע ישר דרך מאה שערים. הוא צעק לי: "אל תשתגע!" והמשיך בעלייה. משום מה הרגשתי  שבארצי שלי מותר לי לנסוע איפה שאני רוצה והמשכתי לדרך הקצרה. לזכותו של ציקה יאמר שלמרות שהיה יותר חכם ממני, הוא חירף את נפשו והצטרף אליי. 

למזלנו, השעה הייתה שעת צהריים. תושבי הרחוב כבר חזרו מבית הכנסת והיו סועדים בביתם את סעודת השבת. נסענו ללא אומר באמצע הכביש הריק זה לצד זה. היתה זו נסיעה בטוחה כי  לא היתה סכנה להתנגש עם שום רכב. פה ושם ראינו איזו אישה יושבת על מרפסת ביתה ומתרוממת לעברנו  בפה פעור מרוב תימהון.

כמאה מטרים לפני סוף הרחוב ראינו שני חבושי מגבעות שחורות הולכים תוך דיון עמוק, כנראה על פרשת השבוע. הם ראו אותנו רק ברגע האחרון, אבל הספיקו, אחרי רגע של תדהמה, לעצור ולפרוש ידיים  תוך קריאת "שבעס!" נוראית. 

באופן טבעי ציקה עקף אותם מצידם האחד ואני מהשני. הם פרצו בריצה אחרינו תוך צעקות שהוציאו את כל התושבים למרפסות. הפחד שנפל עלינו העניק לנו  משנה כוח  והצלחנו לברוח בשלום כעל כנפי נשרים.

במלחמת העצמאות  יצא לי לברוח פעמיים בקרבות. בריחה אחת  מחירבת מחאז, והשנייה מחוליקאת, שתיהן היו  מסוכנות, אבל בבריחה הזאת, השלישית, הייתה סכנת המוות מוחשית הכי הרבה.

אחת החוויות הזכורות לי משנת הלימודים הראשונה, היא השלג שירד בירושלים וצבע את כל העיר בלבן. את השלג הקדימו יומיים שבהן ירד גשם ללא הפסקה. ליל הגשם השני היה מלווה בברקים וברעמים ואני שמחתי שחדרי נמצא  בקומה התחתונה ומעליו שתי קומות המונעות מהמים לטפטף עליי מהתקרה.

כשהתעוררתי בבוקרו של יום הגשם השני ושלחתי את רגלי לעבר הרצפה, נדהמתי למצוא אותה שוקעת במים עד הקרסול ולראות את זוג הנעלים שלי צף באמצע החדר. הרמתי את ראשי, ראיתי שאין בתקרה  כתמי מים והבנתי שהמים חדרו מהחצר המרוצפת לרצפת החדר שהיתה נמוכה ממנה בשתי מדרגות. למזלי, בגלל הקור, נשארתי לישון עם הגרביים והודות לכך הן נשארו יבשות, חוץ כמובן מאותה גרב שהיתה על כף הרגל ששקעה במים.

בינתיים הגשם פסק והעננים פערו מרווחי תכלת שנסגרו ונפתחו חליפות. החלפתי את הפיז'מה במכנסיים, הורדתי את הגרב היבשה ואת הגרב הרטובה, קיפלתי את מכנסי החאקי עד לברכיי, ובעזרת דלי פח הצלחתי לרוקן את המים מבעד הפתח אל רצפת האבן שבחצר.

למזלי השיפוע היה לטובתי והמים לא חזרו לחדר.  כשהמים הגיעו לגובה  חמישה סנטימטר, והיה קשה למלא את הדלי, לקחתי את סיר המים הקטן, שבתוכו הייתי מבשל את הביצה של ארוחת הערב, כדי למלא בעזרתו את הדלי. כשהתחלתי להעביר  את המים לדלי, אורו עיני. פתאום הבנתי מה מהות הבור שבאמצע החדר.

כנראה שלא הייתי הראשון  שהתעורר עם רצפה מוצפת. אחד הדיירים שגר כאן לפני גילה יוזמה, עקר בלטה בחדר הוציא את האדמה שמתחתיה וטייח את הדפנות והתחתית. הודות לכך יכולתי עכשיו, בעזרת המגב, לכוון את המים לבור, וממנו להוציא את סיר הביצים כשהוא מלא עד שפתו, ולרוקן את מי הרצפה היישר לדלי וממנו לחצר.

בשעתו, כששאלתי את הבת של בעל הבית למהות הבור, פחדה לגלות לי, פן אברח מהחדר ומשכה בכתפיה. אם הייתי מחליט להישאר לגור בחדר שנה נוספת, הייתי בטח מצליח להוריד את מחיר השכירות, אבל אני החלטתי שמספיק לי לגור שנה אחת  בחדר עם תור לשירותים, ונרשמתי לגור בשיכון הסטודנטים במחנה אלנבי.

לא כל סטודנט של השנה השנייה זכה להתקבל לאלנבי, אבל לי היתה פרוטקציה אצל אברהם כץ, הסטודנט הממונה על שיכוני הסטודנטים בירושלים.

אברהם כץ למד איתי בגימנסיה הרצליה באותה כיתה. היה תלמיד מוכשר אבל גם שובב לא קטן, הוא היה זה שלא היה יכול להתאפק, וכשדיצה סלומון היושבת לפניו, היתה מפהקת תוך פרישת ידיים לצדדים, היה ממהר לתפוס את שני שדיה שלא יפלו. לימים עשה חיל והיה לחבר כנסת וגם ליו"ר מחלקת החינוך של הסוכנות, מה שמלמד שמשלוח יד של גיל הנעורים לא תמיד  משפיע על המשלוח של גיל הבגרות.

אברהם סידר לי חדר עם עוד שני בנים, וכששאלתי למה  עם שניים ולא עם אחד, אמר לי: "סמוך עליי, סידרתי לך חדר גדול והשניים האלה הם בשנה הרביעית וסך הכול תראה אותם רק יומיים בשבוע."

שיקול הדעת של  כץ היה מוצדק והודות לכך הייתי מוצא את עצמי לא פעם לבד בחדר, דבר שאיפשר לי להזמין את חיה יעקובסון, סטודנטית לכימיה תלמידת השנה השלישית, לבוא ולהכין שיעורים בחדרי, בלי שאף אחד יפריע לה ללמוד, חוץ ממני.

[אהוד: האם מדובר באברהם כץ עוז, בנה של הציירת ציונה תגר?]   

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. מחוץ לתחום

אם חבר קיבוץ יפנה לוועדת התרבות או למזכירות הקיבוץ בבקשה להזמין את בנצי גופשטיין, מנהיג ארגון הימין הרדיקלי "להב"ה", להרצות במועדון מטעם ארגונו – האם בקשתו תתקבל?

אני משוכנע שאם בקשה כזו תופנה לאורטל, היא תידחה על הסף. אני משוכנע שכך יהיה ברוב המכריע של הקיבוצים, אולי בכולם.

למה, בעצם? הרי מועדון הקיבוץ הוא מבנה ציבור. הרי ארגון להב"ה הוא ארגון חוקי. הרי חופש הביטוי הוא עקרון מרכזי בדמוקרטיה.

הכול נכון, ולא רלוונטי. חופש הביטוי מחייב את המדינה לאפשר זכות ביטוי לכל ארגון חוקי. הוא אינו מחייב קהילה וולונטרית להעמיד את רכושה כבמה לכל אחד. חברה וולונטרית כקיבוץ, רשאית להחליט שמסיבות ערכיות, יש מי שנמצא אצלה מחוץ לתחום, כי גם אם הוא לגאלי הוא אינו לגיטימי. קיבוץ רשאי להחליט שהוא פתוח ואף שמח לתת במה למכלול רחב של דעות, אך הוא גם רשאי להציב גבול, אם מפני קיצוניות הדעות ובעיקר כשמדובר בקיצוניות המעשים. ארגון גזעני ופרוע כלהב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הוא מחוץ לתחום בקיבוצינו.

בעמוד "הארץ" של ערב שבת, פורסמה כתבה ארוכה של אור קשתי, עם כמה עמודי המשך, על הקיבוצים והמושבים שסותמים פיות ואינם מוכנים להעמיד את מיבני הציבור שלהם למפגשים עם נציגי "שוברים שתיקה". הכתבה היתה ברוח שיח הזכויות. חופש הביטוי מחייב לתת ל"שוברים שתיקה" את מוסדות הציבור, ובאיזו זכות סותמים פיות? וכו'.

קהילה קטנה בכלל, וקיבוץ בפרט, אינם יכולים להתקיים רק על שיח זכויות. יש גם שיח של ערכים, של אידיאולוגיה, של זהות, של תרבות, של מחויבות ואפילו של חובות, רחמנא לצלן. וכמו במקרה של להב"ה, כך גם במקרה של "שוברים שתיקה", העניין אינו חופש הביטוי, אלא השאלה היא האם מבחינה ערכית אנו חושבים שיש לתת לגיטימציה לארגון כזה.

אנו תנועה ציונית, אנו תנועה פטריוטית, אנו מחנכים את בנינו לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל מתוך מחוייבות ואחריות להגנה על המדינה. וגם אם יש בתוכנו מגוון עמדות פוליטיות, וגם אם הרוב המכריע בתנועה הקיבוצית אינו תומך בעמדות הממשלה הנוכחית ומצביע למפלגות המצויות באופוזיציה – אין בכך כדי לסדוק את מהותנו הציונית, הפטריוטית ואת מחוייבותנו למדינת ישראל, לביטחונה. כן, וגם לבנינו המשרתים בצה"ל.

ארגון "שוברים שתיקה" מוקצה מחמת מאוס, לא בשל העמדות הפוליטיות שהוא מבטא, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל וחייליו. כאשר אזרחי הדרום ובהם רצועת קיבוצינו בעוטף עזה הותקפו לאורך שנים בטילים, וצה"ל יצא להגן עליהם במבצע "צוק איתן" – התנועה כולה התגייסה לסיוע לקיבוצים. ובני הקיבוצים, בסדיר ובמילואים, התגייסו בהמוניהם למבצע, ולצערנו הרב היו מי שלא חזרו מן המבצע, הרבה יותר מחלקנו באוכלוסייה. למה? כי כאלה אנחנו. כי על כך אנו מחנכים את בנינו. כי אלה ערכינו. 

ומה עשה ארגון "שוברים שתיקה" באותה שעה? העליל עלילות-דם בזויות על צה"ל ועל חייליו – בנינו. רץ ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כחוד החנית של תנועת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והחרמות עליה, כדי להפיץ שקרים נתעבים ולהסית את צעירי העולם נגד מדינת ישראל.  

ארגון כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס והוא מחוץ לתחום במקומותינו. אין זה עניין של חופש הביטוי, אלא של זכות הקיבוץ כחברה ערכית, לומר: עד כאן.

2. צרור הערות 13.11.16

* צ'רצ'יל צדק – צ'רצ'יל כבר אמר ש"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד כה."

* הלקח – הלקח המרכזי מתוצאות הבחירות בארה"ב, הוא ההכרח במיינסטרים חברתי ופוליטי. בסכנה שבשיח הקצוות. אובמה הרחיק לכת בהליכתו הקיצונית בכיוון הליברלי (בשיח הישראלי: "השמאלני") הרדיקלי, והרוח שהוא זרע נקצרה בסופת טראמפ. מהו טראמפ? הקצנה אל הקצה הימני הרדיקלי.

המסורת האמריקאית היא של התמודדות בין ליברלים לשמרנים. טראמפ אינו שמרן, הוא פופוליסט. שמרנות ופופוליזם רדיקלי לא ממש הולכים יחד. אבל השמרנים הרפובליקאים, שבמציאות פוליטית שונה לא היו מעלים על דעתם לתמוך בו, תמכו בו כדי לכופף את המקל לצד השני. 

פוליטיקת הקצוות הזאת מסכנת את הדמוקרטיה, שחייבת להתבסס על הסכמות, על קונצנזוס. זה נכון בארה"ב, זה נכון באירופה וזה נכון בישראל. אנו חייבים לחדש את המיינסטרים הציוני דמוקרטי בישראל, ולא לתת לקצוות מימין ומשמאל להרוס את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל.

* נגד מי הם מפגינים? – יסוד מוסד בדמוקרטיה הוא כיבוד הכרעת הרוב, או לפחות קבלתה. בצדק רב נמתחה ביקורת חריפה על טראמפ, שהכין מראש קמפיין של אי קבלת הכרעת הרוב, אם לא ינצח. אולם הוא ניצח, ומה קורה במחנה שכנגד?

הילרי קלינטון התקשרה למנצח ובירכה אותו על ניצחונו, כראוי. היא נאמה, כראוי, נאום תבוסה (אם כי באיחור מיותר של שעות אחדות) ובו כיבדה את התוצאות ונטלה אחריות על הפסדה. גם הנשיא אובמה נהג כראוי לנשיא של דמוקרטיה. 

אולם ההפגנות וההתפרעויות ברחבי ארה"ב בעקבות הבחירות, של עשרות אלפים המסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות, הן הפגנות אנטי דמוקרטיות. נגד מי הם מפגינים? לא נגד טראמפ, שעוד לא החל את תפקידו, אלא נגד ההכרעה הדמוקרטית של הבוחר. הם מפגינים נגד הכרעת העם. זו תופעה חמורה מאוד.

ההקצנה שבאה לידי ביטוי בהפגנות הללו, היא שבנתה את הטראמפיזם והביאה את טראמפ לחדר הסגלגל. אבל הם לא לומדים את הלקח.

כמובן שאי אפשר לפטור את טראמפ מאחריותו לאירועים הללו, בקמפיין השנאה וההסתה שניהל. כעת, כנשיא, הוא נושא באחריות, ויש לקוות שהתפקיד יעשה את האדם. עליו לבצע מהפך של 180 מעלות בהתנהלותו, לזכור שהוא הנשיא של כולם, גם של אלה שהוא נבנה מהפצת השנאה כלפיהם, גם של אלה המפגינים נגדו וצורחים "הוא לא הנשיא שלנו". מהפך כזה אינו פשוט, אך זה האתגר שלו.

התבטאויותיו בימים הראשונים לאחר היבחרו הם אכן היפוכה של הדמגוגיה שלו בתקופת הבחירות. אך מוקדם לדעת איך הוא ינהג כנשיא.

* הטלפון שהיה – אחת התוצאות של ליל הבחירות הדרמטי בארה"ב, היא העובדה שהמנצח קיבל שיחת טלפון מהמפסידה. במקרה ההפוך זה לא היה קורה. הרי טראמפ הודיע שיכבד את תוצאות הבחירות... אם ינצח.

* ללא דופי – התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות בארה"ב היתה ללא דופי. הוא לא אמר מילה שלילית על אף מועמד. הוא לא הביע תמיכה באף מועמד. הוא הביע ביטחון בידידות של שני המועמדים לישראל ובכך שהיחסים המיוחדים בין המדינות יימשכו בכל תוצאה שתהיה. כך ראוי לנהוג וטוב שכך הוא נהג.

לדעתי, היתה הגזמה רבה בביקורת על התייצבותו, כביכול, של נתניהו, לצד רומני בבחירות הקודמות. אולם הפעם הוא הקפיד הקפדה יתרה לא לתת בדל פתחון פה לביקורת עליו בנושא זה.

* מדיניות טראמפ כלפי ישראל – במהלך מערכת הבחירות, השמיע טראמפ הצהרות מנוגדות ביחס לישראל. מצד אחד, הוא אמר דברים שאף נשיא או מועמד לנשיאות לפניו לא אמר, כמו שארה"ב תהיה נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי וכמו שארה"ב תדרוש מישראל תשלום על הסיוע הביטחוני מארה"ב. מצד שני, הוא הביע תמיכה בישראל ובמדיניותה הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני כפי שאף אחד מקודמיו לא הביע. אפשר לומר שכל דרך שבה יפעל, מן הקצה האחד ועד הקצה האחר, הוא יוכל לעגן בהצהרותיו במערכת הבחירות.

נקווה מאוד שכנשיא הוא יממש את הצהרותיו הפרו-ישראליות. כאשר נתניהו יפגוש אותו לראשונה, עליו לקדם בעיקר את הנושאים הבאים:

א. טראמפ הצהיר בחלק מהתבטאויותיו שארה"ב תבטל את הסכם הגרעין האיראני. זה לא יקרה, ולא צריך לקרות. ארה"ב אינה יכולה להפר את ההסכם באופן חד צדדי, בשל עקרון רציפות השלטון.

אולם רציפות השלטון אינה מחייבת הבלגה על הפרות ההסכם, ואין ספק שההסכם מופר ויופר. למה אין ספק? כי הרי אף ילד אינו מאמין לאגדה, שאיראן מקימה כור גרעיני "לצרכי שלום". על ישראל לדרוש מטראמפ להבהיר שכל הפרה קטנה של ההסכם תביא לביטולו. על ישראל, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לבחון כל מידע על הפרה ולבנות תיק מרשיע בנושא. הנחת העבודה חייבת להיות, שאם לא התגלו הפרות איראניות, סימן שלא חיפשו אותן מספיק.

ב. טראמפ הצהיר שיעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא לא הראשון שהבטיח זאת. האחרון היה ג'ורג' וו בוש. האם גם טראמפ יצטרך לקודמיו שהפרו את ההבטחה, או יהיה הראשון שיעמוד בה?

על נתניהו ללחוץ על טראמפ לממש את ההבטחה הזאת. זהו אבסורד, שהידידה הקרובה ביותר של ישראל טרם הכירה בבירתה. ודוק – אין המדובר באי הכרה בסיפוח חלקה המזרחי של העיר, אלא בעצם ריבונות ישראל על חלק כלשהו בירושלים. יש לפעול להכרה אמריקאית גם בסיפוח מזרח ירושלים, אך לכל הפחות – בעצם ריבונותנו על ירושלים ועל היותה בירת ישראל. העברת השגרירות היא צעד סמלי חשוב בנדון. אם הוא יבוצע, אין זה מן הנמנע שמדינות נוספות תלכנה בעקבות ארה"ב.

ג. על ישראל ליזום הכרה אמריקאית בחוק הגולן. יש לציין שבעת סיפוח הגולן כיהן בארה"ב נשיא רפובליקאי, רייגן, שהגיב בתקיפות על החוק ואף הטיל על ישראל סנקציות בגינו. אולם היום, לאחר 50 שנות שלטון והתיישבות ישראליים על הגולן, לאחר 35 שנות ריבונות ישראלית על הגולן, לאחר שסוריה דחתה את הצעות הנסיגה מהגולן שהוצעו לה בידי 5 ראשי ממשלה ישראליים, כי היא דרשה גם אחיזה בכינרת, ולאחר שסוריה התפרקה לגורמים, הגיע הזמן שארה"ב תשנה את עמדתה.

* שיטה מעוותת – בספירת כלל הקולות בבחירות בארה"ב, קיבלה הילרי קלינטון מספר רב יותר של קולות מטראמפ. אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מעובדת ניצחונו. דמוקרטיה פועלת על פי כללי משחק, וכללי המשחק בארה"ב ותיקים ומקובלים, והניצחון של טראמפ היה על פיהם.

אולם בעיניי, השיטה הרובנית לקויה ומעוותת. שיטה רובנית, היא שיטה שבה המועמד שזכה ברוב הקולות במדינה, מקבל את כל האלקטורים של המדינה. זו השיטה הנהוגה ב-48 מתוך 50 המדינות בארה"ב. שיטה זו מנוגדת לעיקרון הבסיסי של בחירות דמוקרטיות –ההשפעה השווה של כל קול. בשיטה הזו, הולכים לאיבוד קולות רבים – קולותיהם של כל מי שלא בחרו במנצח בכל אחת מן המדינות.

במקרה הנוכחי, הרוב של קלינטון היה זעיר, אך שיטה זו עלולה להביא לתוצאה שבה המפסיד קיבל מספר קולות רב באופן משמעותי מן המנצח. למשל, במצב שבו הפער באלקטורים קטן מאוד, אך במדינות שבהן ניצח המפסיד הוא ניצח בפערים גדולים מאוד ובמדינות שבהן הפסיד הוא הפסיד על חודם של קולות מעטים.

אין זו הפעם הראשונה שבבחירות בארה"ב נבחר מי שקיבל פחות קולות, וכך גם בבריטניה שבה נהוגה שיטה אזורית רובנית.

אגב, בן גוריון חתר בכל מאודו לשנות את שיטת הבחירות לכנסת לאזורית רובנית. הוא לא הצליח בכך, בשל התנגדות הן של האופוזיציה והן של שותפותיו הקואליציוניות. כאשר נוכח שאין סיכוי שהשינוי יתקבל בכנסת, הוא הציע להביא את הסוגיה למשאל עם, אך גם הצעתו זו (שהוגשה בידי יוסף אלמוגי) נדחתה בכנסת.

* קו השבר – עמדותיי בסוגיות המדיניות ביטחוניות, אינן רחוקות, בדרך כלל, מאלו של נתניהו. אני סבור שהוא מנהל את יחסי החוץ והביטחון של ישראל באחריות ובשיקול דעת, בוודאי לנוכח הסערות המטלטלות את העולם ופרט את אזורנו.

אולם חברה מפורדת, מרוסקת ומפוררת לא תוכל לעמוד לאורך זמן, גם אם ההנהגה תוביל מדיניות חוץ וביטחון נבונה. האופן שבו פועל נתניהו, בעיקר ככל שאחיזתו בשלטון מעמיקה, היא איום משמעותי על החוסן הלאומי, הסולידריות החברתית והדמוקרטיה הישראלית. האופן שבו הוא נבנה משנאה ופירוד, ומבסס את שלטונו על הפרד ומשול ועל חרחור מדנים בחברה הישראלית, הפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל.

התקפותיו המרושעות ושלוחות הרסן על כל מי שמעז להתנגד לו, פעולתו נגד העיתונות, ניסיונותיו כשר התקשורת להשתלט על העיתונות כדי לאלפה להיות עיתונות צייתנית, מינויים בלתי מתאימים בעליל ומתוך כוונה הרסנית במודע לתפקידים כמו שרת התרבות, הם סכנה חמורה לעתידה של ישראל, לא פחות מהסכנות שבמדיניות חוץ וביטחון בעייתית ושלילית.

מתקפתו המתלהמת, השקרית והארסית על אילנה דיין, במקום להשיב לעניין על תחקיר, שהתבסס על עדויות של מקורביו ואנשים הקרובים להשקפת עולמו, על האופן המבהיל והבעייתי, בלשון המעטה, שבה מתנהל שלטונו, הם שפל נורא. 

הוא זכה למחיאות כפיים וים של לייקים מן הגרעין הקשה של הימין הקיצוני ומן הגרעין הקשה של חסידיו השוטים, הקונים את הפרנויה המתבכיינת שלו ומזדהים אתה. אולם אם יגיע למצב שבו כל מי שאינו שייך לשני הגרעינים הקשים האלה, גם בין בעלי השקפות הקרובות אליו בסוגיה המדינית, יתנערו ממנו סופית ולא יתנו יד להמשך שלטונו, ניתן יהיה לראות בפשקוויל האימים שלו נגד אילנה דיין, את תחילת הקץ של שלטונו.

* עמוס עוז מידרדר – לפני עשר שנים, פרסם עמוס עוז את ספרו "על מדרונות הר געש", שבו תיאר בשלוש מסות מרתקות את יחסיו המורכבים עם גרמניה, משלילה מוחלטת של כל זיקה למדינה זו, בשל עברה, ועד היותו כמעט בן בית בה, וחתן כל פרס ספרותי הקיים בה. בספר הוא גם סיפר על התמודדותו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי. ואכן, היתה זו התמודדות מרשימה, אמיצה, מעוררת השראה, של ישראלי ויהודי גאה, שהיה מעין שגריר בלתי רשמי של החברה הישראלית, בלי להסתיר את העובדה שהוא חלוק על ממשלת ישראל ומדיניותה. גישה זו אפיינה אותו לאורך שנים רבות, ולא בכדי הוא היה מוקצה בעיני השמאל הרדיקלי בישראל ושנוא עליו.

אף שאני חולק על עמדותיו של עמוס עוז, תמיד נהגתי להציגו כאחת ההוכחות המובהקות לתהום הפעורה בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. אני מרבה לצטט משפט שלו, על פיו הציונות היא שם משפחה, ובתוכה שמות פרטיים רבים. הציונות של עוז שונה מהציונות שלי. היא שונה ממנה לא רק בחילוקי הדעות המדיניים, אלא גם בכך שהציונות שלו היא ציונות קטסטרופלית, כלומר היא מוצדקת בקטסטרופה של היהודים בגולה, ובהכרח של היהודים בבית לאומי כמקלט בטוח. הדבר קשור גם לעמדותיו המדיניות – הוא מתנגד לכל מה שבעיניו חורג מהמינימום המאפשר את המקלט הבטוח הזה.

אני רואה בציונות בראש ובראשונה ייעוד – קיבוצו של העם היהודי, רובו ככולו, במולדתו ארץ ישראל במרחב המקסימלי בתוכה המאפשר רוב יהודי מובהק במדינה דמוקרטית, הקמת חברת מופת יהודית והתחדשות היצירה היהודית המגוונת. 

בהרצאות ובשיעורים שאני נותן על השאלה: "ציונות – מקלט או ייעוד?" עמוס עוז הוא הדוגמה המרכזית של תפיסת הציונות כמקלט. אני נוהג לצטט מתוך ספרו הנפלא – פסגת יצירתו ואחת מפסגות היצירה העברית "סיפור על אהבה וחושך", את הקטע המרגש, שבו אביו מספר לו בליל כ"ט בנובמבר על התלאות שעבר כילד בגולה האנטישמית, ואת הבטחתו שכעת זה לא יקרה שוב, כי תהיה לנו מדינה. המסר הזה הוא תכלית זכות הקיום של מדינת ישראל על פי תפיסתו. אני חולק עליה, ומעמיד מולה הוגי דעות ציוניים כברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויגאל אלון, המייצגים תפיסה ציונית של ייעוד. אולם אני מדגיש שאלו ואלו הם ציונים לעילא ולעילא, ששמות פרטיים מפרידים ביניהם, אך הם חלק מאותה משפחה, המשפחה הציונית.

לצערי, לאחרונה אני מזהה אצל עמוס עוז הידרדרות מדאיגה לעבר השמאל הרדיקלי. זה החל לפני חודשים אחדים, כאשר הכריז שהוא מסרב להופיע עוד מטעם משרד החוץ הישראלי. התופעה הגיעה לשפל, כאשר הוא היה הנואם המרכזי באירוע של "שוברים שתיקה" השבוע בבאר שבע. צר לי על כך מאוד מאוד.

* אג'נדה פלגנית – אחד המשוררים האהובים עליי, מירון ח. איזקסון, מציין השבוע את יום הולדתו הששים. ב"ישראל היום" נערכה שיחה משותפת אתו ועם עוד שני משוררים מובילים, שלמדו אתו באותה הכיתה – אמיר אור וליאת קפלן. שיחה מעניינת מאוד.

הזדהיתי במיוחד עם דברים שאמר אור על "ערס-פואטיקה": "אני מסתכל על חלק גדול משירת ערס-פואטיקה ורואה שם גזענות עדתית ושנאה, ועל אנשים שעדיין כותבים דרך אג'נדה פוליטית וקצת מרחם עליהם; כן, זה תופס כותרות וזה בסדר, אבל כיוצרים הם מפסידים בגדול... לרתום את כל כוחות היצירה שלך לטובת אג'נדה פלגנית, עדתית – זה די משעמם... זה סוג שירה המנסה להתפלג מהמקום הישראלי, ליצור את הזהות המפוררת של אנחנו ואתם. זו אג'נדה פוליטית. האם היא טובה? אני חושב שהיא רעה לנו כחברה, וכשירה זה קצת ילדותי ומביך בעיניי. אם אנחנו חפצי חיים אנחנו צריכים למצוא את המקום שבו כל הקבוצות בחברה יכולות להתקיים בשלום, לא במלחמה. וכרגע זה לא קורה לנו, ולא ברור למה אנחנו עושים את זה לעצמנו."

אני מסכים אתו, דווקא כיוון שאני מעריך את הכישרון של משוררים כעדי קיסר ורועי חסן, ומיצר על הכיוון שהם בוחרים להוביל את שירתם.

איזקסון דווקא חלק על עמדתו של אור באשר לערס-פואטיקה, אך גם הוא אמר דברים נכוחים באותה רוח (לא בהקשר של ערס-פואטיקה): "אני רואה את הפשרה כאפשרות המועדפת עליי. הפכנו לחברה שמטפחת מאוד את הסכסוך ואני סבור שצריך לחתור ולמצוא דרכים חיוביות להגדיר את עצמנו".

* משורר דגול – כאשר שמעתי על הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן שמחתי. באמת מגיע לו. אבל אמרתי בליבי (ולחבריי): קודם מגיע ללאונרד כהן. 

הוא לא הספיק. לאונרד כהן היה משורר דגול. אגב, אילו הוא היה זוכה בפרס, לא היה מתעורר הוויכוח העקרוני "האם זאת שירה", כי הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה.

יהי זכרו ברוך!

* פטריוט יהודי ואוהב ישראל – מתוך מאמר שכתבתי ב-13 באפריל 2016: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

"לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו."

* מה יש לך? – מיהי גברת לוין מן השיר של "השלושרים" "מי מפחד מגברת לוין"? כידוע, זוהי מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית הדה בושס ז"ל. 

מסתבר שלא. בראיון ל"7 ימים" סיפר יהונתן גפן שכתב את השיר על הלית ישורון. הדה בושס החליטה שהשיר הוא עליה, הפיצה זאת ובמחאה חדלה לדבר איתו, עד יומה האחרון.

[אהוד: חרף דבריו של גפן בראיון, המבולבל במקצת, אין שום סיבה שהשיר שכתב גפן יהיה על הלית ישורון. למרות שייתכן שיופייה הרב השפיע עליו, אין כל קשר בינה לבין הדמות שבשיר. במאה אחוז השיר הוא על הדה בושס. ואגב, קדמה לה בשעתו, בתור מזכירת מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכתו של ד"ר יעקב הורביץ – ורה לוין].

* מבצע מגרסה – היום, 13 בנובמבר, מלאו 50 שנה לפעולת סמוע (מבצע מגרסה) – הפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בעשור שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים. בעקבות פיגועי מחבלים רבים שיצאו מירדן, וימים אחדים לאחר ששלושה חיילי צה"ל נהרגו כשרכבם עלה על מוקש, והעקבות הובילו לכפר סמוע שבדרום הר חברון, ביצע צה"ל פעולת גמול גדולה נגד הכפר הפלשתינאי. את הפשיטה ביצעו חטיבת הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן וסיירת מטכ"ל בפיקודו של דוביק תמרי. גדודי צבא ירדן התערבו בלחימה וכן התפתח קרב אווירי שבו הופל מטוס ירדני.

בפעולה נפל המפקד הנערץ של גדוד הצנחנים 202 יואב שחם, ונפצע אחד המ"פים, מתן וילנאי. כעבור כשנתיים הקימו חייליו של יואב יישוב בגולן – בכור המושבים בגולן, גבעת יואב.

* ביד הלשון: רוב מיוחס – בדיון על שיטת הבחירות לשופטי בית המשפט העליון, שבה כדי להיבחר זקוק המועמד לתמיכת 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים, נשמע שוב ושוב המושג "רוב מיוחס". זה הביטוי המקובל, אך הוא אינו נכון.

מיוחס הוא מופלה, זוכה ליחס מועדף. איזו העדפה או ייחוס יש לרוב בשיטה הזו? נהפוך הוא, יש כאן מיעוט מיוחס.

אתן דוגמה מחיי כחבר קיבוץ. כדי להתקבל לחברות בקיבוץ, יש צורך בתמיכת 2/3 מהמצביעים בקלפי. אם 2/3 מהמצביעים פחות חבר אחד תומכים במועמד ואילו 1/3 מהמצביעים ועוד חבר אחד מתנגדים – המועמד לא יתקבל. משמעות הדבר, היא שקולו של מתנגד שווה לשני קולות של תומך. אם כן, מי כאן המיוחס? הרוב או המיעוט?

הוא הדין בוועדה לבחירת שופטים. די בהתנגדות של שלושה חברים למועמד, כדי לסכל את בחירתו. לכן, המיוחס הוא המיעוט.

הביטוי "רוב מיוחס" הוא המקובל, אך הוא שגוי. נכון להגדיר זאת "רוב מיוחד".

למה רוב מיוחד? להבדיל מרוב רגיל. רוב רגיל, הוא רוב המצביעים. כאשר נדרש רוב גדול מהרגיל, הוא רוב מיוחד.

3. הפשיעה החקלאית – פלילית ולאומנית

החקלאות היא פרנסה – פרנסת החקלאים, המתיישבים, עובדי האדמה.

החקלאות היא מרכיב משמעותי בכלכלת המדינה, בביטחון המזון שלה (מרכיב חיוני בביטחונה) וביחסי החוץ שלה, בזכות היותה מעצמה של חקלאות מתקדמת וחדשנית.

החקלאות היא מרכיב משמעותי בשמירת קרקעות הלאום והבטחת היותן קרקעות העם היהודי, והמדינה היהודית לדורות.

האחיזה בקרקע, הכאת השורשים בקרקע, יישוב הארץ, יישוב הסְפָר, עיצוב גבולותיה של מדינת ישראל, הם יסודות הציונות מראשיתה ועד ימינו. כן, גם היום, כמעט שבעים שנה לאחר הקמת המדינה, לא תם המאבק על הארץ, המאבק על כל דונם של אדמת ארץ ישראל.

התובנות הללו הן הבסיס הראוי להתמודדותה של מדינת ישראל עם הפשיעה החקלאית.

הפשיעה החקלאית היא פגיעה בפרנסתם, בקניינם ונחלתם של החקלאים – מדינת ישראל מחויבת לאזרחיה, לשלומם, לביטחונם ולשלמות רכושם, ולכן היא מחויבת לספק להם את ההגנה הדרושה.

הפשיעה החקלאית היא פגיעה בתרומה של החקלאות לכלכלת ישראל, לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה, וחובתה של המדינה להילחם בה, כדי להגן על כלכלתה, ביטחונה ויחסי החוץ שלה ולמגר את הפגיעה בהם.

הפשיעה החקלאית היא פגיעה מודעת בהגשמת הציונות, מתוך רצון לקעקע את הקשר בין העם היהודי למולדתו, בין היהודי לאדמתו. על מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמדינה שהוקמה בידי הציונות כדי להגשים את החזון הציוני, להבטיח את המשך הציונות באמצעות הגנה על מגשימיה ועל מפעל חייהם הציוני.

הפשיעה החקלאית היא שילוב של פשיעה פלילית ופשיעה לאומנית טרוריסטית. די בהיותה פשיעה פלילית נגד אזרחים ישראליים, כדי שהמדינה תהיה מחויבת להילחם בה ולהגן על אזרחיה. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר זו גם פשיעה לאומנית, טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. 

למרבה הצער והחרפה, מדינת ישראל כשלה במלחמתה בפשיעה החקלאית, כשל מתמשך לאורך שנים. חקלאי ישראל, כבר שנים רבות, חשים מופקרים לפשיעה החקלאית, וכתוצאה מכך, הפשיעה מרימה ראש בחוצפה ותעוזה הולכות וגוברות.

לפני תשע שנים קם ארגון המתנדבים "השומר החדש", הפועל להגנה על החקלאים ועל אדמות המדינה. קיומו של ארגון זה הוא בשורה נפלאה לחברה הישראלית, והוא בושה גדולה. העובדה שעשרות שנים לאחר קום המדינה יש צורך להקים מחדש את ארגון "השומר", כבימי השלטון הטורקי, בשל כישלון המדינה, היא עובדה מבישה.

יוזמתו של השר ארדן לספק נשק ברישיון לכל חקלאי כדי שיוכל להגן על עצמו, היא ביטוי לחולשה ולכישלון. זו מעין הפרטה של הביטחון – השירות הבסיסי שמדינה מחויבת לספק לאזרחיה, ושהינו ההצדקה הבסיסית של רעיון הריבונות. 

מצער ומביש שהגענו לכך, אך כל עוד המדינה אינה יכולה לספק את הביטחון באמצעות שירותיה, היא מחויבת לספק לחקלאים כלים להגנה עצמית – הגנה על חייהם, על נחלתם ועל רכושם.

מי שמתנגד ליוזמתו של השר, ואינו מציע פתרון מעשי ומיידי לבעיה, לוקה בדמגוגיה.

* * *

יהודה דרורי

1. מארגנים הפגנות "ספונטניות"

מאז "ההפגנות הספונטניות" של שנות ה-50 בארץ בסיסמה "לחם ועבודה"  או "נילחם למען השלום" (לדעתי הסיסמה הכי מצחיקה שהומצאה ע"י ה"שמאל"), כאשר ראינו שהושקעו כספים רבים בכרזות, בחולצות ובהסעות, למדנו מאוחר יותר שכספים אלו הגיעו ישירות ממוסקבה למפלגה הקומוניסטית הישראלית, וכאן גם למדתי שהמילה "ספונטני" פירושה: מתוכנן ומאורגן...

מיספר שנים מאוחר יותר, בעת לימודיי בארה"ב, נערכו באוניברסיטאות שם מאות "הפגנות ספונטניות" נגד ממשל ארה"ב, נגד המלחמה בווייטנאם או נגד שימוש בפצצות נפאלם... (אגב, מפצצות אלו מתים כמו מפצצות אחרות...)

בפקולטה שלי כעסו עליי סטודנטים לא מעטים כי שאלתי שאלות מביכות כגון: מי משלם בעד השלטים והפלקטים? מי משלם עבור האוטובוסים המביאים מפגינים ממכללות אחרות? מי משלם עבור החולצות המיוחדות עם הכיתובים? ומי משלם בכלל למארגנים (דהיינו, מי עומד מאחורי כל זה?) 

אמרו לי שאני פשיסט שבכלל שואל שאלות כאלה. אבל, באותם הימים ממש, חותנתי סיפרה לי שהיא שאלה את חברתה הטובה סיידי ממה מתפרנס בנה אחרי שנזרק מהאוניברסיטה. וסיידי אמרה לה בסוד שהוא עובד בארגון הפגנות בקמפוסים ומקבל משכורת ("יפה מאוד" לדבריה) מהשגרירות הסובייטית בוושינגטון... לקח ל-FBI מיספר שנים להביא הוכחות לציבור על הארגון הזה של ההפגנות בחסות הסובייטים.

ונחזור לארצנו. רק עיתונאי חטטן גילה בשעתו לציבור כי עשרות האוהלים שהוקמו "בצורה ספונטנית" במחאה הידועה בשדרות רוטשילד בת"א, הובאו ממטה המפלגה הקומוניסטית ברחוב אחד-העם הסמוך. להרבה אנשים טובים "נפל פתאום האסימון" – הם פשוט היו בובות במחאה מתוכננת ומאורגנת ע"י השמאל הקיצוני, לכן עם התפוגגות השקר של ה"ספונטניות" נעלמו רוב המפגינים.

אגב, יותר מעניין היה לגלות את מי שעמד מאחורי מימון ה"הפגנות הספונטניות" למען שחרור גלעד שליט. לא הוריו או משפחתו הוציאו את הכסף הרב על פלקטים, הסעות חולצות וכיו"ב, הכספים הגיעו מאירגונים ישראליים (הממומנים מחו"ל...) שנלחמו למען... שיחרור אסירי החמאס... הבנתם?

עכשיו בארה"ב התעורר שוב השמאל הקיצוני כנגד ההליך הדמוקרטי של בחירת הנשיא טראמפ, וממשיך להמריד (בעיקר את המיעוטים המסכנים) נגד הנשיא הנבחר וממשלו, והעיתונות, המוטה שם שמאלה, קוראת לכך "הפגנות ספונטניות"...

אני רק מקווה שדונלד טראמפ יפעל נגד תופעה זו  ביד חזקה ובזרוע נטויה, בעיקר נגד המארגנים, שלמעשה הם המסיתים.

2. חייל הותקף בידי חרדים

"חייל הותקף בבית שמש בידי חרדים, שנמלטו עם הגעת כוחות המשטרה לזירה. החייל לא הזדקק לטיפול רפואי. נסיבות האירוע נחקרות." (YNET–היום, 11.11.16)

אין זו הפעם הראשונה שהחלאה החרדית תוקפת חיילים בודדים. צריך לראות אותם כאוייב, וחייל שמתקיפים אותו רשאי לדעתי לירות במתקיפים.  עוד לא שמענו את הרמטכ"ל ודובר צה"ל בנדון. 

מוזר לא כן?

3. שתי מדינות ל-2 עמים

זה לא 3 מדינות ל-2 עמים

בכל התרחישים לאיזה שהוא הסדר בחלק זה של המזרח-התיכון, ההסדר הכי הזוי והכי מופרך  הוא זה של: "2 מדינות לשני העמים" מבית מדרשם של הנשיאים האמריקאים בוש ואובמה.  סיסמה זו, בת 4 מילים, מביעה: בורות, טיפשות, או סתם צביעת, כי אין שום סיכוי שתבוצע.

הדבר הכי מגוחך בכל רעיון ההסדר הזה הוא, שמנהיגי שני הצדדים לסכסוך, נתניהו ואבו-מאזן, הסכימו לבצע אותו, תוך ידיעה ברורה שהדבר אינו בר-ביצוע. ואמרו זאת רק לסבר את אוזני מנהיגי אירופה וארה"ב שברוב סכלותם תומכים בסיסמה הזו ובביצועה. מילים פה לא עולות כסף ולכן מותר, לפי מנהיגי האזור, לומר כל דבר שירגיע את "מהנדסי השלום" בארה"ב ובאירופה...

הבה ונבחן את הרעיון לעומקו:  

לפי החוק הבינלאומי כל השטח ממערב לירדן שייך ליהודים ע"פ החלטה פה-אחד של חבר הלאומים, לאחר ששטח פלשתינה שניתן ליהודים כולו, וכלל גם את כל השטח ממזרח לירדן, נלקח ע"י הבריטים וניתן לבית המלוכה האשימי למען הקמת מדינה, הלא היא: ירדן! זאת אומרת שרעיון "שתי המדינות ל-2 העמים" כבר בוצע וקיים – כאשר אוכלוסיית ירדן הינה ברובה פלסטינית. 

הפלסטינים הינם חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית-המוסלמית שקבעה ברורות שכל ארץ-ישראל הינה אדמת קודש מוסלמית (ווקף) ולפיכך אסור שליהודים יהיה איזה שהוא חלק בה. מצב כזה אינו מאפשר לשום גוף פלסטיני לדון על הסדר כלשהו, אשר בו ליהודים איזה שהוא חלק בארץ ישראל. ולפי אבו מאזן, הוא אפילו לא ירשה ליהודי אחד לגור בארצו ("יודנריין" נוסח היטלר) ולכן הוא נמנע וימשיך להימנע מכל מפגש להסכמות עם ישראלים, והפתרון: שיכפו עליו הסכם מהחוץ... 

אין שום סיכוי הגיוני ומעשי להקמת מדינה נוספת בין הים לירדן כי מדינה כזו תהיה בהכרח מובלעת בתוך מדינת ישראל, מוקפת כולה בישראל ללא מוצא לכל מדינה אחרת או לים. אין לה משאבי טבע ואף לא תעשיות או תשתיות כלכליות אחרות. מבחינה חברתית שלטון החמולות בתוכה לא יאפשר מינהל תקין , והכבוד העצמי הערבי המופרז לא יסכים לעולם להתפרק מנשקו ולהפוך למדינה מפורזת כדרישה הכי משמעותית מצד ישראל.

הסיכוי למדינה פדרטיבית גם הוא לא בא בחשבון מכיוון שהמיעוט המוסלמי בישראל רבתי ידרוש החזר לשטח של מאות אלפי פליטים וצאצאיהם, וזאת בהתאם לחוק השיבה המקודש של הפלסטינים, הדומה לדעתם לחוק המאפשר לכל יהודי להגר לישראל.  כל הגבלה על זכות השיבה ליהודים לא באה בחשבון מצד העם בישראל. 

אם הנשיא החדש בארה"ב ירצה להציע פתרון לסכסוך, ההצעה היחידה המתקבלת על הדעת היא סיפוח שטחים ביהודה ובשומרון, בהם יושבים מרבית הפלסטינים, לממלכת ירדן. נכון שהמלך עבדאללה וממשלו אינם מעוניינים בכך, אבל לחצים מתאימים מצד ממשלות האזור וממשל ארה"ב + צ'ופארים ביטחוניים וכלכליים נדיבים, יביאו להסכמה.

הבעייה הכי גדולה שנשארת כיום היא: "להוריד מהעץ" את כל אותם "גדולי העולם" שעלו על הרעיון ההזוי והבלתי אפשרי שלמעשה טען ל-שלוש מדינות לשני עמים, וזאת למימוש סופי של הפתרון המעשי, שכבר בוצע לפני כ- 90 שנה – עם חלוקת פלשתינה הבריטית אז  ל-2 מדינות ל-2 עמים – לערבים וליהודים.     

* * *

משה כהן

למה נפלו פניכם?

קול נהי בכי תמרורים עולה ממשכנות השמאל. למה נפלו פניכם, אנשים נאורים? לקחו לכם את האח הגדול, חוסיין אובמה, שליבו שותת כמוכם על סבלם של הערבים המסכנים תחת "הכיבוש". ליבי ליבי לכם, אין כבר מנהיג שאינו מכיר בקיום טרור מוסלמי, שמקפיד למחוק את שמה של ישראל ליד שמה של ירושלים, המטיל את כל כובד משקלו למען מדינה פלסטינית תחת שלטונו של אבו מאזן המסית והממן את הטרור, והמגנה והמאיים על ישראל ואינו מאפשר בנייה בישובים. מה יהיה עכשיו על הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני? 

אכן מצבכם קשה, נבחר עכשיו נשיא בארה"ב המגנה את ההסתה הערבית מגיל ילדות, המכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל,  והמכריז על עצמו כידידה של ישראל. כן, תצטרכו גם אתם להסתגל איכשהו לקיומה של מדינת העם היהודי. 

תשקורת מגוייסת

יום שישי, 11 נובמבר, שעה 20 ערוץ 2 יומן השבוע. המשתתפים בצוות: דן קושמרו, דנה וייס, עוד שתי שדרניות, ח"כ איתן כבל – כולם שמאלנים. שרון גל – נציג הימין. 

הצוות משתלח בדונלד טראמפ, ובבנימין נתניהו על תגובתו לאילנה דיין. 

בדקות המעטות שניתנו לו מנסה שרון גל להתווכח, אך חמשת נציגי השמאל קוטעים אותו בקריאות ביניים ואינם מאפשרים לו לסיים משפט.

וכך בכל הערוצים. 

אז מה אם אילנה דיין מאשימה "בתחקיר" העלוב שלה שביקור של ראש הממשלה בגרמניה בוטל בגלל אשתו, בשעה שהאיש היה חולה?

אז מה אם עוזי ארד מאשים את ראש הממשלה שלא קרא חומר רקע בזמן הטיסה לשליחות בחו"ל "בגלל אשתו"! האם יש מישהו המופיע מוכן יותר להופעות בחו"ל מבנימין נתניהו? לא מגיע לו לנוח קצת לפני הופעה?

הכיצד קורה שכל אמצעי התקשורת מגויסים לשירות השמאל ללא מראית עין אפילו של איזון, והם מתבכיינים השכם והערב על התערבות פוליטית "וסתימת פיות"? 

זה לא נורמאלי. צריך לצאת להפגנות ברחוב. 

חוק המואזין

מה יותר אלמנטרי מאשר הרצון לישון בשעה 5 בבוקר? איך זה קשור לפגיעה בחופש הדת? אנשים דורשים לאסור כריזה של המואזין בשעות הקטנות של הבוקר, כפי שנהוג בארץ ערבית כמו מצרים. אז על מה יצא הקצף של הח"כים הערבים? רוצים לנצל כל הזדמנות לנגח את הישות הציונית. 

אין לי אחות

נתניהו מואשם שנתן ידו להסתה שהביאה לרצח רבין. ראינו אתמול [12.11] בטלוויזיה סרט ארכיון המראה את נתניהו אומר בפירוש לקהל שומעיו "רבין איננו בוגד." אך זה אינו משכנע את הציידים המקצועיים של ביבי, שעושים קריירה מהקטרוג על ביבי. שגעון!

משה כהן

ירושלים

* * *

ברכות חמות מקרב לב

ליום הולדתך

שולחים לך

צביקה דבש

חברותיך וחבריך הקרובים

זה כבר שנים רבות

ותודה על החגיגה היפה

שערכת לנו בביתך בכרמי יוסף

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל 1951

"עגלון זקן מוכרח למות ליד הסוס"

את משה העגלון פגשתי כדי לראיינו לכתיבת המדור "פרנסות בישראל" ב"מעריב" בראשית שנת 1951.

למעלה מעשר שנים צועק משה "דיו!" מבוקר עד ערב ואף על פי כן אינו חושב את עצמו   ל"בעלע גולע" ("בעל עגלה" באידיש) אמיתי. הוא מצוחצח מדי, סוסו נקי מדי (יום יום מקלחת ואמבטיה לכבוד שבת...) מפיו יוצאות רק קללות  כ"נבלה" ו"חולירע", לא יותר. לעולם לא יהיה "מאסטרו לסוסים" כמו למשל חיים התורכי המודד את כל העולם במושגים של עגלון ועגלונות: בחורה בת 18 כמוה  כ"סוס  מתעקש". "דון קינקין" (דון קישוט) שנתגלגל לביתו באורח פלא הוא "ספר חשוב. שוקל טונה..." משה חש כזר במחיצת הקולגים שלו לעבודה ומכריז: "חבריי הם לא עגלונים..."

לדעתו, זה שורש ההבדל בין מי שהוא עגלון מדורי דורות, עוד בחו"ל, לבין זה שרק התנאים בארץ הפכו אותו לעגלון.

במולדתו, גרמניה, לא חשב מעולם על המקצוע הזה של סוס ועגלה. אך כשעלה ארצה כבר היה איש קשיש. את השפה לא ידע והתחיל לחלק לחם. אבל המאפייה נסגרה, רעייתו חלתה במחלה ממארת והוא לא היה פנוי לחפש פרנסה מתאימה. סמוך לביתם היתה תחנת עגלונים – ומשה  נעשה אף הוא עגלון.

ארבעה סוסים היו לו במרוצת הזמן. את הראשון –"לבן", קנה בסלמה ב-13 לירות. שלוש שנים עבד לבן וברביעית חדל. עמד שבועות מספר באורווה ונהנה מהבטלה, מחליט כי לא למשאות נולד.

משה קנה את "מוסטפה" הערבי. הפעם כבר שילם 51 לירות עבור הסוס. עברו שלוש שנים, מוסטפה הזקין והחל לסחוב את רגליו. סופו ש"הלך" לאריה בגן החיות.

סוס מיספר שלוש היה "בדואי" שמוצאו מירושלים. חרוץ מאין כמוהו, משך עגלות מדן עד באר שבע. אולם בחורף אשתקד, בשלג של תל אביב (השלג היחיד בעיר, בשנת 1950...) נפל בדואי ושבר את רגלו. אף הוא נשלח לגן החיות. 

"שום סוס אינו מחזיק מעמד יותר משלוש ארבע שנים," אומר משה. וכל האבידות – על  העגלון. בימי המנדט היתה חברת ביטוח לסוסים. כיום למרבה הצער לא קיים דבר כזה. הסוסים סובלים מצרות רבות. תאונות רבות. ומקרי התאונות של הסוסים ברחובות עוד התרבו. סוסים גם הם כמו בני האדם חולים באדמת, דיפטריה ושאר מחלות, אפילו מסמר עלול להטיל מום בסוס. והתאונות עם כלי רכב  ברחובות מתרבות מיום ליום.

כעת מחזיק משה ב"בובה", סוס מהכפר חירייה, שחום כקפה. הוא הסימפטיה של משה. סוסים חומים קלים לניקוי. בובה עלה 116 לירות. כיום, אחרי שנה, הוא שווה מאתיים. ואכן עגלונים רבים עברו  לביזנס – קונים סוס, מוכרים סוס וחוזר חלילה. לא כן משה. כל עוד בובה נאמן לו הוא נאמן לבובה. אבל החיים בארץ נעשו קשים. בימי הצנע קשה אפילו להיות סוס במדינת ישראל.

גם בובה קבל פנקס מזון – רק בלי תלושי הלבשה והנעלה. מוקצבת לו דיאטה יומית של שני קילו וחצי שעורה וסובין ושני קילו חרובים ומיקה. רק התבן פטור מקיצוב, אולם מחציתו חול... לשווא מסביר משה לבובה כי הסובין מלא ויטמינים. הסוס משתוקק לשעורה כשם שבעליו מתאווה לבשר. בחודש ינואר לא קיבל שעורה שלושה שבועות תמימים. הסוס חדל לסחוב טונה וחצי ונושא טונה בלבד. משה, שאין לרשותו אורווה, השיג לבובה פינה ב"אכסנייה לסוסים" בגבעת צ'לנוב תמורת  5 לירת לחודש. גם באכסנייה אין ביטוח מגניבה. את הפרסות לסוס הוא מחליף פעמיים בחודש, אחרת לא ילך – פרסה לסוס כנעל לאדם. גם העגלה דורשת את שלה. גלגליה דורשים החלפה מדי שלוש שנים. כל גלגל מחירו  28 לירות לפחות. בממוצע עולים הסוס והעגלה כארבעים לירות לחודש.

משה ובובה שלו עומדים ברחוב לבונטין, מוכנים ומזומנים לכל דורש. לפעמים מעבירים רהיט לעובר אורח, אך רוב הלקוחות קבועים – בעלי המחסנים והנגריות בסביבה. הללו כבר מכירים את כוחו של בובה ("הם לא יסכימו לסוס שנראה כמו חתול..."). הם סומכים על משה ומוסרים לו אפילו צ'קים לגבייה בבנק.

עדיין יש אנשים החפצים דווקא עגלה ולא משאית מהירה. ראשית חוכמה – עגלה זולה יותר. שנית, נהג משאית לא ינקוף אצבע לעזרה ואילו עגלון משמש גם סבל. מחוץ לעיר אין משה יוצא עם העגלה. גם בעיר הוא מגביל את הפעילות ונמנע מלעבוד בחולות. בחולות יוצא שכרו בהפסדו – חבל על הסוס. הוא יודע היטב מה זה חולות והיכן הם. כבר הוביל קרשים וברזל לכל חור בתל אביב.

היה תור זהב לעגלונים, בטרם ירש הצמיג את מקום הפרסה. העגלון נחשב אז לאריסטוקרט, כמו נהג המונית היום, אולי אפילו כמו חבר "דן". משה החמיץ את הימים הללו. רק פעם אחת חזרה עטרה ליושנה: במלחמת העצמאות, ב-1948-49 – גוייסו  כל המכוניות והמשאיות לצבא, והעגלות – אפילו האלטע טראנטס  והאנטיקות – שלטו בכיפה. העגלון הקשיש  זקף את קומתו ובפנים חתומות סוד הוביל תחמושת ומוקשים. הפרנסה היתה בשפע ומשה השיא שתיים מבנותיו בחתונות מרשימות.

הסתיימה המלחמה – נגמרה הפרוספריטי. המשאיות  חזרו והנהגים "מתנהגים כאלו כל העיר שלהם והעגלונים חמורים."

כיום מתפרנס משה בעיקר מהבנייה וכיום אין חומרים לבנייה ולא בונים – אבוי לעגלונים! כבר חצי שנה הם עובדים "חצי חינם" ורבים על כל לקוח. זה צועק "אני ראיתי אותו ראשון!" וזה צווח: "שלי הוא!"

משה כבר מעל לגיל שישים והעגלונות עם הסבלות מפרכות את גופו. לא פעם שוקע הסוס בבוץ  ועליו לרדת מהעגלה ולמשות אותו. הוא עובד משבע בבוקר עד חמש-שש בערב ואפילו אם עבודה אינה מזדמנת – לעמוד על הרגליים צריך, לטפל בסוס ולהאכילו צריך, אפילו בשבת. והרווחים מועטים עתה – שלוש לירות ליום, ואם יש מזל –ארבע. מזה לירה ורבע הוצאות.

כל השנים התגורר בחדר צר אחד. יש כמובן עגלונים המשתכרים הרבה יותר, בייחוד הללו שסוחרים בסוסים. כך גם אלה שקשורים ל"תנובה" או למעביד קבוע אחר.  "הם כבר פקידים, לא עגלונים." אומר משה. "ברצון הייתי  מקבל עבודה קבועה כלשהי, זה קל הרבה יותר, אבל מי יעסיק אותי?" הוא נאנח. "עגלון זקן מוכרח למות ליד הסוס."

  מי שרואה כיום בעלי עגלות רתומות לסוסים בעיר – שיקום. 

* * *

משה גרנות

הבועטים בנס

בילדותי, לפני שעליתי ארצה, לא הבנתי איך הכול יודעים שאני יהודי – הרי אני לבוש כמו כולם, מדבר את שפת הארץ ללא כל מבטא זר, שהרי היא שפת אימי, מתאים עצמי בכל מאודי לכל גחמה מקומית כדי לא לבלוט –וכלום לא עוזר. 

כעבור שנים, כשכבר התעריתי בארץ, וחדלתי לחוש גם בה זר, המשכתי לתהות על סוגייה זו, עד שסייע בידי מאכס פריש לפתור את החידה הגדולה הזאת: במחזהו "אנדורה" (1961) הוא חשף בצורה דרמטית-אומנותית את היחס המעוות של החברה האנושית אל הזר ואל מי שנחשב לזר. באנדורה (הדמיונית) גדל נער שעברו אפוף סוד. אביו בדה מליבו עבר עבור בנו, והציגו כיהודי שניצל על ידו מטבח גדול. כל הסיפור הזה לא נוצר אלא כדי להסתיר סוד אפל בעברו של האב, ולא של הבן. אבל הבן – היהודיות דבקה בו, החברה רואה אותו כיהודי, והוא, שמבחינה גנטית הוא אנדורני, ואין בו טיפת דם יהודי – הוא מסגל לעצמו תכונות "יהודיות", עד כי היהודיות ניבטת מתוך עיניו, והיא זו שקובעת את גורלו. המחזה הוא במידה רבה אלגורי, כמעט פלקטי, אך יש בו לקח עמוק, הנוגע לכל אדם באשר הוא אדם: מי שמקננת בו מודעות של זרות – נודף ממנו ריח של זרות, וניבט ממנו מבט של זרות – ואלה מנתבים את אורח חייו לשבט ולא לחסד.

אז הבנתי כיצד כוחות השחור מצליחים לגלות את "יהדותו" של קורבנם, משום העובדה הטראגית, שהקורבן מפנים את התכונות שמייחסים לו והופך את עצמו לשונה, עד כי שונותו זו ניבטת מתוך עיניו ומקילה על ציידיו לגלותה.

מה לא נאמר כבר על השאיפה של יהודי אירופה וצפון אמריקה להתבולל ולהיטמע בחברה המקומית, ומה לא נאמר על הכישלון הצורב של הניסיון הזה, ששיאו המזוויע היה השואה? יהודים גזזו את פיאותיהם, גילחו את זקנם, קיצרו את בגדיהם, חדלו לדבר יידיש, נשאו בכל נטלי המדינה המארחת (בצבא האדום היו במלחמת העולם השנייה 305 גנרלים יהודים!), נדחקו למלאכות "פרודוקטיביות" וללימודי חול במרכזי הדעת. והם היו זריזים מאוד וחרוצים מאוד, וכנראה, מן הסתם, גם מוכשרים מאוד, כי האמנציפציה פעלה במהירות, עד כי תוך דור אחד או שניים יצאו מהם גדולי עולם, אשר גרמו למהפיכות אדירות ברוח ובמעשה, כגון מארכס, פרויד ואינשטיין; או כגון העובדה המדהימה שכל שנה (בממוצע) מקבל מדען אחד או יוצר אחד ממוצא יהודי פרס נובל (ללא שום יחס למיספר היהודים בעולם).

אך כל זה לא שינה כהוא זה את "ההסכמה הכללית" (מונח של אחד העם)  על היהודי ועל היהודיות. והיהודי נדד בעולם מצרה אחת למשנהה, מפוגרום אחד למשנהו, תוך שהוא חש מועקה נוראה כי כל אלו נחתו עליו "בדין", כי התכונות הרעות המיוחסות לו – הן מן סתם, מתבססות על אמת; והמועקה הנוראה ניבטת מתוך עיניו וחושפת כלפי כול את תחושת אי השייכות והנחיתות.

כאשר שָמַנּוּ, עָבִינִו, כַּשִׂינוּ – נאלצנו להביא לכאן פועלים זרים שישמשו לנו, לא רק כחוטבי עצים וכשואבי מים, אלא גם כבוני בתינו ומוציאי לחמנו מן הארץ – והארץ מלאה "עובדים זרים" מרומניה, מפולין מדרום אמריקה ודרום אסיה. למרבית "העובדים הזרים" האלה חזות חיצונית כמו שלנו, לבושם זהה ללבושנו, ואף שיזפונם דומה לשיזפוננו – ובכל זאת, בשבריר של שנייה, עוד בטרם פתחו את פיהם, חש כל ישראלי כי לפניו "איש זר", איש ששורשיו נכרתו, איש שמייחל לחזור אל מולדתו ואל אוהביו כשצרור הכסף בידו. וכל כך למה? משום שמבט עיניהם מגלה את צפונות לבם: 'אני זר, אני לא מכאן, אני כאן בחסד, אני כאן בשולי החוק.'

היחס המחפיר של המעביד הישראלי כלפי אותו "עובד זר", בוודאי מעניק ערך מוסף לתחושת הזרות של הפועלים האלה, אך בבסיס התופעה עומדת הזרות כשלעצמה, ללא ספיחים. זוהי תופעה קמאית, שכל "האיזמים" המודרניים לא הצליחו לדכאה. בעניין הזה דומה האדם לבעלי החיים, השומרים בקנאות על "שטח המחיה" והגורמים ל"פולשים" להיראות ולהישמע כמי שראוי לגירוש, ואף להשמדה.

וכי צריך להכביר מילים כדי לשכנע שאמנם היהודי היה הקורבן הקלאסי של התכונה הקמאית-חייתית הזאת של האנושות? אלא שלנו קרה נס: קמו מקירבנו נפילים, אשר הציעו מתכון ל"שינוי ערכין" (מונח של מ"י ברדיצ'בסקי) היסטורי אדיר – הם לא כפרו ב"הסכמה הכללית" (כפי שאנו אמורים לעשות על פי תורתו של אחד העם). אדרבה, הם קיבלו אותה, ומשום כך דרשו מעצמם ומזולתם להשתנות, להיות כמו כל העמים, לוותר על ה"אתה בחרתנו", שהתגלה ככישלון אדיר, ולבצע מהפיכה לאומית, שכמוה לא היתה מעולם בכל תולדות האדם: המהפיכה הזאת החזירה את היהודי למולדת אבותיו, לשפת אבותיו ולעבודת הכפיים שעבדו אבותיו. והנפילים האלה עשו את המעשה הרב הזה בהתלהבות מפעימת לב, תוך קורבנות אין קץ, כאב אדיר ואכזבות מרות; המהפיכה הציונית, שבעיקרה הייתה צודקת וטהורה יותר מכל מהפיכה לאומית אחרת (ותיזכר לטוב הקרן הקיימת שלנו שקנתה קרקעות בכסף וביזע, ולא בחרב – אין עם שיוכל להתפאר שקנה את מולדתו כך), היתה צעד היסטורי ללא תקדים, אשר שינה את תדמיתו של היהודי בעיני עצמו ובעיני האחרים עד ללא הכר.

והנה, אנחנו כבר לאחר ככלות הכול: יש מדינה שנפדתה בזיעה ובדם, מיליונים בארץ ובחו"ל מדברים עברית, והארץ שלנו יפה ופורחת עד לצביטת הלב מרוב אושר, ועיקר העיקרים – כל המביט אל עינינו איננו יכול אפילו להעלות על הדעת שהיה לנו פעם מבט נכנע של עם נרדף. במבט עינינו היום תמצא הכול: חוצפה והתנשאות ו"סמוך", ובוודאי לא מעט טיפשות, אבל בשום אופן לא כניעה, לא תחושת זרות ונרדפות.

המהפיכה הציונית ארוכת השנים שינתה את תהומות נפשנו, והאספקלריה של התהומות האלה היא מבט העין. אנחנו זכינו לרווחה הזאת, לאושר הזה, בזכות קורבנם האדיר של אותם נפילים, אלה שעשו מעשה שאין דומה לו בתולדות האדם. אנו איננו פטורים מלתת להם דין וחשבון על מעשינו בפיקדון היקר הזה, שהם הפקידו בידינו – יש לנו חוב מוסרי כלפיהם, חוב של זיכרון, של צניעות, דרך ארץ וניקיון כפיים – שנהיה ראויים לקורבן הגדול שנפל בחלקם, ולשכר הגדול שנפל בחלקנו.

אלו התחושות העמוקות שלי, על כן אני ממש מתפלץ כאשר אני שומע ורואה יהודים, אשר כמוני זכו לחיות בימי הנס הזה, שזכו למבט עין של אדם חופשי – שהם בועטים בנס ברגל גסה ומטיחים בכל הנקרה בדרכם, בכל מי שמוכן לשמוע, ובמי שאוטם את אוזניו: 'אני לא שייך למדינה הקלוקלת הזאת שלכם, למדינה המושחתת הזאת, למדינה אטומת הלב, למדינה שקיפחה אותי, שקיפחה את עדתי, שלא מאפשרת לי להתפתח כמו במדינות נאורות במערב. אני מוסר לכם בזה את הגט, ויורד מהארץ אל מקום של תרבות. אני מצטער על כך שהתפתיתי לבוא לארץ הזאת, שיש בה אלימות נוראה, שרמת החינוך בה מן הנמוכות בעולם, והמכשלה הביורוקרטית – מן הגדולות בעולם שכובשת עם אחר ועושקת אותו, שמחרחרת מלחמה.'

אני אספתי את מרבית הטענות לדיבור ישיר אחד, אבל טענות כאלו שומע הישראלי הנאמן לארצו, כל יום – אם בעל פה, ואם בכתב בעיתונים, ואף גרוע מזה – בעיתונות הזרה שרובה עוינת את ישראל ואת המפעל המופלא של שיקום עם מן האפר ומן ההריסות.

אינני מסוגל לעכל את הטענות האלו, המוטחות, על הרוב, מפי אלה שיש להם גם יכולת וגם כסף להשאיר אותנו כאן לאנחות – ולרדת מהארץ – וכל זאת לא משום שהם משקרים, שהרי גרעין של אמת יש בדברים – מאה ועשרים שנה של התגוננות מפני התנכלויות, ואף רצון להשמדה – לא ממש שיפרו את אופיינו הלאומי; מסוכן לגור בישראל, יש לא מעט ביורוקרטיה, וגם לא חסרה אטימות וגסות רוח וחוצפה, ובניגוד למה שאיפיין אותנו במשך דורות בגלות – הדורות הולכים ונעשים בורים יותר ויותר, וכשאנחנו נוסעים לחו"ל אנחנו מתנהגים כפראי אדם. אמת ויציב, ובכל זאת יש בטענה שלהם התעלמות גדולה מן האמת, ובדייה גדולה, בדייה שהבועטים במדינה יצרו כדי להצדיק את הצעד הפחדני שהם מבקשים לעשות – לא הם אשמים, אלא המדינה!

יש לי חדשות בשביל כל אחד ואחד מהבועטים בנס הגדול שקרה כאן: "המדינה זה אתה!" –  המדינה איננה דבר ערטילאי – היא בנויה ממני, ממך וממנה וממנו – מכולנו. יש בנו הרבה ליקויים (חלקם הגדול לא באשמתנו), אבל יש בנו גם המון חיוב, ששום יהודי לא ימצא בשום מקום אחר בעולם: אנחנו מגינים על עצמנו, כפי שלא עשינו מימי החשמונאים, אנחנו ערבים לשלומו של כל ישראלי ויהודי בעולם – מי עוד כמדינת ישראל ביצעה מבצע נועז כמבצע אנטבה כדי להציל יהודים בארץ עוינת במרחק של אלפי קילומטרים? מי עוד כמדינת שישראל מוכנה לשלם מחיר כל כך גבוה לפדיון שבויים ופדיון גופות הנופלים? בעולם הצבוע והעוין את מפעלנו כאן, אנחנו לא נכנעים לטרור, ומשלמים למנוולים כגמולם.

לעומת המלחמה השלומיאלית והאכזרית של האמריקאים והאנגלים – אנחנו דוגמה ומופת בכל העולם. בלונדון יורים למוות בחשודים ברחובות, ובאפגניסטן מפציצים חתונה כי נשמעו ממנה יריות "פנטזיה", שלא לדבר על ההתעללות וההשפלה של אסירים אפגניים בגוואנטנמו, ושל אסירים עיראקיים בבתי כלא ליד בגדאד. למרות שאנחנו למעשה במצב מלחמה, לא ויתרנו אפילו ליום אחד על משטרנו הדמוקרטי, להבדיל מארצות הברית, אשר עצרה במלחמת העולם השנייה את כל אזרחיה היפניים, וכלאה אותם במחנות ריכוז.

רוצה אני לשאול את "הבועטים בנס" – איזה עם התנחל באדמה עליה הוא יושב היום שלא בשפיכות דמים, שלא על ידי השמדת העם שישב קודם על אותה כברת ארץ? אין כזה – חוץ מעם ישראל, שקנה דונם דונם – פעם ופעמיים ושלוש – פעם מהאפנדי בעל הקרקעות, ופעם מהאריסים שישבו על האדמה, ופעם מסתם שודדים שניצלו את הכיס היהודי.

עד מלחמת השחרור לא נכבש שום שטח שעליו התיישבו היהודים – הכול נקנה כדת וכדין עם חוזים ומסמכים משפטיים. רק כאשר הערבים סירבו לקבל את תוכנית החלוקה, ובמקום זה החליטו להתנפל על היישוב היהודי כדי להשמידו, ונעזרו בצבאות סדירים של המדינות הערביות השכנות – אז שינסו מותניהם היהודים הדוויים, שחלקם יצא לא מכבר מהתופת של מלחמת העולם השנייה, ויצאו להילחם בפולשים.

והנה, למרות התחזיות השחורות ביותר מכל "מבקשי טובתנו" בעולם, למרבה הפלא – קרה הנס, והלוחמים הנפלאים שלנו הביאו לעם ישראל את המדינה על "מגש של כסף" – הוא קורבנם הטהור, קורבן ש"הבועטים בנס" אינם מסוגלים (או אינם רוצים) להעריך. כמה מסירות, כמה אהבה, כמה ייאוש וכמה קורבנות העניקו אותם מתי מעט על מנת שהחלום האדיר הזה – מדינה ליהודים – יקום ויתממש! כמה משפחות שכלו את ילדיהן במחלות וברעב ובגירושים ובהתנכלות השלטון הטורקי והבריטי, בהתנכלות הבלתי פוסקת של האומה הערבית על כל זרועותיה ועל כל גרורותיה! 

ועתה באים אותם "בועטים בנס" ומחפשים את האשמים בכך שהם אינם יכולים לחיות עם הנס, בכך שאינם יכולים להעריך את הגאולה הגדולה שנפלה בחיקם, בחיקנו. הם מחפשים את האשמים בהנהגת המדינה (והרי הם עצמם בחרו אותה!), בביורוקרטיה האטומה (לא קשה להצביע עד כמה הם בעצמם תרמו להיווצרותה), בעוני השורר בשכבות נרחבות (מה הם עצמם עשו כדי למגר את התופעה?), בחוסר התרבות ביחסי אנוש (לא גונב לאוזניהם שגם ספרות ומדע הם תרבות – ובאלה אנחנו מן הראשונים בעולם!), באלימות הגואה (והטענות הבוטות שלהם כלפי המדינה – כלום אינן בבחינת אלימות?).

אני מבין את מי שאיננו מסוגל להתמודד עם המתח הרב שיש במדינת ישראל בכל תחום, ובעיקר בתחום הביטחון האישי. אני מבין גם את אלה שמבקשים להיטיב את מצבם, ומאמינים שמחוץ לגבולות הארץ הסיכויים הם יותר טובים. אני לא ממש מתפעל מכך – אבל אני מסוגל להבין. אני לא מסוגל להבין את אלה שתוך כדי נטישה – הם בועטים במדינה ובמי שמתוך אהבה ונאמנות מוכן להגן עליה בגופו ובנפשו. ועיקר העיקרים – אינני מבין את אלה שמוותרים על היתרון העצום שיש רק ליהודים הישראליים בארץ – לסגל לעצמם מבט של אדם חופשי, שאיש בעולם איננו יכול לסווג אותו כמבט של "זר".

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [82]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

פסטיבל בלתי נגמר

פסטיבל הסיקור של הבחירות בארה"ב מבוצע בידי מיליוני עיתונאים, סוקרים, פרשנים, מנתחים, מנחשים, מפלחים ומתפלחים באמצעי התקשורת, לא נגמר עם בחירת טראמפ לנשיא. המערכה השנייה של הפסטיבל הזה היא כעת, בניתוח בלתי נגמר ובלתי ודאי של תוצאות הבחירות, הערכות וניחושים מה יעשה עכשיו הנשיא הנבחר, כיצד יקים את "כוורת" הממשלה והממשל בבית הלבן, מי ימונה, מי יועף, מי יישאר במשרתו, וכן עם מי ייפגש, עם מי ישוחח בטלפון, למי יוֹדֶה על תמיכתו בו, ועוד ועוד.

והפסטיבל לא ייגמר גם בכך. פרק נוסף ייפתח ב-20 בינואר 2017, עם כניסתו של טראמפ באופן רשמי לבית הלבן. הפעם ידונו וידסקסו ויהגגו העיתונאים למיניהם על ראשית פעולתו של הנשיא, בכל תחומי החיים של ארה"ב, וכן במה שהוא יעשה או לא יעשה בתחום מדיניות החוץ.

ונשאלת השאלה: האם מישהו מהעורכים / הסוקרים / המנהלים בדק את נתוני הרייטינג של התוכניות האינסופיות הללו, והאם ידוע להם כמה אלפים או רבבות קמו באמצע ונטשו את הצפייה, הקריאה והאזנה מרוב שיעמום? 

כמובן, מה שקורה בארה"ב משפיע על העולם כולו. אבל מי יכול לעמוד באינפלציה של האינפורמציה בכלי התקשורת במשך החודשים שעברו, ואלה הבאים עלינו לטובה? די! באסטה! הבו לנו קצת מנוחה מהעיסוק האובססיבי הזה בדונלד טראמפ. מוטב כבר איזה פסטיבל זמר או פסטיגל, או תוכנית ריאליטי, או אפילו "האח הגדול".

הו מי יתנני פסטיבל בריאו! 

הבחירות בארה"ב – מסקנות ביניים

חנויות הכובעים ברחבי אמריקה התרוקנו מסחורתן, מאחר שהסוקרים / הפרשנים / החזאים / המנחשים / המעוננים / המהגגים אכלו את הכובעים שלהם.

כל אחד יכול. כל אזרח של ארה"ב – שנולד בתחומה –  יכול להיות נשיא, בתנאי שיש לו מיליארד דולר למימון קמפיין הבחירות שלו. 

אם אתה/את פוליטיקאי/ת בעל/ת ותק של 30 שנה בממסד, אל תצא/י בכלל למירוץ.

היזהרו בבני הפריפריות – בני העם הפשוט, מעוטי ההשכלה ומעוטי  הכנסה, כי מהם ייצא נשיא. כלומר, לא מקירבם ממש, אלא המועמד שהם חפצים ביקרוֹ, תומכים בו, ובוחרים בו, נגד הממשל והממסד הקיים.

מסקנות לגבי ישראל

היזהרו בבני הפריפריה, כי מהם תצא הממשלה הבאה.

המחנה הציוני: אם לא תצאו לפריפריה, לפגוש את מסעודה משדרות ובן-לולו מאופקים ותשכנעו אותם בצורך להחליף את הממשלה הנוכחית, אתם לא תשרדו כמפלגה.

ובדומה לכך מפלגת יש עתיד. אם לא תצאו מגוש דן ותפעלו בקרב העם הפשוט ובפריפריה, לא תשיגו את הרוב הדרוש להחליף את הליכוד בשלטון.

ובאשר לאיימן עודה ומפלגתו, עליו להחליט אם הוא הנציג של מוחמד מאום אל-פאחם ולטיפה מערערה, ולא נציגו של ערפאת ברמאללה.

ולגבי מרצ: ככל שתקצינו ותשמאילו כך תצטמצמו יותר ויותר. 

הבית היהודי וישראל ביתנו: ככל שתקצינו ותֵימינו, תגבר ימינכם והנצחתם את שליטת הימין בישראל לאורך ימים.

נואם חסר

בפתיחה החגיגית של מושב החורף של הכנסת, נאמו, לפי הנוהג והמסורת: נשיא המדינה, ראש הממשלה, ראש אופוזיציה ויו"ר הכנסת.

מי שהיה חסר על הדוכן היה ח"כ אורן חזן...

פרשת השבוע

בפרשת לֵךְ לְךָ, שקוראים השבוע בבתי-הכנסת, בפרק י"ג [בראשית] מסופר בין היתר על הריב שפרץ בין רועי הצאן של אברם, לבין הרועים של לוט, בן משפחתו, על שטחים כמובן, שטחי מרעה...

וכיצד מיישב אברם את הריב הזה? הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. [אהיה שמאלני?]

מה זה אם לא גירסה מוקדמת של הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים?

תקציב משרד התחבורה

תקציב משרד התחבורה [והבטיחות בדרכים] נדון בוועדת הכספים בכנסת והוא יהיה בשנת 2017 בגובה 19 מיליארד שקל, ובשנת  2018 – 19.5 מיליארד.

כמה מתוך הסכומים האדירים האלה יוקצב למלחמה בתאונות הדרכים? לא ידוע. כנראה – כלום.

ומי אחראי – מבחינה עניינית ומיניסטריאלית – לכך שכל יום נהרגים אדם או שניים בתאונות דרכים, ונפצעים עשרות? עד עתה רשימה מחרידה זו מונה כבר קרוב ל-330 הרוגים. מי אחראי לכך?

ברור: שר התחבורה! בנושא זה הוא נכשל כישלון חרוץ. עליו להתפטר מיד! ואם הוא לא עושה זאת ביוזמתו, ראש הממשלה צריך לפטר אותו [ויש להניח שלא יעשה זאת בצער רב, אולי אף בחדווה...]

* * *

מיכאל מעוז

האומנם מילים הורגות רק בכיוון אחד?

יו"ר מרץ ח"כ זהבה גלאון מודאגת. היא מודאגת מההסתה כנגד חגי אלעד מנכ"ל "בצלם". לאחר שיו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן ביקש לברר אפשרות לבטל את אזרחותו של אלעד בעקבות נאומו במועצת הביטחון ,טענה ח"כ גלאון, כי "הקריאות האלה מסוכנות ומתקרבות מאוד להתרת דם. עונת הציד החלה, ונראה שהפעם הימין איבד את המעט שנותר מהקווים האדומים שלו."

ח"כ גלאון גם חששה מאוד מקמפיין "השתולים" של ארגון "אם תרצו" ומחוק "סימון העמותות" של שרת המשפטים שקד, אשר לדבריה "הכשירו סופית את הרדיפה והציד של ארגוני השמאל, ובראשם של 'בצלם' ו'שוברים שתיקה'."

בהתייחסה לרה"מ נתניהו, ח"כ גלאון כבר אינה רק חוששת ומודאגת אלא מאשימה אותו באופן ישיר באחריות להסתה שהובילה ל"הצתה" (שהתבררה כקצר חשמלי) של משרדי "בצלם", באחריות לרצח מוחמד אבו-חדיר, להצתת בית הספר הדו-לשוני ולרצח הנתעב של משפחת דוואבשה. לדבריה "כל אלה קרו במשמרת של נתניהו, ברון ההסתה, השנאה והאש. אף אחד מפשעי השנאה האלה עוד לא שכנע את ראש הממשלה לסגת ממדיניות הרדיפה וההשתקה."

גם יולי נובק, מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה", מודאגת מהשלכות ההסתה נגד חברי ארגונה. היא כה חוששת עד כי פנתה למשטרת ישראל והגישה תלונה בעקבות פוסט בפייסבוק שיצא נגד הארגון וכלל את מספרי הטלפון שלה ושל מקורביה. את האחריות להסתה שהובילה לכתיבת הפוסט מטילה הגברת נובק כמעט  על כל גורם שאי פעם התבטא בעניין "שוברים שתיקה". כותב הפוסט, לטענתה, הוסת "אחרי שראה את הכתבה בערוץ 2 על 'שוברים שתיקה', אחרי ששמע את שר הביטחון (משה בוגי יעלון) מורה לפתוח נגדנו בחקירה, ואת יריב לוין קורא לנו בוגדים בפריים טיים הכול-ישראלי בערוץ 2, ואת לפיד התופס כרגיל טרמפ, והפעם גם את איציק שמולי ואת איתן כבל מהעבודה שמצטרפים למקהלה בהתלהבות."

אכן רשימת מסיתים ארוכה ומכובדת!

גם דובר ארגון "שוברים שתיקה" מודאג ומאשים בהסתה "שרים בממשלה שיש להם מטרה לסמן אותנו כבוגדים, כדמונים, ויש לזה השלכות ישירות – אנשים מוטרדים ומאוימים וגם המשפחות שלהם."

רשימת המודאגים ארוכה והיריעה קצרה מלפרט את כל החוששים מהסתה ומתוצאותיה. קטונתי מלשפוט האם חששם של ח"כ גלאון, של הגברת נובק ושל רבים אחרים מוצדק וברור כי דברים רבים שנאמרו עדיף היה שלא ייאמרו אך למקרא דבריהן של ח"כ גלאון והגברת נובק עלו בי תהיות.

אם הן כה חוששות מההסתה עליה הצביעו ומוצאות קשר ישיר, חד-ערכי וברור בין דברים שנאמרו לבין מעשים שנעשו – הכיצד אין הן חוששות מהשלכות דבריהם של רבים כל כך מן המחנה שלהם אשר מכתתים רגליהם למאות קמפוסים ברחבי העולם, כותבים מאמרים, נואמים, מדריכים סיורים כשכולם נועדו להציג אותנו כפושעי מלחמה, סאדיסטים ומיישמי מדיניות אפרטהייד, וכל זאת תוך הימנעות מהצגת ראייה כלשהיא לטענותיהם ואף סירוב להמציא נתונים לשלטונות הצבא שיאפשרו לקיים חקירה ולהעמיד לדין עבריינים באם אכן יימצאו כאלה.

האם ח"כ גלאון אינה חוששת כי קריאתו של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד – בחסותן של מדינות נאורות כמו מצרים, ונצואלה, מלזיה, סנגל ואנגולה – מעל בימת מועצת הביטחון לעולם "לעשות מעשה!" משום ש"כל מהלך שאינו מגיע לכדי פעולה בינלאומית נחרצת לא ישיג מאום" – מהווים התרת דם? האם אין היא סבורה כי הצהרתו מעל אותה בימה "הראו לי פלסטיני שאת מותו יש לתרץ על מנת לחמוק מעונש ואראה לכם חוות דעת מלומדת מטעם הפרקליט הצבאי הראשי" – עלולה לגרום לתסיסה ולאלימות בעולם בו טרור ואלימות כנגד ישראלים ויהודים הם עניין שבשגרה?

האם הגברת נובק אינה חוששת כי השקרים שמושמעים בסיורים אותם מעבירים חברי הארגון, ביניהם אבנר גבריהו, כגון "חיילים בסיור שנערך במהלך המונדיאל חיפשו בית עם צלחת לוויין, השתלטו עליו, כפתו ונעלו את הדיירים בחדר והכול כדי לראות משחק כדורגל" או "חיילים פותחים בירי מ'מכונות ירייה' בעלות 'רדיוס הרג של 50 מטר' לעבר בתי פלשתינאים" – עלולים לגרום למי ממשתתפי הסיור לפעול באלימות כנגד חיילים, מתיישבים או סתם ישראלים? האין היא חוששת שבוגרי סיורי השנאה יתקפו יהודים בארצותיהם בתגובה על "פשעיהם" של חיילי צה"ל?

האין הן וחסידיהן חוששים פן מאמרו של גדעון לוי "כן, מדינת רשע", הנפתח בפסקה המרנינה: "אחרי שאמרנו לאומנות וגזענות, שנאת ערבים וזילות חייהם, פולחן ביטחון והתנגדות לכיבוש, התקרבנות ומשיחיות, צריך להוסיף עוד מרכיב אחד, שבלעדיו אי אפשר להסביר את התנהגותו של משטר הכיבוש הישראלי: הרוע. הרוע המזוקק. הרוע הסדיסטי. הרוע לשמו. לפעמים הוא ההסבר היחיד" – עלול להוות כר פורה לשנאת ישראלים ויהודים, לתקיפת סטודנטים יהודיים בקמפוסים ברחבי העולם ולעידוד אלימות וטרור?

הייתכן כי קריאות חוזרות ונשנות של ארגונים ושל אישים אלה ואחרים, מעל בימות נוטפות שנאה לעצם קיומה של מדינת ישראל, על פשעי מלחמה, רצח נשים וילדים, טיהור אתני, סאדיזם, "קריאה לפעולה מיידית", גזענות וכמובן "רוע לשמו" – הסיתו מי מהרבים שתקפו ישראלים ויהודים וכבר עלו בחיי אדם?

ח"כ גלאון מיהרה להאשים פוליטיקאים מהימין באחריות להסתה שהובילה לאלימות. האם אותו הגיון אינו מוביל למסקנה שייתכן ויולי נובק בקביעתה כי "ערכים כטוהר הנשק וחיי אדם איבדו מערכם" ופרסום עדויות עלומות שם על "פשעי מלחמה" של חיילי צה"ל – אחראית להירצחם של סמל עמרי לוי ז"ל, לוחם מג"ב בנימין יעקובוביץ' ז"ל, טוראי זיו מזרחי ז"ל וחיילים נוספים אשר נרצחו בגל הטרור האחרון?

האם גדעון לוי, המגדיר את ההתנחלויות עצמן כפשע מלחמה ומכאן כי כל מתנחל באשר הוא הנו פושע מלחמה, אינו אחראי להירצחם של המתנחלים הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל, הרב יעקב דון ז"ל, הדר בוכריס ז"ל ואזרחים רבים נוספים שנרצחו ברחבי הגדה באותו גל טרור? 

האם אפשרי שדבריו של אבנר גבריהו על ירי במכונות ירייה בצורה עיוורת אל עבר בתי פלשתינאים הניעו לפעולה מי ממאות המחבלים שתקפו ישראלים בכל רחבי הארץ בהם גברים, נשים וטף ולתקיפות נגד יהודים ברחבי העולם?

מי שקובע בנחרצות שאמירות מהוות הסתה והנעה לאלימות אינו רשאי להגביל את קביעתו רק לצד אחד של המפה הפוליטית ולעודד הסתה מהצד השני שלה. אם אכן מילים הורגות ואם הוא אכן אדם הגון והגיוני, שומה עליו לפעול נגדה באותו הלהט ובאותה העוצמה, אלא אם כן תוצאות ההסתה הזו אינן מעיקות על מצפונו וזה כבר נושא לדיון אחר.

מי שהיה זקוק עדיין להדגמת הדברים הרי שזו סופקה לו זה עתה על-ידי עמאד אבו שמסייה, הצלם שתיעד את אירוע הירי בחברון, שהוביל להעמדתו לדין של אלאור עזריה. אותו חסיד אומות העולם פירסם בפייסבוק תמונה של  מוחמד תורכמאן, המחבל שביצע את פיגוע הירי במחסום פוקוס, מחזיק ברובה M16. לצד התמונה כתב אבו שמסייה: "השאהיד שביצע את הפעולה בבית אל והביא כבוד."

מיכאל מעוז הוא רס"ן במילואים, מפקד מודיעין, סיור ותחמושת בחיל התותחנים.

נוסח מקוצר של המאמר התפרסם ב"ישראל היום".

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשירי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י. דודתי הצעירה. (מאיה)

כשם שלא אהבה אימי את דודתי השחקנית, כן אהבה אהבת-נפש את אחותה הצעירה, בת הזקונים של בית סבא. היתה זו הבת השש-עשרה לסבתא, והיא הטובה והמסורה להוריה מכל הבנים והבנות. בנוח עליה רוחה, הייתה סבתא אומרת לבתה באנחת רווחה: "אילו ידעת, בתי, עד מה לא חפצתי בך!"

היא דמתה לסבתא מלבר ומלגו. כמוה ממוצעת-קומה, מאירה פנים ודביקה במשימתה. בגיל הרך ביותר, והיא פעוטה עדיין, יצא שמעה כאחת מבורכת בכישרונות, המפליאה לעשות בכל עבודות הבית: תופרת וסורגת ושוזרת ומבשלת, הכול בטוב-לב ובסבלנות. כל ימי חייה מסרה למען הזולת, תחילה לאביה ולאימה, אחר-כך לבעלה ולבתה, והיום, והיא זקנה ותשושה, לנכדיה. בשעת כתיבת הדברים האלה היא תושבת קבע באחת מארצות אמריקה הדרומית, והיא האחרונה שנותרה בחיים מכל בניו ובנותיו של סבא מאיר.

כיצד הגיעה לדרום-אמריקה? סיפור עצוב. פרשת טלטולו של ייחור יהודי שנתגלגל לגן של זרים ונטמע ביניהם.

דודתי זו למדה באופן אכסטרני, וכשנבחנה לקבלת תעודת גמר של שש מחלקות גימנסיה, נכנסה לארבע שנות לימוד בבית-הספר לחובשות ולמילדות שליד בית החולים העירוני בניקולאייב. כל אותן השנים התגוררה בביתנו. כבת היתה לאימי, וכאחות לאחיותיי ולי.

לאחר שסיימה וקיבלה תעודת חובשת ומילדת, יצאה לשרת באזור כפרי שבפלך חרסון. שם פגשה את בעלה לעתיד, אגרונום ורופא וטרינרי (הוא סיים לימודיו בשתי פקולטות), אינטליגנט רוסי טיפוסי, שבחיצוניותו דמה למורה לשפת עבר: שחרחר וחובש משקפים. חיצוניות זו מוסברת בכך, שלפי מוצאו מצד אביו היה יווני, מצאצאי המהגרים שברחו מיוון לרוסיה עוד לפני מלחמת השחרור שם ונטמעו באוכלוסייה ובתרבות הרוסית. אך מצד אימו השתייך למשפחת האצולה הרוסית, ודווקא למפורסמת מאוד, משפחת פושקין. אימו הייתה מנהלת גימנסיה לבנות במוסקבה. הוא הושפע , כנראה, בצעירותו מגרצן, מיכאילובסקי, לאברוב וקרופוטקין, והחליט להקדיש עצמו לשירות העם.

דודתי פגשה את האיש בתקופת אכזבה מרה בחייה. שנים מועטות לפני כן נזדמן לה בדרכה בחור יהודי יפה-תואר, סטודנט בפקולטה לרפואה, שעבד כמתמחה בבית החולים העירוני בניקולאייב. היא התקשרה אל הבחור בכל מאודה, אף הוא העניק לה רוב חיבה. לימים הודיעה על ארוסיה לו, והייתה מופיעה בביתנו ובבית סבא בלווייתו. לפתע זנחהּ ונעלם, ללא הסבר כלשהו. פרשה זו דיכאה אותה עד עפר וערערה את בטחונה העצמי. היתה מהלכת כסהרורית, כשעיניה מביטות ואינן רואות, וודאי קרובה היתה למעשה שטות. ברם דאגתה לזולת, זה הקו המנחה באופייה, ועצם עבודתה הקשה בבית החולים, ריפאוה מן ההלם שבא אליה בחתף. אך הפצע לא העלה ארוכה גמורה. הצלקת נטבעה בליבה, ולעתים הסבה כאבים, אף הטילה בה מום: ניטל אמונה באדם, נעשתה חשדנית.

והנה לפתע הופיע השני, והוא, והוא עדין-נפש ורחום, טובל בכחול עיניה בטהרה ומוכן למסור עצמו לה ללא סייג וללא תנאי.

הרבה נפתלה עם עצמה. לא הניתוק מן היהדות עמד כנגף בדרך החלטתה. בבית סבא לא למדה לאהוב את ערכי היהדות. הדת היהודית היתה בשבילה לא כספר חיים אלא כספר חוקים עתיקים וקשיחים שאין להם פשר, כבית-כלא שהאסור בו מרובה על המותר. כשיצאה מבית אביה, צמחו לה כנפיים, אל המרחב נמלטה. אם רבו נפתוליה, הרי זה משום שפצעה לא נרפא, ועוד משום שהחלטתה החיובית וזאת ידעה בוודאות – עלולה לנתק קשריה עם ביתנו.

לא על נקלה נכנעה לגזר דינו של הלב. תחילה נמלטה ממקום עבודתה, שם עבד גם האיש, ועברה לאזור כפרי אחר. הוא לא הרפה ממנה, והיה מגמא מרחקים רבים כדי לבקר אצלה. אחר-כך החליטה להעמיס עליה נטל נוסף, על מנת להשכיח עצמה בעמל. בשנת 1919 חזרה לביתנו והודיעה שגמרה אומר להתכונן לבחינות בגרות, על מנת להיכנס ללימודי רפואה באוניברסיטה. שוב התגוררה בביתנו, שכרה לעצמה מורה, והחלה שוקדת על שיעוריה בדביקות האופיינית לה. לבסוף עמדה בבחינות בהצטיינות, קיבלה תעודת בגרות ונרשמה בפקולטה לרפואה. אך הפרשה לא נסתיימה. האיש בא בעקבותיה ולא הרפה ממנה – עד שנכנעה.

יום אחד באה לביתנו נסערה, נפלה על צווארי אימא והתיפחה. נשבר לב אימא ובכתה אף היא. נשקה וחזרה ונשקה לדודתי ואמרה לה: "ייפול הדבר כאשר ייפול, לא ישתנה יחסי אלייך. תמיד אהבתיך, ותמיד אוהב אותך."

אך דווקא אני, הנער, לא יכולתי להשלים עם כך. ברכות ליבה, התמוהה בעיניי, של אימא, ראיתי משום מעילה באימוני בה, ואילו את דודתי כבוגדת. מאוד אהבתי את דודתי הצעירה והנאה. היא פינקה אותי מילדותי, הרבה שימת לב מסרה לי, טיפלה בי בימי מחלה, מעולם לא שכחה להביא לי מתנה לעת שובה לאחר היעדרה. והרי לך! לגוי היא נישאת. החלטתי לעקרה מליבי. 

אח ת ממתנותיה היקרות היה הכרך המהודר של כל כתבי פושקין (בהוצאת פאוולנקוב), שהגישה לי כשי לבר-מצווה. כשהתרגשו ובאו ימי מגפת הרעב, נטלתי את הכרך הכבד ושרפתיו עלה-עלה בתוך ה"רומינקה". אמנם תוך כדי מעשה וואנדאלי זה ניחמתי את עצמי, שפיקוח נפש בו, קר היה והמים קפאו בחדר. אך בתוך לבי ידעתי שבזה אני מבטא גם את מחאתי למעשה הבגידה של דודתי.

בינתיים נוקפים ימים, ודודתי יולדת את בתה יחידתה, והיא מוסיפה לבקר בביתנו. תינוקת חמודה היתה זו, עסקנית ושובבה. כשהיו השתיים מופיעות – הייתי מסתגר בחדרי או יוצא מן הבית. וכך היה שמי בפי הפעוטה: "הדוד רע הלב."

ערב צאתי לארץ ישראל, נתכנסו בביתנו כמה מבני המשפחה להיפרד ממני. גם דודתי באה. בהגיע השעה עברתי על פני כולם ונפרדתי מכל אחד ואחד בחיבוקים ונשיקות. הושיטה גם דודתי זרועותיה אליי. עשיתי עצמי כמי שאיננו משגיח בכך ופסחתי עליה. נותרו זרועותיה תלויות באוויר. וכך עמדה שעה ארוכה כשזרועותיה פשוטות, ולא אמרה דבר.

דווקא בשל חוסר תגובתה הוטעם הכיעור שבמעשי טעם מר ביותר שרדפני שנים ארוכות – שלושים שנה. עליתי לארץ, בגרתי והייתי לאיש, הקימותי משפחה, עברתי במסלול של חיים, שמקצתו שיגרה חלוצית ומקצתו שנועד לי לבדי, מסלול, שלא היה חסר ייסורים – אך תמונת הפרידה הזאת רדפה אחרי. 

בינתיים הגיעה אליי גם אימי, אלמנה וזקנה. אינני סבור ששכחה אותו מעמד, אך מעולם לא הזכירה לי על כך. נודע לי, שכשנה לאחר עלותי לארץ, הצליחה דודתי לקבל היתר יציאה מרוסיה, והגרה עם בעלה ובתה הקטנה לדרום אמריקה (ארגנטינה). משבאה לשם, למדה מהר את שפת המדינה וקיבלה מישרה של מיילדת בבית החולים הממשלתי. שנים היתה המפרנסת היחידה של משפחתה. כל חייה של דודתי נצטרפו מיגע אחד רצוף, עליו נבזקו גרגרי גיל מועטים. אך היא היתה מאושרת בחלקה. מעולם לא השלימה עם המחצית, מעולם לא ידעה חלוקת רגש מהי. משהתקשרה אל בעלה, עטפה אותו באהבתה כבטלית גדולה וחמה ולא גרעה ממנו עין דואגת. הוא היה מקור חייה, הטעם של חייה. כשחלה ומת, לא קיבלה עליה את הדין ולא הסכימה להינתק ממנו. קשרה את עצמה בפתח הספיריטואליזם ונכנסה למבוך זה. החלה מעלה דמותו אליה. היו לה חסכונות. השקיעה את הכול בהקמת יד לבעלה, בנין קבר מונומנטאלי, שלפי חוקי המדינה שם, אם אין מקימים בנין של קבע על קברו של המת, מסולקות עצמותיו כעבור פרק זמן מסוים, מבית העלמין.

לאחר פטירת אימי כתבתי לדודתי וביקשתיה לטהרני מן הרבב שדבק בי מאז פרידתנו. מיד ענתה לי, שלפי שעה אין באפשרותה לצאת לדרך ארוכה, מפני שהיא מוסיפה עדיין לשלם חובותיה שנתחייבה לרגל הקמת המבזולאום לבעלה, אך משתסיים תשלומיה – לא תחסוך מאמץ ותבוא לשבת עימי זמן-מה.

כעבור שנה קיימה הבטחתה.

פגשתיה בשדה התעופה של לוד. חרדתי לקראתה: סבתה רחל עמדה לנגדי.

חודש ימים ישבה בביתי, והימים ימי "מרבד הקסמים", ימי הבדונים והפחונים שכיערו את נוף הארץ. והיא לא חדלה מלהתפעל למראה עיניה. הכול נראה לה מזהיר כבחלום: בתי החולים ובתי היולדות שביקרה בהם, הבתים, הכבישים, הכפרים והקיבוצים, ועל הכול – האנשים. לפליאתי הסתבר, שבמשך שנים היא נמנית עם התורמים הקבועים לקרנות הציוניות, והיא מעולם לא היתה ציונית. אין זאת כי היא ראתה בתרומתה משום קורבן חטאת. משהיו ידידיי מתפלאים לפליטת פה שלה, המעידה על ידיעתה הטובה במסורת ישראל, היתה משיבה בשמינית של גאווה: "בת יהודי נאמן אני, בתו של ר' מאיר."

אף-על-פי כן חשתי בה שבשני עולמות היא מהלכת. עיניה היו מופנות כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ היתה זו אישה זקנה חמודה, עירנית ולעיתים אף גחכנית. אך כלפי פנים היה מבטה מרוכז בנקודה אחת בלבד – בדמות בעלה. בשהיתה משתתקת לפתע ועיניה מזדגגות, מיד ידעתי שיצאה מחוג המציאות, שבעולם אחר היא שרויה.

היא סיפרה על בתה יחידתה, שהחלה לומדת באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה, אך לא סיימה  את חוק לימודיה ונישאה לאחד מבני המקום, בארשת של צחוק עצוב היתה מפרטת את ייחוס המשפחה של חתנה, אביו – איטלקי, אדריכל עירוני ברומא היה, ברח ממולדתו בהגיע מוסוליני לשלטון. אימו – בת הקונסול התורכי ברומא ואם ממוצא גרמני. הבת של דודתי ילדה שלושה ילדים, ששפתם ספרדית ולאומיותם היא של עם הארץ שבה נולדו. נמצא, אפוא, שדם נכדיה של דודתי נתמזג מזיגה בינלאומית יחידה במינה של יהודים, יוונים, רוסים, כושים (פושקין), איטלקים, תורכים וגרמנים.

בשעת ביקורה בישראל, קיבלה דודתי מכתב מבתה. כנראה הסעיר תוכנו את רוחה. נעשתה קצרת רוח. החישה את צאתה. אכן ניבא לה ליבה אמת מרה. כשחזרה לביתה, והנה משבר קשה. חתנה, בחור יפהפה וקל דעת, התאהב בעוזרת הבית שלהם ונטש את אשתו ואת ילדיו. דודתי כתבה לי על כך בצמצום של מברק כמעט. רק הוסיפה, שמעתה שומה עליה להתבגר על מיחושי הזיקנה ולעבוד פי-שניים – נוסף לעבודתה בבית החולים, לעסוק גם במערופיה (פרקטיקה) פרטית – כדי לכלכל את בתה ומשפחתה.

לפתע נתרגש ובא עליה אסון נוסף. בכור נכדיה, נער כבן י"ז, ניספה בתאונת דרכים, וליבה קשור בנער הזה והוא משוש זיקנתה. נשכה בשרה בשיניה והוסיפה לעמול ימים ולילות. בינתיים מתגלגלת אליה עוד נפש עלובה, פליטה מאירופה, בתו היחידה של אחד מאחיה, אלמנה קשישה, פסנתרנית לשעבר. אף זו סמוכה עתה על שולחנה.

שנים הצליחה דודתי לדחות את מועד יציאתה החוקי לתגמולים. עתה אין מסכימים עוד השלטונות לדחייה נוספת. זקנה מופלגת היא וכוחותיה עזבוה. היא מלאת חרדה. ודאי לא לעצמה היא דואגת. אדרבה. אין לגביה שעת מותה אלא כשער הרחמים לפגישת עולם עם חבר נעוריה. אך מה יהא על כל אלה הסמוכים על שולחנה – והם כה זקוקים לה עדיין. 

המשך יבוא

* * *

דן (דני) יערי

כנס לציון 130 שנים להיווסדו

של בית הספר פיק"א בפתח תקווה

ביום שלישי, 8 בנובמבר, נערך בקריית המוזיאונים בפתח תקווה כנס לציון 130 שנים להיווסדו של בית הספר העממי פיק"א שבפתח תקווה.

אימי, חוה יגנס (כשם משפחתה דאז) למדה בבית הספר פיק"א לפני 105 שנים.

בכנס השתתפו מאות מתושבי העיר (ומחוצה לה) שהחוט המקשר ביניהם הוא לימודים בבית הספר או הוראה בו. שיער שיבה התערבב בשיער שחור (או אחר). מנחה הכנס היה מולי שפירא, שעשה את מלאכתו בהומור רב וברגש.

ההיסטוריה חגגה ועלתה על גדותיה. הזיכרונות ריגשו עד כדי הזלת דמעה.

השתתפתי באירוע שנעל את הכנס – פנל של שבעה אנשים הקשורים בעבותות לבית הספר. כל אחד סיפר את סיפורו שלו.

מרים ספקטור-בלאו היתה תלמידה בבית הספר ולימים הפכה להיות מורה בו וחינכה דורות רבים של תלמידים.

נאווה אפשטיין, פרופסור לביו-כימיה.

ניצה כץ לבית ירקוני, בתו של המורה המיתולוגי אליהו ירקוני.

ישראל פינקלשטיין, פרופסור לארכיאולוגיה.

יואל גבע, מנהל ובעלים של בתי ספר ללימודים אקסטרניים ופסיכומטריה.

גברי לוי, כוריאוגרף, מייסד להקת הריקודים "שלום" על כל גלגוליה ולשעבר – יו"ר ההתאחדות לכדורגל (בעניין הכדורגל פרצה "מלחמת עולם" בינו לבין מולי שפירא, אוהד שרוף ומושבע של הפועל תל אביב).

וגם אני (סתם עורך דין) ,שסיפרתי את סיפורי שלי.

כשמלאו לי שש שנים, הוריי רשמו אותי לבית הספר גימנסיה על שם אחד העם, ששכן אז ברחוב סלומון, שבאותה עת היה בית ספר עממי ותיכון כאחד. בעליו/מנהליו היו ה"ה גורדון ושטרייט. אנשים מופלאים משכמם ומעלה. השמש היה גרוס, שהיה ממונה על צלצול הפעמון בסיום כל שיעור וכן – דרוך ומוכן לקריאתו של מר גורדון, להצית את הסיגריה שלו בכל עת שזה רצה בכך. המשפט "גרוס אש" הדהד בכל בית הספר.

לאחר שבע שנות לימוד בגימנסיה הוחלט שזו תהיה אך ורק בית ספר תיכון. עם תחילת כיתה ח', הועברו כל תלמידי הכיתה כאחד ללמוד בבית הספר העממי פיק"א, ששכן אז ברחוב רוטשילד פינת רחוב פיק"א. הפכנו להיות כיתה ח3.

ביום הראשון ללימודים נוכחנו לדעת שהצטרף אלינו תלמיד נוסף. היה זה נחום סטלמך. לימים – אולי גדול שחקני הכדורגל של ישראל (שכונה גם "ראש הזהב" בזכות הגול שהכניס בראשו לשערו של יאשין, שוער נבחרת ברית המועצות דאז, במשחק היסטורי בין נבחרת זו לנבחרת ישראל, בה נחום שיחק כשחקן מרכזי). נחום, שכנראה ראשו ככולו היה נתון בכדורגל, קיבל הזדמנות ללמוד עם תלמידים שאולי ישפיעו עליו מכישרונם אותו רכשו בגימנסיה אחד העם, אולם הדברים לא הסתדרו בהתאם לצפיות. אנחנו, הבנים, נהינו אחרי נחום ל"מגרש פיק"א", שהיה משופע בזווית של 45 מעלות, ששכן בסמוך לבית הספר, ושם, עם כדורגל מלא בסמרטוטים, בילינו זמן לימודים רב .

באותה שנה בה למדנו בפיק"א, שנת 1950,התרחשו שני אירועים משמעותיים.

האחד – שלג ירד בכל רחבי הארץ, כולל כמובן בפתח תקווה. לא עמד הכן צי של כלים או טרקטורים לנקות את השלג מהרחובות. מתי מעט של מכוניות (כפי שהיו אז) נעו בכבישים ואילו אנחנו הילדים, הגענו לבית הספר והמשכנו בלימודינו הרגילים. איש לא העלה על דעתו להפסיק את הלימודים ולשלוח את התלמידים הביתה. כמובן שבהפסקות התמוגגנו בשלג.

האירוע השני באותה שנה היו החגיגות למלאת 70 שנים לעיר. אמנם השנה הנכונה לאירוע זה הייתה 1948 (פתח תקווה הרי נוסדה בשנת תרל"ח-1878), אולם מלחמת השחרור, שהתנהלה באותה עת, אילצה את הנהלת העירייה לדחותו לשנתיים מאוחר יותר.

הלהיט של חגיגות השבעים היתה המקהלה, בניצוחו של אברהם קפלן, שהיתה מורכבת ממבוגרים מכל רחבי העיר ומתלמידים מבתי ספר שונים. אני הייתי ביניהם. בלחצה של אימא שלי, המורה לזמרה צור-נמל המליץ עליי בפני המנצח קפלן. אין אחד בפתח תקווה באותה עת שלא זימר את המנון חגיגות ה-70: "שירו שיר תודה לפתח תקווה אימא, אם המושבות, לגיל 70 הגיעה, הא האה הא האה אה..."

[ראו הצרופה: "להורתנו – הורה!" מילים עמנואל הרוסי, לחן מרק לברי].

מנהל בית הספר באותה עת היה האדון שטרנברג. מינו לנו שני מחנכים. האחד – משה נאמן, שלא ראינו שנה שלמה את שיניו. הוא מעולם לא חייך. הזווית שבשפתיו שידרה רצינות אין קץ. כמדומני שהוא לימד אותנו תנ"ך. השני – זאב צור-נמל. איש גדול נפש. אצלו למדנו זימרה וגיאוגרפיה.

התאקלמנו מהר מאד בהוויית בית הספר כאילו למדנו בו מלכתחילה.

המורים היו נפלאים. מחנכים לשמם. חיון, ירקוני, בורשטיין ועוד. הבנים למדו נגרות אצל המורה אשכנזי. הבנות תפירה. פעם בשבוע או שבועיים היינו הולכים לנגריה של בית הספר ושם המורה הנהדר הזה היה מלמד אותנו את רזי הנגרות. עשינו מגש ומתקן לכלי תפירה. המקצוע, המסור, הפצירה, נייר הזכוכית והפוליטורה היו לחם חוקנו בנגריה. עד היום אני נושם דבק נגרים בחדווה רבה (סתם, סתם...).

את המורה לאנגלית, זאב סבו, לא אשכח לעולם.

חיתוך דיבורו היה חד כתער. האנגלית שלו חדרה לעצמות. מבחינתי, הוא היה יותר מדי טוב.  בגימנסיה לימדה אותנו אנגלית המורה זלקאי. היא הטילה מורא ופחד על התלמידים. נקישות העקבים שלה נשמעו למרחוק כשהתקרבה לכיתה. הס מוחלט. הפחד ממנה שיתק אותנו. אבל מה – למדנו ממנה כהלכה את יסודות השפה.

המורה סבו היה ההיפך הגמור ממנה. הוא לימד מתוך אהבת השפה. מתוך רצון ללמד את תלמידיו מהלב. ראינו שהדבר היה בנשמתו. אני לא הייתי בין אותם אוהבים. בתת המודע שלי סלדתי מהשפה האנגלית, כנראה מתוך נקמה בבריטים שהיגלו את דודי האהוב יצחק לאריתראה (סתם מצאתי תרוץ לכך שלא למדתי). הדבר מצא את ביטויו בתעודה שקיבלתי בסוף כל שליש. בראשון קיבלתי "בלתי מספיק" ובשני "מספיק בקושי".

בשליש השלישי החלטתי להפוך את הקערה על פיה. הראיתי למורה סבו ניצוצות של לימוד. באחד מן השיעורים הוא החל ללמד את השיר "IF" ("אם") שכתב רודיארד קיפלינג. שני שיעורים הקדיש המורה סבו ללימוד והסבר על השיר. לקראת השיעור השלישי הוא ביקש מאיתנו ללמוד אותו בעל פה. נו, זה היה למעלה מכוחי ומיכולתי. חמישה בתים של שיר באנגלית זה יותר מדי בשבילי. אבל עשיתי מאמץ.

הגיע השיעור הבא. תלמיד מצטיין אחד דיקלם את השיר כלאחר יד. שני החרה החזיק אחריו.

"מי עוד רוצה להשמיע את השיר?" שאל המורה.

ואז הרמתי את ידי והצבעתי.

סבו היפנה אליי את מבטו כבלתי מאמין למראה עיניו. אני. עם הבלתי מספיק בשליש הראשון ומספיק בקושי בשני רוצה לקחת חלק בשיעור? – ועוד להשמיע בעל פה שיר באנגלית על חמשת בתיו?

ואז פנה אלי המורה: "יערי, קום ותשמיע."

קמתי בדחילו ורחימו. בקול רם ובוטח וללא היסוס התחלתי:

"IF YOU CAN KEEP YOUR HEAD WHEN ALL ABOUT YOU ARE LOSING THEIRS AND BLAMING ON YOU…"

(במקור השורה האחת הזו נחלקת לשלוש שורות).

ואז הרים המורה את ידו, עצר אותי מלהמשיך ואמר: "מספיק, מספיק. יוצא מן הכלל," ופנה לכיתה: "אתם רואים איזה תלמיד זה יערי. ממש עשה מהפכה בלימודי האנגלית. אין כמוהו..." והמשיך ולא פסק מלהלל אותי.

מה שסבו לא ידע הוא שאלה היו שלוש השורות בלבד מהשיר שלמדתי בעל פה. בסוף אותו שליש, בתעודה הגמר המסכמת את השנה שלי בבית הספר העממי פיק"א, קיבלתי "טוב" באנגלית. פלא עולם שמיני. ה"טוב" הזה סלל את דרכי לטובה בהמשך דרכי באקדמיה ובעבודתי.

וכך תם חלקי בכנס.

תודה לעובדות קריית המוזיאונים בפתח תקווה – נילי חי, מנהלת האגף לאומנויות פלסטיות, גליה דובידזון, מנהלת הארכיון לתולדות פתח תקווה, נוני חן, אחראית אוספים בארכיון, ולכל העושים האחרים במלאכה, על אירגונו של כנס נפלא, מרגש ומזכיר נשכחות.

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

***

Leonard Cohen –  Halleluya

https://www.youtube.com/watch?v=YrLk4vdY28Q

***

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה רִיבַּאפָרִיָה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

היום השני

21.11.94. יום שני. קווינטה דא ריבאפרייה. בבוקר אני לובש את הטרנינג ועורך צעדה, כמו בפעם הקודמת, והקילומטר של הרונדל עובר מהר מאוד. אני שם לב כל הזמן לפרטים נוספים שאולי לא ראיתי בשעתו. הקאפלה בחצר מצד ימין. התפוזים השנה במצב טוב יותר.

ארוחת-בוקר רגילה, ריבת עגבניות, נקניקים וגבינות. אני ממעט. שולח פקס הביתה שהגעתי.

אני מניח עותק מהתרגום של פסואה לעברית [בהוצאת כרמל] על שולחנו של דה קאמארה עם הקדשה באנגלית, האומרת שאני שמח לתת לו תרגום ראשון זה לעברית.

הדיונים מתחילים בהרצאה של אלכסנדר אובסיוק ((Alexander Ovsiouk, נציב זכויות אדם במרכז לזכויות אדם של האו"ם בג'נבה. מאוחר יותר מסתבר שבמקורו הוא אוקראיני. הוא מאוד משרדי. אני משתתף בדיון. מדבר על כך שאולי לא רק בגלל המחסור באמצעים האו"ם אינו מתפקד כראוי, אלא עצם התקווה שהאו"ם יהיה מעין מעצמת-על, כוח עליון – היא בלתי-ריאלית. דבר כזה לא ייתכן מטבעו.

אחרי הפסקת הקפה מדבר גורדון מרטין (Gordon Martin, טיפוס אנגלי מובהק, עיתונאי ותיק, בפנסיה, של ה-בי.בי.סי. מלא סיפורים מכל קצווי תבל שבהם שירת ככתב. כיום הוא גר בג'נבה ומואמן כעיתונאי של ה"דיילי טלגרף" לאו"ם. מקוצר הזמן לא יוצא לי להשתתף בדיון. גורדון הוא איש חביב ומרתק ואני לומד לחבבו בהמשך השבוע.

צהריים. אני שוב נזהר. החלטתי שהפעם לא אקלקל את קיבתי. לא מנה אחרונה. לא שעועית. רק צלי חזיר עם עצם, כמו סטיק, אורז וירקות, מיץ תפוזים ויין. מביא לדה קאמארה בקבוק יין מיוחד מישראל. חוזר לחדר, מצליח לישון עשר דקות וגם לכבס חולצה.

אחר-הצהריים מרצה אלזה קלי ((Elsa Kelly מארגנטינה. היתה שגרירת ארגנטינה באו"ם, וכיום היא חברת פארלאמנט בארצה. היא פורשת רשימה של עשרות מטלות יומרניות שעל הכנס לעסוק בהן. מציירת את ההווה בצבעים קודרים מאוד. בתורי אני מעיר שאני נגד נוסטאלגיה. אם חוגגים חמישים שנה לאו"ם, כדאי לזכור באיזה מצב היה העולם לפני חמישים שנה, ובאיזה מצב הוא היום, ואז אולי אין סיבות מיוחדות להתגעגע לעבר.

לשמאלי יושב גו ((Goh Cheng Teik, שר בממשלת מאלזיה, בפנאנג. הוא מעיר שכדאי לחשוב מה קורה לאלה שנלחמים על זכויות האדם – כאשר הם מגיעים לשלטון. האם אז הם באמת מתנהגים אחרת? הוא מביא את הדוגמה של ערפאת והחמאס בעזה. אמנם לא בדיוק כמו המשל, אבל הצורך של ערפאת לעסוק עתה באירגון ולא בטירור.

אלזה עונה שאין בדבריה נוסטאלגיה, אבל היא שוב מזהירה מפני השימוש בכוח. אני אומר שלא כל שימוש בכוח הוא פסול. אם היו משתמשים בכוח נגד עליית הנאצים בגרמניה, או השימוש בכוח של המישטרים במצרים ובאלג'יר כדי להגן על המישטרים מליפול בידי האיסלאם הקיצוני, האנטי דימוקראטי – האם כל אלה פסולים?

לימיני יושב ראול מצ'ילי, שמאוד קרוב לי בדיעותיו ואנחנו מתיידדים מההתחלה. לאחר ימים אחדים הוא אומר לי שנידמה לו שהיתה לו סבתא יהודייה.

בהפסקה נערך הצילום הקבוצתי, ולאחריו אני משוחח בחוץ, בישיבה, עם אלכסנדר האוקראיני. הוא מסביר קצת על שלוש הכנסיות הנפרדות בקייב, שעליהן קראתי מאמר ב"לה מונד", שלקחתי אתמול בטיסה.

ההרצאה האחרונה היא של חואן אוריאוסטה ((Juan Urioste מבוליביה, יועץ מיוחד לנשיא ארצו. הוא מספר על החוקה החדשה בארצו. המוטו של דבריו הוא ששבטים מקומיים, שעד כה היו מנותקים מלקחת חלק בחיי המדינה, חיים שמאופיינים בעיקר על ידי העירוניים – יקבלו מעתה אפשרות לנהל את חייהם לפי חוקתם, אם זאת לא בניגוד לחוקת המדינה. הוא רואה בכך הישג, אבל ראול ואני חושבים שזוהי הנצחת הפער של אזרחים סוג בי"ת. אני מביא את דוגמת האתיופים, שחייבים להשתלב בישראל המודרנית ולא להישאר גיטו פולקלורי. האנגלית של חואן גרועה אפילו מזו שלי. אני מציע שאחרי ארוחת-הערב ניסע לראות את סינטרה, מאחר שיש לנו ערב חופשי.

בארוחת-הערב אני שוב נזהר. לא שעועית מהצהריים. לא רטבי מיונז לסוגיהם. יושב בשולחן ליד גורדון וג'ואאו דה קאמארה. גורדון מספר סיפור מרתק על הימים האחרונים של שלטון פורטוגל במושבה הקטנה גואם שבהודו, שנכבשה ב-1961 על ידי הודו. דה קאמארה מספר על זוג הודים מגואם, בעלי אזרחות פורטוגזית, שבאו לפורטוגל ונחשדו בריגול. וכיצד הוא, בהיותו כניראה בתפקיד במוזאמביק, הצליח להשיג להם טיהור.

בערב אנחנו יוצאים בשתי מוניות לסינטרה, בהנהגת ראול החביב. מטיילים בארמון, במרפסת-האוהבים הצופה לעמק. בסימטאות הציוריות, המוארות-למחצה. על קירות הבתים תמונות רבות עשויות אריחים, מתארות את סינטרה ומאורעות היסטוריים. ביתו של ביירון. האמירה שלו שסינטרה היא גן עדן עלי אדמות – מופיעה שוב ושוב בציורים ובשלטים. יושבים בקפה במרכז, ליד הארמון. שותים יין, קפה, טה, ואני מזמין לכולם שתי חבילות של עוגיות הקיז'אדה המיוחדות לסינטרה. אני גם קונה חבילה אחת לקחת איתי לארץ.

אני יושב ליד כריסטינה קונדא ((Christina Kunda מזאמביה, העובדת כמתאמת פרוייקטים במרכז לזכויות אדם של ארצה בלוסאקה. היא בקיאה יותר ממני בתנ"ך, למשל בספר דניאל. היא שייכת לכת הפנטאקוטיסטים, כת פרוטסנטאנטית. מתברר מדבריה שהיא מאמינה אמיתית באל. יודעת אפילו את המילה יהוה. היתה לה התגלות בגיל ארבע-עשרה. היא טוענת שכל מנהג מיובא, למשל מאיטליה, שהכלה לובשת לבנים – נחשב תרבותי בארצה, ואולם מנהגים מקומיים שמתלווים לטקסי נישואים – נחשבים ללא-תרבותיים. היא עצמה אינה נשואה עדיין. היא מספרת לי שאצל היהודים נהוג שהחתן בונה את הבית, ואילו הכלה יושבת בבגדי לבן ומחכה לו שיבוא. יום אחד הוא בא, לפתע, מבלי להודיע לה קודם, ולוקח אותה אל הבית שבנה להם, ועליה להיות מוכנה יום-יום לכך שיופיע אצלה. וכך היא רואה את עצמה מוכנה לקריאת האל.

נפש מאוד שלימה. לא נשואה עדיין. פעם ראשונה שאני פוגש אמונה עזה ותמימה כזו באלוהים. אמונה מאוד לא יהודית.

בתמונה שמצלמת אווה על מעקה הארמון אני מחבק מצד אחד את כריסטינה ומצד שני את אימה הקטנה והזקנה של אלזה הארגנטינאית.

משתתפים בטיול הלילי – אלזה ואימה, אווה, כריסטינה, ראול, אני, בו המרוקאי, לואיש ((Luis Bustamante הגבוה מפרו, וחואן הבוליביאני.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אודי. תגובה לדבריך על התשדיר של אילנה דיין. אתה כותב שכל מה שנאמר בשידור הוא השמצה של אנשים שפוטרו ובתמורה – טופלים האשמות ללא כל שחר וללא בסיס. מנין אתה יודע? האם נכנסת אי פעם למעון ראש הממשלה לבדוק? האם שוחחת עם האנשים האלה אי פעם? מנין לך הוודאות שהם משקרים? אולי זה נכון? אולי הם מחזיקים במסמכים המאשרים את מה שהם אומרים? ואגב, פתק אחד הוצג בשידור בכתב ידו של ראש הממשלה שמבקש לדעת את חוות דעתה של רעייתו. מזה אתה מתעלם, ותוקף רק מה שנוח לך. בן אדם לא צריך לשפוט אלא  אם כן ידועות לו כל העובדות. ואני בטוחה שאתה רחוק מלדעת אותן, למרות שאתה כותב במלוא הביטחון כאילו למדת את הדברים לעומק, וחקרת את המסמכים. זו קביעה אפריורית שלך מבלי להסתמך על עובדות. אתה הוא זה שלא מביא עובדות! (סתם כי אתה לא אוהב את אילנה דיין). למעשה, אתה עושה בדיוק את הדבר אותו אתה מבקר. (את "האנשים שמדברים ללא הוכחות").

ולעצם העניין: יותר מדי האשמות על התנהלותה של רעיית ראש הממשלה מסתובבות כבר שנים בשטח. (אגב, ישנה אמרה בעברית: קול המון כקול שדי). אילו לא היה בסיפורים שמץ של אמת – כבר מזמן היו תובעים את המפרסמים (כמו בן כספית ורביב דרוקר) על הוצאת דיבה. הם לא נתבעו אף פעם!!! חשבת מדוע הם לא נתבעו?

לעומת זאת, מי כן נתבע? המדינה, על תנאים בלתי סבירים של העסקת עובדים על ידי רעיית ראש הממשלה. פעמיים. ורעיית ראש הממשלה לא יצאה זכאית (למרות שלא היא נתבעה, הוברר שהיא זו שגרמה ליצירת התנאים האלה במעונה) זו כן עובדה.

מדוע לא ענה ראש הממשלה בצורה עניינית על הטענות של אילנה דיין? מדוע אינו תובע את אילנה דיין על הוצאת דיבה?

אז בבקשה ממך, תסתמך יותר על עובדות כאשר אתה כותב, ולא על הלך הנפש שלך כאשר אתה מבקר.

בנדלה

אהוד: אילו קראת בתשומת לב את הגיליון האחרון, 1192, שממנו יצא קצפך עליי, היית רואה שאין בו אפילו מילה אחת שאני כתבתי על אילנה דיין. יש דברים שכתבו עליה אחרים, ואיתם עלייך להתפלמס כאשר תירגעי קצת ממשא התוכחה הקנטרני שלך.

אגב, יש עוד קוראים שכמעט על כל מה שמתפרסם במכתב העיתי, וזאת בקשת דעות די רחבה – הם אומרים לי: "כמו שאתה כתבת!"

* נחמיה שטרסלר ["הארץ", 11.11.16]: "הלבנים בני המעמד הבינוני, אנשי הצווארון הכחול, חסרי ההשכלה האקדמית, הרגישו שגונבים להם את ארה"ב מתחת לידיים. הם סירבו להמשיך ולממן את המשפחות החד־הוריות השחורות (55%! מכלל המשפחות השחורות). הם לא רוצים לממן את שירותי הבריאות של אלה שלא עובדים מבחירה. הם גם לא מעוניינים בתחרות מצד המהגרים ממקסיקו, שמורידים את שכרם."

* אהוד: יש לנו מכרים ישראליים בארה"ב שהכריזו כי לא יחזרו לישראל כל זמן שהמושחת בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. מעניין מה תהיה עמדתם עתה, כאשר הנשיא שלהם דונלד טראמפ רחוק מאוד מלהיות טלית שכולה תכלת.

* לאהוד היקר שבוע טוב, מה בוער שם בגלי צה"ל? אחרי שקיצצו את משך תוכניתו של רזי ברקאי למחצית מהזמן, עכשיו מתכננים להוסיף לו מגיש/ה לצידו. וההפסד כולו של המאזינים. רזי ברקאי הוא מראיין מעולה ואדם אינטליגנטי, בעל "צבע" קול מזוהה וקצב מיוחד בשאלותיו הנבונות. הוא אינו זקוק לעזר כנגדו. "מה בוער" היא תכנית מעולה שמצליחה בזכותו של ברקאי. חבל, חבל שדברים טובים משתנים חדשות לבקרים.

עדינה בר-אל

* למערכת שלומות. הנושא: 1. מרגלים. אנחנו מרבים לשמוע לקרוא ולצפות לאחרונה בנושא "מרגלים", ובמיוחד באלה הנשתלים אצלנו במסגרת העלייה של אחינו  היקרים המגיעים מרוסיה. תפקידם כמובן הוא לנסות להתברג במשך הזמן בצמרת, על מנת לאסוף כמה שיותר מידע, כוללי סודי ביותר בנושאי ביטחון ולהעבירם לידידנו פוטין. חלקם כבר נתפשו והושמו מאחורי סורג ובריח. אחד הכותבים רמז  שבמוקדם או במאוחר  ובמיוחד עם חשיפתם של מסמכים סודיים על ידי האקרים כולם נתפשים! 

כפלמ"חניק לשעבר, אני עדיין מקווה שאצליח לראות במו עיניי, את מי שלהשערתי הינו לא יותר מאשר שרלטן ורב נוכל מהמעלה הראשונה, שהצליח במשימתו עד כדי התברגות לכהונת שר הביטחון,  נתפש סוף סוף, ומשלם על כל מעשיו.

2. למקרא הצעתה של שרת התרבות להוסיף תחנת שידור לגלי צה"ל מאחר ו"העם" מעוניין ביותר מוזיקה מזרחית, רציתי כאחד מ"העם" החובב מוזיקה טובה מכל הסוגים, להביע את דעתי בנושא. צריך במקום להוסיף, לבטל את גלגל"צ, ולהשאיר בידי צה"ל תחנה אחת בלבד. וגם אותה לאזרח. כל זה על מנת לחסוך בהבל וריק ופטפטת מיותרת הנישאים על גלי האתר כמים לים מכסים, ולצמצם את בית הגידול לעיתונאים, כתבים ושדרנים למיניהם, מאחר שגם מהם יש לנו להביא לימות המשיח!

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* "...בהמשך למסמך שנשלח ממשרד הבריאות ליצרנים בשבוע שעבר, וכלל גם טבלאות המפרטות את רף הערכים התזונתיים (שומן רווי, קלוריות וכדומה) הרצוי למוצרי מזון, ומעל איזו רמה יסומנו המוצרים במדבקה אדומה. מוצרים שערכיהם התזונתיים נמוכים מהרף שנקבע יסומנו במדבקה ירוקה. ["הארץ" באינטרנט, 13.11.16].

אהוד: תודה רבה למשרד הבריאות. מעתה לא נצטרך להתלבט הרבה מה לקנות כי המדבקה האדומה תורה לנו בדיוק היכן נמצאים המוצרים החביבים עלינו ושאותם נמשיך לצרוך תוך חיסכון בזמן החיפוש.

* אסא כשר [ציטוט]: ארבעה משפטים על הבחירות בארה"ב:

העולם הולך ומתמלא ברכות גורפות למר טראמפ על בחירתו לנשיא הבא של ארה"ב.

אני מבקש מכל מי שמנסח ברכה ישראלית, לא לברך את טראמפ בשמי.

האיש הזה הוא הסוכן המובהק מאין כמוהו של תהליכי ההתבהמות העוברים על החברות האזרחיות במדינות הדמוקרטיות – גזענות, שנאה, תוקפנות, אלימות נגד נשים, שקרנות, הטרדה מינית סדרתית, פשיטת רגל סדרתית, גסות רוח קיצונית. 

בושה לעולם הדמוקרטי שהאדם העומד בראשו הוא התגלמות הבעיטה הנואלת במוסר ובאתיקה.

* אהוד: יש לנו הרגשה שלא רק שאיש בעולם עדיין אינו יודע כיצד תיראה תקופת כהונתו של טראמפ בבית הלבן – גם טראמפ עצמו עדיין אינו יודע!

* אהוד: לידיעת התפוצה של משפחות בן עזר ראב לדורותיהן ולצאצאיהן – יפה בן-עזר, שמודעת אבל על מותה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, 11.11.16 – אינה קרובת משפחה שלנו ואינה קשורה אלינו בקשרי משפחה. איננו יודעים מניין בא שם משפחתה בן-עזר.

* הייתם מאמינים כי בשנות ה-50 היו כל חייל וחיילת בצה"ל מקבלים לארוחת הבוקר חצי ביצה קשה פולנית?

* אהוד בן עזר, מתוך היומן: 7.11.16. יום שני. מלון פסטורל, כפר בלום. מוקדם לפנות ערב יוצאים לאגמון החולה. שלושה אוטובוסים מתוך החמישה של גימלאי תל השומר [בזכות המיסתורית]. כל אוטובוס ממלא עגלת מסתור רבת ספסלים הנישאת על ידי טרקטור. מרחק נסיעה לא רב עד לשפת האגמון. ובמשך שעה מראות פלאים, עד אחרי השקיעה, של עשרות ומאות ואולי גם אלפים של עגורים החולפים ממעל וגם יורדים לחניית לילה ואינם חדל לקרקר ברעש הממלא את כל החלל. רואים גם ציפורים אחרות. מראה מדהים, וכל הכבוד למי שיזמו את האתר, ואת הסיורים המצויינים האלה, ואת האכלת העגורים כדי שלא יפגעו בשדות. חלק מהם כל כך טוב לו כאן שאפילו אינו ממשיך במסעו לאפריקה לקראת החורף אלא נשאר באקלים הנוח כאן. יש לי הרגשה שזוהי אטרקציה בקנה מידה עולמי.

* מכובדי, הסופר הנידח, ברשותך אתייחס למאמרו המתריס של מר משה גרנות – "הכמיהה לאל ושברה", בחב"ע 1192.

לאור דבריו של מר גרנות הנכבד עומדות בפנינו 2 אפשרויות. האחת – לקבל את כל ארון הספרים היהודי ולהתמודד איתו בדרך בונה תוך התייחסות לחלק מהערותיו של מר גרנות, והשנייה – לאסוף את כל הספרים מתוך הארון ולהעלותם על המוקד. אלא שאז, באופן טבעי, נבקש ממר גרנות להכין לנו ספר מוסר חדש שיכוון את מהלך חיינו האישי והלאומי בדרך הנכונה.

אין זה סוד כי מר גרנות  איננו הראשון שהכין כתב פלסתר נאה שכזה,  כבר קדמו לו רבים, אך לוּ עשינו כעצתם כי אז היינו נשארים קרחים, מכאן ומכאן.

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.  

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר],העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל