גיליון מס' 1194

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בחשון תשע"ז, 17 בנובמבר 2016

עם צרופת ההזמנה לטקס הענקת פרס לוין קיפניס לפרופ' זיוה שמיר, וצרופת שירו של עמנואל זמיר "לפתח תקווה בגבורות [80]".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְשוּבָה לְמִי שֶטִּעוּנוֹ מֻפְרָךְ וּמִי שֶשְּמוֹ מִתְּגוּבָתוֹ "בָּרַח"... // עמוס גלבוע: כל נביאי ניצחונה הילארי, מתחילים להתנבא על ממשל טראמפ. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ח. חיהל'ה הג'ינג'ית מפתח תקווה. // מתי דוד: 1. מי אתה בנימין נתניהו? 2. עולים לטרמפיאדה של המנצח דונלד. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, ליל דודי עם שרה אהרונסון. // אתה רוצה זאת אפלולי יותר, מילים ולחן: לאונרד כהן, תרגום: שרה אהרונוביץ קרפנוס. // הלבנבנים והשחרחרים, חלק אחד-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. סופה של ווארווארובקה. // משה גרנות: האם מכיר המקרא בעולם הבא? // "אמילי, מבחר משיריה של אמילי דיקינסון". עברית: לאה נאור. // יהודה דרורי: הסברה, תעמולה ו-פרופגנדה. // אסתר קל: רחוב ביאליק. // משה כהן: המתלוננים על "שסע" בעם. // אורי הייטנר: צרור הערות  6.11.16. // ידידיה יצחקי: על הכיבוש. // נפתלי בלבן אוברהנד: הוא היה שתיין... // יוסף אורן: מחיר הבגידה בזהות היהודית. // מנחם רהט: ההִתְמַהְמְהוּת מן השטן. // אלי מייזליש: אובמה, מכה קשה לשמאל בישראל. // אהוד בן עזר: 9 ימים בפורטוגל, מהם 7 ימים בקווינטה דה ריבאפריה. מסע שני לפורטוגל, 1994. היום השלישי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְשוּבָה לְמִי שֶטִּעוּנוֹ מֻפְרָךְ

וּמִי שֶשְּמוֹ מִתְּגוּבָתוֹ "בָּרַח"...

בְּגִלְיוֹן הַמִּכְתָּב הָעִתִּי הַקּוֹדֵם

הִתְגּוֹלֵל עָלַי מִי שֶאֵינוֹ מִתְאַדֵּם

כְּשֶאֵינֶנּוּ מֵבִין, בְּבוּרוּת אוֹ שוֹגֵג,

אֶת פֵּרוּש הַמִּלָּה הָעִבְרִית "מִתְמוֹגֵג"

וְטָעַן כִּי מַמָּש הִתְמוֹגַגְתִּי שָעָה

שֶצִּדַּדְתִּי כָּאן בִּזְכוּתוֹ הַמְּלֵאָה

שֶל שִתּוּף בֵּין נָשִים עִבְרִיּוֹת, עַרְבִיּוֹת,  

בְּנוֹת יָמִין וּבְנוֹת שְׂמֹאל, דָּתִיּוֹת, חָפְשִיּוֹת,

מִתְנַחְלוֹת וְיוֹשְבוֹת פְּנִים הַקַּו הַיָּרֹק

לֹא לַחְבֹּק פֹּה יָדַיִם וְלֹא לַעֲרֹק

מֵחוֹבַת-מַצְפּוּנָן לְהַשְמִיעַ הֲלוֹם

אֶת קוֹלָן הַקּוֹרֵא לְמִמּוּש הַשָּלוֹם.

אַךְ בְּעוֹד שֶהַפֹּעַל הָרַךְ "מִתְמוֹגֵג"

מַשְמָעוֹ הוּא "נָמֵס" וְאוֹתוֹ בּוּר חוֹגֵג

שִׂיא שֶל אִי-הֲבָנָה לְרוּחוֹ הַנְּחוּשָה

שֶל שִירִי הַצָּנוּע–  בִּזְכוּת כָּל אִשָּה

לְהַפְגִּין מוּל הַ- deadlockהַזֶּה בּוֹ נִשְחָק

כָּל דּוּ-שִׂיחַ בֵּין בְּנֵי יִשְמָעֵאל וְיִצְחָק

כְּשֶשְּפִיכוּת-הַדָּמִים כָּאן מֻנְצַחַת בְּלִי הֶרֶף

וּמֻבְטָח בָּהּ בְּרוּרוֹת כִּי לָעַד תֹּאכַל חֶרֶב

וְשִירִי הַמֵּטִיחַ זֹאת כְּלָל לֹא כּוֹמֵס

אֶת תָּקְפּוֹ הַמּוּצָק שֶאֵינֶנּוּ נָמֵס –

אֶתְכַּבֵּד לְהַזְכִּיר לוֹ אֶת מָה שֶּנִכְתַב

בְּמִדְרַש תְּהִלִּים (שָם: י"ח, ל"ו)

שֶכְּשֵם שֶהַשַּחַר אֵינֶנּוּ מֻנְחָת

עַל חֶשְכַת טֶרֶם יוֹם בְּאִבְחַת-אוֹר אַחַת

אֶלָּא עָט הוּא קִמְעָא-קִמְעָא עַל אֲפֵלָה

זוֹ שֶל שְחוֹר, כָּךְ יַגִּיעַ גַם זְמַן-גְּאֻלָּה

כַּכָּתוּב כְּבָר בְּפֶרֶק נ"ח, פָּסוּק ח'

בִּנְבוּאַת בֶּן-אָמוֹץ שֶתָּקְפָּהּ לֹא פּוֹחֵת

עִם הַזְּמַן בְּדוֹרוֹ אֲבָל גַּם בְּדוֹרֶךָ

כִּי "אָז יִבָּקַע" פֹּה "כַּשַּחַר אוֹרָךָ"

וְאִם מָה שֶּאֵי-פַּעַם וּכְלָל לֹא מִזְּמַן

עוֹד נֶחְשַב בְּעֵינֵינוּ כְּלֹא יְאֻמַּן:

שֶמֵּאוֹת עַרְבִיּוֹת יְשַלְּבוּ יָד בְּיָד

עִם נָשִים מִשֶּׁלָּנוּ לָצֵאת בְּמִצְעָד

אֶל בֵּית רֹאש מֶמְשַלְתֵּנוּ כְּשֵם שֶשָּמַעְתָּ

הֵן תַּגַּעְנָה גַם פַּעַם אֶל בֵּית הַמּוּקֱעָטָה

וּמְשוֹרֵר עִבְרִי לֹא מִתְמוֹגֵג, אַךְ בְּחוּש

שֶאֵינוֹ כְּבוּל-סְטַגְנַצְיָה אוֹמֵר הוּא, נָחוּש,

שֶתְּמוּרוֹת מִתְהַוּוֹת לְאִטָּן אִם נַחְשֹׂף

אֶת צִדְקָן וְיָבוֹא לַסִּכְסוּךְ הַזֶּה סוֹף

רַק בַּיּוֹם בּוֹ בְּנֵי שְנֵי הָעַמִּים, אִם יָמִין

וְאִם שְׂמֹאל יִשְמְעוּ, כָּךְ אֲנִי מַאֲמִין,

מִפִּיהֶן שֶל אוֹתָן הַנָּשִים אֶת קוֹלוֹת

סֵרוּבָן כָּאן לִהְיוֹת אִמָּהוֹת שַכּוּלוֹת.

בגיליון 1192 התפרסם המכתב: "מכובדי, הסופר הנידח, ברצוני להתייחס לשירו המתמוגג של יוסי גמזו מצעדת הנשים עושות השלום, בחב"ע 1191. עד כמה שהבנתי הן מתכננות להעמיד משמרת מחאה מול הכנסת אחת לשבוע ומשמרות דומות בצמתים ראשיים ברחבי הארץ. כמו כן הן יוזמות חוגי בית ולא עוצרות עד הבאת הסכם מדיני. שאלתי ובקשתי היא לדעת האם הן הציבו או מתכננות להציב משמרות מחאה דומות גם מול המוקטעה ברמאללה וגם בצמתים ראשיים ביהודה ושומרון, וגם לארגן שם חוגי בית? אם התשובה שלהן לשאלה שלי תהיה שלילית, מה אם כן מביא את יוסי שלנו להתמוגג כל-כך?"

[אלכס לכיש]

אהוד: לצערי, דבריו אלה של אלכס לכיש, שחתם עליהם במקור בשמו המלא, קרה ובגלל הלחץ להוציא את הגיליון בזמן לאחר שחזרנו מחופשה בגליל – לא איתרתי את שמו החתום עליהם ופירסמתי את דבריו ללא שם. ומכאן תגובתו של יוסי גמזו לאותה הערה קצרה של לכיש.

* * *

עמוס גלבוע

כל נביאי ניצחונה הילארי,

מתחילים להתנבא על ממשל טראמפ

זה טרגי-קומי, וגם אווילי. מה שאפשר להגיד הוא שנתוני הפתיחה של טראמפ לעומת אלו  אובמה הם  שונים, וחיוביים מבחינת ישראל

זה טראגי-קומי כאשר אותו ציבור פרשנים ומומחים, שחגג כבר את ניצחונה של הילארי קלינטון, מתחיל עכשיו במסע נבואות על עתידו של ממשל טראמפ. שתי דוגמיות.

האחת, במאמר פרשנות במדור זה [כנראה בעיתון "מעריב"] נאמר כי עם השקפת עולם כמו של טראמפ, "הכלכלה האמריקאית תסבול, כפי שהיה בימי בוש, ארה"ב תסבול ממשברים חברתיים ומתסיסה חברתית אלימה, מבידוד בינלאומי ומעימותים צבאיים במזרח התיכון."

כמובן שהכול יכול להתרחש, בהסתברות של 50 אחוזים, אבל מה שמושך את העין היא הנבואה שארה"ב תהיה ב"בידוד בינלאומי" (כנראה יחד עם ישראל וצפון קוריאה), ושבאזורנו יהיו עימותים צבאיים, כאילו שעכשיו זה רק משחקי ילדים שבגינם נהרגו כבר יותר מחצי מיליון בני אדם. לו יהי.

השנייה, של בעלת תואר ד"ר, הקובעת כי טראמפ ימשול רק קדנציה אחת "אם הדמוקרטים ילמדו לנסח את האמת שלהם באופן שסוחף את ההמונים ויחכימו לייצר מנהיגות שפועלת ברוח התקופה, אך יודעת גם לעשות שימוש הולם בכליה."

אלה נבואות מלומדות, אבל כל סטודנט מתחיל במדעי המדינה יודע שבגלל שלושת התנאים שהכותבת הציבה, הסתברות המימוש היא רק 5 אחוזים.

כמובן שמתחילים כבר לנבא מה יהיה יחסו של טראמפ לסכסוך שלנו עם הפלסטינים, האם יעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, האם ייתן יד חופשית לבנייה בהתנחלויות? פרשן אחד העריך שמספיק ששליט סעודיה רק ירים טלפון לטראמפ ויביע רוגזו בעניין השגרירות, כדי שטראמפ ישמע בקולו; אחר הזהיר שטראמפ ההפכפך יכול בין לילה לשנות את מדיניותו לרעת ישראל. למה? ככה, כי הוא כזה. 

איני רוצה להתייחס לעתיד, אלא לנסות ולעשות השוואה קצרה  בין תחילת דרכו של אובמה ב-2009 לבין תפיסותיו הכלליות של טראמפ כפי שבאו לידי ביטוי במהלך מסע הבחירות.

ראשית. אובמה התחיל בניסיון לרכוש את ליבו של העולם המוסלמי-ערבי; בהפגנת המורשת האיסלאמית  האישית שלו ושל ארה"ב, תוך הפניית כתף קרה לישראל. המדינות הראשונות שביקר בהן היו מוסלמיות. לא ישראל. מהרגע הראשון לא היה בעולם המושגים שלו המושג "איסלאם קיצוני".

אצל טראמפ התמונה הפוכה. האיסלאם הוא הבעייה, ונגד האיסלאם הקיצוני צריך לנהל מלחמת חורמה.  איני יודע מי תהיה המדינה הראשונה שבה יבקר, בוודאי שזאת לא תהיה מדינה איסלאמית. אפשר להניח שראש ממשלת ישראל יוזמן די מהר לוושינגטון.

שנית, ממשל אובמה ראה מההתחלה את  הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כשורש הבעיות במזרח התיכון שפתרונו יתרום ליציבות האזור, יחזק את מעמדה של ארה"ב באזור, ויאפשר לה לארוג מערכת של בריתות פרו-אמריקאיות. כלומר, הסכסוך כבעייה אזורית.

גם טראמפ רוצה לסיים את הסכסוך הזה, אבל לא כחלק מבעיה אזורית, לא על מנת לשנות את המזרח התיכון, אלא כבעייה העומדת בפני עצמה כבפני איש עסקים.

איך הוא יעשה זאת? מה המרכיבים האופרטיביים שבה? גבולות 67' או גבולות ביטחון? שתי מדינות? התנחלויות מכשול לשלום, או לא? כל אחד בהתאם לנטיות ליבו יפרש בקרוב כל ציוץ של טראמפ. דבר אחד אני מעוניין להגיד. לדעתי, האינטרס הישראלי הטהור הוא לבנות רק בגושים הקיימים, ובירושלים. בשום אופן לא ביישובים הבודדים, גם אם נדמה יהיה שזה לא כל כך חשוב לממשל טראמפ.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ח. חיהל'ה הג'ינג'ית מפתח תקווה

בסוף שנת הלימודים הראשונה היינו צריכים לעבור שמונה מבחנים כדי להתקבל לשנה השנייה. אני עברתי כמעט כל בחינה פעמיים. באותו זמן  עשתה בתיה את בחינות הבגרות שלה בתיכון עירוני א' וקיבלה בממוצע את הציון 90 לכל בחינה. גם אני קיבלתי ציון דומה, אבל רק אחרי שחיברתי ביחד את הציונים של שתי בחינות. עד היום אני לא מבין איך העבירו אותי לשנה השנייה, בייחוד כשחלק מן הבחינות היו בעל פה.

בשנה השנייה רציתי לעבור לגור עם ציקה בשיכון הסטודנטים, אבל לא היה לו נעים לעזוב את הסטודנט  שעמו גר.  היה זה בחור גבוה , חובש כיפה, עם חטטים על הלחיים.  בודד היה ללא אח ורע, והחברים היחידים שלו היו גיבורי התנ"ך . אחת לכמה שבועות היה מרשה לעצמו ללכת למועדון לילה בתקווה למצוא מישהי שתבין לליבו. כמובן שלפני הכניסה למועדון היה מסיר את הכיפה ומסתירה בכיסו.

פעם אחת הכיר בחורה, לא יפה במיוחד, אבל כנראה שהוא מצא חן בעיניה. כי היא התיישבה לצדו  עם חולצה לא כל כך רכוסה, והוא הרשים אותה כשהסביר לה איך רש"י מפרש  את מה שקרה בין  בועז ורות המואבייה.  היא תפשה את ידו בהתרגשות כשהגיע לפואנטה  של הולדת דוד המלך, והזמינה אותו לחדרה להמשך השיעור.

הייתי בחדרו של ציקה  כשהוא סיפר על כך, ומאוד התעניינתי לדעת מה קרה אצלה בחדר. מסתבר שלא קרה כלום, כי הוא התבייש ללכת אחריה, וגם נזכר ששכח לקחת את הקונדום ופחד שיכניס אותה להריון, כמו שבועז הכניס את רות ואחר כך היה חייב להתחתן איתה. הבטיח לנו שבפעם הבאה כבר יבוא מוכן ויספר לנו איך היה, אפילו הציע שנחכה לערב ונבוא איתו. אני דווקא רציתי, אבל ציקה אמר שהיה איתו  כבר פעם וזה מועדון מסריח וכל הבחורות שם עקומות.

בימים הבאים הייתי שואל את ציקה לשלום שכנו הדתי. הוא סיפר לי שהוא הלך למועדון כמה פעמים, בלי לשכוח לקחת את  הציוד המתאים, אך לא פגש אותה, אבל יום אחד זה קרה.

ציקה סיפר לי את זה עוד לפני שהספקתי לשאול אותו. מסתבר שהשכן שלו הגיע למועדון מוקדם מהרגיל, לפני שהמקום התמלא, וראה אותה. בהתחלה לא זכרה אותו, אבל כשהזכיר לה  איך דוד המלך נולד, אורו פניה והיא הזמינה אותו לחדר שלה, שהיה מעל למועדון. באותו ערב הוא חזר לחדר מוקדם מהרגיל והיה כולו מלא זעם. מסתבר שכאשר הגיע לחדרה ורצה לממש את הרמזים שלה, אמרה לו: "ומה עם הכסף!" 

"חתיכת זונה!" – אמר לציקה – "אם היתה אומרת לי קודם שהיא זונה, לא הייתי הולך אליה בכלל, ועוד כזאת מכוערת..."

מובן שאחרי סיפור שכזה כבר לא ניסיתי לשכנע את ציקה ללכת לאותו מועדון.

כשנכנסתי  בפעם הראשונה לחדרי במחנה אלנבי, פגשתי את השניים שכץ דיבר עליהם. האחד גבוה, חמור מבט, רפאל, והשני, נמוך ושמנמן עם  הבעה ליצנית, אברהם טל. השניים, שקיוו שלא ייכנס אליהם שכן שלישי, קצת עיקמו את האף כשנאלצו להוריד את המזוודות שלהם מהמיטה שלי, אבל לא היתה להם ברירה. הם היו סטודנטים לגיאולוגיה והסתכלו עליי מגבוה. 

הדבר הראשון שעשיתי, אחרי שהתארגנתי בחדר, היה  לכתוב מכתב לבתיה, שתדע את כתובתי החדשה ותדע לאן לכתוב לי. 

בחופש שקדם לתחילת שנת הלימודים השנייה לא הרביתי לראות  אותה, כי היא גויסה לצבא והיתה  בטירונות בסרפנד. במקום להתראות היינו מרבים להתכתב. אני זכרתי  כמה טוב היה לי לקבל מכתבים כשהייתי בצבא, בייחוד את אלה שעל גבם התנוסס שמה של בת דודתי טובה. על המכתבים ששלחתי לבתיה, הייתי כותב מאחור את השם ישראל, והיא היתה מנשקת כל מכתב  שקיבלה, כדי שכל הבנות שבאוהל יראו ויקנאו.

בתקופת הטירונות ובחודשים הראשונים שלה בצבא, כשעבדה כפקידה בתל השומר, היתה מרבה להתגעגע אליי, ובשבתות, כשנשארה בתורנות,  הייתי מגיע אליה לביקורים עם האופנוע.

במשך הזמן  הצבא זימן לה מסיבות עם חברים חדשים, שלא תמיד הירשו לה להביא את החבר שלה. באחד המקרים האלה הצעתי לה לערוך את המסיבה בבית הוריי. היא התלהבה והזמינה  לביתי  עשרים צעירים וצעירות, שהביאו עוד עשרים אחרים. דאגתי בעוד מועד שהוריי יצאו לראות סרט  וקניתי כיבוד על חשבון אבי.

באו נערים ונערות בגיל הצבא, השתלטו על כל הבית ואני הסתובבתי ביניהם על תקן של מלצר. מישהו דאג להביא  ערימה שלמה של תקליטי ריקודים סלוניים וזו היתה תוכנית המסיבה.  בין הבאים היה עלם רם קומה עם שיער בלונדיני מקורזל, שהפליא לרקוד והזמין תמיד את בתיה, שהיתה יפה יותר מכל האחרות ונראתה מאושרת לצדו.

כשהורי חזרו, נבהלו לראות את המהומה, אך אני ביקשתי מהם שילכו לחדר השינה והבטחתי לסדר את הכול. אבי עוד נשאר להסתכל על הבנות, אבל אימי, שהלכה לחדר השינה, השמיעה צעקת בהלה, כאשר הדליקה את האור והקפיצה ממיטתה זוג צעירים שנבהלו יותר ממנה.

אותו ערב, כשרציתי שבתיה תישאר אחרי שכולם הלכו, אמרה לי שהיא עייפה  ונתראה כבר בשבוע הבא כשאחזור מירושלים. בתום השבוע, כשרציתי לבוא אליה בתשע בערב כרגיל, ביקשה שאקדים ואבוא בשש. הדבר היה חשוד בעיניי וכשבאתי, לקחה אותי אל הספסל שלנו בפינת הרחוב ושם, בלי הרבה גמגומים, אמרה לי שהיא רוצה לגמור את החברות בינינו.

שאלתי אם יש לה חבר חדש ואמרה שלא.

שאלתי אז למה להיפרד?

אמרה שהיא מרגישה שנגמר לה.

ירדה עלי עגמומיות נדירה ואמרתי לה, בפעם הראשונה מאז שהיכרנו, שאני אוהב אותה.  עד כה לא אמרתי זאת לאף אחת מכל שלוש החברות שהיו לי, אבל הפעם הרגשתי שזה קורה לי באמת. היינו חברים קרובים שנתיים, היא חיכתה כל הזמן שאגיד לה זאת ואני לא יכולתי. רק עכשיו, כשסוף סוף הרגשתי את אותו רגש חבוי, נעניתי בסירוב.

לא הרביתי להפציר, בעצם לא הפצרתי כלל, הבנתי שהעניין אבוד, אבל הצעתי שנמשיך להיפגש פעם בחודש. לזאת הסכימה ברצון וקבענו שבשבת  בעוד חודש, ניפגש על הספסל הזה בצהריים. רציתי בערב, אבל היא הסכימה רק לצהריים.

ההסכם עבד לא יותר מחודשיים, בעיקר בזכות סטודנטית לכימיה שמצאתי במחנה אלנבי. שמה היה חיה יעקובסון והיא היתה מאלה הקטנות והדקות בעלות חזה שלא הולך לאיבוד. היה לה שיער בצבע חלודה מתולתל ופנים נעימות עם עור לבן ללא נמש אחד. בדרך כלל לא אהבתי שיער ג'ינג'י אבל לה זה התאים. הייתי רואה אותה לעיתים  בשיכון אלנבי, צועדת עם  אחת גבוהה, שבמקרה ישבתי לידה פעם באוטובוס, והיא אמרה לי "כן" כששאלתי אם המקום שלצידה פנוי. שמה היה רינה דונג והיא גרה עם חיה באותו חדר. היינו מחליפים מבטים, אבל אף פעם לא דיברנו.

ההיכרות הקרובה עם חיה אירעה בלילה חורפי אחד,  כשהלכתי לערב שירה במועדון של בית הלל. הלילה לא היה קר במיוחד והעננים לא נראו מאיימים. רק כשהשירה נגמרה והתחלנו להתפזר התחילו גם טיפות גשם להתפזר באוויר.

עמדתי עם חיה בפתח היציאה מהמועדון וראינו איך אנשים פורשים מטריות ויוצאים. לשנינו לא היו מטריות. כשראיתי שנשארנו כמעט אחרונים, אזרתי אומץ ואמרתי  שאני חושב  שהגשם לא חזק ואפשר ללכת. היא הסכימה איתי והתחלנו ללכת לאותו כיוון. לי היה בטל-דרס צבאי חם עוד מימי הקיבוץ ולה ז'קט דק. כשהגשם ראה שאנחנו יוצאים, החליט להתחזק. שאלתי אם לא קר לה, אמרה שלא, רק רטוב. מיד הורדתי את הז'קט שלי ועטפתי בו את שנינו. אמרה לי שלא צריך אבל לא ניסתה להתרחק.

כשחצינו את הכביש נכנסנו לתוך שלולית זורמת ושנינו פרצנו בצחוק. הגשם לא פסק, אבל לנו  כבר לא היה אכפת, כל שלולית שנכנסנו לתוכה הצחיקה אותנו מחדש והרגשנו את עצמנו כחיים בסרט. בסוף אפילו  הצטערנו שכבר הגענו למחנה. ליוויתי אותה עד צריף המגורים שלה, אבל לא נכנסנו לחדרה כי לפי החושך היא הבינה שהשכנה שלה, רנה, כבר ישנה, והיא חששה שנעיר אותה.

נשארנו לעמוד במבואה כשהמעיל שלי ממשיך לעטוף את שנינו, למרות שהגשם לא נכנס איתנו למסדרון. כשהבנתי שהיא לא מראה סימני הסתייגות, העזתי להדק  אותה אליי והיא התהדקה ברצון. זאת היתה הזדמנות להציע חברות אבל זה נראה לנו מיותר. במקום זה  התנשקנו ועשינו את כל מה שאפשר לעשות בעמידה עם בגדים רכוסים.

יכול להיות שהיינו נשארים שם עד הבוקר אלמלא מישהי גבוהה  נכנסה למסדרון והחדירה מפתח למנעול בדיוק לדלת החדר של חיה. היתה זו רינה דונג, אותה שכנה שפחדנו להעיר. היא נכנסה לחדר ונזהרה לא להדליק את האור כדי לא להעיר. חיה נתנה לי נשיקה חפוזה ונכנסה אחריה.

כשנכנסתי אחר כך לחדרי, שהיה בצריף הסמוך, נזהרתי שלא לעורר את  השכנים שלי ולא הדלקתי את האור. מסתבר שהם  בכל זאת התעוררו, ורפי הגבוה ,שהיה לו קול בס, שאל: "פוצ'ו זה אתה?"

כשאישרתי, אמר השני:

"בוא נתערב שהוא בא עם מכנסים רטובים!"

לא הספקתי להסתיר את עצמי והם כבר הדליקו את האור, וכבר ראו את הכתם שהיה בדיוק במקום הנכון. מיהרתי להתיישב על מיטתי ולהסיר את הנעלים הרטובות, כדי שאוכל להוריד את המכנסים המסגירים.

השניים לא הרפו, אחרי שגמרו לצחוק לאידי  שאל האחד: "מי זו, הגבוהה או הקטנה?" 

והשני אמר: "זו בטח הג'ינג'ית."

בימים הבאים, כשראו אותי במחנה הולך יד ביד עם חיה, קרצו לי קריצה ממזרית, ואני הבנתי שהם בעצם מתים להתחלף איתי. 

נשארו לנו כחודשיים עד סוף הסמסטר והיה לנו נחמד לבלות כמעט ערב-ערב. הבעיה היתה שהיא התמחתה בכימיה ולי לא היה מה לספר לה בנושא הזה, פרט לפאשלה שהיתה לי במבחן אצל קירזון. היא לא הבינה איך אני לא מצליח להבין דברים פשוטים כמו נוסחאות כימיות, ואני לא הבנתי מה היא מוצאת בכל מיני נקודות זעירות שאי אפשר לראותן אפילו במיקרוסקופ. אז במקום על כימיה, שאלתי אותה על ילדותה בפתח תקוה אם המושבות.

היא סיפרה בצורה מעניינת על הבית הקטן שגרו בו בקצה השכונה. לא היו לה חברות, והחברה היחידה שלה היתה עזה לבנה, שהיתה קוצצת לה עשב וחולבת אותה. סיפרה  על אביה, פועל הבניין, שהתגייס לצבא הבריטי ולא ראו אותו כמעט חמש שנים, סיפרה על אחיה יצחקל'ה, שהתנדב לפלמח וחזר הביתה עם שפם בתור איציק. היא היתה מספרת, ואני הייתי שומע תוך חיבוקים וליטופים הדדיים, ולא מעלה על דעתי, שבעוד שנתיים, כשאשכתב את ספרי "חבורה שכזאת", אצמיד את הסיפורים האלה לזיוה, אחת מגיבורות הספר, שעד אז לא ידעתי איזו ילדות להדביק לה.

אחרי חודשיים של חברות, שלא הובילה אותנו לשום מקום, נגמר הסמסטר הראשון  וכל תלמידי הפקולטה לחקלאות ארזו את מזוודותיהם ונסעו לרחובות, להשלים עוד שלוש שנות לימוד. נפרדנו בלי לדעת אם יהיה לנו המשך משותף. 

פעם אחת באה אלי במפתיע לתל אביב כשהייתי בבית הוריי. שאלתי על הלימודים והיא אמרה שקיבלה תעודת הצטיינות והפרופסור רוצה שתהיה אסיסטנטית שלו והוא יסדר לה עבודה באוניברסיטה. עכשיו היא מתלבטת כי היא לא כל כך רוצה להיות בירושלים. אחרי שגמרנו לשתות את הקפה עם העוגה שאמי הגישה לנו, הזמנתי אותה להיכנס יחד למושב האחורי במכונית של אבי ושם שיחזרנו את כל מה שעשינו פעם.

בימים הבאים, כשהתמלאתי בגעגועים, הייתי מחליט לנסוע אליה, אבל אף פעם לא מימשתי זאת מחשש פן סתם אוליך אותה שולל ואתפוס את מקומו של צעיר אחר שיודע יותר טוב ממני מה הוא רוצה.

חלפו כמה חודשים  עם לילות שבהם היתה דמותה חוזרת אליי, פעם אפילו התחלתי לכתוב לה מכתב, אבל לא שלחתי. אני בטוח שאם היתה גרה בקרבת מקום והיינו ממשיכים להיפגש, היינו שנינו נשברים ומחליטים לקשור את גורלנו יחד, אבל אלוהים רצה כנראה אחרת.

יום אחד, כמה חודשים אחרי שבאה לבקר אותי במפתיע, נתקלה עיני בידיעה בעיתון ובה קראתי על תאונת דרכים נוראית שבה נהרגה סטודנטית צעירה מירושלים ששמה חיה יעקובסון. ת.נ.צ.ב.ה.

המשך יבוא

ציטוט מהגיליון הקודם: אהוד: האם מדובר באברהם כץ עוז, בנה של הציירת ציונה תג'ר? 

תשובת פוצ'ו: חס וחלילה. היית מעלה על דעתך שהבן של ציונה תג'ר ישלח ידיים ללב של דיצה סלומון?   

אברהם כץ שלי הוא יליד נס ציונה, הוא היה חבר כנסת וגם יו"ר מחלקת החינוך של הסוכנות.

אברהם כץ עוז נאלץ להוסיף לשמו את ה"עוז" כדי שהעם לא יתבלבל ויאשים אותו בהטרדה השייכת לאברהם כץ אחר.

* * *

מתי דוד

1. מי אתה בנימין נתניהו?

לאחר שלוש קדנציות ושבע שנים רצופות בכהונתו כראש הממשלה, בנימין נתניהו עומד במוקד השיח הציבורי והביקורתי שעוסק באישיותו, בהתנהלותו, בדעותיו, בכישוריו, במדיניותו ובהחלטותיו.

לא ניתן לבטל את העובדה, שבמהלך שנות כהונתו כראש ממשלה וכמנהיג הימין הלאומי, פורסמו מאות רבות של מאמרי דעה ופרשנות של ביקורת קיצונית נגד אישיותו ונגד מדיניותו.

חלק מהעיתונאים מנהלים נגדו מסע שנאה אישי בלתי פוסק שאיבד כל רסן של אמות מידה מקובלות של הגינות ואתיקה עיתונאית. עיתונאים שהעזו לבקר את עמיתיהם על מסע ההסתה הלא הוגן נגד נתניהו האדם והפוליטיקאי, נפסלו ע"י "הבראנג'ה המקצועית". חלק מהעיתונאים הפכו מזמן לפוליטיקאים מתוסכלים שאינם מסוגלים להשלים עם שלטונו של נתניהו וממשיכים "לפרש" אותו כאדם וכפוליטיקאי שלילי שאין לו אפילו תכונה חיובית אחת. ההתקפות האישיות נגדו הפכו לאובססיה אצל חלק מהעיתונאים. התקפות מוטות חסרות רסן נוהלו נגדו בתקשורת.

ראוי להזכיר לכולנו עובדות ידועות שלפיהן מחלוקות פוליטיות גולשות לרוב מנתיב של ויכוח עניני ורעיוני לעבר מסעות של שנאה אישית. ידועה העובדה שהיועצים הפוליטיים הקרויים יועצים אסטרטגיים, נוהגים להמליץ לפוליטיקאים עבורם הם עובדים, לנהל מסעות ביקורתיים נגטיביים נגד יריביהם, כדי להשחיר את דמותם ע"י השמצות ועלילות בחסות "פרשנויות" עיתונאיות כביכול.

לעיתים בחירות לא מוכרעות בקלפיות, אלא במסע תעמולה נגטיבי של השמצות ועלילות בסיוע תקשורת שמשרתת אינטרסים פוליטיים ואישיים ולא את האינטרס הציבורי של קבלת מידע אמיתי ללא "פרשנות" אינטרסנטית.

מדוע נתניהו כל כך שלילי בעיני יריביו ושונאיו ?

להלן לקט של כמה מביטויי הביקורת השליליים ביותר נגד בנימין נתניהו, שפורסמו ע"י הפרשנים ובעלי הדעה.

מנהיגותו של נתניהו מובילה לייאוש טוטאלי ועתיד קטסטרופאלי למדינה.

לנתניהו אין עמדות מוצקות אלא רק תחבולות. הוא דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא דואג לענייני המדינה. הוא טקטיקן פוליטי אבל כישלון אסטרטגי. הוא החדיר לשיח הציבורי תרבות השקר כמודל למנהיגות. הוא רימה את מנהיגי המחאה החברתית וגם את פרופ' טרכטנברג כשמינה אותו לעמוד בראש הוועדה. הוא מרחיק בשיטתיות את כל מקורביו: (גדעון סער. משה כחלון. עוזי ארד. משה יעלון. איציק מרדכי). בעיני יריביו ומבקריו נתניהו הוא דמות של אדם יהיר. מתנשא. נהנתן. שקרן. לחוץ. אופורטוניסט. מנותק מהעם. מנהל מדיניות של פגיעה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון. גרם לנזק ביחסים עם ארה"ב בגלל יחסיו והתנהלותו נגד אובמה. הפר הבטחות שלטוניות רבות. לא יוזם מהלך מדיני לפתרון הסכסוך. מתנער מהבטחתו להקמת מדינה פלסטינית.

סימה קדמון על "דוקטרינת נתניהו"

לשיא דברי השטנה והשנאה הלא רציונאלית נגד נתניהו, הגיעה העיתונאית סימה קדמון (ידיעות 4.11.16) ברשימתה על "דוקטרינת נתניהו".

סימה קדמון הגיעה לשיאים חדשים של ביקורת אובססיבית שלוחת רסן בלתי נשלטת על נתניהו. סימה קדמון משווה את נתניהו לדיקטאטור הרומני צ'אוצ'סקו. לדיקטאטור הצפון קוריאני קים און. למלך הבווארי הגרמני המשוגע לודוויג השני. לנשיא הטורקי ארדואן. לנשיא הרוסי פוטין. לקיסר הרומי נירון. לשליט הקומוניסטי של מזרח גרמניה הוניקר. ואפילו לא שוכחת את נפוליון.

היא מייחסת לנתניהו את מחלת הפרנויה, עווית בלתי נשלטת, וסיבוכי אופי פתלתלים. הפעם לא מדובר בחופש הביטוי ובביקורת עניינית רציונאלית, אלא ביטוי של שנאה חולנית לא רציונאלית. סימה קדמון איבדה שליטה עצמית לדרך של כתיבה פראית לא רציונאלית.

מדוע נתניהו כל כך חיובי בעיני תומכיו ואוהביו?

הנואם המזהיר והמסבירן הציוני המדיני הלאומי הטוב יותר. אדם חכם בעל רמה שכלית גבוהה בכל קנה מידה אנושי. למרות כל נבואות החורבן של יריביו ושונאיו, הצליח לנהל מדינה שהגיעה בזכותו להישגים מופלאים בכל התחומים. אחד המנהיגים המבריקים שהצמיח הימין. הוא מזכיר באיכות ובעוצמה שלו את בן גוריון ואת יצחק רבין. מחזיק בתפיסת עולם סדורה ומגובשת. מנהיג לאומי נחוש שיודע להציב קווי גבול ברורים להגנת מדינתו.

אחד המנהיגים המערביים הבודדים שהעז לקרוא תגר על הסדר העולמי המזויף של האו"ם. מנהיג שהעז להציב מראה ריאליסטית מול האו"ם ותוקף את היומרה של מוסדות האו"ם לקדם צדק ושלום. העז לכנות את מועצת זכויות האדם – "בדיחה". הצליח להדוף את כל הלחצים לנסיגות מהשטחים ולהקמת המדינה הפלסטינית.

דעתה החיובית של אילנה דיין על נתניהו

כמה ימים לפני שידור התחקיר של אילנה דיין ב"עובדה" על ההתנהלות של נתניהו ולשכת ראש הממשלה, "האקווריום", אמרה אילנה דיין דברי הערכה מפתיעים על אישיותו של נתניהו.

"נתניהו הוא לא סתם anybody הוא somebody. היכולות האישיות שלו, האינטלקט, כושר התפיסה, זיכרון העומק ההיסטורי וגם תחושת האחריות ההיסטורית. יש אצלו גם השקפת עולם ליברלית הומניסטית שהוא הביא מאמריקה."

(דברים אלה פירסם העיתונאי יגאל סרנה בידיעות אחרונות 11.11.16).

תקציר ההישגים של ישראל בעת האחרונה

מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל כיום הוא הטוב ביותר בהשוואה לעבר. מדינות האוייב כמו עיראק וסוריה איבדו את עוצמתן והן מצויות בתהליך של הרס והתפרקות פנימית. היחסים עם המנהיג המצרי, גנרל אסיסי, הולכים ומתחממים, על רקע זהות אינטרסים ביחס לחמאס ולרצועת עזה. מצרים וישראל משתפות פעולה מודיעינית וצבאית ביחס למלחמה נגד הטרור של דעאש בסיני. השגריר המצרי שב לישראל. בריתות שקטות מתגבשות בין ישראל לסעודיה ומדינות המפרץ.

חודשו היחסים עם טורקיה, בעקבות הסכם הפיוס לאחר פרשת ספינת ה"מרמרה" ותשלום הפיצויים לאלו שנהרגו על הספינה.

הוקמה הברית הים תיכונית בין ישראל, יוון וקפריסין. נחתמה עסקת ענק עם ירדן, שבמסגרתה תייצא ישראל לירדן גז טבעי בשווי 10 מיליארד דולר בשנים הקרובות.

נחתם ההסכם של הסיוע הביטחוני האמריקאי בשווי כ-40 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, למרות המתיחות וחילוקי הדעות בין ביבי לנשיא הפורש אובמה. שני המועמדים המתמודדים על הנשיאות בארה"ב, קלינטון וטראמפ הצהירו על מחויבותם לתמוך בישראל.

היחסים עם סין הולכים ומתחממים בכל התחומים. הודו נפתחה לישראל במגוון רחב של תחומים בהיקפים חסרי תקדים. היחסים עם שבע מדינות אפריקה התגברו לאחר מסעו של נתניהו לאפריקה. חודשו גם הקשרים עם ארגנטינה וברזיל. הועמקו הקשרים הטובים עם מדינות מזרח אירופה וכן עם אוקראינה. הועמקו הקשרים האישיים בין נתניהו לפוטין.

השנה החולפת הייתה לא רעה גם מהבחינה הביטחונית, למרות פיגועי היחידים. הגבולות בעזה, בסוריה, בלבנון ובירדן היו שקטים. גם האחיזה המודיעינית של השב"כ וצה"ל ביהודה ובשומרון היתה טובה. רבים מהאירועים והמהלכים החיוביים המודיעיניים עם מדינות האזור, לא ניתן לדווח עליהם. השנה החולפת הייתה משופעת בהישגים מדיניים, כלכליים ודיפלומטים.

2. עולים לטרמפיאדה של המנצח דונלד

בקרוב יחלוף גל התגובות הראשון של המגיבים על האירוע הדרמטי והבלתי צפוי של בחירת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. יום בחירתו ה-8 בנובמבר הוא יום נפילת חומת ברלין. כמה סמלי הדבר.

אחריו יחל הגל השני של מאמרי העיתונאים והמומחים, שיסבירו מדוע קלינטון הפסידה וטראמפ ניצח. מדובר באותם המומחים ואותם הפרשנים, שבמהלך מסע הבחירות ידעו להסביר בוודאות "מקצועית" של תחזית שלפיה קלינטון תנצח וטראמפ יפסיד. הם ידעו להסביר מדוע קלינטון ראויה ומתאימה לנשיאות, ועד כמה טראמפ לא ראוי ולא מתאים, מאחר שלדעתם טראמפ הוא קוריוז חסר יושרה וניסיון.

לרובם של השדרים והפרשנים האלה לא היה האומץ והיושר האינטלקטואלי להודות בכישלונם האישי והמקצועי. במקום להודות בכישלונם הם החלו להסביר שהכישלון הוא של הסוקרים, של היועצים האסטרטגים, של התקשורת, של ראש FBI, של העם האמריקאי, של שיטת האלקטורים. לדעתם כישלונה של הילארי קלינטון הוא זעזוע, רעידת אדמה, ואסון לאומי שמאיים על הדמוקרטיה, כפי שביטא זאת "ניו יורק טיימס". ניתן לתמצת את חיזוי כישלון תוצאות הבחירות בשתי אמירות: יום כיפור של הסקרים. פרל הארבור של הפרשנים.

גם השדרים והפרשנים שלנו (לא רק האמריקאים שישבו באולפנים בארץ וגם השליחים שהיו בארה"ב), נכשלו כמו האמריקאים. כל החבורה הזו תמשיך לשווק תירוצים והסברים כדי להצדיק את עצמם. הם הלכו לישון עם הילארי וקמו בבוקר  עם דונלד.

תחזית התהליכים הצפויים לאור בחירתו של טראמפ

"התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות האקדמיות, הפוליטיות, והתקשורתיות ובראשן הנשיא הפורש אובמה ,נכשלה והגיע לקיצה.

האליטות שהטיפו לגלובליזציה, לרב-תרבותיות, לחברה פתוחה, "ולפוליטיקל קורקט", נכשלו והגיעו למשבר שיחייב שינוי.

יתעצם תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי ושמרני על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי.

בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם – ניצחו האחרונים.

מעתה יתחיל גל חדש של מומחים ופרשנים שינתחו וימליצו לטראמפ כיצד עליו לפעול בנושאי כלכלה, פנים, ביטחון ובנושאים בינלאומיים. הם ירעיפו עליו עצות ומודלים של מדינאות ראויה. הם גם ירכיבו לו את הקבינט הרצוי. בקיצור, הם יחזרו לעיסוקם כיועצים וכמבקרים שלובי זרוע, שמדברים הרבה ונכשלים לרוב.

ואילו כל שאר המנהיגים והמדינאים באירופה ובשאר העולם, בסין, בהודו, ברוסיה, באסיה, במדינות ערב ובאפריקה, יתחילו לעלות לרגל לטרמפיאדה של טראמפ, המנהיג החדש של ארה"ב והעולם המערבי החופשי, כולל מנהיגה של ישראל, נתניהו.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שלושים

ליל דודי עם שרה אהרונסון

[רומאן היסטורי בידיוני]

אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד להיהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.

עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.

הכביש של חוות הניסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.

הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.

פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכול ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.

בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.

הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.

דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.

שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.

בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."

ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.

דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –

צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.

הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכול היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.

לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"

דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.

הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.

הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.

דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.

דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.

האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?

דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"

צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.

 "מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"

 "אני! אני! שרה!"

 "אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."

שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכול, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."

גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"

 "חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."

 "די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."

 "אה! זה כלום, אין דבר."

 "אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."

 "לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."

 "כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."

 "אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזיכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."

דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהעננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.

הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"

בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."

נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."

התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.

בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."

 "אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."

כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזיכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכול בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.

* * *

"אתה רוצה זאת אפלולי יותר"

מילים ולחן: לאונרד כהן

תרגום: שרה אהרונוביץ קרפנוס

אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק, אֵצֵא מִן הַמִּשְׂחָק

אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא, הֲרֵי נוֹתַרְתִּי נָכֶה וּמְשֻׁתָּק

אִם לְךָ הַתְּהִלָּה, אֲזַי חֶלְקִי הַבּוּשָׁה

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ?

הָבָה נְחַסֵּל אֶת הַלֶּהָבָה.

יְהֵא שִׁמְךָ מְקֻדָּשׁ, מְהֻלָּל

בְּשֵׁם הָאֱנוֹשׁוּת הֻכְפַּשׁ, הֻצְלַב וְקֻלַּל

מִילְיוֹן נֵרוֹת הִבְהֲבוּ בְּבַקָּשַׁת סִיּוּעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִגִּיעַ

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רוֹצֶה אַתָּה?

הִנְנִי, הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי.

קַיָּם מְאַהֵב בַּמַּעֲשִׂיָּה

אַךְ הַסִּפּוּר נוֹתַר כְּשֶׁהָיָה

יֶשְׁנוֹ שִׁיר עֶרֶשׂ לְמִתְיַסְּרִים

וְהַאֲשָׁמָה בַּסְּתִירָה

אַךְ כָּךְ נֶאֱמַר בַּכְּתוּבִים

וְאֵין זוֹ תְּבִיעַת סְרָק מְדֻמָּה.

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ?

הָבָה נַהֲרֹג אֶת הַלֶּהָבָה.

הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הָאֲסִירִים בְּשׁוּרָה

וְהַשּׁוֹמְרִים מְכֻוְּנֵי מַטָּרָה

נֶאֱבַקְתִּי בְּשֵׁדִים אֲחָדִים

בַּעֲלֵי מַעֲמָד בֵּינוֹנִי וְצַיְתָנִים

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהֻרְשֵׁיתִי לִרְצֹחַ וּלְהָטִיל מוּם

הֵן בִּקַּשְׁתָּ זֹאת אַפְלוּלִי וְיוֹתֵר עָגוּם.

הִנְנִי, הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי.

יְהֵא הַשֵּׁם מְקֻדָּשׁ, מְהֻלָּל

בְּשֵׁם הָאֱנוֹשׁוּת הֻכְפַּשׁ, נִצְלַב וְקֻלַּל

מִילְיוֹן נֵרוֹת הִבְהֲבוּ בְּשֵׁם הָאַהֲבָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִגִּיעָה

אַךְ אַפְלוּלִי יוֹתֵר רוֹצֶה אַתָּה

אָז נַהֲרֹג אֶת הַלֶּהָבָה.

אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק, תְּנֵנִי וְאֵצֵאָה מִן הַמִּשְׂחָק

אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא, הֲרֵינִי נָכֶה וּמְשֻׁתָּק

אִם לְךָ הַתְּהִלָּה, חֶלְקִי וַדַּאי הַבּוּשָׁה

הֲרֵי אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ.

הִנְנִי הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי. הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי.

12.11.16.  

© כל זכויות התרגום שמורות לשרה אהרונוביץ קרפנוס

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק אחד-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"א.  סופה של ווארווארובקה

   ניקולאייב וווארווארובקה – על אף קירבתן – שני עולמות רחוקים היו. זו עיר חרושת, וזו כפר שנהפך לעיירה. זו מחוץ לתחום המושב, והישיבה בה ליהודי טעונה היתר מיוחד, וזו בתוך התחום היא, וכל המבקש לשבת בה אין מעכבים בידו. זו יהודיהָ מצניעים את יהדותם ובושים על שפתם, וזו יהודיה מכריזים על עצמם ברמה בעצם לבושם ובשיחתם היהודית.

ווארווארובקה שער יהודי לניקולאייב היתה. יהודי, שגורש מניקולאייב, מצא את מיקלטו בווארווארובקה. יהודי מן החוץ, שביקש להשתקע בעיר, היה קובע תחילה את תחנתו בעיירה. במרוצת השנים נהפכה ווארווארובקה לעיירה יהודית, שדמויות שלום-עליכם מהלכים בה. אמנם שונה היתה עיירה זו משאר עיירות שבאוקראינה. היהודים לא ישבו שם בגטו, מפוזרות היו חצרות היהודים בין חצרות הגויים. אך יחסי השכנות היו תקינים. מאירים פנים ומברכים זה את זה לשלום.

לסבא מאיר היו קשרי ידידות מיוחדים עם שכניו. כשם שהסתייג מן האיכר הגרמני האנוכי והקשוח, כדבריו, כן אהב את המוז'יק הרוסי-אוקראיני שעיקרו טוב לב. יליד המקום וזקן המקום היה. משהתווכחו הגויים ביניהם בענייני יחשׂ משפחתי, היו פונים לפסק בירורו של "דידו מאיורקה", הוא סבי, שהכיר את אבותיהם ואבות אבותיהם וידע מוצאה של כל משפחה.

ווארווארובקה היתה ניכרת בקולה. בלילות היה זה קול כלבים שנשמע למרחקים. בימים היה זה קולו של אדם המסיח עם חברו, והקול הזה אף הוא מהלך למרחקים. הרחובות היו רחבים, והעומד בפתח ביתו ומספר עם שכנו, הגר מולו, הכרח שירים קולו. וכך נכנס הרגל זה בדמם של בני ווארווארובקה עד שנעשו קולניים. אחת מקרובותינו העירוניות היתה אומרת, שבראותה פלוני ממכריה מבני ווארווארובקה בתיאטרון, היתה מצניעה שבת במקומה וכובשת פניה בקרקע, מחשש שמא ישגיח בה זה ויפתח בשיחה עימה ממקומו.

ילדי ישראל בניקולאייב היו מדברים ביניהם רוסית וחרוזי המניין למשחקיהם היו ברוסית. ילדי ישראל בווארווארובקה נהגו בדרך אבותיהם, למדו ב"חדר", דברו אידיש ביניהם ובחרוזים למניין בחרו את התפילה "אנא בכוח". כן היה אחד המשחקים החביבים עליהם המשחק במילים עבריות בנות הברה אחת או בנות שתי הברות. אחד פותח, בדרך כלל ממילה "אב" (ומתרגם מניה וביה: "א טאטע"), ואילו השני היה צריך מיד לענות לו במילה הפותחת באות המסיימת את המילה שהמציא חברו.

ילדי ווארווארובקה לא פחדו מפני כלבים. רגילים היו בהם. לא כמוהם אני, ילד עירוני, שרק לביקור קצר הייתי בא לשם. סבא היה מאלפני בהומור הזועם שלו: "לעולם אל תפחד מפני כלב. כשמתנפל זה עליך, אמור לו: 'לנכרי תשיך, לאחיך לא תשיך!'" – והירפה ממך מיד.

בווארווארובקה אני רואה את  מולדתי הרוחנית. אהבתי להתעורר בלילה במיטתה של סבתא ולשמוע את קולו של סבא שקם ל"תיקון חצות", ואחר כך להקשיב לקול לימודיו. בווארווארובקה שמעתי לראשונה את הסיפור המרתק על מכירת יוסף. סבתא סיפרה לי את  זה בניבה החוחולי הרך, ששפת אוקראינה והשפה הרוסית ממוזגים בו.

יהודי ווארווארובקה גברתנים היו, ידעו להרים ולהעמיס שק גרעיני חיטה על שכמם, ולא נרתעו מלהשיב מלחמה שערה כשנאלצו לכך. רובם חסידים היו, ויש שהיו באים לשם גם "יהודים טובים". אז היו בני המקום צובאים על פתח הבית, שאיווה האורח  החשוב למושב לו, בדחילו ורחימו.

כבכל עיירה יהודית היו שם גם מיספר יוצאי דופן, "משכילים". ביניהם נודע בכל הסביבה שמו של אחד, יהושע סטראטייבסקי, שהיה "חובב שפת עבר". לידיו מסר אבי את מחברת השירים הראשונה שלי בעברית – ואני אז ילד כבן תשע – והוא כתב לי בגוף המחברת, לאחר שתיקן את השגיאות, לבושתי ולמורת רוחי, את המשפט הבא: "הגידה-נא, בני, מה תחפוץ? צא ולמד והכן שעוריך יום-יום, ובדרכי מחברים ומשוררים אל תלך, חדל, חדל!"

אשרי הנכנס לפרוזדור הספרות "ברגל ימנית", ואוי לו למי שמיד בהיכנסו בפתח ההיכל דוחקים את רגליו הסדרנים. ביקורת קטלנית זו לא היתה האחרונה. יום אחד, ואני יושב כבר בארץ-ישראל, חבר בפלוגת הקיבוץ עין-חרוד שבזיכרון-יעקב, באה לבקרני בת-השיר הפזיזה. פייטנים לפי טבעם הם "עם לבדד ישכון." רע ומר לו לפייטן המתגורר עם עוד שבעה בחורים גחכנים בעלית גג אחת, כששבעה זוגות עיניים בולשות אחרי כל מעשיו. וכך היה. ישבתי על גבי יצועי וחברתי שיר, "כברה" שמו, כשם הביצה שעסקנו אז בייבושה. השיר נשלח לעיתון "הארץ", שהיה יוצא לאור בצהרי יום ומגיע לזיכרון-יעקב למחרת. היה זה כשנה לפני הופעת "דבר". חיכיתי לתשובה בכיליון עיניים. עוברים שבועות – ואין קול ואין עונה. החלו חבריי מלגלגים וקורצים זה לזה, תחילה מאחורי גבי, ואחר כך גם בפניי. רק מי שזיכרון נעוריו שמור עימו יבין לייסוריו של "הפייטן". אותה שעה  גמר בליבו: "סוף פסוק! אם שיר זה, שנראה כל כך לו לעצמו, איננו ראוי לדפוס, הווי אומר שעליו לחדול מדרך זו, כפי שכתב בשעתו מבקרו הספרותי הראשון." וחדל.

לאחר שנים נפגשתי עם המשורר פסח גינסבורג [גינצבורג וכן גינזבורג]. ומפיו שמעתי את הסיפור העצוב. בשעתו, כשהיה עורך המדור הספרותי של "הארץ", הגיע לידו שירי, ומאחר שנראה בעיניו, מסרו לסדר, ואחר – להגהה, כרגיל. אך משעמדו להכניס את הסידור למכונה, נישמט מידיו של פועל הדפוס, נפל לארץ ונתערבבו האותיות – וכתב היד אבד, אף המעטפה עם שמי ומעני לא נמצאה.

ווארווארובקה, ווארווארובקה! כמבצר עוז היתה בעיני ילדותי, בוטחת בעצמה, מושרשת, רחבת-גרם ורחבת-לב. והנה לא עברו אלא שנים מועטות בלבד, והיא נמחקה מתחת שמי השמיים. תחילה באו כנופיות הפורעים בשנות תרע"ט-תר"פ [1919-1920], ערכו טבח ביהודים ושדדו את רכושם. כעבור עשרים שנה באו גייסות הרוצחים הנאציים והשלימו את מלאכת ההשמדה. בידיהם נרצח צעיר אחיו של אבי, הדוד איציק, עם אשתו וכמעט כל ילדיו (פרט לרפאל השחקן שהזכרתי שמו לעיל). מעטים הצליחו להימלט בדרכים-לא-דרכים, ומי שנותר בחיים נעלמו עקבותיו.

הערה:  ווארווארובקה היום – רובע מגורים יוקרתי של ניקולאייב.

המשך יבוא

* * *

ראיון  בקול ישראל עם צביקה ניר

לרגל הופעת ספרו האחרון "אמת"

לחברי אגודת הסופרים העברים,

שלום רב.

למטה תמצאו קישור לתוכנית ששודרה ברשת א'

רונה גרשון מראיינת את  צביקה ניר

יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

על הוצאת ספרו "אמת".

לצד הפן הספרותי של הראיון המקיף

אפשר ללמד מהשיחה הרבה פרטים מעניינים

על פעילותו הציבורית הענפה של צביקה ניר.

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2189273

בברכה,

רונית כהן, מ"מ מנכ"ל

* * *

משה גרנות

האם מכיר המקרא בעולם הבא?

המסרים האמוניים שבמקרא אחראים להרבה אסונות שירדו על עולמנו המיוסר: עצם הטענה שיש רק אל אחד, ולו יש רק מערכת צווים סגורה אחת, שאותה מקבל איש נבחר אלוה, כביכול, מפה לאוזן ממש – עצם הטענה הזאת מנתבת את האדם אל מרחץ דמים שאין לו סוף.

הרי באמת איש לא קיבל מעולם שום מסר על-טבעי, וכל מעצבי האמונות ותלמידיהם רק מתיימרים לקבל מסרים כאלה (הם מדברים בשם האל ממש: "כה אמר ה'"). יוצא מכאן שכל הגיג מטורף של "מורה הלכה" מתנגש בהכרח בזה של זולתו, וכך באו לעולם כל מלחמות הדת: אם רק אליו דיבר אלוהים, איזו זכות יש לזולתו להביע דעה?

בעולם האלילי קל יותר להסכין עם אמונתו של הזולת – יש עשרות אלים – אפשר להוסיף עוד אחדים, אין רק אמת אחת בלתי מעורערת. בעולם המונותיאיסטי, שהורתו ולידתו המקרא, נביאים הורגים את כוהני הבעל, נוצרים שורפים על המוקד את הסוטים מן האמונה וכופים את אמונתם על העמים הכופרים, והמוסלמים כובשים בכוח החרב עמים וארצות מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. שלוש הדתות האלו על פלגותיהן למדו את חוסר הסובלנות מהמקרא, הספר הקורא להשליט את מרות האל בדם ואש ותימרות עשן.

אבל, אותו המקרא, שהביא, כאמור, כל כך הרבה סבל על האנושות, הביא לעולם גם מיספר יצירות אנושיות אדירות מבע, כגון הסיפורת הנפלאה (בעיקר סיפורי דוד, שניתן להשוותם מבחינת הרמה לדרמות השקספיריות), או השירה המלבבת (בעיקר ספר שיר השירים, שהוא חף מ"נוכחות" האל). לדעתי, יש לפחות עוד תחום אחד שבו ניתן למצוא חיוב ביצירה המקראית, והוא דווקא במה שאין בו – אין בו לחלוטין שכר ועונש בעולם הבא.

 ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו: כל תרבות המזרח הקדום, וגם תרבות המערב העתיק, היתה רוויה באמונה בקיום הנשמה לאחר המוות. לאדם קשה לשאת את מותו של מישהו אהוב וקרוב, וקשה עד בלתי אפשרי שאדם ידמיין את מותו שלו – את כיליונו המוחלט, שאין בו נסיגה וחרטה. מתוך כך יצר המוח האנושי המשך דמיוני לחיים – קיום רוח האדם לאחר מותו.

כאמור, האמונה בקיום הנשמה שלאחר המוות היתה נפוצה בכל העולם הקדום: נמצא אותה בעמים הקדומים של מסופוטמיה, במצרים העתיקה, בפרס, ביוון, וברומי. כל אחד מעמי התרבות האלה המציאו עולם של נשמות וכתבו עליהם מיתוסים רבי השראה (עלילות גילגמש, ספר המתים המצרי, האודיסאה, האיניאדה ועוד). רק המקרא נמנע מליצור עולם כזה, ויש לראות את ההיעדר הזה באהדה רבה, כי הוא מנע מדת ישראל (שבינתיים כן קיבלה את האמונה המשונה הזאת, כפי שיתברר להלן) להפוך את חיי האדם בעולם הזה לקורבן עבור האושר בעולם הבא, כפי שעשו המצרים הקדומים, הנוצרים והמוסלמים.

המקרא מדגיש עשרות פעמים שהאדם נוצר מן העפר, וסופו שייהפך לעפר, ושוב לא יהיה קיים אחר כך כאדם: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג' 19), "כי עתה לעפר אשכב, ושיחרתני ואינני" (איוב ז' 21), "אגווע ועין לא תראני, כאשר לא הייתי אהיה" (שם, י' 18-22), "הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קהלת ג' 21-19), "כלה ענן ויילך, כן יורד שאול לא יעלה, לא ישוב עוד לביתו, ולא יכירנו עוד מקומו (איוב ז' 10-7), וגבר ימות ויחלש, ויגווע אדם ואיו? אזלו מים מני ים, ונהר יחרב ויבש, ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמיים, לא יקיצו ולא ייעורו משנתם" (שם, י"ד 12-6).

השאול המקראית איננה מקום של קיום הנשמות. השאול היא הקבר, פנים האדמה, ושם אין לאדם כל קיום: "ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם, ויירדו חיים שאולה" (במדבר ט"ז). קורח ועדתו נבלעים אל תוך האדמה בעודם חיים, ופנים האדמה היא השאול, ושם שורר הכיליון המוחלט.

בח'מורבי אנו מוצאים עונשים איומים שיחולו על מפירי החוקים בעולם המתים, בספר המתים המצרי אנו מוצאים "הווי" שלם של "חיי" המתים. באודיסאה של הומרוס אנו מוצאים את הגיבור (אודיסאוס) משוחח עם המתים ומתוודע אל הווייתם, ובאיניאדה מצליח הגיבור (איניאס) להיכנס אל עולם המתים ולראותו במו עיניו.

רק המקרא, מכל הספרים העתיקים, איננו מתאר בשום מקום את העולם ההוא, ואיננו מאיים בעונשים שיחולו על המאמינים באותו עולם. יש רק מקום אחד במקרא שמוצע בו "פתרון" על-טבעי לבעיה הנפשית של האדם בהתוודעותו לכך שהוא בהכרח בן-תמותה, ו"פתרון" לבעייה ש"אין צדק בעולם" – ומקום זה מצוי בספר דניאל: "ורבים מישני אדמת העפר יקיצו – אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות, לדראון עולם, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל י"ב 3-2).

אבל צריך לציין שמחבר ספר דניאל חי מאוד מאוחר, והוא הצליח להסתנן למקרא רק משום שהיה רמאי לשם שמיים: הוא העיד על עצמו שהוא חי בימי נבוכדנאצר, כשלמעשה, הוא חי בימי החשמונאים, והדבר ניתן להוכיח הן על פי הלשון שלו והן על פי האופק ההיסטורי של הספר השקרי הזה. מכל מקום, גם בספר דניאל לא מדובר על המשך הקיום של הנשמות בעולם הבא, אלא בתחיית המתים לחיים חדשים באיזה עתיד בלתי מוגדר.

בשלב מאוחר מאוד, לאחר חתימת המקרא, חדרה לאמונה הישראלית גם האמונה בעולם הבא, כנראה בהשפעה בבלית ופרסית, וזאת משום שתשובת המקרא לתביעה האנושית כי ייעשה צדק, והצדיק יקבל שכר, והרשע יקבל עונש – ובכן, תשובת המקרא לתביעה הזאת לא באה על סיפוקה. המקרא מבטיח שהאל "חוקר לב, בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (ירמיה י"ז 10), וכל זה בעולם הזה, כי התנ"ך, כאמור, איננו מכיר בקיומו של העולם הבא. אבל באמת אין זה כך: אנשים נהרגים על לא עוול בכפם, ואין כל דרך למצוא בקורות האדם תוכנית המונחית על ידי צדק אלוהי.

המחשבה הזאת החריפה עוד יותר לאחר חורבן המקדש והגלות לבבל. הגולים זעקו בצדק: הלעיטו אותנו בתורה שאינה מחזיקה מים, שאין בה ממש, אם היה חטא, זה היה של אבותינו –"אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה' 7). תורת הגמול האלוהית פשטה את הרגל, ולכן היה צורך מיידי "לרפא" את פצעי הנפש באמונה מיובאת מן החוץ – האמונה בעולם הבא, שבו יבואו לידי תיקון כל עוול וכול אי צדק.

אבל הרי אין כל זכר לאמונה בעולם הבא במקרא בכלל ובתורה בפרט! איך ניתן לחייב את המאמין בדבר שאין לו עוגן במקור הכי קדוש לאמונה הישראלית?

נמצא "פטנט" – כל מיני פסוקים פורשו בדרך הדרש, והאמונה הסהרורית הזאת "גוירה" כדת וכדין, עד שחז"ל איימו על מי שאיננו מאמין בה באלו המילים: "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה..." (סנהדרין צ' ע"א). ולמה צריך לאיים אם זה גלוי לעין? כי אחרת כל איש המאמין רק במה שרואות עיניו, עלול להביע ספקות, וספק טוב לפילוסופים, ולא למאמינים.

הבאתי כאן בפני הקורא רק קצה קצהו של הדיון בעולם הבא באמונה הישראלית. המבקש להרחיב, יעיין נא בספרי "אדיפוס ואבשלום" ע' 139-91, בפרק על המוות ואחר המוות במקרא.

* * *

בַּלֵילוֹת כַּמָּה בּוֹדְדָה הִיא הָרוּחַ

אמילי דיקינסון

עברית: לאה נאור

בַּלֵילוֹת כַּמָּה בּוֹדְדָה  הִיא הָרוּחַ  –

כַּאֲשֶׁר בַּבָּתִים כְּבָר כָּבוּ הָאוֹרוֹת,

וְכָל מִי שֶׁמָצָא לוֹ מַחֲסֶה בָּטוּחַ

נִכְנָס וְנִנְעָל בֵּין דְּלָתוֹת וְקִירוֹת  –

בַּיַָּמִים כַּמָּה יְהִירָה הִיא הָרוּחַ,

מַסִיעָה וּמְשַׁלֶבֶת קוֹלוֹת וּצְלִילִים.

מְתַקֶנֶת שְׁגִיאוֹת שֶׁל שָׁמַיִם וְטֶבַע

מְטַהֶרֶת נוֹפִים, מְעוֹרֶרֶת גַּלִּים.

בַּבְּקָרִים כַּמָּה חֲזָקָה הִיא הָרוּחַ

מַקִיפָה וּמוֹלֶכֶת עַל אֶלֶף זְרִיחוֹת.

מְרִיצָה אֶת כֻּלָּם בִּדְחִיפוֹת וּמְשִׁיכוֹת,

וְאָז מַגְבִּיהָה אֶל מַלְכוּת הָרוּחוֹת.

גַּעְגּוּעִים הֵם כְּמוֹ זְרָעִים

אמילי דיקינסון

עברית: לאה נאור

גַּעְגּוּעִים הֵם כְּמוֹ זְרָעִים

בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה,

מְצַפִּים, מַאֲמִינִים –

בַּסוֹף יִקְרֶה דְּבָר-מָה.

מַה הַשָּׁעָה? הֵם לֹא יוֹדְעִים

אִם קַר בַּחוּץ אוֹ חַם,

גַּעְגּוּעִים הֵם כְּמוֹ זְרָעִים

עָמוֹק בַּחֲשֵׁכָה.

הֵם מְחַכִּים בְּסַבְלָנוּת

לַזְּמָן שֶׁיַעֲבוֹר

צָרִיךְ אֵינְסוֹף נֶאֱמָנוּת

בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר.

מי היא אמילי דיקינסון?

אמילי דיקינסון (1830-1886) הייתה משוררת, מוסיקאית  צנועה,  יושבת בית. היא כתבה קרוב לאלפיים שירים קטנים, קסומים, מלאי חוכמה, הומור ועצב, אבל חוץ מבני משפחתה וחברים מועטים, רובם חברים  לעט, איש לא הכיר אותה בעירה  אמרהסט שבמדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית. רק שמונה משיריה התפרסמו בימי חייה. השירים שהתפרסמו זכו (או סבלו) מעריכה קפדנית. והיא לא פירסמה יותר,  אולי בגלל העריכה ואולי בגלל הבושה, הפחד ששיריה לא מספיק טובים, או אולי טובים מדי. היא הסתגרה בבית אביה שבו גרה כל ימיה, וכמעט ולא יצאה ממנו. היא אהבה לקרוא, וניגנה בפסנתר שבסלון מנגינות מוזרות ומופלאות שחיברה בעצמה.

אחרי מותה נמצאו  קרוב ל-2000 שירים מסודרים  במחברות. ובנוסף להם טיוטות ומכתבים ששלחה, ואולי חלקם לא נשלחו.  גם מכתביה, כמו השירים שלה, מלאים קסם והומור עצמי, ושופכים אור נוסף על דמותה.

שיריה תורגמו לשפות רבות וזכו להערכה הולכת וגוברת עם השנים.

המנגינות  שניגנה לעצמה לא נשארו, אבל אולי הן מרומזות, בקצב  הפנימי המופלא של שיריה, בשבירת השורות, במקפים המרובים ובחריזה המקורית.

היא כתבה על כל מה שחוותה ועל מה שראתה בסביבתה הקרובה. בבית, בטיולים הרגליים הקצרים שערכה, וגם על מה שראתה דרך חלון חדרה בקומה השנייה המשקיף על הרחוב. במשך השנים מתברר יותר ויותר שהיא ראתה למרחוק.

 חלק  משיריה תורגמו לעברית. הגדילה לעשות ד"ר  לילך  לחמן שבספרה "אולי הלב" תרגמה בנוסף לשירים גם רבים מן המכתבים והפתקאות שהשאירה אחריה.

לכל אחד מן המתרגמים דרך  שונה בבחירת השירים,  ובצורה שהושפע מהם.  ולכל אחד דרכו המיוחדת בתרגום, אני שמחה ומאושרת לתרום גם את חלקי להביא עוד מן היצירה המפוארת של אמילי דיקינסון אל קוראי העברית.

לאה נאור

מתוך הספר החדש "אמילי, מבחר משיריה של אמילי דיקינסון". עברית: לאה נאור.

* * *

יהודה דרורי

הסברה, תעמולה ו-פרופגנדה

סיפר לי עולה חדש שבשעתו נכח בפעילות הסברה ישראלית בעירו, שם שמע פירוט על החיים בישראל, מדוע היו מלחמות ומה התוכניות לעתיד של ישראל. הוא ראה בהמשך סרטי קולנוע קצרים שעסקו בתעמולה למען עלייה לישראל. באוניברסיטה נכח בכמה כנסים של סטודנטים אנרכיסטים ושמאלנים שניאצו את מדינת ישראל ועסקו באופן מתמיד בפרופגנדה מסיתה נגדנו. ממשפט פותח זה נוכל להבין את ההבדל היסודי בין שלושת אמצעי התקשורת הללו.

עד היום, מדינת ישראל עסקה (ועדיין עוסקת) רק בשני המדיומים הראשונים: הסברה ותעמולה. המדינה נמנעת כל השנים שלא להיגרר לפרופגנדה, מהיותה מדיום הרסני עם מגמות של הסתה ואלימות. מנגד, האויב הפלסטיני עוסק רק בפרופגנדה אשר הוא רואה בה נשק חשוב במאבקו בנו, הוא הפך את הפרופגנדה השיקרית, המסיתה, לחלק חשוב באסטרטגיית המאבק המזויין נגדנו.

במלחמה, כמו במלחמה, נשק של האוייב יש להשמיד. אנחנו משום מה מעולם לא התייחסנו לנשק זה של הפלסטינים ברצינות הראויה והרשינו להם עד עצם היום הזה לפעול נגדנו מכל מסגד בארץ ישראל ודרך מאות אירגונים שהם הקימו ברחבי העולם. בכל מלחמה כל צד מנסה לשתק את אש האויב, את נשקו... כיצד אתה משתק פרופגנדה?

אם זה בהישג ידך, ביכולתך לעצור מסיתים פרופגנדיסטים בעזרת חוקים, לסגור אגודות מכפישות ואפילו לפעול נגד מסגדים... אולם כאשר הפרופגנדה פועלת נגדך במקום שם אינך מסוגל לנקוט באמצעיים חוקיים נגדה, עליך לנצל נשק אחר, כמו חיסול ממוקד של מסיתים ראשיים ו/או פגיעה פיזית במרכזים בהם מתוכננת ההסתה וממנה היא יוצאת, לרבות פגיעה בעזרת האקרים במנגנוני המדיה והכספים שלהם.

אסור לנו לבטל במחי יד את הפרופגנדה השיקרית המנסה באירופה ובארצות הברית לעשות דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל ולצייר אותנו כמדינת אפרטהייד.  לכן נאמרו פה מיספר שורות "מפחידות", המהוות כביכול ,"פגיעה בחופש הדיבור" של המנוולים... ולכן אחזור שוב על המנטרה הקודמת: במלחמה, כמו במלחמה, נשק של האוייב יש להשמיד. עלינו לזכור שאנחנו נמצאים במלחמה מתמדת שנכפתה עלינו על-ידי האוייב הערבי, ומלחמה זו גורמת לנו נזק לא רק בסכינאים ובמתאבדים ברחובותינו, או בשילוח טילים או רוצחים חמאסיים האורבים במנהרות, אלא גם עם המסיתים לחיסולנו ולאלימות נגדנו ע"י השימוש בנשק המדיה,  בפרופגנדה בלתי פוסקת נגדנו בכל העולם, כזו המזיקה לנו מספיק כדי שנחליט סוף סוף להגיב בנחישות ובחוכמה.

* * *

אסתר קל

רחוב ביאליק

רחוב ביאליק. איך לא סיפרתי עד על רחוב ביאליק. רחוב קטן יוצא לאלנבי תל-אביב. מאלנבי עד לעירייה. רחוב שקרוב לכל דבר. לגלידה ויטמן, לחוף הים, לשוק הכרמל, חוצים את אלנבי לחוף הים ויורדים בגאולה. קרוב לחברתי אביבה. רחוב ביאליק של כל הרופאים הייקים הנהדרים: ד״ר פולברמכר, ד״ר שטקלמכר, [ד"ר מטולסקי, – אב"ע] פרופ׳ שיינדולץ, השופט דונקלבלום, גברת פופי בבלונד עז עם רגליים דקיקות ועקבים, שגברים חיכו בתור, כדי להתקבל, מסתובבים בעיניים מושפלות בחצר.

איך זה שלא סיפרתי עד כה על רחוב ביאליק, בו הפכתי מעולה חדשה בת 5 לישראלית מאוד. האונייה שלנו עגנה בחיפה, היה חורף ולילה קר. איש זר, אבא שלי, חיכה לנו על החוף, אבא נסע לארץ-ישראל חצי שנה קודם, כדי לשכור לנו דירה בת 2 חדרים ברחוב ביאליק. חדר אחד השכרנו לרווקה קשישה. כאשר האונייה שלנו התקרבה לחוף, הגיעה סירה קטנה ואני נזרקתי מן האונייה ישר לזרועותיו של ערבי טוב לב. עד היום, שאני עוצמת עיניים, אני זוכרת את עצמי באוויר. במרכבה רתומה לסוסים. שאני ישובה על ברכיו של האיש הזר, שהוא אבא שלי, הגענו לרחוב ביאליק. [אולי מדובר בנמל יפו? – אב"ע].

המורה מרים של כיתה א׳, שהיתה כבר אז זקנה מאוד, אולי בת 23, היתה נוהגת לאחוז בבדל אוזני, כדי להרים אותי מהכיסא ולהוביל אותי ללוח. שם היה המנהל או מפקח חשוב. ״אתם רואים את הילדה הזאת? היא לא ידעה מילה עברית ותראו איך היא כותבת.״ תנוח המורה מרים בשלום עם המלאכים וינוח בשלום, בדל אוזני.

אז איך זה לא סיפרתי עד כה על רח׳ ביאליק?

אז שם ברחוב ביאליק, התחילה גם אהבתי הראשונה בת 8. גם אחותי הגדולה אהבה אותו. כל הילדות אהבו את עידן. איך לא? שתי גומות חן צוחקות כל הזמן, צרור תלתלים שחור וגוף שלא נח אף לרגע, בכל מיני תחבולות.

איך לא סיפרתי עד כה על התאומים ראובן ויוסף, שהיו דומים זה לזה, כשתי טיפות מים ויותר. עד שעזר להם האל ואחד מהם נפל ושבר שן קדמית לחצי. והנה מה שקרה להם עם ספר אחד מדרום העיר. ולהלן, איך גרמו תאומים אלה להתקף לב, לספר אחד. וכך היה. יום אחד הלך ראובן להסתפר אצלו, רחוק מביתם. לאחר שנתיישב בכיסא והספר עטף אותו בסדין גדול, אמר לו ראובן: "בבקשה ספר אותי היטב, כי השערות שלי צומחות מהר."

"מה זאת אומרת מהר?" שאל אותו הספר. "מה זה מהר?״

"אם לא מספרים אותי היטב, השיער שלי גדל תוך שעתיים."

"יהיה בסדר, ילד.״

עברו שעתיים והתאום יוסף הגיע לספר ואמר לו: "אתה רואה, שערי צמח. התספורת לא היתה טובה. בדחילו ורחימו נבעת שנאה, סיפר הספר את יוסף ואמר לו: ״ילד אל תבוא אליי יותר.״

אז איך לא סיפרתי עד כה על רחוב ביאליק? ועל האיש הנדיב, שגם בחום תמוז היה לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה עם צווארון גבוה וסרט פרפר שחור, שמן ואדום פנים וטוב לב, היה קורא לכולנו הילדים, ילדי תמוז המזוהמים ומיוזעים, לבוא אחריו אל חנות הגלידה, שבפינת הרחוב. שם היה קונה לכל אחד מאתנו גביע גלידה בשלושה צבעים. עברית לא ידע. אני לא זוכרת, אם ידעו להגיד לו תודה, אלא שקענו מיד בליקוק מלא עונג של גלידה בעלת שלושה צבעים. אני חושבת. שזה היה השיעור הראשון שלי בנדיבות.

ואיך יכולתי שלא לספר על אהבתי הבוגרת בגיל שתים-עשרה וחצי?

עמי ילד יפה תואר, שהיה מלווה אותי מן התנועה הביתה. עומדים היינו ליד גדר הבית. ירח, עגול מביט עלינו ואנו עומדים ומדברים שעות ארוכות במבוכה, קוטפים עלה אחר עלה מן השיח. אני חושבת, שעד היום אפשר למצוא את קרחת השיח, שהותרנו אחרינו. איך לא נזכור את יום הכביסה הגדול, כשמזמינים את הכובסת שרה מכרם התימנים, שמתיישבת על האדמה בחצר, בין רגליה הפיילה, כשהיא כובסת בכבסים בקצף הסבון, משפשפת, ממרקת, מרתיחה וטובלת בכחול את הלבנים, ואבא באותה שעה חובט במזרונים ומרסס בפליט את המיטות, מגרש כל חרק מהבית וגם אותנו. ביום שכזה מוטב היה לך להסתתר בין עצי החצר.

ואי אפשר לשכוח את ״בית ביאליק״, לשם הלכתי בחרדת קודש, במכנסי התעמלות כחולים, ללמוד תנ״ך עם פירוש גורדון.

תוהה אני על עצמי, איך לא סיפרתי עד כה, על רחוב ביאליק?

*

אהוד ערב טוב.

אתמול ביקרתי את אסתר קל בביתה ברמת-גן. אין לה מחשב ואין לה מייל אבל היא ביקשה ממני להעביר  לך את הרשימה הבאה.

רק טוב,

רותי ירדני כץ

* * *

משה כהן

המתלוננים על "שסע" בעם

צפיתי אתמול, 13 בנובמבר, בנאומה של ח"כ זהבה גלאון בכנסת והזדעזעתי, משטמה יוקדת כזאת נשקפה מפניה ונשמעה מפיה. תמהתי שנאה תהומית זו מניין. הסתה? ראינו במו עינינו בסרט ארכיוני את נתניהו מפציר בשומעיו "רבין איננו בוגד." 

על שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל, על שאחיו פיקד על סיירת מטכ"ל ונפל בקרב?

על שסיים לימודיו בארה"ב בהצטיינות והפך לאחד הנואמים באנגלית הטובים ביותר בעולם. 

על התמסרותו המלאה לתפקידו, על חריצותו, אחריותו, על היותו נציג מובהק של ישראל, המביא לה כבוד בזירה הבינלאומית? אפשר רק להתברך בראש ממשלה מוכשר כזה המהווה נכס למדינת ישראל. ובמקום הערכה הוא זוכה למשטמה, דוגמת הקטטה בין קמצא לבר קמצא שהביאה לחורבן הבית. ומעל הכול, אנשי השנאה מתלוננים על "שסע" בעם. 

מזעזע! 

אהוד: כל פעם שהעולה החדשה זהבה גלאון, שטרם הבינה, אולי בגלל צרוּת שכלה, באיזה איזור ועולם היא חיה, כל פעם שהיא פותחת את הפה החורק שלה, וכרגיל אומרת שטויות – מר"צ מפסידה עוד כמה קולות, מאחרוני התומכים בדרכה הסהרורית.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.11.16

* ההסתה האמיתית – נתניהו צודק בטענתו שהניסיון להדביק לו הסתה לפני רצח רבין הוא שקרי. היתה הסתה, ואף הסתה חמורה, אך היא היתה בימין הרדיקלי, בשולי השוליים, בוודאי שלא בקרב האופוזיציה הפרלמנטרית. בוודאי שנתניהו לא קשור אליה. וכפי שהוא הוכיח, הוא אפילו יצא נגדה.

ניתן לומר עליו, במידה רבה של צדק, שלא עשה די כדי להיאבק בהסתה ובאלימות. זה נכון, אך זו במידה רבה חוכמה בדיעבד. הרי גם השב"כ, המשטרה ואף רבין עצמו, לא עשו די, כי אף אחד לא העלה על דעתו לאן זה עלול להגיע. אך בהחלט, על כך ראוי לעשות חשבון נפש.

האשמתו של נתניהו בהסתה, היא פשוט שקר ועלילה.

בעקבות דברי נתניהו, ברק קפץ והעלה באוב את סיפור "ההלוויה" ברעננה. לכאורה, הוכחה להסתה של נתניהו. אך זהו שקר וכזב.

בנושא זה כתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה היתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה – קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, החקלאות, הבריאות, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהיעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות.' אותו סוג של טעם לא משובח והיעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח."

איני מתומכיו וחסידיו של נתניהו. רחוק מכך. אך לא צריך לתמוך בו כדי להוקיע את עלילת הדם נגדו, הנובעת מחשבון פוליטי, ונמשכת כבר 21 שנים. העלילה הזאת היא הסתה אמיתית.

* בחזרה לשיעורי האזרחות – העליתי לפייסבוק פוסט המוכיח, שאין שחר להאשמתו של נתניהו בהסתה שקדמה לרצח רבין. יש המתפלאים על עצם העובדה שאני טורח להגן על מי שאני מרבה לבקר. עצם הפליאה היא עדות לבעיה האמתית שלנו – המחנאות האוטומטית. כאילו, אם אני תומך בנתניהו, עליי לתמוך כעיוור וכאוטומט בכל מעשה ואמירה שלו, יהיו חמורים ככל שיהיו, ואם אני מתנגד לו, אני צריך להסכים עם כל טענה נגדו, כולל עלילת דם נוראה שאין לה שחר.

כצפוי, התגובות לפוסט היו חריפות. אין זה פלא. קשה לבלבל בעובדות מוח שנשטף במשך 21 שנה בנראטיב מסוים.

יש כאן בעייה המחייבת מחקר רציני בתחום פסיכולוגיית ההמונים – מה גורם לכל כך הרבה אנשים להשתוקק באופן אובססיבי לכך שמחצית עמם יהיו, כביכול, שותפים לרצח ראש הממשלה. מה גורם לאנשים רבים כל כך לתאוות ה"הוכחה", שראש ממשלתם אשם ברצח ראש ממשלת ישראל לשעבר. זו תופעה חולנית, המחייבת מחקר.

אין לי הכלים המקצועיים להתמודד עם התופעה מן הבחינה הפסיכולוגית, ולכן אומר כמה מילים ברמה האידיאולוגית-פוליטית.

רצח רבין הוא האסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. האסון הנורא הזה מחייב את החברה הישראלית למלחמת חורמה באלימות הפוליטית, בהסתה פוליטית, בעבריינות פוליטית. בכל עבריינות פוליטית – כולל סרבנות, למשל.

כדי להצליח במלחמה הזאת, חשוב להבהיר מה ההבדל בין מאבק פוליטי לגיטימי של אופוזיציה נגד השלטון, של אזרחים נגד מדיניות שהם מתנגדים לה, לבין מאבק אלים ומפר חוק. במילים אחרות – ההבדל בין מאבק שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה, לבין מאבק שהוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

מי שמערבב בין המאבקים ומטשטש את ההבדלים, נותן יד לאלימות פוליטית, מכשיר אותה. מי שאומר שניצחון נתניהו בבחירות הוא ההמשך של רצח רבין – ולא שניצחון של מועמד בידי העם בקלפי בבחירות חופשיות הוא היפוכו המוחלט של רצח פוליטי, מכשיר את הקרקע לרצח פוליטי. מה המסר של המטשטשים? שמאבק פוליטי הוא לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה שלי והוא אינו לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה האחרת.

בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק פוליטי לגיטימי נגד הממשלה ונגד מדיניותה. זאת הדמוקרטיה. במקביל היה גם מאבק אלים, בלתי חוקי ואנטי דמוקרטי, נגד אותה ממשלה ונגד אותה מדיניות, שהסתיים ברצח הנורא. המאבק הדמוקרטי נגד הממשלה היה היפוכו המוחלט של המאבק הבלתי דמוקרטי. מי שמציג את שני המאבקים כמקשה אחת, צריך להתחיל את שיעורי האזרחות שלו מבראשית.

* דברי בלע והסתה – ספק אם ב-68 שנות פעולתה של הכנסת נשמעו מעל במתה דברי בלע והסתה חמורים כמו אלו שאמרה זהבה גלאון, בדיון לציון 21 שנים לרצח רבין, לעברו של ראש הממשלה: "עם כל הכבוד, לא אתה הקורבן של רצח רבין. אתה יכול לספר עד מחר כמה היית נגד הרצח, וכמובן שלא אתה לחצת על ההדק, אבל אין אף אחד בעולם שהרוויח מרצח רבין כמוך. זה היה רצח מושלם ומשתלם. אתה חייב את הקיום הפוליטי שלך לרצח."

כאשר אדם הופך לגוש שנאה, אין גבול לרעל שהוא מסוגל להשפריץ.

אם ללכת לפי שיטתה, מי שהרוויח מרצח רבין הוא פרס, שנעשה באותו היום ראש הממשלה. משפט נתעב נכון? נכון. כמו המשפט הנתעב של המסיתה.

אולם אם ללכת בשיטתה המעוותת, הוא נכון יותר מהמשפט הנתעב שלה. פרס נהיה ראש הממשלה בעקבות רצח רבין. נתניהו לא נבחר לראשות הממשלה בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. ערב הרצח הוא הוביל בסקרים. למחרת הרצח הוא התרסק ופרס הוביל בהפרש של 40%. הפער נמחק ונתניהו נבחר בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית, שהיא תוצר ישיר של הסכם אוסלו.

הסכם אוסלו התרסק אך ורק בשל הטרור, שהפעילו מי שמלכתחילה לא התכוונו אפילו יום אחד לבצע את ההסכם עליו חתמו.

רצח רבין היה פשע נתעב יותר מכל פשע אחר בתולדות המדינה. אולם הוא לא השפיע כהוא זה על התהליך המדיני. בטווח הקצר הוא השפיע, בכיוון הפוך לזה שגלאון מתכוונת אליו, כאשר פרס החליט מיד לבצע את הנסיגה שרבין הקפיא כתוצאה מן הטרור. אולם לטווח הרחוק, הטרור הפלשתינאי אותו הוביל ערפאת, והסרבנות הפלשתינאית להצעות ישראליות שרבין לא חלם להציע, הם הגורם לריסוק ההסכם.

אבל אי אפשר להתמודד עם שנאה חולנית באמצעות עובדות.

* מי הרוויח? – למען הסר ספק, איני טוען, חלילה, שמי שהרוויח מהרצח הוא פרס. אני טוען, שאם ניקח את הטיעון הנואל של זהבה גלאון – נכון יהיה לומר שמי שהרוויח הוא פרס. אבל הטיעון הוא נואל ונבזי. אף אחד לא הרוויח מהרצח. כולנו הפסדנו.

[אהוד: לי יש ספקות לגבי שפיות דעתה הפוליטית של זהבה גלאון].

* יש גבול – על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה בפני ארגונים ואנשים את הברירה: האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות. החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל" הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח הישראלי. ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים. מי שפועל להחרים את ישראל, צריך להיות מוחרם בישראל. מה לא ברור בזה?

* אקיבוש שלמחרת אקיבוש – מושב בית שערים הזמין, משום מה, את נציגי "שוברים שתיקה" להרצאה. נציגי הארגון מכרו את סחורת הפיגולים שלהם, ועל כל הסגה או דבר ביקורת מצד המשתתפים, היתה להם תשובה, מנטרה מן המוכן, מענה אוטומטי מכשיר-כל: "אקיבוש".

"אבל," אמר אחד המשתתפים, "ישראל נסוגה מרצועת עזה, הטרור משם נמשך והתגבר, וכשישראל יצאה להגנת אזרחיה שוב יצאתם נגד פעולות צה"ל."

שלושה ניחושים: מה היתה תשובתם?

לא תנחשו. "עזה היא עדיין שטח קבוש."

הבנתם? ובכן, כך ייראה היום שלמחרת הנסיגה מיהודה ושומרון. הטרור משם ימשך ויתגבר, ומשת"פיו בתוכנו יצדיקו אותו ויגנו פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, בטענה שגם אחרי שישראל נסוגה אקיבוש נמשך.

* לא יאה – אחד מחברי המושב הגדיר את המרצים בתואר סמרטוטים.

לא יפה. לא נאה ולא יאה.

ביום הכיפורים הקרוב, מן הראוי שאותו אדם יבקש סליחה ומחילה מציבור הסמרטוטים על ההשוואה הנואלת.

* נגד החוק שאני בעדו – אני מתנגד לחוק המואזינים שאני בעדו. מה פירוש המשפט ההזוי הזה?

אני בעד החוק, עקרונית. הוא חוק נכון וצודק, שבא לתת מענה למטרד סביבתי ולשים קץ לתופעה מכוערת של כפייה דתית.

ולמרות זאת אני נגד החוק, כי נזקו עולה על תרומתו. בתקופה מתוחה כל כך, אין כל סיבה להבעיר עוד מוקדי סכסוך בין העמים, ובטח לא סכסוך בין הדתות. זה מיותר, זה מזיק, אין לכך הצדקה.

זה בדיוק המקרה עליו כתב יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב.

* יועצו האנטישמי – מי שמחא כפיים לדמגוג גזען, כיוון שהגזענות שלו הופנתה כלפי מוסלמים, אל יתפלא לגלות בבוקר למחרת שיועצו האסטרטגי הוא אנטישמי. סטיב בנון, היועץ האסטרטגי של נשיא ארה"ב הנכנס: "איני אוהב יהודים." "אני לא רוצה שהילדות שלי ילמדו עם יהודים וילמדו להיות פרחחים בכיינים."

ראש הארגון הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, כתב: "זה יום עצוב. בן אדם שניהל אתר ימין קיצוני של לאומנים לבנים ואנטישמים חסרי בושה, מיועד לתפקיד בכיר."

* אטיכשורט – לפני שנים אחדות הישקתי את הסטארט-אפ הלשוני שלי – "אקיבוש", שהיום הוא ביטוי נפוץ ומוכר בשיח הישראלי. הרעיון היה להציג את מערומי הנטייה של גורמים בחברה הישראלית לברוח מכל דיון עומק, באמצעות סיסמת "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", וזהו, אין צורך בדיון. ברור מה רע ומה טוב. אין היסטוריה, אין גאוגרפיה, אין מזרח תיכון, אין ניסיון מצטבר, אין שיקולי ביטחון, אין התיישבות, אין אסטרטגיה, אין טקטיקה, אין צד שני למטבע, אין דרך שלישית שלא לדבר על רביעית ועשירית, אין פשרה, אין כלום. יש סיסמה. "הכיבוש". "אקיבוש". נגמר הוויכוח.

האמת היא שגם בקוטב האחר של השיח הישראלי יש מילת קסם כזאת. "התקשורת". "אטיכשורט". אמרת "התקשורת" וזהו, אין עוד צורך בדיון.

דוגמה לכך היא השיח הישראלי בנושא טראמפ. איני שייך לחסידיו של הנשיא האמריקאי הנבחר (והנה, הצלחתי לשבור את כל שיאי האנדרסטייטמנט), ובכל פעם שכתבתי על כך, קיבלתי תגובות כמו: אתה מאמין לתקשורת... או ל"תשקורת"... או ל"תשקורת האמריקקית" וכו'.

כלומר, אין לי שיקול דעת, אין לי יכולת ניתוח. איני מכיר את העובדות. אם אני נגד טראמפ, אני פשוט מושפע מאטיכשורט. כל נאומיו המתלהמים והמתבהמים, הגזעניים והמיזוגיניים, החוליגניים והביריוניים, הם פוטו מונטז'. זה בכלל לא הוא, זה טוביה צפיר.

לא ראיתי ולא שמעתי את הדברים. אני פשוט מושפע מאטיכשורט.

* העשור התשיעי – תיקון קטן לרשימתו היפה והמרגשת של יוסי גמזו על לאונרד כהן. כהן לא היה בראשית העשור השמיני לחייו, אלא בראשית העשור התשיעי לחייו.

* שמחות קטנות – מסוג הדברים הגורמים לי לנחת רוח:

השבוע סיפר לי בן אורטל, שהוא עומד ללמד את חניכיו ממדרשת עין פרת מאמר שלי בנושא פרט וקהילה.

חברים סיפרו לי, שהאחיין שלהם קיבל עבודה בספרות, לנתח מאמר שכתבתי על הקשר בין שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" לשירה של לאה גולדברג "האמנם". אגב, הפנייה למאמר הזה מופיעה גם בביוגרפיה על מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, ויצאה לאור לפני שבועות אחדים: "ארול 1".

* ביד הלשון: שיג ושיח – לא אחת סיפרתי, בפינה זו, על עורכים לשוניים ש"תיקנו" את העברית שלי, וגרמו לי למבוכה גדולה. למשל, עורך ש"תיקן" את הביטוי "פוסח על שתי הסעיפים" ל"פוסח על שני הסעיפים".

לאחרונה זה קרה לי שוב (אלא שהפעם, לבקשתי, קיבלתי את המאמר להגהה ונמנעה המבוכה). הביטוי שיג ושיח שונה ל"סיג ושיח". ולא זו בלבד, המשפט שבו הופיע הביטוי, הופיע גם בכותרת המשנה, עם ה"תיקון".

שיג, פירושו – דבר, עניין. צירוף המילים שיג ושיח הוא דין ודברים, משא ומתן.

ומהו "סיג"? פסולת. מה פירוש סיג ושיח? אולי השכן שפך את הזבל ליד השיח בחצר.

איך זה קרה? אני משער שהעורך הלשוני מצא שבוורד מופיע מתחת המילה "שיג" קִוְקוּו אדום. הוא ניסה "סיג" – ואין קִוְקוּו. בינגו! הרי לשם כך משלמים לו משכורת.

מקור הביטוי "שיג ושיח" הוא מקראי: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מל"א י"ח).

* * *

ידידיה יצחקי

על הכיבוש

בחוגי המתנחלים יש כעס רב על הגדרת מפעל ההתיישבות שלהם כ"כיבוש". והנה, שם פועל זה היה מלכתחילה כינוי לכמה וכמה מפעלים ציוניים, בהם "כיבוש העבודה", "כיבוש השממה" ועוד. המקורות של התנועה הרוויזיוניסטית השתמשו בשם זה רבות, כל למשל, זאב ז'בוטינסקי ניסה להקים גדודים של יהודים בפולין, בסיוע של ממשלת פולין, לשם "כיבושה של ארץ-ישראל". הוא כתב בהמנון בית"ר שלו: "יודפת, מסדה, ביתר / למות או לכבוש את ההר / ביתר!" – ובשיר קינה על מות חללי תל-חי, כתב ז'בוטינסקי: "אך מדור לדור, לא נשפך טהור, מדם כובשי תל-חי". אנחנו שרנו שיר זה בשינוי קל: "...מדם חורשי תל-חי."

יעקב כהן, משורר עברי גדול שנשכח, משום מה, היה זה שטבע את הסיסמא "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". שיר זה פותח בחרוזים אלה: "קמנו שבנו צעירי אונים /  קמנו שבנו אנחנו ביריונים / לכבוש את ארצנו בסער מלחמה / תובעים את נחלתנו ביד רמה."

גם אברהם שטרן, המכונה יאיר כתב בהמנון הלח"י: "חיילים אלמונים הננו / בלי מדים / מסביבנו אימה וצלמות / ... /ברחובות בכפרים / את דגלנו נרים / ועליו: מלחמה וכיבוש."

אלא מאי? החוק הבינלאומי קבע חוקים המתייחסים לשטחים כבושים, וההתנחלויות שלנו אינן עומדות בחוקים אלה, בין קובע החוק הבינלאומי שאסור להתיישב – להתנחל בשטחים כבושים. מה עושים? מה שהיה מלכתחילה "כיבוש" הופך להיות "שחרור" או משהו כזה, בתקווה ש"הגויים" לא יבינו שזה בעצם סתם כיבוש, לפי תורתו של ז'בוטינסקי.

* * *

נפתלי בלבן אוברהנד

הוא היה שתיין...

התהלך לו האדם המוזר ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. היה זה רב יהודי מזדקן, בעל פאות ארוכות וזקן עבות, בעל פנים עגולות וגוף שמן. הוא היה לבוש בחולצה לבנה, וכיפה שחורה עגולה מונחת על ראשו. כולו הזיע, חולצתו נדבקה לגופו מבעד לציציות התלויות.

בידו האחת אחז במגבעתו, ומתחת לבית שחיו הצמיד את מעילו העבה השחור.

בישראל בערים מסוימות, היה מראהו של רב מעין זה די נפוץ, אך ביורמאלה, באזור נופש על הריוויירה הבלטית בצפון אירופה, היה זה מחזה נדיר עד כדי כך שהשופט ואני ניגשנו אליו מיד ואמרנו בעברית: "שלום אדוני הרב, אנחנו מביאים לך ברכה מישראל."

גם הרב הופתע לראותנו ולשמוע את השפה העברית שבפינו, כי במקום זה היה נדיר לפגוש באותה תקופה יהודים וישראלים.

עמדנו בשביל העפר כשהשמש יוקדת מעל ראשינו – אף זה נדיר למדי בחלק זה של העולם.

מצידו האחד של השביל היה יער יפה, ובו שבילים שהובילו לבית ההבראה המפואר "חוף הענבר". בצדו השני של השביל היה חוף רחצה ובו מתרחצים רבים בבגדי ים, ילדים רעשניים ונשים משתזפות שחלקן היו לבושות רק בחלקו התחתון של הביקיני שלהן.

פגישתנו עם הרב גרמה לשופט ולי תחושה של סולידאריות יהודית – יהודי פוגש יהודי בקצה העולם, וכבר נוצרת כימיה. הלא בני ישראל ערבים זה לזה. רגשות חמים הציפו אותנו בעקבות אותו מפגש. דיברנו עימו במהירות, כל אחד מהצדדים הביע התעניינות בשני, ואכן תוך זמן קצר ידענו הכול איש על רעהו. מהרגע בו נודע לשופט כי מדובר ברב הראשי בעיר הבירה אף אם לא היו בה יהודים רבים, הוא החל לכנותו בשם "אדוני הרב". הרב החל לכנות את השופט בשם "אדוני השופט". השיחה התנהלה זמן מה והכינויים הנ"ל חזרו על עצמם בכל משפט שנאמר. אותי הם כינו בפשטות "אתה".

הרב והשופט הציצו בשעוניהם ואמרו כמעט בו זמנית – "הגיעה השעה ללכת לאכול ארוחת צהריים." אנחנו התכוננו לסעוד את ליבנו במלון שבחוף הענבר, ואלו הרב אמר: "אני הולך לאכול ארוחת צהריים בחברת אשתי, ואשמח אם תתלוו אליי. אשתי הרבנית תשמח להכירכם."

סירבנו בנימוס, אך קבענו איתו שנבוא לביתו אחרי הצהריים לקפה ומאפה.

לשאלתי האם הרב מתגורר ביורמאלה, הוא השיב בשלילה, ואמר: "אני גר בעיר הבירה. יש לי בית גדול, משרד וכן צוות עובדים."

"יפה מאוד," השבתי קצרות.

אחרי הצהריים, כאשר החום פחת במקצת, השופט ואני שמנו פעמינו לכיוון ביתו של הרב.

לא הרחק מהמלון בו התגוררנו היה ממוקם בניין ארוך, שהיו בו דירות נופש. באחת מדירות אלה התגורר הרב המכובד עם אשתו הרבנית. מחוץ לבית חנתה מכונית פאר.

הרבנית פתחה לנו את הדלת. היא היתה לבושה "כבד", שמלה ארוכה, מעיל וכיסוי ראש מצמר, וכן משקפיים גדולים. כמעט ולא ניתן היה להבחין בפניה. היא לא עשתה עליי רושם של אישה נאה, אולם דעתו של השופט היתה כנראה שונה משלי, שכן הוא לחש לי: "תראה איזו אישה יפה יש לרב!"

לא הגבתי על הערתו.

לשולחן הוגשו מבחר עוגיות בטעמים שונים. נראה היה כי נאפו בבית. השופט פנה לרבנית ואמר לה בחנופה: "כל הכבוד לך גברתי הרבנית על העוגיות הטעימות שאפית לכבודנו!"

הרבנית ענתה ביובש: "תודה, אך לא אני אפיתי אותן אלא הטבחית שלי."

"יש לך מבשלת?" שאל השופט, והיא ענתה: "כן, יש לי מבשלת וגם עוזרת." והרב הוסיף: "יש לנו גם מזכירה, וכן נהג צמוד. לבטח ראית את הוולוו החדשה שלנו בחנייה!"

"אתה לבטח הרב הראשי של המדינה הבלטית הזו, לא כן?"

"לא," ענה הרב. "אני משמש רב של קהילת 'שו"ל', שפירושה 'שובו בניי ליהדות'. אני מחזיר בתשובה וגם מגייר תושבים שיש להם זיקה ליהדות. ולא תאמינו – באים אלינו אפילו בחורים טובים מישראל לסדנאות 'התעוררות יהודית'."

שאלתי את הרב: "הרי לרשותך בניין גדול בבירת המדינה, אנשי צוות ומכונית שרד. בארץ די נדיר שלרבנים תהיינה הטבות כאלה. כיצד אתה מצליח להשיג תקציבים כה גדולים?"

חששתי לרגע ששאלתי היתה נועזת מדיי, אך הרב לא התבלבל וענה: "בארה"ב ישנם יהודים טובים, השולחים לי כספים למימון פעולותיי. כמו כן, יש לי גם בית גדול בשומרון בהתנחלות 'מעלה תורה', ואני מבקר בישראל לעתים תכופות."

"כיצד בחרו בך לתפקיד זה?" שאלתי.

הרב חייך מתחת לשפמו וענה: "מכיוון שאני יליד ברית המועצות ודובר רוסית."

"כמה זמן אתה בארץ?" הקשיתי.

השופט התערב בשיחה ואמר לי: "בבקשה תפסיק לשאול שאלות אישיות!"

הרב שוב חייך והמשיך: "עליתי לארץ לפני כשלושים שנים. לפני כן לא הייתי דתי כלל. אפילו לא ידעתי שאני יהודי."

"אם כך," אמרתי," עשית קריירה מטאורית!"

הרבנית הביטה בי במבט זועם, אך לא אמרה דבר.

הרב המשיך: "אדוני השופט, ספר נא לי מה חדש בארץ. מה דעתכם על ראש ממשלתכם השמאלני הזה, יצחק רבין?"

השופט, שהכרתיו כאוהד תנועת העבודה, ענה בצורה מפורטת והסביר שהמצב בישראל קשה. שנים רבות מדי ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים, ולא יהיה מנוס מהחזרת רוב השטחים לערבים.

הרבנית הזדעקה – "מיהו הרבין הזה שיעז להחזיר אדמה יהודית לאויבים הערבים? יש לעצור אותו! הוא שתיין, הרבין הזה, וגורם אך ורק לנזקים. הגיע הזמן להוריד אותו!"

התערבתי בשיחה וקראתי: "כיצד את מדברת על ראש ממשלת ישראל, אשר נבחר באופן דמוקרטי? רבין הינו גיבור ישראל, שלא היה כמותו בהיסטוריה החדשה של מדינת ישראל! רבין הוא הרמטכ"ל, אשר בזכותו ישראל ניצחה במלחמת ששת הימים!"

הרב חדל לחייך, השופט החוויר, ואילו הרבנית צעקה לעומתי: "תראו אותו, את הקיבוצניק הזה! אתה קיבוצניק, נכון? אתם אוהבים רק את הערבים. אתם בכלל לא יהודים. אתם אוכלים חזיר!" והיא פנתה אל הרב ואמרה: "תראה את מי הבאת אלינו הביתה! קיבוצניק, ישמור אותנו האל."

היא הביאה לי את ה"ג'נאנה" ואמרתי לה: "כך לא מדברים. הקיבוצניקים בנו את החקלאות בארץ והפריחו את השממה, וזאת כאשר כל מה שאתם עשיתם היה להתפלל ולהשתמט מהצבא!"

קמתי ופניתי לכיוון היציאה מהבית. הרב קרא לי ואמר בקול רגוע: "אין צורך להתווכח בקולי קולות. נוכל ליישב הכול בדרכי נועם, בדרכי תורה."

הוא פנה לאשתו הרבנית ואמר לה: "אהובה, גם הקיבוצניקים הם יהודים, ויגיע הזמן והם ישובו אל הדת. אל תשכחי שאף אנחנו לא היינו דתיים בעבר."

האווירה נרגעה במקצת. הרבנית הניחה על השולחן מגש נוסף ועליו מבחר עוגיות, וכן תוספת של ריבת אוכמניות מתוצרת ביתית. "תטעמו את הריבה שהכינה לודמילה, הטבחית הנפלאה שלנו. אתם יודעים שאת האוכמניות היא ליקטה במו ידיה, ביערות?"

לריבה היה ממש טעם גן עדן. שמחתי שהריבה אינה מעשה ידיה של הרבנית...

"אדוני השופט הנכבד, אני מעוניין לשאול אותך שאלה בנושא משפטים. האם אפשר?" שאל הרב.

"שאל, אדוני הרב," השיב השופט.

"חשבתי על סיסמא אשר תתאים לארגון שלנו, כזו שתתאים ליהודים אמיתיים, אותה נוכל לכתוב על מודעות בישראל, וכן להשמיעה ברדיו. הסיסמא היא – 'צריך להוריד את רבין בכל מחיר'."

"מה פרוש להוריד?" שאלתי.

"להוריד פירושו לבטל, לגרום לכך שלא יהיה..." השיב הרב.

מיד חשתי שישנה כאן קריאה להמרדה בלתי דמוקרטית. הייתי מזועזע.

השופט לא איבד את העשתונות וענה בצורה מתוחכמת: "אני יודע למה אתה מתכוון. אתה קורא להורדתו של רבין, אך אתה מתכוון לביצוע פעולה זו בדרך דמוקרטית."

עיניו של הרב נעו מצד לצד. הוא התבונן בי בחוסר סבלנות ואמר: "זוהי שעה קריטית לעם ישראל, ויש לעשות הכול, אני חוזר: הכול, כדי להוריד את רבין."

השופט השתתק. מבטו היה עצוב קמעא, והוא אמר לי: "נראה לי שהערב יורד ואנחנו חייבים לשוב לחוף הענבר."

קמנו ממקומנו. הרב והשופט החליפו ביניהם דברי נימוסין, ברכות ותודות. הרבנית עמדה בצד, ולא לחצה את ידו המושטת של השופט.

בצאתנו, אמר לנו הרב: "המתינו רגע, אקרא לנהג שלי שיסיע אתכם למלון, שכן כבר מחשיך."

סירבנו בנימוס, ושמנו פעמינו בכיוון החוף. במשך כל הדרך למלון לא החלפנו בינינו דברים, שכן היינו עצובים.

לאחר מיספר ימים עמדנו לשוב ארצה. בבוקר, לפני צאתנו לשדה התעופה, ניגשה אלינו פקידת הקבלה ושאלה: "היכן הייתם? חיפשתי אתכם. הגיעה עבורכם הודעה מהרב הראשי של ארגון 'שו"ל'. הרב הזמין אתכם לארוחת ערב שבת!"

חייכתי לפקידה ואמרתי: "למה לנו ללכת לארוחות לבתי הרבנים כאשר הארוחות במלון כה טעימות?"

הפקידה חייכה והשופט היה עליז לרגע.

חלפה שנה והארץ געשה. התקיימו הפגנות רבות בהן נאמרו סיסמאות בגנותו של רבין ודרישה להורידו. מפגינים מהימין הדתי קיצוני נשאו כרזות בהן רבין נראה לבוש בבגדים של קצין נאצי. כיצד זה ייתכן? יצחק רבין, הצעיר הג'ינג'י החייכן בעל הבלורית המוכשר, הקצין המצטיין הזה, ראש הממשלה וגיבור מלחמת ששת הימים מתואר בראש חוצות כנאצי והעולם מחריש?

באחד הימים ישבתי עם חבר בקפה "פאר" במרכז הכרמל. לפתע שמענו הודעה על הירצחו של רבין. לרגע קיוויתי למרבית האירוניה שהרוצח הינו מחבל ערבי, אך לא כך היה...

בכל הרמקולים הושמעה ההודעה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של ראש ממשלת ישראל – יצחק רבין."

ראיתי בני נוער שהלכו עם נרות בידיהם ובכו.

מולי הבחנתי בשני גברים חובשי כיפות ששוחחו ביניהם ואחד מהם אמר: "אתה יודע שהוא  היה גם שתיין?"

חברו השיב בחיוך: "ברור, ברור!"

כל הזכויות שמורות לנפתלי בלבן  אוברהנד, חיפה – 23.1.2009

* * *

יוסף אורן

מחיר הבגידה בזהות היהודית

עלילת ספרו החדש של אהרון אפלפלד, "כתר הברזל" (שהופיע זה עתה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2016, 269 עמ'), מתרחשת בשנות מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שכידוע התלקחה בין השנים 1918-1914, אחרי שלְאוּמָן סֶרְבִּי רצח את נסיך הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ולכן, אף שהעלילה עוסקת בבנה של משפחה יהודית, שבזכות הצטיינותו כמפקד במלחמה זו הוכתר בגבוה מבין אותות הכבוד של הצבא הקיסרי, באות "כוכב הברזל", יצדק הקורא שטרם קרא את הרומאן הזה, אם ישאל: איזה עניין ימצא מישהו בעשור השני של המאה העשרים ואחת בעלילה המספרת לו על אירועים מהעשור השני של המאה הקודמת? 

מאחר שאפלפלד איננו היסטוריון, אלא סופר עברי בן-זמננו, אחזק את שאלתו זו של הקורא בעזרת עובדה מתמיהה יותר: לא רק שאפלפלד הסתפק בסיכום תמציתי של הקרבות שעל הצטיינותו בהם כמפקד קיבל פטר שטיין, גיבור הרומאן, את עיטור "כוכב הברזל" (עמ' 201 ו-241), אלא שדילג בכלל בעלילת הרומאן ואפילו בהבלטה על שנות המלחמה עצמן, שבהן מתו מיליוני חיילים יותר מהמגיפות שפרצו בחפירות הבוציות מאשר מכדורי הרובים של האוייב. במקום זאת התעכב אפלפלד בהרחבה על השנה לפני שמלחמת העולם הזו פרצה, שבה היה פטר החניך היהודי היחיד בקורס הקצינים הקיסרי, ועל השנה אחרי שהמלחמה הזו הסתיימה, שבה עלה פטר לבדו לקברים של הוריו ושל אחותו משום שנותר שריד יחיד ממשפחתו (עמ' 263).

קורות פטר בקורס

חלקו הראשון של הרומאן, זה המתאר את השנה שבה היה פטר בקורס הקצינים, עימת אותו לראשונה עם מוצאו הדתי השונה מזה של שאר החניכים. כבר בראיון הראשון נאלץ פטר, שמעולם לא נדרש בעבר להגדיר באופן ישיר כל-כך את אמונתו הדתית, להודיע למפקד "שהוא יהודי, אך יהודי שאינו מקיים את מסורת אבותיו." (עמ' 89). והמפקד שהסיק מהגדרה זו, שפטר הינו "יהודי אתיאיסט", פטר אותו מיד מלהיות נוכח בתפילה הנוצרית בכנסייה המחייבת את הצוערים האחרים. מאחר שהפְּטוֹר מההליכה לכנסייה עם שאר חניכי הקורס, הביך את פטר והבליט אותו כשונה מהם, הצטער שלא הבהיר למפקד כבר בראיון: "אני יהודי, אבל לא אַתֶאיסט," ובו במקום "נשבע בליבו שלא יציין עוד את אמונתו כאַתֶאיסט, אלא יכנה את לאומיותו כיהודי." (עמ' 90). כמו כן החליט להקפיד להבא בקורס "על כל תנועה ועל כל דיבור" שלו.

נאמן להחלטותיו אלה, התייחס פטר ברצינות לאימונים והתבלט בהם בביצוע מושלם של כל תרגיל שחניכי הקורס נדרשו לבצע. המפקדים ציינו לשבח את ביצועיו, אך חניכי הקורס האחרים החלו לרטון, התרחקו ממנו והשמיעו הערות קנטרניות עליו כאשר לא היה בחברתם. אך אחד מהם, הצוער פרנץ ברונר, שנכשל באימונים וכבר חשש מהדחה, לא התאפק והטיח כלפיו בגלוי: "אתה חותר תחת כל אחד מאיתנו. - - - בכל תרגיל אתה מצטיין. - - - ההצטיינות שלך היא ההכשלה של כולנו. בכל מקום שיש יהודי יש הכשלה. - - - התחרות עמך היא תחרות עם השטן." (עמ' 95). על דברי הסתה אנטישמיים וגלויים אלה כבר לא היה פטר מסוגל להבליג והוא חבט באומרם. במשפט שנערך לשניהם, נרשמה לפטר הערה בפנקס הצוער שלו על כך שעשה דין לעצמו, אך הצוער פרנץ ברונר הודח סופית מהקורס על הדברים שאמר לו.

פסק הדין המאוזן הזה לא הרתיע את הצוערים האחרים, ליזום תביעה מאורגנת נגד פטר על אותה אשמה עצמה שהשמיע המודח הראשון מקורס הקצינים, כדי שהקורס שלהם לא יוכתם בסיומו ע"י חניך מצטיין ממוצא יהודי. הפעם התאגדו ארבעה צוערים להעליל על פטר, ששמעו אותו ממלמל גידופים נגד הצבא ונגד בית-הספר לקצינים, אך במשפט עצמו לא היססו לחזור על התרעומת שהשמיע פרנץ ברונר לפניהם:

"כל תשעה החודשים שאנו יחד היה פטר שטיין אבן נגף לכולנו. לא איפשר לנו להביא לגילוי את הגנוז בנו, את הטוב שבנו. תמיד היו הישגיו טובים משלנו ובכך האפיל על כולנו. - - ומעולם לא נכשל." (עמ' 147).

רק אחד מהצוערים התייצב במשפט לגונן על פטר, היה זה יוחנן קריגר, שלימים יהפוך לכומר וישמור על הידידות לפטר גם בעתיד. יוחנן לא רק שיבח את פטר על היותו חניך מצטיין בקורס, אלא גם לא נרתע לומר את האמת, שהתלונה הוגשה נגד פטר משום שהוא יהודי: "לא פעם שמעתי (אותם) אומרים: מה עושה יהודי בקורס קצינים."

וגם פטר חשף הפעם באופן ברור את מניעיהם של אלה שהעלילו עליו עלילה שהשתמעה ממנה אשמת בגידה במולדת האוסטרית: "אני מניח שהם שונאים אותי משום שאני יהודי." (עמ' 146). פטר אמנם זוכה מכל אשמה גם במשפט הזה, אך מאחר שהמעלילים עליו זוכו מחמת הספק ונשארו בקורס, נותרו בו הרהורי ספק ביחס לערכים שספג מהוריו, שחינכו אותו להרגיש כשווה לכל אזרח אחר באוסטריה ולהיות נאמן למולדת ולצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

אלמלא פרצה מלחמת העולם כה סמוך לסיום הקורס, ייתכן שפטר היה מספיק לברר עם הוריו את ספקותיו אלה, אך מאחר שחופשתו נקטעה והוא הוזעק לחזור מיד מבית ההורים לבסיס כדי ללחום בחזית, נדחתה השיחה הזו איתם למועד אחר.

פטר לא זכה לקיים שיחה זו, כי בשובו מהחזית כבר לא היו הוריו בין החיים. במלחמה התגלה פטר כמפקד מסור ויצירתי בכל חזית שאליה נשלח. ולפיכך החליטו במטה הצבא לעטר אותו בסיום המלחמה בגבוה מבין העיטורים על גבורה בקרב, באות "כוכב הברזל".

האירוע בבית-הקפה זיכר

אף שעלילת הרומאן מצורפת משני חלקים, ורוב פרקי החלק הראשון מספרים, כאמור, על שנת 1913, השנה שבה היה פטר שטיין צוער בקורס הקצינים האוסטרי, נפתחת משום-מה עלילת הספר דווקא בפרק שזמנו הכרונולוגי היה אמור לשלבו בחלק השני של הספר. הפרק הזה, שלא הוצב במקומו על-פי הסדר הכרונולוגי של האירועים, מספר על אירוע שהתרחש לפטר בשנת 1919, כשנה אחרי שמלחמת העולם הזו הסתיימה.

ההסתגלות לחיים האזרחיים לא היתה פשוטה לפטר, אחרי שהשתחרר מהצבא ומצא שנותר יחיד ממשפחתו, ולכן קבע לעצמו הרגל, לשבת בכל יום בבית-הקפה החביב עליו בשכונה – קפה זיכר. בעודו יושב בוקר אחד ליד שולחנו, פנה אליו פתאום אחד מיושביו הקבועים האחרים של בית-הקפה וסיפר לו על רצח שבוצע אמש בשכונתם על-ידי בעל שאשתו בגדה בו (חטא הבגידה מוזכר כניאוף בעמ' 11 וגם בעמ' 46, 73 ו-206).

לפטר לא היה עניין באיש ובסיפור הניאוף שסיפר, אך לא משום כך עזב בחופזה את המקום, אלא משום שהשימוש חסר-האחריות במושג "בגידה" על-ידי הרכלן שפנה אליו בבית-הקפה, הזכיר לו, שבקלות-דעת דומה השתמשו נגדו במושג זה גם אותם צוערים, שממניעים אנטישמיים ביקשו להדיחו מקורס הקצינים והעלילו עליו, הצוער המצטיין של הקורס, שאינו נאמן למולדת האוסטרית.

ואכן, בצאתו בחופזה מבית הקפה החל פטר לשחזר במוחו את קורותיו כצוער בקורס הקצינים כדי להסביר לעצמו את הסיבות שחשפו בקלות כזו יהודי מסוגו, שזיקתו ליהדות כה רופפת ומעורפלת משמעות, ושנאמנותו המוחלטת לאוסטריה איננה ניתנת להכחשה, לשנאה מצד האוסטרים הנוצריים. את המעבר מפרק מאוחר זה, משנת 1919, לשאר הפרקים בחלק הראשון, שהם כאמור משנת 1913, ניתן להצדיק רק אם מסבירים את הפרקים המספרים את תלאותיו של פטר כצוער יהודי יחיד בקורס הקצינים כפרקי ההיזכרות של פטר אחרי ששמע את המושג בגידה מפי האיש שפנה אליו בקפה זיכר.

 זיכרונות נוטים לזרום לא בסדר שהזוכר אותם היה מעדיף שיצופו במוחו. ואכן, אלה צפו ממרתף נפשו של פטר לא רק משנת היותו בקורס הקצינים, אלא גם מזמנים קודמים בחייו, משנות ילדותו ונעוריו. רבים מהזיכרונות הללו, כך התברר לו, קשורים בגילויי אנטישמיות שהיה נוכח בהם. ואמנם נזכר פטר כעת, שבהיותו בן שמונה, הבריח אביו החסון איכר אנטישמי שדרש מהם, היהודים, לעזוב את היער שאליו יצאו לבלות (עמ' 252). הוא גם נזכר, שכנער היה נוכח בעלבון שהטיח אוסטרי בחנותו של שען יהודי בעיר, כשאמר לו ללא כל הצדקה "אתה מרמה כמו כל היהודים." (עמ' 109).

באורח פלא החלו לצוף עתה במוחו של פטר זיכרונות נוספים הקשורים בזהותו היהודית: "בבית היו מדי פעם מדברים על האנטישמיות, אך לא הרבו לדוש בזה." אמנם איש מעובדי החנויות של אביו ואיש מהספקים שהיה בקשרי מסחר איתם, לא השמיע באוזניו הערות אנטישמיות, וגם לאימו היו קשרים טובים עם חברותיה מהגימנסיה ועם השכנות הנוצריות, אך לפעמים, נזכר פטר כעת, היו שיכורים עוברים ליד הבית "שרים שירי זימה ולבסוף מחרפים את היהודים, אך איש מהם לא זרק אבן על ביתם." וגם פטר, שלא סבל מהתנכלות אנטישמית בבית הספר ובגימנסיה, מבין כעת, שייתכן כי לא פירש נכון את פניותיו המטרידות של אחד מחבריו בכיתה דווקא אליו עם שאלות "על מנהג יהודי, או על אחד מעיקרי האמונה היהודית, דבר שהיה מביך (אותו) משום שלא ידע את העובדות." (102).

בגידת הדורות ביהדות

ככל שפטר התקדם בליקוט העובדות על מקומה של הזהות היהודית בחייה של משפחתו, נאספו אצלו פרטים מהעבר המעידים שאכן בוצעה בגידה במשפחתו, אך לא כלפי זהותם האוסטרית, אלא כלפי זהותם היהודית. מפרטים אלה התברר לפטר, שבדור הסבים היתה עדיין משפחתו, כל עוד התגוררו כל בניה בכפרי הקרפטים, משפחה יהודית שקיימה אורח-חיים יהודי מסורתי. ודווקא בזכות זאת כיבדו הכפריים את המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר שלהם, ולא התנכלו להן.

פטר גם נזכר שבביקוריו עם אחותו אולה, הבוגרת ממנו בארבע שנים, אצל הסבתא שלהם מצד אימם בכפר, שמעו מפיה, שבעבר ייחדו הסבים משני הדורות הקודמים את אחד מחדרי הבית לקיום "שטיבל", ויהודים מכפרים אחרים היו מגיעים ל"שטיבל" בשבתות ובחגים כדי לקרוא בתורה ולהתפלל במניין (עמ' 114). הסבתא גם הראתה להם את החדר ואת הספרים הקדושים, שכבר שנים אין איש פותח אותם וקורא את הכתוב בהם.

הנאמנות למסורת מבית ההורים בקרפטים נחלשה בדור הבנים של משפחת שטיין. הוריו של פטר, לא התנתקו לחלוטין מהיהדות כבנים אחרים של המשפחה. גם אחרי שעזבו את הכפר בקרפטים כדי ללמוד באחת הערים האוניברסיטאיות של אוסטריה, בחרו, בסיום הלימודים ואחרי נישואיהם, להתגורר ולהתבסס בעיר שנטישת הדת היהודית היתה בה עדיין מתונה, בזכות רב שהפעיל בבית-הכנסת חיי קהילה שהתאימו לרצונן של שלושים המשפחות היהודיות שהתגוררו בעיר הזו.

פטר עדיין זכר שבהיותו ילד נהגה אימו ללכת בימים הנוראים לבית-הכנסת הזה כדי להתפלל, ואביו, שכבר הגדיר את עצמו אז כחילוני, לא מנע ממנה לבצע את הפעולה הזו, שהיתה פולחנית בעיניו, אלא ליווה אותה עד לפתחו של בית-הכנסת, אף שהוא עצמו לא נכנס אליו. וגם אחרי שהקהילה התפוררה במות הרב הישיש, ובאין רב מחליף גם הושבתה התפילה בציבור, המשיכה אימו לקיים בבית תפילת-יחיד בחגי ראש השנה. בהגיע מועדיהם היתה מוציאה מארון הספרים בחדר-השינה את שכיית החמדה שקיבלה מאביה כאשר מלאו לה ארבעים – ספר מחזור עתיק ומעוטר לחגי ראש השנה – "מניחה מטפחת על ראשה" ושוקעת בקריאה בו (עמ' 209).

בשאר ימות השנה התנהל ביתם כבית בורגני טיפוסי של בני המעמד המבוסס מבחינה כלכלית. לגידול הילדים שכרו ההורים את לוסי, צעירה מרובע עני בעיר שלא גילתה עניין בדתה הנוצרית, אך היתה מסורה לילדי המעסיקים שלה, לפטר ולאחותו אולה. מאחר שהכשרות לא נשמרה בבית וגם שום אביזר קודש יהודי לא הוצג בו – לא ספגו פטר ואולה מושג ברור על מוצאה היהודי של משפחתם. תוצאה זו התאימה למגמת הוריהם לחנך אותם כאזרחים אוסטריים בלי להבליט את לאומיותם היהודית, כדי להקל עליהם בהווה להשתלב בבית-הספר הכללי וגם לסייע להם בעתיד להשתלב כבוגרים בעסק המשפחתי.

 אי-בהירות בנושא הזהות היהודית בחינוך ילדיהם, ביטאה את הפתרון של ההורים לסוגייה הרגישה הזו: "להורים לא היתה רתיעה מיהדותם. הם לא עשו מאמץ לקיימה ולשומרה, אם גם לא התכחשו לה." (עמ' 262). ואף על פי כן היה בלתי-נמנע ששאלת הזהות היהודית לא תתעורר אצל פטר ואולה, אם כי בעוצמה שונה. בעוד שפטר עסק בספורט והצטיין בלימודים, וכמו אביו לא גילה שום עניין ב"נטל הדורות", הלכה אולה בדרכי האם וגילתה עניין ביהדות. פעם, בעודה רכה בשנים, ביקשה מסבא מאיר, שאז היה עדיין בין החיים, שילמד אותה את האותיות העבריות (עמ' 140). וכנערה, זכר פטר, שאלה פעם אולה את אבא: "מהי יהדות?" והוא השיב לה שיהדות היא אמונה ואורח-חיים, וכאשר הקשתה: "ומה אנחנו?" השיב לה: "שרידים של השבט היהודי העתיק" (עמ' 66). על שאלה זו קיבל פטר פעם תשובה מעט שונה מאמו: "יהודי נשאר יהודי כל עוד לא התנצר." (עמ' 53).

משום כך גם לא השתומם פטר כאשר נודע לו על אלה ממשפחתם שהמירו את דתם כדי לשפר את מעמדם המקצועי והחברתי בחברה הכללית. בין המומרים היו האחות הצעירה של אימו (עמ' 184), ושלוש בנות-הדוד שלה (עמ' 52). לימים נודע לפטר שגם יוסף טאוב, מנהלו בביה"ס התיכון, היה מומר (עמ' 174). משמעות ההתבוללות שפשטה במשפחה נחשפה לפטר רק בהיותו כבר בצבא. עקב פטירתה של אולה ממחלה בדמי ימיה, הגיע צוות החברה קדישא לביתם, הודלקו נרות ונעשו ההכנות לקבורתה. ראש הצוות הדריך את אביו במנהגי האבלות היהודיים ואף על פי כן נראה לפתע האבא הסמכותי של המשפחה נבוך, כאשר לא היה מסוגל לומר קדיש על קבר בתו, ונאלץ להתנצל על כך: "פעם ידעתי את התפילה בעל-פה ולא רק את הקדיש." (33).

האקטואליות של הרומאן

הרומאן "כתר ברזל" מצטרף לספרים קודמים שפירסם אפלפלד, בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, על תופעת ההתבוללות בתולדות העם היהודי בעת החדשה. ואף שגם בהם תיאר את התפרקותה של המשפחה היהודית בתהליך תלת-דורי, חידש הפעם בכך שבחר להדגים את הנזק הקשה הזה של ההתבוללות בעזרת משפחה יהודית ממוצעת, משפחה שנטישת המסורת התרחשה בה בהדרגה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושטרם נפגעה מצורתה הקיצונית יותר של ההתבוללות: ההתנתקות המפורשת מהיהדות על-ידי השתמדות.

ועוד חידוש מבדיל רומאן זה מאחיו על נושא ההתבוללות, בכך שאפלפלד בחר הפעם כדמות מרכזית בעלילה גיבור מסוגו של פטר, פטריוט אמיתי שהתכוון לבטא את נאמנותו למולדת האוסטרית על-ידי שירות כקצין בצבאה, אך מצא שדווקא המערכת הצבאית נגועה באנטישמיות יותר מכל מערכת אחרת בקיסרות האוסטרית. צוערים בני גילו לא היו מעיזים לפעול להדחתו מקורס הקצינים באופן כה גלוי אלמלא ידעו שמפקדיהם יגיבו על יוזמתם זו בסלחנות.

ולכן, אף שסיפור-המעשה ב"כוכב הברזל" צייר בקצב אחיד ומתון את קשריו ההדוקים של פטר עם אחותו ועם הוריו, יגלה קורא, שמתחת לציור הלירי-אידילי הזה מחיי המשפחה, הזרים אפלפלד תיאור דרמטי סוער ושוצף על העתיד העגום שציפה למשפחה מתבוללת כזו באוסטריה האנטישמית. פטר, ששרד יחיד מכל משפחתו בסיום מלחמת העולם הראשונה, ודאי לא שיער שגלגולי משפחתו מאיגְרָא רָמָא לבֵירָא עֲמיקְתָא באוסטריה אינם ממצים את מלוא הנזק של ההתבוללות בתולדות העם היהודי, שהרי לא יכול היה לשער, שתוך שני עשורים נוספים תפרוץ באירופה מלחמה עולמית נוספת, שבה ייעשה ניסיון לבצע השמדה של העם היהודי כולו, מלחמה שהוא עצמו יהיה בה, כנראה, אחד ממְעוּניה או מנרצחיה.

עלילת הרומאן מסתיימת בקבלת-פנים חגיגית שמועצת העיר קיימה לכבודו של פטר שטיין. אמנם על הטקס הוסכם רק אחרי ויכוח שהתנהל בין שועי העיר, אם ראוי לערוך קבלת פנים מכובדת כזו ליהודי, גם אם עוטר באות הגבורה "כוכב הברזל" (עמ' 210), אך בטקס עצמו שיבחו כולם את רב-סרן פטר שטיין כגיבור המולדת (עמ' 255). ניתן לשער מה הרגיש פטר בטקס זה אחרי ששמע יום קודם לכן אוסטרים שקראו לעברו בבית-המרזח: "אוסטריה בלי יהודים" (עמ' 249).

מסיום אירוני זה, על התחדשות האנטישמיות באוסטריה בעוצמה גדולה יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה, משתמעת תמיהתו של אפלפלד על כך שגם כיום, כשבעים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה ובעוד האנטישמיות מתעצמת ופוקדת באופן גלוי את היהודים ברוב המדינות הנוצריות והמוסלמיות הקיימות בעולם – ישנם יהודים המעדיפים לחיות בפיזור בין העמים, כשהם חשופים במדינותיהם ליחס אנטישמי ולסכנת התבוללות, וזאת בזמן שפתוחה בפניהם האפשרות לשמור על זהותם היהודית בתחומיה של המדינה הריבונית של העם היהודי בארץ-ישראל ולהיות שותפים להגשמה המלאה של החזון הציוני, החזון על כינוס כל היהודים בתוכה.

* * *

מנחם רהט

ההִתְמַהְמְהוּת מן השטן

הממשלה ביזבזה את השנתיים

 שהעניק לה הבג"ץ לפתרון בעיית עמונה

זוכרים את הבדיחה המפורסמת על הפולנייה שהתיישבה בעת ביקור ב'לובר' על כסאו של לוּאי ה-14, וכשנתבקשה לקום, הודיעה: "כשלוּאי יבוא, אני אקום!"? צחוק צחוק, אבל יש בה גרעין אמת: יכול היה הבג"ץ לעשות צדק עם כולם, בטרגדיית עמונה, אילו היה מחליט בשם היושר, שקרקע השנויה במחלוקת, תימסר לתובעים הווירטואליים, רק כאשר הם יופיעו ברגליהם בפני מערכת המשפט, ויוכיחו את בעלותם. באמת, למה לא להיות פולנים שמחכים "עד שלוּאי יבוא"? הרי ממילא ברור מעבר לכל ספק, שהערבים לא יוכלו לנצל את הקרקע, שתשוב להיות אחר פינוייה אדמת טרשים צחיחה ובלתי שמישה, בדיוק כפי שאדמות מיגרון שהוחרבה, נותרו שוממות, ללא שום שימוש מועיל. לא רק מפני שעמונה נמצאת בשטח C, ולא רק מפני שמדובר בחלקיקי חלקות. אלא גם מפני שהעותרים הערבים אינם קיימים במציאות, לא הגיעו ולא יגיעו, לא לביהמ"ש ולא לקבל את 'אדמתם'.

מסתבר שבעוד שאדונֵי הארץ בבג"ץ מסוגלים להכיל ולהלבין השתלטות בדואים בדרום ומוסלמים בירושלים על אדמות בבעלויות יהודיות מוכחות, הם נסחפו אחר עתירה פוסט ציונית, ובעליל בלתי מוסרית. כך נמצאנו למדים, שבג"ץ אימץ את תפיסת הגאון רבי חיים מבריסק, הגורסת שבכל עניין יש תמיד 'צוַויי דינים' (שני דינים): האחד ליהודים שעימם מקפידים מעל ומעבר לחוט השערה, ומאמצים טענות בעלות שמעולם לא הוכחו, והשני לערבים, שלהם מותרת השתלטות על קרקעות יהודיות, גם כשמוכיחים במיסמכים, שהקרקע רשומה בטאבו על שם בעלים יהודים. בעברית קוראים לזה אֵיפָה ואֵיפָה.

מה היה רע אילו הבג"ץ היה קובע בשם הצדק האבסולוטי, שהמקסימום שהערבים זכאים לו, אם וכאשר יוכיחו את בעלותם (וזה יקרה רק בבוא המשיח, כידוע), הוא פיצוי נדיב בדמות כסף או קרקע? והרי כבר היו דברים מעולם: ב'אירוע רְאי' שעסק בהשתלטות בדואים על קרקע יהודית, הציע השופט מזוז לפצות את הבעלים היהודים כדי לא לעקור את הבדואים; ובאזור התעשייה ברקן שבו נבנו מיבנים ציבוריים בטעות על אדמותיו של יהודי, נפסק שהמבנים לא ייהרסו, והבעלים יסתפקו בפיצוי כספי. אבל אלו הן ציפיות מופרזות מדי ממערכת שמתיימרת לייצג צדק, אך מתעקשת להוכיח, שצָדַק החכם מכל אדם: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע."

הטענות הקשות שבפי מתיישבי עמונה, אינן אמורות להיות מופנות רק כלפי הבג"ץ. יש לו שותפים. זוהי ממשלת ישראל, אשר לדברי הבג"ץ גררה רגליים במשך השנתיים, שהעניקו לה לובשי הגלימות השחורות, להסדרת הנושא.

מסתבר שממשלת נתניהו, שלפחות מאז הבחירות האחרונות ב-17 במארס 2015 מוגדרת הממשלה הכי ימנית בישראל, היא בעצם, למרות ימניותה, קבלן הביצוע של השמאל: התנהלותה הכושלת בפרשת עמונה, הקפאת הבנייה ביו"ש ובירושלים, אפלייה בוטה של יהודים בהר הבית, ועוד. לפשעים הללו אבות רבים: כל שותפי הקואליציה, שראו והבליגו.

20 החודשים שחלפו מאז הקמת הממשלה, אמורים היו להיות פרק זמן מספיק ארוך, לא רק כדי למצוא פתרון הוגן לטרגדיית עמונה, לפני שקורעים את העם לגזרים להנאת השמאל הקיצוני והערבים, אלא גם לחוקק את חוק ההסדרה, בשוֹם שכל וללא לחץ, בזכות הרוב הקואליציוני האוטומטי (שממנו צריך לנכות את 'הצדיק בפעלץ' בני בגין, סוכן השמאל הקיצוני בקואליציה). אילו היה החוק קיים מבעוד מועד, ניתן היה להציל באמצעותו בנוסף לעמונה את עופרה, נתיב האבות ואתרים נוספים שעליהם יונף חרב הבג"ץ והשמאל: שכונה בעייתית באריאל, שתי שכונות במודיעין-עילית, ומי יודע איפה עוד.

אבל הממשלה כולה גררה רגליים. וזה כולל את הליכוד בראשות נתניהו, שמוּנחה בידי העיקרון שאסור לדחות למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים, ואת הבית היהודי, ושאר מפלגות הקואליציה, המתיימרות לשווא להיות ימין אמיתי. כולם נרדמו בשמירה. אפילו שידוד מערכות מינימלי במערכות המשפט המוטות שמאלה, לא נעשה. כך למשל הותירו את כהונת היועהמ"ש כמאחז שרשום בטאבו על שם השמאל, עם מינויו של יועהמ"ש חדש בינואר 2016.   

נכון שנתניהו היה רדוף אימת השמאל ואובמה, והלשונות הרעות אומרות שהבית היהודי דווקא ישב בחיבוק ידיים, על מנת שבאמצעות מקרה עמונה יבינו את גודל טעותם האידיוטים השימושיים הסרוגים משני עברי הקו הירוק, שהעניקו לשווא לפחות 4 מנדטים יקרים מפז לקבלן הביצוע של השמאל. אבל כל זה לא מצדיק את הזחיחות וההתעלמות מן ההזדמנות שהעניק להם הבג"ץ ב-20 חודשי כהונתם. בבחירות הבאות בהחלט נזכור, שלא רק נתניהו רדוף הפחדים, אלא כל מי שהריסת עמונה הבאה עלינו לרעה, אירעה בקדנציה שלו, אינו ראוי להיקרא ימין לאומי ואינו ראוי לקבל את קולות הימין הנאמן לתורת ישראל ולארץ ישראל. נקודה. נצטרך לחפש את הימין האמיתי במקום אחר.

* * *

אלי מייזליש

אובמה 1

מכה קשה לשמאל בישראל

שוברים שתיקה ואנשי 'בצלם' יושבים שבעה ואומרים קדיש על כל "השנים הטובות" שהעניק להם אובמה, שאף הוא במו פיו גינה את ההתנחלויות וניסה לדרבן את ישראל לסגת מהשטחים ולהקים את פלסטין.

אז העסק הזה נגמר – לפחות ל-4 שנים ואולי גם ל-8 ומי יודע אפילו לעוד 100. שיתרגלו, הם ובניהם ונכדיהם.

לא מזמן כתבתי כאן, עד לאיזה דרגת איוולת התדרדר ממשל ארה"ב שגינה בניית בית בשכונת גילה ירושלים, [ב"התנחלות גילה", כך ארה"ב של אובמה]. כן, מרכז ירושלים הוא עבור הטמבלים הללו התנחלות. ואם זה העניין שהטריד את ממשלו של אובמה: בית בגילה או בעפרה ולא הטבח בסוריה ולא דאע"ש, אז הוא או לא נורמלי או אידיוט או שניהם במקביל ביום ובלילה.

ואילו לגבי טראמפ, אין להם מושג ב'שלום עכשיו' וחבר מרעיהם, שכל העסק הזה עם הפלסטינים מעסיק אותו כשלג דאשתקד. שיחה אחת עם נתניהו מעניינת אותו פי 100, ושהפלסטינים יראו אותו או ישמעו ממנו בגלגול הבא. טראמפ הרי יודע כי נתניהו רצה שהוא ייבחר ולא הליידי קלינטון, כפי שהשמאל או הערבים קיוו.

ועוד: אם ייבחרו לתפקיד שר החוץ ניט גרינגריץ או רודי ג'וליאנו, השמאל כאן יארוז מזוודות ויפליג לים. שניהם מזוהים כפרו-ישראלים – ימינה אפילו מ'הבית היהודי', לגבי כשרותן של ההתנחלויות.

לאובמה הצולע, מחכה רק מושב אחד באו"ם ומועצת הביטחון, אז השמאל קופץ משולשת, ומאיים בשמו [מה שהוא לא עשה מעולם] כי ינצל הזדמנות זו כדי לעקוץ את ישראל, יעני בבוהן ויצביע עם הערבים.

ובכן, שהשמאל יישכח מזה. אובמה כבר עבר את גיל 6 או 8 והוא לא משחק כבר בקקה.

מה שברור הוא כי ממתינים לנו עם טראמפ כמה שנים טובות בלי שאיזה נשיא שחור ישים לראש ממשלת ישראל בפרצוף רגליים על השולחן.

אובמה 2

עוד מעט יתברר שאובמה אכן היה טיפש

מה קרה בארה"ב לאחר ההפתעה בפרל הארבור? תדהמה.

ולא משנה שהאמריקנים הקימו מיד אחרי הפצצת פרל הארבור ועדת חקירה של הסנט שהדיחה את כל האדמירלים והגנרלים שם והובאו מפקדים חדשים. הם אמנם נדפקו אבל מיד תיכננו לנקום – ועוד איך [נא עיין הירושימה].

ככה היום לאחר 75 שנים: תדהמה. ככה גם כל העיתונות כאן ובארה"ב שהימרו על הילארי קלינטון אכלו את הכובע.

אז מה יקרה לאחר סיום כהונתו של אובמה אם יתגלה כי בטיפשותו הרבה החמיץ את כל ההזדמנויות לחסל את אירגוני הטרור למיניהם וחוץ מלחסל את בן לאדן לא עשו מאומה. [הפצצת שני מטוסי F-16 או חמקנים, לא מזיזה לארגון זהה שמפוזר על מאות קילומטרים]. כי כדי לחסל אותם, יש צורך בפשיטה יבשתית של כמה דיוויזיות – וזאת לא עשו.

וטראמפ יודע שלנו אסור לטעות. נכון. הם המחבלים, כאן ממש מעבר לגבול, והנשיא אובמה יושב מעבר לאוקיאנוס מוקף 400 אנשי FBI, אבל דקה לאחר שחיל האוויר שלנו מתחיל לפעול בעזה בשל טיל לשדרות, מיד מתחיל מרוץ שדים אלקטרוני מכיוון וושינגטון לירושלים: "עצור!" כאילו שאנו הטרוריסטים.

הם שכחו מה שעשה חיל האוויר שלהם בעיראק ובאפגניסטן בהרג עשרות אלפי אזרחים, מתחיל בהפצצת בתי ספר ומסתיים בהרס בתי חולים ['סליחה טעות במיספר' אמרו]. במקום לשבת איתנו יחד ולפעול בשיטתיות בחיסול כל ארגוני המחבלים מקטן ועד גדול, הבית הלבן כולו בראשות נשיא זה, כעיוור בשטח, לא ראה ולא הבין כיצד הערבים 'עבדו' עליו עם לשון מתקתקה וחנפנית.

ואז כשיילך הביתה, יתברר שאובמה היה אכן טיפש ונקווה כי טראמפ מבין טוב יותר או "שייך" לנו – גם בשל משפחתו היהודית.

עמונה [נא עיין ערך שניר]

על עמונה הציבור שומע כבר חצי שנה יום-יום שהינה או-טו-טו בסוף דצמבר, תהרוס המדינה בהוראת בג"ץ את עמונה עד היסוד. 60 משפחות שהם בערך כ-400 יהודים שוב ינותקו מביתם ולעזאזל הצדק האנושי ויקֹב הדין את עמונה בהרי יהודה כנאמר: 'והאם עיני שופטי בגץ תימקנה בחוריהן? האם לשונם תימק בפיהם? או שביום ההוא תהיה מהומת אדוני רבה והחזיקו איש יד רעהו [מג"ב] ועלתה ידו על חברו [מתנחל] ויהודה תילחם ביהודה?....' [ע"פ הנביא זכריה].

אבל, הקיבוץ שניר [השומר הצעיר] שהתנחל בשולי רמת הגולן מיד לאחר ששת הימים נקרא בוויקיפדיה: "קיבוץ בגליל העליון," כאילו הגולן הוא שרץ מטמא. הרי כל נוסע ומטייל כבר עבר עשרות פעמים את צפון הארץ צפונית לקיבוץ דן והמשיך דרך הבניאס לגולן, ראה יופי של מקום או קיבוץ, בדיוק כמו כל מרגלי ה-FBI שמתחפשים כעובדי השגרירות [שייחנקו] וצילמו כל בית חדש שם והיום מונה הקיבוץ ב"ה 600 חברים. יופי זהבה.

האם הבית הלבן צילצל לכל הפחות למזכירות התנועה בתל-אביב: "כאן שגריר ארה"ב, איי אם וורי דיפרס אוף קונסטרקט איי ניו צימר אין יור קיבוץ את דה גולן הייטס קאלד שמיר..."

לא. אף שגריר או פקיד FBI לא צלצל.

אני מאחל לקיבוץ הצלחה, אבל לפחות  תשלחו משלחת סמלית לעמונה להפגין נגד הרס היישוב. 

ראיתי הערב בטלוויזיה את מזכיר 'שלום עכשיו' החדש והוא נראה מאושר כמו אחרי סקס עם ביונסה.

[אבל תשכח מזה בוסקילה, לא יהרסו את עמונה ולא יהיה לך סקס עם הביונסה].

מלבד זאת אני סבור שיש לחסל את הטרור.

***

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

היום השלישי

22.11.94. יום שלישי. קווינטה דא ריבאפרייה. בבוקר אני צועד פעמיים לאורך המסלול האובאלי. מבקר בקאפלה שביער למעלה. בפנים הקירות מעוטרים בציורים דתיים על אריחים בכחול-לבן. אקליפטוסים מסביב מדיפים ריח. מי הבריכה לא קרים ונידמה לי שיכולתי לשחות בה כי מזג-האוויר ממש חמים. היא נראית ממש כאגם טבעי ובשוליה גם צמחי מים ורק קירותיה ישרים.

ארוחת-בוקר רגילה. בבוקר אני מטלפן לבן בצבא, כי אצל יהודית בעבודה אין תשובה. מתברר לי שאפשר לטלפן ישירות מהחדר ואין צורך לשלוח פקס או לטלפן מהמשרד. בן אומר שרק הבוקר קיבלה יהודית את הפקס ששלחתי לה אתמול בבוקר לעבודה. השיחה ניתקת באמצע. כאשר אני בא לאולם הדיונים אני מוצא פקס מבן, שאליו מצורף פקס נחמד מריסה מלונדון. בן כותב כי נחמיה דגן התקשר מניו-יורק, בעקבות "חשבון נפש יהודי-חילוני" ששלחתי לו, ואולי אוזמן להרצות שם. [לא יצא מזה כלום].

לפני תחילת ההרצאות מתברר לי שקים דא סונג הוא אכן אותו קים דא סונג מדרום-קוריאה שאותו פגשתי בפעם הקודמת. הוא אומר שאמר לי זאת בעת שנסענו משדה-התעופה לאקדמיה, ואני כניראה לא הקשבתי היטב.

לואיש הפרואני מכיר היטב את אוסקר אורוויולה, שהיה איתי בפעם הקודמת. חואן מבוליביה מכיר את איוואן זגאדה, שאף הוא היה איתי בפעם קודמת.

הבוקר נפתח בהרצאה של המשתתף הטורקי, מחמוט ((Mahmut Ongoren, על המאבק על זכויות אדם בטורקיה. למרות חזותו העגלגלה והנינוחה הוא כניראה אדם אמיץ מאוד וגם יעיל, וההרצאה מרתקת יותר מכל קודמותיה. [התיידדנו מאוד במהלך השבוע, אבל לימים, כאשר ביקרנו באיסטנבול, לא הצלחנו לפגוש בו].

אחרי ההפסקה, הרצאה של ראול הצ'יליאני. מאכזב. שכלתני מדי והכיוון משפטני טהור, הכפפת החוקים של כל מדינה ומדינה לאמנת זכויות האדם של האו"ם.

לפני הארוחה אני מטלפן לשגרירות בליסבון. מדבר עם דני זונשין-זוהר, שאשתו, העובדת בשגרירות, מזמינה אותי אליהם ביום שני בערב להדלקת נרות. אני מדבר עם השגריר בנימין אורון.

בצהריים, ארוחה קלה. נותנים אורז עם צדפות ואני מקבל "במקום" סטייק לא רע, עם אורז בלתי-אכיל. אני גם נזהר מהפודינג עם פירורי הביסקוויט הקרוי Flan, שבפעם שעברה גרם לי שלשול. עד כה הצלחתי לאכול מעט ולא לקלקל את קיבתי.

בהפסקת הצהריים מארגנים ראול ואני טיול במוניות לטירת פנה. זה עולה 900 אשקודוש לאיש, שהן כ-5.7 דולר או 17 ש"ח.

הארמון מאוד מעניין, גם הפנים ובעיקר החוץ, והמראה הנשקף ממנו. אני קונה שלוש גלויות ומצלם הרבה. אין לי זמן להתעמק בתולדותיו, וגם לא אכניס אותו לרומן [שכאמור לא הודפס מעולם] כי בפעם הקודמת לא הגעתי לבקר בו. מה שכן אכניס אלה הם פרטים נוספים על האחוזה. חם. שמש. אני ממש מזיע, בטי-שירט. אבל הראות לא מושלמת. האופק מעורפל ולא רואים את הים.

חוזרים לקווינטה. הרצאה של מרסל ((Marcel Wissenburg, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת נימכן בהולנד, לאחר שאנחנו מתיידדים, גם הוא אומר לי שהוא חושב שהיתה לו סבתא יהודייה. עוף מוזר. כולו תיאוריה. וגם הוא מאכזב, בגלל ההתפלספות המשפטית שלו. אני מעיר על כך. מתפתח ויכוח עימי משום שאני טוען, גם בבוקר, שבמיקרה של חירום, כמו בישראל, מותר לענות טירוריסט או פושע, אם זה עניין של חיים ומוות, אם אפשר עדיין להציל קורבן חטוף שלו, למשל, החייל החטוף בישראל. אלזה מארגנטינה וראול הנחמד מצ'ילי הם נגד כל עינוי, אפילו אם הקורבן החטוף ימות בשל העקרון הזה. דה קאמארה מציג בפני מרסל שאלה היפוטית, תפסו חוטף של ילד, ורק החוטף יודע איפה הילד. מותר לענות אותו או לא? – תשובת מרסל חד-משמעית: בשום אופן לא. [עם מרסל אני מתיידד, יחד עם אווה, ולימים הוא בא לבקר בתל-אביב ואני מארח אותו ועורך לו סיור היסטורי בעיר. שנים אחדות אנחנו עומדים בקשר מכתבים].

לאחר ההפסקה, היידי ((Haydee Yorac, פרופיסור למשפטים מהפיליפינים. אני מאוד עייף וכמעט נירדם, ואינני משתתף בוויכוח. היא מדווחת על מצב זכויות האדם בארצה.

אחרי ההרצאות אני ישן כרבע שעה. מטלפן ליהודית שהכל בסדר. ארוחת ערב. אני יושב עם היידי. אישה מאוד רצינית ותרבותית. [לימים היא באה לישראל כדי לשמש מפקחת מטעם האו"ם על הבחירות בגדה. היא מטלפנת אבל אנחנו לא מצליחים להיפגש].

בערב אני מכיר אורח פורטוגלי מליסבון בשם קרדוזו, לא יהודי, שמספר לי שכתב רומאן על אנוסי פורטוגל באמסטרדם, וטוען שיש השפעה רבה לקבלה ולמשיחיות היהודית על תולדות פורטוגל, גם כיום, וכי יש משפחות רבות ששמרו עד היום על מילים ומושגים יהודיים. הוא בקיא גם בתולדות הקבלה. אני מספר לו שהייתי תלמיד של גרשם שלום. הוא אומר שקרא את ספרו של ירמיהו יובל על שפינוזה ולדעתו נכונה התיאוריה שאת הכפירה שלו שאב שפינוזה מתולדות משפחתו, שהיו מאנוסי פורטוגל.

ערב פאדו בבר למטה. זמר וזמרת עם שני מלווים על שני סוגי גיטרות. הזמרת שרה בקול מדהים בעוצמתו. ראול מתרגם לי חלק מהשירים, חלקם שירי אהבה וחלקם געגועים והתרפקות על ליסבון, לישבוא בשפתם.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב, יוסי גמזו כתב הספד מרגש לליאונרד כהן אבל ההספד פורסם מבלי שההגהה "תִמשה" ממנו לפני כן שגיאה שלדעתי קצת מגחיכה אותו. 

והמדובר בכך שכאשר, דרך שיגרה של הספדים, הוא מוצא לנכון להתייחס לגילו של המנוח, הוא נמנע מלנקוב את העשור שבו נפטר ליאונרד כהן, וכך באבחה אחת הוא מצעיר אותו בעשר שנים – שכן ליאונרד כהן נפטר בעשור התשיעי של חייו, אם כי עוד רחוק היה עדיין מסיומו של העשור התשיעי.

אז אנא עשו נא מעשה כי מודה ועוזב, ירוחם!

עדה הרצברג 

אהוד: את צודקת. האשמה של אי תיקון הטעות נופלת גם עליי כעורך, מה עוד שגם אני נמצא בתחילת העשור התשיעי לחיי, למרות שכוחותיי השכליים טרם תשו.

* ליאונרד כהן היה בן 82 כשנפטר. אם כך, הוא היה בעשור התשיעי לחייו ולא כפי שגמזו כותב, בעשור השמיני.

גדי יערי

* תגובה למאמרו של יהודה דרורי: סבורני כי שנאתו המבעבעת של מר דרורי לשמאל, שלדידו כולם משתפי פעולה עם הפלשתינאים, עוברת את גבול הטעם הטוב. השמאל הוא חלק מן העם (אמנם קטן) אבל נצטרך לחיות עם כל היהודים כאן (כולל נטורי קרתא) לאורך שנים, ושנאת אחים רק תביא חורבן.

תמה אני על חד הצדדיות המופגנת בהתבטאותו של מר דרורי כשהוא כותב: "כמובן שאין לה תשובה לעובדות שהוצגו אודותיה שהביא ראש הממשלה בתשובתו וזה אומר לנו הכול..."

מר דרורי היקר – אילנה דיין שלחה 42 שאלות לראש הממשלה וגם לו לא היתה ולוּ גם תשובה אחת. אז למה לא ציינת זאת גם כן?

שנאתך מעבירה אותך על דעתך.

אורי טל

איש ימין מובהק

* שלום רב. 1. הסופר משה גרנות יצא לאחרונה במעין ״מסע צלב״ שנועד ״לפרק״ את התנ״ך. דומני שאין הספר האדיר הזה זקוק לי הקטן ש״אלחם מלחמותיו״. ממש כול (!) הטיעונים שהעלה מ.ג. כבר עמדו עליהם ואין חדש תחת השמש.

באתי למחות על סעיף אחד מדבריו שעשה בו מעין דרוש ובעקבות דרשנות לא מבוססת כתב: ״הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם.״ כאן הוא מפנה אל מלכים ב כ"ג 20. ומוסיף ״וראו את כל הפרק.״

יקרא הקורא שם וישפוט ויראה שלטיעון ששם נעשה ״קורבן אדם״, זו פשוט המצאה דרשנית של מ.ג ותו לא.

יש מספיק ״תחמושת״ שבה ניתן להשתמש כדי ל״נגח״ התנ"ך, ללא דרושי דמיונות.

2. צודק לחלוטין יהודה דרורי בדבריו ״רצח יצחק רבין היה ללא ספק רצח דתי.״ התקשורת ״התלבשה״ על דמותו של ח״כ ביטן שבקלות יכולים כל זרזירי קולמוס להגחיך אותה בלא לדון באמת במהות הדברים! ברגע שאמר שהרצח לא היה פוליטי נפתחה עונת הציד מלווה בלעג.

הבין נכון יהודה דרורי שהרוצח עמיר במודעות ובתיכנון קר-רוח ראה במעשהו פעולת שליח אלוהים כנגד ראש ממשלה חוטא. הוא לא היה מבצע הרג ללא ההנמקה הדתית!  הפוליטיקה רחקה ממנו ת״ק פרסה!

חבל שפוליטיקאים ״מאמצים״ פשע זה לצורך ניגוח ורווח פוליטי.

משה בן ברוך

* הי אודי, נכון שלא כתבת הפעם מילה כנגד אילנה דיין. אבל יש לי זיכרון טוב, ואני זוכרת שכתבת באופן חריף נגדה בעבר, כאשר בית המשפט זיכה אותה (את העניין עצמו אני לא זוכרת) ואילו אתה טענת נגדה למרות הזיכוי של בית המשפט. מכאן לקחתי שאתה לא מסמפט אותה ביותר.

אשר לאלה שכותבים לך וחושבים כמוך – זו עדיין מדינה חופשית ברוך השם. יש דעות לכאן ולכאן. אני הגבתי על מה שאתה כתבת ואתה, כמו ראש הממשלה, לא ענית לי לעניין עצמו.

שיהיה לך שבוע טוב.

בנדלה

* מתוך כתבת תחקיר של משה איפרגן באתר "מידה", המצוטטת בדברי נתניהו: "כן חשף התחקיר את המימון האדיר שקיבל גוף זה ["התנועה לחופש המידע על נתניהו" שהקים העיתונאי רביב דרוקר] – מהקרן החדשה לישראל ומהאיחוד האירופי." ["הארץ", 15.11.16].

האם זה נכון? האם העיתונאי חושף השחיתויות רביב דרוקר נתמך על ידי שונאי ישראל? הייתכן שגם כסף סעודי וקאטארי מעורב בעקיפין בתמיכות האלה?

אכן, קראנו בעיתון שאביר המלחמה בשחיתות רביב דרוקר עומד להגיש תביעת דיבה בעקבות דברי נתניהו על אודותיו. אנא הודיעו לנו כאשר התביעה תוגש, והאם הוא כופר בקשר שלו למימון מטעם הקרן לישראל חדשה.

* העיתון "ניו יורק טיימס" מתנצל. אחד העיתונים החשובים בעולם שלח מכתב התנצלות למנויים שלו על הסיקור המוטה נגד דונלד טראמפ במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב. מדובר במהלך בלתי שיגרתי שעיתון מודה בפומבי בכישלונו. יוזמה זו ראויה להערכה ולחיקוי גם על ידי מערכות העיתונים שלנו.גם עיתונים וגם עיתונאים שמוכנים להודות באובדן שיקול הדעת ראוים להערכת קוראיהם. עיתונים שלא מהססים להודות בשיקולי עריכה מוטים ראויים להיות מודל לחיקוי של מערכות העיתונים שלנו. עיתונים וגם עיתונאים טועים ומודים.

מתי דוד 

רמת אפעל

אהוד: עיתון "הארץ" יתנצל רק אם מדינת ישראל תיחרב ח"ו.

* לאהוד שלום, אתה מלין ששמך נפקד מ"הארץ". הנה תגובה קצרה ב"ספרים" של "הארץ" מיום שישי 11.11.2016 ולהפתעתי לא מחקו את שמך. הועתק לנוחיותך מתוך הלינק הכולל גם שתי תגובות נוספות בענייני תרבות וספרות אחרים:

http://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.3114842

בובר והרע ההכרחי

ברשימתו של יאיר אסולין "הנביא המסוכן" ("ספרים", 28.10) ניתן דגש מיוחד לכך שאי אפשר להביא לידי ביטוי קונקרטי ולו רעיון נשגב אחד מהגותו רבת השנים של מרטין בובר.

אביא רק דוגמה אחת לרעיון מהגותו, שאינו רק קונקרטי אלא שרצוי מאוד שייעשה בו שימוש כעוגן למצע אידיאולוגי סדור של הציונות ההומניסטית. "מספרים," כותב בובר, "כי נורדאו בא פעם להרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ־ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צידנו!' אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול... אם נתבונן היטב, נראה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את 'מרחב מחייתו'. אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח." (מתוך: "אין שאננים בציון" בעריכת אהוד בן עזר, עם עובד 1986, עמ' 62-61).

זו בדיוק נקודת המוקד גם כיום: האם עשינו יותר עוול מכפי הנדרש, רק מפני שנזדמנו לנו אחרי מלחמת ששת הימים הכוח לעשות כן, או שנהגנו עם עצמנו בריסון מוסרי? הדעה של כל בר לבב היא שעשינו והפרזנו לעשות ככל שיכולנו, ללא עכבות מוסריות כלשהן.

רעיון קונקרטי זה של "העוול ההכרחי", יכול להיות תשתית אידיאולוגית נאותה לשמאל הציוני, שכן יש בו איזון נכון של לאומיות יהודית מתונה, המאמינה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה, ושל ערכי צדק אוניברסליים מהצד האחר.

ד"ר דוד אדלר

 ירושלים

* שלום אודי, מהמנון לשיר-חג, שולח לך את שירו של עמנואל זמיר, בן המושבה, שכתב לה במלאת לה שמונים "לפתח-תקוה בגבורות". השיר נכתב באוקטובר 1958 והושר במושבה באחת החגיגות. נדפס בספר שירי עמנואל זמיר "זמר חג", הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך ת"א, 1974.

כמה טוב שציפורי השיר עדיין שרות לאורך הירקון –

נחומי הרציון

[ראו צרופה]

* מכובדי, הסופר הנידח, ברשותך אתייחס לקטע אחד מצרור ההערות של מר אורי הייטנר תחת הכותרת: "שיטה מעוותת" –  בחב"ע 1193.

תשובה טובה לטענותיו של מר הייטנר מצאתי במאמר של מר שלמה פיוטרקובסקי בערוץ 7 מהתאריך 10/11/16 וזו לשונו:

"..... האשם השני הוא 'השיטה'. כאן הטענה כבר נשמעת, ודאי לאוזן ישראלית, טענה הגיונית שצריך לענות לה תשובה.

על מנת להבין את הנקודה צריך לקרוא טוב את תוצאות הבחירות. בסיכום הכולל של ספירת הקולות עד עתה מוביל טראמפ באופן ברור על פני קלינטון במספר האלקטורים, אולם בספירה של הקולות דווקא הילרי מובילה. המועמדת הדמוקרטית זכתה לכ-200 אלף קולות יותר מיריבה הרפובליקני.

יש כאן בעצם משהו מוזר, איך ייתכן שמי שקיבל יותר קולות הוא המנצח בבחירות? 'השיטה' היא זו שגזלה את הנשיאות מקלינטון, אומרים עיתונאי שמאל ופרשנים גם בארה"ב וגם בישראל.

בשביל להסביר איך זה קרה, צריך לנסות להבין את 'השיטה'. בשורות הבאות לא יובא הסבר מלא, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נתחיל מהשורה התחתונה. להלכה, על מנת לנצח בחירות בארה"ב, מספיק לגייס משהו כמו 25.5% מקולות המצביעים. בעצם לא צריך יותר, וניתן לצייר סיטואציה תיאורטית שבה מספיקים אפילו פחות קולות. זה כמובן רק להלכה. במציאות אי אפשר לנצח בחירות עם פחות מ-45 אחוזים מהקולות.

למה זה קורה? זה קורה בגלל שיטת הבחירות בארה"ב. השיטה האמריקנית בנוייה כך שאת הנשיא בוחרות המדינות בארצות הברית ולא אזרחי ארצות הברית. כל מדינה עורכת בחירות בתוכה, ומחליטה כך למי יצביעו האלקטורים שלה. מספר האלקטורים נקבע לפי גודלה של המדינה (באוכלוסייה), לפי אותו מפתח שמחולקים חברי הקונגרס. לכן, אחת היא אם המועמד מנצח במדינה פלונית ב-100 אחוז או  ב-50.1%, בשני המקרים הוא גורף אותו מיספר של אלקטורים.

למה זה ככה? יש לזה שתי תשובות, האחת פילוסופית והשניה פרקטית. את הסיבה הפילוסופית כבר ציינו. האבות המייסדים של ארצות הברית רצו להדגיש את העובדה שמדובר במדינות נפרדות שבוחרות נשיא לאיחוד שביניהן. זו גם הסיבה שחוקי הבחירות מחוקקים באופן נפרד בכל מדינה, וכל מדינה רשאית לקבוע לעצמה את סדרי ההצבעה (למשל, האם ניתן להצביע בהצבעה מוקדמת).

הסיבה הפרקטית היא ששיטת "המנצח לוקח הכל" ובלע"ז: 'The Winner Takes It All' יוצרת תמריץ חזק להיווצרות מציאות דו-מפלגתית. השיטה לא מעניקה שום ייצוג ומשמעות למתחרה השלישי, ולכן אין בדרך כלל מתחרה שלישי בעל משמעות (יש מתחרים נוספים, אבל משמעותם זניחה עד אפסית).

האבות המייסדים של ארה"ב הניחו, ויתכן שיש בכך צדק, ששיטה דו-פלגתית יציבה יותר משיטה של מפלגות מרובות. הם ידעו היטב שהשיטה הזו איננה מבטאת את רצון העם באופן מדויק, אבל החליטו שהמחיר שווה את היתרון שביציבות."

 בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* אהוד היקר, אני לומד מגדולים ממני – אילנה דיין הגיבה כך על דבריו של ראש הממשלה שלא התייחסו לטענותיה, אלא התייחסו אליה אישית – "מה אומרים? – לא אומרים." 

זאת גם תגובתי למכתבו של אלכס לכיש על מאמרי "הכמיהה לאל ושברה".

 תודה על פרסום הרשימה "הבועטים בנס".

 שלך,

 משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל