גיליון מס' 1195

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תשע"ז, 21 בנובמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צָעִיר זֶה לֹא גִיל... // פוצ'ו: "בחיי [3]", ט. שולחן עם רגלי פרה. // אהוד בן עזר: הפר שכמעט והרג אותי. // יהודה דרורי: אוי לנו, עו"ד ללא תעודת בגרות. // נעמן כהן: שׁמוֹנִים שָׁנָה לַפִילְהַרְמוֹנִית. // רון וייס: ימים יגידו. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.11.16. // מתי דוד: 1. גל"צ חממה יוקרתית לילדי המפורסמים, המקורבים והעיתונאים. 2. יום כיפור של הסוקרים – פרל הארבור של הפרשנים. // רות ירדני כץ: יום אחד ברמלה. // משה גרנות: שתי הערות למקרא עשרת הדברות. // תקוה וינשטוק: 1. עברות או עברית? – צמח סלעים כבבואה לסוגיה. 2. "שש מאות החלונות" מאת אוריה באר, קונטנטו דה סמריק הוצאה לאור בינלאומית 2014. // אוריה באר: עיתונאית מן השורה. // אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה. מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום הרביעי. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שנים-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. י"ב. השו"ב הראשון  בניקולאייב. // בן-ציון יהושע: הגניזה באפגניסטן ודרכי המשי. [ציטוט]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צָעִיר זֶה לֹא גִיל...

"הה, הישישים הללוּ בּני העשֹרים וּשמונה..."

(אנטון צ'כוב, בּסיפורו "אריאדנֶה")

"נעוּרים הם דבר נפלא, אבל חבל שהם מבוּזבּזים על אידיוטים..."

(ג'ורג' בּרנרד שוֹ)

מָחָר תַּחְגֹּג הָעִיר חֵיפָה מִין פְיֶסְטָה שֶנּוֹעָדָה

לְגִמְלָאֶיהָ שֶשָּנִים טִפְּחוּ כִּפְרִי גָמֵל

אֶת בְּנִיָּתָהּ וּצְמִיחָתָהּ – וְזוֹהִי גִמְלַאיָדָה

שֶכְּבָר הָפְכָה מָסֹרֶת-עַם בֵּין יָם וּבֵין כַּרְמֶל.

וּמֵאַחַר שֶעוֹיְלֶם-גּוֹיְלֶם לֹא חָדֵל לְסְגֹד פֹּה

לַצְּעִירִים בִּלְבַד וּמִתְעַלֵּם מִזִּקְנֵיהֶם

שֶעוֹד יוֹדְעִים לְשְׂמֹחַ וְלִצְחֹק וְגַם לִרְקֹד פֹּה

הַרְשוּ לִי לְהַקְדִּיש כַּמָּה מִלִּים לְקוֹדְמֵיהֶם:

רָאִיתִי בְּנֵי טִפֵּש-עֶשְרֵה עִם לֵב בָּלוּי מִזֹּקֶן

וְסַבְתּוֹת עִם עֶרְכוֹת-מָגֵן מְלֵאוֹת שֶל נְעוּרִים,

רָאִיתִי אֵיךְ מַתִּיז הַלַּיְלָה מִקְדָּמוֹת שֶל בֹּקֶר 

יָשָר מִתּוֹךְ קְרִיצוֹת הַכּוֹכָבִים הַמַּמְזֵרִים...

רָאִיתִי אֲנָשִים שֶהֵם כְּמוֹ יַיִן רַב-שָנִים

שֶמִּשְתַּבֵּחַ וּמוֹסִיף חִיּוּת:

אֲפִלּוּ אִם הַכֹּל אֶצְלָם מַמָּש "עַל הַפָּנִים" –

עַל הַפָּנִים הָאֵלֶּה יֵש חִיּוּךְ... 

צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם

בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם:

סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,

אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב

שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם

אוֹ נָדַם.

לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה

עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,

הַשִּיר מְלַבְלֵב

וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב

עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...

אָמַר לִי פֶּנְסְיוֹנֶר אֶחָד עִם צְחוֹק עַל הַשְֹּפָתַיִם

שֶשָּר בְּקֶצֶב 'סַאלְסָה', 'דֶנְס' וְ'רַאפּ' שִירֵי-סוֹכְנוּת:

"זֶה לֹא בִּיג-דִּיל לִהְיוֹת צָעִיר בְּגִיל עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם,

נִרְאֶה אוֹתְךָ  צָעִיר בַּגִּיל שֶלָּנוּ, מִיסְטֶר חְנוּן..."

הִכַּרְתִּי חֲתִיכוֹת שֶכְּבָר עָבְרוּ פֹּה אֶת הַגִּיל

אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא עָבַר אוֹתָן,

כִּי מַשֶּהוּ חָרִיף כָּזֶה בּוֹעֵר עוֹד, כָּרָגִיל,

כְּמוֹ פַּאפְּרִיקָה אוֹ סְחוּג – בְּמַבָּטָן... 

צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם

בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם:

סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,

אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב

שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם

אוֹ נָדַם.

לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה

עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,

הַשִּיר מְלַבְלֵב

וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב

עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...

הַשֶּמֶש צְעִירָה לָעַד וְכָךְ גַּם שְמֵי-הַתְּכֵלֶת 

וְכָל שָנָה פּוֹרֵחַ הָאָבִיב יִלְעַן אָבִיו,

וְאִם יֵש אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה – אָז יֵש תּוֹחֶלֶת

וְאִם חוֹטְפִים בָּרֹאש – הֲרֵי רוֹאִים כָּאן כּוֹכָבִים!

כִּי כָּל עוֹד אַהֲבוֹת בַּלֵּב עוֹשוֹת כָּאן שְמִינִיּוֹת

וְלֹא צָרִיךְ "וִיאַגְרָה", כִּי בְּרִיאִים,

נָכוֹן אָמְנָם שֶדָּם זֶה לֹא כְּמוֹ מִיץ-עַגְבָנִיּוֹת –

אֲבָל שְנֵיהֶם צְרִיכִים לִהְיוֹת טְרִיִּים...

צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם

בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם:

סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,

אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב

שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם

אוֹ  נָדַם.

לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה

עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,

הַשִּיר מְלַבְלֵב

וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב

עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...

נ.ב.

באיחור, מחמת עומס העבודה, הגיעה לידיעתי בקשתו של יואל נץ לקרוא ב"מכתב העִתִּי" את הפזמון הקליל דלעיל. אני נענה ברצון ובשֹמחה לבקשתו, המצטרפת לבקשות רבות נוספות באותו עניין, אך למען הדיוק: לא אני קראתיו ב"קול ישראל", בתוכנית "הִדָּבְרוּת" הפופולארית, כי אם עורך-התוכנית, איש העיתונות-והרדיו הוותיק דניאל בלוך.

אשר להמלצתו החמה של יואל נץ בפני קוראי "חדשות בן עזר" על הפואמה הצנועה שלי על חייו ואישיותו של גאון השירה הרוסית, א. ס. פּוּשקין  (בחוברת החדשה, מס' 6, של כתב-העת הצעיר "הו!", בעריכתו של המשורר והמתרגם דורי מנור) – הרי ש"קול ישראל" שידר בינואר אשתקד גם תסכית-רדיו מיוחד המוּשתת עליה.

פואמה נרחבת שקדמה לה, על חייו ואישיותו של אלכסנדר פּן, ראתה אור בחוברת מס' 4 של "הו!". שתי הפואמות זכו אף להכנסת-עורכים נאה ביותר מצד אהוד בן עזר וניתנוּ כִּצְרוּפָה ב"מכתב העִתִּי". בחודש מאי הקרוב, ועל סמך אותה הכנסת-עורכים בלתי-רגילה בפריודיקה הספרותית שלנו, תופיע ב"חדשות בן עזר", אף היא כִּצְרוּפָה, פואמה מקיפה שלישית, על חייו ואישיותו של י. ח. ברנר. פואמה זו, כמו זו שהוקדשה לאלכסנדר פן, זכתה בשעתן בפרס אקו"ם לשירה עברית.

יוסי גמזו

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ט. שולחן עם רגלי פרה

(אודי, לא יכולתי להתאפק מלהכניס הערה אישית לפרק. מותר לך להשמיט אותה)

המעבר מירושלים לרחובות היה כמו יציאה מעבדות לחרות. בירושלים הייתי משועבד ללימודים. את כל הבחינות, כמעט, הצלחתי לעבור רק בפעם השנייה וגם זאת, לא מפני שבפעם השנייה  ידעתי יותר טוב, אלא בעיקר מפני שהפרופסורים ריחמו עליי, או שהתעצלו להכין שאלות למבחן שלישי.

כך קרה שבירושלים, במקום לשבת ולכתוב סיפורים או מחזות, כמו שתכננתי, הקדשתי את רוב הזמן להכנת קונצרטינות של פתקים ושינון נוסחאות, שלמחרת כבר נשכחו ממני. הפרופסורים  של רחובות היו ממש ידידותיים. לא הלכו עם האף למעלה, אפשר היה לדבר איתם גם על  פוליטיקה, ואולי גם על בנות, אבל את זאת לא ניסיתי. למדנו על עצי פרי, על ירקות, פרחים, תרנגולות, פרות, דברים שאפשר לראות בלי מיקרוסקופ, ובכלל, כשהמרצים לימדו, היה אפשר אפילו להבין על מה הם מדברים.

הבעייה העיקרית היתה למצוא מגורים ברחובות. חוץ מהפקולטה היה במושבה (רחובות עוד לא היתה עיר) גם מכון וולקני, שאליו הגיעו חוקרים צעירים מכל הארץ וגם הם חיפשו איפה לישון. הפעם כבר לא רציתי חדר פרטי, רציתי לגור עם ציקה, חברי מנתיב הל"ה, ויחד הסתובבנו בין בתי המושבה עד שמצאנו חדר לא רע בקצהו הרחוק של רחוב הנושא את השם "שדרות חן".  היה זה  חדר בקומת קרקע של בית דו-קומתי השייך לאופרשטיין, שהיה בעל אטליז. הוא גר בדירה מעלינו, ואף פעם לא הביא לנו איזה  כבד אווז או כרעיים של עוף, אולי בגלל שהחדר ששכרנו היה ללא מטבח. היתה בו רק פינה עם שקע חשמלי שבעזרתו יכולנו להרתיח מים לקפה בסיר קטן, ובו גם היינו מבשלים, לחילופין, ביצים קשות, אחרי שהיינו רוחצים אותן במים ובסבון בכיור המקלחת.

היתרון של החדר היה בשירותים שהיו צמודים למקלחת, ולא היינו צריכים לעלות למעלה לשכנים,  כמו בירושלים. היו בחדר  שתי מיטות ושולחן אחד, שניצב באמצע החדר ושימש את שנינו, בעיקר אותי, כי אני הנחתי עליו את מכונת הכתיבה, וציקה למד או קרא בעיקר על מיטתו.

מפעם לפעם, כשהייתי מוצא בעיתון הודעה על תחרות ספרותית, הייתי ממהר לשלוח אליה את אחת מיצירותיי, וממשיך לקוות שיום אחד יגלו אותי. בירושלים זכיתי בשני פרסים חסרי משמעות. האחד של העיתון "במחנה", פרס הפיליטון הצבאי, והשני, של להקת הנח"ל שחיפשה מערכונים. שני הפרסים הללו לא הגיעו לידיעת הציבור, קרי, לבני כיתתי שלמדו איתי באוניברסיטה. 

לעומת זאת, דווקא ברחובות, על שולחן  שאפילו לא עמד ליד חלון נותן השראה, זכיתי בפרס רציני של העיתון "מעריב", שזיכה אותי בכסף רב, 100 לירות (כזכור, שכר דירה היה אז 20 לירות לחודש). בפרס הראשון זכתה בחורה צעירה בשם ראומה, שכתבה על אהבתה לטייס צעיר שנקרא עזר וייצמן, והיה לימים נשיא המדינה. הפרס של "מעריב"  פורסם בעיתון עם תמונות הזוכים, והעלה את כבודי בעיני חמשת התלמידות של הכיתה, שהיו, לצערי, רחוקות מלהיות מלכות יופי.

כאן אני חייב לעצור את עצמי ולבקש מהן סליחה. הן בכלל לא היו מכוערות, ואחרי שהכרתי אותן  יותר, גיליתי את החינניות שהיתה בכל אחת מהן.

ההתלוצצות שלי נבעה מתוך ההתחכמות שעברה באוניברסיטה ממחזור למחזור והיא, שהבנות באוניברסיטה מתחלקות לשתיים: כאלה שהן יפות, וכאלה שלומדות בפקולטה לחקלאות.

חמש הבנות שלנו נראו לא רע ואחת, זהבה, הנאה מכולן, היתה נכדתו של שטמפפר ממייסדי פתח-תקווה וכולנו ידענו על כך, למרות ששירו של יורם טהר לב על "שטמפפר בא" טרם  נכתב אז.

(אודי אני יודע שאני נוגע בפצע פתוח. כדי להרגיעך אני יכול להבטיח לך שאז עוד ידעו כולם גם מי היה החורש הראשון של אם המושבות. חבל רק שאף נכדה שלו לא למדה איתי בפקולטה, כי אז בטח היה לי מה לספר עליה).

"מעריב" היה העיתון הנפוץ בארץ וביום הראשון, כשהגעתי לחצר הפקולטה לאחר הפרסום, באו לקראתי כמה תלמידים להראות לי את העיתון  ששמרו בשבילי. אז יום אחד הייתי  התלמיד המדובר בהפסקות, אבל  למחרת כבר איש לא דיבר אתי על כך. אף בת לא באה להציע לי חברות ומכל המלמדים שלנו, רק פרופ' רענן וולקני, שלימד אותנו גידול בהמות, זיהה אותי כשעשינו סיור בפריָה של המכון ושאל אותי אם זה אני שהייתי בעיתון.

השפלתי את עיני בצניעות ולא הכחשתי.

הוא לא עשה מזה עניין  והמשיך להוביל אותנו אל מכון ההזרעה שבו היה  פר אימתני, שבנותיו היו מפוזרות בכל הארץ.

היתה  זו תקופה עצובה לפרות, שהיו חייבות להסתגל למעבר המודרני של הזרעה מלאכותית. אם פעם היו מביאים את הפרה הדורשת אל הפר ונותנים לה ליהנות מהזינוק המחדיר, הרי  המודרניזציה  הפכה את היוצרות, ובמקום להביא את הפרה אל הפר, מביאים לפרה את המזריע, שמילא את תפקידו בעזרת שלפוחית גומי מלאה בזירמת הפר. היו קיבוצים או מושבים שהיו מניפים דגל משולש, כדי להודיע למזריע העובר על הכביש עם מכוניתו, שיש כאן ברפת פרה דורשת. למזריע היה במכונית כל הציוד הדרוש, עם מיכל זרע טרי. הוא היה מזריק אותו  למקום הנכון,  בלי להתעניין אם הפרה  הדורשת נהנתה מזה או לא.

כשהייתי ילד בן עשר זכיתי באחת מחופשות בית הספר להצטרף לילדי כפר חוגלה, שהלכו אחרי פרה שהובלה, קשורה לעגלה, אל הפר של כפר הרואה.

עמדנו בצד וראינו איך  הרפתן  מכניס את הפרה לחצר של הפר וקושר אותה בתוך מתקן סגור, כשאחוריה מופנים אל החצר. ראינו גם את הפר העומד ליד שער החצר הסמוכה, כשהוא מסתכל כמונו בעיניים כלות אל הפרה, בוטש בקרקע ופיו מעלה קצף. ברגע מסוים, כשהמושבניק שהביא את הפרה  התכופף  לצד זנבה, פתח הבעלים את  שער הגדר והפר רץ כאחוז אמוק לעבר הפרה. כשזינק עליה, הספקנו לראות איך השרביט האדום שלו יוצא לו מהבטן וזרם לבן ניתז על ירכיה של הפרה.

את תנועת הייאוש של המושבניק מכפר חוגלה לא אשכח לעולם. היתה זו תנועה  של יד העולה למעלה ויורדת תוך קריאת "אויש!" עם פרצוף מלא אכזבה. 

כעירוני, לא הבנתי בדיוק מה קרה, אבל ילדי  הכפר, שהיו מנוסים בעניין, הסבירו לי שהפר פספס והמושבניק לא הספיק לכוון את הדבר הזה אל המקום הנכון.

כשהבעתי את צערי, ניחמו אותי ואמרו שעוד מעט נוכל לראות את ההצגה שוב.

נתנו לפר לחזור אל  המכלאה  שלו, שם חיכתה לו מנה יפה של תערובת שעורה עם חציר והוא לעס הכול בתאבון רב, לא לפני שלגם כמות הגונה של מים מהשוקת. אחרי כחצי שעה, כשגמר לאכול, פתח לו המושבניק מכפר חוגלה את הפשפש, אך הפר משום מה לא בא לו להסתער. "נצטרך לחכות עוד קצת," אמר בעל הפר.

אני דווקא רציתי לחכות ולראות עוד פעם, אבל את ילדי כפר חוגלה, שכבר חזו בהצגה הזאת לא פעם, זה לא עניין יותר, ואני נגררתי אחריהם כשאני כל רגע מסתכל אחורה.

פרופסור רענן וולקני סיפר לנו שהימים היפים  של הבאת הפרה אל הפר כבר חלפו ואין מה לעשות נגד הקידמה.  אצלם במכון, הוא סיפר, היתה פרה קבועה שעליה הפר היה קופץ גם כשלא היתה דורשת. המזריע, שעמד ליד הפרה, כיוון את השרביט  האדום בזריזות לנרתיק מיוחד שקלט את כל כמות הזרע בלי לאבד טיפה. במשך הזמן הפרה התעייפה, או סתם לא אהבה את הקפיצות האלה על גבה, והתחילה לסרב ללכת אל הפר.

מישהו מעובדי המקום הגה רעיון מבריק ובמקום פרה, הביא למקום את הפרדה של האורווה, ופיתה אותה לעמוד במקום הפרה בעזרת תערובת של שעורה וחרובים טחונים. הפר אפילו לא חשב פעמיים, וכשפתחו לו את הפשפש,  פתח בהסתערות וזינק על הפרדה כשהמזריע,  העומד במצב הכן, מצליח בעוד מועד להלביש לו את הנרתיק.

כמה חודשים עבדה השיטה ללא תקלה, עד שיום אחד הפרדה התפגרה ולא מצאו לה מחליף. אחד מעובדי הניקיון של המכון, שלא היה  מדען, אבל  התעניין במה שקורה, שאל את המזריע מה יקרה אם במקום הפרדה, נעמיד  שולחן בגודל דומה  לפרה ונדביק לו זנב.

המזריע נדלק לרעיון. עטפו שולחן  בשטיח שחור שהניחו מתחתיו כמה שמיכות לריפוד. עובד הניקיון פתח את שער החצר, המזריע עמד מוכן ליד השולחן, הפר, אשר במשך שלושת הימים האחרונים היה מחוסר עבודה, לא בזבז רגע, ועם פתיחת הפשפש הסתער על השולחן  ומילא את הנרתיק בחומר היקר עד תום.

כשוולקני הוביל אותנו אל  המכון, השולחן המקורי כבר לא היה שם, ובמקומו  התקינו פסל עץ  עטוף בעור אמיתי של פרה, כדי שהפר לא ירגיש שמסדרים אותו. 

אהבתי את שיעוריו של פרופ' וולקני, בכלל אהבתי שיעורים על חיות. זכרתי את שיעוריו המעניינים של המורה שטיקילברג ממקווה ישראל, שלימד אותנו גידול בהמות, ואחד הדברים שאני זוכר ממנו  עד היום,  היה כשפנה אל בנות הכיתה ואמר ש"אם איזה בחור יגיד שיש לכן עיניים של פרה, תדענה שזאת מחמאה הכי גדולה שאתן יכולות לקבל, כי אין  עיניים יותר יפות מעיני פרה."

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

הפר שכמעט והרג אותי

לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.

חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי-דרומי של האורווה. דלת-ברזל אטומה בקיר-החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות-ברזל ועמודי-ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד-כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור-לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומו בקצה הצפוני-מזרחי של חצר החומה.

אלה היו ה"חיות" המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום-הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר-אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש-שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר-הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת-ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.

מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום-השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.

גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף-ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס-ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פרבר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של "עזיזה", אגודת מגדלי עיזי-בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.

ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת-ציבור, אני עונה: "מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!"

לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.

בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ומין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת-צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.

היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.

היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה-זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב-לב בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.

ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי-יודע-מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –

אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי-נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –

ונאחזנו זה בזה בחדרי (שהיה לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון-כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:

"אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר-הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?"

והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.

"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!" חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.

איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.

איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון-כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון-הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין את כל בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת "אגד" ומאז ירדה כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.

"אתה זוכר את חַבִיבָה הלבנה שלך?" הִמהמה מבין אשכיי, "בוא נשחק בעֵז ואתה!"

"מה זה?"

"עֵז, אני, ואתה, אוּרי!"

והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על שני גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח-גס מכף-ידי כמו שאהבה מאוד חביבה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה "ללקק לי את הבֵּיצוֹת."

ואחר-כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות-ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.

"חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דופנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת," צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ-שלה דרכן, "אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!" גִרגרה, "כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת..."

"מה, אַת התיש?"

"לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני-המושבות!"

"כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?"

"תפסיק שטויות. אמרתי של בני-המושבות! ושילכו לעזאזל האמיגראנטים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!"

הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.

"אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי," הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, "אתה יכול להזריע אותי בלי חשש."

"עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…"

"מֶה... מֶה... מֶה... רק לא בתחת, בבקשה... בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ... מֶה... מֶה..."

התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. "סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום."

"זה בסדר. מֶה... מֶה..."

"בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום."

"לא תהיה פעם הבאה. מֶה... מֶה..."

המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִיבָה שלי. מעולם לא הרגשתי כל-כך תיש, נחרתי לתוך אוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר-עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: "מֶה... מֶה..."

קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף-ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי-גבה ואחוריה המורמים –

ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים-לא-נוגעים בשפתיי –

"מה אתה עושה, משוגע?"

"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחביבה העז שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "

ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.

איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.

ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם-פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב"הארץ" מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?

אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת-שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)

הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כולֵך. אוֹי וֵי.

בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר-החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום-מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל "חצר אלכס" – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות-ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות-ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת-להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.

יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום-כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבר אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח-השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.

משום-מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –

התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה-אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.

קמתי.

סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:

"מה קרה לך?"

אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.

ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.

ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה"גלידה" של גלידי-השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר-הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא-ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –

[אהוד: גיורא במקום הזה בסיפור הוא חברי ושכני בקלמניה אהוד אקסלרוד אלמגור ז"ל]

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים", זב"מ, 2006

* * *

יהודה דרורי

אוי לנו, עו"ד ללא תעודת בגרות

קראתי לאחרונה בעיתון שיו"ר לשכת עורכי הדין אמר בטרוניה  ש"אנשים בלי תעודת בגרות מקבלים רישיון כעורכי דין..."

נו באמת, אסון ושבר... הנשמע כדבר הזה במקומותינו?... מישהו בתפקיד בכיר עדיין לא קלט שתעודת בגרות כבר איננה בהכרח סימן לבגרות או לעודף שכל. חנוּנים שקדניים ותלמידות  שאין להן חיי חברה משננים חומר (מיושן ברובו) ומקבלים תעודת בגרות בקלות, בעוד בני הצעיר, למשל, שהיה עסוק מאוד בחיי חברה, וניהול מועצת התלמידים – לא קיבל, אבל הצליח בצבא וכיום יש לו 4 חברות היי-טק... וכל זה כאמור ללא תעודת בגרות.

במחזור שלי בכדורי כל  72 התלמידים לא קיבלו תעודת בגרות (כי הממשלה רצתה שיהיו מדריכי חקלאות), והנה, איזה פלא, כמעט לכולם תואר אקדמי ויש לנו גם  3  פרופסורים ו-4 דוקטורים...

תתעורר כבוד היו"ר, כיום יש עולם אחר, ותעודת הבגרות טובה רק לסטטיסטיקות של משרד החינוך ולא כמדד לאינטליגנציה או ליכולת.

* * *

ישעיהו ליבוביץ במעלות

https://www.youtube.com/watch?v=7x0BaQJnHFc

* * *

האם ראיתם זאת בטלוויזיה על אודות פאריס?

PARIS AT WAR - MEDIA SILENCE - YouTube 

* * *

נעמן כהן

שׁמוֹנִים שָׁנָה לַפִילְהַרְמוֹנִית

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה זַמּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל הַרְמוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶך מוּחָמַד בְּמָרוֹק

הִנְּעִימָה אֶת זְמַנַן שֶׁל נְשׁוֹתָיו.

מִשְׁהִזְקִינָה לֹא חָפְצוֹ בָּהּ יוֹתֵר נְשׁוֹת הֶחָצֵר.

לֹא חָפֵץ בָּהּ עוֹד הַמֶּלֶך הַדֶסְפּוֹט בְּמָרוֹק.

בַּגִּיל שִׁישִׁים, חָסְרַת כָּל, נִפְדָּתָה זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה מִמָרוֹק.

הָאַשְׁכְּנַזִּים בְּזֵעָתָם בָּנוֹ יְשׁוּב.

הָאַשְׁכְּנַזִּים בְּדָמַם הֱקִימוֹ מְדִינָה.

הָאַשְׁכְּנַזִּים בְּכַּסְפָּם שִׁיְלמוּ עֶשְׂרִים וְחָמִישָׁה דּוֹלָר אֲמֶרִיקָאִי

לַמֶּלֶך מוּחָמַד הַדֶסְפּוֹט רוֹדֵף הַבֶּצַע

עַל כָּל רֹאשׁ יְהוּדִי.

הַמְּדִינָה נוֹתֶנֶת לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה בַּית וּמִיטָת סוֹכְנוּת.

אֲסִירַת תּוֹדה הִיא תּוֹלָה על הקיר אֶת תְּמוּנוֹת מַצִּילֵיה, וֵייצְמָן, בֶּן גוּרְיוֹן, בֶּן צְבִי.

אֲבָל אֲבוֹי, הָאַשְׁכְּנַזִּים אֵינָם מַכִּירִים כְּלָל מוּזִיקָה עַרְבִית מְמָרוֹק.

יְהוּדֵי הַמַּעֲרָב-מָגְרֶבּ, הַמָרוֹקָנִים, אֵינָם אוֹהֲבִים יוֹתֵר אֶת שִׁירָתָה.

גוֹלְדָה מְאִירְסוֹן-מֵאִיר נוֹתֶנֶת בִּיטוּחַ לְאוּמִי

בֶּן זוגה (הִיא גְּרוּשָׁה וְהוּא כֹּהֵן) מְפַרְנֵס אוֹתָהּ מְהַקיוֹסְקְ שֶׁלוֹ.

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה יוֹשֶׁבֶת עַל מיטת הַסּוֹכְנוּת עִם שְׁטִיחֵי הַמֶּלֶך מוּחָמַד

וּמַאֲכִילָה אֶת שֵׁש מֵאוֹת חָתוֹלֵיהָ בְּדְגֵי סַרְדִּין מְקֻּפְסָה, וְנֶהֱנֵית מְעוּגוֹת חֲשִׁישׁ.

שְׁמוֹנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שְׁטוֹסְקָנִינִי נִצֵּחַ עַל קוֹנְצֶרְט הַפְּתִיחָה

שֶׁל הַפִילְהַרְמוֹנִית יֵשׁ בְּאֶרֶץ הַיְּהוּדִים תִזְמוֹרֶת אַחַת שֶׁל מוּזִיקָה אַשְׁכְּנַזִּית

וּשְׁתֵּי תִזְמוֹרוֹת שֶׁל מוּסִיקָה עַרְבִית מִמָרוֹק.

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה הָפְכָה גִיבֹּורָת תַּרְבּוּת.

הַמֵנַגְּנִים בּכָּל הַתִזְמוֹרוֹת אַשְׁכְּנַזִּים.

המאבק נגד הרעש

מקסימום עוצמת קול של עבד כושי

לחזור אל "הסלפיה" – האבות המייסדים של האיסלם

החוק האוסר על כריזה במסגדים שלפי המסופר יאיר בנו של ראש הממשלה הוא העומד מאחוריו, הוא חוק מיותר ובעייתי. לא רק שהחוק לא יפתור את בעיית ההסתה (בעייה שאין לה פתרון) אלא להיפך יגביר אותה, והחשוב מכל לא יפחית את הרעש.

(ראש עיריית רהט טלאל אלקרינאויי: "אשים רמקול על כל בית":)

 http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-563797

הפתרון הוא פשוט. אכיפת החוק הישן של מניעת רעש.

אני חוזר על עיקרי הדברים שכבר כתבתי (גיליון 701):

יש ללמוד משהו מתנועת הסלפיה. סלפיה או סלפיזם היא תנועה אסלאמיסטית-סונית, המתייחסת אל "האבות הצדיקים" שחיו בשלושת הדורות הראשונים של האסלאם, כדוגמה וכמופת, שעל פיהם יש לפעול. זאת בניגוד להסתמכות על קביעות דתיות מאוחרות יותר.

הדברים אמורים בהצעת "חוק הרעש", הידוע יותר כחוק המסגדים. החוק הישראלי קובע מגבלות על עוצמת הרעש. בשעות הלילה – הרעש המקסימאלי המותר עד 30 דקות הוא 45dB. ולפרק זמן מעל 30 דקות 40dB. בשעות היום – הרעש המקסימלי המותר עד 2 דקות הוא 80dB, ולפרק זמן עד 3 שעות 60dB.

לכאורה החוק הקיים מספיק, אבל המציאות היא שאין אוכפים אותו במגזר הערבי מחשש מאלימות המוסלמים, לכן יש לשכנע את המוסלמים ללכת בדרך "הסלפים" האבות המייסדים:

כידוע למוחמד היה עבד-כושי (בשפה הערבית המילה עבּד היא גם כושי) בשם בילאל איבן רבאח. בילאל היה בעל קול רם וחזק ולכן שימש למוחמד כמואזין הראשון. (אחת המסורות המוסלמיות קובעת את מקום קבורתו על הר כביר בתחום הישוב אלון מורה, וכיום ברשות אונסק"ו נקבע שמו גם על קבר רחל שהפך לדידם ל"מסגד בילאל אבו רבאח").

לכן, גם לטובת אותם מוסלמים הסובלים מעוצמת הרעש הנורא הבוקע מהמסגדים בקרבתם, הייתי מציע להם (ולנו) להיאבק למען שינוי המצב כך שייקבע שעוצמת הרעש של כל מסגד בארץ לא תעלה על עוצמת קולו של עבד כושי. כך תחזור התהילה לאבות המייסדים ויבוא השקט לכולם.

שורה תחתונה לא לפחד ולכפות על המוסלמים מידת רעש של עבד כושי ולא יותר. אם לא יעמדו בכך יש להגיש נגד כל מקור רעש תביעות ייצוגיות עד שהמפגע ייפסק.

הלך רוח של תעמולה נאצית בעיתון "הארץ"

בין משומדים להשמדה

במסגרת "התחקיר" שעושה בנימין נתניהו על מבקריו הוא גילה על עיתון "הארץ" את העובדה הבאה כשהצהיר: "אנו יכולים רק לקוות שהעובדה שקונצרן העיתונות הגרמני 'דומון שאוברג', שעסק בהפצת תעמולה נאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, רכש 20% ממניות 'הארץ' – אינה קשורה להלך רוח זה."

דומה שיש צדק מסוים בביקורתו. הלך הרוח בעיתון יש בו אלמנטים דומים. והפעם אני לא רוצה להתייחס למדיניות הפרו-איסלמית של העיתון, אלא למשהו עמוק בהרבה.

במאמר בשם "האדם החדש הוא מומר" מאת עפרי אילני (מוסף "הארץ", 11.11.16 עמ' 50) טוען המחבר, לאחר סקירה ארוכה של משומדים-מומרים בהיסטוריה היהודית שהוא מלין שלא נלמדת בבתי הספר, שהשמד זו תופעה חיובית והדוגמה היא האליתה של יהודי גרמניה שהשתחררו מהדת*.

התנא דמסייע אותו מביא עופרי, הוא הפילוסוף הצרפתי האנטישמי אלאן באדיו, הטוען שדווקא היהודים הבוגדים שהמירו את זהותם היהודית הפרטיקולרית לזהות אוניברסלית, הם היהודים האמיתיים. המופת לדידו הוא פאולוס, ומרקס. המקבילה לדידו היא קרע סובייקטיבי ממדינת ישראל כמדינה יהודית כפי שעושה למשל אודי אלוני הנאבק לחיסול המדינה היהודית.

את המאמר מסיים עפרי אלוני כך: "לנוכח מצעד המומרים ממשיכה השאלה לרחף: אולי אלו שנטשו את השבט היהודי ידעו מה הם עושים."

אי אפשר להתעלם מן העובדה שבמאמרו משקף עופרי אילני הלך רוח נאצי אמיתי שמהותו שלילת קיומו של היהודי כעם וכפרט.

* בהקשר לזה כדאי להעיר כי במארס 1920 הוזמן אלברט איינשטיין על ידי "האיגוד המרכזי של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית" (זה היה שמו של ארגון הקהילה היהודית בברלין) לדיון על דרכים מתאימות להשפיע על הקהילה האקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, אשר נהפכו למוקדי אנטישמיות בוטה. איינשטיין בתשובתו מתח ביקורת על ההנחה שאפשר להתמודד עם אנטישמיות על ידי הסברה והשפעה על אחרים וליגלג על שמו של הגוף המזמין. מי שמשתייך לגוף ששמו "בני האמונה היהודית" מצהיר שאיננו רוצה להיחשב כבן עמו, אלא כחבר בקהילה דתית בלבד. על עצמו העיד: "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי."

 הלאומיות של איינשטיין היתה מן הסתם מגונה בעיתון "הארץ" של היום.

במסגרת "השיבה" אל גרמניה של עיתון "הארץ" מדווח העיתונאי יצחק לאור שירד לגרמניה:

"אני בא מארץ חשוכת תרבות וכשאני צריך לבחור מה לראות בתיאטרון (בגרמניה) אני מבקש לראות את התמצית של מה שנתפש באותה ארץ (גרמניה) התרבות." (יצחק לאור, הנני תמיד כבתחילה זרה, "הארץ", מוסף תרבות וספרות 11.11.16).

לאור שבחי "התרבות" הגרמנית של היורד לגרמניה לאור, אי אפשר שלא להיזכר באותה "תרבות גרמנית" אותנטית שיוצגה ע"י פטרון האמנויות של התרבות הגרמנית בזמנו, הרמן גרינג, שאמר: "כשאני שומע את המילה תרבות, אני שולח ידיי אל האקדח..." (האמירה בעצם הופיעה לראשונה במחזה של המחזאי "מטעם" הנס יוסט, שקיבל מגרינג את משרת נשיא לשכת הספרות של הרייך, במחזה "שלאגטר", שסיפר על מרטיר גרמני שנלחם בצרפתים והוצא להורג. המחזה הוצג לראשונה ביום ההולדת ה-44 של היטלר, ב-20 באפריל 1933).

נזכרתי גם במשוררת מתחילה אחת שסיפרה לי בזמנו על הטרדות שזכתה מצד "איש התרבות הגרמנית" מן הסתם היא מרוצה שכעת "אקדחו" של איש התרבות נמצא בברלין התרבותית.

על הכיבוש

ידידיה יצחקי, מתנאה כמשפטן בהבנת החוק הבינלאומי ופוסק נחרצות שהכיבוש היהודי של יהודה ושומרון מנוגד לחוק הבינלאומי ("חדשות בן עזר" גיליון 1194)

לערבים המוסלמים סבור יצחקי אין די בשלושה עשר מיליון קמ"ר של שטחים כבושים, הם זקוקים ליותר. ולכן הוא אישית מצטרף למאבק לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון בהצטרפותו לפעילי החרם של הב.ד.ס.מ. (מ. – מזוכיסטים יהודים).

(הערה לעורך: לאחרונה אישרה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לקריאה ראשונה הצעת חוק שתאפשר לאסור על פעילי BDS כניסה לישראל. כלומר: קריאתי: "האוחז בחרם בחרם יאבד!" ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!" אינה יכולה להוות עילה לתביעת דיבה).

למיטב ידיעתי אין ידידיה יצחקי ידוע כמשפטן גדול ובכלל לכל אדם, קל וחומר אם אינו משפטן כדאי לבחון את מכלול הדעות בסוגיה מסוימת, וודאי שבסוגיית החוק הבינלאומי ויהודה ושומרון. אני מציע לכל אדם לקרא דעה שונה לפני שמחווים דעה.

הנה דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי:

http://www.pmo.gov.il/Documents/doch090712.pdf

כִּיבּוּשׁ שִׁחְרוּר כִּבּוּשׁ

דָּוִד, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הָיְבוּסִי.

נָבוּכְדָנֶצֶר, מֶלֶךְ בָּבֶל כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הַיִּשְׂרָאֵלִי.

יְהוּדָה, הַמַכַּבִּי הַיְּהוּדִי,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הָיְוָנִי.

טִיטוּס, קֵיסָר רוֹמָא,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הַיְּהוּדִי.

עֹמַר, בֵּן אֶלְחַ'טַב הָעֲרָבִי,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הרומאי.

גוֹטְפְרִיד דֶה בוֹיוֹן, מַנְהִיג הַצַלְבָנִים,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי.

צָאַלח אָדִין, הַמַּנְהִיג הַכּוּרְדִי,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הַצַלְבָנִי.

הַגֶּנֶרָל אָלֶנְבִּי, אִישׁ צָבָא אנגלי נוֹצְרִי,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הַמֻּסְלְמִי.

עבדאללה הָעֲרָבִי, מֶלֶךְ הָעַם הָעֵבֶר-יַרְדֵנִי,

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הַאַנְגְּלִי.

מוֹטָה גּוּר, גֵּנֵרָל יִשְׂרָאֵלִי.

כָּבַשׁ אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

שִׁחְרֵר אוֹתָה מֵהַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי.

יְרוּשָׁלַיִם, עִיר הַנֶּצַח.

בָּרָק חוֹסֵיין אוֹבָּמָה, נָשִׁיא אָמֶרִיקָה

אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְזִירָהּ 

לַכִּבּוּשׁ עֲרָבִי.

זוהיר ואיספהאן בהלול

ח"כ מ"המחנה הציוני"-מפלגת העבודה" (מפלגתם לשעבר של בן גוריון ברל כצנלסון, יגאל אלון ויצחק רבין), זוהיר בהלול – התנגד בישיבת ועדת הפנים של הכנסת להחלטה על פעילי מחרימי הב.ד.ס.מ.

הוא תומך בהם.

אין בכך הפתעה כלשהי שהרי ח"כ זוהיר בהלול מזדהה עם דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בעולם, ומסרב לראות בהם גזענות ולא מופת מוסרי.

השבוע התראיינה בטלוויזיה בתו איספהאן בהלול, דוקטורנטית לתקשורת העושה דוקטורט בנושא: השתקפות השואה בעיתונות הערבית. לנושא יש לדעתה חשיבות בעניין יחס הערבים למדינת היהודים.

http://cafe.themarker.com/post/3186887/

כתבתי לה שלמרות העניין בנושא המחקר שלה כשלעצמו, הרי אין לו כל חשיבות לגבי יחסם של הערבים המוסלמים ליהודים ולמדינה היהודית.

יחסם של הערבים-המוסלמים ליהודים ולמדינה היהודית נובע ישירות מיחסם לשואת יהודי ערב ולא מיחסם לשואת יהודי אירופה. הנה נושא חשוב שיש לחקור.

בנוסף הצעתי לה להיות הערבייה-המוסלמית הראשונה בהיסטוריה שאינה גזענית ע"י מתן הצהרה שהיא רואה בדברי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים בעולם, גזענות שהיא מגנה, ולא מופת מוסרי.

אעדכן אתכם על תשובתה.

למרות שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אני בטוח שקיימים כאלו. אם אתם מכירים אחד כזה אנא הודיעונו.

האם הדמוקרטים בעקבות הלייבור?

קית אליסון, חבר קונגרס אפרו-אמריקני ממינסוטה, מועמד לתפקיד יושב ראש הוועידה הלאומית הדמוקרטית – הגוף המנהל את המפלגה הדמוקרטית.

קית אליסון התאסלם וכמוסלמי הוא תומך בחמאס וקורא לישראל להסיר את המצור על עזה.

דומה שהמפלגה הדמוקרטית הולכת במדרון החלקלק בדרך של מפלגת הלייבור הבריטית, דרך שתוביל אותה להיות אנטי-ישראלית ואנטישמית.

* * *

לאה טרן

שני שירים

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

מְבֻשֶּׂמֶת תְפִילָה

מְטוֹפֶפֶת בְּסַנְדֵלֵי אוֹר

עַל מִרְצְפוֹת מִדְרְחוֹב

שָׁם בֵּית קָפֶה חַיְיכַנִי

בְּרֵיחַ חָלָב סוֹיָה

מַסְתִּיר סוֹדוֹת שְׁבִיל

הַפּוֹנֶה אֶל הַגָּן הַשּׁוֹתֵק

אַהֲבָה

מִתְעַטֶּפֶת בִּצְעִיף נְכָדֶיהָ

רַכֵּי הָרִיסִים

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מֶשִׁי מְנַגְנוֹת

שִׂמְחַת צַעֲצוּעֵיהֶם הַגְּדוֹלִים

אַיְיפֶּד וּמַחְשֵׁבִים

אוֹדֶם מַלְכוּת עֲגִילֶיהָ

קַעֲקוּעֵי שִׁירֶיהָ

מְפַתִּים לֵב זָרִים

יָבוֹאוּ עַד שׁוֹבָל שִׂמְלוֹתֶיהָ

לְטַאְטֵא עָלָי שַׁלֶּכֶת

נְעוּרִים.

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

מְקוֹשֶׁשֶׁת

קַּו צֶּבַע צוּרָה

אֶל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ

פְּנֵי הָאִישׁ הָאָדָם

זֶה שֶׁמּוֹשֵׁךְ כִּשׁוּפָה

בַּצָּרָה בָּרָעָב בָּרוּחַ.

הָבוּ לָנוּ עַזָּה, בֶּרְלִין

עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲחֵרִים.

קֹדֶם נִקַּח אֶת עַזָּה

אַחַר-כָּךְ אֶת בֶּרְלִין

אֶחָי, יְהוּדִים גִּבּוֹרִים

נִטְבָּחִים – טוֹבְחִים

מְשַׁלְּמִים – גּוֹבִים

הָרִיעוּ לָנוּ בְּקוֹלוֹת וּבְתוּפִּים

בְּמִלְחֲמוֹת הַבְּלִיצקְרִיג

נַגְנוּ מֶנְדֶלְסוֹן וּבָאךְ

בְּכָל כִּכְּרוֹת הַשּׁוּק

הַחֲצִילִים וְהַבָּנְדוּרוֹת [1]

סַלֵּי הַקַּשׁ

רָאשֵׁי אָדָם כַּאֲבַטִּיחַ מְפוּצָץ.

בְּצֵל הַאוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן [2]

נָאוֹר וּנְעוֹרֵר

צְעִירִים אֲנָרְכִיסטִים

פְּעִילִים חֶבְרָתִיִּים

מְהַגְּרִים יִשְׂרְאֵלִים

בֵּין צְלָלֶיהָ הָאֲפֵלִים שֶׁל הַחַיָּה

מִשְׁתַּנָּה וּמִתְחַדֶּשֶׁת

מַחְבִּיאָה צִפֳּרְנֵי-

 גֶּזַע צֶבַע וְצוּרָה

בְּוִילָאוֹת תַּחֲרָה

שֶׁל בֵּית-קָפֶה

בּוֹ שְׂפַת הַצִּיּוֹנוּת מַרְשִׁימָה

מְאוֹד, שְׁגוּרָה

בְפִיהֶם שֶׁל אִינטֶלְקטוּאָלִים

גָּדְלוֹ בְּאוֹר תְּקוּמָה

אֶבֶן פִּינָה לְמַלְכוּת יְּהוּדָה

הָאוֹבֶדֶת מִתְבּוֹלֶלֶת

לְהֵאָסֵף אֶל הֶהָמוֹן

עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲפֵלִים.

[1] עגבניות בערבית

[2] שדרות עצי התרזה בברלין

* * *

רון וייס

ימים יגידו

סופר נידח שלום,

ד"ר ישראל בר-ניר ודומיו כותבים על קופת השרצים, השחיתות והעבירות הפליליות שביצעה הילרי קלינטון, אך אינם מפרטים איזה מעשי שחיתות ועבירות פליליות בוצעו. יש השמצות אך אין הוכחות. הנשיא ברק אובמה מסיים את כהונתו עם הצלחות מזהירות.

לחץ אמריקאי (של אובמה) על סעודיה ועל ארגון יצרניות הנפט לשאוב יותר נפט מבטן האדמה גרם לירידה חדה במחירי הנפט. כתוצאה מכך נפגעה קשות הכלכלה האיראנית והשלטון האיראני נאלץ לחתום על הסכם הגרעין.

גם רוסיה נפגעה ונחלשה וניסתה לחפות על חולשתה בניסיון השתלטות על מזרח אוקראינה והתערבות במלחמה כדי לסייע לסוריה.

במזרח התיכון דבק אובמה באסטרטגיה של בניית יכולת צבאית מקומית של העיראקים והכורדים בלי לערב את צבא ארה"ב במלחמה קרקעית. אנו רואים שאסטרטגיה זו נוחלת הצלחה והיא מובילה לניצחון על דאע"ש, שיובס בעיראק ובסוריה (למורת רוחו ואכזבתו של המזרחן ד"ר גיא בכור, שקיווה וסבר שדאע"ש ישתלט על כל המרחב העיראקי, סורי, לבנוני).

תוצאות הסקרים בארה"ב בשבוע האחרון לפני הבחירות הראו שיתרונה של הילרי קלינטון בסקרים הכלליים (popular vote) ובסקרים במדינות "המתנדנדות" ובפנסילבניה הצביעו בד"כ על יתרון זעום של כ-2%-3% לכל היותר.

בגלל גודל המדגמים טעות הדגימה היתה 4%, שזה יותר מהיתרון בסקרים ולכן המסקנה היתה צריכה להיות שאין להסיק מהסקרים מי ינצח בבחירות. טראמפ ניצח ויש לקוות שהוא ימשיך את האסטרטגיה של הנשיא ברק אובמה במלחמה נגד דאע"ש עד להבסתו. האם טראמפ ינסה לנצל את כישורי המו"מ שלו (שבהם הוא מתגאה) להביא הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים? ימים יגידו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

בימת צוותא, מופעי ספרות, תל אביב

הסרוגים כותבים

אליעז כהן, שהרה בלאו, אמילי עמרוסי,  ג'קי לוי, אלחנן ניר, צור ארליך ויוצרים צעירים אחרים הביאו אל הספרות העברית ביטוי של עולם ישראלי שלא היה מיוצג עד כה. טעימות מתוך היצירות האלה וחידת הכיוון המתהווה יהיו נושא מופע הספרות הזה.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: ג'קי לוי, שהרה בלאו, אמילי עמרוסי, השחקנים משה טימור ויואב יפת ועוד.

צוותא, יום שני, י"ט בכסלו תשע"ז, 19-12-2016 בשעה 20:30

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא.

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה מיוחדת למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

 נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

ניתן ורצוי להעביר הודעה זו לכל מי שנראה לכם מעוניין.

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל,

נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.11.16

* ללא משוא פנים – פרשת הצוללות מורכבת משתי סוגיות שונות. הסוגייה המקצועית ביטחונית – האם התקבלה ההחלטה הנכונה, והסוגיה האתית – האם היה מרכיב של שחיתות בהחלטה.

בסוגייה המקצועית אין לי, כמו לרוב מוחלט של הציבור, שום מושג. אולם עקרונית – כאשר צה"ל ושר הביטחון מתנגדים לרכישת אמצעי לחימה אסטרטגי, עמדתם משמעותית ביותר וחייבת להיות מרכיב מרכזי בהחלטה, אך ההחלטה הסופית היא של ראש הממשלה. עליו מוטלת האחריות ולכן הוא מוסמך לקבל החלטה, גם בניגוד להמלצתם, וגם אם זו החלטה שגויה. כל זה נכון, בהנחה שההחלטה היא מקצועית, עניינית, טהורת כפיים וחפה מכל שיקול זר.

אם חלילה ההחלטה נגועה במניעים זרים ובשחיתות, יש להתייחס לכך בחומרה יתרה, כיוון שמדובר בהחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר לביטחון ישראל.

השאלה היא – האם כזו היתה החלטת ראש הממשלה?

בשאלה זו, מתייצבים מיד, כרגיל, שני מחנות אוטומטיים. מחנה אחד הוא המחנה האוטומטי של "ביבי אשם". מבחינת המחנה הזה, אין כל צורך בחקירה, כי הרי ברור שביבי אשם. תפקידה של החקירה הוא להוכיח את אשמתו. אם היא לא תוכיח זאת, אות הוא כי החקירה עצמה היתה מושחתת, "שומרי הסף מעלו בתפקידם," והרי היועץ המשפטי היה מזכיר הממשלה של נתניהו ומבקר המדינה נבחר בתמיכת נתניהו והוא מקורב לדוד שמרון, ומפכ"ל המשטרה הוא בכלל דוס, לא עלינו, כך שאי אפשר לסמוך עליו ושופטי בית המשפט פחדנים כי שרת המשפטים מהלכת עליהם אימים וכו' וכו' וכו'.

המחנה האוטומטי השני הוא של חסידיו השוטים של נתניהו, שגם מבחינתם אין מה לבדוק. הם הרי יודעים שבסך הכול יש כאן עוד הכפשה של ראש הממשלה, רעייתו ובני משפחתו והתגייסות של התשקורת הסססמולנית הקיצונית לנסות להפיל את נתניהו ולהדיח את ראש הממשלה הנבחר, כיוון שהם נגד העם שרוצה בנתניהו, אך התייאשו מהסיכוי לנצח אותו בקלפי. אותו מחנה אף ימחא כף לכל פשקוויל נאצה של ראש הממשלה נגד עיתונאי שימלא את תפקידו בתחקיר הפרשה.

איני נמנה לא עם מחנה אוטומטי א' ולא עם מחנה אוטומטי ב'. אל יהי חלקי עמהם. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה לקוות שתהליך קבלת ההחלטות חף מכל שיקול זר ואין בו ולו אבק שחיתות.

אולם אין מנוס מחקירה יסודית, מעמיקה, אמינה וללא משוא פנים של הפרשה.

והיה מחננו טהור.

* חסידים שוטים – כל אימת שאני כותב על חסידיו השוטים של נתניהו, אני מקבל תגובות עלבון, שניתן לתמצת אותן לשתי שאלות: א. אתה טוען שכל מצביעי נתניהו הם חסידים שוטים? ב. אתה חושב שרק טיפשים הם חסידים של נתניהו?

אשיב על שתי השאלות. א. אני משוכנע שרובם המכריע של מצביעי נתניהו אינם חסידיו השוטים. מהו חסיד שוטה? מי שהולך אחרי מנהיג או אדמו"ר בעיניים עצומות, ואפילו אינו פוקח מפעם בפעם עין תורנית כדי לוודא שעיני המנהיג אינן עצומות.

ב. חסידים שוטים יכולים להיות גם אנשים חכמים, אינטליגנטים, בעלי איי-קיו גבוה, שבבחירתם ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיג או אדמו"ר, ויתרו מראש על חשיבתם העצמית, והחליפו אותה באימוץ אוטומטי של מחשבתו, או מה שנראה להם כמחשבתו, של המנהיג. בכך הם נוהגים, בעניין הזה, כאילו היו שוטים.

* הצלחה גדולה – במשך 14 שנה יישובי עוטף עזה היו תחת מתקפת טילים הולכת וגוברת, וכל תושב בהם חי כברווז במטווח. זה החל במתקפת הטרור של 2000 והתעצם לאחר ההתנתקות. זה החל כשעזה היתה תחת שלטון פת"ח והתעצם כשהיתה תחת שלטון חמאס. כל פעולות צה"ל, כולל שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" לא הועילו. גם לא אינספור הפסקות אש, הודנות ותהאדיות למיניהן.

מבצע "צוק איתן" שינה את המצב בצורה דרמטית. אמנם השקט אינו מוחלט, אך הטרור ירד בצורה משמעותית ביותר. הצמיחה הדמוגרפית המואצת ביישובים בשנתיים האחרונים, הם העדות לכך – זו תמונת הניצחון של "צוק איתן".

כל עיסוק והפקת לקחים הנוגעים למבצע, כולל דו"ח המנהרות של מבקר המדינה, אינם יכולים להעיב על ההישג החשוב הזה. יש לבדוק ולחקור ולהפיק לקחים מכשלים שהיו, והרי אין מבצע שאין בו כשלים. יש להכיר את הכשלים כדי להשתפר ולהיות מוכנים יותר למלחמה הבאה. אולם הפקת לקחים אינה רק מכישלונות, אלא לא פחות מכך מהצלחות. ולכן, יש לראות את התמונה בכללותה. התמונה הכוללת מעידה על כך שמבצע "צוק איתן" הוא הצלחה גדולה.

[אהוד: התקשורת הישראלית ברובה אינה רוצה להפיק לקחים ולהכיר בהצלחות – אלא לדפוק את ביבי. חלק ניכר משטיפת המוח שהיא מנסה לעשות לנו בנושא היא הטינופת הזו].

* ליברמן צודק – שר הביטחון ליברמן צודק עקרונית בדבריו באשר להתיישבות; לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון. ההתיישבות אינה צריכה להיות בכל מקום שמישהו רוצה, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, אלא על פי מדיניות לאומית, שאותה קובעת ממשלת ישראל. על ממשלת ישראל לעצב את מדיניות ההתיישבות שלה על פי תפיסתה את מפת הקבע של ישראל, ככלי לעיצוב המפה הזאת. בין השיקולים בעיצוב מפת הקבע, יש מקום מרכזי לקונצנזוס הלאומי. משמעותה של מדיניות התיישבות, היא שיש מקומות שבהם יש להתיישב ומקומות שבהם אין להתיישב. היכן? על כך יש מקום לדיון ציבורי, אך ההחלטה היא בידי הממשלה.

באופן כללי, ההתיישבות צריכה להתרכז בגושים הגדולים, בבקעת הירדן רבתי ובעוטף ירושלים, שעליהם ניתן לעצב קונצנזוס לאומי רחב, כחלק מגבול הקבע של מדינת ישראל. באזורים האלה על הממשלה להוביל התיישבות מאסיבית. מחוץ להם, אין מקום להתיישבות, ולא לבנייה, למעט מינימום הכרחי לתחזוקת היישוב הקיים.

ליברמן צודק גם בצורך לנסות להגיע להסכמות בנדון עם הממשל האמריקאי. כל הממשלים האמריקאים מאז מלחמת ששת הימים דגלו בנסיגה ישראלית מלאה, למעט תיקוני גבול קלים. אולם אריק שרון הגיע לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל במסמך בוש. במסמך זה, בוש הכיר ב"שינויים הדמוגרפיים שנוצרו בשטח" – שם קוד לגושי ההתיישבות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה – שם קוד לבקעת הירדן. והוא בשום אופן לא הציב מולם נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה, במסגרת מה שמכונה בכיבוסית "חילופי שטחים".

נכון שאובמה התכחש למסמך, אך כדאי לזכור שמי שהפך אותו לאות מתה לא היה אובמה אלא אולמרט, שבחוסר אחריות אופיינית, לתדהמת בוש וקונדוליזה רייס, הציע לפלשתינאים הצעה מדינית מופקרת, שבה ישראל ויתרה על כל הישגי מסמך בוש. להסכם עם אבו מאזן הוא לא הגיע, אך את מסמך בוש ההיסטורי הוא הצליח לקבור.

כעת, המשימה היא לנסות להגיע עם ממשל טראמפ לחידוש מסמך בוש. את זה לא נוכל להשיג בהתיישבות בלתי מבוקרת.

* כשל חינוכי – שעה שאבו מאזן מאיים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור, מתוך הבנתו שהיא מהווה הכרה בינלאומית (לא רק של בריטניה אלא של חבר הלאומים) לזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל ולכן גם לזכותו למדינה עצמאית = בית לאומי בארץ ישראל (לצד שמירה על זכויות הפרט של הערבים בארץ ישראל), מסתבר ש... גם המפמ"רית של מקצוע האזרחות במשרד החינוך הוציאה את הצהרת בלפור מתוכן לימודי האזרחות. אבסורד!

דומה שהמגמות של משרד החינוך בימי יולי תמיר, שרדו גם את סער ופירון ומושרשות גם בימי בנט.

כאשר מתפרסמים נתונים על ירידה משמעותית במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, על בנט לעזוב הכול ולהתמקד קודם כל בנעשה במשרדו ולהבין שמדובר בכשל חינוכי. ההחלטה האומללה במקצוע האזרחות היא עדות לבעייה שעל השר להתמודד עימה.

* מפלטו של המשתמט – עם פרסום הנתונים על ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, החלה חגיגה ברשתות – להג דמגוגי על כך שהסיבה לכך היא העמדתו לדין של אלאור אזריה. על כך אגיב בכמה התייחסויות:

א. אם זה נכון, זו תוצאה של ההסתה החמורה נגד צה"ל, נגד ערכי צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ומערכת השקרים על כך שצה"ל "מפקיר" את חייליו, כביכול, על כך שהחיילים "מפחדים לירות", על כך ש"הפקודות אינן ברורות" וכל אותה מסכת שקרים שכבר שמענו עד לזרא.

ב. אם זה נכון, הרי אותם נערים שאינם רוצים לשרת ביחידה קרבית, אלא אם כן זאת תהיה כנופיה שבה מי שרוצה לירות יורה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, במי שהוא רוצה, בלי פקודות, בלי מגבלות של ערכים, של מוסר לחימה... אולי עדיף שלא יתגייסו לקרבי.

ג. סביר להניח שזה לא נכון, אלא עוד סעיף בתעמולה הדמגוגית. עכשיו יהיה תירוץ חדש לג'ובניקים ומשתמטים. טיעון "פטריוטי". הפטריוטיות כמפלטו האחרון של המשתמט.

ד. אנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו שישראל היא המדינה שלנו, שאיננו אזרחים על תנאי ולא חיילים על תנאי. מי שמחפש תירוצים נבובים כדי להצדיק השתמטות, מצדיק גם השתמטות מטעמים פוליטיים של יריביו. משתמט הוא משתמט הוא משתמט.

כאשר ממשלות ישראל ניסו באובססיה למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל חיינו, המשכנו לחנך את ילדינו לשירות המשמעותי ביותר שאפשר בצה"ל, במסירות ללא תנאי, במוטיבציה בלתי מוגבלת. בא לי להקיא כשאני שומע טיעונים כאלה.

* נמושות – עוד שתי עריקות מצה"ל, ושוב התקשורת מכתירה אותן בשם החיבה "סרבניות מצפון". לא, אין שום קשר בין עריקוּת לבין מצפון. בנותינו ובנינו הנותנים את מיטב שנותיהם ומוכנים לחרף את נפשם בהגנה על המדינה, על חיי אזרחיה ועל חייהם של עריקים ומשתמטים עלובים – הם אנשי מצפון אמיתיים. העריקים הם נמושות חסרות מצפון. ומצידי, שישחררו אותן לאלתר על סעיף 21, ולא יתנו להן את התענוג שנתנו לנמושה תאיר קמינר – לככב כ"אסירת מצפון בכלא של הדיקטטורה הישראלית" (לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להיות גיבורה המוכנה לשלם את מחיר ה"סרבנות המצפונית" וגם להתבכיין יחד עם אוהדיה, על כך שהיא שילמה את מחיר עריקותה).

אגב, קראתי שגם אבא של אחת משתי העריקות (ת') ערק. היא נמושה דור ב'. חומץ בת חומץ.

* אופוזיציה למדינה – גדעון לוי פירסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה מתלהם נגד יצחק הרצוג, שבו קרא להדיחו מיד מראשות האופוזיציה. הוא "חרפה" וצריך לעשות לו "המתת חסד" (בכל אופן בתפקידו כראש האופוזיציה). וכל זאת למה? למה הפעם? כי הרצוג תמך בחקיקה נגד ה-BDS, כלומר גילה גישה אחראית ופטריוטית של דמוקרטיה מתגוננת.

למה לוי כל כך מתנגד להרצוג? כיוון שהרצוג הוא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.

* בעיה של מודעות עצמית – במוסף "הארץ" (11.11) התפרסמה כתבה חשובה מאוד על האנטישמיות הקשה בשמאל הרדיקלי בבריטניה, שהשתלט על הלייבור. הכתבה מתארת את תהליך הרדיקליזציה, ואיך תחת ההגדרה הכביכול לגיטימית "אנטי ציונות" מסתתרת אנטישמיות. המידע המזעזע שהופיע בכתבה אינו חדש לי. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה" מכיר היטב את התופעה ואת ניתוח המדרון החלקלק. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", מכיר היטב את המציאות הזאת.

מה שהפתיע אותי, הוא העובדה שהדברים התפרסמו ב"הארץ", שבדרך כלל לועג לתיאורים האלה, ומסביר שאין זו אנטישמיות אלא "ביקורת לגיטימית על מדיניות הכיבוש וההתנחלות של ממשלת ישראל." הופתעתי לקרוא את הכתבה בעיתון שלוקה בסממנים דומים של רדיקליזציה, מן הסוג שתוארה בכתבה.

פרסום הכתבה מעיד על בעייה של מודעות עצמית. אין שם מראות, במערכת "הארץ"?

* זאת אנטישמיות – בכתבה במוסף "הארץ" על תהליך ההקצנה בשמאל הרדיקלי בבריטניה אל האנטישמיות, נכתב שזרעי התהליך הם עוד בשנות ה-60, בהשפעת התעמולה הסובייטית. ב"7 ימים" התפרסם חלקה השלישי של הכתבה של רונן ברגמן על מסמכי הקג"ב שהוברחו לבריטניה. הפרק עוסק באנטישמיות של הארגון ושל בריה"מ. מדהים להיווכח איזו אובססיה פרנואידית חולנית היתה להם כלפי היהודים וישראל. לצד ארה"ב, היהודים היו האיום הגדול ביותר על האימפריה הסובייטית האדירה. כמה מאמצים הושקעו במלחמה הזאת, כמה תאוריות קונספירציה, אילו מעשים נתעבים. איזו תפיסה מטורפת, כמו ש"התשלובת התעשייתית צבאית האמריקאית, השולטת בארה"ב, נשלטת בידי היהודים" ועוד כהנה וכהנה דיבורים על "היהדות העולמית" ושליטתה בעולם.

וכמובן, שזו לא אנטישמיות. זאת "אנטי ציונות". כאז כן עתה: אנטי ישראליות = אנטי ציונות = אנטישמיות. מי שמכחיש זאת, מרמה את עצמו.

* מוטציה מבחילה – העיתונאית לוסי אהריש היא מופת של אזרחית ערבייה, שהיא גם פטריוטית ישראלית וגם אישה מצליחה ומוערכת. בצדק רב היא הוזמנה להשיא משואה ביום העצמאות. היא אמיצה דיה כדי ללכת נגד הזרם במגזר הערבי, ולדבוק בדרכה על אף היותה נרדפת בשל כך בקרב בני עמה. היא דבקה בדרכה גם כאשר עיתונאים יהודיים (!) ב"הארץ" לועגים לה בהתנשאות אופיינית, שהיא בתפקיד "הערבי הטוב", הרי הם יעדיפו תמיד ערבים כזועבי-טיבי-עודה. וגם מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין, מתעב אותה ורודף אותה, ראשית כי היא ערבייה והוא גזען, אך בעיקר כי היא הורסת את התדמית שהוא רוצה לטפח, שבה הערבי הוא בהכרח שונא ישראל. כן, גם הוא יעדיף תמיד ערבים כזועבי-טיבי-עודה. לכן, כאשר היא נבחרה להדליק משואה, הוא תקף אותה בשידור ואמר שהיא לא צריכה להיות בארץ הזאת. והשבוע, בהילולה השנתית של החיה הכהניסטית – יום הזיכרון לדוצ'ה שלהם, הוא הציג מיצג גזעני מבחיל, שבו תמונתה הודבקה לסמרטוט רצפה, כי בעיני הגזען, עם ערבים צריך לעשות ספונג'ה.

במשך אלפיים שנות גלות, אבותינו ואימותינו נרדפו בידי חוליגנים נאלחים מסוגו של גופשטיין. זהו קלון לעם היהודי, שמתוכו צמחה מוטציה כזאת. 

* תזכורת – עם חידוש הטבח בחאלב, וההפצצה במזיד של חמשה בתי חולים בעיר בידי כוחות אסד ופטרוניו הרוסיים, כדאי לזכור. בעיצומו של הטבח ההדדי בסוריה, סוריה נבחרה להיות חברה במועצת האו"ם לזכויות האדם, שמשימתה העיקרית וכמעט היחידה, היא לגנות את הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה העולמית על מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית.

* השיטה – בתגובתו לדבריי על השיטה המעוותת בארה"ב, שבה מנצח לא פעם מי שקיבל פחות קולות מן המפסיד, כפי שהיה הפעם, היטיב אלכס לכיש להסביר את הגיון השיטה. עם זאת, אני דבק בעמדתי שזהו עיוות.

אני רואה לנכון להבהיר, שעמדה זו אינה קשורה כלל לכך שהמנצח הוא מי שקיוויתי שיפסיד. הייתי כותב אותו הדבר במצב הפוך.

כפי שכתבתי, ניצחונו של טראמפ כשר לעילא ולעילא, כיוון שהוא ניצחון על פי כללי המשחק המקובלים והמוסכמים בשיטה האמריקאית.

* התחייבויות קודמות – אילו בוב דילן סירב לקבל את פרס נובל, ניתן היה לראות בכך גילוי של צניעות. אולם אם את הפרס הוא מקבל, אך לטקס אינו מגיע "בשל התחייבויות קודמות", זה גילוי של יוהרה. מה, הוא התחייב לעשות בייביסיטר באותו ערב?

* הצהרה – אם אקבל פרס נובל, אני מתחייב לבוא לטקס.

* ביד הלשון:  עורך לשון – בפינה הקודמת סיפרתי על העורך הלשוני ש"תיקן" ולמעשה קילקל דברים שכתבתי.

כתבה לי, בתגובה, איילה זמרוני: "בנוגע למדורך האחרון ב'יד הלשון', שהיה כרגיל, מעניין ומאלף, יש לי הערה-שאלה קטנה: אני חושבת, שעדיף לומר עורכי לשון (ולא העורכים הלשוניים, מהנדסי חשמל ולא מהנדסים חשמליים), וכך לגבי 'העורך הלשוני' (המהנדס החשמלי), עדיף עורך הלשון...  מה דעתך?"

דעתי היא, שאיילה צודקת, ואני מאמץ את ההגדרה.

וזה מזכיר לי שפעם נהוג היה לומר "כתבנו הצבאי", והביטוי השתנה ל"כתבנו לענייני צבא וביטחון". 

* * *

מתי דוד

1. גל"צ חממה יוקרתית לילדי המפורסמים,

המקורבים והעיתונאים

גלי צה"ל היא תחנת רדיו שפועלת בניגוד עניינים. מדובר בתחנת רדיו צבאית, במימון משרד הביטחון, שמנהלה מכונה "מפקד" ולא מנכ"ל. תחנה שייעודה המקורי היה לשרת את צה"ל, ואולם בפועל התחנה עוסקת בפוליטיקה ובבורסה. התחנה מאוישת בחיילי שירות חובה, ומהווה בפועל בית ספר לתקשורת שמכשיר כוח אדם עבור העיתונות, הטלוויזיה ושאר המדיה.

באף אחת מהמדינות הדמוקרטיות לצבא אין תחנת רדיו, שרוב שדריה ומרואייניה עוסקים בפוליטיקה.

גל"צ מצויה בצומת דרכים, לאור כוונת שר הביטחון והרמטכ"ל לבצע בה רפורמה מקיפה. מדי פעם מועלות הצעות לשינוי המציאות הבלתי תקינה של גל"צ באמצעות מכירתה והפיכתה לתחנת שידור אזרחית בבעלות פרטית או ציבורית.

גל"צ הפכה לתחנת רדיו של הבראנז'ה העיתונאית שמשמשת חלטורה ובמה נוספת עבור חבריה מערוצי הטלוויזיה המסחרית והעיתונות הפרטית. למרות שמדובר כביכול ב"תחנה צבאית" ובמימון של משרד הביטחון, לצה"ל ולמשרד הביטחון אין שום מעמד ושום השפעה על גל"צ שמתנהל על פי טעמיו והחלטותיו של מפקד התחנה.

מי הם ילדי המפורמסים והעיתונאים ששירתו בגל"צ?

זו רשימה חלקית של יוצאי התחנה הצבאית, לאורך השנים, שאת שרותם הצבאי עשו בגל"צ. הרשימה הוכנה ע"י העיתונאי אלי ציפורי ופורסמה בעיתון הכלכלי "גלובס" (28.10.16).

גיא זהר. בנו של עו"ד אלי זהר, מבכירי עורכי הדין בישראל.

קרן נויבך. בתו של אמנון נויבך, ממקורבי ש. פרס. כיום יו"ר הבורסה.

גיא פינס. בנה של ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין.

עמליה דואק. בתה של העיתונאית נחמה דואק, מידיעות אחרונות.

דפנה ליאל. בתם של אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ וכיום חבר במועצת "בצלם", ורחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה.

רונן שוקן. בנו של עמוס שוקן, המו"ל והבעלים של "הארץ".

תמי רשף. בתו של צלי רשף, ממנהיגי שלום עכשיו. אחייניתו של רפי רשף.

כרמל רפאלי. בתה של יולי תמיר, לשעבר חברת כנסת של מפלגת העבודה.

יעל קרוון. בתו של דני קרוון, פסל וצייר. מזוהה עם מפלגת מרצ.

יעל רונן. בתו של רם תדמור, עורך וקריין ותיק בקול ישראל.

ענבל גבריאלי. בתו של איש העסקים שוני גבריאלי. כיהנה כחברת כנסת בליכוד.

יונתן ריגר. בנו של מאמן ופרשן כדורסל, שימי ריגר.

הלל צרור. בתו של רינו צרור, מגיש ומראיין ותיק בגלי צה"ל.

מיכאל האוזר. בנו של צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה.

יעל עבאדי. בתו של עו"ד יוסי עבאדי. הדריך בקורס עיתונאים בגל"צ.

יערה שפירא. בתו של פרופ' רון שפירא. נשיא המרכז האקדמי פרס.

עידו שי. בנו של ח"כ נחמן שי, לשעבר דובר צה"ל ומפקד גל"צ.

רוני בורג. בתו של אברום בורג, לשעבר חבר כנסת ויו"ר הסוכנות היהודית.

טל רוזנטל. בנו של ח"כ מיקי רוזנטל. לשעבר עיתונאי.

עמית סגל. בנו של חגי סגל. עורך "מקור ראשון" וערוץ הכנסת.

תגובתו של ירון דקל, מפקד גל"צ,

לרשימתו של אלי ציפורי (4.11.16).

"המאמר על "הבנים של" שפורסם במדורו של אלי ציפורי "בגלובס".

כיום התחנה מגוונת מאי פעם, בין חייליה ניתן למצוא ייצוג למדינת ישראל כולה: פריפריה ומרכז, יוצאי אתיופיה, חובשי כיפות סרוגות, חרדים, בני הדור הראשון והשני לעלייה מרוסיה, עירונים, בני מושבים וקיבוצים וחיילת ערביה משפרעם. קריין החדשות הראשי בגל"צ, שיבל כרמי מנסור, דרוזי מעוספיה.

העיתונאים שצוינו (ע"י ציפורי) הם עיתונאים מצוינים בתחומם ולא זקוקים לחסדי הורים. הגברת הגיוון בגל"צ אינה סיסמה אלא היא צו השעה, וזה מה שקורה עכשיו בגל"צ. פרויקט הפריפריה של גלי צה"ל, שהושק לפני שנתיים וחצי, במסגרתו נודדים אנשי גל"צ ובוגריה בבתי הספר ברחבי הארץ, על מנת לעודד את הצעירים להגיע למיונים."

הערה: מפקד גל"צ היה מיטיב לעשות לו היה מצרף רשימה שמית של כל אותם חיילים שמשרתים בגל"צ ואשר דעתו הם ההוכחה לדברים שכתב בתשובתו לעיתונאי אלי ציפורי.

2. יום כיפור של הסוקרים –

פרל הארבור של הפרשנים

התקשורת נכשלה כישלון חרוץ בכל המדינות שבהם נערכו לאחרונה בחירות או משאלי עם. כלי התקשורת תמכו וניבאו תמיד ניצחון למועמדים ולנושאים שהם תמכו בהם, ומנגד חזו כישלון למועמדים שהם התנגדו להם, בזו ולעגו להם. כל הנבואות הללו הוצגו תמיד כמסקנות של "ניתוחים מקצועיים", שהתבססו על הסקרים ועל המומחים שכולם מאותו המחנה האידיאולוגי והפוליטי. העיתונים ברוב המדינות בהם נערכו הבחירות והמשאלים היו מחוברים לממסדים הפוליטיים השולטים.

ערוצי הטלוויזיה ברוב המדינות הקליטו תמיד את הדמויות החריגות והקיצוניות של המועמדים שהתמודדו, כדי להגביר את הרייטינג לשם הגדלת הרווחים מהפרסומות.

בארה"ב, התקשורת תמכה וניבאה ניצחון לקלינטון והפסד לטראמפ.

בתוצאה קרה ההיפך. טראמפ ניצח. קלינטון הפסידה.

בישראל, התקשורת תמכה וניבאה ניצחון של השמאל.

בתוצאה קרה ההיפך. נתניהו ניצח. השמאל הפסיד.

בבריטניה, התקשורת תמכה וניבאה ניצחון במשאל העם לאלה שהתנגדו לפרוש מהאיחוד האירופי.

קרה ההיפך. תומכי הפרישה מהאיחוד האירופי ניצחו.

בקולומביה, התקשורת תמכה וניבאה ניצחון במשאל העם לתומכי הסכם השלום עם ארגון המחתרת "פארק". קרה ההיפך. הם הפסידו.

ביוון, התקשורת ניבאה ניצחון לתומכי ההסכם האולטימטיבי של האיחוד האירופי להצלת כלכלתה של יוון. התוצאה במשאל העם היתה ניצחון למתנגדי ההסכם.

סקר שנערך בארה"ב לאחר הבחירות ע"י מכון הסקרים YOUGOV חושף כי 69 אחוז מהמצביעים סבורים שהחדשות שהם מקבלים אינן אמינות ואינן משקפות את האמת. 78 אחוז סבורים כי כיסוי המרוץ לנשיאות היה מוטה. 60 אחוז ציינו שהתקשורת היתה בעד קלינטון.

* * *

רות ירדני כץ

יום אחד ברמלה

יהודית הרפז היא צלמת מקצועית. יחד עם מאיר אליפור, קולגה, יצאו למשימה מאוד מכובדת. לכבוד יום הולדתה ה-68 של מדינת ישראל הם בחרו 68 זוגות עיניים שתרמו למדינה והתערוכה הוצגה בתיאטרון ירושלים ועכשיו היא במעלות ומשם תעבור הלאה. יהודית היא חברה שיש לה מה שאני אוהבת. היא זורמת, בעלת דמיון ונכונות להתפרע ככה סתם. החלטנו לבלות יום בשוק רמלה, להתנתק מכל החדשות, השערוריות, הפוליטיקה המגעילה והפוליטיקאים שעוד יותר מגעילים ולהתערבב  בחיים האמיתיים. בשוק האמיתי של הבשר, העופות, הדגים, הירקות הכל. וזה מה שקרה לנו.

זה היה יום יפה במיוחד. הכול היה בכחול, השמש ליטפה בעדינות וריחות השוק עושים את שלהם. יהודית הצטיידה במצלמה של צלמים, כזאת גדולה וכבדה שרואה הכול מכל הזוויות, ואני חופשיה כמו פרפר.

יהודית מצלמת תפוח עץ מעורבב באננס ואני רואה את דודו השמן יושב על כיסא אוכל כריך עם אבוקדו. הבטן-כרס הגיעה עד כמעט הרצפה. החגורה נסגרה טיפה מעל ההוא. 

״שלום, אני רותי.״

הוא: ״וברכה, ואני דודו.״ ואז בלי שום שאלה הוא דיקלם: ״אני גימלאי, הייתי גנן, יש לי שתי בנות מפגרות שהן במוסדות ואחת נורמלית ואני מאכיל ומשקה אותה ואת ילדיה, כי אין לה כסף. אשתי, אחרי שילדה את הבת הנורמלית, נפטרה משבץ בגיל ארבעים וארבע. במה אני יכול לעזור לכן?״

אני מודה, הווידוי השאיר את שתינו פעורות פה.

אני: ״היתה פה פעם מסעדה נהדרת שניהלה אותה אישה מבוגרת והיא היתה מלאה באנשים כי האוכל שלה היה טוב מאוד, אתה יודע על מה אני מדברת?״ 

דודו פנה לחברים שישבו מסביב. ״מישהו זוכר את הגברת המבוגרת שהיתה לה מסעדה טובה?״

אחד הבחורים: ״כן, בטח היא נסגרה, כבר הרבה זמן שהיא סגורה.״

יהודית מצלמת, כל הזמן מצלמת. ותוך כדי צילום היא שואלת: ״דודו, אתה מכיר מסעדה טובה?״

דודו: ״בואו אקח אתכן לנאגי׳, אין כמו נאגי׳."

דודו לקח אותנו למסעדה של נאגי׳ שקיימת ברמלה כבר 55 שנים ועוברת מאב לבן.  נאג׳י איש לא מבוגר, גבוה, מסביר פנים, מקבל אותנו בחמימות ודודו מושיב אותנו. 

הקטע הזה היה מוזר ביותר. 

יהודית ואני לא היינו רעבות בכלל. השעה היתה 11.30 לפני הצהריים ופתאום אנחנו מוצאות את עצמנו יושבות במסעדה ומבחר סלטים עולה על השולחן ונאגי׳ הנחמד שואל מה נאכל והוא בעצם מחליט מה נאכל, ודודו מתיישב. אני שואלת את דודו מה הוא רוצה לאכול ותשובתו היתה:

״נאג׳י יודע.״

ונאג׳י, אחרי כמה דקות, מביא לו צלחת עמוסה בקבב, שישליק וצ׳יפס. 

יהודית ואני, בגלל שלא היינו רעבות והגענו למקום בפוקס, השארנו הכול על השולחן. פתאום הניייד של דודו צלצל ושמענו אותו אומר: 

״אני מיד בא.״

קם לא אמר תודה, ועזב.

190 שקלים עלה לנו להכיר את דודו. היה שווה.

בשוק הראשי של רמלה יהודית נעמדה וצילמה את הרחוב לכל אורכו. פתאום, ממש פתאום התקרבה אליה בחורה צנומה, לא גבוהה, אוחזת בשתי ידיה שקיות מלאות וכמעט כמעט נכנסה בה וצעקה: 

״מה פתאום את מצלמת אותי? מי את? מי שלח אותך?״

עצרתי אותה בחיוך ענק ואמרתי לה ברוך:  ״יהודית לא מצלמת אותך אלא את הרחוב, ולמה את כל-כך נסערת?״

היא בכעס: ״אבל ראיתי שהיא מצלמת אותי.״

יהודית: ״אם כך חשבת, אז אני מצטערת. אפשר לצלם אותך?״

אני: ״מה שמך?״

״רחל.״

אני: ״רחל למה את כל-כך כועסת?״

רחל: ״כי יש לי דאגות, ולכי תדעי מי שלח אותה לצלם אותי, לכן אני כועסת.״

יהודית: ״אני צלמת פרטית ולא מטעם אף אחד. רחל, אפשר לצלם אותך?״

הגענו לדוכן בתחילת סימטה, שהכול היה ירוק. כל עשבי התיבול, מפטרוזיליה ועד בצל ירוק כזה יפה שלא ראיתי מזמן. בצל ירוק ואני מחוברים. לא רק בצל ירוק, גם כוסברה וכל השאר. יהודית לידי ורוצה לצלם את הדוכן ובעליו.

יהודית: ״אתה מרשה לי לצלם אותך?״

בעל הדוכן: ״לא. את יודעת מה יקרה לי אם תצלמי אותי? ובכלל למה את מצלמת, בשביל מי? את ממס-הכנסה?״

יהודית צוחקת ועונה: ״לא אדוני, המקצוע שלי הוא צילום ואני לא שייכת לאף אחד רק לעצמי.״

בעל הדוכן: ״מה אין לך בעל בבית? לי יש אישה פרימיטיבית לאללה. אם היא תראה שאני מצולם נגמר החודש. טרור. וכך זה מתחיל: למה הצטלמת, למי, מה היא רצתה, למה לא הודעת לי וזה לא נגמר. אני לא רוצה שתצלמי אותי.״

קניתי צרור יפהפה של בצל ירוק ונפרדנו.

באחד הדוכנים היו רק אבוקדו. ערמה גדולה מסודרת להפליא של אבוקדו וכולם קרצו אליי, חייכו וכאילו ביקשו שאלטף, אחבק ואקח הביתה. 

בעל הדוכן ישב ואכל. הוא לא הרשה ליהודית לצלם אותו.

לקחתי אבוקדו אחד, כזה יפה למות. אני פונה לבעל הבית והוא סימן לי בידו ״חכי רגע.״

חיכיתי רגע ועוד רגע והבחור ממשיך לאכול בשלוות אלוהים.

אחרי שלושה רגעים סימנתי לו בידי ״כמה זה עולה?״

והוא החזיר לי שתי אצבעות. נתתי לו שני שקלים והוא המשיך לאכול ואנחנו יהודית ואני עצרנו ליד סוחט הרימונים.

סוחט מיץ הרימונים יושב לו על כיסא מנהלים ונהנה מהנוף האנושי, ממזג האוויר ומהשכן שלו. האיש נאלץ לקום ממקום מושבו הנוח להגיש לנו כוס מיץ רימונים. יהודית ואני שתינו מהכוס. יופי של מיץ. מרוכז, מתוק ומתחלק. לידו ממש לידו יש עוד דוכן שגם מציע מיץ רימונים. חשבתי בטח אחיו, שכן, חבר טוב. שום כלום. הוא לא אהב שקנינו מיץ רימון אצלו ולא אצלו.

״אם אתן רוצות לתקן את המצב, אז תקנו גם ממני כוס מיץ.״

אני: ״קודם תכבד אותנו בחיוך.״

זה שיושב על כיסא המנהלים: ״הוא אף פעם הוא לא מחייך. אם הוא יחייך אשלם מיליון דולר.״

האיש הנעלב הסתובב אלינו, חייך וקרץ קריצה ממזרית. זה היה תיאטרון רחוב במיטבו.

שוק רמלה מלא הפתעות באמת. עברנו לאט-לאט מפה לשם ומשם לפה והנה יהודית רואה חנות סגורה שהשלט שלה: ״פה עושים מעשים טובים.״

הסתכלנו אחת בשנייה והתחלנו לנחש:

יהודית: ״בטח הם מעבירים זקנות את הכביש.״

אני: ״אולי יש להם שליחים שמביאים לכל נזקק אוכל הביתה?״

יהודית: ״ואולי יש להם קבוצה שמתקנת למי שזקוק ברז, נזילה, דליפה או כל דבר שצריך תיקון?״

אני: ״תשמעי יהודית, אני בטוחה שאם יש שלט שפה עושים מעשים טובים אז בואי נצטרף?״

באותו רגע עברו שני צעירים ושאלנו אותם אם יש להם מושג מה השלט הזה? והם השיבו:

״על איזה מעשים טובים אתן מדברות?״

חייכו והמשיכו.

עוד סיפור קצר-קצר אמיתי שראינו יהודית ואני בעיניים שלנו. שתי נשים שהולכות בכיוונים שונים. פתאום אחת צועקת לשנייה: 

״הלו, הלו.״

הגברת שבכיוון השני מסתובבת רואה את הראשונה והם רצו אחת לזרועות השנייה. 

יהודית אמרה: ״אולי קוראים לה הלו?״

***

פרס החינוך העל-יסודי למורים יוצרים כמפעל חיים

לשנה"ל תשע"ו (2016-2015)

ארגון המורים מברך את הזוכים בפרס:

ד"ר משה גרנות / מר אשר כנפו

הפרס על שם אחמד טהא אגברייה ז"ל

מזכיר סניף המשולש בשנים 2006-1991

הטקס יתקיים ביום ראשון, כ"ו בחשון תשע"ז, 27.11.2016

בשעה 18.00 באווניו, קריית שדה התעופה

רח' השרון 1 קריית שדה התעופה

קבלת פנים וכיבוד

מנחה: גלעד עדין

ברכות: מר נפתלי בנט, שר החינוך

גב' מיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך

מר רן ארז, יו"ר הנהלת ארגון המורים

גב' חנה ספיר, יו"ר ועדת הפרס

מופעים: קובי אפללו

חבורת הזמר של ארגון המורים "עיניים בגב"

סרטון על הזוכים בפרס

בתי הספר המצטיינים ביוזמות חינוכיות (תרומה לקהילה)

פרס מורים יוצרים כמפעל חיים –

ד"ר משה גרנות, מר אשר כנפו

לאישור השתתפות: פקס 1533-7106756 / מייל: vinerab@igm.org.il

* * *

מערכת המכתב העיתי והעורך

מצרפים את ברכתם הלבבית

לחברם הסופר והמסאי משה גרנות

על זכייתו בפרס

* * *

משה גרנות

שתי הערות למקרא עשרת הדברות

הערה א'

חמישה מתוך עשרת הדברות הם בוודאי צווים בעלי אופי מוסרי: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד" (שמות כ' 13-14, 16, 17; דברים ה',  17-18), ובגרסה של ספר דברים – גם הנימוק לשמירת השבת – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (שם, 14). בהסתייגות מה ניתן לצרף לקטגוריה הזאת גם את "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ' 14 // דברים ה' 16).

ומדוע "בהסתייגות"? כי הכתוב מציין במפורש "שכר" למקיים את הצו (כלומר, לא מדובר צו קטגורי כמו "לא תרצח!" אלא בצו "תועלתי"), וחוץ מזה, הדיבר הזה הוא העילה להפיכת הילוד בחוקה המקראית למעין "קניין" של הוריו, ועל פיו הם יכולים לעשות בו כראות עיניהם, כולל מכירתו לעבדות ורציחתו (שמות כ"א 7, דברים כ"א 21-18).

לכאורה, מצטברים כשישים אחוזים מהדברות לקטגוריה המוסרית, ועל כן, שוב לכאורה, ניתן להגדיר את עשרת הדברות, שהם בבחינת הבסיס לכל החוקה המקראית, כמסמך חוקי בעל אוריינטציה מוסרית.

ולא היא, כי המוסר המקראי ממוקם בדרגה נמוכה לאין ערוך ביחס לצו הדתי. בעשרת הדברות מופיעים הצווים המוסריים, שהזכרתי לעיל, אחרי הצווים הדתיים, וזה כמובן, איננו מקרי – הכתוב מקדים את חובת האדם כלפי האל לחובתו כלפי האדם. משתמע מכאן שאמנם בעשרת הדברות יש צו שאסור לרצוח, אך למען האמונה – לא רק שמותר לרצוח, אלא שגם חובה לעשות כן. על עממי כנען מצטווים בני ישראל – "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם – החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – כאשר ציווך ה' אלוהיך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ' 16-18).

כלומר, החטא לאלוהים במקרה זה הוא באי השמדת העממים האלה מזקן ועד טף. על עממי כנען, הנדונים להשמדה, מוסיפה התורה את עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק… והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך... תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כ"ה 17-19, וראו גם שמות י"ז 14-16). שאול, המלך הראשון לישראל, מצטווה על ידי שמואל, שליח האל, כדלקמן: "...לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו 3).

כיוון ששאול לא הקפיד לגמרי עם הצו הברברי הזה, האל מסיר אותו מהמלוכה (שם, 9-26). התורה מחייבת להמית עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 2-7), והעיר הנידחת, כלומר, עיר שכולה עובדת אלוהים אחרים, חובה להשמיד עד היסוד (דברים י"ג 13-19). חובה להרוג את הנביא לעבודה זרה ואת המסית לעבודה זרה, ואפילו מדובר אחיך, בנך או אשת חיקך (שם, 2- 12).

בכלל מחייבת החוקה המקראית עונש מוות כמעט על כל עבירה: על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16; ראו גם שמות כ"ב 27), על מחלל שבת (שמות ל"א 14, ל"ב 2, במדבר ט"ו 32-36), על מכה ומקלל הורים ( שמות כ"א 15, 17; ויקרא כ' 9, דברים כ"ז 16), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 18-21), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (שם, 20-21), על משכב עם אישה דווה (ויקרא כ' 18; ראו גם דברים כ"ז 20-23) ועל עוד "עבירות" רבות.

יוצא שהחוקה המקראית מחייבת רצח (ברברי לחלוטין – לרוב סקילה באבנים), שהרי איך נכנה היום הריגת אישה מטעם הרשות משום שלא נמצאו לה בתולים, או השמדתם של בני אדם משום אמונתם?

האל מציג את עצמו בפני עם ישראל כבעל מידות לא מוסריות: "...אנוכי ה' אלוהיך, אל קנא, פוקד עוון על אבות, על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאיי" (שמות כ' 5; ראו גם ל"ד 7). מידה זו של קנאה ונטירה (עד דור רביעי!) – מלבד היותה בלתי מוסרית (מה אשם הנין על חטאי אביו-זקנו?!), היא גם הורסת את אושיות הדת: מה טעם ישמור הנין על מצוות ה', אם גורלו נחרץ עוד לפני לידתו של סבו?!

זאת אף זאת, האל לא רק מצווה את מאמיניו לרצוח, אלא שהוא עצמו מתהדר בדם שהוא שופך: "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר" (דברים ל"ב 42), "חרב לה' מלאה דם, הודשנה מחלב, מדם כרים עתודים, מחלב כליות אילים, כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום" (ישעיה ל"ד 6), "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה…ויז נצחם על בגדיי וכל מלבושיי אגאלתי" (שם, ס"ג 1-3), "...והמתי מחמדי בטנם" (הושע ט' 16; ראו שם י"ד 1, נחום ג' 10, איכה ב' 20, צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, שם ק"י 5-7 ועוד).

מי שאיננו מאמין כי האל דיבר עם בני אדם ומסר להם מסרים שמעבר לפרגוד, איננו יכול שלא להסיק את המסקנה המתבקשת, שהאל נברא על ידי המאמינים כצלמם וכדמותם, לאמור, היות שהם היו בעלי מוסר פרימיטיבי, הרי שגם האל שהם בראו הוא בעל מוסר פרימיטיבי, אבל בדרגת איום קוסמית.

כלומר, אם אנחנו מסכימים בינינו שצריך להתנהג במידה רבה של אמפתיה כלפי בני עמנו ואמונתנו, ובמידה רבה של עוינות כלפי מי שאיננו מבני עמנו ואמונתנו – הרי שהאל מצויר באותם הקווים, אך בגלל כוחו המבהיל – יכולותיו הן הרבה יותר מזוויעות.

הערה ב'

רבים מבני עמנו משתבחים בכך שאנחנו נתנו לעולם את הצווים המוסריים הראשונים, ולולא עשרת הדברות והתורה, היה העולם חי בג'ונגל האלימות ובאנרכיה.

ברור שהטענה הזאת היא מופרכת לחלוטין – כל חברה מאורגנת סיגלה לעצמה חוקים, בתחילה על-פה, ולאחר זמן – בכתב. נכון שרק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות, ואף נוספו להם תוספות ופרשנויות לאורך הדורות, אבל עצם חיבור חוקים מוסריים הוא עתיק, וקדם לחיבור החוקים המקראיים במאות שנים.

אזכיר כאן רק שלוש דוגמאות מפורסמות: חוקי אורנמו הכשדי מסוף האלף השלישי לפה"ס, את חוקי אשנונה מראשית האלף השני לפה"ס ואת חוקי ח'מורבי מהמאה ה-18 לפני הספירה.

בקבצים אלה, ובאחרים, יש אחוז גבוה של חוקים שעניינם שמירה על קווים מוסריים. נכון שבהיותם קדומים יותר, המוסר שלהם (לעיתים) הוא בעל אופי קמאי יותר, אך ניתן להבחין לא אחת בקבצים אלה בחוקים העולים במוסריותם על חוקי התורה, כגון החוקים מקודקס ח'מורבי, שלפיהם משוחרר העבד אחרי 3 שנים, ולא אחרי 6 כמו בתורה, או זכותה של האישה (שומו שמיים!) לעזוב את בעלה ולקחת את נדונייתה, אם הבעל לא נהג בה כהלכה (ח'מורבי סעיפים 136, 141-142). אפשר לומר שמבחינת המוסריות שלו החוק הזה הוא אפילו יותר מתקדם מחוקי מדינת ישראל!

* * *

תקוה וינשטוק

1. עברות או עברית? – צמח סלעים

כבבואה לסוגיה

בעקבות רשימת  צמח חודש חשוון  של הבוטנאיות ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן:  "כתלה חריפה"

עירוני מן השורה אינו בקי בשמות צמחים, אפילו לא של האילנות, השיחים והפרחים הצומחים סביבו. ואם ינסה להכיר את הפאונה ייתקל בשמות לטיניים זרים ומוזרים קשים לביטוי ובשמות עבריים משונים לא פחות, שכלל אינם נשמעים כעברית.

יש סבורים שבכלל אין צורך לעברת שמות צמחים, די בשמם הבינלאומי. אבל מאז העליות הראשונות לישראל והלשון העברית המתחדשת החלו מורים לטבע וחוקרים בוטאניים לחפש שמות עבריים לפלורה. בוועד הלשון קיימת ועדה מיוחדת למתן שמות עבריים לצמחים. חלק ניכר מהשמות בעברית מסתמך על השם הערבי-מקומי של הצמחים, כשם שהרבה אתרים וישובים בארץ שואבים את שמותיהם מהשמות הערביים.

"כְתלה חריפה", למשל, "חריפה" מעידה שהשם עברי. אבל מה זה  "כתלה"? מילה עברית שאת שמה לא שמענו? שעטנז לשוני?

ד"ר אורן וד"ר חן מחברות מאמרי "צמח החודש", מכנות את הכתלה החריפה "צמח עקשן". זה בן שיח ממשפחת המורכבים, הגדל על סלעים דווקא,למרות אין קץ הקשיים הכרוכים בכך. שורשיו חודרים לתוך שקערוריות וסדקים בסלעים. החמצן הדו חמצני שהצמח פולט נמס בלחות המעטה שבסלע וכן בחומר האורגני של צמחים מרקיבים. נוצרת חומצה המרחיבה לאטה את הסדקים והופכת לפיסות סלע זעירות המהוות אתר נביטה לצמחים חדשים.

 הכתלה זקופה ומגיעה לגובה של כחמישים ס"מ. היא מכוסה בשערות עדינות, מהן שערות המכילות שמן אתרי. ככל שהצמח עולה בגובה גודל עליו יורד. העלים גם קטנים יותר  בקיץ מאשר בחורף על מנת לצמצם את איבוד המים.

 הכתלה פורחת בסתיו, ספטמבר-דצמבר, בתפרחות צהובות בצורת חרוט. אחרי ההפרייה מתפתחים הזרעים ומצטיידים בציצית שיער לצרכי הפצה. הסוג "כתלה" שכיח ברוב האזורים הים תיכוניים בארץ. מתוך ארבעה מיני כתלה מצויים אצלנו שניים: כתלה חריפה המדיפה ריח חריף עז וכתלה מדברית.

  הצמח עשיר בסגולות רפואיות. חליטה של חלקיו השונים טובה להרגעת הלב ממתחים ודלקות, לטיהור דם, כאבי בטן וצרבת, לכליות,לבעיות נשימה... יש הסבורים שהוא מסוגל לעורר את פעולות המוח. לאחרונה פורסמו מחקרים המעידים כי הכתלה עשויה להקל על בעיות סוכרת. חוקר הצמחים אפרים הראובני הדגיש באחד ממאמריו כי ערביי הארץ רואים בכתלה סגולה לטיפול בקדחת. הערבים מנצלים את ריחו החריף של השמן האתרי שבכתלה להרחקת מזיקים משקי קמח מאוחסנים, עש מבגדים, וכן לחיטוי ומניעת רקב של פירות בתהליך ייבוש ענבים, תאנים, ועוד.

על כוחו בקטילת מזיקים נקרא הצמח בערבית "קתילה". תרגום השם  לעברית מסתמך על הקרבה בין "קתילה" בערבית ל"קטילה", הרג, בעברית. לחיזוק העברית הוסיפו לכתלה  "חריפה". בערבית יש לצמח שם נוסף: "סלימאניה" – שפירושו "רעיל". שמו הלועזי –  chiladenusionoid.

משפחת הבוטנאים הראובני: אפרים, רעייתו חנה הראובני ובנם נגה – ביקשה תמיד להעניק לצמחים שמות עבריים מתאימים ולא תעתיק של שם ערבי שאינו מדויק. נגה, שיסד את שמורת הטבע הייחודית "נאות קדומים", אמר בצורה  מליצית במקצת: "כל זמן שאיננו נותנים דעתנו להנחיל את העם שמות מתאימים לצמחים, נמצאים אנו מסייעים בידי מורשת הגלות לשמירת המרחק הנפשי והזרות המוחלטת שבין העם לצמחי ארצנו."

במקום "קתלה" שמקורה ערבי הציעו הראובנים את הכינוי "בר סלע" (בן סלע) כשם המייצג נכונה את חוסנו ובית גידולו האופייני של צמח הכתלה.

2. "שש מאות החלונות" מאת אוריה באר

קונטנטו דה סמריק הוצאה לאור בינלאומית 2014

"שש מאות החלונות", ספרו של אוריה באר, הוא אסופה של עשרים סיפורים קצרים, רובם בני 12-8 עמודים. בכולם מופיע המחבר כאני המספר שראה או שמע את הסיפור, ולא פעם גם לקח בו חלק. הספר מופיע בהוצאה בינלאומית שאיני מכירה, קונטנטו דה סמריק.

הסיפורים הם מהחיים בארץ, מלחמות ישראל וזיכרונות השואה. ב"שש מאות החלונות", שעל שמו קרוי הספר, מספרת הני על חייה במלחמת העולם השנייה. אביה הכניסה למנזר נידח בצרפת בתקווה כי שם תינצל. אם המנזר, שקיבלה צרור כסף, מבטיחה לשמור על הנערה בת החמש עשרה אך עד מהרה מתחילה להאשימה: "את הרגת את ישו! עלייך לאמץ את דתו!"

הנערה מסרבת להתנצר ואם המנזר גוזרת עליה רעב ובידוד ודורשת שתנקה את כל חלונות המנזר – שש מאות במיספר. הני מצליחה להימלט, נודדת בין כפרי אלזס ועולה לבסוף לישראל.

הדמויות בספר שונות זו מזו. רובן אנשים נורמטיביים, הגונים ושומרי חוק, וכשקורה ופגעו בזולת, מצפונם מעיק עליהם. כך "פרחיה", הנערה שעלתה ב"מרבד הקסמים" ועובדת במשק בית. היא  חרוצה ומסורה, אהובה על בני הבית, עד שמתגלה שגנבה מכל הבא ליד. פרחיה ממררת בבכי, מחזירה הכול – ונעלמת. אחרי שנים, על ערש דווי, מביעה בעלת הבית את צערה על העלבונות שהטיחה בנערה ועל שפגעה בה קשות.

בסיפור "זריזה" מטרידה כלבת הבית את השכנים בנביחות ואף בנשיכות, והאם מבקשת להרחיקה. זריזה נזרקת לקצה העיר וחוזרת לביתה בלב תל-אביב. היא חוזרת גם  כשנעזבה בעיר חדרה, חוזרת אפילו מחיפה – אך נופחת את נשמתה מגודל המאמץ – והאם אינה סולחת לעצמה את מות הכלבה הנאמנה.

ייסורי המצפון מלווים גם את סיפורי האהבה. ב"תעשה לי ילד" מבקשת עורכת דין רווקה מתבגרת ממחזר שהיא אוהבת לעשות לה ילד ומבטיחה שכל גידולו יהיה עליה בלבד. אבל הבחור אינו אוהב אותה, מסרב והולך. לימים קרא בעתון על עורך דין שזמן קצר אחר שנשא עורכת דין גזל את כל כספה, והמספר מזהה שזו אותה אישה שביקשה ממנו ילד. הוא נתקל בה במשרד ממשלתי ובלב נכמר רושם לה צ'ק במתנה. היא קורעת את הצ'ק ומפנה לו עורף.

"המורה גרופמן" הוא הסיפור הארוך שבספר, 49 עמודים. כאן המחבר היודע-כל הינו מהמר מקצועי הפוגש בבורסה במפתיע את מי שהיה מורו לספרות בבית הספר. המורה, גימלאי, מספר כי רצונו להגדיל את כספו המועט ולהקים  קרן לזכר בנו, חלל צה"ל. המספר מעניק למורו טיפים במניות. המורה תופש, עושה חיל, מצליח עד כדי כך שהוא מייסד קרן למורים בגמלאות. אך הגלגל מתחיל להתהפך. המהמר מציע למורה להתפטר מהר מהמניות, מציע זאת שוב ושוב אבל הלה, שקוע בשיכרון ההצלחה, דוחה כל אזהרה. הבורסה שוקעת, הקרן מתמוטטת, הסיפור מתפרסם בעיתונות וחברי הקרן  יורדים לחיי גרופמן והוא מתאבד. הגימלאים  עטים בצעקות ואף במכות על מחבר הסיפור, שממנו למד גרופמן להמר. ואז מגלה האלמנה את כל האזהרות שהזהיר את בעלה לשווא, והוא ניצל מזעם ההמון.

אין בסיפורים ידוענים, גם לא גיבורים גדולים. כולם אנשי יומיום החולפים בחוצות ללא תשומת לב מיוחדת, אולם יש להם  פרשה ראויה להישמע, אותה חושף אוריה באר. כל סיפור הינו עולם קטן שלם המסתיים בפואנטה הולמת, לעיתים פואנטה שעברה סיבוב חד ומהווה הפתעה.

מפעם לפעם קראתי סיפור של אוריה באר ב"חדשות בן עזר". עתה ראיתי בגב הספר כי הוא סופר, מחזאי ועורך דין מזה שנים רבות, מחלק את ימיו בין תל-אביב בה נולד, לאילת.

פרשת חייו אכן מוצאת את ביטויה ב"שש מאות החלונות". הסיפורים כתובים בצורה שרווחה פעם בארץ, ללא התחכמויות, ללא זיגזגים קיצוניים קדימה ואחורה בזמן. אין  בספר סלנג המקובל היום ומחר כבר לא יובן, אין גודש מיני. הלשון עניינית ונאה, ובין הדפים מנשבת רוח של ימים עברו, אפילו קורטוב מוסר השכל. ספר מהנה. בעיקר לבני הגיל השלישי.

אהוד: אוריה באר הוא מספר סיפורים, פרוזאיקן, מעולה, שטרם הוערך נכונה בספרות העברית, זו המבוססת, לצערנו ברובה על סופרים "חשובים" שרבים מהם משעממים וכמעט בלתי-ראויים לקריאה אבל הם לרוב גם נגד אקיבוש, ומכאן רום מעלתם הספרותי.

* * *

אוריה באר

עיתונאית מן השורה

לאחר שאחד מאתנו  מוציא ספר, הוא מייחל שכתבי הספרות בעיתונים  הגדולים יכתבו עליו. אך לחברינו שם למעלה יש שיקולים משלהם: האם אתה אחד מחבורתנו? האם אתה שייך לבראנז'ה? האם כדאי לכתוב עליך? האם אתה כותב בסגנון הארכני המנופח החביב עלינו?

אך מפעם לפעם  אתה נוכח, שדווקא הכתבים שאינם בבראנז'ה, אלה העיתונאים מן השורה, הם השופטים הטובים והאמתיים שכדאי לקרוא אותם. הם הכותבים מהלב, ללא חישובים או התנשאות.

וכך, אגב עיון בקלסר ישן, מצאתי  עמוד מהשבועון ששבק חיים ,"העולם הזה", ובו קטע  פרי עטה של עיתונאית הכותבת על קובץ הסיפורים הראשון שלי, "המורה גרופמן". הכותבת, דניאלה  שמי ז"ל, הלכה לעולמה לפני כחצי שנה. אני לא ידעתי על כך כלל. דניאלה לא היתה מבקרת ספרות מובהקת, "מן החבורה." היא אהבה מאוד ספרות, אך כתבה כחובבת ספרות. מבלי שהכירה אותי כלל. וכך כתבה:

"כל מי שמתפרנס מכתיבה, מכיר את המשפט הנורא: 'תגיד, אתה מוכן לקרוא את הספר של הבן דוד של השכן של  חמותי ולהגיד מה אתה חושב עליו?'

בערך כך, הגיע אליי הספר של עורך אוריה באר. אז בלילה, אחרי שגמרתי את כל העיתונים, לקחתי את הספר כדי להציץ בו.

התחלתי וגמרתי את הספר עוד באותו הלילה. ספר של סיפורים קצרים, כמו שפעם היו מספרים. סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף. כתיבה שוטפת, ישירה, כמעט יומיומית. דמויות הגיבורים הן כאלה, שאתה יכול לפגוש במכולת שלך, ובתור לאוטובוס, ובא לך להכיר אותן וללכת איתן כברת דרך. ואכן, סיפורים קצרים  על החיים, על אנשים ועל תקופות על שמחות ועל כאב ועל שאהבות ושנאות. תענוג להיווכח, שיש עוד אנשים שכותבים ככה. 'המורה גרופמן' מאת אוריה באר. הוצאת 'תמוז'. אני ממליצה."

דניאלה שמי לא היתה מבקרת ספרות מקצועית. היא אהבה ספרות וכתבה כחובבת ספרות מובהקת. כך, לפני  שנים רבות, בפשטות, בלי התנפחות, בלי התנשאות ובלי הרמת אף, האופיינית כיום  לרבים מכותבינו. דניאלה הלכה לעולמה בגיל שישים ושתיים בלבד ממחלה קשה. יהי זכרה ברוך.

***

מוטי הרכבי: הקשיבו למה שאומר אמריקאי, כל כך ברור, כל כך חזק. אף פוליטיקאי ישראלי לא יעז לדבר כך:

http://www.newsdesk-israel.com/בכיר-במשרד-האוצר-האמריקני-הרשת-שמממנת/

* * *

בקואליציה הכביכול "מאוחדת" כולם נגד כולם.

באופוזיציה הכביכול "מלוכדת" כולם נגד כולם.

ולמרות הכול המדינה מתנהלת ומתפקדת.

ולמרות כל הפרשיות והשחיתויות יש לנו ארץ נהדרת.

חיינו כמו מטוטלת בין אופטימיות של פסגות לבין פסימיות של תהומות.

הכול תמיד בקיצוניות של הליכה לקצוות בארץ שבה מתגשמות כל התקוות.

מתי דוד

***

ברכות לחברנו היקר והוותיק

מימי סניף ה"נוער העובד" בפתח-תקווה

עורך "הד הסניף"

עזי שטרן

במלאת לו 80 שנים!

כה לחי

והיֶה שמח עם אביבה רעייתך המסורה

ובמשפחה הגדולה והנפלאה שהקמתם

ובשני הסופרים שליוויתם ועודדתם

שאחד מהם גם חיתנתם

ועל כך אשתו עד היום מתלוננת

***

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

היום הרביעי

21.11.94. יום רביעי. קווינטה דא ריבאפרייה. צעדה בבוקר, שני קילומטר. ארוחה. הרצאה של קים דא סונג, סגן נשיא לעניינים בינלאומיים במפלגה הדימוקראטית בדרום-קוריאה – על דרום וצפון קוריאה. הוא משוכנע כי בבחירות של שנת 1995 תזכה מפלגתו, בראשות קים דא גו'נג, לנצחון, ובשנת 1996 תאוחדנה שתי הקוריאות.

אחרי ההפסקה הרצאתו של קונגה טסרינג ((Kunga Tsering סגן נשיא המפלגה הדימוקראטית הלאומית של טיבט וחבר הפארלאמנט של ממשלת טיבט בגולה, בדהאראמסאלה שבהודו. הוא מרצה על טיבט. הוא שייך לפעיליה של ממשלת טיבט בגולה. הרצאה מאוד מעניינת. הוא מגלה פרטים קשים על יחס הסינים לטיבטים.

בתום הרצאתו מתנהל ויכוח על מלחמת גרילה. אני אומר שבשיטות כאלה של אי-אלימות, הפלסטינים לא היו משיגים דבר ולא היה מתקיים שום תהליך שלום במזרח-התיכון.

לפני ארוחת-הצהריים אני מרים טלפון לז'וז'ה בלנקו מקרן גולבנקיאן בליסבון. אמנם [השגריר הישראלי] בנימין אורון אמר שהטוב ביותר שאשאיר עבור בלנקו את עותקי תירגום ספרו של פסואה [בעברית, בהוצאת כרמל, ירושלים] בשגרירות, אבל מאחר שישראל כרמל, המו"ל של הספר, נתן לי את הכתובת והטלפון, אני מעדיף לטלפן בעצמי. אני מציג את עצמי קודם בפני מזכירה, ואחר-כך בפני עוזר מיוחד, ורק בסוף מקבל את בלנקו. מספר לו שאני סופר ישראלי שמוזמן להרצות באקדמיה, הבאתי לו עותקים אחדים של התרגום, לבקשתו, ואוכל למסור אותם אישית ובהזדמנות זו גם לומר את דעתי על התרגום, או להשאיר לו בשגרירות. הוא מעדיף שאשאיר לו בשגרירות, ואני יוצא בכבוד מן הפנייה.

דה קאמארה אומר לי שחצי אירופה מחזרת כיום אחר בלנקו, שבידיו קרן התרבות העשירה ביותר בעולם. בלנקו עצמו הוא גם משורר, והוא שכתב את ההקדמה לתרגום העברי של פסואה.

בצהריים נוסעים באוטובוס לליסבון, טיול דומה לזה שעשיתי לפני שנה. המדריכה שמה אילינה. ממולחת. כנסיית סנט ג'רונימו. קבר וסקו דה גמה. החלון עם דמותו, עומד ליד המלך. המדריכה שוכחת להראות לנו את החצר היפה, אולי מחוסר זמן.

מגדל בלם. מבט מסביב. אין טעם להיכנס, כבר הייתי שם. שיחה עם אלכסנדר האוקראיני על מצב הפצת הספרים בארצו. יוקר הנייר. ספרים רוסיים זולים יותר מספרים אוקראינים.

ממשיכים באוטובוס למרכז ליסבון. שעה של שוטטות. אני עורך היכרות ראשונה עם הרחובות הראשיים בכיכר רוסיו. קונה ערמונים. כל הכיכר מלאה ריחות ערמונים קלויים במלח, וקליפותיהם לבנות.

עולים למיבצר סנט ג'ורג. מכייסים את המקטרת של בו המרוקאי. מבט על ליסבון מלמעלה. אני מנסה ללמוד את העיר, לקראת ימי הביקור שלי בה. אחר-כך אנחנו עוברים לצד שני, לגינה הצופה לעבר רובע אלפמה.

שיחה עם אילינה. היא מתנצלת שהמלך מנואל הראשון, שגירש את היהודים ב-1496, עשה זאת בגלל אשתו השנייה, בתם של פרננדו ואיזאבלה, מלכי ספרד, שגירשו את היהודים מארצם. אישה זו, אגב, היתה מיועדת לבנו והוא לקח אותה לעצמו. אני מעיר שעבור אישה יפה הייתי גם אני מגרש את היהודים. ראול מזדעזע.

חוזרים באוטובוס לאותה מסעדה באאוריאס שבה היינו, רק שעתה אינה נקראת בשם פרגולה אלא בשם Rota de Colombo. אותו אוכל מחורבן רק תוספת של פרוסות גבינת גרייה, לקציצות הדג המטוגן והבצק הממולא שמוגשים כמתאבנים.

מרימים כוסיות לחיים. שמחה וששון. לחיי שלוש הקוריאות. לחיי הנשים הפולניות (זה אני). אני אפילו מציע בצחוק להרים כוס לחיי ערפאת, שבזכותו מתקיים תהליך השלום. לחיי אימה של אלזה, ועוד.

חוזרים עייפים לקווינטה. אני מתרחץ והולך לישון. עושה חזרה על ההרצאה, שנקבעה למחר בבוקר.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שנים-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"ב. השו"ב הראשון בניקולאייב

אבי-אימהּ של אימא, אף הוא שמו מאיר ושם משפחתו גרוסמן, היה חמישים שנה שו"ב בטימריוק שב"חבל הגיס החמישי של קובאן". בזקנותו הוזמן על-ידי הגביר רפאלוביץ', הקבלן הידוע שבנה את הנמל הצבאי בניקולאייב לאחר מפלת סבאסטופול, לשרת את העדה הקטנה שנתלקטה סביבו.

חמישה בנים וארבע בנות היו לו. הבנים הלכו בדרך אביהם, כמוהו היו שו"בים בערי קרים, פרט לאחד שסטה ויצא לתרבות זרה, עד שנתמנה שופט שלום בסבאסטופול – מקרה נדיר ביותר בקורות היהדות ברוסיה. בימי הקיסר אלכסנדר השני היה הדבר, כשנעשו אלו ניסיונות לנהוג בליברליות כלפי היהודים, ובין תמורה לתמורה במעמדם, שיחקה לו, כנראה, השעה לבן זה, ועלה בשלב החברה. הדוד הירש, זה שמו, תואר בפי אימי כדמות אגדית כמעט, זרה לכל שאר בני המשפחה. הוא נתרחק מן היהדות אך לא פרש ממנה. היתה לו בת, מהפכנית מקצועית, חברה בתנועת "נארודנאיה ווליה", שנפרדה מעולמה אי-שם בגירוש סיביר, ובן – צייר שלמד בעיר הבירה, פטרבורג. אף הוא עלה בשלבי מעמדו עד שהוענק לו התואר של "צייר החצר", וסופו שנשתמד.

נטל השו"ב ר' מאיר עמו את בנו אשר ואת ארבע בנותיו ובא לניקולאייב. תחילה קבע מושבו בווארווארובקה, שם הקים את ביתו והשיא את ילדיו.

עיקר אופיו של סבא מאיר זה היה בשתיקתו המופלגת. מעולם לא הרבה שיחה אף לא עם אשתו. האזין לדברי הזולת בסבלנות, והיה פוגש בו ונפטר ממנו בחיוך וניעת ראש. מעולם לא כעס, כל שכן שלא גילה כעסו ברבים. ממוצע קומה היה ורחב גרם והילוכו תמיד בנחת. בכוח רב ניחן. בידיו, וללא עזרה, היה עוקד את השור. אחר היה מביא דלי של בשר הביתה, אמורים, מנת חלקו של השוחט, ומפליט בשקט: "נעם, דאס איז אויף וועטשערע." (קחי, זה לסעודת ערב).

מעולם לא חלה. הוא זכה לאורך שנים מופלג, ונפטר בגיל שלמעלה ממאה שנה, כשאינו מחסיר אפילו תפילת מנחה אחת, וכשאין אפילו שן חסרה בפיו. רק בשנת חייו האחרונה נראה כמבולבל, ופעם אחת – האחת והיחידה בחייו – הביע מורת רוח ואף נזף בזולת. במוצאי-שבת קרה הדבר. לאחר ההבדלה נטל את התפילין והחל כורך על זרועו. ראהו בעלה של נכדתו, חתנו של בנו אשר, הרב איסר ינובסקי, ואמר לו: "סבא, הרי מוצאי-שבת עכשיו!" על כך הגיב הישיש בחרי-אף והפליט: "יעדער שטנוק וועט מיך לערנען!" (כל כלבלב יורני דעת). אך זה היה ביטוי יחיד ואחרון לכעסו. ימים קצרים לאחר מקרה זה נפטר. כשם שלא הטריד איש בחייו, כן גם במותו. בשבת היה זה. לאחר סעודת הצהרים, בירך ושכב לנוח. עצם עיניו ונסתלקה נשמתו.

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

הגניזה באפגניסטן ודרכי המשי

עברית שפת הקשר בין הקהילות היהודיות

עדות חשובה לחיים יהודיים על דרכי המשי בימי הביניים נמצאה לא מכבר במערה בעמק במיאן באפגניסטן, כ-230 ק"מ מערבית לקאבול, לא הרחק משני פסלי בודהה הגדולים בעולם, שנמחו מעל פני האדמה על-ידי הטאליבן בשל היותם 'לא אסלאמיים'. באורח נס השתמרו שם עד ימינו כמה מאות דפים הכתובים עברית, פרסית, פרסית-יהודית, ערבית וערבית-יהודית. הם כוללים מכתבים, תעודות משפטיות, פנקסי סוחרים, פיוטים בעברית, פירושי מקרא, קטעי תפילה וגם קטעים מתשובותיו הפולמוסיות של רב סעדיה גאון לחיווי הבַּלֱכִי – הכוללות קטעים לא מוּכּרים.

יש לשער שהתעודות נכתבו על-ידי צאצאי יהודים מבבל שהתיישבו בח'וֹרַאסַאן ('ארץ השמש'), חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, הכולל גם את אפגניסטן. הם קראו למקום מושבם 'המושבה של בצרה' או 'ערב השנייה'. היתה זאת קהילת סוחרים שפעלה על דרכי המשי וזכתה לכינוי 'ראד'נים' (מפרסית: 'רָאה-דָאן' –'יודע דרך'). רבים מהסוחרים שנסעו על דרכי המשי היו יהודים. לצדם  היו סוחרים מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים. הראד'נים שלטו בשפות רבות. השפה הפרסית היתה באותם ימים ה'לִינְגוּאָה פְרַנְקָה', שפת קשר בינלאומית, ואילו 'לשון הקודש' (העברית של המקורות) היתה שפת קשר בין הקהילות היהודיות.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), המתבסס על תעודות פרסיות, מתאר את סלילתה של דרך המלך הפרסית, שעברה מרחק של 2,857 ק"מ בין העיר שושן (סוסה) לאיזמיר שבתורכיה. הדרך אפשרה לסוחרים להחליף סוסים, וכן אפשרה לרצים מלכותיים, להחליף סוסים באמצעות תחנות, לעבור את כל אורכה של הדרך בתשעה ימים בעוד שלסוחרים בשיירות הגמלים, הסוסים והפרדות ארכה הדרך כשלושה חודשים.

יהודי ח'וראסאן אוזכרו גם במקורות עבריים ובעיקר בפרשנות המקראית של ימי הביניים, שכללה ציונים גיאוגרפיים בכתביהם של הקראים הראשונים ובכתביהם של פרשנים רבניים. ח'וראסאן צוינה בעיקר כמקום גלותם של 'עשרת השבטים האובדים'.

יהודים נטמעו בקרב עמי סין

'דרכי המשי'  תחילתן בקאי פנג פו בדלתא שעל הנהר הצהוב בסין, שבה היתה קהילה יהודית דוברת פרסית. העיר קאי-פנג היתה בשנים 1127-907 בירת הקיסרות הסינית והיא ממוקמת כ-600 ק"מ מערבית לבייג'ינג. מיקומה הקנה לה יתרונות אך גם היה בעוכריה כי העיר נפגעה פעמים רבות משיטפונות שסחפו גם את שרידי החיים של הסוחרים היהודיים. הם הגיעו לסין לפי בקשת אחד מקיסרי שושלת סונג והתיישבו בקאי פנג בירת המדינה וזאת בשל מומחיותם בייצור בדים ובצביעתם, מקצועות שיהודי בוכרה הצטיינו בהם עד הדורות האחרונים. היישוב היהודי התקיים בקאי פנג לפחות מן המאה ה-12 ועד לראשית המאה ה-19. בין עתיקותיה נמצאו שרידי בית-כנסת ובית עלמין יהודי. על במת בית הכנסת ניצב 'כיסא משה' ועליו הניחו ספר תורה לקריאה בשעת התפילה. בצד עמד סומך שתיקן שגיאות של בעל קורא. המתפללים פנו מערבה לעבר ירושלים.

הקהילה היהודית והקהילה המוסלמית שבעיר שגשגו ושיתפו פעולה מסחרית למן המאה ה-12 ועד למאה ה-16, כשהסחר היבשתי בין סין לבין המזרח-התיכון ואירופה היה בשיאו. הסתגרותה של סין הביאה לטמיעה של המיעוטים. קודם נטמעו היהודים בקרב  המוסלמים של סין ולימים נטמעו גם יחד בתוך הרוב הסיני.

לדעת החוקר לסלי, יהודים הגיעו לקאי-פנג בכמה נתיבים ובכמה גלים. יהודים הגיעו לעיר בימי שושלת סונג (1279-960) מפרס, אפגניסטן ובוכרה. סינולוגים העדיפו את דרך הים, שבה היו הגירות לסין מהודו ותימן. לסלי מביא מקור, שלפיו הגיעו מח'וראסאן 70 משפחות בימי שושלת האן, שהמאוחרת בהם הייתה במאה ה-10. סופרים ערבים סיפרו על הגירת יהודים לסין הן בדרך היבשה והן בדרך הים. נראה שהמונגולים הגלו יהודים מהחבלים המערביים של ארצות כיבושיהם אל סין.

לדברי החוקר לסלי, כל העדויות היהודיות שבידינו מקאי-פנג הן מן השנים 1489 ועד המאה ה-16, אך אין ספק שהיישוב היהודי קדום יותר. מיסיונרים שביקרו בקאי-פנג בשנת 1850 סיפרו כי המסורות של יהודי קאי-פנג קובעות שמוצאם מפרס.

בספרו על היהודים בסין מציין צ'רלס ווייט, בישוף הונאן ופרופסור למדעי סין, כי בגניזת טון-הואנג  (Tun-Huang) נמצא דף של סליחות מן המאה ה-8, כתוב בפרסית-יהודית על נייר סיני, המהווה עדות לקדמותם של יהודי פרס בסין. בשלושת כרכי ספרו המונומנטלי הוא מביא קטעי תפילה וקטעים מן המחזור בעברית וכן מובאות מן התלמוד ומן הספרות הרבנית שלאחריה, המעידים על הגירה לסין לאחר הכיבוש הערבי. הנוסח הוא בבלי-פרסי. בין הכתבים נמצא ספר תורה עם קולופון משנת שפ"ב-שפ"ו (1626-1622) בפרסית יהודית. במגילת יוחסין מהשנים 1670-1660 מופיעים 453 שמות של גברים (בן-משה, בן-יוסף, בן-אהרן, בן-יהושע, בן-ישראל) ועוד 259 שמות של נשים, שרובן היו כנראה לא יהודיות.

מרקו פולו בשיירה  על דרך המשי

אנשי השיירות חשו על בשרם את להט המדבר (מעל 50 מעלות צלזיוס) ואת קור השלגים שבמרומי ההרים, שבשיאו ירדה הטמפרטורה למינוס 58 מעלות צלזיוס. השלג התגבה לגובה שני מטרים והשיירות המתינו עד להפשרת השלגים. הדרך עברה בהרי פאמיר, המתנשאים בשיאם לגובה 7,495 מטרים מעל פני הים, שמרקו פולו (1324-1254) כינה אותם 'גג העולם'. מרקו פולו (1254-1324) הגיע מוונציה למרכז אסיה. בדרכו לסין עבר את בוכרה, סמרקנד (שתיהן כיום באוזבקיסטן), קאשגאר (כיום סין). חצה את מדבר גובי, ששטחו רבע מיליון קמ"ר.  בשנת 1266 הגיע לבייג'ינג בירתו החדשה של החאן הגדול קובלאי ח'אן, נכדו של ג'ינגיז ח'אן, שליטה של הקיסרות המונגולית האדירה.

המונח 'דרך המשי' מוביל אותנו אל השיירות האין סופיות של פילים, גמלים, סוסים ופרדות עמוסים מאוצרות הודו, סין ויפן, שכללו בדי משי ססגוניים, תכשיטים מרהיבים, בשמים, סמי מרפא, תבלינים, כלי-נשק, עבדים, סריסים ושפחות. נוסעי השיירות לא רק הובילו סחורות אלא גם היו נושאי תרבות שהובילו ממזרח למערב וממערב למזרח דתות, שפות, סיפורים ופתגמים, אמנות במיטבה, מוסיקה, פילוסופיה ורפואה. תרבות למדה מחברתה והעולם הלך והתעשר. כך נדדו דתות והתחלפו זו בזו, דוגמת הבודהיזם, שנדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה. מן העבר האחר פלש האסלאם ותפס את מקומה של הדת הדואלית הזורואסטרית שהאמינה בשני יסודות – הטוב והרע. היא נדחקה כמו שנדחקה הנצרות המזרחית ובמקומן שלטו האסלאם הסוני או השיעי. דתות שונות עשו דרכן ממזרח למערב וממערב למזרח וכל דת הותירה אחריה יצירות מופת, שכללו תמשיחי קיר, מיניאטורות, פסלים, ארכיטקטורה כובשת עין ולב. הם סיפרו לעולם המערבי על תרבותם של עמי אסיה ועל הארכיטקטורה הקסומה שלהם. הם עמדו נפעמים מול הכיפות, המינרטים, המדרסות והארמונות של מרכז אסיה, שעוצבו בקרמיקה בגוון הטורקיז, מקושטות במילים מן הקוראן בכתב קוּפִּי ובצורות גיאומטריות מסוגננות. חלפו מאות שנים מאז והיופי הייחודי הזה של המבנים ושל הקרמיקה, שאומץ כמורשת התרבות האנושית על-ידי אונסקו, עודנו קסום ומעורר השתאות ממש כביום צאתו מסדנת האמן בימי קדם.

הקשר היהודי על דרך המשי

יהודי ח'וראסאן אוזכרו גם במקורות עבריים ובעיקר בפרשנות המקראית של ימי הביניים, שכללה ציונים גיאוגרפיים בכתביהם של הקראים הראשונים ובכתביהם של פרשנים רבניים. ח'וראסאן צוינה בעיקר כמקום גלותם של 'עשרת השבטים האובדים'.

איגרת מן הגניזה הקהירית עוסקת בשיירה נושאת משי, העושה דרכה דרך חלב וצידון למצרים ועמה סוחר יהודי מקירואן ועוד כמה סוחרים מח'וראסאן (מרכז אסיה). האיגרת מלמדת על שיתוף פעולה המשתרע ממרכז אסיה אל הלבנט, למצרים, לצפון אפריקה ולספרד. נתיב המסחר מאירופה עבר בימי הביניים מנהר הריינוס שבצרפת, דרך גרמניה, כזריה, איטול שבשפך הוולגה, הים הכספי, באלך (באפגניסטן משנת 1841) שם התפצלה הדרך – פנתה מזרחה לסין או דרומה להודו.

הדרך היתה מלאה שודדי דרכים ועל כן נמנעו רבים מן הסוחרים להעביר מטבעות זהב וכסף בדרכים המסוכנות ויצרו את הנציגויות המסחריות, ובעיקר המשפחתיות, בערי המסחר והבטיחו רכישות נכונות, שיווק כהלכה והעברת כספים בהמחאות ובשטרות מבלי שמובילי הכספים יהיו טרף לשודדי דרכים. כך נוצרה ה'סוֹפְתַאגַ'ה', מסמך בנוסח: 'נא לתת למוכ"ז סך...'. בימינו קוראים למסמך הזה 'צ'ק'. הם תפרו את המסמך בתוך בגדיהם בכך הבטיחו את כספם.

הסוחרים היהודיים נפגשו במסעותיהם עם קהילות יהודיות, ביקרו בבתי-כנסת ונפגשו עם ההנהגה הדתית של הקהילות. שפת הקשר ביניהם היתה 'לשון הקודש', עברית השואבת מן המקורות. הם העבירו מצד לצד הלכות ומנהגים, נוסחי תפילה ופיוטים ועידכנו את הקהילות שבדרך בקורותיהם של היהודים בכל אתר ואתר.

דרכי המסחר שיצאו מסין השתרעו לאורך כל אסיה והגיעו עד לקצה ספרד ('סוף מערב'), צפון אפריקה ומצרים. שיירות המסחר עשו את המסע במשך 200 יום לאורך 12,000 ק"מ. לא כל הסוחרים עשו את המסלול כולו אלא הסתפקו בקטעי דרך ועברו מתחנה אחת לאחרת.  הסחורות החליפו ידיים לאורך הדרך וכל סוחר במסלול הארוך גבה עמלה, עד שבסופו של תהליך מחירן של הסחורות הסיניות באירופה היה יקר מאוד.

כך קמה ההתיישבות היהודית באותן תחנות שהפכו לימים לערי מסחר. נציגיהם של הסוחרים התמקמו בערי המסחר על דרך המשי וקנו מהסוחרים הנוסעים בשיירות  את הסחורה במחיר אטרקטיבי. עושרה של הקהילה הענפה הזאת אפשר לה לתמוך כלכלית בישיבות בבל ובראש הגולה, שחי חיי רווחה. בתמורה נשלחו אליהם רבנים, מלמדים, שוחטים, מוהלים וחזנים. הם שלחו שאלות הלכתיות לגאוני בבל וקיבלו תשובות (שו"ת).  הקהילות על דרך המשי היו סמוכות על שולחנה של בבל ורבניה, אך חלקים ממנה השתייכו לקראים ולכיתות סוטות מן היהדות הנורמאטיבית. אותם 'נבדלי בני ישראל', כפי שכונו אלה, הוחרמו על ידי הממסד הרבני ונמנע מהם ומצאצאיהם לחזור לחיים יהודיים שלמים. בהיותם מיעוט בתוך עולם מוסלמי רחב היקף, רבים המירו התאסלמו והאסלאם קיבל אותם בזרועות פתוחות. כותב על כך רב נטרונאי גאון (המאה ה-9) בדברי תשובתו ליהודים מח'וראסאן:

--- הללו כולן כיון שעיקרן מישראל, ויש שם ישראל עליהם, ומצוות נוהגות בהן והיו מחויבים בשש מאות ושלוש עשרה מצוות, וכיון שהיו פרוצין בעריות ולא כתבו גיטי נשים – בניהם ממזרים, ואי אפשר לקבלן ולהכניסן בקהל, שמא יתערבו בישראל ויישאו נשים וישיאו בנותיהם לבני ישראל ומרבים ממזרים בישראל, לפיכך אי אפשר לקבלן כל עיקר (ב"צ דינור, ישראל בגולה, א(2), עמ' 362.(

בסוף המאה ה-9 שולח רב האי גאון מבבל לח'וראסאן תיקונים דתיים, המתריעים על המנהג הרווח אצלם לקדש אישה ללא כתובה או שטר אירוסין.

סוחרים מח'וראסאן סיפרו על הכוזרים

סוחרים יהודים מח'וראסאן הם שהביאו לחסדאי אבן שפרוט את בשורת קיומה של ממלכת הכוזרים. חיזוק לאמינות הדיווח שלהם הוא מקבל ממשלחת דיפלומטית ביזנטית שהגיעה לארמונו בספרד. וכך כותב חסדאי באיגרתו ליוסף מלך הכוזרים:

ואת כל השלוחים האלה, מביאי המנחות, [סוחרים מח'וראסאן שניסו לקנות את ליבו] אני שואל אותם תמיד בעד אחינו ישרא[ל] פליטת הגולה: אם שמעו שמע לדבר הדרור לשרידים אשר כלו בעבודה ולא מצאו מנוח. עד אשר הודיעוני שלוחי כראסאן, הסוחרים שאמרו לי כי יש ממלכת ליהודים נקראים על שם אלכזר ולא האמנתי לדבריהם, כי אמרתי: "לא יאמרו לי כדבר הזה כי אם לרצות אותי ולהתקרב אלי." ואשתומם על הדבר הזה, עד אשר באו שלוחי קסטנטינה בתשורה וכתב מאת מלכם אל מלכנו, ואשאלם על הדבר הזה. וישיבו אותי כי באמת הוא הדבר הזה, וכי שם המלכות – אלכזר; ובין אלקסטנטינה ובין ארצם מהלך ט"ו יום בים, אבל ביבשה יש בינינו אומות רבות. ושם המלך המולך יוסף. ואניות באות אלינו מארצם ומביאים דגים ועורות וכל מיני סחורות והם אנשי אחוָתנו ומכובדים עלינו. ובינינו וביניהם שליחות ומנחות, ולהם כח ומעוז, גדודים וחיילים יוצאים [למלחמה] בזמנים [=לעתים] (דינור, ישראל בגולה, כרך א/2, עמ' 35-34.(

הסוחרים מן המזרח ועמיתיהם מן המערב התנהלו במעברי ההרים השגיאים. לא רק סוחרים היו בשיירות אלא גם מיסיונרים, הרפתקנים ומגלי ארצות שנסעו בדרכים המסוכנות בהן שלטו שודדים או חיות טרף. השיירות, שכללו אלפי סוסים ופרדות, עברו הרים נישאים מכוסים בשלג-עד וחצו מדבריות חול – מדבר גובי והמדבריות קארה קום (המדבר השחור) וקיזיל קום (המדבר האדום) ומצאו מרגוע בבזארים הססגוניים בערים ההיסטוריות, שמוקמו בנאות המדבר הירוקים והמשופעים במים זכים.

הערים בוכרה, סמרקנד, טשקנט וחיווה, הנמצאות כיום בתחומי אוזבקיסטן, כולן יושבות על נאות מדבר ענקיות. נוסעי השיירות התאכסנו בקרוואן-סאראי (אכסניה לאדם ולבהמה). בשוק העבדים קנו שפחה צעירה או נער יפה כדי להמתיק את לילות המדבר הקרים. סיפרו על הח'ליף הרון אל ראשיד, שהעניק בתולה יפהפייה בתמורה למֵלון עסיסי מסמרקנד, שהגישו לו סוחרים על דרך המשי.

'דרך המשי' חצתה בנתיבים שונים את מדבר גוֹבִּי ואת כל מערב סין עד קשגאר ומשם הגיעה לעמק פרגנה, קוקנד, סמרקנד, בוכרה וחיווה. חלק מן הנתיבים עברו את איראן ואפגניסטן והגיעו עד להודו. היו נתיבים שעברו את מרכז אסיה, הקווקז, בגדאד ואסיה הקטנה והגיעו לחופי הים התיכון. מן הנמלים של הים השחור ומנמלי הים התיכון – צור וצידון – המשיכו המטענים לעשות דרכם לספרד, צפון אפריקה ומצרים.

התיישבות יהודית על דרך המשי

קבוצה של ארכיאולוגים וארכיטקטים איטלקיים שבאו בשנת 1957  לפירוז-קוּ  (ג'אם בימינו) באפגניסטן של ימינו, על האפיק של הַארי-רוּד, כדי לשחזר מינרט עתיק. הם גילו להפתעתם בית קברות יהודי קדום ובו מצבות מתוארכות לאורך 210 שנים (1249-1012). התארים של הנפטרים המכובדים, הנקובים על המצבות, הם: 'אלוף', 'ראש הסדרנות', 'חכם' 'מלמד', 'ראש הכנסה' 'זקן וישיש' (במובן של 'זה קנה חכמה'), מונחים שהיו מקובלים בבבל, והם מלמדים על הקשר ההדוק בין בבל, חכמיה וישיבותיה לבין היהודים שפעלו ביישובים שעל דרך המשי.

שנים לא רבות לאחר הפלישה המונגולית חדל בית הקברות הזה לשמש אתר קבורה, ללמדנו שהיהודים נעלמו מן האזור ואין לדעת אם נקטלו או מתו במגיפות, ברחו על נפשם, היגרו למחוזות אחרים במרחב, או נטמעו בחברה המוסלמית השיעית או הסונית, ברצונם ושלא ברצונם.

היהודים במקורות אסלאמיים

היהודים בח'וראסאן אוזכרו בספרות הנוסעים והספרות הגיאוגרפית הערבית של ימי הביניים, המאששים שבאזור התנהלו חיים יהודיים כבר במאות ה-8-7. כך מצאנו שעומר השני (720-680) הורה בצו לבני ח'וראסאן היהודים שלא להרוס בית-כנסת אך לא לאפשר הקמתם של בתי-כנסת חדשים, מה שמוכיח שהיישוב היהודי במרחב הזה קדם לכיבוש המוסלמי.

סוחרי יהלומים יהודים פעלו בח'וראסאן בימי שלטונו של יזיד בן מואלאב (715). מוזכר סאהל בן בישר, אסטרונום יהודי מח'וראסאן, שפעל בחצרו של הח'ליף אל מאמון (833-786).  מקורות מוסלמיים מספרים כי נאצר אבו סאיאר, מושל ח'וראסאן, נשא דרשה במסגד ביום שישי ופירט את תוכנית המיסים המוטלת על הלא-מוסלמים וביניהם מוזכר עקיבא ראש הקהילה שהֵקֵל על היהודים בגביית המסים.

אבן ח'ורדאד'בה, מנהל דואר ערבי באזור מהמאה ה-9, מספר על פעילותם של הסוחרים היהודים על דרך המשי:

הסוחרים היהודיים הראד'אנים שהם מדברים פרסית, יוונית, ערבית, פרנקית, ספרדית וסלבית. הם נוסעים מן המערב אל המזרח ומן המזרח אל המערב, ביבשה ובים. מן המערב הם לוקחים אתם סריסים, שפחות, נערים, אריגי משי מקושטים, פרוות וחרבות. בארץ הפרנקים הם יורדים באניות על הים המערבי ועולים על החוף באל-פרמא [בחלק המזרחי של מצרים התחתונה] ושם מעמיסים את סחורותיהם על גבי בהמות [ומובילים אותן ביבשה] עד קולזום [סואץ]. בין שני המקומות הללו [מרחק] חמישה ימים או עשרים פרסה. מקולזום הם מפליגים בים המזרחי אל אל-ג'אר [אי בקרבת ג'דה] וג'דה [עיר הנמל של מכה] ומשם הם ממשיכים את דרכם  אל סינד [באשדות האינדוס], הודו וסין. מסין הם לוקחים אתם מושק [לתעשיית הבשמים], אהל [ליצור סבון ובשמים], כמפור, קינמון... ואם רצונם בכך... הם נוסעים ביבשה שלושה ימים, ואחר כך שטים על נהר פרת עד בגדד, ואחר כך על נהר חדקל עד אובלה [ליד בצרה] ומן אובלה אל עומאן, סינד, הודו וסין ולפעמים הם עוברים מאחורי ארמיניה דרך ארץ הסלאבים, ומשם אל מפרץ עיר הכוזרים. אחר כך הם [מפליגים] בים לגורגאן ומשם [מגיעים ביבשה] אל בלח', טראנסאוכסניה [מעבר לאמו דאריה].

הקטע הזה מלמדנו על ההיקפים הגיאוגרפיים האדירים ועל מגוון הסחר העשיר שיהודים לקחו בהם חלק. אין זה מפעל של יחידים אלא מדובר בלוגיסטיקה רחבת היקף שלקחו בה חלק יהודים מרחבי אירופה ואסיה.

הפלישה המונגולית וגורלה של דרך המשי

הפלישה המונגולית הביאה להפסקת הפעילות על דרך המשי, ששבה והתחדשה לזמן קצר לאחר התבססותם של המונגולים במרכז אסיה. לאחר נפילתה של האימפריה המונגולית, השתלטו הטורקמנים על דרכי המסחר המערביות יותר. נפילתה של האימפריה הביזנטית בידי הטורקים בשנת 1453 והשפעתה הקשה של המגפה השחורה באירופה, שהחלה במאי 1348, גרמו להפסקת הסחר בין סין לאירופה. החל משנת 1400 פסק לחלוטין הסחר היבשתי על דרך המשי ונותק הקשר היבשתי בין סין לאירופה.

היעדר קשר מסחרי יבשתי הוביל לניסיונות אירופאים להגיע לסין דרך הים. בשנת 1492 הפליג כריסטופר קולומבוס מערבה בניסיון להגיע לסין ממערב וליצור דרך משי חדשה. לאכזבתו גילה יבשת חדשה שחסמה את דרכו. לאכזבה הזאת קוראים – אמריקה. הניסיונות לשלוט על דרכי המסחר הימיות לסין הביאו לכיבושים פורטוגזיים באפריקה, ולאחר מכן להתפתחות המושבות של הולנד ובריטניה באפריקה ובאסיה החל מהמאה ה-15 ועד המאה ה-17.

המגוון הרחב של מסמכי הגניזה מאפגניסטן, שנרכשו על-ידי הספרייה הלאומית, ממחיש לנו את החשיבות הגדולה הטמונה ב"גניזה האפגאנית" כמקור לתחומי מחקר שונים, אך בראש ובראשונה להשלים את ידיעותינו על יהודי ח'וראסאן בכלל ויהודי אפגניסטן בפרט בימי הביניים. עדיין רב הנסתר על הגלוי ואנו מקווים כי בעתיד יירכשו שאר הטקסטים כדי שנוכל להרחיב את ידיעותינו על יהודי חבל ארץ זה.

יהודי אפגניסטן בימינו

למן המאה ה-8 ועד למחצית הראשונה של המאה ה-13 נמצאו חיים יהודיים מתועדים בח'וראסאן. מאז לא נמצאו עד כה תעודות המעידות על גורל היהודים מאז ועד המאה ה-19. לאן נעלמה אותה יהדות מפוארת, שמנתה בימיה הטובים אלפים רבים? האם יהודים קיבלו מרצון את האסלאם או אולצו להתאסלם? האם המונגולים קטלו את היישוב היהודי? האם יהודי אפגניסטן הקדומים היגרו או ברחו על נפשם? האם מגיפות הכחידו את היישוב היהודי? האם כך נוצרו המסורות בקרב העם האפגני לגבי מוצאו משבטי ישראל האובדים?

הנוסע אפרים ניימרק מספר בספרו 'מסע בארץ הקדם' על ראשית ההתיישבות היהודית באפגניסטן בעת החדשה. הוא ביקר בעיר הראת בשנת 1888 ומצא בה כשלוש מאות בתי-אב (2,000-1,500 נפש), שרובם היו פליטים, שברחו ממשהד באיראן מחמת אינוסם בשנת 1939 [?] לאסלאם השיעי, ואלו שברחו ממשהד חזרו ליהדות שלמה בעיר הראת. נראה כי קודם בואם של הפליטים ממשהד היו בהראת הסונית והסובלנית 40-20 בתי-אב (200-120 נפש). אין בידינו עדויות לגבי מועד בואם של יהודים אלה לאפגניסטן והאם בחלקם הם שרידי היישוב היהודי הקדום. בבאלך חיו באותו זמן כמה עשרות יהודים ובקאבול היו עוד 50  משפחות ובית-כנסת אחד. 

בדורות האחרונים חיו באפגניסטן כ-5,000 נפש. כ-20% מהם עלו ארצה כבר בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 מתוך אהבה לציון. לאחר הקמת המדינה עלו יהודי אפגניסטן בכמה גלים ארצה וכיום נותר בקאבול יהודי אחד המתגורר בחצר בית הכנסת.

המאמר ראה אור לראשונה ב'מקור ראשון – שבת' (18.11.2016)

ויקיפדיה: אנוסי משהד הוא שמה של חברי הקהילה היהודית במשהד, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה אך שמרו על יהדותם בסתר. כיום, אין במשהד אף יהודי, אחרי שכל המשפחות היגרו בשנות ה-40 של המאה ה-20 לעיר הבירה טהרן ולמקומות אחרים.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הולך ומתברר כי כמו במשך מערכת הבחירות, כך גם בתקופת כהונתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ – לא יהיה יום אחד משעמם בתקשורת.

* אהוד: שירתו של אצ"ג מעולם לא דיברה אליי. לא הבנתי במה גדולתו.

* המלפפונים של היום, שאפשר לאכול אותם על קליפתם, הם הרבה יותר טעימים מהמלפפונים שהיו בארץ, וכמובן רק בחודשי הקיץ, לפני כשבעים שנה, וקליפתם היה קשה, עבה, מחוספסת ומרירה עד כי היה צריך לקלף אותם למאכל או לסלט.

לא כן עגבניות הבאלאדי והמרימנד הכרסתניות, שפסו מהחקלאות שלנו, וששום עגבנייה גדולה של היום אינה משתווה להן בטעמה. אולי רק קצת מעגבניות השרי-לקופן, בצבע החום-ירוק העז – מזכירות את טעמן של העגבניות של פעם.

* מעניין מה מרגיש ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כאשר הוא קורא יום-יום בעיתונים ורואה בטלוויזיה את רצח-האופי שעורכים ליורשו בנימין נתניהו, זה הפוליטיקאי שעלה לשלטון – לאחר רצח האופי שערכה התקשורת לו-עצמו, לאהוד אולמרט.

בקרוב אולי גם נתניהו יזומן לחקירה באזהרה, ובבוא היום, לאחר שאולמרט יסיים את תקופת מאסרו, אולי תאו המיוחד שיתפנה במעשיהו, יעמוד לרשות נתניהו, שיורשע בזכות חריצותה של מערכת המשפט בישראל.

* לאחר שיודח בנימין נתניהו הכושל מראשות הממשלה תשלוט כאן קואליציה נפלאה:  ערוץ 10, "ידיעות אחרונות", "הארץ", "הרשימה המשותפת" והקרן לישראל חדשה.

* אהוד: גם אני ניצב תוהה מול ניצחונו של טרמאפ, שנראה כאילו התפקיד של נשיא ארה"ב גדול עליו, וכי בכלל לא האמין שיזכה בו, ושאולי הוא יהיה נשיא טוב לישראל אבל תקופתו עלולה להיות רעה ליהודי ארה"ב ורצופה מהומות בין-גזעיות, כי בניגוד למצטייר מחיי הקהילה היהודית העשירה והמשכילה בארה"ב, וממצב ציבור הישראלים היורדים החיים שם – ארה"ב היא לא רק גן עדן אלא גם ארץ אלימה מאוד.

מצד שני, אם רוצים להיות אופטימיים, ולהאמין בכוח החיים של מעצמה אדירה כארה"ב, אולי דווקא מהיותו של טראמפ איש עסקים עשיר שבא לא מהאקדמיה או מהשירות הציבורי אלא  מן היוזמה הפרטית, שהיא נשמתה של אמריקה, ושעשה את הונו ביזמוּת ובנדל"ן – הוא יפתיע במפעלי ענק של בנייה בתחבורה, בתעשיות ובשיקום ערים אמריקאיות שוקעות, ובתנופה של התחדשות כלכלית כמו הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, שהציל לא רק את העולם במלחמת העולם השנייה – אלא עוד קודם לכן את כלכלת ארה"ב ב"ניו דיל" שלו?! 

[נראה שהנושאים האלה יעסיקו את דונלד טרמאפ יותר מאשר בניית עוד בית יהודי בירושלים המזרחית, שהיתה בדרך-כלל מעסיקה מאוד את דעתו של הנשיא באראכ חוסיין אובמה, מהיותה בעיניו איום על השלום במזרח התיכון].

חלום באספמיה? אולי. אוטוסטראדות סלל גם מוסוליני. ומי יודע אם הצלחתם הבולטת של היהודים ושל הישראלים היורדים בארה"ב לא תעורר עליה גם היא שלל תגובות אנטישמיות.

* האין זה מוזר שבעוד בית המשפט העליון בישראל עומד על קוצו של יו"ד בנושא פינוי היאחזות עמונה, כאילו אם לא נעקור אותה – אנחנו חס ושלום בדרך לפאשיזם, ויש כותבים מן ה"שמאל" שבלי הנד עפעף כבר משווים אותנו לנאצים – וכל זאת, שעה שיש בישראל שבתוך הקו הירוק, ובגדה, ובירושלים השלמה, עשרות אלפי בתים ודירות של ערבים שניבנו ללא כל רישיון, ואין שום פוצה פה ומצפצף על כך!?

אולי זה כך בגלל הברית הבלתי כתובה שהיתה קיימת בין מרבית התקשורת בישראל לבין ממשלו הגווע של באראכ חוסיין אובמה?

* שמענו לא פעם את כריזת המואזין הרמקולית המזעזעת בעוצמתה האלימה את האוזניים ביפו, וממש נבהלנו. זו אינה קריאה תמימה לתפילה – אלא חלק מהמאבק הלאומי ה"פלסטיני" להמחיש לישראלים למי שייכת הארץ ולהזכיר להם כי יום אחד בעזרת אללה יחזרו האדמה הקדושה של פלסטין וגם האוויר שמעליה לשלטון מוסלמי.

* הופעתו השקולה, הסמכותית, הממלכתית, הנבונה והרצינית של יואב גלנט בתוכנית ליל שבת האחרונה של איילה חסון בערוץ 10, הופעה המזכירה במקצת את אמינותו של יצחק רבין, מראה כי לא פסו אנשים בעלי שיעור קומה בישראל, היכולים להיות בבוא היום ראשי-ממשלה. אנחנו תמכנו בו בשעתו לתפקיד הרמטכ"ל, שנגזל ממנו.

* ערביי ישראל הם כ-21% מהאוכלוסייה. מנתוני המשטרה האחרונים שהוצגו על ידי המפכ"ל בכנסת עולה כי ערבים-ישראלים מעורבים ב-59% ממקרי הרצח, 47% ממקרי השוד, 32% מעבירות רכוש ו-27% מעבירות סחר בסמים. ["הארץ" באינטרנט, 20.11.16].

* שופטי פרס נובל החליטו שאם המשורר היהודי-האמריקאי בוב דילן לא יבוא לקבל את הפרס לספרות שהוענק לו, הפרס יוענק לאחר מות למשורר היהודי-הקנדי-האמריקאי ליאונרד כהן.

החלטה סמוייה נוספת של השופטים היא שהסופר עמוס עוז לא יוכל לקבל את פרס נובל לספרות אלא את פרס נובל לשלום, כמו הסופר אלי ויזל, וזאת רק בתנאי שהפרס יוענק לו יחד עם הארגונים "בצלם" ו"שוברים שתיקה".

עדיין אין פרס נובל לסופרים המעלים על נס את הבגידה.

* אודי'לה תודה רבה. קיבלתי את המצגת והיא מדהימה. יפה להפליא. איזה צייר ואיזו רגישות נפלאה. בעבר קראתי על פליקס נוסבאום וראיתי יצירות שלו (מוזיאון ישראל, בתערוכה האחרונה "לילה יורד על ברלין", וגם בניו יורק בגלריה של רון לאודר). הציורים האקספרסיוניסטים שלו הם אמנות נפלאה. במצגת זו פעם ראשונה יצא לי לעקוב אחרי ההשתלשלויות עימו לאורך הדרך ושווה בהחלט לבקר במוזיאון שדניאל ליבסקינד בנה. ושוב מלוא התודות.

תודה ונשיקה,

חיה

אהוד: המצגת המופלאה של ציורי פליקס נוסבאום משתרעת על פני 8 מגה-בייט ולכן נמנעתי מלשלוח אותה עם גיליון המכתב העיתי, ואולם אשמח להעביר אותה לכל מי שיפנה במייל ויבקש זאת באופן אישי.

פליקס נוסבאום וכל בני-משפחתו נרצחו על ידי הנאצים. הגרמנים של היום יכולים רק להתגעגע לתרומתם האדירה של יהודי גרמניה לארצם ולתרבותם. וכמו שחזה היינריך בל ברומאן שלו "תמונה קבוצתית עם גברת", יש לגרמנים היום, במקום היהודים, את הטורקים, וכמובן שמאז יצא הרומאן של בל לאור (1971) נוספו אליהם מיליוני פליטים מארצות האיסלאם באסיה ובאפריקה, שחלקם ממלא את רחובות עריהם בתרבות שמצטיינת באלימות ובאונס נשים גרמניות.  ממש "חילול הגזע" – אלה הפשעים הדימיוניים שבהם האשימו בין השאר הנאצים בשעתם את היהודים החפים מכל חטא.

אבל ברלין היא גם ארץ החלומות של כמה משוררים עבריים, רובם גרפומנים, שירדו אליה לחיות בה.

* בניגוד לרבים מחברותינו וחברינו וגם בני משפחתנו שאינם ישנים בלילות מרוב דאגה על ביבי, שרה, דונלד וגם המן הרשע – לנו אין שמץ של אמון בשטויות שמפרסם העיתונאי רביב דרוקר ולכן אנחנו ישנים בשקט.

* לגיליון הקודם 1194 השתרבבה בטעות צרופה על ימי שירה במדבר שתוקפה כבר פג מזמן.

* אהוד היקר, התפעלתי מהתרגום של לאה נאור הנהדרת לשירה של אמילי דיקנסון. האם ידוע לך אם ספר תרגומיה ראה אור? 

שמתי לב שאלי מייזליש מסכים עימך באשר לחוכמתו, או היעדר חוכמתו, של ברק אובמה.

 באשר לטענתו של משה בן ברוך (ב"ממקורות הש"י") שאני בודה מליבי זוועות שביצע המלך יאשיהו, אנא, יסביר לי איך הוא מפרש את הפסוק: "ויזבח (יאשיהו) את כל כוהני הבמות אשר שם על המזבחות, וישרוף עצמות אדם עליהם..." (מלכים ב' כ"ג 20).

 שלך,

 משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל