גיליון מס' 1197

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תשע"ז, 28 בנובמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְנֵי שִירֵי שְׂרֵפוֹת שֶל צִיּוֹנִי שָׂרוּף. א. צָלָ"ש לַכַּבָּאִים! ב. שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש. // ד"ר ארנה גולן: עלילת הישרדות נועזת ומרתקת מכאן ומשמעויות עומק ערכיות מכאן, על ספרו של משה גרנות, "מאריה וליאופולד". //  שיר זוהרה אלפסיה מאת ארז ביטון, וקטעים מהפרכת תוכנו של השיר המסמל את תרבות השקר העדתי בישראל. // אורי הייטנר: 1. ההסדרה – חוק רע. 2. מכתב גלוי למזכ"ל התק"צ, הנדון – השתתפות "שוברים שתיקה" בכנס י"ב. 3. צרור הערות 27.11.16. // יהודה דרורי: לנטרל את המציתים. // נורית שושני: מָתַי הָאָרֶץ תִּשְׁקֹט? // עקיבא נוף: הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת. // ברוך תירוש: הבאת 13 טנקי 'שרמן' ראשונים לישראל. // יצחק שויגר: צוללות עליך ישראל. // אוריה באר: אוטובוס 2094. // פוצ'ו: "בחיי [3]", י"א. ערבֵי הצטופפות. // משה כהן: זו מחלת נפש. // משה גרנות: מבט אישי על חיוי הבלכי. // הלבנבנים והשחרחרים, סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו, י"ד. סבא פנחס-טודרוס. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [83], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // לאה טרן: שני שירים. // אהוד בן עזר: מוצ"ש פרוקופייב מסעיר בפילהרמונית עם שלושה שמות חדשים. // אהוד בן עזר: 9 ימים בפורטוגל, מהם 7 ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השישי. // ממקורות הש"י.

* * *

   יוסי גמזו

שְנֵי שִירֵי שְׂרֵפוֹת שֶל צִיּוֹנִי שָׂרוּף

א. צָלָ"ש לַכַּבָּאִים!

בְּאֶרֶץ בָּהּ מוּל אֵש הָרֶשַע שֶל אוֹיְבֶיהָ

הַמִּתְנַכְּלִים כָּל דּוֹר וָדוֹר לְכַלּוֹתָהּ 

אַךְ נִכְשָלִים בְּכָךְ וְלֵב הָעָם תּוֹבֵעַ

לוֹמַר תּוֹדָה לִגְבוּרָתָם הַמַּרְטִיטָה

שֶל נְעָרִים בְּחָאקִי הַנּוֹתְנִים לֹא פַּעַם

אֶת הַיָּקָר מִכֹּל, אֶת עֶצֶם חַיֵּיהֶם,

עַל קִיּוּמֵנוּ חֵרֶף כָּל קְרָבוֹת הַזַּעַם

וְזֶה תָמִיד בִּמְחִיר שְכוֹלָם וּנְכָאֵיהֶם

שֶל אָב וָאֵם שְבוּרִים וְרַעֲיָה אוֹהֶבֶת 

וְיֶלֶד רַךְ הַמִּתְיַתֵּם מֵאָב צָעִיר

כְּשֶשּוּם מִלַּת הֶסְפֵּד מִפִּי אֻמָּה כּוֹאֶבֶת

לֹא תְנַחֵם עַל הֶחָלָל שֶזֶּה מַשְאִיר;

בְּאֶרֶץ בָּהּ הַלֵּב רוֹחֵש תּוֹדָה חַמָּה פֹּה

לְחַיָּלֶיהָ שֶיּוֹמָם וָלֵיל בָּאִים

לְגוֹנְנָהּ, חוֹבָה לוֹמַר תּוֹדָה דוֹמָה פֹּה

דַוְקָא הַיּוֹם כָּאן – לִגְבוּרַת הַכַּבָּאִים,

לְלוֹחֲמֵי-הָאֵש, אִם מִמְּרוֹמֵי שָמַיִם

בְּכָל מְטוֹס-כִּבּוּי הָעָט עַל סְבַךְ בּוֹעֵר

וְלַשּוֹלְפִים מוּלוֹ אֶת זַרְנוּקֶי-הַמַּיִם 

בְּהַקְרָבָה ועֹז שֶאֵין כְּלָל לְתָאֵר

אֶת הַגְּבוּרָה הַזֹּאת שֶשּוּם צָלָ"ש לֹא דַּי לָהּ

וְשֶבִּמְאוּם אֵינָהּ פְּחוּתָה מִגְּבוּרָתָם

שֶל חַיָּלֵינוּ הָעוֹמְדִים יוֹמָם וָלַיְלָה

דְרוּכֵי נִשְקָם וְחוּשֵיהֶם עַל מִשְמַרְתָּם.

נוֹרָא לִרְאוֹת אֵיךְ נוֹתָרוֹת פִּתְאֹם בְּלִי בַּיִת

הַמִּשְפָּחוֹת שֶמְּעוֹנָן עָלָה בָּאֵש

וּמְעוֹרֵר-כָּבוֹד כֵּיצַד דְּמוּעוֹת-עֵינַיִם

הֵן מְסָרְבוֹת עַל אַף הַכֹּל לְהִתְיָאֵש

וּמַתְחִילוֹת מוּל הֶרֶס מְפֻחָם, פָטָאלִי

שֶל כָּל אֲשֶר יָקָר הָיָה וְלֹא בִּכְדִי

לְהִתְנַעֵר בִּזְכוּת הָאֹמֶץ הַמֶּנְטָאלִי,

בִּזְכוּת אוֹתוֹ קְשִי-עֹרֶף עַז וְיִחוּדִי

שֶל עוֹף-הָחוֹל הָעַקְשָנִי וְהַוִּיטָאלִי,

שֶל כָּל אוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי-כֵן כֹּה יְהוּדִי

הַקָּם תָּמִיד לִתְחִיָּתוֹ מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

עִם אֵיזוֹ סְטָמִינָה שֶמָּה שֶלֹּא יִהְיֶה

הִיא חֲקוּקָה עַל לוּחַ-לֵב וְלוּחַ-סֵפֶר

וְהִיא אוֹמֶרֶת "לֹא אָמוּת כִּי אִם אֶחְיֶה!"

כִּי מוּל אָבְדָן רְכוּש שֶנֶּאֱגַר בְּיֶגַע 

שֶל שְנוֹת עָמָל רַבּוֹת שֶזְּדוֹן-הָאֵש כִּלָּה

כַּמָּה הֵירוֹאִית הִיא הַהִתְיַצְּבוּת מוּל פֶּגַע

שֶל לְהָקִים שוּב אֶת הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

וּמָה רַבָּה הַהַשְרָאָה שֶהִיא שוֹאֶבֶת

מִן הַדֻּגְמָה וְהַמּוֹפֵת הַמֻּפְלָאִים

בָּהֶם אֶל מוּל כָּל צַעַר אֲבֵדָה כּוֹאֶבֶת

תָּמִיד נִזְכֹּר אֶת נְחִישוּת הַכַּבָּאִים,

אֶת הַגְּבוּרָה הַזֹּאת, שֶאֵין אוֹצָר רַב-עֵרֶךְ

שֶיִּשְתַּוֶה לָהּ בְּמְחִירוֹ וּבוֹ חוֹזֶה

בְּהִשְתָּאוּת מוּל הַסִּכּוּן וּמוּל הַפֶּרֶךְ

וּבְתוֹדָה נִרְגֶּשֶת כָּל הָעָם הַזֶּה.

אֶת הַנְּתִינָה הָאֵינְסוֹפִית הַזֹּאת, אֶת כּוֹחַ-

הָעֲמִידָה  מוּל גָּבְהֵיהֶן הַנִּשָּׂאִים

שֶל נַחְשוֹלֵי הַלֶּהָבוֹת אָסוּר לִשְכֹּחַ

לֹא רַק הַיּוֹם, גַּם בְּיָמֵינוּ הַבָּאִים

וְכָל אֶזְרָח יִשְׂרְאֵלִי שֶעֵד הָיָה פֹּה

לְתַבְעֵרַת מוֹקְדִי הַלַּהַט הָאָיֹם

יְזְכֹּר תָּמִיד בְּרֶגַע חַד שֶל דּוּמִיָּה פֹּה

כַּמָּה אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֵם יוֹם-יוֹם.

ב. שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש

קִינָתוֹ הַמָּסָרְתִּית שֶל כְּבוֹד הַמָּהָרָ"ם

הוּא הָרַב מֵאִיר מֵרוּטְנְבּוּרְג, מֵאַדִּירֶיהָ

שֶל שַלְשֶלֶת הַפּוֹסְקִים אֲשֶר לִשְמָם הָרָם

בַּמֵּאָה הַשְּלוֹש עֶשְׂרֵה לֹא אָח הָיָה וָרֵעַ;

קִינָתוֹ שֶל רַב זֶה שֶהֻשְלַךְ לְמַאֲסָר

בְּאֶלְזָס, בְּכֶלֶא אַיְנְזִיסְהַיְם, עַל שוּם הַ"פֶּשַע"

שֶל צֵאתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶהַקֵּיסָר

רוּדוֹלְף לֹא מָחַל עָלָיו וְאֶת חֲסַר-הַיֶּשַע

הַיָּשִיש הַזֶּה דָן לִכְלִיאָה וּכְבוֹד הָרַב

לֹא נֵאוֹת לְהִשְתַּחְרֵר מִמֶּנּוּ כְּשֶהִצִּיעוּ

יְהוּדֵי אַרְצוֹ סְכוּם כֹּפֶר רָב אֲשֶר עָרַב

לְהִשְתַּחְרְרוֹ מִשָּם, אַךְ בְּכִלְאוֹ הִפְצִיעוּ

מִן הַגּוּף הַשָּׂב הַזֶּה רִגְשוֹת-עֲנָק שֶיֵּש

בְּכוֹחָם גַּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה לְהַמְּמֵנוּ

בְּעָצְמַת קִינָה זוֹ, "שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש"

עַל שְׂרֵפַת תַּלְמְוּד בָּעִיר פָּארִיס, שֶעַד יָמֵינוּ

מְצֻטֶּטֶת הִיא בְּפִי יוֹדְעֶיהָ כָּל דַּקָּה

שָחוֹוָה אֻמָּה זוֹ שוּב אֶת הַצָּתַת בָּתֶּיהָ

אֶלָּא שֶכַּיּוֹם, בְּיִשְׂרָאֵל הַחֲזָקָה

יֵש לָנוּ תְשוּבוֹת בְּרוּרוֹת עַל כָּל שְאֵלוֹתֶיהָ.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש, מַדּוּעַ זֶה וְאֵיךְ

גַּם כְּשֶתַּבְעֵרוֹת עָטוֹת עָלַיִךְ כְּעוּט עַיִט

אַתְּ אֵינֵךְ פּוֹסֶקֶת עַד שֶאוּד אַחְרוֹן דּוֹעֵךְ

לְמַגֵּר אֶת הַדְּלֵקוֹת גַּם אִם נִשְׂרַף הַבַּיִת.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש, כֵּיצַד עוֹד לֹא הִכְרִית

גַּל הַתַּבְעֵרוֹת הַזֶּה אֻמָּה שֶלֹּא שְבָרוּהָ

כְּשֶכַּמּוּת הַהַצָּתוֹת וַדַּאי אֵינָהּ מִקְרִית

וּמְקוֹרָן, כְּמוֹ אִינְתִּיפָדַת הַדְּקִירוֹת, יָדוּעַ.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בְּאֵש שֶל נֶזֶק וְאָסוֹן

אֵיךְ אֵינֵךְ נִתְקֶפֶת בְּיֵאוּש מוּל כָּל הֱנֵף-אֵש

כְּשֶדְּלֵקוֹת-הָרֶשַע נִשְבָּרוֹת מוּל עַם חָסוֹן

שֶהוּא סוּפֶּר-טַנְקֶר שֶל תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶש.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש, אֵיךְ בֵּין הָאַכְזָרִים

בְּמַרְאוֹת הַהֶרֶס וּמוֹרְאוֹת כְּלָיָה כֹּה דְרַסְטִית

מִתְלַכֵּד פִּתְאֹם עַם מְפֻצָּל לְמִגְזָרִים

וּמַפְגִּין עַרְבוּת וְסוֹלִידָרִיּוּת פַנְטַסְטִית.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש, כְּשֶשּוֹט הַלַּהַב דָּש

יִשּוּבִים רַבִּים כָּל-כָּךְ בְּלִי לְעָקְרָם מִשֹּרֶש

אֵיךְ אַתְּ נְחוּשָה לִבְנוֹת כָּל בַּיִת מֵחָדָש

וּבִשְחוֹר-הָאֵפֶר שוּב וָשוּב לִנְטֹעַ חֹרֶש.

אֵיךְ כְּשֶמְּטוֹסֵי-כִּבּוּי כָּאן מַמְטִירִים מִמְּרוֹם

תְּכוֹל שָמַיִךְ חֹמֶר מְעַכֵּב דְּלֵקָה בּוֹלַעָת

כְּלוּם לֹא מְעַכֵּב שוּם לוֹחֵם-אֵש פֹּה מִלִּתֱרֹם

אֶת מֵיטַב כָּל כּוֹחוֹתָיו לְהַדְבָּרַת הַלַּהַט.

אֵיךְ שוֹטְרִים, אַנְשֵי צָבָא וּמָדָ"א בֶּחָזֶה

הֶחָשׂוּף לָאֵש נוֹתְנִים מוּל כָּל סִכּוּן וּפַחַד

אֶת הֲכִי נִשְׂגָּב וְנֶאֱצָל בָּעָם הַזֶּה,

אֶת הַהַקְרָבָה וְאֶת תַּמְצִית תְּחוּשַת הַיַּחַד.

וְכֵיצַד, כְּהִפּוּכָם שֶל מַצִּיתֵי זָדוֹן

מַצִּיעִים עַרְבִים לֹא מְעַטִּים בְּלִי סְיָג וָרֶתַע

אֶת קוֹרַת-בֵּיתָם לְמִי שֶאֵש-הָאֲבָדּוֹן

הִשְאִירַתְהוּ בְּלִי קוֹרַת-גּגּוֹ שֶלּוֹ לְפֶתַע.

שַאֲלִי, שְׂרוּפָה בָּאֵש, אֵיךְ מוּל אָבְדַן רְכוּש

וּקְרוֹס בַּיִת שֶשּוּם שִיר לֹא יְבַטְּאוֹ בְּאֹמֶר

יֵש בְּיִשְׂרָאֵל שֶלִּי מִין אוֹן נִסְתָּר, נָחוּש

הַמַּפְגִּין פֹּה אֶת נִצְחוֹן הָרוּחַ עַל הַחֹמֶר.

* * *

ד"ר ארנה גולן

עלילת הישרדות נועזת ומרתקת מכאן

ומשמעויות עומק ערכיות מכאן

על ספרו של משה גרנות, "מאריה וליאופולד", הוצאת צמרת, 2016, 213 עמ'

בסיום קריאתו הסוחפת של הספר המפתיע והמרתק הזה, שכמעט אינו מניח לקורא לנשום, מצפה לקורא הפתעה רבתי (הפתעות "קטנות" שזורות, כמובן, בשפע ברצף עלילתו) כיוון שמושמע בו גינוי מוסרי תקיף לעיקר תוכנו של הספר עצמו. הכיצד?

כי לספר מבנה ייחודי. הוא נפתח ונסגר במעין "סיפור מסגרת" העוטף אך גם קוטע מפעם לפעם את "הסיפור הפנימי", שכלל אינו קשור בו, ומופרד ממנו במרווחים קלים ובהדפסה באות דפוס שונה. ורק המספר – הלא הוא סופר ששמו מנשה – מקיים קשר עם גיבורי שתי העלילות. אלא שהחלק הפנימי הוא המרכזי, הוא הממלא את מרבית דפיו של הספר והוא גם שמעניק לו את תוכנו הנועז, ויש כאלה שלגביהם הוא אף פרובוקטיבי. ואמנם, כך הוא לגבי  בנימין ברנוי, גיבורו של "סיפור המסגרת", המכוון את הפסילה המוסרית התקיפה שלו כלפי "הסיפור הפנימי", שגיבורתו היא באשה.

ואם כך, מה טעם הביא גרנות בסיום סיפרו גינוי ופסילה מוסרית של עיקר יצירתו שלו? האם כתב גינוי זה הוא הגנה מוקדמת מפני ביקורת? ואולי אירוניה חבויה המופנית אל אנשי מוסר מקצועיים העשויים להזדעזע מן המסופר? ואולי הסיפור בכלל אחר.

להבנתי, הפסילה הזאת היא אחד האמצעים להכוונת הקורא לכך שמעבר לרובד העלילתי המתוח, שיש לעקוב היטב אחר שלביו, מצוי רובד עמוק יותר, מאורגן ומשמעותי והוא שקבע שילובם של שני סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם ביצירה אחת.

ראשיתו של הסיפור באותו ברנוי (לשעבר ברנוביץ'), שכנו של המספר, שלא היה מקורב לו במיוחד, אך מעורר את רחמיו והשתתפותו שעה שהוא שומע יום אחד זעקות מעבר לחומת בית הקברות שברחוב טרומפלדור, ומוצאו כשהוא משתטח ובוכה מרה על קבר אביו השוטר, שנהרג בפרעות תרפ"ט, כשהיה ברנוי בן 11, למרות שעברו כבר 60 שנה (כלומר, הדברים מתרחשים בשנת 1989) הוא זועק עתה מרה. הוא נותר אז יתום מהוריו, כי אימו מתה כשהיה אך בן 3, לאחר שנדבקה בחיידק כשחיפשה את אחותה בין הנרצחים במאורעות תרפ"א [1921], שהמספר מבחין מימינו במצבת קברם המתפוררת.

ברנוי אף סיפר שנשלח לבית יתומים ספרדי קשוח בירושלים, אך המספר יודע כי על אף הכול הוא עשה חיל פוליטי וכלכלי (גם בזכות מגרש שקנו הוריו בהרצליה). הוא נישא לז'ניה, ניצולת אושוויץף שעלתה לארץ ב-1948ונענתה להצעת השידוך עימו אף שהיה גרוש ואם לבת, כיוון שביקשה ביטחון כלכלי. ילדים לא היו להם ונישואיהם לא עלו יפה, ואי שפיותה הקלה ניכרה כבר ביחסה לבתו שעזבה לבסוף את ביתם. ז'ניה אף ניסתה להתאבד ביריית אקדח (אף שדאגה שלא תקפד את חייה) אך ברנוי ניסה לקיים שיגרה, עד ששיברונו הגדול, שמצא ביטויו בזעקתו בבית הקברות, הגיע כאשר לאחר  שקיעתה בדמנציה, כשהוא מטפל בה בנאמנות מופלגת, היא מועברת למוסד סיעודי,  ועם פטירתה הוא חש אובדן אחיזה בחייו.

זמן מה לאחר פטירתה הוא מקיים פרשת אהבה עם גברת רחל חדד, אך משהוא מתאכזב,  עולים בו געגועיו לאשתו המתה והוא מבקש משכנו הסופר, הלא הוא המספר, להקדיש את הספר שהוא כותב לזכר "אשתו הטהורה והאהובה." אלא שלהפתעתו, הספר מוסר את יומנה של באשה, והוא מגיב בזעזוע מוסרי עמוק ובמכתב שכולו תחושה של בגידה בו ובזכר רעייתו הוא מנתק את קשריו עימו.

מה יש בו, אפוא, בסיפור הפנימי, המרכזי והמזעזע, ולשם מה צורפו שני הסיפורים?

הסיפור הפנימי הוא יומנה של באשה, אשת חינוך שפגשה במספר כשבא לבקר בכנס מחנכים ששבו מסיור במחנות הריכוז בפולין, ומציעה למסור בידו את יומנה שכתבה על שאירע לה בשואה לאחר שביקרה במסע הזה גם אצל המשפחה הנוצרית שהצילה אותה וגידלה אותה. מתברר שזו היתה, שלא כצפוי, משפחתו של כומר קתולי, שהיה נערץ בקהילות השונות שבהן כיהן, גם בזמן השואה וגם לאחריה, בזמן השלטון הקומוניסטי בפולין, על גדולתו הרוחנית, דמותו הנאצלת, דרשותיו הסוחפות ומטהרות (שתי דרשות במיוחד כתובות כמלאכת מחשבת, זו שנשא בטקס הקומוניון של באשה, עמ' 65, וזו שנשא כדרשת "הבת האובדת", עמ' 145), וכמובן – על היותו נעלה על תאוות בשרים.

אלא שבפועל, בביתו, הכומר הזה עצמו היה שקוע בחטאי זימה עם בנות הבית ועם נשים זרות שהיו באות אליו, ולכן בהכרח במרמה ובהעמדת פנים כלפי חוץ, ואפילו באלימות כשנשמעו התרסות כלפיו, וכל זאת למרות נדר פרישותו הקתולית. גם את סודה של זו שהיא ראתה אותה כאימה האוהבת אותה ומסורה לה, חשפה באשה כבר בילדותה. היא הבינה, כי האם מוצגת לעולם כאחותו של הכומר, שבעלה נפל בקרבות, והאח נדיב הלב פרש עליה את חסותו, אך בפועל היא משמשת את מיטתו של הכומר. היא אף משתכנעת שהכומר הוא אביו של יאנק, ולא אותו בעל בדוי , כמו גם בהיותה היא עצמה מאומצת ולא בת המשפחה. עם זאת, היא מעריצה את מעלתו הרוחנית של הכומר  ואת דרשותיו, ומודעת להערצת קהילותיו. עם התבגרותה אף היא הופכת מאוימת מפניו ואט אט גובר חשדה כי אומצה  בווילנה בהיותה כבת 3, קודם שהחלו נדודיהם בין ערים בפולין (בשל הרפתקאותיו המיניות של "הדוד" שנתגלו לממונים עליו). אך רק לאחר שהיא עצמה נעשית לו קורבן למרות התנגדותה ותדהמתה, כשהיא בת 14, ותחילה אפילו זוכה לגינוי – זמני אמנם – מצד האם, היא הולכת ומשתכנעת כי נמסרה להם על ידי משפחה יהודית קודם להשמדתה. זאת – למרות תמיהתה כיצד היה הדבר אפשרי, שהרי "הדוד" מבטא בדרשותיו ובדבריו בבית עמדות אנטישמיות קתוליות קיצוניות הרואות ביהודים את השטן.

 בסופו של דבר, כשהיא לערך בת 17, היא נמלטת מן הבית אפוף החטא, בתחבולות ובסיועה של אלינה, חברה יהודייה לכיתה, ושל אימה, ומאוחר יותר גם של גבר המתאהב בה, ובייחוד של שגרירות ישראל בווארשה, ומגיעה לארץ בשנת 1958  (גרנות אינו מוסר תאריכים אלא ברמיזה).

סיפור התערותה בארץ מעורר הערכה. אף שהגיעה ללא שפה וידע כלשהו ביהדות או בציונות, וללא קרובי משפחה, מצליחה התאקלמותה הפיסית, התרבותית, המקצועית והכלכלית, היא מתערה בכוח החריצות, הנחישות, השאיפה להשכלה ורכישת מקצוע, תכונות האופי והנכונות לתרום מעצמה למען הכלל, וגם קצת... מזל. אמנם, הניסיון של דורשי טובתה למצוא את הוריה האמיתיים נכשל, אך היא בונה משפחה ונעשית אשת חינוך בעלת רמה. עם זאת, יש להדגיש כי סיפור הצלתה והיותה לישראלית נמסר בחלקו השני והקצר יותר של הספר, שבו גם מסופר  על ביקורה המאוחר, לאחר עשרות שנים, אצל "משפחתה" הנוצרית בפולין, המתגלה בהתפוררותה.

אז מה הפלא שברנוי מטיח במספר-הסופר כי "הספר שהיה אמור לעסוק בניצולת שואה, הוא למעשה אוסף תיאורים של כיבושי נשים של כומר שטוף זימה," "ספר פיגולים" שאינו הולם את זכר ז'ניה "הטהורה שלי"? יתר על כן, "מעניש" את המספר ומודיעו  על ניתוק קשריו עימו. ובכך  מסתיים הספר.

יש להעיר, כי בפועל אין בספר "סיפורי זימה" שבגדר "פורנוגרפיה". להבנתי, לא רק משום הקפדה על גבולות של "צניעות" בסיפורת, אלא בייחוד משום שהמגמה אינה המחשת מעשי הכיעור, אלא גינויו המובלע של הכיעור המוסרי. עם זאת, יש מן הפרובוקטיביות והנועזות בייחוס של "מעשי זימה" מעין אלה דווקא לכומר, לאיש דת המחויב  אפילו בנזירות.

אי לכך, בולטת תופעה מפתיעה ונועזת נוספת. שהרי גרנות מקפיד, ובאופן מובלט, להודיענו כי הכול אמת לאמיתה וכי  אכן כך בדיוק אירעו הדברים החמורים הללו, ואין בהם מן הבידיון הספרותי. והלא לכל סיפור סנסציוני העשוי להיחשד כ"אמיתי", לא כל שכן אם אכן יש לו בסיס עובדתי, מקדים הסופר הצהרה האומרת כי אין כל קשר בין המסופר לבין המציאות. לעומת זאת, כאן טורח הסופר ובכותרת משנה בולטת מודיע לנו כי הכול אמת ו"רק השמות בסיפור זה בדויים."

זוהי אכן הצהרה יוצאת דופן (ותהא אמיתית אם לאו) ונשמעת כהתגרות בקורא. וכי אכן היה קיים כומר קתולי חוטא ומחטיא מעין זה? וכל שאר העלילות – אמת הן?

יתר על כן, גרנות אינו מסתפק בכך ומגביר את אפקט "האמת", כאשר מיד בתחילת הספר הוא מפזר באיפיון דמויותיו פרטים אוטוביוגרפיים מחייו שלו כמין רמז מובלע לאמינותם. למשל, האם שמו של המספר "מנשה" אינו טומן בתוכו רמז לשמו של הסופר, "משה"? אף דומה שלא יהיה זה מופרך להבחין כי שמו של ברנוי טומן בחובו את רוב האותיות של השם "נורית", הלא זה שמה של רעיית הסופר, שהספר אף מוקדש לה, וכנראה שלא במקרה, והיא גם זאת שעיצבה את כריכתו.

ולמה זה חשוב? כי ממאמריו של גרנות אנחנו יודעים כי סבה וסבתה, הלא הם יהודה ודובה צ'רקסקי, ניהלו את "בית החלוץ" ביפו בשנת תרפ"א. כשהתקרבו הפורעים הערבים הם סירבו לעזוב את העולים, החלוצים, שהתאכסנו בו, ונרצחו שם והשאירו שלושה יתומים. הבכור שבהם היה אביה של נורית, משה, שהיה אז יתום בן 13, ובעוד שני אחיו הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, הוא נשלח למקווה ישראל וצמח ממנו  "אדם ראוי ותורם לכוח המגן" וליישוב (ראה: "חדשות בן עזר", גיליונות 340, 577, 1120 ולאחרונה בגל' 1150 מיום 9 ביוני 2016).

ואם כך, אין זה מקרה שכאשר נכנס המספר לבית הקברות ע"ש טרומפלדור לשמע זעקותיו של ברנוי, הוא מבחין במצבה המוזנחת של הרוגי תרפ"א, שכן אנחנו יודעים ממאמריו של גרנות שהוא פעל  לשיפוצה ולבסוף הצליח בכך בסיועה של רחל סבוראי ("חדשות בן עזר", גיליון 1150).

ד"ר משה גרנות הוא אף איש חינוך מובהק, והגיע לדרגת מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים, ופרסם מאמרים מרובים בשאלות חינוך. יש, אפוא, להניח כי בוודאי השתתף בכינוסים רבים, כולל כינוס  מעין זה המתואר בספר, אף שכאן המספר מציג את עצמו כחבר בלבד של איש חינוך.

ובנוסף, אנחנו מכירים את גרנות כסופר ואיש הגות מקורי. ידועים הם ספרי הסיפורים והרומנים שפירסם, שחלקם זכו בפרסים גם בעילום שם, והוא אף איש הגות שפרסם מאמרים וספרי עיון מקוריים, ולא פעם פרובוקטיביים בשאלות כבדות משקל בענייני יהדות, דת ואמונה, חילוניות, פילוסופיה, ספרות, יחסים בין שני המינים וגם בשאלות חברה. רק זה עתה פרסם מאמר פרובוקטיבי במיוחד לימי הסליחות, ראש השנה וליום הכיפורים תשע"ז וכותרתו :"אם יש אלוהים – הוא צריך לצום ולבקש סליחה מאיתנו" ("חדשות בן עזר" גל' 1176), ויש בו, להבנתי, בהחלט זיקה לספר הנוכחי. שלא לדבר על כך שגרנות עצמו הוא שורד שואה, והיה תחת השלטון הנאצי עד 1944, עלה ארצה בשנת 1951, עבר שלבי קליטה לא פשוטים החל מהמעברה והגיע להישגים יוצאי דופן.

אין ספק, גרנות אכן טמן כאן לנו הכוונות לכך מעבר לעלילה המרתקת והדמויות הייחודיות, מצויה משמעות עומק הנוגעת בזהות ובקיום היהודי ושהוא מייחס לה ערך רב, ומקנה לה יתר תוקף בשל האוטוביוגרפיה הפרטית שלו. משמעות זו, כמו משמעות העומק המוסרית-פילוסופית שעוד תתבהר, היא גם זו שקבעה את הענקת שמם של שני "הפולניים" דווקא, מאריה האם האוהבת וליאופולד הכומר החוטא, ככותרת לספר. על מנת להבליט את המשמעות הזאת, גם בחר גרנות להציג את באשה כשהיא מתבוננת בעברה מפרספקטיבה מאוחרת, אחרי עשרות שנים, ולא בשעת האירועים עצמם מזווית תמימה של ילדה. בכך נבנתה ראייה דו-מסלולית, תמימה ובוגרת, מאמינה וחושדת, נסחפת ומסתייגת, ילדה ובוגרת.

 מתברר, שקיימות הקבלות רבות ערך בין שני הסיפורים הנפרדים שלכאורה אין קשר ביניהם. שניהם סיפורי הישרדות וקודם כול, בשל היותן של שתי הנשים ניצולות שואה, כשהאחת, ז'ניה, שהייתה ניצולת הגיהינום של אושוויץ נפגעה חמורות ולמרות נישואיה ומאמציה אין בה הכוח להיאחז בחיים,  בעוד באשה, שעל אף הכול, זכתה לגדול במסגרת משפחה, ותהא מעוותת ככל שתהיה, ותחילה בלא פגיעה של ממש, ואף ידעה אהבת "אם", מוצאת בתוכה את הכוח להתערות בארץ.

אבל קיימת הקבלה לא פחות משמעותית בין שני גיבורי הסיפורים, בין באשה לבנימין ברנוי. שניהם יתומים משני הוריהם, שניהם התייתמו מאימם בגיל 3, אז התייתמה באשה משני הוריה, ברנוי התייתם משניהם בהיותו בן אחת-עשרה. שניהם לא זכו, אפוא, לגדול ולהתחנך אצל הוריהם, ובכל זאת, בבגרותם, נעשו לאנשים ראויים ותורמים לחברה ובעלי מעמד ועשייה למען הכלל. ומעל הכול – שניהם התייתמו כי היו ניצולים של הרג ביהודים.

אכן אין כל השוואה בין  הרצח וההשמדה ההמונית  בשואה למאורעות ולהתנפלויות הערבים בארץ. אבל קו של דמיון יש בהם, שנעשו בעוד היהודים חסרי מגן, או בגלות, במדינה לא להם, או בארץ ישראל כשהם נתונים לשלטון זר ומשוללים אפשרות של הגנה עצמית.

שניהם אף צמחו לכלל אישיות בוגרת ותורמת (גם אם ברנוי מצטייר בליקויי אופיו, ברחמיו העצמיים בשעות משבר, בהתחסדותו המוגזמת והפתאומית בסוף, שבאה גם לאחר אכזבתו והתנערותו משכרון אהבתו לרחל חדד, שבהחלט השכיחה ממנו את ז'ניה, כמו גם ב"הענשת" המספר למרות שהיה היחיד שדאג לו).

צמיחתם של השניים והתקדמותם במעלות החברה  אף התרחשה במדינת ישראל, שבה יכלו להחלים מנזקי היתמות. נכון, גרנות מפליא לספר כל זאת, כביכול אלו "עובדות", אבל המשמעות ברורה: הקיום היהודי בהיסטוריה היה רופף ופגיע, ורק במדינת ישראל ניתן לבנות קיום בר הגנה וזהות יהודית יציבה וגאה, ואפילו לזכות לראות במפלת המתנכלים לנו (כמו משפחת הכומר).

ואשר למשמעות המוסרית-פילוסופית, שאנו יודעים מכתביו של גרנות את מרכזיותה בהשקפותיו. גילוייה בתביעה חסרת פשרות להתנהגות אתית ואנושית, ויהא זה דוד המלך או אדיפוס, או כל דמות נישאה אחרת, או דווקא דמות נישאה מבחינה תרבותית או שלטונית.

כאן, בספר הזה, הדמות היא כומר קתולי שהפך חוטא ומחטיא, אלים וחי בשקר, מתחסד וצבוע. אולם התביעה המוסרית מופנית בכתבי גרנות לכל אדם, ולא כל שכן בזמנים קשים או בתנאים מפתים או במסווה. ודומה שהיא מגולמת בשמו של הספר: "מאריה וליאופולד", שני כוחות  מנוגדים בעולם בפעולתם המוסרית ועל רקע השואה, כלומר על רקע ההתמוטטות הטוטאלית של הסדר המוסרי בעולם הם באים לביטוי. כמו שאומרת באשה: "אימא שלי היפה והטהורה" אך חלשה ומנוצלת (עמ' 61), ואילו הוא, "דודי הרודן, העריץ, המפלצתי" (עמ' 65). היא מתגלה כמעין גלגול של מאריה, אימו של ישו, כגילום של חסד וחמלה לפי האמונה הנוצרית, ולבסוף היא גם מודה באמת על באשה, ואילו הכומר החוטא מגלם, אולי כנרמז בשמו, "אריה", את הכוח הדורסני והמשחית, העשוי להתגלם גם במי שמחויב לטהרה מוסרית מוחלטת, ובשואה – התגלם באורח קיצוני בכומר מסוים. ולמה פירוט חטאיו  בערים השונות? על מנת להטיח בפני הקורא היבט נוסף של השואה היהודית  שהתרחשה על רקע  ההתמוטטות המוסרית הכללית, ולהביא לאחר מכן אמונה באפשרות השיקום העצמי והלאומי.

ייתכן שהעלילות הללו ומשמעויותיהן הנלוות  תיראינה לברנוי ודומיו נועזות מדי. אבל ללא ספק, כל הקורא בהן ייצא נשכר.

* * *

* * *

שיר זוהרה אלפסיה מאת ארז ביטון, וקטעים מהפרכת תוכנו של השיר – המסמל את תרבות השקר העדתי בישראל

כששמה של זוהרה אלפסיה הוזכר בתקשורת הישראלית, דבר שקרה מעט מאוד, הודגש בדרך כלל הקשר שלה עם מלך מרוקו, מוחמד החמישי. הזיקה הזאת הובלטה בשירו של ביטון, וגם אלפסיה עצמה דיברה על כך באותו ראיון עם חיים שירן, שבו אמרה שהיא שרה בהכתרה של המלך.

פרופ' שטרית אומר מנגד: "העניין הזה תפס בגלל השיר של ביטון, אבל בעצם זאת היתה אפיזודה קטנה בחייה. היא לא שרה לפני המלך אלא לפני נשות המלך. למלך היה הרמון וצריך היה לבדר את הנשים שלו. היה שם אולם שבו הופיעו זמרים, חלקם יהודים מפני שהיהודים היו הראשונים שהקליטו במרוקו."

...הדוקומנטציה הלירית של "שיר זוהרה אלפסיה", עם החופש האמנותי שהיא מאפשרת, היתה הדוקומנטציה היחידה של הזמרת המבוגרת, והתיאור הבלתי נשכח של מראה צובט בלב וריח לא נעים נקשר לבלי התר בדמותה של אלפסיה.

בני משפחתה של הזמרת מתרעמים על כך ומבקשים בכל לשון להעמיד דברים על דיוקם. "קופסאות הסרדינים האלה זה דבר שתמיד מרתיח אותי," אומרת לורנס ברזלאי, נכדתה של אלפסיה. "הן לא היו בשבילה. סבתא אהבה בעלי חיים. היא האכילה את כל החתולים בשכונה. הבית היה פתוח וכל 600 החתולים בשכונה היו נכנסים ואוכלים. היא גם לא היתה ענייה ולא היתה בודדה," ממשיכה ברזלאי. אלפסיה חיתה רוב שנותיה בישראל עם בן זוג, שאיתו לא יכלה להתחתן מכיוון שהוא היה כהן והיא היתה גרושה.

"לבן זוג שלה היה קיוסק באשקלון ולא היה חסר להם דבר," אומרת ברזלאי. "הטעות הזאת חוזרת בכל מקום. בכל מיני פרסומים של ארגונים שקשורים ליהדות מרוקו כתוב שהיא נפטרה בודדה. זה לא נכון. אין להם מושג. היתה לה משפחה צמודה אליה באשקלון, והיתה המשפחה של אחותה בירושלים, ואנחנו גרנו בבאר שבע והיא היתה אצלנו כל סוף שבוע שני."

[קטעים מתוך הכתבה של בן שלו ב"הארץ", 28.11.16].

אהוד: בבתי הספר מלמדים את שירו הידוע ביותר של ארז ביטון – כסמל לדיכוי של עדות ה"מזרח" ותרבותן בידי ה"אשכנזים" בישראל בתקופת העליות הגדולות. והנה מתברר – כל זה אינו אלא בלוף אחד גדול! לא היה ולא נברא אלא במוחו הקודח של מי שנעשה לאחרונה ל"היסטוריון" של תרבות השקר העדתי בתולדות ישראל בעבר ובהווה!

* * *

אורי הייטנר

1. ההסדרה – חוק רע

תומכי חוק ההסדרה והפועלים נגד העתקת עמונה, נושאים בשיח הציבורי את המסר לפיו בג"ץ הוא אוייב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.

זהו שקר גס. בג"ץ אינו נגד ההתיישבות ביו"ש. איני יודע מה עמדתו האישית של כל שופט בנדון, ומהמעט שאני יודע על עמדותיהם, יש ביניהם בעלי דעות לכאן ולכאן, אך אלו דעות פרטיות שמעולם לא השפיעו על פסיקות בג"ץ בנדון.

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי רק בימים האחרונים בהחלטה לעכב את מינוי הרבצ"ר. בלי קשר לדעתי על המינוי – איני חושב שזהו נושא שבג"ץ צריך להתערב בו. ראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות בנושא.

אולם בנושא ההתיישבות ביו"ש בית המשפט מעולם לא נהג באקטיביזם. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל.

כאשר "הארץ" תוקף את בית המשפט העליון ומגדיר אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתו הוא צודק, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות. רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.

אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.

מקרה הדגל של התערבות בית המשפט להגנת קניינם הפרטי של בעלי קרקעות ביו"ש, היה בג"ץ אלון מורה, משנת 1979. בפסיקה זאת, בית המשפט הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. ראש הממשלה הבהיר שהממשלה תכבד את הכרעת הדין, וכך היה. היישוב עבר למיקומו הנוכחי בהר כביר.

מי היו הנפשות הפועלות בפרשה זאת?

ראש ההרכב היה מ"מ נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי (לימים נשיא בית המשפט העליון). מבין המשפטנים הבכירים בישראל, לנדוי היה ראש וראשון למתנגדי האקטיביזם השיפוטי ולשוללי דרכו של הנשיא ברק. מתנגדי האקטיביזם (ואני ביניהם) מעלים על נס את ימיו של לנדוי, כימים שבהם בית המשפט העליון היה בשיא עוצמתו ויוקרתו הציבורית, דווקא כיוון שנהג בריסון ונמנע מאקטיביזם והתערבות בנושאים פוליטיים.

יתר על כן, לאחר צאתו של לנדוי לגמלאות, הוא חשף את עמדותיו הפוליטיות. התברר שהוא היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, התנגד לנסיגות. הוא יצא נגד כל החלטה שפגעה באחיזתה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל.

ודווקא הוא, האנטי אקטיביסט ואיש ארץ ישראל השלמה, כתב את פסק הדין שחייב את העתקת אלון מורה ממקומו. למה? כי היישוב הוקם על קרקע פרטית.

ראש הממשלה היה מנחם בגין. אותו בגין, שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית רחבה, שמיד אחרי היבחרו ביקר בקדום (הנקודה הזמנית של גרעין אלון מורה) והבטיח: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה" ושלאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה אמר: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה." כאשר התקבלה ההחלטה הכריז בגין: "יש שופטים בישראל" (בזיכרון הקולקטיבי השתרש הביטוי כ"יש שופטים בירושלים").

ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה בעקבות פסק הדין, עוד ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי. העם היהודי הנחיל לעולם את התנ"ך, כדי להעביר את המסר שחטא כרם נבות היזרעאלי הוא חטא חמור, ששם קץ לשושלת מלוכה והביא לחורבן וגלות. וכאשר הנביא יחזקאל יושב על גדות הנהר בבבל ומתווה את חזון שיבת ציון הוא אומר: "וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם. מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ."

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינן חלות על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא ייתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

עוד אחזור לטענה זו, אך אתייחס קודם לטענה אחרת, על פיה עמונה היא תקדים לכל ההתיישבות ביו"ש, ואם עמונה תיעקר, על פי אותו תקדים ייעקרו כל היישובים. טענה זו אינה אלא קשקוש דמגוגי אחד גדול, וכפי שכתב ב"מקור ראשון" פנחס ולרשטיין, מי שהיה יו"ר מועצת יש"ע: "לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אין שחר להודעה שהודבקה מטעם מנהיגי עמונה על מאות יחידות דיור באזור, כאילו מצבן המשפטי זהה למצב עמונה. הזדעזעתי לקרוא אותה."

זאת לדעת – גם על פי ההערכות המופלגות ומרחיקות הלכת ביותר, מיספר הבתים שהינם על קרקע פרטית או שיש עליה טענה פרטית, הם פחות ממחצית האחוז (!) מכלל ההתיישבות. וגם בין המעט שבמעט הזה – הרוב הגדול אינם מקרים כמקרה עמונה. בעמונה מדובר ביישוב שזמן קצר לאחר הקמתו כבר היה ידוע שהוא על קרקע פרטית. אין להשוותו לתביעה שצצה אחרי עשרות שנים מבעל קרקע עלום שם. במקרים מן הסוג השני, כפי שהיה רק לאחרונה בבית אל, בית המשפט דחה תביעות בעלות בטענת שיהוי. לא כן בעמונה.

יתר על כן, בעמונה מדובר בבתים שלגביהם יש פסק דין חלוט וסופי של בית המשפט, שנתן בנדיבות עוד ועוד הארכות כדי למצוא פתרון. צפצוף על החלטתו של בית המשפט הוא פשוט בלתי אפשרי ובלתי נסבל במדינת חוק.

לתושבי עמונה הוצעה הצעה יותר מנדיבה – העתקה לאדמות מדינה בשבות רחל, 12 ק"מ מצפון למיקומה הנוכחי. בשבות רחל יהיה זה יישוב חוקי, עם יכולת לבנות ולהתפתח ולהיות יישוב גדול לדורות. מבחינה אידיאולוגית, אין כל הבדל בינו לבין עמונה. התיישבות ביהודה ושומרון? מדובר ביהודה ושומרון. התיישבות מחוץ לגושים? הוא מחוץ לגושים. התיישבות על גב ההר? זהו גב ההר. איזו סיבה יש להפר את החוק, להפר את הצדק הטבעי, להפר את החלטות בית המשפט, ולהישאר בנקודה שאין בה כל יכולת להתפתח? רק בשל העיקרון שתיקוב הפרת-הדין את ההר?

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. ובסופו של דבר, סביר להניח שהוא ייפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא.

האם ניתן להגיע לפתרונות אחרים? במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, והיום קיים שם היישוב איתמר.

חקיקת חוק ההסדרה, כמו גם ההתעקשות על עמונה, הם פגיעה בצדק ובחוק, במעמדה המדיני של ישראל ובעיקר במצבם ועתידם של היישובים ביו"ש. והחמור מכול, הוא החוצפה ועזות המצח של המאיימים להתנגד בכוח לביצוע החוק והחלטות בית המשפט.

בכל המאמר, לא התייחסתי כלל לשאלה המדינית – היכן להתיישב, היכן לא להתיישב. זו סוגיה משמעותית בדיון הציבורי, בדיון הפוליטי, ובסופו של דבר ממשלות ישראל מוסמכות לקבוע מדיניות התיישבות, על פי השקפת עולמן. אני יכול לתמוך בהחלטות או להתנגד להן, כמו כל אזרח.

אולם במדינת חוק, הממשלה אינה רשאית לעשות כל העולה על רוחה. את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, יש לעשות על פי חוק ובהתאם לצדק הטבעי.

ולכן, מן הראוי להקפיד הקפדה חמורה על החלטת ממשלת בגין, כמדיניות חד משמעית שאין לסטות ממנה ימין ושמאל – התיישבות תקום אך ורק על אדמות מדינה.

2. מכתב גלוי למזכ"ל התק"צ

הנדון – השתתפות "שוברים שתיקה" בכנס י"ב

לכבוד

ניר מאיר

מזכ"ל התק"צ

שלום רב!

קראתי שבתוכנית של כנס י"ב שיתקיים בחנוכה, שנועד להעצים את הנוער ולעודד אותו לשירות משמעותי בצה"ל ובשנות שורות, יתקיים מפגש עם "שוברים שתיקה".

אני רואה זאת כטעות חמורה, וככשל מוסרי, אפילו כתם מוסרי על התנועה. אני פונה אליך כאזרח מדינת ישראל, כחבר קיבוץ, כאבא ללוחם קרבי בצה"ל וכאבא לנער שישתתף בכנס הזה, למנוע את החרפה.

הבעייה אינה בעמדות הפוליטיות של הארגון הזה. אדרבא, אני בעד חשיפת הנוער לכל מגוון הדעות הפוליטיות בקשת הדעות הציונית – מחסידי ארץ ישראל השלמה עד השעל האחרון, ועד התומכים בנסיגה מכל השטחים עד השעל האחרון. הכול לגיטימי, וראוי לחשוף את הנוער לכל העמדות.

הבעיה עם "שוברים שתיקה" אינה עמדותיהם אלא מעשיהם. מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה וחרמות בכל רחבי העולם (מן הראוי שאנו, התנועה הקיבוצית, נירתם למשימה הלאומית של מאבק בתופעה, ולצערי איננו עושים זאת). "שוברים שתיקה" הם מרכיב מרכזי במהלך הזה. מדובר בארגון הפועל בכל רחבי העולם נגד מדינת ישראל, בשירות הדה-לגיטימציה הזאת. הוא עובר בכל רחבי אירופה וארה"ב מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מקמפוס לקמפוס, עם תערוכות נודדות של עלילות דם על צה"ל; הם מציגים את צה"ל כצבא של פושעי מלחמה, מציגים את זכות ההגנה העצמית של ישראל כפשע מלחמה; בכל מקום הם מסיתים נגד מדינת ישראל. במלחמת "צוק איתן", שעה שיישובינו בעוטף עזה ובכל דרום הארץ הותקפו בירי טילים, בנינו חירפו את נפשם בהגנה עליהם, "שוברים שתיקה" פעלו נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, היו חוד החנית של מערכת ההסברה האנטי ישראלית והוציאו את דיבת ישראל רעה ברחבי העולם.

האם זה הארגון שעימו אמורים בנינו להיפגש ערב גיוסם לצה"ל? הרי אם מוחו של בן קיבוץ אחד יישטף בידי הארגון הזה, זה יהיה כישלון חינוכי של התנועה.

חשוב לדון עם הנוער לקראת הגיוס בדילמות של מוסר לחימה ולחנך על ערכי טוהר הנשק. לשם כך יש לנוער מחנכים. אין צורך לשם כך במעלילי עלילות דם על צה"ל. אפשר להזמין את פרופ' אסא כשר, המומחה מספר 1 בעולם לאתיקה צבאית, להרצות בפני הנוער על הנושא: להציג את הרצוי וגם לדבר על הפער בין המצוי לרצוי בתחום זה. אפשר להביא בפניהם קצינים ולוחמים שהשתתפו במלחמות האחרונות, לשוחח עמם על הנושא. מה פתאום את "שוברים שתיקה"?

אני סומך על בנינו שרובם ככולם לא ילכו שבי אחרי המסיתים, אך אני סבור שאל לנו, התנועה הקיבוצית, לתת לגיטימציה לארגון הזה.

אני מציע שנאמץ את העיקרון הבא: על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה בפני ארגונים ואנשים את הברירה – האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות. החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל" הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח הישראלי.

אם החברה הישראלית תאמץ את הנורמה הזאת, ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים בטרם יפעלו נגד המדינה. מי שפועל להחרים את ישראל, צריך להיות מוחרם בישראל.

3. צרור הערות 27.11.16

* מחר צריך לירות המסד – ככל שנוקף הזמן, מתברר שחלק ניכר מן השריפות הן תוצאת הצתות על רקע לאומני. מזג האוויר הקשה, המועד לדליקות, הוציא את המחבלים להשחית, להרוס, להצית. אין זו תופעה חדשה. היא מלווה אותנו מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב. וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ.

כבמשפט שלמה – במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.

לאחר מאורעות תרפ"ט, כתב המשורר עמנואל הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר:

"בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו."

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

 בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמיתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמיתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד איתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

 אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש – גברו על כל מכשול, ניצחו כל אוייב.

 חלפו 87 שנים. כמעט הכול השתנה מאז, בארץ ובעולם. הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, תאפיין אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.

* אנשי חזון ומעש – מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו. להצית את הכול.

* נהגו באחריות – ביקורת מופנית כלפי הממשלה, המשטרה והתקשורת, על כך שרק ביום השלישי לגל ההצתות והשריפות הם אמרו את המילים המפורשות: טרור לאומני. לטענת המבקרים, השיהוי נבע מטיוח, כסת"ח ופוליטיקלי קורקט.

איני שותף לביקורת. נהפוך הוא, בעיניי הגורמים הללו נהגו באחריות, במקצועיות, באמינות ובשיקול דעת, בכך שלא נחפזו להסיק מסקנות ולהפנות אצבע מאשימה בטרם העובדות היו ברורות.

* הצד המואר של העשן – במקביל לטרור המציתים, אנו נתקלים בגילויים רבים של שותפות וסולידריות מצד ערבים ישראליים רבים, יישובים ערביים, מנהיגים ערביים ורשויות ערביות – עם אזרחי ישראל היהודים המותקפים בטרור השריפות. לא רק סולידריות במילים, אלא גם במעשים, בפתיחת הבתים לאירוח ועוד.

כפי שאין לטייח את עובדת טרור המציתים, כך אין להתעלם מן הסולידריות הזאת. כפי שיש להילחם בחומרה ובתוקף בטרור המציתים, כך יש לשבח ולהעלות על נס את הגילויים החיוביים הללו. יש להיזהר מהכללות.

* סיבה למסיבה – קראתי פוסט של מישהו שכתב שגל השרפות גורם לו לאופטימיות, כי זה סוף הדו-קיום עם הערבים, למשל בחיפה. כן, יש גם טיפוסים מן הזן הזה.

* הכללה – כל המכלילים אותו דבר.

* בדיחה (לא כל כך מצחיקה) – האם השרפות הן תוצאה של הצתה או של רשלנות?

לא זה ולא זה. הן עונש משמיים על הכוונה לפנות את עמונה.

את דבר השטות הזה חירטט הרב אליקים לבנון.

ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

* אין גבול להסתה – בתגובה להאשמות איומות על "הסתה" כביכול של נתניהו נגד הערבים, כתבתי פוסט בפייסבוק שנועד להוכיח עד איזה שפל המנוולים הללו מסוגלים לרדת. הקצנתי עד לכדי אבסורד; כתבתי שהם עוד יאשימו את נתניהו שהוא שלח את אנשיו להצית כדי להסית כפי שעשה "קודמו" ברייכסטג.

כתבתי, ולא העליתי על דעתי שהמציאות עולה על כל דמיון. אכן, אין גבול לשנאה ולהסתה, ויש מי שכתב דברים ברוח זאת. האיש הוא הפרופסור המנוול, פצצת השנאה המהלכת, עמירם גולדבלום, ממקימי "שלום עכשיו", מראשי "הקרן החדשה". אדם נתעב.

אני מביא את דבריו של הטינופת במלואם, כי חשוב לראות ולהבין מהי הסתה, במובן המסוכן ביותר של המושג:

"אינתיפאדת ההסתות של נתניהו משתוללת ברחבי הארץ. קשה שלא לראות קשר בין דברי ההסתה של נתניהו בעקבות השריפות – לבין שערוריית הצוללות – השערורייה שנראית החמורה ביותר מאז קום המדינה.

"המרוויח העיקרי מהשריפות ברחבי הארץ הוא בנימין נתניהו, שרק לפני יומיים הוחלט להעביר את סיפור הצוללות שלו לחקירת משטרה, וראו זה פלא – מיד החלו ההצתות. האם ייתכן שיש קשר בין הדברים – כעומק השריפות רדידות החקירה? האם תומכי נתניהו ברחבי הארץ עלולים להיות מעורבים? האם המשטרה תבדוק את האפשרות של הצתה לאומנית... מידי יהודים, כדי להטיל רפש בערבים?"

הכרתי את הוריו של גולדבלום. אביו, חתן פרס ישראל למדעי החיים, פרופ' נתן גולדבלום ז"ל, היה חבר במזכירות תנועת "הדרך השלישית", והיה בעל הדעות ה"ימניות" יחסית במזכירות. אימו תמר גולדבלום, היתה חברה במועצת "הדרך השלישית". אנשים ענווים, ישרי דרך, מסבירי פנים וציונים אמיתיים, שאמונתם היוקדת בצדקת הדרך הציונית לא נסדקה כהוא זה עד יומם האחרון. ליבי ליבי לאנשים היקרים הללו, שהצליחו בכל מעשי ידיהם, אך נכשלו בחינוך בנם; שבביתם צמחה מוטציה מטורפת כזאת.

גולדבלום ניסח את דברי הנבלה שלו כשאלות, עם סימני שאלה. לכאורה, אי אפשר לטעון שהוא הסית, הוא רק "העלה ספקות". זה מזכיר לי, ששלושה ימים אחרי רצח רבין, אדם מסוים ביקש להיפגש איתי, והציג לי נייר עם שאלות על הרצח. בנייר הזה הופיעו כבר כל שקרי תאוריית הקונספירציה, מנוסחים כשאלות.

"אתה באמת מאמין בזה?!" שאלתי בתדהמה, ובן שיחי השיב בחיוך: "אני רק מציג שאלות".

זאת השיטה. לעורר ספק. ולכך התכוונו חכמי הקבלה שהבחינו בגימטריה: ספק = עמלק.

* כך נוצר אספסוף – במהלך השבת נתקלתי בלא מעט אנשים שמאמצים את תאוריית הקונספירציה החולנית, על פיה נתניהו ואנשיו הציתו את הארץ. מאמצים בחדווה, יש לציין. כך, בשידור חי, נוכחתי בקלות הבלתי נסבלת שבה אזרחים הופכים לאספסוף מוסת. אנשים שהשנאה מביאה אותם למצב נפשי שהם מסוגלים להאמין לכל עלילה, מופרכת ומטורפת ככל שתהיה, הם אספסוף. וזה כל כך מזכיר לי את התפתחות תאוריית הקונספירציה, המטורפת לא פחות, על רצח רבין.

* בדיקה מקדימה – החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בבדיקת החשדות בפרשת הצוללות מחויבת המציאות, ואין מנוס ממנה. הרי ישראל היא מדינת חוק.

כעת יחל, כרגיל, מסע נגד המושג "בדיקה". כרגיל, תעלה הטענה שהבדיקה פוגעת בשוויון בפני החוק, כיוון שכאשר יש חשד נגד אזרח מן השורה, נפתחת חקירה ללא בדיקה מקדימה.

אני דווקא תומך ברעיון הבדיקה המקדימה בחשדות כלפי אישי ציבור.

נקודת המוצא שלי היא השוויון בפני החוק. אני שולל את השיטה הצרפתית, שיש לה תומכים בישראל, על פיה הנשיא (או אצלנו ראש הממשלה) חסין מחקירות משטרה בכל תקופת נשיאותו. בעיניי, גישה כזאת פותחת פתח לשחיתות, ופוגעת קשות בשוויון בפני החוק.

יתר על כן, בעיניי עקרון הדוגמה האישית חשוב לא פחות מהשוויון בפני החוק. אני מצפה מההנהגה הלאומית, ובמיוחד – ככל שהיא בכירה יותר, להוות מופת לחברה, בהתנהגותה המוסרית ובכיבוד החוק. ולכן, ככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך יש להחמיר איתו יותר. לכן אני סבור שיש לשלול את זכות השתיקה מאישי ציבור, ושאין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור. כאשר מדובר באישי ציבור ומנהיגים, אני בעד שפיטה כבית שמאי, כפי שנהג בצדק השופט דוד רוזן במשפט "הולילנד".

מצד שני, ודווקא מן הסיבות הללו, יש לנהוג בזהירות רבה בחקירת אישי ציבור. יש להיזהר מפני נפילה למלכודות של מתנגדים פוליטיים המנסים להפליל את יריביהם. ויש לזכור את המחיר הציבורי והלאומי של חקירת ראש ממשלה מכהן; יש להיזהר מחקירות מיותרות.

את הבעייה הזאת נועד מוסד הבדיקה המקדימה לפתור. אין למהר בפתיחת חקירה, יש לבדוק היטב היטב אם יש באמת ראיות המצדיקות חקירה פלילית. אם הבדיקה מעלה שיש ראיות כאלו, אסור שתהיינה כל הנחות לאיש הציבור. אולם יש להקדים ולבדוק היטב את המידע בטרם מחליטים על חקירה.

אחת הטענות של מתנגדי הבדיקה המקדימה, היא שאין היא מעוגנת בחוק. חזקה על היועצים המשפטיים לממשלה, הנוכחי וקודמיו, שהם מכירים את החוק לא פחות ממבקריהם. אילו היה ממש בטענה הזאת, מזמן היו מוגשות עתירות לבג"ץ נגד הבדיקה. אך אם יש צורך בכך – מן הראוי שהכנסת תעגן זאת בחוק.

* איך זה עובד באמת? – כשאנו רואים כותרת: "ביטן לנתניהו: 'כחלון חורג מאחריות'," עלינו להבין איך זה עובד באמת. נתניהו הודיע לביטן שעליו להוציא הודעה לתקשורת בנוסח: "ביטן לנתניהו" וגו'.

* מולך הרייטינג – אחרי שכל ערכאות בתי המשפט, שטחנו עד דק כל אבק שמועה ותאוריה על רצח תאיר ראדה הכריעו באופן חד משמעי שרומן זדורוב הוא הרוצח, "ידיעות אחרונות" שבו ופירסמו את מסכת ה"שאלות", כביכול, המגוננות על הרוצח הנתעב. למה? כי כאשר עליהם לבחור בין אחריות לבין מולך הרייטינג, זאת בחירתם האוטומטית.

* מה איבדתם שם? – ראש ממשלת צרפת לשעבר פרנסואה פיון, המתמודד על נשיאות צרפת, הוא הסכר האחרון בפני השתלטות הדוצ'ה לה-פן על צרפת, חלילה. מסתבר שגם הוא אנטישמי לא קטן. יהודים, מה עוד יש לכם לחפש בצרפת?

* במורד האנטי ציוני – במוסף הספרותי של "הארץ" פרסם יצחק לאור מאמר ביקורת על ספר חלופת המכתבים בין פרויד לארנולד צווייג. צווייג, שסמוך לעליית היטלר לשלטון עלה לא"י, אך לא ממש השתלב בה, ירד אחרי השואה למזרח גרמניה.

ירד. זו ההגדרה שלי. כי אני ציוני. יהודי שחי בארץ ישראל ועובר לארץ אחרת – הוא יורד, בדיוק כפי שיהודי שחי בארץ אחרת ועובר לארץ ישראל – הוא עולה. למה? כי על פי התפיסה הציונית, ארץ ישראל, המולדת היהודית, נעלה, בעבור יהודי, מהגולה.

התפיסה הציונית אינה תפיסתו של תום שגב, שכתב את ההקדמה לספר. בלשונו, "הוא היגר למזרח גרמניה." מבחינתו, חיים יהודיים במולדת ובגולה שווים בערכם. מדובר בסך הכול במקום מגורים. יהודי העובר מארץ ישראל לגולה או מהגולה לארץ ישראל, הוא כמו יהודי המהגר מלונדון לפאריס. אין היררכיה ערכית. זו הגישה הפוסט ציונית.

לאור יוצא נגד ההגדרה הזו של שגב. "היגר? לא חזר למולדתו?" כלומר מבחינתו של לאור, יהודי העובר מארץ ישראל לגולה שבה הוא נולד, חוזר למולדת. למה? כי העם היהודי אינו אומה, ואין לו מולדת. מולדתו של היהודי היא המקום שממנו הוא בא, ומן הראוי שאליו יחזור. יש היררכיה. היררכיה הפוכה, עקומה. זו הגישה האנטי ציונית.

* נגד המלחמה – במאמר, מצוטט מכתב של צווייג לפרויד, מספטמבר 1935, שבו הוא מספר על השתתפותו ב"הפגנה גדולה נגד המלחמה, עם פועלים ממחנה השמאל." יפה. להתנגד למלחמה זה טוב. זה נאור. אלא שמדובר בהפגנה נגד המלחמה בהיטלר. כן, אז השמאל ראה במלחמה נגד היטלר מזימה אימפריאליסטית.

זו מהות העיוות המוסרי של הפציפיזם. ומי כמונו, מכירים מקרוב את העיוורון המוסרי הזה.

[אהוד: אני מניח שזו היתה הפגנה של הפק"פ. קשה להאמין שתנועת העבודה אירגנה הפגנה כזו].

* הפרוטוקולים של זקני מפא"י – לפני שבועות אחדים, התראיין אבי בוסקילה, מנכ"ל "שלום עכשיו" בטלוויזיה, ובמתק שפתיים ציני קרא למתנחלים "לחזור הביתה". "מדינת ישראל זקוקה לאנשים איכותיים ומסורים כמוכם" וכו'. דבריו הזכירו לי איך בשנות ה-70 וה-80, כשהחלה ההתיישבות ביו"ש, נהגו מתנגדיהם לומר להם: "בואו לנגב ולגליל."

וחשבתי לעצמי... נניח ש"המתנחלים" ישמעו את דבריו של בוסקילה, ויגידו: וואלה, למה לא? הוא דיבר אלינו כל כך יפה. הבה נחזור הביתה, למדינת ישראל.

מאות אלפי ישראלים יענו לקריאתו של בוסקילה, וכאנשים איכותיים ומסורים הם ילכו ליישב את הגליל והנגב. מה יקרה אז?

מה יעשו אלה שנלחמים נגד כל הקמת יישובון יהודי קטנטן בגליל או בנגב? מה יגידו אלה שהמילה הגסה ביותר בעיניהם היא "ייהוד הגליל", לא עלינו? מה יעשו אלה שמנהלים ג'יהאד משפטי נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, באמצעות היטפלות לוועדות הקבלה, המוצגות כ"גזעניות"? מה יגידו אלה שנאבקים נגד עצם הרעיון של התיישבות יהודית, בטענה שאלה "יישובים ליהודים בלבד," כלומר "גזענים" שמזענים בלה בלה בלה.

מוסף "ספרים" של "הארץ" נפתח במאמר המתפרס על פני שני עמודים וחצי, ביקורת על ספרון של ניקולא יוזנוף-אורבך וארנון סופר: "בין ייהוד לאיבוד הגליל: המקרה של נצרת עלית בשנים 1956-2016". בספרון, מתארים השניים את התהליך שבו נצרת עילית, שנבנתה כיישוב יהודי בגליל, במסגרת מדיניות ממשלת בן גוריון ליישב את הגליל ביהודים כדי שהגליל לא יאבד למדינת ישראל, הולכת ומתרוקנת מתושביה היהודיים, ומתמלאת בתושבים ערביים.

במאמר הארוך הזה, יש מעט מידע על הכתוב בספר, והוא בעיקר מוצג כ"גזעני". למה "גזעני"? כי הוא נשמע כמו הפרוטוקולים של מפא"י של שנות החמישים. כלומר... גזעני. כל המאמר מדבר על כיבוש, סיפוח, התנחלות. בגליל, אם לא שמתם לב. כותרת המאמר היא: "קריית ארבע של הגליל."

את המאמר כתב אחד העורכים המרכזיים של "הארץ", מבכירי דבוקת שוקן, מי שהיה מפעילי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "מצפן", אהוד עין גיל.

הבה נשער לעצמנו, איך תקבל תנועתו של אבי בוסקילה התנחלות של מאות אלפי יהודים בגליל הכבוש. הרי זה מעשה נורא. זה כמו הפרוטוקולים של מפא"י בשנות החמישים.

* חוק ההסדרה בראי פרשת השבוע – בפרשת "חיי שרה" אנו קוראים על קניית מערת המכפלה בחברון, בידי אברהם. אברהם קונה אותה "בכסף מלא" ומסרב לקבל אותה חינם, כהצעת עפרון, בעל הנכס והקרקע.

למה? האם לא סיפרו לאברהם על ההבטחה האלוהית ל... אברהם? אלא, שאברהם אדם הגון, והוא יודע שזכות לאומית אינה מקנה זכות לנשל את בני הארץ מאדמותיהם הפרטיות.

* הביוגרפיה המוקלטת של אריק איינשטיין – אי אפשר להגזים בתרומתו הגדולה של אריק איינשטיין למוסיקה הישראלית, במקומו המרכזי בהיסטוריה התרבותית של מדינת ישראל, בחותם העמוק שהוא הטביע בחברה הישראלית. לכן, אין לי ספק שעוד ייכתבו עליו מחקרים אקדמיים וביוגרפיות. אולם ספק אם מחקר כלשהו יוכל להיות משמעותי, כמו הביוגרפיה המוקלטת שלו, שאותה הביא יואב קוטנר בגל"צ, בחמישים פרקים שבהם הושמעו כל ההקלטות שלו לאורך כל השנים.

בשנה האחרונה, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, היתה הרצועה שבין 13:00-14:00 – שעת השידור של התוכנית. תוכנית שהיא מתנה לאוהבי המוסיקה הישראלית.

איך אעבור, החל בשבוע הבא, את השבת בלי התכנית הזאת?

      * ביד הלשון: רוח קדים – אנו, אנשי הגולן, מורגלים בשרקיות, הרוחות המזרחיות היבשות והעזות, הפוקדות אותנו מידי שנה, בעיקר בסתיו ובאביב. בתודעה הכללית השרקיה נתפסת כרוח חמה, אך אצלנו, בצפון הגולן, זו רוח קרה. קרה ויבשה.

שרקיות עזות כמו בימים אלה, ואף עזות ממנה, חווינו לא פעם. אולם בכל 33 שנותיי בגולן מעולם לא נתקלתי בשרקיה עזה כל כך הנמשכת שבוע וחצי ללא הפסקה. גם ותיקים ממני אינם זוכרים תופעה כזו. בדרך כלל, מדובר בסופות של יומיים שלושה, גג – ארבעה.

אנו נוהגים להשתמש במילה הערבית, שרקיה. איך יש לשרקיה שם עברי, שם עברי יפה מאוד – רוח קדים. קדים – כי הרוח באה מקדם, ממזרח.

הביטוי רוח קדים הוא מן התנ"ך:

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות י, יג).

"וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף" (יונה ד, ח).

"בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (תהילים מח, ח).

* * *

יהודה דרורי

לנטרל את המציתים

הצתה ביודעין נועדה לפגועה ברכוש ובחיים ולכן הינה פעילות טרור שדינה מוות! (ולא משנה מה גילו, מינו או דתו של המצית!)

השימוש באש לסוגיה השונים נגדנו קיים בטרור הפלסטיני כבר עשרות שנים וזאת מבלי שמצאנו לנחוץ להכריז ברורות שדינו של משליך בקבוק תבערה למשל או מצית שדות ויערות הוא ניטרול מוחלט – ממש כמו דינו של שולף סכין. 

אסור למחוקקינו ולשופטינו הרחמניים להתיר לאוייב "לשחק באש" בסלחנות כי זה לא משחק ילדים. אש הורגת והורסת ולפיכך נכונה פה האימרה: "הקם להרגך השכם להרגו."

יוציאו שלטונות הביטחון שלנו מיד הרשאה כללית המתירה לפגוע ולנטרל מציתים למיניהם, לרבות משליכי בקבוקי תבערה.

פידל קסטרו ככישלון

השמאל הישראלי והעולמי מבכה את המהפכן ו"המנהיג הדגול" פידל קסטרו שנפטר אתמול. בכל השבחים וההילולים לא יהיה אפילו אחד שיבהיר שבסופו של דבר קסטרו לא היה סמל להצלחה... פידל קסטרו התחיל כמהפכן דרום אמריקאי שלחם לסלק מארצו מנהיגות מושחתת ואכן הצליח בכך. כקומוניסט, שיחרור ארצו  מעריצות של מושחתים היה רק השלב הראשון בפעילויותיו. כל ניסיונותיו לתפוס מנהיגות בדרום ומרכז אמריקה נכשלו, וגם לשקם את קובה כלכלית ולהעלות את רמת החיים של התושבים – לא צלח בידו.

ואם יהיו שיאמרו  (את השטות) שהדבר נגרם מפני שארה"ב החרימה אותו כל השנים – הם אומרים בעצם שלא ניתן להצליח במהפכה קומוניסטית בלי עזרת ארה"ב... למרות העזרה הגדולה שקיבל מהרוסים, והאהדה הרבה לה זכה בדרום ובמרכז אמריקה, בשורה התחתונה הוא נכשל כישלון חרוץ, המהפכה אמנם הצליחה לסלק את הרודן בטיסטה אבל כמו הקומוניזם בכל מקום – כשל כליל פוליטית, כלכלית וחברתית.

* * *

נורית שושני

מָתַי הָאָרֶץ תִּשְׁקֹט?

יֹבֶשׁ הֵבִיאָה הָרוּחַ,

אָבָק מִלֵּא אֶת הָאֲוִיר

וּבָאָה הָאֵשׁ בּסִלְסוּלֵי

לֶהָבוֹת וַתִּרְקֹד

עַל הַגָּגוֹת

וְהָרוּחַ חוֹבֶרֶת

אֶל הָאֵשׁ

לְכָלוֹת.

עֵצִים הָפְכוּ

סוּלָם לָאֵשׁ

וְנִשְׂרַף הַיַּעַר

וְנִשְׂרַף כָּל חַי

בַּחֹרְשׁוֹת.

וְהָרוּחַ חוֹבֶרֶת

אֶל הָאֵשׁ

לְכַלּוֹת

אֶת הַמַּעֲלוֹת

וְאֶת הַמּוֹרָדוֹת

וְהָרוּחַ חוֹבֶרֶת

אֶל הָאֵשׁ

לְכַלּוֹת,

מָתַי מָתַי

תִּשְׁקֹט הָאָרֶץ

מָתַי

הָאָרֶץ תִּשְׁקֹט?

26.11.16

* * *

עקיבא נוף

הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת

הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,

הם חוזרים לשממה,

ואנחנו – קודחים באֵרות לתקומה;

מבעירי בְּעֵרוֹת

הם שבים למידבר,

ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.

הם שורפים יערות

ואנחנו נוטעים;

הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת

ואנחנו בוראים.

כיושבי מערות,

שׁוֹדְדֵי הדרכים,

עובדֵי מדורות

בארצי משתלחים,

שולחים אל העץ סכין מְלוּבָּן,

עורפים צמרות בלֵב מְאוּבָּן,

פוצעים את נופָהּ להופכה מְלֵחָה,

וצורבים בגופה – אדמה חרוּכה,

כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,

בִּרְצוֹתָה נקמה,

"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –

תיגָזֵר על הארץ שממה."

הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבנין,

ואנחנו פותחים ערוּצֵי מַעְיָן;

ובֵין מַיִם חיים לבֵין אֶפֶר חָשׁוּך –

זהו כל הסיכסוך.

* * *

ברוך תירוש

הבאת 13 טנקי 'שרמן' ראשונים לישראל

למכובדי עמוס גלבוע, שלום, בהערכה רבה!

למקרא קביעתך "האמת נזרקת לפח", חב"ע 1196, ואי כושר האונייה X לשאת 30 טנקים מלוב – עולה בזיכרוני תרחיש מרתק של סדרת נפתולי הבאת 13 טנקי 'שרמן' ראשונים לישראל, בשלהי קיץ 1948.

 עד אותה עת היו ברשות ההגנה, וצה"ל לאחר מכן, שני משוריינים על צמיגים, עם תותח קל ומיספר פגזים קטן, וכן שני טנקי 'קרומבל' חדישים שהועברו לצה"ל בחשאי, וכמה טנקי 'הוצ'קס' נושנים.

טנקי ה'שרמן' נקנו ע"י ישראל דיקנשטיין ז"ל, ראש 'הרכש' באיטליה, במתחם גדול ליד ארמון CASERTA מצפון לנאפולי, שם עמדו מאות 'שרמנים' חדשים שהגיעו לאיטליה כבר לאחר המלחמה, ורק תותחיהם נוקבו והוצאו משימוש.

13 הטנקים הועמסו על קרונות רכבת פתוחים, אך ביציאה מהמתחם, עמדו כמאה מפגינים קומוניסטיים, ובצעקות, לא הניחו לרכבת להמשיך בדרכה.

ישראל לא התבלבל, הורה להחזיר את הרכבת למתחם, ושם, בעזרת סיד ומברשות, כתבנו באיטלקית משני צידי כל טנק:

"בוז למלחמה, יחי השלום!"

למחרת בבוקר יצאנו מחדש, והקומוניסטים מהסביבה קיבלו אותנו במחיאות כפיים, וכך הגענו לנמל נאפולי, במגמה להעמיס את הטנקים על האונייה הישנה 'רזורקציו', בעברית: 'התקומה'.

התברר שלא ניתן להעמיס את הטנקים, שהיו רחבים יותר מממדי הרצפה שמשני צידי המתקן שבו עובר הציר המסובב את המדחף. האחראי על ההעמסה מטעם 'הרכש' אמר שישיג לוחות עצים להגבהת הרצפה, ואני הקטן הצעתי למלא את התחתית עם פחם, הדרוש להפעלת האנייה.

כמות הפחם נראתה יקרה, אך מאחר שלא נמצאו לוחות מתאימים, נרכשו בנאפולי 450 טון פחם, והטנקים הועמסו, תוך שאני ננזף על ההוצאה שכביכול גרמתי.

הגענו בערב לנמל חיפה, ואנשינו עוררו קטטה ליד צריף פקחי האו"ם שיצאו לראות את המהומה, ומשטרה צבאית הגיעה, ואסרה את כולם, יחד עם פקחי האו"ם שהרעישו עולמות. על הסיפון החלו ברתימת הטנקים למנוף האונייה יחד עם שני מנופי הנמל, והתברר שכושר ההרמה המשותף היה: 27 טון, בעוד משקל כל טנק היה 36 טון.

המצב היה מייאש, היות שהמנוף הגדול של הנמל לא היה שמיש, כאשר לפתע הופיע חברי הטוב, הפלמ"חניק אברום רון ז"ל, ושאל מה נשמע.  כששמע, אמר:

"אין בעייה, אני חוזר עם מנוף." 

ואכן, עוד לפני חצות הוא חזר עם ידידו מנהל משק חברת החשמל, כשמאחוריהם מגיע מנוף על גלגלים, בכושר הרמה של 15 טון.  תוך דקות הורמו הטנקים אחד אחרי השני כשהם מתנדנדים וחובטים בדפנות האנייה עקב אי ההתאמה בין ארבעת המנופים, והטנקים נעלמו לכיוון מחנה 'מנסורה', ליד יוקנעם.

תוך הרגיעה, הופיע אדם ומזהה את עצמו כמנהל מפעל המלט בנשר, ומתחנן שניתן לו כמה מאות קילו פחם, על מנת שיוכל להפעיל מחדש את המפעל ששותק ע"י הפועלים הערביים.

ניגשתי בחשאי לפיניק וואזה מקיבוץ רוחמה, שהיה הממונה על פעילות 'הרכש' בארץ, וסיפרתי לו על בקשת האיש, ועל 450 טון פחם מיותר שיש על האנייה.

במו"מ מזורז, פיניק מכר לאיש את הפחם במחיר כפול מזה ששילמנו בנאפולי, ובמקום דיווח במברק לאנשינו שם, והשמחה היתה כפולה.

בבוקר חיכינו לשיירת הטנקים – פיניק, סגנו בורשי מקיבוץ שמיר, ואני – מעבר לצומת פורדיס, כאשר חייל מגובס בגופו העליון, ביקש טרמפ לתל אביב.

מכיוון כביש ואדי מילק נשמעו רעשי הטנקים המתקרבים, והחייל מיהר ושאל אם אנחנו יודעים לשמור סוד. כשהבטחנו לו, הוא לחש לנו שהטנקים האלה חוזרים מהקרבות בסוריה, וכלל לא התבלבל מהכיתוב עליהם: "בוז למלחמה, יחי השלום"!

בהתנצלות על האריכות, ובהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

אהוד: היום היתה התקשורת חושפת אתכם והמשטרה חוקרת אתכם והפרקליטות מעמידה אתכם לדין!

* * *

יצחק שויגר

צוללות עליך ישראל

מה נזעקו עם ישראל ועיתונאי ישראל בכתב ובשידור עם התגלות מעורבותו של עורך דין דוד שמרון בעסקי הצוללות הגרמניות. כולם עולים ומשדרים כאילו גילו משהו חדש. הבוקר התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" שהוקפאו שני בתיו של ארי  הרו, במודיעין. הוא שהיה יועץ ראש הממשלה לשעבר, ויש נגדו טענה של הפרת אמונים. ומהי הטענה? כי בעת שירותו של ארי, בשירות הוד מלכותו, היתה לו חברת ייעוץ שהוא התחייב למכור אותה בעת ששירת את ראש הממשלה. והנה, כמה  מפתיע, הוא הפר את ההתחייבות והמשיך בעסקיו ועשה ממון רב. וממה צמחו כישוריו של אותו יועץ?  כשהוא בשירות הוד מלכותו פתאום מתגלים לו כישרונות נסתרים ויש לו יותר לקוחות והוא מרוויח יותר כסף, רחמנא ליצלן.

הרי ברור לכל אדם, אפילו ליועץ המשפטי, שאומרים שהוא איש חכם ומשפטן מעולה, שהוא מקבל משנה תוקף לכישוריו אם הוא גם מצרף את קשריו. ראה פסק דין שמעון שבס שעשה לביתו בשירות המדינה והורשע בהפרת אמונים. ומה יש לעורך דין פרטי למכור? בעלי הכישורים הם רבים, כחול אשר על שפת הים ואולם בעלי הקשרים הם מועטים. עורכי דין מבוקשים, הם עורכי דין שיכולים לטלפן לראש ממשלה ולקבל אצלו פגישה או הטבה  ככה זה היה מאז קום המדינה. זו דרך העולם.

אצולת הממון הירושלמית ביניהם כל עורכי הדין של ראשי הממשלה הנוכחים והקודמים. מחזיקה בתי קיץ בקיסריה. ככה הם קרובים לראש הממשלה הנוכחי. זה בטח עושה להם טוב.  אז מה? הם כולם ירשו שם בתים? זה עסק יקר לא? האם כחלון יחייב אותם במס מיוחד? מדוע חברות תקשורת מיוצגות דווקא על ידי המשרד הזה? אולי זה במקרה בגלל זהותו של שר התקשורת?

הפרסום של עורכי הדין מביא להם פרנסה ואם גם קרבתם לממשלה ברורה לכול, הם מקבלים יותר לקוחות. ושיפסיקו להיתמם. כך זה היה מאז ומקדם אפילו גם בזמן ימי מפא"י העליזים, שהמחנה הציוני שמתיימר לרשת אותה, ושראשיו מצווחים בעניין הצוללות מעל כל גבעה ותחת כל מיקרופון.

כששמרון נפגש עם יו"ר ההסתדרות כדי להסדיר וליזום חברה פרטית לתחזוקה של צוללות, שזה עניין ביטחוני ממדרגה ראשונה. עתיר כספים ועובדים ואינו יכול להיות, בשום אופן, יוזמתו של אדם פרטי, אז הוא יודע מה הוא עושה. וראש ההסתדרות שנפגש איתו, גם הוא אינו טיפש. מה פתאום הוא נפגש איתו?

אני ניסיתי כמה פעמים להקים חברה פרטית לתחזוקת טנק המרכבה, שאני מניח שזה עסק טוב, וראש ההסתדרות אפילו לא ענה לי לטלפונים! למה? מי יודע להשיב?

הבעייה אינה אצל שמרון אלא בשיטה הפוליטית. לעולם אי אפשר יהיה לסגור את הפרצה הזאת, כי גם לראש הממשלה הבא יהיו חברים וגם הם גם יתעשרו לאחר חילופי השלטון. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לאסור על הדרג הפוליטי להעסיק אנשים פרטיים ללא שכר גלוי, ובוודאי שלא בענייני המדינה. אם צריך יועץ מיוחד, שייקחו עובד וימנו ויעסיק אותו במשרה מלאה.   ביבי אינו יחיד. כך  עשה שרון. כך עשה ברק. מי שמתיר לראש הממשלה להעסיק עורך דין פרטי בענייני המדינה תמורת דולר לשנה צריך להניח שאת יתרת ליטרת הבשר הוא גובה במקום אחר. וגם העובדים הבכירים לשעבר אינם טיפשים. כולם מתעשרים אחרי שעוזבים את משרתם.  חלקם מנהלים חברות גדולות. כל ראשי הבנקים עבדו באוצר, למה? יש באוצר בית ספר לבנקאות?

אז אנחנו כבר יודעים, שכבר התבגרנו, שאין ארוחות חינם ואין פראיירים, הם רק מתחלפים.

הכללים ידועים. התקנות קיימות ורק צריכים לשמור עליהם. וגם למצוא יועץ משפטי הגון נאמן למדינה ולא לאלו שמינו אותו, וחסר פניות, וזה כנראה אין לנו כבר לפחות שתי קדנציות. כנראה שגם כזה קשה למצוא. לפי הבדיחה הישנה, שבן גוריון שאל מהיכן נמצא שופטים שונאי בצע, כמו שמצא משה רבנו בעצת חותנו יתרו, ענה לו ורהפטיג איש המפד"ל: "אין בעייה, תמורת כמה לירות אפשר למצוא."

* * *

אוריה באר

אוטובוס 2094

בואו נזכיר נשכחות. בייחוד לחברינו מ"הרשימה המשותפת" ולדוקטור הנכבד מאוד אחמד טיבי.

ובכן, בשלושים בנובמבר שנת 1947, בשעה שבע ושלושים בבוקר, יוצא אוטובוס מיספר 2094 מתחנת אגד בנתניה בדרכו לירושלים. באוטובוס עשרים ואחד נוסעים. ליד ההגה יושב הנהג אריה הלר, ידידו של אבא ז"ל.

כשלושה קילומטרים מדרום לכפר הערבי פ"גה, ממזרח לפתח-תקווה, עומד בצידי הדרך צעיר ערבי, הלבוש אירופית. לפתע הוא שולף מקלע ויורה לעבר האוטובוס מטח יריות ארוך.

הנהג מאיץ את הנסיעה, או אז מושלכים לעברו כשלושה או ארבעה רימוני יד.

מהירי ומרסיסי הרימונים נהרגים חמישה נוסעים. עוד תשעה אחרים נפצעים קשה.

כעבור עשרים וחמש דקות, תוקפת אותה חוליית מרצחים אוטובוס אחר העושה דרכו מחדרה לירושלים. שני נוסעים נהרגים וכחמישה נפצעים. מחלקה של חיילים עבר-ירדניים, מהלגיון הערבי בפיקוד בריטי, חולפת במקום. הם מסרבים בתקיפות לסייע לפצועים.

הכול קורה יום לאחר ההצבעה באו"ם בה אושרה תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, תוכנית בה הוענקו לערבים חבלי ארץ נרחבים.

במקום להושיט יד, לקבל את התוכנית הנדיבה, פותחים הערבים, ובראשם מנהיגיהם   הקיצוניים, במלחמה נגד היישוב העברי המייחל לשלום.

אלה העובדות, כמובן. אלא שחברינו מהשמאל הקיצוני והרשימה המשותפת מתכחשים להן. הם בוכים מרות על הנכבה. טוענים שאנחנו אשמים בכול ועוד ועוד.

אכן, אין גבול לחוצפה.

 אז חברים יקרים, שלחו להם רשימה קצרצרה זו. אולי ילמדו מי החל במלחמה, מי גרם להקמתה של מדינת ישראל הריבונית, אולי יפסיקו לשקר בלי הרף.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"א. ערבֵי הצטופפות 

את רובו של החופש הגדול שאחרי שנת הלימודים השנייה, הקדשתי לעזרה לאבי בעבודתו, לטיפול במטע הקטן בשיכון דן, וכמובן המשכתי לעבוד על "חבורה  שכזאת" ולהכינה לתחרות. חוץ מציקה ואחותי אביבה, אף אחד לא ידע על הספר. ציקה היה היחיד שקרא את דפי הפוליו המודפסים, ואם הייתי מספר לו שבדעתי להגיש אותם לתחרות  ספרותית, היה בטח פורץ בצחוק גדול.

התחילה שנת הלימודים השלישית, שנראתה לי יותר קלה מהשתיים שקדמו לה, מה שהיה חסר לי קצת זה הווי סטודנטים: מסיבות, קומזיצים, תחרויות ספורט, ערבי שירה וריקודים. כל זה לא היה קיים ברחובות. מהר מאוד הבנתי שכמעט כולם מקדישים את עצמם ללימודים או  לעבודה שהכנסה בצידה, ואם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה.

התחלתי בקטנות. הודעתי על ערב הצטופפות שבו כל הכיתה תיפגש אצל מי שגר בדירה מתאימה. את הרעיון קיבלתי מיהושע בלום, שמיכאל (מיקי) גיל העניק לו את הכינוי שוקה החום, להבדילו משוקה נוסף שהיה לנו בכיתה ונקרא שוקה השחור, על שם בלוריתו השחורה.

שוקה החום היה פלמחניק  בחטיבת הנגב ואחר כך נמנה על מקימי קיבוץ רעים. כשעזב את הקיבוץ ולא ידע מה לעשות עם עצמו (כמוני), החליט ללכת לפקולטה לחקלאות ואהב את הלימודים (גם כן כמוני). באחת ההזדמנויות התוודה לפניי שיש לו חברה שחקנית, שהתקבלה כמועמדת  ל"קאמרי", אבל לא נותנים לה תפקידים. מיד הצעתי לו שנערוך מסיבה כיתתית ונזמין אותה להופיע מולנו. שוקה קפץ על הרעיון והציע את החדר שלו. הוא גר עם יעקב (טננבוים) קלי, המכונה ג'רי,  בחדר שיש לו חצר, ונוכל להדליק מדורה בחצר ולעשות קומזיץ. החברה שלו היא מושבניקית ויש להם ארנבות  בבית. הוא בטוח שלא תהיה לה בעיה לנדב שתיים-שלוש  ארנבות למסיבה.

שאלתי אם ג'רי לא יתנגד, כי ג'רי היה מאלה שאהבו ללמוד. כלומר, אהבו זה מוגזם, אבל לא היתה לו ברירה, כי למד במקווה ישראל, שבה לא נתנו תעודת בגרות, והתקבל לפקולטה רק  בתנאי שבמהלך הלימודים ישלים את התעודה הנדרשת. כך קרה שבזמן שרובנו נאבקנו רק עם המבחנים השוטפים של האוניברסיטה, הוא היה צריך גם ללמוד לימודי תיכון ולעבור חמש בחינות בגרות. אף פעם לא קינאתי בו ולא הבנתי איך הוא מצליח לעמוד בזה.

שוקה הרגיע אותי ואמר שג'רי ילמד בחדר ואנחנו נעשה את המסיבה בחצר מסביב למדורה. מיד קבענו תאריך ואני הודעתי בכיתה על קומזיץ  של ארנבות  ועל הפתעה דרמטית.

איתן שיינהויז (שמיקי עיברת את שמו לשנהאת המצרי), הודיע שיש לו ניסיון במאכלי ארנבות והתנדב להכין את הבשר. הכול דפק לפי התוכנית, כמעט. שנהאת בא כמתוכנן כשעתיים לפני הזמן, ציקה ואני אספנו יום קודם עצים למדורה, והחברה של שוקה (האמורה להיות ההפתעה הדרמטית) הגיעה כבר בצהריים עם שלוש ארנבות.

אז למה כתבתי "כמעט"? בגלל השמיים. הם היו כחולים שבוע שלם ודווקא בצהרי יום המסיבה התכסו פתאום בעננים, וכשאיתן הגיע עם הגפרורים כבר ירד גשם שוטף. בדלית ברירה החליט השף שלנו לבשל את הארנבות בסיר מים רותחים  במטבח, ושוקה הלך לסטודנט שגר מעליו לשאול ממנו את כל הכיסאות שלו.

לפני שיצא הכיר לי את החברה  שלו, השחקנית, ואני תכף הבנתי שהיופי הוא לא הצד החזק שלה. התיישבתי איתה בפינת החדר לעבור על התוכנית ודיברנו בשקט, לבל נפריע לג'רי, שלא היה מוכן לבזבז זמן על ענייני רוח.

היא הוציאה מתוך תיק גדול שהביאה את ספרו של אלתרמן "הטור השביעי" ואמרה שהכינה עשרה שירים, שאת חלקם היא יודעת לדקלם בעל פה. אם נרצה היא תוכל לקרוא לנו כקינוח גם את "בגיא ההרגה" של ביאליק.

אמרתי לה שהחבר'ה שלנו כולם פלאחים ולא מבינים גדולים בשירה, אבל היא הרגיעה אותי, הוציאה מהתיק כובע מלחים עם מצחייה שחורה, נעמדה מולי  והכריזה:

"עננים על ראשינו / הרוח איתן / המלאכה נעשתה חי שמיים / נרים ראש חברים / של ברכה חברים / עוד נשוב נפגש על המים..."

למשמע הדברים הרים ג'רי ראשו מהמחברת ושאל אם אנחנו יכולים  לעבור עם האונייה למטבח. ביקשתי סליחה והבטחתי לו שנדבר בשקט. אחר כך התחילו להגיע עוד חבר'ה עם מעילים רטובים מגשם וחיפשו איפה לשים אותם. שוקה, שהגיע בדיוק עם שלושה כיסאות עץ (הפלסטיק עוד לא הומצא אז), נידב כיסא אחד ועליו התחילו להערים את המעילים.

בין הבאים היו גם שלוש נערות מרחובות שאורי נהרי מצא ברחוב. אחת, חנהל'ה, היתה עם צמה בלונדית מרשימה, ועוד שתיים, רותי ונורית, ביישניות. אורי היה המומחה של הכיתה להבאת בנות. הודות להיותו נמוך קומה וממושקף, הוא נראה בלתי מסוכן, והבנות לא מיהרו להבריח אותו. היתה לו צורת דיבור כנה ורצינית, ללא חיוך מפתה היכול להצביע על כוונות זדוניות.

את הצמה הבלונדית פגש בחנות לחם, כשקנה כמה כיכרות למסיבה. (שוקה החום הבטיח להחזיר לו את הכסף ואנחנו הבטחנו לשוקה שנערוך מגבית ונחזיר לו). בלי לבזבז זמן אמר לה ששמו אורי והוא סטודנט בפקולטה והערב יש מסיבה ואם היא רוצה לבוא, אין לו בעיות להביא אותה ולהראות לה את הדרך.

כאן קרה מה שהיה קורה לו בדרך כלל. הבחורה, שהציגה את עצמה בשם חנה, נענתה ברצון,  אבל בתנאי שתוכל להביא עוד שתי חברות שלה. אורי הסכים בשמחה וקנה עוד כיכר לחם.

השתיים שהביאה התחתנו ברבות הימים עם שניים מהכיתה שלנו. האחת עם ג'רי והשנייה, שהיתה אחותה, עם אשל ברסלר, שהיה לימים פרופסור בפקולטה ורצה שאעשה אצלו עבודת  דוקטורט על השקאת טפטפות,  נושא עבודת הגמר שלי.

גם חנה בן דוד, הבלונדית עם הצמה, התחתנה עם אחד משלנו והביאה נחת לאימה, שהיתה, כמו כל האימהות של רחובות שחלמו להשיא את בנותיהן לתלמידי הפקולטה.

הצלחת המסיבה הראשונה היתה מעל ומעבר. עצם ההצטופפות על המיטות והישיבה על זוגות ברכיים שנמצאו פנויות, העלתה את מצב הרוח. ברגע מסויים  שנהאת הודיע שהבשר מוכן לאכילה, אבל שוקה החום לא הרשה להגיש אותו עד שלא נשמע  ונראה את המופע של נופר, החברה שלו.

באפלולית שהיא ביקשה ליצור בחדר, נראתה יותר טוב מאשר באור מלא, ואני קיוויתי לטוב. אחרי דיקלום השיר השני, שאל אותי ציקה, "כמה ארנבות היא הביאה?"

 כשאמרתי שלוש, אמר: "אז שתדקלם רק שלושה שירים. שיר על כל ארנבת."

אני הסכמתי, אבל שוקה אמר שזה לא הוגן. התחיל ויכוח, עד  שאיתן הציע שנעשה הפסקת אוכל לפני שהבשר יתקרר, ואחר כך נמשיך.

צלחות כמעט לא  היו, אבל דורית הקטנה הוכיחה יוזמה כאשר חילקה פרוסת לחם לכל אחד,  ואלה שימשו כצלחות. איתן ערם את חתיכות הבשר על מגש ותקע בראשן מזלג. יצרנו שביל בין כל המצטופפים והוא נדחק לתוכו כשהוא נועץ את המזלג בכל חתיכת בשר ומניח אותה על הפרוסה המוגשת לו.

אשל, הקיבוצניק מגבעת השלושה, שהיו לו עיניים חדות, שאל למה יצא כל כך מעט בשר משלוש ארנבות?

איתן  השפיל את עיניו והודה שארנבת אחת ברחה לו והוא לא רצה לרדוף אחריה אל תוך הגשם.

כשציקה שמע שהיו רק שתי ארנבות, דרש שנופר תחזיר לנו דקלום אחד אבל שוקה החום טען שהיא לא אשמה בבריחת הארנבת והיא לא תחזיר שום דקלום.

מי שהצחיק את כולם, לא בכוונה, היה שנהאת השף, שפחד להוסיף לכתמי מכנסיו עוד כתמים, ומטעמי ניקיון הפך את סחבת הרצפה לסינור התלוי על חגורתו.

לאיתן היתה בעייה תמידית עם לכלוך. למרות שהקפיד להתקלח לפחות פעם בשבוע, ולתת לאימו שתכבס את בגדיו פעם בחודש, היה הלכלוך מצליח תמיד להגיע אליו ולמצוא בו נקודות אחיזה. אימא שלו הפכה את כל העיר כדי  למצוא תכשירים מורידי כתמים, ולא הצליחה. כשהיינו רואים אותו בקיץ החם הולך עם אפודה, ידענו שהוא שוב לבש את החולצה החדשה עם הכתמים שלא יורדים. כשהיה אוכל בחדרו, היה מוריד תמיד את החולצה והגופייה מטעמי ביטחון, אבל במסעדה של הפקולטה לא היה לו נעים לחשוף את חזהו השעיר ואת התוצאה היתה אימו צריכה לפתור בעזרת סבון הכביסה. 

ההצטופפות הראשונה נחשבה בסופו של דבר לסיפור הצלחה, ובעקבותיה החלו החיים ברחובות להיות פחות משעממים והגיעו לשיאם ביום הסטודנט החקלאי.

המשך יבוא

* * *

משה כהן

זו מחלת נפש

סובלנות נאורה. ביום 24 בנובמבר בשעה 11 "בגלי צה"ל", נחמה דואק הנאורה משדרת יחד עם משה פייגלין הלאומן. פייגלין מפנה אצבע מאשימה כלפי הערבים על גרימת גל השריפות, נחמה דואק קופצת בהתרגשות ובלהט, מה זאת אומרת, הם תחת כיבוש והם נלחמים נגדו בכל האמצעים העומדים לרשותם. איזו סובלנות ואיזו אמפתיה! הגברת הנאורה מבינה ומצדיקה את האחר, גם כשהוא שורף את ביתה על ראשה. 

זו מחלת נפש. 

המנהיג

ראש הממשלה הופיע בתקשורת היום, 24 בנובמבר, בשעה 18 ודיבר אל העם. 

ראיתי מנהיג אמיתי, שומר על קור רוחו, מפעיל שיקול דעת, מתמודד, מחזק את העם ומחפש פתרונות. 

אולי גם רביב דרוקר ראה אותו. 

היתה הצתה?

רביב דרוקר מדווח ששרה נתניהו יצאה לאסוף בקבוקים ריקים ועל הדרך הציתה כמה. 

העובדה שהערבים מבעירים את שדותינו ואת בתינו מפריעה לדוקטרינת "הפרטנר לשלום" של השמאל. 

ברשתות החברתיות רואים מצהלות שמחה לאיד של הערבים והסתה להמשיך בהצתות המוצלחות כל כך. 

לכן, גם נוכח קביעה חד משמעית של הרשויות, לרבות צילומים שראינו בטלוויזיה, הם מנסים לטשטש אותה ולהכחיש אותה. 

קחו לדוגמה את השדרן אורי לוי מערוץ 1: ...רק חלק מהשריפות הן הצתות, רק מעטים עוסקים בהן, זה בגלל הרוח, בגלל התחממות כדור הארץ, הרשות הפלסטינית שלחה כבאים, ערבים הציעו לארח פליטי אש, יש לנו דו-קיום מופלא...

לא בנקל יוותרו על "הפרטנר לשלום". הם לא יתנו לעובדות, חמורות ככל שתהיינה, לבלבל אותם. זה פתטי, חז"ל כינו התנהגות כזאת "לטהר את השרץ". ויש הרבה שרצים. 

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

מבט אישי על חיוי הבלכי

קראתי בעניין רב את המאמר המשרטט קווים לדמותו של אחד האפיקורסים הנועזים ביותר בדברי הימים, הלא הוא חיוי הבלכי, מאמר המסתמך על ספרו של משה גיל (ספריית פועלים, 1965). מהרבה בחינות עולה חיוי הבלכי על כל הלוחמים בחשכת הדת שבאו אחריו, כי הוא חי בתקופה חשוכה מאוד – המאה ה-9, הלוז של מה שנהוג לכנות בשם "חשכת ימי הביניים", ועוד בעיר בלך באפגניסטן, מקום שעד עצם היום הזה שוררת בו נחשלות מבהילה. הוא לא זכה לקבל השראה מן הרנסנס התרבותי של אירופה כמו ברוך שפינוזה, ומובן שלא זכה להכיר את המחקר המודרני של המקרא, ובכל זאת, בשכלו הבהיר הבחין עד כמה תכונות האל במקרא נראות פגומות: הוא יוצר את האדם כבעל יצר רע, ואחר כך מעניש אותו על כך! האל המקראי חסר ידע (שואל את האדם היכן הוא, מנסה את אברהם כדי לדעת את גבולות אמונתו), הוא דורש מהאדם דרישות חסרות הגיון (דם הזבח, מאכלות אסורות).

וזאת לדעת: גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים חשו בדיוק מה שחש חיוי הבלכי, אלא שלא היה להם העוז לומר לצאן מרעיתם שהתנ"ך מלא סתירות, חוסר הגיון וצווים חסרי שחר. הם היו משוכנעים, שאף על פי כן, בתנ"ך מצויים דברי אלוהים חיים, ואוי לו למי שיכחיש זאת – כל הקללות שבספר ויקרא כ"ו ודברים כ"ח, וכן כל קללות הנביאים הזועמים – יחולו על ראשם.  הברירה שנותרה בידיהם היתה לפרש, להחליק ולדרוש דברים שעל פניהם נראים באמת חסרי שחר.

חיוי הבלכי היה הראשון שלא פחד, שהבין שבני אדם בעלי נפש מסוכסכת בנו גולם אדיר ממדים של שטויות, והם סוגדים ליציר כפיהם.

ספרו של חיוי הבלכי, ובו 200 שאלות חכמות על הספר המבהיל ביותר שקבע את גורל העולם לשבט, לא הגיע לידינו – נמצאו בוודאי שומרי האמונה שהשמידו אותו באיזה שהוא שלב בדברי הימים. אנו יודעים על קיומו מהפולמוס שערכו נגדו ר סעדיה גאון ור' אברהם אבן עזרא. ומעניין שר' אברהם אבן עזרא, שהיה ספקן גדול בעצמו, מצא לנכון לקלל את חיוי הבלכי על דברי האפיקורסות שלו ועל עוז רוחו.

ר' אברהם אבן עזרא הבין, למשל, שלא ייתכן כי משה רבנו יכתוב פסוקים כגון "והכנעני אז בארץ", בראשית י"ב 6; "וירדוף (אברם) עד דן" – שם, י"ד 14; "אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר הירדן...", דברים א' 1 ועוד. זאת הרי כפירה ביסוד היסודות של האמונה (אם משה לא כתב את התורה – הרי שהתורה לא הגיעה אלינו ישירות מפי האל, כפי שהתורה טוענת!) – אבל ר' אברהם אבן עזרא עושה את זה בשו שו גדול, ורק מרמז על מחשבותיו האפיקורסיות (ראו, למשל, דבריו לבראשית י"ב 6, הדיבור המתחיל "והכנעני אז בארץ").

חיוי הבלכי היה עבורי מורה דרך גדול, ובעקבות השפעתו והשראתו עליי, כתבתי מיספר ספרים "המוות והנצח – עיוני מחקר במקרא" (אור-עם, 1977), ששובץ מאוחר יותר בספר "אדיפוס ואבשלום" (ידיעות אחרונות, 1996); "שיחות עם חוזר בתשובה" (עם חופשי, 1999); ובעיקר, הוא  השפיע על כתיבת ספרִי "התנ"ך כף החובה" (סטימצקי-תמוז, 1986).

בעטיו של הספר האחרון, היו דרישות לפטר אותי ממשרתי במשרד החינוך. הוקמה ועדה  שדנה בענייני, ובראשה עמד דוד פור, איש קיבוץ נצר סירני, וכשבראש המשרד עמד השר יצחק נבון – לא זבולון המר או יצחק לוי הדתיים!

הוועדה קראה לי לבירור, אך כיוון שהוכחתי להם שלא עברתי על שום סעיף בתקשי"ר (תקנות שירות עובדי המדינה), פטרו אותי בנזיפה.

בכל זאת השתנה משהו מימיו של חיוי הבלכי בעולם "הנאור" – לא נידו אותי, ולא שרפו את ספרי. לעומת זאת, העולם החשוך נעשה עוד יותר חשוך. הטמטום הוא כנראה צורך נפשי, והרציונאליות שרויה תדיר במגננה.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק ארבעה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"ד. סבא פנחס-טודרוס

סבא פנחס-טודרוס מוצאו היה מליטא. ממורא "החוטפים"*, כנראה, העתיקה משפחת אביו את מושבה לעיירה אחת בקורלאנד. סבא עם שני אחיו הגדולים ברחו אף משם לזמן מה לקניגסברג. משפחה של מתנגדים-פרושים היתה זו, מנאמני הגר"א במלחמת תנופתו בתנועת החסידות. הבנים לא זנחו את מקומם בבית-המדרש אפילו לשעה קלה. ימים ולילות שקדו על לימוד התורה. לשם היו מביאים להם את ארוחתם הדלה, שם היו מחליפים כוח תוך נמנום חטוף על הספסל. רק את יום השבת היו מבלים בביתם. סבא, שגדול היה בתורה, היה מזכיר ביראת כבוד את אחיו הקשישים, שגדולים היו בתורה ממנו. "אחי אלי," היה אומר בהתרגשות, "אדיר היה, לקרסוליו לא הגעתי."

אין לדעת מה היה הגורם שהניע את סבא – והוא עלם כבן י"ז – לנטוש את אחיו ולנהות פתאום אחר החסידות. אך דיבה הוציאו חורצי לשון על הליטאים-המתנגדים שקרי-מזג הם ודעתם תמיד מיושבת עליהם. כלום ראית מימיך יהודי קר-מזג?  האמת היא, שלא פחות מן החסיד, גועשת ולוהטת גם בליבו של המתנגד רוח כריכה[?]. אלא שהחסיד יש לו מוצא להתלקחותו הפנימית בעצם תורת החסידות המצמיחה כנפיים לדמיונו, באהבתו היוקדת לרבי שלו, בניגון החסידי, שפורקן של כיסופים עמו, בשמחת רעים, בריקוד סוער. מה שאין כן המתנגד שאין מוצא לרוחו, עד שזו נעשית כנועה כשמשון הסומא, והיא טוחנת וטוחנת ביתר שאת באבני הריחיים את גרעיני התורה עד דק, עד לקמח סולת של הגיון צרוף ושל הלכה סדורה וטהורה.

   יום אחד נטש הנער את בית אביו ואת אחיו וילך ללובאביטש, בירת חסידות חב"ד. וילך – פשוטו כמשמעו – ברגל, במקלו ובתרמילו, עבור יערים ונהרות, ימים ארוכים. הרבי, ר' מנחם-מנדל, הוא ה"צמח צדק", קיבל את פני הבחור הליטאי בחמימות רבה וקירבו אליו. שם בלובאביטש נשתקע, נשא אישה והוליד ילדים.

אך לא ארכו ימי שבתו בלובאביטש. מגיפת דבר כבדה פקדה את הסביבה ורבו הקרבנות, ועימם אשתו של האברך וכל ילדיו.

באותה תקופה החל לנוע גל המתיישבים השני מרוסיה הלבנה אל עבר ערבות הדרום. בעגלות כבדות הרתומות לצמדי שוורים יצאו המתיישבים לדרכם. אטית וארוכה היתה. בדרך קברו את מתיהם והולידו ילדיהם – עד שהגיעו סוף-סוף למקום התנחלותם.

ה"צמח צדק" הורה לאלמן הצעיר להצטרף אל המסע הזה כשליחו האישי. שום פתשגן של מינוי לא ניתן בידו. לא הרי מלכות הרוח כמלכות הגשם. בכוחו הנפשי בלבד ריכז הצעיר סביבו את האנשים בדרכי נודם, ואחר-כך בימי התנחלותם.

בדרכונו של סבא היה רשום מעמדו כחקלאי**, אך מקום מושבו היה בניקולאייב. אליו היו פונים אנשי המושבות החקלאיות, שנוסדו בסביבה הקרובה והרחוקה, בכל בקשת עצה ותושייה, בכל שעה של פורענות כשנזקקו ליד מנחמת ומעודדת, וגם בכל שעה כשהלב ביקש מעט שמחה והתעלות.

עני היה סבא, בקושי פירנס את משפחתו, אך עשיר היה ברוחו. שמחת-עולם רגשה בליבו, ונבעה זו מתחום האמונה. טבעית היתה, בדמו ובאופיו, ואילו החסידות רק העמיקה וחיזקה את אופקיה. חריפותו הליטאית ופקחותו שותפות טובות היו לשמחה זו, שאופי ומשא-נפש עלו בה בקנה אחד, והוסיפו לכוחו למשוך אליו את לב דורשיו הרבים.

סיפרה אימא: "גרנו אז באזור הצבאי של העיר, בחצרו של יווני אחד זקן. ליל חורף היה. כפור עז בחוץ. כל הבית ישן. גם אבא סגר את ספרו ושכב כבר במיטתו. לפתע דפיקה על השמשה. מיהר סבא וקם: "מי שם? – מי?"

"חבר'ה" – שלושה אברכים מאנשי שלומנו, אחד ממושבה אחת, אחד ממושבה אחרת, ושלישי – אורח חביב – השו"ב הצעיר מאוטשאקוב. שלושתם הגיעו לעיר בשעה מאוחרת. לאן יפנו אם לא אל ביתו של פנחס-טודרוס!

סבא רץ אל הדלת, פותחה לרווחה ומקדם את פני הבאים בקריאת חדווה רבתי, בלחיצת יד ובטפיחה על השכם. ואלה, בגדיהם עטופים כפור ומעלים אדים, מבוישים קמעא וקפואים הרבה, נידחקים אל התנור ומדשדשים ברגליהם לידו.

"ריבה!" קורא הוא אל אימא, "ריבה, קומי! אלה אורחים אצלנו, אלה אורחים!"

מיד קמה אימא, חשה להתלבש, יוצאת אל הבאים, מברכת אותם בבת-צחוק, וללא השהייה עומדת ליד הכיריים לשפות סיר גדול ולבשל "פיש קארטופלעס", תרגומו "תפוחי-אדמה של דגים", כלומר שטעמם כטעם אלה המתבשלים יחד עם דגים, עם בצלים ופלפל, כשהדגים עצמם נעדרים מן הסיר. היה זה מאכלם המובהק של בני העניים. וסבא אף הוא איננו מתמהמה. נוטל מעילו ויוצא מן הבית באישון לילה לתור אחר בקבוק של יי"ש. ויגעת ומצאת – תאמין. לאחר שעה קלה הוא חוזר, כשפניו נוהרות, ומוציא ממעמקי המעיל את הבקבוק המיוחל.

בינתיים מתעוררים הילדים, נרעשים לגיל פתע זה שבא להם בהיסח הדעת, שותפים לעליצות הוריהם, מתלבשים מהר כדי להזין עיניהם באורחים, וצמאים לחזות בגלגולם של דברים. ואבא – תחילה הוא מסב עם האורחים לשולחן ופותח במאמר של חסידות. אחר-כך נוטלים ידיים, מברכים על הכוס ועל הפת ומיטיבים ליבם. עוד כוסית ועוד כוסית. הלבבות מתחממים והפיות פותחים בניגונו של הרבי  הזקן "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי." ניגון רודף ניגון. הלב מתרונן והוא מבקש לרחף במרחב. קופץ אחד האורחים ממקומו – איננו עוצר עוד כוח – ויוצא במחול.  מתלווה אליו חברו שנדבק בהתלהבותו, ואחריו השלישי, ועימם אבא, והילדים מסביב עוזרים בשירה ומוחאים כף לקצב הריקוד. וכך שעה ארוכה. לבסוף יוצא אבא לחצר מביא קש מן המחסן, פורש על הרצפה ליד התנור מצע לאורחים. וליל מנוחה. שמחת-עולם היתה בבית אבי."

לא רק מפי אימא שמעתי על ייחודו של סבא.

יום שבת אחד, בשעת התפילה ב"בית המדרש הפולני", השתובבו ילדים, ואני ביניהם. ניגש אלינו הגבאי, אהרון זאייאבלין שמו, ונזף בנו. הכול ברחו, ואלו אני – אפשר איטי הייתי, אפשר יהיר – לא זזתי ממקומי.

ניגש אליי האיש ושואלני: "ואתה מדוע אינך בורח?"

שתקתי וכבשתי פניי בקרקע.

גחן אליי, תפש באצבעו את סנטרי והרים ראשי אליו: "בן מי אתה?"

עניתי לו.

חזר ושאל: "אימא שלך שמה ראסיה? סבא שלך היה ר' פנחס-טודרוס?"

הנהנתי לו בראשי.

"אם כך," אמר, "מותר לך להישאר כאן."

אחר פרש עימי הצידה וסיפר לי: "גם אני הייתי לפנים ילד ועם ילדים שחקתי. אך היודע אתה מה היתה שעתנו הטובה-ביותר? זו השעה שסבא שלך היה מזדמן לפעמים בשבת לבית הכנסת שלנו. כשהיה בא, מיד היו מתכנסים מסביבו כל הילדים. והוא, כאחד מאתנו, משחק עימנו ומספר עימנו. אלה דברים למדנו מפיו, אלה דברים! כרוכים היינו אחריו כאפרוחים אחר אימם, בלענו כל מוצא פיו. אהבת נפש אהבנו אותו."

 מאלף הדבר, שסבא לא היה דברן, כבד לשון היה וגימגם במקצת. אהרון זאייאבלון, שהעלה בגעגועים את זיכרו של סבי, שכח כנראה על פגם זה. אין זאת שהיה בסבא משהו שהאפיל על מומו ועשהו בעל-שיחה חביב ורצוי.

אמרתי כבר, שסבא עני היה. ככל שרבו דורשי שלומו, ועם כל פיקחותו וברק שכלו, לא הצליח לבסס מעמדו החומרי. באותה תקופה רחוקה היו יהודי ניקולאייב מועטים, ורובם ככולם אמידים. נמלכו כמה בעלי בתים והחליטו להקים את פנחס-טודרוס על רגליו, פתחו לו חנות של טבק. אך סבא לא הצליח במסחרו, עד שנאלץ לסגור את העסק. שנים היה מוכר אגרות-פיס, ועם זאת נותן שיעור בש"ס ופוסקים ל"חתנים", כלומר לבחורים מגודלים, שסיימו לימודם בחדרים והוסיפו ללמוד בכוח עצמם.

אינני סבור שסבא נטול כשרון מעשה היה, אלא שעסקי העולם הזה, שקלא וטריא של שוק, היו זרים לרוחו, העיבו על שמחתו, וסוף-כל-סוף זו ורק זו היתה עיקר היותו.

ישר היה ללא סייג. התורה בחייו היתה נטועה. מצוותיה – אורח חיים היו לו, כפשוטו. יום אחד, כשהוא יושב בחנותו, בא כפרי אחד, חבילה גדולה בידו, וביקש להיכנס לחנות הסמוכה לחנותו של סבא. הניח חבילתו בפתחה של החנות ונכנס לשם. באותה שעה עבר ברחוב איש יהודי מזוקן ומפואת, פנה כה וכה, ראה שאין איש ברחוב, פרט לפלוני יהודי היושב בחנותו, תפס את החבילה והאיץ דרכו.

יצא הכפרי מן החנות – וחבילתו איננה. הרים קול זעקה. יצא סבא מחנותו ואמר לו: "רוץ מהר בכיוון זה ותראה שם יהודי שנטל את החבילה."

רץ הכפרי בדרך שהורהו סבא, תפס את הגנב, חזר ובא עימו בלוויית שוטר.

פנה היהודי אל סבא בדברי כיבושים: "היאך לא יבוש יהודי למסור את אחיו לידי השררה!"

ענה לו סבא: "יהודי? כלום יהודי אתה? גנב אתה!"

אימרותיו השנונות היו מהלכות בניקולאייב ומשעשעות את הבריות. זוג אחד ישב בעיר. עשירים היו וצייקנים, קפצו ידיהם מלתת צדקה, ושער חצרם נעול תמיד. חשוכי ילדים היו, ורק כלב טיפוחים להם. שנואים היו על הכול. עליהם אמר פעם אחת סבא: "חייכם, שאין לי שום טינה על הכלבלב, אלא שבגלל בעליו אף הוא שנוא עליי."

יום אחד סיפרו לו על בעל-בית אחד שירד מנכסיו והוא בכל רע: "ר' איצי מת ברעב," אמרו.

ענה להם: "שקר הדבר!"

תמהו לדבריו: "מה פרוש שקר? בעינינו ראינו."

ענה סבא: "ר' איצי איננו מת בשל רעב, בשל גדלותו הוא מת."

עליצותו של סבא לא ידעה גבול ושבעה. הוא קידם כל יום בסקרנות ובפליאה. מעולם לא כעס על שהעירוהו משנתו. מחייך היה, וכמו מודה על שהחזירוהו לחיים.

כך בכול ימי היצירה, כל שכן בימי חג ומועד, על אחת כמה וכמה בימי מועד שנועדו לשמחות – שמחת תורה, פורים, ועל הכול, יום י"ט בכסלו, יום צאתו לגאולה של הרב בעל התניה. לעליצותו היתה מתלווה אז קונדסות שחן מיוחד היה נסוך עליה.

יום י"ט בכסלו אחד הזמין הגביר רפאלוביטש לביתו את כל חבורת חסידי חב"ד. רעיית הגביר לא שמחה ביותר לקראת הבאים, שליכלכו במגפיהם את השטיחים היקרים שבאולם האורחים המהודר. היא קיבלה את פניהם כמי שכפאו שד, בשמינית של זלזול ובקורט של כובד ראש, שקרוב היה לכעס יותר מאשר לרצון, והגישה תקרובת ביד קמוצה.

האורחים נבוכו. משראה זאת סבא, נכנס אל המטבח הגדול והחל מפשפש בין הכלים. ראה סל מלא ביצים, הרים את הטלית-קטן שלו ומלאו ביצים על גדותיו. נכנס אל האולם ופנה אל בעלת הבית בשאלה עניינית:

"מה דעתך, כלום יספיקו לנו ביצים אלה לחביתה?"

ספקה בעלת הבית כפיה וצעקה בבהלה: "אוי!"

העלה גם סבא פחד בפניו וצעק אף הוא: "אוי!" – מרוב בהלה, כביכול, הִרפה ידיו מן הטלית-קטן, כשהביצים נושרות ונשברות על הריצפה.

בעלת הבית ברחה מן החדר לקול צחוקם האדיר של האורחים, אך בעל הבית, שפיקח היה, ציווה מיד להגיש כיבוד ביד רחבה, והחלה שמחה כדת. אף שלולית הביצים השבורות הוסיפה למשובה הכללית. בגבור ההילולה, החלו מחליקים בה.

בעצם אישיותו עשה נפשות לחסידות חב"ד. אחד מאלה היה איש צעיר, מאיר שמו, בעל-מלאכה, עושה מברשות, שנטש מסורת אבות והחל סוטה לעבר חיי בידור קלים. משהחלו הכול בזים לו ומתרחקים ממנו, החל סבא מקרבו אליו. סופו של דבר, חזר הלה בתשובה מלאה, גידל זקן ופיאות והחל שוקד על תורתו. באותה תקופה היו החסידים נוהגים לקרוא לחשובים שבהם בראשי תיבות. שמו של סבא היה רפ"ט (ר' פנחס-טודרוס). הדביק סבא ראשי תיבות גם לאברך החוזר בתשובה וקרא לו בשם רמב"ם (ר' מאיר בערשטל מאכער). צחוק, צחוק – אך השם נדבק לאיש עד לימי זקנותו המופלגת.

את סבא לא הכרתי, הוא נפטר שנים רבות לפני היוולדי, אך את רמב"ם ראיתי. סומא היה בשתי עיניו, ישיש וגלמוד. לא זז מבית המדרש של חב"ד. שם למד ולימד. אחד מתלמידיו, שיתום היה בילדותו, הוא אחד מזקני כפר חב"ד בישראל.

סבא אהב בעלי חיים. על חוכמת חתולו הילכו אגדות בניקולאייב. כשהיה סבא מברך על הלחם, היה מיד בוצע פתו, טובלה במרק וגוחן לתיתה בפי החתול המצפה לכך ליד כסאו.

ורחום היה לכול הנברא בצלם. אישה אחת גרה בחצר, אלמנה מרודה. בעלה נהרג בתאונת עבודה, ונותרה גלמודה עם תינוקה בחיקה. בת הצפון הרחוק היתה, "הקאצאפית", בשם זה נודעה. בוקר אחד של חורף יצא סבא מן הבית לבית המדרש. כפור עז היה בחוץ. מיד חזר ופנה אל סבתא: "ריבה, הזמיני את הקאצאפית עם התינוק אלינו. ודאי קר לה בחדרה."

לא בכדי התייפח ד"ר מאתוס, רופאו של סבא, בצעדו אחר ארונו, וזעק: "פנה זיווה, פנה הדרה של ניקולאייב!"

דמות מקורית היה האיש הזה, רופא בצי המלחמה, קפיטן בדרגתו, הדור במדיו וחרבו בצידו. אך כל זה היה מלבר. מלגו היה זה יהודי ליטאי חם לב, בחור ישיבה חריף ומפולפל, שתורתו לא נשתכחה הימנו. איך הגיע מעיירתו הנידחת לאקדמיה הצבאית לרפואה בפטרבורג, ומשם לשירות קבע בצי – נעלם ממני, כשם שנסתרו ממני עוד פרטים, ביניהם האחד, אולי החשוב ביותר, אם לא המיר גם את דת אבותיו באחת מתחנות דרכו המופלאה. נוסף לשירותו הצבאי היתה לו גם מערופיה אזרחית. משהכיר את סבא, דבק בו. היה בא לעתים לבקרו, מתייחד עימו לשעה ארוכה ושופך ליבו לפניו.

סבא נפטר בערב שבת עם החשיכה, לאחר הדלקת הנרות, כשספר גמרא בידיו. כשחלה את  חוליו האחרון, ביקש שיתנו לו קרש בידו, כדי שיקל לו לשים עליו את הספר שעמד בסיומו. סיומו של ספר אף הוא כרוך בשמחה, בשבת אחים גם יחד, בכוס ובניגון ובריקוד. אך לא איסתיעא מילתא, והוא בן חמישים וארבע במותו.

אישה תקיפה היתה סבתה ריבה. אחותו של אשר שו"ב היתה, וכמוהו השליטה סדרים בכול ומשלה בבית שלטון בלי מצרים. סבא נהג בנועם, וסבתא בחובלים. הוא בהיתר והיא באיסור. ברור שהילדים היו קרובים לאביהם מאשר לאמם. קרובים, אמרתי, ואין זה אומר הרבה, מאוהבים היו בו. משיצא מן הבית, והם כבר מתגעגעים על בואו.

הילדים גדלו ובגרו וזקנו, ועד ליום מותם היו מזכירים את שמו בכיסופים רבים. אימי היתה בת שמונים וחמש כשנפטרה. בימים האחרונים שכבה לבלי זיע, אף הדיבר ניתק ממנה. שעה קלה לפני גסיסתה עמדתי ליד מיטתה. לפתע רואה אני שפתיה נעות. גחנתי אליה ושאלתי: "מה בקשתך, אימא?"

 העלתה חיוך, ובמאמץ רב לחשה: "כל ימי חיי ביקשתי להיזכר בניגון אחד של אבא וזיכרוני בגד בי. פתאום ניזכרתי בו עכשיו. שמע!..." והיא שרה את הניגון. שרה – נידמה היה לה שהיא. לאוזניי לא הגיע שום קול. ראיתי את שפתיה נעות ואת החיוך המאושר על פניה.

אף סבתא השתלטנית, שלא הכניעה צווארה בפני איש, היתה מצייתת לקולו הרך של סבא כמו לקול פקודה מגבוה. מעולם לא הירהרה אחר מעשיו, מעולם לא העיזה להשיג על דבריו. יראת-שמיים היתה, ואמונתה מוצקת ותמימה. הריבון הנורא והרחום שולט במלוא העולם כולו, נציגו עלי אדמות הוא הרבי בלובביטש, ומלאכו הטוב בביתה, בעלה. היה זה סדר למופת, והיא אשת חיל נאמנה, אהבה סדר ושמרה על החוקים ביושר.

בסוף ימיה נתחרשה לגמרי. אך-על-פי כן נשארה זקופה ושתלטנית גם בהיותה סמוכה על שולחן בנה. כשהגיעה שעת המהפכה, לא ידעה דבר על כך. משהבחינה בגל ההתעוררות שמסביב – שאלה לפשר השמחה.

הסבירו לה שעכשיו נהפכו הסדרים במדינה ושהמלך סולק מכיסאו. הפיכת סדרים – פירושה אי-סדרים, ולכך לא היתה סבתא מסוגלת להסכים בשום פנים. מששמעה זאת, נתמלאה זעם, ירקה בבוז, ופסקה: "פע, מ'דארף א קיסר!" (שאט-נפש, אי אפשר בלי קיסר!).

משעצם סבא את עיניו, הרימו הילדים קול זעקה. דפקה סבתא על השולחן באגרופה ונצטעקה: "שקט!...  שאבעס!" (שבת!).

 שבת דוחה אנינות. זה החוק. המשמעת היתה טבועה בדמם של הילדים. נשתנקה זעקתם בגרונם ונשתתקו. אחר-כך הורתה להם להסב אל השולחן, ולבן הגדול, ילד כבן עשר, ציוותה לקדש. הגישה אוכל. כמובן שלא אכלו. בלעו דמעותיהם. והיא – אף לא דמעה אחת. אסור לבכות – שבת!

רק משנידלקו ראשוני הכוכבים בחוץ, נתנה היתר לעצמה. רק אז החלה מטיחה ראש בקיר וזועקת. על מה זעקה? על שהניחהּ אלמנה עלובה ומטופלת בתינוקות ללא סעד? על שנטשה לפתע, והיא כה זקוקה לידו הטובה והמנחמת? על חייה שקופחו?

לא! טענתה היתה רק אחת ויחידה: "פנחס! מה אעשה עם שני הנערים? הרי עלולים הם לגדול בוסיאקים (יחפנים, שלוחי רסן) בניקולאייב!"

לחמש הבנות היא לא דאגה, כביכול, רק לבנים, לזכרים, שעליהם החובה לקיים את המצוות, וכלום אין זה ברור, שרק בקיום המצוות הטעם שבחיים, שתורה וחיים הך הם!

פעם אחת שאלו אישה בספרטה: "מנין באה להם גבורתם של בני ספרטה?" ענתה להם: "מפני שאימותיהם גבורות הן."

 כשאני מעלה לפניי את דמות סבתי ריבה, נדמה לי שאני מתחיל להבין סוד קורבנם המזעזע והפלאי של השניים, קדושי מגנצה, ואת פשר המילים: "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום."

כן נעשה הנס של גבורת ישראל המחודשת, כפי שנתגלה בהקמת צה"ל, ששמעו יצא בעולם כצבא המעולה שבצבאות.

*) בתקופת שלטונו של הקיסר ניקולאי הראשון היו מגייסים את ילדי ישראל בגיל רך לצבא, שם שירתו שירות-חובה רצוף של עשרים וחמש שנים. המשתמטים היו נחטפים בכוח בידי שכירי הרשות.

**) ברוסית: זימליידיילייץ.

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [83]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הגפרור שהצית

לפי נתוני נציבות מערך הכבאות, 60%-50% מהשרפות המשתוללות בימים אלה ברחבי הארץ, נגרמו על-ידי הצתות מכוונות, על רקע לאומני. ואין זו הנחה, או השמצה או חשדות בעלמא מפי ראש הממשלה, השר לביטחון פנים, המשטרה ונציבות מערך הכבאות. אפילו אם רק  50% "בלבד" הן הצתות, האין זה מבליט ומלהיט את אש השנאה היוקדת כלפינו, כלפי מדינת ישראל וארץ ישראל?

והרי זו גם ארצם ומולדתם של המציתים עצמם.

מתברר שכדי לפגוע ביהודים לא צריך רובה, סכין או מספריים. די בגפרור אחד קטן, ויערות רבים בארץ עולים באש, ובתים נשרפים, ועשרות אלפי תושבים מפונים מבתיהם, בעוד אלפי לוחמי-אש למטה ועשרות מטוסים – מכל העולם, למעלה – מנסים לכבות. אינתיפאדת האש.

שירה הידוע של חנה סנש "אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות" קיבל כאן מפנה הפוך: "ארור הגפרור שנדלק והצית יערות."

מתחת למים, מתחת לאדמה

גלים גבוהים עוררו אצלנו הגילויים והוויכוחים וההתנצחויות בעניין ההחלטה על רכישת הצוללות מגרמניה, על-ידי הממשלה / הקבינט / ראש הממשלה.

כיוון שבאותו זמן לא הייתי [ואינני גם עכשיו] שר בממשלה ובקבינט, אני פטור מלהתייחס לעצם העניין. אך אי-אפשר להימנע מלהאיר נושא אחד, הקשור גם הוא לעניין הצוללות, ממבט אחר:

אנחנו, כמובן, מדינה דמוקרטית, ומקפידים על זכות הציבור לדעת. אבל דומה שהוויכוח הזה והגילויים על הליכי הדיון וההחלטה בנושא האמור, חורגים מן הפרופורציות וחושפים לפני העולם כולו, ולפני אויבינו בפרט, כיצד מתקבלות אצלנו החלטות גורליות, במיוחד בעניינים שהשתיקה יפה להם.

הגיוני הנוהל, שכאשר מפרסמים בעיתון או בטלוויזיה תמונות של צוללנים, הצנזורה מטשטשת את פניהם. ואילו בנושא אסטרטגי כה חשוב כמו הצוללות עצמן, הכול גלוי על השולחן, או מעל פני המים. הכול מוגש על-ידי העיתונות ואמצעי התקשורת האחרים במנה גדושה ומפורטת, לעיני מערכות המודיעין של האויבים סביבנו [ולא רק אויבים] והם יכולים להפוך את המידע הזה ל"ערך  אסטרטגי", לעקוב אחר הצוללות שלנו שמתחת למים, לאתר את מקומן ולנסות לפגוע בהן.

למה לתת להם מתנה כזאת של מידע ומודיעין? עדיף היה שהנוגעים בנושא הזה ימלאו פיהם מים.

מזל שהתקשורת שלנו לא גילתה – עדיין – מפי מדליף רם-דרג, שישראל רכשה מסין – נושאת מטוסים... 

מתחת לאדמה

ומכאן, לעניין נוסף בנושא ביטחוני ובהליך קבלות החלטות בממשלה. מדובר בוויכוחים של הנוגעים בדבר, אם מי שצריך היה לדעת על מנהרות החמאס, קיבל את המידע הרלבנטי ובמידה מספקת, או שמישהו הסתיר מהם מידע  מפורט. כנראה שבממשלה ובקבינט היו מי שלא ייחסו חשיבות נאותה לנושא זה.

ורב הנסתר על הגלוי לעיני הקברניטים שלנו. ומדוע הם לא ידעו מספיק? כי חמאס יודע להסתיר יפה כל מה שמתרחש שם למטה, מתחת לאדמה של עזה.          זו דוגמה פשוטה ונדושה אך יעילה של שמירת סודות צבאיים. האם העולם יודע על הדיונים הפנימיים וקבלת ההחלטות בהנהגת החמאס או החיזבאללה, או דעא"ש, או אפילו בממשלת איראן? כדי לדעת שמץ מכל אלה, צריך לעמול קשה, לפעמים עד-כדי סכנת נפשות, כדי לגלות מה חושבים המנהיגים-האויבים שלנו [רָעוֹת] לגבי מדינת ישראל ותושביה.

פעם היתה מקובלת אצלנו הסיסמה "יד לפה! שמור את פיך!" דומה שסיסמה תמימה זו נשכחה אצלנו, במיוחד אצל מקבלי ההחלטות שלנו.

דציבלים דתיים

זו המסורת של הדת המוסלמית, מאז כינונה: לקרוא מעל צריח המסגד את המאמינים לתפילה, חמש פעמים ביום [ובלילה]. אז, בימים הרחוקים ההם, הקריאה נעשתה מפי מואזין בעל קול רם במיוחד. בימינו המודרניים והטכנולוגיים, משתמשים ברמקולים בעלי עוצמה, המעירים לא רק את המוסלמים, אלא גם את היהודים [ולא רק יהודים] במרחק קילומטרים רבים מן המסגד. כמובן שזה מפריע ללא-מוסלמים, וממשלת ישראל החליטה לאסור את הכריזה הזאת ברמקולים מעל למסגדים. כמובן שזה מעורר תסיסה ותגובות נזעמות [גם של חברי הרשימה המשותפת, שאינם מוסלמים] וטענות על התנכלות מכוונת למוסלמים. וגם השר היהודי-החרדי יעקב ליצמן מתנגד להחלטה זו, כיוון שהיא נוגעת גם בכריזה לכניסת השבת ביישובים הדתיים-החרדים.

והלא כידוע, בכל רמקול ישנו כפתור קטן, שבאמצעותו אפשר להנמיך את הווליום לחצי או לרבע. אז מי – בממשלה או בציבור הערבי או אצל נציגיו בכנסת – העלה רעיון פשוט זה, המקובל, אגב, גם בערים רבות באירופה, שבהן חיה אוכלוסייה מוסלמית ניכרת?

זקני צפת  וירושלים ובני ברק יודעים לספר איך בימים [בלילות] עברו, בחודש אלול, חודש הסליחות, היה השַמָּש עובר בלילה בין בתי היהודים ומקיש במקלו בדלתות [ובחלונות] ומכריז בקול: "סליחות! סליחות! קומו בני ישראל צאן קדושים לסליחות. קומו לעבודת הבורא."

וכך גם בגולה, בארצות הצאר ניקולאי וצאצאיו, גם שם היה שַמָש עובר בלילה ומעיר את היהודים לסליחות. וזה לא הפריע ללא-יהודים.

וצרה צרורה נוספת בנושא זה של רעש הרמקולים, שבעולם כולו, וגם אצלנו, צעירים רבים סובלים מבעיות שמיעה, עקב ספיגת מנת דציבלים אדירה במועדוני הריקודים ובהופעות של להקות-זמר וכד'.

והדבר אמור גם בחתונות, כאשר רעש הרמקולים בלתי נסבל והמוזמנים לחתונה אינם יכולים להחליף ביניהם מילה. להחליש את הרעש? מי יעז?      

שמע קולנו – אך בשקט.

הך פטיש

ראינו בטלוויזיה – די בסלידה יש לומר –  את אותם צעירים חרדים נלהבים ואחוזי תאוות הרס, המנפצים בחדוות נעורים את הסמרטפונים "הטמאים", לקול עידודם של רבנים זועמים בלהט של אש-דת.

המחזה ההזוי הזה העלה בדעתנו את פעולתם של אנשי [אנשים?] דעא"ש, המפוצצים בברבריות מונומנטים עתיקים ואתרים ארכיאולוגיים בעלי ערך היסטורי רב, רק מפני שנבנו אלפי שנים לפני הופעת האיסלאם. האם הם עושים זאת לפי הוראה-פקודה מפורשת של נביאם מוחמד?

והרי רבנים חכמים כבר מצאו פתרון הלכתי להכשרת טלפונים כשרים למהדרין ושלומי אמוני ישראל יכולים להשתמש בהם, ללא חשש טבל ושביעית ועורלה.

אבל לדעתם של רבנים מחמירים [וחשוכים], עדיף לנפץ, לשבור. כדברי השיר של אלתרמן, על סלילת הכבישים בידי חלוצי העלייה השלישית:

"הך פטיש, עלה וצנח"

את הסמארטפון נַפֵּץ כך.

כן, לשבור!

ובאותה הזדמנות, למה לא לנתץ ולשבור את מטוסי אל על, כּלֵי תחבורה טמאים ומטמאים מאין כמוהם. מושיבים בהם באותו הסיפון זכרים ונקבות ר"ל [רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו]. ואם לא די בכך, דיילות נאות מתרוצצות במעבר ומגישות שתיה ואוכל – כשר ולא כשר – לנוסעים, בחיוך מפתה. ואם לא די בכך, מקרינים על המסכים סרטי תועבה, שרובם סיפורי זימה. ואם לא די בכך, הם טסים [במיוחד] מעל בית העלמין בחולון ומטמאים בכך את הנוסעים הכוהנים בטומאת המת.

ובימים אלה ממש, כאשר הטייסים נוקטים עיצומים, ואפילו שביתה, אז מי צריך מטוסים בכלל? למה לא לנתץ אותם כמו את הסמַרטפונים הטמאים ובכך להביא גאולה לעולם [היהודי]?

כן, לנתץ, לשבור! יאָ, ברעכן!

[כותרת מאמר של זאב ז'בוטינסקי בעיתון היידי "היינט", 1932. עניינו: לשבור את הסתדרות העובדים בארץ].

הטרדה מינית

אחת האפשרויות למניעת הטרדות מיניות של נשים על-ידי גברים: הטרדות מיניות של גברים על-ידי נשים.

מה הבדל בין חיזור להטרדה מינית? המחזר מחזר בעדינות. המטריד מטריד בחזירות.

* * *

ברכות למשורר איתמר יעוז קסט

עם קבלת פרס ברנר

על ספרו "שירים לרעייה בשער השמיים"

שנכתב לזיכרה של רעייתו חנה יעוז

* * *

לאה טרן

שני שירים

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

מְבֻשֶּׂמֶת תְפִילָה

מְטוֹפֶפֶת בְּסַנְדֵלֵי אוֹר

עַל מִרְצְפוֹת מִדְרְחוֹב

שָׁם בֵּית קָפֶה חַיְיכַנִי

בְּרֵיחַ חָלָב סוֹיָה

מַסְתִּיר סוֹדוֹת שְׁבִיל

הַפּוֹנֶה אֶל הַגָּן הַשּׁוֹתֵק

אַהֲבָה

מִתְעַטֶּפֶת בִּצְעִיף נְכָדֶיהָ

רַכֵּי הָרִיסִים

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מֶשִׁי מְנַגְנוֹת

שִׂמְחַת צַעֲצוּעֵיהֶם הַגְּדוֹלִים

אַיְיפֶּד וּמַחְשֵׁבִים

אוֹדֶם מַלְכוּת עֲגִילֶיהָ

קַעֲקוּעֵי שִׁירֶיהָ

מְפַתִּים לֵב זָרִים

יָבוֹאוּ עַד שׁוֹבָל שִׂמְלוֹתֶיהָ

לְטַאְטֵא עָלָי שַׁלֶּכֶת

נְעוּרִים.

אִשָּׁה קַדְמוֹנִית

מְקוֹשֶׁשֶׁת

קַּו צֶּבַע צוּרָה

אֶל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ

פְּנֵי הָאִישׁ הָאָדָם

זֶה שֶׁמּוֹשֵׁךְ כִּשׁוּפָה

בַּצָּרָה בָּרָעָב בָּרוּחַ.

הָבוּ לָנוּ עַזָּה, בֶּרְלִין

עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲחֵרִים.

קֹדֶם נִקַּח אֶת עַזָּה

אַחַר-כָּךְ אֶת בֶּרְלִין

אֶחָי, יְהוּדִים גִּבּוֹרִים

נִטְבָּחִים – טוֹבְחִים

מְשַׁלְּמִים – גּוֹבִים

הָרִיעוּ לָנוּ בְּקוֹלוֹת וּבְתוּפִּים

בְּמִלְחֲמוֹת הַבְּלִיצקְרִיג

נַגְנוּ מֶנְדֶלְסוֹן וּבָאךְ

בְּכָל כִּכְּרוֹת הַשּׁוּק

הַחֲצִילִים וְהַבָּנְדוּרוֹת [1]

סַלֵּי הַקַּשׁ

רָאשֵׁי אָדָם כַּאֲבַטִּיחַ מְפוּצָץ.

בְּצֵל הַאוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן [2]

נָאוֹר וּנְעוֹרֵר

צְעִירִים אֲנָרְכִיסטִים

פְּעִילִים חֶבְרָתִיִּים

מְהַגְּרִים יִשְׂרְאֵלִים

בֵּין צְלָלֶיהָ הָאֲפֵלִים שֶׁל הַחַיָּה

מִשְׁתַּנָּה וּמִתְחַדֶּשֶׁת

מַחְבִּיאָה צִפֳּרְנֵי-

 גֶּזַע צֶבַע וְצוּרָה

בְּוִילָאוֹת תַּחֲרָה

שֶׁל בֵּית-קָפֶה

בּוֹ שְׂפַת הַצִּיּוֹנוּת מַרְשִׁימָה

מְאוֹד, שְׁגוּרָה

בְפִיהֶם שֶׁל אִינטֶלְקטוּאָלִים

גָּדְלוֹ בְּאוֹר תְּקוּמָה

אֶבֶן פִּינָה לְמַלְכוּת יְּהוּדָה

הָאוֹבֶדֶת מִתְבּוֹלֶלֶת

לְהֵאָסֵף אֶל הֶהָמוֹן

עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲפֵלִים.

[1] עגבניות בערבית

[2] שדרות עצי התרזה בברלין

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש פרוקופייב מסעיר בפילהרמונית

עם שלושה שמות חדשים

קטעים מתוך הסואיטה "אהבה לשלושה תפוזים" אופ' 33ב מאת המלחין הרוסי סרגי פרוקופייב (1891-1953) היו הפתיחה לקונצרט שהוקדש כולו ליצירותיו במוצ"ש האחרון, בניצוחו המצויין של קארן דורגריאן הארמני.

המוסיקה של פרוקופייב מטלטלת אותך ואינה מניחה לך רגע של מנוחה, ואילו המרש, שהוא החלק הרביעי והאחרון בסואיטה, משאיר גם טעם של לחן עממי פופולארי והוא גם המושמע ביותר מבין פרקי הסואיטה.

זו הופעתו הראשונה של המנצח דורגריאן עם הפילהרמונית, ודומה שעמד בה בכבוד.

הופעה ראשונה היתה גם לפסנתרן הצעיר בזוד אבדוראימוב האוזבקיסטני, שניגן בצורה נהדרת את הקונצ'רטו מס' 3 בדו מג'ור לפסנתר ולתזמורת אופ' 26 של פרוקופייב, שהיה בעצמו פסנתרן וניגן את הקונצ'רטו בביצועו הראשון בשנת 1921, ובתוכנייה נכתב:

"הקונצ'רטו השלישי הוא קונצ'רטו קשה מבחינת המיומנות וכושר העמידה הנדרשים מן הסולן, אי לכך היה לאחד מהקונצ'רטות הווירטואוזיים המאתגרים והמופלאים ביותר. ... הקונצ'רטו [בביצועו של פרוקופייב, בשיקאגו] התקבל בהתלהבות רבה ועד היום הוא נחשב לאחת מיצירת המופת של המאה העשרים."

ישבתי הפעם בשורה 4, כיסא 34 בגוש ד, ויכולתי לראות כל הזמן מקרוב את אצבעותיו של הפסנתרן כשהן רוקדות על הקלידים, מראה מדהים, פשוט קשה להאמין שהיכולת האנושית מגיעה להישגים כאלה.

התזמורת היתה אף היא מצויינת ומשולבת היטב עם הפסנתר, והניצוח של דורגריאן, הצנוע והמדוייק, השלים את החווייה המוסיקלית הזו.

אחרי ההפסקה נוגנה הקנטטה אופ' 78 אלכסנדר נייבסקי, אף היא מאת פרוקופייב, ובביצועה השתתפו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. שלא כרגיל בהופעה של מקהלות ישראליות, הפעם היה להן צליל נקי, אחיד ורב עוצמה, שהשתלב היטב עם תרועת התזמורת, ובפרק הלפני-אחרון נכנסה לאיטה לבמה המצו-סופראן הרוסייה יקטרינה סרגייבה, שגם לה זו הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית, ושרה בקולה הצלול והעז את "שדה המתים" הפותח במילים "אצעד על פני שדה עטור שלג, / אטוס על פני שדה של מוות, / אתור שם אחרי גיבורי-חיל, / אהובי, אנשי גבורה ואומץ..."

אכן, ערב בלתי-נשכח.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

היום השישי

25.11.94. יום שישי. קווינטה דא ריבאפרייה. לאחר צעדה, שעתידה להיות אחרונה, ובה אני בודק עוד פרטים – מיבנה העמודים, הבריכה עם המזרקה – ארוחת-בוקר, ושבעה מאיתנו יוצאים בשתי מוניות לטיול שאירגנו, ראול ואני. איתי במונית ראול הנחמד ומחמוט. בדרך הוא מספר על המציאות בטורקיה. עוברים חלק יפה בתוך חורשות יער, לרגלי מצודת פֶּנָה ומצודה מורית, ומגיעים לקבּוֹ דה רוקה. המקום מרשים מאוד. מָצוקים גבוהים מעל גלי האוקיאנוס אשר מתנפצים אל החוף. המצלמה נופלת לי אך לא קורה לה דבר. אני מוציא תעודה, תמורת 400 אשקודוס, שהייתי בנקודה המערבית ביותר של יבשת אירופה.

המוניות מחכות לנו ומסיעות אותנו דרומה-מזרחה בכיוון קאשקאיש. בדרך אנחנו עוצרים ויורדים לחוף במפרץ חולי. במונית השנייה נמצאים כריסטינה, אווה, היידי ומרסל. רק לאווה ולי יש מצלמות ואני מצלם ומצטלם.

משם הדרך קצרה לקאשקאיש. עיירת חוף יפה, ואנחנו תרים אותה מצד אל צד. המזח. הסימטאות. המיבצר הצבאי. וחזרה למרכז, לכיכר קטנה שם אנו יושבים לצהריים במסעדה שהמלצר בה הוא איראני. מנת היום – סרדינים בגריל. גם אני מזמין אך לדעתי טעמם עלוב למדי כי אין מנקים אותם אלא מטגנים עם כל החלקים הפנימיים, המרים. הבארבונייס של אמנון הומינר טובים פי כמה, כי הם מנוקים, ומטוגנים בשמן עמוק.

המלצר הוא בחור איראני נאה ומזוקן. אומר שעזב את איראן לאחר שהטילים העיראקיים הרסו לו שני בתים שהיו שייכים לו. מאוחר יותר אני אומר לו שגם אני סבלתי מהטילים העיראקיים. אני מתל-אביב. הוא מבקש שלא אדבר על פוליטיקה. וכן שיש לו זוג ישראלי היושבים בצד. אני לא ניגש אליהם כי אין לי כוח לחזור שוב על כל הסיפור מה אני עושה כאן.

המוניות עולות 3,330 אשקודוס לכל אחד משלושתנו.

בדרך לקאשקאיש אנחנו עוברים על פני הווילה של המלך האיטלקי הגולה ויקטור עמנואל.

מאוחר יותר אנחנו חוזרים באוטובוס לסינטרה, ומשם במונית לקווינטה. אני קונה ב-400 אשקודוס האחת עוד שתי חבילות של עוגיות קז'ואדה. כאשר אנחנו חוזרים, כבר אחרי ארבע, איני מצליח לשלם עבור הטלפונים.

אני עולה לראש המגדל, כדי לצלם את האחוזה מלמעלה. החדר האחרון סגור ובדרך למטה נופלת לי שוב המצלמה והפעם קצת נשברת אם כי ממשיכה לפעול. הבעייה היא שהשרוך המחזיק אותה קשור בטבעת שאינה סגורה היטב וכל פעם המצלמה משתחררת ממנו.

אחר-כך באים ראול ומרסל וקוראים לי למעלה, לחדר מס' 1 בראש המגדל, שמרסל גר בו, ומשם אני מסיים לצלם את הסליל הראשון, בתקווה שהתמונות הצליחו.

מתחיל לארוז לקראת היציאה מחר לליסבון.

ב-19.00 מתכנסים לארוחה החגיגית. קודם הטקס המקובל של הרמת הכוסית והנאום של דה קאמארה, מאמצע המדרגות העולות למעלה, באולם המבוא. הוא מספר שזהו כמעט הכנס האחרון במסגרת זו, והחל מינואר תחל האקדמיה לפעול בחסות אחרת, לא של קרן פרידריך נאומן. באחת השיחות הפרטיות סיפר שהשיג חסות של אוניברסיטאות ושל מיליונר שוויצרי שתורם לנושאים כגון אלה, וניתנו לו ארבע שנים, עד 1998, להביא את המקום להיות אחד ממקומות ההתוועדות המיוחסים ביותר בעולם, אחרת ייסגר. המתכונת תהיה קצת שונה, יהיו גם כינוסים של שניים-שלושה ימים. ויהיו חוקרים וסופרים שיבואו לתקופות ממושכות יותר כדי לכתוב את ספריהם.

מרסל מספר לי באחת ההזדמנויות שקאמארה סיפר לו שהוא נצר למשפחה של מלכים ששלטו באיים הקאנאריים, ואחר-כך נמכרו האיים הללו, במצוות האפיפיור לספרד, ונתבטלה המלוכה הזו.

אחרי דה קאמארה מדבר אלכסנדר האוקראיני, מממרכז זכויות האדם של האו"ם, ששותפים לכנס. עוד קודם לכן מופיעים שני שגרירים מתוך החמישה שלדברי דה קאמארה הבטיחו לבוא – השגריר הארגנטינאי, גבר גבוה וקצת גאוותן, ובנימין אורון, שגריר ישראל, ממוצע קומה, שקט, לבן שיער, ממוצא ברזילאי, אף קצת מגובנן, יהודי מאוד, ממושקף, אדם מאוד צנוע ושקט, ההיפך מכל יוהרה וסנוביזם, אבל בהחלט יעיל. יודע אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וכמובן עברית. אני עובר עימו ממשתתף למשתתף והוא מוצא שפה משותפת עם כולם.

אנחנו נכנסים לארוחה. הכיבוד הפעם קצת פחות עשיר מהמסיבה הקודמת, אבל לפחות לי אין קלקול-קיבה. גם המתנות בחוץ צנועות יותר – נותנים רק את צילום המחזור, ואילו בפעם הקודמת קיבלנו גם אריח של הקווינטה, סיכה, ותעודת השתתפות.

אורון יושב לימיני וגורדון לשמאלי ולידו דה קאמארה. אני רואה שגורדון רושם בפתק ראשי-פרקים. פתאום הוא קם ומבקש שקט, ונושא נאום פרידה נהדר על פי מיטב המסורת הבריטית. אפשר רק לקנא בו על כך. זה היה גם מעין נאום פרידה לשש שנות האקדמיה בחסות קרן נאומן. בסוף, בעודו עומד, לבן שיער וסמוק פנים במקצת, דומה קצת לאריק שרון אבל עיניו הכחולות שופעות לבביות והגינות – הוא שר את שיר הפרידה מ"גשר ואטרלו", ומצליח להרעיד נימים בלב כולנו ולהעניק משמעות כמעט היסטורית לרגעים אלה שבהם אנחנו חיים. אני מצטער כבר עתה שלא אוכל לשלב ברומאן את הדמות והרגעים הללו, כי איני יכול לשתול אותו באופן מלאכותי בסמינר האחר. מנאומו של גורדון, כשהוא אומר שעליו לחזור לג'נבה לחיי הרווקות ולדאוג בעצמו לכביסה, אנחנו מבינים לראשונה שהאיש הוא רווק, וכל ימיו עברו עליו בעבודתו ברחבי העולם.

כאשר אני מלווה את אורון החוצה, למכונית השרד עם המלווים המחכים לו מחוץ לחצר, הוא אומר לי שמשרד החוץ ודאי יהיה מוכן להשתתף במימון מפגש סופרים יהודים וערבים, שעליו דיברתי עם דה קאמארה ואותו הזכיר דה קאמארה בשיחתו עם אורון קודם. כאשר אני חוזר פנימה אני מוסר זאת לדה קאמארה, והוא שמח מאוד שהשגתי לו סיוע ליוזמתו. [לבסוף לא יצא מזה כלום].

אני מטלפן הביתה פעם אחרונה מכאן, ויורד לבר, עם ראול ומרסל, שניהם רווקים עדיין, חואן הבוליביאני, קאמארה, גורדון והיידי הפיליפינית.

אני רושם לעצמי פרטים נוספים שראיתי בקווינטה: הבריכה המקורה. המלאך השמן עם הכנפיים בכנסייה ובחוץ. הבריכה הרחוקה – ילד על פר שמן ולפר כנפיים. מהות העמודים הקעורים למעלה. הפסלים בקפלה שבחצר. לוחות הברית כארובות למעלה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר הודיעו לפני כמה ימים, שצפויות שריפות בגלל היובש והרוחות, סברתי שזו קריאה למאות בני דודינו לשרוף את הארץ "שלהם". כבמשפט שלמה: החותכת את התינוק והשורף את העצים, מצהירים שאין הארץ שלהם ואין התינוק שלה.

ואנחנו הטיפשים לא פרסנו אלפי שוטרים שיתפסו את השורפים ויביאום למשפט, עם חוקים עלובים לנוכח הפשע: זה לא רק נזק של שנים, אלא שריפת בתים ומוות מתוכנן שעליו יש לחוקק וליישם חוקים בהתאם: רצח בכוונה תחילה!

מרדכי בן חורין

* בימים האחרונים נתפסו יותר מעשרה חשודים בהצתה והם הועברו לחקירת שב"כ, כך לפי הודעת צה"ל. עוד לפי ההודעה, במהלך הלילה תפס כוח צה"ל סמוך לדיר קדיס שלושה חשודים במכונית בה נמצאו שני בקבוקי דלק מלאים, בקבוק דלק ריק, שק עם בדים, כפפות ומצתים. כמו כן, בשעות האחרונות תפס כוח צה"ל בשיתוף משטרת ישראל חשוד, תושב כפר בתיר, אשר זוהה על ידי פקח רשות הטבע והגנים מצית את צמחייה טבעית באזור בתיר. ["הארץ" באינטרנט, 26.11.16].

* ארנה גולן: שיבואו ימים יותר יפים ובלי שריפות שמזכירות לי את ילדותי בעמק הירדן, כשכל פעם הערבים הציתו את צינור הנפט שעבר על ההר שעל יד אפיקים, ופעמון המתכת צילצל וכל הגברים רצו למכונית המשא או לעגלות, עם שקים בידיהם, לכבות את האש המשתוללת (לפעמים גם בשדות). ולא ייאמן, אז לא היה "כיבוש" ועדיין היה המנדט הבריטי.

* אהוד יקר, הקישור שנתת  על "טנדו" של ירון לונדון  עם אסתר ראב, גילה לי אישה מקסימה, חכמה, מיוחדת ומוכשרת [הכול באותה אחת], וכך הבנתי, שהקשר שלך עימה היה לא רק בשל קירבת הדם שלכם, כי אם הרבה מאוד מעבר לכך, בשל המיוחדות והנפלאות אשר רק עיוור לא יבחין בבירור בהם.

תודה על החשיפה היפה הזו.

בן בן-ארי

ניו יורק

* אודי בוקר טוב, ראיתי הבוקר [ב"יו טיוב"] את התוכנית של ירון לונדון. כל כך התרגשתי! דודתנו במיטבה כמו שאני זוכרת אותה, כאילו אני יושבת ומשוחחת איתה עכשיו. איך אישה בת 80 יושבת בחברת 3 גברים, בטוחה בעצמה, זיכרון ללא דופי, מתנסחת באופן יוצא  מהכלל, בעברית צחה, לא מתבלבלת אף לרגע, בקול של אישה צעירה. מדהים!

תודה לאליהו הכהן ולמי שטרח להעביר הקישור, למי שלא הצליח לראות בזמן אמת.

חן חן,

אחותך האוהבת,

לאה

* ממשלת צרפת פירסמה היום (חמישי, 24.11) הנחייה שמחייבת יבואנים ורשתות שיווק במדינה לסמן מוצרים מההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן. ההנחייה מגיעה כחלק מיישום הנחיות הנציבות האירופית בנושא מנובמבר 2015. תחת הכותרת "הודעה לחברות כלכליות לגבי ציון מקור המוצרים שמגיעים מהשטחים שנכבשו ע"י ישראל ב-1967" נכתב בהנחייה כי בהתאם להנחיות הנציבות האירופית, הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורמת הגולן הינם שטחים כבושים ואינם חלק ממדינת ישראל. לפיכך, נכתב בהנחייה, כדי לא להטעות את הצרכנים יש לסמן על מוצרים מאותם שטחים את המקור המדוייק ממנו הגיעו ולא לציין כי הינם מתוצרת ישראל.

אהוד: יש פתגם ערבי יפה המתאים גם לצאצאים של מסגירי יהודי צרפת לנאצים ומנוולי שלטון וישי – "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ" –  כל כלב יבוא יומו. ויומכם כבר בא עם מיליוני המהגרים המוסלמיים הנכנסים אליכם ועם יהודי ארצכם העוזבים אותה. ומעניין אם גם תחת שלטון המוסלמים, שמתקרב אליכם, ייווצרו אצלכם סרטים מופלאים כמו "ילדי גן העדן", סרט הקולנוע הצרפתי משנת 1945 מאת הבמאי מרסל קרנה לפי מחזה מאת ז'אק פרוור, שהופק בעת כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה ועלה לאקרנים מיד עם שחרורה.

* נמענים שקיבלו מאיתנו קבצים של יצירות שקשה לפתוח אותם מתבקשים לפנות שנית ונשלח להם קובץ משוכלל יותר.

* יוסף רות רותם: מבקש את עזרתך – בפרשת השבוע מוצגת רבקה לעיני עבד אברהם כדלהן: "והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה..." (בראשית  כ"ד 16).

רש"י לביטוי: "ואיש לא ידעה" כותב:  "שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר. העיד על זו (=על רבקה) שנקייה מכל."

היינו, לפי רש"י היו בנות כנען מקפידות לשמור על בתוליהן אבל לא נמנעו מלהתענג בענייני מין [תענוג] שלא גרם להתבקעות קרום הבתולין. ואילו רבקה נמנעה מלעסוק בענייני מין מכל סוג שהוא.

חיפשתי במקורות השונים ולא מצאתי מניין לרש"י מידע על מנהגי הכנענים (הכנעניות, ליתר דיוק) בנושא זה. אשמח אם תעזרו לי למצוא את המקור. אנחנו יודעים שבידי חז"ל היו מקורות ומסורות שונים שלא נכנסו למקרא אבל באו לידי ביטוי בהתיחסותם הפרשנית למסופר במקרא. בדרך כלל אני מצליח לזהות את המקור וכאן לא הצלחתי.

אהוד: סימוכין לשאלתך תמצא בפרשת התקיעה מאחור לשם שמירת הבתולין במסכת "והארץ תרעד" מאת הרב הפתח-תקוואי ר' א. שרייבר בן עזר נ"י. מכל מקום, דברי רש"י העלו בעינינו מאוד את ערכן של בנות כנען, שחזקה עליהן שהיו רוחצות היטב את התחת לפני כל תקיעה.

* לכתוש את "מגדל בבל" עד דק. על תגובתי הכללית למאמרו המתריס של ד"ר משה גרנות "הכמיהה לאל ושברה" בחב"ע 1192, שהתפרסמה במדור "ממקורות הש"י" בחב"ע 1193, זכיתי, בחב"ע 1194 לקבל תגובה של "לא אומרים," כלומר לא מגיבים, בליווי הדרישה הקטגורית שעל מנת לזכות בתגובה עליי להתייחס פרטנית לכל אחת ואחת מטענותיו.

"רצונו של אדם – כבודו" אומר הפתגם הידוע. מי אני, שאכפה את רצוני, על ד"ר משה גרנות. על-כן החלטתי בליבי כי אענה לאתגר, ואחת לשבוע, אבחר מילה, מושג, משפט או קובץ משפטים מתוך "מגדל בבל" מרקיע שחקים זה, שבנה ד"ר גרנות במאמריו האחרונים, ואכתוש אותם לרסיסים עד דק. כמובן שאיני מתיימר לעשות משימה ענקית זאת בכוחות עצמי, לכן לא אמנע מלבקש מפעם לפעם עצה ותמיכה, בתחומים שונים, מאנשים ידועים, נבונים וחכמים.

 מדידת זמן. כאתגר ראשון במשימה לכתישת "מגדל בבל" בחרתי במשפט הבא מתוך המאמר "ההתלבטות הקשה של החוזר בשאלה" שהתפרסם בחב"ע 1196. "ובכן, הבה נתעכב על היגד של התעודה הראשונה, ומן החשובות במקרא – התעודה המתארת את בריאת העולם. מתעודה זאת אנו מתבשרים שהעולם נברא בשישה ימים ועל ידי חשבון פשוט ניתן להסיק שמאז הבריאה ועד ימינו עברו פחות מששת אלפים שנה."

 יסלח לי ד"ר גרנות אם אזכיר לו כי הוא חי בתחילתה של המאה ה-21 ולא בסופה של המאה ה-19. בסופה של המאה ה-19 מדידת משכי זמן של ארועים מארועים שונים לא היתה אמורה להיות מושפעת ממהירותו של המודד. מדידת הזמן אמורה היתה להיות אחידה לכל צופה וצופה, בין שהוא נייד ובין שהוא נייח (כלומר ערך הזמן הוא גודל מוחלט ולא גודל יחסי). אולם, בזכותו של הגאון היהודי אלברט איינשטיין, שפעל בתחילת המאה העשרים, יושבי תבל למדו לדעת כי מדידת זמן לארוע מסוים, על-ידי צופים הנעים במהירויות שונות, תתן מדידות זמן שונות זו מזו עבור אותו ארוע (כלומר הזמן הוא יחסי ולא מוחלט).

 המקרא בפרק א' של חומש בראשית אינו מגלה מי עסק במדידת משכי הזמן של ששת ימי בראשית הראשונים, אך אנו בטוחים, במאת האחוזים, כי לא היו אלה בני אדם, המקורקעים על כדור הארץ. מכאן שהציפייה כי תהייה אחידות בין הזמן שמדדה האנושות בזמננו הנוכחי, עבור גילו של היקום, ובין הזמן המופיע במקרא, אין לה על מה לסמוך. אלברט איינשטיין קבע כי ככל שאתה נע מהר יותר כך משך זמן הארוע שאתה מודד מתקצר בהתאם. בהמשך, בפרקים הבאים של חומש בראשית, הזמן כבר מפורט ביחידות של שנים, בצמוד לשנות חייהם של אישים שונים. 5777 השנים שאנו מונים היום מ"בריאת העולם" הן בסך הכל סיכום השנים המפורטות בתורה, מנקודת זמן מסוימת. (רמז – תחילת השימוש בכתב היתדות על-ידי האנושות אם סופרים 6000 שנה מימינו, אחורנית).

חז"ל היו עירניים לאפשרות כי שעונו של בורא העולם פועם לאט יותר מאשר שעוניהם של בני האדם ועל כן הם אהבו לקשר את הפסוק מתהילים צ' ד' "כי אלף שנים בעינך, כיום אתמול כי יעבור," בהקשר עם ימי בראשית הראשונים.

בתגובות הבאות נלמד לדעת כי מצד אחד אין לתורה עניין להיות ספר לימוד לפיזיקה אך מצד שני אין היא שואפת לסתור אמת מדעית.

 בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* אהוד היקר, בשל עומס אדיר שנחת עליי, הצלחתי לקרוא את הגיליון האחרון רק היום (שבת, 26.11.16). אני מודה שעל חלק גדול עברתי ברפרוף, אבל התעקשתי לצפות בטנדו של ירון לונדון (1974!) עם אסתר ראב, טדי קולק ושמוליק קראוס (שעישן בלי הפוגה!). אין לירון לונדון מתחרים בדיקציה שלו, הוא קרא את שיריה של אסתר ראב בצורה מופלאה. נוגעים ללב היו זיכרונותיה מילדותה בירושלים, ועל קשריה עם נחום גוטמן ויחסיה הטובים עם הערבים.

אני שולח לך רשימה חדשה על חיוי הבלכי, האתיאיסט היהודי הראשון.

שלך,

משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל