| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1198
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בכסלו תשע"ז, 1 בדצמבר 2016
עם צרופת פרק באנגלית מספרו של שמאי גולן: THE DEATH OF URI PELED
וצרופת קטע מתוך "עונג שבת" של דוד אסף על "בין חולות וכחול שמיים"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנַּאקְבָּה הַשְּכוּחָה שֶל יַהֲדוּת אַרְצוֹת עֲרָב. // עמוס גלבוע: 5 הערות על השריפה. // פוצ'ו: "בחיי [3]", י"ב. לקראת יום הסטודנט. // מתי דוד: "התקינות הפוליטית" יורדת, הפטריוטיזם הלאומי חוזר למוקד השיח הציבורי. // יהודה דרורי: לאן הלך לנו ההומור הטוב... // יואב אהרוני: זוהרה אלפסיה בעיני המתבונן. // אורי שרון: חיפה בלהבות. // אלוני זמורה: אש בעיר הכרמל. // נפתלי בלבן-אוברהנד: "כאשר האש רועמת – המוזה שותקת". // אורי הייטנר: צרור הערות 30.11.16. // ד"ר משה גרנות: מורתי מיכל גור-אריה. // אברהם כץ עוז: לדעתו של מפא"יניק ותיק שעוד איכפת לו. // מנחם רהט: צפירת אזעקה. // הלבנבנים והשחרחרים, חלק חמישה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. הדודה לאה. // יואל נץ: לבטיו של החוזר בשאלה. // תשעה שירים אל 'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // אהוד בן עזר: 9 ימים בפורטוגל, מהם 7 ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השביעי. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
הַנַּאקְבָּה הַשְּכוּחָה שֶל יַהֲדוּת אַרְצוֹת עֲרָב
לְיוֹם הַ-30 בְּנוֹבֶמְבֶּר שֶהוּא יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְגֵרוּשָם וּגְזֵלַת רְכוּשָם
שֶל יְהוּדֵי אַרְצוֹת הָאִיסְלָאם
כִּמְעַט שִבְעִים שָנָה שֶפְּרוֹפָּגַנְדָה פָּלֶסְטִינִית
עוֹשָׂה שִמּוּש מַתְמִיד וְשִטָּתִי בַּאֲסוֹנָם
שֶל עַרְבִיֵּי הַנַּאקְבָּה שֶבְּהִתְעַלְּמוּת רוּטִינִית
מִכָּל מָה שֶּגָּרַם לָהּ הֵם שוֹקְדִים עַל אִחְסוּנָם
שֶל כָּל אֱמֶת הִיסְטוֹרִית וְעֻבְדָּה שֶלֹּא תוֹאֶמֶת
אֶת כָּל תַּעְמוּלַת הַבְּלוֹף שֶל הַמְּשַכְתְּבִים
אֶת תּוֹלְדוֹתָיו שֶל הַסִּכְסוּךְ בְּהַשְתָּקָה רוֹעֶמֶת
שֶל עֻבְדּוֹתָיו בְּהַשְרָאַת קוֹלֶקְצְיָה שֶל כְּזָבִים.
שוּם אִיש-מַצְפּוּן לֹא יְבַטֵּל כְּנֶרָטִיב פִיקְטִיבִי
סִבְלָם שֶל עַרְבִיִּים פְּלִיטִים מִנֶּגֶב עַד גָּלִיל
אַךְ גַּם יָשִׂים לִבּוֹ לְזִכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי
שֶל מַסְפִּידֵי תְּבוּסַת עַמָּם הַמִתְעַלְּמִים כָּלִיל
מֵעֶצֶם סֵרוּבָהּ שֶל מַנְהִיגוּת פָּלֶסְטִינָאִית
מֵאָז אַחְמֶד שוּקֵירִי, אִם בִּכְתָּב וְאִם בִּנְאוּם,
בּוֹ הֵם דָּחוּ בְּשֶצֶף שֶל סִכְלוּת פּוֹלִיטִיקָאִית
אֶת הַחְלָטַת הַחֲלֻּקָה שֶהִתְקַבְּלָה בָּאוּ"ם.
וְשוּם מַנְהִיג עַרְבִי מֵאָז תָּשָ"ח וְעַד יָמֵינוּ
אַף פַּעַם (אִם בְּיֹשֶר כָּאן נִבְדֹּק זֹאת) לֹא הוֹדָה
כִּי פְּלִישָתָם שֶל אַרְבָּעָה צִבְאוֹת עֲרָב אֵלֶינוּ
תּוֹךְ כַּוָּנָה בְּרוּרָה לְהַשְמִידֵנוּ, הִיא עֻבְדָּה.
וְלֹא נוֹלַד עוֹד דֵּמָגוֹג עַרְבִי אָמַּן טִיּוּחַ
אֲשֶר הוֹדָה כִּי טִיב נִשְקָם וְגֹדֶל מִסְפָּרָם
שֶל הַפּוֹלְשִים עָלָה עַל כּוֹחוֹתֵינוּ עַל בָּטוּחַ
הֵן בְּכַמּוּת הֵן בְּצִיּוּד בְּעֵת הִסְתַּעֲרָם
עַל גְּבוּלוֹתֶיהָ הַפְּרוּצִים שֶל מְדִינָה קְטַנְטֹּנֶת
שֶרַק אֶתְמוֹל נוֹלְדָה וּכְבָר עָטִים לְהַשְמִידָהּ
וְנִצְחוֹנָהּ עַל הַפּוֹלְשִים הָיָה אָז בְּמַתְכֹּנֶת
שֶל מְעַטִּים אֶל מוּל רַבִּים, כִּמְעַט כְּמוֹ אַגָּדָה.
וּמָה שֶּשּוּם מַנְהִיג עַרְבִי עוֹד לֹא הִזְכִּיר אַף פַּעַם
זוֹהִי הַנַּאקְבָּה שֶאוֹתָהּ הוּא מַעֲלִים זְמַן רָב,
נַאקְבָּה שֶלֹּא נָפְלָה מִנַּאקְבַּת פָלַסְטִין בְּזַעַם
וּכְאֵב וָסֵבֶל: נַאקְבַּת יְהוּדֵי אַרְצוֹת עֲרָב
שֶנִּרְדְּפוּ וְשֶגֹּרְשוּ מִבָּתֵּיהֶם בְּקֶרֶב
אַרְצוֹת מְגוּרֵיהֶם תּוֹךְ גֶּזֶל רְכוּשָם כֻּלּוֹ
וְשֶהָיוּ לְמֶמְשְלוֹת אַרְצוֹת עֲרָב לְטֶרֶף
אֲבָל עַל נַאקְבָּה זֹאת אֵין שוּם עַרְבִי מֵרִים קוֹלוֹ.
וְשוּם דּוֹבֵר עַרְבִי לֹא מַעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתַיִם
אֶת זֶה שֶבַּקּוּרְאָן מֻנְצַחַת הַבְטָחַת הָאֵל
(בַּ"סּוּרָה" הַשְּבִיעִית, פָּסוּק מֵאָה שְלוֹשִים וּשְנַיִם)
שֶאֶרֶץ הַבְּחִירָה נִתְּנָה לְעַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְאֵין לְשוּם מֵסִית עַרְבִי דֵּי יֹשֶר לְהַזְכִּיר
כִּי בְּאַלְפַּיִם שְמוֹנֶה, בְּנִימָה דֵּי קָטֵגוֹרִית
כָּתַב הַמִּצְרִי נַבִּיל שַארֶף אַל-דִּין בַּ"אֶל מַאסְרִי אֶל יוֹם" בְּקָהִיר:
"אֲנַחְנוּ חַיָּבִים עֲדַיִן הִתְנַצְּלוּת הִיסְטוֹרִית
לְכָל אֲחֵינוּ יְהוּדֵי מִצְרַיִם עַל הַפֶּשַע
בּוֹ קְהִלָּה נִכְבֶּדֶת שֶשָּרְשָהּ עוֹד בִּמְחוֹזוֹת
יָמָיו שֶל נֶבִּי מוּסָה נֶעֱקְרָה מִכָּאן בְּרֶשַע
וְנֶעֱלְמָה כָּלִיל כְּמוֹ לֹא הָיְתָה בְּאֶרֶץ זֹאת."
וְשוּם הִיסְטוֹרְיוֹן מוּסְלְמִי לֹא יָעֵז לְסַפֵּר כִּי שְלִיחָהּ שֶל מִצְרַיִם
מוּחַמַד חַסְנִין הַיְכָּל, חֲמִשָּה יָמִים בִּלְבַד
לִפְנֵי כ"ט נוֹבֶמְבֶּר שְנַת תָּשָ"ז הִרְעִיש שָמַיִם
בִּפְנֵי עֲצֶרֶת אוּ"ם מִשֶּאִיֵּם בּנֹסַח חַד
כִּי "אִם תֻּכְרַז בָּאוּ"ם חֲלֻקָּתָהּ שֶל פָּלֶסְטִינָה
יִהְיוּ אַרְצוֹת עֲרָב גֵּיא-טֶבַח שֶיַּחְרֹץ דִּינָם
שֶל מִילְיוֹן יְהוּדִים בִּמְדִינוֹת הָאִיסְלָאם." הַכְרָזָה תוֹקְפָנִית שֶהֵכִינָה
אֶת גְּזַר גֵּרוּשָם וּגְזֵלַת רְכוּשָם שֶל פְּלִיטִים יְהוּדִים, שֶהִנָּם
פְּלִיטִים אֻמְלָלִים לֹא פָּחוֹת מִפְּלִיטֵי אוֹתָהּ נַאקְבָּה עַרְבִית הַמֻּזְכֶּרֶת
חָזֹר וְהַזְכֵּר זֶה קָרוֹב לְשִבְעִים שְנוֹת שִמּוּש חַד-צְדָדִי בְּסִבְלָם
הַמַּר שֶל אוֹתָם עַרְבִיֵּי פָלַסְטִין הַתּוֹבְעִים פִּצּוּיִים לְלֹא הֶרֶף
כְּשֶאִיש לֹא מַזְכִּיר אֶת סִבְלָם שֶל מִילְיוֹן יְהוּדִים בְּאַרְצוֹת הָאִיסְלָאם.
* * *
עמוס גלבוע
5 הערות על השריפה
אירוע אסון ראשון כלל ארצי שבעקבותיו
לא קמה זעקה ל"ועדת חקירה"
חמש הערות בעקבות שבוע השריפה.
הראשונה. דומני שזהו האסון הכלל ארצי הראשון, שבעקבותיו לא קמה זעקה וקריאה ל"ועדת חקירה". יכול מאוד להיות שעוד תבוא אחת כזאת, אבל לדעתי הסיכוי לכך קלוש. מדוע? כי, לפחות בהשוואה לשריפה בכרמל, המערכת הממשלתית שלנו פעלה בסך הכול בצורה טובה, רגועה, בניהול טוב ונכון של שרים, בעבודה יעילה של ראשי מערכות הביצוע, בראשם מכבי אש ומשטרה. וכן, מגיעה כאן גם מילה טובה לראש הממשלה. צריך לפרגן לו. שמעתי אישים רמי מעלה מהללים את השרים, אך ממלאים פיהם מים לגבי ראש הממשלה. מה לעשות שכמעט כולם רואים כי הופקו ומומשו לקחים מאסון הכרמל. וישנה עוד סיבה, והיא המזל: נגרם כאן אסון לרכוש, והלב כואב למראה אלו שלמעשה זיכרונות חייהם נמחקו בשריפה, אבל לא היה אף קורבן בנפש, אז קשה מאוד לדרוש "ועדת חקירה".
השנייה, והיא הבולטת ביותר, והמדוברת ביותר: הסולידריות של עם ישראל. זה העם שכל שני וחמישי אומרים עליו שהוא משוסע וקרוע, גילה נכונות לסייע ולעזור ולארח. זהו הרוב המכריע של אזרחי ישראל, חוט השדרה שלנו. זהו חוט השדרה שמהווה רוב מוחלט בכל הסקרים כאשר אנשים אומרים שטוב להם לחיות בארץ הזאת, למרות שמנסים לעשות להם שחור בעיניים.
השלישית, השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל. אלו הם השוליים הקולניים ביותר, האדוקים ביותר באמונתם. שתי כתות דתיות. בעוד הלהבות בוערות, נפתחה המערכה המסורתית ביניהם. מצד אחד, ההכללה וההפרזה: הציבור הערבי הוא זה שאשם בהצתות, אנו עומדים בפני "אינתיפאדה של אש" הבאה אחרי "אינתיפאדת הסכינים", יהודים! איום טרור ערבי מסוכן, חדש ישן מתרגש עלינו.
מהצד השני, הגנה בחירוף נפש על הציבור הערבי, קריאה נוקבת שלא להאשים ציבור שלם בגלל כמה מציתים. לא רק זאת, מעלים את החשד שכל מה שקרה משרת את נתניהו כי הוא משכיח את "פרשת הצוללות".
מה מצחיק כאן? שרק לפני זמן קצר השוליים משמאל הסיתו והאשימו בראש חוצות את כל הציבור הימני ברצח רבין. ועוד יותר מצחיק שכאשר בוצעה השרפה המזוויעה של בית ערבי בדומא בידי שלושה מציתים יהודים, האשים נשיא המדינה את כל עם ישראל בשריפה.
הרביעית, ישראל "הבודדה". בשנים האחרונות הוכנס מושג חדש ללקסיקון: ישראל בודדה, מוחרמת ואפילו מצורעת. דברי הבל המופרכים חדשות לבקרים. ובוקר כזה היה עד להתגייסות המרשימה של מדינות לעזרה. גם מהרשות הפלסטינית. אז ברשתות החברתיות הערביות והפלסטיניות היתה שמחה לאיד, ואין בזה חדש. כל הרוג אצלנו מעורר שמחה וצהלה ברחוב הפלסטיני, וכולם מחלקים סוכריות. אבל, התופעה המעניינת היא שלא היתה הסתה (כמובן למעט אצל החמאס) בנוסח: צאו להצית! זאת כאשר לפני שנה הסיתו: צאו לדקור!
מה הסיבה לכך? איני יודע, אבל לגופו של דבר הייתי אומר: לא עמדנו לפני שנה בפני "אינתיפאדת סכינים", אלא יותר בפני היסטריה והפרזה, ואנו לא עומדים בפני "אינתיפאדה של אש".
החמישית, דברי השטות. בזמן מתיחות נאמרות הרבה שטויות הנמוגות חיש מהרה ברוח, ונשכחות. אבל, שטות אחת של כתב לענייני משטרה איני יכול לשכוח. במרי ליבו הוא זעק משהו בנוסח: בשביל מה צריך 6 צוללות? במקום זה צריך עשרת אלפים כבאים.
ככל הנראה הוא רואה לנגד עיניו את ישראל בוערת 360 ימים בשנה.
* * *
פוצ'ו: "בחיי [3]"
י"ב. לקראת יום הסטודנט
ההצטופפות הראשונה, שממנה יצאנו כולנו במצב רוח טוב, פקחה את עינינו לראות שיש ברחובות חיים גם חוץ מלימודים, ואני קיבלתי אומץ להציע לכיתה, שנציע לפרופ' רביקוביץ, דיקן הפקולטה, שכמו שבירושלים או בטכניון חוגגים את יום הסטודנט, שבו לא לומדים, ועורכים מסיבה ותחרויות ספורט, גם לנו ברחובות מותר להכריז על יום הסטודנט החקלאי ולערוך יום ספורט עם תחרויות ובערב מסיבה.
לזכות בני כיתתי יש לומר שאף אחד לא התנגד לכך שיום אחד לא יהיו לימודים, ועליי הוטל, עם רותיק מכנרת, שהתלהבה מאוד מהרעיון, לגשת להנהלה ולקבל את אישורה.
לא פחדתי מהדיקן של הפקולטה, כי הכרתי את הבן שלו, שלמד עם אחותי אביגיל בגימנסיה בלפור, ויכולתי לפתוח את המפגש בשאלה מה שלום אורי. השאלה גרמה לו לפקוח מולי את עיניי הזיקית שלו ולשאול מאיפה אני מכיר אותו. סיפרתי לו שהוא למד עם אחותי אביגיל בגימנסיה בלפור, והיה בא אלינו להכין איתה שעורים. הוא לא ידע על כך והבטיח לי שימסור לילד ד"ש ממני ומאחותי.
אחר כך, כשהגעתי לנושא של יום הסטודנט החקלאי, קצת נבהל, לא בגלל החופשה מלימודים, את זה דווקא אהב, אלא בגלל ההוצאות שהדבר יגרור. אמר לי שאין להם תקציב להבאת אמנים.
אמרתי לו: "למה אמנים?" התוכנית תהיה על טהרת הכישרונות המקומיים. סיפרתי לו אפילו על הלהקה החקלאית שהיתה לנו בירושלים והופיעה לפני כל יישובי העולים.
הוא נרגע, קבענו שט"ו בשבט, חג האילנות, יהיה גם חגם של הסטודנטים לחקלאות. הוא הבטיח לי שידבר עם מר שפר, המנהל האדמיניסטרטיבי, שייתן לנו יד, ואני קיבלתי על עצמי לדאוג לתוכנית התרבותית. ביקשתי ממנו שיפתח את המסיבה בדברי ברכה. הוא אהב את זה מאוד והבטיח לנסות להשיג תקציב לכיבוד ואולי יביא גם את הדיקן מירושלים, שיברך.
בשבת שלפני ט"ו בשבט, החלטנו, ציקה ואני, להישאר ברחובות. הוא כדי להתכונן לאיזו בחינה ואני, כדי להיפגש עם שנהאת, חברי מהלהקה החקלאית, כדי לתכנן את יום הסטודנט שלנו ולעשות חזרה על המערכון שהתכוננו להציג.
באותה שבת גם החלטתי עם ציקה ליישם סוף סוף את תוכניתנו להתקין מדף מעל כיור חדר המקלחת, שישמש לנו כמקום לסיר המים החמים ולכלי המטבח, אשר עד כה הנחנו אותם על שרפרף עץ. ציקה הביא את המקדחה של אביו ואני קניתי ברגים וזוויות מתכת שעליהם נשים את המדף. עבדנו כמעט שעתיים עד ששלמה המלאכה, ואנחנו הסתכלנו בסיפוק על המדף, שהחזיק מעמד גם אחרי ששמנו עליו את כלי המטבח.
איתן שיינהויז, אשר מיכאל גיל נתן לו את הכינוי שנהאת המצרי, הגיע אלינו בסמוך לצהריים ואנו הצגנו לפניו בגאווה את המתקן שבנינו מעל הכיור. במקום לראות אותו, ראה ארבע זבובים שהתעופפו בחדר, מיד הוריד מגבת מהקולב, פתח את החלון והחל לגרש את הזבובים בנפנופי מגבת. זבוב אחד הרגיז אותו במיוחד, וכשהוא התיישב לנוח על מכסה הסיר הקטן שניצב על המדף, נתן לו הנחתת נפנוף ו"טרח!" – כל המתקן נפל וכוס הזכוכית שעמדה עליו עם מברשות השיניים, נפלה והתנפצה. על הקיר שמעל הכיור נותרו ארבעה חורים שהברגים נעקרו מהם.
לזכותו של שנהאת ייאמר שהוא היה הראשון שתפס את המטאטא ואמר: "אל תגעו אני אנקה את הכול."
אחרי שסגרתי את החלון והכלים חזרו לעמוד על השרפרף, ספרתי בחדר שבעה זבובים, אבל לאיש כבר לא היה חשק לגרש אותם.
אחר כך, אחרי שנרגענו מתהפוכות הבוקר, התיישבתי עם שנהאת לעבוד על תוכנית המסיבה של יום הסטודנט ולעשות חזרה על המערכון שנציג. במערכון נטלתי על עצמי את התפקיד הקשה, של סטודנט בעל תואר מוסמך, הנותן הרצאה על עבודת הדוקטורט שעשה, בעוד האסיסטנט השלומיאלי שלו (שנהאת) משמש כיד ימינו השמאלית. נזהרתי שלא לתת לשנהאת תפקיד של שחקן הצריך להביע הבעות. אמרתי לו רק להיות עוזר-במה נטו. להביא לי כוס מים כשאתחיל להשתעל, ולשפוך אותם על מכנסיי כשאקום, אחר כך לרוץ ולהביא לי מכנסיים יבשים ולנסות להוריד לי בכוח את המכנסים הרטובים.
בשלב מסוים אמרתי לו להביא את המפות, ובעוד אני ממשיך להרצות, הוא מתחיל לדפוק מסמר על הקיר ותולה עליו את המפות שנופלות כל פעם. בסוף העמדתי אותו עם אצבע מושטת לפנים, ועליה תליתי את גיליונות הבריסטול שעליהם ציירנו גרפים ונוסחאות. הבריסטול, שעורר הכי הרבה קולות צחוק, היה זה שעליו צויר קו צינורות הדגים שהונח בו זמנית מחוף נתניה ומחוף ים המלח, כשהצנרת מפספסת את נקודת המפגש וקצות הצינור מתפתלים זה לקראת זה עד שהם מצליחים להיפגש בסביבות מעלה עקרבים.
את קורות יום הסטודנט החקלאי הטיב לספר בספרו "בחניתות ובמזמרות" האגרונום מיכאל גיל, שהיה אחד התלמידים המוכשרים בכיתה, וספר זיכרונותיו הוא אחד הספרים המשעשעים שנקלעו לידי. והרי תיאור אותו יום בלשונו:
ט"ו בשבט הגיע ועימו יום הסטודנט החקלאי
נטענו צבר גדול, אחר כך היו תחרויות מרוץ שליחים בקפיצות, כשהרגליים בתוך שקים. גולת הכותרת היתה תחרות במשיכת חבל. הפרופסורים לקחו את העניין ברצינות. פרופ' הלל אופנהיימר כרך את החבל מהירכיים ועד הכתפיים וננעץ בקרקע כמו יתד. דב קולר הטיל על החבל את מלוא משקלו. ישראל סלומניצקי הפשיל שרווליים ושינס מותניים. מישהו אמר שלא המשקל והשרירים קובעים אלא הקצב. ואכן נותני עצות ונותני קצב היו בשפע, אבל שום דבר לא עזר. לאט לאט החלו ששת הסטודנטים מושכי החבל להיגרר, צעירים נחמדים, אולי קצת רזים מדי בשביל משיכת חבל. לא הלך להם. פרופסור מיכאל אבן-ארי, שהיה דיקן הפקולטה למדעי הטבע, הגיע לרחובות להביא את ברכתה של ירושלים. ובדברים שנונים שנשא, לא שכח להתייחס גם לתחרות משיכת החבל, כשאמר: "אני לא מתפלא על כך שהמרצים ניצחו את הסטודנטים. אבל מה שבאמת מפליא הוא שבפעם ראשונה בהיסטוריה שישה פרופסורים משכו בכיוון אחד."
ובערב, האולם הגדול של בית גורדון הלך והתמלא בסטודנטים ובסטודנטיות מכל המחזורים. גם חנהל'ה הגיעה והביאה את שרה'לה ואת רותי ועוד רותי. אחריהן נכנסה להקה לא קטנה של בנות בית הספר לאחיות, ואורי נהרי המזמין, מתרוצץ שמאלה וימינה ולבסוף מתיישב לבדו
הערב מתחיל, אחת הבנות מקריאה משהו על ט"ו בשבט. אלה היו השיטות של פוצ'ו. קודם הוא נותן לאחרים לקרוא משהו משעמם, אחר כך כבר לא חשוב מה הוא יספר – כולם יתגלגלו מצחוק. ומה יכול להיות יותר מצחיק? פוצ'ו מצא עבודת מחקר של פרופסור בונדי על הזנת קרפיונים בבריכות דגים. יש תוצאות. יש טבלאות. ויש גראפים. עד כאן מצחיק? לא!
אלא שפוצו עושה הסבה ונותן הרצאה היתולית על מחקר להזנת קרפיונים בתוך ים המלח! ואז הכול נשמע כמו בדיחה אחת גדולה. כולם רואים איך פרופסור בונדי, קם ממושבו, לא מאמין למראה עיניו. כי העיניים רואות על המסך, ובמדויק, את תוצאות מחקרו האוטנטי, בעוד האוזניים שומעות את סיפורי הלצון של פוצ'ו ואת רעמי הצחוק של כולם.
הערב הסתיים בריקודים.
ריקודי עם (בעיקר הסטודנטים) וואלסים (בעיקר הפרופסורים). להבטחה המילולית של הסטודנטים, שלא עמד מאחוריה שום דבר, ניתן כיסוי מלא, אך יום הסטודנט החקלאי – שנחשב מוצלח – לא הפך למסורת. האם מפני שהסטודנטים כבר הכירו את בנות רחובות ואת האחיות, וכדי לפגוש אותן שוב, לא היה צריך באירוע כל כך גדול, או אולי מפני שפוצ'ו (שהקדיש למסיבות הרבה יותר זמן מאשר ללימודים) התחיל בסידרה של ערבי הצטופפות, עם מיספר משתתפים שיכולים להצטופף בחדר, ולא נותר זמן לדברים אחרים.
* * *
מתי דוד
"התקינות הפוליטית" יורדת, הפטריוטיזם הלאומי חוזר למוקד השיח הציבורי
המהפך הפוליטי בארה"ב, על רקע בחירתו של טראמפ לנשיא, יוביל לתהליכים רבי חשיבות בהתנהלות הפוליטית, החברתית, התקשורתית והכלכלית בארה"ב ובעולם.
"התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה, כשלו והגיעו לקיצן. האליטות שהובילו לגלובליזציה, לרב-תרבותיות ולחברה פתוחה, גרמו למשבר פנימי עמוק שיחייב שינוי.
בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים, שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים, שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם, ניצחו כבר האחרונים.
בכל המערכות השלטוניות והחברתיות, יתעצם בקרוב תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי, על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי.
"התקינות הפוליטית", אותה הוביל הנשיא הפורש אובמה, בשיח הציבורי, התקשורתי והדיפלומטי בעולם, במהלך שמונה שנות כהונתו, התנפצה סופית על רקע ניצחונו של טראמפ וכישלונה של קלינטון.
הכישלון הגדול ביותר של אובמה ושל "התקינות הפוליטית" היה סירובו להגדיר ולקרוא לטרור של האיסלם המשתולל – "טרור איסלמי".
הוא נכשל בכך שנימנע לקרוא לתופעה הבלתי נסבלת הזו, שקורבנותיה היו מדינות בכל העולם, וזאת בשם "התקינות הפוליטית" המנותקת מהמציאות.
תהליכים אלה של חזרת הלאומיות הפטריוטית למרכז הבמה במקום "התקינות הפוליטית" היורדת בארה"ב, בעקבות ניצחונו של טראמפ, ישפיעו ודאי על מהלכים דומים גם במדינות אירופה. סימנים ברורים להשפעה זו קיימים כבר בחלק ממדינות אירופה שבשנה הקרובה יערכו בהן בחירות.
מדוע הרגשת הלאומיות חוזרת ?
כפי שהדברים נראים כיום, בארה"ב וגם באירופה, הרגשת הלאומיות חוזרת בגדול למרכז הבמה, במקום הפלורליזם, הרב-תרבותיות, הליברליות ו"התקינות הפוליטית". הצורך האנושי הבסיסי של השתייכות לזהות אתנית, תרבותית והיסטורית הוא המנוע של חזרה ללאומיות הפטריוטית.
תחושת אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי על פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות. שמונה שנות ממשלו של אובמה, שבהן שלטה הרוח הליברלית של "תקינות פוליטית" שקודמה על ידו באופן אגרסיבי בתקשורת ובאקדמיה, לטובת זהות גלובלית, גרמו למהפך חברתי ופוליטי באמצעות בחירתו של טראמפ.
הגל ההיסטורי העובר על החברה האמריקאית, שכולל משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שנובעים גם מדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקאית, כולל שרשרת כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב בשנות כהונתו של אובמה.
אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלם הקיצוני. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש "הנהגה מאחור". הוא הפגין עייפות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי ובכך סלל את הדרך להצלחת המעורבות התוקפנית של רוסיה באוקראינה ובסוריה.
הלאומיות חוזרת למרכז הבמה גם במדינות אירופה
תהליכים דומים לאלה שהתחוללו לאחרונה במערכת הבחירות בארה"ב ובחירתו של טראמפ, מתעצמים וגוברים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות מזרח אירופה. תהליכים של חזרה לפטריוטיזם לאומי והתנתקות מה"תקינות הפוליטית" הקוסמופוליטית.
בבריטניה: משאל העם שבו ניצחו התומכים בהיפרדות מהאיחוד האירופי היה ביטוי לרצונם של הבריטים לחזור לסיסמה ולשאיפה הלאומית "בריטניה קודם", והתנתקות מה"פוליטיקל קורקט".
בצרפת: ניצחונו של פרנסואה פיון בבחירות המקדימות במפלגת המרכז ימין וכישלונו של סרקוזי נבעו מהעובדות הבאות: פיון לא היסס להאשים את המוסלמים בטוטליטריזם אסלמי, שמנוגד לעקרונות הרפובליקה. הוא קרא להטיל "פיקוח אדמיניסטרטיבי" על האחים המוסלמים. תמך בהטלת איסור מוחלט של פעילות פוליטית במימון מדינות זרות, ונקב בשמן של סעודיה וקטאר. פיון יתמודד מול מרי לה פאן על נשיאות "צרפת החדשה".
גם בגרמניה, הונגריה, יוון, פולניה וספרד, גוברים הקולות של הרצון להחזיר את הלאומיות למרכז השיח הציבורי.
קולות אלה מגבירים את המשבר באיחוד האירופי.
בכל המערכות השלטוניות והחברתיות במדינות אירופה, הולך ומתעצם תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי של "התקינות הפוליטית".
* * *
יהודה דרורי
1. לאן הלך לנו ההומור הטוב...
אני מרגיש ממש זקן כאשר אני מוצא עצמי מתגעגע להומור טוב בשידורי הרדיו והטלוויזיה. מה יש לומר? אני זוכר עדיין את ההומור המחוספס של דן בן-אמוץ ואת ההומור המיוחד והיחיד של שייקה אופיר ואת הסרקזם המצחיק של ספי ריבלין, כולם לצערנו ז"לים, שהיו קומיקאים ברמה גבוהה, גם הביקורת וגם והאירוניה שלהם היתה ברורה אבל לא מרושעת, בדומה לאבירי ההומור הישראלי הלא הם שלישיית הגשש החיוור, שלצערי עדיין לא קם להם יורש.
אני מזהה שישנם כיום קומיקאים שאני מעריך ואשר חזיתי בהופעותיהם כמושונוב ודטנר, כמו אלי יצפאן או אדיר מילר. הם מעטים והופעותיהם מועטות. הם אינם מקבלים במה וזמן בטלוויזיה, בעוד הבדחנים הפוליטיים של סוף השבוע משתלטים על המרקע. הצרה הגדולה שלנו היא, שההומור הפוליטי המרושע ו"המצחיק בקושי" שאנו מגלים כיום בתוכניות הטלוויזיה הללו, מייצג ברובו המכריע את ה"שמאל" נגד כל מי שלא ב"שמאל"... הם נטפלים לימין בכלל (והמתנחלים) ונגד ביבי בפרט (ואשתו כמובן) לפיכך הרי לפניכם קטע אופייני מאחת התוכניות האחרונות לצפייתכם ולשיפוטכם.
https://www.youtube.com/watch?v=DwdzbNumquE
אני פשוט לא חושב שהקטע הנ"ל הוא מצחיק ולבטח אינו הוגן. זהו לא הומור, אלא ניסיון כושל לסאטירה פוליטית מגמתית אשר לפעמים יורדת לרמה הנמוכה (שאליה זכה להגיע כל השמאל בישראל כיום... )
זה שניתן לכך במה, אפשר לומר רק שבדמוקרטיה מותרים כשלים רבים, וזכותם של אלו החושבים עצמם מצחיקים לקשקש כרצונם, כי אינני חלילה בעד סתימת פיות (כמו שיקראו לי חברי החונטה לאחר קריאת המאמר), אבל אני בהחלט בעד איזון, הגינות והומור מצחיק...
כפי שטענתי בתחילת המאמר, הטענה שלי פה, שפשוט אין לנו כיום הומור לשמו, הומור אמיתי של פעם... ברור שחבריהם של המצחיקנים השמאלנים בתקשורת נותנים את הבמה רק להם, זו חלק מהבעייה בתקשורת המשודרת כיום בטלוויזיה, שמרבית השחקנים, היוצרים והמפיקים נמצאים בצד השמאלי של המחנה. זה הצד שלא קלט עדיין את השינוי שחל בחברה הישראלית ובמטרותיה, וממשיך לחיות על מצע "תנועות הנוער החלוציות" הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינת הגיל...
לכן גם לא נתפלא אם הקומיסרית התרבותית שלנו, מירי רגב, תיאלץ בסופו של דבר להתערב כדי לשים קץ לחד-צדדיות הזו. על-מנת למנוע זאת, וכל הוויכוח הציבורי על כך, אני ממליץ לרשויות התקשורת לתת לעצמם דיווח מתמיד על הצורך בהגינות בהומור, כמו איזון בחדשות, ושלום על ישראל.
2. ועדת החוקה אישרה לקריאות שנייה ושלישית: ייצוג הולם לחרדים בשירות המדינה
בתום דיון סוער שבמהלכו נערכה התייעצות לבקשת יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן (הליכוד) אישרה ועדת החוקה חוק ומשפט היום (ג') לקריאות שנייה ושלישית את הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה) 2016. את החוק יזמו הח"כים משה גפני ואורי מקלב (יהדות התורה).
ומה עם ייצוג הולם בצבא?
[אהוד: אתה באמת רוצה יותר חרדים בצבא?]
3. כל הכבוד לשריונאים!
נמסר לנו בחדשות השבוע שצה"ל נתקל בקשיים לגיוס חיילים לשיריון. מסתבר שמשום מה, השריון כבר לא פופולרי. חיילים רוצים כנראה לא רק 8200 או לוויינים, או סייבר... אלא רובם מחפשים את התהילה דווקא בסיירות השונות.
מוזר שמרבית המתגייסים שוכחים שהמלחמות שלנו, הגדולות (1956, 1967 ו-1973) הוכרעו ע"י השריון, ע"י הטנקים שעצרו את האוייב, והשיריונאים שרדפו אחר האוייב להשמידו, ולא הסיירות וחיילות העזר השונים, הם הכריעו את המלחמות הללו.
ובכלל, מה יותר מכובד כיום שהטנקים שבידי צה"ל הינם תוצרת ישראל, מהטובים שבעולם, מתוחכמים ומלאי היי-טק, וגם מוגנים יותר מכל טנק בעולם! מבחינתי, זה כבוד גדול לבחור צעיר, שמפקידים בידו כלי מלחמה כזה השווה מיליוני שקלים, ולכן כנראה חסרה הסברה מתאימה בנושא, וחבל.
צה"ל צריך לגייס למילואים (כאשר יש מחזור גיוס), משוחררי שיריון צעירים שיסבירו למתגייסים את הגאווה בלהיות שיריונאים.
* * *
יואב אהרוני
זוהרה אלפסיה בעיני המתבונן
השיר "זוהרה אלפסיה", שהתפרסם בספרו הראשון של ארז ביטון "מנחה מרוקאית", אינו שיר מחאה, המסמל את "דיכוי עדות ה'מזרח' ותרבותן בידי ה'אשכנזים' בישראל בתקופת העליות הגדולות," כדברי עורך חב"ע (חב"ע 1197, 28.11.16). זהו שיר של געגוע, געגוע של אישה זקנה אל עברה הזוהר. במציאות של הווה עלוב ודל בשיכון ג' באשקלון עולים בזיכרונה מראות עבר, מוארים באור יקרות, אולי המרחק בזמן ובמקום מעצימים את הזוהר שהיה באמת. האם זה ממש משנה אם שרה לפני המלך עצמו או לפני נשות המלך, אם היה זה ביום הכתרתו של המלך או ביום אחר? האם חשוב למישהו אם לא היתה מתחת קו העוני, ואף לא לגמרי בודדה, כמשתמע מן השיר, אלא היה לה בן-זוג שהיה לו קיוסק זעיר בפרוור נידח בעיר שדה, אחות בירושלים ונכדה בבאר שבע שאצלה ביקרה "כל שבוע שני"?
הרי אין ויכוח על כך שהיתה זמרת נפלאה, שהוזמנה לארמון ברבאט כי קולה הרעיד לבבות – ועודו מרטיט לבבות גם היום, ואילו בארץ ...
ליבו של העובד הסוציאלי ארז ביטון נפתח אל זוהרה אלפסיה, שחיי המצוקה שלה בהווה היו כה רחוקים מתפארת עברה במרוקו. הוא לא כתב אודותיה תיעוד עיתונאי ממוסמך ולא שיר פוליטי. הוא כתב שיר כאב וגעגועים, שהאמת הפנימית שלו חזקה מכל אחיזה ב"עובדות", שיר שבזכותו תמשיך זוהרה אלפסיה לחיות בלבבות לתמיד.
אני ממליץ לאוהבי השירה לשוב אל ספר הגעגועים המופלא "מנחה מרוקאית", לקרוא אותו מחוץ להקשרים פוליטיים והתנצחויות עדתיות – הדרך היחידה הראויה, לדעתי, לקריאת שירה – וליהנות מהאמת הפנימית שבו ומיופיו הכובש.
אהוד: לצערנו גישה כשלך שלטת כיום באקדמיה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, מקדשת את ה"נרטיב" – ולעזאזל האמת ההיסטורית: כל אחד והאמת שלו, ובדרך-כלל כל אחד והבלוף השימושי המתאים לו.
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה לערב עיון – לציון
110 שנה לוועידת הלסינגפורס-הלסינקי
רעיון האוטונומיה – מז'בוטינסקי לבגין ושמיר
משתתפים:
שגרירת פינלנד בישראל, גב' אנו סארלה
of Finland Ambassador Anu Saarela – ברכה
השר לשעבר עו"ד משה נסים – רעיון האוטונומיה בהסכמי קמפ-דיוויד
פרופ' אריה נאור – גלגולי רעיון האוטונומיה
ד"ר אמיר גולדשטיין – תפיסת בינוי האומה אצל ז'בוטינסקי
הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום ראשון, ד' כסלו תשע"ז, 4.12.2016, בשעה 19.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
הכניסה חופשית
* * *
אורי שרון
חיפה בלהבות
אם תרצי שאראה לך את העיר באפור; / העצים שנשרפו (במלעיל) ערומים לאין ספור, / בואי, צאי אל הרנו וראי העצים. / בואי נא אל עירנו, כבר כבו הגיצים. / אם תרצי שאראה לך איך אבדו העלים, / בואי אל חורשותינו. כבר כבו גחלים.// ונותרה האימה בליבנו, / מלווה בתחושה של יתמות. / איך עלה השורף על בתינו / וזרה הוא תחושה של למות. // זו תחושת העצים שנשרפו, (במלעיל) / וגזעים שנותרו חרוכים. / וגם אין ציפורים. הן כבר עפו. / ונותרו רק שרידים מעוכים. / גם רכוש שערכו בשמיים; / זיכרונות שנצרו אלבומים – / נשטפו בזרמם של המים, / ונותרו רבבות המומים.// ואותם לוחמים אל פני להט, / שפרצו לחלץ מהשחור – / רק אחת במוחם זאת לדעת: / לא נותר אף אדם מאחור! / ולכן, מזקן ועד נער: / בן אנוש זה הרי מה שיש. / האדם הוא כעץ שביער. / לא יוכלו לו אויבים ולא אש!
28.11.2016. שלום רב, האש שכילתה – כבר איננה. נותרו הכאב והנזק. נא להעביר למכותביך. תודה.
* * *
אלוני זמורה
אש בעיר הכרמל
אני מצ"ב יומן, מלווה בצילומים, דקה אחר דקה, של השריפה שכילתה חורשות יער, בתים, בעלי חיים וצמחייה. מביתי, הצופה ממגדל רב קומות, תיעדתי את האסון הגדול ביותר בתולדות העיר חיפה. את הצילומים ניתן לראות בעמוד ה"פייסבוק" של בשם ALONI ZMORA. הריגוש היה גדול והייתי חסר אונים מלהגיש עזרה ממשית. התרומה שלי היא בתיעוד כמעט מלא של התפשטות השריפה מהצד המזרחי בחוף שמן על פסי הרכבת ועד למורדות המערביים של הר הכרמל בדרך פרויד וכביש 4 המוביל לעיר.
בסוף הסקירה תיעוד מצולם של רחפן לאחר השריפה הגדולה.
24.11.16
אינתיפאדה של אש בעיר הכרמל. רוח נושבת איננה מייצרת אש, הרוח מלבה אש שהוצתה. אני מבקש לציין שבחיפה היו מוקדי אש רבים. הוצתו רבעים ושכונות רבות על רכס הכרמל. האירועים הם דרמטיים ורק בעתיד הקרוב נדע מה גרם לאסון.
דליה רעייתי הסבה את תשומת ליבי בשעה 9:30 בבוקר לריח חריף של עשן שהגיע לביתנו.
ממרפסת הבית גילינו שלאורך פסי הרכבת של חיפה מזרח הייתה שריפה גדולה. השרפה כובתה.
לאחר מכן, פרצו להבות אש בכמה מוקדים. עקבתי במצלמתי אחר התפשטות האש והניסיונות
הנואשים לכבותה.
כבר בצילומים הראשונים שצילמתי רואים ארבעה מוקדים שונים לשריפות. אני מפרסם כאן את הצילומים, צעד אחר צעד שגם כול גורמי הביטחון יוכלו לעקוב אחריהם ולהסיק את המסקנות.
חלק 2 של הצילומים מצ"ב.
גם כאן רואים את המוקדים השונים. הכבאים האמיצים והמטוסים הישראלים הקלים לא יכלו לאש שהתפשטה כדרקון של אש.
רק לאחר שהגיעו מטוסים מיוון קפריסין ותורכיה, ששאבו לגחונם מים ממימי מפרץ חיפה, עם טייסי אמיצים, השריפות החלו לדעוך. צילומים בלעדיים בבוקר היום השני של האש. מכבים את השריפה.
25.11.16
הקאדי של חיפה הודיע הבוקר שהוא פותח את שערי המסגד הגדול לתושבי חיפה שאיבדו את בתיהם בשריפה, סמל לדו קיום בעיר חיפה. 4 כבאיות פלסטיניות הגיעו הלילה מהעיר ג'נין לסייע בכיבוי האש. ניצנים של שלום. 3 מטוסים יווניים צללו למפרץ חיפה מילאו מכליהם וכיבו באומץ לב את שרידי הבעירות.
אינתיפאדה של אש בחיפה, חלק 5. תיעוד דרמטי של רגע אחר רגע. חלק 4 מתוך 19 קבצי צילומים שצילמתי המתעדים דקה אחר דקה את התפשטות האש. בחלק 3 רואים את המטוסים הישראליים שלא ירדו למוקדי השריפות ולא הצליחו לכבותם. צילמתי מאות צילומים דרמטיים בעמוד הפייסבוק שלי ALONI ZMORA – צפו והגיבו. שמחתי לראות חברים רבים שלא נפגעו. כל הרשויות צריכות לסייע סיוע אמיתי לנפגעים, ללא דיחוי.
היום שלאחר השרפה בחיפה 26.11.16 יום שבת, בהיר ויפה.
צריך לעשות הפרדה ברורה ומוחלטת בין המציתים הזדוניים ושולחיהם שצריך למצות איתם את הדין, לבין גילויי השיתוף של הכבאים שהגיעו מהרשות הפלשתינית והרצון לארח ניצולים מצד תושבי חיפה הערבים. גם הפוליטיקאים ומעצבי המדיניות צריכים להיזהר בדבריהם. מיצוי הדין עם העבריינים ושולחיהם, בצד אהדה רבה להמשך שיתוף פעולה עם גילויי האהדה.
יש לשלוח תודה לכל המדינות הסובבות אותנו ששלחו מטוסים עם טייסים אמיצים ומנוסים שכיבו את האש. הם פעלו בצד לוחמי האש שלנו, הכבאים שחירפו את נפשם באומץ ובתושייה. האסון היה חריף יותר אילולא העזרה והסיוע מבחוץ. גם יונה יהב ועובדי העירייה פעלו בתבונה וללא לאות. בכך נמנעו פגיעות בנפש, הצלת נפשות של ממש.
ראש הממשלה שר האוצר ושר הפנים ועיריית חיפה הבטיחו לתושבים שבתיהם נשרפו ונפגעו עזרה מיידית של ממש ללא טרטורים. ליבי איתם. היו גם גילויים של אזרחות טובה ועזרה הדדית של ממש.
הצילומים המצ"ב הם של היום שאחרי ללא פלישה של הבתים שנשרפו. חורשות ועצים שנשרפו ובעלי חיים שלא שרדו ונמלטו מהעמקים שעלו באש.
https://www.youtube.com/watch?v=-EgMHHBQn6k
באדיבות וברשות HAYFIRE
* * *
נפתלי בלבן-אוברהנד
"כאשר האש רועמת – המוזה שותקת"
בבוקר יום חמישי, 24/11/2016, יצאתי למסעדת "אלכסנדרה" בחיפה לקפה ראשון עם חברים, כפי שאני עושה בכל שבוע. לקחתי איתי את המחשב הנייד בכוונה להשתמש בו ולכתוב סיפור שהסתובב לו כמה ימים ודרש להעלותו למסך הנוצץ, אך הגורל רצה אחרת.
בשעה 11 קיבלתי טלפון מבתי, ששהתה בעבודה בתל אביב, היא אמרה לי שפרצה שריפה בשכונת רוממה ויצאה הוראה לפנות את ילדי בית הספר המקומי.
נסעתי במהירות – צוות בית הספר הכין רשימות של כל התלמידים המתפנים וכל ילד שנלקח נרשם וההורה היה צריך לחתום כי קיבל את הילד לרשותו. בינתיים התברר כי מוקד השריפה הוא ברחוב שז"ר, זה הרחוב שבו מתגוררת בתי רחלי ושני בניה יוגב (9) ודביר (6).
תוך כמה דקות נחסמו הגישות לשכונה ואני עם שני הילדים החלטתי להסיעם לביתי באזור דניה הסמוך לאוניברסיטת חיפה. מרחק נסיעה של 3 ק"מ שאותו אני עובר ב-6 דקות התארך לשעתיים נסיעה בפקקים. הצלחתי לרדת לצ'ק פוסט, משם לנשר ואז עליתי דרך פארק הכרמל לאוניברסיטה.
בתי הגיעה לביתי ואמרה שיצאה קריאה לתושבים לפנות את הבתים. תוך רבע שעה היא עזבה עם ילדיה כאשר עליהם רק התלבושת האחידה של בית הספר. לאחר כשעה גם אני ורעייתי יעל יצאנו לדרום. בתקשורת הועברו ידיעות וצילומים על שריפות הענק שפרצו בכמה מוקדים בעיר. בטלוויזיה הופיעו תמונות של הבית שבו מתגוררת בתי כאשר הוא נראה ניזוק ושרוף. לילה קשה עבר עלינו בדרום, בתי חששה שלא נותר דבר מחפציה ומהחומרים הרבים על המחשב שעליו היא מנהלת את הרישום על מטופליה (בתי פסיכולוגית קלינית).
למחרת, ביום שישי בבוקר, יצאנו במהירות מבאר שבע לחיפה דרך כביש 6. חבר טוב שלי שלח לי תמונות של הבית השרוף ברחוב שז"ר.
הגעתי לחיפה, שכונת רוממה והסביבה הייתה מוקפת בניידות משטרה והרחובות היו חסומים. עשרות כבאיות סובבו בשכונות. המון עובדי עיריית חיפה, אנשי צבא, עובדי בניין, שמאים ומהנדסים עברו מבית לבית. ליד כל מבנה שנפגע הונפו דגלי המדינה ודגלי עיריית חיפה. מתנדבים צעירים חילקו בגדים לנזקקים. הוקמו דוכנים שבהם חילקו ארוחות קלות – חומוס, פיתות, בורקס רוגלך ומשקאות קלים. הייתה אווירה של אחווה בין כל הנמצאים במקום – ראיתי את היחס החם שבין הישראלים. לרגע הרגשתי גאווה ואף שמחה שאני נמנה על אזרחי המדינה הזאת שכך מתארגנת במהירות בזמן חרום.
והבית של בתי?
מתוך 5 הדירות שבו, 3 נשרפו לגמרי, דבר לא נותר מהקומה העליונה ומהקומה התחתונה.
שתי הדירות בקומה האמצעית כמעט לא נפגעו. פתחתי את דלת הדירה של בתי בחשש כבד – והנה הכול עומד על מקומו. אמנם התריסים נשרפו, כך גם המזגנים... קצת פיח, וכל השאר בסדר גמור, האם נקרא לזה נס? כנראה שכן.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 30.11.16
* בניגוד לערכי צה"ל – התחקיר והכתבה של עמרי אסנהיים על פרשת אזריה, ששודרו בתכנית "עובדה", היא מופת של מקצוענות עיתונאית. האיש ניגש לחומר נטול פניות, ונתן לעובדות לדבר. והן דיברו.
מסקנותיי מן הכתבה:
א. עמדתי העקרונית באשר למהות האירוע – הריגת מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל ובלי שהיווה סכנה, מנוגדת לערכי צה"ל, לפקודות צה"ל ולמוסר הלחימה של צה"ל.
ב. לא היה בכתבה שום דבר שיצדיק כהוא זה את המעשה של אזריה. החייל סרח ועשה מעשה שלא יעשה.
ג. התנהגותו של אזריה באירוע ואחריו מפריכה את הטענה שהוא חשש שהמחבל ממולכד.
ד. מה שהתחדש לי בכתבה, הוא תת התפקוד של מפקדיו של אזריה לאורך האירוע, לפני הירי, בזמן הירי ואחרי הירי. בכל שנותיי בצה"ל לא נתקלתי בתופעה כזאת. זאת הייתה זירה ללא פיקוד, ללא שליטה. המפקדים, כולל המ"פ שהגיע במהירות, התנהגו כדחלילים. אזרחים, שהנם אנשי ימין קיצוני, ניהלו את הזירה, והסיתו את אזריה. גם אם לא הסיתו אותו ישירות לעשות את המעשה שעשה – דיבורם והתנהגותם הכשירו את הרקע למעשהו.
ה. מכל חייל מצופה לפעול על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. אולם כאשר חייל נמצא באירוע עם מפקדיו, והם פשוט אינם מתפקדים, זו בהחלט נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. כאשר מנהלים את הזירה אזרחים שמטפטפים ארס למוחו, גם זו נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. אין באלה כדי לפטור אותו מהאחריות העיקרית, אך אלו נסיבות מקלות.
ו. המפקדים שהיו בשטח אינם ראויים לפיקוד. נקודה. המפקדים הבכירים יותר לא היו בשטח, אולם גם הם אינם יכולים שלא לשאת באחריות לכך שפלוגה בגדוד שלהם מתפקדת בצורה כזאת.
ז. אזריה נהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה של צה"ל, אך מפקדיו נהגו בניגוד לערכי האחריות והמנהיגות של צה"ל.
ח. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מילאו את חובתם המנהיגותית, בדברים הנחרצים שאמרו אחרי האירוע. ראש הממשלה נהג בפחדנות וחוסר מנהיגות, כשהחל לגמגם ולחזור בו, כשנסחף בזרם העכור של דעת הקהל.
[אהוד: ואף מילה ממך על השערורייה שבהפקת ובפרסום "תחקיר" חדשותי בעוד משפטו של הסמל אלאור אזריה האומלל נמשך (פרסום בניגוד לכללי הסוב-יודיצה) – וכאשר הצבא, שהיה אמור להגן עליו, מפקיר אותו לגורלו? בעיניי היה ה"תחקיר" של אילנה דיין בגדר שערורייה גם אם היה לטובת הסמל אזריה ולא כדבריך, נגדו].
* איום אסטרטגי – גל עכור ברשת, של תגובות שמחה בעקבות פציעתה של גילה אלמגור, השחקנית הנפלאה. איחולי סבל ומוות. איזה אנשים עלובי נפש. הם, ותמונת הראי שלהם – אלה שמאשימים את נתניהו בהצתות כדי להסיח את הדעת מהצוללות ולהסית נגד הערבים, הם שתי דוגמאות עכשוויות לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על החברה הישראלית – ההקצנה הממארת, תרבות השנאה.
החברה הישראלית זקוקה למנהיגות אמת, שהאג'נדה המרכזית שלה היא איחוי הקרעים וגיבוש מיינסטרים ציוני דמוקרטי המבטא את הקונסנזוס הלאומי הרחב, ושובר את משטר המחנאות השבטית, הגורמת להיגררות אחרי הפנאטים, ולתופעה המסוכנת של הזנבות המכשכשים בחברה הישראלית.
* הגשה להנחתה – את השאלה הבאה הפניתי לח"כ שלי יחימוביץ' בכנס שדרות לחברה: "לאחרונה אנו עדים לתופעה חמורה ביותר, של ארגונים ישראליים השותפים ומובילים במסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל. התופעה החמורה הזו הגיעה לשפל חסר תקדים, כאשר מנכ"ל 'בצלם' הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול נגד מדינת ישראל, לעבור ממעשים לדיבורים ולפעול בכל הכוח.
"למרבה האכזבה, מפלגת העבודה ומנהיגיה לא הוקיעו בחומרה הראויה את התופעה החמורה הזאת, ואף ממשיכים לכנות את הארגונים האלה בשמות מכובסים כמו 'זכויות האדם' או משהו כזה.
"האם תנצלי את הבמה הזאת כדי להוקיע את התופעה? והאם מפלגת העבודה תפער תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי?"
כששלי הגיעה להשיב לשאלתי, המנחה ביקש ממנה לסיים כי היא חרגה מן הזמן וישראל כץ לחץ לעלות ולדבר. לדעתי, היה עליה להיות אסרטיבית יותר ולעמוד על כך שתשיב בשני משפטים קצרים על השאלה. לתפיסתי, הגשתי לה להנחתה – הזדמנות להציל את כבוד מפלגתה. היא החמיצה את ההזדמנות. ואולי היא לא כל כך רצתה?
* סוגיה חברתית ממדרגה ראשונה – "זה כנס חברתי, לא פוליטי!" קראו לי מהקהל, כשהפניתי לשלי יחימוביץ' את השאלה.
אלה דברי הבל. אין חברתי שאינו פוליטי, הפוליטיקה אינה רק חוץ וביטחון, ואני מאמין בכלים השלובים שבין חוץ וביטחון לבין חברה וכלכלה. השאלה ששאלתי היא חברתית ממדרגה ראשונה. שלי יחימוביץ' דיברה בנאומה על הצורך לכונן אתוס לאומי ישראלי משותף, כסוגייה חברתית, והיא צודקת. איך אפשר ליצור אתוס כזה, בלי להתנער מהזנבות הפנאטיים המכשכשים בנו?
* בשביל הכיף – כל שנה אני משתתף בכנס שדרות לחברה (פעמים אחדות גם כמרצה, הפעם רק כ"פציינט"). תמיד אני שוכר חדר אירוח בקיבוץ ניר עם. בעבר, היה זה אקט של סולידריות עם היישוב מוכה הפצמ"רים, המותקף ביותר ב"עוטף עזה". בזכות הצלחת מבצע "צוק איתן", כעת אני שוכר שם רק בשביל הכיף. איזה כיף!
כשאכלתי פלאפל בשדרות, נזכרתי שכמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי אוטובוסים לנסוע לקניות בשדרות, כדי למנוע את קריסת העסקים בעיר המופגזת. איזה תענוג לראות את העיר המשגשגת!
* פריפריה או סְפָר – חלפו כבר 15 שנים מאז סיימתי את שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, אבל במערכות התקשורת, השם שלי עדין מופיע. היום, למשל, התקשרו אליי מערוץ 2 וביקשו שאמצא להם משפחה מהגולן שתספר כמה קשה בפריפריה, כמה הפריפריה מקופחת ודפוקה, כמה אנחנו סובלים. "אנחנו בעדכם. אנחנו רוצים לעזור." היא ניסתה לשכנע אותי.
האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע... כן, יש בעיות בפריפריה. אבל ב-dna שלי טבועה הסתייגות יסודית מהתבכיינות. ובכלל, איננו פריפריה אלא סְפָר.
בטרם השיחה הסתיימה, כשבת שיחי העלתה חרס בידה, שכחתי לומר לה שכדאי לה לשמור את מיספר הטלפון שלי, למקרה שהם ירצו משפחות שיסבירו שהגולן הוא המקום הטוב ביותר לחיות בו.
* בעיניים פקוחות – תחקיר של תאגיד השידור הציבורי, חשף פרשה מזעזעת, של מוהל ששולח את תלמידיו חסרי הניסיון להתאמן על "אתיופים". הזוועה הזאת היא התגלמות הגזענות – דה-הומניזציה של בני אדם והתייחסות אליהם כאל בובות אימונים או עכברי מעבדה, בשל צבע עורם. העובדה שזוועה גזענית כזאת יכולה להתרחש במדינת ישראל, היא קלון לחברה הישראלית.
לאחרונה נבחרה עולה מאתיופיה לשופטת. השופטת הראשונה מעדה זו. בשבוע שעבר הועלה קצין עולה מאתיופיה לדרגת אל"מ ומונה לקצין הרפואה הפיקודי של פיקוד דרום. שתי הדוגמאות הללו הן עדות לקידום והשתלבות למופת של יהודים יוצאי אתיופיה בישראל, והן גאווה לחברה הישראלית.
איזה מן המקרים הללו מייצג את החברה הישראלית? שניהם. אסור בשום אופן להתעלם מתופעות הגזענות ויש להילחם בהן. אך ראוי להכיר ולהעלות על נס את תופעות ההשתלבות, כיוון שאי אפשר להתמודד עם הבעייה בלי להצביע על תקווה, ובעיקר – כיוון שיש לראות ולהכיר את המציאות האמתית, על כל צדדיה.
את הרע צריך לראות כדי להילחם בו
על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו.
אל תרכיבו משקפיים,
לא ורודות ולא כהות,
הסתכלו נא בעיניים –
בעיניים פקוחות.
נתן אלתרמן, "סיום".
* אנטישמיות במדינה היהודית – המדינה היהודית הריבונית בארץ ישראל, מדינת ישראל, קמה, במידה רבה, כדי להגן על היהודים מפני אנטישמיות. היא הוקמה כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו לא יחללו עוד בתי כנסת, לא יאיימו עוד על חיי רבנים.
השבוע בוצע פשע שנאה אנטישמי נורא ברעננה – בית הכנסת של הקהילה הרפורמית בעיר חולל, והוצבו בו סכינים עם שמותיהם של רבני התנועה.
על מדינת ישראל למגר את האנטישמיות הבזויה הזאת. אין אנטישמיות בזויה יותר מאשר אנטישמיות של יהודים.
...ימים אחדים לאחר פשע השנאה האנטישמי הזה, ש"ס הגישה הצעת חוק אנטי ציונית להדרת מרבית יהדות העולם מן הכותל, והפיכתו מנכס לאומי לשטעטל חרדי.
* חומוס טבול בדם – נתקלתי בפוסט גזעני בזוי. תמונה של צלחת חומוס טבולה בדם וכיתוב: "לא קונים חומוס מהאוייב". הזכיר לי מצות אפויות בדם. מחר אכנס לנגב חומוס במסעדה ערבית.
* החלטה שגויה – בית המשפט העליון אישר את מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי. זאת החלטה שגויה. גם ההחלטה הקודמת לעכב את המינוי הייתה שגויה. ואילו המינוי היה נפסל – ההחלטה הייתה שגויה שבעתיים.
על עתירה כזאת יש רק פסיקה ראויה אחת של בית המשפט – לדחות אותה על הסף, מן הטעם שהסוגייה הזאת אינה מעניינו של בית המשפט.
* מה היא השיגה? – ח"כ תמר זנדברג שעתרה נגד המינוי, הפסידה. כעת, בזכותה, המינוי הוא כשר בהשגחת בג"ץ. אגב, כך קורה ברוב שפע העתירות של ח"כי מרצ. אך הם אינם לומדים את הלקח, וממשיכים להטריד את בית המשפט בעתירות פוליטיות.
מה הם משיגים?
א. פגיעה בריבונותה של הכנסת ובסמכותה של הממשלה, כתוצאה מכך שח"כים, שאנו משלמים את שכרם כדי למלא תפקיד פרלמנטרי בכנסת, מבזים אותה כאשר הם מפנים את הסוגיות הפוליטיות לבית המשפט. פגיעה במעמד הפרלמנט היא פגיעה בדמוקרטיה.
ב. פגיעה במעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון, ששוב ושוב נגרר לסוגיות פוליטיות שאינן מעניינו. פגיעה במעמד בית המשפט, היא פגיעה בשלטון החוק. פגיעה במעמד בית המשפט ובשלטון החוק היא פגיעה בדמוקרטיה.
האם ח"כ זנדברג למדה את הלקח? לא ולא. על מפתנו של בית המשפט העליון ניצבת עתירה שלה המבקשת לכפות הנהגת תחבורה ציבורית בשבת. זוהי סוגייה פוליטית, ערכית וחברתית רגישה, הנוגעת להסכמות לאומיות באשר לדמות הפרהסיה הציבורית במדינת ישראל. זנדברג מנסה לכפות באמצעות בית המשפט את עמדתה הפוליטית בנושא. זו ממש חבלה בדמוקרטיה.
* המשיח התורן – אהוד ברק בונה את דמותו כמשיח התורן, האיש שהחברה תקרא לו לבוא ולהציל את מדינת ישראל. אולם אהוד ברק הוא המדינאי שגרם לנזק החמור ביותר למדינת ישראל בכל תולדותיה. על דעת עצמו, אפילו ללא דיון בקבינט, הוא שבר את עמדתה של ישראל בסוגיה המדינית, וריסק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר. הוא הפך על צירם את הקווים האדומים שהציב רבין בנאומו האחרון ערב הרצח, והפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הנים".
ומה הוא השיג? שלום? מתקפת טרור עקובה מדם, חסרת תקדים. ואת האבן שהוא זרק, עד היום אי אפשר להוציא. אנחנו תקועים על המתווה הרה האסון שלו, וכל הצעה ישראלית שפויה נמדדת בעולם על פי הצעתו, ונחשבת אוטומטית ל"קיצונית". הוא שבר את העמדה הישראלית בנושאים כמו העיקרון של אי חזרה לקווי 67', שלמות ירושלים, בקעת הירדן, נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים") ועוד.
ואחרי שערפאת דחה את הצעתו על הסף, בדם ואש ותמרות עשן, הוא לא קם ואמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא זחל על גחונו לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת עוד יותר, שנדחו בבוז על ידי הפלשתינאים שהגדירו אותן "חרטא ברטא". וגם אז, ערב בחירות 2001, הוא אמר שחסר רק עוד צעד אחד לשלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. ועד היום, הוא ממשיך לומר על תכניתו ההרפתקנית: "זו התכנית ואין בלתה."
המשיח התורן הזה, אינו אלא משיח שקר. הרפתקן מדיני מסוכן.
* למרות השואה – בכנס שדרות לחברה הוקדש מושב לציון 69 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר. ההיסטוריונית ד"ר אביבה חלמיש סיפרה, שלקראת השתתפותה במושב, היא קראה בעיון את כל הפרוטוקולים של הדיונים בעצרת האו"ם על ההחלטה, והשואה לא הוזכרה בהם ולו פעם אחת.
דבריה מוכיחים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה אלא למרות השואה. נכון שהשואה הוכיחה את מהות החיים היהודיים בגולה, ללא ריבונות במולדת, אך מה שקבע הן זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הזאת הוכרה בהצהרת בלפור ואושרה בחבר הלאומים יותר מעשרים שנה לפני השואה. הציונות יצרה מהלך בלתי הפיך, שהשואה עיכבה את הגשמתו.
* תמצית השוקניזם – במלאת 69 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, צייץ אסף רונאל, עורך מדור החוץ של "הארץ", הודעה חגיגית בזו הלשון: "And we are all still paying the price for that", ובלשוננו: "ואנחנו עדיין משלמים את המחיר על זה."
ועל כך יש לי שלוש הערות:
1. אני מבין שרונאל מתגעגע למחיר ששילמנו לפני שהיתה לנו מדינה.
2. אני מתרשם שרונאל אינו סבור שהכול החל באקיבוש.
3. זו תמצית דרכה של דבוקת שוקן.
* ביד הלשון: Kaba – מה זה Kaba? שאל אחד מחברי צוות הכוננות של אורטל, שכונס לתדריך הערכות לשריפה, לאחר שהמילה הוזכרה פעמים אחדות בתדריך.
נו, אז מה זה Kaba?
א. הקב"ה – הקדוש ברוך הוא.
ב. הקבה"א – הקיבוץ הארצי.
ג. קב"א – קבוצת איכות.
ד. כב"א – כיבוי אש.
ה. כל התשובות נכונות.
* * *
ליגאל שרייבמן היקר
תנחומים במות אחותך הנהדרת
ליאורה
בת כפר סבא
* * *
ד"ר משה גרנות
מורתי מיכל גור-אריה
בעקבות יום העיון במכללת "אחווה" – 3.3.2008
בשנת תשי"ג (1952-1953) הייתה לי הזכות ללמוד בקבוצת גבע אצל המורה מיכל גור-אריה (אימה של המשוררת דליה רביקוביץ'). לימדו אותי עוד מורים מרשימים כמו יהודית שמחוני (אימו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בתאונת מטוס), נחמן רז (לימים – חבר כנסת ויו"ר ועדת החינוך של הכנסת) ועוד; אבל הרושם הכי חזק השאירה עליי מיכל, שהיתה באמת מורה יוצאת דופן. אני זוכר את הבעות פניה, את שערה האפור הגלי, את עיניה החכמות, את החצאית הנצחית שלה בצבע כחול "הפועל", חצאית בעלת כיסים גדולים, אליהם היתה מכניסה את ידיה כשעל פניה הבעה של תמיהה, כאילו באמת היא פוגשת לראשונה את הנושא עליו אנחנו דנים עימה בכיתה. אני זוכר כל מה שלימדה: את "קידוש השם" של שלום אש – בספרות, "פרקי אבות" בתושב"ע, חשמונאים בהיסטוריה. אני זוכר את עיצוב המחברות שלנ , עיצוב עליו היא הקפידה – אני זוכר כיצד ביקשה מאיתנו לשרטט מסגרת סביב הידיעה "המצערת" שהחשמונאים גיירו את האדומים בכפייה. אני זוכר את שיטת הלימוד שלה שהיתה מושתתת בעיקר על שאלות התלמידים, ולא על שאלות המורה. אני זוכר את הדרך המיוחדת בה טיפלה בתלמידים שובבים*), ואת היכולת שלה להבין לרוחנו התלמידים – גם בלי מילים.
מיכל ויהודית החליטו להקפיץ אותי כיתה, וכיוון שבגבע לא היו מספיק תלמידים לכיתה גבוהה יותר – עברתי ללמוד ביישוב אחר, וכך נאלצתי להיפרד מעל מורתי הנערצת. לימים בחרתי גם אני במקצוע ההוראה (לא מעט בזכותה), והשתדלתי לחקות את דרך הוראתה. כפי שקורה לעיתים – התקדמתי והגעתי לדרגת מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים. בתפקידי זה האמנתי שאני צריך לשמש גם כמדריך, ולא רק כ"מפקח", כלומר בעל תפקיד המבקר את תפקוד המורים בלבד, על כן הנהגתי פגישות עם מורים, בהן הייתי מציג שיעור לדוגמה בפני כיתה באחד מבתי הספר שבפיקוחי. פעם ביקר בשיעור כזה ד"ר אלישע שפי ז"ל שהיה מפקח מרכז על הוראת המקרא, והוא שאל אותי מה מקורה של השיטה אותה הדגמתי בשיעור. סיפרתי לו על החוב הגדול שלי כלפי מורתי בבית הספר העממי – מיכל גור-אריה. אמרתי לו שהייתי רוצה לפגוש בה ולהגיד לה עד כמה אני מעריץ אותה. אלישע מסר לי את הכתובת ואת מיספר הטלפון.
בדחילו ורחימו התקשרתי למיכל, וסיפרתי לה שהייתי תלמיד שלה, ושאני מבקש לבקרה, יחד עם רעייתי. במשך שנים רבות סיפרתי לרעייתי ניסים ונפלאות על מורתי הנערצת, ורציתי שתראה במי מדובר.
מיכל הסכימה, ואנחנו הגענו לדירתה, שבבית משותף בקריית אונו. הבאנו עימנו מתנה וקצת מהספרים שפרסמתי באותם ימים.
פגשנו אישה זקנה, שלא דמתה כמעט לחלוטין למיכל שהכרתי – אולי נשאר משהו בהבעה. היא לא זכרה אותי, והיתה די קרה אלינו. ישבנו אצלה קרוב לשעה, בה אני הייתי הדובר העיקרי, כשאני מעתיר עליה הלל ושבח. לא ראיתי שדבריי ריגשו אותה. במשך כל הזמן הזה לא עלה בדעתה של מיכל להגיש לנו כיבוד כלשהו. אני ממש התביישתי בפני רעייתי. התפללתי בלב שמיכל תציע לנו לפחות את התפוזים שהיו בתוך כלי גדול על השולחן.
כלום!
כשיצאנו, הייתי נבוך ומבויש, ורעייתי הטובה ניחמה אותי.
למותר לציין שאני מצטער על כך שלא נשארתי עם הרושם הראשוני ההוא, והתפתיתי לשוב ולראות את האגדה שעיצבה את חיי.
*) המבקש להתחקות אחרי השיטה שלה, שלימים אימצתי אותה בעצמי – יקרא נא בספרי "עם הפנים אל המורה", ירון גולן, 2002.
* * *
אברהם כץ עוז
לדעתו של מפא"יניק ותיק שעוד איכפת לו
שריפות
עוד לפני שהיו הוכחות אם/ומי היו המציתים – הודיע ראש ממשלתנו כי החלה תקופה של "טרור הצתות" ואנו כמובן נילחם בחומרה ובנחרצות רבה באויבינו. וכמובן לדבריו האשמה היא בפלשתינאים, ובאבו מאזן, וכמובן שכל הערבים, (אלו שרצים להצביע בקלפי) הם האחראים לשריפות.
התקשורת אומרת שלוחמי האש דיווחו על 1776 אירועי שרפות, ובינתיים מסתבר שאבו מאזן והפלשתינאים נחלצו לסייע בכיבוי יחד עם לוחמי האש הישראליים, וגם הערבים הישראליים השתלבו במאבק באש. כל השאר הם – הרבה עצורים, הרבה האשמות, הרבה נחקרים והרבה הכרזות אבל לא הוכחות.
סביר שהרבה מאוד דליקות נגרמו בעיקר על ידי חשמל סטטי ועל ידי חוסר זהירות הרסני של ישראלים. אז למה רוה"מ מיהר כ"כ להודיע על מלחמה חדשה ב"טרור ההצתות"? כנראה היה לו צורך דחוף להסיט את דעת הקהל מנושא הצוללות המביך, לדבר יותר לוחמני ולאומי המאחד את כל העם בצרה שבאה עלינו.
ולא הספיקה ההכרזה על "טרור ההצתות" של רוה"מ, קם שר האוצר שלנו ומודיע (כמו שר האוצר ארידור שחילק לכולם טלוויזיות בשנות השמונים הראשונות, לפני המפולת הכלכלית). "אנחנו אחראים לכל הנזקים, הממשלה תכסה גם את כל מי שאין לו כלל ביטוח ואינו ניזוק מעשי איבה, כל הנזק על חשבון הממשלה. יש לנו מספיק כסף בקרן הפיצויים." כך מודיע שר האוצר.
(זה מזכיר לי שר חקלאות אחד שהיה נדיב מאוד ונתן מתנה מטוס שאיננו שלו לראש ממשלה זרה. הכול מותר?)
הרבה מלל והבטחות של שר האוצר, שאינו יכול למלאן. נראה לי שהסוף יהיה כמו בנושא השיכון, הצהרות בלי כיסוי. כי החוק קובע שכספי קרן הפיצויים למעשי איבה יינתנו על פי אמת מידה מדודה וכללים ברורים, רק לנפגעי פעולות טרור, ולא לאף אחד אחר. וטרור צריך להוכיח. ואת זה חייבת לעשות המשטרה, ולא פוליטיקאים, אפילו אם הם שרים או ראשי ממשלה.
כל האחרים שנפגעו, יואילו לפנות לחברת הביטוח, ואגב, השמאים מעריכים שאחוז בעלי ביטוח דירות בחיפה ונטף מגיע ל-100 או קרוב מאד ל-100 אחוז ביטוח, ומה שצריך האוצר לעשות זה להתלבש על חברות הביטוח, על ידי המפקח על הביטוח, על מנת שהחברות ישלמו את מה שהן חייבות, בלי קונצים ובלי בירוקרטיות.
אך כנראה שעניין הצוללות הוא עוד יותר מסובך ממה שנראה היה תחילה, והיה צורך לגייס גם הבטחות כסף לכל העם על ידי שר האוצר.
ואם גם כל זה לא מספיק לעמעם את פרשת הצוללות, הצטרף גם שר הביטחון למקהלה והודיע: "אנחנו נילחם על כל פגיעה בביטחוננו, בנחרצות, ללא ויתור ובלי לחשוב פעמיים, ובלי לקבל אישור מאף אחד."
והנה אוטוטו בלי משים יכולה להתחיל מלחמה חדשה בלבנון כי "בנחרצות" הצליח צה"ל לחסל עמדה ישנה של האו"ם, שהיתה תקופה מסוימת תא השירותים של החיזבאללה. לאחר כל אלה, השאלה העיקרית שלי כמפ"איניק ותיק היא:
האם חושבים בממשלה שכולנו מטומטמים?
שיכון לצעירים
הנה צרה חדשה. איך יסבירו שמחיר הדירות עלה השנה ב-9%? שוב התנפצו התקוות של שר האוצר, שהיועצים שלו מבטיחים לו שהעניין יסתדר מחר בבוקר. יועצים אלה למדו הכול בתיאוריה. כדאי לנסות פעם ציונות מעשית, ולא כלכלה אנטי ציונית. כנראה שהאשמה תיפול הפעם על השמאים או על הלמ"ס, או כרגיל על התקשורת.
ושוב, הפתרון הנכון הוא זה של מפא"י. והמתווה העקרוני הוא כדלקמן:
א. לא לדבר על דירות של 4 חדרים אלא על בנייה ממשלתית של 50 אלף דירות של שלושה חדרים שהם כ-80 מ"ר.
זה מספיק טוב לזוג צעיר גם עם שניים-שלושה ילדים. דירה כזאת עלותה האמיתית, לא כולל קרקע, היא כ-600 אלף שקל בממוצע.
ב. על הממשלה להחליט על בנייה מיידית של 50 אלף דירות בבנייה תקציבית, ולהתחיל השנה ב-25 אלף דירות, ולא באזור המרכז.
ג. למכרז יוזמנו גם חברות בנייה בין לאומיות. המכרז יכלול הבטחת בונוס גבוה עבור קיצור זמן הבניה.
ד. תוקם ועדה ציבורית, לא פוליטית, שתחלק את הדירות ותקבע קריטריונים.
ה. הקרקע תינתן ללא תשלום וכן גם ערבות מדינה לחלק מן המשכנתאות, על פי החלטות וקריטריונים של הוועדה הנ"ל.
ו. עלות 25 אלף דירות היא כ-15 מיליארד שקל בשנתיים. (זה יוגדר כהוצאה שהכנסה בצידה לצורך בנייה. ההלוואה תוחזר בתוך 4-5 שנים, מהמכירות).
ז. חובה למכור את כל הדירות, ההכנסה מיועדת תחילה לבנייה של השלב השני, של עוד 25 אלף דירות כנ"ל.
ח. כדאי לבטל את כל ההצעות חסרות התוחלת שהוכח שהן רק מעלות את מחירי השוק מדי כל רבעון.
בטוח שהיועצים לא יאשרו זאת, אבל זה הפתרון האמיתי.
ותיקים
הנושא החשוב השלישי הוא טיפול הממשלה והכנסת בוותיקים-גימלאים-גיל הזהב-זקנים. הגיע הזמן להבין שתוך עשר שנים יהיו בארץ ותיקים שיגיעו לסף רעב. הפנסיה התקציבית חוסלה על ידי הממשלות הקודמות, והובטח לציבור שהצבירה האישית היא זו שתבטיח את החיים לעת זיקנה, אבל קרו שני דברים לא צפויים – תוחלת החיים מתארכת כל 4 שנים בשנת חיים נוספת. ואילו התשואה בקרנות החיסכון נמוכה מאוד וכמעט לא קיימת כלל. החישוב האקטוארי מראה שהכסף ייגמר הרבה לפני גמר החיים.
על הממשלה והכנסת לקבל מספר החלטות ומיד.
א. להעלות את גיל הפרישה לגברים ולנשים בשווה, ולהגיע לגיל 70 בתוך שלוש עד חמש שנים.
ב. להקים מיד קרנות חיסכון מחושבות אקטוארית, ומסובסדות על ידי הממשלה ומותאמות לחיים עד זיקנה ושיבה טובה.
ג. יש לשקול את הגדלת ההפרשות לביטוח הלאומי.
ד. יש להגדיל בדחיפות את קיצבת הזיקנה.
ה. יש להסדיר לאלתר את הביטוח הסיעודי.
ו. יש ליצור תעסוקה חלקית לוותיקים, מיספר שעות ביום מגיל 70 עד כלות היכולת.
אלה הדברים העיקריים, ואותם ראוי שהממשלה וכל המפלגות יחליטו יחד פה אחד.
והערה חשובה לפוליטיקאים, המחשבים סיכויי בחירות. תוך 15 שנה, קבוצת הגיל של 67- 90 תהיה כ-15-14 אחוז מן האוכלוסייה בישראל. אך משקלו הסגולי של ותיק בקלפי שווה כ-1.4 של מצביע. (וזאת מאחר שכמעט 100% של הוותיקים מגיעים להצביע ביום בחירות, ואילו רק כ-40 אחוז מהצעירים מגיעים. על כן עולה משקלם של הוותיקים). משקלם האמיתי של הוותיקים בבחירות מגיע ל-18-20 אחוז מתוצאות הבחירות. כדאי למפלגות לזכור זאת, כי הבחירות לא כל-כך רחוקות.
רב צבאי ראשי – חדש
תוכיח – קח לדוגמא את פלוגת הנשים הלוחמות של קרקל לתפילה בכותל.
בים המלח
שוב ירד המפלס ביותר ממטר – מה יהיה? האם ים המלח הוא לא שלנו?
450 אלף מתנחלים?
מה פתאום? ביישובים שהוקמו על ידי מפא"י יש כ-350 אלף תושבים (קריית ארבע, גוש עציון, מעלה אדומים, מעלה אפרים, גבעת זאב, גילה, הר חומה, פסגת זאב, ביתר עלית, מודיעין עלית, אריאל, וכו').
בהתנחלויות האמיתיות של גוש אמונים יש לא יותר מ-60 אלף תושבים. הסתכלו בתוצאות של הבחירות האחרונות.
בברכה
כל טוב
אברהם כץ עוז
מפא"יניק ותיק ומודאג
שר חקלאות וחבר כנסת לשעבר
* * *
מנחם רהט
צפירת אזעקה
למה 65% מן הציבור הדתי-לאומי סבורים שצה"ל פועל במתכוון כנגד החיילים הדתיים? תגובה לתגובה
רוממות בגרונם, חרב פיפיות בידם. זר אילו ירד ביום ו' שעבר מן המאדים, וקרא את טור התגובה לטענות בנושא התנהלותו התמוהה של צה"ל כלפי חייליו הדתיים, שפירסם דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז ב'מקור ראשון', היה מן הסתם מתמוגג מן הדבש ונופת הצופים שנטפו מתגובתו של אלמוז תחת הכותרת המרגיעה: 'צפירת הרגעה'. ממש שמן זית זך, כתית למאור: "קבענו מראש שחייל שומר מצוות ימשיך לשרת במסגרות רלוונטיות לו, וכי יוכל לשמור על אורח חייו הדתי גם בעת שירותו הצבאי." וואלה, יופי.
ועוד: "לאורך השנים השתתפו חיילינו הדתיים במשימות השונות בחזית הלחימה, ושיעורי הגיוס שלהם גבוהים מאוד. בעיות שהתעוררו במעלה הדרך נפתרו כולן תוך הבנה וכבוד, חיבוק אחים... אין לצה"ל שום כוונה לפגוע או לשנות משהו מהעמדה העקרונית המסורתית המוקירה והמעריכה את שירותם של כל חייליו." מה רע?
לגמד ולהשפיל. מה שרע הוא, שכל הדיבורים הללו הם לא יותר מאשר זריית חול בעיניים. עשרות הגזירות הניחתות על החיילים הסרוגים בצה"ל ועל רוח היהדות הנאמנה, מעוררים רושם בל יימחה, שמדובר בהכרזת מלחמה, גם אם לא זו היתה כוונת המשורר. דו"צ מנסה אמנם לרפד במלים נשגבות את התמונה, אבל האמת צפה כשמן על פני המים.
זה החל במאמץ לצמצם, לגמד ולהקטין את מוטת הכנפיים של הרבנות הצבאית. ענף תודעה יהודית הופקע מידי הרבצ"ר והועבר למי שבינו לבין תודעה יהודית אין ולא כלום – קצין חינוך ראשי. הלה הוציא למיקור חוץ של מכוֹנים המזוהים עם השמאל, את כל מה שקשור בחינוכם של חיילי וקציני צה"ל. מכוֹנים אלה מפטמים את מוחם של הלוחמים, בהשראת קצינים דוגמת אלוף יאיר גולן שמשווה את המצב כאן לגרמניה בשנות ה-30, בערכים חדשים: לא ניצחון ותבוסת האוייב, אלא 'ריסון' ו'איפוק'. הכרעת האוייב ואהבת המולדת – אַאוט; 'הכלה' והבנה של 'הנאראטיב של האוייב' הקם עלינו לכלותנו – אִין. לא 'הקם להורגך השכם להורגו' אלא הישרדות. גם של האוייב, שחייו חשובים לא פחות משלך.
אפילו המסעות למחנות המוות בפולין, שנועדו להבהיר ללוחמים שתפקידם למנוע שואה שניה, גוייסו ל'חינוך מחדש': "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה-30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו: האם אנו נמצאים לעיתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?"
חנות מכולת. בצה"ל של היום לא סופרים את הרבנות הצבאית. רק מגמדים ומשפילים. מפני שברור, שהרבנות הצבאית לא תוכל לספק נימוקים הלכתיים למהלכים אנטי הלכתיים המנוגדים להשקפתם של החיילים הדתיים, למשל פקודת 'השירות המשותף'. האם משום כך מונעים בתוקף לאורך 5 השנים האחרונות מן הרבצ"ר, להתראיין בתקשורת? חוששים כנראה, שראיון עימו יחשוף את גודל החרפה: הפיכת הרבנות הצבאית מתומכת רוחנית-יהודית למעוניינים, לחנות מכולת לחלוקת יין קידוש והגדות פסח למעוניינים.
רבנים מחוץ לתחום. ואם ברב הראשי עסקינן, אי אפשר להתעלם מן התרחיש הדמיוני שחיבר פרופ' יגיל לוי, האיש שלוחם, בסיוע רוח גבית של עיתון "הארץ", כנגד המונח שהמציא – 'הדתה' של צה"ל. עד עכשיו ראה לוי פירות של ממש במאבקו: אגף תודעה יהודית הוצא מידי 'הדתיים האלה'; גם רבנים מן החוץ הפכו לבלתי רצויים בנוף הצה"לי, פרט לביקורים הכרחיים בבתי הכנסת בצה"ל. הפלוראליזם והשמאלנות חוגגים. הביקור בכותל, למשל, מלווה בביקור בכנסיית הקבר בירושלים ובמיסגדים. פלוראליזם בגרוש. במיסמך של קצין חינוך ראשי לשנת 2016, שנועד "למקד את התיכנון והעשייה הפיקודית בנושאים חברתיים וערכיים ביחידות," נתפסת היהדות בזוויתה הרפורמית: "תפילת נשים עם טלית ותפילין בכותל," "מניינים שוויוניים," "מערכת כשרות אלטרנטיבית."
הרבנות הצבאית עצמה, והרבנים הצבאיים ביחידות השונות, נכלאו בתוך בתי הכנסת, ובהם בלבד. ללא שום שותפות בטקסים צה"ליים, בהכשרות החיילים, בסדרות חינוך; ואפילו לא בעידוד הלוחמים – שדווקא מבקשים את ברכתם! – בשטחי ההתכנסות טרם יציאה לקרב. היעד הושג – אין הדתה בצה"ל.
תרחיש בידיוני. השבוע פירסם לוי תרחיש דמיוני, שעיקרו: לצה"ל רצוי מאוד שדווקא הרב אייל קרים, ולא מועמדים חשובים מבחוץ, ישמש רבצ"ר. בתרחיש מתוארת התדיינות בין הרמטכ"ל לראש אכ"א, שממליץ בהתלהבות על בחירת קרים, דווקא בגלל 'התבטאויותיו השערורייתיות'. זאת בידיעה ברורה, שמינוי הרב קרים יחולל מיתקפה מצידם של אירגוני נשים ושמאל, והבג"ץ. דווקא מיתקפה זו תאלץ את הרב להגיע לתפקידו כנוע, מוחלש ומושפל, על ארבע ועם הזנב בין הרגליים.
מי שמכיר את קשריו של לוי בצמרת צה"ל, רשאי להעריך, שהתרחיש ששוּוַק בעטיפה של יצירה בדיונית, לא לגמרי תלוש מן המציאות.
פקודת השיתוף. לא נוכל למנות במסגרת צרה זו את כל הגזירות שהטיל ומטיל צה"ל על החייל הדתי. אפילו לא הבולטות שבהן, כמו למשל חסימת דרכם של בוגרי ישיבות ההסדר לקצונה הבכירה בתום לימודיהם (ולא חשוב אם הדבר נעשה בכוונת מכוון [כנראה שלא], או רק תוצאה של החלטה עקרונית שגויה להצערת הקצונה בצה"ל).
אולם נראה שהחמורה בגזירות היא גזירת 'השירות המשותף' שמשווק דובר צה"ל במלוא הקיטור. עיקרה: המערך הלוחם, כולל חיל השיריון, שחייליו נלחמים מתוך הטנקים הצפופים להחריד, יורכב כולו מחיילים וחיילות גם יחד. חיילות בטנקים הצפופים? – טירוף מערכות, ששום צבא בעולם לא קונה. חמוּר מזה: קצינים דתיים יחוייבו לפקד על יחידות מעורבות, גם כשזה מנוגד למצפונם ההלכתי. ולזה קורא דו"צ בעזות מצח: "חייל שומר מצוות... יוכל לשמור על אורח חייו הדתי."
יח"צנות, במובן הרע.
הרבנות הצבאית מתנגדת למהלך, אבל מי בכלל שואל אותה? פי הרבנות סתום בפקודה. מערך היחצ"נות האדיר (עם מאות רבות של משרתי קבע וסדיר), מגוייס כולו להטמעת תודעת השילוב בציבור. כמעט כל יום מופיעות שלוש כתבות על תועלתן של הלוחמות ביחידות קרקל, קצינות תותחנים ומ"פיות, שמסבירות מדוע רבנים וקצינים שמתנגדים לשירות המשותף, פשוט טועים. לוחמות בסדיר ובקבע, במקום למלא תפקידן הצבאי, נשלחות לתקשורת להגן על פקודת השיתוף ולתקוף רבנים ואלופים במיל', שסבורים אחרת.
דבר הסוקר. למרות המילים החגיגיות של דובר צה"ל, הציבור הסרוג מבין שמישהו כאן מוליך אותו שולל. סקר של מכון 'מסקר' בקרב הציונות הדתית מעלה, כי 65% מהציבור הדתי-לאומי סבורים כי צה"ל פועל במתכוון כנגד הדתיים המשרתים בצבא, ורק 13% בלבד טוענים שהדבר אינו נכון.
חבל שבמירוץ המטורף לפלוראליזם ופמיניזם, שוכח צה"ל, שברגע שחיילים סרוגים יפסיקו להתגייס, לא יהיה בכלל צבא.
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
עמנואל הרוסי
הלבנבנים והשחרחרים
חלק חמישה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו
ט"ו. הדודה לאה
אפשר הפלגתי בשבחו של סבא פנחס-טודרוס, עד שלא מצאתי פגם בו (פרט לגמגומו, כאמור), משום שדהרתי אחר כנפי דמיונה של אימא, שאהבה את אביה אהבה בלתי מצויה, ואני על קווי סיפוריה, בעיקר, עברתי בעטי. אין הדבר כן לגבי אחותה הבכירה של אימא, לאה, שבילדותי עמדתי עליה מקרוב.
אם הוריש רפ"ט ליוצאי חלציו עשרה קבים מתכונותיו, נטלה לאה תשעה מהם, פרט לשמחת עולם, שאף היא קיננה בליבה כבלב אביה, אלא שהתמוססה במרי חייה, כענייה ומרודה.
בעלת כישרונות בלתי רגילים היתה, תפיסתה השכלית – מדהימה. היא שמעה עברית, לרבות הניבים והאמרות שרק תלמידי חכמים מובהקים רגילים בהם. היא שמעה את שפת המדינה עד כדי קריאה וכתיבה רהוטה וידיעה נרחבת בספרות הרוסית. היא התמחתה בניהול פנקסים ועבדה במקצוע זה לפרנסת ילדיה הרבים. בשום בית-ספר לא ביקרה מימיה, איש לא לימדה, ומה גם שבבית יהודי חסיד גדלה, שלימוד הבנות כדבר חטא היה נחשב שם. סבתא ריבה הקפידה על הוראתו של ר' אליעזר: "כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות."
אימא סיפרה לי שספגה פעם אחת סטירה מידה של אימה, משום שהעיזה לפתוח בחשאי באישון לילה את דלתות התנור על מנת לקרוא לאור הרמץ בספר רוסי, כשהספר עצמו נחטף מידה ונזרק לתוך האש. "אימא – ז'אנדארם היתה," – הוסיפה אימי.
מנין באו לה לדודה לאה השכלתה וידיעותיה המקצועיות? הבית הקטן היה ספוג תורה. סבא למד בקול ולימד תלמידיו בקול. כנהוג היו לומדים אחד מקרא ואחד תרגום. הסוגייה ריחפה בחלל החדר, כשהיא לובשת קושיא ופושטת קושיא, עד שהיא מתערטלת ויורדת ארצה שקופה ומוצקה כהלכה. הילדה היתה מהלכת בחדר ועושה במלאכת הבית, כשאוזניה כשתי משושות קולטות דברי תורה בלי הרף. אין גם מן הנמנע, שלא הסתפקה בשמיעה בלבד, אלא, כשם שעשתה זאת אימא, אך ביתר הצלחה, הייתה פותחת בחשאי באישון לילה את התנור ומעיינת בספר.
לאה דמתה לאביה גם במראה פניה. מכל הילדים אהבה. בת-צחוק מיוחדת היתה מתרעדת בזווית עינו כשהיה פונה אליה. נערה יפהפייה היתה, חרוצה ונקייה, "מאירה את פני הבית" כדבריו.
בת חמש-עשרה היתה כשהשיאוה לבן-גילה, בנו של בר-אבהן ובר-אוריין, מתושבי אחת המושבות החקלאיות, איש אמיד ובעל בעמיו. מיררה העלובה בבכי, חשך עולמה. אך כלום תעז בת-ישראל ללכת בקרי עם רצון הוריה, עם מצוות התורה! והחופה – עם התזמורת ועם סעודת הקבצנים – כמו בהצגת "הדיבוק". והחתן, חתימת פלומה צהבהבה מבצבצת על סנטרו, מגיע לחופה בלוויית מלמדו.
בסופו של פסוק: "הרי את מקודשת," ולאחר שבוע של הילולה, מתפזרים האורחים איש למקומו, והבעל-הנער עם אשתו הנערה, גזוזת ראש וכנועה, יוצאים לבנות את ביתם במושבה. והדמעות ניגרות בלי הרף, בלי הרף... והאב מביט אחר בתו ונפשו יוצאת אליה.
לימים ניחם סבא על שנהג פזיזות בבתו. יום אחד באה לבקר בבית אבא-אימא, כשתינוקה הראשון בחיקה – והשמחה בבית רבה. משנשאלה על שלומה ועל שלום בעלה – לא הבליגה וגעתה בבכי. נתבהל האב ונתגמגם, ביקש לנחמה, ואין הדיבר בפיו. אחר ביקשה וחזר וביקשה שתגלה לו את האמת. לבסוף אמר, שאם קשים לה חייה, אין מצידו כל מניעה שתתגרש מבעלה. לא ענתה דבר. אף לא הגה הוציאה מפיה. רק בכתה, בכתה... כך באה וכך חזרה לביתה. פכר האב את ידיו ונשתתק אף הוא. להתגרש! – מלתא זוטרא! להתגרש – פירושו בימים הרחוקים הרחוקים ההם כאות קלון. האב היה מוכן להתנסות בכך, אך הבת לא הסכימה, לא היה בכוחה לעמוד בניסיון.
על מה בכתה? הסיפור עצוב ופשוט עד כדי שיגרה. מסך הזוהר שקדם לשידוך נמוג בפני המציאות. "בור השומן" לא היה אלא בור כמשמעו אך ללא כל "שומן". בינתיים נולד התינוק ויש לדאוג לפרנסת הבית. אך הבעל – נער מגודל וקל-דעת, שאיננו יודע חובת משפחה מהי, ואיננו מסוגל לקיימה. שום דבר לא יצלח בידיו.
רעים היו חייה. הריון רודף הריון, מחלה – מחלה, ועזרה אין. מעולם לא התאוננה על מר גורלה, מעולם לא הסיחה צערה אף לא בפני קרובים. נשכה בשרה בשיניה ושתקה. בודדה עמדה מול גורלה ונאבקה עימו. אך מעולם לא הסיחה דעתה מצערו של הזולת, קרוב כרחוק, בן-ברית ושאינו בן-ברית, דרוכה ובהולה תמיד לעזרתו, עד כדי שכחה עצמית. כך בכל שעת מצוקה, כל שכן בשעת חרום כשהעזרה פיקוח נפש בה.
כשגדלו ילדיה, ואין תקווה עוד, נטלה את המושכות בידיה, והחלה בעצמה דואגת לחינוכם ולפרנסתם.
בזיכרוני היא שמורה כמנהלת הפנקסים במחסן העצים הגדול של אחיה הצעיר אלי-חיים. המשרד הקטן, בו עבדה, דמה לזה, בו עבד דויד קופרפילד, ביתר דיוק, לציורים שעיטרו את ספרו הנודע של דיקנס. היו שם מכתבות גבוהות הסמוכות לקירות, וכסאות-דלפק לידן, ספרי חשבונות עבי-כרס, מכבש, ועל כנו כרך העתקים ענק שדפיו דקיקים מניר סיגריות, טלפון קבוע בקיר, שתי כיפות של פעמונים עליו, שפופרת בולטת ממנו ולידו ידית, שיש לסובבה הרבה ולאחר מכן לצעוק: "התחנה? התחנה? התחנה?... בארישניה! בארישניה! (עלמתי! עלמתי!) תני לי, בבקשה, מספר פלוני!"
ליד החדר היה קיטון חשוך ששימש גניזה לתיקים. בפינת הקיטון עמדה על דרגש פתילייה, עליה בישלה, תוך כדי עבודתה כפקידה, ארוחת צהרים לבני ביתה.
פעמים הרבה ביקרתי שם. ותקופה אחת ארוכה למדי – יום-יום. נער כבן תשע הייתי אז. שכר לי אבי מורה מיוחד שהחל מלמדני גמרא בשיטת "עברית בעברית". היה זה חידוש שאבא ציפה לפירותיו בכיליון עיניים. המורה היה תלמיד-חכם נעלה, אלא שפדגוג לא היה. משהייתי בא לביתו, היה מפטם לו סיגריות דקיקות מעשה-אמן, ותוך כדי מלאכה זו, מרצה לפני שעה ארוכה את השיעור, מבלי להביט עליי. ואני דווקא לא גרעתי עין ממנו וממלאכתו, משפתיו הדקות, שבדברו אינן נעות משום-מה, מאשתו צהובת השיער וכבדת-הבשר, קטנה ומכוערת, שהתהלכה בחדר, מעינו הזעומה שהיה שולח בה לפרקים, מבתו, בחורה משכילה ונבונת-מבט, מורה לרוסית וללימודים כלליים, שתלמידים קשי-הבנה משכימים לפתחה, צהובה ומכוערת כאימה ודקת גו כאביה. אך דא עקא, תוך כדי להיטותי למראה עיניים, הסחתי דעתי מן המטרה אשר לשמה באתי. אוזניים – בבא קמא הן להבנת דברים, ומשסתומות הן, אין התורה נקלטת לחלוטין. אמר המורה לאבי מה שאמר ואבא נתלקח, ורבו הברקים והרעמים בבית.
שמעה על כך דודתי לאה, וביקשתני לסור אליה למשרדה יום-יום לאחר שיעור הגמרא על מנת לחזור עליו לפניה. בשכר טירחתי זו היתה נותנת לי שתי קופיקות, למורת רוחה של אימי ולטענתה, שאין נותנים בידי ילד כסף, שכן עלול הדבר להסיטו מן הדרך הישרה. אך כיוון שלאה היתה זו, השלימה עם הרע.
וכך, חלושה וידועת-חולי, גידלה וחינכה את ילדיה עד שהיו לאנשים שעמדו ברשות עצמם, מהם שהגיעו לרמה נכבדה. ממורשת בית אביה העניקה לילדיה – והם שונים זה מזה, וכל אחד מהם עולם בפני עצמו הוא – כמיהה לשמחה, תחושת חברות, נכונות להקרבה עצמית ואת ניגוני חב"ד, כמוצא לביטוי של שמחה או של עצב.
בשנת 1920 עבר את אודיסה, בדרכו לחזית קאווקאז, בנה פיני, מהפכן בעל עבר, בולשביק מושבע, שהתנדב לצבא האדום ושירת כקצין מודיעין רם מעלה. בין השאר שאלני, אם יודע אני מה על גורל אחיו הצעיר. אח זה גוייס בימי המלחמה, בשנת 1915, ערק מן הצבא והצליח להגיע לאמריקה. בפרוץ מהפכת פברואר 1917, עמד לחזור לרוסיה, אף הוא נמנה מנעוריו עם הנוער המהפכני. הוא יצא מאמריקה, אך לרוסיה לא הגיע – נעלמו עקבותיו.
סיפרתי לו, שלפי השמועה נתעכב בלונדון, שם נצטרף ללגיון של ז'בוטינסקי.
פיני שמע את הידיעה הזאת בחרי-אף, אף הוסיף באיום: "האנגלים עכשיו בבאקו. אם אתפוס אותו שם – בעצם ידי אירה בו."
פיני, שחרחר וכפוף במקצת, דמה לבחור ישיבה במראהו החיצוני ובתנועותיו המהירות. סמל הכוכב האדום שעל כובעו, ואקדח המאוזר הכבד שבצידו, לא גרעו אלא מעט מדמותו היהודית האופיינית. הטבע "הרצחני" בא לו לא מאימו ולא מאבי-אימו אלא, כנראה, מסבתו ריבה. חוק המהפכה לגביו היה כחוק התורה לגבי הדוד אשר. חוקים יש לכבד ולציית להם, וכל העובר על המצווה – דינו כרת או מלקות. ואחיו, הרי עבר על החוק. בנפש המהפכה הוא פגע...
שאלתיו לשלומו ולמעשיו. הוא סיפר על הקרבות שהשתתף בהם בחזיתות השונות, הראה לי את שעון הכיס שקיבל כמתנה אישית מטרוצקי על חלקו בהכנעת המרד בקרונשטאדט. לבסוף התוודה: "כשהינך חונה בשדה, יש ותוקפים עליך געגועים. נכנס הינך לאוהל הקצינים, אומר להם: 'חברים, הבה ואשיר לכם משירי ילדותי.' מהנהנים לי, ואני שר להם את ניגונו של הרבי הזקן. מקשיבים בסבלנות, אחר מפטירים: 'לא רע, לא רע! מצלצל כמקורי מאוד...' מה הם מבינים בזה, השקצים!..."
עם כל דלותה ועבודתה הקשה, הצליחה הדודה לאה לשוות צורה נאה – אם לא לכל דירתה – הרי לחדר האורחים, לפחות. על השולחן שם היתה פרושה מפה נאה. על הקירות – אלה תמונות וצילומי משפחה במסגרות, ובפינה – דלפק עגול ועליו, כקישוט, כנראה, כרך אדום עבה ועליו באותיות של זהב "קורות מלכות פולין". בספר היו הרבה תמונות. משנכנסנו עם אימא לבקר אצל הדודה, מיד הייתי פורש לפינת הספר ומעלעל בו. שנים לאחר מכן ביקשו מורים רוסיים להשניא עליי את פולין – והעלו חרס בידם. הוספתי בליבי לשמור אמונים לספר האדום של ילדותי, בו ראיתי לראשונה את דמותו של קוסטיושקו ואת העתק תמונותיו של מאטייקו. פולין נצטיירה על לוח ליבי מאז כמסכת מארטירולוגית הרצופה מעשי גבורה שלאחר ייאוש, משהו המובן לנו במיוחד והקרוב לאגדת מצדה.
לא האריכה ימים דודתי לאה. בגיל אביה היתה כשנפטרה לאחר עינויים. באחד הערבים האחרונים, בשעת ביקורנו, כשהיתה שוכבת דוממת במיטתה ותחבושת על ארובת עינה האחת (עין שהוצאה בניתוח האחרון), ואימא יושבת לידה ומלטפת את ידה – החלה הדממה מעיקה עליי. ואולי גם ריחמתי עליה מאוד, אם יש רחמים בלב ילד. חככתי גרוני ואמרתי לה (ברוסית. עם כל קרובינו דיברתי אז רוסית): "דודה לאה, אין דבר, מחר יהיה לך טוב. גם הפסוק שלמדתי היום אומר כך: 'בערב ילין בכי ולבוקר רינה.'"
האירה בת-צחוק רפויה את פניה, קראה לי שאגש למיטתה. הרכנתי ראשי אליה והצמידה לי נשיקה.
לאחר שנפטרה באו אחיה ואחיותיה וישבו "שבעה" בביתה. שמתי לב לדבר אחד שהיה כפלא בעיניי. אף ישיבת אבל זו – שמחה היתה בה. נידמה היה לי, שיותר משהם מתאבלים על האבידה, הם מתענגים על שעה ארוכה זו שניתנה להם לפרוש איש מביתו ולשבת בצוותא, כבימי ילדותם הרחוקה בבית אביהם.
מעולם לא נפגשתי באהבת אחים שכזאת. ביחוד היה אהוב על אימי אחיה בנימין (אף הוא דמה לסבא). איש ידוע חולי היה, וכשהיו תוקפים עליו הכאבים, היתה אימא מפטירה בהבעת צער ורחמים, כמו לאחר תינוק שנפגע: "מיר זאל זיין פאר זיינע ביינר!" (אהיה כפרה לעצמותיו).
המשך יבוא
* * *
יואל נץ
לבטיו של החוזר בשאלה
במאמרו מן הגיליון ה-1196 (ובספריו הרלוונטיים האחרים) מחזק ד"ר משה גרנות, באורח משכנע את ידיו של החוזר בשאלה, ועוזר לו להשתחרר מלבטי אמונתו, שאולי בכל זאת קיים אלוהים עלום הוד, אשר ברא את העולם. ד"ר משה גרנות הוא סופר מוכשר להפליא ומלא כבור סוד שאינו מאבד טיפה את ספר הספרים (לצד תחומי בקיאותו האחרים).
אבל ד"ר גרנות לא פוטר אותו, ואיתו גם לא אותי הקטן ועוד רבים, טובים וגדולים ממני, מן המבוכה: אז מה כן? מהי משמעות הקיום? כיצד נוצרו החיים ולשם מה נוצרו?
שתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, אשר בקעו מאימן יולדתן, הדת היהודית, אינן תורמות ולו כזית לפתרון התעלומות, אלא, אדרבא, הן גם מעלות גיחוך: בסיסה של הדת הנוצרית הוא סיפור מופרך בעליל, על הולדתו של בן לאלוהים, כביכול, מפרי בטנה של אם יהודייה. מה עוד, שהנצרות היא מונותיאיסטית "בערבון מוגבל", שעה שהיא מקדשת טריאומווירט של האב, הבן ורוח הקודש... על דת האסלם חלילה וחס כי אומר מילה וחצי מילה רעה – שאם לא כן, אני מסתכן בנפשי...
ובכן, תאמרו: מה בכלל השאלה? אנחנו נספר לו, לחוזר בשאלה, על המפץ הגדול ונכיר לו את תורת דרווין.
והנה, כאשר דנים אנו בשאלות כמו חומר, זמן, אינסוף, היווצרות החיים – הפתעה, הפתעה! – אנחנו ממירים לו, לחוזר בשאלה, אמונה אחת באמונה אחרת!... ולא עוד, אלא שבאמונתו באלוהים – הלבטים מן הסוג הזה היו ממנו והלאה.
בשיחה על מהות החיים, נסביר לו לחוזר בשאלה החביב, שישכח מששת ימי הבריאה, ונציג לו על בוהן של רגל אחת את תורת האמת, את תורת דרווין, לאמור: לפני למעלה מארבעה מיליארדי שנים הלך כדור הארץ והתקרר. בהגיע הטמפרטורה על פניו ל-100 מעלות צלסיוס היו האדים לאוקיינוסים של מים, הומסו בהם יסודות כימיים למיניהם, הטמפרטורה הוסיפה לרדת. במשך מיליארדי שנים התרחשו תגובות כימיות אקראיות, הברקים סיפקו את האנרגיה. תוך כדי אינסוף התגובות נוצרו פה ושם חומצות אמינו ב"מרק הקדום", התהוו באורח ספונטני חיים פרימיטיביים שהלכו והשתכללו בעקבות מוטציות אקראיות, שהמעטות "המוצלחות" שבהן הנחילו את תהליך האבולוציה: היצורים החדשים צימחו שוטונים, צימחו את האברים האחרים; נטשו את המים ויצאו אל היבשה, צימחו רגליים, צימחו כנפיים; המוטציות האקראיות הובילו להופעת מיני בעלי חיים חדשים...
הטיעון המוחץ שמסבר את האוזן – כיצד קרו כל פלאי הפלאים הללו – הוא אקסיומת המיספרים הגדולים. ואמר מי שאמר, כי אם תושיב קוף ליד מכונת כתיבה (איש זה עוד לא ידע מה זו מקלדת) – הרי שמן ההכרח שבחלוף כך וכך מיליוני שנים הוא ידפיס את "מלחמה ושלום".
אבל לא קשה להפריך את אקסיומת "המיספרים הגדולים": אם נצא מן האוקיינוסים ונפנה את מבטינו אל היבשה, נראה אינספור סלעים ואבנים בגדלים ובצורות אקראיות שונות, אשר נוצרו בהשפעות אקראיות של רוחות, קורוזיה, הרי געש וכיו"ב. אבל אז, כאשר בשפע האדיר הזה אנו מוצאים אבן קטנה משולשת ומחורצת – יטענו אנשי המדע בביטחון מוחלט שזהו ראש חץ, אשר עשה האדם הקדמון. בכך הם שוללים מכל וכל, ולו "מוטציה" אחת (!), שבעטיה תיווצר באורח טבעי אבן קטנה שכזאת... אבל "מוטציות" בלתי מתקבלות על הדעת בעליל, אשר הובילו להיווצרות החיים – הן מלוא האוקיינוס...
ואם נשוב כעת אל תורת המינים של דרווין – יהיה עלינו לקבוע בעצב, כי בכל החיפושים עד עצם היום הזה, לא נמצאה ולו רבע הוכחה אשר תאשש את תורת האבולוציה בדבר מוטציות אקראיות שהובילו להפיכתו של בעל חיים ממין אחד לבעל חיים ממין אחר.
ההתפתחות המואצת, הצטברות המידע ופיתוח כלי מחקר הולכים ומתקדמים בעידן הנוכחי ומעשירים את הידע האנושי בקצב הולך וגובר, ואני מאמין (שימו נא לב: מאמין), שהאדם הולך וקרב ליום, בו תתפוס הידיעה המוצקה את מקומה של האמונה. ואולי לא...
עד אז – אשרי המאמין.
* * *
תשעה שירים אל 'חדשות בן עזר'
מאת אילן בושם
יוצר
בָּדָד
וְעוֹלֶה
עַל
גְּדוֹתָיו.
מעשה שהיה
לזכר א' ד'
אָדָם יוֹשֵׁב אֶל הַמַּחְשֵׁב
וּבַסּוֹבֵב לֹא מִתְחַשֵּׁב
אָדָם 'מֵת' עַל הַמַּחְשֵׁב
רַק מוּלוֹ תָּמִיד יוֹשֵׁב
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד
נִמְצָא הוּא מֵת
רֹאשׁוֹ עַל הַמִּקְלֶדֶת.
ענוות עולם
הוּא הָיָה אִישׁ שָׁקֵט
שֶׁבְּקֹשִׁי הִתְבַּלֵּט,
אָדָם שֶׁלֹּא רָקַד בַּלֶּט,
לֹא הֵרִים אַף,
בְּקֹשִׁי הֵנִיד עַפְעַף
חָרֵד כְּעָלֶה נִדָּף;
חַי בַּחֲשַׁאי, תָּמִיד חוֹשֵׁשׁ -
אֵיךְ אֵיךְ אֵיךְ
מָצָא אוֹתוֹ מוֹתוֹ,
שֶׁהָיָה אִישׁ כָּל כָּךְ שָׁקֵט
שֶׁבְּקֹשִׁי הִתְבַּלֵּט...?!
ביקור חולים
אֱלֹהִים, הַמַּצָּב שֶׁלָּהּ עַל הַפָּנִים,
הַמַּחֲלָה אוֹכֶלֶת בָּהּ בְּכָל פֶּה,
בְּקֹשִׁי הִצְלַחְתִּי לְהַכִּיר אוֹתָהּ,
חַד מַשְׁמָעִית, עוֹד מְעַט לֹא יִהְיוּ לָהּ פָּנִים!
(וְזֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל פָּנִים לְכָאן וּפָנִים לְכָאן).
השמש הזורחת
יוֹשְׁבִים בַּחֲצַר בֵּית הַקָּפֶה
וְהִיא קוֹפַחַת,
אֵינָהּ מְקַפַּחַת אַף יוֹשֵׁב.
זָזִים לָשֶׁבֶת בַּצֵּל
וְהִיא לֹא מִתְחַשֶּׁבֶת;
עוֹד הַפַּעַם זָזִים –
וְזֶה לֹא מֵזִיז לָהּ,
הִיא בְּשֶׁלָּהּ, זוֹרַחַת.
באוטובוס
"אַי," צָעֲקָה יְפֵהפִיָּה
כְּשֶׁזָּקֵן דָּרַך עַל רַגְלָהּ בְּמִקְרֶה
בְּאוֹטוֹבּוּס מָלֵא אֲנָשִׁים.
אַחֲרֵי שֶׁהִתְעַשֵּׁת מֵאִי-הַנְּעִימוּת
שֶׁאָחֲזָה בּוֹ לְרֶגַע, הִרְהֵר בְּחֶדְוָה:
"שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתִי טוֹב-טוֹב!"
הִתְרַגֵּשׁ.
רקדנית בטן
כָּל הָעִכּוּס הַזֶּה
כָּל הַכּוּס הַזֶּה
דָּחֲפָה, דָּחֲקָה,
סוֹבְבָה אֶת הָאַגָּן
אַךְ לִי אָסוּר לָגַעַת בָּהּ!
לִבִּי נִקְרַע...
האם הוא בא סתם?
צַר וְלָחוּץ הַקָּטָן
לוֹחֵץ לְהִכָּנֵס
כְּמוֹ צַר עַל מִבְצָר
וְהַנְּצוּרָה מִתְלַבֶּטֶת:
"הֲלָנוּ הוּא, אִם לְצָרֵינוּ?"
רֵמוֹנְט בביתו של זוג ותיק
הַדָּבָר הִתְבַּקֵּשׁ כְּבָר
מִזֶּה שָׁנִים רַבּוֹת
לִקְנוֹת מִתְקָן חָדָשׁ
לִנְיַר טוּאָלֵט:
מִתְקָן יָפֶה, מִתְקָן אֵיתָן –
מִקְדָּשׁ-מְעַט לַתַּחַת.
***
Shammai Golan
THE DEATH OF URI PELED
a novel
Astrolog Publishing House
The Death of Uri Peled: A war novel,
written from the eyes of a soldier
by Shammai Golan (Author), Alona Frankel (Illustrator),
Reuven Ben-Yosef (Translator))
ניתן לרכוש את הספר במהדורה דיגיטאלית באמזון
רושמים את שם הספר ומגיעים מיד
המחיר ארבעה דולר
***
אהוד בן עזר
תשעה ימים בפורטוגל
מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
היום השביעי
26.11.94. שבת. קווינטה דא ריבאפרייה – ליסבון. בוקר אחרון בקווינטה. אני לא מספיק לצעוד. ארוחת-בוקר. גורדון, נותן לאווה מתנה את העניבה הכחולה שלו עם העיגולים הלבנים. לאלכסנדר אני נותן מאמר שלי. נשיקת פרידה לכריסטינה מזאמביה.
ב-9.30 כבר מחכה המונית. זה עולה לי 5,000 אשקודו שהם כ-32 דולר. ב-10.30 אני כבר כאן, במלון רסידנטה קארוולה בליסבון. מלון קטן. לפקיד הקבלה קוראים גומש, כמו גומא עם שין בסוף. המעלית עם דלתות של שבכת ברזל מתקפלת. הוא מוסר לי ד"ש מיהודית שצלצלה בבוקר. וכן שאווה ומרסל אף הם ישנים הלילה במלון כאן. אני בוחר לי חדר אחורי קטן אבל שקט. המחיר הוא 35 דולר ללילה. טרם הגיעה ההוראה מהאקדמיה שאני מוזמן על ידם לשלושה לילות נוספים.
לפי הדרכתו של גומש אני יוצא בקו 12 לשוק הפשפשים בליסבון הנקרא Feira da Ladra, שוק הגנבים, בכיכר Campo de Santa Clara. די מאכזב. מניפה של עץ דק שמוצאת חן בעיני עולה כ-16 דולר, וכך גם חבילת גלויות שאני מוצא על צליבת ישו. המרגיז ביותר שאינם מוכנים לעמוד על המקח. אומרים מחיר, וזהו. לכן אני לא קונה דבר, רק שלוש מפיות צבעוניות מבד של מגבת-מיטבח עם ציורים צבעוניים של התרנגול, סמלה של פורטוגל. אין מקטרות טובות, ולפי המחירים אני גם רואה שאין מציאות.
אני יורד מאחורי הכנסיה ומגיע לכיכר ליד הכניסה למיבצר סנט ג'ורג, הצופה אל רובע Alfama הסמוך, ומתחיל לרדת רגלי בסימטאות. המקום ניראה כמו יפו בימי השטח הגדול, או סימטאות עכו לפני שנים. רובע די מאכזב. נערה-ילדה יפה באופן בלתי-רגיל משחקת בקלאס עם עוד כמה ילדים וילדות וכולם לבושים בבגדי עניים. לפי לפיד אני מגיע לכנסיה עם דקל וממנה לרחוב היהודים. אפשר בהחלט לדמיין את הגטו שהיה כאן.
יוצא מאלפמה והולך ימינה לעבר הכיכר המסחרית, פראסה קומרסיה, שבמרכזה פסל המלך על הסוס השחור. בכיכר עצמה אינני מוצא מקום טוב לאכול, ובעצם היא מאכזבת. חשבתי שהיא דומה לכיכר סאן מארקו בוונציה, אבל ניראה שרוב הבניינים והחזיתות למטה שייכים למשרדים.
אני עולה במדרחוב המוביל צפונה, לכיכר רוסיו, ומוצא מסעדה נעימה ולא יקרה. יושב ליד הבר. מזמין מרק ירקות ודג קוד על הגריל. מגישים לי לחמניה וחריץ קטן של גבינת עיזים נפלאה. אני שותה קולה, וגבר שיושב לידי עם אשתו מוזג לי גם כוסית יין מבקבוק גדול שלא הצליחו לגמור. לדג יש טעם איום. הוא מלוח כאילו לא שטפו אותו היטב. הדגים האלה מגיעים מהים הצפוני לא בקירור אלא שמורים במלח. עם הקפה אני מתפתה גם לקנות שלושה חריצים של גבינה, במחיר מופקע של 300 אשקודוס, כ-2 דולר לחריץ, ומשאיר שם, יחד עם הטיפ, כ-3.500 אשקודוס, כולל תשלום עבור הגבינה שהגישו לי בתחילה, מבלי שביקשתי, שהם כ-22 דולר. לא נורא, אבל זה מעביר לי את החשק להיכנס למסעדות. גם לא זול, גם לא טעים.
לאחר המנוחה, כבר שלוש לערך, אני שב לפרקה קומרסיה וצועד למדרגות היורדות אל הים. מזג-האוויר עדיין חם, השמיים כחולים. המדרגות הפתוחות אל נהר הטז'ו, הרחב כים, נותנות הרגשה של מרחבים ושל הפלגה ועלילות. לפני הרעש עמד ארמון המלך במרכז הצלע הצפונית של הכיכר, ממש ממול למדרגות, ויש לשער שכאן היה השער להפלגות. כך מצוייר בתמונת אריחים שאני עתיד לראות עוד מעט בגינה למעלה.
אני שב ומתחיל את הטיול שלי לפי לפיד. פונה ימינה ועובר על פני הבית עם האבנים המחודדות החוצה, שקודם חלפתי על פניו ולא הרגשתי. עולה לעבר הקתדרלה של ליסבון וקונה שם גלוייה מטושטשת של ציור ענק ורב פרטים על לידת ישו. עולה הלאה ומשקיף לעבר אלפמה מהגינה, מתבונן בתמונות האריחים ובפורטוגלים המבוגרים, ודאי בני-גילי, המשחקים בעמידה בקלפים.
ממשיך לעלות לעבר הכיכר העליונה ונכנס למוזיאון הדיקוראטיבי, מוזיאון הריהוט העתיק בארמון Azurara, ברחוב Largo de Santa Luzia.
קצת מאכזב, לאחר הפנים של הטירה בפנה.
יוצא וחוזר בחשמלית למטה, למדרחוב, ומתחיל לעלות צפונה. עובר על פני חנות של מוצרי סוני, ומתפלא לראות שווקמן, כפי שבן ביקש, עם איכות מגה באס, עולה כאן רק 200 דולר, מהם יוחזרו לי 20 דולר במכס. בחנות בנמל התעופה דה-גול ביקשו יותר מ-400 עבור דגם עם מגה באס. בדרכי חזרה ארצה אני מגלה בדה גול עוד דגמים של מגה באס, אך הזול שבהם עולה יותר מ-250 דולר. אך יש גם להשיג פשוטים ב-160 דולר לערך. מכל מקום, אני מחליט לקנות כאן את המכשיר, ויוצא עימו להמשך הטיול.
אני ממשיך צפונה ופונה ברחוב ימינה לעבר הכניסה למעלית-הרחוב, הבנוייה בסגנון מגדל אייפל, מפלדה אפורה. שותה כוס קולה גדולה, כי הקוד המלוח בוער בקרביי, ועולה במעלית, ואחר-כך רגלי לקומה עליונה, ולקפה שבראשה, שם אני יושב ושותה קפה. המראה נהדר. כל העיר הישנה כמו על כף היד, מהכנסייה החרבה עוד מהרעש של 1755, ממש ממול, אל כיכר רוסיו דרך מיבצר סנט ג'ורג' שממול ועד לנהר הרחב כים ולגשר ה-25 באפריל. הראות טובה. אין איתי מצלמה כי החלטתי לא לצלם יותר, הן בגלל שנשברה והן משום שאיני רוצה להיסחב ולהתבלט כתייר.
אני יוצא בגשר ליד הכנסייה. הכניסה אליה סגורה ואני מסתפק במבט מבחוץ. יורד ברגל לעבר כיכר רוסיו ונכנס לסופרמארקט וקונה גבינות מסוגים שונים, וקצת שתייה, שיהיה לי בחדר. חוזר באוטובוס 32 מכיכר רוסיו למלון.
מיד בבואי אני פוגש את אווה ומרסל יוצאים מהמעלית, לבושים חגיגית. הם מבטיחים לחכות לי בבר של המלון. אני עולה לחדר. מטלפן הביתה להודיע שהגעתי. מטלפן לשגריר אורון שהשאיר לי הודעה בקבלה. הוא מזמין אותי למחר בצהריים לביתו. מתרחץ. יורד.
אנחנו יוצאים באוטובוס 32 לכיכר רוסיו, ומשם לכיכר היונים הנשקפת מול מיבצר סנט ג'ורג' המואר, אך לאווה קר ואינה רוצה לשבת בחוץ. אני נועץ בלפיד ומוליך אותם לעבר הסימטה שבקצה הצפוני-מזרחי של כיכר רוסיו, מאחורי התיאטרון, שם יש ריכוז גדול של מסעדות המתמחות בפרי ים ואולם אנחנו מחליטים לשבת בפיצריה כי איננו רוצים דגים וגם לא בשר.
שוב מגישים לחמניות טעימות עם קופסיות גבינה מותכת וחמאה. טעים מאוד. אבל הפיצה עצמה די עלובה. הבצק בפנים אינו אפוי. ממש רטוב. אני ממילא לא רעב ורק שותה קולה ועוד קולה כדי לכבות המליחות שבקרביי.
אנחנו מתחלקים בתשלום, כ-1,400 אשקודוס לאיש, שהם כ-9 דולר. לא נורא. אווה ומרסל מחסלים את מנותיהם. הם עוד הספיקו לאכול צהריים בקווינטה, ובאו במיניבוס של האקדמיה. אני לא חיכיתי לו כי רציתי להתחיל מוקדם יותר את הסיור שלי בליסבון.
חוזרים לאוטובוס ויושבים עוד שעה ארוכה בבר של המלון, עד סגירתו. אני שותה כל הזמן קולה וקרח בגלל איבוד הנוזלים בטיול במשך היום החם ובעיקר בגלל הקוד המלוח.
אווה הבלונדית הממשוקפת אינה נשואה. לא רוצה ילדים. נשמעת די עצובה, ולוחמת, אבל אישיות חזקה, שאפשר לסמוך עליה. מדברת על הכמרים, שהם נגד הפלות אבל לא כמו הרבנים שלנו, אינם יודעים כלל מהם חיי משפחה ואין להם נשים שתדברנה איתם ותאזנה אותם. כל מושגיהם על האישה ועל המין קשורים בחטאים.
היא נותנת לי תצלום שלה ממרומי טירת פנה. בחורה מאוד טובה ולבבית. אני מרגיש איתה כמו בבית. פלא שאין בה קצת דם יהודי. אני אומר לה שבלי לאהוב אותה יכולתי לחיות איתה שנים מתוך הרגשה ביתית גמורה, כמו אשתי. אני מוכרח לומר שלמרות שמרבית המשתתפים צעירים ממני, ראול היה יכול להיות בן שלי – היחס שלי אליהם, ושלהם אליי, הוא כאילו אנחנו בני גיל אחד, ואולי אני אפילו צעיר מהם, כי תמיד נידמה לי שכולם מבוגרים ממני.
אנחנו נפרדים שוב ואני הולך לישון, עייף כהוגן.
המשך יבוא
***
הסודות של איידה
שמי לירון ואני עובדת עם הבמאי אלון שורץ שיצר את הסרט הדוקומנטרי "הסודות של איידה", אשמח אם תצפה ותכתוב על הסרט.
קצת על הסרט:
יצחק ושפסיל, שני אחים שנולדו במחנה עקורים לאחר מלחמת העולם השנייה, חיו בצלם של סודות שהוסתרו מהם כל חייהם על ידי הקרובים להם ביותר. כשהיו תינוקות הם הופרדו ולא ידעו דבר זה על זה. תחקור תולדותיה המסתוריים של המשפחה ואיחודה המרגש לאחר כמעט 70 שנה, מעניק הצצה נדירה לחיים במחנות העקורים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה: חיי חברה תוססים ופרועים שפרחו בקהילות הניצולים הצעירים, תקופה עליה לא דובר עד כה על המסך.
טריילר קולנוע:
לינק לסרט המלא:
סיסמא: lilach2
לינקים נוספים:
http://variety.com/2016/film/news/post-holocaust-documentary-aidas-secrets-music-box-1201812087/
אהוד: ראיתי השבוע את הסרט המרתק והמרגש הזה ואני ממליץ ללכת לראותו.
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ
לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* עקב תקלה יש נמענים שקיבלו את הגיליון הקודם, 1197, יותר מפעם אחת.
* כוכבת פורנו לשעבר בת 60 הגישה תביעה נגד מפיק סרטיה שנהג לתקוע לה אצבע בתחת מחוץ לשעות העבודה.
* אהוד היקר, בשנות השמונים שלחתי מאמר לכתבת במדור הספרות של "הארץ", שהיתה ידידה שלי, בו תיארתי את הרדידות ואת השקרים שבספרות העדתית, בעיקר התמקדתי על "זוהרה אלפסיה" ו"חתונה מרוקאית" של ארז ביטון. היא החזירה לי את המאמר, וכתבה לי (אני מצטט!): "לא כולם אמיצים כמוך."
תודה על פרסום מאמרה המלומד של ארנה גולן היקרה, ועל פרסום רשימתי על חיוי הבלכי.
לעניין הפוסט הארוך של אלכס לכיש על רשימתי על לבטיו של החוזר בשאלה – אני מודה שלא היה לי מושג שהמחבר הפרימיטיבי שכתב על בריאת העולם בספר בראשית הכיר את התיאוריה הפיזיקלית של אלברט איינשטיין. מכל מלמדיי השכלתי.
שוב תודה,
משה גרנות
* שלום לך אהוד, בציטטותֶיך החשובות מתוך כתבתו של בן שלו ב"הארץ" חסרה, לדעתנו, החשובה שבהם, בה נאמר שבאִי חידוש הקריירה של הכוכבת זוהרה אלפסיה בארץ אשמים קודם כל בני עדתה, שלא חידשו את הזמנותיה לארועים.
תמר ועמוס רודנר
* ארנה גולן: ממש הייתי מרותקת לדברים על שירו של ארז ביטון על אלפסיה הזמרת, וזו כתבה סנסציונית ממש.
* אהוד שלום. ברצוני להעיר לגבי שירו של ארז ביטון: זוהרה אלפסיה. בגירסה הראשונית שפירסם ביטון מופיע השיר כמופיע כאן בגליון 1197. יותר מאוחר, מתברר שמופיעה גרסה שונה מעט ולו רק במילה אחת המשנה את כל התמונה.
בגירסה הראשונית נכתב: "בחלוק בוקר בהו" (במשמעות של התבוננות והשתהות)
בגירסה השנייה נכתב: בחלוק בוקר בהוי" (במשמעות חלוק "מסכנציק", דהוי)
לשאלתי נאמר לי, מפי יודע דבר, כי השיר הופיע בשתי גרסאות.
כמורה לספרות בעל-יסודי, ראיתי בכך פגם, כאשר מורים מלמדים על פי גרסה ראשונה, ואחרים על פי גרסה שנייה.
בברכה חמה,
רון גרא
* אהוד שלום, אני מודה שבדרך כלל תחומי ההתענינות והסקרנות שלי אינם כוללים קריאת שירה, ואולם הפעם קראתי התרשמתי ונהנתי משני שירים קצרים ניפלאים. כוונתי לשירו של עקיבא נוף "הם שורפים יערות" , ולשירה של נורית שושני "מתי הארץ תשקוט".
ייתכן שמעתה אשנה את דעתי ואתחיל לקרוא שירה, בזכות המחברים של שני שירים קצרים אלה.
מתי דוד
* אנחנו מבקשים את עזרת הקוראים באשר למקורו של השיר: "כל הגברים בטורקיה משחקים בְּנִיס / אחד רוכב על השני והשלישי מכניס..."
* אוריה באר: מסה מקיפה ומרתקת. יפה עשה אהוד בן עזר, כשפירסם את המסה המקיפה שלו על "הערבי בספרות העברית" למן תחילת במאה התשע עשרה, זוהי מסה מרתקת, על נושא שחוקרי הספרות שלנו מיעטו לעסוק בו, וחבל. הפעם נכתבה המסה באנגלית, אך למיטב זיכרוני, קראתי אותה אי שם בעברית והתרשמתי אף אז.
מסקנתו של אהוד לגבי היחסים בינינו ובין בני דודנו היא פסימית אך ריאלית. לא ייכון שלום בינינו ובין בני דודנו לפני שיהיה שלום מדיני פורמלי. ואוסיף עוד הערה קצרה לנאמר, ואולי לא הודגש מספיק, ששלום יושג רק כאשר תיעלם ההסתה בת למעלה ממאה שנים.
ולסיום הערה אישית: גם אני כתבתי מיספר סיפורים על הנושא, וגם מסקנתי לא אופטימית.
ולסיום ממש: מעניין ויישר כוח.
אהוד: קיימים מיספר נוסחים של המסה, בעיקר בעברית, כמו בספריי "במולדת הגעגועים המנוגדים" ו"ברנר והערבים", ובספרי המצוי רק במהדורת וורד עברי "צל הפרדסים והר הגעש" [אפשר לקבלו בפנייה ישירה אליי], וכן עשרות מאמרים שלי בעברית וגם באנגלית. כאן הבאתי נוסח אנגלי כי כך היה נושא ההרצאה שלי בכנס בקווינטה דה ריבאפריה בפורטוגל ב-1994.
על יבולי, הכולל ספרים על י"ח ברנר, אסתר ראב, יהודה ראב, נחום גוטמן, פנחס שדה ואברהם שפירא, והם במניין יותר מארבעים ספרים שהוצאתי, בהם רומאנים, משנת 1963 ואילך, גם ספרים לילדים ולנוער – על כל אלה קיבלתי תואר "דוקטור לשם כבוד" מפרופ' פלוץ בן שחר, נשיא אוניברסיטת בת שלמה רבתי.
* בן-ציון יהושע: כמה הערות על דבריו של ד"ר משה גרנות בעניין חיווי הבאלכי. במשך שנים רבות ידענו על הכופר חיווי אל באלכי (שחי ופעל סמוך לשנת 875) מדברי בר הפלוגתא שלו ר' סעדיה גאון שחי 60 שנה אחריו (שנת 936) ויצא למלחמת חורמה בחיווי ובתורתו ב'ספר הגלוי' וזאת בשל השפעתו הנמשכת של חיווי גם לאחר מותו. מה שעורר את חמתו של רב סעדיה גאון שראה מלמדי תינוקות מלמדים את דברי הכפירה של חיווי.
נשאלות השאלות הבאות:
באיזו שפה כתב חיווי את דבריו? בעברית, בערבית, בפרסית, או בארמית?
האם במקום נידח כמו באלך בח'וראסאן יכול היה לקום איש בעל שיעור קומה כמו חיווי הבלכי?
מו"ר פרופ' עזרא פליישר מצא בגניזה הקהירית קטע מחורז בעברית מה'מסאיל' של חיווי הבלכי שלפיה אנו יודעים שלשון כתיבתו הייתה עברית. על סמך קטע מחורז שנמצא בגניזה קבע פליישר ששירת החול ראשיתה אינה בספרד אלא בעיר באלך (מחצית ראשונה של המאה ה-9), ובכך הקדים ב-200 שנים את ראשיתה (מאות 12-10) [ע' פליישר, 'תרביץ' נ"א (תשמ"ב), עמ' 49- 57].
במאמר תגובה שפרסמתי ['תרביץ' נ"א (תשמ"ב), עמ' 314-313] שללתי את האפשרות שחיווי כתב את דבריו בבאלך הנידחת והצעתי את בבל, שהיתה מרכז רוחני ליהודים ולמוסלמים כאחד, וזאת מעצם שמו 'באלכי'. קריאת שם אדם על שם יישוב מעידה שאינו חי ופועל במקום זה אלא במרכז אחר ומכאן שחיווי לא חי בבאלך. ר' סעדיה גאון עצמו, שנקרא 'אל פיומי' (במצרים) חי ופעל בבבל, שהייתה מרכז תרבותי יהודי ומוסלמי כאחד. באותה עת חיו בבבל גם כמה מלומדים ערבים שנשאו את שם המשפחה אלבאלכי. [יקראו לך 'ירושלמי' לא בירושלים אלא במקום מושבך החדש].
מדברי רס"ג עצמו אנו למדים שהשפעתו של חיווי 60 שנה לאחר מותו התמקדה במרכז התרבותי הגדול של בבל, שלא היו זרות בה רוחות של כפירה מבית מדרשם התיאולוגי של המועתזילה [=הפורשים], שהחל מהמאה ה-8 ביקרו את הקוראן וטענו שאינו תורה משמיים אלא נכתב בידי בני אדם. הם שאלו בין השאר: האם הרע נברא על-ידי האל? שאלו שאלות הנוגעות לבחירה חופשית והאם מאמינים חוטאים יקבלו עונש נצחי בגיהינום ועוד שאלות אתאיסטיות אחרות, שהשפיעו מן הסתם על חיווי הבלכי, שהסב את רוח המועתליזה מן הקוראן לתורת ישראל.
לא מכבר נתגלו בגניזה האפגנית עוד כמה קטעים לא מוכרים מה'מסאיל' של חיווי הבלכי, שעדיין לא התפרסמו. מן הסתם יוסיפו עוד ממד לפולמוס הנמשך עד ימינו.
* האם נכונות השמועות כי אייל שני עתיד לכהן כשר-הביטחון הבא לאחר פרישתו של השר אביגדור ליברמן? אומרים שה"שף" אייל שני מבין לנפש צוללות ודגים ולכן אין כמוהו מתאים לבשל את ביטחון ישראל.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל