גיליון מס' 1199

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בכסלו תשע"ז, 5 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק שויגר: מבחן אלאור בוזגלו. // יוסי גמזו: בְּעִנְיַן פָּרָשַת עָמוֹנָה. // אלי מייזליש: עמונה כמשל. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום. [ציטוט]. // יהודה דרורי: מכתב גלוי לגנרל מאטיס. // פוצ'ו: "בחיי [3]" י"ג. היש סיכוי לגדל דגים בים המלח? הרצאה שנשאתי ברחובות ביום הסטודנט החקלאי 1957.// עדה אהרוני: נֵס חֲנֻכָּה בְּקָהִיר. // הלבנבנים והשחרחרים, חלק שישה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ט"ז. גיסיה. // משה כהן: של מי השידור הציבורי הזה? // רות ירדני כץ: ראיתי הכול. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.12.16. // משה גרנות: גרהם גרין השתעשע? על הרומן "מסעותיי עם דודתי". // הדסה  מור: על אהבה, בגידה, נקמה, והקרבה, האופרה "נורמה" באופרה הישראלית. // סמדר פרי: תקראו ולא תאמינו. [ציטוט]. // איתי העצני: זהו יום חגך יא חביבי. [ציטוט ממקור בלתי ידוע]. // איליה בר-זאב: בעקבות הזמן השרוף. // תקוה וינשטוק: פרנסות בישראל 1949: מחלק הקרח מצפה לחורף. // מתי דוד: הלהבות והצוללות ומפיצי העלילות הנתעבות. // גרימי: מי הם המשחקים בניס? // עפר גביש: מנהיגות טבעית של מפקד שהביאה לפעולה  טייסים וגם... מוסיקאי. // אהוד בן עזר: 9 ימים בפורטוגל, מהם 7 ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השמיני. // ממקורות הש"י. // חיים חפר: מי ששרף את היער.

* * *

יצחק שויגר

מבחן אלאור בוזגלו

"מבחן בוזגלו", שהוא המבחן המשפטי עתיק היומין הזה שנחקק במשפט הישראלי בפרשת ידלין, שאז נקבע על ידי השופט ברק שדינו של ידלין להיחקר במתקן משטרתי ולא לעשות לו הנחות בשל מעמדו (שהיה אז מועמד להיות נגיד בנק ישראל), ובעיקרו הוא שלכולם לכולם מגיע יחס משפטי שווה.

והנה לעיננו העיקרון נרמס ברגל גסה במשפט של החייל היורה אלאור אזריה ואין פוצה פה ומצפצף. מי הירשה ואיפשר לעיתונאית המכובדת הגברת דיין ועוזרה הכתב אסנהיים  בתוכנית "עובדה" לעשות כתבה שמנתחת את הסרטים שצולמו באירוע הירי? כבר אין סוב יודיצה? הרי המשפט טרם נגמר! מדוע הופכים את המשפט לתוכנית ראליטי ועושים מישאל בין הצופים, מי מרשיע ומי מזכה את הנאשם אחרי הצפייה בתוכנית "עובדה". ככה מנהלים משפטים? חזרנו  לימי רומא העליזים? מה, הוא גלדיאטור בזירה? זה הופך את ההליך המשפטי לקרקס ואת השופטים לשחקנים.

זה לא פלא שהתביעה סירבה לעסקת טיעון, כי מה יכתבו נגדם בעיתון "הארץ"? שהם נכנעו לימין ? ברור לך שהתביעה נכנעת לשיקולים פופוליסטיים. חבל שאין יועץ משפטי ראוי לא בצבא ולא בתביעה הפלילית האזרחית, שיכול ויודע לקחת אחריות ואינו מפחד מהמדיה ואו מאלו שמינו אותו.

ועוד מילה. הצילומים הראו על ניהול רשלני של זירת האירוע על ידי הצבא. אפילו עיתון "הארץ", שאיני נמנה על קוראיו מחמת ניקיון הדעת ומיאוס, מעלה על נס את המחדל הצבאי בניהול הזירה. זה לא הוגן להשאיר חייל בן 19 בזירה שמי שמנהל אותה אלו אזרחים שמחממים ומפחידים אותו.  אף חבלן לא בדק את הגופות, למרות שאלו ההוראות הצבאיות. תחשבו על זה. המקום מלא אזרחים שמקללים את המחבלים. החייל הצעיר נשאר עם נשק טעון, עם חברים שנפגעו, עם גופות על הארץ דם נוזל מהם, סכינים על הרצפה. הגופות לבושות במעיל שיכול להסתיר פצצות, ואולי יש לו בראש  גם רצון עז לדפוק כדור בראש של המחבלים, שהם בני גילו, שבמקום לשחק שש בש בא להם להרוג יהודים, ככה סתם, ופגעו בחברים שלו.

אולי המחבל ששכב כבר היה מת  או כמעט מת והוא הכניס לו כדור מתוך כעס.  ברור שאחרי שכולם מתנפלים עליו הוא אומר כל מיני תשובות, חלקן סבירות וחלקן לא. תחשבו שאולי הבן שלכם היה בסיטואציה דומה. מה זה עושה לו בראש במשך 20 דקות אחרי האירוע.

במקום זה שר הביטחון והרמטכ"ל עולים לשידור מיד ומאשימים אותו בהפרת פקודות .למה הם לא אמרו שזה לא בסדר שהגופות לא פונו, ושבמשך עשרים דקות לא היתה שליטה צבאית באזור שהיה בו פיגוע? אבל הרמטכ"ל ושר הביטחון עלו מיד לתקשורת ואמרו שהירי אינו בהתאם לרוח צה"ל. מה זה רוח צה"ל? בדיוק. הלו? מה זה היה כל כך חשוב? היה לחץ מהעיתונאים? אי אפשר להגיד "אנחנו נבדוק מה קרה"?

אלאור אינו פושע פלילי. ולא היה צריך לעמוד לדין, ואם העמידו אותו, מגיע לו דין צדק כמו לכל אדם. זהו מבחן בוזגלו האמיתי. נתתם לו נשק ביד על מנת לירות ולהרוג את בני העוולה האלו. לימדתם אותו לירות באנשים. זה לא פשוט. שנה קודם הוא היה תלמיד ששתה שוקו והנה הוא מחזיק ביד כלי משחית ומותר לו להרוג ואומרים לו להרוג. הצבא צריך לשפוט את המח"ט שלא דאג שימלאו אחרי פקודותיו ואת המפקד בשטח שלא ניהל את האירוע ונתן לאזרחים לנהל אותו ולהתסיס את החיילים. אסור שחיילים יהפכו למטרה לכתבי אישום על הריגה או רצח, באף פעולה שהיא, בקשר עם פעולותיהם הצבאיות, אחרת הם לא יבצעו אותן. (למעט אם יש ענן ["דגל"], שחור מעליה, עיין משפט כפר קאסם).

לא מזמן היה אירוע נוסף שחייל וקצין עמדו בפני ערבים  שזרקו עליהם אבנים. החייל ירה באוויר ואמר שהרגיש מאוים. הקצין סבר שהוא לא היה מאוים. והסוף? החייל נכלא למחבוש. (כך מהעיתון). למה? האם צריך החייל לחכות שהאבן תפגע בראשו? בשביל מה ניתן לו נשק? אולי יתנו לחיילים רוגטקות וישיבו באבנים על זריקת אבנים וככה יורידו את הסיכון של מאסר על ידי שלטונות הצבא.

נראה שמטרותיהם האנרכיסטיות של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שלוקחים כמובן מאליו שמותר לערבים לרצוח יהודים ולא צריך לעשות מזה עניין, מטפטפות גם לצבא. האם הצילום של האירוע על ידי פעיל "בצלם" היה זוכה לכותרות אלמלא הירי של אלאור עזריה? ברור שלא. דקירת חיילים אינה אירוע תקשורתי. זאת האווירה השולטת. אף אחד לא עשה עניין מזה שבאו שני ערבים צעירים וניסו לרצוח בסכינים, אבל ההפך לא מותר.

אין ספק שהמחדל הוא של הקצינים  שבשטח ואת החייל לא היה צריך להעמיד לדין ולמצער על דין משמעתי של פעולה בניגוד להוראות. אם יש פקודה שצריך לירות לפי הוראת המפקד והוא ירה על דעת עצמו. אז הוא הפר לכאורה הוראה. אם מותר לו לירות לפי שיקול דעתו אז הוא פעל כפי שפעל ומותר לו לטעות. להאשים אותו בהריגה ולעשות מזה קרקס תקשורתי ולהשפיע על בית המשפט זו הפרת מבחן בוזגלו. ולהבא נכנה אותו מבחן אלאור בוזגלו. צריך לשחרר אותו, ומיד, ולו רק מטעמי הגנה מטעם הצדק. למשפט הוגן הוא לא זכה. צריך לשחרר אותו ומיד, וצריך להעמיד לדין את המ"פ שלא מילא אחרי הוראות המח"ט לפנות מיידית את הגופות.

אהוד: אני מסכים עם כל מילה שכתבת, ולא רק בגין היותך עו"ד, ולכן שמתי את דבריך בראש הגיליון. הסמל אלאור אזריה הוא הבן של כולנו וראוי לבטל את משפטו מיד, בייחוד אחרי השערורייה של תוכנית "עובדה", שנראה כי היא לא רק מפרה את החוק אלא גם עובדת בשירות "בצלם" וזוכה על כך לחיבוקים מצד החלק המופקר בתקשורת שלנו.

* * *

יוסי גמזו

בְּעִנְיַן פָּרָשַת עָמוֹנָה

"גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעינַיי לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים... ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי-זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי..."

(זאב ז'בוטינסקי: "קיר הברזל")

בַּלַּיְלָה יוֹצֵאת מִקִּבְרָהּ בְּהַר הֶרְצֶל

כְּדֶרֶךְ רוּחוֹת-רְפָאִים

רוּחוֹ שֶל זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי. – "מַהֵר צֵא,"

קוֹלָהּ שֶל הָרוּחַ מַרְעִים,

"וְעוּץ מֵאוֹצַר תְּבוּנוֹתֶיךָ כִּי רַבּוּ

עֵצָה לְרָאשֵי הַלִּכּוּד

שֶאֵין תְּבוּנָתָם מַגִּיעָה בִּכְלָל, זַ'בּוֹ,

לִקְצֵה סֻלְיַתְךָ. תְפֹס פִּקּוּד

וּמְסֹר לְאוֹתָם מִתְיַמְּרִים כְּיוֹרְשֶיךָ

שֶכְּלוּם בָּם מִמְּךָ לֹא נוֹתַר,

לֹא חוּש דֵּמוֹקְרָטִי, לֹא רוּם מִדּוֹתֶיךָ

כִּי כְּבָר בַּהִמְנוֹן שֶל בֵּיתָ"ר

הֻטְבַּע כְּסִסְמָה וְנִקְבַּע כְּמִין תֵּזָה

פָּסוּק שֶמִּמְּךָ כְּבָר נִגְזַר:

"בְּדָם וּבְיֶזַע יוּקַם לָנוּ גֶזַע

גָאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר."

וְאַף שֶמֵּאָז שוֹאָתוֹ שֶל עַמֵּנוּ

גַם "גֶּזַע" וְכָךְ גַּם "אַכְזָר"

אֵינָם תּוֹאֲמִים אֶת תְּפִיסַת-עוֹלָמֵנוּ

וְאַף נֶחְשָבִִים זְמוֹרַת זָר

וְאֵין בֵּין אוֹתָם מִתְיַמְּרִים כְּיוֹרְשֶיךָ

גָאוֹן גַּם אֶחָד מִמִּנְיָן

עֲדַיִן "נָדִיב" הִיא מִלָּה שֶחוּשֶיךָ

מוֹצְאִים בָּהּ כַּיּוֹם רֹב עִנְיָן

בִּפְרָט בְּתִסְבֹּכֶת עָמוֹנָה, שֶחוּשָם

יִמְצָא בָּהּ רַבִּים מִכְּפִילָיו                         

מוּל שְנֵי צַדִּיקִים יְחִידִים שֶאָמְרוּ שָם

לְשוֹד-קַרְקָעוֹת כָּזֶה לָאו        

בְּרוּחַ שִוְיוֹן הַזְּכֻיּוֹת הַנָּאוֹר שֶ-

הִדְגַּשְתָּ בְּ"קִיר הַבַּרְזֶל"

(כְּמוֹ בֶּגִין הַבֵּן וּכְמוֹ דָן מְרִידוֹר שֶ-

אָמְרוּ שֶבּוֹ אֵין לְזַלְזֵל).

רַק הֵם, גַּם אִם אֵין הֵם סוֹפְסוֹף אֶלָּא קֹמֶץ

קָבְעוּ – בְּלִי שֶאִיש בָּם הֻזְמַן

לוֹמַר אֶת דְּבָרוֹ – בְּיָשְרָה וּבְאֹמֶץ

אֶת מָה שֶאָמַרְתָּ מִזְּמַן.

וּמְדִינָה יְהוּדִית הַפּוֹעֶלֶת בְּלִי בֶּדֶק

יְסוֹדִי בְּמִדּוֹת מוּסָרָהּ

וְחֻקֵּי הַסְדָּרָה שֶאֵינָם עוֹשִׂים צֶדֶק

וּשְאַר טְרִיקִים בָּהֶם הַשְּׂרָרָה

מְפַבְּרֶקֶת לְשֵם טִהוּרוֹ שֶל הַשֶּרֶץ

פוֹיְלֶע שְטִיקִים שֶגַּם הַבָּגָ"ץ

לֹא יִקְנֶה (וּבָאוּ"ם, אַנְטִישֵמִים בְּמֶרֶץ

יְנַצְּלוּ זֹאת בִּשְמוּץ וּבִשְמָץ) –

כָּל זֶה לֹא יַעֲבֹד, כָּל תִּחְמוּן וְכָל נֵכֶל

מִשְפָּטִי כִּבְיָכוֹל לֹא יוֹעִיל

וּפִתְרוֹן רַק אֶחָד, שֶל הוֹגְנוּת וְשֶל שֵׂכֶל

יֵש חָזָק וּמִיָּד לְהַפְעִיל:

לְהַשְאִיר אֶת עָמוֹנָה וְכָל תּוֹשָבֶיהָ

בִּמְקוֹמָם בְּלִי שוּם פְיַאסְקוֹ חָצוּי

בֵּין פִּנּוּי  וְגִנּוּי – אַךְ הַשֵּׂכֶל תּוֹבֵעַ

נְדִיבוּת יְתֵרָה בְּפִצּוּי

בַּעֲלֵי אַדְמוֹתֶיהָ הַפָּלֶסְטִינָאִים

כַּכָּתוּב בַּהִמְנוֹן שֶל בֵּיתָ"ר

בּוֹ "אַכְזָר" וְגַם "גֶּזַע" כַּיּוֹם הֵם אַרְכָאִים

אַךְ "נָדִיב" כְּלָל אֵינוֹ מְיֻתָּר.

כָּךְ רוּחוֹ שֶל זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי אָמְרָה לוֹ

בְּגָלוּי, בְּיָשְרָה, בְּלִי הֶסְתֵּר

בְּנִגּוּד לִמְסַלְּפֵי מִשְנַת זַבּוֹ הַלָּלוּ

הָעוֹשִׂים אֶת כְּתָבֶיהָ פְּלַסְתֵּר.

שֶכֵּן הוּא – דֵמוֹקְרַטְיָה בִּקֵּש וְקוּלְטוּרָה

 בְּמִזּוּג לִיבֶּרָלִי חָסוֹן

בְּעוֹד הֵם –  מַמְלִיצִים כָּאן עַל דֵּמוֹקְטָטוּרָה

שֶתָּמִיט עַל כֻּלָּנוּ אָסוֹן.

אהוד: אם אינני טועה, אין מצליחים כלל לאתר את בעלי האדמות ה"פלסטיניות" שעליהן יושבת עמונה.

* * *

אלי מייזליש

עמונה כמשל: נתת לכלב אצבע – תשכח מכל היד, נתת לערבים דונם – תשכח מכל ארץ-ישראל

באחרונה, ולסֵרוגין במשך חמישה חודשים ולפחות פעם-פעמיים בשבוע עולה לכותרת המילה עמונה [ושלא בטוב].

אני בטוח שכמעט כל בוגר ישראלי יודע בערך מהי ומי היא  עמונה, אבל היכן היא, מה היא באמת, מי גר שם, יש שם בתים או רק אוהלים? וכמה משפחות שם, כמה שנים מתגוררים שם? נדה. יוק. לא יודעים.

העיתונאים המסקרים את הנושא, עויינים כולם.

כולם כמהים כבר ליום הריסת המאחז-התנחלות ולשפשף כפות ידיים בהנאה כמו שאיש 'שלום עכשיו' שמח כשזורקים מתנחלים קיבינימט כאילו היו סמרטוטים באלטע זאכן.

אין לי מושג כמה בירות ישתו אנשי 'שלום עכשיו' בעשרות ברים בארץ לרגל ניצחונם [הפאקה-פאקה], בוודאי ירקדו היפ-הופ עם ניצחונם ההיסטֶרי.

אבל רק לערב אחד. כי: למחרת היום יעלו או שכבר עולים עשרות אלפי מתנחלים ובעיקר אוהדיהם, סביהם, הוריהם ובניהם ובני דודיהם ואהבותיהם וחבריהם לבית-הספר ועוד סתם אזרחים, וכמו תמיד מכל הכיוונים דרך סלעים ואבנים, דרך שבילי עיזים ושועלים – לעקוף מחסומי צבא, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ויעלו כמו לחניתה בתרצ"ח ויבנו מחדש ביתר שאת יישוב זה.

ומי יעצור אותם?

בסיפור הקודם על פינוי עמונה, דהרו פרשי המשטרה מול ילדים ודרסו עם פרסות סוסים נערות ונערים והפליאו בהם מכות עם נבוטים של בייסבול, כשלנער אחד שברו את הפנים והשוטר הנבל שחשב כי יש לו עסק עם חמור או פרד עקשן, היכה בברוטליות נבזית ילדה ששכבה אין אונים על ריצפת הבטון.

שמו של שוטר היס"ם הזה הוא מוטי מהגר. איני יודע היום מה הוא עושה עכשיו, אבל נבל זה הובא אל בית המשפט הורשע בדין ושילם לנער מכיסו רבבות שקלים ולקופת המדינה מאות אלפי שקלים.

וזה לֶקח לשוטר הבא אם ירים נבוט על נער יהודי או נערה: כל חסכונותיו ילכו קאקען.

אז האם הנ"ל פרש מהמשטרה ועשה הסבה מקצועית? להיות אולי סניטר בבית חולים לחולי רוח? או שוב להיות שוטר או חייל בפינוי עמונה המתוכננת, ואני אוסר מכאן לאף שוטר או חייל להחזיק ביד אפילו קנה-סוף. שילכו השוטרים לטייל באזור, שירכבו על סוסים להנאתם בגבעה בארץ בנימין [ספר שופטים] כי היא ארץ יפה עד דמעות: רואים משם את חיפה בצפון ואת אשקלון בדרום [אם זה יום בהיר].

ואם שוטר יתעקש לקחת נבוט, הוא הרי יהיה הרשע מההגדה של פסח ומִצְוָוה היא להכותו. "ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו וכו' וכו'," בקיצור רֶשֵע זֶה רֶשַע ואלימות כלפי רָשָע כזה היא אפילו מצווה.

האכזריות הבהמית שהרשע הנ"ל הפגין אז בעמונה לא נראו במקומותינו מאז שהטורקי [אבו נבוט] תקף עוברים ושבים ביפו לפני 200 שנה או כשהערבים תקפו בנבוטים [וסכינים] פועלים יהודים בפרדסי פ"ת לפני 130 שנה [1886].

[אהוד: בשנת 1886 עוד לא היו בפתח-תקווה פרדסים].

אני מתאר לעצמי כי מפקדי המשטרה למדו את הלקח והִנְחוּ עכשיו את השוטרים לחלק סוכריות טוֹפי לילדים במקום נבוטים על הראש.

עמונה עצמה, נמצאת על הפסגה הגבוהה ביותר בארץ בנימין [960 מ'], והיא משקיפה ממזרח על היישוב פסגות [900 מ'] ועל מישור החוף הנמצא למטה במרחק 60 ק"מ והיא מאוכלסת ב-300 תושבים. ממש לידה, לרגלי ההר בעל-חצור, נמצא בסיס ענק של מרכז הבקרה של חיל האוויר, שישקיפו בעין רעה על כל צעד עויין את עמונה. בקיצור מקום מרתק. 

ומכאן הנני פונה לראש הממשלה [העתק יישלח מיד בתום הכתיבה: כבר נאמר בספר בראשית; "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה..."  וגם "אל תהיה צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשתומם?" וביידיש אומרים; "מַאך זַאך נישט טַאמֶעוואטֶע." ועוד נאמר: "סי איז פְּראסְט און פָּאשעט – גיי ארָאפ פון פֶערְד."

כי קללות בארץ זו היו וההד שלהן הרג וגם הרג. כי גם הטלפטיה הורגת. אם לא את הגוף, את הנפש כן [כמה מהמוכים טופלו בידי פסיכיאטרים].

ולבסוף, לו היתה ביהודה ובשומרון רק התנחלות אחת בשם עמונה, ובהרס עמונה היו מחסלים את נושא ההתנחלויות לתמיד – "ניחא." ואז "שלום עכשיו" היה נושם לרווחה ולתמיד.

אבל הרי יש 200 התנחלויות ומאחזים. מאתיים! הרס עמונה זה טיפה בים ומה מועילים חכמים אלה בתקנתן האווילית זו? מה? למען ישמעו וייראו? את מי זה מפחיד? והאם יש מישהו בארץ שחושב כי התנחלות זו היא שמעכבת את השלום עם הערבים? הרי הערבים לא יפתחו בשום מו"מ לפני שנרוקן את יהודה ושומרון מכל ההתנחלויות, ורק אז יניחו על השולחן את מפת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947. וזה מה שהם הרי אומרים. אז עם טיפת דיו אחת תכתוב את התורה כולה?

ולמרות הכול עמונה תשרוד ותשגשג כמו שאר ההתנחלויות.

חוץ מזה צריך להרוג את כל המחבלים.  

טראמפ?

תסירו דאגה מליבכם. הוא לא יזכיר בפרוטה את אובמה שייעלם בג'ונגל.

וכל העסק הזה במזה"ת ינוח בתיק מלא אבק מעל הארון. הוא יתעסק 99% בארה"ב וחצי אחוז באירופה וחצי אחוז בסין.

בינינו? מישהו צריך לספר לו מי נתן להם את המטוס מיג-15 ו-מיג 17 ומיג-21, ומי נתן להם את המכ"ם הרוסי 8 טון שחיל האוויר ופלוגת קומנדו שלנו גנבה מהמצרים. ומי נתן להם מתנה טנקיםT-34 T-54  ו-T55 ו-T-60 ותותחים 122 מ"מ ארוך קנה וזחל"מי BTR ונק"ל כיד המלך ואת כל סודות המודיעין שקלטנו מהקרמלין וה-KGB ומה לא.

לפחות שיידע.

ורק אז נמתין לקולו.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 –

מאמר סיכום

1. הפתעת נובמבר

במהלך מערכת הבחירות, דובר לעיתים מזומנות על הפתעת אוקטובר. זה היה ביטוי לחשש של הדמוקרטים מאיזו "פצצה תקשורתית", תגלית מרעישה שאמורה היתה לזעזע את כל המערכת בדקה התשעים, ממש ערב מועד הבחירות. תגלית שתוכל להטות את כף המאזניים מהילארי, שאיש לא פקפק בניצחונה הצפוי, על טראמפ. מנגנון ההסברה הדמוקרטי נערך לאפשרות כזאת ואף הכין שורה של תירוצים והסברים שנועדו למזער את הנזק הצפוי לו  אם זה היה קורה. 

הפתעה אכן היתה, אבל היא אירעה בנובמבר ולא באוקטובר. היא גם לא היתה ההפתעה ממנה חששו הדמוקרטים. ממדיה ועוצמתה של ההפתעה עלו על כל מה שניתן היה לשער והיא אירעה במקום האחרון בו ציפו לה. זו היתה הפתעה שבהחלט מוצדק לכנותה "אם כל ההפתעות". בבוקר ה-9 בנובמבר 2016, הציבור האמריקאי התעורר ומצא את עצמו בפני מציאות חדשה, מציאות שבערב הקודם אף אחד לא העלה על דעתו אף לרגע שהיא יכולה להתרחש. כדברי ידידי אלכס, החי בגרמניה, זה היה סופו של עידן. כמו שנפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 סימלה את סיום המלחמה הקרה, הדורות הבאים יראו ב-9 בנובמבר 2016 סמל לקץ הדיקטטורה של "הפוליטיקלי קורקט" בחיים הציבוריים בארה"ב. 

 עם כל הרצון והתקווה לניצחונו של טראמפ, בודדים בלבד האמינו שיש לו סיכוי של ממש. מאמר שפירסמתי במחצית אוקטובר כבר עסק בשאלה איך תראה ארה"ב של הילארי. 

 מכל התגובות בעולם על תוצאות הבחירות מצאה חן בעיניי במיוחד זו של הרצוג, שלפי המסופר בעיתונות, הזדרז לשלוח לטראמפ ברכות להצלחתו. ממש יפה מצידו. אני רק חושב שהוא טעה בכתובת. במקום לברך את טראמפ עדיף היה לשלוח תנחומים להילארי. אחרי ככלות הכול, מי כמו בוז'י יכול להבין את מה שעובר עליה – גם הוא התנסה בחוויה של ללכת לישון כראש ממשלה ולהתעורר בבוקר כשהוא ראש ממשלה לשעבר.

2. שיטת הבחירות האמריקאית – יתרונות וחסרונות

לפני שאנסה לנתח את מה שקרה בבחירות האחרונות, אקדיש מיספר מילים לשיטת הבחירות הנהוגה בארה"ב ולמייחד אותה. אנשים החיים מחוץ לארה"ב, ושאינם מכירים לעומק את ההיסטוריה שלה, מתקשים להבין את הניואנסים של החוקה האמריקאית. הרבה דברים שנראים למסתכל מהחוץ בן ימינו כטירוף, הוכנסו לחוקה מסיבות שהיה בהן היגיון. עם חלוף הזמן, חלק מהדברים שהתאימו לתקופה בה החוקה נכתבה נראים ארכאיים בימינו. 

כשארה"ב נוסדה לקראת סוף המאה ה-18, לא היו בעולם משטרים דמוקרטיים. אפילו המושג "אזרח" (citizen) לא היה קיים. במרבית המדינות שהיו קיימות אז, התושבים היו "נתינים" (subjects) של השליט – מלך, נסיך, דיקטטור או אציל מקומי, ולא אזרחים עם זכויות.

"שיוויון"? מי בכלל חשב על זה. אחרי המהפכה הצרפתית, שהתרחשה כ-20 שנה אחרי היווסדה של ארה"ב, הדברים החלו להשתנות, אבל זה לא קרה בבת אחת. משטרים דמוקרטיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום הופיעו בארצות אירופה רק במאה ה-20, למעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. בימינו, בעשור השני של המאה ה-21, בפחות משליש מבין המדינות החברות באו"ם המשטרים עונים על התנאים המינימאליים המאפיינים דמוקרטיות. 

13 המושבות שהרכיבו את המדינה החדשה היו מדינות עצמאיות לכל דבר. הדברים לא השתנו בהרבה מאז. גם היום, כשמיספר המדינות הוא 50, למעט מדיניות חוץ וביטחון וכן במידה מסוימת מערכת אכיפת החוק, כל אחת מהמדינות מתנהלת כמדינה עצמאית עם מערכת חוקים משלה. 

שיטת הבחירות האמריקאית נועדה בראש ובראשונה להבטיח שלכל המדינות, גם לקטנות, יהיה מה לומר בקביעת מוסדות השלטון. למעשה זו וריאציה של שיטת הבחירות האזורית הנהוגה בבריטניה. המייסדים העדיפו את שיטת הבחירות האזורית על בחירות ארציות. ההבדל העיקרי מהשיטה הבריטית הוא בכך שבבריטניה החלוקה למחוזות בחירה היא ארצית וכל מחוז שולח נציג לפרלמנט, בעוד שבארה"ב החלוקה למחוזות בחירה היא ברמה של המדינות כשכל מדינה שולחת נציגים (אלקטורים) שמיספרם נקבע ע"פ מיספר תושבי המדינה, לבחור את הנשיא. למעט שתי מדינות, בכל המדינות בארה"ב המפלגה שזוכה במספר הקולות הגדול ביותר מקבלת את כל האלקטורים של אותה מדינה (Winner takes all – המנצח זוכה בכןל). בכל שיטת בחירות אזורית העיקרון "המנצח זוכה בכןל" הוא חלק אינטגראלי של השיטה מעצם ההגדרה.

 חיסרון מובנה של שיטת הבחירות האזורית הוא פגיעה בייצוגיות. קולות "הולכים לאיבוד" וכתוצאה מכך קבוצות לא מבוטלות אינן זוכות לייצוג. לדוגמא, בבריטניה, נוסף על שתי המפלגות הגדולות – העבודה והשמרנים, ישנה גם מפלגה ליברלית. עליה לא שומעים כמעט מחוץ לבריטניה כי היא כמעט לא מיוצגת בפרלמנט – בבחירות של 1983, למשל, הם קיבלו למעלה מרבע מקולות הבוחרים בספירה הארצית, אבל זה הקנה להם רק 23 נציגים מתוך 650 בפרלמנט. 

בארה"ב המצב דומה. ייתכנו מצבים בהם מועמד שלא זכה ברוב הקולות בספירה הארצית, יזכה בכל זאת בנשיאות. זה קרה ארבע פעמים – ב-1824 אנדרו ג'קסון זכה במספר הקולות הגדול ביותר בספירה הארצית (כ-83,000 יותר מהמתחרה שבא אחריו – היו אז ארבעה מועמדים), אבל המתחרה שהגיע למקום השני זכה בנשיאות (זה היה המקרה היחיד בהיסטוריה בו אף מועמד לא זכה במספר הדרוש של אלקטורים [131], וההכרעה עברה לקונגרס).

ב-1888 גרובר קליבלנד זכה בנשיאות למרות פיגור של כ-90,000 קולות בספירה הארצית.

ג'ורג' בוש נבחר ב-2000 למרות פיגור של כ-540,000 קולות בספירה הארצית.

ועכשיו, בבחירות האחרונות, דונאלד טראמפ ניצח למרות פיגור של למעלה משני מיליון קולות בספירה הארצית (בשעה ששורות אלו נכתבות הספירה עדיין לא הסתיימה סופית וייתכן שהמיספר הזה ישתנה), פער של למעלה מאחוז וחצי ממספר המצביעים.

 הפער הגדול בין הילארי וטראמפ מהווה לכאורה הצדקה לטענה שהנשיאות מגיעה להילארי. אבל כשבודקים לעומק רואים שמרבית הקולות העודפים של הילארי מקורם בחמש או שש מהמדינות גדולות. זה בדיוק מה שהמייסדים רצו למנוע– דומיננטיות של המדינות הגדולות. במילים אחרות, השיטה הוכיחה את עצמה. לשם המחשה, במניין הקולות הארצי, מספר המצביעים של קליפורניה עולה על מספר המצביעים הכולל של 34 ממדינות ארה"ב בתוספת מצביעי הבירה, וושינגטון DC. משקלה של קליפורניה לפיכך שווה ערך לזה של שני שלישים מ-50 המדינות. לקליפורניה יש 55 אלקטורים, שזה קצת יותר מעשרה אחוזים מהמיספר הכולל של האלקטורים (538). שיטת האלקטורים ממתנת את הפערים בין המדינות בכך שהיא מגדילה את משקל המדינות הקטנות על חשבון המדינות הגדולות. לשיטת האלקטורים יש יתרונות נוספים – היא מבטיחה יציבות שלטונית ויכולת ביצוע של מדיניות משילות. יתרה מזאת, היא מונעת את הופעתם של כל מיני  לפידים,  כחלונים,  דרעים ו/או  ליצמנים, המקשים על הממשל לבצע את מדיניותו על הבמה.

3. אבוי למנוצחים

אף אחד לא אוהב להפסיד. לא בעסקים, לא במלחמה ולא בפוליטיקה. ברומא בעת העתיקה היה נהוג לומר אבוי למנוצחים (Vae victis). בימינו, להיות בצד המפסיד זו אולי כבר לא בושה, אבל זה וודאי לא כבוד גדול. להפסד יש תמיד מחיר – כמו שאובמה היה נוהג לומר לבחירות יש תוצאות (Elections have consequences). תוצאה מיידית אחת היא קץ הקריירה הפוליטית של המפסיד (היו בעבר מספר חריגים – הבולט היה ניקסון, אבל בדרך כלל זה מה שקורה). במקרה של הילארי, תוצאה מידית נוספת היא, לפי דיווחים בעיתונות, עצירה של זרם התרומות לקרן הצדקה שהיא ובעלה מנהלים – בראש ובראשונה תרומות שמקורן בממשלות זרות.

 במהלך מערכת הבחירות, בעימות האחרון בין טראמפ להילארי, טראמפ נשאל ע"י המנחה אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. טראמפ סירב לענות ואמר "אני אחזיק אתכם במתח."

את השאלה הזאת לא הציגו להילארי (לשם מה לשאול אם ניצחונה מובטח?) או למפלגה הדמוקרטית. היום כבר לא צריך לשאול כי התשובה נמצאת על מסכי הטלוויזיה ובמאמרי המערכת של העיתונות הממסדית. 

המסורת האמריקאית היא שהמפסיד משלים עם התוצאות ואף מברך את המנצח. כמובן שזה לא מה שהוא חש בלב. עמוק בלב הוא אוכל את עצמו. שאלות כמו איך זה קרה? למה זה מגיע לי? איפה שגיתי? מתרוצצות בלי הרף במוחו. אי שם ברקע מנצנצת התקווה – אולי זה רק חלום רע וכשאתעורר הכול ישוב על מקומו בשלום. אבל זה לא קורה. עם חלוף הזמן המפסיד מתחיל להפנים את המציאות החדשה – הוא נותר בחוץ. אפשר להבין שההתמרמרות והתסכול הנגרמים ע"י הפסד בבחירות מעוררים אצל הצד המפסיד מחשבות על "תיקון" התוצאות בצורה כזאת או אחרת, אבל בעבר זה אף פעם לא חרג מעבר לרעיון גרידא.

 הפעם, התגובות בציבור על ניצחונו של טראמפ חורגות מכל מה שניתן היה לצפות בחברה תרבותית. התקשורת ממשיכה את מסע הדמוניזציה של טראמפ כאילו הבחירות עדיין לפנינו. ההסתה נגד טראמפ באקדמיה מתנהלת ללא מעצורים. סטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה מבטלים את הלימודים, ובעידוד המרצים וההנהלות, יוצאים להפגין ברחובות על מנת לשחרר את התסכולים שלהם. ההפגנות מלוות בגילויי אלימות. למה הם חותרים? האם הם מאמינים שאם הם יצעדו ברחובות ויצעקו "טראמפ הוא לא הנשיא שלנו!" זה באמת ישנה משהו? משהו מאוד רקוב באקדמיה האמריקאית אם זו התוצרת שהיא מפיקה.

 לא היה מזיק להוסיף לתוכנית הלימודים במוסדות החינוך בארה"ב קורס חובה בו ילמדו שגם להפסיד צריך לדעת. מה שלא השתנה זה מסע ההסתה והדמוניזציה המתנהל נגד טראמפ, וגלגול האחריות לגילויי האלימות על טראמפ.

 במהלך כל מערכת הבחירות לא היה מקרה אחד בו תומכים של טראמפ ניסו להפריע לאספות בחירות של הדמוקרטים. לעומת זאת היו עשרות מקרים בהם בריונים התפרצו וניסו לפוצץ אספות בחירות של טראמפ – ואלה לא היו "מתנדבים", אלה היו בריונים שקבלו תשלום מהמפלגה הדמוקרטית (יש על כך עדויות מוצקות). אבל מי שניזון רק מהתקשורת הממוסדת "יודע" שגילויי האלימות נעשו ע"י תומכיו של טראמפ.

אותו הדבר עכשיו. מפגינים דמוקרטיים צועדים ברחובות כשהם נושאים שלטים "טראמפ הוא לא הנשיא שלנו," שוברים חלונות ראווה ושורפים מכוניות, והתקשורת קוראת לטראמפ לעצור את גילויי האלימות. והנשיא המכהן אובמה? כל מה שיש לו לומר זה ש"הוא מבין את רגשות התסכול של המפגינים."

 מסע ההפחדה שנוהל ע"י התקשורת בשבועות שקדמו ליום הבחירות "איך חסידיו של טראמפ יגיבו אם הוא יפסיד?" הופנה לכתובת הלא נכונה. 

 ג'ורג' סורוס, ביחד עם מיליארדרים אחרים שהשקיעו הון עתק בניצחונה של הילארי, מתכנסים לטכס-עצה איך למנוע מטראמפ את הכניסה לבית-הלבן. במקביל מופעלים לחצים על אלקטורים, כולל איומים טלפוניים, שיצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו. שורה של "מומחים" לחוקה באקדמיה מסבירים שה"סכנה" מטראמפ בבית-הלבן היא כל כך גדולה שמוצדק להפר את החוקה ולדרוש מהאלקטורים להצביע "לפי מצפונם" ולא לפי המנדט בשמו הם נבחרו. התקשורת יכולה לרשום לעצמה הישג – מערכת התעמולה/הסתה שהיא ניהלה וממשיכה לנהל נגד טראמפ נקלטה היטב באקדמיה.

 ברומא בעת העתיקה היה נהוג לומר "ההמונים רוצים שירמו אותם, הבה נעשה זאת" (vulgus vult decipi, ergo decipiatur). בעת העתיקה ההמונים היו האספסוף ברחובות ובכיכרות, בימינו האספסוף מאכלס את היכלות האקדמיה. הם בולעים בשקיקה כל דבר הבל שהתקשורת מדביקה על טראמפ. 

התפתחות חדשה היא הקריאה ל"ספירה חוזרת" של הקולות במיספר מדינות שהיו אמורות "להיות בכיס" של הילארי ובסופו של דבר הצביעו עבור טראמפ. לא מדובר בפערים של כמה מאות קולות כפי שהיה במאבק של אל גור נגד בוש ב-2000. מדובר בפערים של עשרות אלפי קולות בכל אחת מהמדינות האלו. לדרישה לספירה חוזרת אין שום בסיס. הדורשים אפילו לא מתיימרים לטעון שיש להם ראיה שהיה פגם כל שהוא בספירת הקולות, אבל לטענתם "צריך לבדוק." למה? ככה.

הסיבה היחידה לדרישה היא ש"לא מתקבל על הדעת" שמדינה בה זכייתה של הילארי היתה מובטחת, העדיפה בסופו של דבר את טראמפ. הילארי, כפי שניתן היה לצפות, מיהרה לקפוץ על העגלה ולתמוך בדרישה לספירה חוזרת למרות שהיא גינתה את טראמפ והגדירה אותו כ"מועמד הראשון בהיסטוריה" שאיננו מתחייב להשלים עם תוצאות הבחירות. שיטת ספירת הקולות השתכללה משמעותית מאז הבחירות של שנת 2000, והסיכוי לטעות בהיקף של עשרות אלפי קולות הוא מזערי, אם בכלל, אבל הילארי ותומכיה לא אומרים נואש. לאישה הזאת אין כל מעצורים ואין גבול לרמה אליה היא מסוגלת לרדת. זה ממחיש פעם נוספת כמה מוצדק היה למנוע ממנה את הגישה לבית הלבן. 

הדרישה לספירה חוזרת מתייחסת רק למדינות בהן טראמפ ניצח. במדינות בהן הילארי ניצחה בפערים קטנים – פחות מאחוז וחצי (ניו המפשייר למשל), אין דרישה כזאת. לא נראה לי שמלאכתם של החתרנים תצלח, ושחבר האלקטורים ימנע מטראמפ את הנשיאות, אבל אם זה בכל זאת יקרה, זה יוביל למשבר קונסטיטוציוני שלא היה כמותו בתולדות ארה"ב. טראמפ ותומכיו לא יעברו על זה בשקט וזה עלול אפילו להסתיים במלחמת-אזרחים.

4. למה היא הפסידה

ההפסד של הילארי מעורר הרבה שאלות. זה מנוגד לכל היגיון. התנגדתי בכל מאודי לכל מה שהילארי מייצגת, תמכתי בטראמפ והצבעתי עבורו. ועם כל זאת אני מתקשה לעכל את העובדה שהוא ניצח, ואני לא יחיד. מכל נקודת מבט אובייקטיבית זה לא היה צריך לקרות – הילארי היתה צריכה לנצח. 

מערכת הבחירות של הילארי נוהלה בצורה מקצועית, המשאבים שהיא השקיעה – בכוח אדם ובכסף, היו מעל ומעבר. הילארי גם נהנתה מתמיכה חסרת תקדים של התקשורת. בהשוואה, מערכת הבחירות של טראמפ נראתה כהופעה של חובבנים. יתרה מזאת, התמיכה אותה טראמפ קיבל ממפלגתו היתה פושרת (זה בלשון המעטה) לעומת התמיכה הגורפת של המפלגה הדמוקרטית בהילארי. למרות כל היתרונות האלה היא הפסידה. ממש חידה. 

בקרב הממסד הפוליטי, בתקשורת ובאקדמיה מתנהלים דיונים מרתוניים בהם מנסים להסביר מדוע הילארי הפסידה את הבחירות. כשעוקבים אחרי שפעת המאמרים וההסברים האלה, רואים שיותר מעצם ההפסד של הילארי, את מרבית החוקרים מטרידה השאלה איך הסקרים לא חזו שזה עומד לקרות. למה זה בא בהפתעה. 

 את הדיון בסקרים אשאיר למגידי-העתידות והידעונים למיניהם. אחרי ככלות הכול זאת הפרנסה שלהם, כמו שנאמר סקירתם אומנותם. בשורות הבאות אנסה לנתח את הסיבות לכישלון של הילארי. אפשר לומר ש"הכתובת הייתה על הקיר." זה נשמע כמו חוכמה שלאחר מעשה, אבל זה נכון. הכתובת היתה על הקיר, אבל אף אחד לא קרא אותה.

 במונחים צבאיים הילארי נלחמה את המלחמה הקודמת והשתמשה בכלים של המלחמה הקודמת. למעט הצד הכמותי, מערכת הבחירות של הילארי לא היתה שונה בהרבה ממערכות הבחירות שהתנהלו בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה. קרוב לוודאי שהיא לא היתה מתקשה לנצח יריב קונבנציונלי (כ"א אחד מהמתחרים הרפובליקנים שהתמודדו מול טראמפ בבחירות המקדימות). אבל טראמפ לא היה יריב קונבנציונלי. טראמפ שבר את המוסכמות, ואת מערכת הבחירות הוא ניהל לפי כללים משלו. 

ככלל, הממסד הפוליטי מתייחס לציבור הבוחרים בהתנשאות וזלזול. עבור הפוליטיקאים ציבור הבוחרים מורכב מקולות ולא מאנשים שיש להתייחס לצרכים ולשאיפות שלהם. זאת מסורת בקרב הפוליטיקאים לראות בציבור עדר של אידיוטים שאינם יודעים מה טוב להם, אנשים הזקוקים לפטרון שידאג להם.

הילארי היא ההתגלמות של הפוליטיקאי הממסדי. בתחילת מסע הבחירות, עוד לפני שהגיע שלב הבחירות המקדימות, הילארי הצהירה שהיא כנשיאה תהיה שונה מאובמה. כששאלו אותה במה יתבטא השינוי, היא השיבה "אישה תשב בבית הלבן."

זה היה אמור לעורר את כל הנשים להצביע עבורה. אבל זה לא עבד ככה. אפילו אחרי שמדלן אולברייט (מי שהיתה מזכירת המדינה בממשל קלינטון) פסקה "מקום מיוחד שמור בגיהינום לנשים שלא תצבענה עבור הילארי," 54% מהנשים העדיפו את טראמפ.

גם מוסכמות אחרות התגלו כחזון שווא – לא כל הכושים הצביעו עבור הילארי וגם לא רוב מכריע מביניהם, ואותו הדבר לגבי ההיספאנים. התבטאותה של הילארי שמצביעי טראמפ הם מאגר של נקלים חסרי תקנה (a basket of irredeemable deplorables) ודאי לא הוסיפה לה קולות.

 החשיבה המקובלת (The conventional wisdom) בקרב הממסד הפוליטי גורסת שהמפלגה הרפובליקנית נידונה לכיליון בגלל שהיא איבדה את הקשר עם המציאות. היא חדלה לייצג את כלל הציבור מאחר והיא לא התאימה את עצמה לשינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיית ארה"ב, ונגזר עליה להיות מפלגת מיעוט נצחית. אמרו את זה כבר ב-2008 אחרי שאובמה נבחר. והנה באו הבחירות של 2010, 2012  ו-2014, בהן הרפובליקנים כבשו את שני בתי הקונגרס, והראו שמאמרי ההספד היו טרם זמנם. 

למעשה, אפשר לומר שהמפלגה הדמוקרטית היא זאת שאיבדה את הקשר עם המציאות. מניתוח תוצאות הבחירות האחרונות רואים שהמפלגה הדמוקרטית חדלה להיות מפלגה ארצית. היא מייצגת מיספר קטן של מדינות – בקושי בשליש מהמדינות המושלים ובתי-המחוקקים של המדינות הם דמוקרטיים. ההנחה שהיא מייצגת את המיעוטים השונים ואת הנשים, התגלתה גם היא כמוגזמת כפי שניתן ללמוד מתוצאות הבחירות.

5. מה צפוי לקרות בארבע השנים הבאות?

התקשורת וכן הממסד הפוליטי מבקרים את טראמפ על כך שהוא "נסוג" מהבטחותיו לבוחרים במערכת הבחירות. הביקורת הזאת איננה במקומה מאחר וטראמפ יוכל להתחיל לבצע דברים רק אחרי ה-20 לינואר 2017. עד אז הכול דיבורים בלבד. בשלב הנוכחי, מהמינויים עליהם טראמפ הודיע עד עכשיו, נראה שהוא בהחלט מתכוון לבצע חלקים ניכרים ממה שהוא הצהיר במהלך מערכת הבחירות. 

לגופו של עניין, איזה נשיא בעבר מילא את כל ההבטחות שהוא הרעיף על הבוחרים בתקופה שקדמה ליום הבחירות? למעשה הנשיא היחיד שאפשר לומר עליו שהוא עמד בהבטחותיו הוא אובמה – הוא הבטיח "שינוי" ואת זה הוא אכן קיים. ארה"ב שאובמה משאיר אחריו שונה מאוד מארה"ב שהוא קיבל לפני שמונה שנים. אובמה אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה.

ביקורת אחרת שממשיכה לרדוף את טראמפ היא על כך שהוא חסר-ניסיון בנושאי חוץ וביטחון ולא מבין את הזירה הבינלאומית. איזה ידע וניסיון נשיאותי היו לאובמה כאשר הוא הגיש את מועמדותו לנשיאות?

 המורשת של נשיא בארה"ב נמשכת הרבה זמן אחרי שהוא מסיים את תפקידו. התחום העיקרי בו נשיא יכול לעצב את פני החברה הוא במערכת המשפט. הנשיא ממנה את השופטים הפדראליים בכל הרמות (זה כפוף לאישור הסנאט, אבל לפחות בשנתיים הקרובות לרפובליקנים יהיה רוב בסנאט). שופטים מתמנים לכל החיים והם מחליטים לבד אם ומתי לפרוש.

כבר בתחילת כהונתו, טראמפ יכול להשיב על כנו את הרוב השמרני בבית-המשפט העליון. שניים מהשופטים הליברלים הם כבר בשנות ה-80 לחייהם, ויש סיכוי טוב שמקומם יתפנה במהלך כהונתו של טראמפ. 

לסיום הפרק כדאי לציין שהתדמית השלילית של טראמפ, שנוצרה בגלל מערכת ההסתה נגדו, גורמת לכך שהצפיות ממנו הן נמוכות ביותר. התוצאה תהיה שמה שהוא לא יעשה יתפרש כהצלחה.

זה בדיוק ההיפך מהמצב של אובמה בעת כניסתו לתפקיד ב-2009 – הצפיות היו מעל ומעבר, אפילו העניקו לו פרס נובל לשלום מבלי שעשה משהו. וכגודל הציפייה גודל האכזבה.  

6. ומה אומרים בישראל?

יש לי בשורה לכל ה"מומחים" לאמריקה בישראל –  דונאלד טראמפ נבחר להיות נשיא ארה"ב ולא נשיא ישראל. כנשיא ארה"ב יהיה עליו לטפל בנושאים כמו מעמדה של ארה"ב בעולם, המלחמה בטרור, מציאת פתרון לבעיית המהגרים הלא חוקיים המציפים את ארה"ב, גל הפליטים שנוהר לאירופה ושואף להגיע גם לארה"ב, שיפור מצב התעסוקה וחידוש הצמיחה הכלכלית, תיקון הפגמים שהתגלו בתוכנית הבריאות "אובמהקייר" וכיוצא באלה. הסכסוך הערבי-ישראלי לא יהיה בראש הרשימה. 

קרוב לוודאי שיחסי ישראל ארה"ב יהיו יותר טובים מאשר בתקופת אובמה, בעיקר בגלל שהוא לא נגוע באובססיה של "לעשות שלום" שאיפיינה את ממשל אובמה אבל זה לא אומר הרבה. ייתכן שבניגוד לנשיאים קודמים, טראמפ יעמוד בדיבורו בנושא ירושלים, אבל מכאן ועד ל"צ'ק פתוח" עבור סיפוח ו/או הסרת ההגבלות על התיישבות יהודית בשטחי יהודה ושומרון המרחק גדול. אני חושש שלנפתלי בנט ותומכיו צפויה אכזבה גדולה.

 הדבר היחיד שקצת מדאיג היא הודעתו של טראמפ שהוא יסתייע בחתנו – יהודי כשר למהדרין, בטיפול בסכסוך הערבי-ישראלי. בעבר מעורבותם של יהודים אמריקאים בטיפול בסכסוך הביאה יותר נזק מאשר תועלת. 

ג'ורג' אורוול, מגדולי הוגי הדעות במאה הקודמת, אמר:  יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש.

זה היה נכון בזמנו וזה נשאר נכון גם בימינו.

ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות בארצות-הברית, נובמבר – מאמר סיכום", מגזין המזרח התיכון, 1 בדצמבר 2016.

* * *

יהודה דרורי

מכתב גלוי לגנרל מאטיס

הגנרל מאטיס התמנה לפני מיספר ימים ע"י הנשיא האמריקאי הנבחר, דונלד טראמפ, להיות שר ההגנה בממשלתו. נמסר שבעבר אמר שאיסלאם הוא הסכנה העיקרית לעולם החופשי אבל גם אמר בהזדמנות אחרת ש"ההתנחלויות הינן מכשול לשלום."

זה מכתבי אליו:

גנרל מאטיס הנכבד,

לפי הרקורד המרשים שלך כאיש צבא, ברמה הגבוהה ביותר, אני מאמין ומקווה שתצליח בתפקידך, שהוא לא רק לשמור על ביטחון ארצות הברית ותושביה אלא על ביטחון העולם החופשי. מערכת הביטחון האמריקאית זיהתה כבר לפני מיספר שנים שהאוייב האמיתי של כל הציוויליזציה המערבית הוא האיסלאם, והבנתי שאתה אימצת הגדרה זו, ולפיכך ברכותיי וברכת כל העם בישראל על תפיסה זו המנחה אותך בפעילותך העתידית.

ארצות הברית עברה 8 שנים של מדיניות שגויה ועקרה של נשיא שהאמין שיוכל ליצור יחסי הבנה ושיתוף פעולה עם האיסלאם. ראית במו עיניך כיצד הקונספציה הזו כשלה, וכי עדיין במרבית מדינות העולם המוסלמי ממשיכים לשרוף את דגל  ארה"ב בראש חוצות מבלי ששליטי הארצות הללו מנסים לעצור את ההמון המוסת. כמו-כן, נוכחת שהסכם  הגרעין עם איראן הינו הסכם גרוע, בעיקר משום שנעשה עם אנשים שהשקר חלק מתרבותם...

הקמת דאע"ש היתה תוצאה של אלימות איסלאמית מתמשכת ומתגברת בעולם משנה לשנה, ואתה בוודאי מקבל דו"חות מודיעין הנותנים לך תמונה אמיתית של חומרת המצב, לא כמו המדיה בארצך וברוב ארצות אירופה, הנוהגת להסתיר את מוצאם של הטרוריסטים, בהתאם  ל"פוליטיקל קורקט" הצבוע מבית מדרשו של באראכ חוסיין אובמה...

אין בעולם עדיין הסכם כלשהו בין שווים, ז"א הסכם הדדי של מדינה מוסלמית עם מדינה לא מוסלמית, ואם מישהו יצביע לך על ההסכמים של מדינת ישראל עם מצרים ועם ירדן, עליך להבין שהם בדרך כלל הסכמי שביתת-נשק משופרים (ללא יחסי מסחר או תיירות ועם המשך הסתה נגד ישראל במדינות אלו בתמיכת השלטונות). אגב, במדינות ערב ההסכמים הללו נקראים: "הודנא", מילה שהומצאה ע"י מוחמד ופירושה: "נפסיק את הלוחמה באופן זמני עד שנתחזק להתקיף אותם..."

להזכירך, האיסלאם הוא סוג של תרבות מדברית, האכזרית גם לנשים ולילדים, הגורסת שוב ושוב בכל תפילה מוסלמית שיש להרוג את כל הכופרים, שהם בין השאר אתה ואני, יהודים, נוצרים, הינדים וכיו"ב.

במזרח התיכון שולטת הקיצוניות האיסלאמית, הנובעת מכך שהם טוענים שאנחנו, היהודים, גזלנו להם את אדמת הקודש (ככה הם הכריזו על אדמתו של עם התנ"ך) והמשמעות של המילה "התנחלות" היא: כל יישוב יהודי על אדמת ארץ-ישראל בין הים לירדן. 

ומכאן אתה צריך להבין, גנרל מאטיס, שהמשפט אשר אמרת בשעתו על ההתנחלויות המפריעות כביכול לשלום, שגוי לחלוטין. לגביהם גם העיר תל-אביב היא התנחלות... האם לכך הסכמת? האם אתה עדיין לא קולט שהפלסטינים מנהלים כיום מדינה עצמאית משלהם עם ממשל עצמי, בחירות וכל השירותים האזרחיים – אז איפה אתה מוצא פה אפרטהייד, שזו סיסמת השקר והמירמה הפלסטינית?

לבסוף, אני רוצה להזכירך כי כל שטח ארץ ישראל ניתן ליהודים פה-אחד ע"י חבר הלאומים ב-1922. שום חוק בין לאומי אחר לא הגדיר איזה שהוא שטח בארץ ישראל כאדמה ערבית או פלסטינית. ב-1924 הערבים קיבלו את חצי פלשתינה (כל השטח מזרחית לירדן) מידי הבריטים, בהסכמה יהודית, וכך נוצרו שתי המדינות לשני העמים. (זה לא רעיון אמריקאי...)

הפתרון המעשי שעליך ועל הממשל של טראמפ לקדם הוא: סיפוח השטחים ביהודה ובשומרון לממלכה הירדנית-פלסטינית. עליך להבין שלגבינו הפלסטינים הינם ערביי האזור שאימצו את ההיטלריזם, ולא צריך לחפש הרבה כדי לגלות שמייסד התנועה הפלסטינית ומנהיגם הנערץ עד היום הוא חאג' אמין אל-חוסייני, שבשנים 1939 עד 1945 ישב במפקדתו של אדולף היטלר כיועץ מיוחד להשמדת היהודים, וכיום ממשיכו, אבו-מאזן, כבר הכריז שאם יקים מדינה, אף יהודי לא יורשה לגור בה (דהיינו המשך מדיניות ה"יודנריין" הנאצית).

אז מר מאטיס, אל תצפה לשלום בינינו לבין הפלסטינים ואל תנסה אפילו לפעול בכיוון זה, שנועד לכישלון מלכתחילה! הם לא מחפשים שלום אלא איך לפגוע בנו ולגרש אותנו מארצנו, וככל שתבין שזהו המצב , נוכל לפעול ביחד לניטרול האויב האכזר והנוכל הזה, וללחוץ ולנסות ולפתור את הבעייה דרך ירדן.

שוב מאחל הצלחה לך בתפקידך החשוב,   

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"ג. היש סיכוי לגדל דגים בים המלח –

ואם לא, אז מאיזה זנים כן?

עבודת דוקטורט של טרום דוקטור פוצ'ו

ההרצאה שנשאתי ברחובות ביום הסטודנט החקלאי 1957

ובכן, בטרם אתחיל בהרצאתי, הרשו לי להודות לשלושה חוקרים נכבדים מתוך השלוש מאות, שעזרו לי בעבודת המחקר על דגת ים המלח.

בראש וראשונה אודה לד"ר עמוס וייספיש מהמחלקה  הכלכלית של הסוכנות היהודים לעבר הירדן, אשר הגה והרה את הרעיון הגדול ונתן לי בראשון לכל חודש את התמיכה המוסרית להמשך המחקר.

אחריו אני חייב להודות לפרופ' יעקב אביסלעפיש, אשר עבר על הספרות הקשורה לגדול דגים מלוחים ותירגם לי מאנגלית את כל המלים הקשות, חוץ משתיים.

אחרון אחרון חביב פרופ' גד בן דג , אשר תירגם לי את השתיים הנותרות ואלמלא הוא, ספק אם הייתי מגיע לאן שהגעתי (לפתח תקווה). 

ועתה הרשו לי לפתוח בסקירה קצרה על האזור בו נערך הניסוי. ראשון חוקרי האזור היה אברהם בן נחור, אשר ניסה לברר כמה צדיקים ישנם בסדום. עבודה זו נקטעה עקב רעידת אדמה פתאומית שקברה את כל התושבים, להוציא שניים שלושה שיצאו בעוד מועד וסופם לוט בערפל.

מחקר שני באזור נערך אחרי יציאת מצרים על ידי יהושע בן נון, ששלח שני חוקרים  למסעדת הדגים של רחב הזונה, והודות לה הם גילו ליהושע שחומות כפר הדייגים יריחו יקרסו, אם רק יתקעו בשופרות שלהם. חיילי צבא ישראל אכן תקעו והחומות אכן נפלו. הן נפלו ועימן נעלמה דגת ים המלח. כשהדגים נעלמו לא נותרה לרחב ברירה אלא לחזור לעיסוקי המזון שלה, שיותר לא כללו דגים בתפריט.

מחקר שלישי באזור נערך על ידי נירון קיסר ששלח את צבאו לצור על המצדה כדי למנוע מלוחמיה את הרחצה בים המלח.

עם נטישת האזור על ידי הרומאים, שחיסלו את מעט הדגים שעוד נותרו בים המלח, פסקו המחקרים באזור וספק אם היו מתחדשים בימינו, אלמלא  הסוכנות, אשר החליטה בישיבה חגיגית שנערכה עם הנחת אבן הפינה לייבוש ים החולה, שלא תהיה נסיגה  במיספר יישובי הדיג בארץ. לפי מפת הארץ שהובאה  לאותה ישיבה גורלית, נמצא שהאגם היחיד שאינו תפוס לגמרי על ידי יישובי דייגים, הוא אגם ים המלח. מיד התכנסה ישיבת ממשלה ובה הוחלט  ללמד לקח את אויבנו השמחים על חיסול  ענף הדייג בים החולה, ולהקים בים המלח  שני יישובי דייג על כל כפר דייגים  שיחוסל.

הישוב הראשון הוקם בשנת 1951 כשני קילומטרים מזרחית לסדום. כשי מהמדינה קיבלו המתיישבים 3 דוגיות, שתי חסקות, שלוש חגורות הצלה וחמישה סנדלי אילת במצב סביר. נשות ויצ"ו הצעירה סרגו למתיישבים עשרים רשתות דיג וכנ"ל חכות. את התולעים תרמה כמובן מחלקת האנטומולוגיה של הפקולטה לחקלאות, שקיבלה לשם כך ארגז תפוחים ממחלקת הנשירים. בארץ הוכרזה תחרות לבחירת שם ליישוב החדש. בפרס זכו שניים מפתח תקווה. האחד מהם הציע את השם תל והשני קרפיון. דמי הפרס בסך עשר לירות  התחלקו בין השניים והם הוזמנו לטקס הסרת הלוט מעל שלט הדרכים: "תל קרפיון". 

נדלג עתה על תיאור ראשית צעדיו של תל קרפיון, ראשון יישובי הדיג של ים המלח, וניגש ישר לקריאת שלוש המסקנות של ועדת החקירה שהוקמה מיד בתום שנת כישלון ההתיישבות השנייה:

 התושבים הובאו למקום היישר ממדבר סהרה הצחיח ולא היו רגילים לעבודת דיג, אלא למסחר בדגים בלבד.

לדוגיות אשר נתרמו על ידי מחלקת הכבישים של סולל בונה, הוצמדו גלגלים שהשמיעו קולות חריקה שהפחידו את הדגים והרחיקו אותם מהסירות.

התולעים אשר נתרמו על ידי  הפקולטה לחקלאות הגעילו את הדגים, שבחרו למות מרעב ולא להכניס אותם לפה. 

לאור מסקנות ועדת החקירה, הוחלט בממשלה להקים ועדת חקירה חדשה בראשותו של מומחה בינלאומי שהובא במיוחד מבאר שבע, ושהה במקום יותר משלוש שעות. המומחה, סעדיה צוקרפיש, הגיע למסקנה שהאשמה היא בתושבי המקום הקדומים, תושבי סדום העצלנים, אשר במקום להוציא לחם מן האדמה, החליטו להוציא דגים מלוחים מן הים. הם ניצלו את דגת האגם עד הדג מלוח האחרון ולא חשבו על דור התקומה, שגם הוא צריך להתפרנס ממשהו. כיוון שכך הציע  להכריז על אזור ים המלח כשמורת טבע ולאסור על הדיג במקום.

הממשלה קיבלה את הצעת המומחה באופן חלקי והחליטה שלא לעכב את  הקמת ישוב הדיג השני "עין דגון", אשר הוקם בטקס חגיגי במרחק ארבעה מטרים מתל קרפיון, שסבלה מבדידות חברתית. במעמד זה הוחלט להוציא מכרז על אספקת אלף קרפיוניות בשלבי הריון מתקדם, כדי לחסוך בקניית קרפיונים זכריים האלרגיים למים מלוחים.

במכרז זכה חג' מוסטפה רבינוביץ, אשר הביא את הקרפיוניות במשאית עם הייבר מתרומם ושפך בהינף אחד את כל הדגים לים. 

שחרור הדגים נערך לקול צהלת המוזמנים הרבים שבאו  עם סלים ריקים. בין האורחים היה גם  שר הדתות רב יעקב  פּישר-שפריץ שבא עם צבא צלמים, אשר קלטו בעדשותיהן את הדגים שיצאו לחופשי מהמשאית ופרפרו בצהלת שחרור בתוך המים החמימים, עד שהחליטו לנוח ונראו צפים בשלווה על  פני האגם.

התופעה הזואולוגית הזאת באה לידי ביטוי בנאומו הנרגש של השר פישר-שפריץ, שחזה בדבריו  החגיגיים את דמות הדייג העברי של ים המלח, האוסף את דגיו במגרפות, היישר לתוך הסלים.

"תכונה נפלאה זו של דגי ים המלח," הכריז השר, "להתנקז אל החוף בשיטת 'דו-איט-יורסלף' מאפיינת את תנופת מדינתנו הצעירה, אשר שיטות העבודה שלה הפכו לשם דבר בעולם, עוד היום אתן הוראה לתה"ל לתכנן את קו צינורות נתניה-סדום-ועמורה כדי שנוכל להזרים בתוכם את הדגים ולחסוך את דמי ההובלה היקרים של חג' מוסטפה רבינוביץ...." 

עד כאן ההקדמה, המלמדת על תולדות הדיג בים המלח מבחינה היסטורית, ועכשיו לעבודת הדוקטורט שלי.

כאשר אני התחלתי את מחקרי המדעי, כבר היו באזור שלושה יישוביי דיג משגשגים: תל קרפיון, עין דגון  ואין דגי. השם "אין דגי" נבחר על ידי התושבים אשר זעמו על שני הישובים הראשונים שלטענתם  דגו את כל דגי האגם, וכאשר הם עלו להתיישבות לא מצאו אפילו דג אחד לרפואה, מכאן השם אין דגי ואין להחליפו עם הישוב עין גדי, שענפו העיקרי הוא  גידול עיני גדיים. 

עם הקמת אין דגי הוחל בהנחת קו צינור נתניה-סדום. כדי לעמוד בלוח הזמנים, שנקבע  ליום העלייה להתיישבות של הכפר אין-דגי, הוחל  בהנחת הקו בו זמנית – גם  בנתניה וגם בסדום  (ראו מפה) ...   בהנחת הקו, כפי שניתן לראות במפה, חלה תקלה קלה, כאשר חברת סולל-פונה פנתה בטעות צפונה, עקב  טעות מקובלת של המודד הראשי, שסבר  שהכיוון של סדום והמורה מתייחס לגבעת המורה. הטעות תוקנה בעוד מועד, וביום השנה השלישי לעלייה על הקרקע, ניתן היה לחנוך את השלמת הקו שהונח במקביל לכביש מעלה עקרבים.

מטרת המחקר שלי היתה לבדוק איזה זן מזני הקרפיונים יצליח לצלול במים במהירות של אבן ואיזה מהם יעדיף לצוף ולעלות על פניהם. כן התבקשתי להמליץ על שיטה שבעזרתה ניתן יהיה להתאים את תכולת הלחץ האוסמוטי של כליות הדגים, היכול לסייע לתהליך האוסמוזה ההפוכה, אשר בעזרתה ניתן יהיה להפריד את המלח מהמים  ולשתף פעולה עם  תל קרפיון אשר הקים בית חרושת למלחיות בשיתוף עין דגון אשר יצרה את החורים.

אני הגעתי לתל קרפיון מרחובות עם מאתיים פחים ו-180 קרפיונים. המחשבה הראשונית שלי היתה לקבל את הדגים ישר מהצינור הבא מנתניה, אך בגלל תקלה טכנית שבה נבנה הצינור בחלקו ההתחלתי בשיפוע עולה, לא היתה ברירה אלא  להביא את הדגים במכולה עד לראשם של הרי ירושלים, ומשם  לרוקן את  הדגים  לתוך משפך ענקי המתחבר עם הקו בנקודה של שיפוע יורד. 

הבעייה היתה שהוא ירד לשני הצדדים, ואני נאלצתי להסתפק בדגים שירדו לכיוון ים המלח. הכמות הספיקה לי כדי להכניס קרפיון וחצי לכל פחית. כל קבוצה קיבלה  כמות שונה של מי ים המלח שנלקחו מעומקים שונים של האגם. המעניין הוא, שלמרות השוני בעומק המים, היתה תמותת הדגים אחידה במאה אחוזים, פרט למקרה אחד שבפחית שלו הצליח הקרפיון  לנשום עשר דקות יותר מהאחרים, בעוד הקרפיון החצוי לא נושם כלל, כי הוא היה במים בחצי האחורי שלו.

כשהתוצאה המעניינת הזאת הגיעה לידי פרופסור בונדי, הוא מיד קבע שיש צורך לבדוק את הזן של אותו קרפיון שנשאר חי בפחית עשר דקות יותר מהאחרים, ולברר ממה נובע חוסנו המיוחד, כדי לזווג אותו עם קרפיוניות אחרות וליצור זן עמיד למי ים המלח.

בדיקה יסודית שערכתי לבדיקת חסינותו של אותו קרפיון, העלתה ללא צל של ספק, שבפחית שלו נוצר חור בקרקעית ומי המלח שהוכנסו אליו, פשוט יצאו כלעומת שנכנסו. עובדה זו עוררה עניין רב  בפקולטה למדעי הרוח, שהציעה לנסות גידול דגים בבריכות המלאות באוויר נקי. אם הניסיון יצליח תהיה זו תרומתי הדלה  למשטר המים בארץ,  ובמים שיחסכו ניתן יהיה לשטוף את הבריכות אחרי  שהוצאו מהם הדגים המעופשים.

השלב השני של עבודת המחקר שלי, היה לבדוק איזה זן מהדגים – במקרה שהניסוי יצליח – יהיה מתאים ביותר לייצוא, ויביא לארץ מטבע זר. במחקרי הרב תכליתי מצאתי את שלושת הגורמים האידיאלים  להתאמה זו:

דג עם ראש קטן המפחית את החלק הבלתי נאכל שבדג.

דג שעצמותיו יסתיימו בבליטה כדורית, שתמנע את האפשרות שהדג יתקע בגרון.

דג שבמקום קשקשים יהיו לו נוצות, כדי לפתח באזור ים המלח תעשיית כרים וכסתות ועל ידי כך לספק  לתושבים תעסוקה לפני ואחרי עונת הדיג, ואולי גם בעיצומה.

עליי לציין שהצעת האופוזיציה לייצר כריות וכסתות הממולאות בקשקשי דגים נמצאה קנטרנית ביותר. הממשלה דחתה אותה על הסף ונתנה לי את התקציב להמשך הניסוי, אחרי שהבטחתי שבשנת אלפיים מאתים ושלוש  אוכל להציג לפני הכנסת את הדג העברי הראשון אשר קשקשיו  – נוצות. 

בשלב הבא של מחקרי חילקתי את הפחיות לארבע קבוצות: באחת מי ים המלח, בשנייה מים מתוקים, בשלישית מי ים התיכון וברביעית אוויר הרים שנלקח מהרי יהודה.

למחקר היו תוצאות מעניינות מאוד. הדגים שנותרו חיים במים המתוקים, מצאו את מותם  כשנכנסו למים המלוחים ולהיפך. לפי עצתו של פרופסור צוקרפישע הוספנו סוכר למים המלוחים, ואף כי התוצאות היו חד משמעיות, החלט בממשלה להקים בעפולה בית חרושת לסוכר, למקרה שהניסיון כן יצליח.

התוצאות החיוביות ביותר התקבלו, להפתעת הכול, באותן פחיות שמולאו באוויר הרים. אמנם גם כאן כל הנבחנים מצאו את מותם, אך בניגוד לאחרים הם לא צפו באוויר, יתרה מכך, עוצמת הפרפורים שלהם היתה כה עזה עד כי משרד האנרגיה מינה חוקר מיוחד, אשר חקר ומצא  כי ניתן לחסוך בכמויות אדירות של דלק, אם נתחיל להאיר את הבתים בעזרת שטקר מיוחד שיהיה מחובר לדג החשמל שכל משפחה תגדל בביתה.      

לא אלאה אתכם בפירוט כל הניסיונות שעשיתי עד אשר הגעתי למסקנה שסיבת מותם של הדגים  באגם קשורה לכמויות העצומות של מלח ואשלג הנמצאים בתוכו, והפתרון היחיד לשגשוגם של כפרי הדייגים באזור, הוא על ידי הוצאת כל הכמויות האלה מתוכו.

אני שמח לבשר לכם שמסקנתי זו  התקבלה בממשלה פה אחד ובימים אלה כבר עובדים מפעלי ים המלח ביום ובלילה ומוציאים מתוך המים את כל המינרלים, מעמיסים על מכולות ומרחיקים  אותם עד המזרח הרחוק, כדי שלא יהיה אפשר להחזירם לכשתסתיים  המלאכה. 

כמו כן הוחלט במחלקת ההתיישבות של הפקולטה, שיוקם באזור כפר דייגים שביעי אשר ייקרא  תל פוצ'ופיש,  על שם אותו סטודנט צנוע, אשר לא חסך זמן וכסף ממשלתי עד אשר פתר את בעיית הדייגים של ים המלח.

נספח לעבודת הדוקטורט

הקמת יישובי הדיג עוררה בשעתו סערה רבה בכנסת כאשר ראש האופוזיציה הוציא לשון לעבר יו"ר הכנסת. יו"ר הכנסת לא נשאר חייב והוציא לשון אף הוא. העניין הובא לוועד הלשון, שהחליט, למען שלום בית, לעקור את הלשון מים המלח. דבר זה הניח את דעת כל הצדדים.

היום ניתן לראות במסדרון, המוביל לשירותי הכנסת, שתי מפות של ים המלח תלויות על הקיר, האחת לפני שהוציאו ממנו את הלשון והשנייה עדכנית, המראה את ים המלח כפי שהוא נראה כיום, בלי הלשון. כל זאת למען כל תושבי הארץ שיידעו ויבינו שכל דבר ניתן לפתור בפשרות ובדרכי שלום.

שלום, אני גמרתי.

המשך יבוא

* * *

עדה אהרוני

נֵס חֲנֻכָּה בְּקָהִיר

בְּעֶרֶב חֲנֻכָּה

אֲנִי עוֹלָה בְּהִסּוּס-מָה

בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתִי

מֵעֲבָרִי הָרָחוֹק הַמִּצְרִי

בְּכִכַּר אֶל תַּחְרִיר

בְּקָהִיר

לְאַחַר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה כְּשָׁנָה

בְּיָד רוֹעֶדֶת אֲנִי מְצַלְצֶלֶת

בְּפַעֲמוֹן הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֶׁלִּי

הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת

אִשָּׁה אֲדִיבָה בְּחִיּוּךְ עָגֹל

נִצֶּבֶת מוּלִי –

וְשׁוֹמַעַת אֶת סִפּוּרִי

חֲיִיתֶם בַּבַּיִת הַזֶּה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה?

הִכָּנְסוּ, הִכָּנְסוּ, אַהְלָן וְסַהְלָן

אֲנִי כֹּה שְׂמֵחָה שֶׁבָּאתֶם!

שׁוֹמֶרֶת אֲנִי לָכֶם דְּבַר-מָה

כְּבָר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

וְנִדְמֶה לִי שֶׁהוּא חָשׁוּב.

אַךְ לִפְנֵי כֵן

אֲנִי לוֹגֶמֶת מֶהַקָּפֶה הַמַּהְבִּיל

שֶׁרְבֶּט וּבַּסְבּוּסָה טְבוּלָה בִּדְבַשׁ

זִכְרוֹנוֹת, שְׂמָחוֹת וּכְאֵבִים

צָפִים וְזוֹרְמִים בְּחוּט שִׁדְרָתִי

כְּמֵי הַנְּחֹשֶׁת הָעֲכוּרִים שֶל הַנִּילוּס.

לְאַחַר מִכֵּן בְּחִיּוּכָהּ הֶעָגֹל

כְּעֵנָב שׁוֹמֵר סוֹד,

סֵט מוֹנִירָה מַנִּיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן

חֲבִילָה עֲטוּפָה בְּנַיְלוֹן לָבָן

וּלְאַט־לְאַט הִיא פּוֹתַחַת

נֵס חֲנֻכָּה!

תִּיק מִמֶּשִׁי

בְּאוֹתִיּוֹת וּפֶרַח זָהָב

רָקוּם עַל יְדֵי סָבָתִי

לִפְנֵי חֲצִי מֵאָה

וּבוֹ הַטַּלִּית שֶׁל אָבִי!

* * *

בצער על מותו של השחקן הנהדר

ז'אק כהן

אנחנו עוד זוכרים כיצד שיחק

בעמידה ובאנגלית

את תפקיד המלך

במחזה "המלך אובו" של אלפרד ז'ארי

במועדון הלילה "בכחוס" בירושלים

בשנת 1966

וכמובן את דמותו הנלבבת

מהסדרה הטלוויזיונית הבלתי נשכחת

"המסעדה הגדולה"

ראש הטופס

תחתית הטופס

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שישה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ט"ז. גיסיה

הדודה גיסיה, בהירת העיניים, חקיינית וצחקנית הייתה בילדותה, נטפלת אל אחיותיה ומטילה כינויים משונים על מנת להקניטן. כך, למשל, כונתה אימי בפיה בשם "יאשקה". על שום מה? על שום מעשה שהיה. יום אחד, בשעת משחקן בחצר, עבר שם בחור רוסי יפהפה, ואימא העירה: "ראו-נא, מה נאים הם פניו של זה!" כיון שסתם "שייגץ" ודאי שמו "יאשקה" – מכאן גם הכינוי שהדביקה לאימי.

משהגיעה לפרקה השיאוה לבנו של חקלאי במושבה "יפה-נהר". החותן, יהודי "בעל גוף" ובניו גברתנים ואוהבי עמל, הצליח והרחיב נחלתו, וביתו שפע חלב ודבש. משהו משל המוז'יק הרוסי היה בו.

אימא סיפרה שבשעת החתונה, שנערכה במושבה ברוב עם וצהלה, והוא גאה ומאושר בחלקו, נשתכר כהלכה, היסה את כל ה"כלי-זמר", וציווה רק על הקונטרבאס לחזור ולנגן לפניו "נאר אויף דער גראבער סטרונע" (רק על המיתר הנמוך ביותר), זמר אוקראיני אחד עצוב, כשהוא יושב על ידו, שר בשקט וממרר בבכי:

אוי ואבוי, אל עליון,

עד היכן הגעתי,

כי דודי לרועה-צאן

בעד גבינה נתתי.

הוי, רועי-עמיתי,

זנח צאנך לרוח.

לא אזנח – ועד מותי

אז מחטא בטוח.

 לחמו של עובד אדמה משמיים הוא ניתן. באה שנת בצורת אחת, ואחריה עוד אחת; בא אחד סרסור, שבאמצעותו נמכר היבול, ושמט, והכסף הונח על קרן הצבי; בא איכר גרמני, שכן, בעל החוב, ותבע חובו בערכאות, קיצורו של דבר, איתרע מזלו של החותן, ירד מנכסיו ונידלדל. החלו מקצת בניו פורשים מביתו ומן החקלאות. נשבר הזקן ומת.

בעלה של הדודה גיסיה נטל חלקו מן הירושה, והעתיק את מושבו לניקולאייב. כאן שכר חצר גדולה והקים לו עסק של תובלה. כתריסר עגלות-משא היו לו וכמיספר הזה צמדים של סוסי-עבודה קטנים, ועליהם – סייסים מן "היחפנים", כלומר בני-בלי-בית, שנתלקטו בערי הנמל הדרומיות מכל קצווי רוסיה-אימא.

אחד מהם, הזקן שבחבורה, אבגוסט שמו. סיפרו עליו, שרוזן בן רוזנים הוא, שסרח ונטש משפחתו. שתקן מופלג היה ומרוכז בתוך עצמו כל ימות השבוע. אך בשבתות היה משתכר ומערטל תוכו ברבים. בכוסו ניכר שאדם טוב הוא. ככל שהיה שיכור, לא שכח להביא סוכריות לילדים, ולחלקן ביד רחבה. ולא זו בלבד, אלא דווקא בשעת שיכרותו היו משתנים נימוסיו ושפת דיבורו. פעם אחת, בעברו במצב רוח מרומם כזה על פני חבורת בנותיה של דודה גיסיה ואחיותיי,  הסיר כובעו כאחד גראנד ספרדי, אף הוסיף ברכת שלום ארוכה בצרפתית רהוטה.

הדוד לויק דמה במשהו ל"אריה בעל-גוף" של ביאליק. בן-כפר נשאר במהותו ובחיצוניותו עד סוף ימיו. גבוה, רחב כתפיים, זקנו הארוך כצבע הנחושת, על רגליו מגפים גבוהים, על ראשו "קארטוז", ועיניו הכחולות מחייכות. כשהיה בא למסיבות משפחה מזומנות, תמיד נראה לי כנבוך. היה יושב בין המסובים ושותק. משפנו אליו – היה מתחייך ועונה, אך אז, בפצות פיו, היתה הדודה גיסיה עושה מיד אוזנה כאפרכסת וזורקת בו מבט חשדני, והוא היה מתגמגם וחוזר לשתיקתו. כנגד זה היה חי חיים מלאים ורבי עניין בחצרו הנרחבת. שם, בקרב הסייסים ואנשי מקצועו, עלה כפורח, נהפך לבן-שיחה ולדברן, מהיר תשובה ושנון לשון, איש רעים להתרועע, טופח בכפו הרחבה על שכם ידידיו, אך אינו חוסך פיו מאימרה ממולחת לקול תרועותיהם.

כלב רועים גדול ועז היה בחצר, קשור בשלשלת של ברזל למלונתו. חמורה היתה פגיעתו. איש לא העז לעמוד בד' אמותיו. רק הדוד לויק, הוא עצמו טיפל בו, הגיש לו ערב-ערב את מנת אכלו ומחליף מימיו, כשהוא נרכן עליו תוך ישיבה על בהונות רגליו, והחיה מנהמת בלשון חיבה ומלקקת את פניו.

הדודה גיסיה, רוב שנותיה הריון, מחלות וצרות, הרבה צרות. חמישה בנים גדולים שיכלה בחייה. אחד, פיני, חברו של פיני בן הדודה לאה, וכמוהו איש המחתרת המהפכנית ואיש ההגנה העצמית, נפטר במחלת הטיפוס; בן אחד נפל במלחמת העולם הראשונה; בן אחד ביקש להשתמט מן הגיוס והטיל מום בגופו עד שחלה ומת; בן אחד מת בנעוריו ממחלה ממארת.

היה לה עוד בן, חברי למשחקים, קשיש ממני בשנתיים, מנשקה שמו. הזאטוטים הרוסיים הפכו את שמו ל"מונאך", שפירושו ברוסית נזיר. היה זה פרא-אדם שלוח-רסן, ידו הקשה בכל ויד כל בו. אך טוב לב היה וחבר נאמן, מעולם לא נטש את חברו בצרה.

פעם אחת שקלתי אף אני ממנו, ניפח לי "פנס" הגון מתחת לעין. בחצרם קרה הדבר. בכיתי, והלכתי משם. כשבאתי הביתה – נבהלה אימא, מיד החלה מטפלת בי כבפצוע, שמה רטייה על הפצע. החלה חוקרת אותי. אמרתי לה, שנפלתי וניגפתי באבן.

אחר-כך, משנודע לה דבר פגיעתו של מנשקה (שספג בשל כך מכות נאמנות מאביו), ציוותה עליי במפגיע לבל אתרועע עוד עימו. אך לא קיימתי מצוותה. ליבי נמשך אל החצר הרחבה, אל הסוסים, אל ריח התבן הטוב, ואל מנשקה שאין כמוהו חבר טוב ועליז למשחקים. גם את אביו אהבתי.

מנשקה התנדב בשעתו לצבא האדום, לחם בשנות מלחמת האזרחים בחזיתות שונות, ומאז אינני יודע עליו דבר. ודאי נפל אי-שם בקרב.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה כהן

של מי השידור הציבורי הזה?

התוכנית השבועית הוותיקה ביותר בגלי צה"ל היא תוכניתו של יעקב אגמון "שאלות אישיות". על אף שהשידור הוא ציבורי, לא מנסה מר אגמון אפילו ליצור מראית עין של איזון. תוכניתו השבועית היא מעוז של תעמולה שמאלנית בוטה. כך היום, 3 דצמבר, ראיין יענקלה את ח"כ זהבה גלאון, ותמימות הדעים ביניהם הייתה מושלמת בנוסח "ארץ זוועת חלב ודבש" (איזו הברקה של אגמון). 

ההיתממות, הצדקנות, ההתחסדות וההתקרבנות של זהבה עלו כל גדותיהן. 

נאלצתי לחסל את כל מלאי התרופות נגד בחילה שהיה ברשותי. 

הצילו! עריצות השמאל בתקשורת משתוללת כבימים ימימה וכמו הקוזק הנגזל הם עוד מתקרבנים. 

משה כהן

ירושלים

 

* * *

רות ירדני כץ

ראיתי הכול

קמתי מוקדם. אפילו הספקתי לשתות קפה והמונית הגיעה בדיוק בזמן. לנהג קוראים שלומי, בחור צעיר יפה-תואר נשוי אב לארבעה.

סיפרתי לו את הסיפור של או הנרי על שבזכות כסף אפשר לקנות הכול.

שלומי: ״נכון, אפילו אהבה אפשר לקנות בכסף. הוא צדק או הנרי. לפני נישואיי היתה לי חברה שבע שנים. האהבה בינינו היתה אש, אהבה אדירה ובכל זאת רבנו והתפייסנו והתפייסנו ורבנו ובסוף נפרדנו. היא נישאה וילדה ילדים, ואני נישאתי ויש לי שתי בנות ושני בנים. יום אחד פגשתי אותה בחתונה והכל צף ועלה, וכל מה שהכנסתי והסתרתי באחד החדרים בליבי יצא בכל החוזק. היא גם כן הרגישה כמוני ונסחפנו והיא אפילו הציעה שנפרק ונחדש והזכירה לי שיש לה כסף כי היא באה ממשפחה עשירה, מסודרת. היא תיכננה הכול ואני אבוד ולא יודע למי אני שייך ומה לעשות.

ערב אחד בכל התוהו שמסביבי התיישבתי במושב האחורי של המונית ועשיתי חושבים עם עצמי בקול רם. חזרתי הביתה לפנות בוקר, אישתי החוקית המתינה לי. היא חייכה אלי ושאלה בשקט: ׳מה החלטת? אתה נשאר איתנו או שאתה פורש?׳

הייתי המום והחזרתי בשאלה, ׳איך את יודעת?׳

והיא בחיוך נוסף ענתה לי ש׳מי שמאוהב רואים הכול. רואים את העיניים, את המתח, את הבהלה, כל הגוף מגלה. ראיתי הכול שלומי. מה החלטת?׳ 

לקחתי אותה אליי, חיבקתי אותה חזק והשבתי לה: ׳תודה שעזרת לי להחליט, תודה. אני רק איתך והילדים.׳"

אני: ״שמע שלומי, סיפור סיפור.״

שלומי: ״וכל הסיפור ארך שלושה שבועות בלבד.״

לפני ששלומי עצר לי בפתח מלון וולדרוף אסטוריה בירושלים ברחוב אגרון נתן לי כרטיס ביקור שלו ואמר לי ״חכי.״ הוא יצא ממושבו ניגש לדלת שלי פתח אותה ואמר אגב קידה ״בבקשה גבירתי.״

הסתכלתי עליו במבט כזה מופתע שהוא חייך, קרץ לי ואני יצאתי מהמונית והודיתי לו. בפתח המלון, שהיה פעם מלון ״פאלאס״, קיבלו אותי גבר גבה-קומה לבוש טיפ-טופ ולידו שני מלווים בחורה ובחור לבושי מדי המלון. האיש בירך אותי וביקש ממני להתלוות אליהם. בצד שמאל של הכניסה ראיתי את משפחתי שחיכתה לי לארוחת בוקר. הם נפנפו לי ביד לשלום ואני להם והמלווה הראשי אמר לי שכולם מחכים לי בחדר החשובים. ניסיתי לומר שהוא טעה בכתובת. ניסיתי אבל הוא לא נתן לי וראיתי את עצמי בחדר גדול מרוהט כמו בסרטים ומסביב לשולחן יושבים בחלק אחד גברים חרדים ובחלק אחר נשים חרדיות לבושות באופנת פריז, לונדון, ניו-יורק והפאות יותר יפות משערן. ראש השולחן הודה לי על בואי. רציתי לפתוח את הפה ולהגיד לאדון הנכבד והמכובד ש... והוא הגיב מהר:

״גבירתי, ההצעה שהצעת לנו מאוד מאוד מצאה חן. הצעה מקצועית וראינו שאת מבינה בתחום מלפני ומלפנים וכבר עכשיו אנחנו רוצים לסכם איתך את התנאים.״

שוב ניסיתי להפסיק את האיש המהודר והנה אחת הנשים פונה אליי: ״גב׳ זילברשטיין,״ עד כאן אמרתי לעצמי. התרוממתי מכיסאי ואמרתי בקול בוטח:

״אדונים וגבירות. שמי הוא רות ירדני כץ ולא זילברשטיין. אתם טעיתם. יכול להיות שאני דומה לגברת שאתם לה מצפים. בכל מקרה, הוזמנתי לכאן לאכול ארוחת בוקר עם משפחתי ומודה לכם על קבלת הפנים הלא צפויה.״

דממה נפלה בחדר ואני יצאתי ומאחורי הדלת המתינו לי הגבר הנאה ושני עובדיו. רצתי ישר לחדר האוכל. אבל לפני החיבוקים והנשיקות טילפנתי אל שלומי נהג המונית ושאלתי:

״שלומי בחיים לא זכיתי שנהג ישראלי יפתח לי. מה קרה?״

שלומי: ״אני מסיע הרבה נוסעים למלון ואני יודע מניסיון, אם עומדים בפתח האיש הגבוה ולצידו עוד שני חבר׳ה, סימן שהם מחכים למישהו-מישהו או מישהי-מישהי. הצלחתי?״

טיפת היסטוריה.

תחילת בניית מלון ״פאלאס״ היתה בחודש נובמבר 1928 ובנייתו הושלמה אחרי 13 חודשים. המלון נפתח ברוב פאר והדר בחודש דצמבר 1929. איך מצליחים לבנות מלון ב-13 חודשים? בראש ובראשונה הוא נבנה במטרה לקדם את האינטרסים האסלאמיים בעיר. כבר אז חאג׳ אמין אל חוסייני תכנן לשים גבולות בין השכונות היהודיות הקרובות. עכשיו, ליד מלון פאלאס, קצת יותר למעלה, מול י.מ.ק.א, עמד להיבנות מלון המלך דוד. התוכנית רוקמת עור וגידים ואדון חאג׳ אל חוסיני מוטרד ומאיץ את הבניה של ״פאלאס״, ומי בנה את המלון? באתר הבנייה בעיקר פועלים מוסלמיים אבל המומחים היו יהודים.  שמואל מלניק צייר את ציורי הקיר ותקרות.

המלון פעל כנראה עד שנת 1934 או 1935, אז נסגר בשל התחרות העזה עם מלון המלך דוד, וחאג' אמין אל חוסייני המשיך להחזיק בו לשכה. הטענות על פיהן ב-1936 אירח חוסייני במלון את נציגו של היטלר, אדולף אייכמן לא אוששו, וככל הנראה אייכמן לא הגיע מעולם לירושלים.

לאחר סגירתו נחכר המלון על ידי הממשל הבריטי לשמש כבניין משרדים. בין היתר, היו בבניין משרדי רישום קרקעות וקואופרטיבים, מחלקת החקלאות, וכן אולפני הרדיו של תחנת "קול ירושלים" שהחלה לשדר ב-30 במרץ 1936 (לאחר כשנתיים הועברו האולפנים לבית שידור חדש). בשל הפיכת הבניין למבנה ממשלתי, חסמו הבריטים את קשתות המבנה עקב פחדם מפיגועי טרור. חוטי התיל שלופפו סביב המרזבים נשארו לעוד שנים ארוכות.

ועדת פיל, שהוקמה לחקור את מאורעות 1936, קבעה את מושבה באולם הגדול של המלון. עדויות שונות, ביניהן זו של הנציב העליון ומזכירו, נמסרו שם בדלתיים סגורות. ראשי היישוב היהודי, שרצו לדעת מה נאמר בישיבות, ביקשו את עזרת מהנדס המלון, קטינקא, לצותת להם. לבקשת קטינקא, מהנדס החשמל של המלון התקין מיקרופונים בתוך בתי נורות החשמל שמעל שולחן הישיבות. מכשיר קליטה חבוי רשם על גבי סלילים את תוכן הדיונים, והם הועברו מדי יום לנציגי המוסדות הלאומיים.

ולבסוף עבר הבניין לשימוש משרד המסחר והתעשייה. ב-1981 אושרה תוכנית לשינוי ייעודו של המתחם תוך השבת בניין מלון פאלאס לייעודו המלונאי המקורי, הריסת התוספות המאוחרות שנוספו לו, והרחבתו מחדש על פי תוכנית שימור. מימוש התוכנית התעכב ובינתיים משרד המסחר והתעשייה המשיך לשכון במבנה. בשנת 1999 נרכש הבניין בידי חברת רג'נסי (בעלי מלון הייאט) מתוך כוונה לממש את תוכנית הפיכתו חזרה למלון, אך המשבר בענף התיירות עקב האינתיפאדה השנייה עיכב את הוצאת הפרויקט אל הפועל.

ב-2005 התפנה לבסוף משרד המסחר והתעשייה מן הבניין ועבר למשרדיו החדשים בקריית הממשלה. בשנת 2006 נרכש הבניין מרג'נסי על ידי האחים רייכמן, יזמי נדל"ן חרדים מקנדה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.12.16

* כוכב רוק – בכנס שדרות לחברה נטלו חלק, כבכל שנה, שרים, מנהיגי מפלגות וח"כים. כאשר נפתלי בנט נכנס לאולם, אירע דבר שלא היה אצל אף דובר אחר. חשמל היה באוויר. הוא רק נכנס, והקהל החל לשאוג כאילו נכנס לאולם כוכב רוק. חלק ניכר מן הקהל היו חניכי מכינות קדם צבאיות ותלמידי תיכון ברנר, שהוא תיכון קיבוצי. בהפסקה שמעתי את הנערים מתווכחים על דבריו ורבים לא הסכימו איתו. אולם הם לא הזכירו אף דובר אחר זולתו. הוא פתח את נאומו ב"אחיותיי ואחיי" ושוב – האולם געש כבמופע רוק. בתום דבריו, בנט דילג בקלילות החוצה והמאבטחים חסמו את הצעירים המאוכזבים שרק רצו סלפי.

האמת היא שהקשבתי לו, ולא בפעם הראשונה, וקשה לי להבין מה יש בו שמהלך קסם על הבריות. אולם כצופה מן הצד על הקהל, אין ספק שהוא בורך כריזמה. כריזמה מוכחת.

* כלכלה יהודית – בנאומו דיבר בנט על כך שיש צורך בכלכלה יהודית שתציע דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם. את הנוסחה הזאת אני מקבל. אולם כאשר הוא פרט את הרעיון, מסתבר שמדובר בליברטיאנות לשמה, ולצידה חמלה וצדקה, ומחויבות לעיקרון של שוויון הזדמנויות. בקיצור – תאצ'ר בעברית.

לאורך כל השנים המפד"ל היתה מפלגה חברתית מאוד – הן בשנים שבהן היתה מפלגה יונית והן בשנים שבהן היתה מפלגה ניצית. בנט, שבתחומים רבים הוא מנהיג המקדם סדר יום מאוד חיובי, במיוחד בהקשר של יחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ובכלל בגישה מתונה בענייני דת ומדינה (לדוגמה – אי אפשר לדמיין את בורג, המר, איתם או אורלב נואמים בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ומפליגים בשבחם, כפי שעשה בנט). אולם בנושא החברתי-כלכלי, הוא מוביל את מפלגתו למקום רע.

* סמכות טבעית – מבין הפוליטיקאים שנאמו בכנס, הרשים אותי במיוחד יואב גלנט. הוא הזכיר לי את רבין, באופן שבו הוא מקרין סמכות טבעית, מנהיגות ואמינות. בלי זיקוקי די-נור רטוריים, ללא חנופה לקהל, מדבר לעניין, ברור, מקצועי, בוטח בעצמו. כשהוא מדבר, הקהל מקשיב בדריכות. אולם אף אחד לא רץ לחבק אותו והוא לא מנשק אף אחד בדרך ואף אחד אינו רוצה סלפי איתו.

הוא נשמע משוכנע ומשכנע כשהציג את המתווה שלו ליציאה ממשבר השיכון בשנים הקרובות. וכשסטודנטית שאלה אותו מדוע מקימים יישובים בנגב במקום לחזק את באר שבע, הוא השיב: אם נמתח קו החוצה לשניים את המדינה מדרום לצפון – מדרום לקו הזה יש רק 100,000 יהודים. זה נראה לך הגיוני? ישראל היא מדינה יהודית ותפקידה לקדם התיישבות יהודית ממטולה עד אילת.

* אוריינטציה שיקומית – מכלל המרצים בכנס, התרשמתי יותר מכל מנציבת שירות בתי הסוהר, רב גונדר (ולא רבת גודנרה!) עופרה קלינגר. היא משדרת דמות רחוקה מאוד מכל סטריאוטיפ של סוהר, ומביאה מסר מקצועי של אוריינטציה שיקומית חברתית.

* בוקר טוב – כל דובר פתח את דבריו ב"כבוד ראש העיר שדרות, אדוני נשיא מכללת ספיר, אדוני נשיא כנס שדרות לחברה" ומוסיף ונוקב בשמות הבכירים שהיו שם (במקרים הנדירים שבהם המרצה נשאר כמה דקות אחרי נאומו או הקדים קצת את בואו וישב בקהל). רק שר הרווחה לשעבר, ח"כ מאיר כהן, פתח אחרת: "בוקר טוב לאורי הייטנר. כמה זמן אנחנו כבר לא עושים מילואים... כבוד ראש העיר וכו'."

* ללא אבדות בנפש – כשגל שריפות והצתות כל כך גדול, חסר תקדים, מסתיים ללא אבדות בנפש וללא אף פצוע קשה, זהו הישג אדיר של רשויות המדינה. בניגוד מוחלט לברדק באסון הכרמל, לפני שש שנים בלבד, הפעם הופגנה הפקת לקחים מרשימה, והמבצע התנהל היטב. השינוי המשמעותי ביותר, הוא הקמת רשות כבאות ארצית, להבדיל מהמצב הקודם, שבו הכבאות הייתה כפופה לרשויות המוניציפליות. נכון, יש נושאים שבהם הביזור נכון, ושאותם נכון לנהל ברמה האזורית, אולם נושאים כמו כיבוי אש – נכון שיהיו מרוכזים בידי הממשלה, בדומה לצבא ולמשטרה. לקח חשוב נוסף הוא טייסת הכבאות, שהוכיחה את עצמה באופן מרשים. הישג נוסף הוא שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות. מדינה בודדת אינה יכולה להרשות לעצמה את העלויות של אחזקה בשגרה של מטוסי כיבוי בכמות הדרושה למקרה קיצון. שיתוף הפעולה הזה הוא עורף מבצעי, שיש לקחתו בחשבון כחלק מכל תרחיש קיצוני. שיתוף הפעולה הזה הדדי – גם ישראל נחלצת לסייע למדינות אחרות.

גם באירוע הזה היו תקלות, כמובן, וחשוב לתחקר ולהפיק לקחים.

יש לשבח גם את התייצבותו המידית של שר האוצר, שהרגיע, התחייב לפצות, הורה לפעול במהירות. זה תפקידו כמנהיג כלכלי. אולם מבחנו יהיה בביצוע. בתחום שלו, המשימה העיקרית היא לאחר האירוע.

* מכחישי ההצתות – מאז גל השריפות וההצתות, מתרחשת תופעה מוזרה, של ניסיון אינטנסיבי, אפשר לומר אובססיבי, להכחיש את ההצתות, להמעיט בכמותן, להציג את כל השריפות כתוצאה של איתני הטבע ושל רשלנות, ואולי מעט הצתות שאינן על רקע לאומני.

התופעה הזאת מוזרה, ואני מנסה להבין מה עומד מאחוריה. איני נוהג לחשוד בכשרים, ואיני מעלה על דעתי שהמכחישים רוצים לגונן על המחבלים המציתים, לסייע להם להימלט מעונש.

ייתכן שהמניע לתופעה הוא הרצון לצאת נגד האשמות קולקטיביות כלפי הציבור הערבי, בגין ההצתות. היעד הזה בהחלט ראוי ומוצדק, אולם ההכחשה תשיג רק את ההיפך, בשל חוסר אמינותה. אדרבא, הצגת עובדת ההצתות במלוא חומרתה מצד אחד, ומצד שני, ההבהרה שרוב הציבור הערבי מתנגד להן והצגת הצד המואר של העשן – אותם ערבים רבים שהתנדבו להילחם באש, שפתחו את בתיהם למפונים, שהפגינו סולידריות עם הנפגעים, תסייע הרבה יותר להשגת המטרה הזו.

חוששני שלא זה היעד של המכחישים, אלא יעד פוליטי – להציג את הממשלה ובעיקר את ראש הממשלה כמי שניצלו את השריפות כדי להסית נגד הערבים. זו עלילה חמורה ושקרית על ממשלת ישראל. לא היתה כל הכללה ובטח לא הסתה בדברי הנהגת המדינה נגד הערבים. היתה אמירה תקיפה על המציתים והמסיתים. כך שיש כאן שקר כפול: הן השקר על ההסתה כביכול, וכן הכחשת ההצתות.

זו תופעה מכוערת, של מי שבעיניהם המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים.

אין להכחיש, שהיו גורמים בחברה הישראלית שניצלו את גל ההצתות להאשמה קולקטיבית והסתה נגד הציבור הערבי בכללו, אך ראש הממשלה והשרים בשום אופן לא נהגו כך. יתכן שהיה עליהם לצאת נגד ההאשמות הללו, ויש לבקר אותם על שלא עשו כן. אך מכאן ועד הצגתם כמסיתים ומעלילים – רב המרחק.

* אנרכיה – כל ניסיון למנוע מהמדינה לבצע את החלטות בית המשפט העליון, הוא הרס הממלכתיות הישראלית.

מכתב רבני הציונות הדתית, הקורא להמונים להגיע לעמונה כדי לסכל את פינויה, למרות שדובר בו על התנגדות פיסית ללא אלימות, הוא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

העובדה שאת המכתב כתבו מנהיגים דתיים, שרבים ובעיקר בני נוער רואים בקריאתם צו מוחלט, חמורה שבעתיים. זהו מעשה של חוסר אחריות לאומית, של אנשים שאינם מבינים שמשמעותה של מנהיגות אמת היא לדעת למתן ולרסן, ולא לשלהב את היצרים ולהלהיט את הרוחות.

וכל זאת בשל יישוב של 40 בתים שנבנה באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות של ערבים, בניגוד למדיניות של כל ממשלות ישראל שההתיישבות תהיה על אדמות מדינה בלבד, וכאשר הוצעו למתיישבי עמונה חלופות מצוינות לא רחוק ממקום ישיבתם.

אילו היה מדובר בהפגנת מחאה – לא היה בכך כל בעייה. זאת הדמוקרטיה. אולם הניסיון לסכל את ההחלטה, הוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

חבל שמנהיגי ציבור אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המילים היוצאות תחת ידיהם, שתוצאותיהן – מי ישורנו.

* חוסר מנהיגות – ראש הממשלה מתנגד נחרצות לחוק ההסדרה. הוא יודע שזהו חוק רע ומזיק. הוא יודע שהוא לא יסייע במאומה למטרה שלשמה נועד. הוא יודע שקבלת החוק תגרום לנזק בינלאומי חמור לישראל ולו עצמו. והוא יודע שהחוק אינו חוקתי וייפסל בבית המשפט.

מדוע, אם כן, הקואליציה שלו ממשיכה לקדם את החוק? בשל חוסר המנהיגות של נתניהו. הוא אינו מעז לעמוד מול הימין הקיצוני והוא נגרר אחרי בנט, שאף הוא מבין שהחוק מזיק, אך הוא נגרר אחרי "תקומה". כרגיל, במשטר המחנות, הקיצונים נותנים את הטון והמחנה נגרר אחריהם.

גם אם נתניהו יתעשת וימנע את החוק, התנהגותו עד כה מבישה ומדאיגה בגילוי חוסר המנהיגות שבה. וחוששני שהוא לא יתעשת. החוק יעבור, כשנתניהו יעביר את תפוח האדמה הבוער לבית המשפט העליון, שיוציא בעבורו את הערמונים מן האש, והוא ירחץ בניקיון כפיו ויפנה את החיצים והזעם נגד בית המשפט.

* מי נאבקו בממשל הצבאי – בעיצומה של מלחמת השחרור, הוטל בצדק ממשל צבאי על ערביי ישראל, כדי להבטיח שלא יחברו לצבאות האויב בלחימה, שהחלה בהתנפלות ערביי הארץ על היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. הטלת הממשל הצבאי בעיצומה של המלחמה, היתה בהסכמה רחבה. אולם עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, והחלטת ב"ג להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, החלה התנגדות מוצדקת להמשך קיומו של הממשל הצבאי, שהלכה וגברה עד הסרתו, באיחור רב, רק בנובמבר 1966. בין ראשי הנאבקים לביטול הממשל הצבאי, היתה תנועת החירות בהנהגתו של מנחם בגין.

במלאת חמישים שנה לביטול הממשל הצבאי, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת המתעדת את מאבקם של בגין ותנועתו נגד הממשל הצבאי, שבו הם ראו פגיעה בזכויות האזרח של ערביי ישראל ופגיעה בדמוקרטיה. לפני שבועות אחדים אף נערך במרכז בגין כנס בנושא.

חשיבותה של היוזמה, היא הניסיון להציג בפני הציבור את דמותו המקורית של הליכוד בימי בגין, כמפלגה לאומית ליברלית, להבדיל מן הרוח הרעה ההולכת ומשתלטת עליו היום, שבעטיה המוהיקנים האחרונים, נאמני מורשת הליכוד כבני בגין ורובי ריבלין, נדחקים מן הליכוד.

עופר אדרת כתב על הנושא מאמר ב"הארץ", בגיליון ערב שבת. טעותו של אדרת – הוא טען שמי שהובילו את המאבק היו תנועת החירות מימין ומק"י משמאל, ובכך התעלם משותפותן של מפ"ם ואחדות העבודה במאבק.

* לוחם מהולל, מפקד נערץ ומדינאי כושל – בתגובה על הצגת הנזק המדיני החמור שגרם אהוד ברק למדינת ישראל בכהנו כראש הממשלה, הנזק המדיני החמור ביותר שמדינאי כלשהו בתולדות המדינה גרם לו, שלח לי מישהו כהוכחה לטעותי תמונות של הצל"שים והעיטורים שלו, תמונת הדרגות שלו וכו'. באמת, טיעון אינטליגנטי.

אהוד ברק הוא, ללא ספק, אחד הלוחמים והמפקדים המעולים והמהוללים שהיו לצה"ל. לא רק שאי אפשר לקחת ממנו את העובדה הזו, אלא מי שמנסה לקחת זאת ממנו, עושה זאת מטעמים פוליטיים מכוערים בלבד. גם הטענה נגדו ש"ברח" בפרשת אסון צאלים חסרת שחר.

כן, אדם יכול להיות לוחם ומפקד מעולה ומדינאי כושל. כפי שאדם שלא היה לוחם ומפקד מעולה יכול להיות מדינאי טוב.

מה עומד מאחורי התגובה הזאת, או סוג התגובות הללו? העדר ראיה מורכבת של החיים. אותו אדם, שהתמונות ששלח הן חלק מים של תגובות ששלח בהגנה על ברק, הוא חסיד שוטה שרמת הערצתו לברק מגיעה לעבודת אלילים. לעיתים אני תוהה, לשם מה צריך היה אברהם אבינו לנתץ את הפסילים, אם בקרב בניו יש תופעות כאלו של עבודת אלילים.

אולם זו לא רק ההערצה העיוורת, אלא גם ראיית שחור לבן. אותו אדם בטוח, שאם לדעתי ברק היה מדינאי כושל, ברור שבעיניי הוא היה חייל דמיקולו, מפקד עלוב, ברח מצאלים והוא גם אדם חרא, מושחת, ובטח גם תמכתי בפוטש של אשכנזי נגדו. למה? כי עובדה שטענתי שהוא מדינאי כושל.

אבל עובדה, שלמרות ביקורתי החריפה עליו כראש הממשלה, אני בטוח שהוא היה הצד הצודק יותר (גם אם לא חף משגיאות) בפרשת אשכנזי, וזאת רק דוגמה.

זו גישתי העקרונית. אין לי קושי לשבח את העבריין אולמרט, שהוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות המדינה, ושהוא מדינאי כושל שהמשיך את דרכו הקלוקלת של ברק, על הפצצת הכור הסורי ועל מלחמת לבנון השנייה, שעם הבעיות שצצו בה, היא הצלחה רבתי שהביאה ליותר מעשור של שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה. אין לי קושי לתקוף את נתניהו על גילויי חוסר מנהיגות וחוסר דוגמה אישית, על התנהלותו המסואבת ועל הנזק שהוא גורם לחברה הישראלית בשיטות ההפרד ומשול, ולתמוך בנאומו בבית הנבחרים האמריקאי ולשבח את הדרך האחראית והשקולה שבה הוא מנהל את התמודדות ישראל עם התבערה במזרח התיכון ואת מבצע "צוק איתן".

וכך גם לגבי ברק. הוא אדם עתיר זכויות בביטחון מדינת ישראל. אך הוא מדינאי כושל.

* והמזכ"ל שותק – לפני כשבועיים כתבתי מכתב למזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, ובו מחיתי על ההזמנה השערורייתית והאבסורדית של "שוברים שתיקה" למפגש בכנס י"ב, שנועד להגביר את המוטיבציה של בנות ובני הקיבוצים לשירות משמעותי בצה"ל ולשנות שירות. לאחר שבמשך שבוע לא קיבלתי כל מענה, הפכתי את המכתב לגלוי, ופירסמתי אותו מעל במות שונות. חלף שבוע נוסף ומזכ"ל התנועה לא טרח להשיב.

אני משער שמזכ"ל התנועה לא היה מעורב בבניית תוכנית כנס י"ב. מדוע, אם כן, מיענתי את המכתב דווקא אליו? כי הוא עומד בראש התנועה והוא נושא באחריות למעשיהם של בעלי התפקיד הכפופים לו. כי אם הוא ידע הדבר חמור ביותר, אך בהנחה שהוא לא ידע – חשוב  שיידע ויפעל.

התחמקותו מתשובה היא עזות מצח ופחדנות.

* ברוגז אינו מדיניות – כינון היחסים בין ארה"ב לקובה, היה צעד מדיני נכון של אובמה. בתקופת המלחמה הקרה, קובה היתה מוצב סובייטי בעורף ארה"ב, ולכן היא היתה אויב מסוכן. לאחר התמוטטות בריה"מ והגוש הסובייטי, היא שכנה חלשה, עניה ולא מסוכנת, ולא היתה כל הצדקה להמשך החרם וה"ברוגז" במשך שנות דור. ברוגז אינו מדיניות, בוודאי לא מדיניות ראויה למעצמת על.

גם החרם הדיפלומטי בן ארבעים השנה על טייוואן חסר הצדקה. המדיניות האמריקאית הישנה, שהכירה בטייוואן כ"סין", מתוך התעלמות מהמציאות בשטח, כאשר טייוואן היא זו שהחזיקה במושב של סין במועצת הביטחון היתה מגוחכת, וטוב עשה הממשל האמריקאי (אגב, הממשל הרפובליקאי דווקא, של ניקסון וקיסינג'ר) כשהכיר ב-1974 בסין, כלומר במציאות. אולם לא היתה כל הצדקה להסרת ההכרה בטייוואן בידי ממשל קרטר, כעבור חמש שנים, ומאז – לחרם הדיפלומטי על טייוואן (לצד המשך קיום יחסים כלכליים). המדיניות הראויה היא הכרה בסין – כסין, ובטייוואן – כטייוואן, מדינה קטנה בשכנותה של סין, ואף להגן על זכותה להכריז פורמלית על עצמאות. החרם הדיפלומטי על טייוואן היה כניעה לתוקפנות הסינית.

אם שיחת הטלפון של טראמפ ונשיאת טייוואן מבשרת שינוי במדיניותה של ארה"ב, לכיוון של כינון יחסים עם טייוואן לצד המשך יחסים תקינים וטובים עם סין – זו מדיניות ראויה למעצמת העל האמריקאית. אולם, להערכתי, שיחת הטלפון לא נעשתה מתוך מדיניות מחושבת, אלא כשליפה.

* יש אינטלקטואלים בימין? – בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ", ראיין את עורך כתב העת "השילוח", יואב שורק, לרגל צאת כתב העת החדש. אין ספק שראיון כזה אמור לסקרן כל אינטלקטואל ישראלי, אולם במקום את הראיון, פירסם ציפר מעין רשימת אווירה, שהמקום שניתן בו לביקורת על מכונת אספרסו בבית קפה שבו שתה והשלכה מוזרה ממנה על החיים בין הקו הירוק לירדן היה כמעט כמו לדבריו של שורק.

ציפר כתב ש"השילוח" "שובר במידה רבה את הסטריאוטיפ שאין לימין אינטלקטואלים רציניים. והנה – יש ויש. הוא עצמו [שורק] אחד מהם: רציני ואינטלקטואלי עד קצות אצבעותיו."

מעניין שבדיוק באותו בוקר הרצה ההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין, נושא הדגל של הסוציאל דמוקרטיה בשיח האינטלקטואלי הישראלי, בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה שבו אני חבר. גוטוויין טען בהרצאתו בצער, שהימין בולט בעליונות אינטלקטואלית מובהקת, בכתבי עת, בספרים וכו', לעומת חולשתו האינטלקטואלית של השמאל, שהוא עצמו חלק ממנו.

ציפר הזכיר את קרן "תקווה" האמריקאית שממנת את "השילוח" והוסיף שהקרן תמכה "במגזינים ימניים דומים שהלכו לעולמם, כגון 'תכלת' ו'ארץ אחרת'."

נדמה לי שציפר מעולם לא פתח גיליון של "ארץ אחרת". ייחודו של כתב העת "ארץ אחרת", שאותו ערכה במבי שלג ז"ל, היה דווקא בשבירת החלוקה הסטריאוטיפית בין "שמאל" ל"ימין", אולם אם בכל זאת רוצים לתייג אותו, הרי שבסוגיה הכלכלית חברתית הוא נשא דגל "שמאלי" מובהק.

* המפא"יניק האחרון – ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, כאשר הבנו שעומד להיות מופעל לחץ מדיני על ישראל לסגת מהגולן, כפרס אמריקאי לסוריה על השתתפותה (הסמלית) בקואליציה נגד סדאם, הקמנו מחדש, לאחר הפסקה של שנים אחדות, את ועד יישובי הגולן. אחת המשימות הראשונות היתה להקים מחדש את שדולת הגולן בכנסת.

פנינו ליו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל, וביקשנו ממנו לקחת את התפקיד. הוא השיב מיד בחיוב, ופעל במרץ להקמת השדולה, שכללה רבים מחברי מפלגת העבודה, ובהם חיים בר לב, מוטה גור ואחרים, לצד אנשי ימין. בתקופת ועידת מדריד, השדולה ברשות הלל פעלה להבטיח שלא יהיה כרסום בעמדת ישראל בנושא הגולן.

ב-1992 פרש הלל מהכנסת. כעבור שנה הפסיד, למרבה הצער, לעזר ויצמן בהתמודדות על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה, תמיכתו של הלל במאבק נגד הנסיגה מהגולן היתה חד משמעית והוא אף הצטרף למועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן ויצא נגד נכונותו של אהוד ברק לסגת מהבקעה.

בערב שבת התראיין הלל בן ה-93 ל"גלובס". ראיון מרתק. לצערי, לא היה בו ביטוי לתפיסתו הניצית של הלל אז והיום.

"אולי המפא"יניק האחרון," הוגדר הלל בכתבה. "אני המפא"יניק אחרי האחרון," אמר הלל, ברומזו לשמעון פרס, שהיה צעיר ממנו בשלושה חודשים.

במאבקו של הלל למען הגולן ובקעת הירדן, הוא היה באמת המפא"יניק האחרון.

* שפע גשמי ברכה – נובמבר 2016 היה השחון ביותר בתולדות קיבוץ אורטל. 12 מ"מ ב-1.11 ומאז – עצירת גשמים מוחלטת, עד סוף החודש. ואז, דצמבר נפתח בסערה – בתוך שלושה ימים 139 מ"מ, שפע של גשמי ברכה. איזה אושר! נקווה שלא נובמבר, אלא ראשית דצמבר, מסמנים את צביונו של חורף תשע"ז, 2016-2017.

והחרמון – לבן!

* ביד הלשון: הזורע רוח קוצר סופה – סופת רוחות קדים קשה פקדה אותנו בשבוע שעבר, ובעקבותיה סופת הצתות ושריפות.

הביטוי "הזורע רוח קוצר סופה," לקוח מספר הושע, פרק ח: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ." הביטוי מגנה אדם שהדעות שהוא מטיף להן, יביאו לכך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים או שמדיניותו תגרום לאסון.

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה" כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

* * *

משה גרנות

גרהם גרין השתעשע?

על הרומן "מסעותיי עם דודתי" מאת גרהם גרין

תרגם חנוך ברטוב, עם עובד, 2015 (1971), 290 עמ'

שנים התייסרתי על כך שלא הצלחתי להתפנות לקרוא ספר הנחשב לקלאסיקה כמו "מסעותיי עם דודתי", ספר שהיה לרב-מכר היסטרי, שהופק ממנו סרט עם מגי סמית', ועלילתו הועלתה על בימות התיאטרון. ובכן, גם תורו הגיע – קצת באיחור (הספר ראה אור במקור האנגלי ב-1969, והתרגום לעברית של חנוך ברטוב ראה אור ב-1971; איחור קל מצידי של 45 שנה!), אבל אני מודה כבר בראשית דבריי כאן שלא רוויתי ממנו נחת.

"מסעותיי עם דודתי" אמור להיות רומן פיקרסקי, בו הגיבור, הנרי פולינג, מצטרף לנסיעותיה של דודתו, העלמה אוגוסטה ברטראם, בת השבעים וחמש, המתנסה באהבהבים מזדמנים ובעסקאות לא כשרות. אביא כאן בקצרה את שלד העלילה: הנרי פולינג הוא טיפוס אנגלי משמים, רווק המתקרב לגיל חמישים, גימלאי צעיר שכיהן כמנהל בנק שנסגר. חייו בסאות'ווד המשמימה סבים סביב פרחי הדליות שהוא מגדל, סביב מנות האוכל שהוא מזמין בקייטרינג בשם "העוף", סביב המיסות בכנסייה סיינט ג'ון, והאינטראקציה הקרה שמתקיימת בינו ובין שכניו ולקוחותיו המשמימים מעברו כבנקאי. מהפיכה קורית בחייו עם הלוויית אימו, אנג'ליקה, כשהוא פוגש לראשונה את דודתו העלמה אוגוסטה ברטראם, אחותה הקטנה של אימו, שהיא בת 75 ב"הווה" של העלילה. הקשר עם דודתו הפלילית מסבך אותו עם המשטרה, כי מסתבר שהמאהב-המשרת השחור מסיארה ליאון, זכריה, שהדודה מתעקשת לכנות אותו וורדסוורת', בלי שום סיבה נראית לעין (אגב, הספר מזכיר סופרים ומשוררים רבים, בעיקר את ולתר סקוט ואלפרד טניסון), מרוקן את הכד מאפר אימו, ושם במקומו חשיש.

בעצם הנרי משתתף רק בנסיעה ארוכה אחת עם דודתו – לאיסטנבול – ואילו את הנסיעה הארוכה השנייה – לפרגוואי – הוא נוסע בגלל דודתו, ולא עימה. אחת הנסיעות הקצרות היא לבולון שבצרפת, שם נקבר אביו של הנרי, ריצ'רד פולינג, שהיה קבלן בניין, ונפטר בבולון כשהנרי היה רק בן עשר. ליד קבר האב הם פוגשים את העלמה הזקנה דורותי פטרסון, שבחיקה נפטר אביו, הגם שלפי דבריה לא היה ביניהם שום מגע פיזי, ובשל שתי מילים שאמר לפני מותו הפתאומי – "דולי יקרה" – היא נשארה לו נאמנה כל חייה, וכל שנה היא מכבדת את זכרו עם זר ענק של פרחים על קברו. במסע הזה הדודה מפגינה עוינות (לא מובנת להנרי) כלפי העלמה פטרסון.

במסע הארוך לאיסטנבול (במטוס עד פאריז וב"אוריינט אקספרס" עד איסטנבול) נחשפות כמה עסקאות פליליות של הדודה, היא מצליחה להבריח מזוודה מלאה בלירות סטרלינג, כשבבריטניה היה פיקוח חמור על הוצאת מטבע לחו"ל, היא מצליחה להסתיר ממפקד משטרה באיסטנבול מטיל זהב ששוקל כעשרים קילוגרם (מוצנע בתוך נר ענק שדלק כל זמן החיפושים של קצין המשטרה, קולונל חכים). במסע הזה מתוודע הנרי לכל אהבותיה של הדודה: קורן שנטש אותה, אשיל דמברוז, שמילא את ימיה באושר, למרות שנודע לה שחוץ מאשתו, היתה לו עוד פילגש אחת בסניף של המלון בו גרה הדודה בפאריז. ייתכן שגם הדוד ג'ו (אחיו של ריצ'רד, אביו של הנרי) היה מאהב שלה – היא קנתה עבורו ארמון, שבו 52 חדרים כדי להעניק לו תחושה כי כאשר הוא עובר בחוליו הסופני מחדר לחדר – כאילו הוא מתייר מארץ לארץ. הדוד הזה מוריש לה את כל הונו.

אהבתה הכי גדולה היא לנוכל האיטלקי, ויסקונטי, שבעקבותיו היא הופיעה על במות בצפון איטליה, וכנראה גם שימשה בבית בושת. האיש שרימה קרדינלים וראשי מדינות, שיתף פעולה עם הנאצים, והצליח להימלט בעור שיניו בנסיגת הגרמנים צפונה, כשהוא מחופש לקרדינל, כשאשת גנרל גרמני מבקשת ממנו מחילה בווידוי (על 3 ניאופים!), כמקובל אצל הקתולים. כמו פושעים נאציים רבים גם ויסקונטי בורח לדרום אמריקה, אלא ששם הוא מצוי בצרה גדולה, והדודה, באהבתה הגדולה אליו, מגיעה להציל אותו בכספה הרב. הוא הופך שם למבריח ויסקי וסיגריות, והעתיד שלו ושל הדודה אוגוסטה נראה מבטיח. בספינה מבואנוס איירס לאסונסיון בירת פרגוואי  (כל הוצאות הנסיעה במחלקה הראשונה – על חשבון הדודה) פוגש הנרי את ג'יימס או-טול, המכונה טולי, ומסתבר שהוא אביה של לוסינדה, שנסעה בתא על ידם ב"אוריינט אקספרס". היא אז הציגה את עצמה בכינוי טולי, כמו אביה, ודיברה עם הנרי בפתיחות מלאה על הווסת שמתאחרת לה לאחר ששכבה עם וודסוורת', ושכחה לבלוע כדור נגד הריון. היא מספרת איך שכבה עם עוד בחור מתוך תקווה שהמשכב הזה יאיין את תוצאות המשכב הראשון (!). מסתבר שאו'-טול, המציג עצמו כחוקר חברתי (בין השאר, הוא עושה סטטיסטיקה – כמה דקות מפסיד אדם ביום בהשתנה...) הוא בעצם סוכן CIA, המבקש להתחקות אחרי הדודה והנרי שיובילו אותו לוויסקונטי המבוקש על יד האינטרפול, לא כמשתף פעולה עם הנאצים (כאלה היו רבים בדרום אמריקה), אלא כמי שגנב יצירות אמנות ממוזיאונים. ויסקונטי מעניק לו רישום של ליאונרדו דה וינצ'י (שהיה חבוי בגב תמונה על נמל פריטאון, ממנו הגיע וורדסוורת') ב10,000 $  וכך הוא גם זוכה להגנה מזרועות החוק, אלא שהרישום היקר מסתבר כזיוף. באסונסיון כמעט נדון הנרי למאסר ארוך על כך שמחט את חוטמו בצעיף אדום, סמל מפלגת הקולורדו, מפלגתו של הגנרל העריץ, שליט פרגוואי (אלפרדו סטרוסנר ששלט בשנים 1989-1954).

וורדסוורת', שהיה משרת ומאהב של הדודה (היא העריצה את האשכים שלו...), מתגלה בכל מיני סיטואציות: הוא בורח מהמשטרה לפאריז, ושם פוגש את הנרי ומבקש להציע לו נשים למשכב. הוא פוגש את הנרי בספינה לאסונסיון, ומוליך אותו אל הבית שהדודה קנתה עבור ויסקונטי. למרות כל האהבהבים הצדדיים שלו, הוא אוהב את הדודה (בת 75!), מכנה אותה "תינוקת שלי", ומשלם בחייו כשהיא מבקשת להיפטר ממנו כי היא עתה אוהבת את ויסקונטי, הגבר הבלתי מושג.

בסוף הספר מסתבר לקורא כי הנרי נגמל מאופיו הבריטי המשמים, והפך לאדם ספונטני ופלילי כמו הדודה ואהובה ויסקונטי. הוא, שמעולם לא החליט דבר ביחס לנשים (העלמה קין רמזה לו שהייתה מאושרת להיות בת זוגו, אבל הוא משהה את תשובתו), אף עומד להתחתן עם נערה בת 16, שיכלה להיות נכדתו.

הסוד של הרומן הוא מי היתה אימו האמיתית של הנרי. הדודה מכנה את אחותה אנג'ליקה (שהרומן מתחיל בהלווייתה ושריפתה לאפר) בשם "אם חורגת", תמונה של הדודה בצעירותה באחד מספרי ולתר סקוט האהובים על אביו ("רוב רוי"), העוינות כלפי העלמה פטרסון ועוד רמיזות שונות בתוך הרומן – מביאות לידי מסקנה שהדודה היתה בעצם אימו של הנרי, ובכינוי זה הוא פונה אליה בסוף הספר.

ובכן, לא רוויתי נחת מהרומן הזה בעיקר משום התחושה שהסופר רצה לספר סיפורים פיקנטיים, אך לשם כך ויתר על תבנית ריאלית, שהרי העלילה איננה אבסורדית או סוריאליסטית, אלא מתכוונת להעניק לקורא פיסת מציאות. אינני יודע אם זה היה בכוונה, אבל בכל הרומן הרשלנות מנקרת את העיניים: הדודה נולדה ב 1895, והיא ב"הווה" בת 75, כלומר, העלילה מתקיימת בשנת 1970. אבל אם הנרי נולד ב 1913 (הוא כותב פרטים אלה על הקיר בתא המאסר באסונסיון), הרי שהוא צריך להיות בן 57, ולא בן 45 או בן 50. לכל אורך הרומן אין אף קצה רמזו של ליבידו לגבי איש משמים זה, כאילו נוצר ללא יצר מין, וכל מה שמעניין אותו הוא פרחי הדליות, המיסה בכנסיית סיינט ג'ון, והארוחה מקייטרינג "העוף".

הדודה שופכת כסף, והקורא מתקשה מאוד להבין מניין השפע הבלתי נדלה הזה. היא אמנם ירשה הון מהדוד ג'ו, אבל ויסקונטי מרושש אותה עם העסקים הפליליים שלו עד כי היא נאלצת להופיע על במות, ואולי אף בבתי בושת. איך פתאום יש לה מזוודה מלאה בשטרות כסף?, איך פתאום יש לה מטיל זהב, וכיצד היא מצליחה להעביר את הקורפוס דליקטי הזה דרך כל הגבולות בהם היא עוברת? מניין לה כסף לשכור קומה שלימה במלון יוקרתי בפאריז, לטוס רק במחלקה ראשונה, לשלם הון עתק כדי לפדות בשוחד את מר ויסקונטי מאימת בית הסוהר? מניין הכסף לקנות בפרגוואי בית בן 4 קומות וריהוט יוקרתי, ולהזמין את שמנה וסולתה של אסונסיון לנשף גרנדיוזי? פרטים אלה מתאימים יותר לאגדה, ולא לרומן ריאליסטי. ועיקר העיקרים: אם היא אמנם אימו הביולוגית של הנרי, שילדה לאביו, מדוע ניתקה את יחסיה עם אחותה – זאת שהוא החשיב אותה לאימו המסורה? ואם הדודה היא אימו – איך זה שבמשך חמישים שנה היא לא התעניינה בשלומו, ולא יצרה עימו קשר? הסופר היה אמור להציע הסבר כלשהו, לא?

הספר מחזיק את הקורא במתח: הדודה רצתה לספר להנרי על איש ששמו פוטיפר, והנרי לא היה מוכן להקשיב, וכשהוא כן רצה לשמוע – הדודה לא רצתה לספר. וכך לא נודע סיפורו של האיש עד כמעט סוף הרומן, וכשזה מתגלה, מסתבר שההר הוליד עכבר: מר פוטיפר היה מומחה לרמות את מס הכנסה, ורצה להמשיך את חייו אחרי מותו על ידי כך שקולו ימשיך לענות במשיבון האוטומטי לאלה הפונים אליו בטלפון – זה הכול!

ויסקונטי מציין שאת הרישום המזויף של ליאונרדו דה וינצ'י הכין איש מוכשר, אבל אנאלפבית. יחד עם זאת מצוין במקום אחר שהאנאלפבית חתם על הזיוף בראשי תיבות. טולי, היא לוסינדה, בתו של או'-טול, מסתובבת בעולם, ואביה בכלל איננו יודע איפה היא, אבל שולח לה (איך?) כל חודש כסף. טולי מדברת כמו נערה המונית על וסת ועל משכבים מזדמנים, ויחד עם זאת, מגלה בקיאות גדולה בספרות האנגלית.

יש בספר הרבה סיפורים שהקורא לא מבין מה הקשר שלהם ללוז העלילה: ויסקונטי מפתח תיאוריה שלמה על העכברים, נוסע צ'כי מספר איך נכשל בשיווק קשיות פלסטיק, פקיד המכס מספר איך הוא אוכל 8 קילוגרם בשר ביום, הדודה מספרת על הפרויקט של מר קורן – כנסייה של כלבים ועוד.

רומן צריך לקלוח, והקורא צריך להיות מרותק עד כדי כך שלא ישים לב למעידות אפשריות של הסופר. הרומן הזה לא נתן לי תחושה כזאת. התחושה היא שגרהם גרין ביקש להשתעשע, וממש לא עניינה אותו השלמות הספרותית.

* * *

הזמנה

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מסרים שנויים במחלוקת ביצירתו של ש"י עגנון *)

הרצאה שלישית בסדרה (תשע"ז) של

ד"ר משה גרנות

עגנון נחשב בצדק לגאון הספרות העברית, ופרס הנובל שקיבל לפני יובל שנים העניק לו גושפנקא בינלאומית, אלא שרוב מבקרי יצירתו וחוקריה התעלמו ממסרים בעייתיים ביצירתו: בסיפור "כיסוי הדם" מוטלת אשמת השואה על היהודים עצמם שהתבוללו בין הגויים. בסיפורי החידה שלו נדרש הקורא לפענח היגדים סתומים, וכשאלה מתפענחים – המסר הוא נדוש וארכאי.

ההרצאה מתקיימת

ביום ב', 12.12.2016 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

*) ראו חוברת "תרבות פלוס" לחודש דצמבר 2016

* * *

הדסה  מור

על אהבה, בגידה, נקמה, והקרבה

האופרה "נורמה" באופרה הישראלית

 זוהי יצירה מוסיקלית מקסימה, אופרה שכתב המלחין האיטלקי וינצ'נצו בליני ב-1831, שבמרכזה רומן אהבים משולש, רווי יצרים עזים של אהבה, בגידה, נקמה, אמונה עזה, חמלה, האשמה עצמית, אהבת אם. כל זה מתנהל על רקע מצב מלחמתי בתקופת השלטון הרומי בגאליה,  בשנת 50 לפנה"ס, בין הרומאים לבין  הדרואידים, שהיו עם עתיק שחי בגאליה בתקופה הרומית, ושמנהיגם, אורובזו, אביה של נורמה, אותו מגלם הבס-בריטון קרלו סטריולי, קורא להכריז עליהם מלחמה.

הסצינה של הקריאה למרד נגד הרומאים הכובשים, המתנהלת במקדש למרגלות המזבח עצום המימדים, כשסביב המנהיג ניצבים עשרות חיילים לבושי  שיריון ואוחזים ברומח ומולם ניצבות  עשרות נשים לבושות טוגות ארוכות בשלל צבעים, כשכולם מהווים למעשה את המקהלה הנהדרת של האופרה, שבליני מרבה לשתף אותה בלחניו המקסימים, ותזמורת האופרה מרובת הנגנים בניצוחו של המנצח דניאל אורן – מעלים אותה לרמות מרגשות של חווייה מוסיקלית עמוקה.

כל המעמד רב המשתתפים הזה ממתין לנורמה, שהיא בתו של מנהיג הדרואידים ומשמשת ככוהנת הגדולה במקדש, והיא זו שאמורה לתת את הצו והאישור ליציאה למלחמה.

אלא שהכרזת המרד מטורפדת, כאשר נורמה, אותה מגלמת לסירוגין עם עוד שתי זמרות, הסופרן הישראלית אירה ברטמן, מופיעה לטקס במקדש במלוא הדרה ומכריזה, לאכזבת אביה והלוחמים,  כי אל להם לצאת למלחמה בעת הזאת, ומדברת על שלום והבנה והתנגדות לאלימות. 

המעמד הדרמטי הזה, כמו כל יתר המעמדים המרשימים לאורכה של האופרה, מעניקים לצופים את האפקט המרגש תודות לתפאורה הגרנדיוזית והתלבושות המרהיבות של  המשתתפים, אותם עיצב  ויליאם אורלנדי האיטלקי.

סירובה של נורמה לצאת למלחמה לא נבע מאידיאולוגיה אנטי מלחמתית כי אם מסיבה אישית לחלוטין. היא היתה מאוהבת בפוליאנה, מפקד הכוח הרומי, ואף ילדה לו בסתר שני ילדים. אלא שפוליאנה, אותו מגלם הטנור גוסטבו פורטה יליד ארגנטינה, זנח אותה לאנחות לאחר שהתאהב באדלג'ינה, הסופרן ילידת ארה"ב, ג'ניפר  הולווי, כוהנת צעירה במקדש, שמשיבה לו אהבה מבלי לדעת על היחסים  החסויים שהיו לו  עם נורמה.

הנקמה שנורמה מתכננת  בפוליאנה הנוטש,  מזכירה את נקמתה של מדיאה: עם חרב שלופה בידה היא נכנסת לחדרם של שני ילדיה האהובים בכוונה לרצוח אותם. אכן זהו סוג הנקמה הראוי בעיניה לאב שזונח את אם ילדיו. אלא שבניגוד למדיאה, נורמה לא מוצאת את הכוח בליבה להרוג את הילדים והיא חסה עליהם.

המהלומה הקשה נוחתת עליה כשאדלג'ינה, הכוהנת הצעירה שבה פוליאנה התאהב, באה לשטוח בפניה  את חטאה ולספר לה על אהבתה הגדולה, ונורמה, מבלי לדעת מיהו המאהב, נותנת לה את ברכתה ומשחררת אותה משבועת הכוהנת, שאוסרת על קיום יחסי אישות, עד שסקרנותה גוברת והיא שואלת מיהו האהוב הזה שלה.

ואז בו ברגע נכנס פוליאנה ומחבק את אנג'לינה ונורמה מזדעזעת לגלות את אהובה הבוגדני, ואילו אדלג'ינה מגלה על קיומם של יחסי האהבה שהיו בין אהובה לבין נורמה ועל קיומם של ילדיהם והיא מיד מביעה חרטה, מסרבת  להצעתו של פוליאנה לבוא איתו לרומא ומפצירה בו לחזור לחיות עם נורמה.

שתי הנשים מגלות אחווה מופלאה זו כלפי זו, נורמה  מפצירה באדלג'ינה לדבוק בפוליאנה ולקחת איתה את שני ילדיה, אך זו מסרבת.

 בסופה של הדרמה, מופיעה שוב נורמה במקדש המרהיב במרומי המזבח כשכל החיילים לבושי השריון והנשים הלבושות בשלל צבעי הטוגות ניצבים מסביב, והפעם היא משמיעה בפניהם  את הקריאה למרד.  כן, ליבה המתפוצץ מעלבון  על הבגידה, מתפרץ, והרצון  המפעפע לנקמה דוחק בה לצאת למלחמה נגד  מי שמייצג את האוייב הרומאי, וכל המקהלה  שרה  ומריעה לה בלחן מרנין.

 אך כבר באותו מעמד נורמה חוזרת בה. לא. היא אינה רוצה עוד להאשים איש חוץ מאשר את עצמה. היא זאת שחטאה והיא זאת שחייבת לתת את הדין. לאחר שהיא מתוודה קבל עם על חטא אהבתה ועל קיומם של ילדיה, היא מצווה להכין את המוקד למען היא עצמה תישרף באש הלוחכת... היא מתחננת בפני אביה שייקח את ילדיה תחת חסותו, ורק לאחר סירוב נמרץ הוא מסכים, בסופו של דבר.

ואז מכניסים השומרים את פוליאנה, שנלכד על ידם, וכשהוא שומע את רצונה של נורמה  לעלות על המוקד, הוא חוזר להביע את חידוש אהבתו אליה, ויחד יד ביד הם צועדים אל המדורה המהבהבת באופק, אל מותם.

אין ספק שהרבה מאיכות המוסיקה  ומביצועיהם של הזמרים תלוי בתוכן של הטקסט המושר. בליני הלחין את האופרה הזו על פי מחזה שכתב אלכסנדר סומה, שהעלילה הרומנטית והדרמטית שבו הרשימה אותו מאוד.  זוהי מוסיקה מענגת. אין בה את העוצמה של ורדי אך התזמורת הגדולה של האופרה בניצוחו של דניאל אורן מגיעה לשיאים יחד עם הביצועים המופלאים של המקהלה והזמרים, שהם גם שחקנים, שהופכים את "נורמה" לאחת האופרות המצוינות והמהנות שתוכננו ברפרטואר העשיר של האופרה.                                                                      

* * *

סמדר פרי

תקראו ולא תאמינו

משב רוח רענן, מפתיע, אמיץ, ישיר ומסקרן נוחת עלינו מערב הסעודית.

עבד אללטיף מלחים, קצין בכיר לשעבר בחיל הים של הממלכה ופרשן מבוקש בתקשורת הערבית, מוריד את הכפפות ומתחשבן עם השליטים ועם האינטלקטואלים בעולם הערבי, עם פוליטיקאים ומפקדי הצבא, עם הדור הצעיר הזועם ועם מי שממשיכים לטפטף להם תעמולה.

תחת הכותרת "האביב הערבי והאויב הישראלי" הוא יורה מטח של סימני שאלה. לרגע נדמה, שהיתה כאן בחישה ישראלית. תזכורת: המחבר, ערבי מוסלמי, דמות מוכרת, והוא רואה אותנו ממרחק אלפי קילומטרים. כבר הבטחתי, שהמאמר יהיה מפתיע וייפול כמו פצצה.

החלטתי לכתוב, מסביר מילחים במאמר המערכת המתפרסם בערבית ובאנגלית ביומון "ערב ניוז", אחרי שראיתי בטלוויזיה תמונות מזעזעות: ילד רעב בתימן, מאות הרוגים ממכוניות תופת בעיראק, אתר עתיקות שהוצת בסוריה ועליבות מחפירה בסיני. ראיתי את טייסי חיל האוויר הסורי ממטירים פגזים על אזרחי מדינתם, ולמחרת חוזרים ורוצחים נשים וילדים.

ואני שואל: מי האוייב האמיתי ? נגד מי אתם נלחמים? עד מתי תסרבו להכיר במדינת ישראל? למה מדינות ערב לא מנצלות את תקציבי הביטחון האדירים בני מאות מיליארדי דולרים, לתוכניות חינוך, בריאות, לתשתיות חדשות ולשיפור איכות החיים. האם מישהו יעז לשאול בקול רם כמה בזבזנו עד היום, ומה יכולנו לעשות במיליארדים?

תעשו חשבון פשוט: ב 14 במאי 48' הוכרזה מדינת ישראל, וכבר למחרת הערבים הכריזו נגדה מלחמה, ועוד 3 מלחמות. אני שואל שוב, מתעקש מלחים, "אולי האוייב שלנו נמצא בכלל במקום בו דיקטטורים מנצלים את הסכסוך הישראלי-ערבי, עד כמה שהוא קשה ומסובך, כדי לדכא את האזרח הקטן ולהתעלם מהצרכים הבסיסיים וזכויות היסוד שלו? שימו לב," הוא ממשיך, "ההרס והחורבן הם מעשה ידינו, ולניכור בין הדיקטטור הערבי לבין אזרחיו השקופים אין שום קשר לישראל. סימנתם את ישראל כאוייב, אבל האוייב האמיתי הוא השחיתות, זלזול בחיי אדם, היעדר תוכניות חינוך ושירותי בריאות. תראו מה קורה אצל הישראלים: הם מובילים במדע ובטכנולוגיה, יש להם אוניברסיטאות ברמה גבוהה ותשתיות מפותחות. אפילו תוחלת החיים של ערביי ישראל, למרות התלונות והביקורת, הרבה יותר גבוהה מתוחלת החיים של אזרחי מדינות ערב."

הכותב ממשיך להתפלץ מתמונת הילד הרעב בתימן, שאדמותיה הפוריות והעשירות יכלו ל להיות מנוצלות אלמלא צפירות המלחמה. "מה יש לתימן נגד ישראל? אני גם לא מבין. למה העיראקים בורחים ממדינה, שמרוויחה 110 מיליארד דולר מייצוא הנפט, ושלטון לוקח רק לעצמו. איך ייתכן שהדיקטטור של תוניס גנב מעניי ארצו 13 מיליארד דולר. תגידו בעצמכם, מי כאן האוייב? יצאתם למלחמות נגד ישראל," הוא מטיח, "והפסדתם לא רק בשדה הקרב. מאות אלפי פלשתינים הפכו לפליטים. ועכשיו בתוך הכאוס של האביב הערבי, האוייב בתוכנו, ולאף אחד אין זמן ואין ראש לטפל בעניין הפלשתיני. נכון שמדי פעם אנחנו מזהים מטוסים ישראלים בשמי המדינות הערביות. אבל רבבות סורים לא בורחים בגלל הפצצות חיל האוויר הישראלי. זה חיל האוויר הסורי שרוצח בפקודת הדיקטטור מדמשק. וישראל? לאזרחיה הערבים יש חופש ביטוי ומעורבות בחיי המדינה. האם לא היה זה שופט ערבי ששלח את נשיא מדינת ישראל לכלא?"

עד כאן המאמר. עד עכשיו מצאתי אלף תגובות. את הראשונה, מדהימה לא פחות, כתב שוקי בדיר, סטודנט ערבי מכפר קאסם, שמודיע "כל מילה אמת," ומספר על חייו כאזרח שווה זכויות, על חבריו היהודים, על לימודי המחשב באוניברסיטת תל אביב.

נכון שמילחם הוא סנגור בודד בזירה עוינת, אבל הוא פתח ויכוח. מאמרו נפוץ בתקשורת הערבית, והסטודנט בדיר הוקפץ להתראיין בבי.בי.סי.

נכון, גם מקללים. אבל ידידנו הסעודי מתעקש להשאיר אצל האינטלקטואלים הערביים חומרים למחשבה: אולי די עם משחקי האוייב הישראלי. אולי הגיע הרגע לחסוך מהדור הצעיר את הזעם והתסכולים, שמתועלים לכיוון הלא נכון?

[ציטוט ממקור בלתי-ידוע]

* * *

איתי העצני

זהו יום חגך יא חביבי

סטודנט ערבי (מוסלמי) הִפנה שאלה לאגודת הסטודנטים. את התשובה קיבל מחבר באגודה, איתי העצני:

"שלום,

 אני בתור סטודנט ערבי, שמשלם 400 שקל בכל תחילת שנה, רוצה לשאול אתכם: למה אגודת הסטודנטים מקיימת את יום הסטודנט ביום כיבושה של ירושלים? מדוע היא מתעלמת מהסטודנטים הערבים, שמהווים אחוז ניכר מקרב הסטודנטים באוניברסיטה העברית ומונעת אותם בדרך עקיפין, כי היא יודעת שהם לא יכולים לחגוג בתאריך זה ולהשתתף באירוע הגדול והכי מושקע בשנת הלימודים שצריך להיות מיועד לכל הסטודנטים ושכל אחד יוכל להגיע בלי להסס..."

התשובה שקיבל:

"סובּאחי יא סאחבּי,

יום הסטודנט נחגג ביום שחרורה של ירושלים מהכיבוש המוסלמי דווקא ובכוונה תחילה, ואם יש מישהו שצריך לשמוח, זה אתה וחבריך הסטודנטים הערבים ואסביר בקצרה למה:

אילו לא היית משוחרר מעול הכיבוש הירדני, סביר להניח שהיית מוצא עצמך, מדוכא, עני, לא משכיל ואולי היית גם מוצא את מותך בעריפת ראש, סטייל דעא"ש או אלקאעידה; אתה יכול לא לאהוב זאת, אבל יקירי: חייך טובים תחת "הכיבוש" של ישראל יותר טובים משהיו תחת כל משטר אחר במזה"ת.

בסוריה – היית נשחט בקרב, מופגז או מומת בגז; בלבנון – מגוייס לחיזבאללה ונהרג בשירותיו או מדוכא/נהרג במלחמת אזרחים. בעירק – ראשך היה נערף, בתימן – היית נורה ברחוב. במצרים – היו מחסלים אותך באלימות משטרתית או באלימות של אירגונים סלפים והאחים המוסלמים.

כנראה, שגם אילו חיית בירדן (וודאי לא היית חי בכל המדינות שהזכרתי לעיל) היית עני-נבער, חסר השכלה אקדמית. אולי היית חי בבית קברות במצרים, אולי בבית חימר בצפון ירדן, אולי במחנה פליטים הרוס מחוץ לדמשק.

כבודך היה נדרס, זכויותיך היו נרמסות, אבל אין ספק שהיית "עצמאי" ולא "כבוש". באמת איזה מזל! הרי למי אכפת אם מישהו עורף לך את הראש, משפיל את אישתך, גונב את כספך, כופה עליך לחיות בצורה מסויימת – העיקר שאתה תחת שלטון "ערבי-עצמאי" וחס וחלילה לא תחת השלטון של היאהוד, הרוצחים האלה...

ולכן, יום שחרור ירושלים הוא יותר מכל יום חגך יא חביבי. בזכות הנאכבה והנאכסה אתה יכול לקרוא ולכתוב, להשתמש באינטרנט, לצרוך מוצרי צריכה כמו בכל מדינות המערב, להביע את דעתך בפומבי מבלי פחד שתיאסר או תיהרג, לבחור להיות דתי או חילוני כפי שתרצה, ללמוד באוניברסיטה מה שתחפוץ – ועל חשבון המדינה, ליהנות משירותי ביטוח לאומי, מים זורמים, חשמל סדיר, ומתחושה אמיתית של ביטחון אישי; אינך צריך לחשוש שפקיד ממשלתי יפרוץ לביתך ויבקש שוחד או יאנוס את אישתך, וגם אם תבצע עבירה - לא יכרתו את ידיך, לא יסקלו אותך ולא יתלו אותך.

זהו יום חגך יא חביבי, והאוניברסיטה חוגגת את יום הסטודנט במיוחד בשבילך.

מילא אנחנו, אנחנו חוגגים חזרה למולדת ההיסטורית – אומנם חגיגה לאומית, אבל אתה? אתה חוגג חגיגה פרטית בד בבד עם חגיגה כללית. אתה זכית בחיים טובים יותר, במקום לטבוע בבליל הדם הסמיך והמבעבע ששאר מדינות המזרח התיכון טובעות בו.

מזל טוב יא זלאמה!"

[ציטוט ממקור בלתי-ידוע]

* * *

איליה בר-זאב

בעקבות הזמן השרוף

4 שירים (ללא שם) ל-3 פרלודים של פרידריך שופן אופוס 24 (מאיורקה, 1989)

1. פרלוד מס. 4 – במי מינור – איטי ורחב

Largo

בּוֹאִי בִּימֵי סוּפָה וְאוּלַי אֶזָּכֵר בְּאַבְנֵי הַדְּרָכִים,

נַקִּישׁ אֶבֶן בְּאֶבֶן –

מָה שֶׁקָּרוֹב אֵלַי, רָחוֹק.

תְּנוּעוֹתַיִךְ קָדִימָה חוֹתְרוֹת אֶל הַשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת.

מַאֲדִים יַחֲלֹף הָעֶרֶב בְּהִלַּת כּוֹכָב שָׁבִיט –

בַּחוּץ קַר וְגָשׁוּם.

2. פרלוד מס. 21– בסי במול מז'ור, שירתי

Cantabile

 אוֹר מְדוּרוֹת עָטַף אֶת הַשָּׁמַיִם. בָּאֵשׁ הַמִּתְכַּלָּה נִכְחֲדוּ

זִכְרוֹנוֹת. כְּלָבִים הִתְיַלְּלוּ בְּחַוַּת הָרוֹעִים.

רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דְּבָרִים בְּלֵיל הֶעָשָׁן וְהַגִּצִּים,

גֶחָלִים לָחֲשוּ בֵּין שְׂרִידֵי הָאֵשׁ.

עָקֹם וְנַכְלוּלִי הַלֵּב.

בַּשַּׁחַר –

כֶּלֶב נְחִיָּה הוֹלִיךְ אוֹתִי לַאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

3.

אֲנִי יָרֵא מִמַּה שֶׁכְּבָר יָדוּעַ וְעוֹד יוֹתֵר

מִמַּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

חַיִּים נִטְרָפִים.

בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת לֹא כָּל אִישׁ אָדָם,

אֵין רוֹעֶה.

גַּלֵּי נֵד סוֹחֲפִים כָּל שֶׁצָּף –

חֲלוֹמוֹת עֲרוּפִים.

4. פרלוד מס.22 – בסול מינור, מאוד נרגש וחרד

Molto agitato

וְשׁוּב  יוּלִי אוֹגוּסְט –

יַתְמוּת נִרְקֶּמֶת בְּמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן,

אֵין כְּבָר שֵׂיבָה טוֹבָה.

מַר הַמָּוֶת בַּחֲדָרִים, עֲרִיסוֹת נְטוּשׁוֹת –

דּוּמִיָּה רֵיקָה מוּל יִבְבַת

הַסִּירֵנוֹת.

בְּפִתְחֵי מְאוּרוֹת הַקַּיִץ גּוֹוֵעַ.

* * *

תקוה וינשטוק

פרנסות בישראל 1949:

מחלק הקרח מצפה לחורף

קשה לתאר בית בישראל ללא מקרר חשמלי. איך מחזיקים מעמד בארץ הלוהטת הזו בלי מקרר? אבל מפקד של מקררי חשמל ביתיים שנערך בשנת 1946 העלה כי רק עשרה 10אחוז מהתושבים מצוידים במקרר חשמל, בעיקר בני השכבות האמידות. האוכלוסייה ברובה השתמשה בארון קרח.

רשימתי "מחלק הקרח  מצפה לחורף" התפרסמה ב"מעריב" באוקטובר 1949. בשלוש השנים שחלפו מאז אותו מפקד עלה ללא ספק מיספרם של בעלי מקררי החשמל אבל הרוב עדיין השתמשו בארונות קרח ובבלוקים קפואים.

ארון הקרח היה ארון מרובע קטן ואטום, שומר קור. הוא נחלק לשלושה תאים: לעליון הוכנס הקרח, האמצעי הכיל את המצרכים – בראש וראשונה מזון המתקלקל במהירות, והשלישי היה מגירה לאיסוף מימיו של הקרח שהפשיר. את המים צריך היה לרוקן מדי יום, למנוע שיטפון בדירה, ולפחות אחת לשבוע לנקות את הארון כולו. לעתים נוסף גם "ארון אוויר" בתריס של המטבח, למצרכים שלא נמצא להם מקום בארון.

[אהוד: ל"ארון הקרח" קראו רק בשם מקרר, להבדיל מ"מקרר חשמלי" או "פריג'ידר", על שם הפירמה המייצרת אותו. ברבות השנים, כאשר מקררי הקרח כבר נעלמו, נותר השם מקרר ללא צורך בתוספת "חשמלי"].

לא רק מקררים חשמליים לא נודעו במטבחינו אז, על סף המחצית השנייה של המאה העשרים. כל האביזרים החשמליים – הס מלהזכיר, לא היו בנמצא. אפילו כיריים על גז או חשמל לא רווחו. בישלו על פתיליות ופרימוס. מטבח שונה. פרימיטיבי, אם לא פרה-היסטורי, בעיני הדור הצעיר כיום.

החזקת המצרכים, חיים ומבושלים, במצב טרי, היתה בעייה מיספר אחת במטבח. עקרות בית רבות נהגו לבשל יומיום, רק כך היו בטוחות שהמזון ראוי ובריא למשפחה. הקרח נמכר בחוצות ולא תמיד הגיע במועד, ובימי שרב בגד והתפוגג בטרם זכה לחלופה. לא מעט מזון מקולקל הושלך בלית ברירה לפח. זה קרה בדרך כלל להרגיז, דווקא כשאורחים עמדו להגיע וכמובן בשבתות וחגים, כשהמחלקים נעדרו. אז גם אם הצטיידת בכמות כפולה, לא תמיד הקרח החזיק מעמד יומיים, וארון הקרח הפך לסתם ארון.

את בלוקי הקרח הסיעו מחלקים במעין מכולה ששמרה על הקור. היא ניצבה על עגלה רתומה לסוס. כל מחלק עבר מרחוב לרחוב באזור שלו, מכריז על בואו בפעמון. מיד הגיחו הכול מדירותיהם, ילדים, גברים ובייחוד נשים – היו עקרות בית שנשארו במיוחד בבית, שלא להחמיץ את החלוקה – וכיתרו את העגלה. תחילה בתורים ועד מהרה בשיטת כל דאלים גבר, בצעקות ובגידופים על משיגי הגבול ובעיקר על מחלק הקרח: תמיד נמצא מישהו שראה שהמחלק מרמה, חותך פחות מרבע בלוק, מחלק קרח נוזל, לא מספיק קפוא. מה כבר יישאר ממנו כשנגיע הביתה?

[אהוד: מה זה "קרח נוזל"? בחיים לא ראיתי ולא שמעתי על דבר שכזה, ובוודאי שלא אצל מחלקי הקרח של שנים עברו].

ואם בימים כתיקנם הציתו הבלוקים הקפואים אש מריבה – בתקופת "הצנע" לא כל שכן. גם הקרח, סך הכול מים... נכלל במצרים החיוניים הנמכרים במשורה. שליש בלוק ליום למשפחה. לאחרונה מקציבים רבע בלוק בלבד. הנקודות כמעט חסרות תועלת – מלאי הקרח אינו מספיק לחלוקה. אנשים עומדים ברחוב בחמה הקופחת, העצבים מרוטים – לא פעם זה כבר התור השני שלהם באותו יום, ואחרי הקרח מצפה תור נוסף, נדחקים בכוח, תופשים בידו של המחלק, ממש ויחזיקו שבע נשים באיש אחד, רק שלא ישאיר אותם חלילה ללא קרח. ומתחילות הקללות.

"אין קללה שלא שומעים בתור. אין קללה מהגן הזואולוגי שלא מקללים אותנו," נאנח המחלק.  "גמל שכמותך!" "זה שליש זה?" "חמור מנוול שלא תזכה להיות אבא לילדיך!" וגם מאיימים :""אני אתלונן בפני בן גוריון על שלא נכנסת לאזור שלי!" "אני אודיע לרוקח ראש העיר שאתה לא מגיע בזמן ומספסר!"

"פעם ידעה כל משפחה שהיא מקבלת שליש בלוק קרח. שליש בכלל לא מספיק. כדי לקרר ממש דרוש לפחות חצי בלוק. אבל בימים האחרונים מקציבים בסך הכול רבע בלוק למשפחה –וגם זה לא בטוח. המחלקים מקבלים רק את מחצית הכמות שקיבלנו פעם, והפרודוקטים שמשיגים כל כך בקושי, מתקלקלים. זו צרה שאין הציבור יכול לעמוד בה," אומר המחלק. "אבל הציבור לא רואה נגד עיניו את דב יוסף, האחראי לצנע. הציבור רואה אותנו – ואנחנו השעיר לעזאזל שלו!"

"אנחנו מקבלים כיום לחלוקה כחצי מהכמות שקבלנו קודם," אומר המחלק. לדעתו המחסור בקרח מלאכותי. העיר מקבלת קרח אבל לא בצינורות הרגילים. יצרני הקרח דורשים תוספת 40 פרוטות לבלוק, ועד שלא יקבלו אותה, עושים דין לעצמם, מקטינים את כמות הייצור ובעיקר מקטינים את הכמות למחלקים. כיום כדאי להם לשכור את חדר הקירור בחורף, ואז מתחיל ייצור  הקרח לקיץ לא בינואר, כפי שעשו כרגיל, אלא יותר מאוחר – והאספקה מפגרת. [לא ברור].

הפועלים מצידם מסרבים לעבוד בלילות ובשבתות, "אז עובדים בשביל מס הכנסה," והפסקות החשמל אף הן בעוכרי הייצור. הממשלה מנתה ועדת חקירה לקרח – ובינתיים בתי החרושת עצמם מוכרים קרח לא במחיר הרשמי, 89 פרוטות הבלוק, אלא ב-112 וגם 136 פרוטות. למחלקים לא נותנים מספיק קרח אבל בבית החרושת יכול כל אחד להשיג גם חצי בלוק. כמובן אם יש לו כסף ויש לו כוח להגיע למפעל ולסחוב בעצמו את הקרח באנקול או על אופניים – שם אין מחלקים שמביאים את הקרח הביתה."

בתל-אביב-יפו יש 70 מחסני קרח ו-55 עגלות קרח. רוב המחלקים מאוגדים בקואופרטיב. בכל רחוב מחלק אחד. שלא כחלבנים, ששניים-שלושה מהם נפגשים באותו רחוב ואפילו באותו בית. בחלוקת הקרח הכול מסודר. כל עגלה  חילקה 120-150 בלוקים ביום. לכל עגלה היו גם פועלים שהעלו את הקרח לקומות העליונות. הלקןח שילם לפועל עשרה גרוש והפועל אוסף שתי לירות ליום. כעת הקרח נחטף ליד העגלה והפועלים פוטרו. בחורף יש לארגון גרעון ולא פעם נזקק הקואופרטיב להלוואות. השנה צפוי גרעון גם בקיץ. אין מה למכור.

מחלק הקרח רואה את עצמו כקורבן האמיתי של הקרח – גורלו גרוע משל לקוחותיו. שלא באשמתו הפך לבעל המקצוע המושמץ ביותר, ממש אוייב העם. כולם מוכנים לקרוע אותו כדג. כבר השליכו רבע בלוק על מחלק ביפו, והבטיחו לשבור לו את הראש, חתכו את הצמיגים של משאית קרח – ממשאיות הקרח היחידות בעיר. התור לקרח הוא התור הפרוע ביותר בתל אביב. לא רק שהסחורה אינה מספקת – היא גם נמסה בין הידיים. מחלק הקרח מקנא במחלק הנפט "המאושר" הסובב בחוצות כמוהו. הלה מכניס את הצינור למכל בעגלה, פותח את הברז, והפח של הלקוח מתמלא מאליו. ואילו עליו לחתוך את הבלוקים הקפואים כשכולם מאיצים בו "מהר מהר! הקרח כבר מים!" – "ולי לא פעם הבלוק נופל על הרגליים. ידיי כבר שסועות מדקירות הסכין ומכוסות אבעבועות וכאילו יש לי חשמל באצבעות... אני  צריך לקום בשתיים אחר חצות, כשהלקוחות עוד מתהפכים על משכבם," מתנה מחלק הקרח את מר מצבו.

"למהר לאורווה לקחת את הסוס ולהתייצב בתור בבית החרושת לקרח. כמה שתשכים, תמיד תמצא זריזים ממך, אם קיבלת את הקרח בשעה שש, שיחק לך המזל. להכניס את הבלוקים לעגלה אינה מלאכה קלה. אני לוקח שליש מהכמות שנותנים לי, וחוזר לבית החרושת אחר הצהריים לקחת את שאר הבלוקים. מתרוצץ ברחובות מופקר לשרב, שותה בלי סוף. בראשי בעירה וברגליי קור מקפיא. אני מזיע בלי הפוגה חולה בהצטננויות לעתים קרובות. נכון שאנו המחלקים עצמאים ואין עלינו בעל בית, אבל הקהל הוא בעל הבית הגרוע ביותר! מוכן לטרפך חיים. אנחנו חוזרים מהעבודה כמו חיילים משדה הקרב. מרגישים שעוד מעט נלך לבית חולים או לבית משוגעים... אוכלים ארוחת צהריים בערב ואז אנחנו כבר כל כך עייפים שבביקור בקולנוע אנחנו נרדמים באמצע הסרט. כיום, בצנע, זו עבודת פרך שאינה משתלמת. המשכורת – סך הכול שישים לירות בחודש, ועוד חושבים שאנחנו משתכרים הון תועפות!... הכול אגדה. אפילו מקרר חשמלי אין לי. גם אני משתמש בקרח. אפשר להתעסק באש, במים – רק לברוח מלחלק קרח בקיץ. גם בחורף, בקור ובגשם, אני עומד השכם בבוקר בתור בבית החרושת להשיג קרח, ויש ימים שאני משוטט ברחבות כמעט בלי קונים. ובכל זאת  הלוואי שכבר יבוא החורף! שיהיה אפילו דפיציט לאגודת המחלקים!... רק לנוח... אפילו  לחיות בסיביר... רק לא לעבוד בקרח בקיץ של תל אביב! ועוד בצנע!"

* * *

מתי דוד

הלהבות והצוללות ומפיצי העלילות הנתעבות

פרשת הצוללות וגל השרפות והלהבות הפכו את השיח הביקורתי הפוליטי הלגיטימי, לשיח מטורף של האשמות כזב אצל חלק מהפוליטיקאים והאנשים הנורמטיביים.

יש מספיק סיבות טובות כדי לבקר את ראש הממשלה נתניהו, אין צורך להיעזר בהפרחת עלילות, שקרים והאשמות כזב.

הלהבות העבירו על דעתם חלק מהאנשים, ששנאתם היוקדת לנתניהו גרמה להם לכתוב דברי שטנה של האשמות מטורפות שלפיהן כביכול מישהו דאג להבעיר את המדינה, כדי להשכיח את פרשת שחיתות הצוללות.

פרופסור מאוניברסיטת ירושלים, ממייסדי "שלום עכשיו" כתב בטוויטר שלו את האפשרות שכביכול "מישהו דאג להבעיר את המדינה" כדי להשכיח את שחיתות הצוללות.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ כתבה ש"פוליטיקאים ובראשם נתניהו, משתמשים בלהבות כדי להבעיר אש של שנאה ונקם."

האש כיבתה זמנית את הצוללות. המידע שהצטבר מצביע על כך שסביב ראש הממשלה פעלה חבורה שהיתה חשופה לסודות מדינה כדי לגזור קופונים שמנים לכיסם על חשבון אזרחי ישראל. ביבי מדגמן מנהיגות ושליטה במקום שאף אחד לא באמת צריך אותו.

הוא בא להפקה טלוויזיונית מקוממת ומגוחכת עם הסופרטנקר.

דבריה של שלי יחימוביץ הם מניפסט של שנאה טוטלית של ביטויי לעג ורעל ציניים נגד כל מה שעשה ואמר נתניהו בפרשת השרפות.

ביטויים של שנאה על גבול ההסתה.

חברת מרכז מפלגת העבודה הפיצה לחבריה מסר נגד נתניהו. אתה הסתבכת חזק מיסטר ביבי. כל מה שמניע אותך זאת שנאה, הסתה, ורשעות. אתה יודע כמה מטוסי כיבוי מסוג סופרטנקר אפשר לקנות עם 6 מיליארד שקלים שזרקת על פאקן צוללות, בשביל לרפד את כיסו של בן דודך במאות מיליונים.

חברת הכנסת רויטל סוויד הפיצה פוסט שבו העלתה את התביעה שלפיה זכות הציבור לדעת האם ראש הממשלה או מקורבו עו"ד שמרון שחטו את אחת הפרות הקדושות האחרונות שנותרו בחברה הישראלית, ביטחון המדינה וצה"ל.

היו גם פרשנויות דתיות מגוחכות לגל השרפות.

רב יהודי טען שגל השרפות הוא עונש מאלוהים בגלל פינוי עמונה.

אימאם מוסלמי טען שגל השרפות הוא עונש מאללה בגלל חוק המואזין.

החשדות והאשמות נגד נתניהו, שחוללו כמה מעצבי דעת הקהל, העלו את המחשבה שלפיה ראש הממשלה הצליח לגייס את צמרת צה"ל, משרד הביטחון, חיל הים, המל"ל, משרד האוצר וממשלת גרמניה, כדי לקנות צוללות שאין צורך בהן, כדי לגזור לעצמו ולמקורבו העורך דין כמה מיליונים. מדובר בניסיון להפליל את ראש הממשלה וכל הצמרת הביטחונית.

הוויכוח למתן הגדרה לשרפות:

הצתות על רקע לאומני או פגעי הטבע

בתחילת התפרצות גל השרפות התחולל הוויכוח השבלוני השגרתי כביכול בין השמאל לימין. דוברים שמזוהים עם הימין קבעו בפסקנות שמדובר ב"טרור הצתות" של הפלסטינים, ללא הוכחות. דוברים המזוהים עם השמאל יצאו גם הם מיד להגנת הפלסטינים בהסברים שההצתות מקורן בפגעי הטבע וברשלנות של מטיילים. גם אלה וגם אלה הגיבו אוטומטית ללא ידיעת נתוני האמת. בהמשך התרחבות והתפשטות גל השרפות השתנו התגובות.

התברר בוודאות שמספר שרפות נגרמו כתוצאה של הצתות ע"י ערבים ישראליים וערבים פלסטיניים מהשטחים.

בסיום הוסכם על כולם שאמנם היו הצתות, הוויכוח שנותר היה אך ורק לעניין "הפרופורציות". כמה הצתות בגלל פיגועי הטבע וכמה הצתות בידי הערבים.

הטרור הפלסטיני, מאז כ"ט בנובמבר

 ועד לגל ההצתות בימים אלה

לרגל היום ההיסטורי כ"ט בנובמבר, המוזכר בימים אלה, ראוי להזכיר את "תורת השלבים" הפלסטינית להריסת הישות הציונית, שכשלה מתחילתה ועד ימינו אלה של הצתות השרפות:

פלישת צבאות ערב 1948. שליחת פדאיון לפיגועים ביישובי הספר. חטיפת מטוסים. פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמסעדות. רקטות מעזה על אוכלוסייה אזרחית. טרור הדריסות. טרור הסכינים. טרור דיפלומטי. טרור הצתות שרפות.

* * *

גרימי: מי הם המשחקים בניס?

ציטוט: אנחנו מבקשים את עזרת הקוראים באשר למקורו של השיר: "כל הגברים בטורקיה משחקים בְּנִיס / אחד רוכב על השני והשלישי מכניס..." [גיליון 1198].

אודי שלום,

מי כתב את השורה שציטטת? הכותב הבלתי נלאה 'עממי'.

המקור המוסיקלי הוא בשיר הטורקי הישן 'איסקדרה'.

כאן בביצוע (בטורקית) מפי ארטה קיט

https://www.youtube.com/watch?v=zBF5hOb7JAM

בצרוף הסברים שאינם ב-100% מדויקים.

איסקדרה היא העיירה סקוטרי שהיום היא כבר פרבר של איסטנבול.

לבד מהמוניטין של הטורקים במה שקרוי 'האסטרטגיה של הגישה העקיפה', הרי השיר עצמו, המספר על אדון ומזכירו, רומז רמז עבה על יחסים ביניהם.

אל תשכח את דן קדרי, שבעקבות השיר התחלנו לקרוא לו 'אישקדרי', שם שמהר מאד התקצר והפך ל'אישקה'.

וכמובן, גרסת גן הירק: "ואצלנו מרכז המשק, החבר בניס / כל אחד כאן מתכופף  והמרכז מכניס."  

בברכה

גרימי

[צבי גלעד]

עין-גדי

*

שלום לאהוד.

לצערי, איני יכול לעזור לך באשר למקורו של השיר.

רציתי רק לספר לך שאני הכרתי אותו בגירסה קצת שונה:

בעיירה תורכית קטנה משחקים בניס.

אחד שוכב על הריצפה והשני מכניס.

זה נראה לי קצת יותר הגיוני מבחינת "הצוות" וביצועיו.

זה גם לא מאשים את כל הגברים בתורכיה.

 בברכה.

עמי עתיר

 [רייכמן, חבר גרעין "שדמות" בשעתו]

* * *

עפר גביש

מנהיגות טבעית של מפקד שהביאה לפעולה

 טייסים וגם... מוסיקאי

זה קרה בשנת 1976 בבסיס חיל האוויר אי שם בין גדרה לרחובות בו שירתתי כנווט באותה התקופה. לאחת המסיבות החיליות החליט מפקד הבסיס האגדי, רן רונן, (הידוע לכל בשם פקר) להעלות את כל צוותי האוויר לשיר.

המסיבות בחיל האוויר הן דבר ידוע, לכבודן מתכוננים כמו לכל מבצע צבאי, ובפעם ההיא הוזמן המלחין והמנצח יעקב הולנדר להכין מקהלת טייסים ונווטים שתופיע באירוע המרשים.

באחד ההאנגרים רוכזו כל, כל, כל אנשי צוות האוויר של הבסיס (כמובן בפקודה מסודרת) והתייצבו לחזרה הראשונה. הולנדר התכונן אף הוא כמו שצריך והכין לטייסים משימה איכותית. לשיר בשני קולות. משימה לא קלה כלל ועיקר שהרי לא כל מי שמוכשר בגבהים מוכשר גם בטונים הגבוהים (כפי שכינה זאת שייקה אופיר במערכון המקהלה שלו).

התלבט הולנדר מי מהטייסים מספיק מוכשר כדי ללמוד את הקול השני. חשב חשב ומצא עצה, הדבר הראשון שעשה היה לשאול: "למי מהטייסים יש טנור ולמי יש בס?"

שתיקה וצחוק מבוכה ענו לו מכל עבר.

"תתחיל! תתחיל!" לחש לו פקר.

"אבל אני חייב שני קולות," לחש לו הולנדר בחזרה. ואז בא לו רעיון מבריק, לעזאזל הגובה, העיקר הניסיון הקרבי: "מי כאן שר פעם במקהלה?" שאל.

ושוב מבוכה וצחוק כבוש והמפקד לחש ברעם מנועים: "תתחיל! תתחיל!" והולנדר המיואש רעם מנגד: "אי אפשר."

ואז נגלה המפקד בכל עוזו: "תראה," אמר למנצח המותש, הרים ידו אל מרכז הדבוקה וסימן,"  אתה רואה את היד שלי? אלא שמצד ימין שרו פעם במקהלה, ואלה שמשמאל לא שרו אף פעם. תתחיל!"

"חכה רגע." ניסה המנצח לדחוק את הקץ, "בוא נשאל אותם."

ופקר בגדולתו: "תשמע אותי! הם לא יודעים אם הם שרו! אני יודע! אלה שמימין שרו במקהלה, אלה שמשמאל, אף פעם לא. תתחיל!"

והוא התחיל.

והיתה הופעה נהדרת.

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

היום השמיני

27.11.94. יום ראשון. ליסבון. בארוחת-הבוקר אני עוד פוגש את מרסל. הארוחה צנועה: לחמניית בריוש ולחמניית באגט. חמאה ריבה וקפה. אנחנו נפרדים ואני יוצא באוטובוס 32 אך הפעם אינני יורד ברוסיו אלא ממשיך עימו מערבה, ימינה, בשכונות המקבילות לקו החוף של הנהר, עד שאני רואה מלמטה את מנזר סנט ז'רונימו שברובע בלם, Belem, ויורד. השעה היא 10.45 לערך. אני חולף על פני איצטדיון כדורגל ענק ועוקף את הכנסייה ומגיע למוזיאון הימי. הכניסה חופשית. מעניין, אבל חוזר על עצמו. יפה ביותר האולם של המוצגים הגדולים – ספינות, מטוסים. ספינת משוטים מלכותית של המלכה הפורטוגלית. ביציאה אני קונה לי מזכרת, ספל עם ציור של ספינה [הנמצא אצלי בשימוש עד היום].

אני יוצא ועובר דרך אגף של המוזיאון הארכיאולוגי שפורס, תחת רצפת פלדה עם חלונות, עתיקות מימיה הקדומים של ליסבון. המיבנה של המוזיאון שייך למינזר סנט ז'רונימו, וכשאני יוצא אני מציץ לכנסייה. יום ראשון היום, הדלתות הגדולות הפונות לרחוב פתוחות. כומר צעיר מאוד לבוש לבנים שר את התפילה, עוגב מלווה אותו ומשלושת צדדיו, בקהל, מעין מקהלה או "שירה בציבור" בכמה קולות, לפי הוראותיו. המילים הללויה ואמן חוזרות במיסה.

אני ממשיך ברגל ברחוב בֶּלֶם, לפי המדריך של לפיד. יושב בחוץ בקפה קטן ושותה אספרסו חריף עם שתי עוגיות בלם, אחת עשוייה בצק פריך מתוק והשנייה ממולא מעין פודינג קאראמל. אני מוצא שהקייז'אדס של סינטרה טובות יותר, ואינני קונה מעוגיות בלם.

ממשיך ברחוב לעבר כיכר יפה וחוצה את הכביש ונכנס למוזיאון הכרכרות. כל המוזיאונים הם בחינם היום, ולדעתי גם יש בהם פחות שומרים בפנים. התצוגה של הכרכרות מרהיבה. פעם ראשונה שאני רואה מקרוב כרכרות מלכותיות ולומד את המיבנה המיוחד של הכרכרה. המרכב נישא על קפיצים עשויים רצועות-עור עבות וארוכות, והוא נפרד מגוף הכרכרה, זאת כדי לשמור על הגמישות בנסיעה בדרכים, ולא לקפוץ עם כל אבן. מאוד מעניין. למעשה אלה הם, פחות או יותר, גם הקפיצים והמרכבים של המכוניות הראשונות, שניראו כמו עגלות.

אני יוצא ולוקח את האוטובוס 49, שכתוב שהוא מגיע לכיכר המרקיז פומבל. בדרך אני מנמנם קצת. יום חם. אני יורד ליד המרכז המסחרי החדש אמוריאש, אבל קצת רחוק וכבר רבע לשתיים בצהריים. לכן אני לוקח מונית והנהג מביא אותי ישירות למגדל המגורים שבו גר השגריר בנימין אורון. הוא חבר-נעורים של חברנו נח מילשטיין, אף הוא מברזיל.

הדירה גדולה מאוד, הסלון משמש אולם של קבלת פנים, מרוהט בטעם, ומן החלונות רואים את פארק מונסאנטו, את הנהר, העיר ומיבצר סנט ג'ורג', מראה מקסים. [זוהי דירת השגריר הישראלי הממוגנת, שבה גרה לפני כן השגרירה קולט אביטל, עימה למדתי בשעתו יחד באוניברסיטה העברית בירושלים].

אשתו של בנימין, קלרה, נחמדה מאוד ולבבית. שניהם מברזיל, זה ניכר בעיקר באקצנט שלה. הם מקבלים אותי בחמימות בלתי-רגילה. אנחנו משוחחים הרבה. שותים קודם ליד קערות של אגוזים ופירות מיובשים. אני מביא להם כרך של כל שירי אסתר ראב החדש, ושני עותקים של תרגום פסואה.

הארוחה טעימה מאוד. מנה ראשונה טבעות דג דמוי פרי-ים אדמדם בחוץ ולבן בפנים, ברוטב מיונז על עלי חסה. צלי הודו עם הרבה בצל בתוספת תירס, פטריות ואורז עם שקדים קלויים. יין אדום טוב. מנה אחרונה מעין פודינג עם טבעות פסיפלורה.

אנחנו שותים קפה בפינת האורחים. ב-16.30 אני כבר קצת עייף ונפרד מהם. אולי אחזור מחר ב-20.00, להזמנתם, אחרי ההרצאה.

אני יורד למרכז המסחרי למטה ומטייל מעט. הייתי כאן בביקור הקודם למשך שעה. קונה ב-85 ש"ח לערך בודי-לוישן קאשארל ליהודית, מאוחר יותר מתברר לי שטעיתי ולא את זה ביקשה. הכל מקושט כאן לקראת חג המולד. במרכז בובות בגודל אדם של מחזה הלידה של ישו, ושלושת המגים, מלכי קדם, הבאים אל ישו התינוק ובידיהם מתנות. אותו מחזה חוזר בקטן בחלונות ראווה אחרים. אני מחפש לבן קסטה שמעבירה מהדיסק-מן לרדיו של המכונית, ולא מוצא מתאימה.

אני יוצא לרחוב אחרי כושית משגעת, קטנה, שהולכת בחצאית קצרצרה, ולוקח מונית למלון. כשאני מגיע כבר 19.00 לערך. אין הודעות. אני עולה לחדר. פותח את הטלוויזיה מעל למיטה. כל הערוצים בפורטוגזית אבל לסרטים האמריקאים יש תרגום בגוף הסרט. כאשר קוראים פורטוגזית היא נראית יותר מובנה כי היא דומה לספרדית ולצרפתית בשורשים הלאטיניים המשותפים. אבל כאשר שומעים את הפורטוגזית, לא מבינים גם מילים מוכרות משפות אחרות.

אני נרדם ומתעורר ב-21.00 לערך עם טלפון מיהודית. היא מספרת שהביוב במיטבח עלה על גדותיו והוא נוזל מכל מקום והיא עבדה שעתיים ומחר יבוא אינסטלטור. צרות.

אני מטלפן לדני זוהר, הנספח התרבותי. לא ברור לגבי מחר. אין פגישה עם פרנציסקו וייגאס, עורך הרבעון הספרותי של אגודת הסופרים, שמוציא גיליון לספרות עברית. גם אין פגישה עם העיתונאי שהראה נכונות לראיין אותי על הרצאתי. מה שברור הוא רק קיום ההרצאה עצמה. לא נורא.

אני יוצא ויורד ברגל בכביש שמשמאל למלון. עובר על פני ספק-זונה בעלת עמידה אצילית, לבושה בסגנון הניראה לי ספרדי מסורתי, עם חולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים וצאוורון גבוה, במעין צניעות חצופה. עיניה קצת אלכסוניות ומצועפות מבט, גבוהות. כאשר אני מסתכל בה היא מחזירה לי מבט מוזר ונידמה שאחרי שאני עובר היא מסננת איזו קללה מפיה.

עובר על פני חנות למוצרי סקס ונכנס פנימה. שפע חוברות פורנו, קלטות פורנו ואבזרים מצחיקים. בצד יש תאים לסרטי פורנו. אני יוצא.

עולה ימינה לעבר שדרת החרות והולך בצד הימני שלה עד לכיכר רוסיו. אולי בגלל הקרירות אין אנשים רבים, ורק באחת הסימטאות עומדות רחוק שתי נערות ומשדלות להיכנס, ושני רוכלים מסכנים מוכרים על המדרכה חוברות פורנוגראפיות.

אני עובר את כיכר רוסיו וממשיך בסימטה שנייה מימין ורואה פתח מכוסה מסך אדום. נכנס פנימה. דוכן דברי סקס, כל מיני תאים ומקומות להכניס מטבעות, והם מבטיחים "הצגה חיה". אני לא בדיוק מבין איך מפעילים את כל זה, ויוצא, והולך למסעדת מק-דונאלד ברוסיו ואוכל מנה ב-600 אשקודוס שהם פחות מ-4 דולר, המבורגר, ציפס וקולה. עדיין שבע מארוחת-הצהריים המאוחרת.

חוזר למועדון הפורנו. מתברר שיש כאן מרכז של הצגת עירום חיה. יש שם תאים שבהם אתה אמור לשבת מול תא זכוכית שאליו נכנסת בחורה ערומה, אתה יכול לבחור את מיספרה מתוך כ-10 שתמונותיהן בחוץ, ובמשך שלוש דקות תדגמן לך כל מה שתרצה, כך כתוב, תמורת 500 אשקודוס שאתה משלשל לחריץ, שהם פחות מ-4 דולר.

השירות הזה לא פועל, ומה שכן פועל אלה הם כעשרה תאי הצצה הבנויים במעגל סביב זירה. כאשר אתה פותח דלת, אתה רואה רק וילון לבן סגור מאחורי שמשה. אני מכניס שלוש מטבעות של 100 אשקודוס, שהם פחות מ-2 דולר, והכתוב מבטיח דקה של הסתכלות. המסך הלבן עולה לאיטו ואני ממש נפעם. במרכז הבמה הקטנה המסתובבת, על שטיח, שוכבת בחורה שעורה קצת כהה, צעירה מאוד ובעלת גוף משגע ופנים יפות, והיא מתפתלת על יצועה וחושפת את ערוותה, שרובה גלוח. היא מתנועעת כל הזמן. שוכבת על גבה ופושקת את רגליה, וחושפת את ערוותה. מסתובבת ועתה היא על ארבעתיה, רגע עגבותיה סגורות אך הנה היא מתכופפת ופי הטבעת שלה וערוותה ניראים במלוא הדרם מאחור, ולאט לאט היא שוקעת אל המזרון ומחככת בו את שדיה ואחר כך מתיישרת לכדי ישיבה ומלטפת את שדיה.

הווילון הלבן יורד ואני נפעם. אף פעם לא ראיתי דבר שכזה. כמו צירוף של כלוב בגן חיות שהמתרחש בו מעורר תחושת יופי בלתי רגיל, יחד עם מיניות עזה ומגרה. אני לא מתאפק ולוקח הצצות עוד שלוש פעמים, יחד כ-8 דולר, שאר הבחורות, כשלוש במיספר, הן בלונדיניות, כל אחת יותר יפה ויותר משגעת מקודמתה. מעניין שיש להן דגדגנים גדולים, שכאשר הן כורעות על ארבע ממש רואים אותם מאחור כשהם מזדקרים. שדיים מושלמים, והן מתפתלות, כל אחת על שטיח דק שלה שהיא מביאה עימה ופורשת על המזרון, והן מחליפות זו את זו כל כמה דקות. באות בתחתונים דקים או בחזייה ומתפשטות די מהר. ממש מהמם. הייתי יכול להמשיך ולהסתכל בהן שעות ארוכות.

אני חוזר ברגל את כל השדרות שבסופן שדרת החרות, עד למלון. מזג האוויר נהדר ולא קשה ללכת, למרות שזו עלייה. ליד המלון, ברחוב הצדדי, עדיין עומדת הזונה בעלת הפנים היפות והעצובות, עם העיניים המלוכסנות קמעה, חולצה בלבן וחצאית ארוכה, כמו זמרת ספרדייה עממית. היא מציעה את עצמה בנימוס. כניראה שאין לה עבודה הערב. היא בכלל יחידה בכל השטח. לא פגשתי נוספות. אני מסרב לה בנימוס, ובחיוך, וחוזר למלון לישון. מחר יום אחרון בעיר. מצאתי חנות סוני ליד המלון ואגש לשם מחר בבוקר לבדוק אם יש להם את החלק שבן ביקש.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אחד העקרונות שלנו בעריכה הוא להביא דברים שאנחנו וגם הקוראים נוכל להבינם ברמה סבירה. חומר הנשלח אלינו ואינו עומד בקריטריון הזה – לא מתפרסם אצלנו, ויהא תוכנו אשר יהא. מכאן גם אפשר להסיק על איכות החומר הספרותי שאנחנו כונסים בתיבת נוח שלנו.

* אהוד ליהודה דרורי: אתה באמת רוצה יותר חרדים בצבא? – יהודה דרורי, תשובתי: כן אני רוצה מה שיותר חרדים בצבא כי כבר הוכח שרובם לא חוזרים לחרדיות – וזו הסיבה להתנגדות הרבנים לגיוס.

* שטחה של עמונה זעיר יחסית בהשוואה לשטחים שנשרפו בישראל, לא רק אלה שנשרפו בשל תקלות ופגעי אקלים וטבע – אלא אפילו רק אלה שבידי מציתים ערביים ו"פלסטיניים" משני עברי "הקו הירוק".

אבל אנחנו מדינת חוק שקיים רק היכן שמקיימים את החוק – ולא חל, למשל, על עשרות אלפי בתים של ערבים שניבנו ללא רשיון משני עברי "הקו הירוק".

* אהוד היקר, באשר לרשימת התגובה של יואל נץ בנושא לבטיו של חוזר בשאלה, אני יכול לענות בקיצור: מוטב לי לקבל תשובות חלקיות שהמדע מספק על סמך עובדות, מאשר לקבל תשובה מלאה של הדת, תשובה המתבססת על בדותות.

 אני אסיר תודה להשלמות של בן-ציון יהושע על רשימתי על חיוי הבלכי – אין כמוהו בקיא בתרבות של מרכז אסיה.

 שלך,

 משה גרנות

* אהוד: לדעתנו, הרדיפה המטורפת של התקשורת הכתובה והמשודרת אחר נתניהו והאנשים הקשורים בו, כולל רעייתו, רק מוסיפה לפופולריות שלו בעיני רוב העם, שנקעה נפשו מהרדיפות הללו. אילו היה נתניהו הולך היום לבחירות היה הליכוד, בניגוד לסקרים, זוכה במיספר מנדאטים גדול יותר מבעבר. התקשורת אמנם הצליחה להפיל את אולמרט, אבל לא נראה לנו שכך יהיה במקרה של נתניהו, אלא הוא קרוב יותר למקרה של טראמפ, שנתניהו כמדינאי עולה עליו בכל המובנים. עם זאת, אנחנו מכירים אנשים שסבורים שהסכנה של נתניהו לישראל גדולה פי כמה וכמה מהסכנה של טראמפ לארה"ב, והם מייחלים ליום שבו נשתחרר משלטון הדיכוי, השחיתות ומנגנון החושך של נתניהו, אשתו ושני בניו.

* עוד דוגמא לנסיון שפיטה והרשעה באמצעות הדלפות לתקשורת: "פרקליטיה של שרה נתניהו, עורכי הדין עמית חדד ויוסי כהן, הגישו בצאת השבת תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולמחלקה לחקירת שוטרים בעקבות שידור תמלילים מחקירתה בערוץ 2. עורכי הדין מבקשים מהיועץ וממח"ש לחקור 'זיוף פרוטוקולים, הדלפות שקריות, שיבוש הליכי חקירה וניסיון להדחת עדים.'" ["הארץ", 4.12.16].

מה שמראה שבפני בית דין השדה של התקשורת בישראל, לאלאור אזריה ולשרה נתניהו יש מעמד שווה.

* ליבנו לקצין אופק בוכריס. מה שעובר עליו הוא הרבה יותר קשה, הרבה-הרבה יותר קשה, ממה שעבר על החיילת והקצינה שעימן התעסק. הלא החיילת אפילו לא טענה שאנס אותה. תראו לנו גבר אוהב-נשים – שמעולם לא ניסה להתעסק עם אישה, ותראו לנו אישה שמעולם לא ניסתה לצודד לב גבר ולפתותו, וזאת מימי חוה אימנו.

* הרצח הנוסף של האישה הערבייה ההרה בנצרת בידי בעלה זה כלום לעומת פשעיו של הקצין אופק בוכריס אשר בהם צריכה להתרכז מערכת המשפט הישראלית והצבאית ולהשקיע את מיטב הכוחות החוקרים הפליליים, כי אנחנו מדינה מוסרית, ואצלנו התאנות לאישה, הקרוייה לא פעם בהגזמה משפטית בשם אונס גם אם לא היתה חדירה לכוס ולתחת שלה – היא  יותר חמורה ומפרנסת את התקשורת יותר טוב מאשר רציחתה של אישה.

* עוד מעט הטיפש הולך הביתה: "שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי התייחס הערב (ראשון) לקיפאון המדיני מול הפלסטינים במהלך פורום סבן בוושינטון. קרי מתח ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על מדיניות הממשלה הישראלית‎ ואמר כי 'הדברים נעים בכיוון הלא נכון. אין סטטוס קוו. אני מודאג בנוגע לעתידה של ישראל. לא יהיה שלום נפרד בין ישראל והעולם הערבי. לא, לא ולא. כולם צריכים להבין כי בלי שלום עם הפלסטינים לא יהיה שלום בין ישראל והעולם הערבי."  ["הארץ", 5.12.16].

* כמה נחמד שמדינות המפרץ המוסלמיות מממנות לנו חלק מההשקעה במספנות הגרמניות לשם בניית הצוללות וספינות ההגנה על אסדות הגז שלנו מפני הטרור המוסלמי.

קוטרים! על האירוניה שבהיסטוריה לא שמעתם?

* כבר כתבתי לך בעבר עד כמה אני נהנית מהקטעים של עמנואל הרוסי. מקווה שיש באמתחתך הרבה יותר...

נסיה שפרן

* * *

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,299 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל