פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1200

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בכסלו תשע"ז, 8 בדצמבר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה. // עמוס גלבוע: הדמיון בין הבחירות של נתניהו וטראמפ. // ד"ר מרדכי קידר: זמן איראן: האייתוללות מנצחים בקרב על המזרח התיכון. [ציטוט ממגזין "מידה"]. // פוצ'ו: "בחיי [3]", י"ד.  הקץ לבתוליי. // עמוס אריכא: ורוח ראובן מרחפת. // אסי דגני: שיר ירושלמי. // יצחק שויגר: גירוש העמונים. // מנחם רהט: חוק ההסתרה. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.12.16. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, חלק שבעה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. י"ז. הינדה. //  אלכס לכיש: האם היקום נברא יש מאין? // משה כהן: ברית הצביעות  והזדון מתנדנדת. // יהודה דרורי: יש "הסדרה" חשובה יותר. // דרור אֵידָר: "ספק אם היהודים יישארו במפלגה הדמוקרטית". ראיון עם פרופ' ג'ונתן סרנה. [ציטוט]. // נסיה שפרן: שבועיים במרוקו. [חלק ראשון]. // יוסף אורן: המתמיד מבין סופרי הדור, מה מייחד את יצירתו של אפלפלד? // אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה. מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום התשיעי, סוף המסע. //  ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה

בימים אלה, בהם מתארגנות לרגל חג החנוכה נסיעות מיוחדות לקברה של המרטירית היהודייה סוּלִיכָּה חָג'וּאֵל בעיר פֶז שבמרוקו, מוקדש שיר צנוע זה לכל יוצאי מרוקו, שאירוּע היסטורי אמיתי זה מתולדות אבותיהם צריך היה להיהפך לנכס-צאן-בּרזל בּמערכת החינוּך וּבתקשורת שלנוּ לוּא היינוּ עֵרִים יותר למורשת תפוּצות עמֵנו.

אֶצְלֵנוּ בְּפֶז, בַּמֵּאָה הַי"ט, הָיְתָה בַּת אַחַת, לַאלָה סוּלִיכָּה

שֶלֹּא נִתְרַצְּתָה לְהָמִיר אֶת דָּתָהּ, דַּת מֹשֶה בֶּן-עַמְרָם, לָאִיסְלָאם,

וּכְמוֹ שֶעָבְרָה בִּרְחוֹבָהּ שֶל עִירָהּ בְּיָפְיָהּ הַמַּטְרִיף הִיא הִדְלִיקָה

לִבּוֹ שֶל נִכְבָּד מוּסְלְמִי מִטַּנְזֶ'ר שֶנִּדְחָה עַל יָדָה – וְנִכְלַם.

מַה לֹּא עָשָׂה שָם אוֹתוֹ פָּאסָאזֶ'ר מִטַּנְזֶ'ר לְשַחֵר אֶת פָּנֶיהָ,

פְּנֵי הַנָאוָה הַזֹּאת, בִּינְת אֶל יָאהוּד, שֶשָּבְרָה אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים?

שָלַח לָהּ שְׂמָלוֹת מַרְהִיבוֹת כְּעוֹרָהּ וְאִגְּרוֹת לוֹהֲטוֹת כְּעֵינֶיהָ

וּזְהַב מָרָקֶש וּבָשְׂמֵי קַזַבְּלַנְקָה לִיפִי צְחוֹר גֵּוָהּ הַמַּקְסִים.

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

וְלַאלָה סוּלִיכָּה שָמְעָה וְהִסְמִיקָה אַךְ לֹא נֶעֶנְתָּה לַטַּנְגֶּ'רִי,

"שְׂמָלוֹת מַחְלִיפִים אֲבָל לֹא דַת אָבוֹת," לָחֲשָה בְּקוֹל רַךְ וְרָעוּד.       

רָאָה הַטַּנְגֶּ'רִי כִּי זֹאת, בַּת הַמֶּרִי, גֵּאָה וְהוֹלֶכֶת בַּקֶּרִי,

הוֹצִיא דִבָּתָהּ כִּי הֵמִירָה דָתָהּ לָאִיסְלָאם אַךְ חָזְרָה לַיָּאהוּד.

כָּל זֶה כָּזָב הָיָה אַךְ לַכָּזָב אֵין רַגְלַיִם אַךְ יָד דַּוְקָא יֵש לוֹ,

יַד הַקִּנְאָה מְלַבַּת-הַשִּׂנְאָה הַנִּלְוֵית אֶל הַיֹּפִי כְּצֵּל.

פָּנָה הַשֹּוּלְטָן, מוּלַאי עַבְּד אֶל-רַחְמָאן, אֶל רַבָּהּ שֶל הָעִיר וְלִחֵש לוֹ:

"תַצְהִיר הָעַלְמָה כִּי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת אַלְלַהּ – וְכָךְ תִּנָּצֵל."

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

אַךְ לַאלָה סוּלִיכָּה שֶכְּלָל לֹא הִרְחִיקָה מִדַּת אֲבוֹתֶיהָ אַף פַּעַם

סֵרְבָה לוֹמַר שֶקֶר וְלוּא גַם תּוּצָא לַהוֹרֵג בְּרֹב-עָם בַּכִּכָּר

וְאַף כְּשֶגָּזַר חֹק-הַדָּת הָאַכְזָר שֶנִּחַת עַל רֹאשָהּ כִּנְחוֹת רַעַם

כִּי יֵש לְעָנְשָהּ וְלִכְרוֹת אֶת רֹאשָהּ לֹא נֵאוֹתָה לִכְפּוֹר בָּעִקָּר.

מַה לֹּא עָשֹוּ יְהוּדֶיהָ שֶל פֶז לְהַצִּיל אֶת נַפְשָהּ שֶל סוּלִיכָּה

לוּא גַם בִּמְחִיר הוֹדָיָה בִּבְדָיָה וּבְשֶקֶר שֶכְּלָל לֹא הָיָה?

אַךְ גַּם כְּשֶחֵרֵף מַבָּטָהּ הַשֹּוֹרֵף אֶת סַכִּין הָעוֹרֵף עוֹד הִסְפִּיקָה

יַלְדָּה נְדִירַת אֹמֶץ-לֵב זֹאת לִשְׁבֹּר לֵב רַבִּים בְּיָפְיָהּ וְאָפְיָהּ.   

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת דְּמוּתֵךְ בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם. 

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

כִּי אֶפְשָר לַהֲרוֹג נַעֲרָה אֲבָל לֹא אֶת זִכְרָהּ שֶיִּשְׂרוֹד לְעוֹלָם.

* * *

עמוס גלבוע

הדמיון בין הבחירות של נתניהו וטראמפ

בשניהם מדובר בהפתעה בסיסית. בשניהם האליטות התגייסו לטובת היריב, בעיקר התקשורת. המפסידים לנתניהו לא השלימו עד עכשיו עם ההפסד. המפסידים לטראמפ לא משלימים לפי שעה עם ההפסד.

אני מוצא דמיון מפתיע בין הבחירות שנערכו אצלנו במרץ 2015  לבין הבחירות שנערכו לפני כחודש בארה"ב. מי יודע, אולי אנחנו המדינה ה-51 של ארה"ב, ואחת מהעשירות והמתקדמות שבהן?

הדמיון הראשון הוא בגורם ההפתעה. ניצחון טראמפ שם, וניצחון נתניהו פה. אין מדובר  בהפתעה "רגילה", כמו למשל הפתעה מגודל והיקף של  ניצחון/הפסד מסוים. הפתעה בעיתוי של אירוע מסוים. הפתעה במיקום מארב. הפתעה מדבריו של אדם מסוים. וכדומה.

מדובר בהפתעה מהותית, הפתעה יסודית. זאת הפתעה הנובעת בעיקר מאי הבנת תהליכי עומק ואי הבנת המציאות, והיא מערערת, ופעמים מנפצת, אמונות יסוד מושרשות או תקוות בעלות עוצמה חזקה מאוד. דוגמאות: מלחמת יום הכיפורים. התפוררות ברה"מ. ה"אביב" הערבי. פיגוע הטרור ב-11 ספטמבר 2001 בארה"ב. המשאל  בבריטניה על יציאה מהאיחוד האירופי. 

הדמיון השני קשור לראשון. בשני המקרים  התקשורת הממוסדת, העיתונות והטלוויזיה, התגייסו כאיש אחד נגד נתניהו ונגד טראמפ. לא רק הם. גם האליטה האקדמית והאליטה התרבותית והכלכלית התגייסו אף הן. עצם ההתגייסות העצים מצידו את התקוות והאמונה כי טראמפ  ונתניהו יובסו. וזה מצידו הניב את הסקרים, שתכלית רובם היתה (בין בזדון בין אם לא) לגרום לחיזוק האמונה בתבוסות המיוחלות. 

אני נוטה להעריך כי האדם היחידי שהבין לפתע כי עומדת ליפול הפתעה יסודית (בניגוד מוחלט לסקרים, אלא אם כן נערך עבורו סקר עומק אמיתי), שתחסל את מורשתו, היה הנשיא אובמה. זאת לדעתי הסיבה שלפתע פתאום, בשלב האחרון של הבחירות, הוא יצא עם אשתו למסע תמיכה אינטנסיבי ותוקפני בקלינטון (למעשה במורשתו), חסר תקדים בהיסטוריה של נשיאי ארה"ב.

והדמיון השלישי, והוא החשוב בעיניי, נוגע לתוצאה של הפתעה יסודית. כאשר זה קורה לאדם בודד או לקבוצת אנשים, עולמם חרב, הזעזוע הוא עצום. התגובות לכך הם שונות. אחת מהן היא אי השלמה עם תוצאת ההפתעה. אצלנו אנו עדים לכך כבר כמעט שנתיים. מיד אחרי הבחירות נשמעה הקריאה המנחמת כי תוך שנה הממשלה של נתניהו תיפול. ככל שהזמן עבר, והתברר שזאת תקוות שווא, נפתח מסע של דה-לגיטימציה לנתניהו ולמשפחתו ורצון ברור להביא אותו לידי כך שיניח את מפתחות השלטון. החלו אף להישמע קולות המצדדים בהפיכה צבאית.

שיהיה ברור, נתניהו בורך בשפע של שגיאות וטעויות ומעשי איוולת (כמו עכשיו חוק ההסדרה  וחוק המואזין). אבל, הנקודה המרכזית בדבריי היא חוסר ההשלמה עם ניצחון בחירות לגיטימי.

והנה, גם בארה"ב אנו עדים לאי השלמה עם תוצאות הבחירות. זה מקבל ביטוי בהרבה אופנים: הפגנות המוניות נגד הבחירה. הפגנות סטודנטים, באישור ראשי האוניברסיטאות, עם סיסמאות: "טראמפ הוא לא הנשיא שלנו." קריאה לאלקטורים להפר את התחייבותם להצביע בעד טרמפ ולהצביע בעד קלינטון (הצבעת האלקטורים צפויות להיערך ב-19 דצמבר). השמעת הטענה כי בגלל שקלינטון קיבלה יותר קולות מטראמפ בסך הכול הארצי, צריכה היא להיות הנשיאה, למרות שהחוקה קובעת שהנשיא נבחר ע"י אלקטורים. הדרישה לספירה חוזרת של קולות ב-3 מדינות. ועוד ועוד. וזה קורה ברפובליקה שהיא "אם הדמוקרטיות". האם זה יימשך כמו אצלנו, ויארך כל תקופת כהונתו של טראמפ?

נחכה ונראה.

מה שברור הוא  שהלם ההפתעה היסודית שם ופה הוא חזק, וברור שגם טראמפ וגם נתניהו שנואים בצורה חריגה ע"י ציבור לא קטן של אוכלוסייה, גם בלי הבחירות.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

זמן איראן: האייתוללות מנצחים בקרב

 על המזרח התיכון

פורסם לראשונה במגזין "מידה" 1.12.2016

אסד עלול להכריז בקרוב על ניצחון בסוריה, ובינתיים ארגוני ה'פרוקסי' של איראן קוצרים הצלחות בלבנון, בתימן ובעיראק. ממשל אובמה מותיר אחריו מזרח תיכון מסוכן שמציב אתגר מסובך בפני ישראל.

ההתפתחויות בשדה המערכה בסוריה מעידות על התאוששות בקרב צבאו של אסד. הוא כובש מחדש שטחים שהיו תחת שליטת 'המדינה האסלאמית' (דאעש), ומאמציו להחזיר לידיו חלקים חשובים מהעיר חלב עולים יפה. נותרה עדיין העיר רקה, בירת 'המדינה האסלאמית', אך אם ייפלו חלב ומוסול – גם רקה תיפול. אך חשוב מכל, הוא מחזיר לידיו את היוזמה ומשיב לחייליו המותשים את האופטימיות ואת רוח הלחימה. מנגד, המורדים המפוררים והמפורדים החלישו זה את זה בשנים האחרונות. מלכתחילה הם לא היו מלוכדים במיוחד, ועכשיו הם משלמים את המחיר.

אם המגמה המסתמנת בסוריה תימשך, סביר להניח שאסד יוכל בעוד כמה חדשים להכריז על ניצחון הן על המורדים, הן על 'צבא סוריה החופשית' והן על 'המדינה האסלאמית'. נכון שניצחון זה לא היה מושג אילולא המעורבות האינטנסיבית, האלימה והברוטלית של רוסיה, איראן, חיזבאללה ומיליציות אפגניות, אבל השורה התחתונה תהיה שאסד יחזור להיות השליט על סוריה, והוא יבנה מחדש את כיסאו על ערימה של כחצי מיליון(!) הרוגים, כמיליון פצועים ומיליוני פליטים.

בעיראק ממשיך צבא המדינה לסגור את המלכודת על 'המדינה האסלאמית' במוסול, כשהוא מוכיח דבקות במטרה, סבלנות, יכולת תכנון וביצוע. הוא זוכה לסיוע חיצוני ממדינות הקואליציה בהפצצה מהאוויר, ומכוחות הפשמרגה הכורדיים על הקרקע. אבל הסיוע העיקרי מגיע מאיראן, בדמות מיליציות עיראקיות שיעיות שאיראן מממנת, מאמנת, מחמשת ומציידת, והן מחויבות לאיראן יותר משהן מחויבות לממשלת עיראק.

ככל שהמבצע לשחרור מוסול מתקדם, כך מתגברים הקולות הקוראים לשלב את המיליציות הללו בצבא עיראק. הפרלמנט העיראקי נתן בימים אלו ביטוי חזק למגמה זו, באמצעות חוק הקובע את השתלבותן בצבא. כך תגיע איראן למצב שבו היא מנהלת את צבא עיראק, צבא שנוצר על ידי האמריקנים אחרי שסדאם חוסיין הופל, נתפס והוצא להורג בשנת 2004.

בינתיים בלבנון, לאחר שחרירי וחבריו הפגינו במשך למעלה משנתיים התנגדות עזה למינוי מישל עון – ידידו של נסראללה – למשרת הנשיא, לאחרונה הם נכנעו לעדה השיעית בכלל, ולחיזבאללה ומנהיגו הלא מעורער חסן נסראללה בפרט, והסכימו למינוי עון.

גם בתימן מתגברים המגעים בין הממשלה ובין המורדים החות'ים, וההסדר המסתמן יעניק לחות'ים הישגים פוליטיים וקרקעיים משמעותיים.

בכל הזירות הללו – סוריה, עיראק, לבנון ותימן – הצדדים הגוברים הם אלה שאיראן מממנת, מאמנת, מציידת ומחמשת, וכולם שיעים. הצדדים המפסידים הם אלו הקשורים עם סעודיה.

רוסים מגבים, האמריקנים מפקירים

זה מספר שנים מתחולל במזרח התיכון מאבק איתנים: איראן מול סעודיה. איראן מייצגת את השיעים, סעודיה פועלת בשם הסונים. הסכסוך בין הסונה והשיעה הוא על כל הקופה – על הלגיטימציה, על הדת, על הגאוגרפיה ועל העתיד. בהתאם, גם המאבק בין איראן לסעודיה איננו יודע גבולות ומגבלות. הכול מותר, כולל הרג המונים והרס מדינות.

הניצחון האזורי האיראני הוא תוצאה של כמה גורמים שהיטו את הכף לטובתה של איראן ולרעתה של סעודיה, ובראשם התפקיד הפעיל החשוב שמילאה רוסיה בזירה הסורית למען אסד, בעל בריתה של איראן. מנגד עמדה ארה"ב חסרת מעש, מבלי שתמלא את הבטחותיה לחמש את המורדים הסורים – בעלי בריתה של סעודיה – בנשק מתקדם נגד מטוסי רוסיה והמשטר, ומבלי שתממש את איומיה לתקוף את אסד אם ישתמש בנשק כימי. פוטין תומך בכל כוחו באסד ובאיראן, בעוד שאובמה השליך את סעודיה וחבריה אל מתחת לגלגלי האוטובוס.

הגורם השני שסייע לאיראן הוא הסכם הגרעין. הסכם זה הפיח רוח של אופטימיות בקרב השלטון האיראני, והניע מחדש את גלגלי הכלכלה האיראנית שעמדה בפני קריסה בשל הסנקציות הכלכליות שהעולם הטיל עליה. בנוסף, ממשל אובמה העביר לאיראנים סכומי עתק בכסף מזומן ככופר עבור שחרור חיילים אמריקנים שאיראן לקחה בשבי. כסף זה משמש את איראן לקנות פוליטיקאים ואנשי צבא ולרכוש נשק, תחמושת, אמצעי קשר מתקדמים וכלים אחרים המסייעים לבעלי בריתה לנהל מלחמה מוצלחת נגד מתנגדיהם הנתמכים בכסף סעודי.

הגורם השלישי הוא התנהגותן של מדינות אירופה, שבשנתיים האחרונות הוכיחו שהדבר היחיד שמעניין אותן הוא כמה כסף תוכלנה להשקיע באיראן אחרי הסרת הסנקציות, גם אם חלק מכסף זה מועבר על ידי איראן לשדות הקרב המדממים בסוריה, בעיראק ובתימן. מדינות אירופיות משתתפות גם בקואליציה הנלחמת – מהאוויר בעיקר – ב'מדינה האסלאמית' שנמצאת בגדול בצד של סעודיה, וכך גם הן מחזקות את איראן.

הגורם הרביעי הוא המצב הכלכלי של סעודיה. תמיכת אירופה באיראן והפניית הגב האירופי לסעודיה הביאו את סעודיה למצב כלכלי בעייתי. מחירי הנפט הגיעו לשפל כזה שאם הם יתמידו עוד מספר שנים, ובמקביל הוצאות סעודיה על סיוע לחבריה ימשיכו להיות גבוהות כפי שהן כיום, תגיע סעודיה לפשיטת רגל בעוד מיספר שנים קטן, אולי פחות מחמש.

הגורם החמישי הוא קריסת הברית בין סעודיה לטורקיה. זו התרחשה אחרי שארדואן חדל לתמוך במורדים בסוריה וב'מדינה האסלאמית', במיוחד לאחר שפוטין הצליח לאלף את ארדואן, להוריד אותו על ברכיו ולהכריחו לחדול מלסייע להם. מצרים גם היא הפנתה את גבה לסעודיה אחרי שסיסי הבין שהסוס המנצח במזרח התיכון הוא הקואליציה המלוכדת והפעילה של סוריה, רוסיה, איראן, עיראק וחיזבאללה, ואילו הסוס המפסיד הוא הסוס הסעודי, נטול התומכים וחסר הקואליציות.

המנצחת הגדולה

השורה התחתונה הולכת ומתבהרת: חלקו המזרחי של המזרח התיכון, ה"משרק", זה הנמצא ממזרח לגבולות ישראל, הולך ונכנס תחת מטריית ההשפעה האיראנית. יתר מדינות המזה"ת, ממצרים מערבה, נמצאות עדיין מחוץ למסגרת האיראנית. דריסת הרגל של איראן בתימן, שתהפוך לרשמית עם חתימת הסכם השלום במדינה שסועה זו, תאפשר לאייתוללות לפעול בשיטתיות ובנחישות באזור באב אל־מנדב, הנקודה שרוב תנועת הספנות העולמית עוברת בה.

תמונת המצב הנוכחית מראה שאיראן היא המנצחת הגדולה של מלחמות השנים האחרונות, ואילו סעודיה היא המפסידה הגדולה. השאלה היא מה ניתן לעשות במצב זה, במיוחד בישראל. גורם מפתח אפשרי הוא ממשל טראמפ, שכן ארה"ב היא הכוח הגלובלי היחיד המסוגל לייצר מצב שבו רוסיה מרגישה שהאינטרסים שלה מאוימים מבלי שיש לפוטין חירות פעולה. כל מדינה אחרת תידרס על ידי רוסיה. ראו מה שקרה לטורקיה ולאוקראינה.

אלא שטראמפ רואה כנראה בפוטין עמית מוערך, וכלל לא ברור אם ינקוט עמדה מנוגדת לחלוטין לעמדתו. ספק אם טראמפ יפעיל כוחות – צבאיים או כלכליים – כדי לאתגר את רוסיה. לכן, ככל שניתן לצפות עכשיו, ארה"ב לא תעמוד בפני האיראנים בעלי בריתו של פוטין, ולא תצא בגלוי נגד שאיפות האייתוללות להשתלט עם המזרח התיכון.

ישראל תהיה חייבת לגייס את כל הכישרון המדיני והדיפלומטי שיש לראשיה, שריה ויועציה, כדי לייצר מצב שבו, למרות ההגמוניה האזורית הברורה של איראן, היא תניח לישראל ותעזוב אותה לנפשה.

הדבר לא קל אבל אפשרי.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י"ד.  הקץ לבתוליי

דבר אחד טוב קרה לי אחרי מסיבת יום הסטודנט החקלאי, רות ספיר, אחת מחמש הסטודנטיות של הכיתה, ניגשה אליי ואמרה  שהיא חייבת להתנצל לפניי.

שאלתי למה? כי לא הרגשתי אף פעם שפגעה בי, ואז הודתה שעד "עבודת הדוקטורט" שלי, חשבה שאני סתם פּוּשְׁט, אפילו הייתה קוראת לי פּוּשְׁטוֹ אם שמתי לב, אבל עכשיו היא רואה שמתחת לפושטיות שאני מחצין, כך אמרה במלים אלה – מחצין, מסתתרת איזו עמקות שמעוררת מחשבה שנייה.

הייתי די המום, כי אולי הסכמתי איתה בקשר לפושטיות שבי, אבל עמקות? מה לי ולעמקות? אולי יש בי סקרנות, אבל זה הרי יש לכל אחד. בכל זאת שמחתי על דבריה, כי למרות שההרצאה לוותה ברעמי צחוק, איש לא ניגש אליי לתת לי מחמאה כלשהי. ואת הצחוקים ייחסתי בעיקר לתפקיד "עוזר המרצה" שהטלתי על שנהאת.

כמו שמיקי כתב בספרו "בחניתות ובמזמרות",  התחלנו לגוון את הווי חיינו בערבי הצטופפות. אבל כנראה שזה לא הספיק לי, כי לקראת סוף שנת הלימודים הרביעית, כשהתקרבנו לחג שבועות, הצעתי להנהלה לערוך מסיבת קבלת פנים לתלמידי שנה א' שיבואו אלינו לרחובות בשנה הבאה. הרעיון תפס ואנו החלטנו שהמסיבה תהיה הפעם בערב על הדשא  של הפקולטה.

הכול היה מוכן  עם תוכנית על טהרת הכוחות הפנימיים ואז, שבוע לפני המסיבה, נודע לנו שלהקת ה"קומפאניון דה לה שנסון" הצרפתית,  שבאה לביקור הופעות בארץ, תהיה בדיוק בערב המסיבה ברחובות, ויש סכנה שהחבר'ה והפרופסורים יעדיפו את הצרפתים ואנחנו נשאר ללא קהל.

מה עושים?

נזכרתי שיש לי בת דודה מקסימה, דיילת, שיודעת צרפתית, וחשבתי שהפתרון הנחמד יהיה אם הלהקה המפורסמת תבוא אלינו לדשא של הפקולטה אחרי ההופעה שלהם. 

פניתי אל דוד גלבוע, הקרוי דייב או דייויג, אחד החתיכים של הכיתה,  ועשיתי לו הכרה עם ורדינה, בת דודתי הדיילת.

ורדינה, שבמשפחה קראנו לה ווה, היא נערה חיננית מאוד, חומת עיניים יוקדות, חטובת גוף, ומלבבת כל כך עד שכל מי שמצוי בעניינים, יכול להבין שהיא לא לומדת בפקולטה לחקלאות. הסברתי לשניים על האסון הצפוי למסיבה שלנו וביקשתי שסך הכול יגשו ללהקה ויבקשו ממנה להופיע אצלנו במסיבה ללא כסף.

ווה המתוקה, שהייתה בת דודה ממושמעת, קיבלה את הדין, דייויג קצת היסס, אבל כשהסברתי לו שאם לא ילך לו עם הצרפתים, אולי ילך לו עם  ווה, שוכנע בקלות והשניים יצאו למלא את המשימה.

במלון דן אמרו להם שהלהקה יצאה להופעה, אבל האימפרסריו שלה גר ברחוב גורדון 20. השניים, שהם לא תל אביבים, לא ידעו שבתל אביב יש שני רחובות בשם גורדון. בהתחלה היו בגורדון הלא נכון ואחר כך מצאו את הנכון. מצאו גם את הבית, אבל לא את האמרגן. מסתבר שהוא נמצא עם הלהקה העומדת להופיע בבית ציוני אמריקה.

אין הרבה זמן, ווה צריכה להיות עוד שעתיים  בשדה התעופה. לוקחים טכסי ומגיעים למקום  ההומה אדם. עשרות בני נוער מנסים להתפלח, גבירות ואדונים מהודרים מנסים להידחף עם כרטיסים ביד, ושוטרים המנסים לעשות סדר.

השניים לא יודעים אל מי לפנות,  איש אינו מוכן  להטות להם אוזן, מיואשים הם נדחפים לתוך הבניין, מחפשים את חדר המנהל ופתאום מוצאים עצמם בחדר שבו קבוצת אנשים דוברי צרפתית. דייויג מיד תפש מי האנשים, דחף את ווה פנימה, והיא  מצאה את עצמה עומדת חסרת נשימה במרכז  החבורה. רצתה להסביר להם מה קורה, אך במקום צרפתית יצאה לה אנגלית. דייויג ממהר לבוא לעזרתה ומסביר להם באידיש שהם תלמידי הפקולטה לחקלאות. כאן מצליחה ווה לחזור לתחייה, מיישרת את קומתה ומסבירה בצרפתית שוטפת שאנחנו עורכים מסיבה ברחובות בסמוך למקום שבו הם מופיעים, ואנחנו מזמינים אותם לבוא אלינו לאחר ההופעה שלהם, כדי שתהיה להם הזדמנות להכיר מקרוב את הנוער הישראלי.

"בסדר, "אומר מישהו שהיה כנראה מנהל הקבוצה, "נבוא, אבל נשיר רק שיר אחד..."

הצרפתים הגיעו אלינו לפקולטה אחרי שהמסיבה כבר נגמרה ורצינו כבר ללכת הביתה. מתוך נימוס  חזרנו לדשא ונתנו להם לשיר לנו  שיר אחד. הם רצו יותר והתפשרנו על שלושה. בסוף הערב דייב ניגש אליהם להגיד תודה, הם חיפשו בעיניהם  את "הצרפתייה"  שפיתתה אותם לבוא, אבל דייב הסביר להם שהסטודנטית הזאת היא לא סטודנטית אלא דיילת באל-על  ובדיוק הערב נאלצה לטוס  לאמריקה.

באותו יום בו נערכה המסיבה עם הצרפתים, כבר לא גרתי ברחובות. היה זה חודש הלימודים האחרון ואני עם ציקה החלטנו להקדים לעזוב את החדר ששכרנו אצל אופרשטיין, כדי לחסוך שכר דירה. ציקה חזר באותו לילה לביתו בגבעתיים ואילו אני, מכיוון שלמחרת הייתי צריך להיות ברחובות, החלטתי לישון על ערסל שהכנתי לי בעוד מועד בחצר הפקולטה. היה זה  ערסל שבניתי משמיכה מקופלת ותליתי למרגלות המטע הקטן שלי בשיכון דן. הבאתי את הערסל על הווספה שלי לרחובות ומתחתי אותו בין שני עצים מאחורי בניין הפקולטה.

את הווספה קניתי אחרי שהאופנוע שלי יצא מכלל שימוש ובארץ נקלטו אופנועים קטני גלגלים שהעניקו לשפה העברית מילה חדשה "קטנוע". הקטנוע  שקניתי היה משומש, אבל במצב טוב . החניתי אותו בסמוך לערסל ואליו שמתי את פעמיי בתום המסיבה.

רותיק, שצעדה לידי, שמה לב שאני לא פונה לעבר השער ושאלה לאן אני הולך.

אמרתי לה  שאני נשאר לישון כאן, בדירה שלי בחצר הפקולטה.

כשהעלתה על פניה הבעה של סימן שאלה, אמרתי: "בואי  אראה לך!" 

הובלתי אותה לערסל, היא צחקה ובזריזות של קיבוצניקית זינקה עליו והוא התנדנד, אבל החזיק מעמד.

"חבל שאין מקום לשניים," אמרתי ביגון צפוי.

כנראה שעצבות קולי נגעה לליבה והיא אמרה שאם אני רוצה אני יכול לבוא לישון אצלה, כי בעלת הבית שלה נסעה לחוץ-לארץ, וכל הדירה עומדת לרשותה.

על הצעה יותר חלומית לא יכולתי לחלום. העליתי אותה על הקטנוע ועד מהרה מצאתי את עצמי מסתובב בווילה מטופחת בת חמישה חדרים. אחר כך, כשישבנו לשתיית לילה בפינת המטבח, היא  הרבתה לשאול אותי על ציקה, ואני התחלתי לחשוד  שלא אותי רצתה אלא אותו. מתוך נדיבות הטבועה בי, שאלתי אם היא רוצה שאברר אצלו מה הסיכויים שלה.

אמרה לי: "אני עם ציקה גמרתי. יש לו אחרות."

שאלתי איך גמרה אם עוד לא התחילה. אמרה שהתחילה עוד בירושלים בחצי השנה האחרונה שלנו שם, אבל זה לא היה רציני, אלה היו פגישות נחמדות חד-פעמיות.

התמימות שלי אז, בגיל 25, היתה כנראה יסודית מאוד, כי עד שלא סיפרה לי בגילוי לב, שבאותן פגישות הייתה שוכבת איתו והיה  להם נהדר, לא עלה על דעתי שהחבר הכי טוב שלי, כבר לא היה בתול. המעניין הוא שהיינו מדברים לא פעם על הנושא הזה ומי עושה את זה עם מי, אבל הוא אף פעם לא גילה לי שכבר עבר את טבילת האש הזאת, ואני התמים חשבתי שאם לי זה לא קרה, אז בטח גם לא לו. כנראה שבנח"ל ידעו לעשות דברים שבפלמ"ח ראו רק בחלומות. 

את הלגימה האחרונה של הקפה גמרתי כמעט ברעד. הבנתי שסוף סוף מצאתי את האחת שאין לה כבר מה לשמור והנה אני, גיבור ישראל, זוכה סוף סוף להגשים את המשאלה שאני נושא בליבי מאז שלמדתי בבית הספר על רחב הזונה.

אחר כך, כשנשארתי רק בבגדיי התחתונים ונכנסתי לצידה במיטה, אמרה לי ללא צליל של הצטדקות: "תדע לך שלא נוכל לעשות דברים, כי אני בדיוק במחזור." 

מזל שעברתי את אותו תהליך בדיוק עם חוהל'ה בנתיב הל"ה והייתי כבר רגיל, אחרת הייתי מתופף על חזי כמו הילל בן שחר ומייבב איכה נפלת משמיים.

כדקה או שתיים עברו עד שעיכלתי את גודל האכזבה. בלעתי את רוקי לפני שהוא יתייבש ושאלתי בהיסוס, מתי היא חושבת שנוכל לעשות את הדברים. היא אמרה ישירות שהיא חושבת, שאם אבוא אליה מחרתיים בערב זה כבר יהיה בסדר.

אני חושב שהיומיים הבאים היו הכי ארוכים בחיי. כשחזרתי למחרת על הווספה לתל אביב, נסעתי לאט  בשיא הזהירות, כי אמרתי לעצמי, שאוי לי אם יקרה לי משהו בדיוק יומיים לפני היום הגדול בחיי, וחסר לי רק שאני אמות עוד לפני שטעמתי את מה שאדם טעם באותו גן, שלא לחינם, כנראה, קראו לו גן עדן.

מי שעזר לי לעבור בשלום את אותם יומיים, היה הראש שלי, שהזכיר לי שבחירבת מחאז, לפני שרצתי לעמדה שלי בתוך מבול האש, עשיתי הסכם עם אלוהים, שהוא ייתן לי לחיות עד גיל ארבעים, כדי שאספיק לדעת כי טוב, ונשארו לי עוד 15 שנים לחיות בלי דאגה.

בעזרת השם היומיים הארוכים האלה עברו  בשלום ובערב המיועד, באיחור נימוסין של רבע שעה, הקשתי על דלת הווילה ברחובות.

רותיק פתחה לי את הדלת עם חיוך גדול ואמרה: "כבר חשבתי ששכחת." 

לא רציתי להגיד לה כמה לא שכחתי, הבטחתי לה שהיא יכולה לסמוך על הזיכרון שלי וכל זמן שהדברים לא מתייחסים למילים לועזיות, או למיספרים, הזיכרון לא איכזב אותי אף פעם. כשאני אומר מיספרים, אני עושה זאת, כדי להתנצל ולהסביר למה אני לא זוכר כמה פעמים עשינו את זה באותו לילה. כשגיליתי לה שהיא הראשונה שלי, לא האמינה לי, אבל אחר כך, כשראתה שאני לא יודע שובע, התחילה להאמין ולזכותה יאמר שהתחשבה בעברי החסר ואף פעם לא הדפה אותי ממנה, גם כשהערתי אותה באמצע הלילה, כדי לשאול אם היא במקרה לא ישנה. 

יחד עם זאת, מאחר שהתחייבתי לפני עצמי לכתוב בספר את כל האמת, אני חייב להודות שהפעם הראשונה בחיי הייתה די מאכזבת, לא עקב הביצוע, שדווקא עבר בשלום, אלא בגלל  גודל ההתרגשות שלא היתה מי יודע מה. אודה שהיו לי פחדים בגלל הספרים שקראתי על שפיכה מוקדמת, או על התרככות בלתי רצונית, אבל כנראה שאותו לילה מוקדם שבו היתה מותרת לי רק  לחיבוקים ולליטופים, גנב  ממני את ההתרגשות הראשונית ולאושרי הרב, לא ביישתי את הפלמח.

לעומת זאת, הציפייה הגדולה לחוש את האורגזמה האלוהית התגלתה  כמוגזמת, והתחושה היתה זהה  לזו שגורמת  לנו האוננות, או  תנועת הנוער. אז בשביל זה צריך הגבר להפוך עולמות ולשאוף לרגעים האלה כל חייו? 

כנראה שכן,  ואני מרשה לעצמי לכתוב על כך בגלוי לב, כי אני מתאר לעצמי, בתור מי שנחשב ליצור נורמטיבי פחות או יותר, כי מה שקורה לי, קורה לכל הנורמטיבים האחרים, ואם כך מה יש לי להתבייש?

כפי שהודיתי בהזדמנויות קודמות, אני לא חזק במיספרים ואני לא זוכר כמויות, אני זוכר רק שקמנו בבוקר, ולפני שיצאנו מהמיטה התחלתי  את היום החדש  בבדיקה מעשית, כדי להיות בטוח  שמה שקרה לנו כל הלילה, אכן קרה באמת.

אחר כך, אחרי המקלחת, רותיק עשתה  ארוחת בוקר של סלט וחביתה של שתי ביצים, ואני קפצתי על הווספה  לחנות ברחוב הרצל וחזרתי עם שקית לחמניות טריות. אני לא זוכר בוקר שבו קמתי עם תיאבון כל כך עצום, שהזכיר לי את תיאבונו של הפר מכפר הרואה. גם לרותיק היה תיאבון רב והיא לא פיגרה אחריי.

אחר כך העליתי אותה על המושב האחורי של הקטנוע ויצאנו לטיול בין פרדסי רחובות, כשהיא מרשה לעצמה לחבק את מותניי ואני מרשה לגבי לחוש את החזה המוצק שלה.

באחד הפרדסים ירדנו מהרכב ויצאנו לטיול בין העצים, עד שמצאנו אדמה חולית תחוחה שהיה נעים להשתרע עליה. לשמחתי הקיבוצניקית שלי מכנרת הסכימה איתי שאני צריך להחזיר לעצמי את כל ההפסדים שהיו לי בתקופת הבתולים שהתארכה מעל ומעבר ולא עשתה עניין מכמה גרגרי חול שדבקו לגבה. 

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס אריכא

ורוח ראובן מרחפת

מעת לעת נחשפת זווית התבוננות נוספת ומקורית על חייו של יוצר בעל-חשיבות. תופעה זו מתקיימת כאשר זוכים כל אותם אוהבי יוצר ויצירה בקרן אור המתמקדת ביצירות בהן כרוכים סיפורים מאלפים המעמיקים הבנה. דוגמה לספרי-אור שכאלה, הוא אוסף המכתבים שהתקיים בין האחים וינסנט ותיאו לבית ואן-גוך. תמיד, הופעת ספר-אור שכזה הוא בגדר אירוע ראוי לציון מודגש.

בימים אלה התפרסם גם אצלנו ספר-אור המתמקד בסיפורים שמאחורי אותם בדים מצויירים משל ראובן רובין (1974-1893), אגדת ציור ישראלית. לכל אחד מהציורים שנבחרו מצורף סיפור הכורך עלילה מסקרנת בדבר תהליך היוולדו, הבשלתו ונתיבו אל האספן הזוכה בו. כשלושים ציורים וסיפורים נדירים כאלה, מעשה חוליה אחוזה בחוליה, נאגדו בספר החדש ליריעה המעשירה את המידע על עולמו של ראובן.

הספר "בד בבד" (כותרת משנה: "בין ציורים לאנשים"), נכתב בידי מייסדת ואוצרת מוזיאון "בית ראובן", כרמלה רובין (הוצאת עם עובד – בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – 182 ע'). אם יש בנמצא מומחה רב-יכולת בשיטוט במרחבי יצירתו של ראובן, השולט בכל רבדיה, זו המספרת והמלבה"ד שהיא בת משפחת האמן, כלתו, אשת בנו דוד. אך לא די בקירבה שכזו כדי להושיט לנו מסמך סוחף ומרחיב-דעת כספר זה המתמקד בצד הנסתר, האחורי, של בדיו המצוירים של ראובן; מהכותב נדרש ידע חובק את עולם האמנות לרבדיו השונים.

כרמלה רובין נחשפת כאישיות תרבותית מעניינת בזכות עצמה, וכאוצרת וכותבת מיומנת המפליגה כרב-חובל מנוסה בים היצירה העשיר של ראובן, היא מאפשרת לנו שותפות מאלפת בפרקי חייו של ראובן.

בכתיבתה השקולה היא מצניעה קומתה ומניעה את העלילות מימי עלומיו של ראובן ברומניה, עוד בטרם עלותו לארץ ללמוד ב"בצלאל" בירושלים והוא עלם בן תשע-עשרה שנים (1912), ועד ימיו האחרונים. מבחינה זו הספר גם מבטא את התמסרותה של כרמלה למפעל חייו של ראובן, ובמקביל לו היא הופכת את עולמו העשיר למפעל חייה – מוזיאון "בית ראובן" - אותו הקימה ומטפחת מתוך אהבה, שקדנות והתמסרות מוחלטת.

ראובן נודע לא רק כצייר בחסד אלא גם נחשב איש מעשה חכם ונועז שהבין כי עליו להציג מעבודותיו במרכזי האמנות של  התרבות המערבית, כפריז, לונדון, ניו-יורק, לוס אנג'לס ומקומות נוספים. איש שיחה מלבב היה ובן חברה אהוד ומחוזר. ביחד עם רעייתו אסתר, שהיתה עזר כנגדו, קיים קשרי-רעות גם מעבר לימים עם אוהבי אמנות ואספנים נכבדים, וכך עשה ליצירותיו שם נדרש ברחבי-עולם התרבות המערבי. זו הסיבה שיצירות חשובות של ראובן עדיין נמצאות במרחקים וכרמלה עושה כל שניתן להחזיר לפחות חלק מהן הביתה, לביתו של ראובן, למעננו.

את האספנים שנקשרו בעולמו של ראובן, מצליחה כרמלה לשרטט היטב ולהחיות את קשריהם עם בית היוצר, תוך מרקם כתיבה רהוטה כאשר היא מקפידה להישמר מהפרזות שלעתים מקלקלות כוונות. היא איננה מפזרת שמות סתם-כך; שם שצף ועולה – קשור בטבורו התרבותי בסיפור על הדרך בה אחד מציוריו של ראובן הפך קניינו ולחלק בלתי-נפרד מחייו.

הספר מגולל בדפיו כיצד עלה בידה של כרמלה לחשוף כמה וכמה יצירות חשובות מבין אלה הנעדרות, ולצרפן לאוסף בית ראובן. היא מעלה ביד בטוחה את שולי הקלעים המצניעים את סיפורי הבדים והאנשים, ובגישה זו מקרבת את הקורא להתבשם מניחוחות הסטודיו של האמן ראובן שבמכחוליו חשף ביצירתו כרב-מג את קפלי נפש ארץ-ישראל; מתחילת דרכו בארץ גמע לשוכרה את מראות תבניתה שטופת האור הזהוב והמוכסף, והיא עדיין ארץ ללא צל. ציוריו מכילים מלוא עומק אהבתו לארץ האבות בימים קדומים, כמות שהיא, על מכלול תושביה. את הארץ הזאת חיבקו משיחות מכחוליו העסיסיים אותה ואת יושביה מתוך אמפתיה רוגשת; יהיו אלה ערבים מוסלמים ונוצרים ("המחלל"), בדואים וסודנים ("מוכר השבשבות"), חלוצים עברים, יהודים אורתודוקסים ואחרים – כולם היו דמויותיו.

הציורים שבספר הצנוע מעידים על היותו רב-גוני מפליא להתבטא יותר ויותר, קולו וצלילו נעשים מקוריים, עד שנוצרת שפתו המתנגנת ובאה לביטוי החל מהיותו דיוקנאי מחונן המסוגל לחצוב מדיוקנאות מצוייריו את אופיים בלא הסתר. במחוז זה הוא מוצא עצמו במעמד שווה לטובים בציירי הדיוקנאות שהיו בארץ מפנחס ליטבינובסקי, נחום גוטמן ועד לאביגדור אריכא הצעיר מהם. כמותם גם הרבה להעלות את דיוקנו.

בעבר כתבתי שורות אלה בנושא הדיוקן האישי של ראובן ברשימה שפירסמתי על אודותיו במלאת ארבעים שנה לפטירתו: "ראובן נהג לצייר את דיוקנו כמו מתוך ענווה, בעדינות, כחושש שיאבד את הקו הענוג העוטף כמלטף מלוא צדודיתו, ולעתים, בעיקר בצעירותו, הוא הרשים כמטאדור, לוחם נועז בזירת השוורים, ובהתבגרו הציגו הדיוקנאות העצמיות דמות של הוגה דעות, ואולי פייטן, שהמתבונן בו לא ישכח את קלסתרו המרשים. גם אמנים אחרים תיארו אותו היטב ביצירתם. דוגמא בולטת להיותו נושא ביצירת אחרים נמצאת בדיוקנו שפיסלה גדולת הפסלות הישראליות, חנה אורלוף."

גם כאשר ראובן שיבץ עצמו בחלק מיצירותיו, נהג לחברו לקומפוזיציה כניצב בצד, בזווית שכמו מאפשרת למתבונן ביצירה להיווכח כיצד האמן רואה עצמו משולב בה.

מבין דיוקנאות האישים החשובים ביותר שצייר ראובן בחרה כרמלה בציור הגדול המתמקד בדמותו של אחד העם בעודו רופס מתוך תשישות כגולש לשעתו האחרונה. ברישומי ההכנה שרשם ראובן לקראת ציור זה, ניכר עד כמה היטיב לרשום. יכולת רישום של צייר מעידה יותר מכל על הקשר המבורך שבין עין היוצר לידו קרי, מרחב כשרונו. יכולתו זו של ראובן להקשיב למתרחש בעולמו הפנימי של האדם היושב לפניו, איפיינה אותו לאורך מסילתו.

לעיתים, כאשר ראובן צייר דיוקנאות של אחרים, מעולם לא ליטש אותם – הציגם כמות שהבין את סודותיהם הגנוזים עימם. אירע מקרה כאשר השלים לצייר את דיוקנה של חברתו הציירת המעולה ציונה תג'ר, סירבה האמנית לקבל את הציור משום שטענה כי האישה הצעירה המתרווחת בכיסא אינה דומה לה במידה ראויה.

חלפו שנים רבות, והאמנית הפכה לאשה קשישה שמוזיאון תל-אביב עמד להציג תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיה, והאוצרת היתה כרמלה רובין. באחד הימים שיתפה ציונה את כרמלה בטעותה כשסירבה בזמנו להשלים עם הדיוקן שלה, וביקשה לדעת אם היא יכולה לחזור בה ולקבל לרשותה את הדיוקן. הסתבר כי השלימה במרוצת השנים עם ראייתו החדה של ראובן. כרמלה, לצערה, לא היתה מסוגלת לסייע לה בשלב מאוחר זה מפני שכבר לפני שנים הדיוקן נמכר לאוסף הפניקס הישראלי.

כל השוזף בעיניו את הציור ייווכח כי מדובר בדיוקן משובח, והסיפור שכרמלה מביאה בצד הדיוקן של ציונה תג'ר הצעירה, מסתיים אליבא דכרמלה בנימת הומור, ומעשה שהיה כך היה; בשנות העשרים של המאה הקודמת קבעה בפריז מקום מושבה הסופרת גרטרוד שטיין האמריקנית, ביחד עם אחיה. ביתם נודע תוך זמן קצר כסלון אמנותי בו ביקרו אישים ממחוזות המחשבה והיצירה, מעשה יומיום. אחד מאלה שנחשבו לאורחי-קבע היה פיקסו, שיום אחד החל לצייר את דיוקנה של המארחת המפורסמת.

גרטרוד שטיין סייעה לצייר בישיבה לפניו בכל עת שנזקק לה. יום אחד נסעה שטיין לחופשה ומשחזרה סיפר לה פיקסו כי בהעדרה השלים את הציור שעתיד היה לקנות לעצמו מקום של כבוד ביצירתו המסועפת ורבת הפנים. שמחתה של גרטרוד נמחתה כשהתבוננה בדיוקן וטענה כי "זה לא דומה לי."

פיקסו הגיב בחיוך מנחם ופסק: "אל תדאגי, זה יהיה."

אכן, לדיוקנאות יש חיים משלהם וזהו אחד מאותו אשכול לקחים מרחיבי-דעת אותם מחלקת כרמלה בנדיבות; דיוקן שצויר תוך חדירה לנבכי נשמתו של המודל כשמגיע להתנתקות מיוצרו, הוא מתחיל באותו רגע לנשום ולחיות מכוח נסתר הטמון בו. יתכן ועל בסיס רעיון פילוסופי מפתה זה כנראה  כתב הסופר האנגלי אוסקר ויילד את הרומן האלמותי "תמונתו של דוריאן גרי" (התפרסם לראשונה בשנת 1890).

כל ציור שחובר לספר כמו נועד להוסיף לו ממד חדש הודות לפרשנות מקצועית שנפרטת עד לדקויות מאלפות בידי הכותבת. אני מזכיר דקויות אלה של ראובן, מפני שצריך לבחון את בדיו היטב, ובעיקר לא להחטיא את השוליים המשמשים לאמן להפליג בדמיונו לתוספות זעירות המשתלבות באווירת הרקע עליו בנה את יצירתו, והן מצוירות  בנוסח נ.ב., הווה אומר נוסף בזה. התוספות האלה, לעתים הן כפר מרחף מעבר לרכס נעלם, או בית המציץ כצוהר לעולם שמבין לעצי שקמים מרחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, והן יוצקות בבדים מגע מיסטי.

ראובן מתאר את השקמות כעצים שגיאים שבאו מן האגדות. אני מעיד על עצמי שכבר מסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, כשהתחלתי לימודי בעממי בתל-אביב כך התרשמתי מהם, כמו נפילים היו בארץ. היכולת הזאת של ראובן להראות לפעמים נופים כמו צוירו במחוז הציור הנאיבי המאפיין ילדים, מטעה. יש בציורים אלה תחכום כובש-עין; במקום לעסוק בפרטים לא נחשבים מופיעה האווירה בתפקיד מרכזי. יכולתו של ראובן להלך קסמים באווירה החתומה בבדיו ראויה להתייחסות נפרדת.

יכולותיו המפליגות של ראובן באו לביטוי בציורים שהם ללא ספק נכס לאומי כמו הציורים "משפחתי", "סדר בירושלים", "הרוקדים ממירון" וציורי נוף מרהיבים, ואחרים כדוממים בהם גם הצטיין. נקודת תורפה קיימת בניסיונו להלביש פרשנות לאירועים תנ"כיים, כגון זה שבחרה בו כרמלה, "חלום יעקב". בציורים כגון אלה קיים ראובן שונה, מרוחק מיכולותיו האמיתיות.

מעבר להערה זו אפשר לומר בוודאות כי נטייתו הרומנטית לנופי הארץ, נטייה שעלולה להכשיל, דווקא העניקה לאותם נופים ממד מדהים של "על-זמן". נימה רומנטית זו איננה גורעת מאיכות הערכים הציוריים של היצירה. להפך, ממרחק השנים נראה שהוא נמנה עם צמרת הציירים החשובים שצדו את ארץ-ישראל איש על-פי דרכו ונימתו המקורית. בין אלה נמצאים כמובן נחום גוטמן, משה קסטל, שמשון הולצמן, ציונה תג'ר ומרדכי לבנון ועד לאנשי "אופקים חדשים" מיוסף זריצקי ועד רוברט בזה. אני מקצר במסע איזכורם של עוד אמנים חשובים. כל אחד מאלה וארץ ישראל שלו. צייר וסגנונו, צייר ומאפייניו הבולטים עד שאין צורך לחפש בשולי היצירה חתימה. חתימת אמנים אלה קיימת בכל כתם, בכל משעול ובכל כתם של מכחול.

כרמלה רובין כמו מתסיסה יין משומר שטעמו אינו פג. עולה בכישרונה להציף בספר צנוע זה את סגולותיו המיוחדות של ראובן. עומק אהבתה את מפעל חייה ניכרת. כתיבתה רהוטה, טבולה בידע מדהים שלעתים מעלה במחשבה שאילו היה ראובן נמצא אתנו בימים לה והיה שוכח פרט כלשהו מהקשור בתולדותיו, היתה כרמלה משלימה כהרף עין את הפרט החסר.

אפילו את חוט החן המשוך על עולמו של ראובן, אותה נימת פייטן המפעימה לבו בסער רליגיוזי הכובש אותו מול ארץ אבותינו, עולה בידי כרמלה להאיר ולפתוח לפנינו מרחב-ראייה המאפשר לחדור לסערת תחושותיו של ראובן החתומות לתמיד בנופים המופלאים, בהרים הגבוהים, במשעולים הצרים ובעצי הזיתים שחזותם כה-אנושית, והם מסימני ההיכר המובהקים של היוצר שהנציחם בבדיו.

אין לסיים רשימה על "בד בבד" מבלי לציין עד כמה נקשרים רוכשי עבודותיו של ראובן בעבותות של אהבה לציוריהם כמו היו נוכחים בעת הולדת הציור שבידם. באחד הסיפורים שנארגו סביב ציור תל-אביבי נודע, המקבע בזיכרון הקולקטיבי את תל-אביב הקטנטונת, של שנות העשרים, מדובר בשרה טל, נערה תל-אביבית בלתי-נשכחת שגדלה ברחוב ביאליק, כמעט מול בית משפחת רובין. לימים נישאה לבן זוג אמריקני והעתיקה משכנה לשם. באחד מביקוריה בארץ רכשה ציור מקסים (חוף תל-אביב, 1923-5) המשמש לה כעוגן לזיכרונות ילדותה ונעוריה בעיר הלבנה שצמחה לחוף הים התיכון.

המושג הזה "עוגן" חוזר ומרחף באווירה שנוצקה בספר. לא מעטים מבין אלה שרכשו ציורים של ראובן בארצות שונות ובחייהם שמרו על עבודותיו מכל משמר, כמו נאחזו בעוגן המסמל לגביהם תמצית חיי אדם הזוכה ליהנות מפרי רוח יוצרת, ובכך כמו לקנות מניות שליטה לעצמו. אכן, תחושת שותפות אמיתית, מעין ברית חשאית שנכרתת בין האמן לאספן האמיתי.

ציור וסיפורו המשלים. על כל זה מומלץ לא להחמיץ קריאה מענגת ומרחיבת-אופק בספרה של כרמלה רובין, "בד בבד". דומני שקוראים רבים יחושו ברגעים מסוימים כמו רוחו של ראובן מרחפת מעליהם ונוגעת בהם, בהזכירה את ארץ-ישראל של היישוב העברי, פרק רב-השראה בו טיפחו יוצרים והוגים תרבות עברית שמעולם לא היתה כזו בהיסטוריה היהודית.

* * *

אסי דגני

שיר ירושלמי

הַיּוֹם זֶה הַבִּנְיָן שֶׁל רָשׁוּת הַשִּׁדּוּר,

קֹדֶם זֶה הָיָה בֵּית חוֹלִים שַׁעֲרֵי-צֶדֶק שֶׁל הַדּוֹקְטוֹר וַאלַאךְ,

וַחֲדַר הַמֵּתִים הָיָה מִחוּץ לַבִּנְיָן, מֵחֲשָׁשׁ טֻמְאַת הַמֵּת.

בְּגִיל 10 אֻשְׁפַּזְתִּי שָׁם לְכַמָּה יָמִים בְּעִקְבוֹת תְּגוּבַת חֹם גָּבוֹהַּ

לַחִסּוּן שֶׁקִּבַּלְתִּי נֶגֶד דִּיפְטֶרְיָה שֶׁבָּהּ לָקִיתִי.

כַּאֲשֶׁר הִגִּישׁוּ צִימֶעס לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם לֹא נָגַעְתִּי,

כִּי לֹא סָבַלְתִּי גֶּזֶר מְבֻשָּׁל...

הָיָה בַּחֶדֶר יֶלֶד שֶׁקָּפַץ כָּל הַזְּמַן עַל הַמִּטָּה עַד שֶׁרָאשִׁי סָבַב עָלַי.

וְלִי אָמְרוּ אַחֲרֵי בִּקּוּר הָרוֹפֵא שֶׁהַד"ר וַאלַאךְ גָּעַר בִּי

עַל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִן הַצִּימֶעס. זֶה לֹא עָשָׂה עָלַי רֹשֶׁם,

מַה גַּם שֶׁהַדּוֹקְטוֹר דִּבֵּר גֶּרְמָנִית.

לִי בַּמִּטָּה הָיוּ בְּלוֹק רְשִׁימוֹת וְאוֹלָר, וְהָיִיתִי מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם כָּךְ:

אוֹחֵז בַּבְּלוֹק בָּאֲוִיר, כְּשֶׁדַּף בּוֹדֵד מִשְׁתַּלְשֵׁל מַטָּה,

תּוֹקֵעַ בּוֹ אֶת הָאוֹלָר הַחַד וּמוֹשֵׁךְ מַטָּה, וְחוֹזֵר וְדוֹקֵר אֶת הַדַּף

עַד שֶׁנַּעֲשָׂה פַּסִּים פַּסִּים כֻּלּוֹ, וְאָז עוֹבֵר לְדַף אַחֵר מִתּוֹךְ הַבְּלוֹק...

בִּפְרוֹץ מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים הֻפְגְּזָה הָעִיר בְּלִי אַבְחָנָה,

וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי שֶׁדּוֹדִי אֻשְׁפַּז בְּבֵית חוֹלִים וַאלַאךְ בָּאתִי לְבַקְּרוֹ שָׁם:

הוּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה בַּחֲנוּת-הַדְּפוּס שֶׁלּוֹ וְנִפְצַע מִפָּגָז שֶׁפָּגַע בַּסְּבִיבָה.

כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֵר כַּיּוֹם בָּרַכֶּבֶת הַקַּלָּה הַיְרוּשַׁלְמִית מוּל בִּנְיַן בֵּית הַחוֹלִים הַזֶּה

שֶׁנִּבְנָה בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת מֻקָּף חוֹמָה מִכָּל עֲבָרָיו

כִּי הוּא גָּבַל בַּשְּׁכוּנָה הָעַרְבִית רוֹמֵמָה,

אֲנִי תּוֹהֶה לְמַה מְּשַׁמֵּשׁ כַּיּוֹם חֲדַר הַמֵּתִים אֶת הַדַּיָּרִים הַחֲדָשִׁים.

* * *

יצחק שויגר

גירוש העמונים

דומה שהשלטון בישראל מפחד מהעיתונאים ומהאנטישמים בשירות הערבים כמו "בצלם", "שוברים שתיקה" ו"זוכרות", וכיוצ"ב שאר הירקות, שחושבים שאם רק נוותר ורק ניסוג לגבולות אושוויץ מיד מרצחי הפתח והרשות הפלשתינית יחבקו אותנו וישכחו את מורשת חאג' אמין אל חוסיני ויורשו עאראפת שסירבו ומסרבים להכיר בזכות היהודים לחיות בארץ ישראל עד היום הזה.

חלקם של אלו גם תומך בהחזרת הפליטים לישראל כדי שהמדינה היהודית תחוסל מיידית על ידי רוב ערבי. קשה להאמין שיש יהודים כאלו, והאם הם חושבים שלהם לא יבולע?  אבל מה לעשות, זאת אמונתם וזה מה שהם אומרים.

אבל בעקבות הפחד מהם, כל מיני יועצים משפטיים מטעם עצמם וביחוד היועץ המשפטי לממשלה, מתעלמים מחוות דעתו של השופט העליון אדמונד לוי מיולי 2012, לפיה ישראל אינה כובשת, וזכאית למלוא הזכויות הריבוניות בשטחי יהודה ושומרון. היועצים מטעם עצמם גם מתעלמים מההיסטוריה. ישראל לא כבשה מהפלסטינים שום דבר. מי שהחזיק בשטחים היתה ממלכת ירדן, שפתחה במלחמה נגד ישראל והפסידה. אילו ישראל היתה מספחת מיד את השטחים המוחזקים, מיד לאחר המלחמה, היה ברור לכול, כי הסיפוח אינו נוגד את החוק הבינלאומי ואינו מחיל את אמנת ג'נבה הרביעית שחלה על שטח כבושים בלבד, ולפיכך לא חלה על השטחים הללו. אך מה לעשות, ישראל מגמגמת באכיפת זכויותיה כבר 50 שנה, ואולי יטען מי שיטען שיש בזה ויתור.

משנת 1975 עד 1994 כיהנתי כשופט צבאי בשטחי יהודה ושומרון בענייני קרקעות, ואני יכול להעיד, לפחות על תיקים שבאו בפני ההרכב בו כיהנתי, כי לא הופקעו ולא התיישבו בקרקע פרטית אלא רק על אדמות מדינה, והיו לא מעט דיונים שבהם טענו לבעלות והתבררו הטענות על ידי מודדים, הצגת קושאנים וזיהוי הקרקע בשטח.וגם אז היו העיתונאים נגד התיישבות. אני זוכר היטב שכתב הטלוויזיה, אם איני טועה היה שמו ויקטור נחמיאס,  שרצה בזמנו להכין כתבה על פעולת בתי הדין שישבו אז ברמאללה בבניין המשטרה הבריטית, וראיין אותי ושאל אם אנחנו מפקיעים וגוזלים קרקעות של אנשים פרטיים, וכשעניתי לו שאין דבר כזה ושאנו פועלים על פי החוק הירדני, אז הוא אמר "אם ככה זה לא מעניין."

כפי שאנו ידעים: אדם נשך כלב יש כתבה. כלב נשך אדם לא מעניין. ללמדכם. הדרך לקבל בעלות על הקרקע היא או ברכישה שיש עליה טאבו או בעיבוד. אין דרך שלישית. זהו החוק השורר ביהודה ובשומרון, שהוא למעשה החוק שהיה מיושם על ידי הירדנים בתערובת החוקים העות'מניים הבריטיים והישראלים שנוספו עליהם במשך השנים. אני עוד זוכר את צילומי התצ"א של הבריטים משנות השלושים, שהראו את גבולות העיבוד של השטחים להם נטען על בעלות מכוח עיבוד.

בעמונה אי אפשר לשתול אפילו פרח ולכן לא יכולה להיות טענת עיבוד על שטח סלעי שהוא הר טרשים קירח. ואם טוענים כי הקרקע נרכשה, שיוכיחו על ידי קושאן ועל ידי מדידות בשטח. המחדל של העמונים הוא בזמן, בסחבת וברשלנות שהיא המוטו של שיטת הסמוך הישראלי, גם בתחום זה.

סוף מעשה במחשבה תחילה ולא צריכים לבזות את בית המשפט העליון שמחליט על סמך מה שטוענים בפניו. לכן בגלל המחדל והביורוקרטיה העלובה של ישראל, ומחדל הטיפול בעניין, צריכים פשוט לסלק את המבנים שטוענים שהם על אדמות פרטיות. לפי הצילומים אלו בסך הכול כמה קרוואנים וצריך לסלקם. יתכבדו, יביאו מודד ויבררו וימצאו קרקע שאינה פרטית ויבנו מחדש ויבוא שלום על ישראל. לא צריך לפחד מ"האג". אין לו סמכות ואין עילה משפטית. אם נוהגים בשכל ועל פי הדין ולא על פי נברוזות שמוכתבות על ידי "שלום עכשיו" ומנהליו האנטי ישראליים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תדבר בשפה גלויה ופתוחה, תאמץ את דו"ח אדמונד לוי ותאמר אותו בקול רם וברור על כל במה ותחת כל עץ רענן, והעיקר לא לפחד כלל.

חלוקת הארץ המוצעת על ידי רודפי השלום וחלוקת הארץ המועדפת על ידם, אם משיקולי דמוגרפיה ואם סתם משנאה עצמית ורצון להתאבד, לא צריכה להיות להשפיע. אם ממשלת ישראל תחליט באופן דמוקרטי  לוותר על חלק מארץ ישראל לטובת שלום אמיתי או בשל שיקולים דמוגרפיים, אז ההכרה המוקדמת בשלטון הלגיטימי על יהודה ושומרון אינה צריכה להפריע. תוותר המדינה על אחיזתה לטובת מי שתרצה. אני ער לקולות הנשמעים בביקורת על ההחלטות בג"צ שונות בעניין פינוי הבדואים, ואין זה נכון להשוות ואפילו אינו רלבנטי. אני מתפלל ומקווה שתושבי עמונה יתגברו על יצר הרע ויפנו את בתים על פי צו בג"צ. זה לא צו אלוהי זה רק תוצאה של המחדל שלהם וצריך לכבד את בית המשפט, כי בנפשנו הוא. הערך הכלכלי של הבתים אינו שווה את הנזק. אל תתנו עילה בידי שונאי מדינת ישראל כולל המקטרגים עליה מבין אזרחיה, להמשיך ולהזיק לה. 

* * *

מנחם רהט

חוק ההסתרה

חוק ההסדרה המעוקר מסתיר תחת מצהלות של ניצחון-לכאורה את התקפלות הרוב הלאומי מול מיעוט שמאלני אנטי-דמוקרטי

הצילומים יכריעו. תמונה אחת, אומרות הבריות, שווה אלף מילים. תמונה אחת של גירוש אכזרי, אלים, בלתי אנושי, של מתיישבי עמונה מבתיהם, וחורבנה במלתעות הדחפורים, יעיף מן השלטון את המפלגות המתיימרות להיות ימין, הליכוד והבית היהודי – בבחירות הבאות. אל תזלזלו במיאוס הרב שפוקד את ציבור שלומי אמוני ארץ ישראל לנוכח התנהלותם הפחדנית, השפופה, הכנועה, של סיעות הימין-לכאורה, מול הדיקטטורה השיפוטית האנטי-דמוקרטית, מול אובמה והאג, מול השמאל ושותפיו בני בגין ומשה כחלון. גם בטראמפ ובסיכויי הברקזיט בבריטניה, כולם זילזלו.

בחוק ההסדרה המדולל העניקו, בעצם, נתניהו ובנט לידי מתיישבי עמונה זכות חסרת תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל: הזכות לקביעת עתידם הפוליטי. ככל שיתנגדו ויתעקשו להיאחז בקרקע מול כוחות הגירוש, יעלה בידיהם, באמצעות תצלומי הזוועה מחורבות עמונה, לשלם לִמְגרשיהם מן הימין כגמולם. כך נופלים מנהיגים: גם אוכלים את הדגים המסריחים, וגם מגורשים מן העיר.

לא אלמן ישראל. ואל תגידו שכהונתם מובטחת, למרות שבקדנציה שלהם נעשה מעשה הזוועה הבלתי מוסרי ברמה הבלתי נתפסת: גירוש יהודים מבתיהם בארץ ישראל. שוחרי ארץ ישראל לא ישכחו ולא יסלחו. לא ייתכן שבנייה ערבית על אדמות יהודיות תאושר בבג"ץ בדיעבד, ובו בזמן יידרשו יהודים שהתיישבו בתום לב, לצאת לגלות. והכל בגושפנקה ממלכתית. אין מוסר כפול עלוב נפש מזה.

ולא, השמאל לא יעלה לשלטון על רקע חורבן עמונה. מי שיפיק רווחי עתק מהמהלך הזה של גירוש ההנהגה הזו מהשלטון – לא לילד הזה פיללנו! – יהיו גורמי ימין שיאספו את קולות נאמני ארץ ישראל כאסוף ביצים עזובות. לא אלמן ישראל. ובוודאי שטרם הגיע זמנו של בוז'י לתפור חליפות.

עוקף בג"ץ. הטענה העיקרית כנגד חוק ההסדרה המדולל היא, שקיימים נגד עמונה פסקי דין חלוטים. מה הקישקוש הזה? ההיסטוריה של מדינת ישראל, מאז שנות ה-50, רצופה התעלמות המדינה מפסקי דין חלוטים, וחקיקות עוקפות בג"ץ. הנה התעלמות קולוסאלית מהבג"ץ: עד היום איש לא חושב ליישם את פסיקת בג"ץ להחזרת ערביי איקרית ובירעם לכפריהם הנטושים בגבול הצפון. בן גוריון הכריע שלא הבג"ץ יקבע בסוגיות הביטחון של ישראל.

והנה חקיקה עוקפת בג"ץ, שאיש לא צייץ נגדה: בשנת 1994 הביא ראש הממשלה רבין לכנסת את הסכם אוסלו ב'. לא היה לו רוב. רק 59 תמכו, מול 61 מתנגדים. אבל רבין עקף בג"ץ: הוא פיתה שני ח"כים מימין, באמצעות מיצובישי ומינויים מיניסטריאליים, לערוק לשמאל, וְהוֹפּ – יש 61 תומכים. הימין טען שעל פי חקיקת הכנסת עצמה, נאסר סחר-מכר בדיוק מן הסוג הבזוי הזה, ובג"ץ אישר, והשמיט את השטיח מתחת לאוסלו ב'.  

אבל השמאל לא עשה חשבון לחוק ולבג"ץ. רבין וחבריו משמאל הביאו לכנסת חוק עוקף בג"ץ, שבדברי ההסבר שלו לא התביישו להודות, בפה מלא, שמטרת החוק היא למחוק את פסיקת בג"ץ. "מטרתה של הצעת חוק זו להדגיש, בניגוד לדעת הרוב של בית המשפט העליון," כי הח"כים הגזלנים יוכלו להצביע בעד אוסלו. כך, בניגוד לבג"ץ ועם קולות גנובים, אושר אוסלו ב'. אשכרה עוקף בג"ץ. כי לשמאל מותר.

בחירות חדשות. אילו באמת היה לבנט יותר ניסיון פוליטי, הוא היה נאחז בשתי ידיו בהזדמנות הפוליטית הבלתי חוזרת שהעניקה לו פרשת עמונה, והופך אותה למכפיל כוח שיפלס את דרכו למעמד של מנהיג לאומי מס' 1, ולמפלגתו תנופה אלקטורלית אדירה. 

בנט יכול היה לדרוש בתוקף, מבלי למצמץ, לכלול בחוק ההסדרה את סעיף 7, שאמור היה להציל את עמונה. מול דרישה כזו היתה מתרחשת אחת משתי האופציות, ששתיהן מהוות מבחינתו סיטואציית WIN-WIN:

א. או שנתניהו וכחלון, שפוחדים פחד מוות מבחירות ויודעים היטב למה (נתניהו טובע בפרשיות שמעיבות על התנהלותו, וכחלון לא הצליח להרגיע את שוק הדירות הרותח), היו נאלצים להיכנע – ובלבד שלא ייקלעו למצב של בחירות חדשות. הם היו נאנסים לבלוע את סעיף 7,  ובנט היה קוטף את כל הדיווידנדים. איזה פיספוס!

ב. או שנתניהו היה מתעקש ומעדיף לבצע את חרפת הגירוש מעמונה, גם במחיר פרישת הבית היהודי ובחירות חדשות. אין ספק  שבחירות על רקע צילומי הזוועה מחורבות עמונה, היו חובטות קשה בליכוד ובכחלון. בנט היה מלקט את קולות כל נאמני א"י, שבטעות הגיעו לליכוד, אבי אבות הגירוש, ההרס והחורבן מאז מהפך 77'.

לגזור ולשמור. רתיעתו של בנט ממתיחת החבל ומפרישה, הציגה אותו בעיני הליכודניקים, כמי שנוּצח בסוגיית עמונה. הרשתות החברתיות של הליכודניקים מלאו צהלות שמחה לרגל 'הניצחון על בנט'.

ניצחון? נפלתם על השכל, ליכודניקים? הנה רשימת ניצחונות פירוס שלכם על ארץ ישראל והימין (לגזור ולשמור לבחירות הבאות):

א. ייסוד מדינת פלשתין בנאום בר אילן (שנתניהו עד היום מצהיר כי הוא נאמן לו) ובניית מדינת חמסטאן בלב הארץ, מול כפר סבא ורעננה.

ב. הקפאת ההתיישבות במשך שנים, עד כדי סירוב להתיר בניית מרפסת לפצוע צה"ל במערכה להגנת המדינה.

ג. התעקשות בלתי מובנת שלא לאמץ את דו"ח ועדת אדמונד לוי.

ד. אספקת חומרי בנייה, חשמל וציוד מתקדם, לחופרי המינהרות בעזה.

ה. הסתרה מופקרת של תופעת המינהרות מן הקבינט.

ו. גירוש רבבת מתיישבי גוש קטיף, מלח הארץ, והסגרת הקרקע לאוייב.

ז. הסגרת חברון לערפאת, "ידידו החדש" של נתניהו.

ח. הפסקת הבנייה בירושלים.

ט. הרס בתי דריינוף, בתי האולפנה בבית אל, חורבן מִגרון, אטימת ביהכ"נ בגבעת זאב ועוד.

י. התכחשות נתניהו להבטחתו לבנות במקום בתי דריינוף 300 יח"ד חדשות.

וגם במישור הלאומי הכללי לא חדלתם מלהזיק:

י"א. תקיעת מקלות בגלגלי מאמציה של שרת המשפטים לשנות את השיטה הקלוקלת, הפסולה מעיקרה, של בחירת שופטים המשכפלים את עצמם.

י"ב. 'האלהת' הבג"ץ לרמה של תורה מסיני, ומתן נשק בידו להשמדת ההתיישבות ברחבי יו"ש.

י"ג. חלוקת רבבות דונמי אדמות מדינה לגזלנים הבדואים בנגב.

י"ד. יצירת תקדים אומלל של גירוש יהודים ע"י מנחם בגין ממרחבי סיני. מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ – מן הליכוד.

קו פרשת המים. פרשת העוול בעמונה יכולה היתה להיות קו פרשת המים, שמְבדֵל את הבית היהודי מן הליכוד, ומבהיר ל'אידיוטים השימושיים' בימין ובציונות הדתית, את גודל טעותם. חבל ברגע האחרון מיצמץ ראשון הבית היהודי, ונכנע לחוק הסדרה מעוקר, שכל כולו הסתרה של המציאות המרה: מתן יד של הסרוגים לפשע הגירוש של יהודים מבתיהם בא"י, תחת הכותרת הצינית: 'הישג היסטורי'.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.12.16

* הצגה פאתטית – אני מתנגד לחוק ההסדרה, כפי שכתבתי לא פעם, וגם במתכונתו המרוככת. עם זאת, חשתי ממש רחמים על יצחק הרצוג, בעקבות ההצגה הפאתטית שלו, בקריעת החוק לגזרים מעל במת הכנסת.

מה בעצם רצה הרצוג לומר? הוא רצה לומר: "היי, אני כמו אבא שלי, שגריר ישראל באו"ם ולימים נשיא המדינה חיים הרצוג, שקרע מעל במת האו"ם את נוסח ההחלטה המגנה את הציונות כגזענות. היי, אני כמו סבא שלי, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג שקרע את הספר הלבן. שופוני יא נאס."

אולם אבותיו שמרו את הצעד הדרמטי להתרסה נגד הסמלים האנטישמיים החמורים ביותר. נגד הספר הלבן שנעל את שערי ארץ ישראל בפני יהדות אירופה שהתדפקה עליה, ערב השואה. נגד ההחלטה האנטישמית ביותר שהתקבלה אי פעם באו"ם. זו דרכו של יו"ר האופוזיציה למצב את עצמו כמנהיג לאומי? בחיקוי עלוב של האקט הזה, נגד חוק של הכנסת שהוא מתנגד לו? הרי בכך הוא הופך עצמו ללעג ולקלס. בדרך הזו הוא תמיד יישאר בוז'י, ולעולם לא יהפוך להרצוג השלישי.

* ירידת הדורות – בני בגין הוא נאמן שלמות ארץ ישראל יותר מכל ח"כ אחר בליכוד. הוא התפטר מממשלת נתניהו הראשונה במחאה על הסכם חברון, הוא התנגד בתוקף להסכם וואי, הוא חזר לפוליטיקה כדי להיאבק בהתנתקות (שבה נתניהו תמך כמעט עד הרגע האחרון), הוא התנגד לנאום בר-אילן. וגם בעתיד – ביום שבו נתניהו יוותר על חלק כלשהו של ארץ ישראל, בני בגין יתייצב נגדו, בהתאם למורשת שלמות המולדת, מיסודות תנועת החירות והליכוד. ואף שאני תומך בפשרה טריטוריאלית, תמכתי בהסכם חברון, תמכתי בנאום בר-אילן (להתנתקות התנגדתי בתוקף), אני מעריך אותו, על דבקותו בדרך שבה הוא מאמין.

אולם נאמן לדרכה הליברלית של תנועתו ולמורשת אביו, בני בגין מתנגד להתיישבות על קרקע פרטית של ערבים. הוא תומך בהתיישבות רק על אדמות מדינה, בהתאם להחלטת ממשלת בגין, שקבעה את מדיניות ההתיישבות ביו"ש עד היום.

בגין הצביע נגד חוק ההסדרה, גם במתכונתו המרוככת. היתה זו הצבעה מצפונית. בהצבעתו הוא הפר את המשמעת הקואליציונית. ללא משמעת קואליציונית, אי אפשר לנהל מדינה במשטר פרלמנטרי, וגם בגין יודע זאת. אולם יש מקרים בהם אדם אינו יכול להצביע נגד מצפונו, והוא מפר ביודעין את המשמעת הקואליציונית. כך נהג בני בגין בהצבעה.

בהחלטתו, הוא לקח בחשבון שייענש, ובצדק. צדק יו"ר הקואליציה דוד ביטן כאשר העניש אותו, בהרחקה לשלושה שבועות מוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. אני משוכנע שבגין עצמו תומך בענישתו, ויודע שהיא מוצדקת.

אילו הצבעתו היתה משפיעה על התוצאה ומסכלת את החוק, סביר להניח שהעונש היה חמור עוד יותר. בצדק. גם אז, בגין היה מצדיק זאת.

בקיצור, דוד ביטן נהג במקרה הזה ללא דופי, ואין מקום לכל ביקורת על החלטתו.

ואחרי שהצדקתי אותו, איני יכול שלא להצביע על הצד הסימבולי, בכך שדוד ביטן מעניש את בני בגין. בכך שדוד ביטן כסמל, מעניש את בני בגין כסמל. בכך שבידי מה שדוד ביטן מסמל הכוח להעניש את מה שבני בגין מסמל.

האירוע הזה מסמל השקפה מוצקה ביהדות (שבדרך כללי איני מקבל אותה), שנקראת ירידת הדורות.

* החומה מתמוססת – ביום ראשון בבוקר הרציתי בפני מנהלי אגפי ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות של אשכול הגליל המזרחי. מבחינתי, עוד לפני המילה הראשונה בהרצאה, הדבר המשמעותי ביותר הוא עצם קיומו של האשכול. עצם ההתאגדות, שלפני עשור אי אפשר היה לדמיין אותה, של ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות לאשכול אחד, מתוך תפיסת אחריות על כל האזור, על הובלתו ועל מאבקים בשמו. מי העלה על הדעת את אפשרות החיבור בין קריית שמונה והקיבוצים סביבה, למשל? בשנים האחרונות האשכול הופך למרכיב משמעותי יותר ויותר באזורנו.

האשכול כולל גם את הכפר העלאווי ע'ג'אר, את טובה זנגריה הבדואית ואת ארבעת הכפרים הדרוזים בגולן: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קניה. אני שמח במיוחד על מעורבותם של הכפרים הדרוזים. בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ניסיתי בכל דרך לחבור אליהם, אולם למעט הצלחות ספורות בתחום הספורט, נתקלתי בחומה.

בשנים האחרונות החומה מתמוססת בקצב הולך וגובר. מן הסתם, האירועים בסוריה הם אחד המאיצים של התהליך, אך הגורם העיקרי היא הבנתם שסכנת הנסיגה מהגולן ירדה מהפרק.

המפגש שבו הרציתי היה בבוקעתא. לבקר בבוקעתא ולשמוע את אנשי החינוך הבכירים בכפרים משוחחים על ישראל והישראליות בלשון "אנחנו" ועל רצון ההשתלבות – בעבורי זהו אושר גדול.

* שביל הזהב של הרב תרבותיות – אחת לחודש מתכנס פורום מנהלי החינוך של האשכול. מחציתו הראשונה של המפגש מוקדשת להרצאה של מרצה אורח ודיון, כדי להעשיר את הפורום בעיסוק שמעבר לדיונים המעשיים על הנושאים השוטפים.

הנושא שעליו התבקשתי להרצות הוא רב תרבותיות. הצגתי את תפיסתי על אודות "שביל הזהב של הרב תרבותיות". שביל הזהב הוא חלופה לשני קטבים: קוטב האחידות, הניסיון למחוק זהויות וליצור זהות אחידה וקוטב הפוליטיקה של הזהויות, החותרת לפצל ולפלג את החברה לשבטים ופלגים, תוך עידוד התרבות הפרטיקולרית של כל שבט כלעומתית לכלל הלאומי.

שביל הזהב הוא יצירת אתוס לאומי מכונן, רחב ככל האפשר, שיקבץ וימזג בתוכו את העושר והמגוון הרב תרבותי במיטבו, אך לא כמכשיר לפיצול ופלגנות, אלא כמסד ליצירת אחדות לאומית על בסיס המגוון. האתוס המשותף הוא המסד למדינת הלאום הסולידרית, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת רווחה. הצגתי את המתקפה הדו-ראשית על מדינת הלאום: בשם האוניברסליות הקוסמופוליטית מצד אחד, ומצד שני – בשם הזהויות הנפרדות בתוך הכלל, ואת האיום הטמון במתקפה הזאת.

בהרצאתי, התייחסתי לשני מעגלי ההשתייכות: המעגל היהודי ישראלי והמעגל הכלל ישראלי, ועל האתוס המשותף הראוי לכל אחד מן המעגלים.

* קיצור תולדות הקמצנים – בילדותי הרחוקה, הסקוטים היו קמצנים. היו המון בדיחות על קמצנותם של הסקוטים. בשלב מסוים, הסקוטים חדלו להיות קמצנים, והחליפו אותם הפרסים. וכשהפרסים נהיו קמצנים, כל הבדיחות על הסקוטים הומרו לבדיחות על פרסים, בתוספת מבטא תואם. חלפו עוד שנים אחדות, הפרסים חדלו להיות קמצנים וכעת התימנים הם הקמצנים החדשים. ושוב, אותן בדיחות על סקוטים, שהומרו לבדיחות על פרסים הומרו מחדש לבדיחות על תימנים. ומעניין, שהבדיחות שרובן ככולן לא היו מצחיקות בגלגול הסקוטי שלהן, המשיכו להיות לא מצחיקות גם בגלגול הפרסי שלהן והן ממשיכות להיות לא מצחיקות גם בגלגול התימני שלהן. מה שלא מפריע לאנשים להמשיך לצחוק מהן ולהפיץ אותן.

* כלב השמירה – תפקידה של העיתונות לחפור, לחקור, לחפש ולבדוק, לחשוף כשלים ומחדלים בשלטון, בכל שלטון. אלמלא רביב דרוקר היה המגן האנושי של העבריין אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר שפעל אי פעם בישראל, הייתי מתייחס לעבודתו העיתונאית ברצינות.

כמובן שאין בחוסר האמון שלי בדרוקר כדי להצדיק כהוא זה את המתקפה של נתניהו עליו ועל כל העיתונאים שאינם קופצים לדום ומתיישרים להגן עליו ועל משפחתו כאוטומטים.

* תומכי נתניהו בדרכו של רוגל אלפר – כשאני שומע את אוהדי נתניהו שיוצאים נגד חקירתו, קוראים לטייח כל חשד כלפיו ומאשימים כל חשיפה נגדו כ"שמאלנות", איני יכול שלא להיזכר במאמר הזה של רוגל אלפר, אחרי הרשעתו של אולמרט: "מה תרוויח ישראל מישיבתו של האיש הזה בכלא? ...חבל שנחשפו... זו בכייה לנצח נצחים. הסיכוי שאבד ב-2008 לא ישוב. כששוקלים על כף המאזניים את אופציית מיצוי הדין עם אולמרט אל מול אופציית סיום הכיבוש, אין עוררין שהאחרונה מעלה לאין שיעור את כמות המוסר בעולם לעומת הראשונה... החקירות אכן מצטיירות כאמצעי היעיל היחיד למניעת הקמת המדינה הפלסטינית... אבו-מאזן בהחלט היה פרטנר ואולמרט, מתברר בדיעבד, היה ההזדמנות האחרונה של פתרון שתי המדינות. שלטון החוק, אותו שלטון חוק שהימין כה בז לו, הפיל אותו. ובכך הבטיח והנציח את ביזוי החוק שהוא מפעל ההתנחלויות – שמפר באופן חמור הרבה יותר כללי מוסר יסודיים הרבה יותר מאשר אולמרט."

זו אותה תפיסה קיצונית, של המטרה מקדשת את כל האמצעים. מותר להשלים עם שחיתות (במקרה אחד שחיתות מוכחת, במקרה אחר חשד לשחיתות) כדי לקדם את ההשקפה הפוליטית.

* שיטה עקומה – אלקטורים ממדינת טקסס, שנבחרו מטעם הרפובליקאים, הודיעו שיצביעו נגד טראמפ. על פי החוק היבש, אין בכך פסול. הם אוטונומיים להצביע על פי הבנתם. אולם אין ספק שבכך הם מועלים בשליחותם. הציבור לא בחר בהם אישית, אלא בחר בהם כדי להצביע לטראמפ.

מקרים כאלה כבר קרו בעבר, ובעיניי זו בסך הכול עוד הוכחה לכך ששיטת הבחירות בארה"ב היא עקומה.

* סקר סרק – כותרת ב"ישראל היום": "חצי מהישראלים: לא מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות." בכותרת המשנה הוגדר הסקר כ"מעורר דאגה".

אולם את הכותרת ניתן לנסח אחרת: "חצי מהישראלים: מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות." הניסוח הזה מתאר בדיוק אותה מציאות. האם גם הפרספקטיבה הזאת מעוררת דאגה?

בעיניי, כל הסקרים מן הסוג הזה חסרי כל ערך. למה שמישהו יהיה מעוניין מלכתחילה בזוגיות עם בעל מוגבלות? האם מישהו המחפש בן/בת זוג, יחפש דווקא את המוגבלות? יהיה מעוניין דווקא בבעל מוגבלות? למה? והאם זה באמת אומר משהו על יחסו לבעלי מוגבלויות?

אין שום ערך בסקרים האלה, שיוצרים כותרות סרק וזעזוע מעושה. יש לפעול למען בעלי המוגבלויות, למען שילובם בחברה, להבטחת נגישות וכו' ולא להתעסק בשטויות כמו סקרי סרק.

* ביד הלשון: אל על – המשבר ב"אל על" מביא את החברה לכותרות וגם לפינה "ביד הלשון".

מהו מקור השם אל על?

את מהות השם אין צורך להסביר – הוא מבטא את ההמראה כלפי מעלה, אל על.

המקור הוא מספר הושע, פרק יא: "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי, וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ, יַחַד לֹא יְרוֹמֵם." הפסוק, פסוק ז, הוא הפותח את ההפטרה שאותה נקרא בשבת הקרובה, ההפטרה לפרשת "ויצא".

את השם לחברה, שבמקורה היתה חברה לאומית בבעלות מלאה של המדינה, נתן שר התחבורה הראשון דוד רמז, על פי הצעתו של עורך הדין התל-אביבי, חובב התעופה, ממניחי היסוד של התעופה העברית בא"י עוד טרם קום המדינה, שמואל שצ'ופק.

אהוד: בתקופת הראשית של השימוש בשם "אל על" היה קיים מפעל חרושת ברזל בקריית אריה שבפתח-תקווה, שמו, "אל ער" – התנוסס בשלט גדול כלפי הכביש לתל-אביב, ורבים היו מתבלבלים לא פעם בין שני השמות.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שבעה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"ז. הינדה

הדודה הינדה, שלא כשתי אחיותיה הגדולות, לאה ואימי, חסרת השכלה היתה. מעולם לא נטלה ספר בידה אלא כדי לנער ממנו את האבק. מעולם לא גילתה שום עניין במתרחש מעבר לד' אמותיו של השבט המשפחתי. אך בתוך החוג הזה – הנרחב למדי, שמנה עשרות משפחות – תפסה עמדה בולטת. עמדתה זו באה לה, קודם-כל, בשל יושרה. לא העלימה דבר וחצי דבר מעצמה ומן הזולת, והטיחה את האמת בפני בני שיחה ללא שיקול מוקדם כלשהו. כדבריה – מעשיה. מהירת חימה היתה. דבר עוול היה מעבירה על דעתה, ומיד היתה מגיבה עליו מתוך דחף פנימי עז ובפתאומיות שהיתה מדהימה את הזר. לולא חינניותה הרבה, שהוסיפה תוקף לטבעיותה ולתמימותה, היתה עלולה להקים שונאים נגדה. אך לה סלחו הכול, ומה גם שהיא עצמה עומדת על הגיחוך שבהתלקחותה היתירה – ומיד פורצת בצחוק אדיר, כשהנפגע צוחק יחד עימה.

טובת-לב היתה, ואף בזכות זו לא שמרו לה טינה. שכן אמירתה – ולו גם החריפה ביותר, ולו מרה ביותר האמת הכרוכה בה – חסרה כל רקע של שנאה או של זלזול, משל אמרה: "מעשה נבזות עשית, וראוי הנך לארבע מיתות בית-דין, ואף-על-פי כן גרם מזלך ואני אוהבת אותך, פושע שכמותך, הסב-נא אפוא, אל השולחן, וקבל כוס תה."

הבנות של חסידי חב"ד אינן מבקרות בבית הכנסת אלא בימים נוראים בלבד. דודתי הינדה אף היא נהגה כן, אלא שעל הרוב היתה תופסת לעצמה מקום ישיבה מחוץ לכותלי הבית, ורק מבקשת פלונית שכנה: "כשתגיעו שם לענייני בריאות ופרנסה – קראי-נא לי, אכנס גם אני ואבכה מעט."

גבוהה וצנומה היתה הדודה הינדה, שחורה וגון עורה שחום, זריזה ומהירת תנועה, עיניה מביטות נכחן בערנות ובציפייה, כמוכנות בכל רגע לתגובה של זעף או של צחוק.

   היא נישאה במאוחר. בעלה, כנהוג בזיווגים מוצלחים, היה היפוכה הגמור. מה היא = תוכה מגיח ממנה עד שהוא יוצא ומלביש את כל ברה, הוא – תוכו נסתר, ואלו ברו בת-צחוק ששמינית של ערמומיות בה. מנומס היה, מקמץ במילים, מעולם לא פגע באיש ואיש לא פגע בו. לכאורה היתה זו דמות של סוחר קרתן המצליח בענייניו הקטנים. אך אין לסמוך על מראה עיניים בלבד. מעולם לא עסק במסחר. גרם מזלו ועל הרוב היה רעוע במעמדו, ולעיתים אף חסר פרנסה. רוב ימיו היה משרת בעסקיהם של שני דודיי, האחים של אשתו, כמשגיח או כמנהל עבודה. אף הוא מבני אחת המושבות החקלאיות, אלא שמשפחתו לא הצליחה, כנראה, מעולם להכות שורשים בהתיישבות. כשנתגלגל ובא העירה, היה חסר ידע ומקצוע, וכך עד סוף ימיו לא התמחה בשום משלח יד.

דירת מגוריהם דלה היתה. זוגות שכבו הילדים במיטות, ויש מי שהיה שוכב על גבי מערוך ששטחוהו בין שני כסאות. אך נקי היה הבית, והשלום שרוי בו. דודתי הכעסנית לא הטיחה מעולם דברים כלפי בעלה, בשלוות נפש נשאה את מרי עונייה. אף הוא נהג כלפיה בחיבה ובכבוד וכמבויש קמעא היה פונה אליה. היא היתה בתו של פנחס-תודרוס, ואלו הוא כמעט בן-בלי-שם. יחשׂו היחיד היה דבר היותו כהן. על כך רבתה גאוותם של דודניי, שהיו מפגינים לפניי את אמנותם להצמיד אצבע לאמה וקמיצה לזרת, כנהוג בברכת כוהנים.

בנה הבכור, עלם תמיר ויפה, ניחן בקול טנור נעים, אך עצבני היה, מהיר לכעוס, כבד-לשון, כשגמגומו מחריף את עצבנותו. המוכשר בילדים היה אחיו הצעיר, בעל פנים סגלגלים ועיניים קטנות כשל אביו. הוא נטל הרבה מאופיו של אביו, אף מחינה של אימו. מנעוריו ניכר כ"סוחר" ממולח ומפולפל, שעשה פקחותו קרדום לחפור בה. שאפתן היה, וראש שאיפתו – להיות עשיר. נער היה, תלמיד בית-הספר הממשלתי לנערים יהודים, וכבר הוא משתכר כמורה-חוזר לתלמידים מפגרים, והפרוטה מצויה בכיסו.

אחר כך, בימי התוהו ובוהו של חילופי השלטון, כשהמצרכים החיוניים נעלמים מן השוק, וערך הכסף יורד פלאים, והוא עדיין תלמיד הגימנסיה, החל עוסק במסחר של טבק וסיגריות. לצורך כניסה לחוגי הנוער המשכיל, הציץ בספר "רציני" אחד או שניים, תפס בראשי פרקים את עיקר הוויכוח שבין "הפילוסופיה של הדלות" לבין "דלות הפילוסופיה", והחל גם מביע דעתו. לאחר נצחונו הסופי של הבולשביזם, בגמר מלחמת האזרחים, הקדים להתגייס לצבא האדום, שם הגיש בקשתו ונתקבל כחבר המפלגה הקומוניסטית.

 הוא היה מקורי בחוסר מקוריותו. תמיד שאף להידמות אל מישהו פלוני מצליח, תמיד ביקש להיות "כמו". בתוך תוכו היה גמיש, מכאן שחסר היה שלד מוסרי מוצק, אם כי מטבעו ישר היה, הבטיח מה – קיים. מעולם לא רימה איש בפעוטות שבין אדם לחברו. אך בכל גמישותו היתה נקודה מוצקה אחת, והיא אהבתו היוקדת אל דודניתנו בת-גילו, אחת מבנותיו של דודנו בנימין. מעולם לא גילה אהבתו, אף לא בסוד חברים-נערים, שהיו מסיחים ביניהם בעניינים שבינו לבינה. להיפך. דווקא בינינו היה מזלזל בה. אין זה מן הנמנע, שתחבולה היתה זו, כדי להרחיק מליבנו את הבת הזאת, שהיתה חביבה על כל אחד מאיתנו, ועל-ידי כך לשמרה לעצמו בלבד.

   ראוי הוא חבר ילדותי זה שעוד נחזור אליו בבוא המועד.

המשך יבוא

* * *

אלכס לכיש

האם היקום נברא יש מאין?

במאמרו של ד"ר משה גרנות "ההתלבטות הקשה של החוזר בשאלה", שהתפרסם בחב"ע  1196 כותב המחבר כך, ואני מצטט:

"מה שנכתב בבראשית א-ג, נכתב מתוך בורות גדולה באשר לדרך התהוותו של העולם ומבנהו. את הבורות הזאת לא ניתן לגנות, כי באותם ימים לא היו הכלים המדעיים שישנם בימינו, אך אלה אמורים להיות סודות אלוה, ומהאל אתה מצפה שיידע לפחות את הידע שיש לאדם בן ימינו, ולא יטען טענות שאפילו תלמיד בית ספר יסודי יכול להפריך."

יסלח לי הכותב אך אני סבור כי טיעון בסגנון זה מתאים לאדם שעדיין חי בסוף המאה ה-19 ולא למי שחי בתחילת המאה ה-21. המדע התפתח מאוד במאת השנים האחרונות והרבה "עובדות" השתנו לבלי הכר.

המשפט הראשון הפותח את חומש בראשית – "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" קובע חד משמעית כי היקום בו אנו חיים – נברא, ובנוסף לכך גם נברא יש מאין. נשאל עתה את השאלות המתאימות בהתאם לסגנונו המתריס של ד"ר גרנות.

האם היתה בריאה או לא היתה בריאה? – תיאוריית המפץ הגדול, בה מאמינים היום כל אנשי המדע, טוענת כי היקום נברא, כלומר היתה לו נקודת התחלה בזמן. זאת בניגוד לדעה ששלטה עד לאמצע שנות העשרים של המאה ה-20, כי היקום וכל אשר בתוכו היו קיימים מאז ומתמיד.

האם היקום (כלומר החומר שאנו רואים סביבנו בשמיים ובארץ) נברא יש מאין? (כלומר נברא ממצב שבו לא היה קיים חומר).

התשובה לשאלה זו אף היא חיובית. אני ממליץ על מאמריו של ד"ר דניאל תורג'מן, מדען העובד הן במכון וייצמן והן ב-CERN שבז'נבה, שוויץ, שהכין עבורנו, ההדיוטות, מאמר מאיר עיניים בתחום הזה של האטום (החומר) והשדות הקוואנטיים (בהם אין חומר). שם המאמר "לה' הארץ ומלואה", ואותו ניתן למצוא בגוגל תוך הקשת שם המחבר ושם המאמר. אני מזמין בזאת את הקוראים להתבשם ממאמר מעולה זה, ככל שתאפשר להם יכולתם המנטאלית. 

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

* * *

משה כהן

ברית הצביעות והזדון מתנדנדת

ממשל אובמה והאיחוד האירופי

מתנדנדים וסופם קרב

תחילה אנגליה וכעת איטליה עומדות לפרוש מהאיחוד האירופי. המשטרים "הליברליים" הצבועים, ששמו להם למטרה להתרפס לאסלאם ולהכות בישראל, עומדים להתחלף. את מי יאשימו כעת בכל הצרות בעולם, כשישראל תחדל לשמש השעיר לעזאזל של ברית הצביעות והזדון? 

כל סגירת מרפסת בירושלים וביהודה ושומרון הפכה לאסון עולמי, בשעה שאלפים נטבחים מדי יום בסוריה ובעיראק. 

התקשורת טיאטאה את זה מתחת לשטיח, אך בטכס ההלווייה של שמעון פרס דאג ברק אובמה למחוק את שמה של ישראל לצד שמה ירושלים. לאמור, אין הוא מכיר בירושלים כחלק של מדינת ישראל, ולזה ייקרא נאורות וידידות לישראל. אך לאנשים "הנאורים" זה לא הפריע. 

כל הגבולות במזרח התיכון קרסו והגבול היחיד השריר ועומד מבחינת קהילת העמים "הנאורה" ושאליו מנסים לדחוק את מדינת  ישראל הוא גבול 1967. 

לאן פניהם של האנשים "הנאורים" בישראל, שנשאו עיניהם לחוסיין אובמה ולאיחוד האירופי שיכפו על ישראל מדינה פלסטינית "שוחרת שלום", בניגוד לכל האירועים והנתונים בשטח ובניגוד לכל הגיון מדיני?

איך הגלגל מתהפך. 

תרבות ההפקרות

הלילה [10.12] קיפחו את חייהם בכביש 431 ארבעה אנשים בגלל התנהגות פרועה על הכביש: נהיגה ללא רישיון ובמצב של שכרות. 

נוהגים להצדיק אצלנו כל מיני עבירות על החוק "בגלל הכיבוש". האם הפקרות העולה בחיי אדם גם היא "בגלל הכיבוש"? 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

יש "הסדרה" חשובה יותר

אינני מתנגד לחוק ההסדרה כי משהו היה חייב להיעשות לנוכח הבעיות הקרקעיות של מאות תושבי יו"ש. חוק ההסדרה לא מנשל את בעלי הקרקע אלא מפצה אותם. לפלאח הפלשתיני אין כל שימוש בקרקעות הטרשים הללו, אבל גם אין לו ברירה, אין לו בחירה חופשית כי עונשו הוא מוות אם ימכור מרצונו את חלקת האדמה ליהודים (וזאת ע"פ המשנה הנאצית של האיסלם והרשות הפלסטינית).

נותרה לנו עכשיו עוד "הסדרה" לא פחות חשובה: חיסולם של  קיני האלימות וחממות הטרור במחנות הפליטים. אסור לתושב מחנה הפליטים לעזוב את מגוריו במחנה, וזאת באיום במוות ע"י הגופים הפלסטיניים השונים. אנחנו אלו שנעשה לבני-הערובה האלה טובה, אנחנו נפרק את מחנות הפליטים, נפזר את התושבים ברחבי יהודה ושומרון בקרוונים, או בבתים שאנו נבנה להם בכספי המיסים של הרשות הפלסטינית המצויים בידינו, ונחזה  כיצד אומות העולם מגנות אותנו על כך שאנחנו אלה שפותרים את בעיית הפליטים...

* * *

דרור אֵידָר

"ספק אם היהודים יישארו במפלגה הדמוקרטית"

רגע אחרי הבחירות באמריקה, פרופ' ג'ונתן סרנה – החוקר החשוב בעולם לתולדות יהודי ארה"ב – אומר: "לא אתפלא אם האגף השמאלי, שהוא במידה אנטי-ישראלי, ינצח במפלגה הדמוקרטית." לגבי הנשיא הנבחר הוא מסביר כי "המשרה עושה את האדם" וכי ייתכן ש"אנשים יופתעו לטובה."

פורסם בעיתון 'ישראל היום' 2.12.2016

אחת ההפתעות שזומנו לי בשיחה עם פרופ' ג'ונתן סרנה היתה כשנזף בימין הישראלי. לא מה שאתם חושבים. לטעמו, הימין הישראלי בפרט, והמחנה השמרני בכלל, אחראים במידה רבה על כך שיהודי ארה"ב לא ממש מכירים את עמדותיהם, וכך אל תוך הוואקום הזה נכנסים רק בעלי העמדה המנוגדת ומשפיעים הרבה מעבר לכוחם. נחזור לזה בהמשך. סרנה, פרופ' באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, נחשב כיום לחוקר החשוב ביותר בעולם בהיסטוריה של יהודי ארה"ב. הוא נמנה עם הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית המתחדשת שהתכנס השבוע בירושלים. כל מי שהתעניין בבחירות שזה עתה הסתיימו בארה"ב, לא יכול היה שלא לראות את המעורבות יוצאת הדופן של היהודים במערכה. גם ישראל שיחקה תפקיד מסוים בשיקול הדעת של הבוחר היהודי ובהצהרות המתמודדים.

כשנפגשנו בגבעת רם לשיחה, ראיתי בחדר את ספרו החדש שיצא בהוצאת דביר: "לינקון והיהודים" (הלמ"ד של לינקולן אינה נהגית), על הנשיא ה-16 של ארה"ב, אברהם לינקולן, בשיתוף עם בנימין שאפל המחזיק באוסף הפרטי הגדול ביותר של מסמכים בנושא. הנה נושא מצוין להתחיל בו שיחה עם היסטוריון.

"אם אנחנו חושבים שלינקולן עשה גדולות עבור אמריקה, מתברר שהוא גם יוצא דופן מבחינת היהודים," אמר סרנה. כשלינקולן נולד היו כ-3000 יהודים באמריקה, וכשהוא מת היו כבר 150,000 יהודים. "רבים רצו להרחיק את היהודים, לעצור את התרחבות הקהילה בארה"ב," לינקולן חשב ההפך. "הוא הכניס את היהודים ממעמד של זרים פנימה." בשפתו, לינקולן שינה את אמריקה. כולם דיברו על אמריקה הנוצרית, ואילו לינקולן המציא את הביטוי המקיף "אומה אחת תחת אלוהים" שמשמעו: גם היהודים הם חלק מהאומה האמריקנית. במלחמת האזרחים, כשיהודים גורשו על ידי יוליסס גרנט, לינקולן הפך את ההחלטה ומינה יהודים לתפקידים. באחד ממכתביו כתב: "עוד טרם מינינו עברי." העדפה מתקנת.

אני שואל, האם אפשר להכניס את לינקולן תחת הקטגוריה של נוצרי ציוני, וסרנה משיב שהוא באמת האמין שהיהודים צריכים לשוב לציון. "יש לו שיחה מעניינת עם נוצרי ציוני בשם מונק, שבה אמר שישמח לסייע לעם היהודי לחזור לציון. כשהוא ראה יהודים, הוא חשב על התנ"ך."

אברהם לינקולן  היה אדם דתי?

זו שאלה טובה. מי שקורא את הנאומים שלו רואה שהוא התחבט בנושאים דתיים אך התקשה להשתייך לכנסייה מסוימת. הוא חונך בעולם שבו צריך לקבל הארה כדי להיוולד מחדש, והוא מעולם לא קיבל סימן והצטער על כך. אז היו לו המון שאלות דתיות והתחבטויות תיאולוגיות. הוא שאל, כנשיא, כיצד אלוהים מאפשר לעשרות אלפי אנשים למות במלחמת האזרחים – אולי בגלל חטא העבדות?

בוא נדבר על מה שקורה עכשיו ביהדות אמריקה. בישראל וגם בארה"ב בנימין נתניהו והמחנה השמרני הואשמו בכך שהציבו את יהודי אמריקה בעמדת מחלוקת. בשל המחלוקת בין נתניהו לאובמה הפכה המפלגה הרפובליקנית יותר פרו-ישראלית ואילו הדמוקרטים באגפים הרדיקליים שלהם הלכו לכיוון יותר פרו-ערבי, פרו-פלשתיני, ואף אנטי-ישראלי או ביקורתי כלפי ישראל. המעניין הוא שעם היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב יוצא לכאורה ההפך – שיהדות ארה"ב סיבכה אותנו, כי רוב היהודים התנגדו לנשיא הנבחר. כיצד אתה רואה את הדברים?

בפרספקטיבה רחבה, כל אימת שנשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל לא ראו עין בעין, היה קשה. הדבר נכון עוד משנות ה-50'; בן-גוריון היה סוציאליסט, דווייט אייזנהאואר היה יותר שמרן, והיו ביניהם חילוקי דעות. כששניים כמו רבין וקלינטון שידרו על אותו גל מבחינה פוליטית, יהדות ארה"ב היתה מאושרת כי אז לא צריך לדאוג לשאלת הנאמנות הכפולה. שהיה המקרה של אובמה ונתניהו הרתיע אנשים שרצו להביע נאמנות וידידות לשני הצדדים. אם יתברר שרה"מ נתניהו והנשיא טראמפ יסתדרו טוב, אני דווקא חושב שיהודי ארה"ב ברובם יהיו מרוצים וחיוביים, למרות ששלושה רבעים מהם הצביעו עבור הילרי קלינטון.

מבחינת סוגיות הפנים של ארה"ב – ביהמ"ש העליון, שירותי הבריאות וכדומה, אני משער שחלק גדול מיהודי ארה"ב עומד בפני תקופה קשה עם הממשל החדש. אבל כדאי לזכור שגם ביחס לרונלד רייגן הרפובליקני, עמדת היהודים כלפיו השתפרה עם הזמן. אמנם לא ברמה של רוזוולט, שעליו הסכימו 90 אחוז מהיהודים (ומי היה מאמין ש-90 אחוזים מהיהודים יכולים להסכים על משהו...); או ב-1964, לינדון ג'ונסון קיבל 90 אחוז מקולות היהודים. מאוד מעניין לראות מה יקרה עכשיו. הכול תלוי איזה סוג של נשיא יהיה טראמפ. הפסימיסטים יאמרו  שהוא יוביל אותנו אל הימים השחורים של ווטרגייט כשארה"ב הייתה במלחמה פנימית, העיתונות נגד הנשיא, בלי יכולת להשיג דבר. אבל התקווה היא כמובן, שהוא ישתמש בכמה מהמיומנויות שהפכו אותו לאיש עסקים מצליח, כי הוא מבין מה דורש התפקיד. "the office makes the man", המשרה עושה את האדם, ואז אנשים יופתעו לטובה. מוקדם מדי לדעת .

אני לא מדבר על טראמפ אלא על יהדות אמריקה. נראה שאמריקה כולה עוברת סוג של משבר זהות, ובמיוחד היהודים. כמשקיף מן הצד, אני רואה סוג של תהייה אחר זהות: מי אנחנו? מדובר על דור רביעי לשואה, צעירים שלא חוו מצב של היות יהודים בסביבה  עוינת. מה דעתך?

זה נכון שהבחירות האלה המחישו לצעירים היהודיים רמה של אנטישמיות שרובם לא זו בלבד שלא ראו, אלא מן הסתם לא ציפו לראות לעולם. יהודים רבים קיבלו ציוצים מפחידים בטוויטר או תמונות של עצמם בתאי גזים.

האם זה נעשה במטרה להפחיד אותם, מה יהיה כשטראמפ יזכה, כדי לדחוף אותם להצביע להילארי קלינטון?

 כמה מתומכי טראמפ, מה שמכנים alt-right [ימין אלטרנטיבי], מגיעים מאגף ימני קיצוני ביותר. בתקופות אחרות הם לא קיבלו כל התייחסות, אבל עכשיו הגיעו המון עיתונאים לכנס שלהם, ונחרדו ממה ששמעו.

אינך חושב שזאת שאלת הביצה והתרנגולת? עד עכשיו התקשורת לא התייחסה אליהם, ובצדק, אבל עכשיו היא רוצה להשחיר את שמו של טראמפ, כאילו הוא אחראי להם, ובעצם להצדיק את התנגדותה הטוטאלית אליו במהלך הבחירות.

עבורי כישראלי, הפלג הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית מפחיד יותר, כי הקיצוניים האלה נלחמים נגד ישראל. ה-Alt Right הם קיצונים, בסדר, אבל הנזק היותר גדול לישראל נמצא דווקא בצד הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית.

מנקודת מבט ישראלית, השמאל הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית, שבחלקו אוהד את תנועת ה-BDS ותנועות דומות, וסולד ממדיניותה של ישראל, הרבה יותר מסוכן. האמת היא, שמי שבוחן את ההיסטוריה היהודית יודע, שקצוות שני הצדדים מסוכנים ליהודים. שלעיתים קרובות קיימת התכנסות בין השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. החשש שלי הוא שהבחירות האלה נתנו כוח לקצוות. הילרי קלינטון ניסתה למצוא נתיב מרכזי יותר. הכישלון של אותו נתיב הוביל גורמים במפלגתה לטעון שזאת היתה טעות גדולה, ושהיה צריך לנהל קמפיין שמכוון לאגף של ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית, שיתמקד בשינוי אמיתי. לדעתם, זה היה נוחל הצלחה. אינני בטוח שזה נכון. האנשים האלה, בין אם אתה מדבר על סנדרס או אליזבת וורן או [קית'] אליסון, הם בעלי עמדות שליליות מאוד כלפי ישראל, למרות שחלק מהרעיונות שלהם במישור הפנימי, מוצאים חן בעיני לא מעט יהודים אמריקנים.

יהיה מעניין לראות בעוד 4 שנים איזה אגף של המפלגה הדמוקרטית יגבר. לא אתפלא אם האגף השמאלי, שהוא במידת מה אנטי-ישראלי, ינצח. ואז יהיה מאוד מעניין לראות אילו יהודים יאמרו שאינם יכולים בשום פנים ואופן להצביע עבור המועמדים האלה, ואלו יהודים יאמרו שהם אזרחי ארה"ב והמועמד הזה מתאים להם מבחינת מדיניות הפנים, מה גם שאינם מחבבים את מדיניותה של ישראל. אני צופה שיהודים ייטו לשני הכיוונים. אופתע מאוד אם במאה ה-21 הקהילה היהודית תהיה דמוקרטית כפי שהיתה ב-80 השנים האחרונות מאז אל סמית' (מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1928 שהפסיד להרברט הובר הרפובליקני). השערתי היא שבשנים הקרובות נראה דפוס הצבעה אצל היהודים כמו במאה ה-19 שאז ידעו שהיהודים מפולגים פוליטית ומוכנים לעבור מצד לצד, תלוי במועמד.

מה לדעתך עשוי להיות דפוס ההצבעה של הדור הצעיר בקרב היהודים?  

הצעירים היהודיים הם יותר אורתודוקסיים, ויש להוסיף אליהם את היהודים דוברי הרוסית. יש לזכור שלמרות שרק 10 אחוזים מיהודי ארצות הברית אורתודוקסים – בשל הילודה הגבוהה יחסית, כ-20 אחוזים מהצעירים הם אורתודוקסים. שנית, עכשיו יש לנו מיספר גדל והולך של דוברי רוסית יהודיים, כמו בישראל, קרוב לשלושת רבעי מיליון מהגרים וילדיהם, והם נוטים יותר למפלגה הרפובליקנית ולשמרנות פוליטית.

הניצחון של טראמפ גרם לתגובת שרשרת של חרדות?

בקהילה היהודית קיימת מחלוקת בין אלה שאומרים: אנחנו בשנות ה-30' בגרמניה וצריך להתכונן בהתאם; ובין אלה – ואני ביניהם – שאינם סבורים כך. לדעתי אנחנו ב-1920. באותה תקופה הנשיא היה וודרו וילסון הליברל והיה חבר הלאומים. השמרנים אמרו אז "יש כל כך הרבה מהגרים. יהודים, קתולים ואחרים. אמריקה משתנה. צריך לעצור את זה." הם רצו לחזור אחורה ואפילו נקבו בתאריך, 1890. הם לא נחלו הצלחה אך הצליחו להאט את תהליך השינוי, עד שהגיע ​​פרנקלין רוזוולט שיצר קואליציה חדשה שכללה את היהודים והקתולים.

 ההשוואות הללו אינן מפריעות לך? אפשר להבין את ההשוואה לשנות ה-20. אני מבין מחלוקת בין שמאל לימין. אבל 1933! האם השתגענו?

אני חושב שההשוואה לשנות ה-30 היא א-היסטורית לחלוטין. מה שקרה בגרמניה אז היה,  שהבסיס הכלכלי של היהודים נהרס: הרסו או החרימו עסקים של יהודים. זה לא איפשר להם להישאר בגרמניה. דבר מזה לא דומה למה שמתרחש היום.

אני רוצה לצטט לך את תגובתו לתוצאות הבחירות של חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, יהודי: "מתברר שטעינו. מתברר שיש מספר עצום של אנשים לבנים החיים בעיקר באזורים כפריים – שאינם שותפים כלל לרעיון שלנו באשר למה זאת אמריקה. מבחינתם, מדובר על דם ואדמה, על פטריארכליות מסורתית והיררכיה גזעית... ערכים אנטי דמוקרטיים..."

הדברים נשמעו לי מוכרים. חיפשתי ומצאתי שהמקור לדברי קרוגמן נמצא אצל ריכרד ולטר דארֶה, שפרסם בגרמניה ב-1928 ספר בשם: "האיכרות כמקור החיים של הגזע הנורדי" וספר נוסף ב-1930 על "האצולה החדשה של דם ואדמה" והוא מדבר על האיכר כהתגלמות של הערכים החיוביים של העם מול העירוני המושחת. הצירוף שטבע "דם ואדמה" הפך לסיסמת המשטר הנאצי. את זה ראה קרוגמן בבחירות האחרונות בארה"ב! אבל גם לומר שמי שמחשיב קשרי דם כערכי משפחה, וערכים של לאומיות וקשר עם האדמה, הוא אנטי-דמוקרטי ושונא את האחר – האם כך מדבר חתן פרס נובל? מיליונים עוקבים אחריו וקוראים אותו, היכן האחריות שלו?

אני רוצה להזכיר לך שיהודי ארה"ב ברובם אינם יודעים די היסטוריה, גם לא מספיק היסטוריה יהודית. אבל יש דבר אחד שלימדו אותם שוב ושוב: השואה; לכן זו תגובה טבעית שלהם. המסר הזה לא מופץ רק על ידי קרוגמן; קראתי אותו ברשתות החברתיות. היתה גם הצהרה של כ-200 היסטוריונים יהודים בנושא שלא חתמתי עליה, אם כי לא בוטה כזו של קרוגמן. במקום זאת כתבתי מאמר ב- Forward על שנות ה-20. הוטלו אז הגבלות הגירה והרבה יהודים לא יכלו להגיע לאמריקה בגללן. הדבר המעניין הוא שבתקופה ההיא היהודים שגשגו כלכלית. ברחבי אמריקה רואים מבנים יהודיים גדולים – מוסדות ובתי כנסת – שנבנו באותה תקופה. התקופה הזאת עשויה לחזור עכשיו שוב. זה הבדל עצום משנות ה-30.

תיארת את התמונה של יהדות אמריקה במונחים היסטוריים ופוליטיים. מה המשמעות של זה מבחינה רוחנית ותרבותית?

המרכז נעלם. וזה קרה מהר מאוד. בשנות ה-50 הקבוצה היהודית הגדולה ביותר היתה של יהודים קונסרבטיבים במרכז – לא אורתודוכסים ולא רפורמים. בקרב הפרוטסטנטים היה מה שנקרא פרוטסטנטיות מרכזית. הם היו לא ליברליים כמו היוניטאריים ולא שמרניים כמו האוונגליסטים. ארתור שלזינגר כתב ספר מפורסם בשם "חיוניות המרכז" (1949). האמריקנים האמינו שהמרכז הוא המקום האידיאלי, כי השמאל גרם לך להיות קומוניסט, והימין הפך אותך לפשיסט. כיום התנועה הקונסרבטיבית הידרדרה מאוד וגם הפרוטסטנטיות המרכזית, ואני דואג מאוד – לא רק שאמריקה תתפצל בין ימין לשמאל, אלא שהקהילה היהודית מתפצלת יותר ויותר לימין ושמאל, ממש כמו בישראל. יש קהילה גדלה של חילונים צעירים, שמאוד מזדהה עם השמאל הפוליטי, ולא כל כך מודאגת מנישואי תערובת, כי אחרי הכול "כולנו אנשים". בצד השני יש ימין יהודי הכולל יהודים דוברי רוסית ורבים מהיהודים האורתודוקסים. די מסוכן למדינה ולקהילה היהודית שלא יהיה לה "מרכז חיוני". אני דואג לזה גם בישראל. לכן אני חושב שפנינו לקראת עידן של קיטוב.

האם רוב היהודים באמריקה אינם שייכים לזרם מסוים?

מפתיע באיזו מהירות עולה מספר היהודים שמסרבים להגדיר עצמם קונסרבטיבים, רפורמים או אורתודוקסים. הגידול המהיר ביותר נמצא אצל אלה המגדירים עצמם כ"יהודי אחֵר". ישנה התרחקות מכל התנועות והזרמים הדתיים, וזה מדאיג את הממסד. אבל הייתי אומר שהיהודי האמריקני הממוצע בוחר בית כנסת לא בגלל התווית והשיוך אלא בגלל הרב והקהילה. במילים אחרות, אנשים קופצים מבית כנסת אחד למשנהו.

נתמקד לרגע במחנה המפסיד בקרב היהודים. עבור רבים מהם, ישראל והקשר אליה הם מחסום אחרון לפני התבוללות. וכשישראל הפכה יותר ויותר – לדעתם – ימנית ורפובליקנית, הם מרגישים עכשיו שקשה להם להזדהות איתה. לאן זה הולך?

לפני 50 שנים היה קל להיות ליברלי ופרו-ישראלי כאחד. בישראל הסוציאליסטית שלטה מפלגת שמאל. במובן זה, השינוי גדול. כשמנחם בגין נבחר לראש ממשלה, יהדות אמריקה הוכתה בהלם. כך שבמובנים מסוימים צריך לחזור לאותו רגע ...

כשבגין נבחר, נשמעו קולות דומים לאלו שעכשיו ביחס לטראמפ, שהוא מחרחר מלחמה וכינויים קשים נוספים.

בהחלט. הרבה יהודים אמריקנים תהו אז מה יהיה על ישראל, ובגין עבד קשה להרגיעם. הוא הבין שהוא זקוק ליהדות אמריקה. מה שהיה מדהים הוא, כיצד פיתח ידידות עם אלכסנדר שינדלר, ראש התנועה הרפורמית ואחד המנהיגים החזקים בימיו. רבים מחבריו של שינדלר נדהמו. ובכל זאת, שניהם היו יהודים שנזרקו מאירופה בתקופת השואה והם באמת הגיעו להבנה ביניהם, דבר שהיה מאוד משמעותי.

היום רבים באגף השמאלי ביהדות ארה"ב מוכרחים לבחור אחת משתיים: האם הם תומכים בישראל או רוצים להיות חלק מ-"Black Lives Matter" ומטרות ליברליות אחרות. בגלל פילוסופיה חדשה המכונה בפיהם intersectionality, כלומר אם ברצונך לתמוך במטרה ליברלית אחת אתה חייב לתמוך בכולן, כך שאם אתה תומך ב-"Black Lives Matter" אתה גם צריך לתמוך בפלסטינים, אחרת עליך לפרוש.

עולים במחשבתי מיספר יהודים שחייבים לצאת נגד ישראל, כדי שאמינותם בשמאל לא תיפגע. ישנם אחרים, ביניהם רבה רפורמית, שכתבה על כך שפעלה כל הזמן עם "Black Lives Matter" אבל כעת נאמר לה שאינה יכולה לצעוד אתם בגלל שהיא פרו-ישראלית.

 השאלה היא, האם נוכל לחזור לפוליטיקה הישנה שמאפשרת לנו לעשות בריתות על דברים שאנחנו מסכימים עליהם, ולהסכים שעל דברים אחרים אנחנו לא נסכים? האם בתקופת דונלד טראמפ ניאלץ לבחור בין תמיכה בישראל לתמיכה במטרות ליברליות רדיקליות, או שנוכל לחזור לפוליטיקה המאפשרת לעשות קואליציות ובריתות על דברים שאנחנו מסכימים עליהם ולהישאר חלוקים בדברים אחרים. אני יכול לראות את טראמפ מושל עם עמדות מרכז. זה תמיד היה כך: אתה מנצח את הבחירות עם אמירות מסוימות ומושל על פי אחרות. "אתה רץ למשרה בשיר אבל מושל בפרוזה."

כיצד תגיב הקהילה היהודית להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים?

יש כאלה שאומרים שקשה להאמין שזה יקרה. הם מוסיפים שגם הממשלה בישראל פחות מעוניינת. אני חושב שאם זה יקרה, נראה את הקהילה היהודית חלוקה בין המשבחים את הצעד לבין המגנים אותו כמכשול לשלום כמו ג'יי סטריט ודומיה. העובדה שהנ"י טיימס הדפיס מאמר של ג'ימי קרטר בעמודו הראשון מלמדת על מגמה. ציפייה לדיון עקרוני בתוך הקהילה היהודית האמריקנית, האם יהודים מצביעים על בסיס תמיכה בישראל או על בסיס תמיכה בליברליזם. במשך שנים זה היה יותר קל עבורם. קרטר מובא כדי להזכיר לנו כמה זה שביר והאגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית מאשר את זה.

אנחנו בישראל מוזהרים בידי דוברים מהאגף השמאלי כאן ובאמריקה שבגלל מדיניות הממשלה הנוכחית, אנחנו אשמים בנתק של יהדות אמריקה – במיוחד צעירים יהודים – ממדינת ישראל. אינני מבין, אם העם בישראל בוחר במדיניות מסוימת, משום שלהבנתו זה מה שנדרש כדי שנשרוד ונשגשג, האם אנחנו נדרשים לוותר על זה רק כדי להתחבר איתם? האם זאת אהבה התלויה בדבר? לעתים אני חושב על יהודי בבל במאות השנים אחרי חורבן הבית; הם בחרו שלא לעלות ארצה, אבל דאגו לאחיהם בארץ ישראל. אפשר להבין מצב שבו אין מדינה יהודית עצמאית ויהודים בוחרים לחיות בניכר, אבל כשיש סוף סוף מדינה עצמאית, ויהודים בוחרים לא לעלות, אז שיעזרו לנו, ואם לא יעזרו – לכל הפחות שלא יפעלו נגדנו.

אנו יודעים שמר אובמה רצה להפעיל לחץ רב יותר על ישראל, והעובדה שלא עשה כן היא ככל הנראה בשל לחץ מצד הקהילה היהודית האמריקנית ותורמים יהודים למפלגה הדמוקרטית. לא ברור כמה זמן זה יימשך, אבל אני לא ממליץ לחשוב שהיהודים כקבוצה מאמינים שאמריקה צריכה ללחוץ על ישראל (כמו שאנשים בשמאל היו רוצים). אני בכלל לא חושב שזה הרוב. אני רוצה לחזור לנקודה שלך: הביקורת הגדולה שלי על הימין הישראלי היא בכך שהוא לא טיפח  דוברים שיכולים לבוא לאמריקה ולדבר ליהודי אמריקה ולצעירים בקמפוסים, כדי שהצד שלהם יישמע.

אני וחבריי מרצים ברחבי העולם, אבל לא במעוזים הליברליים באמריקה. איננו מוזמנים לדבר בקמפוסים האלה. איננו אורחים רצויים ב"הלל". אני יכול לומר לך שהם לא יודעים כמעט דבר על המחשבה השמרנית והימנית בישראל.

 זה נכון, הם לא יודעים. גם אני ניסיתי להזמין מישהו לדבר אצלנו, ללא הצלחה. אבל לא מספיק להאשים אחרים; צריך לעשות מאמץ מרוכז כדי לוודא שהקולות האלה יישמעו. ישנן  קתדרות רבות ללימודי ישראל. למרות שכמה מהן מזמינות דוברים בעלי דעות ימינה מהמרכז,  כמעט שאין ספרים באנגלית שמבטאים את החשיבה הזאת. רעיונות אלה יש להפיץ ע"י אנשים שמבינים כיצד להגיע לקהל אמריקני. זה תהליך איטי, אבל בדיוק כמו שחלק מהקרנות הימניות הסתננו בהדרגה, כך אנחנו צריכים קולות מהימין. יהודי אמריקה מדברים על המתנחלים אבל הדבר המדהים הוא שרבים מהם לא פגשו מימיהם מתנחל. קל להכליל ולעשות דמוניזציה על משהו שמעולם לא פגשת. מבחינתם הם כמו קאובויז קיצוניים. הדבר המדהים הוא כמות האמריקנים הנמצאים ביהודה ושומרון שנטלו חלק חשוב במפעל ההתנחלות.

אז אני חושב שצריך להיעשות מאמץ הרבה יותר גדול ביחד עם תורמים למכוני מחקר בישראל. לא כולם יסכימו עם דעותיהם אבל בוודאי שכולם צריכים לשמוע אותם לאורך זמן – ולא ביום אחד – כדי ליצור הבנה טובה יותר. ישנן בעיות קשות. הניו יורק טיימס הפך למשהו כמו "הארץ" והוא נקרא על ידי חוגים נרחבים בקרב יהודים אמריקנים. אין מקבילה ישראלית מימין עבור יהודי אמריקה.

הימין הישראלי חסר המון דברים שהשמאל התמחה בהם. למשל, מכוני מחקר שמרניים. ויש לו בעייה בהתחברות עם הליברלים באמריקה. עושה רושם שהם אינם מעוניינים לשמוע אותו.  

 לא נכון לצפות שיהודי אמריקה יעשו כך או כך. השאלה היא, כיצד משנים את המצב. הטרגדיה היא שיהודי ארה"ב ברובם אינם מכירים ממש את אנשי הימין. האם זה בגלל הפוליטיקה? אינני סבור כך. צריך להבין שהמילה החזקה באמריקה כיום היא גיוון, ואני מדבר על גיוון אינטלקטואלי. זה חייב להיעשות בחכמה, עם דוברים מאומנים שיידעו לדבר בשפה שתישמע ולא תרחיק את השומעים.

כהיסטוריון אתה אמון על מה שהיה, ובכל זאת, כיצד אתה רואה את יהדות אמריקה בחצי המאה הבאה?

אני לא נביא ולא בן נביא. חשוב לדעת שכל דור של יהודים אמריקאים היה מודאג, האם יהיה הדור האחרון של יהודי אמריקה. חשוב לא להיות שאננים אלא עם עצבים דרוכים כדי לקדם את פני הרעה. קיים הבדל גדול בין ארה"ב לישראל ביחס לנישואי תערובת. בישראל שלטת ההשקפה המסורתית שנישואי התערובת הם הסוף. גם אני גדלתי כך. לעומת זאת, יהדות אמריקה שראתה כה הרבה נישואי תערובת, אומרת שמה שחשוב הוא כיצד אתה מגדל את ילדיך. זה המפתח. ואתה רואה דברים מדהימים. יש לנו בתי ספר של היהדות הרפורמית, שבהם רוב הילדים הם תוצר של נישואי תערובת ובכל זאת הם הולכים לבית ספר יהודי. לי עצמי יש תלמידים רבים שאני נדהם לגלות שאחד מהוריהם יהודי והם מתעניינים בנושאים יהודיים. הרבנות בישראל לא עושה לנו חיים קלים, כי גם מישהו שיש לו אב יהודי ומרגיש מחובר ליהדות, כשמגיע לכאן, אומרים לו אתה גוי גמור, ובזה תם הסיפור. זה לא עוזר לנו. חייבים לנסות ולקרב אלינו כל מי שאנחנו יכולים. אני שמח שאיוונקה טראמפ יהודייה. אנחנו רוצים אנשים כאלה כיהודים ואני חושב שאנחנו יורים לעצמנו ברגל אם איננו מבינים שחיבוק הילדים האלה אל חיקנו הוא קריטי.

לא מדובר באימוץ הגישה הזו בדיעבד? מכיוון שכבר היו נישואי תערובת, הם פיתחו את האידיאולוגיה הזאת?

יכול להיות שזה בדיעבד, אבל זה גם תוצאה של מה שראינו בשטח. כלומר, היינו חושבים  שבאופן טבעי, ילדים שנולדו מנישואי תערובת ירצו להיות נוצרים, כי זה הרבה יותר קל; ואז להפתעתנו מתברר, שרבים מהם רוצים להשתייך לעם היהודי. במפקד היהודי האחרון בבוסטון, למשל, התברר ש 60% מילדי נישואי תערובת מזדהים כיהודים. כלומר, ייתכן שיעור גבוה מאוד של נישואי תערובת, ובכל זאת הקהילה היהודית הולכת וגדלה. זה משנה את דרך החשיבה שלנו.

אני לא חוגג את העובדה שיש נישואי תערובת באמריקה. אמרתי לילדים שלי שלא הייתי הולך לחתונה שלהם, לו התחתנו בנישואי תערובת, ואני מאמין במה שאני אומר. אבל כשאני רואה אנשים הרוצים להיות יהודים, אני חושב שאנחנו צריכים לקרב אותם. ואם ללמוד מההיסטוריה,  אני חושב שאנחנו צריכים לנהוג כמו הרבנים שקיבלו בחזרה את אלה מספרד שהמירו את דתם, לא לשאול יותר מדי שאלות, ולהקל על חזרתם, ולא לעשות מה שקורה עכשיו בישראל. זו נקודה מכרעת. כי אם אמריקה תתמלא ביהודים שיוכרו כיהודים שם אך לא בישראל, כי אז אין תקווה. הם אפילו לא יוכלו להתחתן עם אנשים מישראל, אז איזה קשר יכול להיות להם לארץ?

 אתה אומר שזאת האחריות שלנו בישראל כלפי יהדות הגולה?

 כולנו אחראים ל"כלל ישראל". בדיוק כפי שאתה מבקר בצדק את מי שמעודד את הממשל האמריקאי להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת בישראל, כך אפשר לומר שזו בעייה שיש גרים שגוירו באופן אורתודוכסי על ידי הרב יחזקאל לוקשטיין וכעת לא מקובלים בישראל. מהן ההשלכות של זה? אני חושב שזאת בעיה שאפשר לפתור. אגב, אין מדינה אחרת מלבד ישראל, עם אחוז כה גבוה של אזרחים שאינם יכולים להינשא בארצם. המצב זה לא יימשך לנצח.

אני מאמין שזה ייפתר, אבל באופן איטי, בשיטה היהודית עוד מימי המקרא: לא במהפכות אלא בהתפתחות הדרגתית והיטמעות, אמנם תוך מחלוקת, אבל דווקא הדיאלקטיקה ההיסטורית הזאת לימדה אותנו את הסוד של אבולוציה ולא רבולוציה.

כשאני מסתכל על יהדות ארה"ב כיום, אני לא יכול להימנע מהשוואה בינה לבין יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19. שתי הקהילות שגשגו מאוד מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. ההשוואה שאני מכוון אליה אינה קשורה בהכרח לאנטישמיות שחשו היהודים אלא לסוגית הזהות.

יהדות גרמניה היתה מפולגת לאורך המאה ה-19 בין הרפורמה לאורתודוקסיה, אבל לקראת סוף המאה הם התאחדו נגד הרצל והציונות, משום שהציונות ערערה את תחושת הנאמנות שלהם כגרמנים נאמנים. אגב, אחת הסיבות (המשניות אמנם) להתנגדותם לציונות טענה שהעם היהודי הוא עם הנצח בקיומו מחוץ להיסטוריה, ואילו הציונות מטרתה להכניסו אל ההיסטוריה שיש לה התחלה אמצע וסוף, ואם כן, יוצא שהציונות מקדמת את קיצו של העם היהודי. טענה מעניינת שעד היום ישנם יהודים מסוימים המשתמשים בה. מכל מקום, כשקראתי כותבים ידועים ביהדות ארה"ב, שתקפו את ישראל – לעתים בארסיות מרושעת – בגלל שמדיניותה סתרה את חזונו של הנשיא אובמה, עלה בי הקישור בין התקופות. מה דעתך?

אצל  כמה מהם, בעיקר תומס פרידמן, אתה יכול למצוא אמירות שונות בזמנים שונים, ואני חושב שברמה העמוקה, בתוך הקישקס שלהם, לו משהו קרה חלילה לישראל הוא היה תומך בה. אני מודאג יותר מכותבים אחרים.

אינני מומחה ליהדות גרמניה. בסוף המאה ה-19 יש עליית אנטישמיות שמזעזעת את היהודים, אבל מה שמעניין אותי בהיסטוריה היהודית בגרמניה היא הנקודה שלך על הציונות. אני מאמין שיש שיבושים (Discontinuities) שמקדמים המשכיות (continuity). הציונות היתה אחד השיבושים הגדולים שקידמו המשכיות.

לא כל השיבושים טובים – שבתאי צבי היה אסון. אבל אנחנו יכולים להסתכל לדוגמא על התנועה לשחרור האישה בתור שיבוש רציני שקידם את המשכיות היהדות, וההתחזקות של יהדות אמריקה באמצעות נשים מנהיגות רבות, דתיות וחילוניות, שיש לנו כעת. אני מבין שיש ביקורת, אולם במבט לאחור, נוכל להסתכל על מבקרי תנועת שחרור האישה באותה הדרך שבה אנו מסתכלים לאחור על מבקרי הציונות; הם פשוט החמיצו את ההשפעה המהפכנית של ההתרחשות. אז אנחנו צריכים להיות פתוחים, והטריק בהיסטוריה היהודית הוא להבין אילו שיבושים באמת יחזקו את המשכיותו של העם היהודי. אני דווקא חושב שהקלה על תהליך הגיור היא דוגמא. אני לא מתכוון להפוך את הגיור לתהליך של 24 שעות, אבל צריכים להיות יותר מסבירי פנים. ויש דוגמאות אחרות. יהדות גרמניה למדה, אני חושב, ששיבושים אלה היו יותר צודקים מאשר ההתקפות נגדם. כולנו למדנו זאת.

* * *

נסיה שפרן

שבועיים במרוקו

הנסיעה למרוקו לא היתה מתוכננת. נוצרה הזדמנות לטייל ביחד עם זוג ידידים, והחלטנו לצאת ללא הכנות מדוקדקות של נבירה בספרים וברשת. הייתי מורת דרך בצעירותי ונותר ההרגל שטיול יש "להכין". ראיתי לנגד עיני הופעות מוסיקליות, קוסקוס וטאג'ין, גלאביות, וכמובן גם קצת "יידישקייט" בנוסח מרוקאי. לא העליתי על דעתי שהתחושה הקשה שחשתי כמעט בכל מקום אליו הגעתי בפולין, תחזור אליי דווקא במרוקו. התהליך הזה החל באופן עמום מעט בקזבלנקה, והתחזק ככל שהדרמנו. בחלק הדרומי של מרוקו, במיוחד בהרי האטלס, זה הפך להיות הלייטמוטיב של הנסיעה. היו כאן פעם, לא כל כך מזמן, חיים יהודיים; ציוויליזציה יהודית שהתקיימה אלפיים שנים ואולי יותר – והיא איננה עוד. אמנם החיים היהודיים האלה לא נהרסו באופן בו נמחו החיים היהודיים בפולין, אך היהודים האלה אינם פה – ולא יהיו אחרים.

נחתנו בקזבלנקה מוקדם בבוקר, יום לפני הסיור המאורגן. קזבלנקה היא עיר חדשה יחסית לערים אחרות במרוקו, ומבחינה תיירותית אין לה הרבה מה להציע. יש בתי קפה אופנתיים, חנויות מהודרות, ובכלל "חיים טובים" – אבל את כל אלה יש לרוב התיירים בבית. היא מזכירה מעט את תל אביב: חוף ים, וסגנונות בנייה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, השנים בהן התפתחה העיר בצורה מואצת. המלך הקודם, חסן השני, החליט להעניק אתר תיירות מרכזי לעיר הגדולה ביותר במרוקו, וב-1993 הושלמה בנייתו של המסגד הנושא את שמו – המסגד השלישי בגודלו בעולם והגבוה מכולם. המסגד הזה, ללא ספק מלאכת מחשבת מכל הבחינות, הוא כיום אתר התיירות החשוב ביותר בעיר. נמצא אפילו פתרון לבעיית הנעליים המציקה: כל מבקר מקבל שקית ניילון ונושא עמו את נעליו. זה איננו פתרון ידידותי לסביבה כמובן, אך כל מי שביקר במקדשים בודהיסטיים במזרח מכיר את הטירחה הכרוכה במציאת נעליו בין מאות זוגות הנעליים הנערמים בכניסה. למסגדים אחרים הכניסה מותרת רק למוסלמים, כך שבעיית חליצת הנעליים אינה קיימת למעשה במרוקו.

בשעות שנותרו לנו עד החשיכה החלטתי להגיע לרובע היהודי (להלן: מלאח) ולמצוא את בית הקברות. האמת היא שלא הכנתי "שיעורי בית" כראוי, גם מפה טובה של העיר לא היתה בידי, וגילוי בית הקברות התגלה כמשימה לא קלה. עדיין לא הבנתי אז עד כמה המלאח של קזבלנקה שונה מן המלאחים האחרים, אליהם אגיע במהלך הנסיעה, ובכלל עד כמה העיר העתיקה (להלן: המדינה) של קזבלנקה שונה מן המדינות בערים אחרות. המדינה של קזבלנקה חדשה יחסית ורוב המבנים בה הם מן המאה ה-19. אין בה את הציביון הימי-ביניימי של ערים עתיקות כמו מראקש או פאס. היא קטנה מאוד, מה שמעיד על ממדי העיר בראשיתה. קזבלנקה נעשתה עיר מרכזית רק בתקופת השלטון הצרפתי. הצרפתים בנו שם נמל גדול ועד מהרה נעשתה קזבלנקה העיר הגדולה ביותר במרוקו (כיום 4 מיליון תושבים). "לונלי פלאנט", התנ"ך של המטיילים, מקדיש למדינה של קזבלנקה מילים ספורות בלבד ואת הרובע היהודי אפילו אינו מזכיר. ואכן התייר הממוצע, זה שאין לו עניין מיוחד בעבר היהודי, לא ימצא שם הרבה. אבל למלאח של קזבלנקה יש היסטוריה מעניינת, גם אם קצרה יחסית, בהיותו תחנה סופית לפני העזיבה ההמונית של יהודי מרוקו.

שגשוגה של קזבלנקה הביא לנהירה של אנשים מן הפריפריה אל העיר הגדולה. רבים מביניהם היו יהודים שעזבו את מקומות היישוב בהם חיו במשך דורות. חיים זאב הירשברג, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון של המדינה, ביקר במרוקו ב-1955. הוא קיווה למצוא גניזות וכתבי יד יהודיים, אך הסתפק לבסוף ביהודי המקום והעלה את רשמיו בספר "מארץ מבוא השמש". לדבריו חיו אז במלאח של קזבלנקה 25,000 יהודים (רבים אחרים חיו מחוץ למלאח), ורובם הגיעו ב-10-15 השנים האחרונות. בגלל זרימת המהגרים התמלא המלאח עד גדותיו ופרץ לעבר הרבעים המוסלמיים הסמוכים. בכל מקום, אפילו על מרפסות, הוקמו צריפים מקרשים ופחונים. הצפיפות היתה נוראה. בימי חול היה המלאח מעלה ריחות צחנה של בשר ושמן שרוף וירקות נרקבים.

"בימות החג היה מתעטף בבגדי יום-טוב – אבל גם אז היה בו משהו שפגם את שמחת החג בליבי. צעדים מספר מפתחי בתי-הכנסת, המצויים כאן על כל שעל, ישבו על רצפת האבן של הרחובות יהודים בשאשיות ובג'לביות, כלומר לכאורה שומרי מסורת, ושיחקו בקלפים: צעירים וזקנים ללא הבדל. נראה שאין להם בילוי זמן יותר הולם את החג." ההתפרקות מן המסורת, מתברר, החלה עוד לפני העלייה ההמונית לארץ. המלאח של קזבלנקה נבנה מחורבנם של המלאחים האחרים. אין בו בתים שעברו מדור לדור, אין קשר לבית-הכנסת של סבא, אין מסורות משפחתיות. זאת שכונת סלאמס אליה נדחקים האביונים שעזבו את המלאח שלהם בעיירות ובכפרים בתקווה למצוא פרנסה בעיר הגדולה.

כיום אין במלאח יהודים. יהודי קזבלנקה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו, מתגוררים בשכונות מבוססות יותר. המדינה כולה נראית כשוק אחד גדול, וקשה לקבוע ללא מפה מדוייקת היכן בדיוק היה המלאח. אבל אני, כאמור, איני מחפשת יהודים חיים, אני מחפשת את בית הקברות היהודי. עם פחות מתריסר מילים בצרפתית ובערבית, ועם הרבה פנטומימה, אני מנסה לשאול בעלי חנויות, או סתם אנשים מבוגרים שאולי זוכרים עדיין את היהודים שחיו כאן פעם, היכן בית הקברות היהודי. מכוונים אותי ימינה, ישר או שמאלה, והנשאל התשיעי או העשירי, דווקא צעיר יחסית, מוליך אותנו אל בית דירות. בפתח כתוב (בערבית, בצרפתית ובעברית): דאר רבי חיים פינטו.

על המקובל חיים פינטו שמעתי. הרבה לא ידעתי עליו, אך ידעתי שכבר אינו בחיים. שכנה יוצאת מאחת הדירות ומצביעה לעבר הפעמון. מנסים לצלצל כמה פעמים אבל אין שום תגובה מבפנים. כבר עמדנו לעזוב את המקום, אך לפתע ניגש אלינו סטודנט צעיר, דובר אנגלית, ואומר שהוא מכיר את חיים פינטו והוא יזעיק אותו עבורנו. גם הוא מצלצל בפעמון, אך הפעם נפתחת הדלת וחיים פינטו, איש כבן 60 עם כובע מצחייה לראשו, פותח את הדלת. מתברר שמדובר בשושלת ארוכה. חיים פינטו הידוע ביותר (הגדול) פעל במוגאדור, עיר חוף בדרום הידועה כיום בשם א-סווירה. נכדו של חיים פינטו  הגדול הוא חיים פינטו  הקטן. הוא גדל בעיר א-סווירה, ובשנותיו האחרונות חי בקזבלנקה, ממש בבית אליו אנו מוזמנים להיכנס. האיש עם כובע המצחייה הוא נכדו של חיים פינטו  הקטן. גם הוא נקרא חיים פינטו (להלן: הנכד). הנכד גדל בקזבלנקה אך ב-1967 היגרה משפחתו לקנדה. הוא רואה חשבון במקצועו, ודירת סבו, אותו לא זכה להכיר (סבו נפטר ב-1938)  נמצאת כיום ברשותו. למעשה זהו כיום הבית היהודי היחיד במלאח. הנכד חי אמנם בקנדה, אך מגיע כל שנה למשך שלושה שבועות לדירת סבו. במשך שאר ימי השנה מופקד מפתח הדירה בידי צורף יהודי במרכז העיר, וכל מי שמעוניין להיכנס לבית בו חי הצדיק יכול לעשות זאת. ביתו של חיים פינטו הפך לאתר קדוש ויהודים אכן פוקדים אותו. על הקירות ניתן לראות את תמונותיהם של חיים פינטו  הגדול וחיים פינטו  הקטן. על השולחן מונחת מחברת גדולה ועל דפיה כתובות בקשות שביקשו אנשים שביקרו כאן: בריאות טובה, זיווג נכון, ילדים. רוב הבקשות, אך לא כולן, כתובות בעברית. הוספתי כמובן בקשה משלי.

הנכד ניסה להסביר לנו כיצד להגיע לבית הקברות, אך בסופו של דבר הסכים להוביל אותנו לשם. בית הקברות היה נעול ולאחר צלצול בפעמון הופיע השומר המוסלמי. משפחת השומר גרה בבית קטן בתוך בית הקברות והוא ובני משפחתו אחראים לתחזוקה. הוא מיהר מיד לשטוף במים את המצבה של חיים פינטו, והנכד רמז לנו שהשומר מצפה לתמורה, אותה הענקנו לו ביד נדיבה. בית הקברות צפוף מאוד ואל קברו של המקובל הנודע לא קל להגיע משום שהוא מוקף כולו במצבות. הוא לא זכה ל"אוהל" כמו עשירי הקהילה. הנכד ליווה אותנו אחר כך אל באב-אל-מראקש, שער היציאה מן המדינה. רציתי לשאול אותו מה יעלה בגורלו של בית הצדיק חיים פינטו, הבית היהודי האחרון במלאח, כאשר הוא לא יוכל להגיע לכאן יותר. לא שאלתי, אבל התחושה של משהו שאבד ולא ישוב עוד כבר החלה לחלחל.

למחרת החל הסיור המאורגן. המארגן היה ישראלי בשם דרור סיני, מתופף וירטואוזי שמכיר כמדומה כל תוף שנוצר אי פעם בכל פינה בעולם. דרור נחשף למוסיקה בגיל צעיר. סבו היה רב וחזן תימני, ואביו שר בצעירותו עם חבורת הזמר של עמנואל זמיר. הוא התגלגל לקליפורניה בעקבות נישואיו לאמריקאית שפגש בארץ, ובמשך שנים היתה בבעלותו חנות גדולה של תופים וכלי הקשה. לפני כעשור החליט להתמסר לאהבתו הגדולה: מוסיקה ים-תיכונית. הוא שר ומתופף במופעים מוסיקליים, בין השאר עם הישראלים יאיר דלאל ויובל רון, ומארגן סדנאות והדגמות של מוסיקה מזרחית. פעמיים בשנה הוא עורך סיורים מוסיקליים למרוקו. בסיור האביב משתתפים המטיילים בפסטיבל השנתי של מוסיקה מקודשת בפאס.

לטיול שלנו, בו היו אמורים להשתתף 15 איש, נרשמנו רק אנחנו וזוג ידידינו, שניהם אוהבים אמיתיים של מוסיקה אפריקאית ומוסיקה ים-תיכונית. היא מנגנת בכלי נגינה מסורתיים, והוא מתופף ואף בונה תופים משלו. דרור לא ביטל את הסיור, אך ערך בו שינויים: מופעים מוסיקליים צנועים יותר, ומאחר שלכולנו היה עניין בעבר היהודי הגענו לאתרים יהודיים שאינם נכללים בתוכנית הסיורים הרגילה שלו – חלקם מקומות שהוא עצמו מעולם לא ביקר בהם.

בבוקר נסענו למוזיאון יהדות מרוקו, המוזיאון היהודי היחיד בארץ מוסלמית. הבניין בו משוכן המוזיאון היה פעם בית יתומים ואחר כך ישיבה. בשנות ה-90 כבר התעורר הצורך להנציח את העבר היהודי. חנות קטנה של צורף יהודי מן העיר פאס, שנסגרה ב-1999, הועתקה אל המוזיאון. מוצגים שם בגדים מסורתיים, תכשיטים (הצורפות היתה מקצוע יהודי אופייני), כסאות אליהו לברית מילה, וכמובן חנוכיות ומזוזות ופריטי יודאיקה אחרים. זה איננו מוזיאון ברמה המקצועית הכי גבוהה, וההסברים ברובם בצרפתית – שפה שרוב התיירים היהודים אינם בקיאים בה היום – אך עצם איסוף הממצאים והצגתם בארץ המתרוקנת מיהודיה הוא בעל חשיבות רבה. משם נוסעים אל בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, "בית אל". בית כנסת מפואר עם נברשות מרשימות, חלונות עם ויטראז'ים מרהיבים, וארון קודש מהודר. האם נותרו כאן מספיק יהודים שיוכלו למלא בית כנסת גדול כזה? ההרהורים הקודרים האלה מתפוגגים בטיול קצר בטיילת המלאה בתי קפה גדולים המשקיפים אל האוקיינוס האטלנטי. מרוקו בורכה בשני חופים: הים התיכון והאטלנטי. אנחנו נגיע רק לחוף האטלנטי וגם ממנו ניפרד למחרת.

זהו ערב שבת ואנחנו מבקרים באחד מבתי הכנסת הקטנים בעיר. בתי הכנסת במרוקו היו ברובם משפחתיים וגם כיום מיספרם רב יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית. בתום התפילה אנו משוחחים עם כמה יהודים מקומיים. נושא השיחה: כמה יהודים חיים היום במרוקו?  אין תשובה ברורה לשאלה זו. לפי "לונלי פלאנט" מספר היהודים במרוקו נע בין 3,000 ל-8,000. במקורות אחרים מופיע המספר 2,500. היהודי שדובר אנגלית, ורוב השיחה מתנהלת איתו, צוחק לאומדנים האלה. 1,000 יהודים בלבד, הוא מתעקש. בקזבלנקה או בכל מרוקו? הוא עדיין צוחק. התשובה ברורה: הרוב המוחלט חי בקזבלנקה. אפילו בערים גדולות כמו מראקש או פאס מדובר במספרים זניחים. לפני העזיבה הגדולה מספר יהודי מרוקו נאמד בכ-300,000 נפש.

למחרת אנו מדרימים למראקש. דרך מדברית. העיר מוקפת בחומה וכל בתיה, ישנים כמו גם חדשים, בצבע אדמדם. המדריך המקומי, מוסטאפה, מוביל אותנו למלאח היהודי שהוקם במאה ה-16 בעקבות בואם של מגורשי ספרד, שהוזמנו על ידי הסולטן. הבתים במלאח גבוהים יחסית ובנויים מלבֵנים עשויות מבוץ. הם ניתנים לזיהוי בגלל המרפסות הפונות אל הרחוב – המוסלמים העדיפו חצרות פנימיות כדי לא לחשוף את הנשים לרחוב. הבתים מוזנחים מאוד ורק מוסלמים עניים מתגוררים בהם, אך בכמה מקומות ניכרים ניסיונות לשקם בניינים, אולי לצרכי תיירות. השוק של המלאח עלוב יחסית לשווקיה המרכזיים של העיר ומוכרים שם בעיקר מזון. חנות של בשר כשר מושכת את תשומת ליבי – המילה כשר בעברית וגם באיות צרפתי – ואני שואלת את הקצב אם מותר לצלם. הוא מסכים בניע ראש, אך מסתיר את פניו בכפות ידיו. זה אולי האיטליז הכשר האחרון במראקש.

בבית הקברות, בית מועד לכל חי, יש הרבה קברים לבנים בצורת חצי חבית ללא שום כיתוב עליהם. מרחוק הם נראים מסתוריים מאוד. על המצבות החדשות יותר יש כיתוב, ובשפע. יש כמה אחוזות קבר גדולות למנהיגי/עשירי הקהילה: הנרי קדוש, שהיה נשיא הקהילה ונפטר ב-1992, כיתוב בצרפתית מצד אחד ובעברית מן הצד האחר; ז'אק בנישתי, נפטר ב-2011, גם הוא נשיא הקהילה וגם על מצבתו הכיתוב הוא בשתי שפות. על המצבות הישנות יותר, של סתם יהודים, הכיתוב רק בעברית בדרך כלל. בית הכנסת העתיק ביותר, "צלאת אל עזמה", נושא תאריך חשוב: 1492. הוא הוקם על ידי מגורשי ספרד, שנדחו על ידי היהודים הוותיקים בגלל נוסח התפילה השונה. בית הכנסת שמור יפה ויש בו גם תערוכה על חיי היהודים בעבר. מן התערוכה אני לומדת שבמאה ה-19 הקהילה היהודית במראקש היתה הגדולה ביותר במרוקו והיו שם 35 בתי כנסת. כיום, כתוב שם, חיים במראקש 200 יהודים המתפללים בשני בתי כנסת: אחד מהם בעיר החדשה, שם גרים רוב היהודים, והאחר הוא בית הכנסת היפה בו אנו נמצאים.

מראקש היא העיר התיירותית ביותר במרוקו. אף אחד אינו מגיע למראקש, ולמרוקו בכלל, כדי לראות את המלאחים העלובים שנותרו שם, שיהודים כבר אינם חיים בהם. אבל כמו בפולין, כמעט כל מי שמבקר במרוקו מגיע במוקדם או במאוחר לאתר יהודי כלשהו, בדרך כלל בית קברות או בית כנסת. העבר היהודי הוא עדיין חלק מרקמת החיים של הארץ הזאת.

בערב אנו יוצאים למסעדה מדהימה ביופייה, מרוצפת כולה באריחים צבעוניים, השוכנת בלב המדינה. לאורך הערב מנגנת תזמורת מקומית. ידידתנו המוסיקאית, שלומדת לנגן על עוּד, ברקיע השביעי.

למחרת מסתובבים בשווקים, מסיירים בארמון באהיה המפואר, שוב אריחי חרסינה נהדרים בכל פינה, וישנה גם רחבה גדולה מוקפת מבנה עם עמודים כחולים, שם גרו פעם 29 פילגשים. במרכז המדינה המסגד המרובע כּוּתוּבּיָה, שרק מוסלמים יכולים לראותו מבפנים. מסגד זה, שגובהו 70 מטרים, נבנה במאה ה-12 על חורבותיו של מסגד קודם שלא כוון כלפי מכה בצורה הנכונה. למסגד זה חשיבות ארכיטקטונית ראשונה במעלה. הוא הפך להיות מודל למסגדים אחרים במרוקו, בה המסגדים אינם עגולים כמו במזרח התיכון, אלא מרובעים. 

הכיכר המרכזית ג'מע-אל-פנה היא מרכז החיים במראקש ואפילו יונסק"ו הכירה בייחודה. ביום יש שם להטוטנים, מרקידי נחשים ואמני רחוב, ובלילה מנגנות להקות מקומיות. תייר שביקר שם לפני 40 שנה סיפר שאיזור הכיכר היה אז מוצף בילדים, שרדפו אחרי התיירים בניסיון למכור להם מזכרות. במרוקו יש עכשיו חינוך חובה, הסביר איש מקומי שהאזין לשיחה. כמו דברים טובים אחרים שאירעו במרוקו בעשור וחצי האחרון, מייחסים את השינוי הזה למלך מוחמד השישי, שעלה לשלטון ב-1999 לאחר מות אביו חסן השני.

במדינה כמו מרוקו, שאיננה דמוקרטית, קשה כמובן לדעת מה חושבים האנשים על המלך, ובמיוחד קשה הדבר לאורחים לשעה. במרוקו שלטו 7 שושלות מלוכה לאורך ההיסטוריה. השושלת העכשווית, העלאווית, שולטת כבר כמעט 400 שנה ומעמדו של המלך, מיספר 22 בשושלת הזאת, נראה יציב. אנשים שפגשנו בדרך דיברו בשבחו, ומאחר שלא היתה להם שום סיבה מעשית לעשות זאת – השבחים שחלקו למלך נשמעו אמיתיים.

בערב השני לשהותנו במראקש הזמין אותנו הנהג פאתח לארוחת קוסקוס בביתו. ציפינו לפגוש את אשתו, אך בארוחה השתתפו מלבדנו רק שני אחיו. האח הבכור, נהג ותיק שמסיע תיירים גם הוא (המפורסם ביותר היה השחקן תום קרוז במהלך הסרטה), סיפר לנו שעובדים עצמאיים כמוהו, שאין להם מקום עבודה קבוע, לא היו זכאים לביטוח רפואי בעבר. הודות למלך כיום הוא ובני משפחתו מבוטחים. כמה אנשים אחרים שפגשנו בדרך ציינו את העובדה שהשפה הבֶּרבֶּרית היתה אסורה בעבר, ומאז 2011 יש לה מעמד רשמי.

מקום בו אפשר להירגע מן הדחיסות והדוחק של המדינה במראקש הוא גן מָז'ורֶל. הגן והווילה הכחולה במרכזו הוקמו על ידי הצייר ז'אק מז'ורל. לאחר מותו המקום הוזנח עד שנרכש ב-1964 על ידי מעצב האופנה הצרפתי איב סן-לורן ובן זוגו. הם הותירו את הגן המשוקם לעיר מראקש האהובה עליהם וכיום זהו אתר תיירות מרכזי. הגן נראה כנאת מדבר וצומחים בו קקטוסים, קני במבוק, דקלים והמון צמחים אחרים. הסטודיו של האמן הפך למוזיאון יפה להפליא, חשוך כולו עם כוכבים נוצצים מן התקרה, ובו תצוגה מרהיבה של התרבות החומרית של הבֶרברים: שטיחים, כלי נגינה, עבודות עור ומתכת, תכשיטים ומלבושים מסורתיים, ביניהם תלבושת של כלה יהודייה. המוזיאון היפה הזה היווה פתיחה נאה לארץ הבֶּרבּרים.

אנחנו מדרימים לכיוון הרי האטלס ובמשך הימים הקרובים נהיה בארץ הברברים. כולנו חושבים על מרוקו כעל ארץ ערבית, אך יותר ממחצית תושבי מרוקו הם ממוצא ברברי. אלה הם התושבים הקדומים של המקום, שמוצאם אינו ברור, אך הם יושבים בארץ זו מקדמת דנא. הברברים נלחמו נגד הכובשים המוסלמים, אך בסופו של דבר קיבלו עליהם את האיסלם, אם כי הם עדיין שומרים על מסורות פגאניות קדומות. הם דוכאו במשך שנים רבות על ידי הכובשים המוסלמים, וגם אחרי שהתאסלמו מעמדם נותר נחות, בדומה למעמד היהודים והנוצרים, עד שהתמרדו. כאמור, השפה הברברית היתה אסורה במרוקו ממש עד לאחרונה.

קשרים עתיקי יומין היו בין הברברים לבין היהודים. איש אינו יודע בוודאות כיצד הגיעו היהודים הראשונים למרוקו. יש הטוענים שיהודים הגיעו למרוקו כבר אחרי חורבן בית ראשון. הטענה המסקרנת ביותר היא שיהודי מרוקו הקדומים (כלומר אלה שהגיעו לפני מגורשי ספרד)  הם בעצם ברברים שהתגיירו. המלכה כהינה, שעמדה בראש המרד של הברברים נגד המוסלמים במאה ה-7, היתה יהודייה לפי השערה זו. מזכיר מאוד את הטענה שיהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים. ההיסטוריונים בני הסמכא שוללים את שתי הטענות. ייתכן אמנם שהיו ברברים שהתגיירו בתקופה מסויימת, אך אם היו כאלה – הם היו מיעוט. רוב ההיסטוריונים סבורים כיום  שיהודים הגיעו למרוקו בעקבות מרד התפוצות. המרד הזה, שאינו נזכר כמעט בשיעורי ההיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית, אירע בין המרד הגדול בו נחרב בית המקדש לבין מרד בר כוכבא. יהודי מצרים (הידוע מביניהם היה פילון האלכסנדרוני), יהודי קיריניאה (לוב) ויהודי קפריסין התמרדו כנגד האימפריה הרומית, וכאשר המרד נכשל הם נמלטו לצפון אפריקה ומצאו מקלט בהרי האטלס המבודדים.

בעמק אוריקה, מדרום למראקש, אנחנו מבקרים בבית משפחה ברברית בכפר הסמוך ל"גן אוריקה", בית ההארחה היפהפה בו אנו מתארחים. מטפסים בעלייה התלולה אל הכפר ההררי, ששום כביש סלול אינו מוביל אליו. בעלת הבית הזמינה כמה שכנות וגם כל הילדים שם – מצפים לקבל את המתנות שהבאנו. אין לנו שפה משותפת לתקשר איתן. הן אינן יודעות צרפתית ומלבד "סאלאם עליכום", "שוקראן" וכמה מילות מפתח כאלה הן אינן יודעות גם ערבית. שפתן היחידה היא ברברית. אבל הביקור מתנהל בנעימות. בעלת הבית מגישה את התה-עם-נענע האופייני, לחם טרי, גבינה וחמאה וריבה – כולם מעשה ידיה. היא עורכת לנו סיור: מתחת לבית, הבנוי על גבעה, ישנה מעין מכלאה עם שתי פרות וחמור. במטבח היא מדגימה לנו כיצד היא חובצת חמאה וגבינה. המטבח הוא ההפתעה הכי גדולה: מקרר חשמלי, מיקרוגל ומעבד מזון. מאחר שאיני רואה שום כירת בישול אני תוהה כיצד היא מבשלת. מתברר שעד לאחרונה היה לה טאבון סמוך למטבח, עקבות הפיח נראים עדיין על הקיר, אך מאז שיש חשמל נעשה הבישול בטאבון מסוכן, והיא שולפת מתחת לשולחן מין מתקן בישול שמזכיר לי את הפתיליות של ימי ילדותי. המארחת וחברותיה הן נשים יפות, בהירות עור וגלויות פנים למרות שחבורתנו הקטנה כללה גם גברים. הן מנהלות את משק ביתן בתבונה ובכישרון, אך אין לי ספק שהן אינן יודעות קרוא וכתוב. אנאלפביתיות, בעיקר בקרב נשים, היא עדיין בעייה חמורה במרוקו. ההערכה היא שיותר ממחצית הנשים באיזור האטלס אינן יודעות קרוא וכתוב.

הנשים החביבות האלה מחזירות אותי אחורה, אל אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. הייתי אז חיילת ולאחר הטירונות התנדבתי למבצע שהיה אז חדש – מבצע ביעור הבערות. במשך שנה התגוררתי עם עוד שתי חיילות במושב עולים באיזור אשקלון. תפקידנו היה ללמד את הנשים קרוא וכתוב. בכל המושב, שהוקם ב-1950, היתה אישה אחת בלבד, ילידת לוב, שידעה לקרוא ולכתוב (באיטלקית). כל תלמידותיי האחרות הגיעו מאיזור הרי האטלס במרוקו. הייתי מבקרת בביתה של כל תלמידה פעמיים-שלוש בשבוע ומלמדת אותה קרוא וכתוב. הן כולן דיברו עברית, ובדיעבד מפליא אותי היכן בעצם למדו את השפה בתקופה בה אולפנים לא היו קיימים. בחצר היה לכל אחת מהן טאבון, ותמיד הייתי מקבלת לחם טרי עם דבש, וכמובן כוס אחר כוס של תה-עם-נענע מתוק.

את הבעלים לא פגשנו כי באנו אליהן בשעות היום, כאשר הגברים עבדו בשדות. אני מניחה שגם הם לא ידעו למעשה קרוא וכתוב, מעולם לא ראיתי באף אחד מהבתים ספר כלשהו, גם לא סידור תפילות או תנ"ך. אולי ידעו לזהות את האותיות אותן ליקקו בדבש בגיל חמש, כמו בשיר הנפלא "אצלנו בכפר טודרא" של שלמה בר.

רוב התלמידות לא היו מבוגרות ממני בהרבה. סוזי לוגסי היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים בלבד, אך היו לה כבר 6 ילדים. היא היתה מתלוננת לפעמים: לי יש רק 6 ילדים וקשה לי כל כך, אני לא מבינה איך כל האחרות מסתדרות עם 10 ילדים. לפעמים שיתפו אותי בבעיות אינטימיות. היתה תלמידה אחת שהיתה תמיד עצבנית ומתוחה לפני המחזור החודשי, ולפעמים היתה אפילו רצה באמצע השיעור לבית השימוש, שהיה בחוץ, כדי לבדוק. הן ילדו את ילדיהן הרבים בהכנעה, אך כשהגיעו לילד השמיני לא תמיד הן חשבו ש"ילדים זה שמחה". מעולם לא חקרתי אותן על המקומות מהם באו בהרי האטלס. בדיעבד ההפסד הוא כמובן כולו שלי. אבל גם את הוריי לא חקרתי אז על העיירות בהן גדלו בליטא ובפולין. זו לא היתה תקופה בה חיפשו "שורשים". להפך, זו היתה תקופה בה כולם רצו להיות ישראלים ילידיים, בלא שום שורשי חיבור למקומות אחרים.

וכעת אני בהרי האטלס, חשה ממש קשר אישי אל האיזור הזה, שהרי באיזשהו מקום, כמעט בגלגול קודם, הייתי כבר כאן. במשך כאלפיים שנה חיו יהודים באיזור הרי האטלס חיים נוחים יחסית. לאחר הכיבוש המוסלמי הם היו "בני חסות" כמובן: הם לבשו גלימות לבנות כדי להבדילם מהמוסלמים שלבשו ביגוד צבעוני; הם שילמו מיסים כבדים שהוטלו על לא-מוסלמים. הם דיברו בניב יהודי של השפה הברברית (שפה בסכנת הכחדה שדובריה כיום הם רק יהודים קשישים בישראל), ורבים דיברו גם ערבית-מרוקאית, שפה שהברברים לא דיברו בה, ומשום כך באיזורים מסויימים הערבית נחשבה לשפה של יהודים.

על פי המקורות השונים יהודי האטלס היו גורם משמעותי במסחר הטרנס-סהרי. רוב הסוחרים בעמק דרעא במאה ה-13 היו יהודים. גם בתקופות מאוחרות יותר תפקידם היה לנהל את המסחר באיזור ולספק כלי מלאכה לשבטים הברבריים שעסקו בחקלאות. היו גם יהודים שעסקו בחקלאות, אך הרוב היו בעלי מלאכה וסוחרים. הצורפות היתה מקצוע יהודי אופייני. לפי הוויקיפדיה חיו בראשית המאה ה-20  באיזור הרי האטלס כ-8,000 יהודים. כמחציתם בחמש עיירות למרגלות ההרים, והשאר ביותר מ-90 מלאחים בקירבת כפרים ברבריים. אבל מקורות אחרים מציינים מספרים יותר גדולים.

אין כמעט מקום שאין בו שרידים יהודיים, אבל יהודים אין שם כיום. במלאחים, הרבעים בהם חיו יהודים, מתגוררים כיום מוסלמים. נותרו כמה בתי כנסת, רובם כמובן בשימוש אחר, ובתי קברות. אנחנו ביקרנו בשלושה אתרים יהודיים – כולם קברי צדיקים.

הראשון היה קברו של הצדיק שלמה בלחנס (בעל הנחש) בעמק אוריקה. שלמה בלחנס, שחי במאה ה-16, היה שד"ר (שליח דרבנן) שתפקידו לאסוף כספים עבור יהודי ארץ ישראל. כשהגיע לעמק אוריקה בערב שבת נפטר פתאום. הקאדי מיהר לשלוח את משרתיו לבזוז את כספו, אך כשהגיעו אל שני סוסיו נעשה נס: רתמות הסוסים נראו להם כנחשים והם מיהרו לברוח והותירו את הכסף מאחור. הקבר מצוי בתוך מתחם הכולל כמה חדרים. זוג יהודי מהאיזור נותר במקום כדי לשמור על הקבר גם אחרי שכל היהודים האחרים עזבו. מאחר שלא היו להם ילדים הם אימצו ילדה מוסלמית יתומה, והיא זו ששומרת על המקום מאז מותם. פגשנו שם קבוצה של ישראלים מדימונה. שני נגנים מקומיים ניגנו מוסיקה ברברית והמטיילים רקדו לצליליה. אחר כך ישבו כולם מסביב לשולחן ארוך לסעודה כשרה – המבשלת הגיעה איתם מהארץ.

אם קברו של בעל הנחש היה ממש על אם הדרך, הרי כדי להגיע אל קברו של הצדיק דוד לַסקָר היה עלינו לנסוע בדרך קשה ומפותלת בתוך הרים בצבע חום-אדמדם, זרועים פה ושם בשיחי צבר ועצי אשל, ממש  נוף בראשיתי. דוד לסקר הוא בין עשרת הצדיקים הכי ידועים של יהדות מרוקו (לפי המקורות בהם עיינתי יש כ-700 קברי צדיקים יהודים במרוקו. למוסלמים יש אלפים). העובדה שנקבר באיזור מבודד הרחוק מכל מרכז אוכלוסייה כנראה העצימה את חווית העלייה לרגל אל קברו. כמו רבים מקדושי מרוקו גם דוד לסקר היה שד"ר, שליח מא"י שנשלח לאסוף תרומות מיהודי מרוקו. ב-1717 הגיע לכפר הסמוך, היושב בעמק פורה בו עובר נחל. הוא חש שסופו קרב וביקש את יהודי הכפר לכרות את קברו על ראש הגבעה. הוא טבל במי הנחל, טיפס למעלה, נכנס אל הבור הכרוי וביקש שהאדמה תסגור עליו ותכסה את קברו. הוא ידוע בעיקר כמרפא נשים עקרות. קברו של דוד לסקר נמצא בתוך מבנה, למעשה מוזוליאום, וסמוך לו יש בית כנסת חדש מפואר. מי הקים את אחוזת הקבר המטופחת הזאת במקום בו כבר עשרות שנים לא חיים יהודים? 

התעלומה נפתרת כאשר אישה בלונדינית, בעלת מראה אירופאי לחלוטין, מגיעה אל אחוזת הקבר. סוליקה סוּסָן היא אלמנתו של אלברט סוסן, שגדל באיזור הזה וב-1990 הקים את המוזיליאום הזה לזכר אביו. בני הזוג חיו בצרפת, והיא מחלקת עכשיו את זמנה בין צרפת לבין מרוקו ודואגת לאחוזת הקבר. לא ברור מי בנה את בית הכנסת שהוקם ממש בעשור האחרון. לפי אחד האתרים ברשת בית הכנסת הוקם לזכר שלמה בוסקילה שניהל את האתר הקדוש, ובני משפחתו עדיין מעורבים בניהולו. כמו בכל קברי הצדיקים, יש שומר מוסלמי שמשגיח על המבנים ודואג לתחזוקתם, שהרי יהודים אינם חיים באיזור. על אף בידודו של המקום כנראה מגיעים להילולה אלפי אנשים, וכמובן מגיעים גם תיירים מזדמנים כמונו.

אנחנו במרומי הרי האטלס, חוצים את מעבר טישקָה שגובהו 2,260 מטרים, עוצרים שם לארוחת צהריים ומשקיפים מן המרפסת הרחבה על הנוף המרהיב. אחר הצהריים מגיעים לקברו של הצדיק ר' דוד ומשה (אכן כך הוא ידוע), שד"ר גם הוא, שחי בירושלים ונודע כתלמיד חכם. הוא מצא את מותו כשסובב בין קהילות היהודים בהרי האטלס ב-1171. בתחילת המאה ה-20 לא היתה אפילו מצבה על קברו, רק סימון באבן. באמצע המאה ה-20 הוקמה מצבה, אולם קבר וחדרי אירוח. כיום זהו מתחם גדול שנראה כבית מלון. הגענו יומיים לפני ההילולה השנתית וכבר ניכרה שם פעילות רבה. שלא כמו בקברים הקודמים בהם ביקרנו, כאן היתה כניסה נפרדת לגברים ולנשים. שתי נשים עמדו ליד הקבר כשנכנסתי לשם, האחת היתה נסערת מאוד, דמעות עמדו בעיניה, ונראה היה שהיא מדברת ישירות אל הרב הקדוש. מה ביקשה לא יכולתי לשמוע. ליד בית הכנסת הסמוך מישהו הכריז על תפילת מנחה. המתחם כולו נראה לי ממוסחר מאוד, ובכל זאת הצטערתי שלא הגענו לשם בזמן ההילולה.

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

המתמיד מבין סופרי הדור

מה מייחד את יצירתו של אפלפלד?

מרתק לגלות כיצד בכל ספר חדש מְמַקֵּם אפלפלד את העלילה בעשור שונה מבין עשוריה של המאה העשרים. עובדה זו מודגמת היטב בזמניהם של שני הרומאנים האחרונים שלו. בעוד שעלילת "כתר הברזל", שהופיע זה עתה (בהוצאת כנרת, זמרה-ביתן 2016, 269 עמ'), מתרחשת בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), התרחשה עלילת ספרו הקודם "לילות קיץ ארוכים", שהופיע לפני כשנה, בעשור הרביעי של המאה הזו, בשנותיה של מלחמת העולם השנייה (1945-1939).

עלילת "כתר הברזל" סיפרה כיצד גילויי האנטישמיות שבהם נתקל בצבא החניך המצטיין בקורס הקצינים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פטר שטיין, אילצו אותו להתפכח מהאשליה שנטעו בו הוריו מלידה, שאם יצניע את זהותו היהודית ייחשב באוסטריה לאזרח ראוי ורצוי ככל אזרח אוסטרי אחר. לעומת זאת סיפרה עלילת "לילות קיץ ארוכים" כיצד הצילה הידידות שהתפתחה בין יאנק, נער יהודי שנמסר על-ידי הוריו להשגחתו של האיכר העיוור סבא סרגיי, את חיי שניהם בשנות מלחמה העולם השנייה, שבמהלכן נדדו בין כפרים והגו ביחד משנה סדורה איך להציל את האנושות מאסון דומה בעתיד.

סיפורם של הניצולים

את הניידות הזו, המאפשרת לו לספר עלילות כה שונות על רקע העשורים השונים של המאה העשרים, רכש לעצמו אפלפלד בהדרגה. כאשר התחיל לפרסם את סיפוריו הראשונים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, התרכז בהם רק בקורותיהם של הניצולים מהשואה ובמאמציהם להחזיר לעצמם את צלם האנוש שנגזל מהם כשהיו כלואים במחנות העבודה והמוות.

בסיפוריו אלה תיאר אפלפלד כיצד שוטטו האומללים הללו בדרכים בתקווה למצוא מישהו מהמשפחה, וכיצד מבדידות הצטרפו לבסוף אל מחנות הפליטים שצצו בחופיה השוממים של איטליה, מחנות שאליהם נאספו גם ילדים עזובים, נשים ללא-מגן, זקנים חסרי-ישע וטרופי-דעת שאין דואג להם. במחנות הפליטים המאולתרים הללו ניסו הניצולים להשכיח מעצמם את זיכרונות הסבל וההשפלה שחוו במחנות העינוי והמוות מידי הנאצים על-ידי התמכרות לתענוגות גשמיים: המזון, המין, הבידור וצבירת ממון בסחר ההברחות, בתקווה שתחומי פעילות אלה יזרזו את שיקומם הנפשי ויפצו אותם על השנים שנגזלו מחייהם בשנות המלחמה.

בסיפורים אחרים התעכב אפלפלד על קורותיהם של הניצולים אחרי שהועלו לארץ. השתלבותם, תחילה בחיי היישוב ואחר-כך בחייה של מדינת ישראל, שאך זה נוסדה, היתה רצופה קשיים. הקולטים הציגו להם דרישות שהם כנקלטים לא היו מסוגלים עדיין לעמוד בהן, כי הזיכרונות המשיכו לייסר אותם. ככל שניסו לקבור את העבר במרתפים של נפשם בימים, היו הללו פורצים משם כסיוטים בלילות. יקיריהם שניספו בגיטאות ובמחנות המוות היו מתייצבים בפניהם בסיוטים הללו בדממה ומגבירים אצלם בשתיקתם את תחושות האשמה על כך ששרדו בחיים.

אפלפלד לא פסח בסיפורים שפירסם על הניצולים בעשרים השנים הראשונות של יצירתו, גם על אלה שבאו חשבון עם אלוהים על כך שנטש את יקיריהם ואותם בגיטאות ובמחנות המוות. ובה-בעת התעכב גם על תופעה הפוכה: כיצד נבטו דווקא שם, בגיהינום, ניצני אמונה באלוהים בקרב אלה שחיו קודם לכן כמתבוללים שהצניעו את זהותם היהודית או שכבר היו להוטים לנטוש אותה בהתכחשות מפורשת למוצאם היהודי, וכעת החלו להצדיק בחטאיהם אלה את סבלם בשנות שואה. ולפיכך: דווקא בסיפורי התקופה הזו גילף אפלפלד יותר דמויות מאשר בכל תקופה אחרת ביצירתו, ואף על פי כן, משום שהדמויות היו כה שונות זו מזו ומשום שהציגו סיפורי-חיים אישיים שונים כל-כך, מימשו את ההגדרה המשותפת שלהן כניצולים באופן המגוון ביותר.

"כמאה עדים" (1975)

סיפורי הניצולים האלה, שכאמור עליהם שקד אפלפלד בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, הניבו את חמשת ספריו הראשונים: "עשן" (1962), "בגיא פורה" (1963), "כפור על הארץ" (1965), "בקומת הקרקע" (1968) ו"אדני הנהר" (1971). כל החמישה היו לקטים של סיפורים קצרים, וגם הארוכים מעט יותר מביניהם היו עדיין סיפורים בסוגה המוגדרת כסיפור קצר-ארוך.

תוכנם המגוון של הסיפורים בקבצים האלה וריבוי הדמויות שהופיעו בהם חיזקו בי, בתחילת שנות ה-70', את ההשערה שבמהרה יבצע אפלפלד שתי פריצות ביצירתו. הראשונה בתוכן – פריצה שתצרף תקופות ביוגרפיות נוספות לתקופת חייהם כניצולים, ושתי תקופות קודמות היו אפשריות לצרוף כזה: קורות חייהם כיהודים בארצות אירופה לפני שנות השואה, או הזוועות שהתנסו בהן כיהודים בשנות השואה עצמן בגיטאות, במחנות, ביערות ובשאר מקומות המיסתור. והפריצה המשוערת השנייה היא זו שתידרש לצירוף שתי תקופות התוכן הללו לתקופת הניצולים, והיא תתבטא במעבר מהתבניות הקצרות של הסיפור אל הארוכות יותר, הנובלה והרומאן.

ההשערות הללו החלו להתממש רק אחרי הופעת הספר הסיכומי-הצהרתי "כְּמֵאָה עֵדים" בשנת 1975 שבו ריכז אפלפלד מבחר מהסיפורים שכתב על הניצולים. בשם שבחר ללקט הסיפורים הזה רמז אפלפלד על מספרם של הסיפורים שפירסם עד אז וגם על המטרה שהגשים בהם – למסור עֵדוּת על הדור שלו, דור הניצולים שחייו נחצו בין שואה לתקומה (או בצמד המלים שהשימוש בו היה שכיח יותר בעבר: בין גלות לגאולה).

בפרסום "כמאה עדים" קבע אפלפלד גם את ייחודו במפת הספרות של דור המדינה: בעוד שהוא, ניצול השואה, התרכז בתיאור "המצב היהודי", צירוף מילים המעיד על התעמקות הסופר העברי בגורל העם היהודי בהיקף האנושי-עולמי, הניח את נושאי "המצב הישראלי" (הסכסוך ונספחיו החברתיים והפוליטיים) ואת נושאי ההווי התקופתיים (ילדות בשכונה, נעורים בתנועת הנוער ובחְרוּת בצבא) לסופרי שתי משמרות הראשונות, שכידוע הורכבו בעיקר מ"צברים": לסופרי "דור בארץ" (בני דורם של ס. יזהר ומשה שמיר) ולסופרי "הגל החדש" (בני דורם של עמוס עוז וא"ב יהושע) – שתי משמרות שרק מעטים מתוכן הגיעו בשלב מאוחר יותר ביצירתם לעסוק גם ב"מצב היהודי", כגון: משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם, חיים גורי, דן צלקה וחיים באר.

סיפורם של המתבוללים

ואכן, החל משנות ה-70' התרחשה תפנית חשובה בכתיבתו של אפלפלד, כאשר פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. אך כבר בשלב המוקדם הזה ביצירתו הפעיל את הכלל הנבון לפיו "המאוחר איננו דוחה את המוקדם, אלא מתווסף אליו" ולא הפסיק לכתוב גם על הניצולים, שבהם, כאמור התרכזה יצירתו בשני העשורים הקודמים ככותב פרוזה. ועם זאת, הקדיש בעשרים השנים הבאות, בשנות ה-70' וה-80', את מירב ספריו לתיאור אשמתם של המתבוללים בהחלשת זהותם היהודית על-ידי התנכרות למורשת עתיקת-היומין של העם היהודי. בספריו אלה סיפר אפלפלד על צורותיה השונות של ההתבוללות, על הבטחותיה הכוזבות ועל האכזבות הקשות שהנחילה לאלה שקיוו להיטמע בעזרתה כאזרחים שווי-זכויות במדינות מרכז ומערב אירופה.

אחרי שהוסיף לניצולים את שנות הביוגרפיה שלהם כמתבוללים בארבעת העשורים מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, השלים אפלפלד כצפוי גם את הפריצה השנייה ועבר מכתיבה בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והסיפור הקצר-ארוך), לכתיבה בתבניות הארוכות יותר שלה: הנובלה והרומאן. במידות האֶפִּיוֹת האלה כתב את העלילות שבהן הקיף את התהליך השלם של חיי המתבולל, תהליך שאת צורותיו השונות תיאר בספרים הבאים: "כאישון העין" (1972), "תור הפלאות" (1978), "בעת ובעונה אחת" (1985), "רצפת אש" (1988), "קאטרינה" (1989), "טמיון" (1993), "עד שיעלה עמוד השחר" (1995) ו"כל אשר אהבתי" (1999).

אף שתיאר גם בעלילות ספריו אלה מתבוללים שונים זה מזה, התרכז בהן באסון שפקד את העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים: תופעת ההתבוללות שהתפשטה בהרחבה ביהדות אירופה. אפלפלד מתאר את התופעה, בספרים שפירסם בתקופת הכתיבה הזו ביצירתו, כתהליך תלת-דורי שערער את אחדותה של המשפחה היהודית ופרק אותה מבפנים. האבות עדיין קיימו את מסורת הדורות בביתם בכפרי הקרפטים, שבהם חיו בשלווה כמיעוט דתי בין הכפריים הנוצריים. מאחר שהללו היו בעלי אמונה, גילו סובלנות לאמונתם השונה של היהודים.

התפוררות המשפחה היהודית התחילה בדור הבנים. בנים אלה מאסו בחיים הצנועים בכפר, עברו לערים ואחרי שרכשו שם השכלה, ניסו בכל כוחם להשתלב בחברה העירונית הכללית, אלא שזו דחתה אותם ממניעים אנטישמיים ודווקא משום שכה הצליחו במקצועות החופשיים שבהם התמחו ובעסקים שבהם השקיעו את כספם. עד מהרה הבינו בנים אלה, שחלקם עדיין קיימו את יהדותם בצנעה בביתם, שאורח החיים החילוני שאימצו לעצמם ברשות הרבים לא יספיק להשגת מטרתם. היו שהכריזו על עצמם כחסרי דת, אך היו גם כאלה שהמירו את דתם על-ידי טבילה בכנסייה.

בני הדור השלישי, הנכדים, כבר כמעט לא ידעו שהם יהודים. הם גדלו בבית בורגני שלא חגגו בו חגים יהודיים וחונכו על-ידי הוריהם להפנות עורף לזהותם היהודית של הסבים מהכפר בקרפטים.

"שנים ושעות" (1975)

גם את סיפוחם של העשורים של המתבוללים עד שנות השואה לעשורים של הניצולים מסיום השואה ואילך, ציין אפלפלד באמצעות ספר שבו הבליט עובדה זו. ב-1975 כינס שתי נובלות בספר בעל אופי מניפֶסטי-הצהרתי בשם "שנים ושעות", שבו הפגיש נובלה על המתבוללים עם נובלה על הניצולים תוך דילוג מובלט על סיפורם של הקורבנות בשנות השואה עצמן, בין השנים 1946-1939.

עלילת הנובלה הראשונה, "באדנהיים, עיר נופש", מתרחשת בשנת 1939, ומתוארת בה הפתעתם של המתבוללים, המניחים שהינם אזרחים מוגנים במדינה אירופית נאורה, כאשר לפתע הוזעקו להגיע מהפנסיון שבו נָפְשוּ אל תחנת הרכבת, שבה הועלו בגסות ובאלימות על-ידי שוטרים לקרונות משא לבהמות, קרונות שנועדו להתגלגל אל המשרפות במחנות ההשמדה.

שמה של הנובלה השנייה, "1946", לא רק ציין על דרך הניגוד לנובלה "באדנהיים, עיר נופש" את המעבר החד ביצירתו, ועוד בסדר לא-כרונולוגי, מסיפוריו על הניצולים אל סיפוריו על המתבוללים, אלא גם העיד על תוכנה. עלילת הסיפור "1946" מתארת את ניצולי השואה הממתינים על החוף בשורה כדי לעלות על סיפון הספינה הרעועה שתעלה אותם לפלשתינה המנדטורית. כל הצעירים והחזקים מבין הניצולים כבר נסעו לארצות אחרות (כמו לא שמעו מעולם את הסברו של פינסקר ב"אוטואמנציפציה", משנת 1882, על אופן תפוצתה של היוּדוֹפוֹבְּיָה באמצעות נדידתם של היהודים מגלות לגלות), ולכן העומדים בשורת הממתינים על החוף לעלות לא"י הם רק הזקנים, החולים ושבורי-הרוח שנותרו במחנה. תזכורת אירונית לכולנו על הרכבה של החברה היהודית במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לייסודה.

סיפור הקורבנות

אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על הניצולים וכעשרים שנה נוספות לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד משנות התשעים ואילך לספר גם על שנות "החוליה החסרה". בצירוף מילים זה כיניתי בשנת 1975, במאמר "מאה עדויות – והחוליה החסרה", מאמר שפירסמתי במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" על הקובץ "כמאה עדים", את הימנעותו המתמשכת של אפלפלד בכל השנים הקודמות ממסירת תיאור על מה שהתרחש ליהודים בשנות השואה במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש בשנות מלחמת העולם השנייה. כמו כן שיערתי כבר אז שבמהרה יפנה אפלפלד לספר גם על השנים הללו.

בראיונות הרבים שקיימתי עם אפלפלד משנות השמונים ואילך, נימק אפלפלד את הימנעותו לספר על שנות השואה עצמן בתשובה שאחז בה אז, לפיה אי-אפשר לספר בכלים אמנותיים על מה שהתרחש ליהודים במחנות באותן שנים. ואכן, רק ממש לפני סיום המאה העשרים פנה אפלפלד לראשונה לספר על גורלם של המעונים בגיטאות ובמחנות הכפייה והמוות. הוא עשה זאת לראשונה בספר "מכרה הקרח" (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו.

למעשה עבר אפלפלד בשלב הזה, השלישי ביצירתו, מסיפורת עֵדוּת צנועה בממדיה למפעל שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת "הגל החדש" (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו. כעת כבר יכול היה לנייד את ספריו הבאים במרחב של מלוא שנותיה של המאה העשרים ולמקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה.

ואכן השלים אפלפלד בכל רומאן שפירסם אחרי הופעת "מכרה הקרח" את התמונה של "המצב היהודי" במאה הזו, שמנקודת המבט של הגורל היהודי ניתן על-פי תפישתו להבחין בה שלוש תקופות: תקופת המתבוללים בארבעת העשורים הראשונים של המאה, תקופת הקורבנות שיהיו חסרי-ישע בשש שנות מלחמת העולם השנייה, שנות השואה, ותקופת הניצולים שיהיו מסיום מלחמת העולם השנייה ועד יום פטירתם עֵדים חיים לטירוף ששטף את אירופה במאה העשרים – לבצע הכחדה של היהודים במדינות היבשת.

מאחר שהייתי זקוק להמחשה ויזואלית שתציג את ההיקף המתרחב של התמונה המתפתחת בעלילות ספריו ואת העומק ההיסטוריוסופי המשתמע ממנה, בחרתי להמשיל את המדף המיוחד שהוסיף אפלפלד לסיפורת העברית בשנות המדינה לתמונת פסיפס. על-פי דימוי זה כל ספר שפירסם משול לאבן האמורה להשלים את התמונה המספרת על גורל העם היהודי במאה העשרים על-ידי כיסוי משבצת ריקה בה. משום כך חזרתי והגדרתי את מדף ספריו של אפלפלד כמפעל אֶפּי ענק המתאר את קורות העם היהודי במאה העשרים, וזהו המפעל אשר מייחד את אפלפלד בין סופרי הדור.

במהלך השנים פרסמתי פרקי-ביקורת על רוב ספריו של אפלפלד, ובכללם גם על הספרים שפורטו במאמר הזה. מאחר שפרקים אלה נדפסו בכרכים השונים של הסדרה הביקורתית-מחקרית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית", מוצע לקורא המעוניין לעיין באחד מהם להסתייע במפתח המופיע בסוף הכרך ה-21 של הסדרה, בספר "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012), המפנה אל הכרך שבו נכלל הפרק הדרוש לו. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

היום התשיעי

28.11.94. יום שני. ליסבון. הבוקר קצת ריק. אני אוכל לבד את ארוחת הבוקר ויוצא ברגל. העיר עטופה ערפל וקר בחוץ. בחנות סוני איני מוצא את החלק. בודק בסניף אייר פראנס שליד כיכר פומבאל את הטיסה. מחליף 60 דולר בבנק הרוח הקדושה. מוצא חנות עם הקסטה של המעבר מהדיסקמן לרדיו של המכונית. עולה כ-30 דולר. עולה בחשמלית-מעלית, כאלה שמטפסות בהרים, לרובע הגבוה מעל כיכר רוסיו, בעיר העליונה. מטייל בסימטאות, שחלקן דומה קצת לאלה של אלפמה. רואים הרבה מסעדות וכניראה שגם זה רובע בילוי בלילה. אני מגיע לכיכר על שם הסופר הלאומי הפורטוגלי קמוא. מנסה להגיע משם לכנסייה שנחרבה ברעש אך מוצא עצמי עוד פעם למטה בכיכר רוסיו. מנסה לטלפן לשגרירות כדי לדעת אם נקבעו לי פגישה לפני ההרצאה. משהו דפוק בטלפונים או בהוראות והשיחה מתנתקת כל פעם.

אני חוזר לסימטה של ההצגה החיה ונכנס. הכל כמו אתמול בלילה. ניראה שהמקום עובד ללא הפסקה. אני מציץ שוב. הפעם שתי בחורות. אחת, שראיתי גם אתמול, בלונדית יפה עם פנים טהורות של מלאך. ממש מושא להתאהבות. היא עוברת ליד החלון שלי ומבליטה לעומתי את ערוותה. אני לא יודע אם הן רואות את פנֵי המציצים, כי החלונות שממול, אלה שיש מישהו בהם כי הווילון הלבן מורם – ניראים כהים לגמרי ואי אפשר לראות פרצופים.

אני שולח לעברה נשיקה ומלקק באוויר בלשוני ורומז לה שתפתח יותר את ערוותה. אינני יודע אם זה עוזר. היא עוברת לשכב ליד חברתה ושתיהן על ארבע, מאחור, והדגדגנים שלהן מזדקרים. אחר כך נשארת היפהפיה הבלונדית לבד והיא מפנה לעברי חיוך של ערגה שממש ממיס את הלב, במין תערובת של תמימות והתמסרות. ההגנה של קירות הזכוכית מאפשרת להן חופש רב יותר מאשר על במה מול קהל, כי אין שום אפשרות ליצור עימן קשר כלשהו, כאילו רואים אותן בעין המצלמה, בטלוויזיה. רק שזה אמיתי מול העיניים. כל הזמן גם מושמעת מוסיקה שלקצבה הן מתפתלות.

אני יוצא. פשוט חבל לי לבזבז עוד כסף. אבל מאוחר יותר אני מצטער שלא נשארתי לפחות לראות מדי כמה דקות פעם אחת, כדי לחזות בכל הבחורות שמשתתפות בהצגת העירום הזו.

אני חוזר באוטובוס קו 32 מכיכר רוסיו. לידי יושבת בחורה פורטוגזית צחת עור ושחורת שיער. יפה מאוד. אני חש את חום גופה וכאשר אני יורד ומבקש ממנה שתפנה לי מקום לצאת, כי אני ליד החלון, היא מחייכת אליי כאילו קיוותה שאמשיך לשבת לידה. אבל אין לי זמן.

אני מטלפן לדני מהמלון. הוא לא הצליח לסדר כלום חוץ מההרצאה, ויבוא לקחת אותי ב-15.30. אני יורד למסעדה של סניור סנדוויץ', שראיתי לא רחוק מהמלון. לוקח כריך עם שינקן וירקות, וספל קפה אספרסו חריף. חוזר דרך סופרמארקט סמוך וקונה עוד קצת גבינות וסרדינים לקחת הביתה. מתרחץ. מתלבש היטב, בז'אקט ועניבה, ויורד למטה.

ברבע לארבע מופיע דני במכונית פיאט טראנטה עם גג ברזנט שחור סגור. איש לא יתאר לעצמו שזו מכונית של עובד שגרירות. הסוואה טובה. נוסעים לאוניברסיטה. דני הוא בחור נחמד אבל איני בטוח אם אכן הצליח לרקום כאן קשרים תרבותיים של ממש. באוניברסיטה מחכה לנו פרופ' דוארטה, פורטוגזי נאה, כהה שער, גבוה ומנומס. אנחנו משוחחים בדרך לאולם ההרצאה, מחכים כחצי שעה אבל להרצאה באים רק עובדת מקומית של השגרירות, וכן אנגלי זקן אחד, שגר בליסבון ולומד פורטוגזית. אין לימודי עברית באוניברסיטה, וניראה שהנושא אינו מעניין כלל את הסטודנטים.

אנחנו יושבים קצת אצל הרקטור ומפטפטים, לשם נימוס. דני מחזיר אותי לסביבת כיכר פומבל. אין טעם שאסע אליו כי הוא גר ליד אשטוריל, מרחק של כ-30 ק"מ מליסבון, ואני צריך לחזור מוקדם כדי לקום מוקדם בבוקר לטיסה. אני מתנצל אפוא שלא אוכל לבוא למסיבה שלו, ואלך אל השגריר, שגר במרחק הליכה של כעשר דקות ממלוני.

אני אורז את חפציי, מתלבש שוב ויוצא במונית, לקראת 20.00, אל השגריר בנימין אורון וקלרה אשתו. בכניסה לבית-המגורים הגדול עומדת קבוצה של שוטרים, ואחד מלווה אותי אל המעלית. כל האורחים הם יהודים. חלק דוברי עברית. אני משוחח עם אישה מבוגרת, גברת פורסטר, שדוברת עברית מצויינת של גימנסיה תרבות בווילנה. היא אחרי ניתוח בעינה השמאלית, ואומרת שתבוא לישראל בקרוב. אני פוגש גם את הזוג מוניה עצמון ואשתו. ואת זאב ורבקה גרוזובינסקי, עובד לשעבר במשרד החקלאות, בענף בעלי חיים, וכיום עוסק בייעוץ בפורטוגל. הוא אומר לי לא להתפעל מכך שרבים הפורטוגזים שמספרים שיש דם יהודי בעורקיהם. הם פשוט תפסו שזו דרך טובה לעבוד על הישראלים. וישנה גם אניטה האימפולסיבית מסאן-פאולו, חוקרת את תולדות האנוסים בפורטוגל. נמרצת. תבוא לירושלים. בעצם, כולם עתידים לבוא ואני מקווה שלא יציפו אותי.

אני יושב עד שעה מאוחרת עם שני זוגות ישראלים, אחד שכנים, הזוג חזן, וחוזר במונית עם זאב ואשתו. ערב מאוד מעניין וטוב שבחרתי בו. בנימין אורון הוא איש כל-כך סימפאטי ושקט, ניראה ללא מרפקים, ויפה שבחרו בו לתפקיד השגריר.

היום העשירי

29.11.94. יום שלישי. ליסבון – תל-אביב. קם בחמש בבוקר. מונית לנמל-התעופה של ליסבון. 1,014 אשקודוס. מסדר אישור למכס על מכשיר הדיסקמן. החנויות סגורות עדיין. שותה קפה. גם כשהן נפתחות, לקראת שבע, אין מה לקנות.

ב-8.00, טיסת אייר-פראנס 1253 AF שמגיעה לפאריס ב-10.25. הטיסה יוצאת עם הזריחה ואני יושב ליד החלון מימין, בצד מזרח. מראה נהדר. המטוס עולה בחשיכה מעל שכבת עננים אפורים-שחורים, רק במזרח יש כתם אור אדום-צהבהב, ולאט-לאט הוא מתבהר והשמש בוקעת מעל שכבת העננים שעתה היא מתחתינו.

אחרי ארוחת-הבוקר, הצנועה-יחסית, אני ישן קצת. לידי יושב זוג אמריקאי. היא נמרצת ומבוגרת, ממוצא יווני. הוא בעל פני-תינוק, מומחה למיחשוב כבישים בשיטה שתאפשר למכוניות לנווט באמצעות מחשב.

המטוס נוחת בנמל-התעופה דה-גול. אוטובוס ענק, שכולו מתרומם עד לפתח המטוס ואחר-כך יורד, לוקח אותנו לטרמינל באיזור B. אני שותה קפה אוכל בריוש ומציץ שוב לחנות האלקטרוניקה. היום המיבחר שם גדול יותר, ויש גם דיסקמנים יותר זולים, אבל לא מגה-באס. יש גם, ב-280 דולר לערך, דיסקמן מיוחד עם כל האבזרים למכונית. אילו הייתי יודע מראש אולי היה כדאי לקנות אותו, אם כי המערכת שאני קניתי עלתה רק כ-210 דולר, יחד עם המעביר.

אני יורד ועובר לאיזור D, משם יוצאת הטיסה לישראל. כאן גם היינו בשעתו כאשר חזרנו בטיסת טראנזיט מניו-יורק לתל-אביב, יחד עם בן, וקנינו לו את הטלוויזיה הניידת. אני קונה גבינות באותה פינת עגולה. חוץ מהקממבר, כולן גבינות שאת שמותיהן אינני מכיר. אני שוכח את השם של גבינת הבורסן, אבל נידמה לי שאין כאן ממילא.

יושב לשתות קולה עם באגט וז'מבון, לפחות לטעום קצת את הטעם של פריס. המוזג ממלא לי את הכוס לא עד סופה, עם הרבה קרח. כאשר אני מעיר לו הוא מראה לי סימון של קו על כוס הקרטון, רק עד כאן המידה של המנה. צרפתים.

13.10, טיסת אייר פראנס 1760 AF, האמורה להגיע לנתב"ג ב-18.45 לפי זמן מקומי. אני נושא איתי עכשיו שני תיקי צד, בגלל הקניות. במטוס יש הרבה ישראלים. אני יושב שוב ליד החלון, הפעם מצד שמאל, כלפי צפון. לידי יושב אב, ממוצא מזרחי, ובהמשך לידו בת אחת, ומעבר למעבר עוד שלוש בנות, בגילים שבין עשרים לעשר. זו שיושבת לידו היא הכי נוראה. פרחה קטנה שכל פעם צורחת עליו "א-בא!" בקול שמביא חשק לסטור לה על פניה. רק זו שיושבת בחלון ממול – מכינה שיעורים כל זמן הנסיעה וכותבת דפים שלמים. בסופו של דבר משפחה די חיובית אבל יש בהן משהו המוני. אני לא מקנא בו לגדל ארבע בנות קפריזיות כאלה.

אנחנו טסים מעל האלפים של שוויץ, עוברים מעל קצהו המערבי-דרומי של אגם הבלטון, ואני רואה מרחוק את הקטע של בלטונפורד שבו היינו, והלאה, בתוך הערפילים הרחוקים, כל האיזור שבו טיילנו מווספרים ועד לדנובה, שכל תולדותיו של סבא יהודה ראב מגולמות בו, אבל בעצם אני רואה רק את הכיוון הכללי, אי אפשר לראות פרטים.

טסים מעל האיים של הים האגאי. רואים מרחוק, אם איני טועה, את אנטליה, אבל אולי זו עיר טורקית אחרת לחוף הים. טסים כבר בחשכה. הארוחה ככה-ככה. אני מנסה קצת לישון.

מהנחיתה ועד היציאה עוברות רק כחמש-עשרה דקות, הכל הולך מהר. ביקורת הדרכונים, המזוודה. רק ביציאה החוצה חונק קהל המלווים את המשעול הצר שבו מפלסים לעצמם דרך היוצאים. בן ויהודית כבר מחכים לי, ובתוך כחצי שעה אנחנו בבית. מזג-האוויר חורפי. בן שמח על הדיסקמן ומיד מרכיב אותו לכל חלקיו.

סוף יומן פורטוגל 1994

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: לְסופר נידח שלום, אליך ממשכני שעל גדת הירקון. הלילה חלמתי חלום: ניד"ח – ראשי-תיבות: נְעים ימֵי דודים חיים, ובקרוב קטיף השמוטי מפרדסי שנֵי סבא שלך, יהודה ראב וחנוך-יששכר ליפסקי – וערוות המבררות הצעירות היושבות שעות ארוכות על המחצלות בשתי הבייקות ומחכות שתכניס להן בסוף היום תפוחי-זהב לנרתיק.

* נעמן בלקינד: ברכות לפוצ'ו על סאטירה נפלאה! [בגיליון 1199].

* שלום אהוד, תודה על הכתבה של הדוקטור פוצ'ו בגיליון ח.ב.ע. שקיבלתי הבוקר. ברוב צניעותו פוצ'ו מעולם לא סיפר לי שהגיע לתואר שלישי בפקולטה לחקלאות.

אודה ולא אבוש שלא פעם תהיתי מדוע באמת אין דגים בים המלח. לפחות דגים מלוחים הרי היו צריכים  לגדול שם, לא כן? ורק בזכות עיתונך זכיתי לקרוא את המאמר המדעי שפתר לי את הבעייה.

מן הראוי לציין כאן שמכל המדענים הישראלים, פוצ'ו הוא ההומוריסט הדגול ביותר.

בתודה,

נגה מרון

* אהוד, קטע על הדגים בים-המלח מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים": אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.

יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.

התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.

המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.

אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"

ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"

המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"

[והערה מאוחרת: הסרדין היה מהקופסה הפתוחה שממנה זוהרה אלפסיה האכילה את החתולים שלה. את ריח הסרדינים שנועדו לחתולים שאף בביקורו אצלה המשורר ארז ביטון, ואותו הכניס לשיר המחאה שכתב על עליבותה של הזמרת ששרה בימי זוהרה במרוקו לפני (נשות) המלך. השיר נלמד עד היום בבתי הספר בישראל ככתב אשמה נגד ה"אשכנזים" וכמבטא את הקיפוח הנורא של עולי מרוקו, שחיו באותה מדינה כמו בגן עדן לפני שהועלו ארצה, כפי שתיאר את חייהם ב"ידיעות אחרונות" העיתונאי אלי (אליעזר) ויזל, לאחר ביקורו אצלם בשלהי שנת 1950].

* אהוד יקר, אבקשך להסיר שמי מרשימת נמעניך. היו הרבה גליונות אדירים, אולם רמת ההשמצות בעיתונך כה גדולה שאין לי רצון אפילו להתמודד איתן.

תודותיי,

י.

* אני מעריץ של סמדר פרי, ושמחתי מאוד למצוא אותה ב"חדשות בן עזר", מה עוד שהמאמר מעודד: מילחם הערבי מודיע למדינות ערב עד כמה הן מטומטמות שנלחמות נגד ישראל. היש סיכוי שייגמלו מהטמטום? 

אהבתי את תשובתו של איתי העצני לסטודנט הערבי – וכי באיזו מדינה אחרת, חוץ מישראל, כדאי לו לחיות? אני ממליץ לו לגור בעיראק הצפונית הנשלטת על ידי דאע"ש, שם אין כיבוש ישראלי. 

שלך,

משה גרנות

* אהוד היקר! תריסר מאות של ברכות מלבבות לגיליון ה-1200! שנחיה ושנזכה בבריאות טובה לעוד אינספור גיליונות חדשים משובחים!

והערה קטנה, בהזדמנות חגיגית זו, להערתו של ד"ר משה גרנות לרשימתי הצנועה, שרשמתי בעקבות מאמרו המצוין על לבטיו של החוזר בשאלה:

כל מילה במאמרו של משה היא מילה בסלע. אני רק נעזרתי במאמר זה כבנקודת משען כדי לטעון, כי גם הכופרים המושבעים בכל דת שהיא אינם אלא מאמינים בעל כורכם, רק שהם סוגדים לתיאוריות מדעיות, שאחד דינם – להיות מופרכות בעתיד.

ושוב,

תריסר מאות של ברכות,

יואל נץ

אהוד: בהזדמנות זו ברצוני להודות לעשרות המשתתפים הקבועים של המכתב העיתי, וגם למשתתפים בו רק מפעם לפעם, על תרומתם האיכותית והמרתקת, שהיא כמעיין המתגבר ואינה פוסקת, ומבלעדם לא היה המכתב העיתי מגוון כל כך, ועליי היה לכתוב בעצמי את כולו...

* תזכורת: ב-24 ביוני 1974 שודרה תוכנית שנייה של "טנדו" בטלוויזיה הישראלית בהנחייתו של ירון לונדון, ואסתר ראב הופיעה בה עם טדי קולק ושמוליק קראוס. אסתר היתה אז בת 80 אבל קולה הצלול נשמע בתוכנית צעיר ו"צברי", אופייני לבת הארץ.

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

קישור לטנדו עם ירון לונדון - אסתר ראב - טדי קולק - שמוליק קראוס.

* שלום אהוד היקר, בעניין בלוקי הקרח וחלוקתם יש לזכור שבלוק הקרח של אז הוא-הוא הפלא המתמטי הייחודי שאפילו איזאק ניוטון לא חשב עליו: הבלוק הוא השלם היחידי שהתחלק לחמישה רבעים!

בברכה

י"ז

נ.ב.  העיתון האחרון הוא לעילא ולעילא. תודה וכל הכבוד.

* בדיחה ושמה ועידת הפסגה של נשיא צרפת השוקע פרנסואה הולנד: "פקיד ישראלי בכיר אישר הבוקר (רביעי, 7.12) את הפירסומים בעיתונות הצרפתית לפיהם נשיא צרפת פרנסואה הולנד הזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בפריז בעוד כשבועיים, מיד לאחר קיומה של פסגת שרי חוץ בנושא הישראלי-פלסטיני בבירה הצרפתית." ["הארץ", 8.12.16].

* עסקת הצוללות לקראת הישג אדיר: התקשורת משתדלת לחתוך את האף של מדינת ישראל.

* למה כל כך הרבה תיירים סיניים מגיעים לכפר בריטי מנומם? קידלינגטון הוא כפר רגיל, אחד מיני רבים, באנגליה. יש בו, בין השאר, ספרייה ציבורית, שבעה פאבים, שני בתי קפה, ארבע מסעדות, רחוב מסחרי, מרכז לקליטת מהגרים וכנסייה בפטיסטית שבחזיתה תלוי שלט ועליו כתוב: "נסו להתפלל." מחירה של יחידת דיור בבית דו־משפחתי בכפר הוא כ-430 אלף ליש"ט.

למעשה, יש הסבר הגיוני בהחלט לתופעה. לדברי סון ג'יאנפנג, מדריך תיירים בן 48, המדריכים שולחים לקידלינגטון את התיירים המבקשים להימנע מתשלום 68 דולר תמורת סיור אופציונלי בשפה הסינית בארמון בלנהיים, אחוזת משפחתו של וינסטון צ'רצ'יל, המצויה בקרבת מקום. הוא הוסיף ואמר שמאז גילו כמה תיירים ממולחים שכרטיס כניסה לארמון עולה 25 דולר בלבד, הם מתגנבים לארמון ברגל, למורת רוחם של שאר התיירים ששילמו מחיר מלא. לכן מורידים המדריכים את התיירים, המבקשים לוותר על הסיור היקר בארמון, בכפר קידלינגטון, שאינו מצוי במרחק הליכה מהארמון. ["הארץ", 7.12.16].

אהוד: קידלינגטון אינו כפר אלא עיירה, לא רחוקה מאוקספורד ומטירת בלנהיים, שאף היא מקסימה. כאשר שהינו באחוזת ירנטון, ששימשה "מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים", היינו מטיילים הרבה ברגל בדרך השדות לקידלינגטון, שבה טרם נראה אז אפילו פרצוף סיני אחד, אבל היו בה ירידים מיוחדים במינם, ושווקים ופאבים, וכנסייה עתיקה.

הייחוד האמיתי של קידלינטון, וזה סופר לנו, אם איננו טועים, בביקור שערכנו בכנסייה – שהעיירה היא הנקודה האמצעית ביותר בטבורו של האי הבריטי, מבחינת המרחקים ממנה לכל קצה של הממלכה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,292 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל