פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1201

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בכסלו תשע"ז, 12 בדצמבר 2016

עם צרופת צילום שרגא ודבורה נצר 1984, וצרופת התמונה של רות ירדני כץ אצל אביבה בוכמן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קוֹל שֶׁאַף פַּעַם לֹא נָדַם. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ט"ו. מין שירה אחרת בתוך הכנרת. // הלבנבנים והשחרחרים, חלק שמונה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. י"ח. ביילה. // יהודה דרורי: 1. לא יודעת לקבל הפסד. 2. איראן – המבוגר האחראי? אימפריה שיעית מתארגנת מצפון לנו.  // אורי הייטנר: 1. מבחן המנהיגות של נפתלי בנט. 2. צרור הערות  11.12.16. // יהודה גור-אריה: נושאת המטוסים מסין, סיפור מודיעיני עם ניחוח סיני. // תקוה וינשטוק: "פרנסות" בישראל: נערת הפקר. // אתה רוצה זאת אפלולי יותר, מילים ולחן: לאונרד כהן, תרגום: שרה אהרונוביץ קרפנוס. // אורית דשא: הארה בכרמל (או: הכרמל הנראה). // עדה אהרוני: שׁוּב עַל גְּדּוֹת הַיְּאוֹר. // משה כהן: של מי השידור הציבורי הזה? // משה גרנות: הווי של דמנציה, על ספרה של מירב הלפרין "על גופתי המתה". // ניר יהודאי: ארץ עוקלת יושביה. // מתי דוד: מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי מועמד להוביל את הדמוקרטים בארה"ב. // רות ירדני כץ: עם יהודית ורותי בדרכים. // ברוך תירוש: להתנער מהשליטה האורתודוקסית. // נסיה שפרן: שבועיים במרוקו [המשך וסיום]. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק א. גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו. // יואב אהרוני: לשאלת בריאת העולם. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

קוֹל שֶׁאַף פַּעַם לֹא נָדַם מִלְּהַזְכִּיר לְכָל אָדָם

שֶחֵרֶף כָּל הַהֶבְדֵּלִים כֻּלָּנוּ כָּאן אַחִים בַּדָּם

כקריאת-תיגר מצפונית וכלל-לאומית כנגד אווירת ההתקפות הבלתי מרוסנות של מיגזרים, מפלגות, אישי-ציבור ורשתות חברתיות אלה כנגד אלה, נפתחה בשבת האחרונה בבית האמנים על שם מארק שאגאל בחיפה תערוכה מיוחדת תחת השם "אחים בדם" הקוראת להכרה בקיומו ובכבודו של האַחֵר, כל אַחֵר, בציבור הישראלי.

פרופ' יוסי גמזו הקריא בטקס חגיגי זה את השיר שלהלן המיועד ללב כל איש נאור ותרבותי בארצנו.

דְּבֵקוּתָם שֶׁל רַבּוֹתֵינוּ בְּדָתָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ

כְּבָר הִקְצִינָה עוֹד לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים אֶת בִּטּוּיָהּ

כְּשֶׁאוֹתוֹ מְתַעֲתֵעַ שֶׁקִּצֵּץ בִּנְטִיעוֹתֶיהָ

וְנוֹדַע בְּיִשְׂרָאֵל כְּאֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה

שֶׁאֶת כְּבוֹד עַמּוֹ עוֹכֵר, כֻּנָּה בְּשֵׁם-הַגְּנַאי "אַחֵר"

וּבְשֶׁצֶף קְסֶנוֹפוֹבִּי, אִם בִּכְתָב אוֹ בְּדִבּוּר,

כְּבָר הוּקַע וְגַם נֻדָּה מִן הָאֻמָּה וְהָעֵדָה

וְכָאָמוּר, כְּזָר גָּמוּר, הֻשְׁלַךְ הַרְחֵק מִן הַצִּבּוּר.

אַךְ רִשְׁעוּת אִינְקְוִיזִיטוֹרִית שֶׁל מוֹקְדִים וְכִבְשָׁנִים

בַּטְּרָגֶדְיָה הַהִיסְטוֹרִית שֶׁטִּפְּחָה אַלְפֵי שָׁנִים

אוֹתוֹ רַעַל אֶפִּידֶמִי שֶׁל הַשֵּׁד הָאַנְטִישֵׁמִי

כְּבָר הוֹקִיעָה כְּ"אַחֵר" בִּזְדוֹן שׂוֹנְאֵינוּ הַשּׁוֹנִים

אֶת עַמֵּנוּ הַנִּרְדָּף שֶׁחַי אַלְפֵי שְׁנוֹת אַפְלָיָה                     

כְּמוֹ זִכְרוֹ הַמְּגֻדָּף שֶׁל אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה

וְנִתָּן הָיָה, מוֹרָלִית, לְקַוּוֹת כִּי הוּא זוֹכֵר

מַה שְּׁגוּיָה הִיא וּפָטָלִית אוֹתָהּ סְטִיגְמַת הָ"אַחֵר".

דַּוְקָא אָנוּ, שֶׁיָּדַעְנוּ זַוְעָתָהּ שֶׁל גִּזְעָנוּת

שֶׁהוֹבִילָה רַכָּבוֹת לְאַוּשְׁוִיץ, שְׁנֶל, בְּסִיטוֹנוּת,

מְצֻפִּים הָיִינוּ כָּאן אַחְרֵי אוֹתָהּ קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיָה

שֶׁל צִינוֹק הַסְּטִיגְמָה "זִ'יד" לִהְיוֹת חַפִּים מִקְּסֶנוֹפוֹבְּיָה.

אַךְ צָרִיךְ לוֹמַר זֹאת דּוּגְרִי: זֶה אֵינֶנּוּ הַמַּצָּב

שֶׁמּוּלוֹ יִשְׂרְאֵלִי בַּעַל-מַצְפּוּן כָּיּוֹם נִצָּב

בַּנְּסִבּוֹת בָּהֶן גַּם אָנוּ מִדֵּי יוֹם מַרְבִּים לַחְטֹא

בַּהֲמוֹן דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶׁל כָּל מִגְזָר עַל זוּלָתוֹ

וּמִכָּל אוֹתָה חוֹלֶרָה שֶׁחוֹבָה אוֹתָהּ לַחְשֹׂף

כָּאן מְלֵאָה הָאַטְמוֹסְפֵרָה בְּמַרְעִין בִּישִׁין בְּלִי סוֹף

כְּמוֹ זִהוּם בִּלְתִּי הִיגְיֶנִי שֶׁל אֲוִיר וּמֵי שְׁתִיָּה

וְסֶקְסִיזְם מִיזוֹגֶנִי וְזָרוּת הַמַּרְתִּיעָה

חִלּוֹנִים מִדָּתִיִּים וְדָתִיִּים מִחִלּוֹנִים,

יְהוּדִים מֵעַרְבִיִּים וְעַרְבִיִּים מִצִּיּוֹנִים,

בְּנֵי מִזְרָח מִבְּנֵי שִׁיכְּנוֹזִים, יְמָנִים מִשְּׂמֹאלָנִים

וְכָל סְטְרֵיט מִלָּהָטַ"בִּים הַסּוֹפְגִים עֶשְׂרוֹת מוֹנִים

הַשְׁפָּלוֹת מֵהֶן קָשֶׁה מְאֹד שֶׁלֹּא לְהִתְגַּעֵל

וּלְגִ'יפָה זֹאת קוֹרְאִים פֹּה "אַהֲבַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל".

וְלָכֵן, בִּכְדֵי לִמְנֹעַ בְּרוֹךְ חָמוּר וְנוֹרָאִי

יֵש לִפְקֹד מִיָּד צַו 8 אֶזְרָחִי וְלֹא צְבָאִי

שֶיִּסְתֹּם מַהֵר כָּל סֶדֶק סֶקְטוֹרְיָלִי מְבַזֶּה

בְּלֵב כֹּתֶל הַמִּזְרָח שֶׁל לְכִידוּת הָעָם הַזֶּה

פֶּן נִרְאֶה אֵיךְ בְּגִינָם שֶׁל דִּיסוֹנַנְסִים כֹּה צוֹרְמִים

מִתְפָּרֶקֶת אַחְדּוּתֵנוּ הָרוֹפֶפֶת לְגוֹרְמִים

וְאֵיךְ חֹסֶן לְאֻמִּי יָקָר הוֹפֵךְ כָּאן לְחָרְבוֹת

מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת שֶׁסַּכָּנוֹת רַבּוֹת אוֹרְבוֹת

לְרוּחָהּ אִם לֹא נַפְשִׁיל פֹּה

שַׁרְווּלִים וְלֹא נַכְשִׁיל פֹּה

אֶת הָרֹעַ וְנַתְחִיל פֹּה

לְנַקּוֹת אֶת הָאֻרְווֹת...

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

 ט"ו. מין שירה אחרת בתוך הכנרת

ירח הדבש שלי עם רותיק לא נמשך זמן רב, כי נקראתי  לתקופת מילואים. 

היה זה חודש מילואים הכי גרוע שהיה לי בחיי. גרנו באוהלי סיירים אי שם באזור ניצנה,  ביום ניצלים בשמש ומחפשים פינות צל ועם ערב יוצאים להניח מוקשים לאורך הגבול.  על המאמץ הפיזי יכולתי להתגבר, אבל  עם חיי החברה לא הסתדרתי. לא מצאתי אפילו איש אחד שעימו יכולתי למצוא שפה משותפת. המחלקה נחלקה לשניים. חצי אחד היה מורכב ממילואימניקים שישבו כל היום ושיחקו קלפים, וחצי שני  של אלה שישבו כל היום ודיברו על כדורגל.  המילואים נפלו עליי בתקופת הלימודים ועל כך אולי לא כל כך הצטערתי, אבל זה שהם גם מנעו ממני מלכתוב את הספר שרציתי להגיש לתחרות, זה חרה לי.      

מתן פרס "מעריב" זיכה אותי בדבר יותר חשוב מכסף, וזאת  ההרגשה הטובה שאולי למרות כל עשרות מכתבי "אנחנו מצטערים ..." שקיבלתי בחיי, אימי כנראה צדקה יותר מכולם, כשחזרה ואמרה שיום אחד עוד  יצא ממני משהו.

את ההזדמנות  להוכיח זאת קיבלתי כאשר קראתי בעיתון שהוצאת הספרים "מסדה" מכריזה על תחרות ספרותית על שם אשר ברש. הפרס היה אלף לירות וזה היה הפרס הכי גבוה שניתן עד אז בתחרות כלשהי. תנאי הפרס היה להגיש את הספר בשלושה עותקים ובעילום שם. מיד נזכרתי במחברת העבה שלי הנושאת את הכותרת "שחיטה בלתי חוקית" מאת "שמע ישראל" ואמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות של חיי.    

התחילה אז חופשת הלימודים של השנה השנייה. קניתי חבילת נייר פוליו דק וחבילת נייר פחם והתחלתי לכתוב את הספר מחדש. תחילה למחברת עבה עם המון מחיקות ותיקונים ומשם לדפי הפוליו במכונת הכתיבה של אבי.

כשהגיע המועד האחרון למסירת הספר הספקתי להגיע רק למחציתו. בכל זאת לא התייאשתי, עטפתי את  כל הדפים לחבילה אחת ושלחתי את אחותי אביבה למסור את החבילה להוצאת מסדה. אמרתי לה להגיד להם שהספקתי לעשות רק מחצית מהעבודה, אבל אני מבטיח לגמור את השאר תוך שלושה חודשים.

אביבה היתה אחות ממושמעת מאוד, עלתה עם החבילה על אוטובוס מיספר 5 וחזרה כעבור שעה עם הבשורה, שהוצאת מסדה אמרה שהם לא מקבלים חצי עבודה, אבל מאחר שזאת תחרות שנתית, תהיה לי הזדמנות להביא את כל הספר בשנה הבאה. כשנקראתי למילואים, נותרו לי שני פרקים לגמר העתקת הספר, ואני ידעתי שהפעם אמסור אותו במועד ויהי מה...

ההיכרות עם אנשי המילואים, שהיו  שונים מכל החברים שהיו לי עד אז ועימם גדלתי, עוררה בי חשש  שהספר שלי לא ימצא לו קוראים. אותם 600 אלף  תושבים שהיו בארץ לפני מלחמת העצמאות, הפכו עכשיו למיעוט. עד אז לא העליתי על דעתי עד כמה גדול הוא מיספרם של האנשים אשר הכדורגל הוא  נשמת אפם, לכן החלטתי  שאני לא יכול להוציא את הספר בלי להכניס בו פרק על כדורגל, וזה מה שעשיתי כשחזרתי לכתוב אחרי המילואים.

נושא אחר שמילא את תקופת השירות נבע בזכותם של אלה שהתחתנו לאחרונה והיו באים למפקדה לבקש חופשה, בטענה שהם מסתובבים עם "בקבוק מלא" ולא יכולים יותר. כשאחד כזה שהיה חוזר מהחופשה היה מוקף מיד  בכל המחלקה שרצתה לדעת, איך היה, כמה הספיק ומה שלום הבקבוק עכשיו...

מרבית המילואימניקים שהיו עימי, היו יוצאי עדות המזרח, שליגלגו על יוצאי פולניה שאוכלים גפילטע פיש מומתק בסוכר. נלחמתי בכל כוחות השיכנוע שלי  נגד האבסורד הזה, כי צריך להיות משוגע כדי להמתיק דגים. כשחזרתי הביתה בסוף המילואים, סיפרתי את זה לאימי כדי להצחיק אותה, אבל היא לא צחקה.

"בטח שעושים גפילטע פיש עם סוכר," אמרה, "איזה טעם יש לו בלי?"   

כשחזרתי לתל אביב בתום השירות הרגשתי ש"הבקבוק מלא" עד אפס מקום, ועדה לכך היא הפיג'מה שאימי נתנה לי אחרי האמבטיה. פיג'מה נקייה, שבבוקר הייתי צריך לקפל אותה במהירות ולהסתירה מתחת הכרית לפני  שאימי תגלה על מה חלמתי בלילה.

באותה שנת לימודים רותיק כבר לא למדה עימנו. בכנרת דרשו ממנה  לחזור לקיבוץ כי  בבית הספר חסרו  להם מורים. במכתבים שהמשיכו לזרום בינינו, קבענו  שביום שישי הראשון שלאחר המילואים, אבוא אליה לעמק הירדן, וזה מה שעשיתי, אחרי שהטמנתי את הפיז'מה בסל הכביסה.

רותיק קיבלה אותי בשמחה והציעה שנאכל אצלה בחדר במקום ללכת לחדר האוכל. קיבלתי את ההצעה בשמחה גדולה, ואחר כך התיישבנו לחסל את המאכלים שהכינה. לשעת הלילה היותר מאוחרת היתה לנו תוכנית מיוחדת, שאותה זממנו  עוד בתקופת רחובות. סיפרתי לה אז שהאורגזמה החזקה ביותר שהאדם מרגיש קורית כשעושים את הסקס בתוך המים. היא שאלה אותי אם רכשתי את הידע הזה תוך קריאה בספרים. הודיתי שלא, אבל פעם, כשהתרחצתי בלילה  באילת, אוננתי בתוך המים הצוננים, וכמעט טבעתי מרוב אובדן חושים.

כנראה שזה השפיע עליה לטובה, היא הודתה שבים עוד לא עשתה את זה, אבל היא בהחלט  מוכנה לשתף איתי פעולה, כדי לחקור את הנושא.

הצטיידנו בסלסלה ובה אשכול ענבים, ויצאנו עם מגבת גדולה לעבר הכנרת. ברגע האחרון רותיק חזרה לחדר לקחת גם את הספר "הנסיך הקטן". היא היתה מאוהבת בספר והחליטה להנחיל לי את אותה אהבה.

כבת המקום ידעה רותיק להביאני לחוף בעל השם המוזר "הכרך" ושם, קרוב למים המשכשכים,  התיישבנו כדי להכין את עצמנו לקראת אובדן החושים. התחלנו עם הענבים ועברנו לנסיך הקטן. אור הירח לא הספיק כדי לראות את האותיות בבירור, אבל היא כנראה הכירה את הספר בעל פה, ודיקלמה לי אותו בהתלהבות, כשאני מרגיש איך "הנסיך" שלי, שהתחיל את הלילה בעמידת דום נאה, מתחיל להצטמק מרגע לרגע.

מודה ומתוודה שהספר הזה, הנערץ בכל העולם, לא כבש את ליבי. מאז ומתמיד לא נמשכתי לסיפורים דמיוניים, מלאים  השראה ככל שיהיו. איך אפשר להשוות סיפור דמיוני על שושנה  אדומה וכבשה מצוירת  לסיפור מתח  אמיתי על  זוג צעירים שבעוד רגע יסתערו על המים הזכים, וישכנעו אותם לשלוח גלים אל החוף.

סוף סוף הגיע הרגע  המיוחל בו היא סגרה את הספר ואני אמרתי מתוך נימוס: "יופי!"

היא הסתכלה עליי במבטה הממזרי ושאלה:  "יופי של סיפור, או יופי שגמרתי?" 

אמרתי: "גם וגם!" ובלי לאבד זמן מיהרתי להוריד את כל בגדיי ולרוץ ערום לתוך המים.

היא לא פיגרה אחריי, אבל לה היה יותר מה להוריד. הספקתי לראות מתוך המים את החזה האגסי שלה ואת המכנסים היורדים במכה אחת יחד עם התחתונים וחושפים את המשולש הקדוש. היא מיהרה להסתיר אותו  מטעמי צניעות וחשה אל הדגיגים שכבר חיכו לנו במים בחוסר סבלנות. לא הרחקנו למעמקים, כי היינו צריכים לשכב בצורה שתאפשר לה להוציא את הראש מהמים ולנשום. היא נשענה על מרפקיה ואני הייתי בטוח שברגע שבו אגהר עליה בתוך המים, הנסיך שלי יתעורר לחיים וייצא לחפש את המלוכה.

הדבר לא קרה, אולי בגלל הקרה, או בגלל ההתרגשות. נכון שאומרים שבמים הכול מתכווץ, אבל למה עד כדי כך? בשביל מה עליתי על אוטובוס ונסעתי עד לעמק הירדן? ובשביל מה הבטחתי לנושאת תפילותיי שמיים וארץ כאשר נעשה את מה שאנחנו  יודעים, בתוך המים.

היא היתה מופתעת לנוכח הכישלון שלי, כי עד היום זה לא קרה לנו. שאלה בטון מתנצל אם היא אשמה במשהו ואני אמרתי  בטון מבויש:

"אַת לא אבל הנסיך הקטן שלך הצליח להרדים את הנסיך הגדול שלי ולהפוך אותו לסוכריה על מקל, בלי המקל." 

היא צחקה ואמרה שבפעם הבאה תביא את  התנ"ך ונקרא את ספר יחזקאל, במקום  ספר ילדים.

אמרתי לה שאותי זה לא מצחיק, סך הכול רציתי  פעם  אחת לעשות משהו למען המדע ובא אנטואן דה סנט-אכזופרי וקילקל הכול.

 יכול להיות שאם היינו מחכים עוד קצת בתוך המים ואני הייתי מפסיק לקלל את כותבי הספרים, היה המחקר המדעי מביא תוצאות, אבל כנראה שהיינו כבר עייפים מכל מה שעבר עלינו עד כה,  ושנינו החלטנו לא להתעקש ולחזור לחדר.

אחר כך בחדר, בתוך המיטה הצרה שהספיקה לשנינו בשכיבה על הצד, התעורר פתאום הגיבור שלי לחיים והזדקף כלקראת המנון הפלמח. רציתי להציע לה שנקום מהר ונרוץ לכנרת, אבל פחדתי שהיא תסכים, והחלטתי שיותר טוב דג אחד ביד מאשר עשרה בכנרת.

  אותה שנה רותיק  לא חזרה לרחובות ואני שקעתי בהמשך לימודיי תוך צפייה מורטת עצבים למכתב או טלפון האמורים להגיע אליי מהוצאת 'מסדה'.

לרותיק  לא סיפרתי שכתבתי ספר ששלחתי לתחרות "פרס ברש". יותר מדי יצירות שלחתי לכל דכפין, ולמה לספר על משהו, שבסופו של דבר לא יישא פירות?

לכן היא היתה מופתעת כאשר קראה בעיתון שאני, ה"פושטו" שלה, זכיתי בפרס ספרותי מכובד. כמעט רציתי לנסוע אליה ולחגוג את האירוע ברחצה בכנרת, הפעם בלי  השתתפות החוג לספרות, אבל אז כבר היתה לי חברה חדשה, מאירה, שגרה הרבה יותר קרוב אליי, וחשבתי שעניי עירי קודמים.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שמונה-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

י"ח. ביילה

הצעירה באחיות אימא, ביילה, פעוטה היתה במות אביה, ולא הגיע אליה זיכרו אלא מפי השמועה. אף-על-פי כן נטלה הרבה מתכונותיו, ובעיקר, מעליצותו הפנימית. בכל דבר, ולו גם העצוב, ראתה את המגוחך המתלווה אליו, והיה זה מדגדג אותה, כשהיא מתאפקת ומבליגה, עד שאוזל כוח התנגדותה והיא נרעדת כולה ומתפצחת בצחוק פורץ סכרים. בטרם יובן פשר צחוקה לזולת, מנסה היא להסביר, תוך גלגלי הצחוק, את סיבתו, וכיון שאינה מצליחה בכך, הרי שעצם מאמצה זה מצחיקה עוד יותר, והיא מתלעלעת ומשתנקת, כשדמעות בעיניה, והשומע התמה ספק צוחק עמה, ספק חרד לשלומה, כשהוא מטיח לה על שכמה על מנת להרגיעה. למותר להוסיף, שאף חרדה זו מוסיפה שמן למדורה.

צחוקה של ביילה שם-דבר היה. אך חייה לא היו מצחיקים כלל. אדרבה. פרשה עלובה היתה זו, הרצופה ייסורים ועלבונות ופחדים. היא, אולי היחידה, שנשאה תמיד את יתמותה בין שיניה. מקטנותה סמוכה על שולחן זרים, ולו זרים אלה קרובים הם, אחיה או אחיותיה. תמיד הקיפוה בחומת אהבה, והיא ראויה לכך. ואף-על-פי כן היה שטר-של-חובה בליבה, שככל שהיא מתאמצת לפרעו בעבודה קשה בבית מאמציה, אין נראה הקץ למועד פירעונו הסופי.

נערה חמודה היתה, קטנת-קומה וקלת תנועה, הגומות שבלחייה מוסיפות לחינה הנשי, לברק עיניה החומות ולשפעת שערות ראשה הערמוניות.

צעירונת היתה כשהשיאוה אחיה לבן משפחה אמידה ומיוחסת בניקופול שעל הדנייפר. לבית זר לחלוטין נכנסה לפתע, זר וקר, שנימוסיו רבים ורוח קרירה נושבת מהם. בעלה זעום-ארשת, שעל כורחה נישאה לו, אדם מסוגר בתוך עצמו ושתקן היה. דמומה והמומה שירתה אותו, ולא זכתה למעט חיבה. והיא – מה כלתה נפשה לחום. יתמותה נמשכה הרחק מעבר לנישואיה. ילדה לו שני ילדים, בן ובת. הבת לא האריכה ימים. זמן קצר לאחר פטירת הילדה, חלה גם בעלה בדלקת הריאה ומת אף הוא.

אלמנה צעירה, ותינוק בחיקה, חזרה אל משפחתה הענפה בניקולאייב. ושוב החלו גלגוליה מבית אח לבית אחות, ושוב היא רצויה לכול ואיננה רצויה לעצמה. כשנולדתי אני, ולאימי חסר חלב, היתה הדודה ביילה חולצת שדה לפעוט. עתירת חלב-אם ואהבת-אם היתה. בנה היה גדול ממני בעשרה חדשים, אך באותה תקופה היו התינוקות נגמלים בגיל מאוחר. אפשר שבגלל כך חשתי קירבה מיוחדת אליה, ולא רק אליה, גם אל בנה, אחי לחלב-אם, הוא חברי הטוב, ליאבה, אהרון-לייב, ארקאדי סמיונוביטש בסוף ימיו. פרשתו של זה אף היא ראויה לרישום מיוחד, עליו נעמוד להלן.

לפתע נתמזל מזלה של הדודה ביילה. בדרך מקרה נתגלגל ובא לניקולאייב, כסוכנו של בית-מסחר סיטונאי, צעיר אחד מרוסיה הלבנה. בדרך מקרה נפגש עם אחד האחים. בדרך מקרה הוצע לו שידוך עם האלמנה הצעירה. הכול בדרך מקרה, בהיסח הדעת. אך משניאות לראות את הכלה היעודה לו – כאן יסולק כל מקרה הצידה! – התאהב בה, ואמר מייד הן.

אף היא התקשרה בו ללא סייג. בפעם הראשונה בחייה טעמה טעם של אושר. בעלה לא חדל מהיות מאוהב בה. גמלוני היה, צהבהב, בהיר עיניים עליזות, חובב צחוק. היא קטנה ועליזה, היה גוחן אליה ומביט לתוך עיניה, כשהיא לוחשת לו מה ומתלעלעת בצחוק. ניתק את כול קשריו עם עסקיו ונשתקע בניקולאייב.

טינה היתה בליבי על הדודה ביילה, שהסכימה בשעתו לדרישת חמיה, אבי בעלה הראשון, ומסרה לידיו את בנה בכורה. הילד נותק ממנה וגדל בבית סבו בניקופול, אף הוא אדם מסוגר בתוך עצמו, קשוח ושתקן, שהחמיר לנהוג בנכדו. רק בימי חופשת הקיץ היה הילד מגיע לניקולאייב ורואה את פני אימו. נראה לי שהניתוק הזה פצעו קשה והצלקת נשארה בליבו עד סוף ימיו, אך דווקא בשל כך נתבגר ונתחשל בטרם עת. משניטלה ממנו אהבת אם, הפך פנים אל אהבת חבר, אל רעות נאמנה. בליבו לא סלח לאימו. אימו בגדה בו, וכול דבר בגידה פשע חמור הוא בעיניו, פשע שאין לו כפרה. ביודעי את דודתי הצעירה, משוכנע אני, שלא בנקל ניתקה עצמה מתינוקה. אם הקריבה קורבן זה, לא על מנת להקל מעצמה עשתה זאת, אלא מתוך כניעה לגורל ולחץ אחיה ואחיותיה.

שלושה ילדים ילדה לבעלה השני, שתי בנות ובן. בעלה חסר מקצוע היה, עובד שכיר כנאמן ומשגיח אצל בעלים שונים, אף אצל דודי עבד. לעיתים היה מובטל מעבודה. ניסה זמן-מה ללמוד אצל אבי הנהלת פנקסים. אך בבית הקטן של דודתי היה חמים וטוב. משסיימו שם ארוחה אחת, לא ידעו מנין ישיגו לשנייה – ואף-על-פי כן לא היתה שם תחושת מחסור כלשהי, אף לא צל של דאגה. משנכנסת לשם – הקיפוך תינוקות חמודים: אחת בהירת עיניים, כאביה, ואחת כהת עיניים כאימה, ואחד זאטוט צהבהב ומלא נמשים, שובב עליז וטוב לב. מעשייה ביקשו שתספר להם, ובלבד שתהא מבדחת, וכבר הם נדבקים אליך, עיניהם מתנוצצות ופיהם פעור, כשהצחוק מחכה להתפרץ ולצאת בקול תרועה.

והדודה ביילה טורחת ליד הכיריים ושרה לעצמה. עוד מעט יחזור אבי המשפחה. ערב. העששית דולקת. מה מתבשל שם? "תפוחי-אדמה של דגים" או דייסת גריסים. מה זה חשוב! העיקר היא מנוחת הנפש. והנה הוא נכנס, גמלוני וחייכן, והילדים אצים לקראתו בצווחות גיל. מסבים לשולחן, ואוכלים בתיאבון עצום, מקשיבים לקול שיחתם של ההורים ומשתתפים בכל צחוק.

לאחר הסעודה, יש ועבודתו של האב דורשת ממנו שיחזור לשם עד לשעת לילה מאוחרת. אם רחוק הוא המקום וחשוך הוא – הריהו תולה על צווארו משרוקית, כמכשיר אזעקה מפני החוליגנים, העלולים לפגוע באדם, כל שכן אדם יהודי, המהלך יחידי בלילות.

לא ארכו ימי אושרה של הדודה ביילה. באה מלחמת העולם הראשונה ומקורות הפרנסה נסתתמו והלכו בניקולאייב. משהגיעה שעת המהפכה בפברואר 1917, יצאו שני הדודים, בעלה של ביילה ובעלה של הינדה, צפונה אל עיר הבירה, פטרוגרד, לחפש מזלם שם. שם ישב באותה תקופה אחי אימי הצעיר, שקבלן צבאי היה ועשה חיל רב בעסקיו. שם כפי שסיפרה השמועה, אפשר להרוויח בעסקי תיווך שונים הון תועפות בין לילה.

כעבור מיספר ירחים חזר משם בעלה של הדודה הינדה לבדו. בעלה של ביילה לא חזר. לילה אחד נעלמו עקבותיו בפטרוגרד ההפוכה. פיו של החוזר היה סתום. לא היה לו מה לומר, ואפשר שהיה לו, אך נמנע מלספר.

כעבור זמן-מה נודע, שאכן הוא אשר ליווה את גיסו למקום פלוני, זר וחשוד, לשם עיסקה כלשהי. "הלה נכנס, ואילו הוא חיכה לו ברחוב. חיכה לשווא. האיש לא יצא עוד משם. והוא לא ידע אפילו לאן בדיוק נכנס," זאת היתה גרסה אחת. לפי גרסה אחרת: "הוא-הוא שקיבל את ההזמנה לבוא לפגישה עם אנשי עסקים שלא היו ידועים לו, והוא שביקש את גיסו להצטרף אליו. כשנתקרבו ובאו למקום, נתבהל והיסס להיכנס, ואלו השני נכנס לשם לבדו."

כך או אחרת, נעלם האיש ואיננו. באותה תקופה נחשולית ורבת הזעזועים והתמורות, בחשה הכף בזעם ובטרוף, טיאטאה מוסכמות וערכי קבע, והורידה עליונים למטה ותחתונים למעלה. מחיר חיי אדם ירד פלאים כמחיר שטרות הכסף שבידו. לעיתים קרובות היה נתקל המשכים קום בבוקר פטרבורגי ערפילי בגוויית אדם שכדור מרצחיו ריסק את פניו עד לבלי הכירו. יש וגולגולת היתה צפה על פני המים ומתעכבת לשעה קלה ליד הגשר, ואין איש שואל דבר, תוקע בה ההלך עיניו הריקות, ואחר הופך פניו ופונה לדרכו. בשעה שבמפגן אחד נספים מאות בקציר מכונת ירייה – מי ישים לב לגורלו של הפרט הקטן? לאן תיפנה ואל מי תפנה בזעקתה?

הדודה ביילה אבדו עשתונותיה. המכה שהונחתה עליה קשה מדי. זמן רב דאגו קרוביה לשפיות דעתה. פנתה ליידעונים ולקוסמים. ציפתה לנס. אך הנס לא התרחש.

מששבה אליה רוחה, קיבלה עליה את הדין בעיניים יבשות ופקוחות, והחלה לוחמת על חיי ילדיה בחירוף נפש. לא בחלה בשום עבודה קשה. זמן-מה מצאה פרנסתה באפיית עוגות. זמן-מה עבדה כמשרתת. לא היתה זו אם-אלמנה משירו של ביאליק. לא עסקה בדממה – היא הסתערה עליה ברינה. היא נלחמה מלחמה עזה, אך לא נפלה, לא התאוננה, לא "נטפה לבצק גם דמעת עיניה." היא עבדה ושרה.

ביקרתי בניקולאייב כשלוש שנים לאחר האסון. כל ילדיה היו עימה. אף בנה בכורה, חברי ליאבה, עזב את בית סבו בניקופול והצטרף אליה. תלמיד המחלקה האחרונה של בית ספר למסחר היה. ראיתי את הדודה ביילה בעבודתה המפרכת ובסבלה. כשהקדימה להתפנות ערב אחד, ישבה מולי, נטלה ידי בידיה ולימדתני ניגון חב"די חדש, שחיבר זה עתה קרובנו השו"ב ר' אהרון חאריטונוב. היא שרה את הניגון ברגש רב. היה זה לחן יהודי-אוקראיני רווה געגועים, שעם כל עצבותו, חוט של תקווה שזור בו. התלהבותה דבקה גם בי. לא שכחתי את הניגון. כפעם בפעם הייתי חוזר ומפזמו.

לימים, בארץ-ישראל, לאחר מאורעות תרפ"ט, השחלתי בו חרוזי שיר. "שיר ערש" היה זה, שנהפך במרוצת הימים לשיר-עם והושר שנים בארץ ובגולה, ומילותיו אף תורגמו לאידיש ולפולנית.

המשך יבוא

אהוד: הכוונה לשיר הערש הידוע הפותח במילים: "שכב בני, שכב במנוחה, / אל נא תבכה מרה / על ידך יושבת אימך / שומרת מכל רע / ..." לחנו הוא של שלום חריטונוב, המילים עמנואל הרוסי, ומתברר שהילד בשיר היה אז אבנר הרוסי, והוא השולח לנו זיכרונות אלה של אביו.

* * *

יהודה דרורי

1. לא יודעת לקבל הפסד

ג'יל סטיין הייתה מועמדת הירוקים (המזוהה עם השמאל האמריקאי...) לבחירות לנשיאות בארה"ב. הצלחתה היתה מזערית. למשל, היא קיבלה במדינת מישיגן 1.1% של הקולות, מה שלא מנע ממנה להשקיע 3 וחצי מיליון דולר בדרישה לספירה מחדש של הקולות שמא רומתה. בית המשפט הפדרלי פסל את דרישתה בטעון שספירה מחודשת כנראה לא תביא לה ישועה. לא נאמר כי היא פשוט ניסתה לרמות. היא עשתה זאת לבטח למען הילרי קלינטון, שהפסידה בפחות מאחוז אחד במישיגן לדונלד טראמפ... אלא שהילרי קלינטון היא "מדינאית מכובדת שכביכול יודעת להפסיד" אבל זה כנראה לא מונע ממנה לשלוח בסתר איזה צעקנית שתעשה עבורה את העבודה השחורה. ג'יל סטיין היא הונאה של לוזרית... ובכלל מאיפה לה כל המיליונים המצורפים לבקשותיה לספירה מחודשת של הקולות? וכאמור, זה רק במדינות בהן הפער בין טראמפ לקלינטון היה קטן.

2. איראן – המבוגר האחראי?

אימפריה שיעית מתארגנת מצפון לנו

מתחיל להסתמן ההסדר החדש לאחר גמר המרד נגד אסאד בסוריה, וסיום ה"התחשבנות" של כל מדינות האזור (+רוסיה וארה"ב) עם דאע"ש.  אין ספק שלבנון וסריה יהיו חלק מה"אימפריה" האירנית/שיעית, השולחת למזרח התיכון זרועות דרך עיראק והמגבה גם את עצמאות הכורדים. האיראנים מנסים כיום לבצר לעצמם מסדרון יבשתי דרך עיראק וצפון סוריה לכיוון סוריה של אסאד בואכה לבנון, למורת רוחה של טורקיה.

אין ספק שהגורמים שהכריעו לטובת הקמת ה"אימפריה" האיראנית/השיעית, היו המעורבות הצבאית המאסיבית של רוסיה מצד אחד והאימפוטנטיות של נשיא ארה"ב מצד שני. לא עוצמתה הצבאית של איראן היתה פה גורם משמעותי, אלא דווקא ההתארגנות של מיספר כוחות ומדינות לחסל את דאע"ש והמורדים הסורים הקיצוניים. ההימנעות של נאט"ו (בהשראת ארה"ב) שלא לתמוך צבאית בארדואן בסיכסוך באזור, בין שזה נגע לסוריה או לדאע"ש או לכורדים – נתן אור ירוק גם לרוסים וגם לסורים להתקדם בשטח ולהביס את הכוחות האופוזיציוניים.

בסיכום נוצר כיום מצב חדש !!

מה אומר המצב החדש למדינות האזור?

ההסדר החדש הפרו-שיעי מצפון לנו חייב להדאיג בראש ובראשונה את טורקיה בגלל התמיכה של ה"אימפריה" בכורדים ושאיפתם לעצמאות ולמדינה (שללא ספק יגרום לפגיעה גיאוגרפית ודמוגרפית במזרח טורקיה). אף שהשיעים והשבטים השונים הנספחים אליהם הינם מיעוט שנוא הנמצא תחת איום קיומי מצד הרוב הסוני, התחזקותם כיום גורמת לכך שהמדינות הסוניות במפרץ הפרסי, וסעודיה והמזה"ת, יחוייבו להתאחד כנגד האיום השיעי עליהן ולהגן על מקורות הנפט שלהן, לפיכך אף אחד לא יופתע אם גוש זה יתחיל לתמוך בסתר בשאריות של דאע"ש שיפעלו כיחידות גרילה במרחב ה"אימפריה" השיעית, ומצד שני מדינות כמו מצרים, סעודיה, ירדן ואפילו טורקיה יראו בחיוב שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד איראן.

משמעות המצב החדש למדינת ישראל

לגבי מדינת ישראל, יש הטוענים שהאיום השיעי כפול ומכופל עלינו מהיות איראן המפעיל והמתאם את הפעילות נגדנו מצד סוריה ולבנון גם יחד (ותומך בחמאס בעזה). אלא שבמחשבה שנייה אפשר לשאול: איזה אינטרס יש לאיראן להתעסק ולהסתבך עם ישראל? הלא העדיפות העליונה של איראן תהיה חיזוק ושמירת ה"אימפריה", וכוננות לכיוון סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי.

מכיוון אחר,  אולי יהיה זה טוב  אם איראן תיקח על עצמה להיות "המבוגר האחראי" באזור,  כפי שמקווה נשיא ארה"ב באראכ אובמה, במקום שאיראן תמשיך בטרוריזם האזורי והבינלאומי כמו שהיא עושה כיום.

לפיכך, מבחינתה של ישראל, נוצר עכשיו  מצב חדש לחלוטין, נכון שיאמרו מומחים שאולי הסיכונים פחתו אם אכן איראן תתנהג באחריות כמנהיגת האזור, אלא שאנחנו פה, בישראל, חייבים להתכונן לסיטואציות הגרועות ביותר, למצבים בהם איראן תשסה את כלביה הלבנוניים והסוריים בנו.

והיה והמצב החמור אכן יקרה, ישראל חייבת להתארגן למתקפה על איראן, מהיותה זו המכוונת את המריונטות הסוריות והלבנונית נגדנו. על ישראל להבהיר לרוסיה ולארה"ב, ובעיקר לאיראן, שאנו מחזיקים אותה אחראית על כל אלימות טרוריסטית וצבאית נגדנו מצד סוריה ו/או לבנון, ונפעל ישירות נגד איראן אם זו תפעיל כוחותיה האזוריים הללו נגדנו. אני מניח בברור שאיראן מודעת היטב ליכולות ההרתעה של ישראל כנגדה ותחשוב פעמיים ויותר אם כדאי לה להסתבך איתנו כאשר על ראשם איום קיומי סוני.

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן המנהיגות של נפתלי בנט

כאשר חז"ל רוצים לתאר שפל אליו עלולה להידרדר חברה – לצד "בית הוועד יהיה לזנות", "האמת תיעדר" ועוד, הם מוסיפים משפט מעט סתום: "פני הדור כפני הכלב."

אחד הפירושים המקובלים לפסוק, הוא שמדובר בדור שמנהיגיו נוהגים כמו הכלב, שרץ קדימה לפני בעליו, במצג של הובלת בעליו, אך בהגיעו לצומת דרכים הוא נעצר, כדי לראות להיכן בעליו יסמן לו "להוביל". הכוונה למנהיגות שקובעת את דרכה על פי סקרים, נגררת לפופוליזם, מנסה לרצות את הטוקבקיסטים, מוכוונת "לייקים" ברשתות החברתיות, מבוססת על חנופה לקהל ו/או חנופה אליה מהקהל ונסחפת אחרי הקיצוניים.

מנהיגות אמת היא היפוכו של דפוס מנהיגות זה. מנהיגות אמת היא זו שיש בה העוז  להתייצב בפני הציבור ולומר לו את האמת, גם כשאינה פופולרית, גם כשאינה מרצה את ההמון; מנהיגות אחראית, התובעת מהציבור "שלה" לראות את האינטרס הלאומי הכולל, להכיר במורכבות החיים, להבין שלא על פיו יישק דבר. מנהיגות שמוכנה לספוג ביקורת ונאצות מצד הקיצונים.

יש רגע בו נולד מנהיג. בדרך כלל אלו רגעי משבר. משבר עמונה הציב בפני נפתלי בנט מבחן מנהיגות כזה.

בנט כבר הוכיח את עצמו כמנהיג כריזמטי, היודע להלך קסם את הציבור. לפני כשבועיים נוכחתי בכך באופן אישי, בנאומו בכנס שדרות לחברה. כשהוא נכנס לאולם, שאוכלס ברובו בבני נוער וצעירים חילונים, הקהל קיבל אותו ככוכב רוק. כשהוא פתח ב"אחיותיי ואחיי" האולם געש וכשהוא דיבר – חשמל היה באוויר. לא כל שכן, כאשר הוא מופיע בפני "הציבור שלו", כלומר הציבור הדתי לאומי. הציבור אוהב אותו, מאמין בו. רוצה שהוא ינהיג.

אולם לא כל מי שיודע לסחוף המונים הוא מנהיג אמת. הוא יכול גם להיות דמגוג ופופוליסט. בעמונה תיבחן מנהיגותו של בנט.

האם בנט ייגרר אחרי הקיצונים, המנסים ללבות אש זרה בעמונה? האם הוא יישב על הגדר, יעביר מסרים סותרים כדי להיות בסדר עם כולם? או שהוא ינהג כמנהיג, כמבוגר האחראי, ויירתם בכל מאודו כדי למנוע עימות.

אם בנט הוא מנהיג אמת, עליו לומר בפשטות: חברים יקרים, הפור נפל. אפשר להיאבק, מותר למחות, אבל יש שעה שבה צריך לקבל את סופיות ההכרעה, ויש למלאה.

הקריאה להגיע בהמונים לעמונה כדי לסכל את פינויה, משמעותה – אנרכיה. מי שמעמידים את השקפת עולמם או את האינטרס שלהם מעל החוק, מעל פסיקות בית המשפט, מעל החלטות הכנסת והממשלה, עלולים לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

מזכ"ל "בני עקיבא" יאיר שחל יצא בקריאה לחניכיו ברוח זאת. הוא גילה מנהיגות חינוכית. אולם אין להשוות את השפעתו וכוחו של שחל, לאלו של בנט.

מניעת עימות בעמונה היא מבחן המנהיגות של בנט. לא באמירה לפרוטוקול, לא בהודעה חד פעמית, לא באמירה עם קריצה תיבחן מנהיגותו. על בנט לראות במניעת העימות את משימתו הראשית ואחריותו העליונה בשבועות הקרובים. עליו להיחלץ בכל מאודו, ולהפעיל את מלוא כוח השפעתו למניעת העימות.

בעמונה תיבחן מנהיגותו של בנט.

2. צרור הערות 11.12.16

* רוח המפקד – השוחד אינו רק עבירה על החוק הישראלי (והחוק בכל המדינות), אלא גם אחת העבירות החמורות ביותר בתורה.

כאשר מפלגה שמתיימרת לייצג את התורה ולומדיה בישראל, העמידה בראשה אדם מושחת ונוטל שוחד, התייצבה אחריו ללא סייג, וגם אחרי שהורשע בכל הערכאות מנהיגה הרוחני ובעקבותיו המוני תומכיו גיבו אותו והסיתו נגד בית המשפט, ואחרי שריצה את עונשו שבה והעמידה אותו בראשה – מה הפלא ששוב ושוב אנו מגלים בקרב נבחריה שחיתות, עבריינות ושוחד?

* שקופים – האם כאשר ש"ס מדברת על דאגתה ל"שקופים", הכוונה לאנשים מסוגו של איש העסקים דניאל מולקנדוב, שכנראה יהיה עד המדינה בפרשת אמנון כהן?

* קול באישה – סביר להניח שבשעת לקיחת השוחד המיני, אמנון כהן דרש מהבחורה לא לשיר, כי "קול באישה ערווה".

* האג'נדה של מלחמת המינים – כמה משפחות ש"כאן גרים בכיף", באושר ובאהבה; משפחות שחיות באושר עשרות שנים, שהעמידו ילדים ונכדים לתפארת, יכולות לספר על ראשית הקשר שיצר את המשפחה במילים: "היום הייתי עומד על זה לדין"? כמה משפחות מאושרות החלו מקשר בין מדריך וחניכה, מפקד וחיילת ואולי קצת פחות אך גם להיפך – מדריכה וחניך, מפקדת וחייל, מנהלת ועובד?

בבואנו לבער את תופעות ההטרדה המינית והתקיפה המינית, כדאי שניזהר לא לשפוך את התינוק עם המים, לא להרחיק לכת ולהקצין ולא להיגרר אחרי אג'נדה קיצונית שמנסה לבער את היחסים הנורמליים והמתח המיני הנורמלי בין המינים ולהמיר אותם במלחמת קודש נגד "הדיכוי הגברי."

אין שום דבר הומאני ברובוטיזציה של המין האנושי.

* התכנית לחינוך מחדש – (אזהרת מסע – מומלץ להצטייד בשקיות הקאה לפני קריאת ההערה, בשל ציטוט דוחה במיוחד שיופיע בה) ועכשיו, אחרי שהגימנסיה, שנועדה להנציח בשמה את חוזה מדינת ישראל, כבר אירחה את "שוברים שתיקה" לשטוף את מוח התלמידים, אני מציע להם את השלב הבא בתכנית לחינוך מחדש. מרצה ושמה שרון דולב, שקורצה מאותה שקית זבל של המנוולים מ"שוברים שתיקה". וכך כתבה הטינופת בדף הפייסבוק שלה. לא נגענו:

"יוצא לי לתת הרבה הרצאות בחו"ל ובארץ בפני זרים על ישראל ועל הכיבוש. כמעט תמיד שואלים על אונס של פלסטיניות בידי חיילים. תמיד יש לי את אותה התשובה: התופעה כמעט ואינה מתקיימת משלל סיבות. שתיים מהן, הן גזענות, ומכיוון שיש להם אותנו, את החיילות בשביל לאנוס. צבא מוסרי."

* גל שנאה – אחרי הנשיא ריבלין ויעלון, הגיע תורו של בני בגין, הניצב במרכזו של גל ממוקד של שנאה ושיימינג מצד הימננים.

* סוף הדנקנריזם? – האם גזר דינו של נוחי דנקנר, מבשר את סוף הדנקנריזם? דנקנריזם = השתלטות קומץ טייקונים על כלכלת ישראל, שהינה סכנה אסטרטגית של ממש לדמוקרטיה הישראלית.

המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופשבוע היא למאמרו של גיא רולניק ב"דה-מרקר": "ראש ממשלת ישראל, מר נוחי דנקנר." כדרכו, רולניק מיטיב לנתח את תופעת הדנקנריזם ומשמעותה לעומקה – משמעותה החברתית והפוליטית, מעבר למשמעות הפלילית המיידית של הרצת המניות, העבירה עליה נשפט והורשע.

* השוואה בלתי נמנעת – ההשוואה בין השריפה בכרמל לפני שש שנים לגל השריפות וההצתות השנה היא בלתי נמנעת. מבחינת גודל האסון – השריפה הקודמת היא אסון נורא, חמור אלף מונים יותר מן הנוכחי. אז, השריפה גבתה מחיר דמים כבד ביותר ואילו הפעם לא היה אפילו פצוע רציני אחד. אולם מבחינת עוצמת האירוע – האירוע הפעם היה חמור לאין ערוך, מבחינת עוצמת האש ובעיקר ריבוי שריפות הענק, בעת ובעונה אחת, בכל חלקי הארץ. המשמעות העיקרית של ההשוואה הזאת, היא המשמעות של הפקת לקחים. ההתמודדות המוצלחת השנה והמוכנות לאירוע, הם עדות לתהליך מעולה של הפקת לקחים מן האסון הקודם, שבעטיו אירוע בעל פוטנציאל אסון כבד הרבה יותר, הסתיים ללא נפגעים.

* ביד הלשון: ניר דוד – בשבת מלאו 80 שנה לאחד ממפעלי ההתיישבות המופלאים וההרואיים בתולדות הציונות ויישוב ארץ ישראל, "חומה ומגדל". בתקופת מאורעות 36-39 (שמשום מה יותר ויותר בתוכנו מאמצים לאחרונה את שם החיבה הערבי שלהם – "המרד הערבי הגדול"), הוקמו על אפם וחמתם של הערבים ועל אפו וחמתו של השלטון הבריטי 52 יישובים יהודיים, בעיקר באזורי הספר, כדי לקבוע עובדות בשטח, להרחיב את גבולות ההתיישבות הציונית ולעצב את גבולות המדינה שבדרך. היישובים הוקמו בלילה אחד, תוך ניצול לאקונה בחוק העות'מאני, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

ראשון יישובי "חומה ומגדל" הוא קיבוץ "השומר הצעיר" ניר דוד, שעלה לקרקע למרגלות הגלבוע בדיוק לפני 80 שנה. אולם זה לא היה שמו הראשון. הוא נקרא תחילה תל עמל, שם המבטא את ערך העבודה שבו האמינו חבריו. כעבור כחצי שנה, שונה שמו של הקיבוץ לניר דוד, להנצחת שמו של הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, שצאצאיו העניקו לקיבוץ תרומה נכבדת, להקמת חדר האוכל. בראשית שנות השמונים הוסיף הקיבוץ לשמו גם את שמו המקורי, והוא נקרא כעת ניר דוד (תל עמל).

ב-1939 כתב אלתרמן את השיר "המגדל הראשון", בו הציג את ההתיישבות החלוצית בגלבוע כהסרת קללת "הרי בגלבוע על טל ועל מטר עליכם", בקינת דוד. חלק מן השיר הולחן בידי מרדכי זעירא.

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר!"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ "אַל נֶפֶשׁ!"

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

אֶל מֶרְחָב מִמָּצוֹר, אֶל חָדָשׁ מִנּוֹשָׁן

אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם

בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן

עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם.

כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֵךְ

וְאֶחָד – בַּיִּעוּד וּבַפֶּרֶךְ!

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ

הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [84]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

נושאת המטוסים מסין

סיפור מודיעיני עם ניחוח סיני

אחד המשתתפים בכתב-עת זה, ציין – בהומור, שישראל  רכשה בסין נושאת מטוסים. כתב – ויצר מהומה רבתי בגופי המודיעין במזרח התיכון, ובעולם כולו כמעט. שדרים מוצפנים דחופים יצאו בבהילות בדרכם לעזה ולביירות, וכן למפקדת חיל הים האיראני.

הנהגת חמאס בעזה התכנסה לישיבה דחופה באחד האולמות התת-קרקעיים במנהרה, כדי לבחון את מהות העניין והשלכותיו לגבי ביטחונה של  עזה. לאחר בחינה של הנושא מכל צדדיו, המסקנה היתה, שלעזה עצמה לא נשקפת שום סכנה מנושאת מטוסים זו של הציונים, שהרי במילא, כלי הטייס שלהם טסים מרחק קצר כדי להפציץ בעזה. אבל הוחלט להעביר את הידיעה לאיראן.

בלבנון קִיים חסן נסראללה ישיבה דומה במקלט שלו בדאחיה, כדי לדון בעניין זה. גם כאן התברר שללבנון לא נשקפת כל סכנה מנושאת המטוסים הציונית, שהרי במילא, כלי הטיס שלהם טסים בשמי לבנון כאוות נפשם, וספינות חיל הים שלהם יכולות להפגיז את לבנון כולה מן הים. לבסוף הוחלט להעביר את הידיעה לפטרונים שלהם בטהרן.

אבל טהרן לא חיכתה לקבלת הידיעה הזאת מידידיה המסורים והאוכלים  מידה. מידע מודיעיני על האונייה הסינית שרכשה ישראל, הגיעה לאיראן באמצעות  סוכניה במזרח התיכון.

בישיבה שהתכנסה במטה המודיעין של חיל הים האיראני הובנה מיד הסכנה הנשקפת להם מנושאת מטוסים עויינת במימי המפרץ הפרסי, שממנה יוכלו להמריא מטוסי הציונים ולהפציץ מטרות אסטרטגיות חיוניות באיראן כולה.

למחרת נקרא שגריר סין למשרד החוץ בטהרן, למתן הבהרות על רכישת נושאת המטוסים בסין על-ידי ישראל.

השגריר אמר שאין לו כל ידיעה אישית על כך ועליו לפנות לגורמים הרשמיים בארצו כדי לברר את העניין לאשורו.

כעבור יומיים חזר השגריר ובפיו הודעה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, שסין לא עשתה שום עיסקה עם ישראל, והיא אינה בונה שום נושאת מטוסים. נקודה. לאחר-מכן, השגריר נקט לשון לא דיפלומטית והסביר לאיראנים שסין היא מדינה עצמאית והיא חופשית לפעול כראות עיניה ביחסים דיפלומטיים עם כל מדינה בעולם. שנית – הוא הוסיף – סין היא מעצמה תעשייתית אדירה, המייצאת מתוצרתה לכל העולם, וזה כולל גם את ישראל. השגריר יצא משם נרגז ורותח, ואנשי משרד החוץ היו נבוכים ומבולבלים.

מנהיגי איראן נרגעו אמנם, אך מערכות הריגול והמודיעין בארצות רבות לא נרגעו כלל וניסו לברר את האמת לאמיתה בנושא זה.

בבית הלבן לא התקבל שום מידע בנידון. השגריר בתל-אביב, המעורה היטב עם אנשי השלטון הישראלים, לא ידע דבר וחצי דבר בענייו זה. בכל-זאת ה-C.I.A. הורה לסוכנים שלו בסין לרחרח במספנות שם ולנסות להביא מידע אמין.

בבניין האדמירליות המפואר מהמאה ה-18 בסנקט פטרבורג גער מפקד המודיעין הימי באנשי אירגונו: רשת המודיעין שלנו פרושה על פני תבל כולה, אנו יודעים מתי נתניהו מתעטש. ובעניין זה עלינו להסתמך על מקורות-חוץ, שלא תמיד הם אמינים? תודיעו לאנשיכם הרלבנטיים להעביר לנו מידע אמין ומהימן במהירות הרבה ביותר.

וכך גם בגרמניה, בטורקיה, במצרים, ובעוד מדינות.

אנשי המודיעין הם כידוע שקדנים, סבלניים, דבקים במטרה. והם מבררים את הנושא עד עכשיו.

וישראל? – מילאה פיה מים – וצחוק.

אהוד: לאחר שהעניין התפרסם בעולם, החלו לבדוק כאן בישראל מי החליט על ההוצאה המיותרת הזו, אם בכלל הוחלט, ובייחוד שאיש לא שמע על ההחלטה במערכת הביטחון, בחיל האוויר ובחיל הים. התברר שאיש עסקים מקורב לנתניהו, טייקון ימני שיש לו קשרים טובים בסין ושלושה בתי זונות בפרקנפורט, קנה את נושאת המטוסים לבקשתה של שרה, כדי שתוכל לתפור לעצמה חליפת מלחים לבנה לקראת טקס ההשקה. כן, ככה מתנהלים העניינים במדינה המושחתת שלנו.

* * *

תקוה וינשטוק

"פרנסות" בישראל: נערת הפקר

     אחרי שכתבתי ב"מעריב", בעריכת ד"ר קרליבך, על כמה פרנסות ומקצועות, עלה בדעתי לכתוב על "פרנסה" קצת יוצאת דופן אך עתיקה מאוד. יש אומרים העתיקה בעולם. התביישתי לכתוב "זונה" וקראתי לרשימה "נערת הפקר" כשמו של מחזה שהוצג ב-1947 ב"קאמרי" בבימויו של יוסף מילוא.

נערות ונשים כאלו לא חסרו גם אז, אבל אישית לא הכרתי אף אחת מהברנז'ה ולא הצלחתי לזהות אחת כזו ברחוב. לשוטט בלילה ברחוב הירקון, הרחוב המרכזי של המקצוע – לחפש אחת כזו בין המלונות ולהפריע לה ב"עבודה", לא התקבל על הדעת ואפילו הבהיל. הבוס "רועה הזונות"  ודאי משגיח בקרבת מקום, וסביבו חבריו מהעולם התחתון. עוד יעשו לי שמח...

החלטתי לפנות למשטרה. לה יש בוודאי רשימה ארוכה של בעלות המקצוע ובכוחה לסייע לי.

נבוכה במקצת פניתי למטה משטרת תל-אביב. קיבלו אותי בסבר פנים יפות וברצינות והבטיחו למצוא לי טיפוס מתאים. זו היתה ודאי אחת הבקשות המוזרות ביותר שקיבלו קציני המשטרה.  הנחתי כי בצאתי מהחדר מלאו פיהם צחוק. ואכן הייתי בראשית דרכי העיתונאית ותמימה מאוד.

כעבור ימים מיספר התקשר אליי הקצין יהודה פראג, ששימש דומני סגן המפקד של משטרת תל-אביב, והודיע כי בקשתי מתמלאת. מצאו לי זונה היודעת לבטא את עצמה.

הלכנו אליה, למרתף בבית בצפון העיר. את פנינו קידמה צעירה כבת עשרים ומשהו, גבוהה, נאה, בתסרוקת מסולסלת, שמלה יפה מהוגנת ,פנים מאופרות ללא הגזמה, עיניה שקטות ועגילים ארוכים באוזניה. נראית ככל נערה תל אביבית המקפידה על הופעתה.

   החדר היה קטנטן, כמעט תא, ללא שולחן או כיסא. ספה גדולה, ארון ומדף כלים מילאו אותו עד אפס מקום. בחלל עמד ריח תמרוקים. התיישבנו על הספה. הצעירה, אסתר, התכוננה כהלכה לבואנו וראשית חוכמה הודיעה כי בעצם פרשה מהמקצוע אבל היא נכונה לספר על חייה.

הסיפור היה מלאכת מחשבת, מיקס של אמת ובדייה. בלשון נקייה הכיל את כל הסממנים הקלאסיים הנוגעים ללב של זונה – עוני, בורות, חברה רעה וכמובן אהבה.

היא ילידת עדן, סיפרה. עלתה לארץ כילדה עם ההורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. הם היו עניים מרודים. בגיל שבע התחילה לעבוד במשק בית. בבית ספר לא ביקרה מעולם, רק בשיעורי ערב. עד היום כמעט שאינה יודעת קרוא וכתוב. הבית היה הרוס ממריבות בין ההורים. אותה החזיקו ביד חזקה, בייחוד באשר לגברים. "כשהייתי בת ארבע-עשרה ביקש ממני בחור לתת לו נשיקה. אמרתי: אסור! כזו הייתי... היום כשאותו בחור רואה אותי הוא חושב: הנה מה עלה בגורלה של הילדה התמה!

"טוב כשלא אוהבים," אומרת אסתר. "אהבתי מאוד בחור אחד. הבטיח שנתחתן. אחרי חודש אמר שאם אני אוהבת אותו, שאביא כסף. הוא לא עבד. חי על כסף של בנות. אמר: 'למה לי לעבוד קשה ולהרוויח מעט כשאפשר לעשות כסף?'"

וכיוון שהיתה מאוהבת, ללא כל מטען רוחני, ושום כוח התנגדות מוסרי לא פיתחו בה, וחלונות הראווה המפוארים קרצו, התפתתה מהר. עזבה את המשפחה, וה"אהוב" העביר אותה לחיפה ושם נכנסה ל"בית"... המחירים לקליינט – אז, בשנות החמישים של המאה שעברה – היו מחצי לירה עד שתי לירות ויותר. "מי שהחזיקה את עצמה יפהפייה דרשה יותר." כולן עבדו שם רק בשביל הכסף. האהוב בא מפעם לפעם ועשה חשבון מדויק: כך וכך הרווחת, כך הוצאת לשמלות ומה שנשאר – בשבילי. "אהבתי אותו, מה לעשות?" כבר נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה."

לעיתים חשבה לצבור סכום ניכר או להתחתן עם אנגלי ולעזוב את הארץ. הרבה מחברותיה עשו כך. אבל הכסף ברח בין האצבעות. "כסף שמרווחים בקלות מוציאים בקלות."

"המשטרה ערכה חיפושים אבל אלה היו בריטים והסתדרנו איתם תמורת שוחד." היא נשמרה ממחלות ואף על פי כן אושפזה ארבע פעמים בבית חולים. "חיים כאלה הורסים בחורה."

כשפרצה מלחמת השחרור עברה לתל אביב, ל"מוסד" ידוע על גבול יפו. המקום היה קרוב לריכוז צבאי. עשרות חיילים באו לכל אחת. בעל הבית העביד עד כלות הכוחות, יומם ולילה. "בכיתי הרבה. בעל הבית איים עליי שילשין שאני מרגלת. נמאס לי הכול. לא הייתי בכלל אנושית... חשבתי: תברחי מהמנוולים כאן!"

בכל זאת נשתייר בה קורטוב בושה. היתה מתבוננת דרך העינית שבחדרה ולא הכניסה מכרים. מקומה נודע לאחיה, הוא בא והוציא אותה באיומים ובכוח.

שבוע אחרי שברחה הגיעה המשטרה למקום ואסרה את כל הנמצאים. הבחורות סיפרו, מקינאה: "היתה עוד אחת." מצאו אותה והטילו עליה עוצר בית בערבים למשך חודש.

"ומאז עזבתי את המקצוע," מכריזה אסתר. "מספיק לי בחורים. קודם לא יכולתי לשבת ערב בבית והנה ישבתי חודש ולא היה לי אכפת."

כעת התחילה ללמוד את הלקח המר, שכל אחד משלם על אורח החיים שניהל. יותר מדי אנשים הכירו אותה בעיר. אסתר התגייסה לצבא אולם היו שהכירו אותה וריננו. כל אחד ראה בה נערת הפקר שהתגייסה לאו דווקא ממניעים פטריוטיים. זמן רב לא השאירו אותה בצבא ובלית ברירה חזרה לבית ההורים.

היא ניסתה לעבוד במשק בית אבל מלאת אימה פן יגלו מיהי. הקשיבה תמיד מאחורי הדלת ואם הקול נשמע מוכר עקרה חיש מהר את רגליה מאותו בית. בשום מקום לא עבדה למעלה מחודש. רק גילו את עברה, מיד פיטרו. "מי מוכן ולמי יש אומץ לב להחזיק אחת כמוני?"

כעת אינה עובדת. על מה פרנסתה לא הצליחה להסביר. לדבריה מישהו הציע לה לבוא לבשל אצלו תמורת שכר. הוא רוצה להתחתן איתה, אמר. היא מסרבת. אינה אוהבת אותו. יש לה חבר, וזו תקוותה הגדולה. הוא מוכן להתחתן איתה. בהתחלה לא ידע עליה מאומה. הביא אותה לבית הוריו והיא נשאה חן בעיניהם.

"והנה נודע... אנשים לא סובלים שמישהו יהיה מאושר! תמיד מכניסים את האף... הוריו אסרו עליו להתחתן איתי. והבן שומע ומפחד ומתבייש. אנחנו לא יוצאים לטייל בתל-אביב כמו כולם, יוצאים לרמת-גן..."

לדבריה היא משתוקקת להתחתן, ללדת ילדים. היא מבשלת להפליא וליבה סמוך ובטוח שתהיה אישה הגונה ונאמנה ואפילו תתנהג יותר טוב מנשים אחרות... לחברותיה יש מזל. "הנה חברה שעובדת בחנות – להסוואה, גועלית, עם עין עקומה, מתחתנת עם יופי של בחור. עוד אחת, אולי כבר בת שלושים, גם היא נשואה. יש לה כסף וילד. ואני מתה מקנאה."

הבחור הולך איתה כבר שנים. יוצאים כמה פעמים בשבוע. אסתר מתחילה לחשוש שלא יתחתן. אינה יודעת מה יהיה בסופה. מוכנה לעבוד במשק בית "רק מחוץ לעיר שלא ישמעו  עליי." אולי תוכל לשמש כעזר למשטרה? היא תצליח לגלות את אנשי העולם התחתון. גנבים וזייפנים מגלים את סודותיהם ליצאניות... ל"מקצוע" אינה רוצה לחזור. היא מפחדת. כעת המשטרה שומרת בקפדנות. ניקו את העיר. אם תשוטט ברחובות, תיתפש.

"כשאני עוברת ברחוב וקוראים לי ז... זה נורא. אני מפחדת שכל אחד יודע. יש כאלה שרודפים אחריי ואומרים שיהרגו אותי. הבחורים פראים ומתנפלים על בחורות..."

יצאתי מחדרה מתקשה להאמין שהיא כבר מושחתת ללא תקנה. העוני, המחסור והבורות הביאו אותה למצבה. יד מדריכה עדיין מסוגלת להציל אותה. פורחת במלוא עלומיה עוררה בי רחמים. כאילו האביב היפה מוכר את עצמו בקרן רחוב בעד בצע כסף.

סיימתי את הרשימה באמונה תמימה שרוב הבנות, בפרט מהמעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים, לא היו מתדרדרות אילו זכו לתשומת לב ולטיפול מגיל רך. מה קיבלה נערה כאסתר מן החברה? לא דאגה, לא סיוע, לא דרך חיים. אבל מאז חלפו שנים, המדינה התמסדה, העזרה הסוציאלית עירנית ומפותחת יותר, לימודים בבית הספר הם חובה. אסור לשלוח ילדים ובני נוער רכים לעבודה.

מאז עלו בכנסת הצעות שונות ומשונות באשר לזנות, כולל הצעת חוק המעניש את הלקוחות – ולאו דווקא את היצאנית ... הצעות, חוקים – והמקצוע ממשיך לשגשג כמאז ימות עולם.

הרשימה הזו הופיעה בסידרה שכתבתי ב"מעריב" – "פרנסות בישראל". המילה "פרנסות" הוכנסה הפעם למרכאות ו"כובסה" ל"נערת הפקר".

לרשימה היה איור של מאייר העיתון, ארנון אדר: נערה מתחת לפנס, נשענת על הברזלים שהיו אז על הטיילת של שפת הים בתל אביב. 

   ימים מספר אחרי שהרשימה פורסמה, צילצלה אליי המזכירה של רחל ינאית בן צבי, רעיית יצחק בן צבי, הנשיא השני של ישראל.

"גברת רחל ינאית מזמינה אותך לבית הנשיא בירושלים," אמרה. קבענו פגישה ועליתי לבירה. רחל ינאית התענינה מי ומניין אני, סיפרה כי קראה את "נערת הפקר" ושאלה: "יש בין  הבנות האלה גם... מעליית הנוער?"

   עניתי לתומי שבאמת לא חשבתי על כך, לא עשיתי מחקר על הבחורות, בכל אופן "המרואיינת" שלי, שתינו לא נקטנו בשם המפורש, לא באה בעליית הנוער.

    דומני כי גברת ינאית נרגעה. מחוות החלוצות שלה בירושלים לא יוצאים טיפוסים כאלה.

   לאחר "נערת הפקר" כתבתי ב"פרנסות" על גנב – ושוב קראה לי גברת ינאית לדעת מאיזה ארצות מגיעים רוב הגנבים ומה מצב הפשע בתל-אביב. משום מה ראתה בי מומחית לעולם התחתון.

* * *

אתה רוצה זאת אפלולי יותר

מילים ולחן: לאונרד כהן

תרגום: שרה אהרונוביץ קרפנוס

אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק, אֵצֵא מִן הַמִּשְׂחָק

אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא, הֲרֵי נוֹתַרְתִּי נָכֶה וּמְשֻׁתָּק

אִם לְךָ הַתְּהִלָּה, אֲזַי חֶלְקִי הַבּוּשָׁה

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ?

הָבָה נְחַסֵּל אֶת הַלֶּהָבָה.

יְהֵא שִׁמְךָ מְקֻדָּשׁ, מְהֻלָּל

בְּשֵׁם הָאֱנוֹשׁוּת הֻכְפַּשׁ, הֻצְלַב וְקֻלַּל

מִילְיוֹן נֵרוֹת הִבְהֲבוּ בְּבַקָּשַׁת סִיּוּעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִגִּיעַ

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רוֹצֶה אַתָּה?

הִנְנִי, הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי.

קַיָּם מְאַהֵב בַּמַּעֲשִׂיָּה

אַךְ הַסִּפּוּר נוֹתַר כְּשֶׁהָיָה

יֶשְׁנוֹ שִׁיר עֶרֶשׂ לְמִתְיַסְּרִים

וְהַאֲשָׁמָה בַּסְּתִירָה

אַךְ כָּךְ נֶאֱמַר בַּכְּתוּבִים

וְאֵין זוֹ תְּבִיעַת סְרָק מְדֻמָּה.

אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ?

הָבָה נַהֲרֹג אֶת הַלֶּהָבָה.

הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הָאֲסִירִים בְּשׁוּרָה

וְהַשּׁוֹמְרִים מְכֻוְּנֵי מַטָּרָה

נֶאֱבַקְתִּי בְּשֵׁדִים אֲחָדִים

בַּעֲלֵי מַעֲמָד בֵּינוֹנִי וְצַיְתָנִים

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהֻרְשֵׁיתִי לִרְצֹחַ וּלְהָטִיל מוּם

הֵן בִּקַּשְׁתָּ זֹאת אַפְלוּלִי וְיוֹתֵר עָגוּם.

הִנְנִי, הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי

יְהֵא הַשֵּׁם מְקֻדָּשׁ, מְהֻלָּל

בְּשֵׁם הָאֱנוֹשׁוּת הֻכְפַּשׁ, נִצְלַב וְקֻלַּל

מִילְיוֹן נֵרוֹת הִבְהֲבוּ בְּשֵׁם הָאַהֲבָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִגִּיעָה

אַךְ אַפְלוּלִי יוֹתֵר רוֹצֶה אַתָּה

אָז נַהֲרֹג אֶת הַלֶּהָבָה.

אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק, תְּנֵנִי וְאֵצֵאָה מִן הַמִּשְׂחָק

אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא, הֲרֵינִי נָכֶה וּמְשֻׁתָּק

אִם לְךָ הַתְּהִלָּה, חֶלְקִי וַדַּאי הַבּוּשָׁה

הֲרֵי אַפְלוּלִי יוֹתֵר רָצִיתָ.

הִנְנִי הִנְנִי, אֱלֹהִים, מוּכָן הִנְנִי. הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי, הִנְנִי.

© כל זכויות התרגום שמורות לשרה אהרונוביץ קרפנוס, 12.11.16

* * *

אורית דשא

הארה בכרמל

(או: הכרמל הנראה)

שבת. 

שמש קרה

מוציאה מבתיהם

מטפלים ומטופלים

לגינה המוארת.

הטף –

חלקם בעגלותיהם,

חלקם מהדסים בשבילי הגינה 

עדיין עם הוריהם,

ביניהם חום ואהבה.

הזקנים –

אלה מהם

מובלים בהליכוניהם,

בכיסאות גלגליהם 

 עם מטפליהם –  

כבר ללא ילדיהם-הוריהם,

אחרים,

מדדים-נשענים

על מקלותיהם וכתפי מלוויהם

הזרים.

ביניהם תלויים,

ללא מילים 

געגועים

ושרידי זיכרונות 

רחוקים.

להג התינוקות הלא מובן,

מתערבב בלהגם הזר 

של המטפלים והמטפלות,

שיצאו מגלות בדידותם

להתנחם בשותפי הגורל,

לריחוק, לעמל ולקור,

כדי לשלוח תמיכתם 

ליקיריהם,

בארצות החום,

אותם הם זוכרים

באהבה ובגעגוע.

בגינת הכרמל

שמש קרה

מאירה.

 שבת, חורף תשע"ו 

כרמל, חיפה.

* * *

עדה אהרוני

שׁוּב עַל גְּדּוֹת הַיְּאוֹר

וַיּוֹצִיאֵם מִמִצְרַיִם,

אַךְ כֵּיצַד מוֹצִיאִים אֶת מִצְרַיִם

מֵהַיְּהוּדִים?

כִּי זוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מִמֵּי הַיְּאוֹר

בְּאַדְוַת חִיּוּךְ אֵלָיו תַּחְזֹר

וְהִיא עָפָה חֲזָרָה כַּאֲנָפָה

לַיְּאוֹר הֶעָצוּם הֶעָכוּר

עַל גַּבּוֹ שֶׁל גָּ'מוּס

 כִּי זוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מִמֵּי הַיְּאוֹר

 בְּאַדְוַת חִיּוּךְ אֵלָיו תַּחְזֹר

אֲחַרֵי שְׁלוֹשִים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת דְּרוֹר

כְּמֹשֶה בַּתֵּבָה הִיא נִצֶּבֶת

מוּל הַנָּהָר שֶׁהִתְוָה אוֹתָהּ

 כִּי הִיא שֶׁשָּׁתְתָה מִן הַיְּאוֹר

 בְּאַדְוַת חִיּוּךְ שׁוֹאֵל אֵלָיו תַּחְזֹר

וְהִיא צוֹלֶלֶת לְתוֹכוֹ

וּלְתוֹךְ הַנָּהָר הַפְּנִימִי שֶׁל זִכְרוֹנָהּ

כְּדָג כָּסוּף הַשּׂוֹחֶה וּמֵחַפֵּשׂ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ

כִּי הִיא שֶׁשָּׁתְתָה מִן הַיְּאוֹר

בְּאַדְוַת חִיּוּךְ אֵלָיו

לְבִקּוּר תַּחְזֹר.

* * *

פרס ז'בוטינסקי

המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי מודיע בזאת

על הענקת פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר לשנת תשע"ז-2017

הפרס הוא באחד מן התחומים האלה:

מחקר ציוני, ארץ ישראל, הגות, פובליציסטיקה, שירה, פרוזה, אומנות,

או על מפעל חיים ברוח משנתו של זאב ז'בוטינסקי

רשאים להשתתף בתחרות:

סופרים, עיתונאים, חוקרים, וכן אירגונים ועמותות שכתבו ו/או ערכו ו/או הוציאו לאור ספרים בשנים 2015-2016

את המועמדות יש להגיש עד לתאריך ז' בטבת תשע"ז (5.1.2017)

בשלושה עותקים – במסירה אישית במשרדי המסדר:

רחוב המלך ג'ורג' 38 קומה 4 (מצודת זאב) תל אביב

לידי ציפי כץ, בתיאום טלפוני: 03-6950410 או 050-2221119

* * *

משה כהן

של מי השידור הציבורי הזה?

יש משבצת קבועה, כול שבת, לרבות ביום 10.12 בשעה 12 עד 13 – מוצג בערוץ 1 סרט "דוקומנטארי" של איתי לנדסברג נגד "הכיבוש". התמונות נייטראליות אך מלל הפרשנות הוא חד משמעי בגנות ההתנחלויות, והסתה פרועה נגד המתנחלים ללא שום מראית עין של איזון. הלכה הבושה. אין למתיישבים פתחון פה בכלל. והסתה זו מתחוללת בשידור הציבורי הממומן מקופת הציבור. מה, אתם רוצים, יצירה מקורית? הא לכם. 

ו"יוצרים" אלה מקוננים השכם והערב על "התערבות פוליטית" ו"סתימת פיות" בתקשורת.

יש לציין שאורי לוי ויעקב אחימאיר העידו ברדיו, שבכל הקריירה השדרנית הארוכה שלהם לא חוו "התערבות פוליטית".

איך ייתכן שמחנה פוליטי מסויים יתגייס וישתלט על השידור הציבורי ויפעיל אותו נגד מחנה פוליטי אחר ללא שום איזון? 

איך ייתכן שקליקה מסוימת של שדרנים תעשה בשידור הציבורי כבתוך שלה ככל העולה על רוחה?

ואיך זה הציבור שותק בהכנעה? 

לפלא הוא בעיניי. 

משה כהן

ירושלים  

* * *

משה גרנות

הווי של דמנציה

על ספרה של מירב הלפרין "על גופתי המתה"

ידיעות אחרונות 2016, 215 עמ'

"על גופתי המתה" הוא ספר מצחיק ומבדר מאוד דווקא משום שהעלילה, המתרחשת בפחות מ-48 שעות, מתארת לחצים קשים וחרדות, כי הרי ההומור הוא מפלטו, וגם נשקו,  של המתייסר במצוקות.

הרקע של הספר הוא מבצע צוק איתן מקיץ 2014. הדוברת (שאת שמה היא אינה מגלה לאורך כל הספר), היא אישה גרושה, ואם לבת בטלנית בשם מיכאלה (כינויה בסגי נהור – "חרוצון" –יש לה חבר פיליפיני), ועומר, טנקיסט הנלחם בעזה.

בעצת אימה ("המטורללת") של הדוברת, היא מחליטה לשקר שהאב (האקס הנמושה – עמנואל) נמצא על ערש דווי, ולכן יש לשחרר מיד את עומר, כדי שהאב יראה אותו, כביכול, לפני מותו. בדרך זאת השניים מקווים שהבן יינצל מגורל מר (פציעה, מוות בטנק, חטיפה). מכאן ואילך מתוארת פרשה מטורפת של נסיעות לשדרות, לקיבוץ בארי, לבית חולים סורוקה בבאר-שבע – בתוך תוהו ובוהו של אזעקות, בומים של כיפת ברזל ונפילות של פגזים וטילים.

התחושה היא שהזוג (הגרוש) מצוי במערבולת של דמנציה המקיפה כל מה שקורה להם, ומה שקורה במדינה: המקור לדימוי הדמנציה הוא בית האבות, בו מתגוררת ציפה, אימה של הדוברת – היא וחבריה לחבורת הזמר הקשישה (שהתבקשה להופיע בפני חיילים ואזרחים בשדרות כדי לרומם את רוחם) מספקים שורה ארוכה של מעמדים קומיים: ציפה זורחת משמחה על כך שחברתה מתה (!), כי מוות זה מאפשר לה להופיע על במה במקומה. היא גם מודיעה בכריזה של בית האבות כי הדסה צימרמן (אימו של אביב, האקס שני של הדוברת), נדרשת דחוף לבית העלמין. היא מגיעה לארוחת בוקר בתחתונים וחזייה. חנוך ורדינון הקשיש ההומו והסנילי, לבוש כמו ליצן, ודני עובדיה החירש, וכל רפליקה שמגיעה אליו (אם מגיעה) מהפכת את המשמעות, "קאסוטו", הקשיש הסנילי שמצטט תדיר את התנ"ך ומולבש בשמלה כדי שיתקשה להתפשט בציבור, כפי שהוא נוהג לעשות. לאחד הקשישים יש אובססיה להגיע לפירנצה, ולשם כך הוא בורח כל פעם מבית האבות. אחר משוכנע שהמלחמה עכשיו היא נגד הבריטים. ויש גם קלפטומן בבית האבות, שגונב את הטלפונים של האורחים.

הדמנציה עוברת לשדרות – חבורת הזקנים עם הזמרת הגזענית, לילי מתוק, מלהיבה את הקהל לשנאה כלפי הערבים בעזה, והערבים בכלל, והמראה מזכיר לדוברת את הקהל הרומי שהתלהב מגלדיאטורים שהרגו אלה את אלה בזירה.

דמנציה יש גם בצה"ל: במשרד קצין העיר בשדרות יש קולקציה של בטלנים, בורים ומטומטמים. הקצין (בעל שם של אישה – בן-בסט נעמי) מדבר בשפה "צבאית" שאיש איננו מבין. הצבא משחרר לחופשה את החייל הלא נכון, מנחם את הזוג המוזר שלנו על מוות שלא היה, מאשימים בעריקות חייל "מורעל" שדווקא נלחם בעזה, שולחים צו גיוס לזקנה בת 90, משום שיש לה שם זהה לזה של בחורה בת שמונה-עשרה וכו'.

כל הקומבינציות האפשריות מצויות במשפחות המתוארות בספר: הדוברת היתה נשואה לעמנואל 17 שנה, ולא סבלה אותו. הוא בגד בה עם דינה, שזרקה אותו. עכשיו הוא בזוגיות עם מירי, גרושה פלוס שניים. בתוך כל הבלגן של האזעקות עמנואל שוכב עם גרושתו, וחושב ברצינות לחזור אליה.

היתה גם ג'ינג'ית אחת שסחטה את עמנואל מינית, ודרשה ממנו להתגרש ולגור עמה. לדוברת היה בן זוג בשם אביב, בנה של הדסה צימרמן "הצ'ילבה" של ציפה, אימא של הדוברת. הדוברת שונאת את הילדים המפלצתיים שלו, שבתורם – שונאים אותה. אביב עוזב את הדוברת וחוזר לגרושתו, מירי. כדי לנקום בו הדוברת מביימת "בגידה" עם מייקל המתמחה הנצחי שלה (היא עורכת דין), שאולץ להיכנס לאמבטיית קצף ולחכות כך בחדר האמבטיה של אביב כשהיא עצמה לבושה רק במגבת – כדי להקניאו, אלא שבמקום אביב, חוזרים הביתה דווקא הילדים "המפלצתיים" שלו.

המפיקה של חבורת הזמר הגריאטרית מבקשת להביא ילד לעולם עם הומו, שכבר יש לו ילדים מאישה אחרת. הרופא האורתופד, שמחזר במרץ אחרי הדוברת (והיא נענית לו ברצון) מסתבר שכשהיה נשוי, הוא הכניס להריון אחות מבית החולים סורוקה בבאר-שבע. לטליה, החברה הנערצת של הדוברת, יש שלושה ילדים משלושה גברים שונים.

הבאתי כאן רק טעימה מן הקומבינציות המשונות שהמודרנה והחיים המוטרפים בארץ יצרו.

מסתבר שהדמנציה שולטת גם מעבר לאוקיאנוס: הדוברת, שעובדת במשרד עורכי דין, מנהלת משא ומתן עם חברה אמריקאית בשם "אנרג'י טכנולוג'י". המנכ"ל של חברה זאת מתקשר אליה מארצות הברית תוך כדי הרדיפה שלה ושל בעלה לשעבר אחרי אפשרות לשחרר את בנם מהגיהינום של עזה. לאיש הזה אין מושג מי נגד מי במזרח התיכון – הוא חושב שהנשיא שלנו הוא חאפז אל-אסד, שאנחנו בעצם החמאס, אולי מצרים (רוצה לבקר בפירמידות), או כורדיסטאן.

החרדה האמיתית לגורל הבן גורמת לדוברת ולגרוש שלה להתפלסף (בעיקר על נושא גידול ילדים בארץ מוטרפת מלחמות כמו שלנו), לעשות "הסכמים" עם אלוהים, לנדור לו נדרים (למרות שבמפורש טוענת הדוברת שאין לסמוך עליו), לחפש "סימנים" בכל מיני אמונות טפלות.

אחת השאלות המנקרות במוחה של הדוברת סובבת סביב איכותה של ההורות – היא מודה שלא פעם בא לה לחנוק את הילדים שלה, או לנטוש אותם. הגרוש שלה מתפלץ לשמע הצהרות כאלו מפיה. היא ממש מתפלצת מילדיו של אביב, ומוצאת נחמה בדרך התנהלותה של טליה, חברתה הנערצת, הטוענת שככל שהאם חסרת אחריות כלפי ילדיה – הילדים גדלים לתפארת ומעריצים את האם המעדיפה את הקריירה על פניהם.

אני מודה שבכל ספר שהתחבר על ידי יוצרת, אני מחפש את האג'נדה הפמיניסטית, העוינת גברים, מעניקה להם תווית של טמטום, אטימות ואלימות. על הרוב אין צורך בפיענוח מסובך, כי האג'נדה הזאת צפה ועולה במפורש – כך אצל עמליה כהנא-כרמון, דורית רביניאן, יוכי ברנדס, ענת גוב, יהודית קציר ועוד. ובכן, מה קורה בספרנו  בנדון? אני מודה שהתאכזבתי לטובה: הדוברת אמנם טוענת שאישה איננה מתאהבת בגבר, אלא בחלום, ובגלל החלום היא מסוגלת להתאהב אפילו ברדיאטור (עמ' 45). אבל היא מודה שבהשוואה לגברים שהיו עמה – היא הרבה יותר אלימה, כלפי בני שיחה היא מציגה את המבט "הרוצח", והיא מודה שהיא מחרחרת מריבות. באחת ההתכנסויות במרחב מוגן, וכשהיא צמאה, היא מתכננת כיצד תחטוף בקבוק מים מילדה תמימה בת תשע.

כדי להתרענן מתלאותיהם במסע המוטרף לשקר לצבא – הדוברת והגרוש שלה מתארחים בצימר "קן לאוהבים", ובאחת האזעקות, הגרוש מחפה עליה בגופו, וכתוצאה מזה הם מוצאים עצמם עושים אהבה. הדוברת דורשת מהגרוש שיתאר בקול רם ובמונחים צבאיים דווקא מה הוא עושה לה.

הנשים הישראליות ראויות בעיניה למדליה על מה שהן עוברות בארץ מוכת המלחמות הזאת, אבל היא שונאת את הביטוי "העצמה נשית" (עמ' 187). עמנואל ומייקל (המתמחה שלה) הם מוכי חרדה, אבל היא מודה שמחזות אימה עוברים במוחה (מה עלול לקרות לבן, מה יקרה אם יגלו את השקר). עמנואל מרבה לבכות, וזה מוציא אותה מדעתה על כך שהוא כמו "נקבה בוכייה", וכן, היא מתעבת גבר שפוחד מאשתו (עמ' 171).

ציפה, אימה של הדוברת, נחשבת ל"מטורללת", לכן "מותר" לה להגיד דברים שלאחרים אסור: היא אוהבת מין (בעלה נפטר משימוש מופרז בוויאגרה). לדעתה, כל הכיף הוא בהטרדות מיניות, ומי שהמציא את הטרנד הזה בעניין ההטרדות הן, לדעתה, נשים מכוערות. ואם לא די בכך, האם מטרידה מינית את הרופא (שמחזר דווקא אחרי הדוברת), ומצהירה כי חבל שהרופא איננו גינקולוג, כי אז הייתה מראה לו את הדבר הכי יפה במזרח התיכון... (עמ' 142).

מדוע קוראים לספר "על גופתי המתה"? – משום שהגרוש "עומד על רגליו האחוריות", ואינו מוכן לקחת למכוניתו את חמותו לשעבר "המטורללת" למסע להצלת הבן מהתופת בעזה. הוא מודיע לגרושתו: "על גופתי המתה!" – אבל, כצפוי, מגבר נמושה – הוא נכנע (עמ' 19).

עיקר העיקרים – הספר מצחיק ומבדר, ומי שבקיא בתחום בוודאי יודע שלא מדובר במלאכה קלה. השורה האחרונה: ממליץ מאוד.

* * *

ניר יהודאי

ארץ עוקלת יושביה

יולדת אם לארבעה שחזרה עם תינוק מחדר הלידה לדירתה, מצאה את הדלת נעולה ואת חפציה מושלכים בחוץ. בעל הדירה המושכרת ״עיקל״ את דירתו ממנה, לאחר שבעלה לשעבר, ממנו היא נפרדה בשל אלימותו, הפסיק לשלם לה מזונות לכיסוי שכר הדירה...

מפוני גוש קטיף שמעו בעיניים כלות ששר החקלאות – הבלתי חקלאי בעליל – אחראי לכך שכספים בהיקף של חמישה מיליארד שקלים שהיו מיועדים לשיקומם, הלכו להם לשימושים אחרים, בעוד חלק מהם עדיין לא הצליחו להתארגן בדיור קבע...

עקב יוקר המחייה בארצנו והעובדה שמשקי בית רבים נקלעו לחובות לגורמים שונים, נפתחו כנגד חייבים רבים תיקי הוצאה לפועל ואף ננקטו כנגדם הליכים דורסניים לפי פקודת המיסים (גבייה). בשל כך נאלצים אנשים רבים להתמודד מדי יום עם חרב שמונפת מעל ראשם בדמות עיקולים שונים, כגון עיקולים על המשכורת וחשבון הבנק, עיקולים שבוצעו כנגד המיטלטלין או קרנות וחסכונות שבבעלותם.

כמו כן, כנגד חייבים רבים שלא עומדים בתשלום חובותיהם ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ וייתכן שאף יותר מצו אחד, ונוסף על כך עומדות כנגדם הגבלות מלחדש או להחזיק רישיון נהיגה, או הגבלות מלהחזיק ומלחדש דרכון ותעודת מסע (פספורט), ויתר הגבלות שונות שמונעות אורח חיים סטנדרטי ואף פוגעות בפרנסתם של רבים...

אבל ״המסכנים האמיתיים״ הם כמובן הקוזקים הנגזלים הנושאים שמות כמו דנקנר, תשובה, פישמן, אשר לאחר שנים רבות של עמל ויגע לטובת כלכלת המדינה ורווחת אזרחיה – ללא שום כוונות לרווחים אישיים, נאלצים לערוך תספורות להון שהציבור והבנקים ״חייבים״ להם, רחמנא ליצלן. 

אהוד: "תספורת" הוא ביטוי חדש, נקי או מכובס, לשמיטת חובות, מה שפעם היה קרוי פשיטת רגל, שכנראה אינה מתרחשת אצל ה"ספרים" המיוחסים, שבזכות חובותיהם הענקיים הם מחזיקים את הבנקים בביצים.

* * *

מתי דוד

מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי

 מועמד להוביל את הדמוקרטים בארה"ב

לאחר שלוש המפלות שנחלה המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בבחירות האחרונות (לנשיאות, לקונגרס, לסנאט), מסתבר שהדרך לשיקום המפלגה מובילה לקיצוניות, באפשרות בחירתו של מוסלמי שתמך במנהיג אנטישמי ליו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית.

השם שזוכה לתמיכת כל האגף השמאלני בהנהגת ברני סנדרס הוא קית אליסון. חבר בית הנבחרים ממינסוטה.                                                                                                            

הוא נולד נוצרי. בצעירותו התאסלם. בימים שהיה סטודנט כתב מאמרים שתמכו בלואיס פרחאן, "אומת האיסלם", מנהיג אנטישמי. פרחאן צוטט אומר: "הציונים היהודים והישראלים גילמו תפקיד מפתח באירועי 11.9 בפיגוע במגדלי התאומים."

אליסון הצביע נגד תוספת החרום לכיפת ברזל.

אליסון נישמע אומר בזמנו, בהקלטה שפורסמה משנת 2010: "מדינות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון נשלטת ע"י מה שטוב או רע למדינה (ישראל) של 7 מיליון אנשים מול אזור של 350 מיליון אנשים, שתלוי בשבעה מיליון אנשים."

אליסון זוכה לתמיכתם של סנטורים דמוקרטים בעלי השפעה רבה אצל הדמוקרטים כמו הארי ריד. צ'אק שומר (היהודי), אליזבט יוכן.

המיליארדר היהודי אמריקאי חיים סבן, המקורב מאוד לאובמה ולקלינטון, כינה את אליסון כ"אנטישמי ואנט ישראלי."

"הוא יהיה אסון למפלגה הדמוקרטית."

* * *

רות ירדני כץ

עם יהודית ורותי בדרכים

יהודית הרפז היא צלמת מקצועית. לא יודעת איך זה קרה שהחלטנו לגלות, לספר ולצלם מקומות אהובים, אנשים נשים שאנחנו מכירים ולא מכירים ויש להם סיפור. היא במצלמה ואני בסיפור. הפעם זה קרה כך:

יהודית: ״את כבר כמעט שנה גרה במבשרת, בואי נגלה אותה.״

היישוב מבשרת ציון הוא ישוב נעים, מפותח, ירוק, נקי, אנשים חמים ויש כאן הכול. לא צריך לנסוע לירושלים לקנות דגים וגם לא בשר. יש פה הכול ושירותי רווחה נהדרים, מסעדות, חנויות ואפילו אגדות. את התחנה הראשונה עשינו אצל אביבה, שלה יש חנות ששמה ה"מיוחדים של אביבה״.

אביבה חברה של יהודית. באנו אליה לחנות ואנחנו מגלים שהיא מרותקת למיטה בגלל תאונת דרכים והמזל שהיא בבית ולא בבית-חולים.

לאביבה עוד נחזור. אחרי כמה דקות הגיעה אליפטיסאם ששמעה שאביבה צריכה עזרה ומיד התייצבה עם מאכלים טעימים ולב רחב. אליפטיסאם מתפרנסת מבישול ומניקיון. אישה ערבייה מיישוב סמוך, מאמינה באללה ואפילו נסעה למכה וקיבלה את התואר חג׳ שהיא מאוד גאה בו.

אליפטיסאם לבושה מכף רגל ועד ראש, מדברת עברית עם המון שגיאות אבל שוטף ומובן, מלאת מרץ וחזון.

אליפטיסאם: ״וולא אני אוהבת את כולם, כולם אוהבים אותי, אני אוהבת כולם. בקוראן כתוב: לא תרצח, לא תגנוב, לא תעשה רע....״

אני: ״גם לנו יש אותו דבר בתורה.״

״נכון. אתם יודעים מה קרה לי?״ אליפטיסאם לא חיכתה לתשובה. ״עבדתי אצל איזה גברת שלוש שנים! שלוש שנים! יום אחד סיימתי לעבוד, הלכתי, ואחרי כמה זמן הטלפון צלצל והגברת אומרת לבוא מהר. באתי מהר, שוטר נפל עליי. מה קרה שאלתי? אמרה הגברת גנבת לי שרשרת זהב. אני גנבתי לך שרשרת זהב? שלוש שנים אני עובדת איתך ופתאום היום גנבתי לך שרשרת?״

אליפטיסאם עשתה הפסקה, לקחה אוויר והמשיכה: ״אמרתי לשוטר הנה התיק שלי תבדוק! השוטר בדק אין כלום. לקחו אותי למשטרה לחקירה, בדקו את הגוף שלי ואז אמרתי להם: לגברת הרעה יש בן מסטול. כל היום סמים, תלכו אליו. וולא הלכו ולא חזרו אליי. את הגברת הזאת אני כבר לא אוהבת. אני עובדת אצל הרבה אנשים, הנה תראו את כל המפתחות. והם אוהבים אותי ואף אחד לא יגיד עליי כאלה דברים.״

אני: ״מה את מבשלת?״

היא: ״הכול יא-חביבתי. מאלובה, ממולאים, קובה מה שאת רוצה.״

אני: ״אני אכין גפילטע-פיש, נבשל ביחד?"

״בטח למה לא? אבל למה גיפלטע-פיש, את לא יודעת לבשל משהו אחר?״

אני: ״אז סיכמנו, כשאביבה תוכל ללכת נבשל אצלי בבית.״

״בשמחה ובאהבה."

המיוחדים של אביבה בוכמן

חוזרים לאביבה שגרה במבשרת, היכן שפגשנו את איפטיסאם הערבייה הנחמדה שמקרינה אהבה. הבית של אביבה מחולק ככה. חדר המגורים הוא עיקר החנות. אבל לא רק. עולים כמה מדרגות לקומה שבה יש עוד חדר ופרוזדור ועוד חדר שינה ועוד חדר של הבת. אביבה והבת שלה חיות בתוך אגדה, מפני שכל הבית הוא מוזיאון. אבל מוזיאון שאפשר לרכוש מה שרוצים. הכול למכירה. מי שנכנס לבית ועולה כמה מדרגות מקבל מכת יופי וחתיכה גדולה של היסטוריה, והרבה אמנות, והעיניים רצות מפה ולשם ומשם לשם ולא מאמינים למה שרואים. לא מאמינים לכמות החפצים שהמקום מכיל. [ר' צרופה].

חשבתי לעצמי, איך היא מנקה אבק מכל אלפי החפצים שיש אצלה? אבל זו שאלה ממש-ממש לא במקום כי ההנאה הגדולה היא להחזיק בחפץ, ללטף אותו, לשאול לשלומו ותוך כדי להוריד אבק. ואביבה אומרת שזה כיף גדול לקחת כרית, לטלטל אותה קצת, לשנות את צורתה כלומר היא מתנפחת קצת וחוזרת למקומה שמחה ועליזה.

אביבה, מגיל צעיר, גילתה את אהבתה לאמנות. כמובן שאימה רצתה שהבת שלה תהיה משהו כמו עורך דין... אבל אביבה ממש לא התחברה והלכה ורקדה, והיתה שוטרת סמוייה זמן מה, ופתחה חנות לתכשיטים בירושלים ואחר-כך באה למבשרת ופתחה את בית-האגדות. היא גם קראנית [קוריאנית או קריינית?] אובססיבית ואוהבת מוסיקת עולם. רק להיכנס לחנות כלומר לבית שלה ובאמת לא רוצים לצאת מהר.

עופר הקצב

במבשרת שלנו יש את הקצבייה של עופר. קצבייה מעולה, שם קונים את השופרא דה-שופרא והיא לא כשרה. יהודית המסורתית נכנסה איתי לקצבייה, הסתכלה ימינה ושמאלה וראתה מה זה חנות יפה מלאה בסוגי בשר של עגל, טלה, פרה, נקניקים, שרימפס ומה לא. יהודית המסורתית ובנוסף גם צמחונית לא נבהלה וצילמה את הכול מכול צד ועבר.

עכשיו נגיע לעופר. עופר חבר שלי מיליון שנה. הוא בכלל שף, שף מצויין. תמיד התעניין בבשר ותמיד הפתיע במנות מיוחדות. הוא ואחיו דודו ניהלו את ״זא-זא״ שהיתה ממוקמת בחאן הירושלמי. עיצוב המסעדה, האווירה והאוכל שלהם היו חוויה. היה להם בר שאליו הגיעו כל ערב נשים וגברים וזוגות וישבו על הבר ושתו משהו, ומוסיקה שקטה ומרגיעה ליוותה את הסועדים והבליינים.

והנה יום אחד הם עזבו את החאן כי קצת נמאס להם ועופר פנה לאהבתו הישנה. הוא פתח קצבייה במבשרת, ודודו המשיך במסעדנות. בשעה שהגענו לקצבייה של עופר היא היתה מלאה בלקוחות, והוא והצוות שלו התייחסו לכל נתח בשר בשיא הרצינות ולקחו את הזמן לנקות, לחצות, לחתוך לפי בקשת הלקוח ולארוז כמו שצריך, לארוז עם כל הכבוד לקונה ולבחירותיו.

ג׳מילה

התיישבנו במסעדת ג׳מילה שבמבשרת ציון, מה שנקרא "הקסטל". יהודית הניחה את המצלמה שלה לידה. המסעדה כבר היתה מלאה. ניר, בעל הבית, ניגש אלינו ושאל "מה תאכלו?״

אני: ״טעימות. תן לנו מכל מה שיש לך קטן קטן ותזכור שיהודית היא צמחונית.״

השולחן מהר-מהר התמלא בצלחות נעימות לעין. צלחת במיה, אורז, סופריטו, שעועית ירוקה, ממולאים, מרק קובה, סלטים ופיתות. מי יכול לאכול כל-כך הרבה? אבל אנחנו טעמנו מכל מנה. כל זה קרה אחרי שמוקדם בבוקר הגענו אל ניר למסעדה הנקייה-נקייה פשוטה-פשוטה שלו ושל רעייתו יפית. הוא הראה לנו מה יש בסירים הענקיים ויהודית לא פספסה שום סיר.

יהודית: ״ניר, מי זאת ג׳מילה?״

ניר: ״ג׳מילה היא סבתא של אישתי. את השם שלה העבירו לאישתי והוא תורגם מערבית לעברית –יפית. אשתי ואני מנהלים את המסעדה."

אני: ״ספר לנו על ג׳מילה.״

ניר בחור גבוה, רחב כתפיים, מדבר בשקט, עובר מסיר לסיר, מערבב, ממליח, מפלפל ואפילו ממתיק חוזר אלינו.

״סבתא ג׳מילה היתה בשלנית גדולה. היא היתה המבשלת של ראש הממשלה לוי אשכול ז״ל, הרבה שנים היא היתה שם. כאשר היא נפטרה החלטנו להקים מסעדה על שמה. אנחנו פה וברוך השם המסעדה עובדת יפה. כל המאכלים והתבשילים הם מעשה ידינו. היה לכן טעים?״

כל הסיפורים הקטנים מלווים בצילומים נהדרים ומי שרוצה להלביש צילום על סיפור ייכנס לפייסבוק: עם רותי ויהודית בדרכים.

* * *

טובי כהן: גולם, תערוכת צילומים

8.12.16-10.03.17

זהו סיפורו של הגולם, הדמות המפורסמת ביותר במיתולוגיה היהודית. אגדה שיש בה קסם, כשפים וניסים. הצלם טובי כהן שיחזר את מפלצת הבוץ לפרטי פרטים והפיח חיים במעשיה הנודעת בתערוכת יחיד בגלריה אנגל בתל אביב.

טובי כהן בן ה-37 היה אחד מצלמי הפאפרצי המוכרים ביותר בלונדון. מאז, שינה את עולמו האמנותי והחל לחקור וליצור מחדש את סיפורי התנ"ך והאגדות היהודיות דרך עדשת מצלמתו. בימים אלה צילומיו מככבים בתערוכה נודדת באוניברסיטאות בארה''ב ובאוסף המלכותי של ארמון בקינגהאם. כגיבור של לא מעט סרטים ויצירות אמנות, הדמות האימתנית סיקרנה את כהן שהחליט ליצור גולם משלו על רקע נופי הגליל, צפת וים המלח ולא על רקע נופי אירופה והעיר העתיקה של פראג, כמקובל.

"רציתי להביע את איך שאני חווה את הסיפור. את המסתורין והמיסטיקה. מבחינתי בלוקיישנים האלה יש משהו כמעט בתולי."

על פי המעשייה, המהר''ל (הרב הראשי של פראג) שהיה אמון על ביטחונה של הקהילה היהודית בעיר. יצר את הגולם כדי לסייע לו להתמודד עם עלילות הדם האנטישמיות מצד הנוצרים. בחירתו של כהן בגולם כמושא הפרויקט נובעת בין השאר מחיבורו העמוק לרגש היהודי ולתרבות הישראלית.

"סדרת הצילומים 'גולם', מתוארת על רקע נופים ארץ ישראליים קסומים, שמוסיפים עוצמה לסיפור המפורסם שנוצר לפני כמאתיים שנה." ("הגֹלם בתרבות הוויזואלית המודרנית, אלי אשד(.

כצלם פאפראצי כבר בגיל 21, כיכבו צילומיו של כהן בשער העיתון "דיילי אקספרס" בעיתון הסלבריטאים הלונדוני "ניוז אוף דה וורולד" וה"דיילי מייל". מייקל ג'קסון, קייט מוס ובני הזוג ויקטוריה ודיוויד בקהאם הם רק חלק מרשימה ארוכה של סלבריטאים שצילם. אחרי שתמונותיו כיכבו בצהובונים בדרך קבע, כהן החליט שעליו להעמיק בעולם הצילום האמנותי והחל לייצר סצנות מבוימות סביב היהדות כפי שהוא מדמיין וחווה אותו.

 "שנים שחייתי בלילות, חיפשתי אחרי מפורסמים מכל העולם שמגיעים ללונדון. היום אני שוב רודף אחרי מפורסמים אבל מסוג אחר."

בשנת 2007 הוא החליט לזנוח את החיים הנוצצים של עולם המפורסמים, להשתקע בישראל ולהקדיש את חייו לאמנות. כיום, כהן חי על קו תל-אביב-לונדון, נשוי ואב לתינוק. תערוכותיו הקודמות, "פרויקט אברהם", ו"כרובים ומלאכים" היוו בסיס למחקר של כהן בנושא הנרטיב היהודי. כהן כבר שוקד על הפרויקט הבא שלו Moses Ten  המספר על חייו של משה רבנו ומעורר עניין בקרב קהילות יהודיות בעולם.

לכל שאלה או בקשה ניתן לפנות למטר אנגל:

 052-3946141

 matar@engel-art.co.il

8.12.16-10.03.17

פתיחה: יום חמישי 19:00  8.12.16

גלריה אנגל

בן יהודה 100 ת"א

03-5225637

[דבר המפרסם]

* * *

ברוך תירוש

להתנער מהשליטה האורתודוקסית

לד"ר דרור אידר שלום בהערכה!

ראיונך עם פרופ' ג'ונתן סרנה אודות המצב בקרב יהדות ארה"ב, מקיף אמנם את המתרחש ברחוב היהודי, אבל להבנתי, עקב תשובות פרופ' סרנה המאופקות, המאמר אינו מתמקד בהווייה עצמה ואינו מתייחס לפתרונות ראויים ואפשריים.

ראשית, מתוך ידע והכרת הנוגעים בדבר, אין ספק שיהודים רבים ימשיכו לתמוך במפלגה הדמוקרטית, בעיקר הצעירים המוחים ומשתוללים ברחובות מאז נבחר דונאלד טראמפ. ומאידך, באשר לסכנת נישואי תערובת והתנכרות חוגים יהודים להמשך חיי הקהילה התוססים בעבר, קשה לשפוט לפי האמור בתקשורת, היות ובכל זאת מתקיים ארגון 'אייפק' איתן, המבטא מגמות יהודיות פרו-ישראליות, בעוצמה העולה על המתנכרים משמאל.

באותה העת, עלינו להכיר בעובדה שגם בישראל קיימים חוגים המתנכרים, ממגוון סיבות, למדיניות מימוש ערכי הציונות, ויחד עם המגזר הערבי, התופעה מבוטאת ע"י קרוב למחצית חברי הכנסת.

ואכן, כמו בישראל, חוגי השמאל והצעירים, נוטים להתעלם מבעיות וממורשת הלאום וכדברי פרופ' אילוז ואבינרי במאמריהם ב'הארץ', הם מעניקים יתר חשיבות לבעיות כדור הארץ ולזכויות מיעוטים ומסתנני עבודה, ומעריצים יוצרים וזמרים שאינם מבטאים כמיהה שמרנית ולאומית.   לכן מתרחקים צעירים מקשר למורשת וללאום, ובעידוד תקשורתי מתרחקים מהקהילה, ומשתלבים בשולי החברה.

אין ספק, שלגבי ישראל, העם והארץ, התופעה הזאת בתפוצות מסכנת את ההמשך העתידי של קיום היישות היהודית-ציונית, ולכן מדינת ישראל, בשילוב הקהילות בתפוצות, חייבים להיערך תיקון המבולקה. זאת בפעילות תרבותית חינוכית שתביא את מורשת ישראל הנאורה והשפה העברית לידיעת המוני הנוער בקהילות, ותסייע לשמירת מסורת חיי תרבות יהודיים באורח התואם את הבנות הצעירים ומגמותיהם.  

אולם אליה וקוץ בה, מאחר שעקב המכשלה באורח הבחירות בישראל, נאלץ מרכיב הממשלה להידרש לחרדים, ולהיכנע לסחיטתם להפעלת כפייה דתית חשוכה, המדירה את מרבית יהודי ארה"ב מהוויית החיים בישראל.

לכן, באם רצוננו לקרב את יהודי ארה"ב למורשת ישראל הנאורה ולמגמות ישראל, עלינו להתנער מהשליטה האורתודוקסית, ולהניח לכל יהודי לחיות באמונתו, ולא לכפותה על האחרים.   כך ובעזרת הפעילות התרבותית-חינוכית שתחדיר את מורשת ישראל הנאורה בתפוצות, יתחדשו חיי הקהילות בקשר הדוק עם ישראל והווייתה היהודית-ציונית, ואולי גם ימוזערו נישואי התערובת.  

התקווה היא שעי"כ גם יגבר זרם העולים מהחוגים שעד היום נמנעו מלעלות עקב שליטת הרבנות, ונצא נשכרים מעליית צעירים ומשכילים, המעורים ברזי הטכנולוגיה המתקדמת. 

עם כל הערכתי לעמדותיך, יתכן שאינך מסכים עם השאיפה להתנער מהשתלטות חצרות 'תולדות אהרון', 'בלזע', 'עובדיה יוסף', 'גורא קלבריהי' ו'ס"ט מארה', ופוסקיהם העילגים, הסוררים והמתנכרים.

הקושי העיקרי בארגון ההתנערות נובע מאורח הבחירות המאפשר לרשימות קיקיוניות ל'קושש' קולות ברחבי הארץ מעל ל'אחוז החסימה', ולהוות 'לשון מאזניים' נגיש במהלכי הרכבת ממשלה. 

בנוסף, מאכלת בנו מארת ההתנכרות, הגורמת למפלגות כמו 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד', להתגדר בתביעות אישיות-קנטרניות, ובמדיניות התלושה מהמציאות סביב הסרבנות והאלימות הערבית. לכן, קשה לראות כיום סיכוי לשינוי מבולקת ההתנכרות ואורח הבחירות, ואולי נשארת רק התקווה לתיקון אורח הבחירות המעוות את רצון מרבית האומה על-ידי משאל עם בדומה לזה הנערך באיטליה.

בהערכה רבה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* * *

נסיה שפרן

שבועיים במרוקו

[המשך וסיום]

אנחנו ממשיכים בנסיעה בכביש המפותל המוביל ממראקש אל העיר וורזאזאת, על סף מדבר סהרה. לנים במלון יפהפה, כמו שאר המלונות בהם שהינו עד כה. אני מניחה שיש במרוקו, ובעיקר בערים הגדולות, מלונות מערביים לחלוטין, אך רוב המלונות בהם שהינו היו במבנים היסטוריים, וגם החדשים שביניהם היו בסגנון מקומי. וורזאזאת, על גבול המדבר, היא שער הכניסה לדרך 1,000 הקאסבות. הקאסבה (במרוקו משמעותה שונה מאשר במזרח התיכון) היא מבנה ענק בצבע חום-אדמדם הבנוי מלבנים עשויות מבוץ. רובן נמצאות באיזור האטלס. הקאסבות שימשו כמצודות הגנה וכפרי מגורים גם יחד. זה היה הפיתרון המקומי למאבק הנצחי שהתקיים לאורך דברי ימי האנושות בין המזרע לבין הישימון – מאבק המוכר גם מן הנגב הישראלי. האיזור נמצא ממש על סף מדבר סהרה, ובמבני הענק האלה, שהיו מבוצרים היטב, התגוררו תושבי האיזור כשהם מוגנים יחסית מפלישות של נוודי המדבר.

מדריך מקומי ערך לנו סיור מקיף בקאסבה אַמרידיל, מבנה מרשים מן המאה ה-17 הבנוי כולו מבוץ. בתוך הקאסבה יש מוצגים מחיי היומיום של האנשים שחיו כאן: התבנית ששימשה ליציקת לבני הבוץ הענקיות מהן נבנו הקירות, מכבש זיתים לייצור שמן זית, כלי בישול, הטאבון, אפילו בית השימוש. מן הקומה העליונה ניתן להשקיף על הסביבה: בעיקר דקלים, זוהי למעשה נאת מדבר, וגם עצי אשל מפתיעים בגודלם. קאסבת אמרידיל הופיעה בעבר על שטר של 50 דירהם. בחלק מהקאסבות מתגוררים עדיין אנשים. כמה מהן שופצו והפכו לאולפני סרטים. "לורנס איש ערב", "ישו מנצרת", "הפצוע האנגלי"  וסרטים היסטוריים אחרים צולמו על רקע הקאסבות. למרבה הצער חלק מן הקאסבות במצב של התפוררות. אך ככל שהתיירות באיזור מתפתחת מכירים בחשיבותן. המלון החדש "קסאר אל קאבאבה" בשולי העיירה סקוּרה, בו עצרנו לשתות תה, שילב במתחם של הבניינים החדשים, הבנויים בסגנון הקאסבה, שרידים של חורבה בת 300 שנה.

ארוחת צהריים אכלנו בחנות שטיחים בעיר טינֶרהיר – פיצה ברברית שהמילוי שלה כולל ביצים, שקדים, בצל והרבה תבלינים. החנות שייכת לבני שבט הטוּאָרֶג, שאנשיו ידועים גם כאנשים הכחולים של המדבר על שום בגדיהם הצבועים באינדיגו. רוב בני שבט הטוארג, המונים כשניים וחצי מיליון נפש באפריקה, חיים מדרום למרוקו. כאשר מדינות צפון אפריקה זכו לעצמאות בשנות ה-,60 מצאו עצמם בני השבט מפוזרים בין כמה וכמה מדינות. במרוקו חיים כ-5,000 נפש בלבד, כולם סמוך למדבר סהרה. במקור הם היו רועים נודדים, אך רבים נטשו את המרעה ופנו לעיסוקים אחרים. מרוקו, הארץ הכי תיירותית בצפון אפריקה, פותחת בפניהם הרבה אפשרויות. אנשי הטוארג ידועים בשטיחים הנהדרים שלהם, רובם מצמר אך יש גם שטיחים מצמח האָגָבָה.

הם סוחרים ממולחים ושיכנעו את כולנו לקנות משהו...  הם התנדבו אפילו להוביל אותנו לבית הכנסת במדינה, שם מתגוררת עכשיו משפחה מוסלמית, אך מאחר שכניסת רכב אסורה לעיר העתיקה, לא עמד מספיק זמן לרשותנו ללכת לשם ברגל. ואכן נותרה לנו עדיין כברת דרך ארוכה, ורק בלילה הגענו למלון "טומבקטו" במָרזוּגָה, ממש על גבול הדיונות של הסהרה.

אחרי אינספור ארוחות של קוסקוס וטאג'ין (רובן טעימות) שמחנו למראה המזנון העשיר בו הוגשו מעדנים כמו חבושים אפויים, מבחר גדול של סלטים, קינוחים, ועשרות מאכלים אחרים. זהו מתחם גדול מאוד, בערב הראשון נזקקנו לעזרה כדי למצוא את חדרינו – עם בריכת שחייה, חמאם, ספא ופינוקים אחרים.

למחרת בבוקר הלכנו אל הדיונות, שגובלות ממש במלון, ונעצרנו ליד באר שאיש טוארג כחול שאב ממנה מים. הוא הציע לצלם אותנו, וכשניסיתי לתת לו 10 דירהם בתמורה – במרוקו כל אחד מצפה לתשר – הוא סירב באצילות לקחת. במקום זאת פתח תרמיל, חבוי בין קפלי הגלימה, והציע לנו קעריות, צלוחיות "יד פאטימה" לסבון ופסלונים קטנים – כולם עשויים ממאובנים המצויים בשפע באיזור. פתאום צץ משום מקום איש כחול נוסף עם סחורה משלו, ולאחר התמקחות ידידותית קנינו פריט מכל אחד מהם.

אחר הצהריים היינו אמורים לסייר בג'יפ באיזור המאובנים במדבר. סיור בג'יפים נחשב לשיא החווייה במרוקו. המטיילים הישראלים שפגשנו בדרך נחלקו לשני סוגים: חלקם יוצאי מרוקו שמטרתם העיקרית קברי צדיקים והילולות; וכל האחרים, שמבקרים אמנם גם במקומות יהודיים, אך שיא הטיול בשבילם הוא סיור ג'יפים במדבר שנמשך לפעמים כמה וכמה ימים.

מצבה של הקבוצה הקטנה שלנו היה בשלב זה בכי רע. שני שותפינו לנסיעה חלו בהצטננות קשה (מה שהתברר מאוחר יותר כשפעת), הנהג היה מצונן מלכתחילה, וגם המארגן דרור לא היה במיטבו. רק אנחנו, היחידים שקיבלנו זריקת חיסון נגד שפעת, החזקנו בינתיים מעמד. בשלב זה נבהלנו, היינו בטוחים שאנחנו הבאים בתור, והחלטנו לוותר על הג'יפים ולנצל את הזמן שעמד לרשותנו למנוחה ולאגירת כוחות.

בערב נשארו ידידינו במלון, נחים בחדרם. דווקא הם, חובבי המוסיקה האפריקאית שיזמו את הטיול הזה, החמיצו בסופו של דבר את החוויה המוסיקלית הכי מרשימה שהיתה לנו במהלך הנסיעה. הגענו לכפר קטן, דרומית למלון, שם חיים אפריקאים שחורים, כנראה צאצאי עבדים שמוצאם מגאנה. לראשונה בחיי נחשפתי למוסיקת גנָאווָה (ברבים: גנאווי). רק מאוחר יותר התברר לי שבעשורים האחרונים יש מעריצים רבים למוסיקה זו, ובקיץ נערך אפילו פסטיבל גדול המוקדש לה כולו. חבורה של גברים שחורים, גבוהים מאוד ונאים, לבושים בגלאביות לבנות ותרבוש מגולגל מסביב לראשם, אחזו בידיהם מצילות ברזל, מין קסטנייטות גדולות, ונלוו אליהם שני מתופפים. המוסיקה מונוטונית מאוד, שורות השיר מורכבות למעשה ממילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב, וכל שיר נמשך זמן רב. זוהי שירה בעלת אופי דתי, מלווה בריקוד, ומקורה בפולחן שבטי הנמשך כל שעות הלילה שבמהלכו נכנסים אנשי השבט לטראנס. אל הריקוד הצטרפו בשלב מסויים שלוש נשים, שמטפחת גדולה מאוד היתה מונחת על קודקודן והסתירה לחלוטין את פניהן ואת פלג גופן העליון. הן הצטרפו לשירה המונוטונית בלי שהגברים, מוסלמים כולם, יחשבו שקולן "ערווה". בהופעה הזאת, שבעיניי היתה כל כך מיוחדת, צפו (וגם השתתפו בריקוד) מלבדנו רק שלושה תיירים מספרד. ייתכן שבמלון הגדול בו שהינו עדיין לא גילו אותם, ואולי המקום, סתם רחבה פתוחה בתוך הכפר, לא נחשב יוקרתי דיו.

היום שלמחרת היה בעיקרו יום של נסיעה ארוכה. בדרך ממרזוגה צפונה הכול חום, מעט צמחייה, על מדרונות הגבעות הרבה עדרי עיזים. עוצרים כדי להשקיף על נאת המדבר הענקית זיז. אוכלים צהריים במסעדה תיירותית בשולי העיר מידלֶט סמוך לשולחן גדול של תיירים יפנים. עצירה נוספת בעיירת הקיט איפרָן שנחשבת לשוויצריה של מרוקו. הרבה גבעות מיוערות, בתים בסגנון אירופאי, ואפילו אתר סקי. בערב הגענו לעיר פאס.

העיר פאס, השנייה בגודלה במרוקו, מחולקת לשלושה חלקים: המדינה מן המאה ה-8; פאס-אל-ג'דיד, העיר שהוקמה במאה ה-13 ושם נמצא ארמון המלך וגם המלאח היהודי; והעיר החדשה שהוקמה על ידי הצרפתים במאה ה-20, ושם מתגוררת למעשה האוכלוסייה ברובה.

האיזור המעניין ביותר הוא כמובן העיר העתיקה, המוקפת כולה בחומה, ואין בה שום תחבורה ממונעת. חמורים ופרֵדות נושאים את המטענים וגם עגלות יד גדושות בסחורה. שלא כמו בכמה ערים עתיקות אחרות בעולם המתפתח, שם שועטים קטנועים בסימטאות הצרות וממש סכנת נפשות להלך בהן, ההליכה בסימטאות בטוחה יחסית, אם כי אי אפשר להתהלך שם בלי לתעות בדרך. השיטה היא פשוט להמשיך ללכת, ואם לא מגיעים לאחד השערים בחומה משלמים כמה פרוטות לנער מקומי, כפי שעשינו כשהסתובבנו שם לבדנו ולא הצלחנו להגיע לשער המרכזי באב-אל-גֶ'לוּד. השוטטות בשווקים שם היא ממש מסע בזמן. אריגת השטיחים, ריקוע כלי הנחושת, עיבוד העורות, הקדרות ושאר המלאכות נעשות עדיין בשיטות העתיקות. המלאכות שמושכות את רוב התיירים הן עיבוד העורות והקדרוּת שדרכי הייצור שלהן לא השתנו מאז ימי הביניים.

הבית המוסלמי האופייני נקרא ריאד – בניין בן 3 קומות שבמרכזו חצר פנימית. רבים מן הבניינים האלה משופצים ומשמשים כמלונות בוטיק. בריאד אחד יפה כזה התגוררנו במשך ארבעת הלילות ששהינו בפאס. סוגרים את החצר הפנימית בתקרת זכוכית, שמאפשרת את חדירת האור, וכך נוצר אולם מרכזי גדול. חדרי השינה בקומות העליונות ברובן. התמזל מזלנו ומדריכנו דרור הוביל אותנו לריאד של ידיד שנמצא בתהליך שיפוץ. היו שם כחצי תריסר בעלי מלאכה וכל אחד מהם היה שקוע בעיסוקו: ריצוף אריחים מצויירים (סיליז'), טיוח אמנותי – כולו עבודת יד, וגילוף עץ. הידיד, בעל מסעדה באיזור, מתכוון להפוך את הריאד המשופץ למלון בוטיק בלב העיר העתיקה. השתמרות המלאכות המסורתיות האלה, שמושקע בהן ידע של דורות וכמובן השקעה אדירה בזמן, היא ממש מדהימה, והמדינה של פאס היא המקום האידיאלי לחזות בהן.

בסיכומו של דבר הערכתי הגדולה ביותר למרוקאים היא בשל יחסם אל ההיסטוריה החומרית שלהם. שבע שושלות מלכו במרוקו וארבע ערים שימשו ערי בירה: פאס, מראקש, מקנס ורבאט. שרידי כל התקופות האלה קיימים ברובם עד היום. הם לא הרסו רבעים היסטוריים שלמים והקימו עליהם בניינים חדשים. כאשר העיר העתיקה כבר לא יכלה לשרת את הצרכים של התקופה החדשה – הם פשוט הקימו עיר חדשה ליד הישנה. המדינה אינה מצוחצחת ומשומרת בכל מקום, רוב הבניינים די מוזנחים, אבל הם עדיין שם, ותנופת התיירות מביאה לשיקומם של רבים. גם הנכונות לסגור את כל שטח המדינה של פאס לכלי רכב – זהו השטח העירוני הכי גדול בעולם הסגור לכלי רכב – ראויה להערצה. בחומה המקיפה את העיר העתיקה יש הרבה שערים וסמוך להם יש מגרשי חנייה רבים.

בשלושת הימים האחרונים, לאחר שהטיול ה"רשמי" הסתיים, יכולנו להסתובב בסימטאות המדינה בלא הגבלה של זמן, להתבונן בבעלי המלאכה, להיכנס לחנויות, ואם היתה שפה משותפת – גם לשוחח עם המקומיים.

משכה את תשומת ליבי חנות יודאיקה עם פריטים יהודיים מדהימים ביופיים. בעל החנות, שדיבר אנגלית מצויינת, סיפר שמשפחתו בעסקי עתיקות כבר כמה דורות. וכיצד הגיע דווקא ליודאיקה? התברר שאביו יהודי – אבל לא אימו. והוא? הוא התחמק מתשובה ישירה והשיב: אני מאמין באלוהים אך איני מגדיר עצמי כיהודי או כמוסלמי. זו היתה הפתעה עבורי, "התבוללות" תמיד נקשרה בתודעתי עם ארצות המערב. בספרו "מסע בזמן במרוקו ובאטלס" כותב אלי ביטון שלפחות חצי מיליון מוסלמים היו יהודים בעברם.

הבהרתי מראש שאיני מתכוונת לרכוש שום פריט ואני מתייחסת אל המקום כאל מוזיאון לכל דבר. הוא לא לחץ, התיר לי לצלם, ואף סיפר לי על כמה מן הפריטים. לדבריו, יהודי מרוקו לא יכלו לקחת איתם שום רכוש מלבד כסף, וכלי קודש רבים נותרו אחריהם. אך פטור בלא כלום אי אפשר, וכששאלתי אותו אם יוכל להמליץ על מקום בסביבה הסמוכה בו נוכל לשתות תה, הוא הוליך אותנו לחנות שטיחים בבעלות אשתו והורה למוכר להביא לנו תה-עם-נענע. את אשתו לא ראינו כמובן, היא כנראה מנהלת את העסק מאחורי הקלעים.

לפני שהותיר אותנו שם לבדנו ביקשתי שיאמר למוכר שאין לנו שום כוונה לקנות שטיח. המוכר אכן לא הפעיל לחץ, אך כשהבין שהעניין שלנו הוא בעבר היהודי הביא כמה שטיחים ברבריים של "שבט יעקב" שנארגו לדבריו על ידי יהודים. השטיחים היו יפים להפליא, אך לא נראו עליהם שום סמלים יהודיים, וחיפוש חטוף באינטרנט לא העלה שום מידע על שבט יעקב.

לאחר ששתינו תה הוא הוביל אותנו לקומה העליונה, המשמשת כבית מלאכה, כדי שנראה כיצד אורגים את השטיחים. הוא הציע אפילו שנארוג בעצמנו מעט – כמובן בהשגחת העובדות. עד מהרה הגיעה לשם קבוצה של 6 נשים ישראליות מלוות במדריך מקומי, בדרך לסיור ג'יפים בסהרה כמובן. זו היתה הזדמנות לחמוק משם לפני שמישהו בכל זאת ינסה לשכנע אותנו לרכוש שטיח...

עוד לפני שנכנסנו לחנות השטיחים סיפר לנו בעל חנות העתיקות שבבית הזה התגורר במאה ה-14 ההיסטוריון אִבן חלדון. זהו ההיסטוריון הערבי הידוע ביותר, ממבשרי הדרך של ההיסטוריוגרפיה החדשה, ורוב הידע שלנו על תולדות האיזור לקוח מספריו. לא ראינו שום שלט  שיזכיר עובדה זו. בנקודה הזאת המרוקאים, שהתיירות היא מקור ההכנסה הגדול ביותר שלהם, מחמיצים בגדול. גם על הבית בו התגורר הרמב"ם אין שילוט של ממש. ישנה רק חריטה מטושטשת על הקיר ומסעדה הנושאת את שמו: שֶה-מיימון.

פאס היתה עיר למדנית במאה ה-12. הוקמה בה האוניברסיטה הראשונה בעולם. ה"מדרסות" המפורסמות של פאס עדיין עומדות על תילן, אך לרובן רק מוסלמים רשאים להיכנס. הרמב"ם הגיע לפאס בצעירותו מקורדובה בעקבות פלישת המוּווָאחידון, שושלת של קנאים מוסלמים מצפון אפריקה שפלשו לספרד. לאחר מסע נדודים התיישבה משפחתו בעיר פאס, אך כעבור חמש שנים נאלצו לעזוב עקב התפשטות שלטון הקנאים המוסלמים. הרמב"ם נאלץ כנראה להתאסלם למראית עין עד שהתאפשר לו לצאת למצרים. לפי המסורת הוא נקבר בטבריה אם כי אין לכך שום הוכחה היסטורית.

והיהודים: הגענו לפאס בערב שבת ופנינו מיד אל בית הכנסת היחיד הפעיל בעיר, הנמצא בעיר החדשה. היו שם הרבה מתפללים אך התברר שרובם הגיעו במסגרת טיול מאורגן מהארץ. הם טיילו עם טבחית צמודה, שהכינה את הארוחות (הכשרות) בבתי המלון בהם התאכסנו, ואחרי התפילה הם מיהרו לארוחה במלון. נאמר לי שהיו שם 7 מקומיים, אך גם הם כנראה נעלמו מיד ונותרנו עם כמה תיירים אמריקאים סקרנים.

בפאס הוקם המלאח הראשון במרוקו במאה ה-15. רוב התיירים מגיעים לאיזור המלאח, הנמצא מחוץ למדינה אך גובל בה, כדי לראות את ארמון המלך (רק מבחוץ). לפי מה שנאמר לנו הזוג המלכותי מרבה לבקר שם (למלך 14 ארמונות). רעייתו של המלך (מהנדסת מחשבים במקצועה) היא ילידת פאס. קירבתו של הרובע היהודי לארמון המלך אינה מקרית. כאשר הוקם המלאח היתה פאס עיר הבירה, והכוונה היתה להגביר את ביטחונה של הקהילה היהודית. במציאות זה לא תמיד התגשם.

אין היום יהודים במלאח. גרים שם מוסלמים עניים, וסימן ההיכר היהודי היחיד, וגם הוא בולט לעין רק ל"מביני דבר", הן המרפסות בחזית. המוסלמים העדיפו חצרות פנימיות. השתמר עדיין בית הכנסת "אִבן דאנאן" ששוקם ב-1999 בעזרת יונסק"ו. במרתף השתמר גם מקווה. בית הקברות הסמוך שמור יפה. הרבה קברים לבנים עתיקים בצורת חצי חבית ללא שמות עליהם. זהו בית קברות גדול ועדיין פעיל. יש בו הרבה מקום לקברים נוספים – אך אין מספיק יהודים שייקברו שם בבוא יומם... קבורים שם רבנים ידועים, ביניהם הרב וידאל הצרפתי, צאצא של רש"י, שנפטר ב-1600. סמוכים לו קברים אחרים הנושאים את השם  הצרפתי.

הקבר הידוע מכולם הוא קברה של סוליקה, נערה יהודייה יפהפייה שבן המלך חפץ לשאתה לאישה. על פי עדות שקרית היא נאשמה בכך שהתאסלמה בעבר ואחר כך חזרה ליהדותה, ולאחר שסירבה לקבל עליה את דת האיסלאם היא הוצאה להורג ב-1834. אגדות רבות נרקמו מסביב לדמותה של סוליקה, וגם על האופן בו הוצאה להורג יש כמה גירסאות: סוליקה ביקשה לפני מותה 3 סיכות קטנות על מנת להדק את שולי שמלתה כדי לשמור על צניעותה כאשר יקשרוה לזנבו של סוס דוהר. הסיפור הזה הזכיר לי מיד את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ שלמדתי בכיתה ח'. י"ל פרץ, שכתב גם את "גלגולו של ניגון", היה בוודאי שמח לדעת שסיפורו התגלגל למרוקו הרחוקה; מדריך ישראלי שפגשנו ליד הקבר סיפר לאנשי קבוצתו שסוליקה הוצאה להורג בתלייה; לפי גירסא אחרת ערפו את ראשה. אודה ואתוודה שמעולם לא שמעתי על סוליקה לפני שהגעתי למרוקו. רק לאחר שחזרתי מהנסיעה התאפשר לי לקרוא עליה מעט, וגיליתי שסיפורה של סוליקה, שהיו שפיקפקו אם אכן באמת אירע, נחקר היטב בשנים האחרונות ונמצאו הוכחות חותכות לאמיתותו (פרופ' ז'ולייט חסין פרסמה את ממצאיה בספר בן שני כרכים "סוליקה הצדקת הרוגת מלכות"). אולי המחקר הזה החזיר את סוליקה לזיכרון הלאומי, שכן ממש השנה הועלה בבת ים מחזמר על סוליקה, והיא הוזכרה אפילו בדף הפייסבוק של השר נפתלי בנט. יהודי מרוקו כמובן מעולם לא שכחו אותה. פיוטים וקינות נכתבו עליה, ונהגו להזכיר את שמה בליל ט' באב. סוליקה הפכה סמל ליהודייה שמתה על "קידוש השם", ומאחר שרובם המוחלט של הצדיקים הם גברים, סוליקה הצדקת קרובה במיוחד ללב נשים.

יוצאי מרוקו בארץ יצרו את הרושם שמרוקו היתה גן עדן ליהודים. תולדות הקהילה היהודית בפאס, אחת הערים העתיקות ביותר, מעידות אחרת.

במאה ה-11 נכבשה פאס על ידי שבטים ברברים קנאים לאיסלם ונטבחו 6,000 יהודים. בימי שלטון המוּוואחידון במאה ה-12 אולצו היהודים לקבל עליהם את האיסלם. היו שמתו על קידוש השם וביניהם מורו של הרמב"ם. הרמב"ם עצמו נמלט אז למצרים, ובהיותו רציונליסט מושבע הציע ליהודי מרוקו לקבל עליהם את דת האיסלם למראית עין על מנת להישאר בחיים. בעקבות פרעות ביהודים במאה ה-15 החליט הסולטן לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם כדי להבטיח את שלומם. אך בימי שושלת הוואטסים נערך שם טבח המוני והמלאח שנועד להגן על היהודים הפך למלכודת. הקהילה התאוששה רק כשהגיעו מגורשי ספרד. אך ב-1790 הרס הסולטן יזיד (המכונה "המזיד") את כל בתי הכנסת בעיר (אין כיום בית כנסת בפאס הקודם למאה ה-19). הוא הגלה את היהודים ורק כעבור שנתיים הם חזרו למלאח ההרוס. ב-1912, לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי, פרצה בפאס מרידה נגד השלטון הצרפתי. הקהילה היהודית (12,000 נפש) הותקפה, ונהרגו 60 יהודים.

היחס ליהודים השתנה משליט לשליט. גם יהודי האטלס, שם השליטה היתה בתקופות מסויימות בידי שבטים מקומיים ולא בידי השלטון המרכזי, נפגעו קשה. ב-1795 , בתקופתו של יזיד המזיד, קיבלו יהודי אופראן (בדרום מרוקו) אורכה של 7 ימים להמיר את דתם. חמישים גברים הועלו אז על המוקד. הסופר אשר כנפו תיאר את התקופה הנוראה בספרו "התינוק מאופראן". ב-1891 גורשו כ-700 יהודים משלושה כפרים באיזור סוס, לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית הותר להם לחזור אל בתיהם, שבינתיים הועלו באש.

תחת שלטון צרפת זכו היהודים בשוויון זכויות מלא. אך בתקופת מלחמת העולם השנייה הם נפגעו מחוקי ווישי. ועם זאת המלך מוחמד החמישי לא התיר לגרשם ולהסגירם לידי הנאצים, ומצבם שפר לא רק יחסית ליהודי אירופה, אלא גם יחסית ליהודי לוב וטוניס השכנות. וכאן כנראה מתחילה האגדה על גן העדן המרוקאי. שלושת המלכים האחרונים של מרוקו אכן היטיבו עם היהודים. אלה גם המלכים היחידים שעולי מרוקו זכרו באופן אישי. חסן השני, אביו של המלך הנוכחי, ניסה לבלום את הנטישה ההמונית של היהודים. אך אפילו המלך לא יכול היה לשנות את האווירה העממית האנטי יהודית שהתעוררה בעקבות המלחמות בין ישראל לשכנותיה. אין פלא שתאריכי המפתח של העזיבה ההמונית הם 1948, 1956, 1967.

בהתרפקות על גן העדן המרוקאי גם עיקרון היחסיות משחק תפקיד. מצבם של יהודי אירופה היה כמובן הרבה יותר גרוע. אין יהודים פולנים שמתרפקים על גן עדן אבוד. והפוגרומים שנערכו במרוקו באלף האחרון? לא כל פוגרום זוכה לביאליק משלו, עם הזמן רובם משתכחים מן הזיכרון, מה עוד שבין פוגרום לפוגרום היו גם תקופות של שגשוג ופריחה. גם רוב הפוגרומים שאירעו באירופה באלף האחרון כבר אינם חלק מן הזיכרון החי. גם בגלל השיכחה, וכמובן גם בגלל המימדים הבלתי נתפסים של השואה, שמגמדים את כל מה שהיה קודם לכן.

החיים היהודיים בפולין נגדעו מפני שרוב היהודים נרצחו שם. החיים היהודיים במרוקו נגדעים משום שרוב היהודים עזבו. ההבדל הוא כמובן עצום. כשמבקרים במלאח של קזבלנקה או פאס מודעים לכך שהיהודים שחיו שם פעם חיים כיום ברובם במקומות אחרים, אולי נוחים יותר: צרפת, קנדה ובעיקר ישראל. כשמבקרים במה שהיה הרובע היהודי של וארשה או קראקוב, או בעיירה בה נולד אבי, סוקולקה, יודעים שרוב היהודים שחיו שם הושמדו באושוויץ ובטרבלינקה.

אך למרות ההבחנה הברורה הזאת לא יכולתי שלא לחוש צער בבתי הקברות היהודיים, בבתי הכנסת בהם כבר החלה הספירה לאחור, וברחובות המלאח הריקים (מיהודים): היה כאן עולם יהודי יחיד במינו שהתהווה במשך אלפיים שנה – והוא איננו עוד. כשם שהוריי היו הדור האחרון של הציוויליזציה היהודית שנוצרה בליטא ובפולין, כך תלמידותיי מהרי האטלס,  שלימדתי אותן לקרוא ולכתוב במושב העולים, היו הדור האחרון של הציוויליזציה היהודית שהתקיימה בהרי האטלס לפחות אלפיים שנים.

סוף המסע

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

כיתוּב על העטיפה האחורית:

שרגא נצר (1898-1985) נחשב במשך שנים רבות לבעל העוצמה שמאחורי הקלעים במפא"י, התפרסם כמקים ה"גוש", שהיווה עד להתפרקותו מרכז-כוח במפלגה, והיה יד-ימינו של בן-גוריון בנושאים המפלגתיים.

לאחר עלייתו ארצה מרוסיה בשנת 1925 עבד נצר בעיריית תל-אביב כפועל ניקיון, ולימים שימש סגן מנהל מחלקת התברואה. היה בין מקימי המשביר המרכזי והקואופרציה הצרכנית. שטחי פעילותו במפא"י היו בעיקר בוועדות המינויים, בשכונות, בשכבות-הביניים ובתחום המוניציפאלי.

הספר מתאר את חייהם רבי התהפוכות של שרגא נצר ואשתו דבורה בשנות המהפכה ברוסיה ובמלחמת האזרחים שבאה אחריה. עלייתם ארצה, וצמיחתו של נצר כאיש-ציבור עד היותו לאחד מפעיליה המרכזיים של מפא"י, שהטביע בה חותמו ולעיתים נעשה גם לסמלה ומשך עליו התנגדות עזה.

שמעון פרס: "כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא. אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."

פרק א

גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו

אוקראינה. ינואר 1922.

בסוֹסְנִיצָה, עיירת הולדתו, משמש פַייבֵל נוֹסוֹבִיצְקִי בן העשרים וארבע, בנוסף לפעילותו הציונית החשאית, כאחראי על חנות קואופראטיבית בחסות השלטון הסובייטי.

באישון-לילה – דפיקות כעוסות על הדלת. צעקות. שוטרים באו להזעיקו. והם מזרזים אותו:

"קום! התעורר! החנות בוערת!"

פייבל מובל למקום השריפה. עד מהרה מכבים את הלהבות ומה מתברר – החנות ריקה!

למשטרה הסובייטית אין היסוסים. קודם יורים, אחר-כך חוקרים. מיד הם פוקדים עליו – "לקיר!" – ומתכוננים לירות בו. "הסחורה איננה, פַּאוֶול, עמוד לקיר והיפרד מן העולם, חבר!" 

ושרגא, הוא פייבל, הוא פאוול בפי הרוסים, תכונה יש לו: לעולם אינו כועס. "שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט!" – לא להיבהל! – צריך לנהוג תמיד בשקט, בהיגיון. גם עתה הוא משתדל להעלות בת-צחוק שעה שהוא ניצב , גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו, ובבית נותרו האישה הצעירה וֶרָה (היא דבורה) והתינוק מישה – משה, בנו-בכורו שזה עתה נולד. והוא פונה למפקד, העומד להוציאו להורג, ואומר ברוסית רכה, מתנגנת:

"אתם צודקים. החנות ריקה. הסחורה נגנבה. אבל אני מבקש – תנו לי שלושה ימים. הלא אני נשאר כאן. לא עוזב. ואני מבטיח לכם – אמצא את הסחורה וגם אגלה מי הם האנשים שגנבו אותה! לא יותר כדאי לכם כך?"

למרבה הפלא השוטרים משחררים אותו. שרגא מצרף במהירות פרט לפרט: מדי 31 בדצמבר נערך המאזן השנתי בחנויות הקואופראטיביות הסובייטיות. מי שגנב את הסחורה ידע על כך ורצה להחשיד אותו בשריפת החנות כדי לטשטש את עקבות הגניבה. מי היה יכול לעשות זאת? כנראה הבחורים היהודים, שהוא עצמו סידר לעבודה בצרכניה. הם חשבו שאם שרגא ייתפס, הוא כבר ייחלץ מכך בצורה כלשהי. והסחורה ­– תשמש את היהודים...

ואמנם, כבר למחרת מביא שרגא לגילוי הסחורה. הבחורים נאסרים. ומי מטפל אחר-כך בשיחרורם? – שרגא. וכי דבר קל הוא – בחורים יהודים בכלא סובייטי! – מצווה לחלצם.

*    

שרגא חוזר לאשתו ולבנו. שלושתם מתגוררים בחדר אחד, בדירה בסוסניצה. הממשלה הקומוניסטית הלאימה את הרכוש, ובעלי-בתים יהודיים היו מעתה מעוניינים שיגורו אצלם דיירים, כדי שהחדרים לא יוחרמו. כך קיבל הזוג הצעיר חדר גדול וריק, ממש אולם, אצל משפחה יהודית. בעלת הבית, כבת שלושים וחמש, היתה יפהפייה. לימים ברחה עם מאהבה. אך בעיני שרגא ודבורה אז, נראתה "זקנה". כל ריהוטו של החדר היה צמחי פִיקוּס בעציצים, שתי מיטות מתקפלות, וסַאמוֹבַאר.  החברים היו נכנסים, שותים תה גם בהיעדר דייריו, ולעיתים אף לוקחים עימם את הסאמובאר ומשאירים פתקה ובה כתובת, להיכן נלקח.

אימו של בעל-הבית לא היתה שפויה בדעתה. בלילות היתה יורדת מן הקומה העליונה, פוסעת לעבר הזוג הצעיר ומושכת מעליהם את השמיכות. שרגא נמצא לעיתים קרובות בנסיעות לצֶ'רְנִיגוֹב ולקִיֵיב. עבודתו היתה – קוֹאוֹפֵּרַאטוֹר, פקיד מטעם הממשלה הקומוניסטית, ממונה על צרכניות שיתופיות שהוקמו בקהילות היהודיות באוקראינה. ורה הצעירה, היא דבורה, היתה נשארת לבדה בלילות, עם צללי הפיקוסים בעציצים הגדולים, ועם התינוק, וצעדי המשוגעת המשוטטת בחדרי הבית הגדול והחשוך.

*

כיצד נפגשו דבורה ושרגא לראשונה?

פעמיים נצטלבו דרכיהם, ובאקראי. דבורה התגוררה עם משפחתה בעיירה מֶנָה, הסמוכה לסוסניצה. בהיותה כבת שמונה-עשרה, לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עבדה כפקידה בבנק, וגם עסקה בפעילות בקרב הנוער המקומי. היא היתה חברת המפלגה הציונית-סוציאליסטית. צ"ס.

יום אחד הגיע לאסיפה, שהִקהילה דבורה, בחור צעיר בחולצה שחורה, רוסית, מגן-דוד עשוי זהב על צווארו, ושערות ארוכות, כהות, יורדות על כתפיו. הוא שמע אותה נואמת באידיש ולא עבר זמן רב והוא התערב ופנה אל הנערים. גם כן באידיש:

"מה אתם מתרשמים כל כך ממה שהיא מדברת! – אתם, אחיי, בעלי הידיים מיובלות האצבעות, מה לכם ולבחורה הזו?"

כוח שיכנועו היה כנראה רב משלה, כי עד מהרה השפיע על באי-אסיפתה ללכת אחריו לחצר קרובה בעיירה, שאצלם התגורר בביקורו זה. שם המשיך לנאום בפניהם על כך שבעלי הרכוש והאמצעים מנצלים את עובדיהם. יש לשפר את תנאי עבודתם של הנערים, ותנאי ראשון לכך הוא התארגנותם.

הבחור היה שרגא. חבר המפלגה הראדיקַל-סוציאליסטית "פועלי-ציון", שהיתה בעלת כיוון שמאלי יותר מצ"ס, מפלגתה של דבורה.

*    

דבורה, בת הרב שמעון ליב דיסקין, שנולדה  בראשון למאי 1897, היתה המבוגרת במשפחה בת עשרה ילדים. האב, שהיה גם מלמד, ובעל השכלה חילונית, לא עסק כל זמן היותו בגולה ברבנות, מתוך עקרון, אלא במסחר. תחום שבו לא הצליח ביותר. בתקופה שהיה עדיין מלמד, היה מרשה לדבורה לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את שיעוריו. כך החלה הילדה לומדת חשבון ותורה. הכול בעברית. האב הקפיד עימה על העברית, מגיל צעיר.

יום אחד חזר האב עצוב מבית-הכנסת, קירב אליו את בתו הבכורה, שהיתה כבת שבע, ליטף את מצחה ואמר באידיש:

"דבורקה, היום קרה אסון גדול ליהודים. כוכב [שְׁטֶרְן באידיש] גדול דעך במצח [שטרן] של העם היהודי. אני רוצה שתזכרי את היום הזה ואת השנה – 1904."

זה היה יום מותו של הרצל. אז גם שמעה דבורה לראשונה, שקיים מניין שנים אזרחי.

לא פעם היה האב אומר לה, ספק בחיוך למראה למדנותה.

"אני מצטער. אילו את היית בן, ודאי הייתי זוכה שיהיה לי ראש ישיבה."

ב-1949 נבחרה דבורה לכנסת הראשונה, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב ראש הבית.

"כאשר זכיתי, מעל שולחן הנשיאות, לנהל פעם ראשונה את ישיבת הכנסת, ראיתי לפניי פתאום את דמות אבי, וחשבתי לי: 'אבא – אני ראש ישיבה!"

לאחר שסיימה דבורה את לימודיה בגימנסיה במֶנָה, נסעה ללמוד רפואה באינסטיטוט ביֶקָטָרִינוֹסְלַב, כיום דְנֵייפֵּרוֹפֵּטְרוֹבְסְק. באותו מכון למד אז הנדסה ישראל אידלסון, לימים – לימים – בר-יהודה. היא הצטיינה בלימוד האנאטומיה, ואחד ממוריה, ד"ר אַלוּטִין, כינה אותה בחיבה – כמעט-רופאה. בימי המהפכה עקרה משפחתה של דבורה  ממֶנָה ועברה לסוסניצה.

*    

בפסח תרע"ז, 1917, זמן לא רב לאחר מהפכת פברואר, חזר שרגא מקייב לעיירתו סוסניצה. תוך כדי טיול על הגשר של נהר הדִיסְנָה, אחד מיובלי הדנייפר, שמע לפתע צעקות:

"הצילו! הצילו!"

סירת-מטיילים התהפכה ונוסעיה פירפרו במים. שרגא, ועימו בחורים שהיו בסביבה, קפץ למים כדי למשות את הטובעים. הוא חתר במרץ, שחיין מעולה היה. ומשהגיע – אחז באחת הבחורות שזעקו לעזרה, שחה עימה והעלה אותה אל שפת הנהר. בטרם הספיק לבחון את מי משה מן המים – וכבר היתה בידי הוריה, שנזעקו ובאו לקחתה הביתה.

הניצולה היתה וֵרָה דיסקין בת העשרים, שבילתה בסוסניצה את חופשת הפסח מהאינסטיטוט ביקטרינוסלב.

לימים סיפר לה שרגא כי בפגישתו הראשונה עימה, במֶנָה, התרשם גם ממנה ולא רק מן היבלות של הנערים העובדים, אלא שמקצועה, פקידה בבנק, לא נראה כלל פרולטארי בעיניו.

ואילו דבורה, בעת שמשה אותה שרגא ממי הדיסנה, לא הכירה בו את הבחור שהפריע לאסיפתה ו"גנב" ממנה את קהל שומעיה במנה. לאחר ימים אחדים בא שרגא לבקרה בביתה ולדרוש בשלומה, והחלה ביניהם ההיכרות שנמשכה מאז כל ימיהם.

*    

לאחר הפסח חזרה דבורה מסוסניצה ליקטרינוסלב. לימודיה התנהלו בשתי פקולטות, רפואה וביולוגיה. כדי לפרנס עצמה נתנה שיעורים פרטיים בעברית. עם שרגא לא התראתה תקופה ממושכת. הוא נהג לשגר אליה מכתבים בני שלושים דפים כל אחד, כתובים רוסית. דבורה, הפעלתנית מטבעה, היתה קוראת בכל מכתב קודם את הדף הראשון, המאשר ששרגא אוהב אותה, ואחר מעבירה את הדפים גם ללינה, הסטודנטית, שכנתה לחדר.

"תקראי!"

משעברו ימים אחדים, היתה מתייעצת עם לינה – מה אפשר לענות לו? ולינה, שכבר התאהבה בשרגא בזכות מכתביו, אם רק הבחינה בקול שכנתה-לחדר צל של פקפוק, היתה מתקצפת:

"לבחור הנחמד הזה תגידי לא?"

*    

בתקופת השנים שלפני נישואיהם, 1917-1920, עיקר הקשר בין דבורה לשרגא היה במכתבים, ובמפגשים בהזדמנויות שונות: בואה של דבורה לעיירה, לחופשה מלימודיה; פגישות בתנועה הציונית-סוציאליסטית "החלוץ" או בוועד הקהילה, ששרגא היה בו נציג מפלגתו הראדיקל-סוציאליסטית, "פועלי ציון", ודבורה נציגת המפלגה הציונית-סוציאליסטית צ"ס. בתקופה זו, לדברי שרגא, נתגלעו ביניהם חילוקי דעות רבים בבעיות דת וחברה.

*    

כארבע שנים למדה דבורה ביקטרינוסלב, ובמהלכן התאכזבה מאוד מרמת הידע הרפואית וממצב בתי-החולים בעיר. סטודנטים התאבדו על רקע המצב הקשה. היא עזבה את לימוד הרפואה והמשיכה בביולוגיה. היו אלה שנות מלחמת האזרחים ברוסיה. קאריקאטורה נפוצה הראתה מצד אחד את מַאכְנוֹ, המנהיג האוקראיני, מצד שני – לנין, ובאמצע, האזרח – ערום.

בקיץ 1920 פרצה בעיר מגיפה של טיפוס-הבהרות. דבורה, שכבר התמחתה מעט ברפואה, התגייסה לעזרה. בתחנה הרפואית שבה עבדה ראתה עוני ולכלוך. כל חבריה בצוות-העובדים נדבקו בתורם במחלה, חוץ ממנה. טיפוס-הבהרות כונה גם בשם טיפוס הרעב. על דבורה אמרו מכריה שכנראה לא ידעה רעב, אחרת היתה נדבקת אף היא במגיפה. והאמת, לרעוב אכן רעבה, כמו כולם, אך לא ראו זאת על פניה. המזון העיקרי היה תפוחי-אדמה, ובזכותם שמרה על גזרה עגלגלה. גוף נאה היה לה. עיניים שתמיד מאירות, לחיים אדמדמות ורגליים יפות מראה.

*    

בסוסניצה היו כבר ארבעה זוגות של צעירים; "הם כבר נַטִי," היו אומרים עליהם, כלומר: מדברים בלשון "אתה", שהיא סימן של אינטימיות, בניגוד ללשון אתם או הם.

ארבעת הזוגות היו חברים, וכולם ציונים. סְיוֹמַה (שלום) הקטין ורעייתו רות, שעלו לארץ, במחתרת, שנה לפני שרגא ודבורה. הזוג פֵייגִין, שהגיעו לארץ-ישראל רק מקץ שנים רבות, לאחר שעברו את שנות מלחמת העולם השנייה. והזוג רבין, שעימם נותק הקשר ואין יודעים מה עלה בגורלם. כנראה נשמדו בשואה.

ערבים רבים בילו בשיחות על סוציאליזם, קידמה וציונות, בשירה ובנגינה. פייבוש וּוֵרָה היו תמיד הכוח המושך והמוביל. הוא בנגינתו בבאללייקה, ושניהם כאחד בשירה הפורצת והמלהיבה. מסורת של ערבי שיחה וזמרה נשמרה גם בעלותם ארצה. וכל שנותיהם היה ביתם מקום שמתכנסים בו לשיר ולשוחח בצוותא.

*    

שרגא היה בן-בית במשפת דבורה מאז החל הקשר ביניהם, וגם עזר קצת למשפחה בכלכלתה. בסוסניצה נחשב שרגא באותם ימים לַ"בְּרוֹיְט-גֶבֶּר", מביא הלחם, ספק-הקמח של העיירה. הדבר התאפשר מעבודתו בצרכניה השיתופית, ומשארית מחסני הקמח של אביו, שנשתיירו לאחר המהפכה.

*    

לקראת חג השבועות תר"פ, בחודש מאי 1920, הגיעה דבורה מיקטרינוסלב לסוסניצה, להינשא לשרגא. הימים, ימי מלחמת האזרחים, התאפיינו במחסור תמידי. אך שרגא, בזכות עבודתו בקואופראציה, הצליח להשיג בד לשמלת-הכלה של אשתו-לעתיד. היה זה בד של תחבושות, גָזָה, ואף הוא נחשב מותרות באותה תקופה.

היה יום קיץ בעיירה. שרגא בא לראות איך מודדים לכלתו את שמלת חופתה, והנה הוא מבחין שהיא לוהטת כולה, מבעד למלמלת-הגזה הלבנה.

"מה את אדומה כל כך?" הוא שואל.

"אני לא מכירה את החתן, אז אני מתרגשת – " היא עונה בחיוך, כדרכה – שאינה נשארת חייבת תשובה לאיש. נמוכת-קומה, עגלגלה ונאה, ותמיד היא נמרצת.

ואולם הפעם נשמעה התשובה הקולעת קדחתנית מדי ולא הצליחה להסתיר את האמת – דבורה שרויה בחום גבוה. לבסוף תפסה גם אותה מגיפת הטיפוס מיקטרינוסלב, והיא נפלה למשכב.

וכך נדחתה החתונה. לא בתחילת הפגרה מן האינסטיטוט, בערב שבועות, בחודש מאי, אלא היה עליהם לחכות עד שדבורה תבריא, והתחתנו רק בערב שבת נחמו, בי"ב באב.

*

לא רק שרגא ודבורה התחתנו. גם מפלגותיהם הגיעו לאיחוד באותה תקופה.

ב-1920 הגיע שרגא לעיר חרסון. שם נפגש עם מרדכי נֶמִירוֹבְסְקִי (נמיר, שהיה שר בממשלת ישראל וראש העיר תל-אביב), חבר מרכז מפלגת צ"ס, ועם ד"ר יקותיאל אַהַרנְשְטַם, חבר מרכז "רַאדיקַאל-פועלי-ציון". באותם ימים נחתם הסכם לאיחוד שתי המפלגות, על סניפיהן ברחבי רוסיה. למפלגת צ"ס היו חברים רבים יותר, ולמפלגתו של שרגא, סניפים רבים יותר בערים הגדולות כגון אודיסה וחרסון. לאיחוד תרמה לא רק היכולת ליישב חילוקי דיעות אישיים אלא גם העובדה שעסקני הציונות הסוציאליסטית פעלו כבר במחתרת, ונרדפו על-ידי השלטונות הסובייטיים. הדבר יצר בקרבם תחושה של שותפות. לימים יאמר שרגא: "שותפות זו חלה גם על דבורה ועליי, וכך התקיים בינינו, במקביל, איחוד פוליטי ואישי."

*    

השתייכות דבורה, ולימים שרגא, לצ"ס, קבעה גם את גורלם התנועתי בארץ-ישראל. מה היה ייחודה של מפלגה זו? יהודה ארז, מסביר במבוא ל"ספר צ"ס" (תל-אביב, 1963) שיצא בעריכתו.

"כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, שהורתן והתגבשותן מבחינה רעיונית חלו בימי סערות המהפכה הראשונה [מארס (פברואר) 1917], לא עמד להן כוחן, אחרי המהפכה השנייה [נובמבר (אוקטובר) 1917], למתוח גשר בין האידיאולוגיה שלהן ובין המעשה שדרשה המציאות החדשה. כל עוד המשימה האקטואלית היתה שלילית – מלחמה בשלטון הצאר – פעלו בהצלחה; גם דקירת סיכה הרגיזה את השליטים והחישה את התמוטטותם. לא כן כשהגיעה השעה הנכספת והמשטר הקיים מוגר. המפלגות נתבעו לפעולה חיובית, לעשייה קונסטרוקטיבית. עתה נבוכו כולן. ובלחץ הראשון שהופעל עליהן מצד הבולשביקים ושליחיהם ברחוב היהודי – הַיֶּיבְסֵקִים – נטשו תורותיהם, ערקו מעדותיהם, ומרבית חבריהם איבדו עצמם לדעת מבחינה חברתית על-ידי הצטרפותם למפלגה הבולשביסטית השלטת. הם הופיעו כשאשפותיהם ריקות מחיצים, וכל-כולם – אופורטוניזם וסתגלנות. המוני העמלים היהודים, שנפגעו במיוחד גם במהפכה וגם במלחמה נגדה, נשארו ללא תומך, ללא משענת ציבורית, ללא כתובת.

"לא כן 'צעירי-ציון'. שכן זו היתה תנועה קונסטרוקטיבית ביסודה. באביב ימיה עסקה ב'פכים קטנים', כגון פעולה למען הקרן הקיימת, הפצת שקלים ומניות 'אוצר ההתיישבות' וכיוצא בזה. משבגרה קצת נרתמה לפעולות שהזמן גרמן – עזרה לפליטי המלחמה וארגון הציבוריות היהודית – ומשפרצה מהפכת 1917, שלחה ידה בכל מלאכה העשוייה להעלות ארוכה לשבר העם, להבריא כלכלתו הרופפת, להעלות רמתו התרבותית, להבטיח עבודה למחוסריה, לתבוע זכויות שנתקפחו, להגן מפני אוייב וצר, לדאוג לתרבות הלאומית ולצורכי קיום הכרחיים, להציל פליט-מהגר מחומסו וכו'. 'צעירי ציון' הם שיצרו את 'החלוץ' ויסדו קואופראטיבֵי עולים עובדים; הם היו מיוזמי ההגנה העצמית והפעילים ביותר בשורותיה; הם יסדו קופות מלווה וכן אגודות צרכניות, שמילאו תפקיד חשוב ביותר בתקופת המחסור במצרכים חיוניים. הם דאגו למהגרים הרבים, שתרכזו בגבולות בסרביה, נלחמו ברדיפות על השפה העברית, והם עמדו בראש המאבק נגד המדיניות הכלכלית של השלטונות הבולשביסטיים, שהרסה כליל את מעמדם של המוני העמלים היהודים, המעורער גם בלאו הכי. ארוכה השורה של פעולות מבורכות שפעלה תנועת 'צעירי ציון'.

"תנועת צ"ס, המשכה של 'צעירי ציון', תיקנה את הפגימות שפגמו קודמותיה. לא שילוב עיוני מופשט ומפולפל של ציונות וסוציאליזם, אלא שילוב אורגני אל שני הרעיונות, המוצא את ביטויו לא כנוסחה מוצלחת בלבד, אלא במעשיה המכוונים של האישיות הציונית-סוציאליסטית. אמנם 'צעירי ציון' וצ"ס לא חייבו הגשמה עצמית חלוצית של כל אחד מחבריהן, אבל האווירה כולה עודדה וטיפחה את ההגשמה החלוצית.

"כתנועה הובלט הרבה ההכרח ההיסטורי האובייקטיבי, הכופה את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. אבל לא פחות מזה הודגשה חשיבותה של ההיחלצות האישית להגשמת אידיאות חברתיות. הם לא סמכו על 'הפרוצס הַסְטִיכִי', שיביא מאליו לתכלית הנכספת; כל אחד נדרש להניעו ולקדמו. הסינתיזה היתה אפוא משולשת: ציונות, סוציאליזם וחלוציות.

"אף בשאלת הבסיס הסוציאלי עִרער בן-הזקונים על תפיסת אחיו הקשישים מהמפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. לפי גירסתו – לא הפרולטריון בלבד, שמיספרו אינו רב בעם היהודי, נועד להיות נושא המלחמה בשידוד המערכות בעם היהודי, ומבשר שילובו של העם בחברה האנושית המשוחררת, אלא כל מי שאינו מנצל זולתו, ולא רק העובדים בפועל, אלא גם כל המוני ישראל חסרי המעמד, אשר נבצר מהם, בעטיים של תנאי הגלות המיוחדים, לעסוק בעבודה פרודוקטיבית, והם בחינת 'ארבעטס-שטרעבנדע' (שואפים לעבודה). כל אלה מהווים 'עם עובד'. ולו, בשלמותו, דאגה התנועה." (יהודה ארז: "ציונות וסוציאליזם במחשבת הדור", מתוך: "ספר צ"ס", תל-אביב. 1963. עמ' 23-25). 

*

בבוקר יום חופתם של דבורה ושרגא נשמעו צעקות רמות מכיוון הנהר. נער החל טובע בו. אנשים נזעקו אל שרגא, שהיה ידוע בתור שחיין טוב, וביקשו שימהר להצילו. אימה של דבורה ביקשה במפגיע שלא הוא ייצא אלא מישהו אחר, באומרה שהחתן נתון ביום חופתו לסכנה מצד עין הרע ושאר כוחות המרעין-בישין, ואסור להתגרות בריבונו-של עולם.

וכך, ביום ה-28 ביולי 1920, י"ב באב תר"פ, העמידו את החופה בחצר הגדולה של משפחת דיסקין. קשה לומר שהחתן והכלה התייחסו לחופה ברצינות רבה מדי, אך הם "קיבלו עליהם את הדין." היו אלה השנים הראשונות לאחר המהפכה. משטר חדש. רוחות חדשות בקרב הצעירים. סוסניצה היתה נתונה מדי פעם במצור, בעקבות מלחמת אזרחים שנמשכה בין ה"אדומים" ל"לבנים". השלטון הבולשביקי טרם ביסס עצמו כראוי. חדש וישן התערבבו. עולם של ניגודים מבית ומחוץ.

בתקופת השנים בהן הלכו "נטי", לפני החתונה, קרא להם אביה של דבורה, שלמרות היות רב היה אדם מתון מאביו של שרגא, ואמר:

"יפה שאתם רוצים ללמוד. אנחנו מכירים את פייבלה, מרוצים מהשידוך. אך דעו לכם שאם לא תעמידו חופה – לא אגע אף פעם בילד שלכם!"

אימה של דבורה ביקשה ברוב התלהבותה, לפני נישואיהם, למכור את פרתם היחידה לשם הוצאות החתונה, אך דבורה התנגדה לכך.

בחגיגת החתונה השתתפו רבים. דבורה הגיעה לחופה גלוחה כולה מחמת הטיפוס – והדבר שיווה לה מראה כלה כדת וכדין. לבושה היתה בשמלת הגזה הלבנה, ומקושטת בוורדים רבים בצבע התה, צַ'יְינַה רוֹזָה, שאותם אהבה. שרגא הביא לה אותם מאחוזת-האצילים-לשעבר, ליד העיירה, אחוזת יקימשחה, זו הגברת העשירה שמשמלותיה היתה אימה של דבורה תופרת בגדים לבנותיה. באחוזה רחבת-הידיים צמח עדיין גן פרחים מרהיב. פרחים אלו ישוב וישלח שרגא לדבורה בכל מועד ולעיתים סתם כך, עם מילה של אהבה, במשך השנים הרבות שתבאנה.

דירה טרם היתה לזוג הצעיר. שמחת החתונה נמשכה עד לשעה מאוחרת. למחרת היה על דבורה לחזור ברכבת ליקטרינוסלב, ללימודיה, ושרגא היה אמור להצטרף אליה בתוך ימים אחדים. אך עקב תהפוכות מלחמת האזרחים, שהיתה מציאות חיים יומיומית, נותקו הדרכים ושרגא לא היה יכול להגיע אחריה. ביקטרינוסלב השתוללו כנופיותיו של מאכנו, ומדבורה נבצר להמשיך בלימודיה. היא נסעה ברכבת לחארקוב, אל דודתה, אחות-אביה, ושם המשיכה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה.

שרגא ודבורה חיפשו דרך להתקשר, אך הניתוק נמשך כתשעה חודשים, עד אפריל 1921. שרגא הצליח סוף-סוף להיפגש עימה ביקטרינוסלב, לשם באה מחארקוב כדי לקבל תעודות מן האוניברסיטה, שגם נשרפה בינתיים. השניים שהו בעיר רק לילה אחד, במלון עלוב, ומשם חזרו למחרת יחד לסוסניצה.

לדברי דבורה, חוויה זו, של הלילה במלון הנורא, אך המיוחד עבורם, לא שכחו כל ימי חייהם. ושבו והזכירוה בימיו האחרונים של שרגא.

ולאחר כתשעה חודשים, בינואר 1922, והם כבר גרים בסוסניצה, ולאחר שדבורה קיימה, בעיירה ההרוסה-בחלקה, מצוות אישה על פי הדת, בגלל אביה, והלכה בכפור ובקרח עם אימה לטבול באובדג', פלג  הדיסנה (הנשפכת לדנייפר), היכן שהציל אותה חמש שנים קודם לכן שרגא מטביעה –

– נולד בנם-בכורם, משה. מישה. [לימים משה נצר].

ובתוך ימים לא-רבים שרגא, מנהל הצרכנייה הקואופראטיבית, החנות המרכזית בסוסניצה שסיפקה מצרכי-מזון חיוניים גם לתושבי העיירות הסמוכות, ושירתה מאות משפחות יהודיות – מצא עצמו באישון לילה כשגבו אל הקיר, והוא עומד להיות מוצא להורג עקב עלילה של גניבת תכולת החנות ושריפתה.

המשך יבוא

אחרית דבר

סיפור חייו של שרגא נצר מיוסד על עבודת-מחקר ממושכת, שכללה הקלטות מארכיונו בהן השתתפו, במרוצת השנים: יצחק נבון, ירוחם משל, מרדכי סורקיס, שמעון פרס, יהושע רבינוביץ, פנחס ספיר, יוסף אלמוגי, דוד בן-גוריון, ישראל ישעיהו, אהרון ידלין, ישראל כהן, מרדכי בן-פורת, זאב וינר, יהודה בן-מאיר, מיכה אלמוג, אליהו נאווי, מטילדה גז, חיים ברלב, יהודה וייסמן, חיים צדוק, יהודה חשאי, אוליה קזנצ'יי, שרגא נצר, דבורה נצר ומשה נצר, רינה שפירא והעיתונאי דני בלוך.

כן נערכו בשנים 1986-1989 שיחות מוקלטות, במיוחד לצורך הספר, עם דבורה נצר, חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, ישראל רובנר, יהודה חשאי, לוי-יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, פרדי נפתלי, רינה שפירא, אליהו נאווי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.

המחקר מסתמך על ארכיונו של שרגא נצר ועל השתקפות פעילותו, במרוצת השנים, במאמרים ובידיעות בעיתונות, בכלל זה כתבות דיוקן ורקע מאת שלמה נקדימון ("ידיעות אחרונות", 1975), לוי-יצחק הירושלמי ("מעריב", 1976), דוד שחם ("מוניטין", 1980). ראיון של יעקב אגמון, בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל, עם רינה שפירא ("מעריב", 1986). וספרים המאירים את האיש ותקופתו, בראש ובראשונה ספרו שלו-עצמו, "רשימות מפנקסי" (תל אביב, 1980), ומבין הספרים האחרים: "ספר צ"ס" בעריכת יהודה ארן (תל-אביב, 1963), "אחדות-העבודה ההיסטורית, עוצמתו של ארגון פוליטי" מאת יונתן שפירא (תל-אביב, 1975) ו"הפרשה" מאת אליהו חסין ודן הורביץ (תל-אביב, 1961).

עבודת המחקר וכתיבת הספר התאפשרו בסיוע "יד בן-גוריון". החומר הנדפס והמוקלט שנאסף לצורך הספר (למעלה מארבעים שעות, שקוטלגו, ובהן ראיונות מרתקים וראויים-לפרסום בשלמותם) ירוכז למשמרת בארכיון שרגא נצר.

תל-אביב, 1986-1990

אהוד בן עזר

[הערה: כל החומר הארכיוני הנ"ל נמסר בשעתו לידי פרופ' רינה שפירא, בתו של שרגא נצר,  על מנת שיועבר לארכיון העבודה].

* * *

אהוד בן עזר

רשימת ספרי העיון והביוגראפיות [הספרים הלא-בידיוניים]:

"בין חולות וכחול שמיים" (1980), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

"נחום גוטמן" (אלבום. 1984).

"אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. 1986).

"פרשים על הירקון" (חיי יהודה בן עזר ראב. 1989).

"שרגא נצר", סיפור חיים. (1990).

"במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. 1992).

"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (1993).

"אומץ", סיפורו של משה דיין. (1997).

"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. (1998).

"סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית. 2000).

"ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים". 2001).

"להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (2002).

* * *

יואב אהרוני

לשאלת בריאת העולם

ברשימתו "האם היקום נברא יש מאין" (חב"ע 1200) מעלה אלכס לכיש מחדש שאלה עתיקת ימים, שעסקו בה חכמי דורות רבים. הרמב"ם, שהיה אחד מגדולי העוסקים בשאלה זו, אינו יודע לפסוק האם העולם קדמון או נברא (ראה ספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה הנבוכים" פרק "בריאת העולם" עמ' 253-269).

יתר על כן, הרמב"ם כורך את שאלה זו בעקיפין גם בשאלת ודאות קיומו של אלוהים. למזלו של אלכס לכיש עומד לרשותו הידע שנצבר מדעית בשנים האחרונות במכון וויצמן וב-CERN בז'נבה. מידע זה מהווה לטענתו הוכחה נחרצת כי העולם נברא יש מאין וכי הכתוב בחומש בראשית במשפט הפתיחה הוא אמת לאמיתה.

כיוון ששאלת בריאת העולם כרוכה בשאלת ודאות קיומו של אלוהים, השאלה האמיתית היא אם קיומו של אלוהים הוא אמת מוחלטת או מוטלת בספק. אם הוא אמת מוחלטת (או אקסיומה) הרי האמת המדעית ממכון וויצמן ו-CERN אינה דרושה – זה הרי כתוב במפורש בספר בראשית. גם מבוכותיו של מורה הנבוכים הגדול סתם מבלבלות את דעתנו הפסוקה. לעומת זאת, אם קיומו של אלוהים מוטל בספק, הידע החדש לא יסייע בידינו להתגבר גם על אי הוודאות בשאלת קדמותו או נבראותו של העולם.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני רוצה לגלות סוד שאינני מסוגלת יותר לשמור אותו. אתה יודע שאתה איתי כבר הרבה שנים פעמיים בשבוע באמצע הלילה? ידעת את זה? אז אני מגלה עכשיו. תשמע אהוד, זה ממש לא מצחיק. מחכה ליום ראשון בחצות וחצי וליום רביעי לחצות וחצי ואם שלחתי לך רשימה והיא התפרסמה אז כל הלילה אני לא נרדמת ובבוקר עיניי אדומות ושואלים אותי: ״עוד פעם לא נרדמת בגלל אהוד בן עזר?״ 

זהו. עכשיו אני מרגישה יותר טוב, איזו הקלה וכל הווידוי הוא לכבוד 1201 גליונות של העיתון ״חדשות בן עזר״ ועוד הדרך ארוכה.

שלך,

ר.

* אהוד היקר, הכתבה של נסיה שפרן רתקה אותי ואנא מסור לו תודה ממני, אני מחכה להמשך. בכלל תבורך על חדשות בן עזר. 

שלך בהוקרה, 

אלי עמיר

* לחברה העולמית מרקס אנד ספנסר יש מעדן של אגוזי קאשיו מטוגנים בדבש ומלח, וזאת בקופסת פח או בשקיות, באריזות ואקום. חבל שאין להם סניף מזון בארץ. אבל אנחנו ממליצים ליצרני הפיצוחים אצלנו לחקות אותם ולייצר גם בוטנים, שקדים ואגוזי פקאן מטוגנים בדבש ומלח. ההצלחה מובטחת. ומי שמוצא חנות של מרקס אנד ספנסר בחוץ-לארץ, שיקנה את הקאשיו שלהם ויהנה מהם.

* תודה מיוחדת לחברנו הסופר שמאי גולן, שלא רק קורא בנאמנות את המכתב העיתי ומשתתף בו מפעם לפעם אלא גם רושם בשקדנות הערות לכל גיליון, וכאשר אנחנו נפגשים בקפה על כוס קפה, לעיתים קרובות, הוא משפיע עלינו מה שקוראים "היזון חוזר" [פיד בק] לחומר שאנחנו מפרסמים, כך שתדעו שיש עלינו עין פקוחה.

* מי יכול להאיר את עינינו בקשר לשיר שהיינו שרים בנעורינו:

"סטאלין אבינו, רוסיה אימנו, /  אנחנו רוצים להיות יתומים!"

* היה לנו חבר שקודם עזב את הבית ואחר כך את העולם.

* האם עו"ד קורב יישב בקרוב ליד אולמרט במעשיהו ויחכה לנתניהו? "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הורה היום (חמישי, 8.12) על חידוש הבדיקה הפלילית נגד אורי קורב, סגן פרקליט מחוז ירושלים, שנחשד בביצוע עבירות מין בעובדת משרד המשפטים – כך פורסם הערב בחדשות 2. מתוקף תפקידו היה מעורב קורב בבדיקת החשדות בעניין נתניהו, המלווה על ידי פרקליטת מחוז ירושלים נורית ליטמן. קורב גם ניהל את משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות טלנסקי וראשונטורס.

"סגן פרקליט מחוז ירושלים, אורי קורב, ביקש היום (שישי, 9.12) לצאת לחופשה בת שבועיים לאחר שאתמול פורסם כי חודשה נגדו הבדיקה הפלילית בחשד לביצוע עבירות מין בעובדת משרד המשפטים. פרקליטת מחוז ירושלים נורית ליטמן אישרה את בקשתו."

["הארץ", 9.12.16].

* נחמיה שטרסלר: "אכן, השפעתה של העיתונות הולכת ונחלשת, אך השפעת ראש הממשלה על התהליך הזה משנית. מובילה אותו, בראש ובראשונה, התקשורת עצמה; זו שמגדישה את הסאה בתחומים רבים, במיוחד ברדיפת-היתר אחר יריביה הפוליטיים. יותר ויותר אזרחים תופשים אותה כישות שאינה מחפשת את הצדק, כי אם את ראשו של בנימין נתניהו. לכן ככל שמתרבים נגדו הגילויים המחשידים, מעמדו דווקא מתחזק ואמון הציבור בתקשורת ממשיך להידרדר. נכון, נתניהו תוקף עיתונאים באמצעים שאינם מכבדים ראש ממשלה, אולם רוב הציבור, פרימיטיבי שכמותו, דווקא תומך בתגובותיו נגד רביב דרוקר ואילנה דיין. כדאי שעיתונאים חשובים אלה, שבאחרונה סיפקו לנו בעיקר סחורה לעוסה וממוחזרת (ובכך הוכיחו את הטייתם), ישאלו את עצמם: אולי גם אנו אחראים, ולו במקצת, לתגובות הקשות נגדנו בציבור?" ["הארץ" 9.12.16].

אהוד: אתם זוכרים שאמרנו וחזרנו ואמרנו כאן: חלקים מסויימים בתקשורת הישראלית יצאו מדעתם או לקו בשיגעון הגדלות, וככל שהם משמיצים חדשות לבקרים את נתניהו ואת משפחתו כך הם מחזקים את מעמדו בציבור ובבחירות הבאות.

בייחוד אין לנו אמון ברביב דרוקר ובאילנה דיין ואנחנו ממליצים לנמענינו לא להתפעל ולא להיכנס לדיכאון בגלל ה"סנסציות" המצמררות שלהם.

* אהוד שלום, הריני להפנות את תשומת ליבך לתופעה הבאה. בימים אלה התפרסמה רשימת הזוכים לפרס ראש הממשלה השנה. ושוב, הפרוטקציה והברנצ'איזם עושים את שלהם. שְמי לא נכלל כלל ברשימת ארבעה-עשר הזוכים. וזאת כבר כעשר שנים, שאני מגיש מועמדות ונזרק לצדדים. ממש ככלי אין חפץ.

אתה כינית אותי אחד מטובי  כותבי הפרוזה. אחרים הרבו במחמאות. זכיתי לציון לשבח על הרומן פרי עטי על אילת. אבל את הפרס הראשוני לא נותנים לי אלא לחבורת לא ידועים, שחלקם לא כתבו רומן או קובץ סיפורים או ספר שירה מימיהם.

אני נוגע בדבר, לכן לא אכתוב. אך אם תכתוב אתה. אודה מאוד. קרא באינטרנט על רשימת הזוכים, חלקם לא ידועים כמעט, וכן על שלושת השופטים. פרופסורים כמובן.

בברכה וידידות,

א. ב.

אהוד: ל-א. ב. היקר שלום רב, לצערי אין בכוחי לשנות את המציאות שאתה מתאר. גם אני לא מכיר את מרבית הזוכים השנה, ומה שכואב לי במיוחד הוא שאין בקירבם שום סופר לילדים ולנוער, והרי אלה הם אלה שעיקר הספרים העבריים שאותם קונים בחנויות ואותם שואלים בספריות הציבוריות הם פרי עטם.

כידוע לך גם אני סופר נידח, ואף שמלאו לי השנה 80, וכל כתיבתי נטועה בארץ-ישראל, וסבי יהודה רַאבּ חרש את התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה בשלהי שנת 1878 – לא צויין יובלי בשום עיתון או במה ספרותית [חוץ מאשר כמובן במכתב העיתי] – וזאת שעה שמרבית הסופרים והסופרות בני-דורי זכו זוכים ויזכו למאמרי פירגון ויובל רבים. אני כאילו לא קיים.

דני קרמן אמר פעם שהוא לא מבין מדוע סופרים בעלי כישרון מתאוננים שלא זכו בפרסים ובמלגות. הלא הם זכו בפרס הגדול ביותר – כישרונם! – ועל כך עליהם להיות המאושרים מכל אדם!

ובנימה אופטימית זו אני יכול לסיים את מה שאני יכול לומר לך.

שני סופרים, יגאל מוסינזון ויורם קניוק, התאוננו בפניי בשעתו שהם הגישו בקשות למלגת ההתפנות לשנה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל ואינם זוכים בה. הפצרתי בהם להמשיך להגיש כל שנה, כי אין דנים בבקשות קודמות, ולבסוף אכן זכו בה שניהם.

* שלום שמי משה, אני גר במושב ניר עקיבא ומחפש זן של תפוז דם שהזכרת בספרך בשם 'שרה' על מנת לטעת אצלי בחלקה. אני אהיה אסיר תודה אם תוכל לעזור לי להגיע לעץ שממנו אוכל לבצע הרכבה.

ניתן ליצור איתי קשר בנייד 052 8358105, או במיל: twena.moshe@gmail.com

משה טוינה

אהוד: את הזן שגילה וטיפח דודי ברוך בן עזר ראב אפשר למצוא עדיין במשתלת עצי הפרי של משה ולך, ת.ד. 5050 גן שומרון 37915. בכניסה לקיבוץ עין-שמר. 04-6372477.

בשעתו המלצתי למוזיאון ההדרים ברחובות לשתול גם עץ "שרה" בפרדס כל ההדרים שבכניסה למוזיאון, אבל אינני יודע אם אכן שתלו.

* אהוד: למדתי שנים רבות בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים ושמעתי הרצאות מפי טובי הפרופסורים, בהם נתן רוטנשטרייך, שהיה בקבוצת הפרופסורים שהתאגדו בקבוצת "מן היסוד" בתקופה של פרשת לבון, וכן מפי גרשם שלום, יעקב פליישמן, פפיטה האזרחי, שלמה פינס, יהושע בר-הלל, ישעיהו תשבי ורבים אחרים, ואני יכול להישבע שאיש מהם לא הביע אפילו שמץ של דעה פוליטית כלשהי בהרצאות ובשיעורים עצמם. היתה הבחנה ברורה בין מה שמלמדים לבין הוויכוחים והעמדות בזירה הציבורית, מחוץ לכתלי האוניברסיטה.

ובאותה תקופה, של פרשת לבון, היתה דווקא פעילות פוליטית רבה מאוד של ציבור הסטודנטים, והפגנות, אבל שום דבר מזה לא חדר לאולמות ההרצאות כי נשמר בקפדנות עקרון ההפרדה.

אם כיום מרצים הופכים את שיעוריהם, או מגניבים אליהם – דעות פוליטיות וביקורת פוליטית, זוהי חוצפה וגם הזנייה של הלימוד האקדמי, כמו למשל ההשתלטות של השיח הפמיניסטי בחוגים מסויימים במדעי הרוח עד כדי כך שאומרים שיש סטודנטיות שמשימות עצמן לסביות – כדי להתקדם אצל מורותיהן בדגדגני האקדמיה, או כפיית ההטייה של ה"נראטיב" הפרו-פלסטיני, השקרי, בלימודי ההיסטוריה והחברה.

* מידע מהימן של טייל ותיק שהגיע למקום יום לאחר האסון. מקום הנפילה הוא בירידה התלולה לנחל צאלים, באיזור הכללי שבין ערד למצדה. האתר המטוייל שם הוא בריכת צפירה. [מקור העדות הוא באתר טיולים ואתרים]:

הטייל המכונה בחוגו סייר מדבר 1 כותב:

(בירידה לנחל) יש דרגיות רק בוּרים ואנשי תקשורת קוראים להם"סולמות". במרחבי צפירה יש שתי מערכות דרגיות. האחת ארוכה ועמוקה מאד היורדת לנקיק צר של נחל צאלים המוליך לבריכת צפירה ממש מעל מפל צפירה. השניה קצרה (ספרתי 12 דרגיות) המסייעת בירידת מצוק בגובה מוערך כ-15 מטר בשביל מסומן כחול היורד למפגש הנחלים צאלים/שפן. קטע השביל הזה נקרא מעלה צפירה ושם לדעתי היתה התאונה הטרגית. התמונה המציגה את אנשי החילוץ ליד הגופה, מראה מדרון חשוף לחלוטין. היינו שם היום, במעלה צפירה, היינו, שרה'לה ואנוכי, מאוד מתוחים עת ירדנו את המדרון התלול אל הדרגיות, בדרגיות ומתחתיהם כאשר אנחנו מדמיינים את שהתרחש שם אתמול. לדעתי להוריד משפחות עם ילדים במעלה צפירה, גובל בחוסר אחריות משווע. המדרון, לרבות הדרגיות, תלול מאוד ומסוכן למטיילים לא מנוסים ולא מורגלים במעברים מהסוג הזה. ואני ממש לא מתפלא שילד מקבל פיק ברכיים בעת שהייתו על הדרגיות האלה. חבל, חבל מאוד על חיים יקרים שנקטפו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל